לפנות ערב־קיץ, רוח קל ועדין מרפרף בין אלוני היער השקועים בזהר־פרפורי של שקיעת החמה וממללים ומשוררים… והוא מתפרקד על האדמה טבוע בדשאים ירוקים ופרחי חן וקולט אל תוכו כל זהר הטבע, כל גון, כל קול, כל צליל, כל ריח נקוו לתוך תוכו של לבו הפתוח לטפות טפות זכות, ויטוו שם במצפוניו לנימין נימין של פז… עיניו דלויות לשמים, וחולם הוא חלומות נעימים, חולם הוא על השחרור והפדות הכללי, על הגאולה והתמורה, על תקון המין האנושי ועל האידיאל הצבורי המוסרי החיובי…
סופר הוא האיש הזה, חוזה חזיונות.
והואל שצפה על כל מה שלמעלה לא ראה בכל מה שלמטה.
והנה סמוך לו נצבים עליו שני אנשים בעלי פנים גסים ומאימים, וכמו מארץ בצבץ פתאום איזה שלישי. צעיר היה מהשנים, אך מראהו יותר מגואל ויותר מעורר פחד.
“נעשה שותפות!” אמר הצעיר בקול צרוד.
“יהי! שותפות היא שותפות!” ענו השנים ועיניהם מזרות פחד.
מקולם נתעורר החוזה. וירא את האנשים ובעודו שוכב פרקדן שאל אותם: “מה מעשיכם? מאיזו שותפות אתם מדברים?”
“מעשינו הוא להתנפל על האנשים ולבוז את ממונם וכל אשר להם”. הצטחק הצעיר שבהם.
“כן?! איך אתם עושים? נא, נא הגידו לי איך אתם עושים מעשיכם?” שאל אותם בעודנו שוכב פרקדן, בתיאבון, לדעת איך נוהגים ושמח הוא לדבר פעם עם “אנשיהם” של גורקי, אנדריאוב וטשיחוב פנים אל פנים, להכיר את “היצירות” של הסופרים אלה חיים וקימים, שמח הוא על ההזדמנות לחקירה את הפסיכולגיה של נשמותיהם הלקויות המלאות לפי דברי הסופרים רוך פיוטות חשכה. ומתעתד הוא לשמוע את המצאותיהם החריפות ולכתוב סקיצה שלימה…
סופר הוא האיש הזה, חוזה חזיונות.
“טוב! ענה הצעיר שבהם, אני אראה לאדוני הנכבד איך אנו עושים “בשעת מעשה”. אנחנו – אנחנו כאשר נפגוש אדם בשדה, ביער, נפיל אותו ראשית כל ארצה. והיה כאשר ינוח על האדמה, כמו אדוני הנכבד עתה. נקשור את ידיו בחבל”. באמרו זאת לקח מכיסו חבל עב, ויאסור את ידי הסופר השוכב לו במנוחה לאחוריו. “כן, אנחנו אוסרים אותו כמו את אדוני הנכבד עתה, למען לא יוכל להניע אבר. ואם הלז מוחה, אזי סכין יבוא אל בטנו”.
בדברו כזאת והנה להט ברק סכין מבריק לפני עיני הסופר, שאינו מוחה ואינו מזיז אף אבר קטן. “ואח”כ“, מוסיף המורה הצעיר ללמד את האסור הלכות גזלה, “אח”כ אם יאמר הלז לצעוק, אזי אנו סותמים את פיו בסמרטוט זה”, והוא גוזר ומקים, סותם הוא את פי החוזה חזיונות המשתוקק להכיר את הפסיכולגיה של אנשי גורקי, בסמרטוט מלוכלך. “וכשכבר נעשתה גם סתימת הפה”, הורה המפליא לעשות, “כמו אצל אדוני הנכבד עתה, יתחיל החפוש. קודם לוקחים אנו את שעון כספו או זהבו, כמו שעונו של אדוני הנכבד”. והוא מוציא מכיסו את שעון זהבו עם השרשרת היקרה, והותנם לשני חבריו, שעמדו הכן על המשמר, ועיניהם הקודחות עפו לכל רוח. ו“אח”כ“, אומר לו במתינות הפוחז הצעיר, “ואח”כ אנו בודקים את כיסי המכנסים, ומוציאים משם כל מה שיוכיח לנו אלקים”. והוא מכניס ידיו לתוך כיסי הסופר ומוציא משם את נרתיקו המלא שטרי־כסף, את אולרו הטוב, את קפסת־הטבק שלו, וכל אשר הוכיח לו ד' ואומר: “חסל סדר הבדיקה, אדוני הנכבד”. ויקם ויברח עם שני חבריו בצחוק פרוע…
“יש כדי חלוקה! שותפות היא שותפות!” שמע הסופר קול המדיינים והמריבים מרחוק בנוסם עם הונו.
והוא מתפרקד עתה בידים אסורות, בפה סתום ובכיסים ריקים.
נתרוקן גם ראשו, נתפקעו הנימין של פז בלבו, שנמלא ארס ורעל… עיניו דלויות גם עתה למרום, חולם הוא גם עתה חלומות, אבל לא עוד על הפדות והשחרור הכללי, על הגאולה והתמורה הכללית, כ"א על השחרור הפרטי ועל הגאולה ועל התמורה הפרטית…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.