שוב אני פוקד את רוברט בראונינג – אחד משני הבוראים הגדולים בשירה האנגלית במשך המאה הי"ט, שבייחד הינם חוט-השדרה של התקופה אשר ראשיתה נעוצה בזרם הרומאנטי של וורדסוורת, קיטס, שלי, ביירון, ואחריתה נשפכה אל המשוררים מפוארי-הגוון ומעודני-המוזיקה (ועם זה, עתיקי מכוח-ראשונים) של האסכולה הטרום-רפאלית: מוריס, סווינבורן, רוזטי.
השני לעוצמה שירית בדור בראונינג הוא אלפרד טניסון. היה זה דור אשר זיעזעוהו התגליות של דארווין בביאולוגיה, מארכס בכלכלה ובמדעי-החברה, והריאליזם גרסת-זולא בספרות. הזדעזעות זו נותנת אותותיה בספקות הדתיות אשר החרידו את טניסון האנגליקני, נסוך-האידיליה, הפאסטוראלי-כמעט – עד שחזר והגיע לידי שיווי-מישקל באמונה צרופה (ראה " אין ממוריאַם", “לוקסלי האל1” ועוד).
בראונינג, שמזגו אדיר ורחב משל טניסון, עמד איתן ב“אני מאמין” שכבש לו בעודו איש צעיר. ואדרבה: כל החידושים המחשבתיים של זמנו הזדווגו יפה עם קווים בדמות-הבריאה ובטבע-האדם, שהוא עצמו כבר ציירם בפואימות הדראמאטיות שלו, אצל פאראצלסוּס האלכימיקן, ואצל פיפה, הילדה האיטלקית, משועבדת בית-החרושת, שהיא בת-חורין רק ביום אחד בשנה.
ה“אני מאמין” של בראונינג גורס: גדולתה של רוח-האדם, הרי זו אי-שלימותה. קיפוחו הטראגי של בן-אדם – שהוא [מת בעוד לא השיג מרומים שתשוקתו דרוּכה עליהם. הרה]2 אותם, – הרי זה ערובה שעדיין נשתייר לה לנפשו מה ליצור ולעשות בנצחים. יש מן הישים, ככול שהוא נעלה יותר, ככול ששאיפותיו הן מרוממות יותר, כן פחותה שלימותו, כן צריך הוא לעמול יותר בהגשמת תפקידיו הנאצלים (הילכך, כשלונו הוא כבודו ), כן תכבד המעמסה שהוא מצווה לשאתה. אלוהים, הישוּת העליונה שבעליונות, טוען את הסבל הכבד שבכבדים.
כתבי בראוּנינג הנתונים כמעט כולם בצורת-שירה, מהווים מעין ים-התלמוד, לא היה משורר לפניו ואחריו אשר כה הירבה לשתף עצמו בחייהם הפנימיים של כמה וכמה אישים היסטוריים, לתאר את הפסיכיקה והסביבה של כמה וכמה נפשות לטבעיהן: האדם-החיה הפרימיטיבי, המעמל שכלו עד כדי עשיית אליל מני חומר; הקריינית היוונית, המשפיעה קסם על עם אוייב באחד-האיים על-ידי שהיא מדקלמת דראמה מאת אבריפידס, ומתוך כך היא מצילה את הצוות והנוסעים של ספינה שלמה; משורר-אמן חלק-משוכלל, המאחד בקרבו את כל האמנוּיות, והוא כותב איגרת של השתפכות-לב אל מלכו, ערב שקיעתה של התרבות היוונית; הרופא הערבי הנודד, אשר בנוסעו דרך ארץ-ישראל, הוא אוסף בשביל רבו, רופא-אוּמן בארץ-ערב, בשמים וסמי-מרפא חדשים, והוא כותב אל רבו בפרוטרוט על אודות מקרה משונה של תרדמת מתוך חולי-נופלים שאירע לאחד לאזארוס (אלעזר) בכבר בית-ענייא: אומרים עליו על לאזארוס זה, שקם מבין המתים – בדקו הרופא הערבי הצעיר ומצאוֹ שנשמתו חיה בערבוביה של עולם הזה עם העולם הבא; וכן הסבלות, הנצחונות והנפתולים הנפשיים של בעלי-מסתורין, תלמידי-חכמים, פסלים, ציירים ומוזיקאים בתקופה של גיאות-ההשכלה בשווייץ ובוהמיה ותחיית-האמנוּיות באיטליה.
תכונות יהודיות 🔗
שירת-בראוניג כוללת בה גם סירגולים וקמטים בעלי אופי יהודי-מזרחי. אולי דבר שבירושה הוא: יש רגליים לסברה, כי המשורר נשא בעורקיו פסים אחדים של “דם” יהודים וצוענים. סגולה זו מתגלית באורח שהוא נהנה מטוויית מעשייה עתיקה, מתובלת במשלי חכמה; בנטייה שיש לו לפילפול הגיוני – לקל-וחומר, גזירה שווה, איפכא מיסתברא; בחיבתו להתנוצצותם של זהב, מרגליות, אבני-חן; בזיקתו לדמויות יהודיות לשם הבעת מישנתו האופטימית שלו: הפואימה המפורסמת “רבי בן-עזרא”, והפואימה (בטרצה רימה) הידועה-פחות והפאנטאסטית-יותר, “רבי יוחנן הקדוש”; אף בזיקותיו ועיבודיו לנושאים עבריים: משה רבנן המכה בסלע ונותן מים לעם כפוי-טובה (משל כנגד האמן, בשיר-ההקדשה “עוד מלה אחת”); שאול המלך, בעת היות אליו רוח רעה, והנער דוד בא לנגן לפניו; אגדת-המהתלות “סיפר לי רב אחד”, החרוז “יום הצלב הקדוש”, המגיד מה רחשה נפשם של תוששבי גיטו-רומא בימי-הביניים, כשנדפקו, על כורחם ושלא בטובתם, לצעוד בסך אל בית-הכנסיה בשביל להקשיב שם להטפת-כומר (ובית-החרוז האחרון: כמיהה לשיבת-ציון).
עשירותה של לשון-בראונינג, אפילו מבחינת הפזרנות המילוּלית, יכולה להתמודד עם לשון-שקספיר. בציור פרטי-פרטים – יצורי-ים זעירים וריריים, שממיות, חיפושיות בתוך גביע-פרח צהוב-קמחי מבפנים, קוו-הקמט שבין כנף-נחיר ועד שפה עליונה בפרצוף-אדם, הברקרק הכחול של גפרור הניצת בחשיכה – בדברים כאלה לא ישווה איש לבראונינג. אך חסר הוא את היכולת התיאטראלית אשר לשקספיר; אין מחזותיו יפים לבמה. אבל הוא פיתח עד רום-פיסגה צורה דראמטית אחת, המאפשרת לו לנגן בכל הכלים האמנותיים שביידו, לתת סיפוק לכל נטיותיו הרוחניות – התפלספות, הומור, חידושי-הגיון, למדנות עצומה שבדרך-המלך ושבשבילים נידחים, – ולפנק את חשקו לחטט בתסבכות נשמות-אנוש. היא הצורה הקרויה בפיו: המונולוג הדראמאטי. במונולוג כזה, אדם אחד מדבר אל לבו או באוזני ריעו – כדי חמישים, מאה או מאתיים שורות, או פחות או יותר, – ומתוך הדיבורים מתקבלת תמונה ענפה מן הנפש המדברת, מנפש-המאזין, ומן המקום והנסיבות שבהם השיחה מעורה, אף מן הלך-הרוחות, הפוליטיקה והכלכלה של העיר, המדינה, הכנסיה, התקופה ההיסטורית. הכלל, כל החיים המקיפים, על נופם, מינהגיהם ודיעותיהם, מקופלים בשיחה הקצרה-בערך של הנפש האחת.
ועכשיו אנו מוכנים לעיין בשירת-הענקים “הטבעת והספר”, שהיא, לפי הרכבה, כליל של מונולוגים דראמאטיים כמפורש לעיל – שרשרת של שיחות הגזורות מן המתכת של סיפור-עלילה אחד.
משל-הטבעת 🔗
מראה לנו המשורר טבעת-זהב, המקושטת בחקקי-חבצלות. והוא מספר לנו, מה תהליך נעשתה על-פיו טבעת זו מתוך הזהב הגולמי. מהתכים את הזהב עם מתכת יותר שפלה, בשביל שייקל להולמו וללטשו. אחרי-כן, כשצורת-הטבעת מושלמת, מאכלים ומסלקים את תערובת המתכת הזולה על-ידי נוזלי-חומצה, ונשארת ביידנו הצורה היפה, ענוגת-הפרחים, ביקרת-טוהרת זהבה.
וכל זה משל כנגד קונטרס עתיק ובלה, צהוב-גווילים וקרוע-כריכה, שהמשורר קנהו מקח-מציאה מבין מסגרות-תמונות משומשות, עששיות פסולות, פסלוני-חרס פגומים, המגובבים בערימה על כוננית-רוכלים ברחבה אחת שבפלורנץ.
הקונטרס היה כתוב לאטינית, עם תוספות והערות בלשון איטלקית. תוכנו – פרוטוקול של מישפט אחד ברומא, מלפני 200 שנה. המשורר, בהתהלכו דרך חוצות פלורנץ, בעומדו לפוש אצל מבוע, בהידחקו לעשות לו מעבר דרך סימטה מיסחרית של פירות, ירקות, פמוטי-נחושת ושברי כלי-ברזל – לא פסק מנעוץ עיניו בקונטרס. ופתאום, בזה הפרוטוקול היבש של בית-הדין, נכנסה רוח-חיים. הנפשות המעורבות במישפט לבשו בשר וגידים, נתלהטו ביצרים, פחדים, שאיפות וכיסופים. אמר המשורר: קונטרס זה, אם אוסיף לו תערובת מנסיונות-חיי שלי, האם לא אוכל לנגוד אותו למו מלאכת-מחשבת, למו ספר – כשם שנהלמה ונתחרתה אותה טבעת מחתיכה של זהב גולמי?
עוסק הקונטרס במקרה-רצח אחד, ממין שאינו בלתי-שכיח. בכאן יימסר המקרה לא בצורה של נוהל בית-דין, כמו בקונטרס, כי-אם בתורת סדרת-מאורעות כהשתלשלותם.
העלילה 🔗
הרוזן גיידו פראנצשיני, “ארך-חרטום, עבדקן ושחר-שיער”, שייחוסו נמשך מן האצולה בת מאות-בשנים, עכשיו הוא עני וירוּד בעולם. משתדל הוא להסתפח אל איזו מישרה ממשלתית מכובדת, ואין הדבר מסתייע ביידו. מנסה הוא את הכנסייה - וכאן הוא מצליח להתקבל כאיזה סגן-שמש, מישרה של מה-בכך, שאפילו דרגה כומרית אין עמה. רואה הוא צעירים ממנו, והם מתעלים בכנסיה, הלוך והתעלות אל מקומות גבוהים משלו. והוא כאשר הוא היה בשפל-המדרגה, כן הוא נשאר שם. והנה כבר ממשמשת ובאה שנת-החמישים לימי-חייו.
ידיד שלו משמיעהו עצה. שמא יבקש לו מזלו על-ידי נישואין. תואר-אצילים עדיים שווה משהו בשוק. ומשדך לו הידיד זוג אחד, איש ואשה נחותי-דרגה, המחפשים אחר ייחוס כמו בנרות. ולזה הזוג יש בת חמודה, פומפיליה שמה, והיא עודנה קטנה, עוד לא מלאו לה י"ד שנים תמימות.
נכתבים התנאים. ההסכם הוא, שהרוזן מוכר להם את ייחוסו הנעלה באמצעות בתם, והם ישלמו בנדוניה גדולה. (כמובן לא באורח מגושם כזה נוסחו הדברים. הם הבטיחו נדוניה, אף-על-פי שגם הם לא מאשפתות מוצאם; והוא אוצל עליהם את ייחוסו ואת תוארו, אף-על-פי שגם הוא אינו פושט-יד חלילה).
אחרי החתונה, באים הורי פומפיליה לדור עם בתם בווילה של הרוזן גיידו, והם מוצאים כי הדלות מצעקת שם מכל הפינות. עד מהרה לומדים הם כי לא על-ידי הרוזן הירוד הזה יטפסו ויגיעו אל “החלונות הגבוהים” שאליהם יצאה נפשם.
הנדוניה היתה בצורת ירושה, שהיתה צריכה להגיע אל וולד שלהם. עמדו הזוג והעידו בבית-הדין – וחיזקו דבריהם בראיות, - כי פומפיליה איננה בתם כלל: הריהי אסופית מן הרחוב שהם גידלוה. בית-הדין קיבל את טענותיהם, אם-כי גיידו שכר לו עורכי-דין ונלחם נגד הצהרות אלו, אשר מכוונתן לשלול ממנו את הנדוניה שהובטחה לו.
הורי פומפיליה חוזרים אל רומא, והילדה-הכלה נשארת עם בעלה הרוזן, בביתו שבעיר-השדה.
הרוזן, כולו חרון-אף על שמיגר בידיו את ייחוסו האצילי, זה הקלף האחרון במישחק-חייו, בחינם וללא תמורת-כסף, – מתחיל להציק לפומפיליה. ויותר ממכות שהוא מנחית לה ביום, קשים לה עינויי “אהבתו” בלילה. היא שונאת אותו. הוא מאיים עליה שיהרגנה. היא יולדת לו תינוק, הנמסר למינקת כפרית אחת לגדלו.
שפחה שבבית-גיידו מקרבת את גברתה פומפיליה אל כומר צעיר, עדין-נפש, קאפוֹנסאצ’י שמו. הדבר נעשה על-ידי חילופי מכתבים מזוייפים, מעשי ידי גיידו. על-ידי מזמה זו, מבקש הרוזן להכשיל את פומפיליה, שתהא לו אמתלה להיפטר ממנה. (פומפיליה אינה יודעת כלל כתוב וקרוא).
היא מתחננת לפני הכומר הצעיר שיציל אותה מבית-התופת שלה, בטרם תירצח נפש. יחזירנה-נא אל בית-הוריה ברומא. ואפילו הוריה האמיתיים הם, הלא בכל זאת גידלוּה וחיבבוּה.
הכומר, לבוש בגדים אזרחיים, בורח אתה. היא מתעלפת בדרך, והוא נושא אותה בזרועותיו, ומעביר אותה מן המרכבה אל אכסניה אחת. בשעה שהיא ישנה בקומה שניה, מגיע פתאום גיידו – עם ז’אנדארמים. הכומר קאפונסאצ’י, הממלא עכשיו תפקיד אבירי, מעמיד עצמו במדרגות, ובחרב שלופה הוא חוסם את הדרך אל חדר-פומפיליה. לבסוף קאפונסאצ’י ופומפיליה נעצרים.
מפני שקאפונסאצ’י איש-כמורה הוא, המישפט נערך לפני בית-דין של הכנסיה. הוא יוצא בעונש קל – שבועות אחדים של התבודדות וצום. השופטים-הבישופים משוכנעים כי נקי הוא מכל הירהורי-בשרים בייחס לאשה הצעירה; ובלבם מסתמא ליגלגו לקנאתנותו של גיידו הזקן, האכזרי. את פומפיליה הם משלחים לזמן בלתי-מוגבל אל הוריה-מגדליה שברומא.
גיידו בא אל רומא עם ארבעה רוצחים (עבדי-בית נאמנים מלשעבר, מימי-אביו, והוא גם הבטיח להם שכר הגון). פומפיליה והזוג, שהיא יודעת אותם כאבא-אמא, נדקרים. ההורים מתים מייד, ופומפיליה, פצועה קשות, מספיקה לומר ווידוי.
בית-דין אזרחי פוסק מיתה על גיידו ועל ארבעת הרוצחים השכירים. אבל גיידו הן גם הוא “כלי-קודש” במקצת, איש-כמורה כלשהוא, והוא דורש שהאפיפיור יבקר את המשפט מחדש. האפיפיור מתבונן בעניין מצדי-צדדיו, ומחליט להחזיר את המשפט אל בית-הדין האזרחי. פירושו של דבר למעשה: אישור פסק-הדין של מוות.
עלילה אחת – עשר פואימות
מה עושה בראונינג בסיפור-המעשה הזה?
הוא חוזר עליו לספרו מחדש עשר פעמים, כל פעם בנוסח אחר מפי נפש אחרת. מדברים: הקטיגור של בית-הדין, הפרקליט של גיידו, הרוזן גיידו בכבודו ובעצמו, פומפיליה הדקורה, בסמוך לגסיסתה; הכומר הצעיר, אשר ניסה להציל את האשה הצעירה מחמת המציק, ולמרות מאמציו, נפלה קורבן לדחף-הרצח של בעלה; היה האפיפיור המלומד, איש-שיבה שבע-ימים, אשר עוד מעט ותגיע שעתו גם הוא לעמוד לפני בית-דין של מעלה, ואין הוא רוצה לבוא אל העולם הבא ולהניח מאחוריו עוול שלא בא על גמולו. “מחצית-רומא האחת” ו“מחצית רומא השנייה”, דהיינו שיחת אנשי-רומא מן הצד הרואה את מעשה-הרוזן ברתיון ורחמים. ומן הצד המוקיע אותו לחלוטין. עשר פואימות הן, עשרה מונולוגים דראמאטיים, המראים היאך אותו ארג-מאורעות משתקף אחרת בנשמות שונות, כל אחת לפי עמקותה, שטחיותה, סבכיה, חוויותיה ואשליותיה.
אם נצרף לחשבון את סעיפי-האמרים של המשורר עצמו, ואת הערותיו של מכנס הקונטרס המקורי – אותו פרוטוקול, עתיק-יומין וצהוב-גווילים של המישפט, – הרי יש לפנינו תריסר חזרות על אותו הסיפור. והתעניינות הקורא – תחת אשר תקמול ותיעף עם כל הישנות חדשה לאותן העובדות מזווית-ראות אחרת, בסגנון אחר, מתוך פירוש אחר – הריהי הולכת הלוך וגאה. המתיחות אינה דוללת, אלא מתחדשת ומתגברת. זה כוחה של האמנות החיונית אשר לרוברט בראונינג.
פרטים מחיי בראונינג
מחיי בראונינג יוזכרו כאן רק ארבעה פרטים.
אביו תלמיד-חכם היה, וידע יוונית. הוא היה משחק עם ילדיו, על כסאות וספסלים שבבית, את עלילות-טרויה. ילד אחד היה הקטור, השני – אכילס, ותפקיד הלנה ניתן לחתול.
אשתו של בראונינג היתה המשוררת הגדולה, אליזאבת בארט בראונינג.
תולדות אהבתם, היאך הציל אותה ממחלה ומעייפות-מחיים, גילוי-הפלא של דביקות נשמה בחברתה, מסופרות בסדרה “סוניטות מן הפורטוגזית” מאת מרת בראונינג. החיבור “עוד מלה אחת”, הקדשה פיוטית שבראש אחד מספרי-שיריו, מבטא מה מהערצתו אותה.
זמן רב ישבו הבראונינגים באיטליה, מולדת ראשונה לרנסאנס. והחיים האיטלקיים, המסורות והאקלים של המקום, מפעמים את שירת בראונינג הן מצד התוכן והן מצד האווירה.
אחרי שמתה אשתו בלא-עת, התגורר בראונינג בלונדון. הוא היה אורח רצוי בטרקלינים. בערים אמריקניות ובריטיות נתייסדו קלובים שמתפקידם ללמוד, לפרש ולהפוך ביצירות מחדדות-המוחין של בראונינג. עתים היו פונים אליו בשאלה, והוא היה משיב.
קראנו לכתבים הפיוטיים של בראונינג “ים-התלמוד”. מי שמבקש חיטובי-צעצוע חלקים ונוחים – בשבילו בראונינג הוא בלתי-אמנותי ולקוי-צורה. אך מי אשר חוש לו לצורות של רוכסי-הרים, איי-סלע, ענני-סופה ואניות נושאות פז, שן וטווסים – פז של מחשבה, שן של ערכים אנושיים, אגדות המתנוצצות בצבעים כטווסים; מי אשר אומץ לו לצאת מעל תהומי-תהומות של נפשות חיות, לצלול בהן ולהעלות מקרקעיתן טין, ועשבים סבוכים, יחד עם אלמוגים ופנינים – לשכזה שירת-ברואנינג היא אמנות בראשית, האצלת צורות הבריאה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.