קומי מקברךּ, רייזילי, התנערי מעפר, אם רחמניה. התפּתחי מוסרי אסיריךּ וכעשב מציץ מארץ עלי גם אַת מתחת רגבי האדמה. עזבי למצער את ארץ־צלמות ואת שוכני עפר. קומי נא, התיצבי לפני כמו חיה, אַביטה, אראה בךּ, אחזה תמונתךּ עוד פּעם טרם יחלש כח זכרוני, טרם אשכחךּ לנצח.
שחורה אַת ונאוה, רייזילי השחורה. קורא לךּ עת התהלכת עלי אדמות, פּניךּ קדרו ולא משחור, יפיפית מאד ואַך קדורנית, הן על ברכי ישורן נולדת, לבנות ישראל נחשבת וגורל אחד לךּ ולכל אַחיותיךּ בארץ וואלין, כי נהיית לאשה טרם באה לךּ עת דודים. בעוד לא מלאו ימי נעוריךּ היית לאשת חיל, המביאה טרף לאַב ובנים, למען ישאו הם בעול התורה, למען יעבדו את ד' כל ימיהם וחיתה נפשה, בעולם הבא, בגללם.
“אהה, למה הרגזתני ממנוחתי?” קול כאוב יעלה באָזני. “למה זה העליתני מקברי? פּה בתחתיות האָרץ אשכב, אָנוח ואישן שנות עולמים. פֹּה לא אדע עמלה ותלאה. פּה לא אשבע יגון ואנחה. ומדוע החרדתני? למה השבע השבעתני לבוא אליךּ?”
הקולךּ זה, אמי היקרה, הבאת אלי להזכירני את עוני? אָנא סלחי לי משוגתי, כפּרי לבנךּ חטאתו. לא במרד ומעל אשמתי, מנוחתךּ מנוחת עולם החרד לא חפצתי ולא הרהבתי עוז בנפשי לצותךּ לעזוב משכנות שאננים. את תולדות ימי נעורי אעלה לזכרון בספר וגם אותךּ אזכור. אזכור עמלךּ הגדול ומנת חלקךּ הקשה, ואומר בלבבי: אעלה נא גם אותךּ מתהום הנשיה ויקרא שמךּ בראש ספרי למזכרת אהבת נצח!
איש היה בארץ סוריא ומשכנו בעיר קבלה. ויהי שמו ר' ליבילי הדיין. ויהי האיש תם וישר וירא אלקים. ויברכהו ד' בכל, כלומר בבן (בכל בגמטריא בן). וגם בת נתן לו. וזה היה כל עשרו, כי בהם התפּאר נגדה נא כל בני עירו לאמר: בני זה יהיה למנורת המאור, לגאון וחריף ועוד יגדל מאָביו, ירום ונשא מאבות אבותיו, כי היה יהיה לרב בישראל. ולבתי היחידה לא אדאג. בוטח אני שהש"י יזמין לה זיווג הגון. תלמיד חכם בן תלמיד חכם, כי אשתי אומרת שיפהפיה היא. (הדיין כרת ברית לעיניו מהתבונן על בתולה). והלא ימצאַו קופצים עליה? היתכן?
ברבות הימים הרבה ה' את חסדיו את בית הדיין עד למרבה. בנו היחיד לקח לו אשה בעודנו נער. טרם גבר עליו יצרו. ובתו היחידה הביאָה תלמיד-חכם בן תלמיד-חכם אל ביתו וארוחתו “ארוחת עולם” על שלחנו. ויהי כי התחרו בן הדיין וחתנו לצאת ידי חובתם ולהראות לכל שלא המדרש הוא עיקר אלא המעשה, ויולדו למו בנים ובנות (ששה בערש אחד), וימלא הבית אותם!
בימים ההם ובעת הזאת היתה עת צרה לישראל, אשר כמוה לא נהיתה למיום הלךְ ישראל בגולה ועד היום הזה. כי בעונותינו הרבים יצא הקצף מאת ה' אל שריאל הצדיק מנזיר. והוא היה עמוד התוךְ שעליו נשען כל בית ישראל. ויאמר לשטן המשחית “הנו בידךָ”. ויצא השטן להתגרות בו. ויקם עליו פּריצי הדור לאויבים, ויחפּאו דברי שקר וכזב עליו וילשינו עליו לאמר: “הצדיק המית איש בהבל פּיו”. ויהי כהביאם את דבתם רעה עליו לפני הממשלה, וילקח הצדיק מאתנו ואיננו, כי חטפוהו זרועי-חרפּה (שאנדארמע.) ויובילוהו בלוית אנשים מזוינים אל בית הסוהר ועדת החסידים נבוכה!
יום ו' ערב שבת קודש לסדר “מות ימות המגדף”. בשנת….. בהיות ר' שריאל הצדיק על הספסל העליון בבית המרחץ, באו אליו תלמידיו בקובלנא ויגישו צעקתם לפניו לאמר: בהיותךָ אתה בין העליונים עוסק ועסוק בכונות והכנות לקבל פּני המטרוניתא דא שבת מלכתא, העיז האפּיקורס ופתי (שם רשעים ירקב) לחרף שמךָ בפנינו ולעשות חוזק ממךָ ומכל מנהגי חסידיךָ הקדושים ולכן באנו אליךָ כזריזים לשאול את פּיךָ כדת מה לעשות בכופר הזה? עלבונה של תורה אנו דורשים ואם מחשים אנחנו וחכינו עדי יזרק בו ניצוץ חסידות וקרנו עון, כי הרשע הזה הנהו עזות מחוצף פּנים ושקוע וטבוע ביון מצולת האפּיקורסות שכל באיה לא ישובון.
“הוציאו וישרף!” ענה רבנו ר' שריאל באנחה המשברת גוף האדם. הדבר יצא, וכל החסידים החרו החזיקו במגדף ויקראו עליו את הפּסוק “כל חמירא וחמיעא” ג' פּעמים, ישר והפוךְ וישליכוהו לחרם, תחת כבשן האש. אַךְ המלשינים ימ"ש דרכו לשונם שקר באָמרם, כי שרפוהו ממש במצות הצדיק. וילקח הצדיק לבית הסוהר למען יתעללו בו הערלים ומה יהיה סופו? אל אלקים, אַתה ידעת!
ויהי בחצי הלילה (ליל ספּורים הוא לכל עדת בני ישראל) וד' הכה בתמהון ובעורון (נוסחא אחרת בשכרון) את שומרי בית האסורים, מקום רבנו האָסור, ויפּלו אַרצה, שכורים, ולא מיין הגפן, כי אם ממים חיים (אקוואַ וויטאַ בלע"ז). ויבואו מלאכים (מלאכים ממש), וישאוהו על ארבע כנפות הרוח, הרחק מעבר לגבול ארץ סוריא ויניחוהו למשמרת לבני ישראל על סף בית המדרש בארץ סתריה, ויעופו למו. הבוקר אור, טרם עלה השמש, והשמש בלכתו לעשות צרכיו מצא את רבנו שוכב והוא נרדם ועל כנף מעילו כתוב (בכתב יד מלאכים): “שריאל צדיקא מנזיר קרתא”.
(ר"ת אלול)
חודש אלול הגיע. קול השופר ישמע והעם יחרד, כי יצא השטן כפעם בפעם להתיצב לפני ה' ובילקוטו החטאים והפּשעים, השגגות והזדונות אשר לבני ישראל. ערוך הוא למלחמה כאיש מגן ובלבבו יתברךְ לאמר: האָח! נצחתים, לא יוכלו עמוד ביום קרב, הן גדלו עונותיהם מנשוא כעבותות העגלה חטאתם ולא יועילו למו כל מליצי היושר ביום עברה וזעם. ובני ישראל בהריחם מלחמה מרחוק יקומו כאיש אחד חברים להקהל ולעמוד על נפשם. הקול קול יעקב עולה עד לשמים, ברנה ובתפלה, בתחנונים ובבקשות, בצומות ובזעקות, בפזמונים ובסליחות. קול השופר עולה וחזק, ועוד בטרם יבוא היום הגדול והנורא יתערבב השטן, וטעות תצא לו בחשבונו וישכח את כל דברי הקטרוג ומחשבתו להרע לא תקום ולא תהיה.
ומי יתנה את כל תוקף מעשי החסידים בימים הנוראים? הן ידוע שאפילו בשאר ימות השנה הפּשוטים עבודתם היא עבודה שבלב, עבודת אהבה, ומכל-שכן בימי הרצון, בעת דודים אזי נפשם גחלים תלהט ואהבתם בקרבם כשלהבת יה, אשר גם מים חיים (מנהר דינור) רבים ועצומים לא יוכלו לכבותה. וחסידי עיר קבלה ככל חסידי בני ישראל, מאמינים אדוקים בשדים ומזיקים, בכשפים ולהטים ובמעשי לחשים ועל כל צרה שלא תבוא ימהרו לרוץ אל הרבי ולתת לו כופר נפשם. ואצל למו הצדיק מברכתו ושב ורפּא להם. אַךְ עתה, אהה! נפש חסידי קבלה מלאתי געגועים, כי לוקח הצדיק מאַרצם וינשא לארץ סתריה וקשה למו קפיצת הדרךְ כקריעת ים סוף. אַךְ למרות כל המכשולים הרבים יתגודדו צעירי החסידים ובאים ממרחקים למע איש המופת. לראות פּניו ביום מועד תקופת השנה.
והבעל יצא לחפשי.
(משנת חסידים).
ובבית הדיין רבתה המבוכה, כי נועצו יחדיו בנו היחיד וחתנו האוכל על שלחנו ללכת גם הם בנתיבות עולם, בדרךְ העולם ללב נתיבות החכמה ובשבילין המוליכין לקרית מלךְ רב (מאן מלכי רבנן) לחרות בשמחה את פּני הצדיק שכבודו מלא עולם. אַךְ נשותיהם הצעירות באולתן הגדולה עמדו לשטן על דרכם, ותהי עצתן לסכל מחשבות אלופי נעוריהן ולעצרם מהנסיעה הקדושה. וכראותן כי אין שומע להן, בכו בדמעות שליש, ותעוררנה מספּד מר כתנים, ולקולן נקבצו ובאו כל הטף (ובתוכם גם הילד יצחק שבהיותו לאיש הוליד את בעל הזכרונות האלה) ותשאינה קולן גם הן ותבכינה במאד מאד. ותעל צעקתן השמימה.
למותר לי להגיד, שלא הועילו להן כל הבכיות והיללות. האַלות והקללות, כי הם באחת, לראות פּני השכינה אותה נפשם, ומי יעצור במו ולא ילכו?
הלילה אַתא ויתגנב האחד מחדרו ויעזוב כל אשר לו בבית (ולו אין מאומה, זולתי האשה וילדיה), וימלט על נפשו ובן הדיין גם הוא, עשה מעשהו בערמה, ויתחמק מזרועות אשתו ללכת באשר ילכו כל העדרים, צאן קדשים!
ימים עברו, שנים חלפו, ור' ליבילי הדיין זקן ובא בימים שבק חיים לכל חי. וילךְ בדרךְ כל הארץ. ובמותו נתפּרדה החבילה: אשתו האלמנה והאַלמנות החיות (בתו וכלתו) הנה וילדיהן, לא יכלו לשבת יחדו, כי אין לחם לפיהם ולפי הטף, ותלכנה שתיהן לבקש את בעליהן והאַלמנה הזקנה נשארה בבית לשאת בעול הילדים הקטנים. ואלה שנתגדלו נתפּזרו הנה והנה לכל רוח. וגם על העלם יצחק יצא הגורל לנוע. ויעזוב את עיר מולדתו, וילךְ לו עירה דברושת, ויסר אל הקלויז של חסידי רקלין להנפש מעמל הדרךְ ולדרוש אחרי מיודעי הדיין, שאליהם נשא נפשו.
בעצם היום הזה, בעת הצהרים, והשמש בערה כתנור. ובהקלויז חבילות חבילות של חסידים. והם טרם כלו תפילת שחרית ובעוד לא הספּיקו לכרוךְ הטלית ולהסיר הטטפות מהראש והזרוע. וימהרו אל הפּנה הנקראת “אבן שתיה” לחקור ממסךְ ולהשיב נפש שוקקה. ויען שכל אחד השתדל להיות זריז ונשכר (בשין ימנית), ומיראָה פּן יגרע חלקו, נבהלו, נחפּזו כולמו, ותהיינה הציצית והרצועות למו למוקש, וידחפו איש את רעהו עד אפס מקום: ואחד מן הזריזים המקדימין למצוות, בהיותו אָץ לדרכו, דרךְ בעוז על בהוני רגל הנער, האורח לא קרוא, ויתחלחל הנער ויצעק בקול גדול: “רגלי! רגלי!” כי גדל עלָיו הכאב. “בן מי אַתה העלם?” קראו כולמו בפה אחד. “מאַין באת ולאָן אתה הולךְ?” “מקבלה אנכי”, ענה הנער בשפה רפה, כי טרם שכח כאבו. ויספּר להם קורותיו ויגד להם שמו ושם עירו ומשפּחתו בישראל. וימצא הנער חן בעיניהם. ויקרבוהו וגם אָצלו לו מכוסם וימסרוהו אל השמש, והוא נאות לתתו לישון בהקלויז, אַף הבטיח לו שהחסידים ימלאו כל מחסוריו, אם אַךְ תישר דרכו לפניהם. ויואל הנער לשבת אתם, והוא יוצא ובא בתוכם. ויאהבוהו החסידים ויעשוהו לשליח מצוה: לקנות יי"ש בעד ימי היאַהרצייט וכל יומי דפּגרא ולהביא לביבות ורקיקים מבית האופה. ובהיות הנער נאמן לשולחיו בא גם הוא על שכרו (כי אין החסידים מקפּחין שכר כל בריה המתאבקת בעפרם). ויהי מאכלו כל יום פּתותי רקיקים ומשקהו שיירי בקבוקים ולא חסר לו מאומה, כי אם הלחם אשר הוא אוכל (רק משבת לשבת). ויגדל הנער ויהי לרוק והוא עודנו ריק ופנוי מאשה ויתחכמו השדכנים וימצאו בן כפרי דורש ומבקש בן טובים לבתו הבגרת ויתנו לו החסידים את הנער ביין, וישתו ויברכו את ה' ביום ההוא כדת (מאה פעמים ואחת) ולא יספו!
לא אָרכו ימי יצחק לשבת את בת הכפרי והנה נהפךְ עליו הגלגל, כי נהפךְ לב חותנו לשנוא אותו, וימצא בו מגרעות וחסרונות על כל צעד ושעל. “אהה, נוקשתי בערמת השדכנים הזדונים בחתני זה”, צעק, “והוא גבר לא יצלח למאומה. לעבוד בבית ובשדה לא יוכל, כי לא נסה באלה: למזוג יי”ש להאכרים לא יסכון, כי אטר יד הוא וגם הדבר אין בו. ועל כולם עוד מיוחס הנהו ונפשו תתעב המאכלים העולים על שלחני כמפונק מנוער. הנני לשפוךְ הקיתון על פּניו, כי נלאיתי נשוא את דקדוקיו הרבים, והכנותיו כלכל לא אוכל". ויהי כדברו אליו קשות יום יום ותקצר נפש יצחק בעמלו ויעתר לו לתת לבתו גט פּטורין, וילכו שלשתם אל העיר הקרובה, היא עיר צלוקה, ויבואו אל בית הרב ושם גרש ר' יצחק את אשתו כדת, ובן הכפרי השיב לו את כל חפציו (מקלו ותרמילו), ויפּטר ממנו ויעזבהו לנפשו.
ויהי אַךְ יצא יצא הגרוש את פני הרב והנה המון אנשים רבים כתרוהו מכל עבר וידרשו אותו לדעת אם יש את נפשו לקחת לו אשה אחרת על הראשונה אשר גרש. וזה דבר החפּזון: בימים ההם יצאה הגזרה מלפני מלכות סוריא שגם מילדי העברים ילקח לעבודת הצבא. וישמע העם, עם ישראל, ויתאבלו, ויחידי סגולה חפצו להיות פּרושים מנשותיהם (כי למה זה יולידו בנים לבהלה? כי הלא יהיו לגוים, חלילה!) אַךְ נחמו ממחשבתם הרעה ויקחו תנחומין וימצאו עצת נשותיהן טובה ונכונה באָמרן: “אל לכם לדאוג לימים יוצרו: די לצרה בשעתה, הלא עדי יגדלו הנולדים לנו מעתה, בוא יבוא המשיח!”
ולהציל הבנים שנולדו מכבר, יעצו מביני דבר למהר להכניסם תחת כנפי החופּה. ואָז לא תגע בהם יד הרשות וחפשי יהיו לביתם לשמח את אשתם. ויהי בפגוש איש בילד עברי וישאָלוהו לאמר: “האין לךָ אשה? הנה בתי הקטנה, קחנה, לךָ היא!”
ויהי כי חזקו עליו דבריהם, והוא כאיש אובד עצות מבלי דעת מה לרחק ומה לקרב. ויעשו הנלחמים על הגרוש פּשרה ביניהם להטיל גורל על המציאָה. ויזכה השו“ב ר' ברוךְ אַריה בגורל ויקח את הנער יצחק אל ביתו ויתן לו את בתו הקטנה. נערה בת י”ב שנים, ושמה רייזילי. ותהי לו לאשה ויאהבנה, וינחם יצחק אחרי בת הכפרי וישכחנה!
העיר צלוקה, עיר עתיקה, יושבת על נהר סחר. רוב יושביה יהודים ומתי מעט מעדת הקראים.
גם על העיר הזאת יזרח אור שמש: גם אליה יבוא האָביב בעתו ורוח מרפּא בכנפיו. ובצאתךָ מקיר העיר וחוצה, עיניךָ תחזינה הוד יפעת הטבע והדר כל חמדת התולדה: האדמה כסתה פניה דשאים, ירק עשב ושיח, וציצים ופרחים יענדוה לתפארת. עצי הגנים יחליפו יונקותיהם, יעלו עלי נחמד ופרי ישוה להם: אלוני היער ישליחו ענפיהם, יצמיחו טרפיהם, ובצל דליותיהם כל צפּור כל כנף ישכון. מימי הנהר יסבו בלכם את כל העיר, כמזח יעטוה, וישיתו נוספות להדרת המישור. טל אורות וגשמי ברכה ירוו שדה וככר. האָרץ תוציא צמחה, תלמיה זרועה, ובעמקיה ירבץ הבקר, תרעינה הצאן.
אַךְ רקע שבת ואל תוךְ העיר באת, והנה בא הקץ לחזיון! בחוצות יתגולל הרפש, בבתים ידבק עב טיט ולא נכר הלובן וחורת הסיד שעליהם: טיט וחומר כמחלה מתדבקת דבקו בה ועלו באָדם ובבהמה, בבתים ובחצרות, והגר אשר בקרבה גם הוא יקח חלק מחמרי המקום שבא לשם!
חלקי העיר יפרדו לארבעה ראשים: שם האחד קרס נוא: השני קו ילע: השלישי קדמת עיר והרביעי אם העיר יקרא: והיא העולה על כולנה! כי ממנה יתד, ממנה פּנה לכל בה, ועליה תלוי כבוד כל בית ישראל, כל כלי הקודש, הרבנים והדיינים, השמשים והגבאים, החזנים והשדכנים, המלמדים והבדחנים והשוחטים והסופרים. ובקרבם שכן גם ר' יצחק הסופר בחדר קטן וצר במגורת שכנים רבים ויעש מלאכתו, מלאכת הקודש, באמונה, כי אמן את ידו הימנית לכתוב ספרי התורה. ומלאכתו זאת הועילה לו לפעמים להקל מעט משאת אשתו (אשת חיל) בכלכלת הבית (כי כבר היה אָב לבן ובת). ובשנת “ותהלתי אכתר לו” נולד לו בן שני והחסידים מלאו פיהם תהלתו לאשר הועיל לכבדם שנים בבן זכר. ומאת ה' היתה נסבה, כי פקד הצדיק מאל-קרן את עדת בני עיר צלוקא, ויהי נעתר לבקשת הסופר בעל הברית להיות הסנדק. והילד נמול על ברכיו, ויקרא שמו בישראל חיים דוד, והחסידים חשו עתידות לו, כי חיו יחיה ויהיה לאיש חסיד, וכל נשי בית ישראל בצלוקא תתברכנה בו והביטו עליו ותלדנה גם הן בנים כמוהו ומלאה הארץ חסידים כמים לים מכסים, ומלךְ צדיק ימלוךְ עליהם לעולמי עולמים, אָמן!
בן שלוש שנים בהיותי ולחדר הובאתי, ותהי ראשית שעשועי הפּתח והחולם, הקמץ והחיריק, הסגל והשורק! “פּתח שין שאַ!” הקול, קול הטף, עולה בבכי, עד לשמים; וידי העוזר למלמד (באַהעלפער) אחוזות בסבךְ השעירים הצעירים, בשערות הילדים הרכים! “פּתח שין שא!” בפיו דבר ובידיו מלא מכה על מכה, פּצע על פּצע. אויה, קראתי מנהמת לבי, למה אַתה מוכים, ילדים קטנים? מה עול מעשיכם? חכה מעט, פּרח אומלל, גם עליךָ יעבור כוס זעם, יד הנוגש תאחז בערפּךָ גם היא, “פּתח שין שאַ”. החשו, החשו!
אזכרה ימים מקדם, חשבתי שנות ילדותי, אביטה לאחור, המסךְ יגלה, וימים עברו יעברון לפני כבני מרון; אראה תמונה הצורה ידעתי, אַךְ צורתה לא כצורת ילד! כמעט לא אאמין שילד הייתי. אדמה שתקופות ותמורות בעולמי (עולם קטן) אָין!
ימי הילדות, הבחרות והשחרות כתומם באו עלי. בעוד לא חדלתי מהיות ילד הייתי לבחור; בעודני נער הייתי לאיש חסיד; ושחרות ידעתי מיום הולדי, כי קדרו פני משחור!
בנות ישראל גם הן יפות הנה, אלא שהעניות מנולתן, כן יאמר משל חז"ל, ועולי בני ישראל פּניהם שחורים כשולי קדרה בילדותם, בטרם הבקע עליהם השחר! נר מצוה ואור תורה. שני המאורות הגדולים האלה. לא יגיהו אורם על הקטנים; רק צל יפרשו עליהם והצל לא ימיש ממקומו מהבוקר ועד הערב ושכן הענן עליהם וסר אור השמש; יבוא אופל וימש חושךְ!…
ימי הילדות, ימי השחוק והצחוק, ימי היופי והנועם, ימי החן והתום, ימי האָביב, ימי הנצנים, אימו?
אחזה הילדים אשר לבני העמים, והנה עור פניהם מאָדם; פּני אָדם להם. לחייהם מלאים ועגולים כתפּוחים; מבנה גיום חזק ואמיץ; עיניהם מזהירים ככוכבים ורוח ששון תמלא נפשמו. הילד ידלג כאיל; והילדה גם היא כאַילה שלוחה לרוץ ממהרת ובשחוק הילדים תקח חלקה. רוח צח ואויר טהור ישאפו: עצמותיהם יחולצו, עורקיהם יחזקו, גידיהם ישורגו ולשד השמן לשדם!
וילדי בני עמי, בני ציון היקרים, מה תואַר פּניהם? מה ששונם, כי אדע? היקרו ימי ילדותם? עצמךָ ובשרי אנכי, בן עמי. ימי ילדותי, ימי ילדותךָ, הלא ידעת, מה טובם, כי אדע? הלא תגידה? פּתח שן שַא!…
מלמד דרדקי לא מלמד הוא. מלמד שמו כי כן מקורא, אךְ לא כשמו כן הוא. משונה הוא מיתר המלמדים, מלמדי בני ישוכן, כי לא מן הבנים לבד הוא נבנה. הבאים אליו, זכר ונקבה, בנים ובנות יחדו. קטן וקטנה שם הנה, ואלה שלא למדו להלוךְ, על כתף לחדר ישאון.
החדר לקטנים גדול מן החדר אשר לגדולים; לתבת נח נדמה. ואף כי רק בני שם לפתחו משכימים (בני חם ויפת ממאנים להלוךְ לחדר), בכל זאת מלא הבית מפּה אל פּה עד אפס מקום. פּני המלמד שאינו מלמד לא אזכור; הסדור ואותיותיו המרובעות, העוזר ושבטו, אשת המלמד והמטפּחת האדומה אשר כסה ראשה ופניה, לנגד עיני הנם, ופני המלמד דרדקי לא אזכור עוד. ומדוע? יען כי מלמד הוא. חסרו לו כל המעלות והמדות אשר לחבל המלמדים הנן לנחלה. הוא לא ישא בחוץ קולו, כי עוזריו ומשרתיו יאדירו בקול; הוא לא ילךְ בין רגל לרגל, כי לרגליו תוכו כל יוצאי ירךְ יעקב; הוא לא יאריךְ בתפלה, כי סדר קטנים לו; בקצור, אין בו אַף אחת משבעים מדות שבמלמד. מלמד דרדקי שמו. הניחה דרדקי, אַךְ מלמד מאן דבר שמיה? אשנה ואשלש. אינני מאמין במלמדותו של מלמד דרדקי. הנני מבטלו מן העולם. לא אשא שמו על שפתי. שכחתיו, ובמתים אחשבהו. הנני למלמדי ישראל, שהם מלמדים באמת: קולי אליהם: קרבו. אתיו. שמעו נא המורים, האזינו המלמדים ואדברה! תורתכם בתוךְ מעי, תהלתכם במו פי. מה חפצתם ואדברה? מכל מלמדי השכלתי!
מכל מלמדי, האחד הכי נכבד, ור' ישראל חזן שמו. מלמד וגם חזן היה, אַךְ כל בני העיר ידעוהו בשם התואַר “חזן”, ומעודי לא שמעתי ר' ישראל מתאונן לאשר לא אָצלו לו אַנשי עירו גם השם הנכבד “מלמד” כי ר' ישראל לא רדף אחר הכבוד. החזנות והמלמדות תואמים לו. בקולו הנעים הרנין לבות שומעיו בזמירות ישראל, ושפתיו למדו דעת משלי שלמה בן דוד. ומרוחו, רוח הזמרה אָצל גם לחניכיו. ויהי ר' ישראל מלמד על הלקח ושומעי לקחו עונים אחריו בקול זמרה, וכל הנשים השכנות נקבצו ותעמודנה אחר הדלת והמזוזה לשמוע אל הרנה ואל הנגינה.
הסו, דומו, הרגעו נא, רעיוני! שקוטנה מעט, עשתונותי! קול ר' ישראל החזן באָזני! שפתותיו דובבות בשיר: לקחו נעים בנועם מנגינותיו, תורת פּיו מה נעים לחיךְ! אחד הוא. ר' ישראל, מלמד להועיל; וזה שכרו, כי לא מלמד יקרא; ר' ישראל חזן, זה שמו וזה זכרו לדור ודור!
ר' שמואל שמש גם הוא מלמד; ולפני שמש ינון שמו, כי נין ונכד היה לשמש הזקן ואחרי מותו הנחיל לו את השמשות לנחלה ולירושה. אַךְ הוא לא עשה משמרת שמש לכהונתו. עבודת מלמד, זו אומנתו, מלמד גמרא לבני ישראל אשר אךְ החלו ללמוד. ונהירין לו שבילי בבא קמא, בבא מציעא, קדושין וכתובות כשבילי דנהרדעא. הוא ידע אותם בעל-פּה. ומלתא בפומיא דר' שמואל, שאָסור לו לאדם ללמוד תורה שבעל-פּה מן הספר. וכה היו המשניות שגורות על פּיו, עד כי נכשל בלשונו וערבב משנה במשנה. למשל היה רוכב על גבי בהמה, ונמצא עוברה בצדה, חייב! שור שנגח את הפּרה ונמצא הגנבה בידו פּטור. נערה שנתפּתתה זה אומר אני מצאתי, וזה אומר פּתח פּתוח מצאתי, אין לו אלא מה שעיניו רואות. אַרבעה אָבות נזיקין: צער, רפּוא, שבת ובושת. הסתכל בשלשה דברים, בכסף, בשטר ובביאָה. האשה נקנית בשלשה דרכים: בעין רעה, בשן רועה, וברגל מועדת. עד זומם, למפרע הוא נסקל, וכדומה.
מלבד השגגות האלה, אלא נחשוב לו לזדונות, ר' שמואל גם הוא היה מלמד להועיל, כי הואיל לקפּוץ מפּרק לפרק ומענין לענין; בוחר בקל ודולג על החומרות; ודלוגו זה עלינו אהבה! גם עתה, אחרי שנים רבות, ירחש לו לבי אהבת אמת! כי לב טוב היה לו, ומקלו מקל נועם ולא מקל חובלים. לפעמים בצר לו, כאשר הציקתהו רוח בטנו, כראותו כי נלחץ הוא להעביר צאנו תחת שבטו, אָז עצום יעצים עיניו והכה יכה על הספסל, על השלחן, על הכלים או על הבגד, ואת בשר הנער לא הכאיב!
יקרת גם לי, שמואל איש חמודות! יהי זכרךָ ברוךְ ושכרךָ גם הוא מאל הגמולות, כי כימי שמש על הארץ, שמש יהיה שמךָ ולא מלמד!…
שמו מוכיח, שמלמד הוא. מלמד באמת, מלמד ממש. כל רואיו יכירוהו ויאמרו: אךְ זה מלמד! מלמד מכף רגלו ועד ראשו: ואחרים אומרים, שאין בו לא ראש ולא סוף, כי כולו ז… הוא!
ר' חייקל לא החיה את נפשו מעבודת מלמדות בלבד, כי גם שדכן, גם בעל-תפלה היה. אַךְ הוא לא התנכר בשתי העבודות האלה. ולוא שאַלת פּי איש, אַיה מקום ר' חייקל בעל-תפלה, או, אַיה מקום כבוד חייקל השדכן? לא לנו האיש, יענוךָ, לא ידענו אותו! אךְ נסה נא ודרוש לשמו של חייקל המלמד, וגם איש עור ועינים אין לו, יתן אותותיו אותות; גם אלם וכבד-פּה יבין אל מי ירמזון מליךָ; גם חרש, שוטה וקטן עדים נאמנים עליו. ומי בצלוקא העיר לא ידע את חייקל המלמד? אָדם גדול הנהו, משכמו ומעלה גבוה מכל העם. אַךְ כגודל גדולתו, כן גם ענותנותו! הוא לא יתהלךְ בגדולות ובקומה זקופה, כי אם מט ושחוח ועיניו בארץ מיראה, פּן ידחוק רגלי השכינה. גם עינים לו, עינים גדולות כבצלים שאָכלו אבותינו במצרים, אַךְ הוא לא ישתמש בהן כי אם לפרקים. עיניו עצומות תמיד. הוא עוצם עיניו מראות ברע. הוא לא ראה צורת מטבע מעולם; צורת אשה זרה תועבה לו. עיניו לנוכח תביטנה, נוכח אשתו, כי לא עקרה היא, ושבע בנות ילדה לו, והוא צופה ומביט עליה לדעת, החדל להיות לה אורח כנשים!… גם ידים, גם רגלים לו כאחד האָדם. אַךְ הוא לא התפּאר בהן נגדה נא כל בני עירו. הוא יכסה את כל בשרו (כל, לרבות גם האצבעות והצפּרנים, שעליהן שורה הקליפה), מכנסי בד ילבש, מכנסים ארוכים ומרווחים, וחשוקים באיזור (אַךְ לא הדק היטב), ופעם ברוצו לבית המדרש (אני רץ, והם רצים) ראָה את המציאָה (מכנסים ארוכים) ויפּול עליה, וישמח מאד על המציאה, וירימנה, ויסר אל בית המשקה ויתננה בערבון בעד כוס מים חריפים, ובשובו הביתה (לעשות צרכיו) נגלה לו (מן השמים) שהמכנסים לכסות ערותו אָזלו ואינם. מלמד היה ר' חייקל, אַךְ לא למדן; הוא לא האמין בלמדנים. הוא שנא אותם תכלית שנאה. ומלתא בפיו: למדנות מביאה להתנגדות, התנגדות מוליכה לאפּיקורסות, ומשנכנס אדם למחיצת אפּיקורסות, אין לו תקנה בעולם! כי כל באיה לא ישובון.
מלמד היה ר' חייקל על מנת ללמד, כשימצא שעת הכושר. אַךְ עוד לא הספּיקה לו השעה. היום קצר והמלאכה מרובה; נטילת צפּרנים בהשכימו בבוקר; רחצה, הכנות (קטנים וגדולים); מקוה, פּרק משניות, עבודה שבלב. זו תפלה. תיקון נטילת ידים, אכול, שתה, מים אחרונים, ברכת המזון ושינה של צהרים לטובת העיכול, מעט עסק בשדכנות ומעט ללמוד את הנגונים החדשים של ר' איציקל מתחת-יבכה (שם מקום) נגונים נפלאים וערבים לאוזן. נגונים שמלאכי השרת נזקקין לשומען. ואיךְ יטפּל עוד בתלמידים? עיקר וטפל, מי נדחה מפּני מי?
אלה הם קצות שבחי דמר חייקל, ולספּר בכולם אי דבר שאי-אפשר. לו דומיה תהלה! השתיקה תגדיל תהלתו. כבודו הסתר דבר. כבודו במקומו מונח (אחורי התנור והכירים) ויתר דברי ר' חייקל, פּרשת גדולתו, תמימותו וחסידותו ונפלאותיו אשר חזה בעולם הדמיון, הלא הם כתובים על ספר דברי הימים למלמדי ישראל!…
שנים עשרה שנים בהיותי ואחדל מבקש תורה מפּי מלמדים. בשנה הזאת, שנת תרג“ל, מתה עלי אמי. המות האַכזר לקח האם מעל הבנים, ובהלקחה לוקח מאתנו כל משען לחם, כי רק ממנה, מסחר ידיה ומיגיע כפּה לחמנו נמצא; לחם לאב, לשני בנים ולבנות שתים! אם אין קמח אין תורה, ואם שכר-למוד אין, מלמד מנין? “הרימה פעמיךָ לבית המדרש, בני”, כה היה דבר אָבי אלי. “הן גודלת ולבחור תהיה בקרוב, ולכן את הבחורים חובשי בית-המדרש יהיה מקומךָ… בבית-המדרש תמצא את כל ספרי הש”ס, שים מעינךָ בם, הפךְ בהם והפךְ בהם דכולי בם, והדבר הקשה ממךָ עד הבחורים הגדולים תגישה, והם יבארו לךָ כל רז, כל סתום וחתום! אם כה תעשה, ויהי אלקים עמךָ, בני ונחלת שם טוב, ובא איש עשיר ולקחךָ אחר כבוד וכלה נאָה וחסודה תעל בגורלךָ, והיית לאיש מצליח, ובכל דרכיךָ תשכיל!”
דברי אָבי פעלו עלי פּעולה עזה ויעוררו בקרבי החשק לפעול גדולות. רוח הדמיון צררני בכנפיו ויעלני מעלה, מעלה, לגבהי השמים, למרומי העושר והכבוד, לראש פּסגת ההצלחה! “בבית-המדרש, יאמר אָבי, טובי צפון”. הבה אלכה נא שמה; שם כוכבי יעלה; התורה היא תגיה חשכי. הנני, אבואה לחצרות הבית, ממנו תצא תורה, התורה חובבתי, את לקחה אָהבתי, באָהלה שבת אויתי, ולחסות בצלה אָביתי. משכני אחריךָ אָרוצה, פּתח לי, בית-המדרש, דלתיךָ. הנני, כי קראת לי! הנני! הנני!
“מה לךָ פה, חיים דודל?” הרעים עלי אחד הבחורים בקולו, הלא עת לךָ להיות בחדר?"
“מלכת לחדר חדלתי”, עניתי בשפה רכה.
“האינךָ חפץ ללכת לחדר?” הרעים עלי שנית בצעקה. “שמעו נא, הבחורים”, קרַא, “משה! חאצקיל! ירחמיאל! גושו נא הנה. בורח נמצא אתנו. בלי ספק, הקטן הזה מתחבא מחמת מלמדו, את שבטו הוא ירא, תפסוהו ומסרוהו ליד מלמדו!”
“מה לךְ פה ומי לךָ פה?” שאָלוני כולם בפה אחד. “מדוע אינךָ הולךְ לחדר?”
“אין חדר בעדי”, השיבותי וכל עצמותי רחפו, רעדו מפּחד פּתאום.
“האין חדר בעדךָ?” קראו, “הלמדן גדול הנךָ ומלמד לא נמצא בעבורךָ?”
“המלמד שלחני מעל פּניו, יען…”
“טוב עשה”, ענה האחד, עז-פּנים לגיהנום; “לךְ לךָ מזה, עם בנים שובבים חלקךָ ואת יושבי קרנות מושבךָ. קחוהו, חברי, והשליכוהו החוצה!”
זרם הדמעות התפּרץ מעיני, הלוךְ ושטוף על לחיי.
מראה הדמעות הרךְ לבב מריבי חנם, ואָזני שמעו אחדים מתלחשים: “הניחו לו, הלא יתום הוא!”
“ויען שיתום הוא, ענה השני, עלינו לראות שלא יהיה בן שובב”. ויפן פּניו אלי ויאמר:
“מדוע גרש המלמד אותךָ מעל פּניו?”
“הוא לא גרשני, עניתי, אַךְ הלא ידעתם, כי מתה עלי אמי, והיא רק בחייה שלמה את שכר-הלמוד, אַךְ עתה…”
“חדל לךָ מבכי”, השיבו כולם, ואותות חמלה נראו על פּניהם. “אמת הדבר. אם אין קמח, אין תורה, אַךְ מה חפצך פּה? הלא עוד קטן הנךָ ואיךְ תוכל לשחות בים התלמוד ובמפרשיו בלי מורה?”
"אַל תאמרו, “נער אנכי”, השיבותי. “הן ידעתי גם ידעתי כי קטן אנכי. אַךְ אם אתם הבחורים הגדולים לא תבזו לי ולהורות לי הדרךְ תחפּוצו, אקוה לעשות חיל בלמודים, כי נפשי חשקה בתורה”.
“טוב הדבר”, השיבו, “יפה דברת, יישר כחךָ! חילךָ לאוריתא. אָחינו אתה, אָחינו הקטן. וזה הקטן גדול יהיה. בוצן בוצן מקטפי ידוען. סוב לךָ, פּנה לךָ לשדה הגמרא ואסוף לקט שבלךָ, ואם יכבד המשא עליךָ וקראת לנו ועזרנוךָ, והקל מעליךָ, ויכלת עמוד, והכל על מקומו יבוא בשלום!”
בתי־מדרשים רבים בצלוקא, והאחד הכי נכבד הוא הנקרא “העשירי”. ולמה נקרא שמו “העשירי”, רחוק מבינתי. חוקר קדמוניות אינני, ולוא גם הייתי, אָפונה מאד אם עלתה בידי לבוא עד חקר דבר, כי בין השרפות הרבות שנקראו ויאתיון בעיר צלוקא עלה גם הפּנקס הישן על המוקד, ובצוק העתים האלה אין איש שם על לב לכתוב פּנקס חדש בעד העיר. אבל אם אין ראיה לדבר, זכר יש כאן. “העשירי יהיה קודש”. ומקודש היה הבית הזה לעשרה בטלנים, ולא דוקא לעשרה, כי אם לעשרות. אגודות אגודות של בטלנים (לא פחות מעשרה) שוקדים על דלתותיו תמיד, יומם ולילה לא ישבותו. בטלנים הם, אךּ לא בטלין ומבוטלין. הם עוסקים בישובו של עולם. על מקומם ישבו, ואין להם אלא ד' אמות של הלכה (אַל תקרא הלכה אלא הליכה) ויתר מזה הוא חוץ לתחום, חוץ מחללו של עולם.
ומה יעשו בטלנים בשבתם בטל?
שוטה! מה לבטלנים ולעשיה? הבטלנים אינם עושים מאומה. ואם יעשו דבר, מיד הוא עבר בטל מן העולם. הם בונים עולמות (לא ביד) ומחריבים אותם (כלאחר יד) כלעומת שבאו כן ילכו, מה שאחד בונה השני סותר, מה שאחד מקרב השני מרחק. הללו מחמירין, והללו מקילין: זה מתיר, וזה אוסר. כל בטלן יעסוק בביטול דעת חברו, הבטלן. כשיאמר תנחום שבמלכות אחשורוש היתה מהודו ועד כוש (ועד בכלל), אמר נחום: איפכא מסתברא! “ועד כוש” – מה ועד? עד לכוש ולא כוש עצמה. ותדע לךּ, שהכתוב אומר: “שבע ועשרים ומאה מדינה” ואם תאמר גם כוש בכלל, היה לו לומר “שמונה ועשרים ומאה מדינה! (ודו"ק). כשיאמר האחד, שהיהודים האדומים (דויטשע יודליךּ) הם יוצאי ירךּ עשרת השבטים, וענה חברו “לא כי!” עשרת השבטים נאבדו ואין איש יודע מקומם והכל יודעים. שהיהודים האדומים מעבר לסמבטיון הנהר יושבים!” וכשיאמר מיכאל שמלאךּ גדול מצדיק, ויענה ר' צדוק: “טעית! צדיק גדול ממלאךּ. במלאכים כתיב: ובמלאָכיו ישים תהלה. ועל הצדיקים יאמר: צדיק גוזר והקדוש־ברוךּ־הוא מקים!”
הבטלנים, בטלנים הם לכל הדעות. כל בטלן הוא איש בטל ומבטל. “לא פתי אני”, יאמר הבטלן, "להאמין בכל דבר. הידיעות שבאו בהחדשות אודות המלחמות לא נכונות הנה. מי כמוני יודע תכסיסי מלחמה? מראש ולא בסתר אָמרתי כי למלכות יון הרשעה לא תהיה תקומה. רואה אָנכי כמו באַספּקלריא המאירה, כי רעה נגד פּניה: קרוב לבוא יומה, הישמעאל הולךּ ורב. הוא ילחךּ את כל סביבותיה כלחוךּ השור, מבלי השאיר לה שורש וענף. אַךּ בעלי הצייטונג הטפּשים באים ומספּרים ממפּלת ישמעאל ומנבאים עליו סוף שחור. נביאי שקר הם, עבודתם בטלה' וגם הם סופם להבטל!
סלח לי, קורא יקר, כי לא אשמר הסדר. כעשר שנים חלפו למיום עזבי את בית מדרש העשירי: בעשרת שנות נדודי חליפות ותמורות היו עמדי. אַךּ לא האמנתי כי הפּרט ידון על הכלל. בשנת תר… בשובי לזמן קצר לעיר צלוקא דרוש דרשתי לשלום קרובי ומיודעי, ואת כל המקומות שזכרונם יקר לי פקוד פּקדתי, שמתי פעמי לבית־המדרש ולבבי בקרבי כהולם פּעם, גם מעי המו עלי מהמון רגשותי. האָח! אָמרתי, עוד מעט ועיני תחזינה מחזות ימים עברו, ספרים פּתוחים ובחורים סביבם, ואצל כל פּנה חבל בטלנים משוחחים… אַךּ מי יאמין לשמועתי? הלא לשמע אוזן דאבה נפשנו! פּתחתי הדלת ואבוא אל תוךּ הבית, בית מקדש מעט, הבטתי סביבי ושמה אחזתני! כמעט שלא האמנתי למראה עיני! אוי לעינים שכךּ רואות! ויצא מבית־המדרש העשירי כל הדרו! פּנה הודו, פּנה זיוו! הבחורים, לומדי התורה, אַימו? הבטלנים המצוינים, איפה הם? פּניתי לימין ואין קול ואין קשב, חפּשתי חפש מחופּש ואמצא באחת הפּנות לירכתי התנור רק שני בחורים, ולפניהם לא גמרות פּתוחות, כי־אם גליוני “המגיד” ו“המליץ”.
(השאר נאבד)
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.