רקע
ישעיהו אברך
שירות אינפורמציה מזווית אחרת
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תש"ן 1990

כשאני בא לשיחה עם עתונאים, אני מוכן גם לקבל “גול”.

הממונה על הכנסות המדינה


לא ניענה להזמנתו של הממונה על הכנסות המדינה ולא נבוא לבעוט לו – כמאמרו – “גול” בשער. לא נעשה זאת מכמה טעמים. ראשית, לא נבוא להוסיף אבנים על אחת העגלות הכבדות של המדינה שהוטל על הממונה־על־ההכנסות למשוך אותה במעלה ההר בעצם נפתולי הפיתוח והבטחון החמורים של המדינה. שנית, לפי כללי “המישחק ההוגן” אין בועטים אל שער פרוץ, ובענין ה“שין־אלף”, אותו שירות אינפורמציה שמהותו נסתברה לנו בימים האחרונים, השער נראה לכוֹתב־הטורים פרוץ במקצת מצד כושר־ההגנה הצבורי עליו עד כי לא תהיה רבותא אם נבקיע אותו. ואולם נרצה לברר באופן עיוני בלבד כמה עיקרים של “המישחק ההוגן” בין מנגנון לצבור ובין צבור למנגנון, עיקרים שעימם קמה ובלעדיהם – לא נהיה קיצוניים לומר: נופלת, אך לא נחשוש לומר: – נבעים בקיעים בהרגשת החירות של האזרח במדינתו וגם בנכונותו הפנימית להיענות לתביעות המדינה ולצרכיה. נשתדל לעשות זאת בלי היזק להכנסות המדינה, שהרי בתנאי החיים וההיאבקות של מדינתנו שום מאמר איננו שקול כנגד כך־וכך רבבות לירות שאפשר להקים בהן עוד יחידות דיור לעולים או לסתום בהן עוד בקיע בחומת־הבטחון של ישראל. היינו רוצים לקוות כי המנגנון העוסק בגביית המסים – גם הוא בודק היטב את מעשיו אם אינם פוגעים בתכליתם.


*

קשה לומר כי מלאכת גביית המסים היא הקלה והנעימה במלאכות. הבורסקאות, כמדומה, היתה לפנים הפחות־אהובה במלאכות אצל יהודים. אבל מי שאמר “אוי לו למי שאומנותו בורסי” לא טעם, כנראה, מעודו טעם אומנות־גביית־המסים. ואמנם, פתגם זה על הבורסקאות נאמר על ידי רבי יהודה הנשיא. בתקופה שלא היה ליהודים ממשל משלהם ולא היו גובי מסים יהודים, ולכן לא יכול היה לעמוד מקרוב על כל קשייו של אותו מקצוע שהוא גרוע משל בורסקאי. יצר לב האדם למסרע מנעוריו. ואף כי נאמר “ישראל – נתבעים למשכן ונותנים, נתבעים לעגל ונותנים”, הרי מי שאמר זאת לא פירש טעם התיבה “נתבעים”, ואיננו יודעים אם תביעה זו באה בדרך הלחישה־באוזן, בנוסח: “בי אדוני, שלם מסיך”, או בדרך המשיכה־באוזן, בעזרת כיתת שין־אלף מיוחדת ובנוסח: “חבל על התחבולות, יודעים הכל. בין כה וכה תשלם”. אך כיוון שאנו יודעים, בדרך כלל, טעמה של נתבעוּת. אנו מניחים שמאז ומתמיד לא היו יהודים ממהרים לשלם מסיהם. אלא שאין זו תכונה של יהודים בלבד. אין לך, דומה, עד היום דימוקרטיה מפותחה יותר משהיתה הדימוקרטיה האתונאית והכרה אזרחית מפותחה כהכרתם של אזרחי אתונה, בכל זאת ידוע לנו כי גם בה היו משתמטים מתשלום מסים ובתי־דין של אתונה היו מטפלים בעבריינים כאלה.

גילויי ההשתמטות ממסים ימיהם, איפוא, כימי תקנות־המסים עלי אדמות. ואולם, מן ההשקפה שאין אדם אוהב לשלם מסים עד התפיסה הכוללת, הרואה את העם מחבל תחבולות ומערים הערמות כדי להוליך שולל את הממונה שלו על המס – המרחק רב מאוד.

כי חרף כל הידוע לנו על אי־התלהבות לתשלום מסים – העם הזה, כפי שאומרים: היושב בציון, איננו ערל־לב. התביעות המוצגות לו מרובות מאד. הוא עמוס – ההיסטוריה העמיסה עליו, הנסיבות הבטחוניות והמדיניות העמיסו עליו – משא של חובות לעיפה כמשא שאיננו רובץ על שום עם בעולם. זהו משא של נכונות תמידית לקרבן־דמים, במשמעות הראשונה והחמורה ביותר של מושג זה, ושל נכונות תמידית לקרבן־ממון. והוא עומד בנכונות הזאת אולי יפה יותר משעומד בה כל עם אחר בעולם. אמת: יש בו מערימים, מבריחים, פורקי עול, אך זוהי שכבה דקה בתוכו. בעיקרו, בעצם מהותו, זהו עם נדיב. ייתכן כי מפני כובד המשאות וריבוי התביעות ותדירות התביעות – העם הזה נראה לפעמים קובל יתר על המידה, אך איננו חדל להיות נדיב. את העובדה הזאת לא יעקרו ולא יטשטשו אפילו כמה סיפורים פיקנטיים על פלאי־הערמה של משתמטים מובהקים. כי יש איזו הוכחה ניצחת של סכומים דמיוניים כמעט שהישוב העמל והאפור הזה מזרים אל קופות המס והארנונה והיהב וההיטל והבלו והמלוות והאגרות והפיסים למיניהם. נכון הוא כי הישגים אלה הם בחלקם גם הישגים של מנגנון־גבייה משופר, אבל רק אטימות־מוח לשכתית תזקוף כולם או עיקרם לכוחו של המנגנון השואב. זהו ביטוי ללב העם יותר מאשר לחכמת המנגנון. מכל מקום לא “שירות אינפורמציה” הביא כיבושים אלה אלא העם עצמו, אזרחים אפורים וישרי־לב, לא נחשוש לומר: שין אלף אחר: שלומי־אמוני המדינה.

לכן מן הראוי להעיר לממונים על ענייני המסים, כי אין זה נכון שהגורל אינה להם לעסוק בקשה ובתחבלן בעמים מבחינת היחס אל המס למדינה. ואין זו הדרך החינוכית וגם לא הדרך התועלתית הטובה ביותר לטפח בעם מאזוכיזם אזרחי ולשנן לו בלי הרף כי אינו ראוי לאימון וכי יש לשמור על מוסרו בשבע עיניים. הקמתו של שירות־חשאין לגביה, הנובעת כאילו מתוך הכרה כי “רוב ישראל – גנבי”, ממוטטת את הגאון המוסרי של הציבור ונוטעת בו רגש של נחיתות אזרחית שלא זו בלבד שאיננו מוצדק מצד עצמו אלא שאין בו כדי לסייע למדינה לקידום עצמה ומטרותיה ככל שהיא נזקקת לרוחם של האזרחים.


*

ואולם גם אילו היה העם הזה מַסוֹפוֹב מלידה ואפילו היתה גביית המסים שלנו בשפל המדרגה, היינו מייעצים לחפש דרכים ואמצעים להגברתה, אך לא דרך של שירותי חשאין. אין חלקנו עם האיסטניסים במדינה המהססים למסור עבריין פלילי או פושע מדיני מסוכן לידי השלטונות מחשש שמא ייתפסו הם עצמם לחטא המלשינות, כביכול. “אנינות” אזרחית זו כבר הצביעו עליה לא אחת כעל שריד מימי שיעבוד־לזרים שאזרח חפשי ובעל הכרה במולדתו שלו חייב להתנער ממנה, כי היא לרועץ למדינה. יתר על כן: במדינה מוקפת אויבים כמדינתנו, שחייה – פשוטו כמשמעו – תלויים לה תמיד מנגד, שירותי־בטחון חשאיים, יעילים, חדי־אוזן וחכמי־לב, הם חלק בלתי נפרד ממערכת ההגנה שלה, מעין חומת־ראדאר אנושית המאותתת על סכנות. המשימות של רגישות בטחונית חריפה, המוטלות על השירות הבטחוני שלנו, משוות לו גם אחריות מוסרית מיוחדת והיינו רק רוצים לקוות כי מבחינה זאת יירש את הענווה והטוהר שהיו סגולותיו של שירות “חשאי” אחר בתהליך תקומתנו – “ההגנה”.

ואולם, דוקא משום שמצב הבטחון של המדינה מחייב לשים שומרים ושוטרים בכל שעריה – אולי אפילו בדיספרופורציה מסויימת אל גודל האוכלוסיה – יש להישמר מכל משמר שלא להרבות שירותים כאלה בכל כינוי שהוא ובכל מנין שהוא. כאן באיזה שהוא מקום נמצא הגבול הדק והעדין מאוד בין מדינה המאמינה באזרח לבין מדינה הרואה את האזרח כעובר־חוק בכוח ולכן חייבת להתחקות עליו עד שייתפס גם בפועל. מכל מקום: לא ייתכן שכל פקיד, ואפילו בכיר מאוד, יראה אפשרות שלא להסתפק במילוי שליחותו על ידי קבוצת מפקחים או מבקרים גלויים, אלא ייצור מעין “פאלאנגה” חשאית לנופף בה על הציבור. זהו כילף ציבורי ומוסרי מסוכן מאוד שניתן לכל המרובה להפקידו בידי ראש־הממשלה – אולי בידי ראש ממשלה זה – אך אין להפקידו בידי כל פקיד בכיר במדינה.

אם נמשיך בעקיבות בדרך שבה בחר הממונה על ההכנסות, ואם להניח כי דרך זו מתיישבת עם הרגשת החירות של הצבור במדינה דמוקרטית, כי אז אל נתפלא אם גם אגפים אחרים במדינה יקימו להם שירותים חשאיים משלהם לצרכים המיוחדים להם; החל מפיקוח על הגשמת הקיצוב ועד הפיקוח על אי־החזקת בשר חזיר במקררים, בניגוד לחוקי־עזר עירוניים. יש בכלל בכל משרד ממשלתי נטייה ל“אוטרקיה”, לקיום שירותים עצמיים משלו בלי להזדקק למשרד אחר – והדוגמאות לכך בשטחים שונים אינן מעטות. אם גם בענין “שירות אינפורמציה” או שירות חשאי, או קיראו לזה כאשר תקראו, יערוך כל משרד שבת לעצמו כי אז אל ייפלא אם נחשוב שאוירת־החיים שלנו מעיקה במקצת.


*

נשים נפשנו בכפנו ונאמר כי איננו נפעמים גם למשמע הידיעות על אלפי מתנדבים העומדים לימין השירות. אין ספק כי היכולת לרכז אלפים מן הציבור לעזרת האנשים העוסקים בתפקיד החיוני אך הבלתי־נעים של גביית המסים – היא עצמה ראוייה להערכה ועצם היענותם של האלפים מעידה על חוש מפותח של בגרות אזרחית, אף על פי כן – לא נכחד – אין היא מלהיבה אותנו. הרבה קריאות להתנדבות הושמעו בציבורנו ולא זכו להד. בחירי האומה גם ניסו לשמש לרבים מופת בהגשמה עצמית ובכל זאת, למרבה הצער, לא משכו אחריהם את הרבים להתנדב אל הנגב, אל הספר או אפילו אל עבודת־האדמה בלבד. התנדבות מופלגת כזו לקריאת הממונים על המסים יש לה, כנראה, במקרים מסויימים גם מניעים אחרים שלא תמיד יש משהו ביניהם לבין אחריות צבורית ולא תמיד אפשר לראות אינפורמציה הבאה מתוך מניעים אלה כמהימנה. חובה אזרחית היא כמובן, להביא לידיעת שלטונות־המס כל ידיעה על עברייני־מסים, אך רשת מטופחה של שוחרי־טוב מופלגים כאלה – אלפים! – אינה נראית לנו כדבר המוסיף לבנין המתוקן של ציבור.

אין לנו שירות אינפורמציה משלנו ולכן לא נבוא לבלוש אצל נציבות מס ההכנסה כדי לדעת אם ההפסד הכספי בהחזקת שירות כזה יוצא בשכר הגבייה המוגברת, אך לבנו איננו מנבא לנו הצלחות מופלגות. השערוריה הגדולה וההערמה הגדולה יכולות להתגלות על ידי שימוש בעת הצורך ובעת החשד המובהק בכוחות החקירה – אפילו החשאיים – הקיימים ואילו בשל ההערמות והעקיפות הקטנות של שכירים, למשל, באמת לא כדאי להחזיק מנגנון־בילוש מיוחד, כי עצם ענין החקירה צריך להיות תוצאה של חשד ולא שהחשד ביחיד צריך לצוף כתוצאה של חקירת שתי־וערב הנעשית בתוך העם באופן שיטתי. אבל לא זוהי הבחינה העיקרית ביחסנו אל ש.א., ומה גם שאנו יודעים כי אחוז המשתמטים במדינתנו אינו עולה בהרבה על המקובל במדינות אחרות. הבחינה היא טעם המדינה שבה אנו חיים.

אולי זה דבר שאין אנו יכולים להגדירו־כמו, אך כל חושינו אומרים לנו כי זה לא טוב למדינה. כי זה רע גם לאוירה הציבורית של מילוי־חובות. כי עצם הידיעה על קיומם של שירותים מתרבים כאלה עושה את החיים קשוחים יותר ומשליטה בהם קצת פחד ומידה מסויימת של אי־אימון איש בחברו. אנחנו רוצים לראות עם שמקיים מצוות, אך איננו משלים את עצמנו לשאוף כי העם הזה יהיה כולו זכאי. מכל מקום איננו רוצים כי זכאות זו תיקנה בכוח הפחד ובכוח שורות של זקיפים סמויים שיעמדו על כל מעבר בחיינו, זכאות כזו משליטה איזו דממה מעיקה או קדרות של צידוק דין כללי. מסתבר כי ככל שאחוז הצדיקים במדינה עובר איזה רוביקון הגיוני, שמביא בחשבון מציאותם של מעטים עוברי־חוק, כן אנו צריכים לתהות על האמצעים והדרכים שבהם הושלטה צדיקות זו אם אין הם גרועים ומסוכנים יותר מחברה שיש בה גם כמה עוברי עבירה.

מפקחים, מבקרים, בודקים אפילו נוגשי־מס גלויי־פנים וגלויי־שם – אדרבה, כאוות נפש היעילות, כנחוץ וכמועיל וכהכרחי לענין המדינה. יחריף הדין את גזרו. יילקחו העבריינים אל מעבר לסורג. יוחרפו העונשים ויהיו הקנסות דוגמאות מרתיעות לכל אמיד בישראל שבהערימו על חוק המסים הוא מקפח למעשה כושרה של המדינה להתקיים ולמלא תפקידיה באחת התקופות הקשות של ריבונותנו המדינית, אך עוד שירות חשאי לפקודתו של כל ממונה שהוא – לא. האנשים שהוטל עליהם לספק את החומר החיוני להנעת גלגלי השירותים, הקליטה והבטחון של המדינה, זכאים, במלאכה אפורה וכפויית־תודה זו, להיות מצויידים בכל כלי שאיבה, בכלי זה – לא.

22 בנובמבר 1957


המלצות קוראים
תגיות