רקע
אביגדור המאירי
בעלי תריסין: מחיי הקדשה והחלין של גדולי עמנו בתקופת התלמוד
xמוגש ברשות פרסום [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: סיני; [תשט"ו] 1955

 

הקדמה

הלשונות הלועזיות, ובמיוחד את השפה היוונית והרומאית. “אמר רבי יוחנן, אין מושיבים בסנהדרין אלא בעלי קומה ובעלי חכמה ובעלי מראה ובעלי זיקנה ובעלי כשפים ויודעים בשבעים לשון” (סנהדרין י“ז ע”א) ובכן, גם אנשים היודעים את להטוטי המכשפים בערמותיהם, כדי שיוכלו לדון אותם. (“שבעים לשון” זה ניב עברי: הרבה, כמו “שבעים אומות העולם”, ועוד)

כמה וכמה דוגמאות מוכיחות בתלמוד, שחכמי התלמוד היו בקיאים על פי נסיונותיהם המעשיים בתופעות פיסיות, ביולוגיות ואסטרונומיות, שלפיהם היו קובעים חוקים בחברה, בהרבה שטחי־חיים שונים. ולא פעם מוצאים אנו ויכוחים ביניהם לבין חכמי רומי בדברי מדע והגיון. וגם מתוך העובדה, שבמאה הראשונה אחרי חורבן הבית השני, דווקא אחרי שדוכאו עד עפר ודווקא בימי הרדיפות האכזריות, עברו הרבה גברים ונשים אליליים משכילים ואצילים אל היהדות, אנו למדים, שמורי התורה הישראלית ומפיציה היו מפורסמים כמלומדים מובהקים בחכמות העולם שבתקופתם. אפילו שונא־ישראל האכזרי ביותר, אדריאנוס היה משוחח תדירות עם התנאים ולא היה חוכך להודות לא פעם ולהתפלא על גדלות־רוחם וידיעותיהם המפתיעות.

אם ישאל מישהו, מה היתה תמצית מטרתם ותכלית מפעלם הרוחני של חכמי ישראל אלה? על זה עונה השיחה הקצרה הבאה: "אדריאנוס קיסר אמר לו לרבי יהושע: גדולה היא הכיבשה, שעומדת בין שבעה זאבים. – אמר לו רבי יהושע: גדול הוא הרועה, שמצילה ושוברם לפניה! (אסתר רבה פ' יוד) – קיום האומה הישראלית בקרב המון אויבים מסביב בעזרת עולמה המוסרי, שקבלה מאת “הרועה” תרתי משמע: גם אלהי ישראל וגם משה רבנו, שניהם רועי ישראל הם). כי המונח “תורה” כולל את המאור האנושי בכלל, עד כמה ובמידה שמוסרי הוא ואינו ממתנגד לרעיון אחדות־אלהים ואחדות־המין־האנושי, וטובתו, צדקו וישרו ומידותיו הטובות “בעיני אלהים ואדם”, ומשום כך גזרו: “כל הלומד תורה ואינו מלמדה, זהו (מה שאמר הכתוב),דבר ה' בזה,” (סנהדרין צ“ט ע”א).

ובכן, תכלית כל מפעלם הרוחני הכביר של חכמי התלמוד היתה: קיום עם ישראל בכוחה המוסרי של תורת ישראל וחכמתה, המשמש מכשיר לרועה לשבור בו את שבעת הזאבים העומדים על הכיבשה לכלותה.

ההגדרה האמיתית ביותר לספרי התלמוד היא: כעין אנציקלופדיה לתורת האדם, ולא רק למדעי הדת, אלא למדעי עם ישראל בכלל. אוסף מדעי המכיל את מסקנות יצירותיו ועבודותיו הרוחניות של עם ישראל להלכה ולמעשה בשטח הסוציאלי, הפוליטי, ההיגייני והמוסרי, וגם את הוויכוחים והנימוקים, שהביאו לידי מסקנות אלו. ורק בתפיסה זו ניתן לנו להבין את רוח עם־ישראל המדבר אלינו מתוך התלמוד ולמצוא את הפתרון הנכון לדעות מנוגדות ולסתירות כבייכול, העולות לנו לפעמים מתוך המסורת הישראלית הלזו.

וכדי לדעת לשפוט כהלכה על התלמוד בלי דעות קודמות וקדומות, מן ההכרח ללמוד ולהכיר את מייסדיו ויוצריו, את התקופה ואת הסביבה ואת הנסיבות שבה חיו ופעלו, וכן גם את היחסים שבינם לבין עצמם כמו את היחסים שבינם לבין העמים שאתם באו במגע ומשא תמידי.

חלק ממשימה זו נטל על עצמו ספר קטן זה שתפקידו הוא לפתוח אשנב לכל אדם משכיל ולנוער המתבגר, להציץ אל תוך חיי־רוחם של אותם אנשי־סגולה, שערכי עקרונותם המוסריים קיימים בחשיבותם עד היום הזה. שנים־עשר מגדולי ישראל ומנהיגיו בחיים, שחלקם היו חיים בתקופה שלפני עליית הנצרות על במת העולם, וחלקם שראו את עלותו של ישו מנצרת ופעולתם של תלמידיו־שליחיו בארץ ובחוץ־לארץ, אך כולם היו עדים לאנדרלמוסיה והפורענות הגדולה, ששללה מאת עם־ישראל את עצמאותו המדינית, כמו למלחמת־הדמים שלו בעד תקומתו וקיומו.

תורתם, פתגמיהם ומסקנותיהם הנפוצים על דפי התלמוד, שימשו לי חומר־לאיפיון חייהם ומפעלם, תוך שמירה קפדנית על דיוק דבריהם כאמירתם בתלמוד ובמדרשים השונים. ואולי אצליח בזה לעורר בקורא העברי הצעיר את החשק לבדק את הדברים במקורם ודרך־אגב למצוא שם דברים, שספר זה אינו מכילם – והם־הם גופי רוחה של המסורת הישראלית.

גורלו של התלמוד הוא במידה מסויימת גורלו של עם־ישראל: רק מעטים יודעים אותם ידיעת מהותם השלמה, ועוד מעטים מהם מעריכים אותם על פי מהותם ואיכותם האמיתית לחיוב ולשלילה, ולעומתם רבים הם שאינם יודעים אותם כלל ובוסרים עליהם, וביחוד כאלה שדעה מוטעית להם עליהם ומן התלמוד אינם יודעים אלא את שמו בלבד. והלא ספר כביר זה משמש קרקע־יניקה לתורת המידות והמוסר של כל הדתות המונותיאיסטיות בעולם. כל מה שהנצרות והאיסלם גילו לעולם האלילות מן היופי והנאצל, אינו יוצא מתחום הגותם של חכמי התלמוד, שהשקפותיהם על מידות, מוסר וצדק, על מוסר אדם למקום ועל מוסר אדם לאדם משתקפות בספרות התלמודית בצורת כללי־חיים, הלכות, מימרות ופתגמים ותמונות דרך־ארץ שונים, ־ ספוגים רוח אמת ואהבה ליוצר ויצוריו. חכמי ישראל אלה, רואים בדומה לקודמיהם הנביאים, ברעיון אחדות אלהים גם את אחדותו של המין האנושי, ומחשיבים את אצילות־הרוח, טוהר־המידות ואורח־חיים ישר וזך למעלה מכל זבח־קרבן ושלמי־נדבה וכל סמל פולחן בכלל. ובקנאתם לרעיונותיהם לא נרתעו אפילו מפני יסורים, עינויי גוף ונפש מחרידים ביותר מידי שלטונות הרומיים החשוכים.

בשנאתם הרוויה בוז עזרו שונאי־ישראל כותבי מחזות וספרות בכלל וגם מתוך רדיפת הצלחות קלות, ונוספו עליהם פרופסורים תיאולוגים אחדים, להעיב את זוהר דמותם של חכמי־התלמוד ולהציגם כחשוכים, קצרי־רוח וזרים־מוזרים, שאין דעתם אלא לעקרונות קפואים ועקרים ולדקדוקי עניות סופיסטיים מפולפלים.

כל־מה שאנו מוסיפים להעמיק חקר ודעת בכתבי התלמוד, כן אנו באים לידי הכרה ברורה, שיוצריהם עמדו על רמת־השכלתה הגבוהה של תקופתם, ורחוקים היו מאותה הסתייגות צרה מן המדע שבאותו זמן. וכשם שהתלמוד הוא פחות מכול אוסף של מצוות, הלכות והוראות דתיות, כך גם מחבריו היו פחות מכול סופיסטים ובעלי־עקרונות משועבדים ומאובנים. די לציין, שחברי הסנהדרין, שעליהם נמנו עצם יוצרי התלמוד, מחברי המישנה, היו נתבעים להיות בקיאים ומלומדים מושלמים במדעי תקופתם ולדעת ידיעה יסודית את


 

עֶזְרָא

 

א

משאלות לבו ותקוותו של עם ישראל, נבואתם הצופה למרחוק של חוזיו הלכו והתקיימו. הוא שה משבי בבל לארצו ארץ־הצבי ובעזרת כורש ודריווש מלכי פרס, שנטו אליו חסד, ניתן לו לקומם את הריסות בית־המקדש על הר־ציון ולהעמיד את ירושלים על חזקתה כמרכז לחייו הלאומיים, הדתיים והתרבותיים כמקודם.

אך מספר שבי־ציון היה קטן וגם ביניהם לא תמיד היתה שורה האחדות, הדרושה והנכספת כל כך ליצירת חיים איתנים בשביל ציבור חדש כזה. כבר בדור השני השתלטו בין השבים שלטון רציני השקפות ושאיפות, שסיכנו את קיום האומה על אדמת המולדת. לא חלק קטן מבין המתיישבים כעת ביהודה היו מפקפקים בכלל, אם התחלות קלושות כאלה יוכלו לעשות פרי של קיימא. ולכן התייחסו בשוויון־נפש גמור לצרכי הכלל; ואילו חלק אחר, עשירי העם ואפרתיו חשבו, שסילוקם וביטולם של החוקים החמורים, המבדילים את עם ישראל משאר העמים, ישמש להטבת מצבם החומרי ויאפשר להם להגן על העדה, שאך זה נוסדה, מפני התקפות מבחוץ.

אצילי־עם הללו, וכן גם מספרן הגדול של משפחות הכוהנים, שהיו עד כה אנשי התורה ומוריה, החליטו ועשו צעד, שגרם אחרי־כן לתסבכות גרועות ביותר. ברית־הדם היתה בעיניהם הערובה הבטוחה ביותר לעתידו של העם ולפיכך השתדלו לקשור עם העמים השכנים מלבד יחסי־ידידות גם יחסי־משפחה. וכך הלכו ורבו נשואי־תערובת לא רק עם השומרונים, שכגרי־ישראל נשמרו לכל הפחות למראית־עין מעבודת־אלילים, אלא גם עם העמונים והמואבים עובדי עבודה זרה, שהתורה אסרה איסור חמור להביאם בקהל ישאל. (דברים כ"ג ד‘. גרץ כרך 2, 2, ע’ 120 כותב: עד דור עשירי. זוהי טעות).

תוצאותיה העגומות של שאיפה זו, שאפשר שכוונתה היתה טובה, אך לפי חוקי־התורה היתה מזיקה לעם ישראל בגוף ובנפש, לא אחרו לבוא. יותר ויותר קם דור חדש, שנולד וחונך על ברכי נשים לא־יהודיות, שגם מידות עמן ומנהגי חייהן היו נכונים בעיניו ואין בלעדיהם. מידת הצניעות וחיי־המוסר החמורים של עם־ישראל היו זרים לו, ואף־על־פי שלא היה עובד אלילים במישרין, לא שמר על מצוות אלהי־ישראל בעשייתן. את השבת, גולת־הכותרת לתורת עם־העברים, היה מחלל בפרהסיה, והיה מדבר בעלגי עגה מעורבת חיתית וארמית כאחת.

אך שאיפת ההתבוללות הזו בעמי הנכר הראתה את אותותיה הנפסדים גם מבחינה אחרת.

מאז הוקם בית־המקדש על תלו כקודם, היו שבות מדי שנה בשנה קבוצות גולי־בבל לירושלים. כרגיל היו מלוות אותם נשותיהם, שכמו בעליהן היו גם הן מלאות אהבה וכמיה למקדש מלך עיר מלוכה, והיו מוכנות לקבל על עצמן את עול טלטולי הדרך וסכנותיה, ובאורך־רוח ובטחון באלהים היו מקבלות את היסורים והמצוקות, כגון שרב השמש, רעב וצמא, באהבה. ולא היה איכפת להן אם גם יופיין וכוח־גופן ירד פלאים. ובלבד שמטרת געגועיהן בהא: רגליהן עמדו על אדמת־האבות הקדושה, בה קיוו לחיות בחסות בעליהן חיים של אושר וכבוד ולחנך את ילדיהן בטוהר המידות.

* * *

אך מיד כעבור זמן קצר נשארה תקוותן מעל והיתה למפח־נפש: רובם הגדול של הבעלים התאכזרו לנשותיהם וגרשום כדי לשאת להם נשים נכריות בריאות־בשר ויפות מהן. עינויי־נפשן וסבלותיהן של נשי־ישראל אומללות הללו, הלכו וגדלו מיום ליום עד שזעקות־שברן הגיעו לבית־המקדש, ודמעתן המסה את עמודי־המזבח. ושוא נשא הנביא מלאָכי את דברי תוכחתו על כי (מלאכי ב' –א') “בגדה יהודה ותועבה נעשתה בישראל ובירושלים כי חילל יהודה קודש אדני אשר אהב, ובעל בת אל נכר”. – “כי אדני העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדת בה והיא חברתך ואשת־בריתך”. (מלאכי ב' י"ד).

דברי תוכחת אלה היו כגשם על אבני־לבבם של בני יהודה רודפי תענוגות מלעצור בעד שחיתות־המידות שפשטה בעם. ורק חלק קטן מאצילי בני־ישראל היו נאמנים לאלוהי־אבותיהם ושמרו על טהרת המסורת וגם הרעישו בכל לשון של גנאי את מעשי־תועבותיהם של העשירים ונשואי־הפנים, ובצער עמוק התרעמו על עכירת נפש העם בטומאת הגילולים על ידי ההתחתנות עם העמים השכנים.

וגם מעמד הלוויים־המשוררים, השומרים על לשון־הקודש ומטפחיה ועל מורשת ספר־התורה, נשמרו כפי הנראה מהתערב בגויי הארץ וקראו תגר ודברי אזהרה על דרכיהם הנלוזים של העשירים והבוגדים בכלל באלהי־ישראל (גרץ כרך 2, ע' 120) אלא שהם היו מעטים במספר ובמצוקתם החמרית היו בוודאי זקוקים לעזרתם של בעלי־היכולת, הבוטחים בעשרם וחילם שלא הכירו אלא במרות עצמם ולא שמעו אלא לקול לבבם המושחת עד היסוד.

לתהום עמוקה כזו ירד העם על אדמת־אבותיו משך שבעים שנה בערך מאז הוקם הבית השני על כנו.

אנשי הגולה שבבבל, אף כי היו מרוחקים מבית־המקדש שבירושלים ומוקפים אוכלוסים זרים להם לגמרי, היו חיים על פי מסורת־התורה, לא התחתנו אלא עם בני־עמם, והשפה העברית קשרה אותם קשר אמיץ באחיהם ששבו לארץ־אבותיהם. ואילו אלה שבארץ ניתקו את הקשר הזה, את שפת־אבותיהם, שעשויה היתה לשמש חישוק מקיף את כל אברי האומה הישראלית ברחוק ובקרוב, הפרו את בריתם לנשיהם בנות־עמם, הלכו במידותיהם של העמים פורעי־המוסר, ועוד מעט והתבוללו בהם כליל – לולא קם פתאום איש בעל שיעור־קומה ובעל אחריות מבבל, שאזר את כל כוחותיו להוציא את עמו מטיט־היוון ולהשיבם באגרוף־ברזל אל דעת־אלהים וללמדם ביד־חזקה בינה ולנטוע בהם את הכרת־עצמם־ועמם לדורות.

איש זה, שהנביא מלאכי קורא עליו: “הנני שולח מלאָכי ופינה דרך לפני ופתאום יבוא אל היכל האדון אשר אתם מבקשים ומלאך־הברית אשר אתם חפצים, הנה־נא אמר אדני צבאות” (מלאכי, ג' א. ראה יעבץ. תולדות ישראל, כ' 3, הערה 9.) איש זה היה הסופר עזרא בן שריה הכוהן מעולי בבל.

ב

עזרא שנולד בבבל, היה בנו של הכוהן הגדול שריה, שנבוכדנאצר הרג אותו בריבלה בארץ חמת. (ירמיהו נ“ב, כ”ז.)

מחונן בכשרונות־רוח נעלים ביותר שם עזרא את לבו עוד בימי נעוריו לחקור במורשת תורת־משה, שבשמירתה ראה את יסודות קיומו של עם־ישראל.

שולט בשפה העברית שמעטים דוגמתו בדורו, היה שומר ומקפיד “כסופר מהיר” על דיוקם של דברי־התורה ככתיבתם, שלא להוסיף עליהם ולא לגרוע מהם כמלא נימה. (ירושלמי שקלים א‘, ה’.) בהתעמקו יותר ויותר בחקר רוח־החוקים השתדל להפיצם בין בני עמו בהמוניהם. הוא פירשם וביארם בפשטות וקראם באזני הקהל “מפורש ושים שכל” עד שכל הקהל “מאיש ועד אשה הבינו במקרא”. כך עשה כל שבעת ימי חג־הסוכות “יום־יום, מן היום הראשון ועד היום האחרון”, והזהירם לקיים את כל הכתוב בספר תורת אלהים. (עזרא ז' י'.) דברי ספר התורה היו בעיניו דברי אלהים חיים, שנמסרו למשה מפי אלהים ולכן עליהם להיות לא אותיות מתות, לא קנינו החנוט של מעמד הכוהנים בעלי זכויות יתר, אלא נשמתן בה האלמוות של כל העם, מקור חיים לו לדורות עולמים.

היהודים בני העדות שבפרס ובבל, שהיו מחמירים לחיות על פי חוקי התורה, סרו מיד משמעתו של עזרא ורחשו לו כבוד ותהלה על קנאתו הקדושה ודעתו הנקיה, שעלו בקנה אחד עם ידיעותיו הרחבות, וראו בו כאחד מאבות האומה הקדומים. תפוצתה של תורת משה בעשותו אותה שווה לכל נפש גרמה לכך, שנפשם של רבים מבני הפרסים וגם מבני עמים אחרים נדבקה באלהי ישראל: “ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגויים”. (מלאכי א' י"א. ר' שם גרץ כ' 2, ב. ע' 128) ולא עוד, אלא שגם המלך ארתחששתא היה נמנה עם מכבדי אלהי ישראל מבין הגויים והיה מושך חסד מיוחד לאנשי־חצרו היהודים ובמיוחד לנחמיה בן חכליה, שהיה קשור בעבותות אהבה וכבוד בעזרא הסופר.

אך עם כל הכבוד שרחשו לעזרא ועם כל הברכה הרבה שהביא בפעולתו ביחוד בין יהודי בבל, היה כוסס בלבו כאב עמוק עד בלתי נשוא. הגיעה לאזניו השמועה, שבני עמו היושבים בארץ האבות מזלזלים בחוקי התורה “הנאצלה מאת האלהים, שנגלה על ידי משה לישראל”. שמחללים הם את השבת והמועדים ושחיתות מידותיה של הסביבה ישרה בעיניהם. שמועה זו מילאה אותו צער וקדרות ומיררה לו את חדוות היצירה. האמנם היו ציון וירושלים, שמהן צריכים לצאת התורה ודבר אדני, למערת פריצים ובוזי מוסר אלהים? ונינם של אלה שנשבעו בדמעות על נהרות־בבל “אם אשכחך ירושלים, תישכח ימיני”, האמנם מיהרו כל כך לשכוח את שבועת האמונים? ושכחת ירושלים מהי אם לא הפרתם ודישתם ברגל גאוה של יושביה את החוקים שהעלו את העיר למקד־מלך עיר־מלוכה? – והאיש אשר ראה בקדושת התורה וקיום מצוותיה מקור לא־אכזב לחיי עמו וקשר המלכד את כל חלקיו לחטיבה אחת, האם יתן לפורעי מוסר להשתולל בארץ אבותיו באין מפריע ובאין מכלים דבר?

ועזרא החליט לשים פעמיו לדרך הקשה אל מולדתו ולהטות את עמו לדרך הישרה. אך כדי שיהא ביכלתו לבצע את המשימה שהטיל על עצמו, הצטייד ־ ־בוודאי בעזרת ידידו ועמיתו־ברוח נחמיה בן חכליה, שהיה מרואי פני המלך בפרס – באגרת מאת המלך אל הפחות והסגנים בארצות שבהן עליו לעבור, וכן גם אל פקידי המלך בארץ הקודש. כן קיבל מאת המלך רשות למנות בארץ שופטי־ישראל שישפטו את העם על־פי חוקי התורה וללמד את החוקים הללו, ואת העוברים עליהם לענוש בקנס כסף, או במאסר ונידוי וגם בעונש מיתה. (עזרא ז' כ“ה־כ”ו).

אחרי כן אסף סביבו יודעי דת ודין ועובדים לבנית הבית, המוכנים לעלות עמו לארץ לבנות וגם לעזור לו במלחמתו הצפויה לו שם מידי בוגדים ומרשיעי ברית. ומאלה שנשארו בגולה דרש תרומות כסף וזהב וכלים יקרי־ערך – וגם קיבל מתנות לרוב ובלב שלם ושמחה רבה. וגם המלך ארתחששתא עצמו ושריו ויועציו, מתוך יראת הכבוד לאלהי ישראל ומתוך יקר לעזרא, שקראו לו בשם “ספר דתא די אלה שמיא” (חכם לחוקי אלהי השמים) (עזרא ז' כ"א) מסרו לעזרא מתנות יקרות לבית־המקדש בירושלים.

ובשנת 458 לפני הספירה שם עזרא פעמיו לדרך מבבל יחד עם מחנה בני־לוויה כאלף וחמש מאות איש גברים מבני המשפחות המכובדות ביותר ביהדות בבל, שקיבצם אל נהר־אהוא ושם חנו שלשה ימים.

חניה זו של שלשה ימים בקרוב לבבל שימשה לעזרא לבחון את הפקודים שבאנשי הלוויה – וכך מצא, שיש ביניהם כוהנים ומבינים בתורת משה, אך לא לוויים לשרת בכהונת־הכוהנים ולא נתינים מנתיני־דוד לעבודת בית־המקדש. ועל זה פנו אנשים נשואי־פנים אל אחד מראשי העם בעיר כסיפיא, אידו שמו, (עזרא ח' י"ז) וביקשו מנו להשפיע על הלוויים והנתינים היושבים שם, שיילוו אל העולים ירושלימה. אידו מילא ברצון רב את משאלת עזרא והצליח להניע שלושים ושמונה לוויים ומאתיים ועשרים נתינים (גרץ כ' 2. ב‘, ע’ 120 אומד את מספר הנתינים ל־120 זה בדוואי טעות הדפוס) להילוות אל העולים, שמספרם עלה כעת לאלף ושמונה מאות איש.

עזרא לא ביקש מאת המלך חיילים ללוותו בדרך, ואת נימוקו לכך ראוי לציין: “בושתי לשאול מן המלך חיל ופרשים לעזרנו מאויב בדרך, כי אמרנו למלך לאמור, יד אלהינו על כל מבקשיו לטובה ועוזו ואפו על כל עוזביו”.

ולפני קומם לצאת לדרך הכריז צום ותפילה, שאדני יצליח דרכם ויצילם מף כל אויב ואורב במסעם הנועז.

ארבעה חדשים פחות אחד־עשר יום נסע מחנה העולים בדרך מלאה סכנות וחתחתים ואין ספק ששיוו לפניהם את יציאת אבותיהם ממצרים, שעמוד־ענן הלך לפניהם יומם ועמוד־אש לילה לנחותם בדרך־הגאולה (גרץ חושב את זמן הנסיעה לחמשה חדשים, אך זה סותר את מה שכתוב בעזרא).

ג

בהגיע עזרא ומחנהו ירושלימה בשלום, נחו שלשה ימים מעמל הדרך. וביום הרביעי שקל עזרא את הכסף והזהב והכלים לבית־המקדש, ואחרי שהכל נבדק ונכתב במספר ובמשקל כמו לפני צאתם לדרך, מסרו את האוצר לידי ועדת כוהנים ולוויים, והוועדה מסרה את הכל לוועדה בת שני כוהנים ושני לוויים, ששוב שקלו ומנו את התרומות, קבעו את נכונות המספר והמשקל כפי שהוקבע על נהר אהוא בבבל. ובזה עברה האחריות עליהם.

ואחרי שהעולים מן הגולה הקריבו בבית־המקדש זבחי־תודה על הגיעם בשלום לארץ־אבותם – הופיע עזרא לפני פחות מלך פרס בארץ. עוד לפני הגיעו לארץ יצא שמו של עזרא כסופר מהיר ומקנא לאלוהיו ותורתו. הוא מסר להם את אגרת החסות וכתב ההרשאה – וקיבל את תמיכתם המלאה לביצוע משימתו: להפיץ את תורת משה בקרב העם העברי ולהרים את קרן החוק והמוסר בארץ.

עוד בהיותו בבבל הגיעו לאזניו שמועות על השחיתות שהשתררה בארץ, אך הוא מצא, שהתלונות מופרזות הן ברובן. אבל, משנוכח לראות את הנעשה, ואחר ששמע וראה את גורלן המר של נשי ישראל, שבעליהן גרשון באכזריות, ושלא רק עשירי העם ואחריהם ההמון הנבער מדעת, אלא גם מנהיגים רוחניים, חלק גדול של הכוהנים מורי־החוקים לקחו להם נשים נכריות מבנות העמים השכנים עובדי האלילים – תקפוהו חרון־אף וקנאה עזה בערה בו לאלהי־ישראל ותורתו. ולא פחות קצרה עליו רוחו להתחתנותם של השרים והסגנים עם השומרונים – אף כי אלה שמו את מסווה־הגרים על פניהם. לעזרה היתה לעינים – כפי הערתו המצויינת של גרץ – ההשערה, שקבלתם של גרים או גרים־למחצה במספר רב, כאלה שלא עברו את תהליך הזיקוק של צאצאי־אברהם ולא “נצרפו בדור העוני”, תרבה את מספר הזרים בקהל־ישראל, עד שיכריעו אותו – וזה יהיה לרועץ להישגי המוסר והדת ויהרסם. חשש זה, שאין לראותו כמוגזם, לפי שהיה לו יסוד בתקופה ההיא, תפס את עזרא בכל מהותו. (גרץ כ' 2, 2, ע' 131) ובכאבו על העובדות שראה ושמע, קרע את בגדיו לעיני העם, צם והתענה ומרט את שער ראשו וזקנו – ומלווה המון רב הלך אל חצר בית־המקדש, שם כרע על ברכיו, פרש את כפיו השמימה והתפלל תפילת־וידוי מזעזעת: “אלהי, בושתי ונכלמתי להרים אלהי את פני אליך כי עוונותינו רבו למעלה ראש ואשמתנו גדלה עד לשמים”. (עזרא ט' ו') אחר כך הזכיר את עוון האבות ומריים, שבאשמתם “ניתנו אנחנו ומלכנו וכוהנינו ביד מלכי הארצות בחרב, בשבי ובביזה ובבושת פנים” ־ ־ועתה כמעט רקע היתה חנינה מאת אדני אלהינו והשאיר לנו פליטה ולתת לנו יתד במקום קדשו“־ ־”ועט עלינו חסד לפני מלכי פרס לתת לנו גדר ביהודה ובירושלים" ־ ־“הנשוב להפר מצוותיו ולהחתן בעמי התועבות האלה, הלא תאנף בנו עד כלה לאין שארית ופליטה, אדני אלהי ישראל, צדיק אתה כי נשארנו פליטה כהיום הזה, הננו לפניך באשמתינו. כי אין לעמוד לפניך על זאת”. (עזרא ט' יד־ט"ו)

רושם דברי הווידוי הנרגשים עשה פרי ישווה לו. העם שהלך והתאסף סביב עזרא, אנשים נשים וטף, עיניהם נפקחו לראות כאילו הוכו עד הנה בסנוורים, החטאה וגודל הסכנה שבה לקיום האומה ותורתה, החזירה אותם למוטב, והעם “בכה הרבה בכה”, ודרש מאת עזרא, לעקור את הרעה משרשה. “קום, כי עליך הדבר ואנחנו עמך, חזק ועשה!” קרא אחד ושמו שכניה בן יחיאל. –

עזרא השתמש בשעת־רצון זו והשביעם בשם אדני לא רק להימנע מלשאת נשים נכריות מבנות עובדי האלילים, אלא גם לגרש את הנשים שכבר הושיבו להם יחד עם בניהן ולהוציאם מקהל ישראל. כמעט כל נשואי־הפנים בירושלים, אנשי הרוח הראשונים במעלה ומשפחות הכוהנים הודו על אשמתם והביאו קרבנות לכפר על עוונם, וגם נדרו לעשות כדברי עזרא ולתת לו יד־עזר בקנאתו לתורת משה וחוקיה.

וכך העבירו קול ביהודה וירושלים לכל בני הגולה להיקבץ תוך שלושה ימים בירושלים, וכל אשר לא יבוא, יוחרם כל רכושו והוא ומשפחתו ייבדלו מקהל־ישראל. וכך היה. כל אַנשי יהודה ובנימין נקבצו לירושלים לשלושה הימים ברחוב לפני בית־המקדש וברעדה ובגשם שוטף חיכו לבאות. – ועל זה קם עזרא ואמר!: “אתם מעלתם ותושיבו נשים נכריות להוסיף על אשמת ישראל. ועתה תנו תודה לאדני אלהי אבותיכם ועשו רצונו והיבדלו מעמי הארץ ומן הנשים הנכריות”.

וככלותו לדבר, ענה כל הקהל כאיש אחד בקול גדול: “כן, כדבריך עלינו לעשות”. (עזרא י', ז’־י"ב)

אותה שעה היתה שעת־הכרעה לעם ישראל.

האומה עמדה על פרשת דרכים: או להישאר ביעודה להיות “ממלכת כוהנים וגוי קדוש”, נושאה ומבשרה של אחדות־אלהים ומוסרה, העתידה לשנות את פני העולם בתרבותה, או להיטמע במיעוטה אל תוך עולמם של עובדי־האלילים ופורעי־המוסר, שסופו להיעלם או להשליט את בערותו בעולם עוד אלפי שנים.

כעת, אחרי עבור יותר מאלפיים שנה אפשר לראות במעשי עזרא קנאות מופרזת ואכזריות כלפי הנשים הנכריות, כאילו לא בא אלא לפרוע מהן ומבעליהן היהודים מידה כנגד מידה, אך האמת היא, שלא מידת האכזריות ולא עצם הקנאה הניעתו לכך, ואפילו לא שנאה לעובדי־האלילים, אלא אהבתו הגדולה לעמו, וביחוד פיעמתו רוח הנביאים, שראו שתי סכנות בהתערבות עמם בגויי הארץ: מקור כל סבל וכשלון לעם־ישראל בהווה ובעתיד, ומעצור להתפתחותו הרוחנית לטובת עצמו ולטובת האנושות אם תשקע תורתו שעתידה להיות מאור לכל עמי־תבל. חזון זה, להיות מאור הגויים, יותר משהוא דאגה לעולם, הכרת־אמת הוא, שעמנו הקטן אין לו תקוה וקיומו אלא בתוך עולם נאור בעל מוסר אנושי מפותח. ואם גם יתמהמה חזון זה, אם גם יופיעו כוחות־חושך שיעכבו את התגשמותו, ואפילו יסלפו אותו ויהפכוהו לרועץ לנו, הרי בסופו של דבר הוא יבוא – זוהי אמונת חוזינו שנטעוה בלב עמנו לדורות. היום כבר ברור לכול, שאם הופיע למשל איש כמו הילל ואחריו תלמידו ישוע והשליחים, שזיכו חלק גדול של האנושות ברעיונות המוסר האנושי של עם ישראל, הרי זה בזכותו של עזרא, בזכות חומר־הדין שלו, בזכות הגדרות והסייגים שהקים בין היהדות ובין עובדי האלילים שמסביב.

ובינתיים לא נעלמו מעיני עזרא המכשולים העומדים לו בדרך הגשַמת תקנותיו. הוא לא התעלם מן העובדה, שבריתות־חיים מסוייגות אי־אפשר לפתור בלי קשיים גדולים, ושמנהגים שהתחבבו על האדם, שולטים בו גם אחרי שעמד על הנזק שבהם ומשתדל להשתחרר מהם. לכן הקים בכל ערי השדה בתי־דין קבועים, בחר בעצמו את חבריהם ונתן להם הוראות מחמירות לבצע צעד בצעד את פתרון נישואי־התערובת ואת הרחת היסודות האליליים מקרב קהל ישראל.

ד

אך מטרתו הנכספת של עזרא היתה רחוקה עדיין. שכבות־העם הרחבות של עם־הארץ, שידיעת חוקי התורה היתה חסרה להם לחלוטין, לא רצו להישמע לתקנותיו של עזרא באותה נכונות שיושבי ירושלים סרו למשמעתן. בעיניהם היו אלה מעשי שרירות של אדם המתערב בחירותם האישית, וביחוד משפחתית ומכשול לחיי־הידידות שביניהם ובין התושבים שאינם יהודים שבארץ ובארצות הגובלות אליה. לכן התנגדו לו בתוקף, ולכן התאחדו עם השומרונים ושאר הגרים־למחצה, שלבם התמרמר מאוד על העלבון שעשה להם בהרחיקו אותם מקהל־ישראל. הדבר הגיע לידי שנאה גלויה, ומיד כשמגאביזס פחה סוריה, שגם יהודה ושומרון היו תחת ידו, התקומם לשלטון פרס והיכה וחזר את חיל הפרסים, השתמש אויביו של עזרא, שהיה חסויוֹ של ארתחששתא, לשפך בשעת־כושר זו את נקמתם בו. הם עלו בחיל מלחמה על ירושלים, עשו פרצות בחומות העיר, העלו את שערי־העץ והרבה מתי־העיר באש, ואת יושבי העיר, שנשארו בלי מגן הכריחו לחפש להם מקום אחר לשבת בו, לחדש את יחסי־משפחתם הקודמים – או לעזוב את העיר.

אין להניח, שהיהודים נכנעו על נקלה לברירה זו, על כל פנים המחלוקת נמשכה שלוש־עשרה שנה והסוף היה, שרבים מבני יהודה, עייפים מן הסכסוכים התמידיים, חזרו ונשאו את נשותיהם הגרושות. – כך התערער לפי שעה מפעלו של עזרא, וקיומו של קהל ישראל היה בסכנה.

מה עשה עזרא באותו זמן? איפה היה מתגורר ומסתתר מפני אויביו בנפש? – על זה אין תשובה בפרשה זו המקוטעת בכתבי הקודש. אך מתקבל על הדעת, שעזרא חזר בלווית עמיתיו לארץ פרס כדי להניע את נחמיה בן חכליה, שהיה מרואי פני המלך ארתחששתא בחסדו המיוחד, לעלות לירושלים ולגמור שם את מפעל הצלת היהדות שנפסק פתאום.

למעשה התחילה עצם התגשמותו של מפעל עזרא אחרי שנחמיה עלה לאר. המלך מינה אותו לנציב ביהודה וכך עזה סדרים בירושלים ובגלילות הארץ, הכניע את השומרונים ובעלי־בריתם ועזר לעזרא המטה בכל שטחי־החיים.

עזרא לא היה נביא, ואף כי היה מצאצאי אהרון, לא היה גם כוהן למעשה, על כל פנים לא הופיע כמכהן במקדש, אלא כיודע ספר ומורה את חוקי התורה, שהקדיש את כל מרצו לעשות את מורשת ישראל דבר השווה לכל נפש בעם. עד ימיו היתה התורה – כפי הערתו השנונה של ארנסט רנאן – דומה כיצור מחונן בתבונה, שהעולם שמע אודותיו, אך מעטים היו מביני־ספר, שהכירוהו פנים אל פנים. התורה היתה ספר קדוש, שיראי־אלהים מעטים השתדלו לחיות על פי מצוותיו, אך המון העם לא ידע אותו ושום ממשלה לא נתנה לו תוקף חוקי. – וזה מוכר היה להשתנות. בכינוסים גדולים שכינס נחמיה התחיל עזרא לסור את דברי התורה לעם, ובהצלחה רבה, שהמון המקשיבים הופתעו בחדווה מאוצר יקר זה, כדוגמת אבותיהם במעמד הר־סיני, שקיבלו עליהם ברצון את הברית לעשות את התורה למטרת חייהם ותכליתם.

ברית זו חודשהנ כעת והוקבעה בכתב (נחמיה י' א') ונחתמה בידי נחמיה ועזרא (ירושלמי מגילה א', ע"ב) ועוד שמונים ושלושה מנשואי הפנים שבעם. שמונים וחמשת האנשים הללו, שלפי המסורת היה מספרם מאה ועשרים, (מגילה י“ז ע”א) הפכו לרשות מוסמכת, שהעם הכיר בה, “הכנסת הגדולה”, שהוטל עליה לבצע את המפעל הגדול – סידורה החדש של האומה. עזרא, שעמד כל ימיו בראש הכנסת הגדולה, הקדיש את כל כוח מרצו ומעייניו בחיים למפעל זה. קודם כל התקין מוסדות ציבוריים, שיעזרו לאשה נשואה בדאגותיה לצרכי הבית ולנקיותו וטהרתו (בבא קמא פ“ב ע”א) “שתהא אשרר משכמת ואופה שתהא אשה חוגרת בסינר ושתהא אשה חופפת וטובלת”. ולצורך זה היו “רוכלין מחזריהן בעיירות” לספק לנשים את הדרוש להן. (שם) רוכלים אלה היו חייבים לעבור את הארץ ולבקר גם במקומות הקטנים ביותר והמרוחקים ביותר ולמכור לנשים כל מיני צרכי נקיון ויפוי וקישוט, שימצאו חן בעיני בעליהן, וכן גם לבעלים, שידקדקו בנקיון, “ושיהו אוכלים שום בערב שבת משום עונה”, לפי שהשום מחזק את כוחם־הגברי. (שם) ובית־דין היה יושב בכל יום שני וחמישי ושומע את התלונות והסכסוכים ודן בהם ומוציא פסק־דין בכל הארץ. (שם) ויחד עם זה היו בתי־דין אלה קוראים בתורה באזני העם ביום שני וחמישי וכן גם ביום השבת אחרי הצהרים. (שם)

וכדי לחסל כל שותפות עם השומרונים, התקין חידוש: לכתוב את ספר התורה לא בכתב העברי המקורי, שגם השומרונים היו משתמשים בו, אלא בכתב האשורי שנשאר לנו עד היום הזה, ושרבי ממעיד עליו, שבו ניתנה התורה. (סנהדרין כ“ב ע”א) בעזרת יודעי תורה מובהקים ומהימנים ביותר העתיק את התורה והקפיד על כך, שלא יוסיפו ולא יגרעו אף אות ותג בקרי ובכתיב. “לפיכך נקראו ראשונים,סופרים, שהיו סופרים כל האותיות שבתורה”. (קידושין ל' ע"א) וכל מלה תהא כתובה כפי שכתובה בספר התורה המקורי, בין שהיא מלאה (בסכות) ובין שהיא חסרה (בסכת). לזה קרא בשם “מסורת” או מסורה". (סוכה ו' ע"ב).

זכות־עולם נודעת לו לעזרא בעיקר על כך, שהגם שהוא עצמו היה כוהן, נטל מן הכוהנים את זכותם להיות הם לבדם אפוטרופסים לתורה ומביניה (כפי שזה היה נהוג אצל עמי הקדם באותן התקופות) ועשאה קנין לכל העם. מבחינה זו היה דומה לשמואל הנביא, שלמרות היותו משבט לוי, שבניו היו מיועדים להיות מורי התורה, תח את שערי בית־אולפנו־לנביאים ולכל צמא לדבר אדני והמוכשר לדבר, בלי לבדוק, בן איזה שבט הוא.

אך בעוד ששמואל והנביאים שבאו אחריו, וביחוד אליהו, אלישע וישעיהו לא היו אלא סוללי דרך, שאספו סביבם חבל תלמידים בעלי כשרונות והדריכום בסתרי תורה לתעודתם ויעודם (אליהו: “וילך משם וימצא את אלישע בן שפט והוא חורש שנים־עשר צמדים לפני ־ ־ וישלך אדרתו אליו ־ ־ ויקם וילך אחרי אליהו” (מלכים א' י"ט, יט.) – אלישע: אסף את הנער גיחזו. (מלכים ב' פרשות ד' ה'), שגם נכשל בו. (מלכים ב' ה' כ“ה־כ”ז), ובכל זאת לא גרשוהו מפניו. היה עזרא מרחיב את תחומי למידת התורה והוראתה בדרך התבונה והשכל, וחייב את כל ההורים להדריך את בניהם בדרך החוקים על פי המצוה “ושיננתם לבניך ודיברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך” (דברים ו' ז') פשוטו כמשמעו.

מובן מאליו, שחובה זו, כמו רבות אחרות לא נמלאה כהלכה על ידי ההמונים, חלקם מתוך חוסר ידיעה וחלקם מתוך היעדר רגש החובה של ההורים בעם. לפיכך לא הסתפק עזרא בתקנתו רבת־התועלת לקרא בספר התורה שלוש פעמים בשבוע באזני העם, שמטרתה לא היתה אלא להשמיע את דברי־התורה באזני המבוגרים, האבות, שעד תקופתו לא שמעו אותם אלא פעם בשבע שנים, בחג־הסוכות שבשנת השמיטה (שם ל"א י). הוא הציב לו למטרה לנטוע את ידיעת התורה בלב בני־הנוער, שבהתפתחותם הרוחנית ראה את הערובה הבטוחה לקיומו של עם ישראל ועתידו. וכן הקים בירושלים בית־מדרש פתוח לנוער ובראשו מורים בעלי שיעור־קומה: “עזרא תיקן להן לישראל, שיהו מושיבין סופר בצד סופר”. (בבא בתרא כ:א ע"א) וכך הניח את היסוד לבתי־ספר עממיים, שיהושע בן גמלא התקין אותם אחרי־כן בכל ערי הארץ. “זכור אותו האיש לטוב ויהושוע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא, נשתכחה תורה מישראל, שבתחילה מי שיש לו אב, מלמדו תורה, מי שאין לו אב, לא היה למד תורה ־ ־ והתקינו, שיהו מושיבין בכל פלך ופלך (מלמדי תינוקות) ומכניסין אותם כבן ט”ז, וכן י"ז ־ ־ עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר ומכניסין אותם כבן ו' כבן ז', (שם כ“א ע”א). והואיל ורובו של העם, וביחוד בני־הנוער לא שמעו עוד את השפה העברית, התקין עזרא, שפרשות התורה הנקראות בבתי הכנסיות, יהיו מתורגמות לשפת־העם הארמית, וחייב את המורים להעמיק חקר בכתוב ולפרש באר היטב את כוונת הפסוק, שתהא מובנת בקות וכהלכה. (מגילה ה' ע"א).

יחד עם זה התחיל עזרא לאסוף את ספרי הנביאים והכתובים, לבדוק אותם ולסדרם והטיל על סופרים דייקנים להעתיקם כמו את חמשת חומשי התורה ללשון ארמית ולהפיצם בעם, וכך יצר את ספר־הספרים, שהפך למקור הדעת והמוסר לא רק לעם ישראל, אלא לכל האנושות כולה. כתבי הקודש משמשים מאז אדמה פוריה לרוח־ישראל, שעליה הלך ונבנה בנינו הכביר של התלמוד.

ולעומת זה מצאו עזרא וסיעתו, שאסור לכתוב עלי ספר את המסורת שבעל־פה, את פירושי התורה העתיקים וכל מה שנרקם סביבה משך דורות ונמסר מאיש לאיש. כלל גדול אמרו עזרא וסיעתו: “דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב”. (גיטין ס' ע"ב) זכות זו, לקבוע את המסורת שבעל־פה ולהעלותה בכתב, נשארה זכותם של הדורות הבאים, שאחרי שהתורה שבכתב ורוחה היתה לעצם מעצמה ובשר מבשרם, לא יראו אלא בה בלבד את שורש כל דברי המסורת, פירושיה ופירושי פירושיה העתיקים והחדשים כאחד.

וכיוון שיחד עם ההשכלה וידיעת התורה זקוק האדם גם לרגעי השראה והתייחדות עם נפשו ורחשי־להו באלהיו, התקין עזרא וסיעתו, שכל יהודי, בין בארץ ובין בחוץ־לארץ ישפוך את שיחו בתפילה יום־יום שחרית וערבית, ובימי השבת וראש־חודש ומועים בשעת קרבן־התמיד בבית־המקדש בירושלים. “אנשי כנסת הגדולה תיקנו להם לישראל ברכות ותפילות, קדושות והבדלות”. (ברכות ל“ג ע”א), כדי שיזכרו, שבני עם־ישראל הם באשר הם שם ושנועדו להיות נושאי זרע המוסר בעולם.

וכך הוקמו בכל מקומות מושבותיהם של יהודים במספר מסויים בתי תפילה, בהם מתכנסים לתפילה בציבור. ועם הזמן התלכדו גם עדות, וביחוד בערים הגדולות, שהושיבו בבתי־הכנסיות שלהם עשרה יודעי־תורה. “אי זו היא עיר גדולה, כל שיש בה עשרה בטלנין”, (מגילה ה' ע"א) כלומר, פנויים מעבודה אחרת ומדאגת פרנסה, המקדישים את חייהם אך ורק לסידור ענייני התפלה וההוראה להנהגת רוח הקהילה, (ב“ק פ”ב ע“א, ר' רש”י).

אך עיקר התפילה היא הקריאה מתוך חמשת חומשי התורה, הנכתבים לשם כך על גבי יריעות־קלף, הנתפרות למגילה אחת. מגילה שהיא קודש־הקדשים לעם ישראל, נתונה בכל בית־כנסת (שלפעמים שמו גם בית־המדרש) בארון הקודש, הקרוי גם בשם היכל.

עם שאר מפעליו הגדולים של עזרא וסיעתו נמנית גם צורתם החגיגית של ימי השבת והמועדים לקידוש החיים וטהרתם. הם העלו את יום החג, ובמיוחד את יום השבת לא רק למקור בריאות וחיסון הגוף, אלא גם למזון רוחני, להשראה ולשלוות הנפש, פארוהו בסמלים כמו בגדי פאר ומאכלי עונג, המיוחדים לשבת בלבד. (שם, שם) כן חייבו לקדש את שעות בואו ומוצאיו בתפילות זמרה (קידוש והבדלה). (ברכות ל“ג ע”ב). וכך יצרו לעמם מקור של שלווה ונחמה, המשמש עד היום הזה תריס בפני עייפות החיים, פגיעתם וסבלותם.

ה

ההיסטוריון היהודי צבי גרץ קובע, שעזרא לא היה איש־מדינה, וזוקף את מרבית זכותו של חידוש פני־היהדות להלכה ולמעשה לחשבונו של נחמיה, שהוא־הוא שמיזג את העם עם תורתו עד שהרגיש אותה עצם מעצמיו והגשימה בכל שטחי החיים במעשיו יום־יום. (גרץ כ' 2' ע' קנ"ה). – דעה זו מוטעית היא. די לקרא את ספרי עזרא ונחמיה (ספר נחמיה היה פעם אחד עם עזרא, ר' סנה' ל"ט עב) בשים לב כדי לראות, שעזרא היה הרוח החיה בכל מפעליו של נחמיה. התרת קשריהם של נשואי־התערובת, הוצאת השומרונים ואת המחזיקים אחריהם מקהל־ישראל, ייסוד הכנסת הגדולה וכת־הפרושים שיצאה ממנה ושהציבה לה למטרה לטפ את מורשתם הרוחנית של האבות ולהקימה על תלה – כל זה היה לא רק יזמתו של עזרא, הוא גם הביאו לידי מימוש והגשמה בעזרתו ששל נחמיה. מובן, שבשטח ההצלחה המדינית נזקף הרבה לזכותו של נחמיה כפחה מלך פרס ביהודה. אך המטרה שעזרא הציב לעצמו היתה אחרת בהחלט. נחמיה הדף את התקפת השומרונים והכריעם, הקים שנית את חומת העיר, שהשומרונים פרצוה, רב את ריב העניים והמצוקים והקים את הסדר בירושלים ובכל הארץ. אך משחזר אל חצר המלך בפרס, חזר המצב הפרוע לקדמותו, וגם אחרי שובו שנית לירושלים לא הושב הסדר על כנו. – ואילו עזרא שם את פניו בעיקר אל אויבו הפנימי של העם: הבורות, חוסר דעת־התורה, שבו ראה את המקור לתעיותיו הנלוזות. ולכן הדריך את עמו אל מקור החיים שבמורשת משה והנביאים והקיף אותה חומה בצורה, שימשה לעם מפלט ומגן אחרי איבוד עצמאותו הלאומית בכל המצבים ובכל הארצות, שבהן התגורר משך דורות. אלא שעזרא היה ענוותן ביותר, ושלא כמו נחמיה “שהחזיק טובה לעצמו” (שם צ“ג ע”ב) לא הזכיר אף פעם את זכויותיו כשלעצמן ולא ביקש מאת אלהים שיזכור לו את מעשיו לטובה. והדורות הבאים ראו בענוותנותו של עזרא את גדלות רוחו, הכירו בתודה במפעלו ואמרו עליו: “ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו לישראל, אלמלא קדמו משה”. (שם כ“א ע”ב).

לא יום הולדתו ולא יום מותו של ענק־הרוח הזה, שחכמינו העמידוהו במדרגה אחת עם משה, אינם ידועים. על פי מסורת אחת מת בחמישי בטבת ונקבר בירושלים. ועד היום מתפללים מדי שנה בשנה בעזירי בטבת את “הסליחה” “אזכרה מצוק”, המקוננת עליו: “זועמתי בתשעה בו בכלימה יחפר, חשך מעלי מעיל הוד וצפר, טרוף טורף בהו הנותן אמרי שפר, הוא עזרא הסופר”.


 

הִלֵּל

א

לא זמן רב היתה השמחה במעונם של היהודים לחרות והעצמאות שהמכבים השיגו בגבורתם. שלטון עריצותו של אריסטובול היה הפרץ הראשון בחומת חייו המדיניים של עם ישראל. אך המחלוקת הדתית וביחוד של הכיתות, שהתחילו לתת את אותותם, התישה את כוח העם והביאה את המדינה לידי אפיסת הכוחות במידה כזו, שהיתה אחרי כן לשלל נוח בידי הרומיים.

ויותר משהיתה הסכנה מרחפת ממעל לראש עצמאותם של היהודים, היתה התורה צפויה לשכחה גמורה. ואם המכבים הראשונים הצליחו לחזק בעם את יסודי מסורת האבות, הרי בימים שאחריהם היה ביאור התורה ופירושה לסלע המחלוקת בין המפלגות, עד שבתקופת שושלתו של הורדוס נשתכחה לגמרי, לולא הקדימה ההשגחה להקים בישראל איש, שיצילה מכליון חרוץ.

בחיר־סגולה זה, שכל העולם התרבותי רוחש יראת־כבוד להשקפותיו שנמסרו מדור לדור, היה הילל שנולד בבבל כמאה ושישים שנה לפני חורבן הבית השני. אביו היה משבט בנימין ואמו משבט יהודה, מצאצאי דויד המלך.

עוד בימי נעוריו הקדיש הילל את עצמו לחקר התורה ודחה את הצעת אחיו שבנא להשתתף אתו במסחר. “הילל ושבנא אחים היו, הילל עסק בתורה (רש"י: מתוך עוני רב) ושבנא עשה עסקים. לסוף אמר לו (שבנא): בוא נעשה שותפות ונתחלק (בריווח). יצאה בת־קול ואמרה: “אם יתן איש את כל הון ביתו, בוז יבוזו לו” (שיר השירים ח' ז')” (סוטה כ“א ע”א). חרה אַפו של אחיו ועזב אתו לנפשו ולגורלו. אך הילל נשאר נאמן להחלטתו, ומשלא יכול לרוות בביתו את צמאונו לדעת, עלה עם משפחתו לירושלים לשמוע תורה מפי שני המורים הגדולים שמעיה ואבטליון.

כגר בארץ נכריה, בלי ידידים ומכירים, מואס בנדבת לחם־חסד ונאמן לעקרונו: “נגד שמא, אבד שמא ־ ־ ודאשתמש בתגא, חלף” (המגדיל שמו, מאבד את השם ־ ־ והמשתמש בכתר (התורה), עובר מן העולם, (אבות א' י"ג) “היה עושה ומשתכר בטרפּעיק (סלע־מדינה), חציו היה נותן לשומר בית־המדרש וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. פעם לא מצא להשתכר ולא הניחו שומר בית־המדרש להיכנס, עלה וישב על פי ארובת־הגג, כדי שישמע דברי אלהים חיים מפי שמעיה ואבטליון. אמרו: אותו היום ערב שבת היה ותקופת טבת היתה וירד עליו שלג מן השמים. כשעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון: אבטליון אחי, בכל יום הבית מאיר והיום אפל, שמא מעונן הוא? הציצו עיניהם וראו דמות אדם בארובה, עלו ומצאו עליו רום שלש אמות שלג, פרקוהו והרחיצוהו וסכוהו והושיבוהו כנגד המדורה. אמרו: ראוי זה לחלל עליו את השבת”. (יומא ל“ה ע”ב)

שקידתו והתמדתו של הילל בתורה להסבירה לעם, לא מנעתו מלקבוע עתים גם להשכלה זרה, ולפי דברי האגדה וסגנונה השירי המולג: "אמרו עליו על הילל, שלא עזב דברי חכמים שלא למדם, אפילו כל הלשונות, אפילו שיחת הרים וגבעות, שיחת עצים ועשבים, שיחת חיות ובהמות, שיחת שדים ומשלות. כל כך למה? משום שנאמר: ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר (ישעיה מ“ב כ”א) (יומא ל“ה ע”ב) אין ספק שהאגדה מרמזת בזה על נפשו הפיוטית של המורה החביב: על שיחת איתני הבריאה, שהילל קלט אותה והאדיר בזה את התורה.

אלא ששמי ישראל קדרו מיד על־ידי עריצותו של הורדוס – שאת מידת אכזריותו זוקפים לחשבון מוצאו האדומי – שכדי להוכיח את נאמנותו למלכות רומא ולמידותיה, הוציא להורג את טובי העם, שסירבו להיכנע למנהגיהם של שלטונות רומא – עד שחכמי ישראל נאלצו לברוח ממרכז מפעלם וחייהם ירושלים. בין הנמלטים היה כנראה גם הילל, שחזר ארעית לארץ הולדתו בבל ורק אחרי ששקטו הרוחות על לירושלים לחג־הסוכות. ומאז נשאר שם כפי הנראה כל ימי חייו. (וויס, לתולדות המסורת הישראלית כ' 1 ע' קנ"ח).

תוך ימי היעדרו ל הילל מירושלים, השתנה שם הרבה. שמעיה ואבטליון נפטרו ובמקומם ישבו בני בתירא בראש הסנהדרין.

תוצאות שלטון־הרשע של הורדוס היו, שבחוגי החכמים בירושלים גברה ההתנגדות לכל דבר זר בעולם. ומסתבר, שסיבת איחור ההכרה בגדולתו של הילל היא העובדה, שהיה תלמידם של שמעיה ואבטליון, שהיו צאצאיהם של רומיים שהתגיירו. אך אולי גרמה לכך גם ענוותנותו הגדולה לא להתכבד בעיני אחרים ולא ליטול גדולה לעצמו. ורק ידי מקרה של שעת כושר היו בדבר, שהעלוהו על כס־הנשיאות. בתלמוד מסופר. “פעם אחת חל י”ד (ניסן) להיות בשבת, שכחו (בני־בתירא) לא ידעו אם פסח דוחה את השבת, אם לאו. אמרו: כלום יש אדם שיודע, או פסח דוחה את השבת, אם לא? אמרו להם: אדם אחד יש שעלה מבבל והילל הבבלי שמו, ששימש שני בני הדור שמעיה ואבטליון ויודע אם פסח דוחה את השבת, אם לאו? אמר להם, וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת? והלא הרבה יותר ממאתיים פסחים יש לנו בשנה שדוחים את השבת. אמרו לו: מנין לך? אמר להם, נאמר,מועדו, בפסח ונאמר ,מועדו, בתמיד (במדבר ט’־ב', י"ג), מה,מועדו, האמור בתמיד דוחה את השבת, אף,מועדו, האמור בפסח דוחה את השבת. ועוד קל־וחומר הוא, ומה תמיד שאין ענוש כרת, דוחה את השבת, פסח שענוש כרת, אינו דין שדוחה את השבת? מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם והיה דורש כל היום כולו בהלכות פסח. התחיל מקנתרם בדברים, אמר להם, מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליהם? עצלות שהיתה בכם, שלא שימשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון". (פסחים ס“ו ע”א) מיד התאספו סביבו חוג של שמונים תלמידים: "שלושים מהם ראויים שתשרה עליהם שכינה כמשה רבנו, שלושה מהם ראויים שתעמוד להם חמה כיהושע בן נון, עשרים בינוניים, גדול שבכולם יונתן בן עוזיאל, קטן שבכולם ר' יוחנן בן זכאי. (ב“כ קל”ד ע"א).

החשוב שבתלמידיו היה יונתן בן עוזיאל והקטן שבהם רבי יוחנן בן זכאי. על יונתן בן עוזיאל מסופר בגמרא: “תרגום של נביאים (לארמית) יונתן בן עוזיאל אמרוֹ – ונזדעזעה ארץ ישראל ד' מאות פרסה על ד' מאות פרסה, יצתה בת־קול ואמרה: מי הוא זה שגילה סתרי לבני־אדם?! – עמד יונתן בן עוזיאל על רגליו ואמר: אני הוא שגיליתי סתריך לבני־אדם. גלוי וידוע לפניך, שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא, אלא לכבודך עשיתי, שלא ירבו מחלוקת בישראל” (מגילה ג' ע"א).

ועל רבי יוחנן בן זכאי נאמר: “שלא הניח פרשה אחת מן התורה שלא למדה, ולמד במקרא ותרגום, מדרש והלכות ואגדות ומשלות, הכל למד”. והוא עצמו אמר: “אם יהיו כל השמים יריעות וכל האילנות קולמסין וכל הימים דיו, אין כדי לכתוב את החכמה שלמדתי מרבי, ולא אצלתי מחכמת חכמים אלא כשם שהזבוב הזה הטובל בים הגדול ומשהו מחסרוֹ. וממי קיבל תורה, מהלל ומשמאי”. (סופרים ט"ז ח')

הילל השתדל לנטוע את צמאונו למדעי העולם גם בלב תלמידיו והצליח בזה יותר מכל אלה שהיו לפניו ולאחריו.

ב

עם כל האהבה וההערה שהילל זכה להן כמנהיגו הרוחני של העם, ושברוחוֹ המתונה והנוחה הצליח להטות אליו אפילו את חסדו של הורדוס, לא נפגמו אף במשהו ענוותנותו ומזגו הטוב, שהיו למשל בעם. סיסמתו היתה: “אל תפרוש מן הציבור ואל תאמין בעצמך עד יום מותך ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו”. (אבות ב' ד').

ועל טוב לבו המופרש מסופר, שפעם קנה לעני, שהיה עשיר וירד מגדולתו, סוס לרכוב עליו כפי שהלה היה רגיל בעושרו: “אלא שההוא היה רגיל שעבד ירוץ לפניו בשעת רכיבתו, מה עשה הילל? משלא מצא עבד, רץ הוא עצמו לפניו שלושה מילין”. (כתובות ט“ז ע”ב).

ולא היה בעולם אדם שהילל לא נהג במתינות ובסבלנות וסלחנות כלפיו.

בית־מדרשו של הילל קיבל את השם “בית־הילל”, שאופיו ועקרוניו היתה מידת ההקלה בכל ההלכות והדינים שהיה דן בהם “לקולא”, כלומר, לפנים משורת־הדין, אם כי לא כנגד הדין. בית־הילל היה מוצא תמיד את הצד הנותן מקום להקל, כדי שלא להכביד על הציבור את עול המצוות יותר מדי.

ולעומת בית־הילל היה בית־שמאי נוהג “לחומרא”, כלומר, בחומר הדין. וכך היתה נטושה המחלוקת שבין שני הבתים. אך ההלכה היתה תמיד כבית־הילל. וכמה סיפורים מסופרים בתלמוד על אופיים של שני גדולי הדור, על אופיו של שמאי הקפדן וחסר־הסבלנות, ועל אופיו של הילל, המתון ובעל אורך־הרוח וטוב המזג מאין כמוהו. כך מסופר: “מעשה בשני בני אדם שהמרו זה את זה, אמרו כל מי שילך ויקניט את הילל (ויביאו לילדי כעס) יטול ד' מאות זוז. אמר אחד מהם, אני אקניטנו. אותו יום ערב־שבת היה והילל חפף את ראשו. הלך (אותו אדם) ועבר על פתח ביתו (של הילל), אמר, מי כאן הילל, מי כאן הילל? – נתעטף (הילל) ויצא לקראתו. אמר לו, בני מה אתה מבקש? אמר לו, שאלה יש לי לשאול. אמר לו (הילל), שאל בני. שאל (האיש): מפני מה ראשיהם של בבליים סגלגלים? אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת. מפני שאין להם מילדות פיקחות (היודעות לטפל כראוי בנולד). הלך (אותו אדם) והמתין שעה אחת, חזר ואמר: מי כאן הילל, מי כאן הילל? נתעטף ויצא לקראתו. אמר לו: בני, מה אתה מבקש? אמר לו: שאלה יש לי לשאול. אמר לו: שאל בני. שאל: מפני מה עיניהם של תרמודין טרוטות (לא עגולות, אלא עמומות ושקדיות)? אמר לו: שאלה גדולה שאלת, מפני שדרים בין החולות (ותמיד מצמצמים את עיניהם מפני החול הנישא ברוח). הלך והמתין שעה, חזר ואמר מי כאן הילל, מי כאן הילל? נתעטף ויצא לקראתו. אמר לו: בני, מה אתה מבקש? אמר לו: שאלה יש לי לשאול. אמר לו: שאל בני. שאל: מפני מה רגליהם של אפריקאים רחבות? אמר לו: שאלה גדולה שאלת. מפני שדרים בן בצעי־המים (ורגליהם הסתגלו שלא יטבעו בביצה). אמר לו: שאלות הרבה יש לי לשאול, ומתיירא אני שמא תכעוס. נתעטף (הילל) וישב לפניו. אמר לו: כל שאלות שיש לך לשאול, שאל. אמר לו (אותו איש): אתה הוא הילל, שקוראים אותך נשיא ישראל? אמר לו: כן. אמר לו (האיש) אם אתה הוא, לא ירבו כמותך בישראל! אמר לו: הווי זהיר ברוחך, כדאי הוא הילל, שתאבד על ידו ד' מאות זוז וד' מאות זוז – והילל לא יקפיד (לא יבוא לידי כעס)” – אופיינית היא להילל שני דברים: אותו איש קרא לו בגסות שלא לכבודו של נשיא: “מי כאן הילל, מי כאן הילל?!” והוא מחל על כבודו. ואופיינית היא תשובתו הסופית של הילל בנעימה הבדוחה שבה: כדאי לו לאדם כמוך לאבד כסף ולראות אדם שאינו ניתן להכעיסו ומשום כך היזהר בפעם אחרת!

ושוב מסופר: ־ “מעשה בעובד־כוכבים אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: כמה תורות יש לכם? אמר לו (שמאי): שתים, תורה שבכתב ותורה שבעל פה. אמר לו (עובד האלילים): שבכתב אני מאמינך ושבעל פה איני מאמינך, גיירני על מנת שתלמדני תורה שבכתב. גער בו שמאי והוציאו בנזיפה (על שביקש ללמוד רק תורה שבכתב). בא לפני הילל, גייר אותו. (הילל ידע, שאם יקבל על עצמו את התורה שבכתב, יבוא ממילא גם לידי תורה שבעל פה).”

“ושוב מעשה בעכו”ם אחד שבא לפני שמאי, אמר לו גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו (שמאי) באמת־הבנין שבידו (אמת־מידה, סמל לאופיו של שמאי הקפדן המקפיד במידה ובמשקל כחוט השערה). בא לפני הילל, גייר אותו ואמר לו: מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך, זוהי כל התורה, והשאר אינו אלא פירוש, לך ולמד!"

ושוב מעשה בעכו"ם אחד שהיה עומד אחורי בית־המדרש ושמע לומדים שם את ענין בגדי־התפארת של הכוהן הגדול. נתאווה האיש לבגדי היקר ואמר בלבו, אלך ואתגייר ואהיה לכוהן גדול. בא לפני שמאי ואמר לו: גיירני כדי שאהיה כוהן גדול, דחפו שמאי. בא לפני הילל – גייר אותו ואמר לו: רוצה אתה להיות כוהן גדול, עליך ללמוד מה שכוהן גדול חייה לדעת! – האיש לא נרתע, הלך ולמד אך נתקל בכל מיני בעיות וקשיים וקודם פנה אל שמאי, שדחף אותו לנפשו, והילל קרבהו ופישט לו את העקמומיות ואת הקשיים עד שהיה ליהודי גמור. לימים נפגשו שלושת הגברים ואמרו: “קפדנותו של שמאי ביקשה לטורדנו מן העולם וענוותנותו של הילל קרבתנו תחת כנפי השכינה”. (שבת ל“א ע”א).

כפי שאנו רואים, היה הילל מקרב גם גויים, ששמעו הטוב הביאם אל ביתו, והפכם לידידי היהדות והארץ.

מימרותיו היו אפור יסמין עמוקי תבונה, שיכולים לשמש עד היום יסוד לחיי חכמה ומוסר שמעטים דוגמתו בספרות העולם.

הוא היה אומר: “אין בור ירא־חטא ולא עם הארץ חסיד, ולא הביישן למד ולא הקפדן מלמד, ולא כל המרבה בסחורה מחכים, ובמקום שאין אנשים, השתדל להיות איש”. (אבות ב' ו').

מימרות הללו, כל־מה שאתה חוזר וקראן, אתה עומד על עומקן ואמיתותו המופלאה.

בשקידתו להסביר את מעשיו ומידותיו לתלמידיו, העלה את דבריו למדרגתו הגבוהה ביותר של הפיוט, לסגנון סמלי. הקדים את הנמשל למשל, והמשל בא וחדר ללב השומע במפתיע.

“בשעה שנפטר מתלמידיו אחרי הלימוד, היו מלווים אותו בדרכו הביתה והוא היה מהלך והולך עמהם. אמרו לו תלמידיו: רבי, להיכן אתה הולך? אמר להם: לעשות מצוה. אמרו לו: וכי מה מצוה זו? אמר להם: לרחוץ בבית המרחץ. אמרו לו: וכי זו מצוה היא? אמר להם: הן. מה אם איקונים של מלכים (פסלים) שמעמידים אותם בבתי־תיאטראות ובבתי־קרקסאות, מי שנתמנה עליהם הוא מורקם ושוטפם והם מעלים לו משונות (מכניסים לו פרנסה), ולא עוד, אלא שהוא מתגדל עם גדולי מלכות – אני שנבראתי בצלם ודמות, שנאמר:,כי בצלם אלהים עשה את האדם, ־ על אחת כמה וכמה”.

האדם כדמות־דיוקנו של אלהים – מובן, בלשון בני אדם, לסבּר את האוזן בסמל, נשגב הוא לעומת פסלי האלילים עשויים עץ ואבן. וגם “מעלים לו מזונות” הוא סמל: נקיון הגוף ורחיצתו מבריאה את האדם, ובכן לאו דווקא לשם שמים בלבד.

וכל טהרת הרוח על ידי חשבון־הנפש: “הילל הזקן בשעה שהיה נפטר מתלמידיו היה מהלך והולך עמם. אמרו לו תלמידיו: רבי, להיכן אתה הולך? אמר להם: לגמול חסד עם האורח בתוך ביתי. אמרו לו: כלום יש לך אורח? אמר להם: וכי נפש עלובה זו לא אורחת היא בתוך הגוף? היום היא כאן ולמחר אינה כאן” (ויקרא רבא ל"ד).

ושוב מעשה בהילל הזקן שעשה סעודה לאדם אחד ובא עני ועמד על פתחו ואמר: אשה אני צריך להכניס היום ואין לי פרנסה כלום. – נטלה אשתו (של הילל) את כל הסעודה ונתנה לו (לעני) ואחר־כך לשה עיסה אחרת ובישלה אלפס אחר ובאה והניחה לפניהם (לפני הילל ואורחם). אמר לה (הילל): בתי, מפני מה לא הבאת לנו מיד? – סחה לו כל המעשים (שנתנה את הסעודה לעני ובישלה ואפתה שנית). אמר לה: בתי, אף אני לא דנתי אותך לכף חובה, שכל המעשים שעשית לא עשית אלא לשם שמים". (דרך ארץ ד' ו').

על מידת הבטחון שלו בהשגחה העליונה מעידה העובדה, שבעוד ששמאי היה כל ימיו מכין לכבוד שבת, היה הילל אומר “ברוך ה' יום יום”. (תהלים קי"ב, ז') (ביצה ט“ז ע”א).

ועל חוק השכר־ועונש “הדרמאטי” (שתורת האסתטיקה מוצאת את מקורו בשקספיר), ובאמת הוא בתורת ישראל: “שופך דם האדם, באדם דמו ישפך”. (בראשית ט‘, ו’): אילו ראה גולגולת צפה על פני המים, אמר לה: על שהטבעת, הטביעוך וסופו של מטביעך שגם הוא יוטבע. (סוכה נ“ג ע”א) מסתבר מאוד, שמימרה זו נזרקה מלבו כשראה והתבונן במעשי־הרצח של הורדוס.

ומימרתו המחייבת את האדם לא לסמוך על אחרים ויחד עם זה גם לא להתרחב ולסמוך על עצמו יותר מדי: “אם אין אני לי, מי לי? וכשאני לעצמי, מי אני? ואם לא עכשיו, אימתי?” (אבות ג' י"ד).

ובשאלת האמת כשהיא לעצמה היה הילל מתיר לשנות מן האמת המדוקדקת ובלבד לא לגרום צער למישהו או כדי לגרום הנאה למישהו. "תנו רבנן, כיצד מרקדין לפני הכלה? בית־ שמאי אומרים: “כלה כמות שהיא” ובית־הילל אומרים: “כלה נאה וחסודה”. אמרו להם בית־שמאי לבית־הילל: "הרי שהיתה חיגרת, או סומאה, אומרים לה כלה נאה וחסודה? והתורה אמרה:,מדבר שקר תרחק!, (שמות כ"ג, ז'). אמרו להם בית־הילל לבית־שמאי: “לדבריכם מי שלקח (שקנה) מיקח רע מן השוק, ישבחנה (האדם) בעיניו, או יגננו בעיניו? הווי אומר, ישבחנו בעיניו”. (כתובות י"ז א'.)

ג

אחת התקנות הסוציאליות החשובות ביותר של הילל הזקן הוא הפרוזבול. על פי חוק התורה משמטת שביעית את המילוה, פירוש הדבר, המלווה כסף לחברו ואחר שהלווה קיבל את ההלוואה באה שנת השמיטה, בטל החוב והמלווה אינו יכול לתבוע עוד את כספו. חוק זה גרם לכך, שבעלי הכסף חדלו להלוות כסף לעניים. ועל זה התקין הילל את הפרוזבול, כלומר שטר האומר: “מוסר אני לכם, איש פלוני ופלוני, לדיינים שבמקום פלוני, שכל חוב שיש לי, שאגבנו כל זמן שארצה”, והדיינים חותמים למטה, או העדים. בכוחו של שטר זה כספו של המלווה בטוח לו ושוב אינו חושש, ששנת השמיטה תשמט את החוב. (שביעית פרק י' ג' ד').

לפי חוקי התורה אם מישהו מוכר מתוך לחץ של עוני את ביתו שבעיר המוקפת חומה, יכול הוא לגאול את ביתו חזרה בשנה הראשונה, אך אם עברה שנה והמוכר לא גאל את הבית, נשאר הבית לקונה לצמיתות. מה עשו הקונים? התחבאו עד שעברה השנה והבית נשאר שלהם. בא הילל והתקין, שאם הקונה התחבא, ישליש המוכר את הכסף בידי הממונה על לשכת בית־המקדש ויקבל בחזרה את הבית בעזרת בית־הדין. (ערכין ל“א ע”ב).

בשלוש תכונותיו הנעלות לקח הילל את לב עמו לאהבה ולהערצה: בחכמתו הפילוסופית, בענוותנותו לאין־דוגמה ובסבלנותו המופלגת. ורך לא ייפלא, שאפילו אכזריותו של הורדוס נמסה לפניו. (סדר הדורות.)

הילל זכה לאריכת ימים של מאה ועשרים שנה. (סדר הדורות) אחרי מיטתו הלכו המוני העם ובכו וקוננו עליו: הי חסיד, הי ענו, תלמידו של עזרא!

בדומה למשה רבנו ולעזרא לא יום הולדתו ולא יום מותו אינם ידועים לנו. אלא שהילל גם מקום קבורתו לא ניתן לקבוע בוודאות. אך מצבתו הרוחנית תהל לדורות בשלושה בציוויים המוחלטים שלו במוסר האנושי הנצחי: א. “אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו”. ב. “אל תאמין בעצמך עד יום מותך”. ג.“מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך”. מימרתו זו היא הגדרה גאונית למהותו המינימאלי של המוסר, שהפילוסופים טרחו ויגעו למצאה: יכול אדם להיות מוסרי אפילו לא על ידי מצוות־עשה, אלא ב“שב ואל תעשה” בלבד!


 

שַׁמַּאי

א

בשורת אנשי־השם בתולדות ישראל, שבזכות גדולתם הרוחנית עלו למעלת מנהיגי העם, תופס שמאי את אחד ממקומות־המזרח. שנת הולדתו ומקומה, כמו כל מה שיכול היה לשמש לנו אשנב להציץ בו אל תוך מעגל־חייו של איש־סגולה זה, מסוך בערפל.

אנו משערים, שנולד בארץ־ישראל ויודעים שהיה בן־דודו של הילל הזקן וכמוהו תלמידם של שמעיה ואבטליון שמבית מדרשם יצאו לתהילה. (אבות א', י"ב). הואיל ושניהם עמדו בראש הסנהדרין בימי עלותו של המלך הורדוס על כסא המלוכה, חלו חייו ופעולתו של שמאי בימי מלכותו של איש־חסדם זה של הרומיים, ששמאי ניבא לו במוקדם את עלותו לגדולה (יוחסין, סדר הדורות; יוספוס אלברט 15, 10, 5 מייחס את הנבואה הזאת למנחם.)

אחרי מותם של שמעיה ואבטליון כיהנו זמן קצר כנשיאי הסנהדרין בני־בתירא, שמתוך סיבות לא־ידועות היטה אליהם הורדוס את חסדו. אך אלה, משעמדו על כך, שאין ביכלתם לשאת באחריות הגדולה של תפקידם הגדול, היו ישרי־לב למדי להודות בכך ברבים ולמסור מרצונם את הנשיאות להילל הזקן (ירושלמי פסחים ו' א).

משך כמה שנים שיתף הילל אדם אחד בשם מנחם בנשיאות הסנהדרין (משנה חגיגה ב' ב') ומשזה “יצא, (לעבודת המלך כנראה) ועמו שמונים זוגות לבושים בגדי מלכות (מדי צבא)”, נמסר המקום השני של הנשיאות שהתפנה, לשמאי (חגיגה ט“ז ע”ב), ומאותה שעה היה לא רק משמש במשרת־הכבוד בכל האחריות והאמונה, אלא גם אסף סביבו חבל תלמידים גדול והיה מפתח את לימוד־התורה, שהשפיעה השפעה רבת־תוצאות על המשך שגשוגה של החוקה המסורתית ועל התרקמות צורתה בעתיד.

ואף על פי ששניהם, היל ושמאי, מישיבת שמעיה ואבטליון יצאו, הרי רק הילל הזקן הלך בדרכם הסלולה של המורים בשטח פירושן של המצוות, ואילו שמאי סלל לו על פי רוב דרך לעצמו. בעוד שהילל לא היה חוכך למתוח ביקורת קפדנית על מסורת ההלכה ולהתאימה בשעת הצורך לחיי־נפש הזמן, לא היה שמאי סוטה מן המסורת אלא לעתים נדירות, ולא עוד, אלא לפעמים היה נאחז בכתוב כמעט בעקשנותם של הצדוקים שלפניו ובכל חריפותו היה מונע כל חידוש, אם לא מצא לו סמוכין בתורה, עד שהיה מדקדק באותיות גם כשהללו היתה להן משמעות אחת, כגון: “כלום כתוב,לחוץ,, אל,חוצה, כתוב!” (יבמות י“ג ע”ב).

אך יותר משיש לראות תפיסת עולם דתית קפואה, יש לראות תפיסה לאומית שמרנית כיסוד לנטייתו של שמאי להחמיר בפסקי הלכות. אכן, בכל תורתו משתקפת תפיסה לאומית שמרנית זו, לא כהילל, שכל תפיסת־עולמו הישראלית עמדה בסימן המוסר האנושי הכללי.

את זה אנו למדים במיוחד מתוך פתגמיהם ומאמריהם של תלמידיו הידועים בשם “בית־שמאי”, שבלי ספק הושראו מרוחו של מורם. רק לאור עובדה זו אפשר להבין, שאותו שמאי עצמו, הנשמר בכל משמר מפני כל חידוש בתורה, הסכים עם היללבלי חשש לקולא, בתקנות שיש בהן משום הרמת מצבו החברתי של העם ושיפורו, לכל מה שיש בו משום טובת הציבור או סבלו, לא היה לפניו אלא כלל אחד: קיום הנפש.

ולא עוד, אלא אומרים עליו, שהתיר את המלחמה בשבת, ולא רק מלחמת־חובה (הגנה), אלא גם מלחמת־רשות (כיבוש ארץ האויב) (שבת י“ט ע”א).

אהבתו לעמו ומאמצו לשמור על טהרת ישראל, ודאי שאלה הניעוהו להתנגד לגרים וליחסו השלילי אליהם. ובפרט שהוא עצמו היה עד לפורענויות, שהורדוס בן־הגרים הביא על עמו.

אפשר שתכונותיו הכל־אנושיות הנעלות של יריבו־בהלכה הילל גרמו לכך, ששמאי מתואר כשונא הבריות. עד כמה חסרת־יסוד היא דעה מקובלת זו, מעידה מימרתו החינוכית ההדורה: “הווי מקבל כל האדם בסבר פנים יפות” (אבות א' ט"ו). כשם שמתוך חומרתו הדתית של שמאי אין ללמוד, שהילל היה פחות שומר על הדת, כך אין להסיק מתוך מידותיו הטובות של הילל, הענוותנות, הסבלנות, טוב־הלב ועוד כהנה, ששמאי היה חסר אותן. ההבדל שביניהם היה ספון בתכונות טבעיות מלידה: שמאי היה נוח לכעוס ושונאם־בנפש של פורעי־מוסר ועוברי־עבירה, ואילו לגבי אנשים ישרי־לב, בעלי־מוסר ותלמידי־חכמים היה נוהג אפילו לפנים משורת־הדין, בענוה ובחביבות יתירה.

פעם עשה תלמידו יונתן בן עוזיאל מעשה שלא לפי הלכה של בית־שמאי, “בא עליו שמאי במקלו ותרמילו” (כלומר, מזויין ומוכן למחלוקת), ־ ־ ומשתלמידו הוכיח לו את צדקתו, אמר שמאי: “הטיח עלי בן עוזיאל, הטיח עלי בן עוזיאל!” (נתן לי מנה כהלכה!) (בבא בתרא קל“ג ע”ב וגו'.) הנעימה הבדוחה שבהודאתו בצדקת תלמידו מראה פנים אחרים לגמרי מן המקובלים לגבי שמאי הקפדן.

כשם שהילל היה גוזר חובת מיתה על מי שאינו עוסק בתורה (“ודלא ילף, קטלא חייב”), (אבות א' י"ג), כן גם שמאי מחייב את האדם לעסוק בתורה בקביעות: “עשה תורתך, קבע” (אבות א' ט"ו.) האם אין זה מתמיה, שדווקא הילל הוא המחמיר ביותר בנדון זה עד כדי גזר־דין מיתה?

אפיינית היא מימרתו של שמאי: “אמור מעט ועשה הרבה” (אבות א' ט"ו), ולמעשה לא השאיר שמאי מפתגמיו אלא במידה מועטת. אך אלה המעטות מחזקות את דעתנו האמורה, שתפיסת עולמו הלאומית השמרנית היתה יסוד תורתו וגם יסוד מעשיו בחיים. שמאי קבע: “האומר לשלוחו, צא הרוג את הנפש, שולחו חייב (מיתה)” (קידושין מ“ג ע”א). א.ה. וייס חושב בצדק, ששמאי חיווה את דעתו זאת בענין מעשה־רצח שבוצע על פי פקודתו של הורדוס (דור דור ודורשיו ט"ז.)

גם המחלוקת שבין בית־שמאי ובין בית־הילל בהלכות נידה, חלה ומקוואות (עדויות א' א־ג') מעידה על כך, שטובת העם היתה לו לשמאי תמיד לעינים בהכרעותיו.

הרוצה לעמוד על דמותו הבהירה במידה מסויימת של שמאי, אסור לו לדון תמיד על פי דעותיהם והוראותיהם של תלמידיו אחרי מותו, שהרי גם בחייהם של שמאי והילל סטו תלמידיהם לא באחת סטיות ניכרות וחשובות ממשנת מוריהם, עד שהללו ראו לנחוץ לקבוע, שדעתם שונה מדעת תלמידיהם. (שבת י“ד ע”ב, וע' רש"י שם) וראוי לציין, שגם בית שמאי ובית הילל לא נחלקו אלא בשלושה דברים בלבד, ובאלה לא יצאה המחלוקת מתחומי ההלכה הקיימת לדורות: “איזוהי מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הילל ושמאי”. (אבות ה' כ'.)

הצד השווה האפייני שבין שני המורים הגדולים הללו הוא, ששניהם היו מלאים אהבה בלי מצרים לעמם, לחייו ולקדשי רעיונותיו המסורתיים. אך בעוד שהילל עמד על משמר עתידה של תורת ישראל, שבה ראה ערובה לקיומה של האומה, היה שמאי דואג לחיי עמו בהווה למען קיומו לדורות. ומשום כך היו בעיניו גם הלכות הדת ומנהגיה תקנות לאומיות, שרצה לראותם מקויימים הלכה למעשה, מן העיקר ועד הטפל שבהם. אולי מטעם זה עמד על כך, שבנו הקטן יצום בעודו נער ביום הכיפורים, ורק שידוליהם של ידידיו מנעוהו מכך. (תוספתא יומא ג' ד.)

“ומעשה וילדה כלתו של שמאי הזקן ופיחת את המעזיבה (פרץ את גג החדר, שבו ילדה) וסיכך על גבי המטה בשביל הקטן”. (סוכה כ“ח ע”א.)

ומטעם זה היה מדגיש ומדגים את קדושת השבת גם בסמל הסעודה המיוחדת. “אמרו עליו על שמאי הזקן, שכל ימיו היה (מכין) אוכל לכבוד שבת; מצא בהמה נאה, אומר: זו לשבת, מצא אחרת נאה הימנה, מניח את השניה ואוכל את הראשונה (בימות החול)” (ביצה ט“ז ע”א.)

ענין מיוחד יש בוויכוח שבין תלמידיהם של שמאי והילל על חובת האמת הצרופה כהווייתה ועל הוויתור על שלימותה בשעת הצורך, כשאמירת האמת כולה עלולה לגרום מורת־רוח לאדם. “תנו רבנן, כיצד מרקדין לפני הכלה וכו,”

עקרונם של בית־שמאי הוא, כשהחתן עומד בשיא אהבתו ואושרו לארוסתו, ובמעמד ההורים והקרואים, מותר בכל זאת וגם צריך לוותר במקצת על שלימותה של האמת המצערת ולהשתמש בדברי השבח המקובלים ולא להוציא את הכלה המפוגמת מן הכלל ולגנותה.

וויכוח זה לא נסתים, אך לבסוף הסיקו החכמים את המסקנה לצדם של בית־הילל: “מכאן אמרו חכמים, לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות”. (שם)

ב

אך המחלוקת שבין שני גדולי־הדור הללו לא השפיעה על היחסים החברתיים שביניהם ולא מנעה אותם מלהתקשר גם בקשר משפחה: “אף על פי שאלו אוסרים ואלו מתירים, לא נמנעו בית־שמאי מלישא נשים מבית־הילל ולא בית־הילל מבית־שמאי” (יבמות י“ב ע”א) ואם נשים לב לעובדה, שבמחלוקת זו היו שנויות הלכות טומאת וטהרת נשים, גילוי עריות ודיני ממזרות מחייבי כריתות ומיתות בית־דין, שצד אחד היה מחייב והשני פוטר, וגם הלכות מאכלות אסורות וכל השייך להן, ושני הבתים היו בכל זאת מתחתנים וסועדים אלה על שולחנם של אלה, וחכמי התלמוד אמרו עליהם: "ללמדך, שחיבה וריעות נוהגין זה בזה לקיים מה שנאמר: ‘האמת והשלום אהבו’ (זכריה ח' ט') – הרי לבנו ינקוף לירידת המוסריות כעבור דורות אחדים, שמחלוקת הדת יצאה ללהב השנאה וההתפלגות בישראל היא קיימת עד היום הזה ונמצא מחללים שם שמים – “לשם שמים”, כביכול.

אך היו גם הלכות, שבית הילל הודו בהן בפומבי לדעתם של בית־שמאי: “אלו דברים שחזרו (בהם) בית־הילל להורות כדברי בית־שמאי” (עדויות א' י"ב.) ותלמידיו המסורים והחשובים של שמאי, וביחוד בבא בן בוטא, לא היו חוככים לקבוע הלכה בבית־הילל: “אותו יום גברה ידם של בית־שמאי על בית־הילל וביקשו לקבוע הלכה כמותם והיה שם זקן אחד ובבא בן בוטא שמו, שהיה יודע הלכה כבית־הילל ־ ־ וקבעו הלכה כמותם (כבית־הילל) ולא היה שם (אפילו) אדם (אחד) שערער בדבר כלום” (ביצה כ' ע"א־ב.)

אגב – מדבריו של בבא בן בוטא באחת ההלכות אנו למדים על בקיאותו של רבו שמאי במדעי הטבע: "כך מקובלנו משמאי הזקן: לובן ביצה סולד מן האור (נבלעת בבגד ואינה מגלידה) (גיטין נ“ז ע”א). קביעה מדעית זו חשיבות גדולה נודעה לה להלכה מכריעה בענין גירושי רמאי אחד מאשתו. “מעשה באדם אחד. שנתן עיניו באשתו לגרשה והיתה כתובתה מרובה, מה עשה? הלך וזימן את שושביניו והאכילם והשקם, שיכרם והשכיבם על מיטה אחת (עם אשתו) והביא לובן ביצה והטיל ביניהם (בין אשתו ובין האורח השיכור) והעמיד להם עדים ובא להית־דין. היה שם זקן אחד מתלמידי שמאי הזקן ובבא בן בוטא שמו, אמר להם: כך מקובלנו משמאי ־ ־ בדקו ומצאו כדבריו והביאוהו (את הבעל) לבית־הדין והלקוהו והגבו כתובתה ממנו”. (שם)

ורק לאחר מכן, אחרי שבני סיעותיהם של שמאי והלל, “שלא שימשו כל צרכם” (לא חדרו די הצורך לתוך עומקן של הלכות) הלכו וגדלו במספרים, העבירו את המחלוקת אל השטח הפוליטי (היחסים ביניהם לבין הרשות הרומית), גברו המריבות ביניהם וההלכות נשארו שנויות במחלוקת (סנהדרין מ“א ע”ב), והדבר הגיע לידי כך, “שתלמידי בית־שמאי היו הורגים בתלמידי בית־הילל ועמדו להם בנפשותם” (סדר הדורות ערך שמאי, ב'.)

לא ידוע לנו, אם “בעלי הזרוע ובעלי האגרופים” וביניהם יהודה הגלילי וצדוק, היו כולם מסיעת בית־שמאַי. מתוך כמה וכמה מאמרים בתלמוד המוסבים על התקופה ההיא אנו למדים, שהשנאה לרומיים ובמיוחד ליהודים גרורי רומי, היתה יוקדת בלב שתי הסיעות כאחת במידה שוה, אלא שבית־הילל, שראו את המלחמה הגלויה ברומיים צפויה לכשלון חרוץ, השתדלו לעצור ברוחם ושנאתם, ואילו בית־שמאי, הידועים בלבם הגלוי ורוחם העז, לא הסתירו את שנאתם לרומיים, ובוטחים בנצחון הצדק בשם אלהי ישראל עמדו בשורתה של סיעת־המלחמה.

מחלוקת זו, שהיתה גם תורתית וגם מדינית, הביאה בסופו של דבר לידי מאורע היסטורי קודר מאוד, הידוע לנו בשם “שמונה עשר דברים שגזרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון, כשנמנו ורבו בית־שמאי על בית־הילל” (שבת י“ג ע”ב). “שמונה עשר הדברים” הללו היו שמונה עשר הלכות, שכולן היו מכוונות כנגד הרומיים, להימנע מכל מגע ומשא אתם. הלכות הללו נקבעו עוד בחייהם של שמאי והילל, שכן על הוויכוח ההוא נאמר: “ואותו היום היה הילל יושב כפוף לפני שמאי כאחד מן התלמידים”. ישיבתו הכפופה הזאת של הילל כאחד מן התלמידים, מעידה גם על רוחו הקודרת של המורה, שתלמידי מתנגדו שמאי גרמו לו למתון־המתונים, בזרועם ובאגרופיהם, וגם על ענוותנותו המופלאה האומרת: “וכשאני לעצמי מה אני?” (אבות א' י"ד.) אך משקלו הגדול והמלא אחריות לדורות של המאורע העלה לו גם את מימרתו השניה: “ואם לא עכשיו אימתי?” (שם) גם ענוותנותו של הילל אינה מופרזת עד כדי כך, שיבטל את דעתו בהלכה ובהלכה כבירת־משקל כגון זו, שדיני התורה ודינא דמלכותא (דין המלכות הזרה) מעורבים בה. והנה, בישיבה זו של בית־שמאי ובית־הילל בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון, כשהגיע הדבר לידי הצעה ברוב דעות, הגיע לידי כך, שתלמידי שמאי עמדו בדלת על המשמר, השתמשו לא רק באגרופיהם, אלא גם בנשק, ואמרו: “הנכנס, ייכנס, והיוצא אל ייצא!” וכך יצאו תוצאות המניה (ההצבעה) לטובת בית־שמאי ו“שמונה־עשרה הגזירות” (כך קראו להלכות שנקבעו אותו יום) נתקבלו. – על מעשה האלימות של בית־שמאי נאמר: “נעצו חרב בבית המדרש” (שבת י“ז ע”א), ועל כל המחלוקת, אופייה ותוצאותיה נאמר: “אותו היום היה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל” (שם) ומה שהקדיר ביותר את המאורע, ששמאי עצמו ישב שם ולא מנע את תלמידיו ממעשיהם.

אך שמונה עשרה הגזירות הקשות נשארו הלכות פסוקות לדורות, שאפילו אליהו הנביא לימות המשיח “לא יוכל לבטלן” (ירושלמי שבת ג' א'.)

אפשר שהתנהגותו העקשנית של שמאי, שלא נזף בתלמידיו היא הסיבה לכך, שהתלמוד מספר כל כך מעט על חייו – ועל מותו לא כלום. והעובדה, שדווקא ישיבה זו נמסרה בפרוטרוט, מעידה, שדעת חכמי התלמוד לא היתה נוחה מדעותיו של מחמיר קנאי זה בכלל ומגזירותיו הללו בפרט.

כך התלקחה המחלוקת לשם־שמים למחלוקת אישית, ושנים רבות אחרי מות המורים לא היה קיים שום כלל קבוע, המחייב את קיום החוקים ע פי תפיסתה של אחת משתי האסכולות הללו: ניתנה רשות לפסוק הלכות כדברי בית־שמאי או כדברי בית־הילל, ועוד בימי גמליאל השני נחלקו הדעות משך שלוש שנים, אם ללכת אחרי בית־שמאי או אחרי בית־הילל, עד שסוף סוף באה ההכרעה הסופית, הידועה, בשם ההכרעה של “כרם בבנה”: “יצאה בת־קול ואמרה: ‘אלה ואלה הם דברי אלהים חיים, אבל הלכה כבית־הילל’”.

לא מנהג ישראל הוא, להקים מצבות־זכרון לגדולי האומה, “אין עושים נפשות (מצבות זכרון) לצדיקים, דבריהם הם זכרונם” (ירושלמי שקלים מ"ז א'). על מותו של הילל ערכו קינא ואבל ברבים, ואילו על מותו של שמאי, שרוב תלמידיו נפחו את נפשם במלחמה על חומות ירושלים, עברו, כנראה בכוונה, בשתיקה, כדי שלא יתעורר חשד ורוגז בלב האויב. אך בלב חכמנו, וביניהם רבי דוסא בן הרכינס, רבי טרפון ורבי אליעזר בן הורקנוס (שרבו רבי יוחנן בן זכאי) מעיד עליו: “אם היו כל חכמי ישראל בכף המאזנים ואיעזר בן הורקנוס בכף שניה, מכריע את כולם” (אבות ד' י"ב), היה זכרו נערץ עם זכרו של חברו הילל ביחד.


 

רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָרִאשׁוֹן

הראשון שישב על כסא־הנשיאות אחרי הילל היה בנו שמעון. אך נראה, שלא ישב זמן רב במישרתו הגבוהה, ואין לנו ידיעות על חייו ופעולותיו בכלל.

אחריו בא גמליאל בנו של שמעון, שכדי לא להחליפו בגמליאל אחר ואולי גם מפאת גדולתו בתורה ובחכמה, קראו לו ר' גמליאל הזקן, כמו את שני קודמיו שמאי והילל, או ר' גמליאל הראשון.

תקופתה הראשונה של כהונתו לא היתה בסימן טוב; היא חלה בימי מלכותו של קאליגולה קיסרה המטורף של רומי, שבפקודתו “העריצוהו” כידוע, כל העמים המשועבדים לשבט־מלכותו, כאליל. ומאחר, שהיהודים סרבו מטעמים מובנים להאליהו, גזר עליהם גזירות אכזריות, אסר על הסנהדרין למלא את תפקידם ונתן פקודה לפטרוניוס, נציב רומי בסוריה, להעמיד את פסלו בבית־המקדש בירושלים.

הפקודה באה בערב חג־הסוכות והבשורה המחרידה הפכה את שמחת־החג לאבל קודר.

מסופר, שאיש ירא־שמים אחד בשם שמעון היה מנחם את העם והזכיר להם את מצוות השמחה בחג, לפי שמצוות הקיסר לא תזכה להתקיים. אך מסתבר, שר' גמליאל, שידע את הכלל: “אין סומכים על הנס”, עשה גם הוא, שנבואתו של אותו צדיק תתקיים. גם היחסים הטובים ביותר שבין הנשיא ובין המלך אגריפס נותנים לנו לשער, שהנשיא הודיע מיד בשליחות סודית את דבר הגזירה למלך שהיה שוהה אותו זמן ברומי ושהקיסר נטה אליו חסד, וביקשו בשם כל העם בקשה נמרצת, להשפיע על הקיסר בכל האמצעים האפשריים, שיבטל את הגזירה, ואגריפס הצליח באמת על קאליגולה ההפכפך לחזור בו מגזירתו, ומשרצחו אותו וקלודיוס עלה על כסא הקיסרים ברומי, היתה רוח אחרת בירושלים. קלודיוס, שהיה מלא תודה לאגריפס על שירויותיו החשובות למענו, העתיר עליו חסד ואהבה, וכך התחילה לנשיא תקופה של פעולות רבות־ברכה לעמו ולתורתו. הסנהדרין שזמן רב לא היתה קיימת אלא קיום למראית־עין, שוב עלתה לחשיבות רבת־המשקל, שהשפיעה על חיי הדת וחיי המדינה כאחד.

כשם שזקנו הילל כך גם גמליאל שם לו למטרה, להביא לידי מזיגה וחטיבה אחת את התורה עם החיים. כמעט כל תורתו והלכותיו מבוססות על נסיבות הזמן ומטרתן היא, טובת החברה ואחדותה. אחת העיקרים שלו הוא: “עשה לך רב והסתלק מן הספק ואל תרבה לעשר אומדות (אל תרבה ליתן מעשר מהונך על פי אומדנא, אלא על פי מידה מדויייקת)” (אבות א' ט"ז).

כדי שחיי־הדת יעוצבו לפי צורה אחידה, אסר להתקין תקנות בלי הסכמתו. כשהיה שוהה פעם בסוריה והסנהדרין מצאה שצריך לעבר את השנה, "עיברו את השנה על מנת שירצה (בתנאי, שרבן גמליאל יסכים לכך בדיעבד") (סנהד. י“א ע”א).

ענין רב אנו מוצאים באגרותיו של רבן גמליאל אל העדות הקרובות והרחוקות, אפשר ללמוד מתוכנן וצורתן על מידת מרותו וסמכותו בעיני העם. הנה שלוש מהן, שהכתיב ארמית לסופר־הסתרים שלו יוחנן (בתרגום עברי): “לאחינו בני הגליל העליון ולאחינו בני הגליל התחתון שלומכם ירבה, אנחנו מודיעים לכם, שהגיע זמן הביעור להפריש ממטען הזית”. (סנהד. י“א ע”א).

ואגרת שניה:

“לאחינו בני הדרום שלומכם ירבה, אנחנו מודיעים לכם, שהגיע הזמן להפריש מעשר מעומר השיבלים”. (שם).

ושלישית:

“לאחינו בני גלות בבל ולאחינו שבמדי ולשאר כל גלויות ישראל, שלומכם ירבה לעולם, אנחנו מודיעים לכם, שהגוזלים (של השנה) רכים (עדיין) והגדיים יונקים (עדיין) ועת האביב לא בא, ו(לכן) טוב בעיניו ובעיני חברי להוסיף על שנה זו שלושים יום” (שם).

(מכתבים הללו מובאם בגמרא לא רק בשם הלכת עיבור־השנים, אלא גם כדוגמה לנימוסיו של הנשיא, שאף על פי שהיה תקיף, כתב “ובעיני חברי”, שלא על דעת עצמו בלבד החליט מה שהחליט).

בדאגה מיוחדת עמד רבן גמליאל על תקנתם של חוקי הנישואין ובמאמצו לעשות לטובת העם לא היה חושש אפילו מפני חדושים, גם כשהם פוגעים בתורה שבכתב, כך למשל, כדי להתיר לעגונה להינשא, התקין שאפשר להשיאה על פי עד אחד בלבד המעיד שבעלה מת (יבמות קט“ו ע”א).

אם עד ימיו של רבן גמליאל יכול היה הבעל לפנות אל כל בית־דין שירצה כדי לבטל את הגט ששלח לאשתו הגרה במקום אחר, הרי רבן גמליאל התקין, שלא יהו עושין כן מפני תיקון העולם מחשש מפני תקלות שונות (גיטין ל“ב ע”א).

כן התקין שבשטר הגט ידקדקו בשמות המתגרשים והעדים ושמות המקומות לשמור מפני שרירות רמאים וקלי דעת ולא להשאיר שום ספק כלשהו. – וכדי להגן על האלמנה מפני יורשים רודפי־בצע, הרוצים לקפח את דמי־כתובתה בטענה שכבר קיבלה אותם מבעלה בחייו, התקין רבן גמליאל; שדי לה אם נודרת ליורשים דבר־מה ומקבלת את דמי כתובתה.

“מסתבר מאוד – אומר גרץ (תולדות ישראל כרך 3 ע' 290) – שעוד הרבה תקנות לטובת העם ולשם אחדות החברה הותקנו על ידי רבן גמליאל, אף על פי שאינן רשומות בשמו, כגון התקנה, שחומרי־בנין שנגנבו או נגזלו וכבר השתמשו בהם לצורך הבנין, יכול הגנב או הגזלן לשלם את מחירם בכסף. זה בא כנגד תקנתם של בית שמאי, שהחמירו וגזרו, שבעל הבנין חייב להרוס את הבנין כדי להחזיר את החומר בעינו”.

כן התקין תקנות דונות לטובת עכו“ם, כדי לחזק את יחסי הידידות ששררו תחת מלכותו של אגריפס בין ישראל לרומיים, שיהודי שמכר את שדהו לעכו”ם חייב לקנות בכל שנה מאת בעל השדה את הביכורים בכסף מלא, כדי להעלותם לירושלים. (גיטין מ“ז מ”ח).

ביחס ללקט, שכחה ופאה חייב את היהודים להתייחס אל עניי הגויים כמו אל עניי היהודים. (גיטין נ“ט ע”ב).

כמו קודמו הילל הזקן ראה גם הוא את המצוה “ואהבת לרעך כמוך” כתמציתה של תורת ישראל והתקין לברך תמיד בשלום ובסבר פנים יפות את הנכרי כמו את היהודי, לדאוג לעניי הגויים, לטפל בחלליהם לקבור את מתיהם ולנחם את אבליהם. (גיטין ס“א ע”א).

אהבת השלום שלו ראויה לציון מיוחד גם בשטח אחר. בברית החדשה (מפעלות השליחים ה' ל"ד־מ') אנו קוראים: “ויקם אחד מן הפרושים מקרב הסנהדרין ושמו גמליאל מורה התורה ונכבד בעיני כל העם ויצו להוציא את האנשים (השליחים הנוצרים) החוצה, ויאמר אליהם: אנשי ישראל, השמרו לכם באשר אתם אומרים לעשות לאנשים האלה. ־ ־ חדלו לכם מן האנשים האלה והניחו להם. כי אם מאדם יצאה העצה והפעולה הזאת (פעולת השליחים ותורתם), הופר תופר, ואם מאת אלהים יצאה, לא תוכלו להפירה פן תימצאו נלחמים באלהים, וישמעו בקולו”, – לפקודתו שחררו את השליחים האסורים בכלא, ורק אסרו עליהם “לדבר עוד בשם ישוע”.

על אורך ימי חייו של רבן גמליאל וזמן כהונתו ופעולותיו כראש הסנהדרין לא ידוע לנו אלא מעט. אין אנו יודעים אלא זאת, שתחת מנהיגותו, שחלה בימי מלכותו הברוכה של המלך אציל־הרוח אגריפס, שהיה מסור בלב ונפש לעם ישראל ומסורתו, שגשגו חיי־רוחה של האומה ועשו פרי־הילולים לתפארת בסימן התקוה לעתיד מאושר. אך לדאבון לב לא ארכה תקופת־זוהר זו של תולדות ישראל אלא זמן קצר. אחרי כמעט חמש שנים למלכותו מת אגריפס מיתה חטופה וכעבור שנים אחדות, שמונה עשרה שנה בערך לפני החורבן, כשגם רבן גמליאל נאסף אל אבותיו, היתה סיבה גדולה לעמו לקונן אחריו: “משמת רבן גמליאל הזקן בטל כבוד התורה ומתה טהרה ופרישות!” (משנה סוטה ט' ט"ו).

ומאותו יום התחילו זמנים קשים על עם־ישראל. קרוע למפלגות, נבגד ועזוב בידי אחים שארי־דמו, שהלבישו את תורת־האבות מעטה חדש בהאמינם כך יגלו אותה לעיני העולם, ומוקף נכלי אויבים מסביב, ראה עם ישראל את עצמו מופקר בידי מלכות־רומי האורבת לשעבד עמים לשבטה, ושזה מזמן פערה את לועה לבלוע את יהודה החלשה. וכך התכונן העם והזדיין למלחמת הגנה, והיה מוחלט בעוז, להציל לכל הפחות את תמצית חיי רוחו; את תורת אבותיו לדורות הבאים.


 

רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי

א

הצעיר שבשמונים התלמידים שיצאו מבית מדרשם של הילל ושמאי, וגם החשוב שבהם היה רבי יוחנן בן זכאי, שהיה ממשפחת הכוהנים ונולד מן־הסתם בירושלים בתחילת המאה האחרונה לפני חורבן הבית השני, והגיע לגיל מאה ועשרים שנה.

ימי ילדותו לוטים בערפל, וגם על חוויות נעוריו, על ראשית חינוכו והתפתחותו לאחר־מכן אין לנו שום ידיעה ברורה. אין אנו יודעים אלא את העובדה, שבשנות הבינה, אחרי שביסס את חייו הכלכליים על־ידי פעולות־מסחר, התמסר כולו ללימודים ובהתמדתו וכשרונותיו הרוחניים היוצאים מן הכלל העיר לעצמו את תשומת־לב מורו ובני־דורו. אמר עליו על רבי יוחנן בן זכאי, שלא הניח מקרא ומשנה, גמרא, הלכות והגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים וקלין וחמורין וגזירה־שוה ותקופות וגימטריאות ומשלות־כובסים ומשלות־שועלים, שיחת שדים ושיחת דקלים ושיחת מלאכי־השרת, ודבר קטן ודבר גדול, מעשה־מרכבה והוויות דאביי ורבא" (בבא בתרא קל“ד ע”א).

מורו הילל קרא לו “אבי החכמה” וניבא לו, שיהיה אביהם ומנהיגם של הדורות באים.

נבואתו של הילל הזקן נתקיימה כבר בזמן שבית־המקדש היה קיים כמרכזו של עם ישראל. העם העריץ ואהב אותו כיורשו הרוחני של מורו הגדול, שהתלמיד הלך בעקבותיו ועל־ידי הוראותיו ותקנותיו וכן גם על־ידי מעשיו היה מחזק וּמפיץ את תורתו והשקפת עולמו. אף על פי שבארבעים השנים האחרונות לפני חורבן הבית בידי הרומיים היה נכדו של הילל, רבן גמליאל הראשון נשיא הסנהדרין, שמחמת האנדרלמוסיה הפוליטית “גלתה מירושלים ליבנה ומיבנה לאושא ומאושא חזרה ליבנה ומיבנה שוב פעם לאושא ומאושא לפרעם ומשפרעם לבית־שערים ומבית־שערים לציפורי ומציפורי לטבריה” (ראש השנה ל“א ע”ב), בכל זאת רואים אנו, שחבל צעירים צמאים לחכמה היו באים מקרוב ומרחוק לבקר אצל רבי יוחנן בן זכאי בברו־חיל כדי “להתחמם כנגד אורם של חכמים”. בין אלה היו בחירי סגולת־הרוח של תולדות ישראל, שהמישנה מונה חמשת המצויינים שבהם: רבי אליעזר בן הורקנוס, רבי יהושוע בן חנניה, רבי יוסי הכהן, רבי שמעון בן נתנאל ורבי אלעזר בן ערך.

בדומה לרבוֹ הילל מציין גם הוא את הלימוד בתכלית־חייו של האדם: “אם למדת תורה הרבה, אל תחזק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת”. (אבות ב' ח').

מעניינים הם ציוניו הרוחניים, שבהם הוא מונה את שבחיהם של חמשת תלמידיו הנוכרים: "רבי אליעזר בן הורקנוס – בור סיד שאינו מאבד טיפה; רבי יהושע בן חנניה – אשרי יולדתו! רבי יוסי הכהן – חסיד; רבי שמעון בן נתנאל – ירא חטא; רבי אלעזר בן ערך – כמעיין המתגבר. ־ ־ אמר להם: צאו וראו, איזו היא דרך טובה שידבק בה האדם? רבי אלעזר אומר: עין טובה; רבי יהושע אומר: חבר טוב; רבי יוסי אומר: שכן טוב; רבי שמעון אומר: הרואה את הנולד; רבי אלעזר אומר: לב טוב. אמר להם: רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שכל בכלל דבריו דבריכם. (שם).

וכשם שראה בלב הטוב את הגדולה שבמידות האדם, כן היה מגנה את השתפלות האדם, את ההתרפסות וההשתעבדות. על העבד הנרצע היה דורש: “מה נשתנה אוזן מכל אברים שבגוף? אמר הקדוש־ברוך־הוא: אוזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי ‘כי לי בני ישראל עבדים’ ולא עבדים לעבדים והלך זה וקנה אדון לעצמו? יירצע!” (קידושין כ“ב ע”ב).

כמי שמתנגד לכל הפליה בין מעמדי החברה, דרש חובות שוות וזכויות שוות לכולם: “כל כהן שאינו שוקל, חוטא”. (שקלים א' ד').

דעתו של רבי יוחנן בן זכאי היתה, שכל בני האדם הם בנים למקום ואין הבדל לפניו בין ישראל ובין גויים, וכל העושה מעשה טוב, שכרו מובטח לו.

כל ימיו היה דורש, לאהוב את אלהים, מתוך אהבה ולא מתוך יראה.1

את הפסוק “אעלה על במתי עב, אדמה לעליון”, שישעיהו הנביא שם בפיו של נבוכדנאצר מלך בבל, דורש רבי יוחנן בן זכאי כנגד כל אדם, שבמקום למלא את תכליתו עלי אדמות, רוצה להיכנס אל תוך סודות הבריאה ובוראה, שאין חקר להם (חגיגה י“ג ע”א).

כנגד אלה המפלים בין חטא לחטא, באחד מהם לדקדק ובאחד להקל, קורא רבי יוחנן בן זכאי: “אוי לנו ששקל עלינו הכתוב קלות כבחמורות!” (חגיגה ה' ע"א).

ועל אהבת השלום והענווה אמר, כשם שאסור להניף ברזל (גרזן) שהוא מכשיר למלחמה, על אבני־המזבח, שהוא סמל השלום, כן לא תאונה לו רע לאדם אוהב שלום ורודף שלום. “אמרו עליו על רבי יוחנן בן זכאי, שלא הקדימו אדם שלום מעולם ואפילו נכרי בשוק” (ברכות י“ז ע”א).

“אמרו עליו על רבי יוחנן בן זכאי, מימיו לא שח שיחת חולין ולא הלך ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין ולא קדמו אדם בבית־המדרש ולא ישן בבית־המדרש לא שינת־קבע ולא שינת־ארעי ולא הרהר (הרהורי תורה) במבואות המטונפות ולא הניח אדם בבית־המדרש ויצא ולא מצאוֹ אדם יושב דומם, אלא יושב ושונה ולא פתח אדם דלת לתלמידיו אלא הוא בעצמו ולא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם ולא אמר, הגיעה עת לעמוד (לקום וללכת) מבית־המדרש חוץ מערבי פסחים וערבי יום הכיפורים, וכן היה רבי אליעזר תלמידו נוהג אחריו” (סוכה כ“ח ע”ח).

אין תימה, שאדם זה היה מכובד ונערץ בעיני הבריות.

“אמרו עליו על רבי יוחנן בן זכאי, שהיה יושב בצילו של היכל ודורש כל היום כולו” (פסחים כ“ו ע”א) ולהרצאותיו היו נוהרים אלפים, וביניהם גם נכרים צמאי־דעת וחכמה. ולא פעם ניסו אלה להביאו במבוכה על ידי שאלות שונות. בשעה כזו היה מקשיב להם במנוחה ואחר כך עזר להם כהלכה ולא פעם בדברי בדיחה ובאימרת־לעג, אך תמיד בדברים קולעים המשכנעים את השואלים. שאלו עכו"ם לידי יוחנן בן זכאי: אתם יש לכם חגים ואנו יש לנו חגים, אתם קובעים להם זמנים ואנו קובעים להם זמנים, ובאיזה יום שמחים אנו ביחד?

ענה לו רבי יוחנן בן זכאי: ביום שהקדוש־ברוך־הוא משקה את האדמה מטר, שכל בני־האדם נהנים ממנו.

ושוב פעם אמר לו עכו"ם אחד: הרבה ממנהגי דתכם נראים לי כמעשי־כשפים. שוחטים אתם פרה אדומה, שורפים אותה, אוספים את אָפרה וכל הנוגע בו יטמא ואם אתם זורקים על הטמא טיפות אחדות מן המים שקודם לכן פיזרתם לתוכם את אפר הפרה, ייטהר הטמא.

ענה לו רבי יוחנן בן זכאי: האם אחזתך פעם רוח רעה?

לא, ענה העכו"ם.

הראית פעם אדם שרוח רעה אחזתו?

כן, ענה הלה.

ואיך אתם מגרשים את הרוח הרעה?

אנו נוטלים עשבים, מקטרים אותם, מזלפים עליהם מים והרוח הרעה נעלמת.

הנה, אמר רבי יוחנן בן זכאי, כיוצא בו אנו עושים בערך, אלא שאנו אין אנו מודים ברוח רעה אלא ברוח הטומאה, שאנו מזלפים עליה מים והיא נעלמת.

משהלך הנכרי, אמרו לו תלמידיו:

רבי, אותו סילקת בדברים של מה בכך, ואיך תבאר לנו את המצוה הזאת?

ענה להם ר' יוחנן בן זכאי:

חייכם, שהמת אינו מטמא ומי אפר־הפרה אינם מטהרים, אבל הקב"ה ציווה עלינו את המצוה ועלינו לקיימה.

על חריפות שכלו ומהירות־המחשבה שלו מעידים ויכוחיו עם הצדוקים, שכל פעם שהיו מטרידים אותו בטענותיהם כנגד המסורת, היה מנצחם בשאלות שתי וערב זריזות ובנשקם שלהם עצמם.

פעם שאל אותו צדוקי אחד:

“קובלים אנו עליכם פרושים, שאתם אומרים שורי וחמורי שהזיקו, חייבים, ועבדי ואמתי שהזיקו, פטורים, מה אם שורי וחמורי, שאיני חייב בהם מצוות, הרי אני חייב בנזקם, עבדי ואמתי שאני חייב בהם מצוות, אינו דין שאהא חייב בנזקם?”

אמר להם רבי יוחנן בן זכאי:

"לא. אם אמרתם בשורי וחמורי שאין בהם דעת, תאמרו בעבדי ובאמתי, שיש בהם דעת, שאם ארניטם, ילכו וידליקו גדישו של אחר ואהא חייב לשלם? (ידיים ה' ד' ו').

ב

השתדלותו, להגן על הבריות מפני רמאים במסחר ובכל משא־ומתן, הביא אותו לפעמים לידי תקלה על פי אזהרת אבטליון: “חכמים הזהרו בדבריכם!” במבוכה כזו בא פעם כשהרצה על רמאויות שונות במשקלים ובמידות ורצה להדגים מירמות אחדות כדי לסבר למקשיבים את האוזן.

“אוי לי אם אומר, ואוי לי אם לא אומר!” קרא, אם אומר, שמא ילמדו הרמאים ואם לא אומר, שמא יאמרו הרמאים, אין תלמידי חכמים בקיאים במעשה ידינו!"

ועל זה שאלו: אמר, או לא אמר?

ענה רבי יצחק: אמר, בהסתמכו על הפסוק “כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים ייכשלו בם” (בבא בתרא פ“ט ע”ב).

ושוב פעם, בשאלת קנה־המאזנים, שהרמאים היו עושים אותו חלול ומכניסים בו כספית להכבידו, או אסל של מים, ואפילו מקל של עני, שהוא ממלא אותו מים ושותה ממנו בסתר וכששואלים אותו אם טעם היום דבר מה, אומר, אני מתענה בצמא, וכיוצא באלה, כשרבי יוחנן בן זכאי רצה לדבר עליהם, שוב קרא: “אוי לי אם אומר, ואוי לי אם לא אומר!” (כלים י“ז ט”ז).

כדי לתת תמונה מאופן מחשבתו של רבי יוחנן בן זכאי, נביא כאן אחד הקווים מתוך חייו.

"כשמת בנו של רבי יוחנן בן זכאי, נכנסו תלמידיו לנחמו, נכנס רבי אליעזר וישב לפניו ואמר לו: רבי, רצונך, אומר דבר אחד לפניך. אמר לו: אמור. אמר לו: אדם הראשון היה לו בן ומת וקיבל עליו תנחומים. ומנין שקיבל עליו תנחומין? שנאמר: ‘וידע אדם עוד את חוה אשתו’, אף אתה קבל תנחומים. אמר לו: לא די שאני מצטער בעצמי אלא שהזכרת לי צערו של אדם הראשון?

נכנס רבי יהושוע ואמר לו: רבי, רצונך, אומר דבר אחד לפניך. אמר לו: אמור. אמר לו: איוב היו לו בנים ובנות ומתו כולם ביום אחד וקיבל עליהם תנחומים, אף אתה קבל תנחומים. ומנין שקיבל איוב תנחומים? שנאמר: ‘ה’ נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך'. אמר לו: לא די שאני מצטער בעצמי, אלא שהזכרת לי את צערו של איוב?

נכנס רבי יוסי וישב לפניו, ואמר לו: רבי, רצונך, אומר דבר אחד לפניך. אמר לו: אמור. אמר לו: אהרון היו לו שני בנים גדולים ומתו שניהם ביום אחד וקיבל עליהם תנחומים. ומנין שקיבל תנחומים? שנאמר: ‘וידום אהרון’, אין שתיקה אלא תנחומים. אמר לו: לא די שאני מצטער בעצמי, אלא שהזכרתני צערו של אהרון.

נכנס ר' שמעון ואמר לו: רבי, רצונך, אומר דבר אחד לפניך. אמר לו: אמור. אמר לו: דויד המלך היה לו בן ומת וקיבל עליו תנחומים, ואף אתה קבל תנחומים. ומנין שקיבל דויד תנחומים? שנאמר: 'וינחם דויד את בת שבע אשתו ויבא עליה וישכב עמה ותלד בן ויקרא את שמו שלמה. אף אתה קבל תנחומים. אמר לו: לא די שאני מצטער בעצמי, אלא שהזכרתני צערו של דויד המלך?"

נכנס רבי אליעזר בן עזריה ־ ־ ישב לפניו ואמר לו: אמשול לך משל למה הדבר דומה? לאדם שהפקיד הצלו המלך פקדון. בכל יום ויום היה בוכה וצוער ואומר: אוי לי, אימתי אצא מן הפקדון הזה בשלום?! – אם אתה רבי, היה לך בן שקרא תורה, מקרא, נביאים וכתובים, משנה, הלכות ואגדות ונפטר מן העולם בלא חטא, יש לך לקבל עליו תנחומים כשהחזרת פקדונך שלם. אמר לו: רבי אליעזר בני, ניחמתני כדרך שבני אדם מנחמים!" (אבות דר' נתן י"ד, ו'.)

אף על פי שבארבעים השנים האחרונות שלפני חורבן הבית לא היתה הסנהדרין אלא למראית־עין, ורבי יוחנן בן זכאי לא היה לסנהדרין־כביכול זו לא נשיא ולא במקום־נשיא או אב בית־דין, בכל־זאת ראה בו העם את מנהיגו המוסמך וקיבל ביראת־הכבוד את הוראותיו ותקנותיו כאילו ניתנו לו מידי חבר־מחוקקים רשמי. אולי הין זה אלא מקרה רגיל, שחכמי התלמוד מיחסים לו אריכות ימים של מאה ועשרים שנה בדומה להילל ולמשה רבנו. שכן אם הילל קרוי בשם תלמידו של עזרא, שנאמר עליו: “כשנשתכחה תורה מישראל, עלה עזרא מבבל ויסדה, חזרה ונשתכחה, עלה הילל הבבלי ויסדה”, הרי רבי יוחנן בן זכאי, שהמשיך את מפעלו של הילל והשלימו ברוח רבו, ואת אהבת־השלום, הרוח החיה הנצחית של המוסר הישראלי, העלה לאלף־ותו של מפעלו, הציל לא רק את תורת־משה, אלא גם את נושאה, את עם־ישראל על־ידי טיפוחה, חיזוקה והמשך התפתחותה לעתיד לבא. עוד הרבה זמן לפני החורבן ראה איש דגול זה את האסון ההולך ובא על עם ישראל: “ארבעים שנה קודם חורבן הבית לא היה גורל עולה בימין ולא היה לשון של זהורית מלבין ולא היה נר מערבי דולק והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן, עד שגער בהן רבי יוחנן בן זכאי, אמר לו: היכל היכל, מפני מה אתה מבעית עצמך? יודע אני בך, שסופך עתיד ליחרב וכבר נתנבא עליך זכריה בן עדוא: 'פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך!” (יומא ל“ט ע”ב).

המצב הלאומי הפנימי הלך והתגלגל במדרון. גוף האומה היה מפוצל לקרעי־קרעים רוויי שנאת מפלגות עד כדי מלחמת־דם איש באחיו. ובעיקר יסודו של דבר לא היו אלא שני גושים בלבד. אחת המאמינה, שכל חיי האומה אינם אלא אירגון מדיני, עצמאות מדינית בלי כל התערבות זרה (רומית), ואם לא – “תמות נשפי עם פלישתים!” ואחת המאמינה, שחיי־האומה הוא רוחה, תורתה מסורת האבות מורשת לבנים, שבה ספונים חיי עולמה של האומה הישראלית, ושחיי המדינה באשר היא מדינה אינם אלא צוּרה המשתנית מזמן לזמן וש“נצח ישראל”, שאינו נרתע מפניה, סופו להתגבר על כל אויב מבחוץ, אם רוח־ישראל יישמר בטהרתו. הם לא האמינו שהגוף יכול להתקיים אם הנשמה הנשרפת.

גם בין אלה וגם בין אלה מוצאים אנחנו גדולי רוח, כשם שבשתי המפלגות היו קנאי המלחמה באויב.

ר' יוחנן בן זכאי היה מנהיגם גדל־הדעה ורב התבונה של אנשי הרוח, דאגתו היחידה התרכזה במניעת התמסמסותו הגמורה של גוף האומה בידי הרוח המפלגתית ושנאת־החינם הפנימית, שחורבן החיים המדיניים ודאי שעלול למוטט את עמודיו האחרונים.

ובדאגתו זו לא ראה דרך אחרת, אלא לכוון את העם ולהחזירו אל מקור קיומו, אל עצם תכליתו, אל אוצרות־רוחו, אל תורתו, שעליה להיות במקום מולדת מדינית באם זו תיהרס, עליה להיות הכל לעם: עצמאות, מולדת, פולחן, עבודת־הקודש בהיכל, שלטון וטקס הקרבנות בבית־המקדש – את כל אלה ימצא אדם מישראל, גם כאדם וגם כאומה, בתורתו, עד יעבור זעם. וכדוגמת עזרא בשעתו, שאסף וקיבץ את שבי גולת־בבל לבנות שנית את האומה ההרוסה, אסף גם הוא את כוחות־האומה הרוחניים האחרונים שבארץ, שלא נתפסו לזעקות־הקרב של הקנאים ורוחם לא נתבלבלה מאימת האויב – אסף אותם אל תוך מצודת־הקודש של רוח־ישראל הצרופה, ללבות בהם מרץ פעולה וחיים חדשים.

ידע רבי יוחנן בן זכאי כמו כל בעל־נפש ונבון־דעת, שירושלים, שתושביה היו אחוזים כולם רוח קרב ונקמה, תפול באין־מעצור, ואם כן, תקום נא במקומה ירושלים חדשה – יבנה, שעוד הרבה לפני החורבן שימשה פעמים אחדות מקום מושב לסנהדרין והיתה למרכז רוחו של עם־ישראל. עד כדי כך ש“התקין רבי יוחנן בן זכאי, שאפילו (אם יש) ראש בית־דין בכל מקום (אחר), שלא יהו העדים של קידוש החודש), הולכים אלא למקום הוועד (הסנהדרין)” (ראש השנה ל“א ע”ב, המישנה), זאת אומרת, שהסנהדרין תגבה עדויות ותחליט בלי אב בית־הדין.

ג

וכך החליט לעשות מעשה, שהיה אחרי כן אחד ממאורעות המיפנה ההיסטוריים הגורליים ביותר בתולדות ישראל. גורלי – בהכרעתו לטובה, לברכה:

רבי יוחנן בן זכאי היה מתרה בהם בקנאים, שלא יתקוממו על הרומאים שיחריבו במלחמה את ירושלים. "שלח וקרא לאנשי ירושלים ואמר להם: בני, מפני מה אתם מחריבים את העיר הזאת ואתם מבקשים לשרוף את בית־המקדש, וכי מה הוא (אספסיינוס) מבקש מכם? הוא אינו מבקש מכם אלא קשת אחת, או חץ אחד וילך לו (קשת או חץ: סימן להכנעה). אמרו לו הקנאים: כשם שיצאנו על שניים שלפניו והרגנום ־ ־ ־ וכיוון שאמר להם רבי יוחנן בן זכאי יום אחד ושניים ושלושה ולא קיבלו ממנו, שלח וקרא לתלמידיו, לרבי אליעזר ורבי יהושוע, אמר להם: בני, עמדו והוציאוני מכאן. עשו לי ארון ואשכב בתוכו. רבי אליעזר אחז מצד אחד בראשו, רבי יהושוע אחז מצד אחד ברגליו והוציאוהו עד שהגיעו אצל שערי ירושלים. אמרו להם השוערים: מי הוא זה? אמרו להם: מת הוא, וכי אין אתם יודעים, שאין מלינים את המת בירושלים? אמרו להם: אם מת הוא, הוציאוהו. והוציאוהו. והיו מוליכין אותו עד שהגיעו אל אספסיינוס. פתחו הארון ועמד לפניו. אמר לו: אתה הוא רבי יוחנן בן זכאי, שאל, מה אתן לך? אמר לו: איני מבקש ממך אלא יבנה. אלך ואשנה בה לתלמידי ואקבע בה מצוות תפילין ואעשה בה כל המצוות האמורות בתורה. אמר לו: לך, וכל מה שאתה רוצה לעשות, עשה. אמר לו: רצונך שאומר לפניך דבר אחד? אמר לו: אמור. אמר לו: הרי אתה עומד במלכות (עומד להיות למלך). – מנין אתה יודע? – אמר לו: כך מסור לנו, שאין בית המקדש נמסר ביד הדיוט, אלא ביד המלך. (אבות דר' נתן פ' ד' ד').

ולפי גירסה אחרת:

אבא סיקרא, ראש הבריונים בירושלים, היה בן אחותו של רבי יוחנן בן זכאי: שלח אליו: בוא אלי בהחבא. – בא אצלו, אמר לו רבי יוחנן בן זכאי: עד מתי אתם עושים כך ומכלים את העולם ברע? אמר לו: מה אעשה, אם אומר להם דבר, יהרגוני. אמר לו: תן לי אפשרות לצאת (מן העיר), אולי אציל דבר־מה. אמר לו: עשה עצמך חולה ויבואו הכל וישאלו עליך (כעל גוסס), ושים על ידך דבר מסריח ואמרו שמת, וישאוך תלמידיך ולא אדם אחר, שלא ירגישו שקל אתה, שכן יודעים הם (הקנאים) שהחי קל מן המת. ועשה כן. אחז בו רבי אליעזר מצד אחד ורבי יהושוע מצד אחד. כשהגיעו אל השער, רצו (הקנאים) לדקרו (את הארון לנסות אם מת הוא). אמרו להם (רבי אליעזר ורבי יהושוע): יאמרו הבריות את רבם דקרו. רצו לדחפו. אמרו להם: יאמרו את רבם דחפו. פתחו את השער ויצאו. כשבא שמה (אל אספסיינוס), אמר: שלום עליך מלך, שלום עליך מלך. אמר לו (אספסיינוס): חייבת את ראשך לשתי מיתות. ראשית, לא מלך אני ואתה קראת לי מלך. ושנית, א מלך אני, מדוע לא באת אלי עד כה? אמר לו: שאומר אתה שאינך מלך, בחזקת מלך אתה, שאם לא כן, לא היתה ירושלים נמסרת לידך ־ ־ ושאלת, אם מלך אני, מדוע לא באתי אליך עכשיו, הקנאים שבעיר לא נתנו לי ־ ־ בינתיים בא שליח מרומא ואמר לו (לאספסיינוס): קום, הקיסר מת ואצילי רומי אומרים להושיבך בראש. – אמר לו אספסיינוס לרבי יוחנן בן זכאי: בקש ממני דבר־מה ואתן לך. אמר לו: תן לי יבנה וחכמיה ושושלתו של רבן גמליאל ורופאים שירפאו את רבי צדוק. (גיטין נ“ה־נ”ו).

רבי יוחנן בן זכאי היה ידוע לו לאספסיינוס כמתנגד למרד ואוהב שלום. “היו לאספסיינוס אנשים שרויים כנגד חוותיה של ירושלים (כלומר, מתנגדי המרד) וכל דבר שהיו שומעים, היו כותבים ונותנים על החץ וזורקים חוץ לחומה, לומר, שרבי יוחנן בן זכאי מאוהבי הקיסר הוא”. (אבות דר' נתן ה' ד' ד')

מילוי בקשתו זו של רבי יוחנן בן זכאי, לחוס על יבנה וחכמיה, היה בו ממילא משום מינויו לנשיא הסנהדרין וההכרה ביבנה כמקום־מושב רשמי לה. וזה היה באמת הדבר החשוב ביותר מה שאפשר היה לבקש מאת אספסיינוס ומה שהלה יכול היה למלא.

אמנם היו חכמי התלמוד שהתריעו על רבי יוחנן בן זכאי בגלל בקשותיו אלה. “קרא עליו רבי יוסי ויש אומרים, רבי עקיבא: ‘משיב חכמים אחור ודעתם יסכל’, היה לו לבקש, שיחדל הפעם מירושלים. אך הוא חשב שעד כדי כך לא יסכים ולכן מוטב להציל הצלה כלשהי” (גיטין נ“ו ע”ב). את הזכות הזאת מלמדים עליו המבקרים עצמם.

אספסיינוס הרומאי היהיר חייך בוודאי בלבו על בקשתו הענוותנית של הרבי הירושלמי, ולא עלה על דעתו, שבמילוי בקשה תמימה זו עוזר הוא ליהודים, שהו בז להם, להמשיך בקיומם, נותן להם נשק בידים לצאת למלחמה על עולם עובדי־האלילים ולנצחו. עצמאותם המדינית של היהודים נקברה תחת חורבות ירושלים ובית־המקדש, עם־ישראל פוזר על פני העולם, אך שכינת תורתו היתה מלווה אותו ואת מורו לנטוע יחד עם דורות התנאים את רוח ישראל סבא לדורי־דורות.

וכך הכריז על יבנה ועל כל המקומות, שבהם ישבו המתיבתות, לקדושים ומוסמכים להכריע בהלכות ולהתקין תקנות כמו בירושלים והיה מחזקם בסדרים בעלי חשיבות מרובה במצב החדש. כך “משחרב בית המקדש התקין רבי יוחנן בן זכאי, שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית־דין”, אך לפני שנחרבה ירושלים “היתה יתירה על יבנה, שכל עיר שהיא רואה ושומעת וקרובה ויכולה לבוא (לירושלים), תוקעין (בירושלים) וביבנה לא היו תוקעין אלא בבית דין בלבד”. "בירושלים היו תוקעין בין בזמן בית־דין, בין שלא בפני בית־דין וביבנה “בזמן בית־דין כן, שלא בפני בית־דין לא”. (ראש השנה כ“ט ע”ב).

“בראשונה היו מקבלין עדות החודש (עדים שראו את מולד הלבנה) כל היום. פעם אחת נשתהו העדים מלבוא ונתקלקלו הלוויים בשיר. התקינו, שלא יהו מקבלין אלא עד המנחה, ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה, נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש. משחרב בית המקדש התקין רבי יוחנן בן זכאי, שיהו מקבלין עדות החודש כל היום”. (ראש השנה ל' ע"ב).

ובענין שמחת חג־הסוכות בצמחי־נוי ופרי־הדר, הנפת לולבים, כפות־תמרים וערבי־נחל שבזמן שבית המקדש היה קיים, היו חוגגים במקדש שבעה ימים רצופים, ובמדינה יום אחד, “משחרב בית־המקדש התקין רבי יוחנן בן זכאי, שיהא לולב ניטל במדינה שבעה ימים, זכר למקדש” (ראש השנה ל' ע"א).

כל התקנות והההוראות הללו והרבה דומיהם מעידים עליו, שהיה משתדל למצוא פיוסים לעם על תבוסתו, שישא את גורלו המוטל עליו ויקבלו בלב מנוחם נקי מכלח רוח־יאוש, כדי שיתחסן לקראת ההיטל הגדול: לבנות לו את בית־המקדש אשר בלבבו – את ירושלים של מעלה, שבלעדו לא יהיה לו שיור וקיום בגולה.

הימלטו של רבי יוחנן בן זכאי מפני הקנאים בירושלים אל מחנהו של אספסיינוס וכן ויתורו של הקיסר על חורבן יבנה והסכמתו לכך, שיקים שם בית־מדרש למסורת־ישראל, שנשחקה בשנים האחרונות בחיכוכים מדיניים ושנאת־האחים, היו מזלו של עם ישראל בתוך אסונו. אכן, אזיקיו הלאומיים של ישראל צריך היה שיישברו קודם, ושקדשיו יהיו לאפר, כדי שמתוך חורבותיו יצית ויפרח רוחו הנצחי, המפכה כמעין המתגבר ויכבוש את העולם בברכתו הנבואית: "והיית אור לגויים: והאיש אשר הניח את היסוד לבית־המקדש מאיר זה, שכל העולם פונה אליו ויונק את לשד חייו של המוסר האנושי היה רבי יוחנן בן זכאי, שזכה לראות את בית־המקדש בכל תפארתו וגם להתאבל על חורבנו ושוב לבנות את מצודת־מקדשה של ירושלים של מעלה, שלא קנאת־בנים ולא שנאת־אחים לא יחרבוה עוד. שמו וכבודו של רבי יוחנן בן זכאי גדל ונערץ עד כדי כך, שהחכמים בורות הבאים, שרצו לחזק את תקנותיהם, הוראותיהם ודעותיהם בסמך של קיימא, לא מצאו להם משען טוב יותר מאשר רבי יוחנן בן זכאי, שדעתו זו וזו היתה דומה במידת מה לדעתם – וזה היה די, שדבריהם יקבלו תוקף: “מקובל אני מרבי יוחנן בן זכאי, ששמע מרבו ורבו מרבו, עד הלכה למשה מסיני”. (ידים פ' ד' ג'.).

על משך זמן פעולתו של רבי יוחנן בן זכאי אחרי החורבן אין לנו ידיעות מוסמכות, מלבד המימרה הסמלית הידועה: כל שנותיו של רבי יוחנן בן זכאי מאה ועשרים שנה, ארבעים שנה עסק בפרקמטיא, ארבעים שנה למד, ארבעים לימד. (ראש השנה ל“א ע”ב).

מה שאנו יודעים עוד היא שיחה שבינו ובין תלמידיו לפני מותו. "כשחלה רבי יוחנן בן זכאי, נכנסו תלמידיו לבקרו. כיוון שראה אותם, התחיל לבכות. אמרו לו: רבנו, נר ישראל, עמוד הימני, פטיש החזק, מפני מה אתה בוכה? אמר להם: אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי, שהיום כאן וחמר בקבר, שאם כועס עלי, אין כעסו כעס עולם, ואם אוסרני, אין איסורו איסור עולם, ואם ממיתני, אין מיתתו מיתת עולם, ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון, אף־על־פי־כן הייתי בוכה; ועכשיו שמוליכין אותי לפני מלך מלכי המלכים הקדוש־ברוך־הוא, שהוא חי וקיים לעד ולעולמי עולמים, שאם כועס עלי, כעסו כעס עולם, ואם אוסרני, איסורו איסור עולם, ואם ממיתני, מיתתו מיתת עולם, ואין אני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון, ולא עוד, אלא שיש לפני שתי דרכים, אחת של גן־עדן ואחת של גיהנום ואיני יודע, באיזו מוליכין אותי – ולא אבכה?

אמרו לו: רבנו, ברכנו.

אמר להם: יהי רצון, שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר־ודם.

אמרו לו: רבנו, עד כאן (זה הכל)?

אמר להם: ולוואי תדעו, כשאדם עובר עבירה, אומר: “שלא יראני אדם”. (ברכות כ“ח ע”ב).

משמת רבן יוחנן בן זכאי בטל זיו החכמה" (סוטה מ“ט ע”ב).


 

רַבִּי אֱלִיֶעֶזר בֶּן הוּרְקָנוֹס

א

עננים שחורים כיסו את שמי הארץ ובישרו את בואה של סערה עזה. זה היה מירוץ נצחונו של הנשר הרומאי, שמפני צפרניו הטורפות חת עם־ישראל כל כך. אמנם הכל היו בדעה אחת, שצריך לעשות דבר־מה כדי לקדם את פני הרעה ולמנוע את הסכנה המאיימת על עם־ישראל וארצו; אך על עצם האמצעים נתחלקו הדעות. חכמי העם ומחוקקיו, וכן רובם המכריע של העשירים ונשואי הפנים יעצו לקבל את עול הרומיים ולסבול בתוחלת, אך המון העם לרוב גווניו השונים דרש את המלחמה פנים אל פנים.

על מפלגה זו נמנו גם בעל־הקרקעות הורקנוס ובניו. חוץ מבנו אליעזר בן העשרים ושתים שלא הלך אחרי תענוגי העולם הזה ולא ידע את תאוות הקרב והנצחון.

"בן עשרים ושתים שנה היה ולא למד תורה. שאביו היה עשיר גדול והיו לו חורשים הרבה. פעם אחת היו אחיו חורשים על גבי המענה והוא היה חורש בטרשים (מתוך שנאת אחיו אליו, נתנו לו לחרוש בסלעים) ישב לו ובכה. אמר לו אביו: מפני מה אתה בוכה? שמא מצטער אתה, שאתה חורש בטרשים? מעכשיו תהא חורש על גבי המענה.

ישב לו על גבי המענה והיה בוכה. אמר לו אביו: מפני מה אתה בוכה? שמא מצטער אתה, שאתה חורש על גבי המענה? אמר לו: לאו. – ולמה אתה בוכה? אמר לו: שאני מבקש ללמוד תורה. אמר לו: והלא בן עשרים ושתים אתה, ואתה מבקש ללמוד תורה?! אלא קח לך אשה ותוליד לך בנים – ותהיה מוליכם לבית הספר (כלומר, שילמדו הם במקומך).


פעם אחת אמר: אלך ואלמד תורה לפני רבן יוחנן בן זכאי. אמר לו אביו: אי אתה טועם עד שתחרוש מלוא מענה. השכים וחרש מלוא מענה. נפלה פרתו ונשברה רגלה. אמר: לטובתי נשברה רגל פרתי.

ברח והלך לו אצל רבן יוחנן בן זכאי בירושלים.

אמרו: אותו יום ערב־שבת היה ולא טעם כלום משש שעות של ערב־שבת עד שש־שעות של מוצאי־שבת.

כשהיה הולך בדרך ראה אבן־שדמה (רגב־אדמה) ונטלה ונתנה לתוך פיו.

בא וישב לו לפני רבן יוחנן בן זכאי והיה בוכה. אמר לו: מפני מה אתה בוכה? אמר לו: רצוני ללמוד תורה. אמר לו: לא למדת מימיך? אמר לו: לאו. התחיל מלמדו קריאת־שמע ותפילת ברכת־המזון ושתי הלכות בכל יום, ובשבת היה חוזר עליהן ומדבקן (מסגלן לעצמו). עשה שמונה ימים ולא טעם כלום, עד שעלה ריח פיו לפני רבן יוחנן בן זכאי. אמר לו רבן יוחנן בן זכאי: אליעזר בני, כלום סעדת היום? שתק. שוב אמר לו – ושתק. אמר לו: חייך, היום אתה סועד אצלי. אמר לו: כבר סעדתי אצל אכסניה שלי. אמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו: חייכם, שתבקרו את הדבר.

היו התלמידים מחזרים בכל שוקי ירושלים ושואלים בפונדקאות: יש כאן חבר אכסנאי (אורח)? אמרו להם: לאו. – עד שבאו אצל אשה אחת שאמרה להם: הן. אמר לה: יש לו כאן כלום? אמרה להם: יש לו שק אחד שהוא נותן ראשו לתוכו ומוצץ כנבל־יין. אמרו לה: הראיני אותו. הביאה את השק לפניהם, פתחוהו ומצאוהו מלא עפר. אמרו לה: כלום סעד אליעזר אצלכם היום? אמרה: לאו. אמרו: שמא אצל הרבי היה סועד – והרי שמונה ימים שלא טעם כלום!

הלכו ואמרו לרבן יוחנן בן זכאי.

כששמע רבן יוחנן בן זכאי אמר: אי לך אליעזר, שהיית מושלך נעזב) בינותנו! אבל אומר לך: “כשם שעלה ריח פיך לפני, כך ייצא ריח תורה מפיך מסוף העולם ועד סופו”. – קבע לו מזונות ונתרפא.

עשה לפני רבי יוחנן בן זכאי שלוש שנים.

אמרו בניו של הורקנוס לאביהם: ראה מה עשה לך אליעזר בנך: הניחך בזקנתך והלך לירושלים. לך והדיר אותו מנכסיך. עלה הורקנוס לירושלים להדיר את בנו מנכסיו.

אמרו: אותו יום היה יום־טוב לרבן יוחנן בן זכאי וכל גדולי המדינה סועדים אצלו (וביניהם) בן ציצית הכסת ונקדימון בן גריון ובן כלבא שבוע.

שמע רבי יוחנן בן זכאי על הורקנוס שבא. אמר (למשרתו): עשו לו מקום. –

הושיבוהו בין גדולי המדינה.

היה יושב ביניהם ומרתת (מתוך כבוד המקום), נתן רבן יוחנן בן זכאי עיניו ברבי אליעזר ואמר לו: פתח ודרוש. אמר לו: איני יכול לפתוח. משל לבור שאינו יכל להוציא מים יותר ממה שהוא מכניס, כך אין אני יכל לומר דברי תורה יותר ממה שקיבלתי ממך. אמר לו: בני, משל למעין שהוא נובע ומוציא מים מאליו, אף אתה כך.

דחק עליו, ודחקוהו התלמידים.

עמד ופתח ודרש בדברים שלא שמעתם אוזן מעולם" – – –

אין האגדה מספרת, מה דרש, אך מתוך דברי לשון הגוזמא וההפלגה הפיוטית שלה כדרכה, אנו למדים על ההתפעלות שתקפה את השומעים וביניהם אחד, שנתן מיפנה להיסטוריה הישראלית, רבן יוחנן בן זכאי:

"והיו פניו מאירות כאור החמה וקרנותיו יוצאות כקרנותיו של משה, ואין אדם יודע, אם יום ואם לילה –

עמד רבי יוחנן בן זכאי ונשקו על ראשו ואמר:

“אשריכם, אברהם, יצחק ויעקב, שיצא זה מחלציכם!”

ואביו הורקנוס היתה לו ההעזה לקום ולומר: “רבן יוחנן בן זכאי היה צריך לומר שאשרי אני, שיצא זה מחלצי”.

ולבסוף, עלה הורקנוס על הספסל, ואמר לפני בני ירושלים:

“רבותי, אני לא באתי, אלא להדיר את אליעזר בני מנכסי, עכשיו כל נכסי יהיו נתונים לאליעזר בני, וכל אחיו אין להם בהם כלום. אמר לו רבי אליעזר: אלו ביקשתי קרקעות מלפני הקב”ה היה נותן לי, שנאמר: ‘לה’ הארץ ומלואה‘. אילו כסף ביקשתי, היה נותן לי, שנאמר: ‘לי הכסף ולי הזהב נאום ה’ צבאות’. לא ביקשתי מלפני הקב“ה אלא תורה בלבד”. (פרקי ד“ר אליעזר א' ב'; אבות ד”ר נתן ו'; בראשית רבא מ“ב; תנחומא הקדום לך־לך; ביצה י”ג).

הורקנוס חזר הביתה אל עשרו, ואליעזר בנו נשאר בירושלים אצל רבו והתמסר בחשק גדול עוד יותר לתלמודו.


ב

אך מיד השתלטה האנדרלמוסיה על ירושלים. רבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו, שראו מראש את חוסר התקוה ואת הכשלון במלחמה עם הרומיים כובשי עולם, אחרי שלא הצליחו לשכנע את הקנאים לטובת השלום, עזבו את ירושלים בסתר וברחו אל מחנה אספסיינוס, שקיבלם בסבר פנים יפות והרשה לרבן יוחנן בן זכאי, לקבוע את בית־מדרשו ביבנה.

לא עברו ימים מועטים והרומיים כבשו את עיר הקודש, וגאון עם ישראל, בית־המקדש, עלה בלהבות ובנות ישראל ובניו הלכו בשבי.

מאותו יום ואילך היה יבנה מרכז לעם ישראל ותקנותיו של רבן יוחנן בן זכאי לחוק לכל בית ישראל.

אחרי מותו של רבן יוחנן בן זכאי היה רבן גמליאל יורשו בנשיאות ואליעזר בן הורקנוס סגנו.

עד היכן הגיע רבי אליעזר בן הורקנוס בשקידתו וכשרונותיו מעידה מימרתו של רבן יוחנן בן זכאי עליו: “אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ואליעזר בן הורקנוס בכף שניה, מכריע את כולם”.

רבי יהושוע היה מנשק את האבן שישב עליה רבי אליעזר בן הורקנוס ואמר: “אבן זו דומה להר־סיני וזה שישב עליו דומה לארון־הברית”.

רבי אליעזר זכה לתואר “הגדול”, ורבן גמליאל נשיא הסנהדרין חשב לעצמו לכבוד גדול, כשאליעזר נשא את אחותו אמא־שלום לאשה.

אף על פי שרבי אליעזר היה מורה נערץ בישראל, לא זחה דעתו עליו ונשאר בענוותנותו־מלידה וכל פעם שהיה מרצה לתלמידיו, היה מסתמך על דבריו של רבן יוחנן בן זכאי, שאורח חייו היה לו למופת. פעם שאלוהו תלמידיו: "רבי, כלום כל דבריך אינם אלא מפי השמועה?

אמר להם: הזקקתוני (הכרחתם אותי הפעם) לומר דבר שלא שמעתי מפי רבותי: מימי לא קידמני אדם בבית המדרש ולא ישנתי בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי, ולא הנחתי אדם בבית המדרש ויצאתי, ולא שחתי שיחת חולין, ולא אמרתי דבר שלא שמעתי מפי רבי לעולם". (סוכה כ“ח ע”א).

גם הגויים היו מכבדים את רבי אליעזר כבוד גדול. תדירות היו באים אצלו שרי הנכרים ונשים מטרונות כדי לשמוע את הרצאותיו וגם לשאל ממנו שאלות וחידות. ומטרונית אחת מבנות עובדי־כוכבים גם התנדבה תבואה לכלכלת בית־מדרשו שנה בשנה די סיפוקו.

הוא היה אומר: “שוב יום אחד לפני מיתתך”. שאלוהו תלמידיו: “וכי אדם יודע איזהו יום המיתה שלו?” אמר להם: “וכל שכן ישוב היום, שמא ימות למחר. ואם ישוב בכל יום, נמצא כל ימיו בתשובה”. וסיפר להם (שוב בשם רבו רבן יוחנן בן זכאי) משל למלך שזימן את עבדיו לסעודה ולא קבע להם זמן. הפיקחים שבהם קישטו את עצמם וישבו על פתח בית־המלך, אמרו כלום חסר לבית המלך (דבר שצריך ללכת ולקנותו, הלא הכל מוכן ומזומן לסעודה ובכל רגע יוכל המלך להזמינם פתאום להיכנס). – הטיפשים שבהם הלכו למלאכתם, אמרו, כלום יש סעודה בלא טורח (הלא הסעודה דורשת הכנה). פתאום ביקש המלך את עבדיו. פיקחים שבהם נכנסו לפניו כשהם מקושטים והטיפשים נכנסו לפניו כשהם מלוכלכים. שמח המלך לקראת הפיקחים וכעס לקראת הטיפשים. אמר: הללו שלא קישטו את עצמם לסעודה, יעמדו ויראו!" (שבת קנ“ג ע”א).

אך עם כל הכבוד והאהבה, שבני דורו של רבי אליעזר בן הורקנוס רחשו לו, לעת זקנתו נכנס הר בינו לבין תלמידיו וחבריו עד שנשאר עזוב ומנודה מהם. וכך היה הדבר: חכמי ישראל באותו הזמן עמדו על כך, שאין תורת ישראל יכולה להתקיים אלא אם כן תהיה חטיבה אחת, שאין בה חלוקי דעות ולכן החליטה לקבוע הלכה לדורות כבית־הילל. ומכיוון שרבי אליעזר הגדול מאנשי בית־שמאי היה, ולא רצה לבטל את דעתו מפני דעת בני־דורו, נאלצו החכמים להכריז על משנתו (של רבי אליעזר) שתורת־שקר היא ולנדותו כדי למנעו מלהפיץ את דעותיו ברבים. הטילו על רבי עקיבא, ללכת ולהודיע לו על כך בלשון־חיסה. – לא היה הדבר קל כל כך, מפני שאותה החלטה גורלית באה אחרי ויכוח שלפי האגדה השתתפו בה איתני הטבע וכוחות עליונים שלמעלה מן הטבע – וכולם לטובת דעתו של רבי אליעזר. הנה המחזה הדראמטי כפי שמסופר בגמרא ושנחרת לדורות בשם “תנור של עכנא”, על שום תנור זה, שבגללו נתלקחה המחלוקת ההיסטורית ההיא, על הלכת הטומאה והטהרה שלו:

“תנא, באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו”.

וכשראה שכולם כנגדו, פנה אל הנסים.

"אמר להם: אם הלכה כמותי, חרוב (עץ) זה יוכיח.

אמרו לו: אין מביאים ראיה מן החרוב.

נעקר החרוב ממקומו (ונפל במרחק של) מאה אמה.

חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי, אַמת־המים (המעין) תוכיח. חזרה אַמת־המים לאחוריה. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי, כותלי בית־המדרש יוכיחו.

נטו כותלי בית־המדרש ליפול.

גער בהם רבי יהושע. אמר להם: אם תלמידי חכמים מתנצחים זה עם זה בהלכה, אתם מה טיבכם?!

לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר ועדין מטים ועומדים.

חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי, מן השמים יוכיחו.

יצאה בת־קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום!

עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: “לא בשמים היא (התורה)” אין אנו משגיחים בבת־קול שכבר כתבת (כלומר, הקב"ה) בהר־סיני “אחרי רבים להטות!”

מצאוֹ רבי נתן לאליהו (הנביא), אמר לו: מה עשה הקב"ה באותה שעה (שעת הוויכוח)? אמר לו: הוא שחק ואמר: נצחוני בני, נצחוני בני.

אותו היום הביאו כל טהרות שטיהר רבי אליעזר ושרפום באש ונמנו עליו וברכוהו (קללוהו, כלומר, שמו אותו בחרם).

אמרו: מי ילך ויודיעוֹ?

אמר להם רבי עקיבא: אני אלך. שמא ילך אדם שאינו הגון (מנומס) ונמצא מחריב את כל העולם כולו.

מה עשה רבי עקיבא? לבש שחורים ונתעטף שחורים וישב לפניו ברחוק ארבע אמות.

אמר לו רבי אליעזר: עקיבא, מה יום מיומיים?

אמר לו: רבי, כמדומה לי, שחברים בדלים ממך.

קרע (רבי אליעזר) בגדיו וחלץ מנעליו ונשמט וישב על גבי הקרקע. זלגו עיניו דמעות – –

אך (קצף) גדול היה באותו יום: שבכל מקום שנתן בו רבי אליעזר את עיניו, נשרף".

ועל רבן גמליאל, שהיה אותו זמן נשיא הסנהדרין (גיסו היה) ועל פיו הכריזו את החרם על רבי אליעזר, מסופר:

"רבן גמליאל היה בא (ירד) בספינה. עמד עליו נחשול לטבעו. אמר: כמדומה לי, שאין זה אלא בשל רבי אליעזר בן הורקנוס.

עמד על רגליו ואמר: רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך, שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית־אבא עשיתי, אלא לכבודך, שלא ירבו מחלקות בישראל. נח הים מזעפו. (בבא מציעא נ“ט ע”ב).


ג

עברו שנים. רבן גמליאל הנשיא מת מיתה חטופה. ולפי המסופר: על פי קללתו של רבי אליעזר.

כל הענין העגום והמזעזע הזה הקדיר את חייו של רבי אליעזר עד שנפל במחלת־עצבים קשה, שגרמה אחר־כך למותו.

"כשחלה רבי אליעזר, נכנסו ארבעה זקנים לבקרו: רבי טרפון ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא.

נענה רבי טרפון ואמר: טוב אתה לישראל מטיפה של גשמים.

נענה רבי יהושע ואמר: טוב אתה לישראל יותר מגלגל חמה.

נענה רבי אלעזר בן עזריה ואמר: טוב אתה לישראל יותר מאב ואם.

נענה רבי עקיבא ואמר: חביבים יסורים".

סבלותיו של רבי אליעזר עוררו כנראה בלב בני דורו את אהבתם הקודמת אליו, שכל הלא כל השיחה הזאת היתה אחרי שנידוהו והם לא חששו להתקרב אליו בנידוי וישבו סביב מיטתו וניחמוהו בהערצה כזו, וגם הפגינו בבקשתם ממנו, שילמד אותם אורחות־חיים.

"כשחלה רבי אליעזר – אותו היום ערב־שבת היה, נכנס רבי עקיבא וחבריו לבקרו והוא יושב בתוך חדרו – – והיה משיב על טמא טמא ועל טהור טהור – – – אחר כך אמר רבי אליעזר לחכמים: תמה אני על תלמידי הדור, שמא ייענשו מיתה לשמים.

אמרו לו: רבי, מפני מה?

אמר להם: מפני שלא באו ושימשו אותי (לא באו ללמוד).

אחר כך אמר לעקיבא בן יוסף: עקיבא, מפני מה לא באת לפני ושימשת אותי?

אמר לו: רבי, לא נפניתי.

אמר לו: תמה אני עליך, אם תמות מיתת עצמך – –

אמר לו רבי עקיבא: רבי, מיתתי במה?

אמר לו: עקיבא, (מיתתך) שלך (תהיה) קשה משלהם.

ועוד ברגעיו האחרונים ישב וענה על כל השאלות שתלמידיו וחבריו שאלוהו והיה פוסק הלכות קשות ביותר – “עד שיצאה נשמתו בטהרה”.

“לאחר שבת בא רבי עקיבא ומצאו בארונו שבא מקיסריה ללוד, מיד קרע את בגדיו ותלש בשערו והיה דמו שותת ונופל לארץ והיה צועק ובוכה ואומר: אללי לי עליך רבי מורי, שהנחת כל הדור יתום! – – אבי, אבי, רכב ישראל ופרשיו! הרבה מעות יש לי ואין לי שולחני להרצותן!” כלומר, הרבה שאלות יש לי ואין לי למי לשאול (אבות ד“ר נתן פ' כ”ה).

ורבי יהושע חלץ תפיליו – – ובוכה ואומר: “רבי, הותר הנדר, רבי!” (בוטל החרם).


מעטים הם בין גדולי הדורות ההם, שגרמו לאנדרלמוסיה רוחנית כזו, עד כדי כך, שמסופר עליו אפילו “שנתפס למינות”, כלומר, לתורת תלמידיו של ישוע מנצרת, משום ששמע מפי אחד מתלמידיו של ישוע מימרה ונהנה ממנה. – ואולי רצו בזה להמתיק את הנידוי על גאון דורו זה, ששמו הוכתר לדורות בתואר הכבוד, בכתר התורה: “הגדול”.2


 

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חַנַנְיָה

א

כשרבן יוחנן בן זכאי היה מונה את שבחם של חמשת תלמידיו הידועים לתהילה, אמר על אחד מהם, יהושע בן חנניה: “אשרי יולדתו!”.

אימרת תהילה זו מפי המורה הגדול העטירה באור־יקרות את אמו של רבי יהושע, שהיתה מוליכה את עריסת בנה בעודנו תינוק לבית־המדרש, “בשביל שיתדבקו אזניו בדברי תורה” (ירושלמי יבמות א' ו').

על שאר תולדות ילדותו וימי נעוריו אין לנו ידיעות כלשהן. אפילו את מקום הולדתו ושנתה של גדול־ישראל זה אין אנו יכולים לקבוע בבירור. כל־מה שאנו יודעים בנידון זה הוא, שהיה חי בארץ ישראל, היה משתתף כלווי במקהלת הלוויים בבית־המקדש בירושלים ולאחר מכן, מן הסתם אחרי חורבן הבית, היה מתפרנס בדוחק ממלאכת הפחמות. אך עוני זה, שכבן לוויים ירש אותו מהוריו (הלוויים כידוע לא היתה להם כל נחלה ורכוש כי “ה' הוא נחלתו”), לא מנעוהו מלהקדיש את חייו לתורה ולחכמה, לחיות חיי דעת ומוסר לדוגמה. תמצית כל מוסר היה גם בעיניו כמו בעיני הילל הזקן “ואהבת לרעך כמוך: כל מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך”. מימרתו על שלוש המידות הרעות היתה: “עין־הרע ויצר־הרע ושנאת הבריות מוציאים את האדם מן העולם”.

בניגוד לרבו הגדול רבי אליעזר בן הורקנוס, שדרש את הפסוק בתהילים: “ישובו רשעים לשאולה כל גויים שכחי אלהים”, שראשית הפסוק מכוון כנגד פושעי ישראל וסופו כנגד כל עולם עובדי עבודה זרה, היה רבי יהושע דורש, שסופו של הפסוק מכוון רק כנגד אלה שבין הגויים, שאין מאמינים באלהים, ואילו המאמינים שבהם יש להם חלק לעולם הבא.

לעומת זאת היה למורת־רוחו בן־אדם טיפש המדקדק במצוות שלא לצורך; לכזה היה קורא חסיד שוטה. "הוא היה אומר:

חסיד שוטה ורשע ערום ואשה פרושה ומכות פרושין הרי אלו מבלי עולם" (סוטה כ' ע"א). ארבעת סוגי אנשים הללו, הצד השווה שבהם היא הענוותנות המזוייפת, מתענוונים ומתחסדים – ושבע תועבות בלבם.

חסיד שוטה: כגון הרואה אשה טובעת בנהר ואומר: לא מן המידה הוא לנגוע באשה – ונותן לה לטבוע.

רשע ערום: על פי הדין יכול לזכות בשיירי התבואה בשדה ( לקט, שכחה ופאה) רק עני שאין לו מאתיים זוז, אך אם חסר לו דינר אחד, אסור לו. מה עושה הרשע הערום? נותן לעני “צדקה” דינר (שני זוזים) ומקפח את זכותו מליהנות מן התבואה.

אשה פרושה: מתחסדת ומתענוות כצדקנית – ובאמת זונה היא.

מכוּת3 פרושין: בגמרא מונים שבעה סוגים של פרושים מתחסדים צבועים, שהצד השווה שבכולם, שעושים עצמם פרושים וענווים למראית־עין וגם בענוותנותם מתגאים הם בעצם, ראו כמה ענוותן אני!

על אלה אמר רבי יהושע בן חנניה, שהם מקלקלים את העולם, כי הם המסוכנים ביותר בחברה.

כאחת ממידותיו הנעלות ביותר מונים לו לרבי יהושע בן חנניה, שמעולם לא עמד על דעתו בעקשנות כאילו היא הצודקת. פעם נפלטו מפיו דברי דופי בוויכוח של טומאה וטהרה כנגד בית־שמאי שרצה לנצחם. אך משהוכיח לו אחד מתלמידי שמאי בסברה את דעתם, לא היה חוכך לחזור בו מדבריו ומדעתו בפומבי; ולא עוד, אלא מיד הלך ונשתטח על קברי בית־שמאי ואמר להם: נעניתי לכם עצמות בית־שמאי!

מתוך דברי האגדה עליו אנו למדים, שרבי יהושע בן חנניה היה עוסק גם בתופעות מדעי הטבע ושלמעלה ממנו “במעשה מרכבה” בלשונם, ושכשרון הרצאתו על אלה היה לא מן הרגיל:

“פתח רבי יהושע ודרש במעשה מרכבה – ואותו היום תקופת תמוז היה (רחוקה מגשמים), נתקשרו שמים בעבים ונראה כעין קשת בענן והיו מלאכי השרת מתקבצין ובאין לשמוע, כבני אדם שמתקבצין ובאין לראות במזמוטי (מישחקי־שמחה) חתן וכלה” – (חגיגה י“ד ע”ב).

כאחד מתלמידיו של רבי יוחנן בן זכאי, המסורים לו ביותר, שהיה נושא את רבו בארון של מתים והבריחו אל מחנה אספסיינוס, היה גם הוא מאוהבי השלום עם הרומיים הכובשים האדירים ולא פסק להיות גם אחרי החורבן.

"כשחרב בית המקדש בשניה, רבו פרושין בישראל שלא לאכול ושלא לשתות יין. נטפל להם רבי יהושע ואמר להם: בני, מפני מה אי אתם אוכלים בשר ואין אתם שותים יין, שמנסכים על גבי המזבח ועכשיו בטל?

אמר להם: אם כן לחם לא נאכל, שכבר בטלו מנחות?

אפשר בפירות? פירות לא נאכל, שכבר בטלו ביכורים, מים לא נשתה שכבר בטל ניסוך המים? שתקו.

אמר להם: בני, בואו ואומר לכך שלא להתאבל כל עיקר, אלא שכבר נגזרה גזירה, ולהתאבל יותר מדי אי־אפשר, שאין גוזרין גזירה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולים לעמוד בה – – אלא כך אמרו חכמים, סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט ( מקום קטן), וכמה? – – אמה על אמה – – כנגד הפתח (ממעל למשקוף); עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר דבר מועט (ואינו אוכל); עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט" (בבא בתרא ס' ע"ב).


ב

ומכיון שקיום האומה היה תמיד לפני עיניו, היה מתנגד מוחלט של הרווקנות.

“רבי יהושע אומר: שא אשה בילדותך ושא אשה בזקנותך, הולד בנים בילדותך והולד בנים בזקנותך. (ואם מתה עליך אשתך), אל תאמר איני נושא (שניה), אלא שא אשה והולד בנים ובנות, הרבה פריה ורביה בעולם, כי אינם יודע, איזה מהם יתקיימו, הזה או זה, או שניהם כאחד” (אבות ד"ר נתן פ' ג' י').

בימי רבי יהושע בן חנניה ציווה המלך הרשע אדריאנוס לבנות מחדש את בית־המקדש. היתה השמחה גדולה במעונם של היהודים ושני עשירים צדיקים פפוס ויוליאנוס העמידו שולחנות בדרכם של עולי הגולה והיו מספקים להם כסף וזהב וכל צרכם. אך תקומת האומה ובית־מקדשה היתה כצנינים בעיני הכותים שונאי ישראל, הלכו והלשינו לקיסר, שהיהודים ימרדו בו, שהקמת בית־המקדש יגרום למלכות רומי נזק רב, שעולי־גולה לא ישלמו מיסים, לא מינדא (מס קרקעות) לא בלו­ֹ (מס גולגולת) ולא הלך (מס דרכים). הקיסר, שקשה היה לו לחזור בו מפקודתו, שאל אותם לעצה, מה לעשות שלא ירגיז את היהודים וימרדו בו? אמרו לו: שלח להם ואמור, או שישנו את מקומו של בית־המקדש, או שיוסיפו עליו חמש אמות, או שיפחתו ממנו חמש אמות – והם יחזרו בהם מאליהם מלבנות את הבית.

ראו היהודים שתקוותם נשארה מעל ובגידה, התכנסו בבקעת בית־רימון לעצה מה לעשות. החליטו הקנאים שבהם למרוד במלכות. ביקשו החכמים אדם, שילך ויפייס את הציבור. נפלה הבחירה על רבי יהושע בן חנניה. הלך אצלם רבי יהושע ואמר להם, אמשול לכם משל. ארי טרף טרף ונתקעה לו עצם בגרונו. הכריז הארי, שכל מי שיבוא ויוציא את העצם מגרונו, יבוא על שכרו בא קורא מצרי (הצפור איביס) שמקורו ארוך, נתן את מקורו לתוך פי הארי והוציא את העצם. אמר הקורא: תן לי שכרי. אמר לו הארי: לך והתפאר, שנכנסת אל תוך לועו של האריה ויצאת בשלום! כלום יש שכר גדול מזה? – כך גם אנחנו: דיינו שנכנסנו אל תוך לועה של אומה זו ויצאנו בשלום. (בראשית רבה ס"ד).

הרבה משלים ומימרות מפי רבי יהושע בן חנניה מעידות על פקחותו וחכמתו, שעלו בקנה אחד עם תלמודו והשכלתו הרחבה להפליא.

מעשה ברבי יהושע, שבא אליו אדם וביקש אצלו אכסניה קצרה. קיבל אותו רבי יהושע בסבר פנים יפות, האכילו והשקהו והשכיבו בעליית ביתו לישון. וכשירד, לקח את הסולם מתחת לעליה. –

האורח שהיה גנב, קם בלילה, אסף מן החפצים שבחדר, ועמוס שלל רצה לברוח, וכשביקש לרדת – נפל ונשברה מפרקתו. – מצא אותו רבי יהושע שוכב למעצבה וגונח. אמר לו: ריקא! זה חלקם של בני־אדם שכמותך! – אמר לו הגנב: רבי, איך יכולתי לדעת, שתקח את הסולם? אמר לו רבי יהושע: ריקא! אני עוד אמש הייתי זהיר בך.

מכאן אמר רבי יהושע: לעולם יהיו כל בני אדם בעיניך כלסטים והווי מכבדם כרבן גמליאל.

אך אם בני־אדם זרים היו חשודים בעיניו עד שלא הכירם, הרי לגבי עניים היה ותרן, שלא לבדוק את מצבם, אלא לתת להם לפי יכלתו של אדם. אם נתת פרוטה לעני בבוקר ובערב שוב בא עני לביתך, תן גם לזה, שאין אתה יודע, איזה מהם ראוי יותר או עני יותר.

לא הרבה ידוע לנו על ידיעותיו של רבי יהושע בן חנניה במדעי הטבע ורק פה ושם מבריקים לנו סמנים מובהקים לכך. האגדה מספרת לנו:

רבן גמליאל ורבי יהושע היו מהלכים בספינה, רבן גמליאל היתה לו פת לדרך. ורבי יהושע היו לו גם פת וגם קמת־סולת. כלתה פיתו של רבן גמליאל, אכל מסלתו של רבי יהושע, אמר לו רבן גמליאל: מאין ידעת, שדרכנו תהיה ארוכה כל כך (יותר מן הרגיל) שהבאת אתך גם סולת? אמר לו רבי יהושע: יש כיכר אחד העולה פעם לשבעים שנה והוא מטעה את הספנים ואמרתי, שמא יעלה ויתעה אותנו. אמר לו רבן גמליאל: כל כך חכמת, ועליך לנסוע בספינה לצורך פרנסתך העלובה? אמר לו רבי יהושע: עד שאתה תמה עלי, תמה על שניים מתלמידיך שיש לך ביבשה: רבי אליעזר חיסמא ורבי יוחנן בן גודגודא, היודעים לשער כמה טיפות יש בים ואין להם פת לאכול ולא בגד ללבוש! – נתן רבן גמליאל דעתו להושיבם בראש. (הוריות י' ע"א).

גוזמתו של רבי יהושע על שני התלמידים: “היודעים לשער כמה טיפות יש בים”, מעידה על ענוותנותו ועל יחס כבודו אל חבריו המלומדים, כאומר: בכמה גדולים הם ממני!

נוסף על דחקותו של רבי יהושע, היה גם מכוער ביותר, לא תואר ולא הדר לו וזה שימש לא פעם מטרה לחיצי הלעג. ורק ידיעותיו הכבירות, כשרונותיו הרוחניים, שנינותו המופלאה והיותו מעורב עם הבריות, שבזכותם היה חביב ומכובד על גדולי דורו ואפילו על חצרם של טרויאנוס ואדריאנוס, עזרו לו להתגבר על עוניו ומצוקתו ושימשו לו נשק כנגד מתנגדיו ואויביו להשיב להם רעתם ולעגם על פניהם.

"פעם אחת אמרה בתו של קיסר לרבי יהושע בן חנניה: אי! חכמה מפוארה (כזו) בכלי מכוער (כזה)!

אמר לה: בתי, אביך המלך במה הוא נותן יין?

אמרה לו: בכלי חרס.

אמר לה: (איך זה), כל העולם בכלי חרס ואביך (גם כן) בכלי חרס? (והלא מלך הוא!).

אמרה לו: אלא במה ניתן?

אמר לה: (אנשים) כגון אתם, שחשובים אתם, תנו בכל כסף וזהב.

הלכה ואמרה לאביה. – נתנו את היין בכלי כסף וזהב, והחמיץ.

אמר לה הקיסר לבתו: מי אמר לך כך?

אמרה לו: רבי יהושע בן חנניה.

קראו אצלו ואמר לו: למה אמרת לה כך?

אמר לו: כשם שאמרה לי, כך אמרתי לה.

(שואלים החכמים): והרי יש (גם) נאים וחכמים?

(הם שואלים והם משיבים): אלמלי היו מכוערים, היו חכמים יותר (כי הכיעור היה מכריחם לדעת יותר את חכמתם)" (תענית ז' ע"א).


שאל אדריאנוס קיסר לרבי יהושע בן חנניה: יש אדון לעולם?

אמר לו: וכי עולם של הפקר הוא? – –

אמר לו: ולמה אינו נגלה פעמיים בשנה כדי שיראו הבריות ותהא אימתו עליהם?

אמר לו: לפי שהעולם אינו יכול לעמוד בזיוו, שנאמר “כי לא יראנו האדם וחי”.

אמר לו: אם אינך מראה (אותו לי), איני מאמינך.

בחצי היום העמידו כנגד השמש ואמר לו: הסתכל בשמש ואתה רואה אותו.

אמר לו: ומי יוכל להסתכל בשמש?

אמר לו: ולא ישמעו אזניך מה שפיך מדבר? ומה השמש, שהוא אחד מאלף אלפים ורבוא רבבות משמשים שמשמשים לפניו, אין כל בריה יכולה להסתכל בו – הקדוש ברוך הוא, שזיוו מלא עולם, על אחת כמה וכמה. ואימתי יגלה את כבודו? כשיאבדו אלילים מן הועלם". (חולין ס').

אמר לו קיסר (על פי סדר־הדורות היה זה טרויאנוס) לרבי יהושע בן חנניה. רוצה אני להתקין סעודה לאלוהיכם.

אמר לו: אי אתה יכול. מפני מה? – מרובים חיילותיו.

אמר לו: אף־על־פי־כן.

אמר לו: צא והתקן את הסעודה על שפת (הנהר) רביתא, שהוא מקום מרווח.

טרח (הקיסר) ששה חדשים של ימות־החמה. בא הרוח וטאטא את הכל לים. טרח ששה חדשים של ימות גשמים – באו הגשמים ושיקעו את הכל לים.

אמר לו: זה מה הוא?

אמר לו: אלו הם הכבדנים (המטאטאים) והזלפנים (המרבצים את העפר) שבאו לפניו.

אמר לו: אם כן, איני יכול" (חולין ס').


אמר לו קיסר לרבי יהושע בן חנניה: מפני מה תבשיל שבת ריחו נודף (ריח טוב)?

אמר לו: תבלין אחד יש לנו “שבת” שמו, שאנו מטילים לתוכו וריחו נודף.

אמר לו: תן לנו הימנו.

אמר לו: כל המשמר את השבת, מועיל לו, ושאינו משמר את השבת, אינו מועיל לו. (שבת קי“ט ע”א).


אמר לו קיסר לרבי יהושע בן חנניה: כמה זמן מעובר הנחש ויולד?

אמר לו: שבע שנים.

אמר לו: והלא סבי דבי אתונא (חכמי יוון) הרביעו (נחש) וילד לשלש (שנים)?

אמר לו: הוא היה מעובר קודם לכן ארבע שנים.

אמר לו: והלא הזדווג (וקיימא לן, שבעלי חיים אינם מקבלים זכר תוך כדי עיבורם)?

אמר לו: גם הם (הנחשים) מזדווגים כבני אדם ( גם תוך כדי עיבורם).

אמר לו: והלא חכמים (גדולים) הם (חכמי אתונא).

אמר לו: אנחנו חכמנו יותר מהם.

אמר לו: אם אתם חכמתם מהם, לך ונצחם והבא אותם אלי.

אמר לו: כמה הם?

אמר לו: ששים איש.

אמר לו: התקן לי ספינה שיש בה ששים תא, ובכל תא ששים כסא. התקין לו הקיסר.

כשבא לשם (לאתונא), נכנס לבית מטבחיים, מצא אדם הפושט בהמה. אמר לו: ראשך (זה) למכירה?

אמר לו: כן.

אמר לו: בכמה?

אמר לו: כחצי זוז.

נתן לו הרבי יהושע חצי זוז ואמר לו: תן לי ראשך.

נתן לו (הלה) ראש של בהמה.

אמר לו רבי יהושע: אני את ראשך אמרתי!

בסוף אמר לו: – – הראיני את פתחו של בית (זקני) אתונא.

נכנס – – ואמר להם: שלום לכם.

אמרו לו: מה לך כאן?

אמר להם: מחכמי היהודים אני ובאתי ללמוד מכם חכמה.

אמרו לו: אם כן, נשאלך דבר.

אמר להם: שאלו. אם אתם תנצחו אותי, תעשו בי כרצונכם, ואם אני אנצח אתכם, תאכלו אצלי פת בספינתי.

– – – אמרו לו: אמצעיתו של עולם היכן הוא?

זקף אצבעו ואמר להם: כאן.

– ומי יאמר שכך הוא?

– הביאו חבלים ומודו.

אז אמרו חכמי אתונא: יש לנו באר בשדה, הכניסה לעיר.

אמר להם: הפשילו לי חבלים של סובין ואכניסנה.

אמרו לו: (יש לנו) ערוגה של סכינים (בגן), במה קוצרים אותן?

– בקרן של חמור.

הביאו לו שתי ביצים ואמרו לו: איזוהי של תרנגולת לבנה ואיזוהי של שחורה?

הביא הוא לפניהם שתי ככרות גבינה ואמר להם: איזוהי של עז לבנה ואיזוהי של שחורה?

לבסוף הוריד אותם לספינה. אך קודם מילא שק של עפר מעפר אתונא והכניסו בספינה, וציווה להרים את העוגן.

כשכל אחד ואחד נכנס לתאו וראה ששים כסאות, כסבור היה, שכל חבריו יבואו אליו לנסוע אתו יחד. וכך חיכו כל הדרך – ולחינם. בסבל של בדידות זו נשחת תארם לחמלה.

כשבאו אצל הקיסר, לא האמין לו הקיסר, שהם הם מבני אתונא, עד כדי כך היו פניהם רעות. מה עשה רבי יהושע? הריק את השק ופיזר לפניהם את עפר־ארצם – ומיד התאוששו וחזרו לאיתנם והודו בחכמתו של רבי יהושע. (בכורות ח' ע"ב).

אגדה מופלאה זו מעידה על חכמה עמוקה להפליא. ראשית, שהבדידות המובדלת מן החברים והתקוה הנכזבה מסוגלת להפוך את האדם, ואפילו חכמים כחכמי־אתונא, לכחושים וחולים, וגם הינתקם מאדמת מולדתם משיבה אותם עד דכא, עד כדי איבוד אופיים באנושי. ושנית: ברגע שמריחים הם את ריח אדמת־מולדתם, מיד הופכים לאנשים מן הישוב כבראשונה.


ג

באמונתו האיתנה בהשגחה עליונה שכולה צדקה ורחמים, ראה רבי יהושע בן חנניה, שגם מומיו הגופניים של האדם שלקה בהם מידי הטבע יש בהם ממידת הטוב והרחמים: יסוריו של הצדיק מזככים ומטהרים אותו במידותיו, שישמש דוגמה בהן לכל באי עולם, ושל הרשע – באים עליו כדי למנעו ממעשים רעים ולהחזירו למוטב.

שאל הקיסר את רבי יהושע ואמר לו: כתוב באלוהיכם “אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד” והיכן הוא משפטו וצדקתו: למה חרשים, אלמים, עוורים וחיגרים יוצאים ממעי אמם?

אמר לו רבי יהושע: משום שמעשיו של כל אדם גלויים לו עוד קודם שברא אותו, אם טובים הם ואם רעים.

אמר לו הקיסר: וכי אין תשובה לפניו? יעשה העוור תשובה ויפתח את עיניו.

אמר לו רבי יהושע: אם רצונך שאודיעך דבר זה, תן לי אלף דינרים ושני עדים נאמנים מאנשיך.

מיד נתן לו הקיסר אלף דינרים ושני עדים נאמנים מאנשיו. הלך רבי יהושע אצל סומא אחד, שהיה סומא מלידה, ואמר לו: הקיסר גזר עלי להרגני ויש לי אלף דינרים ואיני יודע, מה לעשות בהם. לכן אמסור לך אותם, ואם יהרגני הקיסר, שלך יהיו, ואם לא יהרגני, תחזירם לי. – אמר לו הסומא: לו יהי כדבריך שלא יהרגך ואחזיר לך את האלף הדינרים. וכל זה בנוכחות שני העדים.

המתין רבי יהושע שלושה ימים אחר כך באו אל הסומא ואתו שני העדים ואמר לו: הקיסר ביטל את הגזירה ממני, שלא יהרגוני, לכן החזר־נא לי את אלף הדינרים שהפקדתי אצלך.

אמר לו הסומא: אינני יודע איזה אלף דינרים הפקדת אצלי, לא היו דברים מעולם, מימיך לא הפקדת אצלי כלום.

הביא רבי יהושע את הסומא לפני הקיסר יחד עם שני העדים הנאמנים, שהעידו בפניו. הכחיש הסומא גם את העדים, ואמר: להד"ם!

לחש לו רבי יהושע: צר לי עליך, רשע, שלא תיהנה מאלף הדינרים הללו, כי ראיתי את אשתך משחקת עם אדם אחר ושמעתיה אומרת לו: עכשיו הקיסר יהרוג את בעלי הסומא ואני ואתה נאכל את הדינרים הללו.

מיד הביא הסומא את הדינרים והניחם לפני הקיסר. – אמר רבי יהושע: נאמן הוא אלהינו, שעשה אותו סומא ממעי אמו, ואין להרהר אחריו. ( אליהו זוטא פ כ"ג). בטעות כתוב שם רבי יהושע בן קרחה).


אף כי רבי יהושע עלה לגדולה משפל המדרגה החברתית והיה נושא חן וחסד אפילו אצל מלכי הרשעה, כפי שאנו למדים מכמה וכמה סיפורים, לא נפגמה מידת ענוונותו אף במשהו, וזהו מה שהחביבו על כל העם במידה כזו, שחייו היו לאגדה בפיו.

כידוע, היה רבן גמליאל השני ראש הסנהדרין בימיו, שבידיה היתה נתונה קביעת ראש החודש ואתה יחד קביעת החגים והמועדים. פרשה זו, קידוש החודש, היתה אחת הפרשות החשובות ביותר וגם הקשות ביותר באותן התקופות, הלא היא בעיית לוח־הזמנים, המטרידה את אנשי המדע והדת עד היום הזה. וכיוון שימי החגים והמועדים הם מיסודות התורה והמצוות, שבהם תלוי כל פולחן הדת, לרבות קדושת הקדושות: יום השבת ויום הכיפורים שהוא “שבת־שבתון” שהפגיעה בהם מחייבת מיתה, (גם בידי שמים, כרת, וגם בידי בית־הדין), לפיכך היו מדקדקים בהם כחוט השערה. והנה, כל עצמו של קידוש־החודש היה תלוי בעדותם של אנשים, שראו ראשונים בעיניהם את הופעת מעגל־הירח הדק בשמים. שום אמצעי אחר לא היה לקביעת היום הראשון של החודש. לפיכך מובן, שגביית־עדות זו היתה נתונה בידי הסנהדרין ונשיאה. ואפשר לשער, כמה עיכובים ותסבכות היו כרוכים בגביית עדות זו: שאלת כשרותם של העדים וכושרם, מהימנותם, טביעת־עיניהם הנכונה או הפגומה וכל היוצא באלה – ושוב מתוך מידת קדושתם של השבת והחגים והמועדים והקרבנות בבית־המקדש ודיוקם, ולבסוף גם שאלת שנת השמיטה והיובל, שהם גם בעיות כלכליות לרגל סכסוכי מכירת הקרקעות וכל הקשור בדבר. – ואם נשים אל לב, שהיו גם שונאים מבני הכותים, השומרונים וסתם נוכלים, שהעמידו עדות שקר כדי להכשיל את הסנהדרין, הרי יובן הקושי שבענין רב־חשיבות זה.

והנה דוגמה מובהקת לכך:

"פעם אחת ביקשו בייתוסים (מבית־בייתוס) להטעות את החכמים, שכרו בני־אדם בד' מאות זוז, אחד משלנו (אדם נאמן לחכמים) ואחד משלהם. שלהם העיד עדותו ויצא. שלנו אמרו לו: כיצד ראית את הלבנה?

אמר להם: עולה הייתי במעלה־אדומים וראיתיו (את הירח) שהוא רבוץ בין שני סלעים, ראשו דומה לעגל, אזניו דומות לגדי, קרניו דומות לצבי, וזנבו מונח לו בין ירכותיו, והצצתי בו ונרתעתי ונפלתי אחורי. ואם אין אתם מאמינים לי, הרי מאתיים זוז צרורים בסדיני!

אמרו לו: מי הזקיקך לכך (לעדות זו)?

אמר להם: שמעתי שביקשו בייתוסים להטעות את החכמים, אמרתי, אלך אני ואעיד פניכם, שמא יבואו בני אדם שאינם מהוגנים ויטעו את החכמים.

אמרו לו: מאתים זוז נתונים לך במתנה והשוכרך יימתח על העמוד (למלקות). באותה שעה התקינו, שלא יהיו מקבלים אלא מן המכירים". (ראש השנה כ“ב ע”א).

מעשה קונדס ישר־לב ונאמן לחכמים ולמסורת, הערים על אנשי בייתוס והציג ללעג את עדי השקר למיניהם בהגזמה בדוחה ואת שוכרו העלה על עמוד־המלקות.

ומימרה שנונה על שני עדי־שקר שלפי עדותם יצא שנשים מעוברות ילדו באותו חודש לפני זמן הלידה:“האיך מעידים על האשה שילדה – ולמחר (עדיין) כרסה בין שיניה?! – אמר לו רבי יהושע: רואה אני את דבריך”. (ראש השנה כ“ה ע”א). אך הנשיא רבן גמליאל, שתוך נימוקים אחרים התנגד לעיבור־החודש על סמך הגזמת העדים הללו, משנודע לו שרבי יהושע קיבל את הטענה “כריסה בין שיניה” ועיבר את החודש, שלח לו: גוזרני עליך, שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום־הכיפורים שחל להיות בחשבונך!

רבי יהושע היה מיצר מאוד על פקודה זו מפי הנשיא, לחלל את יום־הכיפורים לפי חשבונו־שלו אך מתוך כבוד ומשמעת “נטל מקלו ומעותיו בידו והלך ליבנה אל רבן גמליאל שנשקו על ראשו. אמר לו: בוא בשלום רבי ותלמידי, רבי – בחכמה, ותלמידי – שקיבלת את דברי”. (שם).

אוצר שלם ספון בסיפור קצר זה: תמונת־הווי מובהקת במסגרת של בעיה אחת: חשיבותה של בעיית קידוש החודש לשעה ולדורות; הסתכסכותו של התלמיד עם רבו הנשיא; חומרת פקודתו של הרב־הנשיא לבוא אליו מירושלים ליבנה ביום־הכיפורים, שהתלמיד קבע אותו לפי דעת עצמו חבריו; וענוותנותו ורגש משמעתו ואחריותו וביטול דעת עצמו מפני דעת רבו – הליכתו ברגל אל רבו “במקלו ובמעותיו” להיכנע בפומבי, ולבסוף: יחסו הנוגע עד הלב של הנשיא, הנושק לו וקורא לו “רבי ותלמידי”.

יבואו נא עוד שתי דוגמאות, המעידות על ענוונותו והיכנעותו של רבי יהושע לפני כבוד החוק והרשות הרוחנית המוסרית.

השאלה היא, מי נאמן על כך שלא יטיל בכוונה מום בבכור־בהמה וכדי לפסול אותו ויהיה לו לאכלה. המשנה פוסקת: “כל המומין הראויין לבוא בידי אדם, רועים ישראליים נאמנין, רועים כוהנים אינם נאמנין (מפני שהם עלולים להיות חשודים, שלתועלתם עשו). רבי שמעון בן גמליאל אומר: נאמן הוא (הכוהן) על של חברו דאינו נאמן על של עצמו”. (ברכות ל“ה ע”א).

ועל זה מסופר:

רבי צדוק הכוהן היה לו בכור, נתן לו מספוא שעורים, כשאכל נסדקה לו שפתו. בא אל רבי יהושע ושאלו, אם מבדילים בין כוהן תלמיד חכם לבין כוהן עם־הארץ בנדון הנאמנות?

אמר לו רבי יהושע: כן.

הביא רבי צדוק את הדבר לפני רבן גמליאל ושאלו, אם מבדילים בין כוהן תלמיד חכם ובין עם הארץ?

אמר לו רבן גמליאל: לא.

אמר לו רבי צדוק: והלא רבי יהושע אמר לי, כן.

אמר לו רבן גמליאל: המתן עד שיבואו בעלי־תריסין (גדולי הרוח) לבית המדרש.

משנכנסו בעלי־תריסין, שאל אותם רבי צדוק, כלום חילקנו בין תלמיד־חכם לעם הארץ?

אמר רבי יהושע, שגם הוא היה בין בעלי־תריסין: לא.

אמר לו רבן גמליאל: והלא בשמך אמרו לי: כן! יהושע עמוד על רגליך ויעידו בך!

עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: איך אעשה, הלא אין אני יוכל להכחישו. אילו הייתי אני חי והוא (העד) מת, יכול החי להכחיש את המת, עכשיו שאני חי והוא חי, איך חי יכול להכחיש את החי?

כוונתו של רבי יהושע היתה: דעתי שלי אינה חשובה כלל, אני יכול להתחרט ולבטל את דעתי לחלוטין מפני דעתם, אך הלא העד חי, והחוק אומר, שהחי אינו יכול להכחיש את החי.

אך רבן גמליאל, שעמד על המשמעת והחמיר בה ביותר, לא הסתפק בחרטתו של רבי יהושע, אלא העניש אותו: נתן לו להקשיב בעמידה לדרשתו הארוכה, “עד שריננו כל העם”, עד שכל הקהל התחיל להתערב על פגיעה קשה זו בכבודו של רבי יהושע וצעקו אל המתורגמן: הפסק! והפסיק. (ברכות ל“א ע”א).

ומעשה שני דומה לזה היה בשאלת הלכה אחרת, ושוב נהג בו רבן גמליאל עריצות, עד שהחליטו להעבירו מנשיאותו (והיתה אפילו הדעה לבחור במקומו את רבי יהושע) ובחרו ברבי אליעזר בן עזריה הצעיר, משום “שהוא חכם והוא עשיר והוא עשירי לעזרא הסופר”.

אלא שרבי יהושע, שהיה מסור ונאמן לבית־הילל שרבן גמליאל היה נינו, השתדל אחרי שרבן גמליאל פייס אותו, להחזירו על כסא הנשיאות. זה לא היה קל גם משום שרבי אליעזר בן עזריה התחבב מאוד על העם. ולבסוף התפשרו בוויתור וגמרו, שרבן גמליאל ירצה בשלש שבתות ורבי אליעזר בן עזריה בשבת אחת. (ברכות כ“ח ע”א).


ד

כפי שלמדנו מתוך דברי האגדה, היה רבי יהושע בן חנניה בעל אופי עצמאי לחלוטין, שיחד עם עמדתו המוחלטת והברורה היה מסוגל גם לוותר מפני דברי הכבוד והשלום, איש בעל נסיונות מרובים וזהיר במעשיו. כחייל נאמן במלחמתו לבית־הילל עמד גם הוא על משמר טובתו של העם ולא החמיר בעניני הציבור.

בניגוד לדעת חברו רבי אליעזר בן הורקנוס, התנגד ל“שמונה־עשר הגזירות” שגזרו בביתו של חנניה בן חזקיה בן גרון ואמר: “אותו יום הגדישו את הסאה!” (שבת קמ“ג ע”ב).

כמו רבי הילל הזקן היה גם הוא בעד קבלתם של גרים בישראל, שכן כל אדם בעולם נברא בצלם אלהים ונכרי ירא־שמים היה בעיניו כבן ישראל. ולא עוד, אלא די היה לנכרי שיטבול ויהי גר, גם אם לא מל ולא בא בבריתו של אברהם אבינו. (יבמות מ“ו ע”א).

כשתלמידיו התפלאו על שגייר אשה נכריה, שהודתה על עבירה חמורה שעברה קודם לכן, אמר להם, שאחרי שנכנסה בבית ישראל, הרי עלינו לראותה, כאילו נולדה שנית.

ליחסו אל הגרים והקלת כניסתם בברית ישראל עלינו להודות, שבן אחותו של טיטוס, עקילס, עבר לדת ישראל, הוא הוא אנקלוס הגר, שתירגם את התורה ותרגומו נקדש לא רק על ידי רבי יהושע בן חנניה, אלא גם על ידי רבי אליעזר בן הורקנוס, שבתחילה התנגד להכניסו בברית היהדות.

רבי יהושע היה מתנגדו המוחלט של ישו מנצרת ותלמידיו, שראה בהם בוגדים לכל דבר. ואולי משום כך הסתייג מלנחם בביאת המשיח את חבריו הנאנחים על עול הרומיים. הוא הביע את דעתו, שלא בתשובה ומעשים טובים נגאלין ישראל, כלומר, גאולה אינה תלויה בבני־אדם, אלא בגואלו של ישראל, שישלח את משיחו כשיעלה על דעתו. (סנהדרין צ“ז ע”ב).

מימרתו זו של רבי יהושע ודומיה, העולות ליותר ממאה, מעידות על הלך־מחשבתו של גדול־ישראל זה, שלא לפניו ולא לאחריו לא היו לו לבית הילל תלמידים מובהקים כמוהו.

הדעה, שכמה מן ההיסטוריונים קובעים, שרבי יהושע בן חנניה היה אב־בית־הדין בסנהדרין של רבן גמליאל השני, לא הוכחה למעלה מכל ספק, אף על פי שבמסכת סנהדרין (ע“ד ע”ב) נאמר שרבי יהושע אב־בית־דין היה. שאילו היה רבי יהושע אב־בית־דין, לא היה רבן גמליאל רשאי לנהוג בו גסות כפי שהבאנו למעלה!

כן קשה לקבל את הדעה, שאחרי מותו של רבן גמליאל עלה רבי יהושע על כסא הנשיאות, שכן אין אנו מוצאים, שרבי אליעזר בן עזריה, שכפי שהבאנו למעלה היה מחלק את הנשיאות עם רבי יהושע, התפטר אחרי מותו של רבן גמליאל. – ושנית, אילו היה רבי יהושע יורשו של רבן־גמליאל בנשיאות, לא היה רבי יוחנן בן נורי מעז פניו כנגדו לומר לו באחד הוויכוחים: “יהושע, אין שומעים לך!”. (עירובין מ“א ע”ב).

ולבסוף – יודעים אנו בבירור, שרבן גמליאל היה לו בן, שירש את מקומו. רבי יהושע לא נשא את התואר נשיא ולא את התואר אב־בית־דין, אך בעיני בני־דורו היה חשוב לא פחות מאחד מאלה.


רבי יהושע האריך ימים ובילה את רבן גמליאל ואת אליעזר בן הורקנוס, אך מיד התחילה זיקנותו לתת את אותותיה. "אמר לו הקיסר לרבי יהושע בן חנניה, מה־טעם אינך בא לבית־אבידן (מקום שבו היו מתווכחים אותו זמן צדיקים ובייתוסים עם חכמי ישראל בפרוש פסוקי התורה)?

אמר לו רבי יהושע: ההר מכוסה שלג, סביביו קרח, כלבי אינם נובחים והטוחנות אינן טוחנות (ראשי לבן, פני יבשות כקרח, קולי אינו נשמע ושיני קהות" (שבת קנ“ב ע”א).


על ימיו האחרונים לא ידוע לנו כלום. בעצם תוקף פעולותיו נעלם מעינינו. אך השפעתו הוסיפה ומוסיפה להתקיים בכל תקפה.

כשמת רבי יהושע בן חנניה, אמרו לו חכמים: מי יעמוד לנו בפני המינים? אמר להם: “אבדה עצה מבנים – נסרחה חכמתם”, כיוון שאבדה עצה מבנים – נסרחה חכמתם של עכו"ם, שאין לה עם מי להתווכח וחדלים להציק לישראל (חגיגה, ה' י"ב).

“משמת רבי יהושע בטלה עצה ומחשבה!”.


 

רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא


על תלמידיו הגדולים והמפורסמים של רבי יוחנן בן זכאי נמנה גם רבי חנינא בן דוסא, שעיני ישראל בדורו היו נשואות אליו כאל איש קדום.

גם על מקום הולדתו וגזע משפחתו אין לנו ידיעות ברורות. כן אין אנו יודעים אפילו, אם היה מבית־שמאי או מבית־הילל. סך הכל נשארו לנו שלש מימרות, שלכאורה אינן מעידות לא על חריפות־מוח מיוחדת ולא על עמדתו במחלוקת של זמנו בעניני הלכות ודעות.

אך גם שלושת פתגמיו הללו רצופים תוכן־אמת לדורות עולמים:

“כל שיראת־חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו, אין חכמתו מתקיימת”.

“כל שמעשיו מרובים מחכמתו, חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו מרובה ממעשיו, אין חכמתו מתקיימת”.

“כל שרוב הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו, וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו, אין רוח המקום נוחה הימנו”. (אבות ג' ט־י).

אם נצרף את שלושת הפתגמים לחטיבה אחת, יוצא ממנה “אני מאמין” כביר־ערך ויסודי לתורת־המוסר הישראלית. שלוש יסודותיו של רוח־האדם לפנינו כאן: אלוהים, החכמה והחברה. וכל אחד מהם נמדד בערכו במידת חשיבותם של השניים האחרים.

א. אין ערכה של החכמה אלא ביראת אלהים, כלומר: במוסר. חכמה בלי מוסר אין לה קיום.

ב. אין ערכה של החכמה אלא במעשים טובים. חכמה בלי מעשים טובים, אין לה קיום.

ג. ומה תכליתם של מעשים טובים? רוח־הבריות הנוחה מהם.

הווי אומר, שיסוד המוסר הם המצוות שבין אדם לחברו, שכל חכמי ישראל היו בדעה אחת עליהן, שעל עבירותיהן אפילו התשובה ביום הכיפורים אינה מכפרת, “עד שירצה את חברו”.

את רבי חנינא בן דוסא ראו בני דורו כראות בחיר־אלוהים והיתה רווחת עליו האמונה, שכל תפילתו נשמעת ורצונו נעשה.

רבי יוחנן בן זכאי עצמו היה מאמין אמונה שלימה בתפילתו של רבי חנינא, וכשחלה בנו אמר לו: חנינא בני, בקש עליו רחמים ויחיה. הניח ראשו בין ברכיו וביקש עליו רחמים וחיה.

על עצמו אמר רבי יוחנן בן זכאי: אילו הטיח בן זכאי את ראשו בין ברכיו כל היום, לא היו משגיחין עליו!

וגם יורשו של רבי יוחנן בן זכאי, רבן גמליאל מבית דויד המלך לא ראה פחיתות כבוד לעצמו לבקש את רבי חנינא בן דוסא, שיתפלל בעד בנו הנער, שנפל למשכב. והמעשה מסופר כך:

"מעשה שחלה בנו של רבן גמליאל. שיגר שני תלמידים אצל רבי חנינא בן דוסא לבקש עליו רחמים. כיוון שראה אותם, עלה לעליה וביקש רחמים. – בירידתו אמר להם: לכו, שחלצתו חמה (עבר החום הקדחת שלו). אמרו לו:

רבי חנינא, וכי נביא אתה? אמר להם: לא נביא אני ולא בן נביא אני, אלא כך מקובלני: אם שגורה תפילתו בפי, יודע אני שהחולה יתרפא, ואם לאו, יודע אני, שהוא אבוד.

ישבו ורשמו וכיוונו את השעה (של התפילה).

וכשבאו אצל רבן גמליאל, אמר להם: העבודה, שלא חיסרתם ולא הותרתם (בחשבון הזמן), אלא כך היה המעשה: באותה שעה עברה הקדחת והילד בקש מים לשתות". (ברכות ל“ד ע”ב).

אפילו איתני הטבע והחיות והעופות היו נכנעים לפני רבי חנינא בן דוסא; והנה האגדה על כך:

רבי חנינא בן דוסא היה מהלך בדרך ונושא שק על ראשו. ירדו גשמים. אמר לפני הקב“ה: רבונו של עולם, כל העולם כולו בנחת, וחנינא בצער (על המלח שיימס). – פסקו הגשמים. כשהגיע לביתו אמר: רבונו של עולם, כל העולם כולו בצער, וחנינא בנחת! – ירדו גשמים”. (תענית כ“ד ע”ב).

יותר מכל חשוב באגדה זו המוסר־השכל שבה: במקום להיות מאושר ולהודות לה' על הנס שעשה לו והציל את המלח שלו, מתאונן הוא על צערו של עולם בשעה שהוא עצמו מאושר. כאומר: האם על חשבון טובו של העולם אתה מיטיב לי?!

ושוב – מעשה במקום אחד שהיה בו ערווד (נחש) והיה מזיק את הבריות. באו והודיעו לו לרבי חנינא בן דוסא. אמר להם: הראוני את חורו.

הלכו והראו לו את חורו. נתן את עקבו על פי החור. יצא הנחש ונשכו – ומת אותו ערווד. נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש. אמר להם: “אוי לו לאדם שפגע בו ערווד, ואוי לו לערווד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא”. (ברכות ל"ג).

רוחו הבדוחה של צדיק זה, המחייכת מתוך האגדה, מתארת את אופיו יותר מכמה תיאורי־אופי ספרותיים. טוב לבו שהיה ממוזג עם תמימות צדיקים ואצילות־רוח, אלה הם שהעלו אור חיבה וכבוד בעיני הבריות – ומכאן סיפורי־האגדות שהעם העטיר אותו בהם באהבה לא רגילה. עד כדי כך, שתפילתו היתה חשובה בעיניהם יותר מתפילתו של הכוהן הגדול ביום הכיפורים.

גם עניותו ודחקו היו לנושא אגדה בפי העם.

“בכל יום ויום בת־קול יוצאת ואומרת: כל העולם אינו ניזון אלא בשביל חנינא בני, וחנינא בני דיו בקב חרובין מערב־שבת לערב־שבת” (תענית כ“ד ע”ב).

אך רבי חנינא בעל המזג הטוב והמיטיב לא השמיע מעולם מלת־תלונה על דחקותו, שהיתה למשל; ורק אשתו, שגם היא סבלה בשתיקה, היתה מתביישת בפני הבריות, שאפילו לשבת אין להם כדי סעודה הגונה.

"כל ערב שבת היתה אשתו של רבי חנינא בן דוסא רגילה להסיק התנור והטילה בו אוד־עשן משום בושה. היתה לה שכנה רעה, אמרה: הרי יודעת אני שאין להם ולא כלום, אלך ואראה, כל כך מהו?

הלכה וטפחה על הדלת. נתביישה אשתו של רבי חנינא ונכנסה לחדר. (התנור היה בחצר). נעשה לה נס ומצאה השכנה את התנור מלא ככרות והערבה מלאה עיסה. אמרה לה השכנה: פלונית פלונית, הביאי מירדה שפיתך נתחרכה!

אמרה לה אשת רבי חנינא: אף אני נכנסת לכך (להביא את המירדה)! (שם).

"פעם אחת בערב־שבת בין־השמשות ראה רבי חנינא את בתו שהיא עצובה. אמר לה: בתי, למה את עצובה?

אמרה לו: כלי של חומץ נתחלף לי בכלי של שמן והדלקתי ממנו אור לשבת.

אמר לה: בתי, מה איכפת לך? מי שאמר לשמן וידלק, יאמר לחומץ וידלק.

שנו: היה דולק והולך עד שנטלו ממנו אור להבדלה ( כלומר, עד מוצאי־שבת)" (תענית כ“ה ע”א).

אלא שפעם פקעה סבלנותה של אשתו.

אמרה לו אשתו של רבי חנינא: עד אימתי אנו מצטערים והולכים כל כך?! אמר לה: ומה נעשה?

אמרה לו: בקש רחמים, שיתנו לך דבר מן הטובה הגנוזה לצדיקים לעתיד לבוא!

התפלל ויצאה כמין פיסת־יד (כף־יד) ונתנה לו רגל אחד של שולחן־זהב. ראה בחלומו, שכל הצדיקים אוכלים (בגן־עדן) על שולחן־זהב של שלש רגליים והם (הוא ואשתו) על שולחן של שתי רגליים. אמר לה: נוח לך שכל הצדיקים יאכלו על שולחן של שלש רגליים ואנו נאכל על שולחן שניטלה האחת מרגליו.

אמרה לו: ומה נעשה? התפלל ויטלוה ממך!

התפלל ונטלוה..

שנו: גדול הוא הנס האחרון מן הראשון, שכך מקובלנו: מן השמים נותנים, אבל לא נוטלים". (תענית כ“ה ע”א).

"רבי חנינא בן דוסא היו לו עזים. אמרו לו: עיזיך מזיקות.

אמר להם: אם מזיקות הן, יאכלו אותן הדובים. ואם לא – כל אחת ואחת תביא לערב דוב בקרניה.

לערב הביאה כל אחת דוב בקרניה!

ורבי חנינא מהיכן היו לו עיזים?

אמר רבי פנחס: מעשה ועבר אדם אחד על פתח ביתו של רבי חנינא בן דוסא והניח שם תרנגולוֹת, ומצאתן אשתו של חנינא. אמר לה: אל תאכלי מביציהן.

הרבו התרנגולות ביצים ותרנגולים. והיו מצערים (מטרידים) אותם ומכרם וקנה בדמיהם עיזים.

פעם אחד עבר אותו האדם שאבדו ממנו התרנגולות ואמר לחברו: בכאן הנחתי את התרנגולות שלי.

שמע זאת רבי חנינא, אמר לו: יש לך בהן סימן?

אמר לו: כן. נתן לו סימן ונטל את העיזים.

והאגדה מוסיפה:

“והן הן העיזים שהביאו דובים בקרניהן!” (שם).

היתה לו לרבי חנינא בן דוסא שכנה אחת, שהיתה בונה בית ולא היו הקורות מגיעות מכותל לכותל. באה אצלו ואמרה לו: אני בונה בית ואין הקורות מגיעות.

אמר לה: מה שמך?

אמרה לו: איכו.

אמר לה: איכו, יגיעו קורותיך!

הגיעו.

אמר פלימו: אני ראיתי אותו בית והיו קורותיו יוצאות אמה לכאן ואמה לכאן. אמרו לו: זה הבית שקירה (שעשה לו קורות) רבי חנינא בן דוסא בתפילתו". (שם).

מעשה ברבי חנינא בן דוסא, שראה בני עירו מעלים נדרים ונדבות לירושלים. אמר: הכל מעלים נדרים ונדבות לירושלים ואני איני מעלה כלום! מה עשה? יצא למדברה של עירו וראה שם אבן אחת ושיבבה (הקציע אותה) וסיתתה ומירקה (החליק אותה והבריקה), ואמר: הרי עלי להעלותה לירושלים.

ביקש לשכור לו פועלים. נזדמנו לו חמישה בני־אדם. אמר להם: מעלים לי אתם אבן זו לירושלים?

אמרו לו: תן לנו חמשים סלעים ואנו מעלים אותה לירושלים.

ביקש ליתן להם ולא נמצא בידו דבר. הניחוהו והלכו להם. מיד זימן לו הקב"ה חמשה מלאכים בדמות בני־אדם, אמר להם: אתם מעלים לי אבן זו לירושלים?

אמרו לו: תן לנו חמשה סלעים ואנו מעלים לך אבנך לירושלים – ובלבד שתתן ידך עמנו (שתעזור גם אתה). נתן ידו עמהם – ונמצא עומדים בירושלים. ביקש ליתן להם שכרם – ולא מצאם.

נכנס ללשכת הגזית (בבית־המקדש) ושאל בשבילם. אמרו לו: דומה, שמלאכי השרת העלו אבנך לירושלים. וקראו עליו את המקרא: 'חזית איש מהיר במלאכתו, לפני מלאכים יתייצב (משלי) – לפני מלאכים יתייצב!" (קוהלת רבה א').

מכל מה שהבאנו כאן על חייו של רבי חנינא בן דוסא רואים אנו, שרק האגדה שמרה על זכרו באהבה והערצה הנובעת מלב העם בצורת מעשי נסים ונפלאות מלבבים בתמימותם ויושרם להפליא. ואילו בדברי־הלכה לא נזכר שמו בשום מקום. והלא כל גדולתם וגאונם של חכמי התלמוד, כל עיקרי פעילותם והשפעתם במנהגי העם בשטח הדת, החכמה ועניני המדינה והכלכלה והמוסר הופיעו בפלפולי דאורייתא, בוויכוחי התורה, בפירושי המקרא ובאוריהם, המזקקים ומלבנים את חוקי החיים ואורחותם, שהאגדה אינה אלא בחינת פרחי־גן המעטירים את סביבת עצי־הפרי בשלל צבעיהם וריחם להנאה ובידור לתפארת. ואם מוצאים פה ושם איזה פסוק מכתבי־הקודש בקשר עם חייו, הרי זה או מפי אחרים עליו ועל מעשיו, או אם מפיו יצאו הרי שוב רק כלוואי לאיזה מעשה מוסרי או נס שנעשה לו מן השמים, או שהוא עשה אותו.

מתופעה נדירה ומוזרה זו אין להסיק אלא שרבי חנינא בן דוסא היה יחיד־סגולה, שכל חייו היו נתונים לא לבירור ההלכות, אלא לקיומן למעשה, הן בדברים שבין אדם למקום והן בדברים שבין אדם לחברו, שהיה מדקדק בהם לפנים משורת החובה והדין. ולא עוד, אלא שבמזגו הטוב והרחום היה מוסיף עליהם כפי יכלתו הדלה, בעוניו ומצוקתו ושבת צחוקו וחיוכו הרכים היו מלווים אותם כקרני שמש מבעד לענני־גשמים כבדים המפרים את האדמה בתנובה לברכה. רבי חנינא בן דוסא היה סמל איש המעשים הטובים לעמו, שלפי דבריו הם־הם עיקר כל חכמה ויסודה בחיים. ובזה העמיד לעצמו תלמידים צדיקים בתוך העם. ולא לחינם הספידוהו אחרי מותו במימרה מיוחדת במינה:

“משמת רבי חנינא בן דוסא בטלו אנשי מעשה”. (סוטה מ“ט ע”א).


 

רַבָּן גַּמְלִיאֵל הַשֵּׁנִי או: רבן גמליאל דיבנה


א

יורשו הראוי לו של רבי יוחנן בן זכאי על כסא הנשיאות בסנהדרין ביבנה – היה מצאצאי מלכות בית־דויד, שהוסיף כבוד לשושלת הגדולה.

בהשקפת עולמו ודרכו בהלכה היה נאמן לאבי־אבותיו הילל הזקן. אביו רבי שמעון היה מראשי הרוגי מלכות־רומי, ולולא הציל אותו רבי יוחנן בן זכאי, שברח מן העיר הנצורה החוצה בארון מתים אל מחנה אספסיאנוס, עם שאר חכמי יבנה, ודאי שגם הוא היה נופל לקרבן ובו היתה מסתיימת שושלת־פאר זו, שרבי יוחנן בן זכאי ביקש אותה לחוד מאת המצביא הרומאי: “תן לי את יבנה וחכמיה ואת שושלתו של רבן גמליאל” (גיטין נ“ו ע”ב).

על הקשר שבין שניהם, בין רבי יוחנן בן זכאי ובין רבן גמליאל דיבנה, אין אנו יודעים לתמהוננו אלא מעט מאוד. אולי ההבדל בגיל שביניהם הוא הסיבה לכך, אך גם מסתבר, שרבי יוחנן בן זכאי, הזהיר בדרכו הפוליטית, הסתייג למראית־עין מצאצאי מלכות בית־דויד, כדי שלא לעורר חשד בלב טיטוס, שנתן את עיניו בצאצאי מלכות בית דויד, ומטעם זה הרג את אביו רבי שמעון (סדר הדורות). השערה זו מתאשרת על ידי העובדה, שמיד אחרי מותו של טיטוס, תחת ממשלתו של דומיציאנוס רודף־הבצע, פרש רבי יוחנן בן זכאי לברור־חיל וגמליאל הצעיר עלה במקומו על כס הנשיאות. דבר אחד ברור שלא איזו סיבה אישית ולא מחלוקת דעות לא הפרידה בין הנשיא הזקן ובין גמליאל הצעיר, שהזקן חרד לחייו כבן משפחה של מלכות בית דויד, ושל הילל הזקן כאחד. וביחוד אחרי שידוע לנו, שרבן גמליאל הלך בדרכי קודמו לקבוע צורה אחידה וטופס אחד לתורה ולסיים כל מחלוקת הן בפנים, בשטח הדינים והחוקים והן כלפי חוץ, בשטח הסכסוך עם רומי – כדי להבטיח את קיומה של האומה לשעה ולדורות.

ולא היה בדור זה של רבן גמליאל אדם מלבדו המסוגל לפעולה זו כמוהו: להמשיך בבנין העם מחדש על יסודות רוחניים איתנים ובאמונה עמוקה בגאולה העתידה לבוא אם העם לא יהיה מפולג מבפנים ואם הסכנה הגדולה ביותר: שנאת־חינם, תסולק סוף־סוף מישראל. מעוטר ביחוס אבות מאין כמוהו, בכבוד שם־עצמו על ידי ידיעותיו וחכמתו ודאגתו התמידית לחיי העם, היחיד והאומה כאחד, ששום חוק וגזירה לא יפרידו את חייה של אומה מנוצחת ודוויה זו, היה מעמיק חקר גם בחכמות העולם ובעיותיו השונות, והשתדל להפיץ את ידיעותיו בקרוב עמו. “אלף ילדים היו בבית אבא. חמש מאות מהם למדו תורה, חמש מאות למדו חכמה יוונית” (בבא קמא כ“ג ע”א).

הוא היה משתמש במכשירי מדע שונים:

"שפופרת היתה לו לרבן גמליאל, שהיה מביט בה וצופה בה אלפיים אמה ביבשה כנגדה אלפיים אמה בים. הרוצה לידע, כמה עומק של גיא, מביא שפופרת ומביט בה ויודע כמה עומקו של גיא, והרוצה לידע כמה גובהו של דקל, מודד קומתו וצלו וצל קומתו (של עצמו) ויודע כמה גובהו של דקל (עירובין מ“ג ע”ב).

מתוך הנוסח “הרוצה לראות” “הרוצה לידע”, אני למדים, שזה היה קנין הציבור – הודות לרבן גמליאל, שהיה משתדל בכך.

ושוב:

“דמות צורות־לבנה היו לו לרבן גמליאל בטבלא ובכותל בעלייתו ( בחדר עלייתו), שבהן מראה את ההדיוטות ואומר: הכזה ראית, או כזה?” (ר“ה כ”ד ע"א).

גם בעיניו היתה אהבת האדם עיקר העיקרים: “כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים וכן שאינו מרחם על הבריות, אין מרחמים עליו מן השמים” (שבת קנ“א ע”ב).

עד כמה היתה מימרתו זו יוצאת מלבו, מעידה האגדה הבאה:

"מעשה באשה אחת, שכנתו של רבן גמליאל, שמת בנה והיא בוכה עליו בלילה. שמע רבן גמליאל את קולה ובכה כנגדה עד שנשרו ריסיו עיניו " (סנהד. ק"ד).

בשטח חוקי העבדים לא נתנו לבו להחמיר לא על פי הנוהג ולא לפי ההלכה.

"עבדים ושפחות אין קוראים אותם ‘אבא פלוני’, ‘אמא פלונית’ – ושל רבן

“כשמת עבדו טבי, קיבל עליו תנחומין”.

אמרו לו תלמידיו: לא לימדתנו רבנו, שאין מקבלים תנחומים על העבדים? אמר להם: אין טבי עבדי כשאר כל העבדים, כשר היה" (ברכות ט“ז ע”א).

אחר הקווים שלו בחייו היה, להחמיר על עצמו בדברים, שהיה מקל בהם לאחרים.

"מעשה ברבן גמליאל, שנשא אשה וקרא “שמע” לילה הראשון.

אמרו לו תלמידיו: לא למדתנו רבנו, שחתן פטור מקריאת שמע?

אמר להם: איני שומע לבטל הימני מלכות שמיים אפילו שעה אחת" (שם).

איסור עבודה זרה אחת העבירות החמורות היתה, עד כדי כך, שאדם חייב להקריב את חייו ולא לעבור אותה: “ייהרג ואל יעבור”. אמר החוק. ומטעם זה היו מדקדקים בה עד כדי חשש קטן ביותר ולא היו מתרחצים במרחץ, שהרומיים העמידו בו פסל לאלילת היופי אפרודיטי (ונוס).

אך רבן גמליאל לא היה משגיח בדבר והתרחץ בו. וכששאלוהו על כך, ענה בלגלוג:

"שאל פרוקלוס בן פילוסופוס את רבן גמליאל בעכו, שהיה רוחץ במרחץ של אפרודיטי ואמר לו: כתוב בתורתכם: ‘ולא ידבק בידך מאומה מן החרם’ (האלילים חרם הם), מפני מה אתה רוחץ במרחץ של אפרודיטי?

אמר לו: אין משיבים במרחץ.

וכשיצא אמר לו: אני לא באתי בגבולה, היא באה בגבולי. אין אומרים: נעשה מרחץ־נוי לאפרודיטי, אלא אומרים: נעשה אפרודיטי נוי למרחץ" (עבודה זרה מ“ד ע”ב).

כן לא היה חושש להשתמש בחותמת שהיתה חקוקה בה דמות אדם, אף כל פי שלפי המקובל היתה דמות אדם חקוקה בחינת שקץ טמא (ירושלמי ע“ז מ”ב ג').

ענין רב יש בשיחותיו של רבן גמליאל עם פילוסופים שונים.

שאל פילוסופוס אחד את רבן גמליאל: כתוב בתורתכם ‘כי ה’ אלוהיך אש אוכלה הוא אל קנא', מפני מה מתקנא בעובדיה (של אלהות הזרה) ואין מתקנא בה?

אמר לו: אמשול לך משל. למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שהיה לו בן יחיד ואותו הבן היה מגדל לו את הכלב והעלה לו שם על שם אביו, וכשהוא נשבע אומר ‘בחיי כלב־אבא’. כששמע המלך – על מי הוא כועס? על הבן הוא כועס או על הכלב הוא כועס? הווה אומר, על הבן הוא כועס.

אמר לו: כלב אתה קורא אותה (את האלילה), והלא יש בה ממש?!

אמר לו: ומה ראית (בה ממש)?

אמר לו: פעם נפלה דליקה בעירנו ונשרפה כל העיר כולה ואותו בית עבודת־אלילים לא נשרף.

אמר לו: אמשול לך משל. למה הדבר דומה? למלך שסרחה (חטאה) עליו מדינה, כשהוא עושה מלחמה, עם החיים הוא עושה, או עם המתים או עושה? הווה אומר, עם החיים הוא עושה!

אמר לו: כלב אתה קורא אותה, מת אתה קורא אותה, אם כן יאבדנה מן העולם!

אמר לו: אם לדבר שאין העולם צריך לו היו עובדים, הרי הוא מבטלה, הרי הר ועבדינן לחמה וללבנה, לכוכבים ולמזלות, האפיקים ולגאיות, יאבד עולמו מפני שוטים?! – – וכי מפני שהרשעים נכשלים בהם יאבדם (את החמה והלבנה וכו') מן העולם?!".

"שאל אגריפס שר־צבא את רבן גמליאל: כתוב בתורתכם ‘כי ה’ אלוהיך אש אוכלה הוא אל קנא', כלום מתקנא אלא חכם בחכם וגיבור בגיבור ועשיר בעשיר!

אמר לו: אמשול לך משל, למה הדבר דומה? לאדם שנשא אשה על אשתו – חשובה ממנה, אין מתקנאה בה (אשתו הראשונה), פחותה ממנה מתקנאה בה!" (עבודה זרה נ“ד – נ”ה).

שאל פילוסוף אחד את רבן גמליאל: כתוב בתורתכם ‘נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו (לעני), כי בגלל הדבר הזה יברכך ה’ אלוהיך בכל מעשיך ובכל משלח ידך'. וכי נותן אדם כל מה שיש לו ולא יהא חושש, שמא ייעני ויצטרך לבריות?

אמר לו רבן גמליאל: אם יפנה אליך אדם שתלווה לו כסף ומלך ערב לו, תמה אני אם לא תלווה לו.

אמר לו: ודאי שאלווה לו ולא אהא חושש לעשות טובה לאדם.

אמר לו: זהו מה שאומר הכתוב: ‘מלווה ה’ חונן דל וגמולו ישלם לו'. כיון שהקדוש־ברוך־הוא ערב לדל, אין אנו חוששים שמא נהא לעניים" (מכילתא אל הדיון א' הופמן ע' ט').

אמר לו כופר לרבן גמליאל: אלהיכם גנב הוא, שנאמר ‘ויפל ה’ אלהים תרדמה על האדם ויישן'.

אמרה לו בתו (של רבן גמליאל): הנח לי ואני אענה לו. אמרה לו (לכופר): תנו לי שופט אחד.

אמר לה (הכופר) למה לך?

– ליסטים באו עלינו הלילה ונטלו ממנו קיתון של כסף והניחו לנו קיתון של זהב.

אמר לה: ולוואי שיבוא עלינו בכל יום (ליסטים שכזה)!

– ולא יפה היה לאדם הראשון, שנטלו ממנו צלע אחת ונתנו לו שפחה לשמשו?!

אמר לה: נכון, אלא שהיה צריך לקחתה (ולא לגנוב ממנו).

אמרה לו: הבא לי חתיכת בשר (חי).

הביא לה.

הניחה את הבשר תחת הרמץ 4 אחר כך הוציאה אותו ואמרה לו: אכול מזה!

אמר לה: מאוס עלי.

אמרה לו: וגם האדם הראשון, אילו היתה נלקחת ממנו לעיניו, היתה מאוסה לו". (סנהדרין ל“ט ע”א).

אמר לו כופר אחד לרבן גמליאל: לפי דבריכם שורה השכינה בכל עשרה מתפללים, כמה שכינות יש בעולם?

קרא רבן גמליאל את עבדו, (של הכופר) והכהו במגלב. אמר לו הכופר: למה (אתה מכהו)?

אמר לו: על חום־השמש שבביתך (ועבדך אינו דואג למנוע את קרני־השמש).

אמר לו: והלא השמש שורה על כל העולם!

אמר לו רבן גמליאל: ומה השמש, שאינה אלא אחד מאלף אלפי רבוא השמשים של הקב“ה, שורה על כל העולם, שכינתו של הקב”ה על אחת כמה וכמה!" (סנהדרין ל“ט ע”א).

"אמר לו כופר לרבן גמליאל: אני יודע, איפהו אלוהיכם ומה הוא עושה עכשיו.

עשה עצמו רבן גמליאל כמפוזר ואינו שומע, אחר כך נאנח. אמר לו הכופר: וזה מה?

אמר לו: בן אחד לי בכרכי הים. יש לי געגועים עליו, רוצני שתביאני אליו.

אמר לו: כלום יודע אני איפה הוא?

אמר לו רבן גמליאל: מה שיש בארץ אינך יודע, ומה שיש בשמים יודע אתה?!" (שם).

"שוב פעם אמר לו אותו הכופר: כתוב ‘מונה מספר לכוכבים’. מה רבותה בדבר? גם אני יכול למנות את הכוכבים.

אמר לו: כמה שיניים יש לך בפיך?

נתן הכופר ידו לתוך פיו ומנה.

אמר לו רבן גמליאל: מה שבפיך אינך יודע, מה שיש בשמים יודע אתה?!" (שם).

ושוב אמר לו אותו כופר: מי שברא ההרים, לא ברא את הרוח, שכן כתוב 'כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ' (באחד כתוב ‘יוצר’ ובאחד ‘בורא’). אמר לו: אם כן, הרי גם באדם נאמר פעם ‘ויברא’ פעם ‘וייצר’, ומי שברא את האוזן, לא ברא את העין, שנאמר ‘הנוטע אוזן הלא ישמע וגם יוצר עין הלא יביט’.

אמר לו הכופר: כנראה שכך.

אמר לו רבן גמליאל: ובשעת מיתה מה? מסכימים זה עם זה?! (שם).

פילוסופוס אחד שאל את רבן גמליאל ואמר לו: צייר גדול היה אלוהיכם, אלא שמצא סממנים טובים שסייעו אותו: תוהו ובוהו, וחושך רוח, ומים ותהומות!

אמר לו: תיפח רוח של אותו האיש (בגוף שלישי דרך כבוד): בכל אלה כתוב ‘בריאה’ – תוהו ובוהו: ‘עושה שלום ובורא רע’, חושך: ‘יוצר אור ובורא חושך’, רוח: ‘ובורא רוח’, תהומות: ‘באין תהומות חוללתי’ (בראשית רבא פ"א).

פילוסופוס זה לא היה כנראה כופר, שהלא מסתמך הוא גם על מה שכתוב בכתבי הקודש, ולפיכך לא בא רבי גמליאל להוכיח לו כדרכו במשלים ודוגמאות, אלא גם הוא בפסוקים.


ב

אגדה מאלפת ביותר מספרת על רבן גמליאל בקשר עם שופט יהודי, שכנו, שנתפס לתורתו של ישו מנצרת. הלה הוציא לעצמו שם, שזהיר הוא ומדקדק שלא להיכשל חלילה בקבלת שוחד. מה עשה רבן גמליאל? בדה לו משפט ירושה עם אחותו אמא־שלום (אשתו של רבי אליעזר בן הורקנוס) ובאה אחותו אל אותו שופט, נתנה לו מתנה נר־זהב וביקשתו שיחלק את הירושה בינה ובין אחיה רבן גמליאל. – פסק השופט, שיחלוקו. אמרה לו: כתוב שבת אינה יורשת במקום בן.

אמר לה השופט: מיום שגליתם מארצכם ניטלה תורת משה וניתנה תורה חדשה ובה כתוב שבן ובת שניהם יורשים.

למחרת בא רבן גמליאל (מובן, בעילום מזהותו) והביא לו חמור לובי במתנה. אמר השופט: כתוב בתורה החדשה ‘אני לא לגרוע מתורת משה ולא להוסיף עליה באתי’, ולכן אין הבת יורשת במקום הבן.

אמרה לו: יאיר אורך כנר! (רמז לנר של זהב).

אמר רבן גמליאל: בא החמור שלי ובעט בנר שלך! (ט“ז ע”ב).

אותה תקופה היתה תקופה תוססת וגורלית. "במחציתה של המאה אחרי החורבן, כשחלו שינויים ומזיגות של שתי הדתות בעולם העתיק – היהדות התחילה להתערער, כיוון שכוח־קיומה המדיני התחיל לפקוע.

ברוח־האדם קמה תסיסה שהמליטה שקרים מוזרים, בריות־רוח משונות ביותר, אל שני היסודות, היהדות והאלילות נספחו חרשים, משיטת ידידיה (פילון) האלכסנדרוני, של הפילוסופיה היוונית ושל עוד תפיסות מכל קצווי תבל בכלל, שקשה לקבוע את מקורם ומוצאם. זו היתה תערובת מסובכת של השקפות מנוגדות: יהודיות ואליליות, ישנות־נושנות וחדשות־שבחדשות, תורות אמיתיות ומזוייפות, נעלות ושפלות – וכל זה מעורבב וממוזג ביחד "(גרץ, תולדות ישראל, כרך XI, ע' 84).

רבן גמליאל, שכפי שראינו היו אנשי הכיתות מקיפים אותו בשאלות ופירכות, ראה בתסבוכת זו סכנה גדולה לקיומה של היהדות הצרופה. וכמנהיגה ונשיאה של האומה נטל על עצמו להציב סייגים וגדרים לבלום את זרם בלבול הדעות והמוחות ההולך וכובש את הלבבות. מלא דאגה עמוקה לעתידה של האומה ותורתה, היה דורש מתלמידיו קודם כל להיות גלויי לב בהשקפותיהם ודעותיהם והיה מכריז ואומר: “כל תלמיד שאין תוכו כברו, לא יכנס לבית־המדרש!”. (ברכות כ“ח ע”).

ובצער עמוק קבע את האמת הגדולה: “דברי שטות ודברי תפלוּת נוחים לקנותם וקשים לאבדם כשק. פעמים שאדם קונה שק מן השוק בסלע ומשתמש בו והולך ארבע או חמש שנים” (אבות דר' נתן פי' כ"ח ה').

ומתוך שנאה לכופרים הזמין אצל אחד מתלמידיו שמואל הקטן, שיחבר תפילת־קללה על הכופרים. אותו זמן התקין שיתפללו תפילת שמונה־עשרה ושמעון הפקולי הסדיר את התפילות ובתוכן גם תפילת שמואל הקטן (המתחילה במלים “ולמלשינים אל תהי תקוה וכל המינים כרגע יאבדו” ונקראת “ברכת המינים”, או “ברכת הצדוקים”, משום שכל תפילה נקראת “ברכה” (ברכות כ“ח ע”ב).

כנראה, שתפילה זו היתה, כפי שגרץ מציין במפגיע “כעין מבחן לדעות, כדי לנסות ולהכיר על ידה את הנוטים אחרי היהדות הנוצרית (או אחרי דעות ואמונות אחרות) שכן התקינו, שהעובר לפני התיבה ואינו מתפלל את הברכה לבנין ירושלים, לקימום המדינה, מרחיקים אותו”.

כדי לעורר בבני־דורו את החוש ההיסטורי ולחזקו, התקין רבן גמליאל “כל שלא אומר שלושה דברים אלו בפסח, לא יצא ידי חובתו. ואלו הן: פסח, מצה ומרור”. (משנה פסחים פ' ר' ה').

כן השתדל לחזק בלב עמו האומלל את התקוה לגאולה ולעתיד טוב שהנביאים ניבאו עליהם, ולעמוד כנגד כל דבר העלול להרוס את התקוה הזאת. עם תקנתו, שחייב אדם להתכוון בתפילת שמונה־עשרה לבנין ירושלים ולביאת משיח בן־דויד – זאת אומרת גם להדגיש, שישו מנצרת, אינו המשיח המובטח על ידי הנביאים – לא הזניח הזדמנות לספר על פלאות יבול־ההילולים וברכת־האדמה, שארץ־ישראל תהיה ברוכה בהם לעתיד לבוא. וכשאחד התלמידים שלו הביע את כפירתו בניסים האלה והסתמך על דברי קוהלת ‘שאין כל חדש תחת השמש’, הוכיח לו רבן גמליאל בראיות מן הטבע את אפשרותם של ניסים כאלה (באכר, אגדות התנאים; שבת ל' ע"ב).

החלטתו הנחושה לשים קץ למחלוקת שבין תלמידי בית־שמאי ובין תלמידי בית־הילל ולצקת צורה אחת לתורה, חטיבה קבועה ועומדת, המחייבת את כל העם באין מתנגד וחולק – הקשתה את אופיו עד כדי מעשים, שרבים ראו בהם עריצות אכזרית. מטרתו היתה, שמה שהרוב מקבל יוקדש בידי הסנהדרין ולא יהא עוד נושא לוויכוחים ומחלוקת. כשלוש שנים נמשך אותו וויכוח ב “כרם יבנה”. מאחר ששום צד לא רצה לוותר על מסורתו ועל עמדתו בדברים השנויים במחלוקת, ורק על ידי בת־קול, שנשמעה פתאום בבית־המדרש וששימשה סימן לכך, שמן השמים גוזרים על ההלכה, הוחלט בדברים מסויימים לכאן או לכאן. ובת־הקול שבכרם דיבנה הכריז: “אלו ואלו דברי אלהים חיים, אך ההלכה כבית־הילל”, ורבן גמליאל אחד מצאצאי הילל, עמד על משמר פסק־דין זה בכל תוקף ודיכא כל התקוממות ביד חזקה. נוסף על תקנתו, שאין לתת להיכנס לבית־המדרש אלא לאנשים שדעותיהם והשקפת עולמם בדוקה ומנוסה, היה משתמש לא פעם באמצעי החריף ביותר – בחרם נגד כל מי שהעז להתנגד במשהו להחלטת הסנהדרין ואפילו נגד גיסו רבי אליעזר בן הורקנוס – כפי שהבאנו זאת למעלה בפרק על רבי אליעזר בן הורקנוס. – וכשהוכיחו אותו חבריו על כך, ולא עוד אלא שלפי דברי האגדה "בא בספינה, עמד עליו נחשול לטבעו, עמד על רגליו ואמר: “רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך, שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית־אבא עשיתי, אלא לכבודך, שלא ירבו מחלוקת בישראל”.

ועל זה – אומרת האגדה – “נח הים מזעפו” (בבא מציעא נ“ט ע”ב).

ואחותו אמא־שלום אפילו האשימה אותו במות בעלה מחמת הצער, שאחיה רבן גמליאל גרם לו (שם).

וכך עשה גם לרבי יהושע בן חנניה, שהיה אחד החולקים עליו החריפים ביותר, על אף היותו אחד החכמים החשובים ביותר בתקופתו – כפי שכבר סיפרנו בפרקנו על רבי יהושע בן חנניה (חלק ג').

אך היו גם מקרים, שרבן גמליאל השליט היה מודה לו למתנגדו:

"בו ביום בא יהודה, גר עמוני, לפניהם בבית־המדרש ואמר להם: 'מה אני לבוא בקהל?

אמר לו רבן גמליאל: אסור אתה לבוא בקהל.

אמר לו רבי יהושע: מותר אתה לבוא בקהל.

אמר לו רבן גמליאל: והלא כבר נאמר, לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה‘!’

אמר לו רבי יהושע: וכי עמון ומואב במקומם הם יושבים? והלא כבר עלה סנחריב ובלבל את כל האומות, שנאמר ‘ואסיר גבולות עמים’.

אמר לו רבן גמליאל: והלא כבר נאמר ‘ואחרי כן אשיב את שבות בני־עמון’ – וכבר שבו.

אמר לו רבי יהושע: והלא כבר נאמר, ‘ושבתי את שבות עמי ישראל’ – ועדיין לא שבו. אלא שעתידים לשוב. אף כאן שעתידים לשוב.

מיד התירוהו (לגר) לבוא בקהל.

אמר רבן גמליאל: הואיל וכך אלך ואפייסנו לרבי יהושע.

(מדבריו האחרונים של רבן גמליאל אנו למדים, שוויכוח זה התנהל לא פנים אל פנים, אלא בשני מקומות שונים וששליחים העבירו את הטינות מאחד לשני ולחכמים, שלבסוף החליטו להתיר לגר לבוא בקהל כדברי רבי יהושע. ואחרי שהחליטו, אמר רבן גמליאל: אלך ואפייסנו – ובהליכה זו ספונה גדלותו).

ואף על פי כן גרמה התנהגותו העריצה של הנשיא לכך, שסביב רבי יהושע התלכדה חבורה מבין החכמים, שחיכתה להזדמנות טובה כדי להורידו מן הנשיאות. והזדמנות זו לא איחרה לבוא: רבי שמעון בן יוחאי פנה אל רבי יהושע בן חנניה בשאלה (כפי שכבר ידוע לנו), אם תפילת ערבית רשות, או חובה? ורבי יהושע העצמאי לגמרי בדעותיו, שלא הסכים גם לתפילת שמונה עשרה בצורה הקבועה שרבן גמליאל התקין אותה, פסק, שהיא רשות, ואילו רבן גמליאל פסק, שחובה היא. וכשהביא את החלטתו זאת לפני הסנהדרין, קם ושאל, אם יש מישהו שדעתו אינה כדעתו? – רבי יהושע, שראה את הרוב הולך אחרי רבן גמליאל, קם ואמר: לא. ועל זה קראו אליו רבן גמליאל: יהושע, והלא משמך אמרו לי, שתפילת ערבית רשות היא! –

ולעיני הסנהדרין והחכמים הטיל עליו עונש, לעמוד על רגליו כל שעת הדרשה.

אמרו החכמים: עד כמה יהא זה הולך ומצערו? אשתקד בראש השנה ציערו, בבכורות במעשה של רבי צדוק ציערו, ואף עכשיו ציערו – בואו ונורידו מן הנשיאות!

סלקו את רבן גמליאל ובמקומו הושיבו את רבי אליעזר בן עזריה הצעיר. כמה זמן כיהן הנשיא החדש, אין לקבוע בבירור. אפשר לשער, שכיהן שלושים שנה.

על כל פנים, העובדה שרבן גמליאל חי בתקופה הרת אסונות וביחוד סכנות לעתידו של עם ישראל, שהגדולה והמאיימת שבהן היא ההתפלגות ושנאת־החינם, עובדה זו מחווירה לנו במידה מרובה את ידו החזקה, שלא פעם עברה את גבול הנימוס הרך, שגם לא היה באופיו של רבן גמליאל,אף־על־פי־כן שהיה מתלמידיו וממשיכי מסרתו של בית הילל בכל מאודו.

עד כמה רחוק היה מלהיות חשוד באהבת הכבוד וכיוצא בו, מעידה העובדה, שגם אחרי עזבו את משרתו הגבוהה, היה נכנס לבית המדרש ויושב שם כאחד התלמידים ובלי שמץ של מרירות או עצבות היה מקשיב להרצאות ודברי התורה כאילו לא אירע לו כלום.

ראוי לציין עוד, שלפי פטירתו ביקש שיקברוהו בלי כל טכסים ורק בתכריכי בד לבן פשוט.

על יד ארונו עמד העם ובכה כבוכה על מות רב הורה ומורה שאין עליו תנחומים.

גם אליעזר בן הורקנוס ורבי יהושע בן חנניה, ששניהם סבלו מתגרת־ידו בחייו, לא עצרו ברוחם מלהספידו מר בקהל־עם, ואונקלוס הגר “שרף עליו שבעים מנה דורי”: חפצי־יקר שערכם שבעים מנה דוריים, וכשמנו לו על הבזבוז, אמר: שקול רבן גמליאל כנגד מאה מלכים.


 

יִשְׁמָעאֵל בֶּן אֱלִישָׁע

בין שבויי המלחמה הרבים, שכובש ירושלים הוליך לרומי ושם הוכנסו למאסר הממלכתי, היה גם ישמעאל, בנו הצעיר של הכוהן הגדול אלישע. הנער היפה להפליא הוקצה שם ברומי, כמו כמה מחבריו השבויים אומללים, לחיי קלון (איכה רבה פ' ד') ולפי האגדה פדה אותם רבי יהושע בן חנניה בהיותו ברומי.

"מעשה ברבי יהושע בן חנניה, שהלך לכרך גדול שברומי, אמרו לו: תינוק אחד יש בבית האסורים. יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים. הלך ועמד על פתח בית האסורים ואמר: ‘מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים?’ – ענה אותו תינוק ואמר: ‘הלא ה’ זוּ חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו'.

אמר: “מובטחני בו שמורה הוראה בישראל (יהיה), העבודה, שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקים עליו! – אמרו, לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה. ולא היו ימים מועטים עד שהורה הוראה בישראל. ומי הוא? – רבי ישמעאל בן אלישע” (גיטין נ“ח ע”א).

משחזר הנער לארץ־ישראל הקדיש את חייו ללימודים ושמע תורה פעם מפי ידידו של אביו, יהושע בין חנניה, ופעם מפי רבי נחוניה בן הקנה.

מחונן בכשרונות לא רגילים לא עבר זמן רב והבחור ישמעאל עשה חיל הן בידיעותיו הרחבות והן בשיטת ההסברה המדעית הבהירה והמרוכזת. רק מעטים כמוהו זכו לכך, שתוך זמן קצר התאספו סביבו תלמידים תאבי דעת, ששתו בצמא את דבריו.

כדי לראות את דמותו הרוחנית בבהירות מסויימת, עלינו לחדור לתוך תורתו, ששימשה מורת־דרך לעמו המפוזר והנודד וחיזקה את כוחות האומה, הנחלשים למראית־עין והיו לעמוד־אור בלילותיה האפלים.

כל חייו, תורתו ומפעליו היו בסימן אהבתו הבלתי־רגילה לעמו, שהמורה התאמץ עוד בשנותיו הצעירות להבטיח את קיומו בגוף ונפש לדורות.

כרוחו השלימה של רבו יהושע ראה גם הוא שעין־הרע ושנאת־הבריות הן מקור כל סבל וצער בעולם, כדברי רבו: “מוציאין את האדם מן העולם” (אבות ב' ט"ז), בדברי עצמו: הווה קל לראש, ונוח לתשחורת והווה מקבל כל האדם בשמחה" (אבות ג' ט"ז). פירוש: הייה מוכן וזריז לדברי הגדול, נוח לאנשי הרשות וכו'.

נאמן למידה שלישית זו היה מתנהג בחברה בענוותנות, בחביבות של קורת־רוח, שהיו קוראים אותו “ישמעאל אחי” והתדבקו בו באהבה וכבוד. ואפילו רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי עקיבא, שתמיד היו לו אנשי מחלוקת חריפים, וביחוד רבי עקיבא, היו חיים אתו בשלום וריעות ומשתמשים בכל הזדמנות להראות לו את חלקם בחייו וגורלו. כשמתו פתאום בניו של רבי ישמעאל באו ארבעה זקנים לנחמו וביניהם רבי עקיבא. כל אחד מהם השווה את אבלו על בניו אל אחד ממקרי האבל שבכתבי הקודש, רבי עקיבא השווה אותו לאבל על ירושלים (מועד קטן כ“ח ע”ב).

עד כמה גדל כבודו בעיני החכמים ובעם על זה מעידים יותר מכל תוארי הכבוד שהעטירוהו בהם אחרי מותו. והמשלים שהמשילו עליו. בשל אוצר ידיעותיו הרחבות אמר עליו איסי בן יהודה “חנות מיוזנת”, כלומר:הכל מוכן ומזומן אצלו בכל רגע שמישהו ישאל אותו דבר־מה, “אבי העולם”. “הרואה רבי ישמעאל בחלום, יצפה לחכמה”.

הסגנון הפשוט המובן לכל היה אחת מתכונות הרצאתו. סיסמאתו היתה: “דיברה תורה בלשון בני אדם”. (סנהדרין צ' ע"ב).

לא כמו רבי עקיבא, שהיה מבסס לא פעם את עיקרי תורתו על מלה אחת, על אות מיותרת, ואפילו על תג, העמיד ר' ישמעאל את חכמת הלמידה על שלושה עשר כללים מוצקים,אלה הן “שלש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן”, והיה דוחה אפילו את דרושיו השנונים ביותר אם לא היו מיוסדים על אדני שלש עשרה מידות ההגיון הללו שאינן מרשות להסתמך אלא על הכתוב במפורש בתורה. באחד הוויכוחים על הפסוק “ובת כהן כי תחל לזנות” “אמר לו רבי עקיבא: “ישמעאל אחי, “בת” ו”בת” (לא “בת” כתוב, אלא “ובת”) אני דורש!"

אמר לו רבי ישמעאל: וכי מפני שאתה דורש “בת” “ובת” נוציא נערה זו לשריפה?!" (סנהדרין נ“א ע”ב).

כן התנגד לרבי עקיבא, שדרש על הביטוי, “היכרת תיכרת”, שעובד עבודה זרה חייב כרת בעולם הזה ובעולם הבא: “וכי מפני שהתורה הוסיפה מלה אחת, תיכרת הנפש מעולם הזה ומעולם הבא?” (ספרי ס' קי"ב; וראה גם באכר: אגדת התנאים [שטראסבורג 1903], ע' 326, הערה 4).

ועל יסוד זה יצאה מבית מדרשו ההלכה, שיהודי שמכר עצמו ועבד לאיש נכרי ונעשה כומר לעבודה זרה, צריך שקרובו יגאל אותו ( קידושין כ' ע"ב).

על הפסוק “אם כופר יושת עליו (על חייב מיתה) ונתן פדיון לנפשו” אומר רבי ישמעאל:בוא וראה רחמיו של מי שאמר והיה העולם על בשר־ודם, שנתן לו לזה ליפטר בעונש־כסף מן המיתה שנגזרה עליו מן השמים" (מכילתא אל הפסוק; ראה גם באכר;אגדת התנאים).

באחד החוקים החמורים ביותר: השבת, פסק רבי ישמעאל, שיש דבר הדוחה אותה – בשעה שחייו של אדם מוטלים בסכנה: “פיקוח־נפש דוחה שבת” – פסק. (יומא פ“ה ע”א).

כשאדריאנוס קיסר רומא רצה לשבור את כולם של ישראל וגזר – כדוגמת אנטיוכוס אפיפאנס בשעתו – גזירת מיתה על מי שישמור את המצוות,פסק רבי ישמעאל – בניגוד לרבים מחבריו, שאמרו “ייהרג ואל יעבור” אפילו במצוות קלות – שבאין ברירה מותר לעבור על כל המצוות שבתורה כדי להציל את החיים, “שנאמר: 'אשר יעשה אותם האדם וחי בהם” (סנהדרין ע“ד ע”א) – יוצאות מכלל זה שלוש עברות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכת דמים, שעליהן ייהרג ואל יעבור (שם), לפי שיש בהם חילול השם. “מי שיש חילול השם בידו, אין לו כוח התשובה לתלות ולא ביום הכיפורים לכפר ולא ביסורים למרק, אלא כולם תולין ומיתה ממרקת” (יומא פ“ח ע”א), פירוש שרק המיתה מכפרת עליהן.

בקשר עם גזירה זו מסופרת אותה העובדה שכבר הזכרנוה בפרקנו על רבי יהושע בן חנניה, הנותנת לנו להציץ אל תוך הטראגידיה שביסורין, שהכובש הרומי המיט על ישראל: “כשחרב בית המקדש – אומרת האגדה בסגנונה הזהיר בלי להזכיר את שמו של אדריאנוס – רבו פרושין בישראל לא לאכול בשר ושלא לשתות יין – – אמר רבי ישמעאל בן אלישע: מיום שחרב בית המקדש דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין, אלא אין גוזרין גזירה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולין לעמוד בה; ומיום שפשטה מלכות שגוזרת עלינו גזירות קשות ומבטלות ממנו תורה ומצוות ואין מנחת אותנו (גם) ליכנס לשבוע הבן (פדיון הבן), דין הוא שנגזור על עצמנו (גם) שלא לישא אשה ולהוליד בנים? ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו!” (בבא בתרא ס' ע"ב).

תקוותו לראות את בית המקש בבניינו היתה אורגאנית אצלו, נפש מנפשו. בקשר עם ההלכה, שאסור בשבת לקרא לאור הנר, שמא יטה את הנר, מסופר: “אמר רבי ישמעאל בן אלישע, אני אקרא ולא אטה”. פעם אחת קרא והיטה וכתב על פנקסו: “אני ישמעאל בן אלישע קראתי והיטיתי נר בשבת, לכשייבנה בית המקדש, אביא חטאת שמנה!” (שבת י“ב ע”ב).

כמה קווים אופייניים יש בסיפור קטן זה. קודם כל: החשק לנסות את צדקתו של האיסור, שאינו אלא סייג ‘שמא יטה’; שנית: החשק לנסות את עצמו,אם יעמוד בנסיון; שלישית: אחרי שנכשל, רשם בפנקסו והעיד בזה על החכמים שצדקו בסייגם.

באהבתו לעמו טבע מטבע של שבועת־עצמו: “בני ישראל, אני כפרתם!” (נגעים ב‘, א’).

מעניין הוא ההבדל שבינו ובין רבי שמעון בן יוחאי בשטח החוש המעשי לגבי קיום המצוות עד כמה שעלולות הן לעכב את מהלך החיים המעשיים, שיש בו משום פרנסה. “רבי שמעון בן יוחאי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה זורה בשעת הרוח – תורה מה תהא עליה? אלא בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, מלאכתם נעשית על ידי אחרים – ובזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום, מלאכתם נעשית על ידי עצמם”.

ולעומת חומרה זו אומר רבי ישמעאל: “'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך”, יכול דברים ככתבם? תלמוד לומר ‘ואספת דגנך’, הנהג בהן (במצוות) מנהג דרך־ארץ", פירוש, התאם אותן אל אורחות החיים; את דגנך אסוף בשעת אסיפה, ובשעה שאינך עסוק בעבודה, למוד וקיים את המצוות. – ועל זה מעיר אביי: “הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם, כרבי שמעון בן יוחאי, ולא עלתה בידם”. כלומר, אלה ששמעו לדברי רבן שמעון בן יוחאי ולא עשו את מלאכתם. (ולא עסקו “בדרך־ארץ”), לא הצליחו שמלאכתם נעשתה בידי אחרים, אלא נשארו בלי לחם ובאו לידי הצטרכות לבריות וסופם שנתבטלו גם מדברי תורה (פירוש רש"י) (ברכות ל“ה ע”ב).

את העניות המשיל ל “גלגל החוזר בעולם”, כלומר, שאין בטחון מפניה וכל אדם צריך להיות מוכן ומזומן לה. (שבת קנ“א ע”ב). ואף־על־פי־כן מוצא הוא, שביגיע כפיים מתמיד אפשר להתגונן מפני העניות (ירוש' קידושין א' ז').

כן מלמד הוא: “לעולם יספר אדם בלשון נקיה” (פסחים ג' ע"א), ועל סמך הפסוק “זה אלי ואנווהו” הורה, שחייב אדם לערוך את תפילתו גם בצורה נאה (מכילתא ל“ז אל הפסוק הנ”ל).

וכמו רבי יהושע בן חנניה רבו היה מגנה גם הוא את שאינם נושאים אשה: “עד כ' שנה יושב הקב”ה ומצפה לאדם, מתי ישא אשה, כיוון שהגיע עשרים ולא נשא, אומר: תיפח עצמותיו!" (קידושים כ“ט ע”ב). והיה דואג דאגה אבהית לאלמנות ויתומים ולא מנע עצמו משום קרבן כדי להשיא בת־עניים, וכשנודע לו פעם, שאדם אחד נמנע מלשאת את ארוסתו מחמת ענייה, לקח אותה אל ביתו, טיפל בה וטיפחה כבתו, הושיב לה שן תותבת במקום השן החסרה לה וקישטה בגדים יפים. ואחר־כך קרא לארוסה, הביא לפניו את הנערה ושאל אותו, אם אמת הוא, שרצה להפר את האירוסין עם נערה יפה זו? בלשון התלמוד: “אמר לו רבי ישמעאל: בני, מזו נדרת? אמר לו: לאו. והתירה רבי ישמעאל. באותה שעה בכה רבי ישמעאל ואמר: בנות ישראל יפות הן, אלא שהעניות מנוולתן. וכשמת רבי ישמעאל, היו בנות ישראל נושאות קינה ואומרות: בנות ישראל, על רבי ישמעאל בכינה!” (נדרים ס“ו ע”א).

ובמידה שהיה משתדל לשפר על ידי תורתו את היחסים שבין אדם לחברו אפילו אם זה עולה לו לאדם בקרבן “תנא רבי ישמעאל, כל הגוזז בנכסיו ועשה מהם צדקה, ניצל מדינה של גיהינום” (גיטין ז' ע"ח), כן הבהיר את היחס שבין אדם למקום. על השאלה, ממי נפרע הקב“ה בעולם הבא, מן הגוף או מן הנשמה? ענה במשל: “למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שהיה לו פרדס נאה והיו בו בכּורות נאות והושיב בו שני שומרים, אחד חיגר ואחד סומא. אמר לו החיגר לסומא: בכּורות נאות אני רואה בפרדס, בוא והרכיבני ונביאן לאכלן! רכב חיגר על גבי סומא והביאון ואכלון. לימים בא בעל הפרדס ואמר להם: בכּורות נאות היכן הן? אמר לו סומא: כלום יש לי עינים לראות? אמר לו חיגר: כלום יש לי רגליים לילך בהן? מה עשה? הרכיב חיגר על גבי סומא ודן אותם כאחד. הקב”ה מביא נשמה וזורקה בגוף ודן אותם כאחד” (ויקרא רבה פ' ד', ובסנהדרין צ“א ע”ב זה מובא בשם רבי כתשובה לאנטונינוס).

רבי ישמעאל בן אלישע היה מתרה ומזהיר את האדם מפי הרכילות ולשון הרע, ובכלל מכל שיחה המשפילה את כבוד חברנו: "תנא בר' ישמעאל מפני מה אוזן כולה קשה והאַליה (התנוך) רכה? שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יכוף אליה לתוכה "(כתובות ה' ע"ב).

שאלת התגברותו של אדם על יצרו הרע העסיקה כמה מחכמינו ז"ל, וכולם נתנו עצות שונות לכך. עצתו של רבי ישמעאל בן אלישע היא, ללמוד הרבה ולהעמיק חקר בתורה: “אם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא, נימוח, אם ברזל הוא, מתפוצץ!” (סוכה נ“ב ע”ב).

אף על פי שביחס לצרכי אדם (“מנהג דרך־ארץ”) הורה, שהמצוה ‘והגית בה יומם ולילה’, אינה ככתבה ואפשר להתבטל ממנה לצורך העבודה, מכל מקום היה מחייב את האדם להקדיש ללמידה את כל זמנו הפנוי, שאל יסתפק בתלמודו שלמד בנעוריו, אלא ימשיך בו גם בזקנותו, שכן אין אדם יודע, איזה מהם יתקיים בידו ואיזה מהם עדיף (קוהלת רבא פ' י"א). אך תלמוד זה פירושו קודם כל התורה, מדע המוסר הישראלי לכל דיניו ופירושיו. “שאל בן דמה, בן אחותו של רבי ישמעאל את רבי ישמעאל ‘כגון אני, שלמדתי כל התורה כולה, מהו ללמוד חכמה יוונית?’ – קרא עליו את המקרא הזה ‘והגית בו יומם ולילה’, צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמה יוונית”. (מנחות צ“ט ע”ב).

אך טעות היא לחשוב, שרבי ישמעאל היה מתנגד לחכמה היוונית. זה מוכח מהסתמכותו בפסק הלכה על מעשה־נסיון שרופאי קליאופטרה מלכת מצרים עשו בשפחותיה. “אמר להם רבי ישמעאל: מעשה בקליאופטרה מלכת אלכסנדרוס, שנתחייבו שפחותיה הריגה למלכות ובדקן (עשו בהן נסיון, שהעוּבּרים היו גמורים עד כדי להכירם אם זכרים הם או נקבות), ומצאום זכר לארבעים ואחד יום, ונקבה לשמונים ואחד יום”. (נידה ל' ע"ב). ואם בסוף ימיו התנגד בתוקף למדעים זרים, הרי זה מחמת התקופה, שגרמה לחשש, שמא ייתפסו הלבבות להשקפות ודעות, המסכנות את קיומו של עם ישראל – שעה שכת היהודים־הנוצרים הלכה וכבשה יותר ויותר מקום בחיים. רבי ישמעאל ראה באלה בוגדים באחדות אלהים. הוויכוח נסב על השאלה, איזה ספרים צריך להציל מן הדליקה ואיזה לא. נשמעה אפילו דעה, שספריהם של צדוקים גרועים בנדון זה אפילו משל עובדי אלילים: “שהללו (הצדוקים) מכירים (אל אלהי ישראל) וכופרים, והללו (עובדי אלילים) אין מכירים וכופרים”. ועל זה אמר רבי ישמעאל: קל וחומר, ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה התורה: “שמי שנכתב בקדושה, יימחה על המים (המים המאררים של סוטה), הללו (היהודים־הנוצרים), שמטילים קנאה ואיבה ותחרות בין ישראל לאביהם שבשמים, על אחת כמה וכמה (שאין מצילים את ספריהם משום דבר המאבד אותם)” (שבת קט“ב ע”א).

עד כמה הגיעה ההסתייגות והרתיעה מפני הדת החדשה, מעיד המעשה הנורא הבא: “מעשה בבן דמא, בן אחותו של רבי ישמעאל (שהזכרנוהו קודם), שהכישו נחש ובא יעקב איש כפר סכניא 5 לרפאותו (בשם ישו מנצרת) ולא הניחו רבי ישמעאל. אמר לו (בן דמה): “ישמעאל אחי, הנח לו וארפא ממנו, ואני אביא מקרא מן התורה שהוא מותר” – ולא הספיק לגמור את הדבר (להביא את הפסוק) עד שיצאה נשמתו ומת. הפסוק שהגוסס רצה להסתמך עליו היה דווקא ‘אשר יעשה אותם האדם וחי בהם’ ועל פי דרשתו של רבי ישמעאל שהזכרנו למעלה: ‘ולא שימות בהם’. קרא עליו רבי ישמעאל: “אשריך בן דמא, שגופך טהור ויצאה נשמתך בטהרה!”) עבודה זרה כ”ז ע"ב).

אין בידינו שום ידיעות על יחסו של רבי ישמעאל אל מיטיבו ומצילו רבי יהושע בן חנניה שפדה אותו מן השבי. אך מסתבר, שבמשך הזמן הלכו היחסים שבין הרב ובין התלמיד ונמתחו יותר ויותר. לא מן הנמנע, שהמחלוקת הפוליטית ביחס לרומיים הגביהה הר ביניהם. שכן בעוד שרבי יהושע היה איש־השלום המוחלט, שהורה סבלנות שקטה מתוך חשש מפני החורבן, היה רבי ישמעאל, בדומה לבר־פלוגתא בהלכה, רבי עקיבא, מסור בכל חום לבו למפלגת המרד. זה יוצא מתוך דבריו של שמואל הקטן, שלפני מותו ניבא לרבי ישמעאל מיתה משונה (בידי הרומיים) (שמחות ה' ח'). וכך היה. על מותו מספרת האגדה את הזועה הבאה:

“– – נשקפה בתו של הקיסר בעד החלון וראתה יופיו של רבי ישמעאל, שהיה משבעה יפים שהיו בעולם ופניו דומים למלאך ה' צבאות. נתמלאה עליו רחמים ושלחה לאביה: תן לי בקשה אחת, שלח לה: בתי, כל מה שתאמרי, אעשה, חוץ מרבי ישמעאל וחבריו. שלחה לו: בבקשה ממך, החייהו. שלח לה: כבר נשבעתי. שלחה לו: אם כן, בבקשה ממך, צווה ויפשיטו את קרקפתו (עור גולגלתו), כדי שאסתכל בו במקום ראי. מיד ציווה והפשיטו את קרקפתו (כשהוא בחיים), וכיוון שהגיע למקום תפילין צעק צעקה גדולה ומרה ונזדעזעו שמים וארץ. צעק צעקה שניה ונזדעזע כסא הכבוד. אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש־ברוך־הוא: צדיק שכזה, שהראית לו כל גנזי עולמות העליונים ורזי התחתונים, ייהרג במיתה משונה כזו?! זו תורה וזו שכרה?! – אמר לו הקיסר: עדיין עתה בוטח באלוהיך? אמר לו: (כתוב בתורתנו): ‘הן יקטלני לו אייחל’. מיד יצאה נשמתו של רבי ישמעאל” (מכילתא).

אך הנשארים בחיים אחריו, שמתוך פחד לחייהם לא הספיקו אפילו לתת פורקן ליגונם על מותו המחריד של חברם ורבם, ציפו בלב חרד לקראת הבאות, ואפילו רבי עקיבא העשוי לבלי־חת, חזה את המתרחש והולך באין מעצור ובהספדו על רבי שמעון ורבי ישמעאל קרע בגדיו וחגר שק ואמר בלשון גזירה: “התקינו עצמכם לפורענות – – גלוי וידוע לפני שאמר והיה העולם, שפורענות גדולה עתידה לבוא לעולם” מכילתא).

ובנות ישראל, שרבי ישמעאל היה דואג להן בכל הזדמנות להלכה ולמעשה כאב רחום, לא פסקו מלקונן לו בנוסח קינתו של דוד המלך על שאול: “בנות ישראל על רבי ישמעאל בכינה!” (נדרים ס“ו ע”א).


 

רַבִּי עֲקִיבָא בֶן יוֹסֵף

א

אחד מגאוני־הרוח המופלאים ביותר, שהעם היהודי העמיד מקרבו, היה עקיבא בן יוסף, שנולד כארבעים ושבע שנה לפני חורבן הבית השני והגיע לזיקנה מופלגת של מאה ועשרים שנה. על מוצאו אין אנו יודעים אלא את העובדה, שהוריו היו גרים ושאביו היה מצאצאי סיסרא שר־צבא למלך כנען, ששופט־ישראל ברק בן אבינועם היכה את צבאו לפי חרב.

כבן עניים חונך בלי תורה, אך עדות עצמו כעבור שנים אחרי שכבר היה למורה מתיבתא: “כשהייתי עם הארץ אמרתי, מי יתן לי תלמיד־חכם ואנשכנו כחמור!”, מעידה עליו, שהיה מתקנא בלומדים ויודעים, עד כדי שנאה עזה, קנאת מצוקים באראלים. ורק בביתו של אחד מעשירי ירושלים “כלבא שבוע” (כלב שבע, שבוודאי כינו אותו כך מתוך קנאה, אף על פי שלדברי חכמינו ז"ל היה בעל צדקה ומעשים טובים), שאת עדר צאנו היה רועה, חל שינוי בחייו. והנה האגדה של שינוי יסודי זה:

“מה היתה תחילתו של רבי עקיבא? אמרו, בן ארבעים שנה היה ולא שנה כלום. פעם אחת היה עומד על פי הבאר, אמר: מי חקק אבן זו (שראה בה כעין חלל עשוי לא בידים)? אמרו לו: המים, שתדיר נופלים עליה בכל יום. והיה רבי עקיבא תמיה על כך. דן קל־וחומר בעצמו: מה רך (המים) פסל את הקשה (האבן), דברי־תורה שקשים כברזל על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם! מיד חזר ללמוד תורה”. (אבות דר' נתן פ' ו').

אגדה אחרת משלימה את זו בעובדה רומאנטית יפה להפליא: "רבי עקיבא רועה של “כלבא שבוע” היה. ראתה רחל, בתו של כלבא שבוע, שהוא צנוע ומעולה. אמרה לו: אם אתקדש לך, תלך לבית המדרש? אמר לה: כן. נתקדשה לו בצינעה. שמע כלבא שבוע והוציאה מביתו והדירה הנאה מכל נכסיו. הלכה ונישאה (בגלוי) לרבי עקיבא. בימות החורף היו ישנים במתבן, היה מלקט תבן מתוך שערותיה, אמר לה: אילו היה בידי, הייתי נותן לך ירושלים של זהב (תכשיט שצורת ירושלים חקוקה עליו).

בא אליהו (הנביא) ונדמה להם כבן־אדם וקרא בפתח ואמר להם: תנו לי קצת תבן, שאשתי ילדה ואין לי במה להשכיבה. אמר רבי עקיבא לאשתו: ראי אדם זה, שאפילו תבן אין לו. אמרה לו: לך ולמד בבית המדרש. הלך וישב שתים עשרה שנה בבית המדרש לפני רבי אליעזר ורבי יהושע.

לסוף שתי־עשרה שנה עמד וחזר לביתו והביא עמו שנים־עשרה אלף תלמידים. יצאו הכל לקראתו. שמעה אשתו ויצאה אף היא לקראתו. אמרו לה השכנות: שאלי לך בגדים ולבשי והתכסי! אמרה להן: ‘יודע צדיק נפש בהמתו’. (כלום הוא יכירני ויכבדני גם בלי בגדים נאים).

כשהגיעה אצלו, נפלה על פניה והיתה מנשקת את רגליו. דחפוה תלמידיו. אמר להם: הניחוה, שלי ושלכם – שלה הוא. שמע אביה שאדם גדול בא לעיר. אמר: אלך אצלו, אפשר שיתיר את נדרי. (שנדר על בתו).

אמר לו רבי עקיבא: אילו ידעת שבעלה יהיה אדם גדול, היית מדירה? אמר לו: (אילו ידע) אפילו פרק אחד, אפילו הלכה אחת! אמר לו: אני הוא. נפל על פניו ונשק לרבי עקיבא על רגליו ונתן לו חצי ממונו. (נדרים נ' ע"א).

מה קודם למה, התבוננותו באבן התלולה שעל־פי הבאר, או אהבתו לבת בעליו? מסתבר, שאהבתה אליו ודרישתה ממנו שילך וילמד, עוררה בלבו את ההרהורים, אם יש לו סכויים להיות למלומד, והאבן החלולה עודדה אותו ברצונו והחלטתו.

גם על ימי למודו בישיבה משך שתים־עשרה שנה מספרת האגדה: "בכל יום ויום היה מביא חבילת עצים, חציה מוכר ומתפרנס, וחציה מתקשט בה. עמדו עליו שכניו ואמרו לו: עקיבא, איבדתנו בעשן (שהיה לומד לאור קיסמי־עץ המעלים עשן). מכור אותם לנו וטול שמן בדמיהם ולמד לאור הנר!

אמר להם: הרבה סיפוקים אני מסתפק בהם (בחבילות העצים), אחד, שאני לומד לאורם, ואחד, שאני מתחמם כנגדם, ואחד, שאני יכול לישון עליהם" (אבות דר' נתן פ' ו').

גם על אשתו רחל מסופר, על חיי־המצוקה שלה תוך שתים־עשרה השנים הללו כמנודה מבית אביה, איך שמכיריה ציערוה על שנישאה לבוז־משפחות שאינו ראוי למשפחה המיוחסת, ולא עוד, אלא גם עזב אותה לאנחות ועזבה עגונה – אך היא עמדה איתנה באמונתה בבעלה ובמטרה שהציב לו – ולא נתאכזבה.


ב

רבי עקיבא פילס דרכים חדשות בחידושי־תורה שלו ובדקדוקיו בפירוש המלים והאותיות שבמקרא, שהפתיע בהם את מוריו ורבותיו, מכיוון שהתחיל ללמוד בגיל מאוחר וכגבר, שמוחו החריף בטבעו היה לוח חלק, היה הכל חדש בשבילו בלי גירסא דינקותא, בלי דעה מקובלת שאין מהרהרים אחריה. על זמן התחלתו בלימוד מסופר:

"הלך וישב לפני רבי אליעזר ורבי יהושע. אמר להם: רבותי, פתחו לי טעם מישנה. כיוון שאמרו לו הלכה אחת, הלך וישב לו והיה נושא ונותן בינו ובין עצמו ואומר: אלף זה למה נכתב? בית זה למה נכתב? דבר זה למה נכתב? חזר ושאלם והעמידם בדברים. (שאלם שאלות קשות ולא ידעו להשיב לו). כל אותן השנים עשה רבי עקיבא אצל רבי אליעזר ולא היה יודע בו (רבי אליעזר לא שם לב אל קושיותיו). וכשהשיב רבי עקיבא (עצמו) את קושיותיו, אמר רבי יהושע לרבי אליעזר: ‘הלא זה העם אשר מאסת בו, צא נא עתה והילחם בו!’ " תשובותיו אלה היו בשטח הוויכוחים שבין רבי אליעזר ובין רבי יהושע, והכריעו כדעת רבי יהושע, שמצא בתלמיד החדש סעד מכריע לדעתו.

אופייניים וקולעים הם דבריו של רבי שמעון בן אלעזר על תחילת דרכו של רבי עקיבא:

"רבי שמעון בן אליעזר אומר: אמשול לך משל, למה הדבר דומה? לסתת שהיה מסתת בהרים. פעם אחת נטל קרדומו בידו והלך על ההר, והיה מכה ממנו צרורות דקים. באו בני אדם ואמרו לו: מה אתה עושה? (משום שנראה להם כעושה מעשה לבטלה).

אמר להם: הרי אני עוקר את ההר ומטילו בתוך הירדן. אמרו לו: ויכול אתה (כך)? אמר להם: הן. – היה מסתת והולך עד שהגיע אצל סלע גדול. נתן תחתיו צפורן של ברזל, סחבו ועקרו והטילו אל הירדן. ראה יותר גדול ממנו, נתן תחתיו צפורן של ברזל והטילו אל הירדן, ואמר לו: אין זה מקומך, אלא זה. – כך עשה להם רבי עקיבא לרבי אליעזר ורבי יהושע, שנאמר: ‘בחלמיש שלח ידו, הפך משורש הרים, בצורות יאורים ביקע וכל יקר ראתה עינו’ ". (אבות דר' נתן ו').

טביעת־עינו החדה והבהירה, חריפות שכלו ואמנות הוויכוח המיוחדת במינה ריתקו אליו את לבות בני דורו, שהפליגו באהבתם ובכבודם אליו עד כדי כך, שלא רק שהשווהו אל משה רבנו, אלא גם לא היו חוככים להעמידו למעלה ממנו.

הנה אחדות ממימרות הללו עליו: “דברים שלא נגלו למשה, נגלו לרבי עקיבא” (במדבר רבא פי"ט ו').

“אמר (משה) לפני הקב”ה: רבונו של עולם, יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי?." (מנחות כ“ט ע”ב).

"רבי עקיבא עלה (לפרדס, כינוי למעשה מרכבה, חכמת הנסתר) בשלום וירד בשלום ־ ־ בקשו מלאכי השרת לדחפו. אמר להם הקדוש־ברוך־הוא: “הניחו לו לזקן זה, שראוי הוא להשתמש בכבודי” (חגיגה ט“ו ע”ב).

“מלמד שהראה לו הקדוש־ברוך־הוא לאדם הראשון דור דור ודורשיו, דור דור ופרנסיו, כיוון שהגיע לדורו של רבי עקיבא, שמח בתורתו ונתעצב במיתתו”. (עבודה זרה ה' ע"א).

אחד ממעריציו, איסי בן יהודה, שהיה מונה שבחם של חכמים, אמר עליו: “רבי עקיבא – אוצר בלום”, פירוש: האוצר בתוך עצמו את כל מעלותיהם של כלי החכמים יחד. (גיטין ס“ז ע”א).

“אמר לו רבי טרפון (לרבי עקיבא): עקיבא, כל הפורש ממך כפורש מן החיים!” (אבות דר' נתן ו').

“בן עזאי אומר: כל חכמי ישראל דומים עלי כקליפת השום, חוץ מן הקרח הזה” (רבי עקיבא היה קרח) (בכורות נ“ח ע”א).

אך לא רק חכמתו ותורתו שמשו יסוד לאהבה והכבוד בעיני בני דורו, החכמים והעם כאחד, אלא גם מידותיו התרומיות, אופיו האנושי הצרוף. כל ימיו היה דואג לא רק לתלמידיו העניים, אלא לנתונים במצוקה בכלל והיה עוזר להם מהונו כפי יכלתו, ואם הוצרכה עזרה למעלה מיכלתו, היה משפיע על אחרים שיתנו.

פעם נתן לו רבי טרפון מעות לקנות בהן קרקע כדי שיוכלו להתפרנס ממנה יחד ולעסוק בתורה באין מפריע. מה עשה רבי עקיבא? חילק את הכסף בין תלמידים, שהצטיינו במיוחד בהתמדתם. כששאלו רבי טרפון, אם הוציא את הכסף לתעודתו, ענה לו: כן. וכשביקשו רבי טרפון, להראות לו את הקרקע, הוליכו רבי עקיבא אל התלמידים העניים, שחילק ביניהם את הכסף, ואמר לו: הרי הקרקע לפניך. – אלא שרבי טרפון היה סבור, שמכר להם את הקרקע שקנה ושאלו על הריווח. ענה לו רבי עקיבא: הריווח מובטח לך על ידי המלך דויד: ‘פיזר נתן לאביונים, צדקתו עומדת לעד’ (ויקרא רבה ל"ד).

יחסו האבהי אל חולים הביאו לידי משפט מחמיר ביותר: “כל מי שאין מבקר חולים כאילו שופך דמים!” (נדרים מ' ע"א).

בדומה לרבו נחום איש־גמזו היה גם רבי עקיבא בעל־בטחון עליז־חיים, הדוחה כל יאוש וקדרנות. מימרתו התמידית היתה: “כל מה דעביד רחמנא, לטב עביד” (כל מה שהקב"ה עושה, לטובה עושה). (ברכות ס' ע"ב) וגם לאחרים יעץ, שיאמרוה בכל עת.

ועל זה מספרת האגדה את הבא: רבי עקיבא יצא לדרך ובא לעיר אחת, ביקש לו אכסניה ולא נתנו לו. אמר: כל מה שעושה הקב“ה, לטובה עושה. הלך ולן בשדה והיו אתו תרנגול וחמור ונר. באה רוח וכיבתה את הנר, באה שונרה וטרפה את התרנגולת, בא ארי וטרף את החמור. אמר: כל מה שהקב”ה עושה, לטובה עושה. באותו לילה בא גדוד שודדים וכבש את העיר, אמר לחבריו: כלום לא אמרתי לכם, שכל מה שעושה הקב"ה, הכל לטובה?! (שם). וכך היה אומר לתלמידיו: “הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נדון והכל לפי רוב המעשה”. (אבות ג' ט"ו).

“מעשה ומתו בניו של רבי עקיבא, נכנסו כל ישראל והספידם הספד גדול ־ ־ עמד רבי עקיבא על ספסל גדול ואמר: אחינו בית ישראל שמעו, אפילו שני בנים חתנים (קיברתי), מנוחם אני בשביל הכבוד שעשיתם (לנו) ואם בשביל עקיבא באתם, הרי כמה עקיבא בשוק! אלא כך אמרתם: ‘תורת אלהיו בלבו’ וכל שכן ששכרכם כפול, לכו לבתיכם לשלום” (מועד קטן כ“א ע”ב).

במעשי צדקה היה רבי עקיבא נוקט את מידת החסד: “יתן ויתנו אחרים”, לפיכך לא היה מונע עצמו משום טרחה להניע גם אחרים לתת לעניים ונצרכים. אך גם בנתינה זו היה מקפיד על כוונתו הטוב של הנותן, על טוב הלב יותר מאשר על הכמות. ובדאגתו התמידית לנצרכים שבין תלמידי־החכמים היה נוסע תדירות לאנטיוכיא שם דר היה עשיר אחד בשם אבא יודן, שכל פעם שרבי עקיבא היה בא אליו בענין תמיכת העניים, היה נותן ביד נדיבה ובלב רחב. – אך לימים ירד אבא יודן מנכסיו ולא היה בידו לתת.

פעם שמע, שרבי עקיבא וחבריו הולכים ובאים, התאונן באזני אשתו, שהנה, אנוס הוא לשלוח את האורח הגדול בידים ריקות. ניחמתו אשתו ואמרה: הרי יש לנו עוד קרקעות, מכור את החצי ותן לרבי עקיבא וחבריו. אבא יודן שמע לעצת אשתו והלך לקראת האורחים ומסר את תרומתו לרבי עקיבא. רבי עקיבא, שידע על מצבו הירוד של אבא יודן, תמה מאוד, אך כדי שלא לביישו, קיבל ממנו את הנדבה ובברכת “השם יברכך” הלך עם חבריו הביתה. – לימים היה אבא יודן חורש את אדמתו שנשארה לו, ותוך כדי חרישה נשמטה פרתו ושברה רגל. וכשטרח להרימה ראה פתאום נקע באדמה וכשבדקו מצא בו אוצר יקר.

– כעבור שנה שוב יצא רבי עקיבא לאסוף צדקה ובדרך נודע לו שאבא יודן שוב נתעשר עושר רב. לא הספיק רבי עקיבא לבוא אצלו, הלך האיש לקראתו ואמר לו: יודע אני, שכל העושר הזה לא בא לי אלא בזכות ברכתך שברכתני אשתקד ולכן הרשה־נא לי להגדיל את נדבתי עשרת מונים. – אמר לו רבי עקיבא: “אף־על־פי שאותו זמן נתנו אחרים יותר ממך, שמנו את שמך בראש המתנדבים, שכן יותר משחשוב גודל הנדבה, חשובה הכוונה הטובה והלב הטוב” (ויקרא רבה פ' ה').


ג

אך כשם שלא פסקה דאגתו וטרחתו לטובת הנצרכים, כך היה רוחש שנאה לאנשים העושים עצמם עניים ומקבלים נדבות וחיים על חשבון אחרים. על כגון אלה היה אומר: “כל הנוטל פרוטה מן הצדקה בזמן שאינו צריך, אינו נפטר מן העולם עד שיצטרך לבריות”.

וכן: “המכריך סמרטוטים על עיניו ועל שוקיו ואומר תנו לסומא, למוכה שחין זה – סוף שהוא אומר לאמיתו!” (אבות דר' נתן פ' ג'). כן היה עומד על משמר הרמאים, המערימים על הדין כדי להיפטר מעונש.

“מעשה באדם אחד שפרע ראשה של אשה בשוק, באה לפני רבי עקיבא וחייבו ליתן לה ארבע מאות זוז. אמר לו (האיש): תן לי זמן (לסלק את הקנס). נתן לו זמן. – אמר לו חברו: אני אתן לך עצה, שלא תתן לה אפילו שוה פרוטה. אמר לו: תן לי. – אמר לו: לך טול שמן בכאיסר ושבור את הצלוחית על פתחה של האשה. – (עשה כך) יצאה האשה מתוך ביתה ופרעה ראשה ברחוב והיתה מטפחת ומנחת ידה על ראשה. העמיד (האיש) לה עדים ובא לפני רבי עקיבא ואמר לו: לבזויה זו אני אתן ארבע מאות זוז?! ומה על שמן בכאיסר לא חסה על כבוד עצמה, אלא יצאה מתוך ביתה ופרעה את ראשה בשוק והיתה מטפחת ומנחת ידה על ראשה! – אמר לו רבי עקיבא: לא אמרת כלום. שהחובל בעצמו אף־על־פי שאינו רשאי – פטור, ואחרים שחבלו בו, חייבים. היא שחבלה בעצמה פטורה, ואתה שחבלת בה – צא ותן לה ארבע מאות זוז!” (שם).


כמעט מובן מאליו, שגאון דורו זה היה מתנגד מוחלט לעונש המיתה. וכל פעם, שבא מקרה כזה לפני בית הדין, היה רבי עקיבא אוזר את כל כוחו ההגיוני והדיאלקטי להוכיח ולשכנע, שהחיים והמוות אינם מסורים ברשותו של אדם. יחד עם חברו רבי טרפון הצהיר: “אילו היינו בסנהדרין, לא נהרג אדם מעולם” (מכות ז' ע"א).

ואם בית־דין מחייב מיתה לאדם, הרי חברי בית־הדין חייבים לפי דברי רבי עקיבא לישב בתענית ביום עלותו לגרדום. על בית־דין כזה קורא הוא את הפסוק: “לא תאכלו על הדם”.


מגמתו של רבי עקיבא, להתאים את החוק ולסגלו לצורך הזמן והתנאים. באחת הבעיות החששיות ביותר, בבעית הנישואין והגירושין, עמדתו הקיצונית של רבי עקיבא מתמיהה ברגע הראשון, כשם שמתמיהה עמדת בית־הילל בנידון זה. “בית־שמאי אומרים, לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בם דבר ערווה, ובית־הילל אומרים, אפילו הקדיחה את תבשילו”. והנה בא רבי עקיבא ומחמיר באשה עוד יותר: “אפילו מצא אחרת נאה הימנה”! (גיטין צ' ע"א).

אך בעצם הדבר ספונה כאן החרדה לאחד העיקרים היסודיים ביותר: לשלום־בית, שבו תלוי קיומה של האומה. אין לכלא שתי נפשות יחד לכל ימי חייהם, כשאין ביניהן התאמה גמורה להקים דור חדש ולחנכו כהוגן וכהלכה. והא ראיה, שבתנאיהם של הגירושין מחמיר רבי עקיבא כנגד הבעל לטובת האשה. ומסתבר שיש בחומרה זו גם מן החשש מפני עמדת הדת החדשה, הנצרות, המפליגה בנדון זה לטובת האשה: “כל הנותן עינו באשה לחשוק בה ברוח זנונים, נאף אותה בלבו”. (ברית החדשה, מתי ה' כ"ח) ולא עוד, אלא: “והלוקח גרושה לו לאשה, נואף הוא” (שם ל"ב).


דאגה עמוקה זו לקיומה של האומה ולשמירה על אופיה העצמי המיוחד מפני כל רוח זרה, הוציאה מלבו לא פעם מימרות, שלגמרי אינן מתאימות להשקפת עולמו בכללה. אותו רבי עקיבא, שהיה מקרב גרים (אביו היה גר) ושהעידו עליו, שיודע בשבעים לשון ושקבע, שהאדם, לרבות לא־יהודי, חביב לפני המקום: “חביב אדם שנברא בצלם אלהים” (אבות פ' ג' י"ח) – אותו רבי עקיבא עצמו מונה בין אלה שאין להם חלק לעולם הבא: “אף הקורא בספרים החיצוניים” (סנהדרין צ' ע"א). אלא שגם כאן ספון החשש מפני תורת הצדוקים כפי שמובא להלן (סנהדרין ק' ע"ב).

ולא רק ספרי הצדוקים היו מסכנים את רוחו של עם ישראל. באותה תקופה היו שני זרמים רווחים בעולם והסתננו גם לארץ ישראל: א. רוח הפילוסופיה היוונית, שהיתה קוסמת בשירתה הזרה לישראל; ב. רוחם הלוהטת של כת הגנוסטיקאים בעלי הדמיון ההוזה, שהתאמצו לחזק את האמונה הדתית ביסודות ההכרה הפילוסופית. בשניהם ראו רבי עקיבא וחבריו סכנה רצינית לרוח אחדות־אלהים הצרופה, וזהו מה שהביא אותם לידי אמצעי־שמירה, שרוח קצרה, חוסר סבלנות ניכר בהם. והתלמוד מונה באמת אחדים מחכמי ישראל, שנתפסו לספרים חיצוניים ורוחם נפגעה. את רוח המסתורין שברוח זו כינו בשם “פרדס”, או “מעשה מרכבה” (על פי חזונו של הנביא יחזקאל, א').

“תנו רבנן, ארבעה נכנסו בפרדס, ואלו הן: בן עזאי ובן זומא, אחר (אלישע בן אבויה, שלא רצו לפרוש בשמו וקרא לו בשם ‘אחר’) ורבי עקיבא. בן עזאי הציץ ומת, בן זומא הציץ ונפגע (נטרפה דעתו), אחר קיצץ בנטיעות (מדיח את הנוער מדברי תורה) ורבי עקיבא יצא בשלום.” (חגיגה י“ד ע”ב) אם כן, גם רבי עקיבא עצמו כמעט שנכשל אחרי “שהציץ בפרדס”, אלא שרוחו העזה והאיתנה לא נתקעה שם, אלא "יצאה בשלום' כפי שנכנסה לשם. ומכאן הסייגים שהעמיד לגדור בהם סביב התורה ולשמור עליה בכל משמר: “רבי עקיבא אומר: מסורת סייג לתורה, מעשרות סייג לעושר, נדרים סייג לפרישות, סייג לחכמה – שתיקה”. (אבות ג' י"ז).


ד

שמעו של רבי עקיבא, של חריפותו ושיעור־קומתו המוסרית עברה את גבולות הארץ וגם לרומא, וגדולי הגויים היו באים אליו ומקיפים אותו בשאלות שונות. השיחות המעניינות ביותר, הן השיחות שבינו ובין טורנוס רופוס נציב רומא בארץ ישראל, שרבי עקיבא לא נמנע מלקנטרו בדברים לא פעם.

"שאל טורנוס רופוס את רבי עקיבא: ומה יום (השבת) מיומיים?

אמר לו רבי עקיבא: ומה גבר (אתה) מגברים (אחרים, שדווקא אותך מינה הקיסר למשרה זו)?

אמר לו: זה רצון הקיסר.

– וזה רצון אלהינו". (סנהדרין ס“ה ע”ב).

פעם אחרת שאל אותו טורנוס רופוס: אם אלהיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנס אותם?

אמר לו: כדי שאנו ניצול בהם מדינה של גיהינום.

אמר לו: אדרבה, זה שמחייבכם לגיהינום! אמשול לך משל, למה הדבר דומה? למלך שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורים וציווה שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו, כששמע זאת המלך, האם לא כעס עליו? ואתם הלא קרויים עבדים לו, שנאמר: ‘כי לי בני ישראל עבדים’.

אמר לו רבי עקיבא: אמשול לך משל, למה הדבר דומה? למלך שכעס על בנו וחבשו בבית האסורין וציווה שלא להאכילו ושלא להשקותו והלך אדם אחד והאכילו והשקהו, כששמע המלך, האם לא דורון משגר לו? ואנו קרויים בנים שנאמר: ‘בנים אתם לה’ אלוהיכם' " (בבא בתרא י' ע"א).

ושוב שאלו טורנוס רופוס: מעשיו של מי טובים יותר, של אלהיכם או של בני אדם?

אמר לו רבי עקיבא: של בני אדם טובים יותר.

אמר לו: משטה אתה, אלהים ברא את השמים ואת הארץ ואילו אדם אינו יכול ליצור אפילו זבוב,

אמר לו: במעשים המסורים לבני־אדם אנו מדברים. מימי לא ראיתי צבי קייץ (מייבש קציעות) וארי סבל ושועל חנווני והם מתפרנסים שלא בצער“. (בקידושין פ“ב ע”ב – זה מובא בשם רבי שמעון בן אלעזר) ואילו אדם הועטר בידי הקב”ה בכבוד והדר והמשילו במעשי ידיו והכל שת תחת רגליו ונתן בו חכמה לשכללם לפי רוחו.

אמר לו: יפה דברת, אף על פי שאני הייתי סבור, שאדם דומה לתולעת שבתפוח, האומרת בשבילי נברא התפוח. אך אמור לי ־ ־

אמר לו: גלוי וידוע לי מה שתשאל: למה אנו מלים את בנינו.

אמר לו: ולמה?

אמר לו: המתן לי קצת ואני משיבך.

מיד הלך וחזר ובידו האחת קומץ חיטין ובשניה ככר לחם. אמר לו טורנוס רופוס: הבנתי, אבל אם המילה יפה היא בעיניו, למה לא ברא כך את האדם?

אמר לו: מפני שמסר לידו לתקן את מעשי ידיו. (מד' תנחומא, תזריע).

“מעשה בטורנוס רופוס ששאל את רבי עקיבא, אמר לו: למה הקב”ה שונא אותנו, שכתב ‘ואת עשו שנאתי’? אמר לו: למחר אני משיבך.

למחר אמר לו לרבי עקיבא: מה חלמת הלילה ומה ראית?

אמר לו: הלילה ראיתי בחלומי שני כלבים, אחד שמו רופוס ואחד שמו רופינא. מיד כעס, אמר לו: לא קראת שם כלביך אלא על שמי ושם אשתי? נתחייבת הריגה למלכות!

אמר לו רבי עקיבא: ומה בינך לבינכם? אתה אוכל ושותה והם אוכלים ושותים; אתה פרה ורבה והם פרים ורבים; אתה מת והם מתים, ועל שקראתי שמם בשמך, כעסת? והקב"ה נוטה שמים ויוסד ארץ, ממית ומחיה, ואתה נוטל עץ וקורא אותו אלהים בשמו – לא כל שכן יהא שונא לכם? הווא: ‘ואת עשו שנאתו’ " (תנחומא, תרומה).

"אמר לו זונין (ישראל כופר) לרבי עקיבא: לבי ולבך יודע, שעבודה זרה אין בה ממש ובכל זאת אנו רואים, אנשים הולכים אליה שבורים (איבריהם) וחוזרים (באברים) צמודים, מה טעם?

אמר לו: אמשול לך משל, למה הדבר דומה? לאדם נאמן שהיה בעיר, וכל בני עירו היו מפקידים אצלו שלא בעדים, ובא אדם אחד והפקיד לו בעדים. פעם אחת שכח והפקיד אצלו שלא בעדים, אמרה לו אשתו: בוא ונכפרנו (נכחיש). אמר לה: וכי מפני ששוטה זה עשה שלא כהוגן, אנו נאבד את אמונתנו? –

אף כך יסורים, בשעה שמשגרים אותם על האדם, משביעים אותם, שלא תלכו אלא ביום פלוני ולא תצאו אלא ביום פלוני ובשעה פלונית ועל ידי פלוני ועל ידי סם פלוני, כיוון שהגיע זמנם לצאת, הלך זה (הסובל) לבית עבודה זרה. אמרו היסורים: דין הוא שלא נצא (מקרבו)! – וחוזרים ואומרים: וכי מפני ששוטה זה עושה שלא כהוגן, אנו נאבד שבועתנו?!" (עבודה זרה נ“ה ע”א).

שיחותיו של רבי עקיבא עם טורנוס רופוס נתקיימו תדירות גם בנוכחות אחרים, ומכיוון שכמעט מכולן יצא רבי עקיבא כמנצח, הרי מסתבר, שגם זה היה אחד הגורמים לכך, שהידידות שביניהם שארכה זמן רב, נתערערה לאט־לאט ורופוס היה רוחש לו שנאה. פעם אחת – מסופר באגדה – "בא (טורנוס רופוס) לביתו ופניו זועפים. אמרה לו אשתו: מפני מה פניך זועפים? אמר לה: מפני רבי עקיבא, שמקנתר אותי בכל יום בדברים. אמרה לו: תן לי רשות ואני אכשילנו. – שהיתה יפת תואר ביותר. – נתו לה רשות ונתקשטה והלכה אצל רבי עקיבא. כשראה רבי עקיבא אותה, רקק, שחק ובכה. אמרה לו: מה הם שלשה דברים הללו: אמר לה: שניים אפרש, שלישי לא אפרש: רקקתי – על שבאת מטיפה סרוחה. בכיתי – על יופי זה שיבלה בארץ; ומה ששחק לא פירש. והוא שחק, שצפה ברוח הקודש, שעתידה להתגייר ולהינשא לו. אמרה לו: כלום יש תשובה?

אמר לה: הן. הלכה ונתגיירה ונשאה לו (אחר מותו של בעלה) והכניסה לו ממון הרבה". (ע' י‘; נדרים נ’ ברש"י).

מלבד הרכוש שרבי עקיבא קיבל מחותנו “כלבא שבוע”, התעשר עוד מכמה גורמים אחרים, וביניהם מאלמנתו של טורנוס רופוס, כפי שסיפרנו, וגם מגבירה רומית אחת – אך הכל שימש לו מעשי־צדקה לתלמידי־חכמים עניים.


ה

על חדוות־החיים ומידת הבטחון שהיתה נסוכה בבעל־תריסין כביר־רוח זה, מסופר הרבה. שום משבר, לא פרטי ולא לאומי לא הביאו לידי יאוש ואפילו לא לידי עצבות. וסמלית היא לו תשובתו על שאלתו של חברו רבן גמליאל: איך ניצל מטביעה אחרי שהספינה שבה נסע, נשברה. כששאל אותו רבן גמליאל: מי העלך (על היבשה)? ענה: “דף של ספינה נזדמן לי, וכל גל וגל שבא עלי, נעניתי לו ראשי” – תקופתו המלאה אנדרלמוסיות, יסורים מידי הרומיים וגזירות על גבי גזירות, נתנה לו די הזדמנויות למרה שחורה, אך הוא נענה בראשו לכל גל וגל ולא נתן גם לחבריו ליפול ברוחם. ולא פעם היה עונה בהלצה של איפכא־מסתברא עליז על דברי הקינה של חבריו. “הם בוכין והוא מצחק” – הוא החרוז החוזר באגדה עליו.

“רבן גמליאל ורבי אליעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא היו מהלכים בדרך ושמעו קול המונה של רומי מפלטיה ק”כ מיל, והתחילו בוכים – ורבי עקיבא מצחק, אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? – אמר להם: ואתם מפני מה אתם בוכים? – אמרו לו: כושים הללו שמשתחווים לעצבים ומקטרים לעכו“ם יושבים בטח והשקט, ואנו בית הדום רגלי אלוהינו שרוף באש ולא נבכה? – אמר להם: לכך אני מצחק: ומה לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה (אם הם יושבים לבטח, הרי אנו ודאי שנשוב וניגאל ונזכה לחיי חירות” (מכות כ"ד). "שוב פעם אחת היו עולים לירושלים, כיוון שהגיעו להר הצופים, קרעו בגדיהם, כיוון שהגיעו להר הבית, ראו שועל יוצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הם בוכים ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו: מפני מה את מצחק: אמר להם: מפני מה אתם בוכים?

אמרו לו: מקום שכתוב בו ‘והזר הקרב יומת’ ועכשיו שועלים הילכו בו ולא נבכה? – אמר להם: לכך אני מצחק, דכתוב: ‘ואעידה לי היום עדים נאמנים, את אוריה הכוהן ואת זכריה בן יברכיהו’, וכי מה ענין אוריה אצל זכריה, אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני? אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. באוריה כתוב ‘לכן בגללכם ציון שדה תיחרש’, בזכריה כתוב ‘עוד יישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים’ – עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה, הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה ‘ירושלים לעיים תהיה’, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת!" אמרו לו: “עקיבא, ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו!” (שם). והנה – במה גדול כוחו ורוחו של רבי עקיבא: הוא, האופטימיסטון, המחייך על טראגידיית האומה בבטחון דתי כזה באלהיו, שיביא את הגאולה – לא היה יושב כחובש בית־המדרש בחיבוק ידים ובמנוחת נפש, את חבריו היה מנחם ומשקיט ומרגיע לגרש מלבם את היאוש, בעוד שהוא עצמו לא היה נשקף על המאורעות מבין כתלי בית־המדרש, אלא היה מלוום כל הזמן לכל פרטיהם ומחכה ואורב למעשי האויב בשנותיו האחרונות תחת עולו של קיסר אדריאנוס, בדומה לארי האומד נפשו לקפיצה על טרפו בשעת־הכושר. נבואתו של חגי: “עוד אחת מעט היא ואני מרעיש את השמים ואת הארץ ־ ־ ומלאתי את הבית הזה כבוד אמר ה' צבאות” היתה מדרבנת אותו משב־ואל־תעשה לקום־ועשה. וכך מוצאים אנו אותו פתאום עומד בראש המורדים לימינו של בן־כוזיבא, שבהכריזו עליו, ‘דרך כוכב מיעקב’ הפך שמו לבר־כוכבא – לתמהונם של חבריו יריביו בהלכה רבי יהושע בן חנניה ורבי יוחנן בן תורתא, שאמר לו: “עקיבא, יעלו עשבים בלחייך ועדיין (משיח) אינו בא!” (איכה רבה פ' בילע ה').


באיזו מידה היה רבי עקיבא משתתף בפועל במרד בר־כוכבא, לא ידוע לנו.

הרמב"ם אומר אותו לנושא כליו של בר־כוכבא (מישנה תורה, הלכ' מלכים פ' י"א), וסופו מוכיח על תחילתו: נשמתו יצאה ביסורי־זוועה בידי הרומיים כמורד במלכותם – ואף על פי שתולים את גזר־דינו בזה, שעבר על גזירתו של אדריאנוס והרביץ תורה ברבים, הרי מסתבר שגם תורה זו לא היתה אלא דרושיו בדברי הנביאים, המנבאים לגאולת־ישראל ולהשמדתה של ממשלת־הזדון מעל פני האדמה.


על מותו המחריד מספרת האגדה: "שנו רבותינו: פעם אחת גזרה מלכות (אדריאנוס) שלא יעסקו בתורה (הוא כבר עמד על כך, שכמעט כל לימוד התורה, אינו אלא קשר־מחתרת נגד שלטונו). בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל הקלות ברבים ועוסק בתורה.

אמר לו: עקיבא, אי אתה מתיירא מפני המלכות? – אמר לו: אתה פפוס, שאומרים עליך חכם אתה, אי אתה אלא טיפש! אמשול לך משל, למה הדבר דומה? לשועל שהיה מהלך על שפת הנהר וראה דגים שהיו רצים לכאן ולכאן. אמר להם: מפני מה אתם בורחים? אמרו לו: מפני הרשתות והמכמורות שמביאים עלינו בני־אדם. אמר להם:

רצונכם שתעלו ליבשה ונדור אני ואתם כדרך שדרו אבותי ואבותיכם? אמרו לו: אתה הוא, שאומרים עליך פיקח שבחיות, אי אתה אלא טיפש! ומה במקום חיותנו אנו מתייראים, במקום מיתתנו לא כל שכן? – ואף אנו כך: בזמן שאנו עוסקים בתורה, שכתוב בה ‘כי היא חייך ואורך ימיך’, אנו מתייראים, אם אנו פוסקים מדברי תורה – על אחת כמה וכמה".

“אמרו: לא היה ימים מועטים עד שתפסוהו לרבי עקיבא וחבשוהו בבית־האסורים. ותפסו לפפוס בן יהודה וחבשוהו אצלו. אמר לו: פפוס, מי הביאך לכאן? אמר לו: אשריך רבי עקיבא, שנתפסת על דברי תורה, ואוי לו לפפוס, שנתפס על דברים בטלים!”


בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה, זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות ברזל, והיה מתכוון לקבל עליו עול מלכות שמים באהבה. אמרו לו תלמידיו: רבנו, עד כאן? (עד כדי־כך, ביסורי מוות כאלה אתה קורא שמע?!)

אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה: ‘ואהבת את ה’ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך' – ואף אילו הוא נוטל נשמתך. אמרתי: מתי יבוא (פסוק זה) לידי ואקיימנו? ועכשיו שבא לידי – לא אקיימנו?

והיה מאריך ב“אחד” עד שיצאה נשמתו ב“אחד”.

יצאה בת־קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא, שיצאה נשמתך ב“אחד”!

אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, זו תורה וזו שכרה? ־ ־ יצאה בת־קול ואמרה: “אשריך רבי עקיבא, שאתה מזומן לחיי עולם הבא!” (ברכות ס“א ע”ב).


על מידת סמכותו של רבי עקיבא ודבריו המכריעים בהלכות ותקנות בעיני בני דורו, חבריו ותלמידיו ומתנגדיו כאחד, מעידה הסצינה הבאה בהיותו בבית האסורים:

התגלע וויכוח בבית המדרש על בעיה אחת בענין חליצה – ולא הגיעו לידי הכרעה. מה עשה רבי יוחנן הסנדלר? עשה עצמו רוכל המוכר כל מיני סידקית והתהלך לפני בית האסורים ומכריז: "מי מבקש מחטים? מי רוצה לקנות צנורים (מחטי סריגה? וכו' ובינתיים הכניס בהכרזתו את הבעיה) “חלצה בינו לבינה מהו?” הציץ רבי עקיבא מן החלון וענה: “כושים (פלכי אריגה) יש לך? – כשר!” (ירושלמי יבמות פ' י"ב הל' ה').


חייו של ענק־רוח זה מלאים אגדות מופלגות, אך כולן מיוסדות על מציאות מידותיו, תכונותיו ומעשיו המופלאים – החל מהיותו רועה צאן ועם הארץ שונא לתלמידי־חכמים, ואילך באהבת בת־העשרים, בתו של בעליו אליו, שאביה מנדה אותה מביתו בגלל החלטתו למלא את מבוקשת ארוסתו ללכת וללמוד, שיבתו אחרי שתים עשרה שנות לימודים עם גדוד גדול של אלפי תלמידיו, עלותו לגדולה שאין דוגמתה, עד שהעלוהו בחשיבותו על משה רבנו – ולבסוף: מיתתו האיומה כמורד, שנשמתו יצאה בשירת “שמע ישראל” ־ ־ מסכת־סידור מופלאה, ארוגה רומאנטיקה הרואית וזוועה משגיבה כאחת.

“משמת רבי עקיבא, בטל כבוד התורה, בטלו זרעות־תורה ונסתתמו מעיינות החכמה”, (סוטה מ“ט ע”א וב').


 

רַבִּי מֵאִיר

א

רבי מאיר, או בשמו הארמי נהוראי, היה האיש, שהשכינה הישראלית ילדתו להיות למאורו של ישראל אחרי החורבן והשממה הנוראה, שמלחמת אדריאנוס עשתה בארץ. על ימי נעוריו שוכן ערפל, וכל מה שידוע לנו הוא שמוצאו מנירון קיסר, שלפי אגדת התנאים נמלט לארץ ישראל והתגייר ויצא ממנו רבי מאיר (גיטין נ“ו ע”א).

כן ידוע לנו, שבימי נעוריו היה תלמידו של רבי ישמעאל בן אלישע (עירובין י“ג ע”א) ואחרי כן של רבי עקיבא, שנתן לו סמיכה, אך לא קיבלו אותו לפי שהיה צעיר מדי. (סנהדרין י“ד ע”א). ומשערים, שמאורע זה הביא אותו לידי מימרתו הידועה: “אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו, יש קנקן חדש מלא (יין) ישן, וישן שאפילו חדש אין בו” (אבות ד' כ"ז).


גזירותיו של אדריאנוס אילצו אותו וחמשת חבריו מבית מדרשו של רבי עקיבא לברוח לבבל; אך קודם לכן סמך אותם להוראה יהודה בן בבא: “ברם זכור אותו האיש לטוב ורבי יהודה בן בבא שמו, שאלמלא הוא, נשתכחו דיני קנסות מישראל, שגזרה מלכות (רומי) גזירה, שכל הסומך ייהרג וכל הנסמך ייהרג ועיר שסומכים בה תיחרב ותחום שסומכים בו ייעקר. מה עשה רבי יהודה בן בבא? הלך וישב בין שני הרים גדולים, בין אושא לשפרעם וסמך שם חמשה זקנים: רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע. כיוון שהכירו בהם אויבים, אמר להם: בני, רוצו! אמרו לו: רבי, ואתה מה תהא עליך? אמר להם: הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכים. אמרו: לא זזו (אנשי אדריאנוס) משם עד שנעצו לגופו שלש מאות לוליינות של ברזל ועשאוהו לגופו ככברה” (עבודה זרה ח' ע"א).

ולא חזרו מבבל, רבי מאיר וחבריו, אלא אחרי מותו של אדריאנוס, כשהרדיפה בוטלה על ידי טיטוס אורליוס, שהיה מכבד את רבי יהודה הנשיא עד כדי הערצת תלמיד לרבו.

שבי ציון אלה ויחד אתם עוד כמה חכמים נתכנסו באושא מקום שעוד לפני מרד בר־כוכבא היתה הסנהדרין יושבת בו – כדי להתייעץ על הדרכים והאמצעים, איך לרפא את פצעי־העם האנושים ולחזק את רוחו הנכאה. באסיפה זו נבחר רבי מאיר, על ידי רבן שמעון בן גמליאל השני וסגנו רבי נתן, לחבר־יועץ בסנהדרין המחודשת, שעיקר תפקידו היה להעמיד דיני־קנסות על תיקונם ואת ההלכות על אמיתותן.

תפקיד זה היה כעין תואר־כבוד, שלא נתנו החכמים אלא לגדול בתורה. וכמו רבו רבי עקיבא היה אוהב גם הוא את הפילפול החריף בחקר ההלכה והיה מעמיק חקר בהלכות שקבע רבו הגדול. “מאמר מורגל היה בפיו של רבי מאיר: (בשם הקב"ה) למוד בכל לבבך ובכל נפשך לדעת את דרכי ולשקוד על דלתי תורתי. נצור תורתי בלבך ונגד עיניך תהא יראתי. שמור פיך מכל חטא וטהר וקדש עצמך מכל אשמה ועוון, ואני אהיה עמך בכל מקום.” (ברכות י“ז ע”א).

באיזו מידה מופלגת היה צאצא זה של נירון קיסר מסור לתורת ישראל וחכמתו ועולמו המוסרי, אפשר ללמוד מאחד הפתגמים שלו, שהוא כולו שירה פילוסופית: “רבי מאיר אומר: כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו: נקרא רע, אהוב אוהב את המקום, אוהב את הבריות ומלבשתו ענווה ויראה ומכשרתו להיות צדיק חסיד ישר ונאמן, ומרחקתו מן החטא ומקרבתו לידי זכות, ונהנים ממנו עצה ותושיה, בינה וגבורה ־ ־ ונותנת לו מלכות וממשלה וחיקור דין, ומגלים לו רזי תורה, ונעשה כמעין שאינו פוסק וכנהר שמתגבר והולך, והווה צנוע וארך־רוח ומוחל על עלבונו ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים!” (אבות ו' א').

וכתורתו כן מעשיו. הוא היה מסתפק בשכר פעוט בעד עבודתו יגיע כפיו. "רבי מאיר היה לבלר (סופר מעתיק) טוב ומובחר והיה יגע ומשתכר שלושה סלעים בשבוע, והיה אוכל ושותה באחד, מתלבש באחד, ומפרנס בשלישי תלמידי חכמים.

אמרו לו תלמידיו: רבנו, בניך מה יהא עליהם? אמר להם: אם יהיו צדיקים יהא להם, כמו שאמר דויד: ‘לא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם’, ואם לאו – מה אני מניח את שלי לאויבי המקום?" (קוהלת רבה ס' ב').

מעניינת היא מימרתו: “אפילו נכרי ועוסק בתורה הוא ככהן גדול”, (ב“ק ל”ח ע"א), אך "הלומד תורה ואינה מלמדה, זה הוא ‘דבר ה’ בזה' " (סנהדרין צ“ט ע”א). לשם הפצת תורה ברבים, היה דורש בלילות שבת בקהל עם. על אחת ההרצאות הללו מסופר מקרה מלא ענין:

"רבי מאיר היה יושב ודורש בליל שבת בבית־הכנסת של חמת. היתה שם אשה אחת עומדת ושומעת את דרשתו. פעם אחת האריך רבי מאיר בדרשתו, המתינה עד שסיים. כשבאה לביתה מצאה הנר כבה. אמר לה בעלה: היכן היית עד עכשיו? אמרה לו: שומעת הייתי בדרשת דורש, והיה אותו איש ליצן, אמר לה: כך וכך (נשבעתי), אין את נכנסת לבית עד שתלכי ותרוקי בפניו של הדורש! – יצאה מביתה, ישבה (מחוץ לבית) שבת ראשונה, שניה, שלישית. אמרו לה שכנותיה: עדיין שרויים אתם בכעס? נבוא עמך אל הדרשן. – כיוון שראה אותן רבי מאיר, צפה ברוח הקודש, עשה עצמו חושש בעיניו, אמר: כלום יש ביניכן אשה חכמה ללחוש לעין?

אמרו לה שכנותיה: לכי את, לחשי לו ורקקי בתוך עינו ותהי מותרת לבעלך! הלכה, וכיוון שישבה לפניו, היתה מתייראה מפניו. אמרה לו: רבי, אין אני יודעת ללחוש לעין. אמר לה: אף על פי כן רוקי בפני שבע פעמים ואתרפא. עשתה כך. אמר לה: לכי אמרי לבעלך: אתה אמרת פעם אחת, ואני רקקתי שבע פעמים!

אמרו לו תלמידיו: רבי, כך מבזים את התורה?! אילו אמרת לנו, לא היינו מביאים אותו ומלקין אותו על העמוד והוא מתרצה ומתפייס לאשתו? אמר להם: לא יהא כבוד מאיר גדול מכבוד קונו (הקב"ה), ומה אם שם הקדוש שנכתב בקדושה, אמר הכתוב, שיימחה על המים בשביל שלום בין איש לאשתו (מים המאררים שמשקים בהם את הסוטה אחרי שמחקו בהם את השם המפורש) – וכבוד מאיר לא כל שכן?" (ירוש' סוטה פ“א, ה”ד).


ב

אחת ממידותיו הראשיות היתה אהבת השלום בין הבריות. פעם אחת נודע לו, שהשטן מתגרה בשני בני אדם, שהיו קודם לכן ידידים זה עם זה. "נזדמן רבי מאיר אצלם, עיכבם (מלהתקוטט) שלושה ערבי שבתות עד שנעשה שלום ביניהם. שמע רבי מאיר, שהשטן צווח: ‘וי, שהוציאני רבי מאיר מביתי!’ " (גיטין נ“ז ע”א).


אופייני הדבר בזה, שהמריבה היתה בעיני חכמינו ז"ל תופעה חולנית, כאילו איזה שטן נכנס במריבים ביניהם ומשתלט על רוחם. והסיפור מתלוצץ בשטן, שיצא וידיו על ראשו ומיילל על שגרשוהו ממקום משכנו הנעים!


כמו רבי עקיבא רבו, היה גם הוא חוזר על המימרה האופטימיסטית: “כל מה שעושה הקב”ה, לטובתנו עושה". ואחד הדרושים המפורסמים שלו הוא על הפסוק “וירא אלהים והנה טוב מאוד”; בפנקסו מצאו את משחק המלים במקום “טוב מאוד” “טוב מות” (כפי שמבטאים את שני המלים ברהיטה). – (בראשית רבה פ"ט). בכלל היה אוהב להשתמש במישחק אותיות ומלים. כן מצאו אצלו כתוב: “ויעש ה' לאדם ולאשתו כתנות אור” (במקום עור), כלומר, לפני החטא היו לבושים כתנות אור, ואחר החטא הפך האור לעור (ברא' רבה כ'). את הפסוק “ובני דן חושים”, שהוא מוזר, תיקן: “ובן דן חושים”. (שם צ"ד); ובמקום הפסוק “משא דומה”, כתב “משא רומא”, (כלומר, הנבואה הרעה של הנביא מוסבת על רומי הרשעה) (ירוש' תענית פ“א, ה”א).


אך בהשקפתו בעין שקטה ומרגיעה על המוות חיזקה אותו אשתו ברוריה, שהיתה מפורסמת בחכמתה והרבה אגדות סופרו עליה. "מעשה ברבי מאיר שהיה יושב ודרש בבית־המדרש במנחה בשבת, ומתו שני בניו.

מה עשתה אמם? הניחה שניהם על המיטה ופרשה עליהם סדין. במוצאי־שבת בא רבי מאיר מבית המדרש לביתו, אמר לה: היכן שני בני? אמרה לו: לבית המדרש הלכו. אמר לה: צפיתי בבית־המדרש ולא ראיתים. נתנה לו כוס של הבדלה והבדיל. חזר ואמר לה: היכן שני בני? אמרה לו: הלכו למקום פלוני ועכשיו הם באים. הקריבה לפניו לאכול. ואחר שאכל אמרה לו: רבי שאלה אחת יש לי לשאול. אמר לה: אמרי שאלתך. אמרה לו: רבי, קודם היום (אתמול) בא אדם אחד ונתן לי פקדון, ועכשיו בא ליטול אותו. – האחזיר לו או לאו? אמר לה: בתי, מי שיש לו פקדון, צריך להחזיר. אמרה לו: חוץ מדעתך (בלי ידיעתך) לא הייתי מחזירה אותו. – מה עשתה? תפסה אותו בידו והעלתו לחדר והקריבה אותו למיטה. נטלה הסדין מעליהם וראה שניהם מתים מונחים על המיטה. התחיל בוכה ואומר: בני, בני, רבותי, רבותי, בני בדרך־ארץ, ורבותי שהיו מאירים עיני בתורתם!

באותה שעה אמרה לו: רבי, לא כך אמרת לי, שאנו צריכים להחזיר פקדון (לבעליו)? – כך ‘ה’ נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך!' " (מדרש משלי ל"א).


אשה מופלאה זו, שהיתה בתו של רבי חנינא בן תרדיון (אחד מעשרת הרוגי מלכות), היתה לומדת וגם מתווכחת בהלכות עם אביה ואחר־כך עם בעלה – ופעמיים אפילו קבעו שהלכה כמותה. ועל יד חידודה וחריפות שכלה היתה מחוננת גם במידת הרחמים וטוב לב.

“בשכונתו של רבי מאיר היו בריונים (אנשים רשעים) והיו מצערים אותו הרבה. התפלל עליהם רבי מאיר שימותו. אמרה לו ברוריה אשתו: מה דעתך? המשום שנאמר ‘ימותו חטאים מן הארץ’? וכי כתוב ‘חוטאים’? חטאים כתוב; ועוד רד אל סוף הפסוק: ‘ורשעים עוד אינם’, כיוון שיתמו חטאים – ורשעים עוד אינם! אלא בקש עליהם רחמים שיחזרו בתשובה, ולא יהיו עוד רשעים!” (ברכות י' ע"א).


ר' יוסי הגלילי, שהיה איש חוזה וטרוד תמיד בהרהוריו, נזהר בלהרבות שיחה עם אשה (לפי אזהרת רבי יוסי בן יוחנן איש ירושלים) ברוריה הביטה בזה ברוח בדוחה וכנראה שחיכתה להזדמנות ללגלג קצת. פעם פנה אליה רבי יוסי הגלילי ושאלה: “באיזה דרך נלך לעיר לוד?” – אמרה לו: גלילי שוטה, לא כך אמרו חכמים ‘אל תרבה שיחה עם האשה’? היה לך לומר: ‘באיזה ללוד’? –


עד כמה הוקירוהו בני דורו אפשר ללמוד מתוך מימרתו הבדוחה אך מעריצה ביותר של תלמידו רבי שמעון בן אלעזר: “משרת רבי מאיר הייתי בברחי שנית – ומקלו של רבי מאיר היה בידי – והוא היה מלמדני דעת!” (ירושלמי נדרים פ' ט').


עם כל שקידתו המופתית של רבי מאיר בלימודים ובהוראה, לא משך ידו גם מדברי משל ומליצה כאמצעי רב־השפעה ללקח מוסר על יסוד פסוקי התורה. משליו של רבי מאיר עברו לחוץ מגבולות הארץ אל המערב ולא אחד מהם הופיע שם בשמם של אחרים או בלי שם מחבר כלל, והם רווחים עד היום הזה ביחוד בספרות הילדים והנוער בעולם.

"אמר רבי יוחנן: שלש מאות משלי שועלים היו לו לרבי מאיר ־ ־ " "מעשה בשועל שאמר לזאב: בוא עמי ואראך מקום לאכול ולשבוע. באו אל הבאר ועל שפתה מוטל עץ והחבל מונח עליו. ובשני ראשי החבל שני דליים קשורים.

נכנס השועל בדלי העליון והכביד וירד למטה, והדלי התחתון עלה. אמר לו הזאב: למה אתה נכנס לשם? אמר לו: יש כאן בשר וגבינה לאכול ולשבוע. – והראה לו דמות הלבנה במים כדמות עיגול כמין גבינה עגולה. אמר לו הזאב: אני איך ארד? אמר לו: היכנס אתה בדלי העליון. נכנס והכביד וירד, והדלי שהשועל בו, עלה. אמר לו הזאב: איך אני עולה? אמר לו: ‘צדיק מצרה נחלץ ויבוא רשע תחתיו’: לא כך נאמר: ‘מאזני צדיק, אבני צדק’?" (סנה' ל“ח־ל”ט).


ג

אחת מפרשות־חייו המסוכסכות ביותר היה יחסו אל רבו אלישע בן אבויה, אחד מגדולי הדור, ממעריציו הגדולים של רבי עקיבא, שנתפקר מחמת שמצא סתירות בתורת משה. הוא היה אחד מאלה “שנכנסו לפרדס” ונכשלו (ראה למעלה: רבי עקיבא). עד שהחכמים לא רצו להזכיר את שמו וקראו לו בשם “אחר”.

על אחד הסתירות הללו, שמצא, מספרת האגדה:

“ומה ראה אחר שיצא לתרבות רעה? אמרו: פעם אחת היה יושב ושונה בבקעת גינוסר וראה אדם אחד שעלה לראש הדקל בשבת ונטל (מתוך קן־צפור) את האם על הבנים – וירד בשלום. ובמוצאי שבת ראה אדם אחד עלה לראש הדקל ונטל הבנים ושילח את האם (כפי המצווה בתורה) וירד – והכישו נחש ומת. אמר: נאמר ‘שלח תשלח את האם, ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים’ – היכן טובו של זה והיכן אריכות ימים שלו?” (חולין, בסוף).

וגירסא אחרת אומרת, שראה את לשונו של רבי חוצפית המתורגמן (החתוכה בידי הרומיים, שהרגו אותו בין שאר הרוגי המלכות) נגררת בפי חזיר. אמר: פה שהפיק מרגליות, ילחך עפר?! יצא וחטא. (שם).

אין זה בעצם אלא אותה הבעיה העתיקה של “צדיק ורע לו, רשע וטוב לו”, המסומלת כאן בשתי הדוגמאות הללו. ולא אלישע בן אבויה היה היחידי, שבעיה זו היתה מטרידה אותו, אלא שאחרים לא נפגעו בה כמוהו ומצאו צידוק הדין בדבר, כגון רבי יעקב, שדרש: ‘למען יאריכון ימיך’ – בעולם הבא.

והנה “אחר” זה, שגם אחרי התפקרותו היה מלמד תורה, ורבנו הקדוש גם הכניס אותו במסכת אבות (אבות פ“ד כ”ה), קשה היה לתלמידו רבי מאיר להיפרד ממנו ולא לשאוב מחכמתו כמקודם.

"רבי מאיר היה יושב ודורש בבית־המדרש בטבריה, והיה אלישע רבו מטייל ברחוב כשהוא רוכב על סוסו בשבת. באו ואמרו לרבי מאיר: הרי אלישע רבך בא ומטייל ברחוב. – הפסיק דרשתו ויצא אליו. אמר לו אלישע: מה היית דורש היום? –

אמר לו: ‘וה’ ברך את אחרית איוב מראשיתו.' –

אמר לו: ומה אמרת בו? –

אמר לו: ‘ויוסף ה’ את כל אשר לאיוב ומישנה', שכפל לו את ממונו. –

אמר לו: ‘חבל על האובדים ואינם נמצאים’. עקיבא רבך לא היה אומר כך, אלא ‘וה’ ברך את אחרית איוב מראשיתו' בזכות מצוות ומעשים טובים שהיו בידו מראשיתו. – ומה הייתה דורש שוב?

אמר לו: ‘טוב אחרית דבר מראשיתו’. –

אמר לו: ומה אמרת בו? –

אמר לו: 'יש לך אדם שעשה סחורה בנערותו והפסיד, ובזקנתו – ונשתכר, (כלומר: יש לך אדם שלמד תורה בנערותו ושכחה, ובזקנתו – וקיימה). –

אמר לו: חבל על האובדים ואינם נמצאים, עקיבא רבך לא היה דורש כך, אלא ‘טוב אחרית דבר מראשיתו’ בזמן שהוא טוב מראשיתו. ובי היה מעשה: אבויה אבי מגדולי ירושלים היה. כשבא, למהלני (למול אותי) קרא לכל גדולי ירושלים וקרא לרבי אליעזר ורבי יהושע עמהם. כשאכלו ושתו התחילו מטפחים ומרקדים, אלו אומרים מזמורים ואלו אומרים אלפיביתים (שירי יוון על פי אלף־בית – אקרוסטיכונים).

אמר רבי אליעזר לרבי יהושע: אלו עוסקים בשלהם, ואנו אי־עוסקים בשלנו?! ישבו והתחילו בתורה, ומן התורה לנביאים, ומן הנביאים לכתובים, וירדה אש מן השמים והקיפה אותם, אמר להם אבויה אבי: רבותי, מה באתם לשרוף את ביתי עלי?! אמרו לו: חס ושלום, אלא יושבים אנו וחורזים בדברי תורה! והיו הדברים שמחים כנתינתם מסיני, והיתה האש מלחכת אותם כלחיכתה מסיני, שעיקר נתינתם מסיני לא ניתנו אלא באש – ‘וההר בוער באש עד לב השמים’! – אמר להם אבויה אבי: הואיל וכך גדול כוחה של תורה – הבן הזה, אם יתקיים לי, הריני מפרישו לתורה! ולפי שלא היתה כוונת מחשבתו לשם שמים, לא נתקיימה בו תורתו ־ ־ ומה היית דורש שוב? –

‘גם את זה לעומת זה עשה אלהים’.

אמר לו: ומה אמרת בו?

אמרלו: כל מה שברא הקב"ה בעולמו, ברא כנגדו: ברא הרים – ברא גבעות, ברא ימים – ברא נהרות.

אמר לו: עקיבא רבך לא היה כך, אלא: ברא צדיקים – ברא רשעים, ברא גן־עדן – ברא גיהינום. כל אחד ואחד יש לו שני חלקים, אחד בגן עדן ואחד בגיהינום.

זכה הצדיק, נוטל חלקו וחלק חברו בגן־עדן. נתחייב רשע, נוטל חלקו וחלק חברו בגיהינום. – ומה היית דורש שוב?

־ ‘לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז’. אמר לו: ומה אמרת בו?

אמר לו: אלו דברי תורה, שקשה לקנותם ככלי זהב ופז ונוחים לאבדם ככלי זכוכית.

אמר לו: האלוהים! אפילו ככלי חרס! אבל עקיבא רבך לא היה אומר כך, אלא: מה כלי זהב וכלי זכוכית הללו, אף על פי שנשברו יש להם תקנה, כך תלמיד חכם, אף על פי שסרח (שחטא) יש לו תקנה ־ ־

אמר לו רבי מאיר: אף אתה חזור בך!

אמר לו: איני יכול.

אמר לו: למה? אמר לו: רוכב הייתי על סוס ומטייל אחורי בית־המדרש ביום הכיפורים שחל להיות בשבת, ושמעתי בת־קול מפוצצת ואומרת: ‘שובו בנים שובבים’. שובו אלי ואשובה אליכם – חוץ מאחד, שידע כוחי ומרד בי".

כיוון שהגיעו לתחום־שבת, אמר לו אלישע: מאיר, חזור, שכבר שערתי בעקבות סוסי – עד כאן תחום שבת.

אמר לו: ואף אתה חזור בך.

אמר לו: ולא כבר אמרתי לך: שמעתי מאחורי הפרגוד: ‘שובו בנים שובבים, חוץ מאחר’?

תפסו רבי מאיר והכניסו לבית המדרש. אמר אלישע לתינוק: פסוק לי פסוקך. אמר לו: ‘אין שלום אמר ה’ לרשעים'.

הכניסוֹ לבית־כנסת אחר. אמר לו לתינוק: פסוק לי פסוקך. אמר לו: “כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך בורית, נכתם עוונך לפני”.

הכניסו לבית־כנסת אחר. אמר לו לתינוק: פסוק לי פסוקך. אמר לו: ‘ואת שדודה מה תעשי? כי תלבשי שני כי תעדי עדי־זהב, כי תקרעי בפוך עיניך – לשוא תתייפי – נפשך יבקשו’.

וכך הכניסוֹ לשלשה עשר בתי־כנסיות וכל התינוקות פסקו לו מעין זה לרעה.

כשאמר לאחרון: פסוק לי פסוקך – אמר לו: ‘ולרשע אמר אלהים, מה לך לספר חוקי?’ אותו תינוק מגמגם בלשונו היה ונשמע כאילו אמר: ‘ולאלישע אמר אלהים’ ־ ־ אמר אלישע: אילו היה סכין בידי, קרעתיו!" (חגיגה ט"ו).

"אמרו עליו על ‘אחר’: כשהיה נכנס לבית־הוועד ורואה תינוקות וספרים לפניהם, היה אומר: מה הללו יושבים ועוסקים כאן? אומנותו של זה בנאי, אומנותו של זה נגר, אומנותו של זה צייר, אומנותו של זה חייט!

וכיוון שהיו שומעים כן, היו מניחים ספריהם והולכים להם" (שם).

על זה אמרו החכמים עליו “מקצץ בנטיעות”, כלומר מגדע את שתילי־ישראל, הילדים העוסקים בתורה.

“עוד אמרו עליו אל אחר, שזמר יוני לא פסק מפיו ובשעה שהיה קם בבית המדרש, הרבה ספרי מינים נושרים לו מחיקו” (שם).

"לאחר ימים חלה אלישע בן אבויה. באו ואמרו לרבי מאיר: אלישע, רבך חולה. הלך אצלו, אמר לו: חזור בך.

אמר לו: ועד כאן מקבלים? (אחרי כל מה שחטאתי?).

אמר לו: ולא נאמר ‘תשב אנוש עד דכא’ – עד דכדוכה של נפש (עד שהנפש נשברת מיסורים).

באותה שעה בכה אלישע בן אבויה ומת.

־ ־פרש עליו (רבי מאיר) טליתו ואמר לו: ליני הלילה, והיה בבוקר – אם יגאלך טוב, יגאל, ואם לא יחפוץ לגאלך, וגאלתיך אנכי ־ ־ חי ה' שכבי עד הבוקר" (שם).

כמה אהבה ורחמים והערצה בפסוק זה, כשרבי מאיר משתמש בו במקום קינה על רבו הגדול שהכל פרשו ממנו!

ומובן מאליו, שקשה היה לסלוח לו לתלמיד את נאמנותו לאדם. שפרש מן היהדות, “קיצץ בנטיעות”, “ושזמר יווני לא פסק מפיו”. אך לבסוף אמרו עליו: “רבי מאיר רמון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק והקב”ה אומר הלכות בשמו: ‘מאיר בני אומר ־ ־’ ". (שם).


ד

פרשה זו בחייו, שמורו ורבו הנערץ פרש מעמו, טבעה בו את חותמו לכל ימי חייו וכמה מקביעותיו מושפעים מיחסו זה לרבו. כשרבי יהודה דורש את הפסוק “בנים אתם לה' אלוהיכם” בתנאי, שישראל עושים רצונו של מקום, ואם לא אינם קרויים בנים, חולק עליו רבי מאיר ואומר: בין כך ובין כך אתם קרויים בנים, שכן גם ירמיהו הנביא אומר: “בנים עצלים המה”, וגם משה רבנו: “בנים לא אמון בם”, וגם ישעיה: “בנים משחיתים” (קידושין ל“ו ע”א). כי איך זה יתן לרבו שישללו ממנו את זכותו להיות בין בניו של הקב"ה?


וכשם שהערצתו את תורת־ישראל היא היא שקשרתו בנפש רבו, כך היה שונא ומבזה כל אדם, שיש לו אפשרות ללמוד ואינו לומד. “רבי מאיר אומר: כל המשיא בתו לעם־הארץ כאילו כופתה ומניחה לפני ארי, מה ארי דורס ואוכל ואין לו בושת פנים, אף עם הארץ מכה (את אשתו) ובא עליה ואין לו בושת פנים” (פסחים מ“ט ע”ב). בנוגע לתפילה היה רבי מאיר מציע, שהתפלה תהא קצרה, אך כולה כוונה עמוקה והסתמך על הפסוק שבקוהלת: “אל תבהל על פיך, ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלוהים ־ ־ על כן יהיו דבריך מעטים”. דמותו של רבי מאיר נשארה בלב עמו כאחד קדוש, עד שקראו לו וקוראים לו עד היום הזה “רבי מאיר בעל הנס”, כי די לו לאדם להזכיר שמו בצרה “אלהי מאיר ענני!” – ויתרחש לו נס. ועד היום הזה מחזיקים יהודים בכל רחבי התפוצות “קופסת רבי מאיר בעל הנס”, בה אוספים פרוטה לפרוטה בשביל עניי ארץ ישראל הלומדים כאן תורה.


 

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי

א

דמות מופלאה ותמוהה ביותר. כל חייו מלאים נסים ונפלאות, כגיבורה של אגדה בדויה מן הלב, ויחד עם זה שליט בעולם החוקים והמעשים, בעל השכלה למופת, אשר בפני מלכים יתייצב ברומי העוינת ומשפיע שם לטובת עמו ולבסוף נעשה אפוף מסתורין, ועל ידי ספר, שמצאו כמעט מאה שנה אחרי מותו ושמייחסים אותו לו, יוצר עולם עליון מופשט ומעשי כאחד, המשמש תקוות־עולם להוזים ולמצוקים, למחפשי אלהים ולצמאים לו ולנמלטים לאשליות כאחד, זהו “ספר־הזוהר הקדוש”.

ואדם זה, ־ אתה עומד ומשתומם, איך הוא מדבר על עצמו: בגאווה גלויה וסורטת, הצורמת ממש את האוזן ולא רק על עצמו, אלא גם על בנו אלעזר – שהיה שוטר־המלך התופס גנבים ופושעים ומוסרם לגרדום, ומצאו לנחוץ לציין שהיה אוכל הרבה וכוחו גדול (מדרש חזית פ' דין גלילי זהב). ויחד עם זה היה גדול מרבי (רבי יהודה הנשיא) בתורה ובמעשים טובים וכשרצה רבי לקחת את אלמנתו, סירבה מתוך פחיתות הכבוד לה ואמרה: “כלי שהשתמש בו קודש, אל ישתמש בו חול”.

על שנת הולדתו של רבי שמעון בן יוחאי ומקומה אין התלמוד מודיע לנו אף לא כדי השערה. רק זה ידוע לנו, שהיה חי במאה הראשונה אחרי חורבן הבית בארץ־ישראל ושכבר בימי נעוריו הקדיש את חייו לתורה ולחכמה. בתחילה אנו רואים אותו בין תלמידיו של רבן גמליאל השני, ואחרי פיטורו של רבן גמליאל מכהונתו – שכפי שכבר ידוע לנו, גרם לה רבי שמעון בן יוחאי בעקיפין (ראה: רבן גמליאל השני, ב) – נכנס עם רבי חנניה בן חכינאי לבית־מדרשו של רבי עקיבא בבני־ברק, שם נשאר שלוש עשרה שנה (ויקרא רבה פ' כ"ו). ואף על פי שאביו היה קרוב למלכות רומי (פסחים קי“ב ע”א), היה רבי שמעון, כעד רגיש לרדיפות והגזירות, שבני דורו היו נתונים להן, אויבם בנפש של הרומיים ושל כל פולחנם ותרבותם. וכשחברו רבי יהודה היה משבח פעם את מעשיהם היפים של הרומיים: “כמה נאים מעשיהם של אומה זו! תיקנו שווקים (רחובות), תיקנו גשרים, תיקנו מרחצאות”, שתק רבי יוסי, אך רבי שמעון בן יוחאי נענה ואמר: “כל מה שתיקנו, לא תיקנו אלא לצורך עצמם: תיקנו שווקים להושיב בהם זונות, מרחצאות – לעדן בהן עצמם, גשרים – ליטול מהם מכס”.

אך יהודה בן־גרים, שישב באותה חבורה, הלך וסיפר דבריהם למלכות. אמרו הרומים: יהודה שעילה – יתעלה, יוסי ששתק – יגלה לציפורי, שמעון שגינה – ייהרג.

הלך רבי שמעון ובנו ונתחבאו בבית־המדרש, כל יום היתה אשתו מביאה להם פת וכד של מים וסעדו. כשגברה הגזירה, אמר לבנו: נשים דעתן קלה עליהן, שמא יצערוה (אנשי המלכות) ותגלה את מקומנו. – הלכו והתחבאו במערה. נעשה נס ונברא להם עץ־חרוב ומעין־מים. כל היום עסקו בתורה: בזמן תפילה היו מתלבשים ומתעטפים ומתפללים, ואחרי־כן היו חוזרים ופושטים בגדיהם כדי שלא יבלו. ישבו שתים־עשרה שנה במערה. ־ ־ כשנודע להם שמת הקיסר ובטלה גזירתו, יצאו וראו בני אדם חורשים וזורעים, אמר רבי שמעון: מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה! – כל מקום שנתנו בו עיניהם מיד נשרף. יצאה בת־קול ואמרה להם: להחריב עולמי באתם? חזרו למערתכם!

חזרו וישבו שנים־עשר חודש, אמרו: משפט רשעים בגיהינום שני־עשר חודש. יצאה בת־קול ואמרה: צאו ממערתכם, יצאו וישבו על פתח המערה –– שמע רבי פנחס בן יאיר חתנו של רבי שמעון ויצא לקראתו.

הכניסהו לבית־המרחץ בטבריה והתחיל לנקותו ולטהרו. ראה פינחס סדקים בגופו (מחמת חיי־המערה הארוכים). התחיל בוכה, אמר: אוי לי שראיתיך בכך! אמר לו: אשריך שראיתני בכך: שלולא ראיתני בכך, לא מצאת בי כך (כמו שהנני: מלא תורה) (שבת ל“ג ע”ב).

יצא רבי שמעון לשוק וראה את יהודה בן־גרים, שהלשין עליו למלכות, אמר: עדיין יש לזה בעולם?! – נתן בו עיניו ועשאו גל של עצמות (שם).


ב

בינתים מת קיסר ורוס ובאו ימים טובים יותר לישראל – ורבי שמעון בן יוחאי רב־הנסיונות, שרב יהודה בן בבא הסמיך אותו עוד לפני בריחתו מיד אחרי מותו מות־קדושים של רבי עקיבא, היה למורה העם ומנהיגו. בדומה לרבי עקיבא רבו העדיף גם הוא את הלימוד הפילפולי בחקר התורה על ההלכה היבשה בלבד (ירושלמי ברכת פ"א ג'). ורק באחת היה סוטה מדרך לימודיו של רבי עקיבא:

שעם פירוש חוקי התורה התחקה תמיד על העילות שהניעו את המחוקק למתן החוקים: “רבי שמעון הוא הדרש טעמא דקרא” (הדורש את הטעם למקרא) (סנהדרין קט“ו ע”א). כך ביאר למשל גם את החוק “לא תחבול בגד אלמנה” או “ולא ירבה לו נשים” בנתנו טעם לאיסור, בניגוד לרבי יהודה “שאינו דורש את טעמה של המצוה” (שם).


בשקידתו להעמיד את המסורת הישנה על חזקת המלה הכתובה ולבדוק את החוקים על פי ערכם ותכליתם, דחה לא פעם את השקפת קודמיו ורבותיו ועמד על דעתו על יסוד הכללים שלו (שביעית ב' ג' ו' ט' ה'). “אמר רבי שמעון: ארבעה דברים היה רבי עקיבא דורש, ואני אין דורש כמותו” (ר“ה י”ח ע"ב). ופעם אמר לתלמידיו: בני, שנו מידותי, שמידותי תחומות (יותר) מתחומות מידותיו של רבי עקיבא" (גיטין ס“ז ע”א).

אופייניות להשקפת עולמו המוסרי הן פתגמיו הבאים: – שלש מתנות טובות נתן הקב“ה לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורים, אלו הן: תורה וארץ ישראל והעולם הבא” (ברכות ה' ע"א). – שלושה כתרים הם: כתר־תורה, כתר־כהונה וכתר־מלכות; וכתר שם טוב עולה על גביהן" (אבות ד' י"ז).

– שלושה דברים שקולים זה כזה, ואלו הן: ארץ ואדם ומטר (בראשית רבה י"ג), פירוש: בלי ארץ אין מטר, ובלי מטר אין ארץ, ואם אין שניהם, אין אדם. – נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש, ואל ילבין פני חברו ברבים. (ברכות מ“ג ע”ב).

– שלושה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו מזבחי מתים (אבות ג' ד').

מעשה ברבי שמעון בן יוחאי, שהיה מבקר את החולים ומצא אדם אחד שהיה תפוח ומוטל בחולי מעיים ואומר גידופין לפני הקב“ה, אמר לו: ריקה! היה לך לבקש רחמים על עצמך ואתה אומר גידופין? אמר לו (החולה): הקב”ה יסלקנו (את החולי) ממני ויניחנו עליך! – אמר רבי שמעון: יפה עשה לי הקב"ה על שהנחתי דברי תורה והייתי מתעסק בדברים בטלים. (אדר“נ מ”א א'), משום שתלמוד תורה שקול כנגד כל המצוות. על רבי שמעון בן יוחאי, היו אומרים, שתורתו היא אומנותו. איש לא התריע כל ימיו על ביטול תורה כמוהו – ובכל זאת הוא שאמר, שאין אדם יכול לעסוק בתורה כל הזמן, אלא אם כן אוכל מן, או מעשרות. ושוב: איך יכל אדם לעסוק בתורה יומם ולילה כשהוא טרוד בפרנסתו? ולבסוף אומר הוא: “גדולה מלאכה, שמכבדת את בעליה”. (נדרים מ“ט ע”ב). – גדול אונאת דברים מאונאת ממון (ב“מ נ”ח ע"ב).

בענין נשך ומרבית היה מחמיר ביותר: – מנין לנושה בחבריו מנה וחבירו אינו רגיל להקדים לו (למלווה) שלום, שאסור להקדים לו שלום? תלמוד לומר: ‘נשך כל דבר אשר ישוך’ – אפילו דיבור אסור! – אמר לו הקב"ה לאדם: תורתי בידך ונשמתך בידי, אם תשמור את תורתי, אשמור את נשמתך. (דברים רבה ד').

על חכמתו וידיעתו את הבריות, מעיד הסיפור הבא: "מעשה באשה אחת בציידן, ששהתה עשר שנים עם בעלה ולא ילדה. באו אצל רבי שמעון בן יוחאי שהבעל רצה לגרשה. אמר להם: חייכם, כשם שנזדווגתם זה לזה במאכל ובמשתה, כך אין אתם מתפרשים אלא מתוך מאכל ומשתה. הלכו בעצתו ועשו לעצמם יום טוב בסעודה גדולה. אמר לה: בתי, כל חפץ טוב שיש בבית, טלי אותו ולכי לבית אביך. מה עשתה היא? שכרתו יותר מדי ולאחר שישן רמזה לעבדיה ולשפחותיה ואמרה להם: שאוהו במיטה וקחו אותו והובילוהו לבית אבא. בחצי הלילה ננער משנתו; כיוון שפג יינו, אמר לה: בתי, היכן אני נתון? אמרה לו: ולא כך אמרת לי בערב: כל חפץ טוב שיש בביתי טלי אותו ולכי לבית אביך? אין לי חפץ טוב בעולם יותר ממך. הלכו להם אצל רב שמעון ועמד להתפלל עליהם ונפקדו (ילדו בנים) (שיר השירים רבה א').

מופלאה היא דרכו של גאון זה ולכאורה מלאה ניגודים. מצד אחד היה אומר: “כל אדם שיש בו גסות הרוח (גאווה), כאילו עובד עבודה זרה” (סוטה ר' ע"ב) ומצד שני: “ראיתי בני עליה (אנשי מעלה) והם מועטים, אם אלף הם – אני ובני מהם; אם מאה הם – אני ובני מהם; אם שניים הם – אני ובני מהם” (סוכה מ“א ע”ב) או: “יכל אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין (בזכות מעשי ומידותי) מיום שנברא העולם ועד עכשיו” (שם). אך סתירה דומה לה אנו מוצאים גם אצל ענוותן הענוותנים – הילל הזקן. מצד אחד היה אומר: “אם אין אני לי, מי לי, וכשאני לעצמי, מי אני?” (אבות פ“א י”ג) ומצד שני: “אם אני כאן, הכל כאן, ואם איני כאן מי כאן?!” (סוכה נ“ג ע”א).

קשה לנו היום, כאלפיים שנה אחריהם, לשפוט על פי מה שנאמר לנו מפיהם. מי יודע, איך ולמה נאמרו הדברים בשעתם? על כל פנים, שיעור קומתו של רבי שמעון בן יוחאי, כמו כמה מחכמינו ז"ל שׂגבה במשך הדורות בלב עם־ישראל למעלה מהבנתינו ויום פטירתו הפך להילולא, כלומר, חג־אורים של התלהבות ועליית נשמה כמשותפים לו בחיי עולם בגן־העדן.


  1. תמוה בעיני. בסוטה ה‘ הו’ נאמר ההיפך מזה! (המתרגם)  ↩

  2. ידידי מר אברהם בורשטיין העיר לי, שלא אטעה כדעת רבים, שרבי אליעזר בן הורקנוס היה מנודה. בשום מקום לא נזכרו ביחס עליו המושגים נדוי או חרם או שמתא. רבי עקיבא בא עליו ואמר לו: “חבריך בדלים ממך”? – ואחרי אמרו, שהותר הנדר, או, בוטל הנדר ולא יותר (המתרגם)  ↩

  3. אני גורס “מכות” (מם בקמץ וכוּף) מלשון “מך”, רוח נמוכה, (מכות יתמות, בראשית רבה ע“ד, י”ד) (המתרגם)  ↩

  4. וטילטלה בו תוך כדי צלייה ומיעכתו שיתרכך (מפי הפרופסור יהודה בלאו – המתרגם).  ↩

  5. אולי זה השליח יעקב, בעל “אגרת יעקב” שבברית החדשה (המתרגם)  ↩

המלצות קוראים
תגיות