במה?

בחמאה!

כך מספרים על ר' יונתן אייבשיץ, שהיה “עילוי” בילדותו וכח-זכרונו היה נפלא, וכשהללו אותו לפני רב-העיר נכנס עמו בדברים על למודיו ומאכלו ומשקהו, ובין שאר הדברים שאל אותו: מה נתנה לו אמא היום לארוחת-הבוקר ב“חדר”? – והנער ספר לו את כל ארחות-חייו ודרכי למודו וכי הביא היום ל“חדר” לחם משוח ב… – וקודם שהספיק לגמור את השיחה הפסיק אותו הרב בדבורו והלך לו. – לימים רחוקים, בעוד שנה או שנתים, פגש אותו הרב ברחוב ושאלו פתאום: “במה”? – והלז הבין מיד, שכונתו על השיחה שנפסקה לפנים, והשיב לו כרגע: “בחמאה”! – כלומר לחם משוח בחמאה.

ומפני שאני חושב כל קורא עברית בימינו, וביחוד אתכם, חביבי קוראי “השלח”, למי שהיו “עלויים”, ולכל הפחות, “חצי-עלוים” בעלי זכרון גדול, שזוכרים עוד עתה “גירסא דינקותא”, מה שלמדו בילדותם, – שהרי ה“מחות המטומטמים”, ה“ראשים הסתומים”, ה“אכרים הגסים”, ה“גויים”, כמו שהיו קוראים להם בלשון-ה“חדר”, כבר שכחו את תורת בית-רבם והם רחוקים עתה מספר עברי, – מפני שאני חושב אתכם ל“עלויים” או ל“חצי-עלויים” מוצא אני למותר לחזור על הראשונות – על מה שהעליתי ב“מחשבותי” לפני חודש ויותר, ומרשה אני לעצמי להתחיל את שיחתי עתה ממש מן השיחה שהפסקתי: מחוק הירושה באנגליה. ואולם גם ספק מתגנב ללבי: אפשר שאני משתמש לרעה בכשרונותיכם המצוינים ומכביד ביותר על כח זכרונכם. כי לך והיה עתה נביא, או חכם עדיף מנביא, להגיד אחרית מראשית, במה מתענינים בני-אדם בימינו! עוד אפשר למצוא את דרך הנשר בשמים ולהכיר את עקבות הנחש עלי צור, ודרך אניה בלב-ים כבר היא סלולה, ויש, כידוע, סימנים גם לדרך הרביעית מאלו הדרכים הנפלאות, – אבל אין להגדיר את דרך-הרוח, אי מזה יבוא ועל מה זה ולמה יתרגשו בני-אדם מחר. הנה לא רב ולא רחוק הזמן, שעבר בין החוברת הקודמת של “השלח” ובין החוברת הנוכחית, ובה בשעה שהעליתי את מחשבותי לפני חודש ימים היה הבידג’ט האנגלי תל-תלפיות של אירופה ועיני כל היו נשואות אליו. והשאלה בדבר מס-הירושה גם עתה עדיין לא נפתרה, המלחמה בין הבית התחתון והעליון, בין האצילים בעלי-האחוזות והעם רק עתה נתלקחה, ואפשר היה לחשוב, כי, לכל הפחות, עוד חודש ימים יתמיד החזון ולא תתרופף ההתענינות בחזון זה. אבל עוד לא בלו הנואמים בלונדון את סנדליהם ברוצם מאסיפה לאסיפה, ועוד לא סבבה הלבנה במעגלה שלשים פעם, עוד לא עבר חודש ימים – וכבר שונו פני הדברים לגמרי והבידג’ט האנגלי אינו מרתיח עוד את הלבבות. כי בינתים אירעו מאורעות חשובים באמת, שהשכיחו במקצת גם את השאלה ההיא. הגע בעצמך, חביבי הקורא: בינתים כתב אנדריוב, השליט ברוח צעירינו את “אנפיסה” שלו, שהטילה רעש כל-כך גדול בעולמנו. זהו מעשה נורא בשלש אחיות, שעגבו על איש אחד, בעלה של האחות הבכירה, ודברו מה שדברו, ועשו מה שעשו, מה שאפשר לעשות במקרים כאלה בכדי להתחבב עליו, בכדי להתקרב אליו. וגם הוא מצדו לא התרשל במצוה ועשה מה שעשה, מה שאפשר לעשות במצב כזה בכדי להתחבב על כולן, להתקרב אל כולן. ונתקנאו האחיות זו בזו, וצררו אשה את אחותה, והתקצפו, והתמרמרו, ורגלו, כדרך הנשים הקנאות, ותהי תמיד מריבה ונאצה וצרות עין וקנאה גלויה ונסתרה בבית – ואין נחת. והוא, הבחור הזכר, גם-כן התנהג ככה. פעמים שהיה רוצה לצאת ידי כולן והיה מפייס את כל אחת ואחת מהן במסתרים בדברי נחומים ואהבה; ופעמים שלבו נתגסה בהן והיה מכעיסן ומקניטן ומרעימן ומתהלך עמהן בזלזול בפומבי. וסביבם – חבריא בורגנית מן החדשים, שהיא מתאמת לאותו המצב ולאותו האופי המיוחד: אב זקן, סוחר רוסי טפוסי, שבהודע לו הסוד הגלוי של שלש בנותיו יחדיו קרא בקול: “להגוברנאַטור, להגוברנאטור אלך!”… ועורך-דין מושבע אחד, חצי-טפש וחצי-אידיאליסטי, ושני לו גרוע ממנו, שבכוונה או שלא בכוונה נתן לו המחבר כנוי-משפחה עברי – רוזנתאל, והוא מעורר גועל-נפש בנוולותו… ותוכלו לשער את מצב הרוחות בבית אשר כזה… ואחרית המחזה היה – מה שצריך היה להיות –: אחת מן האחיות השקתה את עוגבה סם רעל ומת, ותם ונשלם.

ונתקשו בזה המפרשים כולם, מה ראה אנדריוב לכתוב מחזה כזה ומה היתה כוונתו: אם לברוא טראגידיה עמוקה שבעמוקה של נפש אוהבת, שהיא קלועה בכף-הקלע בין אהבה וחובה, טראגידיה, שלא פלל לה גם שכספיר עצמו; אם דראמה בסגנונו של איבסן, שמטרתה להבליט את זכותו של האדם הפרטי לירוק בפני הקהל ומושגי-המוסר המקובלים ולעשות כל מה שלבו חפץ ואיך שלבוחפץ, – או, פשוט, תמונה מחיי החברה בימינו בשדרות ידועות? ואם עלה הדבר בידו? – והווכוחים מרובים ועצומים, הללו מזכים והללו מחייבים, והמחלוקת עדיין לא נגמרה. וממילא מובן, ששאלה בוערת כזו היא ענין גדול לצעירינו ולצעירותינו לענות בו, והם טרודים בענין זה ומנגחים זה את זה בהלכה בהתלהבות עצומה: אם התנהגו ה“גבורים” על פי כללי האהבה ואם יש למצוא סמך למעשיהם בהפסיכולוגיה (הוי הפסיכולוגיה, מה אי-אפשר למצוא בה!), או שאין למצוא סמך כזה. והדברים ארוכים ומענינים ממש כ“סאנין " בשעתו. וענינים חשובים כאלה בכחם להטריד את המחות ולהשכיח אפילו אבא ואמא, לא רק את שאלת-הירושה באנגליה. וגדולה מזו – המשפט של מרת שטיינהייל (כותב אני על פי הטראנסקריפציה של העתונים העבריים). מעשה במטרונה אחת בפאריז, שכל גדולי המדינה היו מצויים אצלה – והיא, כנראה, גם-כן היתה מצויה אצלם… ויהי יצרה גדול וצרכיה מרובים, ועוגב אחד, כמה שהיה חשוב במדינה ועשיר ותקיף, לא היה יכול למלא די ספוקה בכסף ובזהב ובאבנים יקרות ובשאר התכשיטים. ועל-פי הדחק – ומה לא יעשה אדם על-פי הדחק? – מוכרחת היתה, העלובה, לחזר אחרי מאהבים שונים, מכל שדרות החברה, שקנאו זה בזה ורגלו זה את זה ועשו מה שיכלו לעשות בכדי לפנות את הדרך ממתחרים. וכמו במעשה “אנפיסה” כך אף במעשה זה נגמר הדבר באחת מארבע מיתות. אפשר, שבמקום שאחד מן המתחרים פנה את הדרך לחברו, כנהוג בענינים כאלה, פנו כאן המתחרים מן הדרך את בעלה ואת אמה של המטרוניתא, – אנשים “תמימים”, שכנראה, לא הפריעו אותה מ”עבודתה" כלל וכלל… ובבוקר לא-עבות אחד מצאו אותם נחנקים בחדריהם הסמוכים לחדרה של ה“אשה הגדולה”, ונפל החשד עליה גופה ומסרו אותה לדין. וכל באי עולם, פשוטו כמשמעו, התענינו במשפטה ומה תהא עליה, ובבוקר בבוקר, מדי קחתי את הגליון החדש בידי, יודע אני בבטחה, כי מה שאמצא בו – אמצא, אבל את משפטה של שטיינהייל בודאי אמצא ולא בקיצור, אלא באריכות יתרה ובפרטים ופרטי-פרטים; ומה שאקרא אקרא, ואת משפטה בודאי אקרא. ולא רק העתונות הכללית הגדולה והרחבה הקציעה מקום מיוחד למשפט החשוב הזה, אלא אפילו עתונותנו שלנו, הזעומה והפעוטה, גם היא נשתרבבה אחריה וה“טוב” הזה לא חסר גם בה. ובכל אופן תפס בה משפט זה מקום יותר חשוב משתפסה, למשל, ה“קונספירציה העברית” העתידה להיות בברלין לפני הקונגרס התשיעי…

כמו שתראו, “העולם” טרוד. ברוך-השם יש במה להתעסק, יש על מה לחשוב, במה לעיין. שאלות האומה, צרת הכלל, הציוניות לכל ענפיה, תחית הלשון, האמיגראַציה ועוד, – כל אלה הם מלתא זוטרתא לגבי “אנפיסה” ושטיינהייל. ואפילו מאַרכס ושיטתו בטלים ומבוטלים, מי זה ידרוש עכשיו עליו ועליה? – כבר נתישנו, כבר נשתכחו וכאילו עברו ובטלו, ואנו אין לנו בעולמנו אלא שאלת האהבה, שאלות המין לפרטיהן: “אנפיסה” מצד אחד ומשפט שטיינהייל מצד שני…

ואם הצעירים מתעסקים בפילוסופיה של אנפיסה, אין הזקנים שבדור הולכים בגדולות ומסתפקים במשפט הפאַריזי. כל אחד בשלו. בודאי אין לדרוש מן הזקנים, שיעשו מעשי נערות ויפלפלו בענינים כאלה, אבל המשפט הפאַריזי שאני, זהו דבר שיש בו גם פוליטיקה. כי מרת שטיינהייל היתה קרובה מאד לנשיא-הריפובליקה הצרפתית, פיליכס פור, ויש יסוד לחשוב שהמדיניים והדיפלומטים האירופיים מכל המפלגות השתמשו בהשפעתה למטרותיהם לא אחת ושתים. כי פוליטיקה וצניעות, פוליטיקה ונקיות-הדעת אינן זווג הגון כלל וכלל. מי שרוצה “לעשות פוליטיקה” מוכרח הוא לעשותה בלא פחד ובלא מוסר-כליות, בלא בושה ובלא “נקיות” יתרה, ואם אפשר לומר כך – בלא נעלי-יד…

ועד כמה פוליטיקה צנועה וענותנית מועילה – המקרים באתונא של יון יוכיחו. באלה הימים נזדמנתי עם יוני אחד מכירי, סוחר ומלומד, וככל יוני בימינו הוא גם פאטריוט נלהב וחולם על “יון הגדולה”, לכל הפחות בגבולותיה בימי אלכסנדרוס מוקדון. וצריך אני לומר לכם, שמטבעי איני אוהב ביותר את העם הזה לא בצורתו הישנה ולא בצורתו החדשה. כסבורים אתם, שיש בלבי טינא עליו בשביל חשבונות ישנים, בשביל אפיון וחבריו צוררי-היהודים בכתב או בשביל אנטיוכוס וסיעתו צוררי-היהודים בפועל? – אם כך תחשבו – תשגו. אפיון וחבריו הלא הם ממש תינוקות כבדי-לשון לעומת הסופרים שונאי-ישראל שבימינו. מהו, למשל, איזה אפיון עם חקירותיו הילדותיות לעומת דיהרינג, טרייטשקה וצ’מברלין, שבססו את שנאתם על בסוס “מדעי” כביכול, והמציאו שיטה פילוסופית של שנאת-ישראל? ואפילו מנשיקוב הגס והבור עולה גם הוא ברשעתו על אפיון וחבריו.

ואנטיוכוס… כבר אמרתי במקום אחר, שהגיעה השעה ל“שנות את הערכין” במה שנוגע להערך היותר גדול שבדברי-ימינו – ערך הצוררים – ולהוריד מגדולתם את המיוחסים הגדולים, וכבר הסירונו מעל כנם את פרעה ואת בלעם ואת המן, מפני שהבאים אחריהם היו רעים ורשעים מהם. והגיעה השעה גם לאנטיוכוס, גבור החג היותר יפה שלנו, חג המכבים, שיורידו גם אותו מגדולתו. וזאת אינה אומרת, כמובן, שהחג עצמו אבד את ערכו; אף לא במקצת! החג עצמו נשאר בכל יפיפותו ובכל זהרו, מפני שאנו צריכים לדעת תמיד, שלא את מפלתו של אנטיוכוס אנו חוגגים, אלא את תוקף גבורתנו שלנו, את התוקף והגבורה הפנימית של עמנו בימים האלה, שלא נואש ביום רע ומצא די עוז בנפשו להתקומם נגד התקיף היותר גדול בימים ההם, שהיה מזוין בכל כלי-הזין האפשריים – בכח ובהשכלה – ואמר לשעבד את עמנו לרצונו ולהשכלתו, ועמנו לא נתבטל אפילו בפני הקולטורה היותר גדולה בימיו עם כל תקפה הפנימי וזהרה החיצוני, – מה שלצערנו לא ראינו במדה זו בעמנו אחר-כך, בשום זמן מן הזמנים… אבל אנטיוכוס עצמו היה, לדעתי שלי, מחסידי אומות-העולם לגבי כמה וכמה מתלמידיו עכשיו. ובאמת, מה רצה הצורר המשונה הזה? – סך הכל להשכיחנו את תורתנו ולהעבירנו על חוקותינו… הוי, חביבי! כמה מתגעגע אני עכשיו אחרי אלה מאומות-העולם, שרצו להשכיחנו את תורתנו, וכמה חביבים הם עלי מאלה מ“שלהם”, שהם מתאמרים, כביכול, לאפיטרופסי אמונתנו, דואגים תמיד לשלום תורתנו ודתנו ומשתדלים בכל מה שאפשר להשכיחנו את תורתם שלהם דוקא, את תורת היונים, את חכמת-יון!… וחושב אני, כי שם רע הוציאו על אנטיוכוס ה“כהנים” השונים, הקטנים עם הגדולים. אילו היה בא אליהם איזה אנטיוכוס והיה אומר להם: “למדו רק את תורתכם שלכם והתרחקו מחכמות היונים”, – בודאי היו הכהנים – הרבנים שבדור ההוא – שמחים עליו, מאספים אספות ושולחים אליו דיפוטאַציות לברך אותו על טוב-לבו ודאגתו לקיום היהדות, היו מתחטאים לפניו כבנים יחידים שמתחטאים לפני אבותיהם, חושבים אותו לאחד ממגיני-הדת ומברכים אותו בבית-המקדש בשעת התפלה, והיו משתדלים להוכיח לו, שיפה כיון בגזירותיו, מפני שהחכמה היונית מעברת את צעירי עמנו על דתם ועל דתי-המלכות ולמלך אין שוה להניחם. מה שאין כן אנטיוכוס, שרצה לקרבנואל חכמת-יון ולא היתה עינו צרה בשלו – אותו שנאו ה“כהנים” והוציאו עליו שם רע, שצורר-היהודים היה –. ואין אני מצדד בזכותו של אנטיוכוס, כי שונא ומתעב אני בכלל את כל אלה, המתערבים בעינינינו הפנימיים, בין אלה, המשתדלים לקרב אותנו אל תורתנו בזרוע, ובין אלה, המשתדלים להרחיקנו מתורתנו: timeo Danaos et dona terentes. ירא אני אותם ושונא את מתנותיהם, כמו ששונא אני תכלית שנאה ומתעב מעומק נפשי גם את אלה מאתנו, שהם מתפרצים לתוך קולטורות זרות ואומרים להתערב בעניניהם הפנימיים של העמים האחרים, בעניני האמונה וההשכלה שלהם. ומתעב אני את אנטיוכוס אפילו בשעה שמקרבני לחכמה, כי גם את החכמה אין להשפיע על-ידי קוזקים… אבל האמת ניתנה להאמר: סובל אני אותו יותר מאלה האומרים לנו: “בואו, יהודים, ב”חדריכם“, החנקו בתורתכם, הרקיבו בבתי-מדרשיכם ובישיבותיכם, ואלינו ולחכמותינו אל תקרבו!” –. וכשאני מעיין עכשו בספר דברי ימי-עמנו מתקופת מלכי היונים ומתבונן במלחמות האלו, שיותר שהיו מדיניות, היו מלחמות-הקולטורה, מתגעגע אני על “נושאי-הקולטורה” היונים, שכמותם לא נמצא עוד בעמים. עכשו משאירים העמים את ההשכלה ברשותם, מביטים עליה כעל קנינם הפרטי, שאין רשות לאחרים לגעת בה, ואפילו לגשת אליה. סוגרים הם את בתי מדרש-החכמה ונועלים דלת בפני זרים. ואחד אחד נסגרים הבתים ההם לפני בני-עמנו. ואפילו המדינות היותר חפשיות אינן עומדות בנסיון ומדי שנה בשנה מכבידות הן את הכניסה לזרים – כלומר ליהודים – וקרוב היום, שבבוקר לא-עבות אחד נקום ונמצא את כל הדלתות סגורות… ואילו למדנו מזה, לכל הפחות, לקדם את פני הרעה בעוד מועד ולכונן לנו בתים לבד, הייתי מתנחם ואומר: מן העז יצא מתוק! נגדיל תורה ונאדירה כחפצנו, לפי רוחנו, על טהרת לאומיותנו; אבל אין אנו יכולים ואין אנו רוצים לבנות בתים כאלה, ואחרית הדבר… אנחנו כולנו יודעים אחריתו של דבר. מה שלא עלה בידי אנטיוכוס במלחמותיו לשם הפצת “חכמת-יונית” בין צעירינו, עלה בידי אחרים בגזירותיהם לשם מניעת צעירי-ישראל מ“חכמת יונית”, ומספרם של אלה מבני-ישראל, שעוזבים את עמם לבלי שוב אליו עוד, מתרבה מדי שנה בשנה במדה שלא פלל לה גם אנטיוכוס בשעתו, ואילו באנו לחבר עתה “על הנסים”, הייתי מנסח אותו בנוסח אחר לגמרי… כי מי הוא אנטיוכוס? – הרי אפילו לשר-ההשכלה במדינה קונסטיטוציונית לא יצלח. בישיבה הראשונה של המיניסטרים היו מציעים לפניו לצאת בדימוס בשביל “הליכות” כאלו עם היהודים, בשביל השתדלותו לקרבם אל מעינות החכמה, ואפשר שהיו עוד מוסרים אותו לדין. ואנחנו באים ואומרים: “על הנסים” בנ וסח הישן!…

לא, חביבי, אין בלבי טינא על היונים בשביל אנטיוכוס. מעשיו של זה היו יותר שטות מרשעות. כי מה לו ולהיהודים, אם ילמדו בגימנסיון ואם לא ילמדו, אם יאכלו את בשר החזיר ואם לא יאכלו? העמים המתוקנים של עכשו הם חכמים ממנו: את הגימנסיון ואת החזיר השאירו לעצמם וחלילה ליהודי ליהנות מהם. וקרוב היום שיקבעו “פרוצנטים” גם לאכילת בשר-החזיר, כמו שקבעו זה כבר להתקבלות בגימנסיון ובאוניברסיטה, בתקוה, שגם החזיר יקרב את היהודים לשכינתם כמו שקרב אותם הגימנסיון… ומאד אפשר הדבר, שתקותם תתקיים, וחזיר גדול אחד יעביר על דתם מספר יותר גדול של יהודים מאוניברסיטה שלמה. כי כבר יש עכשיו יהודים, שימכרו בעד חזיר את כל יהדותם ויחליפו את דתם עשרת מונים. להצטער על זה… – מה אומר לכם, חביבי? – פעמים שאין אני מצטער. לקנא בהם באומות העולם? – ודאי שאין אני מקנא. את ה“מציאה” הכשרה של גרים כאלה אני מוחל להם במחילה גמורה. ישמחו הם ב“מאמינים” כאלה והמאמינים האלה בהם…

בכלל, כבר שכחתי את החשבונות הישנים ואיני רוצה לדעת גם את החשבונות החדשים. היו, אמנם, ימים, שחשבתי מחשבות הרבה על היונים. בדרכי לציון פחדתי את התחרותם. תחנותם על כל חופי ים-התיכון מקושטא ועד אלכסנדריה של מצרים הביאתני לידי הרהורים רעים. יראתי, שיהיו לאבן-נגף על דרכנו. ואולם הימים האחרונים הוכיחו למדי, כי לא אותם, את היונים, נפגוש ראשונה, אלא את העם, שכל-כך בטלנו אותו ולא השגחנו בו כלל, ועכשיו, בתמורת העתים ושנוי הסדרים התחיל להראות את צפרניו. ולמרות קרבת-הגזע, שיש בינו ובינינו, הוא הרבה יותר מסוכן לנו מן היונים, שעד עתה לא עלתה בידם להתאזרח בארצנו, ויש תקוה, שלא יעלה דבר זה בידם גם לימים הבאים.

הנה כי כן, טינא אין בלבי על עם-יון, אבל מעין אנטיפתיה היסטורית בודאי יש לי. ומסביר אני לעצמי את הדבר הזה בנגוד הטבעי, שיש בין האופי העברי והיוני. כי, אם נתבונן היטב ונסמן את התכונות העיקריות של שני העמים האלה, נראה, שהתכונה העיקרית, היסודית, של עמנו היא הקיצוניות והתכונה העיקרית, היסודית, של היונים היא הפשרנות, או ה“אופורטוניסמוס”, כמו שאומרים עכשיו. ושתי תכונות אלו עוברות כחוט השני בדברי-ימיהם של שני העמים האלה. אברהם העברי, מכיון שהכיר את בוראו, שוב לא היה יכול להשלים עם עבודת-האלילים, ולא די שלא האמין בהם, אלא שגם פרסם, כפי שאומרת המסורת, את דעותיו ברבים והלך ושבר את כל האלילים שבעיר, בלי ששם לבו אל מה שיאמרו הבריות ומה שיהיה בסופו. והלא אפשר היה לראות מראש, שעובדי-האלילים לא יחשו ולא ינוחו עד שינקמו בו את נקמת “אלהיהם”… ואולם הוא, הקיצוני, לא חשב הרבה, ועשה מה שעשה, ומה שיהיה – יהיה. ותכונה קיצונית זו השאיר בירושה לבניו אחריו עד היום הזה. מכיון שהיהודים מכירים באיזה “אלהים חדשים” – ברעיון חדש באידיאה חדשה – מיד הם הולכים ושוברים, בלי בקש חשבונות רבים, את כל האלילים הישנים שבעיר ובמדינה ואינם שואלים כלל מה יהיה בסופם, כשיקומו עליהם עובדי האלילים הקודמים וכהניהם להנקם בהם את נקמת אלהיהם… רוח היא בהם, שאינם יכולים לוותר על דעותיהם. זוהי תכונתם היסודית, שבאה להם בירושה מאברהם העברי הקדמון, שלא היה יכול להתאפק ושלא לנפץ את האלילים בעיר…

והפילוסופים היונים – יש אומרים, שגם הם בימיהם כבר הרגישו באחדות-הבורא; ומאמין אני, שבשכלם הגדול בודאי הגיעו לידי המונותיאיסמוס אף הם. אבל דעת-אלהים לא עכבה אותם מלסבול את אליליהם; ואף-על-פי שבאו לידי הכרת ה“אחדות”, לא שברו את אליליהם ולא פרסמו דעותיהם בהמון העם בקנאה קיצונית, ותכונה פשרנית זו השאירו בירושה לבניהם אחריהם, ואולי גם לכל “האריים” עד היום הזה. ובשביל זה נקל היה להם להשלים עם כל אויביהם ולהיות מעורבים עם כל העמים המנצחים והמנוצחים. באו היונים לרומי – וקבלו את אלהי הרומיים, באו הרומיים ליון – ומסרו להם את אליליהם שלהם, למחצה, לשליש או לרביע; לא דקדקו הרבה. שלי שלך ושלך שלי. לא בדיני-ממונות, חלילה, – בדיני ממונות היו דוקא קפדנים גדולים ולא ותרו אפילו בחצי-פרוטה, – אלא באמונות ודעות. אתה תזנה לשם אפרודיטה שלנו ואנחנו – לשם ווינוס שלך, אתה תשתה לכבודו של דיוניסוס שלנו, ואנחנו – לכבוד באככוּס שלך. ומפני דרכי-שלום אפשר להשתחוות לכל האלים ולשתות לכבודן של כל האלהיות, שלי ושלך ושלהם… בענינים כאלה לא היו מקפידים הרבה. ה“פילוסופיה” היונית היתה פילוסופיה של פשרנות, פילוסופיה, שהיא נוחה לבריות ועוברת לסוחר בכל השוקים. ולא יפלא, איפוא, בעיני כלל, שנתפשטה כל-כך בעולם העתיק ושכל העמים השלימו עם האמונה היונית. רק הקיצוניות העברית לא יכלה להשלים עם “שיטה” זו. ומזה תוצאות לכל אותם הנגודים והסכסוכים בינינו ובינם בימי אנטיוכוס, קאיוס קאליגולה, נירון קיסר והבאים אחריהם. וחושב אני, שאנטיוכוס יותר משהיה רשע היה יוני מטבעו, כלומר, איש, שאין לו רגש מוסרי-דתי קיצוני; ועל-כן לא היה יכול גם להבין את העם היהודי ואת התנגדותו הקיצונית לפקודותיו. ומה בכך, אם יאכלו היהודים את בשר החזיר וגם יעלו אותו לקרבן על מזבחם? וכי יפגעו בזה בכבוד אלהיהם? – ואם גם יפגעו – מה בכך? – דבר גדול הוא אלהים! – ובארץ יון אפשר היה לקנות תריסר אלים בפרוטה. ואם הרשות דורשת להקריב חזיר על גבי המזבח מפני טעמיה הכמוסים: אם מפני שלדעתה נצרך דבר זה לאחדות המדינה, או מפני טעמים אחרים, ואפילו מפני “קאפריסה” בלבד, – צריכים נתינים נאמנים להשמע לה ולקבל באהבה את פקודותיה. היהודים אינם נשמעים, אינם רוצים לקדש את החזיר, אות הוא, שהם עם של מתקוממים וצריך ליסרם קשה ולהשמידם עד תומם. – ואף קאיוס קאליגולה בשעתו, יותר משהיה רשע עריץ, הפכפך ומרצח, היה – רומי על פי מולדתו ויוני על-פי השכלתו, וגם הוא לא הבין את ההתנגדות להקמת צלמו בבית-המקדש, בעוד שהקמה זו היתה אז אך סימן של הכנעה למלכות רומי. ומה אם יעמידו היהודים צלם בהיכל?! כלום בזה יפגמו בקדושת ההיכל ויחללו את מקדשם?! ואם אולי יחללו מעט – מה בכך? – דבר גדול הוא בית-מקדש ואלהים! וברומי גדול היה מספר האלים ובתי-מקדשיהם. על כל שבעת הגבעות היו אלים ובתי-מקדש למכביר, ומי זה הרבה עמם בנמוסים? היום מקדש זה לאל זה ומחר מקדש אחר לאל אחר, – ומי ישגיח בדברים כמו אלה? – גם קאליגולה שפט את היהודים על-פי השגותיו ממקדש ואלהים. היהודים אינם רוצים להעמיד את הצלם – מן הסתם הם מתקוממים, ומכיון שכן, צריך לשלוח עליהם לגיונות ושפעת קלגסים ליסרם ולהכחידם. ולא הבין העריץ הזה ולא היה יכול להבין, שבעניני אמונות ודעות אין היהודים יכולים לוותר – ויהי מה…

כמו שתראו, חביבי הקוראים, אי אפשר שארגיש חבה יתרה להיונים, מפני שהנגודים בינם ובינינו, היהודים, מונחים הם בטבע; אף-על-פי שעכשיו, בימינו, ניטל חודם של הנגודים משני הצדדים: אנחנו, בני ישראל, מתחילים לוותר והם, היונים, מתחילים להיות קיצונים. אנחנו ותרנו על ארץ האבות, על שפת-האבות, על קניני-האבות, וגם הצלם שוב אינו נורא לנו כל-כך, וביחוד מוותרים אנו על כבודנו הלאומי… זה האחרון – הכבוד הלאומי – נעשה מצדנו הפקר לגמרי. ולעומת זה התחילו היונים להיות קיצוניים. בכל ארצות פזוריהם הם פאטריוטים נלהבים, מנדבים נדבות גדולות לצרכי המטרופולין שלהם, בונים ומיסדים שם בתי-ספר ובתי-מלאכה ושולחים את בניהם ללמוד חכמת יונית דוקא בארץ-אבות, והעשירים שבהם, ואפילו האמידים, רואים חובה לעצמם להתישב, לכל הפחות לזמן ידוע, בארץ-יון; ואין לך בית יוני חשוב, באשר הוא, שלא יתקבלו בו עתונים וספרות מאתונה. ובה בשעה, שאנו משתדלים בכל כחנו לשכח את לשוננו הלאומית שכחה יסודית, ואפילו את הז’רגון מבקשים אנחנו לטהר מן המלות והבטויים העבריים, שהתאזרחו בו בדורות הראשונים, ו“לגרמן” אותו בכל מה שאפשר בכדי שלא יהיה בו שום זכר לעברית, ודוברי עברית כמעט שהיו לחוכא ואטלולא, – משתדלים היונים לחדש דוקא את לשונם העתיקה, שהיא מתקרבת יותר ויותר ללשונם של הומירוס ואפלטון. ומעשה במתרגמים, שאמרו לתרגם את הספרות היונית העתיקה להלשון היונית המדוברת, והיה רעש גדול במדינה, מפני שהמשכילים והסטודנטים היוניים ראו בזה חזוק ללשון המדוברת והפסד ללשון העתיקה – והרעש היה כל-כך גדול, עד שהמוציאים – ואף מלכת-יון, שתמכה בהם – מוכרחים היו לשוב ממחשבתם, והתרגום לא ראה אור. כך נשתנו היונים לקיצוניים והיהודים לפשרנים. ואף-על-פי-כן גם עתה איני מרגיש חבה יתרה להם. וזולת משא-ומתן של מסחר וקנית-אתרוגים אין בינינו שום יחוסים. ובמסחר ואתרוגים הרי הכל יודעים, שלא שייך לדבר על סימפתיה ואנטיפתיה. מסחר הוא, כידוע, למעלה מ“קטנות” כאלו, “מסחר הוא מסחר” – ודי…

הנה, למשל, הנגיד, הקצין, הגביר, האדיר, התקיף, השר, השוע, האלוף, הרוזן, הטפסר וכו' וכו', עד סוף כל הכנויים, שיש לעשיר בלשוננו, תפארת ישראל בקיוב, גוזר גזרה על פועליו ועוזריו היהודים, שעבדו בבתי-החרושת שלו כמה וכמה שנים, להרחיקם מעבודתם ולקחת במקומם לא-יהודים, ועל-פי מקרה, או לשם סגולה – דוקא את ה“שחורים” שבהם. ומרי-הנפש שבנו, אלה הפשוטים והתמימים, ש“אינם מבינים את סדר-העולם”, מתמרמרים ומתרעמים וחושבים אותו לשונא-ישראל ואומרים, שבמתכוין הוא עושה כזאת בכדי להפטר מן היהודים. ואני מטיל ספק בדבריהם. נקל לומר: שונא ישראל – והוא עצמו בן-ישראל והגויים הלא קוראים לו, פשוט, “ז’יד”, ובימי הפרעות החריבו את ביתו ושדדו היכלו והכו מכות אכזריות את בניו ובנותיו וחתניו וקרוביו, והוא עצמו לא בטח בעשרו וככל יהודי פשוט התחכם לעשות “ויברח” לפני הרעש ולהחבא במסתרים עד יעבור זעם, ואילמלא זה היה בודאי מרגיש את ידי עשו בקדקדו ובכתפיו, בזקנו ובפאותיו ובכל מקום קדוש… וכי יעלה על הדעת, שבשביל זאת דוקא ירגיש סימפתיה יתרה להגויים ולא לאחיו הנתונים עמו בצרה? – אפשר, שאינו שמח ביותר ביהדותו ונוח היה לו שלא להיות יהודי מלכתחלה: על מחשבות זרות כאלה איני ערב בעדו. על שטרותיו, אם תרצו, אחתום ואערוב, אף-על-פי שעסקו בסוכר… אבל על מחשבותיו הזרות דוקא לא אערוב, כי מחשבות זרות הן אחד מן הדברים, שהרב מארהיוב הודה עליהן, שאינן בכלל ערבות. שמא רוצים אתם לדעת את הדברים ההם? – אף-על-פי שאינם נוגעים לגוף הענין, כדאי לדעת אותם. הרב הזה, שהוא מפורסם כל-כך ב“מימרותיו” בפלכי-הדרום, יותר משהיה חכם, היה צדיק. פעם אחת נזדמן לעיר גדולה, שרובה ישראל. רצו בני העיר להתברך מברכותיו והובילוהו בכל החוצות והסימטאות לברך את העם. בא לשוק ואמר: רבונו של עולם! עמך צריכים פרנסה; תן להם את פרנסתם בכבוד ובעד מעשיהם הטובים ומחשבותיהם הטובות אני ערב לך“. פנה לו לרחוב ואמר גם-כן בנוסח הזה. ונזדמן לאחד מן המבואות האפלים, שנמצאים בהם ה”בתים הידועים“. עמד כדרכו ואמר: “רבונו של עולם: עמך ישראל צריכים פרנסה; תן להם, רבונו של עולם, את פרנסתם בכבוד, ובעד מעשיהם הטובים ומחשבותיהם הטובות אני ערב לך”. הפסיק אותו אברך אחד בדבורו ואמר לו: בי! כאן אין מנהג של ערבות נוהג כלל; כאן הכל הוא במזומנים”. תמה הרב ואמר: “כך?… אם כן: רבונו של עולם! עמך ישראל צריכים פרנסה; תן להם את פרנסתם, ובעד מעשיהם הטובים ומחשבותיהם הטובות אשלם לך במזומנים”… כמו שאתם רואים, אין אני יכול לערוב בעד מחשבותיו הזרות של האדיר הקיובי. אבל שונא-ישראל איני בודאי. אלא מאי? משתדל הוא להרחיק את היהודים מעבודתם, לקפח את פרנסתם ולהושיב גויים במקומם? – לא מתוך רשעות, חלילה, הוא עושה זאת, אלא מפני שהוא סוחר, ו“מעשה סוחר” שאני. “מעשה סוחר” מתיר הרבה דברים, שבאופן אחר הרי הם אסורים, הרי הם מגונים. האברכים הצעירים, הסמוכים על שלחן חותניהם, אברכים של משי ממש, נפשות כשרות, שלא טעמו טעם חטא מימיהם, ענותנים וצנועים וביישנים ויראי-חטא, שלא עברו אפילו על עבירה קלה, – מכיון שמתחילים לסחור ועוזבים את עיירתם הקטנה ובאים לכרך לקנות סחורה, מתהפכים הם לאנשים אחרים לגמרי: מבקרים בתי-תיאטראות, יושבים בגלוי-ראש, מדלגים על איזו “מנחה” ובינתים הם “חוטפים” גם איזו עבירה בסתר, לא להכעיס או לתיאבון, חלילה, אלא, פשוט, מפני שזהו “מעשה-סוחר”. אברך בעל-עסקים, יהודי סוחר, צריך להתנהג כך; זהו מגדר המסחר ובלא זה הוא בטלן.

ו“מעשה-סוחר” הוא בימינו להפטר כמה שאפשר מן הפועלים העבריים, וסוד גלוי הוא, שבעלי-עסק ופאבריקאנטים משלנו משתדלים עתה להפטר מפועליהם ועוזריהם היהודים. האינספקטורים מטעם הרשות, המשגיחים על בתי-המלאכות, כבר הרגישו בדבר, והאינספקטור של בתי-המלאכה שבפלך וויטבסק הטעים דבר זה בחשבונו לשנה שעברה ובתור גוי מסיח לפי תומו הגיד בפירוש, שבפלך וויטבסק מתמעטים הפועלים היהודים בבתי המלאכות והחרושת של יהודים במדה מבהלת. וכל הבקי מעט בהויות-העולם יודע שלאו-דוקא בפלך וויטבסק הדבר כן, אלא בכל עיר ופלך. ומי אשם בכך, בעלי-העסקים או הפועלים העבריים? – שאלה זו אין כאן מקום לבררה, בעלי-העסקים והפועלים מטילים את האשמה אלו על אלו, וכנראה, כולם אשמים. הפועלים שלנו לא למדו כלום במשך השנים האחרונות זולת מה שקראו בימי-המהפכה על הרכוש והעבודה ב“ספרים הקטנים” ועדיין לא שכחו את הדבורים המפוצצים על הפרוליטריאַט וערכו ההיסטורי ומלחמתו עם הבורז’ואזיה בכלל ועם הבורז’ואזיה היהודית בפרט. ואינם יודעים, שהימים האלו כבר עברו, אפשר לבלי שוב עוד, ומה שנחשב לטוב ויפה לפני שנתים, אינו טוב ואינו יפה ואינו בעתו בשנה זו. הם אינם יודעים, שהמאות השחורות נתארגנו לא רק לשם פוליטיקה, אלא גם לשם עבודה, וביחוד נתארגנו בתחום-המושב, לשמה של מלחמה בעבודה היהודית, והם משתמשים בכל שעת-כושר להדוף את הפועל היהודי ממקומו ולשבת תחתיו. הם אינם יודעים להזהר, אינם מבינים את הזמן ואת המצב ואחריתם מרה. ובעלי-העסקים משלנו גם-כן לא למדו כלום ושכחו הרבה, שכחו מה שצריכים היו לזכור תמיד, שכחו, מה עשו להם פועליהם מעם-הארץ בימים ההם, “בימי הרעש”, – ומפני חשבונות פעוטים, חשבונות של עודף איזו שעה וגרעון של איזו פרוטה נכונים הם לגרש את אחיהם העני, אחיהם בצרה…

וחזון זה מתמיד הוא והולך. והלא נורא הדבר וגרוע הרבה מפרעות: מאות ואלפים יהודים מתקפחים מפרנסתם ומקור אחר לפרנסה אין, כי גם המקור האחרון – “יהודי אצל יהודי” – גם הוא חרב. היהודי אינו מפרנס עוד את אחיו. את המצוה היותר גדולה “וחי אחיך עמך”, שכל-כך עמדה לנו בגלותנו, אין אנו מקיימים עתה. הפועל היהודי רעה עינו – האמת הלא נתנה להאמר אפילו על העני – באחיו הנותן לו את העבודה ומונה את הפרוסות שבפיו ואת השקלים שהוא מרויח. וכי תשאל את הפועל העברי, מיד יחשוב לך את חשבונו של בעל-הבית: בכך וכך עולה לו העבודה, בכך וכך הוא מוכר את סחורתו וכך וכך הוא מרויח. חשבון זה הוא תמיד מוכן ומזומן אצלו ועינו רעה באחיו נותן-העבודה והוא מקנא בו. ובעל-הבית היהודי מצדו גם הוא מביט בעין זעומה על אחיו העובד עמו ומיד הוא מביא חשבון, שהיהודי צרכיו מרובים וצריך להוסיף על שכירותו. הפועל העברי תמיד מתאונן ומתלונן ובעל-הבית העברי תמיד שרוי בצער ומביט בעיני קנאה על אלה שכבר זכו להפטר מן היהודים… ואין שלום ואין נחת… ומה אחרית כל אלה? לאן אנו הולכים ואנה אנחנו באים בחיינו הכלכליים? –

וכשיתאספו שלוחי עם ישראל בקובנה, כלום ישימו לב למחזה המעציב הזה? כלום ידיינו על ענינים כאלה? כשאני לעצמי, אין כל אותה אסיפה שוה בעיני הרבה. ולא מפני אותן הטענות, שהבחירות והמנויים לא היו כהוגן ונאספר רק שארית-הפליטה של ה“קבוצה העממית” ולא באי-כחן של שאר הקבוצות. חלילה. כמדומה לי, שכבר עברה השעה של התפוררות לקבוצות: בא סנחריב ובלבל את כל האגודות ואת כל הקבוצות. איני חושד את בעלי-ה“קבוצה” בלאומיות יתרה, חטא זה אין לטפול עליהם כלל, אבל יהודים בעלי-דעה הם בודאי; ואם היו איזו דעות נפסדות במוחם הרי נתבגרו במשך השנים האחרונות. ויהודים בעלי-דעה מבינים שכל אותן המחשבות שחשבו לפנים, בימים הטובים, נתפזרו לכל רוח ואין לתפשן עוד. ולפיכך, יהיו הנאספים מי שיהיו – לנו הלאומיים אין לחוש לזה, ולא איכפת לנו כלל, אם הרוב יהיה מבעלי-ה“קבוצה”. איזה ענין מיוחד יכול להיות עתה לבעלי ה“קבוצה”? איזו סיסמא תצא מהם? הלא גם בימים הטובים לא היתה להם שום סיסמא, ומכל-שכן עתה, שהמטבע שלהם נטשטשה ונפסלה לגמרי… ובכן אחת היא, מי יתאסף בקובנה ואיזו מפלגה תעמוד בראש באסיפה זו. אבל האסיפה גופה, כשהיא לעצמה, אין לה שום ערך. כי על מה שידברו ויתיעצו – במצבנו עכשיו לא יביאו הדברים פרי. וכל זמן שטוב לפני הרשות והנאה לה, שיהיו רבנים “מטעם” לתכלית ידועה ומכס-הבשר בצורתו של עכשיו – כך יהיה, וכל הדברים מצדנו יהיו בטלים ומבוטלים.

וכן הדבר בנוגע להסתדרות הקהלות, לאורגאניזציה עברית חדשה ומאושרת. הרי סניף של “אגודת חובבי שפת-עבר” לא הרשו לפתוח בכמה ערים, ואגודת “עבריה” לא התירו לנו, כנראה, מפני החשד של הסתדרות – והרי הכל יודעים, מה הסתדרות כ“עבריה” יכולה להזיק לשלום הממלכה – ואתם באים וחולמים על הסתדרות של הקהלות! הוי, “תמימות קדושה”! הוי תמימות של שטות! וכי לא היתה אסיפת-קובנה מיטיבהב לעשות אילו היתה עוסקת לא בהסתדרות-הקהלות ובבטול מכס-הבשר, שאינם תלויים בנו, אלא ביחוסים שבינינו לבין עצמנו, וקודם-כל בקיום המצוה של “וחי אחיך עמך”, שאם היתה בכל העתים והזמנים יסוד קיומנו ושורש חיינו, עתה, בימים הרעים האלה, לא כל-שכן.

ובדבר זה צריכים היו לעסוק גם הרבנים, שיתאספו בעיר המלוכה. גם אסיפה זו, למרות שמה הצעקני, אינה עולה, לדעתי, על האסיפה ה“בעל-ביתית” שבקובנה. ההבדל שביניהן הוא רק במה ש“בעלי-הבתים” יודעים, כי להם אסור לדבר דוקא על מה שצריכים היו לדבר. והרבנים חושבים בטעותם, כי להם יתירו כמה וכמה אסורים. הלא “אנשי-רוח” הם, רבנים “דתיים” וכמו לכל “כלי-קודש”, מסבירים להם עתה פנים. לפניהם, חושבים הם, יפתחו את כל הדלתות. ובחשק מיוחד הם מתאספים עתה לעיר-המלוכה, “רצים כאל מחול”. ומרחוק אני מתבונן למחזה הזה, ולבי עלי יכאב. ומה לעשות? – “זרוק חוטרא באוירא אעיקריה קאי” – מגזע רבנים אני וכל ימי-ילדותי גודלתי בין רבנים. ולמה אכחד? – אוהב אני את ה“דתיים” שלנו, אם מפני שהייתי במחיצתם בשעה שהרבנות שלנו היתה באמת מצוינת בתורה, ביראה, במעשים טובים, בהסתפקות במועט ובמסירות-נפש, או מפני קרבת-משפחה, – איך שיהיה, ואני מחבב אותם ומכבדם, שהרי אפילו עתה, אחרי כל הירידות הרוחניות שירדו בשנים האחרונות, גם אחרי שנתחמצו ונתקלקלו, עדיין עולים הם במוסריותם ובאהבתם לעמם על הרבנים-מטעם ועל רוב המדופלמים, וצר לי לראותם בנוולותם… לכאורה הרי עלו לגדולה, לתקיפות וידם רוממה, אבל אוי לה לגדולה כזו ולתקיפות כזו!… כי יש תקיפות ויש תקיפות. יש תקיפות פנימית: מי שהוא תקיף בדעתו עד למסירות-נפש – וזוהי התקיפות היותר גדולה, מי שהוא תקיף בתורתו בצדקתו, באופן שאינו נרתע לאחוריו בפני העשירים ותקיפי-העולם והוא מבטל אותם ואת כחם החמרי והגס כעפ-הארץ. ויש תקיפות חיצונית, “תקיפות של חצר”, כמו שמסמנים אותה בעברית. פלוני אלמוני, כשהוא לעצמו אינו ולא כלום, אלא שהוא תקיף ב“חצר”, מצא חן בעיני הפריץ; “תעלא בעידנא סגיד ליה” כלומר: ברח מפניו כמטחוי-קשת… לפנים, בימי עלומי, היו הרבנים תקיפים מן הסוג הראשון: אז, בימי “תקיפות החצר” של ההשכלה, אז, כשכל עברין ומופקר היה מתימר בשם ההשכלה והיה תקיף ב“חצר הפריץ”, מצעיר השוטרים בעיירה נדחת ועד שר הפלך בעיר הגדולה, נמצאו רבנים תקיפים בדעותיהם, שנועזו להתקומם בפני ההשכלה הרשמית ואפיטרופסיה, לא בטלו את ישותם ואת דעתם ולא השפילו את כבוד תורתם. זו היתה התקיפות הפנימית, המשובחת והגדולה שבתקיפיות. ועכשיו תקיפותם של הרבנים היא מסוג אחר, ורוח מיוחד של “תקיפות-החצר” נוסף ממנה… ומבין אני את תאות נפשם של ה“דתיים” שלנו להחזיר עטרה ליושנה, להגדיל את התורה ולהאדירה, לחזק את הדת ולרומם את כבודה. כל זה טוב ויפה, ולכל הפחות, טבעי ומובן. רב דתי אינו רשאי להתבטל בפני “רב-מטעם” עבריין ועם-ארץ ולמחול על שמירת המצוות וקיום הדת. חובתו היא לשמור על קיום התורה ועל כבודה והבימות בבתי-כנסיות ובתי-מדרשות נכונות לפניו, והספרות העתית, היומית ו“הקונטרסית”, פתוחה לפניו, ומעשים טובים בודאי שהם ברשותו. הדבור החי והספרות – אלה הם שני הכלים, שבהם מזעזעים את העולם. ידרשו הרבנים, יכתבו יפרשו ויבארו את התורה כפי רוחם ועל כולם – יקשטו את עצמם, יהיו בעצמם דוגמאות חיות ליהדות טובה וכשרה – ובדבר הזה בודאי לא יפגשו שום מעצורים, ועל הדבר הזה כולנו נכבד ונוקיר אותם. אבל להחזיר עטרה ליושנה בכחה של איזו תקיפות ולהתחטא לפני מי שהיכולת בידו כבן יחיד המתחטא לפני אביו, כאומר: ראו כמה אני אוהב אתכם, כמה אני מסור לכם, בשעה שאלה המופקרים וכו‘, – הוי חביבי כמה לא יפה הדבר הזה!… ומכל אסיפותיהם בשנים האחרונות נודף הריח המשונה הזה, וביחוד היה נודף מן האסיפה בווארשא. ומי יתן ולא נריח את הריח הרע הזה מאסיפת-הרבנים הבאה. כי במה אפשר יהיה לעסוק בה? – כלום ירשו לדבר בה למשל, על שמירת-השבת ופתיחת החנויות הישראליות ביום א’? גזירה זו – סגירת החנויות ביום א' – היא כל כך קשה לאיש יהודי, בין שהוא חרד על דתו ובין שהוא חרד על לאומיותו! אבל ספק גדול הוא, אם ירשו לדבר עליה, ואם ירשו – מה תועלת בזה? – הרי כבר מוכנת ועומדת אמתלא טובה: המסחר והשביתה בימי החגים הם ברשותה של הנהגת הערים, והממשלה הקונסטיטוציונית אינה מתערבת בדבר… ועל גזרת-השמד, כלומר, על הגבלת קבלתם של יהודים לבתי-הספר הבינונים והעליונים, שבסבתה נתרבו המומרים בישראל במדה מבהילה, – על ענינים כאלה מובן שלא ידברו, ובכן ידברו עוד הפעם על אותן המעשיות הישנות שכבר הזקינו והלבינו שערותיהן – על ה“מעשה בשתי נשים” שנתקדשו לאיש אחד, אם קדושים תופסים בהן והבעל נמסר לדין, או הדבר מותר על-פי דין תורה ובעל שתי נשים אינו בן-עונש, ועל מעשיות בדומה לזו. אבל, כמדומה לי, כבר הגיעה השעה לאסור את הדבר ולהפטר ממנו לעולם. כי מה יש כאן לעיין ולפקפק? – רבנו גרשון אסר לשאת שני נשים והשכל הישר מסכים לאסור זה, כי די ל“צרה? אחת, ומנהג נהגו היהודים באירופה זה כמה מאות שנים שלא לשאת שתי נשים – ומה לנו עוד?. – אילו עמדו וגזרו אף על האחת, הייתי אומר: צריך לעיין בדבר, אפשר שאינו כדאי. אבל הרבנים שלנו, תודה לאל, אינם רעים כל-כך עד כדי לשלול מן היהודי את הזכות היחידה, שנשארה לו עדיין לפליטה, – את הזכות לשאת אשה בלא “פרוצנטים”, כמו שהיה לפנים בפראנקפורט דמיין, ששם התירו ליהודים רק עשרים וארבע חתונות לשנה… ומכיון שהאחת מותרת גם על-פי הדת וגם על-פי חוקי הממשלה, – מה יש לדאוג עוד? ומה יש עוד להתפלפל בדבר נושא שתי נשים? – אילו הייתי אני באסיפה זו, הייתי פותר שאלה זו ברגע אחד ובשלילה, לאמר: אסור – ודי. – ומה ישאלו עוד את הרבנים? – בודאי ישאלום בפעם המאה והאחת גם בדבר “עכו”ם” ו“גוי”, הנמצאים בספרים קדמונים, והרבנים ישיבו בפעם המאה והאחת שהכוונה לעובדי כוכבים ומזלות, ולא חלילה להגוים של עכשיו, אשר וכו' וכו' הכל ככתוב ברשיון הצנזורה על הספרים הישנים, שהצנזור היועץ-המדיני טוגנהולד חתם עליו; ושונאי ישראל ידפיסו ספרים ויוכיחו, שהכוונה היא דוקא על הגויים של עכשיו – הכל כדאשתקד וכלפני חמשים שנה… ועל עניני-החיים, עניני-היום הנחוצים הלא אין לדבר, אם מפני שאסור לדבר ואם מפני שאין כדאי לדבר, – ומה הרעש – אני שואל אתכם – בדבר שתי האסיפות האלו?

וכלום לא היו הרבנים מיטיבים לעשות אילו היו נמלכים בדבר כמה וכמה ענינים שבינינו לבין עצמנו, וקודם כל בדבר שאלת העבודה והרכוש העברי? – הרבנים צריכים ומחויבים להורות לעמנו, ש“מעשה-סוחר” אינו פוטר עוד את ה“יהודי” מכל המצוות שבתורה ובפרט ממצות “וחי אחיך עמך”. הרבנים צריכים להורות להרבנים חבריהם, הקונים את “כסאם” בכסף, ש“רבנות” בודאי אינה “מעשה-סוחר” ואין לקנות רבנות במחיר כמו שקונים מליח, כי אין הרבנות נקנית אלא בתורה ובחכמה. וכן הם צריכים לפסוק הלכה, שאין להרבנים חבריהם להשתמש באמתלא של “מעשה-סוחר” ולסחור באתרוגי קורפו, בה בשעה שאתרוגי ארץ-ישראל מן המושבות העבריות אין קונה להם. כי “מעשה רב” כזה – להעשיר את היונים שונאינו ולרושש את אחינו העבריים בארצנו – אף אם הוא “מעשה סוחר”, מכוער ומגונה הוא מאד. והאמינו לי, שהגויים עצמם, שכל אחד מאתנו, שיש לו עסקים עמהם, יודע, כמה הם משתדלים להכניס את היסוד הלאומי אפילו לתוך המסחר, – הגוים האלה, ובנדון שלנו – היונים בעלי האתרוגים של קורפו, יכירו ויודו, שאתרוגי ארץ-ישראל קודמים לאתרוגיהם. כי היונים הם, מקטנם ועד גדולם, פאטריוטים נלהבים ואנשי-פוליטיקה. הם מבינים את העסק… וכל אותו השאון והמהומה עכשיו בארץ-יון והמהפכה המתחוללת שם אינם, לפי דברי מכירי היוני שהזכרתיו למעלה, אלא בשביל שב“ספירות העליונות” באתונה לא הבינו “לעשות פוליטיקה” כראוי.

“הגע בעצמך – אמר אלי מכירי היוני – אנחנו היונים עשינו “שדוך של יחוס”. בשעה שיצאנו מעבדות לחירות, לפני כמה וכמה שנים, לא הקימונו עלינו מלך משלנו, מקרבנו, והבאנו אותו ממרחקים, מעם זר. ולא מפני שלא נמצא בתוכנו ראוי למלכות – דרך אגב: כל יוני, ככל סרבי, חושב את עצמו מסוגל לשבת על הכסא – אלא מפני שחשבנו, כי מלך מקרבנו זר יהיה בסביבה של “נושאי-הכתר” ולא יהיה לו שום יחס אל התקיפים, – מה שאינו טוב לממלכה קטנה. לא כן אם נעמיד עלינו מושל “בן-אבות”, ממשפחה מיוחסת: מלך כזה יקרבנו אל הגדולים והתקיפים. ובאמת, זה “שלנו” הוא אחד מן המיוחסים היותר גדולים, קשור ומחובר בקרבת משפחה וחתון כמעט עם כל “חצרות” אירופה. ובצפיתנו צפינו, שהוא יהיה לנו לישועה וירחיב את גבולותינו. ומה – הוסיף לדבר ועיניו הבריקו – מה – שואל אני אותך – עלה בידינו? אויסטריה, סרביה – אפילו סרביה! – ובולגאריה הרחיבו את גבולותיהן על חשבוננו ואנחנו עדיין מושלים אנו בגבולות, שגבלו לנו לפני חמשים שנה… בשעה שרכשנו את חירותנו עדיין היה העם הבולגארי עבד עבדים להתוגר, ואף לא חלם על-אודות התקוממות; ועתה – בולגאריה הרחיבה את גבולותיה צפונה וקדמה ונגבה וימה, עד לשערי ארצנו… ויודע אתה מדוע? – ובדברו השפיל את קולו, כאלו רצה לגלות לי סוד כמוס – בשביל שהחצר שלנו לא הבין לעשות פוליטיקה כראוי. בוגאריה עשתה כל מה שרק אפשר היה לעשות. גם בפטרבורג, גם בווינא ובקושטא ובכל שאר ה”חצרות" נתנה מהלכים לכל המכונה הדיפלומאטית. לא הקפידה בדבר. החניפה, התרפסה, פעלה על ידי נשים ופלגשים ומטרונות ובכסף ובשטר ובכל מה שאפשר… הבולגארים לא התפנקו, לא היו אסטניסים. ואומר אני לך בלחישה – הוסיף – שלא בזו גם לגורם פוליטי כמרת שטיינהייל הידועה וכדומות לה, שהשפעתן היתה מרובה ב“מקום גדולים”. ושלנו היו נקיי-הדעת, איסטנסים, מיוחסים גדולים: זה לא נאה להם, זה לא יאה להם וזה לא לפי כבודם, ובטחו רק ביחוס שלהם. ואת סוף המעשה הלא רואה אתה. הבולגארים עשו והצליחו ואנחנו עדיין יושבים אנו ומחכים. והגענו לידי כך, שאפילו את האי כרתים, שכמעט היה שלנו, אין נותנים לנו עתה. ומכאן כל המהומות שב“ארצנו”. העם דורש “פוליטיקה כדבעי”…

ומדי דברו חשבתי בלבי: ומה היונים שיש להם מדינה ומלך מיוחס גדול ומקורב לכל התקיפים, מכיון שלא יכלו לעשות “פוליטיקה כדבעי”, הפסידו; אנו, שאין לנו כלום, אם אנו לא נדע לעשות “פוליטיקה כדבעי”, על אחת כמה וכמה שלא נרויח הרבה.

וזאת אינה אומרת, שצדק מרדכי בן הלל הכהן בדרישתו מן המנהיגים שלנו, שיחדלו מפוליטיקה: ילכו להם נשיאי ההסתדרות לשאוף רוח ולנוח בחדשי הקיץ להרי שוויץ היפים ולנאות דשא על שפת הים בצרפת ולכל משכנות שאננים, ולקושטא אל נא ילכו כלל… " (“הד הזמן”, ש"ז, גליון 251). אין אני מסכים לדעתו. בהלכות הבאנק עוד אפשר להסכים לדבריו במאמרו “בקורת הצינויות”, מפני שהוא בר-סמכא בענינים כאלה. וזכורני פעם אחת, בראשית ימי הציוניות, בתקופת “ההתלהבות הבאנקאית”, אם אפשר לומר כן, הורה לי הכהן הזה פרק בהלכות “באנק” ותורת יצירתו. ותורתו היתה כל-כך פשוטה ונוחה להבנה, ממש כאותה תורת-היריה הידועה. איך מורים מקני-רובה אל המטרה? – במקום שיפול הכדור עושים עגול והרי לך מטרה. ואיך מיסדים “באנק”? – מאספים מזומנים כדי תשלומי-שכר-דירה בעד חצי-שנה ומעמידים בדירה כלי-בית יפים, ארגז של ברזל לכספים וארגז של ספרים, שולחנות של סופרים וספרי-הזכרון וספרי-הקאסא מונחים עליהם, מושיבים דירקטור בחדרו וגזבר מבעד לשבכה ומדפיסים בלאנקים שונים – והבאנק מוכן ומזומן. כי כל השאר – מעצמו יבוא. בני-אדם יבואו בפקדונותיהם, בהשלשותיהם, בגוביינותיהם ( Incasso ), בהמחאותיהם, בדובליקאטיהם וקונוסאמנטיהם ויכניסו “מזומנים” – והכל שריר וקים. כך הורה הכהן. ואמנם יש מקצת אמת בתורה זו ואין כל ספק, שמספר המזומנים הנצרך כדי ליסד איזה באנק, אינו גדול במדה שהבריות חושבות. כי תורה זו אינה כולה אמת, – הבאנק שלנו ביפו יוכיח, שהכל מודים, כי מעטים הם בערך המזומנים בבית הזה, ולכל הפחות ראוי היה להכפילו ולשלשו מן המזומנים המונחים בלונדון, שבאמת הם שם אך למותר, לשם תכשיט ונוי בלבד. בלונדון, כנראה, נצרכים היו באמת רק כלי-בית יפים – ולא יותר, והמזומנים צריכים היו להיות בארץ-ישראל. והוא הדין גם בנוגע להסניף בקושטא. להעמיד ארגז של ברזל, וגזבר בעד השבכה אצל הארגז הריק הזה, ודירקטורים אצל הגזבר שאצל הארגז הריק – אינו מן הנמוס. כידוע, אינו נרגש בכל העולם כולו מחסור במזומנים כבקושטא. ואילו היתה אפשרות לפתוח בקושטא באַנק של “מיליונים גדולים וכבדים”, בודאי היה באנק כזה טוב מאד ומסוגל לפוליטיקה. אבל באַנק בסגנונו של מרדכי בן הלל הכהן, עם ארגזים ריקים וכו' – כי מה הם באמת עשרת אלפים ליטראות בשביל באנק בקונסטנטינופול? – הלא קיסם לנקות בו את השינים! – לא היה כדאי ומוטב היה שלא ליסדו כלל, ואת “עשרת האלפים” האלה להוסיף על הסכום היסודי בארץ-ישראל, והיה ניכר שם הרבה. ובכן אפשר עוד להסכים בעניני הבאנק ל“ספרא וסייפא” זה. לא כן בעניני-פוליטיקה. עניני-פוליטיקה, כאשכנזית, הניחו לי. בודאי שאין מי שהוא, יכול למחות במנהיגינו נשיאי ההסתדרות “ללכת בחדשי הקיץ להרי-שווייץ היפים ולנאות דשא אשר על שפת הים בצרפת ולכל משכנות שאננים”. אבל גם לקושטא צריכים, הם לנסוע, ופטור בלא כלום, בלא פוליטיקה לגמרי, אי-אפשר. פוליטיקה צריכה שתעשה, אבל צריך שתעשה כדבעי, באומנות, בחכמה, בהשכל, בידיעה ברורה, בזריזות, ולכל פרטיה ודקדוקיה ותניה… וזאת אינה אומרת, שהפוליטיקה שלנו תהא נעשית כמו שנעשית הפוליטיקה הבולגארית, לדברי מכרי היוני, כלומר, שיהא בה מנתינת שוחד עד… הסאַלונים של מרת שטיינהייל וחברותיה… חלילה, אין אנכי דורש כזאת ממנהיגי הפוליטיקה שלנו. כסף הלא אין לנו ולשאר הענינים – חושב אני שלא יצלחו; ומעשה יפה היה זה, אילו היה מתנוסס בשער-האשפתות הזה, הנקרא “סאַלון”, איזה “שם” ציוני, שנתגלגל הלום “לעשות פוליטיקה”! – רב לנו, שבענין-שטיינהייל היפה ערבבו הצוררים של Новое Время [[S1]] שם יהודי. כי באיזו “ענינים” מגונים לא תפגוש עכשיו את שם ישראל? – ואודה בפניך, חביבי הקורא, כי מימי “מעשה-אַזב” ושאר החבורה של יהודים מזוהמים ומנוולים התרופפו עצבי ואין אני ישן במנוחה. אמנם, בפני הבריות אני מעמיד את פני ואומר: מה בכך? – היו בעולם פרובוקאטורים יותר גרועים ויותר מזוהמים מאלו שלנו, פרובוקאטורים מן הספירות העליונות, מן ה“חלונות הגבוהים”: מיוחסים גדולים, רוזנים, אלופים, נסיכים, שבעד כסף מכרו לא רק אנשים פרטיים, אלא גם מדינות שלמות, ממלכות ויושביהן. ואילו נפתחו ספרי הסכרונות, ההיסטוריה האמתית של חליפות-התבל, היו מזדעזעים כל באי עולם למראה הפרובוקאציה הכללית: ולדעתי שלי, כל ההיסטוריה כמעט שאינה אלא פרק גדול של פרובוקאציה גדולה… כך מעמיד אני את פני, והדבר כן הוא. אבל במסתרים יבכה לבי: מאין באה עלינו הרעה הגדולה הזאת? – עצבי התרופפו ואין אני ישן במנוחה. ובבוקר בבוקר, מדי אקח בידי את ה“חדשות האחרונות”, לבי חרד, פן ואולי עוד הפעם אמצא בהן איזה יהודי, שנתלכלך – סלחו לי – במקום הטנופת של האנושיות. הנה אירע בימים האחרונים מעשה נורא באויסטריה: אופיצר אחד, שלא זכה לעלות לגדולה, אמר לנקום את נקמתו מחבריו הגדולים ממנו, שלדעתו עכבו על-ידו לעלות במעלות המשרה, ולהמיתם ברעל מסוכן. וכשקראתי את השם “אדולף הופריכטר” נרתעתי לאחורי. השם והמשפחה גרמו. “קושיא על מעשה” – אולי גם זה יהודי? – אילו היה שמו “ווילהלם” או “לאיטפאלד פוֹן”… וכדומה, הייתי אומר: על-פי-רוב שמות אלה שייכים לאשכנזי. אבל “אדולף” פשוט, בלי “פון”, הוא, כ“איזידור”, ה' יודע מאיזו סיבה, מן השמות היותר חביבים והיותר מקובלים בין אחינו שבאשכנז. וכשתאמר לאשכנזי אמתי: “אדולף” או “איזידור”, ישיב לך מיד: “אתה בעצמך יהודי!”… וכי יש באויסטריה יהודים אופיצרים נמוכים, שאין נותנים להם “מהלכים”, הוא גם-כן דבר ידוע. עד מדרגת “לייטינאנט” ו“אובר-לייטינאנט” עוד מרשים ליהודי לעלות, ומכאן ואילך – עמוד, ר' יהודי, חכה מעט! וצריכה זכות-אבות מיוחדת ליהודי, שיעלה למעלה ממדרגה זו. ומי יוכל לערוב לנו, אם מבולבל אחד מאלה המחכים, שזה כבר הגיעה שעתו לעלות במעלות הפקידות ועצביו התבלעו מרב כעס ותוחלת ממושכה, – לא הגיע למדרגת-נקמה כזו? – כי אחינו בחוץ-לארץ הם במושג ידוע כעין אותם הילדים הקטנים של הכפרי, שתלו את הקלקלה של ההכרח ללמוד וללקות ע"י המלמד – ברצועה, בסדור העב או במלמד, ורצו לקרוע את הרצועה ולשרוֹף את הסדור או להתפלל, שימות המלמד, ואז יושעו תשועה נצחת. גם אחינו אלה עדיין לא הגיעו להשקפה כוללת ומקפת את מצב ישראל בעמים והם תולים תמיד את הקלקלה באיזה פרט, אם ברצועה שאשמה – ואם תקרע, יהיה הכל טוב, או בסדור העב – ואם הוא ישרף, יוטב להם: ואינם מבינים, שהמצב הכללי של היהודים בגלות גורם לכך, שמרשים להם על פי הדחק לעלות איזו מעלות בחברה ובצבא, ולא יותר אפילו צעד אחד, ואחת היא, מי יעמוד בראש ועל-פי איזה “נייר” יתנהג. אחינו המערביים אינם מבינים את הדבר הזה ותמיד הם תולים את הקלקלה באיזה “שונא” העומד לשטן על דרכם ומעכב בפניהם. ובשעה שדעתו של יהודי נטרפה עליו מתוחלת ממושכה הלא אפשר שיעלה איזה רעיון מבולבל על דעתו… ולך והצטדק אחר-כך, שאתה וכלל-עשראל אינכם שייכים לזה כלל! וכמה שקשה היה לי הדבר להאמין, שאיש יהודי, אפילו בשעה שדעתו נטרפה עליו, יהיה מסוגל למעשה נורא כזה, אבל “למיחש מיבעי”, כי מי יודע, לאן יכולים להוליך החוקים המעיקים מצד אחד והתשוקה לבוא בחברה מצד שני! – הלא גם ליהודים יש מרה וגם היא יכולה להתפקע, וגם להם יש מדת-הסבלנות, וגם היא יכולה לעבור על גדותיה!…

ולא נחה דעתי עד שנודע לי ברור, כי מרת-היהודים עדיין לא נתפקעה, תהלה לאל, ומדת סבלנותם עדיין לא עברה על גדותיה וכל המעשה הוא אשכנזי, אַריי, “גויי” מתחלתו ועד סופו. וגוי בין הגויים – הם יתפשרו ביניהם לבין עצמם ואני אין לי עסק עמהם, כי אתם הלא ידעתם כולכם את ה“רבונו של עולם” בברכת-כהנים: חלום חלמתי ואיני יודע מה הוא. יהי רצון מלפניך שיהיו כל חלומותי עלי ועל כל ישראל לטובה, בין שחלמתי על עצמי ובין שחלמתי על אחרים ובין שחלמו אחרים עלי… ומקשין העולם: מפני מה לא נזכר בתפלה זו גם מה שחלמו אחרים אל אחרים? – והתירוץ הוא: מה שחלמו אחרים על אחרים – על ראשם יחול, ולי אין הדבר נוגע כלל… אילו היתה ח"ו יד ישראל באמצע, היה הדבר נורא והיו מרעישים עליו עולמות. עכשיו שאחד “משלהם” עשה את המעשה – הם ביניהם לבין עצמם מסתמא ימצאו פתרון לכל אלה החלומות הרעים.

זוכרני שיר אחד משירי סמולנסקין בשנה הראשונה של “השחר”, שבו השתדל להראות, מה בין פשעי הגויים וחטאת בני-ישראל, ושורר:

אַחַד הָאֲצִילִים, שֶׁהֵמִית אֶת רַעֱיָתוֹ בְּרֶצַח,

כִּי אֵשֶׁת נִאוּפִים חָמַד לוֹ לְהִתְרוֹעֵעַ…

וּבָאוּ הָרוֹפְאִים וּמָדְדוּ אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַמֵּצַח

וְגָזְרוּ אֹמֶר, כִּי הוּא מִשְׁתַּגֵּעַ…

ומכיון שהשתגע הרי אינו בר-עונשין. ואולם איש יהודי, שעבר על איזו עבירה קלה, בשביל להרויח פרוטות כדי לפרנס את אשתו ובניו, הרי אין לו סליחה ואין לו מחילה, ואין לו כפרה, וענוש יענש בכל חומר הדין. – ואם אין בשיר זה ממיטב השירה, יש בו הרבה מן האמת, ומעשים בכל יום הוא. וגם בנוגע לענין ההרעלה מן הסתם ימודו הרופאים את הראש ואת המצח של הופריכטר ויגזרו אומר שהוא משתגע, כי עשה את מעשהו הנורא בשעת התרגשות יתרה, מתוך איפקט נורא, ועוד מ“הני מילי מעליותא” של הפסיכופאתולוגיה, והכל יעלה יפה. אבל, כמו שאמרתי, תודה לאל, אין הענין נוגע לנו ומה שחלמו אחרים על אחרים אין לנו עסק בו.

לא כן הענין היפה האחר, משפט שטיינהייל, הוא לא עבר בלא התערבות של יהודי. והדבר מובן. אמנם, אין היהודי להוט כל-כך אחרי עבירות כשהן לעצמן. חלילה! – אף היהודי החדש בכל חפצו הטוב לחטוא, בכל השתדלותו לעבור עבירה, אינו יכול להתחרות עם בעלי-העבירות משאר העמים, שהעבירה באה להם בירושה מכמה וכמה דורות, עם בעלי-העבירות, שפנקו וטפחו את חוש העבירות (כמו שהיה אבי ז“ל אומר על ה”פריצים") מדור דור, מאבות לבנים, ועשו אותו לקולטוס מיוחד… אלא מאי? – היהודי העשיר אוהב לעמוד במקום גדולים, להשתמש בכלי שהשתמש בו אחד מגדוליהם: לפתות דוקא את אהובתו של איזה מיוחס גדול, של איזה נסיך או אלוף, בין שהיא מוצאת חן בעיני היהודי ובין שאינה מוצאת חן בעיניו, ואפילו אם היא חרומת-אף; העיקר כאן לא החטא גופו, אלא החריפות ( piquanterie ) ומה שיאמרו הבריות. והפעם היה מקום להצטיין כל-כך! – כי באמת מתי יקרה מקרה חשוב כזה – לפתות את אהובתו של נשיא הרפובליקה הצרפתית בכבודו ובעצמו? – לא בכל יום מתרחשים נסים כאלה. ואם תפקידו של היהודי בענין זה היה רק מועט ועתונם של הצוררים היה צריך לחפשו בנרות, אות הוא, שנשתנו סדרי-בראשית על אחינו שבפאריז, ואיני יודע, איך לדרוש את הדבר הזה אם לשבח או לגנאי, לטובה או שלא לטובה. ואומר כמו שדודתי הדברנית היתה אומרת במקרים כאלה: “רבונו של עולם! אם לטוב – יתקיים בי, ואם חלילה לאו – יחול על ראשיהם של כל שונאי ישראל”! …

ואף-על-פי שמשפט זה אינו נוגע לנו, יש ללמוד ממנו הרבה, – ודוקא בעניני הציוניות…

ואסביר לכם את הדבר:

כשנתתי אל לבי לחקור ולהתבונן, במה היה כחו של המשפט הזה גדול לעניין בו כל-כך את העולם כולו ולמשוך אליו את לב הקהל באותה מדה, שכל העתונים, ואפילו היותר חשובים שבהם הקציעו לו חלק גדול מגליונותיהם – והלא “יודע צדיק נפש בהמתו”, ומו"ל – את טעם קוראיו ואת הנעים לחכם – באתי לידי מסקנה, שעיקר האינטרס היה – מה שהמשפט היה “פאריזי”. אילו היה משפט כזה בברלין, בווינא ואפילו בלונדון, לא היה עושה רושם כלל. כלום מועטות הן נשי-הזימה המופקרות, שמסלקות מדרכן על-ידי חנית ורעל את כל העומדים להן לשטן? מקרים כאלה מעשים בכל יום הם בכרכים הגדולים, ואפילו בעיירות, וזולת השופטים המושבעים אין איש שם אליהם לב. ורק מפני שהפעם היה המשפט בפאריז זכה לתשומת-לב מצד הקהל במדה כל-כך מרובה. מאמין אני, שאפילו משפטו של שרייפוס בשעתו, אילמלא היה בפאריז, לא היה זוכה גם הוא לפרסום כזה. פרסמה אותו במדה מרובה – פאריז, כי משפט פאריזי שאני.

ויאמרו מה שיאמרו האשכנזים, יכנו את ברלין בשם בירת העולם, יתפארו גם האנגלים בשבעת המיליונים שבלונדון, – בירת-עולם יש רק אחת – פאריז. כל מה שנעשה בברלין נעשה רק בשביל האשכנזים, כל מה שיקרה בלונדון יקרה רק בשביל הבריטים וכל מה שנעשה בפאריז נעשה בשביל כל באי-עולם. כי פאריז היא עיר-העולם ומפאריז יוצאת גם עתה השפעה מרובה, לטובה ולרעה, לארבע פנות-העולם.

וכאן הגעתי לאותה הנקודה הציונית שרמזתי עליה. איני יודע אם טוב ואם יפה עשו חברי המרכז הרוסי, שמהרו ופרסמו את דעתם בדבר העתקת המרכז מקולוניה. לדעתי, לא טוב עשו. חדשה כזו צריכה היתה שתבוא מן הקונגרס ואחרי משא-ומתן ארוך ובירור הדברים מכל צד. ועל כן נמצאו הרבה מערערים על החלטת פטרבורג. ואולם לי נראה, שכדאי להעביר את המרכז מקולוניה לאיזה מקום אחר; קולוניה בכל אופן אינה מקום של מרכז, מקום של פוליטיקה. ואם להעביר לאיזה מקום, אז דוקא לפאריז, ולא לפאריז או לברלין, כמו שהוחלט בפטרבורג. כי ברלין אינה תל-תלפיות, תל שכל הפיות פונים אליו. בשעה שמדברים על אנשי-צבא, כלי תותח וכדומה, מדברים על ברלין. אבל בשעה שמדברים על רעיונות גדולים, על זכיות האדם, על זכיות לאומיות, על אהבה ואחוה ושויון גמור ועל פוליטיקה כללית, אין מזכירים את ברלין אלא אך ורק את פאריז. ואמנם כל הקונגרסים העולמיים, כל הלאומיים הנעלבים, התובעים את עלבונם ואת זכיותיהם ואת נחלת אבותיהם, התרכזו בפאריז ומשם הם מכריזים על זכיותיהם. כי כל כרוז היוצא מפאריז – קולו מנסר והולך בכל העולם כולו.

רוצים אתם בדוגמאות? – יחתור כל אחד מאתנו אפילו רק בזכרונות השנה שעברה ויראה, מה רב ההבדל בין פאריז ושאר הערים. הנה היתה שביתה כללית בשטוקהולם, ולא רק בשטוקהולם, אלא גם בכל מדינת שווידיה. ובפאריז היתה שביתה פרטית של פקידי הפוסטה והטלגרף. כמדומה לך, שאי-אפשר אפילו להשוות את השביתה האחרונה להראשונה בכל הנוגע לחשיבותן. השביתה בשטוקהולם היתה אחד מאלה המחזות ההיסטוריים הגדולים, שכמעט לא היו עוד לעולמים דוגמתם, כי אפילו השביתות הגדולות ברוסיה לא הגיעו לידי כך, שישבתו כל הפועלים שבמדינה – בעיר ובכפר, בבית ובשדה, במסלות-הברזל ובאניות-הקיטור ובכל עבודה אשר תעבד. כמעט אפשר היה לחשוב, ששאלת העבודה והרכוש נפתרת הפעם לטובת העבודה. ובפאריז היתה רק שביתה חלקית במקצוע אחד של עבודה; ופאריז היא רק עיר אחת. ומה רב ומה גדול היה השאון בעולם כולו לרגלי השביתה הפאריזית ומה מועטת ובלתי-ניכרת היתה תשומת-הלב להשביתה השווידית! ושאל נא אפילו עתה אל הרגיל בספרות העתית ויספר את השתלשלות השביתה הפאריזית, איך התחילה, ואיך נגמרה, ומי נצח, ואיזה מינסטר ירד מגדולתו בשבילה… ואולם שאל אחד מהם, אחד מאתנו כולנו, במה נגמרה השביתה השווידית ואם בכלל נגמרה, או שנתמזמזה כך, בין האצבעות, בלי תכלית וסוף – מי מאתנו יודע זאת? –

זה היה בשנה שעברה. ובימינו אלה: המשפט הסינסאציוני של איזו מופקרת בפאריז ומלחמת-הבחירות וחוק-הירושה בלונדון – מי מאלה יותר חשוב? – ובמה עסקה הספרות העתית? ובמה התעניינו בני-האדם? – שאל נא את הקורא התמידי ויספר לך את כל השתלשלות המשפט הפאריזי בפרוטרוט: את מי דנו ואיך דנו ובמה נגמר הדין. וכל זמן שהמשפט הזה היה קיים היו כל הגליונות העתוניים מלאים וממולאים מפרטיו ופרטי-פרטיו. ורק עתה כשכבר נגמר הדין ו“מג היפיפיה” וגם זאת צריך לדעת!) יצאה זכאית, חזרו אל הקריזיס האנגלי וכותבים עליו. זה כחה של פאריז!

כמדומה לי, הדבר ברור: המרכז צריך להיות בפאריז, בטבורו של עולם מפני השם, מפני הפרסום. ואולם מה לעשות ואיך להתנהג צריכים אנו ללמוד לא מן הצרפתים, אלא מן האנגלים. כי הצרפתים הם במובן ידוע קלי-דעת, ובדיני ממונות, מה שהוא עיקר גדול אצלנו, אין לסמוך עליהם. משא המדינה מוטל בצרפת על פי רוב על העניים, והעשירים מוציאים את כספם לחוץ-לארץ בתור מלוה ופקדון עד שיבוא אליהו… מה שאין כן האנגלים, – עם מתון ומיושב וסדרן נפלא ובקי בדיני-ממונות עד להפליא, שלמד על בוריה את תורת כלכלת-המדינה והוא יודע איך לקחת מן העשירים לצרכי האומה.

ומן הסתם תבינו מאליכם, חביבי הקוראים, שאני מתכוון לחוק-הירושה, שאני, חושב אותו לההמצאה היותר גדולה של תחלת-המאה. כי מה היא באמת תכלית כל ההמצאות, שהמציאו ושממציאים בני-אדם עד עתה, אם לא להעביר את הפרוטות מכיסו של האחד לכיסו של השני? – מטבעו של אדם הוא בהול על ממונו, עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה וקשה להוציא פרוטה ממנו; בנפש חפצה, בלא המצאות, לא יתן כלום לעולם. ומאחר שאין העולם יכול להתקיים בלא הוצאה מרשות לרשות, באו בני-אדם והתחכמו בכל מיני התחכמות, איך להעביר את הפרוטות מכיס לכיס, בלי שירגישו בני-האדם ב“מעבר” הקשה הזה. כמדומה לו לאדם, שהוא אינו מוותר משלו כלום ופרוטתו מונחת צרורה בשבעה צרורות וחתומה בשבעים ושבעה חותמות – ובה בשעה גופה, שהוא חושב כך ולבו מנוחה, מעבירים בלא יודעים, על ידי צנורות נעלמים, את פרוטותיו החביבות עליו כל-כך מכיסו לכיסו של אחר בנחת ובנעימות. וכך נעשה “סבוב-הדמים” בגופה של האנושיות כולה, בלי שירגישו בני-אדם בצערם.

ומכיון שכיסם של העשירים גדול הוא, ורחב ועמוס במטבעות, וכיסם של העניים הוא צר וקטן, ומטבעות בו מעטות, צריך היה הכסף על-פי השכל ועל-פי הטבע להתמשך ולזרום מן הכיס המלא אל הכיס הריק, ואולם למרות “חוקי-הטבע” הדבר הוא להיפך: המשיכה והזרם הם דוקא מן הכיס הריק אל הכיס המלא. ממון נמשך אל ממון ו“בתר עניא אזלא עניותא”. וכל ההמצאות החדשות הועילו רק להעביר את פרוטת העניים אל תוך כיסם של העשירים. העניים נתדלדלו והעשירים נתעשרו עוד יותר. כך היה כשהומצאו מסילת-הברזל, אניית-הקיטור, הטלגרף, הטלפון, ותקוה לקודשא-ברוך-הוא, שמסתמא כך יהיה גם כשתשתלם “אניית-האויר” וכשתבואנה שאר ההמצאות המחוכמות, שעדיין ימציאו בני-אדם… העניים ישארו עניים לכל הפחות כמו שהיו והעשירים ודאי שיתעשרו.

ואם נמצאו עכשיו באנגליה חכמים “בעלי-מח”, שהתחכמו להוציא מטבעות מכיסם של העשירים – לטובת העניים, חושב אני, שזוהי ההמצאה היותר גדולה של “תחלת-המאה”. ויותר ממה שאני חושב וחולם על ספינת-האויר אני חושב וחולם על חוק-הירושה.

כסבורים אתם, שיש לי איזה “אינטרס” של ירושה – תשגו. הירושה, שנפלה בחלקי, היתה כרוב הירושות שלנו: זוג של אחיות להשיא, אחים קטנים לגדל לתורה ותריסר קרובים עניים מטופלים בילדים קטנים מצד אבא ואמא. לבד זה – “ראיה-קצרה” מצד אבי, חולשת-הלב מצד אמי, מעוט-דם ו“עצבים” – מצד שניהם. זולת אלה לא ירשתי כלום. השאר: כאב-ראש, סימני-טחורים ופודגרה, ב“ה כבר הספקתי לרכוש לי בעצמי ואין לאבותי חלק בה. כמו שתראו, יכול אני לנדב את רוב ירושתי לדברים שבצדקה, למשל: על הקרן-הקיימת לטובת המלחמה עם האנטישמיות, שנוסדה זה לא כבר בקיוב ושאחד מראשי אסיפת-קובנה, מר ל. ברודסקי, נדב לטובתה את מחצית… פועליו היהודים, או על הדפסת חוות-הדעת של הרבנים באסיפה הפטרבורגית העתידה לבוא בדבר “שתי נשים” שנשאו לאיש אחד ביחס לגוי ועכו”ם הנזכרים בספרים, ושניהם – להריז’ים של עכשיו ולהמצב של האורתודוכסיה בימינו… או על קנית ספרי-תורות בכדי למסור אותם לשרים והגמונים, בין שישפילו את עצמם לקבלם ובין שלא ישפילו את עצמם לקבלם… או, לכל הפחות, על תרגום ספר-השמות שלנו ללשון-המדינה, למען ידעו בני ישראל את העתקם האמתי ולא יכשלו ח“ו בהעתקים בלתי-נכונים כשישנו את שמותיהם במכתב-עמים, ולא יקרה להם מעין המקרה הנורא שאירע בימים האחרונים ובסבתו נזדעזע כל-העולם היהודי והיו צער ועגמת נפש לכמה וכמה מגדולינו ר”ל.

רואים אתם, חביבי, שאין אני להוט כל-כך אחר ירושה ובשביל טובת הכלל נכון אני להקדישה לקופת-הקהל.

שמא תאמרו, שחשוד אנכי על “אנגלומאניה”, כלומר, על נטיה לצד האנגלים מפני הסברה, שהם מצאצאי עשרת השבטים – גם זה אינו. כבר אמרתי במקום אחר אין צורך להיות אנטרופולוג כדי להכיר על-פי התכונות העיקריות של העם הזה ושל עמנו, ששני העמים האלה אינם זוג. האנגלי הוא מתון-מתון, קר כשרץ ועקשן במטרותיו שהתוה לו עד הקצה האחרון, ואנו עמא פזיזא אנו, עם נוח להתפעלות ונלהב כגפרית, שמיד הוא “יוצא מכליו” ומרתיח… רק עקומי-המח יכלו להמציא את הסברה, שהאנגלים הם מגזע ישראל. מה שהם חובבים את התנ“ך אינו ראיה כלל, אדרבה, זהו מעשה-לסתור. אומרים שאין בית באנגליה, מהכיל המיליארדיר עד צריפו של האביון, מביתו של הפרופיסור באוניברסיטה עד דירתו הצרה של הפועל המכרה-ההרים, שאין ה”ביבליה" מצויה בו, ובבית ישראל? – כלום רבים הם הבתים הישראלים עכשיו, שתמצא בהם את התנ"ך? – ובכן, איך תאמרו שהאנגלים הם צאצאיהם של עשרת השבטים, – וכל עורק יהודי אין בהם, וכל סמני יהדות לא ניכרו בתוכם!

וחוץ מזה בא זה לא כבר הד“ר י. ל. קאצנלסון והוכיח (ב“הצבי” לראשית השנה הנוכחית), שעשרת השבטים לא אבדו כלל מתוך הקהל. כי בגלות בבל ואחר-כך בימי יסוד המעלה נפגשו עם בני-יהודה והתערבו בהם, ומני אז היו ישראל ויהודה ל”בית-ישראל" עד היום הזה.

הוי, הד“ר קאצנלסון ממש שחטני בלא סכין! “היה חלום – מתאונן המשורר – וגם זה עבר”. היתה אגדה יפה וגם היא איננה! ואנכי מה אהבתי את האגדה הנפלאה ההיא על ה”סמבטיון ועשרת השבטים“. חלום חלמנו, והנה אין אנו המעט מכל העמים – המעט מכל העמים אינה חשיבות כל-כך גדולה – אלא עם רב ועצום ועשיר ולא עם הדומה לחמור, גס ועבדותי, שכור וגנב, שהוא גדול רק בכמותו, ב”בשר כלי-התותח" המרובה שלו, ועשיר רק ב“חזירותו”, בצרכיו המועטים, אלא עם גדול וחכם וצנוע ומשכיל ובן-חורין ובעל מדות טובות, בעל-חסד ובעל-רחמים. והעם הגדול והנעלה הזה מצפה ליום שינוח הסמבטיון מזעפו. ואז יעבור את הנהר הנורא להלחם את מלחמת עמנו, מלחמת המשפט, היושר והצדק. ומה אהבתי את האגדה ההיא בילדותי! הספר “אלדד הדני” היה ספרי-חביבי, הספר היותר חשוב בעיני. הספרות הפדגוגית שלנו אינה יודעת להשתמש בספר הזה. הוא היה צריך להיות מעובד ומצויר יפה ומצוי בידי כל תלמיד עברי. ותמציתה של אגדה זו היא, לדעתי, שעם ישראל לא יקוה, אינו צריך, אינו יכול לקוות לתשועה מן החוץ, מעם מן העמים, יהיה מי שיהיה; תשועתו בו, בעם ישראל עצמו, ואם לא באחיו הקרובים, הנה באחיו הרחוקים, שיבואו לעזרתו…

וכי אין זו אגדה יפה?

ואני נער הייתי וגם זקנתי וכשם שהאמנתי בה בילדותי, כך אני מאמין בה עוד עתה.

והנה בא הד"ר קאַצנלסון והוכיח, שהאחים הרחוקים כבר התקרבו והתבוללו בינינו. האמנם?…

איך שיהיה, ואתם רואים, שאיני חשוב ב“אנגלומאניה” כלל וכלל, לא באנגלומאניה ולא באיזו “אניה” שתהיה, ואפילו לא בטורקומאניה, שהיתה כל-כך חזקה אצלנו עוד זה לא כבר. “אשור לא יושיענו”. אנו בעצמנו צריכים לקרב את גאולתנו ובנו בעצמנו תקוותנו:

וְאִם תֹּהוּ בִקַּשְׁתֶּם אוֹר-שֶׁמֶשׁ לָעָיִן –

צְאוּ וּבְרָאוּהוּ מֵאָיִן;

חִצְבוּהוּ מִסֶּלַע, מִצּוּרִים נַקְּרוּהוּ,

מִפִּנּוֹת לְבַבְכֶם מִשְׁכוּהוּ…

ורק מנקוד-מבט זו מעניין אותי המשבר האנגלי, המלחמה בדבר המסים החדשים בכלל ומס-הירושה בפרט; אנו, היהודים החיים ולא-חיים, חייבים להתבונן ולראות, איך ובמה עמים חיים – חיים.

ובכדי להגאל צריכים יהודים לחשוב מחשבות על ירושתם…

[[S1]]: כיתוב ברוסית