לידידו ותלמידו נפתלי רוהאטין בהרב הגאון אב"ד בזלוטשוב לזכרון ימים טובים מקדיש המחבר את ספרו זה.
המסומנים בכוכב מעובדים הם עפ"י דויד האעק, אסקר וילדה וגזה גרדוני.
גנב הֹעל לגרדום. הסתכל נח איש צדיק עליו בעצבות ורחמנות, ובעינים נשואות לשמים הביע: “אודך אלי, שלא עשתני גנב”.
שכור התגולל בחוצות. התקלסו בו העוברים והשבים. נעץ נח איש צדיק בו מבטיו, ובעינים דלות למרום לחש: “אודך אלי, שלא נתתני ללעג המלגלגים והמזלזלים”.
קשה־יום אחד השקיע את עצמו בנהר. משחק היה בקוביא, בזבז הונו ורכוש אחרים, שהפקידו בידו. כאשר משו אותו מן המים כבר קפדו חייו. הביט בו נח איש צדיק במרירות על הטרגדיה הנוראה, ובעינים נשואות לגבוה דבר: “אודך”…
“אַל הנה, חביבי!” הפסיקו איזהו קול וחתך את דבורו, ואיזו יד נחה על שכמו. נח איש צדיק הסב פניו בהשתוממות. ולפניו מטרוניתא גבוהה, חזקה ואיתנה. פניה יפים ומפתים, אבל באיזו רשמים מגונים והדיוטים.
“מי את ומה חפצך?” שאל נח איש צדיק.
“אתה אינך מכיר אותי, ידעתי גם ידעתי. וזהו כל אשרך. כי אלו הייתי מבקרך רק פעם, אזי הייתי מגרשה את הצניעות זה כבר מביתך, ולא היית יכול להודות לה בענות גאוה כ”כ. תן תודה שלא דרכתי עד עכשו על סף ביתך…
“מי את?” שאל נח איש צדיק שנית.
“מכנים אותי – נסיון”.
-
המסומנים בכוכב מעובדים הם עפ"י דויד האעק, אסקר וילדה וגזה גרדוני. ↩
ויהי היום ויתגעגעו האנשים לראות פנים אל פנים את השלום, המשבח בפי כל. וילכו לבקשו. ארכה, ארכה היתה נסיעתם במרחקים. בסוף הגיעו לפני בית אחד, אשר לפני פתחו ישב ענק. הוא היה מזוין בכל מיני כלי נשק, מכון שבתו נוסד מאלפי תותחים, ולשרפרף השתמש באנית מלחמה גדולה.
התרים השתוחחו ברתת ויחפצו לעבור מעליו במהירות. אולם הענק צוה לעמוד:
“אָן הלכתם?”.
"אין אחד נועז להשיב. על זאת קצף הענק ויוסף לשאול בקול יותר חזק.
“מממ”, מלל אחד בחצי קול לנפשו, “זהו אמנם כפי הנראה, הקרב, ומגמתנו לא תרצה בעיניו, אבל מה לעשות, השתיקה תוכל לגרום פה צרה יותר גדולה מהדבור” ובכן מצא את לבו לענות: "יצאנו לבקש את השלום, כי מאד נכסוף להתבונן אליו מקרוב.
מחונף הצטחק הענק ויעור: “היטבתם מאד לעשות. הביטו אלי בהסתכלות מיוחדה!”
האנשים השגיחו אליו משתוממים. “א־נ־ח־נו את ה־ש־לום נבקש”, לחשו אחדים בבישנות.
“טוב מאד, אנכי הוא זה! רגילים אמנם לכנותני “הקרב”, אבל אם אשב במנוחה, כמו עתה, אז שמי – שלום”.
עלם התאהב בעלמה. היא היתה פתיה וחסרת לב, ותחלום הריבה, כי, אם תשים למשמרת בארגזה, את הלב של אֵם אהובה, אזי תשאר כל הימים צעירה ויפיפיה, כל זקנה לא תקפוץ עליה, ותיף עוד יותר ברבות הימים. ותאמר אל העלם: “לך נא מחמדי, רצח נא את נפש אמך, קרע את לבה מתוך החזה והביאהו אלי”.
העלם נרתע לשמע הדברים ויזדעזע בכל גופו. בחלחלה נעץ עיניו בה ויחמק ויעבר מפניה. ביום השני בקר אותה עוד הפעם, ותשחר אותו עוד ותשנה את שאלתה: “לך נא אהובי טרף נפש אמך, עקר נא את לבה, והבא אלי, למען תאהבך נפשי, כל עוד בי נשמתי”.
“איך אעשה נבלה כזאת?!” צוח העולם. הריבה נשקה לו ובין נשיקה לנשיקה התחננה: “מלא נא חפצי!”
העלם התחמק מזרעותיה וינס מפניה. אבל שב עוד פעם אליה, ותציקהו עוד: “לך נא הרג את אמך, כרות לבה מגוה ותנהו לי, בשביל שאהיה המאושרה, היפה הצעירה בכל העלמות לעולם ועד…”
“הניחי לי!”
“אם אינך חפץ יעשה זאת בגיני עלם אחר האוהב אותי ורק הוא ישאר אוהבי האחד לעתיד”, דובבה העלמה תעזוב את העלם.
מפרפר בין מחשבות יאוש אפל ועמוק תעה העלם וכל אותו היום… ויהי חשך… וימהר הביתה… ויעש ככל אשר צותה עליו עלמתו.
עלטה היתה והוא רהט עם הלב שבידו אל אהובתו ויכשלו רגליו ויפול לארץ ויאנק ויקם. כאשר זקף שדרתו שאל שאל אותו לב האם השותת דם: “הכאב לך ילדי היקר?”
“האתה מכיר אותי?” – שאל.
התבוננתי אליו – עצם מוזר…
הרהרתי. אבל נאלצתי לנענע ראשי בשלילה.
“ובכן, אינך יודע אותי?”.
“לא!”
“למרות אשר מיום הולדך הייתי באשר היית?”
איזה צל של רעיון עלה בלבי… “בכל זאת איני יודע1, לא, איני מכירך”.
“אעפ”י שנשאר יחד עד קץ ימי חלדך?"
“תצחק לי!”
“זאת לא! הייתי באשר היית, הנני באשר הנך, אהיה באשר תהיה”.
“האם ידידי אתה?”
“הן ולאו!”
“או שונאי אתה?”
“על הרוב הייתי שונאך, אבל תמיד בלי רצוני”.
“משונה!” קראתי, והוא הוסיף לאמר:
“קרוב אני אליך, וזר אהיה לך תמיד”.
“מי אתה, חבר פלאי וחידתי?”
“אינני אחר מאשר – אתה בעצמך”.
“הריני “האני” שלך!”
-
במקור: “ודע” – הערת פב"י. ↩
צדקה ורשעה, שתי אחיות נודעות. כאשר עזבו בפעם הראשונה את בית אביהן, קבלו ממנו את התורה הזאת.
“שוטטנה בנותי בארץ, קוממיות ורעננות, ואל תשתדלנה להראות את פני האנשים בצביון וגון אחר מאשר הנכן באמת, ודענה בנותי, כי כהמאורע אשר תארע אתכן בבית הראשון, אשר תבואנה שמה, כן יקרה אתכן כל ימי חייכן”.
ותסענה.
ותפגענה בעיר מושב ותבאנה אל הבית הראשון ובני הבית היו מסבים אז אל השלחן לאכל ארוחתם.
“מי אתן”, היתה שאלת בעלת הבית.
“בריה קלה אני ושמי צדקה”. זאת דברה בענוה ותשב על ספסל העומד אצל התנור.
“לכל לראש רעבה אני והרשוני נא לאכל אתכם”, אמרה הרשעה ותשב, מבלי חכות לנתינת הרשות, אל השלחן, ותושט ידה לחתיכת צלי הראויה להתכבד ותאכל בכל פה.
בני הבית השתוממו. אבל הניחו אותה להשתמש במנוחה בסכין ומזלג ולא התנגדו לה כאשר הושיטה ידה לחתיכה אחרת… אבל הללו מאד את ענותה ושפלת רוחה של הצדקה, שהסתלקה לצד, רעבה וצמאה.
ולמה להאריך עוד בספור הדברים? מני אז הן ממלאות את תפקידן זה. שכר הצדקה – תהלה… והרשעה תאכל הצלי…
ליל חרף. קרח וכפור. עגלות־חרף טשות לכאן ולכאן. מטילים ומטילות אצים על המדרכות הנה והנה. הבריות טרודות בטרדה משעשעת בבתי־הקהוה פה ושם. דלתות החניות תשרוקנה מפתיחה וסגירה. העם קונה צרכי אכל נפש. והיהודים קונים פירות מזרחיות.
חמשה עשר בשבט היום.
ולפני חלון־חנות המואר באור מתנוצץ ומתיז שברורי־אש לוהטים, עומד אדם לבוש בגד קרוע וקליל, הקור מרסק אבריו. כל גופו כפוף, מקפל ומתכוץ. ידיו המזדעזעות תחובות בשרויליו הקרועים. פניו צנומים ויבשים. לסתותיו צומקות. הכפן מציץ מהן. מי יודע כמה ימים עברו מבלי בא אכל אל פיו.
כמו תקוע במסמרות לא ימוש מהחלון. בודאי אין לו מקלט להחסות שם מפני הקור הנורא. עיניו משוטטות1 על כל הדברים המוצגים לראוה. על מיני תרגימה ומגדנים שונים. על הכרכשאות והפקיעות החבושות, על גרגרי החרדל, לפתו וקנוחים מעוררי התיאבון. ושם מתחת מונח רקיק שזוף יפה מאד ועליו פתקא המודיעה: “חלת־כלבים, אמצעי מובחר לפטם בו כלבים”. ואעבור עליו ואשמע נהימה מתפרצת מתוך פיו. בודאי הוא נוהם: “הלואי והייתי כלב!”
-
במקור: “טועיני משותטוו” – הערת פב"י. ↩
עגלת־מתים משרכת דרכה. אחריה צועדים האבלים, הקרובים, הרעים והמכירים של המנוח. “איש טוב היה, חבל על דאבדין!” אמר אחד מבני לויה. “אמנם אסון!” ענה חברו, “ומה רבו הנוהרים אחר מטתו!”
“חוג מכיריו של ההולך לעולמו גדול היה, מעורב היה בין הבריות ומכובד בעיניהם”.
“ואיך היתה מיתתו פתאומית?”
“אֵלי, השבץ אחזהו! מפניו אין מחבא. איזה אנוש בטוח, כי יחיה ביום הבא. בלילה שלפני פטירתו היה שמח וטוב לב. אני בעצמי ראיתיו בתיאטר”.
“כך? ועד כמה הוטב החזיון בעיניך? המלאו המשחקים את תפקידם באומנות?”
“כשאני לעצמי מוצאות קומדיות כאלה תמיד חן בעיני. אמנם התכן והתמצית של החזיון היו הבלים, דברים בטלים, אבל משעשעים ומלבבים, כל שומע מכרח היה לצחק, וזה די. ובאמת – מה יחפצו מבקרי התיאטר? אלא פזור רעיונות ובדיחת הדעת. מה?”
“גם דעתי נוטה כן! המציאות היא די־אכזרות. והחיים די־רצוניים… להתראות!”
“לאָן?” “שם לרחוב הסמוך”. – “איני הולך הלאה עם הלויה”. – “הדרך אל בית־עלמין רחוקה. האויר קרירי ונקל להצטנן”. – “צדקת! גם אני הולך!”.
“לכה! אנו לא נחיה עוד את המת – בא ונשתה כוס שכר!” “אני מסכים!”…
שוקק השוק. הכל שם סואן ורועש. תשואות אדם רב. זקן ונער, קטן וגדול. פה עומד איש בא בימים. מבטו רציני, רשמי פניו מביעים תכונה קבועה ואופי חזק. על ידו עלם בפליוס של סטודנטים. כלו עדין, מלא רעננות ולשד, ועקבות של צלקות אחדות מאיזו מלחמת בינים נכרו בפניו. והנה תמונה מלאת־ענין ורב קסמים טסה וקרבה אליהם. עיני העלם אורו משמחה, תורינה זיקים לוהטים. לבו מתרחב, נפשו מתלהטת בקרבו ובכח נעורים פלאי הוא מפזז לקראת התמונה. והתמונה רומזת גם אל האיש הבא בימים. הוא אינו רואה אותה, או לא יחפוץ לראותה. התמונה רומזת עוד הפעם בהתאמצות יתירה. אך הוא משגיח עליה בלגלוג וזלזול. התמונה פורשת כפיה בתנועות מתפללות. והאיש הבא בימים משתמט ומתרחק ממנה. התמונה קוראה אחריו מלא: “נא, אל נא תעזוב אותי!” האיש הבא בימים הסב לה פנים של תגרנות. סקירותיו כך קרות. “אין לי פנאי – הוא משיב לה – הולך אני לחשוב חשבונותי”.
ועם העלם לבד הולכת סובבת – הַפַנְטַזִיָה.
שם היו דנות זו עם זו, מי מהן התקיפה בעולם.
“מי ישוה לי בגבורתי” – קראה ההתמדה – “אני מחליפה את הנמנעות לאפשרות. אני לוחם נגד כח העת וכל נסיון לא ישלוט בי להטותני מחפצי העז”.
“ואף אם כן הוא” – ענתה האמת בהטעמה – “בכל זאת אני עולה עליך. גדולה אני ממך. שמי יכון לעד. כל הרוחות שבעולם אינן מזיזות אותי… וימי כימי הנצח…”
“אבל מלפני את מכרחת לסגת אחור”. הֵעִיר השקר ויגחך.
“רק לך נדמה, כי כך הוא”.
“באמונתי נשבעתי” השיב השקר בצחוק.
“התפארו ככל חפצכם. כבשת העולם אני היא” אמרה האהבה.
עוד אחרים נכנסו בדברים, התקוטטו בחזקה. המדון קבל התעוררות ורגשנות, היה הולך ומתרכז מתפשט ומתבצר.
“הסו בנותי – קרא הקב”ה, אל נא תהי מריבה בינותיכן. אנכי נתתי לכל אחת מכן כח מיוחד, שׁיפעל בפני עצמו ולא יהיה תלוי בדעת אחרים. ואין מדה אחת נוגעת בחברתה, ואין כאן מקום להתוכחות ולמריבה. וכדי למנוע להבא את הפלפול העקום הזה, בריאה חדשה אברא, שתתעלה בכחה על כלכן"…
ברגע הזה נוצר העצם הענקי – המשפט הקדום…
בקר אביב. ותלך ההצלחה לדרכה, והיה כל הרואה אותה ושאל בשלומה בחבה יתרה.
ויהי כהסבה פניה אחורנית, והנה נמשכו עיניה אל כתם כהה, ההולך ומתקרב אליה. ההצלחה לא התבוננה אליו ותעבור הלאה. כעבור רגעים אחדים השתוקקה לדעת: מי הוא הדולק אחריה ותבט עוד פעם מאחריה. “בֶה, ננס רודף אחרי, לא כלום”, גמגמה בחיוך ותוסף ללכת.
בינתים הגיעה עת צהרים; הרודף הדביק אותה. לתמהונה ראתה ההצלחה, כי לא ננס, כאשר דמתה בתחלה, רודף אחריה, כי אם איש גבה־הקומה.
“נטייל ביחד”, העיר האורח. אמנם לא ישרה ההצטרפות הזאת בעיני ההצלחה, לפי שפרצופו היה מכוער ומגונה, אך לבל יאמין רודפה, כי יראה היא מפניו, הסכימה לו בשתיקה מעושה. וילכו יחדו. אבל כל פוגשם או דרש בשלומם בקרירות, מפני הנמוס, או לא ברך אותם בכלל.
השמש שוקעת וצלו של הַמְלַוֶה מתגדל כגדל צלה של ההצלחה. פתאום סקרה זו האחרונה דבר פלא, ועי"ז נאנסה לבטל החלטתה, לבלי שוחח את המְלַוה לא־קרוא הזה, ותאמר אליו: “צלך, בן לויתי! הוא מתמיה ומעורר פלא. הרי הוא מתנועע בפני עצמו, מקבל צורה מיוחדה, כמדומני צורה של אשה, ודומה לאיזו בריה עצמית.”
“אמנם כן, חכי נא רגע וצלי זה יסתלק ממני ויצעד בצדך, כעצם העומד ברשות עצמו.”
ויהי כן.
גלת השמש ירדה עמוק עמוק, והצל היה הולך ומתארך. פתאם התגשם צלו של חברה ויעל ליד ימינה של ההצלחה בתבנית אשה ענקית בשרטוטי פנים גסים והמוניים.
ברטט נסוגה ההצלחה אחורנית, ותקרא בחלחלה:
“בשם ד'! איזו עצמים הנכם?”
ויען חברה בגחכנות:
"שמי – רע־עין, וצלי זה המתגשם – “המלשינות”.
… וידבר לנפשו:
ובכן, הוא פשט רגליו לנושיו. פלאי פלאים! – מי מלל כי כך יארע? אמנם הוצאותיו והנהגת ביתו כבר חשודות היו בעיני; ידעתי, כי עתידו לא יזהיר. חבל על האיש הזה, הוא היה טוב לב, נמצא בכל עת בעצה ובפעולה לכל דורשי עזרתו… אמנם גם זאת אמת, שבהון זרים נקל לעשות צדקה וחסד. – קלות דעת היתה מצדו, פחזות בלי כל יסוד! ואם נְמַצֶה עמק הדבר בצדק באתהו כל זאת, והענש ראוי וכדאי לו… בעצם היה מזחוחי הלב ומגסי הרוח, והכל עשה רק מאנכיות ויהירות, אבל לא לטובת זולתו. – מה יתחיל לעשות עתה?… אנכי במקומו הייתי מאבד עצמי לדעת. אבל לו חסר אמץ־רוח – אך דא עקא לי, כי איני יודע איך להתיחס אליו עכשיו ואיך להתנהג עמו. המקרה יאבה, כי נפגש זא“ז בכל יום, ואין באפשרות לבלי אשים לבו אליו כלל, הרי גם עמדי עשה איזו פעמים חסדים, אם רק אפשר לכנותם כן. – חסדים! – כשאדקדק בפרוטרוט… אבל יותר טוב אשתוק!… אין טוב לי מאשר אשתדל למנוע רגלי מנתיבותיו בכל שאפשר לי. ובזה, כשאחקור בדיוק, אהיה רצוי לו. כך, כך! הוא מחויב להודות לי עוד, שלא אזכירהו ע”י פגישתי זכרונות העתים הטובות…
ויהי איש אחד, והאיש גדול מאד. לו עז2 וכח, מרץ וגבורה. לו אוצרות יקרים וסגלת מלכים… הכל יכל האיש הזה, ידו לא קצרה מעשות כל דבר להנאתו ולטובתו, גם לא מנע לבו מכל תּענוג והנאה. בכל יום העתיק דירתו לטירה אחרת מארמנותיו הרבים, אשר היו לו על חפי ים תכלת, בסתר יערים טמירים, בפרדסי קסמים ועל פסגת הרים רוֹמנטים… וגדול היה האיש הזה…
כּחַ השׁפעתו גדול מאד. הכל נכנע וסר למשמעתו… עשיר ורש, איש מנמס וגס, חכם והדיוט, גם בני “הספירה העליונה” גם בני השוק… הוא מביט אליהם ומשעבדם לו. הוא פועל על עצביהם ומשפיע על חושיהם, יאנסם לשחוק ועליצות, לעצבון וגרוי. ישדל אותם ויגרה אותם. הכל יעשה כחפצו ואין מסרב לו.
גם על ההרהורים הוא מצוה. כובש הוא את המחשבות שבמחַ והזעזועים שבלב, ותשתעבדנה לו. כל הרגשות שבנפש, נקוריה, יסוריה, נצוציה ושביביה, התקבצו בו. כל ימי האיש הזה כחגים. הזמין תדיר אורחים רבים סביב לשלחנו, הערוך בכל נעם. קרואיו היו יהודים ממינים שונים: חסידים ומשכילים, אדוקים ואפיקורסים, נעלבים ועולבים, תקיפים בעלי אגרוף וחלשים. גם נשים יפות ובתולות צעירות לא חסרו בביתו. ארוחתו דשנה בבזבוז ובפזרנות לא במסכנות וכילות. קרואיו “אוכלים ושותים וחוגגים” עד חצות־הלילה, ולפעמים עוד יותר, עד השעה הראשונה, השניה והשלישית. והאיש הגדול יושב ושׁופך שׁלטונו על קרוּאיו. כל מה שאומר בעל־הבית האורחים עושים. כל אחד מדבר את אשר ישים הוא בפיו. כחמר ביד היוצר הנם בידו. כטוב לבו הוא משתמש בשעת הכשר ומזוג זוגים בין אוכלי לחמו. והזוג יחיה חיים מאושרים ונעימים. ויש אשר הוא רואה נחיצות הדבר, להעציב אחרים מהמסבים על שלחנו, אז תחלוף שמחתם, שריריהם מצטמקים, רטט עובר בכל עצמותיהם והם מתעלפים. והאיש הגדול מתענג על המחזה ומשתעשע בו, אך לא מרע לב…
כביר הוא האיש הזה.
וכאשר יצלצל פעמון המגדל על גג בית־המועצה: אַחַת, שתים או שלש, אָז ישׁובוּ אוֹרחי האיש הגדול לבתיהם. בחוץ נדמה הכל… ממעל תלוי ים תכלת נקפא וירח כסף רוחץ בו… והאיש הגדול הולך עם אורחיו לשלחם. ובשובו הוא מרגיש בדידות… והוא שב דרך מעלוֹת גבוהות וצרות, דרך אכסדרה אפלה לחדר קטן, מלא אויר מחניק בדיוטה העליונה. הוא מביט בבת־צחוק של תוגה על כתלי החדר המעשנים, על התקרה המשופעה והנמוכה על הרהיטים הפשוטים, הבלים והשבורים… הוא מרכין קומתו, מוציא חתיכת פת קיבר מארון עץ וגם שנים שלשה בצלים, ממרח את הלחם בחמאה בקצה סכין שהחליד. עיף ויגע הוא מניח את קסתו מן הצד… יסלק את הנירות לצדדין… ובעודו מגהק ומפהק, מחולשה המפעפעה באבריו, הוא מתנפל על ספתו השבורה, שתוכה נראה לחוץ, ולועס את סעודתו בתאבון…
פניה היו מלבבים, אֹדם ורדי השתּפך עליהם. גם מחונכה כראוי היתה, חביבה וטובה, עגבנית במקצת, אבל כל מהר לא היה לה. רבים שתו בחלקות לה, התהלכו עמה בקורבה, אבל מעטים חפצו לקחתה, ואת אלה המעטים דחתה היא מחמת שלא היה להם רכוש, כדי לכלכלה בכבוד לכל הפחות לא גרוע מאשר התרגלה בבית אביה, שהתנהג בפזרנות יותר מכפי אשר הרשו לו תנאי החיים משום שהאמין, שמחויב הוא להתאמץ לנהל את חייו חוץ מגבול יכלתו.
ויהי היום ויבא הוא ויבקש את ידה. היא לא אהבה אותו ולא שנאה אותו – ותהי לו לאשה. הוא מצא חפץ ביפיה ויספיק צרכיה ביד נדיבה.
היא היתה אשה כשרה נאמנה לבעלה. שום חשׁד לא יכול לצלול אותה. והוא בעל ישר, נאמן לאשתו, אשר כבד אותה יותר מגופו. מעולם לא נתהוה איזו קטטה ביניהם. אבל כל חייהם היוּ ערפליים. איזו עלטה מוזרה פרשה את צלה עליהם. בכל ימיהם היו זרים זה לזו, לא שייכים זל"ז כלל. בלב שניהם תהו ובהו כבהיכל חרב ושמם, בלי חמימות תּאוניִת, בלי התמכרות הנפשות והתבוללות הרוחות, בלי מבטים נלהבים וחבוקים לוהטים.
המה ידעו לתת חשבון לכל הקרירות, אבל כבשו אותה ויבקשו אמתלאות שונות, להכחיד האמת ויאמרו, כי מניעת פרי בטן הסבה את רגשותיהם אלה.
אבל פניהם תמיד מאירים ושמחים ובני אדם מתקנאים בהם ומבטאים ואומרים: “אך זה זווג מאושר”.
חרף. בלילה מתהלך לו איש ברחוב העיר. ברבע שקט וריק מאדם. מנורות חשמליות מאירות את האפלולית. שקוע בהרהוריו הבעית אותו פתאם קול צרוד ועגום המקפיא את הדם. בהביטו שביבו הוא רואה שני ילדים מיללים וגונחים, ומחטטים באצבעותיהם בשלג. האיש נגש אליהם ושואלם על סבת נאקתם.
“לנו – לנו – אבדו – עשרים אגורות של אמנו”. –
“האם לא תוכלו למצא הכסף?”
“לא. – אנחנו – מחפשים זה שעות – אחדות–”.
“אם כן חדלו מלחפש. האבדה אינה גדולה כ”כ. בואו הנה."
הוא נגש אל הפנס הסמוך. הוציא נרתק מכיסו ומשם מטבע של עשרים אגורות.
והילדים עדיין הם בוכים ומיללים.
“הא לכם ותנו לאמכם. וגם את זאת. רוצו אל אופה־סקרוקין – שכר דמעותיכם”.
הוא תחב בכף הגדול שבהם עוד מטבע נחשת והלך לדרכו. וקול חריקת השלג מתחת למצעדי הילדים הממהרים ללכת הגיע לאזני האיש.
מה תגדל שמחתם – חשב בנפשו –, התולעים האמללות.
אחרי לילות אחדים הלך אותו האיש עוד הפעם ברבע אחר של העיר. עוד הפעם רבע שקט וריק מאדם. הוא אָץ לדרכו, והפתיע אותו איזה קול הסטרי־חולני, שאינו מוזר לו. מתמיה נשאר עומד על המדרכה. ראה זה! שני הילדים, אותם בעצמם משתרעים על האדמה, מנקרים וחופרים בפרש ובלכלוך העבטיט, הומים וצורחים בקול רועד מסמר את שער הראש.
“ובכן? – מה נהיתה?…”
"לנו – לנו – אבדו – עשרים אגורות של אמנו. –
* * *
האיש לא דבר מלה. בלבו פקע איזה מיתר והלך לו.
“עתה חיה בטוב” – אמרה – “זקנת יותר מדי, שאוכל עוד להשאר אצלך”.
“מה? התאמרי להפרד ממני?” קרא במר רוח והקרע שבלב הסתמן על פניו. “אַין כל הבטחותיך, כוזבה?”
“אני נאלצה לעזבך. כל הבטחותי היו מערכי לבך אתה, ולא ממני יצאו…”
“לך לך אכזריה!” ומצטער מבולבל ומכווץ פנה ממנה.
“אל תהי טפש!” – התלחשה ברוך ובנחת, ובלאט תפסה בידו – “לטובתך אני הולכה ולא זאת היא הפעם הראשונה. עפ”י הרוב נטשתיך כרגע קטן וגם לעתיד יש אשר אבקרך לרגעים"…
“כוזבה קראתני” – הוסיפה אחר הפסקה קטנה – “הנך טועה, שמרתי עליך בשעה שהיית עזוב מכל… ואסור אליך גם להבא בעת שכלם יעזבוך ואתה תעזבם…”
וכך זחלה, זחלה ונעלמה האיליזיה…
בסוף! תקותוֹ נמלאה, חלומו נתאמת, שאיפותיו ומאויו באו לו…
אעפ“כ… אעפ”כ…
ויהי ― גם הגדת החיים מתחילה כן ― ויהי עלם אחד, ששטפה עליו זרמת געגועים, להעריץ את תאות הכבוד. כל חושיו ומחשבותיו, כל גידיו ועורקיו משׁוּעבדים היוּ לתכלית השגת אותה המטרוניתא העומדתּ גבוה גבוה, בקומה זקופה ― את מרת תפארת. הנותנת ידה אך להתקיף בדעתּו, לבן עליה, אמיץ הלבב.
בהפקרות נפשו ובסכנות גדולות היה מטפס ועולה על דרך מלא סירים סבוכים. רכסים חדים, שפגמו ברגליו והמעידו קרסליו…
שתּי עיני תּכלת, שהציצו עליו “מפנים יפות” עכבו עליתו, אבל אך על רגעים אחדים. באנחה הסב פניו “משתי העינים” והלך הלאה. הלאה… שאף למרום…
הדרך היתה קשה. הדרך היתה ארוכה… ובא לידי מסקנא, כי כדי להגיע למעלה למעלה צריכים לזחול… והתחיל לזחול לזחול וחתר ע"י זחילותיו לבוא ליעודו הנכסף.
בסוף! ― ― ― ―
וכשעמד לפני מרת תפארת. וכשעלה באזניו שאון תרועות ההמון, העומד מתּחת לרגלי ההר ומוחא כף בהסכמה והתפעלות… אף לא צחוק אחד פזז על שפתיו, אף לא ברק הנאה אחד הבריקו עיניו… הוא היה עיף ויגע… נפשו נקטה בחייו מהזהמא, שהתלכלך בה בזחילתו על ידיו ורגליו…
ובנפשו מתגעגעת לבדידות, לבדידות…
(אגדה)
ויהי היום ותנוּעה נתעוֹררה בארוֹן הספרים העבריים. העתונים הישנים והחדשׁים, השׁנתיים, הירחונים, השׁבוּעיים והיומיים, בעמדם חבושים בארגז באין מעוֹרר אותם, באפס מעשה, באו לידי שעמום. והתחילו לספר בינם לבין עצמם, בתחלה בלחש, וממלה למלה בקולי קולות, ומענין לענין, מדבור לדבור באו לידי מריבה וקטטה; ממש כתלמידי בית־הספר בשעה שמסיר המורה עין מהם מעט קט.
“הס מפני כל כתבי־העתים!” ― קרא עתון בעל שבעה כרכים ישנים, שגביהם נתישנו ונתמעכו, בקול משׁונה וישן יוצא מפה חסר־שנים ― "באו בצור והטמנו בעפר מהדר גאוני, אני המכתב־העתי הראשון בלשון עבר, אותי למעין ישיתו כל משכילי בני ישראל, בהחלם לדרוש חכמה ודעת, אני המאסף לכל מחנות המשכילים. אני הפה לחברת דורשי הטוב והתושיה, חכמתי בחוץ תרונה, ברחובות תתן קולה, להראות לעמים ולשרים את יפי שפת עבר, אמנו הזקנה אשר בצדק נתישנה, ולא עתה יבוש יעקב ופניו לא יחורו בהראותו את כל עשרו ורוב גדלו, כי כפלים לתושיה.
וישמע חכם מבני ישראל ויוסף לקח, להפיץ בישורן יריעת סגלת לשוננו, אשר לפנים בגן אלקים, בין עבותים היתה צמרתה. מדי חדשׁ בחדשׁו ערכתי עסיס רמוֹנים, שירים שונים, אגדות צחות, מאירות ושמחות, מכתמים ושירי הלולים, כתבים ודברים מועילים, גם דברים זרים הלבשתי מחלצות שפת קדשׁ, ועוד זאת:
מָהִיר בְּדַת אֵל אֲנִי כָּבוֹד לִי נָאוָה
כִּי עַל כְּרוּב שִׂכְלִי אַעַל הַשָּׁמַיְמָה…."
“מי זה ישמע ולא ימלא שיחוק פיו?” ― ענה עתון ג“כ ישן, שכנו של הראשון בחיים ובארון ― אל תדבר גבוה גבוה, ואל יצא עתק מפיך, שמהיר בדת אל אתה, הלא בניך בוניך עזבוך אח”כ ובילדי נכרים ישפיקו, סרו מדרך הישר ללכת אחרי הבחורים, אשד שירי עגבים בפיהם, לכן נאספת מאסף ואחרי נפלך תקומה היתה לי. כי תמצא חכמה ומוסר, דברי חכמים וחידותם, להבין אמרי בינה ועניני מדע ותועלת, אני הניפותי ידי לשׁדד אדמת שפתנו הקדושה, שרתי בלשונות, ואבכר פרי מדי שנה בשׁנה, בפי ינובון אנשי מדע נהרי נחלי אמרות טהורות מזוקקות שכעתים וחקירות נכבדות על אדני הלשׁון ותהלוכותיה לתועלת השׁוקדים על דלתות שפת עבר. בי תמצא דברי המליצים, אשר ייהדו כל נתח טוב וכל חלקה טובה, כל שוק וחזה אשר יראו בספרי העמים והכל יאמרו על מעשי ידיהם, כי הם זרע ברך ה'. אני אקריב חלבי חקרי נבונים בכלי טהור מנחה בלולה בשמן משחת קדש להבעיר בלבות הקוראים אהבת שפתנו ולהדריכם במעגלותיה:
חֶמְדַת יְשֻׁרוּן אֲנִי, פְּלֵיטַת מַחְמַדֵּינוּ.
אֲחַדֵּשׁ נְעוּרֵי שְׂפַת הַחוֹזִים כְּנֶשֶׁר,
מוֹשְכֵי עֵט סוֹפֵר בִּי נִכְבָּדוֹת יְדַבֵּרוּ,
בְּחִירֵי עָם בִּכּורֵי עִתִּים יְסַפֵּרוּ:
וּמִי כַחֲכָמִים אֵלֶה יוֹדְעֵי פֶשֶׁר? ―"
“דום מכבּיר מלים בלא דעת!” צעק עתון אחד בקול נחר, "אל תּתגאה ככה במעלליך, אני גדול ממך שבעתים, בי תמצא כל פרי מתוק, תאוה לעינים. אגרות יקרות, אשר הריצו חכמי זמננו, איש אל רעהו בעניני האמונה והחכמה, למען יהנה העולם מאורם, הדפסתי את דבריהם לדורם, נצני המחקר יפה פרי תאר, שתלתי בכרמי ― ויהי אור.
צִמְחֵי גָן וּשְׁתִילֵי גֶפֶן שָׂתַלְתִּי
עַל עִוְרִים עֵינַיִם לָהֶם חָמַלְתִּי
אֵין דוֹמֶה לִי בְקִרְיַת סֵפֶר,
כֶּרֶם חֶמֶד עֲנוּ לִי בְאִמְרֵי שֶׁפֶר."
“ואת מי אין כמו אלה?” ― צוח בקול בכי מתוך כרך בלה הנודף ריח רקבון של מתים ― אוצר נחמד אני, אני הוא ואפס זולתי עוד. בי המלכים האמתים, שכבר נמו שנתם לפני כמה מאות שנים, ימלוכו. בי שרים אמתים, אשר יתד ברקתם והערות אין מספר בשוליהם, ישורו. אבל אלה הננסים, אשר העיזו עוד להתהלך בין החיים ולהתענג בנעם ד' בתבל ארצה, כלה גרש גרשׁתי מהסתפח בנחלתי. מום בם לא ירצו לי. אני החכמה האמתית, לי בינה ודעת, כסף לא חשבתי ועל זהב לא חסתי. לאסוף אלי מכתבים ישׁנים מחכמי קדם, אשר זבו מתנובת שכלם ויוציאי פרח ויגמלו פרימו בארצי הטוב. באבק התעפרתי ומשני הזמן השׁלכתי טרף, הוצאתי מלאכת הראשונים, שנעלמו מעיני כל חי.
לִי פַרְדֵס עִם עֲדָנִים
וְתוֹכוֹ בֶאֱרוֹת, חָכְמָה מוֹקִירוֹת.
אוֹצָר, מָלֵא מַרְגָלִיּוֹת וּפְּנִינִים,
אֲשֶׁר מֵאִגְרוֹת חָכְמָה אֲגוּרוֹת
לְמַעְיָנַי וְאֶל נַחַל עֲדָנַי
הַכֹּל צָמְאוּ כְצִיָה לַמְטָרוֹת."
“זכרוניכם משלי אפר ולגבי המר גביכם”, צפצף קול בישני יוצא משלשים ושבע חוברות קטנות ודקות,,אבל אני בין ככבים שמתי קני. ככבב דרכתי במסלות בני ישראל, בפרי מחקר וילדי מליצה מחכמי הדור ומנעימי השׁיר בזמני להועיל וללמד בני יהודה קסת הסופר ולהדריכם בנתיב ההגיון, להבין דברי חכמים, משׁליהם וחידותם, ולעורר קנאתם לשפת עבר, ונחתה קסת נחושה זרועותם, לאמת ולאמונה ולהרים קרנה בכבוד. בכורי עתים לא יבכרו פרימו, הכרם לא יעלה נצניו, האוצר נחרב ואשאר אני,
וְלֹא שָׁלַוְתִּי לֹא מָצָאתִי מָנוֹחַ
הִתְאַמַּצְתִּי בִיגִיעָה וָכֹחַ,
לְהָעִיר לֵבָב אַנְשֵׁי רוּחַ
בְּמחֲנֵה הָעִבְרִים קוֹל הֶעֱבַרְתִּי:
“קוּמוּ! לִלְשׁוֹנֵנוּ נַגְבִּיר!” דִבַּרְתִּי
וּמִכּוֹכְבֵי יִצְחָק תֵּבֵל זָרוּחַ…"
“חלכאים חלכאים!” קרא אחר בקול גאותני וקנאתני, מתוך שלשה עשר כרכים לא עבים, "דבריכם דברי רוח, הבל ובוהו המה, מליצותיכם שׁדופות קדים אין בהם מועיל, אין בהם תוך וגרעין של חכמה ובקרת, הביטו כי, אני החלוץ העובר לפני עם ישראל למלחמת הדת והתושיה, שוּרוּ נא שוּרוּ, אני אני הרביתי לשלוח חצי לעגי ומהתלותי ללב הרבנים, שׁומרי הבלי שוא, שמתי תהלה בשם הרציונליות המדעית בקדשׁי המסורה הישׁנה, בכשרוני הסטירי לעגתי על המשׁטר הישׁן והצגתי לראוה את כל מראות הננעים שבעולם הסגור של היהודים הדתיים המלא הפכים וסתירות, בערות ואולת ותמימות מפסדת, אני הלוחם מלחמת הרעת למרות אף הרבנים שקללוני קללות נמרצות ויתגודדו עלי להשכין כבודי לעפר
אֲנִי גָדוֹל וְרָב,
מְלַמֵד יָדִי לַקְרָב.
יָדִי תַקִּיפָה,
לִלְחוֹם בַשְׁמִירִים ―
וּלְהָסִיר אַבִּירִים
בְּמִלְחָמֶת תְּנוּפָה."
“תפסת מרובה ידידי, תּפסת מרובה” ― ענה קול רציני בגמגום של פיוס ותחנונים. “באת בקרדומות על התלמוד וגרשת בדעותיך החפשׁיות ממך כל חושב רציני והוגה דעות ישרות. השׁקיפה נא, אני בעל צורה קבועה ומתמידה, בניתי בית מדרשׁ ובית תלמיד למאמרים למודיים ולמחקרים עיונים, להגדיל תורה ולהאדירה ולתועלת חכמת ישראל. השׁמעתי אמנם לפעמים איזו רעה, שהאדיקים לא מצאו בה קורת רוּחַ, אבל דברי בנחת נאמרו, לא ברעש ― ד'.”
“טוֹעים אתם כלכם, תועים בדרכי החיים” ― צעק בקול בריא, ומביע הכרת עצמו מתוך שנים עשר כרכים גדולים ― “אלה מזה בחנופתם ובזחילתם, שעל ידיהם גבר אגרופה של חנופה בקרב ישראל ונתנו יד למהבילים להרים יד, ואלה מזה המגבבים מאמרים נעדרים כל צד מקורי, ורק מחקים הם ומתרגמים הם בלי כשרון ואומנות. ואני ― כשחר עליתי באופק שמי ישראל, להאיר נתיב על דרכי בני ישראל בעתות העבר וההוה. וכשחר פּרוש על ההרים, כן הפצתי אור, לפקוח עינים עורות, אשר לא ראו אור החכמה ולא יבינו ערכה. הגדלתי תפארת שפת עבר בגדלי כשרונות מקוריים ולא נתתּי יד למאמרים נעתּקים משפות זרות, שאין להם כל ערך לעצמם. הראיתי לכל אלה התועים בדרך ומגששים באפלות איזה הדרך ישכן אור. ונם למלחמה יצאתי,לא על הנתעים לבד, כי אם גם על המתעים, אשר יעמדו לשׁטן, לבלתי תת לחכמת דרך כשעריהם. לכם אחי היתה המלחמה רק מפנים ואני לחמתי מפנים ומאחור, מלחמה על המתקדשׁים ועל המתחכמים, על החסידים ועל המשכילים, כי כאלה כן אלה חטאו ויחטיאו, שגו וישגיאו… אלה הם קצות דרכי. רק מקצת שבחי הגדתי וכלו לא הגדתי. אך בקצרה אוכל להתפאר נגדה נא כל העתונים, שנקבצו פה, כי אני מחולל תקופה חדשׁה תקופה מקורית. יוצר דרך חדשׁ בין בשפה שפת הביבל הטהורה בין בהגיון ובין בתחית ישראל, ברעיון ישוב ארץ ישראל וככה גדול אני במקדש השפה המופתית מה כהן גדול”… “שתוק יהיר! מפיר דת! אפיקורס מומר!” צרחו בערבוביא כרכים כרסנים מכל עברי המחלקות שבארון הספרים― “אני המגיד דברי ליעקב מאשר יקרה ויאתה חדשים לבקרים בקרב בית ישראל, מדי שבוע בשבוע, ואני עדיף ממך, כי דברי המה השוים לכל נפש ישראלי, מבלי נגוע בקדשי בני ישראל אף כמלא נימא וצופה הנני בדברי חכמה, בבאורי מקראות קשׁים וכל המירא דאיכא בתלמוד ונושא כליו את האמת והשלום אני אוהב”… ואני כבוקר אור ההולך ואור עד נכון היום, אתה עושה השחר עוקר נטיעה ואני נוטע ובונה. אני המאיר נתיב אמתי על דרכי בני ישראל מיום היותם עד היום הזה ואוציא כאור צדקו ומשׁפטו בצהרים ואחזיר עטרת ראש המשכילים לישנה. וזריתי פרש על פניך בן פריץ!…
“ואני כהצפירה המאירה לבית יעקב, להגיד להם מהחדשות על שדה החכמה ידיעת הטבע וההמצאות שעל אופק המדע והכל על טהרת הקדשׁ, ואתה השחר לא תוכל התחרות עם אורי. כי אינך מגיע עד לקרסולי…” “ואני הנני זקן העתונים לישראל ארבעים שנה הייתי המליץ בינותם, והשפעתי רבה על כל העם, לא על חלק ממני, אני הד קול צרכי עמנו, הד קול רעות כל עדת ישראל, אני הד קול החיים ― חיי ישראל וחיי כל בני אדם… מתברך אתּה השחר ברעיון ישוב ארץ ישראל, אכן לשׁקר עשית עט, כך הד הרי ציון אני אני הוא ואין בלעדי, וגם הד קול שפת אבותינו אני הוא, אני מדבר בלי מליצות משונות, אני מדבר מעט ועושה הרבה”…
“ואני אני כלבנון, להודיע כל דבר הנדרש לאיש יהודי לדעת כאשר הוא יהודי, וגם כבוד הלבנון לי, בי אוסף מחדושי תורה מחכמי ובגאוני הזמן ומכ”י אשר בבתי עקד הספרים המפורסמים, ומדי שבוע הלבנון וכבודו יזרח. שלחתי כל מגפותי אל לבך, מומר עוכר ישראל ― השׁחר…"
“ואני יראת שמים לאו מילתא זוטרתא לי, אני מחזיק דתא, שומר חומת האמונה, הולך ומתעבר על כל ריב ומצה. אני מחרף ומגדף את כל אשר דרכו לא כדרכי וגם אותך פושע ישראל השחר נקה לא נקיתי, כי כל ישראל ערבין זה בזה… ויהודי אמיתי אני אני…”
ה“עברי אנכי! אני ולא אתה מחזיק הבלי שוא! והיה העלה שלי, רענן ולא ימוש מעשות פרי. אנא, כהנא אנא, שלשלת היחסן אנא, מפואר במו־עדי־גם לב עברי לי. ורשפי רשפי אש שלהבת יה…”
“עברין אתה ולא עברי!” ― רקד כנגדו עתון מלוכלך באותיות מטושטשות. “אתה גדי בן סוסי מהני כלבין דחציפין, צינור של שופכין, גרף של ר… המבשר רב טוב לישראל אני אני הוא ואין עוד גברא רבא עליה אנא, הדאי נפשאי הדאי נפשאי…”
“כלך לך עם פרזלגיה הנתעבה שלך”, דבב עתון שנתי כקיל צרוד “גשו הלאה, כלכם, עם לקוטי הפרזות הגליציאניות הריקות עם גבוב מלים תנכיות. אין נפשׁי אל הכרוזים הצעקנים והרקלמות השחצניות. אני האסיף אספתי מאמרים גדולים מסופרי ארץ רוסיא, אשר לא יכירם מקומם בכה”ע לימים ולשבועות. לי צביון ידוע, אשר יורה בכלל את טעמו ואת משׁפטו בעניני העם והספרות. אולם אחזתי בפלס, לבלתי עשות את צביוני זה לחרצובות ולנחושתים לסופרי ארצי, אך כל סופר התנכר בתכונתו המיוחדת לו והתחברות הסופרים לא היתה להתבוללות מבטלת את ישותם הרוחנית והשׁטה הכללית לא היתה למטה של סדום, לכבוש אל תוכה את קומתו של הארח. אני ראשון לספרים מהמין הזה ואני נזר השלמות"…
"בהדי דידי קא מנצית!? נאם לעומתו ספר שׁנתי גליצי כרסני, “אתה יליד רוסיא אומר לדחות את חכמי נליציא בשתי ידים באמרך, כי רק בך חשכון החכמה, רק לך נתנה התורה למורשה. חוצפא לא מהני אחי! כל מבין יודע, כי רק מגליציא יצאה תורה ומשם התחילה התקופה החדשׂה לספרותנו העתונות. לא אלמנה גליציא מזרע ברך ד'. הבט בי אני אוצר הספרות העברית, כי כל כלי חמדה מגאוני הספרות וראשיה. בי…”
אל תאריך במקום שאמרו לקצר" ― הפסיקו מאסף ספרותי ומדעי יו"ל בארבעה כרכים לשנה ― “אל תרבה להג שמא יאמרו הסופרים הרוסיים הגאיונים: שמעו את הבטלנות הגליצית! מפני אמנם יש להם “דרך ארץ”, אף שגם אני גליצי. אני האשכול שונא השׁטחיות ודלטנטיות, אני אוהב את הידענות למחצה, אין לי רק האמת המדעית, בלי שום טנדנציה, מדבר אני באוביקטביות קרה ויאמרו הם מה שיאמרו”…
“מה שונא אני את היחס הגאותני של אלה הרוסיים!” ― התאנחה חוברת קטנה כזנב הלטאה בתחנונים של בשׁת ―. אני לא אירא את הקנאים המזיקים והמנקרים, שנבראו בין השמשות, אני משעשע את נפשׁ הקורא בתמונות, ספורים ציורים המושכים את הלב ויאמרו הנקרנים מה שיאמרו.
…וּמָה אֹמַר אָנֹכִי?
אָנֹכִי אַךְ אֶעֱשֶׂה “בְעֵזֶר הָאֵל עָלַי גוֹמֶר,”
לֹא אֹמַר כְּלוּם… לַעֲשׂוֹת אֶאֱזוֹר כֹּחִי
וְאֶתֵּן מָקוֹם לְהִתְגַּדֵּר… לֵאמֹר וְלוֹמַר."
“לא אוכל לשמוע את כל הפטפוט והלהג של המפטפטים המדברים כאלו גדולות בראו” ―. דבר בקול גדול ירחון “מגוהץ בסגנון רחב ומתפשט” ―. באמת כל הספרות העברית החדשׂה מלאה שברי לוחות, בלויי סחבות נכרת ושבבים, לוטים בקורי עכביש ומכוסים אבק־עולמים ואין בה דבר שלם ומשוכלל, חדש ומתוקן. סופרינו מדפדפים על אבעבּעוֹת־הקצף, אשר יעלה ים חיינו. סופרינו הגליצים וגם הרוסיים ישפיקו את נפשׁם ברקק, ובאגמי רפש יחצו עד צוארם. אבל לי שטה קבועה ומגמה ידועה. אני קבצתי ממזרח וממערב את טובי הסופרים, להאיר באבוקת הדעת את כל זוית חיינו. הבלשׁנים היותר מצוינים, המומחים ללשונות המזרחיות עזרו על ידי, להרחיב את השפה בזהירות יתרה בטפוח מענג ובחוש בלשני, עד כי אוכל להחליט, כי כמדתי הכמותית והאיכותית לא היתה עוד בספרותנו, בשׁביל הידענים שבעמנו, ספרות עברית מדעית…"
“לא מניה ולא מקצתיה! הצטחקו בקול מצלצל כרבים בריאים ויפים המתנוצצים בכריכותיהם המקושטות, “אין בך מאמרים המורים מסלה חדשׁה, אין בך ספורים ופואמות, אשר יקיפו עולם מלא, רק מתהדר אתה, ולא יותר. אבל אני, לא בית המדרשׁ עשיתי לחכמים שׁישׁבו ויפלפלו בי, כ”א לכלל העם אני מכון, שימצא מזון נאות לרוחו ודברים הנחוצים לו לדעת בשׁביל לגדור פרצותיו, לבנות הריסותיו. בי מרגישים באמת את נשׁימת העת החדשה. אני מרכז ספרותי מיוחד לבעלי דעה, לטובי הסופרים, שיש להם מה להגיד, הסופרים המבינים את התּנועות הספרותיות החדשׁות, הדעות האמנותיות והאסטטיות, השׁׁוררות בספריות הכלליות בשפות המערביות באו ועבדו עמי”…
“ספרות ספרות אתם צועקים!” ― זעק פעל ספרותי מפואר בזמנו ―. “אבל איה המהלכים והמגמות החדשׁות? איה הרוח המרכזי המבריח אתכם. הפככם! אין כל סמני התפתחות טבעית בכם. הצד האומנותי שלכם לקוי, העבוד והשכלול של התוכן והצורה פגומים. העם לא ישתתף בכם. אין השפעתו עליכם ואין השפעתכם עליו. אבל אני בראתי על ידי הטוב מעט רגש וטעם בשביל הטוב. אני הדור והדור בי. אני מדבר וההמון הגדול מזדעזע בכל שס”ה גידיו וחרד בכל רמ“ח אבריו והתעורר באמת ― וחי. מי למלחמה ― אלי. מי שאמת על לשונו וניצוץ אל בלבו אלי! אלי! אלי!…”
“ברם אין לי פרטנזיה להיות מחנך הדור”, צפצפה יצירה ספרותית דקה כמצה "אלא נמצא כי צרך מחשבתי לקמץ קטן של יהודי המשבר מאתנו, שנשמתם עברית כלה ועטם עברי כלו ומאידך גיסא המה משוחררים מכל שעבוד רוחני ודיסציפלינה מפלגותית. אני מעורר את הרוח שבהרוח, את הנשמה שבהגשמה, את תוך שבהתוכיות, אני מתלהב, “מברק, מקלל, כופר ומפקפק, תוקע ומריע”.
“די, אל יתהלל החוגר”! התקוטטה עם המכרכר הקטן ההוא עוד בריה קטנה צנומה ודקה. “אני מעורר בגלי השוטפים כגלי הירדן (צחוק התפרש מכל הפיות של העתונים) את הכחות הנרדמים, את הגרעינים המלאים לשד ומוכשרים להוציא פרי רב. במה ספרותית בניתי בגליציא… וא…”
“קץ לכל המשא־ומתן המשעממים, יהודים”! צוה עתון בשפת אשכנז, קטן הקומה וישן נושן, שׁבא עפ"י מקרה לארגז הספרים העברים והקשיב לשיחותיהם ולמריבותיהם של העתונים “חדלו לפטפט ולגמגם, יהודים. נלאתי נשא, שמעוני”!!
קולו של האשכנזי הקטן השתיק את העתונות הצעקנות. וביראת הרוממות הטו העתונים השנתיים, הירחונים, השבועים והיומיים אזנם לבל הגה,שיצא מפיו..
“שמעתי טענותיכם ותלונותיכם” ― הוסיף ― “עלי להודות, כי אתם עשיתם את שלכם… הממ… לכם כשרון… ליהודים כשרונות… אבל מה על דבר החותמים? הא? האם גם הם עשו את שלהם? מה… גשו נא אלי! כמדומני שמתים אתם כלכם! מלבשים אתם תכריכים! חַ חַ חַ מחסר האמצעים… היהודונים אינם משלמים! מה? “משה’ל”. חפץ בצלים שומים. אבל לא עתונים. חַ חַ חַ! ראו נא ראו, אני חי זה מאה שנה ועוד אחיה יותר ממאה. בני המפלגה, שכלי מבטאה אני, מפרנסים אותי בעשר ובכבוד… ואתם פגרים מתים. יש לכם רק זכרונות העבר… טררר… ריח רקבון של בליה פה. אלך ואכנס לחיים טובים ואתם שובו לקברכם ויסתמו הכלל… אדיה”!…
הלך לו העתון האשכנזי. והתחילו העתונים להתנודד וכמה מרירות בצבצה בנדנוד זה… התחילו לספר זה לזה בעינים זולגות את קורות ימי חייהם הקצרים. “איך החותמים שהזמינו אותם שלמו רק ברבע הראשון ודי עד הסוף. וקצתם לא שלמו כלל, כאילו זכו מן ההפקר. קצתם טענו, כי לא חתמו בעדים וקנין ואינם חייבים לשלם ויש שכתבו, שיען שלא נתקבל פילוטונם לדפוס לא ישלמו אף פרוטה. ויש שאמרו שבשביל שנחתך גזר־דין קשה על ספריהם, לכן הם פטורים. “והנגידים הטובים” לא אמרו ולא כתבו ולא שלמו. כמה ממון ודמים, כח ומח השקיעו העורכים בעבודתם! כמה סעודות הפסידו… כמה צער. כמה יסורים! אבל אי־אפשר היה שיתקימו ופסקו חייהם”…
אנחת לחישה עמוקה וזעזוע של יאוש…
אביב. יום בהיר וזך. ראשון לחג הפסח, החמה מטפטפת. “העולם” מטיל בפרדס העיר. מאחרי סכת־ענפים, על ספסל צבוע לבן, יושבים איש ואשתו. זוג זקן, הוא קרוב לשבעים וגם לה מלאו כבר ששים וחמש שנה עיני שניהם נטויות לאדמה וריסיהם מרפרפים.
בתוך הסכה יושב ג"כ זוג. אבל צעיר מאד. הוא כבן עשרים והיא מונה תשעה עשר אביבים. “ב־ר־ר־ עוד קריר היום”! לוחש השב לפלג־גופו, ומחכך שכמו בגזע האלון, ומשפשׁף שתי כפותיו זו בזו.
השי“ת יודע על שום מה לא יופיע עוד אביב כראוי”! מעירה זוגתי, ונושאה עיניה משהו, ומביטה אל האופק.
“כמה חביב יום אביב”! מצפצפת שם בתוך הסכה איזה קול עליז.
“הדור נאה מלא זיו. מימי אינו זוכר יום נעים כהיום הזה”! מפטפט שם בתור הסבה איזה פה.
“הימים הראשונים היו טובים מאלה של עכשו”, אומר הישישׁ. “העולם נשתנה לגמרי. הי הי, איה האביב שלעבר? אין אביב היום כמו שצריך להיות, וגם החרף של היום הוא, רחמנא ליצלן, חד וחריף, הי הי”. הזקנה נאנחה ואינה משיבה כלום. ―
"אני מרגיש את עצמי כך מאושר. כך מוצלח התאמיני לי יקירתי? מתאוה אני, כי “השעה הזאת תמשך לנצח נצחים”… מצלצלות שם בתור הסכה מלים קודחות.
“מאריץ שלי”! נשם שם הקול השני הרועד. ―
“זוכרני, כי בימי ילדותי, אה רבש”ע! אז היה בימי הפסח כבר חם, נעים… חביב. האלונים כבר התחיל ללבלב, ושכחו לגמרי כי חרף שלט פעם", טוען הזמן כמו לעצמו.
“נשוב הביתה” דובבה הזקנה בקומה במתינות ממושבה, "הרוח נושב ומלפלף את כל הגוף. תוכל עוד להצטנן חלילה. התזכור בשנה העברה, שאחזה אותך מחלת צנה קשה ולא יכולת לשבת על “הסדר”.
מתיאש ומכויץ בתוך עצמו מתהלך הוא ברחוב. פגע בו חברו, שלא ראהו זה כמה וכמעט שלא הכירו.
“אוי שראיתיך בכך. מה נרזו פניך והקדירו”.
“כך כך חביבי. יגוי איום מוצץ את לבי. אומלל מאין כמוני”.
“מה לך יקירי, החלית”?
“חלילה. “על שונאי ציון”. אבל אשתי נפטרה”.
“ברוך דין אמת! מה היה לה? העניה, הזמן רב חלתה?”
“אל תשאל. זה שׁלשה ירחים שׁמתה. הוי חבר, הוי רע, מר מר, האסון אין לשער, הנשמה שלי נקברה לבי נכרת ונקבר. ראשי הוסר מעלי, שמשי נכבה, חי פסקו. אפרוחי. יונתי”…
"אמנם, אמנם אשת־חיל אבדה. אשה יפה, טובה היתה
“אח חברי, כלום ידעת מה היתה לי? חמש שנים היתה מלאכי הטוב. צלי על יד ימיני. מאז הכרתיה התחלתי להרגיש את החיים. ועתה אויה, אויה יקירי מלאכי זה קבור באדמה, אלה העינים השחורות (דמעותי. החלו לטפטף על לחייו השקועות) מכוסות בחרשי אדמה אני חי, מדבר, אוכל, ישן. מר לי ומלבד זאת… כל הטרדות המה “כיהודה ועוד לקרא”… החתונה”…
“כן יקירי, אני מבין אותך, אני תופס את מצבך אני מרגיש את כל החתונה השׁחורה הזאת”…
"לא זאת חביבי. אבל חתונה באמת ― אתמול נתארסתי עם הבתולה ק. ובעוד זמן קצר, מה יכולים
לעשות? תהיה ― חתונתי…"
בנו אחוז בידו מטייל לו האב על המדרכה שבצדי הרחוב. הילד שואל: “אבי מה נושׁא היהודי הזה בסלו”?
“מצות”.
“מצות? הישנן הרבה מצות בעולם”? “הרבה מאד. הלא ידעת כי כל יהודי כשר אוכל מצות בימי הפסח לזכר יציאת מצרים”.
“ולו לא יצאו בני ישראל ממצרים לא היו אוכלים מצות”?
“לא”!
“ומה היה היהודי הזה נושא אז בסלו”?
“טפש קטן, אזי היה נושא עגות”!
“עגות? הרק עגות ולא תפוחים”?
“גם תפוחים”.
“מדוע גם תפוחים ולא איזה דבר אחר”?
" ― ― ― ― ― ― ― ― ― ― ― ― "
“מדוע אבי, תפוחים דוקא? אמר נא לי. הבשביל שהם ג”כ עגולים כעגות?"
“אפשר בשביל שהם עגולים. אבל בל תרבה לשאול ככה”.
הילד שותק רגע ואח"כ הוא מוסיף לשאול:
“מדוע אבי עגולה המצה?”
“יען כי מעגלים אותה הוא נעשית עגולה”.
“הגם את התפוחים מעגלים”?
“לא התפוחים צמחים על העצים והם מתעגלים מאליהם”.
“מה יש יותר בתבל, תפוחים או מצות?”
“אל נא תתבהמה ככה. לא מניתי את המצות וגם לא את התפוחים”.
“מדוע אבי לא מנית”?
“משום שאין לי פנאי”.
“אבל לו היה לך פנאי יכולת למנותם”?
" ― ― ― ― ― ― ― ― ― ― ― ― "
“אבי, למדתי רק ארבע קשיות, מדוע לא יש חמש או שלש קשיות?”
“אם תהיינה חמש או שלש קשיות הלא תשאל ג”כ".
“לא לא, חי נפשי, לא אשאל, אבי הגד מדוע אין חמש קשיות. מדוע אין שלש קשיות”?
“איני יודע”.
“מדוע אינך יודע”?
"הרפה ממני ― ― ― ― "
“אָבי, האם גם המלאכים אוכלים מצות בפסח”?
“מלאכים אינם אוכלים כל עקר”.
“ומה איכפת להקב”ה, כי גם אנחנו נאכל לחם בפסח, אבי"?
“הנח לי, ולא, תשיג מהלומות”!
“הגם המלאכים ישיגו מהלומות”?
" ― ― ― ― "
“אבי הגם המלאכים יעשו את הסדר”? האב אינו משׁיב.
“אבי מי ישאל את “הקשיות” להמלאכים”?
“שתוק נער טפש.” ― ― ― ― "
בעיר “מאן דהיא”, הסמוכה “לכל מקום”, היה חי לפנים ועור חי היום אישׁ צדיק בכל דרכיו ויהי (כל ויהי אינו אלא צרה) היום ויעש דבר שאינו הגון, שנוח היה לו אלו לא עשהו. אמנם היתה העבירה קלה, רק שגיאה קטנה ושכיחה בהקי הצניעות, שאצל אחרים לא היתה נחשבת לכלום, אבל ביחוס למעשיו הוא, גדולה היתה והטילה סער והתמרמרות. הכל דברו בו, שרקו ורננו עליו בהתהלכו בחוץ, רמזו עליו, דקרוהו במבטים מבוים בשבתו בחברה, שסבלה אותו לא בלי כפיה. המצב הזה ארך זמן רב. והוא הצטער הרבה, סבל יסורים קשים. אעפ"י שמעלליו מאו והלאה נקיים מכל דפי היו, רחוקים מכל כעור וחשש, אדרבה בזהירות יתרה פלס מעגליו ובשבע בדיקות ברק בטרם הוציא איזה דבר מכח אל הפעל. אמנם די חכמה בלבו, להתבונן על התנהגות הסביבה עמו. אבל אובד עצות היה לדעת מה־לעשֹות, להשתיק הרנון ולהסתר מלזות שפתים ומהרמיזות הדובבות… על־כן שאל את פי איש מנוסה יותר בכמו אלה והלז הורהו בצחוק:
“אך אז תנקה מדבת־עם על עבירתך הראשונה אם תעבור – עבירה שניה”.
בצותא חדא ישבו יהודים מיהודים שונים, ונתפתח פולמוס ביניהם ע"ד בחירת דיפוטטים אל הפרלמנט. התגלגלה השאלה ביניהם: "מי מהקנדידטים יזכו להבחר? התחבטו והתנגחו והתנגשו המתוכחים והמתנבאים הפוליטקיים בסברות והקישים ישרים ועקומים, בפלפולים ומסקנות חדים וחרופים ולא באו, כנהוג, לשום הנחה ומסקנה אחת.
“יהודה יעלה! האגיטטרים הלאומיים, האלמנטים הברואים, הכחות הרעננים הללו העובדים עבודתם בשביל עמם בלי פרטניות, ויש להם המרץ והתקף, לתבוע זכיות־בני־אדם, בלי בקשות רחמנות, בלי שתדלנות וכירכורים, המה, רק המה בודאי ובודאי יבחרו הפעם לבית־הבחירה”, כן צועק איזה צעיר בהתלהבות.
“אוטופיה, חלום שבחלומות! לא איפשר עוד דרא. – לעמנו אי אפשר עוד להתרכז כאומה בפני עצמה ולבחור קנדידטים משוחררים מכל השפעה מפלגותית – רחוקים היהודים עוד מכל השאיפות והתביעות הצבוריים של עם מקולטר, שאינו מוסמך על כתף חברו”, סנן איזה איש באמצע שנותיו.
“ואני מוסיף כי צריכים אנו להתפשר עם השכנים ואין לנו לעשות פוליטיקה יהודית, כי יש לחוש לסכנת נפשות ולפורענות המתרגשות עתה בימינו אלה. – נניח כי יבחרו יהודי; אדע ברור, כי לא ימיטו היהודים בעצמם רעה על ראשם ולא יבחרו ביהודי ציוני, כ”א בודאי ובודאי ביהודי מתבולל". נואם איזה זקן.
“נפש שפלה ועבדותית”! נוהם “האיזה הצעיר”.
“אלו ואלו, המתבוללים והציונים, אפיקורסים גמורים הם. אין יראת שמים בלבם. ומוטב שיבחר קנדידט נוצרי ע”י דעות יהודים מאשר יעלו אלה “קרקפתי דלא מנחי תפילין לגדולה”, אומר איזה בעל ירמילקה גדולה וקפוטה ארוכה ופאות ארוכות.
“נשמה שחורה, מכוערה ומגונה”, מעיר ה“איזה צעיר”.
“את מי יבחרו היהודים במחוזות, שיש להם רוב דעות, איני יודע. אפשר יבחרו בלאומי, אפשר במתבולל אפשר בנוצרי. הכל אפשר. אבל כמחוז השני בעיר וו. בודאי ובודאי יבחר קנדידט אנטישמי”, מגיד איזה בעל פנים מתיאשים וכלו אומר ספקן ופסימיסט קודר, שישב בכנופיא ולא השתתף עד עתה בהדיסקוסיה.
“מגלן? מהיכן אתה יודע? איזו ארגומנטים יש לך”? שאלו הרבה קולות ברגזה.
“הלכך בטוחה בחירת אנטישמי במחוז ההוא” – השיב הלז בניחותא – “משום שכל יושבי המחוז הם יהודים”.
– אהרן שלי! שלום! אתה כאן? מאורע! זה כבר לא ראיתיך.
– שלום דוד חביבי, אתמול באתי אל העירה שלנו וקדמתי בשחר לסור הנה. ומה שלומך אתה? מה אתה עושה בבקר השכם ביער? מילא אני, תינח…
– חיי הדגים במים וחיי אני בימי האביב החמים יער1. טוב אהרן שלי, טוב שפגשתיך פה. כפי שאזכרך בימי ילדותנו הנך בעל נפש שירית ותבין בודאי את שפעת רעיוני ותרגיש כמוני… הלא? אהרן שלי ויכולתי לתאר לך את הרשמים, אשר יעשה עלי היער עתה. אַח אַח עתה…"
– אמנם דוד שלי. יפה היער הזה מאד מאד. אלונותיו רמים, רעננים וטובים לאיזה…
– המתן נא לי, אהרן יקירי, שמעני נא. לא אפשר לי לכלוא את רגשותי המפעפעים וההומים בי לשמע שיחת האילנות של היער העב הפרא והעתיק הלז, שישן עד עתה שנת החרף והקיץ לתחיה.. שח הוא היער בכל אלפי גזעיו וברבבות כפותיו העקומות והמסובכות המתחילות מלבבות ורוחצות בזיו השמש, אשר יור רסיסים של אורות נחפזים…
– דוד יקירי, עודך זה הפיטן שהיית לפנים. כשאני לעצמי… אני כבר…
– חכה חכה אהרן אל תפסיקני, מה אמרתי לך לפני רגע? כן, “רסיסים של אורות נחפזים”, ותפזזנה הקרנים, ותשטופנה נקדות הזהר ותהיינה לים מלא, ים זהר ותלטפנה את לבי הסוער, את פני הבוערות ואני מקשיב בחשק קודח אל כל רשרוש היער, אל שירתו העדינה, אל תפלתו הנאוה, לתפלת הקימה, המלאה רזים, רזים, רזים, בלבי מבצבצת רוח הקדש למראה דשא ונטעיו השונים הגדלים פה בערבוביא פיוטית חפשים ופראים ועדויים רסיסי טללים כאבני יהלום מתנצצות… חידות חיים חצופים ושובבים זורמות בנשמתי למראה להקת תפרים (שמעטערלינגע), שנבראו באורה ועולים מכל סדק שבקליפות העצים מרחפים ומרחפים ונתלים בעצמרות ענפים…
– כן כן דוד יפה היער, ודע לך ששלי הוא. מעתה שלי הוא. אני קניתיו אצל אדון האחוזה נ. ומתהלך אני עתה ומביט…
– הבט הבט אהרן, הסתכל על הפואמה זו של הקב“ה… אלהות, אלהות ממש אנו מרגישים בכל תנועה ונדנוד העלים. בכל קלוח של מי מנוחות המפכים פה ביער ומשׁתפכים במורד במנגינה חרישה מתוקה וערבה. האח! משולל היכלת אני, להביע לך את כל רגשי. מה תאמר אתה? איזה רושם עושה הטבע עליך, אהרן? הלא היית פיטן בנערותך. שרת על האביב, על השמים, על השמש. הגד נא לי איזו מלה חדשה… איזו אמירה נעימה איזה תאור יפה ע”ד היער הזה?
– הלא הגדתי לך, דוד מחמדי, כי אני קניתי את היער הזה לפני שני שבועות והולך אני עתה ותר – איזו אלונים מוכשרים לעצי הסקה ואיזו לבקוע מהם אדנים…
-
כך בספר, אולי חסרות כאן מילים או שורה. הערת פרויקט בן־יהודה ↩
אז, בזמן שבית המקדש היה קים, נתאספו פעם אחת יחד הפרים והפרות, האלים והכבשים, השעירים והעזים ונעו בבכיה וכך היו אומרים:
“רבוֹש”ע, אלהי היהודים! למה תביט על הטבח, למה תחריש על הזבח, שמכוננים לנו החלשים יהודיך בחוריך – האנשים. אויה, שופכים הם דמינו כמים, בכל יום תמיד, ערב ובקר וצהרים, שוחטים אותנו בסכינים חדים בשבילך, לעולה ולשלמים, לחטאת ולאשם ולכל קרבניך. מפשיטים באכזריות חמה את עורנו, פורקים ברצח את עצמותינו, בוקעים בטננו, עוקרים ממנו את הראש ואת המעים, את הזרוע, את הקיבה והלחיים ינקמו בנו לבלי חוק, שוסעים את החזה והשוק. מבתרים אותנו לבתרים, גוזרים לגזרים, ויעלו אותנו על המוקדה על מזבחך, ודמנו לך לרצון, ועשננו לריח נחוח לפניך. ולא תדרוש דמינו ואינך שואל – אתה חנון ורחום לכל פועל! וי וי מה חטאנו? מה עוינו? מה פשענו? עננו! עננו! מההה! מההה! מרר! מררר!"
נהקו הבהמות ושועתם עלתה השמימה.
“גזרה היא מלפני ואין לכם רשות להרהר!” יצאה בת קול ממרום.
אבל רחמי השטן נכמרו על הבהמות העומדות לשחיטה ולא הסתפק כתשובת כביכול והחליט בלבו לנחמן ופצה פיו ואמר:
“אמנם נורא הרצח מצד אלה הרוצחים הטבחים הנוכלים – היהודים. אבל עליכן לדעת. כי לע”ע טרם נתפתחה האנושיות ועוד לא מנומסה היא כראוי. עוד “חשך הבערות יכסה ארץ וערפל הסכלות לאומים”, כל הגוים עודם אובדי עצות הם ואין בהם תכונה להציל את העשוק מידי עושקו ולנקום את דמכם הנשפך מעם כל, עם כבד עון – היהודים, כי יקחו למטרפסיהם. אבל דוע תדעו, כי בימים הבאים אחרת תהיה. “והיה באחרית הימים ומלאה הארץ דעה כמים לים מכסים” אז יקום דור ההשכלה והצויליזציה, דור נאור, דור של אורה והמצאות מפליאות ומתמיהות, דור של קולטרה וסבלנות, והדור המקולטר, המנומס והרחמן הזה, יכריע לטבח את היהודים עם חרמיכם ויפילו מהם חללים אין מספר. יעשו בהם ככל אשר עשו המה בכם ולא דוקא על מזבח ה', כ“א בראש כל חוצות. ולמענכן בהמות יקרות יחוק הדור ההוא חוק שכל הנוגע בכן כנוגע בבבת עינו”.
אין זאת בדיה, כ"א מעשה שקרה בנאות־דשא המכונה “כל אתר”, ששמה יבואו האנשים והנשים החולים על מחלת “אין־כסף־נחשב” והמבקשים התודעות ותענוגות חברותיות.
לחברותא עליזה אחת, שהשתתפו בה חברים מאומות ולשונות שונות, היה שייך איש אחד, שהרבה התוכחו והתפלספו שאר החברים, מובן שלא בפניו, על אדותיו.
שהוא היה חבר נעים ועליז, משעשע ומבדח, בעל מסעות ונסיונות רבות כהודעת פיו, ושהוא היה גבר נכבד ונעלה, זאת הסכימו כלם. התפלגות הדעות על אדותיו גרמה רק התאוה לדעת אי מזה עם הוא.
האחד אמר שהוא פולני, השני – שהוא אשכנזי, השלישי טען, כי הוא צרפתי, והרביעי, לא כי, הוא רוסי, החמישי חוה דעתו, שהוא בודאי אנגלי, וכן הלאה, בשום אופן לא יכלו לבא לידי מסקנה אחת בנדון זה.
ע"י שפתו, אפיו והתנהגותו לא נסתמנה כלל צורתו הלאומית והתיחסותו לאיזו אמונה. הוא היה אירפי מנומס בכל תהלוכותיו במלא פירוש של המלה הזאת. הוא ידע הרבה שפות חיות על בורין ודבר בהן צחות מבלי לחטא נגד הדיאלקטיקה. ואין כל פלא על העלמת הידיעה.
גם שמו לא הלשין את שייכותו לאיזה עם; הוא נקרא בשם – אבל כבר שכחתי שמו.
פעם אחת בשעה פנויה – ושעות פנויות הרבה מאד ישנן בנאות דשא – התלקח עוד הפעם הוכוח בחבורה על אדות מקור מחצבתו של הפלאי הלז. עוד הפעם התאמץ כל אחד להוכיח שכדבריו כן הוא, וכאשׁר לא באו גם הפעם לידי החלטה אחת גמרו בלבם לעשות קץ להתוכחות ע"י אמצעי פשוט מאד, היינו – לשאול את אותו האיש בעצמו על עמו ועל מולדתו.
בשעה הקבועה נכנס הלז לתוך הכנופיה. אז קם אחד מהחברותא ושאלהו: “אנחנו מתוכחים פה על אדותיך ואין יודע פשר הדבר. אמור נא לנו אדוני בטובך מאיזה עם אתה ולאיזו אמונה תמנה?”
וראה זה פלא! פניו של הלז נתכרכמו והכסיפו, גופו הזדעזע, התחיל לגמגם באיזו השׁתמטות משונה והתחמקות מיוחדה איזו מלים בלתי מובנות ועל גוף השאלה לא ענה כלום – והלך לו.
“אכן, נודע הדבר!” צעק אשכנזי אחד, ויש אומרים פולני אחד, ויש אומרים צרפתי אחד, ואחרים מספרים, כי שלשתם בבת אחת ענו ואמרו: “אכן נודע הדבר! נפתרה החידה!”
"מה נודע? מה נפתרה? שאלו יתר החברים.
“נודע הדבר שהאיש הלז הוא – יהודי”.
“מאין אתם יודעים? הלא לא הגיד לנו?”
"זה הוא המופת החותך על יהודתו. כי רק היהודונים מלומדים בהתעלמות והתחפשות. רק הוא יכל להתביש בעמו ומולדתו…
סולימן אבן–אברהים, סוחר גדול בעיר אל־פאס היה אישׁ בריא ואמיד, ובכל זאת לא היה רוחו נוחה מימיו. בערב אחד אחרי כלותו תפלתו, חזר עוד הפעם באנחה על דבריו השגורים בפיו: “הוי, מי יתן וימלא אלה משאלות לבי!”
“ומה הנה משאלותיך?” הפסיק אותו פתאום איזה קול שואל. כאשר נשא עיניו ראה תמונה ישיש נהדר עומדת על ידו.
“אַלה מעק! (אלקים עמך) מי אתה?”
“אני ציר משמים. פעם בגלוי ופעם בסתר אני מתגלה ליליד אשה והנני ממלא משאלות לבו. ועתה הגידה לי מאויך”.
מאום יש לי הרבה. אלמלא אמרתי לפרטם לא הייתי גומרם עד עלות השחר."
– לחכם־לבב רק בקשה אחת" – העיר השב – “החומד יותר מתאוה אחת, כל חסרות טעם הן. שאל ואתנה!”
סולימן נשקע בהרהורים. שאיפה התנגשה בחברתה ומגמה התרוצצה ברעותה. ולא בא לכלל הסכמה.
“רבות הנה בקשותיך ולא תדע לבחור” – הצטחק ציר מרומים – “בכל זאת יודע אני, כי חסר לך רק אחת לאשרך”.
“מה זה? אנא הודיעני”! שאל זה בבהלה והתרגשות.
“לא נתן לי רשות לגלות לך. על כל אחד לפתוח לו פתח־תקותו בעצמו”.
“המותר לי לשאול ככל אשר בלבבי”? אמר סולימן אחרי התישבות קטנה.
“הכל. כל אשר יסכון לבן־חלוף”!
“ובכן אחת אשאל – אבל לא – אני מבקש אותו הדבר, החסר לי עוד לאשרי”.
“רצית לבטא איזו סכלות ומבלי משים יפה דברת. לך לשלום לביתך. ולפני הקריאה השלישית של התרנגול. ימלא אלה כל משאלותך”.
התמונה נתעלמה מעין, וסולימן הלך לביתו. שנתו נהיתה עליו. הרעיון בהאשר העתיד לבא גזל מנוחתו. הלילה כבר עבר ושמורות עיניו התחילו להסגר מעט. ואפשׁר כי גם תרדמה עמוקה היתה נופלת עליו אלמלא חש פתאום איזו ליאות ועלוף בגופו, והנה החלה מלתעו העליונה להכאיבו בכאב חד ונורא. פרפר, פרכס והתהפך מצד אל צד כאחוז־שבץ. השעות נתארכו לו לנצחיות. נרגש ונבהל קפץ ממשכבו ורץ בחדרו כמשוגע. מעצמת מכאובו לא זכר עוד את משאלתו. כאב שניו העסיק את כל מחשבותיו, וכל פניו צבו. בשעה שפסע פסיעות גסות בחדרו נדמה לו, שהקשיב איזו תנועה בחדר הסמוך, אבל ממכאובו האנוש לא שם לבו לזאת. אחר כך כשצר נהיה לו חדר אחד למרוצתו, הפשיל את היריעות הכבדות לאחור ונכנס אל חדרו השני. עכשו שכח גם את כאב שניו. ביאוש אפל וזועף תעו עיניו לכאן ולכאן ונתקלו מבטיו על פרץ בכתל חדרו, על דלתות הארון הפתוחות ועל הריקנות שבתוכו. גנב בא במחתרת וגנב את כל הונו. עגמת־נפש מרה כוצה את נשמתו, והמשאלה עלתה פתאום במחשבתו וקרא בנהימה: “אהה רוח רעה! שד משחת! אתה עכרתני. אתה שלחת עלי את יסורי הנוראים. אתה שלחת עלי את הגנב, הרוצח. שׁלם הייתי בגופי ובממוני, והנני עתה דל מדוכא ביסורים קשים. מה מאושר הייתי אתמול”!
“שאלתך בני נמלאה”! שמע שוב אותו הקול של הזקן, שבצבץ פתאום כמו מאדמה ועמד לפניו.
“הזה הדבר החסר לי לאשרי”? צרה סולימן בשצף קצף.
“כך כך, בני. בריא היית בכל רמ”ח אבריך ושס“ה גידיך. עשיר היית ולא ידעת כל דאגה ומאום לא היה חסר לך כ”א הכרת אשרו. וההכרה הזאת השגת עתה".
“ראה”! נאם השב אחרי הפסקה קטנה. “אני מעביר ידי על לחייך וסרה ממך המורסא וכל מכאוביך”.
וכן היה.
“אבל אוצרי הגנוב”! מילל הסוחר.
“צא החוצה ותמצאהו. באפלה נפל הגנב אל הבאר שבחצרך, ושוכב הוא שמה ועמו כל אוצרך. משכהו וקח לך את שלך”.
אחרי הדברים האלה גזה התמונה. והשכוי קרא את קריאתו בפעם השלישית.
ליל. הכר מואר באור ירח חור ומזעזע. הככבים מתנוצצים בכפת הרקיע ומחרישים. דומה שלחשם נפסק חמת תוגה עמוקה. אין קול, אין תנועה זולתי הד בכיה, לחישה וגניחה מקפיא את הדם. על קבר רענן מתפתל ומתקפל צעיר חסון, בגדי־קרועים, קרעים קרעים, גופו רועד כלו ומדזעזע, ידיו הנקשות בעלות הגידים הבולטים מרפרפות בחלל האויר. פניו מרפרפות ומשתי עיניו הכחולות נושרות דמעות גדולות וכבדות.
באותה שעה שב הביתה מעבודת היום תרדיון הפועל, והולך הוא ומתקרב אל הקבר ומצליף מבטיו על התלמיד המשתפך בהתגעגעות עזה על קבר רבו.
“אמנם על זה יש לבכות”, דובב תרדיון אל העולם בקול רטוב דמעות, "אדם גדול, אדם קדוש היה, לא הניח כמותו בישראל'. ובכו שניהם.
“לא עליו אני בוכה”, משׁיב העלם מתוך דמעות מחנקות גרונו, “כ”א עלי, על נפשי אני, דמעותי זולות. גם אני הייתי יושב ועוסק כתורה וס"ת מונח בחיקי – גם אני הייתי מצטער כל ימי כשהגעתי לפסוק הזה “ובכל נפשך” ואפילו הוא נוטל נפשך, גם אני הייתי מתגעגע מתי יבוא לידי ואקימנו, גם אני השתתפתי במלחמות גבורנו העדין, גם אני הייתי מקהיל קהלות ברבים והייתי יושב ודורש, ככל אשר עשה האיש הזה עשיתי גם אני ואחר כל אלה – לא הוציאו אותו להריגה ולא סרקו בשרי במסרקות של ברזל. – – – – – –
* * *
הוא יצא הגנה. הבקר בקר אביב רענן ועליז. היריעות הירקות המצוירות בציצים ופרחים, הפיצו ריח משובב נפש, משכר ומשמח. העשבים הזרועים בנטפי טל התנוצצו כספירים לנגה קרני שמש, שהשתובבו בינות לעפאי האלנות. רוח קל הפיח והביע את עלי הדליות השמיעו אושה מלחשת, אשר התערבה עם צפצופם של משוררי הטבע וההרמוניה נשגבה.
והנה מודיעים לו, כי שליח מיוחד הביא תלגרמה מבוהל ונרגש נכנס החדרה. התלגרמה מבשרת, כי הוא נפל ונבחר מתנגדו לפרלמנט. ועוד הפעם ברח הגנה.
והבקר עציב ומעונן והיריעות הירקות מטושטשות ומלכלכות בגללי צפרים ומדריסת רגלים ומעלות ריח לא נעים הקרוב לצחנה, העשבים לחים, מורידים ראשיהם ודמעות מתגללות מהם. והומה הרוח באזניו תלונה ממושכה וצורחות הצפרים באיזה המיה משונה קורעת האזן ומעוררות געל נפש.
כל הדברים יגעים!
שניהם, יוסף ובנימין, היו רעים אהובים חביבים מחוברים במין התחברות מיודה, נלכדים ומאוגדים בדבוק נפשי חזק אמיץ.
פעם חטא יוסף לבנימין חטאת אשר האהבה לא יכלה לכסות עליה. עברה גוררת עברה, הואיל שיוסף עלב את בנימין לא מחל בנימין על עלבונו. וחבילתם נתפרדה.
ימים, שבועות, חדשים, גם שנים חלפו, שלא ראו זה את זה, אף כי דרו שניהם בכרך אחד, וכשנזדמנו במקרה שניהם על המדרכה הסב כ“א פניו, כמו שלא במתכון, ומכש”כ שלא כתבו זה לזה. והפלא ופלא! תחת התנכר לגמרי ושכוח – כמו שטבע הדבר מחיב – זה את זה לעולם, היו רגעים אצל שניהם שהלב הצטמק… שהלב הרגיש איזו געגועים נשכחים, איזה הד של רגשים ישנים… ואיזה כח שלא נחלש עוד משך אותם זה לזה, למרות המחיצה שהבדילתם. אבל כל אלה לא באו לידי הבעה ולא גרמו לחדש האחוה. הגאוה לא נתנה אותם להתפיס.
העולב היה איש אמיד, ובגלל שעשיר היה לא רצה, כמנהג העשירים, להתרפס ולהתודות. והנעלב בגלל שלא עשיר היה, לא היה מרוצה להרכין ראשו.
העולב החליט בלבו לאמר:
עתה נוכחתי לדעת, שלא אהבני זה מעולם באמת ובכל לב, אם יוכל זה להתאפק זמן רב כזה, לבלי ראות פני סמן הוא, שכל בטויי האהבה שלו לא היו כ"א דברי חנופה; אין דבר. אחיה בלעדיו…
והנעלב גמר אומר: כשלא יבא הוא לכפר פני אות הוא על אדישותו נגדי. מסתמא גרם בכונה את התרחקות הזאת. מזה נראה, כי רק אדיבות ולא יותר היתה כל התיחסותו אלי עד עתה, ועכשיו שאינו צריך לי עוד, הייתי עליו למשא – והפסיק. מה לי ולו? שכחתיו…
פעם נפגשו שניהם יחד במקום צר, זה מעבר מזה וזה מעבר השני, והלכו והתקרבו זה לקבל זה ונעצו המבטים זה בזה באופן שלא יכלו עוד להסב פניהם כדרכם תמיד. וכאשר הציץ זה על זה, התחילו, פתאום היה הדבר, הלבבות קופצים, הפנים להתחור, העינים תועות, והמוחות התחילו להזדיין בטענות ווידויים שתכליתם פיוס גמור…
כמדומה היה להעולב, שבא הרגע לעשות קץ להיחס המוזר שביניהם וכאשר אך יתקרב אליו יצטדק לפני רעו מלפנים ויאמר לו: שֹא רעי לפשעי, אך דמיון שוא היא האדישות המדומה לך, אך ערמומית היא קדירותי נגדך. אצטער על ההרחקה, קטנטני הייתי. אתחרט מאד, תקע כפך בכפי.
ונדמה היה להנעלב, שעתה היא שעת הכשר של סליחה ומחילה. די ענש בעד עברה קטנה. כשיקר רעו יאמר לו: סלחתי. הא ידי. נחדש בריתנו כקדם, אל תאמין שפרידתך לא גרמה לי תגיון נפש, אל תחשוב כי אני סובל את מצבנו זה בשויון נפש…
בהרהורים כאלה התקרבו רע אל רע ונזדרז העולב ופתח את פיו להביע לרעו הדברים שבלבו, אבל מלים אחרות לגמרי נשמטו כמו מעצמם מפיו ואמר: "הלא תבוש, “הלא תכלם על דרכך נגדי”. ונאלם.
ופתח גם הנעלב את פיו להגיד לחברו סליחתו. אבל דבור אחד לגמרי יצא כמו מאליו מפיו ואמר: “אדרבה בשת הפנים לך ולי הצדקה!” והחריש. עוד רגע עמדו שני הרעים והפקירו את מבטיהם לחלל הריק ואח"כ נפזרו לשני עברים. ונפרדו לנצח.
הלך הלכו שני אברכים למכור שטרי מניות של הבנק הלאומי. באו אל בית האדון גציל בן סאשי, והציעו לפניו דרישתם.
“אני איני קונה”, ענה ר' גציל בתופפו בכפו על כרסו העב. “למה?” שאלו שני הצעירים בבת אחת. “אני – אני איני יהודי, הנני רק בעל דת־משה”.
“אבל” – – התחיל אחד להתוכח.
“הנח לו אחי”! ענה השני, “יהי ד' אלקיו עמו” והלכו להם.
הלך הלכו שני סטודנטים, לקבּץ נדבות בשביל הקפה הלאומית ובאו את בית האדון גציל בן סאָשי, וספרו לו את מטרת בואם. חַ חַ חַ, אני והלאום היהודי! שני הפכים בנושֹא אחד“, ענה ר' גציל בהחליקו את שפמו הגדול ברחב לב. “משום מה”? שאלו הסטודנטים התמימים. “אני – איני ציוני, הנני בעל דת משה”! אמנם”, התחיל אחד מהם לגמגם. "לכה אחי ונלכה, דבב השני, “חבל על אבוד הזמן”, ועזבוהו.
הלך הלכו שני אגיטטרים להבטיח “קולות” בעד קנדידט לאומי ובאו אל בית האדון גציל בן סאָשי, ובררו לו את תכלית בקורם. “שלום־עליכם”! אומר ר' גציל בתקעו כפו להם, “בלי ספק זרים אתם, מעיר אחרת בודאי באתם”. “מאין לך זאת”? שאלו שניהם מתמיהים ומשתאים. “אלמלי דרי העיר הזאת הייתם, אזי בודאי הייתם יודעים, כי לא אתן את “קולי” לנבחר לאומי. יען כי לא יהודי אני, הנני רק בעל דת משה”.
ועזבוהו לנפשו.
הלך הלכו המחריבים להתנפל על היהודים רצו, דהרו והמטירו אבנים אל כל שמשיה של יהודי על כל גג יהודי ועל כל ראש יהודי. ונכנסו ג"כ לתוך טרקלינו של ר' גציל בן־סאָשי ושברו וטנפו וטמאו כל הכלים, פרעו פרעות והתחילו להכות את ר' גציל בכבודו בעצמו. “אני – איני יהודי, הנני רק בעל דת משה”!! צרח מרה ר' גציל בקול נהימה. ולא תפף עוד כרסו ולא החליק עוד שפמו. "אין חלוק “אחי!” נהקו הפורעים. "הכוהו, את הזשיד, הפשיטו עורו ורסקו עצמותיו, נתחוהו לנתחים!! – ולא עזבוהו…
(אגדה ישנה).
וימת עליה אישה (שמה ושם אישה נשכחו ממני לפי שעה) שנתים ימים אחרי חתונתה. ותה אלמנה צעירה, יפה ומלומדת היתה, ידעה שפת עבר ומשלי החכמים ופתגמיהם, ורוח הבריות נוחה הימנה מפני שהיתה גם אשה כשרה, צנועה ואדוקה. ותשב בביתה ותתאבל על בעל נעוריה.
בגלל המעלות האלה, שלח אליה איש מכבד, בעל בעמו, והעקר צעיר לימים ועשיר בנכסים וכסף, לקחת אותה לו לאשה. ותמאן האלמנה ותאמר: “איך יכול להיות כדבר הזה?! איך אוכל ואמחה את זכר אלוף נעורי מלבי, ולהיות לאחר…?” לא, לא, נורא הרעיון, לעולם לא תעשה כזאת.
לישב האיש וישלח עוד הפעם אליה. ותשב עוד הפעם את פני השליח ריקם. ויבא הוא בעצמו אליה וידבר אל לבה, והיא באחת: איך אפשר כדבר הזה, ועוד עצבות נוראה שרויה בלבה, עוד לפני שנה חי עדיין אישה היקר לה, והוא כ“כ אהב אותה והיא כ”כ אהבה אותו. היא תרד ביגון שאולה אחריו, ותבך אותו האלמנה.
האיש לא היה טפש כלל, ויבקר את האלמנה, אחר שני החדשים עוד הפעם. הפעם הן ולאו ורפיה בידה. “עוד אתישב בדעתי!” היתה תשובתה אליו בטרם הלך לו בלב מלא תקוה מאתה.
והאלמנה לא ידעה לשית עצות בנפשה ולב לכלל הסכמה. ותגמר בדעתה לשאול את פי הרבי הקדוש, אשר משכן כבודו לא רחוק מביתה.
הגבאי הכירה, ויניח אותה תכף להכנס, ותבא לפני הצדיק ותשפוך לפניו שיחה.
“אמנם בת ישראל צריכה להנשא”, היתה תשובת הרבי בקצרה.
“אבל רבינו הקדוש, איך אפשר להיות כן? איך אעקור את זכר בעלי, זכרונו לברכה, מפנים פנימיותה של נשמתי, ואלך ואהיה אשה לאיש אחר?” מלמלה האשה וטפות חמות נשרו מעיניה.
“גזרה על המת שישתכח מן הלב”, נאנח הרבי וישתוק.
"אבל – התחיל הרבי אחר הפסקה קטנה – על דברים שבלב אין לך להתיעץ אתי. מוטב שתמצאי אַת בעצמך תשובה על שאלה קשה כזו. מחר חדש ויתאספו החסידים לסעודת מצוה, וינגנו נגונים ואַת הטי אזן ותשמעי רמזי פתרון על שאלתך יוצאים מנגוני החסידים, ואת אשר תשמעי תגידי לי.
ויהי ממחרת, ויצטרפו החסידים “לישיבה” ומתלכדים הם, ומשתקעים הם בנגינה עמוקה מלאה רזים רזים, ומזמרים הם בנעימה קדושה, ומתגבר הנגון לעילא לעילא ומהבהבות הנשמות ומתפעלים הלבבות ועומדת האלמנה מאחורי הדלת. כל כחותיה מצטמצמים באזנה הימנית, ואזנה אחוזה ודבוקה בדלת והיא מקשיבה ומקשיבה ואינה אובדת אף המיה קלה אף חצי טון…
ותבא עוד הפעם לפני הרבי. וישאל אותה:
“בתי איזו בת קול שמעת יוצאה מנגוני החסידים?”
האלמנה השפילה עיניה לארץ ותען:
“רצון השי”ת הוא שלא אשב גלמודה… כי בכל פעם בקעו לאזני הקולות יוצאים מפי החסידים: טַן דוּ! טַן דוּ! (טַב למיתב) טַן דוּ!…
פרנסתו, שמשמעה לחם לאכול ובגד ללבוש, היא מצוה, בניו אינם גורמים לו לא נחת ולא יסורים, בינונים הם; אינם לא חכמים ולא טפשים, לא עלולים להיות מאושרים ולא בעלי כשרונות להיות אומללים. ממילא שלא הביאו שום השתנות בחייו המשפחתיים. ויום יום הוא משכים למעשהו התדירי, יום יום הוא שב בצהרים הביתה ואוכל ארוחתו הממוצעת, ואח“כ שוב לעסקו ואחר כן חוזר לביתו, ושוב ארוחת הערב והולך לישן ומשכים קום למעשהו התדירי ואח”כ שוב הביתה. וכן חוזר חלילה.
אותם הפנים התדירים, אותם המעשים הרגילים, אותן המחשבות בעצמן, אותן הדאגות הישנות של אתמול ושלשום, אין כל חדש. כה חי שנים רבות. ולאט לאט נהיו עליו החיים המשעממים, למשא…
והוא מתגעגע לאיזה שנוי, לאיזו חליפה ותמורה.
לכאורה הוא היה מתגעגע אחרי חליפות משעשעות – אחר שמחת החיים.
למשל הוא היה עורג בחרף לבקור בתיאטרון ולטיולים, ובקיץ לנסיעות בעולם. נסיעה! זהו כל האידיאל שלו! זהו תכלית ההויה ומטרת הישות, לחיות, לראות את התבל, את האנשים ולמות.
אבל אין האמצעים מרשים לכל אלה. תענוגים דורשים כסף. ואין הכסף שלו, אין העת שלו – ואין החיים שלו! והוא כ"כ משתוקק לחיים שיש בהם שנויים ופזור הנפש, לחיים שיש בהם תכן… והלב מתפקע מהשתוקקות והתגעגעות. ובאין ברירה, באין שמחות החיים, החל לקבל עליו צער החיים…
וצער החיים גדול. צער החיים יש להשיג בחנם, אין כסף. ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־
– תן לי ידך חברי והרימני! הרימני רע משפלותי, כי נפלתי, נשמתי נפלה לשפלות, שבשפלות, לקטנות שבקטנות. האני שלי נצלל במבול של אפס, בתחום הכליון… עזרני למען השם!
מה זה היה לי אחי? מה לי, מה… פתאום היה הדבר ואני נפלתי… ויבשות בתוכי, יבשות סביבותי, תהום נורא אומר לבלעני… רחמנות עלי, יש לי רחמנות עלי בעצמי. קברים בלבי, קברים סתומים וחתומים, אבל מתים עולים מתוכם, מתים חורים בתכריכים חורים, חונקים וחונקים את גרוני, חשך בראשי, חשך ואפלה, אבל איזו אש זרה אומרת לשרפני. לשרפני לבדי, לבדי. בודד אני בכל התבל הזאת, בודד בתוך עמי, בודד בתוך בני ביתי, בודד בתוך עצמי. לא אוכל לבא אלי, לא אוכל לחשוב עמדי, להתהלך אתי…
עזרני אחי, תן לי ידך, הלא עתה ידעתני מלפנים, לפניך נגלו כל פרכוסי הנפש שלי, כל רפרופיה ותנועותיה; האין לך עינים לראות את המלחמה המרה, שאני לוחם עמי, עם נפשי. וההתאבקות הנפשית גדולה וארוכה, קדמונינו לא ידעוה כלל. הם ידעו רק מלחמות הגופות, אבל לא משרפת הנשמה והגוף קים. ומלחמת הנפש נוראה אלפי פעמים ממלחמת הגוף.
–השקיפה נא רע, האין לך עינים לראות, איך נפשי מפרכסת ביין הזוהמה והחלאה, בעצבות עצלנית ומרה שחורה כבדה ולא אוכל להשתחרר ממנה.
הושיעה, הצילה! אני לבדי לא אוכל לעשות דבר, אני מכחש בי לגמרי, אין אני מאמין כי כל עקר, אין לבי קולט עוד רשמים בריאים.
בקרב לבי שוכן איזה דבר, איני יודע לכנותו, המפעפע בכל עורקי וגידי, מעמיד את זרמת חיי ועוצר את מרוצת דמי, משתיק את דפיקת לבי ומשכיחני את כל ההויה של היש…
בידך חביבי לכרות את אותו הדבר מלבי, קח את האיזמל ועשה את הנתוח תכף.
–מה? עודך עומד ומסתכל בי, בלי השתתפות בצערי כעל מטורף הדעת. אינך חפץ
להבין או אינך מבין פשוט את דברי.
לך לך, איש רע אתה, חסר לב, יהיר וגם אתה, איני צריך עוד לך. כבר הוקל לי. נשמתי הלקויה כבר נרפאה על ידי ההבעה בעצמה, זה בטוי הנפש, זאת קריעת סגור הלב השיבה אותי לאטמספירה הרוחנית שלי – ואקום…
פצוע שוכב על מטתו הגוף הענקי – העם. הממוהו, מחצוהו ולא נודע מי הכהו. וידידי העם עומדים סביב למטת החולה ומיבבים.
“ארורה היד אשר נגעה בו!” קרא בחמה האוהב היותר נאמן של העם. “תאלתי לאויב, אשר בצדיה ארב לו להכותו נפש… תקולל חלקתו בארץ!”
“חביבי היקר”, מלמל החולה הנפצע בקול חלש, חביבי, אל תקלל את האיש אשר פגע בי. אל תאור את היד אשר הרבתה פצעי. כי לא אויב, כן אחשוב, פצעני, הפצעים המה אנושים מאד, עמוקים מאד, נאמנים מאד; בודאי – פִּצְעֵי אֹהֵב.
(בדיה ישנה).
היא היתה אשה כשרה, עוסקת במעשים טובים ונזהרת במצוה קלה כבחמורה. ועל כל אבק דק של עבירה קלה הלכה לדרוש את אלקים בבית מדרש של הרב הצדיק מופת דורו.
ויהי היום ותתיצב האשה מפרכסת בכל גופה, ובפנים בוכים לפני הרב והיא מגמגמת: “אדוני, נשיא אלקים, אשה חוטאת אנכי!”.
“והוא, הרבוש”ע, רחום, ויכפר עון, אין צדיק בארץ אשר יעשה רק טוב", דבב הצדיק במתיקות ובלחישה, כאילו הוא מדבר לנפשו, ואל האשה אמר: “מה זאת עשית?”.
ותאמר האשה: “בשבת שמברכין” ראיתי את מרת בלום רעולה ומקשטת בעדיים יקרים ואחמוד, אוי לי, את חמדותיה בלבי…"
“הכבר הגדת את כל חטאתך, בתי?”.
מתמיהה ענתה האשה: “האם לא עברה קשה עברתי?”
“אמנם הלאו “דלא תחמוד” היא עברה גדולה. אבל כיון שאין זה מעשה פריצות, וכיון שכבר התחרטת בלבך והתודית, מחל לך הקב”ה".
“אבל הואל נא רבי חקר לתת לי איזה תשובה, למרק פשעי זה, שלא תקופח זכותי בעולם הבא, חס וחלילה”.
הבין הרבי, כי לשוא ישחית דבריו; המחלה הזאת לא תרפא בלי כתיבת איזו רצפט, ויאמר: “אמרי לי בתי, איזו מיני לפתן וירקות את אוכלת לתיאבון”.
“כל מיני ירקות, חוץ מבצלים, אני אוכלת בחבה”, ענתה האשה, אחרי אשר הרהרה מעט.
“ובכן, הזהרי והזהרי שלא תאכלי בצלים לא חיים, לא צלוים ולא מטוגנים בשומן שבעת ימים”.
“הרבי מלגלג על אמתו, הזה סגוף?… הלא גם בלא זה איני אוכלת כל בצלים וגם לגעת בהם וגם להריח להם תתעב נפשי”, טענה האשה במעט מורא.
“אל תתחכמי אשה ועל תרבי לשאול, ככל אשר אמרתי לך השמרי”, כעס הרבי, ותלך לה האשה.
ויהי לילה ושנתה נדדה ממנה: “מדוע בחר הרבי שיחיה בסגוף כזה דוקא – שמא כ”כ טובים הבצלים לאכילה?“… הרהורים כאלה וכיוצא בזה העסיקו את מוחה גם ממחרת. ויותר מפעם אחת שלחה את ידה ותקח בצל ותאמר לנפשה: “בדיעבד נעים מאד למשש בבצלים, כמו בסמט ומשי. בודאי איזה דמיון שוא התעיב עלי את הפרי הזה. מכאן ואילך לא אירא עוד לגעת בו”. ותצלה בצלצול (צוויעבעלכען) באש, ותרח בו: “ראה! מה נעים הריח! פתיה פשוטה הייתי עד היום!” ותרח עוד הפעם, ותנח את הבצלצול ותחזור ותרח בו. בסוף, ממש בלי כל כונה, הושיטה אותו על פיה ותאכל ממנו חתיכה קטנה. “האח, מה יטעם לחך!” ובאמת לא ידעה איך היה הדבר, והבצלצול נאכל כמו מאליו כלו. עתה עלתה בלבה התשובה של הצדיק והאסור אשר הטיל עליה. הנחם חטט במוחה: לקקנית אַתּ!” ותחליט לסגף מחדש את נפשה ביתר שאת.
ויהי לילה. עוד הפעם התהפכה על מטתה בנדוד שנה והבצלים לא סרו מראשה: “לכאורה רק ללעוג על טפשותי כון הרבי בתשובתו, אשר נתן לי. בודאי, בודאי כך! כי באמת למה אשנא פרי נחמד כזה. הלא גם הוא מתנת השי”ת לבריותיו, ועליו אנו מברכים: בורא פרי האדמה“. פתאום נזכרה, כי הרבי הקדוש אמר: “לא צלוים, ולא מטוגנים בשומן”. ובחצי הלילה קמה ממטתה ותבער אש ותקח שלשה בצלים יפים ותטגן אותם בשומן. “מטוגנים הם בודאי, הפלא ופלא”, שוחחה לנפשה בחצי קול, ותבט בתאוה ובהשתוקקות אל המחבת הרותחת. “מטוגנים הם בודאי מחיה נפשות ממש, כי אלמלא כן לא היה הצדיק מטעים כ”כ בדבריו: “לא מטוגנים”, פעם רוצה אני לטעום. “והוא, השי”ת, רחום, הוא יכפר עון”, אמר פה קדוש…
ותאכל שלשת הבצלים בבת אחת…
חמשה ימים אחרי כן לא נמצא בכל העיר ושבע פרסאות סביבותיה, אשה או איש, אשר אכלו בצלים לתיאבון, יותר מהאשה הזו.
לפנות ערב־קיץ, רוח קל ועדין מרפרף בין אלוני היער השקועים בזהר־פרפורי של שקיעת החמה וממללים ומשוררים… והוא מתפרקד על האדמה טבוע בדשאים ירוקים ופרחי חן וקולט אל תוכו כל זהר הטבע, כל גון, כל קול, כל צליל, כל ריח נקוו לתוך תוכו של לבו הפתוח לטפות טפות זכות, ויטוו שם במצפוניו לנימין נימין של פז… עיניו דלויות לשמים, וחולם הוא חלומות נעימים, חולם הוא על השחרור והפדות הכללי, על הגאולה והתמורה, על תקון המין האנושי ועל האידיאל הצבורי המוסרי החיובי…
סופר הוא האיש הזה, חוזה חזיונות.
והואל שצפה על כל מה שלמעלה לא ראה בכל מה שלמטה.
והנה סמוך לו נצבים עליו שני אנשים בעלי פנים גסים ומאימים, וכמו מארץ בצבץ פתאום איזה שלישי. צעיר היה מהשנים, אך מראהו יותר מגואל ויותר מעורר פחד.
“נעשה שותפות!” אמר הצעיר בקול צרוד.
“יהי! שותפות היא שותפות!” ענו השנים ועיניהם מזרות פחד.
מקולם נתעורר החוזה. וירא את האנשים ובעודו שוכב פרקדן שאל אותם: “מה מעשיכם? מאיזו שותפות אתם מדברים?”
“מעשינו הוא להתנפל על האנשים ולבוז את ממונם וכל אשר להם”. הצטחק הצעיר שבהם.
“כן?! איך אתם עושים? נא, נא הגידו לי איך אתם עושים מעשיכם?” שאל אותם בעודנו שוכב פרקדן, בתיאבון, לדעת איך נוהגים ושמח הוא לדבר פעם עם “אנשיהם” של גורקי, אנדריאוב וטשיחוב פנים אל פנים, להכיר את “היצירות” של הסופרים אלה חיים וקימים, שמח הוא על ההזדמנות לחקירה את הפסיכולגיה של נשמותיהם הלקויות המלאות לפי דברי הסופרים רוך פיוטות חשכה. ומתעתד הוא לשמוע את המצאותיהם החריפות ולכתוב סקיצה שלימה…
סופר הוא האיש הזה, חוזה חזיונות.
“טוב! ענה הצעיר שבהם, אני אראה לאדוני הנכבד איך אנו עושים “בשעת מעשה”. אנחנו – אנחנו כאשר נפגוש אדם בשדה, ביער, נפיל אותו ראשית כל ארצה. והיה כאשר ינוח על האדמה, כמו אדוני הנכבד עתה. נקשור את ידיו בחבל”. באמרו זאת לקח מכיסו חבל עב, ויאסור את ידי הסופר השוכב לו במנוחה לאחוריו. “כן, אנחנו אוסרים אותו כמו את אדוני הנכבד עתה, למען לא יוכל להניע אבר. ואם הלז מוחה, אזי סכין יבוא אל בטנו”.
בדברו כזאת והנה להט ברק סכין מבריק לפני עיני הסופר, שאינו מוחה ואינו מזיז אף אבר קטן. “ואח”כ“, מוסיף המורה הצעיר ללמד את האסור הלכות גזלה, “אח”כ אם יאמר הלז לצעוק, אזי אנו סותמים את פיו בסמרטוט זה”, והוא גוזר ומקים, סותם הוא את פי החוזה חזיונות המשתוקק להכיר את הפסיכולגיה של אנשי גורקי, בסמרטוט מלוכלך. “וכשכבר נעשתה גם סתימת הפה”, הורה המפליא לעשות, “כמו אצל אדוני הנכבד עתה, יתחיל החפוש. קודם לוקחים אנו את שעון כספו או זהבו, כמו שעונו של אדוני הנכבד”. והוא מוציא מכיסו את שעון זהבו עם השרשרת היקרה, והותנם לשני חבריו, שעמדו הכן על המשמר, ועיניהם הקודחות עפו לכל רוח. ו“אח”כ“, אומר לו במתינות הפוחז הצעיר, “ואח”כ אנו בודקים את כיסי המכנסים, ומוציאים משם כל מה שיוכיח לנו אלקים”. והוא מכניס ידיו לתוך כיסי הסופר ומוציא משם את נרתיקו המלא שטרי־כסף, את אולרו הטוב, את קפסת־הטבק שלו, וכל אשר הוכיח לו ד' ואומר: “חסל סדר הבדיקה, אדוני הנכבד”. ויקם ויברח עם שני חבריו בצחוק פרוע…
“יש כדי חלוקה! שותפות היא שותפות!” שמע הסופר קול המדיינים והמריבים מרחוק בנוסם עם הונו.
והוא מתפרקד עתה בידים אסורות, בפה סתום ובכיסים ריקים.
נתרוקן גם ראשו, נתפקעו הנימין של פז בלבו, שנמלא ארס ורעל… עיניו דלויות גם עתה למרום, חולם הוא גם עתה חלומות, אבל לא עוד על הפדות והשחרור הכללי, על הגאולה והתמורה הכללית, כ"א על השחרור הפרטי ועל הגאולה ועל התמורה הפרטית…
הוא קרא באזני העלמה החורה את השיר “קהלת” מאת מיכה יוסף לבנסון.
“כמה מקריא טוב אתה – – –!” אמרה היא. "דומה כי אתה בעצמך הוא המשורר! איה היפי והאמנות בשיר הזה?! איני מרגישה ואיני יכולה להביע את רגשותי. בי יקירי, למדני נא, הבינני…
והוא הביע לה את תכן השיר, ויטיף לה על הטרגדיה של החיים, על העצבות שבחיים, ועל החיים שבחיים בדברים המזעזעים את הנפש…
נשמתה נמלאה רגשות קדחתיים… היא שכחה את החיים ע"י הרהורי חיים, שכחה את המקום והזמן…
דממה…
אח"כ נתעוררה ותאמר: כמה מסביר נעלה אתה. עתה אני מבינה את השיר, עתה אני מביעה את החיים שבשיר, עתה אני מרגישה את התכן שבשיר. לכאורה אתה הוא המשורר – – – –
“כן אני”
“ומיכל”
“המשורר!”
“ואני – – –?!”
“המשורר! שלשתנו יחד הננו המשורר!!”.
אגדה.
איש היה בארץ החיים ושמו – אבל לא השם עקר פה; העקר, כי להאיש ההוא היה לב גדול וקדוש ונשמה גדולה וקדושה. הנשמה היתה אוהבת את הלב, והלב היה אוהב את הנשמה. והיו יכולים לשבת יחדו בגוף הבריא והיפה של האיש ההוא ימים רבים, רבים מאד. אולם רבות מחשבות היו בלב ובנשמה, אבל עצת ד' היא קמה. הוטב בעיני הקב"ה להפריד בין הדבקים, ומי יאמר לו מה תעשה? לקח אלקים את הנשמה אליו השמימה, ואת הלב קברו באדמה…
*
מקורות הנשמה הגדולה שם למעלה לא נשמע דבר עד היום הזה. כי מי עלה שמים וירד לספר את מאורעותיה? אבל את אשר נעשה בלב למטה יודעים היטב. כי מן הלב הגדול והקדוש הזה צמחו שלשה פרחי המזרח, בעלי שס"ה מיני צבעונים כמנין ימות השנה. ויבצבצו שלשת הפרחים, מלאי קסם, רך ועדן, יפי ויפעה את ראשיהם הקטנים ויעלו על פני הקבר, ששם קבור הלב… והנה אחרת ישראלים קטנה באה מגלות – ולהם לבבות טובים, מרגישים וחשים… וישאו עיניהם ויראו את שלשת פרחי המזרח וישתאו עליהם… ויענו ויאמרו: “מה מלבבים הם הפרחים הללו! מרגישים אנו בלבותינו איזו שייכות גדולה להפרחים היפים. אין זאת כי־אם משום שפרחי־לב המה… לכן זאת נעשה להם, לרגעים נשקם, לילה יום נצרם **פן יפקדו עליהם!”** וישמע הלב שם מתחת את דברי היהודים על אדות פרחיו וירעד מתוך רוב שמחה וענג – בקבר. ויתפלל הלב בלחש: הלואי יהיו פרחי מעלים חן לפני ההמון הגדול כשם שהעלו לפני הארחה הקטנה הזו…
*
והארחה הקטנה שמרה את מוצא שפתיה ותשמר מכל משמר את פרחי הלב. דאגו לגדולם ולהפרחתם, ויספיקו להם מים בעתות השרב. ויפרח הפרח האחד בין ביום בין בלילה, ביום בקיץ בין בחרף, ויפרח הפרח השני בין ביום ובין בלילה, בין בקיץ בין בחרף. ויפרח הפרח השלישי רק בקיץ, רק פעם אחת בשתי שנים. הצד השוה שבהם היה, כי שלשתם הפיצו ריח ניחוח, ריח גן־עדן מלא מתיקות וערבות. ויכנס הריח אל תוך הנשמות וישמחן, אבל יותר החיה הריח את הלבבות… כי על כן פרחי הלב המה…
*
היה יום חרף, ורוח סופה נשבה בחזקה. ותסתער הסערה על הפרחים, למרום עיני הארחה הקטנה הנוצרות אותם ותזעזעם ותתלוש עלים אחדים מפרח זה, ועלים אחדים מפרח זה, ועלים אחדים מפרח זה. וינשרו העלים ויתגוללו על האדמה תלושים וכמושים… אז חלו הפרחים את חלים הקשה ויקפלו את עליהם הנשארים במטתם, ויאנחו. ויפלו איש על צוארי רעהו ןיבכו שלשתם יחד. ותזלנה דמעותיהם המזהירות כטל בקר על האדמה. ומן האדמה חדרו עמוק על תוך הלב. כשהרגיש הלב את הדמעות הכירן, כי דמעות פרחיו הרכים והענוגים הן, ויזדעזע הלב ויבך מר גם הוא, ותזלג מן הלב דמעה גדולה אחת מאירה כספיר, והדמעה פרחה, עלתה נצה, וכרגע צמחו עלים חדשים תחת העלים הקטופים מהסער. וישובו הפרחים לאיתנם ולבריאתם, וישובו הפרחים לחלום חלומם…
*
וחלום גדול חלמו הפרחים בכל יום תמיד, בין בערב, בין בבקר בין בצהרים, בין בשינה, בין בהקיץ. בחלומם והנה הם נוסעים מזה, מובן עם הלב אשר בקבר, כי אֵי מזה יינקו את ליח מחיתם? והמה נוסעים נסיעה גדולה אל ארץ רחוקה ומרחקה, אל ארץ, ששם לא תתחולל סערה עוד ולא תפיל עליהם היפים והרעננים, אל ארץ מזרחית, עם שמים מזרחיים עמוקים טהורים, עם שמש מזרחית לוהטת, עם ערפלי נֹגה זכים המרוקמים בפתילי פז ובנקדות שהם והנדמים לצפרי ענק המשתובבות ומעופפות, עם ראשי הרים חדים בוערים באש ארגמן נפלאה, אשר הצית בהם השמש. אל ארץ בעלת פרחים מזרחיים רבי הגונים עם קסמים נעלמים ושם בפרדס ורדים, בערוגות פרחים, ינטעו גם המה בקרן בן שמן, מובן עם הלב, השרש ממנו צמחו, והכל שם כה עלז, כה צהל, שם ישאפו רוח, יבלעו אור, יתענגו על חפש יחד עם הצפרים בעלי נצות זהב המעופפות המצפצפות משפעת חיים וילדות. שם יכשפו בברק מרהיב עינים, ביפי זהר נפלא את כל יושבי הארץ ההיא ולא יושבי הארץ ההיא לבד, כ"א ימשכו אליהם את לבות כל בני שאר הארצות, כי על כן פרחי לב הם…
ויחלמו עוד, הנסיעה הגדולה הזאת לא תוכל לצאת מהכח אל הפעל רק בהשתתפות ההמון הגדול… על ההמון הגדול להתגעגע אל הארץ המזרחית ההיא כמו שמתגעגעים הם, שלשת הפרחים. על ההמון הגדול לשאוף עמהם יחד אותה השאיפה הגדולה והכבירה… וההמון הגדול לא פרחים בני מינם הם, כי־אם בני אדם עם לבבות גדולים, והם צריכים לחלום עמהם יחד את חלומם הגדול, כי הלא גם המה פרחי לב הם. והארחה הקטנה, ששמרה אותם עד עתה, אינה דיה ללותם על דרכם הגדולה. רבבות לבבות צריכים ללכת עמם. והלבבות יתלכדו ללב אחד גדול, ודרך צנור הלב הנורא הזה תזרום השאיפה הנוראה הזאת. אז יתגשם החלום, שהם חול מים בכל יום תמיד, ערב ובקר וצהרים, אז יגאלו הפרחים ויגאלו את ההמו הגדול האחים לחלום, ויחדו יסעו אל ארץ הפלאות…?
כך חלמו פרחי הלב…
*
וצריך לדעת, כי לא כפרחים אחרים הצצים ונובלים המה שלשת הפרחים שלנו. הם חיים לעולם, נצחיים הם. כי על כן פרחי לב חם הם… וזמן רב, רב מאד, חלמו את חלומם יחד עם הארחה הקטנה. בלי שום תקוה לפתרון. כי ההמון הגדול טרם התאחד עמם לחלום חלומם, אבל איזו תשוקה נעלמה, איזו מאויה נסתרה כבר החלה לפעפע גם בלב ההמון הגדול…
היה יום קיץ, היה זמן פריחת הפרח השלישי וכשהפרח הזה פורח, קולו נשמע כקול שופר גדול ענקי תוקע מאליו תקיעה – שברים – תרועה והקול הולך מסוף העולם ועד סופו. וישמע ההמון הגדול וילך אחרי קול השופר עד באו אל מקום פרחי הלב ויעמד על גביהם. אז רבה התנועה בין שלשת הפרחים, וישוקקו וישוחחו בקול מבהלות, וירחיבו את כוסותיהם וגביעיהם, לקבל את הזרע, אשר המטירו אל תוכם פרחים אחרים באהבה וחבה… והלב בקבר התנועע בנחת וגיל. ויצאו הפרחים לחול במחולות, ורוויי אהבה ונסוכי שכרון התחילו לשורר תפלה ערבה בקול נעים כקול צלצלי כסף. וההמון משתומם בשמעו הקול מזמר תפלה ידועה מתפלות ראש השנה: “ובכן תן כבוד ה' לעמך. תהלה ליראיך ותקוה טובה לדורשיך ופתחון פה למיחלים לך, שמחה לארצך וששון לעירך וצמיחת קרן לדוד עבדך במהרה בימינו”. ותתפשט זמרתם בין הרים וגבעות, בין אפיקים וגיאות ותמסוך קסם כביר על כל הסביבה…
“על מה אתם צוהלים ככה בכל לב?” שאל ההמון הגדול.
“הלא פרחי לב אנו, האינכם יודעים זאת?” ענו הפרחים.
“ידענו זאת!” ענה ההמון “אבל”…
"הלא אותי קוראים: “אוצר לאומי”! אמר הפרח הראשון בפטפוט ילד עלז.
“ידענו גם ידענו!”
“הלא אותי קוראים: בנק־לאומי”! נאם הפרח השני בקול שנשמע בו מרץ לעז.
“זאת הלא ידענו!” אמר ההמון הגדול.
"ואתי הלא מכנים: “קונגרס־ציוני”. דבב הפרח השלישי בענות חן.
“גם זאת ידענו”, ענה ההמון הגדול.
“הלא אנו פרחי הגאולה!”…
“ידענו גם ידענו!” ענה ההמון בקצר־רוח מעבודתו התדירית הקשה.
"גם זאת ידעתם? מה? גם ידעתם, כי.. כי אנחנו פרחי הגאולה ובכל זאת הנכם מעכבים את הגאולה ולא באתם אלינו?! קראו שלשת הפרחים בבת אחת, בתמיה והשתוממות.
“לזה סבה אחרת”, ענה ההמון הגדול מבויש קצת, “רוח סערה התחוללה בחוץ… ולא יכולנו לבא אליכם. גם עסקים… טרדת פרנסה, ועוד נמוקים אחרים עצרונו… לא יכולנו עד עתה להשתחרר… גם לא ידענו היטב מה פירושו של “פרחי הגאולה”. גם עתה אין אנו מבינים עוד היטב את חפצכם”…
“מתאוים אנו להגאל ולגאול אתכם”, ענו שלשת הפרחים בהתלהבות. “פה בארצות האלו, אין אויר, אין מרחב־יה. ורוח סערה סוערת בכל פעם, ואנו מתאוים לארץ, ששם הכל בהיר, בכל אור זרוע, אין שם רוח סערה, כ”א רוח קלה מקטרת כל ראשי בשמים מנשבת שמה! פה נבול תבולו גם אתם גם אנו נקמול, ושם הכל פורח, הכל חי, אין שמה דאגת פרנסה. אבל יש שמה “ארץ זבת חלב ודבש”.
"הלא זוהי הארץ אשר גרו בה אבותינו מעולם?! צעק ההמון באלפי קולות בשמעו את המלים הידועות לו “ארץ זבת חלב ודבש”.
“כך כך” ענו הפרחים בחדוה גלויה, “כך כך” אל הארץ הזאת נבוא יחד, אל ארץ אבותיכם. אבל דעו, כי זולתכם אין אנו כלום, בלי עזרתכם לא נוכל אנחנו להגאל ולא נוכל לגאול אתכם. אם חפצים אתם לשוב אל ארץ אבותיכם, אז עליכם להיות כחולמים, עליכם לחלום עמנו, בכל יום תמיד, ערב ובקר וצהרים, את חלומנו הגדול. עליכם לשמוע קול שופר, לחזות את חזיונותינו. לשאוף את שאיפותינו ולזמר את זמירותינו. והיה אם תעשו ככה, אם תערגו להתרפק על אדמתכם כמונו, אם תתחברו עמנו, אז נשובה אל הארץ ההוא ברנה, בעוד אשר פה אך תאניה ואניה…
רטט עבר בכל בדי עורו של ההמון הגדול ומעל לשפתיו התמלטו המלים "כן? – – כן– – " – – –
“אבל משום מה, גדלה השמחה ביניכם פרחי־חן פה בארץ הזאת?…” הוסיף ההמון לשאול את שאלתו הראשונה, שעדיין לא שכח אותה…
“על־כן גדל הגיל פה ביננו על כי סוף סוף באתם אלינו ולא אבדה תקותנו”, ענו הפרחים ותרועת שמחה התחוללה על המישור סביב. והלב בקבר רעד מעליצה וחדוה, וימס כמעט מגיל ונחת…
*
אז היה הדבר הגדול. אז הפנטזו לבבות ההמון אחרי פרחי הלב. אז החל ההמון לשאוף, להשתוקק, להתאוה תאוה, לערוג, לחלום את חלומם הגדול של הפרחים…
אז קם ונהיה הדבר הגדול, שאליו נתאוו הפרחים והאורחה הקטנה… אז החלה הנסיעה הגדולה…
הפרחים המחברים לקרקע באמצעות הלב עקרו א"ע מהקבר… וגם את הלב לקחו עמם, גם קמץ עפר הדבק בלב לקחו עמם, גם שביבים וקרנים אחרים משמש הגלות לקחו עמם ונשיבות אחדות מרוח הסערה לזכרון לקחו עמם, ויחד עם ההמון הגדול ועם הארחה הקטנה בראשם, כלם, כלם, כלם שבו אל אדמתם…
עד כאן האגדה, “ואם תרצו הרי אין זה דברי אגדה”… – – – –
החמה ירדה לשפולי האופק ומשם התיזה ניצוצות זהב מבעד עפאי הארזים על יריעות־הדשא הירקות, המתנוצצות בשלל גונים נפלאים ועל הלל הזקן עם עשרה מתלמידיו, שהשתטחו על יריעה מרוקמת כזו בצל ארז אחד, והישירו את עצמותיהם.
יגעים היו המורה והתלמידים מעמל היום, מהשחיה בים השמועות, ההקישים והסברות החריפות, המשברות מוחות, ויצאו השדה, לנוח קצת בים שבלי הפז, ולשאוף לתוכם את הרוח הקליל, שנשב מהן והביא ריחות פרחים בכנפיU.
דממה היתה, אף אחד מהם לא הוציא הגה, חושיהם היו שקועים בפלאי הטבע והתגלותה לפניהם. אזניהם נטו להקשיב את זמירות הצפרים, שהשתפכו מסביב, את רשרוש הארז, שרוחות קלילים מתלחשים בענפיו רזים כמוסים, עיניהם נשאו להמחזות הפנטסתיות. לפאתי השמים הטבולים בדם ואש…
כבר כבתה שמש יפה וזרקה למטה זהר ורדי מבהיק.
נפל הזהר על פניהם ונעשו מתולעים. חדר הזהר אל בתי נפשם והדליק שמה אור גדול… החלו הלבבות הצעירים לבסוף להתגעגע, החלו הנפשות האוהבות התעופה להתרומם ולהתעלה. דומה היה כאלו כנפים בלתי נראות נשאו אותם מהקרקע, ששכבו עליו, אל איזה עולם אחר, אל עולם המאורות המלא הוד נצח ודומית עולמים, ושם התאחדו והתלכדו עם ההויה, עם היצירה והיוצר…
פתח הלל: “עשרה שיושבים ועוסקים בתורה השכינה שרויה ביניהם”. אין השראת השכינה באה אלא מתוך עסק התורה בפה ולא בהרהור לב…
חש המורה את הרטט והזעזוע שבלב תלמידיו וזרק סתם מלים לתוך האויר, ושתק הלאה שקוע ברעיוניו.
עוד הפעם שלטון דומיה, כאלו אחוזים היו בשנת קסם מתוקה…
והלילה הלך וירד בינתים על הארץ. והדליק בשמים הרבה כוכבים רועדים וממללים.
מיד נתעוררו התלמידים, שהכירו את תכונות רוחו של מורם והבינו את רמיזותיו, שאין דעתו נוחה מהשתיקה, והתחילו ממללים ביניהם בלחש, ואח“כ שאלו: “איזו יצירה מיצירותיו של הקב”ה היא הכי נשגבה והכי מעולה מהצד האמנותי שבה, וראשונה היא במעלה על שאר היצירות?”
אמר ר' יוחנן בן זכאי: אין ראשית אלא תורה. התורה היא החשובה בכל הבריאה. היא היצירה היותר משוכללה, והיתה כלי אומנתו של הקב“ה, שבה היה מביט ובורא את העולם כמד”א: ד' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז.
הציץ עליו חברו הנשען על כתפו במבט של חבה ואמר: כסבור אני, שהקשת היא היצירה היותר יפה של אמנות היותר יפה בבריאתו של עולם, הגע בעצמך, נטל הקב"ה הצבעים היותר בהירים והיותר יפים משמים ומארץ, ופתכן זה בזה, ועשה מהן צבעי הקשת.
סבר תלמיד אחר ועיניו דלות למרום: בעיני אני העבים הקלים הטסים על פני רקיע, המכשפים בחליפת צבעיהם, והמכילים בתוכם את המרגליות של טל; את כח החיים וההתהוות, המה היצירה האמנותית היותר יפה והיותר נכבד.
שוב אמר תלמיד אחר בכבשו פניו בדשא: לפי ענית דעתי אבני החן המבהיקות והמבריקות, המרהיבות את עין בזהרן, המשמחות את הלב ביפין, הן היצירה היותר נפלאה והיותר יפה.
אחד מהם: לא נראה בעיני להבדל בין יצירה ליצירה של הבורא יתעלה. מפני שכל נברא היא מלאכת מחשבת בפני עצמו ועל כל יציר גם היותר קטן אתה קורא את המקרא: מה גדלו מעשיך ד'! ברם כך הוא, כלם בחכמה עשה. כלם הם מפלאי בריאותיו, כל נוצר מוציא מנגינה מתוך נימי לבך.
“אבל שמא אין יתרון להארז הזה על האזוב הזה?” השיב תלמיד אחד בתלשו ירק דשא, לתת טעם לדבריו ולהראות קטנו של זה מול גדלו של הארז, שתחתיו הם שוכבים.
ישב המורה החשבן והעמקן ושמע בהנאה מרובה את שיחתם של תלמידי חכמיו. ראשו היה מסב על הארז, ופניו החנונים והרצינים התגונו והתבהרו באורו החור של הירח ונגה הככבים הרך נשקף בתוך עיניו, שהתנוצצו מתמימות, רחמנות וחבה…
הפך המקשן פניו אל המורה החביב, ואמר: הרי שומע אתה רבינו, שתלמידים מתעסקים בשאלה חמורה. יגיד נא לנו רבינו אם בכלל יש איזה נזר הבריאה, איזו יצירה אחת, שיש לה חשיבות על כל העשיה, ונוכל להראות עליה כעל מלאכת מחשבת היותר גדולה?
הסתכל הלל על התלמיד השואל במין חבה אין סופית ואמר: יפה שאלת בני, יש, יש יצירה כזו…
וחלף רוח מבושם ולטף את פניו של אותו הזקן ונזדעזע זקנו הלבן ככסף.
עוד הפעם שתיקה גמורה.
נשמע קול כנפי המחשבות המרפרפות בעולם הדמיון… נשמעו דפיקות הלבבות המתגעגעים לדעת ולהכיר את היצירה של אמנות היותר גדולה, אשר המורה היקר ואהוב אמר, כי ישנה במציאות…
וצף ירח כסף במרומי אין סוף בין רבבות כוכבים קורצים, אבל אין הוא מסתכל אל הככבים המלוים אותו, הוא מביט כחולם על העולם השפל, על החולמים הצעירים המשתרעים על האדמה ורוחם טס בשמים… ומתענין הוא בהיוצר יצוריו.
אמר יונתן בן עזיאל בהתמתחו בכל אבריו ועיניו דלו למרום: שאו מרום עיניכם וראו איזו היא היצירה היותר נפלאה, מעשה אצבעותיו של הקב"ה? הוי אומר השמים, הירח והכוכבים! והכתוב מסעייני, שנאמר: כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת!
אמר הלל אל תרקיע בני לשחקים, לבקש שמה אותו הדבר, שתוכל למצא בארץ. יש יצירה יותר יפה על הארץ מהשמים, מהלבנה ומהכוכבים.
אמר בן בג בג: מכל יצירותיו של הבורא אני מתפעל מהצורים הענקיים, המתרוממים בהדר רום נכחותם. כליל היפי לרוכסי הוד! יפעם הלב למראיהם.
אמר לו הלל: בני, הדבר אשר תבקש חזק הוא מצור…
אמר בי הֵא הֵא: צור קשה; הים שחקו. חזק הוא הים מסלעים נוראים, אין חקר לכחו של הים. אין חקר לגדלו של הים. אין חקר לעמקו של הים…
אמר הלל: הדבר שאתה מבקש, בני, עמוק הוא מהים…
שכב רבן גמליאל כל העת ההיא, ועיניו חצין עצומות. נתון היה בעולם של ספירות הפנטזיה, ומתוך הערפל שבדמיונו ואי־הבהירות לא הרגיש במציאות חבריו סביבו, ולא מצא לגופו טוב משתיקה, מהסתכלות ועיון בעולם מחשבותיו העמוקות. אבל לסוף נכנסו קולות חשאין באזניו והפסיקו את חוט רעיוניו. התחיל להרגיש בשאלה המענינת וכדי להסתלק מן הספק חוה דעתו גם הוא ואמר: הרי שכחתם חברי את גלגל החמה העשוי מעשה אמן נפלא. מה ידמה לאורו? מה ישוה לחמתו?
אמר הלל: אָן הלך לבך בני, כשאמרתי, כי לא בשמים הוא… ועוד, הדבר שאתה מבקש חם יותר מהשמש…
אז נשב רוח קל מצנן על פניהם… אז נשארו כל התלמידים יושבים תמהים, משתוממים ושותקים… אז לא מצא עוד אחד את לבו להגיד איזו מלה, לפתור את החידה..
אז קם ר' יוחנן בן זכאי על רגליו ואמר: מרגלית יש בידך מורנו, ואתה חפץ לאבדה ממנו!? אתמהה! אם אין אנו יודעים ילמדנו רבינו את אותו מעשה ידי אמן הנפלא. הגידה נא לנו אתה, מה הוא היותר נעלה ויפה, היותר חזק, היותר עמוק והיותר חם מכל יצירותיו של המקום?!
אז הזדקף הלל הזקן במלא קומתו, עיניו נשא למרום ואמר בלחישה:
– הַלֵּב – – – –
מעשה, ומת יהודי אחד, ובא לעולם האמת ולבו עליז ומתרונן מתוך שמחה וענג.
כתרה אותו כת של רפאים והשגיחו אליו במבוכה ובתמהון.
אל תזוח דעתך עליך בן אדם, אמר לו אחד הרוחות, אל תחשוב שהשאול בית מנוס לך. דע לך, שמזומן אתה לשטיפה והגעלה נוראה עד שיצרפוך מלכלוך סרחוניך ומעפוש פעולותיך שם, שם בעולם השקר.
כך כך ידידי, ענה שני גם הוא חלקו, בכמה וכמה דינים קשים ויסורים אכזרים ידונו אותך עד התמרקותך והזדככותך ולא עת שחוק לך יקירי.
האספר לך? האספר לך מה שיעשו אתך? שאל שלישי ובלי חכות לתשובה התחיל לספר. וי וי מאימת הדין, מצירי גיהנם, רחמנא ליצלן. פלצות תאחז בשרך לשמע אזן בלבד. דע לך, בתחלת המסר בידי מלאכים אכזרים, שיאכילוך גחלי רתמים מעורבות בחול דק, מעיך נשרפים, שניך נשברות, ועל לשונך יתלוך ויחנקוך ואח"כ.
ואח“כ, הוסיף רביעי, אח”כ יבואו מלאכי חבלה אחרים ויחיו אותך, וישליכוך אל נהרי נחלי זפת בוערה וגפרית לוהטת, הנובעים מן תהום רבה, ומשם יטלטלוך אל ים של זוהמא רותחת ומשם…
ומשם, גמר חמישי, תדחף לתוך כף הקלע משאול תחתיה עד דום רקיע, ותהי נפשך מטורפת בתוך אפלת צלמות ואח"כ…
אח“כ, ספר לו ששי, אח”כ יכניסוך אל הגיהנם בעצמו ויוליכוך בכל שבעת מדוריו, ושם יקירי לא יהיה לך חשק לשחוק. שם תוכח לדעת, שבכל מדור יש שבעת אלפים סדקים, ובכל סדק וסדק יש שבעת אלפים עקרבים, ומכל עקרב ועקרב שבעת אלפים כדים סם מות יוצא, ושם…
ושם, התחיל שביעי לספר לי ושמה יבואו קטגורים מכוערים אחרים, מלאי עיני פלדות, והם יסחבוך וידרסוך, יחתכו בשרך בסכנים פגומים. יתלשו גלודי עיניך כקליפת בצלים בצבת בוערת. ימרטו בשרך במלקחים של ברזל לוהטים ויתחבו שפידים במעיך. וכרסך יתפקע, מעיך יצאו ויהיו מטורפים על פניך. וכל אבר ואבר שלך נופל מגופך, ומזיקים עומדים ומניחים אבר אל אבר ומחיים אותך וחוזר הדין… ואח"כ…
למה אתם מטריחים את עצמכם להפחידנו, הפסיק אותם המת החדש והשחוק לא פסק מפיו, רוצים אתם להטיל עלי אימה בענוים כאלה?! טועים אתם! אני ממלכת רוסיא הנני בא……
בהעולם הנקרא “השפל” – באיזה חלק, באיזו מדינה ובאיזו עיר לא נודע – היה חי, באיזה זמן מן הזמנים, ילד קטן ויפה. לו תלתלים שחורים ועינים שחורות, לו פנים יפים ולבנים. אבל לו גם מצח מקומט. כשפזז וכרכר הילד הלז, ישב אח“כ וחשב או הלך אח”כ וחשב, לאיזו תכלית התחולל, לאיזו תכלית השתובב. אכן בעל מחשבות היה מטבעו. לא הניח דבר גדול ודבר קטן, שראה בעיניו, שלא היה חושב על הצד התכליתי שבו. ופיו היה מלא שאלות תדיר: אבי, למה נברא זה? לשם מה נעשה זאת? הכל היה חפץ לדעת הילד התורן הזה. ומחפוש לחפוש, מחקירה לחקירה, בא (מה שפילוסוף קטן כזה יכול לחשוב!) לידי שאלה על מהותם של החיים בכלל… על תכליתם של החיים…
מנקרה היתה השאלה הלזו במחו הרופס יומם ולילה. לא היה יכול החקרן הקטן הלז לישן, לאכול ולשחק בצעצועיו.
“לאיזו תכלית, אבי, הם החיים? לשום מה אני אוכל? לחיות? טוב. אבל למה אני חי?”
“כדי שתלמד תורה וחכמה, בני, כדי שתהי ישר וחכם, חביבי, כדי שתהא מוצא חן בעיני אלקים ואדם, יקירי”. ענה לו האב מתוך חבוק ונשוק.
מאמין היה הילד באביו, ויגע בתורה וחכמה. הרי ידע מעכשו לשום מה הוא חי. והשיג אמנם את התכלית הנרצה. טבעו יצא בהסביבה שלו. רוח המקום ורוח הבריות היה נוחה הימנו.
וכיון שהגיע למעלה מעשרים שנה, תור הזהב של החיים, התחיל שוב לבו מתרוקן, ותוקפת אותו שוב אותה הנקרנות של כליון נפש ובקשת תכלית חדשה ואמר:
"הן אני כבר באתי אל החוף המבוקש, השגתי התכלית, שלמדני אבי. יגעתי ומצאתי חן בעיני אלקים ואדם… ואחר כך?…. מה להלן? לאיזו תכלית אני חי עוד?… "
“כדי שתדע אהבה… כדי שתראה חיים עם אשת חן!” ענה לו איזה קול.
הסב העלם החוקר את ראשו המתולתל, לראות את בעל הקול פנים אל פנים, ולא מצאהו. איזה זמן בלה בחפושים, למצא לקול הזה תוצאות – ולשוא. אז ידע, כי הקול קול לבו הוא.
ציית העולם לקולו אשר בלבו. נשא אשה יפה והוליד ממנה בנים ובנות. עשר שנים שלמות חי חיים מאושרים עם תכליתו הרצויה אשר מצא.
וכיון שהגיע לשנת השלשים לימי חייו, התחיל לחוש איזה שעמום בהויתו. ההתפלספות הטבעית שבו התחילה להרהר ולפקפק:
“כבר ידעתי אהבה בתענוגיה… כבר מצאתי את התכלית שלמדני לבי. אשה ובנים לי… ולאיזו תכלית אחיה להבא? לאיזו תכלית?…”
“כדי שתצבור ממון ותעשה עשר, כדי שתנחל כבוד והוקרה מבני דורך, כדי שתגדל בניך ברחבה, ותזכה לראות בנים לבניך”, ענו לו החיים בעצמם.
נשתרשה אצלו תכלית החיים בהשגת ההון והשתדל בהתגשמותה. המזל האיר לו פנים ובזבז לו כל אוצרותין, נתעשר האיש עשר גדול. נתפרסם האיש לחכם, עשיר וגבור, כי גם שלם בגופו היה, בריא בכל רמ“ח אבריו. גם בניו גדל בלי כל מכשול. ונהנה מהם. גם בני בנים נולדו על ברכיו. גם מכל תענוגות אנושיים והנאות גופניות לא פרש א”ע, על כן, כנהוג, כבדה אותו החברה בכל מיני כבודים והתמנות חברותיות.
ככה היה חי עם התכלית של החיים ימים רבים עד שמלאו לו חמשים שמה.
כיון שהגיע למעלה מחמשים נשתעממו לו גם החיים האלה. נעורה פתאום הנקרנות הרעבתנית שבו מתרדמתה. חקרנותו, שהיתה נרדמה ונקפאה לפי שעה, קמה לתחיה, שבה למרר את חייו, למלאות את לבו ביגון אין סופי, ולהגדיל את פרכוסי נשמתו הסומרת וזעזועיה.
“כבר הנני שבע שמחות” – התמוגג בדמעות – “הגבהתי את עצמותי ואישיותי מתוך הסביבה, שאני שרוי בתוכה. הוני גדול, בני מוצלחים, תופסים מקומות גבוהים בחברה. השגתי את התכלית שלמדוני החיים במדה מרובה. לא חסר לי דבר, ומה עוד? מה עכשו התכלית מן החיים שלי?… מה אוכל להשיג את אשר לא השגתי עוד? מה התכלית? מה התכלית?”
לא פנה עוד עם שאלותיו אל אביו. מפני שזה כבר שם אל הנצח פעמיו. אבל את לבו שאל. ואין קול – – – את החיים שאל ולא ענוהו… אין תשובה!…
והחל המשבר.
נטל הסם את חייו. החמימות מההויה שלו. הרגיש את עצמו למיותר, לחתיכה שאינה ראויה להתכבד. בכל מה שהציץ, הסתכל והתפלסף, נפגע יותר. הסביבה שלו עליזה, הכל מזהיר, מלבב, כל אחד עובד ואוכל, כל אחד חי עם הרגשותיו המיוחדות עם השקפות עולם שלו, רק ממנו, בלבד נסתלקה השכינה, רק הוא לבדו פרוש מן החיים ובוכה על עלבון החיים, רק הוא לבדו הולך בטל ומבקש את תכלית החיים, את הנשמה של העולם, ואינו מוצא – – – וכל ישותו מתקוממה נגד חיים, בלי תכלית, בלי נשמה…
ויש אשר טסו לפניו תמונות מלאות ענין ןתכלית. יש אשר עלו על לבו רעיונות, שיש להם תכן עשיר של חיים וכדאי לחיות וללחום בשבילם, מעין: “תקנות העולם”, “אידיאליות”, “שחרור האנושיות” “חרות האישיות”, “ערכין חדשים”, “מרידות הדעות”, “מהפכות המחשבות” וכדומה.
אבל התמונות הללו נתערפלו תכף. הרעיונות נתטשטשו. לא האמין בהתגשמותם של האידיאות. לעולם לא ישיג הוא ולא ישיגו אחרים את התכליות האלה, החליט בלבו ונשקע מחדש בתחום היאוש, המכוץ את הלב והמרפה את הגוף ועם רפיון הגוף מתדלדלת גם הנשמה…
“שמים הפתחו!” – צעקה בו נשמתו – “שמים הפתחו!… מסוגרים אתם זה נצח נורא, מסתירים אתם את חידת העולם, את תכלית החיים, את פתרון החיים על כל גלוייהם והופעותיהם. רחמו עלי, הפתחו לפני, אראה, אביט יה בעוד בי נשמתי. לאיזו תכלית אתם מסתירים מפני את סתרי הבריאה? אם לא עכשו אימתי תגלו לי את הרז? מתי? הלאחר מותי?”…
והשמים לא נפתחו…
רצוץ ושסוע, לקוי בנשמתו וגופו נשא את צרור גונו החיקו, לא התחבר לשום איש מאנשי ביתו הצעירים, החיים, לפי דעתו, חיים נסחאים שוקיים, בלי כל תכלית רם. לא דבר עם שום בן אדם, נתאלם. ומתיאש היה סובב הולך במקומות ריקים מאדם, ראשו נטוי לאדמה ועיניו סקרו, כאילו מחפש הוא על הארץ פתרון מעשה בראשית, אשר לא מצא בשמים…
מתבודד ונטבע בתוך עצמותו קצרה נפשו למות…
היה יום אביב אחד. השמש יז אור חדש ונעים ובורא מאורות בלב הברואים. והאומלל התהלך אז ביער שמחוץ לעירו שבוי רעיונות מרים. ראשו היה מרים בכל פעם למעלה ועיניו היו מבקשות איזה עץ דרוש לו… ולא ראה את האיש הזקן ההולך לקראתו, ונתקל בו.
כבן שבעים וחמש היה הזקן המטייל ביער. פנים מענינים, מאירים וצוהלים היו לו. עינים מאירות בהירות היו לו. וזקן לבן יורד על מדיו, כל תנועותיו היו חיות וערות. כל הויתו שמחה ומזהירה. זה כבר לא דבר הספקן האומלל שלנו מלה עם איש. וההתגלות של הזקן הלז לנגד עיניו עוררה בו איזה חשק לדבור, התיזה בו איזה הארה נפשית…
“סלח סב נכבד, שנתקלתי בך בלי כונה”, מלמל האומלל בקול בכיני וחלש, שנשמעה בו עגמות נפש מדכאה.
הרכין הסב את אזניו כלפי הדובר וענה בקול מצלצל מלא ילדותית:
“אין דבר, אין דבר, מפוזר אתה אדוני, שקוע באיזה רעיון עמוק, על כן לא ראית אותי”.
“כך, משוקע אני באיזה רעיון מר… ואתה הפסקתני… אם תרשני אשאלך איזו שאלה”.
הרכין הסב את אזנו הזקנה ואמר: “מהיכא תיתא”.
“מכיר אני בפניך, שאתה שמח בחייך ונהנה בעולם הזה, הגד נא לי, איה המעין, שממנו יצא לך זרם חייך? ממה אתה יונק את היניקה הרוחנית שלך? בשביל איזו תכלית אתה חי בעולמך?”
הרכין הזקן המאושר את ראשו ולחש להאומלל: “אין לי לע”ע שום תכלית?"
“מה אתה סח? לע”ע אין לך כך תכלית ומתי עוד? הלא בשביל שאין לי כל תכלית בחיים, חיי עלי למשא. ולא אוכל לברא איזו אתמוספירה לחיות בה… ואתה –
“ואני” – חטף הזקן ממנו את המלים – “ואני הולך ותר, הולך ומבקש אחר תכלית לחיי”…
“וכבר מצאת? מה?”
“לא, עדיין לא מצאתי”.
“ובכל זאת הנך מאשר? הנך עליז? היכי דמי?” כמעט צעק המתיאש בקול משונה.
תקע הזקן את כפו החמה לתוך כף ידו של האומלל הרגזן והרתחן, לאות פרידה. ובבת שחוק על שפתיו הרועדות אמר לו:
החפוש אחר התכלית בחיים, הוא הוא התכלית בעצמה, בני… – – – –
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.