העיר צלוקה, עיר עתיקה, יושבת על נהר סחר. רוב יושביה יהודים ומתי מעט מעדת הקראים.

גם על העיר הזאת יזרח אור שמש: גם אליה יבוא האָביב בעתו ורוח מרפּא בכנפיו. ובצאתךָ מקיר העיר וחוצה, עיניךָ תחזינה הוד יפעת הטבע והדר כל חמדת התולדה: האדמה כסתה פניה דשאים, ירק עשב ושיח, וציצים ופרחים יענדוה לתפארת. עצי הגנים יחליפו יונקותיהם, יעלו עלי נחמד ופרי ישוה להם: אלוני היער ישליחו ענפיהם, יצמיחו טרפיהם, ובצל דליותיהם כל צפּור כל כנף ישכון. מימי הנהר יסבו בלכם את כל העיר, כמזח יעטוה, וישיתו נוספות להדרת המישור. טל אורות וגשמי ברכה ירוו שדה וככר. האָרץ תוציא צמחה, תלמיה זרועה, ובעמקיה ירבץ הבקר, תרעינה הצאן.

אַךְ רקע שבת ואל תוךְ העיר באת, והנה בא הקץ לחזיון! בחוצות יתגולל הרפש, בבתים ידבק עב טיט ולא נכר הלובן וחורת הסיד שעליהם: טיט וחומר כמחלה מתדבקת דבקו בה ועלו באָדם ובבהמה, בבתים ובחצרות, והגר אשר בקרבה גם הוא יקח חלק מחמרי המקום שבא לשם!

חלקי העיר יפרדו לארבעה ראשים: שם האחד קרס נוא: השני קו ילע: השלישי קדמת עיר והרביעי אם העיר יקרא: והיא העולה על כולנה! כי ממנה יתד, ממנה פּנה לכל בה, ועליה תלוי כבוד כל בית ישראל, כל כלי הקודש, הרבנים והדיינים, השמשים והגבאים, החזנים והשדכנים, המלמדים והבדחנים והשוחטים והסופרים. ובקרבם שכן גם ר' יצחק הסופר בחדר קטן וצר במגורת שכנים רבים ויעש מלאכתו, מלאכת הקודש, באמונה, כי אמן את ידו הימנית לכתוב ספרי התורה. ומלאכתו זאת הועילה לו לפעמים להקל מעט משאת אשתו (אשת חיל) בכלכלת הבית (כי כבר היה אָב לבן ובת). ובשנת “ותהלתי אכתר לו” נולד לו בן שני והחסידים מלאו פיהם תהלתו לאשר הועיל לכבדם שנים בבן זכר. ומאת ה' היתה נסבה, כי פקד הצדיק מאל-קרן את עדת בני עיר צלוקא, ויהי נעתר לבקשת הסופר בעל הברית להיות הסנדק. והילד נמול על ברכיו, ויקרא שמו בישראל חיים דוד, והחסידים חשו עתידות לו, כי חיו יחיה ויהיה לאיש חסיד, וכל נשי בית ישראל בצלוקא תתברכנה בו והביטו עליו ותלדנה גם הן בנים כמוהו ומלאה הארץ חסידים כמים לים מכסים, ומלךְ צדיק ימלוךְ עליהם לעולמי עולמים, אָמן!