כשאני בא לשיחה עם עתונאים, אני מוכן גם לקבל “גול”.

הממונה על הכנסות המדינה

לא ניענה להזמנתו של הממונה על הכנסות המדינה ולא נבוא לבעוט לו – כמאמרו – “גול” בשער. לא נעשה זאת מכמה טעמים. ראשית, לא נבוא להוסיף אבנים על אחת העגלות הכבדות של המדינה שהוטל על הממונה־על־ההכנסות למשוך אותה במעלה ההר בעצם נפתולי הפיתוח והבטחון החמורים של המדינה. שנית, לפי כללי “המישחק ההוגן” אין בועטים אל שער פרוץ, ובענין ה“שין־אלף”, אותו שירות אינפורמציה שמהותו נסתברה לנו בימים האחרונים, השער נראה לכוֹתב־הטורים פרוץ במקצת מצד כושר־ההגנה הצבורי עליו עד כי לא תהיה רבותא אם נבקיע אותו. ואולם נרצה לברר באופן עיוני בלבד כמה עיקרים של “המישחק ההוגן” בין מנגנון לצבור ובין צבור למנגנון, עיקרים שעימם קמה ובלעדיהם – לא נהיה קיצוניים לומר: נופלת, אך לא נחשוש לומר: – נבעים בקיעים בהרגשת החירות של האזרח במדינתו וגם בנכונותו הפנימית להיענות לתביעות המדינה ולצרכיה. נשתדל לעשות זאת בלי היזק להכנסות המדינה, שהרי בתנאי החיים וההיאבקות של מדינתנו שום מאמר איננו שקול כנגד כך־וכך רבבות לירות שאפשר להקים בהן עוד יחידות דיור לעולים או לסתום בהן עוד בקיע בחומת־הבטחון של ישראל. היינו רוצים לקוות כי המנגנון העוסק בגביית המסים – גם הוא בודק היטב את מעשיו אם אינם פוגעים בתכליתם.

*

קשה לומר כי מלאכת גביית המסים היא הקלה והנעימה במלאכות. הבורסקאות, כמדומה, היתה לפנים הפחות־אהובה במלאכות אצל יהודים. אבל מי שאמר “אוי לו למי שאומנותו בורסי” לא טעם, כנראה, מעודו טעם אומנות־גביית־המסים. ואמנם, פתגם זה על הבורסקאות נאמר על ידי רבי יהודה הנשיא. בתקופה שלא היה ליהודים ממשל משלהם ולא היו גובי מסים יהודים, ולכן לא יכול היה לעמוד מקרוב על כל קשייו של אותו מקצוע שהוא גרוע משל בורסקאי. יצר לב האדם למס – רע מנעוריו. ואף כי נאמר “ישראל – נתבעים למשכן ונותנים, נתבעים לעגל ונותנים”, הרי מי שאמר זאת לא פירש טעם התיבה “נתבעים”, ואיננו יודעים אם תביעה זו באה בדרך הלחישה־באוזן, בנוסח: “בי אדוני, שלם מסיך”, או בדרך המשיכה־באוזן, בעזרת כיתת שין־אלף מיוחדת ובנוסח: “חבל על התחבולות, יודעים הכל. בין כה וכה תשלם”. אך כיוון שאנו יודעים, בדרך כלל, טעמה של נתבעוּת. אנו מניחים שמאז ומתמיד לא היו יהודים ממהרים לשלם מסיהם. אלא שאין זו תכונה של יהודים בלבד. אין לך, דומה, עד היום דימוקרטיה מפותחה יותר משהיתה הדימוקרטיה האתונאית והכרה אזרחית מפותחה כהכרתם של אזרחי אתונה, בכל זאת ידוע לנו כי גם בה היו משתמטים מתשלום מסים ובתי־דין של אתונה היו מטפלים בעבריינים כאלה.

גילויי ההשתמטות ממסים ימיהם, איפוא, כימי תקנות־המסים עלי אדמות. ואולם, מן ההשקפה שאין אדם אוהב לשלם מסים עד התפיסה הכוללת, הרואה את העם מחבל תחבולות ומערים הערמות כדי להוליך שולל את הממונה שלו על המס – המרחק רב מאוד.

כי חרף כל הידוע לנו על אי־התלהבות לתשלום מסים – העם הזה, כפי שאומרים: היושב בציון, איננו ערל־לב. התביעות המוצגות לו מרובות מאד. הוא עמוס – ההיסטוריה העמיסה עליו, הנסיבות הבטחוניות והמדיניות העמיסו עליו – משא של חובות לעיפה כמשא שאיננו רובץ על שום עם בעולם. זהו משא של נכונות תמידית לקרבן־דמים, במשמעות הראשונה והחמורה ביותר של מושג זה, ושל נכונות תמידית לקרבן־ממון. והוא עומד בנכונות הזאת אולי יפה יותר משעומד בה כל עם אחר בעולם. אמת: יש בו מערימים, מבריחים, פורקי עול, אך זוהי שכבה דקה בתוכו. בעיקרו, בעצם מהותו, זהו עם נדיב. ייתכן כי מפני כובד המשאות וריבוי התביעות ותדירות התביעות – העם הזה נראה לפעמים קובל יתר על המידה, אך איננו חדל להיות נדיב. את העובדה הזאת לא יעקרו ולא יטשטשו אפילו כמה סיפורים פיקנטיים על פלאי־הערמה של משתמטים מובהקים. כי יש איזו הוכחה ניצחת של סכומים דמיוניים כמעט שהישוב העמל והאפור הזה מזרים אל קופות המס והארנונה והיהב וההיטל והבלו והמלוות והאגרות והפיסים למיניהם. נכון הוא כי הישגים אלה הם בחלקם גם הישגים של מנגנון־גבייה משופר, אבל רק אטימות־מוח לשכתית תזקוף כולם או עיקרם לכוחו של המנגנון השואב. זהו ביטוי ללב העם יותר מאשר לחכמת המנגנון. מכל מקום לא “שירות אינפורמציה” הביא כיבושים אלה אלא העם עצמו, אזרחים אפורים וישרי־לב, לא נחשוש לומר: שין אלף אחר: שלומי־אמוני המדינה.

לכן מן הראוי להעיר לממונים על ענייני המסים, כי אין זה נכון שהגורל אינה להם לעסוק בקשה ובתחבלן בעמים מבחינת היחס אל המס למדינה. ואין זו הדרך החינוכית וגם לא הדרך התועלתית הטובה ביותר לטפח בעם מאזוכיזם אזרחי ולשנן לו בלי הרף כי אינו ראוי לאימון וכי יש לשמור על מוסרו בשבע עיניים. הקמתו של שירות־חשאין לגביה, הנובעת כאילו מתוך הכרה כי “רוב ישראל – גנבי”, ממוטטת את הגאון המוסרי של הציבור ונוטעת בו רגש של נחיתות אזרחית שלא זו בלבד שאיננו מוצדק מצד עצמו אלא שאין בו כדי לסייע למדינה לקידום עצמה ומטרותיה ככל שהיא נזקקת לרוחם של האזרחים.

*

ואולם גם אילו היה העם הזה מַסוֹפוֹב מלידה ואפילו היתה גביית המסים שלנו בשפל המדרגה, היינו מייעצים לחפש דרכים ואמצעים להגברתה, אך לא דרך של שירותי חשאין. אין חלקנו עם האיסטניסים במדינה המהססים למסור עבריין פלילי או פושע מדיני מסוכן לידי השלטונות מחשש שמא ייתפסו הם עצמם לחטא המלשינות, כביכול. “אנינות” אזרחית זו כבר הצביעו עליה לא אחת כעל שריד מימי שיעבוד־לזרים שאזרח חפשי ובעל הכרה במולדתו שלו חייב להתנער ממנה, כי היא לרועץ למדינה. יתר על כן: במדינה מוקפת אויבים כמדינתנו, שחייה – פשוטו כמשמעו – תלויים לה תמיד מנגד, שירותי־בטחון חשאיים, יעילים, חדי־אוזן וחכמי־לב, הם חלק בלתי נפרד ממערכת ההגנה שלה, מעין חומת־ראדאר אנושית המאותתת על סכנות. המשימות של רגישות בטחונית חריפה, המוטלות על השירות הבטחוני שלנו, משוות לו גם אחריות מוסרית מיוחדת והיינו רק רוצים לקוות כי מבחינה זאת יירש את הענווה והטוהר שהיו סגולותיו של שירות “חשאי” אחר בתהליך תקומתנו – “ההגנה”.

ואולם, דוקא משום שמצב הבטחון של המדינה מחייב לשים שומרים ושוטרים בכל שעריה – אולי אפילו בדיספרופורציה מסויימת אל גודל האוכלוסיה – יש להישמר מכל משמר שלא להרבות שירותים כאלה בכל כינוי שהוא ובכל מנין שהוא. כאן באיזה שהוא מקום נמצא הגבול הדק והעדין מאוד בין מדינה המאמינה באזרח לבין מדינה הרואה את האזרח כעובר־חוק בכוח ולכן חייבת להתחקות עליו עד שייתפס גם בפועל. מכל מקום: לא ייתכן שכל פקיד, ואפילו בכיר מאוד, יראה אפשרות שלא להסתפק במילוי שליחותו על ידי קבוצת מפקחים או מבקרים גלויים, אלא ייצור מעין “פאלאנגה” חשאית לנופף בה על הציבור. זהו כילף ציבורי ומוסרי מסוכן מאוד שניתן לכל המרובה להפקידו בידי ראש־הממשלה – אולי בידי ראש ממשלה זה – אך אין להפקידו בידי כל פקיד בכיר במדינה.

אם נמשיך בעקיבות בדרך שבה בחר הממונה על ההכנסות, ואם להניח כי דרך זו מתיישבת עם הרגשת החירות של הצבור במדינה דמוקרטית, כי אז אל נתפלא אם גם אגפים אחרים במדינה יקימו להם שירותים חשאיים משלהם לצרכים המיוחדים להם; החל מפיקוח על הגשמת הקיצוב ועד הפיקוח על אי־החזקת בשר חזיר במקררים, בניגוד לחוקי־עזר עירוניים. יש בכלל בכל משרד ממשלתי נטייה ל“אוטרקיה”, לקיום שירותים עצמיים משלו בלי להזדקק למשרד אחר – והדוגמאות לכך בשטחים שונים אינן מעטות. אם גם בענין “שירות אינפורמציה” או שירות חשאי, או קיראו לזה כאשר תקראו, יערוך כל משרד שבת לעצמו כי אז אל ייפלא אם נחשוב שאוירת־החיים שלנו מעיקה במקצת.

*

נשים נפשנו בכפנו ונאמר כי איננו נפעמים גם למשמע הידיעות על אלפי מתנדבים העומדים לימין השירות. אין ספק כי היכולת לרכז אלפים מן הציבור לעזרת האנשים העוסקים בתפקיד החיוני אך הבלתי־נעים של גביית המסים – היא עצמה ראוייה להערכה ועצם היענותם של האלפים מעידה על חוש מפותח של בגרות אזרחית, אף על פי כן – לא נכחד – אין היא מלהיבה אותנו. הרבה קריאות להתנדבות הושמעו בציבורנו ולא זכו להד. בחירי האומה גם ניסו לשמש לרבים מופת בהגשמה עצמית ובכל זאת, למרבה הצער, לא משכו אחריהם את הרבים להתנדב אל הנגב, אל הספר או אפילו אל עבודת־האדמה בלבד. התנדבות מופלגת כזו לקריאת הממונים על המסים יש לה, כנראה, במקרים מסויימים גם מניעים אחרים שלא תמיד יש משהו ביניהם לבין אחריות צבורית ולא תמיד אפשר לראות אינפורמציה הבאה מתוך מניעים אלה כמהימנה. חובה אזרחית היא כמובן, להביא לידיעת שלטונות־המס כל ידיעה על עברייני־מסים, אך רשת מטופחה של שוחרי־טוב מופלגים כאלה – אלפים! – אינה נראית לנו כדבר המוסיף לבנין המתוקן של ציבור.

אין לנו שירות אינפורמציה משלנו ולכן לא נבוא לבלוש אצל נציבות מס ההכנסה כדי לדעת אם ההפסד הכספי בהחזקת שירות כזה יוצא בשכר הגבייה המוגברת, אך לבנו איננו מנבא לנו הצלחות מופלגות. השערוריה הגדולה וההערמה הגדולה יכולות להתגלות על ידי שימוש בעת הצורך ובעת החשד המובהק בכוחות החקירה – אפילו החשאיים – הקיימים ואילו בשל ההערמות והעקיפות הקטנות של שכירים, למשל, באמת לא כדאי להחזיק מנגנון־בילוש מיוחד, כי עצם ענין החקירה צריך להיות תוצאה של חשד ולא שהחשד ביחיד צריך לצוף כתוצאה של חקירת שתי־וערב הנעשית בתוך העם באופן שיטתי. אבל לא זוהי הבחינה העיקרית ביחסנו אל ש.א., ומה גם שאנו יודעים כי אחוז המשתמטים במדינתנו אינו עולה בהרבה על המקובל במדינות אחרות. הבחינה היא טעם המדינה שבה אנו חיים.

אולי זה דבר שאין אנו יכולים להגדירו־כמו, אך כל חושינו אומרים לנו כי זה לא טוב למדינה. כי זה רע גם לאוירה הציבורית של מילוי־חובות. כי עצם הידיעה על קיומם של שירותים מתרבים כאלה עושה את החיים קשוחים יותר ומשליטה בהם קצת פחד ומידה מסויימת של אי־אימון איש בחברו. אנחנו רוצים לראות עם שמקיים מצוות, אך איננו משלים את עצמנו לשאוף כי העם הזה יהיה כולו זכאי. מכל מקום איננו רוצים כי זכאות זו תיקנה בכוח הפחד ובכוח שורות של זקיפים סמויים שיעמדו על כל מעבר בחיינו, זכאות כזו משליטה איזו דממה מעיקה או קדרות של צידוק דין כללי. מסתבר כי ככל שאחוז הצדיקים במדינה עובר איזה רוביקון הגיוני, שמביא בחשבון מציאותם של מעטים עוברי־חוק, כן אנו צריכים לתהות על האמצעים והדרכים שבהם הושלטה צדיקות זו אם אין הם גרועים ומסוכנים יותר מחברה שיש בה גם כמה עוברי עבירה.

מפקחים, מבקרים, בודקים אפילו נוגשי־מס גלויי־פנים וגלויי־שם – אדרבה, כאוות נפש היעילות, כנחוץ וכמועיל וכהכרחי לענין המדינה. יחריף הדין את גזרו. יילקחו העבריינים אל מעבר לסורג. יוחרפו העונשים ויהיו הקנסות דוגמאות מרתיעות לכל אמיד בישראל שבהערימו על חוק המסים הוא מקפח למעשה כושרה של המדינה להתקיים ולמלא תפקידיה באחת התקופות הקשות של ריבונותנו המדינית, אך עוד שירות חשאי לפקודתו של כל ממונה שהוא – לא. האנשים שהוטל עליהם לספק את החומר החיוני להנעת גלגלי השירותים, הקליטה והבטחון של המדינה, זכאים, במלאכה אפורה וכפויית־תודה זו, להיות מצויידים בכל כלי שאיבה, בכלי זה – לא.

22 בנובמבר 1957

(מכתב מקנדה)

טיסה של שעה ורבע מניו־יורק מביאה אותך אל מונטריאול שבקנדה. אין המראה של מונטריאול החדשה נבדל במאומה מן הנוף הרגיל של עיר אמריקאית, ואף־על־פי־כן יש איזה חותם מיוחד לעיר הקנדית הזאת בת שני מיליון התושבים. היא טבוּעה קודם כל בחותם מיפגש התרבויות הצרפתית והאנגלית והמאבק העקשני של קיוּמה של תרבות צרפת עושה את העיר הזאת על כל שירותיה לעיר דוּ־לשונית. היא פּותחת ועידות בינלאומיות ואסיפות רשמיות בשתי הלשונות, היא מלמדת את ילדיה בבתי־הספר את שתי השפות במידה שווה. משמעותו של חינוך רב־לשוני זה נסתברה לי במיוּחד כאשר פּגשתי ילד יהוּדי בן עשר שדיבר אלי ברהיטות ארבע שפות: צרפתית ואנגלית, הן לשון־הלימוּדים שלו בבית הספר העממי; עברית עסיסית – ישראלית כמעט – שמלמדים אותו ב“תלמוד תורה”, ואידיש טובה, שהוריו, פליטי־חרב של פולין שלאחר המלחמה, מדברים ביניהם בבית. פוליגלוֹט יהודי קטן של מונטריאול.

הצלב הקתולי

ובתוך המאבק הגלוּי הזה בין שתי התרבוּיות מתחולל איזה מאבק סמוּי בתרבות האנגלית עצמה בין ההשפעה האנגלית, האירופאית, לבין האמריקאית. שלוות־רוחה של לונדון וסערת־רוחה של ניו־יורק משמשות כאן בערבוביה. והתושב, שמוצאו מאנגליה מפתח בתוכו איזה תריס פנימי בפני השפעתה של האמריקאיות הצעקנית והמהמה ומנסה להתבצר בתוך טירתה של התרבות האנגלית ולשמר את רוח האצילוּת הגדולה המשוּכה על פני החיים באיים הבריטיים.

והחותם האחר המייחד את מונטריאול מעיר אמריקאית הוא הצלב הקתולי. בשוּם עיר באמריקה – ותושבי קנדה אומרים, כי גם לא בשום עיר בקנדה – מגרדים צלבים מרובים כל כך את השמים כמו במונטריאול. מבעד לחלון בקומה החמש־עשרה של מלון “המלכה אליזבט” אני רואה יער של צריחי־צלבים: צלב, כאצבע שלוּחה למרומים בפיסגתה של קתדרלה עתיקה; עמוד־צלב מוּאַר במרומו של הר על אם הדרך ומאות צלבלבים הפזוּרים על גגותיהם של בתי־יראה ובתי־פוּלחן וּמנזרים ובתי־ספר קתוליים למיניהם.

הועידה השלישית הדו־שנתית של “קונגרס העבודה הקנדי” (ההסתדרות הארצית של פועלי קנדה). שהתכנסה במונטריאול, היתה טבוּעה גם היא בחותם המיוחדות של עיר קנדית זאת. הועידה כולה התנהלה בשתי הלשונות עם תרגום סימולטני ובזה שיקפה את דו־לשוניותה של מונטריאול. דברי הפתיחה של קרדינל לַגַ’ר, הארכיבישוף של מונטריאול, סימלו את ההשפעה שעדיין לא פגה של הכנסיה הקתולית על חייה של הארץ הזו, ואילו בדבריהם של הצירים בא לידי ביטוי אותו מאבק סמוי בין העצמאות הקנדית לבין ההשפעה האמריקאית, תוך חתירה להשתחררות מכסימלית מהשפעתה הגוברת של ארצות־הברית על התנועה המקצועית בקנדה. המאבק המשולש הזה, המתנהל בגלוי ובסתר בחיי קנדה בכלל, הוא גם חלק מחייה של תנועת הפועלים כאן.

האיגודים המקצועיים

קונגרס העבודה הקנדי – איחודה הכולל של תנועת הפועלים בקנדה. פרט לאיגוד קתולי המתקיים בנפרד – הוקם לפני חמש שנים עם המיזוג בין פדרציית־העבודה הקנדית לבין קונגרס האיגודים התעשייתיים, שבא בעקבות מיזוג דומה של שני האיגודים האלה בארצות הברית. מאורגנים בו כמיליון ומאתיים אלף פועלים, כמאה אלף פועלים משתייכים עדיין לפדרציית־ העבודה הקתולית של קנדה, שאיננה מסונפת לקונגרס. הקשרים הכלכליים ההדוקים בין ארצות הברית וקנדה, העושים בשטחים שונים את שתי הארצות הללו חטיבה משקית אחת, באים לכלל ביטוי גם בארגונם של הפועלים. רובי האיגודים, המהווים את קונגרס העבודה הקנדי, אינם אלא שלוחות של איגוד האב שלהם בארצות־הברית. הימאים, עובדי הרכבות, עובדי הנמלים, תופרי־הבגדים ואיגודים אחרים בקנדה – מרכזם בארצות־הברית והם נתונים בכל ענייני שכר והמדיניות המקצועית להחלטות איגוד־האב שלהם. מובן: החלטות מתקבלות בועידות דימוקרטיות של האיגוד, שבהן משתתפים בנציגות יחסית החברים הקנדיים של אותו איגוד. האיגודים בקנדה הם מקומיים ועניינם יותר בפועלים הקשורים במשק הלוקאַלי של קנדה.

המבנה כבארה"ב

מיבנה ארגוני זה של תנועת־הפועלים בקנדה חופף במידה מרובה גם את המבנה של הצד שכנגד: המעבידים. חברת ג’נרל מוטורס, למשל, בקנדה, איננה אלא סניף של החברה האמריקאית ו“המדיניות המקצועית” של חברה זו כלפי פועליה בקנדה מוכתבת על־ידי הקו המדיני הכללי של הנהלתה בארצות הברית, וכך גם חברות גדולות אחרות. אין ספק, כי צורת־ארגון זאת – אף שיש בה הרבה יתרונות מבחינת ההישגים המקצועיים של הפועלים – עושה את המיבנה הארגוני של קונגרס העבודה בקנדה למורכב במקצת ומגבילה במידה ניכרת את סמכותה של ההנהגה המרכזית שגם בלאו־הכי, מעצם המיבנה הפדרטיבי, איננה יכולה להיות סמכות רחבה ביותר.

בין שאר הנושאים העסיקו את הועידה השלישית של קונגרס־העבודה הקנדי המלחמה בתחיקה האנטי־פועלית המתפשטת במחוזות שונים של הדומיניון: כניסת התנועה המקצועית בקנדה כגורם פעיל במערכת החיים הפוליטיים ומקומה במדינה.

אדם הבא מישראל והרגיל לממשל, שבו תנועת הפועלים מהווה רוב כימי דור, אינו יכול כלל לתאר לו חוקים המחוברים מלכתחילה ובמתכוון נגד הפועלים וארגוניהם. אוּלם תנוּעת הפועלים המאורגנת במדינות הקפיטליזם המפוּתח של היבשת הזו, בארצות הברית ובקנדה, מכלה במלחמה בהצעות־חוק אלוּ לפני היותן לחוק ובחוקים אלה משעה שנתקבלו במוסדות המחוקקים, הרבה מאוד ממרצה המחשבתי וממאמץ ההסברה והארגון שלה – ולא תמיד בהצלחה. חוק טאפט־ הרטליי, למשל, בארצות הברית, המגביל זכות השביתה של הפועלים, או חוק לאנדוּם־גריפית, שנתקבל באחרונה והמטיל על האיגוּדים אלף הגבלות וביקורת חמוּרה, הם ציוּני־דרך מרים במאבקה של תנוּעת הפועלים האמריקאית בתוך משטר שבו, בענייני עבודה ויחסי עבודה, יש לנציגי ההון הגדול אמירה מכרעת. מאבקים אלה נעשו באחרונה גם נחלתה של תנועת הפועלים בקנדה.

התערבות השלטונות

שלטונות המחוזות בקנדה מתערבים יותר ויותר בעניינים הפנימיים של האיגוּדים. חוקים אנטי־פועליים מובהקים נתקבלו באחרונה בניו־פאונדלנד ובקולומביה הבריטית שהם מחוזות וטריטוריות של קנדה והחוק המתוקן של יחסי־העבודה במחוז אונטריו אף הוּא איננו בטובתם של האיגוּדים המקצועיים. מאחורי חוקים אלה מושכים בחוטים התאחדוּת בעלי התעשיה של קנדה, לשכת המסחר ואיגוּד הקבלנים. הטענה המושמעת מפיהם היא, כי המלחמה לשכר גבוה יותר ולרמת־חיים גבוהה יותר, שמנהלים האיגוּדים המקצועיים בקנדה, היא מקור האינפלציה הגוברת בארץ זו, אם כי שום איגוּד מאיגוּדי מעבידים אלה לא העלה על דעתו הקטנת מחיר התוצרת על ידי הקטנת מתח הרווחים של בעלי ההון.

וכך הולך ונוצר מצב משונה, שבעוד יש לאל ידו של האיגוד להשיג במשא־ומתן חזיתי עם המעביד הרבה מן התביעות המקצועיות שלו, הוא נתון להתקפה ערפית שיטתית ומאורגנת היטב של התחיקה, המכוונת להחליש יותר ויותר את כוחו וסמכותו של האיגוּד, להבאישו בעיני חבריו ובסופו של דבר לפורר בדרך זו כוחם של הפועלים גם ליד שוּלחן המשא־ומתן.

20 במאי 1960

(מכתב מניו־יורק)

עוד לא היתה תקוּפה שבה היתה תנוּעת־הפועלים המאורגנת בארצות־הברית מקורבה כל כך להנהגת המדינה כמו בימי הנשיא הנוכחי, כשם שלא היתה עדיין תקוּפה שבה היה הנשיא הנבחר חייב כל כך לתנוּעת הפועלים כפי שחייב לה ג’ון פ. קנדי. הנשיא עצמו מיצה זאת בהערה שנונה וקולעת בנאוּמו לפני ועידת התנוּעה במיאמי: “אני יודע להעריך חשיבוּתו של ארגוּן פועלים כי רק בזכוּתו הוּבטחוּ לי משרה קבועה ופרנסה – מפרכת אך מכובדת למדי – לארבע השנים הקרובות”. ואמנם, החדשים הראשונים לאחר עלות קנדי לשלטון היוּ, מבחינה זאת, ירחי־דבש, שכרון הנצחון של הדימוקרטים חפף על הכל והאפיל על הכל. לאחר שמונה שנים של זרוּת עויינת בין הנהגת המדינה לבין ארגוּני הפועלים כמו נבקעה במקצת החומה. דלתות הבית הלבן נפתחוּ לרווחה לפני מנהיגי הפועלים. הם לא הוזמנוּ להישאר שם ולהשתלב בתוך הרקמות השונות של השלטון המבצע, אך חדלוּ להיות אורחים בלתי רצוּיים בחצר ואשינגטון. ואוּלם ימי בחירות הם ימי הלם, ימי נצחון – ימי משתה, וימי שלטון – מציאוּת אפורה ואכזרית שבה חוזר דופק־החיים לקיצבו הנורמלי וכוחות חברתיים וכלכליים פועלים בהם פעולתם הרגילה ומעלים יותר בעיות מאשר פתרונות, וכל הררי־ההבטחות של ימי בחירות אין בהם כדי למלא את הגאיות העמוקים של בעיות, שמציאוּת סוערה ודינמית, כמציאוּת־החיים בארצות־הברית, כּוֹרה אותם כמעט יום־יום. במציאוּת זאת ההרגשה היא, כי ירחי־הדבש בין הנהגת המדינה לבין תנוּעת הפועלים מתקרבים אל גבוּלם ופה ושם מתחיל להתרקם הרקע למאבק ביניהן. אופייה של התמורה הזאת מוסבר אוּלי יותר מכל בנוסחה הנפוצה עתה בחוגים רבים: היה זמן שהנשיא קנדי ידע בדיוּק מי בחרו והיה מזכיר זאת לפועלים בהזדמנוּיות קרובות; עתה מגיע הזמן שמנהיגי הפועלים חייבים להזכיר לו ולאדמיניסטרציה מי בחרם, ויהיה צורך, כנראה. להזכיר להם זאת בתכיפוּת גוברת אולי גם בקול גובר והולך.

ההרגשה: זה הזמן לשינויים

המכשול הראשון הוא פסיכולוגי, בעיקרו. כאשר האדמיניסטרציה היא עויינת – הבעייה פשוּטה. נוסח המגע הוּא נוסח מאבק ואין שוּם צד חייב בכפפות־משי. המחנות ערוּכים מראש. אייזנהאואר לא ניסה כלל להסתיר כי הקבינט שלו הוא בעיקרו קבינט של התעשייה הכבדה ושל העסקים הגדולים. גם לו ביקש – לא יכול. הדבר היה חרוּת כתו על מצחו של כל אחד מחברי ממשלתו. הן היה זה, כמדוּמה, אחד החברים המכוּבדים ביותר בממשלתו – שר ההגנה וילסון – שהטיל לחללה של ארצות הברית את אימרת־הכנף הנודעה “מה שטוב לג’נרל מוטורס – טוב למדינה כוּלה”. עם סימן־היכר ברוּר כזה – קווי־המערכה חדים ובהירים. מה שאין כן אדמיניסטרציה אוהדת, שאתה עצמך בחרת בה. זה יוצר מיד קומפלכס של יחסים, שהצד הפסיכולוגי שבהם לא פחות מורכב מן הצד המעשי. התביעות המוצגות לאדמיניסטרציה כזו מצד גוּפים ציבוּריים מתקדמים – גדולות יותר. ההכרה כי שלטון הדמוקרטים איננו שלטון לנצחים – מכתיבה לתובעים את הקצב. זהוּ הזמן לשינוּיים. זה הזמן להעלות כמה תביעות שלא ניתן כלל לבטאן לפני אדמיניסטרציה עויינת. כל השהייה – החמצת הזדמנות, כל דחייה – הסרה מן הפרק, כל ויתור – חוסר תעוזה. אך מאדמיניסטרציה הקרוייה “אוהדת”, תובעים לא רק למלא הבטחות לבוחרים בתחום החקיקה הפרוגרסיבית אלא גם לשתף את התובעים בעשיית החוקים האלה ובביצוּעם. בשני תחומים אלה ובאחרים מסתמנים יותר ויותר הבדלי התפיסה בין הנהגת הפועלים לבין הנהגת המדינה הן לגבי הקצב, הן לגבי ההיקף, והן לגבי ענינים מהותיים אחרים העשוּיים לקבוע כל הכיווּן של משק הארץ ולטבוע חותמם על דמות החברה האמריקנית כולה.

תקלה אחת צפה ממקור בלתי־צפוּי כלל: בעיית היקף סמכויותיו וזכוּת־התערבותו של השלטון הפדראלי. אם ניתן בכלל להבחין בקו המבדיל בין הדמוקרטים לריפובליקנים בארצות־הברית – הקו חוצה בנקוּדה המהותית הזאת. האחרונים מתחלחלים ממש לכל צעד המוסיף כוח לשלטון המרכזי – אפילוּ הצעד החיוּני לקידומה של הארץ. לדידם יקוב דין־האוטונומיה של כל מדינה ומדינה בברית את ההר: את הר העוני באזורים נחשלים, את משכנות הדלוּת, את הר הבערוּת, כלומר: יתקיימוּ העוני והבערות, באשר הם מתקיימים, אפילו לנצח, ובלבד שהשלטון הפדרלי לא ייכנס במגפיו אל ליבה של האוטונומיה הרגיונלית שהיא אחת מאבני־הפינה של החוקה האמריקאית. התערבוּת מוגברת של השלטון הפדרלי במהלך עניניהן של מדינות הברית, עלולה להביא להתערבות מוגברת בחיי המחר, הכלכלה והרווחים ומשעה שהשלטון יתקע חוטמו יתר על המידה בריווחיהם של חברות ותעשיינים – יבוא קץ־כל־בשר דמוקרטי בארצות הברית ויוסר נזרה של החירות האמריקאית.

נגד החופש לקיים עוול

פועלי ארצות־הברית, שתמכו בזמנו תמיכה נלהבת במצע הדמוקרטים לבחירות לנשיאוּת, עשוּ זאת גם מתוך הטעמה שאין לפרש את החירוּת הזאת כחירוּת לקיים עוול. החופש הוּא אויר־הנשימה של החיים האמריקאיים, כולל חופש הפעוּלה של המדינות השונות. אך עבר זמנו של החופש לעוני, החופש להפקיר את הזקן והתשוש, החופש לראות מאות אלפים נפלטים מתהליכי הייצוּר כתוצאה מהתפתחוּת טכנולוגית בלי לדאוג להעבירם למקצועות אחרים, החופש להפלות בין גזעים. תנוּעת־הפועלים התייצבה לצד המגמה להרחיב סמכוּתו של השלטון הפדרלי, לייפות את כוחו להגדיל את הוצאות המדינה, אפילוּ על חשבון הגרעון. כדי לבצע תכנית סוציאלית מתקדמת בתחום התעסוּקה, ביטוּח לזיקנה, הרחבת רשת החינוּך והשיכוּן – תכנית שכמה ממדינות הברית אינן מסוגלות להרים בכוחות עצמן, אך הממשלה, הארץ כולה, יכולה גם יכולה. יתר תוקף וסמכות של הממשלה הפדרלית לגבי המדינות הבודדות, יתר חופש־התערבוּת של הממשלה בעסקיהם של הטראסטים והחברות – אלו הן סיסמאות שפועלי ארצות הברית דגלו בהן לפני הבחירות ושבהן הם דוגלים עד היום.

אך גם סיסמה היא, לפעמים, דגל־פיפיות. פועלי ארצות הברית בוודאי לא שיערו כי סיסמת הסמכות המוגברת לשלטון הפדרלי, שהם עצמם נופפוּ בה, עלוּלה בהגשמתה העקבית להפנות עוקצה גם כלפיהם. כי אם אמנם התערבוּת ממשלתית בכלכלה, בתעסוּקה, בביטוּח סוציאלי – מדוּע דווקא הימנעוּת ממשלתית מן התחום החיוּני הזה של יחסי־עבודה, שבארץ תעשייתית מפותחה כארצות הברית, הם אחד המפתחות למשק הארץ? התשובה לשאלה זו בוודאי מצוּייה, אך היא איננה פשוּטה והתפתחוּיות אחרונות מוכיחות כי איננה פשוּטה כל עיקר.

אל הבעיות עצמן מיתוסף קו מיוּחד בעל אופי אישי. בתוך הקבינט של קנדי מונים שני שרים כדינמיים ביותר – מעין סימן ההיכר לתעוזתו ולתנופתו של משטר “הגבול החדש” – והם שר ההגנה רוברט מק־נמארה ושר העבודה ארתור גולדברג. למן היום הראשון ממש שבו נשתכנה האדמיניסטרציה החדשה בבית הלבן, אין שמו של השר היהוּדי הצעיר והמחונן יורד מכותרות העתונים ואין לך כמעט תחום הנוגע לממלכת־העבודה, במישרין או בעקיפין, שבו לא ישמיע קולו. שבתו ספנים והופסקה תנוּעת הסירות מניו־יורק לניו־ג’רסי ביום הראשון לכהונתו – מיד מופיע ארתור כ“אמודאי” – מתווך, ומסביר ועמל ומשכנע כל הלילה, ועם שחר – חסל סדר שביתה. איימוּ זמרי המטרופוליטן אופירה להשבית את האופירה שני ערבים בלבד לפני פתיחת העונה – מיד מופיע ארתור כבר־הכי בעיסקי מוּסיקה, נושא־ונותן עם האמנים, ההנהלה והוועד הציבוּרי, מצהיר בתוך־כך על תמיכה מוגברת של הממשלה הפדרלית בפיתוּח האמנוּיות, עושה לילות כימים ביישוּר ההדורים וכאשר העונה נפתחת כסידרה והמסך עולה מעל “טוּרנדוט” – כל סולתה ושמנה של ניו־יורק מריעה בקימה לארתור גולדברג על שלא הדיר אותה משמחת־הבכורה ומתצוגת־האופנה הכללית שהיא בת־לוויה למאורע זה. כמעט אין מספיקים לעקוב אחרי הפעילוּת הססגונית המדהימה של הנמרץ בשרי קנדי. בערב הוא נואם בחג ה“בונדס” בניו־יורק. למחרת מיסב עם ראשי השלטון היפּאני בבירתם בטוקיו למשא־ומתן על מיכסות היבוא־היפּאני, בסוף השבוּע ממתיק סוד עם הנהגת פועלי הפלדה ועם אילי התעשיה להבטיח שלא יופרע השקט בענף רגיש זה של הכלכלה האמריקאית עם פקיעת החוזה הדו־שנתי, ולפנות ערב הוּא שושבין לנשיא קנדי בקבלת ספר־תורה, מתנת ארגוּן יהוּדי מתקדם בארצות־הברית לנשיא הקתולי הצעיר. ראש הארגוּן והנשיא מחבקים את תורת ישראל וגולדברג נוהר נהרה יהודית רחבה.

צריחי השלטון אינם יציעי־צופים

אך גולדברג איננו רק פעלתן נמרץ ומעין “אשכול” אמריקאי בחכמת המשא ומתן, ביושר־הלב ובחום האנושי הנלווה לה, הוא מן הבולטים בקבינט של קנדי הדבקים בפילוסופיה של מיצוּי סמכוּיות השלטון הפדרלי ואפילוּ הרחבתן – אם צרכי המדינה מחייבים זאת. שלטון, הוא טוען. פירושו נטילת אחריות ומיצוּי אחריות. צריחי־השלטון אינם, לפי דבריו, יציעי־צופים והיושבים בהם אינם בגדר מסתכלים־להנאתם. שלטון משמעו הנהגה, הדרכה, תיאום. אבל אם נחוץ – גם ביצוע. זוהי אדמיניסטרציה של “שרוולים מופשלים” ובזה ייחוּדה. ובפילוסופיה “מסוכנה” למדי זו – מסוכנה לפי המושגים המקוּבלים בארצות הברית על מהות השלטון הפדרלי – בא שר־העבודה הצעיר לוועידת פועלי ארצות הברית במיאמי והטיל את הסיסמה שהיתה אמורה לסמן את הכיווּן: “עליית שכר – לפי פריון העבודה”. המשפט־המחזיק־מרובה הזה כמו נבלע בתוך נאום רצוף דברי בידוח ומחמאה לפועלים ולהנהגתם, אך משמעוּתו הובנה היטב והוּא נתלה בחלל הוועידה כתמרור, כציוּן דרך. חדשיים לאחר מכן הטיל קליע מסוכן עוד יותר. בנאוּמו בלשכת המסחר בשיקגו לפני שבוּעיים אמר כי בדעת האדמיניסטרציה להתערב מעתה יותר בתהליך המשא־ומתן הקולקטיבי בין פועלים ומעבידים לא רק לאחר מעשה, כדי להפסיק שביתה, אלא גם לפני מעשה, כדי למנוע אותה ולא רק כדי למנוע סכסוּכי עבודה אלא גם כדי לחסום את הדרך בפני הסכמי־עבודה בין מעבידים לפועלים, שאינם חופפים את האינטרס הכולל של האומה. ומהוּ האינטרס הכולל הזה – הממשלה בלבד היא שיכולה להגדירו כשם שהיא מגדירה אותו במדיניוּת החוץ ובמערך ההגנה. וכל הדברים האלה, הוסיף גולדברג, הם “המדיניוּת השקולה והסופית של האדמיניסטרציה, על דעת הנשיא”. לא פחות ולא יותר.

הנאום הזה, שיצא מכן־השילוח של אסיפת ראשי המסחר בשיקגו, עדיין מנסר בחללה של אמריקה. פועלי ארצות־הברית ראו לנגד עיניהם מיד סיעה של עטלפים: תיווך ממשלתי, בוררוּת חובה, המעטת חשיבוּתם של האיגוּדים המקצועיים במשא ומתן הקולקטיבי, פגיעה בחירוּיות – דברים שארתור גולדברג מתחלחל מהם לא פחות מכל מנהיג פועלים אחר בארץ. אך זה דרכו של פולמוס שהוא נמשך אל הקטבים, כאשר כל צד מעוּניין לדחוף את חברו אל הקוטב לנוחוּת הוויכוּח ולהיערכוּת העמדות.

“הטיל הנגדי” של תנוּעת הפועלים לא איחר לבוא. הוּא יצא ממושב הוועד הפועל שלה במיאמי שנסתיים לפני שבוּע. שילח אותו נשיא התנוּעה ג’ורג' מיני בעצמו, בישרוּת האופיינית לו, והיה ברור כי כוח־הדחף של ה“טיל” הזה נאגר במשך חדשים מרובים והנאום האחרון של שר העבודה בשיקגו רק הזניק אותו. בהצהרתו ביקש מיני להודיע במפורש לנשיא קנדי, כי איש בקבינט שלו אינו יכול לשים עצמו דובר של תנוּעת הפועלים וכי התנוּעה לא מילאה ידי איש מבין שרי הממשלה לדבר בשמה, ובקיאוּתו העמוקה – שאין עליה עוררין – של ארתור גולדברג בענייני פועלים ויחסי העבודה, עדיין אינה עושה אותו נציג הפועלים בממשלה לעניינים הנוגעים להם.

ישראל איננה הארץ היחידה, הסקרנית להתבונן בדו־קרב מילולי כזה של ראשי ציבור ולפעמים גם לעודדו. אמריקה הגדולה עטה על ויכוּח כזה אוּלי במישנה להט. וכאשר אמריקה זאת מתגייסת למערכת־סקרנוּת היא יוצאת אליה באלף כלי־האזנה ותמסורת, מגרה כל צד לאיזו הצהרה נגדית ומייחלת להברקות חדשות שילבּוּ את הויכוּח ויהפכוּהוּ למדורה ציבוּרית ראוּייה לשמה. אך “הצד שכנגד” מאופק, השר איננו זעף, והנטייה היא לשכך סערות, כי שני הצדדים יודעים, שהדרך המשותפת של תנוּעת הפועלים עם ההנהגה־הדמוקרטית של המדינה היא עדיין בתחילתה וכשם שהיא זרועה כבר פה ושם הישגים, כך היא רצופה חתחתים חמוּרים העשוּיים עדיין להעמיד כל היחסים עם האדמיניסטרציה במיבחן חמוּר פי כמה. אחד מהם הוא בוודאי התביעה הגוברת והולכת בקרב פועלי ארה“ב לקיצוּר שבוּע־העבודה לא רק למען נוחוּתו של העובד אלא כפתרון היחידי הנראה לעין למהפכה התעשייתית האדירה של האוטומציה, הלופתת יותר ויותר את עמודי הייצוּר האמריקאי – מהפכה ש”ימי הלוּדיטים" של יורקשיר בראשית המאה התשע־עשרה נראים מגומדים מאד לעוּמתה. ואין זה, כאמוּר, החתחת היחיד.

במחקר שפוּרסם זה מקרוב על־ידי “החברה ההיסטורית האמריקאית” מסופר, כי פרנקלין רוזוולט לא גילה עניין מיוחד במעמדו של האיגוד המקצועי בארצות הברית, לא ייחס עודף חשיבוּת לכוחו ולא הביא אותו בחשבון במידה הראוּייה בהערכת הכוחות הציבוּריים השונים בארצות הברית ומשקלם. קרוב לוודאי שדברים אלה לא יוכלוּ להיאמר על הנשיא קנדי, ולא רק משוּם שהוא חייב לתנוּעת־הפועלים את עצם בחירתו, אלא משוּם שהוא יודע היטב כי אין לו משענת רצינית ובטוחה יותר בציבוּריוּת האמריקאית לתכניותיו הפרוגרסיביות בתחומים שונים של חיי הכלכלה והחברה. באותה מידה יודעת גם תנוּעת הפועלים היטב כי על אף חילוּקי־הדעות שהופיעוּ – ובוודאי גם יופיעו בעתיד – התפיסה היסודית של עניני העולם ועניני הארץ משוּתפת לפועלים ולהנהגת המדינה הנוכחית. וקל יותר ליישב הבדלי־פירוּשים של תפיסת־עולם דומה מאשר לגשר על פני תפיסות מנוגדות זו לזו מן הקצה אל הקצה, כפי שהדברים היוּ בימי האדמיניסטרציה הקודמת. שני הצדדים יודעים, איפוא, היטב יתרונותיה הבסיסיים של השותפות הזאת ובוודאי גם יידעוּ להוריד את ספינת־היחסים שלהם מן השרטון – גם אם ביום מן הימים תעלה עליו.

23 במארס 1962

לפני זמן מה הבזיק שמו של כפר דרוזי אחד. הבזיק ונשכח. לא כדרך כפר. כדרך חדשות. אנייה שעדיין לא נולדה יכלה להחזיקנו במתח־חדשות ארבעה חדשים תמימים. ילדים בכפר דרוזי? – יום יומיים והם חדלים להיות חדשות. אולי משום שהם מתים.

במשרד הבריאות, המוטרד באחרונה בכמה עניינים שאין להם שייכות אל בריאותו הגופנית של העם, נמצא זמן לוויכוח בעניני דימוגרפיה: כמה ילדים בכפר כיסרא הלכו לעולמם בשל חצבת שלא נגלתה במועד. הפקידים אומרים: שלושה. הכפר טוען: שלושה־עשר. ועוד היה באותו משרד ויכוח בעניני לוח: כמה ימים עברו למן הביקור הראשון של רופא שגילה חצבת, עד לביקורו החוזר: שלושה־עשר או יותר. המספר שלושה־עשר – יש רואים אותו כסימן־טוב יש רואים אותו כסימן־רע. במשרד הבריאות הוא ניסו כסימן־שאלה. בוויכוח הזה לא קל לפסוק. הכפר רחוק. קשר מטוסים סדיר – אין. ואילו ה“פולקסוואגנים” בכבישים עוקפים כפרים של חצבת. דבר אחד ודאי: המלאך שכולו עינים ביקר בכפרים האלה בתדירות גדולה יותר מן המלאך רפאל או שליחיו. על כך אין ויכוח. אפשר לספור את תלי הגיבורים הקטנים האלה במבואותיו של הנשכח בכפרי משרד הבריאות: כפר כיסרא.

על דפי העתונות מתנוססות תמונות על התקדמות מדע הרפואה בישראל. אין נגע בעולם שאיננו מסוגלים להעלות לו ארוכה – בארצות נחשלות ופחות נחשלות. בכל מקום שיד ישראל מגעת. אל זכרוננו נדבק מראה אחר: תמונת ישיש כבן שמונים – תבורכנה ידיו – מחזיק תינוק בידו האחת ותוקע בירכו הקטנה מזרק גדול. כנראה, נגד מחלה גדולה. הישיש הוא אחות במקצועו.

התצלום איננו משבטי סומאלי הצפונית. הוא מצפונה של ישראל. מכיסרא. בתי־הספר לרפואה מוציאים מדי שנה מחזורים־מחזורים של אנשים ונשים צעירות לשירות ההומאני הזה. בקרוב, אומרים, יקום אפילו בית־ספר מיוחד לאחיות דתיות צעירות. בכיסרא הגיל הממוצע של האחיות – אם לשפוט לפי האחות היחידה במקום – הוא שמונים. כפר של גבורות. במכון ווייצמן כבר יודעים לצלם חלקיקים מואצים בתאי־בועות. במעבדות של בתי־חולים כבר יודעים לתפוס איזוטופ בודד ולזהותו באופן אישי. כל מדען רציני בארץ כבר פגש – עוד לפני עשר שנים – את “אומגה־מינוס”. בכיסרא עדיין מרפאים פצעים בקורי עכביש. האנטיביוטיקה במקורה. העובש מצוי במקום ואין הכרח להביאו ממשרד הבריאות. ומה גם שאין לכיסרא שירות־תחבורה סדיר, ומשרד הבריאות אינו יכול לעלות אל הכפר רכוב על־גבי חמור. זה אולי יאה למשיח, אך לא לרופא או לפקיד בָכִיר. מכל מקום: לא בימינו. לא מטעמי דוחק־הזמן. מטעמי הכבוד, או מטעמי הכבוד המדומה, הידוע בימינו בשמו החדש: היוקרה.

חצבת איננה דבר שאדם מזמין לעצמו. חצבת, ככל מחלה אחרת, מגיעה מעצמה. לא מן השמים של איזו מפלגה שהיא. מן השמים של אלהים. רק שטות היא, כמובן, לומר שיען כי החצבת היא מן השמים ויען כי על הבריאות הרשמית מופקדים אצלנו אנשים הנושאים עיניהם לשם – לכן יש קשר סיבתי בין חצבת ובין משרד־בריאות כזה. הבלים. חצבת יכולה לבוא בכל משטר ומכל משטר. ואולם כאשר אתה שומע במה עוסקים קצת מן המופקדים על הבריאות בישראל, אין אתה יכול עוד להוציא מן האפשרות גם קשר סיבתי כזה. אנחנו שמענו זאת מ“קול ישראל”.

*

בוקר אחד העיר אותנו השידור הרשמי בידיעה קטנה, שלכאורה, כל אורה כנצנוץ הנר אף על פי כן כמו הבקיעה את אפלולית הבוקר המעונן.

עיקרן תחילה: סגן שר הבריאות הצהיר שאם איזה ארגון ספורט דתי לא ישולב באיזו ליגה של כדורגל, תתייחס לזה מפלגה דתית אחת בחומרה יתירה וגם – תסיק מסקנות. בעיני רוחנו כבר ראינו את כדור־השלג־הרגל הדתי הזה מתגדל והולך: כתבות על בית הקונסוליה בניו־יורק, רבנות ראשית בשער הליגה, כל המטבחים הפרטיים בכל בית יהודי בארץ – מוטרפים, והממשלה – הנה הנה היא מתמוטטת. לא, איננה מתמוטטת. חוש האחדות הטבוע בנו – הכופרים, כביכול – מתחדד. אנו נחרדים להיזכר כי בשל יצול־של־עגלה כבר חרבנו פעם. שער הליגה נפתח לפני ההתאגרפות הדתית והממשלה יכולה לשוב ולטפל בתלאות האמתיות של המדינה – עד מחזורי הליגה הבאים, של הכדורגל או של הקואליציה.

*

סגרנו את קולו של קול ישראל. הנחנו את צרור הלחם והגבינה שארזנו לקראת יום העבודה והשתהינו מעט. לא על הגרוטסקה הפוליטית. על הגרוטסקה הצבורית ולא נהסס לומר: המוסרית.

הוועדה שנתמנתה בזמנה לחקור מקרי המוות של הילדים בכפרים הדרוזיים הגישה לפני שבועיים את המסקנות. משרד הבריאות לא סיפר זאת עדיין לצבור. לו היה הדבר תלוי בו – יתכן כי לא היה הכרח שכל הארץ תרגש בשל איזה מלאך־מוות קטן שחצב לו בכפר בהרים. היו מתייקים את תעודות־הפטירה של החללים הקטנים כשם שמתייקים מסקנות. אלא, שהארץ, כידוע, דולפת. כך דלפה הידיעה כי אחת השלוחות של משרד הבריאות נמצאה אשמה בהזנחה. כביכול, הזנחה של מה־בכך שבעקבותיה נקטפו חייהם של ההרריים הפעוטים בכפר, שאף כי הוא נתון בין פסגות, הוא שוכן, כנראה, הרבה מתחת לפני המים של קלחתנו הצבורית.

בשל תלי הגבורים הקטנים האלה – לא עולה על דעת איש במשרד הבריאות להסיק מסקנות. על בעיטת־כדור דתית – ייהרגו ולא יעברו. על התלים עברו – ולא נקעו רגל. אילו התעמק מישהו במשרד הבריאות מעט יותר גם בדיני נפשות גם בדינים אחרים העולים באחרונה מתלי־הגבורים שלו – אולי היה מוצא כי הוא חייב פחות בחשבון עם הקואליציה ויותר חשבון – עם אלהיו.

12 ביוני 1964

כאשר היינוּ קוראים בימי נעורינוּ את משלי קרילוב היה לנוּ רגש מעורב של הנאה וקנאה. הנאה – לחכמתו של הממשל הרוּסי הגדול; קנאה – הלמאי איננוּ יהוּדי. חריף שכזה – ולא מבני־ברית. השבוע הרהרנוּ בכך שנית. במשל שלו וּבנמשל שלנוּ.

ידוע המשל של קרילוב על מגפה שפרצה בין החיות ועל מאמצי האריה, מלך החיות, למצוא את החטא ואת החוטא שגרמוּ למגפה. נאספו כל יושבי־יער, ונכבדי־העדה התוודו על חטאיהם: האריה, הנמר; הזאב והדב – כל אחד וּפשעיו. הקשיבו הנאספים לווידוּיים רב־קשב, בדקוּ וחזרוּ ובדקוּ, ולא מצאוּ כל דופי במעשי המתוודים – ושורש המגפה לא נודע. עד שנשמעה געייתו של טלה או של שור שסיפר בדמעות־שליש כי ברעבונו גזל מעט שחת מערימת החציר של הכומר. הנה – קראוּ הנאספים – אבי־אבות החטא. בעטיו באוּ עלינו כל היסוּרים. אותו נקריב – וכופר.

המשל משל קרילוב – הנמשל משל חיינוּ.

השבוע רגזנו מאד על סבלי־הדואר ועד שלא יגיע לתא־הדואר שלנו אחרון המכתבים שנשתהה מפּני שביתתם – הרוגז לא יפוג. אמת, התנסינו בשביתות דומות בארצות מכוּבדות למדי, לרבות ארצות שבהן מעיפים את איגרותיך בצינור פּניאומטי ישר אל בית־הדואר של הממוען. גם שם, בקצה השני של צינור הפלא, עמד אדם. הצינור – לא שבת, האדם – כן. והאיגרת נעצרה. אמרנו בלבנוּ: כל עוד עניין לנו בבני־אדם אין, כנראה, לחברה האנושית כל סיכּוּי להיות חפשית מתלאָה. משיבוש־סדרים, מרוגז. תצליח החברה האנושית ביום מן הימים להשתחרר מבריה טורדנית זו – אולי ירווח לה והדואר יגיע במועדו.

אלא שבינתיים הרוגז – רוגז, וּשביתת הפרא, ככל שביתה, מורטת עצבי־אדם. והאדם במקרה שלנוּ זה כבר לא מי שסתם את הצינור – זה פשוּט אנחנו המחכים ברחוב ברנדייס לדואר ואיננוּ.

ואף־על־פּי־כן, ככל שאנו מלאים חימה על השביתה הפּרוּעה של סבלי הדואר – שהוכרזה שלא על דעת מקבלי המכתבים – לגבי סבּלים אלה יש עמנוּ גם מעט סלחנוּת. הללו, בין מאבקם צודק בין אינו צודק, אינם נלחמים על עקרון ההפרשיות ולא על מקומם בסוּלם החברתי – ולא מהם או בגללם יעוּרער המאזן המסחרי או תיהפך הפּירמידה הכּלכּלית שלנו על פיה. סבּל הוּא סבּל ויהיה שכרו אשר יהיה – תמיד יהיה מרוּד־יום. אין פירוּש הדבר שאין לקרוא לסדר – וּבמלוא החוּמרה – אבל: כּקרוא מרוּד־יום.

לכן, כאשר אנו פותחים בליל־שבת את “קול ישראל” ושומעים את דובר הממשלה מודיע בתקיפוּת נחרצה ובכל חוּמרת יום השבת, כי מהם, משמונים סבּלים אלה דווקא, וּמהם ראשונים וּמשכרם הקרוב היא תנכּה, בלי־רחם, את ששת ימי השביתה – אנו חשים עצמנו פּתאום עומדים עם קו־הסבּלים. אדירים מהם שבתוּ והשביתוּ שירותים חיוּניים – משופטים בבית הדין עד מנהלים בּכירים במשרדי הממשלה – והממשלה, אף שלא היססה לשלוף כל איוּם – משכר לא ניכּתה. אם מתכוונים – ואמנם חייבים! – ללמד פורצי־גדר לקח, יש במי להתחיל. לאו דווקא בסבּלים. הם אוּלי ילמדוּ מן האזהרה בלבד. המבחן הוּא בתקיפים מהם. המבחן הוּא בעמידה מול שובתים שבהפסידם שכר של יום־שביתה עדיין אינם מפסידים פּת־לחמם. העוּבדה כי בראש השלטון בארץ עומדים פועלים – אינה צריכה להפריע במיוּחד לנהוג לפי עדיפוּיות אלוּ.

4 בנובמבר 1964

סבא של אחינוּ היה לו כיס רגיל במקטורן העליון שלו ועוד כיס־זוטא חבוי בביטנה מן העבר השני בצד ימין של כנף הבגד. הכיס הרגיל, הגלוי – קופה שוטפת ליציאות יום־יום; כיס־הזוטא, החבוי – בנק. בנק לחסכון. ולמה דווקא מאחורי כנף־הבגד הימנית, שאין להגיע אליה אלא ביד שמאל? – ובכן, דווקא משום כך. זה טעמו של בנק. שלא יתחשק לך כל רגע להוציא כספך. יהיה לא־נוח, יהיה מסובך קצת – לא תמהר לפזר הונך, וסופך שאתה חוסך נדונייה לבת או אתרוג לסוכות – הכל לפי מידת כיבוש־הייצר שלך בדרך אל הכיס הקטן, בביטנה, מצד ימין, שאין אתה מגיע אליו בנוחות אלא אם כן אתה איטר ובמשפחתנו לא היו איטרים.

היה הנכד שואל: אם סבא כה להוּט לחסוך – לשם מה לו התרמילים בביטנה? מדוע לא יפקיד מעט־הכסף בבנק כדרך העולם וּכפי שקוראות המודעות המצוירות?

משני טעמים – היה סבא משיב. ראשית, הבנק רחוק, הסוליות משתפשפות והעור בקיוב (מקום מגוריו) יקר; שנית, אין המלך וכל הממלכה שלו מחוייבים לדעת כמה אביון הוא סבא שלכם.

השבוע זכרנו אותו לטוב.

*

לפני שנים אחדות יצאנו אל מעבר־לים, לפני צאתנו היינו שכירי־חודש ואת גמול־עמלנו היינו נוהגים לקבל במזומנים – במטבעות ובשטרות־כסף של המדינה, השטרות הרגילים של ישראל: פעם עם ציור של צנוריות מעבדה (כנראה, תהליך הזיקוק של הכסף הישראלי), פעם עם איזו התרחשות אבסטרקטית, ממיטב הציור המקורי של ישראל – אבל תמיד כסף. מטבע עובר לסוחר. מכוּסה, כמדומה, על ידי מעט זהב ועל ידי הרבה מקרקעין. על חסכון לא היתה לנו שהות לתת את הדעת. הבעיה לא היתה איך לחסוך. הבעיה היתה – ונשארה עד היום – איך לחבר קצוות: זנב הכסף עם קצה החודש. הראשון קצר, והשני, כידוע, ארוך. לפעמים ארוך מדי.

וכך היו היחסים בינינו לבין המוסד המפרנס אותנו, ובינינו לבין בית־המכולת ודוכן־הירקות המזין אותנו, פשוטים ובלתי אמצעיים: המחזור היה ער, טבעי, בכסף חי ונושם – על אף הציורים המכבידים עליו. נוטל מזה ונותן לזה – אינו משתהה ללא צורך בשום מקום. דאגה לחוסר כסף – היתה גם היתה; טרדה במעט שיש לך – לא היתה.

עולם של אתמול.

*

אחרי הפסקה ארוכה חזרנו לארץ ומצאנו בה חידושים: אַיי.בּי.אֶם, מחזמר, המון רפורמות, אך גאונית שבהן נראתה לנו הרפורמה – או המהפכה – המוניטארית. חסל סדר כסף או שטרות כסף. מוקצה מחמת כללי ההיגיינה האלמנטריים. המדינה רוצה לתת לך הזדמנות לחסוך. ובמקום הכיס הקטן מן העבר ההוא של הביטנה תפר לנו המוסד המפרנס אותנו – בנק כיאה לעולם שאיננו עוד עולמו של סבא.

ובכן, מאז חזרנו איננו מקבלים בסוף החודש אלא זנב־חשבון עם מספר־צופן – לבנק. והראשון היודע כמה השתכרנו החודש זה לא אנחנו, אלא העלמה סתורת־השער א־לא בריג’יט בַּרדו בסניף הבנק שבשכנותנו. לאחר שהיא יודעת – מודיעים גם לנו. מאז הונהג סדר זה איננו יודעים עוד מה מצוייר על הכסף הישראלי. אנחנו קוראים צ’קים.

אמת, זה גורם לנו מעט התרוצצות, מעט אי־ודאות ולפעמים גם רוגז. ועקרת־הבית (עובדה) כמעט נפלה לתוך זרועות המשטרה בשל משיכת עשר לירות מעבר־לזכות; גם הדאגה הנוספת הזאת לשלומו של הבנק ולבטחונו – מפני אש, מפני רעידת אדמה, מפני השטפון – כדאגתו של משה נאַדיר בזמנו, אינה מקילה עלינו. אבל חכמת־מדינה היא חכמת־מדינה ויש לנו תמיד דרך־ארץ בפני כוח־ההמצאה שלה ואם מומחים מצאו כי זהו הסדר האידיאלי לאדם העובד – עפר אנחנו תחת כּפּות רגליהם כרגיל. אמנם חסרוננו לא נתמלא. אבל כשאנו שולפים פּנקס צ’קים עם מונוגרם פרטי לחתום אותו לחלבן – אנו מרגישים קוממיות. בעלים בעמינו. יש בזה קצת מהעמדת־פנים של דל גאה, ושלמה המלך כידוע לא אהב אותו ביותר, אבל מדוע ניבדל כיחידים ממנהגה של המדינה כמדינה?

*

השבוע, בגמר השנה האזרחית בירכנו על פרי ההילוּלים. הצצנוּ בחשבון הבנק – אין בנק בישראל נוהג להודיע זאת ללקוחו – ומצאנו כי סכום של ארבע לירות ועוד ששים ושבע אגורות נרשמו לזכותנו כריבית לשנת 1964. לקחנו את המטמון, הוספנו אגורות אחדות כדי לכסות דמי שתי כוסות קפה ומעט דברי מאפה בבית הקפה הסמוך לבנק, וערכנו – כל המשפחה – את החשבון:

לזכותנו:

כאמור לשנה, 4.67 ל"י.

לחובתנו:

30 צ’קים כל חודש במחיר 2 אגורות 12x2x30=7.20

שני טלפונים בממוצע לחודש אל הבנק לשאול אם כבר הגיעה המשכורת. 12x30x2=7.20.

אוטובוס אל הבנק הלוך וחזור 12x40=4.80.

סה“כ חובתנו 19.20 ל”י.

הפסד שנתי (שלנו) 14.53 ל"י.

וזה מלבד עצבים, שעות שאנו מבזבזים בתור וריגוזים אחרים הקשוּרים בנועם השירוּת הישראלי.

חשבון כזה ומסקנות כאלו אין אדם מפרסם בלי התייעצות עם כלכלן. שאלנו, איפוא, ידידנו כלכלן בעל שם, מה היה הטעם המדעי במהפכה המוניטארית הזאת. אמר לנו טעמים אלף ובית וגימל והודה כי לא שיכנעו אפילו את עצמו, לבסוף הוסיף: אין אתה מבין גודל הפלא: בהפסד האישי הקטן שלך אתה מסייע לפיתוח תעשיה כבדה של בנקאות וממציא תעסוקה לאלף עובדות ועובדים נוספים (המספר הוא של הכלכלן) ביחוד בערים הגדולות. אין זו שאלה של חסכון – זו שאלה של תעסוקה, של פיתוח וההעברה לענפי משק יצרניים וכמובן של פיזור האוכלוסיה. ככתוב בקווי היסוד.

כן – הוסיף – שכחתי, זוהי גם שאלה של נוחות לעובד.

*

שמחנו שבימי נעורינו לא היה חלקנוּ עם אלה שהיוּ מלגלגים על חלם.

14 בינואר 1965

אלף סיבות לנוּ להיות עם אנשי הרפוּאה. ואף שעברו הימים של רופאים־מדינאים ומורי חברה נוסח בן־מימון, ומקצועות המדע נתפצלו ואדם מתייחד עם מקצועו, סלדנוּ מפני אלה המבקשים לצייר דווקא את הרופא – ההומניטַר מטבע הכשרתו והקדשת חייו – כאויב החברה שאין לפניו אלא מעגלו האישי בלבד.

ואנו עם אנשי הרפואה לא רק משום שהרבה מעצם היכולת האישית לכתוב שוּרות אלו אנוּ חייבים להם, אלא משוּם שהדבר הנראה כנתון מאליו: בטחון הבריאות של יושבי הארץ הזאת, רעננות ילדיה והגזע הבריא והאיתן שקם לנגד עינינוּ – הם שטיפחוהו. כשאנוּ קוראים סטטיסטיקה על עליית היצוא של בגדי האופנה אנוּ שמחים לראות התפשטוּתו של המשק. כשאנוּ קוראים שאחוז תמותת התינוקות בארץ הוּא מן הנמוכים בעולם – אנו יודעים כי מובטח העיקר. ואם יציבתנו זקופה וגוונו איננו שחוח – אנוּ יודעים כי עשתה זאת לא רק תנועת התחייה. עשוּ זאת רופאים.

גם מידת התפוגגותה של הרוח החלוצית אצל אנשי המקצוע הזה איננה גדולה ממידת התפוגגותה בשכבות עובדים אחרות, לרבות אלו שהן חלוציות מטבע בריאתן. ואין איש יכול להטיף להם מוסר יותר משהם יכולים להטיף לו.

אבל זווית־הראייה הציבורית איננה תמיד זווית הזכוּיות. זווית־המבחן היא הצורך החיוּני של הארץ כפי שהוא מחריף ומופיע מעת לעת. והוּא החריף באחרונה בשטח הרפוּאה ובאזוריה המרוחקים של הארץ, וחסרים שם רופאים ובריאות היושבים שם בסכנה. חקיקת חוק או קביעת תקנות שבהן רוצה החברה כולה להבטיח עצמה מפני מפולת באחד מתחומי חייה הראשונים – הוא טעם קיומה של חברה דימוקרטית. רק מי שסבור שמשטר דימוקרטי חייב בדאגה ובאחריוּת לאזרחיו פחות משחייב בהן משטר אחר – יראה בנסיון לחייב קבוצת אנשים למלא שירות חיוּני פגיעה בדימוקרטיה, אבל איננו מניחים שיש רבים הסבורים כך.

ואיננוּ מניחים כי רבים יסברו כך יען כי אותו משטר דימוקרטי עצמו מיישב גם את השממה והספר לאו דווקא על פי חוקי הוולונטריות הצרופה. אמנם לא על ידי חוק חובה, אבל על ידי יצירת תנאים של אין ברירה שכמוהם כחובה. אמת ידוּעה היא, כי חלק ניכר של מתיישבי הספר לא באוּ לשם משום שהעדיפוּ את ערד ואת עדולם ואת כביש־הרעב על פני תל־אביב, אלא משום שהמדיניות הרשמית של החברה העוסקת בהושבתם יוצרת בשבילם אפשרוּיות בעדולם ואיננה יוצרת אותם במקום אחר ואינה מעמידה את המתיישבים לפני ברירה רבה. לכן הנסיון לחוקק תקנות שיבטיחוּ כי צבור גדול זה לא יישאר בלי שירותים חיוּניים – איננו כל כך יוצא דופן כפי שנדמה במבט ראשון. זוהי חובת יסוד של חברה הערבה לאזרחיה. נורבגיה עושה זאת לגבי רופאי שיניים – מדוע אסור לעשות זאת בנגב הישראלי לגבי רופאים?

לפיכך, עם כל אהדתנו לרופאים, היינוּ עם רוח החוק, אמרנו עם רוחו ולא עם הנוסח, כי איננו מניחים, למשל, שתישלל מסטודנט לרפוּאה כל יציאה מן הארץ למשך עשר שנים, ומציעי החוק בוודאי גם לא נתכוונוּ לכך כאל מטרה. אבל שום פגם אין בכך אם רופא צעיר, שהחברה משקיעה בו אשר משקיעה, יחיה מעט בהרגשת חובה כלפיה. יתכן כי יתפרק מהרגשה זו במשך הזמן ככל ישראלי אחר, אבל יטעם ראשית תחושת החובה הזאת. אין זה מזיק לאזרחות טובה. אין זה מזיק לדימוקרטיה. ובטווח רחוק אין זה מזיק גם לחינוכו האישי של רופא.

נכנסנו, איפוא, בריב עם טובי ידידינו הרופאים. הלהטנו ויכוח. ותמכנוּ בחוק. במיתון הנוסח שלו, אבל – בכל לב. אלא שפתאום הסתבר שכל חשיבוּתו של החוק איננה חשיבות, שאיננו בוער ושניתן לדחות אותו. ואף שהיזמה להניח את החוק על שולחן הכנסת יצאה מחברי כנסת – היזמה להניחו הצידה באה ממקום אחר. והוּא הונח. הצידה, כלומר. החוק לא היה חולה. אבל הוּא מת. מיתת פתאום. מסנוקרת. לא של הרשות המחוקקת, שרק היא רשאית להמית את וולדה, אלא של הרשות המבצעת. אחת הסנוקרות של רשות זו המשתלחות באחרונה יותר ויותר לשטחים שהם מעבר לתחומיה. החינוך הזה להיינו־הכיוּת של ממשלה, מפלגה, שופטים, כנסת, כולם במקלעת אחת, משבש עלינו כל המושגים של אורח־חיים דימוקרטי אמיתי. והוא מעמיד בספק לא רק את יכלתנוּ להבטיח בריאות הציבור בישובים נידחים, אלא גם את יכולתנו להבטיח את בריאות החיים הממלכתיים וסידרם. לכן כאשר יעלה הדבר לדיון מחדש על ידי חברי כנסת אלה או אחרים בכנסת זאת או באחרת היינו רוצים להבטיח להם כי נהיה בכל לב עם הרופאים. אם אמנם די בשיחה נלבבת אחת עם הראשות המבצעת, כדי להסיר מן הפרק הצעת חוק של פרלמנטרים בעניין שהוצג כחיוני עד מוות, והוא אמנם כזה – ישוחחו נא את השיחות האלה קודם. אל ישַלְחוּ אותנו לשווא ברופאים ואותם בנו. עונת המחלות ביישובי הספר נמשכה עד כה – תימשך עוד חצי שנה. פיקוח נפש, כידוע, דוחה דחיפות, ואם נגזר עלינו להמתין – נמתין.

אלא שתמיד כאשר מוכיחים לנו כי עניינים שברפואה אינם דוחקים – אנו נזכרים בתלי הקברים הקטנים שבמעלה כפר דרוזי אחד, בכיסרא, בגליל. מגפת החצבת ומגלו של המוות לא רצו שם לחכות עד שתעבור עונת המהומה הפנימית שלנו. עד שאפשר יהיה לשלוח להם רופא – עם או בלי חוק. הם חדי הכרעה יותר, אולי משום שאינם יודעים כלל את זווית הראייה של יחסי ציבור.

29 ביולי 1965

(דוד דובינסקי)

לפני שנים אחדות שוחחנו עם אחד מראשי תנועת הפועלים האמריקאית, מן המבריקים שבהנהגתה, על דמותה ונתיבי־התפתחותה של תנועה זו. ביקשנו ממנו לתת – להשכלתנו ולהקלת המגע שלנו – הערכה משלו לדמותו של כל אחד מן האיגודים המרכזיים. המהווים את כוחה המאורגן, בן שלושה עשר המיליון, של תנועה זו.

היוּ לו כמה וכמה הגדרות ממצות שציינוּ אפיו וטעמו של כל איגוּד, אך כמדומה שאת המעניינת ביותר נתן לנוּ על איגוּד תופרי בגדי הנשים בן חצי מיליון חברים. זהו – רשום לך – לוח־התקנים המוסרי של התנועה כולה. איגוּד זה הוּא בין הקובעים נורמות מוסריות של ההתנהגות הציבורית באיגוּדים המקצועיים של ארצות הברית. הוּא ולצידו עוד איגוּדים בודדים ורובם – אין זה מפתיע – יהודיים.

אין פירוש הדבר שממנו רואים וכך עושים כל האיגוּדים האחרים. נורמות מוסריות הן כידוע מופת אבל לא חובה. ונוכח מה שנעשה בכמה איגוּדים מקצועיים בתוך התנועה ומחוצה לו – גם לא תאמין אם אומר כי אמנם הכל מתנהגים לפי נורמות אלו. אבל איגוד תופרי־בגדי־הנשים הוּא אמת־מידה. אמת־מידה גבוהה מאד. לא רק של נקיון־כפיים. אלא של אחריוּת, של יושר ציבורי, של עקרונות, של פעילות מקצועית עם השקפת עולם עמוקה יותר. לאורך כל דרכו של איגוד זה מתוחה איזו נימה אנושית וחברתית החורגת מן התחום הצר של עניני שכר.

יזדמן לך בוודאי – המשיך בן־שיחי בניו־יורק – לשוחח עם הלביא הזה דייב דובינסקי. שים לב, כי כאשר הוּא מדבר בעניני האיגוד, הוּא איננו מדבר במושגים של המון־עם אלא במושגים של אדם. של יחיד. לא תשמע ממנו, כמדומה, ביטויים כה כלליים כמו “צבור־התופרים” או “צבור־התופרות”, שהוא מטבע־לשון שגור ושחוק של מנהיגי איגוּדים מקצועיים בכל מקום. הוא ידבר על היחידה האנושית היסודית שממנו מורכב ארגון: על התפּר ועל הגוזר; על האשה – או כביטויו של ד. ד.: הנערה הרכונה על המתפריה, על החייט והחייטת המוציאים לחמם מתעשייה זו.

היכנס, אמר המשוחח, ללשכתו של דייב דובינסקי בניו־יורק ותמצא בחדר ההמתנה לא תצלום של המוני־פועלים, אסיפות ובאריקאדות – ויש לאיגודו גם היסטוריה רוויית קרבנות. – אלא תצלום אמנותי מופלא, לכל רוחב הקיר, של זוג ידים של גוזר, ידים ותו לא. זוג ידים עצום־ביטוי, המספר יותר מכל דבר אחר סיפוּרו האנושי של בעל הידים האלו – שסביבו ולענינו עיקר כל, סערו, מלחמותיו וכיבושיו של אחת הדמוּיות המרתקות ביותר בתנועת הפועלים האמריקנית: דייב דובינסקי.

*

אבל מעבר לתווי־ייחוד זה המשיך בן שיחנו – זכה האיגוּד לרום מקומו בתנועת הפועלים האמריקאית משום שהאנשים שעיצבו ומעצבים את דמוּתו עד היום באוּ אל התנועה המקצועית כשהם ספוגים אידיאלים חברתיים. המורשה האידיאולוגית, היתה מושרשת עמוק בלבותיהם. הם לא ביקשו לתרגם לעבודה היומיומית של האיגוד המקצועי תכניות חובקות זרועות עולם של שינוי־משטר ומהפכות בסדרי חברה. נוסח אירופה של שנות העשרים והשלושים של המאה. אך כל מה שהיה טמון בתכניות אלו מבחינת זיקוף קומת־האדם, גאולתו ממצוקה, ביטוחו מחולי, הרמת קרנו הרוחנית לא פחות מאשר החמרית, עשותו לא רק בורג הכרחי במנגנון הייצור של חברה תעשייתית אלא גם שותף חיוּני – ומוכּר כחיוּני – בהיווצרותה של החברה האמריקנית ובעיצובה – כל הדברים האלה נעשו יסודות ערכיים בחיי האיגוד המקצועי של דייב דובינסקי, חלק ממערכת האידיאלים שלו. ותמציתה של פילוסופיה זו לגבי היבשת החדשה שאליה נהר העוני האירופי היא: “הכל שווים לפני אמריקה. לבנות ולהיבנות בה”.

אולי אין זה מקרה, המשיך בן־שיחנו בנימה של הרצאת־דברים היסטורית. כי ראשי המפיחים רוח זאת בכמה איגודים מקצועיים בארצות הברית היוּ יהודים. ההשתוקקות שלכם – כך אמר – לחיים נאצלים יותר שרשיה עמוקים יותר ומופרים על ידי סבל ממושך יותר לא רק חמרי. את הדאגה והמאבק לא רק להטבות חמריות אלא לכבוד־אנוש (Dignity) במובן הרחב והנעלה של המושג – הדגישו בעיקר היהודים. ורם מכולם – דייב דובינסקי. העברתה מן העולם של סדנת־הזיעה Shop־ Sweat

הייתה בשבילו לא רק ציווי של הקלה חמרית לחברי ארגונו ולרווחתם אלא גם מחיקת כתם מפרצופה של החברה האמריקנית ומעל לכל החזרת צלם האדם.

*

תמצא בו. סיים בן שיחנו. צירוף מופלא ולכאורה מתנגש של תקיפוּת בלתי מתפשרת וחום לב: של קשיחות ורוך; של פשטות־הליכות ועממיות טובה בצד הכרה ברורה ומובהקת בחשיבות מקומו ומעמדו של יהודי גא בהיותו אמריקני ושל אמריקני שהוא בכל רמח אבריו יהודי. אבל תמצא בו גם דבר אחד שאין לו ניגוד בתוכו ושאינו מתנגש אצלו בשום דבר אחר: חכמתו. פיקחות אנושית ערה וכובשת. ומעל לכל זכור: לפניך איש של עקרונות.

היתה זו הדרכה מקיפה מאד. אך הדבר שכבש אותנו יותר מכל היתה העובדה כי כל הדברים האלה נאמרו על ידי מנהיג אחר חשוב לעצמו בנימה של הערכה אמיתית, כמעט הכרת תודה על שתנועת הפועלים האמריקנית נהנית מתרומתו של משרת־צבור זה.

ארבע שנים היתה דלתו של דוד דובינסקי פתוחה לפנינו – וודאי כמו לפני ישראלים אחרים – לרווחה. היום היינו יכולים לעקור את המרכאות מן הדברים שהושמעו באזנינו על ידי אחרים ולהשמיע אותם כך כהדרכה לאחרים. מדפּי הרשומות עולות כמה עוללות לדמוּתו – ולא נכחד:

נקומם בוודאי גם את דובינסקי גם את הציונים באמריקה אם נאמר כי דובינסקי הוא בעינינוּ אחד הציונים הגדולים בימינו. הדבר המשותף לציונים אלה ולדובינסקי, הוא פשוט ביותר: הם אינם מתכוונים לעלות לישראל, וגם הוא. כפי שאנו מבינים, אינו מתכוון לעשות זאת. הם אינם אומרים שלא יעלוּ. הוּא אינו אומר שיעלה. אך מעבר לענין זה, מעטים היהוּדים שענינה של ישראל והנכונוּת התמידית לעזור לה כה טבועים בתשומת לבם ובענינם כפי שהם טבועים בד. דובינסקי. לא התורה הציונית עשתה זאת, עושה זאת איזו תחושה יהודית עמוקה שלו, הרואה את ישראל כמרכז ההתאזרות היהודית ובעצם גם כאילן שעלה משואת היהוּדים הגדולה באירופה, שואה שזִכרה אינו חדל להסעירו. הוא איננו ציוני, חלילה, אך אין זה עוד סוד, כי בימים הקריטיים ביותר של 1948 היה זה איגוּד תופרי בגדי ההלבשה לנשים – איגוּדו של ד. דובינסקי – שסיפק לפי קריאה דחופה, (כמדומה של הח' גולדה מאיר) – הלוואה של מיליון דולר לסוכנות היהוּדית לצרכים חיוניים של הקיום. ומובן, כי מחוסר גמור של כל רגש ציוני שלח בשם האיגוד את המברק הנודע לחיים וייצמן: “נעמוד לימינכם כדי שתגברוּ בעוז־הרוח ובכוח ההתמדה על צירי־הלידה החמורים של המדינה שקמה לתחייה” ו“אי־ציונות” דומה של ד. דובינסקי נמשכת ופרושה מאז על עשרות מפעלים של בריאות וסעד שהקים איגוּדו בארץ – באמצעות מגבית ההסתדרות בארצות הברית – הקים ועדיין לא חדל.

*

דובינסקי שייך בוודאי לדור של מנהיגים שמצד אחד קובלים עליהם שאינם מרבים להתייעץ ומצד שני משבחים אותם תמיד שדברם – דבר והכרעתם – הכרעה. את המיפלט בעודף־התייעצויות היה אומר ד. מחפשים לרוב אלה שלא נבראוּ להכרעות. לא שמענו מעולם את ד. מודיע החלטתו בגוף ראשון. תמיד: אביא זאת ל־Board. אבל ידענו כי אם הוא נוטל דבר להביאו ל“בורד”, ידע ה“בורד” בדיוק מה דעתו של ד. בענין זה ולא יצא הנושא משם מטושטש ודהוי. ותהיה החלטה, באופן דימוקרטי מאד, על פי כל הכללים, אך – על פי דובינסקי. זהו הסדר טוב עם הדימוקרטיה. זו אולי הדרך היחידה לפעולתה התקינה. מכל מקום, דומה, כי העולם סובל פחות מנוסח זה של חיים ציבוריים מאשר מן המתקשים להחליט.

*

טוב להכיר את החבורה הטובה מסביב לד. דובינסקי בשלבי ההנהגה הגבוהים כדי למצוא ביניהם דמויות מימי החלומות והאידיאלים הנעלים של תנועת הפועלים בעולם. כך לואי סטולברג, היורש עתה מקומו כנשיא האיגוּד, כך משה פליקמן, סשה צימרמן, ד. גינגולד ואחרים – שכל אחד מהם, בגלגולי־גורל אחרים, יכול היה להיות בין בוניה של ההסתדרות ותנועת הפועלים בארץ ובין נושאי־דגלה הרעיוניים. בתוך הקבוצה הזאת ומחוצה לה מזדקר ד. דובינסקי כקובע רמות של הנהגה צבורית, שהעיקרית שבהן: אי־הטעייה. תקיפות מול מעבידים ואמירת־אמת לפועלים; עמידה בלתי מתפשרת כלפי תעשיינים בתביעות הנראות לו צודקות ואי־כניעה לשום דימגוגיה של פועלים או לסכנה של אי־פופולריות בתביעות שאינן מוצדקות. שמענו עקרון זה וראינו אותו מוגשם בעקיבות הלכה למעשה בכל המערכות המקצועיות של איגוד זה. ואין הדבר פשוט דווקא בו: בתעשיות־מפתח, הקשורות יותר להתפתחות הדינמית של הטכניקה והמדע והמשוועות לידיים עובדות – ההישגים, בתנאי גיאות כאלה, עשויים להיות בולטים יותר, מה שאין כן בתעשיות הצריכה. אך אם קנתה לעצמה הנהגה זאת אמון בין חצי מיליון הפועלים – היא קנתה אותו דווקא בזכוּת תיאור מדוייק לפועל מה מוצדק לדרוש ומה אינו מוצדק, מה ניתן להשיג – ומה לא. היוּ בוודאי לאיגוּד זה כמו לאחרים ימי גיאות וימי שפל, אבל – הנהגתו מעולם לא הטעתה אותו. ובכך אגרה גם אמוּן, גם כוח.

המכון האפרו־אסיאני של ההסתדרות, שקם ב־1960, וודאי היה פעיל ומתקיים גם ללא עזרה מבחוץ. היה נופל כמעמסה כבדה – אבל היה מתקיים. ואולם עובדה היא, כי הבטחון ביכולת להפעילו כסידרו ובקביעות, בשעה שהחלוּ להקים את הבנין, בא עם החלטתה של תנועת הפועלים בארצות הברית להשתתף רשמית בסכום ניכר ביותר בשנה הראשונה, בצורת מלגות. – הסכום הגדול ביותר שנתנה אי־פעם תנועה זו, כגוף רשמי וכולל, לאיזו שהיא הסתדרות פועלים בעולם.

הרבה שושבינים רושמים לעצמם הישג מדיני ומעשי זה – הנמשך בקביעות עד היום אם כי בצורה ובהיקף אחר. אך האמת היא כי ראש־השושבינים האלה היה דוד דובינסקי, וכל הכוחות האחרים, החשוּבים, בתנועת הפועלים הונעוּ על ידו. רעיון בית־הספר הזה הובא לפניו בעת ביקוּרו הקצר בארץ ב־1959 על ידי מזכיר ההסתדרות דאז הח' פנחס לבון. דובינסקי נכבש לרעיון. הופעתה של ישראל כגורם מסייע ומדריך לתנוּעות פועלים בארצות משתחררות היתה אחד המעשים שכבשוּ את לבו ואת דמיונו של ד. דובינסקי, ועל מנהיגי הפועלים בארצות הברית שראוּ בכך פעולה אנושית, חברתית – וגם פוליטית – ראשונה במעלה. ואם נמשכת עזרה זו למכון האפרו־אסיאני עד היום – מעטים היודעים מה גדול בכך חלקו של ד. דובינסקי. אולי גם משום ההערכה והאמוּן שרוחשת אליו כל צמרת התנועה בארצות הברית ובראשה – ידידו האישי – הנשיא ג’ורג' מיני.

*

הקשר הישיר והידידותי עם הבית הלבן איננו עומד בפני עצמו. מקומו של ד. דובינסקי בציבוריות האמריקנית נערך כראוּי על ידי ידידים ויריבים מעבר למפלגה ולאיגוד. כאשר אנוּ קוראים באגרתו האחרונה של הנשיא ג’ונסון אליו מיום 29 באפריל 1966 בין השאר: “ויהיה נא ברור כי דלתות הלשכה של בית זה – הוא הבית הלבן – פתוחות לפניך כל עוד אני נשיא”. אנוּ יודעים כי אמנם כך היה השער פתוח וכך היתה ההערכה לדובינסקי בבית־רם זה גם בימי רוזבלט, כבימי קנדי, וגל אמיתי של חום והוקרה מקיף יהוּדי גא זה מסביב, כאדם שאמריקה גאה בו לא פחות משגאה בו עמו.

כאשר ישבנו אתמול בחברתו ובחברת רעייתו אמה נבונת־הלב על מרפסת המלון בישראל וראינו עיניו וארשת פניו ידענוּ בוודאות כי הכרת־תודה זאת של עמו לא נתעלמה ממנו.

15 במאי 1966

המוח האלקטרוני מעלה מעליות, מוריד מעליות, מפקד על כל מערכת הכבלים, מחולל נסים – גם נפלאות – מפסג את מצודת החקלאות במרכז העירוני ההומה אל מרומי ההישג הארכיטקטוני. הכפר ננעץ בעיר. כובש את העיר? – לאו דווקא. מחקה אותה. ביומרה להיראות גדולים. בתאווה קוטעת־נשימה לא לפגר. אחרי מה לא לפגר? אחרי שיעוּר הקומות.

*

באוצר שיריו של ה. לייוויק מצויה, אם אין זכרוננו מטעה אותנו, פואימה: “ומה יהיה כאשר חומות ניו־יורק לא יוכלו לגבוה יותר”. השאלה נשאלה לפני ארבעים שנה ומעלה, אך התשובה הולכת וניתנת עתה. חומותיה של ניו־יורק גבהו עד אין־סיפּון, אך גם חייה של אותה עיר שקעו באותו זמן עצמו עד אין־קרקעית. איש לא יוכל להצביע על הקשר המדויק שבין התנשאוּת הבתים והתגמדוּת האדם, אבל דברים המתפתחים זה ליד זה, זה בצד זה, כמו יוצרים מאליהם את הסיבתיות ואת התלוּת ההדדית.

נחוג את הבניין כאשר נחוג ונניף עליו דגלים כאשר נניף – יהיה כל הבניין הנישא הזה הדום לרגלי היאחזוּת אחת, מושב־בהרים אחד, עין־חרוד אחת – דגניה אחת. שום ברנר או א. ד. גורדון אינם נחוּצים כדי להקים בניין של שבע־עשרה, או לעניין זה כמה שתנקבו, קומות. כל בנק גדול, כל תעשיין משגשג יכול לעשות זאת. יחנכו, איפוא, את הבניין של המרכז החקלאי המפואר כחנוך בית, כחנוך דיוטות, מעליות, לשכות – אך אל יטעימו אותנו בחנוכתו מליצות על נכסי תנועת־העבודה, כאילו נוסף ל“תנועה” עוד נכס צאן־ברזל של עצמה רוחנית, רעיונית, הגשמתית. לא מפני שרעיונותיה וחלומותיה של תנועת־העבודה הם מליצות, אלא מפני שהשימוש בהם לבתי־אבן מתנשאים – הוא המליצה והוא שדפונה. כאשר נעבור על פני בניין זה, על אף כל הנאומים שננאמו, לא נצדיע לפניו יותר מאשר לפני בניין “בורסת היהלומים” – ואפילו ניסקל על ההשוואה. אין שום הבדל בין בניינים אלה, זולת אחד: בניין מתנשא של בורסת היהלומים על מפתן העיר תל־אביב הוא טבעי, עומד בנופו שלו וזיקורו הוא זיקור של סמל לעיר. בניין החקלאים השיתופיים – הוא כמו נטוע בנוף לא שלו. צמח בר בנוף זר.

*

אם נרצה לעשות איזו שהיא השוואה או קורלאציה – בוודאי יערערו. ובאמת: מה קשר בין הקמת בתי־שכיות או בתי־שרד מפוארים – אל בעיית העוני, הצריף הדל ואל כל הרוחש בהם. אין שום קשר. המוזיאונים נבנים מכספי תורמים נדיבי־לב בחוץ לארץ – ולא רק מכספם – ומגדל־העופל של החקלאים בתל־אביב נבנה מתוך עשרים וששה מיליון לירות טבין ותקילין של חקלאים יהודים המפיקים בזעת־אפיהם את לחמנו מאדמתם – ואין לערבב מין בשאינו מינו.

ובאמת אין לערבב – כי המינים מעורבבים ממילא. כי שום דבר אינו נבנה בחלל ריק ומלכויות־חברה נוגעות אחת בחברתה יותר ממלוא־הנימה. המגדלים והצריחים והטרקלינים, ומאורות־העכברושים והפחונים המאכסנים משפחה של עשרה והילדים המזוהמים מעזובה – כל אלה מתרחשים במספר מצומצם מאד של קילומטרים חברתיים מרובעים. זה מתחת לחטמו של זה. בסמיכות מציקה, מעמתת, מציגה שאלות ואינה נותנת עליהן מענה. לכל היותר: יינתנו פירושים. מענה – לא. ינמקו נימוקים – את העימות הזה – לא יתרצו. ופחות ממנו – את אבדן שיקוליה של תנועה מה והיכן נחוץ לה אימתי – “ואבדה דעת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר”.

אל הבניין הגבוה הזה יבואו גם מגובה אחר: יבואו יושבי שלושים וכמה ישובי הר שכוחי־אל שגם הם במניין העדה החקלאית. יבואו ישובי־הספר יבואו אל בניינם. אך יבואו אל הזרוּת המבשרת את עצמה כבר מקצה קו הראייה. יבואו אל הניגוּד המאותת למרחקים. ספק אם יבואו אל ביתם.

יש חוקים לעוני ויש חוקים לפאר. אין עניוּת במקום עשירוּת. וההדר מחייב. רהיטים בלים, יושן, שרידים של עניוּת, סמלים של צניעוּת – הבלים. מחר, מחרתיים יהיה תוכו של הבניין כברו, ומערכת המושגים על המראה הפנימי הנחוץ לבית תלך בעקבות העצמה החיצונית. לא לפגר אחרי המוח האלקטרוני. בבית כזה מוכרחים לטכס טכסים, לחוג חגיגות, ללשון לשכות. שם מוכרח להשתקע פארקינסון. והוא, כידוע, לא היה מעולם סימנם של מתיישבים. של מוציאים לחם מן האדמה.

מבית זה ומדומיו ניתן לצפות ולראות בעליל איך נהפך העם הזה יותר ויותר ל“עמא דדהבא”.

*

“האדרת כוחו והעלאת כבודו של האדם העובד” – אולי על זה נחלוק יותר מאשר על הבניין עצמו. שום דבר אינו מעוות יותר מאשר האמירה הזאת או – האמונה התמימה הזאת.

אדירות לשם אדירות – לא הוסיפה מעולם כוח. וכוח שנאגר על פי התאדרוּת בלבד – הוכח לא פעם כרועץ. “כבודו של האדם העובד” בארץ הזו נאצל ונאדר עד כה מתוך הבקתות ומתוך התלמים ומתוך הענווה האנושית הנפלאה שליוותה את גדולי מעשיו מתוך צריפיו. ואם יש הרגשה, כי מסתמנת התרופפות של הכוח הזה – מגדלי־ראווה כאלה בלב העיר רק יגבירוּה.

מכל מקום: אברהם הרצפלד, המופלא והאגדי במיישבים, השכיל איך שהוא רוב השנים לפרוש מרבדי ירקוּת של מאות יישובים חקלאיים גם מתוך ד' אמות של חדר־פיקוד שהיה לו כמפחה. אולי משום כך, באמת, מסופר בעתונים כי הוא “מברך על היעילוּת של הבניין החדש, אך רואה בדאגה חמוּרה בקיעים בעניין הגשמת העקרונות והיסודות של ההסתדרות החקלאית”. אלא שבניין יומרני זה לא זו בלבד שאיננו מאזן את הדאגה אלא מעמיקה.

הבניין יהיה גם “לברכת האדמה” – אמרוּ המברכים. המליצה, כידוע, איננה יודעת גדרות. אך מי כחקלאים יודע, כי האדמה האכזרית וכפוּיית־הטובה איננה מושפעת אפילו ממנה. התרנגולת הממושמעת ביותר לא תטיל ביצה אחת יותר לטובת הקומה השבע־עשרה; הקמה בשדות לעולם לא תגבה רק לשם תחרות עם דמיונם של מגביהי המגדלים; והמאריכים מענית בהר לא יצטרכו לטיפה אחת פחות של זיעת אפיים, רק משום שבמפקדתם בשדרות שאול המלך בתל־אביב הותקנה מערכת מיזוג אוויר של שישה מיליון לירות.

כבר אנוּ רואים את החיצים הממורטים. את הלעג לבורות הזאת שאינה מבינה מאום בתחשיבי חסכון לטווח־ארוך: שאינה תופסת כי אין ההשקעה האדירה הזאת באה אלא כדי להבטיח את היעילוּת, את הצניעות, את החסכון וכי כבר היום אפשר למכור בניין כזה בכפל מחירו. אם נעמוד מול כיתת יורי דיו ומתרצי הכל – נבטיח להם מראש כי נניח להם. רק נזמין אותם לעיין בקובץ השייך לענייננו, הוא קובץ “האדמה” של יוסף חיים ברנר שהכל מציינים עתה חמישים שנה להירצחו. הרבה דברים שהושמעו אז, לפני חמישים שנה, כדאי לקראם בציבור גם היום. ואולי אין כמותם יאים כמזמור שיר חנוכת הבית של חקלאי ישראל השיתופיים – בתל אביב.

25 ביוני 1971

כאריה בודד־מעט עובר יצחק בן־אהרון על פני ערים ומושבות ומרכזי פועלים וטוען לאמיתו ואתה מתמלא השתאות לסבילות ולכוח ההתמדה. כי עליו – בייחוד ובמכריע – עמוס נטל המסעות הזה. זהו חזיון שלא ידענו הרבה כמותו בתנועה החברתית של העובדים. אך הדבר המתמיה יותר הוא שאין תנועה זו משכילה לגבור על קטנות של יום־מרי ופולמוס ולומר לציבורה ולעצמה, עתה ולאלתר, על דרך הפשט ולא על דרך הדרש והרמז, כי יצחק בן־אהרון הוא הוא נציגה המועדף להנהיג את ההסתדרות בארבע השנים הקרובות.

הוא ראוי לכך מכבוד התנועה. אך זכאים לכך קודם כל רבבות העובדים, שרק קהות־חושים לא תבחין כי הם נותנים בו אמונם ומיבטחם. ושום תנועה חברתית, המודרכת על ידי התבונה, אינה יכולה להתברך בנכס מנהיגותי חשוב מזה.

אך קרוב לוודאי כי הדבר המשכנע ביותר יהיה אם נאמר כי טובת הקלפי הקרובה כמעט תובעת זאת במפגיע. וככלות הכל, הקלפי היא הכביר והתרפים של כל תנועה המבקשת לא לשמוט מידיה את הגה הציבור.

נקדים ונאמר: הרבה סלעים, שכמה מהם היו ברבות הימים לסלעי־מחלוקת מיותרים, י. בן־אהרון עצמו גרר אותם אל טבור דרכו. כיוצא בזה, כמה אבנים שיידה אפשר היה לא ליידותן כלל – בין שלא היה כלל צידוק ליידוי, בין שלא היה הכרחי לגוף המאבק החברתי שאותו קיבל על עצמו לנהל. בצד הרבה מאבני הדווי שלו – ודיבורו על המצוקה ועל העוני הוא דיבור של דווי אמיתי וישר־לב – היו לו כמה אבני־לווי מיותרות, שהכוח לעצרן הוא מיבחן לאדם לא פחות מאשר הכוח להטילן.

ואילו הוספנו עוד שאנו רחוקים ת"ק פרסה ממשנתו המדינית של י. ב. א. – היינו רק משלימים מעגל האמת של עצמנו.

ואולם כל ההשגות האלו אין בהן כדי לסתור עובדה ניצחת ונוסכת תקווה כי י. ב. א. הוא מן הגילויים המוסריים והמחשבתיים המסעירים ביותר שהעלתה תנועת העבודה בעת האחרונה. והוא הרוח הבלתי מצוייה העוברת לפעמים כסוּפה בחייה של חברה ומטלטלת אותה. ואף שהיא הופכת על פיהם כמה מושגים מקובלים סופה שהיא מצללת את המראה ואת הנוף ומבהירה גם יעדי־השאיפה גם יעדי־המאבק ומחדדת ראייתם של יעדים אלה. בסך כל הדברים הוא היום גאוותה האמתית של תנועה – אף כי מטעמים שונים זהו אולי גם מקור למיתקלים ולקשיים בפנים.

*

אין זה מקובל בעולמנו כי אדם שאינו חסר את רשות הדיבור יטול לעצמו גם את רשות הצעקה. הרשות לצעוק – מקובל מימי י. ח. ברנר – נתונה למי שרשות הדיבור אינה מזומנת לו. יצחק בן־אהרן וודאי אינו מקופח לא ברשות הדיבור ולא בכשרון הסובייקטיבי להביא רשות זאת לביטוי, לכן אולי תמוהה בעיני התמהים ופעמים גם מעוררת אצלם רוגז רשות הצעקה שהוא נוטל לעצמו כפעם בפעם. ואולם לזעוק זעקה כנה – אמר חכם צרפתי – מותר גם בלי סולם תווים ובלי מפתח מוסיקלי, ומידת הכנות והאמת שבדברי י. ב.א. מכפרת על ההפרות של גינוני טקס ומוסכמות. הוא נגוע בדבר שלא רבים בימינו עדיין נגועים בו: הוא אוהב פועלים. אהבה נוסח ישן. כפשוטה. בצרתם לו צר. כך. אישית כמעט. הוא מדבר לא למענם אלא אותם. ואדיקותו בקידוש עמל־האדם כערך חברתי ואנושי, היא־היא היסוד העמוק לאהבתו זאת. אמת, אין זה לפי מגמת האופנה. התפתחותה המעוּותת של חברתנו כמו מכריזה יום־יום שהעבודה איננה השלב ההכרחי או המפואר ביותר לטפס בו אל מרום הרווחה והמעמד החברתי – אך דווקא משום כך קולו התקיף של בן־אהרון בזכות המתפרנסים מיגיעם, ראוי להישמע שבעתים. אם אין אנו טועים, עדיין אין זה סותר לחלוטין את אדני היסוד של תנועת העבודה ואין זה מעלה עליה את עובש הימים שהיו, אלא את ירקותם ואת ליחם האמיתי.

*

בין חטאיו של י. ב. א. מונים לא פעם המתיימרים להיות מתקדמיה ומפוכחיה של התקופה את דרך תוכחתו, המזכירה, כך הם אומרים, את שנות העשרים והשלושים. אם אמנם נכון הדבר – ניטול את הסיכון לומר מלים אחדות בזכות השנים הישישות והעבשות האלו.

איש אינו מכקש להחזיר את גלגל הזמן אחורנית, והינוקות שבנו כמעט נסלדים כאשר מזכירים להם שנים בלות־מזוקן אלו. אך מי הוא שאמר כי כל מה שהעלו שנות העשרים והשלושים בתחום אדם וחברה הוא מוקצה־מחמת־פיגור בשנות השבעים? מה קידש כל־כך את שנות־השבעים, שאדם צריך להתבייש אם נשארו בו עקבות רוחניים ומוסריים של שנות העשרים או השלושים?

היתה בשנות העשרים והשלושים שאיפה אמיתית–לא סיסמה– למעט יותר שוויון בחיינו; לחברה שנכסיה מחולקים באופן צודק יותר; למיעוט פער בין עשיר לרש; למתן הרגשה של שוויון בין מי שיש לו הכל לבין מי שאין לו מאומה, מה רע, מיושן או פגופ בסיסמה זאת עכשיו? כן, ממש עכשין, באוגוסט 1973? האם זה באמת מביש כל כך, אנאכרוני כל כך, לתבוע גם בשנות השבעים כי יקויים יותר שוויון בארץ ובחברתה? האם כה גדל השוויון בחמישים השנים האחרונות כי סיסמה זו נעשית מיותרת? או–אם לא גדל השוויון האומנם כה נתעקמו מושגי היסוד המוסריים שלנו על חברה ואדם בתוכה עד כי השאיפה עצמה לשוויון צורמת היום יותר? האם מיליון אזרחים שנאספו מגלויות שונות ומרודות ומילאו בעשרים השנים האחרונות תחילה את המעברות ועכשיו– חלק מהם–את משכנות העוני והפרברים וערי הפיתוח; האם צריכים לסיסמה שוויונית זו םחות משצריך היה לה הישוב שהיה כאן בשנות העשרים והשלושים? האם בשנות השבעים הועלו רעיונות אנושיים וחברתיים גדולים יותר,מטיבים יותר לאדם ולחברה

שלעומתם מתגמדות משאות הנפש של שנות העשרים?

*

מה מכיל דכרון השנים האלו, המצויירות לפנינו כשנות שיגרון ופודאגרה הצולעות על ירכן: האומנם רק נוסטאלגיה אל גלגלת באר־המים, מחרשת־העץ, החמרת והגמלת? מה למשל מבחינה רוחנית וחברתית, המזכיר מצד ערכו האנושי בדמיון כלשהו את הקיבוץ או את המושב, יצרה שנת השבעים של החברה בישראל שפניהן של שנות העשרים והשלושים צריכות להסמיק לפניה מבושה? מבחינה רעיונית מכיל זכרון התקופה ההיא את היפים בכיסופי־אדם. מדוע אסור להזכירם, להטיף להם או לנסות להציע לחות על פיהם?

אך האמת היא כי הערכים החברתיים וההומאניים שהיו להם מהלכים בשנות העשרים והשלושים ימיהם כימי הנצח– לא רק זה שיסודו בעבר אלא זה שאין לו תכלה והוא נמשך עד כל הימים, ונצח הערכים הזה אינו פוסח גם על שנות השבעים שבהם אנו חיים– שנות הסיאוב החומרי המגושם המטופח על־ידי המעמד הישראלי החדש ועל־ידי שיכבה גדולה של מתעשרים מן הנסורת ומן השבבים שמתיז משור העליה, הביטחון והפיתוח.

ואם זהו הדבר שנגדו נאבק י. ב. א. בין השאר, הרי הוא ממלא בכך שליחות שכוּחה אך רמת־ערך שמילאוה תמיד טובי מנהיגיו של העם, שוחרי טובתו וגדולתו המוסרית, ובכך נתנו גם את עיקר הטעם לצידקת ייחודו.

*

אמרנו: “בין השאר”, כי בשנות כהונתו לא עסק י. ב. א. רק במלאכת־הדוכן של תוכחה גלוּיה ואמיצה – שגם קולה שלה אינו אובד בחלל ורישומיה נחרצים היטב בעמקי תודעתו של ציבור. הוא רכון יום יום על הסדן כאחד המפוייחים במשרתי הציבור. ותביעותיהן האמיתיות של שנות השבעים, ככל שהן נוגעות למעמדם הכלכלי והחברתי של החיים על יגיעם בתוך חברה בת־ימינו, זכו דווקא בו לביטוי המעשי והתקיף, אם כי פעמים גם המוחץ והמזעזע מעט. הוא חזר ונטע בעובדים הכרת ערך עצמם וערך כוחם אולי אפילו עודף הכרת כוחם. נתפסו, כמובן, להרגשה זאת קודם כל החזקים ממילא, וריסונם חייב להיות אחד הציוויים הדחופים של התקופה הקרובה לא פחות מאשר המשך הדאגה לחיזוק החלשים. אולי ניתן היה לעשות יותר לריסון התקיפים. אך ייתכן כי הדבר נעשה – ויהיה – אפשרי יותר רק לאחר שהוחדרה בציבור המגוּון של חברי ההסתדרות הרגשת סמך וביטחה בהנהגתם, שאת ביטוּייה אפשר לראות עתה ברור ומפורש בכל מיפגש עם שליחם הציבורי.

אך אם יש דבר שניתן להבחין בו קו ומגמה ולראות בו חותמה של התקופה הרי זוהי העקשנות הנחרצה לעשות את העוני והמצוקה בארץ מטרה לפעילות נזעקת של ההסתדרות, ולהוציא את ארגון הפועלים הגדול אל מרחב הדאגה למצוקת אדם ולדמות־חברה, כמתחייב משליחותו המקורית כמוליך וכמתווה דרך.

*

אל רגלי הוויכוח הציבורי בישראל נקשרת, דרך הרגל ומסורת, כאבן כבדה – המחלוקת. והיא כמשקולת המושכת אל המורד את הוויכוח, את המתווכחים ואת היצרים המלוהטים גם יחד. אף על פי כן נדמה לנו כי אפילו אחד־עשר ימים בלבד לפני הקלפי עדיין אין זה מאוחר לעלות על נתיב התבונה הפוליטית התכליתית, שהוא במקרה זה גם נתיב ההגינות הציבורית, ולהודיע לציבור כי בן־אהרון הוא מועמד מפלגת העבודה לכהונה הבאה של מזכיר ההסתדרות. כך ברור ומפורש. אין צורך להיות מחונן במידה עודפת של ראיית־הנולד כדי לדעת כי גם על פי הנסיבות הפוליטיות הפנימיות וגם על פי תביעת הציבור ממילא תצטרך תנועתו לעשות זאת אחרי הבחירות – ועשה תעשה.

וככלות הכל, מי יודע? ייתכן, כי הודעה על כך כבר עתה, לפני הקלפי, עשוייה להשפיע על הבוחר אפילו יותר מן המודעות רבות ההשראה, המוציאות אל הזירה את הסוסים ואת השוורים ואת הזבובים ושאר רמשים, שאומצו, כנראה, על ידי מפלגות בישראל כנשק הבלתי־קונבנציונלי של חכמת מסבירים בשנות השבעים.

31 באוגוסט 1973

העניינים בפינתנו נעים אל הפרק וממנו במהירות כזאת עד שגם הפרק עצמו נעשה אחוז עווית. אנו רוצים, איפוא, ללווֹת בקצרה נושא אחד דווקא בדרכו מן הפרק. אולי מן הטעם הפשוט שאין לך כמעט דבר בארץ שמורידים אותו מסדר־היום ושאיננו עולה עליו מחדש בכוח עצמו. במוקדם או במאוחר. לרוב – במוקדם. דוֹקוּ ותמצאו.

לאחר שרבים מאמצים ידיו של שר הבטחון על שהוריד מן הפרק ענין אריאל שרון – אנו רוצים לחזק את ידיו על שהעלה אותו. זו היתה ידיעה שעמדה בסתירה כה קיצונית אל הדברים הטפלים שבהם עסוק עדיין חלק ניכר של העסקנות הציבורית שלנו עד שהיא הדהימה ממש בחוסר־השיגרה שלה.

כמעט אמרנו לשר הבטחון: לך בכוחך זה, אסוֹף אותם מכל מקום – מן החווה ומן הסדנה ומן העסקנות המפוררת־דמות וממוססת אף את המצויינים – והחזר לכוח ישראל את מחצו, את תושייתו, את מעוּפו המפליא. הוֹצא אותם מקטנוּניות החשבונות המפלגתיים והכיתתיים ותן להם מלוא המרחב לפיתוח דמיונם וכושרם, כמאז.

אל תדחה צעיר מפני זקן, אך אל תוציא ישן מפני חדש עד אשר יספגו זה מזה איש את יתרונות חברו ועד שבטחון ישראל יינק משניהם את תמצית התרומה שעדיין בכוח כל אחד מהם לתרום לחיזוקו, לבצרונוֹ.

אסוף לשם סוציאליסטים רודפי שלום קיצוניים; “לאומנים” צרובי אהבת־מולדת, יונים ונצים, גוזלים של אלה ושל אלה, ויבנו מחדש את הסוללה.

אל יהלכו עליך אימים. אם אריק שרון או לעניין זה – מאיר פעיל או כל לוחם ומוליך אחר נחוצים אל החומה, אל יבהילו אותך השקפותיהם. על אף כל הריטון והמחאה והזעקה־מלב שנשמעו באחרונה – עדיין איננו עומדים ערב פטרוגראד. משום צד. לא מכאן, לא מכאן. אם אמנם עצל העם, כפי שכל מוכיחיו רוטנים באחרונה – או כפי שכל רוטניו מוכיחים באחרונה – הוא עצל גם לִמְרָדִים. הרי שהזמן עדיין נתון כדי לשדד כל המערכות. הזמן נתון – אך הוא איננו סנה.

ובסך כל הדברים: טוב לראות כי בצד מסע־רכש של כלים ואביזרים במרחקים – לא נשכח גם רכש האדם וכי עם כל רוחק־המבט אין מוציאים מטווח הראייה גם את חצר־הבית.

ב. פולקסוואגנר

ובכן, עברנו גם בעונה זו את ראצידיב ואגנר. עוד צלקת אחת – אך עברנו. מפני סכנת האלימות – אומרים יפי־נפשה של התזמורת הפילהרמונית – ביטלו את הקונצרט.

פעמים נדמה כי הנגנים המהוללים האלה מדברים אלינו מכוֹכב־לכת אחר. רם יותר. נישא יותר – אי־שם מאיזור הגאלאקסיה השמימית העליונה. מיטיבים עם דרי־מטה – ומדברים. מחשש אלימות, כמובן. שאם לא כן היו כבר מזמן מחצצרים עלינו ומשמיעים את אשר הנפש האמנותית כה יוצאת להשמיע. אמת, ביוֹהרה מוסיקלית כזאת הם נמצאים מזלזלים מעט בקהל־המאזינים שלהם עצמם, אבל קהלם – ארך־אפיים: אינו מוחל להם – מוחל לכנורם.

מפוּשטים, כך הם אומרים, מן הארציוּת המגושמה של טינותינו ונטירותינו הקרתניות, הם חיים את המוסיקה כמשהו עילאי, משהו שמעבר לזרמי השֹנאות והדם.

“פולקסוואגן מותר, גרוּנדיג מותר – וּואגנר לא?” ובכן, אין לנו דעה שונה לגבי פולקסוואגן מאשר לגבי ואגנר, אך ואגנר יצר גם מוסיקה גם “ליבּרֶטו”, והתמליל הזה של שנאת יהודים תהומית מהדהד באזנינו כמזמור־לווי ל“ניבֶּלונגֶן”, ל“מותו של זיגפריד”, ל“הולנדי המעופף”.

“לטבּע אותם בים־סוּף לבלי יצוּפו עוד” – אילו נתקיימה משאלתו זאת של ואגנר בשלמות, ולא באופן חלקי ופגום כפי שקיימוּה הנאצים, ספק אם נגנים יהודים בארצם היו יכולים לקרוא לו היום מן המצוּלוֹת הפילהרמוניוֹת.

אנו יכולים, כנראה, לשאת התרוששותנו בשישה מיליון ועניוּתנו המשוועת ברוח היוצר בכל תחום מתחומיה לרגל היכחדם של מיליונים אלה, אך דבר אחד לא נוכל לשאת: את עניותנו הנפשית בלי ואגנר. וכאשר מעלים אותו חכמי התזמורת הפילהרמונית שלנו מן האוֹב המוסיקלי, הם מעלים אותו בחרי־אף כזה עד שיותר משאתה מבחין מי אוהב את ואגנר ומי איננו אוהב אותו, אתה יכול להבחין היטב, מתוך נימת הפולמוס וסערוֹ, אין יהודים שונאים זה את זה בשל ואגנר.

בכינורו של דוד, מספרת האגדה, הפיחה הרוח, רוח של כשרון מופלג אך גם של סיכלות יהודית מופלגת מפיחה, כנראה, בכינורם של אלה.

ג. הסולם שאנו מושיטים ללולינים

סיפורו של משה נאדיר על היהודי שהפקיד עשרה דולרים בבנק והיה יורד כל לילה לבדוק אם הבנק שמור כראוי – מתחיל במציאות חיינו לצאת מאיזור האליגוריה ולהיכנס, מוחשי ומוצק, אל הוויית החיים הממשית.

האמת היא כי בתנאי חיינו – אין זו מלאכה קשה כלל. בית־שירותים אין במחיצת ביתנו אפילו כמהלך

שתי פרסאות; חנות פשוטה שאפשר לקנות בה ככר לחם בלי טלביזיה, כחנות שבה זיבּנוּ אבותינו, איננה בטווח הראייה, אך הבנק הוא בטווח־היד ממש. בטווח היד שלנו ובטווח־ידו אל כיסנו. אמרנו: בנק? בנקים! אם יש מי ששם עלינו מצור באחרונה אלה בתי הממון המפורכסים הללו. שתי אַמות מימין – הבנק של הלאום: שתי אמות משמאל, כפי שאפשר להבין, הבנק הנמרץ של תנועת העבודה; כלפנים – הבנק לנכּיוֹן. מאחור אין עדיין בנק אמתי, מן הסיבה הפשוטה שהמקום מיועד למיצבור־הפסולת של השכונה, והעירייה עושה כמיטבה לקיים את הבנק הזה ברמתו הנוכחית ולהבטיח את צמיחתו.

ג’ון סטיינבק בסיפורו הדרמתי על המסע מאוקלהומה לקליפורניה מתאר לנו את מקומו המכניע של הבנק בחייו של תום ג’ואד. בחַיינו היום תפקידו של הבנק רם יותר. הוא חלק מנופה של חברה שמחזיקה שטרות כסף ומדמה שהיא מעוּשרת. לגופו של ממון איננו בטוחים אם רכושו של איש משכונת העובדים שלנו גדל כהוא־זה בעשרים השנים האחרונות אבל על הרכוש הזה, שלא גדל כהוא־זה גדלו כמה וכמה בנקים כהם אלה.

זה מסימני הסטטוס החברתי – אומר לנו שכן המסיר בארצות ונושם אוויר כרכים. כמוהו כמו הסאלון ליופי, הקאוּנטרי קלוב, המכונית השניה, הקאבינה בבריכה. פנקס־ההמחאות האישי הוא המוֹנוֹגראם של חברה אצילה ואם עדיין אינה אצילה – היא מתאצלת. ויען הבנק הוא מוסד שכולו כסף – מראהו מכוּסף ומזוהב. אם בנק לא יהדר פני עצמו – מי יהדר? בשכונה שלנו האֶדיפיס היחיד המתחרה בפארוֹ עם הבנק הוא בית המרקחת הסמוך. בשניהם, אומר לנו השכן, נמצאה התרופה קודם כל בשביל בעלי העסק עצמם.

אך מעבר לצד הפליטוני של העניין מזדקרת שאלה מוסרית פשוטה כקיבר וחדה כלהב: מה פניה האמתיים של חברה, המתיימרת להיות חברת עבודה ושוויון, שבה יכולה קבוצה של מחזיקי שק של דינרים – עם עבר ציוני או בלעדיו – להחליט על פשיטת־רגל ולעשות בן־לילה מאות מפקידים תמי־לב לפושטי־יד? ושאלה שמתחום הפילולוגיה: מדוע קוראים לקבוצת אנשים הנכנסת לבנק בעצם היום, כּוֹלאת את הקהל ומריקה את הקופות – “שודדים”, על פי איזה קוֹד מוסרי מותר לחובשי המצנפות ומגוהצי־הפראקים לעשות כדבר הזה ממש ועם זאת להיקרא “סלתה של חברה” ולהישאר מאחורי סורג ובריח – של חווילתם.

ממי בא הכסף ולאן הוא הולך? כספה של ישראל, עיקר כספה של ישראל – הלב לפה אינו מגלה – בא מליבם של יהודים שמחוצה לה, מנדיבותן של ממלכות שמחוצה לה. ואל מי הוא הולך בחלקו, ולאן הוא מנוקז? אל תעלותיהם של בני־ציון למיניהם. בהערמה, בהמולה, במעוף. אשפים כספיים בעמלם של אחרים.

על כרחך אתה שב אל ביתך:

אילו גרעה תנועת העבודה בישראל משהו מחלום ההתפשטות של עצמה והיתה מקיימת, על פי תפקידה בחברה הישראלית ובהנהגתה, כמה מן העקרונות הצנועים יותר של שלטון־פועלים, כגון: גדיעת ההתעשרות שמתוך שוֹד, מתן אזיקים על ידיהם של עוֹשקים המטפסים לרום הסולם, הגנת הדל וחסימת כל דרך בפני האפשרות שמסי אדם ויגיעוֹ יופנו לכסות את שוד הלוליינים – אולי היתה זוכה באמת לקצת הגמוניה. בלב דלים, לפחות. אבל, – אומרים לנו – אל התנועה אסור לכוון ואין גם שום סיכוי לקלוע כי הרי הדברים מתקדמים ומתנייעים בה בקצב מסחרר. הרי זו תנועה.

ד. “זה מפעים פעמון”

אנו מקווים כי איננו מועלים באימון שנתנה בנו קבוצת חברים אם נספר מקצת סיפורם. ככלות הכל אין זה סיפורם שלהם בלבד. זה סיפורה של חברה עברית מתהווה.

היינו מסובים בעיר הנצח עם ששה אנשי־קתדרה ישראליים, מן המרצות האוניברסיטאית הצעירה. כולם ילידי הארץ וחניכיה, שקועים בדיון על נושא שמתחום עיסוקם במחקר החברה. צלצול הטלפון הפסיקנו והיינו נאלצים להיפנות לשעה קלה לשיחה. בתום השיחה התנצלנו על ההפסקה: – מקווים כי תסלחו. דיברתי עם המשורר, או המשוררת, ל. וודאי תסכימו שאין מפסיקים שיחה עם אדם במעלת כבודו, או כבודה. – עם מי? – עם המשורר ל. – סליחה, אבל מי זה, או זאת? רצינו לקרב את הדברים אל תודעת המסובים אך לא ידענו כי אנו מוסיפים בלבול על מבוכה ואמרנו: בן או בת דורו של ג., מן הראשונים בשירה העברית המודרנית. השם ג. כבר היה מעט יותר מוכּר, אבל היכרות שמתוך זרוּת גמורה. מתוך זכירה עמומה של השם. – “זה מפעים פעמון”, אמרו כדרך האנגלים. פעמון רפוי מאד אבל פעמון. שלפנו בזה אחר זה ממדף הספרים ספר אחד של המשורר – או המשוררת – ועוד ספר ועוד אסופת שירים. לא התרגשו. רק בהוּ מעט.

כאשר המשכנו בשיחה נצטללה לפנינו דמות שעווה של ששה מומחים ישראליים (יש להניח כי בשטחם הם אמנם מומחים) למדעים של כלכלה, ומדינה, וכספים, וסוציולוגיה, שיכלו להיות באותה מידה ממש אמריקאים, או אנגלים או תאילנדים או גרמנים.

אילו עוד הפלגנו מעט מתחום הספרות והיינו פונים, דרך מקרה, אל משעול ההיסטוריה היהודית היתה בוודאי הבהייה גדולה שבעתיים.

אמרנו לעצמנו: אולי גם אנחנו איננו מצויים אצל מאקס ובֶּר או אצל ג’ון קיינס יותר משבני שיחנו בקיאים במשוררים ל. וג. – ואם כך מדוע נלין עליהם? אלא שבין נרצה בין לא נרצה את צדקת קיומנו הייחודי ומהותו אנו שואבים לא מחכמי הכלכלה האוניברסליים אלא ממחשבת ישראל, סופריו ומשורריו, ולביסוס צדקת־הקיום הזאת והנחלתה לילדינו אחרינו יזדקקו פרופסורים ישראליים במדעי המדינה והסוציולוגיה לא פחות ממורים יהודים באזור המקרא וקורות הימים.

כאשר העלה מישהו רעיון שאולי נכון היה באוניברסיטאות יהודיות של ישראל לתת לכל הפקולטות שנה אחת – אפילו זו שנה נוספת – ללימוד תורת העם, קורותיו וספרותו, הוא נראה בעיני המסובים כאדם שלא מן הישוב. אילו היה השם עגנון מוּכּר להם יותר אולי היו רואים בדבריו של תמהוני זה הימהוּמוֹ של “כּלב חוצוֹת”.

אלא שבעצמו של דבר מי ייפנה היום לתת דעתו על היסודות המעצבים פני עם. רצון־קיומו, וכוח עמידתו? ומי באמת יכול לתת דעתו על מותרות חינוכיים כאלה כאשר עדיין לא פתרנו את הבעיה הבוערת של הסברת המיכניזם ההמוני המסובך לילדי הגן, לתלמידי בית־הספר היסודי – ואפילו לא לחניכי בית הספר הדתי של ישראל.

19 ביולי 1974

ספק אם יש עוד תקופה שבה אנו יודעים בוודאות כזאת טיבו של מזג האוויר – כמו בימים שבהם שובתים המטאורולוגים. אר הם מקפיאים את השבשבת על ראש הגג – מיד נעצרים הדייג בנתיבו והטייס במעופו וכאשר כל אלה נעשים פתאום חסרי־אונים וחשופים לחסדי הטבע ולתעלוליו בגלל קבוצת חוזי־האוויר במצפה של בית דגון– רק אז אנו יודעים בדיוק מהו מזג־האוויר האמיתי של הארץ הזאת. האוויר והאווירה. אז איננו צריכים כלל לתחזית שלהם. המצב נתון– והתחזית ברורה לא פחות. מן הערפל הזה. המקדיר כל צלילות, יכול לבוא רק דבר אחד: שבר־ענן.

או שמא אינו צריך כלל לבוא. הוא נמצא כבר עמנו ואנחנו – בתוכו. הוא מגיע אלינו מן המטאורולוג בראשון־לציון. מטכנאי הרדיו בירושלים. – מכל מקום שבו עוברת רוח־העיוועים על אומה החוזרת ויוצאת מדעתה עוד בטרם נתאוששה מן השברון הקודם. מכל מקום כזה בא שבר־הענן.

המטאורולוגים. הוסבר לנו. לא ישובו לצפות בעננים אם לא יקבלו “תוספת תעופה”. הם עצמם אמנם אינם מעופפים אך הטייסים שאליהם הם משדרים– מעופפים. מדוע יקורקע שכרם? ראשם מגיע השמימה ואילו סולם־שכרם מוצב ארצה– איך תוכל חברה מתקדמת לשאת פער־גבהים כזה! רצונך, בכלכלה שכל־כולה כמו תלוייה באוויר כולנו זכאים לתוספת תעופה. אלא שלנו אין שבשבת על הגג ואין לנו במה לאיים לא על הטייסים בשחקים ולא על המנווטים את כולנו מירושלים בקיצור? אנחנו, כנראה, המקורעים האמתיים. מכל הבחינות.

*

אתה מביט כהמום במשק שמסביבך, בגזעו הנאכל והולך ובהילולה הגדולה של הזוללים– המורטים את נוצות הארץ הזאת יחד עם שכבות העור קרעים קרעים, ואינם חשים כלל כי הם אוכלים משבחי עצמם. אלה למען ההשואה– ואלה למען ההפרש; אלה למען הדמיון– ואלה למען השוני: עובדי ממשלה על שאין משווים אותם לעובדי ציבור, ועובדי ציבור. על שאין משווים אותם לממשלה. וטכנאים– לעתונאים, ועתונים– לשופטים, ושופטים– אל מה שאין למעלה מהם. ועל ההתעשרות ההוללה של בני־עלייה משכבות אחרות– כבר הרחבנו את הדיבור לא אחת. ורק העוני נשאר בעינו. כי אין לו אח ואין לו שנת־שבתון ואין לדחקות סולם ואין חוקי פער והפרשיות בין אביון לאביון– והמצוקה היא גוש אחד של חלכאות. סולם בלי שלבים, אלא שהמצוקה האנושית האמתית– אינה שובתת. כי היא אינה יכולה לעצור לא טייס במעופו ולא חברה המאבדת דרכה. היא בקושי עוצרת דמעתה.

מן ההגמוניה הגדולה של תנועת־פועלים סמכותית ובהירת־דרך. נותרה עם חלוף השנים תפזורת של הגמוניות קטנות. ריבונויות של קבוצות; הגמוניה של מנופאי בתחנת־כוח. המסוגל להחשיך את לילנו והגמוניה של איש־התצפית בתחנה מטאורולוגית. המסוגל להקדיר את יומנו– ושניהם מוציאים ריבונות אישית ומקצועית זאת היטב־היטב מן הכוח אל הפועל. מכוחם– עד כלות כוחנו.

*

“צילם של חללי מלחמת יום־הכיפורים מלווה את אירועי הימים”– אמר שדר מן החוץ כשהוא צופה במסע־האבלות היומי של ישראל אל בתי־המנוחות. אמר ולא דייק. לא צילם שלהם מלווה אותנו, רק צילנו שלנו– אותם. צל טירופו של עם שלם מלווה את שיירות מתיו. שבזכותם– ובזכותם בלבד– הוא יכול להרשות לעצמו את הרווחה ואת המותרה ואת הציוניות הארסית הנוראה– להיות היום עכשיו, בלתי שפוי.

ב. ומדוע לא?

אנו מכבדים את יושר־לבו של יושב־ראש ועדת הכספים של הכנסת כפרט וכשליח־ציבור ודווקא משום כך היינו רוצים לקבל תשובה – נוסח: ילמדנו רבנו– מדוע זו “חובה ממלכתית” ועל שום מה זו “חובתה של ועדת הכספים הפרלמנטרית כולה” למנוע את התפטרותו של נגיד בנק ישראל בשל השוד הגדול בבנק בריטניה? היכן כאן החובה הציבורית. הממלכתית. המוסרית– היכן?

אפשר, כמובן, למנות נימוקים בעד ההתפטרות ואפשר למנות נימוקים נגדה– אם כי בעיני בני־תמותה. שלא ניחנו בחכמת כלכלנים ולא נתנסו בצד האמפירי המפרך ־של גלגול מיליוני דולרים. נראית חובתו הציבורית של הנגיד להתפטר– חד משמעית ובהירה כבדולח; אך אפילו יש למי שיש נימוקים נגד ההתפטרות. שמא יסביר לנו בעברית־של־חולין היכן כאן חובתה של ועדת הפרלמנט למנוע זאת. חובה נימוסית, מוסרית, חברתית– איזו חובה. לאלהים?

מדוע אין זו חובתה הראשונית. המובנת מאליה. של ועדת כנסת– כל ועדת כנסת– להתייצב לימין המפקיד התמים ולומר למי שהופקד על מעט הוננו או רכושנו כי יען נרדם על המשמרת– עליו לנטשה?

אילו היו דברים אמורים בשומר־לילה או בשומר־יום והבנק היה נפרץ– איש לא היה שואל את המוסדות המחוקקים של ישראל מה לעשות בשומר. מדוע כאשר הדברים אמורים בנגיד– מיד מצוּוָה הכנסת להזדקף ולעמוד– ובחרי אף!– לימינו?

איננו חשבונאים. אך אם אנו מתרגמים מאתיים מיליון לירות. שכנראה ירדו לטמיון בשל הנמנום הקל הזה. לשירותים שיימנעו כתוצאה מכך מתושבי ישראל זה בלבד די בו כדי להעביר צמרמורת. זהו. כמדומה, מחיר השלמתה של תחנה להקלת יסורי־תחבורה לפשוטי־עם או מחירם של שני בתי חולים משוכללים. אם נרצה לתרגם זאת. מצד שני, לעומס המסים– היש שיעור למכשלה שהוטלה כאן על דרכו של שר האוצר במאמציו לשאוב אמצעים כדי להציל את המשק מתמוּטה?

איננו רוצים להביא היקשים מתחום אחר. אבל מדוע זה– ידידנו המכובד באמת ישראל קרגמן– חייבת כנסת ישראל לדאוג כל כך שלא תיפול שערה משערות משרתו של הנגיד ארצה, כאשר ראשם הכלכלי של יהודים רבים– מהם גם קשי־יום־ועמל– כמעט נערף בשל נמנומו החטוף? מדוע?

רק אל נא תטיח בפנינו שאיננו כלכלנים. הן עיניך הרואות שמלכתחילה לא כתבנו שורות אלו במדורם של המומחים לפיננסים.

ג. ריקות

אנו חייבים הכרת־תודה לסטודנטית אלמונית שהפרה את כללי־המשחק של מועדון הסטודנטים לרפואה בחדר נתיחת הגוויות ב“הדסה”, ירושלים, וסיפרה אשר סיפרה. נבלות גדולות באו על העולם והן צמחו מנבלות “קטנות” שלו רק משום שלא נמצא מי שיעז להפר את כללי המישחק של הנוולוּת. נקווה כי בית־הדין של האקדמיה, המרוכס באבזמי־משמעת נוצצים כאלה, לא ירחיק אותה לשנתיים מלימודי הרפואה בשל “הפרת משמעת” חמורה כזאת.

ההתקדמות הכוללת שאנו ערים לה– היא בעינינו ההיסטריה הבריאה ביותר שראינו באחרונה אצל עם נברוטי מעט כעמה של הארץ הזאת. יכולנו, כמובן, לפטור גם את הפיגול הזה– שבא מירושלים דווקא– בהעוויה חולמנית: עוד חריג אחד. אי השפיות כל כך נפוצה בימינו וגילוייה כל כך צבעוניים עד שאין אנו יכולים כלל לשים עצמנו יועצים לכל מי שמבקש לטרוף דעת עצמו– באיזו אי שפיות עליו לבחור ואיזו אנחנו מעדיפים. בחברה יהודית, שגם הסמים נעשו בה צרכי־אוכל־נפש לשכבות תחתית ועלית קיצונית– רשאי אדם לבחור לו את הביטוי האינדיבידואלי לאי־שפיותו, כדין ציבור חפשי וכדין הברירה– החפשית כמוהו.

אלא שכל חברה המבקשת להקל חרפת־עצמה טוענת תמיד במקרים כאלה: חריג, יוצא־כל־דופן, הישראלי החונק זוג זקנים באנגליה– חריג; צעיר מישראל הרוצח בגבול שוויץ– חריג; המפוצצים גשר בזאמביה– חריגים; היורה למען יהלומים בהונג־קונג–חריגה. השודד באמצעות בנק– חריג; פחות משלושה מיליונים יהודים ויש להם נציגים כמעט בכל העולם לצרכי חריגוּת. לרבות חריגוּת רצחנית. וזה לבד מן החריגוּת הנפשעה הנפוצה יום־יום בארץ גופה.

מידת־הרחמים שאנו מבקשים לגרור לבית־המתים בירושלים– אין מקומה כאן. איננו חייבים– בשום חסד כלפי פרחי־הרפואה הנבולים האלה. בחדר פירוק־החיים, שבמרתפי בית החולים. מרחפת רוח גדולה, חסד־של־אמת; רוח צרוּפה של פיוס עילאי– אבל לא עליהם. הם שחייבים בה והם שחיללו אותה עד קלון.

*

עתה, אומרים יצטרכו למגינת־לבם לעזוב את העתודה האקדמאית המהוללה וללכת לשרת בצה"ל. כעין עונש של שלוש שנות שירות מפרך.

ובכן: המקום האחרון שאליו צריך לשלח אותם הוא צבא ההגנה לישראל. אם יש מקום שבו לא תיתכן אי־שפיות כלשהי בתחום היחס לחיי אדם, לגופו, גם לגווייתו– זהו שדה־המערכה, שאליו נשלחים, לדאבון הלב, טובי הבנים לא מפני שקהוּ אצלם רגשי־אנוש אלא מפני שהם קרואים להגן על החיים. אין אולי מקום שבו מבוקש ומתחייב רגש של חרדה לחיי אדם ורגש של יגון. וצער ודרך־ארץ מול אבדנם המוחשי מאד, כמו בשדה המערכה שבו כל אחד מן הקטולים, מכל צד, הוא עולם מלא שנהרס בשל רוח־הטירוף העוברת מזמן־לזמן על העמים. אך בנקודה האיומה הזאת של המוות נגמר הטירוף הכולל ומתחילה השפיות האישית המחרידה, על ציווּייה האנושים הקפדנים. אדם מול אדם– החי מול המת, ובינהם ניצבות גם קדושת החיים גם קדושת החדלון הנורא.

*

בענין אחד שוב אנו מוצאים עצמנו חלוקים עם ידיד נאצל. האבחנה שחיים איזק מבקש לעשות בין להוטי־המוח בחדר הניתוחים של בית־החולים האוניברסיטאי בירושלים לבין מערכת החינוך– אינה נראית לנו. אי־אפשר אמנם למתוח חוט ישיר של סיבה ומסובב בין מה שקורה בבית־הספר העברי, בבית, ברחוב ובמרחבי־חינוך אחרים לבין מה שאירע בחדר הדיסאַקציה בירושלים, אך באותה מידה אין לראות את שני הדברים סובבים במעגלים נתוקים זה מזה לחלוטין.

יש לזכור שאין הדברים אמוּרים באיזה יוצאי־דופן שבשוּלי־חברה. זוהי האינטלגנציה של ישראל. העלי שבמכתש. עדית שבעדית. דרי־מעלה אמתיים. לא מהרי האטלס, מן הבתים של קונצרטים סטריאופוניים. שמנה של הסולת. הם הגיעו אל הרפואה על פי אַלימינציה אל כיוון המעולה. רק יחידי סגולה זוכים לעבור את המפתן. חמשה מתוך חמשים שנבחרו מתוך מאות אחדות– הם בחירים באמת. אך המעולה שבמושגים אוניברסיטאים של ימינו לצרכי הרפואה איננו, כנראה, קודם־כל מה אתה, איש צעיר. חושב על האדם כברוא־בצלם? או מה אתה יודע בהומאניזם של הרמב"ם או של הלל הזקן– רק מה אתה יודע בטכנולוגיה של אברים.

זוהי חברה, אמר מי שאמר, שבה המשפטן אינו לומד צדק רק לומד חוק, והרפואן אינו לומד אדם רק לומד אברים.

*

אך הדבר שבו כולנו חייבים להודות הוא כי במערכת החינוך. כמו בחיי הדור כולו. אין עוד הרבה דברים שבקדושה. “התרבות המתקדמת” הוציאה את האלהים מקדושתו, הציניות החברתית הוציאה ממנה את האדם. הניכור לערכי היהדות הפקיע את צלם שניהם. ככל שהמעשה בחדר הדיסאקציה הוא תועבה מבחינה אנושית ןוש לו הגדרה אוניברסלית של קאניבאליות, כן הוא בגדר דבר שאין להעלותו על הדעת במיבנה רוחני של יהודי. כי הדם הוא הנפש– קביעה ראשונה זו נחתמה לא בשום קודכּס אחר רק בתורת ישראל. החינוך בישראל העמיק בוודאי את הרגשת השייכות של צעיר יהודי אל ארצו ואל אדמתו, אך הזין במידה מועטת מאד את הרגשת השייכות אל מורשתו הרוחנית. בתוך “מנטליות גלותית”, שהושלכה אחרי גו, נכרכו גם תכונות של אצילות יהודית, של נדיבות־לב, של הוּמאניזם וחסד. לא רק כהשקפת עולם אלא כאורח־חיים אישי שביטויו רגישות מופלגה לסבלות אדם, לחיי אדם– לגוף האדם כיציר־כפיו של הבורא. “הבלים” כאלה היו פעם מיסודי החינוך היהודי. הם נעלמו ממנו. החינוך הישראלי– גידל פאטריוטים ישראליים מופלאים. מחרפי נפשם. לחינוך היהודי– “עדיין לא ניתן הסיכוי”, אם לדבר בלשון־המעטה של האנגלים, לא בבית־הספר, לא בבית. אילו למדו כי דרך־ארץ קדמה לתורה, ספק אם היו בעלי־מלאכה רפואיים גרועים יותר, אך בוודאי היו בני־אנוש משובחים יותר.

*

אך הבעייה החינוכית האמתית ההיא: הריקוּת הממלאת את המוחות. האינפאנטיליות הבשלה הזאת. הצורך הנפשי להיות עסוקים במישחקים ובשעשועים תפלים, כאילו אין הם יכולים אפילו שעה אחת– ואפילו בחדר האברים הפרוקים– בלי סובלימאציה נפשית מהבל להבל, או כאילו גיל עשרים־ואחת הוא הגיל הקלאסי למישחק ה“פאנדים”. מכאן גם בעיית יחס המחילה שלנו אל בני־טובים אלה. שהרי במשהו– אנו סבורים משום־מה– הם מוכרחים לשחק, בייחוד בחדר הגוויות, שבו חוגג המוות עצמו את מישחקו המושלם ביותר.

השממון הרוחני הזה, הפיהוק הנפשי הפעור– הם אולי הדבר המטריד ביותר בהתערבות המאקאברית הזאת. והשממון הזה איננו רק נחלת החמשה בלבד.

*

בלי לפגוע בבעלי־מלאכה קשי־יומם וענווי עמל ורוח, היינו שואלים איזה אסון היה קורה לחברה אילו היינו שולחים את חמשת האבירים מחדר הדיסאַקציה בירושלים ללמוד נפחות או נגרות. למשל?

אלא שסולם ערכיה של חברתנו מהופך זה מכבר ואיש לא יעז לשלוח היום בני־טובים משום מקום, לא מן העיר ולא מן הכפר, ללמוד אומניות כה חסרות ברק כמו בנאוּת או מסגרוּת או נגרוּת \– רק כדי לבנות לחברה סולם־ערכים חדש.

16 באוגוסט 1974

הימים האחרונים– ולא רק האחרונים– מלמדים כמה אין בהשקפות על מיבנים פוליטיים מן הקבוע והנצחי. אתה עוקב אחרי שביתות הרשעות והפרע של העת האחרונה– כמו השביתה בעורק־התעופה הלאומי היחיד– ואתה חולם על הימים שבהם עמדה מאחורי שביתה כזו איזו מפלגה פוליטית, בדל מפלגה. מסגרת חברתית כלשהי שאפשר להיוועד אתה ולדוּן גם על הענין הגשמי המסויים העומד על הפרק. גם מזווית־ראיה רחבה יותר, היא זווית האחריות הלאומית והחברתית. ספק אם יכולנו להעלות על הדעת כי חזיון שכה ביקרנו אותו ושנצטייר בעינינו כמארה לאומית ייהפך בנסיבות אחרות כמעט למשאת־נפש.

אם עשו זאת בעבר קבוצות בדוּלות של השמאל– היתה תמיד איזו אינסטאנציה־של־ערעור שהגיעה עד נציגות המפלגה הזאת בכנסת. אפשר היה לקרוא לה לעזרה. לקרוא עליה תיגר. לתבוע אותה למיצוי האחריות הצבורית. אפילו עם בדל השמאלנים הקיצוניים ניתן היה לדבר. הם לא נעלמו מן האופק, הם לא הסתתרו, הם עמדו לאחריותם הצבורית ולא התכחשו לה. גם אם פירושם לאחריות זאת היה מסולף.

עתה סובבות גם השביתות הפרועות בחלל חברתי ריק. מנהיגיהן מכריזים על השביתה– ונמלטים אל המחתרת. הולמים ובורחים. שובתים ומהתלים. מבחינה חברתית ענין לנו עם גוף אמורפי. לך דבר אל חוסר־כתובת. אברהם שלונסקי קרא למעמד אחר לגמרי: “רואי המולדת בנקב הגרוּש”. בלי היסוס ניתן לומר זאת היום גם על קבוצות עובדים מסויימות. בודדות מאד, אך קיימות ושרירות. ובעיקר: שריריות בשום פנים לא מתחתית הסולם. לגרוש הישראל כבר מזמן אין נקב, אך הם עדיין רואים מבעד הנקב הסתום הזה את כל בעיית קיומם וקיום החברה כולה. איך אמר התחזוּקן הסטואי הזה בשדה־התעופה, בעצם מהומת השביתה: “אין אידיאולוגיה. יש כסף”. חד וחלק.

אתה עומד מול האטימות, מול שליחת־הלשון הזאת אל כולנו– חדל־אונים. איזו קונדסיות מרושעה ואיזו הרגשה של אדנוּת מוחלטת, עם קצת שמחה־לאיד מול המטוסים המקורקעים. מול הנשים והילדים הדוחקים זה את זה בבית־הנתיבות. מול העלבון הלאומי הצורב. ישראל של ימי מצוק: יום אחד– תרגיל של עירנות לאומית מושחזה, ולמחרת– תרגיל של שיתוק והתבזות, של חברה פרוקת־חישוקים, של איזו שנאה־הדדית שאין להבין פישרה ושל פורקן הרסני ליצרי קנאה שאין להבין טעמו. אתה עומד ותוהה: מה מקופח כל־כך בהרגשתם של אלה. שכך הם רואים להגיב? לחמם איננו צר ומימיהם אינם לחץ. וקיפוחם הסוציאלי אינו קיפוח אבל משהו סמוי מאד, עמוק מאד, כנראה, מעורר את הדחפים ההרסניים האלה– והסמוי הזה הוא־הוא שחייב לעורר חלחלה אמתית והוא אולי המדאיג יותר מן התקלה החמרית ומשיבוש לוח־המסעות. במי, בתוך שכבת העובדים בישראל. הקנאה הגדולה הזאת ובמי צרות־העין הטורפנית הזאת. שמעוררות תגובה בלתי רציונאלית כל־כך של שביתה והפסקתה ותעלולי האטה קורעת־עצבים– במי הנקם הזה? מה עלול להיות תרגומם של יצרים חבויים אלה לעת אחרת?

אין עימם שום ויכוחים על אידיאולוגיה או על קוצו של יוד במצע פוליטי. הם בזים גם לזאת גם לזה. הם תוצר של חברה שהשתחררה. קודם כל: מאידיאולוגיות. אם אין דעתך כדעתם– הם פותחים בשירה. בצחקוקים. בקול ענות.

אין קול ענות, אמר גדול משוררי התחיה. אלא קול מבוסה. מבוסת אנשים תמי־לב. השמים מיבטחם במוניטין של ישראל– ומוחזרים במפח־נפש, ומבוסה של רבונות יהודית הנסטרת על לחי. ואולם המבוסה העמוקה והמשמעית ביותר לכולנו היא אותה רינה מלעיגה של פועלים יהודים. שברצותם פותחם עורק־החיים של ארצם וברצותם חוסמים אותו להחניקה. בתחושה של רבונות מעמדית מעוותה. במצהלות, בקול ענות.

ב. מה יהיה על האינדיאנים

מי שמבקש להיווכח כי בעיקרו של דבר הכל באופי היהודי– ובעיקר: באופי התלישות והעקרות של האינטלגנציה היהודית– עומד על עמדו. יקרא נא את סדר־היום של הארגון העולמי של סטודנטים יהודים. “ווג’ס”. במה, סבורים אתם, עומדת עתה לדון הוועידה העולמית של אינטליגנטים יהודים צעירים מכל העולם? בבעיות הטמיעה, הגורפת כסחף את שארית אדמת הפוריות של היהדות הצעירה בגולה? בענין הנוקב של העימות בין יהדות־של רווחה בגולה לבין יהדות־של־גאולה במצוקה? ואולי בבעיות החינוך היהודי או בחיזוק עתיד ישראל? – הבלים. הבעייה היהודית הבוערת שתידון בקרוב בוועידת האינטליגנטים היהודים הצעירים מכל קצווי העולם במונטריאול שבקנדה היא בעיית המיעוט האינדיאני בארצות־הברית.

את כרמם שלהם כבר נטרו. את בעיית עמם כבר פתרו. את בעיית עצמם אינם מציגים כלל לדיון. אף כי הם אולי הבעייה הטורדנית ביותר של העם היהודי בשעה זו. מה שעדיין לא השכילו לפתור זו בעיית אדומי־העור באמריקה. איש אינו ממעיט בסיבלה של עדה אנושית זאת ההולכת ונכחדת ואיש אינו פטור מלתת עליה לבו ודעתו. אך אם יש מי בעולם שחייב להמציא פתרון לבעייה זו– הרי הם. כמובן מאליו. הסטודנטים היהודים הצעירים בעולם. שהיו מאז ומתמיד נושאי כל דגל לכל מחנה ובכל מקום– רק לא דגלם שלהם. דגל אומתם. יש להניח שעל דרך הפרפקציוניזם היהודי והאקדמי יעבדו תכנית, עם “מטלות” מדעיות ברורות. כלשון האקדמיה, איך להחזיר לבעליה האמתיים של ארצות־הברית את האדמות הכבושות. כגון את מנהאטן־ניו־אמסטרדם– היא ניו־יורק של ימינו– ואת צ’אטאנוּגה ואיך לבנות ריזרבאטים מתאימים בשביל לבני־העור לאחר שיוחזר לאינדיאנים מה שלקחו מהם בכוח כריסטופר קולומבוס והכיבוש ההולנדי.

לפני שנים אחדות עסקו– אם איננו טועים: בסיועה וביזמתה של משלחת צעירים יהודיים תלושים מישראל– בקביעת זכויותיהם של ישראל לביניהם. את השאלה הזאת. כנראה, כבר פתרו וכך הם מתקדמים יפה תחום־אחרי־תחום: פותרים בעייה, מניחים לה וניגשים מיד לאתגריה של בעייה אחרת. כאותה אגדה על המשיח היושב בשער העיר. מתיר פצע וחובש פצע ואינו מתיר כל פצעיו בבת־אחת– שמא ייקרא פתאום לגאול את ישראל ולא יימצא מוכן לכך. כיוון שגם הווג’ס היהודי נועד. כנראה, להיקרא כחתף לגאול את העולם כולו– הוא עוסק בבעיות הגלובוס פלח אחרי פלח. אוד ־לוחש אחרי אוד־לוחש. או כמאמרם: " ONE AT A TIME " כך הולכת ונאכלת האנרגיה הרוחנית של דור יהודי שאילו הקדיש מחציתה לעמו. למורשתו ולתחייתו הלאומית והחברתית– אולי היו פני העם כולו ופני אחיזתו בארצו אחרים לגמרי. דבר אחד וודאי: פני הדור הזה עצמו היו שונים לחלוטין.

מדוע המשילו חכמים פניו של הדור למה שהמשילוּם– קשה להבין. חיית־הבית הנזכרת במשל עיקרה נאמנות אל המאוּרה. אל חצר־המוצא מבחינה זאת. לפחות, פני הדור האוניברסיטאי היהודי בעולם אינם– בשום פנים אינם– כפני הכלב.

ג. גלימת הבישוף

מה מסוגלת להסתיר גלימתה של כמורה– זאת תיאר אולי באופן השנון ביותר היווני עמנואל רואידיס. מקדימו של קאזנצאקיס. איש “זורבה”. בסיפורו על האפיפיורית יוהאנה. הבקיאים בתולדות הכס הקדוש מטיבים בוודאי מאתנו לדעת אם אמת הסיפור. המובא גם ברשומותיו של ספרן הוואתיקן דאז, או רק משל היה. כך או כך– צדקנותה ואלף פניה של כנסיה זו אינן מוציאות מכלל אפשרות שאמנם הצליחה גבירה ממוצא אנגלי לכהן במשרה הרמה ביותר של הכנסיה הקתולית ולחפות בקפלי גלימתה על כל מה שעלול היה להסגיר את זהותה האמתית– עד שאחזו בה צירים בעיצומה של תהלוכה דתית. כוחה של גלימת־כמרים במאה התשיעית.

כארבעים שנה היה ספרו של רואידיס היווני– מרתק מצידו הפאבּוּלארי ומקסים בסארקאזם אמנותי בלתי־שכיח– מנודה ומוחרם על ידי הכנסיה ורק לאחר מותו ב־1920 שוב הופיע הספר באתונה. לפני שתי עשרות שנים בא לורנס דארל האנגלי וגאלו מן ההשכחה. וכך– בלבושו האנגלי ובשפות אחרות– הגיע הספר אל הקורא שמחוץ ליוון. כלל מסקנתו של רואידיס: אין לך דבר שאי־אפשר להסתירו תחת גלימתו של בישוף.

אל סיפורי הגלימה המחפה נוספה עתה עלילתו של הבישוף קאפוצ’י. אם הגילויים על מעלליו של כהן זה יש בהם כדי לסמר שער– מדהימה שבעתיים שלוותה של הכנסיה כפי שבאה לידי ביטוי בדבריו של הרם ממנו בכהונה. מכסימוס החמישי. הוא חבר ההסתדרות ג’ורג' חכים, האפאטריארך של אנטיוכיה.

*

לא שום נסיון לבדוק ולהגיע לשורש העובדות. לא שום התעמקות בהיקף הפשע. לא שום הכרה מראש במעשים שעשה– אם אמנם עשה אותם– כבפשע. ככלות הכל: ענין לנו לא בהברחת־מטבע או בהונאה אדמיניסטראטיבית אחרת. הדברים אמורים בשותפות פעילה במזימה לרצוח ברואים־בצלם. ואף שרצח יהודים איננו דבר שהכנסיה סלדה או הדירה עצמה ממנו מאז קיומה. הרי בלדרות־נשק בשליחותו של ארגון־מרצחים עדיין איננה חלק מתפקידי השרד או משיגרת עבודת־האלהים של כהן קתולי. קשה להניח כי הבישוף המקומי הואמן דווקא למטרה זאת על ידי “ממלא־המקום” " או אפילו על ידי בא־כוחו למזרח־התיכון בדמשק.

ואף על פי כן לא נשמעו עד כה שום גינוי ושום הבעת צער. שום התנערות מראש מפשע כזה– אם יוכח שאמנם בוצע. יתר על כן: דיבורו של מכסימוס החמישי, הוא, כנראה, המינימוס המוסרי של הכנסיה במחוז אנטיוכיה. כמו מצדיק מעשיו של אותו בישוף. משעה שהדברים נוגעים ליהודים ולמדינת היהודים– אין מתקיימים כלל בעיניו של האפאטריארך מדמשק שום חוק של מדינה. שום סדרי משפט, שום הליכים של חטיבה לאומית־ממלכתית. כאילו היו אחוריה של המכונית הקאפוצ’ית עמוסים לחם־פנים נוצריים או דיוקנאות של קדושים. וכביכול על הברחת תשמישי־קודש אלה הוא מובא בדין.

*

מפני החובה הראשונה של עשיית־צדק. אך לא פחות מזה מפני הביזוי והרהב שבפי ההגמון הגדול מדמשק– שום וויתור. אף לא על שלב אחד. משלבי עשייתו. אף לא על קוצו של דין. ובעשיית הצדק עצמו– שום ערבוב של שיקולי יתרון או חסרון פוליטי. מה ששנוא עליך כשהוא נעשה בידי אחרים– אל תאמצו לעצמך. אם נתיר לרשויות המשפט לסגור תיק שורץ־תועבה מפני שיקולי התועלת הרגעית– לא נוכל לתבוע מגרמנים, מיוונים, מאיטלקים ומכל אומה אחרת התנהגות שונה גם כלפי מרצחים לסוגיהם, וככלות הכל, האפיפיור עדיין אינו מפיק נפט.

ואולם אנו חולקים גם על עצם הפחד מפני נקמנותו של הכס הקדוש ברומא במקרה שנשפוט את בישופו, גם על הצפייה לחסדו אם נרכין קומת המשפט הישראלי לפני חסדו המקווה של הכס.

עדיין מהדהדים באזנינו דבריהם של יהודים נשואי־פנים על כל הטוב הצפוּן לנו בחיק המדיניות של הכנסיה הקאתולית אם, למשל, בעת ביקור האפיפיור בארץ נצא לקבל פני האב הקדוש במגידו ולא נתעקש על קבלתו בירושלים דווקא. רק ניקוֹד להם בענין זה. אמרו לנו מאמרים כבדי־הגות, מיד תגלה הכנסיה את כל טוב כוונותיה: הכרה רשמית במדינת היהודים. חילוף שגרירים התנהגות כלפינו כדרך שנוהגת הכנסיה החסודה אף בנוקשים ביריביה ובאויביה.

סופה של תוחלת ממושכה זאת ידוע– ולא רק על פי הסיומת שבספר משלי. אין כמעט דבר שלא עשינו כדי לעורר חיוך קל על פני־השעווה של האריסטוקראטיה הדתית ברומא– אך הם נשארו קפואים כשהיו. אף לא ניד. אף לא זיע. נמצא שגם ההגיון במקרהו של הבישוף קאפוצ’י עמם: מדינה שאין הנצרות מכירה בה כדין. הרי להלכה איננה קיימת ואם איננה קיימת– איך אפשר בכלל להחריבה? ואי־אפשר גם להאשים איש בנסיון להתנכל אל מדינה שמבחינה נוצרית־רשמית לא נבראה כלל.

ניתן איפוא למדינת־הדין לעשות את שלה. נוכל רק להרגיע את ראשי הכנסיה הרומית שנשפוט אותו כראוי. לא נתלה משקלות על רגליו. לא נשים גופו בסד ולא נגלגל אותו בתוך אופן־העינויים נוסח טורקבימדה. בסופו של דבר גם לא נעלה אותו על “אוטו־דה־פה”. דבר זה עצמו יש בו. כמדומה. כדי להרגיע גם את האב הקדוש ברומא. גם את הארכיהגמון לאנטיוכיה.

*

איוּמו החמור של מכסימוס החמישי שהכנסיה עשוייה להכריז על קאפוצ’י כעל קדוש ומעונה– גם הוא אין בו סיכון ואין בו חידוש. מי שיפשפש קצת בקורותיהם של בני־התמותה שהנצרות הכריזה עליהם כעל בני־אלמוות, ימצא כי האיבה ליהודים ואפילו הטבח בהם לא הפריעו לה מעולם להכריז על קדושתם, והדוגמאות לכך מרובות. גם טבח בהם לא הפריעו לה מעולם להכריז על קדושתם. והדוגמאות לכך מרובות. גם טבח ההוגנוטים. למשל, התחיל דווקא בליל הקדוש בהתולומיאוס. הרי שקדושה לחוד ותועבה לחוד והן גרות יפה מאד בכפיפה אחת זו עם זו. אין איפוא מקום לריגוש. בחבורת הקדושים של הנצרות לא ירגיש עצמו הבישוף קאפוצ’י מבחינה זאת יוצא־דופן כל כך.

לכן, קדוש– כאוות נפשכם. אבל לכבודה של הנצרות היינו מייעצים לה לא למהר ולהעניק לו את התואר: מעונה. סיפורן של נערות צנועות בירושלים על נסיונן האותנטי עם הבישוף קאפוצ’י– מזים תואר כזה. אלא אם כן לילות הוללות וזימה הם חלק מתקן־העינויים של בישוף קתולי לאזור הארץ הקדושה.

6 בספטמבר 1974

"הנוֹתָרִים לִחְיוֹת

בּבוֹא אוֹרְכֶם לֵב תֵּנוּ

לָרֶשֶת את דִמְעַת

כָּלִים כְּנֵר עוֹמֵם"

(א.סוצקבר בתרגומו של נ. אלתרמן)

בדרך מפנום־פן אל שוּם־מקום: בכיתות רגלים של שני מיליון קמבודים – הולכת אומה ורוצחת את עצמה. לא עם אחר הניף עליה פרגול. לא אויב היגלה אותה אל האבדון. היא עצמה. חמר רוּז'. החמר האדום גזר זאת על החמר הבלתי־אדום. אין לדעת כמה מתוך שני המיליונים של אנשים, נשים, זקן וטף המורדפים מפנום־פן כדי להפןך לאכרים אמנם ייקלטו בעבודת־האדמה. אבל הם נבלעים ברבבותיהם על ידי אמא־אדמה עצמה. נאספים אל רחמה. נוטשים ביתם, מעונם, יצועים. אורח חייהם ושולחנם הערוך– כי כך ציווה משפטם של אחרים. חוסן משפטם. להיות עובדי־אדמה. בלי הכשרה, בלי צידה, בלי מאום. אולי גם בלי קרקע. עם זאטוטים חבוקים. עם תינוקות חנוקים. להיטהר. בגזירת הסילוף הגדול, בגזירת הצדק המטורף, המעוות והמלוכסן יותר מן העיניים האסיאניות המבקשות על נפשן. אך מעל לכל: בחרבו. בחרב השלופה של צדק רצחני, מסורס, מפיסטופָלי.

*

בלי רחמים. הרצח בורא את החיים. האמצעים מקדשים את המטרה. קדושת המטרה נולדת מתוך זוועת האמצעים. היא מתקדשת במהלכם. ההגיון הזה לא נברא בדרום־מזרח אסיה. אביו איננו הבודהיזם. זה היה הצו הראשון של המהפכה הבולשביסטית הגדולה מ־1917 ואילך. מאז– שום דבר אינו מקויים בעולם הקומוניזם בעיקבות גדולה יותר מן הצו הזה. לגאול את המין האנושי ולהשיט את גאולתו בנחלי דמו. בנהרי דימעה להביא גאולה לאדם– בלי אדם. מורשתם העקיבה של דז’רז’ינסקי ויז’וב; של אבי־העמים ומאורם.

*

ליבו של שום עם אינו הולם עם הקמבודים בדרכם אל האבדן כמו ליבו של העם שבאותיותיו נכתבות שורות אלו. דברי־הימים מרמזים כי באותה שנה ממש שבה הכרזנו בבאזל לפני כשמונים שנה על ראשית השחרור היהודי. הכריזה קמבודיה של אז– של המלכים והמאנדארינים והכתות והמעמדות המדכאים– על ביטול העבדות. כשמונים שנה לאחר מכן היא חזרה– בלי מאנדארינים – אל הגרוע מזה: אל הכלייה.

אך אין צורך לחפש זימון של תאריכים ושותפות־של־לוח. יש דמיון וזהות באופן שבו הוליכו אותנו ובאופן שבו מוליכים אותם אל אסונם. הולם־הצעדים הזה של הייאוש; פועם־הרקות הזה של חרון־אין־אונים אינם מבקיעים אל שום אוזן יותר מאשר אל האוזן היהודית. אל הממבראנות של בעלי־הנסיון.

סופר “ניו־יורק טיימס” בשובו מפנום־פן טוען כי “בכל ההיסטוריה האנושית לא התרחש דבר דומה לפינוייה של פנום־פן”. הוא מזכיר את סנחריב ובבל. את הרומאים וקרת חדשה ומזהיר כי “זה עלול לקרות גם בניו־יורק”. אהבנו את ניו־יורק שבה עשינו כמה משנות חיינו \– אך עדיין אין היא נמצאת במעלת העדיפות הראשונה בסולם מידת־הרחמים שלנו. אנו יודעים אולי טוב מסופרו המוכשר של “הטיימס” מי מוקף טירוף דומה ומאין מתחילה לעלות כמו מערבולת של סופת־חול– רוח־העוועים של התקופה.

*

השמאל הצעיר של העולם– ועימו השמאל של ישראל– חידש כנראה זה עתה את עונת־הרחצה ואינו פנוי להפגנות. לויטננט מטורף אחד של ארצות־הברית במאי־לאי יכול היה להצית את כל חושי הצדק של השמאל. מפקדה שלמה שאחז בה טירוף של השמדת עמה– אינה עוקצת אפילו עקיצת־יתוש בפדחתו המוסרית. אולי כאשר יקום פעם איזה כרושצ’וב קמבודי ויערוך ועידה ויגלה את כל נוולותו ורצחנותו של משטר־האביב של 1975– אולי יענה לו הד גם מן השמאל של ישראל. מן השמאל– ומאניניו במדיניות. בבוהימה. בטורי התוכחה והמצפון של האות המודפסת. אולי לא לפני כן. לא עכשיו. רק לא להיות נחשונים בהתגרות עם פודי־עולם, רוז’– או לא רוז'?

*

מתוך אמונת־לב ומתוך רוח־פיוטית נאצלה תירגם אברהם שלונסקי שתי שורות אחרונות של הימנון פועלי העולם במלים: “עם האינטרנציונל– ייעור, ישגב אדם” מתוך אמונת לב יהודי– משום שהטכסט המקורי או הטכסט הרוסי שממנו תורגמו שורות אלו איננו מפליג כלל אל עילוי האדם. אבל– כמיהת הלב היהודי להגשמת חזון אחרית־הימים היא, כנראה, כה גדולה עד שבת־הקול היהודית שענתה לקול המקורי היתה חזקה מן הקול עצמו: “ייעור ישגב אדם”.

אלא שרק בימיו הקודרים ביותר של המין האנושי הובא האדם לשפל־תחתיות כזה ולהיפוכו הגמור כל־כך של השגב, כפי שהביאה אותו התנועה. שאימצה לה. בצידם של אחרים. את הימנון־המרדנים הזה.

*

כך פוסעים להם שני מיליון קמבודים– יותר משליש העם הקמבודי כולו– אל קבר־האחים הגדול הקרוי עבודת האדמה. והפטיש הולם בהם להביכם, לבלבלם. להכניע כוח־רצונם; והמגל יורד מן הדגל וחותך בצווארם– ועורפם. אחר־כך ישובו שניהם חבוקים אל הדגל כדי להתנופף בראש המחנה הנותר– כנס. כבשורה.

לבנו פועם עם הקמבודים. אילו ידענו לשונם היינו ממלמלים איתם תפילת־הדרך. עכשיו שאנחנו כאן– לא נותר לנו אלא ללמוד בנוסף ללקח של עצמנו גם את ליקחם שלהם. את פנום־פן.

*

בספרו “לשמור לנצח”. פרקי אסיר בברית המועצות שהקדימו את יומנו של איוון דניסוביץ, מספר יהושע א. גלבוע על החותמת “לשמור לנצח”. המוטבעת כצו על עטיפת התיק של כל נאשם או נחקר ב־נ.ק.וו.ד.

הנצח הזה של הבולשביזם העולמי שיקר בוודאי לא פחות מששיקרו נצחיו האחרים ואפשר להניח בוודאות כי כאשר החליפו יאגודה את יאז’וב ובאריה את יאגודה– החליט כל אחד מהם איזה תיק ראוי להישמר לנצח ואיזה– להישמד, ובמהירות האפשרית. אך בנצח־חיינו הקצר. עד נשמת־אפנו האחרונה. ננצור את ליקחם של התיקים האלה. רצח־העם המתרחש לנגד עינינו בקמבודיה הוא מן ה“תיקים” שעליו חייב כל המתהלך בארץ החיים לחקוק חותמו שלו: “לשמור עדי עד”.

הלא כך מצווה נאדיאז’דה מאנדלשטאם באחד מפרקי זכרונותיה על הסתאבותה הגדולה של המהפיכה: “אם נצרור סיפורים אלה לעד. אולי נגרום לבני־האדם לחשוב פעמיים בטרם יפליגו שנית למסע־סהרורים כזה” אולי.

ב. הרוח שבאורנים

בשבועון של הקיבוץ הארצי מיום 7 בפברואר מסופר על אחד המורים במוסד חינוכי של התנועה הקוצף על “מהפכת התרבות” השקטה המתחוללת בסימנר “אורנים”. "ניאו־ציונים בעלי־כיפות מסתובבים שם ומטיפים תורתם. מרעיפים עיקרי אמונה על מורינו לעתיד. והגרוע ביותר– בני קיבוצים צעירים. תינוקות שנישבו. בעצמם מלמדים תורה: יריב בן־אהרן. מוקי צור, אברהם שפירא, גד אופז– אותו חוג “‘שדמות’ הידוע לשימצה”. מסתבר, אומר העתון, כי הקצף יצא על פקולטה חדשה למקורות ישראל שהוקמה באותו סמינר. ומקור־מקורו של כל הענין באותו חוג “שדמות” תמהוני המסעיר מי־המנוחות של התנועה הקיבוצית בתהיות ובחיפושי־דרך.

ובכן, לחמישה חברים בקורס של התנועה היתה התגלות. האלוהים היהודי נגלה להם מתוך האורנים. וכך משתוממת פתאום טבחית בהירת דעת ותמת־לב ממשמר־העמק: “מדוע לחנך את ילדינו רק על אגדות גרים ואנדרסון כשיש לנו אגדות חז”ל כה יפות שצמחו מנוף הארץ? מדוע לגדל את הנערים על תרבות ראוותנית וזרה של טלביזיה כשאפשר להוציא כה הרבה מן החסידות. הקבלה, עד בובר והרב קוק; כשיש לך שפע של מקורות שהתפתחו התפתחות עצומה עד שיבת ציון. – – – אני ממש המומה מן השפע הזה".

ביצת־קולומבוס של טבחית.

וצעיר מאחד הקיבוצים מסיח מן הלב: “לקחתי פעם ראשונה ‘סידור’ ביד וכבר לא עזבתי אותו. לא ידעתי בכלל שיש ספר כזה”. וזה בוודאי לא הספר היהודי היחיד שלא ידע עליו.

*

הרהורים מעורבים עולים מתוך כתבה זאת. של קורת־רוח ושל עגמה.

קורת־רוח על שהאיוושה שהעלתה קבוצת “שדמות” מתחילה לנענע מעט את צמרות האורנים ולנערם. זוהי תהייה שיש לברך עליה. כאשר תנועה חלוצית נקלעת לאיזור של תהייה רוחנית חדשה: כשהיא מתחילה לעורר ספקות לגבי מוסכמות קשוחות שהיא עצמה הספיקה לעצב ובוחנת בלי רחמים־על־עצמה את מעשי עצמה– היא חוזרת אל מקורה. היא חוזרת אל אי־השקט הרוחני שהוא־הוא שהוליד גם אותה.

אמת. קבוצה אחת של אנשי “שדמות” עדיין איננה תמרור־דרך לתנועה. אבל הטיפות האלו עתידות לנקוב צור. אם לא יעשה זאת רק כוח־המושך של אמונת־היהודים– יעשה זאת גם כוח־הדוחה. ההולך וגובר, של אמונות אחרות– אמונות חברתיות שאנחנו הנפנו להן דגל והן הניפו עלינו קרדום; תעשה זאת הריקות המחפשת במה למלא את עצמה. אך תעשה זאת אולי יותר מכל הראייה המפוכחה שגם לפי המישנה הסוציולוגית המתקדמת ביותר שום עם אינו יכול לבנות חייו על בלימה רוחנית ואין רצף לאומי אלא רצף של ערכים ומסורות מדורי דורות.

מה שלא עשו, איפוא, חכמי ישראל– יעשו הסוציולוגים. ומה שלא הספיקו לעשות. כמישאלת הטבחית, מרטין בובר והרב קוק– יעשו בוודאי רות בנדיקט ומארגארט מיד¹. גם זו לטובה.

עד כאן קורת־הרוח ובשובלה– העגמה.

*

והעגמה איננה בכך שאותו בחור צעיר מן הקיבוץ לא נטל מעולם בידיו “סידור” לצרכי־תפילה, אלא בכך שלא ידע כלל–כעדות עצמו– על קיומו של ספר כזה. על הבורות המטופחה הזאת. בורות שניטעה ביודעין על ידי תנועה שלמה כחלק מעוות מאידיאולוגיה חברתית– עליה העגמה.

כי חשבון־הנפש מן הדין שיהיה אמתי. המסרת וערכי הרציפות הרוחנית– לא רק הגינונים החיצוניים של חג ומועד– נעקרו עקירה מכוונת. קשה לראות לאיזה עם הזיקה עקירה כזו יותר מאשר לעם היהודי שיצירתו היא יצירת־שלשלת של כל חוליותיו ודורותיו ואין צידקת־ייחודו אלא בכך.

לכן, כאשר העלון של הקיבוץ הארצי מסיים בקריאה: “… ובכן, התנועה הקיבוצית מצמיחה עוד מיפעל חשוב, מיפעל חלוצי”– אנחנו נושאים לו ברכה, אך איננו יכולים שלא לזכור כי זהו מיפעל חלוצי הבא לתקן שגיאה עמוקה, חמורה מאד. של התנועה החלוצית עצמה. והתנועה, המכובדת עלינו מאד, שבעלונה נדפסו הדברים– לא היתה האחרונה למישגה.

“לא האפיקורסות היהודית מבהילה אותי אמר לנו אחד מגדולי מחשבתה של תנועת העבודה, שנסתלק לפני זמן לא רב– מבהילה אותי העם־ארצוּת. אנו מתחילים לחוש בה היטב בשרשים ובצמרות”

חובה להודות: במו ידינו נטענו אותה.

23 במאי 1975

חופן חלוקי־אבנים על התל הקטן. פרח על קברו הרענן של טלאל מוחמד עוואד בן החמש־עשרה מכפר מזרעה שבגליל המערבי. כמו שיבש פתאום את רצף המשטמה. כמו כיבה לרגע את אישה.

ביבושת מספרת הכרוניקה

“הנער שטבע בבריכת שורק ביקש להציל מטביעה ילד יהודי בן חמש שנסחף ברכבו על הגלגל. הנער הערבי הבחין בילד הנאבק בגלים הוא חש לעזרתו והצליח להסיט לעבר החוף. אך עוואד נסחף– וטבע.”

כאיזה סמל עלוּם לברית סמוייה ומוכרחת. כעירוב גזוּר ומחוייב של סירוגי קיום ואבדן. כמו אנו כרוכים זה בעקבו של זה על פי הגורל. למשות זה את זה מן המצולות.

בצד הנימה האנושית המרעידה כמו נארגת בזה מאליה הפקעת “יהודי– ערבי”. בן חמש עשרה– ואלי עדיין לא ידע שום אש אחרת זולת הגחלת העוממת בלב כל יצור אנושי: להזדעק לעזרה. לחלץ. אולי.

עדיין לא שמע. כנראה,– או שמע ועדיין לא קלט– את תרועת־השיטנה העולה יום־יום מן המאוּרות בביירות ובדמשק ובקהיר: להטיל אותם אל הים! עשה כמצוות לבו הקטן ומשה מן הים לב תמים כשלו– והחייה אותו. וקיפד פתיל־החיים של עצמו.

ומזווית אנושית זאת. של נעורים מכאן־ומכאן שלא חטאו. כמו הוטל ברק־סנוורים על כל האפל והזומם. המשגר חיים צעירים אל הרצח. אל הדם. שבריר אחד של אור אנושי, של חסד־אדם, בתבערת־יצרים שאין רואים אפילו ראשית דעיכתה.

תפילה על תלולית העפר של טלאל מוחמד עוואד. בן מזרעה.

ב. מענק או חירום?

דברי שר האוצר בראיון לעמיתנו אברהם קושניר (“דבר”, 8.8.75 ) כי יהיה צורך להכריז על מצב־חירום כלכלי אם לא נקבל את הסיוע האמריקני המבוקש– מעוררים הרהורים נוגים מאוד, אך מעל לכל הם מעוררים שאלה מוסרית ממדרגה ראשונה.

והשאלה היא: אם אמנם הכל תלוי כל־כך במענק האמריקני. ואם בלי המענק הזה אנו עומדים– כפי שאמנם אנו עומדים– על עברי פי־תהום, איזו זכות מוסרית יש לנו לנהל. עם המענק הזה, אותו משטר־חיים הולל שאנו מנהלים? איזו זכות יש לנו לחיות חיי מותר ובזבוז על חשבון משלם־המסים האמריקאי, או על חשבון תרומותיהם של יהודים נדיבים שם? איזו זכות. למשל, יש לרבע־מיליון ישראלים עניים לנהור אל כל שכיות־העולם לא מאמצעיהם שלהם ולא מעמלם אלא מיגיעם של אחרים?

אך חמורה לא־פחות השאלה איזו זכות יש להנהגת העם– ולא רק הכלכלית– שלא להעמידנו על מצב־החירום הזה עתה. לאלתר, ומיד, בין נקבל את הסיוע האמריקני לקנות בו כלי־מגן– בין לאו? איך יכולה הנהגה, המופקדת לא רק על רווחתם הבזבזנית של תושבי־הארץ הנוכחיים, אלא גם על עתידה ורווחתה של הארץ מעבר לשעת־ההווה המצומצמת; איך היא יכולה לתת לאותה השתוללות כלכלית חסרת־רסן להימשך עד כלות האגורה האמריקנית האחרונה? איך היא יכולה לתת להם להידרדר כך מן הבחינה המוסרית של חיי־מותרות שלא מתוך יגיע עצמו– איך?

ביושר־לב ובענווה האופיינית לו החל שר־האוצר לטפל בכמה ממדווי המשק הישראלי, שבעיקרם אינם אלא מַדוויה של חברה שאת דיוקנה המעוקם גילפנו במו ידינו. בזו אחר זו נחרזו באחרונה חוליות שונות של פעילות כדי לנסות ולהחזיר את חיינו אל האמת. אך ההתנהגות האזרחית כמו מהלכת בין־הטיפין של אמת זאת ועוד מעט תוכיח בתרועה כי אין לך מכשול שהעיקשות לחיות כסהרורים אינה יכולה להתגבר עליו.

*

כי לא עברו אלא חדשים מעטים מאז נאמרה לנו האמת הכלכלית בלי כחל– והכל חזר לקדמותו. הכבישים נושמים ונושפים דלק. שאף הוא, כמסתבר, איננו אלא מלקוח־מלחמה זמני; חלונות־הראווה קורעים את רשתית־העין בשפע שאינו שייך כלל לעולמנו לא מצד הייצור, לא מצד הצריכה: ערך הכסף פחת?– עברנו כמעט בלי ניד עפעף, ב“נֶטוֹ” מובטח לכל, אל ערכים כספיים גבוהים יותר. הכל צמוד ומצומד אל דדיה הצמוקים של המדינה, המניקה לא את חלבה רק את לשדה ודמה. היה אמנם לפניזמן־מה פיחות חד וחותך, פיחות לא זוחל, אך הוא הגליד– והכל חזר לקדמותו, ועולם כמנהגו נוהג. הרש אולי התרושש מעט, אך העשיר– הפליג ןהעשיר. הנסיון לחנך אותנו למעט ריסון והתאפקות– נכשל. איו, כנראה, עניות במקום עשירוּת.

עשירוּת– ואין איש נותן דעתו על טעמה ועל מקורה. עשירוּת של נתמכים. של המקבלים כספים כדי להיבנות כעם– והם נבנים כיחידים. כולנו. הכספים זורמים אלינו מטימיונה של מעצמה גדולה– עם מחיר שעדיין איננו יודעים לא מהותו ולא שיעורו– וממעיינות־הלב של יהודים נפלאים. אנו צומחים צמיחה אישית כצמרת מוריקה מתוך שרשם וגזעם של אחרים. “הוא לא ייקץ אם לא יעירנו השוט”– נבואה מדכאה זו שהטיל המשורר אחרי פרעות־גולה. מתקיימת לדאבון־הלב גם אחרי יובל שנים ומעלה– בכללו למעלה מחצי־יובל של עצמאות יהודית.

במקורות היסטוריים שונים אנו קוראים על תקופת הסיוע והפתקים במשבר 1926. האמת היא שבמידה מסויימת אנו חיים כולנו במערכת־סיוע אלא שהיא עטופה אלגנציה של מענקים בין־מדינתיים ונודב־לב מופלא של אחים במרחקים. אלא שעם פתקים של 1926 לא נסענו למרחצאות מונטה־קאטיני. כי אלמלי היינו צריכים לכלכל היום מפרי עמלנו בלבד גם את התותחים, גם את החמאה, ספק אם היה לנו כדי מימרח פת־קיבר לכל ילדינו, הילדים של צוותי־האוויר בכלל זה.

ואת הגאון הזה יש לעצור בטרם מגיע אלינו גם עמיתו הנלווה והוודאי– השבר.

*

מי יעצרנו?

על כרחך אתה פונה שוב אל האוחז בהגה הספינה– אל תנועת העבודה. מה זכות, אתה תמה, יש לתנועה זו להחזיק בקרנות השלטון וההנהגה של ארץ למודת־מכאוב זאת, אם אין בה העוז לעשות את מה שמצוות הקיום וההיוותרות־בחיים של הארץ מטילה עליה כעל קברניט? קבוצה קטנה של שרים עושה לילות־כימים בהדיפת ההתנכלות המדינית אל בטחוננו. אך קבינט שלם עדיין פנוי לעשות את מה שכורח־השעה מצווה על המדינה לעשותו גם מחוץ לאזור המדיניות והבטחון– אם כי בשייכות רבה מאוד אליהם. הוא פנוי– מכל מקום: חייב להיות פנוי– להציב מיד סכר בפני ההתעשרות. בפני גריפת־הון: לשפוך סוללת־בלימה אדירה שלא כל נוכל מצוי יוכל לפרוץ אותה או לאגפה, לעשות זאת בחוקים, בתקנות, בכוח־אכיפה משפטי, מוסרי– ואם נחוץ: מיבצעי. זה ירתיע יזמים? משקיעים?– הבלים. צווי־התגוננות אמיתיים של המדינה, הנובעים מתוך שמירה על קיומה הכלכלי, לא ירתיעו את ישרי־הדרך, המבקש בתום־לב לבנות את עתידו ועתיד ביתו בדרך של יצירה משקית, ימצא דרך לבנותם ביחד עם המדינה ולא על חרבותיה. אך חוקים ואמצעים ירתיעו נוכלים. יסיגו סרסורים ואולי באמת יבריחו ממחזור־הדם של אומה מפרפרת, קצת מן העלוקות שנצמדו אליו למצצו, להגירו,אולי.

להציב סכר בפני ההתעשרות– ולהוריד מן הגגות גם את הסהרורים ההולכים ומתרבים בתוך מעמד העובדים גופו. במקום להתהדר התהדרות־של־טווסים בנוצות ההגמוניה המדומה של תנועת־העבודה על כלל הארץ ותושביה– להוכיח מינימום של הגמוניה מוסרית בתוך תנועת־העובדים עצמה. להוכיח לעובדי הבנקים, הסותמים זרבובית־התה של מעבידם, לעובדי־המס המתפשטים בעפולה, לטייסים, למשיטי אניות, המעמידים בשריקה אחת כל ספינותינו בימים, ולפלגים רבים אחרים בתוך האחריות המרוסקת הזאת של תנועת־העבודה. כי אם יוסיפו לבזות כך את עצמם ואת כולנו, ימצאו את עצמם בסופו של דבר במצב, שהוא אולי סוריאליסטי מאוד בדימויו אך קרוב מאד להיות מציאות, של חולבי עטינים– בלי פרה.

*

כללו של דבר: אין עוד כל טעם לחזור ולשלוף את האיום ב“שעת חירום” כבדחליל. יהיה מענק אמריקני או לא יהיה– יש להסיר את הלוט, הלכה למעשה. מפניה האיימניים של המציאות, כמות שהם. יש להוכיח בפועל ממש כי אמנם אין לנו– אין!– לא דולרים למסעות, לא זהב לציפוי בריחי־הדלתות ואפילו לא די חמאה למרוח בה את פיתנו; אין לנו לא הון מוּלבן ולא הון מוּשחר לשלם בו כל קפריזה של אזרחים מלומדי־תפנוקים ומרחמי־על־עצמם. קיבעו על כל אשנבי המסעות והמותרות וההוללות את שלטו של המשורר: “אלהיכם (ממלכתכם, ארצכם, אוצרכם) עני כמותכם”– ושמא עני מכם, ואיטמו את האשנבים.

אין טעם לחזור ולקרוא בגרון את האמת. אף כי גם הכנות היא מן התכונות החשובות של מנהיגות, והיא מקויימת באחרונה במידה הראויה להערכה. אך הקריאה לחיים של אמת היא ענין למטיפים. אתם הופקדתם לעשות אמת. עשו אותה. הופקדתם להנהיג– הנהיגו! הנהיגו אותנו יום־יום, מהיום למחר. בנתיבה של האמת הכלכלית הקשוחה כסלע, בלי רחם.

איננו ראויים עתה אלא למלוא חומרתה של מידת־הדין.

ג. חגיגת קיץ

את מדפי הספרים הולכים וממלאים באחרונה ספרים מסוג חדש– מאזור מדעי־החברה השימושיים: מימצאי אגרנט. סיכומי שמגר, מורה־דרך לנתיבי נפט, תככי הכדורגל– ספרות־העת־והמוקד שאינה מניחה כמעט מקום לספר מן המניין. ואל השיפעה הזאת נלווים לגיונות של כתבים אחרים: ספרי הפעילים והעושים, שאינם מוכנים עוד לסמוך על רושמי־העתים ומכינים להיסטוריונים אינוונטר ספור של מעשיהם– עד אחרון בהם. וירקוּת גדולה משוכה על הכל, והעבר כולו לובש שיראין ומעט החולין שהיו בו וביסוריו כמו משמיעים רק זמירות. בראייה ריטרוספקטיבית נשקף כנראה רק האביב– והוא בלבד. ואפילו השלכת– גם היא מוריקה, ואפילו חרכּו של העבר– מחמם. או אולי באמת היה לעונות־השנה מראה אחר בעת שעברה– אלא שלדאבון הלב מיאנה העת ההיא לעמוד מלכת.

אבל נשוב אל מדף הספרים.

בתרועת־חג טיפסנו השבוע אל המדף ופינינו בו מקום לספר חדש, שאילו לא היו חיינו סואנים וקודחים כאשר הם. היינו חוגגים את בואו בצלצלי־שמע. פינינו מקום ל“פאוסט” בתרגום עברי חדש, על שני חלקיו, מאת יצחק כפכפי (בהוצאת “דביר”).

כי אנו שומעים את שם המתרגם הזה כמעט לראשונה– זוהי בוודאי תעודה לעניותנו. אך כבר מזמן– אולי מאז הופיעו תרגומיו של שלמה דיקמן ז"ל לקלאסיקה היוונית– לא עלה באפנו בושמה הטוב של לשון כפי שעלה מתרגומו של יצחק כפכפי, שאליו ואל קבוצתו במעוז־חיים הגענו השבוע בזכות גיתה. דרך סבוכה מעט– אבל הגענו.

אין מנין כלל ואין קרקעית לעינות הלשון שנפתחו לפני המתרגם ובזכותו– לפני הקורא, מגרפה עם אלף מיני זמר, עם מיקצב השומר על המקור, עם צירופי לשון ודימוי ועם עקבות מעטים של כלי־המלאכה, היו שם– אנו יודעים– מיפסלת ואיזמל ומכחול, אך עקבותיהם קלילים וניכרים אך מעט.

שלושה מתרגמים¹ שרו עם יצירת־פסגות זו ויכלו לה רק בחלקה. פתח מאיר הלוי לטריס, המשיך י. ל. ברוך, והפטיר רק לפני שלושה עשורים המשורר יעקב כהן. יצחק כפכפי ממעוז־חיים עומד בתחרות הזאת בזקיפות קומה. בגאון מוכר, ואין זה מעט.

אמת, עדיין חסרה לנו, גם לאחר תרגום זה, הפריצה הפיוטית, נוסח תרגומי־הקלאסיקה של אלתרמן ושלונסקי, שתיתן לדיוק־התרגום גם את מפרשיה העבריים של שירה גדולה. אך הישגו של י. כפכפי הוא המיטב שניתן עד כה לפאוסט בעברית. מיטב הראוי לכל תהילה.

לא נפלוש אל תחומו של מדור הספרות. אך תרועת־חג של ספרות גדולה מגיעה גם אל הפרברים, ומפרבר זה של פנקסנו– כחלק מרישומי הזמן, והתהפוכות, והפרחים העולים מן הטרשים– ברכת־נהנין גדולה. אולי יאה הדבר לפאוסט לצאת בלבוש עברי מתוקן ומרהיב ביותר דווקא מן הקיבוץ, מן המקום שבו עדיין הומה ונלבטת הרוח– היא רוח־האדם הגדולה שפאוסט כה ביקש לשרות עמה.

"אַךְ לֵב אָדָם

לָנֶצַח לֹא תִּבְרָאוּ

אִם לֹא יִצְמַח דְבַרְכֶם

מִתּוֹךְ לֵבָב"–

היינו נושאים דברים אלה של גיתה כמו נס אל כל מקום ואל כל דוכן; אל כל הדוברים אלינו גם בימים אלה, כמאה וחמישים שנה לאחר “פאוסט”.

13 באוגוסט 1975

אילו היתה למדינה הזאת דמות־הגוף היינו חייבים לקיים בה מצוות ביקור־חולים. היא איננה בריאה. ולא שהיא, חלילה, חשוכת־מרפא. אלא שחולייה, כנראה, מורכב למדי: היא מקרה גבול טיפוסי. יום אחד שפוייה, צלולה כבדולח– יום אחר משובשת, אטומה כטיט; היום תובעת דבר אחד– מחר את היפוכו. והכל באותה מידה, של יצרים וריתחה. בתוך כל התהפכות האלו קשה למצוא איזה עקרון או מפתח־של־שיטה שעל פיהם אפשר יהיה לנבא את הימים או את הנושאים. הכל כמזלו של יום או כמזלו של ענין.

העוסקים בבריאות־הנפש יודעים כמה סבוכים ומורכבים הם מקרי־הגבול. אנחנו, יושבי הארץ הזאת, שייכים, כנראה, לסיווג הזה. מקרה־גבול מובהק.

*

לפני חדשים אחדים פורסם בארץ ספר שכל מי שקראו יכול היה להסמיק מבושה או מחרון או משניהם. עתונאי חרוץ אחד חיבר מידע למידע, קו לקו, סיפרה לסיפרה ומצא כי מארנקה של המדינה הזאת נשדדים כל שנה כך־וכך מיליארדים, ולא שמוציאים את הכסף מכיסה, אלא שאין מכניסים אותו כלל לתוכו. מערימים את השמאים ועל המסים ועל התקנות– ואינם בושים.

במה אפשר להמחיש את גודל הביזה הזאת?– במה לא? רצונך, הנה כמעט שליש מן המענק האמריקני, שבו אנו מבלבלים מוחו וליבו של עם ידידותי גדול ומבקשים כי ימלא בחסדו שלו את אשר מחסיר בזדונו משתמט המסים שלנו; רצונך, הנה ציודן המלא של כך וכך אוגדות; רצונך, הנה דיור לעני ולצעירים, ותלמים, וארובות, ומקומות עבודה– פרנסה וייצוא.

המדינה, שבאותו יום היתה במקרה במצב של שפיון גמור, קראה את הדברים, ראתה פני עצמה וכבשה אותם בקרקע. ואילו דעת־הקהל– הכתובה, המושמעת והמצולמת– כינתה את שמאי־המסים שלנו בכל שמות הגנאי, שאמנם היו ראויים להם על כי הניחו לחרפה כזאת להימשך. הנושא נשתהה זמן־מה על הפרק– עד שירד ממנו. אלא שהפרק, כמו הטבע, איננו סובל חלל ומילא עצמו מיד בנושאים מסעירים אחרים. המגילות הגנוזות של פסולי־החיתון– ככל שזכור לנו– דחקו את ספר הביזה; מבשרת ירושלים. כמדומה, דחקה את המגילות; השריפות דחקו את מבשרת ירושלים, והפרק הציבורי המהמה הלך ונתמלא דברים אחרים.

אלא שדווקא הממונים על השוּמות ועל המסים נתנו כנראה בפעם הזאת את דעתם על מה שהובא בספר ועל מה שאמר להם בוודאי לב־עצמם כל הימים. הם לא נחפזו לרדת מן הפרק הזה– ועשו מעשים אחדים. ראש המסים. שאין אנו מכירים אותו אלא משמו: יצחק מן, כמו דרך קפיציו ובעוז־רוח, שנימוקיו נשמעו לנו מוסריים יותר מלבלריים. פתח בכמה מהלכים.

*

על פי החוק שנתנה בידו הריפורמה– תכנית שנתחברה על ידי צירוף נדיר של בקיאות והגינות– ביקש להטיל זנב־מס על ניירות־ערך מסויימים. ביקש– וכמעט, כמאמר הסלאבים, “כוסה בכובעים”, יצא בתום־לב ברגל ימין וכמעט הפכוּה לו לשמאל, ורק בדרך־נס צפה ועלתה גולגלתו מחדש על פני המים הרוגשים של הציבור, היחידה שהחמיאה לו מבחינה ציבורית היתה, כמדומה, ההסתדרות. ענין המס על נת“ד (מה זה בדיוק נת"ד?) ירד. איפוא מן הפרק בשל תגובה שכבר אז אפשר היה להבחין בה קצת מסימניה של אי־שפיות, אך עדיין תגובה חלוּשה, מהוססת. את היום הגדול, האמתי, של שיבוש כוח־ההבחנה מראה הציבור עכשיו, עם התגובה, ההיסטֶרית כמעט, למה שקרוי “שאלון רמת־החיים”. מי שקרא את ג’ורג' אורוואֶל ומי שלא קראו מנפנף היום במונחים “1984” או “האח הגדול”, והכל סובב על ציר המיספר הזה ושאר־הבשר הזה. והמינימום מכל הבּוּקים־הסריקים שתוֹלים בשאלון המסתורי הזה, הוא “מדינת משטרה”. המכסימום הוא, כמובן, ענין ל”ליצאנציה פואטיקה". ובדמיון מפליג אפשר להביאו אפילו עד מחנות־כפייה.

היינו רוצים להסתכן ולומר מלים אחדות על צירוף־התיבות הבזוי– ובאמת בזוי– הנקרא מדינת משטרה.

*

אנו פטורים לומר דעתנו על מדינה כזאת. אנו רואים דגמיה והיא מעוררת בנו אימה. חלחלה– וסלידה. אנו רוצים, איפוא, להניח כי אפילו ממשיליו הקיצוניים של משל זה אינם מתכוונים לדימוי כזה של מדינה, שבה נעלמים בני־אדם בצו משטרה וצוללים בנשיה והיו־כלא־היו.

אבל– ונאמר זאת לצורך חידוד הוויכוח– אם ימשיכו ללפף אותנו מכל צד בקורים של הונאה והערמה וגניבת איש מרעהו וציבור– מעצמו. מן המדינה; אם נצטרך לבחור בין חברה אכוּלת רימה ותולעה של שוחד ושלמונים ו“פרוטקשן” לבין הקצאת מקום גדול יותר לתפקידה של המשטרה והרחבת כלי עבודתה– הסמוכים. כמובן, על החוק– נצטרך להשתהות מעט ולשקול מה עדיף. אין הבחירה עוד חד־משמעית כל כך.

זה נוגד מאוד. זה חותך בבשר החי זה מצער מאד לדעת שמדינת־היהודים. רק עשרים ושמונה שנים לאחר קומה, כבר חייבת להציב לפני עצמה אפשרויות כאלו לבחירה. אבל עיצבנו את דיוקן המדינה הזאת ופני חברתה במו ידינו ואין לנו על מי לקבול אלא על עצמנו.

*

אלא שהצגת “מדינת משטרה”, בכל תבנית שהיא, באנטיפוד קיצוני ויחיד למדינה של הונאה והעלמה. היא הצגה מוטעית, אפילו היא נעשית בתום־לב. והיא בוודאי נעשית כך על ידי רוב המחווים דעתם כך– בכללם כמה מטובי ידידינו.

כי בין הקטבים הראויים לשיקוץ, של “מדינת נוכלים” מזה ו“מדינת משטרה” מזה. משתרע מרחב גדול שבו יכולה אפילו הנאורה במדינות לחיות חיי־חירות מלאים ולנשום מלוא־הריאה אווירו של חופש אזרחי ואישי מושלם. בין שני הקטבים האלה נמצאת “מדינה של עשיית צדק”– לא צדק קיצוני של אחרית־הימים כחזון ישעיהו, ולא צדק מגורע בהרבה שהסוציאליזם מגלגל בו. רק צדק עם נורמות־יסוד של חברה אנושית שבה נטל־משאה וכובד־עומסה– לרבות שלל יתרונותיה– מחולקים במידה אלמנטרית של הגינות ושל יושר חברתי. חברה המבוססת על שוויון בנשיאת הנטל בין אלה שהיא העשירה אותם לבין אלה המקיימים את חייהם וחיי־ביתם בעמלם ובאותה מידה של יושר־לב–גם את מדינתם.

מידת הסכנה שבהתערערות הצדק האלמנטרי הזה. ובתוצאותיה המוסריות. האנושיות והחברתיות. גדולה בהרבה ממידת הסכנה שבאותו טופס אומלל על “רמת החיים”, העלול אולי תוך מקריות־המידגם להעלות גם כמה חפים מחטא ולנבור בעניניהם לא יהיה בכך שום אסון. יתעופפו גם שבבים אחדים ובלבד שייעקרו סיקוסים.

*

האם זה באמת כל כך נורא ומסוכן אם כמה ישרי־דרך ישתרבבו גם הם לתוך המידגם ויחוייבו לגלות קצת מן הסודות הכלכליים הכמוסים– שאין להם? האם זה באמת חטא נורא כל כך אם לעומת טעות בכתובות אחדות, יתגלו גם נחילי המירמה והשוד של אלפים– והם נמנים לצערנו באלפים– המורטים כנף־בגדיה של המדינה מכל עבר. בוזזים אותה בלי נקיפת מצפון ופעמים עוד מוסיפים לגלוג על חוסר־אוניה להילחם בהם? האם קדושת החירות הפרטית צריכה ליהפך למחסום בפני גילוי כוורות של פושעים– ומה שהעלה ברוך נאדל בספר הנזכר אינו מתיר כלל לקרוא להם בשם אחר? והאם אין גילוים. והוספת אמצעים ניכרים לבצרון המדינה ולפיתוחה כתוצאה מגילוי זה. מצדיקים גם נגיעה קלה בכמה אזרחים ישרים. שלרוב הקשר היחידי בינם לבין מס־ההכנסה הוא אותו פלט חדשי של המחשב?

לשאלה זאת אין לנו שתי תשובות. ואיננו רואים שום רע בכך אם גם אנחנו ניתפס פעם על פי המידגם לחיות שבבים במַחטב ההכרחי הזה.

*

עוד שני איומים ראויים לנגיעת עט:

איום אחד הוא ירידת “המוראל” הכללי ועליית הירידה. יש להודות כי האיום בירידה הוא היום נשק גרעיני כמעט. למען העלייה אין האזרחים ממהרים כל כך להזדעק– כי היא מטילה גם הרבה מצוות מעשיות,.אישיות, של קליטה. עניין הקליטה איננו, כידוע, רק עניינה של הרשות בלבד. אך קריאה נגד הירידה אינה מחייבת הרבה. התביעה בענין זה היא מן הממשלה– לא מעצמך.

האמת היא כי סוגייה זאת איננה קלה. ראינו את היורדים בהמוניהם. ראינו אותם בארצות תפוצה ורווחה וכמו ניגלה לעינינו טיפוס של יהודי בלתי־מוכר לנו. לא טיפוס של גלות ולא טיפוס של גאולה. רק כלאיים של שניהם. מאמץ לעצמו גינוני־גלות ועם זאת נושא על פי רוב בגאווה תגי־גאולה שענד בארץ. והוא חצוי בין גאוותו על הטמיעה המהירה לתוך העולם הגדול לבין גאון העצמיות שניטע בו בעצם היותו– או היוולדו– בארצו.

כאמור, זוהי סוגיה חמורה ומורכבת, ומן הראוי לעמוד עליה שלא בהקשר־דברים צדדי. אך הבאתה של סוגיה זו בקונטכסט השאלון והמסים היא הבאה שמתוך הנמקה טמאה.

לפני זמן־מה איימו היהלומנים שאם יחוייבו לנהל ספרים– ירדו. איננו יודעים עד היום אם אמנם היהלומנים ירדו מן הארץ או שהשלטונות ירדו מתביעתם. בסמוך לכך, מסופר בעתונים, ביקשו זוגות בבאר־שבע להחזיר את תעודות־הזהות של המדינה משום שלא ניתן להם מבוקשם– ואף זה איום בירידה: מקצה אחר מסופר כי ספנים ישראליים בשפך המיסיסיפי תלו על ספינתם שלט להודיעך שהם שובתים– דווקא בנהר המיסיסיפי – נגד מדינה ישראל. האיום הישיר או העקיף הזה בירידה נעשה איפוא באחרונה נפוץ יותר ויותר והנה קיבל, אם לא הצדקה, לפחות קצת רציונליזציה בכמה מאמרים בעתונות.

*

אמרנו: הבאה פסולה– ולא נחזור בנו. אילו הכריזה מדינת־היהודים שהיא מוחקת את “לא תגנוב”– ואולי עוד דיבר אחד– מעשרת הדיברות שלה. ייתכן כי רבבות נוספים היו נוהרים אליה. ואולם השאלה היא אם אמנם אנו נכונים לקנות כוח־משיכה על־ידי ויתור על ערכי־מהות של חברה. שלא לדבר על חלום החברה האחרת שאותו הבאנו עם לבנו בבואנו לכאן.

ועוד שאלה: כוח־משיכה למי? ככלות הכל. מי שכל ריבונות ישראל איננה שקולה בעיניו כנגד טופס אחד– יעשה כלבבו. אלא שטופס גרוע מזה ראינו בארצות־הברית, היא ארץ החירות הגדולה– ולא ראינו אזרחיה נמלטים מאימת הטופס לאיי־הבתולה. ומי שמאיים עלינו בירידה מאימת הנייר הזה– שהוא אחד האמצעים להשבת גזל– לא את הטופס איננו אוהב, אלא את ארצו. מדינה איננה מפלגה או כיתה, שאם מדיניותה אינה מוצאת חן בעיניך אתה מקים לעצמך כת אחרת. ריבונות היא בך ובתוכך. – כל אתה ואתה– בונה אותה ומעצבה ולא איש אחר תחתיך. ערוך את עצמך– איש־איש את עצמו– ואתה עשוי להיות מופתע להיווכח שאין זה עונש כלל וכלל לחיות בה.

*

והאיום האחר: מרי אזרחי.

אנו מכבדים יותר מדי את ידידנו חבר־הכנסת שמחה ארליך משנאמין כי הוא מתכוון למרי אזרחי כפשוטו. בהגיונו השקול יכול היה למצוא מזמן עילות חמורות יותר למרי אזרחי מן הטופס הזה– אם אמנם נהפך גם ה“מרי” לנשק מקובל במערכה הציבורית.

אבל את המרי האזרחי, הבזוי והנקלה, הראוי לכל גינוי, מקיימים כבר הלכה־למעשה יום־יום– וכנראה: במשך שנים– סרבני המס ושומטיו, הנוטלים מידי המדינה כלים חיוניים לקיומה ולפיתוחה. עם המרי הזה צריך ללכת בקרי– בלי שום פשרות. הדבר שהם מעוללים למדינה חורג מן ההגדרה הטכנית. כביכול, של “השתמטות ממס”. הוא בגדר חבלה בכוחה של ישראל לשקם עצמה, לבנות חייה וכלכלתה. והוא חבלה בתמצית־כבודה של מדינת היהודים. משום שחלק רב לו, למיפגע הזה, בגורמים המחייבים עדיין את המדינה להיות כפושטת־יד.

*

רק הבל הוא, כמובן, להניח כי הטופס יענה את הכל. שום מיפגע עוד לא נעקר ושום חברה עוד לא נגאלה על ידי טפסים, וגם כאן חל הכלל: טפסת מרובה– עדיין לא תפסת. מה שלא יעשו החינוך. החקיקה והמופת– שום טופס לא יעשנו.

אבל הוויכוח הנטוש עתה בציבור הוא בזווית העקרונית. עד היכן מותר להתקרב אל הפרט כדי להגן על הכלל– וממילא על כל פרטיו כולם. הויכוח הוא לימין מה מתייצבת ההכרה הציבורית שלנו: לימין החברה, להגנת עצמה, או– בעקיפין– לימין אלה העושים לפירורה.

“והבחינה המוסרית?”– שאל מראיין חשוב של "קול ישראל " בקול נכאים את הממונה על הכנסות המדינה מ. נוידרפר בליל־שבת האחרון. המרואיין הנבון מצא את עצמו נבוך מעט ברגע הראשון וכמו נדחק קצת לקרן־זווית. עם נשק כל כך בלתי קונבנציונלי כמו “מוסר” בידי קריין של הרדיו, היסס קצת להתמודד.

בלי להידרש לכך, אנו רוצים לקרוא אל תוך דו־שיח זה קריאת־ביניים אחת:

–מוסרי, מוסרי מאד, מר גדעון לב־ארי. מכל־מקום: מוסרי לא פחות מן החרדה העקיפה לחירותם הפרועה של חומסי המדינה ומשליכי יהבה על החלשים.

זה– לטעמו של מאזין אחד, לפחות.

9 בינואר 1976

איננו יודעים מה הן הדרכים שבהן אומרות הממשלה ללכת לקראת “האור שבקצה המנהרה”. אנו רוצים להאמין כי הממשלה עצמה אמנם יודעת, מכל מקום. עד שיבקיע האור הנכסף בוודאי יש עימה פנס כלשהו ואיננה מגששת באפלה גמורה.

כך אנו רוצים להאמין, אף על פי כן, טוב היה אילו נתנה הממשלה סימנים ברורים יותר למציאותו של פנס כזה. אילו עשתה כן, יתכן כי רבים יותר היו נזעקים לדיגלה. גם אנחנו, ככלות הכל, מי שמעט בינה בקדקדו יעדיף ללכת בדרך משובה אל יעד ברור מלהחליק על פני דרך כבושה– אל שום־מקום. שדנו אמנם בזמנו ביחד עם פייטן־החלוצים: גם אם “לחוף ספינתי לא תקרב” עדיף “להלך בנתיב שמש־זהב”, אבל זוהי המראה פיוטית ולא מצפן להולכים. מי שמהלך ומטרה בלבו ותרמיל כבד על שכמו– חשוב לו החוף. והוא העיקר. וחשוב עוד יותר לא להגיע אל חופי הטעות.

*

חוף אחד, למשל, אינו מלהיב אותנו. אפשר– וחובה!– לבטל כמה מן היתרונות שכבשנו לעצמנו עם הגיאות המלאכותית של השנים האחרונות. עם רמת החיים המנופחה. כי אפילו ניתן היה להגיע אל “האור שבקצה המנהרה” בלי חיסול היתרונות האלה– חובה היה לחסלם, לעקרם כעקור גידולים ממאירים. אין זו חובת התקציב והכספים. זוהי חובת החברה ומוסרה.

ואולם על דבר אחד יש לשמור מכל משמר. אפילו הוא כרוך במיתוח נוסף של שרירינו הכלכליים: לא לבטל נכסי־צאן־ברזל של הישגים חברתיים. לא לערער יסודות שעליהם ביקשנו להשתית חיינו מראשיתם. לא לעקם את תווי־היופי המעטים שעוד נותרו בחזותנו החברתית. כל אשר ייעקר בתחום זה לעת בצורת– לא במהרה יינטע מחדש. וכוורות־העוני בחברתנו גדלו בשני הדורות האחרונים לא פחות משרבו בהם נחילי העשירות.

העזרה ההדדית. שפועלים יצרו אותה כחגורת־מגן לביטוח בריאותם והביאו אותה, מצד תוכנה החברתי והאנושי, לגובה שאינו מוכר אף בארצות נאורות– היא אחד היסודות האלה. מיפעל הבריאות. מצד היקפו ורמתו הרפואית, הוא אולי מן המפוארים במעשיו של דור־החלוצים ורק מי שראה גורלו של עובד שפקדה אותו מחלה בארץ מפותחה כארצות הברית, למשל, יכול להעריך כראוי רוחק־ראייתם של ראשונים בארץ ישראל. אנו יודעים: 400 מיליון הלירות הנחוצות כדי להוסיף ולקיים שירות חיוני זה ברמתו. אינם סכום מבוטל. אך נעז לומר: גם בכל פיתולי הכלכלה הישראלית, גם בתוך העווית הנוראה שיוצר המחסור– הכרחי למצוא אותו. למצוא אותו ממקורות החברה כולה ולא מאמצעיהם המוגבלים של העובדים. מי שיטיל עתה על אנשים עובדים חובת תשלום על ימי מחלה בבתי חולים או יכפה דווקא עליהם הגדלת המסים – כמו ישלוף אחת מאבני־הפינה של הבניין החברתי המתוקן יותר שביקשנו– ועדיין לא נואשנו– להקימו.

רק דיבור מרוּשע. כמובן, יזכיר גם בקשר לכך את “וואדוּז” ואת בנק־ברטניה ואת כל הנקבים האחרים שדרכם ניגר. כמדומה, בשנה אחת כשיעור המיליונים האלה. אף על פי כן, אין לב הציבור פועם רק על פי ההגיון ואין סערו נקצב על פיו בלבד. וגם לנו נדמה כי עדיין לא מוצו כל האפשריות להקל על תקציב המדינה בלי להעמיס על עובדים חלק כבד מבטחון בריאותם– נכס שיש להוסיף ולנצור אותו כבבת־העין.

אפילו לאחר ביטול המס בן־יומו על נת"ד וביטול חלק ממס המחזור על אגרות חוב– עדיין אין להזדקק בשום פנים אל הנגיסה הזאת בערך– מהותי של חברת אנשים המבקשים עדיין להיות ערבים זה לזה.

גם מבחינת התכלית אפשר כמדומה לומר בוודאות כי מי שיפנה לדרך זאת סופו, בלחץ החברה. לסגת ממנה. אם ממילא יסוג– למה יפנה אליה מלכתחילה?

15 בפברואר 1976

בין העומר והביכורים: בין השיירות הנעות בדרכים והרגשת חול־המועד הגדול של המדינה המפליג הרחק מעבר למניינו בלוח העברי, הלכה ונתפוגגה הרוח שנתפעמה פה־ושם עם הופעת האיום בהפסקת הסיוע האמריקאי.

מזוויות העתונים ומן הפינות החבויות בלבבות החלו בוקעים ציוצים ספונטאניים. בהססנות־מה, כמו היה המעשה שאנשים עומדים לעשותו מיושן מאד, כלוח ומחוץ לאופנה; כמו יצאו האנשים אל איזור המחשוף והעירום כשהם לבושים בגדי “בוני וקלייד” של שנות השלושים, אבל– העזו ויצאו. כהישג־היד המצומצם, כפתח־הלב הנרחב. תמהוניים כמו הגיחו ממחבואם ושוחרי־טוב לתומם השילו בבת אחת את רגשות הבושה ואת הפחד להיות מלוגלגים– וקראו קריאה של נכונות. ויש שגם עשו בקריאת עצמם. פה־ושם נענו מורים וסופרים ופועלים והורים ששכלו– וועדי־עובדים. כן. גם ועדי־עובדים, הגוף הנודע היום כתנשמת מפחידה. ושמא לא רק נודע. אבל– נענו. המפחידים או האחרים– אבל נענו.

*

עובדים נענו ומארגוני־עובדים עלה הד– ורק מועצת פועלי הממשלה. כלומר: ממשלת ישראל עם ראשה, שתקו שתיקה חתומה. כמעט עויינת, כמו אין זה עניינה כלל. נאמנה לחישובים מפוכחים– כדין מועצת־מנהלים קרת־מזג– היא נזהרת מלהפיח בגחלים הלוחשות. אולי תיכווה. אם תפיח בהם בירושלים עשוי הדבר להתפרש שלא כהלכה בוואשינגטון. אם נתרום מכוח עצמנו עשרה, עשרים, חמישים, מאה מיליון– עוד יטעה פורד לחשוב כי איננו צריכים לארבעת אלפים מיליון שלו– ויהיה מיקוש. את הרכש הצבאי כמעט מיקשנו כאשר אמרנו כי מצרים חוסכת שליש מצבאה. רק נעודד את אזרחי־ישראל לתרום משלהם ומיקשנו גם את המימון. את הרביע החמישי, האחרון. אין יותר רביעים.

*

אנו מוצאים עצמנו באחרונה חלוקים בכמה עניינים עם ידידתנו חברת הכנסת שולמית אלוני, אך אי־אפשר שלא להודות כי היא תימצתה לפני זמן־מה הרגשת רבים באמרה כי הקול החסר עתה בחלל הוא מעין “נאום לאומה”. קשה אמנם לצפות כי האש הבֶּנגאלית העולה אלינו באחרונה מדוכני האומה גם תחמם לבבות גם– כמאמר המשורר– תחצוב “ספירים לרבבה”. פחות מכל, כמדומה. יודעים עתה המחזיקים במוסדות השלטון: במה מדליקים. אבל ההרגשה היא כי הניצוצות הניתזים מן ההתעוררות העממית כמו נהדפים בחומה של ראציונאליות כבדת־ראש ואנליטיקה עילאית. נהדפים– אם לא מכובים במשב־פה של ביטול. במה מדליקים– אין יודעים, אך יודעים, כנראה, היטב במה מכבים.

“אלפים לא מיליונים וודאי לא חצי מיליארד– כתב ידידנו ג. בנימין¹– אבל יד בוטחת, מכוונת, היתה עוקרת בהם הרים”. יד בוטחת, מכוונת– אבל היכן היד והיכן ההרים? ירושלים אינה עונה בכלל. איך קרא גבורו של קארל צ’פֶּק: “הי אתם, שם למעלה!” אבל “שם למעלה”– אין עונה. העולם בו אנו חיים. העם ידבר והמימשל לא יעננו בקול.

*

כאילו אין די שרים בממשלה לקרוא בהרבה קולות, וכאילו אין הם קוראים אם מתרצה להם. כאילו אין זה מובן שהקריאה לתל־אביב והתביעה מעצמנו לא זו בלבד שאינן מחלישות את הקריאה לוואשינגטון אלא שהן מחזקות אותה ונותנות לה תוקף מוסרי. ולא רק קריאה אל היושבים בקרנות הכלכלה ואל שכיריה. אלא קריאה– ואם בגבורות צו!– אל היושבים על משמניו המזוייפים של משק ישראל. קריאה מן המיצר.

אולי הפעם, עם הידיעה על ביטול חלק מן הסיוע האמריקאני, היתה הקריאה נשמעת. ואם לא היה קולה נשמע– הגיונה היה נשמע, צדקתה היתה נשמעת. כורחה היה נשמע. לא היתה נקלטת כקריאת חירום– היתה נכפית כגיגית. זו היתה השעה לאחוז בעטיניו של ההון הישראלי הצבור, ולחלוב אותם בלי רועד־יד אל דליי המצוקה והבטחון של עם אביון.

*

כי בצד שוויון־הנפש שהמימשל הישראלי מגלה כל התעוררות כזאת בשדרות העם הרחבות– אי־אפשר שלא להבחין בחזיון מוזר בשדרה אחרת של הציבור.

בעוד עולים מזמן־לזמן קולות תמהוניים של נכונות והתנדבות מאזור הפועלים והעובדים האחרים. אין קולה של האמידות הישראלית נשמע כלל ותמהונות כזאת אפילו אינננה מבצבצת שם. איזו בהמיות מגושמה יצוקה בשכבת המתעשרים של ישראל ביחוד בין אלה שעלו מנכסיהם בעקבות חפירות ומצור. שכבה זו טובלת בשומן עצמה, משייטת בו להנאתה כמו שוויסק־אווזים ומקיימת באופן מגושם וחסר כל מסורת־של־נדיבות את מצוות “חטוף ואכול” שלה. אין אתה מבחין בה שום התעוררות ספונטאנית להטות שכם בימי מצוק.

זוהי שכבה של מתעשרים שהתקופה תלתה נזמי־זהב באפה. אך לא הנחילה לה שמץ ממסורת הנגידות היהודית. זוהי עשוּרה של ספינות־מפרש. של בריחי־זהב לדלתות, של תמונות אמנות לפי האמה: של חגיגות בר־מצוה המשכשכות בתוך בריכות שחייה– אך ללא תו של אצילות או נודב־לב שהוא מסימניה של הנגידות היהודית המסורתית. אינך מוצא בה לא את טיפוס הנדבן ולא את היפוכו: הכילי הקישח, אלא את שווה־הנפש, שאין המצוקה שמסביב מגרה את חושיו לטוב או למוטב.

זוהי שכבה הרואה כפרס המגיע לה בדין כל מה שהיא גורפת ממצוקת ישראל, אך בצד כל ההברחות האחרות היא גם מבריחה מעצמה. כהכרח זבוב טורד, כל רעיון של הקדשת חלק מנכסיה המצטברים לצרכיו הדוחקים של הציבור. וגם במילוי חובתה על פי הדין ועל פי החוק היא, כידוע, משחירה הון עצמה ומלבינה פני חברה ומעוותת מסורת הערבות ההדדית שבה נצטיינו ישראל.

*

זו היתה השעה לקרוא מלמעלה כאשר קרא האיש הקדוש, מל הישיש, גיבורו של אנאטול פראנס ליושבי אי הפינגווינים:

“בני, ה' נותן עושר לבני־אדם ולוקח עושרם מהם, כטוב בעיניו, כינסתי אתכם להטיל תשלומים על העם לכיסוי הוצאת הציבור. – – – את גודל התשלום נקבע. לפי עשירותו של כל תושב, וזאת אומרת, מי שיש לו מאה בקר יתן עשרה ומי שיש לו עשרה יתן אחד”.

אך בשום מקום אין עתה יורשים לא למל הקדוש ולא לקדושים אחרים– קרובים לנו יותר. ובעלי מאה הפרות צמודים, הם ומיקנם, אל הכר ואל המרעה. ובצמרות– שלא כבמרתפים– אין חולמים עוד חלומות. ואתה שומע את קול אזילתו של הזמן. את אנקת הרוח נושא הבשורה השב על סביבותיו– בלי הד.

*

– מי זה פרץ בצחוק באמצע עמידת־הדום במיסדר?– קרא רב־הסמלים בגערה אל הכיתה המתאמנת.

–זה היה ספונטאני!– השיב אחד הטירונים בקול רועד.

–ספונטאני, צא מיד מן השורה! רעם קולו של רב־הסמלים. צא, אמרתי!

בתום לב ניסו כמה “ספונטאנים” משכבת העובדים בעיקר להשמיע קול בעיצומו של מיסדר־הדממה הגדול. לפי תגובת הממשלה– אין מה לחשוש. הם יוחזרו אל השורה במהרה. אליה– ואל דיממתה.

ב. תרבות הדחפור

ידיעות על מצבות נתוצות, קברים פעורים ושלדי־אדם מפורקים לאבריהם מעוררות בנו בצד החלחלה האנושית הטבעית גם צמרמורת של זכרונות. מראשית ימי גלותנו ועד קברות־האחים של שנות הצלמוות במאה הנוכחית, מלווה את תולדות היהודים נוף של עצמות יבשות, עפר תחוח וקברים שחוללו. אם יש דבר שמעולם לא יכלה בינתנו להשיגו זהו כילוי החימה ביהודים מתים. חיינו הרבה משנות נעורינו בין נכרים ולמדנו להבין כי– אם לנקוט לשון המעטה– אין אנו אהודים עליהם ביותר. למדנו, כדבר האנגלים. “בדרך הקשה” ומבשרנו, כפשוטו, חזינו זאת. ואולם דבר אחד היה מזעזע אותנו תמיד ועד היום איננו יכולים להסבירו לעצמנו אפילו על דרך האנטישמיות הזואולוגית: ניתוץ המצבות וחילול־הקברים בבית העלמין היהודי. גם כאן? הן כל מה ששכנינו ביקשו ושאפו אליו ואמרוהו בפירוש היה לראותנו שרועים במקום הזה בדיוק. ומשהגיע יהודי למנוחת־עולמיו– גם מיתתו מדידה שינה מעיניהם. חי או מת– יהודי. פירושה המילולי של שנאה קשה כשאול.

הנבלות שבה נהגו הירדנים בקברות היהודים בהר הזיתים. החזירה אותנו אל חוויה מצמררת זאת לאחר ששנות ריבונות ותקומה השכיחו מלבנו את עגמות העבר.

אם אתה מוסיף את כיבוד־המת, שטופח לאורך כל מסורת ישראל– כל כניסה לבית־עלמין משרה עליך אוירה של התבטלות, של חשבון־נפש ודרך־ארץ. האופן שבו נוהגים החיים במתיהם הוא, כידוע, גם עדות לתרבותם ולרמתם המוסרית של החיים. ואין זו תורתם של אנתרופולוגים בלבד.

*

מתוך זעזוע מהול בכלימה קראנו, איפוא, באחרונה על החפירות שאנו חופרים בסמיכות לבית הקברות המוסלמי בתל־אביב, על הנגיסות שנוגסים הדחפורים באחוזת־קבר ועל העצמות הנפזרות בגבעה הנגוסה.

אם יש מי שמקפיד בדקויות של הגדרה– ניטיב עמו ולא נאמר: ברבריות. אבל נאמר בפירוש: גסות־הרוח, אבדן־צלם. נאמר כי אבד לנו, כנראה, משהו מיסוד האצילות היהודית, שאפילו כל נוולותה של גולה ומרדותה לא הצליחו למוטט אותה. העצמאות, כנראה, מצליחה יותר. כאן בית־עלמין, שם מסגד– הנתן מי את דעתו כיצד היינו אנחנו מגיבים על חילול כזה של בית־עלמין או בית־תפילה יהודי?

איננו יודעים מי עומד מאחורי נאמני ההקדש המוסלמי ביפו, הטוענים כי בית־העלמין חולל. די לנו שעומדים מאחוריו דייריו, שוכני עפרו, של בית העלמין הזה. כל עם ועצמותיו היבשות. כל עם– וזכות הבר־מֶצרא של מתיו.

אין אדם צריך להשתייך למועדון האופנתי של הסאלון־ערביזם הישראלי כדי להתמלא סלידה למראה התנהגות זאת. הבחינה היא בתחום האלמנטרי של תרבות האדם, מוסרו ומידותיו וכלל לא בתחום יחסי שולטים ונשלטים. בית העלמין, מכל מקום, הוא מחוץ לתחום הזה. הכל שווים בו לפני העפר. העם היהודי הוא הראשון שחייב היה לדעת זאת. לדעת– ולהנחיל לפחות ידיעה אלמנטרית זאת לישראליים נושאי תרבות־הדחפור של ימינו.

11 ביוני 1976

א.

אבני החן, מטילי הזהב, המטבעות וניירות־הערך הנחשפים באחרונה בקירות של נגריה, במעונו של סיטונאי־שווקים, בחנות קמעונית בפתח־תקוה ובשאר מקומות תמימי־מראה– אין להם, כמובן, קשר עם שוד־הכספות הגדול של בנק דיסקונט. אך כל אשר מתגלה בחביוני הקירות האחרים יש לו חיבור אל כספת אחרת: הכספת הגדולה של המדינה. הכספת שלי, שלך– של עמלנו הניגר גם אל הביזה. יש לו קשר– כי האוצרות המתגלים באחרונה עם כל מיגרד של טיח הם חוד־העדות לשוד הגדול של המדינה, המתחולל יום־יום, בגלוי ובחבוי, והיוצר את התמונה– הסוריאליסטית לכאורה, אך לדאבון הלב: מציאותית מאד– של אזרחים הטובלים בעושר עד סיאוב ומדינה המתפלשת בעוני עד חמלה. ושתי המסילות כמו מתוחות במקביל והן, כנראה, לא תיפגשנה לעולם לא רק מפני שחוקי הפיסיקה מונעים זאת אלא מפני האופן שבו מתנהגת– ומונהגת– החברה הישראלית.

בשיגרת־הדימויים המקובלת נוהגים להשוות את ראשית המימצאים שנתגלו עד כה לחודו של קרחון. הדימוי אמנם שגור מאד אך המראה קרוב יותר ללועו של געש. הצד השווה בשניהם: הגוש החבוי במעמקים מסוכן בהרבה מן החלק המזוקר על פני השטח. הצד המבדיל: הקרחון נשאר בקרחותו. הר־הגעש מועד לפלוט לבּה.

אבל גם שלא בחביון הקירות זורם הכסף כאשד. וכבד אין אתה יודע מה הוא שטר של מעות קטנות ומהו שטר של נגידים. וכך אתה מוצא עצמך, מרצונך או שלא מרצונך, מבושם ומעורפל כמו היית מרחף ביחד עם כולם בתוך עננה של בועות־הקצף העולות מאמבט הבורית הקרוי: כלכלת ישראל.

ב.

אין עוד טעם לחזור ולשאול: איך קרה הדבר? אין טעם לחזור ולשאול מה ככלות הכל היה במשך שלושה דורות טעמה האמיתי של ה“הגמוניה של תנועת הפועלים” אם רכוש אדיר כזה, ובחלקו לא בלתי־מזוהם, יכול היה להיצבר– ועדיין הולך ונצבר– ללא מעצור. וכמצויין, אין הדברים אמורים בשוד־פורצים המוליך במישרין אל הכלא. הדברים אמורים בחיים רגועים של ביזה תיקנית־כמעט, שבהם אנשים בוזזים את מדינתם בלי־רתע ומספנים במלקוח את ביתם ואת ליבם ומגירים דמי־המדינה הזאת בחלקם אל ההוללות ובשארם אל המיסתור.

אין טעם לשאול זאת. אף כי יש ויש טעם להרהר בדבר וכל מי שבמשך תקופת־הדור הארוכה– לאו־דווקא בשתי השנים האחרונות– היה מעורב מצד תנועת העבודה בצורה כלשהי בהחזקת הגה־המדינה חייב לשאול את יושר־לבו. שאלה נוקבת זאת. כשם שלא ייתכן כלל שמי שעיקריה של תנועה זו עדיין יקרים לו– לא יקום וישאל, בלי להירתע מראש מן השאלה בשל התשובה הצפוייה והמביכה: אם זה אשר נאגר ונספן בכתלי הבתים והמדינה בימי שלטון הפועלים, מה עוד אפשר להספין בהם בשלטונם של שאינם־פועלים?

ג.

אבל זוהי שאלה שבין תנועת הפועלים לבין עצמה ובמקום כל הוויכוחים שהיא מנהלת בבעיות־גורל, כגון: מאילו משמרות ייבחרו הנציגים לכהונותיה ואיך סוף־סוף יחולקו המנדטים בין הפלכים והגלילות– היתה מטיבה לעשות אילו היתה נועדת לכינוס של חשבון־נפש אמיתי ומקיימת שיח גלוי־פנים עם עצמה. מעין תפילה־זכה של תנועה שהפרה הרבה מנדריה לעצמה, ולא פחות מזה– לחברה שאותה אמורה היתה לשרת. לא רק הימים שבין כסה לעשור יפים לחשבון־נפש כזה.

ואם יסתבר לה תוך שיח כזה כי אין שום דרך לקיים שלטונה אלא תוך השלמה עם עיוותים מתמשכים כאלה: אם יסתבר כי אין כל תקווה להעביר מן העולם את כל הדברים שכה עיוותו ועיקמו את העקרונות– יקום בה העוז “לגהץ” את העקרונות או למחוק אותם כליל. או־אז תוכל, לפחות, לחיות חיי־אמת: אומרת מה שהיא עושה ואינה ההיפך ממה שהיא אומרת, ופיה וליבה שווים, ומבקשת על מעשיה אותו שכר שמעשים אלה, ולא מליצות מצעה, ראויים להם. מי שירגיש עצמו נוח באוירתה של אמת זו– ישלב זרועו עם התנועה ויילך עימה כל כברת־הדרך המזומנת לה עדיין– עד היכן שהיא מזומנת. מי שיראה עצמו נבגד– ינסה לחיות את חייו בלעדיה ולחפש לעצמו מכנה משותף יותר בין הדברים שהוא עושה ובין החלומות שטווה כל ימי בגרותו.

ד.

כי השאלה, כפי שהיא עולה מכלכלתה ומחברתה של ישראל כיום, חדלה להיות שאלה פיסיקלית, שלפתרונה מחברים מיספר־למיספר או מחסרים מיספר־ממיספר עד שמוצאים איזו נקודת איזון. וודאי: השאלה אם ייעצר, ולו גם לתקופה מוגבלת, מירוץ־המחירים והשכר (מירוץ־הרווחים, כפי שאנו רואים, אינו נעצר בין אם כל השאר רצים ובין אם הם עומדים על עמדם)– איננה בלתי חשובה ואין איש מבטל ערכה של כל רגיעה קלה בסחרחורת הכלכלית שבה נתונה הארץ. השאלה מתחילה להיות שאלה מוסרית ממדרגה עליונה: כמה עוד זמן יכולה החברה לתת לביזה להימשך וכמה זמן תוכל לשאת את המצב, שכבר כינינו אותו קודם כאשר כינינו, שבו המדינה עומדת ופושטת־יד בעוד חלק ניכר של אזרחיה צוברים עושר בחינגה פרועה שספק אם ידעה הארץ ואם ידעו הם כמותם מעודם.

ה.

אי אפשר שלא להדגים את ההכללות במראה העין.

נקלענו למלון מפואר שבו נתקיימה אותה שעה– אומרים לנו: כמסורת– מכירה פומבית, נוסח מכירות “סאותבי” בלונדון. לא לצרכי צדקה. לצרכי מרכולת. מי שחפץ מיותר בידו מוסרו למכירה– ונוקב מחירו. תוך שעה קלה נתמלא האולם מאות ישראלים וישראליות שנהרו בבגדי חג לקנות בכל מחיר כל מה שכלל לא היה נחוץ להם. המחירים לכל אבזר דמוי־עתיקות או דמוי־אמנות גאו מרגע לרגע בתחרות להוטה. הערב הגיע אל קיצו במהרה. פחות ממאה ישראלים מילאו את הקופה ברבבות לירות– ישראלים סמוקים ובהולים ומשלמים יותר ויותר תמורת כל חפץ הנחוץ להם פחות ופחות, ויוצאים בנהמת־חג אל מכוניותיהם.

מאולם האכרזתאות יצאנו אל רחבת־הדשא שבה חגגו אותה שעה שבע־מאות ישראלים אחרים–הם והבריכה, ופנסי־המים השטים, וקשת־הצבעים הנוצרת, כנראה, בעקבות מבול־הכסף– כלולותיו של זוג ישראלי בינוני, כמעט אמרנו: בינוני מאד. כאן, מעל למקווה־המים הזה. אומר לנו ידידנו יודע־כל. נתעופף לו תוך שלוש שעות כפרפר־לילה עוד רבע מיליון לירות, ושרשרת הכלולות במתכונת כזו לערך, תימשך עד הימים הנוראים– כאילו לא שיוו זבחים אלה של עם־אביון מראה של ימים נוראים לכל אחד מימות־השנה בלוח העברי.

עמדנו מוכי־תדהמה מול הקלות, האלגנציה והיוהרה שבהן נשלפו או נחתמו ההמחאות. בעל־האכסניה שהבחין במבוכתנו הפטיר: "אדוני, אתה חי, כנראה, בארץ לא־נודעת. הכסף איננו זורם היום בארץ– הוא נשפך. כדומן. (למען האמת: הוא השתמש בדימוי פחות רֶספקטבּילי אם כי הולם בהרבה את האופן שבו ניגר כסף ישראלי בימינו).

ו.

אילו היו בארץ עינות נפט, מכרות זהב או מחצבי פלדה– לא היינו תוהים הרבה על מקורו של הכסף ועל כור מחצבתו. אך מכל פינות הארץ עולה שריקת הדלות בניסורם של אלף צרצרים והמקור היחיד שממנו זורם כסף רב, הטורף לפעמים את הדעת ברשרושו ובברק־טריותו, הוא מכונת־גוטנברג משוכללת של בנק ישראל וככל שהשטר שהיא נותנת בידינו מגוהץ יותר ואלגנטי יותר– הוא שווה פחות ונאפס יותר.

"– – – לא התביישתי כל ימי חיי, בכל תפקיד שמלאתי, לדרוש כסף מהיהודים מחוץ לארץ ישראל. עשיתי זאת שנים רבות. בעניני בטחון, בעניני קליטת עליה– בלי בושה, בכבוד.–

“– – – אבל לתבוע מיהודי בעולם כסף, כדי שיהודי בישראל יחיה יותר טוב? ברמת־חיים יותר גבוהה ממה שהוא יכול לחיות כתוצאה ממאמציו, ממסירותו לעבודתו, מערך הפריון שלו– שום יהודי לא חייב בזה”.

דברים אלה אמרה גולדה מאיר, בין השאר, בראיון לדב גולדשטיין ב“מעריב”, ערב ראש השנה.

אילו בידינו הדבר היינו מפיצים דברים אלה במלואם– לא תקצירים שהובא כאן– כאגרת לכל אזרח, דברים שהגיון־הניתוח שבהם מתחרה רק עם כנות, המילים ופשטותן.

“שום יהודי אינו חייב” לתמוך בכך– גם לא הנהגת־היהודים בארצם.

ז.

נוכח מראות אלה– שקשים מהם נראים כמעט יום־יום בהרבה ממישורי חיינו– בעיית המאזן המסחרי של החברה מתחילה להיות חריפה פחות מבעיית המאזן המוסרי שלה, אם כי אנו יודעים היטב שגם דברים אלה אינם חסרי־קשר ביניהם. אנו מלווים בתוחלת כל הישג של שר־האוצר בגישור על פני הפער המסחרי, אך תהליכים עמוקים ומתרחבים של ערעור־המידות בתחום הכלכלה מתרחשים לנגד עינינו ונהפכים לערעור־מידות חברתי. שום הנהגה אינה יכולה לפטור עצמה מן החובה לסתום פרצות־בחוק המאפשרות ערעור־מידות זה ולעקור אותו בכל התוקף המוסרי, הצבורי החוקי, והשלטוני שבידה.

והיא אינה חסרה שום אחד מן התקפים האלה.

התוקף המוסרי, נתון בידה מעצם היותה הנהגה יהודית. הצ’ארטר לתוקף זה ניתן כבר לפני אלפי שנים במדבר ולא פג מתוקפו מאומה עד היום. הסוציאליזם, לרבות הסוציאליזם הציוני, יכול היה רק בקושי להוסיף משהו על הקודכס היהודי העתיק של עשיית־צדק.

התוקף הצבורי ניתן להנהגה בעצם ההצבעה בעד מצעה החברתי לפני כשלוש שנים בלבד. יש לה איפוא לא רק מצע המבטא שוויון אלא גם מנדט המצווה עליה מדיניות זאת. יתר על כן: הציבור שנתן בה אימון ציפה– ועדיין מצפה– בתום־לב כי אמנם תבצע אותה ולא תניחנה רק כסיסמה חרותה־על־דגל. אם אין ההנהגה מבצעת מדיניות זו– היא מועלת באמונו.

והתקפים החוקיים והשלטוניים לביצוע מדיניות זאת נתונים בידיה כמפסלת בידי האומן– כלי לא יחסר, לא לקבלת החוקים לא לאכיפתם. הצדק, מחוקקיו ושוטריו, כולם עומדים כאן לימין הקברניטים ואם אין הם מפעילים אותם כרצון הציבור ובמצוותו– הם בטלים מאימון.

ח.

ויש לומר משהו על הכיוון ועל העדיפויות.

כותב־הטורים רחוק מלראות בציבור השכירים בישראל טלית שכולה תכלת. בתוך ציבור זה עצמו יש סולם כלכלי וחברתי שנפער בין שלביו אינו שונה בהרבה מן הפער בין כל השכבה הזאת לבין שכבות אחרות. אוכלוסיית השכירים עצמה היא היום “פלוראליסטית” מאד (רק הגדרה של “חיים על יגיע עצמו” מחשק את כולם. אין לזלזל גם בחישוק זה, שהוא סימן־היכר מוסרי שרשי, ואילו לא קיימה ההסתדרות אלא את אחדות האנשים החיים על עמלם– ייחודה ייחוד). אך גם בתוך חברת השכירים יש היבדלות מעמדית והתנשאות חברתית ואפילו הסתגרות הגוברת והולכת בפרוגרסיה ישרה לקצב שבו גוברת ומתעבה מן הקצה השני של הסולם שכבת העוני והמצוקה. בשכבה דקה של המחנה הזה גופו אתה כבר מוצא סימנים מובהקים של אטימות־לב וניווּן מוסרי כתוצאה משגשוג כלכלי– ואין היא נבדלת מבחינה זאת. בהרבה מכל מעמד שמחוצה לה. היא גם אינה מונעת תרומה שלה לאורח־החיים הראוותני של ישראל כולה.

אילו היו מעשינו מוכתבים על ידי ציוויים של עשיית־צדק בלבד– היה מזמן צורך לשים כל כובד משקלם של הכוחות הארגוניים והחברתיים במאמץ להטבה יסודית, לתפנית, בתנאי חייהן של שכבות נצרכות יותר בתוך מחנה זה לגופו ובכוח המשמעת המוסרית לרסן את החזקים– ולשים עיקר הדגש על חיזוק החלשים.

אבל תשלובת של גורמים– מביאה לידי כך שאיומו של החזק נקלט יותר מזעקתו של המעונה וההד העונה לאיום הוא לא תמיד בפרופורציה נכונה אל שיקולי הצדק הסוציאלי הפונדאמנטאלי. ואחדות־הגורל האמיתית של אנשים עובדים יותר משהיא מתהדקת ומעמיקה. היא מתפרדת ומרדידה, ופעמים אינה קיימת עוד אלא בזכות החישוקים המסורתיים ובזכות הנהגה האדוקה– ובדין– בחישוקים אלה כבאחת מאבני־השתייה של תנועת העבודה בראשיתה.

ט.

ואף שיש מה לתקן בתוך שכבת השכירים גופה– הנה מצוות עשיית הריפורמה הזאת חלה על ההנהגה שלהם עצמם. ואולם אם מבקשת המדינה לבער ביזה, לסתום פרצות שדרכן ניגר עמל הציבור ורכושו– לא מחנה החיים־על־יגיעם הוא הכתובת הראשונה לכך.

כי ככל שהדברים אמורים במאמצי המדינה להגיע למידה גדולה יותר של אמת במערכת המסים; לשיעור גדול יותר של צדק בחלוקת ניטלם ולמידה אפקטיבית יותר של ריסון השוד– וזהו בדיוק שמו!– לא מחנה שכירי־יום ואף לא מחנה שכירי־חודש הוא היעד. התיקון ההכרחי והדחוף הוא בשכבות אחרות. אליהן יש להפנות עתה את חוד־המחץ של האמת ובתוכן טמון המוקד האמתי של החולי החברתי והכלכלי של ישראל, ומן המוקד הזה– השלוּחות.

כי הנקודה הקובעת מן הבחינה המוסרית היא, ביסודו של דבר, לא רק חלקם של אלה או של אלה בסיכומי ההכנסות אלא אחוז המשתמטים והמערימים וחובלי־התחבולות והחומסים שבכל אחת משכבות הציבור– שכבה מול שכבה.

אולי מותר להניח על פי התחושה וההגיון– אף שלא על פי המספרים הבדוקים– כי ציבור האנשים החיים על יגיעם אינו מגיע, ואינו יכול כלל להגיע, אלא לאחוז מבוטל של הערמה. השוד הגדול של המדינה– מבחינת ההשתמטות, הלהטוטים במטבע חוץ והברחתו, ספינת זהב בקירות, הנאה מהלוואות בלתי־צמודות של אשראי הקרוי מכוון. מביטול סובסידיות, מפיחותים, זוחלים או מקפצים, מרווחי מלאי שנצבר– המעשה הזה הוא נחלת שכבה אחרת לגמרי.

י.

והוא נחלתה של שכבה זאת במיוחד, לא רק מפני שהיא מועדה יותר לעקוף חוקי כלכלה ומסחר אלא גם משום שלגביה מתקיימות כמה תקנות שאין להבין כלל איך יכול ההגיון– או המוסר האלמנטרי– לשאתן.

אין אדם צריך להיות כלכלן משיעור־קומתו של פרופיסור פטנקין (שיחתו ברדיו ביום שני של ראש־השנה) כדי שלא להבין כיצד יכולה המדינה לשלם “צמידות” להלואות שהיא מקבלת מן האזרח ומצד שני– לפטור מצמידות הלואות במיליארדים שהיא נותנת לשכבה שלמה של אזרחים במה שקרוי “אשראי מכוּון”. חובה שלה לאזרח– תופח, חובו שלו למדינה– צומק. וכך מקיימת המדינה לגבי עצמה את האימרה העממית הסארקאסטית: “לצרכי חליבה– אני פרה, לצרכי שחיטה– אני פר”. והנה אחד המפתחות להתהוותו של המצב הסוריאליסטי שנזכר בפתח דברינו.

משכבה זאת יוצאת המורסה המשחיתה פני חיינו והיא הקובעת את קו־הגובה הנשאף של רמת החיים, אורח חייה ההולל אי־אפשר כלל שלא יעורר מרי וזעם וגם ייצר אנושי טבעי של קנאה וחיקוי, ואין לדעת כלל מה חלקם של כל אלה במעשים אי־רציונליים– הראויים מצד עצמם לכל גינוי– שאנו עדים להם בשנים האחרונות הן ביחסי־עבודה ובמאבקים מקצועיים, הן בלשכות־הסעד– בכל מקום שבו עדיין נאבק אדם גם על דברים אלמנטריים הנחוצים לקיום חייו וחיי ביתו.

י"א.

יש להפיג את הפחד האווילי שמא החמרת הדינים או מיצוי־הדין יבריחו אנשים מן המדינה. היהלומנים, אומרים לנו, היתנו את הישארותם בארץ באי־ניהול ספרי חשבונות. אילו לא בא בשבוע שעבר יהלומן ישר־לב והפריך בטלביזיה את ההתנאה המתועבת הזאת– וודאי היינו מאבדים עשתונותינו מול איום ציוני מסוכן כזה. מזלו של עם ישראל שאת החושן, כל כל שתים־עשרה אבניו. כבר הספיקו לשבץ ארבעת אלפים שנה לפני שהופיעו איומיו של ראש היהלומנים.

אך האמת היא שלא מיצוי החוקים מבריח אנשים מן המדינה אלא הגסות ועזות־המצח שבהן מפירים אותם. ההברחה, הקנוניות, ההונאה הן שיוצרות את איכות החיים המשובשת. ובשל איכות פגומה זאת נמאסה, כביכול, עליהם הארץ שהיא, כטענתם, “מלאה חמס”– מעשה ידיהם.

שלטון המבצע חוק, המקפיד בקיום עיקרי הצדק החברתי– סופו מטהר את איכות החיים. מדינה שבה אין עושקים– וגם אין עושקים בה את המדינה עצמה– היא אבן־שואבת למגורי אדם. הגומחאות, בדמות כספות סמויות של הון מוברח, הנחשפות באחרונה בקירותיהם של ישראלים רבים, הן־הן גומות הכיעור והניוון של איכות־החיים הישראלית וסתתימן היא חובת נוי־החיים ומוּסרם גם יחד.

י"ב.

הדברים חוזרים אל הפתיחה– אל תנועת העבודה. לא מפני שאנו רואים בה יחידת־סגולה שההשגחה משחה אותה למלוך בארץ. הדברים חוזרים אליה מפני עצם העובדה שהיא מולכת זה ארבעים שנה ומעלה– פעמים בברכת ההשגחה, פעמים בהסתר־פניה. הדברים חוזרים אליה משום שבארץ שבה שבעים אחוזים מן האנרגיה הכלכלית נשאבים ממקורות הציבור– ולאחר שהם נשאבים ממנו הם גם מכוונים על ידיו– הנהגת הציבור הזה היא באופן פוטנציאלי כל־יכולה. לא רק האמצעים– מעטים או רבים– הם בידיה כחומר ביד היוצר, בידיה נתון עיצוב דמות הכלכלה וההתנהגות הכלכלית־מוסרית של מפעיליה. בידיה– כזאת, בידיה כחובה.

אם אמנם כל אשר נמצא עד כה בכספות הוא רק חודו של הר– הרי ספון בתוך הקירות של בוזזי ישראל לסוגיהם כל אשר נחוץ למדינה כדי לקומם הריסות חברה ולגשר על פני פעריה; לתת מיטה לחולה, מזון לתינוק ויום־לימודים ארוך ומטופח לכל ילד במצוקה– כל הנחוץ כדי לשנות את איכות־החיים האמיתית של ישראל.

הדבר המתבקש רק הוא לקיים ללא־ליאות “יום־לימודים ארוך” בדמות חקיקה הסותמת פרצות ושיעור חינוכי רצוף. מרתיע ומעניש, לכל המעוותים כך פני החלום של העם היהודי ופני המציאות הסגולית הנדירה שטובי בניו ניסו לעצב בראשית הגשמתו.

1 באוקטובר 1976

הרופא בבאר־שבע, ששר־הבריאות פירש בשמו בעת הדיון האחרון בכנסת, זכאי, כמובן, לתבוע לדין את השר שם טוב על הוצאת שם רע. זו זכותו כאדם, כרופא, כמי שכבודו יקר לו, יתבע, ישרה עם השר– אולי יוכל לו. באוירתה של ישראל היום יש אולי בנקיבת השם גם סכנה מוחשית לרופא, וזהירות מוקפדת יותר, גם מעל דוכן הכנסת, לא היתה מזיקה להארת הענין ולא היתה מטשטשת את חומרתו.

ואולם אין לך דבר המעיד כל כך על כשרוננו להפוך אחרון לראשון וטפל לעיקר. כמו העווית שאחזה את ציבור הרופאים למשמע דבריו– הנכוחים!– של שר הבריאות. עוד מעט נהיה נוטים להאמין כי הדבר הנורא שהוּבא לקבורות בבאר־שבע הם לא חייה של אשה ורעייה ואם לתשעה ילדים אלא כבודו של דוקטור למדיצינה שמפני המשמעת הפרופסיונלית של ארגונו מיאן להגיש לה עזרה. ובשמו של אותו רופא לא נפרש, כמובן, מחשש להוציא דיבתו אמת.

אי־אפשר שלא להיות נדהם להיפוך־המוחין הזה. ואלמלא תמימותם, המקובלת בעינינו, של רופאים ועובדי־רפואה, היינו נוטים להאמין כי המהומה על פליטת־הפה האומללה הזאת לא באה אלא כדי להסות את המרי והזעם על התנהגותו של אותו רופא ועל התנהגות ארגונו שהביא את המאבק המקצועי של חבריו אל מדרגה כזאת של אבדן הבינה.

*

כי השאלה העולה לפני הצבור בראש ובראשונה– ונעורר עלינו זעמם של ידידינו הרופאים כאשר נעורר– איננה שאלת כבודו או מעמדו של רופא פלוני או אלמוני, עולה חדש, בעיר האבות או בכל עיר אחרת. השאלה היא אם יכול מאבק מקצועי– גם אילו היה זה מאבק על הלחם ועל המלח– להגיע למדרגה כזו של הפקרת חיי אדם וסיכונם, במאבק הפרופסיונלי של רופאים לא ייתכן כלל שאפשרות כזו לא תצוף. אבל היא כנראה נשקלה היטב והובאה בחשבון, שאלמלא כן לא היה ארגונם נזקק מלכתחילה לאמצעי־מאבק הנושא עמו סכנה של קיפוח חיים.

צירוף זה של עמידה על הכבוד אפילו תוך עמידה על הדם– מטיל בנו צמרמורת. ולא ששבועת־היפוקראטס או מוסר הרופאים אינם יכולים לעמוד בצירוף הזה אלא שמוסר־האדם האלמנטרי אינו יכול לעמוד בו. בכיים של תשעה ילדים מיותמים, שעל גבם חרשה הפעם מחרשת הכבוד והעיקשות– משתיק כל הקולות שבעולם ואפילו קולותיהם של מאות רופאים נכלמים המפגינים בשערי הכנסת. קולותיהם שלהם, לרבות קולו המתייהר־מעט של קברניטם ד"ר רם ישי. ובשמו, הן מותר לפרש, כי הרי על קנאות זאת גאוותו.

“– – – בכך, אומר הקברניט בראיון־השבת, נגרמת אי־נעימות לחולים”. “אי־נעימות”– להגדרה פחות פושרת של מהות פגישתו של אדם עם מלאך־המוות לא הספיקו. כנראה, לד"ר רם ישי לא הדמיון, לא אוצר־המלים בעברית ולא מושגיו על המותר והאסור גם במאבק מקצועי– אפילו הוא צודק.

*

איש אינו כופר בצידקת מאבקם של הרופאים על השיפורים המתבקשים– כמעט תובעים את עצמם– בתנאי עבודתם ובשכרם. עברו של הרופא־החלוץ מצדיק זאת, ההווה של סולמות השכר המקובלים היום בארץ מחייב זאת. אבל– וגם זאת יש להטעים– כסולמה של חברה זאת ולא כסולמה של כל חברה אחרת. מי שעושה את שכר הרופאים בארצות־הברית– או לענין זה: שכרו של כל מקצוע אחר שם– נקודת־התכּוונוּת ואַמת־מידה לשכר בארץ– בחר לו נקודה שרירותית להשתווּת עם אמריקה ומתעלם ממהותן השונה מן היסוד של שתי חברות אלו. וארגון מקצועי אחראי היה מיטיב עם עצמו, עם האמת ועם חברתנו כולה אילו עקר מתוך עצמו ומלב חבריו את נקודת־ההשוואה המפתה, אך הזולה, הזאת. שום תוספת שכר, בשם מפורש או בשם בדוי, לא תוכל עוד ימים רבים לגשר על פני הפער הזה או אפילו להתקרב אל גישורו. מציאותה של ישראל היא הגוזרת שוני זה– וכל האיומים על ירידה או “פרישה המונית” הם התייצבות סרת־טעם בתוך תחומו של מחנה שבשום אופן אין הרופא הישראלי שייך לו– גם אם מנסים להוליכו שמה.

*

אבל ענין אחד הוא צידקת המאבק הזה וענין אחר לגמרי הוא צורתו ואמצעיו. סיפורו של פרופיסור מכובד ברדיו כי “כל רופאי חדר המיון קיבלו את ההחלטה לשלוח את האשה (שלא נבדקה– י. ) לאשקלון” נוטל מן הרופא הבודד שמסר לה החלטה זו לא רק מחצית של חוסר־התבונה והופך אותה לחוסר־תבונה והופך אותה לחוסר־תבונה קולקטיבי של צבור שלם– בהנחיית ראשיו.

אל אזור זה– ואולי אל חמורים ממנו– שייכות בוודאי גם כמה מן הכרזות שהונפו לפני הכנסת בעת הפגנת הרופאים. האיזכור של “משפט הרופאים” בברית־המועצות הוא דוגמה לעווית הלופתת לפעמים את השכל־הישר ולאבדן כל חוש־מידה במלחמה על הכבוד או על מחירו.

צר לראות גילוי זה אצל אנשים שהדיסציפלינה המדעית של כל אשר חקרו ולמדו בוודאי הדריכה אותם להבחין בקפידה בין נושא לנושא, בין משל לנמשל, בין יצרים להגיון. קשה לומר כי הכתבות שהונפו בכנסת העידו על כושר־הבחנה כזה.

*

עם כל חוסר־הפופולריות שבהתייצבות לימין מה שקרוי “מימסד” (כאילו כל מה שהוא היפוכו– הוא טלית שכולה תכלת)– מחייבת שורת־האמת לומר באופן חד־משמעי דבר לצידקתו של שר הבריאות. אם להתעלם מן התקלה של איזכור השם– יש להתקומם מבחינה מוסרית וצבורית כאחת נגד האמצעים שבהם נקט ארגון הרופאים במלחמתו המקצועית, ונגד האיומים– התפלים מעט– שהוא חוזר ומוסיף עליהם, כשאתה מביא בחשבון כי המצב המתון, כביכול, מצב הסאנקציות, שאליו הואילו הרופאים להחזיר אותנו אחרי ההשבתה הטוטאלית, הוא־הוא המצב שבו קרה האסון לאסתר ריווח המנוחה– אתה מתחיל לחשוש כי חוסר־התבונה איננו תו מקרי בהתנהגות ארגונם.

מכל מקום, גם הרופא עלוּם־השם בבאר־שבע יותר משהוא קרבן למעידת־הלשון המקרית של שר הוא קרבן למעידת השכל־הישר של ארגונו שלו עצמו.

מותה של אם לתשעה ילדים– מפני עיכובים נוהליים או מפני טלטולים נואלים– הוא חמור דיו כדי לעורר אצל ראש ועד התפעול של הרופאים הרהור רציני אם הנתיב שעליו העלה את מאבק ארגונו איננו נתיב עקלתון. אך לא פחות מכך עליו לשקול אם תוצאות ההליכה בנתיב זה, שכבר קיפחו חיי אדם, אינן מתחייבות דווקא אותו לפנות את מקומו, לפנות ליישוב־דעת שקול. מהוסס ואחראי יותר. היינו־הך מה נשבע להיפוקראטס.

ב. “אֶרֶץ מַה לָךְ עוֹד נְבוּכָה?”

בנוף הצחיח מעט של השירה העברית בימינו, המפרנסת אותנו באחרונה במידה לא מועטה של חקיינות חדשנית, כמו ביצבץ לפני זמן מה עלה ירוק מגזע עתיק. פנס מן העבר הוצב בתוך רחוב מואר בזיקוקים והבקיע לו קו־אור משלו.

את הפנס הזה הציבה לפני זמן־מה האקדמיה הישראלית למדעים, בדמות כרך ראשון– מתוך שני כרכים– במחזור שירי הקודש לאברהם אבן־עזרא.

על כל אשר הוגה הקורא להלך הצבעוני והמופלא של שירת ימי הביניים– לאברהם אבן־עזרא– עוד ייאמר־מה בהמשך השורות, אך כדין פתגמם של חכמים: “היין– לבעליו, התודה– למוזגיו”. נפנה מלים אחדות אל המוזגים.

*

“האקדמיה הישראלית למדעים”, מספר לנו ידידנו גבי כהן, העומד בראש מערכת וצוות־מחקר חשוב בתוך האקדמיה– היא מוסד סטאטוּטורי מוכר, על פי חוק מיוחד שחוקקה המדינה. מפני צניעותה של האקדמיה– או מפני בורותנו– לא ידענו על כך והחמצנו, כנראה, מעשה־חקיקה סגולי ויפה של הכנסת. סגולי ויפה– כי אם פרסום שירי אבן־עזרא ופרסומים ספרותיים ומדעיים אחרים שנזדמן לנו בינתיים להכירם, הם “המידגם המייצג”– ראוי עצם מעשה־הקמתה לשני התארים האלה, והאקדמיה עצמה– לשבח נוסף על ההצנעה. בוראת עולמות־של־תורה ואין אתה שומע אפילו ציוצה, כשאתה פוגש בתחום הספרות וחכמת ישראל שמות כשל דב סדן, נתן רוטנשטרייך ואחרים, שהם מעמודי־היכין של האקדמיה, אתה יודע לאמוד רומם ועומקם של עולמות אלה.

אלא שלמוזג האמתי של היין; פרופיסור ישראל לוין– אתה רוחש תודה עם כל שורה ושורה במיקבץ השירים לאברהם אבן־עזרא; עם כל סתום שמתפענח; עם כל ביאור המתיר פקעת סבוכה; עם כל אלומת־אור שהוא מטיל פה ושם על מערכת פיוטית עלומה וערפילית. וכל זאת: בלשון בני־אדם, כדרך שדיברה תורה עד בוא האוניברסטאות של ימינו. משנתו של פרופ' לוין סדורה, לשונו בהירה וכמו יצר לעצמו מיקצב משלו, מיקצב הביאור: מרוכז, ממצה, ממעיט־דברים. בנתיב טובי המפרשים.

*

המדור הספרותי בעתון בוודאי יגדור חלקה משלו לספר, למחברו ןלמהדירו, אך על דבר אחד אין רישומי־עטנו יכולים לפסוח: חכמת המשורר.

דמותו של ההלך העני, הנודד מספרד לאיטליה, ממקום למקום; בן עירו של יהודה הלוי ובן־דורו– היתה מאז ומתמיד דמות מרתקת גם בשל הדרמה הגדולה של חייו והאסונות האישיים שפקדוהו, עד אותו סיפור שלא אוּמת, כמדומה, החלטית עד היום, על בנו שרידו, יצחק, שנתאסלם. אך הדבר הכובש במיוחד בשירתו של אברהם אבן־עזרא ומייחדה הוא חכמת המשורר.

אבן־עזרא מצטייר כאחד מחכמי המשוררים העברים, ולא רק בסאטירות ובאֶפּיגרמים– שאין להם קיום כלל אלא מכוח החכמה, שהרי אין אדם מסוגל כלל לגלף אפּיגרם חד וקולע בלי כוח זה. כוונתנו לחכמה השזורה וטוויה בתוך השירה כולה ומגיהה כל גוני הפיוט באור מיוחד, אור הבינה. כעין האור שאין אתה יודע מקורו העולה מעומקת ציוריהם של אמני־מופת. וגיד החכמה קלוע בתוך הפיוט כאחד משס"ה שלו. ואתה מוצא את שיאה במקום שהפיוט עצמו מגיע לשיא, והיא בשר מבשרו– רוח מרוחו.

בתור־הזהב המחודש והקצר של ספרות ימינו אתה מוצא צירוף נדיר זה אצל ענק אחר בן־דורנו– נתן אלתרמן. כפלא השיר– פלא החכמה הארוּגה בו כאחד מעורקי־הדם הפיוטיים. אתה קורא בשירתו של אברהם אבן־עזרא– שעשועיה, רימוּזיה, חיוּכה העצור, ניגוּנה– ואתה מגלה איזה חוט סמוי המוליך אל חכם־המשוררים שדורנו זכה למחיצתו או, רצונך, ממנו– אל תור־הזהב של שירתנו לפני כאלף שנים.

הנה חגיגת שלהי־הקיץ שלנו. וכבר אנו שומעים מתיבת “קול ישראל” על הופעת עוד מחזור משירי החול של שלמה אבן־גבירול. ועל דעוואן נוסף של אבן־עזרא, עוד פנסים. “ימי הבינים” מתקרבים– ותור זהבם.

*

שורה אחת, מתוך כרך השירים הראשון לשירי הקודש של אברהם אבן־עזרא חוזרת ומהדהדת באזנינו:

“אֶרֶץ מַה לָךְ עוֹד נְבוּכָה?”

יפה לכל הימים. גם לימינו. סדן הזמן היהודי– אחד הוא.

5 בנובמבר 1976

הרוח סעוּרה ואף על פי כן חייבים הדברים להסתדר– גם לעת הדיון הראשוני– לפי מהותם, חומרתם וליקחם, וסידרם– בסתירה או שלא־בסתירה למהומה בתקשורת ולסופה בכנסת– הוא כך:

א. אחד מראשי מערכת־השירות של הפועלים, מראשי דובריה של תנועתם כולה, עשה שליחותו רמייה ובאופן פשוט, ובניב לא־מיופה, קיבל שוחד, לכיס עצמו, להנאתו האישית– לא בלי תחבולות וערמה;

ב. כספים השייכים לציבור– לאו דווקא ציבורה של מפלגה– הועברו שלא על דעת הציבור הזה לקרנות המפלגה ולמערכותיה.

שני הדברים חמורים. יסוד הנטילה מכספי־הכלל שלא למטרה שלשמה נועדו ושלא בידיעת הציבור־בעליהם– משותף לשניהם, העבירה על החוק, כעבירה, אף היא שקוּלה. אף על פי כן, מי שאינו מבדיל בין החומרות, אף שמתכוון אולי להחמיר באחרון– סופו מקל בראשון, ואין לך דבר המעיב יותר על בהירות הלקח מטשטוש־הגבולין ומגיזוּם העוונות.

*

נקדים ונאמר כי במודע גזרנו על עצמנו שתיקה נחרצת כל עת הבירורים והדין– ועד אותה כותרת מהממת בעתון של יום ב', בסתר־לבנו האמנו, באיזו וודאות שאין אנו יודעים כלל על מה נסמכה. כי נטוותה כאן ריקמה של חשדות ותאוות־טרף מהולים ברדיפת־צדק אמתית, והרקמה נתעבתה עד כדי כך שרק הדין עשוי לקרוע אותה– ולזכות חף. הדבר שבא הוא, כמובן, היפוכה של צפייה זו. והוא לא יכול היה שלא לנחות כרעם וללפות כטלטלה.

אך אם אמנם כך, חובה לשכוח חברות וגינונים ולימודי־זכות– ולראות דין. ואין הכוונה לדין ואין הכוונה לדין המשפט וגזרו אלא לדין שבלב, לאותו חבר־מושבעים פרטי היושב בלב כל אחד מאתנו. בית־הדין והשופט ישקלו בוודאי– כחובתם וכמיוחל– כל הנימוקים לקולה בקביעת הגזר, אך לבנו, סניגור ככל שיהיה, ומשפטנו, רחום ככל שיהיה, לא ישעו, בשום פנים לא יוכלו לשעות, לכל הקולות האילו.

והם לא ישעו להן כי בצד האימפֶּרַטיב המוסרי המתיר את המותר והגוזר על האסור– את כל החשבון של שברון החיים. והשורש והעתיד חייב אדם לעשות לפני שניצב־מישנה זיגל מכניע אותו. על פי דין המדינה וצידקתה, בדוכן הנאשמים.

עם כל הצער שבדבר אין סיבה– שום סיבה– שנוכח הגזר הצפוי נלך כולנו לטבול בשלולית של מידת־הרחמים. כי אם אמנם רחמים, ואם אמנם חסד, ייתכן כי הראוי לכך ביותר הוא לא רק הנאשם אלא גם קהל גדול של משרתי הציבור– רופא ואחות בכלל זה– העומד לפני ציבור חשדן ומאשים ומורה־באצבע וחייב פתאום לעמול הרבה כדי להוכיח כי דרכו ישרה וכי אין לנגד עיניו, אלא קיום־ביתו ביגיעו וקיום שירותו ההומאניטרי לאדם במצוקה.

בקטע זה של הענין אין דום ברורה אלא לקיים את הכלל שקבעו קדמונים כי “כל שנעשה רחמן על האכזרים– לסוף נעשה אכזר על הרחמנים”.

*

ואכזריות במקרה זה איננה נעוצה רק במעשה של נטילת כסף שאינו שלך אלא גם בהטלת כתם על אחד המוסדות המופלאים שהוקם במצוקת־חלוצים ובחזונם ועל כל העובדים נאמנה בשרות הציבור.

מסורת נפלאה של טוהר־כפיים היתה שרוייה במשך כששים שנה במערכת העזרה הרפואית שהקימו הפועלים. אפילו המעוף והיוזמה של בוניה ומפתחיה– יזמה ששום יורש לא הגיע כלל לגדילי־שובלה– לא שיבשו את טוהר־המידות כהוא־זה. איך אפשר שלא להזכיר כאן את החלוץ המצניע ועניו־הדרך משה סורוקה זכרונו לברכה ושמות כשל ד“ר יוסף מאיר המנוח או כמו אליעזר פרי ויצחק קנב י”ל– הרביעיה החלוצית שגם תקעה יתד לסוכת־המרפא הראשונה בעין־חרוד לפני כששים שנה, גם הניפה את המפוארים במגדלי הרפואה בארץ.

פחות מכל ראוי היה בית זה לפגיעה בשמו. בשם מייסדיו שבנו אותו ברועד־יד נדבך אחר נדבך ובכל הרוחשים אמון גם להישגיו בתחום הרפואה גם לעושים יום־יום במלאכת העזרה והניהול.

מצד אחר, נחוץ רק לשמוע את ההכללות שבהן משיחים אנשים תמי־לב ברחוב ואת כל אשר נכרך יחדיו בהכללות אלו כדי להבין מה עמוק הקעקע שנחרת עם מעשה זה בדיוקן העובדים בשרות הציבור, וכמה עמל נחוץ יהיה כדי למחותו.

*

הנסיון החוזר לדבר על מיליונים בשירות המפלגה מזה. ועל רבבות אחדות בשירות הבצע האישי מזה– כמו בא לגמד את האחרון ולבטלו מחטא של מה־בכך אף שהוא־הוא המוקד האמיתי של המעילה באמון והוא־הוא בבואת ההתייחסות המוסרית האמתית של האדם לתפקידו והשליח לשליחותו; של האבחנה הרועדת בין רכוש היחיד לרכוש הציבור. ואף שכאב המשפחה האצילה הזאת כמו חותך בבשר החי של כל הבא לנגוע בנושא זה– אי־אפשר שנימשך אל ההטעייה ואל הטשטוש של כוח השיפוט. ארבע או חמש פעמים שלמונים, בזמנים שונים, בעסקות שונות ומשונות, במרום צמרתו של האמון– הם שיטה, סדר חיים מתמשך, שרק מינוי רם יותר או סורגי־כלא יכלו לקטוע אותו.

החרטה, מכל מקום, המרעידה עתה לב בכנותה, לא נשמעה אפילו הרף־עין אחד קודם־לכן.

*

ואל הפרק המפלגתי שבסוגיה.

מה הביא הפֶטישיזציה של המפלגה לחייה של החברה הישראלית– דבר זה ראוי להיחקר כפינומן חברתי־פוליטי בתחום הרחב של מדעי החברה והמדינה. ספק אם יש עוד הרבה משטרים דימוקרטיים בעולם שבהם יוּחד למפלגה מקום מכניע כזה כמיט בכל תחומי החיים. כבר עמדנו על כך בהרחבה לא פעם– ולא נוסיף. שעה שאתה מבקש לסכם זאת לעצמך על דרך האפוריזם, אתה עומד על כך כי ככל שביקשה הדימוקרטיה הישראלית להשחיז את אחד מכלי־המלאכה היסודיים שלה; המפלגה, כן היא החלידה אותו. ככל שהושחז– כן הוקהה. נושחז ככלי פוליטי– החליד ונזדהם ככלי חברתי. טבע חותמו בחיי הפרט והכלל, ברימוּם אנשים ובהנמכתם, וקבע נורמות, שאם להשתמש בלשון עצורה– לא תמיד חפפו את התקנים המוסריים הבאנאליים של חיי אדם וציבור. ההיתר לבצע־כסף אישי– אף הוא בשלב כלשהו גלגולו של ההיתר שהיקנתה המפלגה לא פעם, ביודעים ובלא־יודעים, לפעול למען עצמה שלא על דרך השיגרה התקנונית.

(ובמשפט מוסגר: אולי אין לך הוכחה ניצחת יותר– וגם חמורה יותר– לשלטון הפרימאט המפלגתי, מן העובדה כי בחיפוש המועמדים לכהונת הנגיד של בנק ישראל לא פנו הפונים אל עבר המומחים המובהקים ובעלי־המוניטין בתחום המטבע, הכספים והכלכלה אלא לעבר ההצטיינות המפלגתית, מובן: בתוספת כישורים כלכליים מסויימים– אך לענין זה מוגבלים למדי. זה, יותר מכל דבר אחר, הוא אבי־אבות העיווּת. המינוי, המפלגתי במהותו, לנגיד בנק ישראל הוא שהוליד בסופו– אולי מטובת הציבור– את תגובת־השרשרת המשפטית עד לאותו יום מר של ההודאה).

*

זהו דבר שכל מפלגה– ומפלגת־שלטון במיוחד– חייבת לתת עליו את הדעת. המפלגה עצמה היא אמצעי ולא מטרה– אמצעי לקיום חיים דימוקרטיים אך לא מטרתם. ויען כי איננה כלל מטרה– היא איננה יכולה אפילו להיעזר בנוסחה המפוקפקת של קידוש האמצעים. היא איננה יכולה להיות יקרה יותר מן החברה שאותה היא באה לשרת או נעלה יותר כערכי־מוסר יסודיים המקובלים על החברה. היא עבד החברה ולא אדון לה. זהו סטאטוס שקשה יהיה מאד לעסקנים מפלגתיים אחדים להסתגל אליו– אבל לא תהא להם ברירה. משפט השבוע יוכיח, ומי שאיננו גורס שלטון בכל מחיר, חייב לדעת שהבוז לעקרונות ולתקני־מוסר יסודיים הוא אחד המחירים שבהם אין קונים שלטון. אפילו לא– ואולי: בוודאי לא– שלטונו של עם עובד, נושא אלהים בלבבו.

*

ועל אף כל האמור ושלא בסתירה לכל הדברים החמורים שיש עוד בפינו לבטאם בנושא זה של שיבוש סדר־העדיפויות המוסרי– ניטול עלינו את החומרה ואת הסיכון, ואולי גם את נופך האופורטוניזם ונימת הרֶזיגנציה החבויים באמירת הדברים– ונאמר אותם בפכחון צורב: אין ברירה. אין שום ברירה אלא למתוח קו חוצה, חותך וחותם פרק־צבורי־ומשפטי על כל מה שהיה כרוך במימון מפלגות בישראל בעבר, כולל תקופת־הביניים שבין ראשית החוק ועד היום. לקבל הודאה־בחטא של כל המפלגות כולן, למתוח קו בזעף ולפתוח מנין חדש בחומרה מפליגה, בחוקים ברורים ומפורשים, במכסות עונשים מסויימות ומוגדרות בחוק. בפליטה מן החברה, בסורגים. למתוח קו על כל המערכת הזאת– כל עוד לא נמצא בה יסוד של בצע־כסף אישי.

אין לבנו, ואולי גם לא ליבם של אזרחים רבים מן השורה, יכול להכיל מערכת חדשה של התקלסות בערך עצמנו ופעמים גם שמחה לאיד עצמנו. ואין הלב יכול להכיל מירדף טוטאלי קוטע־נשימה כזה, אפילו הוא מירדף לצדק מושלם.

*

מסקנה תמוהה? – אין ברירה. משום שאין עם שלם יכול להושיב את עצמו, בבית־הסוהר ומשום שאין. כנראה, דור מפלגתי קשיש או צעיר; מפלגה גדולה או קטנה; שבמיצוי־דין עקרוני אמתי– היו נשארים מחוצה לו. ההבדל היה בוודאי במכסת העונש, אך לא בעצם זיהוי העבירה. וזה כולל– אם אתם רוצים– אפילו כמה מפלגות שצצו זה עתה. כי אף שהן לא היו– אנשיהן היו וחלק מחטאי מפלגות־האם שלהם עמוס יפה גם על כתפיהם. וכל מי שהיה עד לחטא או שותף לו ולא מיחה ולא טרק דלת בשל ענין זה בלבד– יכול רק לחזור בתשובה, אך אינו יכול לפטור עצמו מחלקו בעוון. מכל מקום ב“סדום” של החטאים המפלגתיים בתחום המימון– ספק אם יימצא, בכל המפלגות כולן, מנין של צדיקים.

*

כי ככל שהדברים מעוררים דחייה ורתיעה– יהיה זה עוול מוסרי לחבר בנשימה אחת אנשים שנלכדו בבצע־אישי ואנשים שקנאותם– המוטעית– לתנועתם העבירה אותם על קפדנותם המחוייבת בדיני הצבור. והדבר חל גם על זכרם של כמה אנשים מסולתו של העם היהודי שחיו בצנע והלכו כך לעולם, וגם על אחדים החיים עמנו– ונזכיר את שמותיהם במכוון: אהרן ידלין ויהושע רבינוביץ וענווי־חיים אחרים– שגם אם שגו בעסקי מפלגה וגם אם אנו מקוטבים מזה או מזה בדעות מדיניות ואחרות עדיין הם בעינינו מנקיי הכפיים בשירות הצבור. וכשם שיש יסוד מוסרי בחובה להילחם נגד נגיסה בהון הצבור ונגד העדפת החטיבה על הכלל– כך יש חובה מוסרית למנוע הטלה שרירותית של כל אדם אל הלוע חסר־הרחמים של ההחשדה.

*

הרהורים בזעזוע החברתי העמוק שעבר עלינו השבוע מרחיקים הרבה מעבר לטורים שהועלו בעמוד זה. הרהורים על הדין בישראל, שהוא מן הדברים המעטים החוזרים וזוקפים כפעם־בפעם את קומתנו. הרהורים על מימשל שלא חסם שום נתיבה אל הדין; הרהורים של כאב צורב של חבר־של־שורש שמעד; הרהורים על רב־פקד או על ניצב, ששמר על כבוד מעמדו ולא טען אלא דברים הנוגעים לדין ולדין בלבד– והרהורים על תנועה.

ובהרהורים על התנועה צף ועולה קודם כל הצו הקטיגורי של תפנית בחינוך המפלגתי ונטיעת קנאות לערכי־חברה במקום התמכרות פאנאטית לערכי שלטון. תפנית בחינוך וקידה של פרידה ושם תודה ליעפים– וחילוף המשמרות.

אך בהרהורים על התנועה– עולה וכופה עצמה עלינו קודם כל מידת־הדין. מידת הדין על תנועה שפיתחה את דת־הנכסים וקידשה אותה ועשתה כל המרבה נכס בתוכה כאילו מרבה תפארה וערך; ועשתה את החומר והלבנים קנה־מידה לכוח צבורי ולעצמה חברתית. והניפה כל חכם־להטים למדרגות העליונות של סולמה. ונתנה כל משקלה, לפחות בשני העשורים האחרונים, לא לחיזוק המסד ולאישושו– מסד החברה, והעמל וההתישבות השתופית; מסד הדברים שהם התגלמות מוחשית, בעליל, של ערכיה ושל כל זכות קיומה– אלא להגבהת טפחות ולנישוא מגדלי גזית ואבן.

תנועתי, צר לומר, וכולם בתוכה, ראויים היום למידת־דין חמורה. עברה הנפלא של תנועה זו, שכך עלתה לו, רק הוא ראוי למידת הרחמים.

*

אלא שבאזנינו מהדהדים דברים שכתב אתמול חיים גורי בשם בני מרשק המופלא, והם עצמם כמו עוגן שהושלך אל מצולות כולנו; “מכאן אפשר לצאת רק קדימה”.

עדיין אפשר.

18 בפברואר 1977

מימים ראשונים שלנו כחברי גרעין בקבוץ מרחביה זכור לנו הסיפור. ילד נולד לאחת המשפחות בקבוץ וקראו שמו בישראל “יאיר”. בא אחיו הבכור בן־השש, שנשא את השם הדהוי “שמואל”, ואמר לאמו, לא בלי נימה של צרות־עין על שהעניקו לאח־הזקונים שם יומרני כזה: “יודעת אַת אמא?– אם הוא לא יאיר נקנה לו פנס”. חכמת הבכור ניסרה ימים רבים כאפוריזם שנון להזדמנות יאה.

החל מאמש מקיים, כנראה, הליכוד את חכמתו של בן־השש ממרחביה. מודעה עצומה בעתונים קראה לכולנו להדליק את האורות בפנסים גם בשעות היום– במכוניות ובבתי העסק בכל חוצות המדינה. אור גדול ליהודים. אורו של פנס, כמובן, וכל כילוי־האנרגיה הזה לא בא אלא כדי לסתור אמירתו השחוזה־מעט של יצחק בן אהרן בליל־התוצאות כי “כּבוּ האורות במדינה”. ובכן: לא כּבוּ, והראייה: כל הפנסים דולקים. על סוללה נאזלת– אבל דולקים.

האמת חייבת להיאמר כי גם בימים שלפני הליכוד– לא לאורך כל שלושים השנה נזדרח אור־נגוהות. משהו עומעם בשנים האחרונות דווקא. אך היה אור של חלום חברתי והוא עדיין מהבהב כאור־הגנוז ועוד ידובר בהמשך הדברים– ופנסי־המכוניות וחלונות־הראווה אפילו יאירו שבעתיים כאור חמה לא ימירו אותו. תאורה איננה אור. שום אור של עששית לא יגיה קדרות ולא יעביר אופל. מכל מקום, לא מפנסי־המכוניות מצופה האור שחברה ישראלית קדרונית־מעט כה צריכה לו.

*

להרהור נוסף נמשכנו בעקבות כמה ניסוחים אחרים.

אהבנו מאד את הלשון שנקט הצעיר מבית־שאן. המבקש לטפס בעזרת סולם־חבלים של מודעות־ענק אל מעלת הכהונה, הראשה בהסתדרות.

אהבנו את הגוף הראשון שבו דיבר בעניני משק הפועלים ואת תחושת־הקנין הוודאית שלו– תחושה שהוקנתה לו על ידי חזונם של אנשים שחבריו של אותו צעיר היום כה לחמו בהם בעבר. בהם ובחזונם, עד חרמה. הוא מדבר בנוסח של קנין אישי– ובדין מדבר כך– אך הוא יכול לדבר בלשון כזו רק בשל זכות־הקנין שהוקנתה לו על ידי אדיקותם של אחרים. ענין בלתי־חשוב שנשתכח ממנו. כנראה, בלהט שיחו. חבל.

אך ביותר אהבנו את הנחרצות, את הביטחה, את ה“מנוי וגמור” שלו. אומר הצעיר בקול הנשמע כאילו עלה מקרן־יער צרודה או מחבית של רעיונות סדוקים: “– – – ויהיה חלק (של משק הפועלים– י.) שנמכור אותו” לא פירש איזה חלק. לא פירש מה המחיר. לא אמר למי ימכור. נתחים־נתחים. אולי את כל אשר נסלל־ונבנה, אולי את כל אשר הניב והושבר. ואולי– ומדוע, בעצם לא? – את הקיבוצים עצמם, את המושבים, את הכפרים השיתופיים, את כל מצודות החן החברתי של ישראל. את כל היוצא־דופן־לטובה בחברתה המתעוותת. עדיין לא צד אפילו סנאי אחד במלכות היער המופלא הזה וכבר מוכר עורם של דובים.

מוקדם מעט. רהוּב מעט.

ואף שלא היינו מעולם חסידיה של דת־הנכסים, שקנתה לה אחיזה עמוקה כל כך בתנועת העבודה, שום דבר לא חידד את חושי־המגן שלנו על נכסים אלה יותר מן הרהב הזה. כי היפוכה של תפיסת הנכסים כדת איננו מכירה כללית של כל אשר השיגו תנועה ואנשים ביגיעם. היפוכה הוא מיקום הנכון של הנכסים בסולם ערכיה ועדיפויותיה של תנועה. שינוי בסדר הערכים. אך בשום פנים לא מערומים ודלות. ככלות הכל, כל הנכסים האלה ניבנו לא רק בתבן ובלבנים. בנתה אותם אמונה, וכל עוד חבוי בהם ניצוץ של אמונה– והוא נותר ואפשר ללבותו– אין מעמידים אותם למכירה.

*

אך נותר בהם יותר מניצוץ.

נותרה עימם אמת שאם אמנם יש עדיין טעם להילחם על מושגים עבשים־מעט כמו שיוויון וצדקה– אין לזנק אל מלחמה זו מתוך מקפצה של אביונים דווקא. מעטים הדברים שסעדו כל כך את העובד במלחמתו על מעמדו שלו ועל כבודו של יגיע־הכפיים כמו המשענת של משקו העצמי, פועל ידיו ופועל רוחו.

הרבה דברים מרים אפשר לומר בגנות עיוותים שנתעוות גם משק זה, אך הדבר הקודם לכל אמירה והמתחייב כמינימום של טאקט חברתי ומצפוני הוא קידה של ענווה לפני הדמיון וחכמת־הלב האנושית שהינחו את מקימיו. לפניהם– ולפני יגיע־האדם החלוצי שנתנו לו בוניו.

מכל מקום: כדי לתגר בנכסים, כדי למכור רכוש בבורסאות, אין כלל צורך במעלת התואר הרם של ראש ההסתדרות. כל רוכל רהוט, כל סרסור נמלח, יעשה זאת באופן המוצלח ביותר. אך לא לשם בחירת אלוף־הרוכלים נועדה כל המהומה לקראת יום השלישי הקרוב. והוא קודם כל יום של חשבון־נפש ציבורי.

*

אל חשבון־הנפש הזה מכוונות גם השורות הבאות. הן באות גם להשיב לאגרתם של קוראים הלמאי אין אנו עומדים על המסקנות המשתמעות מתבוסתה החמורה של התנועה בבחירות לכנסת. והתשובה היא כי את המסקנות האלו רשמו חברים רבים– וכותב־הטורים בכללם– בטורי־העתון במשך שנים אחדות– הרבה לפני הבחירות האלו.

וכבר נטען בעבר כי אם לא תתייחד התנועה עצמה ל“תפילה זכּה” של חשבון־דרכה ושל מסקנותיו עתיד להימצא מי שיוליך אותה ל“כל נדרי”. וכך אמנם היה. וכבר אמר פרופ' נתן רוטנשטרייך במאמר שלאחר המפולת כי טעמה הראשון של אצילות הוא שלא לבוא לפני השרוי בצרה ולומר: הן הזהרנוך.

לכן, החשבון ייעשה. אך לא רגע זה הוא שעתו. עכשיו– ואין זו הגזמה– יש להגן על עמודי המיבנה ועל ההלכה החברתית שהיתה ביסוד הקמתו. דבר לא נפגע בהלכה זו. דבר לא ניטל מערכה, דבר לא ניטל מן הכמיהה לשוויון אנושי וחברתי. דבר לא ניטל מן הכיסופים לחברה משופרה יותר. דבר לא ניטל מן החלום הנרקם מימי עמוס והושע דרך אהרן דוד גורדון ויוסף חיים ברנר ומאיר יערי ויצחק בן־אהרן ויושבי רביבים ומרום הגולן– והוא אותו החלום, והוא אותו ראי למאוויי־אדם בכל הדורות. ואין אנו אומרים לקרוע חלומנו זה ולהמיתו רק משום שנסתלפו פה ושם דרכי הגשמתו. על אחת כמה וכמה אין אנו מוציאים חלום זה למכירה פומבית.

*

ואנו מזדעקים להגן על הבית– עם סדקיו ועם פרצותיו– כדי לבנותו. לא כדי להציל נכסי בטון וברזל– אלא כדי להמשיך ולקיים אותה ציביליזציה חברתית־אנושית־ומוסרית שלמה שאת פסגת יעדיה מסמנים עמק חרוד וישובי ההר וכל אשר נברא בארץ המתחדשת הזאת בצלם עמל האדם וחזונו.

נבוא אל צריחי־המשמר כדי שאפשר יהיה מחר– מחר ולא מחרתיים– לנטות על הבנין פיגום. לנטות פיגום ולהעמיד עליו בנאים, חדשים בצד ישנים, לכוננו מחדש. לא לצרכי שיפוץ חיצוני, לא לצרכי טיוח, בעבודת־טיח עסקה תנועה די והותר כל השנים האחרונות. רק לצרכי ביצור היסודות ויישור הטפחות. ולהניף על הפיגום מיד כל הדגלים. לא לצרכי חג, לצרכי ציון המטרה והדרך והכיוון שאליו תנשוב מעתה הרוח. כל הדגלים. דגלה של התישבות. דגלו של שוויון הלכה למעשה. דגלה של התחדשות. ומעל לכל דגלה של ענווה גדולה. כענוות המוּכּים– והמאמינים מאד. כענוות מגשימים. דגלו של יגיע האדם ועמלו. דגלו של שורש יהודי ושל אמונה. קיצור: דגלה של אמת שאיננה רק ראשי־תיבות לתווי קלפי רק כל־כולה אמת־מידה ומהות.

*

ונזדעק לא למען התצלומים ולא למען הדיוקנאות הממלאים את דפי העתון– אלא למען דיוקנה של תנועה. למען כל הדברים שבהם מילאנו צקלוננו בטרם יצאנו בנתיב־ההרפתקאות הארוך של תנועה חלוצית שספק אם היה לעת היבראה כמהותה וכייחודה בעולם. וכאשר נטיל פתק בקלפי לא נלחש לתוך החריץ בעד מה ובעד מי בתוך הפתק הזה איננו מצביעים. אך אמור נאמר בלבנו בעד מה כן הצבענו. הצבענו בכל שלמות־הלב וכוונתו בעד אחיזה בכל כוחנו באותה כיברת־נחלה מוצקה של העובדים שעדיין ניתן להקים עליה מנוף. באנו בפתק זה הפעם להבטיח שלא תישמט מידינו הנקודה האַרכימֶדית– אולי האחרונה– שעליה יש עוד סיכוי ואפשרות לכונן מנוף להתחדשות, לתמורה.

אין שום דבר שיצדיק את הזדעקות כולנו הפעם אלא תוחלת זאת.

20 ביוני 1977

כך, פשוט, ובלי רועד־יד, יש לומר להם את הדברים: הם יונקים בלי ניד־עפעף את חלב אמם ביחד עם לשדהּ. הם אינם היחידים בארץ היונקים כך. אך הם סגוליים מבחינה זאת במעמד האנשים החיים על יגיעם. שכבה עלית, שעצם מעופה במרומים כמו מַסיק אותה מלכתחילה מעל לעולם־ההבלים שלנו, מעל לדאגותיו הארציות. הם מטיסים את העם הדווּי ביותר בעולם אל העם העני ביותר בעולם, אך מבקשים להיות נגידיו. הם נמצאים כמונו במחצית שכונות עזרא ומורשה וקטמון; הם נושמים כמונו אוירת־המרדות־והעוני האמיתית של הארץ הזו. אך נסיקה קלה אל על, כמו מנתקת אותם מישראל־של־אמת ומעבירה אותם אל עולם ההזייה הכלכלי, החברתי.

כביכול, כל הארץ בועת־סביון.

מי עיקם כך מושגי שכר, חברה, כלכלה, דרגות בסולם הקיום? מי הצמיח להם בנוסף לכנפי־הטיס. גם כנפי־עטלף זרות כאלו, איימניות כאלו? מי הפך את צוות־האוויר לצבת הלופתת גרונה של מדינה ענייה ומרודה להכניעה גם בדחקותה גם בבזיונה ובאזלת־ידה?

*

ראינו בני־עלייה אלה והם באמת מועטים. קומץ קברניטים ושאר נסיכי טיס – נער יספרם. אך הם כמו גזע. גזע נאצל מעט. צוות של מרומים. כאילו לא יצאנו – אנחנו והם – מאותם החלצים הכלכליים עצמם: מאותה שלייה זבת־דם של מדינת העניים.

החברה המפעילה את המטוסים רק שואפת אל על. אך האגודה האנושית שקבוצת־הטייסים הזאת יוצרת היא חברת־על ממש. אצולה. גלגולו הטכנולוגי המתקדם והזוהר ביותר של הרכב היהודי, אלא שהוא היה משפיל־עין יותר. נמוך־לב יותר. ענוותן יותר. אף שגם הוא לבש לפעמים בגדי־שרד וכדרך כל רכּב היה יושב בראש הדוכן. בחרטום. הוא לא חבש ספסל של אוניברסטאות או של מכונים טכנולוגיים, אך גם לא למד איך לופתים ארץ ושמיה בגרונם. ואולי לא ידע כלל כי יש לשמים גרון וכי גם משם אפשר להחניק ארץ.

*

בני עלייה. אנחנו חיים באיזור וואדי־סאליב והתקוה ובית־שאן – הם חיים באיזור השטרלינג גם באיזור המארק והדולאר – הכל לפי השער הגבוה ביותר ביום המשא־ומתן עם ראש חברת המטוסים.

העתונים מספרים כי הם נערכים יפה למלחמה. אם לא יינתן להם מבוקשם יחסמו – הם אומרים – את מדינה ממרומים. הם ייזמו סולידאריות מקצועית של כל טייסי העולם – של הרוסים ושל האמריקאים; של המצרים ושל האנגלים; – לימין טייסי ישראל החלכאים העומדים על נפשם מול מדינה קמוצת־יד ומרושעת. התארגנות קרבית, כמעט, מול אויב משותף – כמו היה קצין־מבצעים מתכנן את הכל: את המערכה, את האיבטוח מבפנים של טייסי הנתיבים האחרים, את גיוס העזרה מבחוץ. אבדן־העשתונות המלהיב, שכרון הקרב.

אנו יודעים: כל אחד מקברניטים אלה עמל כאחד־האדם בישראל והוא המטיס גם את כלי המלחמה המגינים עלינו – על כותב־הטורים, על היוצק אותם במידפסת, גם על הקורא עתה צירופן של אותיות אלו. אבל גם נהג־המונית המוליך לילה־לילה לעבודה, הוא מפקד כלי־מלחמה ונוהג בצריחו ביום־קרב ועדיין הוא מושיט לנו לוח־תעריפים המחושב בכסף שטבוע בו דיוקנו של הרצל או של מונטיפיורי – לא של ג’ורג' ואשינגטון ולא של המלכה אליזבט – וטורח ומהפך בשברי־האחוזים שאין מנגנון־המונה מספיק כלל להדביקם. והוא משיא ילדיו, ובונה ביתו, ומקלל את מס־ההכנסה – וחי, כמוך, כמוני, כרבבות אזרחי ישראל. חי כעמלו, וגם הוא, כנוסע עמו. יושבים ליד המיכוונת ביום פקודה.

ובסך הכל הן אנו עמלים זה עם זה ומגינים זה על זה וערבים זה בזה – כטייס, כנהג, ככל מוציא־לחמו מעמל. ככל יהודי היושב בקידמת־החזית הזאת. אין חברנו חב לנו פחות משאנו חבים לו ומאזני הערבות ההדדית מעויינים עד דק. כערבות כל חוליה לחברתה בשרשרת.

*

כמיליון לירות לשנה שכר־עבודה לקברניט, בשיאו. כך אומרים החשבים. כמה נאה מצד הנוסקים שעדיין יאה בעיניהם להשתייך לארגון־עובדים משותף אתנו וגם –לדבר עברית. שכר הממריא אל שמונים אלף לירות בחודש, אולי הולמת אותו שפה אירופית – נגידית יותר, נאצלה יותר. שפתם של י. ח. ברנר ושל א. ד. גורדון; של הושע ושל עמוס – כך נדמה לתפיסתנו הקרתנית – אינה מסוגלת כלל לעמוס מיטעני־דמים כאלה כשכר ליגיע־אדם בחברה של מצוקות. היא תכרע תחת משא הכבוד ושטרי הנייר גם יחד.

ובמשקל שני: שמא בכל זאת עברית? שהרי היא ולא שום שפה אחרת המציאה את הצירוף הלשוני המיוחד הזה של בצע־כסף.

*

בני־עליה. שלטון הולך ושלטון בא – וסדן השמים אחד הוא. והכוח והסמכות היחידים ששלטון זה, כמו קודמו. מסוגל לגלות הוא קירקוע המטוסים. לקטום את האף לא למסבים את הסבל אלא לנושאים בו. להכניס לקרפיף את המטוסים ואת נוסעיהם גם יחד.

אולי אין דרך אחרת. אבל אם אמנם אנו נשארים מנותקים מן העולם משום שאיננו יכולים להפעיל את כלי הטיס – השאלה המתעוררת איננה אם אנחנו מסוגלים לקיים חברת תעופה ריבונית, אלא אם אנו מסוגלים לקיים רבונות. ולא תחשוב עוד לתהות: מי שיבש כך כל מערכי חיינו וכל מושגי האחריות של אדם לציבורו. נפּח לסדנוֹ, אזרח לארצו. חשוב שיוהרה חברתית והתנשאות חמרית – וגם בצע כפשוטו – מעמיקים בהם יום־יום את חותמם. מהדקים עלינו קולרם.

*

כך סדן השמים – כך סדן הים. לזכותם של קציני־הים יש לומר כי הם דווקא אינם מבקשים שנפעיל הפעם למענם את מידפסת־הכסף של ישראל. בשום פנים לא יניח להם מצפונם לראות את המידפסה הזאת פולטת עוד ועוד “הרצלים” “בן־גוריונים” ומעמיסה כל משקלם של בחירי־עם אלה על האינפלציה בישראל. מצפונם המוניטארי אינו מניח להם זאת. אחריותם הלאומית לא תוכל לשאת זאת. לכן: דולארים. את הדולאר עדיין אין מדפיסים כאן. אמרנו “עדיין” כי סוף־סוף – כך אנו משערים – יגיעו גם באזורי הכדור המערבי למסקנה ההגיונית כי תחת לטרוח למען ישראל במלוות, במעניקים ובמגביות, – אולי אין פשוט מלהציב מיטבעת־דולארים בירושלים. מידפסת־בת לבנק אוף אמריקה. בלי תיווך מיותר. מן היצרן – לצרכן. וראשוני הצרכנים – כמובן: הטייסים, קציני־הים ודומיהם – כל אלה שמדינתם גידלה וטיפחה וריבתה אותם במטבע הישראלי המעונה שלה – כדי שיבזו יום־יום אותו ואת הריבונות היהודית שמאחוריו.

שלשום דיווחו העתונים כי “בלחץ העיצומים – רמז משרד האוצר שישקול תשובה חיובית”. כך שלשום. ואמנם אתמול שקל – ונתן. אוצר הולך ואוצר בא; טמיון של מערך. טמיון של ליכוד – היינו הך. נתבע ונותן. להגיון ולבזיונו. זה באנחת כניעה. זה בתרועת הדר, אך סדן הארץ – כמוהו כסדן השמים וכסדן הים – אחד הוא.

סדן התקופה.

*

חיים חזן זכרונו לברכה, ענק ספרות ישראל אמר לפני שנים אחדות ספק דבר של קביעה ספק דבר של נבואה:¹

“כל אחד שוקד לקבל עולמו ולאכול במו שיניו את חלקו במשיח” –

תמהנו אם נותרו עוד הרבה חלקים מן המשיח לקיים בהם את הזבח החוגג הזה של עם שמחוג־המצפן שלו נתקף עווית.

9 בספטמבר 1977

בהקדמה לספרו “אי־הפינגווינים” מביא אנאטול פראנס את עצתו השנונה של היסטוריון אחד, “איש זקן ופיקח”, לאמור: “– – – אם אתה חפץ שספרך ימצא חן בעיני הקהל, אל תשכח להלל ולשבח בכל עת כושר את המידות הטובות שעליהן עומדת החברה: מסירות לעושר – ובפרט ענוות־דלים והבלגתם. שהיא עמוד־התווך של המשטר”.

קשה לנו להבטיח, כי בשורות הבאות ננהג על פי עצתו של אותו היסטוריון מצד הקילוס והשיבוח, אבל כמה מהרהוריו של אנאטול פראנס בענייני חברה לפני כמאה שנה. נראים לנו כמצנפת שהוחבשה כמו על־פי מידה לקרקפתה של מציאות בת־ימינו. מציאותה המתהווה של

ישראל.

הרהרנו בכך בעקבות האזנה לדיוני־התקציב בכנסת, אך לא רק בעקבותיה.

*

כי הרושם הוא שבעוד שליחי ישראל סיימו זה עתה את טיפוסם במרומי הפירמידה של חַאופּס בגיזה – עמלים ישראלים טובים אחרים, המנהגים עתה את כלכלת הארץ וחברתה, לחזור ולהפוך על פיה פירמידה אחרת – מופשטת מעט, אליגורית מעט – היא “הפירמידה הכלכלית ההפוכה” ששירטט הוגה־דעת יהודי לפני כששים שנה בלבד, בפולטאבה.

אותו סוציולוג ובלשן יהודי מבריק, בר בורוכוב –ששכונות הנושאות את שמו הולכות ונעלמות עתה מקו האופק – ניסח, כידוע, על דרך הגיאומטריה את החולי הכלכלי והחברתי הבסיסי של העם היהודי לערך כך: המסחר, שהוא קדקדה של כל חברה נורמלית, הוא בסיסו של העם היהודי; ואילו העמל, שהוא בסיסו של כל עם נורמלי. הוא קדקדו של העם היהודי. הרי שכל עמידתה של פירמידה כזו היא עמידה של פיסחים, של נס.

התנועה החלוצית אימצה לעצמה דיאגנוזה גיאומטרית זו ובמשך שלושה־ארבעה דורות כמעט שהפכה את המשולש הזה והעמידה אותו על בסיסו. אלא שמדיניות של מהפך אחר, שבה, כנראה, המהפך עצמו הולך ונהפך למדיניות. חוזרת עתה ומבקשת להשיב את המשולש על קדקדו, מעין תנועה של "בורוכוב ב’רברס' ".

*

למען ההגינות יש לומר כי תהליך ההתהפכות. כתהליך אובייקטיבי־מעט שיסודו בנסיבות שמתחומים אחרים, החל באופן מואץ כבר לפני עשר שנים ומעלה, ביחוד: לאחר פתיחת “השטחים” ומציאת רזרבואר של כוח־עבודה “בורוכוביסטי” אמיתי בתחומים שמחוץ לישראל. כלומר: הדברים קדמו לשינוי השלטון ולא החלו עמו. אך מה שהחל במידה מסויימת כסטיכיה, הולך ונעשה, לפי מדיניות השלטון הנוכחי, לפילוסופיה חברתית מודעת, כמעט למדיניות שימושית. ותמציתה של תורה זו היא שלא העמל דווקא הוא מקור החיוּת והקיום ולא הוא בראש הסולם. וכיוון שאינו נתון להעדפה חברתית –אין הוא ראוי להעדפה כלכלית ואת מידת העידוד והתמיכה, כמו את מידת הרחמים והסליחות, יש לגלגל על שכבות אחרות, שכבות שתורה שהיתה שלטת בציונות כחמשים שנה קיפחה אותן, כידוע, והשיבה אותן עד דכא.

והכספות בקיר יעידו.

*

גם אם נהפוך עלינו אהדתם של ידידים, מהם מעצבי המדיניות הזאת, נאמר חד־משמעי: אם יש דבר בתחום המדיניות החברתית שנגדו יש להתקומם בכל הכוח הטמון בדיניה ובהליכותיה של חברה דמוקרטית –הנה “חצר המטרה”. לא משום שתנועת־העבודה צריכה לחפש לה מעקה־אחיזה בחדר־המדרגות האפלולי של אופוזיציה, אלא משום שנשמת העצמאות היהודית, תמציתה ולוּזה, נתונות במפסלת העיצוב, גופה נתון בהכרעה על הגבולות, נשמתה נתונה בהכרעה על דמות החברה שבתוך הגבולות. ואין זו רק שאלה איזו דמות יאה יותר לעם היהודי הריבון אלא בכוח איזו העדפה יחזק ויכה שורש. ובכוח איזו יתרופף ויהיה כעלה נידף.

*

דברים שונים ונצברים הוליכו אותנו אל מסקנה זאת. השבוע שעבר העלה אחד מהם. בעודפו של קול אחד הוסרה מסדר־יומה של הכנסת הצעה, שאין בעינינו הגיונית ממנה וצודקת ממנה, של הענקת זכויות סוציאליות מלאות לפועל היומי והשוואתן לשכירים חדשיים. מי שלא בקי בפרטים אלה בעבר עומד נדהם לעצם התגלית של קיום פער עצום כזה בין זכויות עובדים לסוגיהם. בארץ שהעבודה היוצרת היא דגלה: עומד מוכה־תמהון מול הנוסחה האנטי־סוציאלית, האנטי־ייצורית, האנטי־הגיונית מכל בחינה, שלפיה זכויותיה הסוציאליות של לבלרית־מתחילה עדיפות במידה מכרעת על זכויותיו של פועל ותיק בפיגום. “בונה ארץ” שלא על דרך המשל, או של האיש הקודח – כל הקדחות – ליד המחרטה. ההסרה הזאת מסדר היום של ענין רווי עוול ומכאוב חברתי, היא אקט של שרירות ועלבון סוציאלי ששום להטי־לשון פסבדו־מדעיים לא יחפו עליו. העובדה שמי שהסיר הצעה זו של מזכיר ההסתדרות הוא דווקא השר הממונה על העבודה ועל הרווחה – כמעט מקיימת בשלמות גם את האירוניה, שבה ניסח בזמנו אנאטול פראנס השנוּן את מסקנות התבוננותו הסוציאלית.

אלא שהענין שעלה השבוע הוא רק חולייה במחרוזת.

*

בקו הסמוי או הגלוי הזה של “מסירות לעושר” אתה מוצא את המאמץ העקשני, הרווי שיעור מופלג של מידת־רחמים חסודה, להלבין הון שנולד מתוך צירי הבטחון והפיתוח של המדינה – רעיון שאילו הוגשם כהגייתו, ספק אם היה דוגמתו להלבנת פני המדינה עצמם: אתה מוצא בסידרת־דברים זו את הפטישיזציה של הבורסה, כאילו היתה מורסה חדשה זאת של כלכלת ישראל וחברתה מפעל־מופת חלוצי של ייבוש־ביצות נוסח אלף־תשע־מאות־שבעים־ושבע (אף כי האמת היא שהאַנופֶלֶס – הוא יתוש הביצות שמלך בארץ בשנות העשרים, לא הצליח להדליק קדחת מטריפה מזו שעוררה. בריצה אחרי הכסף, הבורסה הנוכחית בפסג' אלנבי); אתה מוצא תשוקה דוחקת. בדומה למאווי של הגשמת חלום עתיק, להעביר מנכסי הציבור לרשות היחידים; אתה מגלה מגמה זו של “מסירות לעושר” במידת הרחמים והסליחות המגולגלת על יהלומים, על משלשלי הערך־המוסף לכיס־עצמם, על חברות־מסע ועל שאר אביריה של הגיאות המזוייפה. ובתקציב המדינה החדש – אנו שומעים ברגע זה דבר־המומחה ברדיו – “יש כמות ענקית של סיבסוד הון”, דבר שהוא ניגודה הגמור של כל מחשבה משקית או חברתית מתקדמת.

לא יפלא, איפוא, כי כעטרת־תפארת לכל אלה רוקם לו שר התיור והתיעוש חלום של “קאזינו ישראלי”, האמור לציין ייחודה של האומה העברית העומדת לגורל. היכל־ההימורים של עם הנביאים. טוב למחפשי בילויים ולמבקשי־אלהים גם יחד.

המגמה –וכתרה.

*

ומצד “ענוות העניים והבלגתם”, מעברו השני של מרידיאן העשירות, עומד האדם החי מיגיעו, וממנו נתבעות גם המצוקה, גם “הענווה וההבלגה”, ואין אדם צריך להיות מומחה בכלכלה או בפַרמַצבטיקה כדי להבין כי כל גלולה שמבליעים בה את הציבור כדי לרפא את המשק, מכניסה שכבה אחת לתוך ספיראלה של עשיריות ובעת ובעונה אחת מטילה שכבה אחרת לתוך צמרמורת של מצוקת־הקיום, כל המלים המטילות דאגה ופעמים גם אימה, כמו: פיחות, אינפלציה, ביטול סובסידיות – מפריחות את העשיר ומקמילות את העני; זה מצפה להן וזה חרד מפניהן והחי על יגיעו מוּכה גם מן החולי גם מן הריפוי, ויותר מכל – מן ההטפה החסודה להצטמצמות לענווה.

*

אל כל אלה נלווה קו שאין להגדירו אלא כנטירה או כצרות־עין חברתית ואידיאית. מפעל הבריאות של הפועלים הוא מן הנכסים הלאומיים שכל מדינה מתוקנת היתה מתברכת בהם. אך אי־אפשר שלא להבחין – ואין להירתע מלומר זאת – בהתאנוּת שיסודה הפסיכולוגי הוא כנראה יותר בהצלחתו של מפעל זה מאשר בכמה מכשלונותיו. רוח של זרות נושבת אליו, אף כי עניינו הוא עניינם החיוני של שני מיליון מבוטחים ופרי־שירותיו חתום לתפארה בבריאות הציבור בארץ.

אך גוּלתו של קו זה היא ההסתערות החוקרנית והגוברת על התנועה הקיבוצית – פאר חברתה של ישראל ופסגת השראתה החברתית – בענייני מסים והכנסות. כאילו כאן, דווקא כאן, קבורים כלבי־ההערמה על המדינה ולא בחמישה־עשר המיליארדים המרחפים כעטלפים באפלולית המשק הישראלי ואין מנסים כלל ללוכדם; כאילו היו תשעים אלף הנפשות שבתוך מסגרת־אנושית נדירה זו של התנועה הקיבוצית מכרסמים את רקיקי־האוצר ולא אוכלי לחמם מיגיעם, מן הרוח המפרנסת יגיעם והעושה גם את מפעלם הכלכלי פנינה בגזרה המשקי של ישראל ואף כאן אתה תמה מה בהסתערות זו גדול ממה: הדאגה לתגבורת־הכנסה לתקציב המדינה או ההזדמנות שנפלה בידי יריב אידיאי לצלול לתוך רקמתה הפנימית של חברה, שמעולם לא ראה אותה בעודף של נדיבות־לב ויפי־עין.

*

כך מתחברים בישראל של היום פרקים־פרקים למיקשה של מדיניות חברתית אחת, שסיפורו השנון של מחבר “אי הפינגווינים” מדגים אותה בדיאולוג אירוני. הנשמע כבן־זמננו לא פחות משהלם את בני־זמנו:

"מן הראוי – אומר מוֹריוֹ מנכבדי הפינגווינים – שטובת הכלל, היא לבדה. תהיה לנגד עינינו ותכוון את צעדינו וזו מחייבת שלא לדרוש הרבה מאלה שיש להם הרבה. פן יהיו העשירים פחות עשירים והעניים יותר עניים. העניים מתפרנסים מעשירותם של העשירים, משום כך קדוש הוא רכושם.

"– – – וכלום אפשר בכלל להטיל מס לפי גודל הנכסים? אותות השפע מטעים. דבר אחד ברור: הכל אוכלים ושותים. הטילו מסים על העם לפי הצריכה. הרי החכמה והרי הצדק.

העם מחאו כף".

כך דיבר מוריו וזקני העם מחאו כף".

אין הכרח שנלך דווקא בעקבות זקני העם של מוריו.

*

הימים הם ימי ריתחה מדינית גורלית והמחוג, כאן ובקאהיר, נע יום־יום בעווית כלשהי בין ציר התקווה הטובה לבין ציר הסכנה. אף־על־פי־כן מצוה לעקוב גם עתה אחרי תהליכי חברה, ובגזירת אותם הימים עצמם – למנוע את עיוותם. התעקמות פניה החברתיים של הריבונות היהודית נושאת בחוּבה גם זרעוני־סכנה של התערערות עצם־בסיסה.

וככל שעל פי עצם טבענו איננו נושאים את נפשנו לא לסער ולא למעשי־מיפגן – אי־אפשר שלא נודה עתה כי במסע המיפגן והמחאה, שיזמו בשעתם הפועלים והסתדרותם, היה הרבה מראיית הנולד לגבי המגמה והכיוון ששלטון חדש עומד לגלות במהלכיו הכלכליים־החברתיים.

לפני שנים אחדות שמענו את המשורר נתן אלתרמן ז"ל מפטיר לידידו: “פרסמת היום מאמר חריף. אינני יודע בדיוק למי כיוונת. אבל טוב שתלית סטירת־לחי. מי שראוי לה כבר ימצא אותה בעצמו – ויאספנה”.

בראייה רטרוספקטיבית נראית לנו כך הפגנתם של רבבות העובדים לפני כחדשיים. טוב שהמחאה נתלתה. טוב שהודלק התמרור. אך חשוב עוד יותר, שיוקם למגמה זאת סכר. ככלות הכל לא שיעורן של תוספות נתון עתה על הכף – רק כיוונה ודיוקנה של חברה.

גם תנועת־עבודה פצועה איננה פטורה מעיקרי התחייבותה לחלומה ויותר מזה –לחברה שתנועה זו וציבורה הם גם הלוּז שלה גם אבן־הפינה.

ב. אחיות בקרית צאנז

ארץ של שלושה מיליון יהודים. שלושה מיליון יהודים, בודדים. בודדים מאד. חשוקים יחדיו לעת מלחמה. גלמודים, גלמודים מאד, לעת שלום. כאילו אין מי שיגאל בארץ מיתמותו זולת הפסיכיאטר או האקדח, חלחלה.

אנו קוראים סיפורם של חנה ואסתר הורביץ מקרית צאנז ולעינינו נפרשת מגילת הנכר האנושי והאימה של שתי בנות יהודיות בישראל בתוך קריה שהיא שלהן. בתוך בית שהוא ביתן, בתוך הקן. אנו שומעים – לא בלי השתאות ודרך־ארץ – דברי התום והאמונה של נערה מבית־יעקב המספרת, כמו דלוקת־גחלים בעיניה היהודיות הבורקות, על טהרת המשפחה ועל חובת ההינזרות מן הסביבה הרוחשת יצרים וחטא ועל הבית שהוא גם מצודה יהודית וגם חישוק לבני הזוג ולילדים. אנו מפליאים צעירה זו ועמידתה אבל גם תמהים־מעט איך יכולה להילוות אל השקפה נחושה כזאת – הסתגרות גדורה ומבוצרת, שאינה מניחה להשקפה עזה זאת לשׂרות עם הרוחות שמסביב מתוך בטחון שתוכל להן. שהרי סגירה הרמטית כזאת מביאה לידי כך שאפילו רוח קלה ומצוייה המבקיעה לה פרצה בחומה הזאת נהפכת לזלעפות, לסופה. וסופה – גורל.

אך אם אמנם עוז־באמונה – מדוע לא יכלו גם חיה ואסתר לומר את אמונתן או פקפוקן בגליות כזו ובעוז כפי שאמרה אותן גחולת־העין מבית־יעקב; מדוע כפו על שתי הילדות האלו כליאה פנימית בתוכן וחנק של הגיגיהן והרהוריהן ללא כל אפשרות של פורקן; ללא שיח; ללא קיום הכלל היהודי העתיק כי “דאגה בלב איש – אם דאגה היתה זאת – ישׂיחנה”. קודם כל ישיחנה. וימצא לו אוזן להשיחנה, וימצא לו, מעל לכל, לב להשיח לפניו. לב מאזין. מדוע הוטל עליהן בתוך מצור של בית וחברה גם מצור כזה של לבבות – ונידוי.

עולמה של היהדות חסד ייבנה. עברנו בחוצותיה של קריית צאנז לעת אבל וראינו הרבה מסימניה וממסורתה של יהדות עתיקה, אך ראינו במועקה ובכאב שכונת־יהודים שלמה שהרבה דברים טובים בוודאי מצויים בה אך דבר יהודי אחד, כנראה, לא נמצא לה לעת מבחן: מעט חסד.

והחסד היחיד שגולגל השבוע משכונה זו אל מחוצה לה הוא חסד של אמת. ואף הוא פצוע מאוד. חסד בעל־מום. ליד הגדר.

שורות של הפטרה – נר לאסתר וחיה הורביץ שנטרפו בקריה שהיא בית. בבית שהוא נכר.

13 בינואר 1978

ארץ של שלושה מיליון יהודים. שלושה מיליון יהודים, בודדים. בודדים מאד. חשוקים יחדיו לעת מלחמה. גלמודים, גלמודים מאד, לעת שלום. כאילו אין מי שיגאל בארץ מיתמותו זולת הפסיכיאטר או האקדח, חלחלה.

אנו קוראים סיפורם של חנה ואסתר הורביץ מקרית צאנז ולעינינו נפרשת מגילת הנכר האנושי והאימה של שתי בנות יהודיות בישראל בתוך קריה שהיא שלהן. בתוך בית שהוא ביתן, בתוך הקן. אנו שומעים – לא בלי השתאות ודרך־ארץ – דברי התום והאמונה של נערה מבית־יעקב המספרת, כמו דלוקת־גחלים בעיניה היהודיות הבורקות, על טהרת המשפחה ועל חובת ההינזרות מן הסביבה הרוחשת יצרים וחטא ועל הבית שהוא גם מצודה יהודית וגם חישוק לבני הזוג ולילדים. אנו מפליאים צעירה זו ועמידתה אבל גם תמהים־מעט איך יכולה להילוות אל השקפה נחושה כזאת – הסתגרות גדורה ומבוצרת, שאינה מניחה להשקפה עזה זאת לשׂרות עם הרוחות שמסביב מתוך בטחון שתוכל להן. שהרי סגירה הרמטית כזאת מביאה לידי כך שאפילו רוח קלה ומצוייה המבקיעה לה פרצה בחומה הזאת נהפכת לזלעפות, לסופה. וסופה – גורל.

אך אם אמנם עוז־באמונה – מדוע לא יכלו גם חיה ואסתר לומר את אמונתן או פקפוקן בגליות כזו ובעוז כפי שאמרה אותן גחולת־העין מבית־יעקב; מדוע כפו על שתי הילדות האלו כליאה פנימית בתוכן וחנק של הגיגיהן והרהוריהן ללא כל אפשרות של פורקן; ללא שיח; ללא קיום הכלל היהודי העתיק כי “דאגה בלב איש – אם דאגה היתה זאת – ישׂיחנה”. קודם כל ישיחנה. וימצא לו אוזן להשיחנה, וימצא לו, מעל לכל, לב להשיח לפניו. לב מאזין. מדוע הוטל עליהן בתוך מצור של בית וחברה גם מצור כזה של לבבות – ונידוי.

עולמה של היהדות חסד ייבנה. עברנו בחוצותיה של קריית צאנז לעת אבל וראינו הרבה מסימניה וממסורתה של יהדות עתיקה, אך ראינו במועקה ובכאב שכונת־יהודים שלמה שהרבה דברים טובים בוודאי מצויים בה אך דבר יהודי אחד, כנראה, לא נמצא לה לעת מבחן: מעט חסד.

והחסד היחיד שגולגל השבוע משכונה זו אל מחוצה לה הוא חסד של אמת. ואף הוא פצוע מאוד. חסד בעל־מום. ליד הגדר.

שורות של הפטרה – נר לאסתר וחיה הורביץ שנטרפו בקריה שהיא בית. בבית שהוא נכר.

13 בינואר 1978

אין לדבר כל קשר אל הסכסוך היהודי־ערבי. אין לכך שום נגיעה אל השקפות מדיניות. המראה שהוצג לפני זמן־מה בטלביזיה על מאורות־המגורים של פועלים ערביים מן השטחים. חשף שערוריה מוסרית־אנושית שכמותה אולי ראו עינינו באיזור מטעי הסוכר של מארטיניק או בפאתי השוק של האיטי. אך המקום האחרון שבו ציפינו לראותו הוא מדינתם החלוּמה של היהודים.

לא ערבים צולמו שם. צולמה שם ישראל ואין זה חשוב כלל שלא כל ישראל כך. חשוב שבהרות כאלו של כלימה אנושית פושות בלב־ליבה של מטרופולין בישראל הרוחשת – ופעמים גם שורצת – קידמה למיניה.

שבעת אלפים בני־אדם בתל־אביב בלבד. לילה־לילה. שבעת אלפים טובעים לילה־לילה בזוהמה וברמשים אחרי יום־פרך אצל מעבידם הישראלי. בחלקם נעולים מבחוץ על מנעול ועל בריח, ואשה יהודיה ששיפוליה מהלכים אחריה – כנראה, מלונאית של הרבה כוכבים ישראליים – מוליכה אותם בתנועה גראציוזית של סוהרת אל בית־השער ונועלת אותו עליהם. עד אור הבוקר. או עד בוא הבקורת – כלומר, המשטרה – במעבה חצות.

מבקשים להרחיק סכנה בטחונית – ומטפחים, ומשקים, ומצמיחים אותה בלב האנשים לילה־לילה.

הילטון־לגבעונים.

ודאי: אסור למתוח קווי־הקבלה. אך לפחות מצד לינת־הלילה המיוסרה הזאת, הרוחשת קללה וכינים, זרועה, כנראה, עירי המיופייפה “גולאגים” קטנים אחדים. לא להיבהל. הדברים אינם מפיגים את מהות־עצמם גם אם מותחים קו־מֶרידיאני ארוך מקצה הקוטב הצפוני אל קו־הרוחב שבו אנו יושבים. נבלה היא נבלה. היינו־הך מה המרחק ממנה אל קו־המשווה.

אנו יודעים: לא זאת ישראל, אפילו לא ישראל של 1989. אבל גם זאת ישראל. וה“גם” הזה בלבד דיו כדי להטיל בנו חלחלה. קו בדיוקנו של עם שבספריו נכתב על אשר נכתב על “הגר הגר בתוכם” ועל חובת “ויינפש בן אמתך והגר”.

*

מה עתיד לקרות לחברה הישראלית אם לא יימצאו בה חוטבי־עצים או שואבי־מים משלה: מה עתיד לקרות לה אם לא יימצא בה מתלם־שדה או דורך־ענבים או נוטה־אנך – שאלות אלו מאוחר קצת לשאול. מה שעתיד לקרות לה – כבר קרה. “ה’אחר־כך' – כמאמר הסלאבים – כבר היה קודם”. איש לא הגדיר זאת באופן קולע יותר מידיד שנון־לשון: נסתיים – אמר –עידן עבודת האדמה והחל עידן עבודות העפר. כך אמר ומיצה בזה כל אשר התהולל בארץ בשני עשורים.

הוויכוחים האידיאולוגים הלוהטים בתוך החברה הישראלית של ימינו אינם נטושים עוד על דרך זו או אחרת בהגשמת חזון חברתי או על מקום־הנחיתה הרצוי באזור הביניים שבין שני האינטרנציונלים. הויכוח הישראלי בן־זמננו נטוש בין שני מחנות אידיאולוגים שונים לחלוטין: מחנה הצמודים ומחנה ניירות־הערך – והניירות האלה הם. כנראה, האיזור האחרון בישראל שבו עדיין מתייחסים למונח “ערך” בדרך־ארץ אמתי, בכובד ראש, העליון בשלבי סולם הערכים של ישראל בת־ימינו. את ערכי דת־העבודה יקיימו השכנים.

*

איך, בכל זאת, מתיישבת ההתנערות ההולכת וגדלה של מדינת־היהודים מכל מה שריח של עמל נודף ממנו, עם תורות והלכות שהונחו בה כאבני־פינה? ובכן, המציאות החברתית המעוקמה נותנת יום־יום את התשובה: באמת, איננה מתיישבת, לא עם אהרן דוד גורדון ולא עם פחות קנאים ממנו לערך העבודה ולא עם כל הכמיהה לשידוד תלמי־חיים ולקוממיות. ובאמת אין לדעת – או אולי אפשר לדעת. אך אין הלב ממהר לגלות זאת לפה – מה יקרה למדינת היהודים כאשר יישלפו מיסודותיה אחת־אחת אבניי־שתייה אלו. כאשר יישלף מהם החלום.

ואף שענין זה – מהפך־הערכים הלאומי – אינו חדל להציק מצד הדאגה לעתיד ישראל ולדמותה. עניננו בטורים אלה בצד האנושי הבסיסי של הנושא.

*

רעד עובר בך למראה הקהות. האטימות ו־מה שמכונה בפי הצבר ה“ז’לובּיות” של פני המעביד הישראלי החדש; למראה עור־הפילים המוסרי של דור חדש למתעשרים יהודים. דור המפיק מן העבודה הזרה כל אשר ניתן להפיק ממנה לשמינה ולבעיטה, אך איננו מעלה על הדעת שלא ייתכן כלל מבחינה אנושית ומבחינת עצם חזותנו כיהודים שבעי מרדות – לנהוג בעושי־העבודה מנהג הדוד תם.

מדהים הדבר להיווכח כי אף־על־פי שעובר על ישראל תהליך מזורז של אוטומיזאציה חברתית והיא נעשית “חברה של הרבה חברות”, פסיפס של דיוקנאות רוחניים – היא מגבשת לה בהתמדה ובשיטתיות מכנה משותף כולל, חותם ודאי אחד: מגושמוּת הקרובה מאד אל גסות־הרוח.

*

מתי העטינו עור כזה על עצמנו? ממי ירשנו דיוקן כזה של בוהוּת וקהוּת? מי נתן בנו את החוצף המוסרי הזה לכלוא יצורי־אנוש כצלמנו וכדמותנו לילה־לילה במשהו הקרוב יותר למכלאות־צאן ולמירבצי־סוסים מאשר למשכנות־אדם?

מי, מן החרדים האמתיים לבטחון ישראל, ימוד את עצמת הקללה הסמוייה העולה אלינו מן המשפתיים האנושיים האלה. ערב־ערב ובוקר־בוקר, לא על שום שאנו מבקשים – כמגיע לנו כזכותנו – את חלקנו על פני האדמה הרבונית של אלהים, אלא על שום שבתוך חלקת־האלהים הקטנה שאירשנו לעצמנו. בזכות זאת ובזכות יגיעם של דורות, אין אנו יכולים למצוא משכן־לילה אנושי לאורח שאנחנו הטינו אותו ללון.

*

ואין איש שואל את השאלה הפשוטה – ממה נפשך: אין אתם יכולים בלי עבודת גבעונים – הבטיחו להם לפחות מנוחת־לילה אנושית. פתרתם, לתועלת עצמכם, שאלת בטחונם ביום – תעמיד לכם חכמתכם להבטיחה, לרווחתם שלהם גם בעת מנוחתם בלילה. אין אתם משכילים לעשות לא זאת ולא זאת – החזירו אותם לבתיהם, לכו אל הצובאים על פתחי הבורסות והפיסים ולשכות־הסרק למיניהן, תנו בידם כשיל ומעדר והוציאום אל הפיגומים.

אלא שהמדינה הולכת ונעשית, לדאבון לב, ממלכה ללא מען. הרבה בה שלטים, הרבה בה שבילים, הרבה בהם מחוונים – אך כתובת אין. מה – יש את לבך לשאול – עושה במקרה זה “שר העבודה והרווחה” עם המלה “רווחה” שבשילטו? מה עושה היועץ לעניני מיעוטים עם העצה ועם המיעוטים גם יחד? אלא שהשלטים – שלטים והבזיון הולך ומעמיק ורק פה־ושם עולה ציוץ מעל דוכן הציבור – ונדם.

כיוון שהדברים אמורים בשכירי־יום החיים על יגיעם. אולי נכון יהיה לצפות שההסתדרות – ששינתה מיסודם תנאי עבודתם של העובדים מן השטחים – תצא עם הנהגתה לביקור־לילה באזורים אלה. ואולי, בעקבי הביקור הלילי הזה וכמסקנה ממנו, תקרא תגר על מי שתקרא ותמצא דרך להאיר מעט על שוכני המכלאות האלו את הבוקר.

עליהם ועלינו.

*

הפטרה לשאלה לא־טכנית: האם – שואל אותנו חבר – זהו הדבר שהיינו חייבים לראותו בטלביזיה דווקא בליל־שבת? ובכן, איננו יודעים אם זהו מזמור־שיר ליום השבת דווקא, אך אם אתה מסרב – בעקשנות, בדחייה – לראות את המציאות של כל ימות־החול. אין ברירה אלא להביא לך את בבואתה אפילו בשבת. ומה גם שאין בבואה זו חסרה יסוד של פיקוח־נפש. ואין זה חשוב כלל אם יש מי שאוהב לשדר דווקא תמונות מדכאות כאלו. בוודאי יש האוהבים זאת. אך העובדה הקובעת היא כי שודרה אמת. ואין היא חדלה להיות אמת חמורה. טורדנית, משוועת לתיקון, גם אם מישהו עושה אותה עוד כלי בטיפוח תכונה יהודית של שנאת־עצמו.

מכל מקום, דברי ימי היהודים מורים כי מאמת כזו לא ברח שום חוזה, אינו דין, איפוא, שיברח ממנה צופה. גם לא בשבת.

6 במארס 1979

יש להוציא את המאבק על קופת־חולים מן האזור הערכיי־חברתי. אין טעם לדבר אל שרים – הבאים אל משרדיהם כבוא לשכן אל מכתבו בבנק והרואים את תפקידם מזווית של פקידות מעומלנת ובשומה – על ערכים של עזרה הדדית ועל היסוד החלוצי הטמון עד היום במוסד לבריאות הציבור שהקימו הפועלים. נהפוך הוא: הרושם הוא שאוזנם נצרמת לשמע כל אוצר המלים. הניבים והמושגים שהדריכו בעבר את חיי הארץ וחלוציה.

יש, איפוא, להסכין לרעיון כי שפה שלמה. לכסיקון לשוני וחברתי שלם, הולכים ונמחקים, ושפה אחרת, סאנסקריט אחר שממנו מסתעפות השפות, יורשים את מקומם. ואף כי עדיין לא נצטללה מהותו של הסאנסקריט החדש הזה – ברור לגמרי כי לשון הפועלים והאדמה, שיסודה בעלייה השניה והשלישית, בישובים קולקטיבים, בכבישים ובפיגומים, מצילה את אזניהם של שרים חניכי ה“הדר” ושל סגני שרים דֶנדיים מעט והיא תיעקר משיחם־ושיגם של אנשים וציבור עם השלטון הנוכחי.

ובכלל – כל המנין הוא אחר, עידן אחר, ספירה אחרת, גם מנין העליות. אין בכלל מנין כזה בין מבשרי העידן החדש, מנין העליות איננו. כידוע, לוח זמנים בסולם האימיגרציה. זהו מניינה של משאת־נפש, של השקפת־עולם וכל המגמה בימינו היא להעביר את המניין הזה ואת הרֶמיניסצנציות שלו מן העולם וליצור ספירה אחרת. ספירת העוצרים – מסוגם של שוסטק, פלומין ואחרים. כל אשר יבוא עכשיו, מאז 1977, הוא הזמן החדש למניין העוצרים. לצערנו – גם למנייננו.

יש, איפוא לעקור מכלי־הלשון ניבים כמו: עזרה הדדית, יישוב שממה, חברה צודקת או שוויונית ולאמץ ניבים חדשים מתוך שרשי לשון והווי אחרים. דבר אחד ברור: אי־אפשר עוד במערך־המלים החדש להישען על מושגים שיש להם שרשים בערכי־חיים ארכאיים.

*

ובכן, המאבק על קופת־חולים צריך לצאת מתחומו הערכיי ולהיכנס לתחום הארצי, המעשי מאוד, של הגנה על בריאות הציבור, על בטחון בריאותו, מול הסכנה האורבת לרוב אוכלוסי הארץ הזו מקבוצה של סהרורים המנהלת על גבו של הציבור מדיניות של עורמה פוליטית.

יש לחדול לראות בדין־ודברים זה עם שר הבריאות מעין תחרות אלגנטית בטניס השולחן. התנהגותו – הצמצום המרושע של התמיכה לקופת החולים ולמעשה: למבוטחיה – היא התנהגות של מתאגרף ציבורי ויש להשיב לו תשובה היאה לסוג־ספורט זה ולא לענפים הנאצלים יותר של תרבות־הגוף הציבורית.

*

ועצירת התמיכה של הממשלה הכושלת הזאת במפעל הבריאות, שהוא לוז השירות הרפואי של הארץ, היא מדיניות של עורמה פוליטית מובהקת כי איננה נובעת מתוך יכולת לתת – עתה ומיד – פתרון קונסטרוקטיבי אחר לצרכי הבריאות של האזרחים. זוהי מדיניות ערמומית המכוונת להגשים נבואה, מרושעה וערמומית לא פחות, של המתנבאים עצמם. לצרכי המסע הפוליטי נגד השירות המסועף שהקימו הפועלים חייבים מתנבאים אלה להוכיח שאין בכוחה של קופת החולים לקיים חובתה לציבור. כיוון שהמציאות – היקף השירות ורמתו – אינם מספקים הוכחה כזו, אפשר ליצור אותה ולתת לנבואה. שעומדת להתבדות, להגשים את עצמה. אם עוצרים את התמיכה. אם מתעתעים במקבליה קודם נתינתה. אם יוצרים מצב של דחקות ומצוקה בשירותי קופת החולים – מביאים להתנגשות מידית בינה לבין מבוטחיה. בינה לבין הנותנים בה אימונם עושים את קופת־חולים חסרת־ישע ומציגים אחר־כך את אזלת־ידה כהוכחה שאין היא יכולה לעמוד בהתחייבויותיה. וכך משסים בה את הציבור, ששירותו מתקפח בידי המשסים גופם.

זה נשמע לא רק ערמומי אלא אפילו שטני מעט. אבל בממלכת־הגמדים הזאת גם מקומו של אשמאי זה אינו נעדר. אין, כנראה, גבול – לא של הגינות אלמנטרית, לא של אחריות ציבורית – למקום שאליו עלול להוליך תסביך־הנקם של הכושלים. וכבר היתה לנו הזדמנות לעמוד עליו בעבר.

*

הבריאות היא נושא של חולין. אפרורי מעט, ואין נלהבים לעסוק בה ובמאבקים שהיא כופה לפעמים על עוסקיה, מי מן הזירה הפוליטית ישים ליבו לאחת ההתרחשויות החברתיות החשובות בתחום הפונדאמנטאלי של חיי האזרח שעה שהקרקס הפוליטי של ימינו פורש מיבחר כזה של ראווה צבעונית, התחבקות עם נשיאים וראשי־ממלכה ושלוש מאות עתונאים מכל העולם הפוערים אוזן לכל הבל־פה ומצלמה – לכל ניד־עפעף? מי יעסוק בהבלי עולמנו הקטן. שבו נופח לפעמים אדם בודד את נשמתו מפני סיוע רפואי מושהה או משובש? המלחמה הפוליטית של ימינו מציעה למשתתפים בה, מכל הצדדים, צריחים של פסגות – מי יתן לבו לדרגשי המרתפים? כאשר כל האזניים נטויות להולם התופים מי יאזין לקולות־ההולכים מסוף העולם ועד סופו – וקול הנשמה היוצאת מן הגוף. פעמים בגלל טיפול מאוחר, הרי הוא בכלל הקולות האלה.

*

אין זה מן הנמנע – אמר לנו אחד מראשי הציבור האחראיים – כי מתוך אחריות למבוטחים, שנתנו בנו אימון כל השנים ולא נכזבו. נקום בוקר אחד, נשים את המפתח על שולחן המימשל ונאמר לו: הנה הדבר הנפלא הזה, שאתם מבקשים לעשותו מכשלה. הנהו תחת ידכם. ונאמר – וזה ניסוח של כותב הטורים – לשר המנהל מדיניות של גבאי קרתן וערמומי, הנוקם נקמת כשלונו: הנה המפעל המסועף, הנה שני מיליון המבוטחים, הנה עשרים ושבעה אלף עובדים ומשפחותיהם וממחר בבוקר – ענו אתם לצרכיהם. ענו – אתה וחבריך, שכל טווח ראייתכם החברתית איננו ארוך מטווח הראייה של חפרפרת.

אולי נקום ונאמר לקבוצת האנשים המסורה, שנשאה עד כה באחריות להישגי מיפעל הבריאות הזה ולבטחון הבריאות של איש, אשה, זקן וטף בארץ הזאת, לפנות את זירת־הישע ולמסור את המערכת כולה לידים המגששות עתה בשדה הבריאות של ישראל וביותר: לשר הבריאות עצמו שהוא, כנראה, שר שכולו ידים. שמאליות, לדאבון הלב.

אמרנו: אולי נקום ונאמר, אך לא היינו מייעצים להיחפז ולעשות זאת. אם יש לשלוח את מישהו אל ראש הצוק – כי אז לא את השירות אלא את המבקשים לחבל בו. אין בכוחו של ציבור להפיל ממשלה שלמה אלא באמצעות הקלפי, אך יש ויש בכוחו של רצון הציבור להעביר מכהונתו שר מתעתע, שהתרומה היחידה שהוא תורם לבריאות הציבור היא: סכנה. די לראות מי בנוטשים את הנהלת מערכת הבריאות הממלכתית כדי להבין כמה קרובה ומוחשית היא סכנה זו.

*

המלחמה נגד ההתנכלות המגושמת לשירות הבריאות של העובדים – איננה מלחמתה של הנהגה בלבד. גם לא מלחמתם הבלבדית של העושים יום־יום בפיתוחו והנושאים באחריות לו. זהו עניינם החיוני של האזרחים מבוטחי־הקופה עצמם. כשם שהאינפלציה, בשיעורה ההרסני, ירדה על הארץ ועל אזרחיה כחתף וכבר אין לדעת איך ומתי ניתן יהיה להעביר אותה מן העולם. כך עומדת עתה הרגשת בטחון־הבריאות של האזרחים לפני מיט־פתאום כזה, נכס נפשי ואזרחי עצום, שטופח במשך עשרות שנים, עלול להתפורר מפני צירופם האומלל של רשע ושלומיאליות. מאוחר יהיה לקונן לאחר בוא המפולת.

אילו הבחינו עובדים בישראל בעליל כי הצלת בטחון־בריאותם חשובה לא פחות – אולי הרבה יותר! – מהוספת עוד אחוז אחד או שנים לשכרם האינפלאציוני, ודאי היו נזעקים מאליהם למיפגן ולמצור, ולא היה שר זה יושב על מכונו אפילו יום מיותר אחד.

לכל המרובה היה חוזר לנהל את פונדק־הבריאות הכושל שהקים הוא עצמו באפס תנופה ודמיון בטרם בא. בתאונת קלפי, לשלוט ולהמר על בריאות כולנו.

4 ביוני 1979

ובכל זאת – אין כבודנו מחול.

רצה לומר: על אף דברי־הפיוסין בישיבות משותפות: על אף החיוך אל העדשות; על אף כמה דברי־מתיקות המטופטפים לאוזניהם של פרחי־עתונאים – על אף כל אלה כבודנו מחול.

שרי ממשלה רשאים להריק זה על זה אפילו עביטים של רפש־חוצות ולטעון אחר־כך כי הרעיפו גשמי־נדבה, טעמם – כבודם, וכבודם מחול, ציבור שמחל על כבודו – אין כבודו מחול, על אחת כמה וכמה אם מעולם לא מחלנו עליו.

מי הם – בוודאי נישאל – ה“אנו” האלה? ובכן, נאמר בפשטות: אנחנו, החיים מיגיענו – וממנו בלבד: המפיקים את התל"ג של האדמה הטרשית הזאת; המקיימים חובנו – כשם שמקיימים חובתנו – למדינה ולאוצרה בקפידה. בשלמות; אנחנו – שרי העבודה האמיתיים של הארץ הזו – זכאים למידה של דרך־ארץ בדיבורם של קברניטים אלינו. לפחות כדבר שר אל שרים. לא כדבר שרי־כס אל שרי־הדום, רק כדבר שרים־של־שרביט אל שרים של כף־הבנאים. אנו חלק ממאות אלפי השרים בקבינט הכלכלי האמיתי של ישראל המקיים מושבו הרצוף בשדותיה, בקווי־המימסר של חרושתה, בככר העמל והפרך של אומה קשת־יום.

על מילוי שלם וממצה גם של החובה לאוצר המדינה – איננו זכאים לשום פרס. אבל אנו זכאים לקורטוב של דרך־ארץ בסגנון, בניב ואפילו בדימויים האנטומיים הנפוצים היום בחברה המרובּקה של ימינו. לא אנשים עובדים – לא הם ולא עמלם – עיצבו את זירת הקרקס הנוכחי הקרוי “כלכלת ישראל” – אותו ואת ה“סאלטה מורטאלה” שמבצעים בה יום־יום לוליינים. או מוקיונים של משטר שנברא בתאונת־קלפי. לא הם.

לכן, אין כבודו מחול.

ב

ואי־אפשר שלא להקדים עוד שורות אחדות – אף הן לא בשדה לחם.

החברה הישראלית המהוגנה מבקשת באחרונה להימלט מכמה תארים מציקים, או מגוּנים, שהיא ראויה־גם־ראויה להם על ידי עטיפת התארים הפשוטים האלה במחלצות של סוציולוגיה מודרנית, קישוטם בניסוחים מדעיים או הצעפתם ברעלה מילולית אחרת.

את הרצחים ההדדיים בעולם התחתון – שהם עתה כמו מעשה־בכל יום־אנו מכנים, כמעט כמוסכמה לאומית, “חיסול חשבונות”. בהיות ההגדרה לשפיכות־הדמים הזאת כמעט נוסחה פיסקאלית – הרי מעצם טבעה זה אין היא צריכה עוד להטריד את מוסר החברה ומצפונה.

כך העולם ההוא. ואילו את גסות־הרוח הפשוטה, ההיולית ההולכת ונאחזת באחרונה בעולם העלי ויורדת מצמרותיו אל השרשים; מן הכנסת והממשלה אל השווקים וחוזר חלילה – אנו מכנים “אלימות מילולית”.

תארים אלה ודומיהם עוקרים את המעשים ואת תיאורם מכלל פשוטם ומכניסים אותם אל עולם של מושגים פסבדו־מדעיים, כמעט רספקטאבּיליים; אל עולם של הגדרות והתייחסויות חברתיות שסיתרן מרובה מגלויין ויותר משהן מכות בתדהמה, הן מעוררות אצל השומע הרגשה של בערות ואי־נוחות אינטלקטואלית מול רמת העמקות והמסתורין. כביכול, של המלים הטירוריסטיות עצמן.

כאשר סגן־שר קורא לציבור – שהוא מעגל־היוצרים האמיתי של הארץ הזו – פּאראזיטים". הוא איננו רק מעוות את השלד החברתי של ישראל או אומר דבר־שקר. הוא פשוט משיב גסות־רוח, כאשר שר שלם טוען כי יכה ציבור זה עצמו – אותו או את ארגונו – “בבטן הרכה”, הוא אינו עוסק באנטומיה או באטימולוגיה של האלימות. הוא פשוט מגיס רוחו, ועיקרה הנוסף של הרוח הגסה בכך שבטנם של מיליון אנשים עובדים בישראל איננה ביטנתו של הבגד. היא הבגד עצמו. בטן זאת, שהשר מאיים לכוון אל טבורה. היא בטנה – אם לא ליבה – של ישראל. ואין שר יכול לתבוע לעצמו גם כתר של ממונה, כמעט אחרון, על קיום פעימתו של הלב, גם עטרה של אלוף החובטים בו.

טעמה הסר של הפילולוגיה הציבורית בימינו.

ג

כי ככל שהדברים אמורים בגופי־המצוקה שבהם שרויה עתה ישראל ולא בתחרות על מעלות־הגידוף – לא עלה עדיין על דעת איש ממעצביו הנוכחיים של משק ישראל להילחם בסיוטי הכלכלה בעזרת מכשיר פשוט במהותו אך חותך כאיזמל ומעלה־ארוכה מאין כמוהו; מכשיר שהוא גם להב־מנתחים גם פלס־בנאים: הצדק. לחתוך לא בבשרם של אלה שלגביהם איננו אלא עורם־עלי־עצמות אלא במעטה החֶלב שעטה כרסם של רבים. לחתוך במעטפת שומן־הבר שהוא־הוא שהוליד אצל רבים את ייצר הבעיטה. לחתוך בו ולבלום את הבעיטה החוצפת והקוראת בראש־חוצות להוללות, לחיים כלכליים פרועים. למירמס כסף־החירות היהודי הראשון שהוטבע בארץ מאז נחרבה המיטבעה האחרונה של החירות, מיסודו של שמעון בר־כוכבא.

להתחיל בהעברת אי־הצדק מאורח־החיים הכלכלי וממילא יועבר עימו ובעקבותיו לפחות חלק מסיוטיה של האינפלציה המהרסת. ליטול מן העשירים, במישרין, בלי התחכמויות. לשלוח, בדרך החוק, את יד־המדינה אל כיסם, כשם שבדרך פשוטה ובלתי־אמצעית שלחו הם את ידם אל כיס המדינה להעשיר עצמם. לרוששה. כי אין – ולא יכול כלל להיות – במדינה דוויה כישראל עושר עובר־על גדותיו אלא אם כן ינק מבלוטות המגן והפיתוח שלה וממדוויה. כל קו־הביצורים של האמידות הישראלית – צריחיו, תעלותיו הדמויות, חפירותיו המבוצרות – לא נתכּן ולא נברא אלא מתוך המערבולת המטורפה הזו, שבה נשקו מצוקות־העם זו את זו: מצוקת ההגנה את מצוקת הקליטה ושתיהן את מצוקות החינוך והבריאות ויחדיו הולידו את המצוק הגדול של ישראל ואת השפע הפתלוגי של יחידיה.

לחתוך באלה ולא לחשוש מפני אישום ב“אכספרופריאציה” – היא נישול – כביכול. כי אם תיטול המדינה אל עצמה – בדרך רווחי הון – חלק מן העושר הזה, שנולד תוך אינוס אפלולי של המצוקה, משלה היא תיטול ולבעליו האמיתיים תשיבנו. היא לא תשדוד איש ולא תנשל איש. היא רק תגבה קורטוב ממה שחבים לה מַשמני ישראל ובועטיו.

את דרך המלחמה הזו באינפלציה, דרך הפעלת הצדק הכלכלי והחברתי כמכשיר־מלחמה פעיל ולא רק כריקמת־חלום של הוזים, אולי לא היתוו לא ג’ון מיינארד קיינס. לא מילטון פרידמן – ואפילו איש ליברלי ומתקדם כג’ון גאלברייט איננו ממציאה הראשון. היתוו אותה תושבים עתיקים מאד של הארץ הזאת – מן הפרובינציה ומן המטרופוליה: מענתות ומתקוע; ממורשה ומירושלים. הם שקבעו ראשונה את הדיאגנוזה האינפלציונית של “כספך היה לסיגים” וכל המירשמים שהכתיבו בפארמאקופיה החברתית והכלכלית העניפה שלהם כאמצעי ריפוי, נתמצו בנוסחה: "הון־עתק בידי יחידים, הון המעוות מושגים ראשוניים של חיי־חברה־ואומה מתוקנים.

ד

כי עם כל כמירוּת־הלב היהודי שלנו ומידת־הרחמים המפליגה השולטה בו היינו רוצים לראות פעם עין־בעין את מבוכת־הפתע האמיתית של עשיר בישראל. היינו רוצים להבחין בהלם האמיד לשמע גזירה כלכלית חדשה. כשם שאנו רואים את ארשת חוסר־הישע, אם לא הייאוש, של שכיר־היום או של העני, נוכח תרגילי הקפיצה־לגובה של מחירי מזונו הבסיסי. לא ייצרנו־הרע הוא הדורש זאת. חוסן החברה הזאת, שלמות־נפשם ואמונתם של תושביה – הם התובעים זאת, ובמפגיע.

היינו רוצים לראות איך קמים בוקר אחד עשירי הארץ הזו – עשרים אחוזים של תושבי ישראלי היונקים כחמישים אחוזים של הכנסותיה – ומוצאים עצמם המומים מגזירה שניחתה עליהם בחדשות־ההשכמה של קול ישראל, גזירה המאיימת להחסיר רובד אחד, או רבדים אחדים, ממימרח־השפע המתעבּה שבו הולכים ונמשחים חייהם יום־יום, שעה־שעה. היינו רוצים לראותם אנוסים להשתהות כמעט־קט ולגרד פדחתם בחיפוש אחרי תושיות. בחירה אחרי קימוץ וחסכון — בדיוק כשם שאנוסים לעשות זאת היום העובד במערכת־הייצור ועקרת־ביתו שעה שהם שומעים. כמעט כברכת־בוקר קבועה, את בשורת אותה תיבת־הרדיו עצמה כי “הלילה, בחצות” הוכפל מחיר השמן או שולש מחיר הנעלים לילדים.

וליבנו היהודי הרחום ישא גם זאת: היינו רוצים לראות את האמיד הישראלי, השכוב על דינריה של מדינתו. מפטיר לעקרת־ביתו באנחת־אכזב כי “אין ברירה” והשנה אולי יצטרכו לוותר על שיט באיים הקאריביים, או על גלישה בהרי אינטרלאקן, או על מכונית שלישית לבת־הזקונים. (ולמיכתב השורות האלו אתה נדהם בעצמך להאמין כי זה איננו עוד הווי בדוי של חלק מתושבי ישראל ). כי אף שהוא עצמו עשיר – אלהי־המדינה הזו, אם לעשות פּאראפראזה של דברי המשורר. בשום פנים איננו עשיר כמותו.

היינו רוצים לשמוע את אנקת־השובע הזאת העשויה להיות האנקה המטהרת היחידה בתוך אנחות־המכאוב של התקופה. אנחות שמתוכן עולה בקול חותך־כתער זעקת המרי וחוסר־הישע של המצוקיים ביותר בתוך המצוקה הכללית של מדינתם.

אין ארוכה לישראל – לא למדווים אחרים שלה ובוודאי לא לפגע האינפלציה – אלא באיזון כלשהו בין הצוהלים לנאנחים; בין העולים מנכסיהם עם כל ניתור של כספית־ האינדכס כלפי מעלה. לבין הצונחים והמוכרעים על ידי ניתור זה בטבורו של כל חודש.

ה

כי רק ארץ שבה מבוקרים השכר והעוני בלבד ושבה אין השפע והעושר מפוקחים ומבוקרים כלל – רק היא יכלה לארש לה את הסיסמה השאוּלה ממלכות־העושר־והשפע. מארצות הברית של אמריקה: To keep up with the joneses“” (“לא לפגר אחרי הג’ונסים”) – סיסמה שמשורר חכם קרא לה באפלקציה עברית שנונה: לעבוד את “כּמוֹש”.

כּמוֹש היה שמו של אלהי מואב. המלך יהורם נלחם בשכמותו עד חרמה. אך אנחנו – טען – סוגדים לו בדבקות. הוא מכוון דרכנו, הוא מכונן צעדנו, הוא מעצב את אורח־החיים שלנו. כן. הוא, כּמוֹש.

אנחנו מבקשים לרהט את ביתנו בדיוק כמו שריהט הסיטונאי השכן; אנו מוכרחים להתקין מערכות מיזוג־וחימום בדיוק כמו שהתקין היבואן שגר מנגד; אנו רוצים דירת־גג או חווילה בדיוק כמו שהקים לעצמו הקבלן שבנה את ביצורי הנגב (מהדורה א'). בכל ארחי החברה כולם – אנו עובדים את כּמוֹש.

בקנאות הזאת לחיות “כּמוֹ־ש” –אין ההגיון תופס, אין מידת־הצדק תופסת ופחות משניהם – מידת האחריות. אך בעוד שנחוצה מלאכת־חינוך עקיבה ונחרצת בכל שכבות־הצבור – שכבת העובדים בפירוש בכלל זהה — כדי לעקור מידה מהרסת זו של חקיינות המשחיתה אופייה של חברה; מקעקעת בית, רחוב ושכונה ומכניסה את הארץ כולה למירדף־אַסטמטי אחרי שפע שאינו לפי יכולתה – חיוני למנוע מלכתחילה היווצרות של המופת והמודל המגרים לחיקוי. חיוני לסכּור את אשדות הרווחים המזינים אותם או לפחות ליטול מהם – לפני כל נטילה מאחרים – את שהם חייבים למדינה ענייה ומרודה שפתחה לפניהם – לא רק במושגיה של ישראל –מרחבים קסומים של עושר ושפע.

ו

זאת צריכה היתה להיות הנקודה שממנה אמור היה לזנק מימשל – המתיימר להיות נועז – כדי לתקן פגמי כלכלה ומשק. אלא ששר האוצר בחר לזנק אל המירוץ מכיוונו ההפוך של המסלול, משום ששם, כנראה, נראתה לו הדרך תלולה פחות מן השביל הנפתל מאד המוליך את מיצבורי העושר המעוּות של ישראל. כמי שאיבד צרור־מעות במקום אחד והולך לחפשו במקום אחר, מפני שהמקום שבו אבד צרורו שרוי באפלולית ואילו המקום שבו בחר לחפש – מואר בפנס גדול. נתיב העשירות של ישראל שרוי כנראה באפלולית מעובה מאד ואין קל, איפוא, מלחפור עוד ועוד בנתיבם הגלוי והמואר של שכירי־יום. לפי אותה שיטה, המופעלת בעקיבות, לעולם לא תגע הממלכה בכספות גלויות או סמויות של נגידים, אך שום־תשים ידה בלא היסוס אפילו על כספות הביטוח־הלאומי, חסכון שכירים ומעבידיהם, כי שם ניצב פנס גדול והשטח גלוי ומואר מאד ובנוסף לכך – המבקש לשלוח ידו בחסכונות אלה הוא, במידה מרובה מאד, גם הזקיף המופקד על שמירתם.

ז

שר האוצר החדש של ישראל הביא עמו – אין לכחד – מידה גדולה של כנות בדברו אל הציבור ומידה לא פחותה ממנה של זעם. הכנות ראוייה לכל שבח וגם הזעם כשלעצמו איננו תכונה הראוייה לגנאי. וככל שהיא באה לבטא געש פנימי של אזרח בישראל למראה כלכלה מתמוטטת – טובה תכונה זו מכל העמדות־פנים, מכל חיוך מעוּשה, מכל החנפה לציבור, שאינו תופס – או נוח לו להעמיד פנים שאינו תופס – את כל חומרת שעתו.

אלא שבדברי הימים של ישראל אין נביאי־זעם בעלמא. כביכול, זועמים לשם תיראפיה נפשית או לפורקן מרי־רוחם. לא היה שום ערך – וספק אם היה זכר – לנביאי־הזעם של ישראל אילו לא היו, קודם־כל ולפני הכל, נביאי צדק, זעם שלא הצדק הולידו – הוא זעם יתום, אסופי. זעם נרגנים.

אין אנו תובעים משרי־הממלכה של דורנו סגולותיהם של ענקי־קדומים, אך מעשיו של השלטון החדש אינם מגלים אפילו סימנים כלשהם כי יסוד הצדק – שהוא אבן־פינה לכל משטר נאור, לבד מהיותו ערך יהודי־ואנושי מהותי – מטריד אותו. אם לשפוט לפי סדר העדיפויות שעל פיו הוא פועל – או, נכון יותר. לפי סדר המכאובים שכבר גרם בששת השבועות הראשונים לכהונתו – הצדק נדיר מאד במפת העדיפויות שלו: איום האבטלה – איננו איום על היהלומנים; התרועה הצוהלת למכירת פּרות ודירים – איננה איום על היבואנים; מירקב הוורדים והגֶרבּרות בחממות של מגדלי־הפרחים – איננו איום על הקבלנים; ואילו קפיצות־היד לגבי קיצבאות הזיקנה והילדים בשום פנים איננה איום על אנשי הבורסה.

ח

כי בנקוט השלטון סדר־עדיפויות מהופך. הוא מהלך בין כלי־החרס הנדירים והיפים ביותר שיצרה הקדרות החברתית של ישראל – ומנפצם. היקר בכלים אלה הוא, כמובן, בטחונו של אדם החי־על־יגיעו כי לעולם לא תחסר עבודה לפרנס בה את ביתו ולעולם לא יופקר לאבטלה. הבטחון הזה כמו זועזע פתאום, כמו הוטל פחד בלבבות. עדיין כל הרעיונות על המעבר ממקצוע־למקצוע מרחפים באספמיה ערטילאית של חולמיהם, אך כבר נתערער אחד הנכסים של עצמה־נפשית שישראל העניקה תמיד לבוניה ושממנו היא חוזרת ושואבת את חוסנה הנפשי שלה. נזרע זרע הפחד, פחד העובד מפני עתידו, ולמרבה התדהמה אתה שומע אפילו ראשית שביעות־רצונם של זורעיו. כביכול, נראית ראשית ניצני החולי – – – של ההבראה.

ספק אם יש מקום או זמן בהיסטוריה של עמים חפשיים שבהם הוכיח עצמו הפחד כמכשיר הבונה חברה וכלכלה או כתכשיר הממריץ בני־אדם להתאזרות חלוצית. אך אם אמנם הוחלט באשר הוחלט לא לבחול גם בפחד כבאמצעי להגשמת מדיניות – המעורפלה עדיין מאד מצד עצמה – יש אולי שכבות־צבור אחרות לגמרי שעליהן נכון היה להתיז מן התרסיס המסוכן הזה לצורך טלטלה וחשבון־נפש. ואילו אינן, כפי שכבר הוטעם. שכבות האנשים שבנפשם יביאו לחמם.

אך נהרסים גם כלי־משכית של ממש.

ברגע שבו יתחילו אנשי כפר ומושב למכור פרותיהם ומשקיהם מפני תפיסתו המעוקמה של השלטון — נשברו לא רק כלי־החמדה של ישראל. נשבר גם מטה עוּזה.

כן. הדבר היחיד העתיד לעמוד “INTAC”, בלתי פגוע, הוא הבורסה, אך אפילו בורסת־הפלא של היהודים לא הצמיחה עדיין לא עגבניה אחת, לא צפורן־נוי אחד ואפילו לא אסימון נוסף אחד של מטבע קשה שבו אפשר להניע גלגליה של מכונת־ייצור או של מכונת־מגן ולקדם בהם עצמאותה של ישראל.

ט

ואף שדברינו במאמר זה הוסבו על עיקרים. אין הם מנותקים בשום אופן מן המפּחה, מן היום־יום המלובן שבו מעוצבים חיי אדם בישראל – חייו, גידול ילדיו, אמונתו בעצמו, חוסן רוחו.

לכן, בחצר־המפּחה הזו, אנו בכל לבנו עם ההסתדרות בזעמה – הנובע מצידקת שולחיה – ובהתגוננותה בשם כולנו. גם אם לא תמיד נראית תכלית ישירה נושאת־פירות למחאה – אין לחנוק אותה. ואם נשק־המחאה של אנשים עובדים הוא שביתה – יהא כך. אין לך תגובה מבישה יותר למה שנראה כעוולה ברורה ומתמשכת – מדומית הציבור או נציגיו.

וככל שיבקש העט להיות אנין ומקפיד ובררן בנושאיו אין להימנע מטיפול בהיבט, כביכול, מגושם עוד יותר, כמעט מגונה – ההיבט הפוליטי.

יש לזכור כי התקנות האחרונות, על פי טיבן וכיוונן האנטי־סוציאלי, אף הן לא נולדו על פי נשיפתה הפתאומית של רוח־הקודש על ראש הקברניטים הכלכליים. הן נולדו – ויכלו להיוולד – ממערכת־השקפות פוליטית מסויימת, כזאת ולא אחרת. על פי אותם הכללים ממש נולדת התגובה למעשים אלה. אילו לא היתה בה מוטיבציה פוליטית מובהקת להעביר מן העולם שלטון מתעתע ועימו את האיוולת שבהתנהגותו הסוציאלית – היתה כל תופעת־המחאה הזו חזיון אופורטוניסטי מובהק שבגללו, אולי באמת. אין להשבית – ולו גם ליום אחד – את גלגלי־הייצור ולשתק את התמסורות. אבל טעמה וצידוקה של קריאה כזו, המזעזעת מוסדי־משק. הם בכך שהיא נועדה לעקור מדיניות ולפקוח עיני הציבור מן ההאחזה. שום בושה אין בכך ושום ציבור אינו חייב בהתנצלות על חריגה, כביכול, זו מדרך־מאבקו הרגיל.

י

הטעם האמתי של המערכה על מחיר הלחם הוא דווקא הקריאה העולה ממחאה ספציפית זאת כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם וכי מדיניות כזאת בהתגשמותה העקיבה, עלולה ליטול ממי שמוציא לחמו מיגיעו, דברים יקרים אחרים. מלבד הלחם, שעליהם אמנם חיה־יחיה אדם כל הימים.

אין, איפוא, שום סיבה שלא לצאת –במלוא האָזן הניתן לציבור בחברת־חוק דימוקרטית – נגד משטר שאם עשייתו המעוותה היא עשיית שגגה – הוא משטר של סיכלות. ואם עשייתו היא עשיית מזיד – הוא משטר של רישעות. ובכל אחד משני המקרים האלה המצווה המוסרית – גם הכלכלית, החברתית והמדינית – הדחופה ביותר היא: להעבירו מן הארץ.

28 בדצמבר 1979

א.

ספק אם יש דבר המשקף יותר את פניהם המעוותים של חברה ושל סולם ערכיה מן העובדה כי מכל הגופים החברתיים הפועלים בארץ נקראת עתה דווקא התנועה הקיבוצית לאפולוגטיקה כוללת על אורח־חייה החברתי והלאומי – אם לא על עצם קיומה.

בכל הסילופים המטופטפים עלינו ממרזבה של תנועה עקרה, שהגיעה – לפי תפיסתנו: על פי תאונה לאומית – אל הגה השלטון, עוד לא היה כטפטוף הזידוני הזה.

אילו לא היתה תנועת־הפועלים הרשמית טרודה בימים אלה בוויכוחים תהומיים בין מחנותיה ואישיה על “מקום בצמרת”, היתה קוראת, בוודאי, לציבורה לעלות אל מקום שבתו של האדם העטור היום בעטרת ראש ממשלת ישראל ולכפות עליו בקשה מחילה – מכבוד חלוצים ומכבודה של ישראל.

ב.

לבקש מחילה מציבור של אנשים החיים על יגיעם שבמצוקת רעב וחולי – ופעמים בקרבן החיים עצמם – היכו שורש באדמה סוררה והקימו בנין חברתי לתלפיות.

כל פיסת שדה וכרם, כל ראש מיקנה, כל כר־דשא – ושומו שמים: גם כל בריכת־שחייה ציבורית – לא באו אלא בזכות עמל מפרך, בזכות ההתייסרות וכוח־ההתמדה – ומעל לכל: בזכות האמונה. הנה דוגמה לערך־המוסף של עמל־אדם – החוזר אליו בטהרה. אין פרי קדוש מזה בכל הזמנים, בכל התקופות – לרבות התקופה שבה המליך העם על עצמו את ראש מסע האופנועים.

לפני ציבור כזה צריך היה גם יריב לכרוע ברך – בין הוא אוהב את הדגל הפרוש בלב האנשים והמתנופף על ביתם. בין אין הוא אוהבו, אך אם אין אמת־ליבו – כמצופה מלב מנהיג השוחר טובתה של ישראל – מסוגלת לגבור על הננס העסקני היושב בו מוטב יכבוש לשונו ויידום.

ואולם אם נפטור אותו – מפני מצוקות נפשיות אלו – מבקשת מחילה מכבודו של ציבור מסויים זה. לא נפטור אותו מהתנצלות לפני כבודה של ישראל.

ג.

לא רק משום שמה שעשו דורות של חלוצים אלה לעצם תקומתה של ישראל ומה שהם עושים היום לבצרונה ולעתידה ראוי להשלת־נעל מצד כל מנהיג ציבורי – ענק או לא־ענק – בימינו.

אלא משום שהדברים שהשמיע ראש הממשלה אל האומה בראש־השנה רווים חומר דליק, שיסודו מעיוות ציבורי, ולא רק דברים יוצאי־דומן שאמר אלא אופן אמירתם הזחוחה, המוקיונית כמעט: הצליל הצחקוקי הזה בנושא שכל־כולו כדור־אש מלוהט – הם שעשו את ראש ממשלת ישראל לאלוף־מסיתים.

ורק הזחיחות העצמית יכולה לפתות אותו להאמין כי הסתה זו תפגע רק בזולתו ולא תחזור בסופו של דבר – במועד לא רחוק כלל – גם אליו במכת בומרנג, שהגיונו בתוך עצמה. זורע הרוח הוא־הוא שעוד יחזור ויקצור כל זעמה של הסופה. זהו דין ההגיון הציבורי ואיש עדיין לא חמק ממנו.

אך בינתיים קוצר אותה העם. לפני העם הזה. שחגו הושבת ושלתוך ביתו הובא בענין זה בעצם יום התפילה והזכרון מופע קצר של ליצנות תפלה, ממנו הוא חייב לבקש כפרה גם אם חלף יום־הכיפורים, שהרי הדברים אמורים בחטא שבין אדם לחבריו, ואפילו כמה צירופים של “בעזרת השם” כידוע, אינם מכפרים עליו.

ד.

כשאתה תוהה על המקורות להתפרצות זו – על המקורות ולא על הסיבות, כי הסיבה הישירה, המידית, היא קטנוניות פרנסית – אין אתה מתקשה לזהותם.

התנועה, שראש־הממשלה הנוכחי עומד בראשה, היא כל ימיה תנועה של ישימון רוחני, של צייה רעיונית, הקיבוץ, כיצירה רעיונית חברתית, הוא היפוכם של אלה, הוא לבלוב רוח האדם במיטבו. נישגיה של יצירה אנושית זאת – שמרטין בובר כבר הגדיר את “אי־כשלונה” באשר הגדיר – הם־הם הסנוקרת. אם לא סטירת־הלחי המוחצת ביותר שנתנה תנועת העבודה למקטרגיה במחנה הציוני.

זהו כפל־סטירה או, אם תרצו, סטירה דו־לחיית.

כי יצירה זו עלתה יפה קודם כל מבחינת עצם ההגשמה של רעיון החברה השוויונית החיה על יגיעה – וזה, כשלעצמו, מהפך בכל מה שסברנו כי אנו יודעים על טבע האדם. אך היא הוכיחה עצמה גם כמכשיר חיוני בהגשמה הלאומית ובניגוד לאימים שהכילו יריביה היא היתה לראש־פינה בבנין הציוני ולחוד־החנית של ההגנה עליו. עם עצם היום הזה. האיים האלה היו למיבצרי.הריבונות היהודית ובניהם – העלי, כן, העלי, במכתש הגנתה.

הקיבוץ הוא ההתמודדות הרוחנית העקיבה והממושכת ביותר המתוחה על פני כל ארחי חייו של אדם ופעמים על פני כל תוחלת־חייו במסגרת השוויונית, הקולקטיבית. אין זו התמודדות חד־פעמית, אלא אתגר רגשי־יום־יומי. עיקש ומתמיד, שהמידבר הרוחני של התנועה הרביזיוניסטית אינו מכיר אפילו בדל־טעמו. הדרך היחידה להתייצב מול ההישג המכניע הזה היא, כמובן, לצחקק עליו. בצחקוקים כאלה – שהם מצד עצמם חיקויו הזול והמעוות של הומור אמתי – ביקש, כנראה, ראשה הנוכחי של ממשלת ישראל להתייצב מול העבר וההווה של בנימין בנאי, איש מנרה, מולו ומול כל בית־המגשימים כולו.

ה.

אלא שהאמת צריכה להיאמר בלי כחש ובלי שרק:

קרוב לוודאי שהתפרצות כזו לא היתה אפשרית כלל אלמלא ההרגשה כי היא נופלת על קרקע לגמרי־לא־בתולה גם בחוגים שונים של תנועת העבודה עצמה. זה שנים אחדות מורגשים בתוך התנועה הזו גופה זרמים — סמויים וגם גלויים – המבקשים לשטוף־מעט מעל נהר חיינו את פרחי ההילה החברתית שנקשרו לתנועה זו כל כימים – מראשיתה.

יש להזכיר לעצמנו – וחברים בתנועה הקיבוצית צודקים בטיעונם זה במידה שאין למעלה ממנה – כי את ענין כרי־הדשא בקיבוצים, כסמל, כביכול, למשכן־שאננים העלו לראשונה לא אנשים מבית־מדרש זר אלא אנשי מעמד וכהונה בתוך תנועת־הפועלים עצמה.¹ אי־אפשר גם לכחד כי בשכבות שונות של עובדים. בערים של פיתוח או בערים של אי־פיתוח, ניתן להבחין בליחשושי־קיטרוג בין על רמת־החיים של הישובים השיתופיים, בין על “סגירותם” של הקיבוצים, בין על רוח קרייריזם אצל קצת מאנשי התנועה הקיבוצית בצאתם בשליחות הציבור כולו.

נאמר־מה על שלוש התייחסויות אלו בסדר־דברים הפוך.

ו.

חברינו בקיבוצים בוודאי לא יתעקשו לטעון כי טלית השליחות הציבורית שלהם מחוץ לקיבוץ כל־כולה תכלת וכי לא דבק גם בקצת משליחיה אבק הפגע־העסקני המוכר לנו היטב מן התחום שמחוצה לו. משיחות עם אנשי תנועה זו הבינונו, כי ניצניה השליליים של מגמה זו אינם מחוץ לתשומת־ליבם.

ואילו לטענת ה“סגירות” היינו מבקשים לומר בשם עצמנו:

כל הטוענים כלפי הקיבוץ מדוע לא פתח שעריו לזרימה המונית בימי העלייה הגדולה ובסמוך להם, מתעלמים – ביודעין או שלא ביודעין – מכך שהקיבוץ איננו רק תא להגשמת חלומות חברתיים ולאומיים אלא, וקודם כל, בית, בית לחבריו כבני אנוש. בית גדול, רחב וענף יותר ממסגרת הבית המשפחתי המקובל, אך עדיין בית. לא מועצה מקומית, לא עיריה, לא מחוז – בית. ואולי רק בכוח היותו בית לחבריו טמונים גם סוד ההתמד שלו כחטיבה חברתית סגולית גם סוד נכונותו ויכולתו להיות – כקבוצת־אנשים מלוכדת ומגובשה – נחשון לתפקידים חלוציים בעם.

זוהי סוגיה מורכבה מאד שמן הראוי להרחיב בה בהזדמנות קרובה, אך נוכח גלי השיסוי הדמגוגי נגד התנועה הקיבוצית בנקודה זאת דווקא, ראינו לנגוע נגיעה־של־מכווה גם בגחל־רתמים זה.

התנדבותם של אלפים מנוער הקיבוצים למעשי חינוך והדרכה בישובי הארץ הקרובים והנידחים. המחנות וחבורות־הנוער מבחוץ שבתוך הקיבוצים וצורות שיתוף וקשר אחרות הם אולי מבחינה זאת. ובשלב זה, פתרון שביל־הזהב ההגיוני. בעוד הקיבוץ מגייס כוחו לתת תשובה ייחודית לתביעות השעה, כמתחייב מעצם היותו גוף חלוצי, הוא מנסה לשמור מכל משמר על החישוק החברתי הפנימי, שבחוזקו ובעמידותו מותנה גם עצם היכולת לתת את התשובה החיונית הזאת.

ז.

ואולם פועלים באשר הם, המציינים ציון־של־דופי את רמת־החיים שאליה הגיעו קצת מעמיתיהם, החיים גם הם על יגיעם, בהתיישבות השיתופית – עושים דבר שהוא פגום מבחינה מוסרית לא פחות משהוא חסר־הגיון מבחינת התכלית הנרצה של פועלי העיר עצמם.

והדבר הוא פגום מבחינה מוסרית כי כל אשר משיג אדם מיגיעו שלו, כל שיפור בחייו ובחיי ביתו כתוצאה מיגיע זה. הוא־הוא מחוז־החפץ הנעלה של כל מהפכן, של כל סוציאליסט יהודי – החל ממשנתם של ישעיהו. עמוס והושע ועד הקרובים יותר לימינו כא.ד. גורדון וכי. ח. ברנר – ואין נעלה ממנו. קל־וחומר אם יגיע זה. שיצוקים בו פלגי זיעה ודמעות. מתמשך על פני דורות של מצוקה והתקדשות חלוצית.

מי שאכלו אותו כל האנופלסים של ביצות יזרעאל ועמק־הירדן וואדי־חווארית ומי שחבריו מצאו מותם בהדברת השממה ובהעברת היתוש האימתני הזה ושאר מזיקין־בישין מעולם ההתישבות היהודית – זכאי בפירוש להתפרקד היום מול בריכת־השחייה השייכת לציבורו שעמל וקדח כמוהו. והוא זכאי עתה ליהנות מעקיצתם של יתושים טורדניים נורמליים. אפילו אם בריות אלו עצמן חזרו זה עתה ממלאכת־חרוצים אצל השרועים לגדות בריכות השחייה הפרטיות בסביון ובהרצליה פיתוח.

ח.

רמה זו של חיים שאליה הגיע – אם אמנם הגיע – חלוץ ומתיישב בכוח עמלו, היא נצחונו שלו, נצחון האדם בכלל ונצחון האדם המסויים הזה. כשם שהוא נצחונה של תנועה שיצאה לדרך כעדת חולמים־יחפים וכל מה שכבשו אנשיה לא כבשו אלא בכוח הדבר הבאנאלי. אך הקמאי כל־כך בצדקו, המכונה יגיע־כפיים.

ההתרסה בענין זה – בייחוד מצד עובדים – היא, איפוא, התרסה בלתי־מוסרית. פוגעת, הופכת כל הקודאֶכּס החברתי על פיו וכמו מצווה על חלוצים לרבוץ כל ימיהם בדחקות ובעוני – שאם לא כן יהיו גם בעיני עמיתיהם. עובדים כמותם. כ“מיליונרים מטֶכּסאס”.

והדבר הוא גם חסר־הגיון מבחינת התכלית הנרצה של הפועלים עצמם שהרי עילוי חיי האדם – בתחום החמרי, התרבותי, החינוכי ובכלל ערכי־הרוח – הוא ראשית־מטרה ותכלית־כל־התכליות של האדם העובד כפרט ונס־כל־דגליו כציבור. ומבחינת התועלת הישירה לאדם, מן הראוי להביא כל מי שבא לארץ ומבקש להתקיים מעמלו אל מרכזי ההתישבות הזאת להראותו מה מסוגלים לעשות רצון האדם, דבקותו, מזיגתם של לחם – ופעמים גם חוסר־לחם – וחזון ומעל לכל; אמונה בכוחו כיחיד וכחטיבה מציבור. בחינת כזה ראה – ונסה.

ט.

את המלאכה החינוכית הזאת מצווים לעשות לא רק האנשים החיים בתוך ההתישבות הקיבוצית, אלא תנועת הפועלים כולה. עליה להעביר מן העולם את הפעילות המסוכנת החותרת לגלות הבדלי אינטרסים – כביכול – בין הפועלים למתיישבים השיתופיים. כאילו היה זה הבדל “גזעי” בין שבעים לרעבים, בין קידמה לבערות או – גרוע מזה – בין מוצא למוצא.

עליה לבנות סולם־מדרגות חדש בתוך מערכת החינוך האישי של חבריה – וקודם כל בחינוך הדור הצעיר בתוכה – שבו יועלו מחדש ערכים של חיי־שוויון וחיי עמל אל מרום הגרמים בסולם־מעלות זה.

אם אמנם יש ל“מחוזות” תנועתיים. בכל איזור שהוא, תפקידים שמחוץ לסדר־היום הפוליטי, או העסקני, הרגיל – הבנייה החינוכית המעמיקה והרואה־למרחוק היא־היא בראש התפקידים האלה.

י.

כי מזווית ראייתה הכוללת של תנועת העבודה כתנועה חברתית הבעייה אינה מתמצית כלל ועיקר בחלוקה כזאת או אחרת של הכהונות והמשרות והכיבודים בין זרמי עיר וזרמי כפר. בין ההתישבות ופועלי העיר. אף כי גם בענין זה מן הראוי לומר כי כל המודד את תנועת ההתישבות השיתופית של ישראל במחשבים אריתמטיים בלבד אינו מבחין כנראה עד היום היכן נגמר המוט והיכן מתחיל הדגל בניסיה של תנועה חברתית. שום חרון־אף עסקני לא יוכל להצדיק דבקות ביסוד המנין בלבד והתעלמות מיסוד המשקל הסגולי שמטבע הדברים מאפיין כל תנועה חלוצית. אין בכך שום קידה־של־נימוסין לתנועה כזאת אלא הכרה במעמדו המיוחס – כן, המיוחס – של היסוד החזוני. האידיאי ומעל לכל: המגשים, בחייה של תנועת־הפועלים כולה.

אבל, כאמור, הבעייה איננה בחלוקת שללי־כהונה, הבעיה היא בהתכוונות מחודשה אל הערכים האנושיים־אוניברסליים והלאומיים שההתישבות השיתופית מגלמת אותם: במתן ביטוי להתכוונות זאת לא רק במבצעים פוליטיים אלא במערכת עקבית של חינוך להגשמה – ובהגשמה עצמית. וכל זאת, לאו־דווקא במתכונת קשוחה של צורות־חיים קיימות אלא גם בחיפוש תמידי אחרי תבניות חדשות העונות לתנאי הזמן, אך משמרות את עיקרי החלום החברתי שנארג בהתישבות החלוצית עד כה.

יא

ככלות הכל, השאלה איך לסכור פיות מקטרגים מבחוץ היא ביסודה שאלה של אקטואליה בת־חלוף. ראש־ממשלה בא וראש־ממשלה הולך וחלומות אדם וחברה, כמו המאוויים להגשימם. לעולם עומדים, וחומות ההתישבות השיתופית לא יפלו בהבל־פה ואפילו לא בהבל שופרו של ראש ממשלה בראש השנה.

השאלה האמתית היא איך לחזור ולנטוע ערכי־חיים של תנועה מפוארה זו, בתוך משאת־נפשו של ציבור ובנסיבות חינוכיות וחברתיות שונות מבעבר. שום גוף לא ייטב – או יירע – להשיב לשאלה זו מתנועת העבודה עצמה.

מובן, רק לאחר שתתפנה אל כל ההבלים האלה מן המאבקים הגורליים בין מחוזות, מזכירים ומחנות, שהם – המאבקים – בשעה זו, לפחות, עיקר חייה אם כי אינם דווקא – בסיום הפסוק במקרא – סגולה לאורך־ימיה.

9 באוקטובר 1981

אילו עמד לנו כוחנו היינו מתייצבים כמשמרת וקוראים לחברינו להתייצב כמונו ליד לשכת שר־האוצר הנוכחי ולא לסגת משם – עד רדתו.

לא רק משום שאנו סבורים שזוהי המדיניות הכלכלית המעוותה ביותר שנוהלה אי־פעם על ידי שר כלכלה בישראל – מדיניות שעל מהותה המוסרית עמדנו לפני זמן־מה בהרחבה בטורי עתון זה.¹ ועיקר טעמה של שחיתות זו בעינינו בכך שהעבירה רוח של הפקרות כלכלית, אישית, ומוסדית באזרחי ישראל. הפקרות של “חטוף ואכול, חטוף ושתה, כי – אל דאגה! – מחר לא נמות מבחינה כלכלית”. הפקרות שבאה לאשש רשמית את ההנחה של האזרח הישראלי בסהרוריו כי הוא באמת עשיר וכי מדינתו איננה ענייה ממנו. מדינה המעיזה לשלוף בפתאום, כמתוך קרן־השפע, מאות מיליונים ולפזרם לאזרחיה לצרכי מותרות – אף שצרורה נקוב ודמיה ניגרים – היא מדינה שהונאת־העם לצרכי שלטון היא ערך בערכי־החינוך שלה. סיכומה הפשוט של משוואה כזאת הוא: שחיתות.

שכסף נדיב זה הוא כספם של אחרים והנאתך ממנו היא הנאה של טפיל: או שהוא כסף מדומה שלך ומשקלו כמשקל המוץ וסופך לפרוע את הזיוף הזה כפל־מונים – דבר זה לא נאמר לך ואפילו ניסו להעלימו ממך. יתר על כן: בבולמוס של הצלת שלטון קורס כמו ביקשו לומר לך כי כל סיפור העניות הלאומית המרודה שלנו איננו אלא אגדה שבדו שליטים קודמים כדי להלך אימים ולהעלים כח עושרה ושיפעה האמתיים של מדינתך. החוב הלאומי של ישראל, שתפח בשנים האחרונות במיליארדי דולרים, הוא כמובן עדות ניצחת לנגידות המושפעה הזאת.

על נטעי הלענה האלה, שנשתלו לעת בחירות וקבעו סיפּונים חדשים לציפיות האזרח ולתביעותיו בארץ מתפלשת בעונייה; על נטעים אלה בלבד – ששלוחותיהם. כשלוחות העשב השוטה עוד יכרסמו שרשי כלכלה וחברה ימים רבים – חובה היה מכבר להוריד את השר מן הכס הרם שעליו הושב ושהפך אותו לכס־ההטעייה של כלכלת ישראל.

אלא שחובה קודמת היא להורידו מכס ההתחסדות, שעדיין אנו מתקשים לקבוע מה גדול בה ממה: היסוד המוכר של “זמרי המבקש שכר כפנחס” או העלבון שהוא עולב יום־יום באינטלגנציה האלמנטרית של אזרחי ישראל.

*

הנה דברים מפיו בתמצית:

“הקרב שמנהלת ההסתדרות על תוספת־השחיקה הוא כולו פוליטי, אין לו שום שייכות לטובת העובדים. אין בו שום דאגה למשק הארץ, על טובת העובד שוקדת הממשלה, לנגד עיניה. כמובן, טובת משק המדינה וכלכלתה” –

זוהי תמצית. לא מילולית, של מובאות מנאומיו הרגועים, צנוני ההגיון למראית, של שר האוצר שבקושי מגלות שפתיו ניע כלשהו בעת הלבשת מחשבתו במלים. כאילו ביקש להדגיש את הטמפרטורה היציבה של הגיונו הצונן – אי־שם באיזור שמתחת לאפס – שאינו מושפע מכל ריגוש מצוי או מאיזו בעירת־לב פתאומית.

הדבר המאוס הזה הקרוי “פוליטיקה” הוא. כידוע, נחלת אלה הטוענים טענת השכר השחוק והזועקים זעקתם של מאות אלפים מקופחים – כן. עדיין מאות אלפים, לפי הסטטיסטיקה הרשמית – אבל בשום פנים איננו נחלת המדינאים שעיקר דאגתם משק ישראל, דרכי הפיתוח שלו, שגשוגו ורווחתו. לגבי צדיקים־יסוד־עולם אלה ה“פוליטיקה” היא, כמובן, מוקצה מחמת מיאוס.

*

ואת הדברים האלה אומר בלי ניד־עפעף אדם שרק לפני עשרה חדשים בלבד רצע את אוזנה של כלכלת ישראל אל מזוזת הפוליטיקה בגילויה הגס והמגושם ביותר. רק לפני חדשים כמו בקע דרך חירות מאיזו ביצה עלומה וציוצו המבשר, המבקש לקבוע אנטיפוד גמור לכל אשר היה רווח לפניו, היה: “יש לי!”. כמו חיכה בקוצר־רוח בתוך המדגרה של דינרי־הזהב ורק ניתן לו לבקע את הקליפה החל מפזרם לכל עבר.

נגיסת עשרות מיליונים מן הדולרים המנודבים על ידי בני־ברית ושאינם בני ברית לצרכי בטחון ופיתוח והעברתם לכיס האזרחים בדמות טלביזיות צבעוניות בימי בחירות. הן, כמובן, תמצית המוסר הלאומי ומרום הדאגה למשק המדינה ובשום פנים אינן “פוליטיקה”, עמידה נאמנה של נציגי ציבור לימין שכבת שולחיהם ששכרה נשחק – היא־היא “פוליטיקה”.

הגיון מעוות של הדובר או זלזול בהגיונם של שומעיו? קרוב לוודאי: שניהם.

וישראל של היום, שבתופי אזניה מכה השלטון – בתחום המדיניות, הבטחון והכלכלה – ברמת דיבור היאה אולי לאוגנדה, שומעת חרפתה. חרפת הזלזול בתבונתה, ואינה משיבה. נעלבת ואינה עולבת, ואין לה, כנראה, פנאי להשתהות על כך יתר על המידה. כי היא נתונה בעצם מירוצה אל משרדי הנסיעות, כי בא הקיץ.

*

אך נעמוד כמשמרת לא רק משום שהמדיניות מעוותה והצגתה מתחסדת. אלא משום שהיא קרובה לבריונות בדרך הגשמתה. היא מבוצעת במידה מגושמה של רהב אישי ושחץ ציבורי ממש כמו מדיניותו האטומה והמזלזלת בבלמים מוסריים של עמית אחר בממשלה הזאת באזורי הבטחון של ישראל.

חילוקי־דעות בין הממשלה ובין הנציגות הלגיטימית של העובדים אינם חזיון נדיר בחיי הארץ הזאת – בשום שלטון. הם גם חזיון טבעי בכל חברה שבסיסה משא־ומתן חופשי בין מעמדות ובין אזרחים לממשלתם.

אבל די היה לראות את עמידת־השחץ ליד דוכן הכנסת ואת ארשת־הפנים המלעיגה של שר האוצר הנוכחי כדי להבחין שהדברים לא היו אמורים כלל – והם אינם אמורים גם עתה! – באיזה ענין עקרוני או מהותי (425 שקלים!) שממנו גורלות למשק המדינה. הציחקוקים התפלים האלה לנוכח קריאות־הביניים של מזכיר ההסתדרות. שבקעו מלב מורתח של שליח ציבור האחראי לשולחיו, היו כהעוויות של בדרן במשתה־אביונים.

אלא שבחלל הכנסת המושפלת, בין ינעם הדבר בין לא ינעם לשר ולחבריו, תהדהד עוד ימים רבים הקריאה הכמו־רסוקה של ציבור שאינו מוחל על כבודו: “אין אנו באים לפניך כמבקשי נדבה. אנו תובעים בשם הציבור את אשר מגיע לו בדין. במידת הצדק ולא בשום מידת־הרחמים”.

לו נשאלנו – היינו מעדיפים את הניב המהוסס־מעט מלב נסער על פני העברית הקצובה והתקנית (אפשר לצאת מן הדעת מן התקניות הלשונית החלולה וחסרת הנשמה הזאת!) של פקיד בכיר במינהל עסקים הנושא כתר שר.

*

כי מתוך הציחקוק הנעווה ומתוך שלולית– המלים העכורה עלתה כצפרדע־ציבורית הצעה של מתת־חסד. אישית כביכול, של שר הנדיב לעובדיו. מתת – לא על פי הדין או על פי המשתמע מתוך הסכם אלא על פי נדבת־לבו של גבאי תקיף. ברצותו – קופץ ידו, ברצותו – מרחיב. כאילו חזרה ישראל הריבונית לימי קהילה־וגבאים וכמו לא היתה קיימת כלל מערכת של התגוננות וכבוד שהקימו עובדים לעצמם במשך ארבעה דורות של חלוצים.

ליד ספריית סטראשון בוינה־שהיתה – מספר לנו חברנו יוצא ירושלים־דליטא – היו יושבים דרך קבע שני פושטי־יד עוורים ולפניהם לגין של פח וכל העובר – ברצותו מטיל בו איסתר. כנדבת־לבו, נגיד אחד, שלא הגה חיבה יתירה לעניים, היה עובר לפניהם בערב־החג. משליך כפתור־מתכת המשמיע קול־נקישה לתוך הלגין וקורא לקבצנים: תתחלקו ביניכם.

מן המופת הזה שאב, כנראה, שר האוצר את השראתו, כאילו היו הצבור ונציגיו. התובעים תביעתם בדין. גם במעמד של פושטי־יד, גם במצב של סומים. התחלקו ביניכם וריבו, כמובן, על החלוקה. נאום שר האוצר של ישראל בעשור הרביעי לרבונותה.

*

אל היוהרה נלווית. כרגיל, תאומתה: הסיכלות.

תכסיס זריעת הפירוד בין שכבות־עובדים שונות כדי להטיל בהן מבוכה – אבד עליו הכלח מזמן וכבר אין היום ארץ מפותחה בעולם שלא השליכה להטוט זה אחר גווה. שיטה זו היתה יפה אולי לקפיטליזם התעשייתי בחיתוליו. היא איננה קיימת עוד. והיא עברה מן העולם לא משום שאיננה מוסרית אלא פשוט משום שאיננה יעילה עוד.

כי רק גישה גבאית של תקיפים יכולה להניח כי בתנאי הארגון המלוכד של בני־אדם החיים על עמלם. בשלהי המאה הטכנולוגית הזאת, אפשר להפעיל שיטות פרימיטיביות של שלמונים כדי להפיס דעתו של חלק אחד ולקוממו נגד חברו. על אחת כמה וכמה אי־אפשר לעשות זאת בתנאי הארגון הסגולי המחושק של עובדים בישראל. בוני ארצם ובוני כוחם מראשיתם. ורק הבל הוא לחשוב שדי לזמן קבוצת וועדים. לחייך אליהם, לפרוט על מיתרי התלבטות אלמנטריים – כדי לראות אותם מופרדים מציבורם. ואין צריך לומר שהמדינה ומשק הארץ היו ניזוקים מהפרדה כזו. אילו נתקיימה, לא פחות – ואפשר יותר – מארגונם של העובדים.

אבל זהו בדיוק הפרימיטיביזם המחשבתי של מי שהופקד על אוצר המדינה ונעשה הנווט המעשי והמוסרי של חלוקת אמצעי הכלל.

ובכוח הלך־מחשבה נערי זה הטיל את משק הארץ – ויותר מזה: את אזרחיה – על לא עילה. למערבולת של שביתות ורתח ציבורי שבעת כתיבת טורים אלה עדיין לא שככו.

*

מעל בימת העתון הזה, הנושא את הכותרת “עתון פועלי ישראל”. ראוי בהקשר דברים זה לומר בלי רתע גם מלים אחדות פנימה. היינו חוטאים לנורמות יסוד שקבענו לעטנו אילו ביקשנו לעקוף נקודה זו רק בשל חומרתה מבית.

פטיש חלול זה של שר האוצר היה מכבר מכה באוויר בלבד אילו לא הוגש לו סדן מתוך המחנה פנימה. הופעתו של שלמה אביטן בשם שלושה־עשר הוועדים “החזקים”. אין בה מבחינה ציבורית פחות רהב משיש בהופעת השר הממונה על הקופה. זהו חזיון צבורי מעוות בתוך המחנה גופו, הראוי להוקעה מוסרית – ואם נחוץ: גם ארגונית. חלקלקות הלשון והאיזון הערמומי בין מחאה לסניטה, שאימצו לעצמם כמה מראשי הוועדים האלה כלפי הארגון הכולל של ההסתדרות –רק מחמיר תופעה זו ומחריפה.

עצם העובדה שקבוצת ועדים מתוך השכבה החזקה של כלל העובדים רואה לנכון לנהל מערכה מקצועית נפרדת ולהיבדל. בכוח עמדות מפתח שלהם במשק, מציבור של מאות אלפים הלוחם על דברים אלמנטריים יותר – היא חזיון הנוגד כל ערך הערבות ההדדית של ההסתדרות, הוא סותר את הרעיון החברתי העמוק של “עובדים ערבים זה בזה” – רעיון שהוא עילת כל ההישגים הפלאיים של ארגון העובדים בישראל ושבכוחו הגיעו גם שלמה אביטן וחבריו אל אשר הגיעו. אל המוכן שהגיעו.

ליד משרדם של אלו לא נציב משמרת. עדיין בכוחו של ציבור מאות האלפים החי על עמלו להחזיר איש־איש אל תחומי שליחותו הלגיטימית שאליה יועד על יידי בוחריו.

מכל מקום: בארץ הזאת ובתנועות הפועלים המיושנה הזאת עדיין בוחר הכלל את נציגיו באמצעות תיבת הקלפי ולא באמצעות תיבת הטלביזיה. גם בעידן פוטולוגי זה עדיין מוגזם יהיה למסור את תפקיד הבחירה וההעדפה של נציגי הציבור למצלמות רשות השידור של ישראל.

*

הפטרה:

למראה התנהגותו של הדור הצעיר, החדש, ממשיך דרכו של הרביזיוניזם בישראל, אין אתה יכול שלא להודות ביתרון אחד בולט שלו על פני תנועת העבודה חרושת־הקמטים.

מורשת התנועה החלוצית והרבה מערכיה נתפוגגו בתהליך ההנחלה מדור אל דור. יש פער גדול – חייבים להודות – בין התפיסה הערכיית של דורות ראשונים לבין תפיסותיו של דור חדש ומעפיל. פעמים – ללא היכר.

הרביזיוניזם, חובה לומר, לא לקה בהתפוגגות כזאת. ערכי ההדר המנופח והמגושמות בהתנהגות הציבורית, שהיו מסימני ההיכר הבולטים של התנועה הרביזיוניסטית מראשיתה – לא דהו ולא נתפוגגו כל־מאומה בדור־ההמשך שלהם. נהפוך הוא: הדור הצעיר (שחבר הכנסת מיכה רייסר, למשל, או שר האוצר הנוכחי, הם בוודאי מנציגיו הבולטים) נושא דגלם של ערכים אלה ברמה ובעזות שאין בהן כדי לבייש שום ברית של הדר או של בריונות־מילולית בעבר.

31 במאי 1982

טורים אלה לא נועדו לדבר בזכות הבניה האינטנסיבית בשומרון או בגנותה, בעוד שאין אנו רואים עקרונית את יהודה ושומרון בחינת טאבו מוסרי או מדיני להתישבות יהודים בארץ ישראל – אין אנו נלהבים כלל לאדריכלים המדיניים של בנייה זו. התנועה השלטונית, הנושאת בצריחה את דגל הבניין בשומרון, מטבעה, מעצם מהותה, איננה כלל תנועה של בנין, כל קורותיה רצופות בחלקן קריאה לשבירה ובחלקן מעשים של פירוק והריסה.

כל הדברים הרמים על חשיבות האחיזה בקידמת סיני, למשל, לא עמדו לה, כידוע, בשעה שגחו הדחפורים להרוס שם ישוב תוסס־חיים ובנוי לתלפיות: כשם ששום מעצור לא בלם את אנשי הלאומיות הצרופה כאשר החליטו – מטעמים שנשארו סמויים עימם עד היום הזה – לשתק ולפרק. כמעט תוך אלימות־מינהלית ובכל מחיר. את המוביל הלאומי היחיד של ישראל באוויר; האידיאולוגיה של ניתוץ ושבירה היא, כידוע, גם דגלו של מי שמחזיק בידו את שרביט – או את שוט – הכלכלה והכספים בימינו שהרי גם הוא, בעומדו על עיי משק וחורבות כלכלה והריסות יחסי עבודה מעשי ידיו, טוען כי הוא־הוא אלוף הבנאים של הכלכלה הנכונה. מערכת מושגים מהופכה של ה“אורוולים” הקטנים המקדימים בשנה את השנה היעודה להם, היא כידוע, 1984. עליהם, כמו על הינוקות, ניתן להחיל מאמר חכמים: בנינם – סתירה.

ואולי בנינם הוא במהותו סתירה משום שהבנין, כערך־של־קיימא לעצמו, כמאווי קונסטרוקטיבי בלב אדם וחברה, לא העסיק אותם מעולם. בעוד אחרים דיברו על בנין ארץ – הם קראו לדם ואש. הבנייה היתה בעיניהם ענינים של חולמי חלומות חברה תמהוניים, הרואים במלאכה המשעממת של לישת חומר עם לבנים מעשה אנושי־יצירתי לשמו. בנייה כזאת לא עמדה מעולם על פרקם הרוחני או המעשי.

*

אולי משום כך, נראית בעינינו גם הבנייה הסואנת. הקונבולסיבית מעט – מרשימה ככל שתהיה – בשומרון, כעיצוב של אמצעי בלבד הנועד למטרה אחרת, ולא כמהות לעצמה, כמסד לחיי אדם וחברה יציבים. בהכירנו מעט ארחו־וריבעו של שלטון זה. המוכן בהבל־פה – לפי נוחותו או לפי מצוקתו – לטהר היום מה שטימא אתמול ולהיפך. אנו צופים בהתפתחות הדברים בשומרון בחרדת־לב אמיתית. הרבה בועות – מדיניות וצבאיות – הפריח שר־הבטחון הנוכחי של ישראל וכמעט יום־יום מתפוצצת עוד בועה כזו לעיני ציבור בוהה. אנו נחרדים לרעיון שגם נאמנים בכל ליבם. מטובי חלוציה של ישראל היושבים ישיבת־קבע בשומרון. נגררים מעט אחרי אשף־הבועות הזה. וענין לנו הפעם – יש לזכור – לא בנוסחאות מדיניות מופשטות או באופוריה נפשית שדרכה להתפוגג כעננת־סמים קלילה. הענין הוא במסכת־חיים שלמה של בני־אדם, אנשים נשים וטף, הרותמים עתידם לחלום־ליבם הטהור, ומוצאים עצמם רתומים גם להבל־פיו של לוליין מדיני. בזרנוקים אחדים של בועות־קצף אפשר, כפי שכבר ראינו, להוריד גם מן הגג הרם ביותר כל חולם, כל מתיישב וכל דובר אמת בלבבו.

ואולם תהי השקפתו על עתיד יהודה ושומרון אשר תהיה – אין לך הבל גדול יותר מלצוות על חברת העובדים לא לבנות בשטחיהן אלא לאחר שיותקן “עירוב” שיתחום את הבנייה על פי קו־המצע של מפלגת העבודה. לפי חוט ה“עירוב” הזה – ובשום פנים לא מעבר לו.

*

איננו נלהבים לגרגרנים פוליטיים שאינם מסוגלים לפתוח ארוחת־בוקר, צהרים או ערב בלי לגמוע מן האפריטיף הפוליטי הזה ששמו יוסי שריד. אנו רחוקים מהשקפותיו כרחוק מזרח ממערב. ואם – כגירסת ר' יהודה הלוי – יש לרוחות השמים האלה גם קצוות. אנו רחוקים מהשקפותיו כרחוק סוף המזרח מסוף המערב. אך כל עוד נשמרת הערכת דעתו בגבולות משקלה כדעת איש יחיד – משכיל מאד אבל יחיד – טוב שדיעה זו חוזרת ומנסרת. אפילו היא נקלטת לפעמים בחוש־השמע האישי שלנו כנסירת המשור.

אבל ימחל לנו ידידנו הטוב והנאור: דעתו בענין חברת־העובדים והבנייה בשומרון אין לה בעינינו שום אחיזה בהגיון החיים המדיניים והציבוריים של חברה דימוקרטית ורק משונה הדבר שהיא מבקשת לעלות על במת־הדיון של חברת־העובדים גם בגלימה מוסרית.

*

ולא הנימוקים הכלכליים המושמעים באחרונה – לא בלי הגיון – על ידי כמה מטובי עמיתינו, הם בענין זה נר לרגלינו. זווית־הראייה היא עקרונית.

תנועת־העבודה, כתנועה מדינית, נלחמת על השקפותיה, נאבקת על לב הציבור ועל דעתו ויש לה – כן, יש לה – נוסחה מדינית משלה (גם תכנית אלון היא אחת הנוסחאות המדיניות שלה, שלא נידחו). ואף שיש לה תוואי מדיני משלה, היא איננה מדינה בתוך מדינה. מן ההכרעות המדיניות, המתקבלות בכנסת באורח דימוקרטי בניגוד לדעתה של האופוזיציה, אינה נגזרת – ואינה יכולה כלל להיגזר – היבדלות או פרישה של חלק אחד מן הציבור ממערכת חיים ופעילות רק מפני שהחלטות אלו אינן לרוחו. חברת־העובדים היא עצם מעצמיה ובשר מבשרה של המדינה הזאת. היא ארוגה בכל עורקי הכלכלה והמשק ויש תחומים שבהם היא–היא אב־העורקים. רצונך: היא מלח־הארץ ככל שהדברים אמורים בתפיסה חלוצית של משק המדינה.

ואולם היא גם מסגרת חברתית־ומשקית למאות אלפים של אזרחי־הארץ הזאת, שאף כי אין הם מאוהבים בשלטון הנוכחי, דינו הדימוקרטי דין – ולא רק במקום שהוא מתווה את הדברים כחוק. גם מזרם־החיים המותווה את הדברים כחוק. גם מזרם־החיים המותווה ומונחה על ידי דימוקרטיה כזאת בתחום המשק היא איננה יכולה כלל לפרוש. בענין עקרוני דומה נאמרו השבת ברדיו דברים של טעם מפי מזכירת הקבוץ הארצי. ותמצית ענינם – נקווה שאנו מדייקים – היא קיבוצי “השומר הצעיר” לא יספסרו בבורסה. אך כל עוד קיימת הבורסה כמוקד לגיוס אמצעים לפיתוח אין גם “השומר הצעיר”, המתקיים עדיין, כמו כולנו, בתוך חברה שאיננה סוציאליסטית, יכול להינזר ממנה.

אין כמשל הזה – בעקרונו, לא במהותו, כמובן – יפה לעניננו.

*

איננו מכירים גוף צבורי בארץ שתירגם בקפדנות את השקפותיו המדיניות – ופעמים גם השקפות שענינן איסור והיתר דתי – למצוות עשה ולא־תעשה ביומיומו. הטענה שנטענה בזמנה נגד תנועה קיבוצית מסויימת הלמאי היא חורשת בטרקטורים גרמניים בעוד היא מתנגדת פוליטית ומוסרית לשילומים מגרמניה – לא נראתה לנו מעולם, אף כי סברנו אז כי השילומים, חרף כל אשר הם עוללו לחברתנו במרוצת הימים, היו כורח של בטחון ישראל ופיתוחה בימים ההם.

גזרנו על עצמנו אישית, כחובת הנאמנות של אדם למצפונו, הינזרות גמורה, בתחום צורכי אדם וביתו, מכל דבר שמקורו בארץ המטומאה הזאת. עם זאת לא גינינו את המתנגדים לשילומים שהיו חורשים אדמת־העמק בטרקטורים גרמניים – משום שהארץ והעם הם בעינינו מירקם כשהדברים מעורטלים ממוסרניות – היא מוסר מדומה – הם מצטיירים בהגיונם:

האחריות המדינית למעשי המדינה – היא אחריות השלטון הקיים בה. המאבק על שינוי המדיניות הזאת – וזהו מאבק־מצווה בתחום החברתי לא פחות מאשר בתחום המדיני – הוא ענינם של גופים פוליטיים. חיינו, בכל תחום שהוא, ייעשו בלתי אפשריים אם מאבק מוצדק זה יתורגם לפרישה או למיאון בכל קטע־חיים, שהוא חלק אורגני מן המארג המשקי או האחר של המדינה רק משום שהדברים בקטע זה אינם נעשים כרוחנו.

לכן, בנו הבנאים, תלך חברת העובדים כמסורתה ותבנה כמצווה עליה בעצם תפקידה כסוללת וכבונה. זה איננו מוקצה מחמת אסור דימוקרטי ובוודאי שאיננו מוקצה מחמת מיאוס מוסרי.

חברת העובדים אחראית לטיב הבנייה ולעמידותו של כל בית ובית, דבו עתידים בני־אנוש לרקום חייהם ועתידם – להבטיח רווחתם, כחובת בנאים.

על איתנות מערכת הבנייה הזו כולה ועמידותה –אחראית המדינה, אחראי השלטון, האדריכל המדיני של בנייה זו.

על עיוותיה של מדיניות זו כמדיניות – אם אמנם היא מעוותה – תילחם ללא־רחם המערכת הפוליטית של תנועת העבודה. אך מי שמבקש למתוח חוט של “עירוב”. נוסח חדש, כביכול: מהלך כל וכך בתחום השומרון או ביהודה לצרכי בנייה מותר אך מעבר לו אסור באסור־דרבנן של “המשמרת הצעירה” של תנועת העבודה – יבקש נא זאת בשם השקפתו הפוליטית המיוחדה אך אל ילבש לענין זה גלימתו המוסרית של נביא־זעם.

2 בינואר 1983

באיחור כלשהו אנו באים לבקש מחילה מפועלי נמל אשדוד ומעובדי התחזוקה של “אל־על” על כל אשר כיהינו בהם ועל כל אשר אמרנו בגנותם בשעה שהטילו בנו שביתותיהם בעבר. ככל אשר נתחכמו ותיחבלו בשעה שהיו משביתים את נמלי הים או את נמלי האוויר לא הגיעו לקרסולי התיחכום והרישעות של אלופי הרפואה בימינו. כוחה של הכשרה אקדמאית.

הגזמנו גם בטענותינו אל פועלי הנמלים מן הזווית המוסרית והחברתית של פגיעה בטובת הציבור. ככלות הכל, יורדי הים באניות הוכשרו לאומנותם בלי שום שבועות הומאניות או גלגול עינים רחמני. הם לא גררו את שלשלת־היוחסין שלהם לא אל היפוקרטס ולא אל הרמב"ם – וככל הידוע לנו אפילו נפטון. שר הימים, אינו נזכר בבחינות־הגמר של עושי המלאכה בימים רבים. בשביתותיהם היו גם פרץ גם צווחה, אך הם לא תבעו מאתנו לא הילת־חברה ולא עמידת־דום והצדעה. הם ביקשו כסף. כפשוטו. מה שתובעים ב־1983 עמיתיהם בשדה הרפואה הוא בדיוק אותו הדבר עצמו, אלא שהוא נעטף בגלימה של התחסדות הומאנית והתייפיפות חברתית.

אנו יודעים היטב כי כבר בשל שורות־מבוא אלו אפשר להעלות אותנו לגרדום. והאמת היא כי חוב־חיים אישי שאנו חבים במידה מרובה ליושב־במרומים ולאחר מענווי־הרפואה וצדיקיה בימינו – מכביד לא מעט על כתיבת טורים אלה. ואולם מה שמעוללת עתה הנהגתו של ציבור הרופאים: מה שמעוללים שנים־שלושה יהושע־פרץ’ים – עם – סטטוסקופים לציבור בישראל, למוסרו; לנורמות של מאבקים מקצועיים בחברה שפויה. להישגים הרפואיים והחברתיים של הרפואה הציבורית בישראל – מסלק כל מעצור מאמירת הדברים בכל אמיתם וחריפותם. היינו הך את מי נקומם: שועי מינהל או שועי רפואה. וכבר אנו רגילים לשלוח עט בנפשנו, והשם, איך שהוא, מרחם.

*

נאמר, איפוא, מיד: לא נדבר בטורים אלה על דרך של חלוקה מוקפדה ומאוזנת בין תוכחה ומחמאה, בין סטירה ולטף, לא נאזן דבר. אין ענייננו בשעה זו בחטאי ביורוקרטיה של מימסדים ממשלתיים או אחרים ובמשוגותיהם שלהם. עניינו בשערוריה המוסרית שלא היה כדוגמתה, שבה נושא ארגונו של ציבור עובדים אחד ברפואה – והוא בלבד. ובשערוריה במוסרית שבשביתה והשטנית הזאת. אין לו שותפים, אפילו לא במימסד הממשלתי.

אך לשם מיצוי, ככל האפשר, של האמת – חובה להקדים: מצבו של הרופא הצעיר, המתחיל והמתמחה, צריך – ככל המובן לכולנו – תיקון יסודי ומהיר. לא משום טעם של ריבוד מעמדי מכובד יותר, אלא מן הטעם הפשוט והבסיסי של הבטחת הקיום בשיעור המתחייב גם מכובד האחריות המעיקה. גם מכובד המאמץ שתבעה ההתכשרות למקצוע, גם מן האיזון האלמנטרי המתבקש בין ערך עמל־האדם כעמל לבין תמורתו.

המספרים שנתפרסמו בענין זה הם באמת מדהימים. אילו לכך – ולכך בלבד – יוחדה מערכה מקצועית שיטתית, קרוב לוודאי ששום אוזן, אפילו אוזנו של מימסד־חרשים, לא היתה יכולה להיות אטומה לה, כשם שאיננה אטומה לה, כנראה, עתה.

העובדה שההסתדרות הרפואית לא נתגייסה למערכה סגולית זו אלא לאחר שחיברה אל קטר זה קרונות עמוסים של תביעות בשביל חלקים אחרים של ציבורה, מהן תביעות שאין להן שחר מוסרי – מוכיחה איך אפילו בארגון קטן. שבידל עצמו מבחינה אירגונית מציבור גדול כדי לעסוק בייחוד־עצמו; איך גם בארגון כזה נקבעת המדיניות לא על פי הצרכים החיוניים והצודקים של שכבה חלשה בתוכו אלא על פי סינתיזות ופשרות בין צרכים אלה לבין תביעת החזקים שבארגון – צודקות או לא צודקות. במערבולת כזו “במדמנה” זאת (וזהו ביטוי של אחד מחשובי הרופאים ברדיו). משיית אבן־הצדק האמתית נעשית קשה וסבוכה – אם לא בלתי־אפשרית, כפי שמתחילים להעיד על עצמם שמונת השבועות של השביתה הברוטאלית הזאת.

*

ברוטאלית – כי בתוך המאבק הנוכחי של הרופאים, שהוא על פי העגה הפשוטה מאבק מקצועי על “MORE”, על “יותר!”, משולבים כמה יסודות שאין כל יחס בינם לבין תביעות השכר עצמן. משולבת בו קשיחות מגושמה שספק אם נודע כמותה בשביתות בארץ. והיא, כנראה, אחד מקווי־ציון של הדור הנוכחי בישראל בשכבות תחתית ועלית כאחת. בכל מקרה אין הדברים אמורים במזוּת־רעב. אין שום פרופורציה בין הקיפוח – המשווע לתיקון! – בשכר השכבה הצעירה של הרופאים, לבין הנקמה, עד סיכון החיים. בציבור של חסרי־ישע בעת מצוקתם הגדולה. איננו יודעים מסתרי הסטטיסטיקות ומשמעותן, די לנו בעדותם של רופאים עצמם כדי לדעת ששביתה זו אכן עלתה – ועדיין עולה – בקרבנות אדם. כפשוטו. אי־אפשר אולי להצביע על מנינם המדוייק, אך מספיקה לנו עדותו הכוללנית ברדיו של ד“ר י. פנחסי, מנהל שירותי הרפואה של “הדסה”, כי מבחינת הבריאות נגבית מן השביתה הזו “רבית דרבית”, כלשונו. החולה הכרוני משלם כבר עתה בבריאותו יום־יום גם מן ה”קרן" הרזויה שלו.

אין פרופורציה בין העוול לבין הנקם כשם שאין שום פרופורציה בין הקיפוח לבין האיבה העולה מדובריהם של הרופאים לסוגיהם. כמו באה בהם לידי ביטוי איזה הרגשה רדומה של השפּל ואפלייה. שהם מעבר לעניני שכר. כמו אין החברה נותנת לעלית המדיצינית שלה אותו מעמד של ייחוס המגיע לה במרומיה.

מי שראה אסיפת הרופאים באלפיהם. תגובותיהם לדיבור דימגוגי של דובריהם מן הבמה: התשואות האדירות והצוויחות יכול היה להניח, כי הוא נמצא באחד מכינוסי־הככר של מפלגה פוליטית מסויימה. מהו – אינך חדל לחוד לעצמך – הדבר האיום שעוללה החברה לציבור זה ושבכוחו להלהיט יצרי־זעם פרועים כאלה. ודאי, יש לבדוק גם מעשיה של חברה והנהגתה שיכלו להצמיח זעם ארסי כזה. אך אפילו חטאו בכל ה“עגלים” שבעולם כלום אין כלל תקרה או גבול לכפרה הנתבעת מן הציבור כולו, ובייחוד מציבור שבמצוקה? שהרי עוד מעט יסתבר לך כי המקופחים האמתיים של ישראל יושבים לא בקטמונים ובמוסררות ובמשכנות העוני בפרברי ערים ובחדרי ההמתנה של המרפאות הציבוריות – אלא כאן, בהיכל התרבות של התזמורת הפילהרמונית הישראלית, בעצרת המרי והזעם של רופאי ישראל.

*

ואגב מערכה זו, שבה מריצים חולים מכתובת לכתובת, מ“מוקד” ל“מוקד”, ושבה כבר נפלו, לפי עדות הרופאים עצמם, גם חללים – מתכוונים לקלוע אל לוח־מטרה נוסף: אל מערכת הרפואה הציבורית בישראל. ובאיזו שמחה־לאיד, שהיא עצמה יכולה לנבוע רק מבילוע־דעת חברתי. מתבוננים יוזמי השביתה הזאת ותומכיה בפגיעה המוחשית באמת במערכת זו, פגיעה שהם יוזמיה ומחולליה, ושותפים להם, כנראה, מצד שלטונות הבריאות האנשים המשתוקקים לראות בהתמוטטות מערכת הבריאות שהקימו פועלים מדאגה לעצמם והיתה לאחר ממעוזי־הכוח הבריאות שהקימו פועלים מדאגה לעצמם והיתה לאחד ממעוזי־הכוח הבריאותי והחברתי שלהם.

כמעט מתבקש לומר לפרחי־רפואה אלה: שלו נעליכם מעל רגליכם! אם יש לארץ הישג חברתי, אנושי ולאומי שאין עליו עוררין ושמעורר השתאות העולם זוהי מערכת הביטוח הוולונטארי הזה. ודאי: לא פקידים בנו אותה. הקימו אותה בלהט־ליבם רופאים ואחיות וחובשים נודדים ביער חדרה ובעמק יזרעאל וטיפחו אותה רופאים־חלוצים מגזע ד"ר מאיר וטור ופדה ושיבא ורבים כמותם. אבל החזון החברתי של רפואה שווה לכל נפש והקניית הרגשה של בטחון הבריאות לכל קשה־יום היו חזונה ומשאת־נפשה של החברה כולה. אין כל קושי להרוס זאת. אך די לראות את רשת המוקדים הרפואיים – היצור המשובש הזה שנולד מתוך זיווגם של איבה ותיסכול – כדי לדעת מה צפוי מבחינה חברתית, אנושית ובריאותית בתחליף הזה, או בדומה לו. למערכת הקיימת של הרפואה הציבורית, ובייחוד מה צפוי לאדם שאין ידו משגת לשלם 600 שקלים לכל גולגולת של ילד חולה.

האמת היא שרק מוחות מעוקמים – ומוח מעוקם יכול כנראה, להשתכן, יפה גם בצד מאגר של נוסחאות מדעיות ומונחים לטיניים – יכלו להוליד את האנדרוגינוס הזה הקרוי “מוקד” (כבר נזקקנו לו, לדאבון לבנו, פעמים אחדות). להולידו – ולהסביר לנו כי רפואה זאת, המוגשת בתנאים מעליבים מכל בחינה שהיא – והבחינה ההיגיינית אינה יוצאת מכלל זה – היא מעשה חלוצי של רופאים מוסרי־נפשם על הרפואה ועל העזרה לאדם, והיא־היא, כביכול, המהדורה האחרונה של חלוציות רפואית בישראל, נוסח 1983.

*

וכיוון שעניננו בהיבט המוסרי של השביתה הזאת אולי נעיז עוד לומר כי בעוד שרובצת על הנהגת החברה והמדינה אחריות מוסרית לתקן בלי כל שהיות את אשר עוּות ונעוול לגבי הרופא והמתמחה הצעיר בישראל – הרופא הנושא בכל כובד־עוּלה של רפואת הציבור בימינו; בעוד יש לקשוט באופן דחוף את כל האחרים. אולי תתבונן מעט ההסתדרות הרפואית בביתה שלה ותנסה לקשוט עצמה בענין חמור לא פחות מבחינה מוסרית שאי־אפשר כלל שההתייחסות לתביעות הרופאים לא תושפע ממנו.

בתוך מערכת השירות הרפואי בארץ ארוג היום חוט של שחיתות, כפשוטה, שאין איש מכלים עליה דבר. הן סוד גלוי הוא, כי גם בימים של צפיפות נוראה בבית־חולים ציבורי, לאחר שתורך לניתוח או למיטה נקבע באופן רגיל למועד שבעוד 3 – 4 חדשים, עשוי להימצא בשבילך מקום בעוד יומיים או שבוע בלבד אם תבקר אחר־הצהרים ביקור פרטי אצל אותו רופא עצמו. האין מה לתקן בתחום זה זולת השכר? והאם אין היחס אל תביעות השכר נקבע גם נוכח נורמות מוסריות מעוותות אלו שלא היו מוכרות ברפואה בארץ בעבר?

*

כל הדברים שנאמרו אינם עומדים בשום סתירה למידת ההוקרה שאנו רוחשים לרופא בישראל ולכל אשר תרם למעמדה הנוכחי בתחום המדע הרפואי ובפיתוח מסגרות־בריאות בחברה. אך ריצת ה“אמוק” הזאת – הממציאה יום־יום איום חדש והתנכלות חדשה כדי לאשש עוצמת התביעות – לא זו בלבד שאין בה אף קורטוב ממידת החסד האנושי, שככלות הכל צריכה להיות טבועה בלוז המקצועי הרפואי, אלא שהיא נראית גם כחסרת שפיון אלמנטרי. האם לא די בחדשיים מיוסרים כאלה כדי ללמד את הציבור והנהגתו לקח – אם אמנם זו תכלית האמצעים הברוטליים האלה? האם באמת אי־אפשר להפסיק. עתה, מיד את ריצת הטירוף הזאת למען ציבור גדול שבתום־לבו – ובתעוקת־לבו – הוא משלם על לא עוול בכפו גם את מחיר הקיפוח האמיתי של שכבת־רופאים מסויימת גם מחיר בילוע־הדעת של הנהגתם?

*

ב“פרקי משה”, שהוא מן החשובים בחיבורי הרפואה של הרמב“ם וביותר ב”מסה על הקצרת" מדגיש הרמב“ם חשיבותו של הרופא לא רק בעת מחלה אלא גם כשהגוף בריא. “שלא כבאומנויות אחרות – אומר הרמב”ם – חייב הרופא לגלות אמנות, הגיון ורגישות. עליו להיות מוכשר לקבל תמונה מקיפה על חיי החולים ונסיבות חייהם כדי שכל אבחנה תהיה מבוססת גם על ידיעת מצבם הכללי”, בעולם הערכים של הרמב"ם כרופא דגול קשורים העקרונות הפיסיים והביולוגיים קשר בל־יינתק בערכים אתיים ומוסריים.

האם נותנים ראשי ההסתדרות הרפואית דעתם על סינתיזה זו. שאין אומנות שבה היא חיונית יותר מאשר באמנות הרפואה. איך אמרו חכמים: “רופא – רפא חיגרתך”, היינו: חיגרות שלך, וציווי זה קודם אפילו לנסיון לרפא אחרים.

25 באפריל 1983

לא. לא מדיניות של אבטלה, לא אבטלה של רבבות, לא בזה מתחילים, לא כל הארץ “אתא”, וגם כמובן, לא “אתא” עצמו, לא לשם כך שלחו מאות אלפי אנשים עובדים את שלוחיהם לממשלה. לא לשם כך קידשנו את האחדות. קידשנו אותה – אם בכלל – לא לשם הצלת משק מופשט, ערטילאי. קידשנו אותה לשם הצלת האדם, הכלל האנושי המקיים את המשק הזה שאין לו, מעיקרו, שום זכות קיום אלא למען האדם. נושאו.

שום תרופת אבטלה הגוררת עימה סבל רבבות –סבל אנושי ראשוני – אינה יכולה כלל להעלות ארוכה לתחלואי כלכלה שאינם אלא תחלואיה של הכרה. המירשם הזה, שאבטלה שמו, יכול להיות רשום ברצפטורה של כל כלכלני העולם ושל כל כלכלותיו — הוא איננו מירשם לישראל. הוא איננו מירשם למדינה של עליה שהאדם ורוח־האדם הם מסד לקיומה, אם לא תנאי מוקדם לו. הוא איננו מתכון למדינה שהמינימום שהיא חייבת לבניה הוא אפשרויות נדיבות לבנין עתידם. לביסוס ביתם, להכאת שורש באדמה שהם מארשים לנו בדמם. לא יתואר כלל, מבחינת המוסר הלאומי והאנושי האלמנטרי כמו מבחינת ערכי־המהות של הציונות, שצעיר ישראלי, החוזר מצבא לוחם, יחזר על פתחי לשכות תעסוקה – וגם יושב ריקם.

במצוקת אנשים חיים לא יתואר כלל דום־לב ארעי. אין “מוות קליני” זמני לאדם עובד, שאחריו, אחרי גוויעת הביניים הזאת, תבוא ההחייאה – לו, לביתו, לילדיו. מה שיהרסו חדשי אבטלה של רבבות לא תבנה ולא תקומם שום נוסחה –אפילו מדעית־למהדרין – של כלכלנים.

*

כי מה פירוש הנוסחה: “תחילה אבטלה ואחר־כך הסבה לענפי ייצור” – שאגב, אינם קיימים עדיין לצרכי קליטת המוסבים? הן הכנת פסי־הייצור האלה, שאיש עדיין לא העלה אותם אפילו על לוחות השירטוט, והסבת המובטלים, שאיש עדיין אינו יודע אל מה להסב אותם – כל אלה הם תוחלת ממושכה שעדיין לא נקבע בכלל תאריך־יעד להגשמתה. ובינתיים? – ובינתיים, בתהליך ההסבה. שכאמור, איש אינו יודע בדיוק איך מתרגמים אותה למעשה – ייהרסו אדם וביתו ויפורר רצון־החיים שלו ושל ילדיו.

האם, באמת, תוכל לקיים מיצהלות־הוללות מזה ואנקת־מובטלים מזה? היש בכלל בכוחה המפורר של החברה הישראלית הנוכחית לשאת עימות אנושי נוקב כזה יותר משיש בכוחה לשאת אינפלציה מטורפה? האפשר בכלל לרפא חולי אחד בחולי לא פחות חמור ממנו?

*

“כסף מטורף מתרוצץ בישראל” – אמר ראש הממשלה. וזוהי הגדרה ממצה להתנהגותו של הכסף הישראלי המקפץ בתוך כפות ידינו כאחוז עווית. אלא שכספה של ישראל מטורף משום שכל אורח־חייה מטורף ומשום שכלכלתה הונהגה כשבע שנים בידי בלוּעי־דעת. היש מי בהנהגה הנוכחית של ישראל המניח כי אפשר יהיה לקיים את חיי המדינה בעימות כזה בין “כסף מטורף” ובין אנשים שדעתם עלולה להיטרף עליהם מפני אזלת־ידם לקיים את ביתם. את בניהם?

ובאמת. האם בשביל לנקוט ראשית־לכל־הדברים באמצעי המוחץ הזה של פיטורים; האם בשביל לחולל תנועת אבטלה התפללנו לשלטונה של תנועת העבודה? האם כל החכמה הכלכלית והסוציאלית החדשנית להצלת ישראל, שתנועה זו מסוגלת להוליד, כאחד משלבי השיקום הראשונים לאחר שבע שנים של דגירה אקדמית וקמיטת־מצח מלומדה. היא חכמת האבטלה?

*

האם אין יסוד הצדק החברתי, כמו יסוד האיזון והשפיות הפנימיים בכלכלת ישראל, מחייבים קודם כל תכנית אופרטיבית, כשלב הקודם לכל השלבים האחרים, של נטילה לטובת הכלל השדוד, לטובת הזינוק לשם פיתוח, לפחות עשרה אחוזים מארבעים מיליארד הדולרים שלדעת מומחים לכסף ולמחבואים נמצאים בחשבונות בבנקים או מוסתרים בפוזמקאות, במרצפות, או במחילת־סתר אחרות של אזרחי ישראל? האם מרווחים נורמליים של כלכלה נורמלית נשאבו כל אלה? האם אפשר היה בכלל להפיק שכבת־זיבדה דשנה כזו מחלב־העזים הרזה שנסחט מעטיניה הצמוקים של ישראל? האם היתה בכלל שכבת־שומן כזו על גופו הכחוש של משק ישראל, שממנה אפשר היה להגיר שומן אל הכספות, אל המרצפות ואל הפוזמק? האם לא היתה זו שכבת־הבשר עצמה שהופקרה לשוד על־ידי הנהגה סהרורית – פיטמה את היחיד וציפדה את הכלל והביאה שניהם אל עברי פי פחת?

האם אין זו חובה ראשונה של ההגיון הכלכלי והצדק החברתי גם יחד ליטול – ביודעין ובדרך החוק – חלק מחלב־המריאים הזה, האגור בידי יחידים, להעבירו לרשות הכלל ולהניע בו גלגלי ייצור, פיתוח וצמיחה – מושג המגולגל כל כך באחרונה בפי כלכלני ישראל?

*

ודאי: הדבר קשה וסבוך וכרוכות בו הרבה בעיות אופרטיביות ואולי גם התנגשות עם שותפים שרוממות הליברליות – והיא, במשמעותה הנוכחית בישראל, ליברליות עושקת – בגרונם. אך האם יצירת אבטלה של רבבות היא ענין נושא־פירות יותר, פשוט יותר וסבוך פחות מבחינת האופרטיביות החברתית מאשר ויכוח עם ליברליות מופשטה, אנאַמית? האם מחלוקת עם הליבּרל פּת מסוּכּנת יותר משלילת הפּת, כפשוטו, מאלפי אדם? האם לא בדיוק לשם התמודדות עם הקושי והסביכות האלו בחרנו בכם, שלוחי תנועת העבודה, לנסות להנהיג את הארץ הזו ולרפאה מחולייה?

שהרי אם אין הדימוקרטיה מסוגלת להוכיח כי היא יכולה – והיא בפירוש יכולה – בדרכיה שלה לרפא את תחלואי המדינה. לחטא אותה מן החמדנות המשחיתה ולקיים כלכלה בריאה על אדנים של צדק חברתי – אל תופתע ואל תקונן אם תמצא עצמה פתאום מובסת על ידי דרכי מימשל יעילים ממנה. אך רומסי ערכיה.

ויימאר איננה הדוגמה היחידה.

*

ובתוך תנופת־הצמצום הגדולה: קיצוץ רבבות שעות־לימוד ופיטורי מורים – והיא סוגייה חמורה לעצמה.

כי אפשר בעת־מצוקות לגזור הקפאה על כל דבר, אך אי־אפשר כלל לגזור הקפאה על חינוך. אם אתה מקפיא מכונית או וידיאו או אפילו שעועית או קאוויאר – אתה מקפיא את ההווה. אם אתה מקפיא חינוך – אתה מקפיא את העתיד. אם מקצצים בלימוד תורה אין מקפיאים אלא, פשוט, מחסירים. ביטול רבבות שעות הוראה ופיטורי אלפי מורים הם שרטת־תמיד בדיוקנו העתידיי של העם, צלקת שלא תגליד.

פעמיים נדמה כי אנו עלולים לשכוח את מקור־המחצבת. לענין האבטלה כולו הסכנה היא שנשכח שליחיה של איזו תנועה אנחנו, ואילו לענין הקיצוץ החפוז בחינוך אנו שוכחים שליחיה של איזו אומה אנחנו. ואין הכוונה לתארים הנעלים של “עם הספר” ו“עם סגולה”. מי מדבר היום – ברמה הרוחנית והמוסרית הנוכחית של חברתנו – על “עם סגולה”? הבטיחו לנו קודם־כל שבנינו יקראו את הכתוב ויבינו את הקרוא ושחלק מן העם לא יהפך לאבר כהה ומדולל בחייה הרוחניים של ישראל. הבטיחו לנו כי לא נצלול בחשכת הבערות של עצמנו ונוותר לכם – לפי שעה – על היומרה. שהיתה משאת־נפשם הכנה של נביאי ישראל ושל בונה־תקומתה בימינו, להיות “אור לגויים”.

*

וישאלו אותנו בוודאי אנשי המעשה: “ובדליכּא?” – וזהו, כידוע, ניב ארמי נפוץ ומתומצת למלים העבריות “ואם אין?”. ובכן, בדיוק בזה אנו כופרים. איש אינו מבקש מכם לאמץ סגולה המזומנת להשגחה בלבד ולברוא “יש מאין”. הנתבע מכם הוא ליטול – באומץ, בהכרע, בכל כוח־החקיקה העומד לרשותכם – “יש מיש”. לקחת “יש” מועט מאד להבראת ישראל מתוך “יש” מסואב־מעט ועובר על גדותיו של יחידיה.

רק אל תשאלו אותנו: איך עושים זאת? בדיוק בשביל זה בחרנו בכם וציידנו אתכם בכלי־חקיקה וכלי שיפוט וכלי ביצוע. אולי לא התרגלתם עדיין לרעיון שאתם שלטון. שלטון דימוקרטי – אבל שלטון. הנחתנו הנוספת היא שכלי התיכנון נמצאים בידכם מתוקנים וערוכים מזמן, שהרי לא ישבנו שבע שנים בטלים משלטון רק כדי לקונן על מר־גורלנו הפוליטי. אלא אם כן יוכח כי אמנם על כך כילינו את עיקר האנרגיה הרוחנית שלנו כל ימי שהותנו בשממה הפוליטית. כמו חיכינו לשרביט המושלים וכמו לא ידענו כי חשוב וכבד ממנו סדן הנפּחים.

*

את אחת מאגרותיו אל ידיד מסיים סנקה. המדינאי והוגה־הדעות הרומי הנודע, בסיכום נחרץ כזה: “אין עוד סיכוי למרפא במקום שבו דברים שנחשבו כמידות מגונות נהפכו למינהג, לאורח־חיים”. איננו יודעים מה עומק השרשים של “המידות המגונות” – במובן של חמדנות. חמדנות והוללות פרועה – בישראל של ימינו. העובדה, שסנקה כתב דברים אלה מרומא הרחוקה בתאריכים הסמוכים מאד לחורבן הבית השני של ישראל (כחמש־שש שנים לפני החורבן), היא, כמובן, מקרית לחלוטין ולא אלינו כי אם אל עמו שלו כיוון דבריו.

ואולם אם אזהרתו של סנקה נכונה מעיקרה –קרוב לוודאי שאיננו רחוקים עוד מרחק רב מן השלב שבו נהפכות מידות מגונות למינהג המדינה, לאורח־חיים. העצירה לפני הקו המייאש הזה היא מראשי תפקידיה של ממשלה שתנועת הפועלים עומדת בשעה זו בראשה – תהיה רוטאטיבית כאשר תהיה. אלא שאת הבלם העשוי להביא לעצירה חיונית זו אין לחפש לא בין פועלי “אתא”, לא בקצבאות הזיקנה ולא באזורי הפיתוח המעונים של ישראל. הכל יודעים היכן ובאילו שכבות הוא טמון.

20 בנובמבר 1984

מטובי חברינו בתנועה הקיבוצית נבקש היום דבר אחד בלבד: לא לטייח, למען אוהביה, למען טוהר דרכה, למען מותר התנועה השרשית הזאת מן הלוליינות העסקנית –למען השם: לא לטייח. תנועה זו, בזכות כל אשר אגרה בימי חייה ויצירתה בארץ הזאת, היא כמדומה, מן הגופים המעטים היכולים להרשות לעצמם לקום ולומר: טעיתי.

לומר זאת לציבור, אך קודם כל לעצמה. בלי פיתולי־דברים, בלי להכמיר רחמים על עצמה. להודות – ולעזוב. אפילו מצווה לאומית אי־אפשר להביא בעבירה חברתית, וההזדקקות של תנועה נקיית־כפיים זו אל סרסרות־הכסף היא כתם חברתי חמור.

*

יש בקע. בקע אמתי, לא טיח מתקלף לא לבֵנים שזעו זו מזו בשל ניע־אדמה קל, ניבעה בקע, אין לכסותו בטיח, אין לייפותו בצבע ואין לסתמו בטיט של מלים. ברע. כי הכל כבר מתחבר לנו בעולם־המושגים הפרוע והמבולבל של ימינו – משמר־העמק. צרעה או דגניה עם בורסה, עדיין לא מתחברים לנו. ושמות היישובים המפוארים האלה לא הובאו, כמובן, אלא כסמל־תמצית למהות הגוף החברתי הקרוי קיבוץ.

והם לא יתחברו לנו אל התיבה, “בורסה” כל עוד אנחנו עצמנו – ורבים כמותנו – מחברים אל השרשים הרעיוניים שמהם נבטה וצימחה תנועה זו, ואף שרחקנו ממנה מרחק של מקום ושל זמן, עדיין אנו חשים עצמנו מחוברים אליה בטבורנו הרעיוני כאדני־השדה והיא – לא נכחד – המופת המפרנס את חלומנו החברתי לגבי דמותה של ישראל כולה, עד עצם היום הזה.

*

אנו יודעים מצוקת מכאוביה של תנועה זו בימינו. מעטים הדברים המבטאים בחריפות כזו את עומק המכאוב כפיסקה אחת באגרת שהגיעתנו השבוע מחבר, אחד מבחירי התנועה ביישוב־קיבוצי בדרום הארץ: “הנה, מקיבוצי. – והוא ישוב לא גדול – ירדו למעלה מארבעים אנשים, ויש קיבוצים שאחוז הירידה והטמיעה בהם גדול בהרבה”. הנה תמצית לבטי־חייה של התנועה הקיבוצית, כל ענני עתידה, בקליפת־האגוז של משפט מדהים אחד.

אנו יודעים – בסטייה קלה ממאמר קדמונים – כי לא רק כאשר “אזילות השׂעוֹרים מן הכד” מנקשת ובאה הסכנה אל הבית. פעמים נעות אמות־הסיפים דווקא מעודף שׂעורים, חזינו, בשעתו, מבשרנו מה מסוגלת לעולל המצוקה לקומץ־חלוצים המנסה להיאחז בצפרניו בטרשי הארץ הזו, ומה המיבחן שבו מעמיד המחסור את היחיד והחברה כאחת. אף על פי כן, נדמה לנו כי השפע והרווחה – שהחי על יגיעו כה ראוי להם – מסוכנים, לפעמים. למוסר חיים של ציבור־אנשים ולחלומותיו לא פחות מן המחסור.

התנועה חלוצית, שנתנסתה נסיון מר כזה בימי עוני ורעם כפשוטם ועמדה בו, צריכה, כנראה, לאיזור־כוחות גדול־לא־פחות כדי להתמודד עם הרווחה של עצמה, וביותר: עם הפיתויים האורבים לה מצד חברה הוללת שמסביבה ואין אנו מחדשים, כמדומה, דבר באומרנו כי בעוד המחסור מעמיד במיבחן את כוח־הסבילות של האדם, השפע – מאיים להשחיתו.

*

ויען כי איום כזה הוא ממשי מאד הרי ריבוי הבקיעים – במסד ההכרה הציונית, שביטויו הירידה; באשיות העקרונות החברתיים, שביטויו העבודה השכירה ועתה גם עסקי־הבורסה –מחייב אבחנה גלויית־פנים ובעקבותיה התנערות בלתי־מגומגמת, חסרת־פשרה – ותפנית.

בשלושה – בעינינו – חומרתו של הבקע האחרון:

ראשונה – בכך שמבקיעיו אינם אנשים בודדים שנתפסו לחמדנות חמרית, איש־איש לעצמו וליצרו, בתבערה החמרנית המשתוללת מסביב אין לצפות כלל כי לשונות האש הזו לא ילחכו גם בני־תמותה בחברה הקיבוצית, אלא שחומרת הבקע היא בכך שקיבוצים – כחטיבה חברתית וארגונית שלמה, מעטים או רבים – עשו את הבורסה ותעלוליה הספסריים מקור לגיטימי לרווחים, ותהיה המטרה שאותה משמשים רווחים אלה אשר תהיה, הם באו בשערי הספסרות הזאת – הדברים צריכים להיאמר במערומם – והכניסו להיכלם החברתי את צלם עיסקי־האוויר שהושלך בזמנו כנצר־נתעב עם ראשית הופעתה של התנועה החלוצית.

שני לחומרה הוא עצם ההתחברות אל גורמים ספסריים לעסקי־ממון. שבמוקדם או במאוחר, על פי עצם אומנותם כבורסאים ספקולטיבים, יהיה ריחם נודף וסופם להבאיש ריחו של כל המתחבר אליהם – אפילו הוא בַּשָׂם. התחברותו של סרסור־ממון אל גוף חברתי מכובד כקיבוץ כמו מעניקה לו תו של רספקטביליות ולא ייפלא כי בצד הידיעה על הסתבכותם של השולחנים המודרניים ממהרים אמצעי התקשורת לציין כי הוא זכה לאמונם של קיבוצים. איש מגזברי הקיבוצים הנוגעים לדבר לא נתן, כנראה, כלל את דעתו על אזהרתו של דוד המלך “אל תתחר במרעים”.

והחומרה העיקרית היא, כמובן, עצם ההצטרכות אל מקורות־פרנסה – אפילו הם מקורות משלימים – שהמרד נגדם היה לוּז המהפכה של התנועה החלוצית. הולך וקרב יום שבו תתפוס החקלאות היא עבודת־האדמה. שלושים אחוזים בלבד ממקורות־הקיום של הקיבוץ. את חלק־הארי תהווה מעתה התעשיה הקיבוצית, שעצם פיתוחה וסיעופה הוא עדות לתסיסה כלכלית יוצרת ולכוח־ההמצאה והתושיה הכלכליים והחברתיים של הקולקטיב החלוצי. אך אם הבורסה המספסרת תדחק עצמה להיות ולו גם שותף זוטר בריבוד הכלכלי העתידיי של הקיבוץ, כי אז שווא עמלו בוניו בו.

*

“קם אצלנו דור חדש של risk ־ takers (נוטלי־ סיכון)” – אמר, בצער מהול בחדרה, איש דור־ההמשך באחד הקיבוצים, והוא בר־הכי במדעי החברה ובמדעי ההתנהגות, כך – אדם מבפנים, ואולם הרושם למתבונן מבחוץ הוא כי בעוד הולכות ומתעצמת בתנועה זו הסמכוּת הכלכלית מורגשת בעליל התפוגגות־מה של הסמכוּת הרוחנית.

איננו רואים עצמנו כלל ועיקר כמוכיחים־בשער לתנועה חברתית שרק מגשימיה – והם בלבד – זכאים לייסר עצמם ולבחון דרכם. אנו עושים זאת מתוך אמונה כי חרף פגמים אלה ואחרים העולים כפעם בפעם בחייה של חטיבה חברתית זו – הקיבוץ איננו חלום־עובר של דור או דורותיים. זהו יצור חברתי־אנושי, שנברא בצלם אלהים. אם אמנם נכון הוא ששוויון־האדם והצדק הם חותמו של הצלם הזה.

הביולוגיה החברתית לא בנקל תעביר מן העולם זן פלאי זה, שנברא בשעת ליבּוי־מאורות וסופו – כך אנו מאמינים – לחצוב מתוך עצמו עיינות חדשים להתמד הקיום, לפועַם־ליבו החברתי, מובן, כל עוד לא יקהו חושיו וכל עוד תהיה נפשו פתוחה לחשבון.

*

מסופר כי אוגוסטוס יורשו של יוליוס קיסר, האיש שלכבודו קרא הורדוס לשומרון “סבסטיה” נוהג היה לומר: “הלהוטים אחרי רווחים קלים הכרוכים בסכנות גדולות משולים לאדם היוצא לדוג דגים בחָח של זהב. אם ייתלש החָח ויאבד, שום שלל של דגים לא ישווה לו בניזקו”.

גזבריהם של קיבוצים, היוצאים לדוג בזרמי הבורסה, משולים גם הם לאותו דייג. חָח הזהב הוא – לענין זה – הקיבוץ, ונוצצים בו שמות כאהרן דוד גורדון, יצחק טבנקין, שלמה לביא וייבדלו לחיים ישראל גלילי, יצחק בן אהרן, ואחרים, אירועי השבוע האחרון לימדונו כי בעוד אין בטחון כי גזברים־דייגים אלה יעלו אלתית בחכתם. אין שום ספק כי את חָח־הזהב של תנועתם הם עלולים להוריד למצולות.

5 בפברואר 1985

הבהר לעצמך היום הבהר היטב:

נכסי ההסתדרות – בערכי חומר ורוח – אינם עומדים למכירה ואין, איפוא, צורך בשום שמאי. כל אשר עוצב בה במיטב החלומות של תנועת העבודה – ערכו קיים ועומד ואינו צריך לשמאות חדשה. כל אשר נאגר בה. בחזון חולמים ובקנאות מגשימים. במשך ארבעה דורות, צריך היום רק לדבר אחד: לשמירה. לשמירה מעולה. לפלד־דלת של אדם והכרתו כדי להגן עליו מפני גניבת־הדעת, מפני ליסטות רוחנית.

ודאי: נחוץ חשבון־נפש גם בחייה של ההסתדרות. הרבה מעשים וכלים – וגם דרכים – יש להעמיד במיבחן תמורת הזמן והאדם. זו תהיה ראשית חובתה של ההנהגה בבואה אל קדנציה שלמה וחדשה של פעילות ויזמה משלה.

אך עתה, היום. יש להגן על עמודי הבנין ועל ההלכה החברתית שהיתה ביסוד הקמתו. דבר לא נפגע בהלכה זו. דבר לא ניטל מערכּה. דבר לא ניטל מן הכיסופים לחברה משופרה יותר. דבר לא נגרע מן החלום הנרקם מימי עמוס והושע דרך אהרן דוד גורדון ויוסף חיים ברנר – והוא אותו החלום. והוא אותו ראי למאוויי־האדם בכל הדורות. אין אנו אומרים לקרוע חלומנו זה ולהמיתו רק משום שפה ושם נחוצים תיקונים בדרכי הגשמתו. על אחת כמה וכמה אין אנו מוציאים חלום זה למכירה פומבית. לשמאים.

*

היום, בלכתך אל הקלפי, אתה נקרא להבטיח כי כל אשר אגרת – אתה וקודמיך – בחוש לאמת חברתית, לא יהיה למשיסה בידי חבורה־של־ריקוּת, הגוררת עימה כדגל, כצו־חינוכי מעוות – ולאורך כל אותם הדורות ממש – את הקריאה: “לשבור!”. הנושאת על גבה כצלב־של־שליחות לא את אנך הבנין, לא את מחדשת השדה רק את הפטיש המהרס. שום תנועה לא דבקה לאורך־זמן כזה בסיסמת־קרב הרסנית כזו ושום תנועה לא קיימה – בכל מקום שהדבר ניתן לה – בשלמות מהרסת כזו את סיסמתה כפי שקיימה אותה תנועת “לשבור”. בכל מקום שבו נגעה כף ידה. לאושרנו, לא במקום שאליו הגיעה רק כף רגלה אך בשום פנים לא השיגה אותו כף ידה – בהסתדרות.

*

ואתה מצוּוה היום להפקיד שמירה מעולה על נחלתך כי חבורת ההוזים. הנושאת את דגל השבירה, הוכיחה בעליל – ולא רק בימית – כי היא מתכוונת בדיוק למה שהיא אומרת. שבע שנים הוכח הדבר יום־יום: בכלכלה, בבטחון, בחברה. מי שנתן לה קולו לפני שבע שנים בקלפי הלאומי בוודאי לא שיער כי אפשר בכלל בתקופה כה קצרה להשמים כל חלקה טובה, להפוך לצייה כל מוצאי מים. רע ומר שהמדינה כולה היתה שפן־הנסיון לתעלול הנהגתי שכמעט הביאה אל עברי פי תהום. רע ומר עד־אימה המחיר ששילמה ישראל על העזות וההפקר שהשליטה על עצמה בשעה חטופה של ליקוי מאורות התבונה הלאומית והחברתית.

אך גרוע שבעתיים יהיה אם לא יילמד הלקח. אם יינתן לרוח־העוועים הזאת לפרוץ אל מצודת־הכוח האמתית של החברה הישראלית, אל הלוז שלה, שהוא אחד מעמודי־היכין של המדינה כולה.

אל תתן להם לעולל להסתדרות את אשר עוללו בימי שלטונם למדינה כולה.

*

היום אתה בא לפרוע – ולהיפרע. לפרוע חובך למצפונך ולדבר אל הקלפי את אמת ליבך, לתת קולך לא רק בעד הדברים היקרים לך ולביתך כאדם עמל אלא גם לקרוא תיגר נגד. להיפרע. כן, להיפרע.

בשלושה מוקדי־חיים הקדיח הליכוד את התבשיל הלאומי של ישראל: בבטחון, בכלכלה ובחברה. בבוא העת בוודאי ייפרע ממנו העם בקלפי על כל שעולל לבטחון המדינה – לטוהר צה"ל ולקדושת החיים של לוחמיו. זהו חשבון־דמים לאומי החייב להיעשות בקלפי בבוא המועד בלי קורטוב של מידת־הרחמים.

היום ייעשה עם חבר זה החשבון על כל אשר עולל. למשק המדינה ואזרחיה וליושר חיי החברה; על הכזב שאליו הטיל את חיי הכלכלה ועל ההרס שהטיל בכל משק של עקרת הבית, של החי על יגיעו: על שהפך כסף לסיגים, שטרות־מדינה – לנייר אריזה, ומחירים – לחלליות הנעות בלי שום כוח־כבידה, בלי אחיזה כלשהי בקרקע של מציאות כלכלית יציבה.

אך מעל לכל אתה הולך להצביע נגד פלישה של שממה רעיונית הרסנית לתוך חברה שרקמה כל חייה ובנתה אותם לתפארה על אשיות הרעיון. על כּוּליוּת התפיסה החברתית, שבה המאבק על רמת־חייו של העובד ובנין כוחו העצמי במשק ובעזרה הדדית אחוזים זה בזה כמירקם אחד. ועל המירקם הזה – שההתישבות השיתופית היא חוט הארגמן שלו – נארגה ראשיתה של ארץ ישראל וממנה. מראשית זאת – גלימת העצמאות כולה.

זכור: ההסתדרות איננה מועדון של מלל, היא איננה דוכן ערטילאי להתחנחנות של נואמים. היא מפּחה. על סדנה מרוקעים יום־יום החיים עצמם, מרוקעת המציאות המוחשית המתהווה. היא הלחם והמים של האדם בישראל. אל תיתן לרהב לעבור את מפתנה. אל תפקיר יסודותיה למכרסמים וגגותיה – לסהרורים.

*

תנועת העבודה מתברכת עתה בשלושה מוקדי הנהגה. שהם תפארת לה ולעמה.

בכתר הנשיאות נושא אחד אצילי העם היהודי – ממשיך מורשת מפוארה ורבת־קסם של קודמו וקודמיו ומוסיף נופך סגולי משלו והוא נופך מבהיק בכתרה של ישראל; אל ראשות ממשלת ישראל הגיע עתה נציגו האמין של דור־ההמשך במנהיגות ישראל ועם בואו כמו הובאו אליה תרבות־הנהגה חדשה. שפיון הדיעה והדיבור; נעקר הרהב שכמעט טיבע את כולנו בשלוליות של מלים חלולות; אל הנהגת ההסתדרות בא נציגו הסגולי של דור שצמח מתוך העמל והפרך ומתוך יסורי ההתערות והקוממיות של אחד הפלאיים בשבטי ישראל. ומשוּך על מעשי ההנהגה שלו חוט הנאמנות והכנות – ותוך דברו כברו. הוא אמת ודברו אמת ומעשיו בשליחות כולנו – אתה חש זאת בעליל – אמת.

אין אתה צריך היום אלא ללכת בעקבות האמת הזאת – אמיתך.

13 במאי 1985

המונח אתא כבר הרחיק מתחום הכלכלה וכל־כולו עתה בתחום החברה. האדם, חכמת־השלטון – ולדאבון הלב: גם איוולתו. חדשיים ראשונים, לערך, היה עדיין בגדר ההגיון של הבחינה הכלכלית. מתמשכת מעט – אבל כלכלית. בחינה של ספרות, של טורי־חובה וטורי־זכות, של כּישוֹר ופלך, כונסים ומקרקעין, מעבר לזמן סביר זה של דיון ובוחן כלכליים הוא הלך ונפתל כפקעת חברתית־אנושית כמעט ללא התרה. ויען כי חרג מכבר מאזור המומחים לכלכלה – מאזור תבונתם וסיכלותם גם יחד – כבר מותר גם לבני־תמותה פשוטים להפך בו. נוכל איפוא לנסות לומר בענין זה דברים אחדים בלי הרגשה מופלגת של התבטלות.

המונח יצא מתחום הכלכלה, אך הוא חרג גם מתחום ייחודו כאתר, כמיפעל חרושתי. כפי שהוא מתגלגל זה כעשרה חדשים כנצר כלכלי נתעב בין הלשכות והלבלרים – ועימו מטולטל כך גם גורלם של מאות עובדים – הוא היה לאבן־בוחן בכוח־הכרעה של מימשל.

שלטון יכול להחליט נכונה – ולא יוּחמא, כי זה בדיוק הדבר המצופה ממנו; הוא יכול לשגות – ולא יינקה, כי אם שגה והירע עם עמו סופו לתת את הדין. דבר אחד אין שלטון יכול: לעשות עצמו נלעג ומבוזה ולצפות לקיום סמכותו בתודעת האזרחים. יהיו מעשיו בהינף המדיני של ישראל אשר יהיו, די באירוע מוסרי כושל אחד בתחום הנראה שולי, כביכול, בחיי החברה כדי לזעזע מעמדו – אם לא למוטטו, שבעתיים כך אם כושלו של האירוע מתמשך ועימו מעצימים גם יסוריהם של אנשים חיים, גם אבדן־התושייה של הנהגתם.

*

הבאנו בעבר, לענין אחר, משלו של אריסטופנס במחזהו “הפרשים” בענין “כותונת ששרווליה ארוכים”, שום נמשל אינו מתקרב אל משל קדום זה יותר מן הנמשל הטקסטילי הנטווה היום במפרץ חיפה.

באותו מחזה שם אריסטופנס בפי גיבורו ה“דימוס” – הוא העם בדמות זקן קרוע־בגדים ובלוי – אימרה אחת שכדרך הרבה אמרות של חכמי־קדם כוחה עומד עד היום: “תכנית בניינו של נמל פיראוס – אומר הזקן העירום־למחצה למוכר־הנקניקיות מוקף הפרשים – היתה המצאה גאונית של תמיסטוקלס (האדמירל היווני הנודע, בונה הצי האתונאי – י.). אך שום דבר לא ישווה לכותונת ששרווליה ארוכים”.

כך היתה גם הכותונת הפשוטה מבית־הפלכים של אתא ל“נייר הלאקמוס” של כוח־הסמכות – הוא “כּוח־הגברא” התכליתי והמוסרי – של השלטון בישראל. ואולם הסתבר ש“כוח־הדברא” של שריו, כנראה, גדול ועצום ממנו.

בשעה שטורים אלה יראו אור תדון הממשלה בערעור מחודש בענין אתא. בהכירנו תבונת הנוהג בה ושרשיו – אין אנו יכולים כלל להניח כי לא תובקע ברגע האחרון ממש חומת הקהות וכי לא יישמע קולה הצלול של מנהיגות – שהיא עצם מעצמה ובשר מבשרה של תנועת העבודה – בהכרעה נחרצת לקיומו של המפעל ועובדיו.

אם אמנם, תתעשת הממשלה, תבגר לתפקידה ותושיע – מה טוב. אך אם שעות אחדות לאחר שטורים אלה יראו אור, שוב יגולגל הכדור האנושי המיוסר הזה מן המליאה אל הקבינט. ממנו אל הצוות, מן הצוות למומחים וחוזר חלילה – תבוא נא גאולת כבוד החברה הישראלית מן המקום שממנו ינקה אותו בעבר: מברית הערבות ההדדית של החיים על יגיעם, חברת העובדים היא גילומה של ברית זאת.

*

ודאי: אין שום צידוק מוסרי לכך שאחרים יחטאו ועל כלל העובדים ייצא הכסף. רבים מן העשוּרה הישראלית מקיימים היום, כמעט כשיטה, את הסיסמה “קח – וברח” ומשאירים את הציבור לאנחותיו. נוסח “הפח נשבר – ואנחנו נמלטנו”. אבל זוהי המציאות העגומה בשעה זאת ובמקום שאין אנשים על חברת העובדים להשתדל להיות – ובכל כוחה הכלכלי, החברתי והמוסרי.

ומותר חברת העובדים מחברות עיסקיות אחרות – יש, כי לא הכל הבל, כי דמם של הפועלים בדמה זורם ודמיהם – בדמיה. זוהי נקודת־מיבחן לא לחשבונאים. לא רק למומחים בצירופי־ספרות. זהו מיבחן לרוח המפעמת את המפעלים הנאדרים האלה שהקימו הפועלים. זוהי נקודת־מיבחו לכושר־ההתעלות של מינהל־ציבורי שרוח בו. עת לעשות לאדם – לגורלו של אדם עובד שהוא– הוא אבן־השתייה לכל מה שתנועת העבודה מבקשת לייצג – עת לעשות לאדם – הפרו תורות כלכליות, שבכל זאת לא ניתנו בהר סיני.

משהו מרוח הערבות ההדדית של ראשונים מתבקש כאן. אולי יישמעו הדברים תמימים, תלושים ממציאות ומראיה צוננת ומפוכחה, אך אם יעמיקו ראשי חברת העובדים לראות, ייתכן שימצאו כי אותם 20־30 מיליון דולר, שייתבעו מחברת העובדים עכשיו, מסוגלים להצית איזו להבה חדשה של אמונת הפועל בשלוחיו.

*

נאיבית אולי תיראה, למשל, קריאה היפותטית כזאת מן הצריח של חברת העובדים:

“פועלי אתא! לגבי מימשל, לגבי תעשיינים, לגבי כלכלנים – כן, גם כלכלנים שלנו – אתם מיפעל, משגשג או כושל, אבל מיפעל, " plan” מושג חרושתי־כלכלי של ריווח והפסד. לגבינו, שלוחיכם, אתם עצם מעצמנו ובשר מבשרנו. אתם קודם כל אנשים, בני־אדם, עם נשים וטף, המפרנסים עצמם זה עשרות שנים מיגיעם, מזיעת אפם. אינכם מבקשים שום הסבה: לא לספסרות־בורסה, לא ליבואנות לא לסטייקיות, רק להמשיך ולקיים עצמכם ביגיעכם בלבד.

הנה נידרנו. לא הבטחנו, לא הצהרתנו לתקשורת. נידרנו: לא ניתן לכם לנפול. לא כמעשה צדקה של פילנטרופים. רק כמעשה של חברות אנושית וערבות הדדית. נגייס מרגע זה ממש כל המומחים שלנו, שרבים מהם כבר חוללו פלאות בשיקום משק ומיפעל, ונצווה עליהם – נצווה, לא נבקש – להקדיש כל מעיינם לשיקום מיפעלכם, לא בלעדיכם, לא במקומכם, לא מכונות חדישות במקום אנשים שנשחקו בעמל. רק אתכם.

ביצות־קדחת יכולנו לייבש? את המשרד הקבלני פושט־הרגל לפני חמישים שנה יכולנו להפוך ל“סולל בונה” מפואר של ימינו? – נוכל גם לאתא, נקיים זאת לא רק כחומת התקנות הכלכליות והסעיפים המלומדים. רק כחובת הלבבות של אדם לאדם. של בעלי הברית המופלאה שכרתו זה עם זה בוני הארץ וחלוציה: ברית העמל. ובסופו של דבר, במאמץ דרוך וממוזג של אמונה, להט ואהבת־אדם מזה ובקיאות מקצועית חלוצית – מזה, נראה גם לדור המודעים והפת’ים והשרירים – מה מסוגלת לעשות תנועה בהתעטף עליה נפשה"

כך הקריאה.

*

איננו יודעים להצביע מי בחבורת המומחים מסוגלים למהלך כזה. אבל האמת היא שהוא אינו מצופה כלל מהם. הוא מצופה – לא נהסס לומר – מן האדם העומד היום בראש ההסתדרות, בשל כל הסגולות שנתגלו בו ושהביאוהו אל רום הסולם של הנהגת הפועלים. למחוק את מספרי הגיר האימניים שרושמים המומחים על הלוח. להאמין כי הרוח חזקה מן הלוח וכי היא, הרוח, מסוגלה לשנות גם את מספרי הלוח. והדברים ידועים מימי המומחים. להבדיל, מיסודו של ג’ון הופ סימפסון (“אין מקום בפלשתינה אפילו לחתול אחד”) עד הפלא הגדול שחוללו – ואף זה להבדיל – יהודה אלמוג וחבריו, בעגבניות המליחה של ים־המלח.

אנו מאמינים – וכך נכתב בטור זה – כי האיש העומד היום בראש ההסתדרות הוא דובר אמת בלבבו. המבוקש ממנו עתה הוא לשלוף אמת זו מלבבו ולקרוא בה, עימה. ולמענה איזו קריאה אחרת, חדשה, גורפת באמונה ובנחרצות. האומרת היום לפועלי אתא: אחינו אתם. הכל כביכול, אחראים לכם – אנחנו ערבים. כל השאר יבוא בעקבות קריאה זו. גם הכסף לחילוץ – נגייסו מעצמנו ולא נפטור בשום פנים כל האחרים – גם השגשוג, שיבוא־יבוא בעקבות החילוץ. אם אמנם תעשה ההנהגה והמומחים גם יחד רצון האדם והחברה בלבב שלם.

*

אין זה למעלה מכוחה של חברת העובדים – כל עוד איננו למעלה מרצונה. מקויימת כאן תשובתו המפורסמה של הנער הסיני שנראה הולך ועומס על גבור נער בוגר ממנו אך פגוע ברגלו.

–האם לא כבד מדי משא הנער הזה עליך? שאל אותו עובר־אורח.

–לא. כלל לא. איננו כבד בכלל – זה אחי, ענה הנער.

23 ביוני 1985

בבית החולים בצפת קנתה אחת האחיות חלב מכספה כדי להזין בו תינוקות חולים; בבית החולים רמב"ם חסרים חוטים לאיחוי אברים בניתוח; יופסקו ארוחות חמות לזקנים. בחינוך יקוצצו עוד רבבות שעות הוראה וטיפול בנוער. יעמיקו מסים על גימלאים.

(מן העתונות ואמצעי התקשורת)

לא. לא יתכן. לא יתכן שיינתן לשערוריה החברתית והמוסרית הזאת להימשך אפילו לא יום אחד נוסף. לא יתכן שהגבאים ובעלי־הטקסא. היושבים על מה שקרוי “אוצר המדינה”. יניחו כי חזיון מביש זה, שלא היה עוד כמוהו לחרפה לא בישראל הרבונית ולא בארץ־ישראל שלפני הרבונות, יוכל להימשך באין מפריע עד שיגמרו השרים והלבלרים והמומחים את החשבונות האישיים הקרתניים ביניהם. מזקנים תישלל ארוחה חמה, מילדים – שעות חינוך, מחולים – כוס־חלב, ממדינה – כבודה, וחיי־העם, וקודם כל: חיי שועיו, יימשכו כסידרם – ואין־מחריד. לא.

כיוצא בזה לא יתכן שהציבור – ומה שמתיימר להיות העלית הרוחנית והמוסרית שלו – יביט בכל אלה ויחשה. לא יתואר שמה שמכונה “אנשי־הרוח בישראל” – סופרים, מורים, פרופסורים זוקפי־גבה באקדמיה המתיימרים להיות חלוצי הקידמה; הנזעקים כמו בשיחרור קפיץ דרוך עם כל עוול, אמתי או מדומה, בביר־זית או בראמאללה; קבוצות שתמיד מוכן עימן קול־קורא לחתימה וצי־מכוניות להפגנה – לא יתכן שלפחות חלק מציבור זה, הרגיש כל כך לכל עוול, לא יקום היום, מיד, לשביתת־שבת ולזעקה על מפתני הממשלה הזאת שיימחק הכתם המביש הזה מפרצופה של ישראל.

אלא אם כן, גם הטובים שווא־ידברו ואין הם נִמְרָדִים אלא מְרָדחים־שבאופנה, ומצוקת־אדם וחברה וקשיש היא להם נושא של ספרות ולא אש־אוכלת בעצמות קיומם היומיומי, הארצי, במוסר־חייהם.

*

לא. איש לא יוכיח לנו כי אין שום קשר – לא של צדק ולא של מעשיות תכליתית – בין ארבעים ושלושה מיליארד דולר, הספונים כנכסים פיננסיים רשמיים בבנקים; בין עשרה מיליארד דולר נוספים המסתובבים כחלליות בשוק ההון השחור ובין מאתיים מיליון דולר בלבד החסרים למדינה כדי שלא לפגוע בילדים, בקשישים, בגימלאים, בחולים, ומי שטורח להוכיח כי אין שום קשר ביניהם או כי לא אפשרי, כביכול, שום קשר ביניהם, מקיים בשלווה סטואית את קשר־הבושה ששום מדינה מתוקנת אינה יודעת כמותו.

כיוצא בזה לא יוכיח לנו איש – אפילו בעברית נוטפת־צוף־ונהי – כי במאתיים מיליון אלה תלוי כל גורל התכנית הכלכלית, שנהגתה תוך חיבוטים פוליטיים ומתגשמת תוך ייסורי־אדם אמיתיים, בייחוד – של החיים על עמלם. שהרי אם אמנם בחוט־שערה זה – פחות מאחוז אחר מכלל התקציב – תלוי כל גורל ישועתנו הכלכלית. הרי שכל עניין הישועה הזאת גם לגוף הכלכלה, טעון בדיקה.

*

כי איש לא יוכיח לנו שיש פדוּת מוחלטת בין מיליארדים שצברו יחידים לבין אוצר המדינה המדולדל, וכי אין שום דרך לחבר בין המעט, יחסית, החסר למדינה כדי לכלכל צרכיה החיוניים – בטחון ישראל בכלל זה – לבין ההצבר האדיר הזה של הון. בממון ובנכסים אחרים, שבידי יחידיה.

כשם שאיש לא יוכיח לנו שאין שום קורלציה – לא רק מוסרית אלא גם חשבונית ומעשית – בין רבבות המכוניות החדישות, מודל אחרון למהדרין, המהדסות על הכבישים; בין מאות אלפי הישראלים המתרוצצים בין אינטרלאקן לקאטמאנדוּ, לבין קשישים המתהפכים במיטותיהם בבתי־החולים מפני הקור והעזובה, ומעל לכל: מפני ערלת־הלב של לבלרים המתקראים מנהיגים.

איש לא יוכיח לנו שבחברה מתוקנת כלשהי יכולה, לאורך ימים, ההוללות להתנהל במסילה אחת והחלכּאוּת במסילה אחרת ובמירווח בין שני מסלולים מקבילים אלה, תחולל לה חבורת־גבאים מחול־גבאים מחול־מחניים של הטבות למחנה־עצמה ויתרונות למחנה בכירֶיָה, ניגוד מוסרי קטבי זה, כך ההנחה, יימשך ודבר לא יתמוטט ולא יקרוס, כי העם, כך ההנחה, נבער.

לא. איש לא יוכיח לנו כי אין בכוח המדינה – בהגיון קיומה הדימוקרטי, במהותה החברתית המתקדמת, בכוחה כסמכות ממלכתית עליונה – למצוא איזו חוליית חיבור, לקשור איזה צינור־יניקה אל העטינים הפרטיים המשופעים האלה ולהזין את המצטמק והנצפּד בחינוך, במרפא, בסעד, בבטחון.

לא. איש לא יוכיח לנו כי מה שיָכלה לשאת אפילו העיירה היהודית המרודה ביותר בגולה: לתת חינוך של יום־לימודים ארוך. ומתמשך לפעמים עד חצות, לכל ילד יהודי; לקיים תמחוי חם לכל זקן ולכל דכפין – מה שיכלה לעשות קהילה של חלכאים־ונדכאים, קשיי־יום ומרודי־עוני, סנדלרים ונפחים וחייטים ונושאי־סַבָּל יהודים; מה שיכלה לעשות הדלות היהודית ממצולות סבלותיה למען חינוך שלם לילדים – לא יכולה לעשות מדינה של עשירוּת־יחידים מופלגת, עשירות חמדנית ומסואבת כעושרם של רבים בישראל של ימינו.

כוחות־הדחיפה אל המורד – מבחינת גידול העבריינות, עימוק הבורות, אי־סבלנות, שנאת־אחים ואלימות – הולכים ומתעצמים בשיעור ההולך וכופל עצמו מיום־ליום ואילו כוח־הבלימה – שהחינוך הוא עיקר ביטויו – הולך ומחולש ביודעים.

לא. איש לא יוכיח לנו שאפשר להציל כלכלה – לא רק כלכלה כמושג מדעי מופשט וערטילאי אלא כרֵיאה נושמת בגופה החי של חברה – על ידי הרס החברה עצמה והרס האדם שהוא כל סיבתה וכל תכליתה ואין לה קיום. לא צידקת־קיום ולא יכולת־קיום, בלעדיו.

*

לא. איש לא יוכיח לנו כי תנועת העבודה – אפילו בממשלת אחדות מדומה – והיא אחדות המכוּלבת כליבות־כליבות – אינה יכולה להציב מחסום בפני ליבל מיופייף אחד, הרץ ריצת־אמוק, כמו היתה הארץ מדבר אנושי שומם וכמו היתה הנהגת אוצר המדינה המיוסרה הזאת רק חכמת הצירוף של נוסחאות מתימטיות ו“מודלים” ולשון־צוּפים של נופת־מדעי ולא אמנות הניווט החמור והדורך־כל־עצב בין צרכי האדם החי והחברה. אמנות־ניווט לא רק לפי ספריהם של סמואלסון, מילטון פרידמן וקיינס אלא גם לפי עיקרים של עמוס והושע וגם –כן, וגם – לפי חולמי החלום של חברה יהודית מתוקנה בין טובי החלוצים של דורותינו.

לא, לא יתכן שראש ממשלת ישראל, שהוא שלוחה המפורשת והנאמן של תנועה חברתית שבראה משהו בארץ הזאת בצלם חזונה; לא ייתכן שראש ממשלה זה לא יעמיד במיבחן ערכיי אלמנטרי את כל השיתוף עם שר־אוצר איטֵם המאיים על כולנו ועל בורותנו, רחמנא לצלן, במדע הכלכלה, בקריאתו היהירה, מורשת רומי: Experto crede Roberto! " “האמן למומחה רוברטו” – הוא שם הדובר עצמו, היינו: האמן לו, לבַּשָּם – שזינק פתאום, אֶכּס־מאכינה, מהדס־הבשמים ומצלוחית־התמרוקים המפוקקה אל דרגת מחונן־עם ומכונן־דרכו בכל תחום: בתשעים אחוזים של מדיניות בינלאומית ובמאה אחוזים גמורים של הלכות־חברה, כלכלה ואדם.

*

לכן, אם אין ראש ממשלה – שנמזגו בו סגולות נדירות של קור־רוח ואיפוק – יכול לכפות על חבר – או חברים – בממשלה זו מבט אחר על הכיוון שבו תונהג החברה הישראלית: אם אין שום תקווה לא רק למנוע המשך שחיקת־שכרם הדורסנית של החיים־על־יגיעם אלא גם את שחיקת דמותה המוסרית והחברתית של המדינה – אם אין סיכוי ותקווה לכל אלה, את האחדות המדומה והמכשילה הזאת, בנוסח גבורו של גוגול: “אני ילדתיך – אני גם אמיתך”.

ויפוצצו אותה לא על טאבה, לא על ניבול־פיו של שר מגושם אחד (הזדמנות זאת ממילא כבר הוחמצה) וגם לא על עביט השופכה המילולי (המילוא’לי), שלא היה כמוהו לבָאְשָּׁה, שנשפך באחרונה על ראשנו יום־יום מפי סגן־שר אחד – אפשר גם על אלה אבל לא בעיקר עליהם.

פִּרמוּ את האחדות המכולבת הזו על העיוות החברתי החמור והתמשך שהיא חורתת בפרצוף העם; על מחיקת צלמה המוסרי של ישראל כצלם חברה שבה, באמת, ישראל ערבים זה בזה.

העמידו בלי היסוס למיבחן־העם וקראו לו להכריע אם הוא רוצה שמדינתו החלוּמה תתגלגל למהדורה עקבית – אפשר מנוּונה יותר – של ביזנטיון, שבו חיו זה בצד זה יוהרת־הטמטום וצהלם של שועים עם שפלות־ברכם ודמעתם של חלכּאים, או שנחזור למצוות אדם וחברה שהיו גם יסוד למערכה על תקומת ישראל גם אבן־פינה לבניינה.

ודאי: יש במיבחן יָזוּם זה הימור על כס השלטון, אבל ההימור הנשקף מן המצב הנוכחי לכס המדינה כולה – ולדמותה – חמור ומסוכן שבעתיים.

12 בדצמבר 1985

קִידָה לפני המכאוב

יהי העט יומרני כאשר יהיה, הוא חייב בקידה של התבטלות לפני מכתב אחד שפורסם לפני זמן־מה (“יאוּשוֹ של חבר נאמן”, “דבר”, 2.2.86 ) בחתימתו של אדם ששמו אינו שכיח בכתיבה העתונאית. קידה לפני הכֵּנות, המכאוב והאמת שהעלה אריה בן־משה באותה אגרת גלוייה. הדברים ממוּעָנים אל ידידנו עוזי ברעם, מזכיר מפלגת העבודה, אך הם ננעצים בלב כולנו. כהינעץ אמת.

נקדים איפוא, את המאוחר, נרתום – דַּמאמר הרוֹוֵחַ – את עגלת־המסקנה לפני סוּסֵי־ההנמקה ונענה לקריאתו של אריה בו־משה בהזדהות חד־משמעית, כך:

איננו יודעים עדיין בעד מי נצביע בבחירות הקרובות – אם ניקרא אל הקלפי – אבל אנו יודעים כבר עתה בוודאות בעד מי לא נצביע: לא נצביע בעד שום גוף שלא מחק את קווי־העוֹקֶם המוסריים והחברתיים בתכנית התקציב של המדינה לשנה הקרובה. ולא חשוב לענין זה מי יעמוד בראש הגוף הזה או מי יחזיק בזנבו; ולא חשוב אם הגוף ייקרא “יציב” או “אמת” או כל שם אחר מן השמות הנרדפים לאמת או הרודפים אותה1 ולא חשוב אילו מליצות – תנ"כיות או סוציאליסטיות – יְעַטרוּ את מצעוֹ. שום מסורת, שום הרגלי־הצבעה אטאוויסטיים, לא יביאו אותנו להזדהות בקלפי עם גוף צבורי שנתן ידו – ולו בעקיפין – לעַוֵל בקשֵי־יום ובקשישים; לעַקֵם עקרונות־עצמו בתחום החינוך, הבריאות והצדק החברתי האלמנטרי – ולעַוֵות פני חברה.

לעַוֵות עוד יותר פניה של חברה שכבר הם מעוּותים בלאו־הכי בפער הנורא – שסופר עליו רק השבוע – בין עשרת האחוזים של יושבי הארץ היונקים ארבעים אחוזים של ההכנסה הלאומית לבין תשעים האחוזים שבשבילם הותירו את כל השאר. עיווּת העולה ביתר־שאת מן הידיעה שנתפרסמה השבוע, והמסמיקה פני כולנו, כי הפער בין עשירים ועניים בישראל גדול מאשר בדימוקרטיות המערביות – ואפילו בארצות־הברית הקפיטליסטית מידת אי־השיויון קטנה יותר.

נפתח בעוֹשי העוולה, אך בחצר המטרה – גם העומדים מנגד.

הטבילה והשרצים

וכיוון שההתייחסות כאן עשויה להיות גם אישית – שאיננה ממנהג עטנו – אולי מן הראוי להוסיף שורות־מבוא אחדות:

לפני כמה שנים יצאנו בטור זה באופן נחרץ נגד הנסיון שנעשה לפגוע בשמו הטוב של מי שמכהן עתה כשר האוצר. בתחום היושר האישי, ראינו כחובת־העט להתייצב לימינו נגד הנסיון – שלעולם ייראה בינינו מופקר לא פחות מִנִקְלה – להאשים בלי הוכחות ולהכתים שם־אדם ישר־דרך בלי סימוכין. היתה זו עמדה נחרצת נגד הוצאת שם רע, שם בּדוּי, שמחנו כי חַפּוּת זו אמנם הוכחה באופן חד־משמעי.

באותה מידה של חובה מוסרית אין לנו אלא לצאת עתה באופן נחרץ לא־פחות נגד הוצאת שם טוב – שם בדוי – שם בָּדוּי – של גואֵל־ישראל ומושיעו. לאותו שר עצמו הטובל בריפורמה פיננסית ושרצים חברתיים בידו; המראה לנו יום־יום את פלא הכספית היורדת במדחום המדד – והיא, כמובן, ירידה חשובה מאד ובאמת מפליאה מצד עצמה – בלי להביט כלל בפניו המחווירים־כסיד של החולה שחומו ירד, ובלי לזכור כי הבר־מינן אין לו מידת־חום כלל.

אפס אינפלציה – אפס חסד אנושי?

האינפלציה ירדה – או הורדה – עד לאפס ממש. וזו כשלעצמה עדות לכשירות בניווט כלכלי. הכלכלה הולכת ומֵסִיגה את חוּמָה הפתולוגי, אך ריקמת החברה – אותו מוסר חברתי אלמנטרי שהיה לוז החברה הישראלית וגאונה – הולכת ונפרמת קרעים־קרעים באבטלת רבבות, בהחלשת החלשים, בפגיעה בקשי־יום, באי־בטחון קיומן של שכבות־עם רופפות. ובנוסף על כל אלה – במיתוח כל החומרות המסוכנות האלו על פני ארבעה־עשר חדשי־מכאוב נוספים.

ו“קַש” זה של עיוות חברתי עלול בהמשכו לשבור לא רק גבם של כל הגמלים במוּמחִיָיה הפיננסית של ישראל, אלא גם לפוקק חוליות־השדרה של החברה כולה. שהרי אפס רגישות חברתית ואפס חסד אנושי חמוּרים אולי פי כמה מאפס אינפלציה.

המשענוֹת האמיתיות של הריפורמה הכּלכּלית

אנו יודעים חלקו של שר־האוצר בניווט מקצועני (“אני כלכלן!”) של ההתפתחות הנוכחית בכלכלה, אך באותה מידה אנו יודעים שלא עשתה זאת הטכנאות הכלכלית המיומנה וכי כל הפעלתנות המקצועית הזאת יכלה להיות מֵאָפַע אילולא שְנַיִם:

א. התייצבותו האמיצה, המנהיגותית והסמכותית, של ראש־הממשלה לימין הריפורמה הכלכלית שנועדה למחוץ את האינפלציה, עד שיובא המשק –שכמעט נחרב עד־היסוד על ידי מימשל קודם – במהירות האפשרית אל שלב השיקום המבריא. לא היתה שום משענת־בּטוּחוֹת כזו לשום שר אוצר מאז תאונת־הקלפי שהביאה את הליכוד לשלטון;

ב. חוש האחריות של הנהגת ההסתדרות ונכונות של העומד־בראשה ליטול סיכונים חמורים – סיכונים כלכליים ממשיים לחברת־האדם שהוא מייצג וסיכוני־מנהיגות אישיים שאין שום אדם העומד בראש ציבור נחפז להיחשף להם. שהרי אין זה פשוט כלל להחזיר ציבור, שסהרורים הרחיפו אותו אל ענני ההזייה, אל קרקע של מציאות קודרת ואל האיפוק והצמצום המתחייבים ממנה.

כּף הזפת בחבית שאיננה חבית של דבש

אילו היתה מידה כלשהי של הגינות בחיים הציבוריים של ישראל, צריך היה שר־האוצר לקוד כל יום קידה־של־הודייה לפני הנהגת ההסתדרות, שבחוסר־אנוכיות־סקטורלית כזה ובמיצוי כזה של אחריותה הלאומית התייצבה לימין תכנית־ההבראה וזאת, חרף כל אשר תכנית זו מעוללת במהלכה בתחום השכר, האבטלה, עיירות הפיתוח, הקשישים ובטחון הקיום הכלכלי הבסיסי של החי על יגיעו.

אלא שמידת ההגינות הציבורית איננה נעלה, כנראה, ממידת הרגישות החברתית של שר האוצר ואין הוא מחמיץ שום הזדמנות ליצוק כף מגוּשָמָה של זפת סוציאלית לתוך חבית הריפורמה הכלכלית שלגבי החיים על עמלם לא היתה זו מעולם חבית של דבש. ואם מי שהוריש למדינה את ההרס הכלכלי נחשב עתה בעיני רבים כשר ההשחתה הציבורית, הרי יורשו, על פי כל מדיניותו ומעשיו, עתיד להיחקק בתודעת הציבור כשר הָעַוְלָה החברתית. נַווָט מקצועני – יתכן: מינהלן ממורק – אולי, מנוכר וערל־לב למצוקה אנושית, לאדם שבכלכלה – ודאי וודאי, קודמו ראה כאחד מיעדיו להעשיר את העשירים – יורשו של קודמו מסייע לרושש את העניים. הכיוונים, כביכול, שונים אך המכנה המוסרי לשניהם – משותף.

הַפַּן האנושי והַפַּן הפוליטי

הניכּור האנושי, הזָרוּת לשכבות־מצוקה – הם פַּן אחד בהתנהגותו של שר האוצר, אך חָמוּר לא פחות הַפַּן הציבורי – כפשוטו: הפוליטי – המעוצב על ידי אידיאולוגיה שלתוּמֵנוּ סבורים היינו כי מציאות־החיים של ישראל והתפתחותה כבר האֳבִידוּ עליו כלח.

מאז הטיל זאב ז’בוטינסקי לחלל, לפני חמישים שנה ומעלה, את הקריאה “יָא ברעָכן!” (“כֵּן, לשבּוֹר”, את ההסתדרות – י.) לא נתנו הגורל והקלפי הזדמנות לחסידיו לנסות להגשים אותה. ואולם באיחור של אותן חמישים השנים כמו נזעק להגשימָהּ בפועל, במעשי יום־יום, לא וֶטֶרַן שער־הכניסה אל חֲצֵרָהּ.. מדיניות ה“כֵּן, לשבּוֹר!”, אמורה להיות כרטיס־הכניסה שלו בשְׁעָרֶיה. ועל חוט עקיב זה נשחלים כמה וכמה מעשים חברתיים מגונים.

העמידה – המוּפקרת – מנגד

כי מהי ההתאַנוּת – העקיבה, הקשוחה, שאיננה נרתעת אפילו מיסוריהם של זקנים־נכים המושלכים אל ההפקר לפני שער בית־החולים – לקופת החולים, שהיא בלא גוזמה מעוז־הבריאות של ארץ ישראל מימיה החלוציים ועד ישראל הריבונית בימינו? במחשבת שר־האוצר מְכוּוֶנֶת הִתאַנוּת שיטתית זו לקעקע גוף וולונטרי הנראה כאחד ממעוזי־הכווח של העובדים. אך, למעשה, זוהי התנכלות מרושעת לבריאות הציבור, שבתוצאותיה האכזריות האפשריות היא גובלת, לפעמים, בפלילים.

כיוצא בזה, איך ניתן להסביר את ההִתאַנוּת לחקלאות השיתופית, פאר הישגיה של הציונות ומסר לכל קיומה הכלכלי של ישראל? בעיני שר־ האוצר גם זה טלטול של עוד מעוז בתנועה שאיננה אהודה עליו, אך למעשה, זהו מיטוט אחת האָשיוֹת לבנין הלאומי כולו. ערעור יסודותיה של ההתישבות החקלאית איננו רק פגיעה במסד החברתי, החלוצי והציוני של ישראל אלא גם זעזוע המיבנה הפּירַמדיאַלי הבריא של כלכלת ישראל וריבוּדה – מיבנה שהציונות כה עמלה להשיבו על מכוֹנוֹ.

וחולייה אחרת באותה שרשרת עצמה: סולל בונה. איננו בקיאים כלל בעניני משק הקבלנות והבנייה בארץ. אבל מהי העמידה־מנגד הסטוֹאִית הזאת – והיא כמו שמחה מפורשה לאיד – נוכח הקשיים החמורים שאליהם נקלע עתה מיפעל־אדירים זה של העובדים?

האם התמוטטות אפשרית של “סולל בונה” ופליטת חמשה־עשר אלף מפרנסים ממעגל העבודה היא “רק” נפילת עוד מעוז של תנועת־העבודה, או שהיא מפולת לאומית מסוכנה, שעימה נשברת אחת מזרועות עוּזָה הכלכלי והיצירתי של מדינת ישראל: על גבו של מי מנהל שר־האוצר ה"אַ־פּוֹליטי – לדבריו – את מישחק היושר־הַמְאַזֵן כביכול, ומצייר עצמו בדמות המתייסר היחיד על אסון כלכלתה של ישראל, שחבריו, ביחד עימו, המיטו אותו עליה?

והאם – להפטרה – חשבון “אתא” באמת נסגר ונחתם על פי ראיה צלולה ומרחיקת־ראות מזווית כלכלית־יצרנית? האם הֶפרש של ארבעה מיליון דולר שבין הדְמָמַת המפעל והפקרת עעובדיו לבין המשך החייאתו, הבטחת הקיום והפרנסה ורצף הפעילות הייצורית לאורך ימים; האם הפרש זה צריך היה לקבוע גורלה של החלטה לאומית עקרונית, כלכלית ואנושית גם יחד?

האם אפשר על כל המגמה השלילית הזאת לכפר רק בתאניה־ואֳניה על גורל המשק, בטיעון צדקני לאיזון מדומה, בקול נהי ובכי־תמרוקים?

“על גב מצוקתנו אתם מטפסים אל הגדוּלה”

באחד מנאומי־ההגנה המפורסמים שלו ( " SESTIO PRO" – בזכות סֶסטיוּס‎) קורא קיקרו בשם העם אל כתובת השליטים שהעמידו את הנאשם לדין: (בתרגום חפשי) “על גב מצוקתנו אתם מטפסים אל הגדולה”.¹ אמירה זאת – לפני אלפיים שנה – היתה מכוונת אל נטל־המסים הכבד שהמימשל היה מעמיד על המוני־העם תוך אפלייה לטובה של הנגידים והשוֹעִים.

הרושם הוא שעל גב המצוקה הזאת – של אבטלה, מירוּר חיי הקשישים וחליבת שכירי היום ומעוטי־ההכנסה – מבקש גם שר־האוצר של ישראל לטפס במעלות הכהונה הציבורית. כמו היה איזה גילוי של גברוּת ואונים בהכנעה חסרת־חסד של החלש.

“בִּנְתִיב הָעֱנוּת הוֹלְכָה הַפְּדוּת”

והדבר חל, כמובן, גם על הכוונה למתוח מצוקות אלו – שמטבע הדברים יעמיקו ויוחמרו – על פני שנת־יסורים נוספת. כמו לא היתה בכלל נקודת־שבירה בכוח־הסבילות של אדם מובטל ובמצוקתם של עיר פיתוח ויושביה; כמו לא היתה שום דחיפות, מוסרית ומעשית, להבטיח כי צעיר שחזר מן הצבא לא ימצא עצמו מיותר בחברה ששלחה אותו להגן עליה – גם תוך חירוף נפשו, לעבוד, בשלבים העליונים של ההנהגה הלאומית, “לפי הספר” הכלכלי לכל תגיו, בלי לפתוח – כתביעתם הנמרצת של ראש הממשלה וחבריו – שביל מוחשי אל נתיב ההתאוששות, הוא עוגן־ההצלה למובטלים והוא גם עוגן־תקוותה של החברה כולה.

בִּנְתִיב הָעֱנוּת – כתב דוד שמעוני – הוֹלְכָה הַפְּדוּת". אולי יבין גם מנהיג־הכספים של ישראל כי רק אם יֵיראו בעליל ניצנוצים ברורים של “הַפְּדוּת” – הצמיחה, יוכל ציבור של קשֵי־יום להוסיף ולשאת במועקה הכבודה של “הָעֱנוּת”.

לא לשַדֵל – לחוֹקק

יש איזו פַּתֵיטיוּת במאמצים – הראויים מצד עצמם לכל שבח – של כמה חברי־כנסת לכונן שדולה למען הקשישים ולמניעת קיפוחם. ששים וחמשה חברי כנסת – רוב מוחלט מבין מאה ועשרים חבריה – חָברוּ לשדוּלה הזאת, ככל שאפשר לשאוב עידוד מרגישותם ההומנית הכּנָה של חברים אלה אי־אפשר שלא לחייך מעט לטעמה של שדוּלה כזאת: ששים וחמשה חברי כנסת, שלהם כוח־הצבעה וכוח־הכרעה, מארגנים שדוּלה נגד עצמם או – ואפשר לראות זאת גם כך – בעד עצמם. אין פלא שדווקא אקט – לכאורה, חיובי – נענה בחיוך מריר כלשהו מצד הנוגעים לדבר, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בעשרות מכתבים למערכת.

ואמנם, עוד מעט עשויה להסתמן בחברה הישראלית המאורגנה הנוסחה הבאה: העוול יש לו הליכים דימוקרטיים סדירים ומקובלים – הצדק צריך שדוּלה: כביכול, לעוול יש קואליציה רשמית בתוך בית־המחוקקים, הצדק, לעומת זאת, צריך הידברות חוץ־מסגרתית: העוול הוא הדופן – הצדק יוֹצְאוֹ. השטות החברתית ממוסדה, ואילו מינימום של חכמה חברתית צריך להתארגנות מבחוץ. כמו היו ששים וחמשה חברי־כנסת מבקשים לשדל עצמם בפנים, בכנסת. כמו אין הם יכולים, בכוח הרוב שריכוזו, לקום מחר בכנסת, לפרוע כל חוקי־קואליציה ולחוקק את הצדק במידת הדין במקום לשדול אותו במידת־הרחמים.

מיבחן האמינות האמיתי

ושמא חבוייה גם במרד מַצְפּוּני כזה סכנה לערעור הרוטאציה? ובכן, תהיה כל הרוטאציה – שאיננה, בעצמו של דבר, אלא עיסקה של מפלגות – כפרת מכאובם של יושבי ערי הפיתוח, של כל קשי־יום; של ארבע מאות אלף קשישים בישראל, שחלבם ודמם מוּבָנִים בכל אשר קם בארץ הזאת מאז נגעה בה יד חלוצים.

ואם הדבקות בהסכמים הרוטאטיביים מוליכה לעיוות מתמשך בכמה מערכי־יסוד חברתיים של ארץ־ישראל, כפי שעוצבו במשך שלושה דורות, תהיה דבקות זאת כפרתם, אמונם של רבבות אנשים תמימים בכל אשר נאמר והובטח להם בזמנם לפני הליכתם לקלפי – חשוב, מחייב ומוסרי לאין ערוך מכל אשר הבטיחו מפלגות זו לזו בחלקן ביניהן נתחי־שלטון עתידיים.

זוהי הברית האמיתית שאין להפירה. זהו מבחן־האמינות האמיתי של תנועת העבודה, אלא אם כן היא מוכנה נפשית להתפתחות שתביא בסופו של דבר למינוי כונס־נכסים גם לערכי־חיים שהם כל טעם שאיפותיה – אם לא טעם קיומה.

21 בפברואר 1986

לפני זמן־מה לנו לחזור ולעיין בכרכי השירה של חברנו המשורר אברהם סוצקבר, שהוכתר אתמול בפרס ישראל. חזרנו וקראנו שם בּלדה מופלאה, שכמעט נשכחה מאתנו, על “בית העלמין של הפּילים” באפריקה.

ענינה של בלדה מקסימה זו – סיפור על מקום נידח באפריקה שאליו מתחילים הפּילים, בהגיעם לגיל מופלג, להימשך כדי להחזיר נשמתם לבורא. הפּיל הישיש פותח במסע של אלפי מילין אל אותו מקום אפוף־מסתורין ובהגיעו אל מחוז־חפצו הוא סוגר את מעגל חייו.

מסתבר, לפי אותה בלדה, כי סוד המסע הזה, שהוא כה מדהים בתעלומו, מוכר על כל פרטיו ותכליתו לתן – או לצבוע – האפריקני, באיזה חוש בלתי־מוסבר, שאיננו פחות עלום מחידת חוש־המשיכה של הפּיל אל מקום מנוחתו, מבחין התן – או הצבוע – במגמת מסעו של הפּיל הישיש. כבר בנקודת־המוצא הוא מטפס ועולה על גבו ונעשה שותפו למסע לאורך אלפי פרסאות. בואכה בית־החיים של הפּילים. כך מבטיח לעצמו התן כי הוא ולא אחר יזכה בשלל המזומן לכל טורף בהימוט פּילים.

אנו נשאיר את הסיפור הזה בתחומי פליאתו המרתקת. לא נביאנו כמשל ולא נקביל לו נמשלו. אך אולי נסתייע כאן באמירתו של נתן אלתרמן, בהגיבו על מאמר מסויים שפירסם חברו, לאמור: “קראתי היום את מאמרך. תלית בו סטירת־לחי. אינני יודע למי כוונתך אבל תהיה סמוך ובטוח כי מי שיראה עצמו ראוי לה יבוא ויקחנה לעצמו”.

בהוויית חיינו אולי יימצא מי שיגלה בסיפור זה את בבואתו.

*

ההסתערות הנחרצת – בחמת הגיון מדומה – של ראשי האוצר על הקשישים קצובי־הזיקנה, שנבלמה מעט על ידי קשיות־עורפם המוסרית של מזכיר ההסתדרות ושל שר הכלכלה, היא כחידה חברתית ופסיכולוגית שאין לה פשר, ספק אם נודע עוד בארץ גילוי כזה של איוולת, עיוות חברתי ורישעות, כפי שנתגלה עתה ביחסה של הפיננסה הישראלית הרשמית לקשישיה־גימלאיה. כמו ניהלה איתם המדינה מערכה של “חיסול חשבונות”. המקובלת, כידוע, בעולם של נורמות מוסריות וחברתיות אחרות.

*

תחילה – האיוולת.

כל אשר שומעות האזניים וכל אשר רואות העינים בהוויה הכלכלית הקדורנית של ישראל, כמו זועק להכרזת שעת־חירום כלכלית. לא שעה של קמעונאות וטלאים, רק שעה של תנופה ותעוזה. שעה של לפיתה אדירה בעמודי המשק כדי לטלטלו טלטלה של תמורה וזינוק.

יום־יום אתה שומע מפי מנהיגי הכלכלה תאניה־ואניה. משל לא היו צוות־קברניטים. שעליהם חובת הניווט ומציאת הנתיב, אלא אגודה־של־מקוננים. כמו היו מתחרים זה בזה בהפלגה של קדרוּת התיאור וכמו ביקשו מאתנו להציל אותם ולהתקין להם תקנות וחוקים, כאילו לא הפקדנו בידיהם את מלוא הסמכות לעשות את כל הדברים האלה למעננו.

איש מהם אינו חולק עוד על ודאות האסון הכלכלי הקרב. הם מתחרים ביניהם רק בניבוי תוחלת־הזמן שעוד נותרה לנו לקיים את גן־העדן של הסיכלות, שבו אנו מהלכים כבר שנים לא־מעטות כמסוממים. הם חלוקים ביניהם רק על תוחלת “הגאון שלפני השבר”.

*

לפני שנים אחדות, בעת ביקור בפורט־או־פרנס, בירת האיטי, כיבד אותנו אחד המלווים מילידי המקום בכוס בירה, אך התנצל־מעט על טעמה הפושר, שאיננו מנעים, כמובן, את המשקה בארץ טרופית כהאיטי, “אין לנו כאן, למטה, מערכות־קירור משוכללות – התנצל המלווה – אבל אם תזדמן לשם, למעלה, לארמונו של פּאפּא־דוֹק (הוא דוקטור דבלייה, שליטה המושחת של האיטי שהלך בינתיים לעולמו והניח שלטון ארצו ופגרונה לבנו המושחת, כנראה, לא פחות מאביו) תוכל ללגום בירה קרה כקרח שזבים קירות הארמון מתוך צנרת־קירור מיוחדת”, הדברים נראו אז בעינינו כאירוניה מרה אם לא כדמיון קאריבי. לא יכולנו להעלות אז על הדעת כי – לפי סיפורי עתונות־ישראל השבוע – מיתקני שאיבה וקירור כאלה לבירה הם כיום מאד “IN” בחוגי הישראלים שעלו מכנסיהם והיו לאחד מאביזרי־המעמד, שישראלים, היונקים כמו כולנו מעטיני הסיוע האמריקאי, מתקינים עתה בחווילותיהם.

*

תחת לתפוס בקרניה את אי־השפיות ההוללת הזאת של אזרחי ישראל; תחת לחפש דרך להגיע אל הון־המחתרת המזעזע כל אשיות־כלכלתה; תחת להטיל על הארץ משטר חירום כלכלי ופיננסי שישיב למדינה חלק מן הגזל שגזלו ממנה אזרחיה ויחזיר לכלל האזרחים מקצת מן הגזל שגזלוהו יחידיו; תחת לחולל מהפך חד, מהיום למחר, כדרך כל מעשה־הצלה מהפכני – נוהג האוצר כבעלים של חנות סידקית, אפילו את האבידות הקטנות, הקמעוניות, שמציאתן אין בה כדי לשנות כהוא־זה בחומר מצבה של ישראל; אפילו אותן – הוא מחפש, על פי נוסחת חכמי־חלם, לא במקום שבו הן חבויות אלא במקום שיש בו פנס.

ושום דבר, כידוע, אינו חשוף וגלוי יותר לפנסי הלבלרים של הטמיון הישראלי מקיצבת הזקן והגימלאי שלבלרים אלה הם קוצבי־לחמם הטכניים.

ובאיוולת זאת של רוכלי־סידקית מבקשים להביא ישועה – או אחת הישועות – למצוקות הכלכלה של ישראל, שלא נודע עוד כמותן לחומרה.

*

אלא שחמור מן האיוולת התועלתית הוא העיוות החברתי.

אין העט אין למתוח קו־חיבור בין האלימות הנפשעת כלפי קשישים, שהיתה לחזיון נפרץ במטרופוליה הישראלית ולא רק בה, לבין האופן שבו נוהגת החברה המהוגנה עם קשישיה בתחומי־חיים שונים. אף על פי כן, אין לראות את השיא הפלילי כמנותק לחלוטין משלבים אחרים בהתפתחות החברתית הזאת. שהרי גם החופים המרוצפים ביותר לא ישנו כחוט־השערה דמותה החברתית והמוסרית של ארץ שמתקשה לספק ארוחה חמה לזקנים ושרבים מקשישיה מופקרים לניוון, לנוולות, לחוסר־ישע, חברה שעל כבישיה מהדסות באופן קוקֶטִי רבבות מכוניות מן הדגם החדיש ביותר וכנגד זה קשישיה־ראשוניה בוססים בעוני, במצוקה, בעזובה, במגורים תת־אנושיים; חברה כזו היא אכולת־רקב ומנוּונה אפילו יותר מן הישישים המרודים שבפרבריה.

כל מה שאמר קהלת, בדרך האליגוריה, על הזקנים והזיקנה, חל כפשוטו דווקא, על החברה הישראלית בת־ימינו: “התעוותו אנשי החיל וחשכו הרואות – – וסוגרו דלתיים”.

כמו ננעלו לפני האזרח הקשיש בישראל דלתות החסד.

*

על דעת שום מוח מן המוחות – המבריקים, כידוע – של הפיננסה הישראלית לא עלה עד כה, למשל, רעיון לקבוע איזה קו־מיפלס, או מדד ממוצע של ההוללות. שכל מי שנמצא בו ומעבר לו יוחמרו לגביו תביעות המדינה ועונשיה אף למעלה מן הנורמות הרגילות של המיסוי הממלכתי. תחת זאת הבריק במוחות אלה – שכמסתבר, אינם יודעים לא לקשור את זנב חתולה של האינפלציה ולא לתפוס את זנב יתרות־המטבע במנוסתן – הרעיון של מיפלס “השכר הממוצע במשק” כתקרה, כקנה־מידה וכסד קצוב למחייתם של גימלאים, וההדגשה היא על “הקצוב”, היינו: לבלרי המיספרים הם הקוצבים, על פי המצפון הסטטיסטי, מידת החמצן הכלכלי המקסימלי היאה לגימלאי במדינתנו. אין מומחים אלה מסוגלים לחסום שור – או שוֹע – ישראלי בדישו הפרוע, אך אין קל בעיניהם מלשים מתג בפיהם של תמימי־עמל וליטול, דרך עושק, מן המעט שאגרו בזיעת־אפם בקופות הגמל והביטוח שלהם ושל המדינה כל ימי חייהם.

אנשי שלטון ה“הדר”, ששרידיו במימשל הנוכחי הם שהעלו, כנראה, את הרעיונות העקומים האלה, מתעלמים מן הציווי “והדרת פני זקן”, אך אמונים על הרהב, שהיה אחד המאפיינים האמתיים של השלטון הקודם, הם מקיימים, בשינוי קל, דבר הנביא “ירהבו הנער – או הבער – בזקן”.

*

אלא שהגילוי החמור ביותר בפרשת ההתאנות אל הקשיש בישראל הוא הרישעות.

מיהו ככלות הכל הקשיש הישראלי?

זהו באופן כללי, אדם שנתן מיטב שנות נעוריו, מיטב חלבו ודמו, לתקומת ישראל או אדם שמילט חייו מן המשרפות או מזדונם ומהשפלתם של שליטים מזרחיים. הארץ הזאת רווייה גם דמם של צעירים תוססי־חיים שלא זכו להגיע לזיקנה, גם זיעתם ולשד־ליבם של זקנים שנתנו לה נעוריהם. אם היה מקום “להיטיב עם העם” – הנה שכבת־האדם בישראל שראוי היה להיטיב עימה, גם מפני החסד, גם מפני הגמול, גם מפני מעט דרך־ארץ של עם ומדינה לפני ראשוני בוניהם.

אלא שבחינה מעמיקה־מעט של הדרך שבה הוגשמה הסיסמה הפתיטית הזאת בשבע שנות שלטון־הסהרורים בישראל, עשוייה לעורר חלחלה. הביטוי הכלכלי של “הטבה” זו הוא, כידוע, חורבן המשק והכלכלה שאליו הובאה ישראל, ואילו ביטוייה של ה“הטבה” בהתנהגות הבטחונית והחברתית של אותו שלטון, מתמצה, כנראה, בנוסח המצמרר ההולך ומקויים בחייה של ישראל: לא להפריע לצעירים למות אבל לא להניח לזקנים לחיות.

שני “לאווים” אלה הוריש לישראל שלטון אחד בשבע שנות מליכתו. אם יש איזה ייעוד למחליפו – עקירתו־מן־השורש של הלוך־הרוח שמסוגל היה להביא “לאווים” אלה לעולם, היא־היא ייעודו המוסרי הראשון.

26 באפריל 1986

מותר לפשפש גם במעשי קיבוץ

זה כשבועיים טורח לגיון של מושכי־עט להוכיח כי בשעה ש“מסביב יֵהום הסער” – טאַבּה שַבַּ“כּ, הלסינקי, קאמרוּן, פיסגה – אין טעם לחַטֵט בנושא שולי של רֶמֶש חַלָש ונוֹאָל”, כמאמר המשורר, שנאחז בניר־אליהו. וכבר תצילֶנה האוזניים דווקא מן ההִיסוי הזה.

ודאי: שוּם חֶברה בימינו לא היתה נדרשת כלל לנושא טָפֵל כזה. אבל לא משום שחֲבָרות אלו הן פחות קרתניות, אלא משום שאף אחת מהן לא בראה יצירה אנושית כובשת־דמיון דוגמת זו שבראה הציונות החלוצית, ולפי שיצירה זו – הקיבוץ – היא חזיון סגולי של ישראל, רק לכבוד הוא לחברתה להידרש מזמן־לזמן לאורחות־חייו ולמעשיו, וגם – אם נחוץ – לפשפש בהם.

גלגולו של דמיון חלוצי

ושבעתיים מותר ויאה להתייחס לשוק־הפשפשים של ניר־אליהו משום שהלבישו אותו גלימה כלכלית־מדעית מתקדמת, שאינה חסרה יומרה: פרוייקט.

ראינו את הסמל הרקום על חולצות החברים והחברות המשרתים את השוק והבינונו שהברקה זו הומצאה במאמץ אינטלקטואלי משותף של “מכון גאלופ” ושל ניר־אליהו. עפר אנחנו, איפוא, תחת כפות רגליה של סימבּיוֹזה נאצלה כזו, שהרי מה, באמת, יאה יותר להתחבר גם אל ה" ניר" – והוא תלם־אדמה חָרוש – גם אל “אליהו” – והוא שמו של אחד הסגפנים המופלאים של התנועה החלוצית, בונה כוח־המגן של ישראל – מאשר מושגי השוק והפשפש?

בין הגבורה והאיוֶלֶת

איננו מתרגשים, איפוא, כהוא־זה מן המחמאות שמשפיעים על אנשי “ניר אליהו” כל שוחרי־הקידמה בישראל. כלל הוא: כל מה שחוגים דתיים בישראל מתקוממים לו – קל וחמר אם בראשם עומד הרב עם הזקן ההרצליאני – עתיד, ממילא, מאליו, בלי שום תהיות והשתהות מחשבתית, לזכות בתמיכה של הפַּלגה המתקדמת בחברה הישראלית. המשואה בענין זה פשוטה עד רדידות: מה שאינו נראה לחוגים אלה הוא מעיקרו, מעצם העובדה שהוא מעורר את התנגדותם. דבר שבקידמה, בחיוב, גישה פשטנית זו, המשתקת מלכתחילה כל שיקול־דעת לגוף הענין הנדון, הולכת ומכה־שורש באינטליגנציה הישראלית החילונית ונאחזת בה כ“דיבוק” שפעמים אינו חמור במהותו מן הדיבוק שבו לפות המחנה שכנגד.

אלא שהמחמאות על אומץ־הרוח וקריאת־העידוד מצד מגיני הקידמה מעוררות גם חיוך סלחני גם אירונה מרירה. “חרף כל הלחצים” – כותב עתון בכותרתו בכל כובד־הראש – ימשיכו אנשי ניר־אליהו לפשפש את השוק – או לשווק את הפשפוש – גם בשבתות שתבואנה.

“חרף הלחצים” – איזו דבקות במטרה. נוסח “תמות נפשי עם פשפשים”. ומזכיר הקיבוץ. טוען: “אנחנו עומדים במערכה”, ורק חסרה שם, למרבה הגרוטסקה, איזו אפסיונריה, שתשמיע משהו בדומה ל“הם לא יעברו”.

מי אמר כי פסה גבורה – ואיוולת – מישראל?

טעם “הזמן והתקופה”

ולענין הצורך לצעוד – כדברי המזכיר – “עם הזמן והתקופה”:

איננו חסרים לחלוטין נסיון של חיי קיבוץ ואם לא עמד בנו הכוח להמשיך בהגשמת חלום זה – לא בחלום הקולר.

אך בעקבות הנסיון הזה – שלקראתו הכשרנו את עצמו ואף חינכנו אחרים – מותר לנו להקשות על דברי המזכיר הנמרץ של ניר־אליהו בענין “נסיבות הזמן והתקופה” שהקיבוץ חייב להסתגל אליהן.

אימתי, יש את נפשנו לשאול, קמה התנועה הקיבוצית – שלך ושל כותב־הטורים – כולה? האם היא קמה בנסיבות של חברה יהודית החיה על יגיעָהּ ומדירה עצמה מפרנסות־הבל ורעות־רוח, או שהיא זינקה בשעה שהחברה היהודית – מצד הריבוד הכלכלי ומצד המקורות שמהם ינקה את מחייתה – הגיעה לשיא האנומליה אם לא הניוון? האם פריחתה של התנועה הקיבוצית והתבססותה החברתית והרעיונית לא הגיעו לפיסגתן דווקא בשנות השלושים שבהן השתוללו בארץ ספסרות בקרקעות, ריבית נושכת ואיכּרוּת שׂבֵעָה ומתנכרת? האם עצם הקמתה ובריאותה של התנועה הקיבוצית לא היו אַנְטיפּוֹד קיצוני וחד ל“נסיבות הזמן והתקופה”? האם יהיה בכלל צידוק לקיומה של תנועה זו אם תאמץ לה מחדש את העיוותים ותסמונת־החולי החברתי שנגדם היא אמורה – מעצם בריאתה – להילחם? האם המראה החברתי של יריד־הצרכנות הצרחני הזה – שאין בו מאומה מיסוד העמל היוצר – אינו משחית את דמות־הקיבוץ כחטיבת־חיים אנושית וחברתית אחרת, שונה ומהפכנית, בקליפתה ובתוכנה גם יחד?

פרדוכס המתחפש להגיון

זוהי, כמובן, תחבולה מסחרית לגיטימית והיא חלק מן התחרותיות הקיימת בכל משטר של יזמה חפשית. אם אני מסיג את השוּק שני קילומטרים מקלקיליה, אני זוכה ביתרון גיאוגרפי, לוכד את הלקוחות עוד לפני הגיעם לקלקיליה ומכה את פשפשוקי קלקיליה שוק על ירך – אם יש בכלל לרמשים האלה אברים המסווגים כך.

אלא שלא אתמול נבראה קלקיליה בשכנות לכפר־סבא ולא מאתמול החלה התחרות עימה. וגם בעבר היה מעורב בכך קיבוץ. בהבדל אחד: בסיס התחרות היה שונה לגמרי, התחרות עם קלקיליה בעבר היתה על עבודה, על יגיע האדם, על זכותם של בוני־עמם להתפרנס מעבודה שהמשק העברי, אף הוא בונה עַמו, יְצָרָהּ, בסמיכות למקום שבו יושב עתה קיבוץ ניר־אליהו ישב אז – ויושב עד היום, לאורך ימים – קיבוץ רמת־הכובש, אנשיו, שעמדו במוקד המאבק על זכות החלוצים לעבודה, גם הם התחרו בקלקיליה, אבל לא על דוכני־סדקית, אלא על הזכות לעבוד ונגד העבודה הזולה שהיתה נוהרת אל כפר־סבא ממזרח.

בורוכוביזם מהוּפּךְ

שדה־תחרות זה פתוח גם עתה לפני חברי ניר־אליהו. מה פשוט מזה: להניח ליושבי קלקיליה לקיים את שוקיהם שלהם, בעוד שאנשי ניר־אליהו, אם אמנם כה רָבתה מצוקתם, יבואו אל מקומות־העבודה המרובים, הקיימים־בכוח, בכפר־סבא ויתחרו על הקלקילייתיים על עבודה בפרדס, בבנין ובכל מלאכה מצויה אחרת ונמצאים הכל מקיימים את עקרונותיהם – ומתפרנסים. שהרי איננו מניחים כי עבודת־שכיר בחוץ (והיא גם אופי משלוח־היד של כותב־הטורים) נחותה בעיני קיבוץ ניר־אליהו מטיפוח שוק תגרני בחצרם!

או שמא יש מי שמוצא צדק־חברתי וטעם־אידיאי דווקא במסלולי־תנועה הפוכים: אנשי קלקיליה יבואו בהמוניהם למלא מקום היהודים בכל מלאכה שחורה או בזויה ואילו אנשי ניר־אליהו יבואו בסמוך לקלקיליה למלא מקום הערבים בסחר סדקית?

בתהפוכות העת ומושגיה – גם פרדוכס מצער זה של “בורוכוביזם בהיפוכו” מתחיל, כנראה, להתחפש להגיון.

כוחו של עקרון – ככוח המחזיקים בו

מפי אחד ממורינו הנבונים שמענו בזמנו נוסחה המגדירה בתמצית את ענין העקרון. “עקרון–היה אומר – הוא הדבר הֶחָלוש ביותר עלי אדמות. אין לו חוליות ואין לו חוט־שדרה וכל־כולו איננו אלא צירוף של מלים – נוסחה. את קשיחותו משַווה לו המחזיק בו. בידיו הוא נהפך לחוט־שדרה”.

ואכן, הסחר, המכר והתיווך אין בהם פסול בשום חברה וכל ציבור־אנשים מתוקן מתקיים גם עליהם. אבל משעה שגוף חברתי מתאגד וכותב לעצמו לוחות־ברית משלו וקובע כי הוא, הגוף הזה, חי ויחיה על יגיעו – ועל יגיעו בלבד – הוא קובע עקרון־מַנחה, ומשעה שקְבָעו כיסוד לעצם התאגדותו הוא נהפך לנורמה מחייבת, לתו־ייחוד.

ואם אמנם הכלל של “חיים על יגיע האדם” הוא אבן־פינה בכל המיבנה האידיאי של החברה הקיבוצית – לא כל רוח של מצוקה מצויה יכולה לשַבֵר אותו ולמוטטו. אילו היה עקרון זה מקודש אצל אנשי ניר־אליהו כמאמינים־חברתיים כשם ששמירת־השבת, למשל, היא עקרון מקודש אצל המאמין הדתי – לא היה עולה על דעתם לחללו גם במצוקתם כשם שלא יעלה על דעתו של יהודי מאמין – אפילו בהגיעו עד פת־לחם – להפר את עקרון אמונתו ולפתוח חנותו בשבת לשם הקלת המצוקה.

כבר בעצם השוני בעוצמת הדבקות האמיתית, השרשית, בעקרונות – טמונה חובת דרך־ארץ כלשהי מצד כולנו לפני היהודי המאמין.

ומכאן – גם לענין השבת כיום־מנוחה, שבשום פנים איננו בענין זה טְפֵלָה־לעיקר

עדיין אין זו בושה להגן על השבת

ובכן: אין אנו מתביישים כלל להגן על השבת כערך של הקיום היהודי גם בימינו. סימני־ההיכר שלנו כיהודים בני דור־הקידמה הולכים ומתפוגגים ושמירת אופיה הבסיסי של השבת כיום־מנוחה Sui generis של היהודי – הוא מן הסימנים שעדיין לא נשחקו כליל (אגב, בענין זה כתב שלשום ב“מעריב” פרופסור אהרון מירסקי דברים מעמיקים מהיבט מעניין נוסף).

עדיין שמור עימנו טעמה המיוחד של השבת בקיבוץ שחברנו לו ושלא השתייך דווקא לתנועה של שומרי־מצוות. היתה – ויש, כמדומה, עד היום – בבית הקיבוצי ובחצרו רוח מיוחדה של אוירת־שבת שהיתה היפוכה הבולט של אוירת יום־חול. איננו יכולים להיזכר באוירה רוננת ונאצלה יותר מן המסע של עגלות־הילדים הסובבות בחצר ובין השבילים והמדשאות באוירה של משק השובת בכללו ממלאכה וממהומת יום־החולין.

עתה מזַמנים אנשי ניר־אליהו אל חצר ביתם או בסמוך לה ביום השבת שלהם את כל מהומת־השווקים הישראלית, את בולמוס הצרכנות הצרחנית, את כל הבהמיות העדריית הסואנת המציינת – לדאבון־הלב – את הישראלים בהיקבצם יחד באלפי כלי־רכבם באיזה סיחרור של חטוף ואכול, חטוף וקנה, וההופכת גם שַבַתו של קיבוץ – שבת של ילדים והוריהם ודור הסבים והסבות גם יחד – לשבת של יריד.

אומץ הלב האמתי: להודות במשוגה ולעזוב

אלא שהמקומֵם בהפרת־שבת זו היא ההתפארות בחילולה. כאילו היה זה מעשה של תעוזה ואומץ־רוח ופסגת נצחונו של האדם החפשי בישראל. כאילו השכיבו שם פרקדן לא את הרב פרץ אלא את האלהים היהודי בכבודו ובעצמו. ללמדך כי מה שלא יעיז לעשות לא סוחר בודד בתל־אביב ולא התאגדותו המאורגנת יכול ומסוגל לעשות קיבוץ־חלוצים שהמרד בַקַיָימות הוא מתווי־האופי שלו לרבות המרד או הטשטוש של עקרונות חייו שלו עצמו.

התענוג המפוקפק המוסב בזה לכמה “אתיאיסטים” יהודים, שקול כנראה, כנגד הצער הנגרם לא רק לרב מנחם הכהן אלא לכל מי שכמה מערכי־היסוד בתבנית הקיום היהודי עדיין יקרים לליבו, ולוּ רק מן הטעם שעדיין לא נמחק מלב זה זכר דור של אבות ואמהות וסבים שנשרפו על מוקדים ושהבשבת היתה ערך מקודש בחייהם ועד צאת נשמתם.

אם יש, איפוא, אומץ־לב אמיתי ליוזמי ה“פרוייקט” הזה – גילויו יכול להיות רק אחד: להודות במישגה ולעזוב.

בין מידת הצער למידת הדין

אנו יודעים: כל אשר כתבנו כל הימים בזכות התנועה הקיבוצית; וכל אשר מושרש בלבנו בדרך־ארץ ובהוקרה לפני החזיון האנושי והחברתי המופלא שאין מָשלו בעת האחרונה לא בקורות היהודים ולא בקורות העמים – כל הדברים האלה לא יעמדו לנו לאחר שורות הבקורת על מעשה־כשל של חטיבה אחת – ודאי רבת־זכויות גם היא – בתוך התנועה הקיבוצית. אלא שזהו סיכון מחושב ולא נטריח לכאן את אימרתו הנודעה של אריסטו לגבי מה שצריך להיות יקר לאדם אף מעבר לרחשי־ליבו.

עם חתימת הטור נוכל רק לומר כי מידת הצער בשורות אלו אינה קטנה ממידת הדין.

3 בספטמבר 1986

היינו רוצים לברך את פרופסור אריה גלוברזון על שראה כחובתו המוסרית – הן כחוקר והן כמי שדמות החברה מדאיגה אותו – לשוף פרק מתוך מחקר ולהראותו־אור בלי להמתין לפרסום מחקרו בנושא־כולל ששכר־ הבנקאים הוא רק אריח אחד בתוכו.

התהודה הציבורית למימצאים אלה מוכיחה כמה חריפה עדיין – אפילו בציבור מתקהה והולך כציבורנו – הרגישות גם לחרפת השוד עצמו גם לכלימת ההתחסדות של אנשים המתקראים בהוויית־ימינו בכירים. שהרי מהם, מן הנסיכים הכלכליים האלה, מוּמטרוֹת עלינו דרך־קבע תוכחת־המוסר על רמת־חיינו המופקרת והתראה חמורת־סבר מפני המפולת הנשקפת למשק אם יתוקן, חלילה, שכרו של פועל ייצור המשתכר בקושי דמי ישיבה אחת שלהם.

מותר להניח, בלי שום מחקר מיוחד, כי התסיסה והמהלכים – הבלתי־רציונליים, לפעמים – הפוקדים באחרונה כמה ציבורי־עובדים, מקורם הממשי והפסיכולוגי בהתנהגות המופקרה הזו, שביטויה מופגן יום־יום על דרך המוחש באורח־החיים של שכבה מתנשאת זו. שלה ושל שכמותה.

*

מסתבר כי הרָקָב בבנקאות הישראלי המודרני הַמְהַפֵַך בכספים של עם אביון – איננו רק בתחבולות־הרמייה שנועדו להעשיר, במדומה, את קופת הבנק. גם לא בפאר המזוייף, הקרתני, שבו קישט ה“פּארווני” המינהל הזה, דרך בזבוז. את פנים הבנקים וחוצם. הרקב עולה גם מן העזות, שבה הם נוטלים לעצמם־מקופת־העוני של עַמָם, קופה שהם היודעים יותר מאחרים כל אמת עוֹנְייהּ.

ובאמת, מי שהשכיל במשך שלוש־עשרה שנים תמימות “לווסת” את שכל הציבור ומנהיגיו הכלכליים – ויסות שבסופו של דבר העמיס גם על השֵׂכֶל גם על המדינה נטל של שבעה מיליארד דולר – אי־אפשר שלא יזכה בשום גמול על כושר־ההמצאה הזה. שהרי אין החברה יכולה להיות כפויית־טובה עד כדי כך.

הדבר המפליא הוא רק שנחוץ היה חוקר אוניברסיטאי בעל שיעור־קומה כדי להעמיד ביצת־קולומבוס סטטיסטית זאת על כל משמעותה החברתית. כמה בחרנו בחכמי ועדת־הכספים של הכנסת וועדות הפיקוח האחרות וכמו מִינִינוּ את חכמי־החכמים של בנק ישראל כדי לעזור לנו לקונן בדיעבד על העיוותים ולא כדי למנוע אותם.

*

והרהור אחר – בצידי הענין:

כל ארץ מתוקנה – כל שכן מדינה מתפתחת כישראל – צריכה למחקר צרוף ובסיסי לא פחות מאשר למחקר שימושי. מבחינה זאת מתברכים האוניברסיטאות ומכוני־מחקר של ישראל במעמד ובתהודה בינלאומיים. תביעתם לתת בידם אמצעים להרחבת המחקר הבסיסי ולהעמקתו היא תביעה בשם טובת ישראל ועתידה.

ואולם גם במהלכם של מחקרי־יסוד אלה – בייחוד בתחומי החברה – צפים ועולים, לפעמים, מימצא־לוָוי שעם היותם רק אריח צדדי בבנין הכולל, הם טעונים חשיבות סגולית משל עצמם. פרגמנטריים ככל שיהיו, הם מטילים, לפעמים, אלומת־אור על פינות־חיים שכוחות ואפלוליות ומשרתים בהֶאָרָה זו את החברה – שֵירות שאין ערוך לו. העירנות להבחין בחשיבותם העצמיית של מימצאים אלה היא מסגולותיו של חוקר, ששרשיו נטועים במעמקי המציאות האנושית ומצוקותיה.

*

עתה לא נותר לנו אלא לחכות למימצאים של מחקר שיראה באותיות ובמספרים אֵיך מקיימים רבבות עובדים קשי־יום את ביתם, משפחתם וחינוך ילדיהם בשכר של ארבע מאות וחמישים שקל לחודש. מימצאים אלה יהיו בוודאי סנסציוניים פחות ממימצאי שכר הבנקאים, אך הם יהיו מדכאים יותר.

עימות שני הקצוות האלה עשוי להטיל אור־אמת על מה שאירע לחברה שנבראה בחלום־השוויון, והוא לדאבוננו, אור עגמומי מאוד על פניה המתעוותים של החברה הישראלית בימינו.

15 באוקטובר 1986

“אחות אחת מן הנוטשות – סירבה למסור את המפתח של בלון החמצן”

(גלי צה"ל, בוקר אתמול)

חדר הטיפול הנמרץ איננו זר לנו. חָווינו בו גם את זעם ההשגחה וַחֲרוֹנָה, גם את חסדה ונדיבותה. את זעמה היא נוהגת לכלות בנו כחתף, במישרין, את חסדה – ברצותה – היא מרעיפה עלינו טפין־טפין, בידי שליחים. כי נחזיק טובה לשליחים אלה, הרופאים והאחיות, כל עוד רוח באפנו – בכך אין שום ספק. בזכותם אנו מסוגלים ברגעים אלה ממש להשיט את העט על פני הנייר. וככל שהדבר יישמע פרדוכסלי, ואולי גם כפוי־טובה, בזכותם זאת נוכל עתה לומר גם כמה דברים לחובתם.

כי יקרו לנו האחיות, יקרה לנו חובת־הלב, אך יָקרה לנו גם האמת – כפי שאנחנו, כמובן, תופסים אותה. העובדה כי את מחצית לחמנו אנו מוציאים זה למעלה משלושים דנה מעמלה של אחות, איננה מקילה, כמובן, על הצגת האמת הזאת, אך אין בה כדי למנוע את אמירתה.

*

ובכן, האמצעים שנוקטות אחיות בתי־חולים במאבקן המקצועי; כל אשר הן מעוללות בנטישות הקצובות והפרועות האלו לחסרי־ישע ולנחשפים לסכנת־חיים (ובשעת כתיבת־טורים אלה מהדהדת בחדר הודעת מנהיגותן כי הפעם ינטשו גם את מחלקות הגריאטריה והפסיכיאטריה); כל אלה הם שערוריה מוסרית וחברתית שמעטות כמוה ידעה הארץ מעודה.

ובלי שום גינונים: יהיה גרעין הצדק בתביעתן של האחיות אשר יהיה – ואין חולקים כי יש בתביעתן יותר מגרעין כזה – רוח־עוועים אחזה בצמרת ההנהגה שלהן. מישהו בתוך ציבור האחיות עצמן צריך להתנער מן הבלהה הזאת; מישהו מתוך שורותיהן צריך לקרוא ל“דיבוק” הזה: צֵא! גם אם ייצאו עימו כמה מן ה“אַפַּסיונַריות” המנהלות בדרך מעוותה כזו את מאבקן.

ומוקד העיוות בכך שבשום־פנים אין כל הקבלה או איזון בין חומרת הקיפוח הכלכלי של האחות לבין חומרת האפשרות – שאיננה תיאורטית כלל – של גרימת מוות לאדם. העובדה שאין אני יודע – או מַשים עצמי כמי שאינו יודע – מי בדיוק מֵת בַּעֲטִי התנהגותי;מי היצור האנושי שנקטל בעקיפין על ידי ההתנהגות הבלתי־שקולה הזאת – איננה מקילה כלשהו חומרת החטא.

לא נשים עצמנו שופטים בגוף התביעות של האחיות. מידת האחריות, אורך־הרוח והערבות־ההדדית שמגלות כאן ההסתדרות ושלוחותיה המקצועיות. די בה כדי שנוכל להניח התרת סביכותו של הצדק הזה – משקלו היחסי כלפי עובדים אחרים ומשקלו הסגולי למקצוע אנושי־סיעודי זה – לשיקולם האחראי ולהדרכתם. שיקול זה בוודאי יטול בחשבון גם את ההכרח להעלות את השכר התחילי של אחות גם את חום־הלב וההוקרה הכֵּנָה השמורים בציבור לעובדי־סיעוד אלה, לנאמנותם ולמסירות־נפשם.

*

לשלמות האמת אי־אפשר שלא לומר – בפרק מוסגר – גם זאת:

צדקת תביעתן של האחיות, חריפותה ותקיפותה אינן חסרות אחיזה כלכלית, מוסרית ופסיכולוגית בהוויית החיים של ישראל בימינו.

בחיי החברה של ישראל מתחולל עיוות חמור המשנה בתהליך מתמשך ועקיב כל דמותה. זה בצד זה דרים בישראל בכפיפה אחת עושר נצבר ומסואב – גלוי ועלום – המופגן יום־יום בהוללות הארץ הענייה הזו, ובצידו – מצוקה נצברת של רבבות, שאין קולה נשמע.

כל בן־תמותה מגיע על־נקלה למסקנה כי בארץ, שהעם בחלומו ראה אותה בנוייה על יגיע־האדם ובזכות יְגיע זה הובאה לדרגת הפריחה והפיתוח הנוכחית; בארץ הזו כדאי היום להיות יבואן. מתווך להשקעות ממון, קבלן לעבודות עפר או קבלן לעבודות בנין, שגם הוא לפעמים קבלן־עפר בהביאו לקבורה חסכונם ועמלם של אחרים; כדאי לסחור בסמים, להתקין תחנת־טלביזיה פרטית בכבלים, לסחור בוידיאו “כחול” או אפילו בשיווק אופניים לילדים ערב יום־הכיפורים; בקיצור: כדאי לעסוק היום בארץ בכל דבר של הֶבֶל ובכל דבר של חטא רק דבר אחד, כנראה, פחות כדאי היום מכל: לעבוד.

כאשר אל מול פניהם של אנשים החיים על יגיעם נפרשת תמונות הוללות בלתי־מרוסנה זו, אין זה אלא טבעי שבלב רבים מחלחל מרד של חוסר־אונים המוצא פורקנו באמצעים ובדרכי־מאבק שאף כי שורשם בצדק, אחיזתם איננה תמיד בהגיון החברתי הצרוף.

תיקונו של עיוות זה – במדיניות חברתית נועזה, שביצועה למעשה ייראה בעליל, ושתעביר מחיינו את ההתעשרות החמסנית, את היניקה הברוטאלית מעטיניה המצומקים של ארץ ענייה. כל פני הארץ ורוח תושביה בשכבות המצוקה והקיפוח של עובדים בישראל עשויים להשתנות אז מן הקצה אל הקצה.

מלחמתן – ואפשר יותר מזה: אופי מלחמתן – של האחיות אי־אפשר שלא יהיו מושפעים, נפשית ותכליתית, מן המראה החברתי המעוות שמסביבן.

*

ואולם גם בתוך המערך המעוות הזה של חיינו אין האחיות שייכות לשכבה המקופחת ביותר בקרב העובדים, מתקפחת בתוכן קבוצת־השכר התחילית ויש בוודאי קיפוחים בתנאי העבודה שחובה להעבירם מן העולם בלי דיחוי – ואכן, הרושם הוא כי במצב הנוכחי של המשא־ומתן רוב הקיפוחים הבסיסיים האלה באים על תיקונם. אך הדרמה המוגזמת – והבכיינית מעט, יימחל לנו – על תנאי כלל האחיות מעבר לכך, איננה לא לכבוד הציבור הזה ובוודאי לא לכבוד נציגיהן.

כולנו, כל שכירי־עמל בישראל, הננו בגדר UNDERPAID – היינו: מקבלים תמורה בלתי־מספיקה לעבודתנו ביחוד אם מנסים להשוות שכרו של כל מקצוע לנָהוּג בארצות־הברית, למשל, או בשבדיה – השוואה שאין בה לא הגיון ולא תכלית. אף על פי כן, אין לשייך אותנו לקבוצות־המצוקה של ישראלי המצדיקות שוועת מרָד, תאנייה וקיפוח כפי שמשמיעות עתה נציגות האחיות של בתי־החולים. כולנו, ואחיות בתי־החולים בכלל זה – עובדי ציבור, עתונאים, מרצים באוניברסיטאות, שדרים בתקשורת, חקלאים – איננו חסרים לחם לאכול, בגד ללבוש יכולת לבקר בתיאטרון ובתזמורת ואפשרות לבלות חופשותינו במעונות־נופש; כולנו – אולי לא כולנו, אבל בשום פנים לא בלעדיכן – איננו מדירים עצמנו מסיור חופשה בחוץ לארץ; גם ביתו של כל אחד מאתנו מתקיים על עבודת־שְנַים, לרוב: שני מקופחים. אנו שייכים, איפוא, כולנו, ברב או במעט, לשכבה אחת בישראל שאין חלקו של רובד אחד בתוכה מקופח הרבה מחברו.

ואם אין גורלן שונה במידה קיצונית מגורלם של רבבות עובדים בישראל – חוש־המידה המחייב את כולנו במאבק על תנאי־העבודה והשכר מחייב את כולנו במאבק על תנאי־העבודה והשכר מחייב אותן לא פחות. וכוונה לחוש־מידה המבחין לא רק במידת הצדק האבסולוטי שלי אלא גם בהשוואה לצידקם ולמצוקתם של צבורי עובדים אחרים בתוך משק המתחיל רק עתה להראות סימנים – אף הם רופסים למדי –של יציבות. אך מעל לכל: חוש מידה המבחין בין המותר והאסור אפילו במאבק הנראה צודק.

שלא לדבר על כך כי גם הטאקט האלמנטרי, גם אצילותן של נשים זו לזו, חייבו מתן ימי־חסד אחדים לשרת־בריאות חדשה, נמרצה יִשְרַת־דרך ושוחרת טוב.

שהרי אם נאבד כולנו את השפיון ואת חוש־המידה נצטרך לילך בעקבות אחיות בתי־החולים ולפנות אל איגודים בינלאומיים שונים, מקצוע־מקצוע ואיגודו – כולם, כידוע, ידידים מובהקים של ישראל – לעזור לנו במאבקנו נגד המדינה המרוּבּעת או המרושעת הזו ששמה ישראל ונגד הנהגת־העובדים בתוכה המקפחות את כולנו עד אין נשוא.

*

איננו יודעים מי טָבַע לראשונה את המושג “אחות רחמניה”, כך או כך, קשה לומר כי מה שעושה עתה הנהגת האחיות של בתי־החולים – במידה לא מועטה של אבדן שפיון השיקול שאין להבין פישרו – יש לו קשר כלשהו אל מידת־הרחמים על החולה, על האדם במצוקה הנתון לחסדן, תביעתן אל גופי המדינה ותמיהתן על “הצבור השותק למראה הסכנות הנשקפות לחולים” – יש בה גם מידה כלשהי של צדקנות שהרי החרדה מפני סכנת־החיים הנשקפת לחולה חלה קודם כל עליהן, על הנמצאות ליד מטתו – ונוטשות אותה.

אם יש עדיין איזו משמעות למושג “אחות רחמניה”, ביטוייה העיקרי הוא, כנראה עתה בקילוחַ בלתי־מכובד של רחמים עצמיים הנוטף מכל הופעה של מי שמוליכות את מאבק האחיות. אילו היה זה מקצוענו היינו מתביישים בגירוי זול כזה של הכמרת רחמים על עצמנו, גירוי שבו רווייה כמעט כל הופעה של מנהיגותיהן.

*

ויש פרט אחד שבשום פנים לא נוכל לפסוח עליו:

לא האמנו למראה עינינו אך קראנו ברשימת הנמוקים של האחיות לשיפור השכר גם את הנימוק שעליהן לטפל בגוססים ובגופות מתים. ובאמת, כאשר למדו את מקצוע האחות לא סיפרו להן, כנראה, שיש חולים בלתי־מנומסים המסוגלים להתחיל לגסוס ואפילו – מגושם מזה – למות לעיני האחות בלתי להתחשב כלל לא ברגישותה ולא ברמת־שכרה. לפי סולם־נימוקים זה השכר הגבוה ביותר בחֶברה מגיע לאנשי־הטהרה או לקברנים.

אילו קראנו הנמקה זאת בהקשר־דברים אחר – לא בהנמקה רשמית – היינו סבורים כי משַטים בנו שיטוי מאקבּרי. אבל בחיי הארץ בימינו גם זה, כנראה, אינו בלתי אפשרי. ואולם אילו בידינו הדבר היינו עושים הכל כדי שלא למות בידיהן של אחיות המצהירות זאת, אבל עוד פחות מזה היינו רוצים להיות מטופלים בידיהן בחיינו.

*

את פלורנס נייטינגל – שכל אחות גאה להיאחז באילן־היוחסין שלה כמופת לרגישות אנושית, לאהבת אדם ולמילוי חובה – היו מכַנים “הגברת עם הפנס”, והכוונה היתה לא רק לפנס שבו היא מאירה בלילה מיטתו של חולה אלא למאור־הלב שבו מצאה נתיבות אל האדם השרוי במצוקה.

ההנהגה הנמרצה והבוטחת בעצמה של אחיות בתי־החולים איבדה, כנראה, גם את פנס השפיון, גם את הפנס הזה.

אל יהיה להן ספק: כל אשר לא הובא על סיפוקו בתביעותיהן עד כה ואשר עליו הן ממשיכות לנהל מאבקן חסר־הרסן, אינו שווה – ולא רק בעיני כותב־הטורים – נשמת־אפו של אדם חי אחד.

נ.ב

נקווה כי אם ניקלע שוב למצוקות, לא יגמול לנו איש על תוכחת־אוהב זו בהעלמת המפתח של בלון החמצן…

27 באוקטובר 1986

הקולות הבוקעים מתוך חמַת־החלילים הנבובה של חבר־הכנסת קופמן ושותפיו בוועדת הכספים נשמעים – על רקע מישורי הקמה, שדות האספֶסת ובוּסתני הפרי של מושבי העובדים והקיבוצים שבמצוקה – כשריקות היֶלֶק. נוף־האדמה הישראלי, נוף האדם העובד אדמתו, ואפילו הנוף הפוליטי הדלוח של ישראל, לא ידע עוד עַכרוּרית מחניקה, מבישה, כזאת.

חדשים ארוכים שופכת העסקנות הקרתנית של חלק מבית־המחוקקים הישראלי את דָמָם של חקלאים קשֵי־יום בבקעת הירדן. בגולן ובכל מקום שמצוקת הכסף – שנבראה, במידה רבה, על ידי מדיניות מעוותה של שלטון – הולידה את מצוקת האדמה ואת מֵיצַר החיים על יגיעם.

וחבורה פוחֵחָה זו – ואין כינוי אחד לקבוצת נבחרים העוסקת בתעלולי־השהייה צינים בשעה שהדברים אמורים בדיני־נפשות ממש– כמו נהנית מעצם ההתעללות הזאת. וביותר: מן הכוח הנתון בידיהם לחוללה. וכיוון שהדברים אמורים ביצירה משקית וחברתית סגולית של תנועת־העבודה. ויצירה זו היא־היא הנתונה עתה במצוקה – אתה מבחין אצל נבחרים אלה יותר מקורטוב של שמחה לאיד.

*

איננו יודעים מה בדיוק החטא שחטאו חקלאים אלה ושהביאם לשקיעה מסוכנה כזו בחובות. איננו יודעים מה חלקם של ארגוני־הקניות במפולת זו ומה עוללו לתנועת ההתיישבות השיתופית האשפים הפיננסיים מאסכולת ארידור וממשיכיו, אך אנו מבינים כי כל יום של השהיה מגביה את הררי־החוב של עובדי־אדמה אלה במיליון נוסף ומעמיק את המצולות שאליהן דוחפים כמה גמדי־עסקנים של הכנסת עשרים ושבעה אלף משפחות של אכרים עבדים.

איננו יודעים מה חטא חטאו מתיישבים אלה בישובי העימות – בין אם הם מעומתים עם אוייב. בין אם העימות הוא עם השממה – אבל אנו יודעים כי הם מלח הארץ הזו, כפשוטו, אנו יודעים כי לַחמָהּ של ישראל מעמלם בא. הם, חרושי הפנים ומיובלי הכפיים, הם ששינו פני האדמה הצחיחה הזאת ופני העם שהיו, מבחינה זאת, צחיחים לא פחות. הם– והתנועה שליכדה אותם ועודדה אותם ועיצבה אותם בעמקים, בלכיש, בגולן: האליעזר־יָפֶה’יִם, ההרצפלדים, האשכולים, האליאבים: הם ששינו את פני העם היהודי. כל אשר מוריק בארץ הזו – בזכותם מוריק. הם שבראו את “הזמן הירוק”, שהוא פּאֵרָה של ישראל, ושום “זמן צהוב” לא בנקל יוכל זו.

*

מה, איפוא, מקור הנימה המרושעת הזו הבוקעת מחלילי־החֵימָה של התזמורת הרוהבת הזאת הקרויה “ליכוד”?

המקור הוא: נקמת הכושל.

אין לך רגש מחלחל יותר, מתסיס יותר – אך מעל לכל: מעווה יותר – מיצר־הנקם הרדום של הכושל במי שזינק עימו יחד למירוץ, אך בחר לו מסלול משלו – והצליח ממנו. אין לך דבר מעוות יותר מן התעלולים שיכולה להצמיח ההזדמנות שניתנה לכושל להגשים מאוויי־נקם רדומים אלה. מי שחש עצמו פתאום – על פי “תיקו” של קלפי – מלך הארץ, לא יהסס כהוא־זה להַתְפּיל, כלכלית וחברתית, את מֶלַח הארץ האמתי.

הם יתנכלו בכל מרי כשלונם למפעל הבריאות המסועף של הפועלים, כי נכשלו כשלון חרוץ. בקוצר הדמיון ובשלומיאליות, בקיום מפעל־נפל משלהם: הם יתנכלו – גם יבוזו בליבם – למפעלי חינוך ותרבות של ישראל כי בעליבותם הרוחנית לא הצליחו לדרוך אפילו עינב אחד, תרבותי או בידורי, ב“יקב” שלהם: הם מתנכלים ביוהרת־מושלים, אל ההתישבות השיתופית המוריקה, כי בכל שנות חייהם עסקו בשתילת אילני־סרק של סיסמאות ומעט מאד בעצים נושאי פרי. הפסוק “עובד אדמתו ישבע לחם” איננו הפסוק היחיד מספר־הספרים שלא נקלט כלל בתודעתם האנושית והחברתית.

כי הם מסוגלים – בקוביות לֶגוֹ – לבנות כל מגדלי המלל והרהב שבעולם. אך מעולם לא בנו אדמה.

*

מכאן חוסר־הבושה והעמידה על זיעת רֵעים – שבזכותם אנו מוציאים לחמנו מן הארץ. חוטמם של קרנפים אלה אינו מסוגל כלל לשאת את נזם־הזהב האמתי שבו עיטרה ההתיישבות העובדת השיתופית – כן, השיתופית – את דיוקנה החברתי והכלכלי של ישראל.

ואף על פי כן: לא להפקיר שום זירה ובוודאי לא את זירת האדמה. להיאבק ברהב הזה כמצוות הדאגה לעתיד ישראל ועַמָה, בשום פנים לא לנטוש ולא להפקיר עשְׂבִּיהָ – שעדיין היא מוריקה ופורחת – למאכל תיישים.

אסור לעשות זאת מטעמים של הגנת הטבע. אסור שבעתיים לעשות זאת מטעמים של הגנת האדם החי על אדמתו – האדם וארצו.

19 ביולי 1987

"כָּכָה יֵבְךְ רַק סְתַו־מוֹלֶדֶת

(מתוך “בָּאֹהֶל” לאברהם שלונסקי)

מי שמבקש לראות בעליל את מהפך־הערכים האמיתי שנתחולל בחברה הישראלית; מי שמבקש לראות – למה לא נודה? – צעדיה המהוססים אם לא פיק־הברכיים, של תנועת העבודה; מי שרוצה – לכאבו – לראות איך הולך וקָמֵל לנגד עיניו אביבו של עם שרק לפני שלושה־ארבעה עשורים בלבד נחשב לרענן בעמים; מי שלא ראה מימיו מולדת בשלכת – יעבור נא על פני אהל ההתישבות השיתופית – הקיבוצית והמושבית – הנטוי מול פני בית־המחוקקים הישראלי.

לא כל יום מזדמן לעין מחזה “סוטר־על־לחי” כזה (וגם זה ניבו של אברהם שלונסקי) כְּמחזה של עובדי־אדמה חרושי עמל, האנוסים לעמוד על נפשם מול שועים ועסקנים המטבעים אותנו ואותם יום־יום במלל נמלץ על ערכה – ועל עדיפות ערכה – של עבודת־האדמה הציונית.

*

ונעצור מיד, כבר בפתח דברינו, על מפתן הבית – ביתנו.

כמה עוד אבנים – היינו רוצים לשאול – יש בכתרה של תנועת־העבודה בנוסף לאבן־הספיר הזו של התישבות שיתופית־שוויונית; של ברית עובדי־האדמה שאין דבר המסמל יותר מהן את המהפכה בחיי העם ובריבודו הכלכלי והחברתי ואת היאחזותו בצפרניים־ובשן בטרשי הארץ הזאת?

מה עוד – לא נהסס לשאול – מפאר את כסאם של ארבעים חברי הוועדה המרכזת של ההסתדרות אם לא ההילה הזו של חלוצי עין־חרוד ומרחביה ויטבתה ובקעת־הירדן ומרגליות ולכיש? מה ייחוד יש לכל תנועת הפועלים הישראלית המאורגנה בלי היצירה הסגולית הזאת של עם שקם מאפרו?

קשה לכתוב שורות אלו, אך קשה שבעתיים לומר כי קולו של צוות־הנהגה חשוב זה נשמע באדיר ובעוצמה הציבורית הראויה בימי־מצוקה חמורים לציבור שהוא בשר־מבשרה של ההסתדרות אם לא לוז בעמוד־השדרה שלה.

*

ברימוז אווילי – לא פחות משהוא מרושע – לוחשים באוזננו חברים מאזור אחר כי התנועה הקיבוצית איננה עוד באופנה בחברה הישראלית של ימינו וכי התייצבות לוחמת מדי לצידה עלולה אולי להיות לרועץ בימי קלפי. חניכיו של מי שהמציא את “בריכת המיליונרים” עלולים – אומרים האומרים – לחזור ולהרכיב על “סוס” זה את התרמית החברתית הגדולה שיותר מכל דבר אחר היא שהביאה אותם לפני עשר שנים אל צמרות ההנהגה של ישראל.

את המעשיוּת התפלה הזאת של עסקנות קרתנית יש לדחות בסלידה. חיבורנו אל תנועת ההתישבות החלוצית איננו חיבור טכני של מנין־קולות. חיבורנו אליה וחיבורה של החקלאות השיתופית אל כלל הציבור החי על יגיעו הוא חיבור של מהות, חיבור אורגני של עורקים וורידים היונקים מאב־עורקים חברתי אחר, יונקים זה מזה ומזינים זה את זה ומבטחים לגוף כולו את כל תסס־חיותו.

*

שהרי מי המציא בכלל את העימות המרושע של קיבוץ או מושב שיתופי מול עיירת פיתוח, כאשר הראשונים הם דוגמה איך מסוגל אדם לחצוב מתוך עצמו – מתוך עוֹניוֹ והתייסרותו החמרית, אך מתוך חוסן אמונתו ונחישותו – את עתידו ואת עתיד הכלל שהוא בונה ונבנה עימו.

והלא זהו בדיוק גם סוג התפתחותן המעוררת השתאות של ערי הפיתוח. כל־כולה של התפתחות זו תולדה של מאמץ־אדירים דומה שהשקיעו יושבי־מעברות לשעבר – ולימים דור האבות ודור הבנים גם יחד – בבנין עתידם.

אלה הם מעצם טבעם קווי דמיון וזהות ובשום פנים לא קווי הפרד וחיצוי – שניהם פרי מאמץ זהה שבו השקיע האדם כל חלבו ודמו.

רק מחדלו או אדישותו של החינוך הפנימי – השקוע כל הימים ראשו ורובו בגידול עסקנים בחממות – יכלו להתעלם מטיפוח עקיב של יסוד משותף זה בין מה שמצוייר ברשעות כשני קטבים. הישגי האדם בהתישבות השיתופית הם מבחינה זאת חצר־מטרה לשאוף אליה ולא מפוח ללַבּוֹת בו עוינות וצרות־עין.

*

והערת־סוגריים – כמו בצידי הענין ובכל זאת מגופו – ואף היא לביתנו פנימה.

גל של התעוררות ציונית פקד באחרונה את תיבת־הדואר שלנו וכמו עמדה להתפוצץ מעוצר האגרות האישיות שניתכו עלינו בפתאום, ובאמת כמה דימוקרטיה וציונות יכולה להכיל תיבה מסכנה אחת של בית־מגורים רגיל?

והכותבים – כל אחד נפשו יוצאת לקבל תעודה של “ציוני מוסמך”, היינו: להיות ציר לקונגרס הציוני הקרוב. הרגש הציוני הרדום התעורר פתאום אצל הרבה אנשים צעירים תאבי הגשמה לאומית (ואולי גם תאבי מסעות) ואתה תוהה לפעמים מנין שאבו צעירים שאפתנים את המליצות הרמות שרק שנים משופעים בהן: התנך – – – והעליה השניה. מתולדות־חייהם של רוב הצעירים האלה לא קיבלנו רושם של עודף־בקיאות לא בזה ולא בזו.

נניח איפוא לפניות המתחנחנות האלו. ואולם אם הציונות וערכיה כה בוערים כאש בעצמותיהם מדוע לא ראינו אף לא אחד מהם או את כולם יחד מתייצבים כמשמרת־תֶּמֶך בפתח אהל ההתישבות ומפגינים לפחות לשעה קלה מידה כלשהי של הזדהות עם מה שהוא באמת הלוּז והלשד של המהות הציונית? להפגין בפועל, אפילו לרגע־חיטופים אחד יסוד של הגשמה עצמית. בחינת: נאה דורשים – הרבה, יהיו גם נאה מקיימים – ולו גם כזית.

אלא שגם זה טעמו של חינוך לעסקנות מהַמָה – חינוך ופריו.

*

ונשוב אל גלעין הנושא.

בעת כתיבת טורים אלה עדיין אין סימן לתמורה בגישת השלטון. ואולם – אפילו תהיה – מישהו חייב לתת את הדין גם על מישוך התוחלת.

יש לזכור כי בשלב הנוכחי, הפורמים כך את גידיהם ועצביהם של אנשי האדמה הם עדיין לא הפקידים, הביורוקרטיה ה“נורמלית” עדיין יש לה – מעצם טבעה – גלגלים מרובעים משלה להסיע עליהם כל פתרון.

אלא שהמורטים כך את עצבי החקלאים יושבים בצמרות ההכרעה הציבורית. קהותם למצוקת אנשי־האדמה – תמצית לשדה של מדינת היהודים – היא קהות שמדעת, קהות של היודעים את האמת ומתכוונים, בפירוש, למרוד בה.

התוחלת הממושכה הזו, שכופים אותה זה חדשים אחדים על טובי בוניה של הציונות לא רק מְחַלָה ליבם של נאמני האדמה אלא שהיא עצמה תסמונת החולי העמוק שבו נָגוע חלק ניכר מהנהגת המדינה בימינו. זהו חולי בתחום הנפש הציבורית היונק משרשים אטאוויסטיים של גבאות קרתנית ויהירותם של בעלי־הטַּכְּסָה.

מול נגע זה עומד נכלם לא רק חוש הצדק הבסיסי אלא גם ההגיון הציבורי האלמנטרי.

*

שהרי על פי איזה הגיון ניתן להסביר את העובדה שרק לפני ארבע שנים יכלה המדינה המדולדלת הזאת לערוב בשיעור של שבעה מיליארד (!) דולר למהמרים בבורסה (וכבר החלה השבוע לשלם ראשיתה של ערבות זו טבין ותקילין). ואילו היום היא מסרבת “עקרונית” – כתיפלות המסבירים – לערוב להמשך חייה ותנובה של האדמה (והיא, אין לשכוח, אדמת הלאום) בסכום, מבוטל יחסית, של מאתיים מיליון דולר?

שלושה ימים בלבד – כך זכור לנו – הספיקו אז לראשי המדינה ולמחוקקיה (כולל רב־הכספים שבין המחוקקים) כדי להתקין ערבות אדירה זו ובלבד להציל את נשמת־אפה של ישראל – את הבורסה; היום – ששה חדשים אינם מספיקים לה כדי להציל את אזור סל־הלחם של ישראל, את הלחם ואת המוציאים אותו מן האדמה.

עשרות בשנים היתה ההתישבות העובדת העָרֵב האמיתי לארץ ישראל ולחוסנה. היום, בעיני העסקנות המנהגת את ישראל, אין היא נמצאת ראויה למידת־גומלין כלשהי – ולו גם גומלין של אצילות אלמנטרית – במתן ערבות המדינה בימי משבר הפוקדים אותה, ערבות הבנין לאושיותיו.

“דבר לא אבד לך – אמר אזופוס. העבד החכם, לבין שיחו הפילוסוף היווני – כל עוד לא אבדה לך הבושה”.

הנהגת־ישראל של ימינו איבדה גם אותה.

*

מול חוסר־בושה זה אולי תנסה גם תנועת־העבודה נוסח אחר, אבירי ואלגנטי פחות, שהרי כל יום של גינונים מחירו בממון – מיליונים, ואילו מחירו בקריעת מיתרי־נפשו של המתיישב העברי אין לו שיעור כלל.

אולי חובת־הזמן היא להשיל את מחלצות־הייצוג, ללבוש סרבלי־משחק מהוגנים וכדרך־מרדנים־מותרת לעשות אובסטרוקציה חד־משמעית, בנוסח: דבר לא יעלה על דוכן הכנסת כל עוד נמשכת ההתעללות המרושעת בעובדי האדמה, רצונך: בציונות.

אין להיבהל: הדמוקרטיה הישראלית לא תקרוס, חלילה, אובסטרוקציה כזאת אף היא חלק לגיטימי בחייה של כל דמוקרטיה מהוגנת.

שהרי העם הפקיד אמנם בידי הליכוד ושותפיו מחצית מכוח־השלטון בישראל, אך בשום פנים לא הפקיר לשרירותם את נכסי־צאן־הברזל של רבונות ישראל ואת הלוז של בניינה החברתי.

*

בשירו “בּאֹהֶל” כותב אברהם שלונסקי בסיום הבית שראשיתו עשינו מבוא למאמרנו:

" – – – כָּכָה יֵבְךְ רַק סְתַו־מוֹלֶדֶת

עֵת בָּרוֹם בְּיָד רוֹעֶדֶת

יְכֻבּוּ נֵרוֹת זָהָב"

בהתייחסות אליגורית לדימוי פיוטי נפלא זה – אין כמעט שורה בבית זה שאיננה יפה לימינו.

מחול־העוועים מסביב להתישבות העובדת אין כמוהו מבטא סתיו שהקדים לרדת על מולדת אביבית, תוססה. ואילו לא ברום אלא כאן, על פני־האדמה, מנסים עסקנים לכבות ביד – לא רועדת כלל – את מעט “נרות הזהב” שעדיין נותרו לפליטה בדמדומי החברה הישראלית של ימינו.

ההתישבות השיתופית השוויונית היא אחד משרידי נרות־הזהב האלה.

*

ואף על פי כן: מים רבים – כל מֵימֵי הליכוד והמתחברים אליו גם יחד – לא יכבוהו.

10 בנובמבר 1987

אילו עמד לנו כוחנו היינו מתייצבים כמשמרת וקוראים לחברינו להתייצב כמונו ליד לשכת שר־האוצר הנוכחי ולא לסגת משם – עד רדתו.

לא רק משום שאנו סבורים שזוהי המדיניות הכלכלית המעוותה ביותר שנוהלה אי־פעם על ידי שר כלכלה בישראל – מדיניות שעל מהותה המוסרית עמדנו לפני זמן־מה בהרחבה בטורי עתון זה.¹ ועיקר טעמה של שחיתות זו בעינינו בכך שהעבירה רוח של הפקרות כלכלית, אישית, ומוסדית באזרחי ישראל. הפקרות של “חטוף ואכול, חטוף ושתה, כי – אל דאגה! – מחר לא נמות מבחינה כלכלית”. הפקרות שבאה לאשש רשמית את ההנחה של האזרח הישראלי בסהרוריו כי הוא באמת עשיר וכי מדינתו איננה ענייה ממנו. מדינה המעיזה לשלוף בפתאום, כמתוך קרן־השפע, מאות מיליונים ולפזרם לאזרחיה לצרכי מותרות – אף שצרורה נקוב ודמיה ניגרים – היא מדינה שהונאת־העם לצרכי שלטון היא ערך בערכי־החינוך שלה. סיכומה הפשוט של משוואה כזאת הוא: שחיתות.

שכסף נדיב זה הוא כספם של אחרים והנאתך ממנו היא הנאה של טפיל: או שהוא כסף מדומה שלך ומשקלו כמשקל המוץ וסופך לפרוע את הזיוף הזה כפל־מונים – דבר זה לא נאמר לך ואפילו ניסו להעלימו ממך. יתר על כן: בבולמוס של הצלת שלטון קורס כמו ביקשו לומר לך כי כל סיפור העניות הלאומית המרודה שלנו איננו אלא אגדה שבדו שליטים קודמים כדי להלך אימים ולהעלים כח עושרה ושיפעה האמתיים של מדינתך. החוב הלאומי של ישראל, שתפח בשנים האחרונות במיליארדי דולרים, הוא כמובן עדות ניצחת לנגידות המושפעה הזאת.

על נטעי הלענה האלה, שנשתלו לעת בחירות וקבעו סיפּונים חדשים לציפיות האזרח ולתביעותיו בארץ מתפלשת בעונייה; על נטעים אלה בלבד – ששלוחותיהם. כשלוחות העשב השוטה עוד יכרסמו שרשי כלכלה וחברה ימים רבים – חובה היה מכבר להוריד את השר מן הכס הרם שעליו הושב ושהפך אותו לכס־ההטעייה של כלכלת ישראל.

אלא שחובה קודמת היא להורידו מכס ההתחסדות, שעדיין אנו מתקשים לקבוע מה גדול בה ממה: היסוד המוכר של “זמרי המבקש שכר כפנחס” או העלבון שהוא עולב יום־יום באינטלגנציה האלמנטרית של אזרחי ישראל.

*

הנה דברים מפיו בתמצית:

“הקרב שמנהלת ההסתדרות על תוספת־השחיקה הוא כולו פוליטי, אין לו שום שייכות לטובת העובדים. אין בו שום דאגה למשק הארץ, על טובת העובד שוקדת הממשלה, לנגד עיניה. כמובן, טובת משק המדינה וכלכלתה” –

זוהי תמצית. לא מילולית, של מובאות מנאומיו הרגועים, צנוני ההגיון למראית, של שר האוצר שבקושי מגלות שפתיו ניע כלשהו בעת הלבשת מחשבתו במלים. כאילו ביקש להדגיש את הטמפרטורה היציבה של הגיונו הצונן – אי־שם באיזור שמתחת לאפס – שאינו מושפע מכל ריגוש מצוי או מאיזו בעירת־לב פתאומית.

הדבר המאוס הזה הקרוי “פוליטיקה” הוא. כידוע, נחלת אלה הטוענים טענת השכר השחוק והזועקים זעקתם של מאות אלפים מקופחים – כן. עדיין מאות אלפים, לפי הסטטיסטיקה הרשמית – אבל בשום פנים איננו נחלת המדינאים שעיקר דאגתם משק ישראל, דרכי הפיתוח שלו, שגשוגו ורווחתו. לגבי צדיקים־יסוד־עולם אלה ה“פוליטיקה” היא, כמובן, מוקצה מחמת מיאוס.

*

ואת הדברים האלה אומר בלי ניד־עפעף אדם שרק לפני עשרה חדשים בלבד רצע את אוזנה של כלכלת ישראל אל מזוזת הפוליטיקה בגילויה הגס והמגושם ביותר. רק לפני חדשים כמו בקע דרך חירות מאיזו ביצה עלומה וציוצו המבשר, המבקש לקבוע אנטיפוד גמור לכל אשר היה רווח לפניו, היה: “יש לי!”. כמו חיכה בקוצר־רוח בתוך המדגרה של דינרי־הזהב ורק ניתן לו לבקע את הקליפה החל מפזרם לכל עבר.

נגיסת עשרות מיליונים מן הדולרים המנודבים על ידי בני־ברית ושאינם בני ברית לצרכי בטחון ופיתוח והעברתם לכיס האזרחים בדמות טלביזיות צבעוניות בימי בחירות. הן, כמובן, תמצית המוסר הלאומי ומרום הדאגה למשק המדינה ובשום פנים אינן “פוליטיקה”, עמידה נאמנה של נציגי ציבור לימין שכבת שולחיהם ששכרה נשחק – היא־היא “פוליטיקה”.

הגיון מעוות של הדובר או זלזול בהגיונם של שומעיו? קרוב לוודאי: שניהם.

וישראל של היום, שבתופי אזניה מכה השלטון – בתחום המדיניות, הבטחון והכלכלה – ברמת דיבור היאה אולי לאוגנדה, שומעת חרפתה. חרפת הזלזול בתבונתה, ואינה משיבה. נעלבת ואינה עולבת, ואין לה, כנראה, פנאי להשתהות על כך יתר על המידה. כי היא נתונה בעצם מירוצה אל משרדי הנסיעות, כי בא הקיץ.

*

אך נעמוד כמשמרת לא רק משום שהמדיניות מעוותה והצגתה מתחסדת. אלא משום שהיא קרובה לבריונות בדרך הגשמתה. היא מבוצעת במידה מגושמה של רהב אישי ושחץ ציבורי ממש כמו מדיניותו האטומה והמזלזלת בבלמים מוסריים של עמית אחר בממשלה הזאת באזורי הבטחון של ישראל.

חילוקי־דעות בין הממשלה ובין הנציגות הלגיטימית של העובדים אינם חזיון נדיר בחיי הארץ הזאת – בשום שלטון. הם גם חזיון טבעי בכל חברה שבסיסה משא־ומתן חופשי בין מעמדות ובין אזרחים לממשלתם.

אבל די היה לראות את עמידת־השחץ ליד דוכן הכנסת ואת ארשת־הפנים המלעיגה של שר האוצר הנוכחי כדי להבחין שהדברים לא היו אמורים כלל – והם אינם אמורים גם עתה! – באיזה ענין עקרוני או מהותי (425 שקלים!) שממנו גורלות למשק המדינה. הציחקוקים התפלים האלה לנוכח קריאות־הביניים של מזכיר ההסתדרות. שבקעו מלב מורתח של שליח ציבור האחראי לשולחיו, היו כהעוויות של בדרן במשתה־אביונים.

אלא שבחלל הכנסת המושפלת, בין ינעם הדבר בין לא ינעם לשר ולחבריו, תהדהד עוד ימים רבים הקריאה הכמו־רסוקה של ציבור שאינו מוחל על כבודו: “אין אנו באים לפניך כמבקשי נדבה. אנו תובעים בשם הציבור את אשר מגיע לו בדין. במידת הצדק ולא בשום מידת־הרחמים”.

לו נשאלנו – היינו מעדיפים את הניב המהוסס־מעט מלב נסער על פני העברית הקצובה והתקנית (אפשר לצאת מן הדעת מן התקניות הלשונית החלולה וחסרת הנשמה הזאת!) של פקיד בכיר במינהל עסקים הנושא כתר שר.

*

כי מתוך הציחקוק הנעווה ומתוך שלולית– המלים העכורה עלתה כצפרדע־ציבורית הצעה של מתת־חסד. אישית כביכול, של שר הנדיב לעובדיו. מתת – לא על פי הדין או על פי המשתמע מתוך הסכם אלא על פי נדבת־לבו של גבאי תקיף. ברצותו – קופץ ידו, ברצותו – מרחיב. כאילו חזרה ישראל הריבונית לימי קהילה־וגבאים וכמו לא היתה קיימת כלל מערכת של התגוננות וכבוד שהקימו עובדים לעצמם במשך ארבעה דורות של חלוצים.

ליד ספריית סטראשון בוינה־שהיתה – מספר לנו חברנו יוצא ירושלים־דליטא – היו יושבים דרך קבע שני פושטי־יד עוורים ולפניהם לגין של פח וכל העובר – ברצותו מטיל בו איסתר. כנדבת־לבו, נגיד אחד, שלא הגה חיבה יתירה לעניים, היה עובר לפניהם בערב־החג. משליך כפתור־מתכת המשמיע קול־נקישה לתוך הלגין וקורא לקבצנים: תתחלקו ביניכם.

מן המופת הזה שאב, כנראה, שר האוצר את השראתו, כאילו היו הצבור ונציגיו. התובעים תביעתם בדין. גם במעמד של פושטי־יד, גם במצב של סומים. התחלקו ביניכם וריבו, כמובן, על החלוקה. נאום שר האוצר של ישראל בעשור הרביעי לרבונותה.

*

אל היוהרה נלווית. כרגיל, תאומתה: הסיכלות.

תכסיס זריעת הפירוד בין שכבות־עובדים שונות כדי להטיל בהן מבוכה – אבד עליו הכלח מזמן וכבר אין היום ארץ מפותחה בעולם שלא השליכה להטוט זה אחר גווה. שיטה זו היתה יפה אולי לקפיטליזם התעשייתי בחיתוליו. היא איננה קיימת עוד. והיא עברה מן העולם לא משום שאיננה מוסרית אלא פשוט משום שאיננה יעילה עוד.

כי רק גישה גבאית של תקיפים יכולה להניח כי בתנאי הארגון המלוכד של בני־אדם החיים על עמלם. בשלהי המאה הטכנולוגית הזאת, אפשר להפעיל שיטות פרימיטיביות של שלמונים כדי להפיס דעתו של חלק אחד ולקוממו נגד חברו. על אחת כמה וכמה אי־אפשר לעשות זאת בתנאי הארגון הסגולי המחושק של עובדים בישראל. בוני ארצם ובוני כוחם מראשיתם. ורק הבל הוא לחשוב שדי לזמן קבוצת וועדים. לחייך אליהם, לפרוט על מיתרי התלבטות אלמנטריים – כדי לראות אותם מופרדים מציבורם. ואין צריך לומר שהמדינה ומשק הארץ היו ניזוקים מהפרדה כזו. אילו נתקיימה, לא פחות – ואפשר יותר – מארגונם של העובדים.

אבל זהו בדיוק הפרימיטיביזם המחשבתי של מי שהופקד על אוצר המדינה ונעשה הנווט המעשי והמוסרי של חלוקת אמצעי הכלל.

ובכוח הלך־מחשבה נערי זה הטיל את משק הארץ – ויותר מזה: את אזרחיה – על לא עילה. למערבולת של שביתות ורתח ציבורי שבעת כתיבת טורים אלה עדיין לא שככו.

*

מעל בימת העתון הזה, הנושא את הכותרת “עתון פועלי ישראל”. ראוי בהקשר דברים זה לומר בלי רתע גם מלים אחדות פנימה. היינו חוטאים לנורמות יסוד שקבענו לעטנו אילו ביקשנו לעקוף נקודה זו רק בשל חומרתה מבית.

פטיש חלול זה של שר האוצר היה מכבר מכה באוויר בלבד אילו לא הוגש לו סדן מתוך המחנה פנימה. הופעתו של שלמה אביטן בשם שלושה־עשר הוועדים “החזקים”. אין בה מבחינה ציבורית פחות רהב משיש בהופעת השר הממונה על הקופה. זהו חזיון צבורי מעוות בתוך המחנה גופו, הראוי להוקעה מוסרית – ואם נחוץ: גם ארגונית. חלקלקות הלשון והאיזון הערמומי בין מחאה לסניטה, שאימצו לעצמם כמה מראשי הוועדים האלה כלפי הארגון הכולל של ההסתדרות –רק מחמיר תופעה זו ומחריפה.

עצם העובדה שקבוצת ועדים מתוך השכבה החזקה של כלל העובדים רואה לנכון לנהל מערכה מקצועית נפרדת ולהיבדל. בכוח עמדות מפתח שלהם במשק, מציבור של מאות אלפים הלוחם על דברים אלמנטריים יותר – היא חזיון הנוגד כל ערך הערבות ההדדית של ההסתדרות, הוא סותר את הרעיון החברתי העמוק של “עובדים ערבים זה בזה” – רעיון שהוא עילת כל ההישגים הפלאיים של ארגון העובדים בישראל ושבכוחו הגיעו גם שלמה אביטן וחבריו אל אשר הגיעו. אל המוכן שהגיעו.

ליד משרדם של אלו לא נציב משמרת. עדיין בכוחו של ציבור מאות האלפים החי על עמלו להחזיר איש־איש אל תחומי שליחותו הלגיטימית שאליה יועד על יידי בוחריו.

מכל מקום: בארץ הזאת ובתנועות הפועלים המיושנה הזאת עדיין בוחר הכלל את נציגיו באמצעות תיבת הקלפי ולא באמצעות תיבת הטלביזיה. גם בעידן פוטולוגי זה עדיין מוגזם יהיה למסור את תפקיד הבחירה וההעדפה של נציגי הציבור למצלמות רשות השידור של ישראל.

*

הפטרה:

למראה התנהגותו של הדור הצעיר, החדש, ממשיך דרכו של הרביזיוניזם בישראל, אין אתה יכול שלא להודות ביתרון אחד בולט שלו על פני תנועת העבודה חרושת־הקמטים.

מורשת התנועה החלוצית והרבה מערכיה נתפוגגו בתהליך ההנחלה מדור אל דור. יש פער גדול – חייבים להודות – בין התפיסה הערכיית של דורות ראשונים לבין תפיסותיו של דור חדש ומעפיל. פעמים – ללא היכר.

הרביזיוניזם, חובה לומר, לא לקה בהתפוגגות כזאת. ערכי ההדר המנופח והמגושמות בהתנהגות הציבורית, שהיו מסימני ההיכר הבולטים של התנועה הרביזיוניסטית מראשיתה – לא דהו ולא נתפוגגו כל־מאומה בדור־ההמשך שלהם. נהפוך הוא: הדור הצעיר (שחבר הכנסת מיכה רייסר, למשל, או שר האוצר הנוכחי, הם בוודאי מנציגיו הבולטים) נושא דגלם של ערכים אלה ברמה ובעזות שאין בהן כדי לבייש שום ברית של הדר או של בריונות־מילולית בעבר.

31 במאי 1982