ב-6 בפברואר 2015 נערכה בפריז מכירה פומבית טלפונית של מכונית מרצדס בנץ דגם K540 קבריולט ‘רודסטאר’ משנת 1938. טווח המחירים שצוין בפרסום המכירה היה בין שניים לשלושה מיליון יורו. המכונית נמכרה מידי אוסף המכוניות העתיקות רוסו ביאנקו, ובתיאור רקע המכונית נכתב כי מבדיקת ספרי הרישום של חברת מרצדס היא הוזמנה בידי מוריס זמאריה מיפו. רק שלוש מאות ושמונים מכוניות מדגם זה יוצרו על ידי החברה בשנים 1939–1936.

משפחת זמאריה, נוצרית-קתולית, השתייכה לאריסטוקרטיה היפואית והייתה בעלת פרדסים ועסקים שונים. המוכרים בבני המשפחה היו האחים מוריס, ג’ורג', ולואי ז’אן, בניו של ז’אן לואי זמאריה. המשפחה התגוררה ברובע הנוצרי של העיר העתיקה, ובשנות השלושים עברה להתגורר בשכונת ‘כארם זייתון’, היום רחוב החרוב 44. את הבית שכרו בני המשפחה מהבעלים שבנה אותו.

האב והבנים פעלו בחברה שנרשמה בשנת 1927 בשם ‘חברת ז’אן לואי ובניו’ שעיסוקה מסחר כללי. הם עסקו ביצוא הדרים ויבוא עצים, ובשנת 1933 עבר משרדם ל’בית בוסט' ברחוב יפת שנחנך באותה שנה ואכלס את משרדי החברות הגדולות בעיר. המוכר בבני המשפחה היה לואי, שמונה בשנת 1935 כקונסול כבוד של ספרד ביפו. הוא התגורר עם שאר בני המשפחה בבית הגדול ברחוב החרוב, אך בשנת 1940 עבר להתגורר בבניין הקונסוליה הגרמנית על דרך יפו תל-אביב, לאחר שהגרמנים גורשו מהארץ. ממשלת גרמניה השכירה לו את הבית ושם היה גם משרד הקונסוליה הספרדית שייצגה גם את האינטרסים של גרמניה. בשנת 1946 הוא נדרש על ידי ממשלת המנדט הבריטי לפנות את הבניין, אך הוא סרב בטענה שלא מצא מקום מגורים חליפי המתאים לו. בשנת 1948 עזבה המשפחה את יפו ועברה להתגורר בספרד.

בראשית 1949 פנתה חברת ‘וויטפרוט’ לממשלת ישראל בבקשה לאפשר למוריס זמאריה לשוב ארצה. היא כתבה כי “הוא מילא תפקיד חשוב בענף המסחר והתוצרת הקשורים עם פרי הדר, ועבד בתאום עם החברים היהודים”. הבקשה הועברה למשרד החוץ, משרד הביטחון, והמועצה לשיווק פרי הדר, שהמליצו על מתן אשרה. ב-7 באפריל 1949 כתב יעקב גילר, מנהל מחלקת האשרות, לשגריר ישראל בפריז ואישר הנפקת אשרה לזמאריה למשך שישה חודשים, ולאחר בואו ארצה תידון בקשתו לאשרת קבע. לא ידוע מה אירע לאחר מכן, אך צאצאי המשפחה מתגוררים היום בספרד, ובבית הקברות הקתולי ברחוב קדם הם הותירו את אחוזות קברי המשפחה.

אחוזת קברי משפחת זמאריה בבית הקברות הקתולי ביפו