חלק ראשון: משהו עומד להתבהר    🔗

א    🔗

נקרא להם אַנדי ואוּריה.

אַנדי עמדה לשוב לארץ בתום שבועיים מתישים ורצופים נסיונות כושלים. לרגעים, ובמיוחד כשהיתה אורזת את מזוודתה לקראת טיסה נוספת לפאריס או ללונדון (מזוודת בד־ועור קלה, חומה־בהירה, לפני שנים חלמה על מזוודה כזאת), היתה תוהה על כך שהדבר לא מעיק עליה ביותר. אמנם היה ברור מראש שהסיכויים קרובים לאפס, ובכל־זאת הרי הסכימה לצאת אחרי שבאו והפצירו בה פעם ועוד פעם, מי אם לא אַת שעברת את כל זה ותדעי להציג כראוי, והשפות שאת מדברת, וההופעה שלָך, שיחדו אותי במחמאות, אמרה אנדי ונסעה לעניין רשתות־טלוויזיה זרות, תחילה בקופנהאגן ואחר־כך בפאריס ובלונדון, בסרט תיעודי על גיטו וארשה, שבהחלט נבדל מן הסרטים המוכרים לה שהופקו עד כה. עורכי הסרט לא שיבצו בו את התמונות הידועות מימי מגיפת־הטיפוס, גם לא מן הימים האחרונים של מרד אפריל, עשן בתים בוערים, אנשים קופצים מן הקומות העליונות ונורים תוך כדי מעופם, להביורים מוסיפים אש. המרד לא הוצג, נמסר עליו רק בכמה משפטים יבשים, אפורים, שהוקרנו על גבי מרקע ריק, בלי פס־קול. עיקרו של הסרט, שאורכו ארבעים וחמש דקות, היה אוסף־צילומים של צלם אלמוני, ודאי ניספה לקראת הסוף יחד עם כולם, שרצה לתעד כנראה את מה שמכנים פכים קטנים: כניסה לבונקר מתחת להריסות, מוסווית בתושיה שאינה חסרה מידה של הומור; שתי נשים קולפות תפוחי־אדמה קפואים (אנדי שאלה את עצמה, גם אחרי צפיה שניה או שלישית בסרט, האומנם רואים שתפוחי־האדמה קפואים); שני נערים יחפים, חובשים כובעי־גימנזיסטים, רתומים בחבלים לעגלת־סולמות, אולי אחת העגלות של פינקרט להוצאת המתים אל מחוץ לשטח הגיטו; ילד זוחל דרך פרצה, רזה מאוד אבל בריא למראה, מרים פניו ומחייך אל המצלמה, נהנה מחשיבותו; אדם לא צעיר, ערום עד מתניו, מְפַסל מקרשי־ארון־דפוקים־יחד פסל של מאדונה־עם־ילד; הרבה צילומים של הפסל הזה, מכל צדדיו, בעוד האור נופל רק מלמעלה, כנראה מאיזו ארובת־אוויר של הבונקר. סוּפר לאנדי כי לאותם סרטי־צלולויד, שהוסתרו והועברו אחר־כך לארץ על־ידי רוקח פולני שעמד בשעתו בקשר עם בית־החולים היהודי בגיטו, היה מצורף דף־נייר, הדיוֹ שעליו דהתה כמעט לגמרי, אבל עדיין ניתן לפענח שהצלולויד סופק לצלם על־ידי הגרמנים, כדי שיצלם ויסמן במספרים את המתים ברחובות והוא הפקיע כמות מסוימת מהצלולויד לצילומיו שלו.

האיש שאַנדי היתה אמורה לפגוש בקופנהאגן לא חיכה לה במקום המיועד: נסע באיזה ענין דחוף ולא־צפוי (כך הסבירו לה במשרדו). ממלאת־מקומו דיברה בקרירות, כמעט בגסות מכוונת, כאילו לקחה על עצמה להזים את הציפיה המרגיזה שהדֶנים יהיו תמיד טובים מזוּלתם. מאוחר יותר אמרו לאַנדי שזה היה סתם חוסר־מזל, שזאת אשה־עם־בעיות־משלה שתפקידה בחברת־ההפקה שולי. אלא שהסבר זה ניתן לה לאנדי באיחור, ובינתיים היא כבר נתפסה לאותה הרגשה, הצומחת בנקל, של תקלה־גוררת־תקלה, ואם הוסיפה להתרוצץ בין הערים הרי היה זה בעיקר כדי לא להפר את כללי־המשחק שקיבלה על עצמה.

בפאריס וגם בלונדון נהגו בה דווקא במעין זהירות. בגמר ההקרנה־ההדגמה, באחד מאותם אולמות קטנים ומרופדים, הדומים כל־כך זה לזה עד שכל עוד אין פותחים לדבר בשפת־המקום דרוש מאמץ כדי לזכור באיזו ארץ אתה נמצא, לא העלו מיד את האורות המסנוורים, אלא המתינו זמן־מה בחושך, בשתיקה, כראוי לחומר שהוקרן. אילו העלו מיד את כל האורות היתה אנדי אולי מוצאת את עצמה במקומה, אבל אותה השתהות מכוונת, בת עשרים־שלושים שניות, הפכה את כללי־המשחק לנלעגים, את תנועותיה למגושמות ואת דיבורה למעושה. תחבולות־העזר הידועות – הצתת סיגריה, הגשת־אש זריזה ואדיבה במופגן, מזיגה מהורהרת של ויסקי או ברנדי – כל זה הקל עליה אך מעט, ולעומת־זאת סייע בעליל למארחים, למארחות (משום־מה הרוב היו נשים), לשים קץ לשתיקה הלא־נוחה ולומר את דברם. הם אמרו, הן אמרו, כי איכות הצילומים ירודה ביותר, וכי איך ייתכן אחרת, הם הרי צולמו בנסיבות מיוחדות מאוד, עיניהם הרואות, ונשמרו בתנאים־לא־תנאים עד שהגיעו לתעודתם, לאותו מוזיאון בישראל. באמת איך הגיעו? אכן, בדרך נס. כן, כמובן, זה ברור, אלא שפגמיו המרובים של הסרט הזה נובעים לא רק מאיכותו של הצילום, גם מדרך העריכה, חייבים לומר את זה, הפגמים לא יניחו לסרט לעבור את המחסום, המחסומים עכשיו גבוהים, ועוד זה שהוא בשחור־לבן, מי עוד עובד בימינו בשחור־לבן. היה אחד שבחר דווקא בשחור־לבן כאשר ניגש לעבוד על נושא קרוב, הצליחה אנדי להשמיע בשני המקומות, גם בלונדון וגם בפאריס, בשינויי־נוסח קלים אבל באותו חיוך מאומץ עצמו. בלונדון היה עליה לפרש לאיזה במאי היא מתכוונת, בפאריס ידעו מיד, כמו שציפתה, ובכך היתה רווחת־מה. נכון, אמרו לה בפאריס, אבל הוא בחר לעמת את השחור־לבן עם צילומי־הווה בצבע, מי לא זוכר את הפרחים שלאורך המסילה ההיא, אותו עימות הוא אשר… וחוץ מזה, כמה שכמותו יש בעולם, לא רק בין במאים חובבים, כמו עורך־הסרט שראינו עכשיו, הלא־כן? אלא אפילו בין אנשי־קולנוע ידועי־שם. לוּ צילומים אותנטיים אלה, והאותנטיות שלהם ודאי שאינה מוטלת בספק, היו נופלים לידיו של במאי גדול, או לפחות במאי מנוסה, שהיה משכיל לתת להם את המסגרת הנאותה, את המגע הנכון, כמו אַלֶן רֶנֶה ל“לילה וערפל”, כי אז, אולי, היה מקום לשקול מחדש, אם־כי צריך להודות שהנושא הזה כבר זכה לכיסוי רב, גם ברשתות אלה, אולי אפילו רב מדי, ואל יתפרש הדבר שלא כהלכה, אלא פשוט, לפעמים עודף כוונות טובות גורם נזק…

אחרי אולפן זה ודברי־סיום אלה היתה ההליכה ברחובות פאריס כמין הנאה מבוהלת, אולי כמו שיבתו של גָמול־מסמים אל הסם שהיה מכור לו, חשבה אנדי. שעות צעדה לאורך הסינה, על גשר אחד חוצה לגדה השמאלית ועל שני שבה לגדה הימנית, וחוזר חלילה. ברחוב ריבולי קנתה לה רדיד־משי כחול, דומה לזה שהיה כרוך לצווארה כאשר אוריה ראה אותה לראשונה, מיד אחרי המלחמה, וקשרה אותו על צווארה למרות שהאוויר מעל הנהר היה לח וחם, כמעט חונק, אחר־כך נכנסה למטרו, סתם־כך, לנסוע ולקרוא את השמות של התחנות המוכרות, ועוד באותו יום נחתה בנמל־התעופה של היתרו.

בלונדון, הנוכרית לה יותר מאשר פאריס, היה המעבר מאולפן־ההקרנה אל הרחובות פשוט יותר, ושם, תוך כדי הנסיעה ברכבת התחתית, שיננה לעצמה שוב את הדברים שנאמרו לה בפאריס על הצורך להוסיף לסרט שבאמתחתה מסגרת־בצבע של ההווה, צבע והווה לעימות עם צילומיו של אותו צלם אלמוני שהילך בגיטו. האיש שישב מולה ברכבת־התחתית נתן בה מבט תוהה מעל עתונו, ואנדי הבינה שהיא כנראה מחייכת נכחה: פתאום עלה על דעתה שאותו פֶסֶל עשוי קרשי־ארון־דפוקים־יחד קיים, שגילו אותו בשעת פינוי ההריסות והציבו באחת הכנסיות המשוקמות (בני וארשה לא ישליכו פסל של מאדונה־עם־ילד), ושעליה לנסוע לשם בסופו של דבר.

ומיד חדלה לחייך, כי בבת־אחת עלה בה הגירוי המועד־לפורענות: אוריה חייב לעזור לה, לנסוע אתה לווארשה, הוא חייב לרצות בנסיעה הזאת, לרצות בה באותו האופן שהיא רוצה בה, מתוך אותה הרגשה, כי בלי זה אין עוד שום טעם. וכבר התחילו היגיעה והפחד, הידיעה שתצטרך לעמוד מול איזה מבע מסויג, מסויג או מוסח־דעת, או איזה סירוב שרירותי להכיר בתוקפם של דברים שהועלו ולא על־ידו, או מול איזה כשל בהתנהגות המפר את קסם־ההרפתקה, גם אם הוא מוכן להתנסות בה, או אפילו להיסחף בה. די אם יאמר, למשל: למה לא, אדרבה, סעי אם את רוצה, כבר נמצא לזה איזה מימון, אני אין לי שום חשק לנסוע לווארשה. היא תצעק בקול, באגרופים קמוצים: למה אדרבה, מה פירוש אם אני רוצה, ומי דיבר על חשק, מה ענין חשק לכאן, והדברים יתגלגלו במסלולם המוכר, יגררו אחריהם דברים נוספים, יתנפחו, ייערמו סביבם ויתפחו בתוכם, כל פעם מחדש אותו מרבץ אטום וזר, לא־ייאמן, לא־מובן בעצמתו, כמו התקפי־טירוף שאינם ניתנים לשחזור במצב של צלילות־דעת והם שוקעים ומצטברים, מעוררים תמהון וכלימה.

אוריה טילפן אליה אותו ערב. אַנדי אהבה את קולו בטלפון, נמוך ומשתהה, כמו מצפה להפתעה או מבטיח הבטחה. הפעם גם היתה הפתעה, דבר־מה שיש לו למסור לה, ודבר זה דחה לפחות לזמן־מה את השיחה ביניהם על אותו פסל של מאדונה־עם־ילד ועל תכנית הנסיעה המוכרחת לווארשה. אנדי לא אמרה אלא משפט מהיר אחד על איזה רעיון מיוחד־במינו שהתחיל לנקר בראשה והיא תספר לו עליו בשיחת־הטלפון הבאה, או אולי כבר אחרי שובה לארץ.

אוריה אמר:

אתמול התקשר משה. יש לו הצעה. שתנוחי כמה ימים באיזו בקתה שהוא קנה שם, או שכר, לא שאלתי בדיוק, שמעת משהו על זה? לא? לא חשוב, נתן לי כתובת מדויקת, תרשמי לך. זה כפר קטן במחוז הֶרטפורד. המפתח נמצא אצל הוויקאר בכנסיה שעל־יד. משה אומר שברגע ששמע על נסיעתך מיד חשב שזה בזבוז נורא לא לנצל בית שעומד ריק. גם ביקש שתסתכלי אם מטפלים שם בכל, אם מטפלים בגינה ואם התקינו מקלחת. זה כנראה בית בן כמה מאות שנים. ולמה באמת לא תטיילי קצת, תנוחי לך לבד. הרי אוהבת לבד, לא? הוא מסר לי אפילו את זמני יציאת־הרכבות מלונדון. יש רכבת־לילה נוחה מאוד, הוא אומר, את רושמת?

וכך שוטטה לבדה בכפר קטן שבמחוז הֶרטפורד, ובעיירה הסמוכה לכפר, ובאחת השעות אחר־הצהריים נקלעה, עייפה מהליכה מרובה, אל המוזיאון של העיירה. היא נכנסה בדלת האחורית, גם זו דלת־עץ כבדה ומגולפת פאונים ונימפות, נכנסה בה בטעות ובלי שום כוונה, איש לא נקרה בדרכה, מציבה בזהירות את רגליה הכואבות על רצפת־העץ החורקת, משיטה מבט מנומנם על־פני המוצגים, כך העידה לאחר־מכן, לראָיה שלא היה בו במפגש הזה שום דבר מן המוכן־מראש, שלא נערכה לכלום, עד שמבטה נפל על פסל־עץ בגודל טבעי בקירוב, מוצב על־גבי כן נמוך כמעט באמצע החדר, גבו אליה. הרבה טרחה למסור מה קרה לה שם עם אותו פסל וידעה שהיא נכשלת במאמציה, והדבר עורר בה כפעם בפעם תמיהה ועלבון, ולרגעים רצון לברר לעצמה את סיבות הכשל: מפני שהתלהבות לגילוי משלך מעוררת הסתייגות בזולת, שלא היה שותף לאותו גילוי ואיננו יכול להתלהב כמוךָ; מפני שהרושם היה גדול כל־כך שהצורך לפרט אותו היה כרוך באכזבה מוכרחת, המעוררת בזולת הסתייגות־על־הסתייגות; מפני שקרו לה שם ברגע ההוא דברים רבים ובמהירות מרובה, כמעט מותר לומר בעת־ובעונה־אחת, והפכו את הענין למורכב ולגורר מלות־הסבר רבות מדי. זה היה בערך כך: תחילה, בעוד היא רואה את הפסל מגבו, נמשכה אל הצבע הכחול שנשאר אחוז בסדקי־העץ, ואל האופן שבו נתונה הדמות הקטנה יותר, זאת של הילד, המעוצבת בשלימותה, על זרועה של דמות־האם היוצאת מגוש־העץ ממותניה ומעלה; אז התקרבה וניגשה אל הפסל מצד פניהם של האֵם והילד; המראה טילטל אותה, וכדי לקיים או לחזק אותה טלטלה, כביכול לתת לה תוקף נוסף, חשבה מחשבה, לא חשבה אלא כאילו המציאה לה בו־ברגע, ובעצם לא מחשבה אלא משהו הדומה למצבי־חלום, כשיודעים בעת־ובעונה־אחת שדבר מסוים לא שייך לכאן ושהוא כאן בלי שום ספק, בקירוב כך: משה גילה את הפסל באחת מנסיעותיו לווארשה, דאג שהפסל יועבר הנה, וזימן לה כאן הפתעה. מקץ רגע ארוך התכופפה לקרוא את תווית־הנחושת שעל־הכן: מאדונה־עם־ילד, היה כתוב שם, שלהי המאה האחת־עשרה, אמן אלמוני.

עמדה שם זמן רב. התעתוע, היקיצה ממנו, הגילוי הראשון, שעמד בעינו אחרי ההתפכחות, שלא התבדה ולא פג אלא התעצם עם ההתבוננות, כל זה סיחרר עליה את ראשה והוליך אותה אל בית־הדואר של העיירה, אל מכשיר־הטלפון, אותו פלא שלא חדל להיות פלא גם אחרי שאלפי שיחות התנפצו בו לרסיסים. היתה זו כמובן חובה למסור לאוריה תיכף־ומיד את הגילוי על כל היבטיו ופיתוליו, לבל ייעלמו בנבכי הזכרון הבודד, יחד עם כל הלא־נאמר שכמוהו כלא־היה. והיתה זו כמובן חובתו של אוריה להבין במהירות־הבזק ובמלוא ההיקף, בלי ערעור או פקפוק, שהנה כך: מאדונה־עם־ילד, והילד פניו פני מבוגר; מדוע כך, שהילד לא ילד, על זה אוריה ישמח לדבר, אוהב לעסוק בזה, תו של תקופה, חֶסֶר של תקופה, וכן הלאה, אבל מה שנראה כלא־ידוע, מה שהיא לא ראתה בשום מקום אחר, ושהיה הגילוי שלה, הוא מה שנוצר מן החֶסֶר הזה: ילד שפניו פני מבוגר הרי זו גזירה שנגזרה עליו להיכנס מעצם יום־היוולדו לתוך מעגל הטירוף והטמטום שאנחנו גוזרים עליו מאז ומתמיד, מטומטמים ומטורפים מדור־דור, אסון כל הזמנים, לא, לא כל הזמנים, זמנו של אותו פסל מקרשי־ארון־דפוקים־יחד מן הבוּנקר נשאר מחוץ לכל הזמנים, בעת־ובעונה־אחת הידיעה שהזמן ההוא הוא מחוץ, והידיעה המקיפה את כל הזמנים, החרוטה בפניהם של המאדונה והילד־המבוגר שעל זרועה. אנדי לא הצליחה לערות את כל זה לתוך האפרכסת, וכמובן וכמצפה די היה במלה אחת של אוריה, שלא מיד הגיב שם בקצהו השני של החוט, במרחק כך וכך קילומטרים ובדקות ראשונות של שיחה בין־יבשתית, די היה בצליל מסוים אחד בקולו, שונה ולו במקצת מזה שציפתה לו, כדי להפוך את התלהבותה לקוצר־רוח ואת הרגשת הראיה הצרופה למשהו מזולזל ומוטל בספק. אוריה אמר משהו על מאדונות בכלל, בנעימת־קול נדיבה, שהיה נוקט כפעם בפעם כדי להבליע הסתייגות, והיא קראה מיד שאין לזה שום קשר עם מאדונות־בכלל, שום קשר, איך אפשר לטעות כל־כך, וכבר נלכדו שניהם בגלגלי־שיניים של מלים המוליכות בהכרח לטריקת דלתות ואפרכסות, הנה־הנה, לגביה מלים כמו: לא־זה־הזמן, אפשר־להבין־את־זה־גם־כך, אל־תתחילי־מהתחלה, ולגביו מלים כמו: איך־אפשר־שלא־להבין־מיד, הרי־זה־פשוט־היסק, תמיד, אף־פעם, כל, שוּם.

כמובן, לא ציפתה שיעלה על מטוס ראשון ויבוא, למרות שידעה בו ואהבה בו את צד־ההפתעה, שבאופן זה או אחר דר בו בכפיפה אחת עם צד־הכובד, ובאופן זה או אחר השיק לאותה התעקשות שרירותית שכל־כך שנאה בו. תאריך טיסתה חזרה לארץ חל בעוד יומיים, והרי זה מחוץ לכל הגיון ומחוץ לכל אפשרות סבירה, זו העונה הבוערת של קטיף־אפרסקים, ואיך פתאום יקום אוריה ויטוס אליה. ובכל־זאת כל אותו לילה, בבקתה החשוכה של משה, מלאה אותה נהיָה עתיקה ונלעגת: אילו בא. אילו בא היה משהו חשוב לעין־ערוך מתברר, משהו חשוב לעין־ערוך ניצל, היא היתה מודה ללא־קושי בדברים רבים, מתחרטת וסולחת, ובוודאי שהיתה מוצאת עצמה חייבת להודות בקשריה המפוקפקים עם מאדונות־בכלל. איך בכורעה ברך לפני האיקונין, בכנסיית הכפר שם מצאו מקלט זמני היא ואמה, הגיטו השרוף בגבן, יש שהיתה מתחזה לא רק בפני עיניים חשדניות, אלא גם בפני עצמה, שוקעת, כמו בגירויי־מין נסתרים, בגירוי למצוא בתוכה את דבקותה המתוקה של נערה נוצריה בטוהר הבתולה הקדושה; ואיך, אחרי שנים רבות, חופשיה ובוגרת, התחילה לכופף ברכיה כלפי ההדום הקרוב אל האיקונין הביזנטי בכנסיית סֶן־ז’יליין־לה־פוֹור, אותה אהבה בלי שום התחזות, או כמעט בלי שום התחזות, ואם לא כרעה על ברכיה בפועל־ממש על אותו הדום של קטיפה אדומה ומרופטת הרי זה מפני… היתה נמשכת להוסיף ולספר לאוריה, להוסיף ולבקש שישרך דרכו בסבלנות עם כל פיתולי בחינותיה, ובחינותיה החוזרות, למשל כך: שאז, בכפר ההוא, היתה אמנם אותה התחזות־בפני־עצמה, בין היתר, מין תחבולה להרגיש את זהותה־השאולה מבפנים, עד כדי בטחון העשוי להרתיע חשדנים; ושאחר־כך, ובכלל, הרי אותה התחזות, או התחפשות, או אותו משחק בחילוף־תפקידים, הוא אחד המשחקים הקדומים, סוג של מפלט המזומן לו לאדם בכל מקרה ובכל זמן.

גם מצחצוח־חרבות זה נחלצו איכשהו. אוריה לא בא, גם האפרכסת לא נטרקה. אנדי חזרה לתאר, כבר בארץ, אצל השולחן העגול שבפינת־האוכל, אל מול חלקות־המטע ושדה־התירס ואופק הגבעות השטוחות, את פניה ואת זרועה של המאדונה (משה כלל לא ידע על קיומו של פסל כזה במוזיאון שבעיירה הסמוכה לקלארנדון, אותו כפר שם קנה לו בקתה זנוחה): הזרוע אינה חובקת ואינה מרחיקה, רק נושאת את הדמות הקטנה שפניה פני־מבוגר, רק נושאת; הפנים צופים נכחם, חמורים, יודעים, יודעים מה שהצופה אינו מצליח לדעת, לא למנוע ולא לדעת.

אף חזרו שניהם לערוך תכניות־מסע: יסעו לשם יחד בעונה המתה של המטע, יראו את הפסל אותה ראיה עצמה, ובעזרתה יתחוור לשניהם משהו חשוב לעין־ערוך, ושבלעדיו כבר לגמרי ובשום־פנים־ואופן אי־אפשר לחיות ואשר אלמלא נדחה תוך זלזול, או אילו הובן בעוד־מועד, כי אז אולי אפשר היה לחיות אחרת. זה תמיד ככה, תמיד משהו, ולא משנה מה, היה אוריה אומר בשעות של איבה, אם לא זה אז דבר אחר, מלות־צופן כבר משומנות היטב למלכודת הריב, לפולחן־הריב, נוסחת־קיצור שמקורה נשכח: אם לא זה אז זבוב על וילון, או אַמְבְרֶלָה. תגיד, תגיד כבר: זבוב, אמברלה, אסתטיקה של חיי יום־יום, חובה לטייל באופניים, חובה להתעמל, לשיר בלי לזייף, לרקוד, למסור בדיוק ובלי שיבוש, לשים את כף־הטיגון רק במגירה הזאת, בשום פנים־ואופן לא בזאת, להודות בטעות, נכונות להודות, שינוי, ילד, עוד ילד…

כאן היה אוּריה מפסיק אותה:

זה לא שייך. אַת יודעת שזה לא שייך.

איך אני יודעת? לא דיברת גם על זה כעל שגעון לדבר אחד?

אולי דיברתי. אינני זוכר. מה זה חשוב מה דיברתי. עכשיו אני חושב כך.

למה לך להתכחש למה שחשבת פעם? אולי צדקת אז? גם זה שגעון, אמנם מה שקוראים נוהג־שבעולם, ובכל זאת שגעון. המסוכנים בשגעונות באים מנוהג־שבעולם.

הוא נתן בה אחד ממבטיו העשויים להכמיר את הלב אם הלב פנוי להיכמר, המשחרים לטוב, ואמר משפט שהדהים אותה בפשטותו, העשוי לצקת פיוס בכל נימי־דמה, כמו התחברות הגופות:

וכי מה היינו עושים בלי ילד?

אחר־כך היתה אנדי חוזרת ושואלת לְמה התכוונו באומרם: ילד. מה ביקשו, בנוסף, כמובן, על מה שכל בעל־חיים מכוון אליו. לפעמים היתה מנסחת את השאלה כך: מה המציאו, איזה סיבוכים ואיזה תירוצים, ילד שאפשר יהיה לפנות אל תמימותו, שיבקש לשמוע סיפור, שירצה לשמוע, אה כן: שירצה לחיות ולא ייהרג… מכאן יש לחזור: שיכריח אותם לבדוק מחדש. להיחלץ מחדש. הייתי מאמין, ילד? נסה להבין, ילד. סלח לנו ומחל לנו, ילד. כי אולי בכל־זאת? אולי תראה יום אחד משהו שאנחנו לא ראינו. ובינתיים אל תיתן לנו להצטמק, ילד. בקרוב איש לא יידע את מה ששנינו יודעים.

ערב חורפי אחד, כשגשם ניתך בחוץ (שבר־ענן הפוקד את האיזור פעם או פעמיים בשנה), ישבו וערכו תכנית־מסע מפורטת, שכמובן לא בוצעה, נדחתה בינתיים בגלל אלף ואחת סיבות, כמו הרבה תכניות אחרות. מה שמכוּנה התנודות הבלתי־נתפשות של מטוטלת־החיים נעו, חוזרות על עצמן, מקוטב ההתנכרות אל קוטב הקירבה ומקוטב הרפיון אל קוטב ההתעוררות וההימשכות, כמין קשתות אופקיות הנחתכות מפעם לפעם בקו האנכי של הזמן, המורה שאיש עדיין לא נחלץ, ולא ייחלץ, ואין פותר, אבל למרבה המזל ונחמה־פורתא אין פותר גם לחידת היותם שניים, שזכר ונקבה ברא אותם, וככל שיוסיפו דעת ותיאור על תיאורי־ההתחברות, מאלפים יותר או מאלפים פחות, מעוררים יותר או מעוררים פחות, ימצאו עצמם משולים למורי אנטומיה ותלמידי כיתה ו', מוקפים לוחות צבעוניים, שעטיפת־העור הוסרה בהן מעל העורקים והורידים, והמרחק בין מה שנחשף למה שנותר עלום יישאר כמרחק שבין המסְפר הגדול ביותר העולה־על־הדעת לבין האין־סוף, והפליאה תחזור על עצמה ותהיה לפליאה־על־פליאה. ובאשר להצהרות כמו: את זה לא ניתן לבטא במלים, אשר לזה לא היו חילוקי־דעות בין אנדי לבין אוריה, הן היו בעיני שניהם נבובות כאותן הקדשות על־גבי תצלומים מסוימים, גם אלה מן התקופה שלאחר המלחמה, הדחוסים בתיק־עור נושן של אַנדי, הנה למשל: פני־גבר שאינם נחרטים בזכרון (אנדי אף התקשתה להיזכר בשמו) ומעברו השני של התצלום כתוב באותיות רהוטות לאמור: לאַנדי – עדות למה שאין לבטא במלים. וכן עברו כבר שנים־על־שנים מאז חננו לאחרונה בחיוך סלחני ספרים על נישואים אידאליים, משפטים כמו: אין שני לילות זהים בחיי נישואים כשם שאין שני עלים זהים בעלוותו של אילן אחד, והנה כמעט עליהם להודות שלא מצאו לומר הרבה יותר מזה, ושהמתרחש בתאי־מוחו של אוריה, על־פי ניחוש מעורפל של אנדי, ובתאי־מוחה שלה, ובתאי־האברים של זכרותו ובתאי־האברים של נקביותה, בחשכת ההתחברות, כל מה שמתרחש שם ושעשוי להיות מסַנוור כמו ברק וגדוּש חלקיקים כמו החומר המתחלף ומשתנה שינויים דקים־מן־הדק, שכמעט אין להרגיש בהם ודווקא מרגישים בהם, עם אותה נגיעה לכאורה, אותן חתירות, אותן תנועות העשויות, כידוע, להיראות מגוחכות בקביעותן לכאורה – כל זה הופך באור היום לגמגום תמוה. ועדיין ושוב משפשפים את העיניים לראות מה בין התגוששות מרה לבין פיוס מתוק, או בין מנגנון־סיפוק סתמי לבין פלא חוזר ונשנה, שעתים יש בו, אוי לאותה חוצפה, מטעם ההתגלות.

אוריה חיכה לה ליד דלת חדר־המוזיקה עד גמר השיעור. והמוות פותר, אמר, ואנדי ידעה מיד מי המת. נקרא לו ליאוֹן. מידה מסוימת של קירבה שהיתה בין ליאוֹן לאַנדי, בין ליאון לאוּריה, בין ליאון לבין שניהם, הוסיפה לחייהם שאלות ותמיהות אחדות, כשם שגרעה מיכולתם לשאול שאלות אחדות ולתמוה על דברים אחדים. מותו של ליאון משך את שניהם לחזור אל המעגל שהוא התווה, לא רק הוא, סביב אנשים, מעשים, מאורעות, ושהנה נפרץ, ולחפש שם איזה דבר עיקרי שנזנח, איזו נקודת־מרכז שתמיד עשויה לעלות ולצוף, כשם שהיא עשויה לשקוע ולהישכח.

ב    🔗

הלוויתו של ליאון נערכה ביום־חמסין. אַנדי ואוריה ראו זה את זה בבוקר לובשים חולצות שחורות, שניהם גיחכו, אנדי עמדה להחליף את חולצתה ולא החליפה. היו מעדיפים לנסוע להלוויה לא בחבורה שלמה אלא בנפרד, רק שניהם, לשוחח בדרך על כמה דברים שבדרך־כלל משתמטים מהם, נזהרים בהם או זונחים אותם, כמו למשל איך צריך אדם לחיות, נאמר, את עשר השנים האחרונות של חייו, אולי יותר מעשר, אולי פחות מעשר, ומה לעשות בהן. במשך ארבע שעות של נסיעה להלוויה, קצת פחות אם לא מתעכבים לקפה בחדרה, אולי אפשר להבהיר משהו, ומתבקש להבהיר משהו, לעשות איזה שימוש נכון באותה הרגשה של התפנות, של ארכה, של: הנה ליאון מת ואתה, לפי שעה, חי עדיין.

אלא שאמרו להם להיכנס למכונית הרֶנו הקטנה, עוד יש שם מקום, אמרו, אין צורך במכונית שלישית, והם לא רצו הפעם להיות יוצאי־דופן, להקשות, או נאמר להפר את שותפות־האֵבל. אוריה השחיל עצמו אל המושב האחורי, נדחס לפנות מקום גם לאַנדי, וכשהצליח לבסוף למצוא מקום לרגליו הארוכות התחייך בינו לבין עצמו, ולמעשה בינו לבין אנדי, למרות שאנדי העיפה בו מבט תוהה, ואילו ידעה במה נזכר היתה בוודאי מוסיפה ותוהה מדוע חיוך דווקא: הוא נזכר במשפט שאנדי אהבה לצטט מפעם לפעם, שהאדם מוצא לעצמו כל חייו מיני חובות, כמו שלא להקשות, שלא להפר שותפות, להיות מעורֶה, להישאר נאמן, כדי לדחות מפניהן את חובתו האמיתית. המכונית זזה, מרימה מערבולת אבק, ואוריה חשב על כך שהכסף מספיק לסלילת כביש, אבל נגמר תמיד כאשר צריך לצקת עוד מלבן קטן של מגרש־חניה. רוח יבשה וחדה התחילה לשרוק מיד כשיצאו מו השער. שכנתוֹ של אוריה משמאל אמרה שעברו של ליאון הוא באמת עבר מפואר, לא? הפעם זו מלה במקומה, מפואר, לא? אתם הלא הכרתם את ליאון די מקרוב, בעיקר אַנדי… נכון, זאת אומרת… אין ספק שגם הנשיא יבוא להלוויה, בא גם להלוויתה של לידיה לפני שלוש שנים, גם כן בקיץ, המסוק נחת אז על המדשאה שבין הבתים, אשתו של הנשיא, לבשה שמלה אפורה שנראתה פשוטה מאוד… אוריה לחץ את פרק־ידה של אנדי לומר לה שמבינים זה את זה ברמז, שמדלגים בין זכרונות נטפלים, שלא מובן לו איך בכלל תתכן אי־הבנה ביניהם. ידוע מי יספיד את ליאון? יגידו שם: נפלה עטרת ראשנו, איזה דבר אחר אפשר להגיד? יש סיפור על מספיד שלא ידע בדיוק את מי הוא מספיד, זה סיפור של צ’כוב, למדנו את זה, אבל הפעם זה לא נכון… אלא מאי, לא עטרת ראשנו, היה ליאון עשוי לומר בקריצה.

השתיה קירבה את קיצו, או בניסוח אישי יותר, הוא שרף את עצמו בשתיה, חשב אוריה, ורק מה פירוש קירבה את קיצו אם הוא הועיד לעצמו את קיצו כבר לפני כארבעים שנה. מחרתיים תשעה באב והנשיא ינצל מן־הסתם את הסמיכות הזו בהספדו, אולי יאמר סוף־סוף ששנת ארבעים־ושתיים היתה הנוראה בשנים, נוראה יותר משנת חורבן הבית. לא, הוא לא יגיד כך, זה עלול להתפרש שלא כהלכה ולפגוע במלווים הדתיים שבוודאי גם הם יעמדו שם מסביב לבור, בין שורות־שורות של מצבות זהות. האם זה נכון כך, מצבות זהות, כמו בבית־עלמין צבאי? אוריה ראה את עצמו עומד שם למראשות הקבר: ליאון הועיד לעצמו את קיצו בתוך הקץ הכללי שם, במו ידיו, במו ידיהם, הוא ולידיה, ואיך קרה שהם ניצלו שם מאות פעמים, דווקא הם, ושניהם, ומה גררו אחריהם בשניים, שלושים שנה, ביחד, ואחר־כך ליאון לבדו שלוש שנים. כל עוד לידיה בחיים יכול היה להמשיך ולשאת, לשאת את הדמות שהוטלה עליהם, שנטלו על עצמם, שהיו חייבים וזכאים ליטול על עצמם, שתי דמויות, לא לגמרי זהות, כמובן, חלקה וחלקו, ואיך נשא ליאון את הלא־לגמרי־זהה, נדמה שמעולם לא אמר לאיש, אולי רק ללידיה אמר, לעולם כבר לא יאמר, איש לא יידע עוד מה אמר לעצמו, אולי כן, מתוך אותם סרטי־הקלטה חסויים. רק אחרי מותי תהיו רשאים לפענח, אמר. מה טעם בזה: רק אחרי מותי? נוהג שבעולם? אחריות כלפי… כלפי מה? כלפי מי? התחכמות קונדסית? היה משהו קונדסי בהתנהגותו, גם בשנותיו האחרונות. כעת רשאים כבר לפענח, סרטי־ההקלטה שמורים אצל ידידו, אחד המפקדים־דכאן, שביתו באיזור השפלה, רחוק מביתו של ליאון.

בחוץ גבעות חשופות, מכות בסנוורים, כל־כך דומות זו לזו, אותו קו־קימור כמעט אופקי, עד לאלמוניות עצובה, ועל־אף הסנוורים שלווה לאה ומרדימה. במכונית חם וצפוף. שלושה במושב האחורי המיועד לשניים בלבד. אוריה בתווך, אנדי לימינו, ולשמאלו אשה שפניה מוכרות וגופה זר, ותמיד המתח, כזה או אחר, עם נגיעת גוף בגוף, והשאלות מה זה בדיוק ומדוע זה כך, שאלות שבאות מאליהן, חשב אוריה, עדיין ותמיד, גם בנסיעה זו, שאלות ששותקים, פעם מפני שמשונה לשאול אותן בקול ופעם מפני שכבר כל־כך נהוג לשאול אותן בקול.

ובאשר לשתיה, כן, ליאון ידע לשתות והיה יפה לשתות במחיצתו. שתיה זה לא משקה, שתיה זה ספיריטוס, היה אומר, ולעולם לא היה סומך על הבנתם של רעיו־לבקבוק ותמיד מוסיף: זאת־אומרת רוח, ועיניו הלא־גדולות, האפורות־תכולות… לא אפורות־ירוקות? רק תמול־שלשום וכבר לא זוכרים בדיוק, ובעצם מה חשוב פה הדיוק, עיניו מצטמצמות לכדי שני סדקים וקצות־שפמו כמו מתרוממים בשובבות. והסיפור שסופר… אוריה נזכר: אנדי העירה לו אז: סיפור מספרים פעם אחת, פעמיים, לא יותר, אחא שפתאום נתרצתה: מילא, עוד הפעם הזאת. מעכשיו ודאי לא תמחה אם יספר שוב. בפעם הבאה יספר לילד.

השניים,שני המפקדים, נדברו ביניהם להזדמן באותו פונדק של רֶגינה, בדרומה של תל־אביב, המפקד־דכאן, קירח, רחב־כתפיים, גמיש, ומלך־השתיינים־דשם, הלוחם בעל הדמות, לקיים ביניהם תחרות של שתיה; המפקד־דכאן התחכם לו לליאון, קשר קנוניה עם רגינה שרק מים זכים יימזגו לכוסו, ואילו לכוסו של מתחרהו וודקה מובחרת ארבעים אחוז (החיים מתחילים אחרי ארבעים, אהב ליאון להביא אמרת־שתיינים פולנית); הערב רד, השעון צילצל חצות, והשניים עוד יושבים זה מול זה, מרוקנים כוס אחר כוס, כוס אחר כוס; עם שחר החוויר המפקד־דכאן, קם על רגליו הגוצות והטיח אגרופו בשולחן: אני לא מסוגל עוד לשתות את המים האלה! זו היתה גרסתו של ליאון, גומע־הווֹדקה־המובחרת, ואילו גירסתו של שותה־המים־הזכים אמרה כך: כוס אחר כוס, ועם כל כוס נוספת אני רואה איך קצות־שפמו של ליאון יורדים ומשתפלים לעבר סנתרו; הוכרזתי מנצח על־ידי רגינה, וכולי חיוך יצאתי בדרך הביתה; אלא ששנתי נדדה, חזיון שפמו השמוט של ליאון לא נתן לי מנוח; אך האיר היום קמתי ונסעתי אליו לגלות לו את האמת לאמיתה; חזיון שפמו הקם לתחיה, העולה ושב לאיתנו, נסך בלב מין שמחה שרק לעתים נדירות זוכים בשכמותה.

רוצה לשמוע, ילד? הזמן עובר והסיפורים חוזרים, דווקא את אלה רוצים לשמוע? דווקא את אלה, גם את אלה, ואסור למהר. ילדים לא מואסים בסיפורים חוזרים, גם מבוגרים לא, זה כמו טעמו החוזר של מאכל, ליאון ידע מאין־כמוהו ליהנות מארוחה טובה, בקבוק 777 בהישג־יד, נקניק־אווז שמן, מחית תפוחי־אדמה, חמין ומעיים ממולאים, קרי צ’ולענט וקישקע, בחדר האחורי המובדל והמלא־ריחות של אותו פונדק־רגינה בדרומה של תל־אביב, טעם־החיים אחרי ככלות הכל.

בינתיים שדות־שלף נוצצים, מישור עולה ויורד של חבל לכיש. לא ניתן להם לעשות את הדרך הזאת בשניים. לרגעים מילמלו זה לזה מלים אחדות על הנוף הפתוח הזה האהוב על שניהם, או על איזה ענין אחר הקשור בעצם הנסיעה, ורק לרגעים היה אוריה חוזר וזוכר שגופו הגדול של ליאון יכוסה עוד מעט בעפר ועל קברו ייאמר: נפלה עטרת ראשינו. וכי מה יש לו להציע במקום: נפלה עטרת ראשנו?

בפעם האחרת היו שניהם נוכחים בזמן השתיה, גם אנדי וגם אוריה. ליאון התקשר אליהם: מספר הטלפון שלי הוא 777, בואו אל הבֶרגֶרים. שניים הם הברגרים, בודדים כמו… בודדים כמו אבן, אף זה ניב מתוּרגם כמדומה. ברגר היה פרטיזן באיזור לידא. הגרמנים לקחו את כל משפחתו, אב, אם משותקת, אשה, שני ילדים. גם היא היתה פרטיזנית באיזור לידא. לקחו את בעלה ואת ילדם בן השלוש. השניים נפגשו ביער, התקשרו, באו הנה, נולד להם בן יחיד, כי כבר היו מבוגרים מאוד. בן מוכשר. התגאו בו. האם אומרת: היינו כל־כך מאושרים, שלושתנו. הבן גמר את הטכניון בחיפה כעתודאי, אחר־כך הלך להשלים את שירוּתוֹ בצבא. נהרג במלחמת יום־הכיפורים. את היהודים בלידא גם כן לקחו ביום־הכיפורים, אמר האב. ובכן, מקץ שנה, ימים אחדים אחרי יום־הכיפורים, בחול־המועד סוכות, ישבו בדירת הבֶרגֶרים שבאחת הקריות, האם הכינה ארוחה בדיוק כמו שהיתה מכינה שם, לפנֵי: שנאַפס ודג־מלוח בשמן לגירוי התיאבון, דגים ממולאים מתוקים עם עיגולי־גזר עליהם, מרק־עוף עם אטריות מאפה־בית (אוריה אהב להזכיר את הווי מטליות־הבצק הדקות־מן־הדק, בזוקות הקמח, המכסות על־גבי מצע של סדינים את כל הרהיטים הסמוכים לתנור־האריחים שבביתם) ואווז צלוי שעורו חום כפרי־הערמון ועוד צימעס של גזר ורבעי־אגס ממותקים… חדרו של הבן נשאר בדיוק כפי שעזב אותו כאשר יצא, חולצה במשבצות אדום ואפור תלויה פתוחה על מסעד־הכיסא שלפני השולחן, על השולחן שתי מחברות פתוחות וספר, שכריכתו כלפי מעלה, לוחץ עליהם, כריכה מקווקוות צורות גיאומטריות זעירות, זוכר אוריה בדיוק. כן, יש שחיים את זה כך ויש שחיים את זה אחרת. מי יכול לומר מה נכון יותר. הברגרים הושיבו את ליאון בראש השולחן. הוא לא התנגד, היה רגיל לשבת בראש שולחנות, שלוש כוסות, במו עיניהם ראו איך הוא מריק שלוש כוסות, לא כוסיות, שלוש כוסות גדולות, גבוהות, כאלה שנוהגים לשתות בהן מים קרים בארצות־החום, מים לרוויה. ברנדי 777. אחרי שהיה ממלא את הכוס עד שפתה ממש היה מוריד את הבקבוק מן השולחן לרצפה, מנהג כזה אצלו, ולא מעלה אותו משם אלא כאשר הכוס כבר ריקה לגמרי, עד הטיפה האחרונה, שב ומוזג עד שפתה ממש ושב ומוריד את הבקבוק לרצפה. אחרי התקף־לב ראשון שלו, לידיה עדיין בחיים, קיבל רשות מן הרופא לשתות רק שתי פעמים ביום, ובכן היה מוזג לו, כך אהב לספר, את הברנדי בג’אַרות, שתי ג’ארות ביום. אחרי הכוס השניה אמר: לפני שבע שנים ועוד שבוע, בדיוק, זה היה בין כסה לעשור, נפגשתי על שפת־הים של תל־אביב עם גימנזיסטית אחת מן הימים ההם, ואני רוצה להתוודות… אבל לא מערבבים פרשיות, זה על בקבוק אחר, ושפמו סגר על הסיפור, ואוריה ראה ברק של הימור בעיניה של אנדי והציץ בליאון וחייך בינו לבינו, מתוך הרגשה הזכורה לו היטב, שהוא ידע עליו איזו ידיעה מקיפה שנעשית כל פעם יותר מקיפה אבל איננה משתנה מעיקרה, וחשב על עצמו עם אנדי בלילה שיבוא, שתויים וחדים, משחקים זה עם זה, מתגרים זה בזה, מתגוששים ונדיבים.

יצאו מאצל הברגרים שלושתם ביחד, יחד נסעו לאורך הים, הים לימינם, השקיעה כבר לימינם. אוריה נהג לאט וליאון היה מביט כל הזמן בים. פתאום אמר: את אבא הפקרתי בווילנא, חברים קראו לי לחזור לעבודה בווארשה, אז חזרתי. לאבא היתה טחנת־קמח, היה יהודי גבוה כזה… והתחיל לדקלם בקול ברור, ידעו מה, משה־לייב האלפערן: אָ גינגילי מיין בלוטיק האַרץ, ומיד הוסיף, קולו מתעטף צרידות: גינגילי לבי השותת דם… הכביש התעקל, השקיעה היתה נמוך מעל עיניהם. לא, התרגום לא טוב, בלוטיק אומר דם בלי צורך בשותת, אמר ליאון, הסגנון־בדמו ללא־תקנה, מול השקיעה כאן או בתוך תעלות־הביוב שם. אוריה ראה במו עיניו: שלוש כוסות גדולות.

עכשיו, במכונית הצפופה, הים לשמאלם והשמש עוד גבוהה בשמיים. אוריה חושב: גם הברגרים בוודאי נוסעים להלוויה. איך הם נפגשו, הבֶרגֶרים, איך נפגשו לראשונה אחרי ככלות הכל, איך נגעו לראשונה זה בזה. אי־אפשר, פתאום נדמה לו שאי־אפשר, שאיש מעודו לא הצליח לשער שום מגע של זולתו. הכל סופר ותואר, כל מגע אפשרי, בפרוטרוט או ברמז, בהפלגה או באיפוק, אבל איש לא שיער מעודו מגע של זולתו. אי־אפשר לשער. גם אין רצון. אין טעם.

מנמנמים במכונית. אנדי נוגעת בברכו של אוריה. מבטה כמו בשעה שמתעוררת מחלום חד. כבר שנים רבות מכיר אותה, וברגעים מיוחדים, כמו עכשיו, ועל־פי מלים בודדות, מבט, או תנועה (כמו זו שקשה לו לשאתה, ועל־פי־רוב הוא מאותת לה שתחדל ממנה, של הקפת שורשי־הצוואר בכף־ידה), הוא יכול לנחש משהו ממה שתופש בגרונה. למשל, לחיו של ילד שמתפייסים אתו אחרי כעס ואומרים לו לילה־טוב, ותמיד כבר איכשהו מתוך ידיעה שרבים שכמותו נלקחו. למשל, ריח החדר שבו גוססת צֶלינה. למשל, חלון של מרפסת סגורה, דחוסה, שרק מבעדו רואים את האופק בדירה שבה נחיו שנותיה האחרונות של צֶלינה. משונה, אמרה לו אנדי לא־מזמן, נדמה לי שהייתי יכולה להישאר כאן ככה, במרפסת הזאת, לשבת ולהסתכל ולראות ולחשוב מדוע ואיך, רק לשבת ולהסתכל. הוא רואה אותה יושבת שם ומסתכלת, מכוניות כמו צעצועים נוסעות בכביש הרחוק שורה ארוכה.

בחזרה מן ההלוויה נסעו באוטובוס, מפני שהתעכבו שם יתר־על־המידה עם מכרים שכמעט אין נפגשים אתם עוד אלא בהלוויות. אמנם נהג הרֶנו חיכה בסבלנות, תולה בהם עיניים טובות, אבל אוריה החליט ברגע מסוים: אתם סעו כבר, אנחנו נגיע הביתה בכוחות עצמנו. האוטובוס היה מרווח וריק למחצה. העייפות היתה צפויה, גם הרוח המפייסת שבאה מן הים, גם כדור־השמש הכתום הצולל במהירות לתוך הערפל האפור־סגול התלוי מעל המים, עוד קילומטרים אחדים וישקע כליל. כאילו כיוונו את השעה למצוא את כל אלה והנה מצאו אותם, כאילו נדברו ביניהם מפורשות, להשהות את הרפיון הזה, את שעת־הדמדומים הזאת, ורק חבל שהיא פה קצרה כל־כך לעומת הדמדומים של ארצות אחרות. לא־צפויה היתה האשה במושב שלפניהם, אוריה לא שם לב כשנכנסה וישבה, אנדי היא שבתנועת־רמז הוליכה את מבטו אליה: ראשה בצעיף־מלמלה סגול־בהיר רכון רכינה קלה, אלכסונית; החזיקה בידה עתון כשהוא פרוש כמעט לכל אורכו, ולא סגרה את החלון למרות שהרוח היתה מורטת ומאוושת בשולי הדפים; זה היה עתון־ערב משחיר בתצלומים גדולים וכותרות־ראש תקיפות: חולת־סרטן בת שלושים־וחמש מתנה הסכמתה לניתוח בסיפור כל האמת על מצבה, ולפני מותה מודה לרופא במכתב מדהים על השנה האחרונה שניתנה לה: אחרי הנקודתיים אותיות קטנות, גם האור פחת במהירות. מה היה שם מדהים באותו מכתב? מה עשתה באותה שנה אחרונה, איזה דבר שיש בו אולי גירסה חדשה? האשה שלפניהם הניחה את העתון על ברכיה; הרוח, באין לה דפים לרשרש בהם, היתה טורפת בקצות צעיפה, צעיף שהיה עכשיו רק אפור, כאילו גם זה מלכתחילה. צעיפים ברוח, חשב אוריה, נחמות שחיפשנו במדבר. כי היה מתנופף סודרה. כאשר באו למדבר, כבר שנים רבות, התנחמו קצת במתן שמות לצבעים במרחב שכולו גווני צבע אחד, צהוב־חום־אפור המדבר, אמרו, צבע הגמל, צבע עדרי־כבשים, אבל במיוחד השתעשעו בדיבור על מטפחות צבעוניות שהנשים תקשורנה לראשיהן בכל־עת־תמיד, צעיפי משי ומלמלה צבעוניים שיתנופפו ברוח המדבר, פיצוי למבט האובד במישור השומם. האהבה לצעיפים צבעוניים נשארה בעינה ועד עצם היום הזה, כאשר קומת־העצים כבר גבוהה מקומת־הבתים, עדיין הם צוברים ותולים צעיפים, סתם כך, בקיץ ובחורף, שישתלשלו להם על־פני הקירות מן הקולב שבכניסה, על זרוע מנורה־עומדת, על מסעד כורסה, על מסגרת פרגוד.

ושלשום קראתי באותו נושא, אמר אוריה וידע שאנדי שומעת את החיוך המכוון שבקולו. האשה שלפניהם לא נתנה את דעתה עליהם, קיפלה את העתון תוך מאבק עם הרוח, ושמה בתיקה, ממתחת רגליים, מגישה כף־שמאל אל פיה, מן־הסתם לכסות על פיהוק, זאת־אומרת מאלה שהחינוך הפך להם טבע שני. אוריה עקב אחרי עיניה של אנדי, ידע שנוח לה לשקוע בהתבוננויות זעירות אלה, אבל הוסיף ואמר: שלבו של עכבר פועם בערך שבע־מאות פעימות בדקה ואורך חייו כשלוש שנים, ואילו לבו של פיל עשרים ושמונה פעימות בדקה ואורך־חייו כשבעים שנה, לעכבר ולפיל אותו מספר פעימות.

הוא נתקף לרגע אימת־הקץ, אחר־כך קטם את המחשבה, או אולי צריך להגיד שהמחשבה קטמה את עצמה לבל תיטרף האשליה כליל. בשנים שעוד נותרו לחיות, זאת אומרת… אל נגיד יתרת־פעימות, נגיד: השנים שעוד נותרו לחיות זה אולי גם לחשוב על עצמך כעל אדם אחר, מישהו אחר, זאת אומרת… המוות הצפוי ותמיד בלתי־צפוי כל־כך, גם את זה אפשר להגיד, זה ידוע, לא מכאיב במיוחד כרגע. ואולי, חושב אוריה, לא הפחד מפני המוות אלא הפחד מפני הזיקנה הוא שדחק בליאון… הזיקנה זה פארודיה של חיים, היה ליאון עשוי להכריז בין כוס לכוס, באותה נימה של מגלה־נסתרות, בקולו העשיר, המתבעבע בליחת־לחיים, פארודיה, אַ־חוֹיזֶק, תה של תמצית משומשת, טעם יש לזה? רוצים אותי פורטרט של זקן כדרדק זב־חוטם? צופה בודד מן הבמה אל האמפיתיאטרון שכל באיו הלכו ואינם? תם החזיון האורקולי, נגמרה העצרת, העם נסע עד לאביב הבא, ורק האקוואדוקט הרומי לוטש את שיניו… שמע, ליאון, לא בהכרח פארודיה, שמע, תקשיב רגע בשקט, בלי אורות הבמה, זאת־אומרת למשל: קמים בבוקר ורואים עץ, ענפים נעים ברוח, אתה שומע? או: כל יום אחרון בין הרים אלה לבין הים הוא יום חדש בין הרים אלה לבין הים. פזמון ישן? אה? כן, ישן. הבה ונספוד ליאון ככה: היה איש, אפשר היתה לו איזה נגיעה אחרת, והנה נחתם, תם ונשלם, זאת אומרת… גם לליאון היו שונאים, אחד או עשרה, כמובן וכידוע, הוא שתק, כמעט לא דיבר עליהם, אמרו: ליאון הוא אציל, עממי ואציל. עשוי היה לומר: ההוא, אה, מה זה חשוב, הוא נימול ממש כמוני. או: אה, היא, הזו, היא עכשיו חולה מאוד, ושפמו סוגר על השאר. עכשיו נחתם. מוּנה לו מספר מסוים של פעימות־לב, צופן גנטי, צו ביולוגי שיש לקבל את דינו בהכנעה. בהכנעה? ליאון היה אומר: רוצים לדבר על הכנעה, בבקשה, אבל זה על בקבוק אחר של 777, מה בקבוק? ג’ארה! מה ג’ארה? גֶ’ריקאן! סירב לשחק את הפארודיה, שרף עצמו למוות, ביודעין. מי באש ומי במים ומי בוודקה ומי ברכיבה על סוס ומי בשאלה איך לחיות את השנים שנותרו.

ג    🔗

גם זו אמת: צֶלינה – כן, כן, ילד, סבתא צֶלינה – שהיתה פולטת צעקת־פחד למראה עכבר או אפילו מקק, היתה הקַשָרית של ליאון, אמנם רק זמן־מה, חודשים אחדים או שבועות אחדים, ואולי רק ימים אחדים, עד לאותה תקרית כשנדמה היה שעלו על עקבותיו של ליאון. כל יום אז, בצד הארי של וארשה, היה ארוך מאוד, גם קצר מאוד, כי לא ניתן לחשוב על ימים רבים שיבואו אחרי היום הזה. רק שהמלה “מאוד” היא לא של אז, כאילו שייכת למפתח־צלילים של זמן אחר. מוזר, אבל פתאום עולה על הדעת כאילו אף פעם לא השתמשו שם במלה “מאוד”. ובכן, צלינה היתה הקשרית של ליאון, ומאז, במשך כל השנים, כשהיתה מבטאה את השם ליאון היתה מין תגובה של רצון עולה מתחת לעור־פניה ומיַשרת את קמטיהם, שהיו לרוב מכווצים במבע עיקש של דחיה. קַשָרית, זאת־אומרת מעבירה כסף, ידיעות, איזו תעודה מזוייפת, וגם מין מלוָוה, בת־זוג, כי בשניים, ובעיקר עם פנים ועם שפה כמו של צלינה, היה הרבה יותר פשוט להתחזות כפולנים. עדיין יש אנשים שזוכרים ואומרים: איזו אשה יפה היתה צלינה, ויש שמפליגים, כיד ההתלהבות הפולנית הטובה עליהם (גם בָך עודף של רומנטיקה, יאמר בוודאי הילד כשיגדל, ומפניו יהיה קשה יותר להתגונן מאשר מפני אחרים): לא היתה יפה ממנה בכל העיר שלמרגלות ההר המכונה ההר־הבהיר. מתוך התצלום היחיד של צֶלינה שהשתמר מימי צעירותה ניבטות פניה במין רצינות מצטדדת, ואולי באמת היו עוצרי־נשימה ביופיין. אנדי כמעט לא זכרה את כנסיית ההר־הבהיר, שבזכותה יצא למרחוק שם העיר שבה נולדה, רק מדרגות־מדרגות רבות מאוד, וגם את זה מתוך מאמץ ולא בבהירות, ואת דיוקנה של מאריה שכמו הולכת ומתקרבת מתוך עומק אפלולי ורב. מעולם לא עלה בה רצון לשוב ולבקר שם. ייחסו לה רצון כזה, שאלו: איך ייתכן? היה מיַגע להכחיש ולהסביר. ודווקא אוריה, שלא ביקר מעולם בכנסיית ההר־הבהיר, ידע לספר על עירה יותר ממנה, שהרי קרו שם, באותה עיר, דברים שרבות דובר בהם, ולאוריה אהבה תמימה לסיפורים, והוא גם מיטיב ממנה לספר אותם לילד, בזה אנדי תמיד שמחה להודות. יום אחד גנבו משם, מכנסיית ההר־הבהיר, את עיניה של מאריה הקדושה, שני יהלומים תכולים, עצומים לגודל, שלל שנלקח אצל התורכים שפלשו בסערה מערבה, וניגפו בפני חרבו של יאן סוביֶיסקי, אותו פרש פולני גיבור שבשעריה של וינה הציל את כל אירופה מידיהם של קנאי האיסלם. שני היהלומים נעלמו והעם כולו עצר את נשימתו: לנקר עיניים לאֵם־האלוהים! שלא היהודים גנבו את שני היהלומים, דבר זה הסתבר מאוחר יותר, כאשר כל הכנסיות שברחבי המדינה בישרו, כל אחת בשבעים ושבעה צלצולי פעמונים, כי פניה של אם האלוהים חזרו להפיק חן וחסד בעיניה היקרות. שבעים ושבעה דווקא? שיהיה. כן, אַנדי זוכרת משהו, במעומעם. אולי לא היתה אז פנויה ביותר לדברים שהתרחשו מחוצה לה. אולי רק עכשיו, במאוחר, היא מתפנה. כן, נופים מסוימים, תהלוכות צליינים. תהלוכות הצליינים התעצמו אז מאוד אחרי שוד היהלומים, עם נאמן ורב חזר לחפש חסד ורחמים אצל אם־האלוהים. האיקונין בצבעים עזים ומבריקים גבוה מעל לראשים, האיכרות היחפות במטפחות אדומות ופרחוניות, הגוּראַלים השחומים, קלי־הרגליים, באפודות־עור רקומות, והליטאַניוֹת שאין להן סוף, העולות מבעד לחלון המוגף ומתרחקות בשדרה הארוכה, שתחילתה בכיכר־השוק וסופה בהר, ועדיין נשמעות: עלמה קדושה התפללי בעבורנו, אם דואבת התפללי בעבורנו, חבצלת צחורה התפללי בעבורנו…

אולי מאותו המון רב באה לצֶלינה שפתה העסיסית ואותם צלילים סלאביים צְיָה וסְיָה ודְזיָה, להבדיל מצָ’ה ושָׁה ודזָ’ה, שכל מי שאיננו פולני מלידה ייכשל בהם, אותו היגוי טבעי, כפרי… טבעי וכפרי, לאו־דווקא, שהרי הצליינים דיברו בניבים שונים, בהתאם לאזורים שמהם הגיעו, אבל נכון שלצלינה היתה אוזן חדה לשפות ולניבים, אולי גם סקרנות רבה להתערב בין הבריות ולשמוע. הפולנית המלאה חיוּת נשארה לתמיד, ואילו היופי, כן, כמובן. יופי נדיר, היו אומרים, וכבר הרבה זמן נשמע כמין תביעת־עלבון, כאילו צורתה ההולכת ונשחתת היא עלבונו של כל מי שהכיר אותה, וכאילו במתכוון היא לובשת צורה זו כדי להעליב אותו. לפעמים מוכרחים לרוץ (לא מוכרחים, כמובן) ולשלוף מעומק הארון את ארנק־העור הישן, עור אמיתי, חזק וגמיש, שמתבקע בתפרים מגודש תצלומים (אחרי המלחמה היו להוטים להצטלם, ביחידות, בשניים, בקבוצות), ולהוציא מתוכו את התצלום של צֶלינה בצעירותה, כבר חום־אפור, להראות אותו, פנים רציניות־עצובות, מופנות כדי שלושה־רבעים אל הצופה, עפעפיים מורדים: הביטו, זה מימי וינה, כן, היא למדה שם פסנתר אצל שְנאַבֶּל, והאפודה הזאת שהיא לובשת, כן, זכוּר, שנים על שנים לבשה אותה, צמר־אנגורה בצהוב רך, כמו פלומה של אפרוח, עם אימרה רחבה של אנגורה לבנה. זאת האפודה שליאון אמר לה להיפטר ממנה תיכף־ומיד בשעת אותה תקרית שאחרי ציאַסְטְקוֹ־צ’אַסְטְקו. כאשר צֶלינה היתה מתחילה בסיפור הזה היתה ההתעוררות מגהצת את הקמטים שבפניה ומעלה בהן, בשיפולי הלחיים, כתמים ורודים־סגולים:

זה היה מין קסם כזה של ליאון, מין קונץ כזה (היתה מתחכמת לשומעיה בשוחד של מלה מאוצר לשונם), בחיי לא ראיתי אדם שיוכל לעשות את זה, חוץ מליאון, להמשיך וללכת ופתאום בכלל לא מתקדם, זה נראה לגמרי שהוא הולך, ופתאום אני רואה שאנחנו לא זזים מהמקום, הולכים ועומדים באותו מקום. מה? כמו בסרט? איזה סרט? אף פעם לא ראיתי דבר כזה בשום סרט, רק ליאון ידע לעשות את זה. לא היה פשוט אז ללכת ברחוב, סתם ללכת ברחוב ולדבר, זה היה תמיד חשוד, מה פתאום הולכים בווארשה ברחוב ולא נכנסים לשום מקום. אז היינו נכנסים לאיזה בית־קפה, יושבים, כאילו כמו כולם, כמו זוג פולנים שנכנס לשתות תה ולאכול עוגה. אבל אז היתה מתחילה הבעיה. ליאון נראה כמו גוי, בלונדיני, גבוה כזה, אתם יודעים, עם השפם הזה, ממש שגץ, וגם יודע פולנית לא רע, הוא למד בגימנסיה פולנית בווילנא, ידע לדקלם בעל־פה הרבה שירים, לא רק ביידיש, גם בפולנית, קוֹחאַנוֹבסקי, סלוֹבאַצקי, אבל המבטא שלו, אלוהים! זה מפני שבבית דיבר רק יידיש. אז להזמין תה זה עוד היה בסדר, להגיד הֶרְבּאַטָה זה פשוט, אבל להזמין רק הֶרְבּאַטָה ולשבת שעה שלמה ולשוחח, לא, זה אי־אפשר, המלצרים היו תמיד מסתכלים עקום, וזה שוב מסוכן, כי זה מין בית־קפה גדול, עם מפות לבנות והמלצרים עם… איך אומרים את זה? מה? פרפרים? עניבות־פרפר? טוב, שיהיה עניבות־פרפר, שחורות. בבית־קפה קטן היה עוד יותר מסוכן, כי מיד מכירים ופונים אליך. אז מוכרחים להזמין גם עוגה, ועוגה זה ציאַסטקו, ולהגיד צְיָה זה בשביל ליאון כמו בשביל עורב לשחות. כל פעם הייתי רועדת מפחד כשהמלצר היה מתקרב, כי אם אני אזמין ולא ליאון, אז זה שוב חשוד, מה פתאום בווארשה שאשה תזמין בבית־קפה, בווארשה רק הגבר מזמין, אז ליאון היה מזמין, יושב לו כמו פריץ גדול, מגלגל את השפם, מסתיר קצת את הפה כדי שהצְיָה יישמע קצת צְיָה ולא צ’ָה, ואני רועדת איך זה יצא הפעם: דְבָה צ’אַסְטְקָה, פְרוֹשֶה. אוי־ואבוי גם לפרושה הזה. נו, תנסו להגיד: צְיָה, ציאַסטקו. אז ככה, יוצאים מבית־הקפה, מקווים שהציאַסטקו עבר בשלום, הולכים ברחוב, אַלֶיֶה ירוֹזוֹלימסְקיֶה, כן, יש רחוב כזה בווארשה, שדרות ירושלים, דווקא אחד הרחובות הכי־יפים, ופתאום אני רואה שליאון בכלל לא מתקדם, זאת־אומרת ממשיך ללכת ובכלל לא זז מן המקום, אי־אפשר להבין איך הוא עושה את זה, וכאילו לא מדבר ומתחת לשפם אני שומעת את קולו: אל תסתכלי לשם, עוקבים אחרינו. ואז מיד ראיתי אותו, את השפּיצֶל…

היתה מתיזה את המלה “שְפיצֶל” כמו פולטת רעל שהצטבר תחת לשונה. עדיין לא היתה לה אותה תנועת־פה בלתי־פוסקת של חודשיה האחרונים, מין שרבוב חוזר על עצמו, או איך לתאר את זה, כל־כך כאב לראות, והנה כבר לא זוכרים בדיוק. לא רק מלים כמו “שפּיצֶל” היתה פולטת כך, גם שמות של אנשים מסוימים, או סתם שמות־עצם או שמות־תואר חפים לכאורה, מתיזה במשטמה, והם ידעו שכל נסיון לפייס מועד לפורענות, ובל־זאת היתה אנדי מתפתה תמיד לשוב ולנסות. גם אוריה. זה היה מין גירוי בלתי־נכבש, לשוב ולנסות. אבל מלים כמו “שפיצֶל”, זה היה הפיוס והחסד לשמוע איך היא מתיזה במשטמה מלים שאכן כך ראוי להן.

איך זה שפיצֶל בעברית? מה? שוטר־חרש? מה פתאום, זה בכלל לא שוטר, זה היה סתם קוֹלאַבוֹראַנט, כל מיני כאלה שעבדו בשביל הגרמנים. מה־זאת־אומרת שאין לזה בדיוק מלה בעברית? מוכרחה להיות מלה. לא, לא סחטן, סחטן זה שמאַלצוֹבְניק, לא, לא יכול להיות שאין מלה, צריך רק לחפש. לא תשכחו לחפש? הוא עמד שם בפינה ולא היה ברור לאן הוא מסתכל, כי היו לו משקפיים שחורים. אני לא סובלת כשמישהו מדבר אלי עם משקפי־שמש על העיניים, זה לא סתם, זה מאז. ואז הוא ניגש, ליאון, לאט לאט ניגש אל חלון־הראווה, זאת־אומרת שנינו ניגשנו, אני עשיתי מה שהוא אמר לי לעשות, או שבכלל לא אמר לי כלום ובלי מלים ראיתי, וכאילו הסתכל לו שם בדברים שהיו בחלון, אני בכלל לא הייתי מסוגלת לדעת איזו מין חנות היא זאת, חנות של מה, ובינתיים ראה בחלון מה ההוא עושה שם, ושוב וימְרוּצ’אַוּ… איך? מילמל? טוב, שיהיה מילמל, ככה מתחת לשפם, שאני אעלה מיד על חשמלית ראשונה ושאסע לא לבית. את הכתובת ששם היינו מסתתרות לא ידע, לא רצה לדעת כתובות, מה שפחות, רק מה שמוכרחים, כי אי־אפשר לדעת מה קורה אתך אם תופסים אותך וזורקים אותך לאלֶיֶה שוחה, זה השדרה ששם היה הגסטאפו. כן, כך אמר לי, מה אתם מתפלאים? שארד באיזה מקום ואחליף חשמלית ואם ניגשים אלי אז אני לא מכירה אותו, סתם הזמין אותי לקפה, אפילו לא יודעת מה שמו, וכאשר אגיע הביתה אז שאזרוק מיד את הבגדים העליונים שלבשתי, את האפודה, גם את המעיל, למרות שאז, ברחוב, החזקתי אותו מקופל על הזרוע. אַת זוכרת את המעיל הזה, אנדזיה?

כן, כזה צמר קל, אפור־בהיר, עם דשים מעוגלים, מקושטים בתפרים בולטים.

את זוכרת? לידיה הביאה לי אותו, זה היה עוד בהתחלה, בגיטו, את זוכרת?

פעמים רבות היתה חוזרת ושואלת כך, תובעת כל פעם מחדש שישתתפו ללא סייג בהערצתה. היה קשה להיענות לה, אם־כי זה היה הרבה יותר פשוט, וגם מרפא לשעה, מאשר להיענות לתביעתה הנחרצת להשתתף בשנאותיה הרבות, צלינה או ששנאה או שהעריצה, היו רק אנשים בודדים שהעריצה, אנדי, כמובן, הבת היחידה, בשר מבשרה, והילד, פרי־בטנה של אנדי, וכלל לא גם יוצא־חלציו של אוריה, וכמה אנשים נוספים שרובם כבר לא בחיים, או שהקשר אתם אבד אי־פעם ואי־שם והיא לעולם לא התפנתה להתחקות על עקבותיהם: אביה שמת עוד לפני שנישאה, ידידה אחת מימי לימודיה בווינה, תצלום מהלך קסם כמו אותו תצלום שלה, דיוקן וינאי כליל השלמות, צדודית צחה עם תסרוקת־תלתלים מלאה ורכה. היא באמת היתה בווינה, יצאה לשם לבדה והגיעה, עלתה לרכבת הנכונה, גרה בחדר רגיל ולא כיסתה את כל רהיטיו בעתונים ישנים, עבדה והתפרנסה מעבודתה. תמיד אותה התפעלות, דוקרת כמו חשד, על שאכן היתה זו אמה, סבתא צלינה, שהילד שואל מדוע היא עושה כל הזמן את התנועה הזאת בשפתיים, על שאכן היתה זאת היא, אותה אשה צעירה ויפה מן התצלום, שנסעה לבדה, למדה לנגן ולהורות נגינה, לבשה שמלות יפות, נעלה נעלי־כפתור הדורות והקשיבה שעות רבות למוזיקה באולמי קונצרטים.

את זוכרת איך היא באה אז עם המעיל? היתה צלינה חוזרת ותובעת השתתפות ללא סייג, ראִיָה בדיוק כמו ראייתה, ואם אנדי לא התפנתה מיד לענות כפי שהתבקשה, היתה צֶלינה מתחילה מיד להתרוצץ הלוך ושוב, לפתוח ולסגור ברזים, להזיז ולהשיב למקומה קערת־תפוחים, לדשדש מהחדר אל פינת־האוכל וחוזר חלילה, בנעליה המטולאות, כי כל האורטופדים כאן בארץ יודעים רק דבר אחד, לקחת כסף, רק כסף תנו להם, כבר חמש פעמים נסעה אל ההוא בחולון, שילמה לו כמה שביקש, בושה להגיד כמה, נעליים חדשות ואי־אפשר ללכת בהן, אפילו לא צעד אחד, בכלל לא יכולה לנעול אותן, נורא, נורא. הלוך ושוב מן החדר לשירותים ואל הכיור שבפינת־הבישול, להחליף כוס באחרת, לתלות ביושבים מבט מלא תרעומת, מצפה בגלוי שיקומו ויילכו להם סוף־סוף, איזו מין שעה היא זאת לבוא ולהתארח, איך לא מבינים שמאוחר, שצריך לנוח, ללוות את הילד שלא ירכוב על אופניים בחושך, לאוורר את החדר לפני השינה מעשן הסיגריות, רעל כזה, נורא, נורא, לשכנע שיאכלו עוד תפוח, זה רחוץ, האם קראו שמוכרחים לאכול תפוחים, זה מנקה את הקיבה, אין כמו תפוחים לניקוי הקיבה, זה לא המצאה שלה, הרופאים הגדולים אומרים, לא הרופאים האלה של קופת־חולים שבכלל לא רואים אותך, בכלל לא שומעים מה ששואלים אותם, אין להם זמן, רק תוקעים את האף בנייר ורושמים תרופות, הכל רעל, נורא, נורא. ושוב ליטול ידיים. עור ידיה היה מבוקע מרוב רחצה, אסור היה להגיד שמרוב רחצה, ואנדי היתה מתפתה ואומרת, אבל גם מצאה לה משחה במרפאה, לפחות למנוע דימום בחורף, ודווקא מן המשחה הזאת ידעה צלינה להתפעל, איזו משחה, איזו משחה, לפחות זה. מעולם לא הצליחו לא אנדי ולא אוריה לקנות לה מתנה שתשתמש בה. ושוב לפינת־האוכל להוריד כל צלחת בנפרד אל הכיור, איזו שטות היא לקחת שתי צלחות ביחד, זו על־גבי זו, ככה זה מתלכלך יותר ויש יותר לרחוץ, מה־זאת־אומרת, ודאי שיותר כדאי לקחת את הצלחות אחת אחת, אפילו אם יש עשר או עשרים, אף פעם ובשום אופן לא יותר מצלחת אחת.

בדירתה בעיר לא הניחה מעולם לאנדי לרחוץ צלחת או להסיר שכבת־אבק מרהיט, גם בימים כאשר עוד הרשתה לה להיכנס, כאשר עוד אפשר היה להיכנס לשם. אנדי חזרה וניסתה: הביטי, רק קצת לסדר, לי זה לא יקח הרבה זמן, שלפחות יראו את הרהיטים, הלא יש לך באמת רהיטים יפים.

יפים, נו בטח, עץ כזה, איפה יש היום נגרים כאלה, אבל מה יוצא מזה, הכל נרקב פה בגלל הלחות, מי עוד רוצה דירה ליד הירקון, הלחות מלמטה, ולמעלה החום הזה, הגג לוהט, אי־אפשר לנשום.

כאשר נכנסה בפעם הראשונה לדירה שהכינו לה, לא הבחינה לא בירקון שלמטה ולא בגג שמעל לראש, רק התפעלה: כמה יפה סידרתם הכל. אנדי כמעט האמינה שזה יימשך כך, גם אוריה נסחף הפעם. כל־כך שמחו שניהם שהרהיטים הגיעו בעוד מועד, שבוע לפני צלינה. יחד נסעו לנמל להוציא את שלושת הארגזים הגדולים, עשו שבוע ימים בעיר, פירקו את הארגזים למטה בחצר, כי לא ניתן להעלותם בחדר־המדרגות, ומיד מכרו את הקרשים, ברוח מבודחת, רבע קוב של עץ־אלון משובח. צריך היה לפרק משקופי־דלתות כדי שהספה המצופה פלוש כחול תיכנס לחדר הגדול, שממדיו כמו הצטמצמו בבת־אחת. שעות ארוכות ערכו על מדפי־הארונות ערימות־ערימות של סדינים, ציפות, ציפיות, מפות, מגבות, ממחטות. בזהירות הוציאו מתוך פקעות של נייר רך מערכות של כלים, כלי אחר כלי נחשף, נאה ולא משומש, מערכות חרסינה צ’כית, כלים לרוטב, אלפסים למרק, מגשים לבשר, צלחות עמוקות, שטוחות, חצי־שטוחות, תחתיות קטנות וקטנות יותר, וספלונים קטנטנים לקפה תורכי בסגול־כחול, וקנקן מיוחד לזה. איך הצליחה אמה לקבץ את כל זה ולשם מה, אנדי החליטה שלא לשאול, להשתדל שהשאלה אף לא תעסיק אותה ביותר, להשתדל רק ששום דבר לא יישבר ולא יינזק, שצלינה אך תשמח בבואה. ואכן, כאשר הופיעה, היתה כאילו ערוכה לענות על ציפייתם. לתסרוקתה, שקפאה בתוך מכבנות־עצם יקרות, היה אותו גוון מופלא של שיבה וזהב, כפפות רשת לבנות לידיה. נכון, הנשיקות היו ללא חיבוק, תוך שרבוב שפתיים ובגוף נוקשה. והלא צריכים היו לדעת שלעולם לא ישתה כאן שום אורח קפה תורכי, שלא לדבר על צלינה עצמה שלעולם לא תשתה קפה, שזה ממש רעל ללב; צריכים היו לדעת הלא שיקרה מה שאכן קרה כעבור שעות אחדות, שאז אותו כמה־יפה־סידרתם־הכל ייהפך לאיך־סידרתם־הכל־כל־כך־מהר, אני לא אדע פה עוד למצוא שום דבר, וכפפות הרשת הלבנות כבר היו פרושות על־גבי נייר־עתון על השידה שבכניסה, להחליט אם לניקוי או רק לאוורור מן הנסיעה. צלינה רצה לחפש כפפות אחרות, כפפות־כותנה ישנות ביותר ומכובסות (בימים שלאחר־מכן חדלה להשתמש בכפפות ולא היתה נוגעת בחפצים אלא מבעד לפיסות נייר־טואלט) ותוך כדי חיפוש פתחה את הדלתות של כל הארונות והתחילה להטיל הכל לרצפה, לערם ערימות־ערימות על־גבי עתונים, שכמסתבר הביאה אתה בתיקה.

עמדו שם שניהם, מזה ומזה לערימות, לא הוציאו הגה מגרונם, וככל שעיניו של אוריה היו תלויות בידיה של צלינה, המטאטאות הכל למטה בתנועות עיוורות, כך גברה באנדי חמת־יאוש כנגד אמה, ומין דחיפה פראית להטיח דברים באוריה, כנגד מה שהוא חושב ברגע זה, כנגד מה שדימתה שהוא חושב ברגע זה, וככל שעברו הדקות היתה יותר ויותר בטוחה שהוא חושב בדיוק כפי שדימתה לה, ויכחיש את זה אחר־כך כמה שיכחיש. הם נזכרו בדבר כעבור זמן רב, שנים נקפו עד שלמדו למסור זה לזה דברים כאלה מבלי להיסחף מיד לתוך חימה אלימה, של אוּריה נוקשה ואילמת, ממש מטריפה את הדעת. לפעמים, בשעות מסוימות, אולי גם במקומות מסוימים, היה נדמה לאנדי שכאילו מעכשיו והלאה, בעשר השנים הבאות, או חמש־עשרה או עשרים, יעלה בידם ללמוד ולמסור דברים באורך־רוח, לפחות זה.

יש פה איזה קיוסק בסביבה? שאלה אז צלינה, אני צריכה עוד עתונים… ואיפה העץ של הארגזים?

מכרנו. לא היה איפה לשים אותו. חשבנו שכבר לא נחוץ, אמרה אנדי.

כמה אתם טפשים! איפה יש פה בארץ עץ כזה? מה־זאת־אומרת לא נחוץ?

ודאי שהתביישו מאוד, כל אחד על־פי דרכו, חשבה אנדי, על־פי הצורך שלו להכחיש את הבושה או דווקא לדוש בה, אבל כך או כך, אוריה מיהר לפדות את הקרשים אצל הסוחר ממרכז ווֹלוֹבֶלסקי, והעלה אותם (ששים מדרגות), משתדל שלא להקים רעש, שהדיירים האחרים לא יבחינו. קשה היה לפלס דרך בין הרהיטים ובין ערימות הבגדים והלבנים המחכים למיון ולסידור, ולהגיע אל מרפסת־המטבח, מרפסת סגורה, שני מטר על מטר, להציב אותם במעומד ובאלכסון כשהם שעונים אל הקיר. הקרשים סתמו את החלון היחיד הפתוח אל הירקון ואל המרחב הירוק שמאחריו. כאשר באו ופרצו את הדירה (קרוב לשלושים שנה עברו מאז ועד אז, וכל מה שקרה בינתיים) עדיין היו הקרשים מרקיבים על המרפסת בשחור דביק ושמנוני.

ד    🔗

משה לא בא להלוויתו של ליאון. לא ייתכן שהיה שם והם לא ראו אותו. אמנם היו שם רבים, אבל לא אותו המון־עם שבא ללוות את לידיה, שותק, מצטופף יחד יותר ויותר, נוהה, נשאב להיות אתה זאת־הפעם עד הרגע האחרון, עד סתימת הגולל. אז, לפני שלוש שנים, היה שם ליאון, ישב גדול ופיכח אצל ארונה של לידיה, הכיסא שתחתיו נראה שביר, עוד מעט יקרוס, מוטב היה לו לשבת על אבן, מביט היישר לתוך עיניו של כל מי שבא ללחוץ את ידו, ולחיצת־ידו המשתהה (היתה לו כף־יד מלאה ורכה, קצת תפוחה כאילו), קצב אטי החוזר על עצמו, היתה כמו איזה פולחן שאיש בל יעז להפר את חוקיו. את ידו של מי ילחצו עכשיו כאשר גופו הגדול של ליאון מונח בארון שנראה קטן עד כדי לעשות את המופרך־ממילא למופרך במיוחד. גם אז וגם עכשיו דיברו המספידים על השניים במרד הגדול, שניים שלחמו יחד לגאון ולתפארת ואיש לא התעכב על הימים כאשר לידיה היתה בפנים, בתוך חומת הגיטו, וליאון בחוץ, בצד הארי של וארשה, מנסה לקנות בכסף מלא כמה אקדחים, קצת חומר־נפץ; ולא על השעות כאשר לידיה נשרכה עם קבוצת האחרונים בתעלות־הביוב שמתחת לעיר, וליאון למעלה, על־פני העיר, ברחובות ובחורשה, מחכה שאולי לידיה תהיה בין היוצאים ותינצל, ושומע שיצאו ולא שואל מי, ויחזור ויספר את זה אחר־כך ויחזור ויספר, וגם איך יום אחד, כבר הרבה יותר מאוחר, בימי מרד הפולנים, באמת הלכו שניהם יחד בתוך תעלות־הביוב מן העיר־העתיקה שנפלה לאחד הפרוורים שלחמו עדיין, גם את זה יספר יום אחד, כך: היא היתה עייפה נורא, אמרתי לה שתיאחז בצווארי, אני הלכתי קדימה והיא החזיקה בצווארי וצפה על־פני המים השחורים ויָשנה. איך בדיוק זה היה מאוחר יותר ואיך בדיוק זה היה אז, לידיה נשרכת בתעלה, משה אצל פתח הביוב, ליאון בפינת־הרחוב או בין עצים, חודש מאי, תחילת האביב, ריח אורנים ואיזוב ופטריות, מה טעם לנסות ולהתעכב על דברים כמו אלה בשעת הספד, אין טעם, ואילו אף ניסה מישהו, ממילא היה מתקבל איזה עיווּת. אולי אילו משה הספיד, אבל משה לא היה בין המספידים, גם לא בהלוויתה של לידיה. פעם אחת, ביום השלושים למותה, כשליאון כבר אחרי הרבה ברנדי היה מתעקש וחוזר: הלא דיווחו לי בדיוק, היא לא רצתה לעלות מן הביוב כאשר באתם להוציא אותם, היא לא רצתה, איימה באקדח, הלא אני זוכר בדיוק, היה חוזר ולוחץ על משה שיאשר, שותה ולוחץ שיאשר, משה שתה יחד אתו, יחד עם אנדי ועם אוריה, אבל גם אז לא השמיע אלא כמה מלים של סירוב. מה יש שם באותם סרטי־הקלטה חסויים שליאון השאיר אחריו, רק אחרי מותי תהיו רשאים לפענח, עוד מעט יגשו לפענח, אבל מי עוד טוען שצוואות דוברות אמת.

בדרך חזרה מגבעת בית־הקברות התעכבו ללחוץ ידיים, להניד ראש לזה ולזה באולם־המועדון שהיה ערוך בפרחים ומשקה קר ופירות ולחם ונקניק. אילו ליאון היה כאן, חיפש אוריה מישהו להגיד לו, למוסס את הפקעת המשונה שבגרונו, של צער, של כאב לא־מספיק וגיחוך וצחוק, אילו ליאון כאן, היה קם ומברך על השפע ומצווה: בראָנפן זאָל ווערן! י"ש שיהיה! אוריה חיפש את משה, אבל משה לא היה ולא היה את מי לשתף ברצון הזה להתבדח, לשתות, לדבר ולדבר, הרבה, עכשיו. משה לא בא, אולי נמצא אי־שם בין אמסטרדם ללונדון, בין אמסטרדם לפאריס, אולי עדיין לא יודע שליאון מת.

אם־כי, אמר אוריה אל אנדי.

כן, ענתה אנדי מיד, משה היה מסוגל שלא לבוא.

גם את חושבת כך?

כן… אולי. רק צריך להסביר מדוע.

משה לא היה מסביר.

לא, אולי לא.

איש מבין העומדים שם לא ציין שמשה לא בא. כמו שכחו שהוא קיים, ואולי באמת עלה בידו להישכח. האם לא צומחת בלבו טינה על שהצליח בזה כל־כך בנקל? האם לא תוקף אותו לפעמים הרצון, סתם הרהור נטפל, שאולי צריך פעם־פעמיים, במשך השנים שעוד נותרו לו (לא מדרכו של משה לומר: השנים שעוד נותרו לי) להגיד משהו. הלא הוא עוד הספיק להיפצע במלחמת־השחרור, הפרטים לא ידועים או לא זוכרים אותם, לעשות משהו כמו האחרים, מדוע שלא יאמר גם הוא משהו באיזה ראיון פומבי, אלה הם חייך, משהו כזה בטלוויזיה, סיכת־צנחנים מוצנעת, עזוב דרגה, פשוט קרא לי בולדוג, כמו שקראו לי אז, גם גידלתי פימות בהתאם, עיניכם הרואות, גם אתם תגדלו, עולם כמנהגו, כולם הולכים לעולמם כוֶוטֶרנים. משה לא גידל פימה, צנום וקל־תנועה כמו שהיה. והלא גם לא מוכרחים לעשות את זה בדיוק באותו האופן, אפשר קצת אחרת. האם לעולם לא תוקף אותו היצר להזכיר את עצמו כך או אחרת, או ההרהור שאולי צריך, שאולי חובה, שאולי נחוץ למישהו, נחוץ למשהו, אנדי ואוריה היו שותקים את השאלות בנוכחותו, ושואלים אותן כשנשארו בשניים, כמעט אחרי כל פגישה עם משה, פגישות שלא היו רבות. לפעמים היה בא לביקור חטוף, במפתיע, ועל השאלה: ומה אם לא היינו בבית, היה משיב באותו חיוך מתנצח שלו: אז עשיתי טיול למדבר. לעתים נדירות היו באים אליו לחיפה, אחר־כך חוזרים ומתרחקים, כמו מרבים אחרים, חוזרים ושוכחים, כמו רבים אחרים, עד ששוב היה קורה דבר־מה שהיה מעורר באוריה, שהמלחמה ההיא עברה עליו כאן, סקרנות מחודשת, או נכונות מחודשת לקשור קשר עם אנשים כמו ליאון או לידיה או משה, ובאַנדי צורך דחוף לתקן, מתוך הכרת אשמה שאין לה כפרה, כל מה שנזנח: צריך מיד למצוא את משה, לשאול אותו, לדבר אתו, לצאת מן היגיעה המצטברת, ומן העצלות, במשה היה מעט מאוד מן היגיעה ומן העצלות, לצאת מן הפיתוי הקהה (כמו תשוקה קהה) המושך להתרחק ולהניח לדברים שייסחפו אל הלא־כלום, עם כל האמור כבר, וכבר פעמים רבות כל־כך, הנראה בלאו־הכי רב מדי, או עם כל הלא־אמור שבלאו־הכי יהיה תמיד רב ממנו; אבל לא, צריך בכל־זאת לצאת ולראות מה יתגלה, מה יתבהר ומה ישתנה, כפי שזה קרה אצל משה, אם־כי, כמובן, לא בדיוק באותו האופן, אז, כאשר אמר לפתע באחת מפגישות האקראי: ומה אם פתאום אחליט שֶדַי, שדי כל המונקה־ביזנס הזה שאני עוסק בו, שֶדי התנקמתי בכולם, התרוצצתי גם נהניתי, דַי, עוזב הכל, סוגר את כל החשבונות בבנקים ובא להצטרף אליכם, אתם תקבלו אותי אליכם? לא תגידו לי שאני כבר זקן לנֶגֶב הזה, שהכוּלם־ביחד־שלכם זה לא בשבילי, שקרקע זה לא סחר־מכר, שמאוחר מדי? אכן יכול להיות שמאוחר מדי, שצריך היה להגיד לו: אולי באמת מאוחר מדי, אבל לא אמרו, גם כאילו לא היה ברור להם למה בדיוק התכוון כשאמר: אחליט, אבוא, אעזוב, אסגור, והכל ביחיד. זה היה בעוד אשתו בחיים, ועוד לפני שהתגלתה מחלתה, שאם־לא־כן היה בוודאי מדבר אחרת. ואם גם היו אלה, ככל שניתן לדעת ולראות, נישואים שראשיתם באחת ההתקשרויות החפוזות של אחרי־המלחמה ושבהמשכם רבה השתיקה, הוא מעולם לא רמז על אפשרות של פירוד ביניהם. צריך היה פשוט לזכור שדרכו של משה לדבר תמיד בגוף־ראשון־יחיד, ושדרך־דיבור זו אין פירושה שהוא עסוק בעצמו יותר מן האחרים, אלא שזאת אצלו מין שמירה פראית על הזכות או על החובה שלא לדבר בשם האחרים.

גם כאשר בא יום אחד לספר להם, כשנתיים אחרי מות אשתו, על הנערה שפגש באמסטרדם, וככל הנראה רצה שידעו על הקשר שנקשר ביניהם, גם אז לא אמר אפילו פעם אחת: אנחנו. ישבו על הדשא בחוץ, האור הבודד שבא מן החלון שמעליהם לא עימעם כהוא־זה את הערב המכוכב (הכוכבים כאן באמת בהירים יותר מאשר בכל מקום אחר המוכר להם), אוריה הביא ויסקי וכוסיות לשתות לחיים, הלא נפל דבר בחייו של משה, ואנדי אמרה: איזה מזל שפגשת אותה באמסטרדם… מדוע מזל שבאמסטרדם? שאל משה את השאלה שהתבקשה מאליה ולא חיכה לתשובה, ואנדי גם לא מיהרה להשיב. היה טוב לשתות כך בניחותא, באוויר הצונן והחריף, הנה משהו קורה. משה אמר: בשבוע הבא אהיה באמסטרדם, אביא לכם בקבוק מזה… עם תווית שחורה, אמר אוריה. באמסטרדם בכלל לא ימכרו לי בקבוק ג’וני ווקר עם תווית אדומה, רק עם שחורה, צחק משה. יש לו חיוך צעיר אבל צחוק זקן, חשבה אנדי ונכנסה לחדר, וכעבור זמן קצר חזרה כשהיא עטופה מטפחת־צמר קלה עם גדילים ארוכים. הגברים שתקו. מעולם לא היתה באמסטרדם, לא עם אוריה ולא לבדה, ולכך התכוונה כשאמרה: מזל שבאמסטרדם, לזה שהשם לא היכה בה מכת־געגועים, מכל־מקום לא ברגע זה, אם־כי יש רגע כאשר נדמה שמכת־געגועים אחת מכילה את כל מחוזות־החפץ הרחוקים (גשרי פאריס, כיכר אחת בבוסטון, כפר אחד במחוז הרטפורד), ורק הזמן אוזל, הזמן חסר, הזמן מתבזבז, אוריה מזכיר לה את זה מפעם לפעם, והיא מסכימה, מחליטה החלטות, אבל כל־כך הרבה פעמים הידיים רפות, ההתפכחות אורבת, הלשם־מה אוכל, כך או כך תמיד האשמה שלא ממלאים איזו חובה, לרגעים החובה כאילו ברורה לה, ואולי משונה בעיני אוריה, להקשיב ואחר־כך למסור לו, לראות יחד, לשתף אותו איך פתאום מתהווֹת התנודות האלה של מצב־הרוח, מצב־הנפש, מילא, שיהיה נפש, אבל איך זה קורה בדיוק, בבת־אחת דכדוך למשמע מלה מסוימת, למראה צורת־אותיות על־גבי שלט, למראה איש דומם בפתח חנותו, למראה פיסות טיח קלוף תלויות בין אדן־חלון לאדמה, מניין זה בא, איך זה צומח, תנודות אלה, נפילות אלה, ולפעמים דווקא יקיצות, התאוששויות, איך זה מתחלף כך, מה קורה בדיוק, לשבת ולתהוה מה הדבר שפתאום משַווה לנוף הנֶגֶב שבחלונם, מגדל מרובע של טירה בקצה שדה־הראיה, וכמה עצי־אשל מפוזרים על־פני הגבעות, את הדמיון הנראה מחלון בקתה שמשה רכש ושיפץ וזנח בכפר אנגלי נושן, עם כנסיה מן המאה השלוש־עשרה, שפִתחה שקוע באדמה עד שאין להיכנס פנימה בלי לכופף את הראש, וכיצד זה חוזרת במקומות שונים כל־כך זה מזה, מול אופק המדבר כאן, ומול כנסיית־האבן האפורה שם, ומול הירקון, על מרפסת־מטבח צרה שפונתה מן הקרשים המשחירים, כיצד זה חוזרת אותה הרגשה עצמה שהנה משהו עומד להתבהר, והחובה לומר אם־כן מהו זה שיתבהר. אבל אמסטרדם – לא. מעולם לא היתה שם, אחרים ציירו את האור של אמסטרדם, מישהו אחר סינן אותו וצילל אותו ואמר משפטים זכורים על פיסת־מגורים קטנה בין אדמות קרות לבין ים מעלה אד כמו גיגית של כביסה, וחלונות־ראווה עם דגים־מלוחים זהובים, ועדיים בצבע של שלכת. לא עליה החובה לאשר האומנם כך, לתהות מה דומה ומה שונה, אמסטרדם לא שלה, לא היתה שם, הגעגועים לא שלה, לבד אולי מן הגעגועים האוביקטיביים, אם ניתן לומר כך, אל כל מקום לא־מוכר ששמעו הגיע עד כאן, מתחבר בדרך זו או אחרת עם עולמה, סתם אפשרות אנושית. אנדי הקשיבה לסיפורו של משה על פגישה עם נערה שצצה פתאום, כמו רוח־רפאים, מתוך גזע־עץ באיזה פארק שבין אותן תעלות מהבילות של אמסטרדם, בערב של קיץ, כל־כך לא שלה, עד שכעבור יום או שבוע שאלה את עצמה האומנם זה קרה למשה באמת, וגם באמצע הסיפור, או כבר בתחילתו, אחרי שהביאה את הקפה החריף, כפי שמשה ביקש תמיד, הפסיקה אותו: שמע, זה לקוח ממש מתוך… ומשה חייך את חיוכו הצעיר ואמר: כאשר מתרשמים ממשהו בחיים אומרים שזה ממש לקוח מאיזה ספר, וכאשר רוצים לשבח ספר אומרים שזה ממש כמו בחיים. אנדי גמגמה או משהו, ואוריה הרחיב ופירש שזה נראה כבר לא כל־כך נחשב לשבח אם ספר הוא ממש כמו בחיים, אומרים שהספרים מתרחקים בהכרח מן החיים, או החיים מן הספרים, או אולי זה כבר שוב לשבח, ודרך־אגב נכון שלפעמים מסבכים שלא לצורך ומתי דווקא מפשטים יתר־על־המידה.

משה הקשיב בנימוס והיה ברור שהוא לא הולך אחרי פיתולים אלה, שאין בדעתו ללכת, שהוא לא מוצא בהם כל ענין, או כל ממש, עד שגם לאנדי, אולי גם לאוריה, הם נראו פתאום קלושים וחומקים, לא היו זקוקים ברגע זה – ברגעים רבים לא היו זקוקים אלא למבט חטוף, לשתיים־שלוש מלים כדי לאותת זה לזה שהרגשתם דומה – על־כל־פנים, היה ברור שלשניהם רווח כאשר משה חזר אל סיפורו, תוך שהוא בוחש הלוך ובחוש את הסוכר בקפה, ממש טוחן בכפית שבידו את דפנות־הספל במין ריכוז נמרץ, אבל גם בהיסח־הדעת: אני באמסטרדם, ערב, כל העיר נחה אחרי יום של מסחר, שלחי־העורות סגורים כבר במחסנים, היהלומים מאחורי סורגים ומנגנוני־אזעקה, האנשים הלכו לשבת בבארים, ואני נמאסו עלי המלון והקליינטורה שלוֹ, סוחרים מלוקקים כמוני, ערב באמסטרדם זה עסק ביש, האור לא נגמר, אני כבר מכיר את כל החנויות בליידספליין, דֶליקאַטֶסן, יודע בעל־פה מאיזו תקופה הבתים בהֶרֶנגראכט, הלכתי כל פעם לסיור־בספינה, לבדוק אולי שינו את ההסבר ויגידו משהו על הרובע היהודי, אבל לא, חשבתי לכתוב לעיריה, בסוף לא כתבתי, אתם יודעים איך זה עם מכתבים שלא כותבים אותם מיד, גם מצאתי יום אחד באמסטרדם־טיימס, זה מין ידיעון כזה לתיירים ששמים בכל חדר במלון, קטע יפה דווקא, ששם חיבה לאמסטרדם זה מוֹקוּם, נראה נורא נחמד בלועזית, הנה כך, Mokum, כתב באצבע על פני בקבוק הוויסקי שכמעט כבר התרוקן, מוֹקוּם, כי יהודים מצאו שזה מקום טוב לחיות בו וגם עזרו לעיר להיות מקום טוב, משגשג, גם בשבילי… אז התפשרתי על זה… על־כל־פנים, ערב אחד נמאס עלי ופתאום החלטתי שאני הולך אל הפונדֶלפארק, זה הפארק של כל הזרוקים, כמו שאומרים, רובצים שם על תרמיליהם, כל מיני חוזרים אל הטבע ואוכלי־עשב ומעשני־עשב ומתנזרים מטבק, ועל הדשאים, ברווחים שבין כל אלה, יש גם מקום לכל מיני תמימים שסתם ישנים להם שם בשקט גמור, בלי שום חשש. ואני הולך, חושב לי למה לא אמצא לי שם מקום גם לעצמי, סוף־סוף אני לא שייך דווקא לאלה שקשה להם למצוא מקום לעצמם בכל מקום, וסוף־סוף אין שם שלט שאוסר על כניסה לבני ארבעים ומעלה, או למי שלובש חולצה מגוהצת, אז קצת צחקתי בלבי שאני הולך לי ככה, איך היינו שרים פעם: קומ־מ־מ־יות לארצנו, עובר על־יד קבוצה של חצי־רדומים, התחשק לי לבקש א שמעק־גראָז, רק כדי להגיד לעצמי שלכל דבר בעולם יכולים לחשוב אותי, רק לא לשפּיצֶל, אז קדימה, אני אומר לעצמי, נסה אם לא נכון, ואז, פתאום, מתוך אחד העצים, ממש מתוך הגזע, כי לא הבחנתי בה קודם, מתרוממת לה ויוצאת מין צורה משונה, מחוברת אל תרמיל עצום עם מוטות מתכת, ומתוך הצורה יוצא קול של ילדה שבקושי שומעים אותו, אני מאמץ את עיני ורואה שיער מאובק ותרמיל וזוג עיניים מעורפלות, והקול שואל אותי באנגלית משהו על אכסניית־נוער, אנגלית טובה משלי ובכל־זאת החוש שלי אומר לי, ואני שואל בעברית: לא מישראל, במקרה? היא לא הכחישה, ענתה בעברית, אבל היה ברור לי לגמרי שמוּכנה לוותר על הכתובת של האכסניה ובלבד שאלך לי לכל הרוחות, אני רואה שהיא ממש מתנדנדת על הרגליים, בקושי עומדת, הייתי בטוח שמטושטשת מחשיש, או השד יודע ממה, סחרתי בהרבה דברים, בזה עדיין לא, ומפחדת שיגלו מי היא, וזה דווקא דחף אותי להתעקש, לשחק משחק, אבל היא את התרמיל לא נותנת לי להוריד מעליה, ובכל־זאת מתחילה ללכת אחרי, וכאשר מצאתי מונית כבר לא ידעה בדיוק מה קורה אתה, וזה בכלל לא היה משעשע כל־כך, ראיתי בדיוק איך זה נראה, צייד שמצא לו קורבן חצי־מעולף, היא היתה מרופשת ומדובללת, פחדתי שלא יתנו לי להכניס אותה למלון, לכל ארץ יש מנהגים משלה, סדר צריך שיהיה, הנשים־להשכיר ברחוב־החלונות, במרחק מאה מטר מכאן, זה בסדר, כל אחד מוזמן לבוא לשלם וליהנות, אבל להביא איזו דלפונית זרוקה לתוך המלון שלך, זה דבר שלא ייעשה, בקיצור, עברנו שם באולם־הכניסה, איזה עשרה מטר, החזקתי חזק במוט־התרמיל, והיא בינתיים משאירה על השטיח עקבות של פירורי־בוץ שנושרים מהחריצים של סוליות נעלי־הספורט שלה, עקבות זיגזג כאלה, כי ללכת בקו ישר לא הצליחה למרות שהחזקתי חזק במוט־התרמיל, גם לא נראה לי שהשתדלה במיוחד, היה ברור שכבר לא איכפת לה כלום, בחדר הורידה את הפיגום הזה של התרמיל והתישבה בכורסה, ממש נפלה לתוכה, ואני ירדתי למטה אל פקיד־הלילה, אל הדלפק שבכניסה למלון, הוא חייך אלי מין חיוך, שאלתי אותו אם יוכל להשיג לי מדחום, היה לי כל־כך ברור שֶהמדחוֹם הוא תירוץ, כי לרגע התבלבלתי ושכחתי מה צורה לה שם למעלה, הרגשתי כאילו התירוץ מכוון כלפי עצמי ולא כלפי האידיוט המחייך הזה, בקיצור, המדחום קפץ מיד לארבעים־פסיק־שמונה, היתה לה אנגינה שכמעט נחנקה בה.

על־אף צינת הערב, כבר צינת הלילה, פתח משה כפתור נוסף בחולצתו והספיג את צווארו בממחטה. הוא לא נראה מיוזע, ולמעשה גם לא נראה כמספיג זיעה אלא כממרק את עורו מכתמי־האודם שעלו בו עם השתיה ועם הסיפור הארוך, אחר־כך קיפל לאט ובדייקנות את הממחטה, ריח דק של מי־קולון משובחים חלף באוויר, אחר־כך רוקן את שארית הוויסקי שבבקבוק לתוך כוסו, אמר: ליאון היה אומר שלא משאירים משקה בבקבוק שמא יקבל טעם של זכוכית, גמע בגמיעה אחת, נתן מבט מרוכז באוריה, דיבר רק אליו, באותו אופן מיוחד רק לו, שאולי נרכש בזמן שהיה עליו לתת הוראות מהירות בלא שיהיה בידו פנאי להסתודד: מאיה שמה, היא בת עשרים ושתיים, לא במיוחד יפה, יש לה גוף משגע, שבועות שלמים היא עצלה כמו חתול, בקרוב אביא אותה הנה. ופתאום קם, זריז וגמיש כמו תמיד: אסע עכשיו.

ככה תנהג, שאלה אַנדי, מלא ויסקי, בלילה, לבד, אולי…

משה הפסיק אותה: זה בסדר.

שמעתָ? אמרה אנדי כאשר נשארו לבדם, אוספת אל מגש־הנחושת העגול את הכוסות ואת שאריות הגבינה ואת המלפפונים הכבושים, מעשה־ידיה להתפאר, שמעת איך הוא אומר שהתבלבל שם לרגע, שהרגיש כאילו התירוץ מכוון כלפי עצמו, שמשה ידבר כך, משה שלגבי כל הדברים הבלתי־אפשריים שם היה קובע: הייתי מוכרח, לא מתחרט, זה היה או־או… זה עושה אותו בעיני ל… אבל אני אולי שתיתי יותר מדי, השד יודע מה אחשוב כשאתפכח.

כן, אוריה שמע, לא, הוא אומר, לא שתיתְ יותר מדי, כן, צריך באמת להדק את הקשר עם משה, להכיר את הנערה, מאיה, שם יפה מאיה, אוהב את השיר מאיה־שלי, מה זה היה לה, מאיה, אולי הילד זוכר את כל המלים של השיר, צריך לספר לו על משה ועל מאיה, לעשות אותו עד ושותף להתלהבות, ומה, ילד, נזמין את משה ואת מאיה אלינו לשבת, להרבה שבתות, כן, את משה אתה מכיר, משה כבר ביקר אצלנו הרבה פעמים, כן, הוא היה בגיטו, לָחַם, כן, היה לו אקדח, לא, לא היה שולף אותו יד ימין מותן שמאל, היה מחביא אותו יפה־יפה שלא יגלו. האם היה גיבור? כן, היה גיבור, לעזאזל עם הסבך הזה בגרון. שמישהו אחר לא היה? לא, לא זה, לא להידרש לזה מי כן ומי לא היה, מי היה פעם כך ופעם כך, לא, לא זה. ילד צריך סיפורי גבורה ואסור לפרק, ולמה באמת לפרק, אומרת אנדי, הילד יגדל, יעבור את ילדותו שלו האחת והיחידה שלא תשוב, ייתבע להרבה דברים, ייכנע, יסרב להיכנע, יתאמץ, יתעצל, יחלום חלומות רעים, יכסוס ציפורניים או ימצמץ בעיניו, או גם זה וגם זה, ישמח, יתן אמון, יתלהב, יאמין, ואחר־כך יהיה מועד לאותן סכנות עצמן, מאחורי גבו נשקף הפֶסֶל ההוא, אבל עכשיו די, משה זה, אתה יודע, הוא באמת עשה מעשים של גבורה, אם יש כאלה שהמלה הזאת מתאימה להם אז הוא היה אחד מהם, הפעם הוא יבוא אלינו עם נערה ששמה מאיה, לא, לא הבת שלו, היא, נגיד, ידידה שלו, נאמר לא נערה, אשה צעירה, נאמר אשה, כן, אשתו הקודמת של משה מתה, מה? נפטרה? כן, נפטרה, היתה לו אשה ונפטרה, לא זוכרת שסיפרתי לךָ, לא ידעתי שאתה זוכר.

הילד אומר: נפטרה, הם אומרים: מתה, הילד מתקן: נפטרה, נפטרה כדי לעקוף את המלה: מתה? אבל נפטר הלא באמת גם פירושו פטור, פטור מכל. לא, ילד, לא שיקרנו לך, החיים זה גם כך: הצטללות האוויר אחרי הגשם, והגבעות האלה באופק שאפשר לשבת מולן ולהביט שעות על שעות, וכמה עצי־אֵלָה עגולים שמרחוק יש בהם דמיון לעצי־אגס שקטים מימי הילדות שלנו, וגם לעצי־אגס בין שדות־מרעה בקלארנדון, וגם לעצי־אגס בכפר צרפתי אחד ששמו שֶראנס, אותו דמיון ששנים אפשר להרהר בו; הצטללות האוויר אחרי שבר־ענן (כמעט כל גשם חזק כאן זה שבר־ענן) ובעגלה עמוסה ייחורי־אשל אל הדיונות שלשונותיהן נמשכות מן הים עד כאן, כן, כך גדל לו מערבה מכאן יער־אשלים, ומי יודע, אולי גם דובים יבואו לשכון בו, וצריך יהיה להיזהר כאשר נרכוב לשם באופניים, בשבת בבוקר, בשלושה, בארבעה, ניקח לשם גם את משה ואת מאיה, ונאמר בוקר־טוב, ויפה כאן, לאיש שהנה בסמוך לדרך, בקצה המטע, קוטף וקוטף לתוך דלי צהוב, חולב המון מישמשים, “חולב” אנחנו קוראים לזה כשכל הפרי כבר בשל וצריך רק להעביר את היד על־פני הענף כלפי מטה, והכל מסביב צהוב־כתום־ירוק, וכשעייפים כבר לקראת הצהריים נדמה שגם השמש כך, צהובה־כתומה־ירוקה. וגם כך: לילות של גבר עם אשה ואשה עם גבר, יכולים זה לזה, ועדיין מחפשים ואינם יודעים לומר את מה שביניהם אחרי כל השנים האלה, אומרים קשר, אומרים הימשכות, משום־מה נמנעים מלומר אהבה, אומרים אלף לילה ועוד לילה, אומרים ופתאום הכל חומק וכאילו אין ולא־כלום, ועוד ינסו לומר, ינסו שלא לחמוק, בזמן הזה שהכל בו הוכח והכל בו הופרך ובכל זאת אולי עדיין לא נאמר בו הכל.

כעבור ימים אחדים טילפן משה, שלא כמנהגו, ביקש לדעת מה שלומם ואיך מזג־האוויר בנגב, ולהודיע שאולי יבוא עם מאיה, אם לא בשבת הקרובה אז אולי בעוד שבוע או שבועיים, ועוד יתקשר כדי לתאם סופית.

ה    🔗

ובינתיים עברה שבת ועוד שבת ומשה ומאיה לא באו, אולי הם בין חיפה לאמסטרדם, מפליגים באוניית־משא, ואולי במיכלית־דלק שעושה דרכה לגיברלטר ורוטרדם. משה הזכיר משהו על הפלגה בים, הבליע כבדרך־אגב שמאיה סירבה לעלות אתו אל אחת מאוניות־הפאר הסובבות בין נמלי־היבשת. ואולי הם בסיני, שרועים בשמש על חוף דהב או צוללים לחפש אלמוגים בשארם־א־שייח'. הטלפון בדירתם שתק, גם במשרדו של משה לא ידעו לומר דבר, אולי הצטוו שלא לומר. אנדי אמרה לנסוע לחיפה, לבדוק במקום, יום אחד אף הודיעה: מחר אני נוסעת, אבל אוריה עצר בעדה: מה את יודעת, אולי הם החליטו להיעלם לזמן־מה או להסתגר בבית, על־כל־פנים זאת זכותם, אולי קורה משהו ביניהם, מי יכול לדעת. אנדי אמרה שבין כך ובין כך היא רוצה להיפגש עם משה, כדי שיעזור לה להגיע לאותם סרטי־הקלטה חסויים של ליאון, את משה לא ידחו בקש כשם שדוחים אותה, היא רוצה להגיע לאותם סרטי־הקלטה לפני שיתחילו לעבֵד אותם, ומשה הוא האיש שיוכל לעזור לה. אוריה שאל: מדוע דווקא משה, ואנדי ענתה: כי משה לא ישאיר אחריו צוואה מוקלטת. אוריה יכול היה לנחש שהיא מצפה לשאלה מה הקשר, ולפתחון־פה להסביר ולעמוד על שלה, אבל הוא רק חייך ולא שאל. אנדי היא ששאלה: אבל מדוע אני בכלל רוצה להגיע להקלטות האלה? אוריה נתן בה מבט תוהה והיא המשיכה: כאילו אם מישהו אמר לי פעם על ליאון דברים שמערערים… או מבטלים… אז אמצא שם משהו שיבטל את הביטול, או יקבל אותו… או כאילו אם תמיד היתה לי אותה מועקה של משהו לא־אמור אז אמצא שם דברים שיצדיקו את המועקה הזאת או יפתרו אותה אחת ולתמיד… או כאילו המשוער יתגלה בהכרח כשונה בתכלית מן האמור. אחר־כך, כבר לקראת שינה, אמרה אנדי בקול יגע שלא צריך לוותר, שלא צריך לתת לדברים שיבטלו זה את זה, והוסיפה (בנעימה מהורהרת, כאילו מתפנקת ועם־זאת מעוררת הקשבה, אוריה אהב את הנעימה הזאת שלה) שהדברים תמיד נוטים לבטל זה את זה, הכעס את הרוך, דאגות היומיום את הראיָה הצלולה, המבט שמאחורי הכתף את ההתמוגגות שבפגישה ואת ההתעוררות לעשות משהו, השיבושים שבכל ערעור את הרצון לערער על כל דבר שהוא.

גם הילד חיכה לבקורם של משה ומאיה. מתמיד אהב אורחים והיה רץ לקראתם, מחבק אותם במותניהם, מצמיד לחי אחת ומחכה שירכנו מעליו וינשקו את ראשו. זה לא יפה לא לקיים את מה שמבטיחים, אמר, כבר רדום למחצה, לשמע שמותיהם של משה ומאיה. אוריה אמר לו שמשה ומאיה לא התחייבו לבוא בשבת הקרובה, שהם פשוט שמחו להזמנה ושבוודאי יבואו בקרוב. אבל אתם הבטחתם לי שיבואו, מילמל הילד ופתאום התישב במיטתו, מחזיק על זרועו את הדובון הזקן־כבר, מין החזקה ילדותית־מבוגרת, ושאל את אוריה אם גם הוא חולם חלומות מפחידים. בוודאי, אמר אוריה, אין אדם שלא חולם חלומות מפחידים. אז ספר לי איזה חלום שחלמת כשהיית קטן, אמר הילד, ואוריה נבוך, נזכר במה שאמרה אנדי, שלא צריך לתת שהדברים יבטלו זה את זה. לא צריך שחלומות שחולמים יבטלו את הנסיון לדבר אל הילד ביושר, ובכל־זאת קשה יהיה לו לספר לילד, ולמעשה לא יוכל לספר לו, ואולי דווקא לא צריך, אותו חלום שהוא סוחב אתו מאז ימי הילדות. ובעצם מדוע, האם מפני שהחלום עדיין כואב, מין כאב שלא בא על תיקונו, כאב עקר, או מפני שהוא חושש שאולי לא חלם אתו בדיוק כך, כפי שהוא זוכר אותו עכשיו, אלא הוסיף עליו וערך אותו לעצמו במשך השנים, נסחף כמו כולם אחרי סמלים. הוא היה אז לא הרבה מבוגר מן הילד עכשיו, וחלם שאור כמו אור השחר (האם כבר אז חשב בחלום שאור השחר, אין לדעת), שהוא עומד בדלת גדולה ורחבה ששתי כנפותיה פתוחות, מביט במיטה של אבא־אמא ורואה בבירור איך אמו מתחילה לגדול, להתנפח ממש לנגד עיניו, לא בבת־אחת, ברצף אחד, אלא כאילו בקפיצות, כאילו איזו משאבה מזרימה לתוכה, במרחקי־זמן קצובים, כמויות אוויר, אמו ממלאה כבר את כל המיטה, הוא לא רואה את אביו, גופה של אימו כמו חמישה בלונים מחוברים יחד, ראש שדיים וירכיים, לא בלונים שקופים וחלקלקים מגומי דק, אלא בלונים מעור שחור, כי הוא שומע את חריקת העור המתרחב, כמו חריקה של נעליים חדשות (נדמה לו שעד היום מצויה אותה חריקה באזניו), ופתאום, בלי שום קול של נפץ, והבלונים אינם, גם אמו איננה, רק קרעים־קרעים שחורים, מקומטים ומתכווצים, והוא כבר יודע שאמו תמות עליו. למחרת לא הלך לבית־הספר, היה מקיף את אמו סחור־סחור ובוכה. היא היתה שואלת אותו מדוע הוא בוכה ואז בכיו היה מתגבר, לא יכול היה לומר לה שהוא יודע שהיא תמות. אמו היתה חוקרת אותו אם קרה משהו בבית־הספר, אם העליבו אותו, אם הרביצו, אם לא שיתפו במשחק. זה נמשך כך כמה ימים, היה כרוך אחרי אמו ובוכה, בשום פנים ואופן לא יכול לגלות לה מה חלם. עד שבוקר אחד, אין לדעת מדוע דווקא אז, קם ומעך את משקפיו לרסיסים בין צירי־הדלת של ארון בגדי־החורף (כל חייו היה ריח של נפטלין מעלה בו מין כמיהה, לא דכדוך ולא עוגמה אלא משהו שמכמיר את הלב, רק עכשיו התחוור לו שזה הרגע ההוא), וכאשר אביו הלך לבית־המלאכה נכנס למטבח עם כמה שברים ביד: אני כבר לא יכול שם, הילדים כל הזמן קוראים לי קוֹסוֹקֶר, כל הזמן מתגרים וקוראים לי קוֹסוֹקֶר! פניה הגדולות והרחבות של אמו הביטו בו, לא גילו שהוא משקר ביודעים, שפתיה הלחות נישקו את עיניו החשופות בנשיקות קולניות והוא חדל לבכות.

הילד עדיין ישב ער ודרוך, מין דריכות סלחנית כלפי אביו, ואוריה אמר לו שכל־כך הרבה שנים כבר עברו מאז, שקשה לו לזכור, מה גם שמרבית החלומות נמחקים מן הזכרון בן־רגע, ממש־ממש עם היקיצה. גם עכשיו אתה חולם חלומות מפחידים? שאל הילד, ואוריה שוב הרגיש אותה רתיעה, בושה או מה, ואמר: חלומות מפחידים אולי לא, חלומות רעים, זה כן, בהחלט. הרגיש עצמו חסר־אונים, כגנב בלילה הצמיד את ראשו של הילד לכר, היטיב את השמיכה על גבו, אמר: אז תישן כבר עכשיו ותחשוב על הטיול של מחר, שם מאוד יפה בנחל האטדים, יש משל יפה על האטד, אה כן, נכון שכבר למדת אותו.

גם את חלומותיו הרעים לא יספר לילד, גם לאנדי אמר שלא צריך. מדוע? שאלה אנדי, סגרה את הספר שקראה, וכשאוריה ישב בקצה המיטה, מוסר לה על השיחה שהתנהלה בינו ובין הילד, אמרה שאולי זה מפני שבחלומות שלהם כאילו מסתתרת האשמה על החלומות הרעים של הילד, וכל אשמותיהם כלפיו בכלל, קוצר־היד שהנחילו לו, הפחד שהורישו לו, עולם־טוב־יותר שלא הכינו לו; מסבירים לו ידיעה בעתון, יודעים, בדיוק כמו שמורתו יודעת, שגם ילדים לא יכולים לחיות מחוץ לעולם, הילד מקשיב, קולט מה שקולט, ומכין בכתב, בנאמנות, שתי חדשות לשיעור־המחנך, אחת מן הארץ ואחת מן העולם, להביא אותן לכיתה ביום א', כפי שהתבקש. אנדי כבר כמעט ישנה, אוריה היה רוצה להיטיב את השמיכה גם על גבה. מזמינים את הילד לצפות יחד בחדשות הטלוויזיה ואין יום שלא קורסים בו בתים, לפעמים רחוק מכאן ולפעמים קרוב מאוד, ועדיין ושוב כאילו כאן־ממש זה לא ייתכן, ואין לילה שפגזים מוארים לא מנתבים לבטח את מעופם בחשיכה, והילד גם נמשך למלחמות. אבל את חלומותיו הרעים לא יספר לו, עדיין בעצמו לא מבין את מורכבותם, למשל אותו חלום שחלם לפני כמה ימים ושהיכה בו כל־כך. אנדי עדיין לא ישֵנה, ואוריה אומר: את יודעת, זה לא יהיה נכון לקרוא לחלום שסיפרתי לך חלום רע, ומוזר עד כמה לא היה בו מין, אנדי פוקחת עין ספקנית: אתה בטוח? ואותם נצנוצים בעיניה, נצנוצי עוד־יש־לבחון־את־זה, זה־עדיין־טעון־בדיקה, מעוררים בו פעם רוגז ופעם תשוקה, עדיין, כמסתבר נפלאו ממנו גם דרכי־התשוקה.

כמובן, אפשר שהיה שם בחלום גם מין, אוריה צועד בחשיכה אל חדר־המחשב, לבדוק אם בוצעו כל הוראות־ההשקיה במטע, ורק אולי הוסווה יפה מן הרגיל, אולי בעניין מסווה הצדק עם אנדי, ובכל־זאת, מאותו חלום נשארה בו איזו הרגשה של ודאות, כאילו קיבל איזו הודעה מפורשת שלא זה כי־אם זה, שלא כך כי־אם כך, כל הזמן היה נדמה לו שהנה־הנה הוא מגיע להבנה של אותה הודעה, הבנה נסערת, כמו בשעה שזוכרים כביכול מנגינה מסוימת ובשום פנים־ואופן לא מצליחים לצרף את צליליה ונדמה שהיא סגורה מאחורי איזה קיר אטום בתוכך ומשוועת לפרצה; אלא שהפעם מתוֹספת להרגשה הזאת גם הכרה ברורה שלאותה הודעה יש חשיבות רבה, כאילו מי יודע מה, כאילו עוסקים בדיני־נפשות, בעיצוב גורלות; ואין על מה להישען, אין על מה לסמוך כדי להגיע לאותה הבנה, אין לאן לפנות, החלום נחלם ודי, אי־אפשר לחזור אליו, אי־אפשר לחזור עליו, אין מלים כתובות להסתמך עליהן, אין תווים לנגן אותם, אין תמונה קיימת־בפועל להצביע עליה, לגלות בה, בהתבוננות חוזרת, סתומות המזמינות פירוש, לומר: אפשר למלא אותם כך וכך, לפרש אותם כך וכך, כך או כך, בואו נחזור ונבדוק, לאור הגלוי לעין, מה נכון יותר, כך או כך; החלום מוצג בפני החולם רק פעם אחת, ולחולם אחד בלבד, הלחן הושמע למאזין אחד בלבד, זה שחלם אותו, רק הוא, ואחר־כך נמחק ואין עוד. איך לסמוך, איך להאמין בתוקפה של הודעה שנמסרה לאדם אחד בלבד, במשך שניות אחדות ולא עוד. ובכל־זאת היה מוּכֶה חלום.

מה היה שם, אם־כן? רודפים אחריו והמקום שהוא נמצא בו סגור. אין שום סימן לנוכחות הגרמנים, ועם־זאת ידיעה ברורה שהם שם, ושזה סתיו־השלכת של פולין. עוד מעט ייכנס לתוקפו העוצר בגיטו, צריך למהר ולברוח, אבל הכל סגור, איזה חדר צר, הוא רואה את עצמו מגבו, מתבונן בקיר מפויח, סיר מפויח עומד על פתיליית־נפט ליד הקיר, חצי אפילה, אולי בגלל שעת־הדמדומים. האם יקבל פחית של קפה שחור מן הסיר? המוזג הוא תימני, מוכר לו, אולי מראשון, ולמרות שממהרים, הרי רודפים אחריהם, הוא מוזג לו מצקת מלאה לתוך פחית קרועה של שימורים שהוא מגיש לו, זה כל מה שאכלתי היום, הוא אומר ויודע שאורב לו התקף־לב… בוקר באיזו דירה זרה, הרהיטים הוצאו יחד עם האנשים שהוצאו, הוא רואה רהיטים מתגלגלים בחצר, אור חריף, לא של שמש, הוא רעב, הרהיטים המתגלגלים בחצר אי־אפשר לאכול אותם, כלי חוּם עם חסה, הוא לוקח עלה אחד, עלה טרי, לא לגמרי שלם, עלה ירוק שקצהו התחתון לבן ובשרי, החלום הוא בצבע, הוא אומר שלא אכל אתמול וזה כל מה שיש להיום, נותנים לו לקחת את העלה, אין שם איש אבל נותנים לו, יש מין שותפות בין הנרדפים, שאינם נראים ורק השותפות ביניהם מורגשת בבירור, וידוע בבירור שהגרמנים מסתובבים בחוץ ושאסור לצאת, הם לוקחים כל מי שיוצא, הוא לא יודע איפה ממוּקדת הידיעה הזאת ומה מעיד עליה, אולי העובדה שהחדרים חשופים כל־כך, בעל־הדירה הוא יענקל, זה שהיה לו קיוסק בתחנה הישנה של אגד בבאר־שבע, אדם טוב, הוא יודע את זה בחלום, צריך להודיע משהו לאחד השכנים הנמצא קומה אחת למעלה, אסור לצאת מן הדירה, שני זקנים לוחשים משהו ליענקל בעד הסדק שבדלת, הוא יודע שמדובר בשליחתו של הילד אל השכן ההוא למעלה, שמדובר בפתיחת־הדלת, בעליה במדרגות החשוכות, בפתיחת דלתו של השכן למעלה ואחר־כך בירידה במדרגות ובפתיחה נוספת של הדלת למטה, הכל בלחש, הוא יודע שאסור לו להתנגד לכך שילדוֹ יישלח, יש מין שותפות בין האנשים, נתנו לו קפה, הסתכנו בהפרת חוקי־העוצר, נתנו לו עלה של חסה, אסור לו לסרב שהילד יעלה לקומה למעלה, לא שאסור לסרב, זאת חובתו שלא לאסור עליו, גם זכותו. הוא לא רואה את הילד, רק יודע, בלי לדעת מאין, שהילד כבר עשה את השליחות שהוטלה עליו וכבר חזר. הוא לא מרגיש גאווה על כך שילדו מילא את השליחות, הוא פשוט יודע שכך זה צריך להיות… אור חשוף בחדר, צרורות חסרי־צורה דחוסים באחת הפינות, הוא שוכב על מיטת־חאקי מתקפלת, אומר לעצמו בבירור שעכשיו הוא איננו חולם, שואל את עצמו איך היה הילד מתנהג בגיטו אילו צריך היה לטפס ולקפוץ מעל לחומה, להעביר בתוך מעילו, בין בטנה לאריג, כמה תפוחי־אדמה קפואים, רואה את המעיל האפור, הגדול מדי, לא רואים את כפות־הידיים בגלל השרוולים הארוכים והרחבים… אין נשים בחלום, שום תחושה של מין, הכל ריק, רק אותו פחד שרודפים אותו, הנה ייכנסו ויקחו, לא פחד פרטי, פחד וכאב, אור חשוף, חדרים ריקים, לא אור שמש, הכל בלחש, האנשים כאן לא חיוֹת, הם נתנו לו קפה ואחר־כך הרשו לו לקחת עלה אחד של חסה, הוא לא התכוון לקחת יותר מעלה אחד, הם שלחו את הילד, את הילד שלו, כי זה היה נכון לעשות כך, ילד קטן יצליח לחמוק, הם לא הטילו על הילד דברים שלא היו מוכנים לעשות בעצמם, זה היה נכון ששלחו את הילד שלו.

אוריה התעורר מן החלום עם השיר “כל העולם כולו גשר צר מאוד”. ניסה לפזם לעצמו את השיר, אבל זכר רק את המלים האלה, ההמשך נעלם ממנו, ידע במעומעם שבהמשך יש משהו כמו שכל הענין כולו זה לא לפחד, ואמר לעצמו בבירור, וזה כבר בהקיץ, אבל באיזה אופן שכאילו החזיר את האמירה לתוך החלום גופו, שבחלום הזה יש משהו חשוב יותר מסמלים לפיענוח.

בשובו מחדר־המחשב מצא את אנדי ישֵנה, ראשה מכוסה בקצה הכר. אוריה כיבה את מנורת־הלילה, שהה קצת, אחר־כך הלך לו לפינת־האוכל וישב במקומו המועדף. לרגע חשב להעיר אותה, אבל הוסיף לשבת בחושך, חסר־תנועה וחסר־מנוחה. זכר את הכלל שקבע להם יום אחד באבירות מלגלגת־למחצה: מעכשיו את המזמינה ואני סר למשמעתך, ואת מחאתה הרפה, ואת התפנקותה. חזר לפזם לעצמו את השורה האחת של “כל העולם כולו”, מגחך בהנאה ילדותית שאנדי לא שומעת והוא חופשי לחזור ולפזם ולחזור ולשבש. אולי סוף־סוף הגיע הזמן למצוא מוצא מהתנצחויות הרות־גורל כמו ההתנצחות החוזרת על כך האם הקושי שלו לחדול משיבוש, והקושי שלה לשאת שיבוש, שייכים לאותו תחום עצמו שאין שליטה עליו, או לשני תחומים שונים.

ו    🔗

קולה של צֶלינה בטלפון, בשעה מוקדמת מאוד, נשמע לא כתמול־שלשום, היא גם לא שאלה מה שלום הילד, לא, היא לא רוצה בשום אופן שאנדי תבוא, אתמול היה חום כזה בעיר, נורא, נורא, היא כבר דיברה עם בנו של הדוקטור פוקס, זה שהכירו אותו בז’נבה, איזו שנה יפה זאת היתה, שנה אחת יפה, לא, אין צורך שאנדי תבוא, יותר טוב שאוריה יבוא, רק אוריה, לעזור לה לנסוע מן הבית אל בית־החולים, לא, לא צריך לעלות לדירה, היא בעצמה תוריד למטה את המזוודה, זאת מזוודה קטנטונת, מה כבר יש לה לקחת לשם, ותחכה לאוריה ברחוב, לא, לא צריך למהר, שרק יתקשר כשיגיע העירה, היא תחכה לו למטה, יש שם קצת צל.

גם אוריה הציע לאנדי שלא תצטרף אליו, מוטב שתישאר עם הילד, תספר לו שסבתא חולה, שוכבת בבית־חולים, מוטב שיסע לבדו, הרי בכל זאת אין עוד מה לחדש, מוטב להיענות לצֶלינה, יילך עכשיו לסדר מכונית ולהודיע שבעבודה יצטרכו להסתדר היום בלעדיו. אוריה רואה את צֶלינה בנעליים אפורות מטולאות, לרגע חושב שבעצם לא ראה מעודו איש בנעליים מטולאות לבד מצֶלינה, קרועות כן, אבל לא מטולאות, ובשמלה כחולה־לבנה שהכחול בה דהה במקומות אחדים לידי אפור, המדיפה תמיד אותו ריח של עובש וסבון, עומדת שם ולא נותנת לו לגעת במזוודת־העור הישנה שלה כדי להכניס אותה לתא־המטען, לא מניחה לו לגעת בזרועה כדי לעזור לה לעלות למכונית. מה היא אותה נוקשות של גופה אפילו כששפתיה משתרבבות לנשיקה, גוף קטן שהופך פתאום לעץ יבש, זרועות מושטות כענפים, לקבוע מרחק שלא יאפשר נגיעה. למען האמת, בדומה לכך זכר את צלינה מתמיד, מאז שבא להציג את עצמו, חתן מיועד לחמותו המיועדת, באותו פנסיון ממורק וצנוע עם שלט־העץ הכהה, חתך מעוגל של גזע־אורן: בוסאנטיֶיה, בסמוך לכיכר מרוצפת אבני־גוויל של ז’נבה העתיקה. זה היה כך וכך אחרי הגיטו, כך וכך אחרי הצד הארי, כך וכך אחרי אותו פתח מוסווה בדופן אחורית של ארון־קיר שדרכו היו צלינה ואנדי זוחלות אל המחבוא כל פעם שנשמעו צעדים בחדר־המדרגות, למזלן היו מדרגות־העץ שם ישנות וחורקות והאזהרה היתה נשמעת כשמישהו אך החל לעלות בהן. אוריה, בדרכו אל הפנסיון, לא ניסה לדחות מעליו את מה ששמע על כל זה מאַנדי ומליאוֹן, רק לדמות לו את שתיקתו אם צלינה תפתח לדבר בזה, ואת הדברים שיאמר לה ושנוגעים לאַנדי. הוא אמר לאנדי שבהחלט רצוי לו לדבר עם צלינה ביחידות, הפעם הזאת ביחידות, ואנדי הסכימה לא בלי היסוס. צלינה היתה לבושה חלוק כחול, שמיד עם כניסתו נראה לו רחב וארוך מדי, ונעלי־בית מרופדות פרווה. מה שהדהים אותו ביופיו זה מקלעת שׂערה הזהוב־כסוף (מעולם לא ראה אותה בשיער שמוט, כפי שהיה רואה מדי בוקר את אמו) ודומה שכבר אז חשב על כך שגם לאנדי יהיה שיער כזה. בשום אופן לא היה ברור לו מדוע צֶלינה מוסיפה לנגב עוד ועוד את מאפרת־הזכוכית השקופה, כפפה פרחונית על ידה הימנית ומטלית צהובה בידה השמאלית. הזכוכית, כבר יבשה כחרס, היתה משמיעה מין צוויחה סרבנית ומתמשכת. רצה לבקש, כבר הכין לו את המלים, שתניח למאפרה, ולא ביקש. החדר היה קטן מאוד, חלון, דלת, שתי מיטות צרות ביותר, מוצבות בפינה בצורת ר', מין שולחן־צעצוע מגולף יתר־על־המידה, כיור לבן התנוצץ מתוך ארון שדלתו פתוחה ומראָה מוצלת מעל לכיור. צֶלינה דיברה בשקט וקול שפשוף הזכוכית היה ממלא את החדר כמו אזעקה. שוב רצה לבקש שתניח למאפרה ושוב לא העז. אם היא לא תפסיק לשפשף את המאפרה היבשה במטלית היבשה יקרה כאן משהו.

צלינה אמרה וחזרה ואמרה שהיא מוכרחה להגיד לו את זה, שאנדי יצאה משם, מכל מה שעבר עליהן, עם לב סדוק, לא, לא במובן הספרותי של המלים, ממש סדק בלב, לא היא, צלינה, שקבעה את זה, הדוקטור פוקס קבע את זה אחרי שבדק את אנדי כמה וכמה פעמים, הדוקטור פוקס הוא רופא גדול, מזל שגם הוא בא לז’נבה לחזור קצת אל עצמו, אין הרבה רופאים כמוהו אפילו כאן, בשווייצריה, והוא ממש ידיד, עוד מימי וינה, הוא אומר שלאנדי אסור להיות בשמש יותר מעשר דקות, שזה יכול להיות אסון אם תהיה בשמש יותר מעשר דקות, ושאסור לה מלח, מלח זה רעל, זה רעל לא רק בשבילה. לא מובן לה, לצלינה, מדוע מקלקלים עגבניות ומוסיפים מלח, או אפילו למרק, מרק עם הרבה ירקות ובלי מלח… כששָמים הרבה ירקות יש לזה הרי טעם גן־עדן… אתה מוכרח להישבע לי שלא תרשה לה להוסיף מלח, אתה מוכרח לשכנע אותה…

עץ־התרזה שבחלון משך את מבטו של אוריה מין משיכה מרגיזה, עוד מעט יסנוור את עיניו לחלוטין. ידע ידיעה הולכת ומתקהה בו כי בא הנה לומר שהוא עומד לשוב אל ארץ שחונה ששם השמש מכה כמעט כל חודשי השנה, ושאנדי החליטה להצטרף אליו, ושאין לו מה לעשות יותר אצל הירקוּת התופחת הזאת. יכול היה לדמות לעצמו איך הירקוּת הזאת תופחת, רואים את זה ממש בעין, כל שניה. כמה גשמים וכמה שלגים ספגה! אמר:

אנחנו עומדים לצאת לדרך בעוד ארבעה ימים, צריך עוד לסדר רק…

היה מוכן, ולמעשה ציפה לזה, שצלינה תמחה, שתשאל מדוע מוכרחים למהר כל־כך, שתתעכב על כל פרט ופרט, ערך בראשו את תשובותיו על הדברים שהיא עשויה לומר: זה שחבֵרה של אנדי, סטודנטית שווייצרית, בינינו לבין עצמנו לא כל־כך חברה, מוכנה להשאיל את הדרכון שלה, נכון, זה יפה מאוד, אבל לומר את האמת זה לא כל־כך מפתיע, אנדי בוודאי עזרה לה בבחינות או משהו כזה, וחוץ מזה היא יודעת, השווייצרית הזאת, למי היא משאילה את הדרכון שלה, אבל מה פירוש שאנדי תצטרך להרכיב משקפיים כדי להידמות לאותה סטודנטית, שבעיני צלינה, אגב, אין כל דמיון בינה לבין אנדי, איפה האצילות והיופי, ומה זאת־אומרת זכוכיות שקופות, כל אופטיקאי פה בשווייצריה יתפלא, ומי לא יודע מה זאת המשטרה השווייצרית… ולהחזיר אחר־כך את הדרכון בדואר, כך סתם, זה מעשה לגמר לא אחראי ואני מתפלאה עליך שאתה…

אוריה זע על מקומו, אפילו חייך, כל ענין רכישת הזכוכיות השקופות לא הדאיג אותו, ידע בדיוק איך לבצע את זה, היה מוכן לאשר חלק מחששותיה של צלינה ועל השאר להשיב בסבלנות, להסביר בפרוטרוט מתי נודע לו שכל מי שמחזיק בדרכון פולני לא יוכל לקבל עכשיו אשרת־כניסה לצרפת, ושאזרחים שווייצריים כלל לא זקוקים לאשרה כזאת, ושהוא מוכרח להגיע תוך שישה ימים לאוניה שמפליגה ממארסיי. הפולנית, גירסא גינקותא, יצאה מפיו ללא תקלות, אנדי אולי היתה משבחת אותו על כך, אבל צלינה כאילו לא שמה לב, לא הפסיקה אותו כמעט, לא אמרה כלום, ורק אחרי שהשתתק שאלה, כמו מנסה להיזכר בדבר־מה:

אז אתם רוצים לצאת בעוד ארבעה ימים?

אוריה קם על רגליו, רצה לחבק אותה, להודות לה על שהיא קיימת, שהיא קיימת כזאת, ששתיהן קיימות, היא הצילה את אנדי, היא ילדה אותה והיא שמרה עליה, גם במשך שש שנים אלה, שכל מה שניסה לדעת עליהן חזר אל המשפט: אני לא הייתי שם; הוא בא לגזול את אנדי ממנה, לקחת אותה אל הארץ שלו, ששם מתחוללת מלחמה כבר שבעה ימים. לאנדי אסור להיות בשמש יותר מעשר דקות, לרגע התעמעם הכל בראשו, לא יכול להבין את פירוש המלים “מתחוללת־מלחמה”, על־כל־פנים הכל נראה לו פתאום מופרך מיסודו, סתם חוצפה מצדו, לקחת את אנדי לשם, אנדי בכתה בלילה, אני באה אתךָ, אני באה אתךָ, אמא שמרה עלי יותר מדי, אני חיה כי שמרו עלי יותר מדי, אתה מוכרח להבין, להבין מה? אתה מוכרח להבין שרק בגללה, או אולי לא רק, אולי בגלל מה שאני… נכון, הייתי ילדה, ונכון שכל זה היה בלתי־אפשרי מעיקרו, אולי אם אבוא אתךָ…

את מסכימה לזה?

מה זאת־אומרת שאני מסכימה לזה. רק עכשיו הוציאה מידה את המאפרה והמטלית והניחה על שולחן־הצעצוע. אני לא אומרת כלום.

את מתנגדת לזה?

מה זאת־אומרת שאני מתנגדת לזה. אני לא אומרת כלום.

היתה שתיקה, לא עוד שפשוף מטלית יבשה במאפרה יבשה. עמד מעליה גבוה ממנה בראש וצוואר. רצה לחבק אותה חיבוק חזק, לקרב אליו את התסרוקת הזאת, רצה לחוש כנגד חזהו בחומו של הגוף הקטן הזה, חסר מגן ויגע כבר, שדוף כבר, אז מה? היא ילדה את אנדי, היא לא אסרה עליו לקחת אותה ממנה, לקחת אותה אתו. לרגע, על־אף התרזה האלימה שבחלון, ראה עצמו מגבו, לבוש בגדי־חאקי מאובקים, חגור חגור מלא, נסחב בנעליים כבדות באיזה מישור נגבי שאין לו סוף ואין בו צללים, והושיט את שתי ידיו לחבק אותה. צלינה נסוגה בבת־אחת, אוריה צעד צעד גדול קדימה, אחז בכתפיה הצרות, ניסה בכל כוחו לקפל את זרועותיה במרפקים, כמו שמקפלים כיסא מתקפל, אבל הזרועות לא התקפלו, הורדו נוקשות בצבת ידיו כלפי מטה. כל כוחו לא הספיק לו להרים שוב את זרועותיה, לקפל אותן, להתיק אותה מן הקיר ולחבק אותה כשזרועותיו סביב צווארה. צלינה אף לא הדפה אותו ממנה, רק באיזו דרך נעלמת השתחררה מכל מגע וירדה לשבת על אחת המיטות שמאחורי שולחן־הצעצוע, מאחורי המאפרה והמטלית, גופה סגור והיא יבשה וקשה כמו אגוז.

ואותן זרועות, שלא עמד לו כוחו לקפל אותן במרפקיהן, לא נכנעו לו גם בשעת־הפרידה בתחנת־הרכבת של זֶ’נבה, תחנת גבול לפני המעבר לצרפת. צלינה ליוותה אותם אל המלחמה, שוב מלחמה, אמנם רחוקה ואחרת, את אנדי, את בתה יחידתה. היא לא אמרה מלה על אותה מלחמה, אבל משהו בשתיקתה אמר לאוריה שברגע זה אין החרדה מפני שמש ומלח מכסה ממנה חרדות אחרות. הוא ראה אותה מבעד לדלת־הזכוכית הכבדה והיציבה של התחנה, שמשקופה היה צבוע בצבע ירוק מכוער, שמן ומבריק, ראה את צלינה מנופפת מהר־מהר בידה הימנית, בכפפת־רשת לבנה. הנוסעים דחקו עליהם, צלינה עמדה שם מנופפת ידה מגבם, היה עליהם להתקדם, בלי לעורר חשדות, לעבר אשנבי־המכס, אל שני השוטרים, לאחד היו פנים עגולות של ילד טוב, שליד אשנב־ הדרכונים.

וכאן קפץ על אוריה המעשה בכובע. חודשים אחדים לפני־כן, זה היה סוף הקיץ, הלַאק־לֶמאַן היה הומה מפרשיות לבנות, העצים והפרחים כבר עמדו בבשלותם הרפויה, העגומה קצת, של אוגוסט־ספטמבר, הירקוּת האלימה שמסביב לאגם כבר אוּכלה כמדי שנה, הכל קורה כאן כמדי שנה, אמרה אנדי; ועכשיו, באביב הזה, המֵריץ את אוריה חזרה אל מקומו במדבר, מדינה הוכרזה שם וקרבות פרצו, עכשיו נראה לו הקיץ ההוא כמין אתנחתא נסוכת־שינה, כאילו דיברו אז זה עם זה מתוך שינה; הם ישבו, זוג נאהבים, על ספסל קרוב לשפת־האגם, ממש טבוֹל רגליך במימיו, שערה של אנדי, בשמש אחר־הצהריים, כבר לקראת דמדומים, הפיק מתוכו אותו גוון שלשערה של צֶלינה (אם להתעלם מן השיבה שכבר זרקה בראשה של האם ובלי לגרוע כהוא־זה מיוֹפיוֹ), שיער הניצת מתוכו; לבשה שמלה בפסי ירוק־לבן, ירוק שנראה עמום וכבוי אף לעומת האפילה הירוקה־עמומה שהתחילה לרדת על העצים שלאורך הטיילת, ובעיקר לעומת רחש־המים של המזרקה הקרובה, איפה שתזרוק מטבע בז’נבה שם תפגע במזרקה, התלוצצו; היא הביטה במים בעיניים עצובות, לא־שקטות, ואוריה חשב שהלא מוכרח היה להישאר בהן משהו מן השנים ההן, שהוא לא יכול לומר עליהן כלום, לא רק מהשנים האלה, כבר ידע שלא רק מהשנים האלה, אם־כי, עדיין, או באותה שעה, לא היה רגיל לשאול את עצמו כמה בכלל אפשר לדעת על חיי־אדם על־פי המבט שבעיניו, המבט הוא ראי הנפש, אומרים, מה נפש, ומי באמת יפענח מבט… אנדי אמרה אז: רק שני דברים אני רוצה, רק, חזרה על המלה וגיחכה: אני רוצה ילד ואני רוצה קצת שקט, לא שקט כמו כאן, האגם הזה אני כאילו כל הזמן לא מצליחה לראות אותו בכלל; אוריה אמר: הנֶגֶב זה מין מישור גדול עולה ויורד עם גבעות נמוכות, כמעט אופקיות, עם צבע שקט של גמלים; אנדי אמרה: לא נריב הרבה? אוריה אמר: אם נתחיל לריב תתחילי את לשיר, אני אוהב כשאת מפזמת את השירים האלה, זאָל זיין אַז איך בוי אין דער לופט מיינע שלעסער, כן, את זה, וגם פאַרוואָס איז מיין סטרוּנלע צעריסן, אם רק תתחילי לפזם את זה אני מיד… רוח טובה של פיוס ירדה עליהם; היה לו כובע־קש פלורנטיני, עם סרט סגול מבחוץ ורצועת־עור דקה ומיוזעת מבפנים, אוריה זכר את החנות־הכוך בוונציה ששם קנה את הכובע ואף אמר כמה פעמים לאנדי: עוד ניסע לנו יחד לוונציה. הכובע היה מונח ביניהם על ספסל־העץ החום, היציב, ובתוך הכובע קליפות של שלושה תפוזים שקנו לפני שירדו לאגם, קליפות המוטבעות בתו המוכר של Jaffa; הרוח הטובה הפכה לרוח שובבות והשיאה את אוריה להשאיר את הכובע המרופט כבר למדי, על קליפותיו, בחשמלית שתוליך את אנדי, לקראת הלילה, לפנסיון, בוסאנטייה, אל צלינה, ואותו חזרה אל האכסניה הזולה שבקצה העיר, שם היה לן כל פעם שנקלע לז’נבה, ולאחרונה היה נקלע לז’נבה פעמים רבות והולכות; לא חלף שבוע והגיעה אל אכסנייתו הודעה אדיבה מטעם משטרת־הרובע, בערך כך: שמחים להודיע שנמסר לנו שאתה בעליו של הכובע שנשכח בחשמלית שמספרה כך וכך, בקו כך וכך, ביום כך וכך; הכובע הנ"ל אובק ומחכה שתבוא לקחת אותו ממחסני תחנת־המשטרה ברחוב זה וזה, בין שעה זו וזו; ומקץ חודש, כאשר הגיע לז’נבה לביקור נוסף: הננו לחזור ולהודיעך שעליך לבוא אל מחסני תחנת־המשטרה ברחוב זה וזה, וכולי, ולשלם עבור איחסון כובעך סך 6 פראנקים; ומקץ חודשיים כבר שלושה־עשר פראנקים וכן דמי־איבוק נוסף וכן קנס־פיגורים, וכל זה כבר פי שניים מן המחיר שילם עבור הכובע בוונציה; וכן הלאה וכן הלאה, חוב מצטבר ותופח לקאנטון ז’נבה; פעם או פעמיים, כשהגיע לעיר, אף פרש את שוברי־התשלומים לפני אנדי וקרע אותם לגזרים בו במקום, ורק בגלל תביעה מפורשת מצדה לא פיזר אותם על־פני רצפת־החשמלית ולא דחף את הקרעים אל מתחת לספסל, אלא הטיל אותם אחד־אחד לתוך פח־אשפה המיועד אך ורק לניירות.

אותו שוטר עגול־פנים ביקש מאוריה, ללא אדיבות, לצאת מן התור מיד לאחר שהגיש את דרכונו לביקורת לפקיד שבאשנב, וזה עיין באיזו רשימה שהיתה תלויה שם לנגד עיניו בפנים. הוליכו אותו לנקודת־משטרה בפינת אולם־ההמתנה שבתחנה. בתחילה לא הבין על מה ולמה, אבל סמל־המשטרה דלה, בלי לחפש הרבה, הודעה בשתי לשונות, צרפתית וגרמנית, והגיש לו אותה: עליו לשלם לקאנטון־ז’נבה סך שלושים־ואחד פראנקים, וכן ליטול עמו את כובעו בטרם יעזוב את גבולות המדינה. לא היה שום טעם להתעקש, ידע שרכבת־האקספרס זֶ’נבה־פאריס לא תחכה עד גמר הבירור הזה, ראה את אנדי יוצאת אל הרציף, דוחפת לפניה את המזוודה הכבדה, כבדה מדי לסטודנטית שווייצרית צנועה הנוסעת לבקר בפאריס, ידע שאסור לו לצעוק אליה אל מעבר לסורגי־הרציף, כדי שלא לעורר חשד, שעליו לרוץ מיד אל מחסני תחנת־המשטרה, כמצוּוֶה, מרחק שלושה־ארבעה רחובות מתחנת־הרכבת, לפדות את הכובע הפלורנטיני ולשתוק. אם ירוץ אולי עוד יספיק לגיע למועד צאתה של רכבת־האקספרס, סיכוי קלוש ביותר, כל התעודות וכל הכתובות בפאריס ובנמל מארסיי נשארו בכיסו.

צלינה עדיין היתה ברחבה שלפני תחנת־הרכבת, מהלכת הלוך ושוב, בצעדים קטנים ומהירים, לפני איזו אנדרטה של סוס ורוכבו, בוודאי איש־חיל שנלחם כאן לפני מאות בשנים, אולי עוד ירה חצים או שפך מים רותחים או שמן רותח מן החומה, מי עוד זוכר נגד מי או בעד מה. אורות־הניאון נדלקו בזה אחר זה, בחוץ ובאולמי־התחנה, העטו זוהר קל על מעילה הבהיר של צלינה, הארוך מדי, ובעיקר על כפפותיה הלבנות, וקרני־השמש האחרונות, שהבקיעו מבעד לסימטה צרה ומפולשת למערב, הציתו את מקלעת־שערה, שמעולם כנראה לא כוסתה כובע או מטפחת. משהו ניצת גם באוריה, מין יראה, מין כבוד. בעיקוף גדול חמק מן הרחבה שלא להיתקל בצלינה, כי מה יגיד לה, שכך הוא שומר על אנדי כבר בתחילת הדרך, את בתה יחידתה הפקידה בידיו, והוא, לאן הוא מוליך אותה, והנה איך הוא מוליך אותה. הנגב, אמר לאנדי, זה מין מישור עולה ויורד של גבעות אופקיות, צבע שקט של גמל. באיזו זכות תיאר בפניה דבר־מה שקט שם?

כאשר חזר מן המחסן של תחנת־המשטרה אל תחנת־הרכבת, הכובע הפלורנטיני עם הסרט הסגול על ראשו, הבין מיד שהרכבת כבר יצאה לדרך, כתמיד במועדה, שמונה דקות לפני־כן. היה עליו לדעת, כמובן, שרק נס או תאונה עשויים לגרום איחור בלוח־הרכבות של שווייצריה. מכל עבר עקבו אחריו, שוטרים, נשים מכוערות, כלבים מרחרחים. הרכבת תגיע לפאריס, לגאר־די־ליוֹן, השכם בבוקר, שש שלושים־ושתיים. הלילה אין עוד רכבות ישירות מז’נבה לפאריס. צלינה עדיין סובבה בחוץ, ומבעד לדלת־הזכוכית הממורקה למשעי, מאחורי כתפו של איזה נוסע אלמוני, ראה בבירור את לובן כפפותיה נע בקו מרצד על־פני בסיסה הרחב והאפל של האנדרטה. משך את הכובע עמוק על עיניו ושוב חמק החוצה, לא, צֶלינה לא עקבה אחריו, לא ראתה אותו, קומתה היתה כפופה וראשה מוטֶה כלפי מטה. מצדה השני של האנדרטה האירו באור־יקרות, בשורה ארוכה, חלונות־ראווה של של חברות־תעופה וסוכנויות־נסיעות. במשרדי סאַבֶנה לא היו כבר מקומות פנויים במטוס הממריא לפאריס בעוד שעה. הוא לא יזדקק לשירותי לופטהאנזה, איך יגיד לאנדי: טסתי אליך בלופטהאנזה? נכנס לתוך איזה מעבר חשוך בין שני בתים, ליד חלונות־הראווה של לופטהאנזה שחייכו אל העוברים־ושבים בפרצופים תמימים ובדיאגרמות מרשימות על כוחה העולה של התעשיה הגרמנית. לא המטוס גרמני, על־כל־פנים לזה היה מקבל את אישורה של צֶלינה. בפראוּת נואשת דחף את הדלת המסתובבת של TWA:

לפאריס, מקום אחד!

פקידה ריחנית, נצנוצים עליזים בשערה ובחולצתה, הרימה אליו מבט מנומס. הוא הוריד את כובעו, החזיק אותו בשתי ידיו לפני חזהו, כל המלים האנגליות יצאו משובשות מפיו:

לפאריס, בבקשה, אני מוכרח, רק מקום אחד, מיד, הרכבת לפאריס ברחה לי, ניסה לחייך, צֶלינה, החמוֹת שֶלי, אני מוכרח.

השתתק, החיוך שקפא על שפתיו בוודאי משַווה לו מראה אידיוטי. שערה של הפקידה, גם חולצתה, הוסיפו להתנוצץ עם כל תזוזה. היא העבירה אצבע חיוורת ומטופחת על־פני איזה גליון־רישום. לבסוף אמרה:

יש מקום אחד במחלקה הראשונה, אם תיקח מונית לשדה־התעופה…

יציאת המטוס התעכבה, פישפשו הרבה בחפציו, ציוו עליו להתפשט, לשכב על איזה דרגש מצופה שעוונית לבנה וקרה. אולי חשבו שתפסו מבריח שמעביר יהלומים בפי־הטבעת, או קוקאין. ברוח טובה מילא אחר הוראות השוטרים. זמנו בידו, כל הזמן בידו.

כחצי־שעה לפני בוא רכבת־האקספרס ז’נבה־פאריס כבר היה מהלך על־פני הרציפים של גאר־די־ליון, מתנמנם תוך כדי הליכה, משכנע את צֶלינה שתלך כבר הביתה, שֶדי סובבה בחוצות, שהוא נשבע לה בכל הקדוש לו שיסביר לאנדי שבכלל אין צורך במלח ושבאמת אסור להיחשף לשמש, שאולי יום יבוא והיא תסכים שהוא יחבק אותה לא במרחק זרועות מושטות לפנים, שהרי הוא כאן, הגיע בזמן, מנופף שתי ידיים פראיות אל בתה יחידתה, הניצבת שלווה ומחייכת, כבר בלי משקפיים, בחלון הפתוח של הקרון.

ז    🔗

צֶלינה מתה בלילה בהיר של אביב כשפניה רגועות וחלקות. אוריה, שהתבקש לזהות את הגופה, תעה שעה ארוכה במסדרונות ובמעברים השוממים של בית־החולים, עד שמצא בחצר האחורית את החדר הנכון, בלי חלונות ומוצף אור לבן. האלונקה עמדה ליד הקיר, קצה הסדין מוּסט, ואוריה לחש בינו לבינו: כן, צֶלינה, ונשם לאט לאט, כאילו הבל־פיו עלול לשוב ולקמט את הפנים היפות האלה, שהתדמו דמיון מפתיע לאותו תצלום מופלא ועתיק מימי וינה. עד יום מותה, כל עוד הכרתה צלולה, סירבה צלינה לקבל תרופות. גם לא אילצו אותה לקבל, אי־אפשר היה לאלץ את צלינה. אמנם היו ימים שאנדי עוד עשתה נסיונות לשכנע אותה: למה לשאת כאבי־ראש, כאב־שיניים, כל כאב אחר, הלא ייתכן גם שחום גבוה או כאב מתמשך, שלא לדבר על לחץ־דם עולה, עלולים לגרום יותר נזק לבריאות מאשר גלולות שכבר נוסו הרבה פעמים ונועדו לשכך ולרפא, אלא שעם הזמן כמעט חדלה מנסיונות השכנוע. הגלולה האחרונה שצלינה בלעה היתה גלולת סאַרידוֹן, בז’נבה, לפני כשלושים שנה. היא האמינה שהשווייצרים לא מכניסים חומר רעיל לתוך גלולות־המרפא שהם מיצרים, רק בשווייצרים עוד אפשר להאמין, זאת־אומרת רק מה שנוגע לסאַרידון, כי מה הם עשו לזַמָר היהודי הזה, יוסף שמידט, בזמן המלחמה, הרעיבו אותו עד שמת, זה היה זַמָר גדול, היא שמעה אותו פעמים רבות בווינה.

שקט כזה השתרר אחרי מותה. אנדי אמרה כך, שוקלת את המלים לאט ובהנמך־קול: שקט כזה השתרר אחרי מותה. לרגעים צפו בתוך השקט הזה מראות חוזרים, קרעו אותו, השתלטו עליו, אחר־כך צללו; צלינה ישבה על אסלה, ראשה נשמט ונשמט על זרועה המונחת על דופן־הכיור, זרוע מגוידת ורועדת, תרימי את הראש, אמא, תרימי את הראש! – רגע! ובקולה של צלינה לא נותר עוד אלא הד עלוב של התוקף ההודף שלפנים, אבל אותה מכה החוזרת על עצמה, אותה הרגשה מצטברת זה שנים של מחאת־שווא וקוצר־רוח ואזלת־יד ויאוש כל פעם מחדש למשמע הצליל הזה, “רגע”, שצלינה היתה מטיחה כל פעם כנגד הדופקים בחוץ על הדלת הסגורה מבפנים – הלב, כמסתבר, לא נסדק בכל השנים ההן, ולא בשנים שלאחר־מכן, אלא יבש ולא התפקע גם הפעם, מרחמים. צלינה נשמה נשימות מתמעטות והולכות, ברווחים גדלים והולכים, מתחת למסיכת־החמצן, עיניה בעיני אנדי העומדת מעליה ולא מתיקה ממנה את מבטה אף לא לשניה, רוצה להחדיר לתוך ראייתה האחרונה של צֶלינה הגוססת: אני כאן, אמא, אני לידֵך, ביֶדוּלוֹ מוֹיָה. צלינה נשארה שכובה פרקדן על מיטת בית־החולים, ידיים זריזות סילקו בשקט את מסיכת־החמצן, ואנדי עמדה בפרוזדור, ונתקפה חרדה שמא יתעוות מיתאר־השפתיים של צלינה וייחשפו הניבים בלא התותבות, שאולי נשכחו על דופן־הכיור ואולי מישהו יראה אותן שם, כן, ככה, גם זה, גם חרדות כאלה, כאילו לא זכרה שום איש שמת צעיר וכל שיניו בפיו, וכאילו לא ידעה על כל אלה שהומתו בערימות, נלחצים בבורות זה מתחת לזה. לקראת ההלוויה נשלפה למענם מגירת־נירוסטה מתוך קיר־המקררים. לבל יתעופפו ברוח נקשרו התכריכים בשני מקומות, סביב הקרסוליים וסביב הצוואר, ואף־על־פי־כן הופשל לרגע הקצה העליון של הבד המכסה את הראש, והמלווים המעטים ראו עוד פעם אחת את צלינה היפה, היפה בבנות־העיר, שקֵטה אחרי חיים ארוכים וחסרי־מנוח, פניה צחות וללא קמטים, פיה סוגר באצילות צרופה על החניכיים, ומצחה העטור מקלעת־שיער זהובה־כסופה שָלֵו כמו בפייסנים שבתיאורי המוות.

מקץ שבוע או שבועיים התחיל להתגלות השקט, רב עד כדי פיתוי לשמוע בו אותות נלחשים ברשרוש העלים, נמסרים במשק־כנפיים של ציפור עפה ופתאום דוממת, מועברים מבעד לאוויר השקוף, נוגעים כמו אצבע, עד כדי פיתוי לחזור, אמרה אנדי לאט ובזהירות, על המשפט: משהו עומד להתבהר. כן, אמר אוריה, לא כמאשר, לא יכול היה לאשר כי לא ידע במה מדובר. כן, אמר, כמנסה לעודד, להפנות אל איזה ממש. איך פנויים, פתאום, ללא עין צופה, אמרו זה לזה. איך העיר התחילה למשוך אותם לתוכה, פנויה מנוכחותה הכל־קובעת של אשה אחת קטנה ונחושה. חזרו להביט ולמסור זה לזה: הגלים הגבוהים המכים ברצועת־החוף נעשו שטוחים יותר, שָכַך האיום על חיי המתרחצים; המאכלים בכרם־התימנים או ברחוב יורדי־הסירה איבדו מחריפותם השורפת קרביים; הפלאפל בדוכנים הבהיר ולא נטף עוד שמן טיגון מרעיל. בדרומה של העיר, סביב תחנת־האוטובוסים, ניטל עוקצם של זבובים וחיידקים, של צפיפות וריחות וגסות־רוח, ובאה מין פליאה משועשעת, למי הם מצליחים למכור, כל בעלי־הדוכנים האלה, את כל השפע הצבעוני והרוחש הזה, שלא פוחת לעולם, טונות אלה של תפוזי־שמוטי ועגבניות־מונימייקר ותפוחי דלישס־מוזהב ויונתן אדום וירוק וחצילים מפוארים כמו גלימות בישופים, עד כדי רצון שלא להשתמש בהם אלא לראותם בלבד, וראשי כרוב וכרובית וחסה וסלק וסלרי, ופתאום גם שמחה־סתם שהנה יש, שכל זה נמשך, כל האי־סדר־הסדר הזה, דוכנים, חנויות, עגלות, מכוניות, אוטובוסים, בתים, רחובות, ושקית פשוטה מפלסטיק, זרוקה, נישאת ברוח הקלה סמוך לאדמה, שקופה ומתנוצצת בשמש, איזה יופי, איזה יופי, לרוץ אחריה ולתפוס ולדחוס לתוכה מכל השפע העסיסי הזה, לא לשטוף תחת שום ברז אלא לנגב בבגד ולנעוץ שיניים, תפוחים מן הגליל עדיין מכוסים פלומת־טל עמומה־תכולה, מכוניות נוסעות, נוסעות, רמזורים עוצרים אותן ובבת־אחת משלחים הלאה, פלא שכזה, גאון־האדם, מדהים עד אין־שיעור כל הסדר־האי־סדר הזה, מבדח לרגע למחשבה על חלקיקי־החומר המתרוצצים להם כל הזמן בתוך כל עצם ועצם, ועל חוק השאיפה לאי־סדר, לחזרה אל התוהו, כשהכל מסודר כלפי חוץ בתמימות של לא־יודעים.

איך נוכחותה של אם אחת יכולה להסתיר עיר שלמה, ואיך עיר יכולה לבער מקירבה, בנקל, נוכחות חודרת־לכל של אֵם אחת. ובו־בזמן הרגישה אנדי כמה מתוויה של צלינה, של צלינה בזקנתה, על פניה שלה. פעם היתה סבורה שאין כל דמיון בינה לבין אמה, היתה נחפזת להגיד: הו, היא הרבה יותר יפה ממני בצעירותה. עכשיו שאלה את עצמה, לאט לאט, האם משהו מן השקט הזה ישתרר גם אחרי מותה שלה, נוטה לדווח לעצמה, ובשעת־כושר ראשונה לדווח גם לאוריה, שנוח לה לחשוב שאמנם כך יהיה, שקט ישתרר, כלומר גם שקט, למרות שאין בה מן השגעונות של אמה, לא שגעונות כאלה. באחד הימים יספרו לילד (סבתא צלינה מעולם לא הניחה לו להיכנס לדירתה), לא ידווחו בפרטי־פרטים, פרטים יתרים רק מטשטשים את התמונה, אמר אוריה, ואנדי לא התקוממה הפעם הזאת נגד המלה “יתרים” והוא חייך בינו לבינו כמוצא שלל רב, באחד הימים ינסו לספר לילד איך חיתה צלינה בשנותיה האחרונות.

יותר מעשר שנים לא הניחה להם לבוא אל דירתה. היו נפגשים אתה לעתים מזומנות ליד ספסל על שפת־הירקון, תמיד בצל, הלא לאנדי אסור להימצא בשמש יותר מעשר דקות, או במסעדות יקרות שנבדקו קודם־לכן בקפידה, בעיקר נקיון המגבות שבשירותים, למרות שצלינה לעולם לא היתה נוגעת במגבת לא־לה, אפילו היתה ללא רבב; או ליד פתח־הבית, בימי גשם מטריה מול מטריה ובימי שמש שמשיה מול שמשיה, תמיד היתה צלינה מביאה אתה שמשיה נוספת ומחייבת גם את אוריה לפתוח אותה, שכך יזכור יותר טוב מה אסור לה לאנדי. את מפתח־הדירה מצאו ארוז בתוך שקית־נייר חומה, מלופפת גומיה, עמוק בתוך ארנק־הזאמש השווייצרי, שהיה עטוף שכבה עבה של עתונים. כאשר פתחו את הדלת (השכנים נסוגו, נראה שבאיזור זה של העיר אין מפגינים בפומבי את תשוקת ההתערבות בעניניו של הזולת) היכה בפניהם ניחוח סמיך, במפורש ניחוח ולא ריח, כמו אבק כבד ולא־נראה, או כמו צבע־ריסוס שקוף, ומבעד לניחוח הזה – נפטלין, בושם נקי ומשובח, עובש מתקתק של פרי מרקיב ימים רבים, נייר־עתונים מצהיב – נכנסו לתוך חלל החדרים, שמאוחר יותר, בין שאר דיבורים של התפעלות (אוריה אמר: התפעלות ואנדי הבינה את כוונתו והאמינה לו) סיווגו בו שלוש שכבות: העליונה קורי־עכבישים התלויים כמין תחרה מתפרמת על הקרניזים של הווילונות הכבדים, שלא ניתן עוד לעמוד על צבעם, אנדי זכרה אותם אפורים־כסופים, ועל זרועות־הארד המוריקות של המנורות, ועל המסגרות של תמונות־השמן (אחר־כך סיפרו בהנאה: יש שם מרסל ינקו אחד ושני אוזיאש הופשטטר), תחרת־קורים תלויה ברפיון ומתנוצצת שתי־וערב, בחדרים, בחדרי־השירותים, רק לא במבוא, שלשם כנראה עוד הורשה להיכנס שרברב או חשמלאי או גובה־מסים, ואילו להם לא ניתן להיכנס אף למבוא הצר והחשוך הזה; תמיד אותה תמונה החוזרת על עצמה: לדפיקה על הדלת היתה באה תשובתה החדה של צלינה: רגע! אחר־כך קולות דשדוש בהוּלים, סגירת השרשרת ופתיחת המפתח, כשגופה, עירום בקיץ ועטוף מעיל־צמר בחורף, מסתתר מאחורי הדלת, והיא אומרת בפנים מכווצות במחאה ומצוקה והתרסה על שֶכך דוחקים בה: כבר אני יורדת למטה. בגובה החלונות, מתחת לאותה תחרה של קורי־העכביש, היה חלל־החדר פתוח קצת לאוויר, ולמטה משם גרפו וערמו, צררו בסדינים מרובבים כתמי־עובש והורידו לרחוב צרורות ענקיים, שבקושי ניתן להעבירם בחדר־המדרגות. חשפו קטע אחרי קטע, כמו באתר־חפירות, וגילו כסאות ודרגשים ושטיח פרסי, ושטרות־כסף שונים, דולארים ופראנקים שווייצריים ושטרות מקומיים שכבר יצאו משימוש, אבל בעיקר פראנקים שווייצריים, הכל בין שכבות של עתונים, או בתוך שקיות־אריזה חומות, או בין פסים־פסים של נייר־טואלט רך, שהיה מתפורר לאבק קמחי עם כל נגיעה. היית מאמין, ילד, שאחרי מות סבתא נמצאו גם עצמות־עוף בין ערימות העתונים והסמרטוטים שהתגוללו שם על הרצפה? פרשות־חיים בל־ייאמנו. אומרים: רק תסתכל מקרוב ולא תמצא פרשת־חיים שתיאמן, אבל זה לא נכון, אמרה אנדי, יש שייאמנו ויש שלא. בשידה אחת נמוכה מצאו תא שהיה בדול מכל מה שסביבו. אי של שפיות, אמר אוריה. זה היה מדף מלא חוברות־תווים, מונחות זו על־גבי זו לא בסדר קפוא ולא בערבוביה אלא בהגיון נושם־חיים ונוסך־אמון של דברים־שבשימוש, ולמרות שידעו שצלינה לא נגעה זה שנים בקלידי־פסנתר (גם הפסנתר היה מכוסה ערימות־נייר וסמרטוטים) עמדו שניהם יחד אחוזים חבלי־קסם של אשליית חיים כתיקונם. רק בתחתיתו של התא הזה התגלו שוב דפים מצהיבים ומוכתמים־עובש של מכתבים, לא רבים, אחדים שתחילתם או סופם חסרים, ואחרים שנוסחי־הפניה או נוסחי־הסיום שלהם מחוקים בקווים עבים של דיו שחורה, ובין אלה דף קטן, כתוב עברית, שבהמשכו ניתן לפענח משפטים כמו: זה זמן רב שלא שמעתי… לשמור על הקשר עם ידיד מימים עברו… והבִּימבֶּר הטוב שבא לי בזכותך… אוריה העיף מבט בכתוב ושאל: לא כתב־ידו של ליאון? אנדי הסתכלה שנית ומשכה משיכה אטית בכתפיה, כמעט לא הזדמן לה לראות את כתב־ידו של ליאון, לעתים באיזו הקדשה על ספר, בתעודות אחדות, אחר־כך הוסיפה: על־כל־פנים זה רעיון מפתה, וענין הבִימבֶר, אל אמי דווקא, ממש מרתק, אבל אני לא רוצה לעסוק בזה עכשיו.

לפנים היתה יורדת על אנדי מועקה מיד כשהאוטובוס היה נכנס במבואות־העיר, כי בין כל השמלות שבכל החנויות לא נמצאה אחת שצלינה תסכים למדוד, הכל היה לא־מתאים, חונק בצוואר, מושך בבית־השחי, לוחץ במותניים, בז’נבה אפשר היה למצוא כל דבר, ואיזה נעליים נהדרות היו שם, ואיזה גימור, ואיזו אדיבות של זבניות, ובלויי־בגדים היו תלויים על גופה הקטן, סבתא צֶלינה ששקיות־הנייר החומות שלה גדושות תפוחים, לא מקירור חלילה, רחוצים בסבון ואחר־כך שטופים פעמים אין־ספור במים ועטופים כל אחד לפחות בשני ניירות־פֶרגַמֶנט, להאכיל את הילד על הספסל שעל שפת־הירקון, ובין כל הנושאים לשיחה שאפשר היה להעלות על הדעת לא היה אחד שלא יהיה טעון חומר־נפץ, מועד לפורענות, ותמיד, בסופה של שורת־ראָיות שצֶלינה היתה טווה וטווה בלי־הרף, עד שאנדי לא יכלה שאת עוד והיתה לוחשת לתוך פני־אמה מתיזי־הראיות: הרפי סוף סוף, מדוע לא תביני ולא תניחי סוף סוף לחיות קצת! תמיד נמצא שם, בסוף שורת־הראיות של צלינה איזה משפט מפתיע ומוחץ, שאולי באמת נאמר לה לפני ארבעים שנה או חמישים: את יודעת מה הוא אמר לי אז, אבא שלך, c’est la vie. הוא היה נוח, כן, כך את חושבת, הוא הניח לחיות, כך היה נדמה לכולם, אבל רק אני יודעת באמת, כי רק אני באמת חייתי אתו. צלינה נישאה לו נישואי־אהבה כי היה לו מצח גבוה ומבט גאה והוא גילגל בשבע שפות, ויצא לו שם של עתונאי מבריק, ומאיפה יכלה לדעת שיהיה להוט אחרי משחקי־קלפים ומירוצי־סוסים ויבזבז כל מה שבא לידו. כן, הוא היה נדיב לכולם, ידו פתוחה, תמיד פתוחה, פעם מצא בין הסדינים והציפות שבארון כסף ששמרתי לשעת־צרה והוציא אותו כאילו זה כסף־הפקר, היה מלגלג עלי שקיבלתי ירושה מסבי, אבל מה היה קורה אחר־כך, לשתינו, אלמלא נשמר משהו מן הירושה הזאת, מה? את יודעת מה היה עולה בגורלנו? ויום אחד, כשהתגלה ברחמה פצע שלא רצה להגליד, לאחר גרידה שהוא, אבא שלך, אנדי, כפה עלי, את יודעת מה הוא אמר לי: c’est la vie, כך הם החיים, אמר לי. לעולם לא ייוודע עוד האומנם נכפתה על צֶלינה אותה גרידה, ואיך נכפתה, והאומנם היה קשר בין אותה גרידה לבין אותו פצע ברחם, כטענת צלינה, או כפי שטען לדבריה אותו גדול־המומחים של וארשה דאז, וגדול־המומחים של וינה קודם־לכן, הדוקטור פוקס, אבל המלים c’est la vie כנראה נאמרו לה, ועכשיו אפשר רק לשבת ולתהות שמא באמת יש במלים כמו: כך הם החיים, הנאמרות באוזני אשה שרחמה מדמם, כדי למלא אותה טינה עד סוף ימיה. אפילו על מותו דיברה צֶלינה בטינה, כאילו המכונית שדרסה אותו, כשהוא מדווח לעתונו על מושב חבר־הלאומים בז’נבה, ואנדי בת השש מצפה לגלויותיו העליזות, באה היישר ממירוצי־הסוסים שהיה כרוך אחריהם.

עכשיו יש דירה ומרפסת־מטבח סגורה, מטר על שני מטר, מוקפת חלונות־הזזה אטומי־זכוכית שהותקנו בשעת אחד מהתקפי בולמוס־השיפוצים של צלינה, כשעוד היתה מסוגלת לחשוב על שיפוצים ולהתעקש שיבוצעו בדיוק כפי שהיא רוצה, עד למסמר האחרון, כדי שתוכל לקבול אחר־כך, שנים על שנים, תראו מה הם עשו, לזה קוראים כאן גמרנו את העבודה, וסוחטים את הכסף עד הפרוטה האחרונה. ליד אחד החלונות האלה, זה הנפתח אל האופק שמאחורי הירקון, ממש בסמוך לחלון, גדל עץ־אזדרכת, בחורף ענפים חשופים עם אשכולות של כדוריות קמוטות בצבע הדבש, כמו תפוחי־עץ אפויים שהתגמדו, ולמטה והלאה, מעבר לשדה־בור, בקו מאוזן, מכוניות נוסעות הנה והנה, כל הזמן, ביום ובלילה, ביום צבעים, בלילה אורות, לא חדלים, ואנדי משתאה אל כוחם הלא־נדלה־להרגיע של אורות שאינם חדלים, ובמפתיע, או למרבה הפלא, כלל לא נחוץ לה להסות את קול ריצותיה האינסופיות של צלינה, המוסיף להדהד־לחרוק כאן, בנעליים כבדות עלה־ורדת במדרגות, או במין דרדסים משחירים של קש מרקיב, לקיים אחד מפולחני הטירוף שלה, איש לא כינה אותה מטורפת, להתיז דקות רבות מים, בשתי ידיה, על שני סוגרי־הברזים, אחד של מים קרים ואחד של מים חמים, בטרם תסגור אותם, שהלא קודם פתחה אותם כשידיה מלוכלכות.

אנדי רואה את עצמה יושבת על המרפסת, חושבת: כך איפוא: אשה יושבת במרפסת ומסתכלת. יש לה פנאי, חובות היומיום שלה לא כאן, היא מרגישה על פניה תווים אחדים של אמה, לפעמים נמשכת לדשדש קצת בדרדסיה המשחירים על־פני המרצפות, ולמלמל משהו לעצמה, גם לגלגל כמה מחשבות טפלות ועקשניות, עדיין מחכה למשהו, מחפשת צלילים אחדים, כמעט מבינה. לחיות עם זה לא היה אפשר, להבין כמעט אפשר. אשה זקנה ישבה מאוחר בערב על ספסל ברחוב, לא רצתה לחזור אל מה שנועד להיות דירתה, ושהיא מילאה אותו בשגעונה עד ששום פיסת־רהיט לא ביצבצה עוד מתחת לערימות הסמרטוטים והעתונים המצהיבים, ישבה והניעה שפתיה וגילגלה בראשה מחשבות טפלות ועקשניות שכמעט ניתן לשער אותן, עוד אם שלא הניחה לחיות, עוד אשה מעוותת בעולם, צֶלינה האחת ויחידה שאיש מעודו לא פגש מי שידמה לה, ואין דומה לה בשום מקום. המחשבות שגילגלה בראשה חזור וגלגל מנעו ממנה כל אפשרות לקנות בגד, לקרוא ספר, לשמוע מוסיקה, ללכת לקולנוע, אבל גם, קרוב לוודאי, מנעו ממנה את הכורח להתקרב כפעם בפעם בדמיונה אל תחנתן האחרונה עלי אדמות של אמה שלה ושל אחיותיה שלה, זו התחנה שבלי להתקרב אליה בדמיון קוראים לה ביקרנאו, טרֶבלינקה, קרֶמטוֹריוּם.

היית מאמין, ילד, שסבתא צלינה אמרה פעם לחייל גרמני אחד בגיטו, שהסיע את המטלטלים שלנו בעגלת־תינוק שבורה, שהיא אמרה לו: תסתכל על הבתים הריקים האלה ממול, האנשים שגרו שם כבר אינם, זה אתם שלחתם אותם למוות, כן, כך היא אמרה לחייל הגרמני שעזר לה להסיע את צרורותיה… אה, כן, על זה אתה דווקא לא יודע שלא ייאמן, זה אנחנו שמתקשים להאמין, למרות שאנחנו יודעים שכך בדיוק זה היה. אז כך: זה היה חייל גרמני מהצבא הסדיר שלהם, הוורמאכט, לא מן הקנאים שלהם, לא ס.ס. או ס.א. או ס.ד. או גסטפו, סתם חייל שעשה מה שאמרו לו לעשות, היו בין החיילים האלה כמה שלא כל־כך התחשק להם ללכת לחזית ולהילחם, אחדים מהם אפילו פצעו את עצמם קצת כדי שישאירו אותם בשקט, למשל להשגיח על היהודים שעבדו בכל מיני בתי־מלאכה כאלה של הגרמנים, למשל תפרו מדים, עשו מברשות, אז יום אחד, בהפסקה בין גירוש לגירוש, מצאנו, זאת־אומרת צלינה מצאה, איזה כוך זמני לגור שם, ומצאה עגלת־תינוק זרוקה בחצר והעמיסה עליה כמה צרורות, והחייל ההוא הסתכל בה והיא הסתכלה בו, היא היתה באמת יפה מאוד הסבתא שלך, והיה לה מין מבט כזה, אתה אומר שאתה זוכר? יכול להיות שאתה זוכר משהו, מין מבט מאשים חזק־חזק, מסתבר שהיא בכלל לא פחדה באותו רגע, וגם תמיד טענה שיש לה אף טוב שמבחין, והחייל שאל: אני יכול לעזור לך? והיא אמרה: בבקשה, אם אתה רוצה, והיתה הולכת אתו לאורך הרחוב, הוא היה דוחף את עגלת־התינוק המתפרקת עם הצרורות שלנו והיה מספר לה שהוא מאמין בישו ומאמין שלאנשים יש זכויות, קצת מסובך להסביר מה זה שלאנשים יש זכויות, הוא היה דוחף את העגלה ואומר שהוא שונא את המלחמה, אבל שהמלחמה תיגמר בקרוב וכל האנשים יחזרו לבתיהם, ואז סבתא צלינה הצביעה באחת מידיה, שהיו עכשיו פנויות מן העגלה, על הבתים בצדו השני של הרחוב, שכל החלונות היו שם פרוצים ושחורים, ואמרה בגרמנית הטובה שלה, היא למדה פעם בווינה, וינה זה באוסטריה, כן, גם באוסטריה מדברים גרמנית, לא היה הבדל גדול בין הגרמנים לבין האוסטרים, היא אמרה לו: אתה רואה את הבתים שם? האנשים שגרו שם כבר אינם, זה אתם שלחתם אותם למוות. לא, היא לא פחדה באותו רגע, היא פחדה כל חייה להידבק בשפעת, פחדה מניתוח, לגעת בכל מיני דברים, אבל באותו רגע, מסתבר, לא פחדה בכלל. החייל אמר: אני לא יכול להאמין בזה, גרמנים לא יכלו לעשות דבר כזה.

עכשיו, על מרפסת־המטבח, שקט. צלינה מתה והעיר שטופה חיים, ועוד מעט תתחיל להדליק את האורות. שמשה אחת מאחורי שדה־הבור הוצתה אור־שקיעה ושלחה לעבר אנדי, בתה של צלינה, זהב לא־מועם. משהו עומד להתבהר. אנדי חיכתה, נהנית בינתיים מכל מה שצלינה לא נהנתה ממנו, בגד, סרט, ויסקי, גלידה, ובמפתיע בלי אשמה. האורות אכן נדלקו בזה אחר זה, גם האורות הסמיכים, הצהובים־כתומים, של הצטלבות־הכבישים שמאחורי הירקון ובאחת השעות חשבה אנדי לעצמה שאולי בכלל לא היה איכפת לה למות כאן, והתחילה למנות בלבה גרסות־מוות שידעה בזו אחר זו או זו בצד זו: למות על גבעת־חול בשמש, בחדר אלמוני של בית־מלון, “ככל שהחיים חסרי־משמעות כן נורא יותר המוות”, או “אין לך דבר טראגי יותר מחייו של אדם מאושר”. יום אחד חשבה: למות תוך כדי תפירת תחפושת־פורים לילד. ויום אחד התנסח לה המשפט: וכך אנחנו מורישים זה לזה את מותנו, מדור דור. ענפי האזדרכת נעו קצת, המרפסת היתה שרויה בחושך, המכוניות נסעו, נסעו. אנדי חיכתה: משהו מתבהר.

ח    🔗

לא אשכח לָך את הבִּימבֶּר הטוב שבא לי בזכותך, כתב ליאון אל צֶלינה, ואפשר כמובן לחקור האומנם ליאון הוא שכתב, ואפשר לפרש את המשפט הזה כהנה וכהנה, להפוך ולהפוך בו, ולשם מה, בעצם, שואל אוריה, למה לא להשאיר אותו אי־שם בין ליאון לבין צלינה, ורק להתעכב מעט על המלה “בימבר” שאוריה שמע אותה לא פעם מאנדי, גם מליאון ומשה, ופעמיים או שלוש אף מפי צלינה, ושהתבייתה על לשונו כאילו טעם במו חכו את טעמו של אותו משקה, שיכר תוצרת־בית, חריף מאוד, שהפולנים, בימי המלחמה, כאשר גבר המחסור בוודקה, היו מפיקים בהסתר מתפוחי־אדמה, שותים ומוכרים בשוק השחור.

אתם בוגדים בוודקה הפולנית המובחרת, בוגדים עם ויסקי, עם זונת הצמרת, אחרת לא נאה לכם, אמר ליאון לאוריה. זה היה בחגיגת ברית־המילה של הילד, ליאון לא היה מחמיץ הזדמנויות כאלה, היה בא ברצון, בלב שמח: איזו סגולה יתרה מצאתם בו בוויסקי?

אתה רוצה לשמוע, חביבי (האם היו פונים אל ליאון בלשון “חביבי”? אולי רק כששתו, כמו בשעה ההיא), אז שמע, ויסקי, ויסקי עם קרח, ויסקי מובחר עם קרח, זה ככה: מחדד עד גיחוך את חזיון הסוסים הנמלטים פרא אל האחו, סוסיו של מי לא נמלטים אל האחו, אל היער, ששם גרגרים אפלים בצבע החציל מציצים מן האיזוב הטחוב ואדום־החזה צובע בסרטי… מה שמו של אותו צייר, קאַנדינסקי, לא במיוחד אהב יהודים, ימח שמו… צובע בסרטיו את עלוות הערמונים כשהשטן בכבודו־ובעצמו מנגן לו על כינור בין הגזעים הזקנים.

אה, קרץ ליאון, עכשיו אני באמת מבין.

ואוריה חשב שבהחלט צריך ומותר לצחוק יחד, כי העיקר הרי ידוע – להטביע את התולעת. ויסקי, ברנדי, ווֹדקה, בִּימבֶּר, בֶּרבֶּן, כל מה שבמקום מסוים ובזמן מסוים נראה יפה יותר להטבעת התולעת המכרסמת, שכל הזמן מוצאת לה אחיזות חדשות־לבקרים, נוח לה וטוב לה בעייפות החומר, ובערפל החלבי־המלוכלך הפושט מכל פינות־החדר בשעת דמדומים, כשנוכחים לדעת כמה צרים גבולות המוח וגבולות הבית וחוג הידידים ותחבולות־המשכב וסך־הכל פעימות־הלב. להשתכר ממש, לא, חביבי, מזה עדיין נשמרים משום־מה, לא נעים, לא נאה, גם הקיבה מתריעה.

בשנים ההן היה ליאון משתכר רק לעתים רחוקות, אפשר למנות אותן על אצבעות יד אחת, אולי שתי ידיים, היה מתקן באותה נעימת־קול שלו, צרודה קצת, צרידות שכאילו נועדה להוסיף נופך לדברים. משתכר רק בלילות. אחד הלילות האלה היה לאחר שהוצא־אל־הפועל גזר־דינו של האופנוען. זה היה בינואר, רגע אחד, ידידַי (היה משתקע בהיזכרות, עיניו מצטמצמות כדי שני סדקים צרים ומבטו יותר משהיה ננעץ במוחו שלו היה ננעץ במתבונן בו במין אחיזה מלטפת ותקיפה), רגע אחד, תיכף־ומיד אגיד לכם את התאריך המדויק, זה היה ינואר ארבעים־ושלוש, יום א', שעה חמש לפנות־ערב, מיד אחרי שנגמרה פרשת האופנוען, עוד רגע, עוד רגע, ההיתקלות הראשונה עם הגרמנים היתה בעשרים־ושלושה בינואר, זאת־אומרת שהלכתי להשתכר אצל מאריאן בעשרים־ואחד.

אותו ינואר זרחה השמש ימים רצופים מעל בתי־הגיטו שרוקנו כבר ברובם. ליאון אומר: שמש וקור. השלג, שהשמש היתה ממיסה לאט־לאט את שכבתו העליונה, היה מהדק את עצמו, באזורים שלמים שלג כמעט נקי, כי שם כבר לא היה מי שישבור את קרומו הפריך, האפור־כחול, שלג מת על גגות וחצרות ורחובות. כבר בלי מירה, אם נכון מה שסיפרו שהיא הלכה במו־רגליה אל כיכר־ההטענה, בימי האקציה הגדולה, בקיץ. היא היתה אז בת חמש־עשרה, קצת יותר, כי היו חוגגים את יום־ההולדת שלה באחרון של פסח, כל הכיתה היתה באה, כמעט ללא יוצא־מן־הכלל, כי אהבו את מירה. הרעב בוודאי השחים וצימק את פניה הקטנות בלאו־הכי, ואולי לאו־דווקא השחים אלא האפיר. למדו יחד באותו בית־ספר דו־לשוני, פולני־עברי, אוריה שהפליג משם קרוב לבר־מצווה שלו, ומירה שנשארה שם והגיעה לווארשה עם המשלוח הראשון שנשלח מצפון־מערב המדינה לגיטו שבבירה. מירה התקשתה בפיזיקה, מושבו היה בספסל שמאחוריה, והוא היה מעביר לה פתקים בשְעת מבחנים, מחליק אותם מגבה אל בית־שחיה והלאה, נוגע בשדה, הולך סומא ומגחך ונרגש אחרי כל הידוע כבר והמקובל. בשבתות אחרי־הצהריים, כשהוריה היו יוצאים לביקורי־קרובים, היו שניהם מתחבאים מאחורי ארון־הבגדים (היתה שם מובלעת חשוכה בין הדופן האחורית של הארון לבין איזו דלת חסומה), מירה היתה מתירה את כפתורי־מכנסיו ומלטפת ביד שקודה את זכרותו המזדקפת. בוודאי גם לליאון היתה בימי בית־הספר מירה או דורה או וֶרה, שישבה בכיתה בספסל לפניו, ולמרות שתאריך־הלידה של ליאון מקדים בשנים אחדות את תאריך־הלידה של אוריה, סביר להניח שגישושי־המגע שלו התנהלו בדומה לכך ולא היו משוכללים יותר, ואולי אף פחות, כי כל מי שהכיר את ליאון בנעוריו העיד עליו שהיה ביישן גדול, ועל שאלתו של אוריה האם זה מתקבל על הדעת ענתה אנדי פעם, בחיוך מצטדד, שבהחלט כן, זה דווקא מאוד מתקבל על דעתה. בדומה. בדומה. רק אחר־כך היו שונים מאוד אלה מאלה, אלה שנשארו ואלה שהספיקו לצאת, בחייהם ובמיתותיהם, למרות שאלה שנשארו שם היו לאו־דווקא דומים איש לזולתו, וכך גם אלה שהספיקו לצאת. אוּריה לא ידע לומר מה הם אותם תווי־דמיון בין הנשארים שנותקו, ושהוא פגש אותם כבר בגמר הניתוק, ואנדי ביניהם, והיא ודאי וּודאי שונה בעיניו מכולם, ואף־על־פי־כן ידע שיש איזה תו או דווקא חסר איזה תו, מחסור משותף להם, ולא לו, וזמן רב אחרי שכבר היה עם אַנדי ידע שהם רואים אחרת את האור ומריחים אחרת את הריח וממששים אחרת זה את זה. וכבר בלי משה’לה ושלמה’לה ובנימין, ובלי אביו של ליאון, היתה לו טחנת־קמח, יהודי גבוה כזה, סיפר ליאון, כבר כל־אחד בלי כך וכך מכרים וקרובים, שאת חלקם זוכרים בשמותיהם וחלקם כבר לא. אוריה בלי מירה ובלי הגברת קוּטנוֹבסקה, שכנתם זופיה־זלדה, מאה ועשרים ושניים קילו משקלה, שפניה היו גדולות וּורודות עם נקודת־חן בסמוך לנחירה השמאלי, ובעלה הֶנריק־חנוך קוּטנוֹבסקי היה משגיח על בית־המטבחיים העירוני, והיו לו קשרים גם בעיר־הבירה, שפע של בשר־בקר היה מגיע אל ביתם ממש עד יום סגירת הגיטו, אחר־כך הצטרף אל חבורת־מבריחים שעבדה במורד רחוב זֶ’לאזנה, היה שם מעבר תת־קרקעי אל הצד הארי, אבל לא היה מצליח להביא הביתה אלא קצת נקניק של דם־סוּס ותפוחי־אדמה קפואים, לפעמים גזר אחד או שניים, וכאשר הטעינו לקרון את הגברת קוּטנוֹבסקה בוודאי התמוגגו מלעג למפלי־העור התלויים מסנטרה כמו זפק של תרנגול־הודו. ובלי שוליית־התפרים בֶרל, פרולטר יהודי דור ראשון, שאביו היה מחסידי הרבי מגור ומלמד דרדקי, אוּריה למד אצלו בחדר שנתיים־שלוש, ברל היה מטפס על חבית־עץ ריקה של דגים־מלוחים ופותח בנאום מהפכני קצר בפני עדת־קדושים היוצאת מבית־הכנסת אחרי תפילת מוסף של שבת, מצליח להשחיל סמרטוט אדום בין חוטי־החשמל שמעליו ובטרם יוזעק שוטר להיעלם בסימטאות הצפופות בין גגות נמוכים וכבדים. היה לו לברל מצח גבוה ושיניים בריאות, שלוש פעמים ביום היה מצחצח אותן בחצר, בקפידה רבה, תחת משאבת־המים, שלא יעלו רקב עם השנים, וקולו היה עמוק ועם־זאת חד מאוד, ממש מבקע זכוכית, וכשרגלו היתה מניעה את מכונת־התפירה לא היה חדל כמעט לשיר על שוליית־החייטים ועל דוכיפת־הזהב, ובין זמר לזמר מנסח לעצמו בקול את דרשותיו לקראת ימים באים, נגד מעבידו ובן־דודו, הוא אביו של אוריה, ויש להניח שאם עדיין היה כוחו עמו בוודאי ניסה לגונן על אביו ועל אמו ועל שש אחיותיו כשבאו לגרור אותם לעגלה הנשרכת אל כיכר־ההטענה. וסימה ואֶדֶק ויורֶק והֶלה ונאתֶק ומשה’לה ושלמה’לה ובנימין ופֶלה וזוחה וזֶ’ניה ויוליאן ויודקה וסאָלה ואַלָה ודאנֶק ואדם וחיימקה ומאַריש ופֶלוש ושוֹלֶק ודודיק וסֶנדוּש וטאדֶק ולילקה ואירקה וקריסטינה ושרקה, ואברוּם, חולה מחלת־הנפילה, שהקצף הלבן הניגר מפיו בשעת־התקף, באמצע הרחוב, היה מושך כבחבלי־קסם מעגל של סקרנים, ויכול להיות שבשעת התקף כזה הועמס ונלקח אל הכיכר. והסופר הירש פאַיאַנס מן העיר ריפין, הוא ושלושת בניו, שכל הימים היה מתעקש ואומר שאין כותבים קינה כשידי השוחט שוחטות, שיש להמתין עד שהכאב יתגבש, ורק אז, הו אז, הוא יאמר דברים אחדים. ורובינשטיין, ערום עד מותניו, עורו אכול כפור ושמש, שלא חדל לחייך ולזמר: יינגל האַלט זיך, יינגל האַלט זיך, החזק מעמד בחור, החזק, ומשה’לה ושלמה’לה ובנימין שזימרו מתוך מבואות־הבתים ומתוך חדרי־המדרגות: א שטיקעלע ברויט, א שטיקעלע ברויט. וכל ילדי בית־היתומים יחד עם מטפלותיהם ומוריהם והדוקטור בראש, מסתיר את מבטו מפני מלוויו, שמא אינו שפוי עוד. ומלכת־הכיתה, לוֹניה, כבר אשה, שעל ציפורני שתי ידיה אותיות שמו של רומאן, ורוֹמאן, כבר רופא צעיר בבית־החולים בגיטו, שעל ציפורני שתי ידיו אותיות שמה של לוניה, שהלכו שלובי־זרוע אל כיכר־ההטענה לקבל שם לדרך, כפי שהובטח, כל אחד קילוגרם אחד של לחם ורבע קילו ריבה, ולא מיד התחילו לנגוס מן הלחם אלא קודם עלו בעצמם לקרון־הבקר, שלא ידחפו אותם מאחור, שלא ידחסו אותם פנימה, שלא יגעו בהם. והדודה פולה שלא נישאה והיתה תופרת לבובותיה של בת־אחותה, אנדי הקטנה, חליפות־בגדים מקסימות, שמלת־כלה וסאראפאן נוסח קראקוב לבובה, סמוקינג ומדי־מלח לבוב. וזלמן ואליושה ודובקו ורוּבקה ובלומה וברונקה ושימֶק ושמואליק, ומושקים ויוֹשקים ושרוליקים, שהם שם ספרו המיושן כבר של הדוקטור מבית־היתומים.

כל שֵם שעוד זוכרים, שמישהו עוד זוכר, היה אומר ליאון, ולא חדל לומר כך, שנים היה אומר כך, מאז השנה הראשונה לשחרור והוא עדיין שם, ושוב חורף בווארשה, שמש וקור של ינואר, חודשים אחדים אחרי שהגרמנים כבר ברחו, אחרי שאוזניו של מישהו, המציץ מאיזה כוך בפרוור שממזרח לוויסלה, התרוננו סוף־סוף מקריאותיהם, mein Gott, die Russen, ein Kilometer, ומן הנהימה הלא־נפסקת של החזית הקרבה. רגלי בני־אדם כבר שוב מהדקות את השלג ברחובות. מבעד לחלון רואים את הריסות הגיטו שלא קיים עוד, דממה של שלג לבן על־פני לבֵנים ואפר. רק הכנסיה של מה־שהיה־לפנים רחוב דז’לְנָה עומדת, דחליל לעורבים. בחדרו של ליאון תנור־ברזל חלוד ומעלה עשן, הספה הצרה שמול החלון מוזזת קצת מן הקיר, ליאון יושב בגבו אל החלון, קצות־נעליו ואפו כמעט נוגעים בקיר. קופסת־גפרורים בשמאלו ובימינו הוא שורף את הפשפשים הזוחלים בשורה ארוכה לאורך הסדק שלפניו, ממסגרת התמונה (נוף ירוק וכחול ולבן של נווה־ההרים זאַקוֹפאנֶה) בכיוון הרצפה, כל פשפש ושלהבתו המתפצחת.

ליאון אומר:

אחרי ההוצאה־להורג החלטתי להשתכר והלכתי אל מאריאן. ידעתי שיש אצלו וודקה. היתה לו ידידה פולניה… היה מעבר מהבונקר של מאריאן, זאת־אומרת, לא בדיוק מהבונקר, אבל בסביבה הקרובה, מרחוב לֶשנוֹ לרחוב אוֹגרוֹדוֹבה, מעבר מתחת לחומה אל מרתף אחד בצד הארי, שאותה ידידה של מאריאן, בהחלט ידידה קרובה… בהתחלה מאריאן בכלל לא גילה לנו שיש מעבר כזה, קשר ישיר כזה, אבל זה סיפור אחר, שאולי אספר פעם על בקבוק אחר… ובכן, האופנוען. כמובן, לא אופנוען אלא בחור יהודי חובש כובע של אופנוען. יום אחד עברה אצלנו שמועה שהבחור הזה, החובש כובע של אופנוען, מוכן להעביר צעירים מן הגיטו אל הפרטיזנים שבאיזור לובלין, שהוא כאילו נשלח על־ידי המחתרת הפולנית, וזה לא התקבל על הדעת, פניו של ליאון מאדימות, בעיניו קווי־שיש אדומים, לפעמים נדמה שהוא מסוגל להעלות על פניו, ביודעים, אודם של חימה, כשם שהוא מעלה את הזכרונות. לא יכול היה לקרות דבר כזה שהמחתרת הפולנית תפעל בשטח הגיטו בלי ידיעתי, לא ייתכן, כל הזמן עמדנו אתם בקשר, ובאמת התברר שאין לזה שום נגיעה למחתרת הפולנית, וכך גם נמסר לשליח מיוחד ששלחנו החוצה שייפגש שם עם איש מוסמך מטעם המחתרת הפולנית. והנה מסתובב לו בחור בשטח, מופיע פעם פה ופעם שם, כל פעם ליד עמדה אחרת של הלוחמים שלנו. יום אחד, מספר ליאון, עברתי בחצר המקשרת בין לֶשנו לגֶנשה, קַשָר הלך אתי, ופתאום הוא מצביע על בחור שעמד שם, גבו אלינו. רציתי לראות את פניו, לפעמים יש משהו בפנים שאולי מגלה, ועוד בפניו של בחור יהודי, עברתי לידו וכאילו לא־במתכוון נגעתי בו במרפק, הוא הסתובב אלי ואז ראיתי – שפם שחור, פנים לא מוכרים לי, מעולם לא נתקלתי בו בגיטו, וכובע של אופנוען, כזה מעור ועם אוזניות… יום אחד אני יושב לי כך־סתם עם הבחורים ופתאום מודיעים לי שהוא במסדרון, לפני החדר ששימש לנו עמדה קדמית. היה לנו פתח־יציאה נוסף. אמרתי לשלושה־ארבעה בחורים לזחול החוצה דרך הפתח הנוסף, להקיף את הבחור, לאסור ולהוליך לבית־הסוהר שלנו, היה לנו בית־סוהר, לארגון הלוחם, בחצר לֶשנו חמישים־ושש, ושם מיד התחילה החקירה, מה היו מעשיו במקום שנאסר, רק על שאלה זאת הוא השיב, ששמע שמישהו מוכר שם כובעים והוא הלך לקנות לו כובע. ובאמת היה שם איזה כוך לממכר ולהחלפה של כובעים, לא חסרו אצלנו כובעים בלי ראשים. בעליו של אותו כוך העיד שהבחור מעולם לא נכנס אליו. התחילו להרביץ לו לבחור והוא לא מוציא הגה מפיו, רק מלה אחת: לילקה. ידענו שֵם כזה של משתפת פעולה עם הגרמנים, האם התכוןן לאותה אשה עצמה? אני רואה את הפנים, את השפם השחור, זה לא עוזב אותי מאז, רק מלה אחת בפיו: לילקה, ושום מלה נוספת. למה סיפרתָ שנשלחת על־ידי המחתרת הפולנית? אין תשובה. איך זה שהגרמנים נותנים לך לעבור הלוך ושוב ואפילו מצדיעים בפניך? אין תשובה. למה הסתובבת ליד העמדה שלנו? אין תשובה. הפנים לא רעדו, השפם השחור לא זע. זה לא עוזב אותי, אומר ליאון. עשרים וארבע שעות של חקירה ולא־כלום, אין תשובה. ולא לשכוח, זה היה יומיים לפני שהגרמנים נכנסו לחדש את האקציות, ידענו שהם עומדים להיכנס. אף מלה, שום הסבר. גם לא יכולתי לשחרר אותו, אומר ליאון, כי אם היה הולך ומוסר לגרמנים… ביקשתי התיעצות של המפקדה כולה, חמישה היינו במפקדה, לא תמיד כולם יכלו להיות נוכחים, אינני יודע איך, אבל ההכרעה נמסרה לידי, עלי להחליט וזהו. אמרתי לבחורים שהכל מותר לעשות בו, ואם לא יעזור, אם לא ידבר, פסק־הדין הוא מוות. אפילו מוּתר להם להבטיח לו שאם ידבר, אם יספר את הכל, ייסלח לו, אם־כי, האמת צריכה להיאמר, לא התכוונתי לסלוח לו. אמרו לו לחפור לעצמו קבר בתוך חצר בית־הסוהר, הוא שתק וחפר, ואני שוב באתי לדבר אתו: מי אתה, מי מכיר אותך, ממה אתה חי, מאיפה אתה מכיר את החייל הגרמני שליד השער? הוא המשיך לחפור ולשתוק. בערך בשעה חמש אמרתי להרוג. הם הרגו אותו וכיסו את הגופה. כבר היה חושך, רק השלג עוד האיר קצת. הלכתי אל מאריאן. זאת היתה הפעם הראשונה שהשתכרתי. נכנסתי אל מריאן, לא סיפרתי לו שום דבר, אמרתי לו: אני נשאר הלילה אצלך, יש לך מה לשתות? היה לו מה לשתות, ושתיתי ושתיתי כל הזמן. אולי האופנוען בכלל לא, אולי, אולי, כל זמן שלא ראית במו עיניך יש מקום לאולי, למרות שלא מצאתי לזכותו אפילו דבר אחד, כל מה שאמר, ולמעשה לא יותר משתיים־שלוש מלים, לא היה לו שום שייכות לענין. אז שותים, מה? אומר ליאון, ולפעמים משתכרים, כאשר מותר להשתכר, בלילות. שלוש שנים כבר עברו מאז, ניסיתי לחקור, להתחקות על עקבות, עד היום שום דבר… זה מעצבן שאני כל הזמן שורף את הפשפשים? נר לפשפש, עוד נר לפשפש, ועוד אחד, כאילו יש אלכוהול בגופם, כי אחרת מה פתאום ההתפצחויות האלה?

 

חלק שני: קטעים מתוך יומנו המשוער של ליאון    🔗

הפנקס פתוח והיד רושמת: שלום לך ידידי החוקר! חפרתָ ומצאתָ. יש שכר לעמלך. אתה בבונקר מתחת לחורבות שהיו פעם בית בן חמש קומות ברחוב נאַלֶבקי 33. לידיעתך: יש עוד כמה מקומות סתר כאלה מתחת לחורבות הגיטו. המשך לחפור וחפש! השטח של הגיטו, אחרי ככלות הכל, איננו גדול ביותר. חפש במיוחד סביב הכנסיה ברחוב דז’לְנָה. אני מניח שאותה, אולי, ישאירו לפליטה. אם מישהו מאתנו יישאר בחיים ימסור לך פרטים מדויקים. הסתרנו הרבה יומנים, דינים־וחשבונות, תעודות, צילומים. הסתרנו ומסתירים. מה שיתגלה יתגלה, ולוואי שיתגלה משהו.

זיי מיר מויחל! לפרקים אני משתעשע במחשבה איך אתה מוצא את הפנקס הזה, פותח אותו בידיים רוטטות, הופך בין הדפים, מקווה לגלות גם סודות שלא גיליתי לאיש. סודות נפש. ואז, מבין הדפים, אני מושיט לך לשון ארוכה: לא, ידידי, יש סודות שאקח אתי לקבר. נדמה לך שהנה מצאת? א פייג! אני עד כאן, ואף לא צעד אחד נוסף. כלל אחד למדתי, כלל גדול בתורת המחתרת, שהפך לי טבע שני: אם אתה רוצה להסתיר משהו, גלה הכל, חוץ מדבר אחד, החשוב באמת.

פנקס ולשון ארוכה מחוברת אליו. אימרה יש ללידיה: אַ וועלט איז געגליכן צו א גרוֹיסן ראָד, צו דעם ראָד מחובר ישבן גדול ומי שמזדמן מנַשק. פארחזרט זיך, אה? גם אני הייתי פעם איסטניס, ידידי, גם נשארנו כאלה, פוריטאנים ללא תקנה. גם לידיה. אלא שלידיה מעולם לא חשבה שצריך לדעת עליה משהו. אני לא לידיה, עפר לרגליה, רוצה להשאיר עקבות, גם עקבות של לידיה. מדוע? פרעג מיך גרינגערע קושיות! כל הזמן לא מניח לי הדחף: שרייב, תאמֶר, אֶפשֶר! אם יש מי שאני פוחד שיראה את הדפים האלה, זאת לידיה. אני רואה איך היא מסתכלת עלי, אני שומע איך היא אומרת: שווה לכפרות!

פעמים אחדות חלמתי אותו חלום בלהות. שואלים אותי: מה הסודות שלך? ואני מחפש ולא מוצא כלום. כל כך טוב הסתרתי שכבר בעצמי לא מוצא.

אתמול הופיע אצלי אברך צעיר. אמר לבחורים שדבר לו אל המפקד. בדקו בציציותיו והביאוהו לפני. עמד באמצע החדר, קאפוֹטה, טלית קטן, עיניים בוערות, הסתכל סביב, הסתכל עלי. התחיל להתיר את כפתורי הקאפוטה. חשבתי שהוא מסתיר שם בפנים איזה חפץ סודי בשבילי. לא. הוא פשט את הקאפוטה, משך מעליו את הטלית קטן, תלש מראשו את הכובע השחור והשליך הכל בערימה למיטה שלי. בכל זאת לא מלאו לבו להשליך לרצפה. פתאום השמיע בקול צרוד:

אין אלוהים בשמיים. אין!

עמד לפני מרעיד, רק מכנסיים וכותונת לעורו. פקדתי עליו להתלבש. נשמע לי, ניגש למיטה, אבל לבש רק את הקאפוטה השחורה. אמרתי לו:

לפני שבוע בא אלי בחור שהתפקר לפני שנים, עוד לפני המלחמה. עמד בדיוק באותו מקום שאתה עומד. הוציא כיפה מהכיס, שם על הראש ואמר לי כך: אם יש עוד מאתנו מי שיוצא להרוג בהם ימח־שמם, שמתכונן לזה, סימן שיש אלוהים בשמיים. תיק"ו אברך.

תיק"ו, התיז אלי האברך, רועד כאילו הקדחת אחזה בו, מה אתה בא להגיד לי? אתה בא להגיד לי אז ס’בלייבט ביים אַלטן?

בענין הזה, כן! נתתי עליו בקולי והרגשתי כמי שיש לו סמיכות של רב בכיס על החזה: בענין זה הכל כמו שהיה. אלא מה העלית, שהם ימח־שמם יקבעו בשבילנו אם יש אלוהים בשמיים או אין אלוהים בשמיים?!

ריח של סיד מחטא, סיפר לי ו'. פוֹנאַרי זה כפר קטן ליד וילנא. מוקף יערות. כל שנה, בתחילת החופש הגדול, היינו יוצאים לשם לדאצֶ’ה. מיוּדענו הגוי היה מחטא לכבודנו את הביקתה שהיינו שוכרים אצלו, ותמיד עמד בה ריח חריף של סיד טרי. הייתי בן בית ביערות פוֹנאַרי.

עם ו' נפגשתי הבוקר. נער פולני שנשלח על ידינו לווילנא, לבחון אם השמועות העקשניות המגיעות אלינו יש בהן ממש. עדותו מהימנה בעיני. את יהודי וילנא קוברים שכבות שכבות בבורות אחים ביערות פוֹנאַרי. ושופכים סיד. ריח סיד עולה מן היערות.

אני מרגיש שדעתי נטרפת עלי. הפגישה עם ו‘. אחרי יומיים הפגישה עם ק’ שהצליחה לברוח מחֶלמנו. להם יש סיד מחטא וגאז ולנו יש טירוף הדעת.

היום הלכתי עם ג' לבית־מרחץ. ארוּמוואַשן זיך איין מאָל פאַר אַלע מאָל. נכנסנו. לא ראיתי יהודים ערומים. ראיתי גוויות. אמרתי: אני רואה את החיה האוכלת.

חשבתי שאני אומר משהו לא מובן לתוך שפמי, אבל ג' שמע והבין מיד. מהר הסתלקנו משם.

ו' הביא גם את הידיעה שא' נהרג. א' היה אסור בידי הרוסים. הגרמנים, אחרי שנכנסו, הוציאו מיד להורג את כל האסירים.

ידידי החוקר! חובה למסור דין וחשבון. הלוואי והיה כאן מישהו מוסמך למסור לו דין וחשבון. אבל אין. הפקר. אין מי שינהיג. המנהיגים נפוצו לכל רוח. איש לא מינה אותנו. מינינו את עצמנו. עוד אתמול חרשים שוטים וקטנים, היום פוסקי הלכות וקובעי גורלות.

דין וחשבון יש למסור לפי סדר מסוים:

זה היה בדיוק לפני שנה. א' ואני היינו בעיר לבוב, תחת השלטון הסובייטי. שם נמסר לידינו המכתב של לידיה: סוגרים את הגיטו בווארשה, כל יום גזירות חדשות, הכל הולך לאיבוד, הקשרים מתפוררים, מישהו חייב לחזור מיד מהשטח הסובייטי לשטח הגרמני, מוכרחים להתחיל להתארגן ואין מי שיעשה.

השאלה היתה: א' או אני. ישבה חבורה של חמישה צעירים. ב' היה שם, ש' היתה שם. שקלו ומדדו: א' יותר מנוסה בעבודה עם נוער, ויודע גרמנית. לעומת זה לי יש יותר סיכוי להתחזות כגוי ולהגיע. התנגדתי בכל תוקף שא' ייצא. לא יכולתי להסכים שמישהו ייצא למשימה שאני עצמי לא מוכן ליטול אותה עלי. לא יאמינו לי? שלא יאמינו. וסיוֹ ראַוונוֹ. א' האמין בדבר אחד: שאני רוצה ללכת מפני היחסים שלי עם לידיה. כבר ידעו עלינו. כבר היינו מסוּוגים כשניים שקוראים יחד את המאסף. לא הכחשתי. זאָל זיין. מה יכולתי להגיד? שאני כל כך מפחד שאפילו אינני מצליח לשמוח לפגישה עם לידיה? מיר האָבן זיך פאַררעדט די ציינער. הרגשתי איך א' ואני מערימים זה על זה, שני שועלים שנלחמים על הזכיה להיכנס למלכודת.

א' ויתר לבסוף. יצא ללווֹת אותי מלרכבת. היתה שם א גאַנצע סאַמאַטאָכע, שום רכבת לא מגיעה בזמן, שום רכבת לא יוצאת בזמן. איך להגיד? הקרח בינינו הפשיר. צחקנו הרבה. טאַוואַרישץ' אחד עם כובע אדום התחיל ללטוש בנו עיניים. ספק אם חשד במחתרת, רק שהיו לנו שעוני יד לא רעים. התחבקנו לפרידה. אני מזכיר את החיבוק הזה כאילו זכותו תעמוד לי לעולם האמת.

כאשר הגעתי לווארשה – אחרי געהאַקטע צרות, אולי אספר פעם אויף אַנאַנדערן פלעשל, זה מין אימרה אצלנו, אני על כל פנים שונא לשתות – מסרו שא' נעלם, האדמה כאילו בלעה אותו.

לא יכולתי לקרב אל לידיה. כאילו נאסרה עלי קבל עם, קבל א'. איך פיהל אז איך צעשמיר זיך. נו איז וואָז’ע? סמוטנאָ מי באָז’ע! לא פגשתי אשה חכמה מלידיה. אולי ראיתי יפות ממנה, אבל אשה כמו לידיה, עם המבט החודר ישר לקרביים, עם הזרת העקומה והפה המר – לא פגשתי, אין! אולי היא יודעת את כל זה, לעולם לא תגיד. אולי תתלוצץ, זה כן: ווער איז שיין, איך בין קלוג. גענוג געפלאפלט.

סאַלוט א‘! אף פעם לא יעלה בידי למסור לאף אחד כמה עצוב. אין אַלע ווינקעלעך לוֹיערט דער אוּמעט, אין אלע ווינקעלעך לוֹיערטדער טוֹיט. זה שיר שלידיה אוהבת. היא לא יודעת לשיר, מזייפת נורא, יודעת את זה ולא מנסה בכלל. לפעמים מבקשת ממישהו אחר שישיר. לפעמים מפ’. כשרק הגעתי לווארשה גרנו שלושה יחד בחדר אחד. הצעירים, בעיקר הבחורות, היו סקרנים לדעת איזו צלע מיותרת במשולש. פ' רק היתה מפזמת לה בשקט, עומדת לה בשקט, בידיים פרושות מאחור על אריחי התנור החמים, מביטה הצדה בעיניה היפות, האפורות, העצובות, עם שמץ פזילה, מחייכת בשקט. ידידי החוקר! איך צעשמיר זיך!

פ' כל הזמן בדרכים. עכשיו בזאַגלעמביע. בערי השדה קצת יותר פשוט להשיג נשק. בעיקר חומר נפץ. קראקוב למשל.

אבא, כשהיה מתפלל שמונה־עשרה – אני הנער לצדו – ומגיע עד “ולמלשינים אל תהי תקוה” היה תמיד מניח את ידו על כתפי השמאלית ומעסה אותה בכוונה רבה: זכור בני מוסר אב.

אולי הרבה אבות. געהאָלפן ווי א טוֹיטן באַנקעס! מלשינים צמחו כמו פטריות אחרי גשם. התחילו לעקוב אחרינו. היינו מוכרחים להיפרד מכולם ולעבור לרובע אחר של הגיטו.

מול הכניסה לבית – החומה. מן החלון, מעבר לחומה, נשקף רחוב פולני שאנן. שקט משני עברי החומה. שקט מפחיד. רק עם הגיע שעת העוצר, עם חשיכה, נשמעים צעדים ונראות דמויות חומקות. אלה שמוגלערס, יהודים ופולנים, שמבריחים לגיטו קמח וסיגריות, תפוחי־אדמה ובשר סוסים. כמעט כל לילה שומעים יריות, ובבוקר, כשיוצאים אל הרחוב, רואים בשלג כתמי אודם בהיר. הרבה שלג השנה. מכסה על הכל.

את לידיה הזעיקו בבוקר לאיזור לֶשנוֹ. עדיין לא חזרה. עוד שעה עד לעוצר. קר. מנורת הקארביד משמיעה שריקות ארסיות. אני שונא את שלהבת הקארביד ומבטי מרותק אליה. א שלאַנג!

בלילה הקודם, אחרי שלא מצאו אותנו כי חמקנו לכאן, הוציאו החוצה את השוער ואת בנו, נער בן חמש־עשרה, וירו בהם במקום, במקומי.

אילו הייתי כעת בארץ, מריח ריח פרדסים, כי אז הם לא היו נהרגים במקומי.

מיר שווייגן. לא מדברים על כך שיכולנו, אילו החלטנו, להמשיך ללכת מזרחה, ודרומה, אל חופי הים השחור, ולא לחזור לכאן. אסרנו על עצמנו לדבר. אבל ברגע זה אינני יכול שלא לחשוב, שלא לשאול: האם אין שם אף לא אחד שיחשוב ברגע זה, שיאמר ברגע זה: אני קם והולך אליהם? אף לא אחד מבין המנהיגים שיאמר לו: קום ולך! מורי ורבותי, אני מנסה להיכנס לפאָלאָז’עניע שלכם, לשקול בכובד ראש. אצלכם, הבוקר, השמש זרחה והשוחט שחט ראשי צאן. אחד, חמישה, עשרה,מה יועילו אם יקומו ויילכו? גם אם לא ייהרגו בדרך, מה יועילו? אז לשם מה?

לתת אות. לומר: אתם לא לבד. לא אתם לקללה ואנחנו לברכה, כי כך עלה בגורל. כמונו כמוכם.

לידיה כבר היתה צריכה לחזור. כ’האָב מורא. כל רגע הם עלולים לעלות במדרגות ולהכות על הדלת. רוצה להיבלע באיזה חור, לא להיות. יש בינינו שאומרים: אינני מפחד. אני חייב להאמין להם. מ' דער שייגעץ, כל חזותו אומרת זאת. פשוט שש להסתכן. א בראַווער יאַט!

לידיה חזרה, מסרה: בלילה שפכו חומץ בעיניו של הגרמני השומר ליד השער. מרוב בהלה הוא ירה והרג את חברו למשמרת. בתור פארגעלטונג הם תפסו חמישים בני ערובה. בדיוק חמישים. העמידו לקיר ליד בתי־המשפט. פאניקה נוראה.

און אַז משה־לייב וועט אייך זאָגן – וועט איר דען גלויבן משה־לייבן? ואם משה־לייב יגיד לכם שראה את המוות במו עיניו, וכולי – התאמינו לו למשה־לייב? הוא היה הולך, און שלעפט די פיס ווי קלעצער צווי אין מיטן שניי ביינאַכט, סוחב רגליו בשלג, א לוּמפ, חופשי בניו־יורק, גרמנים לא ראה בחלומותיו. ובכל זאת, מיין פאָעט!

אני לא סחבתי את הרגל. הלכתי כרגיל, שלא ירגישו. יומיים. האם מישהו יאמין לי?

עלי לרשום ראשי פרקים לדין וחשבון. הרבה זמן לרשותי. השכיבו אותי במיטה. החור ברגל צריך להתרפא. כוח אין לי. מפנקים אותי. כעת, שמותר לי להתפנק, אין לי כוח. פוּסטע רייד, אני חזק מברזל.

לא אפרט כעת מי נהרג ואיך. את זה ממילא לא אשכח. בזה ממילא יאמינו כולם. על מתים מאמינים.

ביצעו עבודה לתפארת. כמה בחורים יהודים עשו מה שכל המחתרת הפולנית לא העזה לעשות. עשרה ס.ס. חוסלו ברימונים ב“ציגאַנֶריה”. כל העיר קראקוב הועמדה על הרגליים. המקשר לא הגיע. הלכנו לראות. טמנו מלכודת. היתה הלשנה. הלכתי כמה צעדים אחרי ל‘, באבטחה. הייתי ממש ליד הכניסה כאשר בפנים הודלקו פתאום הזרקורים. ירו. לא הרגשתי שכדור פגע ברגלי. אחר כך נוזל חם במגף. ל’ נתפס. אני חי.

הנה שרייבעכץ על פי סדר. הפרטים מדויקים. ראשון ראשון, אחרון אחרון.

יצאתי לרחוב, בשקט. עמדתי והדלקתי סיגריה. בנחת. והתחלתי ללכת. שתי יממות הלכתי.

נכנסתי לכנסיה ריקה. רק הכומר היה שם. הוציא אותי החוצה. לא נתן לי מים.

לא לשכוח: יש כמרים ויש כמרים. אימרה יש אצלנו: ס’איז דאָ אַ זוינע און ס’איז דאָ אַ זוינע.

נכנסה שעת העוצר. דפקתי על דלת של שוערת בית: תנו לי מים או הרגו אותי פה. לא יכול ללכת יותר. יצאו דיירים, הסתכלו, אחד מהם אמר לשוערת: השאירי אותו על המדרגות, ממילא לא יחיה עד הבוקר. בלילה יצאה השוערת, בחשאי, כיסתה אותי בשמיכה, נתנה לי מים. עם שחר שוב יצאה, ניגשה, הרימה קצת את השמכה ופרצה בבכי: הייתי חי. הכניסה אותי לחדר שלה, השכיבה על המיטה, חיממה מים. במים חמים הפרידה את המגף מן הרגל. העבירה עלי סימן צלב. נעלתי את המגף והלכתי, לפני שהשכנים יתעוררו. לא הלכתי לתחנת הרכבת. מי יבוא עם שחר לתחנת רכבת אחרי מה שקרה ב“ציגאַנֶריה”? התחנה בוודאי שורצת גרמנים. סובבתי ברחובות. עישנתי. שלג. יומיים לפני חג המולד. לא היה לי קר. רק סחרחורת. מרעב או מאיבוד דם. זה בכלל לא הפריע לי. להיפך. לא סחבתי רגל. לא יראו אותי סוחב רגל. הדם נקרש.

לפנות ערב, בהמולה לקראת החג, קניתי כרטיס ונדחסתי לקרון. מישהו הביט במכנס שלי. הבטתי גם אני. המכנס היה מלא דם קרוש מעל המגף. רטנתי: ניאֶך טוֹ! בכל מקום לכלוך עכשיו!

בלילה הסתננתי לגיטו. ראיתי את לידיה והתעלפתי. לידיה הביאה רופא. לא רציתי רופא, אבל לידיה לא שמעה בקולי. הנפיחות כמעט פוצצה את המגף. הרופא לא היה מאנשי שלומנו, אבל ידענו שיהודי הגון. חתך את המגף, הסתכל:

מה קרה? שאל. לא בסקרנות. נדמה לי שבכלל לא רצה לדעת. אבל לענות מוכרחים.

שום דבר מיוחד, עניתי. היו יריות, כרגיל, שלושה רחובות מכאן, בטלומאצקה. נקלעתי במקרה וחטפתי כדור.

מה אתה מספר מעשיות, אמר בלי להרים עין מן החור ברגל. אתה רוצה להגיד לי שעם רגל זאת הלכת מטלומאצקה עד כאן, חמש מאות מטר?

כמו שנאמר: וועט איר דען גלויבן משה־לייבן.

מ', דער מיזאַנטרָפ, ראה אותי ברחוב. הלך בעקבותי כברת־דרך, עוקב איך אני הולך – לא יראו אותי צולע בגיטו – אחר כך נעצר, אמר:

שמענו שנפצעת.

מי זה “שמענו”? הוא תמיד בלשון “אנחנו”, במין העוויה כזו, חצי מתבדחת חצי מתאבלת. מאוס. התחשק לי ס’זאָל אין זיין מאָרדע גלייך מיין פויסט א הילך טוּן וגו'. ובסך הכל עסקן בין עסקנים, אלא שהתחיל בפראָפעסיאַ קצת יותר מוקדם. חסד עשו העסקנים עם עצמם ואתנו שפיזרו רגליהם מפה בעוד מועד. נשארו כמה נאמנים, ונעבעך, כמה לא־יוצלחים. אל המבוגרים שביניהם אני מדבר מתוך כבוד. לא זורק להם שלגבי קבלת החלטות הם רק מקלות בגלגלים. לפעמים גרוע מזה. עושה אַ פורים שפיל.

אני שחקן לא רע. עם סגנון. ט' נוהג לומר: נאַפלעוואַץ' על זה. באשר לסגנון מכניס אותי ט' לכיס הקטן. עושה עבודה גדולה עם הסמינריון של האקטיבה הצעירה.

פ' הביאה שלושה אקדחים. שווארצינקע, שיינינקע, אַ מחיה! אם כל שבוע תצליח להבריח הנה שלושה, כי אז בעוד שלושה חודשים… גם מספר הרימונים לא רע. השבוע 17, ואם כך אז בעוד שלושה חודשים…

מירוץ מוזר.

אתמול מתו בטיפוס 327.

מרעב, על פי מספרי החברא קדישא, 121.

נחטפו לעבודה – איש אינו חוזר משם – 199.

הקורבן ה־200 נזרק ברגע האחרון מן המשאית. כבר היה מת.

הוצאו להורג, מסיבות שונות, 17.

ביום אחד פחתה אוכלוסיית הגיטו ב־665 נפש. נולדו שני תינוקות.

המספרים מידי לידיה.

אצל יהודים אין מונים! צעקה עלי כשרציתי לחשב לכמה חודשים עוד יספיק הפוטנציאל.

ישיבות. ישיבות. מפקדה. אקטיבה. עם עסקני המפלגות. נ', דער אלטיצ’קער, רומם אותי אתמול עד לשמיים: רק שנהיה זהירים, ביקש, עלינו האחריות לחיי מאות אלפים, שחס וחלילה לא יוכלו הגרמנים לטעון ש“יודען האבען ווידערשטאנדט געלייסטעט”, הרי איש אינו מטיל ספק באומץ לבו של ליאון!

גאליציאנער זקן, למה לא להטיל ספק? ואני הרי יודע שיש גם מי שמטיל ספק. מה, אני לא יודע שב‘, למשל, רואה אותי כמי שמתחזה לגיבור? שֶבּרו רוֹשֶם ותוכו מורא. כך או גרוע מכך. רואה, גם רומז פה ושם. ומה, יעזור לי אם אגיד שאני יודע מה כוסס בו? אם אגיד, רק פאסקוּדסטווע ייצא מזה. רומאן של מטבח ייצא. ב’, כל מה שיש לו, בשיניים ובציפורניים השיג. לא פינקו אותו, לא הטבע ולא התנאים. לא גימנסיה בווילנא ולא אבא שיורשים ממנו גם מטר־ושמונים גובה. כוך חייטים בלודז וספרים בלילה. לא תואר ולא הדר. לא פ' ולא לידיה. אז מה? מוטב אשתוק.

וגם על שהפקרתי את אבא־אמא דארף מען שוויגן שטיל? גנבתי גבולות, עמדתי בסכנות, הֶרוֹי! אילו נשארתי אתם והלכתי אתם לפוֹנאַרי, אלמוני כמוהם, ונפלתי אתם לתוך הבור, יחד עם כל יהודי וילנא שלי, הייתי פחות הֶרוֹי? אדם פחות טוב? פחות ראוי לכבוד? נכון, אז הייתי מפקיר את לידיה, את ט' ואת פ' ואת מ' ואת ב'. ברירה בין הפקרה להפקרה.

אם אשאר בחיים – הסיכוי קרוב לאפס – ואגיע לשם, לארץ שלהם, לארץ שלי, אקום ואתבע: עתונים הבו לי! רוצה לראות! רוצה לקרוא מה עשיתם כאשר בפוֹנאַרי… ארצי, ארצי, א רוח אין דיין טאַטנס טאַטן אריין! הספדים תערכו לנו, זה כן!

עצר אותי אתמול ברחוב המשורר פאַיאַנס, הירש פאיאנס:

אתה עם מוישה־לייב שלך! מוישה־לייב, הקוטער הזה, כאן היה שותק. אחרי מה שקורה פה לא תיכתב עוד שירה. אין עוד שירה. לא תהיה כבר. פה נסתם עליה הגולל. שום גאון לא יקים אותה עוד לתחיה. רק עורבים שחורים יתעופפו וישירו קר־א־א קר־א־א. פעם היה שלאַחצ’יץ אחד, פולני. אורשולה, בתו האהובה, מתה עליו. זי האָט געהאַט מזל. מתה בגיל שלוש. לפני שלוש מאות וחמישים שנה. מוות טבעי. ה' נתן ה' לקח. און זי האָט געהאַט מזל, יאַן אביה היה משורר גדול, הנציח אותה בעשרים ושתיים קינות נהדרות. זה היה אפשר.

אשתו של פאיאנס עוברת מחצר לחצר ושרה: אוווּ ביסטו געוועזן ווען יונגט איז געוועזן. אוהבים אותה. לפעמים פותחים חלון וזורקים מטבע. קולה נחלש וכבר דועך ופניה הולכים ומתנפחים. הצעתי לפאַיאַנס שיבוא להרצות לפני הסמינריסטים הצעירים שלנו. סירב. אמר שיש לו רק נושא אחד להרצות עליו: האידיליה של איוב, אלא שמיתרי הקול שלו דועכים יחד עם מיתרי הקול של אשתו. אמר שלא אדאג לכבודו, שאם לא איכפת לי, הוא לא מתבייש להמשיך ולקחת אצלנו צלחת מרק לו ולאשתו בלי לתת כלום בתמורה.

הסמינריון בעיצומו. לרגעים קשה להאמין. ארבעים נערים ונערות הסתננו בסכנת נפשות מכל קצות הגנראַל־גוברנמאַן. קיבלו מזרני קש, מיטות דו־קומתיות במרתף, נייר כתיבה, מקבלים פרוסה אחת של לחם חימר בריבת סלק לארוחת־בוקר, וצלחת של מרק לפת לארוחת־הצהריים – ולומדים, קוראים, מתווכחים, מתלהבים. רובם מהשכבות העממיות, אבל לא כולם, ויש שלישיה חורגת: ל‘, א’ ור‘. ל’ בן שבע־עשרה, מעודן, יפה, גם עקשן ונמרץ. מפוֹניאַטוב, עיירת דאצֶ’ה בין וארשה לאוֹטווֹצק. אביו ואחיו נחטפו לעבודה, אמו התאבדה. עמך לא מתאבדים. בא והניח על השולחן את כל רכושו: תרמיל, אלפיים זלוטי, שתי טבעות זהב. ר' היא בתו של פרופסור מאוניברסיטת לוּבלין, מומר, דווקא מחפש קשר, שלא כרוב המוּמרים, המתנהגים כאילו עשו להם עוול פרטי והשליכו לתוך אספסוף של פורעי סדר. דער אלטיצ’קער נ' המליץ לפני לקבל את א‘. הכיר את אביה, עתונאי ידוע שנהרג לפני כמה שנים בתאונה. אמר שהילדה נמקה כאן עם אמה השומרת עליה כעל בבת עינה. האם ליוותה את א’ אלינו. נתנה בי מבט מתריס, כאילו באתי לגזול ממנה את בתה. נראית גויה גמורה. עלה על דעתי שעם פנים כאלה ומבט כזה ופולנית כזאת ממש מתבקש שתהיה קשרית. אחרי יום, כאשר נזדמנתי לשם בין הרצאה להרצאה, מצאה א' הזדמנות לומר לי שהיא בת יחידה ושלאמה אין נפש חיה בלעדיה, כאילו היא חייבת להתנצל בפני. נדמה לי שאפילו הסמקתי יחד אתה. אויסטערליש! השלושה מדברים ביניהם פולנית, כאילו נקלעו הנה בטעות ממקום ששם מדברים פולנית וקוראים פולנית ומתנשקים בפולנית.

היום הייתי אצלם בהרצאתו של ההיסטוריון ת' על תולדות המשטרים. ברגע מסוים, כאשר אמר שבעתיד עוד יחקרו את מסתורי הנפש של האדם הגרמני, הרימה ר' ידה להעיר משהו. עיניה בערו. אמרה: אם בעתיד יתעניינו במסתורי הנפש של האדם הגרמני אז העתיד לא שווה שנגיע אליו.

נערה בת שש־עשרה. יפה. גאה. תהיה לוחמת.

ובאשר למסתורי הנפש של האדם הגרמני – ידידי החוקר, אם יגיעו אליך דפים אלה, אנא, קבל את עצתה של אותה בת ישראל: שומר נפשו מוטב שלא יביט לאחור, שמא ינסה להציץ לתוך נפשותיהם, יזכור את אשת לוט.

ישיבות. פגישות. שוב ישיבות. מען פלאַפלט און מען פלאַפלט, ס’גייט זיך אָן אַ ברעכן. אין גורעים ואין מוסיפים. הטיפוס התגבר. בשבוע האחרון חטפו לעבודה יותר מ־3000. מיינע נערוון! שכבר יקיץ הקץ, להיחטף וזהו, ללכת עם כולם!

לידיה אינה עוזבת אותי לרגע. מתלווה אלי לכל מקום.

שוב ישיבה. תמיד אומרים: זאת תהיה הישיבה המכרעת, הפעם הזאת יחליטו! א נעכטיקער טאָג! השתתפו בישיבה 17. רוב הנואמים הגדולים של הישיבות הקודמות כבר חמקו להם מן הגיטו. עמדת הרוב הגדול נשארה כמו תמיד: לחכות! צו עליון! לשרוד אחרי הפוגרומים! גם אני חשבתי פעם: פוגרומים. זה היה בהתחלה. כך היינו רגילים לחשוב. את זה ידענו מאות בשנים: פוגרומים. עד פוֹנאַרי. עכשיו איך אפשר שלא לראות? הם החליטו להשמיד את כולנו בשיטתיות, עד האחרון!

הצענו לצאת אל החומות. כולם לחומות. לעקור לבֵנים. לפרוץ שערים. בשיניים ובציפורניים. במוטות. בגרזנים. בחוּמצה. קבוצות של צעירים בראש. עם נשק. בלי נשק. שיירו בעשרות אלפים. אולי בכל זאת יתעורר משהו גם מן הצד השני של החומה.

רובם שתקו. הרב ס' מפוניאטוב אמר:

אפילו הצדק אתכם, לא אוכל לעשות זאת. התורה הקדושה אוסרת: המאבד עצמו לדעת וגומר…

חוסל גיטו לובלין. הגיטו השני בגודלו. בא תורנו. התמונה ברורה: בֶלזֶ’ץ, טרבלינקה. “מעשה החיטוי המודרני ביותר בכל אירופה”. נכנסים ערומים. זעקה קטועה. קול חבטה. מנוף אוטומטי. הלוע נפתח. הקורבנות נשרפים באורח קרֶמַטורי. כל התהליך רגעים ספורים.

ט' מיועד לפקד על ביאליסטוק.

פ' על בנדין.

ל' ור', מן הצעירים, נהרגו בדרך אל היער.

דגם הרימון איל הוכן. הדֶטונאטור בסדר. למלא ולנסות.

נמשך העיכוב בהכנת המוקשים. לא ניוושע מהבטחות הפולנים. להד"ם.

בניגוד להחלטות – להמתין עוד! – הודפסו כרוזים: לא ללכת כצאן לטבח!

לידיה אמרה:

ייכנס הרקב בעצמותינו! איך המצאנו את הקללה הזאת “כצאן לטבח”? מטעמים יעשו מזה.

ב' שאל:

מי? מתי?

מי? כל אוהבינו. מתי? כשכבר לא יהיה מי שיסביר.

שלחנו מברקים: ז’נבה, לונדון, קושטה. חתמה פ'.

נוסח המברק: דרישת שלום מיוחדת מהשמדה גמורה. היא מרגישה עצמה בכי טוב.

גם ללידיה לא סיפרתי את התמונה שהצטיירה בראשי: מישהו פותח את המברק, קורא, מעביר לאחר, אומר:

נו, אם הם שומרים על חוש הומור סימן שלא אבדה תקווה.

זה התחיל בחמש לפנות בוקר. כצפוי, לא היינו מוכנים. הקשר עם לוחמים רבים נותק. במשך היום נלקחו לכיכר ההטענה 7000. עד כמה שידוע לנו – השעה 6 לפנות ערב – אין ביניהם לוחמים.

לידיה לא עוזבת אותי לרגע. די נערוון.

אף על פי כן. אף על פי כן נמשיך גם בשרייבעכץ הזה. רוּאיק זיין!

כל הלילה עבדנו במעבדה. אתמול הגיעו אלינו 20 קילו גפרית. א מזל שאתמול. גם רובה אחד עם 12 כדורים. המנגנונים למוקשים לא הגיעו. זאל זיי דער שלאַק טרעפן!

לפנות בוקר עברנו לדירה חדשה, יותר קרוב למעבדה. את הבעלים הקודמים לקחו אתמול בבוקר. מצאנו כביסה בגיגית. מרק בסיר. לא הספיקו לאכול אותו. ספרים על הרצפה, טשרניחובסקי, שירים לאילאיל. מורה? סתם משכיל שלא ידענו עליו? כסאות מגולפים, כל מיני צאצקעס, וילונות מלמלה. מלאי של נרות. נוכל שלא להשתמש במנורת קארביד. שריקת הנחש הזה הורגת אותי.

בערב הגיע המיזאַנטראָפ. כבר הגיע לאזניו שהחלפנו מקום. פרץ פנימה בריצה. בחוץ כולם רצים. איש לא יודע באיזה רחוב זה יתחיל מחר. לקח לי הרבה זמן עד שלמדתי לרוץ רק כשמוכרחים.

האם נכון שאדם צ’רניאקוב התאבד? ומה אני חושב על זה?

רציתי להגיד: מיין טייערע מ', במחילה מכבודך, חשוב בראשך שלך. יש לי כעת דאגות אחרות. למשל: היהודים קורעים בשצף־קצף ובשארית ציפורניהם את הכרוזים שלנו מעל הקירות. לא רוצים לדעת את האמת. מסרבים לדעת. הרביצו מכות לכמה מן המדביקים.

אומרים שהציל את כבודו, היושב־ראש שלנו, המשיך המיזאַנטראָפ, וחזר להיתקע באמצע ה“אֶ” הזה שלו, אבל הוא הרי טען כל הימים שכדי להציל יהודים קיבל את המינוי, אֶ… לא למען הכבוד!

הפעם לא איבדתי את העשתונות. אמרתי למ' כי השפיטה כאן ניתנה לשוטים. אינני שופט. אדם צ’רניאקוב שפט את עצמו. זכותו. כך אני חושב? כך אני חושב. באחת הישיבות האחרונות, כאשר נ', דער אלטיצ’קער, כינה את היושב־ראש “שתדלן”, התחלתי לצעוק, דפקתי על השולחן: למה אתה מבאיש את ריחה של השתדלנות היהודית בכל הדורות! אמנם המלה “שתדלנות” לא ערבה לאוזן, אבל היו שתדלנים תמימים וברי לבב! לא היושב־ראש הזה! אם יצוו עליו ישלח את כולנו למוות במו ידיו! חשבו שם שאני מטורף. כבר הרבה פעמים חשבו כך. לא הייתי מטורף. לא באותה שעה. היו שעות שהייתי. היו ימים שהייתי קרוב לזה. אולי כבר סיפרתי. אינני זוכר ברגע זה.

מ' הביא אתו כמה דפים שנצרף לתעודות שטומנים באדמה. פאַר די צוקונפטיקע דורות! בשעתו קיבל אותם מאדם צ’רניאקוב. הלך עם אביו להעמיד רהיטים בדירתו של היושב־ראש. אביו של מ' נגר. ידי זהב. תיכנן ובנה בונקרים, עמדות ירי, מה לא? אני סומך עליו ללא סייג. יהודי יקר. אמיץ. נדמה לי כאילו התחלפו היוצרות: האב היה צריך להיות בגיל הבן, ולהיפך.

דפים אלה זה כנראה נתן־נטע האנובר מתורגם לפולנית. ר' נתן־נטע התמים! האמין אמונה שלמה שחְמייֶל מבשר את המשיח. כי מה יכול להיות נורא יותר מקוזאקים פורצים לקריית זאַסלאַב שעל נהר נייפוּר!

לאור הנר ובלי פרצופו של המיזאַנטראָפ. לידיה מנסה להכניס קצת סדר במקום החדש. קראתי בלי להפסיק: שנת אלף שש מאות, בערך. הם הפשיטו שבע בנות ישראל שהיו כורעות ללדת, כרתו ארבעים ותשעה עצי ליבנה מן היער שהיה מקיף לקריה מכל צדדיה, ערכו שבעה מוקדים, שבעה גזעים שבעה גזעים למוקד, כפתו את הנשים והבעירו את המוקדים. הלהבות דחקו על היולדות העולות באש, עד ששבעה ילדים מפוחמים יצאו לאור עולם, נפלטו לתוך המדורות, והקוזאקים היו סובאים ועולזים ומזמרים זמירות עד צאת אחרון הילודים, עד שגזעי העצים הפכו לאפר וריח הגופות החרוכות סאב את החמה השוקעת, שאז עמדו הקוזאקים צווחים שירה, ידם האחת שופכת שיכר לגרונם והשניה אוחזת להטיל מימיהם המהולים בזרעם לכבות את שבעה המוקדים, שבע תלוליות של גחלים לוחשות.

תרגום מעולה. פולנית עתיקה כלשונו העברית של האנובר. אטמין. מישהו שיחיה בעולם שיהיה יקרא, ישווה תרגום עם מקור, ישווה מה שירצה עם מה שירצה. לי לא יספיק כבר הזמן.

ואנחנו? כאן? לא שרנו עד לפני שבוע, בכל עונג שבת, בעליית הנשמה, את “חבלי משיח”?

חסל סדר עונג שבת. חסל סדר משיח.

משיח בן דוד יכול לעבור על פני מוקדים, על פני כידונים של קוזאקים, אבל על אַקציה? על בֶקאנטמאַכונג 237?

סיפרו שליד אחד השערים של חומת ירושלים עשו הערביים בית־קברות, זה השער שבו אמור היה לעבור משיח צדקנו, והמשיח, כידוע, לא יוכל לעבור על פני בית־קברות. ואיך יבוא כאשר האיברזידלונג תיישב את כולנו מחדש בבוֹר קבר אחד גדול?

אתמול היה היום האחרון של האקציה הזאת. משערים שבסך הכל נלקחו לכיכר ההטענה 73.000.

היום יום קיץ. 23 מעלות צלסיוס בצל. מוציאים ילדים חנוקים ממקומות המחבוא. חנקו אותם כדי שלא יבכו. שלא יגלו.

השוטרים היהודים, אלה שלא שילחו אותם, ממשיכים לחטט במרתפים, בעליות הגג, בכל החורים, אוספים את המתים.

לידיה אמרה:

יותר הם לא יקחו. אתה ראשון שאמרת שהם מתכננים להשמיד אותנו עד אחד. עכשיו אני יודעת שנפתח עליהם באש.

אמרתי ללידיה:

צריך להשביע את הלוחמים, צריך לאסוף אותם קבוצות קבוצות שיישבעו על תנ"ך, על פיסטול, אם אשכחך פוֹנאַרי…

לידיה רק הביטה בי, כאילו אמרה: לך גם אתה ורוּץ ברחובות!

אני מבוהל.

כן, אמרתי: להרוג. אמרתי לצוות על המלשין הזה שיכרה קבר לעצמו. חשבתי שאולי ידבר. לא דיבר.

נדמה לי שפעם כתבתי כאן – כבר אינני זוכר – העומדים עלינו לכלותנו משתנים, זה אנחנו שלא משתנים.

זה עדיין אני?

גם על זה הם יתנו את הדין.

הלכתי אל המיזאַנטראָפ להשתכר. השתכרתי. פעם ראשונה בחיי.

למה אליו? מפני שידעתי שאצלו יש משקה. למה אליו? מפני שלא הייתי מסוגל לסבול אדם קרוב על ידי. למה אליו? מפני שרציתי להגיד לו: אם נכון מה שלידיה אומרת, שאני נוהג בך זלזול, כי אז סלח לי ומחל לי. ממי יכולתי לבקש סליחה ומחילה? מהמלשין הזה שלולא היינו הורגים אותו היה מוסר מחר את כולנו?

אבל זה היה בחור יהודי.

אם מחר יופיע עוד אחד, אחנוק אותו במו ידי. זה מה שצריכים היינו לעשות מיד בהתחלה, את השוטרים היהודים, בידיים, במקלות, לפני שגררו יהודים לכיכר, לפני שמסרו את אביהם ואת אמם. את זה לא עשינו. עכשיו מאוחר מדי.

ידי מגואלות בדם יהודי. אמשיך להשתכר. אם אחיה אתיצב למשפט. מה פתאום שאחיה.

אטמין את הפנקס הזה מתחת לבונקר ברחוב נאלבקי 33.

 

חלק שלישי: לא כאן השגיאה    🔗

ט    🔗

אפילו לאוריה כבר נדמה לפעמים שנחוצים אורחים כמו משה ומאיה כדי לחזור ולגלות במדבר את ליל־הקיץ, שָקט, פתוח, החול והאדמה רובצים, גם הרוח רובצת מרחוק מאחורי האופק, אף פעם אין כאן רוח בלילה (אולי רק בתחילת החורף ובסופו כשהיא מבשרת סופות־חול), שועלים קטנים? תנים? יודעים שישנם, כנראה באו בעקבות המתישבים, אבל משום־מה לא שומעים אותם זה כבר, בטלים בשישים. גם חורשת־התמרים רובצת בדממה בליל־קיץ, שורות־שורות, ארבע מאות עצים, עשרים על עשרים, ארבע־מאות תרנים יוצאים מן האדמה, נושאים צמרות לכסות את השמיים, והן אמנם מכסות, לא כליל, ברחבות. ממרכז החורשה רואים את הרחבות ושוכחים את הסימטריה של השורות, אלא שמשה החליט משום־מה להחנות את הקרון המשונה הזה, בית־קטן־על־גלגלים, לא במרכז אלא דווקא עם שפת המטע. מותר לחנות כאן? שאל ואַנדי אמרה: ממתי אתה חונה במקומות שמותר? אוריה שמע בקולה את ההנאה, שבדרך־כלל היא כופרת בזכותה עליה, של רמזי־קרובים־מאז. קוטפי־התמרים לא יעירו אותנו השכם בבוקר? שאל משה עוד, ואוריה, שלא כדרכו, שם יד על כתפו: אתה בור ועם־הארץ, תמרים מבשילים לקראת החורף. זה ענף משתלם? הוסיף משה לשאול, אולי גם הוא, כמו אוריה, לא רצה לנתק את מגע היד בכתף. כעצי־פרי, כאן, זאת פשיטת־רגל גמורה. מזל שלא עקרתם, מה? נכון, הוחלט להשאיר לזכרון, לעדות, המטע הזה ניטע מיד עם בואם של הראשונים.

ואולי מלכתחילה ניטע כעדות, כרצון של תוקעי־יתד־ראשונה להוכיח את מה שעדיין לא היה בידם להוכיח, כי יהיה כאן קיום לכל מי שיצטרף אליהם, שיבוא אחריהם, עובדה: תמרים גדלים במדבר על מימי בארות מלוחות (רק מים מלוחים התגלו), לפרי לצל ולנוי, אולי גם למסתור ולמפלט מפני צפיפות החצר. בספרים שהירבו אז לקרוא, סגורים בחצר המרובעת האחת של הטירה שבנו לעצמם מאבן מקומית, סידית ומתפוררת, או בספרים שקראו שנים אחדות מאוחר יותר, היו אנחות־האהבה (המלה “משגל” עדיין לא היתה בשימוש שוטף) עולות אל שמי־הלילה מסוכות־כרמים וחופי־נחלים או קרע־יער, אז מדוע לא יעלו מקרקע מטע־תמרים? עכשיו כבר לא מרבים לפקוד את המטע הזה לא ביום ולא בלילה, ביום עובדים, לפנות־ערב יש דשאים מסביב לבית, בשבת יש בריכת־שחיה, ובלילה מעדיפים מיטה. אמנם הבתים בני־הזמן־הזה הם תיבות־תהודה המוליכות את קולות־המשגל מקיר אלי קיר ומקומה אלי קומה, אבל המרחק אל מטע־התמרים בכל־זאת גדול למדי והאדמה שם קשה וגבשושית, קוצים וחרקים, והלֶס נדבק, ואורחים המעדיפים ללון בתוך בית־קטן־על־גלגלים, במרחק קילומטר ויותר מן הגדר, ולא בדירת־אירוח בין בני־אדם מן הישוב, מעוררים חשד של תמהונים.

יום אחד מצא משה את הקרון הזה חונה ליד ביתו בחיפה, ומכתב ללא־חתימה בתיבת־המכתבים, כתוב יידיש עסיסית: מיין טייערער, יקירי שלי, מתעלות־הביוב של וארשה משיתני שארחץ עכשיו במי־שושנים של פלורידה, אנא, קבל את השי הלא־צנוע הזה ועשה בו חיים, על החתום: אחד מאלה שחייבים לך. משה היה צריך לטרוח הרבה עד שהצליח לקבל כחוק את הלוחיות “גורר” ו“נגרר”, ולאחר תשלום המסים (סכום אסטרונומי, אמר משה, אבל זה כדאי) להצמיד אותם אל מכוניתו ואל קרונו. מאיה מצאה שהקרון הוא מקום אידֶאלי לשכן בו את שני חתוליה: סיאַם ואמסטרדם.

היה ליל־קיץ במדבר, בלי ירח, והבית־הקטן־על־גלגלים של משה ומאיה מסוגר וחשוך, רק סיאם ואמסטרדם היו מרטנים בפנים, מפחדים מהדממה הלא־מוכרת, או מקולות־החבטה של עטלף עיוור בקירות הקרון, או מקולות הסרט המוקרן רחוק מכאן, על המדשאה הגדולה, “הבהלה לזהב” של צ’אפלין. מאיה רצתה לראות, משה אמר: בסֵ־דר, בהדגשת הצֵירֶה, שהיא בפיו ספק הרגל ספק כבר השתעשעות באותו הרגל, והם השתרעו, ארבעתם, על שמיכות דקות, הדשא גם דוקר וגם כבר רטוב קצת מטל, מאיה מרוחקת ממשה ואילו אנדי ואוריה קרובים דווקא, כי מאיה צעירה כל־כך ויש לה גוף משגע (אמר משה) והם יש להם צורך דחוף בקירבה זה אל זה. המִרקע מתוח על מתקן־צינורות מיוחד באמצע המדשאה והצפיה בסרט היא מלמטה למעלה. מדי פעם מכסה צללית של ראש או זרוע מורמת קטע מן המתרחש על הבד, אנשים פורשים, אמנם צ’אפלין, אבל כבר מוכר, ובשחור־לבן, אחרים באים בצעדים איטיים, שלא לקצב צעדיו הבהולים של צ’אפלין, פורשים את שמיכותיהם, מביאים מים קרים, קול המים הנמזגים נמהל בקולות הסרט, מביאים אפרסקים, עוד שמיכות, הצינה גוברת, פה ושם ראש צונח, לא שומעים נחירה.

כשהסרט נגמר הלכו אנדי ואוריה ללוות את אורחיהם אל חורשת־התמרים, אל הבית־הקטן־על־גלגלים ולא נפרדו מיד וישבו ארבעתם על מדרגות הקרון, סמוכים זה אל זה, מאיה בפתח, סיאם ואמסטרדם בחיקה, משה על המדרגה העליונה, במצודד, גבו זקוף כמו תמיד, שעון אל מוט־המעקה, ואנדי ואוריה על המדרגה התחתונה, רגליהם על האדמה. משה שתק כמעט כל הדרך לכאן, השמיע רק הברות קצרות, מין שאלות לחלל שנשמעו כמו נו־אז־מה, ונענו מיד בצחוק מקוטע שלו עצמו, ועכשיו אמר בהטעמה: הבהלה לזהב, והיה ברור שהוא מגלגל מלים אלה בראשו שעה ארוכה, לעשות אותן פתיחה למשהו שהחליט להגיד הלילה. הרבה שנים היו אומרים: משה שותק כמו אבן, אחר־כך ראו שזה לא בדיוק כך ותיקנו: משה זה ככה, אם החליט לשתוק ישתוק שנים, ושום שידולים לא יועילו, ואם החליט לדבר – ידבר.

אתם הלא יודעים איך הבאתי את הגוי ההוא לחפש זהב בתעלות־הביוב, אמר משה במין קול תובע. אוריה הימהם משהו, היה ברור לו שמשה פנה אל אנדי ואליו, לא אל מאיה, ומתוך הפניה הזאת היה ברור לו גם שמאיה כלל לא שמעה על כל הדברים האלה עד עכשיו, ואף זה שהתביעה בקולו של משה לא מבקשת אישור לכך שניהם יודעים, אלא דבר־מה אחר, אבל לא רצה לחשוב על כך.

לפעמים אני כבר בעצמי לא זוכר איפה קרה מה ומתי בדיוק, אמר משה, לפעמים אפילו אינני בטוח אם בכלל קרה, אבל יש כמה מקרים שאני זוכר בדיוק, וזה אחד מהם, איך שכנעתי אותו לרדת אתי, וגם את צורתו אני זוכר, כמו היום, רק הזהב, רק זה משך אותו, ולא כל הקשקושים האלה על ישו המושיע ועל מאריה הקדושה, או אולי גם זה, מי יודע, השד יודע. זה היה גוי קטן, רזה, ממושקף, אני נשבע לכם שהיה דומה ליהודי יותר ממני, ואילו הגרמנים היו תופשים אותנו, או נגיד סחטנים פולנים, היו מורידים את המכנסיים קודם־כל לגוי הזה, למצוא שהוא נימול.

אוריה כמעט לא ראה את פניו של משה, אבל היה ברור לו שהוא מחייך אותו חיוך מתגרה שלו, המבליט את תכלית־האריוּת של פניו: אף סולד, מבט לא־מהוסס ולא־מעונה, שפתיים קשות שאינן מתרפות, מאַציֶק מגזע המאַציֶקים.

הוא עבד במחלקת־הביוב של הרובע הסמוך לגיטו, לא מהנדס, סתם פועל. שֵם היה לו דווקא מפוצץ, קסאַוֶורי, קסאוורי סוּחה. התרוצצנו אז כמו עכברים מסוממים, ליאון ואני, ניסינו להשיג בכל מיני דרכים מטורפות את התוכנית של תעלות־הביב של וארשה, זה מבוך שלם, עיר שלמה מתחת לאדמה, קשה שלא להסתבך שם, לא אחד הסתבך ולא יצא כבר. רק דרך תעלות־הביוב עוד ניתן היה להיכנס לשם, אולי גם לצאת, הגיטו בער, למעשה כבר נשרף, הגרמנים עשו עבודה שיטתית, בית אחר בית, רחוב אחרי רחוב. אמרתי לגוי הזה, לקסאוורי: לפני המלחמה עבדתי אצל יהודי אחד עשיר ואני יודע מקום־סתר שיש שם זהב, הרבה מטבעות, הרבה טבעות, לא נחזור בידיים ריקות. חשבנו, ליאון ואני, שאולי כך נצליח להגיע אל האחרונים שם. קסאוֶורי שוכנע לבסוף, גם קיבל מראש טבעת עם יהלום. זה היה יום א' בצהריים, נשאר לי באוזניים צלצול הפעמונים של הכנסיות, בהתחלה, כשירדנו, עוד שמענו את הפעמונים, אחר־כך רק את זרם השפכים. אחרי כשלוש שעות הגענו למכסה־הביוב שברחוב סמוצָ’ה, אבל המכסה לא רצה להתרומם, נראה שהיה קבור תחת מפולת. קסאוורי אמר שצריך לחזור מיד, שהגרמנים מזרימים גאז לתעלות לחנוק את הבורחים, גם למנוע התפשטות מגיפות. נתתי לו עוד טבעת שלקחתי לדרך, אמרתי לו שאני נשאר לחפש מכסה שאולי אצליח להרים אותו, שאתקשר אתו כשאחזור, ושעוד נמצא ביחד את האוצר. ובאמת מצאתי אחר־כך מכסה שהתרומם, כבר היה חושך בחוץ, עשן חונק עלה מן החורבות, ריח של בשר חרוך, מה, מה אמרת, מאיה?

מאיה לא אמרה כלום, היא רק שילחה מעליה את סיאם ואת אמסטרדם שבלי קול ברחו־חמקו לתוך הקרון. אוריה הציץ באנדי שישבה כשפניה לאדמה, לא ראה אבל ידע שהיא מעבירה בהיסח־הדעת אצבעות צובטות על־פני צווארה, באותה תנועה שהיתה מעוררת בו דחיה. פתאום נזכר בביקור האחרון שערכו שניהם אצל ליאון, עם פתיחת האגף החדש במוזיאון, ליאון היה מראה להם במין גאווה של בעל־בית תעודות חדשות שהובאו מדנמרק ומהולנד, ודגם מיניאטורי של מחנה סוביבור שנתוסף על דגם גיטו וארשה, ודגם מחנה טרבלינקה, אחר־כך הוליך אותם הלאה ובחיוך מסתורי הסיט איזה בריח כבד, הזיז דלת, אמר: כאן יאוחסנו המיקרופילמים במקרה של מלחמה, והדלת הזאת היא נגד גאז, היא נסגרת הרמטית, וכאן בנינו מקלחות נגד גאז, ליאון היה מחייך ולא נראה כמי שדעתו נטרפה עליו. לא היה לאוריה העוז לומר לו: ואתה לא נראה כמי שדעתו נטרפה עליו, והרגיש כאילו חטא איזה חטא שלא ניתן להתוודות עליו, ניסה לומר את זה לאנדי בדרכם חזרה, חשב שאינו מצליח, אבל אנדי אמרה: זה בדיוק הענין, אני מכירה את זה היטב.

בכל הבונקרים שידענו עליהם, ליאון ואני, סיפר משה, לא מצאתי נפש חיה אחת, ואז, כבר התחיל להאיר בחוץ… משה, כמעט כמו כל בודי בדותות־המתח, ואולי פשוט נתן דעתו למעוף החרישי של עלֶה גדול, קצת יותר כהה מן הלילה, לא עלֶה כי־אם עטלף שחלף סמוך מעל גג־הקרון. צרצר התחיל לנסר ממש בתוך האוזן, ואוריה אמר לעצמו שמבין ארבעתם מאיה היא לא רק היחידה שאף פעם לא שמעה על הדברים האלה, היא גם היחידה ששומעת אותם עכשיו בפועל ממש. שומעת סיפור מהמם, אפשר לומר, באין מלה אחרת. וזה גם מה שמשה רצה. פשוט עד כדי כך, שמע את עצמו אומר, ומחה: לא, לא פשוט עד כדי כך. פשוט זה לשתוק, חשב ואמר לעצמו שאיש לא שם אותו לקבוע אם כך או כך, ורווח לו. יכול להיות, אמר משה, שהגרמנים באמת הזרימו גאז לתעלות, ציקלון בי או ציקלון איקס, כבר היה להם נסיון בביעור אנשים, והם באמת פחדו פחד־מוות ממגיפות… ופתאום דימה אוריה להבין מה היתה התביעה בקולו של משה, קודם: שלא יפריעו את שמיעתה של מאיה, ולרגע חשב שאנדי והוא מיותרים כאן, ומיד הבין שלא, שמשה הועיד להם איזה תפקיד במשהו המתרחש בינו לבין מאיה, ושוב התעורר בו הרצון לגעת בכתפו של משה, או בידו, מוזר אבל לא פעם כבר עלה בו אותו רצון לגעת במשה, ולא נגע, והפעם זה היה כאילו רצון להעיר אותו משנתו. אוריה הניע ראשו, בחשיכה, ניע קל של שלילה: משה לא ישֵן, חשב, לא הוא שישן, ולא ידע למה התכוון במחשבה הזאת.

משה השתחל חזרה למטה, סגר מעליו את המכסה המסורג של הביוב, חשב שימצא מהר מאוד את הדרך חזרה וידווח לליאון. מתחת לקשתות־האבן עמדה צחנה דחוסה, הקירות היו דביקים ונטפו ליחה. מפעם לפעם חדר אור מבעד לאחד המכסים המסורגים, אחר־כך היה חושך גמור, הרצפה לא היתה עוד יציבה והחושים התחילו להיטשטש, קודם הראיה, כך נדמה לו למשה, אמנם היה לו פנס, אחר־כך המישוש ואפילו הריח. הוא נעשה אדיש לקולה של הזרימה, שבתחילה פחד שתציף אותו. לרגעים באו עליו התקפי־ראיה קצרים וחדים. ראה גופת בר־מינן חוסמת את התעלה לרוחבה, ושני נרות של שבת בקצה התעלה, ומיד ידע שהנרות הם הזיה, שאם ייתפס לזה יטבע במי־הביוב למרות שידע לשחות, שזאת מין משיכה אל תחתית התעלה, להשתטח ולהסחף עם הזרם, ומחשבה מטורפת שהזרם הזה מוליך אל איזה נהר ואל איזה ים ושבחוץ עכשיו אביב ושהמים לא יהיו קרים במיוחד.הנרות שקעו. גופת הבר־מינן השיגה אותו, צפה הלאה…

היו שם חולדות? שאלה פתאום מאיה בקול נמוך וברור, זאת היתה השאלה היחידה ששאלה.

חולדות בתעלות? לא. אולי היו, אני לא ראיתי, בגיטו היו, התרוצצו לאור היום בין ההריסות, מחנות שלמים, גדולות כמו גמלים.

לא אמר: כמו חתולים, או: כמו פילים, אמר: כמו גמלים, ואוריה חשב: מחווה למארחיו במדבר, ופלט צחקוק, אבל בו ברגע זה נשמע לו נכון, חולדות כמו גמלים, חולדות עם דבשות, אם־כי גמל הוא בעל־חיים צמחוני, שָלֵו, ומשה הוסיף לספר: בין ההריסות הן היו נוגסות בבשר המתים, בין ההריסות, כן, אמר, אבל בתעלות ראה אולי פגר אחד או שניים שהיו צפים כשהבטן כלפי מעלה, וראה פטמות של חולדה מתה, פטמות ורודות, ממש כמו פטמות של אשה, ומה, אתם בטח כבר שמעתם ממני משהו על שתי האחיות, זופיה ויוזפינה, אמר משה, חושבים שבמצב כזה כאילו שוכחים דברים כאלה, אבל הוא מוכן להתערב שחשב שם גם על השדיים של האחיות, או נגיד רק של זופיה, שהיתה היפה בין השתיים, אחר־כך היה בטוח שהוא רואה אור של פנס ושומע צעדים ושקסאוורי מתקרב אליו, מחזיק את הפנס גבוה מעל הזרם, אבל האור כבה ומשה הבין שלא היה פנס ולא קסאוורי ומה שנשמע לו כצעדים זה אולי דפיקות־הלב שלו, וגילה שהוא עומד, נשען בגבו אל הדופן העגולה של התעלה, כמעט יושב, כאילו נחוץ לשבת כדי לחזור ולהדליק את הפנס שלו, אור חושך אור חושך, אור אמיתי או הזיה, זה ממש שיגע אותו, מישש בכיס את הבקבוקון של הציאנקאלי, הבקבוקון הזה נמצא אתו עד היום, רק את זה הביא משם, וזכר את ליאון שמחכה לו בחוץ, כך נדברו, במסעדה שבפינת רחוב פרוֹסטה. הוא ניתק את עצמו מן הקיר, ידע שאסור לו לשבת, בעצם רוב הזמן ידע בדיוק מה מותר ומה אסור ומה צריך. כשהזרם היה גובר היתה גופת הבר־מינן מכה בזיזי האבנים או בזווית של תעלה ניצבת, לא היה בטוח אם כל הזמן זאת אותה גופה או כבר גופה אחרת. ידו היתה מחליקה על־פני ליחת־הקירות והוא ידע שלבסוף הן יכינו לו אמבטיה, הבנות של בעלת־הבית שלו, זופיה ויוזפינה, גיגית של רחצה, עליו רק להיזהר שלא יראו אותו עירום לגמרי, שלא יגלו. זופיה היתה מתהלכת בקרים שלמים בחלוק חצי־פתוח, נותנת לשדיים המשגעים שלה להיראות כמעט עד לפטמות. אדם לא יכול לדעת מה הציל אותו, ומשה מוכן בהחלט להגיד שגם המחשבה על שתי האחיות שיכינו לו רחצה. הצחנה היתה חונקת יותר ויותר, חוש־הריח חזר אליו והצמא התחיל להציק לו עד כדי כך שהיה מוכן לרדת על הברכיים ולשתות ממי־הביוב, אבל ידע שזה הקץ, ואמר לעצמו ששפתיים בוערות בצמא עוד אפשר לסבול, מה שאסור זה הזיות וגם לרדת על הברכיים אסור, די שהנעליים גוררות את הצואה, לפחות שהמעיל לא יגרור, ושוב ראה אלומת־אור, דקה למעלה ורחבה למטה, כמו נופלת מאיזו ארובה, וניסה לסלק את ההזיה בחזרה עקשנית על המחשבה שליאון יחכה לו בשעה אחת־עשרה במסעדה שברחוב פרוֹסטה, אבל אלומת־האור היתה קיימת, רק הולכת ונחלשת. משה זוכר שאז ניסה לרוץ בתוך השפכים, שאם האור הזה ייעלם לא יהיה עוד טעם להמשיך ולחזור על זה שליאון מחכה לו. הצליח להדליק את הפנס שלו, לכבות ולהדליק כמין איתות. לא ראה כלום חוץ מן האפיק שזרימתו היתה עכשיו חזקה, ושהתנוצץ באיזה אור־קסמים עם כל הדלקת־פנס, ומשך כמו בכישוף להיכנס לתוכו וזהו. אמר מין תפילה: שהאור הרחוק כבר לא יופיע, שלא תהיה עוד סיבה שלא להיכנס לתוך הזרם, להשתטח וזהו. המים היו נקיים פתאום, ללא צבע, ומשה צחק בקול או אולי רק גיחך לעצמו: לא ציאנקלי, אבל יש נתח־נקניק בכיס העליון של המעיל. הציאנקלי היה מיועד לרגע שנתפסים, תחליף לעינויים, מוות כמעט מיידי, לפי שעה הוא לא נתפס, אבל נקניק־סאלאמי זה לא בדיוק מה שטוב לשפתיים בוערות, ובכל־זאת יש בו גם לחות. טוב שלא היו חולדות חיות בתעלות, בוודאי היו נמשכות אל הנקניק ואולי אפילו מתנפלות לחטוף אותו מידיו. שיניו נגסו בנקניק, אבל הצריבה בשפתיים, כנראה עוררה אותו לראות את עצמו: הי לך בעל־חיים מורעב, והוא השליך את הנתח בחימה ושמע בהרגשה של נקמה את הטפיחה הנמרחת של הנקניק השוקע בשפכים. ושוב האור המשטה, והיו אז רגעים שבאמת־באמת רצה, הדגיש משה, אבל לא הדגשה יתירה אלא כאילו רק כמה שנחוץ, רצה שהאור ייעלם, שכל זה כבר ייגמר, וחשב על המוות שרק הוא בטוח, לא יכזיב, המוות מקבל כל אחד, אז שכבר יהיה כזה, במקום המוות שממילא אורב לו כל רגע בחוץ, שכבר יהיה ככה, לבד, די, הפה יתמלא צואה, זה טוב מעינויים, חֶנק וזהו. אז או רגע אחרי זה, או שעה אחרי זה, הסדר בכל מה שהוא מספר ממילא מבולבל, תמיד יוצא מבולבל, פתאום שמע קולות: יידיש, לא היה לו שום ספק שזה יידיש, לא יכול היה להבדיל בין המלים, ההד שיבש את המלים, אבל הן היו ביידיש. התחיל לרוץ, הבחין שהקולות באים מימין, מהפתח של התעלה החוֹצה, התחיל לאותת בפנס, דמויות שחורות התחילו לברוח מפניו בחבורה, צעק ביידיש: אני לא גרמני, אני יהודי, אבל הדמויות לא שמעו לו, ברחו, נפלו, וקמו ונסחבו, כל הזמן שמרו להיות בחבורה, ברגע מסוים היה צריך לשכנע את עצמו שזה לא הזיה, כי אם גם זה הזיה אז באמת כבר הקץ, ואז העז סוף־סוף לחשוב שזה הם, כי מי עוד נותר חוץ מהם. התחיל לרדוף אחריהם בשצף־קצף וכל הזמן זכר שהם חושבים אותו לגרמני, או לפולני סחטן, ושהם עלולים לירות לעברו. ראה שהמרחק קטן ולפי ריצתם המסורבלת הבחין שהם עייפים עד מוות, ודאי עייפים יותר ממנו, פתאום צחק וצעק, כי כך התחשק לו: הפסדתם בתחרות! הם נעצרו לבסוף. גם לידיה היתה שם.

קולו של משה כבר היה יבש, כמעט עוין, כאילו כפו אותו להמשיך:

ההתיעצות היתה קצרה. הם היו כארבעים. היו בטוחים בכיוון, סביבות אוגרוֹדוֹבה־פּרוֹסְטה, יחד עם ליאון קבענו בדיוק את המקום שמשם נשתדל להוציא אותם, דרך מכסה־הביוב, לא בלילה, בלילה עוצר ושום משאית לא תתקרב לאיזור הגיטו, אלא באור־יום, ועד אז עליהם לנהוג כך וכך. אותו יום לא השגנו משאית, למרות שהקַשָר של המחתרת הפולנית הבטיח לנו לספק משאית. איך יחזיקו מעמד בפנים עוד כך וכך שעות? קסאוֶורי הסכים לשלשל פתק דרך הסורגים של מכסה־הביוב במקום ובזמן שנקבעו. ליאון לא שאל ואני לא סיפרתי לו שגם לידיה שם. זה אולי מוזר אבל כך זה היה. בעצם זה מובן, הוא פחד לשאול. בערב הורד למטה סיר עם מרק חם, אולי שתיים־שלוש כפות לאיש. למחרת, בערך בשעה עשר בבוקר, כוּונה משאית עד פתח־הביוב. המשאית נשכרה להוביל רהיטים וברגע הנכון הופנה אקדח אל הנהג: או הרבה כסף והסכמה או כדור בראש. הנהג בחר. הרימונו את המכסה. האור נפל לתוך תעלת־הביוב. אחד אחד הם יצאו וזחלו למשאית, ממצמצים בעיניים, שחורים מן הטינופת. עוברים־ושבים נעצרו למראה המשונה, יצורים שחורים עולם מבטן האדמה. צריך היה למהר, ראיתי גרמנים במורד הרחוב, מישהו מן העוברים־ושבים כבר ידאג להזעיק אותם. משאית אחת לא הספיקה, גם לא כולם היו מרוכזים ליד אותו הפתח, לא היה שם מקום לכולם. אמרנו, אולי נצליח לשחד נהג נוסף, היינו מוכרחים לזוז מיד. המכסה נסגר. כעשרים איש נשארו בפנים. לא הצלחנו להשיג מיד משאית נוספת. הם לא החזיקו מעמד בפנים ואחרי כמה שעות פרצו החוצה, ניסו להימלט לחורבה של בית אחד על גבול הגיטו. אשה פולניה הלשינה עליהם. הגרמנים הרגו את כולם.

אוריה ניסה לעזור לו, לרמוז לו שיודעים:

ואז לידיה…

משה הפסיק אותו:

לא אז – קודם. רק יצאנו מן העיר והגענו לחורשה, ולא היתה משאית שניה, לידיה רק ירדה בזחילה מן המשאית, כולה טינופת שנקרשה, אמרה לי: אני רוצה לירות בך. אמרתי לה: בסדר, את תירי בי ואני בך וגמרנו את החשבון.

שתקו. מאיה לא זזה. אנדי ניסתה לומר:

הייתי רוצה להבין, אבל מיד השתתקה.

משה אמר:

אני רוצה להודות לכם.

לנו? אתה? על מה?

שסיפרתי קצת.

י    🔗

הפיתוי היה גדול: מאיה שכזאת, רק קומי ואמצי אותה לבת. אנדי מרגישה בכיווץ הקל של שפתיה, כמין חיוך־גיחוך הסמוי כמדומה גם מעיניו של אוריה: אין חדש תחת השמש ויש חדש תחת השמש, ומתבקש לאחוז יפה בצלעות־המרובע המתנודדות, שני גברים בני גיל אחד כמעט, אשה אחת בת גילם כמעט, ונערה אחת העשויה להיות בתו של כל אחד מן השלושה והיא אהובתו של אחד מהם. את הוריה נטשה מאיה הרחק, נמאס עליה, אמרה, טוּסון־אריזונה, מעדיפה לחזור אפילו לחיפה־ישראל, לרחוב הגפן ששם נולדה, מי לא נוטש את הוריו באריזונה, או ברחוב הגפן, ולמה בכלל קוראים לזה: נוטש. אבא, נחמד דווקא, חזר לו הביתה מבית־הכנסת בליל־ראש־השנה, או סתם ליל־שבת, תמיד היה נוסע לבית־הכנסת במכונית השחורה, זה נראה חגיגי יותר, ונהנה לו מאמא, ודאי נהנה פחות מכפי שנהנה כל השנים מרוזלין הופקינס, הקופאית השמנה של בית־הקולנוע, אמא אולי ידעה ואולי לא, אבל חברותיה של מאיה בבית־הספר ידעו בדיוק, לילה אחד גם מאיה נוכחה לדעת בדיוק, אבל גם בלי זה, מי אומר שהקשר ילדים־הורים זה כמו כביש דו־סטרי, קודם נוסעים בכיוון אחד ואחר־כך חוזרים בכיוון נגדי, קודם אתם למעני ואחר־כך אני למענכם, סוף־סוף הוכנסתי לעסק הזה בלי שישאלו אותי, אמא־אבא החליטו, אני יודעת כמובן שזה לא כל־כך פשוט… פשוט זה לסרוג, אמרה אנדי, ומאיה שאלה: באמת, בשבילך זה פשוט, לסרוג? ודאי, אמרה אנדי, יכולה לסרוג באוטובוס, בסרט, גם לסרוג ולקרוא. אותי זה מתסכל, ענין הסריגה, אמרה מאיה, הדבר היחיד שהצלחתי לסרוג, להתחיל וגם לגמור, זה רדיד קטן בגיל שמונה־עשר. מאיה התחילה אכן לשוב לחיפה־ישראל כשהיא בת שמונה־עשרה, קצת יותר, אלא שהתחילה לחזור דרך מאַלמו וקאלקוּטה ונקסוס ואמסטרדם, ויכול להיות שהיתה חוזרת כך עד עצם היום הזה אלמלא אותה אנגינה ואותו טיול־ערב של משה בפונדלפארק. הפיתוי והסחרחורת, אמרה אנדי לאוריה: איך זה שלא צועקים מרוב תדהמה כל פעם שעומדים מול אחד, או מול אחת, שייחודם מוחשי כל־כך, ויודעים, או חייבים לכאורה לדעת, שזה העומד מולך הוא אחד מתוך ארבעה מיליארד בני־אדם, ולולא מה שקוראים יד־המקרה (לפנים קראו לזה יד־הגורל, אבל איך יד־גורל יכולה להתמצא בתוך ארבעה מיליארדים, ובכל־זאת יש שגם היום קוראים לה יד־הגורל) יכול היה גם שלא לעמוד מולך, ומאיה היתה יכולה שלא לפגוש במשה, ומשה היה יכול להיחנק באותה תעלת־ביוב, או להתרסק מרימון שהושלך בחיפה, או לנוע לבדו בנתיבות־המסחר עד זקנה ושיבה, עד התקף־לב או תאונת־דרכים, ומאיה היתה יכולה למות מאנגינה שלא טופלה, או ממנת־יתר של קוקאין או הרואין, או ללמד לשונות שמיות בסטייט־יוניברסיטי של אריזונה, ופעמיים בשבוע לצאת את הבית גם בין אחת לשתיים בצהריים, כדי להדריך סמינריון מיוחד, זאת־אומרת להשתולל עם סמיזי, גנן האוניברסיטה ואחד מהחמישיה הפותחת של קבוצת הכדור־סל, יש לו כמה סוכות־סתר מוצלות בשטח הנרחב של הגן הבוטני הנסיוני, סיפרה מאיה, אולי סוכה־סוכה לאשה, אבל מה זה איכפת כל זמן שסמיזי הוא סמיזי. איך זה שלא צועקים מרוב תדהמה נוכח תעלוליה של יד־הגורל, או יד־המקרה, אלא מחייכים במידה ומדברים בנימוס ונוהגים פשטות, כאילו כל זה באמת מובן ומתישב. גם משה, בפשטות. בפשטות על־יד מכסה ברזל מסורג מעל התעלה: הייתי חייב להחליט, היינו חייבים לזוז, הגרמנים נראו במרחק כמה בתים מאתנו. בפשטות בית־קטן־על־גלגלים, בקתה משוקמת מול כנסיה מהמאה השלוש־עשרה במחוז הֶרטפורד, בכפר קלארנדון, שבעה עצי־שסק בחצר־הבית על הכרמל, ועץ־דובדבן אחד שהפרי שלו לא מי־יודע־מה. משה עדיין זקוף וקל, צועד ארבעה־חמישה קילומטר מדי יום ביומו, עולה במדרגות להר, אוהב לשחות בים, מדיף ריח מריר של מי־קולון מובחרים, מתעניין בתנאי־גידולם של עצי־פרי וצמחי־נוי, מחייך אל ילדים ואל נערות על המדשאה שמסביב לבריכת־השחיה, ולא אומר שכל זה מוזר בעיניו. ובפשטות, מאיה. כמובן, אומרת אנדי, נמשכים קצת לגלגל עיניים, קצת ללעלע בהתפעלות: ואז החלטתם שזהו, ששניכם נשארים יחד, ולרמוז בעזרת חיוך מובלע שבכל־זאת, עשרים־וחמש שנים הבדל בגיל, ושם וכאן, בכל־זאת, אולי, גירסה נוספת, גירסה מלהיבה, אבל משה חותך: אצלי אין דבר כזה החלטתם, היא החליטה שרוצה להישאר ואני החלטתי טוב ויפה, שני הבנים שלי כבר לא אצלי, הקשרים אתם בסֵ־דר (תמיד אותה הדגשה של הצירה), וזהו. נדמה שמאיה לא חיפשה למלא שום ציפיות, לא של עצמה ולא של משה ולא של אחרים, אבל נדמה גם שלא היה בה סירוב לציפיות. אנדי לא יכלה בלי ציפיות, אם־כי כבר היתה זהירה בהן, הלא בכל־זאת לומדים משהו. להיות עובד־מטע מעולה זה ענין של נסיון והתבוננות בעצים, לא יותר, היה אומר אוּריה. אנדי היתה מעקמת את שפתיה כנגד אמירות כאלה, מעקמת שפתיים כנגד הפסוק: אין חכם כבעל נסיון. את המלה “התבוננות” קיבלה כפשרה, טוב, נגיד שלומדים מהתבוננות, כי אילו היה בה ממש, באותה למידה מפורסמת מן הנסיון, כי אז מי שעמד פעם על תפלותו של איזה תפל לא היה עוסק עוד מכאן ואילך אלא באיזה עיקר, ואשה שנתקפה חרדה מאות פעמים, אבל לא ברגע שקרה אסונה, הית חדלה מן החרדה עד סוף ימיה, ומישהו היה מוצא, אכן ואמנם, את הדרך להפסיק את מיני הקטל, אלא אם־כן ייקבע אחת ולתמיד כי הצורך בקטל הוא נשמת־האדם מקדמת־דנא ולעולמי עולמים אמן. לאן את מפליגה, אמר אוריה, כשאומרים נסיון מתכוונים פשוט…. אה, כמובן, נכנסה אנדי לתוך דבריו, למרות שהדרך הזאת, להיכנס לדברי־הזולת, היתה מוציאה אותה מהכלים, אם מתכוונים פשוט רק לזה שמי שנכווה ממגהץ מלוהט לא יגע בו, אולי, פעם שניה, כשהוא מלוהט, או מי שהתישב על קן־נמלים יבדוק את השטח לפני שיחזור לשבת, אז…. מה אז? שאל אוריה, אבל לא חיכה לתשובה וקם ופנה לעיסוקיו, ואנדי נשארה לבדה עם מה שהתכוונה לומר, והיא התכוונה לומר: אז הכל על מקומו, אבל מי שמתקשה לראות את מקומו של כל אשר על מקומו כמובטח ומבטיח, ועדיין הוזה שבלי איזו הפלגה רחוקה אין טעם בכלל, מוכרח להתעקש ולהגיד שיש הבדל בין למידה־מנסיון, שכבר הכזיבה פעמים אין־ספור, לבין למידה־מהתבוננות, אלא שאז נזכרה באיזה משפט שקראה, לא זכרה איפה, עד מה היכולת לדמיין נעלה מן ניכולת להתבונן, וחשבה שנכון, כל הבדלה גוררת הבדלה נוספת וכל הררי ההבדלות וההבחנות וההתעקשויות לא ימלאו את התהום שבין המשוער לבין הלא־משוער.

היית משער, ילד, שהאשה הסורגת כאן על הדשא, זאת בשמלת־הפסים הצנועה, בחום ובז', ששפתה התחתונה משוכה פנימה מתוך ריכוז עילאי, וחוט־הצמר עולה ונכרך על אצבע־שמאלה הזקורה, ויורד וגולש ונחטף מיד במסרגה, ושוב, וחוזר־חלילה, היית משער שבלילה היא אוחזת באותה היד את הפין של בעלה ומשחקת בו למשל כמו בידית־הילוכים של אוטו, או למשל מוצצת אותו כמו שמוצצים סוכריה על מקל? או אותו אורח שבא אלינו משטוקהולם ושיודע להוכיח בעליל, ובזה עיסוקו ופרסומו וגם קסמו, שכל מיני הלא־ישוער האלה אינם אלא עכבות, הדחקות, היתממויות, איסורים לא־מובחנים, צביעות ויקטוריאנית, רומנטיקה זעיר־בורגנית, סיציליה, סביליה, מאה שערים, האומנם היית משער, ילד, שרוכסן־מכנסיו סוגר על אותו פין, או גיד, אותו פריק, ויט, ביט, קֶה, שבלילה או דווקא בצהריים הוא טורח על משך־זקיפותו? ואת זה שאני ככה מדברת לי אליך בלבי, היית משער? את זה אולי דווקא כן, אולי זה היה נראה לך טבעי לגמרי, כמו דיבורה של מאיה על סמיזי.

זהיר־זהיר חוזרת אל מאיה, לנסות לראות אותה, תחילה, אולי על דרך השלילה: אין להגדיר אותה כיפה, תמיד כאילו קצת מאובקת, גם כאשר מנסה איפור כזה או אחר, אבל יש לה כאילו פנים־לפנים־הפנים, גם אוריה הסכים עם זה, המופיעות ונעלמות, ואלה יפות דווקא, ומתחת לבגדיה, תמיד לא־הדוקים, אפשר לנחש גוף גמיש, אולי לאו־דווקא גוף משגע כסברתו של משה, מכל־מקום המתאם עצמו על־נקלה עם חול, מים, שק־שינה. מאיה לא נמנעת לספר על עצמה, בעיקר כשמשה איננו על־ידה. השעה היא שעה של לפנות־ערב, משה הלך עם אוריה להתעניין בשתילים שאולי יוכל להעביר מן האיזור הצחיח הזה לכרמל הגשום דווקא, מדוע לא, תמיד כדאי לנסות, תמיד יש הפתעות, חייך מאצל הדלת אל שתי הנשים את חיוכו הצעיר, בעיניים מבריקות ובפה נפתח קצת. רק שתיהן בחדר, בבית הקיצוני של הגבעה, ממש מעל לחלקת־הבוטנה, רוח קרירה נושבת במפולש והאופק צלול מול העיניים, במזרח. שתיהן מביטות לשם ונראה שמאיה אפילו שמחה לענות על שאלות כמו: איך זה באמת לחיות שם בטוסון־אריזונה?

ראית את הסרט “הצגת הקולנוע האחרונה”, אומרת מאיה, זה טוסון־אריזונה.

ובשביל זה לעקור מרחוב הגפן עד שם, מה חיפשו שם?

מאיה צוחקת צחוק שאין בו גינוי:

את זה בדיוק, בדיוק את זה.

הלא גם היא חיתה שם כמה שנים, ולאו־דווקא ברע, עד שקמה ונסעה לה. נסעה הרבה. זוכרת מדרגות־אבן שיושבים עליהן ברומא, לפנות ערב, אפרסקים עצומים, לא ראתה כאלה בטוסון, שקיות־צ’יפס ושקיות־ניילון ריקות, צפות על המים מסביב למזרקות, גם פחיות ריקות של בירה, ובנורבגיה חווֹת־תוּת, ובהרבה מקומות סתם רחובות, שוקי־מציאות, פרוורים, אכסניות, רציפי־נמל, תחנות־רכבת בלילה. מחשבה צצה בראשה של אנדי תוך כדי הקשבה למאיה, נטפלת: עדיין לא שבעה את עצב הערים הגדולות, שבכולן כבר אותו צבע של שמיים בלילה, זהוב־ורוד ובלי כוכבים, בבוסטון כמו בפאריס ובתל־אביב כמו בלונדון. טוענים ששבירת קרני־החשמל אל שכבת האוויר המזוהם, הרומנטיקה של ימינו. מאיה כמו מנחשת משהו, או אולי המחשבות נפגשות באיזו נקודה, אותן פגישות שעדיין, וכל פעם מחדש, נותנות קצת תקווה בלב – מאיה אומרת:

יש גם המון שמחה, למשל בקופנהאגן, אפילו בלונדון.

ואחר־כך:

להודו לא אסע יותר אף פעם.

ואחר־כך גם עונה ומספרת, כנגד משהו שנאמר אולי בעיקר מתוך בהלת־המארחת, אותו פחד מפני שתיקות, מפני ההרגשה שהנה אין עוד מה לומר ולהוסיף, ולמה אם־כן יבואו בני־אדם זה אצל זה, ואיך אם־כן ייחלצו מן העייפות ומן הכובד.

לא, לא נראה לה שרומנטיקה היא המלה, אומרת מאיה בקול חדגוני קצת, לא מתלהב ולא מאולץ, גם לא חיפוש הרפתקאות. מה שקוראים הרפתקאות היו לה גם בטוסון, זה הפך עכשיו הרבה יותר פשוט, אפילו אפשר להגיד שהשתנה מן היסוד, יש גלולה, אין פחד הריון, זאת־אומרת קצת פחד נשאר תמיד. בגיל שש־עשרה הלכה אל רופא, כל הבנות בגילה הולכות, הוא דווקא הזהיר אותה שמרשם־הגלולה זה לא מרשם־פלא, שהטבע נוטה להתנקם. אולי הטבע מתנקם לפעמים, אומרת מאיה, פה ושם יש בעיות, בכל־זאת הרבה פחות מכפי שזה היה לפני־כן. שמעתי על מהפכנית אחת, ברוסיה, קראו לה אלכסנדרה משהו…

אלכסנדרה קולונטאי.

אה כן? עסקתם בזה הרבה? לא ידעתי. to make love זה כמו לשתות כוס מים… מאיה לא משבצת מלים אנגליות בדיבורה, לכל היותר מתרגמת מילולית: זה לא עושה הבדל, זה מרגיש נעים, אבל במקום משגל או לשכב, או אפילו לעשות־אהבה המתורגם, אומרת to make love, גם כשמדובר בחתולים. מאיה מצטחקת: אני אוהבת לשתות מים, מים זה מה שנשאר לטבע, וזה שיש יפים ומכוערים, דוחים ומושכים, שחורים או מחוטטים.

שחורים או מחוטטים?

כך אמרתי? לא שמתי לב, אבל זה מתקבל על הדעת. מאיה בוחנת רגע את פניה של אנדי, מחליטה ופורצת בצחוק: היו בקולג' שניים, אחד ביישן, די נחמד, אולי יותר עדין מרוב בני השבע־עשרה, אבל מחוטט, כל הפנים שלו, היה מחזר אחריה בסבלנות נוגעת־ללב, והיה אחד שחור שבכלל לא שם עליה, היא שנטפלה אליו, אולי קצת מפני שנמשכה לגעת בו, לגעת בעור שלו, זה היה כמו, איך להגיד, לברוח מכל החטטים שבעולם. כמובן שהיא יודעת שיש גם שחורים עם חטטים, ואולי זה היה גם קצת מתוך סקרנות. האמא הנחמדה שלי טוענת עד היום שלשחורים יש ריח מיוחד, אני לא הרגשתי, ודווקא הייתי מריחה אותו הרבה, סמיזי היה שמו, ומה, מצאתי שדווקא להולנדים יש ריח, בהחלט, באמסטרדם כל הזמן רדף אותה הריח הזה, מין תערובת של כרוב חמוץ ותבלינים, תבלינים אינדונזיים, אומרים, קצת דומה לריח פלאפל, רק יותר כבד. יום אחד עמדה בחדר־המתנה של איזה קולנוע צפוף באמסטרדם, הריח הזה נדבק אליה. היתה מוכרחה לצאת ולשבת על המדרגות בחוץ, כמעט התעלפה, ואולי סתם הרגישה רע וזאת היתה התחלה של אותה אנגינה. על־כל־פנים, את ההולנדים זה לא מטריד, והטבע לא פיצה אותם בעור שחור וחלק כזה, לא מבריק, מאיה שוב צוחקת ואומרת, בנימה שונה, מזמרת קצת, משי שחור עם טאַלק, ומוסיפה בקול עניני, כממלאת איזו חובה: אחר־כך הייתי עם כל מיני גברים, וחדלה לדבר. השתיקה מתמשכת ואנדי שוב נתקפת בהלה, כאילו עוד סיכוי עומד להתמוסס בתוך האדישות החובקת זרועות עולם, הזכרון ריק, לא נשארה אפילו שורה אחת מכל הספרים שעל המדפים, והקולות המוכרים בשביל שבחוץ דוברים שפה זרה, ומאיה יודעת דבר־מה ולא תגלה אותו אם לא תישאל מיד, אבל השאלות הנכונות נשכחו וגם הערב הזה יעבור והקיץ הזה, ולא יישאר כלום לעשות חוץ מללחוץ על כפתור הטלוויזיה, עוד מעט שעת החדשות.

אז איך זה אחרי שהדברים נעשו יותר פשוטים, איך בכל־זאת כל זה נמשך, תביטי סביב, נישואים, פרידות, לבבות שבורים, חיים שבורים, אשמה, קנאה, סבך.

זה היה מעין גישוש, משהו על־יד, לא השאלה הנכונה, אבל מאיה עונה בלי שהיות:

חשבתי על זה הרבה פעמים, הרבה דברים לא מובנים לי, למשל הקנאה, אומרת מאיה ושוב פורצת בצחוק: כמה חדשים גרתי עם מרצה־אורח שבא לקולג' שלנו מאנגליה, שאלתי אותו אם אשתו תקנא, והוא אמר לי שדסדמונה כבר יצאה בימינו לפנסיה.

מאיה משתתקת בבת־אחת, יושבת בשקט, מבטה עוקב אחרי איזו תנועה בחוץ. אופניים חולפים בחריקת־שרשרת חוזרת על עצמה, מחבט מגיש כדור למחבט, תאַק, מחבט משיב תאַק, ושוב ועוד. כאשר מאיה אמרה: הרבה דברים לא מובנים לי, זה לא נשמע כגילוי מצוקה או תרעומת אלא כמין חוות־דעת. לרגע היתה לאנדי הרגשה ברורה שהמרחק בין מאיה לבין הלא־משוער קטן יותר מכפי שהוא בדרך־כלל, וברגע הבא, אחרי שבע־שמונה חבטות־מחבט רחוקות למדי, הרגשה לא־פחות ברורה שכלום לא יודעים, לא־כלום, לא על מאיה ולא על משה ולא על אוריה ולא על עצמה. אבל הבהלה פגה, ואנדי חושבת שהצירוף “אין־סוף” אולי מובן בעיקר במשפטים כמו: אין סוף דברים עשויים להפיג בהלה, קולו של צרצר, פְניָה של שכן, שיח מחבט אל מחבט, מזג־אוויר, חפץ כלשהו שאבד ונמצא, חפץ כלשהו שהמבט נופל עליו במקום כלשהו והוא קשור כנראה בדבר־מה אחר הקשור כנראה בתורו בדברים רבים נוספים, אלא שאבד זכרונם של אותו דבר־מה ואותם דברים, וכן הלאה וכן הלאה, אין־סוף. הבהלה באמת פגה ויש פנאי, וטוב ויפה להימצא שוב בארבעה. הגברים חזרו, עדיין צוחקים בינם לבינם, משוחחים בהתעוררות, כאילו תנאי־העברה של שתילי־נוי מהמדבר לכרמל הם שפת־צופן מרתקת, המיועדת לגברים דווקא, אבל הנה הם שוב ארבעה, ארבע צלעות של מרובע לא יציב, והנה מתרחשות ביניהם כל התנועות הסמויות והתנודות הזעירות שבין ארבעה, אשה עם אשה, גבר עם גבר, איש ואשתו של האחר, עבר נפגש ונפרד, איש ואשתו־נערתו של האחר, סקרנות נפגשת ונפרדת, איש ואשתו־נערתו שלו, הגל הארוטי המצרף ומפריד ומצרף, שותקים ולא נוגעים זה בזה, מספרים סיפוריהם ולא יודעים, ושוב הוא והיא, פעמים רבות כל־כך כבר אמרו: עייפים, עייפים, והנה שוב משתדלים להנעים את השעה לאורחיהם, לא לשעמם, לא להכזיב, שולים מיני דברים מן הזכרון, מסתבר שהזכרון לא לגמרי ריק, שולים, כדרך שמארחים אחרים, או אף הם עצמם, שולים מיני מזונות מן המזווה ונהנים הנאה רבה מהצלחת מטעמים על־פי מתכונים שנוסו פעמים רבות, מגישים אימרה פה ומשפט שם, מיני תרגימא, מלה נחמדה “תרגימא”, חושבת אנדי, איש אחד אמר: אם המטרה מקדשת את האמצעים אז מה יקדש את המטרה? איש אחד אמר שספר אחד משלו יבטל את הצורך בספריות שלמות, אז אם לא ברור הצורך בספר הזה דווקא, מה יבטל אותו, האם ספריות שלמות? איש אחד אמר, לא סתם איש, יוסף־חיים ברנר, לא שמעו? על־כל־פנים לא קראו, הנה זו צרה, או לא, על־כל־פנים הוא אמר: טולסטוי כתב ספרים ועל ספרים אלה כותבים עוד ספרים, וכל הכותבים ימותו…

ומה אם כן? אומר משה במין התרסה, בכובד־ראש לא־צפוי, צריך לעשות מה שיודעים לעשות.

אנדי מביטה בו, מעיפה מבט במאיה, ושוב כמו באותם ציורי־הדגמה או ציורי־מבחן, שאפשר לראות בהם אגרטל לבן על רקע שחור או שתי צדודיות זהות ושחורות המופנות זו אל זו על רקע לבן, לסירוגין (אוריה: ואני טוען שלא רק לסירוגין, אפשר גם בעת־ובעונה־אחת; אנדי: ואני אומרת שלא; אוריה: אפשר; אנדי: על־כל־פנים להגיד דברים אי אפשר בעת־ובעונה אחת, רק בזה אחר־זה). אשתו של משה מתה, הוא נסע, באמסטרדם פגש נערה, סיפור ידוע, הכל טובע בים של סתמיות. או: הוא בחר, משה, והוא מציע איך לחיות את השנים, גם מסרב לקרוא להן האחרונות, גם מסרב למנות אותן, הוא שותק, הערב, משה, בשעת הביקור הקודם סיפר את סיפורו למאיה ומאז כאילו שוב גזר על עצמו שתיקה, אבל אילו משכו אותו בלשונו בהחלט ניתן לשער שהיה אומר עכשיו, באותה נימה של התרסה, באותו צחוק לא־צעיר שלו אבל חד ונהנתני: בהחלט דרך, למה לא, ולרבים, כן, בהחלט, כל אחד ובן־זוג ובת־זוג צעירים בעשרים, בעשרים־וחמש שנים. למה לא, חושבת אנדי, מה כל הסדר הזה הנמשך לו כך לכאורה, צריך להפר אותו, כבר כל־כך הרבה הופר, הופר ומופר, איך ניתן לאזן קצת אם לא על־ידי הפרה מרצון? אשר לאוריה ולה, אם לא בחרו להצטרף לתוכנית־הפרה־רבתי, הרי זה משום… במבחנים נוסח אמריקה מוצעות בדרך־כלל ארבע תשובות אפשריות, לא יותר, ורק אחת מהן נכונה, כאן אנדי יכולה להציע עשרים, או שבעים ושבע, ואחדות, יותר מאחת, יהיו נכונות: מתוך פחד, מתוך הרגל, מפני שהנוחיות עולה על הקושי, מפני שהמשותף עולה על המפריד, מפני ששנים רבות כל־כך ועדיין ושוב, מפני שלמרבה הפלא…

י"א    🔗

אנדי ניסתה להיזכר שוב: זה לא ייאמן, היא אמרה. ועל מה? על מה?! צעק אוריה. תפסיק לצעוק! ואת לא צועקת? אני… אני… כשאני כבר לא יכולה, כשאתה מביא אותי לזה ש… אני לא מביא אותך לשום דבר, זה בך, זה תקוע בך, כל מלה יכולה להביא אותך להיסטֶריה, כל תנועה, כל פּיפּס… פּיפּס! פּיפּס! כמה נחמד! כמה מתאים!.. אה, שוב אמרתי משהו שלא מוצא חן בעיניך, כל הזמן את אורבת, כל הזמן הנרגנות הזאת, אני מבליג, מבליג, אולי יעזור, אולי יבוא איזה רגע של הכרת־טובה, אולי סוף־סוף תהיי פעם מרוצה… אולי־תהיי־קצת־מבסוטה, למה לא תשיר את זה, ממש מתבקש, שירת גברים שורשיים, גזעיים, בריאים, לא היסטריים, תשיר, תשיר, את כל הפזמונים התפלים, תשיר וגם תזייף להנאתך, תשבש איפה שרק אפשר, הרי זאת חירות־האדם שלך, את לא תגזלי ממני את חירותי, טה־טאם, טה־טאם, זוכר?.. באיזה גנזים את נוברת, לא, לא זוכר, מזמן שכחתי איך שרים בכלל, מזמן הצלחת להשתיק אותי… אה כן? אה כן? גם את זה עשיתי, מסכן שלי? גם את זה עוללתי! ועל כל זה אני צריכה להכיר טובה, על אשמה כל הימים… אף אחד לא מאשים אותך, זה את שמצמיחה אשמה בלי הפסק, החיים מתחלקים אצלך בין אשמה להאָשמה… אה, לא האשמת אותי? אה לא? הרי לא ייתכן שגם את זה כבר שכחתָ, הרי זה היה לפני רגע, ממש לפני רגע!.. לא האשמתי, רק עניתי… הרי באמת אפשר לצאת מן הדעת, עושֶה דבר ומכחיש אותו בו ברגע, שאנן, מרוצה, מרוצה!.. ודאי, ודאי, מרוצה עד הגג, זאת באמת שעת רצון ושמחה, לא שעה אחת, כבר שעתיים, עוד מעט שלוש… הסתכלת בשעון, אה? מצאתָ, עוד מעט שלוש שעות, כן, נכון, שלוש שעות, וארבע, ויום, ולילה, וכל החיים, כל החיים אם לא תבין!.. אם לא אבין מה?.. ממה זה התחיל, כל זה, השעה הזאת, היום הזה, כל ההרס הזה… לא אני ההורס… ממה זה התחיל?! ממה זה התחיל?! הפעם הזאת!.. ממה זה התחיל זה נושא להיסטוריה, לא מעניין אותי ברגע זה… תראה מה שאתה עושה! בשם אלוהים, תראה, פעם אחת! הטון הזה שלך, מרצה לי הרצאות, אתה נהנה להוציא אותי מדעתי! ובשום אופן לא תסכים לדעת מה עשית, מה היה באמת!.. אדרבה, תגידי מה את חושבת שהיה… לא מה אני חושבת! מה היה! איך זה יכול להיות שהצלחת לכסות את זה? איך זה פועל, המנגנון הזה בראשך? לשכוח, מיד, לכסות, להכחיש, איך זה פועל בראשך?!. תפסיקי לחקור, תגידי!.. לא אמרת, מה? לא האשמת?.. תפסיקי עם השאלות האלה, תגידי!.. לא הטחתָ בי שאני מסתובבת, עוסקת בשטויות כל הימים, מבזבזת את זמני, מבזבזת את זמנך, מבזבזת את הזמן, נאום הגבר! לא אמרתָ מלים נחמדות שכאלה, שזה לא מוסרי אפילו, שומו שמיים, לא מוסרי לבזבז את הזמן, אני מן הטפילים, אה? זה מה שחשבת, כמו אחרון המוז’יקים!.. יופי, יופי, תמשיכי, תמשיכי, אני כבר רגיל, אני כבר יודע מה הלאה, עוד מעט תבוא הטחת־אגרופים… כן! ויותר גרוע, יותר גרוע, אם לא תבין, אם לא תכיר, בשם אלוהים, פעם אחת, הפעם הזאת!.. אני מכיר, אני מכיר, לא בפעם הראשונה, לא בפעם האחרונה, אני אחרון המוז’יקים, אני גס, אני בער, אַת בת־טובים, את בתה של צֶלינה… ידעתי שבסף תגיד גם את זה… את האצולה, דם כחול, אני הפְּלֶבְּס, אף פעם לא הסתרתי, לא מתבייש בזה, מה לעשות, עשית מקח־טעות… ולא תבין על מה כל זה! בשם אלוהים, פעם אחת! בשם אלוהים, הפעם הזאת!.. פעם אחת, הפעם הזאת, אני מכיר את זה, זה כבר היה אלפיים פעם, זה לא עובד עלי.

זה לא עובד עלי. הוא אמר: זה לא עובד עלי. אנדי שכבה בעיניים פקוחות בחושך, גורסת בראשה את המלים, גורסת בראשה את המשטמה על שהוא נרדם לו שם על הספה בחדר השני, נוחר, אולי לקח כדור־שינה, פעם אמר לה: גם על זה שנוחרים לפעמים יש לך טענות, גם את נוחרת לפעמים, נחירה כחולה, לא ייתכן דבר כזה את חושבת, אה? ובכן ייתכן, ואני שומע וחושב לי: שתישן לה, שוכב לי בשקט, רק בך אין טיפה של רכות… לא, אין בה עוד שום טיפה של כלום, רק יאוש, רק קהות, רק משטמה שפניה נפוחות מבכי וראשה גוש־חימר כואב וגופה גוש של שיתוק, גם היא כבר ממולאה כדורים, מחר תהיה בחילה, ומוח מטומטם, רק את הכמות שתספיק פעם אחת ולתמיד אסור לה לקחת, הילד, תמיד מוצאים משהו, אבל זה נכון, הילד, לכודה, היא לכודה, אין מפלט, לא, לא מחר, כבר היום, השעון המעורר מצלצל שם בחדר השני, ארבע, השעון שיכול היה לצלצל כאן על־יד מיטתם, כמו בכל הבקרים היפים שאוריה אומר לה: תשני תשני, טוב היה הלילה, איזה דיבור צורם זה טוב־היה־הלילה, בטח, הכל צורם את אוזניך האורבות, כל הבקרים היפים שהיו שקר, שנהרסו עכשיו, אין. אוריה זז שם, נאנח אנחה כבדה, קם, מתלבש בחושך, עובר על־פני דלת־החדר שהשאירה אותה פתוחה, שיבוא, שייכנס, שירגיש באמת חרטה שלמה, שירגיש אשמה, פעם אחת, הפעם, שישמע אותה בוכה, פולטת קריאות משובשות, משליכה את הכר לרצפה, מפזמת אחד מאותם שירים שעליהם אמר לה לפני שנים, בז’נבה, ליד האגם: אם רק תתחילי לשיר את זה, רק שקולה כבר לא כמו שהיה, לא חשוב, שישמע! הוא גמר להתרחץ, עובר שוב על־פני הדלת, היא רק גונחת גניחות עמומות, קצובות, חדגוניות, גונחת כדי שישמע, גונחת כי מוכרחה לגנוח, לא יכולה להפסיק, יכולה, הנה הפסיקה, גונחת שוב, לא, הוא לא ייכנס, הוא לא, הוא יוצא, נועל את נעלי־העבודה במרפסת, לא יחזור, הוא לא, לא יאחר לעבודה, זה לא מוסרי, בני־אדם צריכים להתפרנס, עוד מעט יעלה על הטרקטור, יתניע אותו, יסע. אבוד. זה כבר היה, זה לא עובד עליו, זה כבר היה עשרות פעמים, יעבור גם הפעם, כמו סופת־חול, כמו התקפת־מזיקים, מתגברים על זה, לאנשים שתקעו יתד באדמה יש סבלנות. הוא יחכה, ישתקע לו בעבודה, המשכיחה־כל־צער, הוי־ארצי־מולדתי, ברעש הטרקטור, חופשי, יקרא דרור לכל הקולות הנפלטים מכל הנקבים, בלי צורך להתאפק ולהתגונן, מה לעשות, אדם עשוי גם מגוף וגוף עשוי גם ממעיים וגם שלך לא אחרת, יקנח את חוטמו לתוך העשב בלי לחשוש שהיא תתחלחל מגועל ותצעק איך אפשר, מה יש, זה בטבע, הטבע מצדיק הכל, ראשה מתבקע ממשטמה. לרגע מבצבצת חלחלה אחרת, אולי גם עליו נמאס הכל והוא אומר די ולעזאזל, לא שם לב, עולה על עמוד־ברזל, יקרה לו משהו, לרוץ לשם, להושיט ידיים. אבל זה צונח מיד, לא יכולה לזוז, הכובד מרביץ אותה למיטה, מדוע הוא לא נחרד למה שקורה לה, הרי קורה לה משהו רע באמת, הוא כבר הגיע למטע, עובר בין השורות, נותן הוראות, שום דבר לא ניכר בו, אם תעקור את עצמה מפה בכל כוחה, ובכל כוחה תשקר שהכל בגללה, כדי להציל משהו, שום דבר לא יינצל, הכל יהיה שקר, ייצא שהכל מותר, כל עוול, כל הכחשה, כל שרירות־לב. המחשבות כבר לא נענות לה, מתפוררות, שוחקות אותה מבפנים כמו חול. בכובד. לא־כלום. אי־אפשר. כבר היה. כבר היה. היא נרדמת, מתעוררת, לא רוצה להתעורר. מה זה היה? אה כן, נרגנית,היסטרית, זה בזבוז, זה לא מוסרי. אה, כן. מוסרי זה לכסות, שיהיה נוח, שיהיה שקט בבית, ככה זה מאז ומעולם, כי הרי מאז ומעולם היה רק שקט בעולם, לא? מוסרי זה לחכות שיעבור, להתפרנס, קצת טלוויזיה, גם קצת ללמוד, גם קצת הובי, לא־פחות־חשוב, להתגאות במה שיודע, במה שלמד בעצמו, קצת להתבדר, מסכן שלי תמיד התגאה שאף פעם לא הלך לבית־זונות, בכל טלטוליו באירופה המטולטלת, נכון, רק חורֶה לו שאין לו זונה בבית, הלא אדם זכאי לאיזה גמול על כוח־הגברא הנדיב שלו, אז שיהיו קצת פגישות עם איזו אחת מימים עברו שלצורך הענין יקראו לה דולצינאה או דסדמונה, לא חשוב מה מתאים, ולאנדי לא נחוץ לדעת כי חבל על אנדי, כנהוג מאז ומעולם, כמו אצל כולם, רק שכאן התבלבלו לו המעמדות, זה לא אצל המוז’יקים ולא אצל הפלבס, זה אצל הקרתנים. הקרתנים הנוראים. לרגע זה מרגיע, כמו תמיד, לחזור על שורות של שיר זכור על־פה: דירות נוראות / בדירות נוראות / נוראות מתגוררים / קרתנים נוראים. לא לא, הדירה שלהם לא, הדירה שלהם יפה, כל־כך נהנו לסדר אותה, עכשיו זה מתבזבז, בנוי על חול, בנוי על שקר, זה הבזבוז, הכל בנוי על חול ועל שקר. הדירה כאן, ממשיכה להיות יפה, אי־שם, מחוץ לעיניה הנפוחות, והדירה הקרתנית של הוריו היתה על־כל־פנים טובה מדירת אמה, אצלם לא היו היסטריה ולא טירוף, שם היה כמו־כולם. לא, לא כמו כולם, הוא המציא לו מין אימרות כאלה, לא־של־כולם, נועזות כאלה, מרשימות כאלה, על מה עושים טרגדיות, על שבעה סנטימטר גיד שחדר או לא חדר לגוף שהזדמן? כן, כן, היא מן הרומנטיים או מן האיסטניסים או מן הפוריטאנים, היא מעושי־הטרגדיות, היא לא יכולה בלי דרמות וּוידויים, מתפתלת יום או יומיים עד שבאה ומתוודה, לא יכלה שלא להתוודות, אפילו אותו שבעה־סמטימטר־של־חדירה לא היה שם, רק אותה יד תפוחה־קצת חותרת תחת שמלתה, כאילו חזרו לימי בית־הספר, רק קבס של הקאה אחרי סביאה, בין שיחים מעל לים של יפו, בין דקלום סלובאצקי לבין גמגומים שתויים, את־יקרה־לי־מאוד, ונסיון להטות את פיה אל פיו, ומאמץ עקשני שלה לצדד את פיה שמא הוא חמוץ מקיא, איסטניסית. אוריה לא רצה לשמוע, חייך חיוך נדיב, זאת זכותך. ודאי, כך נוח יותר, גם ציון נאה לעצמו, וסולידריות של זכרים, ושמירה על דמות הזכר ההוא, לא לגעת, כמו כולם. והיא תמיד עם הצורך להגיד, להסביר שֶמה־לעשות, אחרת לא נקי לה, די בזימות שהיו בינה לבינה, לא נקי לה עם חדירות למה שמזדמן, גיד לתוך שקע, לשון לתוך פה, אבל מה טעם באמת, מה טעם. ואם אוהבת גברים צעירים סביבה, סתם להיות במחיצתם, גם על זה להתוודות? נו באמת? על מה את דוגרת, הרי זה מגוחך, בקצב־של־זמננו! מציאה גדולה הקצב־של־זמננו, כבר היו זמנים של קצב־של־זמננו, של משתגלים בערימות ומקיאים את יינם ומתפלשים בזירמתם, אבל גברים צעירים סביב, למה לא, זה יופי, לכי עם אחד מהם, למה לא, זאת זכותך, כן כן, הוא נדיב מאוד, רק שמה־טעם באמת, אבוד, מאוחר מדי, כבד, מבחיל, פניה נפוחות, ראשה מתפורר, לישון, נרדמת, מתעוררת, לנסות לקום, אלוהים, כבר מאוחר כל־כך, היום עובר, היום עובר, יש לה שיעור בשתים־עשרה, המנעול של חדר־המוזיקה נשבר, היא עוד מוכרחה לסדר… אור נשפך דרך החלון, אוריה לא חזר מן המטע לראות מה קורה לה, לא יכולה לקום. לא יכולה? באמת? ומה, אין רגע כזה שאדם לא קם גם אם מאיימים עליו באקדח? תקרא לשכן שעובר בחוץ ותבקש שיודיע שהיא חולה, שהשיעורים שלה היום מבוטלים, וירוס תקף אותה, יופי של המצאה־של־זמננו הווירוס, היא כמעט לא מבטלת שיעורים הנרגנית־המבזבזת־האיסטניסית־ההיסטרית, אולי כאן זה לא בדיוק להתפרנס, מורה־לפסנתר. אבל הרי לא ביקשו ממנה הרבה יותר. לא יכולה לקום, הפעם, הפעם המאה, כבר היה. לא מבין? לא יבוא? לא מבין שאסור, שאסור, שאי־אפשר לחיות? לא, לא יהיה, לא תהיה הפעם המאה ואחת. יכולה לקום, עכשיו, מיד. יכולה למצוא את מספר הטלפון. איפה זה? הופכת מגירות בידיים מתרוצצות, רואה את ידיה רועדות, יודעת שקצת בכוונה. הנה יכולה, הנה מצאה. משה? אנדי. תסלח לי אם לא אתחיל במה־שלומכם וכל זה, אני זקוקה לכרטיס־טיסה לקלארנדון. כן. נכון. רק אני. מה? אפילו מחר. כן. ידעתי שתגיד כך, משה, שמע, אני כל־כך אסירת־תודה לך, אני יודעת להיות אסירת־תודה, נכון? לא, זה שום דבר, הייתי זקוקה להגיד את זה, אל תשים לב.

ובכן מסתבר שזה אפשרי, בשלושת הימים שאחר־כך, בערפל, אבל אפשרי, יכולה־לא־יכולה־יכולה, יכולה לארוז, אמנם בידיים רועדות, כמו של צלינה, להטיל חפצים לתוך התיק, לחטט אחרי משהו ששכחה, להטיל הכל החוצה, אבל לבסוף להחזיר, לסגור את הרוכסן של מזוודת הבד־והעור החומה־בהירה, יכולה להסביר לילד, ולכל מי שנחוץ, הסבר כמעט־שפוי, כמעט מתקבל־על־הדעת, יכולה לדחות את כל הנסיונות של אוריה. את כרטיס־העליה־למטוס כבר יכולה להגיש בידיים שקטות, אמנם בקרביה מרבץ של טינה על שפניה הרוסות ככה מתחת לאיפור, אבל קומתה זקופה וצעדיה בוטחים, צעדי מי־שרגיל־במסעות. אחר־כך רק לשקע את היגיעה במושב וברעש המנוע המתוכנן להמריא, יגיעה נוראה, כל־כך אהבה לטוס, והנה כל זה בוזבז. אי־שם במחצית הדרך, אי־שם מעל לעננים, זה התחיל להשתנות, להפשיר ולפוג, להימס ולאזול, כצפוי, כן, אוריה צדק, כצפוי. זרם של כמיהה, לא־מבינה־איך־זה־קורה־לי, לתקן עוד הפעם הזאת, ובאוטובוס מנמל־התעופה כבר רק בהלה. מה עשתה, שיקרה נס, רק עוד הפעם הזאת, כן, כפויית־טובה, מה אם באמת כמו צֶלינה, קשה וסגורה, הלא כל אשה היתה מתברכת, נכון, גם היא הלא מאות פעמים בירכה, הלא די היה בתנועה אחת שלה, הוא היה שוכח הכל, נענה מיד, באֵמון, בגסות וברוך, תמים, גס־תמים קראה לו, שיקרֶה נס, כבר נבין, שנינו, רק תחזור להיות כמו שאתה יודע להיות, נדיב ומתחיל־מחדש, רק תבוא, הפעם הזאת.

אוריה בא, עם הילד, כעבור שלושה ימים. אנדי קיבלה מברק בבוקר ובצהריים חיכתה להם בעיירת־המחוז. גשם ירד והילד אמר: באמת גשם בקיץ. ואנדי שאלה: איך? מה אמרו שם? ואוריה אמר: מה זה חשוב מה אמרו, והמלים האלה “מה זה חשוב”, שהיו מטריפות עליה את דעתה, הפכו למלים של החלמה. ובנוסף על כך היה זה אוריה שהציע לגשת קודם־כל לאותו מוזיאון עם הפסל. הפעם נכנסו בדלת הראשית: אנדי הלכה קדימה, אל המקום הזכור לה; אבל הפסל לא היה שם. היא רצה אל החדר השני, שמא טעתה, רק שני חדרי־תצוגה היו בקומת־הקרקע, חזרה, מצאה את הדלת האחורית, חזרה; הפסל לא היה. הפעם הרגישה ללא משחק וללא מגן את התמוססות הגבול בין החיים־בהקיץ לחלום־חרדה. לרגע דימתה שאולי דעתה משתבשת עליה בפועל־ממש. זה לא היה לגמרי למורת־רוחה, סברה בכובד־ראש גמור שזאת עשויה להיות המסקנה ההגיונית של חייה: שיבוש־הדעת, והתמוה הוא שאין זה כך; ואף מפתה היה למצוא בזה הסבר למה שקרה בימים האחרונים ושכבר לא ידעה לתת לו שום הסבר. עם־זאת גברה בה הבהלה; היא התחננה במבט ובמלים קטועות שאוריה יגש אל מישהו, ישאל; אלא שהוא לא ראה בזה טעם: הלא היא אומרת בעצמה שהפסל איננו, ובכן לשם מה לשאול, היה כאן פסל ואיננו, הועבר למקום אחר, תצוגה זמנית או משהו, קורה, לא ענין שמחוץ לגדר־הטבע. אנדי עקבה אחר פרפורי התמהון והאיבה הקמים בה מחדש: לא יבין, לא ינסה להיכנס אתה למצבים כאלה, גם לא עכשיו, גם לא הפעם. לטוס עד כאן, להביא אִתוֹ את הילד, זה כן, לזה היה מוכן, כי זה היה מעשה גדול, החלטה משלו, על אפם ועל חמתם של הכל; אבל דברים תפלים, כמו הרתיעה לשאול זרים, ועוד בשפה זרה, הסירוב להיות טרחן, על אלה לא יעבור. עמדה ונאבקה שפרפורים אלה לא ישתלטו עליה; לבסוף הלכה היא עצמה לשאול. המשגיח על המוזיאון לא ידע במה מדובר, התדפקה על דלת של משרד: אמנם כן, היה כאן פסל כזה, אך הוא לא היה מן המוצגים הקבועים, ולא רכושו של המוזיאון הזה, הושאל בשעתו לתקופה מסוימת מבית־נכות לונדוני.

אוריה הניח יד על כתפה, אמר רכות: אולי מוטב כך, זה יישאר שלך, תספרי לי שוב. נתנה בו מבט של הכרת־טובה; הפרפורים נדמו.

אל הבקתה נכנסו בשניים. הגשם פסק. הילד התעכב בחוץ, מצא אצטרובלים גדולים, טיפות מים בין קשקשיהם; נכנסו בחגיגיות זהירה, קצת מבוישת, נשמרים שניהם שלא להפר את העונג החדש, כמו נשימת אוויר צח אחרי מחלה קשה. העונג לא הופר. בשעת הדמדומים המתארכת כאן, הילד כבר ישן, היתה אנדי מסתכלת בעד החלון הצפוני העשוי משבצות־משבצות (אוריה אמר שהזגוגיות הקטנות של החלון עתיקות למדי, יצוקות ביד, כי הנה עבות יותר בחלקיהן התחתונים), באותה כנסיה שהכניסה אליה רק בכיפוף־הראש, שקעה במשך הדורות, ובעד החלון הדרומי, משוקם ומקשה אחת, בקמה הגבוהה בהרבה מהקמה בארץ ובכרי־העשב למרעה ולרכיבה, ירוקים ירקות אחרת, כהה, קיימת־מאליה, שבטבורם עץ בודד, אסור בעקירה על־פי חוקי האיזור הזה, כך הוסבר לה, עקום־גזע ונראה סעור־ענפים גם באין־רוח, כאילו על־פיו צוירו כל התמונות באלבום שכמעט נשכח מלב והנה שב אל הזכרון. שעות על שעות היתה מסתכלת כך, כל הזמן רק רוצה להוסיף ולשבת ולהוסיף ולהביט במגדל־הכנסיה המשתנה משעה לשעה ותמיד חוזר להיות הוא עצמו, בערב־סופה שחור על־פני עננים רצים ונקל להעלות עליו רוחות־רפאים שקספיריות, ובערב של ירח נעלם מן העין ורק במאמץ של מחשבה שב ומופיע, שב ונעלם ושב ומופיע, בהיר, כמעט שקוף על רקע השמיים הבהירים־שקופים, וענפי־העצים סביבו שחורים. שקט זהיר כזה ובתוך השקט צמחה באנדי ההרגשה החוזרת־על־עצמה כאילו משהו אכן עומד להתבהר. בבוקר כשפסק הגשם, סובבה בחוץ, גילתה שבילים, שיחים של דומדמניות, דגניות זקופות בשדה־חיטה. אתה רואה, ילד, פרחים כאלה בדיוק, שדות כאלה היו בארץ ילדותי. את מתגעגעת לשם? לא, אינני יודעת, הייתי עשויה להתגעגע אלמלא… תוך יום־יומיים למדה לצַפוֹת לשעה הבאה, שהלא המקום הזה לא נועד מעיקרו אלא לזימונים יפים, ועדיין היתה מתפעלת מכל זימון שהזדמן, כאילו בואו הוא מחוץ לדרך־הטבע. אחד הזימונים האלה ריגש אותה במיוחד: שתי שורות של שיר שפתאום הושמעו ברדיו בתוך השיר כולו. שנים לפני־כן ראתה שתי שורות אלה באיזו רשימה במוסף של סוף־שבוע, בלי ציון המקור: In headaches and in worry / Vaguely life leaks away. קראה אותן לאוריה, פעמים רבות חזרה אליהן, פעמים רבות ניסתה לברר מניין הובאו, במיחושי־ראש ובדאגה / החיים איכשהו ניגרים ואוזלים. עכשיו ישבה לה כאן בחושך, ביקשה שלא להעלות אור ולהביט בקו מעקה־האבן של מגדל־הכנסיה, קו קצבי מאוזן־מאונך, כמו ראש־צריח של שחמט, אוריה אישר בשקט: כמו ראש־צריח, אחר־כך יצא בשקט, נזהר שלא להפריע. רצתה שיחזור, רצתה לא לבזבז את זמן היותם יחד, ומתוך ציפיה לשובו חדלה להביט ולחצה לחיצה סתמית על כפתור הרדיו. מן המקלֵט הקטן עלה אור ירקרק, מכונס, וקול־של־קריין, מכונס גם הוא וצלול, האומר שורות שקצבן עורר באנדי משהו של ניחוש, מעורפל עדיין ולא־סומך־על־עצמו, עד שבאו השורות, הן־הן: In headaches and in worry / Vaguely life leaks away ואנדי נשמה עמוקות, כאילו התיגעה זמן רב בגמגום והנה מישהו אמר עבורה, בשקט ובשלימות, את שחיפשה.

כאשר הגיעו לבקתה בקלארנדון, כעבור יומיים נוספים, האורחים־המארחים, כלומר משה ומאיה, כבר היו הם, המארחים־האורחים, ספוגי אמון ושקט. שתי יממות בילו שם יחד, ארבעתם והילד. בבקרים איש־איש לעצמו, משה משוטט ומסדיר עניני מיסוי ושיפוצים, מאיה ישנה עד שעה מאוחרת, הילד מהלך על קצות־האצבעות שלא להעיר, עולה־יורד במדרגות־העץ הפנימיות, השחוקות, ידו מחליקה על־פני המעקה הממורק בהחלקת ידיים שהיו פה פעם, שב להציץ אולי בכל־זאת התעוררה, מוסיף לדבר בלחישה זמן רב אחרי שמאיה כבר קמה, בלחישה גם אליה, והיא צוחקת בקול שאין בו דאגה. אחרי־הצהריים מטיילים יחד, הילד צמוד אל מאיה, סיאם ואמסטרדם צמודים אל מאיה, עד לאגם שבין שני כפרים, עד לתעלות־המים, נתיבות מימים עברו, עד לגשרוני־האבן המקושתים, המשתקפים בשלווה במים הירוקים־צהובים בשמש שצצה בין העננים, עד לפונדק האבן־והעץ, בן מאות שנים, השלו גם הוא, למרות ששוכן על אם־הדרך, וספר־תפריטיו מודיע שהמלך ג’ורג' השני התענג פה על אומצת־בשר ורפרפת־אוכמניות, בדיוק כמו אלה המוגשות להם, ומשה מצליח להשיג, אחרי משא־ומתן ארוך, רשות גם לילד להסב אתם אל השולחן, אבל בתנאי שהחבורה כולה תתמקם אצל השולחן שבחצר הפנימית, כפשרה עם החוק האוסר על קטינים להיכנס לפונדק, אוכלים ושותים יין תפוחים, צוחקים, מלמדים את הילד להתקין סירות ממפיות־השולחן, ולנסות להשיטן במי־התעלה — ובערב, הילד נרדם בכורסה, מעלים אותו ישן אל חדרו למעלה, ומשה הנה הוא מספר שוב, מסתירים תמיהה קלה, הרי היה מוחזק שותק עד שכמעט הצליח להישכח, מה דוחף אותו לשוב לשם, האומנם בגלל מאיה, משהו דוחק עליו לספר לה, ונוח לו לעשות את זה דווקא בנוכחותם, ברור שמשהו דוחק עליו, אם־כי סיפורו הפעם בנימה נינוחה, בין חיוך לחיוך, משובץ צירופי־מלים שבשיגרה: הכדורים־שרקו־מכל־צד, רצתי־כל־עוד־נפשי־בי, שקלתי־במהירות־הבזק, הצועניה־אמרה בדיוק… כאן אנדי הפסיקה אותו, מתוך ספק מהול בסקרנות ובהתפעלות שבו מגיבים בדרך־כלל על סיפורים של חיזוי־עתידות:

צועניה? מה בדיוק אמרה?

הרבה דברים, אבל כשהזכירה את השם קריסיה…

אמרה שמות? לא סתם שתפגוש בחורה?

בהחלט. עמדתי שם, זה היה בכיכר־שלושת־הצלבים, הרבה סקרנים היו שם, גם כמה חיילים גרמנים, זה היה עוד לפני שהחליטו להשמיד גם את הצוענים, התחשק לי לשמוע מה תנבא לי צועניה מגדת־עתידות, התחשק לי לעשות מה שמתחשק לי, זה היה קורה לי לפעמים, לידיה היתה צועקת עלי… טוב, אז הצועניה ניבאה לי שנשקפת לי סכנה…

לא היה אז צורך להיות נביא בשביל זה.

והוסיפה שקריסיה תחזור. זה היה כבר אחרי שידעתי שלפני יומיים הרגו את קריסיה…

אבל קריסיה הרי לא…

בזה הענין. הם לקחו את קריסיה למגרש ריק וירו בה במקום, רק שלא טרחו לבדוק אם היא מתה, ואת זה לא ידעתי אז, רק אחר־כך, אחרי ששלחה את ההודעה. היא שכבה במגרש הריק, עם כדור בבטן, עד החשיכה, ואז התחילה לגרור את עצמה, לא יודע באיזה כוחות, אל האַלינה, חברתה מימי בית־הספר, זאת היתה הכתובת היחידה שנשארה לה, אביה של האַלינה היה רופא והוא הצליח לאשפז אותה.

משה הוסיף וסיפר, דילג מאיש שנורה לאיש שעוּנה, ואילו נשאל מה פתאום קם ואמר: אני הולך להזמין לכאן את הוויקאר, ספק אם היה יודע מה להשיב. אדרבה, חשבה אנדי בלבה, שיגיד: כי מתחשק לי, ויילך ויקרא לו. אותו ויקאר, שקולו צרוד ולא־מופתע, היה השכן היחיד שהתוודעו אליו בכפר, בשעת טיול, הילד הוא שניגש אליו, הושיט לו את היד ואמר: שלום, אחר־כך לחש לאנדי: אני יכול לבקר בכנסיה? אנדי תירגמה והם הוזמנו להיכנס. אלמלא ראתה במו־עיניה ושמעה במו־אוזניה לא היתה מאמינה שעדיין קיים, אי־שם במחוז הרטפורד, בשר־ודם מתוך סרט על־פי דיקנס, איש ללא גיל, לבוש שחורים אבל רק הצווארון כשל גלימת־כמרים, כפוף, שולח מבט חד מעל משקפיים במסגרת־ברזל, שולף מהכיס קופסת־פח חלודה, שולה מתוכה קמצוץ־של־טבק ושם בנחיר זה ובנחיר זה, מסביר בחיוך מוצנע הסבר מסובך כיצד מושכים הפעמונרים בחבלים העבים, המלופפים קטיפה צבעונית בקצותיהם לבל ישתפשפו, להשמיע לחנים בתשעת פעמוני־הכנסיה, לחנים לחתונות ולחנים להלוויות, ומגחך על הכל, בית־המלוכה בכלל זה, ומצטט בשבע לשונות קטעי־מחקרים על אהבה שרחשו בני־אדם לציפורים בימי־הביניים, מתרגם מלאטינית פסוקים דהויים המסתלסלים ממַקוריהן של ציפורים בוויטראז' מן המאה השלוש־עשרה, ומסיים בהערה: בני־כנף אלה, בריבועי־הזכוכית העליונים, משמיעים הערות פחות חינוכיות, לא אגלה במחיצת גברות.

משה עמד אצל פתח־החדר בחיוך מצפה לתגובה, מאיה העיפה בו מבט ושתקה, אוריה אמר:

אם אתה שואל אותי…

אנדי ניסתה זה שעה ארוכה להיחלץ מטינה על השקט שהופר, על משה שבא וטרף את קסם המקום, ומן הבושה על הטינה. עכשיו חלף בראשה משהו כמו: טוב, די, אם־כבר־אז־כבר, ואמרה:

זה רעיון גאוני, נוכל לשאול אותו…

לשאול אותו מה? אמרה מאיה.

כל דבר. למשל, איך כל זה נראה לאדם שגר בקלארנדון, ככה, מחוץ לעולם. למשל, האם הוא חושב שאלוהים ברא את האדם מלכתחילה כממציא מכשירי־עינויים, כי הלא עינויים היו ידועים גם בזמן שציפורי־הוויטראז' שלו צייצו את אמרותיהן. והאם הוא רואה איזה הבדל…

היא השתתקה, הרגישה שהיא עומדת לומר דברים מיותרים, דימתה שמשה, כמוה, מחפש לחתוך את המעגל, שגם הוא זקוק לאיזה מיון אחר, חדש, מיון מבחוץ, בין אשמה לאשמה ובין זכות לזכות, לאיזו הבהרה מה בין מי שקפא מפחד ורק רצה לחיות ונרצח, למי שקרא לירות וליהרג ולמות אחרת וראה את כל המתים מתים גם כך וגם אחרת, וירה והרג וכמעט נהרג, פעם ועוד פעם ועוד, וניצל.

אבל משה חזר לשבת, ומאיה אמרה: כבר נסתדר איכשהו בלי הוויקאר, ואנדי קמה פתאום ונישקה את מאיה והסתכלה סביב ועלתה למעלה לראות אם הילד ישן, וחשבה שמחר תיסע עם מאיה לעיירת־המחוז לקנות בגד חדש ולאכול עוגת־קצפת עם דובדבן למעלה, שהשקט שרוותה כאן חלף־הלך, אבל אולי נשאר בה באיזה מקום, שהיא שוב מתחילה לדאוג את כל הדאגות הקטנות, אבל תוכל לחזור על המשפט: במיחושי־ראש ובדאגה / החיים איכשהו ניגרים ואוזלים, וירדה למטה ואמרה: אני הולכת לישון, ומחרתיים חוזרים למדבר, וידעה שאוריה חיכה כל הזמן שהיא תגיד את זה ראשונה.

י"ב    🔗

זה בהחלט לא היה יום יפה לקבלת אורחים, ובוודאי לא לביקור־פתע כזה, בשעת צהריים, של אורח כמו מאריאן. ביום כבד ולח כזה (שלא רבים כאן כמותו אפילו בעיצומו של קיץ) כל פגישה, גם השגרתית ביותר עם מדריך חקלאי או עם סוחר שבא מבאר־שבע לקנות פרי, הופכת לנטל שקשה לעמוד בו. עייפות החומר, עייפות החומר, היה אוריה אומר, מחייך וחוזר על זה כאילו כך ילמד לקבל את הדין, אנדי היתה מתרגזת, קשה היה לדעת איזה סוג של קבלת־דין מרגיז אותה ואיזה לרוחה, ואילו הצעירים בענף נהנו להשתתף במשחק: נו, אוריה, איך עייפות־החומר היום? כל מה שמתאווים לו ביום כזה הוא לגמור את העבודה, על אחת כמה וכמה כשהמזגן של תא־הטרקטור יוצא פתאום מכלל שימוש ומוכרחים לפתוח את החלונות ואז מכים בפָּנים רעש המנוע, האוויר המלוהט, האבק הסמיך־דביק ומחנות הברחש. או אולי אחרת, אולי מתמכרים אז לאחת מאותן הנאות מעטות שאפשר להתמכר להן ללא סייג, הנאת העייפות, הקפיץ נקרע, הדוב חדל לרקוד בקצה החבל, רפיון גמור, הנאה שלא סולחים על הפרתה.

בינתיים משמשים כל אלה, החום והלחות והאבק והתקלה במזגן, נושא להיאחז בו, לכסות על אי־נוחות ועל רוגזה: אם כבר החלטת לבוא, איך נפלת על יום כזה, לא, בהחלט לא יום רגיל כאן, זאת המצאה של תיירים שהאקלים בנגב קשה מנשוא, האקלים כאן דווקא נוח יותר מאשר בהרבה אזורים בארץ, בוודאי נוח יותר מאשר בתל־אביב שלך, סוגרים חלונות, במקומות הציבוריים יש מיזוג־אוויר, ולא כל יום קורית תקלה.

מאריאן אומר: לא נורא, לא נורא, האנשים אצלכם אדיבים, אפילו ביום כזה, רק נכנסתי בשער, אשה אחת, גם נאה, מיד מרגישים שבעלי־אחוזה ולא סתם מוז’יקים, היתה מוכנה להטריח את עצמה וללוות אותי עד כאן. אין מה לומר, המטע עושה רושם, ואתה המנהל אם הבנתי נכון?

מנהל, לא בדיוק.

אֶ, כן, אצלכם אין מנהלים, אני מבין, אני מבין.

אם אתה מבין אז יופי.

אוריה מחייך אל עצמו, מרגיש ביתרונו על מאריאן, הוא בביתו, כובע עם מצחיה מצֵלה על ראשו, ואילו מצחו של מאריאן כבר מואדם ונוטף זיעה, כן, המטע עושה רושם, הוא גם רווחי, אוריה משתדל לשנות את נימת־דיבורו, להיות מארח נדיב בהסברים, אפרסקים, מישמש, אגסים, עכשיו גם אבוקדו, בעיקר זנים מבכירים ומאפילים, שאז המחירים גבוהים, ציוד חדיש, צעד בצעד עם המהפכה הירוקה, יש לנו כאן אוצר־טבע, השמש, כמעט כל ימות השנה, לא רק מקור של זיעה, בוא, נעמוד קצת בצל של העץ ההוא, גם מקור להשבחת הפרי, אוצרות־טבע אחרים אין, נפט עדיין לא מצאו ומרבצי־הפוספטים, לא רחוק מכאן, בוודאי ידוע גם לך, לאו־דווקא נס כלכלי. אמנם נחוצים מקורות־פרנסה נוספים, מתחילים לפתח תעשיה, זה גיוון, תעסוקה לגילים שונים. מאריאן כאילו מקשיב ברוב ענין, השיחה כאילו קולחת, אבל אוריה שוב מרגיש שרטון, משתתק, מקשיב לאיוושת הקזוארינה שבצלה הם עומדים, איוושה שתמיד נשמעת לו רמה מדי לעץ צעיר כזה, אולי בגלל מבנה המחטים, הוא שואל את עצמו כל פעם מחדש. הוא משתופף מתבונן בזחל לא־מוכר לו, צהוב־ירוק־חום, מגולגל כמו סליל, הדבוק בין הגזע לאחד הענפים הנמוכים, מזכיר את הפרודניה אבל לא פרודניה, קובע אוריה, תולש את הזחל ממקומו ותוחב לכיס העליון של החולצה, צריך לבדוק, ופונה אל מאריאן: הרחש של העץ הזה מזכיר יערות־אורן, לא? ושוב משתתק. הרי לא יספר למאריאן שממש עם הופעתו, בדיוק על גבול ההתמכרות לרפיון, העסיקה אותו המחשבה כמה זמן עוד יוכל כך על טרקטור, להפוך חלקה לקראת נטיעה חדשה, או סתם לקלטר בין עצים, הלוך ושוב הלוך ושוב, לכוון בתנועה מורגלת את עומק המפלח, להחליף הילוך בלי חריקה, כמה שנים עוד יבחין בלי־להסתכל־כמעט בכל תנודה של אותם שעוני־טרקטור מעוצבים יפה וייהנה הנאה שלמה ומתחדשת־בלי־להכזיב מאותו עיסוק שעדיין לא מצאו מכובד ממנו, או נחוץ ממנו, וישמח שמחה צעירה, למרות כל הדיבורים על עייפות החומר, על כל שכלול חדש, כמו האוזניות המנתקות אותך מן הרעש ותוך כדי כך מזרימות מוזיקה, יופי של מוזיקה, קטעים מובחרים שבקיאים ממנו בחרו שם באולפן בעבורו, או איזו תכנית קפה־של־בוקר שדווקא תמיד מסקרנת אותו, שישים שניות על הגבלת הילודה בסין, על מדידת הקרינה הרדיואקטיבית בהירושימה, על דיאטה שניתן לכוון בעזרת מחשב־כיס, גם סקירת־תערוכות, וכל עוד הוא ער ולא־עייף, נאמר עד עשר אחת־עשרה, יש בידו להטיח שם כנגדם סקירה משלו, כפי שהטיח הבוקר, הציור הגרמני העכשווי במוזיאון תל־אביב, לא להחמיץ, בשום אופן לא להחמיץ, הוא לא החמיץ, בתחום זה הוא בבית, אמנם לא דייר־קבע, לא מקצועי, הוא מחייך, אבל הפעם דווקא היה שם בין כל המי־ומי, בתוך הדוחק המבושם, האמנים שתמונותיהם מוצגות הוזמנו במיוחד מגרמניה, כן, יפה, בדים גדולים, בעקבות ציירי ניו־יורק, אפיגוניה של גורדי־שחקים, אבל לא, לא לטעות, הנה עומק החצרות, בארות־הזמן מהן עולים מסתורי הרומנטיקה, מה, כבר גם לו יש משהו נגד הרומנטיקה, לא, לאוריה אין כלום נגד הרומנטיקה, רק אסור שלא לראות מה עולה שם מעומק החצרות והבארות האפלות, עשרים שנה לא ריחפה אפילו מוזה אחת מעל ברלין, והנה פרחו להן השבויות, כנופיה שלמה, לרחף מחדש מעל ההר הקירח, להשקיף איך שבים להזדווג שם התיש והמכשפה, למטה מאווששים היערות השחורים העבותים והמוקיון והמתופף חזרו לחייך, להתמקיין ולטשטש עקבות, להווי ידוע, כל בני האדם נבראו בצלם, בכל מקום ניצוץ אלוהי, גם על ההר הקירח, מאז ועד עתה, והגיעה השעה להבין כי אחד הוא הסבל, וגם סבלם הנה כבר מתגבש בגבישי־אמנות נאצלים.

אבל עכשיו כבר בלי אוזניות, עם מאריאן בדרך לבית, אוריה מנסה להיאחז בשרידי אותה ערוּת שפגה, להציג את האורח בפני כמה אנשים הבאים לקראתם בדרך: הנה, תכירו, מאריאן צימבאַליסט, עכשיו מאיר מילוא, וכפי שקורה כשמציגים אדם מוכר למי שלא הכיר אותו קודם, רואה במין ראיה חוזרת: רזה, מצח חזק, גם השיער החום־אפור נראה חזק, אפילו שכבר מידלל והולך, גבר הדוּר. ליאון, משה, מאריאן, במראהו של כל אחד מהם משהו חזק, מין עזות־מצח, מין חוצפה עצורה, וחוזרת ונטפלת השאלה האומנם יש תווי־היכר משותפים, ואִתה אותו חיוך אווילי־מבועת, שאוריה מרגיש בו עדיין בבירור בשרירי־פניו, עד כדי רצון להרים יד ולהסיר אותו משם בכוח. פעם, כבר לפני שנים לא־מעטות, זה היה בתום אחת העצרות של התשעה־עשר באפריל, שתו שם הרבה, כמו תמיד שם, ואוריה אמר בתוך אדי־האלכוהול משהו על אותם תווים, ומאריאן הפסיק אותו: אתה רוצה לומר שהבֶסטיה המֶכנית טרחה הרבה כדי להשביח את הגזע שלנו? אוריה איבד את העשתונות, עד היום מאדימות פניו כשהוא נזכר בזה, לא הצליח אז לגמגם אפילו: אני־רוצה־להגיד־מה? בדרך הביתה ניסה להשכיח את הדבר בדיבור קולני על זה שמישהו צריך פעם לכתוב דיסֶרטציה על תנאי־תקפותן או אופני־קיומן של בדיחות־זוועה, ושמוטב לו שיחליט עכשיו להישאר המון זמן בבית ולא להיפגש עם איש, וכשלא מצא ניחומים אצל אנדי, שישבה כל הזמן לידו בפנים חתומות, ביקש ממנה, כמי ששולף את הקלף האחרון, שתזכיר לו את המלים של אחד משירי טוּבים האהובים עליה, שם מדובר על חזרה הביתה אחרי איזה רגע קשה, יותר מזה לא ידע לומר, אבל אנדי מצאה מיד את השיר בזכרונה והם התחילו להציע זה לזה נסיונות־תרגום: תשכח את הרגע הזה כאשר תחזור לביתך… תשכח אותו רגע עם שובך הביתה… תשכח רגע זה כשתשוב לביתך, ותגיף את התריסים בחדר האורני, עייף כמו אחרי חריש תיפול על המיטה…

אבל עכשיו בא מאריאן אל ביתם והם יושבים בשלושה, המזגן מהמה בחדר, שאינו אורני, החלון סגור, התריס פתוח, צמרות־הבוטנה הקרובות כאן, מלבני־מטע־האפרסקים שם, ירוקים־מאובקים וקטנים, העצים הבודדים העגולים, שבעיני אנדי דמו כל־כך לעצים אחרים, עומדים הלאה מזה, אטומים בתוך עצמם, המישור העולה־ויורד ומעלה אדי־חום, עלעול־עפר מסתחרר על צירו ונע לעבר רכס־ההרים המטושטש. מאריאן אומר:

מאז הלווייתו של ליאון, ראיתי אתכם שם, אינני יודע מנוח, אמרתי לעצמי, מילא, אפתיע אתכם.

אכן הפתיע. עיניו תכולות, עדיין ללא רמז שידהו אי־פעם, חולצתו בהירה, מגוהצת, ארוכת־שרוולים משום־מה, על אף החום לא הפשיל אותם, אולי כדי להגן על העור, דיבורו לא תואם את מה שאוריה שמע על אודותיו.

הייתם קרובים אל ליאון, אתם קרובים אל משה… הגיעה אלי שמועה שקיימים סרטי־הקלטה חסויים של ליאון. מן הלוחמים נשארו מעטים בלבד. גם לי יש מה לספר, אולי להעמיד כמה דברים על דיוקם. אמרתי לעצמי, דרושה עדות משותפת, מצטרפת, מזוויות־ראיה שונות, אז מה רע אם תהיה עוד זווית אחת. תוכלו לשאול אותי כל מה שתרצו, אני אשיב כמיטב זכרוני, בלי ליפות, לא את עצמי ולא אחרים.

מאריאן הביא אתו טייפ יפני חדיש, קסטות, בקבוק ויסקי והרבה נקניק. כעבור שבועיים בא שוב, ועוד פעם כעבור חודש, כבר אחרי הודעות מראש, תמיד מצויד בוויסקי ונקניק. בביקורו השלישי דיבר אל הטייפ בנוכחותם של משה ומאיה, שנקלעו הנה בדרכם חזרה מאילת. ציפו שיציע לדחות את ההקלטה לפעם אחרת, אבל להפתעתם דווקא התעקש שלא לדחות, אמנם קיצר בדברים אותו ערב, אבל קולו נשמע כמתעלם לגמרי מנוכחותם של משה ומאיה. ובביקורו האחרון (זו היתה קסטה מספר שש, כן, אוריה זכר היטב את המספר), כששוב עלה שמו של ליאון, עצר מאריאן פתאום את הגלגל הסובב ואמר, ספק לעצמו ספק גם להם: זה מקח טעות. לא הבינו בדיוק למה התכוון ומה יגיד עכשיו או מה יעשה, והוא, בתנועה־של־איש־עסוק, שכבר הכירו אותה ושתמיד באה כאילו להבדיל בין תחומים, קם על רגליו ובלי ליטול רשות ניגש אל המגירה שם היו שמורות הקסטות, ערך אותן אחת לאחת, הכניס לתיקו ואמר בנימת־סיכום: אכתוב לכם.

לא כתב, והם לא ראו אותו מאז. מיד אחרי שהלך ואחרי שחלף רגע־ההפתעה גילו שהטייפ נשאר על השולחן. ביררו מספרי־טלפונים, התקשרו, שאלו אותו לאן ואיך לשלוח, אבל הוא אמר שלא, שלא ישלחו, שאולי הוא עוד יבוא, הרי לא הושלמה המלאכה, לא, שלא ישלחו. אבל הוא לא בא. פעם ועוד פעם שמעו את קולו ברדיו, לא הקול כפי ששמעו אותו אצלם, אלא כפי שהיה זכור להם מלפני הרבה שנים, עם אותה הברת־התעכבות: אֶ, וערב אחד ראו אותו שניות אחדות בטלוויזיה, נואם מעל במת יד־ושם, וזהו. הטייפ היה כל הזמן מתחבט בין הידיים, נע מהשולחן אל הכוננית, ומהכוננית אל אדן־החלון. הילד ביקש להשתמש בו להקלטותיו, לא הירשו לו, עד שאוריה טיפס יום אחד על כיסא ותחב את הטייפ לעומק המדף העליון של ארון־הקיר, בין חפצים שלא נוגעים בהם כמעט. פרשה עלומה היא פרשת מאריאן, חשב אוריה, וכפי שקרה לו כבר פעמים אחדות התחיל לנקר במוחו שלאחרונה הוא נזקק יותר ויותר לסיכומים כמו: פרשה עלומה, כאילו מצטמצמת והולכת היכולת לראות דברים כמו שהם, הגיוניים, נובעים זה מתוך זה, ניתנים להבנה ולשליטה. גם פרשת פסי־הקול החסויים של ליאון התחילה ללבוש תעלומה, ולמרות כמה נסיונות של משה לעזור לאנדי להגיע אליהם, הם היו נסוגים והולכים אל מאחורי שריון שאין לחדור בעדו: חייבים להיזהר היטב־היטב בפענוח; טיפול לא זהיר עלול להביא לידי מחיקה ולכך לא תהיה עוד תקנה; צרידות־קולו של ליאון, בעיקר אחרי התקף־הלב השני, מקשה מאוד על ההבנה, מה גם שהדברים מהולים אמרות ביידיש ובפולנית ודו־משמעויות שעשויות להוליך שולל; פסי־הקול הם מאיכות גרועה, וכך גם הטייפ, הדיבור עולה ויורד ולפעמים שוקע לגמרי, עד שאפילו מי שהיה נוכח בהקלטה לא ייקח על עצמו להשלים את החסר; אסור להחליט בפזיזות; ועוד כהנה וכהנה. אמנם אנדי לא אמרה נואש ולא חדלה לנסות, ופעם אחת, אחרי סירוב נוסף, אמרה לאוריה שחבל שהקסטות של מאריאן לא נשארו אצלם, שאז היה בידה משהו שהיה בוודאי משכנע שם מישהו, אבל הנה גם מאריאן, שבעצם כפה עליהם את ההקלטות, חזר בו ולקח מהם את כל הקסטות, חוץ מהאחרונה, הקטועה, שנשכחה בתוך הטייפ, ואנדי לא רצתה בשום אופן לפנות אליו. אוריה לא ראה איך בדיוק זה היה משכנע שם מישהו, אבל אמר שאם זה נראה לה חשוב אפשר לשחזר ולרשום מן הזכרון, כל עוד הזמן העובר לא עימעם אותו כליל.

מאריאן תיאר את הערב שליאון הופיע אצלו. ליאון שתה הרבה ולא חדל לדבר על חקירת האופנוען ועל פרטי ההוצאה־להורג. ודאי שדיבר על זה, אמר מאריאן, אחרת איך הוא, מאריאן, היה יודע? נכון, ליאון לא הניח לענין הזה גם בשנים שלאחר־מכן. הדבר היה מוזר בעיניו של מאריאן, העיסוק החוזר הזה במקרה אחד של מוות, הרי זה מה שהיה שם כל הזמן, מוות, וגם זה שבמובן מסוים זכה אותו אופנוען במוות אנושי, דין־צדק מידי יהודים, הגרמנים היו ממילא מחסלים אותו במוקדם או במאוחר, כמו שעשו לכל יהודי ששיתף אתם פעולה. כן, זה היה בינואר, בתאריכים היה ליאון מדייק מאוד, ליאון נכנס, מאריאן תיאר את מראה־פניו, גם את קולו שתבע משקה: בראָנפן זאָל ווערן! הרי מותר להגיד, אמר מאריאן, שהיה משהו תיאטרלי בהופעתו של ליאון, גם בלילה ההוא. היה כמעט חשוך בחדר, כבר לא היה חשמל בגיטו, מנורת־קארביד דלקה שם, קור־כלבים, ליאון שתה כשהוא מכורבל במעיל, נראה כמו איזה סטודנט עני שנקלע לווארשה מן הפרובינציה, ובאמת זה מה שהוא היה, בחור רומנטי, יודע שירה ולא יודע מה זה חיים, יודע הרבה על מוות, זה כן, אבל על חיים? שותה ומדקלם את שירי־החומש של איציק מאנגער. וזה היה בעצם הימים של ההכנות למרד, גם למלה “מרד”, שליאון היה חוזר עליה כל הזמן, היה בפיו בעיקר צליל רומנטי ולא כל־כך תכליתי. עסקו אז הרבה בהדפסת ובהדבקת כרוזים שקראו לא לציית לגרמנים, שהתוכנית ליישוב־מחדש זה מחנות־מוות, שאם הגרמנים יחדשו את האקציות תיפתח עליהם אש, זאת אומרת אקדחים, קצת רימונים תוצרת־בית, קצת בקבוקי־מולוטוב, ומוקש אחד גדול ליד שער־הכניסה לגיטו, מוקש מתוחכם מאוד, הרבה תושיה ועבודה הושקעו בו, שבסופו־של־דבר בכלל לא התפוצץ. מתוך קשריו עם ליאון ועם לידיה ידע מאריאן לא־מעט על הנעשה. פניו של ליאון, אדמוניות מטבען, כבר היו אדומות כמו סלק כאשר אמר פתאום: אני מבין שספָּק המשקה היא מאריה, משקה לא רע הבימבֶר הזה, אז אולי הגיע הזמן שתגלה לנו איפה המעבר שלכם, אומרים שיש לכם מעבר אקסקלוסיבי מתחת לחומה לרחוב אוגרדובה. אין בדעתי להכחיש, אמר מאריאן, שהוא לא השיב לליאון אותו לילה. הוא גילה לליאון את מקום המעבר רק בימים האחרונים של הגיטו, כשהכל מסביב כבר בער. זה נכון, חזר ואישר מאריאן, אותו לילה לא גילה לליאון שקיים מעבר כזה. אדרבה, הוא מוכן לשמוע מפיהם אם יכול היה, אם צריך היה לגלות, להפר את השבועה שנשבע למאריה, הוא נשבע למאריה ואת חייו הוא חייב למאריה. פרשה סבוכה, אולי יפה אולי מכוערת (זה היה אחד המשפטים הראשונים שהפתיעו אותם, לכן זכרו אותו כמדומה מלה במלה, כן זכרו שניהם שדבריו של מאריאן באותו ביקור ראשון נשמעו כאילו למד אותם על־פה, ערוכים היטב ובלי אותה הברת־התעכבות: אֶ). הנער הזה, ליאון, כלל לא היה עשוי לעכל דברים מסוג זה. מאריאן שאל פעם את ליאון: תגיד, ילדי, כבר התנשקתם פעם לידיה ואתה? זה היה סמוך לבואו של ליאון לווארשה, זאת־אומרת אחרי שליאון, בעקבות מכתב מסוים של לידיה, החליט לחזור לווארשה, לגנוב את הגבול ולחזור מן השטח שבשליטת הרוסים אל השטח שבשליטת הגרמנים. מאריאן אמר שהוא עוד יחזור אל המכתב הזה של לידיה. על־כל־פנים, ליאון התנהג, בימים אלה של הכנות למרד, כאילו העובדה שהוא חי עם לידיה אסור בכלל שתהיה לה איזו השפעה על משהו. אמנם היה להם חדר נפרד, אבל כאילו זה לא היה כלל ענין של גבר ואשה, אז ודאי שליאון ראה כנבזות שהוא, מאריאן, מסתיר מפניו את המעבר הזה מתחת לחומה, למרות שכאילו לא דובר כלל בין אנשיו של ליאון על דרכי נסיגה. זאת פרשה ארוכה, פרשת מאריה. הסיפור מתחיל שנים אחדות לפני פרוץ המלחמה. הוא, מאריאן, היה אז סטודנט שנה־ראשונה בטכניון של וארשה, בפאקולטה למִנהל־עסקים. אותו זמן פורסם החוק המחייב את הסטודנטים היהודים לשבת בזמן ההרצאות אך ורק על ספסלים מיוחדים שהוקצו להם בפינה, גיטו־הספסלים קראו לזה. הסטודנטים היהודים החליטו שלא לשבת על הספסלים האלה, לעמוד על רגליהם כל זמן ההרצאות. סטודנטים פולנים בודדים הצטרפו אליהם, גם פרופסור פולני אחד, לא מבין המרצים בטכניון, שם לא היה אף אחד כזה, אלא מבין המרצים לפילוסופיה באוניברסיטה, זיגמונט קוטארבינסקי, ליאון אישר שזה היה שמו, זיגמונט קוטארבינסקי, שמאז פרסום החוק היה מרצה את כל הרצאותיו בעמידה, כל המדינה רעשה. הסיפור התחיל באודיטוריום של הטכניון, באמצע הרצאה כללית על תורת־ניוטון. מאריאן אמר שכל חייו יזכור את הרגע הזה, את הקתדרה המוגבהת, את המרצה היושב לו שם במבט מכוון אל היושבים מולו ולא הלאה אל העומדים מאחור, את הנשר הלבן של הרפובליקה על רקע אדום, גבוה על הקיר, את סבכי־הגבות המפורסמים של המארשאל פילסודסקי, ואת שיער־השיבה הפחות מפורסם של הנשיא מושצ’יצקי, ואת המרצה המוגן מגבו בשלוש התמונות האלה, את ישבנו הפחוס בישיבה, ואיך פתאום קמה מאריה ממקומה, באחד הספסלים הקדמיים, ובצעד מדוד עברה אל ירכתי־האולם, אל הסטודנטים העומדים, עמדה על־ידו, על־יד מאריאן, ורטנה נכחה: יום אחד צריך אדם לקום בניגוד לחוקי הגרביטציה. ככה, כך זה התחיל. מאריה פוניאטובסקה, מעילית השלאחטה הפולנית. מאריאן הזכיר והם זכרו: בכל חדרי־הכיתות היה תלוי דף צבעוני ועליו ארבעים המלכים של פולין, החל ממיֶשֶק, האב המיסד וראשון המלכים, דרך קאז’ימיֶז' הגדול, הוא שהתיר את כניסת היהודים לממלכה, ושהיתה לו האסתר’קה שלו, ועד לסטאניסלאב פוניאטובסקי, אחרון המלכים בטרם בותרה המדינה בין רוסיה פרוסיה ואוסטריה. כן, זאת המשפחה. היו להם אחוזות נרחבות באיזור מודלין. מוזר, לא? אוריה ואנדי ניסו להיזכר באיזו מלה השתמש מאריאן, דומה שלא אמר ״מוזר״ אלא משהו קרוב לזה, אולי אמר: ענין־מיוחד־במינו, מאריה פוניאטובסקה ומאריאן צימבאליסט, כלומר כליזמר, כלומר מקיש במצלתיים. פעם העלתה מאריה הצעה שיבקר באחוזת הוריה, סמוך למודלין, שיחד יתכוננו שם לבחינות סוף־השנה.

הוא נבהל מעצם ההצעה. הוא מעולם לא הציע לה לבקר בבית־הוריו, בדירה שמעל לנגריה שלהם ברחוב פראנצ’ישקאנסקה. בערבים היו מטיילים לאורך הוויסלה, מתחת לגשרים, זאת־אומרת לא רק מטיילים, אבל, אמר, איך הוא יכול לתאר היום את הפחדים שהיו אז, פחד הריון, פחד הפרחחים המסתובבים שם, עלולים לגלות אותם, להאיר בפנס, לחטוף את הבגדים, מאריה לבית פוניאטובסקי ויהודי, אפילו להרוג אותו, כך, ולהפוך על הגב כדי שהכל יראו את החרפה. מאריאן הגיע לבסוף לאיזור מודלין, אל מרחבי האחוזות של שבט פוניאטובסקי. אחד הקרבות המכריעים על וארשה נערך שם. הגרמנים הקיפו אותם מכל צד, את שני הגדודים, אחד חיל־רגלים ואחד חיל־פרשים, הקיפו אותם בשישה טנקים. הפרשים נערכו לפריצת המצור, להתקפת־נגד, התחילו לשעוט במישור עם דגלוניהם ורוביהם המכודנים… זוכרים את “באש ובחרב” של הנריק סינקביץ‘, אלא־מה לא זוכרים, הלא הכל היה שם מתחיל ונגמר עם סינקביץ’, אם מישהו שמע חצי־דבר על קרב־חרבות אז זה היה מעללי פאַן ווֹלוֹדיובסקי, ואם מישהו ידע שתי מלים בלאטינית אז זה היה קווֹ ואדיס… הם, חיל־הרגלים, שכבו בשקט בשוחות, אחר־כך גם הצליחו לחמוק מן הכיתור, אבל חיל־הפרשים – שאני, טנק מאובק אחד היה יורה בסוסים המבריקים, השטופים זיעה, ומנפץ אותם כמו בלונים, אחד־אחד. עם סגירת הגיטו בווארשה לא נגמרה פרשת מאריה. גנן אחד בדימוס של משפחת פוניאטובסקי, זקן שהתגורר בגפו כשוער ברחוב אוגרודובה, בדירת־מרתף, סיפר למאריה על קיום המעבר. היו נפגשים אחת לשבוע, תמיד בימי ד‘. עם שעת־העוצר היה מאריאן צולל בסבך המרתפים שבאיזור רחוב לשנו, מגיע לדלת־סורגים של מחסן־חבתניה, מרתף ענקי שמתחת לרחוב ולחומה החוצה אותו, עוד דלת־סורגים, פירצה בגדר־קרשים, חצר אחורית של בית, זה כבר בצד הארי של העיר, ירידה במדרגות־עץ לוליניות, גישוש בחשיכה אחר ידית מלופפת בסמרטוט, זה היה הסימן: אם הידית מלופפת בסמרטוט פירוש הדבר שהכל בסדר ואפשר להיכנס, תחילה לתוך כוך אטום, ובכוך הזה, לאור שני נרות, קערה עם מים, סבון, בגדים. מאריאן התעקש על כך ומאריה לא סירבה. הגיטו שרץ כינים, טיפוס, לא היו מספיק מים. אחרי טקס הקרצוף והחלפת־הבגדים היה בא תורה של הסעודה, כבר בחדר של ממש, בשלושה, הגנן הזקן יושב בראש השולחן, מאריה מזה ומאריאן מזה, על הקיר מנגד שתי קורות מצולבות ועליהן הצלוב עם ראשו השמוט אל כתף ימינו. יאן שבראש־השולחן היה מצמיד כפות־ידיים זו לזו ואומר את תפילת־התודה על המזון, ומאריה בעקבותיו. מאריאן היה מאמץ את כל כוחותיו כדי שתנועת הכף הדולה את המרק, מרק תפוחי־אדמה עם שומן־חזיר, מתוך קערית האמאיל הלבנה, תהיה אטית, מנוּמסת. לא תמיד עלה בידו. אחר־כך החדר השני, הוא ומאריה סגורים מאחורי דלת כבדה. היתה שם מיטת־עץ שכנראה נדדה הנה מאיזו טירה, עם עמודים לאפיריון. מתחת לסורגי־החלון שבתקרה היה מביט בהם דיוקן גדול של מאריה. רגלי עוברים־ושבים היו דורכות על סורגי־החלון, על הזגוגיות העבות שהשחירו לאור הנורה הקטנה שבחדר. כמעט לא היו מדברים ביניהם. מאריה שָמנה בשנים האחרונות, בכל אותן שנים ארוכות של המלחמה, ומבטה נעשה חסוד. ואולי לא שמנה, אולי ירכיה נראו לו מדושנות כל־כך בגלל רגליו המיובשות שלו, של מאריאן. אנדי זכרה את טון־דיבורו בקטע זה, כנהנה ממבוכתה, ואת המשפט הבא והצחקוק הקל שוב זכרו שניהם, כמדומה, כצלילם וכלשונם: כמה חסדים יכול לשאת אדם מורעב אחד. מאריאן היה נכנע בכל. סמוך לחצות היה לוקח מפינת־החדר, תמיד באותה שקית־נייר חומה, חצי־כיכר לחם, שבעה־שמונה תפוחי־אדמה, נושק כמנהג ימים אחרים את כף־ידה של מאריה וחומק חזרה אל הכוך, מחליף את בגדיו ונשבע בלבו שיותר לא יזחל הנה, גם לא בעבור חצי־כיכר לחם ושבעה־שמונה תפוחי־אדמה. שעה שהיה חומק חזרה מתחת לגדר־הקרשים היה נושם לרווחה. והיה חוזר אל מאריה מדי יום ד’. הוא לא גילה את המעבר לליאון, זה נכון. הפרשה נמשכה אחר־כך, כבר אחרת, בצד הארי, עד היום שהגרמנים נטשו את וארשה. הוא לא ראה את מאריה מאז. לא, הוא, מאריאן, לא היה רומנטי. אם מישהו רוצה לומר שהוא היה פשוט יהודי כפוי־טובה, שרץ ולא אדם, בבקשה, שיהיה כך.

י"ג    🔗

אני יכולה להיכנס? קולה של מאיה בא מהמבוא ואנדי נחפזה לסגור את מכסה־המקלדת, תיבת־פסנתר ללא מיתרים, החפץ היחיד שהביאה הנה מדירתה של צלינה. מאיה עמדה במבוא, לא בחצאית הודית, כפי שרגילים לראות אותה, אלא במכנסי־כתפיות אופנתיים, כחולים כמו של פועלי־מוסכים, בידה תרמיל־חאקי כמעט ריק. מה זה כולכם מפתיעים אותנו? אמרה אנדי ומיד תיקנה: לא, מה אני אמרת, שום כולכם, אדרבה, זאת הזדמנות טובה להגיד לך, למשל, שאַת, למשל, זה סיפור אחר. מאיה צחקה קצת, צחוק לא־שמח, כמעט לא־נעים פתאום, ואמרה, עדיין במבוא: לא כל־כך הזדמנות טובה. אחר־כך שאלה: איפה אוריה? אוריה נסע לכנס נוטעים, רק מחר יחזור, אמרה אנדי, נהיה עזרת־נשים לילה אחד, ומשה? משה גירש אותי מהבית, אמרה מאיה.

אנדי לא אמרה כלום. חשבה בהבזק אחד ארוך איך זה כל־כך מהר, ההצגה רק התחילה וכבר, ואיך זה שאותה הצגה עצמה, כאילו לא היו ולא נבראו כל הדברים שמשה כל־כך רצה ככל־הנראה לספר פתאום, אבל גם את זה רצה בעליל, לשחק את המשחק כאילו כל השאר לא היה ולא נברא, ואיך היא נמשכת עכשיו לחשוב את מה שהיא חושבת, ולעסוק במה שהנה זומן לה, איך הדבר הזה, חיי הזולת, זן ומפרנס כל נפש. ומה אפשר למצוא כנגד ההתמכרות למזון הזה שמתמכרים לו כמו לכל מזון אחר, אולי איזו התמכרות־שכנגד, למשל ההתעקשות שלא לזייף, ומה כנגד ההסתובבות סחור־סחור, אולי איזו קביעה פשוטה, למשל שבכל־זאת עדיין קיים גם דבר כזה כמו לרחוש טוב למישהו, ואם קיים אז בכל־זאת גם מתאים למה שהיא מרגישה כלפי משה ומאיה. ומה כנגד הבחילה באחרים ובעצמה ובכל מחשבותיה גם יחד, אולי יצר־ההימורים, הלא ירשה ודאי גם משהו מאביה. אפשר להמר על סוס, על קלף, על מתאגרף, גם על שאלה נכונה. אנדי הוציאה את התיק מידה של מאיה, הוליכה אותה פנימה, הושיבה על הספסל שמול החלון הפתוח לאופק. השאלה “לָמָה” היא בהרהור ראשון הדבר האווילי ביותר שאפשר להעלות על הדעת, ובהרהור שני אולי הדבר הנכון ביותר. רק צריך קודם לדלג על כמה הבעות־פנים, של אפתעה, תימהון, מבוכה, גם של התעוררות כמובן, ואנדי שאלה: לָמָה?

מאיה לא נראתה מופתעת מהשאלה, גם לא כמי ששוקל מה להשיב, רק כאילו חייבת למסור תחילה איזו הודעה, שכנראה חישבה אותה בדרך: לא כל־כך היה לי לאן ללכת, אז באתי אליכם, אני יכולה גם להגיד שמכל המקומות שיכולתי ללכת שמה באתי דווקא הנה. אבל את הלא אמרת פעם שלא כל־כך אוהבת את החדר הזה, אמרה אנדי, עדיין מתוך אותו יצר להמר, אמרת שהכל פה נראה כל־כך במקומו עד שזה משתק אותך. איך שאת זוכרת, אמרה מאיה. כן, כנראה נפגעתי אז ממש, אמרה אנדי והמשיכה באותה נימה קלה, בחיוך: את אמרת אז שהכל פה חמור מדי בשבילך, הספרים, התמונות, אבל תראי איזה אי־סדר כאן היום, כמו במיוחד לכבודך. גם מאיה נענתה בחיוך: החדר הזה לא מסודר? אבל לא חשוב, אם הגעתי הנה סימן שיש גרועים ממנו, והוסיפה בלי שהיות, עונה בעליל על השאלה שנשאלה, רק מחליפה את “הלמה” ב“מה קרה?”: מה קרה? נפגשתי עם גבר אחר. מצחיק, לא? כן, מצחיק, אמרה אנדי, רוצה להאמין שהבינה כראוי את המלה “מצחיק” בפי מאיה. שתיהן שתקו זמן־מה והשאלה העתיקה היתה תלויה באוויר, ברורה, מצחיקה ככל השאר, ומאיה השיבה גם עליה: אני צריכה כנראה לפרש ולהגיד ששכבתי אתו, וזה נכון, אבל זה רחוק מהאמת בדיוק כאילו אמרתי רק שנפגשתי אתו, רק שאני עצמי כבר לא יודעת כל־כך לְמה אני מתכוונת כשאני אומרת קרוב לאמת, רחוק מאמת.

אנדי קמה להכין שתיה קרה, להוציא מהמקרר, לערוך על מגש־הנחושת העגול כד, כוסות, כפיות, תנועות שמאז ומתמיד עוזרות להתמצא במתרחש, לקלוט את מה שמשתבש בדרך אל המלים. אולי לספר למאיה שצליל מלים שואלות כמו “למה אני מתכוונת כשאני אומרת קרוב לאמת, רחוק מאמת” תמיד עורר בה מעין תקווה. אבל מה לזה ולמה שקורה עכשיו למאיה? ומיד מעין פחד, כמו בסרט־מתח כשלא מוצאים את המפתח לתעלומה והזמן שהוקצב לפיענוח אוזל. בחוץ, מישהו זר לפחד הזה נוהג טרקטור שמתחח את השדה מול עיניה של אנדי, מישהו טס מניו־יורק לטוקיו, בעיר אחת ששם לילה עכשיו נוהרים אורות, בעיר אחת ששם יום עכשיו עולה אבק מבית שקרס תחתיו, מישהו מצא די מלים לתאר את כל תנוחות הגברים והנשים וסיכם שהנשים אכן כולן אחת, אמנם זו אוהבת גבינה בסוף הארוחה וזו דווקא חסה, זו שמה בושם מתוק וזו מריר, ואלה הבדלים ממשיים, אלה ופסיק־ההבדלה המתגלה בכל־זאת בשעת־מעשה, ורק הפסיק הזה הוא שעדיין מריץ את הגברים ואת העולם. ומישהו אחר מצא מלים להנאות ולשנאות ולחזיונות האפוקליפסה, ועוד מישהו אחר מנה אחת לאחת את כל אמרות־השפר ואת כל אמרות־הלעג־והקלס על כל הנשים היושבות, כפי ששתיהן יושבות עכשיו, תקועות בסיפור ישן־נושן. סובב סובב העולם, חרב ופורח, פורח וחרב, מישהו אמר: תגיד גלקסיות ותעצור את הסחרחורת, מישהו אמר: תגיד חיי ותעצור את הדמעות, ידוע שמלחמה זה דבר רע, אמר הטייס הקרבי, אבל אנחנו הפצצנו לא הפצצת־שטח, רק הפצצת־פינצטה, ודובר בית־חולים יפני מודיע שמתכוננים להשתיל לב חדש לעובר שעדיין נמצא בבטן אמו.

מאיה אמרה: כשנסעתי הנה היה ברור לי שאני צריכה לספר את כל הסיפור, גם לא איכפת לי אם רק לך או לשניכם, והתחילה לספר. אנדי אימצה את חושיה: צריך להקשיב היטב, לסלק עייפות, זרות, חשד. ואולי לא. אשרי אדם מפחד תמיד. כמה הם מהלכים דכדוך לפעמים, הפסוקים, אמרות חכמינו זכרונם לברכה.

בחור שהכירה אצל מכרים של משה, משה לא כל־כך… אבל לפעמים אין ברירה ומוכרחים ללכת, איזה מאורע משפחתי. רקדו שם, היא רקדה עם בנם, לא יפה, לא גבוה, לא מושך, רוקד די טוב, זה כן, במין תשומת־לב מודגשת, מביכה למדי, בסך־הכל בחור די אומלל, לא מבקש רחמים, חי לו בצד. רחמים או לא, אולי גם זה, כבר לא יודעת בדיוק, אבל אולי זה קצת כך, מפני שמכוער וכאילו לא יכול לצפות לכלום. את יודעת איך זה, בהתחלה לא כל־כך שמים לב, לא משחקים שום משחק רגיל, הולכים עם זה, לא נעצרים, הולכים, סתם, ומפני שסתם אז לא נעצרים, ובאיזה רגע לא־טוב את מציעה את עצמך, כמעט מציעה, מאיה לא יודעת אם אנדי הכירה דברים כאלה.

כן, אנדי הכירה דברים כאלה.

בסופו־של דבר זה בכלל לא היה, איך להגיד, זה בכלל לא היה מכוער, מאיה היא שהחליטה, מרצונה, והבחור כאילו גמל לה על כך, נאמר בהערצה, אילו רצתה היתה יכולה להציג אותו כסמל של עדינות, את הבחור השתקן והנידח הזה (מאיה אמרה: נידח, ואנדי הקשיבה מתוך אפתעה ומעין הכרת־טובה), כנראה קורה לפעמים, ממש כמו במשלים עם מוסר־השכל, רואים מישהו בעל־צורה ולא מנחשים מה עתיד להתגלות, והנה מישהו בתפקיד צפרדע… ברור שרק לפעמים קורה כך. על־כל־פנים, גם עכשיו לא ברור לה בכלל מדוע לא היתה צריכה לעשות את זה, לא יודעת אם מצליחה להסביר.

אנדי אמרה שכן, שנדמה לה שכן.

בכלל לא מובן לה מדוע, אם־כי לגמרי ברור לה שזאת היתה טעות.

מדוע טעות?

כי משה אמר לה ללכת מן הבית, והיא דווקא רוצה להישאר אתו. היא דווקא חשבה דברים לטווח ארוך. פעם ראשונה בחייה, זאת־אומרת התחילה לחשוב, ואפילו על ביקור משותף אצל הוריה באריזונה. בעצם, פעם ראשונה בחייה רצתה משהו באמת.

הוא… משה… הסביר לך מדוע? שאלה אנדי והרגישה טעם לא־טוב בפה, באמת שאלה מבחילה, הקו הנקי נעכר, התעמעם ההבזק שהוליך אל ההימור הנכון.

מדוע מה? שאלה מאיה, אובדת־עצות.

גם אנדי היתה אובדת עצות, ורק ידעה שאין דרך חזרה, שעכשיו מוכרחים להמשיך: מדוע אמר לך ללכת?

כבר לא זוכרת מה אמר, כל־כך הרבה צעקנו, כל־כך הרבה, אמרה מאיה בחיוך, סיאם ואמסטרדם נבהלו, אמסטרדם בכלל נעלם לכמה שעות. חיוכה היה עכור, גם ראשה של אנדי היה עכוּר, מין עכירות של בושה כוללת על אותם דברים, שונים זה מזה ובכל־זאת דומים זה לזה.

לא יכולה להשלים שזה אבוד, לא יכולה, אמרה מאיה הפעם בלחש ובעיניים מושפלות. היא חלצה את סנדליה בתנועות סומות והצטנפה בישיבת־עובר, קרובה ללב, אבודה, ואנדי שאלה את עצמה, כמעט בקול, מה לעשות, מה להגיד, האם לחבק אותה, להגיד לה שעד יום מותנו לא משלימים, לא, לא את זה. אמרה:

אני חושבת, מאיה, שאת צודקת.

מאיה הרימה את ראשה שהיה לחוץ אל הברכיים, כמעט בהלה על פניה: זה לא בסדר אם הצלחתי לעשות רושם שאני צודקת.

שום לא־בסדר, שום הצלחת־לעשות־רושם, אמרה אנדי בנימה של פורשת־חסות, של בעלת־ברית נמרצת, ביודעים, אחר־כך שאלה: תגידי, מאיה, משה אמר לך פעם משהו, לפני־כן, הבהיר, הזהיר?

אמנם היה הדבר צפוי, גם כמעט מצחיק, אבל קולה של מאיה נשמע פתאום שוקק, כאילו כל הזמן לא חיכתה אלא להיתר הזה לומר: לא! אף פעם! תמיד רק שֶכל אחד עושה כחפצו, כל אחד עושה כהבנתו, אף פעם לא הסכים להגיד שום דבר שונה מזה, זהו, אף פעם! אחר־כך טען שהייתי חייבת להבין בעצמי, שזה כל הענין, כן, והענין הוא שאני חושבת שהוא צודק, הוא שצודק, אני כבר לא יודעת, הכל כבר מתערבב אצלי.

אנדי שאלה את עצמה שוב מה עוצר בעדה לקום ולחבק את הילדה הזאת היושבת כאן מולה ומחפשת אחיזה, פניה מתכווצות, מתכערות כשהן קרובות לבכי, קורעת את עיניה שהדמעות לא תנשורנה וממשיכה, כמו עמלה להגיע אל תכלית המצוקה: גם לבכות לא הירשה לי אף פעם, את זה דווקא אמר, אמר שאין לי זכות, לא אמר את זה הפעם, אמר את זה הרבה פעמים לפני־כן, כאילו יש בני־אדם בעולם שאין להם זכות לבכות, מפני ש… אבל אני ידעתי מפני מה…

אני חושבת שזה…שזה נכון ולא נכון, אמרה אנדי והשתתקה אף היא. הרגישה שהיא נתפסת לאיזו חובה להסביר, ושההסבר לא יוסיף כלום, רק ינסה למלא את השתיקה. ובתוך השתיקה המתמשכת נזכרה שלפני יום או יומיים, כשקראה עם הילד ספר על חיי שבטים נידחים, בקול ולסירוגים, דף הוא דף היא, התפעלה ממנהג אחד השבטים להיזקק לסימן מוסכם המפסיק מיד וללא־עוררים כל דיבור ועושה את השתיקה לחלק של הווי רצוי ומכובד על כולם. אילו היה להן סימן כזה, חשבה עכשיו, שיגיד: שום דבר שעשוי להיאמר עכשיו לא יהיה מתאים לְמה שאמרת לפני רגע, ולמה שכל אחת משתינו שותקת בנפרד, וככל שתארך השתיקה כן יהיה הדבר שייאמר פחות במקומו. אנדי רכנה קדימה, ראשה כבד, שרירי גבה כואבים, מנסה למצוא משהו פחות מביש מזה שעל לשונה: אני מוכרחה לנוח קצת, ופתאום התחייכה, כי עלה בדעתה המעורפלת מעייפות שגם זה סימן בסימנים, והיא אמרה: בואי, מאיה, ננוח קצת. ומאיה, ששוב ישבה מצונפת באותה ישיבת־עוּבּר שלה, הימהמה מבין ברכיה: כן, כן, אבל לא זזה ממקומה. הנמנום כבר היה ממש מצניח את עפעפיה של אנדי, הרגל־הסייסטה המטומטם שהנה הופר, ההרגל הוא אסונו של העולם או מזלו של העולם, התעוררה לרגע עם היבהוב אימרה מתנסחת וניצלה את הרגע כדי לקום ולהושיט יד למאיה שתקום גם היא: רק רגע, אהפוך לך את הספסל לספה, אני יודעת שגם את יודעת איך, אבל רק את זה עוד אני אסדר. וכבר בדרך לחדר השני, כבר כעט ישנה בהליכה, התעכבה עוד רגע, כמו להכעיס־לעצמה, להתגרות באותו לא־מחזיקה־מעמד־עוד, ואמרה: את מכירה את הסיפור על הכפרי שמראים לו קטר, מסבירים את המנגנון והוא מאשר שאכן הבין את הכל ורק מבקש לדעת איפה קושרים את הסוסים? פתאום נדמה לי שחסר לי המקום לקשור את הסוסים. אל תשימי לב, אני כבר באמת מדברת מתוך שינה. מאיה? אולי כשנקום נמצא משהו מוצלח יותר.

י"ד    🔗

מאיה היתה לאחד עם ספסל־העץ הרחב, הרהיט שאנדי אהבה להתגאות בו בפני אורחים: אני תיכננתי אותו, אני נתתי את ההוראות לנגר, וזה יצא בדיוק כמו שתיארתי לעצמי מראש, לא ספה ששוקעים לתוכה אלא ספסל שבמחי־יד אפשר להפוך למיטת־אורחים נוחה. אוריה שש לאשר, כי ידע שפירושו של דבר: לא־כמו־צלינה, לא לעולם בלתי־מסוגלת לתכנן ולבצע ולשמוח בתוצאה. ביומיים־שלושה אלה כבר הסכין, עם כל כניסה לחדר, למצוא את מאיה יושבת בלי ניע על לוח־העץ הקשה, עיניה בחלון הפתוח, אבל דומה שלא רואה לא את עצי־הבוטנה שכבר עייפו מאוד בימים אלה של סןף־קיץ, ולא את השדה המפולס והחתוך צינורות־השקיה נוצצים, ולא את הטירה הלבנה שבראש הגבעה הקרובה. וכבר גם הספיק להתקצף על אנדי שבתוך כל המצב המשונה לא התאפקה ועשתה עסק שלם מזה שלא ציטט בדיוק מה אמרה מאיה על החדר הזה בשעת ביקורה הקודם, ותבעה ממנו במפגיע, בקול מונמך ולוחץ מאחורי הדלת הסגורה של החדר הקטן, שיחזור בו תיכף־ומיד, כי מאיה לא אמרה שהחדר רציני מדי לטעמה, היא אמרה שהוא חמור ומשַתק אותה, היא לא דיברה על נקיון־הקווים של החלונות החשופים ושל תריסי־האלומיניום אלא על זה שהיא אף פעם לא גרה בחדר בלי וילונות, ובוודאי לא אמרה צבע־הבשר־החי של התמונה, אלה מלים שלו, של אוריה. אוריה לא חזר בו תיכף־ומיד, כי מה זה חשוב כל־כך אם אמרה רציני או חמור או משתק, או משהו בדומה לזה, וצבע־הבשר־החי דווקא אמרה, אולי שמעה את זה פעם ממנו, ומה זה חשוב. מה שאוריה זכר היטב, וכאן הגיעו לעמק השווה (מאז קלארנדון היו מצליחים להיעצר ולא להתגלגל במורד הריב, משהו לומדים בכל־זאת, אהב אוריה להדגיש), זה איך זימֵר למאיה, כמו סיפור־אגדה לילדה: אבל הביטי סביב, צעיפים צבעוניים תלויים בכל מקום, פה ופה ופה, הנה בוּץ וארגמן של עדלאידע והנה קטיפה וסגול של קברט, ואיך בא ואחז בראשה מלמעלה, שיקע את קצות־אצבעותיו בתוך שערה העמוק הכמעט־שחור, עם נימים אפורות־כחולות של שיבה מוקדמת, וסובב את ראשה אחת־הנה־ואחת־הנה, כאילו היתה בובה מכנית, ותוך כדי כך חש בקפיציות הנושמת של גופה, ובזרם תשוקתו הנענה לה, ופרץ בצחוק, אולי קולני מדי, והבובה המכנית השיבה: הצעיפים האלה, פה ופה ופה, זה כן, זה לטעמי, אבל זה נראה כאילו כתבתם על כל אחד מהם, פה ופה ופה: דווקא.

עכשיו היתה הקפיציות רדומה בגופה הדחוק בין הכריות הרבות של ספסל־העץ, שגם אותן אפשר היה להעיד כנגד טענת החומרה היתירה של החדר, אלא שמאיה לא טענה עכשיו כלום, נדמה שזה כמה שעות, כמה ימים, לא מצאה דבר לענות בו ולא שינתה את ישיבת־העובר שלה, הזרועות חובקות את הרגליים הכפופות מתחת לחצאית ההודית הפרחונית, הלבוש היחיד שהביאה אתה להחליף את מכנסי־הכתפיות, הסנטר נשען על הברכיים הצמודות והעיניים רוב הזמן בחלון, עיניים לא־סימטריות, פתוחות באותו מבט עקשני וכבוי. הן היו בגבו של אוריה, ודאי גם בגבו של משה, שעה שהיו יורדים מן הגבעה בצעדים ארוכים, לא־נחפזים, אולי גם משתהים במתכוון, מאחוריהם הריח המובהק של הנענה הפושה כיבלית בשולי חלקות־הנוי, ולקראתם כבר הריח החונק של סככת־הדשן, באמצע השדה החרוש, סככת־פחים חדשה שגם בשעת־מנחה זו עדיין סינוורה את העין, ומשה שאל בקולו הרגיל את שאלותיו הרגילות, איזה סוג נענה ולְמה משמשת הסככה, ורק כאשר פנו ימינה, וצמרות־הבוטנה הסתירו אותם, השתתק ופתאום שאל: קווֹ ואדיס, אוריה? והפעם היה זה קול שונה, מנותק ונהנה, כמו שייך לאיזה מעגל אחר, אולי בגלל המלים שדלה מאוצרות־ילדותם המשותפים.

אל הטירה, אמר אוריה.

למבנה הזה שם למעלה אתם קוראים טירה?

כן, כבר הרבה שנים קוראים לו כך: טירה.

טירה, מה זה בא לומר כאן?

ככה, יום אחד צצה לה המלה והתקבלה, אבל, בעצם, אולי זה סיפור ארוך, אמר אוריה.

ברצון רב היה משתקע עכשיו בסיפור ארוך, סיפור כמפלט, ציור כמפלט, דברים ידועים, אבל הלא גם דברים ידועים, יש להניח, נכונים לפעמים. אתה צריך לדבר אתו, אמרה אנדי מיד כשמשה הופיע. מה יאמרו זה לזה כגבר אל גבר? שקשה כשאול קנאה? שאול, אה? יגיד למשה “קשה כשאול” ושניהם לא יעפעפו, אה? ונניח את השאול בצד, מה אפשר להגיד על קנאה? הלילה, מאיה כבר ישנה או העמידה פני ישנה, והם כבר סגרו את דלת־חדרם, סיפרה לו אנדי משהו מסיפורה של מאיה, גם על אותו גבר נשוי ומלומד שהבטיח למאיה שדסדמונה כבר מזמן יצאה לפנסיה. תפלות, אמרה אנדי, ואוריה אמר שנכון, תפלות, אבל לא פותרים שום דבר בנפנוף במלה תפלות, הדברים ידועים, חוזרים שוב ושוב, נישואים הרמטיים אפשרי או מופרך, מיני מין שונים הכרח או מותרות, נאמנות כביכול, בגידה כביכול, משנה או לא משנה כלום, והשתתק כי שמע בשתיקתה של אנדי את החשד המוכר שכל הדיבורים האלה לא נועדו אלא לצידוק והסתר או צידוק ההסתר. תפלות, שמע עכשיו באוזניו את קולה של אנדי וחשב איך יוכל לשאול את משה מה ראה לעשות עסק שלם מאיזו הרפתקה של מאיה, אם לא בדרך של חיטוט בהרפתקאות־גברים שלהם, גבר אל גבר. מי צריך את זה, את החיטוט הזה, למה לא יספר עכשיו למשה על הטירה ויחזרו הביתה, אתה שומע, לפני שנים, כשהילד רק בקושי ידע לדבר וללכת, עמד פתאום ואמר בנשימה אחת: נסענו בעגלה לטירה אבא מה זה טירה? הוא הבטיח אז שיום אחד יספר לו סיפור ועדיין לא סיפר, עדיין לא נמצא הזמן, והנה עכשיו הזמן, לחזור, לקרוא לילד, בוא, הנה הזדמנות, סוף־סוף אספר לכם את הסיפור על הטירה של סבא, סיפור אמיתי בהחלט, אבל קודם עלי לספר משהו על סבתא, הפעם על סבתא מרים, גם היא דיברה פולנית אבל בעיקר יידיש, לא, היא לא היתה עטופה מטפחת שחורה גדולה, כמו כל הסבתות שם, אבל גם בלי מטפחת, סבתא מרים, כן, היא היתה כמו הרבה סבתות שם, אחת מהן, בהחלט אפשר לומר כך. אז היה־היו סבא וסבתא, הם היו אז צעירים עדיין, למרות שילדיהם, ואני בתוכם, לא הרגשנו בזה, והם חיו לא בעושר אבל גם לא בעוני, לסבא היה בית־מלאכה לארנקים, ועבדו שם בחור־גזָר ובחור־תפָּר ובחור־שוליה, היו עובדים מבוקר עד ערב, גם סבא עבד כמוהם מבוקר עד ערב, עובדים ושרים הרבה, גם סבא היה מפזם יחד אתם, הם שרו הרבה אולי מפני שאז עוד לא היו מקלטי־רדיו, ואולי מפני שהיו להם די סיבות להיות עצובים, ואולי מפני שהיו שם די שירים על בחור־גזר ובחור־תפר ובחור־שוליה, ובשירים האלה עפו מעל ראשם טווס של זהב וחסידה ורבנו־תם, ואולי גם מפני שנהנו לעשות ארנקים מעורות ריחניים ומבריקים של גדיים ולטאות, אפילו נחשים, עם אבזמים בזהב נוצץ. בכסף שהיו מקבלים בעד הארנקים היתה סבתא קונה אוכל ובגדים ומחברות לבית־הספר לילדים, ועתון של יום שישי עם סיפור בהמשכים, וסבא לא היה קונה כמעט כלום, אבל פעם אחת קנה לסבתא מעיל־פרווה, לא מעיל מפואר במיוחד, לא של זנבות־שועלים, גם לא של קאראקול, אלא מעיל של כלב־ים, אפילו לא לגמרי ארוך, החצאית הציצה מלמטה, הנשים שם בכלל לא לבשו מכנסיים, עכשיו מוזר לחשוב איך לא קפאו שם מקור בחצאית ובנעלי־סירה, אבל מי שהיה אז ילד לא שם לב לא לחצאית ולא לנעליים, רק למעיל־הפרווה הזה, שחור, חם, רך וריחני, ריחני כמו שלא היה ולא יהיה שום בגד בעולם, תערובת מתוקה של בושם ונפטלין, מי שהיה אז ילד הביא את הריח הזה באפו אל מעבר להררי־חושך… אז מה עם הטירה? הטירה צמחה מן המעיל, כן, אלמלא המעשה במעיל־הפרווה אולי לא היה בכלל מעשה בטירה, הוי ילד ילד, אל תגיד שמסבכים סיפור, כי כך באמת זה היה: פעם אחת, בשבת אחר־הצהריים, בשבתות היו מטיילים ברחוב הראשי של העיר, סבתא וסבא, ודוד ודודה, וכל ילדיהם, פוסעים בנחת, עקב בצד אגודל, כמו שאומרים, כדי לראות ולהיראות.

כל העיר היתה מטיילת, ובעיקר בימי שלג ושמש, כן, כך זה היה, בינואר, בפברואר, השלג היה מכסה את הרחובות ואת הגגות והשמש היתה מחממת מלמעלה, לא ממיסה את השלג, רק עושה אותו נוצץ־נוצץ. היו יורדים אל הפארק הגדול שנשמשך לאורך הנהר, אבל יורדים בעיקול, שלא לעבור על־יד כנסיית־הישועים, כי לפעמים, כאשר ילד היה עובר על־פני הכנסיה בלי להוריד את הכובע, היו באים ומתנפלים עליו מאחור, מעיפים לו את הכובע עד לפתח בכנסיה, כדי שיהה מוכרח להתכופף ולהיראות כמי שמשתחווה בראש גלוי לפני הצלב שעמד שם, שתי קורות מצולבות כבדות ושחורות, וישו בעטרת־קוצים מסומר אליהן. צלם קראו לזה, לא כמו שאומרים נברא־בצלם אלא כמו שמתריעים מפני פורענות: דער צֶלֶם. וכך זה היה: אותה שבת אחרי־הצהריים היינו מטיילים בשדרת־הערמונים של הפארק, כל המשפחה, על הערמונים עצמם עוד צריך לחזור ולספר, איך הפרי מתבקע בסתיו מתוך קליפתו הירוקה, כמו אפרוח, נופל־חובט באדמה ומתבקע, חום ומבריק מבפנים, איזה יופי זה היה! הילדים שם היו אוספים ואוספים את הערמונים, סתם ליופי, כי אלה לא היו ערמוני־מאכל, והיו ילדים שהיו מושחים אותם במשחת־נעליים, כדי לשמור על הברק, מושחים וממרקים במטלית רכה. אבל אותה שבת היתה בחורף, העצים היו ערומים, בלי עלים ובלי פירות, שחורים־לבנים, על כל ענף שכבת־שלג נוצצת, ואז, באמצע השדרה, ניגשו פתאום שני פקידים מטעם הרשות, אחד הראה לסבא איזה נייר, משהו על מסים שכאילו לא שולמו במועד, והשני ציווה על סבתא לפשוט את מעיל־הפרווה תיכף־ומיד. לא, ילד, אלה לא היו גרמנים, אלה היו פולנים, זה התרחש עוד לפני, כמה שנים לפני. לא, סבתא לא בכתה, גם מי שהיה אז ילד לא בכה, סבתא עמדה שם, בבירור אפשר לראות אותה עומדת שם בקור, נמוכה וזקופה, לבושה חולצת־שבת דקה של משי אפור, לא, סבא לא התפרץ, לא התנפל על הפקידים, הם הלכו להם עם המעיל של סבתא, כמה אנשים נעצרו ועמדו מסביב, ילד אחד זרק כדור־שלג בסבתא, אז סבא פשט את המעיל שלו ושם אותו על כתפיה, מין תנועה שנראתה משונה מאוד, כי הם לא היו מורגלים בתנועות כאלה, סבא לא היה גבוה במיוחד, אבל סבתא מרים היתה נמוכה, ושולי־המעיל ממש נגררו בשלג. הדבר הזכור כמפחיד במיוחד זה שהם לא ניסו להרים את השוליים, לא סבא ולא סבתא.

שסבא לא היה גיבור? שלא היה גיבור כמו משה? עכשיו, ילד, אתה הוא זה שמסבך את הסיפור, והלא דווקא כאן בדיוק נפתח המעשה בטירה, כך: כמה ימים אחרי המעשה במעיל בא סבא בערב הביתה, סוחב על גבו תמונה גדולה במסגרת מוזהבת עם פיתוחים, תמונת־שמן של טירה עתיקה במרומי־הר, עם הרבה קמרונות וגמלונים וצריחים ושערי־קורות כבדים, ומעל לטירה התעופף לו מלאך שמנמן וורדרד. מה פתאום טירה, מה פתאום מלאך? סבתא מרים התעקשה ולא הסכימה שיסחבו אתם את הטירה הזאת לארץ־ישראל, טענה בתוקף שהמלאך הוורדרד עם הכנפיים הלבנות הוא של גויים, סבא מילמל משהו שיש מלאכים גם בתנ"ך, אבל כשסבתא מרים היתה מתעקשת אז לא העז איש לצאת נגדה, לא, לא בדיוק כמו סבתא צלינה, מכל־מקום סבא לא העז. סבא לא הצליח למצוא קונה לתמונה והשאיר אותה, לפני שכל המשפחה נסעה לארץ־ישראל, אצל שוער־הבית, אולי היא שם עד עצם היום הזה, ואם השוער מת בינתיים אולי אצל אחד מבניו, סבא אף פעם לא סיפר לאף אחד מהילדים, אולי רק לסבתא סיפר, כבר אין לדעת, מדוע הלך וקנה בכסף מלא את התמונה הזאת, דווקא טירה ודווקא עם מלאך, כדי לתלות אותה בבית־המלאכה ממש מול עיניו, מעל שולחן־הגזירה הגבוה, קרש־גזירה עבה מעץ־אלון על ארבעה כלונסאות, כמעט בגובה החזה. בבירור אפשר לראות אותו עומד שם, בוהה בתמונה, ממציא צורות־ארנקים חדשות ומוליך סכין־סנדלרים חדה, שידיתה מלופפת סמרטוט, על־פני שלחי־עורות שחורים או חומים, חלקם מבריקים חלקם עמומים…

הטירה והחומה סביבה נבנו אבן סידית מתפוררת ומשילה קליפות. אם לא תבוא פורענות־פתע הרי שברבות הימים לא תישאר מן החומה ומן הקירות אלא תחרת־הבֵּטון הקושרת יחד את האבנים, ומה שיישאר מהן לפליטה אחוז בבטון. מה לעשות, זה מה שמצאנו בתוך הגבעות הנמוכות האלה, אמר אוריה למשה, אבן סידית מתפוררת, ואם שאלת מה זה בא לומר כאן, טירה, דווקא טירה, אז אולי אתה צודק, כי אין פה חדרים רמים ומהדהדים, אם־כי החדר למעלה במגדל דווקא רם ומהדהד, ולא אולמות־תפילה מפוארים, וגם לא מרתפי־צינוק טחובים, ובכל־זאת טירה, הנה מגדל גבוה וחדר־נשק ומטבח וחדר־אוכל ומאפיה, חומת־אבן סביב, זהו. החדר הזה, בקומה העליונה של המגדל, נועד לנשים, האם שמרנו עליהן מכל משמר? לאו־דווקא. אהבה חופשית? מה פתאום! היינו אז קנאים כמו האבירים בימי־הביניים.

בחווקי־ברזל תקועים־בקיר טיפסו לגג, אבני המעקה הנמוך כבר לא היו חמות, הם ישבו ונשענו אליהן. השמש הנמיכה לוואדי (קודם שישבו גילה משה בערוצו הרדוד פגר מאובק של גמל), והמבט גישש על־פני הגבעה המוריקה מנגד, אחר חלון מסוים, שמאחוריו יושבת מאיה אותה ישיבת־עובר שלה. המרחב הפתוח והמוכר, העצים שעל הגבעה המוכרים בשמותיהם, לאוריה היה המון זמן פנוי, ובכל־זאת הרגיש כאילו מאיה דוחקת בו, אמר:

פשוט אמרת לה שתלך.

אמת.

אוריה חייך, נהנה מאותו נוסח־דיבור של משה המפתיע תמיד.

ומה הלאה? שאל, והוסיף לחייך.

מה הלאה? משה משך בכתפיו: אין חדש תחת השמש.

אוריה חדל לחייך ושאל את עצמו מדוע המשפט אין־חדש־תחת־השמש כל־כך מרגיז אותו, והרגיש איך ההנאה מפנה מקום לרוגז אין־אונים, כמעט יאוש. השמש שוקעת עכשיו מאחורי הוואדי, שקעה אתמול, תשקע מחר: עובדה. השמש שקעה מעל אמסטרדם כשמשה יצא אל הפונדלפארק ומצא שם את מאיה, ומעל וארשה כשירד לתעלות־הביוב, אלא שאז לא אמר שאין חדש תחת השמש. זה אחד הדברים המעטים שנראים ודאיים. אבל את זה הוא הרי לא יכול להגיד למשה, אז מה סוף־סוף ולכל הרוחות הוא יכול להגיד לו. בינתיים כבר כבו והאפירו הפחים הגליים של סככת־הדשן. אוריה הגניב מבט לעברו של משה, שכל נקבובית בעור־פניו הפיקה כאב ועלבון, והושיט יד, הפעם לא הסתפק ברצון־להושיט־יד, אלא נגע בברכו של משה, רצה לחזור ולחייך ולומר: תראה אותנו, שמע, רק תסתכל ותראה אותנו, שותפים לחוסר־ישע שבכלל לא שייך לכלום, שבכלל אין לו מקום, ופתאום שמע בתוך קודקודו, כאילו מישהו לוחש לו על אוזנו מבפנים: קופים ותיש.

מה אתה צוחק? שאל משה.

סתם, נזכרתי באיזה משפט, בדרך־כלל אני לא מצטיין בזכירה על־פה, הנה כבר אינני זוכר בדיוק את ההמשך, משהו כמו: אם גם המחנה כולו נהנה ממתיקות בשרה ואני לא ידעתי, כי אז שלווה ושקט, אבל עכשיו הקץ, היי שלום…

מה זה?

אותלו, אלא על מה יכולתי לחשוב… אני שמח שסוף־סוף אתה הוא הצוחק.

לא, זאת־אומרת, גם אני סתם, כי עכשיו זה הזכיר לי איו מעשיה נחמדה, כל אחד בתורו, אתה רואה, כל אחד זוכר מה שיש לו. עוד כשהייתי ילד בא תיאטרון לעיירה, נתנו את אותלו, ביידיש, יהודי אחד כל־כך התלהב שנשאר לעמוד שם גם בהצגה השניה, וברגע הקריטי צעק: אַנטלויף דעסדעמאָנע, אָטעלאָ גייט!.. מה אתה אומר?

מה אני אומר? אני אומר אותו דבר: ברחי דסדמונה, אותלו בא! והפנה את ראשו במופגן לעבר הבית שבקצה הגבעה, ששם מאיה, שמע את צחוקו הזקן של משה והחליט שיש זמן, דווקא, הרבה זמן, ואמר: טוב, אז עכשיו תורי, מעשה כנגד מעשה, אני דסדמונה אחת הכרתי אישית, הפלגתי אתה בשליחות סודית לוונציה, בחיי שכך, ממש אגדה: ויהי בימי שלוט האנגלים בארץ, עשינו כל מיני עסקות־נשק, עכשיו כבר אני בעצמי לא מוצא בהן את ידי ואת רגלי, ממש אגדה, מפרשית אחת עמוסה כל מיני כלי־משחית נעלמה לנו ממש מתחת לאף, ועוף השמיים הוליך את הקול שהגיעה לוונציה והוסתרה שם באחת התעלות, וכבר יש מי שמרחרח, אז הטילו עלי ועל אותה דסדמונה, סעו. אלא שרק הדרכון שלי היה בסדר, ודסדמונה נאלצה להתגנב לאוניה ולהפליג מחיפה כנוסע סמוי בתא אחד אתי, ביום שכבתי אני על המיטה ודסדמונה מתחת למיטה, ובלילה להיפך, היא על המיטה ואני על רצפת־התא. בבוקר־בבוקר היתה דסדמונה מסתרקת ואוספת את השיער, ואני שאלתי אותה האם ראתה פעם את האדמונית המסתרקת של טיציאן, אני אוהב ציור ואז הייתי מאוהב בנשים המלאות והוורודות של הציירים האלה, כן, היא ראתה פעם באיזה מקום. שאלתי אותה האם אמרו לה פעם שהיא דומה לאותה אדמונית. לא, לא אמרו לה אף פעם. והאם אמרו לה פעם שלפעמים חטא שלא לחטוא, את כל המלאי שלפתי, כל מה שנשפך במצבים כאלה מן השרוול. כבר היינו יחד אנדי ואני, את זה תרשום לפניך. לא, היא אף פעם לא שמעה משפט כזה, דסדמונה. הים היה שקט, ובלילה הכוכבים קרצו לנו בעד האשנב העגול, אבל דסדמונה היתה ישנה שינה עמוקה. מה לא ידוע על דסדמונה? ריחה אינו ידוּע, ריחה מקרוב. הייתי נרדם על הרצפה הקשה, נרדם ומתעורר, נופל לתוך חלום ומתעורר עם תמונות ברורות, פעם של איזו ונציאנית רכה שקוראת לי מבעד לסורגים לבנים ומסתלסלים של חלון ונציאני, פעם של אנדי משתזפת בשמש, אתה זוכר את אמה של אנדי, צלינה, היא השביעה אותי שלא ארשה לאנדי ליחשף לשמש בצהריים, שזה ממש קטלני, משתזפת בשמש פרקדן ועל־ידה איזה איטלקי שחום, ופעם של דסדמונה האוספת את שערה וצוחקת. עם שחר, אחרי חילוף היצועים, שאלתי את דסדמונה איזה תמונות היא רואה בחלום. היא ענתה לי בחיוך מלא נכונות, בתא הקטנטן ממש יכולתי להרגיש את הבל פיה, מור ולבונה ומה לא, היא ענתה מיד, כאילו כל הזמן רק חיכתה לשאלה הזאת: היא רואה את איתיאל, תמיד את איתיאל, איתיאל זה כמובן בעלה, רק אותו. רק אותו, דסדמונה, תמיד רק אותו? רק אותו תמיד רק אותו, חולמת על איתיאל, תמיד עליו ורק עליו, מאז הכירו בסיבוב כפר־סבא, היא היתה אז בת חמש־עשרה…

מה אתה מתכוון להגיד בזה?

שעד היום כולי תימהון, ובזה אנדי לגמרי אתי, אנדי מכירה את סיפור דסדמונה, דסדמונה כבר סבתא, רואה חיים עם סבא איתיאל, ואני עדיין כולי תימהון…

מה אתה מתכוון להגיד בזה? חזר משה בקוצר רוח.

אוריה התנער, קולו של משה נשמע יבש עד כדי עלבון. החושך ירד בינתיים, ובחושך כאילו ציפה לדיבור אחר.

מה אני מתכוון להגיד בזה? ראשית שבשום אופן לא הייתי מבין את אנדי אילו חלמה תמיד עלי.

וככה אתה מבין אותה?

באוויר פשטה צינת־הערב ואבני־המעקה הפיקו חמימות. אוריה מיתח את גבו, חשב: עוד נקודת־אפתעה לזכותו של משה, ועקב אחרי אור קלוש של פנס־כיס שניתק משורת־החלונות הקיצונית ופנה לעבר הטירה בקו קצבי וזיגזגי, בוודאי לא מאיה, בוודאי לא אנדי. שמע שני קולות רחוקים, גבר ואשה או נערה ונער. אולי כבר שומר־הלילה, עם אשתו או עם נערתו המתלווה אליו לסיבוב של סגירת־שערים, ואולי שניים שיוצאים לסגור קו־השקיה במטע או לפתוח קו־השקיה? ואולי אל המערה שבפתח הטירה, לשכב שם בחושך, בדולים לעצמם, לטעום טעם־קדומים של מערות? הפנס כבה, הקולות השתתקו, השניים אולי נצמדו בחיבוק. ושוב אותו אור קלוש, קו קצבי וזיגזגי. אוריה שמע את עצמו חושב, כאילו באמת נועדה מחשבתו להישמע: ולוואי והיתה זו אנדי, והוסיף וחשב, אולי כדי לבטל את החשד שרק רצה לשמוע את עצמו אומר כך, ולוואי והיתה זאת אנדי, למשל עם אותו צעיר, ראה אותה רוקדת לצדו באיזו מסיבת־כלולות, פניה מכונסות וקורנות כפני נערה, לא כפני נערה אלא כפני אשה שכובשת לה דבר־מה שלא היה לה בעודה נערה, איזו אפשרות להיות לשעה בת־בלי־גיל, זה היה צעיר נאה שמותניו צרים, שערו מאפיר קצת, רק קצת, תנועות מותניו היו ללא דופי, הם לא נגעו זה בזה, גם לא הביטו זה בזה, אבל גם בפניו היה אותו חיוך מכונס, ולאוריה היה נדמה שהוא יכול למשש בידו, בקצות־אצבעותיו, את הקשר שנקשר ביניהם, את זה הממשי ואת זה האפשרי. עד כאן, מה, הנה הוא ממשיך אותה שיחה מתמשכת עם אנדי, עד כאן אַת אתי ומכאן והלאה הַס, איפה נשארנו תקועים, עם גיד חודר או גיד נחלץ, זה מה שחשוב, זה מה שקובע, בזה זה מתחיל ובזה זה מסתיים, כך וכך סמטימטרים חודרים ונחלצים, אני מצהיר אם־כן, ואני מתכוון לזה בדיוק ובכל המובנים, ואני יכול לדמות לעצמי את המעמד בבירור ובפועל ממש, את המשכב, או המעמד, לא משנה, זה הענין, לא משנה, כל זה לא משנה ולא־כלום, מסתבר שמשנה, שמע את אנדי, מה מסתבר, שאל אותה, מסתבר שמשנה, שמע אותה מתעקשת, כי אם לא משנה אז מדוע בכלל חיים בשניים? באמת שאלה של מה־בכך, אַ קלייניקייט היה ליאון אומר, טוב, מתחילים מהתחלה, וכאן התערה לו קולו של משה, ואוריה עוד הספיק לחייך אל אנדי שלא, שהוא לא משתמט משאלות, פשוט קולו של משה:

ושנית?

ושנית, שאולי בכל־זאת אפשר ללמוד משהו.

למשל?

אוריה שתק. כל מה שניסה לענות, למשל שכמוה כמוך, זכותה כזכותך, למשל שאתה דבק בכמה הנחות מאובנות, כל זה נראה לו תפל עד יאוש, הנה למד מאנדי לפחד מתפלוּת. ואנדי גם היא למדה משהו, בין אם היה המשך לסיפור דסדמונה ובין אם לא היה, המשך כזה או אחר, עם דסדמונה זו או אחרת, המשך אמיתי או בדוי, המשך מפתיע, צבעוני וחריף, אותו התכוון לספר למשה, היא למדה משהו מכל ההסתרים שלו, האמיתיים או הבדויים, מעצם הניחוש, מעצם התחרות המשוערת, גם זה דברים תפלים, שיהיה תפלים, למדה מעט צחוק ומעט הפקר על משכבה, ואם אין המשך לסיפורים אולי זה בכלל מפני הטורח…

למשל, שהמרתיע הוא אולי בסך־הכל הטורח.

סליחה? אמר משה.

הטורח, אמר אוריה, ושוב חש בחמימות האבנים שבגבו, זה יכול להיות בסך־הכל גם הטורח, למצוא אמתלה, זמן, מקום, לפשוט בגדים, להתוודות, לא להתוודות, הוא יסבול, לא יסבול, היא תסבול, לא תסבול, הטורח שבגילוי והטורח שבהסתר, אז מאיה לא הסתירה, ובכן? ומפני שמשה שתק אמר עוד: מותר לשאול על מה אתה חושב?

למה לא, חשבתי על אמי, ענה משה מיד, ואחרי ששניהם שתקו רגע ארוך, הוסיף: אמי היתה אשה יפה מאוד, ואף אחד לא היה מעלה על דעתו להתעניין על מה ועל מי חלמה.

אדרבה, אמר אוריה, תכפר על זה למאיה! ומיד ידע שאמר משהו לא בדיוק למשה, ולא בדיוק על מאיה, משהו שבוודאי לא הובן, ורצה להוסיף, אולי אף להסביר, או לשאול האם באמת ובלי מנוס מוכרחים להשחית את מה שמצוי ביד, והלא אפשר היה לחיות, אפשר היה לחיות. אבל משה לא הגיב, ולא שאל למה הכוונה, כאילו לא שמע כלל, ורק אמר בקול חד:

תגיד, גם את זה לא הסתירה, גם את זה סיפרה לאנדי, מי הבחור?

לא, לא חושב שסיפרה. גם לא התעניינתי. אני אינני חושב שחייבים להתעניין בכל.

משה גיחך:

בזה אני מוכן להסכים אתך, לא חייבים להתעניין בכל.

ט"ו    🔗

למחרת נסע משה לטייל באיזור, לבדו, יחזור אחרי הצהריים, אמרה מאיה, שחדלה לשבת על הספסל וכבר נהגה כאילו סתם באה להתארח. בערב, על הדשא שלפני הבית, ניסה אוריה לקשור שיחה על איזה נושא כללי, הזכיר מאמר מעניין שקרא על האינטואיציה ועל מגבלות המחשב, אבל אף אחד לא גילה התעניינות מיוחדת במאמר ואנדי הציעה: בואו ניכנס פנימה ונאכל גלידה. ישבו סביב השולחן העגול של פינת־האוכל, הילד הכריז שהוא נורא אוהב גלידה וביקש מנה גדולה, מאיה אמרה שהיא אוהבת רק וניל ומוקה, בלי שום תוספות, לא, גם לא קצפת. אחר־כך סיפרה ששמעה על המאהארישי, הכוהן הגדול של המכורים למדיטציה, שהוא חי ימים שלמים רק על גלידה. אוריה אמר, תוך כדי חלוקת הגלידה, שזאת נקודה לטובת המאהארישי, שבמובן זה הוא מוכן להימנות על מעריציו, שהגלידה היא באמת מן ההמצאות הגאוניות של האנושות, ושאל את משה האם ידוע לו מהו מקום־הולדתה של הגלידה. משה לא ידע והבטיח להתעניין. הכפיות הזעירות, המיוחדות לכך, היו מקישות בעליזות על דפנות גביעי־הזכוכית. היתה שתיקה והילד אמר שהוא רוצה לספר את הבדיחה על אורחים, שכשבאים כולם שמחים וכשנוסעים כולם עצובים אבל מה שבין זה לזה, אוף, וכולם פרצו בצחוק קולני, גם אנדי, ורק עכשיו ראה אוריה כמה היא עייפה, וחשב שהיא מוטרדת, בנוסף לכל, גם מזה שמאיה העלימה ממנה מי הבחור, שדווקא זהותו, כמסתבר, העסיקה את משה במיוחד, ושאם כך אולי היא מעלימה בכלל, אולי איננה כפי שנדמתה לה אלא לגמרי אחרת. הילד נראה מאושר שהצליח להצחיק את כולם, כבר היה עייף ובא להתרפק על מאיה, ומשה ביקש קפה ואמר שעוד הלילה הוא חוזר לחיפה. מאיה הזכירה לו שצריך לקנות אוכל לסיאם ולאמסטרדם, ומשה אמר שיזכור ושיקנה גם גלידה מוקה־וניל, ואת משיכת־הכתפיים שלו כשאמר “מוקה־וניל שיהיה מוקה־וניל” ראה אוריה כפתח של תקווה, ושאל את עצמו מה התקווה ומה יצא מכל זה. מאיה לא הלכה ללוות את משה למכונית (גם זה נראה כאילו משהו עומד להיתקן ונזהרים שלא לקלקל שוב), רק אמרה שאנדי והיא תבואנה לחיפה מחר, ברכבת, שאנדי רוצה להתארח אצלם יום־יומיים, ומשה אמר שיחכה בבית לטלפון ויבוא לאסוף אותן מהתחנה.

אוריה לקח לו יום־חופש וחזר לישון אחרי שאנדי ומאיה נסעו. התעורר מאוחר. השקט שעמד בדירה היה ממתן את תנועותיו. יותר מתמיד הקפיד בגילוח. הראי היה מלא לובן־אריחים ולובן־קצף גילוח וכמעט־לובן צדעות, ואוריה קרא בעיניים המביטות בו את הרהור־הבוקר השגרתי, כבר שבועות, כבר חודשים, לא ידע ממתי ומדוע, אבל תמיד בשעת גילוח: אז לאן, עוד יום ועוד לילה עברו, עוד יום ועוד לילה אינם, איפה הם, גם זמן־השאלה “איפה הם” כבר איננו. יום אחד לפנות ערב אמר לילד: תביט, הפרח הולך ונסגר לקראת חשיכה, ממש רואים איך הוא הולך ונסגר, הילד מחא כפיים ואוריה נשטף זיעה קרה, והביט אסיר־תודה בעצים שאי־אפשר לראות איך הם צומחים, כפי שאי־אפשר לראות איך מתחלף צבעו של אפרסק מירוק־כהה לירוק־בהיר ירוק־צהוב צהוב־כתום כתום־אדום, באין־ספור מעברים שהעין אינה תופשת, צבע אוזל, איננו, לא רואים איך אוזל, מצפים לצבע שיצדיק קטיף, לתחילת עונה, לסוף עונה. אוריה ניסה לחשוף בעיניים שבראי את מבטו של הכסיל, התם שהופל בפח ונלכד בציפיות, שכבר יסעו להם מפה, משה, מאיה, שכבר יסעו להם, שכבר יישאר לבד עם אנדי, שכבר יהיה ערב, שכבר תהיה שבת, שהילד יגדל, שהניסוי יצליח, שההצעה תתקבל, שאפשר יהיה שוב לנסוע לקלארנדון, לנסוע שוב לוונציה, לחשוף את מבטו של התם הזה שמדי בוקר מתגלח ומדי בוקר נערך לקראת אותו מירוץ חד־סטרי, אותו מירוץ עצמו, כאילו מחכה איזו זכיה בקצהו. לאחרונה טייל עם אורח אחד, פילוסוף שדיבר בנוסח של טענות וטענות־שכנגד, הלוך ושוב לאורך שדרת־הקזוארינות שבמטע, האורח אמר שנדמה לו שבמקום הזה מהלכים יותר לאט מאשר במקומות אחרים, ומכאן שיש יותר זמן לחשוב, אחר־כך השתהה רגע ליד עץ קיצוני, התבונן בזיקית ירוקה־כהה שחמקה ועטתה צבע אפור־חום של גמל, ואמר: לפני עשרים ואחת שנים שמעתי דרשה ובה ארבע מלים שכבר שמעתי קודם־לכן מאות פעמים, כמעט יום־יום, ופתאום המלים האלה היכו בי, ומאז אני מרבה להתפלל. אשריו וטוב לו, גם פילוסוף של טענות וטענות־שכנגד וגם מרבה להתפלל, דיבר אוריה, לא בהתרסה כי־אם בחיוך של קוצר־יד, אל התם הממשיך במירוץ זיגזגי אבל חד־סטרי של מיני זמן שונים, ריב ופיוס, שלווה ומירוט־עצבים, טרגדיה ולא־כלום, מוטב טרגדיה מלא־כלום, כל דבר ולא לא־כלום, קח שני בני־אדם, הושב אותם לפניך שיספרו כל מה שזכור להם מחייהם עד כה, אחד ידחוס הכל לתוך שעות אחדות, השני לא יחדל לספר, זמנו של זה לעומת זמנו של זה, זמן זה כזמן זה כבר איננו, דברים ידועים, הרהורי־בוקר בגרוש, זה שבוע כמעט שלא ישן דיו. טוב שכבר נסעו, ואולי משה עוד יוכיח משהו, הוא כבר הוכיח בחייו הרבה דברים, מדוע לא יוכיח עכשיו שדווקא, מאיה תלד לו שבעה ילדים, נגד כולם ונגד הכל, והם יחיו באושר ובעושר ובריב ובפיוס ימים רבים, ואנדי תוכיח שצריך לנסוע לווארשה, לחפש את הפסל של מאדונה־עם־הילד העשוי קרשי־ארון־דפוקים־יחד, ולהשיג ולפענח אותם פסי־קול חסויים של ליאון.

אוריה הציץ בשעון, הרגל מגונה, חשב, מה דוחק עליו, רק שעתיים וחצי, לא יותר, עברו מאז שקם, ממש עם זריחה, להעיר את אנדי ואת מאיה, ומאיה השהתה את ידו על מצחה, הגיש להן קפה, לאנדי בספל הכחול הכבד, לא יותר מדי חלב, לא ספל מלא לגמרי, הפעם בדיוק עד לקו הדמיוני שעדיין לומדים אותו, למאיה לא חשוב איזה קפה, העיקר שמגישים לה למיטה, איך שכבה עם מאהבה הצעיר, לא חשוב, העיקר ששוכבים, בכל־זאת היה משהו מיוחד בדרך שהשהתה את ידו על מצחה, סוגרת עליה בשתי ידיה החמות משינה. אוריה גיחך בחצי־קול, מחליט להתייחס בכובד־ראש ובכל־הרצון־הטוב לרשימת־הדברים־לסידור שאנדי השאירה על מגש־הנחושת העגול שעל המקרר (ברגע האחרון עוד חזרה מן השביל להזכיר לו: הרשימה על המקרר), לתת אוכל לזלמן שבעליו, השכנים, יצאו לחופשה, לא לשכוח (מודגש בקו) לבדוק אם פיתגורס קשור שם ממול, שלא יאכל את זלמן (אנדי ודאי העבירה אל הדף חיוך מן החיוכים שבפגישות־השביל הקצרות עם השכנים הצעירים החביבים עליה), לחפש יחד עם הילד חומר לחיבור על התפתחות הרכבת, להשקות את הגינה, להביא אספירין מן המרפאה וסוכר מן הכל־בו. היום הוא לא ישכח דבר, אדרבה, היום יתעכב, גם יעביר יד, מחווה לאנדי, על גבו המתקמר של זלמן, למרות שבדרך־כלל אין לו שום משיכה לגבות מתקמרים של חתולים, אף יגדיל לעשות ויושיט יד לפיתגורס, יש להודות שהוא יפה, כלב־סאלוקי למהדרין אומרים מביני־דבר, ויקשור אתו שיחה, לא פחות מוצלחת משיחותיהם של כל חובבי־הכלבים: אז מה אתה אומר על זה, פיתגורס, הלא קראו לך כך מתוך סברה שאתה חכם הולך על ארבע, ושהפילוסופים ההולכים על שתיים רק הולכים הולכים ומסתבכים, חוץ מאלה שפתאום מתחילים להתפלל. איפה ימצא חומר על התפתחות הרכבת? אנדי שיבחה את בחירתו של הילד בנושא הרכבת, אמרה לו שהיא עצמה מאוד אוהבת רכבות, ורק כשנשארו בשניים שאלה את אוריה האם יש לספר לילד את מה שידוע להם על השימוש ברכבות, או שלצורך העבודה הזאת, בנושא־תחבורה, יש להתעלם. לצורך עבודת־כיתה בנושא־תחבורה יש להתעלם, חתך אוריה, ואנדי הסכימה אתו, אבל הוא לא היה בטוח שתעמוד בהסכמתה. כשאנדי היתה מכירה בצורך להעלים דבר־מה, או לעקוף דבר־מה, היתה פונה לעזרתו, ואכן את הצורך הזה הוא ידע למלא טוב ממנה. הלא גם מה שקרה לו באותה רכבת־נוסעים מיד אחרי המלחמה, לא סיפר לה עד עכשיו, רק לליאון סיפר, דווקא לליאון, ואיך בדיוק זה היה. גם על דסדמונה לא סיפר לה בדיוק, לא על דסדמונה זאת ולא על אחרת, ולא יספר. צביעות? גם לצביעות אין גבולות מוגדרים וברורים.

אוריה ישב לשתות את קפה־הבוקר, ביחידות, על הכסא שלו, כמנהגו מדי יום, לא בדיוק מול החלון הפתוח אלא באלכסון אליו. ערפילי־השחר החלביים עוד היו מתרוממים וכבר נראה עלעול צהוב עולה מן האדמה ונע על־פני האופק המתגלה והולך. אוריה לגם מן הקפה, הביט אל העלעול, וחזר בשקט אל השעה שהיה חוזר אליה מדי פעם, איך ראה את אנדי לראשונה, בדירתו של ליאון, ששימשה גם אכסניה לכל המקורבים אליו, וחלונותיה צפו אל חורבות הגיטו. את החורבות כבר היו מפנים מבוקר עד דמדומים, במין חיפזון קדחתני, אבל השעה הזאת היתה שעת־ערב מאוחרת. הפשפשים ששרצו במיטות־העץ הכבדות, המגולפות לתפארת בידי נגרים־אומנים שזמנם בידם, לא נתנו להירדם. אנדי נכנסה, גבוהה (נראתה לו אז גבוהה מכפי שהיא באמת), במעיל כבד, רדיד כחול־כהה כרוך לצווארה וברט כחול־כהה חבוש לראשה. אוריה זוכר שחשב: שונָה, לא שייכת, וגם היום אינו מוצא מלים טובות מאלה לתאר את מה שחשב אז. אנדי נכנסה, העלתה אור במטבח, עמדה שניות אחדות בדלת המוארת, כיבתה את האור, חלפה על־פניו בחשיכה, מדיפה ריחות של חוּץ וּווֹדקה. הנה, גם עכשיו העדיף לעקוף ולדלג מיד אל הערב או הלילה והיום שלמחרתו, לזכור צחוק מסוים בין אנדי לליאון, מאוחר יותר, מבט מסוים בין אנדי לאֶחד מבאי־הבית, זֶמֶר מסוים שלידיה ביקשה מאנדי לשיר. אלא שאותו לילה שראה את אנדי לראשונה הלא היה לילה בסופו של יום שבבוקרו יצא ברכבת אל עיר־מולדתו שעל הוויסלה, מצפון־מערב לווארשה. לא לשֵם ביקור בעיר־מולדתו בא לפולין, בא להוליך פליטים יהודים אל נמלי הים־התיכון, אבל איש לא עיכב בעדו. עירו, שזכר אותה יפה וכהה, כולה מופנית כלפי הנהר, לא נפגעה במלחמה, כך סופר לו. לא ראה בדרך את אפילת יערות־האורן המקיפים אותה, לא את תחנת־הרכבת האדומה והמפויחת, לא את אבני־הגוויל של הרחובות הצרים הטבועים ברגליו, את כל זה ראה אחר־כך. בבת־אחת נזרק אל כיכר־השוק, עיניו בסורגי־הברזל המסולסלים של המרפסת בקומה השניה. מבין כל הדברים זכר במיוחד, אולי מאז הוצא לראשונה לראות אור־עולם על מרפסת צרה זו, את הסורגים האלה המסתיימים כולם באותו קו שבלולי. ילדה עמדה על המרפסת, שערה הפשתני הגיע עד לקו העליון של סורגי־המעקה, מאחוריה אפילת דלת ודירה שקירותיה ודאי מכוסים עדיין אותה טפטים, טפטים מאיכות טובה נשמרים שנים רבות, ירוקים־כהים עם ניצני־ורדים בחדר־השינה של אמא־אבא, בפסי תכלת־ואפור עם עלעלים חומים עדינים בכל שאר החדרים. הילדה הסתכלה בו בעיניה הקטנות, הוא הסתכל בחלונות המשחירים מול השמש. מעל לבית ומעל לעיר נישא ריח מתקתק של תפוחים ושל עשן־רכבות. איזו הלוויה שרכה דרכה בכיכר, כרכרה שחורה רתומה לשני צמדי־סוסים מכוסים בד שחור, שמשות הכרכרה וקישוטי־הזהב של רתמות־הסוסים התנוצצו בשמש, הוא ניפנף בכובעו לילדה ולא חבש אותו עוד, החזיק את מצחת־הכובע בשתי ידיו לפניו, כדרך המתאבלים, וכמו נמשך אחרי הכובע סב על עקביו והתערב בין מלווי המת האלמוני. שניים־שלושה מהם ליכסנו אליו מבט והוא התעקש להמשיך וללכת אתם. זכר שבית־הקברות הנוצרי נמצא לא רחוק מתחנת־הרכבת, ממש לחוף הנהר.

בחר ברכבת־הצהריים המהירה כדי להקדים ולחזור לווארשה. עכשיו ראה בעד החלון הרחב של התא את אפילת היערות הנוטפים ירוקת אפילו בצהרי יום בהיר, מטליות טחב ירוק־שחור מכסות ביצות נעלמות. כמעט לא ביצבצו שמיים מבין הצמרות הצפופות. היערות היו נסוגים מעבר לחלון ואוריה חשב שכאן ניתן היה אולי להסתתר, שהטחב והאיזוב עשויים היו להבליע עקבות, להטעות כלבי־גישוש, ואולי באמת הסתתרו כאן, אולי עדיין מסתתרים, בשורת גמר־המלחמה לא הבקיעה לסבך הזה שמחוץ לזמן, עדיין מסתתרים, צדים ארנבות במלכודות מוסוות, מלקטים אוכמניות ופטל־בר ותות־יער אדום. עד כאן סיפר לאנדי, מכאן והלאה רק לליאון, תוך שהיה מהלך אחריו בין חורבות הגיטו ורוב הזמן רק עוקב אחר ידו המצביעה ומקשיב להסבריו. ברגע מסוים מצא לו פתחון־פה לספר: עדיין היה בתוך־תוכה של אפילת־היער כשדלת התא נפתחה במשיכה אחת ושניים עמדו מעליו, אחד היה רזה וצולע, הבחין בזה על־פי עמידתו העקומה, ואחד היה תמיר, גלוי־ראש.

קפוץ מן החלון הזה יהודון, מהר! חת־שתיים!

זה אמר הצולע ורכן אל החלון ופתח אותו כלפי מטה בהינף מאומן אחד, השני לא גרע עיניו מאוריה, עיניים מימיות, כמעט שקופות, ואמר לאט־לאט:

ואם לא, נעזור לך, אחד מכם לא יישאר.

אוריה התרומם ממושבו, היה גבוה מן הצולע, שווה־קומה עם השני. שכניו לתא העמידו פני מנמנמים, לא ראה, אבל ידע שזה כך. כיסה בגבו את החלון הפתוח ועמד. יער אפל היה נסוג גם בחלון ממול, חשיכה מהבילה ביום קיץ. ידעתי, אמר לליאון, שיש שם אדמת־רקב תוססת של פטריות ואיזוב וגוויות. עצר את האגרוף שכוּון אל שיניו, לא לגמרי עצר, כי הרגיש בפה טעם של דם. הצולע בעט בו פעם ועוד פעם, ורק כשהרגיש כאב חותך בירכו הניף יד. הצולע נסוג, אחריו בעל העיניים השקופות. רוח חזקה טלטלה את מעילו של אוריה, הצמיתה את בשר גבו. דקה אחת, לא יותר, והשניים הלכו. אשה כפרית התרוממה ממושבה, הוציאה בקבוק של משקה שקוף מסלה הקלוע והגישה לו. הלגימה של חיי, אמר לליאון.

ומה, ילד, לפחות אתה תאמין לי שזה היה כך, או לפחות גם כך, נכון, תמיד יש השפלה כשמרימים מרפק להגן על הפנים, ובטעם של דם בפה, ובשן שבורה, השפלה לאורך זמן, אולי לתמיד, כן, אבל לא התכופפתי, והם הלכו. ובעיקר היה שם משהו גרוע מהשפלה: עצם קיומם. לא סיפר לאנדי, יום אחד יספר לילד, סיפר לליאון כמחזיר שמינית־שבשמינית של איזה חוב, של איזו בושה אחרת, אבל ליאון לא גילה ענין בחובותיו ובושותיו של אוריה, יש לו בושות משלו, אמר. הוא הקשיב, ובעיניו הלא־גדולות ניצנץ זיק ממזרי, שכבר היה מוכר, הפעם מין מבט של אח בוגר המוכיח את אחיו הדרדק בקריצת־עין: הא לך פרק בחניכות, לא הרבה, ובכל־זאת משהו.

אוריה ניגש, כמעט בדילוג, אל כוננית־הספרים, שלף כרך של אנציקלופדיה לנוער. איך לא חשב על זה קודם, הלא אנגליה היא מולדת הרכבות שהובילו מטעני־פחם אל תעלות־המים. יוכל להזכיר לילד שבקלארנדון, ממש על־יד הבקתה של משה ומאיה, עוברת אחת מאותן תעלות־מים שבימים עברו מילאו את תפקיד הכבישים בימינו, לשאול אותו האם הוא זוכר את תעלת־המים ההיא, צרה, ירוקה־צהובה, עם גשרוני־אבן מעליה, ועם המחסום המווסת את גובה־המים בעבור הספינות, והאם ירצה לנסוע לשם שוב. הנה האות ר', רכבת, כן, נכון, המסילה הראשונה הונחה, כך סבורים, באנגליה, בימי שלטונו של המלך צ’ארלס הראשון, מסילה של קורות־עץ שעליהן התגלגלו קרונות עמוסים פחם מן המכרות אל תעלות־המים, וקצת הלאה, כאן, הצו של הנשיא הגדול, אברהם לינקולן, זה ששם קץ לעבדות באמריקה, להניח מסילה מחוף אל חוף, השנה היא 1862, זאת־אומרת כבר מאה שנה ויותר, וכבר אז הגיעו הקטרים למהירות לא־מבוטלת, שישים קילומטר לשעה, ושוב קצת הלאה, כאן, הרכבות החשמליות הן החדישות ביותר והמהירות ביותר, מאה ושמונים קילומטר לשעה ועוד היד נטויה, לא מפרטים מאיפה ולאן ומי המציא, תבוא הברכה על העורך, אפשר להישאר בין אנגליה לאמריקה, הנה, ילד, כבר המציאו את הרחפת, כשניסע שוב לקלארנדון אולי כבר נרחף מעל לתעלה הגדולה, עוד נכונו לנו פלאי־פלאים, תאר לך, ילד, לרחף רק קצת־קצת מעל פני המים.

ט"ז    🔗

בולמוס־החיפושים היה תוקף את אנדי לעתים קרובות למדי והיא שמחה לשמוע שרבים נתקפים בו כמוה, אולי בעיקר רבות, נשים ההופכות את הבית על־קרביו כדי למצוא מברשת־שיער שכמותה ניתן להשיג בפרוטות בכל־בו המקומי, או מפת־שולחן שכמעט אין משתמשים בה עוד. כשהפכה את הבית בפעם האחרונה, בחיפוש אחר עט־נובע ישן שהביאה מז’נבה, שבוודאי כבר היה סתום וחלוד, ואוריה נכנס והעביר סביבו מבט שפוי ומשתאה, עמדה וציטטה באזניו, מתוך הערבוביה, משפט שמצא חן בעיניה: וכי אותו מסרק או אותו עט־נובע כל־כך חשובים לנו, אלא שכך מראה לנו הגורל את בדל־אוזנו. אבל אוריה רק חייך מגבוה: לא הייתי מרצף את הדרך למטפיזיקה דווקא במסרקות ובעטים־נובעים.

אלא שהפעם, שלא כדרכו, נתן יד לחיפושים אחר אותה קסטה שמאריאן השאיר אצלם בטעות, או אולי דווקא במתכוון (פצצת־סרחון השאיר לכם, מה? אמר משה), והם תחבו אותה השד יודע לאן, אולי לאחת המעטפות הגדולות, באחד הארונות, אל בין ערימות המכתבים והמסמכים הישנים, שמדללים ומדללים אותם והם מתרבים כמו בפאַרתֶנוגֶנֶזיס, אמרה אנדי, נהנית להגיד פארתנוגנזיס בלי להיתקע. לא היה סולם, אנדי טיפסה על כיסא מוצב על שולחן, אוריה החזיק בכיסא, ורק ביקש שתעמוד על מסגרת־המושב, ולא על המושב עצמו העשוי מקלעת־רפיה. היא אמרה: אל תדאג, וכל הזמן זכרה את הסולם היציב ורחב־השלבים שצלינה הזמינה בשבילם אצל נגר ותיק, אחרי שחקרה מה מוניטין יצאו לו; אני לא מבינה איך אתה מרשה לאנדזיָה לטפס על כיסאות פורחים, כשהכל יודעים כמה נשים כבר נפלו ככה ושברו את אגן־הירכיים ונשארו צולעות כל ימי חייהן; אנדי אמרה שבדירתם הקטנה אין מקום לסולם, ואוריה הבטיח שלא ירשה לאנדי לטפס על כיסאות, אבל הסולם הוזמן, הנגר עשה אותו, אלא שהסתבר שאחד הצירים לא מהודק היטב, והוא נשאר בינתיים בדירתה של צלינה ועדיין הוא עומד שם, חלודה אכלה את ציריו עד שאי־אפשר עוד לפתוח אותם; אנדי זכרה, ואולי דווקא משום כך התפתתה ברגע מסוים להציב את רגלה במרכז־המושב, מקלעת־הרפיה נמתחה ונקרעה, אנדי החליקה, מסמר חבוי שרט את קרסולה, והיא שמחה בלבה שהנה נעשה איזה צדק קטן עם צלינה. אוריה הביא קרש מבחוץ, הניח אותו על מסגרת המושב והציע שאולי הוא יטפס עכשיו, אבל אנדי אמרה שהחיפוש דווקא מרגיע אותה, ולהפסיק באמצע רק יעצבן אותה, ושכבר באמת תיזהר, ואוריה נכנע.

שני הימים בחיפה התישו אותה. משה היה חוזר ושואל, בעקשות מתבצרת עד טמטום, מדוע מאיה עשתה לו את זה, ומי ביקש ממנה שתבוא ותספר לו, אם הוא מוכן לא לדעת מי זה אז בוודאי שהיה מוכן לא לדעת בכלל, ומאיה היתה חוזרת ועונה שהיא לא יודעת להגיד בדיוק מדוע, שאולי זאת היתה טעות מצדה, ושאולי עכשיו כבר תלמד לקח. אנדי קיוותה שיירגעו איכשהו, ולפחות שמאיה לא תחזור הנה, לשבת על הספסל ולתלות עיניים קרועות בחלון, ואוריה לא יחזור להשמיע באוזני משה את השקפתו על תבונת־החיים ועל טרגדיות, ועל כך שהוא לא מבין לא את הקנאה ולא את המונוגמיה. אלא שכל הפרשה הזאת היתה כופה עצמה עליה כמין תזכורת למשהו אחר. כך היה כופה עצמו עליה, פעם אחר פעם, איזה ענין סתום ולא פתור, כתזכורת כוססת לכל הסתום והלא־פתור שבעולם. היתה מנסה להפיג את המצוקה הזאת פעם בשאלות מופנות לכל צד, פעם בצְפיה במראה מסוים, קבוצת עצי־אשל על גבעת־חול, או גג של כנסיה, או מכוניות נוסעות שורה ארוכה בכביש מעבר לירקון, פעם בחיפוש אחר פסל או אחר קסטה מוקלטת.

אנדי לא שמה לב ששתיים־שלוש טיפות־דם נשרו מקרסולה אל הקרש. אוריה אמר: תסתכלי, חכי רגע, והלך והביא צמר־גפן טבול במים, לחץ אותו לקרסול בגובה עיניו, ואילו אנדי לא חדלה להטיל מלמעלה אל הכורסה ואל המיטה ערימה אחר ערימה של חולצות, מכנסיים, לבנים, אולי הקסטה בכל־זאת שם. אחרי שהארון כבר התרוקן ירדה לרצפה, נהנית הנאה רבה למיין, למדוד חולצה שקיומה נשכח ממנה, ללטף ארנק־קטיפה שחור אותו מצאה, אחרי מותה של צלינה, כשהוא עטוף שקיות־נייר ודחוק בין עתונים מצהיבים, למדוד, ללטף, לפרוש ולקפל, לסקור בתאוות־חושים, בתאוות־חיים שכאילו רק לאחרונה מצאה לעצמה מקום חסר־בושה בין מוות למוות. קלטה ביעף איך תאוות־החיים הזאת מעוררת עכשיו באוריה את תאוותו אליה, ואיך תאוותו החסונה מעוררת אותו לצחוק צחוק חסון.

זקנים שטופי־זימה, אמרה אנדי, צוחקת גם היא, ופשטה במשיכה־אחת־מעל־לראש את החולצה שמדדה, ירוקה ירוק־של־תלתן, ולבשה במשיכה־דרך־הראש עוד חולצה, סגולה־כהה כמו איריס־הנגב. אוריה ניגש אליה מאחור, חפן את שדיה בכפות־ידיו, נשק בעורפה, עיניו בעיניה שבראי, אחר־כך תפש במחשוף החולצה וקרע־פרם אותה מלמעלה למטה. אז טוב, אמרה אנדי, עיניה בראי, נראה כמה חולצות עוד תקרע לי ככה.

לפנים, בימי נעוריה, היה לה אותו “כמה עוד” כמין דיבוק־הקץ, אימת־החידלון, אצבעו של השלד־נושא־המגל המקישה בלילה על החלון. אותו דיבוק היה כופה עליה לספור, כל פעם שחפפה את ראשה, כמה פעמים עוד תחפוף את הראש הזה אם בסך־הכל תחיה שמונים שנה; כל פעם שעשתה את ציפורניה, כמה פעמים עוד תגזור אותן עד שיצמחו באין־מפריע מתוך גופה המכוסה אדמה; וכל המספרים שהגיעה אליהם היו דוהרים דהירה מטריפת־דעת אל האפס. עכשיו כאילו לא איכפת לה עוד. שוב ושוב שאלה את עצמה האם זאת רק קהות יבשה, כמו העור המת על סוליות־הרגליים שהתחככו רבות מדי בקליפתו של הכדור הזה, הרוחש מיתות ממיתות שונות, או בריחה מפני הידיעה שמכל־מקום נותרו לה בפועל שנים מעטות מאלה שכבר היו, או אולי בכל־זאת יש כאן משהו מן ההבנה הנכונה. ידעה שבזמן האחרון אוריה הוא זה שהתחיל לספור, יום־יום, בינו לבינו, את מלאי הימים האוזל, והיתה רוצה להתחלק אתו באותו לא־איכפת שלה, לעשות שיחלחל איכשהו לתוכו, היתה רוצה למסור לו איזו הודעה, לרשום ברשימת קניניה המעטים את השאננות הזאת, אולי אחד הקנינים היותר חשובים, אלא־אם־כן ייטרף שוב ביום מן הימים, מי יודע. אלא שהביטה בראי ואמרה לעצמה שאין השעה כשרה, וחייכה חיוך סמוי של שבח לעצמה, על שלא כדרכה הנה היא מצליחה פה ושם לוותר על אמירת דבר כשאין השעה יפה לכך.

הקסֶטה של מאריאן נמצאה בעומק מגירת־הנעליים, בתוך נרתיק ריק של אקדח (אקדחה של אנדי שנגנב ממנה, לבושתה, מתוך הנרתיק שחגרה, בחניית־לילה אחרי שהשיירה הצליחה להסתנן אל הנגב הנצור). יש! פרצה אנדי בצעקה, ומיד גיחכה אל עצמה, מסתכלת הסתכלות מרוחקת בקופסה השטוחה המונחת על כף־ידה, שומעת שמיעה מרוחקת את קריאת־ההתלהבות שקראה לפני שניות אחדות, מבקשת את אישורו של אוריה שאכן זו מין קריאה מנותקת של הנאה שאינה־תלויה־בדבר, לא בחפץ המסוים הזה, בקיצור: עוד נשיפה בבדל־אוזנו של הגורל. אוריה היה מוכן לאשר, אבל את הטייפ רצה דווקא להפעיל תיכף־ומיד.

אנדי היססה, השעה היתה עשר, בקירוב. אמנם שקט ופנאי, הילד ישן עם שאר ילדי כיתתו, ובכל זאת: היתה רוצה, אמרה, לעשות את זה עם הרבה זמן והרבה סבלנות, כמו בסרט ההוא שכל־כך מצא חן בעיניך. אוריה חייך, מקבל בעליל את השוחד, למרות שבעצם דווקא לאנדי היה מתאים להתלהב מאותו סרט, שהיו מזכירים זה לזה מדי פעם: צַלָם שנקלע לזירת־רצח ומנסה לפענח את התעלומה, סתם־כך לעצמו, כי הסתום לא נותן לו מנוח, בוחן את התצלום שקלטה מצלמתו, מסמן עיגול סביב פיסת־קרקע בין שיחים, מגדיל את הקטע, מפתח, מתבונן, משהה, משהה, מוסיף ומסמן, מוסיף ומגדיל, מפתח, משהה, עוד, עוד. אנדי אמרה: מלים אי־אפשר להגדיל אבל תמיד אפשר לעצור את הטייפ, להחזיר לאחור, להשמיע שוב, עד שתופסים מה מטריד. אז קדימה, אמר אוריה, יש זמן, על־כל־פנים לא פחות מבכל שעה אחרת, לא חשוב שאני צריך לקום בארבע. אלא שאנדי עדיין היססה, אמרה שהיא עייפה, אוריה שתק והיא ידעה יפה ש“אני עייפה” הן מלים של מחסום, של איטום, מעין טריקת־דלת. לא פעם היתה אומרת אותן לעצמה בקול, באין איש אתה, אוּף־אני־עייפה, כדי לעקוף, לסלק, לסגור מסך, כאשר היה נדחק אל זכרונה משהו שביקשה לשכוח, פגישה לא־נעימה, עוול שעשתה לילד, רוגז מיותר או סתם פליטת־פה. יש שאמרה: אילו יכולתי להיגמל מן הדיבור הזה: אני עייפה, כשם שאמרה לא פעם: אילו למדתי, אילו עשיתי כך ולא כך, אילו עזרת לי, אילו הבנו זה את זה. אוריה לא היה מוצא טעם במיני האילו, היה אומר: צריך לעבוד, צריך לנוח, צריך לא לבזבז את הזמן, המילה “אילו” היתה מביאה אותו לידי קוצר־רוח, לבד משעות של בדיחות־הדעת, כאותה שעה כשטבעו על משכבם מטבע נוסף לצופן של רשות־השניים: חדק־פיל. היו מצחקים אז, כְּמה שנאמר, ואנדי אמרה: כל העניין היה הרבה יותר אלגנטי אילו נברא הסומא המקשיח הזה בדמות של חדק־פיל. דימויי המסלול הרגיש והעוצמה הגמישה, המגיעה לכל מחוז־חפץ בלי שהגוף כולו יופרע ממנוחתו, הישרו עליצות על שניהם, ומאז שימש חדק־פיל מעין מענה מסנגר על אשמת אני־עייפה. עכשיו חשבה אנדי שאולי מוטב לדחות את שמיעת־הקסטה למחר, לפנות אל טקסי־המיטה, פרישת המצעים, כיוון השעון המעורר, הדלקת @מנורת־הקריאה, כיבוי מנורת־הקריאה, קמטי־הפנים וכתמי־העור מוארים, מוצלים, התפנקות, חיכוך בהונות בבהונות ועגבות בחלציים, חזרה לא־נלאית, כמו ילדים, אל הצמד אמת־או־חובה, בחירה או הרגל, פרא־בור או גס־תמים, מנגנון תפל או מסתורין חדשות־לבקרים, נועם המנורה והקריאה או חוסן־החיבור, התנפלות או הזמנה, שינוס־מותניים או חדק־פיל. פתאום אמרה: טוב, בוא נשמע ודי.

אוריה הציב את הטייפ באותו מקום שם ישבו עם מאריאן לפני חודשים אחדים, מזג שתי כוסות ויסקי, אנדי קירבה מאפרה, הביאה חפיסת־סיגריות, הוציאה אחת, נמלכה בדעתה, הניחה אותה לאחר־כך, ולחצה על קלידי הטייפ:

…כפי שכבר סיפרתי קודם, אבי היה נגר אלף־אלף. כל הגבירים של וארשה הכירו אותו. גם הפריצים הפולנים, בעלי האחוזות בסביבה. הוא היה משפץ את הרהיטים העתיקים שלהם מימי…

אנדי רכנה על הטייפ, מדמה לשמוע בקולו של מאריאן אותה נימה שזכרה מלפני שנים, שכאילו נעלמה מדיבורו כשישב כאן אתם. תאַק, הגלגל נעצר, אנדי עצמה עיניים ומיד פקחה אותן, מלמלה: לא אוהבת את הגברים־והפריצים. אוריה אמר: אני לא מוצא בזה שום… ואנדי אמרה: אני כן מוצאת, טוב, לא חשוב, הלאה.

…אם גילף רגל של אריה במקום רגל שנשברה, אי־אפשר היה להבדיל בין רגל זאת לרגל זאת. אני זוכר גברת אחת ממשפחת פוניאטובסקי, הפוניאטובסקים המפורסמים, אֶ… אמרה שאבא, אילו הלך ללמוד אמנות, היה עולה לגדולה. עכשיו אני שואל את עצמי מה זה היה משנה, נגר סתם או נגר צמרת, אֶ…

ה־אֶ הזה, מילמלה אנדי מהר, בלי לעצור את הטייפ, זוכרת אותו עוד מאז, תמיד הרגיז. אוריה אישר בניד־ראש.

…אז באחד בספטמבר, כשפרצה המלחמה, הוא בדיוק בנה ארון־ספרים בדירתו החדשה של צ’רניאקוב, כן, אדם צ’רניאקוב, הוא־הוא. היו שם חלונות רחבים עם זכוכית ונציאנית, ראו דרכם את הגן־הסאקסי, אתם זוכרים את הגן־הסאקסי? לא? חבל. בכל־אופן אבא החליט שבארון־הספרים תהיה אותה זכוכית. כשהפצצות הראשונות החלו ליפול הוא המשיך לשייף, למרוח פוליטורה, לא הסכים לרדת למקלט, זאת־אומרת למרתף, אמר שמעדיף ליהרג במקום ולא להיקבר חיים. לא ידענו אז שמוטב היה אילו נהרג בהפצצה. אני זוכר את רעם ההתפוצצויות יחד עם ריח טרפנטין. ברצון הייתי שותה ספירט־של־פוליטורה בשביל להשתכר, אֶ, אֶ, ולא ויסקי.

תאק, עצור, חזור, קדימה: הייתי שותה ספירט־של־פוליטורה בשביל להשתכר, אֶ, אֶ… תאק, עצור. לכאורה הכל טוב ויפה. אנדי הסתכלה על אוריה ואוריה החזיר לה מבט, דימתה לראות שהוא מאשר, שחושבים על אותם דברים, משהו על ליאון, משהו כמו: לכאורה אמירה מסוג האמירות של ליאון; משהו כמו: העולם כידוע במה, כולם משחקים, יש שחקן ויש שחקן, אבל השחקן המעולה נראה בשכרותו יותר אמיתי מהשיכור המועד, ואילו השחקן המחטיא את הצליל…

תאַק, קדימה: ומשתכר, אֶ, אֶ, ולא ויסקי. צ’רניאקוב היה מן האחרונים שעברו לגיטו, ממש ביום שסגרו אותו, זה היה בנובמבר ארבעים. בתור יושב־ראש קיבל מן הגרמנים דירה ממש, אם אני זוכר נכון זה היה בפינת זמנהוף־נובוליפקי. צ’רניאקוב קרא לאבא וביקש שיעביר לו את הרהיטים ויתאים אותם למקום החדש. אני הצטרפתי אל אבא להיות על־ידו, אתם יודעים, אפילו ללכת ברחוב כבר היה מסוכן, וגם כדי לעזור לו בעבודה, כדי לעשות משהו. אֶ, מהרגע שסגרו את הגיטו חיפשנו כל הזמן לעשות משהו, זאת־אומרת אלה שלא היו רעבים ממש. חברַי ואני… היינו צעירים, בריאים, היינו רצים, רצים, אתם מכירים את הבדיחה…

עצור, חזור, רק על כמה מלים ומיד הלאה: צעירים, בריאים, היינו רצים, רצים…

אנדי אמרה: מה אני אורבת לו כל הזמן, גם ליאון היה יכול לומר כך, או משה. אבל אוריה קירב את ראשו אליה ואמר: הֵי, כמו קורא אותה לסדר, והוסיף: לא בדיוק כך, כל אחד קצת אחרת, ונגע בכף־ידה הזנוחה על השולחן. ראתה אותו מלא נכונות, ער לגמרי, מרגיש או מנחש שהעייפות באמת נופלת עליה, שהיא פוחדת מן הרגע, פוחדת ועל־כן מקרבת, את הרגע כשהכל יתחיל להיטשטש, ולכאורה לא יהיה עוד שום הבדל בין שום דבר לשום דבר, בין מה ואיך אומר מאריאן לבין מה ואיך אומר ליאון, בין התבהרות לענן־ערפל הצומח מנקודת־ספק זעירה, מתפשט והופך מסה אפורה שבולעת לתוכה הכל, דומה ולא־דומה, היה ולא־היה, חורבות וארשה וחורבות ברלין, התווים נמחקים מן הפנים, הצלילים נמחקים מן הקולות, העיניים ריקות, השפתיים רופסות, לא נותר אלא הרצון לנטוש את כל העיסוק התמוה הזה, ללכת לישון ומחר, מחר מה? מחר עם דמדומים לעדור גינה, האפונה הריחנית כבר זקוקה לחוטים לטפס עליהם; או אולי לנסוע העירה ולערוך קניות, התרופה הנודעת של הזמן הזה, משותפת לעשירים ולעשירים פחות, ליושבי־ערים וליושבי־מדבר, לילידי וארשה ולילידי מאראקש; או לשכב על הדשא בשמש, או בשמש השוקעת, לעצום עיניים ריקות ולהירדם.

…היינו רצים, רצים, אתם מכירים את הבדיחה על שניים שיושבים יחד בכלא? מוישה שוכב על הדרגש ובערל כל הזמן מתרוצץ בתא, אז מוישה אומר לו: מה אתה רץ, אתה חושב שכאשר אתה רץ אתה לא יושב? לא רע, אֶ? אז בדירת־גבירים בגיטו התהלך לו הגביר אדם צ’רניאקוב, באמת היה לו מראה של גביר, נתן הוראות, הסתכל ברהיטים, בספרים שבארגזים, פתח איזו מגירה, המגירות שעשה אבא היו נפתחות בשקט, לא יותר מדי בקושי ולא יותר מדי בקלות, הוציא משם כמה דפי־נייר מכוסים כתב־פנינים פולני, ואמר לי, גם כן בפולנית, פולנית מאוד יפה, כאן אומרים עברית של שבת, אז נגיד פולנית של יום א', אֶ, אמר לי: עיין בזה איש צעיר ושמור את הדפים אצלך, גם אני אזכור אתכם לטובה…

תאַק, עצור. אנדי אמרה: נדלג כאן. למה? שאל אוריה. אתה לא זוכר? הוא מוסר כאן את התוכן של הדפים האלה, כנראה תרגום מתוך ספר של אחד… אני נזכר, אמר אוריה, נתן־נטע האנובר, למדנו קצת בבית־הספר. טוב, חתכה אנדי, לא רוצה לשמוע את זה, בוודאי לא את הפרשנות של מאריאן, וטעם טפל עלה בפיה, ניסתה לשטוף אותו בלגימה של ויסקי, אוריה עצר בעדה, מזג גם לעצמו, אמר: לעילוי נשמתו של ליאון? אנדי הינהנה בראשה: לעילוי נשמתו של ליאון, ואוריה שאל: את ההמשך כן? את ההמשך כן, הלא כבר החלטנו. היא הריצה את הגלגל קדימה, עוד קצת, מצאה עד איפה לדלג.

…צ’רניאקוב קיים את הבטחתו וצייד אותנו, את אבא ואותי, למרבה־המזל אמא כבר לא היתה בחיים, בניירות של עובדים חיוניים. רק שצ’רניאקוב התאבד ביום השני של האקציה הגדולה. היו כאלה ששאלו אם לא היה יכול להציל יותר יהודים אילו החזיק מעמד. אנחנו, הצעירים, אמרנו שהוא הציל את כבודו. הניירות היו ממילא שווים ל… אתם יודעים, ליאון היה תוקע את אפו לתוך בקבוק ומתוודה שהפקיר את אביו בווילנא. ואני אינני יודע מה פירוש להפקיר. אני ראיתי איך הורגים את אבא שלי.

אנדי עצרה בלחיצה אלימה את הגלגל הסובב. שתקה רגע,אמרה: לא יודעת אם סיפרתי לך פעם, אני משערת שלא סיפרתי לך אף פעם, אחרי כל אקציה היו האנשים מתקבצים שוב, אלה שנשארו בחיים, אחד היה אומר: לקחו את אשתי, ושני היה עונה: אצלי לקחו את כולם. זה נשמע כמו מין תחרות. לא יכולתי ל… הייתי אז בת חמש־עשרה.

אוריה הביט ישר לתוך עיניה:

את באמת צריכה לספר פעם.

מה לספר?

איך את ואמך… באקציה.

אולי, אולי אני צריכה לספר.

אנדי חזרה והפעילה את הטייפ:

…לא אשכח את התאריך הזה, עשרים וששה ביולי. ארבעה ימים אחרי שהאקציה התחילה ראו הממונים על הביצוע שהארגון לא לגמרי, אֶ, איך להגיד, בהתחלה הכל הלך קל, העמיסו על העגלות את כל הגוססים ברחובות, רוקנו את מה שנקרא נקודות־הפליטים, אנשים שרבצו באפטיה גמורה על ערימת סמרטוטים, הסיעו ודחסו לתוך הקרונות. נכון, היו גם כאלה שהלכו להתיצב שם בעצמם, בגלל הלחם והריבה שהבטיחו לכל מי שיבוא מרצון. אבל כבר לא היו רבים כאלה, הרבה התחילו לחמוק, להתחבא. אמנם לא האמינו שנשלחים ישר למוות, עדיין לא רצו לשמוע מה שאנחנו כבר ידענו, קרעו בזעם את הכרוזים שהיינו מדביקים בשעות־העוצר, בחירוף נפש…

אוריה שאל: מאריאן היה בין מדביקי־הכרוזים?

לא יודעת, אולי.

…השוטרים היהודים ראו שאינם מצליחים למלא את המכסה, כך וכך נפשות ליום, התחילו לפחד לעורם. אותו יום, זה היה העשרים ושישה בחודש יולי, שש בבוקר, כבר היינו ערים. לא רק בימים כאלה היינו ערים בשש בבוקר. אבא היה תמיד קם ראשון, דורש ממני שאתרחץ במים קרים, עוד היו מים. אז בערך בשש נכנסו השוטרים היהודים לחדר שלנו, פראנצ’ישקאנסקה אחת־עשרה, חצר סגורה מכל צד, חמש קומות, עם קומת־הקרקע שש, עם המרתפים שבע. למרות שדפקו על הדלת באַלָה, ידענו שזה בינתיים רק שוטר יהודי, עוד לפני שפתח לדבר מאחורי הדלת. הוא דיבר פולנית: To ja, זה אני, מייטק. זה בהחלט היה הוא, מייֶטֶק שטולצמן. אני הכרתי אותו, למדנו יחד בטכניון בווארשה, זמן־מה ישבנו על אותו ספסל, זאת־אומרת בעיקר עמדנו ליד אותו קיר אחורי. אינני זוכר מי פתח לו ולמה, אולי אפילו אבא. על־כל־פנים הוא עמד בדלת, בהחלט מייטק שטולצמן, בחור גבוה ויפה, בכובע מצחיה שחורה ובמגפיים שחורים, המגפיים היו מבריקים כמו אצל הגרמנים, ועם אַלָה שחורה ביד, כי נשק חם לא נתנו להם. כולם לרחוב, אמר מייטק. אבא רק הסתכל בו. אם רוצים לחיות אז לרחוב, אמר מייטק, לא אל אבא, אלי. מה יש לדבר, הוא בהחלט רצה לחיות, אֶ… אבל אבא זרק עליו פטיש, לא, לא הרג אותו, אפילו לא פצע אותו ממש, עוד היה צריך לגרור אותו החוצה ולדחוף למטה במדרגות, אחרי זה באו הגרמנים עם האוקראינים, פרצו את הדלתות בקתות רובים…

גלגלי־הטייפ הסתובבו בשקט, בקצב אטי ואחיד, שום רחש לא נשמע מתחת לקולו של מאריאן. מה בדיוק רצתה לבדוק? אנדי היתה מסובבת בין אצבעותיה מצית לבן שקבלה ממשה, קוראת על־גבי המצית כתובת שכבר קראה: Berlin, Alexanderplatz 7 . וחוזר חלילה, Berlin, Alexanderplatz 7., שומעת מה שכבר שמעה, איך האוקראינים התחילו לגרור את האנשים מן הדירות אל חדר־המדרגות, איך הגרמנים פקדו על כולם לטפס ולעלות למעלה, עד הסוף. היה שם דוחק נורא, לא כולם הצליחו להידחס ולטפס, היו שם מאות, חיפשו זה את זה, להיות צמודים לילדים. באחת הדירות בקומה העליונה היה פתח לגג. אביו של מאריאן דחף אותו לשם, בְּרח, בְּרח, זה היה בלחש, אבל זה היה ציווי. קולו של מאריאן נשמע עכשיו יותר גבוה, ציווי, צוואה. האב כנראה חסם את הפתח בגופו, מבפנים, מאריאן כבר היה בחוץ, הדחיסות שבפנים רק עזרה לו. הוא שכב על הגג ושמע את היריות, לא הרבה, ראה איך הגרמנים, ליד חלון פרוץ בקומה העליונה, אוחזים באיש כמו שאוחזים בשק, בשניים, מנענעים קצת לתנופה, בקצב eins־zwei, וזורקים לחצר, לעומק חמש קומות. eins־zwei, eins־zwei, eins־zwei. עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד, וכך הלאה. בהתחלה שמעו את הפיצוח של הגולגולות, אחר־כך כבר היתה למטה, במרכז החצר, ערימת גופות, והבאים בתור, eins־zwei, eins־zwei, eins־zwei היו נופלים על ערימה רכה, eins־zwei, eins־zwei, למה הוא חוזר על זה, למה הוא מוכרח לחזור על זה, eins־zwei, eins־zwei.

השקים היו צווחים ולמטה עוד התנועעו, כבר כיסו את מרכז החצר, החליקו מן הערימה לפינות, ואיזה גרמני, כנראה המפקד, היה יורה מלמעלה, לא הרבה, יריות בודדות, מכוון כדי להפסיק את התזוזה. אנדי היתה מסובבת בין אצבעותיה את המצית, קוראת: Berlin, Alexanderplatz 7. הדברים היו חוזרים ומדפיסים את עצמם בתוך מוחה, סרט־זוועות זול, לא אומר כלום, צלולויד משומש חוזר על צורות־פסוקות־מגפיים־שחורים־מבריקים שראתה בעיניה ושמרה בזכרונה, אלא שעכשיו כבר לגמרי לא ברור שאמנם אלה היו עיניה שלה ושהזכרון הוא זכרונה שלה. צורות מודפסות, גלופות חסרות־ממש, לגמרי לא ברור שכל זה היה. אה כך? ומה אם איזה חוקר־אובייקטיבי או עתונאי־בלתי־משוחד… אנדי בראה לה את החוקר־או־העתונאי, העלתה אותו באוב מן הקיר, מאחורי קולו של מאריאן, לא דמות שטוחה, רק אוורירית משהו, מזכירה קצת את הדמויות שהילד קורא לה להתפעל מהן על מסך־הטלוויזיה כשהן יוצאות מפתחי־החללית ומרחפות בין כוכבים. הדמות פורשת כפות־ידיים בתוכחה מרוסנת: הנה עדה, עדה מהימנה, ולמה איפוא אתם מתנפלים בשצף־קצף על כל מי שמנסה לטעון שכל זה לא היה ולא נברא? אולי אכן לא היה ולא נברא?

אחר־כך התחילו לזרוק למטה גם רהיטים, שידות, מיטות, שולחנות, כיסאות, לסירוגים, רהיטים כמו רהיטים ואנשים כמו שקים, eins־zwei, eins־zwei, eins־zwei, eins־zwei, eins־zwei, eins־zwei, שק אחד נאחז בקצה של מרזב וצווח, הגרמני התכופף וניתק אותו משם בקת המקלע. הגוויות שקעו אחת לתוך השניה, כבר הגיעו לגובה החלונות של הקומה הראשונה. העתונאי מן הקיר נעץ באנדי מבט של תוכחה. הגוויות התנועעו בין המיטות, הכיסאות, המזרנים, לא ערימות נפרדות, ערבוביה אחת. השעה כבר היתה שעת־צהריים כי השמש האירה לתוך החצר. איזה שבר של מראָה סינוור לרגע את עיניו של מאריאן, אחר־כך התכסה דם, או אולי אדים, כי הלא השקים עוד נשמו, על־כל־פנים חלקם.

מטילי השקים התעייפו, הוחלפו, היורה לא התחלף, כנראה לא התעייף במיוחד, היה יורה רק כל כמה דקות. אוריה הפנה מבטו לחלון, אנדי עקבה אחריו והדמות האוורירית של העתונאי נסוגה לתוך הקיר. אוריה הציץ באנדי וחזר להביט בחלון, אנדי עקבה אחריו והטתה אוזן, אבל הוא לא אמר כלום. אנדי חזרה לסובב בין אצבעותיה את המצית, Berlin, Alexanderplatz 7. דמותו של העתונאי נספגה בתוך הקיר, רק ראשו חזר והשתרבב פנימה, כמו שאדם משרבב ראשו בפתח כשהוא נזכר במשהו אחרי שנפרד. לא היה לזה שום קשר עם דֶליריום־טרֶמנס, בדליריום אמורים לצאת שרצים מתוך הקיר ולא פני־אדם מחיכות חיוך פיקח, ואף אחד כאן איננו שיכור, למרות שלגמו כבר לא מעט מן הוויסקי, לעילוי נשמתו של ליאון, שהיה חוזר בסוף ימיו ברצינות תקיפה ונעלבת: אני אינני שיכור, וחוזר ומתעקש: אני אינני שיכור.

היה ברור לאנדי שהיא בראה לה את העתונאי כדי שתישָאל ותיאלץ להשיב, סליחה, מה הרעיון הזה שדיברה עליו פעם, גם אם כדור־הארץ יתפוצץ באחד מאלה הימים ויעלה באותם פטריות־עשן ידועות, זה לא יהפוך את… איך בדיוק? בבקשה, ככה: אם גם המטורפים הקרויים מין־האדם יניחו לכדור־הארץ שלהם לעלות באותן פטריות־עשן, סברה לא־נטולת־יסוד, ויש שהיא בהחלט נתקפת בעתה מפניה, זה לא יהפוך את מה שהיה שם להיינו־הך. לא? לא. אולי רק יהפוך אותו להתחלה. סליחה, התחלה של מה? של שבירת הרצף. של השיבוש הסופי. אנדי העבירה את המצית מבין אצבעות שתי הידיים אל כף־יד אחת, אחזה בו במאונך בין קמיצה לאגודל, האגודל על גלגל־השיניים, הושיטה את היד השניה אל הסיגריות, אחר־כך אל הוויסקי.

טבעות־העשן היו עולות ונמעכות בזו אחר זו אל רשת־החלון, ופרפר־ענק, שכאילו נהה אחריהן, בא ונחת על הרשת נחיתה רכה במחושיו הנוצתיים: גדלו כאגרוף, שתי כנפיו כגלימת־כומר, פסים במאוזן שחור־חום־לבן עם שני כתמים צהובים־עגולים מזה ומזה. נראה שנכנס בעד איזה סדק, ונמשך כדרך כל בני־מינו אל כדור־האור הלבן של הפנס בחוץ, שאלפי פרפרים זעירים מקיפים אותו תמיד ברחש אילם. גוליבר בארץ הפרפרים, עטוי גלימה מלכותית. אנדי חשבה: מוזר שגם זה וגם אלה ייקראו פרפרים. אוריה קם וניגש לחלון, סגר על גוליבר מגבו, אחר־כך אחז באגודל ואצבע למטה בחזהו, פתח את רשת־החלון ושילח אותו החוצה:

גולגולת־המת קוראים לרפרף־הלילה הזה, אמר.

כן, כך קוראים לו? אמרה אנדי, הוא ידע בדיוק מתי להופיע.

לא הכרת אותו? לא ראית את הציור שעל גבו? כמעט תמיד גולגולת־מת ברורה.

ואתה משלח אותו ככה, בחיבה? לא מן המזיקים?

ואוריה פתח להשיב בחפץ־לב, בנימה ערנית של הכרת־טובה, שאנדי קלטה אותה כאשמה על שרק לעתים רחוקות היא שואלת שאלות על עבודתו, וכבדרך־אגב עצר את הטייפ. לא, הוא לא רואה שום פרפר או רפרף כקשור עם זחל מזיק, הוא רואה אותם במנותק, פרפרים ורפרפים לחוד וזחלים לחוד. הזחלים מזיקים ובכן מדבירים אותם, ואת הפרפרים הוא אוהב לראות, מי לא, גם לקרוא בשמותיהם. יש המון פרפרי־יום ופרפרי־לילה, לפחות אלף מינים שונים רק באיזור זה, ורק אולי חמישים־שישים שאנחנו מואילים בטובנו לזכות אותם במבט, כל האחרים נעלמים מעינינו. ברור שאם ישמידו את כל הפרפרים והרפרפים אז לא יהיו זחלים, אבל הוא לא רואה את זה כך, באמת לא. נכון, נעשים נסיונות, מיצרים חיקוי סינתטי לחומר־המשיכה של הפרפר אל הפרפרה, או להיפך, כדי למשוך את כולם למלכודות. לא הוֹגן, מה? בעיניו גם לא נחוץ. שיעזבו את הפרפרים ואת רפרפים לנפשם, יש די אמצעים להשתלט על הזחלים המזיקים, ומי שבוחר לו ממיני הפחדים דווקא את הפחד מפני חומרי־הדברה, שיהיה לו לבריאות. אנדי חייכה, שמחה לא להבין פחד־מפחדים, רצתה שקולו של אוריה ימשיך להיות כזה, צעיר ומתלהב, היה ברור לה שהוא מתלהב להקשבתה לא פחות מאשר לתיאור שהוא מתאר, אסיר־תודה על חיוך של סקרנות והסכמה. מעניין, הוסיף אוריה, שדווקא הפרפרים היפים ביותר, פרפרי המורפו, שכנפיהם נוצצות בכחול וירוק וסגול עזים, שכל אותו משחק־הצבע שלהם איננו אלא אחיזת־עיניים, צבע פיזיקלי בלבד. למשל המאפרה שהביא להם משה מדרום־אמריקה, העשויה קשקשים של כנפי־פרפרים, כל משחק־הצבע שם הוא כמו משחק הצבע של בועות־סבון שמפריחים נגד האור. אנדי קמה ממקומה, נלחמת כדי להתרכז ולהקשיב, שלפה מתחתית־הארון את מאפרת־הפרפרים השנואה עליה מתמיד, ומעכה אל הדופן, בתנועה סיבובית אלימה, את קצה־הסיגריה. הקשבתה כבר השתבשה והיא חזרה לראות תמונות, זו על־גבי זו, של מצלמה מקולקלת, שהסרט לא זז בה אחרי הנקישה, והן מוסיפות להצטלם. צלינה היתה מספרת שאנדי הילדה לא יכלה שאת איך חברותיה מענות פרפרים, motylki, התמונה בלתי־נפרדת מצליל ה־l וה־t; אנדי בת העשרים או השלושים כבר לא היתה מסוגלת להחזיק מעמד כשצלינה היתה מתחילה לספר על ה־motylki שהבנות ההן, בנות השמונה או התשע, היו מצמידות בסיכות אל הלוח; היתה צועקת לעומת אמה שאת שכנתה לספסל בכיתה ב' היתה צובטת בסתר עד־כחול, כי זאת היתה ילדה משונה ונכנעת, ושאילו העזה היתה גם שורטת בתאווה את זרועותיה התפוחות־ורוד; צעקות־שווא, שום צעקה לא היתה עשויה לשכנע את צלינה שאנדי אמנם צבטה ושרטה או השתוקקה־לשׂרוט ילדה מסכנה; אוגר שהביאו לילד היה מפרכס פרכוסים אחרונים, דקים ונחלשים, מביט הצדה בעיניים גוססות, אוריה ניסה להציל אותו, לא ידע איך, אולי להשקות אותו חלב, נראה שחוט־השדרה של האוגר נשבר, כי הילד ועוד ילד העלו אותו לבית־על־עץ והקפיצו אותו שם מעלה־מטה, רצו להשתעשע, גם לשעשע את האוגר, אמר הילד, ולא היו רחמים או חרטה לא בקולו ולא בפניו; הרבה זמן לא יכלה להיפטר מזכרון הפרכוס והעיניים המואדמות, המצטעפות והולכות, היתה מתכווצת באמצע הלילה בפחד וכאב; עכשיו כבר לא הרגישה כלום, רק התביישה במצלמה המקולקלת שבראשה המצלמת תמונות זו על־גבי זו כאילו יש קשר ביניהן; על בד־קולנוע, מקיר־אל־קיר, היו אשה וגבר מזדווגים, ומיד, מוגדל עוד יותר, זוג חיפושיות מזדווג, או זוג חרגולים; זה טמטום, חשבה אנדי; אבל לא הצליחה לדבוק בדבר אחד ובקביעה אחת, דברים נוספים וקביעות אחרות הנה מדפיסים עצמם זה על־גבי זה;

איש אחד אמר: רק ממשילי־משלים אמרו דברים בני־קיימא, איש שני מצא את מפתח־הקסמים בשני רחוקים המתחברים לאחד, והשלישי קרא לזה התגלות, אבל לא האחד ולא השני ולא השלישי לא ידעו שיקרה, לא יקרה, ייעשה, ייעשה דבר שלא יוכל לשמש משל או נמשל לשום דבר אחר ­– שבירת הרצף, התחלה של השיבוש הסופי, התחלה של אין־קיום. אין הדעת סובלת אין־קיום, אכן אינה סובלת, אולי על־כן מוסיפים להמשיל משלים. כמו תמיד, כמו אז: אין הדעת סובלת. ואוריה הנה אמר לה שהיא צריכה לספר, אולי באמת צריכה, על עצמה ועל אמה באקציה.

פתאום זכרה הרבה פרטים מוחשיים. קשה היה לעמוד בזה, מה־זאת־אומרת קשה לעמוד בזה, סתם מלים, לא קשה, הנה שום דבר לא קורה לה. היא חזרה ולחצה על קלידי הטייפ להפעילו, להשמיע פסקול שאמרו לבחון, לעצור ולבחון, מה מאריאן, מה ליאון, מה ליאון אמר עליו בחצי־פה פעם ומה חשב עליו אחר־כך כשהיו יושבים יחד על במת־עצרת או על כוס משקה, ומה ההסכם הזה שלא להגיד דברים עד הסוף, ומה יוצא אם מנסים להפר את ההסכם, כך או כך ייצא איזה עיוות, ובינתיים סובב סרט־ההקלטה באין־עוצר וקולו של מאריאן נמשך: הגופות בחצר למטה התנועעו, זורקי־השקים התעייפו, גם אלה שהחליפו אותם, ניענעו את השק ונשפו: eins־zwei, eins־zwei, eins־zwei, וזרקו והוסיפו: eins־zwei und, eins־zwei und, וזרקו, היריות תכפו, מאריאן שמע את קולות־האש בין היריות: הבעירו את הרהיטים למטה בחצר. הוא שכב עכשיו כמו שק, פניו כלפי מטה. משהו רץ על גבו, חולדה, עוד אחת עברה בדהרה, שלישית לאט יותר, התעכבה, אולי לבדוק אם הוא מת. אז התחיל לזחול, להימלט מהחולדות, שמע גניחות עמוק מתחתיו, אבל אולי רק קרשי־הרצפה חרקו, הרצפה של עליית־הגג שמתחתיו. קלט שהיריות כנראה פסקו כבר לפני זמן־מה, הפך ראשו והסתכל בעד החרכים, ראה עשן זוחל מלמטה ושני גרמנים עומדים זקופים על אדן­־חלון בקומה השניה, פניהם לחצר, לערימה ששם, ראשיהם כאילו מתוחים לאחור, מאריאן היה מוכן להישבע שראה באור השמש, למרות העשן והמרחק של קומות, את פיותיהם פעורים קצת, עמידתם מרוכזת, הם השתינו למטה, להבות זינקו פה ושם, הגרמנים גמרו להשתין, קפצו תוך כיפוף־ברכיים, כמו בשעת תרגיל, לחצר שהתמלאה עשן, נשמע טרטור מנוע של משאית כבדה, הכל נגמר.

מעליית־גג למרתף, זחלתי עד לאותו מעבר מוכר ברחוב אוגרודובה. להגיד לכם? לא בשביל להציל את עורי זחלתי לשם, אלא בשביל… תשאלו כל אחד שהיה שם ויגיד לכם באיזה מצבים היה בן־אדם מסוגל לחפש… אולי לא כל אחד… ליאון, אֶ, הוא הלא גם על המכתב של לידיה לא אמר שֶ… אני זחלתי אל האשה ההיא…

מה פתאום הוא אומר: האשה ההיא, ולא: מאריה.

אנדי היסתה את אוריה.

זחלתי, הגעתי, אבל לא היה סמרטוט על ידית־הדלת. אז רבצתי שם. לא זוכר כמה זמן. אולי יום. אולי יומיים. זוכר שהיו עכברים. ומקקים. שאיזה כלב ריחרח אותי הרבה זמן ולא נבח. הם כנראה פתחו שם את הדלת בחושך. לא הבחינו בי וגם אני לא שמעתי. כנראה ישנתי. מה? ישנתי. כשהתעוררתי היתה הידית עטופה בסמרטוט. אז נכנסתי. אחר־כך חזרתי לגיטו, עובדה. הלכתי אל ליאון כדי…

נקישה, הקליד קפץ למעלה, ההקלטה הסתיימה, הגלגל עוד הסתובב קצת מכוח עצמו, עוד נקישה, סוף.

ועכשיו מה? כדור־האור הלבן בחוץ כבר כבה, זאת־אומרת שהשעה היא אחת־עשרה. מה יעשו עכשיו הפרפרים והרפרפים וגוליבר מה יעשה, גולגולת־המת? והם, היא ואוריה, מה יעשו? מה חיפשו כאן? לראות מה נכון, מה לא־נכון, מה דומה, מה שונה, מה תואם, מה לא תואם? ומה התבהר להם? אם רוצים לחבר שני רחוקים לאחד, אז כדאי לחדול מן העיסוק המפוקפק הזה ולהסתכל בעד החלון, אמנם חשיכה בחוץ, אבל כאילו חשיכה פתוחה לאחר שכבה כדור־האור הלבן. עוד־יראו־עוד־יראו איך הגבעות האופקיות האלה מעלות פתאום על הדעת גבעות אחרות. עוד יסעו לוונציה ויסעו לקלארנדון ויברכו על קו־המעקה של גג־הטירה ועל קו־המעקה של גג־הכנסיה, שיישאר כשהיה, ויראו בפליאה איך שני נופים רחוקים, זה שכאן וזה ששם, שניהם בני קיימא, ויתפעלו מכל יום שבו מישהו חי עדיין.

י"ז    🔗

ובכן, לא פסים ולא קול, ואוריה ידע מה שאמר, היא לא תשיג אותם, אין, זאת־אומרת יש, היו והוקלטו שיחות, ארוכות בין ליאון לבין ידידו, המפקד־דכאן, ליאון עצמו היה מזכיר אותן מפעם לפעם ותמיד מוסיף: רק אחרי מותי תפענחו, ולפעמים מוסיף בדיחה ותובע במפגיע שיקשיבו לו: אני מבקש מכם! היה קשה לסרב לליאון, הוא גם ידע לספר, אף פעם לא שלא־לענין: אז אדון רבינוביץ בא אל הרב, רוצה גט, לא יכול עוד עם הגברת רבינוביץ, שלח הרב להביא את הגברת רבינוביץ וסגר את השניים בחדר מיוחד, שמא אפשֶר, עוברת שעה, עוברות שעתיים, הרב דופק על הדלת, הלא אמרת אי־אפשי, כן, כבוד הרב, אבל השַמש הביא את הגברת רבינוביץ מחנות הנוצות, ושלי היא מחנות הגלנטריה, אתם שומעים, אתם מבינים, לא אותה גברת רבינוביץ! אנדי התטלטלה בארגז של טנדר שאסף אותה ליד השער, כן, אמרה, זה בסדר עד סיבוב כפר־סבא, הארגז היה מלוכלך, שני מושבי האורך פרומים, קרביהם מבצבצים, הציפוי אכול שמש ושמן ודקור חרירים חרוכים של בדלי־סיגריות שנמעכו פנימה. שבילי־חול זהובים, ריח מלונים, דרך־כורכר בין ברושים ושביל־סנדלים תמים שרץ במקביל לה, והפרדסים נותנים ריחם ימח־שמם, כל זה היה בוודאי משרה על אוריה קורת־רוח, זכרונות מאוששים, חשבה אנדי והסתכלה וראתה נוף לאה, ברושים חסרי־צבע, לא נרות־נשמה נישאים אלא שוברי־רוח מאובקים, שאף קורטוב של רוח לא בא להישבר כנגדם. אנדי הביטה סביבה ודיברה אל עצמה ואל אוּריה שאין כבר מי שיתיר את הפיענוח, שלא יתנו לה לשמוע אותן שיחות מוקלטות. ומה, ליאון, לא נדע כבר אף פעם אם לא אותה גברת רבינוביץ ולא אותו אדון רבינוביץ. אחר־כך חשבה איך בלילה יבואו הריחות האלה, תקיפים ועם־זאת מיגעים, עד חדרו של האיש שעתה־זה נפרדה מעליו, היושב ישיבה כבדה ומעוכה בכיסא־גלגלים, ויישב כך גם בלילה, ספוג בחושך, בזמזום החרקים, בדממה מצטלצלת, אולי זוכר זכירה אטית את קול תקתוקן הקצוב, גלים באים גלים הולכים, של משאבות־הבאר שעברו מן העולם.

ליאון היה אומר: ידידי כאח לי, אם תבוא לבקר בביתי, אנא דפוק על הדלת במרפק ופתח אותה בבעיטה, למען אדע שזרועותיך עמוסות בקבוקים, וכך גם אני אבוא אל ביתך. אלא שהפעם ההיא בא אל ביתו בידיים ריקות. המפקד־דכאן נתקף לפני זמן־מה דכאון, מקורביו ניסו לרמוז על סיבות, מעילה־באמון של מישהו, קרע עם מישהו, אמרו דברים מעורפלים בקול עוטה־סוד, חייו היו אפופי־מסתורין בדרך־כלל; מה שנמסר ביתר בירור זה שהוא הסתגר בחדרו, מסרב לראות איש, קורא בלי הפסק ספרי־שירה, כמעט לא מדבר, ואם מדבר אז דברים מנותקים ומוזרים, כמו למשל שאם עוקרים שומה, נקודת־חן מתוך פנים יפות של אשה, ושמים אותה תחת מיקרוסקופ, מגלי שזו רק גבשושית־עור שעירה ומכוערת. עיניו, שהיו זורות לְפנים נצנוצי־חתול בוחנים וחדים, הולכות ונאטמות, סיפרו אחדים שהצליחו לחדור לרגע אל מקום־פרישתו. אז בא אליו ליאון, את זה ליאון עצמו סיפר, ואמר לו בזו הלשון: סוף־סוף אני מתיצב לפניך, המפקד, למסור דין־וחשבון, חמש שנים הייתי פיקודך, שלוש שנים בגיטו, שתי שנים מחוץ לגיטו, בצד הארי, וטרם נחקרתי כיאות על מעשי, יש פרשיות עלומות, אחדות אקח עמי לקבר, כדרכו של עולם, על אחדות אדווח בנאמנות, זה הזמן, אולם בתנאי אחד: רק אחרי מותי תפענחו, ואתה הוא זה שיחליט האם ומתי לפענח…

מה, אתם לא מאמינים שמתוך ידידות? חשבתי אולי זה יעזור, אולי זה יוציא אותו, מה, לא מאמינים בידידות? שאין דבר כזה? יש, אני אומר לכם, יש!

אנדי זכרה היטב שאיש מן הנוכחים לא טען שאין. ליאון לא היה שתוי. יש! יש! היה מכה על לוח־השולחן באגרוף קמוץ שהווריד והאדים כמו עורפו, כמו תנוכי־אוזניו. יש! יש! ואי־אפשר היה לדעת אם החימה בוערת בו על משהו, או שהוא מלבה אותה לתיאבון, לתפארת המשחק, ולרגע נדמה שמכות־האגרוף נועדו להרעיד את הכוסות הריקות־עדיין, להפיק מהן צליל שיזכיר למסובים את חובתם למלא אותן, לבל יהיה עליו לעשות זאת בעצמו.

אם אין ידידות בעולם אז בעַט בכל, ירק בכל פרצוף, זרוק הכל לכלבים, צעק ליאון.

וכך ישבו השניים זה מול זה הרבה ימים, טייפ פתוח ביניהם, הפעם לא על וודקה־לעומת־מים באותו פונדק של רגינה בדרום תל־אביב, אלא בחדר שכור בצפון־העיר, חדר מקרי שעל־פי הוראת המפקד־דכאן היה כמעט ריק לגמרי, קירות מסוידים לבן, שולחן ושני כיסאות־עץ, כיור לשטוף בו כוסות, כוס לברנדי של ליאון וכוס למיץ־אשכוליות של המפקד־דכאן, שניאות לו לליאון והתחיל לשאול, מסתבר שמתוך בקיאות מדהימה, וליאון משיב, עורם פרטים ומדקדק כקוצו־של־יוד, עוד זכרוני חי, היה אומר כפעם בפעם. אחרי מספר ימים, לאחר ששבעו פרטים, בא הזמן להאיר ולהעריך דברים, מה שהיה, מה שהווה, מה שיהיה. דווקא הקטע הזה של ההקלטות נודע איכשהו ברבים, אכן כבר אחרי מותו של ליאון, ואחרי שבן־שיחו לקה באלם, לא ברור איך נודע, אולי אחד מבין השניים סיפר פעם למישהו, והמישהו למישהו שני והשני לשלישי, עד אשר הגיעו הדברים, כנתינתם או שלא כנתינתם, לאיזה שבועון מצוּיר, הקימו קצת מהומה, עוררו קצת תגובות סקרניות וקצת תגובות נזעמות, אחר־כך שקעו כלא היו. ידידות, אמר אם־כן, בקטע הזה, המפקד־דכאן, בוא נשתה לידידות, ליאון, אין דבר, ידידי, מזוג־נא גם לי מן התלת־מספר שלך, כאשר אתם, שם, כבר לקראת הסוף, באפריל… פה באפריל הפרדסים נותנים ריחם ימח־שמם… היינו באים אל הפרדס, ולהבדיל על נשותינו… מה עושה ידיד, מה הוא יכול לעשות, כאשר ידידו מובל אל הגרדום מעבר להררי־חושך? לקרוע קריעה? קרענו. להתענות בצום? צמנו, צום של יום אחד, כי כמה אפשר, אין מטילים גזירה אלא אם־כן רוב הציבור יכול לעמוד בה, גם לא יכולנו לחדול לעשות את מה שהיה לעשות כאן, והיה מה לעשות… צום של יום אחד, משקיעת השמש ועד שקיעת השמש, עם היתר מדרבנן לשתות מי־לימון, בלי סוכר… א שיינעם דאַנק, ידידי, תודה מקרב לב, אנחנו בכל־זאת חיכינו לכם שתבואו, קריעה שקרעתם, יפה, צום שצמתם, יפה, ובכל־זאת שלושה־ארבעה מאתנו הצליחו לצאת, לגנוב גבולות ולהגיע אליכם, אליך, עד כאן, ומכם, מכאן, אלינו, אף אחד, אף לא אחד, אומרים ידידות יש בעולם, אווּ ביסטוּ געוועגן ווען יוגנט איז געוועזן, שרה זמרת־חצרות אחת אצלנו בגיטו, אירנה פאיאנס היה שמה, לפנים זמרת־ראשית של תיאטרון־סאטירה בווארשה, היה לה קול אלט נמוך, איפה היית אתה כאשר הנעורים היו… כבר היתה נפוחה מרעב ועדיין שרה, תמיד לבשה בֶרֶט כחול־כהה… אנדי זכרה היטב אותה זמרת־חצרות, את שמה לא זכרה, או אולי לא ידעה אף פעם, גם לא ידעה שהיתה זמרת של תיאטרון־סאטירה בווארשה, את הברט זכרה כלבן דווקא, כבר לא בטוחה שהזכרון לא מטעה אותה, אבל זכרה בבהירות את התנועה שבה היתה אותה אשה מרימה לעבר החלונות את ראשה החבוש ברט לבן, גם את המלים של השיר זכרה: אווּ ביסטוּ געווען / ווען יוּגנט איז געוועזן / ווען דער נדן איז געלעגן אויפן טיש / היינט ביסטוּ דאָ / ווען די האָר זענען גראָ / און דאָס לעבן איז געוואָרן אזוי מיס… איפה היית אתה/ כאשר הנעורים היו / כאשר הנדוניה הונחה על השולחן / היום אתה פה / כאשר השיער כבר אפור / והחיים כל־כך מאוסים…

המפקד־דכאן ישב ישיבה כבדה ומעוכה בכיסא־גלגלים, אנדי עמדה מעליו, חשבה: בודהה אילם, וידעה שהיא עוקפת משהו, הביטה בו, הביטה בחלון, בספרים הסדורים על המדפים מסביב לחלון, הביטה בעד החלון: שמיים, עצים, מפלסי־גגות, עמוד כדור־סל, עגלת־אשפה. חשבה: לא מצליחה לראות שום דבר שיש בו משמעות. הוא, מכיסא־הגלגלים, ראה אותה, עיניו בהירות מאוד, כמעט כבר שקופות לחלוטין, כמעט כמו מים שכלי זה או אחר הלא חייב להחזיק אותם, אין להם קיום בלי כלי. הוא ראה אותה, בוודאי גם את עצמו הרואה אותה, משותק, אילם, עדיין יודע את מה שרק הוא לבדו יודע, את קולו של ליאון הרבה ימים ולילות, עדיין זוכר אותו זכירה שאין עליה עוררין. אשכול של בועות זעירות, מין קצב חלבי, היה יורד מזווית־הפה, מחליק לאט לאט בחריץ שבין הסנטר לפימה. הוא ניסה פעמים אחדות, בתנועה גנובה, להרים ממחטה אל סנטרו, אבל ידו קצרה להושיע. אילו הסכים שתנגב את סנטרו היתה אסירת־תודה לו, אבל לא העזה לבקש. קירבה לעצמה כיסא, ישבה. ישבה שם ועמדה שם שעות. לא רצתה ללכת. באמת לא רציתי ללכת משם, חשבה אנדי מה תאמר לאוריה, וכבר לא היה לזה שום קשר עם סרטי־ההקלטה של ליאון. שעת־חסד, חשבה שתאמר לאוריה, היתה לי הרגשה של שעת־חסד, ולא היה לה רצון להבהיר את האמירה הזאת במחשבתה, אולי אוריה יעזור לה להבהיר, היה לה רצון להמשיך ולספר: כל פעם שהזכירה באוזניו את שמו של ליאון הוא היה פורץ בבכי, יפחות רמות שהיו נשנקות מהר והופכות למין יבבה עקרה. לרגעים דימתה לחוש כמעט־בפועל איך תאים מסוימים במוחו מאבדים מגע עם תאים אחרים, ואיך הוא נואש מהנסיון להשיב את הקשר על כנו, ורק כך, ביפחות פורצות וגוועות, הוא מאותת לה את תגובתו, אומר לה תראי מה רב הצער, וכך מחבר חיבור של חסד, המלה חזרה ועלתה בעקשנות על דעתה, ומעניק שייכות. אני יכולה לבוא שוב, אמרה לו, אני אבוא הרבה פעמים, ולא היה לזה שום קשר עם סרטי־ההקלטה של ליאון, אלא עם יחול־קרוב־לבכי שבאיזו דרך־מדרכי־עקלתון אולי יכופר לה משהו מעוונותיה, ועם השאלה האם גם האיש הזה מתיסר, בין שאר יסורי מוחו הפגוע, בעוונות שאין להם כפרה.

אנדי הכריחה עצמה להוסיף ולומר בלבה אל אוריה, כאילו חובה עליה להספיק ולשמוע את עצמה אומרת, לפני שהטנדר יעצור בסיבוב: בושה כזאת, אמרתי לו שאבוא הרבה פעמים, באותו רגע אולי גם האמנתי בזה, אבל בעצם הלא ידעתי שלא אבוא, או אולי אבוא עוד פעם אחת, לצאת ידי חובת־ההבטחה, כי הוא הבין בדיוק מה אמרתי, ממש הודיע את זה בעיניו ובתנועות שפתיו. הוא ניסה להיטיב את ישיבתו המעוכה, להגיע עם הממחטה אל טיפת־הקצף שהיתה תלויה ולא־נושרת בקצה־סנטרו, ובשום אופן לא הצליח.

אם־כן, בידיים ריקות, ומסיבוב כפר־סבא לתל־אביב באוטובוס נוח וממוזג, והקרירות והנוחות וזרם קוביות הבתים הנסוגים לאחור, הדומים זה לזה עד כדי טשטוש, עד כדי אי־קיום, וקו־הרקיע המפולס, שיחררו בה איזה שסתום שעד כאן סירב להיכנע ללחץ, שהחזיק מעמד ויהי־מה, דווקא, להכעיס. הכל זורם, הכל שואף להיות מפולס, ומותר לנוח, פתאום היתה משוחררת וכאילו משוחררת פעמיים, כי מחובה שאיש גם לא הטיל עליה.

כשהאוטובוס התקרב לתחנה־המרכזית והריחות הכבדים התחילו לחדור לתוכו מבעד למיזוג־האוויר ומבעד לחלונות המוגפים של זכוכית כהה, החליטה אנדי שהיום תקנה לה נעלי־סירה אפורות. לא אפור־כסף אלא אפור־אפור, בלי שום גוון נוסף, משהו כמו צבע העכבר, אמרה מתוך גירוי מוכר להסתכן בגיחוך אל הזבנית ברחוב המלא חנויות נעליים, המפיק צינה ויובש מול דוכני תות־השדה של התחנה הנוטפים דם מתוק בשמש הגבוהה עדיין. לזבנית היו עיניים כהות כחציל ועגילי־חישוקים מרקדים, נוצצים־זהב ועצומים־לגודל, נסיכה שנחטפה מסמטאות מאראקש, המחביאה את המסטיק בפה בתנועה זריזה של היפוך לשון טריה־ורודה. היא הסתכלה על אנדי, שראתה את עצמה עומדת שם עייפה, פניה זקנים מכפי שהיא מרגישה אותם מבפנים, שמלתה החומה לא עוד קלה והולמת אלא מסווגת ודאי עם השמלות שיצאו מן האופנה לפני שנתיים. והיא עצמה מסוּוגת או לא? הנסיכה ממאראקש אולי מנסה לנחש מאיפה היא, מנס־ציונה או מקיבוץ, ואולי אפילו מסביון, אחת מאלה שבאות הנה סתם־כך, אין להן מה לעשות בבית, אז באות הנה לחפש מציאות ועומדות על המקח, הזדמנות־של־חייהן לעמוד על המקח.

צבע עכבר אמרת? שאלה הנסיכה ממאראקש, מכווצת את החוטם, שהיה אולי קצת־קצת רחב מדי, והוסיפה אחרי שיקול, כמו נענית בלי־חמדה לרצון־לקשור־קשר שאולי ניחשה בלקוחה הזאת: מה יש, בעלך אוהב עכברים?

בעלי לא מסתכל הרבה על הרגליים. אילו הסתכל הרבה על הרגליים אולי בכלל לא היה מתחתן אתי.

מותק שלי, אמרה הנסיכה ממאראקש, אז יש לך בעל באמת משהו מיוחד, כי אצל הגברים זה ככה, והיא התכופפה, תמירה כמות־שהיא, שערה כמעט נוגע ברצפה, והעבירה אצבעות שוקקות, עשויות לקצב, מקרסוליה הדקים וכלפי מעלה, על־פני שוקיה העגולות, ואילו המשיכה כך בתנועתה המלטפת מלמטה למעלה כי אז היתה מפשילה מעל לראשה את שמלתה הדקיקה: כל הגברים מתחילים מן הרגליים, סיכמה והזדקפה.

שלושים־ושמונה שלושים־ותשע, שלחה אנדי יד לפנים, מול שדיה הגבוהים של הנסיכה ממאראקש, וסובבה את היד על צירה אחת־הנה־ואחת־הנה, לסמן את הבערך, וגם לא להפסיק את משחק הקירבה.

כן, אמרה הנסיכה, נעל־סירה לרגל שלך זה טוב, לוקח מהרוחב ונותן לאורך, הרגל שלך רחבה פה על־יד האצבע הקטנה.

אמבולנס לבן ונוצץ בשמש, הבהוב אדום למעלה, עצר בבת־אחת, כמעט בלי קול, ליד הבית ממול, חנויות נעליים למטה, חברת־ביטוח למעלה. שני צעירים שחומים בחולצות ירוקות־בהירות קפצו לכביש והסיעו אלונקת־גלגלים קלה, גם היא ירוקה־בהירה, לתוך אפילת חדר־המדרגות, מהירים, מכונסים בתפקידם, יעילים. הנה כך, באמצע משפט, באמצע חתימה על מסמך, תוך כדי צחוק, מצטמצם הכל למחנק בחזה ובהלה ושוועה נואשת שהכאב יתפוגג. אנדי ידעה לרגע קצר משהו הקרוב אל המוחש, ובמשנהו חזרה אל קיר הקופסאות הלבנות, אלה על־גבי אלה, ולצבע החציל של עיני הנסיכה ממאראקש, ולשערה העבה, רק הושט יד וגע בו. לעתים נדירות מוצאים אותו צבע בעיניים ובשיער. מחנק בחזה, שיתוק, והגוף מוכרע, גם זה ענין רע, אבל לא כאן השגיאה. אנדי היטתה ראשה הצדה, נזהרת שלא לגעת בראשה של הנסיכה הרכון על הדום־המדידה, כביכול בוחנת את נעל־הסירה האפורה, את האצבע הקטנה של הרגל המרימה ראש, בוחנת את המשפט: לא כאן השגיאה. ידיד ועוד ידיד מתים, ובין אלה שחיים בינתיים הקשרים מתרופפים, ניתקים, גם במקום היפה שבמדבר, המלא עצים ואופק והבית מוקף פרחים. הבית מוקף פרחים. האם היתה מעלה על הדעת, בכיכר־הסלקציה, שתגיד אי־פעם את המשפט: הבית מוקף פרחים? ומה אם תעז ותאמר שכן, ואם לא משפט זה בדיוק הרי משהו בדומה לו העלתה בדיוק אז על הדעת, ואם כן אז היא תעז ותוסיף שאם פתאום עמדה שם שקטה הרי זה תודות לכמה דברים פשוטים כאלה, ותעז ותאמר עכשיו עוד כמה דברים פשוטים וביניהם: לא כאן השגיאה.

כדאי לך למדוד גם את הנעל השניה.

בוודאי, תודה.

כדאי לך גם להתהלך קצת.

האם תזכור את המשפט הזה כשהיא עצמה תשכב יום אחד על אלונקה ירוקה־בהירה (בינתיים אולי ישתנה הצבע, פעם זה היה בד לבן), האם תדע להגיד אותו בקול נכון לילד, לאיש, לבן, לבת, שיעמדו למראשותיה? להגיד שהכאב כאב, אין למנוע, ודאי גם הפחד, אבל לא כאן השגיאה.

אנדי התהלכה קצת על השטיח האדום והצר, הלוך וחזור. צבע השטיח הלם את אפור־העכבר. בחוץ ירדה אלונקת־הגלגלים מהמדרכה לכביש. מעגל־הסקרנים נפתח ונסגר. לכהרף־עין ראו את פניו של האיש: גבר צעיר מליט בידו על עיניו. טבעת־זהב הזדהרה. הרחוב נשנק, חדל לנשום, עד לטריקת־הדלת, עד ליללת־הצופר. נעלי־הסירה אכן נראו יפות, גם היו נוחות בהליכה, ימצאו חן בעיני אוריה. הוא יתן מבט חטוף בנעליים, מיד ידלג אל פניה ויגיד: בהחלט יפות, בהחלט.

ימצא חן גם בעיני בעלי, אמרה אנדי, ורגש־חובה דחף אותה להוסיף: הוא באמת לא מסתכל כך מלמטה למעלה.

וכשאת לא על־ידו? מה את יודעת? צחקה הנסיכה ממאראקש.

אולי, מיהרה אנדי להסכים.

נעלי־הסירה כבר היו ארוזות בשקית סגולה ומבריקה, עם צדודית של בריג’יט באַרדו בזהב.

ככה זה בחיים, חבּובּה, נפרדה מעליה הנסיכה.

אנדי יצאה לשמש. סוככי־אברזין גדולים בכחול־וצהוב נמתחו להגן על ערימות־התות, שתסיסת־קצף חמה כבר היתה מבצבצת מתוכן. אנדי התנהלה לאט, סוקרת חלונות־ראווה של חנויות־נעליים סמוכות, נהנית לאשר שקנייתה היתה מוצלחת. אשה לבושה היטב צעדה לקראתה, גם היא נוכרית ברובע הזה, מעבירה על־פני חלונות־הראווה מבט שאפילו אין לו צורך להיות ביקורתי. נערה כבדה, שנראתה מסודרת כל־כך וכל־כך חסרת־חן, נעצרה ליד בוטיק למידות מיוחדות. איש זקן הוליך אשה זקנה בנעלי־בית תכולות־מעוכות, שבפניה לא נותר מאומה זולת היגיעה שבהצבת הרגל הימנית, הנגררת. אנשים עוברים, אין שניים זהים.

גם שני פתיתי־שלג זהים אַין, עלה על דעתה של אנדי אותו קטע בהר־הקסמים האהוב על אוריה. ניתקה עצמה מקסמי חלונות־הראווה לעבר שפת־המדרכה ועלתה לאוטובוס הראשון שהזדמן. ישבה, הביטה, לא שבעה את פליאת הריבוי, כמי שצובר וצובר וחוזר למנות מאפס, ושוב מונה, ושוב משתבש לו המנין, וחוזר חלילה, או כמי שהולך והולך וחוזר על עקבותיו כי ברור לו ששכח דבר־מה אבל לא ברור לו מהו ששכח. הרגישה שהיא ממש מבינה את הילד היושב מעל דף־חשבון ובשום פנים לא מצליח לגלות איפה טעה. התרווחה ליד החלון. הרחובות התרחבו ככל שהאוטובוס הצפין. לא ממהרת לשום מקום, לא חייבת לעשות שום דבר מסוים, נוטה לחשוב שככל שחייה חולפים כן החוץ מתמלא והולך. הכל הולך ונגול לאחור והכל הולך ובא מעברים. עולם מלא על גדותיו, לא יכולה להכיל, לא יכולה לשבוע, אבל אין זו תחושה של שאיבת־רעב מכאיבה־בין־הצלעות אלא תחושה של חלל פנוי בין צלעות, הנכון לקלוט את טוב הארץ. הכל נגול לאחור כמו פסי־רכבת הנסוגים על אדניהם, והכל הולך ובא מעברים עם הנסיעה. נוֹטָה לחשוב שהיא מעלה ביודעים פסי־רכבת כדי שתהיה חייבת לחזור ולהבדיל בין פסים לפסים, בין רכבת לרכבת, זה אוריינט־אקספרס וזה רכבת־משא לברגן־בלזן. נוטה לחשוב שדברים הם בחזקת כך־ואין־אחרת, כמו מסלול כוכבי־הלכת, כמו הרכב המים או האוויר, כמו עייפות החומר וחדלון החומר – שלא כאן השגיאה וכאילו הגיעה לנקודה שממנה עליה לחזור על עקבותיה ולהתחיל מהתחלה, ושאולי בכל־זאת משהו יתבהר. ראתה דברים פשוטים: בחור עלה לאוטובוס, רואים שטוב, איש מבקש לרדת, רואים שרע. איך תגיד את זה לילד: איש טוב? איש רע? איך תגיד: יש טובים ויש רעים? מה תגיד על עצמה: אשה טובה? איזה צחוק! ובין כך ובין כך לא כאן השגיאה. ושוב חוזרת על עקבותיה אל אלף, עקשנית, מועדת, הפליאה לא פגה ועצם ההתמדה כאילו מוכיח את נחיצותה: הריבוי העצום הזה, זרימה בלתי־פוסקת זו של בני־אדם, ושניים זהים אַין, וכל אחד עושה כך וכך משעות היממה בחוץ, וכך וכך משעות היממה במיטה עם בת־זוגו, עם בן־זוגו, או עם עצמו, וכך וכך בישיבה על אסלה, גם אם ישיבה־על־אסלה של הקבצנית מהתחנה המרכזית מצטיירת כשונה מזו של חבר מועדון־הטניס, זה שהנה רץ אל הרשת, שזוף־בלבן, אנדי הספיקה לראות תוך־כדי־נסיעה שהגיע, שהנחית את הכדור הצהוב, ולא הספיקה לראות איפה נחת הכדור, ורק קלטה, כך נדמה לה, את קול הנחיתה על מגרש־החימר, וכך וכך בדיבור מוכר וכך וכך במחשבות שאין לזולת גישה אליהן, וכל אחד, ולפחות כל אחת, בטוחה שחייבים להיוולד לה ילדים, בנוסף על המון הילדים האחרים שנולדו ושייוולדו, ושניים זהים אַין.

לכהרף־עין ביצבץ בה הרהור שרק איזה מום משוּנה הוליד את הסברה כאילו כל השיפעה האדירה הזאת של הקיים קיימת ללא שום טעם. אלוהים לא משחק בקוביה. אנדי הרגישה שהיא מסמיקה, כמי שנתפס בקלקלתו, שהיא מזמרת כמו שהדיוטות מזמרים תפילה בשפה לא מובנת להם. הלא מחברה של מאותה תפילה לא לזה התכוון, אלא לעולם של חוקים תואמים, שהיא לא יודעת אפס־קציהם. אבל הלא לא ייתכן שֶמי שאמר אלוהים לא משחק בקוביה לא חשב על השגיאה, חוזרת אנדי אל אלֶף. במקום שם מה שחובה־היה למנוע מתחזה כמה שלא־ניתן־היה־למנוע, שם השגיאה. אנדי לא בטוחה, חושדת במשפט שכך התנסח לה, אובדת עצות, מפנה את החשד כלפי אוריה, שבוודאי יגיד לה: כל ניסוח מחפש את תיקונו בניסוח נוסף, זה שבא אחריו, עד אין סוף; כל שערה, יגיד, ניתן לבקע לשניים, הצרה היא שגם את החצי ניתן לבקע, ואת חציו של החצי; וידחק בה לומר דברים שבעוד רגע תפקפק בתוקפם, כשם שהוא דוחק בה למלא חובות לפי סולם־חשיבויות שאיננו שלה, אולי נכון אבל לא שלה, לארגן את הזמן, לסווג על־פי לוח זה או אחר של עיקר ותפל, לנהוג על־פי סברה שהעולם יתקיים גם מחרתיים. למה הוא דוחק בה כך, הלא דווקא עכשיו אמרה להגיש לו משהו מתוך ענווה ואמון, מין מחשבה שהנה גם היא, כמות שהיא, לא יודעת, תמיד מפקפקת, הנה היא מתקרבת אל איזה קו־שוויון משלה, הלא הוא קו־השוויון בין מותה שלה למותם של אחרים, ובין מות האהובים למותם של כל אהובי־האלים שלא הכירה. ולמרות שרק מתקרבת, ולמרות הבושה שמאוחר כל־כך, ובעסק גדול כזה, אל משהו שרבּים חיים אותו אולי בלי שום דיבור או מחשבה, ולמרות אי־הוודאות האומנם יש כאן איזו חכמה שנותנת קצת טעם לזמן העובר, ובשלה נראות כך־וכך שנים כעשויות להימשך יותר מאלה שהיו לפניהן, או שיש כאן רק התרופפות אהבתו העצמית של הגוף הנפגם והולך; למרות אי־הוודאות היא מוצאת בזה גם משהו שונה, שהיתה רוצה להגישו לאוריה כמו נדוניה מאוחרת, כמין פיצוי; ולמרות שאותו קו־שוויון עלול להיראות לה בעוד רגע כקהות־חושים מאוסה, או כשקיעה באותן אמירות נדושות: הזמן עושה את שלו, אין סבל שהזמן אינו חזק ממנו, היא חוזרת ומתקרבת אליו, מוסיפה והולכת הלאה, לבחון את עצמה, הלאה, עד כדי לשער רגע שבו בתי־העיר יתמוטטו על ראשה והיא תוסיף לחשוב על ערים אחרות המוסיפות לעמוד על תלן. תורן, תורנו, מילא, פה או שם הרחובות מוסיפים לפרוח.

בניני האוניברסיטה נראו מבעד לחלון האוטובוס, ואנדי החליטה שתרד כאן, אולי מפני שדבר־מה במראה הזה עורר בה הרגשה של געגועים המרַווחים את הנשימה. בַשביל לבניין האקדמיה־למוזיקה שוב מצאה עצמה בוהה במשהו שלא מתישב, כמו הילד בדף־החשבון. תמיהה התעוררה בה, ולמעשה שתי תמיהות שונות זו מזו ומצטלבות, האחת העלתה חיוך על פניה והשניה לחצה על הרקות: לא ייתכן ששוב ושוב תתקוף אותה חימה, ממש חימה, על גילי בת העשר, המגששת בעקשנות על־פני המקלדת במקום לקרוא את התווים שלנגד עיניה, או על מיריק שחוזרת בפעם המי־יודע־כמה על אותה הטעות באותה התיבה ובמקום להרגיל את האצבע לסי־במול מתחילה את הקטע מהתחלה, כל פעם מחדש; ולא ייתכן שמי שאמר אלוהים לא משחק בקוביה ראה שוויון (בערך, חושבת אנדי, שוויון, תואם, בערך, כי רקותיה נלחצות בכאב תוך כדי נסיון לראות ביתר דיוק) בין קריסתן של ערים לבין אי־קריסתן, ובין קריסתה של כל עיר לבין קריסתה של כל עיר אחרת. הלחץ ברקות גבר, הכאב הזה, המחריף פתאום, היה מוכר לה היטב, כאילו מסלק מעל הדברים את עטיפותיהם המרככות וכופה אותם ערומים ומעוותים: תצלום מעתון־של־אתמול: משלחת בשדות איראן, דמויות מזורבבות, מסיכות גאז, ומשפט הכופה עצמו על מיתרי־קולה, כמעט שמעה אותו יוצא מגרונה, לא היתה מאמינה שתהיה מסוגלת לצרף שכמותו, כשם שאדם שקיבל חינוך מסוים לא יתחיל פתאום־לפתע לנבל את פיו בפרהסיה: היכן אם־כן הקו המפריד בין מסיכות־גאז לבין תאי־גאז?

אנדי העיפה מבט לצדדים, אבל איש מן הנכנסים או היוצאים מן הבנין לא נראה כעשוי להעלות על הדעת אותה תחשה חריפה של זרות שבינו לבינה או בינה לבין עצמה. פישפשה בארנק, מצאה את קופסת התכלת העגולה־השטוחה שבלעדיה לא היתה יוצאת לדרך, הוציאה מתוכה גלולה ושמה מתחת ללשון, בהחבא. המרירות המחוספסת שמתחת ללשונה אוששה אותה קצת. גם התקרה הגבוהה של אכסדרת־הבנין, גם צלילי־הפסנתר שהבקיעו מבעד אחת הדלתות. מזורקה של שופֶן. זו הפעם השלישית או הרביעית במשך שבוע שמזדמן לה משום־מה לשמוע את שופן. כאילו קושרי־קשר החליטו לשוב ולנגן אותו על אפם וחמתם של אניני־הטעם שכמעט סתמו עליו את הגולל. צלינה היתה מזהה את שופן על־פי שורה אחת, או אף תיבה אחת, גם אחרי שאוזניה נאטמו למוזיקה, ואנדי, כאילו לנקום כך את נקמתה של צלינה, משתדלת זה שנים ללמוד ולזהות מלחינים נוספים על־פי תיבות ספורות בלבד. מה לעשות, היתה אומרת לאחרונה בחיוך, בגירסה זו או אחרת, גדלתי על שופן, ועל־כל־פנים אני יכולה להבטיח לכם שאמי היתה מורה טובה ממני, רק שאחר־כך הכל ירד לטמיון.

י"ח    🔗

ובאמת הדמדומים כאן קצרים מאוד, לא כמו בקלארנדון או באמסטרדם, היו אומרים שניהם (קראנו להם אנדי ואוריה) הרבה שנים, אבל יום אחד שאלה אנדי אולי זה רק נדמה להם, ואוריה ענה בשקט שמֶשֶך־הדמדומים שייך לאותם דברים מעטים שפשוט ניתן למדוד אותם, והשקט הזה כיסה על אי־שקט שהיה תוקף אותו לאחרונה בשעת אותם דמדומים קצרים, שלא היו עוד שעה נינוחה אחרי יום חם ועמוס. היה נדמה לו, כל פעם יותר ויותר, שהוא רואה איך צבעי־השקיעה חולפים ומתחלפים זה בזה ממש לעיניו. ניסה לתת בהם סימנים כדי להסיח את הדעת, זה צבע וֶרמֶר וזה צבע רמברנדט וזה צבע סזאן, וכאשר השמיים היו מתכסים בבת־אחת, בעיקר בסתיו, באדום וסגול, זה היה צבע קיריקו. את כל השמיים האלה לא ניתן לראות בשלימות, תוך כדי הבטה אחת, גם לא ממקום גבוה, צריך היה להוליך את המבט תחילה על־פני קו־האופק ואחר־כך מלמטה למעלה, בראש מופשל לאחור, אלא שאז זה כבר לא היה הצבע של קיריקו, זה היה צבע חדש, חד־פעמי ושונה, של המקום הזה ושל הרגע הזה, עוד צבע שאוריה היה עוקב בעיניים מבוהלות איך הוא עובר ומתחלף במבע אחר, נעלם ואיננו.

נאמר שהשעה היא שש־וחצי, בערך, עוד מעט יישבו אוריה ואנדי והילד אל שולחן ארוחת־הערב בפינת־האוכל. הילד, בדרך־כלל, הולך לנגן בשעה זו, ואם מטוס לא חורש את השמיים, וטרקטור לא חורש את השדה למטה, ודלת חדר־המוזיקה פתוחה, יש שמגיעים אל אוזניו של אוריה (הפורש על השולחן מפה שמאיה שלחה להם ממאַלטה, ממסע־פיוסים או סתם מסע־עסקים של משה, משבצות גדולות בכחול וירוק וחום) תרגילי־סולמות, ואלס חוזר־על־עצמו של בראמס, או נסיונות־אלתור נוסח ג’ז. אבל היום הוא יום הסרט־לכל־המשפחה, ואנדי אמרה: אני מוכנה הפעם להיות כל־המשפחה והצטרפה לילד, ואוריה שמח להישאר לבדו, להכין סלט, לחכות להם עד שהסרט ייגמר. הוא חושב על אותן שנים שבהן לא היו לאנדי קורות־חיים שלה, ותוהה על מה שהוא חושב: תווי־הייחוד של אנדי מובהקים בעיניו, קשה לו להעלות על הדעת מובהקים מהם, וכך גם תוויה של צֶלינה, ותוויה של אנדי שונים בתכלית מאלה של צלינה, גם אם בשעות מרות היה מטיח באנדי: כמו אמא שלך; גם זה שאנדי יכולה למנות לפניו אין־ספור נתונים שהיו נתוני חייה־שלה, ולא של איש זולתה, ואילו נשאל כיצד זה שאותו לא־חייה־שלה, או אותו לא־חייו־שלו, חלים על אנדי ועל משה ועל ליאון, עליהם (כי זה מה שחשב) ולא עליו ולא על רבים שכמותו, שאירעו להם דברים דומים מאוד לאלה שאירעו לו, ובאותו זמן עצמו, היה מתקשה להשיב; ובכל־זאת זה הדבר שהרגיש כל השנים, כמו שאיבה סוחטת של חלל ריק. לא־חייה־שלה של אנדי, לא־חייו־שלו של ליאון, זה הדבר שניסה לומר לעצמו, ולא אמר כי טרם הובהר לו, כאשר הלך בין הריסות הגיטו אחרי ליאון, שכל הזמן הקדים אותו כדי צעד אחד, גבוה, צווארון מעילו מורם, שפמו רחב, בלוריתו סמיכה, בעל־בית על החורבות, והסביר והורה בתנועת־יד רחבה: כאן לחם משה, זה היה שער־הכניסה הראשי, כאן הוטמן המוקש, משם ירדו לתעלות־הביוב אחרי שהכל כבר נשרף. לא־קורות־החיים־שלך, אולי זה הדבר שהוא, אוריה, ביקש כביכול להידבק בו, כך הוא חושב עכשיו, מביט בדמדומים הקצרים הנוסכים בו אי־שקט, ורמר, רמברנדט, סזאן, קיריקו, הנסיון להתבדר ולהעלים לא עוזר עוד, אולי את זה חיפש כשנסע אז, בלי לדעת עדיין שיפגוש באנדי העומדת מוארת בדלת, חבושה בֶרֶט כחול־כהה ורדיד כחול־כהה כרוך לצווארה; לרגעים ידע שלא יצליח להידבק בדבר הזה, ולרגעים היה נדמה לו שכל באי־עולם נדבקו בו ורק אינם יודעים זאת.

היו לאוריה שתי מלים זרות וסתומות לו לעצמו, טליתא־קומי, שמשום־מה היו חוזרות ועולות על לשונו לאומרן לאנדי בשעות הרעות, ולא היה אומר אותן מפני שהתבייש, ומפני שהיה נדחק אל שפתיו חיוך שבא להקדים את המלים ולבטל אותן, ומפני שאנדי היתה אז בדרך־כלל סגורה במלים משלה, דוחה כל נסיון שלו לפרוץ לתוכן. באחת השעות האלה היא שכבה ומילמלה: עכשיו אני הולך וסוגר אותו, עכשיו אני הולך וסוגר אותו. הוא שאל אותה, מבקש להחזירה לשפיונה בלגלוג רפה, שלא היה אלא חוסר־אונים: מי סוגר מה? היא לא ענתה מי, אלא רק, בגיחוך מתנשא: את השער. אז לא הוסיף לשאול אותה, אבל עכשיו ישאל, מיד כשתבוא, בסבלנות, ברוך, עכשיו ברור לו שלא להשחית את הזמן פירושו לנהוג אורך־רוח ללא־סייג, להקשיב לכל הדברים שהיא תרצה לחזור עליהם, ורק על אחדים מהם, ורק ברגע הנכון, לשאול בזהירות וברוך שמא הגיע הזמן שתניח לעצמה, למשל שתניח לעצמה מלתקן בעקשנות: אני, שם, הרי לא עשיתי כלום, אחרים עשו, אלה שנהרגו, גם אלה שנשארו, משה, לידיה, ליאון, אני כלום לא, אמא חסמה את הדלת בגופה, לא נתנה לי ללכת, ואני גם לא הלכתי, אולי בכיתי שאני רוצה ללכת, אולי צעקתי, אבל לא הלכתי. לשאול אותה מדוע עד היום היא רואה עצמה חייבת לטעון כנגד צלינה שהתעקשה למלט אותה משם, ונגד עצמה שהניחה לצלינה לעשות כן. ומדוע היא, החוזרת ואומרת שכל מה שהיה שם עדיין לא ייתכן, וזה מה שכולם היו צריכים סוף־סוף להבין, שאז אולי באמת הכל היה אחרת, מדוע היא רואה עצמה כבעלת־חוב כביכול כלפי אותו לא־ייתכן, מדוע בכתה אותו בכי מקוטע ודיברה אותם דיבורים שנשמעו לו שאולים וכפויים כבר אז, על שפת האגם של ז’נבה, אני רוצה שתדע, אני רק בגלל אמי נשארתי בחיים, לא בזכותה, לא בזכות, אני רוצה שתבין, בגללה, בכוחה ובחולשתי. מה רצתה מצלינה שחסמה בפניה את הדלת בגופה, ומעצמה שלא התנפלה עליה, שלא תלשה אותה משם ולא פרצה החוצה, מה רצתה מצלינה שרצה כל הזמן מאחוריה באותה ריצת־סלקציה, הצמיתה אותה כל הזמן מאחור אל המסלול האסור במעידה שיוליך ימינה. לאוריה נדמה שהוא יכול לראות אותה ריצה, אפילו אנדי טוענת שהיא עצמה כבר איננה רואה אלא תמונות מודפסות זו על־גבי זו על צלולויד שחוק, ובשום פנים לא מצליחה לתפוס את הקשר שבין הדמויות המטושטשות הרצות קדימה, הנראות לה מגבן בלבד, כך היא טוענת, שתי דמויות בטור רץ קדימה, ריצה אטית, בכיוון המגפיים הפשוקים והיד האוחזת מגלב ומקישה בו קלות על המגף, לבין עצמה וצלינה. אוריה, תוך הסבת־מבט מן השמיים אל נקודה סתמית בחלל־החדר, רואה את אנדי דווקא מלפנים, עיניים בהירות מביטות קדימה וכלפי מעלה בפליאה, כפי שהן באחד התצלומים הבודדים שהשתמרו מלפני המלחמה, שם היא שכובה על בטנה בשדה, פניה מורמות אל מול המצלמה, גם את פניה של צלינה הוא רואה, ממש מאחורי פניה של אנדי, עם החוטם הסלאבי הסולד והחצוף ועם אותה קשיות מדהימה, ורואה בבירור את הגרמני, ממש בסמוך להן, ודאי צורה שהצטרפה מסרטים, ולשבר של שניה הוא מדמה לעצמו שהוא מרגיש את אנדי בגופו ממש, אחוז אותה פלצות ממש מפני הדמות המחכה עם המגלב, כפי שהיה חולם לפעמים, וכשאנדי אמרה שדמויות בחלום הן לפעמים רק הסוואה, אמר לה: ולפעמים לא. ורק בשום אופן לא הצליח לראות כיכר רחבת־ידיים בשמש, ששם רצו אותה ריצת־סלקציה לפי עדותה של אנדי; כל כמה שניסה לא ראה אלא חצר מוקפת חומות ואטומה מלמעלה שמיים אפורים; בשום אופן לא הצליח לראות את אנדי צוללת, לדבריה, בשמי־בוקר כחולים ועמוקים, ולאט לאט, במאמץ שהוסתר, זוקפת את גבה זקוף היטב.

יכול היה לדמיין לעצמו, כפי שאנדי דימיינה לעצמה שם, איך תדחוף את אמה מבעד לחלון־הרכבת ותקפוץ מיד אחריה, גם את המלים: לא יראו אותי צועקת, אבל בשום אופן לא מה שחשבה שם, לדבריה, כבר אז במלים מסוגננות, על שמיים שיוסיפו להכחיל ועל נהרות שיוסיפו לזרום וצמרות־עצים שיוסיפו לנוע ובני־אדם שיחיו אחרי שהללו, במגפיים השחורים ובמגלב השחור, יעברו מן העולם.

בלֶק־אאוט, לא־כלום בראשו. אוריה לא אהב את החנחון של שימוש במלים לועזיות, אבל הלא יש אחדות שלא איכפת, ובאמת איך בלק־אאוט בעברית, והעיסוק הזה כרגע בא כדי לנתק את המבט מן הדמדומים שבחוץ, עוד מעט יושלם מעגלם המהיר כל־כך, וכדי לעבור את הרגע של החלל הריק. והנה עבר אותו, נכנס לשעה הטובה האטית של הכנת סלט־הערב, לחתוך עגבניות ומלפפונים תוך השתדלות להקטין את הקוביות, כטעמה של אנדי, ולפעמים למעט במלח, כטעמה של צלינה שראתה במלח רעל ממית, לקצוץ את השמיר דק־דק ולשאוף את ריחו המעורר. מהו זה שרצה לחשוב? שחייהם כאילו הצטלבו בנקודה מסוימת. כלומר, לא כך רצה לחשוב, אלא שהמלה הזדמנה לו ואחר־כך נטפלה אליו. יום אחד שאל הילד האם סבתא מרים וסבא שמואל היו אדוקים, ואוריה אמר: מעניין, הם כאילו הצטלבו בדרך, בהתחלה היתה סבתא חובשת מטפחת ומקפידה על כשרות, ואילו סבא אוכל בגילוי־ראש ומפזם פזמונים של הפקר, יחד עם השוליות בבית־המלאכה שלו, ובשנים האחרונות נמשך אל בית־הכנסת וחשש מפני טריפות, ואילו סבתא היתה מסבה בבטחה אל שולחן־האוכל כאן, ומכריזה בתוקף ובשמץ הפקרות גלויה: מה שכשר לבן שלי כשר גם לי. המלה הזאת “מצטלבים” נטפלה אליו, ולמרות שכבר לא פשוטה ולא מדויקת, ואף מקוממת אותו עצמו, דבקה בו כשחשב על עצמו ועל אנדי. בתחילה היתה זאת אנדי האחוזה באימת הזמן החולף, בדחיפותם הלוחצת של דברים החייבים להיעשות בו: ללמוד את שפת־הארץ כאילו זאת שפת־אמה; לקנות ידידים ולטפח את הקשרים אתם, כאילו להספיק מה שאחרים מספיקים מתוך קשרים־מילדות; להמציא איזה מרפא לצלינה; לעבור בדיקות וניתוח ועוד ניתוח ועוד סדרת בדיקות ובלבד ללדת ילד, אולי ילדים, אולי גם הרבה. ואילו הוא, אוריה, נהג כאילו כל אלה אפשר אתם ואפשר בלעדיהם, כאילו ההנחה שחיים במקום הנכון ואופק המדבר ומיטה לשכב די בהם לסלק כל בהילות שבעולם. והנה לאחרונה מהלכת אנדי כאילו זמן ללא־שיעור לפניה והיא עשויה להינשא אתו, שאננה, לקראת הזיקנה, באין חשש, עם הגל המתגלגל בעולם, ולחזור ולשאול את כל השאלות כאילו הכל רק מתחיל, סודות הזיווג, שנוח לה יותר לקרוא לו, בחיוך דק, Plaisir d’amour, והחניכוּת בקצת הפקר, והפקפוק האומנם טוב פֶּה בריא ומתנבל, או מוטב שהכל, הדמיונות והסטיות וחיכוכי־הגירוי החוזרים על עצמם בתמורה אין־סופית, כמו גלי הים, יישארו בחלל הגולגולת ובאלם הגוף, במסתור, יונתי בחגווי הסלע בסתר המדרגה, שהלא יום אחד תיגמר ממילא המגיפה הזאת של חובת־ההיתרים, כמו שנגמרה או צריכה להיגמר מחלת האיסורים. ואילו אוריה, לאחרונה, ומבלי שהדברים ההם ישתנו, מקום־החיים ואופק־המדבר ומיטה־לשכב (לא, הוא חושב בתהיה, מתוך הפוגה קלה, אלה לא השתנו), הנה כעת אין לו בוקר ואין שעת־גילוח מבלי שיחשוב, עם דקירה של בהילות, על שנות־חיים אחרונות וכמעט אין לילה, כך נדמה לו, בלי שיגנח בשנתו, מתוך חלום שלאו־דווקא חוזר על עצמו, ושרק קטעים ממנו הוא זוכר בהתעוררו, אבל תמיד מתוך הרגשה ברורה כאילו משהו דוחק עליו, כאילו מצווה עליו לסיים משהו עד מועד מסוים, לצרף משהו משברי־תמונות, מקטעי זכרונות ומחשבות. ויש שהוא מרגיש בודד ולא־נענֶה, כי לפעמים, כאשר הוא אומר לאנדי משהו על הזמן העובר, היא מושכת בכתפיה, וכאשר הוא מנסה לספר לה חלום־סיוט, נראה לו מבטה מרוחק וקשה, כרוצה לומר: עכשיו נזכרת לחלום חלומות־בלהה?

מה אם־כן לספר עוד ולא סופר? שברי־תמונות, תמונות־שברים, שניים־שלושה דברים, שלושה־ארבעה. כשטסו חזרה מקלארנדון, מתחתם מישור עננים לבנים, מתולתלים, סיפרה אנדי לילד: בפולנית קוראים לעננים אלה ענני־כבשים, ולאוריה אמרה: נזכרתי בבחור אחד, אולי משורר אמיתי אילו נשאר בחיים, אולי לא, מי יודע, שורה אחת ויחידה אני זוכרת: Załości owec skubią smutku trawę, כבשי־תוגה לוחכות עשב־עצבות, גם את שם משפחתו לא זכרה, לא באותה טיסה ולא שנים רבות לפני־כן, רק את שמו הפרטי, יוּלֶק, ואת מראהו: מכוער, סיפרה, רזה, נמוך, גמיש, הכירה אותו אולי חודשיים, הרכיב משקפיים על חוטם אוכפי, שפתיו היו חושניות מאוד ושערו גלי ורך. דחוק לצדה בין אנשים רבים, שנדחסו בחדר אחד, שרועים על הרצפה, בחושך, אחרי הסלקציה, היה מסביר לה משהו על זרמים בשירה. אִימאַז’יזם, פוטוריזם, אימפרסיוניזם לעומת אֶזוטריות; אותו יוּלֶק, אמרה אחרי רגע של שתיקה, רצה לשכב אתה שם (אוריה מוכן להישבע שלא אמרה: לשכב, ולא זכר באיזו מלה הצליחה בכל־זאת לומר את זה בבירור גמור), וכי מה יכול היה לרצות, אמו שאהב נלקחה יום לפני־כן, הוא היה בן יחיד.

את חיוכה המעווה, שעה שסיפרה, זכר אוריה היטב, וגם את המלים שהוסיפה: ואני לא רק נדהמתי, גם חששתי, בתולה הייתי. גם זה מדהים, לא? הוסיפה ואמרה, איך היה מושרש בה העולם כתיקונו, עם חרדות כתיקונן… ובכן כך נגזר, ואת זה סיפרה לו, במלים אלה או דומות להן, עוד בז’נבה, ואולי כבר כאן, אבל לפני שנים רבות, שהעסק הגדול של גזילת־הבתולים נפל לא בחלקו של אותו יולק, שאיש לא יידע עוד לעולם אם היה עשוי ליהפך למשורר אמיתי, כי־אם בחלקו של אותו ערל שהציל את חייה. אוריה יודע עכשיו את מה שכבר אז ידעו שניהם, שהמלה “ערל” לא היתה אלא מס־שפתיים, שעשוע, מצוות־אירוניה מלומדה, כדי שאפשר יהיה להתרפק במבט כמעט מתמוגג, אם־כי שומר על מידה של פכחון (לא־חייה־שלה), על תצלום שנשלף מדי־פעם מאותו ארנק־עור ישן ומתבקע בתפרים, גבר צעיר שרוע ליד גזע־עץ, מכווץ עיניו בשמש, בחיוך מתפנק, יודע את חנו ואכן כובש־לב.

ויטֶק היה שמו, והוא, אוריה, אפילו היה נמנה על החשוך שבמסדרי האבירים, על העיוורים שבקנאי־הבתולים, איך יכול היה לקנא באותו ויטֶק? המלה “ערל” חזרה והוליכה אל הדבר שהיה מצטרף לאט במוחו, אותה סברה עקשנית, שגם השעה ההיא, של גזילת־בתולים כמה־שנאמר, למרות שהיתה פרטית לגמרי, של אנדי לבדה, חרוטה במלים מסוימות ותווים מובהקים של איש מסוים, ויטֶק, היתה קטע של לא־חייה־שלה. כל מה שיכול הוא, אוריה, להרגיש, הרי זה מעין רצון עמום לתקן איכשהו את השעה ההיא בעבור אנדי, כביכול להשיב לה אותה, לנהוג סבלנות ללא סייג, והקשבה, ביום ובלילה, ולא לטעון כנגד, ולא לפגוע, ואולי לזה ייקרא סוף־סוף אהבה, חשב אוריה פתאום במין התעוררות סוחפת, וכאילו נבהל, כאילו נשאר עירום ועריה, חזר לדמות לו אותו חדר, שאנדי לא פעם תיארה אותו לפניו, חדר בפרוור וארשאי, ימים על ימים ולילות על לילות ישבה שם חבויה, לבדה, בימים היתה צלינה מסתובבת ברחובות, לפעמים עם ליאון, ובלילות נרדמת כאבן על הספה הצרה, שהוקצתה לשתיהן, נרדמת אחרי שאנדי היתה מבטיחה לה שעוד מעט תבוא ותישן גם היא, ומוסיפה לשבת מאחורי וילון־המלמלה שבעדו הותר לה להביט בהיחבא אל המרפסות של הבתים ממול. מן האדניות של המרפסות הללו היו באים גלים משכרים של ריח מנתור, מנתור הוא תרגום שמו של אותו פרח, אבל כשאומרים maciejka, אמרה אנדי, הריח כאילו מורגש אחרת, וברקים עמומים של זרקורים סמויים היו חולפים על־פני שמיים אפלים ועל־פני נתיבות־כוכבים חיוורות. אוריה אכן זוכר עכשיו מלים ומשפטים כמעט כנתינתם. אנדי היתה יושבת, מצומתת אל געגועים חולים, חולים כינתה אותם מפני שלא הבינה איך ואל מה אפשר עוד להתגעגע ככה. וגם את מה שלא תיארה לפניו אלא במלים עוקפות וקמוצות יכול היה לדמות לו: איך יום אחד, כשבעלת אותה דירה הלכה לה לשעה, התכוננה אנדי לביקורו של אותו ויטק בהחלטה נחושה להניח שיארע לה מה שמתארע לכל הנערות החיות באמת, שיש להן חיים־משלהן, ואיך מה שאירע שם באותו חדר היה לא כאב ולא עונג אלא בעיקר השתדלות מאומצת של אותו ויטק לרכך את הנחיותיו ושל אנדי למלא אחריהן. על־פי איזו אמירה מגחכת שהשמיעה פעם, כשמחזור הווסת התאחר ביום או יומיים, בדבר חומץ כסגולה כנגד הריון, ועוד כמה משפטים מפוזרים על־פני שנים, יכול היה אוריה לנחש אפילו את ההנחיה שקיבלה לאחר מעשה לשטוף עצמה בתמיסת־חומץ, בגיגית־הרחצה שבמטבח שם. אבל הדבר שאוריה אולי היטיב להבין מכל דבר אחר הוא שעם כל התכווצויותיה וסלידותיה המוכרות לו כל־כך לא היתה בה שום טינה כלפי ויטֶק זה, אלא עירוב של חיוך סלחני וחיבה ומין הכרת־טובה נוספת: על שבמלאו את התפקיד של מציל חייה איפשר לה למלא את תפקידה שלה, תפקיד הבתולה המתמסרת.

לא להצטלב, חשב אוריה בחזה נלחץ עד כדי חרדה, לשניה, שמא הגיע תורו ללקות באוטם־הלב, וכמו נס קטן שמע בו ברגע את קולה של אנדי בא ממרחק, בחוץ. אנדי באה, אמר בקול, כשם שהיה אומר לפעמים אליה, אסיר־תודה, באותה נימה תמימה שתמיד הפיגה בה את ההסתגרות והריחוק. הוא ניגש לחלון. הילד קרב בדהירה על אופניו, ואנדי אחריו על אופניה, בַשביל המואר אור־פנסים סגלגל עדיין, צועקים זה לזה קריאות־תרועה. אוריה הבין שממשיכים להציג את הסרט שראו, כבקשתו של הילד תמיד: ניצלנו! סידרנו אותם! חצינו את הגבול! צעק הילד ואנדי הריעה: ניצחנו! יחי אנחנו! בקולה המיוחד לשעות הנדירות כשהיא מצליחה ממש להיות עם הילד בתוך עולמו. כמה בהירה התמונה, חשב אוריה מחשבה קרובה לבכי, ונזכר איך אנדי אמרה פתאום, זה לא כבר: התבהר מה שהתבהר, לא יותר מזה, גם לא פחות.

1982־1985, רביבים־יארנטון־רביבים