רקע
שמואל גילר
ביצת יפו (הבאסה) ותעלת הניקוז העות'מנית
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: המחבר; 2019

ההצפות שחוותה יפו בחורף 2020 באזור אצטדיון בלומפילד ושדרות ירושלים, לא היו הראשונות בתולדותיה. מאז שחר ההיסטוריה מתועד אזור האצטדיון כאזור ביצה חורפית שנקרא בפי המקומיים ‘הבאסה’. הביצה מופיעה במפת הצרפתי ג’קוטין משנת 1799, וביתר פרוט במפת הטמפלרי תיאודור זנדל, תושב יפו, ששרטט את מפת העיר בשנת 1876 למדריך הטיולים הראשון של בדקר. במפה משורטטת גם תעלת ניקוז המגיעה לביצה מדרום, וחוצה תחת גשר את דרך ירושלים, היום דרך בן-צבי. מופיעה גם תעלת הניקוז של הביצה אל הים שמוצאה מצפון לכפר המצרי שהפך לרובע אירשייד.. מצפון לתעלה החלו להתפתח שכונת נווה שלום ורובע מנשייה במחצית השנייה של המאה ה-19. במפה נוספת של זנדל, משנת 1878, מצוינת תעלת הניקוז ביתר פרוט ובאותו תוואי. היום סלול על התוואי רחוב אליזבט ברגנר.


1.jpg תוואי תעלת הניקוז מודגש על תכנית זנדל משנת 1876 השדרה באדום.


תיאור מפורט של הביצה ותעלת הניקוז מופיע במאמר של הכומר האנגליקני ג’ימס אדוארד הנאוור (1938–1850) ברבעון ‘החברה לחקר ארץ ישראל’ שפורסם ביולי 1903. הוא שרת בכנסיית סנט ג’ורג' בירושלים, אך היה גם ארכיאולוג חובב וסייע לחוקר צ’רלס וורן בחקירות ירושלים וארץ-ישראל. הנאוור שרת ביפו בשנים 1900–1893, אך ביקר לראשונה ביפו בחורף שנת 1889. במאמר שפרסם שכותרתו הייתה ‘מסורת הנמל של שלמה והמצודה הצלבנית ביפו’, הוא העלה את גרסתו על כך שאזור הביצה שימש כנמל פנים יבשתי בתקופת שלמה המלך, ואילו תל מצודת העיר היה מוקף ים. את גרסתו ביסס הנאוור על מסורת שעברה בין זקני יפו, ועל שיחותיו עם סגן הקונסול הגרמני סרפיון מוראד, שאביו יעקוב רכש את כל קרקעות הביצה בשנות הארבעים של המאה ה-19. כשנחפרה הבאר בגן המשפחה, ששכן לצד הדרך מיפו לכפר סלמה, נדרשה חפירה דרך אחד עשרה מטרים של אדמת ביצה שחורה עד שהגיעו לשכבת חול. בחפירה נתקלו גם בקיר אבן רחב, שהנאוור סבר שהוא קיר מזח היסטורי. את תיאוריית הנמל העתיק הוא גיבה בשמועה שעברה בין זקני העיר על כך שמקום נמצאו בעבר גם עוגני אבן עתיקים. ממצא קיר האבן נבחן אמנם בידי צוות ארכיאולוגים בראשות פרופ' ג’ורג' ברטון, מנהל בית הספר האמריקאי, שקבע כי מדובר בקיר רדוד וחדש, אך תיאוריית נמל שלמה עדיין נחקרת בימים אלה ממש בידי פרופ' שלי וקסמן, ארכיאולוג תנכ"י מאוניברסיטת טקסס וצוות חוקרים על סמך ממצאים סיסמיים.

הנאוור מספר במאמרו על גשמים כבדים שירדו ביפו בחורף 1892/3 שהביאו להצפת האזור ולגל מגפת חולירע ומלריה. בעקבות השטפון נחפרה תעלת ניקוז לאורך דרך סלמה, ונוקזה לים בערוץ שבין שכונת אירשייד לרובע מנשייה. היום כאמור סלול במקום רחוב אליזבת ברגנר. על פי גרסת הנאוור, הערוץ שימש בעבר כחיבור הנמל הפנימי והים. בחורף שלאחר מכן חזרו ההצפות והתברר כי תעלת הניקוז אינה מתפקדת כראוי, ולכן נחפרה תעלה רחבה ועמוקה יותר. הנאוור מתאר כי במשך ימים הייתה דרך סלמה מוצפת במים בגובה שני רגל, והוא היה מתבוסס בהם עד גובה הברכיים. תעלת הניקוז לאורך דרך סלמה הוחלפה אמנם בצנרת בשנת 1935, אך מדרום לדרך היא עדיין מצוינת במפה מנדטורית משנת 1936. היא ניקזה את אזור הביצה ונבלעה לצינור במקום בו שוכנת היום הרחבה בחזית בנין מפקדת המשטרה שנבנתה על מקום ‘בתי ווארשה’ של פניגשטיין. צינור הניקוז שהוטמן לאורך דרך סלמה פנה צפונה במעבר רחוב בת עמי, בו עברה בעבר תעלת הניקוז העות’מנית. בתעלת הניקוז ניתן עדיין להבחין בצילומים הראשונים של שדרות ירושלים שנסללה בשנת 1916 כשדרת ג’מאל פחה, והיא מופיעה בגלוית האחים אליהו משנת 1921. בחפירות ארכאולוגיות שבוצעו בידי רשות העתיקות, בהנהלת הארכאולוגית אריולה יקואל, בשנים 2010–2009, נחשף בצומת השדרה ורחובות אילת ורזיאל קטע מתעלת הניקוז העות’מנית. היא הייתה ברוחב 1,5 מטרים בתחתיתה, עם דפנות אבן משופעות, אך הממצא היה רק בגובה נמוך ששרד.

ביוב וניקוז יפו הטריד את שלטונות המנדט הבריטי מאז ראשית השלטון האזרחי ואישור המנדט בידי חבר העמים. בשנת 1923 הם הזמינו את ג. ארמסטרונג, המהנדס הראשי של אלכסנדריה, לבחון את המצב בעיר ולהציע פתרונות ניקוז אל הים. הוא ביקר ביפו מספר פעמים והציע הצעות ראשוניות, אך הנושא לא טופל עד שנת 1927. באותה שנה הוזמן המהנדס ווטסון להציע פתרונות לביוב וניקוז בירושלים, חיפה, תל-אביב, ויפו. במקביל נערך בנובמבר 1927 סקר זרמים לאורך חוף יפו ותל-אביב, כדי לבחון את השלכות צינורות המוצא לים. בשנת 1931 נערכה מדידה טופוגרפית של כל אזור יפו, בשטח של 1482 אקרים, וכן נערך סקר אוכלוסיית יפו שמנתה אז 51,866 תושבים. בעקבות הסקרים הוכנה תכנית מפורטת למערכת הביוב והניקוז, בה מוצגת כל רשת הצנרות והמובלים ברחבי יפו, לרבות קוטרי צינורות וספיקת המוצאים לים. על פי התוכנית הונחה בתוואי תעלת הניקוז העות’מנית צנרת ביוב וניקוז לאורך דרך סלמה, והיא פנתה צפונה בתוואי תעלת הניקוז, היום רחוב בת עמי. הצינור בקוטר 70 ס"מ הונח עד פתח מובל המוצא לים שהיה בחתך מלבני, וממנו יצא צינור לים. התיעול היה משותף לביוב וניקוז מי גשמים, ומובל הביצה (הבאסה) ריכז אליו צנרת מדרום ומצפון.


2.jpg תעלת ניקוז הבאסה לצד שדרות המלך ג’ורג' (ירושלים)


ביוני 1935 פרסם ג’ורג' סלאח, מהנדס עיריית יפו, דו“ח מפורט וסקירת מערכות הביוב והתיעול בכל רחבי העיר שחולקה לשני מרחבים בהתאם לצפיפות האוכלוסייה. בניגוד לתחזית גידול האוכלוסין שנערך בשנת 1931, שצפתה אוכלוסייה של שישים אלף תושבים בשנת 1935, היו בעיר כבר למעלה משמונים אלף תושבים. הגידול המואץ נבע מהגירה של אוכלוסייה כפרית לעיר. בשנים 1935–1927 הותקנו ברובע מנשייה כאחד עשר אלף מטרים של צנרת. מערכת הביוב והניקוז חוברה ל’מוצא הבאסה'. הדו”ח המפורט סקר את תחשיבי הספיקה של מוצאי הים של העיר, והוא המליץ על הארכת צינור המוצא של ניקוז הבאסה למאה וחמישים מטרים, כדי למנוע זיהום בשכונות צפונית לו. על אף התכנון המפורט של ניקוז הבאסה וצומת שדרות ירושלים והרחובות רזיאל ואילת, סבלו אזורים אלה מהצפות גם לאחר קום המדינה, וניתן לצפות בהם בצילומים משנות החמישים והשישים. בשנות החמישים אמנם הרחיבה עיריית תל אביב במעט את המובל, אך השיטפונות חזרו שוב ובעוצמה רבה בחורף 2020.


3.jpg הצפת צומת שדרות ירושלים-רזיאל 1951


4.jpg הצפת דרך שלמה (סלמה) 1961

המלצות קוראים
תגיות