רקע
נחמיה דב הופמן
ספורי טבע
mנחלת הכלל [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: ורשה: יצחק גולדמן; תרמ"ז 1887

נקבצו באו בו: ספורים יפים ונחמדים מעניני ידיעות העולם והטבע, חזיונות ומראות הבריאה הנפלאה בשמים ממעל ובארץ מתחת, מפעלות התולדה הנשגבה בים וביבשה, בקצוי ארץ ואיים רחוקים, פלאי בעלי חיים רבים ושונים, ארחם ורבעם, הליכותיהם ותכונת טבעם, ועוד ידיעות רבות נפלאות ונכבדות, מאספים מבחירי חכמי הטבע, הנוסעים והתרים את הארץ.

ונלוה למו עוד מאמר בשם “מקדמי ארץ“, חקירות נכבדות על דבר השתלמות מין האנושי והתפתחות כחותיו הנפשיות, דרישות יקרות ע”ד השנויים והתהפוכות אשר עברו על כדור הארץ מיום צאתו מרחם התהו אל עולם המציאות, ע"פ השערת ושיטות החוקרים היותר מצויינים בדור האחרון הזה.

מאת נחמיה דוב האפפמאנן.

 

רחשי תודה

לכבוד הגביר הנדיב המפואר, חכם יקר ורב תבונות, יקר רוח וטהר לב, כש“ת מוהר”ר קלונימוס במהור“ר יעקב ז”ל לבית וויסאצקי במאסקווא יע"א.


מה רב טובך, אדון רב החסד, אשר הפלאת לעשות עמדי בהושיטך לי יד עזרה להוציא את ספרי לאור! – אלופי! ידעתי כי תקצרנה שפתי עטי להביע הגות רוחי אשר תהימנה לך תודות אלף, להגיד אל פניך טוב מפעליך עמדי עד היום. במה אכף ואקדם לך, חכם לבב ורב תבונות?! מה כחי כי איחל להשיב לך כצדקתך אשר פעלת והפלאת עמדי! מיום אשר הכרתי את צדקת פזרונך בישראל, הוקרתיך כערכך הרב, ומיום אשר ראיתי את אהבתך הרבה לעמנו וקנאתך העזה לספרותנו ולשפתנו הקדושה, ידעתי כי אין כמוך רֵע אהוב לשוחרי הטוב והתושיה, וידיד נאמן למושכים בשבט סופר בשפת עבר.

אדוני הנעלה! לפני שנתים הבאתי לך קרבן מנחה את ספרי "מעשי חכמים“, לאות הכרת תודתי על כל תגמוליך עלי, ועתה כאשר הוספת להראותני את כבוד יקרת נפשך העדינה והנדיבה, בהושיטך לי שנית יד עזרה להוציא לאור את מחברתי החדשה הזאת ההובאת לך מקרב ולב עמוק, אמרתי להוסיף תודתי לך באהבה רבה ונאמנה. לכן, אדוני מטיבי, הואל נא וקח רצון מידי את רחשי לבבי אלה, לאות הכרת תודה על תוספת חסדך וטובך הגדול עמדי, ושיר התהלה אשר שרתי לכבודך בראש ספרי "תולדות הנפש“ (שיצא אי"ה בקרוב לאור), יעלה נא לרצון לפניך למזכרת תודה ואהבה נצחת. ואני תפלה לצור חיינו, שיאריך ימיך ושנותיך בנעימים, עיניך תראינה ולבבך ישמח בטובת עמנו ובהצלחת שפת קדשנו, וזרע הצדקה אשר זרעת ואשר עוד תזרע על תלמי לבב אחינו, יכו שורש לברכה, פריך תתן בעתו ותנוב בשיבה טובה, דשן ורענן בחצרות בית אלהינו, אורך ימים עולם ועד.


כעתרת עבד נאמן לעמו, לשפתו ולספרותו, המשתבח בתהלת איש חי רב פעלים כמוך.

משתחוה מרחוק ביראת הכבוד והרוממות.

המחבר


ניישטאדט־סוגינד, בעשירי לירח אדר שני, התרמ“ו לפ”ק.

 

אל חובבי שפת קדש

הא לכם קוראים יקירים, ספר חדש כתב איש מיודעי, כבוד החכם המליץ ר' נחמיה דוב האפֿפֿמאנן, נ"י, אשר כבר קנה לו שם טוב בעָרכו ספרים רבים מאשר אסף וקבץ נופת צוף ידיעות מועילות בגבול חכמת הטבע, וכל ספר בצאתו לאור קדמו פניו ברצון כל חובבי שפתנו הקדושה והאשר צמאה נפשם לשמוע חדשות ונצורות בחכמת הבריאה, ובחפץ נפש שקלו כסף מחירו.

ועתה כאשר ערך את הספר הזה בשם “ספורי הטבע“, בו יסופר לדור ספורים נעימים בגבול ידיעות הטבע, אשר יתענג הקורא בם, כי ידע את אשר לא ידע ולא שמע עד היום, והמאסף (המחבר) הזה אספם וקבצם ממבחרי הספרים לגדולי חכמי העמים הנוסעים ותרים את כל קצות תבל להתחקות על תכונת הארצות וצאצאיהם, וכתבום בספריהם ללשונותם, והחכם רנ”ד האפֿפֿמאנן העתיק הדברים אשר לקט מהם ללשונו הקדושה, בנועם אמרים. ובספרו זה כפלים לתושיה: האחת, כי יקנו הקוראים בו ידיעה רבה בידיעות הטבע; והשנית, כי יתענגו על נועם נאומו בשפתנו שארית פלטתנו, והכינו לכתוב כן בשפה ברורה ונעימה על טהרת הלשון. ומאשר אזלת יד המחבר להוציא ספרו לאור, כי לא שמן חלקו, ע"כ חשתי לעזרתו, להוציא הספר לאור, בכל יופי והדר; גם שמתי עיני להשגיח על תיקון מהלך הלשון, לבל ישאר משגה, ועקבות הלשון שממנה העתיק בל יוָדעו בהעתקה זאת, (כאשר נמצא לרוב בספרי העתקה), והיה הספר כגן רוה, מלא דשן, ניבים נעימים על טהרת הקדש. –

עוד כונן המאסף (המחבר) ספר חדש, בו אסף כל דעות החכמים חוקרי הגעאלאגיע; וראשית מחשבתו היתה לערוך על הספר כל שיטותיהם בספריהם, אבל מאשר רוב חקירותיהם מתנגדים לדברי התורה והמקובל אצל כל בעל הדתות המיושרות, ע“כ שב ונחם, ולא הביא מחקירותיהם רק מה שנוגע לראשית ימי הארץ והעתים אשר עברו עליה, והמה לא יתנגדו אל הכתוב והמקובל, ואת היותר עזב ונטש, לבל יטע זמורת זר בכרם בית ישראל. – ויען כי הספר הזה קטן בכמותו, ע”כ נלוה על ספר "ספורי הטבע“, בשם מאמר “מקדמי ארץ“. – אקווה אפוא, כי יראוהו נבונים ויהללוהו, ודורשי לשוננו ישמחו בקראם בו בשפת קדש ספורים נעימים, אשר חכמים הגידו לפ”ק.


ווארשׁא בחדש השמיני תרמ"ז.

 

אל הקורא

בדור חכם כדורנו, דבר שפתים אך למותר, להוכיח בדברים את חין ערך ידיעת הטבע; שפת יותר להראות להקוראים מה רב טוב צפון בהידיעה הנחוצה הזאת. כל איש משכיל אשר מהלכים לו בחכמה ודעת, היודע מה הזמן שואל ודורש מאתנו, יודע נאמנה כי מבלעדי הידיעה הזאת לא ירים האדם את ידיו ורגליו ברחבי תבל. האדם מרגע צאתו מבטן אמו עד שובו אל אדמתו, אחוז הוא בחבלי האחוה עם כל עצמי הבריאה אשר יעטרוהו מסביב, ועיניו לא תשבענה מראות מראֶיהָ ומחזֶיהָ יום יום, ובאהבתה ישגה תמיד. ידיעת הטבע מעברת לפנינו לאחד אחד יצורי הבריאה, הדוממים, הצמחים והחיים כסדרם בחשבון מדויק; היא נותנת לכל אחת משלש ממלכותיה, גורל מיוחד ועטרה מיוחדת ותכונה תכליתית; היא תעמוד על משמרתה למלאות חובתה גם לטובת הכלל, ותאיר נתיב על הקשר הפנימי המאחד את כל חלקי היצורים מכל הממלכות כלן ולבדה תמלוך עליהן בכבודה. ידיעת הטבע תספר כבוד אל ומעשה ידיו תגיד באמר ודברים נכחים, לשונה תהלך בארץ, ולכל חי ולכל חזיון נעלה ונפלא היא חוקרת; לכן מעולם לא משכה אחריה ידיעת הטבע את בני האדם בחבלי האהבה ולא לקח לבותיהם – כאשר בימינו ובזמן הזה; כי במאה הזאת נוכל בצדק לאמר עליה כי היא "מלכת החכמות“, ובכל הממלכות הנאורות ישקדו על דלתותיה ברגש אהבה וברוח אמיץ אשר לא נהיתה עוד כאלה בימים הראשונים1, ולכן לשפת יתר יחשב לשבח ולפאר לפני הקוראים את חין ערך הידיעה הנחוצה הזאת, כי כבר דברו בה רבים וכן שלמים מחכמי העמים וחכמי ישראל, וכבר דברתי גם אני בשבחה בספרי "הנוסע“ ובספרי "מעשי חכמים“. ואולם כל ישעי וכל חפצי בהקדמתי הקטנה הזאת, רק להגיד מה טיבו של ספרי זה, מה חברתי בו, ומה הם הענינים אשר ערכתי הפעם לפניכם קוראים יקרים.

את ספרי החדש הזה אשר פי יקבנו "ספורי הטבע“, אשר אנכי נותן לפניכם היום, קוראים יקרים, לא העתקתי מספר כתוב בשפה חיה, בהעתקה אריגינאלית מלה במלה, אבל לקטתי ואספתי בחפני אמרי בינה מספרי חכמי הטבע, הנוסעים והתרים את הארץ, החדשים, המהֻללים ברוב התשבחות בכל אפסי ארץ, וחברתים יחד במערכי לב להועיל ולההנות בהם הקוראים העברים. בטוב טעם ודעת נקבצו באו במחברתי זאת, ספורי הטבע נחמדים ונעימים, חזיונות נעלים ונשגבים, הוד והדר התולדה הנפלאה ביקר תפארת גדולתה בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, יפעת הבריאה העדינה ושכיות חמדתה בכל היקום הכללי, נפלאותיה כללית יופי, כל מראותיה וחזיונותיה הנפלאים, מפעלות תמים דעים ועזוז נפלאותיו אשר יַראה חדשים לבקרים. במחברת הזאת יגלו לכם סודות דברים נפלאים ונסתרים הספונים טמונים בחיק הטבע הנשגבה, הנעלמים מעינינו וצפונים משכלנו. המחברת הזאת תתנה תוקף ידו של האמן הטבעי ועוז נוראותיו, בים וביבשה, במדבר לא דרך ובתהו ילל ישימון, ועוד ענינים נעלים ונפלאים כאלה.

אחרי צאת ספרי “מעשי חכמים“ בקיץ שנת תרמ”ד לאור, ראיתי בעליצת נפש ונוכחתי, כי לא לשוא כלתי כחי ולא לתהו הקרבתי עתי ועטי על מזבח אהבת חכמת ישראל, להורות לבני יהודה דרכי ידיעת הטבע ולהאיר להם נתיב בפלאי מעללי אל בעולמו ומלואו; כי ספרי זה מצא ת“ל חן בעיני חכמים ונבונים, מכה”ע לב“י הרבו בשבחו ויהללוהו ברוב התשבחות, והקונים קפצו עליו מכל ארבע כנפות הארץ. בראותי את זאת אמרתי לא עת לחשות, שקדתי על ספרי המדעים לחכמי העמים, ולא נחתי עד עשותי אשר זממתי, וחברתי עוד ספר חדש בעניני ידיעות העולם והטבע, אשר אנכי נותן לפניכם היום, ועניניו היו ערוכים בכל ושמורים לבוא אל בית הדפוס, אפס כי מקצר יד ואפס עוזר, לא הוצאתיהו לאורה עד הנה, אך עתה אזרתי חיל ובעזרת הנדיב הנעלה הגביר המשכיל, רב פעלים ורב מהללים מוהר”ר ק“ו וויסאצקי הי”ו, הבאתי את הספר הזה לבית הדפוס. וחבלים נפלו לי בנעימים, כי ספרי זה מצא חן בעיני הנדיב היקר ההוא, והוא אשר בעזרתו יצא גם ספרי "מעשי חכמים“ לאור, הואיל בטובו לתמוך בידי גם הפעם, והוא אביהו קונהו, ולכבוד שם תפארתו הקדשתי גם את זה לאות תודה וברכה ולזכרון אהבה נאמנה. –

ואני תפלה כי גם ספרי זה ימצא לו מהלכים בין אחינו אוהבי ספרותנו ומכבדי שפתנו העתיקה, ואקוה כי שוחרי הטוב והתושיה יראו ויעלצו בהגלות נגלות ספר כזה בישראל, גם יאשרו כחי על עמל נפשי להוציא תעלומות הטבע, וספוני טמוני הבריאה לאורה. ואני על משמרתי אעמודה להוסיף תת כחי בסעיף הידיעה הנחוצה הזאת, אשר באהבתה אשגה כל הימים, להעשיר את ספרותנו בספרים טובים ומועילים, אשר יביאו תועלת לקורא, והיה זה שכרי.

נחמיה דוב האפֿפֿמאנן

המחבר

ניישטאדט־סוגינד, ברביעי לירח זיו התרמ"ה.

 

אבדן הצפרים במרחבי הטבע

מסוד חכמים ונבונים מנויה וגמורה, כי הקב“ה מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, מיום אשר עלה ברצונו לברוא את העולם ומלואו מאפס המוחלט, עד ימינו האחרונים, לא חדל הבורא לעשות יצורים חדשים תחת הישנים אשר בפקודתו ימחו מתחת השמים וזכרם יאבד לנצח, בכל יום ויום יגלו לעינינו בעלי חיים חדשים אשר לא ידענום ולא שערנום בראשונה, ובכל יום ויום יבא הקרץ על הבע”ח הישנים הידועים לנו ויכחדו מתחת שמי ה', והוא לא ישבות ממלאכתו הגדולה והנוראה הזאת אף רגע. לתת לקוראינו הנבונים מושג נכון מענין הנכבד הזה, אמרנו להטיף דברים אחדים על אבדן איזה מיני צפורים, אשר הרגישו והתבוננו בחסרונם חוקרי הטבע בימינו האחרונים האלה, באותות ובמופתים גלויים ונכונים אשר אין להשיב עליהם.

כי בכל זמן ועדן יאבדו ויעדרו איזה מיני צפרים מתחת השמים, הרגישו עוד חוקרי הטבע הקדמונים אשר חיו מעת הוחל ספר דברי הימים לבני אדם. עוד הסופרים פליניוס, שטראַבא, אעליאן ופלוטאַרך כתבו בספריהם דברים רבים ונכבדים על אדות בעלי החיים בכלל ומינים שונים ממפלגת העוף בפרט. פליניוס, אשר בדברי חקירותיו הנאמנות על ענינים שונים בחכמת הטבע האמינו הקדמונים אמונה אומן, יביא לנו למשל הרבה מיני צפרים בשמותיהם למשפחותיהם אשר נאבדו מקהל הצפרים ולא נשאר זכר למו תחת שמי ה'. כן גם שטראבא, העליאן ופלוטאַרך היוני, ישאו מדברותיהם ידברו דברים נכבדים ויקרים על אדות הענין הזה, וכלם יביאו ראיות ברורות וסברות נכחות הלקוחות מחכמת הטבע, לאמת את דבריהם שלא יהיה בהם שום ספק ותפונה, אשר לוּ אמרנו להביא בזה את כל דבריהם, השערותיהם ומשפטיהם בדבר הזה כמו שהם כתובים לפני אלף דור, כי עתה נהפך מאמרנו הקטן למאמר גדול ורחב ידים, לכן עברנו עליהם בדומיה, ופרטי דברינו בענין הזה יהיו אך דברי חוקרי הטבע בדורנו האחרון הזה וקצות דבריהם נשים פה לפני קוראינו הנכבדים.

חכמי הגעאלאגיע גלו במקומות שונים על כדור הארץ, קברי צפרים רבים אשר נשארו לאות ולמופת מדורות קדומים. שלדי־העופות האלה גדולים ונוראים שכבר מתו ומיניהם נשכחו היום. הצפרים ראאָן וגריף אשר הקדמונים נשאו תמיד את שמותם על דל שפתם, נשכחו מקרב הארץ וחדל להיות להם אורח בין החיים. גם העוף הפלאי פאֶניקס אשר פליניוס ידבר נפלאות על אדותיו, נכרת ברבות הימים מארץ החיים, ועקבות מינו ומשפחתו לא נודעו עוד. זולתם גלו הגעאלואגים בבטן האדמה עוד הרבה מיני צפרים גדולים וקטנים אשר קראום בשמותם עלי אדמות ואשר כבר חדלו ואינם, אף כדמותם לא נשאר בחיים חייתם.

גם בדורות האחרונים האלה, ראו חוקרי הטבע והתבוננו בעין חקירתם, כי הרבה מיני צפרים ממפלגות שונות אבדו על יד עד כי לא נשאר מהם אף אחד בחיים חייתו, וברוח חכמתם יחזו עתידות על עוד מיני צפרים הרבה, החיים עוד אתנו כהיום הזה, אשר בקרב הימים ימחה זכרם מבין החיים ולא ישאר להם שריד תחת כל השמים, כי בוא יבוא קצם, יומם יבוא ויספו! חוקרי הטבע במאה העברה, הרגישו אז כי הרבה מיני צפרים אשר התגוררו על איי־בורבאָן, מוירטיוס וראָדריגועטץ, ספו תמו לאט לאט עד כי לא נשאר זכר למו. הידוע מכל הצפרים הנאבדים על קבוצת־האיים האלה, הוא העוף דראָנטא או דאדא, אשר מפי נוסעים אנשי אמת וידועים נודע נאמנה כי חדל להיות לו אורח באיים האלה, ומני אז הרגישו בחסרונו שם, לא נזדמנו לשום אדם בעולם בכל חלקי תבל, ועל כן גזרו החוקרים את משפטם כי על העוף הזה בא הקרץ וחדל לעולם.

כי העוף ההוא היה נודע לחכמי הנוסעים אשר חיו במאות שנים שעברו, וכי חזיונו היה נפרץ על האיים הנזכרים, נשמע ברור מפי נוסעים אנשי אמת וידועים אשר חיו בשנים האחרונות. הראשון מחכמי הנוסעים אשר ראה את העוף ההוא על האיים הנזכרים ואשר ידבר על ארחם ורבעם, היה הנוסע קאסטעלטאָן, הלא כה דבריו על אדות העוף הנאבד ההוא, "על איי בורבאן: מויטיוס וראדריגועץ, יש עופות היבשה הרבה מאד קטנים עם גדולים, שם יונים ואין מספר, פאפגאים ודומיהן, ועוד עוף גדול כשכוי־ההודי, שמן וקצר הכנפים, עד כי לא יוכל להגביה עוף מעל הארץ, מראהו לבן ומפני האדם לא יברח להחבא כצפרי ארצנו, אכן כל הצפרים נכנעים שם כמוהו, מפני אשר עוד לא נגלה אליהם האדם בנשק־אש, וחציו עוד לא יכלה בם, עשרה אנשים יוכל ללכוד צפרים הרבה ולכלכל בהם ארבעים איש יום תמים“. כן יספר גם הנוסע קאַררע הצרפתי אשר תר את האיים ההם בשנת 1868 על אודו העוף הזה לאמר: "פה מצאתי מין עוף אשר כמוהו לא ראיתי מעולם במקום אחר, יושבי האי יקראוהו בשם "צפור־בודד (איינזירלערפאָגעל)“, אוהב הוא להתבודד במועדיו במקומות מסתרים, ומעולם לא יֵראו שנים יחדיו; דומה הוא לשכוי־ההודי, אפס כי רגליו ארוכות יותר, נוצתו תאוה לעינים בשלל צבעיו הנחמדים, בשרו טוב למאכל ומתוק לחך אנשי המקום, וגם בארצנו יעלה לרצון על שלחן עשירי עם. אמרתי להביא שנים צרפתה, מנחה למלך, אבל אך הובאו אל האניה מתו מעצר רעה ויגון אחרי אשר מאנו לקחת אל פיהם אכל“.

את הזמן אשר עבר כליון החרוץ על העוף ההוא, לא יוכלו החוקרים להודיע אל נכון. אך מפי הנוסעים הבריטאנים אשר התגוררו על האיים הנזכרים, ואשר נשאו מדברותיהם על כל צאצאי האיים ההם בפרט, נודע לנו, כי העוף דאדא היה שם עוד בשנת 1768, ובעוד ארבעים שנה עבר נוסע אחר באיים ההם ולא מצא אף אחד מהעופות הנפלאים האלה.

חוקרים רבים נהרו בימינו האחרונים האלה אל האיים ההם להתחקות שם על שרשי יתר מיני העופות השונים שאבד זכרם, ואחרי כל חקירותיהם ודרישותיהם הרבות, אשר חקרו ודרשו בעיון נמרץ על אודות הענין הנפלא הזה, הוציאו את משפטם, כי הרבה מיני עופות אשר אין להם שום דמיון כלל להעוף דראנטע, נאבדו במשך הזמן מארץ החיים, ובמספר העופות המתים ההם היה עוף גדול אחד אשר למצער גבה בקומתו כיענה האפריקאנית. את עצמות הצפרים לא מצאו החוקרים עד היום הזה, אבל הדברים הכתובים עליהם בספר זכרון הם עדים נאמנים כי חיו לפנים בין החיים, ועתה לא נשאר זכר למו.

עד כה דברנו מאבדן הצפרים אשר נאבדו מארץ החיים ע“י נסבות טבעיות שונות אשר לא נדע שחרן, ואין אתנו יודע עד מה איזה חקים טבעיים הביאו עליהם כליון חרוץ להכריתם כלה מתחת שמי ה'. עתה נטיף דברים אחדים על אבדן הצפרים אשר יאבדו ויכחדו על ידי נסבות גלויות הנראות לעיני כל אדם ואשר אין להשיב עליהן; כי הנסיון היומי יורנו כמה מיני צפרים נאספים לעינינו אשר לא ישאר זכר למו בארץ החיים. התור דק־החרטום (מאֶנומאעא) אשר יתגורר על האי אופֿפֿאלא, ימעט מספרו מדי שנה בשנה, וחוקרי הטבע בזמן האחרון הזה הרגישו, כי הוא הולך למות ע”י החתולים הרבים והעצומים אשר יתגוררו במספר רב ועצום למאד על אדמת האי הזה, ואת מין העוף האומלל הזה בחרו לטרף חקם ויצודוהו חדשים לבקרים למאות ולאלפים, על כן יחושו החוקרים את אחריתו מראש, וחלטו, כי ע“י הנסבה הזאת יבא הכליון עליהם בעוד שתים או שלש שנים עד כי לא ישאר שם וזכר למו תחת כל השמים. גם למשפחת היונים המתגוררים ע האי טאַהיטי, אחד מאיי־הידידות (פֿריינדשאפֿטס אינזלען) אשר באויסטראַליען, גם עליהם בא הקרץ לפני חמש שנים, ע”י הנסבה הנזכרת, ועתה לא נשאר בחיים חייתו אף אחד ממין הזה. חכמי הנוסעים יספרו כי לפני עשר שנים ראו על האי שטעעוואַרטי אל זזעעלאַנד החדשה מין פאפוגייא־לילי גדול הנקרא בפי אנשי המקום בשם Strigops Habraptilus, חדל בימים האחרונים האלה להיות לו אורח עלי אדמת האי הזה; כי היה משסה לבעלי חצים ולכלבים שובבים אשר צדוהו למאות חדשים לבקרים, ועתה יתחשב גם הוא בעופות ישני עפר שכבר אבד זכרם. העוף “אלקום“ חסר הכנפים השוכן בירכתי צפון, הלו ילך למות מדי שנה בשנה, כי ידי אנשים רבים יהיו בו ויהרגו בו הרג רב ואבדן. נשר־הדיה הנאדר בכל העופות הדורסים שבאייראפא, ילך למות בימינו האחרונים האלה, כי אותו ידלוק האדם וימיתהו למאות ולאלפים, ועוד מעט יכחד גם הוא מן הארץ. – זולתם ישנם עוד הרבה מיני צפרים אשר מדי שנה בשנה יסופו ויתמו ע”י נסבות שונות, ולוּ אמרנו להעביר את כלם תחת שבטנו בפרט כי עתה רחב ונסב גבול מאמרנו.

הנה לא דבר ריק הוא אשר ירעימו חוקרי הטבע, כי הצפרים בכלל הולכים הלוך וחסור מדי שנה בשנה. את הנסבה הראשית לדבר הזה, יטפלו החוקרים על האדם; כי האדם יגזור על ימין במרחבי הבריאה ויחמוס על שמאל באין חמלה; האדם יתאמץ בתחבולותיו ובמועצות מזמותיו לנתק הטבעות בשלשלת הבריאה כלה, והוא בלי חמלה יעקור את הכרם הנחמד, כרם הטבע, מן השרש, ויהפך את כל סדריו ומשטריו הערוכים וסדורים מאז מעולם בידי היוצר בבינה ובהשכל.

"שָׁלֵם הִנֵהוֹ הָעוֹלָם, שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיו

בְּכָל־מָקוֹם לֹא יָבוֹא הָאָדָם בִּשְֹחִיתוֹתָיו“.

 

נסיעת הצפרים ובעה"ח ממקום למקום.


המבינתך יאבר נץ יפרוש כנפיו לתימן.

(איוב ל“ט, כ”ו).


מימי עולם ושנים קדמוניות התעוררה בלבות בני אדם השאלה, איה איפה יסעו העופות? ואיזה נסבה תעיר אותם לעזוב את ארצותינו המלאות כל טוב, להרחיק נדוד לארצות אחרות הרחוקות מאד מאתנו? השאלה הזאת היא אחת מן השאלות הקשות והכבדות העומדות על גבול החקירה הנפלאת מאד מאתנו ולא נוכל להתירה ולבוא עד תכונתה. רבות הנה התשובות אשר ישיבו לנו חוקרי הטבע על השאלה הנכבדה הזאת, וכל תשובותיהם בדמיון יסודן, והתרותיהם ישא רוח ההזיה, אשר אין להן כל סמך ומשען עוז מצד חקי הטבע ומשפטיה הנכחים; אשתוללו כל אבירי לב ונבערו כל מביני מדע לבאר את סבת הדבר הנפלא הזה על אמתתו, וכל יגיעת רוחם ועמל נפשם יעלו בתהו ויאבדו באפס, עד כי יאלצו להודות כי עוד קצור קצרה יד החקירה להתיר את השאלה הזאת מחבלי הספק, וכי עוד לא הצליח חפצם בידם לבוא אל עמק־השוה בדבר הזה.

רבים מחוקרי הטבע הראשונים, אשר אחזו את השאלה הזאת לאחת מן השאלות היותר נכבדות העומדות על גבול חכמת הטבע הצריכות באור, בכדי לבוא עד תכונתן והבין את פתרונן על נכון, השתדלו לבקש ולמצוא את הפתח להתרתה, ויעמיקו חקור ודרוש בתכונת טבע הצפרים בכלל, ויתבוננו בעין פקוחה על ארחם ורבעם ועל כל נטיותיהם הטבעיות, אולי יצלח להם למצוא ע“י השקידה העצומה הזאת את היסוד הראשון אשר יוכלו לבנות עליו כמו רמים חקירות נכחות וסברות ישרות בנסבת הדבר הזה. והנה אחרי כל חקירותיהם ודרישותיהם הרבות, הוציאו את משפטם כי הנסבה הראשית לעזיבת העופות את ארצותינו, היא חסרון המזון והפרנסה לבד, כי בהרגישם ע”י הנטיה־הטבעית (אינסטינקט) הנטויה בקרבם, כי המזון והכלכלה יתמו במקומותינו, יחזו את אסונם אשר ישיגם על ידי החסרון הזה ויחישו מפלט למו לארצות אחרות המלאות מזן אל זן. אולם את ההשערה הזאת יכחיש הנסיון היומי בהשקפה הראשונה, באשר אנו רואים בעינינו כי בעת אשר יעזבו את ארצנו להרחיק נדוד לארצות רחוקות, יש עוד אצלנו אוכל למכביר, כל השדות מלאות כל טוב והטבע תכין לכל החיים את אכלם בעתם בשפע רב למאד וביד נדיבה, גם האויר עודנו חם ולא יחסר להם מאומה. לכן יש לנו לבקש עוד סבה אחרת, ונאמר: כי הנטיה־הטבעית (אינסטינקט) אשר נטה היוצר במשכיות העוף אשר על פיה יחיה ועל פיה ימות, תעורר את העוף מלדה ומבטן לנוד ולנסוע; היא אך תורהו ותלמדהו לחוש את פני הרעה הנשקפת אליו אם לא יעזוב מהרה את הארץ הזאת, והיא אך היא תדריכהו ותנהלהו בדך ילך מעל הרים בקעות עמקים וגיאיות וימים רחוקים. את ההשערה הזאת אחזו החוקרים לנסבה יותר נכונה מן הראשונה, ויאמצוה ויחזקוה בראיות ברורות וסברות גלויות הלקוחות מחכמת הטבע אשר אין להשיב עליהן, בהוכיחם לדעת ובהורותם לעיני כל, כי האינסטינקט הנעלה הנטע בקרבם לא יתן דמי להם גם בהיותם כלואים בהכלוב אשר בביתנו, והוא יעורר בהם התשוקה העזה לנוע ולנסוע לארץ מרחקים. אם נקח למסה עוף אחד מהעופות הנודדים מארצם וממולדתם לארץ אחרת, ונסגיהרו בכלוב נקי התולה בבית חם, ונכלכלהו בלחם ובמים נאמנים אשר לא יחסר לו מאומה, אזי נראה כי התשוקה הטבעית לנוד ולנסוע תתגבר עליו בתוקף ידה, ובכל משך עת־המסע שחל להיות לבני מינו, ילך קודר סר וזעף בלחץ יגונו, ומעצר רע ואנחה ימאן לקחת אוכל אל פיהו עד אשר ימות ברעב; גם העוף יליד בית אשר מעולם לא יצא מקיר כלובו החוצה, ומעולם לא ידע החורף והקור, כי לחמו בבית חם נתן ומימיו נאמנים בעתו, וכל מחסוריו על אדונו, הנה גם הוא ירגז תחתיו בכל משך עת המסע אשר אחיו בני מינו נוסעים למסעיהם, סר וזעף ילך בלחץ יגונו, ירגש ויתגעש ושָלֵו לא ידע ברוחו.

והנה בכל אלה עוד לא באו חוקרי הטבע בסוד מסע העופות לדעת מה זה ועל מה זה? עוד לא הסתפקו בכל האמור עד כה להתיר את השאלה מחבלי הספקות; ואם בהשקפה הראשונה מחויבים אנו להאמין בההנחה הזאת ולגזר אומר כי אך הרגשת־עתידות הזאת תוליכם תמיד לבטח דרכם, אך אם נעמיק את חקירתנו בענין הדבר הזה בשום לב ובעיון נמרץ, אזי תתעורר בקרבנו שאלה אחרת ההולכת מנגד לההשערה הזאת, והיא על מה יעזבו בעלי כנף הרבה את אפריקה הצפונית וינודו אל אפריקה הפנימית? הן גם בארץ מכורתם לא יחסר להם מאומה, הלא הטבע הנדיבה תושיט להם שמה כל מיני בר ומזון וישבעו מטוב הארץ ומדשן האדמה בשפע רב, ומדוע אפוא ירחקו נדוד משם והלאה כמה מאות פרסאות? מי זה יכריח אותם לדרך הפנימית, דרך רחוקה ומסוכנת כזאת, אם גם באפריקא הצפונית ימצאו רב אוכל ושלל לא יחסר למו? כל השאלות האלה נפלאות ממנו, ערפל אין־הבין חתולתן וקדרות אי־דעת לבושן, אשר עוד לא הגיה אור הנכחה אליהן, לכן לא ניגע לריק למצוא עליהם מענה, כי חוק חקק לנו אמן הטבע לבלתי נעבור את הגבול אשר קצב לרוח בינתנו, לאמר, עד פה תבוא ולא תוסיף, ופקודתו חזקה עלינו לבל נחקור במופלא ממנו ולבל נדרוש במכוסה מאתנו, כי אין לנו עסק בנסתרות.

אחרי כל הדברים האלה נשאר לנו להתבונן עוד אל שאלה אחרת, והוא, איה אפוא יסעו העופות למסעיהם? גם בדבר השאלה הזאת לא באו עוד החוקרים אל עמק־השוה, חלקו לפלגות דעותיהם בהתרתה, וכלם יכחש דעות והשערות שונות אשר אין להאחת דמיון אל השנית. והנה כי העופות בכלל ירחקו נדוד לארצות החמות, אין גם אחד מחוקרי הטבע אשר יחלוק בזה, כמעט כלם יענו ויאמרו פה אחד כי אך בארצות החמות יבחרו בעלי הכנף לשבת במשך ימי החורף והקרח אשר במדינותינו, אבל לאיזה ארצות בארצות החמות יסעו? ומה שמן כי נקראן? בזאת לא באו לכלל דעה אחת, רבים יקבעו את ארצות אפריקא למקומותיהם, רבים יאמרו כי לאזיא ינודו, ואחרים יחלטו כי הודו ואמעריקע יבחרו למכון שבתם. אמנם הנסיון היומי יורנו ויוכיחנו כי דרור־הסלע (אַלפֿענשוואַלבע) יסע לאפריקא, וביותר לאפריקא־הפנימית, כך יתגורר אצל חוף נהר סענעגאַל ולפי עדות הנוסע מאריטץ וואַגנער יסעו רב צפרי הדרור ממין הזה למדינת בארבארייא. החסידה (שטאָרך) האוהב לשכון באקלימים ממוזגים ואת הקור החזק השורר בארצנו לא יוכל לסבול, יפרוש כנפיו בבציר לתימן, ולרוב העתים עוף הזה חולה אשר אין ביכלתו לנסוע לארץ מרחקים. החוקר ברעהם יחליט כי מיני החסידה ירחיקו מאד לעוף ויבאו במסעם עד לב אפריקא, והחוקר הטבעי נוימאַן שגה במשפטו כי מעטים מהחסידות יחרפו בנגב ארץ ספרד, ולפי עדות החוקרים, גם במצרים לא ישארו ויעברו דרך ארץ מצרים ונוביען ולא ישארו שמה בחורף. העפרוני (לערכע) יסע לנגב אייראפא, ויש ממינם נוסעים גם לאַפריקא, ובחודש אייר ישובו שנית צפונה, ואלה הנוסעים גראַנלאנדה לא יעברו דרך איסלאַנד, כי יעופו למסעיהם מעל פני הים האטלאנטי. העוף (דראסעל) יפרוש בחדש תשרי כנפיו לתימן, ויתר מיני עופות־המסע הנודעים לנו בארצותינו, יפרשו כנפיהם לנסוע בחורף לארצות החמות והממוזגות אשר באפריקא אזיה ואמעריקא.

עתה נשאר לנו להתבונן על השאלה איך יסעו העופות למסעיהם? ואף כי מנויה וגמורה הוא בסוד כל החוקרים, כי בנסעם יסעו ויעופו למחוז חפצם לתכלית ולמטרה מכוונת, בכל זאת יש להעיר עוד דברים מעטים על אופן ודרך נסיעתם. והנה ע“פ ההתבוננות המדוייקת והשקידה העצומה אשר שקדו והתבוננו החוקרים בענין הדבר הזה, נוכחו וראו כי כל עופות־המסע בכלל בטרם יפרשו כנפיהם לנסוע למסעיהם במרחקי ארץ, יתאספו יחד לאגודה אחת ויתעתדו לעזוב בפעם אחת את הארץ; צפרי־הדרור יתקבצו לפני מסעם מעת לעת למחנות גדולות ויתיצבו על גג או מגדל; שעות אחדות יעופפו מסביב בתי הכפר אשר קננו שמה, כאלו ידברו שלום להם בטרם צאתם, אחרי כן יתאספו שני לאספה ויעופו יחד בנשף יום אל אחד המקומות אשר לא ישבו שם לפנים: אל יאורים שאננים המכוסים בקנה וסוף למרבה, כמו הם הולכי דרך באורח זו בחרו. העפרוני יבא אל האי סיציליאן במחנות גדולות כדי ארבה לרוב, ויבא שמה לרוב ברוח צפון חרישית, או ברוח מזרחית־צפונית ומערבית צפונית, במסעו יעוף לא רחוק מעל פני מי הים ויחנה אצל עיר פאלעמא, וכעשרה ימים יבאו שמה עפרונים חדשים לבקרים כדי אלפי אלפים בכל יום. – מכל עופות־המסע (צוגפֿאָגעלן) תצטיין החסידה ביתרון החפץ הנפלא לנוע ולנסוע ממקום למקום; היא לא תסע ממקום למקום ע”י נסבת חסרון מזונותיה כשאר העופות, רק תקנן לה קנה בארצות הצפון ובמדינותינו בקיץ, ובית החורף תבנה לה בארצות הדרום על חופי מימי מצרים, ובכל שנה ושנה תשנה ותחליף את דירתה.

משוט בארצות אפריקא הרחוקות מאתנו אלפי פרסאות, תבוא החסידה למדינותינו בראשית ימי האביב עיפה ויגעה מהנסיעה הנוראה והרחוקה הזאת; בטח ונכון באין מכלים דבר, תסור אל קנה הישן אשר בנתה לה בשנה העברה, לא תתע ולא תט מדרכה ימין ושמאל לסור אל קן אחר אשר תפגוש בדרך, ותכיר את מקומה שגרה בשנה העברה. כה תבלה את ימי הקיץ בעונג ונעימות ותתענג על יפעת התולדה וצאצאיה אשר תושיט לה די אוכל וטרף חקה ביד נדיבה ובשפע רב למאד. בסוף חודש תמוז הנה תכון החסידה לנסוע שנית מארצנו, ימים אחדים תשוטט עדנה במקום מולדתה, ומיום ליום תתרועע עם בעלי משפחתה, עד כי יהיו למחנה אחת גדולה. על מישור גדול ורחב ידים הרחק מאדם העיר יתיצבו במעגלה, ויחלו לדפוק ולקשקש בחרטומיהם משך זמן איזה שעות רצופות, ולאחרונה יגביהו עוף במעגלות עקלקלות ויעלמו מעיני איש, קל מהרה יעופו לדרכם וירדו שנית על המקומות אשר ימצאו שם את אכלם; כן יעופו ולא ייגעו לעוף זמן רב בלי לנוח ולשבות, שלשים פרסאות בשעה אחת, עד הגיעם למחוז חפצם למדינת הים הרחוקות מאתנו אלפי פרסאות, וגם בדרכם יקראו לרעיהם המאחרים לצאת, כי ילוו עליהם ויסעו בחברתם; ככה יעשו עוד עופות אחרים הרבה.

מכל הצפרים אשר זכרנו עוד כה, נפלאות מאד הליכות הזרזיר. אחרי כלות זמן הרביצה וילדיו יגדלו, יעופף אתם ממקום רבצו, להחליף את נוצתם, יתערב בעופות אחרים ממשפחות שונות, ולרוב נודד במחנות היונים, וביותר בין העורבים, יעופף ממקום אחד למשנהו ובא השמש וילין בסוף היאורים. שבועות אחדים לא יראה אצל קנו במקום משכנו; אבל בתחלת חדש אלול יראו שנית אצל הקנים שנים שנים, ישירו שיר חדש כמו באביב וישבו בקניהם, בעת אשר ילדיהם שהחליפו נוצתם יתגודדו ויעופו יחד. בחצי חדש תשרי ישובו הזקנים להסתפח בחברתם ופתאום יסעו ואינם.

ואולם יותר מכל עופות־המסע יעוררו היונים תמהון במסעיהם הנפלאים. אחינו העברי החוקר א. בערנשטיין מבערלין ידבר נכבדות אדותם בספרו היקר בשפת אשכנז, ואנחנו נביא בזה קצות דבריו הנוגעים לענין אשר לפנינו. “בין בעלי החיים, יאמר בספרו השני פרק כ”ה, שיעוררו בנו תמהון במסעיהם הנפלאים ובתנועותיהם, תעורר בנו היונה תמהון ביותר, ומסעיה נפלאים המה ביותר ממסעי שאר בעלי חיים; ודי לנו אם נזכיר בתחלה לראיה ולמשל, אלה היונים שהשתמשו בהן בני אדם לצרכם, ועשום לנושאי אגרותיהם ולרצים ממלאי שליחותם. בלי ספק נודע לרוב הקוראים הנסיון שעשו רבים בהיונים ונוכחו, שגם אם נוביל יונים סגורים מרחק רב, יעופו וישובו אח“כ הביתה ובל יתעו, אם אך נעזבם לנפשם. על ידי הנסיון הזה עשום הצרפתים לנושאי אגרות בין בריססעל ובין בארדאה בארץ צרפת, ימים רבים השתמשו בהם והמה מלאו את חובתם ועשו שליחותם מבלי לעמול בה. אבל עוד יותר נפלא הוא הנסיון שעשו מגדלי יונים באשכנז, כי הובילו בשנת 1849 שתי יונים סגורות בכלוב או בסל על עגלות הקיטור מעיר אאכען לברלין, מהלך דרך רחוקה, והיונים האלה שמעולם לא הרחיקו מקניהן יותר משש פרסאות, שבו מברלין לקנם כאשר עזבום שמה, מבלי לתעות, אחת במשך ½2 שעות, והשניה במשך ארבע שעות, והמה ראו כי אך עזבו את היונים לנפשן, התנשאו מעל הארץ, עפו פעמים אחדות במעגל ואח”כ שבו ישר בדרך המוביל לאאכען.

ביותר משכו היונים עליהן עיני רבים בימי המצור בפאריז בסוף שנת 1870, כנודע חנו האשכנזים סביב פאריז, צרו עליה ולא נתנום לצאת ולבוא, הממשלה בפאריז שחפצה להלחם עוד בצבאות אשכנז, ולשלוח עוד מצותיה ופקודותיה אל שרי הצבאות ופקידי החיל, או אל נציבי המחוזות, השתמשו במגדל הפורח באויר. אך למען יוכלו פקידי החיל לשלוח הודעותיהם וחפציהם אל הממשלה לפאריז, הביאו יונים שגדלו שמה וחלקום בין כל ראשי הערים שלא היו עוד בידי האשכנזים, ובידיהם שלחו אח"כ את מכתביהם באין מפריע, והעופות הקטנות האלה לא יראו מצבאות אשכנז עם חרבותם וקשתותם.

ובאמת נוכל להשתמש בתחבולות האלה, במגדל פורח באויר וביונים נושאי אגרות, בשעת הדחק, וכל עיר נצורה תבואתה טובה וישועה גדולה עי"ז, להודיע ולקבל הודעות נחוצות. לכן החלו כבר ממשלות אחדות לתת עין על זה ולא יארכו הימים ויבחנו היטב כשרון היונים ותכונת טבעם לכל פרטיהם.

מין אחד ישנו בין היונים אשר יכונה בשם "יונים־נוסעים“. היונים האלה גרים בארצות אמעריקא הצפונית, והמה נוסעים במחנה גדולה מאד, וכמעט יקשה לתת ציור ומושג נאמן לקוראינו ממספרם העצום.

אם יחנו ביער, ישתרע המחנה למצער על מקום ארבע פרסאות אשכנזיות. לפני שנים אחדות באו יונים במחנה והמון גדול מאד למדינת קענטיצביע אחת מן הארצות הנאחדות באמעריקא הצפונית, ויפשטו ביער גדול באורך עשר פרסאות וברוחב פרסא; על כל עץ ועץ בהיער הגדול הזה, בנו למו קנים רבים למאד, וכאשר עזבו את היער השעירו דומן בעובי איזה אצבעות, כל ענפי העצים נשברו וכל ירק דשא אכלו, ובכל זאת יביטו יושבי המדינה הזאת ובפרט ההודים, בעין יפה על כל האורחים האלה, כי מהאפרוחים הגדולים ושמנים אשר ימצאו אחד אחד בכל קן יעשו מטעמים אשר ימתקו לחִכם.

מסע היונים האלה נפלא מאד, מפני שאין אתנו יודע קצבה למסעיהם, אך כפעם בפעם נפגוש מחנה גדולה וכבדה מאד נוסעים וחונים ביערי אמעריקא, לא כמו שארי בעלי כנף אשר יחנו ויסעו בזמן קצוב ומיוחד, ונכיר בהם היטב עקבות החפץ והרגש הטבעי. החוקר האמעריקאני ה' ווילזאָהן יערוך מספר היונים הנוסעים במחנה אחת, לערך שני אלפים מיליאָן. סופר אחר באמעריקא יוסיף לספר כזה: "מחנה היונים שראיתי פעם אחת בדרך מסעי, היה גדול וכבד מאד עד כי כסה עין הארץ, ובמקום שעמדתי היה חשך ואפלה מנודח כמו בעת לִקוי החמה. הדומן שלהם נפל על פני השדה כמו מטרות שלג ביום סגריר, הלכתי הלאה למסעי, ובאתי לפני בוא השמש ללואיס וויללע, מהלך חמשים וחמש פרסאות אנגליות, אבל גם שמה ראיתי את המסע שלא פסק עוד שלשה ימים רצופים, ובעת ההיא עמדו הצידים והרגו בהם לאלפים“2.

עורבי־השדה ועורבי־המגדל יגביהו עוף כבני רשף ונוסעים זמן רב למישרים. אחד מהמחנה ישפל רדת מגבהי שמים כמה מאות רגל, ואחריו ישפלו כל יתר העורבים לאחד אחד. אמנם מעת לעת יגביהו עוף וישפלו ויגביהו לעוף שנית כבראשונה. עופות קטנים מעופות־המסע, יסעו לא במשטר וסדרים כהעופות הנזכרים, ורֶוַח גדול יש בין אחד לרעהו ולפעמים רחוק יהיה בין עוף לעוף כעשרים פסיעות ויותר. עופות־האגם הקטנים יסופחו אל עופות־המסע הגדולים והמחוכמים מהם, אתם יחדו יסעו בדרך, וגם בבואם אל ארץ נכריה ילכו באורחותם. כמוהם יעשו גם מיני הזרזיר, גם הם ישימו את עופות המסע הגדולים לראשם ולמדריכם בדרך ילכו.

האוזים־הפראים ובר־אוזא־הפרא והעגור ודומיהם, ישמרו במסעם משטר וסדרים, ויעופו לרוב בתבנית המשולש כמין ג"מ יונית המהופך כזה ⅄. אחד מהם יסע ראשונה, אחריו יעופו כלם, משני צדי המשולש, אבל אם הם מעטים אזי יסעו לפעמים בקו ישר.

הנה כי כן יסעו העופות וירחיקו לעוף קל מהרה אל ארץ נכריה, אבל ישנם עוד מיני עופות מעופות המסע הנוסעים תימנה, וישובו משם כשהם צפים על פני המים או רצים ברגליהם. כל העופות־השחים מעופות־המסע יבאו במים ובנחלים אשר יפגשו בדרך מסעם ושחים למחוז חפצם. ויען אשר בכחם לשחות, לכן יסעו מהרה בדרכם זו, וגם ימצאו בעברם מחית נפשם, דגים וכל שרץ המים. –

עתה עוד לנו להתבונן על נסיעת בעלי החיים הולכי על ארבע. חפץ נפלא נטוע בסוג החי בכלל, והוא לנוע ולנסוע ממקום למקום, ולפי השערת חקי הטבע תלוי החפץ הזה בפרנסתם וכלכלתם, כי בהרגישם חסרון מזונם במקום הזה ילכו לבקשו במקום אחר; לתכלית הזה יתאספו יחד לחברה גדולה לנסוע ולבקש לחמם, וכשיגיעו למחוז חפצם, תתפרד חברתם, כל אחד ילך למקום אשר ישאהו רוחו ללכת וכל אחד יבקש לו טרף חקו ומזונו. בהחפץ הנעלה הזה, יצטיינו הקופים (אפפֿען) באופן נעלה. בהרגישם כי במקום הזה לא ימצאו עוד פרנסתם די ספוקם להחיות את נפשם, יתאספו אספה רבה כמה מאות במספר, וכלם יחד יעזבו את מקומם וילכו לנוע יומם ולילה עד אשר יתורו להם מקום טוב נאות להתקיים ולמלאות נפשם הרעבה בטרף חקם. זולת הקופים ישנם עוד מיני בעלי חיים ידועים ההולכים ונוסעים ממקום למקום.

בארצות החמות באפריקא ואמעריקא, ישנו שרץ קטן הדומה בגדלו להנמלים (אַמייזען) אשר בארצותינו, אשר ינועו ויסעו ג"כ למסעיהם בהתאספם יחד בחברה גדולה, עד כי בדרך מסעם יכבשו כרים גדולים ורחבים ויכסו את עין הארץ, וכה יסעו ימים אחדים עד אשר יבחרו להם שדות ויערים ירקרקים, ויאכלו את כל יבולם. –

הדגים יצטיינו ג"כ בחפץ הנפלא לנסוע ממקום למקום. הרבה מיני דגים אשר ידגו בימים ובנהרות, ההולכים למסעיהם בזמנים קצובים ועתים ידועים בשנה, ואשר אלפי אלפים בני אדם יחכו בכליון עינים להם, כי ימצאו בהם חיל ידם ופרנסתם. על נסיעת ההערינגע ישתוממו חוקרי הטבע מימים ימימה, ומן בואם אל חופי ים־הצפוני והדרומי קצוב וידוע בדיוק רב ומצומצם, והדייגים הפורשים רשת, יחכו להם בחופים הידועים להם, בידעם בטח את העת ההיא מבלי התאחר זמן מה.

 

פלאי העכביש ותולדתו.

רמש קטן ישנו בארץ ועכביש (שפיענע) שמו, ידיעת טבע הרמשים (ענטאמאלאגיע, איינזעקטען קונדע) תתפאר בכשרונו הנפלא ובתכונת טבעו הנעלה. חוקרי הטבע אשר מימים ימימה יגלו עמוקות ונצורות בסתרי הבריאה ובחקר תהום התולדה יתהלכו ויפלסו שם נתיבות למו, ירחיבו פה ויאריכו לשון על העכביש ותולדתו, עד כי ערכו לו בספריהם מערכה מיוחדת הנקודה בשם "אַראַכֿנעלאגיע“ (ידיעת טבע העכביש), ואנחנו נביא תוצאות דבריהם בגדר העכביש ותולדתו.

העכביש הנהו בעל חי קטן ממערכת הרמשים (אינזעקטען) המפליא את עינינו באופן מאד נעלה, עד כי יתעוררו בבתי נפשנו רגשות עדינות להשגחת האמן הטבעי, אם נתבונן על תכונת טבעו וכשרונו הנפלא. יודעי טבע־העכביש (אַראַכֿנעלאגען) יחלקו את העכביש למאה מינים שונים, המשונים מין ממינו בתבניתן ובמראיהן המוזרים ובארחות חייהם הנפלאים. ראשיהם בכלל דבוקים ואחוזים בחזיהם, וחלק גויתם האחרון הוא עגול וכדורי כביצה; בפיהם – ארבה לחיים חרוצות, וממעל להם יש עוד שני לחיים חדודים אשר יטחנו במו טרף חקם.

העכביש בכלל הוא אמן נפלא וחרוץ מאד, היודע לטוות ולארוג בתבונת כפיו ובכשרונו הנפלא, רשתות ומכמרים ממטוה דק למאד אשר ישלח מאחוריו ויתקשה ברוח. את רשתו הנפלא יפרוש העכביש במקומות אשר ימצא רמשים וזבובים מעופפים בכדי ללכדם בפח יקוש ולמוץ את דמם. בצאתו בימי הקיץ על פני השדה ונאות דשא, בעת אשר דומיה איומה שוררת על פני כל הככר מסביב ומושל היום ישלח את קויו המתנוצצים על הארץ בהוד והדר תפארתו, אז נשתומם לראות, איך אריגת־חוטים דקים יתאופפו באויר השמים רצוא ושוב באין מעצור במספר רב ועצום למאד. אם נשאר אז לנפשנו: מי זה יעורר את החוטים הדקים האלה לשוטט ולעופף באויר השמים? ולאיזה מטרה ישוטו כה רצוא ושוב באין הפוגות? על השאלה הזאת תשיב לנו חכמת הטבע אמריה: העכביש אשר זה דרכו לטוות ולאורג, יפרוש רשתותיו גם באויר מעל הארץ, לרכוב על החוטים האלה ולעופף באויר לחטוף זבובים ורמשים המעופפים במרום. על החזיון היקר והנפלא הזה התבוננו עוד חכמי קדם בשום לב, גם המשוררים אשר אחזו כל חזיונות הטבע לאבני הפנה לכונן וליסד עליהם את שיריהם וזמירותיהם, לא מנעו גם מלכונן את מיתרי כנורותיהם ולשיר שירים נחמדים על העכביש בכלל וחוטי אריגתו המעופפים בפרט, ובראשם יצטיין המשורר האנגלי "האוצער“ (נולד שנת 1400)3 בשיריו הנשגבים אשר שר על אודות הדבר הזה.

אם נתבונן על העכבישים בשום לב בעת אשר ידיהם מלאות עבודה לטוות ולארוג את רשתם, אזי נוכח לדעת כי לא אל מטרה אחת יורו כלם בעבודתם זאת, וכי לחפץ ותכלית אחר יכוון כל אחד במעשי ידיו; זה יארוג את אריגתו לחטוב בה את תבנית היכלו, וזה יטוה כיס מסביב הביצים לבל יוזק על ידי נסבה חיצונית, זה יפרוש רשת ופח יקוש לצודד ציד הזבובים והרמשים הקטנים להביא טרף חקו לרעיתו היושבת ודוגרת על ביציה, וזה ימתח חוטים ארוכים באויר השמים לרכוב על כנפיהם ברוח לשלול שלל ולבוז בז. – בירכתי קורי־העכביש (געשפינסט) בכלל, תשתרע תא (צעללע) כדורית (קוגעלפֿאֶרמיג) אשר שם אוה למושב לו העכביש בעצמו ובכבודו, בנוחו מעבודתו אשר עבד זמן רב בחריצות נפלא עד אשר השלים אריגת־ביתו בתכלית השלמות, שם יארוב במסתרים בשלות השקט ובסבלנות (געדולד) לטרפו, למשכו ברשתו.

שמחה לאיש משכיל המתענג על חזיונות הטבע ומפלאות תמים דעים בשמים ובארץ, בהתבוננו על העכביש בעת אשר יארוב אל טרפו בשבו במקום סתר נחבא מעין רואים. אם זבוב אחד יתיצב לתמו על כנף אריגתו לנוח מעט ולהחליף כח, הרחק ממכון שבתו, אז לא ימהר העכביש להתנפל על טרפו, אך יחגור מתניו ויכין את עצמו למלחמת דמים, ובכליון עינים יחכה עד אשר יתקרב הזבוב אל תאו אשר ישכון בתוכו, ובראותו כי הזבוב הולך וקרב, יתעורר ממקומו, יעמוד על רגליו ויתיצב בפתח מבוא התא ויחכה עוד זמן מה, ובראותו כי הזבוב יצעד צעד אחד קדימה לעומתו, יתפרץ לפתע פתאום ממחבואו ויתנפל בשצף קצפו על הזבוב האומלל כזאב טורף על כבשה תמה, ידבירהו תחת רגליו וימוצץ את דמו ולשד חיתו באין חמלה, ואת נבלתו יסחב סחוב והשלך ממקום ההרגה ויסתירהו מעיני הרואים, בארגו מסביב לו מטוה עב לבל יהי לחרדה לזבובים אחרים אשר יהינו לעלות על אריגתו שנית, את כל אלה יעשה במהירות נפלא וחריצות יתרה באופן מאד נעלה.

קורי־העכביש בכלל, שונים הם במראיהם, בגדלם ובתכונתם. ישנם עכבישים אשר יארגו את קוריהם במצב־זקופי (פערעפענדיקולאר), ואחריהם יארגום במצב־אופקי (האָנריצאנטאל), וישנם אשר יארגום בתבנית־כדורי (קוגעלפֿאֶרמיג), ואחרים בתבנית מרובע או בשלש צלעות יארגום. החומר (שטאָף, מאַטעריע), אשר העכביש ישתמש באריגת קוריו, מקורו בשקידי (דריזען) בני־מעיו (דירמער), אשר משם יתמשכו חוטיו בעצם ובראונה. בעזרת כלי־השקפה (מיקרעסקאָפ) המגדיל כמה אלפים פעמים, נראה ברור בתוך השקדים אלפי אלפים נקבים קטנים מאד, אשר דרך הנקבים האלה יתמשכו קורי העכביש לחוץ. חוטי־האריגה אשר נראה בעביָם הידועה, לא יצאו במצב ובעובי כזה מנקבי השקדים, כי כל אחד מן החוטים נקלע ונשזר מאלפי חוטים דקים מן הדקים, אשר אין באפשרות עיננו הערומה לראותם בלי זכוכית־מגדלת ביותר.

ככל יתר הרמשים יזל גם בעורקי העכביש דם לבן וקר, דמו הוא כעין ליחה וריר נוזלי לבן וקר מאד, רגליו קשות ודקות במספר שמונה. מספר עיניו ג“כ שמונה, אך בעיני בשר אשר לנו נחזה בו רק שתי עינים קטנות כדוריות, אכן אם נשקיף עליהן במיקראסקאפ היותר מגדיל, נראה להשתוממות נפשנו, כי כל אחת מעיניו נחלקת לכדורים ועגולים קטנים העומדים בשדרות שדרות, וכי הכדורים הקטנים האלה מלוטשים הם לשטחים רבים ועצומים מאד, הנראים בתבניתם כראי־מוצק המלוטש לעברים שונים, אשר בכל השטחים הרבים יֵיראה תמונת המוחש והחומר הנראה בו נבדל בכל אחד לבדו, כן גם בעינינו יתראה צורת המוחש והחומר נכחם לפי מספר השטחים הנכללים בעיניו. חושי השמע והריח רפים וחשים מאד במיני העכביש, אך לעומת זה חוש הראות חזק ושנון מאד אצל כל מיני העכביש, ויעצרו כח לראות את טרפם במרחק רב למאוד. – בנין גוף העכביש בכלל משונה מאד, הריאה (לונגע) יחסר בקרבו, וישאף רוח ע”י קנים (ראָהרען) מיוחדים הנמשכים בצדי הגוף פנימה. מספר עצביו (מוסקעלן) רב ועצום למאד, עד כי האראכֿנעאלאג הנודע דע־רוססעליא הצרפתי מנה את מספרם עד לשלשת אלפים, תחת אשר בכל גופו של אדם מבחיר היצורים, מצאו הפֿהיזעאלאגען רק 41 עצבים במספר.

העכביש בכלל נפוץ הוא על פני כל חמשת חלקי הארץ, משכנו על העצים, בירק דשא ובחיק האדמה פנימה, גם בימים ובנהרות, ושם תטיל הנקבה את ביציה במספר עצום ורב למאד. נחמד ונעים הוא להתבונן על תהלוכות העכביש בעת אשר הנקבה תתחיל להטיל את ביציה; בעלה יבחר לה מקום סתר שאנן ובטוח בין הנטעים או בחיק האדמה לבל תשבת ממנוחתה, והוא יעמוד על המשמר להשגיח על הביצים שלא ימעכו ולא יקרם אסון ע“י נסבות צדדיות, וע”כ לא תמלט הנקבה מעולם את ביציה על עלים ונטעים כאלה הנופלים בימי החורף ארצה, בידעה כי לא יתבקעו ילדיה מן הביצים עד העת הזאת. בכל עת תמיד יעמוד אלוף נעוריה על המצפה במבוא תא הנקבה להגין עליה מפני צר ואויב האורב בסתר להתנפל עליה ולחמוס את ביציה.

כל מיני העכביש בכלל לא יחיו חיי אחוה וידידות כיתר הרמשים העומדים תחת מערכה אחת, תכלת שנאה ישנאו את הרֵעות והחברה להתרועע עם בני מינם ולהתעלס אתם באהבים, כל אחד יתאמץ תמיד ויחשוב מזמות להתנפל על חברו השוכן בקרבתו להרוס את תאו, לקרוע את אריגתו ולהשחית הביצים. מי לא יתפלא הפלא ופלא על מלחמת שני עכבישים בעת אשר האחד יתנפל על אריגת חוטי השני! נפלא לראות איך פעם יתגבר האחד על מתקוממו, ישליכהו ארצה וירמסהו ברגליו בחמת נקם ושצף קצף, ופעם יחגור הנרדף בעז מתניו, יתנער מעפר, ישתער לקראת אויבו ובחמה שפוכה יתנפל עליו להכותו שוק על ירך; ככה תתחולל המלחמה הזאת זמן ארוך עד אשר הגבור יתגבר על החלש בנפלו חלל על מרומי שדה קטל. – "בעיני ראיתי – יספר החוק לענץ בספרו הנעלה – איך עכביש־יערי (וואַלד שפיענע) ארב זמן כביר במקום סתר להתנפל על קורי עכביש־הלביא (לעווענשפיענע) אשר פרש את רשתו בקרבתו, ואדיר חפצו היה לערות את אריגתו עד היסוד, אך חפצו לא הצליח בידו, כי אדון האריגה עמד על המשמר להגין על רעיתו אשר ישבה בחדר משכיתה על ביציה, וכאשר ארך לו הזמן בעמדו על משמרתו ובראותו כי לשוא יפחד פחד, עזב כמעט קט את מעמדו במבוא התא, ויתרחק בירכתי אריגתו לארוב אל טרפו. כמעט עזב העכביש את משמרתו, והנה העכביש אשר ארב עד כה בסתר התפרץ פתאום ממחבואו ויתנפל כחץ מקשת על התא אשר הנקבה יושבת בתוכו, בחפצו לגרשה מהסתפח בנחלתה ולנחל את אספת ביציה. כרגע התבונן העכביש בעל התא על אסונו, וירץ אל תא זוגתו להחיש לה ישע ולחלצה מיד צר. ארוכה היתה המלחמה בין שני הלוחמים האלה, ושניהם החזיקו מעמד על שדה המערכה, וילחמו כשני גבורים משכילים על מרומי שדה קטל, אך לאחרונה היתה יד העכביש אדון התא על העליונה, והעכביש הזר נאלץ לסגת אחור ממערכת המלחמה, כי עזבוהו כחותיו, ויסתר מעין רואים, ועכביש־הלביא נשאר על עמדו במבוא התא לשמור נפש זוגתו ולא מש ממקומו רגע קטן, כאלו ידע בנפשו כי עוד לא בא הקץ להמלחמה הזאת. עוד לא עבר רבע שעה, והנה שני עכבישים התראו פתאום הרחק בירכתי האריגה מפאת שמאל מן התא, ושניהם יחד שלובי זרוע הלכו הלוך וצעוד ישר אל עכביש־הלביא. כחתף פתאום התנפלו שני הלוחמים האלה על עכביש־הלביא האומלל וגם הוא לא חבק ידו בחיקו ויאזור גם הוא עוז וגבורה וילחם כגבור משכיל מול שני מתקוממיו העריצים. אחרי עבור רגעים אחדים ראיתי איך עכביש בעל התא נפל באין אונים שדוד לרגלי שני אויביו אלה, ויבקיעו שניהם יחד בתוך התא מקום מושב הנקבה וימיתוה כרגע, את ביציה מעכו ורמסו ברגליהם ואת חוטי האריגה קרעו והרסו עד היסוד בם, ויעזבו את מקום ההרגה כשני שרי צבא השבים משדה המערכה בעטרת הנצחון על ראשם, ונעלמו מעיני. רגשות מאד נעלות התעוררו במשכיות לבי למראה החזיון היקר הזה, ובחרדת קודש קראתי מנהמת לבי: "האח! גדולים מעשי ה'! ולנפלאותיו אין חקר!“

מכל מיני העכביש אשר נפגוש בארצותינו, יצטיין עכביש־הצלב (קרייצשפיענע) הנקרא בשם הזה ע“י תמונת השתי־וערב (קרייטץ) המצויר על עבי גבו. מראהו שחרחר־אדמוני (שוואַרצראָטה) וכמות גדלו כאגוז־לוזי קטן. העכביש הזה יארוג רשתו בחריצות נפלא כמעשה ידי אמן גדול באופן מאד נעלה! המקום היותר נאות אשר יבחר לאריגת פחיו הוא מתחת לגגות הבתים, בגבהי עצים נשאים או על גדרות הגנים והכרמים. מפיהו נוטף תמיד ריר נוזלי שחרחר, אשר הקדמונים חשבו את הריר הזה לארסי (גיפֿטיג) אשר בכחו להזיק את האדם ולהורידהו אל ארץ תחתית, אם אך ינשכהו בעור בשרו וימשח את הפצע בריר הזה, על כן השתמרו הקדמונים מן העכביש הזה ומנשיכתו הארסי כמו מנחש ארסי אשר חמת מות תחת לשונו. אך חוקרי הטבע בימי התקופה החדשה הזאת החותרים בכל עז לבוא עד תכלית חקר כל דבר, הוכיחו לדעת ע”פ מופתים חותכים ונסיונות כי שקר הנחילו לנו הקדמונים באמרם כי חמת עכשוב תחת לשון העכביש הזה, וכי אין לפחוד מריר השחרחר הנוזל מפיהו! וכי את הריר הזה כונן בו האמן הטבעי ללכוד ולצוד זבובים ורמשים קטנים, ואין לנו לפחד ממנו גם אם יבושל כלו במים אין שום רע; ובכדי לעקר את האמונה הכוזבת הזאת מלב ההמון, השתדלו חוקרי הטבע להראות במופת ברור כי הצדק אתם, ויתנו לאיזה מיני עופות לאכול את בשר העכביש הזה עם הריר הנוזלי יחד, ולא אֻנה להם כל רע.- עכביש־הביתי (הויזשפיענע) קטן מעט מעכביש־הצלב, אך גדול יותר משאר מיני העכביש הנמצאים בארצותינו. ישכון בזויות החדרים, ושם יפרוש את רשתו במצב־אופקי (הָאריצאנטאליש). תבנית גופו הוא ככדורי האגוז, וצבע עורו שחרחר מאד, טלוא בארבעה וחמשה טלאים שחורים המשתרעים עד חלק גופו האחרון.

עוד מין עכביש אחר ישנו בארצנו, העכביש הזה נקרא בשם "עכביש־הכיס“ (בייטעלשפיענע) הוא ישכון ביערות, בגנים ובשדות, גדלו כגודל עכביש־הבית הנזכר, אחורו עגול וכדורי כביצה ומראהו מראה עפר או שחרחר. כאשר תכלה הנקבה להטיל את ביציה אשר למספרם אין חקר, תטוה ותארוג כיס אחד מסביב לקבוצת הביצים בכדי שלא תשחת אחת מהן, ותסחר את הכיס הלבן הזה אשר גדלו פעמים מגודל כל גופה, בעזרת חבל דק מחוטי אריגתה הדבוק היטב מאחורה, ולא תעזבהו אל כל אשר תלך. כאשר יגיחו צעיריה מן הביצים, תאהבם מאד, עד כי לא תמנע מהם למוץ את מיץ ולשד גופה לשבור בזה את רעבונה, עדי יעזבוה כחותיה ותמות. האח! מה רבה אהבת העכביש אל צעיריו, ומה נפלא הכשרון הנעלה אשר נטע היוצר ביצורים קטנים כאלה!

באזיא התיכונה ובאיטאליה התחתונה נפגוש עוד מין עכביש הנקרא בשם “עכביש הלביא“ (לעווענשפיענע). גודל העכביש הזה הוא כפלם מעכביש־הצלב, גופו ארו ומראהו שחרחר־אמוץ, ומתחת גופו הוא שחור־אמוצי. העמים הקדמונים אשר זה דרכם כסל למו להאמין במשאות שוא ומדוחים, העלילו על העכביש הזה עלילת שוא, בהאמינם כי האדם או או בעה”ח הנשוך ממנו יוכה בשגעון, ולא ירפא משגעונו עד יום מותו. חוקרי זמננו החוקרים על כל דבר לאמתו, הביא את העכביש הזה בכור המבחן וימצאו כי אמנם נשיכתו תבעיר כאשר צרבת בבשר החי ויסבול מכאובים קשים, אבל סכנת מות איננה מרחפת על הנשוך, כי אחרי עבור זמן מה יחלפו מכאוביו אלה ושב ורפא לו.

באמעריקא־הדרומית נמצאים שני מיני עכביש נפלאים בתכונתם הראויים לשית עין עליהם. האחד הוא עכביש־העוף (פֿאָגעלשפיענע) הגדול יותר משארי מיני העכביש אשר זכרנו עד כה; חזהו ארוך מאד ואחורו גדול כביצת־יונה, גופו בכלל מכוסה בשער ממראה שחרחר־אפל, יארוג את אריגתו בעבי היער תחת צאלי צללי האלונים ובמחלות עפר, ויושב תמיד עם אשתו בתוך התא (צעללע) ולא יצאו משם כ“א בזרוח השמש, אז יצא הוא בראשונה מחדר משכיתו לשחר טרף חקו ולהביא אל זוגתו, אך גם אז לא יתרחק ממעונו, ועד ארגיעה ימהר לשוב אל ביתו. עקיצתו תבעיר ג”כ כאש פלדות, חכמי הרופאים יחליטו, כי אם ימשח ברירו הנוטף מפיו על גבות עיני האדם או על בע“ח אחרים, יכה אור העינים ועד מהרה יֻכו בעורון באין מרפא. הרופא המהולל הופֿעלאַנד4, המציא תרופה טובה ומועילה לרפאות את העינים אשר אבדו את אורם ע”י הריר הארסי הזה, והוא מין צמח מצמחי הרפואה, וכבר נסה לרפאות בהצמח הזה אנשים הרבה ושב ורפא להם לראות באור החיים כבראשונה. – מחית עכביש־העוף היא רמשים ושרצים שונים, אשר ימשכם ברשתו בחריצות נפלא ובמהירות גדולה. פליניוס הרומאי בספרו “ע”ד בעלי־החיים“, יאמר, כי העכביש הזה ירהיב עוז לצוד גם את העוף הקטן הנקרא בשם קאָליברא הנמהר מאד בעופו, את דמו ימוצץ ואת בשרו ישליך לארץ. אפס חוקרי זמננו נוכחו לדעת כי שקר הנחיל לנו פליניוס בדבר הזה, וכי אין לאל ידי עכביש־העוף לצוד את הקאליבראַ ולמוצץ את דמו. – משנהו הוא עכביש־האגרוף, אשר יתדמה במראהו ובתכונת טבעו להעכביש ההוא, אך גדול הוא ממנו יותר, כי עם רגליו וקרניו יגדל ככף איש, וע"כ יקראוהו חכמי הטבע בשם עכביש־האגרוף (פֿויסטשפיענע). משכנו בהודו־המזרחית.

עוד שני מיני־עכביש המפליאים ומתמיהים את רואיהם ראויים לשים עלייהם לב, והם "עכביש המימי“ (וואַססערשפיענע) ו "עכביש־האדמה“ (מיניר שפיענע). הראשון ישכון במקוי־מים, בימים הגדולים ובנהרות איתן; שם במעמקי מים יארוג את רשתו בתבנית "פעמון־הצוללים“ (טויכֿערגךאָקקע) אשר יחברהו ויתמכהו בצמח או בשרש אחד הנמצא בתוך המים. את גופו יעטה ויכסה בחוטי־אריגתו פעמים אחדות מסביב לו כמו במעטפה, וכן יעלה ויתרומם מן המצולה במהירות נפלא מאד ממעל לשטח פני המים לצוד את הרמשים הקטנים, ואחרי אספו מספר רמשים אשר יטמנם בתוך המעטפה אשר ישא על גופו, ירד מצולה במהירות נפלא להביא לזוגתו את טרף חקה. את מבוא מעונו יסגור במטוה דק למאד, באופן שיהיה ביכולתו להביט דרך שם מה יעשה מסביב לו החוצה בחמר מים, וכאשר יבקע דרך מבוא הפתח לצאת ממעונתו החוצה, אזי תסָגר מהרה על מסגר כבראשונה מבלי נתן להתפרץ המים פנימה. מעונו נחלק לשני תאים (צעללען) אשר קיר־משי מבדיל ביניהם, בתא הפנימי יושבת הנקבה ותמלט שם את ביציה בשלות השקט ובאין מכלים דבר, ובתא־החיצון (פֿאָרדערצעללע) יעמוד תמיד הזכר על משמרתו לשמור את זוגתו אהובת נפשו ולהגן עליה לבל יאֻנה לה אסון. האח! מה רבו מעשיך צור נורא עלילה! ומה עצמו נפלאותיך בתבל ארצך!

עכביש־האדמה ישכון בארצות הצפון בכלל ובצרפת הדרומית בפרט, וביחוד סביבות העיר מאָנטפילער. גם העכביש הזה יפליא את עין האדם בבנין ביתו אשר יכרה ויחפור בחיק האדמה בעזרת פרסות רגליו השנונות והמקוצעות, במקומות כאלה אשר אין אבנים וסלעים, לבל יהיו למכשול ולאבן נגף למלאכת ביתו בעמקי האדמה. המערה הזאת יכרה העכביש עמוק בבטן האדמה בתבנית עגול. כאשר ישלים החפירה יתחיל לטוות פנימה את אריגתו, ויחטוב בזה את הקירות סביב סביב בכדי לעצור את העפר לבלתי יפול לתוכו, ולבלתי יוָדע מקומו איה, יסתיר את מערתו מעין רואים תחת מכסה דלת אחת העשויה והמתֻקנה בחכמה נפלאה ובכשרון נעלה, מחוטי אריגתו, לעבר פנימי, ומחוץ יכסה את האריגה הזאת בעפר דק באופן שיהיה ישר עם שטח האדמה לבל יוכר מקומו. מן הדלת עד מקום שבתו יתמשך חבל־קורי משזר אשר בעזרתו יפתח ויסגור את הדלת על נקלה במהירות נפלא מאד. החוקר שטורם בספרו "תולדות הרמשים“, יספר אודות העכביש הזה כדברים האלה: "פעם אחת הלכתי לשוח בשדה לשאוף רוח צח ולהתענג על יפעת התולדההנעימה השוררת שם באופן מאד נעלה, וכאשר עיפה נפשי מחום קרני השמש אשר בערו כלפידים, בקשתי לי מקום סתר תחת צל אלה עבותה להנפש מעט ולהחליף כוח, בשבתי כן אחוז ברוב שרעפי בקרבי ולבי רחש דברים נעלים ונשגבים על חזיונות הטבע השוררים שמה, ראיתי כי לא רחוק ממושבי תשתרע שטח כגודל כף איש, הערום מכל עשב ושיח השדה. בראשונה התעוררה בקרבי השאלה מדוע לא יצמח שם צמח? ובהתבונני על המקום הזה בעין חודרת, הכרתי כרגע כי תחת מכסה העפר ינוח עכביש, ובקוץ חד ומקוצע נסיתי לפתוח את מצפוניו, וימהר העכביש אשר מתחת לארץ וילחץ ברגליו את דלת משכנו, בהרגישי כיפנימה ימצא דבר חי המתחזק לנגדי לבלתי נתון פתוח דלתו לזולתו, אך אנכי אשר חנני ה' בכח יותר גדול מהעכביש, פתחתי את הדלת בחזקה למרות רצון העכביש, ובראותו כי נבעו מצפוניו, מהר לברוח על נפשו במעמקי חדרו פנימה ולהסתר מעל פני, חפשתיו חפש מחופש בכל פנות חדרו לא מצאתיו, ולאחרונה חפצי הצליח בידי למצוא אותו בירכתי מערתו נחבא תחת אריגת חוטיו וכל הרגש ותנועה חיונית אין בקרבו, וכאשר כבד עליו אכפי לעזוב את חדר משכיתו, אז יצא לו נעזב מכחו ומאומץ לבו גם ממעוז רוחו, רפה ואין אונים, ויתמוטט ויתנועע על רגליו כאשר שכור אשר עברו יינו, כי עזיבת מעון שלומו נגע אל עצמו ואל בשרו“.

חוקרי הטבע בימינו האחרונים האלה, גלו תכונה חדשה בטבע העכביש בכלל, והוא להכיר על ידיהם מראש פלס־הרוח והאויר (לופֿטמעסער) ואת חליפות העתים, ומה יולד בעוד רגעים אחדים בעולם האויר, עד כי החליטו כי יתר שאת ויתר עוז להם על המשקלים הבלתי חיים, המורים לנו רק את כבד ונטל האויר; כי טרם ישונה אויר־הנשימה (אטמאספֿעהרי) וטרם תבוא חליפת הרוח תחת השמים, יבשרו לנו העכבישים, כי בעוד רגעים אחדים גשם שוטף יתך ארצה, או סופה וסערה יאתיון, באופן נכון ומדויק מאד.

חוקר הטבע קוואַטרעמערע דיסיאַנוואַל שהיה חבר לחכמי האקאדעמיע אשר לידיעת הטבע בפאַריז, עבד ימים רבים בצבא הרעפובליק הבאטאַווי בתור שר צבא־ראשי (גענעראל אטיוטאנט), ובימי מלחמת הצרפים עם הבריטאנים הצטיין דיסיאנוואל בגבורת ישע ימינו ובחכמת לבו בהליכת־המלחמה (טאַקטיק) בחשפו זרוע עוזו באופן מאד נעלה, אך כאשר התיאשו הצרפתים מגבורתם ויכנעו תחת ידי הבריטאנים בבוא לעזרתם מחנה אחר, גדולה מחיל פרייססען תחת פקודת גבור החיל ההערצאָג מברוינשווייג, הלכו הצרפתים שבי לפני צר, ובתוך השבוים היה גם הגבור דיסיאנוויל. משפטו נחרץ עליו להיות אסור בבית המשמר אשר אסירי המלוכה כלואים שם על זמן שמונה שנים! הה! שמונה שנים להיות כלוא בבית האסורים לאיש אוהב החרות והדרורו כדיסיאנוויל, לא דבר נקל היה! ולא יום אחד כי יעבור הוא, יום לשנה יום לשנה נחשבו לו שנות עמל ותלאה אלה וכמעט גוע מעצר רע ויגון, ומה היה לעשות להאומלל הזה לקצר את הזמן בשבתו בדד וגלמוד בבור צר? במה אפוא יכול להשקיט את המית רוחו וסערות לבבו אשר כים נגרש? דיסיאנוויל השליך את מבטיו על העכבישים הרבים וקוריהם הפרושים בכל ירכתי המערה, וישם עליהם כל מעיניו ויחקור בעין חודרת ומתינות רב אחר ארחם ורבעם, תכונת טבעם וכשרון הרגשתם (אינסטינקט) הנפלא. את כל חקירותיו הרבות והשונות, את כל החדשות והנצורות אשר גלה דיאסאנוויל בתולדות טבע העכביש בכלל, העלה על ספר רב הכמות והאיכות המתואר בשם: Arachnologie, oder über die Entdeckung der beständigen Verhältnisse zwischen dem Erscheinen und Verschwinden der Spinnen und den atmosphärischen Veränderungen. במרוצת דבריו הרבים והנכבדים אשר ערך בספרו זה פלאי העכביש בכלל, יספר כדברים האלה: “את קורי העכביש שהיו פרושים ומתוחים בירכתי חדרי הצר, שמרתי כבבת עיני לבל יקרעו ולבל ישחתו מאומה על ידי, חתרתי בחכמה את כל הליכותיהם ותנועותיהם המוזרות בשבתם במטוה אריגתם, אחרי שקדי זמן כביר מאין הפוגות על הדבר הזה, הצליח חפצי בידי לגלות דבר זר ונפלא בתכונת טבע העכביש בכלל, דבר נעלה המעורר תמהון באופן נפלא, והוא: כל התועליות והפעולות אשר יפעלו הבאראמעטער והטהערמאמעטער לטובתנו, בהראותם מראש את חליפות וחזון האויר (אַטמאספֿהערע), יוכל גם העכביש להראות לנו בדיוק רב בשבתו בתוך חוטי אריגתו. לפי הסימנים הרבים והשונים אשר רשמתי על הנייר בהתבונני בשום לב על כל תהלוכותיהם ותנועותיהם בשבתם בקוריהם, על מצבם ומעמדם בעתים ידועים מעתותי היום. בראשונה חזיתי עתידות השתנות וחליפות האויר י”ד יום. בשנת 1792 בתחלת ירח פֿעברואר לא היה עוד להכיר על הבאראמעטער עקבות הקור והכפור כי ישובו להשליך קרחם עלי ארץ, וההמון חשב כי עד מהרה יחדש האביב כנשר נעוריו וקול התור ישמע בארץ. אך העכבישים לא כן חשבו, וימהרו להראות לי אותותם אותות כי החורף ישוב עם משלחת מלאכי זעמו, וכן היה: כי אחרי עבור תשעה ימים החל החורף לעשות מעשהו, וישליך קרחו כפתים וישלג בצלמון באין הפוגות עד כי מי התעלה קפאו ונהפכו לקרח מוצק, ולפי מצב הקור נבאו זקני העיר וחכמיה כי החורף ימשך עוד עת לא מעט. אפס ביום 28 פֿעברואר התבוננתי על מצב העכבישים לפי הסימנים אשר קצבתי ורשמתי בתהלוכותיהם ותנועותיהם בדיוק ובצמצום רב, ונוכחתי כי הימים לא ימשכו והקור יחדל מן הארץ, וכן היה.

חזיונותי אלה עשו להם כנפים ויעופו בכל רחובות העיר, עד כי אחד ממיודעי סוחר ספרים (בוכהאֶנדלער) מאוטרעכט שחרני במכתבו ויבקש ממנו להפליא חסדי עמו ולהודיעהו בכל פעם במכתב, לפי הסימנים של תנועת העכבשים אשר לי, את חליפות האויר וחזון הרוח, ואני על משמרתי עמדתי להודיעהו בכל יום עתידות האטמאספֿהערע בדיוק עצום לפי אשר הורוני העכבישים. ביום 5 מאֶרץ בבקר הודעתיו כי אחר חצות היום יתך גשם שוטף על הארץ, ביום 8 ינשבו רוחות גלים מפאת תימן, ביום 9 יפול שלג רב על הארץ ארבע שעות רצופות, ביום 10 מאֶרץ יתגבר הקור משנה עד יום 24, ועד סוף החודש יזרח השמש; אודות מצב האויר בימי האביב הראוני העכבישים, כי עד יום א' מאַי ינשב רוח יבש וקר ויחריב את כל אפיקי מים, וכל ימי הקיץ לא יהיה גשם על הארץ. כאשר פתרתי כן היה, לא נפל מנבואותי דבר.


 

תולעת המשי ותולדתו

האדם הנוצר אחור למעשה בראשית, חלש ורפה הוא יותר מכל יצורי עולם בבנין גופו ובתכונת טבעו. כי בגיחו מרחם הרתו, רך וענוג, חלש ומפונק הוא מאד, ולולא קדמוהו רחמי אמו, לחתללו ולרפד יצועו, להגן עליו מכל פגע ואסון, כבר גוע מדי ראותו אור חלד אחרי עזבו חיק אמו. אז בערש ילדותו ינום רבי עתותיו, ובקול בכי ויללה יתן אות, כי נעור הוא וכי יחסר לו מזון חקו, וכי דרוש לו להטיב משכבו, כי אין לאל ידו בהיותו במצב כזה להושיע נפשו מאומה בכל אשר יחסר לו. האדם הזה, לעומת חולשתו וענוגו, יצטיין מכל ברואי עולם, ברוח החיים הנשגבים אשר נֻפח באפיו, ברוח השכלתו העולה למעלה על כל דבר חכמת בינה והשכל, מי פלל ליצור אין אונים כזה כי רוח אלוה ממעל יתנוסס בקרבו, עד כי בצדק יוכל להתפאר, כי יוכל להתחשב קדם לכל מפעלות אלהים בעולמו, כי נתן המשרה אל שכמו לעמוד לפני כל יצורי עולם, למשול ממשלה בלתי מוגבלה בתבל ארצה, ממשל מאד נעלה ונשגב, ויחסרהו מעט מאלהים, לרדות בים וביבשה בשמים ובארץ, באויר ושוכניהם. מי פלל לרוחו הכביר הזה כי יעצר כח לשפוך את ממשלתו גם על כחות הטבע האדירים והנשגבים, בתתו מתג ורסן באפם להטותם אל אדיר חפצו ומאויי לבבו, ויוכל להם! הרוח הנפלא הזה אשר נשמת שדי תחייהו, ואשר חלקו במרומים, המפליא לעשות מעשים מאד נעלים, אך חותם תכנית ברכת שדי ממעל הנהו, אשר ברך את האדם בעת יצירתו לפרות ולרבות ולמלאות את הארץ, לכבשה ולרדות בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ; אך חותם תכנית זה יפעל בהאדם את כל הפעולות הכבירות, הנשגבות והנמרצות האלה! אך הרוח הזה יתן להאדם לב מבין לדעת ולהכיר את כל פרשת יצירת העולם על ידי אמן־הטבעי, וכי המה כלם מעשה ידי היוצר והאמן הנפלא, אשר במאמרו ורצונו ברא מאפס המוחלט את כל היצור הגדול הזה, ומחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית! אך הרוח הזה יברא להאדם מושג נכון מפלאי המלאכה הגדולה והעצומה הזאת, כי נעלמו המה מכל בני תמותה, ולא ישיגם שכל ורעיון, ואך לריק ניגע ונלד דעות כוזבות ונפסדות, באשר הוא פלאי ולמעלה מהטבע, ואין וצור ואין ציָר כאלהינו! –

בעזרת הרוח הכביר והנשגב הזה, יצליח חפצנו בידנו לדרוש ולחקור על שרשי כל המראוות והמקרים הנולדים מן העצמיים (אייגענטהימליכקייטען) שכבר נמצאים המה בכל מרחבי הבריאה, ויאזרנו חיל להבין איכות ופעולת כל גוף וכל עצם, להתחקות על שרשי כל דבר, ולדעת כל החקים והמשפטים והגבולים אשר על פיהם יחנו ויסעו כל הגופים העצמיים, ואשר על פיהם יצאו ויבאו, יפעלו ויחדלו, יחיו וימותו, יהיו ויכלו! בתעצומות הרוח הזה עלתה בידנו לגלות המצאות והתגלות יקרות, אשר הביאו תועליות רבות למין האנושי במצבו החומרי והמוסרי בכלל, המצאות אשר אין ערוך אליהם בצרכי האדם ואין לשער נפלאותיהם ויקרותיהם. אחת מן ההתגללות היותר נכבדות והיותר נפלאות, היא הכנת מטוה המשי (זיידע) בידי רמש קטן כגודל עכביש, והוא יכין בגדי מחלצות בשלל צבעי רקמתים, גלומי תכלת וגנזי ברומים (קאֶסטליכע קליידער) לעדי ולתפארת. אי לזאת אמרנו כי לא למותר יחשב אם נטיף בזה דברים אחדים מתולדת טבע תולעת־המשי בכלל, ומאופן הכנת חוטיו לבגדי חמודות בפרט, ולצייר להקוראים הנבונים שרשי כל הענינים ויסודי כל הדברים הנוגעים להדבר הזה, באר היטב, להשכילם יחש השרץ הקטן והנפלא הזה בסגולותיו הטבעיים, החיצוניים והפנימיים, לדעת פרטי הצטרפותיו ופעולותיו באמתחתן, ככל אשר יורו לנו חכמי הענטאמאלאגיע (יודעי טבע הרמשים) בספריהם המחֻכמים, ועל נכון ימצאו הקוראים חפץ בדברינו אלה.

איש ההמוני אשר זר לרוחו חזיונות הטבע ותכונת צאצאיה הרבים והנפלאים, בהביטו על איכות ומהות בגדי המשי אשר תלבש אשתו, מבלי דעת את מקבת הבור אשר ממנו נקרו, יחשוב בלי דעת כי המשי יגדל ויצמח מהאדמה כמו הפשתים הנעשים מהם בגדי שונים, וכאשר נאמר לו כי שגה במשפטו, וכי מקור מחצב המשי איננו ממין זרע פשתים הצומח באדמה, כי אם שרץ קטן הנוזל מקרבו ריר נוזלי יטוה לנו את חוטי המשי היפים והנחמדים, והוא אך הוא יספיק לנו דבר נכבד ומועיל כזה, אזי ישתומם ההמוני ויתפלא הפלא ופלא ולא יאבה להאמין, ויחשוב כי הבל ורעות רוח הוא, ובלבו יתעוררו שאלות רבות שונות: מי הוא השרץ הנפלא הזה אשר יש בכח ידו לפעול פעולות כבירות נפלאות כאלה? ואיך יוציא את החוטים היקרים מקרבו? ומי הוא המאושר אשר חפצו הצליח בידו לגלות דבר נכבד כזה? על השאלות האלה נקדיש את מאמרנו זה ונשתדל לתת לקוראינו מושגים אמתים ונכחים.

תולעת־המשי (זיידענוואורם) היא שרץ קטן, ארכו עבי־אצבע, ותוארו כתואר יתר השרצים־הטוים (שפיננע), כנפיו ממראה לבן־צהובי (געלבווייס), בשלש פצלות ממראה שחרחר חִוֵר (בלאַס ברוין). הנקבה תטיל במשך ארבע וחמשה ימים ערך ארבע מאות ביצים, גודל כל ביצה כגרגר הדוחן (הירז־קערן). מן הביצים האלה יגיחו בזמן מצער תולעים קטנים שחורים, אך בצבע השחור הזה לא ישארו לעולם, כי אחרי אשר יפשיטו עורם בפעם האחרון, יהפך צבעם ללבן או לשחרחר.

סגולה נפלאה להרמש הקטן הזה, סגולה אשר על איכותה ותכונתה יתפלאו חכמי הטבע מימי עולם: כי יזיל מקרבו ריר נוזלי, ומן הריר הזה ישתלמו חוטים מוכספים (בעזילבערטע) ומוזהבים, חוטים חזקים וקיימים, והחוטים הריריים האלה, הם חוטי המשי הנודעים לשם ולתהלה מקדם קדמתה, הנטוים ונארגים לבגדי חמודות, לנוי ולתפארת. בשבוע השביעי לבקיעת הרמש מביצתו, יחל לפעול את פעולותיו הכבירות, ויטוה את חוטיו הנחמדים אשר מראיהם מראה לבן או צהובי (געלבליך) ויעטיף אותם מסביב להתא (צעללע) אשר ישכון בתוכו, כובד משקל התא עם הרמש יחד, הוא כשני גראַן וחצי, ואורך החוט המוקף ומכורך סביבו, מארבע מאות וחמשים עד חמש מאות אמות (אַרשין). להשלמת מלאכה חרוצה ומתוקנה כזאת, נדרש להרמש הקטן הזה זמן שמונת ימים, במשך הזמן הזה ישלים גם את בית משכנו בשלמות. את קירות התא מבפנים יחטוב ויטיח מסביב סביב ברירו אשר יתראה בתבנית אֵטון דק וחלק למאד, המתדמה לעין הרואה להגויל (פערגאַמענט), ובו ימיר תוארו למצב המעטפה, אשר אחרי עבור שלשה שבועות או עשרים יום בערך יצא ממנו, אחרי אשר ינקבנו בריר פיו, לחפשי. אולם האנשים האורבים בסתר לקחת התאים ולחלוץ מעליהם את חוטי המשי לתועלתם, לא יחכו עד אשר יצא הרמש משם החוצה, למען לא ינקוב את התא באמצע ולא ישחית את החוטים המכורכים מסביב, על כן ימיתום בעודם בתוכם, בהשימם את התאים עם השרצים אשר בתוכם יחד, בתנורים חמים. על חלק העליון של התא מכורך מסביב מעט משי, אשר לא יתכן לעשות ממנו חוטי משי טובים, על כן יסירו את מעט המשי הזה מלמעלה וישליכום, כי אין חפץ בו.

ביערות העבותים והסבוכים המשתרעים בארצות הודו וסינים (חינא) ישנו מין תולעת־משי, אשר יצטיין מיתר מיני התולעים אשר זכרנו, בסגולות טבעיות מיוחדות אשר לו. הנקבות גדולות מעט מהזכרים, גם בכחן והדר תפארתן יתרון רב להן על הזכרים, והמקום אשר תתאחד הגויה עם הראש בגויה הנקבה, שחור, ובמיקראָסקאָפ נחזה על החלק הזה שער לבן או שחרחר. מראה הזכרים שחרחר כהה, מבנה גופם כחוש ורזה, ויציריהם הרפים מכוסים בשער מעט. בארחם ורבעם, בכשרון מעשיהם ובפעולותיהם במלאכת מטוה חוטיהם, בכלכלת נפשם ובכל תנועותיהם יתנהלו הזכרים בעצלתים, לעומת הנקבות העובדות בחשק נמרץ ובחריצות רבה.

תולעי־המשי בכלל, מאכלם עלי התותים והבכאים (מוילבעערנבלאָטטער) הלבנים, את זאת יכאלו בכל פה למעדנים, ובנטעים אחרים תתעב נפשם, אך כאשר יאכף עליהם הרעב, ינסו לאכול גם צמחים אחרים, אבל יאכלום בגועל נפש בלי חפץ. על ענפי עצי הבכאים האלה יורו אבן הפנה לכונן את תאיהם לשכון שאנן בתוכם ולראות זרע. ישנם מיני תולעי־משי האוכלים ג"כ מיני זבובים ושרצים קטנים, אשר יחטפום במשכם ברשתם הפרושים מחוטי המשי מעלה לעלה כמעשה העכביש; אך תולעי משי האלה לא יעשו חיל בטוית ואריגת חוטי המשי, ונופלים הם בכשרון מעשיהם מאלה האוכלים עלי הבכאים, גם אריגת חוטיהם בעצם לא יתכנו כה במלאכת בגדי חמודות ומחלצות.

מציאת המשי לא חדש מקרוב בא, כי עוד לפני דורות קדם, לפני אלפי שנות עולמים, כבר היה המשי נודע ליושבי תבל ושוכני ארץ, וכבר הכירו את חין ערך השרץ הקטן הזה, אך על שאלת הזמן המדויק למציאת המשי, ועל שם האיש אשר גלה בראשונה דבר נכבד ונפלא כזה, לא ישיבו לנו החכמים תשובה ברורה ונכונה, וכל תשובותיהם והשערותיהם אשר ישערו בענין הנכבד הזה הן השערות התלויות על השערה, ואין להם משען עז מצד החקירה האמתית. אמנם אם נפלס את כל דבריהם והשערותיהם בפלס החקירה והבקרת הצרופה, אזי יצלח לנו למצוא מוצא־דבר (רעזולטאַט), כי עוד לפני שלשת אלפי שנים כבר הי חזיון המשי נפרץ בארץ, וכבר אז הכירו את חין ערכו ותועליותיו הכבירות.

הסינים המתפארים כי עם נושן מקדם קדמתה הם, ומאז מעולם הצטיינו ביתרון הכשר חכמת לבם ותבונת כפיהם, בהמציאם המצאות רבות וחפצים יקרים רבי התועלת טרם ידעו אנשי אייראפא הנאורים מה המה, יתפארו גם במציאת המשי, ורק להם יאתה משפט הבכורה להמציאה הזאת, כי באמת סינים והודו־המזרחית (אָסט־אינדיען) ארצות מכורתו הם, ומבלי עמל אנוש יהנו תושביהם מאז ומקדם בחוטי אריגת תולעת המשי, יען ישבו שם לרוב על העצים, אשר עליהם יארגו חוטיהם למשכנות מבטחים למחסה ולמסתר להם מזרם וממטר, ובני האדם לא יעמלו על גדולם בארץ ההיא כמו בשאריי ארצות, ולכן גם המשי הבא משם נגרע בערכו ממשי שאר ארצות. גם ימצא שם מין תולעת־משי אשר לא יארג את החוטים כתחרא סביב לו, כי אם מבד לבד ומשוכה לשוכה כקורי העכביש. מראה החוטים המובאים מארץ הזאת אמוץ (ברוין) ואין להם זהר כלל, אבל חזקים המה למאד, והבגד הנארג מהם לא במהרה יקרע אף ל יכָּתם כתמים מהרה, גם יוכלו לכבס אותו כבגדי שת, ויקר הוא מאד בערכו גם בסינים. – מספרי דברי הימים להסינים נוכל להציל דבר אמת, כי המלכה זי־לינג־חי אשת מלך הסיני הא־אנג־טי, היתה הראשונה אשר הקדישה כל ימיה להפיץ ולהרחיב את תולעי המשי בארצה, ובכל נפשה ויכלתה התאמצה לתת למלאכת המשי מהלכים בכל הארץ, אף הזילה כסף תועפות בארצה לבנות בתי מטוה ואריגה להכנת בגדי משי במקומות רבים בארצה. סוף דבר, המלכה הנאורה הזאת לא נחה ולא שקטה עד אשר הרחיבה בזמן מצער את מלאכת המשי בכל אפסי ארץ סינים באופן מאד נעלה, וחזיון בגדי המשי נפרץ בשפע רב למאד; ועל כן מהולל שם המלכה הזאת ברוב התשבחות בספרי דברי ימי הסינים, ויכנוה בשם הכבוד "אם־המשי“. המלכה הזאת חיתה בשנת 2600 לפני ספירת הנוצרים (?).

אחרי מות המלכה זיד־לינג־חי החלו הסינים להתעסק בגדול תולעי המשי, ויבנו בתים מיוחדים לטוית ולאריגת החוטים, ויכינו בגדי משי שונים על אפנים מאד נעלים, ובידיהם עשו תושיה להרחיב את סחר המשי בכל אפסי הארץ הזאת. גלומי משי יפים ונחמדים בשלל צבעי רקמתים יצאו מבתי האריגה וחרשת המעשה ההם, והובאו לכל ארצות תבל, אשר נמכרו במחיר רב וגבוה מאד, ורק האצילים וחורי הארץ זלו כסף תועפות מכיסם לקנות בגדי משי היפים והנחמדים מידי הסינים, ללבשם לנוי ולתפארת בימי חגיהם ומועדיהם, וע"כ פרץ המסחר בסינים ויפרח כחבצלת, וימלאו הסינים חוריהם כסף וזהב, ויתנוססו בעשרם וביקר תפארת גדולתם, ושמם יצא לכבד ויקר ויהיו למופת לכל הארצות.

בימים ההם החלו יתר ארצות תבל להכיר את חין ערך המשי, וירגישו את החסרון הגדול העומד ברום עולם המסחר הכללי לרגלי אי־ידיעתם את מלאכת המשי ואופן הכנתו, כי הסינים הסתירו את דבר ההמצאה הזאת בסוד כמוס ולא גלו מזה לזרים מאומה, ע“כ השתדלו אדירי הממלכות הדואגים להטבת בני ארצם, לבוא עד תכונת תולדות והכנת המשי, וישלחו לארץ סינים צירים ותרים להתחקות חרש בסתר אחר שרשי טבע תולעי־המשי ולהציל מפי הסינים דבר על אודות גדול התולעים ואופן הכנת בגדי המשי, ויען כי פקודת ממשלת סינים היתה חזקה על יושבי הארץ לבל יגלו לזולתם שמץ דבר מגדול תולעי המשי ומלאכת הכנת הבגדים, וכל אשר יעיז לגלות מזה דבר לאיש זר ממדינה אחרת יחרץ עליו משפט מות, דעת לנבון נקל כי לא עלתה בידי הצירים לבוא עד תכונת הדבר הנחוץ הזה, ונאלצו לשוב לארצותיהם בפחי נפש מבלי כל מוצא־דבר; אולם לאחרונה נבעו מצפונות המשי לארצות אחרות ע”פ מקרה והזדמנות, כי פרינצעסין חינעזים מבית האַאן באה במסורת ברית הנשואין עם הפרינץ ממדינת קאַטהאַן אשר באזיא הפנימית, וכראות הפרינצעסין בהיותה בקאָטהאַן כי חזיון מלאכת המשי עוד לא נפרץ בארץ הזאת, גמרה אמר לגלות את אזן בעלה מתהלוכות סדרי גדול תולעי־המשי ואופן הכנת הבגדים וכל יתר המלאכות הדרושות להדבר הנכבד הזה, ולתכלית הדבר הזה נסעה הפרינצעסין לארץ סינים ותביא תולעי־משי לארץ קאטהאַן מספר רב למאד, והיא הקדישה את עתותיה להשגיח בעין פקוחה על גדול התולעים ואופן הכנת בגדי המשי, עד כי במשך זמן קצר הצליח חפצה בידה להרבות מלאכת ועבודת המשי בארץ קאטהאן באופן מאוד נעלה, והקאטהאנים הצליחו בהמלאכה הזאת ויחלו להתחרות עם הסינים במלאכת המשי ובהכנת בגדי חמודות ומחלצות יפים ונחמדים תאוה לעינים. בזמן קצר הובא המשי גם להודו, ומשם לפרס, לאזיא הקטנה, לצור וצידון (פֿהיניציען), למצרים ולארץ יון, ועד מהרה הצליח בידי הממלכות האלה לעשות גדולות ונצורות במלאכת המשי וחרשת מעשה הבגדים השונים והיקרים; וזה אלף ומאתים שנה בערכך, כאשר הביאו שני כומרים בהחבא את ביצי תולעת־המשי לקאנסטאנטינאפא בירת תוגרמא, והסתירו גם שם את הדבר בסוד משך שש מאות שונה, עד כי הובא ע"פ מקרה אשר לא נדע סבתה, לאיטאליען, ומשם גם לארצות אחרות.

טיביריוס המלך העריץ הנודע למשגב בספרי דברי הימים, אשר שפך רוח ממשלתו גם על ארץ סינים ימים רבים, נתן צו בכל ארצות ממשלתו ובכל מקום אשר דבר שלטונו ודתו מגיע, כי כל איש מיושבי ממשלתו, לא ירהיב עוז בנפשו ללבוש בגדי משי, אם לא יביא מס כבד מנשוא לאוצר המלך, והאיש אשר יעיז למרות את הפקודה הזאת, וילבוש בגדי משי מבלי הביאו את המס אל גנזי המלוכה, ינתן בפלילים ויחרצו עליו משפטו לשבת בבית האסורים זמן מוגבל. הפקודה הזאת עשתה שנוי גדול במסחר המשי, רוב בתי מלאכת אריגת גלומי המשי נסגרו על מסגר, הסוחרים ירדו מנכסיהם עשר מעלות אחורנית, ויתנהגו בעבודתם בכבדות, כי רוב האנשים אשר ידם לא השיגה להביא את מכסת הכסף לאוצר המלוכה, לא קנו בגדי משי ויסתפקו בבגדי שש ופשתים. אך כאשר עלה קאליאגולא בנו על כסא מלכותו, הבין לדעת כי הפקודה הזאת תסב נזק רב לארץ ממשלתו בנוגע אל המסחר הכללי, לכן בטל את הפקודה הזאת מכל וכל, ויוציא דבר מלכות מלפניו כי הרשות נתונה לכל גרי ממשלתו ללבוש בגדי משי כחפץ לבבם בלי תשלומי מכס.

בארצות אייראפא נפרץ חזיון המשי על ידי הנוסע המפורסם דר' ווילדער, ולו יאתה משפט הבכורה באייראפא להתגלות הדבר היקר הזה. הנוסע הזה יספר מהתגלות הזאת כדברים האלו: “ויהי היום, ואני עם אחוזת מרעי אנשי לויתי, באנו על חוף האי פאָלאַ המשתרע בקרבת קאראלינא הדרומית על יד חוף צאַרלאַסטאָן. האי פאללא שמם מאין יושב, ואדמתו לא תשא כל פרי מאכל ותבואת שדה, לכן רבה העזובה והשמה והשאיה מצאו קן למו בו, וכל נפש חיה גם צפור כנף בל יראה ובל ימצא עליו. אנשי מסעי היו עיפים ויגעים מתלאות הדרך הנורא, כי זה להם כשלשה ימים אשר לא נתנו שֵנה לעיניהם ותונמה לעפעפיהם, ויטו עד מהרה את אהליהם על חוף האי, ויריעות משכנותיהם חזקו, וישכבו כלם על יצועיהם לנוח מעמל הדרך ולהחליף כח, אבל אני לא כן עשיתי, ואף כי גם אני עיף הייתי כמוהם מתלאות הדרך הרחוקה, בכל זאת גזלתי מנוחת נפשי, ואומר ללכת על האי הזה לבקרהו מקצהו אל קצהו ולהתבונן על כל הנמצא שם. ואתהלך על אדמתו לרוח היום אנה ואנה, ובענג התבוננתי על כל צאצאיו בכלל, על מיני העפר, הצורים והסלעים הרמים והחשופים המתנוססים בגאון מעשרים עד שלשים רגל במרום, על מעיני נכבדי מים הנובעים מתחת הסלעים, על הגבעות ועל העצים הפראים המשתרעים שם במספר רב למאד, לא העלמתי עיני מדבר קטן וגדול אשר לא התבוננתי בשום לב. מורה־השעות הורה כבר השעה הששית אחר חצות היום, לכן הפכתי לשוב אל מרבץ אנשי מסעי לנוח ולהחליף כח. על דרכי נשאתי את עיני על עץ נבוב אשר עמד לקראתי, ובגשתי אליו ראיתי והנה שרץ קטן יוב על אחד הענפים, מראהו נדמה אל העכביש, וגדלו היה כשלש אצבעות, חיש מהר עליתי על העץ וראיתי להשתוממות נפשי כי הרמש יושב בקן רחב ידים שקט ושאנן באין מכלים דבר, בידים חרוצות הסרתי את הקן עם השרץ מעל הענף ואשימם במטפחתי ואלך לדרכי. בכל הדרך ישב הרמש שלאנן בקנו ולא זז ממקומו, ובבואי אל מרבץ הנוסעים, הוצאתיהו מקנו ואציגהו על כף ידי השמאלית. הרמש התעורר ממקומו ויקם על רגליו ויתהלך על שטח כף ידי אחת הנה ואחת הנה באין הפוגות כאשר לוּ יחפוץ להמלט מיד שודד רבצו ומנוחתו, אך אצבעות ידי הימנית אשר הקיפוהו מסביב לא נתנוהו לקרוא דרור לנפשו, ולאחרונה נשאר על מקומו באמצע הכף ולא התעורר רגעים אחדים. אז התבוננתי להשתוממות נפשי כי השרץ הקטן הזה דלף מפיו חוטים ריריים ארוכים, ולאט לאט התהלך על החוטים האלה עד הגיעו לשפת כף ידי. הבנתי את מחשבת היציר הנפלא הזה כי חתר להמלט מידי ולנוס על נפשו, ע”כ אחזתי בחוט הרירי אשר עמד עליו השרץ ואמשכהו אלי, בחשבי לתמתי אשר על ידי החוט הזה יצלח חפצי בידי להשיבהו למקומו הראשון. אך מה רבה היתה פליאתי בראותי כי השרץ העומד על החוט לא מש ממקומו, והחוט הלך הלוך וארוך כל עוד אשר משכתיהו, ולרגעים שנה החוט את מראהו בשלל צבעים יפים ונחמדים, ויתעבה ויתחזק, עד כי לאחרונה היה באפשרי לכרוך את החוט מסביב לאצבעי כחוט של פשתים, ובעוד חמשת רגעים, היו כבר אצבעותי כרוכים החוט הנחמד הזה, אחרי כן לקחתי נוצת אווז ואחל לכרוך את החוטים הריריים על הנוצה, החוטים התמשכו מהשרץ באין מעצור, עד כי במשך שעה אחת היתה מדת החוטים 180 אמות. החוטים בכלל היו בהירים כחוטי זהב וכסף ומשקלם היה 1/3 גראַן. ידי לא רפו ונפשי לא עיפה מהמלאכה הזאת, ערך שתי שעות משכתי את החוטים מהשרץ מאין הפוגות, ולסוף התבוננתי עליו כי עמודי גוו רופפו, ברגליו האחרונות נתק את החוט מעליו ויפול באין אונים ארצה, ויגוע וימת. במות השרץ לא אמרתי נואש למציאתי הנפלאה הזאת, לא נחתי ולא שקטתי, עד אשר אמצא שרץ אחר ממין הנפלא הזה, למען אוכל להתחקות על תכונת טבעו וסגולותיו הנפלאות, ואלך עוד הפעם על האי לבקש את שתדרוש נפשי, מבקר עד ערב כתותי את רגלי לארכו ולרחבו, עליתי על העצים, זחלתי בנקרות צורים ובכפי סלעים, חדרתי בעמקי המערות והעמקים, גם העפלתי עלות על ראשי הררי סלע הנשאים, אולי אגלה מצפוני טמוני רמש כזה, ולמרות רוחי לא מצאתי, גם ביום המחרת תעיתי מבקר עד ערב במלוא אורך ורוחב האי ולא עלתה בידי. כה חפשתי ובקשתי ימים אחדים וכפעם בפעם שבתי אל מרבץ הנוסעים במפח נפש ועקבות רמש כזה לא נודעו, ובראותי כי תוחלתי נכזבה, אמרתי לנסוע הלאה. המלחים החזיקו כן תורן האניה וביום י"ג יוני עזבנו את חוף האי פאללא ונסע לדרכנו הלאה.

למן היום אשר עזבתי את האי פאללא לא נח רוחי ולא שקט לבי, תוגה חרישית שחרני תמיד, ומקרה מציאת הרמש וחוטי הזהב אשר משכתי מגופו לא מש מזכרוני יומם ולילה, והיטב חרה לי על אשר לא עלתה בידי למצוא עוד רמשים נפלאים כאלה. פעמים רבות חשבתי דרכי לשוב עוד הפעם אל האי פאללא, לחפש ולבקש, לבחון ולדבוק לארכו ולרחבו אולי יגלו לפני רמשים כאלה, ואולי אגלה על ידם דבר חדש אשר לא היה לעולמים. לאחרונה היתה יד המקרה טובה עלי עוד הפעם למלא חפץ לבבי כאשר חתרה אניתנו על חוף האי "לאַנג־איילנד“ מצאתי על ענף עץ אחד מעי הבכאים עוד רמש נפלא כזה, אשר גם הוא הטיף מפיו רירים ארוכים וחזקים כחוטי הרמש אשר מצאתי על האי פאללא, גם מראה החוטים האלה היה צהוב (געלב) ומוכסף (זילבערפֿאָרביג), ובהביאי אותו בכור המבחן, נוכחתי כי כמעט שוה הוא אל הרמש הפאללאָ. על האי לאנג־איילאנד מצאתי עוד הרבה מיני רמשים כאלה, והשתדלתי בכל עוז לבוא על חקר טבעם וסגולתם הנפלאה אל נכון. הוספתי את מספר החוטים במספר רב, כי מדי יום ביומו עבדתי תשע שעות רצופות במלאכת כריכת החוטים.

בשובי מנסיעתי מלאנג־איילאנד לארץ מולדתי, הבאתי אתי יותר מששים רמשים טובים וחזקים. במשך ימי הנסיעה שמרתי אותם כבבת עיני לבל ימות אחד מהם ולבל יבולע להם ע“י נסבה חיצונית. בבואי הביתה, שמתי לבי לחקור ולדרוש במה אפוא אוכל לכלכל את נפשם ומה יערב לחכם, ועד מהרה עלתה בידי לגלות מצפוני טבעם ולדעת ע”י נסיונות ובחינות שונות כי יאכלו איזה מיני עים מעצי הבכאים, גם איזה מיני זבובים ותולעים קטנים, ואנכי על משמרתי עמדתי להביא להם כפעם בפעם די עלים וזבובים להטריפם טרף חקם. במלאכת כריכת חוטי־המשי של כל הששים רמשים, התנהגתי באופן כזה: ביום אחד הוצאתי מכל רמש ורמש 300 אמות חוטי משי, וביום השני נתתי להם מנוח לנוח מעבודתם, אך ביום השלישי שבתי למלאכתי והוצאתי מכל רמש כפלים מביום הראשון. בעצור אחד הרמשים מהוציא את החוטים מקרבו, בקעתי את בטנו והוצאתי עוד נטף מתדבק אשר נתקשה באויר ויהי לחוט משי ארוך ואמיץ מאד“.

על יד על יד נפרץ באופן כזה חזיון גִדול תולעי־המשי ואופן הכנת החוטים לטויה ולאריגה, עד כי בזמן קצר מצא המשי מהלכים בכל ארצות אייראפא באופן נעלה, עד כי חדלו בני אירופא לקנות בגדי משי מארצות אחרות, וישכילו גם הם להכין בגדים יפים ונחמדים כאלה בשלל צבעי רקמתים, תאוה לעינים.


 

מאור הים (מעערלייכטען).


יורדי הים באניות עושי מלאכה במים רבים: המה ראו מעשי ה' ונפלאותיו במצולה:

(תהלים ק“ז, כ”ג, כ"ד)


הלא שמעת אם לא ראית בעיניך, קורא משכיל, וידעת כי יורדי הים באניות יחזו לפעמים חזיון נורא נפלא, חזון המעורר התפלאות והשתוממות באופן נעלה, מבלי דעת תכונתו ונסבתו ואיך יתיצב לנגד עיניהם; החזיון היקר הזה נקרא בשם "מאור הים“ (מעערלייכטען). את החזיון הזה יראו רוב הנוסעים בימים הגדולים אשר בארצות החמות והממוזגות, ויתיצב לנגד עיניהם באופן אשר שטח גדול מן הים יאיר באור יקרות כאור שבעת הימים, שעות אחדות באין מעצור. על החזיון הזה יעמדו מימים ימימה חכמים גדולים חקרי לב, משתאים משתוממים לדעת פשר השאלה מדוע יאירו פני הים? ומי זה יגיה במו אור בהיר וגדול כזה? ויען כי לא מצאו החוקרים הראשונים מופת ברור להתרת השאלה הנכבדה הזאת, לכן חרצו כלם משפטם פה אחד, לאמר על פי השערה: כי בנבכי תהומות הים נמצאים מטילי מתכת מאירים או אבנים מאירות, כהמתכות והאבנים הנמצאות ביבשה, בהרים ובקעות, והאבנים והמתכות האלה יאירו את מי הים.

ההשערה הזאת אף אם אולי היא אמתית ונכונה, אולם מפאת אשר אבני פנתה נוסדו רק על הררי הדמניון בלבד, ולא על ראיות ברורות ונוכחות, כי מי יבוא בתהום הים הגדול רחב הידים והעמוק לפענח מצפוניו, ע"כ בל תתן לנו ההשערה הזאת מענה נכונה על השאלה העצומה והנפלאה הזאת.

אכן בינת האדם העולה למעלה בכל דבר חכמת בינה והשכל, דעת תבונה, וילך מחיל אל חיל בגרם מעלות כל מקצעות החכמות וענפי הידיעות, יצליח לו להמציא מעת אל עת ומזמן אל זמן, המצאות נפלאות, חדשות ונצורות מועילות במרחבי הבריאה, אשר האדם ימצא חפץ בהן, יען כי דרושים הם לחפץ פעולותיו הרבות והשונות, ותחת אשר בימי קדם מעטים היו החכמים אשר שמו מעינם בחזיונות הטבע ובצפוני טמוני הבריאה הנפלאה והסתפקו רק במה שנחלו מאבותיהם, ישנם בדורנו הנאור הזה חכמים רבים אשר יקריבו מבחר ימיהם על מזבח החקירה והדרישה בסתרי הטבע וכחותיה הנפלאים, ובעזרת חקירותיהם ודרשותיהם באנו עד הלום, כי זרחה השמש על כל מחזות הטבע, ונגלה לנו היום נסבת ואיכות הויתם בעצם וראשונה עד כי נוכל להשיגם במושג שכלנו וחושינו באופן מאד נעלה, בהתעורר בנו הרגשת חוש הראות ועינינו לנוכח יביטו על מפעלות תמים דעים ונפלאותיו הכבירות. חכמי הטבע המפורסמים בימינו אלה, ירדו במעמקי מצולת תהום רבה, וממעיני הבריאה ישאבו מציאות וענינים נכבדים ויבלעו את הלוט הלוט מעליהם, להראות אל נכון לעיני כל ולהרגישם במושג השכל. גם על חזיון מאור הים הנפלא מאד בתכונתו, שמו החוקרים את מעינם וחפצם הצליח בידם לגלות חדשות ונצורות נפלאות מעצם ואיכות החזיון הזה, ויוציאו משפטם, כי נסבת מאור־הים הוא, בעלי־חיים מיקראסקאפיים אשר יחיו על קרקע הים העוצרים בקרבם חומר־הפֿאספֿאָרי, ונקראות בשם "מעדוזען“ (Medusen), ובעלי חיים הקטנים האלה יאירו באור הבהיר והנפלא הזה.

יורדי ים־התיכון, ים־המזרחי, ים־הצפוני וים־הקרח, באניות, המה יראו את המעדוזען ונפלאותיו במצולה. החזיון היקר הזה יתראה לעיני הרואים על אפנים שונים, לפעמים יאירו המים אשר משך הגלים יסבו תנועותיהם ממרוצת שטף האניה, ולפעמים יאיר רק המקום אשר האניה לקחה עמדתה, או בדרך הלוכה אחרי השאירה אחריה המים במצב ההתעוררות, ולעתים רחוקות יתראה כל שטח הים הרחב כאלו יבער באש פלדות והאניה תשוט בים אש ושלהבת נורא. חזיון מוזר כזה יתראה שעות מספר בהיות ליל בהיר בשחקים, בעת אשר הירח יקר הולך ודומיה איומה שלטת מסביב.

ענין נכבד ונעלה מצאו החוקרים לענות בחזיון הנפלא הזה, חכמים רבים יחלטו כי הספן הגדול קאָאָן היה הראשון אשר הצליח לו להתבונן על החזיון הזה ראשונה, בלכתו למסעותיו דרך ים־הגדול באניה, ולו יאתה משפט הבכורה להתגלות חזיון יקר כזה לעיני יושבי תבל, אפס מספרי חוקרי הטבע הקדמונים נוכל להציל דבר אמת, כי לא קאאן היה הראשון בדבר הזה, כי גם הצורים והצידונים הקדמונים אשר שלחו מסחרם על הים5 ראו פעמים רבות את חזיון מאור הים ביקר תפארת גדולתו, ועוד הסופרים הקדמונים פליניוס ושטראַבא דברו בספריהם ארוכות וקצרות מענין הנכבד והנפלא הזה.

מכל הדברים והספורים אשר יספרו לנו חכמי הטבע אודות חזיון מאור הים, הכי נכבד ספרו של החכם הנוסע המהולל יאהאן ריינהאלד פֿאָרסטער, אשר יספר בטוב טעם ודעת בספרו המחֻכּם "ההשקפות עלפני הים“, ובטרם נבוא לשרש דבריו, נעצור מעט קט את קוראינו הנכבדים ונספר את תולדות האדם הגדול הזה בקצור נמרץ, למען לא יהיה מוזר בעיניהם אם יפגשוהו פעמים מספר בספרנו זה. –

יאהאָאן ריינהאָלד פֿאָסטער נולד בעיר דירשהוי בקרבת דאנציג. בהיותו עוד נער כבן עשר שנים, הכירו בו אבותיו כשרון גדול וחריצות יתרה ללמוד קרוא וכתוב, ויתפלאו על כח זכרונו הנעלה ועל אהבתו העזה ללמודים, ויביאוהו לבית הספר בדירשהוי, וילמוד הנער שפת אשכנז וצרפת עם כל פרטיהן ודקדוקיהן בזמן קצר, או אז הכירו בו המורים כי לגדולות ולנצורות נוצר. בשנת החמש עשרה לימי חייו נכנס פֿאָרעסטר לבית המדרש לחכמת ידיעת אלהות (טהאָלאָגיע) ויעש חיל גם בלמודים האלה, עד כי בשנת 1753 התעלה בתור כהן־הראש (אויבער פפֿאַרער) בהכפר הגדול נאססענהויבען אשר בקרבת דאַנציג, אז החל פֿאָרסטער לנסות כחו גם בחכמת הטבע, ויקדיש ימיו ושנותיו לחקירת החכמה הזאת הרחבה מני ים, לחשוף מצפוניה ולהוציא תעלומותיה לאור עולם, ובחריצות שכלו הכביר העמיק לרדת עד קצוי הררי עוזה, ובסתר כל יקרותיה ראתה עינו. החכמה הזאת, חכמת הטבע, היתה רוח אפו וחיי רוחו, והיא פתחה לו את אוצרה הטוב, עד כי לא היה בשעתו חכם היודע דעת דרכיה ושפוני טמוני מסתריה, כמוהו. – בשנת 1765 התפטר פֿאָרסטער ממשמרת כהונתו אשר עבד באמונה ובחריצות שתים עשרה שנה, והרים פעמיו לנסוע בנפות סאראטאוו המשתרעים לאורך חופי הנהר הגדול וואָלגאַ אשר ברוסיא, וע"י חקירותיו ודרישותיו העצומות אשר חקר בצאצאי הגלילות האלה, יצא שמו לכבוד ולתפארת באספת חכמי הטבע שחיו בימים ההם, עד כי בשנת 1766 הרימוהו על משרת פראפֿעססאָר ראשי לחכמת הטבע ולשפת אשכנז וצרפת בבית האקאדעמיא בוואַטינגטאָן אשר באנגליה, בשנת 1772 התארח פֿאָרסטער לחברה עם התייר הגדול קאָאק הנזכר, ויחד עם בנו געאָרג פֿאָרסטער הנולד בשנת 1754 בנאַססענהויבן אשר בפרייסען המערבית, נסעו בים הגדול באניה שלש שנים רצופות עד שנת 1775. ובהרים התייר קאָאק את פעמיו בפעם שלישי לעבור את הים הגדול, לא עזבהו פאָרסטער גם בנסיעה המסוכנה הזאת, ויתמהמהו בדרכם עוד שלש שנים6. במשך נסיעותיו הרבות והכבירות על הים, התבונן פֿארסטער על אלפי חזיונות־הים הנפלאים, וחפצו הצליח בידו לבוא עד תכליתם. גם בחזיון מאור־הים שם פֿארסטער מעינו, ויסר את המסכה הנסוכה מעל פניו. הלא כה דבריו:

"כאשר באה אניתנו אל חוף גבנוני מצר תקוה־טובה (Vorgebürge der Guten Hoffnung) היתה אז הלילה ליל בהיר בשחקים, הירח הופיע בכל הדרו ויפז את העבים הקטנים והקלים אשר נראו במרכז השמים, וישנו פניהם מרגע לרגע כמשחקים בבית ישחק, פני הים היו חלקים כראי מלוטש ואך במקום אשר עברה האניה השאירה עקבותיה אחריה, שבולת גלים אשר ראשיהם מכוסים בקצף, ומחוץ להאניה לא נראה כל חי, רק מִשְטַח מים אין קץ, ומראה התכלת ממעל ומתחת, הרהיב עין כל רואה את המחזה הפלא הזה בפעם הראשונה, ואך באניה לבדה נראו עקבות החיים, כמו היא התבל כלה ובלעדה אפס. אנכי עמדתי נשען על מעקה מכסה האניה, והייתי נאחז ברוב שרעפי בקרבי על מטרת נסיעתי, ועל המראה הנחמדה אשר ראיתי על שטח פני הים הגדול, ובלבי התעוררו רגשות נעלות ונשגבות למראה הזה, רגשות אשר אין מלה בלשוני להביען כמו; לא תוגה ולא פחד, לא שמחה ולא תקוה, התעוררו במשכיות לבבי, אך רגש אשר אין בו אף אחת מהרגשות האלה. באניה, חשבתי בלבי, באניה יראה האדם מה שפל הנהו ומה מאד צר כחו! בה יראה ויזכור קץ השמחות, קץ האנחות, גם קץ החיים; בהתהלכו עלי אדמות ישכח כי יש קץ, ולא ישים על לבו כי בכל יצירי הבריאה יש חליפות ותמורות, אחרית ותכלה, לא כן בלב ים, במקום לא יחזה האדם מפעלות אנוש ולא פעולות על ידי הבריאה וחליפות כחותיה, ומחשבה אחת, מחשבה ארֻכה מאד, תקח הלב לרגעים, והיא תוליד הרגש הנפלא הזה אשר לא נדע נכנהו!.. כה עמדתי תפוש במזמות נוראות כאלה, עד כי לא התבוננתי מכל הנעשה מסביב לי.בני מחמדי געאָרג אשר ישב על יד ימיני, העירני פתאום מרעיוני בקראו בחרדה: "ראה אבי! איך שלהבת אש אוכלה אחזה את כל שטח פני הים!“. משומם ונבהל נשאתי את עיני ואראה כי בתוך ים אש־פלדות עומדת אניתנו, גלי הים אשר התנשאו לרגעים לרגלי הרוח אשר נשב מחדרי תימן, התראו לעינינו כלשוני אש צרבת, ושבולת הגלים הקטנים אשר השאירה האניה אחריה, היו כקוים מאירים כאור הפֿאספֿאָרי; גם בנבכי הים התראה אור יקרות הזה, עד כי יכולנו לראות על קרקעו גופים, גדולים וקטנים, גופים מאירים ובהירים אשר שטו ורצו ממקום למקום באין מעצור. אז הבנתי מהרה, כי הגופים המאירים האלה, הם דגי הים הגדולים והקטנים, אשר ממימיו המאירים יקבלו גם כן שפע האור, המשפיעים גם עליהם אורם ונוגה זרחם7. עוד זאת ראינו איך פעם התקרבו הגופים המאירים האלה אל אניתנו, ופעם התרחקו ממנה במרוצה קלה מאד, ובדרך מרוצתם רדפו אחר טרפם ובלעום כרגע.

צויתי להמשרתים עושי רצוני לשאוב מן המים המאירים האלה בכלי, למען יהיה לאל ידי להתבונן על המים המאירים האלה ולבוא עד תכונתם, ובהתבונני על המים אשר בתוך הכלי, ראיתי להשתוממות נפשי כי המה חיים, וכי המה קבוצת רמשים קטנים ודקים, אשר תבניתם דומה להשומשמין, המתנועעים במרוצה נמהרה וקלה באין מעצור; אחרי אשר המים קמו עמדו, ראיתי כי מספר הרמשים הכדוריים הקטנים האלה, נגרע ונמעט מרגע לרגע, אך בהניעי את המים עוד פעם, השתוממתי לראות כי המים החלו להפיץ כבראשונה אור בהיר בארבע פנות החדר, והרמשים הכדוריים החלו להתנועע עוד אנה ואנה באין מעצור.

עוד לא אמרתי די להנסיונות האלה, צויתי את משרתי לתלות את ספל המים על מוט בחבל באמצע חדר האניה, להצעיר את התנועה אשר הסבה האניה בדרך מהלכה, בתוך הספל, ואז יהיה לאל ידי להתבונן על החזיון הנפלא הזה עוד הפעם ביתרון רב מבראשונה באין מפריע; והנה ראיתי, איך בעלי החיים הכדוריים האלה החלו להתעורר עוד הפעם במרוצה נמהרה מאד, וניצוצים הפֿאספֿארים רבו מרגע לרגע, כל העת אשר הניעותי את מי האגן בידי או במקל; אחרי כן טבלתי את ידי הימנית בתוך המים, ובהוציאי אותה מן הספל, ראיתי כי על כף ידי נדבקו רמשים אחדים דקים האלה. למראה הדבר הנפלא הזה, הוצאתי מכיסי זכוכית־מגדלת וערכתיו מול הרמשים הנדבקים אל ידי, וראה זה מצאתי: חומר הפֿאספֿארי העצור בקרבם, הוא צהוב (געלב) ובהיר למאד, וכל גופם שקוף (דורכֿזיכטיג) כעין הבדולח. במיקראסקאפ שלם וערוך בטוב, צלחה לי לראות, כי דרך גופם הדק הולך ונמשך קנה עגול, המתאחד במעיו אשר מספרם חמש שלחפות קטנות מחוברות אשה אל אחותה. מיקראסקאפ יותר גדול עוד מהראשון לא הראני חדשות ונצורות, אך בנין גופו והנחת האברים היו נראים בברור ובדיוק רב. –

אחרי כן חפצתי לערוך את המיקראסקאָפ נגד רמש כזה, בשוטו בטיפה אחת מים למען אוכל להתבונן עליו מה יהיה מעשהו במים, אך למרות רוחי לא הצליח לי הנסיון הזה, כי בטרם הסירותיו מעל אצבעי, הלך תמם ויגוע כרגע, לכן אמרתי די להבחינות האלה, ואשמח מאד כי חפצי הצליח בידי לבוא עד תכונת טבע מאור־הים ואל חקר תכליתו אל נכון.

ביום 22 לירח נאוועמבער שנת 1772 כאשר עזבה אניתנו את הרי מֵצר תקוה־טובה, ראינו עוד הפעם את החזיון הנעים והנפלא הזה, ביתר שאת וביתר עז מבראשונה, לרגלי רוח סערה אשר אתא מחדרי תימן ויעש הים כמרקחה. לפי השערתי היה מספר המעדוזען המיקראסקאפיים גדול ועצום מאד, וכאשר קם הים לדממה, נעלם החזיון מעינינו ולא יספנו לראותו עוד“.

עוד יספר הסופר הקדמון פליניוס זעקלונדוס הזקן, בספריו המחוכמים, דברים נכבדים ונפלאים מחזיון מאור־הים; את בעלי־החיים המיקראסקאפיים האלה, יכנה פליניוס בשם Dactilus. החכם אמעריגאַ אעספוקקאַ ראה את החזיון הזה בעברו דרך ים האטלאנטי, החכם בורגעס ראהו ביקר תפארת גדולתו בנסעו בים־הודו, ובספרו המתואר בשם Lettres edifiantees הנדפס בראשונה בשנת 1730 בפראג, יביא לנו מושג נכון וציור אמתי מתכונת המחזה הזה, אשר דבריו בכלל ישאו כמעט בד בבד עם דברי החוקר פֿאָרסטער. החכמים לע־ראָי, ראָללעט ובאנפאראָוו, ישאו ג“כ מדברותיהם ע”ד החזיון הזה; אפס לידיעותיהם והשערותיהם אשר ישערו בענין הדבר הזה, אין שום שייכות ודמיון לדברי החוקר פֿאָרסטער, ובכלל הם השערות התלויות על השערה.

בראשונה החליטו חוקרי הטבע, כי בעלי־החיים המיקראסקאפיים האלה, הם ממיני חיות־היציקה (אינפֿוזאריען)8, אך כאשר באו עד תכליתם ואיכות הויתם, נוכחו לדעת כי שגו בהשערתם זאת, וכלם פה אחד ענו ואמרו, כי בעלי־חיים אלה הנה הנם מין בפני עצמם, ואין להם כל דמיון למיני חיות היציקה אשר אין ספורות למו.

את הרמשים הקטנים האלה, על ידי חומר הפֿאָספֿאָרי העצור בקרבם, נוכל לדמות אל תולעי־יוחנן (יאָהאניס־וואורמכֿען9) המאירים בהיערות והשדות אשר בארצנו. המינים הנקובים בשם פֿהיזאָלידען, נעריידען, מעדוזען, וקוואַללען, דומים הם באור יקרתם לתולעי־יוחנן; אורם לפעמים צהוב (געלב), אדום בהיר וירוק־חוריין. מהרמשים המתים יאבד אור הפֿאספֿארי ויחדל מלפעול את פעולותיו במים.

האח! גדול אתה אלהים ועושה נפלאות אתה אלהים לבדך, אתה יצרת עולמך בחכמה! יסדת תבל ומלואה בתבונה, בראת כל היצור במדה ובמשקל, האח! מה־רבו מעשיך ה'.


 

אוצרות תהום


ונתתי לך אוצרות חשך ומטמוני מסתרים.

(ישעיה מ"ה, ג')


מיום החל האדם למצוא מהלכים בארץ החיים, מיום גיחו מרחם אמו, יערוך מלחמת תגרה עם הטבע, וכל עמל אנוש אשר יעמול בתבונת לבו וחריצת שכלו, הוא רק לנצח את הטבע, בחתרו להרים כל מכשול ואבן נגף אשר תציב הטבע לשטן על דרך אנוש. הן איומה ונוראה היא הטבע; הרוחות והזועות, הסופות והפרעות, הברקים והרעמים סרים אל משמעתה, אשר רַחם לא ידעו ולא ישאו פני גבר10. אכן האדם ברוחו הכביר, אשר אין מעצור לגבורתו ואין ערוך לתעצומות עזו, יחתור בכל כחו להתיצב נגדה ולהרפות את ידיה לבל תעשה תושיה, רוח היא באנוש אשר נשמת שדי תחייהו, בתבונתו יעשה גדולות ונצורות בתבל ארצה ויצליח לבקרים להתגבר על הטבע ולהכותה אחור11, יעתיק הררי עד ממקומם, ישבר ויפוצץ סלעי מגור וצורי־מכשול, הוא יסול לו מסלה בין נבכי ים וישביח שאון גליו, הן הלויתן (וואַלפֿיש) מלך האדיר על שוכני המים, יסול לו דרך בים הגדול ויאיר אחריו נתיב, והאדם באניותיו הקטנות ובתחבולותיו ימשנו ממים רבים וימלא בשכות עורו; מן האניה ישקע האדם במצולות מים אדירים לתור אחרי תכנית קרקע הים, לגלות מצפונות מני חשך, גם יתנשא מעלה מעלה, ויאבר כנפים לעוף למרום מקום משכן העננים, אשר לא שזפתה עין איה ולא ידעהו הנשר בדרכו בשמים. סוף דבר, הוא רד בכל אפסי תבל, ועל כל האיתנים ישפוך רוח ממשלתו, עובר מים אל ים ומצפון לתימן, בימים ובנחלים, ביערים ובמדברות, ועל כל, חזקה מאד המלחמה בין הטבע ורוח האדם!

לאחר הנצחונות היותר גדולים והיותר נכבדים, אשר נצח האדם את הטבע העזה, הוא לצלול במים אדירים ולשבת בתחתית תהומות עת ידוע, לחפש ללקוט ולאסוף קליפות־הפנינים (פערלמושלען) הנמצאים על קרקע הים. האמנם הצליח חפצו בידו לעשות תושיה גם בדבר הזה, להוציא את הפנינים היקרות מעמקי מצולות תהום רבה לאור באור החיים. ויען כי הענין הזה נכבד הוא מאד, ע"כ אמרנו להטיף דברים אחדים מטבע קליפות הפנינים בכלל, ומאופן ודרך העלותם מקרקע הים לאור עולם בפרט, ככל אשר יתארו לנו חכמי הטבע בספריהם בלשון למודים ובטוב טעם ודעת.

עמוק עמוק בתהום רבה נשיג מכמני קליפות־הפנינים אשר מהם תוצאות חיים לאלפי אנשים כי יראו שכר בעמלם. קליפות הפנינים הנקראים בשפת אשכנז בשם "מיעסמושעלן“ רובצים על קרקע הים אחורי הכיפים והסלעים. חוקרי־טבע התולעים, יחלקו את המיעסמושעלן לששים מינים שונים, המשונים בטיבם ובחין ערכם, אורך המיעסמושעל הידוע הוא כשמינית האמה, חלקה (גלאַט) וגבנונה לצד צירה, בשפה אל עבר פנימה מסביב. הנקבה תמלט ילדיה חיים, את בשרה יאכלו ההודים, היאפאנים והציילנאים למעדנים, אך קשה מאד להתעכל, אולם פעמים רבות יקרה אשר האוכלם יפול על ערש דוי וחייו תלוים לו מנגד. חכמי הרופאים יחליטו כי הנסבה למחלה כזאת הוא באשר התולעים יאכלו מיני תולעים ושרצים ארסיים. הרופאים הקדמונים היפאקראטוס וגאלענוס שחקו את הקליפות עד אשר דק ורפאו בהם הרבה מיני חלאים רעים ונאמנים. מכל מיני המיעסמושעלן, הכי נכבדה קליפת אֵם הפנינים (פערלמוטטערמושעלן). היא קליפת אם־הפנינים האמתית, אשר ממנה נשיג את פניני־המזרח (אָריאנט־פערלען), גם את אם־הפנינים הטוב (עכטעפערלמוטטער) נשיג רק ממין זה. קליפתו עבה, עגולה ושטוחה, ועל פניה קשקשים דקים וקלים שוכבים זה על זה כרעפי הגגות, אשר אלה המגיעים עד שפת הקליפה הם חרוצים כמורג; ארכה כשלישית האמה, ומשכנה בתוך הימים החמים וביותר בתוך ים־הודו המזרחי והמערבי. הקליפות הן דבוקות בצורים וכיפי סלעים קרוב לקרקע הים. מראה הקשקשים לעבר חוצה הוא ירוק־אמוצי, בקוים אחדים לבנים עוברים, ומתחתיהם נמצאה הקליפה הנקראת בשם אם־הפנינים (פערלמוטטער) אשר היא הנעלה על כל הקליפות הנמצאות במראות יפות ושונות; אך הפנינים הנמצאים בה הם עוד יקרים יותר ממנה.

קליפות־הפנינים היותר טובות והיותר יקרות תמצאינה לרוב אצל האי ציילאָן12 המשתרע לא רחוק מחוף ארץ יאפאַן ואי באַראֵהין אשר בלשון הים הפרסי; גם במקומות ידועים בימי אייראפא ואזיא תמצאינה קליפות הפנינים, אך לא יגיעו בחין ערכם ויפעת זהרם לקליפות פניני ציילאָן ובאראַהון, כי קליפות שני האיים האלה מזהירים ומתנוצצים ככוכבים וכאבני נזר ואין ערוך אליהן קליפות פניני ימי אייראפא ואזיא.

לבד מיני הקליפות אשר ערכנו בזה, נכון לשים עין על עוד מין קליפת הפנינים, אבל איננה מאלה הקליפות אשר יתנו לנו פניני־מזרח אשר זכרנו למעלה, כי היא מין בפני עצמו, הדומה מאד בתכונתה להראשונה, וארוכה כשש אצבעות, מראה קליפתה לעבר חוצה, שחרחר, ופנימה נוצצת כאם הפנינים. הפנינים הנמצאים בגוף התולע או המונחים תוך הקליפה, הם יפים לפעמים כפניני ציילאָן ובאַראַהון. בהשחת הקליפה באחד המקומות, או בנפול אל תוכה גרגר חול המכאיב בקצותיו את התולע, הם סבת תולדת הפנינים, כי אז יחל התולע לשלוח מקרבו ריר סידי אשר ממנו תתהוה גם הקליפה, למען מלא מקום שבר הקליפה, או להקיף את גרגר החול ההוא, ועל ידי זה יתקשה רירם לפנינים עגולים. משכנם בנהרות חול אשר באשכנז, (והיותר טובים ומובחרים בנהר עלסטער ושארי נהרות אייראפא־הצפונית). בהנחלים הקטנים הנובעים מהרי פֿיכטעל בבייערן, נמצא ג"כ מין קליפות הפנינים, ויציבו שמה שוטרים להשגיח עליהם ולהריק פנינים מדי עת.

אחרי אשר הודעתיך, קורא יקר, בדברים קצרים מתכונת טבע הפנינים ואיך יתהוו במצולת ים בקליפותיהם, אתאר לפניך את העבודה והיגיעה הכבדה אשר יעבדו האנשים להשיג את הפנינים ולהעלותן מעמקי תהום רבה.

העמל והיגיעה להעלות את קליפות הפנינים ממצולת ים, לנתקן מעל הצורים אשר ידובקו שם, הוא רב ומסוכן מאד, ויבחרו לזה אנשים חרוצים ומהירים אמיצי לב בגבורים המורגלים מנעוריהם להתמהמה עת רב מתחת למים, אשר גם מאלה לא מעטים ימצאו קברם בנבכי ים או בבטן הדגים הגדולים. בעבודת לקיטת הפנינים יתעסקו לרוב יושבי האי ציילאָן, ויקרבו אל עבודתם מראש חדש פֿעברואר עד חצי חדש מאַי. במשך הזמן הזה יתאספו ויקהלו אנשים רבים ממחוזות ואיים שונים על חופי האי ציילאן ויכינו את האני־שיט וסירות־הדוגה עם כל הכלים והצרכים הדרושים לחפץ הזה, ואחרי הכינם את כל צרכיהם, ירדו בכל אחת מן האניות הקטנות מעשרים עד שלשים אנשים, וכל האניות ההן תעזובנה בפעם אחת את החוף ויסעו בקול המון חוגג ותרועת שמחה אל המקומות הידועים להם אל נכון אשר שם ימצאו על קרקע הים קליפות הפנינים במספר רב. – האניות הקטנות האלה יעמדו על שטח גדול ורחב ידים בים, ובהגיעם למחוז חפצם יעגנו כלם את אניותיהם, ויחלו לעשות מלאכתם. אחדים מהם ישארו על צפוי־האניה, והנשארים יצללו ערומים ומטילי עפרת ואבנים אסורות ברגליהם, במים אדירים, וחבל ארוך וחזק יקשרו מסביב להם תחת זרועותיהם, ויקפצו מגבה הדוגה למעמקי מצולות. בידם הימנית יחזיקו כיסים מעשה רשת, ובידם השמאלית ינתקו ויגזרו למו מהצורים וכיפי הסלעים קליפות הפנינים במהירות גדולה ובחריצות נפלאה ויניחום בתוך הרשתות האלה, ואחרי אשר לא יעצרו עוד כח להשאר מתחת להמים בלי רוח הנשימה, אזי יתנו אות לרעיהם העומדים על צפוי־האניה ממעל, למהר להעלותם מתהום רבה.

פרשת והכנת אופני עבודות הציילאנים אשר יתעסקו בזה רובי עתותי השנה ויראו שכר גדול בעמל כפיהם, כתובים בארוכה בספר היקר Der Erdball und seine Naturwunder להחוקר ציממערמאנן מבערלין, ופה נספר כי רק עוד בימיי קדם קדמתם נהרו כבר עמים רבים על האי ציילאָן ללקט פנינים יקרים ממצולות הים בקרבת חופיו, אשר הפנינים ההם עדנו בנות מלכים ואצילי ארץ על בגדיהן ויהיו לוית חן וענקים לראשיהן ולגרגרותיהן. מספרי דברי הימים הקדמונים נוכל להציל דבר אמת, כי גם קלעאפאטרא מלכת מצרים (הנזכרת כמה פעמים בש"ס ובמדרש) התיפתה בפניני ציילאָן בימי החגים והמועדים, וענדה אותם עטרת לראשה בצאתה ברחוב העיר להתראות לפני ההמון ולהודיעם מחדשות הנוגעות לתהלוכות המדינה, ובנות חורי רומי ושריה הגדולים שמו אותם עליהן לצבי תפארה ועדי עדיים. –

אין קצה להרכוש וההון הרב אשר יעניקו פניני ציילאָן להממשלה, אלפי ידי אדם מלאות יום יום עבודה בציד הפנינים אשר יביאו למו שכר גדול ורב בעמלם. בשנת 1797 רכשו יושבי האי הזה מציד הפנינים, אשר מכרו אותם במדינות שונות, יותר ממילאן שקלי כסף. בשנת 1798 אספו הון 1,790,000 שקלי כסף, ובשנת 1804 – סך 1,994,000 שקלי כסף, משנת 1805 עד שנת 1812 מכרו הציילאנים פנינים בעד 12,000,000 שקלים, אך מני אז ועד העת החדשה הזאת, הלך מסחר הפנינים בציילאָן הלוך וחסור מנסבות אשר לא נדע שחרן, אשר על כן צותה הממשלה לבל יוסיפו הציילאנים לצוד אותם מדי שנה בשנה רק פעם אחת לשתים או לשלש שנים, למען יתרבו בין כה וכה במצולת ים. –

החוף אשר יתאספו הצידים לרדת באניותיהם וללכת אל מקומות הפנינים הנודעים להם בדיוק, הוא חוף יפה אף נחמד למאד, עצי פרי המסובלים בפרי הלולים, עצי בירקען גם עצי בכאים, יכסו אותו על פני כלו ויפיקו ריח כריח עצי לבנון; כל ימות השנה שמם הוא מאין יושב, אך כאשר יגיע חדש אדר, אשר אז יָחֵל תור הזהב לציד הפנינים, יהפך החוף לשוק גדול ורחב ידים אשר יהמה מרבבות אדם ובהמה רבה, חנויות, בתי אוסם כל מיני מאכל, בתי־משקה ובתי־קאפֿפֿעע, יוקמו עָל ויהמו כל היום מרבבות אשם, אלפי איש משבטים שונים ובעלי אמונות שונות אשר באו על האי ציילאָן על דבר מסחר הפנינים, מתהלכים פה ושם, איש איש לבוש בבגדי ארצו ומדבר בלשון עמו; פה נראה ערביאים ובירמאנים, ופה פרסים ויהודים, פה ישמעאלים והגרים, ופה הודים וזינגהאלעזים. סוף דבר אך ששון ושמחה, אך המית סאון עם רב יצלול באזנינו! – הציילאנים יאמינו אמונה אמן, כי הפנינים הם אגלי טל שמים אשר יורידם בודהא לעתים מזומנים בכל שנה ושנה במצולת תהום רבה, והמושעלן יבלעו אותם בפתחם פיהם לשאוף רוח. –

הצוללים המשליכים נפשם מנגד לרדת במעמקי מצולה לצוד על קרקע הים את קליפות הפנינים, יסכנו מאד והמות מרחף על ראשם, כי דם רב יזוב מנחירי אפיהם, מעיניהם, מאזניהם ומפיהם, באשר לא ימצאו שמה עוד רוח לנשימה. מלבד זה יפחדו משאת התנינים ודגי־ההאַי האיומים האורבים שם בין מסתרי הצורים וכיפי־הסלעים, ופעמים רבות יקרה אשר הטורפים בני שחץ האיומים, יבלעום או ימחצו זרועותיהם. הנוסע המפורסם לאוואוזיא יספר לנו בספר מסעותיו צד 417 חלק שלישי, לאמר: "בשנת 1823 ביום 15 מאָרץ בעת אשר צידי הפנינים בציילאָן יצאו לעבודתם באניותיהם, ירד איש צעיר לימים במעמקי תהום רבה ולא עלה עוד. אבי הנער אשר עמד על צפוי־האניה וחכה בכליון עינים עד אשר בנו יתן אות להעלותו ממצולה, נבהל מאד בראותו כי עקבות בנו נעלמו אין קול ואין קשב, ויבן עד מהרה כי בנו האומלל היה לברות לשִני דג־האַי. נבוך ונבהל עמד אבי הנער ועיניו נשואות על פני הים אולי יתודע לפניו טורף בנו. פתאום החלו המים מסביב להאניה לרתוח כסיר נפוח, ובעוד איזה רגעים ראה האב האומלל איך דג־האַי איום ונורא מצחק את בנו האובד, אשר כבר קפד כארג חייו, וילבש האב נקם כשריון ויגמר אמר לדרוש את דם בנו יחידו מיד בן שחץ הנורא הזה. חיש קל התאזר עוז, חשף זרוע גבורתו ויאחז בידו הימנית חרב פיפיות ויקפוץ מעל צפוי־האניה על גב ההאַי. אחרי עבור רגעי מספר ושני הלוחמים נעלמו פתאום מעיני הרואים ועקבותם לא נודעו, כל אנשי האניה חשבו כי גם על האב הזקן עבר כוס, וכי היה גם הוא טרף לשִני המחבל הנורא. אולם אחרי עבור רגעי מספר, נראה פתאום כל פני הים צבוע מדם, אז נוכחו כלם לדעת כע מלחמת תגרה, מלחמת רצף ודם תתחולל תחת המים בין ההאַי ובין הציד הזקן. לאחרונה נראה אבי הנער על פני המים בחיים חיתו וגופי ההאַי הנהרג על ידו צף על פני הים, אולם בנו כבר נתעכל במעי המחבל האכזר הזה“.

אחרי אשר יעלו הצידים את קליפות הפנינים מעל קרקע הים, יאספום ויניחום צרורים על חוף הים, ואז ירחצום מחלאת הריר והקצף, ובסלים קלועים מקנים ואגמי סוף ישימו אותם וישאום הביתה שמחים וטובי לב, בשירים ורננים ובקול המון חוגג. בבואם הבתה יטבלו את סלי הקליפות עוד הפעם בתוך המים ויטלטלום טלטלה גבר, ישפשפום ויגררום בידיהם היטב למען הסיר מעליהם את הבצה (שלאם), ואחרי כן ישימו את המושעלן בחפירות עמוקות במעבה האדמה למען ירקבו, ואחרי עבור שלשת ימים יוציאום החוצה ואז יפתחו מאליהם, או לפחות יקל לפתחם אז. בהוציאם מן האדמה ישימו אותם בסלי חורי אשר צמיד פתיל עליהם מלמעלה, ויציגום לעיני השמש כל היום ליבשם. אחרי כן יוציאום עוד הפעם מן הסלים ויפתח[ו] כל קליפה וקליפה ויוציאו מהם את הפנינים אשר ימצאו בכל קליפה מששה עד שמונה פנינים, ולפעמים אין גם אחד בהן. את הפנינים האלה יפרידו מהבשר הדבוק בם וינקום אחד אחד ויניחום על סדינים טהורים ולבנים השטוחים על הארץ ויבררום למיניהם למכרם, וכן יעשו גם בקליפותיהם. באופן כזה ישתלמו ויתפתחו הפנינים על יד על ידי עד הגיעם לתכלית שלמותם כמו שימצאנו בידינו. על האנשים העושים המלאכה הזאת, ישגיחו בעליהם בעין צופיה לבל ידבק בידם מאומה מהפנינים.

הגדות רבות ואמונות טפלות בדרו הקדמונים על אודות הפנינים ואיכות הויתם. החכם יאהאַן טחאַצען בספרו "דיא אַלטיממער דער גריכען אונד ראֶמער“, יספר אודות הפנינים את ההגדה הזאת: "האליל זיריס13 בגד באהובתו וינזר ממנה, והשיב את אהבתו אל חיק נכריה, ועל ידי הדבר הזה גמרה אמר לבכות ולספוד כל ימיה, ורסיסי הדמעה אשר הורידה בעת עופה ארחות ימים, נהפכו והיו לפנינים ולאבני־שהם מתנוצצים, אשר עתה יענדו ויעטרו בנות השחץ וישימום לוית חן לצואריהן“14.

חכמי חרושת המעשה המפורסמים מבית מלאכת חרש וחושב אשר בלאנדאן15 המציאו זה לא כביר תחבולה טובה ומועילה לאלה האנשים היורדים בעמקי מצולה לחפש אחרי קליפות הפנינים. את התחבולה הזאת קראו בשם "מכונת־הצוללים“ (טויכֿער מאַשינע), והוא כלי גדול אשר תבניתו כתבנית פעמון־המגדל, אשר בעזרתו יוכל כל איש לרדת הימה עד קרקעו וללכת שמה בכל אשר יהיה רוחו ללכת, ולחפש שם אחורי הכיפים והסלעים או באשפות בוץ־הים, את קליפות הפנינים, וישאר שם תחת המים כאשר תאוה נפשו, וכבר נסו הרבה צוללים לרדת עמקי מצולה ולהשאר שם זמן כביר ולא אֻנה להם כל רע, וחפצם הצליח בידם לאסוף בילקוטיהם הרבה קליפות־פנינים, כי האויר העב הנאסף בתוך המכונה הזאת יש בכחו לחסות על האדם ולשמרו מחליים רעים. בימי הקיץ ישארו הצוללים מתחת להמים כארבע או חמש שעות רצופות, כל מגור ופחד לא יעלה על לב האנשים המשליכים נפשם מנגד ללחום עם מים אדירים, וגם דגי ההאַי לא יעיזו אז להתנפל עליהם, כי המכונה הגדולה תפיל עליהם אימתה ופחת ויברחו על נפשם.


 

אנשים אוכלי שבלולים

האדם, אשר תאות לבו ותשוקותיו הגופניות יוליכוהו שולל כל ימי צבאו עלי אדמות, ויסיתוהו בכל יום תמיד לחתור בכל מאמצי כחו ולחפש בחפש מחופש במרחבי הטבע, אחר מאכלים חדשים אשר לא נראו ולא נשמעו מעולם, למלאות בהם את בטנו, לא יסתפק בכל מיני המזון והכלכלה אשר הכינה לו הטבע ביד נדיבה ובשפע רב למאד, ולא יאמר די לכל המגדנות ומאכלי תאוה אשר תכין לו המבשלת מבעלי חיים ונטעים שונים, המדשנים את נפשו והמבריאים את גופו באופן נעלה, רק עיניו במרחבי התולדה ימריאו, לבקש ולגלות מאכלים חדשים אשר לא שזפתם עוד עין אנוש מעולם, והב! הב! יקרא תמיד אל הטבע; ואמנם חפצו הצליח בידו להכין חדשים לבקרים מטעמים וממתקים ממיני צמחים ובשר בעלי חיים שונים, המתוקים לחך יטעם אוכל באופן נעלה.

והנה זה מקרוב גלה חכם נוסע אחד מין שבלול (שנעקע) אחד משבלולי המים, אשר יצלח מאד למלאכת תנור וכירים ובשרו מתוק למעדנים, השבלול הזה נקרא בשם “שבלול־הנאכל“ Gardium Edula. תמונתו כתמונת לב האדם, וע”כ נקרא בשם "שבלול־הלב“ (הערצמושעל, הערצשנעקקע). מראה עור בשרו צהוב־אמוץ (ברוינגעלב) ולו ששה ועשרים צלעות (ריפפען). כמו לכל מיני השבלולים יש גם לו עור־קרני הנפתח לשני רוחותיו. גודל גופו אצבע אחד, ורגליו אדמדמים מעט. משכנו לרוב בנהרי נחלי מים השוטפים בפאת חלק המערבי של ארץ שלעזוויג ובחבל גדול של ים־הצפוני (נאָרד זעע) המשתרע עד המיצר קאַלאַיס, וישכב בבצה (שלאַם) על קרקע הים, ולולא יושיט לרגעים את רגלו החוצה, אזי לא ינכר מקומו איה. בשר השבלול הוא לבן מאד, ואם יבושל או יצלה על האש יטעם מאד לחך האדם ויאכלהו למעדנים. – הנקבה תמלט את ביציה בירחי אפריל ומאַי, תמונתם הוא כביצי (ראָגגען) הצפרדעים, הנראים כמים־נבעים (בלאָזכען), כנודע, המכילים ביצים קטנים ממראה צהוב במספר רב ועצום למאד, ואחרי עבור זמן לא רב יתפתחו הביצים וישתלמו לשבלולים צהובים. אחרי תמליט הנקבה הביציים תתום לגוע, ואז ירומו הקליפות הרקות על פני המים ויצופו אנה ואנה על שטח העליון, עד כי הזרם ישאון הלאה במרוצה עזה לולא תעצרנה מכיפים וסלעים העומדים לשטן על דרכן, ובזמן לא כביר תאספה הקליפות ההן אספה רבה אל מקום אחד אשר ישתרעו על כר נרחב משטח המים העליונים, או אז הוא שעת הכשר להדיגים למהר ולהתאסף אל המקומות האלה לאסוף את הקליפות אל חרמם במספר רב למאד. ככלות עבודתם ישובו הדיגים הביתה בקול המון חוגג ובמצהלות שמחה רבה, כי עלתה בידם לצוד ציד הקליפות בכמות רב.

יושבי המחוזות המשתרעים לאורך החוף אשר לים־הצפוני עד המצר של קאליאַס הנזכר אשר לחוף ימים ישכנו תמיד לפרוש רשת ולצוד ציד דגים, יתעסקו ג"כ בציד השבלול הזה הנאכל מהם בכל פה, יותר מכל הדגים הטובים אשר להם, ויצלחו מאד בצידו בתחבולות והכנות שונות אשר הכינו לזה בהשכל ובדעת, גם יראו שכר טוב בעמלם בשלחם אותם לממכר בארצות רחוקות במחיר גבוה.

בזמן מצער אחרי ההתגלות הזאת, נפרץ מסחר השבלולים האלה גם בין סוחרי ווענעדיג16 אשר באיטאליען, ורבים הם האנשים הבאים לקנות את השבלול הזה ולהביאהו לקרית משכנם ווענעדיג, אשר שמה יעלו על שלחן השרים נכבדי ארץ. לרגלי המסחר הזה ימלאו את חוריהם זהב וכסף תועפות להם; כי מלבד בשרם הטוב, עוד ימצאו חפץ ותועלת בקליפתם. כאשר אמרנו למעלה אשר יוציאו ממנו את הסיד־השבלולי (שנעקענקאַלק) הנודע למכביר, ולזאת יאספוהו אספה רבה אל מקום אחד, ויובילום אל מקומות השוק למכרם.


 

מלחמות התרנגולים.


מי שת בטחות חכמה או מי נתן לשכוי בינה.

(איוב ל“א ל”ו)


מלחמות התרנגולים עוררה עוד בימי קדם קדמתה תמהון רב והתפלאות נפש בלבות בני אדם, עוד לפני אלפי שנה היו קרבות כאלה משוש לב בכל תענוגיהם ושעשועיהם הרבים; לפי עדות הסופרים הקדמונים, כהיראנימוס, פלוטארכוס, שטראבא ודומיהם, היתה לפני בארצות יון ורומא, ערב ופרס לכל עיר ועיר ולכל כפר וכפר כקטן כגדול, מקום מערכה אחת קבועה ומיועדה להתגרות שם מלחמת התרנגולים. עתים וזמנים ידועים בשנה היו קצובים ומיועדים למלחמות כאלה; העם הקדישו ימי המלחמות ההן לימי חג וששון, ובקול המון חוגג ושמחה בלי מצרים קדמו אותם בעונג ונעימות ואין קצה לשמחתם; כל השרים ורוזני ארץ עם נשיהם העדינות וכל בני משפחתם, התעדנו והתקשטו בכל מיני פאר ויופי, הוד והדר תפארת, ויתעתדו בכליון עינים אל בוא יום מלחמת התרנגולים, להראות להמון העם את עשרם והצלחתם ואת יקר תפארת גדולתם, גם העני עבט את כל הנמצא בידו ולוה כסף למען יוכל גם הוא ובני ביתו להתעדן ולהתקשט לכבוד התקדש יום חג ומועד כזה, לקחתגם הוא חלקו בשמחת החג ולשעשע את נפשו במקום המערכה בסוד מכיריו ומיודעיו בעת מלחמת התרנגולים. בשום לב בחרו ליום קרב, תרנגולים חזקים ואמיצי כח וישאו אותם אל מקום המערכה המוקף גדר, ומקבוצת כל התרנגולים בחרו את התרנגולים החזקים ביותר והמתקצפים באכזריות חמה. בדרך העולה אל מקום המערכה נהרו המון רב ועצום מאד, אשר שאון האנשים הנשים והטף וקול ענות הידד התבולל בקול המית וקריאת התרנגולים, עד כי במרחק מסביב שדי־עליזים ומשחקים נשמע על נקלה ההמיה והרעש, ואוזן שומעת חרשה משאונם והמונם הנורא. אנשים משתוקקים רוכבי סוסים אבירים ולבושי מכלול יצאו לקראת האנשים אשר נשאו את התרנגולים תחת זרועם, וכברקים רצו רצוא ושוב בצדי הדרך וישגיחו באות נפש אל כל תרנגול ואליו התבוננו, ומה נכליו אשר יתנכל למתקוממו במלחמה. – בעת אשר החלה מלחמת והתאבקות התרנגולים, החלו הנוגנים והמזמרים בכלי שיר שונים להשמיע את מנגינותיהם וקול הידד נשמע מכל העברים ואין קצה להשמחה! –

גם בימינו אלה תהיינה עודנה קרבות כאלה משוש לב בני אייראפא, וביותר מתענגים על שחוק אכזרי כזה בני פארטוגאל ובריטאניא. הבריטאנים יתנהגו בשחוק הזה באופן אכזרי מאד, כי ישימו ברגלי התרנגולים מִסְמְרוֹת עץ שנונים למען ישתוו שני בעלי הריב בנשקיהם; כי נשקם־הטבעי, הצפרנים אשר יש להם מבטן ומלידה אינם שוים בכל התרנגולים. – כמעט בכל עיר וכפר בארץ אנגליה, יתנוססו בתים מיוחדים הבנוים לתלפיות מטעם הממשלה, ושם יערכו מלחמות התרנגולים בחגים ובמועדים וימים טובים, המשעשעים את לב הבריטאני אשר הסכן יסכין מנוער להוללות ולרודף תענוגים מוזרים כאלה. כאשר יגיע עת המלחמה יודיעו האנשים הממונים על השחוק הזה בצלצול הפעמונים אשר בידיהם, וכל הקרואים יתאספו בתאים תחתיים ושניים. אחרי ההמון יבאו בעלי התרנגולים וכל אחד מחזיק תרנגולו המוכן לקרב תחת זרועו, בבואם בתא גדול ורחב ידים המוקף בתאים תחתיים ושניים, יבאו לקראתם שני אנשים עם בקבוקי זכוכית המלאים מיץ תפוחי זהב בידיהם, ובמיץ הזה ימשחו את מסמרות העץ החדים אשר על צפרני התרנגולים ורוחצים אותם במים ומקנחים אותם היטב במפה להסיר מעליהם כל רעל, כי נחשדו בעליהם אולי הָרְעָלו בצדיה להכריע בזה את בעלי ריבם, אחרי כן יגדעו את זנבות התרנגולים וכנפיהם בכדי שיתראו כחלשים ואין אונים, לבעבור יחזק יותר לב אויביהם להשתער עליהם, ורגעים אחדים לפני המלחמה יניחו בעלי התרנגולים המתערבים, את מכסת כסף התערובה לפי המדובר ביניהם, בידי הממונים על השחוק, וישלחו המערכה איש איש תרנגולו ומסמרות העץ החדים ברגליהם, אז תחל המלחמה בחמה שפוכה ובשצף קצף, וכל תרנגול יתאמץ בכל כחו ושארית אונו להכריע את בעל ריבו ולצאת בעטרת הנצחון משדה המערכה, בנקמת רצח ידלג התרנגול על אויבו בנפש, ישקיע את צפרניו החדים בעבי גבו, ואם חלש ורפה כח השני, אז יפילהו ארצה וישים קץ לחייו. אמנם גם לעתים רחוקות יקרה אשר תעוז ידו על אויבו בדלוג הראשון, ובעת אשר אויבו יכרע תחת רגליו, תגבר יד אויבו, ואזר גבורה, יקום על רגליו וישתער עליו ובקפיצה פתאומית ינחת את מסמרות העץ אשר על צפרניו בגופו ויכריעהו תחת רגליו. מלחמת נקם ורצח כזאת תתחולל זמן רב עד אשר התרנגול החזק יכריע תחתיו את החלש ממנו, אז ימחאו כל הרואים כף וקול הידד ישמע מכל העברים. בעל התרנגול הנכנע ישיב את כסף התערובה לבעל התרנגול אשר יצא בעטרת נצחון על ראשו, את תרנגולו יקשט ויעדן בציצים ופרחים שונים המשובצים בלולאות ומשבצות כסף תאוה לעינים, ולתרנגול הנכנע נכונים שפטים נוראים ומכות רצח, כי לבד אשר אדוניו ימרוט כל נוצותיו היפות, עוד יענהו וייסרהו באכזריות חמה! – באופן כזה יאבד ביום קרב ומלחמת התרנגולים הון עצום ורב, עד כי רבים מן המתערבים בכח תרנגוליהם יאבדו לפעמים גם שמלתם לעורם, אז ישובו לביתם אבלים וחפויי ראש והיטב יחרה להם! ולא לעתים רחוקות יקרה אשר ממלחמת התרנגולים תצא מלחמת־הבינים (צווייקאַמפף, דועל), ואנשים ישרים ונכבדים ירדו אל ארץ תחתית בלא עתם רק ע"י תאותם להוללות ולסכלות, וקלות דעתם לרדוף אחרי תענוגים מוזרים כאלה אשר הנפש היפה תבחל בהם.

גם בארצות הברית אשר באמעריקא, ישנם אנשים רבים מבני מרום עם הארץ, אשר ימצאו ענג ושעשועים במלחמת התרנגולים, המתענגים על השחוק הזה בעונג ונעימות ומרבים להתערב בהון עתק מאד. יושבי העיר באגאטאַ יבחרו את שחוק מלחמת התרנגולים מכל תענוגיהם ושעשועיהם מחמדי נפשם, ולתכלית השחוק הזה נבנו בעיר הזאת בתים מרֻוָחים וגדולים מאוצר המדינה; מערכת המלחמה מוסבה מכל העברים בחדרים ותאים תחתים, שניים ושלישים, עם כסאות עץ בעד האנשים הבאים ביום הראשון וביום החמישי אחרי הצהרים לראות בשחוק אכזרי כזה. את מסמרות העץ והברזל השנונים הנקשרים ומצומדים היטב בצפרני התרנגולים, יעשו האמעריקאנים כתבנית שכין־סופרים קטן וחד ממורט מאד, והם כלי נשק התרנגולים אשר יצאו בהם למלחמה עם בעלי ריבם על מקום המערכה. התרנגולים המוכנים מנוער למלחמה יֵאָסְרוּ לרוב בבית בעליהם, ולא יתנו אותם להתערב עם התרנגולות למען לא יתנו לנשים חילם, ועוד בילדותם יכרתו את כַּרְבְּליהם המתנוסס ממעל לראשם, גם את התלתלים התלוים מתחת צואריהם כפעמונים, ויגדעו גם את זנבם וכנפיהם, לעורר יותר לב אויבם להשתער עליהם, כי יחשבום לחלשים ורפי כח. בקרית לימאַ מתנוסס לתלפיות בית גדול ורחב ידים הבנוי מטעם הממשלה לתכלית השחוק הזה, ובכל יום תמיד ילחמו שמה ארבעה חמשה צמד תרנגולים לעיני הרואים הרבים אשר יתאספו שם לקחת חלק בשעשועי השחוק מעורר צחוק הזה. בתא אחד מתאי הבית הזה נצב איש הממונה על הבית ועל השחוק מטעם הממשלה, והוא המודיע עת המלחמה בצלצול הפעמון אשר בידו, כי כאשר ישמיע צלצול הפעמון ישולחו שני תרנגולים אל המערכה, והמלחמה תארך כשעה שלמה עד אשר האחד משני הלוחמים יחלש ויפול באין אונים מתבוסס בדמו, אז תחדל המלחמה במחוא כף בצחוק מהתלות ובקול המון חוגג וקריאת הידד! הידד! –

במדינת פערו מצויים קרבות התרנגולים במקומות הרבה. האצילים ובעלי הנכסים בארץ ההיא הרודפים שעשועים ותענוגי בשרים, אוהבים אהבה עזה את שחוק מלחמת התרנגולים, כל מגמתם ומאודם, כל יצר מחשבת לבם ואדיר חפצם הוא רק שחוק־מלחמת־התרנגולים, אשר לא ימירוהו בכל תענוגות בשרים ושכיות חמדת התבל, ולעונג נפשם זו מגדלים תרנגולים הרבה אשר ישאו אתם תמיד תחת זרועם. את תרנגוליהם אלה יכלכלו היטב, ובבית אשר שם יאספו התרנגולים יאסרו כל תרנגול לבד בחבל קצר לבלתי יגשו איש אל אחיו להאבק יחדו. נפלא הדבר כי כל מחשבות ומזמות בעלי הנכסים בארץ ההיא אשר יחשבו ויהגו מן הבקר עד הערב יסבו רק על התרנגולים, כל מעינם וכל שיחם, כל שעשועי נפשם ומשוש רוחם אך בהם תמיד; אין לך יום אשר לא ישתעשעו בו אצילי פערו את מלחמת תרנגוליהם בחצר ביתם, ומאושר הוא הגבר אשר ידיו מצאו והשיגו לרכוש תרנגולים רבים אשר יוכלו לדבר את אויבם בשער. לפני המלחמה יתערבו בעלי התרנגולים בכסף מלא, ומכסת כסף התערובה יניחו בידי האנשים הממונים על השחוק הזה, ואחרי אשר תחדל המלחמה ישיבו את כסף התערובה לבעל התרנגול אשר הכריעו את אויבו תחתיו, ואנשים רבים יתרוששו ויאבדו הון עתק בענין הרע הזה.

הכושים המתגוררים בגוויאנא הבריטאנית, התמכרו שמה לשחוק מלחמת התרנגולים בכל נפשם ומאודם, כי כדלת תסוב על צירה כן יסבו כל מחשבותיהם ומועצותיהם על התרנגולים. כל מעינם בם והם שיחם תמיד, כי יתערבו עם בני מרום עם הארץ במכסף כסף רב והון עתק, ועפ"י רוב יאבדו בני מרום עם הארץ בענין רע הזה וישובו ממערכת השחוק בפחי נפש וידיהם על ראשם. לרגלי התערבות אי־ישרות כאלה יקראו איש את בעל ריבו למלחמת־הבינים (דועל) ואנשים רבים ירדו אל ארץ תחתית על לא עון בכפם רק מחרון־אף לבד, אשר הסב להם שחוק מלחמת התרנגולים. הממשלה בראותה את המכשולים והמקרים לא־טהורים אשר יקרו ויאתיו חדשים לבקרים לרגלי התערבות בשחוק הזה, מצאה לדבר נחוץ לבטל את השחוק האכזרי ההוא מן הארץ, ותוציא זה לא כביר את פקודתה לבל ירהיב איש מבני הארץ להתמכר לשחוק התרנגולים, ובל יראה ובל ימצא בכל מדינת הממשלה אנשים כאלה השולחים את תרנגוליהם להלחם, והאיש אשר ימלאהו לבו למרות את פי הפקודה הזאת הכתובה והחתומה בטבעת המלכות, אחת דתו להמית! אבל הכושים הפרועים לשמצה וזה דרכם כסל למו לבלתי שים אל לב את אסונם הנורא אשר יקרה אותם אם יעברו על מצות הממשלה, יעשו במחשך מעשיהם, יסתתרו בחצרות בתיהם הסגורים ומסוגרים, גם ביערים עבותים אשר לא תדרוך שם כף רגל אדם מעולם, שם ישלחו את תרנגוליהם להלחם איש את אחיו ושם יתערבו בכסף מלא! ומשם ישובו לביתם אחר השחוק במפח נפש ובשברון מתנים, כי התרוששו ואבדו הונם ורכושם בענין הרע הזה. פקידי הפאליצייא יחפשו וידרשו אחריהם, ויתאמצו בכל יכלתם לגלות את מצפוניהם ומחבואיהם, וכאשר יתפשו בכף אז ישאו עונם ויוסרו שבע על חטאתם בפני קהל ועדה.

בעיני היושבים באי קאנאַריען יחשב שחוק מלחמת התרנגולים לאחד מהתענוגים היותר גדולים והיותר נכבדים אשר האדם יוכל להתענג ולהשתעשע בהם. הנוסע בערטעלאָט אשר התגורר ימים רבים על האי טענעריפפא בתחלת המאה הזאת, יספר על אדות שחוק מלחמת התרנגולים אשר ראה בעיניו, כדברים האלה: "באחד הימים בירח מאַי, יום התקדש חג אצל יושבי טענעריפפא, לזכר שם פעטרוס הקדוש, נקהלו כל העם לכר נרחב, בתופים ובמחולות, בחצוצרות רנה ותרועה ובקול המון חוגג, כמעט כל אחד מן הנאספים החזיק תרנגולו החמוש תחת זרועו ויחלו לצחוק בשחוק מלחמת התרנגולים, כל הרואים התאספו ויתיצבו כדור מסביב להכר הנרחב אשר עליו יזרו חול לבן ודק, וכל איש עם תרנגולו בידו, החל לקרוא בגאון: "ברו לכם תרנגול אשר יתערב לרדת אל תרנגולי להלחם עמו! ואם יכהו ויכריעהו אתן לבעליו עשרה כסף, ואם תרנגולי יוכל לו ויכריעהו תחת רגליו, אזי יתן לי עשרה כסף!“. אז החלה המלחמה בשצף קצף ובחמה שפוכה, כי כל איש שלח את תרנגולו על שדה המערכה וילחמו איש את אחיו בגבורה עזה ובחמת נקם. ברגעי מספר נפלו חללים רבים מתבוססים בדמם, כסף התערובה הושבו לבעלי התרנגולים אשר הכו את אויביהם, כל הנאספים מחאו כף ובקול המון חוגג וקריאת הידד שבו לביתם שמחים וטובי לב“17

גם בנגב אזיא יאהבו מלחמת התרנגולים בכל מאודם, וקרבות כאלה מצויים שם במקומות הרבה. כל יצר מחשבות לב בעלי הנכסים בארצות ההן, רק שחוק מלחמת התרנגולים כל היום, כל מזמותיהם ומחשבותיהם רק על התרנגולים יסבו, כל מעינם ומאויי לבבם בם והם שיחם תמיד. באי סומאטראַ וקאכינחינא יראה הרואים תמיד אנשים סובבים בשוקים וברחובות עם תרנגוליהם תחת זרועותיהם, אשר יקראו בגאוה להעוברים ושבים להתערב אתם במלחמת התרנגולים. ככה היא מלחמת התרנגולים שעשועי יושבי האי לוצאָן, ולעונג נפשם זו המה מגדלים תרנגולים אשר ישאו אותם תמיד, ומאֻשר הגבר אם שעשועיו את התרנגולים יום יום ומשחק אתם בחצר ביתו.

בשנים קדמוניות יצא באנגליא דבר מלכות אשר למלחמת התרנגולים יחדל להיות אורח בארץ, כי מפני התערבות לא טובות אשר אחריתן יהיה בדמי אנשים נקיים ומכות אכזריות לרגלי תאותם זאת, אסרה הממשלה את השחוק ההוא לכל יושבי הארץ, והאיש אשר יעבור על הפקודה הזאת יחרץ עליו משפטו להאסר זמן מוגבל בבית הסוהר, או יענש בעונש כסף תשלומין אל גנזי המלוכה. כן הוציאו המלך עדוארד השלישי והשר קראמוועל פקודה כזאת. אמנם מלכים אחרים עוד החזיקו בדבר הזה, ולפי עדות סופרים רבים התמכרו מלכים אחדים לשחוק התרנגולים בכל לבם, והמלכים היינריך השמיני ויעקב הראשון השתעשעו בשחוק הזה פַּעֲמַיִם בכל שבוע.


 

אמונות טפלות בתולדות טבע הזוחלים.

אם נשים לב אל תולדות בני האדם והשכלתם מימי עולם, יגלה לנו בעליל, כי שכל האדם בעשותו דרכו מראש ימות עולם,לאור החקירה למצוא פשר השאלות העמוקות, עוה לרוב עקלקלותיו ללכת בדרכים עקשים ומעגלות נלוזים, ויבחר ללכך בדרך ארֻכה מלאה חתחתים רבים, עד אשר הגיע למחוז חפצו; ולא נשגה בשפטנו אם נאמר כי לא יד המקרה היתה בזה להשיב חכמים אחור, להגות אותם מן המסלה ולהוגיעם עד אשר תקצר נפשם בדרך, כי רק יד ההשגחה פעלה כל אלה להכניע את גאון רוח האדם העולה למעלה למען תדע ערכה ולא תלבש גאוה בראותה מחזה-שדי, לא תתפאר להיות כאלהים יודע תעלומות, ולמען תשל נעליה מעל רגליה בדרכה על אדמת קדש הזאת ותכרע ברך בגשתה על הקדש פנימה. פרקים רבים מספר תולדות הטבע הכללית נוכל לקרוא בצדק "תולדות התעות החכמים“, והאיש אשר יעמיק חקר בזה, יראה בעליל איככה שגו ברואה פקו פלילה, החכמים אשר נואלו ואשר שאול חטאו, לשום דופי ותהלה בענינים רמים ונעלים בחכמה ודעת – להוציא משפטים מעוגלים ונלוזים אשר נפש היפה תבחל בם, וכדי בזיון וקצף18!

כן טפלו חכמי שנות דור ודור מימי קדם עד ימינו האחרונים האלה אמונות תהו והבל על תולדות טבע הזוחלים (אַמפֿהיביען), משאות שוא ומדוחים אשר בדמיון יסודם ועל במתי ההזיה יגביהו עוף. ולמען לברוא לנפש הקורא מושג נכון מאולת נבונים וסכלות חכמים, אמרנו להטיף בזה דברים אחדים על האמונות התפלות אשר טפלו על הזוחלים מימי עולם ושנים קדמוניות, וקוראינו יחזו נכחות, כי גם בימינו אלה ימי בכורי ענבי המדעים ואשכלות התבונה, בעת אשר החכמה והחקירה שגשגו ויעשו פרי גומל משמחי אלהים ואנשים, עוד לא הוסר שקוץ המשומם ממקדש החכמה הצרופה, ובכל עת אשר יגלו ויראו מאורות יושבי סדר ההם ממכון שבתם לעינינו, עוד יד אמונת ההבל רמה להשליך שקוצים ואימים על המון העם הנפתה לכל דבר, ולבעתהו במשאות שוא ומדוחים.

הדמיון וההזיה, שני מושגים נשחתים, המשיבים חכמים אחור ודעת נבונים יסכלו, טפלו מאז מעולם זרות ודברים בדויים על הזוחלים, להבאיש את ריחם בעיני האדם ולתת חרב בידם להרגם; משאות שוא ומדוחים העטו לפנים המון הגוים על תולדות טבעם, על ארחם ורבעם ועל כל מעשיהם. סמל דמות דמיון התהו היה הדרקון (דראַכע), הנולד על ברכי ההזיה לעמים הקדמונים, והאמינו במציאותו אמונה אמן. פיהם פתחו בהבל ויתארוהו בצבעים נוראים ומבהילים, אשר למשמע אזן יתפלץ השומע ויתר ממקומו מאימתה ופחד; כי שִׁניו הרבים נוראים מאד, ולשונו כאש אוכלת ולהב מפיו יוצא, לכל איד ואסון ישחק, כי כל כלי יוצר עליו לא יצלח, ואפיקי מגניו מוצקים כמו אבן. על ברכי הבריאה האיומה והמוזרה הזאת נולדה עוד אחת אחרת ובאַזעליסק שמה, והוא מין חי מדומה, איום ונורא, בדמות נחש מבהיל נפש ומעורר זועה באופן נורא. הוא נולד לא כדרך הטבע, ושלשה אבות לו, נחש, צב ותרנגול; התרנגול ימלט לעת זקנתו ביצים מוזרות מאד בתבניתן, והנחש גם הצב רובצים על הביצים, ואחר עבור עדן ועדנים יגוח מהם בע"ח האיום הזה, הממית במבטי עיניו, והוא בעל כנפים וכתר בראשו, ובעל ארבע רגלים כרגלי התרנגול וזנבו כזנב הנחש; מנשפת אפו יכלו כל בשר וכל צמח האדמה, העוף פורח יגוע, סוס ורוכבו יחדו יכרעו ויפולו, גם העצים הרעננים ישליכו את פרים וירק דשא יבול ויקמל, ואין מי יעמוד בפני החי האיום הזה, רק התרנגול לבדו אביהו יוצרו ומחוללו לא יחת משאתו, מקול קריאתו יפול על שד בלהות הזה אימתה ופחד ויחיש מפלט לו לארץ תחתית עם כל צבאות שעירים ומלאכי שחת יחדו, כי בנפשם הוא19.

במציאות החי המדומה הזה, האמינו העמים הקדמונים אמונה אמן דורות הרבה מדורות עולמים; מעולם לא עלה על לבם הרעיון להטיל ספק במציאותו, ולא הרהיבו אף המצוינים שבהם להכזיבו על פניו ולאמר לא הוא, ובכל דור ודור עוד הוסיפו עליו אמונות שונות, משאות שוא ומדוחי הבל, ולמזכרת עולם נשארה תמונתו הנפלאה ברשימות שונות בספרי תולדות הטבע הישנים, ועד המאה שבע העשרה מצא לו מהלכים בספרי התולדה, והסופרים לא חדלו מהעלותו על דל שפתם ולשאת מדברותיהם עליו. האחרון מכל חכמי הטבע אשר האמינו במציאות החי הזה, היה החכם הבריטאַני יאנסטאָן, אשר חי לפני מאתים שנה, והוא הרבה להג הרבה, הבל ורעות רוח, על האבעליסק הזה אשר הנפש היפה תקוץ בהם; בדמיון מתעה וברוח כוזב יתארהו, כי עיניו בוערים כלפידי אש ומביא רעה על כל אשר יביט, ברוח פיו ימית את כל בשר הרומש על הארץ מאדם עד בהמה, והארץ אשר יעבר בה לא יצמח בה כל עשב. רק שני בעלי חיים ישנם בעולם המציאות אשר לא ייראו את מוראו, והם תרנגול הבית והחולד (וויעזל) אשר יפילו עליו אימתה ופחד, והם ירהיבו עז בנפשם לרדוף אותו ולהלחם עמו בזרוע עוזם, וכאשר יפול שדוד במלחמה, ימהרו השעירים ומלאכי שחת המלוים אותו על כל צעד ויאכילוהו צמח פיגם-הגני (גאַרטענרויטהע), אז ישוב רוחו אליו וימהר שנית אל שדה המערכה איתן ובריא כבתחלה; כה ימות וישוב ויחיה פעמים רבות עד יתגבר על שונאיו ויכריעם שדוד תחת רגליו. ככה נואלו להאמין במשאות שוא ומדוחים כאלה גם חכמי לב בדורות האחרונים, רק בימינו אלה הצליחה ביד החכמה והמדע להסיר את שקוץ משומם הזה, ולהכרית שמו מתחת השמים.

בעולם המיטהאלאגיע נפרץ בימי קדם חזון הזוחלים באופן נעלה. העמים הקדמונים אשר השחיתו דרכם על הארץ להאמין בכל משאות שוא ומדוחי הבל האמינו אמונה אמן כי גם בחיים הזוחלים מתנוסס רוח אלהין קדישין, ויעבדו להם ויזבחו להם זבחים ויקריבו קרבנות. על ברכי המיטהאלאגיע הזעומה, נולד הנחש הקדמוני הגדול והנורא, אשר אימים לפניו יהלך ונורא על כל סביביו. באמונה שלמה האמינו הגוים המבהילים ההם, כי הנחש הקדמוני ההוא, נברא בתוך הבוץ הקדמוני ממשקה מי המבול, וביד האליל אפולא שר השמש נהרג. ויאמינו בשוא נתעה כי מחלת קדחת-הבצה שבאה בכל שנה ושנה בארץ מצרים אשר רבים חללים הפילה, באה מפעולת הנחש הקדמוני. המצרים כלכלו תנינים רבים בסביבות היכליהם ויעבדו להם ויקריבו להם קרבנות, ואחרי מותם חנטו את פגריהם ויטמנום בבתי-מסגדיהם. הסינים והיאפאנים עבדו לנחשים ולטאות, גויי אזיה הפראים הקדמונים נואלו להאמין כי על ארבע פילים גדולים ואיומים עומדת הארץ, ועל צב־שלטי גדול עומדים הפילים נשענים, ומסביב להם כרוך נחש עקלתון המחזיק זנבו בתוך פיהו. המצרים הרגו את התנינים ויחנטו אותם, את צעיריהם וביציהם יחד ויקברום בקברות ארץ מצרים, בהאמינם לכפר פניהם בזאת אשר חנטו את גֵום, למען תשוב בו שנית הרוח התועה בעולם אלפי אלפים ורבוא רבבות שנים.

יותר מכל הזוחלים לקח הנחש חלק בהמיטהעאלאגיע ואמונות הבל הגדות כל גויי הארץ ויעריצוהו ויקדישוהו באופן נעלה. בכתב חרטומי המצרים והמעקסיקאנים יסמן הנחש מהירות הזמן, ונחש עקלתון עם זנבו בפיו היה סמל הנצח לגויי אייראפא מאז מעולם, ומסביב למטה מערקור אליל הסוחרים והגנבים יתפתל נחש חלק לאות ערמה ותרמית; היונים והרומים הרבו לספר דברים נפלאים מחכמת הנחשים ומכשרונותיהם לדעת עתידות ולהגיד מראשית אחרית. האליל הגדול מכל אלילי הרומאים יופיטער, התחפש בצורת הנחש, ובזה בא אל אחת מבנות האדם אשר חשקה נפשו בה. כומרי המצרים כלכלו נחשים רבים בהיכליהם ויקריבו להם זבחי אדם, והמעקסיקאַנים הקריבו להם את ילדיהם; ההודים חשבו אותם לסמל החכמה, ובעיני היונים והרומאים נחשבו לסמל מדת הטוב והיושר.

כאשר כרתה המיטהעלאגיע ברית עם חכמת הרפואה ותלכנה מעדנות ושלובי יד בכל ארצות תבל לגוייהם, נפרץ עד מהרה חזון רופאי-אליל, אשר החזיקו בתרמית ובדברי תעתועים להתעות את העם ולמצוא בזה חית ידם, ויחשבו מזמה לתת להנחשים מהלכים בבתי־המרקחות, ולעשות מהם סמים לתרופה; חדשים לבקרים הכינו מבשר נחשים מבושלים רפואות שונות למחלות נאמנות, וירפאו חולים למאות וארוכה עלתה לבשרם. רופאים רבים שרו בשר צפעונים ארסים ומרירים ביין, ויכינו סמים שונים למחלות שונות, אשר היו נחשבים מאד בעיני היונים והרומאים. הרופא אנטוניוס מוזא אשר היה רופא-נפש הקיסר אקטאוויאַן אויגוסטוס (בשנת 63 לפני סהנ"ו) היה הראשון בין רופאי האליל אשר הכין רפואות רבות מצפעונים ארסיים מרירים וירפא חולים שונים, ויחבר ספר שלם בעניני רפואות כאלה, המלא על כל גדותיו שקר ודברי הבאי, הבל ורעות רוח, אשר הנפש היפה תקוץ בהם, אחריו החרה החזיק הרופא אנדרומאקוס הקרעטיני, רופא-נפש נירון קיסר, ויצא בעקבותיו בהכנת סמים שונים מבשר הנחשים לרפאות תחלואים שונים; הוא המציא את הטירייקא, והיא תרופה מעולה לזכך את הדם, ורפואה ידועה ובדוקה לשחין ולנגע צרעת ועוד לתחלואים שונים. את חלב הנחשים שתו למחלת השחפת וחולי-העינים, והנשים משחו בו פניהן להעביר הקמטים מן הבשר ולהטיב צבע העור. לפי דברי החוקר לענץ, רפאו בנחשים צפעונים ומרירים כל ימי דורות-הבינים, ועוד בדורות שלפנינו נחשבה מאוד מרקחת-נחשים, והיו מאספים באייראפא, וביחוד באיטאליען וצרפת, מיני נחשים שונים למאות ולאלפים, וגם הביאו עוד ממצרים נחשים ארסיים לרוב עד אין מספר. אמנם בימינו אלה, חדל להיות להרפואות ההן אורח באנשים, כי ידיעת הטבע העשירה היום את חכמת הרפואה, ואצלו לה ברכה באופן נעלה בלעדי רוש פתנים ומרירותיהם.

בין מיני הזוחלים הרבים אשר הקדמונים טפלו על ארחות חייהם זרות ותפלות, ואשר בדו מלבם השערות מתנגדות אל חוקי החכמה והמדע לפי מצבה בימינו אלה, יוכל להמנות גם התנים (קראָקאָדיל). הסופרים הקדמונים הוציאו על ארחו ורבעו, על תכונת טבעו ומעשיו, משפטים זרים ומעוקלים אשר בדמיון הכוזב יסודם ועל במתי ההזיה יגביהו עוף, והמדעים החדשים יצחקו על חלומותיהם ועל דבריהם. חכמי יון ורומא אמרו כי זמן הריון התנים ששים יום, במשך ששים יום יטיל ששים ביצים, ששים יום יחמם אותם וששים יום יגדל את בניו. חכמי מצרים ספרו כי העכבר-המצרי (אייכנעוומאן) נכנס לתוך התנים ויורד לחדרי בטנו ומקרקר מעיו עד שכרסו נבקעת, כן יכנוס גם העוף טראַכילוס לתוך פיו הפתוח ויאכל מבשר הטרף הנשאר בין שניו, ואחרי אכלו כדי שבעו, יצא בעל כנפים זה משם לשלום בלי כל פגע. וחכמי ערב החליטו כי אין להתנים לשון, מפני שהיא מודבקת בלחי התחתון. העראדאטוס בדא על התנים ספור בדוי, כי למען תפוש אנשים בעצומיו יעשה מספד כנער בוכה ומילל, יעורר לויתן ועינו תזל דמעות. רופאי-אליל הקדמונים הכינו מבשר התנים רפאות שונות למחלות רבות, את דמו נתנו לשתות להנשוכים מנחשים ארסיים ולחסרי התבלול שבעין. עורו הועיל לפצעים רעים, למכות טריות ולשחין פורח, וחלבו היה תרופה לקדחת ולכאב השנים ועוד תחלואים רעים ונאמנים.

בהמיטהעלאָגיע נחזה את התנים בתור סמל האליל טיפֿהאָן, אליל החשך ורוח הרעה, מקור כל הרעות ופגעי הזמן, וכלי מפץ לכל מחמדי הטבע, והוא המית את אזיריוס אחיו בן משק כל הטובות והשלמות ואליל השמש, על כן הקדישו המצרים את התנים ויכלכלוהו במנחת מרחשת ובבשר קרבניהם, ויעשוהו לבן תרבות. המצרים אשר ישבו על הנהר אצל מערו, החזיקו בבתיהם תנינים רבים ויכבדום בהוד והדר, בהאמינם כי רוח אלהין קדישין מתנוסס בקרבם, ויתאמצו בכל עז להמתיק להם את חייהם, ואחרי מותם חנטו אותם ויושמו בארונות זהב וכסף המבושמים בכל מיני מור ואהלות ועצי בשמים. חכמי הארכֿעאלאָגיע במאה העברה חפרו על יד מערוס הנודעת אצל הקדמונים בשם "עיר התנינים“, וימצאו בתחתית ארץ מערה אחת עמוקה ורחבת ידים החצובה בשן סלע מוצק ובתוכה ארונות גדולים המלאים חנוטי-מצרים, ומן כתובות החרטומים אשר מצאו חקוקים על הארונות האלה, הצילו דבר אמת, כי האמביטים, גוי קדמון אשר התגוררו במצרים, טמנו בתחתיות ארץ את התנינים ההם, כי עבדום ויזבחו להם זבחי אדם ויקריבו להם צאן ובקר, ובימי חגיהם ומועדיהם השליכו לפני התנינים ילדיהם החיים להיות לברות לשניהם, והיו שמחים וטובי לב על הכבוד הגדול אשר עשו להם אליליהם התנינים האלה לבלוע את ילדיהם.

בראשית המאה הנכחית, גלו הארכֿעאלאגים עוד מערה אחת גדולה ועמוקה בתחתיות ארץ, בקרבת המקום "מאאבדע“ אשר על שפת יאור מצרים מימין, אשר היתה מלאה מפה אל פה בארונת חנוטי-התנים. חוקרים רבים נהרו אל המקום הנפלא הזה, להתבונן על היצורים הקדומים אשר היו טמונים בחיק האדמה אלפי שנים, ולקרוא את כתובות-הקעקע החקוקות בעט ברזל ועפרת על הארונות ולבוא עד תכונתן, ואחרי כל חקירותיהם ודרשותיהם אשר חקרו ובדקו החוקרים בגנזי נסתרות האלה, הוציאו משפטם, כי את כל התנינים החנוטים האלה טמנו המצרים הקדמונים בתחתיות ארץ לאיזה ענין דתי, וכי בהיותם בחיים חייתם, עבדו להם ויקריבו להם קרבנות אדם ובהמה. החוקר ברעהם התבונן לחנוטי-התנים בהמערה הגדולה הזאת, הלא כה דבריו: "בלוית אנשי מסעי ירדתי בתחתית המערה מאאבדע, להתבונן על חנוטי-מצרים ולקרות את הרשום הרב החקוק על ארונות התנינים. בבואי בהלשכה הראשונה מהמערה ההיא ראיתי להשתוממות נפשי חנוטי-תנים קטנים עם גדולים צבורים ומונחים לאלפים ולרבבות, גם את ביציהם היבשות המשוחות בזפת, ראיתי שמה. התנינים הגדולים מונחים בארונות אבני שיש עטופים בגלומי בד אטון מצרים משוחים בזפת כל אחד לבדו, והתנינים הקטנים מונחים כששים עד שמונים יחדו בסל אחד מעלי תמרים וחבושים בחבלים. אחרי כן הלכתי לבקר את יתר הלשכות החצובות בסלע המערה, ובכלם מצאתי אלפי אלפים תנינים חנוטים, אלה מונחים בארונות ואלה בסלעים, וכמעט כלם עטופים בגלומי בד ומשוחים בזפת. ואחרי אשר נלאיתי להביט על המון הפגרים הקדומים ההם אשר זקנת אלפי שנים חופפת עליהם, החלותי לשים מעיני על הרשום בכתב-החרטומים ולבוא עד תכונתם. בשקידה עצומה ובעמל רב הוצאתי מהכתובות דבר אמת, כי כל התנינים הרבים והעצומים הקבורים שמה לאלפי רבבות, לא מתו מות-טבעי מרוב הימים, כי אמנם הרגו אותם המצרים בצדיה ויקברום אחרי כן בכבוד, מאשר היו קדושים בעיניהם, כאלו חפצו להתרצות בזה אליהם על אשר המיתום ונכפר להם הדם“20.

התנים השוכן בנהר גוזן (גאַנגעס) ויאוריו הקרובים, מקודש בעיני ההודים, ויושבי מאלאבאר קדוש יאמרו לו, ולפי אמונתם הוא סמל האליל ווישנו בורא המים ופקידם. ההודים ישליכו פגריהם במצולת הנהר ההוא, ויהיו למלא בטנו, ובהאמינם אמונה אמן כי מימי הנהר גוזן יביאו את האדם אל המנוחה והנחלה בעדן גן ה', ישליכו גם אנשים חיים בבא קצם, במצולת הנהר הקדוש הזה לברות לשני התנינים, ולעבור בן רגע מעולם השפל אל עולם הנצחי, לחסות תחת כנפי שדי ומלאכי מרום. נוסע נאמן אשר עבר זה לא כביר את ארצות הודו־המזרחית, יתאר את השערוריה הזאת בצבעים חיים המעוררים זועה ופלצות נוראה. הלא כה דבריו: "כאז כן עתה יקדישו ההודים את התנינים בנהר גוזן, וכאשר עשו אבותיהם לפני אלפי שנים כן הם עושים עד היום הזה. האמונה כי האלילים הנזעמים והשקוצים ההם יביאו כל הצרות וכל התלאות עליהם, הכתה שורש עמוק עמוק בלבם, ולמען כפר פניהם ולהשיב ידם מבלע, יזבחו להם פרי בטנם, ונסלח לכל עונם! בימי חגיהם ומועדיהם הקבועים בכל שנה, יתאספו ההודים בקול המון חוגג, בתרועת שמחה ובמצהלות כלי שיר, על אי אחד המשתרע מעבר נהר גוזן, אי יפה אף נחמד המעולף בירקרק חרוץ תאוה לעינים, את בשרם יעטו בגדי תפארה, ואת ראשיהם יעטרו בזר פרחים ושושני עדנים, ועמהם יבואו כהניהם הקדושים בלוית מנגנים ומזמרים רבים עד אין מספר. כל הרואה את קהל עלזי לב ההם, יאמין כי על יום טוב באו לחוג חג ולשמוח אלי גיל, כי מי זה יואיל להאמין כי ליום הרגה ורצח נאספו למו? אמנם התנינים והדגים הטורפים יודעים את יום המועד ההוא ואת המקום אשר יועדו בו, ויתאספו לאלפים על שפת הנהר. תסמר שערות בשר האיש לראות שם החזון הנורא מאד, קול העם ברעו, המית הכהנים המחזקים את ידי האבות הזובחים את בניהם לשדים, רעש התופים, שאון החצוצרות וסערות השופרות, צעקת הבנים בני־תמותה, אשר ישליכום אבותם במצולת הנהר קרבן לאליליהם, מלחמות התנינים, אשר ילחמו איש ברעהו על בשר הבנים המושלכים המימה, ודמי הילדים אשר יאדימו את גלי הנהר! – שמעו נא את החזון אשר חזיתי בעיני בהיותי על האי ההוא, שמעו נא והתפלצו! אשה גדולה מבנות נדיבי עם הארץ, נדרה נדר להקריב את בתה לאלילי בני עמה, ואחרי כן נחמה על נדרה, כי נכמרו נחומיה על מחמד בת עינה, ורחמי אם גברו על האמונה בהבלי שוא, ועל כן אחרה משלם את נדרה עד כי היתה בתה בת שלש עשרה שנה, ובימים ההם מצאו אותה צרות רבות ורעות, והכהנים החליטו כי חרה בה אף האלילים על אשר התלה בהם, וחרון אפם ישיג אותה ואת כל בני משפחתה אם לא תמהר להקים את נדרה. הה! עוד אדמה בנפשי כי צלם דמות הילדה הנעימה ההיא נצבת נכח פני; עוד אאמין כי עיני תראינה את אבותיה הסכלים והעריצים, אשר יסחבו את בת הנאוה והנעימה ההיא אל אי ההרגה הזה; עוד אדמה לראות איך הם קורעים מעליה את עדי זהבה ואת כתונת הפסים אשר עליה! לשוא תתנפל בת לא־רוחמה זאת לרגלי אביה ואמה, לשוא בכתה והתחננה על נפשה ועפר רגליהם לחכה. האכזרים ההם סחבוה סחוב והשלך אל אָני־שיט ומשם הדפו אותה בחזקת היד אל מי הנהר, אך המים ההם היו אך מי ברכים והילדה עמדה על החוף ותנצל, אז האמנתי כי אבותיה לא יוסיפו עוד להסגיר למות חיתה; אך לא כאשר דמתי כן היתה, כי אבותיה העריצים רדפו אותה וישיגוה ויהדפוה במוטות ארוכים אל תוך מצולת הנהר, וכפתן חרש האטימו אזניהם לקול תחנוניה, ותנים נורא התנפל עליה כשד משחת. כרגע צללה האמללה כעפרת במים עזים, והטורף האכזרי ירד אחריה ושניהם נעלמו מנגד עיני רגעים אחדים, ואחרי כן ראיתי את הגלים אדומים מדמי הבת היפה והמעונגה ההיא. ראיתי ומחתה נוראה בעתתני, ראיתי ונפשי התעלפה בקרבי יותר מכל מראות איומות כאלה אשר ראו עיני באי ההוא! זאת פעולת אמונת־הבלים, וזה פריה! לעלוקה הזאת דרך אחד בכל הארץ, למוץ דמי אדם ולכלותו מנפש ועד בשר, היא תעור עיני בני אדם ודעתם תסכל, תשלח בם חילה הגדול: חנפים וצבועים ומתקדשים, משלחת אנשי דמים ומרמה רעים וחטאים, תשב אנוש עד דכא וכבודו לעפר תשכן סלה!“21

כל הסופרים הקדמונים ירחיבו פה ויאריכו לשון על אודות תניני הנהר גוזן ועל אמונות ההודים אשר האמינו כי הם ינהגו ויביאו את האדם הנבלע בקרבם אל עדן גן ה', ועל כן לא קברו את מתיהם בארץ רק השליכו אותם במצולת הנהר הזה; גם חולים רבים הובאו אל חוף הנהר הזה בידי בניהם או קרוביהם, ואם לא היה להם תקוה לשוב לאיתנם, השליכו אותם בניהם או קרוביהם המימה בעוד נפשם בם. הסופר פאַאָלינא יספר, כי האיש אשר חטא בנפשו, נאלץ לעבור את הנהר לעיני אלפי בראמינים אשר התאספו לראות את החזיון הזה, וכאשר יצא בשלום מבלי היות טרף להתנינים, אז ענתה בו צדקתו כי ישר הוא ולא עולתה בו. בשנת 1842 בהתגורר הנוסע אָרליך בארצות הודו המזרחית, בקר פעם אחת בלוית אנשי מסעו את נהר התנינים הקדוש הזה. "בנהר הוא, – יספר הנוסע עם הספר – ישכנו כדי חמשים תנינים גדולים ואיומים מאד, אשר תסמר שערות בשר איש להתבונן על מראיהם הנורא, ורבים מהם ארוכים יותר מחמש עשרה רגל. בכל יום תמיד יעמדו על חוף הנהר כהנים רבים לקבל את קרבנות האדם אשר יביאו אליהם כל אנשי המקום, להקריבם להתנינים הזועמים ולכלכלם בזבחי אדם ודם נפש חיה. לקול שריקת הכהנים יתאספו היצורים האיומים האלה אל החוף וינוחו בחצי מעגלה, ויפערו פיהם לבלי חק, והכהנים ישליכו לפניהם את זבחיהם, ואחרי כן יגרשום מפניהם ויקומו וילכו שנית אל המים.

החאַמעליאָן הנפלא מאד בתמונתו, היה לפנים המטרה לחצי הדמיון וההזיה; המשוררים טפלו עליו שמועות לא נכונות ודברי מדוחים ככל העולה על רוחם, והחוקרים שמוהו מטרה לדעותיהם הכוזבות ולהשערותיהם הנבערות בעבור תוארו הזר וסגולותיו הנפלאות. ביותר התפלאו הקדמונים על הסבה הגורמת להתחלפות הצבעים בגֵו החאמעליאָן, ותחת אשר כעת אנחנו יודעים כי הסבה הראשית המסבבת תערובות הצבעים ההם והתחלפותם, היא רק פעולת האור והחשך, חשבו הקדמונים כי היא סבה אשר בערפל חתולתם ואור הנכחה לא נגה עליה. ויאמינו אמונה אמן כי יוכל להתהפך לכמה גוונים וללבוש כרצונו צבע כל דבר הנמצא אצלו, להציל בזה את נפשו מעיני אויביו, ולכן כנו בשמו אתכל איש תככים והפכפך, המדבר תהפוכות והדורש בכזביו רק שלומו וטובתו, ויהי לסמל התרמית והצביעות. רבים מחוקרי הטבע בימי קדם הכינו לבבם לחקור את החאמעליאָן ולבוא עד חליפות צבעיו כי רבו כמו רבו; כל אחד התאמץ לפתור החידה הסתומה הזאת לפי דרכו, וכל אדם חזו בתכונת טבעו בארחו ורבעו, משאות שוא ותפל. רבים חשבו עליו תועה כי הוא נזון מן הרוח, רבים אמרו עליו כי הוא מוליד חיים, יש אמרו עליו כי לא יוכל לצעוד רק צעדים אחדים ביום, ויש העלילו עליו כי אין לאל ידו לשוט במים, ואולם בימינו אלה נוכחו חוקרי הטבע כי כל הדעות ההן בשקר יסודן; החאמעליאָן ישמיד ויכרית שרצים לא מעט, ביחוד זבובים וחגבים ותולעים, ויאכל גם את העכביש, את הזבובים יבלע תמימים, ואת השרצים הגדולים מעט ילעוס לראשונה. החאמעליאן מטיל כדי שלשים ביצים מגלגלות בתוך החור, ושם משתלמים הצעירים ומתבקעים מן הביצים; החאמעליאָן יוכל ללכת במשך שעה מהלך רב בערכו, ואם יבא במים הנה יש לו אך להתנפח כנאד כדרכו תמיד ולא יטבע שמה.

בכל זוחלי ארץ אין כמעט גם אחד אשר טפלו עליו זרות כמו על העכביש (השממית), המשונה בתמונתו והשוכן בכל ארצות תבל, הנה אלה המה אשר הרומאים הקדמונים קראו אותם בשם לטאות־הכוכב (Steolio) בעבור חברברותיהם המתנוצצות על גבם ככוכבים. אריסטו היוני, אשר קרא שמם אסקאלבוטוס, בגלל מרוצתם על הכתלים כחתולים, יספר על אדותם, כי יתלוננו בחלונות ובחדרי הבית ובקברים, ירוצון בבתים על הכתלים ועל הספון, ונופלים לפעמים אל תוך המאכל אשר על השלחן, גם ילינו באבוס, נכנסים באף החמורים ולא יתנו אותם לאכול, ישמידו את הדבורים ונשיכתם רעה וארסית. בארבעה חדשי השנה הקרים ישכבו במסתרים ולא יאכלו מאומה, ובאביב ובבציר כלבוש יחליפו את עורם ויאכלוהו למען לא ישלטו בו ידי בני אדם, כי הוא טוב לנכפין. את העקרב ישנאו תכלית שנאה, בשרם הכבוש בשמן הוא רפואה לעקיצת עקרב, ויתכן כי גם פליניוס כונן להעכביש בדברו על אדות הסלמנדרא, כי הוא רע ומשחית יותר מכל בעלי החיים הארסיים, יען אשר בחמתו ישחית לא לבד אנשים יחידים, כי ישמיד וינשל גם כל עם הארץ, כזאת אשר יסק על העצים וירעיל את התפוחים, ובנפלו אל הבאר יהפוך את המים למי רוש בארסו הנורא.

משאות שוא ומדוחים כאלה חזו לנו עד ימי הדור החדש, ועוד היום יספרו רבים על השממית דברי ריק ותפל. החכם באנטיוס יספר על מין שממית־הודית, כי עקיצתה תמית את הנשוך במשך שעות אחדות, וגם יתן עדותו כי על חזה מלח אחד אשר בלילה עברה עליו שממית, נפתחה מכה טריה ויצאה ממנה ליחה סרוחה ובמקום השחין נצרב הבשר כמכות אש. שניה קשות וחזקות עד כי תוכל לנשוך ברזל־עשות. למגנת לב יושבי הארץ תקנן בחדרי משכבם, ומפחדה הם נלחצים להשׁים נויהם למען תרחק משם. בני אי יאפא ירעילו בדמה וברירה את נשקם, והפוחזים אשר בקרבם המשחיתים עץ בלחם בני אדם, יתלו אותה בזנבה ויאספו אל תוך כלי חרס את רירה הצהוב, אשר תוריד בעברת חמה, ומיבשים אותו נוכח השמש. גם ממי רגליה שחין אבעבועות פורח בבשר אדם. החכם האססעל־קוויסט יספר על מין שממית שבמצרים, כי היא פולטת מיץ־ארסי מתוך עור אצבעותיה, ומעיד כי בעיניו ראה שתי נשים ונערה אחת שאכלו מגבינה אשר השממית ההיא הטילה בה ארס, ויהי כפשע ביניהן ובין המות, ואיש אחד אשר שלח ידו לתפשה נצרב בה בשרו ושחין אבעבועות פרח בעורו. כל האוכל ממאכל אשר נגע בו השממית יצטרע. דברים זרים כאלה שמע החכם פעפיג על אדות השממית גם במדינות פערו; לדבריו השממית ההיא המתגוררת שמה ארסית מאד, עד כי אך במגע לבד יסכן בה האדם. מקום הארס הוא בעור אצבעותיה, וממית כארס הנחשים השרפים. ההודים מקצצים לראשונה את רגליה ואחרי כן יאחזוה בכפם בלי פחד, כאלה וכאלה יספרו על מיני השממית בשאר ארצות אמעריקא ובאפריקא ובהודו־המזרחית גם בנגב אייראפא, ויחשבו אותם לארסיים ולמשחיתים נוראים, אבל מבחינות נכונות נודע לנו כי אך שקר ענו בם, כי לא ירעו ולא ישחיתו, רק בגלל תוארם הנתעב והנאלח, ובגלל אשר האנשים ההם מורדי אור ובחשכה יתהלכו, הוציאו עליהם שם רע ויחפאו עליהם דברים אשר לא כן22.

נחש־הסלע (פֿעלזענשלאַנגע) קדוש הוא בעיני היושבים באפריקא־הדרומית, והגוים המהבילים יעבדוהו ויעריצוהו וינהרו אליו בעתים מזומנים בשנה לבקר אותו, והוא שוכן בבתי־המסגד, ואליו יתפללו מקרב ולב עמוק, ועל כן נחל הנחש הזה עוד מימי קדם כבוד בגוים ויקדש בם ויכנוהו בשם “נחש־האליל“. ההגדה העתיקה תספר ע”ד קדושת הנחש הזה כדברים האלה: כאשר נועדו חיל צבא המלך ווידאַ על שדה קטל ויהיו נכונים וערוכים למלחמה, יצא נחש גדול אחד ממחנה האויב ויבא אליהם בתוך מחניהם, ויתמם עם אנשי החיל, וכל איש השתעשע ושחק בו מבלי עשות עמו רעה; כל העם השתוממו על החזיון המוזר והנפלא ההוא ולא ידעו מה זה, עד כי לאחרונה בא הכהן־הגדול ויקח את הנחש על זרועותיו ויקדשהו ויעריצהו לפני קהל ועדה, ויאמר כי רוח אלהין קדישין מתנוסס בקרבו, ויעשוהו העם מני אז והלאה לאליל, וישתחוו לו כל אנשי החיל ויזבחו לפניו זבח ויקריבו קרבנות, ואחרי כן יצאו להלחם עם אויביהם ויכום לפי חרב ויכניעום תחת ידם עד כי לא נותר מהם שריד ופליט. כל העם כקטן כגדול האמינו אמונה אמן, כי מלאך המושיע התחפש בלבוש נחש־הסלע, והוא עשה להם את התשועה הגדולה הזאת, לכן קדוש אמרו לו מני אז והלאה, ויבנו לו היכל ויכלכלוהו שמה מכסף תרומת העם, וכאשר מת הנחש חנטוהו וישימוהו בארון נחושת המצופה זהב טהור, ויטמנוהו במערה גדולה אשר בבית המסגד מתחת לארץ, ותחתיו הביאו נחש אחר ויעבדוהו בלב תמים וביראת הרוממות“.

הגוים המהבילים תועי לבב ההם, יאמינו עד היום הזה באמונה שלמה כי נחש־הסלע הזה הוא סמל הבריאות והעצות הטובות, ויחשבוהו לאליל המלחמה ועבודת האדמה והמסחר, ועובדיו המחזיקים בבריתו ומאמינים בקדושתו אמונה אמן, הרבו לבנות לכבודו היכלות ובתי־מסגד וינהרו אליו להשתחוות לפניו, יפלו על פניהם, ישפכו שם צקון לחשם ויזבחו לו קרבנות ממבחר הצאן והבקר. החכם לענץ בספרו תולדות הטבע יספר כדברים האלה: "בכל שנה ושנה בקשו נערות טובות מראה להקדיש לנחש־הסלע; מתחלה היתה עבודת הנחשים רשות, אחרי כן קבעו אותה לחובת כל העם אין נקי. במקלות ובשוטים סבבו הקדשות בארץ לקחת עלמות יפות מכל אשר בחרו, ובכל אשר מרו את פיהן הכו מכות גדולות, והנערות חשבו להן לכבוד ולתפארת לבוא במסורת הברית עם הנחש ולהיות לו לנשים. בראשונה למדו לשיר שירי־תפלה ולחול במחולות, אחר כן גלחו את ראשן ויתנו בבשרן כתבת־קעקע לאות ברית קדש, וכאשר התקדשו כמשפט והיו ראוים להתחתן עם האליל, הובלו בתופים ובמחולות אל מערה אחת, ובשיר וקול תודה אשרו אותן כי טוב חלקן. העלמות השבות מתוך המערה הקדושה, יקראו כלות־הנחש, כל אחת מהנה יכלה להיות לאיש אחר כטוב בעיניה, ובעלה המאושר כבד אותה ברעדה ויתן יקר לה. אפס כי צוו עליה לשמור פתחי פיה לבלי הגד דבר מכל הנעשה עמה במערה, וכל עלמה אשר הרהיבה לגלות סוד הוסרה מכהונתה ותומת, וכל העם האמינו כי הנחש נקם את נקמתו ממנה“.


 

מאִי אל אִי


 

פרק ראשון: נסיעה באיי אפריקא המזרחית.

התשוקה היקרה לעזוב ארץ מולדת ולעבור ארחות ימים ואים רחוקים, התשוקה הזאת הכתה שרש עוד בימים הקדמונים בלבות אנשים בחירים מעם, אשר השליכו נפשם מנגד לסול למו מסלה בין נבכי ים האיומים, לחקור אחרי חדשות ונצורות במרחבי התולדה, ללמוד ולהבין עצמי הבריאה במלוא רוחב כל הארץ, אשר יעטרו את האדם מסביב, והוא נקשר עמהם בקשר אמיץ וחזק עד אשר כל חייו תלויים בם. התשוקה הנכבדה הזאת התגברה בימינו האחרונים בלבות החכמים יודעי עתותי הטבע באופן נעלה ונפלא, עד אשר יחתרו בכל עת להרחיק נדוד אל אפסי ארץ ואיי ימים רחוקים, לבוא בחצרות התולדה השוררת שמה פנימה, ולהתחקות על שרשי כל דבר ולדעת כל חקות חזיונות הטבע ומשפטיהן על אמתתן. אמנם הצליח ביד חכמי הנוסעים ללמוד וללמד להבין ולהשכיל על ידי נסיעותיהם הכבירות, בחכמת הטבע וידיעת התבל ויצוריה; המה ראו והתבונו במשך מסעותיהם בחלקי תבל שונים, על כל צאצאי הטבע וחזיונותיה הנפלאים, בחנו בחינות ונסיונות רבות, גם גלו חדשות בחלקי הידיעות וההמצאות השונות אשר נחלו מדורות שהיו לפניהם, אף חפשו, בקשו ומצאו ארצות ואיים חדשים אשר לא שזפתם עוד עין אנוש מעולם. המה גלו גדולות ונצורות נפלאות בכל המעשים והמחזות אשר ההמון היו נבוכים במו ימים רבים, עד כי ישתוממו ויתפלאו עליהם רבים וכן שלמים מחכמי הטבע, כי לא שערום כל חוקר טבעי מעולם.

והנה זה לא כביר הציע החכם הנוסע ה' שטעפאנזאָהן מאמר ארוך ומאד נכבד, בראש כל מכה"ע המדעיים, מתוצאות מסעיו הרבים באיי אפריקא, בלוית חכמים אחרים מחכמי הטבע הנודעים לשם בימינו אלה. במאמרו זה יספר ה' שטעפאנזאהן מכל המקרים והתלאות אשר מצאו אותו ואת אנשי מסעו בדרך הרחוקה הזאת, מכל החדשות והנצורות אשר עיניו ראו בהיותו על האיים השונים מאיי אפריקא בכלל, גם מכל חקירותיו ודרישותיו הרבות והשונות אשר חקר ודרש בצאצאי האיים ביחוד. המאמר הזה הפיק רצון מאת קהל הקוראים המבינים וירוו נחת בקריאתו, לכן אמרנו ננסה גם אנחנו להביא איזה פרקים ממאמרו זה תחת יריעות משכן שפת עבר, ואם הקוראים המשכילים ירצו ויזכו פעל ידינו, אזי נוסיף להעתיק גם יתר הפרקים ממאמרו זה.

"זה לנו ארבעה עשר יום – יחל ה' שטעפאנזאָהן לספר – אשר אנחנו עוברים בדרך רחוקה ומוזרה על הים, אשר לא תראינה עינינו אך שמים ממעל ומים מתחת, ואין שום מעמד לעגן את האניה. במשך הימים האלה הלכה האניה במהירות נמרצה, ותעף על כנפי הגלים כעל כנפי נשרים באין מעצור, ותעש את דרכה קדימה לרוח המזרחי אשר נשב מפאת תימן ודומיה להים מסביב, ותאחז את דרכה מזרחית להחוף צאנגועבאַר, ואור לחמשה עשר בו בבקר באה אניתנו אל חוף אי אדמיראנט, אחד מקבוצת איי־האדמיראנטען המשתרעות בים־הודו. האי הזה שמם וריק מאין אדם, אדמתו מלאה הרים וגבעות, עמקים וגיאיות, ותחתיו נהפך כמו אש (וואולקאנעש), אך בכל זאת פוריה אדמתו ותוציא שיח ונטעים וצמחים שונים למכביר; עצי תמרים מינים שונים ותמרי־הקאקאס שתולים על אדמתו בכל מקום מדרך כף רגל הנוסע, וירקרק דשא גם צמחי תפארה יעטרוהו לחמדת עינים. יום המחרת הלכתי בלוית מרעי לשחר את הר־השרפה הנקרא על שם האי והמשתרע בפאת נגב לא רחוק מחוף הים. בהיותנו כחצי פרסא מן ההר כבר ראינו מרחוק עשן עולה כעשן הכבשן; העשן ההוא היה עשן הר־השרפה אשר החל בימים ההם להריק אש מתוכו. יד התשוקה חזקה עלי לעלות על הר־שרפה זה לראות מה הוא ומה משפטו, ובעוד שעה וחצי נשאנו את רגלינו אנכי עם אחוזת מרעי ונלך אל המקום אשר העשן עולה משם. מורד ההר מכוסה במין מתכת־נוזלי (לאווא) הנוזל מן ההר בעת אשר יריק אש פלדות מקרבו, בעלותנו על ראש ההר מצאנו את הלאווא הזה נקי וזך מכל תערובת עפר וחול; גבהו משטח פני הים יותר מן 600 רגל, והקף שטחו כמאתים רגל, על ראשו נמצאות מערות עמוקות ולועות (קראַטערן) רחבות אשר כבר נכבה אשן, ובנקל יוכל ההולך לנפול למדחפות עולם אם לא ישים את עיניו על דרך חתחתים הזאת; בלכתנו הלאה הגענו בקרבת הלוע (קראַטער) המוציא עתר העשן. אהה! מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם מקום התופת וגיא בן־הנום. גלגלי עשן ולהבת אש פלדות התגלגלו מן הלוע הזה עד לב השמים, וקול הרעש וההמולה הנוראה הפיצה פלצות וזועה עלי ועל אחוזת מרעי. בקרבת הלוע הזה יש עוד לוע אחר, הרחב בששים רגל בהקפו, וכמאה רגל עמקו. בראשונה חפצתי לרדת עד תחתיתו, לחקור ולדרוש את כל סתריו ומצפוניו, אך העשן אשר עלה אז מתוכו היה לשטן על דרכי, ובכן נשארתי על מקומי מעבר האחד אשר מדת החום עלתה שמה עד עשרים מעלות. וכל פרשת גדולת ההר הזה ונפלאותיו במצולת תהומו, הלא הם כתובים בספרנו "חזיונות הטבע באפריקא“; ובכן שבנו ובאנו אל האניה.

ביום השלישי לבואנו על האי הזה, חגרנו אני ומרעי את מתנינו בכלי נשק ונתהלך על האי לרוח היום, להשתעשע בהדר תפארת הטבע הנדיבה השוררת שמה בתוקף עוזה מאד נעלה.

בלכתנו כה על כר נרחב המעולף בירקרק דשא, ראינו כי חלק גדול מן המישור הרחב הזה נכבש לפני המון יונים גדולים וקטנים. היונים יחשבו לראשי יושבי האי הזה, ורובם תחת דגל יוני הסלע ימנו; מראה נוצתן אמוץ כהה, וסביב צוארן זהר ירקרק, ועל כנפיהם שני כתמים שחורים; בגדלן ובארחות חייהן ידמו ליונות השדה, על העצים תשבנה אך לעתים רחוקות, ומשכנן בחגוי סלעי מגור המתנוססים על האי הזה בכל מדרך כף רגל, ויפחדו מן האדם. אנכי נסיתי לירות על היונים האלה וחפצי הצליח בידי להמית יונים אחדים; את צידי זה הבאתי אל האניה, להכין מבשרם ארוחת הערב, וימתק בשרם לחכי ואוכל ארוחתי למעדנים. – בתוך הנהרות ואפיקי נחלי מים הנגרות על האי הזה, ידגו דגים רבים ממינים שונים, מתוכם מצא הדג "הויזען“ אשר ארכו שלש עשרה אמות, מראהו ממעל שחור, וצדיו כעין התכלת, והוא יביא תועלת רב ליושבי יתר איי האדמיראנטען, הבאים אל האיי הזה לצוד אותו בתחבולות שונות, כי בשרו נאכל מבושל לאלפי אנשים, ורבים יעשנוהו וימלחוהו, מביציו (ראָגגען) יכינו את שמן הקאפֿיאר אשר יבעירוהו במנורות גם אנשי אייראפא.

ליום המחרת צוה רב־החובל להכין את האניה לדרך הלאה, המלחים הקימו כן תרנם, פרשו נס, ובפקודת רב החובל החל האניה למוש ממקומה, ותלך הלוך ונסוע על יד החוף מצפון לצאנגועבאַר, ומגמת פניה אל האי "מאהע“, אחד מקבוצת "איי־שעללען“ המשתרעים צפונית מקבוצת איי־האדמיראנטען. רוח צח ונעים נשב מפאת תימן ותנשא האניה כעל עב קל על פני גלי הים אשר שחקו ורקדו לקראתה, ובבקר יום החמישי לירח מאַי באנו אל חוף האי "מאַהע“ מגמת חפצנו. על האי הזה אמר רב החובל להתמהמה ארבעה ימים, לכן הרשה לנו ללכת, לראות ולתור את כל האי, גם לחקור ולדרוש אחרי צאצאיו ועל כל הנמצא בו, ובכן יצאתי מן האניה בלוית אחוזת מרעי ויתר חכמי הנוסעים ונבוא על אדמת האי. האי הזה יצטיין מיתר איי־שעללן בגדלו ובכליל יפיו, ארכו שמונה ורחבו שלש פרסאות, אדמתו פוריה ושמנה, וכל מיני עצים ונטעים ישגשגו עליו בשפע רב למאד, בכל מקום אשר דרכו כפות רגלינו, פגשנו בתמרי־הקאָקאָס ובעצי קויפאַע. משמחי לב רואיהם; גם כל נטעי נעמנים, צמחי חמד, שיחים נהדרים ועצי פרי הדר יגאו שם בהדרת יופי מאין כמוהם בכל יתר האיים. צפרי שמים ממינים שונים יעופו שם תחת רקיע השמים וידדו מענף אל ענף, מבד אל בד, במספר רב מביתר האיים, מכל הצפרים הרבים והשונים הרביתי להתבונן על שלך (רייהער); חרטומו ארוך יותר מראשו, כף רגלו נחפה מלפנים בקשקשים גדולים ומאחור בקשקשים קטנים. לרוב ישכון בתוך הביצאות והאגמים אשר על האי הזה, ויבנה שם את קנו על צמרות העצים הגבוהים המתנוססים שמה. חיות יונקות לא תרמשנה שם, גם חיות טורפות ופריצי בני שחץ לא יראו שם, גם נחשים צפעונים ועקרבים וכל זוחלי עפר אך מעטים הם שם. בנהרות האי ימצאו צבים (שילדקרעטען) גדולים ואיומים למאד. יושביו יעמלו בצידו ובלקוט ביציו, כל ימות השנה, גם יפרשו ידיהם לשחות בתוך המים ולחפש את הביצים תחת האבנים ונקרות הצורים, וחפצם יצליח בידם להגלות לפניהם ביצים רבות לאלפים ולרבבות הטובות מאד למאכל, אשר יאספום בששון ובקול הידד, צבי האי הזה כלם טורפי טרף הם, זוללים ומשחיתים, קלים הם על פני המים, ויטרפו דגים ורמשים שונים, גם את האדם ינשכו בשניהם החדים, לכן ישתמרו מפניהם הדיגים הצדים אותם בחכה בגלל בשרם הטוב מאד למאכל, וכאשר יוציאום מן המים ימהרו לכרות כרגע את ראשם. יושבי האי ספרו לנו, כי לא בכל ימות השנה יאכלו את בשר הצב הזה, ואך בעתיים ידועות יבחרו את בשרו למאכל, ויאמינו כי מות בו, אבל אנכי לא יכלתי לדעת מה זה ועל מה זה.

בלכתנו מן האי ההוא הלאה, פגענו בהאי "הינצואַן“ הגדול במדתו פעמים מן "מאַהע“. גם האי הזה יפה ונחמד למאד, בענג ובנעימות השבענו את נפשנו בצעוד כפות רגלינו על אדמת האי הזה. פחד ורחב לבבי בראותי אדמה מעולפת בירקרק עשב ועצי פרי קאקאס רמים ונשאים, מתנוססים בהודם ובחוסן קומתם על שפת הים, ויושיטו עסיס וממתקים לכל החוסים בצלם. על ראשי הגבעות המכוסות בסבכי יערים, יראו אהלי קדר שפלי קומה אשר ישכנו בהם ילדי האי הזה מימי קדם קדמתה. היושבים האלה אל שבטי הקאפֿערן יתחשבו, צבע פניהם שחרחר, האנשים רמי וישרי קומה, ומבנה גויתם איתן; אמונתם היא אמונת מחמד, וכלם יגלחו גבות עיניהם וישאו טבעות נחשת על צוארם ואצילי ידיהם. המה טובי לב, משביעי רצון וממלאי משאלות כל איש, מכניסי אורחים בשמחה ובטוב לב, גם כשרון התבונה והשכל לא יחסר למו, אך עצלים המה מאד ורוב ימיהם יבלו בבטלה ובחבוק ידים, לא כן נשיהם החרוצות לכל עבודת בבית ובשדה, חוטבות עצים, חורשות וקוצרות שדותיהם, גם טוחנות, אופות ומבשלות, ובעשותן כל המלאכות הכבדות האלה ילדיהן על שכמן או סביבן ירקדון, נפשות ההינצואנים האלה לא תגעל לאכול כל שקץ ופגר בהמה חיה ועוף, גם נבלת כל חי אשר יקיא הים על היבשה יאכלו למעדנים; בעיני ראיתי כאשר הקיא הים דג הויזען אל היבשה, אשר כמעט נרקב כלו, ובאשה עלה ממנו, חתכו אותו אנשים מיושבי האי לנתחים קטנים ויאכלו את בשרו למעדנים, עד כי לא הותירו ממנו שריד. הנשיא ימשול עליהם ממשלה מגבלה מעצת זקניו ושריו יחדו, ולא יעוז לחרוץ משפט בדברי ריבות מבלעדי עצת זקניו אשר למשפט ישורו. בשר ערלתם ימולו מפאת המנהג המקודש למו לא מפאת אמונתם, השפה המדוברת בפיהם היא שפת ערבית נשחתה ונלעגה. עתותי השנה יחשבו לפי השתנות האויר, והוא שתי פעמים בשנה, וכאשר שאלתי את פי האחד מהיושבים האלה, כמה ימי שני חייו, ענני כי לפני איזה ימים מלאו לו ארבעים עתותי שנה, ומזה הבנתי כי הוא בן עשרים שנה. רופאי הפצעים שלהם ישכילו לרפאות את הנפצעים ברפואות פשוטות אשר הורם הנסיון, ועל הרוב יצלחו במלאכתם. אנכי נסיתי דברים עם רופא כזה אדות ידיעתו בתכונת הצמחים, ויתהלל לפני כי יותר מששים מיני צמחים וירקות ידועים לו אשר ירפאו את הפצעים על נקלה בזמן קצר. גויות מתיהם יצברו אל תוך בורות חצובים למענם, וגדר אבנים גבוה יגדור את בית הקברות לבל יוכל איש זר לבוא בו לטמא את אדמתו הקדוש בעיניהם. במות נשיאם תושם גויתו בארון הממולא במיני ציצים ופרחים מריחים, ומשך שלשה ימים תשכב גויתו בחדריו פנימה, אחרי עבור שלשת ימים ישאוהו על כתף לחצר המות ושם יקבר בכבוד גדול.

שור הביפֿעל יפגש על האי הינצואן על כל מדרך כף רגל, והוא נבדל מן הביפֿעלן הידועים השוכנים בארצות אפריקא בכלל, שרשי קרניו לא ירחקו זה מזה רק כעובי אצבע, והנה גדולות ועבות מאד אשר תכסינה את כל מצחו. מראהו חום כהה, ועל פניו שער ארוך ושחור, ועל יתר חלקי גופו שערו קצר ואמוץ. אומץ כחו, קלות רגליו, וחמתו הנמהרה, יעררוהו להתגרות מלחמה גם עם החיות היותר חזקות, אשר באי הזה, אשר גם לוחמיו ישחיתו רב חלקי גופו, בפצעים וחבורות אנושות; מכל שורי הביפֿעל אשר פגשתי על האי הזה, לא ראיתי אף אחד שגופו לא יהיה נפצע בפצעים וחבורות אנושות מכף רגלו ועד קדקדו. גם יושבי האי ישתמרו ממנו לבלתי התגרות עמו, כי בנפשם הוא, רק בשים לב ובהשגחה ושמירה רבה יארבו אחריו במסתרים להכותו נפש או למשכו במכמר. בשרו שמן אך לא טוב טעם, ומעורו יעשו מגנים ושלטי גבורים. ביום 24 לחודש מאַי בהיות הבקר בקר לא עבות, רכבתי בלוית מרעי על סוסי לבוא בפנים האי לתור כל צאצאיו הנמצאים עליו, ובשעה העשירית לפני חצות היום הגענו אל היער המשתרע לא רחוק מחוף הצפוני של האי, ויהי בלכתנו בין עצי היער, הסבוכים והעבותים, והנה תחת צל אלה עבותה רובץ ביפֿעל אחד ביקר תפארת גדולתו. בראות הביפֿעל את אורחתנו הקטנה, קם פתאום מרבצו יתיצב על רגליו וישתער עלינו בקול נהם נורא – ואנחנו דפקנו את הסוסים לברוח על נפשנו מבן שחץ זה, יען כי ידענו כמה כחו גדול, וכי לא נעצור כח להקדיש עליו מלחמה במעט כלי הנשק וכדורי־המות שהיו בידינו, ונתחבא בין סבכי עץ היער הרחק כמטחוי קנה־רובה ממנו, אך הביפֿעל לא נח ולא שקט עד אשר מצא את מחבואנו, ויתנפל בחמת עוזו על הרוכב אשר פגשהו בראשונה, וידקור את סוסו האביר בקרניו אל בטנו, עד כי כרע הסוס ויפול שדוד ארצה. בראותנו כי כפתע בינינו ובין המות, וכי אין מפלט לנו ממחבל הנורא הזה, התיעצנו עד מהרה לרדת מעל הסוסים ולעלות מהרה על ראשי העצים הרעננים ולחכות שם עד אשר יעזוב הביפֿעל את מקומו, וכן עשינו. הביפֿעל התמרמר בעברת אפו, ובשצף קצפו על הסוסים אשר חשו מפלט למו על נפשם, ויאזר עוז לרדוף אחריהם אבל לא השיגם, וכאשר שב אחרי עבור איזה רגעים אל העצים אשר אנחנו יושבים עליהם, החל לנהום בקול אדיר וחזק, ולאחרונה רבץ תחת העצים וחכה עד אשר נרד ארצה. אנכי כוננתי עליו את קנה־הרובה אשר לי וינחת כדור אש בלבו, ויתעורר הביפֿעל מרבצו, ויפער פיו כקבר פתוח, ויעצור עוד כח לרוץ כמה מאות צעדים אנה ואנה ולאחרונה נפל שדוד ארצה. אז ירדנו מעל העצים ונפשיט את עורו מעליו, ונפן ונלך אל האניה בברכה ותודה לה', שהצילנו ממשכל נורא ואכזרי כזה.

נחשים רבים ממינים שונים זוחלים על אדמת האי הזה. רבים מהם יחשבו למזיקים היותר רעים ונוראים בכל זוחלי אדמת האי הזה, ובכל מקום אשר תדרוך כף רגל הנוסע בסבכי היער ובחורש, בכרמל ובשרון, בחופי היאורים והברֵכות, שם יפגוש נחשים צפעונים איומים ונוראים, העבים וארֻכּים מאד, גם באהלי היושבים ובחדר משכבם ועל מטתם יבואו תמיד הצפעונים ואין מקום להסתר מהם שמה. רעות רבות יסבו הנחשים ליושבי האי, לכן יחתרו בכל עז לנקות את האי מנגע הזה; רבים מהבקר והצאן המתים על פני השדה, חללי הנחשים המה, אף אמנם כי המה הורגים זוחלי עפר אלה לרוב, בקפצם עליהם ורומסים אותם ברגליהם. רבים מאנשי האי אוכלים את בשר הנחשים אשר יהרגו בידיהם, אך הנחש הנמצא בשדה מת, מבלי דעת מי הרגו, פגול הוא להם ומבשרו לא יאכלו.

בימים האחרונים המציאו יושבי האי תחבולה מעולה להמעיט מספר הנחשים, בהצותם אש בעשבות השדה היבשים, אשר שם יזחלו נחשים לאלפים, ובאש להבה ההיא ישרפו בכל שנה נחשים וזוחלי עפר מרירים לאלפים ולרבבות, ויש תקוה כי בעוד איזה שנים ימעטו ע"י התחבולה הזאת מספר הנחשים בקרב האי.

אחרי אשר כלינו כל חקירותינו בצאצאי האי ומלואו, קראנו לשלום להאי וליושביו ונסע לדרכנו הלאה. האי אשר באנו אחרי אשר נסענו מן האי הינצואַן שלשה ימים רצופים נקרא בשם "קאַמאַרא“ או "אַנגאציה“ והוא אחד מקבוצת איי-קאמארא המשתרעים בין חוף "מאצאמבריאק“ וראש צפונית האי הגדול "מאדאגאסקאר“. מדת האי הזה 45 פרסאות מרובעות, הרים וגבעות רבים יתנשאו עליו מכל עבריו סביב, מתוכם יתנוסס גם הר-שרפה, אשר גבהו מעל שטח פני הים 540 רגל, וחלקו המערבי מכוסה בצמחים ונטעים שונים. בשנת 1844 פתח ההר הזה את לועו ואש מפיו יצא, ויעש שמות נוראות להאי וליושביו, זרם הלאווא אשר שטף בחלק גדול ורחב על האי באופן נורא מאד, הפך את כל העצים והבנינים אשר פגש בדרכו, מן השורש, ויסתום כל בארות ומעיני המים באבנים. הלהב אשר יצא מלועו היה נורא, כדורי אש ולפידים התגלגלו במרומיו וסביבו נשערה מאד, קול הרעם נשמע בכל פאתי האי, ואחר הרעם התחולל רוח אדיר וחזק וישבר סלעים ויפוצץ כיפים, וישרש גם את הארזים ממקומם וישאם על כנפיו. בהחל ההר להריק את אש הפלדות מקרבו, נסו יושבי האי על נפשם, והאנשים אשר נשארו בקרבתו מצאו קברם תחת שטף זרם הלאווא. ארבעה ימים רצופים יצא ענן העשן ואש פלדות מפי ההר בעת ההיא, ואחד מחכמי הגעאלאָגיע שהיה אז על האי הזה לרגלי מסעו ואשר עיניו ראו את החזיון הנורא הזה, הביא במאזני משפט את כל חקירותיו, וימצא חשבון כי הלוע (הקראַטער) פלט מקרבו את חומר הלאווא עדי כדי שמונת אלפים מעטער, אשר כסו חלק גדול מן האי בסביבות ההר.

אדמת האי בכלל פוריה ושמנה מאד, הצמחים והנטעים רבים שם למאד, עצי פרי ישאו פרי הלולים למכביר, ראשי בשמים יתנו ריח, ומגד כל פרי מגדים ימצאו במספר רב ועצום למאד, גם החיות והבהמות רבות שם; בהנהרות והיאורים תרמשנה דגים קטנים עם גדולים למיניהם, בתוכם ימצא הטהונפֿיש המהולל בתשבחות בפי יושבי האי הזה. הדג הזה הוא הגדול מכל דגי האי הנאכלים, ארכו משלש עד חמש אמות, ומשקלו לפעמים עד שש מאות לטראות, מראה קשקשיו מתנוצצים ככסף וגבו ומצחו כמראה הספיר. הוא זולל וטורף דגים קטנים לרוב, כי יעקם זנבו אל מול ראשו כגלגל, וישוט כה וכה במקום אשר יחזה דגים רבים, ובתנועתו יסב את הים במעגלה מסביב לו כגלגל, יהומם הדגים הקטנים ויצודם עד מהרה. יושבי האי יצודוהו בתחבולות שונות ויצליחו מאד במלאכתם, בשרו יטעם לחך אוכליו, ומבחר חלקיו הוא בטנו אשר ימלחוהו במלח ויאכלוהו למעדנים. במשך הימים אשר התגוררתי על האי הזה, בחרתי למאכל תאוה את בשר הדג הזה, וימתק מאד לחכי. על יבשת האי רמש ואין מספר, כל חיתו שדה מינים שונים מתהלכים אנה ואנה. בסבכי עצי יער פגשתי פעמים רבות את חולד-האפריקאני (אַפֿריקאנישער מארדער); החולד היפה והנחמד הזה דומה כמעט בתוארו ובגדלו אל החולד אשר בארצות אייראפא; עיניו עכורות ואישונו אדום, והוא חי (מונטער) וזועם מאד, ונושך באפו. יושבי האי יתאספו ויארחו לחברה במספר רב ויצאו בעבי היער לפרוש רשתותיהם לנפש החיה הזאת, לתפשה בחיים חייתה. הצידים האלה יקחו אתם כל צרכם, לחם, מזון וכלי נשק על משך ימי עבודתם זו, גם יבנו למו סכות בעבי היער, אשר משם יתפרדו איש מעל אחיו וילכו כה וכה בודד במרחבי היער, לארוב אחר מרבץ החולד, ולהציב מלכודותיו, ואחרי עבור איזה ימים, ישובו לביתם בקול המון חוגג ובמצהלות שמחה, ובידם חולדים חיים ומתים במספר רב ועצום. את בשרם יאכלו למעדנים ואת עורם ימכרו לסוחרי אייראפא בכסף מלא. יושבי האי הזה בכלל הם עם עני ודל, כי עצלים הם מתכונת רוחם ורודפים אחר התענוג, לכן נרפים הם בכל עבודתם אשר יעשו בבית ובשדה, ולא יראו ברכה במעשה ידיהם.

מן האי הזה עשינו דרכנו אל "מאַהילאַ“ המשתרע מערבית להינצואן ונגבה לקאַמאַראַ. האי הזה יפה ונאוה מאד, הטבע שפכה פה את רוח ממשלתה באופן נעלה ונפלא; עבודת האדמה טובה ושלמה בקרבו, אדמתו פוריה ושמנה, אך איננה שוה בכל חלקי האי, כי חלקיו המערבים לחים וחלקיו המזרחים יבשים, לכן יביאו היושבים בשנות רזון תבואות מאיים אחרים, אך בשנות השובע די והותר ברכת השדות להספיק צרכם בשפע רב למאד, גם נוסעי הודו ישיגו שמה מזון וצדה במחיר מזער. נהרים ופלגים רבים יקירו את מימיהם על האי וישפכום אל תוך הים. שם על חופי הנהרות והים ירבצו תנינים (קראָקאָדילען) רבים גדולים ואיומים למאד, המבהילים נפש האדם בהביטו עליהם גם למרחוק, ולאשר בכל משך ימי מסעותי הרבות לא הביא עודנה המקרה לידי להתבונן בעצמי על הזוחלים הנוראים והמבהילים האלה, לכן גמרתי אומר ללכת ליום המחרת בבקר אל מקום מרבץ התנינים, בלוית אחוזת מרעי, ולהתגרות בם מלחמה לראות במה כחם גדול.

ליום המחרת בהיות הבקר, בקר לא עבות, לקחתי עמי, ברשיון רב-החובל, מלחים אמיצים וכבירי כח המזוינים בכלי נשק שונים, ונודעים לגבורים משכילים ללחום עם התנינים הגדולים, ונרכב על סוסינו לבוא ולבקר את המקומות אשר התנינים נחתים שמה. גם מרעי יתר חכמי הנוסעים הלכו אתנו. שלוים ושקטים התהלכנו כלנו על פני האי הנחמד, מראות נכבדות מרהיבות עין ראינו על כל סביבנו; בשני עברי הדרך אשר רכבנו, השתרעו מישורים יפים נחפים בעצי קאקאָס, אשר בצלם בנויים אהלי רועים ומלונות אכרים, בכל המקום אשר יטה הדרך עקלקלותיו יראו אחים (וויעזען) מעולפים ירקרק דשא ונטעי חמד; אנשים ונשים וטף רצו המונים המונים לראות אותנו ולהתבונן על פנינו הלבנים, רבים מהם הלכו ערומים, ורבים לבשו כתנות בד על בשרם.

פתאום פרשו עבים שחורים וכבדים את מוטות כנפיהם במלוא רוחב רקיע השמים, והשמש אסף נגהו ואורו אשר הלך וזרח עד כה תחת כל השמים, ובעוד איזה רגעים פרץ גשם מטרות עוז אשר זרמו עבי שחקים, בלוית רוח זלעפות אשר סער בסערות תימן מעל פסגת ההרים והגבעות, וסוסינו מאנו ללכת הלאה, אז נאלצנו לרדת מעל הסוסים ולבקש מקום סתר ומחסה מזרם מטרות עוז, ולשמחת לבבנו מצאנו סלע כבד, אשר תחת כפתו כתחת הגג מצאנו מחסה מהמון הגשם, ובכליון עינים חכינו כי יעצרו השמים מהמטיר, ואז נוכל לעשות דרכנו אל מגמת חפצנו באין מכשול ומפריע, ולחדות לבבנו נפוצו לאט לאט ערפלי העלטה, אשר בעבי גבי מגניהם הקדירו מאורי אור בשמים, ארובות השמים נסכרו, והמנוחה החלה לשרור בכל הככר מסביב כבתחלה, וחיש עלינו על סוסינו ונרכב שעות רבות הלאה. המנהל אשר הלך לפנינו להורות לנו הדרך נלך בה, ולהביאנו אל מקום מרבץ התנינים, הזהירנו לאחוז כל נשקנו בידינו, להיות נכונים למלחמת תגרה, יען כי עד מהרה נבוא למחוז חפצנו, ובהיותנו חמשים צעדים הרחק משפת הים לא ראינו עוד מאומה, בכל זאת האיץ בנו המנהל לרדת מעל הסוסים ולהתחבא תחת העצים הסבוכים והרעננים המתנוססים הרחק כמטחוי קנה־רובה מן החוף, ולחכות זמן קט עד אשר יצאו התנינים מן המים להתחמם על גבעות החול מול השמש, כמעשיהם תמיד. אנחנו לא אחרנו מעשות כעצת המנהל, את הסוסים הסתרנו בין סבכי עצי היער, ואנחנו התיצבנו על גבעה קטנה בין סבכי העצים, ונחכה בכליון עינים ובלב חרד על האורחים האי-נכבדים אשר יבאו בעוד רגע לשחר את חוף הים. כאשר ארכה לנו העת לחכות, הבטיח אותנו המנהל כי עד עת הצהרים לא יאוחר, יצאו מן המים, יען כי אז יעלו לרוב מן המים להתחמם לאור השמש ולנום שנתם, כי בתוך המים לא יוכלו לישן, כי אחת לעשרה רגעים הם נלחצים לעלות על פני המים לשאוף רוח באפם, וזאת יעשו רק בהקיץ. היום היה יום בהיר בשחקים, קרני השמש בערו כלפידי אש אוכלה, ודומיה איומה על כל הככר מסביב, רק קול המית שאון מי הים הגיע לאזנינו. מורה השעות אשר בחיקי כבר הורה השעה האחת עשרה לפני הצהרים, ועקבות התנינים עוד לא נודעו, אנכי העפלתי עלות על ראש הצור אשר התנוסס בקרבתי וצפיתי בהפֿערנראַהר שהיה בידי, על הים מרחוק, פתאום התחילו מי הים להתעורר על יד החוף וירתיחו כסיר מצולה באין מעצור. "את רתיחת המים הסבו התנינים, אמר אלינו המנהל במנוחת נפש, ועד ארגיעה יעלו מן הים אל החוף“. חשתי ולא התמהמהתי לרדת מעל הצור ולהסתתר במחבואנו, והתיצבתי בקרן המזרחי להצור, במצב שאוכל להתבונן מרחוק על הטורפים האכזרים בטוח באין מחריד. בעוד איזה רגעים, והנה חיה איומה, ענק בעל קשקשים שוכב ביקר תפארת גדולתנו לנגד עינינו. בטרם שכב על יצוע החול הביט בעינים ירקרקות המאזרות זעם וגועל נפש, כה וכה, ובראותו כי אין מגור מסביב לו, רבץ פתאום על בטנו וישכב כנחש עקלתון וראש זנבו הטביל בקצה המים, ובשכבו פתח דלתי נחיריו, ויפהק וישום וישאף יחד ויפער לבלי חק פיהו הנורא, ואחרי כן שכב דומם כבול עץ על מקומו וירדם. אחרי עבור עוד איזה רגעים עלו מן הים עוד שלשה תנינים גדולים ואיומים, וכמעשה הראשון עשו גם המה, ושנתם ערבה להם. אז יצאתי אני ואחוזת מרעי ממקום הסתר אשר הסתתרנו עד כה, ונמלא את ידינו בקני רובה ונכונן דרכנו לאט לאט בקרבת המחבלים האלה, ובהיותנו במרחק חמשה עשר או עשרים צעדים ממרבץ התנינים, עמדו על עמדנו, ואחל להתבונן עליהם בעין פקוחה: בדמות תבניתם יתדמו אל הלטאה (עקסע), גופם השטחי הולך ושופע לזנב ארוך והעצום מאד, ואורך גופם הוא מחמש עשרה עד שמונה עשרה אמות, מראה עורם ממעל שחרחר כהה, ומגני גבם המחודדים הולכים ונמשכים כחריצי ברזל והיו למסרק חד בעל פיפיות על פני הזנב, וקוים שחורים עוברים לארך גופם ולרחבו, נחיריהם פתוחים כדמות חצי אגן הסהר, רגליהם קצרות מאד וחזקות, הראשונות בעלות חמש אצבעות והאחרונות אך בעלות ארבע, ואחוזים בעור המשוט. משומם ונבהל עמדתי תפוש ברוב שרעפי בקרבי, עמדתי על עמדי והגיתי ברוחי רעיונות נשגבים ומבהילים על אדות היצורים הנוראים האלה, ומי יודע עד מתי הייתי עומד כה שקוע בתהומות מחשבות זרות כאלה, אם לא העירוני אנשי לויתי מתרדמתי, באמרם, כי המקום הזה מסוכן מאד להשאר שם זמן רב, כי עד מהרה יקיצו התנינים משנתם ואז כלנו אבדנו! נתתי אזן קשבת לדבריהם ונפן אל העצים, ונביט בהחבא על מעשיהם אשר יעשו בהקיצם משנתם, ובעוד עשרה רגעים התעוררו מתרדמתם, ויפערו פיהם הנורא לבלי חק, ויסגירום שנית בנשום ושאוף, עד כי רחפו כל עצמותי למראה החזיון הנורא הזה, ואחרי כן קפצו ברעש וברוגז ויתנפלו אל תוך המים בפעם אחת ומעיניהם התמלטו מבטי אימה וזעם.

יושבי האי יצודו את התנים בתחבולות שונות. תחלת הציד הוא בעת אשר יצערו הימים בהנהרות, או בשפת הים, עד כי גבעות החול אשר עליהם ירבצו התנינים יגלו. במקום אשר ידעו הצידים כי שם מקום רבצם, יחפרו בור עמוק בתוך החול ויתחבאו שמה עד אשר יעלו מן המים וינומו שנתם, אז יטילו עליהם פתאום כידוני ברזל חדים הנקשרים בחבלים ארוכים וחזקים לבולי עץ, למען יורה העץ במים אנה פנה התנים, כאשר יקפוץ במצולות הים, עם הכידון אשר בבשרו, אז ירדו הציידים בסירות-דוגה וירדפו את התנים הנפצע, וימשכוהו בחבל אל החוף, וימלאו בשכות עורו עד כי יחלש, ואחרי כן יסחבוהו סחוב והשלך הרחק מן החוף במקום המיועד למו, בקול רנה והמון חוגג.

המאהילים בכלל הם אנשים פראים ופרועים מאד במדותיהם ובארחות חייהם, שחורים ובני בלי מוסר, שואפים רוח הדרור, גם אנשי חיל להתגרות מלחמה עם פריצי חיות ובני שחץ היותר איומים, והם נעים ונדים כל ימי חייהם במרחבי האי אנה ואנה. על צידם יחיו, כי יצודו חיות אשר בשרם יֵאכל ועורותיהם למכסה עתיק לרגעי האי, גם יפרשו מכמורות על הים לצוד דגים; ולמלאות את כל מחסוריהם אשר יחסרו להם עוד, ישלחו ידם גם בגנבה ובבזה, כי גנבים ושודדים מהירים המה. הנשיא אשר ישלוט שלטת בלי מצרים על האי ומלואו, נקרא בשם "שעריף“, הוא ישים פקודות על שכם האנשים הישרים בעיניו, ומסיר ראשי האי באות נפשו בלי חקור ודרוש תחלה. פעם אחת בשנה יופיע במרומי האי, רוכב על בתי גב סוס לבן דוהר, חבוש פאר ואזור גאה וגאון, ושריו ועבדיו שומרי ראשו אחריו ימשכו; מגמת פני הנשיא הוא לברך אז את העם החוסים תחת כנפי ממשלתו; ובני העם יתפלשו אז בעפר כזוחלי ארץ מפני הודו והדר גאונו.

משם עשינו דרכנו "למאיאטא“, האי היותר קטן מקבוצת "איי־קאמארא“ הנשארים, הוא ישתרע דרומית מזרחית לאי הינצואַן. גם על האי הזה ראיתי תנינים הרבה, אשר ירבצו ברפש ואגמי סוף אשר על החוף. – יושבי האי הזה ספרו לנו, כי התנינים האלה לא יזיקו לאיש, ויחיו את נפשם בדגי הים ובחיות קטנות עם גדולות אשר יצודו למו, גם לא יחוסו על ילדיהם הקטנים, ואך בצאתם מהביצים יאכלו אותם בכל פה. רבים מיושבי האי הזה ירהיבו עוז בנפשם לצלול במים מתחת התנים ויתקעו חרבם בבטנו, אבל פעמים רבות ינגפו במלחמה לפני אויביהם, ולפעמים ינצלו מידו אם יעצרו כח לנקר את עיניו בחרב. בעתות ידועות בשנה יתעסקו היושבים האלה בציד דגי־הדעלפֿין, הנמצאים בחלקי הים הסובבים את האי הזה, במספר רב ועצום למאד; ובהיותנו על האי הזה היה עת תחלת ציד הדגים הגדולים האלה. כאשר אך יודע להם מקום הדעלפֿינים אל נכון, אזי ינתן אות לכל יושבי האי וכלם יחלצו בכלי נשק וירדו הימה באני־שיט, וכרגע יתרחקו מן שפת הים כצפרים עפות בהשקט ובדומיה עד בואם אל המקום אשר הדעלפֿינים ישתעשעו שמה, יכתירו אותם באניותיהם בחצי עגול, ובקול שאון והמולה נוראה ילחצום לגשת אל החוף, ואז יחלו לעשות בהם הרג רב ואבדון בדקרם אותם ברמחים ארוכים. ואלה האנשים העומדים על החוף יתקעו בבשרם חרוצות ברזל וימשכום בחבלים מן המים על החוף, וככה יצודום מדי יום ביומו.

רב החובל לא חפץ להתמהמה על האי הזה יען מגמת פניו היה לבוא עד מהרה אל האי "מאדאגאסקאר“, לכן הקימו המלחים בפקודתו את התורן, פרשו נס והאניה עזבה את החוף, הלוך ונסוע מצפון להאי מאיאטא, אל האי המהולל מאדאגאסקאר. האניה לקחה את עמדתה הרחק מן החוף כמאתים אמה ותעמוד על עוגניה. אנכי עם רב־החובל ויתר מרעי אנשי לויתי ירדנו בסירת דוגה לבוא אל החוף, ובעוד רבע שעה עומדות היו רגלינו על חוף האי מאדאגאסקאר.

האי מאדאגאסקאַר, הוא האי היותר גדול והיותר מהולל בין איי אפריקא המזרחית, ארכו מצפון לדרום מאתים וחמשים פרסאות. שלשלת־הרים ישתרעו מצפון לדרום האי, ויחצוהו לחלק מזרחי ולחלק מערבי. האי הזה בכללו נחלק מאת חכמי הגעאגראפֿיע לשתים עשר פלכים נפרדים ובלתי נודעים עוד בדיוק לחכמי הגעאגראפֿיע ותרי הארץ. כל יודעי תכונת האי בכלל יתנו עדיהם כי אי נחמד ונאוה הוא, אדמתו פוריה ושמנה וטובה מאד, צבי לכל איי אפריקא במגד תבואות שמש וגרש ירחים. אי אשר עיני ה' בו מיום הוסדו לעשותו גן עדנים באפריקא, כליל יופי ומשוש לכל הארץ הזאת; אי אשר שמיו יגשימו גשמי ברכה אף יערפו טל אורות לתת אוכל למכביר, יעריו יצמיחו כל עץ בחור וטוב, עצי פרי הלולים ועצי הדר, לעשות מהם כלים שונים; אין קצה להמון העצים והנטעים, הפרחים והשושנים, הנמצאים על אדמתו – פה תתעטף האדמה במעטה פרחי שושנים וחבצלות תפארה בשלל צבעי רקמתים, ושמה יאריכו בדי עצי הקאקאס ועצי הפיזאַנג את צמרי ראשיהם המסֻבלים בפרי הלולים לאלפים ולרבבות; פה ישתרע עץ העריטהארינה ברוב פרחיו האדומים כתולע, ושמה יתנו פרי עצי המושקאַט את ריחם, והעובר עליהם יראה את יפי תפארתם ויתפלא על הדר הטבע כולה, ישאף ריחם ויקרא: מה רמו ונפלאו דרכי הטבע! – על פארות העצים ישכון כל צפור כל כנף, ובין סבכיהם תרמוש כל חיתו יער ובני שחץ; ביאוריו הגדולים ידגו דגים רבים למיניהם, ובתוך בצאותיו ואגמי מימיו ישימו נחשים ועקרבים מעונותם; מהרריו יחצבו כל אבני חפץ אשר אין על עפר משלם, גם כל מיני מתכות שונים ויקרים.

מכל מיני הצמחים והנטעים השונים אשר יעטפו עסיס על האי הזה הרביתי להתבונן ולהשתומם על העץ "ווראַראָ“, המזיל שמן בושם נותן ריח ניחוח מאד נפלא, ועל עץ הפלאות הנודע בשם העצמי "באַניאַנוס“, אשר עליו יאָמר בצדק כי הוא היותר גדול מכל עצי ה' אשר נטע בתבל ארצה, לא רק בעבור גובה קומתו לבד, כי אם גם בעבור ענפיו ועפאיו הנפלאים המשתרעים עד למרחוק כדי חמש מאות צעדים, עד כי יתראה למרחוק כיער צומח עצים הרבה; גובה צמרותיו לפעמים מששים עד שבעים רגל, והקף שטחו מספר מאות רגל, שרשיו ישרשו בעומק הארץ מתחת, ויונקותיו ילכו תחת הארץ עד מרחק מאה רגל. תחת צל חופת ענפיו השחות מטה, ירבצו קופים המרגיזים את בני האדם משבת סביב לעץ הזה. הקוף האפריקאני שימפאנזע אשר גבהו קרוב לשמונה רגל, אוה למושב לו בין ענפיו הסבוכים ויוליד שם את בניו. גם נחשים צפעונים השואפים לבלוע את הצפרים הקטנים אשר יקננו על ראשי העפאים, יזחלו שם, גם חיתו טרף ופריצי שחץ יכרעו וירבצו שם ויפיצו זועה ופלצות על כל סביבם. עץ הקאקאס, עץ הראמא הנוטף שרף, הנקרא בשם טאחמאחא, עץ הראווענדזארע אשר קליפתו ומוח (מאַרק) גזעו טעם בושם הנעלקען טעמם, והאלון זאנדראַהע, אשר עצו שחור מעץ העבען הנודע, יצלחו מאד על האי הזה וישאו פרי הלולים למכביר המשמחים יושבי האי.

חיות רבות אבירות ונוראות אשר לשמם ולזכרם יאחז שמה ושער, רומשות על האי הזה. איום ונורא מכל חיתו טרף אשר פגשנו על האי הזה בלכתנו לתור אותו לארכו ולרחבו, הוא נמר האפריקאני הנקרא ג"כ בשם "פאַנטער“; ארכו משמונה עד עשר רגל, שערו הקצר צהוב-חור (בלאס געלב) בפצלות שחורות יורדות מגבו אל צלעותיו ובטנו, וכלו טלוא ונקוד בנקודות שחורות קטנות, ובעגולים גדולים שחורים; עז נפש, גבור ואמיץ לב וצמא לדם יתר הרבה מכל החיות הטורפות הנפגשות על האי הזה; כביר כח עד מאד, כי יוכל לרוץ קל מהרה ושור ביפֿפֿעל גדול בפיו. צמאונו לדמים נחזה בו כל רגע, כי את כל החי אשר יראה יצמא לדמו, גם על האדם ירהיב עז להתנפל בשצף קצפו לרוות צמאונו מדמו. פריץ חיות הזה יפרוץ בכל רחבי האי, גם יעבור דרך שלשלת הרים הרמים המתנוססים מצפון לדרום האי, וירחיק נדוד עד חוף הים. בין הערבים גם בלילה לנוגה הירח והכוכבים, יקום ויצא לשחר טרף, יארב במסתר אל בשר צידו, ויתנפל בחתף על שללו האומלל העובר לפניו, ימוצץ את דמו לראשונה ואחרי כן ישסעהו כשסע הגדי ויאכל את בשרו בכל פה. בני האי יאכלו את בשר הנמר הזה למעדנים, ומעורו יעשו מכסה לסוסיהם. לרוב יצודוהו ברשתות אשר יטמנו לרגליו, אך רבם יצודוהו בתחבולות שונות – אלה יכרו שוחות עמוקות להפילהו שמה, ואלה ידלקו אחריו בסוסים ויורוהו, או כי יגרו עליו המון כלבים גדולים עזי נפש המלומדים לזה, אשר לרוב ימית אחד או שנים מהם טרם יתקפוהו יתר הכלבים.

מדי דברי בבן שחץ זה, התאפק בל אוכל מלספר לפני קוראי ספורי מסעותי אלה המקרה אשר קרני בהיותי על האי הזה: ויהי היום ואנכי עם אחוזת מרעי רכבנו על סוסינו לאורך העמק המשתרע בפאת האי נגבה. המנהל הודיענו כי בעמק הזה ירבצו תמיד נמרים רבים, האורבים במקומות סתר על העוברים ושבים להתנפל עליהם ממחבואיהם ולטרוף אותם. לכן שלחנו עשרים כלבים עזי נפש בראשונה להחריד את הנמרים מרבצם, והנה פתאום הגביה הסוס אשר רכבתי עליו את ראשו והשמיע את נחרו אימה, אשר אות נאמן הוא לכל יודע ציד, כי קרוב נמר להתפרץ ממחבואו. ככה הרחקנו לרכוב עוד כברת ארץ עד בואנו אל גבעה קטנה. פתאום נשמע קול המולה ושאגת פחדים, ועד ארגיעה והנה שני נמרים שלובים יחד כאחוזי זרוע, התפרצו ממקום רבצם וישתערו כסער מתחולל עלינו. קול רעש וקול המולה נשמע בין הרוכבים, ולנגד עינינו נהיתה חזות קשה אשר לא יאמן כי יסופר, כי חתו כל הסוסים, הפנו נסו יחדו; את סוסי אשר רכבתי עליו ואשר לא היה קל ברגליו כאחיו, השיג נמר האחד ויפילהו ארצה וימיתהו כרגע. אז התמרמרו שני הנמרים וישיתו אלינו פניהם; אכן מאשר ירו עליהם אחוזת מרעי מקני הרובה, הפנו שבטם וינוסו בסתר קנה ובצה, ואנחנו חשבנו כי הטורפים האלה לא יוסיפו עוד להחרידנו, אבל כאשר הלכנו מהלך עוד רבע שעה, ואראה מרחוק והנה עשבות האחו נעים ונדים לאט, ובעוד רגע, והנה ראש נמר אכזרי נשקף מתוך העשב; נשאתי קולי ואקרא, וכל אנשי לויתי נחפזו חיש מהר להתאסף לקול קריאתי, ועד ארגיעה יצאו שני הנמרים מסתר קנה, ויתהלכו יחד במנוחת לבב על פני השדה, מבלי שים לב על מערכת מורים העומדים בקרבתם. שני מורים ירו עליהם כאחד, ויעברו כדור על נמר אחד, ויפן וינהם בנהם נורא ויחפוז זנבו על מתניו, וישתער עלינו בעברת אפו קל מהר, והנמר השני אחריו. אכן מפחד קני הרובה אשר ערכנו למולם נפל לבם ויעמדו מלכת וירבצו על גבעת חול קטנה. המורים לא התאחרו מלהרעים בחמשה קני רובה כאחד על פריצי חיות האכזרים האלה, ועוד מספר כדורי אש באו בעבי גבי חזיהם, גם אני יריתי עליהם עוד שלשה כדורים, ויפלו ארצה, וישמיעו קול נהם איום ונורא, ויקומו מעל הארץ, עד כי לאחרונה כרעו נפלו שדוד לארץ.

מלבד הנמרים (טיעגערן) ימשלו גם זאבי-ערבות (היענען) ממשלה רבה על אדמת האי הזה. ההיענען אשר ראיתי שם, הם ארוכים כאמה וחצי, זרועותיהם גבוהות וזנבם מכוסה בשער סבוך, על גבם שער קשה, המאריך בתבנית צמתים (צעפפע), אשר בחמתם יתנועעו, יסמרו וירומו מעלה, מראיהם אמוץ-לבן בפצלות עכורות ממראה אפר, – מראיהם בכלל נתעב ונאלח, עיניהם כהות וערומות לעשות מזמות, עורם לא יסכון למלאכה ובשרם לא יאכל. והנה אף כי מרבים הם להשחית ולבלע, ופורעים פרעות באופן מאד נורא, בכל זאת מועילים הם תועלת רבה באי הזה, באכלם את כל הנבלות אשר יבאישו את האויר, גם ימעיטו את מספר הקופים וחתולים הפראים הרעים והנוכלים, ואך לעתים רחוקות יטרפו שה מהעדר במקומות מרעה, יען כי מטבעם יפחדו מן האדם וינוסו מפניו כמנוסת חרב. – בני האי יצודו את החיות האלה בתחבולה כזאת: יקימו גדר אבנים באורך וברוחב שש עד שמנה רגל, ולו דלת ברזל כבדה, המחוברת מלפנים בצדה האחת, אשר מאחורי הדלת בפנים מונחת נבלת בהמה או חיה, והיה בהריח ההיעניע הבא אל תוכה, את הנבלה, נפול תפול עליו הדלת הכבדה ותהרגהו.

בין הנחשים הרבים והשונים הזוחלים על אדמת האי הזה, רבים המה אשר חמת עכשוב תחת לשונם, אשר ישופו עקבי האדם והבהמה וימיתום באין מציל. הרע והמשחית מכלם הוא נחש בתי-העינים (בריללענשלאנגע); ארכו כשלש אמות ועביו כזרוע איש, גוו חום או צהוב מלמעלה, וגחונו לבן בכתמים אדומים או שחורים, עיניו כברקים ירוצצו וקשקשי צוארו כאבני נזר ינוצצו. מכון לשבתו יבחר לרוב בתוך גלי נמלים-לבנים (טערמיטען) העזובים הנמצאים על האי הזה במספר רב למאד. בראותו את האדם מרחוק יחיש מפלט לו אל תוך המערה. ישוט קל מהרה על פני המים, גם יסק לפעמים על העצים. הוא מסוכן מאד בארסו יותר מארס כל הנחשים, ולא יאחר המות מבוא אחרי נשכו בעוד איזה רגעים, אם לא יקדמו כרגע ברפואה בטוחה ומעולה. השכוים והתוכיים הפראים החיים על האי הזה במספר רב ועצום למאד, ימעיטו את מספר הנחשים הנוראים האלה מדי שנה בשנה, כי הנם אוכלים את הזוחלים הנוראים האלה בכל פה, כתרנגולי הבית הטורפים את הזוחלים בארצנו.

ביאוריו ואגמי מימיו הרבים ידגו הרבה מיני דגים גדולים וקטנים הנאכלים מיושבי האי בפה מלא למעדנים. מכל הדגים השונים שמתי עיני חקירתי על הדגים הפורחים באויר, הנקראים בשם “שלוים פורחים“ (פֿליעגענדע וואַכטעלין), ארכם חצי אמה, ראשם מכוסה בקשקשים ופיהם עגול, חסר שנים ומלא קמטים, ודומים בכלל אל דגי-ההערינגע, הנודעים ג”כ בארצותינו. בעיני ראיתי איך התרוממו פתאום מן המים ועפו ברוח ממעל למים, נסבת התרוממותם הוא באשר אויבים רבים דולקים אחריהם במים ומתנכלים להמיתם, כמו דגי-הדאראדען והדעלפֿינים השטים ורודפים אחריהם מבלי הרף, ואין למו מחסה ומפלט מהם בלעדי אשר יתרוממו ממעל לעוף באויר השמים על שטח פני המים; והם לא יעצרו כוח לעוף במרום יותר מעשר אמות, אך לא מאשר ייבש כנפי מעופם כאשר ידמו רבים, כי הנה ראיתי את הנופלים על החוף לפעמים, אשר ימותו עד מהרה וכנפיהם עוד רטובים גם זמן כביר אחרי מותם. בעופם ישמיעו קול דממה דקה היוצא מנחירי אפיהם בנשמם רוח. יושבי האי לא יאכלו את בשרם, כי לא ימתק לחיך אוכליהם, ולכן לא יתעסקו בצידם באשר אין להם חפץ בם.

גם הרבה מתכות ודוממים שונים נאצרו באדמת האי מאדאגאסקאר בשפע רב למאד, העולים בחין ערכם על מיני המתכות הנמצאים ביתר איי אפריקא-המזרחית אשר זכרנו. נוסעים רבים יבטיחו, אשר הרי מאדאגאסקאַר, זהב, כסף ונחושת יזוקו, גם ראמות וגביש נצפנו בקרבם, אבני שמאראגד, אבני נזר ואבני בדולח טובות ומזהירות נצפנו בקרבם לרוב, גם אבני-שיש אבני פראָפֿהיר נמצאות שמה, גם ברזל-מוצק (שטאַל) יחצב באי הזה, אשר יתר שאת לו ויתר עז על הברזל אשר ביתר האיים.

בירכתי צפון האי, ישתרע עמק-ברכה, עמק נפלא ומהולל ברוב התשבחות בפי כל הנוסעים והתרים הנודעים לתהלה. את העמק הזה יסובו הרי חמד גבעות תפארה באורך עשר פרסאות. גובה העמק הזה לפי אשר מדותיו במקומות שונים, הוא כחמש מאות רגל מעל שטח פני הים. מזגו בכלל יפה אף נעים, ברוך ומבורך במעינות נכבדי מים, הנובעים מחגוי הסלעים וסעיפי הכיפים המשתרעים בתוכו, ובשפעת מימיהם יַפרו את אדמתו ויעשוהו כגן עדנים. סבכי עצים עבתים וסבוכים יסבום, ועל כן יציצו ויפרחו בעמק הזה ציצים ופרחים, שושנים וחבצלות ועצי פרי מגדים המשמחים אלהים ואנשים; כל נטעי נעמנים וכל פרי עצי חמד ותנובות שדי אשר תוציא הארץ באי מאדאגאסקאר בכלל, תוציא האדמה הדשנה בעמק הזה ביתר שאת. גם עצי תמרים, נעלקען, ראווענדזארע ועוד פרי הלולים כאלה ישגו בו בשפע להחיות עם רב! גם צמחי רפאות ועלים לתרופה, כמו סאסאפאריללע, יאלאפא וקאסאַי יצמחו שמה, הנותנים ריח כריח עצי בשמים.

בעמק הגדול והנפלא הזה, נפגוש פילים גדולים ונוראים למאד העשוים לבלי חת, גבהם כשמונה אמות, תחת אשר פילי אפריקא בכלל רק חמש אמות גבהם, גלגלתם עגולי ומצחם גבנוני, אזניהם גדולות וארוכות וקוים מעוקלים המסתעפים על פני שטח מלתעותיהם יתארו מרובעים עקומים, שִׁניהם היוצאות ובולטות לחוץ גדולות מאד; שן אחד ישקול לערך מאה לטרות. מראה עור הפילים חום-כהה, וזנבם ארוך בקבוצת שער קשה מקצהו, עורם מלא קמטים במעט שער מוצק עב וקשה. את בשרם לא יאכלו המאדאגאסים למעדנים, כי טעמו זרא להם ולא ימתק לחכם, לכן יאכלוהו רק לעתים רחוקות בעת אשר יאלצום הכפן והרעב; אמנם ישתמשו בבשרו לכסות את אהליהם. בעיני ראיתי אהלי בני המאדאגאסים הגרים בירכתי העמק הזה, מכוסים בבתרי בשר הפילים ארוכים כמה אמות אשר יבשו לנכח השמש.

הפילים ישכנו שם לרוב במקומות לא נושבים מבני אדם, ולא יסבבו נזק רב בארץ, באכלם את ענפי עצי היער שאין לאדם חפץ בהם, ואך לעתים רחוקות יקרה אשר הפילים יעזבו את משכנותם ויתפרצו משם בימי הגשמים המונים המונים לבוא בחלקת השדה בקרבת מושבות בני אדם, וישחיתו את השדות המלאות אורז וחטי מאַיים ויעשו שמות בהפיזאַנג ובקני-הדבש (צוקקערראָהר); והמאדאגאסים החלשים, המה קצרי יד לגרש מפניהם את המשחיתים האלה. אנשים רבים ספרו לי, כי כאשר יאכוף עליהם הכפן יתקרבו גם לנאות אדם, יהרסו את אהליהם ויטרפו אנשים רבים, יפרעו פרעות וירעו עד מאד, לכן התיעצו המאדאגאסים לשים רעל במטעי קני-הדבש ולהכרית המחבלים האלה מארץ. בשנת החמש עשרה או השש עשרה לימי חיי הפיל יזדווג אז עם הנקבה, והנקבה תהר עשרים או עשרים ואחד חדש, ותלד תמיד רק ילד אחד, אשר בגיחו מרחם אמו הוא גבוה כדי שלש רגל, ועיניו פקוחות, ואך לעתים רחוקות יקרה אשר הנקבה יולדת שני ילדים בפעם אחת. הפילים בכלל יחיו בחברה ורעות; בהיותם במצב חפשי מאכלם עלים וענפי עץ וצמחים שונים ושתייתם מים חיים.

המאדאגאסים צדים את הפילים בתחבולות שונות, וכן יש צידים חזקי לב הרודפים אחריהם ובמלכודות יתפשום; לרוב ילכו ארבעה או חמשה צידים יחדו וכלי נשקם בידם, והיה בראותם חבר פילים ילכו אחריהם מרחוק עד אשר יראו כי פיל אחד הרחיק מחברתו ועומד במצב כזה אשר נקל לירות עליו, אז יגיחו הצידים מבין עשבות שדי הגבוהים אשר יסתתרו שמה ויקרבו אל הפיל לאט לאט בזהירות וחריצות רבה, ופתאום יורוהו כלם בפעם אחת ויפלו על פניהם בתוך החציר, והפיל הנפצע יחגור שארית כחו ויתאמץ לרוץ בשצף קצף ברעש וברוגז בין השכים וסבכי העצים, עד אשר ייעף מחוסר דמו השפוך, אז יורוהו הצידים שנית ויכרע ויפול שדוד ארצה; כרגע יפשיטו את עורו וישטחוהו נכח השמש ליבשהו, ואת שִׁניו יפילו בקרדומות וימכרוּם לבני אייראפא, או יכינו מהם תכשיטים שונים לנוי ולתפארת; אנכי ראיתי בעיני כי נשי המאדאגאסים הכבודות ובנותיהם, קשרו על זרועות ידיהן ורגליהן אצעדות וטבעות שן רבות, עד כי לא היה ביכולתן להניע חפשי ידיהן ורגליהן. את הפילים אשר יתפשו הצידים חיים, ילמדום להכנע אל מנהלם ולשמוע לו, להבין אל האותות אשר ירמוז להם, או לאמרי פיו כאשר יצוֵם. הפילים המלומדים והנכנעים לא ישמעו רק לקול מנהלם הרוכב על ערפם ומכה בקנה ברזל על מצחם אם לא יאבו שמוע לו, ואיש אחר לא יוכל לשלוט בהם ולהטותם לחפצו, אם לא כאשר יקשרו מטפחת על עיניהם לבל יראו.

לעולם לא אשכח את המקרה אשר קרני בעמק הנפלא הזה, ומדי דברי בו אתפלץ וכל בשרי יאחז שמה ושער; ויהי היום ואנכי עם אחוזת מרעי יצאנו מאהלינו לצוד בסביבות העמק, ולהתענג על הוד והדר תפארת הטבע הנעימה השוררת שם בתוקף עוזה. היום היה יום בהיר בשחקים, השמש בהדרו שלח קרני אור ויוסיפו נוגה לירקרק הדשאים הנחמדים על הככר אשר עומדות היו רגלינו הפעם; הוד והדר אצל מיפעתו על כל היצור אשר באורו יראה חיים, מהעלים הרעננים בשיא חסנם ופארותיהם הארוכות, אשר יתראו כזרועות בן ענק עת על אויביו יתגבר, עד העשב הקטן אשר אך עבר עליו רגל אדם או בהמה ימולל ואיננו, מהצפרים אשר מבין עפאים יתנו קול זמרה במנוחה ולא ייראו את איש, כי כנפים להם להתנשא על, עד השבלול הקטן הזוחל בכבדות על אדמת עפר ובן רגע יהיה למרמס לרגלי עובר, כלם יחד האירו פנים וישישו לקראת האור הנותן חיים לכל חי. עשבי השדה נתנו ריח טוב לאף כל הולך, ומי הנחל הקטן אשר ישטפו שמה הלכו לאט לאט ויפוזו מידי קרני השמש, וכאשר הגענו קרוב לסבכי יער קטן המשתרע לא רחוק מן העמק, הרעישו חברת הצידים אשר הלכו לפנינו, שני פילים זכר ונקבה, חיש קל מהרו לברוח ולהמלט על נפשם בעבי היער, הזכר נעלם עד מהרה מעינינו כי היה קל ברגליו וירץ בחפזון נמרץ, אולם הנקבה אשר פצעוה המורים וינחתו בבשרה כידודי אש אחדים, לא עצרה עוד כח להמלט היערה ולחלץ את נפשה מרעה. המורים שכו לפניה את הדרך ויתיצבו לעומתה ויכוננו כלי נשקם לירות עליה ולדכא לארץ חיתה. אבל לפתע פתאום התפרץ הזכר ממחבואו אשר התחבא בין סבכי עצי היער, ובחמה שפוכה וקול המיה נוראה השתער על הצידים בקול פחדים ומפיו יז קצף נורא. איום ונורא היה אז מראה הפיל, הענק שבחיות היונקים, ופחדו נפל עלינו ועל חברת הצידים, עד כי חשנו ולא התמהמנו לברוח על נפשנו, כי אך במנוסה לבד חשבנו להנצל מבן שחץ איום ונורא זה. אך ציד אחד אשר התמהמה כמעט קט ולא הספיקה לו העת להמלט מהרה על נפשו כאשר נמלטנו אנחנו, הוא שתה את כוס התרעלה, ואותו בחר הפיל לכלות את חמתו ולנקום את נקמת דם רעיתו אשר כידודי האש נחתו בבשרה. הה! בעינינו ראינו מרחוק איך בשצף קצף ובחמה שפוכה התמרמר הפיל האכזר על הציד האומלל, וישליכהו ארצה בהכותו אותו בחוטמו (ריססעל) רק פעם אחת, את שִׁניו הארוכות והחדות תקע ברך קדקדו ובבשרו, וירמסהו ברגליו הכבדות, ויחזיקהו שנית באפו ויזרקהו השמימה; ובראות הפיל כי רוח חיי לא נכר עוד בקרבו, הניח מעט את חמתו ויעזוב את האומלל, ויקרב אל רעיתו ויחבקנה באהבה ורחמים גדולים, ויתן את שכמו לתמוך צלעה הפצועה והביאה בשלום אל סבכי היער ועקבותיהם לא נודעו עוד.

בלכתנו בעמק ברכה הזה ראינו את העקרב הנורא, הנודע לחכמים הנוסעים בשם "לטאת העפר“ (ערדוואראַ), אחד ממיני לטאות החול הידועות הנפגשות באפריקא. הלטאה אשר בעיני ראיתי היה מראה ירקרק־צהוב, וארכה היה חמש עד שש רגל. הכרת פני הלטאה הזאת ענתה בה, כי בעברתה ואומץ רוחה, לה יתר שאת ויתר עז מכל לטאות היבשה הנפגשים באי הזה, וכאשר נסיתי להרעישנה ממקומה ולהבריחה הלאה, השתערה פתאום לעומתי בחמה שפוכה, ותשען על זנבה ותרם כחצי אמה מן הארץ. בראותי כי תחשוב מזמות להתנפל עלי ולכלות בין את חמתה, חשתי למלאות את ידי בקנה רובה, ואנחת כידוד־אש בבטנה; הלטאה נפלה לארץ, ותחפוז זנבה ותעוה פניה ותתנועע אנה ואנה, ובעוד רגעי מספר נפלה שדוד ארצה ורוח חיים לא היה עוד בקרבה. הלטאה הזאת תבחר למשכנה מקום סלעים וגבעות צורים לא רמים, אשר בסעיפיהן תתחבא לעתות בצרה; אם הדביקתה הרעה ואין לאל ידה לנוס ולהמלט על נפשה, תחבק צור בצפרניה השנונות בכל מאמצי כח, ותשב תחתיה, עד כי לשוא יגבר איש חילים להעתיקנה ממקומה, אף כי ישים על רגליה חבלים ויסחב אותה בזרוע כחו. המאדאגאסים יפחדו מאד מפני הלטאה הזאת בכל מושבותיהם, לא בעבור אפה כי עז ושניה הנוראות, רק בעבור אשר יחשבו עליה תועה כי היא ארסית וחמת לה כדמות חמת נחש־ארסי. בעמק הזה נמצאת עוד לטאה אחת ממין לטאת־העפר, המצוינת בזנבה העגול ובקשקשיה העגולים מעט, מראֶה מלמעלה חום-בהיר בכתמים, רבועים מצבע צהוב ירקרק, ומלמטה מראה צהוב כעין החול, ועל זנבה עגילים צהובים הרבה; ארכה יותר משלש רגל.

במשך הימים אשר התגוררנו על האי הזה, חקרתי ודרשתי בעין החקירה הנכונה על תכונת יושביו, על ארחות חייהם ואמונתם, על שפתם ומסחרם, ועל מנהגיהם ומעלליהם, וזה הוא אשר הביאו לי תוצאות חקירותי הרבות: יושבי האי מאדאגאסקאר יקראו בשם "מאַלאַגאסין“, תואר פניהם משונה מתואר פני יושבי יתר איי אפריקא, מצחם רחב, גבות עיניהם עבות ומכוסות בשער הרבה, חוטמם שקוע, עיניהם כעיני ההודים, פיהם רחב יותר מפיות אנשי אייראפא, שערותיהם עבים כפתילים, שחורים ומזהירים. בנין גֵוָם בכלל חזק ואיתן ומום אין בהם, כתפיהם רחבות, יחפים ילכו אך לא ערומים, כי גויתם מכוסה בבגדים העשוים מפשתים וקנבוס, וגם את ירכם יכסו בבגדים האלה העשוים בטוב טעם ודעת; על ראשם יחבשו פאר מצנפת רחבה מעוטרת בציצים ופרחים מריחים חדשים לבקרים. בגדי הנשים המה כבגדי האנשים, אך הנשים מקשטות את בגדיהן בחוטי זהב משובצים באבני חפץ, על אצילי ידיהן תשאינה חרוזי בדולח וראשיהן תעדינה בזהב ופנינים.

המאדאגאסען יחגרו תמיד חנית ורומח על מתניהם, גם קשת על שכמם, ויתעסקו בציד פריצי חיות ובני שחץ, גם ישוטו על הים ויארבו במקומות סתר על האניות, להתנפל עליהן לשלול מאודם, אם לא יתנו חפצם כפרס; ואם השדודים מעטים מהשודדים, אזי אם בנפש חפצה יניחו לשלל, חנון יחוננום ולא יבוזו רק מאודם, אכן אם ירהיבו עוז לעצור בעדם וללחום נגדם, אזי יקדישו עליהם מלחמה וירצחום נפש. רבים מהם יתעסקו בצידת דגים וחיות הים השונים. כל היום ישבו בביתם, וכבוא השמש יתאספו כל הצידים כלם על שפת הים מקום שם סירות-הדוגה שלהם תעמודנה, וכלם ירדו בסירות הדוגה ויתרחקו מן החוף מרחק רב עד בואם אל המקום הנועד להם, אז יפרשו את מכמרתם, וישימו אש על סירות-הדוגה, והדגים אשר יבאו להתענג על האור, יפלו ברשת זו טמנו למו המאדאגאסען. הדיגים יוציאו אז את הרשתות מן הים אל תוך סירות הדוגה, וישובו הבית לנוח מעבודתם במצהלות שיר ובקול קריאת הידד! – את אהליהם הבנויים מקני-הבאמבוס, יתקעו עד חצים בארץ, שמה ישבו על הארץ עם נשיהם ובניהם סביב מדורת אש, ועורות קלי-המרוץ (רענטהירען) תחתיהם. מאכלם על הרוב נזיד אורז, דוחן או חטי-מאַיס, אותו יציקו בקערות מקליפות אגוזי הקאקאס, עודו חם, ובאצבעותיהם יקחו האוכל מהקערה ויצנפוהו בידיהם לכדורים קטנים ויאכלום בפה מלא. עשירי האי יאכלו גם כן מאכלים פשוטים אבל טובים מאלה. מנעמיהם המאכל הנקרא בשם "מקוסקאָס“. צמאונם ישברו על הרוב במים קרים, ולפעמים גם בחלב ויין תמרים. נשיהם חיות הנה, ובטרם תבואנה אליהן המילדות וילדו, ורחמניות הן מאד על צאצאי מעיהן, כי תשאינה את הילד על שכמן עדי יוכל ללכת, מחלב שדיהן ייניקוהו שלש שנים רצופות, גם יקשיחוהו לכל עמל ותלאה, ולכן לא ימצא ביניהם על הרוב ילד ידוע חולי, או אשר מום בו, אולם על חנוכם המוסרי אין עין פקוחה ולכן יגדלו כעיר פרא.

אמונתם היא אמונת מחמד אשר נחלו מהערביים תושבי אפריקא הצפונית, אך נתעו גם להאמין בהבל נדף ובפעולות הכשפים והקמיעות, אשר יתנו להם כהניהם בפדיון כסף מלא. לשונם היא לשון מיוחדת בהברות מוזרים ובטואים משונים. נשיאם ימשול עליהם ממשלה בלתי מגבלה, כי הוא שורר בחייהם ובקניניהם באין מפריע, הוא יחוק חקים חדשים לבקרים, חקים שונים ומוזרים, ויתן דת בתוך האי אשר עליהם אין להשיב אף אם יתנגדו זה לזה. אדם כי ימות באהל, אזי ישמיע איש עתי קול צעקה ויללה בסביבותיהם, למען יתאספו אוהבי ומיודעי המת לספוד עליו, לחלוק לו הכבוד האחרון, ולשאת נהי ובכי תמרורים בחברת מקוננים; קרובי המת ירחצו את גופו ובבגדי בד היותר טוב יעטפוהו וישאוהו לקבר. בעת ישימוהו בקברו ילחשו הכהנים דברים מעטים באזנו, ובקול צווחה וצעקה גדולה ומרה יקברוהו, ויתאבלו עליו שמונת ימים, ואחרי כן יעשו משתה הלולים, יפזזו ויכרכרו ויזבחו זבחי בקר וצאן.

בתוך יושבי האי הזה ישנו שבט אחד מיוחד הנקרא בשם "צאַפא אַבראַהים“, הוראתו בשפת קדש "זרע אברהם“, כי כן יכנו את עצמם, ולא יאמינו בנבואת מחמד, כי אם בנח, אברהם, משה ודוד. בשר ערלתם ימולו, את בניהם יקראו בשמות העברים, ואת השבת ישמרו לעשות. ראשי מנהגי עבודת הקדש, הקרבת הקרבנות. טובי לב מאד ומכניסי אורחים, זולתם ימצאו שם עוד הרבה עובדי אלילים המאמינים במציאות מלאך בלהות קנא ונוקם ומקור כל הרעות, וגם במציאות הרוחות ומלאכי זעם וחסד, דורשים אל המתים ומקריבים להם קרבנות. כהנים להם אשר ינחשו ויקסמו להונות את העם ולצודד את נפשם23.

אחרי אשר התמהמהנו על האי מאדאגאסקאר ארבעה עשר ימים רצופים, אמרנו לנסוע אל האי "בוירבאָן“ אחד מקבוצות "איי-מאסקאריעני“, המשתרע בפאת מזרח האי מאדאגאסקאר; ובכן עברנו על צד המזרחי של מאדאגאסקאר. האניה התנועעה על שטח הים הרחב והמלוטש כראי מוצק, במהירות עזה כעל עב קל, ודומיה איומה לה מסביב. ובעוד מספר ימים באנו אל האי "בוירבאָן“. המלחים החזיקו את העוגן, ואנוכי עם רב-החובל ואנשי לויתי ירדנו בסירת-דוגה קטנה לבוא אל החוף. חוף האי הזה רחב מאד, עד כי אניות-תורן רבות תוכלנה להחזיק את מעמדן שם. משפת הים ועד שלש וויערסט בתוך האי, יתנשאו עצים גבוהים השתולים במשטר וסדר נכון, רובם עצי הקאקאס ועצי הפאנדאנוס, אשר בדרך העובר בינותם יגיע ההולך לטבור האי, מקום האהלים השפלים כאהלי קדר אשר בנו למו בני האי, משפת הים עד מרכזו האמצעי.

האי בוירבאן בכללו, אי יפה אף נחמד, אשר ימשוך עיני הנוסע בשעשועי הטבע הנדיבה השוררת עליו בעצם תקפה מאד נעלה. עצים רעננים ממינים שונים המסובלים בפרי עצי הדר נחמדים למראה, ישתרעו בכל מקום אשר תדרוך כף רגל הנוסע, בתוכם יצטיינו עצי הקאקאס, עצי הלחם, עצי האלה, הארז, הברוש והתדהר, אשר יגדלו כלם יחד ויביאו תועלת רב ליושבי האי בכלל. על עץ-הלחם (בראָדבוים) הרביתי להתבונן במשך זמן היותי על האי הזה; העץ הזה הוא יפה-ענף וגבה קומה. מראה עליו החלוקים והארוכים ירוק-כהה (דונקעל־גרין), מראה גזעו צהוב ועורו חזק מאד, פרי הדר שלו מתוק מאד לחך וריח לו כריח השזיפים (פפֿלוימען), אורך כל פרי כשמונה אצבעות, בתוך הפרי חרצן גדול הרך והטוב למאכל. יושבי האי יקטפו פירות האלון הזה עודם באבם ויבשלום במים עד אשר ישחר עורם עליהם, ואז יחשפו קליפתם העליונה ויאכלום בכל פה. בימי חגיהם ומועדיהם ושמחת לבבם יכתשו את הפירות במכתש עץ בעלי, וישפכו עליהם חלב מאגוזי הקאקאס ויאכלום למעדנים. כל ראשית עבודתם הוא אסיפת פירות עצי הלחם, אשר יצברום חמרים חמרים בעודם בוסר ויכסום בעלים, ואחרי כן יסירו מהם את החרצנים, וחלקם הרך מסביב ישימו באחד הבורות ובכשיל וכילפות יהלמום, והיה כאשר יחמצו יצנפו צנפה כדור ויאפום בתנור, אחרי עשותם אותם בתבנית ככרי הלחם; אשר ככר לחם כזה יעמוד טעמו בו חמשה או ששה שבועות, ועל כן יקרא העץ בשם "עץ-הלחם“.

ביערות העבֻתים והסבוכים המשתרעים על אדמת האי הזה, נפגוש הרבה מיני חיות טורפות ובני שחץ נוראים אשר יסבו נזק רב להיושבים, בהתפרצם פתאום מעבי היער אל עדרי הצאן והבקר, אשר ירעו בנאות אחו הרחק מאדם בסביבות היערות האלה. הזאב ירבה שם להשחית ולבלע השחתה נוראה מאד; הוא ירדוף בזעם אפו ושצף קצפו בני אדם יחד; אולם בני האי הזה בתחבולות שונות יתגרו אתו מלחמה, והאיש בפגעו בו ישליך אליו נתח בשר צלוי על האש, אשר כרגע יעמוד הזאב ממרוצתו ויריח בנתח הבשר, בחשבו לשבור רעבון נפשו, ובטרם יגמור מעשהו ינוס האיש על נפשו ויהי לפלטה. כל הורג זאב ישא משאת כסף מאת נשיא האי, מלבד עורו אשר ימכרהו במחיר קצוב. אולם לעומת הנזק וההשחתה הרבה אשר יסבו חיתו טרף בכלל והזאב בפרט, תבואתם תועלת גדול מחית קלת-המרוץ (רענטהיער) הנמצא שם במספר רב למאד, יען כי החיה הזאת מרבית עשרם היא, ואף הדל והמסכן ירכוש משמונים עד מאה חיות כאלה. החיה הזאת לעזר רב למו כל ימי חייהם, ובכל אשר יפנו תהי להם לעזר: בלכתם בדרך תוליך אותם על כתפיה ממקום למקום, כי מרוצתה בחפזון וכאחד הצבאים תרוץ עם האיש היושב על גבה, או עם העגלה העמוסה במשא שלש וארבע ככר, פרסא לשעה; חלבה הטוב, כחלב הבקר, ישביע רעבונם וירוה צמאונם בכל ימי הקיץ; בשרה יאכלו למעדנים ועורה תהי להם לבגד. מגידיה החזקים יעשו פתילים וחוטים לתפור בגדים, ומקרניה יעשו כפות, כפתורים וידים לסכינים. עצמיה יהיו להם למחטים, ועור ראשה ורגליה יפשיטו ויעשו מנעלים לרגליהם ואבנטים על מתניהם.

בין צפרי הכנף הרבים והשונים אשר יקננו על האי הזה, הכי נכבד הצפור הבני (פאפאגייא) – חרטומו גבוה ועקום, דומה בתבניתו לחרטום העופות הדורסים, לשונו רחבה, עבה ובעלת בשר, נוצותיו יפות מאד, וגדלו כגודל השכוי, רובם יקננו בחורי העצים, ומעטם במחלות עפר, וימליטו תמיד שתי ביצים לבנות; לא יפחדו מן האדם גם כי יארב למו. יושבי האי יצודום למען התענג עליהם, או בעבור נוצותיהם היפות.

האי בוירבאן יפקד תמיד ברעש וברגז הארץ (ערדבעבען) על ידי מקור להבות-האש (וואולקאנישער אורשפרונג), הנהפך בחיקו ברעם ורעש נורא, נוע תנוע אז הארץ, יהמו תהומות ויזרקו עפר ואבנים למעלה, ויעלו הרים מריקי אש על פני האי, וגבעות חול רמים יערמו במקומות שונים. כחודש ימים בטרם באנו על האי הזה, רעשה תחתיו הארץ בלוית סער מתחולל משך רבע שעה, סער איום ונורא מאד, עד כי הביא רעה רבה להיושבים, בהחריבו בתים רבים עד היסוד ויהיו לגלים נצים ועיי מפלה.

העיר "סאנט דעניס“ המשתרעת בפאת האי צפונה, היא בירת האי, סביב לה עמודי עץ גבוהים ונשגבים. הקף העיר כשני וויערסט ומספר יושביה כעשרת אלפים נפש אדם. חוצותיה רחבים ונקיים אף כי אינם מרוצפים באבנים. בתים רבים בנויים בתוך העיר במשטר וסדר נכון ורובם מאבנים, ובפאת העיר נגבה חוף טוב למעמד האניות אשר יעמדו שם תמיד אניות־תרן וסירות דוגה, גם צינות־אכרים, ובקרבת החוף ישתרע יער גדול באורך חצי פרסא.

אחרי אשר התמהמהנו על האי הזה משך זמן ארבעה עשר ימים רצופים, קראנו לשלום להאי וליושביו, ונסע לדרכנו הלאה. אחרי נסענו על הים שלשה ימים הגענו אל האי "איסלע־דע פֿראנצעף, המתיחס על איי אפריקא המערבית.

תמו קורות וספורי־מסעותי באיי אפריקה המזרחית.


 

פרק שני: נסיעה באיי אפריקא המערבית.

הלילה פרש מוטות כנפיו על כל ככר הים מסביב, וישלך הס על אניתנו ומלואה, הירח יצא ממפלשי העבים הכבדים אשר כסו באברותיהם השחורים את כל רקיע השמים אשר ממעל לראשנו, ותפז באור יקרות את גלי הים אשר שחקו ורקדו מסביב להאניה באין מעצור, כמו שמחים גם הם לקראת ההוד וההדר, אשר שותה מלכת הלילה בברק קויה, על משטח חומר מים במרחבי אין קץ המכתיר אותנו מכל עברינו מסביב; גם דגי הים ורמש המים אשר התנוססו מדי רגע ברגע ממעל לראי־הים (מעערשפיעגל) בהשתעשעם בגלים המאירים ומשברים המבריקים לקראת אור הירח, גם הם הוסיפו תמהון ושממון בלבנו, בעמדנו על צפוי־האניה להתבונן על חזיונות־הטבע בליל יקרות כזה, הנכבדים מאד בעיני נוסע הים באניה, להתחקות על מפעלות תמים דעים בים וביבשה, ולא ימירם בעד כל שכיות החמדה ותענוגות בני אדם. אך לא לעולם חוסן ישועות, הוד והדר, ולא לנצח עונג ונעימות לנוסעי הים, כי עד ארגיעה שמחתם, ובין רגע אנחתם; פה ינוח הים מזעפו וחזיונות נעימים יתיצבו לנגד הנוסע, חזיונות יקרים המרהיבים בת עינו וממלאים בתי נפשו תוחלת ותקוה טובה. – ופה חזיונות נוראים ומראות מבהילים יאחזו את מקומם, העוללים נוראות לנפשו, עד כי תקותו לשוב ולראות ארץ מולדתו בסוד בני ביתו ומיודעיו תאבד ממנו, ויתעתד מדי רגע ברגע להיות לברות לשִׁני משלחת מלאכי־זעם הטבע ולמצוא קברו במצולת תהום רבה; כי מי יתיצב לנגד הסופה והסערה בבואן להפוך את הים השאנן לשדה הרגה, ולהראות כחם כי עז ועזוז נוראותן כי קשה, מי יעצור כח להחזיק מעמד מול פני זעם הים האיום אשר כשוד משדי יבוא, וכחתף פתאום יתחוללו בשצף קצפם ובעים רוחם מאד נורא; הלא כל כלי יוצר לא יצלח, וכל עצה ותחבולה לא תקום, שוא עמל אנוש בימי זעם, הבל תשועת אדם ומזמותיו ברגעי רעם ורעש אלה, וכל חכמתו תתבלע! אך על אלהי הרוחות ישליך יהבו, אך בצקון לחשו ובעתרת תפלתו יפנה אליו להחיש עזר וישע לנפשו האומללה, לבל יכוסה בשאון הגלים אשר כהררים עד לב השמים יתנשאו; ואם ה' לא יאמר למלאך המשחית, הרף! שוא שקד אנוש, אין איל למצוא עזרה!

עוד בשעה העשירית לפני חצות הלילה, הרגשנו כי הרוח התמידי אשר הוליך את אניתנו על אברות גלי הים כעל כנפי עב קל, הפך את פניו ולא היה אתנו כפעם בפעם, אז נוכחנו ישר, כי רוח סערה מתעתד לבוא מירכתי צפון לעולל נוראות לנפשנו, לכן מצא רב־החובל לדבר נחוץ להכין את כל הכלים והמכונות אשר באניה להיות מוכנים לעת מצוא, לנהל בעזרתם את האניה עת סער מתחולל יתיצב נגד פניה – עד ארגיעה ראינו כי נבואתנו באה בתכונה מבהילה, – ובשעה השניה אחר הצהרים, קם פתאום רוח סועה וסער ויתחולל בתעצומות עוזו ובשצף קצפו נורא מאד, ויהדף את אניתנו הרחק מאד מהמטרה אשר אליה שמנו מגמת פנינו, וסכנת מות רחפה על ראשנו, כי סלעים גדולים וכיפים איומים אפפונו מכל עברינו מסביב, וגבעות חול (זאַנדבאֶנקע) מסוכנים מאד למעבר האניות, השתרעו פה ושם במספר רב למאוד; כל הרעות והמצוקות אשר ימצאו את כל נוסעי־הים באניות לרגלי אבני נגף וצורי מכשול כאלה, השקיפו עלינו מרחוק, ודמינו בנפשנו כי עוד מעט ועבר עלינו כוס התרעלה ובמצולת תהום רבה נרד באין מציל, אימת מות בעתתנו ונתעתד מדי רגע ברגע לרדת מצולה, פתותי ברד גדולים כאגוזים נפלו משמים על ראשינו, ובפתחי איזה מהם היו חלולים בתוך וריח גפרית עלה באפנו; גלי הים גאו מאד ויהמו בקול שאון והמולה גדולה, ומצולה כסיר הרתיחו, והאניה הלכה על פני ים סואן ברעש, בארחות עקלקלות אל כל אשר היה רוחה ללכת. אך לשוא פחדנו פחד לא היה פחד, כי כמעט רגע אחרי אשר עלה השחר קם הסער לדממה, ורוח צח ונעים לקח את מקומו ויפח מאחרינו, ויוביל את אניתנו צלחה למחוז חפצה, ואחרי עבור שני ימים למסע צלח כזה, והנה האי “ס”ט העלענא“ נראה מרחוק לעינינו. אז צוה רב־החובל את המלחים לדפוק את כח מכונת־הקיטור משנה, ולהוביל את האניה במרוצה־כפולה אל חוף האי, ובעוד שעה וחצי והנה על אדמת האי “ס”ט העלענא“ עומדות רגלינו. כל אנשי האניה הריעו בקול תרועת שמחה, ויורו בכלי התותח וירימו נס, ואין קצה לשמחתם, כי זה עשרים יום חלפו עברו למסענו על משטח־ים במרחבי אין קץ, וסער מתחולל שחק והשתעשע באניתנו כבכדור שוחקים, ויטלטלנו טלטלה גבר באין הפוגות, ואמרנו קרב קצנו; ומה גדלה שמחתנו בראותנו כי נצלנו מכל רעה ואדמת עפר ס"ט העלענא הדום לרגלינו, ונרון ונצהל כגבר מתרונן מיין, ותבקע הארץ לקול תרועת שמחתנו!

ואלה דברי חקירותי ודרישותי על אדמת האי ס"ט העלענא, אשר חקרתי ודרשתי בסוד יתר מרעי אנשי לויתי, במשך הימים אשר ישבנו שם:

האי העלענא הוא אי אשר לבד בים האטלאנטי ישכון, וישתרע במרחק שלש מאות פרסאות מחוף מערבית אפריקא לפאת דרומית, וארבע מאות וחמשים פרסאות רחוק מחוף מזרחית אמעריקא הדרומית, ארכו שתי פרסאות ומחצה, רחבו ¼1 פרסא, והקף שטחו שש פרסאות. אוירו בכלל טוב ויפה וחם, אבל רוחות הים יקררוהו תמיד, בקיץ ימלא שכבת הטל את מחסור הגשמים, אולם בחורף ירד גשם רב על הארץ. בלילות החורף הקור חזק לפעמים מאד, והימים חמים על הרוב, ימי הסתו חמים ובהירים שמה כימי האביב, שלג וקרח לא יראו רק לעתים רחוקות, ובכלל מזג האויר טוב מאד ובריא לנשמת שואפיו, עד כי צרי הוא לכל מחלה ומרפא לכל מכאוב, לכן כגן עדנים וכרפאות תעלה יחשב לכל ידוע חולי אשר יבא הנה להתרפאות וימצא תרופה למחלתו.

על פי הנסיונות והבחינות הגעאלאגיות אשר ערכנו באדמת עפר האי הזה, נוכחנו ישר, כי הנהו נוסד על יסוד רעש הים, ותחתיו נהפך כמו־אש (וואולקאַניש), ולכן לא יתפלאו אם אומר, כי בעת אשר הפארטוגעזים מצאוהו בראשונה בשנת 1501, היה ערום וריק מכל חי, שיח וצמח, וימים רבים גם אחרי המצאו היה אי שמם ונעזב כמדבר, אך לאחרונה הביאו אליו הפארטוגעזים כל מיני חיים שונים ויעזבום לפרות ולרבות שם, גם צמחי עצים, דשאים וירקות נטעו שם, עד כי בזמן מצער נהפך והיה לאי נושב, וכל צמחי אדמה יצליחו עליו בתכונה נעלה, ובימינו היום הנהו אי יפה אף נחמד, אשר הטבע העניקה לו את ברכתה ותצק בו את טובה ורוב עשרה כיד ה' הטובה עליה; עצי פאמעראנצען, תאנים, רמונים, הבנים, אהלים גם תמרים, מתנוססים עליו במספר רב ועצום למאד, מסובלים בפרי הלולים המשמחים לב היושבים והנוסעים הבאים כפעם בפעם לשחרהו; גם שדי תבואות, אלוני קאַפֿפֿע, צמחי גנות, ופרי עצי הדר הגדלים בארצות אמעריקא ואייראפא הצפונית, יגדלו על האי הזה בשפע רב למאד. אולם כל נהרי נחלי האי ואפיקי מימיו המשתרעים על שטחו, לא ישפיקו להשקות את אדמתו עת יהיה חורב על הארץ, ועפרו לא יעצר כח להוציא את צמחיו להעניק ברכה ליושביו, כי כאשר אמרתי מראש, לא ירד שמה הגשם כ"א לעתים רחוקות, ולפעמים ימשכו ימי החורב עד כי להעובד אדמתו יאבד תקותו לשבוע לחם משדהו ומגנו כאשר הסכין זה כמה, וכל תוחלתו לראות פרי בעמלו אשר עמל בזעת אפו לחרוש ולזרוע את שדהו, מפח נפש. ואף אמנם, כי אדמתו במקומות ידועים לא תצלח גם בלעדי חסרון הגשם בעתו, כי אדמת העפר המצופה על פני צחיח הסלע רק בעבי רגל אחת וחצי, תעצור את הצמחים לבלתי עשות שרש עמוק במעמקי ארץ, וגם כלי־המחרשה לא יעמיקו באדמה המעטה המכוסה על פני צחיח סלע.

על האי הזה ראיתי סוסים יפים וחזקים, אשר מראיהם אמוץ כמראה הברזל ושער בשרם חלק ודק למאד, ראשם כפוף וגבם גבנוני, זנבם מכוסה בשער מעט ולא ינשא למעלה. הסוסים האלה מהירים, דוהרים וחרוצים מאד, גם כחם אתם לשאת על שכמם משא כבד מרחק רב באין מעצור, מבלי אשר ייגעו וייעפו מאומה. גם את שדותיהם יחרשו ההעלענים בכח הסוסים ולא יתנו להם לנוח מעבודתם יומם ולילה. כל איש מתושבי האי הזה ירכוש לו מחמשה עשר עד עשרים סוסים המביאים לו תועלות רבות במלאכת בית ושדה. סוחרי-הודו הבריטאנית יבאו מדי שנה בשנה אל האי הזה לקנות את הסוסים הדוהרים האלה בכסף מלא, להביאם לארצם למכרם בעד מחיר היותר גבוה וירויחו בזה כסף רב. גם בקרים, עדרי כבשים ועזים ועוד הרבה בהמות בני תרבות, ירעו עלי אחו באי הזה.

מכל בהמות בני תרבות אשר תפגשנה על האי הזה, הרביתי להתבונן בהשתוממות רב על מיני החזירים השונים, הנתעבים והנאלחים, המעוררים גועל נפש להביט עליהם. את החזירים יגדלו האכרים בכל מאכל ומספוא נבזה שאין לבעליהם חפץ בהם, ומאשר בשרם ורוב חלבם יעמדו לימים רבים אם יָמלחו במלח, לכן יאספום ההעלענים אל ביתם וימצאו אצלם במספר רב מאד. ישנם שם אנשים בעלי מזמות אשר יפליאו עצה להכניע את החזיר תחת ידם, לסור אל משמעתם, גם ללמדם לחול במחולות לקול התוף או החליל אשר בידיהם. בעיני ראיתי את הדבר הנפלא הזה, בשחרי פעם אחת בלוית מרעי חכמי-הנוסעים את נשיא-האי בביתו; ויהי אחרי ארוחת-הצהרים ואחרי התעלסנו אתו באהבים ובידידות על כוס מלא יין, קם הנשיא ממושבו ויאמר אלינו בשחוק: "עתה, אורחים נכבדים, אם יש את נפשכם לכו עמדי כברת ארץ מביתי, אל גן-שעשועי, ואראכם את מחולות-חזירי הנמצאים שמה תחת משמרת האיש הסרים למשמעתו, כי בטח לא ראיתם מימיכם באייראפא מחולות מחנים כאלה!“ בראשונה חשבנו כי לצון חמד לו הנשיא וכי אך מהתלות ידבר, אבל אחרי אשר הבטח הבטיחנו כי אמת נכון הדבר, לקחנו את מקלינו בידינו ונלך אל המקום אשר הובילנו הנשיא. כבואנו לגן-חמדתו ישבנו על יצועי הפרחים והשושנים אשר בינות לעצי הפאלמען והתמרים, והוא צוה להוציא את החזירים המלומדים מן הסוכה אשר בירכתי הגן. עשרה חזירים גדולים ובריאים נראו פתאום לנגד עינינו, האיש בעל המזמות הלביש אותם מכף רגליהם עד קדקדם בגדים אדומים לנוי ולתפארת, גם כובעי בד בעלי כנפים חבש לראשם, וישם בידיהם מקלות צבועים בששר ויוליכם על שתי רגליהם לפנינו, והוא לקח בידיו תוף ונער קטן חליל בפיו, וכאשר אך החלו התוף והחליל להשמיע את מנגינותם, התעוררו החזירים ממקומם ויצאו במחול משחקים, וירקדו ויכרכרו במהירות נפלא וחריצות; אך כאשר נלאו ללכת רומה בקומה זקופה על שתי רגלים, נפלו בקול שריקות לארץ, אבל עד מהרה התעוררו מעפר ויחלו עוד הפעם לרקוד, לפזז ולכרכר במחולות מחנים, וכן עשו כל עוד אשר התוף והחליל לא עצרו מלהשמיע את קולם, וכאשר נדמו, אזי התנפלו החזירים ארצה בשריקות עצומות. אני ואחוזת מרעי לא יכולנו להתאפק ממלאות שחוק פינו ונמחא כף למראה חזיון נפלא כזה, ונתן לאיש בעל המזמות אגורות כסף עבור עמלו, ונפן ונשב אל אניתנו.

גם עופות-ביתיות וצפרי-שדה ויער לא יחסרו על האי הזה, העורב (ראָבע) ישלוט שם שלטת, ובכל מקום שבתו יהיה לשנינה ולקללה, יען כי יביא רעות גדולות ליושבי האי בכלל ולשדותיהם בפרט. מראהו שחור מתנוצץ לרוב, חרטומו העליון יתעקם משרשו והלאה ויורד מעל החרטום התחתון; הוא ישמיד גם תולעים ועכברים, צעירי ארנבות ושפנים, בהתנפלו עליהם כמו העופות הדורסים, גם דגים ומיני רמש המים יצוד במקומות לא עמוקים. כמעט בכל יום ראיתי על חוף הים להקות עורבים אשר צדו שם את הרמשים והשבלולים, וכאשר יקרה לפניהם צבים בעלי קליפה קשה, אזי ירקיעו עמם למרום ומשם ישליכום עלי סלע ויתבקעו.

על שטח האי הזה בכלל יתנוססו הרי-סלעים (פֿעלזגעבירגע) וכיפים נשאים במספר רב למאד, ורק ארחות ושבילים צרים חצובים ביניהם, אשר ילפתו ארחות דרכם לההולכים ברגל, או להרוכבים על סוסים, אבל לעגלות אין שם מקום לעבור. בין הרי הסלעים האלה בהעמקים בתוך, מפוזרים ומפורדים פה ושם אהלי-קדר שפלי קומה, הבנויים מקני הבאַמבוס והמצופים בעלים ובעשבות האגם הארוכים ועבים, אשר רועי מקנה צאן ובקר יחסו בם מזרם וממטר, גם ילינו בתוכם ויעשו את מלאכתם מלאכת מקלעת סלי חורי מקני הבאַמבוס וקנה וסוף. מכל הרי-הסלע המתנוססים בגאונם על האי הזה, הכי נכבד ההר הנודע להנוסעים בשם "דיענעפיק“ המתנשא בגאון עוזו וחוסן תפארתו ברום 2690 רגל ממעל לשטח פני הים. ההר הזה הוא צחיח סלע חזק ואיתן מאד אשר כל שיח וציץ שדה לא ישגא עליו, יען כי בשדרת העפר המצופה על שטחו כקרום עור דק לא יעצר כוח הצומח להכות שרש במעמקי ההר ולהצליח שם. לפנים היה ההר הזה הר-שרפה, אשר בעתים ידועת בשנה פתח את לועו (קראטער) הרחב והעמוק והקיא אש פלדות ותמרות עשן בלוית זרם שטף הלבה (לאווה) נורא ומחריד מאד, עד כי עמודי האי התפלצו, וסער מתחולל בשאון ורעש מספר ימים רצופים, אך משנת 1804 נכבה אשו כלה, ועד היום הזה לא יוסיף לעולל נוראות להאי ומלואו. לפי החקירות הגעאלאגיות אשר ערכתי על ההר הזה בירדי גם בעמקי הקראטער הנמצא בפאת ההר המזרחי, נוכחתי ישר כי לכח הוואָלקאני עוד לא אבדו פעולותיו כלה, וכי אש פלדות, אש לא נופח, עצור בבטנו, הפועל שם את פעולותיו הכבירות באופן מאד נורא. ולפי החשבונות המדויקים אשר ערכתי בעזרת יתר חכמי-הנוסעים שהיו עמדי בעמקי הלוע, נודע לנו אל נכון כי הימים לא ימשכו וכח הוואולקאני יתפרץ גם מבחוץ, ויחדש את פעולותיו הנמרצות כמלפנים, אך העת המדויקת לימי עברה וזעם כאלה לא יכולנו לקצוב בדיוק. אי לזאת מצאנו לדבר נחוץ להאיץ בהיושבים סביבות ההר הזה, שיעתיקו את אהליהם הרחק ממנו, כי איד נכון לצלעם אם יחכו עד אשר יפתח עוד הפעם את לועו להראות את כחו הגדול. על חלק הדרומי של ההר הזה, נפץ הזמן בשטף מרוצתו אדמת עפר בגובה רגל אחת וחצי, אשר לזאת יצלחו שם הרבה מיני צמחים ודשאים פרחים ונצנים יפים המפיקים ריח ניחוח. גם עצי פאמעראנצען, תאנים, רמונים ועצי קאַפֿפֿ יתנוססו שם, הנושאים פרי הלולים למכביר.

בסביבות ההר הזה ישתרעו עמקים עוטפים בר וכל מיני מזון ומחיה המשמחים לב ונפש ההעלעני והמושיטים לו כל צרכי חייו וכלכלת ביתו בשפע רב. מכל מיני הצמחים הנאכלים אשר ישגאו שם, הרביתי להתבונן על העץ מאָסטיקעס המהולל ברוב התשבחות בפי יושבי האי הזה, והמשביע את נפשם בפרי הלוליו הערבים מאד לחך אוכליו. גובה העץ הזה יותר מחמשים רגל, והקף כל ענפיו התחתיים והעליונים חמש עשרה רגל, והנהו ירוק ורענן בקיץ ובחורף; פרחי נצניו ירוקים כדונג, וכן פריו הגדל כתבנית השזיפים (פפֿלוימען) הגדלים באייראפא, ומתוק מאד לחך יטעם אכל. מקליפתו יזוב מין שרף לבן וירוק בלול בגרעינים קטנים ונותן ריח ניחוח, גם טוב הוא למזור ותחבושת, גם למשוח על ששר ומיני צבעים שונים, למען יהיה למו ברק וזוהר יפה ונחמד, ועצו טוב מאד למלאכת בית וחוץ. על קרקע (באָדען) העמקים האלה ישטפו נחלי מים בשקט ובדומית חן אשר תוצאותיהם ומקורם הראשון הוא מבטן ההר "דענעפיק“ הנזכר, וילפתו ארחות דרכם לאורך ולרוחב האי עד אשר ישתפכו במקומות שונים אל הים. בנחלי מים אלה ישרצו דגים הרבה ממינים שונים, הנאכלים מן ההעלענים בפה מלא למעדנים, בתוכם ימצא דג-הצאָנדער אשר ארכו אמתים וחצי ומשקלו עד עשרים לטרא, בתוארו ידמה לדג ההעכֿט או להבאָרש, מראהו ממעל שחרחר בחברבורות ממראה עפר, מצדיו כמראה הכסף ועל בטנו לבן, והוא ישכון תמיד במעמקי הנחלים האלה ובשרו נאכל למטעמים; גם אנכי צויתי להעלות על שלחני את בשר הדג הזה במשך הימים אשר התגוררתי בהעלענא, ויהי טעמו כבשר ההעכט אשר בארצותינו.

בכל עברי האי הזה מסביב יתנוססו צורים גבוהים ומקוצעים ממעל, וסלעי מגור בגובה עשרים או שלשים רגל ממעל לשטח פני האדמה, אשר לא יתנו להאניות לחתור אל החוף בעמדם לשטן להם בדרך, ורק בשני מקומות יכולות האניות להתעגן, והם אצל העיר יאקאבסשטאדט, ואצל המקום זנאדבייא, אשר לחוף הים ישכנו. העיר יעאקאבסשטאדט בנויה לחוף לשון-הים הקצר בצפון האי. העיר הזאת עיר מצער היא, איננה בנויה בנאוה ולא תואר לה ולא הדר, בתיה בתי עץ ולבנים בנויים בלא מסדר ומשטר, בכל העיר רק רחוב אחד במרצפת אבנים, אשר ששים בתים מתנוססים בו לתלפיות, המצויים מעט מיתר בתי העיר בהדרם, אבל גם בתי הרחוב הזה אינם בנוים בטוב טעם ודעת כבתי העירות באייראפא, ויתר רחובות העיר מלאות רפש וטיט ואי-נקיות שורר שמה בכל עבר ופנה, וכאשר יתך גשם על הארץ אזי יטבעו רגלי ההולך ברחובותיה בבוץ וטיט, עד אשר בחזקה יוציא את רגליו וצחנה איומה תעלה באפיו. בפאת צפונית יגן על העיר מבצר קטן בגובה שתי קומות (קלאַפֿטער) לבצר את העיר למעמד האניות בעת צר ומלחמה. בעמק רחב ידים אצל העיר נבנה בית גדול למעון אנשי הצבא העומדים שם מטעם הממשלה, גם בית־חולים ובית אוצר לסחורות וצרכי מלחמה ימצא שם. שדרות אלונים ועצי פרי הדר השתולים בנוה מסביב להעיר הזאת וגם באמצעיתה, יכללו את יפיה ויתנו על הדרה מרחוק נוספות. על החוף השני אשר בנגב האי, המיועד למעמד האניות, תלולים שם ערמות עפר וסוללות, אשר עליהם ערוכים כלי־תותח, ואנשי צבא עומדים תמיד על המשמר לשמור האניות.

תושבי האי בכלל הם בריטאנים מבטן ולדה, אשר באו לגור שם בראשית מאה שבע העשרה, ויאחזוהו וימצאו חית ידם בתוכו בשפע רב. רבים מהם הם ילידי האי הזה בעצם וראשונה מימי קדם קדמתה. מקצתם סוחרים, עובדי־אדמה ופורשים בים רשת לצוד דגים וצבים, ומקצתם עבדים שחורים (נעגרין) עבדי עולם העובדים עבודת הבית והשדה בחריצות ובאמונה, ואדוניהם הבריטאנים ירדו בהם בפרך ויענום בענוים קשים בלי חמלה. לפי חשבון הסטאסטיקא אשר ערכתי בהם, מצאתי לנכון כי מספר יושבי האי בכלל הוא אלפים וארבע מאות נפש אדם, מהם ארבע מאות אנשי־צבא, שש מאות עבדים־שחורים (נעגערין), ושאריתם הם אזרחים בעלי שדה וכרם.

אמונת ההעלענים היא דת־נוצרת, ומחזיקים במעוז דתם ואמונתם, גם בכל מנהגי הבריטאַנים באופן מאד נעלה, לההשכלה ולהמדעים יפנו ערף, ושמש הקולטור והציוויליזאציאָן חשך בעריפיהם, עד כי בחשך יתהלכו וכעורים יגששו קיר ואין נוגה להם.

עשרים יום ישבנו על האי העלענא, ויהיו לנו הימים כיום אחד כי יעבור, יען בענג ובנעימות בלינו את הימים האלה ונרוה את נפשנו בפרי עצי הדר ובבשר הבקרים והדגים הדשנים, ואור ליום 5 יולי בבקר, נשמע קול תרועת השופר להתאסף אל האניה לעשות את דרכנו הלאה. רב־החובל צוה להמלחים להחזיק כן, להקים את התרנים ולפרוש נס, ובשעה העשירית לפני חצות היום היו כבר כל הנוסעים בתוך האניה איש איש על מקומו ועל משמרתו, ואחרי אשר קראנו לשלום להאי וליושביו, נעה האניה ממקומה, ותעזוב את החוף. בראשונה התנהלה לאט לאט, אבל עד מהרה צוה רב־החובל לדפוק כח מכונת הקיטור משנה, והאניה שטה על המים כעל כנפי רוח במהירות עזה ונמרצה, עד כי בשעה התשיעית בערב הגענו אל חוף האי "סאנט־אסצענזסיאָן“, צלחה.

ליום המחרת בבקר, קמתי מערש יצועי, סעדתי את לבי במעט אוכל ובמשקה הקאַפֿפֿע, ואריק את מתני בקנה־רובה, ומקל חובלים בידי, ואלך בלוית מרעי לתור את האי הזה ולהתחקות על כל צאצאיו בכלל ובפרט.

האי הזה, אי "סאנט־אסצענזסיאן“ אשר הוראתו בשפת פארטוגעזית, הוא "הנסיעה אל השמים“ (היממעלספֿאהרט), יחזיק בהקפו יותר משש פרסאות, אדמתו בכלל ארץ ציה וכבול אשר לא תזרע, כי כל תבואות השדה ושיח עשב לא ישגא על אדמתו, ואין בו לא מים ולא צומח, רק חוף טוב למעמד האניות, ימצא שם. יושביו יסורו אל משמעת ממשלת פאָרטוגאל, ובימים האחרונים האלה באו הרבה בתי אבות מהבריטאנים הנה מן האי העלענא וישבו שם, וכפי אשר שמעתי מפיהם יאבו לנסות פה בעבודת האדמה, אולי יצליח בידם להפך את אדמתו לארץ מגדלת, אך לא נדע על נכון אם יצליח חפצם זה בידם.

ביערות העבותים והסבוכים המשתרעים בפאת מזרח האי הזה, יפגשו הרבה חיות ממינים שונים, אשר בתוכם גם טורפים נוראים אכזרים מאד, מכלם הכי נכבד האריה (דער לעווע), אשר במדת גבהו דומה הוא אל סוס קטן, ומסביב צוארו ושכמו ישתרע שער ארוך המפואר במראה מאד, ויתר חלקי גופו מכוסה בשער קצר ודק מאד ממראה ירוק־שחרחר (ברוינגעלב). זנבו ארוך כאמתים בקבוצת שער מקצהו, עורקיו מוצקים וזרוע כחו עצום מאד, עד כי על נקלה יפיל שור או סוס גדול בדחיפה אחת לארץ, ובכפות רגליו החזקים ישסע את שלל טרפו לנתחיו כחפצו. הארי החזק והאמיץ הזה יפיל אימתה ופחד על כל יושבי האי הזה, יען כי יעולל נוראות לנפשותם ויסב להם נזק רב בבית ובשדה, ולכן ילכו תמיד חמושים בכלי נשק, למען יעצרו כח להגן על נפשם עת יתיצב האריה לקראתם, כי מקול קנה־רובה יחת האריה מאד, ולבבו ימוג כמים בשמעו רעש קנה רובה מרחוק, ויברח על נפשו בעבי היער אל המקום אשר יסתתר שם בהחבא עד יעבור זעם; ולכן האי האזור בכלי נשק, לא יחת מאומה מפד האריה ושאגתו, אף אם ילך לבדו בעבי היער באישון חשך. – גם אותי הביא המקרה להתראות פנים עם בן־שחץ הזה, ולולא עמדו אנשי לויתי בקנה הרובה לימיני, כי עתה הייתי טרף לשניו השנונים.

ויהי ביום השלישי אחר הצהרים, חגרנו כלי־נשקנו ונרכב בלוית אנשים אחדים מיושבי האי בעבי היער, לירות על האוזים הפראים המקננים שם במספר רב ועצום למאד, ובשבתנו על מצע דשא תחת צל עלה עבותה, ראינו כמטחווי קנה־רובה מאתנו, יתנועעו סבכי העצים וענפיהם באין הפוגות, על כן נוכחנו ישר כי בן־שחץ ירבץ שם, ולנכון יארב במסתרים על טרפו, ונשלח את הכלבים להבריחהו מרבצו. אך מדי דברנו התפרץ אריה גדול מסבכו וישתער אל עבר פני אשר עמדתי נשען על יד אחד מחכמי הנוסעים. חשתי ולא התמהמהתי למלאות את ידי בקנה־רובה, אף כי פלצות בעתוני בראותי לפתע פתאום כי בקרבת בן־שחץ אכזרי כזה הנני עומד, ובידים רועדות כוננתי עליו את קנה-הרובה, אבל לחרדת נפשי החטאתי המטרה, והכדור עבר בצד אזנו וחלף ממנו והלאה ולא נחת בבשרו. האריה התמרמר עוד יותר בחמת אפו אחרי ראותו כי חייו תלואים לו מנגד וכי קרבות נחפוץ, ויתנפל בשצף קצפו על סוסי אשר עמד על יד ימיני, והסוס נחפז לברוח על נפשו, אבל האריה חגר שארית חמות וידלוק אחריו וידביקהו, ויהי כראותנו כי האריה הפילהו ארצה וינחת את שניו החדים בחזהו, חגרנו שארית כחנו, ונקרב כלנו אל מקום ההרגה, ונסבב אותו כדור מסביב, ונרעם עליו בקני-הרובה כלנו בפעם אחת, הכדורים לא החטיאו המטרה וינחתו עמוק בבשרו, ובעוד איזה רגעים כרע על ברכיו ויפול ארצה מת בקרבת מפלת הסוס, אשר מת גם הוא מכדורי המות אשר נחתו בבשרו, ונודה לה' חסדו כי הצילנו משִני משחית אכזרי כזה, ונשב אל האניה שמחים וטובי לב.

גם על בת-היענה (שטרויס) היתה לי עת נכונה להתבונן במשך ימי שבתנו על האי הזה, וכל אשר התבוננתי על הענק שבעופות הזה, יקרים בעיני וחקוקים על לוח זכרוני כל עוד נשמתי בי, לכן אמרתי להטיף בזה דברים אחדים על אדות היענה האפריקאנית ותכונת טבעה:

היענים אשר ראיתי באי הזה, גבוהות בקומתן חמש רגל, וארוכות כארבע אמות, עד כי לא יכלתי לראות בעמדי בקרבתן ממעל להן אל עבר השני; גופן מכוסה בנוצות שחורות אמוצות וחומות, ומתחת צוארן ועל בטנן נוצות רכות כצמר, אם תשאנה את ראשן ותעמודנה קוממיות תגבהנה בקומתן כדי שמונה רגל, קצות נוצות זנבן הלבנות, דקים ותלתלים המה כקווצות, ורכות כמשי, ומשני קצות כנפיהן יצאו שני פתילים קשים וארוכים כשני אצבעות, אשר לא יגשו אחד באחד. הן קלות המרוץ להתחרות גם את הסוסים הטובים ולעבור אותם במרוצתן. על גב היענים ירכבו נערים ולא יוכלו לעצור אותן משטף מרוצתן העז והנמהר, ולבעבור נסות את כח היענים ההן כמה כחן גדול הרכבתי איש בריא על עוף כזה, היענה החלה לרוץ בראשונה עם רוכבה בצעדים צרים, וכאשר דפקה הרוכב פרשה את כנפיה כנץ ותמהר לרוץ אורח, עד כי לא נגעו רגליה כמעט על הארץ. מכל זה נראה מה רבה כח היענים ומה מאד גדלה תועלתן ליושבי האי. אבל עוד יותר הועילו הפליאו יושבי האי עצה ותחבולה להכניע אותן תחת ידיהם וללמדן מלאכת עבודה כמו את הסוס בארצותינו. מאכל היענים ומחית נפשן הוא יבול הארץ, ירק עשב, גרגרים ושרץ הארץ אשר תמצאנה בשדה ובגבעות חול, גם תבלענה אל קרבן, אבני חצץ, מתכות, זכוכית, חתיכות ברזל ועץ ודומיהם. אנכי בעצמי מצאתי בקבת יענה אשר ירוה המורים, חתיכת ברזל, מטבעות ושברי זכוכית, גם אבני חצץ ועץ שהיו מונחים בקבתה זמן רב.

היענים אוהבות האחוה והרעות, לכן תפגשנה מיד המונים המונים, רק בעת יגיע זמן המלטת הביצים תתפרדנה למשפחות קטנות, כארבעה וחמשה בקן אחד אשר יעשו במכרה חול ובו תמליטנה ביציהן מעשר עד שתים עשרה במספרן, אז תחלנה לשבת עליהן להוציא בחומן את אפרוחיהן, והנקבה והזכר רובצות עליהן חליפות. ביצת יענה אחת דיה למאכל שלשה או ארבעה אנשים כדי שבעם, איש איש מבני האי יאכל ביצת היענה בפעם אחת, אם כי תכיל בקרבה כמסת עשרים וארבע ביצי התרנגולת. אנשי מסעותי בשלו את הביצים ואכלון בפה מלא, ואני לא יכולתי לאכול מהן בכל תשוקת נפשי לאכלן. בשר היענים הזקנות קשה ולא יטעם לחך אוכלו, אבל בשר צעיריהן טוב למאכל ויושבי האי יאכלוהו למעדנים. בנוצות היענים יעשו מסחר רב, וממדינת אלגיער לבד יוציאו בכל שנה בעד שלשים אלף פֿראַנק. את הנוצות הצחורות והיפות יקבלו מאת היענים הזכרים, אשר תהיינה לצפירת תפארה לנשיהם ולבנותיהם העדינות. באוסם כל איש מיושבי האי הזה, נמצאים נוצות היענים, ואם יחפוץ לתת תשורה לאוהבו יתן לו למנה נוצת היענה. יושבי האי יצודו את היענים בתחבולות, ולרוב ירדפו אחריהם עד הלאותם וידביקום להרגם במוטות, או כי אחד האנשים יתחפש בעור היענה וינוח על פני האדמה וכאשר תקרב אליו היענה לתֻמה אז יקח את נפשה במאכלת חדה אשר מתחת למדיו.

יושבי האי יתעסקו בעתים ידועים בשנה בצידת הצבים הגדולים הנמצאים בתוך הים מסביב להאי הזה במספר רב ועצום למאד, גם מאיים אחרים יבואו שמה צידים רבים לצוד את הצבים בתחבולות שונות. אורך הצבים אשר ראיתי שם הוא משלש עד ארבע אמות, ורחבם כאמתים, ממגן גבם אשר מראהו שחור-ירוקי (שוואַרצ-גרינליך) יעשו למו יושבי האי כלים מכלים שונים, גם מגנים ושריונים, אשפות, כדורי עופרת וכדומה. ביותר יצלחו הצידים במלאכתם בעת אשר ימליטו הצבים את ביציהם, כי יעלו היבשה בלילה להמליטם שם, ואז יפלו הצידים עליהם ויכרתו את ראשם; וגם הביצים יביאו להם תועלת גדול. הצידים יתאספו המונים המונים אל החופים ההם הנאותים ביותר למלט שם ביציהם ויקרבו אל מלאכת הציד, את הביצים יניחו בסלים גדולים ומביאים אותם אל סכותיהם אשר הכינו מקני באַמבוס, לא רחוק מן החוף, ושמה יריקו את הסלים בחבית גדולה המלאה מים, וכותשים בתוכה את הביצים, אשר מן החלמון השמן הצף למעלה עושים שמן זך וערב ממראה צהוב; את השמן הזה ידליקו וגם יתנו אותו לתוך התבשיל.

בעשירי לחודש יולי, עזבנו את האי "סאנט אסצענזיאָן“ ונסע צפונית להאי הזה, עד אשר באנו אל חוף האי "סאנט-מאטהעוס“. על האי הזה לא אמרנו להתמהמה, כי קטן הוא ודל מאד ואין כל דבר אשר יעורר חמדת הנוסעים למטרה-מדינית לבקרו, זולת יאור קטן בהקף רבע פרסא, ובו מים צלולים ומתוקים מאד, וגם מיני דגים ישרצו בתוכו. לכן עזבנו אותו עוד ביום ההוא לעת ערב, ונכונן את דרכנו הלאה.

אחר מסע זמן מצער מן האי הנזכר, חתרנו אל חוף האי "אננאָבאָן“ מאיי "ליניען“ המשתרעים בלשון-הים גואינעא הקרובים אל קו המשוה. הקף האי הזה עשר פרסאות, ולו מעמד טוב לאניות, אדמתו אדמה פוריה ושמנה אשר יצלחו שם הרבה מיני תבואות ופירות עץ, הרבה מיני תמרים, עצי בנין גם עצי הבנים. בתוכם ימצאו עצי האַסאַגיי אשר היושבים יעשו מהם רמחים, גם מוטות עגלה אשר בין הסוסים יפרידו ואת העגלה יטו אל כל אשר יהיה שמה רוח העגלון ללכת. גם עצי הזית אשר יצהירו מהם שמן ויעשו כל כלי. מעלי עצי האהלים הגדלים שם פרא, יוציאו את לשדם הנקרא בשם לשד-אהלים (אָלעא־זאפֿט); הלשד הזה יצלח מאד לבשול השכר להטיב את הטעם והריח, והצבעים ישתמשו בו במקום הצבע הנקרא קאָשעניללאַ.

על האי הזה יפרו וישרצו עכברים הרבה ממינים שונים, אשר יעשו שממה בקרב האי ומלואו השחתה נוראה. העכברים האלה ידמו במראיהם אל עכברי היער אשר בארצות אייראפא, אך הם יותר גדולים מהם, את משכנם יעשו בחורי הבתים בסעיפי האדמה, גם על העליות, אשר יכרו למו ברגליהם ושִניהם החדות, ויצאו מחוריהם בשדות ובכרמים ויעשו שמה שממה ושאיה בכל הצמחים אשר רק מעט ישאירו. החתולים לא יעצרו כח להשמידם, וגם הקפוד והחולד לא יוכלו להם, כי רבים ועצומים הם ומספרם ירב מדי שנה בשנה, גם בתוך הבתים לא ימצאו היושבים מנוחה והשקט, כי מעל שלחנם ישללו העכברים את ארוחתם ולא ידעו להשתמר מהם. כל התחבולות השונות אשר הכינו יושבי האי להשמידם ולהצעיר את מספר העצום, יעלו בתהו ולא יועילו מאומה, והם ישלטו שלטת על האי ומלואו באופן נורא מבלי מעצור; אולם בימים האחרונים האלה הביאו היושבים, בעצת נוסע אחד, מין כלב-ים מאמעריקא, והכלבים האלה ישחיתו ויגרשו מעט את המשחיתים ההם מהסתפח על אדמת האי הזה, ומספרם יקטן יום יום.

בנחלי המים ובאגמי נפש האי הזה ישנו מין צפרדע המשונה מאד במראהו ובארחות חייו מן הצפרדעים הנמצאים בארצותינו, גדלן כדי שלש אצבעות וגוו ירקרק מלמעלה בכתמים שחורים, ומספר קוים צהובים מתוחים עליו על גבו ועל צדיו; מראה בטנו לבן או צהוב מעט. באהבתו את חום השמש יתנשא תמיד על פני המים ויתחמם מקרני השמש להתענג. יושבי האי יצודו את הצפרדעים בגלל שוקיהם הטובים למאכל, וביותר בימי הבציר אשר אז בשרם שמן מאד ומתוק לחך אוכליהם.

יושבי האי הזה בכלל הם טובי לב ומכניסי אורחים, את בן אייראפא בבואו לשחר את בתיהם יקבלו בסבר פנים יפות, ויערכו לפניו השלחן עם כל מיני מאכל ומשקה; אך בחשך הבערות והסכלות יהלכו, ואור ההשכלה והדעת לא נגה עוד עליהם. מספרם שבע מאות נפש אדם, ויסורו למשמעת ממלכת ספרד.

אחרי אשר ישבנו על האי הזה שלשת ימים, שמנו לדרך פעמינו ונסע הלאה. רוח קדים צח ונעים הוליך את אניתנו על גלי הים הזכים וצלולים ותעף כעל כנפי נשרים במרוצה עזה ונמהרה מאד, ועד מהרה והנה האי "סאנט-טהאמאס“ משתרע לנגד עינינו ביקר תפארתו וחוסן גדלו. רב-החובל צוה לעגן את האניה במרחק חמש מאות רגל מן החוף, יען כי אין שם מעמד לאניות, לכן ירדתי אני ואחוזת מרעי חכמי הנוסעים באני-שיט קטנה, ובלוית מלחים אחדים ממלחי האניה, הגענו בעוד רבע שעה אל החוף; בין כה וכה והשמש נטה לערוב וישלח קויו האחרונים על פני האי, צללי ערב נטיו, ואנחנו מצאנו מחסה לנו בסכת-עץ אחת מסכות-הדיגים אשר עמדה על יד החוף ונלן שם, ובעוד בקר קמנו ממשכבנו ונחגור את כלי נשקנו ונלך לתור את האי הזה לארכו ולרחבו, וראה זה מצאתי:

האי ססענט-טהאמאס אשר הקף שטחו משלשים עד ארבעים פרסאות, אי יפה אף נחמד הוא מאד, אדמתו אדמה פוריה ושמנה, אשר כל מיני בר ומזון, תבואות שדה ופרי עצי הדר גם פרחי תפארה מפיקי ריח ניחוח, יצלחו בו בשפע רב למאד. הטבע שפכה עליו את רוח ממשלתה בתכונה מאד נעלה ותעניק ליושביו את כל ברכותיה כיד נדבתה הטובה עליה. אך אוירו חם ולח מאד, ולכן רע הוא לנשמת שואפיו ויבא הרבה מיני חליים רעים ונאמנים לבני האי אשר לא במהרה יעלה ארוכה לנפשם, ולרוב יתמו לגוע באין תרופה למחלתם.

יותר מכל הצמחים והעצים הגדלים על האי הזה, יצלחו בגדלם יערות-הדבש (צוקקער ראָהר) הגדלים שם בשפע רב. הקנים האלה אשר מינים הרבה בהם, מפיקים להיושבים את הצוקקער המתוק הנודע למכביר כמעט בכל ארצות תבל, אשר יתרון רב להם על הקנים הגדלים ביתר איי אפריקא והודו המזרחית. הקנים האלה הם ארוכים ומלאים קשרים (קנאטטען) מגזעם עד ראשם, עליהם ידמו הרבה לקני-הגומא (שילפֿראָהר) אשר בארצותינו, והם מלאים מיץ ולשד מתוק וספוגי אשר יוציאו מהם יערות-דבש (צוקקער) לרוב. בני האי יעמלו רוב עתותי השנה באסיפת הקנים האלה ובהכנת הצוקקער באפנים ודרכים שונים. בראשונה יכתשו ויטחנו את הקנים האלה בבתי-הרחיים הנועדים לזה, ואחרי כן יבשלו את המיץ הנשאר אחר הכתישה ביורות גדולות עד אשר יתעבה ויקפא כקרח מוצק, ועל ידי תחבולות ואפנים שונים יצרפו וילבנו עד אשר יתהוה זך ולבן כשלג, וכן יובאו לאייראפא. לפי החשבון הנכון יוציאו יושבי האי הזה יותר משלשה מיליאָן לטרות צוקקער מדי שנה בשנה.

היעלים (אַנטילאפען) יפגשו על האי הזה בכל המקומות. המה ידמו בתוארם אל היעלים הנמצאים באפריקא בכלל, אך בצוארם הארוך יותר ובזרועותיהם הגבוהות, גם בקרניהם הארוכות כחצי אמה ממראה ירוק (געלבליך) יצטיינו מיתר מיני היעלים באפריקא בכלל. גודל גופם הוא כגודל התיש, וצבע עורם ממעל ירוק בקוים שחורים העוברים על גבם. המה ישכנו בעדרים רבים, וגדלים בתוך העמקים או אחורי הכיפים והסלעים הגדולים הנמצאים על האי הזה, ואם יתגרו בם מלחמה, אזי יתיצבו במעגל וינגחו בקרניהם לכל רוח; אך בכל זאת לא יעצרו כח לעמוד בפני אויביהם וינוסו על נפשם בחפזה.

בני האי הזה יחרפו נפשם לארוב להיעלים ולרדפם, יען כי בשרם טוב למאכל ועורם ימכרו במחיר גבוה מאד, לכן ינועו אחריהם במקומות סלעים וכיפים, גם ירעבו ויצמאו יסבלו שרב וזרם מטר ויישנו על שן סלע וחלמיש צור, למען יעלה בידם ללכוד יעלים אחדים, כי הם אחוזים ודבקים בציד היעלים, ולא ידאגו לסכנת המות המרחף על ראשיהם לרגלי חיתו טרף ובני-שחץ השוכנים ג"כ במקומות האלה, גם לרגלי אבני הנגף וצורי-המכשול העומדים לשטן להם על דרכם, כי יפלו מן הסלעים הגבוהים או יכשלו בין הצורים וכיפים המקוצעים אשר שם.

בימים האחרונים האלה התחכמו יושבי האי לצוד את האנטילאָפען בתחבולה כזאת: ביום בהיר בשחקים יצאו לרוב צמד ציידים רוכבים על סוסים דוהרים דולקים, ויחפשו בסתר עקבות האנטילאפען ומקומם איה. כל אחד מן השנים יריק חנית וכידון ובידם הימנית יחזיקו קנה מקני הבאמבוס, והיה אם נחשפו להם מצפוני היעלים, אחרי דלגם משן סלע אחד אל השני מבלי אשר יכשלו סוסיהם בם, אז ירדו הצידים מעל הסוסים וילכו רגלי בעקבות היעלים לאט לאט, מבלי דבר דבר איש אל רעהו, והיה בראותם מרחוק אנטילאפע אחד, אזי יעלו על הסוסים וירדפוהו קל מהרה, היעל הנס מפני דולקיו ילפות ארחות דרכו בין הכיפים והסלעים הנשאים ויטה עקלקלותיו במרוצה נמהרה, ובדרך המרוץ יעבטו גם הצידים ארחותיהם כמוהו עד אשר ישיגוהו בין כיפי הסלעים, באבדו את דרכו מבלי דעת לפנות כה וכה, כי הסלעים יסוכו את דרכו ויפול בידי רודפיו, בכרעו ברך גם מפני חום היום הבוער כאש להבה וילאה מאד, עד כי יד רודפו תמצא אותו גם בלי כל כלי נשק, ואחרי אשר יכריעוהו לטבח ישימוהו על סוסיהם וישאוהו הביתה ברנה.

בלכתי במשואות האי הזה המלא חתחתים, מוקשי מות ואבני נגף על כל מדרך כף רגל, פגשתי במין עוף נפלא אשר מעולם לא ראיתיהו ולכן הרביתי להתבונן עליו ולבוא עד תכונת טבעו על נכון. העוף הזה נודע לחכמי הנוסעים בשם "ארגאַלא“ (Argallo), והוא "החסידה-האפריקאנית-הגדולה“. החסידה הזאת תגבה בקומתה חמש רגל, גוה מלמעלה אמוץ-ירקרק-כהה, ומלמטה לבן, זנבה שחור ונוצות אברותיה היפות והגדולות לבנות. משכנה כמעט בכל רחבי האי אחורי הכיפים והסלעים, מאכלה נחשים זוחלים וצפרדעים ככל החסידות, גם דגים מתים ופגרי אדם ובהמה, גם לטאות, תולעים, עלוקות, עכברים, צעירי הארנבת והשפן, עופות צעירים ושרץ העוף למיניהם. בצאת לשחר טרפה, אז תלך לאטה בגאון וגובה ועיניה משוטטות בכל רוח, אך תראה נפש חיה תכה אותה בחרטומה הקשה, חיש מהרה, ורק לעתים רחוקות תחטיא המטרה.

רבים ונפלאים הם הספורים אשר יספרו לנו חכמי הטבע מארחות חיי החסידה ומתכונת רוחה. המה יספרו כי בהיות תבערה אחת גדולה באחת מערי האי בשנת 1536 נצת באש בית אחד, ותצא האש ותאכל עץ יבש אשר עמד אצל הבית ואשר בראשו היה קן חסידה, בעת ההיא רבצה שמה החסידה על ביציה ותמאן לעזוב את קנה, עד כי הקיפה אותה הלהבה מסביב, והאם הרחמניה העלתה את נפשה על המוקד, לבלתי עזוב את פרי בטנה24. את קנה תבנה החסידה על עצים גבוהים, או על צורים וכיפי סלעים נשאים, ותעשהו גדול שטוח וחזק מענפים ובדים יבשים מקלות וקוצים כסוחים, וביניהם רגבי עפר, ותרפדהו בענפים דקים וקש יבש, בעלים ועפאים, בעשב ושרשי נצנים, בשערות ונוצות ובלואי סחבות. בו תמלט הנקבה כחמש ביצים אשר תרבץ עליהן עם אישה חליפות במשך כ“ד או כ”ח יום; בכל העת ההיא לא תרחיק הנקבה מקנה, ובעופה משם יעמוד הזכר על משמרתו. יושבי האי יצודו את החסידה הזאת על נקלה וילמדוה ללכת הנה והנה באחו מבלי אשר תעזוב את אדונה, והיא רב התועלת להיושבים, באשר תבער את הנחשים הארסים ושאר מיני רמשים מזיקים, וע"כ לא ירעו לה מאומה ויחרצו משפט מות לאיש ההורג בצדיה חסידה אחת, כי יקדשוה.

הרים וגבעות, עמקים וגיאיות, ישתרעו על שטח האי הזה, ביניהם יתנוססו הרים תלולים וזקופים (שטיילע) אשר שיאם מעל שטח פני הים עד אלפים רגל יגיע. רוב ההרים האלה אל הרי-סלע (פֿעלזגעבירגע) יתיחסו, אשר על שטחם לא יצמח שום צמח ושיח השדה, חשופים ערומים הם מכל ציץ ופרח; אך מכלם יצטיינו שני הרים גבוהים המתנוססים בפאת המערבי של האי, לא רחוק מן החוף, המכוסים מרגלם עד ראשם במיני צמחים רבים ודשאים שונים, בציצים ופרחים יפים ונחמדים המרהיבים בת עין והמפיקים ריח ניחוח מאד נעלה; מבין הפרחים והשושנים האלה יתגאו גם עצי הפאַלמען, עצי הפאמעראנצען ועצי הדונג, המסובלים בפרי הלולים בשפע רב ועצום למאד. ממורד ההרים האלה יבקיעו מעינות נכבדי מים הקרים ומתוקים מאד לחך שותיהם, והמשיבים לב ונפש עיפה. על ראש ההר אשר בשם “הר-הירוק“ יכונה, העפלתי עלות במשך חצי שעה, להתבונן על הסלע הכבד והתלול המתנשא שם ברום שלשים וחמש רגל. הסלע הזה הוא חלק וזקוף מאד ומראהו שחור-מתנוצץ כזפת. בדרך המדרגות החצובות בשן הסלע מעברו הצפוני עליתי על ראשו על נקלה, שם תמצא מערה רחבה שמונה ועמוקה עשר רגל; לפי ראות עיני לא חלו בהמערה הזאת ידי הטבע לחצוב אותה בצחיח סלע כזה כאשר היא כהיום הזה, ובלי ספק חלו בה ידי האדם לעשותה לכוונה ותכלית נרצה; ולפי המסורת העתיקה השומה בפי יושבי האי, עמד לפנים במערה הזאת פסל-עץ בתבנית שור מקרין מפריס, אשר יושבי האי הקדמונים האמינו באמונה שלמה כי רוח אלהין קדישין מתנוסס בהצלם הזה, אשר ע”כ הקריבו לפניו קרבנות וזבחו לכבודו זבחי צאן ובקר.

יושבי האי בכלל הם כושים (נעגערין) מאז ומלפנים, מראיהם שחור־מתנוצץ כמראה הפחם, גופם בינוני וישרי קומה, חזקים ומוצקים בבנין גיום, ראשם גדול, עיניהם ירקרקות ונוצצות, חוטמם שטוח וחורי אפיהם רחבים, פיהם גדול ושערותיהם השחורות והקצרות תסרחנה מעט החוצה, שִניהם קטנות ולבנות מאד, והכרת פניהם תענה בם כי בריאים הם ולא ידאגו דאגת מחר. זולתם אחזו את האי הזה גם פארטוגעזים רבים אשר באו במאה העברה מארץ מכורותיהם לגור בתוכו, ולהשביע את נפשם מברכות הטבע אשר תושיט להם די אוכל כיד נדבתה הטובה עליה. מושל האי הזה ויועציו הם מבני הפארטוגעזים, אשר ימשול על האי ומלואו ממשלה מוגבלה מעצת יועציו ושריו אשר למשפט ישורו. ההולאנדים חמדו את האי הזה ולקחוהו שתי פעמים תחת ממשלתם במלחמת דם ואש, אבל בכל פעם נאלצו לעזבהו באבדון חיל רב וראשי מושלים תמו שם לגוע.

בחלק הצפוני של האי הזה תשתרע בירת האי הנקובה ג"כ בשם סאנט-טהאָמאס. מספר יושביה אלפים בתי-אבות (פֿאמיליען). האי-נקיון ישתרר בעיר הזאת במראה מאד נורא, ברחובותיה הבלתי מרוצפים אבנים, צוללים העוברים כעופרת בעבטיט ורפש, ובשוקים אחרים, החָרבה בכל גאונה והדרה תשורר והאבק יעלה מעלה מעלה. בתיה מפוזרים ומפורדים כה וכה בלי כל משטר וסדרים נכונים ולא ימשכו עיני העובר, אשר ובמטפחת-צלחתו אלי נחיריו לבל תגיע אליו הצחנה והבאשה, יחפוז דרך רחובותיה לעזוב אותה מאחריו.

ביום העשרים לירח יולי נפרדנו מעל יושבי האי הזה, ונשם פנינו לעבור ארחות ים צפונית-מזרחית להאי. לשמחת לבבנו היו הימים ההם בהירים בשחקים ואניתנו התנועעה על שטח המים במרוצה קלה ונהיה צפוים אלי תקוות טובות ונעימות. יום יום פרשנו מכמרות על המים, גם בחננו ומדדנו את חקר התהום במקומות שונים; במרחק שתי שעות מן האי סאנט טהאמאַס היה עומק המים ממאה ועשרים עד מאה ושלושים קומות (פֿאַדען). וכל אשר נסענו הלאה לרוח צפונית מזרחית כן הלך עומק המים הלוך וחסר.

ביום השלישי אחרי עזבנו את האי סאנט־טהאמאס כֻסו השמים בערפלי עלטה, ועבים שחורים וכבדים כהררים עפו ממעל לראשנו, גשם שוטף ומטרות עוז נתכו עלינו זמן כביר באין הפוגות, בלוית חזיזים ורעמים איומים אשר עוללו בלהות מות לנפשנו. גלים גדולים ונשאים אפפונו מכל עברינו מסביב, אשר כמוץ לפני רוח סערה הדפו את אניתנו בארחות עקלקלות ויטלטלוה טלטלה גבר, באין כל דרך ונתיב בינימו. ביום העשרים וחמשה לירח יולי אחר הצהרים רָוח לנו מן הרוח וחמת הסערה קם לדממה, ולעת ערב נתן דמי לנו, שוא הגלים השבחו, והמשברים שככו מזעפם ולא יספו לעולל נוראות לנפשנו עוד, ואז החלה אניתנו להתנהל לאט לאט על דכיי מי מנוחות אשר הובילוה כעל עב קל כבימים הראשונים; העננים השחורים כלו וילכו ונפוצו על פני רקיע השמים מכל העברים, והשמש הופיעה אור יקרות בזהב מופז על הים. ביום המחרת נראתה לשמחת לבבנו דרך קני-ההבטה ארץ יבשת לפנינו, ולעת הצהרים החליף הרוח את כחו משנה, עד כי בשעה העשירית בערב חנתה אניתנו בחוף, "אי־הנסיכים“ (פרינצענאינזעל), בפאתי צפונית־מזרחית להאי סאַנט טהאמאס אשר עזבנו.

הקף שטח האי הזה, כפי אשר מדותיו בדיוק רב, עולה עד שמונה עשרה פרסאות, אוירו טוב ובריא מאד, אדמתו פוריה ועשירה בהרבה מיני צמחים ועצים הנושאים פרי הלולים בשפע רב, גם בעלי חיים מינים שונים לא יחסרו שמה, השמנים וטובים מאד לצרכי חיי היושבים וכלכלת בתיהם. הנוסעים ההודים והאפריקאנים יבואו כפעם בפעם אל האי הזה וינפשו באַות נפש על החוף הנקרא בשם "בעניאַן“, ויקנו שם עבדי-עולם (שקלאַפֿען) מעבדי הנעגרין הנמצאים שם במספר רב מאד, בעד מחיר מצער. מספר יושבי האי הזה משלש עד ארבעת אלפים בתי-אבות, מקצתם פארטוגעזים מבטן ומלדה, ורובם נעגערין חפשים, גם עבדי־עולם הנחרפים לבעליהם לצמיתות.

על האי הזה פגשתי מיני שפנים-פראים (ווילדע קאנינכֿען), השונים בארחם ורבעם מן השפנים אשר בארצותינו מן הקצה אל הקצה; בתואר פניהם ידמו לרוב אל השפנים באירופא, אך קטנים יותר מהם, אזניהם ורגליהם קצרות הנה בערך גדלם מאזני ורגלי השפנים האייראפיים. מראה עורם שחור, אמוץ, גם צהוב מעט, ומראה בטנם לבן, ערפם-צהוב-אדום, וארכם עד הזנב שתים עשרה אצבע. משכנם במחלות עפר אשר יעמיקו לחפור ברגליהם במקומות אדמת חול וגבעות, גם יבחרו לשים ביתם בסלעי־גיר (שטייניגע קאַלקבאֶרעג) אף כי קרוב להם אדמת חול. מבוא למשכנם יעשו תהלוכות צרות ועקלקלות מתחת לארץ אשר תוצאותיהם החוצה אך חור אחד, ובתאיהם אלה ירבצו כל היום. בני האי הזה יצודו תמיד את השפנים האלה בתחבולות ופחי יוקשים שונים, את בשרם יאכלו למעדנים ומעורם יעשו אדרות שער ובגדים שונים. אנכי נסיתי פעמים רבות לירות אליהם, וחפצי הצליח בידי להמית אחדים מהם, ואביאם אל האניה להכין מבשרם ארוחת הערב, אכלתי את בשרם כדי שבעה וימתק לחכי.

מכל עצי ה' אשר נטע על אדמת האי הזה, יצטיינו עצי-התמרים הגדולים והרעננים, אשר גם יערות רבים מהן ימלאון, ואשר פרים מתוק מאד לחך אוכליהם; החרצנים אחרי אשר יסחטו מיצם ולשדם, המה מספוא לבהמתם, ומן העסיס אשר יוציאו מפרים ימוצו ויעשו יין חמר המשכר שותיו כדם ענבים. מן העלים יעשו ג"כ מספוא לבהמתם, גם מין מטוה כמו הפשתן, ומהעץ יעשו כלים שונים לעזר ולהועיל. זולתו יצמחו שם גם הרבה מיני ארזים ועצים מינים שונים, עצי־בנין ועצי־הסקה ועוד עצים וצמחים שונים המביאים תועלת רב לבני-האי בצרכיהם השונים.

בפאת צפונית האי הזה בנויה עיר הבירה "סאַנט אנטאָן“. עיר קטנה, ומספר יושביה כאלף וחמש מאות נפש אדם. חוצותיה צרות ועקומות, ובלי מרוצפות אבנים, וכלה לא תואר ולא הדר לה. מסביב לבתים הרבה נעשו חצרות או מהלכים מכוסים, למחסה ולמסתור מגשם ומטר, או מקרני השמש. מסביב להחוף הטוב אשר שם למעמד האניות, יתנוסס ארמון מוצד למושב פועלי עולה אשר מן גֵו גורשו ונשלחו שמה ביד פשעם.

אחרי אשר התמהמהנו שלשת ימים על האי הזה, עזבנו את החוף ומגמת פנינו צפונית להאי הזה. רוח תימן הוליך את אניתנו במרוצה קלה על שטח ראי-הים צלחה, ובזמן מצער חתרנו אל חוף האי הקטן "פערנאן־דע־פא“ המשתרע ברוח הצפונית של האי הזה. הקף שטחו מסביב – שלש פרסאות, ומספר תושביו אלף ומאתים נפש אדם. התושבים האלה בכלל, הם אנשים פראים ושובבים, רעים וחטאים מאד, פרועים לשמצה, ורגשות החמלה והחנינה, היושר והדרך ארץ, נדעכו במשכיותיהם. את בני אייראפא הלבנים ישנאו שנאה נצחת, ויחתרו בכל עוז להרע להם ולהשחית עלילותיהם באין רחם, לכן ייראו הנוסעים לגשת אל החוף כי בנפשם הוא, אשר על כן גמרנו אומר גם אנחנו לבלתי עלות על חוף האי, כי פחדנו מחמת הפראים האלה, ונכונן את דרכנו הלאה.

בלכתנו מערבית מן האי "פערנאן דע-פא“ פגשנו את ה אי "סאנט-יאגא“ או "סאנט-יאקאב“, אחד מאיי גבנוני-מצר-ווערדא (קאַפ אינזעלן ווערדאַ’ס) העומדים תחת משמעת הפארטוגעזים. האי הזה הגדול מכל האיים אשר זכרתי עד כה, גדלו בהקפו שמונים פרסאות, אוירו חם מאד יותר מאויר יתר איי אפריקה־המערבית, אבל בכל זאת הוא טוב ולא ירע לבריאות האדם, ולא יכביד חמו על כל בשר. ימי הסתו חמים ובהירים שמה כימי האביב, שלג וקרח לא יראו רק במקומות מעטים. הלילות קרים תמיד כברוב ארצות החמות, הגשם לא ירד בקיץ רק בעתים רחוקות, אבל לעומת זאת ירב לרדת בימי הבציר. מספר תושביו יעלה לפי חשבון הסטאטיסטיקא אשר ערכתי שם, משנים עשר עד חמש עשרה אלף נפש אדם. רובם פארטוגעזים ומקצתם נעגערן חופשים ועבדי-עולם (שקלאַפֿען).

בבטן אדמת האי הזה ימצאו הרבה מיני מחצבים, כמו מתכות ואבנים ממינים שונים; יותר מכל האבנים תמצאינה שמה אבני-גראַפֿיט (Graphit). האבן הזאת תמצא תחת שדרת העפר בתבנית לוחות רחבות אשר יתראו במראיהם כעפר, לפעמים ימצאו מהם גם גדולים וכבדים. יושבי האי ישתמשו בהגראפֿיט למלאכות שונות רבות, גם ישחקוהו ויערבוהו בשמן וימשחו בו את צירי-העגלות והאופנים של המכונות, גם יצבעו בו עצים ואבנים בטוב טעם ויופי. רבים מהם יתקנו ממנו מיני דבק (לייא) בתערובות והרכבת איזה חלקים נוזלים וימשחו בו כלי חרש וכלי פאָרצעלאַן למען היות להם מראה הברזל וגם לא תעלה עליהם חלודה. נוסעי הודו יבאו כפעם בפעם אל האי הזה לקנות מאת היושבים את האבן הזאת ולהביאה לארצות אייראפא ואזיא למכרה במחיר רב מאד, כי בארצותינו יעשו ממנו כורים (טיגעלן) לצרף בהם מתכות, והם לא יתכו באש; אך בימים האחרונים האלה, יקחו את האבן הזאת לעטי-עפרת (בליי-שטיפֿטען), כי יגזרו את הגראפיט הטבעי למוטות דקים ומרובעים וישימום בקני עץ-חלולים, והם היותר טובים בכל העטים אשר עשו עד הנה.

זאבי-ערבות (היענן) ישלטו על האי הזה שלטת נוראה, ויסבו נזק רב לבני האי בכל מקום בואם, בטרפם, בנשכם ובחמסם בזרוע חזקה באין רחם, גם ירהיבו עוז להתפרץ במכלאות הבקר והצאן ויעשו שם הרג רב ואבדן נורא; מבחר משכנם ביערות הסבוכים והעבותים המשתרעים בכל פאתי האי הזה, גם על האדם יתנפלו כאשר אך יחסר להם אכלם טרף חקם, ולכן ייראו ויחתו בני האי לנסוע בדד ביערים בלי כלי נשק ובלי לוית צידים אחדים. ישנם הרבה אנשים באי הזה אשר יתעסקו ימים ושנים בציד פריצי חיות האלה, בארבם להם במקומות סתר ובמחבואים שונים להרגם, ובתחבולות השונות אשר התחכמו להכריעם לפניהם, יצליח חפצם בידם להרוג מדי שנה בשנה זאבים רבים למאות.

בהיותי על האי הזה נקריתי להיות פעם אחת בסוד צידי-הזאבים, ולדבר אתם פה אל פה. הצידים ספרו לי מגבורות ועזוז נוראות הזאבים, – מערמתם ונכליהם, גם מחריצות ידיהם בהתחכמם להכריעם לפניהם את בני־שחץ האלה, בתחבולות ואופנים שונים. בשמעי את דבריהם המבהילים וספוריהם הנוראים על אדות הזאבים בכלל, אחזני פלצה, ולא אביתי להאמין את אשר תשמענה אזני, אך גם התשוקה לחזות את בני-שחץ אלה בעיני ולהתבונן על חריצות וערמת הצידים ומזמותיהם, התעוררה בקרבי בתוקף ידה, וגמרתי אמר לצאת ליום המחרת עם הצידים יחדיו השדה להתבונן על ציד הזאבים, גם יתר חכמי־הנוסעים ארחו אותנו לחברה לקחת חלק בהציד הזה.

ויהי ביום המחרת בהיות הבקר בקר לא עבות, עלינו כלנו על סוסינו ונרכב בלוית כלבים עזי נפש הרבה, כלבי־ציד זועפים וחרוצים, עד אשר הגענו אל המקום בעבי היער, אשר שם אמרו הצידים לערוך את מקום הציד, באשר שמה יגאו גומא וחציר המוכשרים לרוב למרבץ הזאבים. שלשים כלבים שולחו בראשונה בכל ירכתי היער להחריד את הזאבים מרבצם, ואנחנו רכבנו צמדים צמדים על סוסים דוהרים כה וכה, בעקבות ראש־הצידים אשר הורנו הדרך נלך בה. השמש יצאה על חוג שמים ויפז בקויו המתנוצצים את ראשי העצים באור נעלה, ודומיה איומה לנו מסביב, רק לעתים רחוקות הגיע לאזנינו הוד קול נביחת הכלבים הרחק בסבכי היער, וצפצוף הצפרים אשר יקננו על העצים הרעננים בין הענפים והעפאים הסבוכים והעבותים. אט ודומם ירדו הצידים מדי רגע ברגע מעל הסוסים ויטו אזניהם הצדה ויקשיבו רב קשב, ואנחנו ישבנו על סוסינו טבועים ברעיונות מחרידות, בהגיגנו ברוחנו הקשה על האסון והאיד הנשקף לנו לרגלי הנסיעה המסוכנה הזאת. והנה פתאום הגביה הסוס אשר רכבתי עליו את ראשו וישמיע את קול נחרתו אימה. בראשונה שערתי בנפשי כי נטיתו־הטבעית הכריחו לזה, אך עד ארגיעה נוכחתי ישר כי לא כן הדבר, וכי בהרגשתו־הפנימית (אינסטינקט) הרגיש הסוס מרחוק כי קרוב הוא הזאב צר ואויב הסוס מאז, ויצמדו כל הסוסים זה אל זה ומגמת פניהם קדימה. ככה רכבנו מעדנות משולבים איש אל רעהו כרבע שעה. עד אשר הגענו אל תחת צל עצים עבותים וסבוכים שם ירדנו מעל הסוסים ונקח את נשקנו בידינו, והסוסים לא עצרו מלהשמיע את נחרתם אימה, ויהי קול רעש וקול המולה נוראה בתוכינו. אז אמרו הצידים פה אחד כי עוד מעט ונתראה את אויבינו פנים; האמנם אחרי עבור רגעי מספר, והנה זאב־ערב אכזרי התפרץ פתאום מסבכי עצי היער ביקר תפארת גדולתו, וישתער כסער מתחולל על הסוסים, ולנגד עינינו נהיתה חזות פלאים וחתחתים מורא מאד, כי חתו כל הסוסים וישתובבו משובה נצחת וינוסו יחדיו על נפשם במרחבי עבי היער. הזאב רדף אחריהם ברגליו הקלות, אך בראותו כי לא עלתה בידו לתפוש אף אחד מהם כי ברחו ונעלמו עד מהרה מעיניו, התמרמר פריץ חיות האיום הזה מאד, וישת את פניו אלינו. אכן מאשר החיש אחד הצידים לירות עליו בכדורי־מות, נחתו הכדורים בעבי גבו ובמתניו וימחצוהו עד זוב דם, ויפן וינס ויסתתר במקום סתר תחת קנה וסוף. עד מהרה נראה לעינינו מחדש הזאב הנמחץ בלוית עוד זאב גדול, אשר החליף כח ויאבה לחדש קרב ומלחמה בעזרת הזאב השני אשר קראהו לעזרה, והוא התנדב לערוך מלחמה שנית בראותו את זרמת דם רעהו ומכותיו האנושות, לנקום את נקמתו מאתנו. אבל הצידים הרעימו בארבעה קני־רובה בפעם אחת על פריץ החיות, ויכרע הזאב הנפצע ארצה וימת, ובעוד אשר הזאב השני עמד עודנו על שדה המערכה ובחפצו להשתער עלינו בשצף קצפו, נחת פתאום גם בחזהו כדור־מות ויכרע על ברכיו, אז הוסיפו לשלוח בבשרו עוד משלחת כדורי־אש עד כי תם לגוע. – הצידים סחבו את נבלות הזאבים על תחת אחד השיחים ויכסו אותם בענפים ועשבים למען ימצאום בשובם לעת ערב לשאת את צידם הביתה, ואחרי כן הלכנו בעקבותם, בלב חרד מלא פחד, דרכנו הלאה. ויהי בלכתנו כה מהלך חמש מאות צעדים ממקום ההרגה, עצר אחד הצידים מלכת הלאה ויקרא בקול: "עמדו אחים! עמדו על מקומכם ולא תוסיפו ללכת קדימה! האם לא תראו מרחוק איך סבכי העצים וענפיהם נעים ונדים לאט לאט באין מעצור! הלא דבר הוא! "אמנם כן – מלא ציד אחר דברי חברו – אמנם כן הענפים יתנועעו שם בלי הרף, על נכון ישתעשע שם בן־שחץ לרוח היום!“ וכמעט יצאו הדברים האלה מפיו, והנה ראש זאב וכתפיו נשקף לנו מנגד. אנכי ואחוזת מרעי חכמי הנוסעים, נשאנו את קולנו ונקרא מפחד פתאום למראה האיום הזה: "חושו אוצו! קחו כלי נשקכם בידיכם והסירו את מר המות העומד לנגד עינינו!“ לקול קריאתנו זאת נחפזו הצידים וימלאו את קני־הרובה אבק וכדורי־אש ויחלו לצעוד קדימה בעוז וחיל ואנחנו אחריהם, ובעוד רגעי מספר והנה חמשה זאבים גדולים ועצומים, אשר כידודי עברה וזעם, משטמה ואיבה נצחת, מעיניהם התמלטו, יצאו מסבכי עצי היער צמדים איש אל אחיו כאחוזי יש ושלובי זרוע, ויתיצבו אל מול פנינו מרחוק מאה צעדים מאתנו, ויורו עליהם הצידים כאחד ויעברו איזה כדורי-בלע על שלשה זאבים מן החמשה, ויפנו וינהמו בנהם נורא, ויחפזו זנבם על מתניהם וישתערו עלינו בעברת אפם קל מהרה; אכן מפחד רעם כלי-הנשק אשר רעמו עליהם כל הצידים, רך לבבם מעט ויתיצבו על עמדם, אז מלאו הצידים עוד פעם את נשקיהם כדורי-אש, גם אנכי ואחוזת מרעי לא חבקנו ידינו, ונמלא גם אנחנו את ידינו בקני-רובה, ונתנפל כלנו על הזאבים ונור עליהם כאחת, ובעוד רגעי מספר נוכחנו כי כדורי-העופרת לא החטיאו המטרה, וכרגע נחתו בבשר ארבעה זאבים ויפלו ארצה, והזאב החמישי הפנה שכמו וינס על נפשו בסתר קנה ובצה; וכאשר התעודדו שנים מהם לקום מעפר ולהשיב גמול לצריהם בחמת נקם ובשצף קצף, הוכו עוד הפעם מן הצידים ויכרעו על ברכיהם וימותו. אחרי ההרג והאבדן הנורא הזה מהרנו כלנו לחפש את הזאב החמישי אשר החיש מפלט לו במקום סתר, אך כל עמלנו עלה בתהו ועקבותיו לא נודעו. בין כה וכה והשמש נטה לערוב וצללי ערב לקחו את מקומו, ואנחנו אמרנו לשוב הביתה, כי לא קוינו עוד לגלות מצפוני הזאב החמישי ולקחת נקם גם ממנו. ויהי בשובנו הביתה ועוד לא הרחקנו חמשים צעדים ממקום ההרגה, והנה הכלבים השמיעו פתאום את נביחתם בקול בלהות נורא, כאלו יבשרו לנו עוד מלחמת זעם ובלהות מות, ועד ארגיעה התפרץ הזאב דחוף ומבוהל מסבכי עצי היער ויתנפל על אחד הכלבים, ויאחזהו בשניו באחוריו בכל תוקף ועוז וירץ במרוצה עם צידו בפיו. שמה ושער החזיקתנו על פריץ חיות עזוז ונורא כזה, אשר גם בעת צר ומצוק ימצאוהו ואויבים רבים יכתירוהו מכל עבריו מסביב, גם אז לא יאבד את תעצומות אונו ועוז רוחו הכביר ויתנפל על טרפו מבלי שים לב כי חייו תלוים לו מנגד! – אחד מן הצידים החיש לכונן את קנה-הרובה העז הזה, וינחת הכדור בעבי גבו וחזהו ויקצץ את חרצובות חייו בעוד טרפו בפיו, ויפל שדוד לארץ, והכלב מת גם הוא בעוד איזה רגעים ממחץ מכתו אשר מחצהו הזאב בשניו החדודות! ונבוא למקומנו בשעה העשירית בלילה בלב מלא שמחה וגיל, כי חפצנו הצליח בידנו להמית בפעם אחת שבעה זאבים אמיצי כח ואכזרים נוראים! –

צפרים רבים ממינים שונים פגשתי על האי הזה, אשר רבים מהם היו מוזרים לי ובפעם הראשון בימי חיי ראיתי אותם. מכלם הרביתי להתבונן על העוף הנפלא הנקרא בפי יושבי האי בשם "פולמאַר“. חרטומו ארוך כאורך ראשו וזנבו עגול, גוו מלמעלה אמוץ-דשני, ומלמטה הוא לבן, גדלו כבר-אוזא ומשכנו בסבכי עצי היער גם אחורי הכיפים והסלעים אשר יכין שם את קנו מחציר ומענפי עץ. בני האי יצודו את העוף הזה ויאכלו את בשרו למעדנים בימי חגיהם ומועדיהם, גם ימלחוהו שנה בשנה במספר רב למאד לימי החורף. בעת אשר העוף הזה ירבץ על ביציו יוכלו בני האי לתפשו אז ביד מבלי אשר יחיש מפלט לו על נפשו.

בירת האי הזה, היא העיר הנקראת בשם "ריביירא-גראנדא“, העומדת על אשדות נהר. העיר הזאת היא עיר בצורה ומושב נשיא האי הנקרא בשם "שעריף“. בתי העיר נבנו לרוב מאבנים אשר הונחו בלא משטר וסדר נכון, וגגותיהם מכוסים בתבן או בקרשי-עץ. בסביבותיה יפה אף נאוה העיר עד מאד, אך בבוא הנוסע פנימה, יאחזהו געל נפש, כי רחובותיה צרים ועקומים, עד כי לפעמים גגות הבתים משני צדי הרחוב יקרבו זה אל זה עד שתי רגל, וכלבים גם בקר וצאן ירוצו הנה והנה וימלאו אותם קיא צואה, ואף כי רצופות הנה באבנים, בכל זאת חתחתים ואי-נקיון שורר שמה בתוקף עוזו על כל מדרך כף רגל. בקרבת העיר הזאת תשתרע עיר "פארטא-פֿרייא“, עיר קטנה ואנשים בה מעט, ובתוכה ישכון כבוד מושל האי בעתים מזומנים בשנה, ובפאת העיר נגבה חוף טוב למעמד אניות.

בראשון לחודש אויגוסט קראנו להאי וליושביו לשלום ונאחז את דרכנו הלאה. רוח מזרחי הדף את אניתנו קדימה ותתנועע על שטח המים במרוצה נמהרה. השמש יצא על חוג שמים ביקר תפארתו וזיוו ויפז את חומר מי הים בצבעיו המוזהבים והירקרקים – מחזה נפלא ונעים – והגלים אשר מראיהם כעין הבדולח, שחקו ורקדו אל מול פנינו, כאלו יש דעה גם בהם להתענג על יפעת והדר היום. בלכתנו כה למחוז חפצנו צלחה, פגשנו בהמון עופות במספר רב ועצום מאד; בעזר הפֿערנ-ראָהר התבוננתי על העופות האלה בעופפם במרום לא רחוק מאניתנו, כי הנם ממין העופות הנקראים בשם "מאַוואַע“, אשר לא יגורו במקום אחד, כי אם שוכנים בכל פאתי תבל וינועו מים אל ים ומאי אל אי ולא ידעו מנוח, ולרוב יעופו אחרי כל אניה וישלחוה מנבכי ים עד החוף, אשר כמלאכי שלום יבשרו לאנשי האניות כי קרובים הם אל היבשה. כאשר יאכף עליהם הכפן בדרך תעופתם, ישפילו לעוף על פני המים וכל רמש הנדחף בגלים שוטפים לא יסתר מעיניהם, כי כחץ מקשת ירדו ביעף-מעגלי, וקל מהרה ידאו על הגלים ויחטפו שללם בחריצות נפלא מבלי געת בפני המים; גם את הצבים (שילדקרעטען) לא יעזבו אם אך יקרו לפניהם, לחטפם בקלות נמרצה, ויתנשאו אתם בגובה שמים וישליכום משם על סלע מוצק למען ינפצו לרסיסים. בנסענו מן המקום הזה כארבע קילאמעטער הלאה, ראינו מרחוק דרך הפֿערנ-ראָהר שן סלע מוצק העולה מלב הים בפאת נגבה מן החוף, וכאשר קרבה אניתנו אליו עוד יותר, ראינו להשתוממות נפשנו, כי על שטח הרחב של הסלע הזה ירבצו המון צפרים ממין ההוא; שם ינוחו מנסיעתם הרחוקה. אנכי בקשתי את רב-החובל להרשות את המלחים להרעיש פתאום את רבצם ברעם כלי-תותח, למען נוכל לראות את המונם ושאונם הגדול והנורא, ואנה יהיה פניהם מועדות אחרי אשר נשדד את רבצם. רב-החובל נעתר לבקשתי לעבור אל הסלע הזה בקרבתו ולהחריד את מנוחת הצפרים ברעם כלי-תותח, במרחק קילאמעטער אחד וחצי ממקום רבצם זה. פגשנו עוד מחנות גדולות מהם אשר כלם נהרו אל הסלע לנוח שם מנסיעתם. הסלע נראה אלינו בגבהו אשר התרומם משטח פני הים כעשרים רגל במרום, זקוף וחלק מכל עבריו מסביב, מראהו שחור מתנוצץ כעין הפחם, ובמקומות אחדים התראו עליו כתמים אמוצים-לבנים. בראש הסלע הזה ומתחת רגלו בקרבת שטח הים, ראיתי בעד הפֿערנ-ראהר מערות ונקיקים הרבה, ובכל פנה ובכל מקום ישבו מאַווים צפופים, אשר מרחוק נראו כנקודות לבנים, וכאשר נגשנו הלוך וקרב אל הסלע, נבהלו העופות הבוטחים מפני האניה, וקם פתאום שאון נורא והמולה גדולה בקרב כל המון הצפרים השוכנים על הסלע, או אז פקדתי להרעים בכלי-התותח אל מול פני הסלע להחרידם ממקומם השאנן. המולה נוראה עלתה פתאום עד לב השמים, והמון הצפרים התנשאו כאחד מבוהלים ודחופים במרום האויר עד כי לא נראו עוד השמים מפני עב ענן העופות; החזיון הנפלא והיקר הזה ארך כחצי שעה ואז נעלמו פתאום כל הצפרים מעינינו במרחבי הים, ולא יספנו עוד לראות אחד מהם, ובעוד עמדנו כלנו משתאים משתוממים על המראה הזה, הלכה לה אניתנו לדרכה הלאה, ולעת ערב חתרה אל חוף האי "ניקאָלאָס“.

כאשר דרכה כף רגלנו על אדמת האי הזה, היתה ראשית מלאכתי לשחר את "הר-הסלע“ (פֿעלזבארג) המתנוסס בטבור האי. בשעה העשירית לפני חצות היום, עליתי על סוסי וארכב בלוית אחוזת מרעי בעקבות המנהל אשר לקחנו מבני האי להורות לנו הדרך נלך בה. בכל הדרך רכבנו על פני אחים (וויעזען) המעולפים בירקרק דשא וכל מיני פרחים ונצנים, שושנים וחבצלות המפיקים ריח ניחוח מאד נעלה, ובעוד שתי שעות הגענו למחוז חפצנו, אז ירדנו מעל הסוסים ונפקידם בידי המנהל לשמרם ולחכות עלינו עד אשר נרד מעל ההר. בראשונה הקפנו את ההר מכל עבריו מסביב, ואחרי כן מדדנו את גבהו והקף שטחו, ומצאנו את גבהו מאלפים עד אלפים וחמש מאות רגל, והקפו קרוב למאתים רגל. ההר הזה זקוף וחלק מאד, ערום וחשוף מכל צמח ועשב מזריע זרע, ואך צחיח סלע גדול ונורא מכוסה בחול דק יראה לעיני הרואה. לרגלי הסלע הזה ינוחו בלי משטר וסדרים צורי חלמיש וכיפים גדולים וכבדים מאד, העומדים לשטן בדרך מבלי תת לגשת אל ההר הזה על נקלה. רק ביגיעת בשר עלינו וירדנו מסלע לסלע ומצור לצור עד אשר נגשנו אל ההר. במורד ההר הזה מכל עבריו מסביב תמצאינה מערות וחורים רבים ההולכים ומטים עקלקלותיהם במרחק רב בבטן ההר מתחת לארץ; בתוך המערות והנקיקים האלה אוו למושב למו נחשים וזוחלי עפר אשר תבחל במו נפש האדם, והמסוכנים מאד בחמת רעל אשר תחת לשונם, אך בהנקיקים והחורים אשר בראש ההר יקננו גם צפרים ועופות שונים המטילים שם ביציהם ומגדלים אפרוחיהם. במדרגות החצובות בשן הסלע הזה, העפלנו עלות עליו ומצאנו שם הרבה מיני צפרים גדולים עם קטנים; בתוכם ראיתי גם את העוף הנקרא בשם "אַלבאַטראָס“ (הוראתו עוף-הים, יען כי יעופף תמיד ממעל לשטח פני הים); העוף הזה לא יפחד מחמת סערה המתחולל על הים, ולתשואת גליו הסוערים ישחק ולא יעצור מעופף אז על הים בשובה ונחת, מבלי אשר לא יגע בו הסער לרע, ולרוב יקנן במקומות עזובים ושוממים כהמקום הזה. כאשר ידאה על שטח פני הים, יטרוף כל בעלי החיים השחים על פני המים, ובתאות נפש יבלע כל מאכל אשר ישליכו הנוסעים מן האניות, ויעט גם אל הבשר אשר בתוכו ישימו חכה; וכפי אשר ספר לנו המנהל בלכתנו דרכנו, ימיתו יושבי האי את העוף הזה למאות ולאלפים שנה בשנה ויאכלו את בשרו בכל פה, תחת אשר יושבי האיים האחרים הסובבים אותם, יתעבו את בשרם ויאמרו כי פגול הוא. גם מין עורב-לילי מצאתי על ראש ההר הזה, בשבתו שאנן ושלו על אפרוחיו, ולפי עדות המנהל ימצא העורב הזה על האי במספר רב ועצום למאד, אשר בעופם בהמון גדול יכסו את עין השמש בצהרים, וכי ליושבי האי יביאו תועלת רב, באשר יבערו את השקץ והעכבר. אפס לעומת התועלת הזה יסבו גם נזק רב להאי ומלואו, כי כאשר יחסר למו טרף חקם ילקטו את הזרע הנפוץ על פני השדה, גם את פירות העצים יאכלו בכל פה, ויצא שכרם בהפסדם. אחרי התבונני על עוד מיני צפרים וזוחלי עפר שונים הרוחשים על ההר הזה, ירדנו מההר ונשב אל אניתנו.

יושבי האי הזה יתעסקו לרוב בציד הדגים הנקראים בשם שטאָק-פֿישע, כי ימצאו בהם חית ידם, במכרם לסוחרי הודו מדי שנה בשנה במספר רב ועצום, כי בשרם טוב למאכל ומשמנם יעשו שמן למאור; בהגיע תור צידת הדגים האלה, ירדו יושבי האי בסירות-דוגה עם רשתות ומכמרים ועוד כלים שונים הדרושים למלאכתם זאת, וכלם יעזבו את החוף בפעם אחת וירחיקו נדוד מספר פרסאות מן האי אל המקומות הנודעים להם מכבר כי שם אוו למושב למו הדגים האלה, ואז יזרו את הרשתות על שטח פני הים במרחב רב, וחפצם יצליח בידם להוציא בפעם אחת מחמש עשרה עד עשרים אלף דגים כאלה במספר, וכאשר סירות-הדוגה ימלאו על גדותיהם בדגים כאלה מבלי השאיר מקום ריק, ישובו אל האי שמחים וטובי לב בקול המון חוגג. מבחר טעם הדגים האלה, בהערכם בעודם בחיים חייתם, אשר ע"כ יביאום משם הסוחרים בכלים נקובים מלאי מים ושטים על פני הים; גם ימלחום בחביות גדולות או ייבשום. אורך הדגים האלה הוא עד אמתים וחצי, ורחבם כחצי אמה, מראיהם ממעל ועל צדם אמוץ בנקודות ירוקות (געלבע), ובטנם לבן, ונמצאים לרוב בים האטלאַנטי הזה, גם בים אוקינוס הצפוני אשר בין אדמת אייראפא ואמעריקא; משכנם במעמקי מי הים, אשר שם יחיו את נפשם בדגים קטנים כמו דגי ההערינגע, ובאיזה מיני סרטנים, ובחדשי טבת ושבט יקרבו המונים המונים אל חופי הים להזריע שם זרעם, אשר אז יפרשו עליהם רשתות לאין ספורות ויצודום על נקלה בלי עמל רב.

מדת אורך האי הזה הוא חמש עשרה פרסאות, אוירו טוב ולא יחסר המזג. בימי החורף חורב וחום כבימי הקיץ באייראפא, ובימי הקיץ ימטירו שם השמים גשם נדבות. צאצאי אדמתו בכלל רבים וטובים: אורז, חטים, צמר גפן, גוממי ממינים שונים, גם צמחי מזור לתחלואים שונים, מטעי יערות-דבש (צוקקערראָהר) ישגאו שמה בשפע רב למאד, גם אגוזי בעטעל אשר סוחרי הודו יבאו לקנות שם במחיר מצער להביאם אל ארצם, עצי-נשר (אַדלער־האָלץ) ועצי-ברזל (אייזענ-האָלץ) הקשה כברזל, אשר ממנו יעשו יושבי האי את כל כליהם במלאכת בית וחוץ, ופרי שקדים, יגדלו על האי הזה לרוב. גם רב שם בהאי הזה בהמות בית ובהמות שדה וחיתו יער, בעלי כנף ודגי הים; וברחם אדמתו אצורים הרבה מיני מתכות, כמו עופרת, ברזל, גם נחושת מעט וטוב.

על האי הזה ראיתי מין כבש-פראי הנקרא בפי היושבים בשם "כבש-אַרגאללי“, הדומה בתוארו ובדמותו להכבשים בארצות אייראפא, רק יגדל מהם וגם קרניו גדולות, משקלו לפעמים מעשרים עד שלשים לטרא, עורו אמוץ-שחרחר ועל גבו ולאורך צדו יעברו קוים שחורים. משכנם להמונים על הרי-הסלע ואחורי הכיפים והסלעים אשר על האי הזה במספר רב למאד; את נפשו יכלכל ממטעים שונים הנמצאים שם, והוא חרוץ ורב עוז לקפוץ מסלע לסלע ומצור לצור. בני האי יצודוהו בתחבולות שונות, יען בשרו טוב למאכל ומקרניו יעשו כלים שונים.

בירת האי נקראת ג"כ "ניקאלאס“; העיר הזאת יותר גדולה היא מן העיר "ריביירא-גראַנדא“, המשתרעת על האי סאַנט-יאגא כנזכר, וגם ביפיה תצטיין יותר הרבה מן העיר הזאת, ולה חוף טוב למעמד אניות.

עזבנו את האי ניקאלאָס ונשם בים דרכנו, בדרך המוביל אל איי קאַנאַריען המשתרעים בים האטלאנטי מערבית מחוף צפונית־מערבית אפריקא. בימים הראשונים לנסיעתנו זאת, נשב רוח צח ונעים מירכתי תימן וירץ את אניתנו על שטח פני הים במרוצה קלה כעל כנפי עב קל. בעוד ימים אחדים החליף הרוח את כחו משנה וילך הלוך וחזק; אך בכל זאת לא צרר לנו כל אסון ורעה בכנפיו, ונלך לדרכנו הלאה צלחה! אך בהיותנו במרחק עשר פרסאות מן האי "טענעריפֿא“, נפל לבנו בראותנו כי הרוח התגבר עד מאד וגלי הים השמיעו קול המולה נוראה. רב־החובל צוה להשליך שני עוגנים בים וללון על המקום הזה הלילה עד אשר חמת הרוח ישכך מעט, ולשמחת לבבנו כאשר אך נפקחו עפעפי השחר, קם הסער לדממה ומלחמת הרוחות המתנגדות הלכה הלוך ורפה, ובהיות הבקר בקר לא עבות, העלו המלחים את העוגנים ממצולת ים ונאחז את דרכנו הלאה, הרוח התמידי היה מאחרינו ויהדוף אתת אניתנו קדימה בכל עז, אך רב החובל צוה להמלחים לעצור את האניה ממרוצתה הנמהרה הזאת וללכת לאט לאט – כי שטח הים אשר הלכנו אז היה מלא צורים וסלעים רבים, גם גבעות־חול (זאַנדבאֶנקע) ואיים קטנים השתרעו כה ושם במספר רב – למען לא יגיע אלינו רעה מאת אבני נגף וצורי מכשול אלה, העומדים לשטן לנו על דרכנו.

ויהי כאשר עברנו את שטח הים המסוכן הזה צלחה, וכל גבעות החול וכיפי הסלעים השארנו מאחרינו בלי כל מכשול מגור ופחד, שאלו המלחים את רב החובל אם ירשה לפרוש נס ולהדוף את כח הקיטור ללכת קדמה כבימים הראשונים? אך רב החובל הזהירם במפגיע לבלתי יעשו הדבר הזה, בהראותו לדעת כי שגו, וכי עוד לא יצאנו מסכנת מות המרחפת עלינו, כי גבעות האלמוגים (קאָראלענריפֿען) הרבים והגדולים הזרועים במקום הזה תחת שטח הים, יאלצונו ללכת לאט לאט ולהשתמר כי לא תהדף ולא תנגף האניה על אחת הגבעות האלה, אשר איד נכון לצלענו לרגלי הדבר הזה, ועד אשר לא נעזוב את המקום הנורא הזה לא נוכל לעשות את דרכנו מהרה. כה הלכנו שעות רבות הלוך ונסוע לאט לאט בין גבעות־האלמוגים האלה מבלי מצוא אף מקום להשקיע שמה את העוגנים ולהנפש מעט מדרך חתחתים כזאת, כי המים היו עמוקים במקום הזה מארבעת אלפים עד ששת אלפים רגל.

בין כה וכה והשמש באה והלילה פרש מוטות כנפיו השחורים על כל שטח הים מסביב; הירח לקח את מקומו, ויהי הולך וזורח על חוג שמים באור יקרות נפלא, אך פתאום לבשו השמים קדרות וערפל חתולתם, עבים כבדים ושחורים הקדירו את אור הירח, גם כוכבי נשף המתנוצצים לא נראו עוד במסלותם, ואנחנו לא ידענו אנה נסע ואנה נפנה; גם הדממה האיומה אשר שררה עד כה מסביב לאניתנו, חלפה ועברה עד ארגיעה, וקול המולה כשאון קול רעמים רחוקים נשמע לאזנינו, מבלי דעת בראשונה מה זה ועל מה זה, אך רב־החובל היודע עתותי הים וכל חליפותיו, החיש לנו עתידות נוראות, באמרו כי עוד מעט וסער נורא יקום על הים אשר נוראות יעולל לנפשנו, ומי יודע אם לא יצרור הסער אסון נורא לנו בכנפיו. שמה ושער אחזונו בשמענו את חזות רב־החובל הקשה אשר חזה ברוחו הנכאה, ואף כי כבר הסכנו בדבר הזה, בכל זאת הרגשנו בנפשנו כי תלאות איומות ובלהות מות אין קץ נכונו לנו, ובכן אמצנו את רוחנו ונתעתד לקראת מלאכי זעם הים האיומים והנוראים, וברוח נכונה חכינו לרגעים להותנו ולאסוננו הצפויים לנו.

בשעה העשירית בערב, התחולל רוח סופה וסערה וירתיח את הים כסיר נפוח; לרגעים התגבר הסער וגלים כהררים התנשאו עד השחקים, לרגעים הרימו את אניתנו עד במתי עב, וכהרף עין הורידוה אל תהום רבה, תורני האניה אשר לא הספיקו עוד המלחים להורידם, נשברו לשברים רבים, והאניה הלכה בארחות עקלקלות ויטלטלוה הגלים טלטלה גבר וידיחוה מדחי אל דחי. רב־החובל צעק בקול פחדים להמלחים כי יחישו להוריד המימה את כל העוגנים, כי חשב אשר במקום הזה ימצאו מנוח להתחזק ולעצור את האניה. מבוהלים ודחופים מהרו המלחים החרוצים להשקיע את העוגן הראשון גם את השני, אבל כל עמלם עלה בתהו, כי העוגנים לקחו את מקומם בין גבעות־האלמוגים הרבים במקום אשר זרם מי הים סובב הולך במעגלה (ווירבעל) במרוצה עזה מאד, אשר ע"כ נדחפה האניה הנה והנה וחבלי העוגנים נסתבכו זה בזה, עד כי קצה האניה האחד עלתה למעלה והשני ירד אל תוך המים וכפשע היה בינינו ובין המות, ולולא חש רב־החובל ויצו למשוך את העוגנים מן המים, ולהעלותם על האניה, כי עתה ירדנו כלנו במצולת תהום רבה. בעת הרעה הזאת רעמו איזה מלחים ברעם כלי־תותח לאות עזר וישע, אך למרות רוחנו לא נשקף לנו כל עזר ממקום אחר, ונעזוב את גורלנו בידי המושל בגאות הים.

כעלות השחר להאיר את הלילה שכך מעט הרוח מזעפו, הים נח מחמתו הנוראה, והמון המים הכבירים שקטו מעט, אך הגלים והמשברים עוד לא ידעו מרגוע ויהמו בהמון דכים מאין הפוגות, ובהופיע השמש על פני רקיע השמים בהדר גאון ועוז, קם לשמחת לבבנו הסער לדממה, והגלים גם הם עצרו את מעשיהם הנוראים. אנכי ואחוזת מרעי דברנו על לב רב־החובל לסור אל האי־טענעריפפֿא לנוח שם ולהחליף כח, ורב־החובל נעתר לבקשתנו, ונסע הלוך ונסוע אל האי הזה, ובעוד מספר שעות באנו אל חוף האי טענעריפפֿא. כעלותנו על החוף קדמו פנינו יושבי האי ויברכונו לשלום.

האי טענעריפפֿאַ, הוא האי היותר גדול מכל איי קאנאַריען המשתרעים בים האַטלאַנטי בקרבת חופי אפריקא המערבית, ארכו שתים עשרה ורחבו שמונה פרסאות מרובעות25, ומדת שטחו מחמשים עד ששים פרסאות מרובעות. אוירו טוב ויפה ואדמתו פוריה מאד, אבל לפעמים ינוגע ברובי גשמים שוטפים, אשר בשטף זרמתם העז והנמהר יעתקו צורים ממקומם, וסלעים כבדים מראשי ההרים בסאון ורעש יגוללו ויעשו ליושבי העמקים בתיהם קבריהם. יבול וצאצאי האי הזה רב למאד, וכל מיני צמחים ותבואות שדה יגדלו על אדמתו בשפע רב. פרי עצי הדר, יערות־דבש (צוקקערראָהר), עץ הבאניאנאַס, עצי היאַמס, התמרים המושקאטים ודומיהם יצלחו על האי הזה מאד, גם צמחי גנות ולפת לרוב. סוסים קטנים אבל קלים ויפים ימצאו על האי הזה, גם בקרים אשר בשרם מתוק לחיך אוכליהם, צאן ועזים, חמורים וגמלים, פרדים וחזירים, יפגשו שם על כל מדרך כף רגל, גם עופות ביתיות ומדבריות לא יחסרו שם, המביאים תועלת רבה לבני האי בצרכי חייהם וכלכלת בתיהם. בתוך הפלגים יבלי המים ישרצו הרבה מיני דגים שמנים ובריאים, הנאכלים מאלפי אדם והנמכרים גם לנוסעי הודו הבאים כפעם בפעם לסחור את יושבי האי הזה.

התמרים הגדלים על אדמת האי הזה מפיקים טובה רבה לכלכלת אלפי אנשים מאנשי האי ההוא, וכן לאנשי יתר איי קאנאַריען המשתרעים בקרבתו, גזעם הישר והמכוסה בקשקשים ככל מיני עצי התמרים הגדלים בארצות אחרות, גבוה מששים עד שבעים אמות; על קומתו הגבוהה לא יצמחו ענפים מאומה וערום הנהו מכל סעיף, רק ממעל בראש האמיר יגדלו מסביב כפות ארוכות וסבוכות בתואר כותרות ועליהם ינצו הפרחים אשר יעזבו אחריהם פרי מוצק ארוך ועגולי, הדומה בתוארו לפירות האלונים (אייכעלן) באורך עבי אצבע ממראה ירוק גפרית אדמוני, והוא מתוק ומימי; בתוך הפרי חרצן קשה כקרן עגול ובקוע לארכו. יושבי האי ישכילו מאד בעבודת ונטיעת התמרים ויראו פרי בעמלם, גם התחכמו לתלות את הפרחים הזכרים על עץ אחר ממעל לעצי הנקבות, בכדי שיפרו היטב; ועל פי הנסיון נוכחו לדעת כי במקום אשר ירחקו התמרים זה מזה, יגרע גם פרים וישחת. את פירות התמרים האלה יאכלו יושבי האי בדרכים שונות; את החרצנים יטחנו לקמח המכינים מספוא לסוסיהם ולגמליהם, וממוח יונקותיהם יכינו מין מאכל טוב ומתוק מאד, וממיץ גזעם יעשו משקה יין. את עצם יקחו לשרפה ולהסקה, גם לבנות בנינים שונים ולהכין כלים בצרכי הבית והשדה. ומגבעולי כפותיהם יעבתו חבלים עבים ודקים לאריגת רשתות ומכמורים.

הגמלים רבו כמו רבו בימים האחרונים האלה על אדמת האי הזה, יען כי לצורך רב הם ליושבי האי, וביותר לאלה הנוסעים והעוברים ממקום למקום, ויעבדו שם את האדם בחריצות גדולה, כן בעבודת בית וכן בעבודת חוץ. הם ישאו על דבשתם את בעליו בכל מקום אשר פניו מועדות ללכת, גם יתנו לו חלב ובשר למאכל, שער ללבושו, וגללו לבער ולהסקה, גם יעבדו בהם בפרך להביא עליהם כל דבר חפץ ומשאות כבדות הדרושים לצרכי בתיהם, ממרחק רב; כי גמלי האי הה הם כבירי כח מאד, עד כי בכחם לשאת סבל כדי תשעה עד י"ג ככר.­ מראה הגמלים על האי הזה הם צהובים או חומים, ונוטים לפעמים למראה־אמוץ, ללבן, או למראה שחור, על גבם דבשת (בוקעל) מבשר עב ושמן, גבהם כארבע אמות וארכם מראשם עד זנבם שש אמות, שערם רך וארוך, אצל צוארם ממראה אמוץ אדמוני, לבד הדבשת אשר היא שחורה.

יערי־עד (אורוועלדער) רבים ומפוארים יתנוססו על האי הנחמד הזה, בשיא חוסן עוזם והדר תפארתם. היערים האלה נטועים שם עוד מששת ימי בראשית, ומאז ועד עתה לא עלה עוד הכורת עליהם. בבוא הנוסע האייראפי בעבי היערים העבתים והסבוכים האלה יעמוד על מקומו משומם ונבהל למראה חזיונות הטבע השוררים שם בחזון מאד נעלה ונפלא; גם אנכי הרביתי להתבונן עליהם עת כביר, וברוב שרעפי בקרבי התעוררו במשכיות לבי רעיונות נשגבים עד אין חקר, ואין מלה בלשוני לתאר כמו את ההוד וההדר אשר ראו עיני שם; האח! מה יפים אלוני הזוקן המסתעפים בענפיהם ובשריגיהם מסביב סביב, אשר הדרת הזקנה עליהם חופפת! ומה נעימים עצי החמד השתולים שם! וכל עין רואה תשבע עונג ונעימות מהדר גאון הטבע השוררת שם בתוקף עוזה! הנכבדים מכל עצי פרי אשר יתנוססו בתוך יערי־עד אלה, הם עצי הקאקאס, כי הם יתנו פרי מגדים לאלפי אוכל, יטיפו עסיס להשיב נפש שוקקה, ויוציאו שמן זך למאור, יכינו מלבוש ליושבי האי, גם יקחו מהם עצים לעשות כל מיני כלי, מכלי הבית עד כלי הבנין, גם יריעות וחבלים יעשו מעצי חמד אלה. בסבכי העצים העבותים תרבצנה חיות טורפות, נחשים צפעונים יזחלו שמה, גם רמש האדמה ירמשו שם במספר רב, להכאיב את בשר האדם; מכל הרמשים הרבים האלה נפלאתי על מוצץ־דם (בלוט־איגעל) השוכב בתוך הבצאות ואגמי הסוף אשר בתוך יערי־עד אלה. גדלו כמחט, מראהו אדמדם וגופו מלא בהרות נכתמים מצבעים שונים. הרמש הזה ידלוג על האדם בלי ראות לפתע פתאום על בגדיו, ומשם יבוא על המקומות המגולים בבשרו וימוץ את דמו לאין מרפא, ומה גם לאיש אשר חבלי שנה אפפוהו בנודו בין עצי היערות ההם, כי בעת שנתו ימוצו את דמו לרויה, וכאשר שכב לא יוסיף לקום, וכמה פעמים קפדו נוסעים רבים חייהם בדרכם זה.

גם נחש־הענק (ריעזענשלאַנגע, באָאַ) אוה מושב לו בין סבכי עצי היערות האלה. ארכו כעשר עד חמש עשרה אמות, מראהו טלוא, ירוק-גפריתי ושחרחר. שניו עקומות הנה ונוטות לצד הפנים, ומפתח פיו יתרחב עד מאד, עיניו גדולות, והאישון הוא כקו ארוך. מחיתו הוא לרוב חיתו יער, משכנו בסבכי עצים עבותים, וגם נמצא לפעמים קרוב לבצאות ואגמי הסוף, על העצים או על הארץ, ויסתתר במקומות סתר לארוב לחיות־היער אשר יעברו על פניו, ובראותו כי טרפו עומד בקרבתו, אזי יתנפל עליו למען ישבור צמאונו מדמו, יתפשהו והיה לו לשלל, בחבקהו מסביב עד כי יחנק וידוק מבנה עצמותיו כרגע. בהתנפלו על הצבי או על האיל, יקיף את גופם כשרשרת מסביב, וילחצם בהטבעות הרבות אשר מסביב לגבו, וככלותו את טרפו ישכב כאבן דומם ובנקל ימיתוהו אז. בני האי יאכלו את בשרו למעדנים, ואת עורו ישימו להם לעדי עדיים, ולכן ירדפום הצידים בלי פחד ויצודו אותו בגלל עורו ובשרו כי טוב; וזולתם מבקשים את נפשו עוד אויבים רבים, כמו השועל והחולד, גם הקיפוד ומיני טורפים אחרים אוכלים אותם בכל פה, גם מיני נחשים רבים ודיות גדולות ושאר עופות טורפי טרף עומדים עליהם לכלותם.

ביום החמישי אחרי בואנו על האי הזה, הלכתי לבקר את ההר הגדול הנודע בשם "פיק“, גם אחוזת מרעי הלכו אתי, ואחרי אשר נסענו כשלש שעות רצופות בתהו יליל ישימון, הגענו אל ההר "פיק“ המכוסה מכף רגלו ועד ראשו בירק דשא וצמחים שונים, ואחרי אשר נפשנו מעט מתלאות דרכנו, קמנו ממושבנו והחלונו עלות על תועפות ראש ההר הזה, ובעוד זמן לא כביר העפלנו עלות עד שיא ראשו, הדומה בתוארו ובדמותו לחצי כדור או כעין שבכה. בפאת דרומית מלמעלה ישתרע בור עמוק מאד אשר יושבי האי יכנוהו בשם "קאַלאדערא“ אשר לפי השערתי יהיה מדת עומקו 240 רגל, קרקע הבור הזה מרוצף באבני־גיר ואבני־סיד לבנות במשטר וסדר נכון. לפי השערתי התפרצו דרך הבור הזה להבות אש ותמרות עשן בעת אשר ההר הקיא מבטנו אש פלדות העצור בקרבו. גם מערות ומנהרות גדולות ורחבות תמצאינה בכל עברי ההר פיק, גם תהלוכות רבות ושונות החצובות בסלע ההר, אשר בתוכן מנֻפצות ומפֻזרות אבני־גיר וחלמיש, אבל אין איש מאתנו העז בנפשו לרדת לתוך המערות ולחשוף שם את תעלומות הטבע ורזי מסתריה הרבים26.

בראשון לחודש סעפטעמבער עזבנו את האי טענעריפֿפֿא, ונלך הלוך ונסוע בדרך העולה אל האי “קאַנאַריע“ ובעוד עת לא כבירה הגענו אל חוף האי הזה צלחים. אורך האי הזה שמונה פרסאות ורחבו שבע, ומדת שטחו עד 42 פרסאות מרובעות. תושביו ימנו עד 41 אלף נפש. אוירו בכלל טוב ויפה מאד לתושביו. מקורו ג”כ הרים חוצבי להבות ותחתיו נהפך כמו־אש (וואולקאניש). בלב האי הזה יתנוסס הר גבוה ותלול הנקרא ג"כ בשם "קאַנאַריע“ וראשו מכוסה בשלג עולמים. מעינות נכבדי מים יגורו מכל עברי ההר הזה, אשר ישטפו בתוך הנהרות וישקו את העמקים העוטפים כל מיני בר ומזון, ולכן רוב אדמתו פוריה מאד ועובדי האדמה ימצאו תמיד מאה שערים, בקצרם ברנה ובקול המון חוגג את תבואותיהם פעמים ושלש בשנה. בירת האי תקרא בשם "פאַלמאַס“, ומספר תושביה יעלו עד 9440 נפש; בתוך העיר הזאת ישכון כבוד נשיא־האי ושריו אשר למשפט ישורו, גם כהניהם וקדושיהם, בתי־משפט, בתי־תפלה, גם בתי־בקורת הדתות יתנוססו בעיר הזאת לכבוד ולתפארת, אשר שיא מגדליהם ותועפות ראשיהם יבקיעו שחקים, ויתר בתיה הרבים והגדולים בנויים בנוה כבתי ערי אייראפא.

רבים מבני האי הזה יתעסקו ברוב עתותי השנה בציד דגי־המלוח (הערינגע) הנמצאים בשטח הים מסביב להאי הזה במספר רב ועצום למאד; כי מקומות רבים בשטח הים מספר פרסאות יכֻסו עין המים מהם כחומר אחד מוצק עד מעמקיו, ואיש את רעהו ידחקון עד כי ימרטו קשקשיהם זה מזה. בכל יתר מיני הדגים האחרים הנמצאים שם, לא נמצא גם אחד אשר יהיה לתועלת ומחיה ליושבי האי כהדגים המלוחים האלה, כי מלבד אלפי אנשים מתושבי האי הזה אשר יכלכלו את נפשם בהם, עוד יובאו משם גם לאיים ולמדינות אחרות למכרם, ולכן הציבו להם יושבי האי האלה את צידתם למלאכת מקנה וקנין גדול, לשלחם לארצות אחרות. מועד צידתם היא רק לפני הזריעם, בעודם מלאים בביציהם (ראָגגען) ובחלביהם (מילך), ואחרי אשר יריקו את זרעם לא יצליחו הצידים בצידם, כי אז ייראו מלבוא שנית אל שטח הים אשר היו בתחלה. רשתותיהם גדולים מאד, ובהם יחֻברו אבנים מקצה האחד למען ירדו למעמקי מים, ומקצה השנית יחֻברו בכלי עץ לבעבור ישוטו על שטח פני המים מלמעלה, ויוציאו ברשת אחד עד 140 אלף דגים ממין הזה, ואז יעשו בהם כחפצם, יבשלום חי לאכלה, וכן ימלחום ויכבשום בחביות לשלחם הרחק אל האיים האחרים.

קורא יקר! יתר דברי המסעות ואת כל אשר ראיתי בעברי מים אל ים ומאי אל אי לא ארבה לספר בזה לפניך, כי לא מצאתי בהם חדשות ונצורות אשר תוכל נפשך להתענג עליהם, וכמעט כלם באו בדברי מסעותי הראשונים, לכן עברתי עליהם בדומיה. ובשוותי לנגדי עיני את כל החזיונות הנעלים והנפלאים אשר חזיתי וראיתי באיים שונים מאיי הים הגדול, לא אוכל להתאפק מהודות לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם, כשבתי הפעם בחדר משכיתי ומנוחה שאננה לי מסביב, וכל עוד נשמתי בי לא אחדל מלתת לאלהי הרוחות את התהלה וההודיה הזאת:

האח! גדול אתה אלהים ועושה נפלאות, אתה יצרת עולמך בחכמה! יסדת תבל בתבונה! בראת כל היצור במדה ובמשקל! פוררת בעזך ים, ושמת גבול לו לבלי יעברון מימיו לכסות הארץ, תפלס נתיב בערבות ציה ושממה, ותסול מסלה בתהו יליל ישימון, כי רחום אתה ה‘! ורבים רחמיך על כל מעשיך! מי כמוך ממית ומחיה מוריד שאול ויעל! כן כל משרתיך וצבא חילך הגדול אשר פקודתך ינצרו ובאור פניך יהלכון, גם הם ימחצו וירפאו, ולכן גם הסופות והסערות, הרעמים והזועות אשר המה עבדיך הנאמנים, אף כי ידמה האדם כי מלאכי משחית ומחבלים הם, הגוזרים על ימין וחומסים על שמאל, הנם באמת מצילים ומושיעים, כנודע לחוקרי הטבע. רחום אתה ה’ ורבים רחמיך על כל מעשיך, גדולים ונפלאים מעשיך ה' ולתבונתך אין חקר!

תמו מסעותי.


 

אי מאַלטאַ

בריטאַניא הגדולה, אשר תתפאר בשלשת ארצות הנאורות והאדירות: ענגלאַנד, שאטלאַנד ואירלאַנד, מימי המלך יאקאָב הראשון עד היום הזה, תוכל להתפאר גם בהאי הנעים והנחמד מאַלטא העומד תחת חסות כנפי ממשלת משנת 1800.

אי-הסלע מאלטא ישתרע בים התיכון לפאת דרומית מזרחית סיציליען, הקף שטחו שש עשרה פרסאות מרובעות, אוירו לח וטוב מאד ליושביו, ומספר המתים אשר יעלה בערך נכון למספר החיים, עד נאמן הוא כי טובה הארץ לכל הגרים בה, ובכל איי ים־התיכון אין דומה לו באוירו הצח והממוזג. פני הרקיע בטהרתו לא יתראה שם כי אם לעתים רחוקות, כי אדים יעלו תמיד מן המים וישימו ערפל חתולתו. אולם האדים התמידיים האלה יטהרו וימזגו את אויר האי היטב, יחלישו עוז הקור והכפור בחורף וימעיטו חום השמש בקיץ, ועל כן חשך יכסה פני האי, ואפלה הערים והכפרים עם יושביהם; דלתות כל הבתים יסגרו וכל מסחר וקניין יחדל, עד אשר הרוחות התמידיים הבאים מפאת ים, יפיצו את העננים השחורים והכבדים לכל פאה ורוח על פני רקיע השמים, ומלכת היום תאחז את מקומם ותשלח את אורה ונגהה על האי ויושביו בהדרת תפארתה וחוסן גאון עוזה. בימי הסתו יהיה לרוב קור חזק בבקר וחום לעת ערב, יען כי אין מצב קיים ונכון בכלל לרוח היום באי הזה, וחליפות ותמורות רבות לו יום יום.

עבודת האדמה על האי הזה בכלל טובה ושלמה מאד, אדמתו פוריה ושמנה למאד, אך איננה שוה בכל חלקי האי, כי חלקו המערבי לח וחלקו המזרחי יבש. לכן יביאו בשנות הרזון תבואות השדה ופרי עץ שונים מסיציליען וממארזיילע למכור, ובכל ברכות השדה אין די אוכל להיושבים. החטה אהובה למו מאד, וכמעט בכל האי יאפו ממנה לחם נקי בלי כל תערובות, והקמח הנעשה ממנה הוא לבן וטוב מאד, את השיפון אך מעט יזרעו, יען כי לחם שיפון לא יאכלו ונפשם תגעל בו. השעורים יזרעו למכביר וגרגריו גדולים ושמנים מאד, גם מיני לפת, פול, קטניות ועדשים יגדלו בו, טובים ורבים מאד, מאכל לאדם ומזון לבהמה; ומלבד כל אלה יצמחו שם גם חרדל, אורז, דוחן, קאַפֿפֿע ואגוזים, גם הרבה מיני פרי עץ כמו: תפוחים, שזיפים, אגסים, דובדבניות, פאַמעראַנצען וכדומה. על האי הזה נפגוש גם הרבה מיני חיים שונים ומשונים בטבעם, כמו גמלים, סוסים יפים ואמיצי כח וטובים לעבודת האדמה, כלבים גדולים ועזי נפש, בקרים טובים, ולהפרות שדים צומקים כי לא יתנו חלב רב, פרים מלומדי תרבות, והם רבים מהשורים במספרם; כבשים גדולים ויפים מסובלים צמר דק וטוב מאד, לרוב, ויש אשר צמרם עב. בתוך היערים המעטים העבותים והסבוכים המשתרעים על פני האי הזה, נפגוש חיתו טרף, כמו הזאב, השועל וכדומה, גם עופות מינים שונים ימצאו שם במספר הרבה מאד; בתוך הנהרות והיאורים ידגו הרבה מיני דגים שמנים וטובים אשר יושבי האי יאכלום למעדנים, רמש המים, חומטים, צבים, נחשים ועקרבים, סרטן, ארבה ודומיהם לרוב, דבורים לרוב אשר יטיפו דבש ודונג. על פני כל שטח האי הזה מתנוססים אבנים וסלעים, צורים וכיפים רבים ושונים למיניהם, כמו אבני־חול לבנין בתי אבן, אבני משחזת, אבני־רחיים, צורי־חלמיש (קיעזעל), אבני שיש, אבנים טובות ויקירי ערך מאד, כמו: אודם, ישפה, פארפיר, אַחאט, באזאלט, שיש ואלבאסטער לרוב; גם חומר פארצעלאַן, חומר יוצרים, נתר ועפרות שונות, ימצאו שם הרבה למאד.

עוד בימי קדם לפני אלפי דורות, ידעו יושבי תבל ושוכני ארץ את האי מאַלטאַ ואת חקר תכונתו, ועוד בימי צור המעטירה רוכלת העמים בדורות עולמים, כבר היה האי הזה לארץ נושבת, וסוחרי צור וצידון וקארתאגא הרבו לבוא אליו לקנות את אבני השוהם, אבני האודם ואבני הישפה והאלבאַסטער הטובים אשר בקרבו. מדברי הסופר "דיאדאר מסיציליען“ אשר יקרא את האי הזה בספרו דברי הימים בשם "מאֶליטע“ – נוכל להציל דבר אמת, כי ראשית יושבי האי הזה הנודעים משנים קדמוניות היו הפֿעניצין (צוריים) אשר אחזוהו וסחרוהו, וישבו עליו שקט ובטח באין מכלים דבר, והסתפקו במתנת הטבע הנדיבה אשר הושיטה להם די אוכל בשפע רב למאד, אבל לפתע פתאום בא עליהם הכורת ויומם האחרון ונשבתו ממנוחתם; כי הרומאים העריצים ועזי הנפש מאז מעולם, אשר הסכינו לנחל ארצות לא להם ולשאוף תמיד אחרי בצע מעשקות ודמי אדם נקיים בלא צדק ויושר, גמרו אומר לשלוח ידם גם באי השקט והשאנן הזה, ובראשית המאה החמישית אחר ספירת הנוצרים, באו הרומאים כחתף פתאום עם גדודיהם המזוינים בכל כלי נשק, תחת פקודת הקונזול העריץ "טיטוס זעמפריאַנוס“, על האי הזה ויורד עוז מבטחו וילכדהו ביד חזקה ויהי להם לנחלה. תולדות האי הזה בדורות עולמים בטרם עוד התישבו בתוכו הפֿעניציער, נעלמו מעיני החכמים יודעי העתים, גם אין אתם יודע מי היו העמים אשר ישבו בתוכו לפני הפֿעניציער, והמסורות העתיקות אשר היו בידיהם לוטות הן בעלטה ואין נוגה האמת אליהן, ורק אחרי אשר הרבו חכמי אייראפא המפורסמים לחקור ולדרוש ולהתחקות על שרשי הדבר הזה, מצאו אחרי יגיעת שנים רבות שביבי אור מעטים להאיר את החשכה הגדולה הרובצת על מחקרי יושבי האי הקדמונים, וממוצא חקירותיהם ודרשותיהם הרבות והעמוקות, נוכל לברוא לנפשנו מושג נכון, כי מימי עולם ושנים קדמוניות עוד הרבה דורות לפני התישבות הפֿעניציער שם, ישבו באי הזה אנשים נאורים ומשכילים, אשר זרע הקולטור והציוויליזאציאן צמחו על תלמי לבבם, כבירי כח לב עם כשרונות נעלים; ועדים נאמנים הם המצבות ושרידי הדברים העתיקים, הבנינים והכלים השונים אשר מצאו הגעאָלאָגען עמוק עמוק בבטן האדמה, בחפרם אחרי מכמני-זהב ומתכות יקרות, אשר כל רואיהם יכירום כי מעשה ידי אמנים וחרשים משכילים המה; ועוד היום יתפלאו וישתוממו עליהם כל חקקי לב המשחרים תמיד את האי הזה.

הרומאים אשר שפכו את רוח ממשלתם על האי הזה לא בצדק ולא במשפט, לא האריכו ימים על אדמתו, כי בשנת 506 הבקיעו והתבצרו בתוך האי הזה גדודים אחדים מחיל הגאָטהים, אשר הרגיזו אז את מוסדי ארץ בכלל ואיטאַליען וסיציליען בפרט, בסערות המלחמות האיומות אשר התחוללו בכל מקום דרכו כף רגלם, ואשר השמו והחריבו את קארתאגא כלה וערוה עד היסוד בה, ותהי לגלים נצים ועיי מפלה, ויערכו מלחמת תגרה נגד הרומאים יושבי האי מאלטא; הרומאים לא עצרו כח להחזיק מעמד נגד הגאָטהים, ועד מהרה נאלצו להכנע תחת ידם.

עוד לא עבר שבע ושלשים שנה למן היום אשר נפל האי מאלטא בידי הגאָטהים, צרו פתאום את מבצרי האי מכל העברים אניות חיל ביזאנטיע, אשר מספרם היה כדי ארבה לרוב, תחת פקודת שר צבאם הגבור הנודע בעלאזאַר מביזאַנטיע, ותהי מלחמה כבדה ונוראה, מלחמת דם ואש, בין הגאָטהים והביזאנטים, עד כי לאחרונה היתה יד הביזנאנטים על העליונה, ויכניעו את הגאָטהים תחת ידם. ויהי מאלטא תחת ממשלת ביזאנטיע שלש מאות שנה, ובמשך השנים הרבות האלה לא העז אף אחד מן הממשלות להדריכם מנוחה. אפס כאשר אמרו הביזאַנטים לצאת לקראת נשק על הערביים, או אז בא הקץ גם עליהם, כי אז עלה עשן באף הערביאים וחמתם בערה בם על הביזאנטים עד להשחית, ובשנת 879 התעוררו הערביים כאריות מסובכם ויתנפלו על הביזאנטים יושבי מאלטא בשצף קצף ובחמה שפוכה וילכדוהו, ומני אז ועד שנת 1080 חדלו הפרעות, וחקי היושר ותהלוכות הדעת שמו קן למו באי הזה. אבל בנפול צבאות הערביים בשנת 1081 לפני חיל הגבור העריץ הגראַף ראָגער פֿאן הויטעפֿילע, וכאשר נאלצו הערביים לעזוב את האי הנחמד הזה בלב נשבר וברוח נכאה, רבו אז המבוכות בקרבו ותהי חרב איש ברעהו, וכאשר בא האי הזה תחת חסות כנפי ממשלת היינריך הששי מלך אשכנז, שב החרב אל נדנו ויהי שלום בין איש לרעהו באין מכלים דבר, אחרי מפלת בית האָהענשטויפֿען27 בא האי מאלטאַ בידי ממשלת אראגאניען, ובשנת 1516 באו עריצי ספרד לרגלי מלכם קאַרל החמישי למחסה לו וילכדוהו.

בימים ההם התחולל מרד גדול בין עם היאניטאָרען העריצים, והמורדים התגודדו והתאספו יחד למחנה גדולה תחת פקודת הגבור המשכיל איסלע אדאם, ויסעו מעיר לעיר וממדינה למדינה לנחול ארצות לא למו, וכל ממלכות תבל חתו ורהו משאתם ומפחדם הנורא, ובכל מקום בואם התנפלו כזאבי טרף על היושבים ויכום לפי חרב באין רחם, ואת הערים הציתו באש ויהיו לעיי מפלה ולתהו ושממה, ולאחרונה באו לאי מאלטא באניות-איבה (קריעגשיפֿפֿען) גדולות, ויקדישו מלחמה איומה נגד הספרדים יושבי האי, ויכום מכה רבה ונצחת, עד כי נכנעו הספרדים תחת ידם ואת האי מאלטא לכדו, בשנת 1520.

המלך האדיר נאַפאלעאָן באנאפארט הראשון קיסר צרפת, בעת נסעו דרך ים-התיכון בצי-אדיר בלוית גדודים אחדים מאנשי חילו הגבורים המשכילים ומגמת פניו מצרימה, ראה מרחוק את האי הנחמד הזה ונפשו חשקה בו, עד כי גמר בדעתו לספחהו אל ארצות ממשלתו, ובתשיעי לחדש יוני 1798 חתרה פתאום אל חוף האי מאלטא אנית-איבה צרפֿתית גדולה ועצומה, אניה בעלת שלשה תרנים עם הרבה אנשי מלחמה וכלי תותח. שליט-האי (גובערנער) האַמפֿעסהאָה אשר היה בטבעו איש רך הלב, ידע היטב את גבורת הצרפתים וכמה כחם גדול, לכן לא התיצב נגדם וצוה לפתוח לפניהם את שערי המבצרים, והצרפתים התבצרו בתוך המבצרים בלא סערות מלחמה ושאון כלי-תותח, ועד מהרה שפכו עליו את רוח ממשלתם. אולם לא לאורך ימים היתה מאלטא בידי הצרפתים, כי בשמיני לירח סעפטעמבער שנת 1800 הופיעו פתאום אניות-מלחמה אחדות מאנגליא עם מספר מאות אנשי מלחמה וכלי תותח על חוף מאלטא, ויביאהו במצור, ואחרי עבור שלשת ימים לימי המצור, התלקחה מלחמה עזה ואיומה על האי בין חיל הצרפתים וחיל האנגלים, הצרפתים נאלצו לסגת אחור מפני האנגלים ולעזוב את האי בפחי נפש. ובאספת הקאָנגרעס שהיה בשנת 1814 בוויען בירת אֶסטרייך הסכימו כל מלכי הברית האדירים דעה אחת; כי האי מאַלטא ישאר תחת חסות שלטון אנגליא לאחוזת עולם.

ממוצא כל הדברים והאמת האלה, נוכל לברוא לנפשנו מושג נכון וציור אמתי מכל החליפות והתמורות המקרים והתלאות, אשר השתרגו עלו על צוארי יושבי האי מאלטא משנות קדם ומדורות עולמים עד ימינו אלה: הפֿעניציער והרומאים, הגאָטהים והביזאַנטים, הערביים והספרדים, האשכנזים והצרפתים, היאניטשהארים והאנגלים שפכו כלם דמם כמים על אדמת האי הזה, מכלם נפלו אלפי אלפים אנשים על מרומי שדי קטל, וכלם השאירו זכרונותיהם ושרידי קדמוניותיהם לאות ולזכרון עולם, כי עקבות רגליהם דרכו על אדמת האי הזה.

בעצם האי תתגאה ותתנשא בחוסן תפארתה העיר העליזה והמפוארה "לא-וואלעטאַ“, הבנויה בין שני עמקים ארוכים ורחבים, הנחפים בירקרק דשא והעוטפים כל מיני בר ומזון להיושבים. לפני שלש מאות שנה היתה עיר מצער ויושביה היו מעטים, ולא יצא שמה בגוים; כי על המקום הזה אשר העיר לא-וואלעטא תתנוסס כעת ביפיה, עמדו לפנים איזה אהלי קדר, שפלי קומה אשר הדיגים אוו למושב להם; ולפי המסורה העתיקה השגורה בפי ההמון בנה העיר הזאת השליט הגדול והנודע "יעאַן דע לא-וואלעטא“ בשנת 1566, והוא ירה בראשונה ביום השמיני לחדש מאֶרץ שנה ההיא את אבן הפנה לכונן עיר, ועל שמו תקרא העיר הזאת עד היום הזה; אולם השליטה זה לא הספיק להקים מחשבתו זאת ולא הפיק זממו, כי המות האכזר אשר לא יהדר את כל היקום, קטפהו פתאום בעודו באביב שנותיו מארץ החיים, וממלא מקום כהונתו השר פיעטראַ דע מאָנטע השתדל בכל מאמצי כחו להפיק רצון אוהבו המנוח לא-וואלעטא, והשלים לזכר נשמתו בנין העיר הזאת בכל פאר ויופי. מספר יושביה כעת חמשה עשר אלף נפש אדם.

כל עובר אורח ים-התיכון אשר יבוא על האי מאלטא, יעמוד משתאה ומשתומם על מראה העיר העליזה הזאת; עיר גדולה עד בלתי ראות קצה תפרוש אגפיה לנגד עיניו, היכלות אין מספר בנוים לתלפיות ומפוארים בהוד והדר, ימלאוה מפה לפה, בינותם מגדלים ובתי תפלות שונים אשר שיאם לעב יגיע. מימין העיר ומשמאלה נשקפים פרדסים רחבי ידים לבושי יקר צבעים מחום צח אשר יתעלס עלימו בנוף הנחמד הזה, ונהדרים במחמדי אוצרות הבריטאנים אנשי שם ועושר. העיר בכלל צהלה ושמחה תמיד, כי המסחר העצום ותשואת המון בני אדם אשר כהמון ימים ברחובותיה הרחבות יהמיון, יפיחו נשמת חיים בקרבה, גם יעוררו רוח חריצות בלבות תושביה ויעשוה לקריה עליזה משוש כל האי הזה.

במרחק שני וויערסט מן העיר ההוללה הזאת, נוכל להתבונן עוד בנקל על רשמי חרבות העיר העתיקה "ציטטא-וועקחיא“ אשר כוננוה הרומאים בשנת 507, והמלחמות הנוראות שמו שמות בה וערוה עד היסוד, אך בנין אחד רם ונשא מאד נשקף עודנו בגאון עוזו מעל החרבות ומעי המפלה אשר מסביב לו, כאלו גם הזמן המכלה והמשחית את כל היקום, שנהו לטוב והותירו לספר לדור אחרון ההדר והתפארת אשר היה לו מסביב בימי קדם. אולם גם בהבנין הזה עקבות הכליון נודעו; כי מלמעלה עד היסוד הוא מלא בקיעי וסדקים, ובדלתותיו וחלונותיו השוממים ישכנו עוף השמיים, גם אבניו וכל סלעי עוזו התפוצצו לאבני גיר מנופצות בידי הזמן האכזר. לפי עדות הסופר דיאדאָר הסיציליאַני הנזכר, ישב לפנים בבנין הזה בימי שלטון הרומאים שם, האַפאָסטעל הקדוש "פאולייס הרומאי“, ובתוכו הטיף קבל-עם דברי חכמה ומוסר, ולכן יעריצוהו ויקדישוהו כל יושבי האי גם עד היום הזה, ולעתים מזומנים בשנה יתאספו שם בהמון ויערכו תפלה וצקון לחש מקום שם קבר הנקדש הזה.

הלאה ארבע וויערסט מן השממון וכליון החרוץ הזה, בפאת דרומית מזרחית, תחזינה עינינו חזון רם ונעלה, הלא הוא העמק הגדול המשתרע בין שני הרים גבוהים ונשאים. העמק הזה נגלה בראשונה בשנת 1043 על ידי התייר הגדול הערמאלאס, וכל רואהו ישתומם במאד מאד על חזיונות הטבע הנפלאים והנשגבים אשר בתוכו. אל העמק הזה נוכל לרדת משני עברים, ובארחות צרות המלאות חתחתים, אבני נגף וצורי מכשול, אשר ילפתו ארחות דרכם כאלפים רגל במורד שני ההרים. עמוק עמוק על קרקעו הרחב יפרוץ נהר איתן ויסול לו מסלה ודרך, יגעש וירעש בהמון דכיו וגליו, ילפת ארחות דרכו בין סלעים וצורים רמים ונשאים, ומשם ישתפך בסער ובהמולה נוראה לתוך תהומות עמוקות ויאבד מעיני הרואים. בקצה העמק הנפלא הזה מתגאים סלעים וכיפים גבוהים יותר מחמש מאות רגל ברום רקיע השמים.

יושבי האי מאלטא בכלל הם אנשים נאורים ומשכילים אשר אור הציווליזציאן נגה עליהם, ושמש ההשכלה יאיר בחדרי לבבם, חובבי-אדם (הומאַניסטען) ואדוקים מאד באמונתם, גם אוהבים את המלאכה ושונאים את העצלות והבטלה אבות כל זמה וחטאת. בגדיהם גם בתיהם נקיים מכל חלאה, כי הם אוהבים בטבעם את הטהרה והנקיון, והדבר הזה יתר שאת להם על שכניהם הקרובים יושבי איי גאצא וקאָמינע, אשר הם ומעונותיהם נגואלו תמיד ברפש וטיט. המאלטים אינם אוהבים לשבת המונים המונים בכפר או במקום אחד. ימי הקיץ הם הימים המאושרים להמאלטאי, כי בהם ינוח לעת ערב מכל עמל ותלאות היום, והמנוחה תערב עליו אז ולא ימירנה בכל סגולות המדינות ותענוגות בני אדם. מספר היושבים באי הזה כפי הנראה ממספר מפקד הנפשות אשר נעשה על ידי נוסעים חדשים בשנת 1870 יעלה עד 180,000 נפש אדם. לפי עדות חכמי הנוסעים המפורסמים, יתרבה מספרם מדי שנה בשנה, עד כי בשתי השנים האחרונות האלה נוספו על מספרם יותר מעשרת אלפים נפש אדם, אשר רובם באו לגור על האי הזה מארצות נכריות; מהם סוחרים לשתי מפלגות עירונים ועושי מלאכה, מלבד אלה אשר כגרים יחשבו ולא יכתבו לזכרון בספר בין תושבי ואזרחי האי.


 

מטמוני מצרים ומסתרי קדמוניותיה

בצדק נוכל לקרוא את דורנו זה בשם דור דעה ודורש; בצדק נוכל להתפאר בדורשינו וחכמינו כי הגדילו לעשות ברוח שכלם הכביר המתנוסס במשכיות לבבם בתכונה נעלה ונפלאה, כי זרוע עם גבורה להם, לגלות עמוקות מני חשך ונצורות מני ים הנצח והנשיה, המכוסה במשאון באלפי ימים ושנים אשר אין ערוך ואין חקר להם. ביגיעת בשר יעמלו וייגעו חקרי לב להסיר המסכה הנסוכה על מצפוני טמוני דברים עתיקים, הספונים בחיק האדמה פנימה ואשר נעלמו מעין רואה בארצות אייראפא, אזיא ואפריקא בפרט. ובעוד אשר יקריבו דמם וחלבם על מזבח החקירה והדרישה הכללית, בעוד אשר חייהם עומדים להם מנגד, וישחקו לכל איד ואסון הצפויים להם לרגלי חקירותיהם ודרישותיהם בשמים ממעל ובארץ מתחת, בעוד אשר אייראפא ואזיא יעדו גאון וגובה עלידי שכית חמדת התגלות חקקי לב ההם, אשר חפצם הצליח בידם לבוא עד חקר תכונת דברים נכבדים העומדים ברומו של עולם בכלל, ושני חלקי תבל המפוארים האלה בפרט, והנה מכנף ארץ אפריקא הֵד קול חוקרי הטבע שמענו, גם ממדבר הרים ומתהו יליל ישימון, תרועות התגלותיהם ונצורות פרי המצאותיהם תצלינה אזנינו, כי גם בקרב הארץ ההיא שמו חכמי לב את מעונם, ויתבוננו בשים לב על אביר הטבע ועל נפלאותיו הרבות, על שרידי קדמוניותיה ומחמדי דבריה העתיקים אשר מצאו קן למו עוד מימי קדם קדמתה, ועל העזוזה הרבה בקרב מדינותיה, מחוזותיה, גלילותיה ונפותיה, אשר עקבות זכרונות ימים מקדם ותכונות קדמוניותיהם ושרידי חרבותיהם עוד נכרו שם. ביחוד ישאו מדברותיהם על ארץ מצרים המהוללה ברוב התשבחות זה אלפי שנים משנות עולמים, והמצוינת עוד עד היום הזה בזכרון מחמדיה ודבריה העתיקים, בהיכליה המפוארים הבנוים לתלפיות על אדמתה, בטירותיה הנשגבות, בארמנות עוזה, בשיא מבצריה ובחמדת מצבותיה, בחוסן היכליה ובפארי עמודיה (פיראַמידען), בספינקסיה ואבאליסקיה המתנוססים בקרבה כאבנזי נזר, לשית פאר ויופי על עטרת תפארת התולדה השוררת שמה ביפעת זהרה בתכונה מאד נעלה ונפלאה, ואשר יד הזמן המכלה והמבלה את כל היקום לא נגע בהם לרעה, וכאשר לוּ כמעט רגע מתחת מיסדיהם ומכונניהם יצאו, הנותנים פתחון פה ולשון מדברת גדולות לספר בתבל ארצה מן ההוד וההדר אשר היה לפנים בארץ פלאות הזאת. מחליפות העתים ותמורות הזמנים אשר התגלגלו ועברו עליה משנות דור ודור, ממקרי התלאות הרבות והשונות אשר נקרו ויאתיו על אדמת הארץ הזאת מימי קדם קדמתה עד היום הזה; מכל אלה יבראו להם חכמי לב מושג נכון וציור אמתי, אם אך נשים את מעַינינו לחדור במבטי עינינו על כל שרידי חרבותיה וזכרונותיה העתיקים אשר השאיר הזמן בשטף עוזו ומרוצתו, ואשר החוקרים גלו בזרוע עוזם ובגבורת ישע ימין חכמתם הרוממה, אחרי חקרם ודרשם בארץ ההיא רבות בשנים.

הן אמנם, ארץ פלאות היא ארץ מצרים! ארץ מבורכת ופוריה הנודעת לשם ולתהלה להוד ולהדר, לכבוד ולתפארת. כי כגן ה' היא הארץ הזאת, כנהר יצא מעדן להשקות גן אלהים ופלגי ויבלי מימיו דשן הרווהו, כן ארץ מצרים כלה משקה ממימי היאור הגדול והנפלא "נילוס“ אשר ישקוה לרגעים ויעשוה כגן רוה, עד כי יתר שאת לה על כל אחיותיה הארצות המשתרעות בחלק אפריקא בכלל, עם סגולותיה החמודות ואוצרותיה כי רבו! גם בספרי דברי ימות עולם יד ושם גדול לה עוד מימי קדם קדמתה, אשר לא ימחה ולא יכחד מעל לוח כל עם ועם כל ימי השמים על הארץ, ומהם נציל דבר אמת, כי עוד לפני ארבעת אלפים שנה, עת אשר חשכת הבערות כסתה פני תבל וערפלי ההבל הליטו גוי ואדם יחד, התנוסס בה גוי איתן, גוי עזוז וגבור, גוי חכם לבב וחכם חרשים עד להפליא. אשר על ערי ההרס, על שממות היכלי חוסן, על משואות טירות נשגבות, על חרבות היכלי תלפיות, על מצבות עוז והדר ועל משבתי מקדשי מלך ומצודות סלעים הנשקפים בכל עבר ופנה מבעד ערמות חול לוהט, אשר צרר הרוח בכנפיו ויכס בהם את שכיות החמדה ההן, ישתוממו עוד כל חכמי לב בדורות האחרונים האלה, והם נותנים פתחון פה ולשון מדברת גדולות לספר, כי בארץ הפלאות הזאת הנצו בראשונה ענבי המדעים וחרושת המעשה, אשר בתקופות הימים וסבות תהפוכות, בארצות היונים אשכלותיהם הבשילו, ורבים מחכמי היונים הקדמונים נסעו למצרים ולמדו שם חכמה ודעת, תבונה ומפעלות תמים דעים; החכמים המפוארים טהאָלס הטבעי, זאַללאָן המחוקק, פיטאגארוס הפילוסוף, דעמארקיטוס ותלמידי ארכימעדוס הזקן, גם העראָדאָטוס אבי כל סופרי דברי הימים להיונים, כלם נסעו לארץ מצרים ללמוד מחכמיה ומכהניה חכמתם וידיעתם, גם בדורנו האחרון הזה ינהרו לשם המונים המונים, תאבי התבונה ושואפי ההשכלה מארצות שונות, רחוקות וקרובות, להתבונן על פלאי הטבע בארץ ההיא ועל משכיותיה העתיקים וציוני מלכיה הקדמונים; לחשוף בעמל רב שפוני רזי קורות דברי הימים מני שים אדם עלי ארץ, על פארי־עמודיה (פיראמידען) אשר הציבו להם קדמוני המלכים ליד ולשם, כי כתמר מקשה וכראי־מוצק עד שנות דור ודור יעמדו; אף כי לא בטיח נטוחו, אף כי לא בחומר ובמלט כוננו, בכל זאת ישחקו לשִׁני העת, אשר תקהינה ולא תעצורנה כוח לרופף עמדתם ולהעתיק אף צור אחד מהם ממקומו; ובצדק יאמר משל הערבי הקדמוני: "יד הזמן את כל תכלה, ויד פארי־העמודים גם את הזמן תבלה“; כי יד האדם ההורסת ומשחתת בעברת זדון או מאהבת בצע, קצר קצרה ולא עצרה כח לנגוע בהם להרע ולהשחית. גם שִׁני הזמן נתעו וברזל הכליון קהה זה ארבעת אלפים שנה, מבלתי יכולת להרוס אליהם ולהתיר אגודות עוזם, או גם להעתיק צור ממקומו; ועוד ארבעת אלפים שנים יעבורון, וידי אדם גם שני הזמן וברזל הכליון לא יגברו חילים להוריד מהם עוזם ולבלעם ממקומם; כל חכמי לב יתפלאו אז על מפלאות העמודים הנפילים האלה כאשר נתפלא עליהם אנחנו כהיום הזה. מהמצבות והעמודים ההם, מחרבות ההיכלים והמקדשים, מהארמונות והטירות, מהמצודות והבחונים, מאבני משכית הנתוצות, מהאבעליסקאן, הספינקסען ועמודי השיש הנטושים על האדמה, אשר פתחיהם הלמו ידי עריצים בכשיל וכלפות, וממכתבי חרט־אנוש אשר פניהם נשחתו מזוקן, מכל אלה נוכל להציל דברים נפלאים ונשגבים ממפעלות קדמוניות ומעזוז נוראות עושיהם, גם מבלי אומר ודברים; ולכן כל רואיהם ישומו ויתמהו בהתבוננם על שרידי הדברים העתיקים הרבים והעצומים האלה.

בארץ הלזו אשר קורותיה ותולדותיה, צבאיה וחליפותיה, ספונים טמונים במחשכי הבלים ומשלים, הגדות ומסורות אשר לא אמון בם; יען כי המצרים כתבו כל קורותיהם במכתבי־החרטומים (היראגליפֿען) שריפֿט) אשר הקורא לא ירוץ בם, וגם המשכילים לא יבינום על נקלה, בארץ הלזו אנהגך אביאך הפעם, קורא נכבד, להראותך דעת רק שמץ דבר ממסתרי מטמוניה ושרידיה העתיקים, ככל אשר יספר לנו הנוסע המפורסם בוגאמיל האָלץ שמו, בספר מסעותיו אשר כתב בתורו את ארץ חפץ הלזו זה לא כביר.

"אחרי אשר תעינו וכתתנו את רגלינו זמן כביר בחרבות ומשואות Karnal Luksos, אשר בארץ מצרים – יספר הנוסע הנזכר – הגענו אחרי עמל רב ותלאות מרבה להכיל, אל ככר יפה אף נחמד, הנקרא בשם "עמק־הנילוס“ (ניל טהאַל). הככר הזה יכוסה בהמון צמחים ונטעים מינים שונים המרהיבים בת עין והמפיקים ריח ניחוח כריח עצי בשמים, ריח נעים נעלה ונפלא. משני עבריו ישטוף היאור הנאור והקדוש בעיני המצרים הקדמונים, יאור הנילוס, בשקט ובדומית חן, אשר גליו הבדלחים יתראו לאור השמש כגלים כספיים מזהירים ומתנוצצים. ביפה נוף הזה נסענו קדימה לעבר המָפנה צפונה, ונתענג בעונג ובנעימות על הדר כבוד תפארת הטבע השורר שם בתוקף ידו. והנה פתאום חזון יקר לנגד עינינו! חזון אשר בתמהון ובשממון רב יראה הרואה בפעם הראשונה בימי חלדו! שני עמודים גבוהים ומרובעים (אבעליסקען) הבנוים לתלפיות התיצבו לנגד עינינו, אשר מראיהם יתנו אותותם אותות, כי אלפי שנים עברו עליהם למן היום אשר יצאו מתחת ידי אומניהם ומיסדיהם. העמודים האלה הבנוים כמו רמים בתבנית מרובע, והעשוים לפי תכנית מלאכת הבנין־העתיקה (אַלטערטהימליכע בויקונסט) אשר בימינו אלה מאסו הבונים החדשים בבנינים כמו אלה גם בארץ מצרים, היו להקדמונים למורי צל־המעלות (זאָנענצייגער), אשר בהם מדדו צל הצהרים אשר ילך הלוך וחסור עד העשרים ושתים לחדש יוני, ובמקום עמדם התוו להם תוים וציונים שונים אשר על פיהם מדדו להם גודל הצל אשר ילך הלוך וחסור עד יום העשרים ואחד לחודש דעצעמבר, ובמקום עמידתם גם כן על גבול גדלם הציבו תוים וציונים שונים; וכה עשו להם כפעם בפעם אותות וציונים, עדי השכילו מן העמודים להגיד מלפנים עת בוא שטף היאור נילוס, והיו להם מעלות העמודים ללוחות השנים; ומה נקל להם אם כן לחשוב מתקופות ימי החמה את חליפות סביבת הירח בירחי השנה! כן יספרו לנו סופרי דברי הימים העתיקים, ובראשם ההיסטאריקער העראדאטוס הקדמון.

כאשר ימריא הנוסע עיניו למרום להתבונן על מרום קץ גובה העמודים הנשאים האלה, אזי תחזינה עיניו מישרים כי על ראשם מלמעלה עומד תבנית פני אדם החצוב בשן סלע בטוב טעם ודעת, אשר פניו מועדות קדמה לעומת העבר המפנה אל הנילוס, וכתפיו יפנו נגד עיר גדולה אשר בתי־מסגד (מאָשעען) רבים ונשאים מתנוססים בתוכה בתועפות שיא ראשיהם וחוסן תפארת מגדליהם. מפאת נגבה בצלע הכפר "מעדינאט-אבו“ נצבות עוד שתי מצבות נשגבות המשתרעות על מישור גדול ורחב ידים. לפי דברת ההמון כרו מלכי מצרים הקדמונים את מקום האבעליסקען האלה לשדה קברות, אשר שמה בהמערות הרבות הנמצאות תחת העמודים קברו את גויות אחיהם; ולעֵד ימצאו עוד כהיום הזה חנוטי רבים מחנוטי מצרים אשר שמרו תמונתם ולא רקבו בשפעת הימים הכבירים אשר עברו עליהם למן היום אשר נטמנו שם תחת העמודים, והם קשים כאבן ושחורים, ונקראים בשם "חנוטי־מצרים“ (עגיפטישע מומיען28). שני העמודים הגבוהים הנזכרים נודעים בשם "עמודי־מעמנאָן“ (מעמנאָנישע זיילען), באשר חוצבו לכבוד המלך המרומם "מעמנאָן“ ונכבדות מדובר בם מכל הארכעאלאגים המפוארים מאז.

גם אנכי הרביתי להתבונן על שני העמודים הענקיים האלה, והתאמצתי לבוא עד תכונתם, לחקור את מצבם ומעמדם, ולמוד את חסן גבהם, עביָם ורחבם על נכון, וראה זה מצאתי: גובה קומתם ששים רגל, עשויים מאבני־חול במלאכה נפלאה, ומתארים לעיני הרואים את צלם דמות המלך מעמנאן יושב על כסא מלכותו, ואחד העמודים נחצב מאבן אחת שלמה; שניהם דומים איש אל אחיו, ופני שניהם פונים קדמה מול היאור. מתחת העמודים האלה מצאתי חרותים באותיות בולטות בכתב־החרטומים דברים סתומים רבים, אשר לפי פתשגן הכתב הזה על ידי חוקר־קדמונות (ארכעאָלאג) הצרפתי שאמפאליאַן; נודע לנו פתרונם כן: "אַרעארוס (Arearus) הגבור המשכיל אשר נתן חתתו על גוי ואדם יחד, ומפני שמו הנשגב חתו ורהו ארצות ומדינות ויושביהן, לכד ערים ומדינות בחרבו ובקשתו הקשה, שמו נקרא בשם "מלך־השמש“. "מלך־האמת“, "אדון כל לאבני חפץ, שכיות החמדה ואוצרות חושך ומטמוני מסתרים“. הוא אשר בשם "אַמענוס“ נקרא, ולמען לא ישכח ולא יכחד שמו הגדול והנורא מן העולם וזכרו ינון לדור דור, התעורר אחד מאוהביו הנאמנים בחייו ובמותו, והקים את שני העמודים הגבוהים האלה על קברו, אשר קרא אותם בשם "עמודי־מעמנאָן“, למזכרת אהבת עולם, עד דור אחרון ינון שמו על עפר“.

מספרי דברי הימים להמצרים הקדמונים נוכל להציל דבר אמת ונכון, כי עוד בשנת 109 לפני ספירת הנוצרים, כבר התנוססו שני העמודים הנשגבים האלה בשיא חוסן תפארת עוזם על המקום הזה כבימינו אלה, אולם מני אז ועד עתה מצאו אותם תלאות ומקרים שונים לרגלי שטף הזמן ותמורות פני שטח האדמה בתבל ארצה בכלל, הפושטת צורה ולובשת צורה, כנודע לבעלי הגעאלאגיע. המסורה העתיקה אמריה תאמר, כי בעת אשר ארץ מצרים נפקדה ברעם וברעש הארץ והאדמה נוע התנועעה תחתיה כשכור, עת הררי-עד רעשו וגבעות עולם נמוטו, בעת הרעה ההיא רגזה הארץ גם מתחת העמודים השנים האלה, ואף כי העמודים האיתנים שחקו להרעש, כי חזקים ומוצקים הם לבלי חת, בכל זאת נגע גם באחד מהם ידו החזקה, וירופף את אבני פנותיו עד היסוד, עד כי בזמן מצער היה לברות עד חציו למלתעות המשחית הנורא הזה, וינפצם לאבני גיר מנופצות. ואולם לפי עדות רבים מסופרי דברי הימים העתיקים, שבר את החלק העליון מן העמוד ההוא קאַמביזעס מלך פרס בלכדו את מצרים ועשה ביושביה ובאלהיה והיכליה שפטים נוראים. השמועה ממפלת הענק הנשגב הזה, עשתה לה כנפים ותדא כעל כנפי נשרים במלוא רוחב כל ארץ מצרים, ובכל מקום אשר דבר השמועה הזאת מגיע, אבל כבד לכל השומעים, כי המצרים העריצו והקדישו את העמודים האלה, בהאמינם אמונה אמן כי רוח אלהין קדישין מתנוסס בקרב העמודים האלה. אבל מה מאד השתוממו והתפלאו כל השומעים מרחוק ומקרוב הפלא ופלא, בשמעם שמועה מוזרה ונפלאה המרהבת אוזן שומעת, כי שרידי העמוד הנהרס הזה השמיע קול דממה דקה כקול כואב מארץ, ובבוא השמש נשמע גם לעתים קול נפלא כקול שירי זמרה וצלצלי שמע. השמועה הנפלאה הזאת העירה תמהון ושממון רב בלב כל השומעים, ורבים לא אבו להאמין להדבר הזה וחשבו כי על אדני הדמיון וההזיה עמודי השמועה הוקמו, אי לזאת התעוררו המונים המונים משואפי חדשות וירימו פעמיהם לנסוע למקום הנפלא הזה, להוכח אם אמת נכון הדבר הזה, ולשמוע באזניהם את קול הדממה דקה ואת שירי הזמרה הנשמע מתחתית ארץ מתחת האבעליסק הנהרס. האמנם שמעו כל הנאספים את קול הזמרה באזניהם, וכלם לא ידעו להחליט מי זה ידובב ומי זה ישורר מתחת העמוד; ולפי ההגדה העתיקה שמע גם היושב ראשונה במלכות מצרים, הגבור הנאור והנערץ "אסלעאפאדוס“, פעמים קול מוזר יוצא מערמת עמוד מעמנאָן, וגם בידו לא עלתה לגלות את מצפוני הקול הנפלא הזה. גם האשה החכמה אשת אציל אחד מאצילי רומא "צעצילא-טראביאלא“ שמה, שמעה גם היא איך העמוד הזה נתן קול דברו בשפה דקה ונלעגה אשר לא יכלה להבין אף מלה אחת.

בפקודת המלך סעפטימוס־סעפֿרוס, תקנו את העמוד הזה והשיבו את חלקו העליון אל כנו כבראשונה; במצותו סקלו אבני גיר המנופצות אשר מסביב להעמוד הנהרס הזה והוקם עָל על מכונו הראשון, בתבניתו ובצביונו שהיה לו בתחלה; וכן יתגאה בחוסן תפארת עזו מני אז עד היום הזה, לא שֻנה מאומה משטף הזמן הארוך, אולם קולו הנעים והוד זמרתו נעלם ונדמה ולא יספו עוד להשמע מאומה, וכל הנוסעים אשר מטרת נסיעתם היתה רק לשמוע את קול זמרת העמוד, חדלו משמוע מאומה, והסתפקו רק בהביטם על גובה שני העמודים הנפלאים והנשגבים האלה, אשר יעירו רגשות שממון ורב תמהון בלב הרואה, להתבונן על יפעת בנינים אשר אין ערוך אליהם; כי שניהם מחוטבים מאבן אחת גדולה אשר היא מוסדת פנתם, ואם אמרנו לצייר אותם כמו, כי אז נסב ורחב מאמרנו זה מאד. ומי האיש מקוראינו היקרים אשר אותה נפשו לדעת שורש דבר מקורות העמודים האלה על אמתתם, יחקור וידרוש מעל ספרי חוקרי קדמוניות וספרי מסעות הארכעאלאגים החדשים וימצא את שתדרוש נפשו; ובזה נסתפק להודיע, לפי עדות סופרים רבים שמעה אזנם צלצלי קול זמרה היוצאים מלב העמוד גם אחרי אשר תקן המלך הנזכר את העמוד, אך לא נוכל לקבל עדותם. שם "מעמנאָן“, איננו שם מצרי רק היונים קראו עליהם את שם אחד מגבורם מבני עמם, לפאר בזה את כבודו בעיני כל העמים; אך על פי מכתב החרטומים החרות על העמודים האלה, ידענו נאמנה כי הן הוצבו לכבוד המלך פרעה אמענהאַטוס, אוהב נאמן של אמון־רע ראש אלילי מצרים ובן השמש, אשר בשם הזה יכונו כל מלכי מצרים. –

על המקום הנורא והנפלא הזה התמהמהנו ימים אחדים, ורבת שבעה לה נפשנו עונג ותמהון יחד על מראה שני העמודים הנשגבים האלה, אשר גם הזמן האכזר אשר לא ישא פנים ולא יהדר את כל היקום, שנה אותם לטוב ושניו קהו לבל יהיו לברות למלתעותיו החדים ושנונים להצעידם למשואות וחרבות נצח. עזבנו את המקום הזה ואחזנו את דרכנו הלאה, ועד מהרה הגענו אל המקום הנקרא "עמק־רפאים“, המשתרע בקרבת העיר העתיקה "נא־אמון“ (טהעבען) והמתפשט עד רצועת "הררי־הנילוס“ (נילגעבירגע).

כאשר תדרוך כף רגל הנוסע על אדמת העמק הזה בפעם הראשונה, אימת מות תבעתנו ופלצה נצחת גם רגש נשגב מאד נעלה יתגנב במשכיות לבו, רגש אשר לא ידע שחרו; ובשומו על לב כי במקום הזה תחת סעיף האדמה ינוחו מלכי מצרים האדירים והמהוללים ושרי צבאיהם אשר קנו להם שם עולם, שם אשר לא יכחד ולא ימחה מעל ספרי דברי הימים, ע"י גבורתם העזה ועריצת רוחם הנשגב על מרומי שדי קטל, בנפלם כגבורים משכילים בהלחמם בעד ארץ מולדתם, אז ירגז תחתיו ויתפלץ ממקומו, ורגש נשגב ונעלה יתגבר בחדרי לבבו; גם הדומיה הנוראה והמנוחה השאננה המרחפת על המקום הנורא הזה, גם אל ישיתו נוספות על העצב הנורא ואימת המות העוללים גם יחד נוראות לנפשו. – כאשר יסב הנוסע את פניו לפאת מערבית משדה רפאים זה, יפגע בחרבות שרידי בנינים עתיקים אשר נהפכו לעיי מפלה וגלים נצים, ואשר עקבות רחובות ושוקים גדולים עוד נכרו שם, אשר על נכון התנוססו שם לפנים לפני אלפי שנים משנות עולמים, עיר עליזה והומיה בתשואות אדם רב, אשר טירותיה הנשגבות ומגדליה הנשאים התנשאו בחוסן תפארת עוזם והתגאו בהדרם ויפעת זהרם; משואות נצח אלה תשתרענה עד הררי־הסלע (פֿעלזגעבירגע) המתנשאים שם לפאת קדמה מזרחה. רבים מחוקרי קדמוניות יחלטו, כי על מקום ההרס הזה התנוססה לפנים העיר טהעבען הנודעת בספרי דברי הימים העתיקים, לעיר גדולה לאלהים, אשר מאה שערים היו לה ומקדשי מלכי מצרים כללו את יפיה29, אשר היתה בנויה בכברת ארץ רבה בין שני טורי ההרים המשתרעים לאורך היאור, ותהלתה מלאה תבל בימי דורות עולמים.

כאשר הלכנו לדרכנו הלאה, הגענו אחרי עבור זמן מצער למקומות כאלה אשר ילפתו ארחות דרכם מבין נקיקי סלעים וחרבות משואות נוראות המטים עקלקלותם הרחק בעמקים וגיאיות בתהו יליל שממה, מקומות הרת פלצות ושממות נצח, בתהו ושאית ישימון, המרגיז לב ונפש ההולך באופן מאד נורא. השואה והשממה ישליך שם הס ודומית מות שוררת שמה; כי רק סלעי מגור וצורי מכשול, גלים נצים ועיי מלה, משואות מצבות נתוצות המתגוללות שמה, שרידי ספינקסען רמי קומה, כבני ענקים, שברי עמודי עוז ועוד חרבות רבות עד אין מספר המפוזרות הנה והנה ומכסות את האדמה, אשר נפלו ונתצו בתגרת יד הזמן ובזדון ידי האדם, תחזינה עינינו, ונפש חיה לא תראה בכל המקום הנורא הזה מסביב. בישימון נורא ומקום בלהות כזה תעינו זמן כביר, עד כי דמינו בנפשנו כי בארץ צלמות יובילונו רגלינו, ותלאות רבות מרבה להכיל מצאנו בדרכנו הנוראה הזאת, עד כי הגענו למחוז חפצנו בדרך המפנה אל היאור נילוס.

בלכתנו כה כשלש שעות רצופות הגענו עד המקום אשר מערות ומנהרות עמוקות תחדורנה שמה, ואשר תוכם הובאו ארונות החנוטים. גם מקום הזה יוכת שאיה וצלמות, ציה ושממה בכל מקום אשר יַפנה הנוסע את מבטי עיניו, עד כי חרדה וזועה יפיץ עליו החזיון המבהיל הזה, כי הטבע לא הכינה שם דבר להרנין ולהשקיט מעט את לב הנוסע הנפעם והנדהם ממחתת מות אשר תאופפהו מכל עבריו מסביב, ורק קברי מתים החצובים בסלעי מגור והערומים וחשופים מכל צמח דשא ועשבות שדה, יתיצבו לנגד עינינו; גם כל צפור כל כנף ועוף שמים הרחיקו נדוד משדה הרפאים הזה, באשר לא ימצאו מנוח לכף רגלם בין הרי הסלעים האיומים המתנשאים עד במתי עב, והנחפים בירקרק דשא מכף רגלם ועד ראשם מרוב הזקנה החופפת עליהם עד כי לא נכר מראיהם. גם על אדמת צלמות הזאת תשתרר דומית מות ואין מי אשר יפריע את הדממה האיומה, ובלבב ההולך יתעורר מחדש רגש נעלה ונשגב, בשומו אל לב כי פה במקום הזה אשר יעמוד עליו, כרו להם קבר אילי מצרים ומלכיה האדירים אשר עשו להם שם אל־מות ע"י גבורתם, ישע ימין עוזם וחכמתם, ופה בעפר מת גזעם לנצח! ואך שמץ דבר נספר לפני קוראינו מקברי המלכים אשר רבות יתַנו מהם סופרי דברי הימים הקדמונים.

מקום קברי מלכי מצרים אלה, ישתרע לפאת מערבית מעיר טהעבען, ורחוק הוא כחצי פרסא מן היאור נילוס. בכל אורך המסלה ההיא, יעמדו עמודים רבים גבוהים ויגדרו גדר בצלעי הדרכים המובילים את הנוסע למערות הקברים החצובים בסלע גדול ורחב ידים. במערות עמוקות האלה בנוים חדרים ותאים במלאכת בנין עתיקה ונפלאה מאד להלל. בתוך התאים האלה ינוחו מלכי מצרים החנוטים (מומיען), אשר רופאי מצרים השכילו בחכמתם לחנוט אותם בסמים המקשים בשר המת למען לא תאחז בו יד הרקבון, ולנצח ישכון בשרו לבל ישלט בו הכליון. האיש האיירופא הבא בתוך החדרים האלה תבעתהו אימת מות, והגיונות נוראים יתעוררו בקרבו עת עיניו צופיות על הארונות הגדולים והרחבים העשויים מאבן שיש או מאבן גראַניט. נוראות נפלאות יחזה בשערי מות אלה – על קירות החדרים מפותחים ציורים שונים ונפלאים מעשה ידי אמן נפלא, אשר ישוו נגד עיני המביט עליהם, צלם דמות תבנית המלכים אשר מצאו פה קברם לפני אלפי שנים, ומעבר השני עומדים סלעים רחבים וגדולים אשר יכסו פתחי הקברים לבל יעז איש לשלוח בם יד ולחל את כבוד המלכים הקדושים אשר ינומו שנת עולם. על הסלעים האלה ראיתי גם תמונות שונות וציורים נפלאים משוחים בששר ובשלל צבעים שונים המרהיבים בת עין במחזה נעלה ונפלא, בתארם מלחמות עצומות מהמלכים ונצחונותיהם אשר נצחו כל ימי חייהם, וערים רבות אשר לכדו בחרבם הקשה, מפותחות ומתוארות במראות וציורים בולטים עד להפליא. גם ספונים טמונים שם במטמוני מסתרים כתובות רבות בכתב־החרטומים, המה יכלכלו בתוכם כל קורות וחיי המלכים האלה, והליכות דרכיהם בכל ימי חייהם. התמונות והציורים האלה, אף אם עבר עליהם אופן תקופת אלפי שנים, בכל זאת עודם נצבים כמו חי לפנינו, והצבעים עודם מזהירים ומתנוצצים בברק יפה ונחמד ולא כהה עוד יפעתם ואורם מידי הזמן אשר חלו בם, וכיום אתמול כי יעבור יצאו מתחת ידי הצייר האמן. ביחוד משכה את לבי תמונה אחת נפלאה מאד בתכונתה אשר הרביתי להתבונן עליה זמן כביר, והיא, על קבר אחד נצבת אבן אחת גדולה ורחבה מאד, ועל שטחה מפותח בפתוחים בולטים תמונות מחוטבות מעשה ידי אמן נפלא, איך המלך רעמסס-זעסטאָרוס השלישי (Ramses sestorus III) יושב על כסא מלכותו ועטרת זהב על ראשו, ושרים רבים מאצילי מצרים יעטרוהו כדור מסביב וחרבם שלופה בידם, יכתירו אותו למלך עליהם, וישימו כתר מלכות בראשו. המלך מחזיק בידו הימנית את שרביט הזהב ובידו השמאלית כוס מלא יין אדום ויושיט לשתות לכל העומדים לפניו; על יד ימינו נצבת שגל אהובתו ביקר תפארת גדולתה, ובהוד הדר מלכותה, זר מקלעת פרחים שונים ושושנים נחמדים למראה מסביב לראשה; וכל הפרחים והשושנים נדמו כאלו יפרחו בהודם ותפארת מראיהם. – כן הרביתי להתבונן על המערה אשר שמה נמצא ארון המלך רעמסס, וביותר נפלאתי על שרידי חרבות היכל מלכותו. הקירות הרמים והנשאים אשר נותרו עוד מההיכל ההוא, יפליאו עד היום את עיני הרואים, כי הם נחפים בציורים יפים ונחמדים מעשי ידי חכמי ציירים ואמנים גדולים, אשר צבעיהם עודם בעצם תומם וביפעת זהרם כיום צאתם מתחת ידי הצייר, ולהט השמש גם העת לא יכלו להפיל אור פניהם. על הקירות ההם יראו גם תמונות וציורי אנשים, בהמות וחיתו יער מחוטבים במלאכה נשגבה עד להפליא. אך רוב חדרי ההיכל, תאיו ואולמיו, עמודיו וספיו וכפתוריו הרוסים ונתוצים, וחרבותיהם נפוצות ופזורות על פני האדמה. גם מצבת המלך רעמסס אשר שלשים וחמש רגל קומתה, התפוצצה לשברים רבים ומשואותיה מתגוללות בחצר החיצונה. המצבה ההיא גדולה ורחבת ידים מאד, עד כי בין כתפותיהם היה רוחב עשרים רגל. האח! מה נשגבו ונפלאו מפעלות ידי האדם! ילא כל עט סופר מהיר לתאר כמו את כל התמונות הנפלאות האלה, אשר כלולות הנה מאד בהדרן וכולן אומרות כבוד! –

הן אלה קצות מפלאות שרידי מצרים העתיקים, אשר השאיר הכליון השורר תחת השמש מימי עולם ושנים קדמוניות. ולו אמרנו לתאר בפרט את יתר היכליהם וטירותיהם, מצבות עוזם וחוסן יפעת עמודיהם, היכלי חמדתם ומקדשי מלכיהם, ומשכנות מבטחם כלילי היופי הנהדרים בכל פאר והדר, כי עתה נסב ורחב מאמרנו זה בכדי ספר שלם. ובספרנו "מסע מצרים“ כתובים יתר הדברים בארוכה. –


 

הררי־קרח

מבטן מי יצא הקרח וכפור שמים מי ילדו:כאבן מים יתחבאו ופני תהום יתלכדו.

(איוב ל“ט, כ”ט, ל')


אחד ממקרי הטבע האיומים והנוראים המבהילים ומחרידים את הנוסעים העוברים ארחות ים־הקרח באניה, הם הררי־הקרח (אייזגעבירגע, גלעטשהערן) האיומים והנשאים השטים רצוא ושוב על שטח פני ים־הקרח באין הפוגות כמעט בכל עתותי השנה. האניה אשר תפגוש את הענקים האיומים האלה בלכתה למסעיה, תבוא בין המצרים והיא בחזקת סכנה, כי תתפוצץ ותשבר לשברים קטנים, בעת אשר הרי־הקרח יכוה וינגחוה במרוצת שטפם העז והנמהר, ואז אין מפלט ומנוס להנוסעים האומללים וכלם ימצאו קברם במצולות תהום רבה באין מציל. – התייר הגדול לאודאָן אשר השליך נפשו מנגד פעמים רבות לעבור ארחות ים הקרח באניה גדולה ואדירה, סבל תלאות עצומות ומוקשי מות אין קץ מהררי־הקרח האיומים, וכמעט הצמיתוהו לבאר שחת, אך בעזר המכונות והכלים השונים אשר הכין באניתו בעצה ומזמה, הצליח חפצו בידו לחלץ את נפשו ונפשות יתר הנוסעים מסכנת מות. במחברתו אשר הוציא בשנה העברה לאור, ירחיב דבריו ע"ד ים־הקרח בכלל והרי־הגלעטשהער בפרט, ונכבדות מדובר בו מכל חזיונות ועלילות הים הנורא הזה, ולא לשפת יתר יחשב אם נעתיק לפני קוראינו הנכבדים תוצאות דברי החכם המהולל הזה, ודעת לנפש המשכיל ינעם.

האיש אשר כלתה נפשו לבוא עד תכונת הררי־הקרח ולהתבונן עליהם בעין החקירה והדרישה, יצא נא בעקבותי, ואוליכהו דרך ארץ ציה וצלמות לארצות ציר־הצפוני (פאָלאַר לענדער) אשר באמעריקא, מקום קור וקפאון המכוסה כמעט בכל עתותי השנה בשלג עולמים, מקום חשך וצלמות, חתחתים ומעקשים, מוקשי מות ואי־סדרים, בארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם, כי בנפשו הוא. אודות מחקרי הארץ הזאת ידיעתנו מעטה עוד, ואין לאל ידינו לצייר בדיוק את המחוזות והגלילות הרבים והשונים המשתרעים שמה, ואך מאיזו מחוזות המשתרעים לאורך חוף ים־הקרח יודעים הנוסעים להגיד לנו, ולא מיתר המחוזות. בלכתנו, קורא יקר, בארץ תלאובות זאת לא נפגוש בדרכנו לא אדם ולא נפש חיה, וכל אשר נשמה באפו לא יראה שם מפני הקור והקרח הנורא אשר ישליך קרחו כפתים באין מעצור, ולעינינו יתראו ערמות שלג עולמים בגובה שלש אמות מעל שטח פני האדמה, והררי־קרח נשאים עד גבהי שחקים המשתרעים לאורך החופים. כאשר נגיע כברת ארץ מחוף ים־הקרח, נראה לחרדת נפשנו ולהשתוממות לבבנו כי שטח הים מכוסה על פני כלו במכסה קרח נורא, פה נראה פלח קרח גדול יפרד ויצוף בהמולה ושאון לאורך ולרוחב הים, ושם הרי קרח מוצקים גבוהים ונשאים כהררי־אלף (אַלפֿענגעבירגע) צפים, בסאון ירעשו ויתגעשו באין מעצור, כשפעת מגדלים רמים וגבוהים וכהררים בלב ים יבאו, גבוהים משמונה מאות עד אלפים רגל. הררי קרח כאלה מסוכנים מאד להנוסעים העוברים ארחות ים־הצפוני, כי המה מתהפכים תמיד, ופעמים רבות יקרה כי ההרים והגבעות האלה יפגשו את האניות במרוצת שטפם העז והנמהר, ואז אין כל תוחלת ותקוה להנוסעים האומללים להמלט מידי האיתנים מצוקי הים האלה, כי ישברו את האניה לשברים ולרסיסים קטנים באין מציל, וכל הנוסעים יצללו כעופרת במים אדירים ובנבכי ים סואן ימצאו קברם. נוסעים רבים אשר נתעו בין הררי הים הזועף הזה וגבעות קרחו הנורא, ספו תמו מזלעפות רעב, יען כי בכל ימי המסע הרחוק על הים הזה לא מצאו מזון ומחיה במה להשיב את נפשם העיפה וכל ישועה רחקה מהם; ולכן ימנעו רוב הנוסעים את רגליהם מהמסע המסוכן הזה, ואך מעטים הם המחרפים את נפשם לבוא בברית עם הים־האכזר ומשלחת מלאכי זעמו. – אולם החוקר הטבעי אשר אין מעצור לרוחו הכביר ואין ערוך לתשוקתו העזה לחדשות ונצורות בספוני טמוני הבריאה, לא יחת גם מן המכשולים והחתחתים האלה ומלאכי בלהות הטבע לא יבעתוהו, ישליך נפשו מנגד לסול לו מסלה בין ערמות שלג וגבעות קרח הנוראים העוטרים אותו מכל עבריו מסביב, הקור והקפאון הנורא כאין וכאפס הם מול תשוקתו העזה והנמרצה לגלות דברים נסתרים במרחבי הבריאה, ולהסיר את פני הלוט הלוט מעל ענינים צפונים ונעלמים מאתנו; בשלות השקט וברוח עז וכביר ילך מנגד לגלי הים הזועפים ומשבריו הסוערים, יכוף את ראשו כאגמון ויתעתד לתלאות ומצוקות נוראות הצפויים לו מנגד. –

כל התיירים הגדולים וכל חכמי הטבע המהוללים אשר העשירו את חכמת הטבע בימינואלה במסעיהם הנפלאים, ואשר עתקה גם גברה חיל ע“י ספריהם היקרים והמחוכמים אשר הוציאו לאור, הנושאים מדברותיהם בכל מקצעות וסעיפי החכמה הרחבה מני ים הזאת, יטיפו גם דברים נכבדים ע”ד ים־הצפוני והררי־הקרח, וכלם יחזו חזיונות חדשים ושונים בדבר הים הנורא הזה והרריו בפרט. – הספן הגדול והמפואר קאָאָק הבריטאַני יספר בספר מסעותיו על אודות הררי־הקרח כדברים האלה: "בשנת 1777 עברתי עם אחוזת מרעי בין איי קאַנואַלאַנג (או איי־השועלים, על שם השועלים השחורים הרבים הנפגשים שמה) לים הקרח, והגענו עד המקום אשר חרפתי את נפשי ונפשות יתר הנוסעים אשר ארחו אתי לחברה, למות שמה מגודל הקור, יען כי אניתנו חשבה להשבר בין הררי־הקרח השטים על שטחו כה וכה במספר רב ועצום למאד, ושיא ראשיהם עד מרום קץ תורן אניתנו הגיע, בשערותינו, אפינו וראשי אצבעותינו, נתלו פתותי קרח, והנזיד אשר העברנו מעל האש רותח, נקפא ושב כרגע לקרח נורא ומוצק בהציקנו אותו אל קערה, ואז אכף עלינו ההכרח להתאמץ בכל מאמצי כחנו לעזוב את המקום הנורא הזה ולנסוע מהרה לדרכנו הלאה“.

הנוסע המפורסם ווילאַנד בחלק הכ“ב מספרי מסעותיו המחוכמים, יספר ע”ד הררי־הקרח כדברים האלה: "בעת אשר שטה אניתי על ים־הקרח, ראיתי מרחוק, בכלי־ההבטה (פֿערנראָהר) המון הררי־קרח גדולים ונשאים צפים על פני הים במרוצה עזה ונמהרה מאד; אזי ראיתי ונוכחתי כי איד גדול ואסון נורא נכון לצלענו, ועד מהרה קרבו ההרים אל אניתנו, ויכתירוה מכל עבריה מסביב, ויחסמו את דרכה מבלי פנות ימין או שמאל. כל אנשי אניה חשבו אל נכון כי קרב קצם ואין מפלט להם ממות, ובאין מציל יספו יתמו פה לגוע מזלעפות רעב וצמא, יען כי לא הכינו להם די מזון ומחיה לעת מצוא, וידעו כי לא במהרה יצאו לחפשי מחרצובות גבעות הקרח אשר ירבצו סביב האניה כדור, ויהיו סגורים ומסוגרים מכל העברים ואין יוצא ואין בא. כה היינו כלואים וטמונים כמתים באשמנים, וחכינו בכליון עינים עד אשר ינשב רוח חזק וינפץ את ההרים מסביב להאניה לכל עבר ורוח על שטח פני הים הרחב; ולשמחת לבבנו כאשר דמינו כן היה, כי עד מהרה התחולל סער נורא ויהדף את ההרים מאניתנו, ונסענו הלאה“.

התייר הגדול געאָרגט פֿאָרסטער בספרו היקר "השקפות על פני הטבע“ (Ansichten der Natur), יתאר את הררי־הקרח ועזוז נוראותיהם בדברים האלה: "הררי הקרח אשר לאורך ורוחב ים־הצפוני, יש לאל ידם לעקור ולהסיע מעל גדותי וקרקע הים רגבי עפר בשטף מרוצתם וזרמתם העז, גם אדמה וחול, גם סלעים ואבנים, צורים וכיפים גדולים העומדים לשטן על דרכיהם יהפכו וישאום במהירות נמרצה למקומות שפלים בים, אשר שם יחלש כוח מרוצם ושטפם העז, ואז ידחקו וילחצו איש את אחיו לחץ עצום ונורא מאד בקול שאון והמולה, וכה ינוחו ימים רבים, עד אשר יתחולל רוח סופה וסערה ויהדפו ממקומם הלאה“.

החוקר הטבעי פֿראַנציסקא מאנטאגא יספר מהררי־הקרח בספרו "השקפות על פני הים הצפוני“: "הנוסעים דרך ים־הצפוני באניה – יאמר עם הספר – ימצאום תלאות ומצוקות רבות בדרך מסעם, מן הקרח הנורא אשר יפיץ אור יקרות וקפאון כלבנת הספיר לעוברי אורח, והאניה תתנהג בכבדות, יען כי צפים על כל שטח הים הרחב רגבי קרח רבים בלי משטר וסדרים, כהררים גבוהים וגבעות, רכסים ובקעות, ואשר הם יעצרו ימים רבים את האניה ממרוצת מהלכה מבלי פנות ימין או שמאל. עבי הקרח הנורא הזה משלשים עד חמשים אמות, ורגביו השטים על שטח פני המים, גבהם מאלף עד אלפים רגל ברום הרקיע, ושמונים או מאה אמות בהקפם, ודומים בתוארם ודמותם להררי־אלף הנשאים. הררי־קרח האלה פעם יתדבקו ויתלכדו איש אל אחיו והיו לאחדים, ופעם יפרדו ויכסו את פני הים בשטח כמה פרסאות. ובעת הקיץ כאשר תתפרד חבורתם, יהי רֵוח ביניהם, ואך אז יצליחו הנוסעים לעבור באניותיהם הלאה.

"כאשר ירדנו בים־הצפוני באניה, – יספר החכם הנוסע קאַרטווריגהאַט בספרו "חזיונות הטבע“ –, בא עלינו אסון וצרה פתאום, כי המון הררי־קרח עד אין מספר, נקהלו בקרבת האניה מסביב, אשר הביאם ממרחק רוח הדרומי בהתחוללו בתעצומות עוזו. אנכי צויתי לירות על ההרים האלה בכלי־התותח, לפוצצם ולשברם לשברים ולרגבים קטנים; אבל למרות רוחנו עצתי זאת לא הועילה מאומה, וכדורי כלי־התותח לא פעלו על האיתנים האלה להעתיקם ממקומם ולהדפם אחור. עד מהרה חרדו לקראתנו עוד הררי־קרח הרבה ממרחקי הים ויתחברו אל הראשונים, וכלם יחד אפפונו כדבורים מכל עברינו מסביב, וייראו אנשי האניה יראה גדולה, ויזעקו ויבכו, באמרם כי הררי־הקרח יהפכו בחמת שטפם העז והנורא את האניה על פניה וכלנו נצלול בנבכי ים באין מציל. בעת ההיא התנגשו הענקים האיומים האלה עוד יותר אלינו עד כי יכולנו כמעט לנגוע בהם בכלי האניה; אז אמרנו כלנו אבדנו. המלחים נסו עוד הפעם להרעיש עליהם בכלי־התותח, ולשמחת לבבנו נהדפו מעט ממקומם ורעש כלי התותח הועיל להרחיקם מרחק גדול מאניתנו, אז נסגו מפניהם כמנוסת חרב ולא יספנו לראותם עוד בכל הדרך ההוא“.

הר־הקרח "מאַטערהאָרן“ שמו, המשתרע בארץ השווייץ לא רחוק משלשלת הררי־אלף הנשאים, הוא חרדת כל חכמי הנוסעים הראשונים ומלאך בלהות האחרונים. מי לא יתפלץ ממקומו בשומו אל לב הר־קרח רם ונשא המתנוסס בגובה 13,797 רגל מעל שטח פני הארץ! את מי לא יאחז שמה ושער בזכרו נפשות החכמים והתיירים המפורסמים אשר מצאו קברם לרגלי ההר הנורא הזה, בנפלם כחמרים דוממים מעל שיא ראשו על הארץ ועצמותיהם נשברו ונפוצו, אהה! מי מקוראינו הנכבדים לא יעורר הגה והי על גורל המר והנורא של ארבעת הנוסעים והחוקרים המהוללים: הפרעזידענט הודזאָהן, הלאָרד דאוגלאָז, האַדאָוו וויהימפער, אשר מצאו קברם יחד בהעפילם עלות על תועפות ראש המאטערהאָרן בגובה 13,797 רגל, גובה אשר לא עלה עד היום הזה אנוש מעולם; אבל ברדתם ממנו בהיותם כבר בחצי ההר, מעדו קרסוליהם, ונפלו למגנת לב כל מכיריהם מגובה שמונת אלפים רגל כאבני אלגביש משמים ארץ, גויותיהם רוטשו ונגזרו לגזרים, עצמותיהם נפזרו ונֻפצו כשבר נבל יוצרים, ולולא הכירום בבגדיהם, כי עתה לא ידעו נכונה אם גויות אלה חכמי הטבע המפורסמים בתבל הן. המקרה הנורא הזה קרה ביום 14 לחודש יולי 1866. ככה קורא יקר, ככה יקריבו החוקרים את חייהם על מזבח החקירה והדרישה! ככה יהיו טרף למקרי התולדה ולמשלחת מלאכי זעם הטבע! זה שכרם וזה גמולם בעד מפעלותיהם הכבירות בחתרם בכל רוחם להעשיר ולהרחיב את המדע והחכמה! –

מספרי חכמי הטבע הקדמונים, ומסופרי מחקרי ארצות ומדינות שונות, נודע לנו ברור, כי ארצות רבות ואיים שונים היו נעלמים ונסתרים מעיני יושבי תבל ושוכני ארץ ימים ושנים רבים, באשר היו ספונים טמונים תחת ערמת שלג עולמים והררי־קרח נוראים, וחמסו את רגלי התרים מגשת אליהם. החכם יעאַן קריססטאפֿאל קאַלפעטא בספרו ע"ד הארצות ויושביהן, יספר כדברים האלה: בשנת 1264 בעוד אשר ארצות הציר־הצפוני היו עוד תחת חסות ממשלת נאָרוועגן והבישאף אַנדרעאַס שפך אז רוח ממשלתו עליהם, נאלץ היה אז לעזוב את הארץ, כי סגר עליה הים את מבואה מבלי לכת אז עליו באניה, כי הציף עליה שפעת הררי קרח נוראים ונשאים מאד במספר עצום ורב, עד כי לא יכלו עוד לבוא אליה, ומני אז היתה ארץ עזובה ואובדה מארץ החיים, וסופרי מחקרי ארץ לא ידעו מאומה מתכונת הארץ ההיא ויושביה, כי לא יכלו לבוא אליה. פעמים רבות נסו מלכי איירופא לשלוח אניותיהם עם חכמי נוסעים נבונים בתחבולות שונות בהשליכם נפשם מנגד לשום דרך הנורא הזה פעמיהם, אבל כל עמלם עלה בתהו, כי אחרי שבעם מצוקות ונדודים מרבה להכיל, שבו במפח נפש מדרכם הרחוקה והמסוכנה בידים ריקות, ותהיינה ארצות הציר נשכחות כמת מלב ארץ החיים הרבה מאות שנים, עד כי לאחרונה, בדורנו זה דור דעה ודורש עד תכלית כל דבר לאמתו ולא יבצר מהם כל מזמה בחכמת הטבע, נגלו ארצות האלה לעיני יושבי תבל ושוכני ארץ. כי בשנת 1822 התעורר גבר חכם בעוז, אשר אין חקר לתבונתו ואין ערוך לרוחו הכביר, הלא הוא רב־החובל ווראַנגעל הבריטאני, הוא הציע לפני הממשלה כי יש את נפשו לנסוע בים הקרח לתור אותו. ובאמת לא לריק כלה כחו ולא להבל השליך נפשו מנגד, וחפצו הצליח בידו למצוא בין הררי־הקרח מבוא ופתח, אשר הים סגר בבריחי קרח הנורא; ואחרי תלאות ומצוקות רבות בא ווראַנגעל כמבוא עיר מבוקעה להארץ הנשכחה הזאת. ויתר הדברים אודות גלות הארץ הזאת, הלא הם כתובים בארוכה בספר המפואר "כדור הארץ“ (דער ערדבאַלל) להח' ציממערמאַנן.

הספנים הגדולים אשר תרו כמעט כל ארצות אמעריקא בכלל והגיעו עד חקר תכונתם בפרט, יתאוננו רע על אשר לא עלתה בידם להגיע עד חקר תכונת קבוצת־האיים המשתרעים בקרן מזרחית־צפונית במספר רב מאד, יען כי הררי־הקרח העזים והנשאים אשר יכתירו את האיים האלה מכל עבריהם מסביב, ימנעו רגלי הנוסעים מלדרוך על אדמתם, ועד היום הזה לא שזפתם עוד עין אנוש מעולם, ואין אתם יודע עד מה להגיד לנו שמץ דבר ממחקרי האיים הרבים האלה; ומי יודע עד מתי יהיו סגורים כעל מסגר וחתומים כספר החתום לפניהם? ומתי יגיה אור החקירה גם עליהם לספר לנו מכל הנעשה והנמצא שם. – עד שנת 1374 לא נודע על נכון אם ארץ גרענלאנד אשר בארצות הציר שבאמעריקא היא אי בפני עצמו, או מחובר עם אדמת אמעריקא, יען כי הררי־הקרח המתנוססים שמה מכל העברים יחסמו דרך הנוסעים מלדרוך שמה, ולכן לא נפלאת היא כי מקומות כאלה בלתי נודעים עוד בדיוק. – הגעאָלאג המפורסם ווילאַנד יאמר: כי גם בימינו אלה ישנו בסביבות גרענלאַנד אי אחד אשר ערפל חתולתו ולא דרכה עליו כף רגל אנוש עוד מעולם, יען כי הררי־הקרח עומדים לשטן לכל אדם על דרכו, ויכתירוהו מכל עבריו מסביב ויגדרו את דרכו מבלי לצעוד עליו ולהתחקות על תכונתו, ונקרא על כן בפי הנוסעים, בשם "אי־המות“, הקבור וטמון תחת ערמת השלג וקרח עולמים. –

הסופר הקדמון פלוטאַרך היוני בספרו ע“ד הטבע, יאמר בזה”ל: "עד שנת 340 אחר ספירת הנוצרים לא היה נגלה ליושבי תבל ושוכני ארץים־הקרח עם משלחת כלי זעמו ומלאכי בלהותיו, הם הררי־הגלעטשער הנוראים, וגם אחרי אשר נפרץ פתאום חזיונו בארץ, לא הרהיבו עוברי ארחות ימים לעבור את הים הזה, כי חתו ורהו מסכנת המות וחתחתי שאול ואבדון“. הרבה מאות שנים חלפו עברו וים־הקרח כמו זר נחשב ליושבי תבל ואין איש משליך נפשו מנגד לעבור בתוכו באנית תורן, עד אשר המציאו חוקרי הטבע את אניות־הקיטוריות, אז החלו חובלי האניות והספנים הגדולים לחשוב מחשבות אולי יצליח חפצם בידם לעבור באניה־קיטורית גם ארחות ים הקרח; אולם כל חובלי־האניות וכל חכמי חרושת המעשה (מעכאניקר), חשבו אז: כי הנסיעה באניה־קיטורית לאורך ולרוחב ים־הקרח, היא אחת מן הנמנעות אשר לא תקום ולא תהיה לעולם. האמנם בשנת 1614 חרפו חובלים אמיצי לב בגבורים את נפשם לעבור באניתם ארחות הים הזה, אולם עוד לא הגיעו עד שלש פרסאות בלב הים, והנה פגשה אניתם בדרכה הררי־קרח רבים ונוראים וישברו וירוצצו את האניה לשברים ולרסיסים קטנים וערוה עד היסוד בה וכל המונה ושאונה ירדו תהומות באין מציל, על כן לא נודע אז אל נכון אם יש ביכולת האדם לעבור את מלוא רוחב הים הזה מבלי אסון ופגע.

בריטאניא, הממלכה הכבירה, שרתי בים ובמדינות רבות, רבתי בכל ארצות תבל היושבות על מבואות ים, רוכלת העמים אל איים רחוקים, לה היתה משפט הבכורה לעבור בראשונה את מלוא רוחב ים־הקרח מבלי כל אסון ופגע, אף כי התיצבו לנגד אניותיה הרבה הררי־קרח נשאים ומוצקים, אולם על פי התחבולות הרבות ושונות אשר הכינו החובלים בתוך האניות הצליח להם לנצח את הענקים האיומים האלה ולהכניעם תחת ידם.

בשנת 1681 נודעו חכמים רבים ותיירים מפורסמים בענגלאנד, להתיעץ ע“ד הנסיעה לעבור לכל אורך ים־הקרח הנורא, ולחשוב מחשבות שונות ע”ד בנין והכנת כלים מכלים שונים, לעצור בעד שטף הררי־הקרח העזים המתפרצים עליהם. חכמים רבים העירו גם אז כי בנין מכונה כזאת הוא מהנמנעות, עד כי הפראפַעססאר בויזאַרט מהאינסטיטוט אשר בלאנדאן, כתב אז מאמר מיוחד אשר הדפיסו בראש כל מכתבי־העתים, והראה בו לדעת כל יושבי תבל בראיות ברורות ונכוחות, כי מוכנה כזאת לא תוכל לצאת לפועל, ולא תקום ולא תהיה לעולם, יען כי כל מכונה מעכאנית בעולם לא תעצור כוח נגד עזוז שטף הררי־הקרח והאיתנים העשוים בידי הטבע לבלי חת. הוא הרים במאמרו כשופר קולו וצעק ככרוכיא באזני כל העם, לבל יפתה לבבם להאמין באפשרות שיוכל אדם לסול לו מסלה לאורך ים־הקרח באניה מבלי אסון ונזק. אולם חכמי הועד לא שמעו לאזהרותיו אשר הזהיר בראש כל חוצות, לבל יכלו בהבל כחם ולבלתי נסות את הנמנע בטבע, ולבל יעפילו עבור את ים־הקרח לכל ארכו, וישימוהו למוג לב אשר יחת מפני כל, ויצוו לבנות בפקודת הממשלה אניה גדולה וחזקה גם כלים מכלים שונים בתחבולות שונות ומחוכמות, אשר אניה גדולה ובצורה כזאת עוד לא נבנתה לפניה, וביום השלשה עשר לחדש אפריל נעתקה האניה הזאת ממקומה תחת פקודת רב־החובל ריצאַרדזאָהן, וראש חכמי הטבע קאַרלוסלאַ.

* * *

בימים הראשונים לנסיעתם התנהלה האניה בכבדות, יען כי הרוח המערבי התיצב לשטן לה בדרך מהלכה, אבל אחרי עבור שמונת ימים לנסיעתו, אחרי אשר הוקלה מעט ממשאה מיום ליום, התחילה להתנועע במהירות גדולה; אולם ביום 23 אפריל בבקר, והנה הרי־גלעטשער רבים ונשאים התיצבו כמו נד מול עבר האניה, אשר תועפות שיא ראשימו התנשאו עד גבהי מרומים והאניה נעצרה ממהלכה, וימהר רב־החובל המשכיל במלאכתו והכין את כל הכלים והמוכנות, הכרים ואילי הברזל, אשר לקח אתו באניה ויציגם נוכח הררי־הקרח וצוה להמלחים האבירים להתחיל את מלאכתם, והמלחים לא התמהמהו ויחלו לנגוח ולדקור בהמוכנות את הררי־הקרח, ואחרי יגיעות ומצוקות רבות מרבה להכיל אשר מצאו את אנשי האניה, צלחה בידי המלחים לערות ולהרוס עד היסוד הרים אחדים מהרי הגלעטשער האלה והתפוצצו לרגבי קרח קטנים, אזי הצליח חפצם בידם לסלול להם מסלה בין הענקים האיומים האלה, והאניה החלה ללכת במהירות גדולה הלאה, ובזמן קצר אחרי שבעם נדודים מרבה להכיל מהררי הקרח, ואשר כפעם בפעם הצליח להם להכותם אחור ולשברם לפתותי קרח קטנים, הגיעו עד החוף.

אין קצה להשמחה ולמצהלות אנשי האניה, ולשמחת כל המון העם אשר באו למאות ולאלפים על החוף לקדם את פני אנשי האניה. הפעמונים צללו מעל כל ראשי המגדלים, וכלי תותח רעמו מן האניה על הנצחון הגדול אשר נצחו את המצוקים האיומים המה הררי־הקרח, וכל העם מקצה קראו: הידד! הידד! –

ממוצא כל הדברים והאמת האלה, נשיג מושג נכון מתלאות וסכנת החכמים אשר השליכו נפשם מנגד לבוא עד חקר תכונת ים־הקרח בכלל והרי-הגלעטשער בפרט! ומה עצמו חמדת ותשוקת הידיעות לחדשות ונצורות למען הרחיב גבולות ידיעות הטבע ונפלאות תמים דעים; הלא המות משחק למו מול תשוקתם העזה והעצומה לידיעות החכמות ולשפוני טמוני הבריאה הנפלאה. רבים מהם הקריבו את חייהם כליל על מזבח החקירה והדרישה, ורבים מהם אבדו מתוך הקהל ועקבותיהם לא נודעו עד היום אנה פנו ואנה הלכו, ואנה נדחו ונתעו? – הנוסע המפורסם פֿראנקלין אשר בשני מסעיו הראשונים אשר נסע בים־הצפוני, לא אנה אליו כל רעה לרגלי הררי־הקרח, אף כי עוללו נוראות לנפשו ולנפשות אנשי לויתו, ואחרי סבלם תלאות ומצוקות רבות מקור ומזלעפות רעב אשר עברו גבול כח האדם לשאת ולסבול, הכין פעמיו פעם שלישית לדרך הנורא הזה, ובשתי אניות גדולות ובצורות עם אנשים ומלחים רבים יצאו על ים־הקרח, ועקבותם לא נודעו עד היום הזה. התייר הגדול יאַנזאָהן אשר במסעיו הרבים והגדולים גלה חדשות ונצורות נפלאות, נדד גם כן ארחות ים־הצפוני, בחשבו להגיע אל חקר תכונת הים הנורא הזה, גם התייר הגדול האַמילטאָן אבד חי מארץ החיים ועקבותיו לא נודעו עד היום הזה. כן היו כל אלה לברות לשִׁני הגלעטשערין ומלאכי בלהות הים האיום והנורא הזה. –

חוקרי הטבע, אשר תעודתם ואדיר חפצם כל ימי צבאם עלי אדמות, הוא רק להטיב את מצב מין־האנושי על ידי חקירותיהם ודרשותיהם במרחבי הבריאה, ולהרים את כל אבני נגף וצורי מכשול העומדים לשטן לנו בדרך החיים, חשבו מחשבות רבות גם על אודות ים־הצפוני ומלאכי בלהות המות וכלי זעמו האיומים, אולי יצליח חפצם בידם לנצח את האיתנים מצוקי־ים הנוראים והמבהילים האלה; והנה לאחרונה מצאו תחבולה אחת נכונה ומתוקנה איך לעבור לאורך ולרוחב ים־הקרח רצוא ושוב מבלי כל פחד, אסון ונזק, והוא אנית־האיל (ווידערשיף) הנודעת בחכמת טכסיסי־המלחמה (טאָקטיק) לאחת מאניות־איבה (קריעגשיף) מהיותר מתוקנות; האניה הזאת, בקציה הִנֶהָ מחודדת (שאַרף) ומקוצעת (צוגעשפיצט). המקצעות החדות והשנונות תעשינה מברזל עשות (שטאַהל), ועל גבה נושאת האניה גם כלי־תותח (קאנאָנען) אחדים, גדולים ואיומים מאד, ובעוד אשר הררי־הקרח יתיצבו לעומת אניה כזאת מבלי נתון לה לפנות ימין או שמאל בחסמם לה הדרך, אז תנגח האניה בהדרבן־החד (שארפֿען שפאָרן) אשר לה, ותנפץ בנגיחתה את הררי־הקרח לפתים ולרגבים קטנים. רב־החובל מורנאָע, בחן לעבור בפעם הראשון באניה כזאת לאורך ים־הקרח, ואחרי אשר סבבוהו כדבורים הררי־קרח איומים ונשאים מכל העברים, חפצו בידו הצליח לנפצם ולפוצצם לכל רוח בנגיחת המקצעות החדות אשר בקצה האניה, והאניה עשתה את דרכה הלאה באין מניע, עד אשר חתרה צלחה למקומה.

לפלגות חוקרי הטבע בדבר איכות והוית הררי־הקרח, גדולים חקרי לב. יאָהן טינדאל, החוקר היותר גדול בדור האחרון הזה, אשר נשא על שכמו משא כל המדעים להסיעם ברב כחו על מעלות חכמת־הטבע, בספרו המחוכם Das Wasser יחוה דעתו על עצם ומהות הררי־הקרח בטוב טעם ודעת, וז"ל שם: "על פי ההתבוננות והחקירות אשר חקרתי ודרשתי בנסיונות ובחינות נכוחות, נודע לי אל נכון, וגם מנויה וגמורה היא בסוד כל חוקרי הטבע, כי הררי־הקרח הרבים, הגדולים והמוצקים, הצפים רצוא ושוב על פני שטח ים־הקרח, לא מים־הקרח חוצבו; והנסיון יורה, אם נטעם לחיך את מי הררי־הקרח הנמסים ואת מי־הים, נבחין כי מי הררי־הקרח מתוקים המה ככל מימי הנהרות ופלגי מים אשר יצלחו למלאכת כירים, ומימי הים מרים ומלוחים כנודע. לכן גם אנחנו נאמין להשערות חכמי הטבע, כי הררי־הקרח האלה נעקרו מן נהרות איתן על ידי סופות וסערות חזקות אשר הדפום ויסיעום בתוך הים; ונסבת התהפכם תמיד, הוא כי חלקם התחתון אשר בתוך המים גדול הרבה יותר מחלקם העליון המתנוסס ממעל לשטח המים, ואם חלק העליון יעלה עד 500 רגל, אזי חלקם התחתון יותר מאלף רגל בתוך המים; וזאת נודע לכל חוקרי הטבע, כי הקור יחזק על האויר אשר מעל המים יותר הרבה מאשר בתוך המים, כי שמה יחם ויתמוגג, ולכן ימס חלקו התחתון לאט לאט עד אשר תכבד משא העליונה על התחתונה וזאת היא נסבת התהפכותם“.30

"הנסבה הכללית להחורף העז אשר ישליך קרחו כפתים במחוזות ארצות אמעריקא המשתרעים בקרבת ים־הקרח, – יאמר החוקר קופֿיער עם הספר – היא הררי־הקרח הנוראים אשר יצופו על שטח פני הים, רצוא ושוב באין מעצור, הבאים אל קרבת החופים ויבשת הארץ, והם נסבת החורף והקור הנורא, בנשאם על אברותיהם קור וקפאון מאד, אשר יקרר וימזג את האויר וחום כל הארצות האלה.

הררי־הקרח יאחזו לרוב את דרכם בלב הים, הרחק מן החוף, פעם במרוצת מהלכם יגוללו מימי הים בקול רעש והמולה גדולה, על פני הסלעים הנשגבים וצורי החלמיש הנוראים אשר יתנוססו בלב הים, עד כי יש אז לאל ידם לפוצץ כל הגופים המוצקים והחזקים, לפרק הררי־הסלע ולשבר הצורים האיתנים, והכיפים הנשאים המשתרעים בלב ים, יהיו אז לברות לשני הענקים האיומים האלה, ויפוצצום וישברום לרסיסים ולפתים קטנים, ופעם ילכו בדומית השקט ובמנוחה שאננה, פעם יהמו ויתגעשו וירעשו בחמה שפוכה ובשצף קצף, על צלעות הררי־הסלע העומדים להם לשטנה בדרך, ופעם יסולו להם דרכם בין הסלעים וצורי החלמיש וילכו אט ודומם בלי כל שאון והמולה מסביב, ואחרי מהלך רב ישובו ויצאו לרוחה בגאון וסאון, יריעו אף יצריחו כגבורי חיל בשובם משדה המערכה אחרי הכותם את אויבם אחור; פעם יתנגשו וילחצו וידחקו בין המצרים עד כי ידובקו איש אל אחיו, ופעם יתפרדו וילכו עד למרחוק, בה יצופו בדרכים רבים שונים ובארחות עקלקלות אשר אין להם חקר.

לעתים ידועים בשנה יתחולל בים־הקרח סער גדול ונורא, הבא מהררים הקרובים אליו מירכתי צפון, ואז יהמו ויתגעשו הררי־הקרח בשאון והמולה נוראה מאד, ירעימו וירתיחו הים ומלואו, ובשצף קצף יהפכו כרגע בדרך מהלכם את האניות העוברות אז לדרכן, ולפעמים על ידי שטפם העז ירוממו גלי הים גלי־זעם ומשברי מות וישטפו בחמתם, עד כי יבאו המים בבתי הכפרים הבנוים על ידי החוף; אבל זאת יקרה רק לעתים רחוקות מאד.

גם בנהרות קוקאַז הגדולים, יפגשו הררי-גלעטשער עד אין מספר; כי לעומת ימי הקיץ אשר שם יבער וילהט השמש ככבשן אש לא נופח, במדה ההיא יתגבר גם הקור והקפאון בימי החורף, והחורף ישלוט שם ביד חזקה ובזרוע נטויה, ישליך קרחו כפתים, עד כי יערמו הקרח כהרים נשאים ואיומים, וישוטו על שטחי הנהרות במרוצה נמהרה ובמספר רב ועצום למאד, ובהמולה ושאון נורא ישאם הרוח על פני המים עד למרחוק וישליכום על אניות הנוסעים, ושם ימצאו קברם באין מציל! –


 

גלגלי־מים

ירתיח כסיר מצולה ים ישים כמרקחה:

(איוב מ“א כ”ג)


מי מקוראינו הנבונים לא שמע את שמע גלגלי־המים (שטרודלען מעער־ווירבעלן)? מי לא ידע את עזוז נוראות חזיון הטבע האיום והנפלא הזה? מי לא יתפלץ ממקומו בשומו אל לב את תוקף גבורתם וסכנת המות המרחפת על ראש הנוסעים העוברים ארחות ימים? את מי לא יאחז שמה ושער בזכרו את נפשות החכמים ונוסעים הרבים אשר צללו כעופרת בדרך מסעם בין נבכי ים והיו טרף לשִׁני גלגלי־הימים? – גלגלי־המים יתנו חתיתם על כל הנוסעים, וכל שומעי שמעם יתחלחלו, כי רבים חללים הפילו ועצומים כל הרוגיהם; הם יכו את האניות חרם על כל נוסעיהם, ועד ארגיעה ישברום ויפוצצום לשברים קטנים.

עוד הסופרים הקדמונים, ובראשם המשורר הנשגב האָממער היוני, דברו דברים נכבדים ומבהילים על אדות גלגלי־המים וכחם הגדול והנורא. האָממער ידבר מעזוז נוראותם לאמר: "מי מנה ומי ספר חללי חרב גלגלי־המים? ומספר רבבות הרוגיהם אשר יצעידו למלאך בלהות שבט עברת אל זועם מי יודע!“ – שטראַבא, החוקר הטבעי המצוין, יתארם בזה הלשון: "אין דבר בתבל אשר יתן חתיתו על נוסעי הים יותר מחזיונות גלגלי־המים, אשר אין נסתר מחמתם ועזוז נוראותם.“ – זולתם נמצאו עוד חכמים רבים מחכמי הקדם אשר דבריהם אדות גלגלי המים יציירו לנו ציור אמתי מסכנת המות המרחפת על הנוסעים העוברים ארחות ימים.

גלגלי־המים מהו? ואיך יתגלגלו כה המים במעגלה מסביב? מימי הים במקום אשר יתהוו גלגלי-המים, יסובו שמה במעגלה נחוצים ודחופים מאד, כי במקום הזה נסתרים שמה על קרקע הים בורות עמוקים, סלעים וצורים גדולים מאד, ובנקרות הצורים וסדקי הסלעים ידחפו וילחצו זרמי מים רבים בכח גדול באין הפוגות, והם יסבו את גלגלי-המים; ורבים מחקרי תכונת טבע־המים (הידרעאלעגען) יחלטו, כי נסבת גלגלי-המים הוא שני זרמי-מים מתנגדים זה אל זה, כנסבת רוחות-הסערות (ויירבעלווינדען) משני רוחות מתנגדים.

במאמרנו הנכחי נתאר בצבעים בהירים לפני קוראינו הנכבדים, שני גלגלי-מים היותר גדולים והיותר נוראים בתבל ארצנו, הלא הם סציללא וחאַריבדעס המשתרעים בים־התיכון בקרבת העיר העליזה מעססעינא אשר לחוף ים תשכון, ואנחנו נצא בעקבות התיירים חוקרי הטבע היוותר מצוינים בארץ.

"כאשר חתרה אניתנו במצר-הים (מעער־ענגע) אשר אצל מעססינא – יספר החוקר הטבעי לאצארא שפאלאנאצא בחלק הרביעי מספר מסעותיו – נכספה גם כלתה נפשי לשחר את שני גלגלי-המים סציללא וחאריבדעס, חרדת כל עוברי ארחות ימים עוד מימי קדם קדמתה, ולבוא עד תכליתם ותכונת טבעם אל נכון יאבתי, ואת אשר מצאתי ראיתי אספר לפני הקוראים היקרים: גלגלי-המים האלה ישתרעו בקרן הצפוני ממעססינא איש נוכח רעהו, סציללא ישתרע בקרבת חוף ים-האיטאלקי, וחאריבדעס – לא רחוק מחוף ים־סיציליאן; האני־שיט הביאני בראשונה אל הסציללא.

"הסציללא הוא שן סלע מוצק וגבוה למאד, המתנוסס לא רחוק מלשון-הים לאַבריענס, במרחק שתים עשרה פרסאות איטאלקות מן העיר ההוללה מעססינא. בקרן המערבי מן הסלע הזה תשתרע העיר המצערה סציללא, אשר ישא את שמו על שם העיר הזאת. הסלע הזה מתנוסס בגאון עוזו וחוסן תפארתו בלב הים בגובה ארבעים עד חמשים רגל ממעל לשטח פני המים; בהתעורר רוח צפוני חרישית, יגיע לאזני הנוסע קול רעש וקול המולה נוראה. בהיותי עוד במרחק שתי פרסאות איטלקות מן הסלע הזה שמעתי קול חלש ורפה כנביחת כלבים מרחוק; בראשונה השתוממתי על השאון המוזר הזה, ולא יכולתי לדעת אל נכון הנסבה האמתית לההמולה הזאת, עד מהרה התחזק והתגבר הסאון ברעש נורא, ולפי מצב הרוח השקט בעת ההיא לא שערתי כי הוא הסב המולה עצומה כזאת; לכן נוכחתי לדעת כי לא בנסבת הרוח היה הרעש הזה כי אם מנסבה אשר לא ידעתי שחרה; אכן בקרבי אל הסלע אחרי שבעי נדודים וסכנת מות מרבה להכיל, הצליח חפצי בידי לבוא עד תכלית חקר המית המים ושטף העז והנמהר המסבב את הסלע הזה. וראו זה מצאתי:

"בחלק התחתון של הסלע הזה ימצאו פיות הרבה מערות ובורות עמוקים ונסתרים, והמערה היותר גדולה ועמוקה מכלם, היא המערה הנודעת בפי דראַגעריאַ; בהתעורר על הים רוח סער מתחולל, יחלו המים לזרום ולשטוף במעגלה מסביב להסלע, ידחפו וילחצו בתוך הפיות והבורות העמוקים בלחיצה ודחיפה עזה באין מעצור, ועד מהרה יעלה קצף נורא על שטח הים מרתיחתם והמית שאון גליהם הנוראים, אשר שאונם והמונם יחרישו אזני האדם בהיותו במרחק מספר פרסאות על הים, ומדי רגע ברגע יתנשאו גלים כהררים ברעם ורעש וכח משנה מבתחלה וכל השטח הרחב בהקף כמה פרסאות ירתיח מצולה באין מעצור. בהיות הסציללא במצב נורא כזה, יש לאל ידו להמשיך אליו אנית־תורן היותר גדולה ולהסב אותה כדור במעגלה מסביב לו בעים רוחו ושצף קצף הזרם העז והנמהר עד אשר יהפכנה אל פניה, והאניה פוץ תתפוצץ לשברים ורסיסים קטנים באין מציל!“ –

"מדברי הסופרים הקדמונים, ובראשם המשורר הנשגב האָממער היוני, בשיר אשר אדות הים־ומלואו (אָדיזעע), נוכל לצייר בנפשנו ציור נכון ומושג אמתי, כי גם בימיהם היה תואר הסציללא ותבניתו כתוארו ותמונתו בימינו אלה; אפס זאת נוכל להוכח מדבריו, כי בימיו השתרע הסציללא במרחק יותר גדול מן החוף מאשר בימינו היום, ותחת אשר יעמוד כעת בעומק עשרים קומות (קלאפֿטער) בתוך המים, עמד לפנים בעומק שלשים קומות הרחק מן החוף. האָממער יתארהו במתק מליצתו, כי הגיע עד גבהי שחקים, ובכל עבריו מסביב היה זקוף וחלק מאד, עד כי לא היה בכח אנוש להעפיל עלות על תועפות שיא ראשו.

"על דבר סכנת המות המרחפת על האניות לרגלי צור מכשול הזה, התבוננתי כן: בהיות עלות ונפילת המים (עבבא אונד פֿלוטה) על שטח פני הים, אזי דעת לנבון נקל כי בתעלה צרה כתעלת מעססינא יהיה חזיון־הטבע הזה איום ונורא מאד מאשר בשאר חלקי הים, ואם נפילת המים (פֿלוטה) יהיה גם בלוית איזה רוח, אזי אין שום מגור ופחד למעבר האניות דרך מעבר הסציללא, ויכולים לעשות אז דרכם דרך התעלה הזאת במרוצה קלה ולא יאונה להם כל רעה, אבל בהתחולל רוח צפוני לעומת מעבר האניה בעת אשר נפילת המים יזרום מפאת דרום לפאת צפון, אז תשבות האניה ממרוצתה ותעצר במהלכה אשר חשבה לסול לה מסלה דרך התעלה; ואם המלחים וחובלי־האניה ירהיבו עוז לכונן דרכם הלאה, אז איד נכון לצלעם, ואך לעתים רחוקות יקרה כי יעצרו כחל המלט משצף קצף הסציללא בחיים חייתם, ועל ידי שתי הנסבות האלה תושלך האניה בחמת הגלים העזים ובשצף קצף זרם נפילת־המים אל הסלע סציללא או על תל־חול (זאַנדבאַנק) הגדול המשתרע לא רחוק מן הסלע, ואז אין תוחלת ותקוה להאניה ולאנשיה להמלט על נפשם וירדו מצולה באין מציל.

“למען הציל את האניות עם הנוסעים מסכנת המות הנורא הזה, יעמדו תמיד על החוף אצל מעססינא עשרים וארבעה אנשים מטעם הממשלה, אנשים גבורים וחרוצים במלאכתם במים אדירים, היודעים היטב את הליכות הסציללא, וכלים שונים בידיהם, ובראותם מרחוק אניה המטורפת בים, ישליכו נפשם מנגד וישחו מהרה כעל כנפי נשרים באניות-שיט, להחיש ישע להאומללים, ולרוב יצליח חפצם בידם להצילם ממלאכי בלהות הים ע”י חריצותם ותחבולותיהם הנפלאות.

"כל עמל חכמי־הנוסעים וכל השתדלותם לבוא עד חקר התהום מסביב להסציללא ולדעת את עומק המים בדיוק נכון, עלו בתהו ויאבדו; כל חבלי-האנך (זענקבלייא) אשר הורידו חכמי הנוסעים המימה, לא הגיעו עד חקר התהום, יען כי זרם המים העז והנמהר הזורם בסאון ורעש גדול, הרים בכל פעם את העופרת מעל שטחו התחתון ולא נתנוהו לרדת מצולה; גם כל העוגנים (אַנקער) אין בכחם לעגן שם את האניה, מפני הסלעים המוצקים הרובצים שם על קרקע הים, ולא יוכלו למצוא מנוח לעצור האניה משטפה העז“.

ספורים רבים נפלאים ומבהילים יספרו חכמי הטבע על דבר תכונת טבע הסציללא בכלל ושברי-האניות בפרט, ושלא להלאות את הקוראים בהכברת ספורים רבים ללא תועלת, נציג בזה לדוגמא רק ספור אחד קטן משבר-אניה (שיפֿסברוך) אחת אצל מעססינא, "ויהי היום – יספר הנוסע לאצארא שפאלינאצא הנזכר – בהיות הבקר בקר לא עבות, ואנכי יצאתי מחדרי לשאוף רוח צח, התיצבתי על גבעה גבוהה להשקיף דרך הפֿערנראהר על שטח פני הים לעומת גלגל-המים סציללא; בהשקיפי כה מרחוק התבוננתי כי הזרם העז והרוח הצפוני אשר אתא אז מחדרי סופה, יהדוף מרחוק על שטח הים אנית-תורן גדולה במרוצה עזה ונמהרה. את דגל האניה הכרתי כי אנית-סוחר ממאַרזיילא היא, ובהיותה כבר בעצם מצר-ים מעססינא, חזיתי כי עבים שחורים כסו בעבי גבי ענניהם את פני רקיע השמים וערפל חתולם; הרעמים השמיעו קולם בגלגל, והחזיזים האירו מרגע לרגע את חשכת העלטה על פני שטח המים. רוח סופה וסערה התחולל בתעצומות עוזו, רגע הים ויהמו גליו, וזרם מי התעלה החליף את כחו משנה ויעשה כמרקחה; האניה היתה למשחק למו, ותנוע הנה והנה; אז ידעו אנשי האניה כי איד נכן לצלעם, וכי צפויים הם לאסון ולשבר איום, וחשבו כי כמעט רגע יהיו לברות לשני הסציללא האיום והנורא; המלחים והנוסעים התאמצו בכל מאמצי כחם להסיר מהרה את תרני ומפרשי האניה, ולהוציא מתוכה את המים אשר השליכו הגלים בחמת אפם, ועוד לא הספיקו לגמור את מלאכתם זאת והנה הגלים הנשאים וזרמי המים העזים החלו להתפרץ בהאניה בכח משנה מבתחלה, אז נפלה על כל הנוסעים אשר בתוך האניה אימתה ופחד, כל פנים קבצו פארור וכל מתנים מלאו חלחלה, וכלם צעקו מנהמת לבם: בלענו! בלענו! ויורו המלחים משני כלי־תותח לאות עזר וישע, ובהגיע הבשורה הזאת לאזני האנשים העומדים על החוף להגן בעד האניות הנכונות להשבר, שמו נפשם בכפם וימהרו לשוט באני־שיט אל האניה להחיש עזר וישע להאומללים, ואחרי סבל תלאות רבות וסכנת נפש, חפצם הצליח בידם להציל שלשים אנשים ולהביאם אל החוף, והאניה עם אנשיה הנותרים במספר מאה ושמונים נהדפו בתוך הסציללא וגלגלי המים הסבוה ויניעוה במעגלה מסביב להסלע באין מעצור, עד כי לאחרונה הפכוה על פניה וכל הנוסעים האומללים ירדו בתהום הרבה, והאניה נשברה ונפוצה לרסיסים ושברים קטנים. נחומי נכמרו על החזון הנורא והמבהיל הזה, ובלב רגש קראתי: אהה! נוראים מעשי הטבע ועצומים הרוגי מלאכי זעמו!“ –

ועתה אחרי אשר תארתי לפניכם, קוראים משכילים את תכונת טבע הסציללאַ, אנהגכם אביאכם אל גלגל־המים השני חאַריבדעס. החאריבדעס ישתרע בלשון־הים לא רחוק מן החוף הנקרא בשם Punta Secca, ובפאת המערבי יתנוסס מגדל־המאור המאיר נתיב למעבר האניות בליל אישון ואפלה, לבל יטו מדרך הישר, ולהשתמר מאבני נגף וצורי־מכשול. כל חכמי הטבע וכל התיירים הגדולים יחלטו פה אחד, כי החאריבדעס הוא גלגל־מים (שטרודל) היותר איום והיותר נורא בתבל ארצה, ואין בכל הימים משלו; כל הנוסעים עוברי ארחות ים יבהלו ויפחדו מעוז נוראותיו, ורק למשמע אזן ישערו שער ויתפלצו ממקומם, בשומם אל לב את סכנת המות המרחפת על הנוסעים אשר על פי מקרה יעברו דרך לשון הים הזה. – המשורר האָממער היה הראשון אשר הודיע ליושבי תבל ושוכני ארץ בשיר השנים עשר משיריו אשר שר על אדות הים־ומלואו (אָדיעזעע), את פרשת גדולת החאריבדעס ותוקף עזוז נוראותיו, בדברים נמרצים ובשפה ברורה ונאמנה. בחץ שחוט לשונו ישפוך בוז וקלון על התיירים אשר החליטו בספריהם כי החאריבדעס איננו גלגל־מים (שטרודעל) כי אם זרם עז ונמהר למאד ונורא על כל סביביו, ויוכיח משוגתם ואולתם על פניהם בראיות ברורות ונכוחות מידיעות העולם והטבע, כי שגו בהשערותיהם הכוזבות ועותו הישרה. גם החוקר הטבעי בופֿפֿאָן יתן אוזן קשבת לדברי האָממער, ויחליט גם כן בחלק השני מספרו הנחמד "תולדות הטבע הכללית“, כי החאריבדעס הוא גלגל־מים איום ונורא מאין כמוהו בתבל ארצה. הסופר הקדמון שטראַבא בספר הששי מספריו על דבר חזיונות הטבע יבוא ויחזיק את השערת האָממער בדברים האלה: "זרם העז ושטף החאריבדעס הנורא, בלע אל קרבו אנית תורן גדולה בלכתה כשלשים פרסאות איטאלקות הרחק מן הסלע הזה, בהיותה לא רחוק מן החוף הנקרא טאראמעניוס או טאַראמינא, וכח המושך של גלגל־המים האיום הזה משך אל קרבו את האניה ויהרסה עד היסוד בה“. רבים יספרו כי בתוך החאריבדעס מצאו הדיגים את גוית הצולל (טויכער) המפורסם קאָלאָס פעסקאַ, בהראותו להמלך פֿרידריך מסיציליאן את חריצותו הנפלאת בדבר הזה, בירדו שלש פעמים רצופים לתוך החאריבדעס פעם אחר פעם, ועד מהרה עלה מתהום רבה בלי כל אסון ונזק; אפס בירדו פעם רביעית, עזבוהו כחותיו ויצל כעופרת במים אדירים ולא עלה עוד. –

"בכל דברי חכמי קדם אלה וראיותיהם הנכוחות, לא השתפקתי עוד, ועוד לא נמלא חשק לבבי על דבר תכונת טבע הדבר הנפלא הזה, ולהתחקות בעצמי על שרשו יאבתי; חתרתי בכל עוז לבוא עד חקר החאַריבדעס אל נכון, ולדעת ברור אם אמת דברי חכמי קדם הנזכרים המחליטים כלם פה אחד כי החאַריבדעס הנהו גלגל־מים. וראו זה מצאתי: החאַריבדעס ישתרע במרחק 750 רגל מחוף הים אשר אצל מעססינא; יושבי המחוזות האלה יכנוהו בשם קאַלאַפאַראַ (הוראתו מגדל המאור הנחמד) יען כי ישתרע לעומת מגדל־המאור המתנוסס על החוף לשם ולתפארת, ויש לאל ידי האדם לראותו היטב במרחק איזה פרסאות איטאלקות. מדי יום ביומו בעת זריחת ושקיעת הירח, יחל הזרם הדרומי או הצפוני להתנוסס בשטפו הנורא, ולעשות את מעשהו בעזוז נוראותיו והמית שאונו שש שעות רצופות באין מעצור; ובעת התחלפות שני זרמי המים האיומים האלה ישתרר על שטח המים דומיה איומה למאד, משך רבע שעה, ולעתים רחוקות שעה שלמה, ואחרי כן יתחיל בעת שקיעת הירח, הזרם הצפוני לזרום בתעצומות עוזו מסביב להחאריבדעס, עד אשר יעשה את כל שטח הים כמרקחה.

"בלוית ארבעה מלחים חרוצים ואמיצי לב, ירדתי באני־שיט ונשט אל קרבת החאריבדעס. פחד ורחב לבבי ולרגעים דמיתי בנפשי כי בעמקי מצולה יובילונו המלחים. בראותם את פחד לבבי וחרדת נפשי נחמוני והבטיחוני כי לא יקרנו כל אסון ונזק לרגלי החאריבדעס, וכי לשוא כל החרדה והפחד הזה, כי אין פחד, ובעוד שעה אחת הגענו אל מחוז חפצנו.

"עוד מרחוק נראה לנגד עיני החאריבדעס האיום בתבנית סיר נפוח, וכל עוד אשר האניה שטה הלאה אל קרבתו, הגיע לאזני קול רעש וקול המולה נוראה מהמית המים הכבירים ושטפם הנורא מסביב להחאריבדעס, רעש מבהיל מאד, ובהיותנו הרחק משם כאלף רגל, פקדתי על המלחים לעגן את האניה למען אוכל להתבונן על גלגל־מים האיום הזה מכל עבריו מסביב, ולבוא עד תכונת טבעו אל נכון; ולשמחת לבבי אחרי התבוננות וחקירות רבות ושונות, הצליח חפצי בידי לבוא עד תכליתו אל נכון.

"חוקרי טבע־המים (הידריאָלאגען) אשר חפצם הצליח בידם לבוא עד תכונת החאריבדעס אל נכון, יורו לנו לדעת כי זרם המים הזורם במעגלה מסביב להחאריבדעס יזרום וישטוף ממעל לשטח המים עד עומק רב בחומר המים, ולפעמים עד קרקע הים; הקף שטח זרם החאַריבדעס יגיע עד מאה רגל, והגלים הרבים המתנוססים בזעף סופה וסערה מדי רגע ברגע, יתראו כמגדלים גבוהים אשר שיאם עד לשמים יגיע. האני־שיט אשר ישבתי בתוכה התנודדה מקצף הגלים האיומים ויטלטלוה טלטלה גבר באין מעצור, פעם הרימוה למעלה על ופעם השפילוה מטה, ולולא קם הסער הנורא אשר התחולל בסופה וסערה לפני רגעי מספר לדממה, כי עתה היינו לברות למלתעות גלגלי־המים באין מציל. אנכי נסיתי להשליך המימה איזה כלים כבדים אשר משקלם עלה כפלים משקל חומר המים, וכל הגופים האלה לא נשקעו במצולה כי אם נשארו צפים על שטח המים כקש נדף, כי מרתיחת המים העזים ושטף זרמם הנורא מסביב להחאריבדעס, לא נתנום לרדת מצולה, אך הדפום כה וכה באין מעצור.

"אחרי כן נסיתי למדוד את עומק החאריבדעס באנך העופרת (זענקבלייא), ואחרי יגיעות בשר ועמל רב מרבה מהכיל, עלתה בידי למצוא חשבון, כי עמקו הוא חמש מאות רגל, ובפאתו המזרחית יגיע עמקו עד אלף רגל. המלחים אשר היו אתי בתוך האניה, ספרו לי אדות החאריבדעס בכלל כדברים האלה: "בעת אשר הזרם והרוח התמידי יתנגדו איש אל אחיו בעים רוחם ותעצומות עוזם, והרוח־הדרומי הנקרא בשם "סציללאַקאַ“ יתעורר בשצף קצפו, אזי יתעוררו מי הים מסביב להחאריבדעס ויחלו לזרום במעגלה בסאון והמולה נוראה באין מעצור יותר מאשר יזרמו תמיד, ואז יוכל כל אדם לראות משלשה עד ששה גלגלי־מים איומים אשר ירתיחו מסביב להחאריבדעס, ולפעמים עוד יותר במספרם; אניה היותר גדולה והיותר חזקה בבואה אז בקרבת החאַריבדעס, לא תעצר כח להמלט מתגרת ידי גלגלי־המים, כי בתוקף עוזם ובעים רוחם ימשכוה אליהם במרוצה, ויסבוה ויניעוה במעגלה מסביב, עד כי לאחרונה יהפכוה על פניה ותרד במצולת תהום רבה עם המונה ושאונה יחד; כל השתדלות ותחבולות רב החובל והמלחים האמיצים והחרוצים במלאכתם במים אדירים, יעלו בתהו ויאבדו, וכלם יצללו כעופרת במצולת ים באין מפלט ומנוס, ועד ארגיעה יושלכו כחרש נבל יוצרים על החוף לאנטערנא, והאניה פור תתפורר לרסיסים“.

ולמען תת לקוראינו מושג נכון ממקרה מעציב ומבהיל כזה, נעתיק בזה ספור קטן מספר המסעות להחכם גערביליאַן, אשר הוא בעיניו ראה חזות קשה כזה בהתגוררו לרגלי מסעותיו במעססינא, הלא כה דבריו: "ויהי היום והנה אנית־סוחר גדולה נראתה מרחוק על שטח פני הים, בהפֿרענראהר יכולתי להתבונן על האניה הזאת מרחוק, כי היא אנית נעאַפאל, אשר היתה טעונה ועמוסה בכל מיני בר ומזון להובילם עירה מעססינא, ותכונן דרכה ישר דרך התעלה בקרן המזרחי מן החאַריבדעס. רוח דרומי מזרחית (זוד־אָסטווינד) התעורר אז בעצם תקפו ויהי לסער מתחולל, החאריבדעס החל להראות ליושבי האניה במה כחו גדול, גליו ומשבריו האיומים התנשאו בגאון עוזם, וכהררי־עד לשחקים הגיעו, גלגלי המים החלו מדי רגע להגדיל את שאונם והמית רוחם נורא מאד, ורב החובל והמלחים בראותם לחרדת נפשם כי איד נכון לצלעם, הסירו עד מהרה את תרני ומפרשי האניה, ובכל מאמצי כחם ואונם התאמצו לחתור על החוף המשתרע בקרן הצפוני מן החאריבדעס, ועוד לא הגיעה האניה בחצי הצפוני מהתעלה קאלאפארא, והנה זרם החאריבדעס החל למשכה בתעצומות עוזו ושטפו הנורא אל תוך החאַריבדעס, אשר לשוא היו כל תחבולות ועמל אנשי האניה האומללים להמלט ממתלעות גלגל־המים האיום והנורא הזה, ואחרי אשר גליו האיומים והנוראים טלטלוה טלטלה גבר, והשתעשעו עמה כמו בכדור בנים שוחקים, הפכוה על פניה, שברוה, הרסוה וערוה עד היסוד בה, אנשיה וכל קנינה ורכושה ירדו מצולה, ורק אנשים מעטים נצולו ממות, בעזרת המלחים אשר החישו להם ישע“.

ממוצא כל הדברים והאמת האלה, יוכחו הקוראים לדעת כי החאריבדעס הנהו באמת גלגל־מים בלי תפונה ושפק, וכל מי אשר יחליט כי לא כן הדבר, אינו אלא שוגה. בעת אשר זרם המים יקום לדממה ויעצור את שטפו העז והנמהר, אזי אין כל סכנה להאניות ולהנוסעים, ויכולים אז לכונן דרכם דרך התעלה בשלות השקט ואין כל מגור ופחד להם מסביב.

המשורר האָממער הנזכר, יתאר את שני גלגלי־המים סציללא וחאריבדעס בשיר השנים עשר משיריו הנשגבים אשר שר על אדות הים ומלואו, ושם יביע ברוחו הכביר את פרשת נוראותם שאונם והמונם. –

גם המשורר הנעלה שיללער יתאר את שני גלגלי־מים אלה בשירו הנודע הצולל (Der Taucher) בצבעים איומים ונוראים, בתור משלחת מלאכי זעם הים אשר אין על עפר משלם.

נפלאות שני גלגל־מים אלה ועזוז נוראותם אשר יעוללו על פני שטח הים, ימשכו אליהם בחזקת היד את עיני איש ואיש כחכם כסכל, כנבון כבער, מן אביר החכמים אשר בידו מחקרי ארץ ותועפות הרים לו, ועד צעיר הפראים הקוטף מלוח עלי שיח בערבות ציה, ועד היושב על ראש תרזה ואלון ביערי עד. החוקר הטבעי אשר כמעט כל מרחבי הבריאה לא נעלמו ממנו, ישים אליהם לב כעל כל מראות הטבע, ובעין חכמתו יחשוף תעלומות ונצורות רבות בחכמת ההידרעאגראפיע בכלל וגלגלי־מים בפרט, אשר תשיתינה לעינינו נוספות מראות הוד והדר במקדש התולדה אשר כלו אומר כבוד, והבלתי נאורים יושבי חשך וצלמות ושוכני יער לבדד ההם, אשר יתהוללו באימים ואשר נוגה ההשכלה וזוהר הציוויליזאציאָן לא האיר עליהם, יחרדו ויפחדו ויעוררו לקראת גלגלי המים בלב מלא רעד הבל, ובעיניהם הפראות יראום כראות פני שד בלהות, הרצים לפני מרכבת מלאכי זעם הים לחבל את האניות.

חוקרי הטבע הקדמונים, באטאלמעאוס והיפארכוס, חשבו את שני גלגלי־המים האלה לזרמי מים עזים ואימים אשר ירעשו ויהמו באין מעצור, ואשר כמוהם יבראו ויולדו חדשים לבקרים במקומות שונים על ש טח המים בים אוקינוס ובים התיכון, לרגלי הרוחות השונים אשר יתעוררו על הים; וגם כאשר פתחה החכמה את פיה בימי החכמים ההם ובתי מדרשם, ותדבר על כל מקצעות החכמות וחזיונות הטבע השונים, גם אז אטמה את שפתיה לדבר דברים נכחים ואמתים על אדות חזיון הטבע הנפלא הזה. שני החכמים האלה לא מצאו נחת לדבר בספריהם על דבר הענין הנכבד הזה, לא מהם ולא מעזוז נוראותיהם ולא מאיכות הויתם, ואין זאת רק יען לא נשאם לבם להתבונן על חזיונות הים הנפלאים, אשר אך על פקודי צבא השמים ביחוסם לחכמת התכונה שמו כל מגמת פני מחקרם; וגם חוקרי אלכסנדריא של מצרים אשר חיו יחד עם החכמים האלה, חשבו את גלגלי־המים האלה לשטף זרם מים עז ונמהר, ודבר אין להם עם גלגלי־המים אשר היו נוסעים בימים ההם, ובקהלם לא יחדו.

הסופר הלאַטיני פליניוס הקדמון, אשר מצא חפץ לדבר דבריו הנכבדים אדות חכמת ההידרעאלאגיע בכלל, ידבר גם כן גבוה גבוה על אדות גלגלי המים סציללא וחאריבדעס. הוא יערך לנו צלם דמות תבנית שני גלגלי המים האלה בתואר איום ומוזר מאד. הוא ירחיב פה ויאריך לשון בדבר הזה, ויצייר עזוז נוראותם ותוקף עוזם בעת אשר יתחוללו שני רוחות מתנגדים על הים, ויספר לנו ספורים שונים מנוסעים רבים אשר היו טרף לשִניהם, בירדם עם המונם קניניהם במצולות תהום רבה באין עזר ומושיע; גם בספרים משנות הבינים, משנת המאה האחת עשרה עד המאה החמש עשרה, ימצאו דברים זרים ונפתלים בדבר הזה; כן למשל החליטו כי גלגלי המים סציללא וחאריבדעס, הם שני משלחת מלאכי זעם הים, לכלות מעל פני האדמה את אלה הנוסעים אשר שאול חטאו ואין אלהים כל מזמותם, ויציגו למשל הרבה אניות אשר היו מלאות אנשים רעים וחטאים מאד, אשר מצאו קברם במצולת הים לרגלי שני גלגלי המים האלה; אף כי אין זכר למו בספרי הנוסעים וקורות הימים.

כאשר תשים אל לב, קורא יקר, את כל דברינו האיומים והנוראים אשר הטפנו לפניך על דבר חזיון הטבע הנשגב הזה, תקרא בחרדת קודש מנהמת לבך: "האח! מה איומים מעשיך צור נורא עלילה! ומה נשגבו פעולותיך“! –


 

הרי אבן־השואבת (מאגנעט)

"עוד בימי ילדותי – יספר החוקר הטבעי ראָבערט שהאמבורג – בהיותי נער כבן עשר שנים שומע לקח מפי אבותי ומורי המשכילים, שמעתי בין יתר הספורים הנפלאים, גם ספור נפלא על אדות הרי־המאגנעט המתנוססים בעצם הים הגדול ים־אקינוס, המושכים בכח המאגנעטי אשר בקרבם, כל האניות אשר על פי מקרה נאלצו לעשות דרכם לא רחוק מן ההרים האלה, ואז יוציא כח המאגנעטי את כל מסמרות וחשוקי הברזל הנמצאים בתוך האניה, להחזיק את מבנה קירותיה, חדריה ותרניה, אז יתפרדו כל הקירות והקורות איש מעל אחיו לחלקיהם, האניה תמס תהלך ואנשיה וכל אשר בתוכה יצללו כעופרת במים אדירים.

“הספור הנפלא והמבהיל הזה, אשר כל ימי חשבתיו לספור בדוי יליד הדמיון לבד, עלה מחדש על זכרון לבבי זה לא כביר, בעת אשר נסעתי בפנימיות מחוזות דאמיניקא אשר על האי ס”ט דאמינגא. בהתגוררי על האי הזה, שמעתי מפי היושבים דברים מבהילים על אדות שני הרים מאגנעטיים המתנוססים לא רחוק מחוף הנהר הגדול פאַיראַ, אחד מנהרי ס"ט דאמינגא הגדולים. התשוקה העזה לשחר את ההרים הנפלאים האלה ולבוא עד תכונתם, התעוררה בקרב לבבי מעצם תקפה, עד כי גמרתי אמר עם אחוזת מרעי, לבקר ביום המחרת את המקומות הנפלאים האלה.

"האח קורא יקר! מה נכבד ונעים החזיון אשר חזיתי על האי סט' דאמינגא (האַיטאַ). אין מספר לרבבות החזיונות והמראות אשר יחזה בן אייראפא על ארץ חמדה טובה ורחבה הזאת, גם מבלעדי הרי־אבן־השואבת הנפלאים בתכונתם! שם השמש יהל באור שבעתים מאשר בארצנו; שם הירח יקר הולך בשבילי השמים, בעת ילידי הארץ הזאת הוזים שוכבים בחיק התנומה בסתר אהליהם, אחד הוא (הירח) אז ברוחב הרקיע המזהיר בצבע תכלת, ורבבות קרניו מפוזרים ומפורדים לכל עבר, להאיר אור נדבתו על כל יפה נוף, על כל מחוז ופלך; בדומיה יט אזנו להקשיב שאגת נמר אכזרי יליד הארץ הזאת, הרובץ בירכתי מערתו, וקול שחל איום ונורא השוכב תחת עץ רענן; זמיר כנף רעננים, השוכן בחגוי סלע; רננת הקאליברא בנקרת הצור, והיד קול הנותן זמירות־בלילה, אשר מבעד לזלזלי אַלה עבותה ישמיע לרגעים הוד קולו כי אתא חצות הלילה. סוף דבר, אך ששון ותרועה בכל קצוי הארץ הזאת וארץ תלאובות ירנין בהוד קולו“.

"האח! האח! שא נא עיניך בן אדם! וראה להקת צפרים יעופו מן היער לחפש אוכל לאפרוחיהם הקוראים לטרף ומבקשים מאמותם אכלם! אות היא כי חלפה עונת־מנוחה! האח! אתא בקר! אתא בקר! הקשב! ברן יחד כוכבי בקר בטרם יאספו נגהם, האזינה! תרועת כנפי רננים בהעירם מקנם! ראשי העצים יזהירו לקראת קרני השחר הנוצץ בירקרק חרוץ בפאת קדים; ההרים נחפים ברצי־זהב מקרני השמש כגבור לרוץ על חוג שמים; ראשי ההרים צנופים עטרות זהב, אשר שת מלך היום על ראשם, לכבוד ולתפארת, בגיחו מרחם משחר לעבור על פני ההרים הנחמדים והנפלאים הרי־המאגנעט. רגע התעוררה כל הארץ! האראנג־אוטאנג מפצל אגוזים על ראש העץ בגנת־אגוז; היאגואר אורב בסתר קנה החורשה, לשלול שלל לטרף מחיתו, ואיש הדאמינגי הולך היערה לצוד ולהביא טרף לבני ביתו! – גם אנכי ואחוזת מרעי קמנו מיצוע השושנים ופרחי עדנים אשר רפדנו תחתינו ביום אתמול. בעשירי לחודש מאי, עלינו על סוסינו ונרכב לבקר את הרי המאגנעט המשתרעים כעשר פרסאות מן העיר באָנאק, מקום תחנתנו; היא העיר באָנאאָ אשר יסדה התייר הגדול קאלומבוס בשנת 1494. היום בער אז ככבשן אש, זיקי חרס לוהטים בעוזם והוד תפארתם, וכל כברת הארץ אשר עברנו עליה, דמתה כשרופה מלהבת אש לא נופח. – אחרי עבור שתי שעות הגענו עד הכפר הנקרא בשם Piedre Blanco המשתרע בקרן השמאלי מחוף ההר מאַימאָן. בבית קטן וצר משכן דיג זקן אחד הבנוי תחת צאלי צללי עצים גבוהים, הסוככים בבדיהם וענפיהם הארוכים והירוקים את נוה שאנן זה מסביב, סרנו כלנו להנפש מעט ולהחליף כחנו מחום היום; משם רכבנו בדרך שאיה ושממה המלאה מעקשים וחתחתים, אבני נגף ומוקשי מות; דממת חרדת מות חנה עליה, מכל צפור שמים אין נודד כנף ומצפצף, עד כי עיפה נפשנו לרכוב בין אבני נגף וצורי מכשול אלה, ובעוד שעה וחצי הגענו עד הכפר הנקרא על שם הנהר מאַימאָן. בקרן הצפוני מן הכפר הזה יתנוסס ההר הגדל הנקרא בפי יושבי המקום בשם "פיגועררע“. ההר הזה מכוסה מכל עבריו מסביב בעצים גבוהים ועבותים מאד, אשר הדרת הזקנה עליהם חופפת; כן יצמחו שם הרבה מיני צמחים, שושני חמד ופרחי תפארה, הנותנים ריח ניחוח כריח עצי בשמים. מראש חשבתי לרדת מעל סוסי ולהעפיל עלות על ראש ההר הזה ולתור אותו מכל עברי מסביב, אך גשם שוטף ומטר סוחף עצרני ממחשבתי זאת, ונאלצתי לעשות את דרכי הלאה בדרך העולה לאורך הנהר מאימאן; משם והלאה רכבנו בין עצי פרי המתנוססים משתי עברי הדרך, עצי עדן מסובלים בתפוחים יפים הנושאים צמרתם השמימה, ורוח צח יניעם כה וכה, המרהיבים בת עין במחזה נפלא; וכאשר הגענו עד המקום אשר שם יגדלו קני־הצוקקער (צוקקער־ראהר) במספר רב מאד, הודיענו המנהל כי במקום הזה עלינו לעבור את הנהר מאימאָן לחוף השני, למען נוכל לעשות את דרכנו הלאה, וכאשר צלחנו את הנהר בלי שום נזק ואסון, ראינו לשמחת לבבנו דרך ישרה ורחבה תשתרע לנגד עינינו.

אחרי עבור עוד שתי שעות למסענו, הגענו לאחרונה עד הנהר פאינא, מגמת חפצנו ומטרת דרכנו, השוטף בשקט ודומיה ומימיו הבהירים והזכים יתראו מרחוק כעין הבדולח. מועד הצהרים כבר חלף ועבר, וקרני השמש הלוהטים אשר זה לא כביר עוללו נוראות לנפשנו העיפה מני שרב וחום, התקררו מעט; בלכתנו בדרך לא רחוק מן הנהר פיאנא, פגשנו איש כושי רוכב על חמור גרם, והוא אחד מיודעי המנהל, הכושי קדמנו בברכת שלום, בשאלו מאתנו בשממון אנה פנינו מועדות ביום חם כזה? ובהשמיעהו המנהל כי אל הרי־המאגנעט המתנוססים על חוף הנהר פיאנא מגמת פנינו, מלא הכושי שחוק פיהו, ויען ויאמר: "האם שכחתם את חמת הנחשים הצפעונים אשר חמת עכשוב תחת לשונם, הזוחלים שם מסביב להרי־המאגנעט בין הכיפים וסלעי המגור; לכו שובו מהר מן הדרך הנורא הזה כי בנפשכם הוא!“ – שמה החזיקתני בשמעי את דברי הכושי המבהילים אשר הביע בעוז רוחו וחום לבבו, ולבי פחד ורחב מאד בתארי בדמיוני את חמת הזוחלים האיומים המחרידים לב ונפש, והמעוררים זועה ופלצה נצחת, וכמעט נתתי יד לאחוזת מרעי לשוב מדרכנו זה; אבל התשוקה העזה להתבונן על הרי־המאגנעט, התגברה על פחד לבבי, ובבטחנו על קני הרובה, הלכנו הלאה.

"בשעה החמישית אחר חצות היום הגענו אל ההר "זינג“. רוח סער קם והתחולל בתוקף עוזו, ויעולל נוראות לנפשנו, עד כי נאלצנו לעצור את סוסינו מלכת הלאה, ונסתתר ממטרת עז תחת שן סלע גדול המתנשא במורד ההר, ואחרי עבור חצי שעה קם הסער לדממה והמון הגשם נעצר מהמטיר; השמש יצא ממחבואו מתחת חתולת העבים הכבדים אשר נפוצו לכל רוח, ואנחנו לא התמהמנו לקום ממושבנו, עלינו על סוסינו ונרכב הלאה, ואחרי אשר רכבנו עוד שתי שעות, באנו אל המקום הנקרא בשם "האַטילאַ דע־מאימאָן, המשתרע כעשרה וויערסט מהרי־המאגנעט; במקום הזה אוה למושב לו השר פאָן אדריאַן וואקסוויעץ, איש יקר ונכבד; הוא קדם פנינו בפנים יפות, ערך בעדנו שולחן עם כל מיני מאכל ומשקה, אכלנו ושתינו למעדנים ונספר לפניו את מטרת דרכנו; גם הוא התפלא על אמץ רוחנו ועל תשוקתנו העזה להשליך נפשנו מנגד ולכתת את רגלינו במקום נורא ומסוכן. אכן כאשר עניתיו כי לשוא כל הפחד והחרדה הזאת, וכי הנחשים הצפעונים הזוחלים מסביב להרי המאַגנעט לא יסבו לנו שום נזק, כי נבטח בכלי־הנשק אשר בידינו, אמר גם הוא ללכת אתנו יחד להתבונן גם הוא על ההרים הנפלאים האלה. – עלינו על סוסינו ונלך לדרכנו הלאה.

"ראה קורא יקר! הנה מורה השעות אשר בחיקי יראנו השעה התשיעית ועוד לא באנו למחוז חפצנו, לראות את הרי־אבן השואבת על חוף נהר פאינא; ואמרנו נשכבה ונלין על כר נרחב, כי אנה נלך באישון חשך? איך נרחיק ללכת על אדמת זרים אשר לא ידעו גם אבותינו?, הן סכנות רבות מעופפות נגד עינינו; הלא כבר שמענו שאגת אריה וקול שחל, ועינינו ראו זאבי ערבות עוברים לפנינו בקול יללה מורא מאד, ומעיניהם כידודי אש יתמלטו, ואיך נשליכה נפשנו מנגד ללכת לקראת יצורי שאול כאלה בליל אישון ואפלה מנודח? כוכבי אל העלו את נרותיהם ברום רקיע השמים, ואנחנו באנו אל כר נרחב המעולף בירקרק דשא, ונלן שם. – ובטרם עלה השחר חבשנו את סוסינו ונסענו לדרכנו הלאה. כל הדרך כסה עוד בדומית לילה ובנוגה הירח, הכוכבים נוצצים כלפידים וזהרם רב מאד, ובמרום נשמעה זמרת להקת הצפרים לבשר מוצאי בקר; וכאשר השמש יצא קל מהרה בהדרת תפארתו על טוהר שפרירי שמי־יה, והנה הרי־המאגנעט מתנוססים לנגד עינינו. כשמחת רב־החובל בראותו יבשה אחרי שבעו על הים נדודים מרבה מהכיל, כן שמחתי בראותי פתאום את הרי־המאגנעט, אשר לשמם ולזכרם יאחז שמה ושער. דפקנו את סוסינו להרחיב צעדיהם תחתם, ובעוד רבע שעה והנה במורד הרי־המאגנעט עומדות היו רגלינו. ירדנו מעל הסוסים וישבנו על גבעה נחמדה ונעימה להנפש מעט מתלאות הדרך; היום בער ככבשן אש, וכל הארץ דמתה כשרופה באש. אחרי אשר החלפנו מעט את כחנו, אחזנו כלי נשקנו בידינו ונחל לשום עין חקירתנו על כל הנמצא שם. בשמחת לבב רצתי מסביב לההר הזה, ובנפש מלאה גיל ורעדה נצבתי לרגליו, ומדותי רחבו וגובה קומתו, גם תכנתי עביו ותקופתו. – וראה זה מצאתי:

"גובה ההר, כפי אשר מדדתיו בדיוק רב, שלש מאות רגל ממעל לשטח פני האדמה, ותועפת שיא ראשו מעוטר בעצי פאַלמען עבים ונשאים; הקף שטחו מפאת צפון עד פאת דרום, שש מאות רגל, ובצדו המערבי ישטוף הנהר פאינא, אשר לא נוכל לבוא עדיו מבלי אניה או רפסודה קטנה, החלק הצפוני מן ההר הזה מכוסה כמעט כלו באבנים וכיפי סלעים השחור משחור תוארם והמתנוצצים כאבני הפחם; מלבד האבנים השחורות האלה תמצאינה שמה הרבה אבנים לבנות, אדומות וירקרקות. כל האבנים האלה, מאבן קטנה בכף איש עד הגדולה כחבית, עוצרות בקרבן כח המאגנעטי אם מעט ואם הרבה, הפועלות פעולות עצומות למשוך אליהן את הברזל.

אנכי והשר וואסקוויעץ הנזכר, העפלנו עלות על תועפות ראש ההר וטרם עלינו, נאלצנו לעזוב את כלי נשק הברזל מידינו ולהניחם על הארץ, ולהסיר את נעלינו מעל רגלינו אשר נדבקו אל האבנים המאגנעטיים במסמרות הברזל אשר מתחת, עד כי לא יכולנו לזוז ממקומנו כאילו היינו נטועים במסמרים אל שטח הארץ, ואחוזת מרעי הנשארים נשארו על עמדם במורד ההר. כאשר עלינו על ראש ההר, ראיתי כי אדמת ההר החשוף והערום מכל צמח, מורכב מהרבה מיני עפר לצבעיהם; פה האדמה שחורה מאד ומתנוצצת מהרבה מיני המתכות, ושם צבועה בשלל צבע אדום כדם, ובזכוכית־המגדיל שהיה בידי ראיתי כי האדמה בכלל מורכבת מגרגרי מאגנעט.

"ויען כי לבוא עד תכונת טבע כח המאגנעט העצור בחיק ההר הזה, מאד יאבתי, לקחתי מחט הקאמפאַס שהיה בידי מאת החכמים טראיגאָהרן וזיממעס, והצגתיו מול האבנים; המחט החל להתנועע מסביב לקוטרו במרוצה עזה ונמהרה מאד, ובהגיעו אל הקרן הדרומי עצר מהתנועע ויקם על עמדו, במקומות אחרים לא פעל כוח המאגנעטי פעולות נמרצות, ואך מאטים ורפים היו פעולותיו, ובהרימי את הקאמפאס ממעל לאבני־המאגנעט רפו פעולות כוח המאגנעטי עוד יותר, ובהרימי אותו ארבע רגל במרום נעצרה פעולתו כלה.

"אחרי כן הרימותי בידי השמאלית מלא הקומץ עפר מעל הארץ. ובידי הימנית אחזתי במחטים אחדים מן המחטים אשר ישתמשו בהם החייטים, באופן שיהיו נגד העפר אשר בידי, והנה לתמהוני הגדול ראיתי איך נמשכו עד מהרה המחטים אל העפר בכח גרגרי המאגנעט שהיו מעורבים בתוך העפר, במשיכה חזקה ועצומה מאד. אחרי הנסיון הזה הרימותי מעל הארץ אבן קטנה אשר משקלה היה 2294 גראַן, ועל הארץ השלכתי מפתח ברזל, באופן שהמפתח היה נוכח האבן אשר החזקתי בידי, והנה עד ארגיע השתוממתי לראות איך כח המאַגנעטי העצור בתוך האבן, התגבר על מפתח הברזל והרימהו על נקלה מעל הארץ כאשר ירים הרוח את הקש, והמפתח נדבק אל האבן.

"הקרן הדרומי מן ההר הזה מכוסה על פני כלו באבני־סיד (קאַלקשטיינע), ובתוכן ימצאו חורים וסדקים הרבה, העמוקים מאד ולא יחקר עמקם, ובמקומות אחרים נדבקו ונערמו אבני־הסיד אשה אל רעותה עד כי יתראו מרחוק כאבן אחת גדולה. בקרבת ההר הזה מתנוסס עוד הר־מאגנעטי אחר, המכוסה מכף רגלו עד ראשו באבני שיש לבנות, ויעצור בקרבו גם כן כח המאגנעטי; אפס ההר הזה יצטיין מהראשון בהעצים הרעננים והצמחים הנחמדים אשר ישגשגו במקומות רבים עליו, ובפרט במקום אשר שם ישתרעו אבני־סיד; בקרן המערבי מן ההר הזה ימצאו לעתים רחוקות גם עפרות זהב כסף ונחושת. – המינעראלאָג פראפֿעססאָר מיינער מצא בכל צענטנער עפר חצי אונצע זהב, אחד וחצי אונץ כסף, וארבעים וחמשה אונץ נחושת קלל.

"קורא יקר! רב לנו לזחול על תועפות הרי אבן־השואבת, להתבונן על תכונת טבעם ואיכות הרכבתם, הנה השמש אסף רבבות קרניו במרחבי השמים, ועד שיפוח היום הלכנו כה וכה; עתה ינטו הצללים, נשובה נא למקומנו להנפש מעמל הדרך; ובטרם נעזבה את המחוזות האלה, נאמר "חיו בטוב גלילות נעימים ונחמדים! חיי בטוב ארץ חמדה פוריה ורעננה! ארץ ענפה ומלאה ברכת ה'! לא נוסיף עוד לדרוך על אדמתך, ולא נרבה עוד להתפלא על הרריך המאגנעטים, כי עוד לנו ללכת הלאה על האי הזה, להתבונן על יתר פלאי הטבע ומפעלות אלהים הנעימים, ולחוות עליהם דעה“.


 

מערות קֵרַח

לא דבר מוזר הוא מן הקוראים אשר נסו להציג כף רגלם בכרם ידיעת־טבע־המים (הידרעלאגיע) המערות והמנהרות, הלועות והבורות העמוקים הנמצאים בהררי־הקרח (גלעטשהער) המתנוססים בארצות ציר הצפוני, ובפרט בים־הקרח; זולת מערות־קרח כאלה נפגוש בכדור ארצנו עוד מן מערות־קרח אשר אין להם כל דמיון אל מערות קרח הגלעטשערים, כי הן תמצאינה בחיק האדמה ובבטן הררי־עד הנשאים המשתרעים כמעט בכל חלקי תבל אשר אין להם כל יחס אל הררי־הגלעטשער המתנוססים בארצות ציר הצפוני. כל חוקרי טבע המים (הידרעלאָגען) ירבו להתפלא הפלא ופלא על החזיון הנפלא הזה, ולמרות רוחם עוד לא עלתה בידם לבלע את פני הלוט הלוט מעל פניהם, ולהסיר את המסכה הנסוכה עליהם ולהביא מצפוני טמונותיהם אל נכון, כי קצרה יד בינתם להבין ולהשכיל את תולדותיהם והויתם בעצם וראשונה, כי במעטה אפל הספק ובמכסה ערפל אי־הדעת חתולתם, ועוד לא הגיה אור הנכוחה עליהם.

שם בבטן הררי-עד (אורגעבירגע) הפולחים לב שמים בתועפות שיא ראשימו, המתנוססים בגאון עוזם במקומות שונים על כדור ארצנו, והנחשבים מאת חכמי הגעאלאגיע להרי־סיד (קאלקגעבירגע), שם תמצאינה מערות עמוקות רחבי ידים אשר ילפתו ארחות דרכם בארחות עקלקלות עמוק עמוק בבטן האדמה. בפנימיות המערות האלה קירותיהן הזקופות וקורותיהן הגבוהות, מחוטבות תבנית רגבי קרח נורא מבריק ומתנוצץ חזיון מאד נעלה; תבנית היכלי ענג המחוטבים ביריעות רקמה ובשלל צבעי רקמתים, עד כי לא יתראה בכל אורך ורוחב המערות ההם מקום קטן ככף איש בלי מצופה ומכוסה בקרח מתנוצץ כעין הבדולח ואבן ספיר. הקרח הנורא הזה לא ימס כל ימות השנה ולא יגרע מכבד משאו מאומה. הנסבה לאי־המסת הקרח הזה היא האויר הקר השורר כל ימות השנה על ההרים הנשאים האלה והחודר בעמקי המערות, ואשר גם קרני השמש הלוהטים לא יחממו מאומה את האויר הקר הזה, ולא יעצרו כח לגרש את הקור הנורא מעמקי מקומם ולרשת את מעונם, יען כי כח חום השמש קטן הוא ורפה לעומת הקור והקפאון השורר שם בתעצומות עוזו.

מכל מערות־הקרח הנפלאות ההן, הכי נכבדות המערות הנמצאות בצרפת ובשווייץ בבטן הררי־אלף (אַלפֿענגעבירגע) המתנוססים שם בגאון עוזם עד במתי עב. המערה הנמצאת בקרבת המקום “בעזאַנסאָן“ נחקרה ע”י החכם הנוסע פיקטעט. המערה המשתרעת אצל המקום “ווערגא“ נגלתה ונחקרה ע”י הנוסע שויסורראַ, והמערות “ס”ט געאָרגעס“ (במרחק 1,500 רגל מהגענפֿפרזעע) והמערה “פאָנדעאורלעך“ אשר בבטן הררי-קאַנטן נגלו ונחקרו בראשונה ע”י החכם הצרפתי דע־לוקקע; ואנחנו נשים פה את דבריו לפני קוראינו היקרים.

"לא היה לאל ידי – יספר דע־לוקקא – לצייר בדמיוני ציור נכון מתכונת טבע קרח המערות ההן, בכדי לבוא עד תכליתן. גם אחרי אשר הרביתי להתבונן עליהם בעתות שונות מעתותי השנה ולנסותן במסות ובחינות שונות הלקוחות מתורת ההידרעאָלאגיע, השתוממתי הפלא ופלא על תכונת טבען, הזר והנפלא, באשר למרות משפטי הטבע וחקותיה הנה; כי כל משא הקרח הנורא העצור בעמקי המערות ההן, תחת אשר בעת חום השמש על ראשי ההרים הבוער בעתים ידועים בשנה כלפידי אש בוער, נחשוב שמשא הקרח יצער ויקטן מפעולת חום השמש החודר גם בחדרי המערות ההן; האומנם לא יגער ולא ימעט מאומה מן הקרח הנורא הזה, וכמצבו בימות החורף בעת אשר הקור והקפאון ישליך שם קרחו כפתים בקור נורא, כן הוא מצבו גם בימי הקיץ עת אשר השמש בוער שם ככבשן אש, ולא ישתנה ממצבו כמלא השערה. – בקרת בראנדשטיין אשר במחוז געמס בשטייערמאַרק נמצאת מערת קרח, אשר כל הנוסעים המפורסמים הראשונים והאחרונים מלאו פיהם נפלאות בספורים שונים מתכונת טבע קרח המערה הזאת, אשר כמעט לא יאומן כי יסופר. הנוסע סאַרטאַרי אשר רכש לו שם עולם בספרו היקר ונעלה “אודות פלאי הטבע“, יספר ע”ד המערה כדברים האלה: "תבנית המערה בראַנדשטיין תצייר לנו דמות מערות הטאָרף הנודעות למכביר לכל חכמי הנוסעים ולחוקרי הגעאָלאָגיע. כל קירותיה וקורותיה מכוסים מראש ועד רגל במשא קרח עב ומוצק למאד המתנוצץ בברק יקר וביפעת זוהר כעין הבדולח; עמודי קרח רמים ונשאים יתנוססו בכל עבריה מסביב כעמודי חוסן הנשענים להיכלי ענג וטירות נשגבות; על שטח העמודים האלה יתראו תמונות נפלאות ואיומות, המפותחות עליהן במשטר נכון וטוב טעם ודעת, עד כי נרבה להתבונן ולהתפלא על חזיונות יקרים ונפלאים כאלה זמן כביר, וכמעט לא נאבה להאמין את אשר תראינה עינינו, ולבנו יוכה בשממון ורב תמהון ונדמה בנפשנו כי בחלום חזיון לילה נראה חזיונות מוזרים כאלה“.

"קרח המערה בראַנדשטיין, – יוסיף סארטירא לספר – בהיר ושקוף (דורכזיכטיג) מאד כעין הבדולח, יבריקו ויתנוצצו לאור מנורת־המאור (בערגלאַמפע) אשר בידי ההולך, בברק יפה אף נחמד. המבקר אשר יתאוה תאוה לחדור בעמקי המערה הזאת ולהתבונן על מעשה ידי הטבע הנפלאה ולבוא עד תכונתה, יתעתד לסכנת מות ואסון נורא המרחף על ראשו, לרגלי רגבי הקרח הנורא התלוים כהררים על השערה ממעל לראשו, אשר על ידי תנועה קלה אשר יסב ההולך בדרך מהלכו יפלו על ראשו ויפוצצו את גלגלתו, וכן ימצא שם קבר תחת ערמת הקרח באין מציל; על כן מעטים הם נוסעים המשליכים נפשם מנגד לחדור בעמק רפאים כזה, יען כי בנפשם הוא ויחתו וירהו כמו משר בלהות.

הפראפֿעססאָר קערנער בשחרו את מערת הקרח הזאת, בהיותו לרגלי מסעותיו בגלילות שטייערמארק, יספר בספר מסעותיו כדברים האלה: "כחמר מקשה וכעמוד שיש עמדתי על עמדי משומם ונבהל בבואי אל תוך המערה בראַנדשטיין, הנודעת לכל הנוסעים אשר נסו הצג כף רגלם על אדמת ארץ הפלאות הזאת; שמה החזיקתני בהתבונני על עמודי הקרח העבים והנשאים המתנוססים שמה לצבי ולתפארת, על שטח עמודי חוסן אלה מפותחים ומצוירים מידי הטבע הנפלאה, אלפי תמונות בעלי חיים וצמחים שונים המתנוצצים כעין הפנינים ואבני חפץ, ואשר בנוגה אור המנורה שהחזקתי בידי הושת עוד נוספות אל ברק אורם ויפעת זהרם, אשר כל עט סופר מהיר ילא לתאר כמו. זולת העמודים הנפלאים ההם נוכל להתפלא הפלא ופלא גם על קירות המערה הזאת, הספונים ומחוטבים בקרח הנורא באלפי אלפים קרני הוד, אשר כל צבעי מחמדי בת עין ישחקו שם. עת רבה עמדתי על עמדי משומם ונדהם על המראה הגדול הזה, עדי כי לא האמנתי למראה עיני אשר לא שבעו מראות, ועל נקלה יכולתי לדמות כי בחלום חזיון לילה ראיתי מחזות כאלה; אך כאשר הקיצותי משנת רעיוני קראתי בחרדת קדש: האח! מה נפלאים מעשי ה' ונחמדים חזיונות הטבע!

אצל הכפר סציליטצע אשר בנוף טאָרנא באונגארן, נפגוש בסעיף האדמה מערת קרח אשר תשתוה כמעט בתכונותיה העצמיות אל מערת בראַנדשטיין. המערה הזאת נקראת בפי יושבי המקום בשם "לעדניצע“ (הוראתו מרתף־קרח). גם בתוכה יראה ההולך חזיונות איומים ונפלאים, חזיונות מוזרים ונוראים, תמונות מתמונות שונות, תמונות אדם, תמונות בעלי חיים, צפרי כנף וצמחים שונים, עמודי חסן וגבעות מפליאות; והיא תצטיין מן המערה הנזכרת בזאת: כי כל התמונות המפותחות על שטח הקרח אין להם מצב נכון וקיים, כי יפשטו צורתם מעת אל עת וילבשו צורות אחרות וחדשות; פה ילך עמוד קרח עם תמונותיו היפות תמס ויתכו למים, ופה יתהוה על מקומו אחרי עבור איזה ימים עמוד חדש אחר, בפתוחי תמונות חדשות ומוזרות אשר אין דמיון להם אל הראשונות; שם יקטנו ויצערו איזה עמודי קרח ויערו עד היסוד בם עד כי לא ישאר שריד מהם, ושם ישתלמו על מקומם עמודים חדשים איתנים, אשר ראשיתם מצער ואחריתם ישגא מאד. לפי השערת הנוסעים אשר שחרו את המערה הזאת, ישלוט בפנימיותה טעמפעראטור תחת נקודת־הקפאון (געפֿרירפונקט). התמונות אשר יתפתחו בתוכה הן הנה בנסבת המים הנוזלים ומקיפים בכל חלקי המערה ויקפאו לקרח מוצק בתבנית צורות שונות. להמערה הזאת יש תוצאה אחת גדולה, אשר מדת רחבה ששית רגל, וגבהה מאה וחמשים רגל. דרך התוצאה הגדולה הזאת יחדור אויר החיצוני בחדריה ובתהלוכותיה פנימה, ובדרך זה יחדור גם חום השמש לעתים שמה, ויתיך את הקרח, אם מעט ואם הרבה.

מכל מערות־הקרח הנפלאות הנמצאות על כדור הארץ כלו, הכי נכבדות המערות אשר בבטן הררי־עד הנשאים המשתרעים בנאָרוועגען. ממעל להר־הקרח (גלעטשער) הנשען אל ההר הנשגב "סוליטעלמא“, ישנה מערה אחת נפלאה מאד, אשר קורותיה וקירותיה מכוסות ברגבי קרח עוד יותר מאשר בתוך המערות הנזכרות, אשר תבנית הקרח הוא כבדולח ומתנוצץ כאבני נזר, עד כי יאירו נתיב לההולך באישון ואפלה כאור מנורת־המאור; אך המערה הזאת מסוכנת מאד לאלה אשר יהינו לבוא חדריה פנימה, כי בנפשם הוא.

בקרן הצפוני של ההר סוליטעלמא הנזכר, בין המון סלעי מגור וצורי מכשול נוראים, תמצאינה מערות קרח רבות האיומות ונוראות למאד, מפאת תכונת טבעם הנפלא ומראה תמונתם המוזרה; מפני ערמות השלג הרב הרובץ שם שדרות שדרות, לא ירהיבו הנוסעים עוז לרדת בתוכם, ורק לפעמים בימות החורף עת אשר הכפור ישליך קרחו כפתים ויקפיא את השלג לקרח מוצק, יצליח להנוסעים לחדור בעמקם פנימה.

על דבר מערה אחת ממין המערות ההן, ישא הנוסע הנודע אלדערקראָן את מדברותיו בספר מסעותיו אשר כתב בעברו דרך ארץ נארוועגן, לאמר: "מבוא המערה כתבנית חצי גרן עגולה גבוה מקרקעה עד קורותיה, מארבע מאות עד חמש מאות רגל. כאשר נציג כף רגלנו לבוא בתוך המערה הזאת, נצעד בראשונה על שלג מוצק הנקפא כקרח נורא, ובמרחק חמשים רגל הלאה יתיצבו לקראתנו עמודים גבוהים ונשאים השקופים כעין הזכוכית ומראה אבני האלבאסטער מראיהם. כאשר נלך הלאה, יחשך על יד על יד הדרך בעדנו, עד כי לא נכיר את מקומנו בלי מנורת המאור. במקום הזה על קרקע המערה ישטוף יאור קטן בשקט ובדומיה, אשר מימיו הזכים יתראו כעין הבדולח. עומק היאור הזה איננו שוה על פני כלו; יש מקומות אשר עמקם עשרים, חמשים גם שבעים רגל. בתוך היאור הזה ידגו דגים רבים ממינים שונים. איך באו הדגים שם תחת מכסה האדמה? חידה נפלאה ותהי לחידה.

הן אלה קצות הדברים אדות מערות הקרח, בקצור נמרץ, ובספר "דער ערדבאַלל אונד זיינע נאטור וואונדער“ להח' ציממערמאנן, ובספר "זאס וואססער“ להחוקר יאהאן טינדאַל מדבר בארוכה אודות הענין הזה.


 

גבעות שלג

הבאת אל אוצרות שלג ואוצרות ברד תראה:

(איוב ל“ט כ”ב)


מכל מחזות הטבע האיומים והנפלאים בתכונתם אשר נחזה בארץ הפלאות, ארץ השווייץ, הכי נכבדות גבעות־השלג (לאַווינען) אשר נחזה על תועפות ראשי הררי־אלף (אַלפֿענגעבירגע) הנשאים. תכונת הלאווינען על הררי־האלף נוכל לדמות כמעט אל תכונות הסערות והזועות על הים; כאשר הסופות והסערות ירגיזו את חומר מי הים ויעשוהו כמרקחה בעת יקומו להתהולל, ככה ירגיזו גם זרמי השלג הנורא את מוסדות הררי־האלף השווייצארים, כאשר יפקדו מאת הטבע להרגיז ארץ תחתם. את זמן בוא הלאווינען על הררי־עד אלה, יחושו היושבים בסביבות ההרים מראש בדיוק ובצמצום עצום, ויודעים להגיד אל נכון באיזה חדש, באיזה שבוע, באיזה יום ובאיזה שעה יתחילו להתחולל ולהתגולל מגבהי מרומי ההרים ברעם וברעש על הארץ.

הלאווינען שונים הם בתכונותיהם וסגולותיהם הטבעיות, יפרדו והיו לשלשה מינים, והם: 1) לאוויני־האבק (שטויב לאווינען), 2) לאוויני־ההכות (שלאַג לאווינען) ולאוויני־הקרח (גלעטשהער לאווינען).

כרעם בגלגל יתחוללו סערות השלג האיומים והנוראים האלה על הררי־האלף בעתותי החורף והאביב, בהמית שאון אדיר ונורא יסערו ויתגעשו האיתנים האלה יומם ולילה, בשצף קצף ובגבורה עזה ונמרצה יעוללו נוראות, ורגבי שלג גדולים כהררים יתגלגלו וירעשו באויר השמים באין הפוגות, בהרגיזם ארץ תחתם ומוסדי הרים נוע יתנועע ונורא על כל סביבם. סער מתחולל אשר אין מעצור לעזוז נוראותיו, ירום וישא על אברותיו בכחו הגדול את שכבת השלג הנורא הרובץ על תועפות ההרים הרמים, וישאהו כעל כנפי נשרים על במתי עב, כה ישאהו ויהדפהו רצוא ושוב ברעם וברעש אדיר וחזק, עד אשר יפגוש בשטף מרוצתו העז והנמהר באיזה קיר חומה גבוהה או בתי עץ ואבן, אזי יעצרו שכבת השלג ממרוצתם ויהדפו מחמת הסער על הקיר או על הבתים העומדים על דרכו, ושם ישארו אחוזים ודבוקים. כה יתאספו ויערמו על מקום אחד משא השלג שדרות שדרות עד כי יהיו להר שלג גבוה ותלול, המסתיר תחת כנפיו בתים ובנינים גדולים מבלי להכיר מקומם איה, ובהתחמם האויר מעט יתעבה משא השלג עד אשר עב, ואז ינתקו ויתפרדו חלקיהם התחתונים מהעצם (געגענשטאַנד) אשר נדבקו עליו, ומשא השלג העליון ישאר תלוי ונצב מלמעלה כהר תלול התולה על השערה, וסכנת מות מרחפת על יושבי הבתים בהיות משא השלג במצב כזה.

יושבי הררי־האלף (דיא אֶלפֿלער) יקראו את הלאווינען האלה בשם "לאַווינען־מעופפים“, או "לאווינען־רוחיים“ (ווינדלאווינען), כי יעופפו וישוטו באויר השמים כאשר יעוף הנשר במרום. משא השלג הנורא הזה אשר לפעמים יעלה משקלו לאלפי אלפים צענטנער, יחל להתעורר ממקומו בראשית ימי האביב, רוח יותר קל, די הוא להניע אותו ממקומו ולעופפהו במרום אויר השמים, ועד ארגיע יתנפל ממרום ברעם וברעש נורא על הארץ מתחת, ויכסה במשאון בתים וכפרים עם כל המונם ושאונם יחד.

בעתים מסוכנים כאלה יוקירו יושבי המחוזות את רגליהם מלכת סביבות הלאווינען התלוים שם באויר בין השמים ובין הארץ, ובהאלצם לנסוע בקרבתם, יורו בקני־הרובה עליהם ועל ידי זעזועי האויר אשר יסבו כדורי העופרת בדרך תעופתם, יתערערו הלאווינען ממקומם ויפלו בהמולה גדולה ממרום ארצה; ואם התחבולה הזה לא תועיל להפילם ארצה, אזי יסירו את הפעמונים והמצלצלים מעל סוסיהם ויסעו אט ודומם בלב חרד עד עבור סכנת המות, מיראתם פן יתערערו הלאווינען לזעזועי האויר אשר יסבו צלצל הפעמונים וצעדי פרסות הסוסים, ואז יאבדו כלם במשאון שלג עולמים.

משא השלג אשר יפול ממרום ארצה בלוית הלאווינען יחד, נקרא בשם כולל "לאַוויני־ההכות“ (שלאַגלאַווינען). בנפול על שכבת משא השלג הנקפא התולה במורד הר או על ראש שן סלע מוצק וגבוה אבקת־שלג כאבק חול פורח, עד כי יערמו ויתיצבו כמו נד, יהדף משא השלג ממקומו מכבד לחיצת האבק, וברעם וברעש נורא יפלו ערמות שלג נוראים ממרום מצבם ארצה אל תחתית העמקים המשתרעים מלמטה. ערמות שלג כאלה נקראים בשם "לאַוויני־האבק“ (שטויבלאווינען). אפס הנזק וההפסד אשר יסבו מיני לאַווינען כאלה בנפלם ארצה קטן הוא מאד, כי השלג בעצם קל ודק הוא למאד, ומכותיו אינן מסוכנות, אך דחיקת ולחיצת האויר (לופֿט דרוק) אשר יסב משא השלג הנורא הזה, הוא אמיץ וחזק מאד, עד כי יש לאל ידו לשבר עצי היער ולהחריב כל חלקה טובה. התעוררות לאווינען כאלה ברגע נפלם ממרום שבתם ארצה אך רפה היא, אבל בדרך נפילתם יחליפו כח, ועד אשר יגיעו ארצה יסבו שאון והמולה נוראה, ברעם ורעש יגמאו ארץ תחתם בלוית ענני־אבק שחורים אשר יחשיכו אור השמש בצהרים.

עוד מין לאווינא אחד יתחולל במחוזות הררי־אלף השוויצארים, הנקרא בשם "לאַוויני־המסד“ (גרונד־לאווינען), והם יתעופפו וישוטטו באויר בסוף ירח מאֶרץ ובכל חדש אפריל, בעת אשר הרוחות החמים והממוזגים ינשבו מפאת איטאַליען על ההרים הרמים האלה. הלאווינען האלה מסוכנים הם ביותר מכל אלה אשר זכרנו עד כה, והם יעשו פרעות ותהפוכות נוראות בגלילות ההם, והיושבים יחרדו משאתם. לחיצת האויר האמיץ והחזק אשר יתהוה בנפילתם ממרום ההרים על הארץ מתחת, יוליד סופה וסערה נוראה מאד, וסער מתחולל זה יהדוף בכח נורא את משא השלג הנורא במרחק איזה וויערסט ממקומם, ובדרך מרוצתם ושטפם העז והנמהר יכו חרם הכפרים על יושביהם וכל הבתים והבנינים יהפכו לגלים נצים ולמעי מפלה, גם ירימו וישאו על כנפיהם אנשים ובהמות שדה וישוטטו עמהם ברום עולם וכבני רשף יגביהו עוף.

לאוויני־המסד האלה, יפרקו הררי־עד וישברו סלעי מגור בנפלם ממרום משכבם ארצה; גם רגבי עפר גדולים יעקרו ממורד הררי־האלף, יסיעום וישאום על אברותיהם במרום, ובנפלם ארצה, יכסו ברגבי העפר ההם את העמקים היפים הנחפים בירקרק חרוץ והעוטפים בר וכל מיני צמחים ופרחי תפארה, וכל היקום ימחה מתחת השמים, ומשא השלג אשר ישאר שם תחת שכבת רגבי העפר, לא ימס כל ימות הקיץ.

יושבי המחוזות המסוכנים האלה ישתמרו לנפשותם לבלתי לבנות את בתיהם במקומות אשר שוט שטף הלאווינען מגיע, לכן ישתרעו כפריהם הרחק משלשלת הררי־אלף, על כרים נרחבים אשר בכל סביבותיהם לא יתראו הרים וגבעות סלעים, עמקים וגיאיות, לבל יעצרו מהם הלאווינען בדרך מרוצתם ושטפם העז והנמהר. בעל־רחיים (מיללנער) בוואַליס, הרהיב עוז בנפשו לבנות בית זבול לו במקום אשר לפני איזה שנים היה המקום הזה בחזקת סכנה מחמת הלאווינען אשר שחרוהו תמיד ויעשו שם שמות נוראות, ויען כי זה מספר שנים חלפו ולהאיתנים האלה חדל להיות אורח במקום הזה, חשב בעל־הרחיים כי לא יוסיפו עוד לפרוע שם פרעות, אבל לתקופת השנה אתא פתאום מפאת צפון לאווינא גדול ונורא, ובהמית שאון ורעש נורא כסה את הבית ויושבי בו במשאון, ותחת ערמת השלג הנורא מצא בעל הרחיים ובני ביתו האומללים קבריהם.

יערי־עד (אורוועלדער) אשר השתערו לפנים בגלילות האלה, הגינו בעד יושבי ההרים מסכנת הלאווינען, כי העצים העבותים והסבוכים חסמו וגדרו את דרכם לבלתי ירוצו הלאה, ונעצרו ממרוצתם ושטפם העז, והיושבים אחורי היערים האלה לא חתו ולא רהו מפניהם, יען כי היו בטוחים שלא יגיעו אליהם, וכי עצי היער יסוככום באברתם, אבל כאשר ספו תמו היערים ועוד אינם, אבדה תקותם וסכנת מות מרחפת על ראשיהם חדשים לבקרים לרגלי האיתנים מרגיזי ארץ אלה. בגלילות וואַליס יתחוללו הלאַווינען בכל עת תמיד ואין קצה להפרעות ולהתהפוכות אשר יסכו שם להיושבים האומללים; אשר לזאת המציאו היושבים תחבולה פשוטה לעצור בעדם לבלי יעשו להם כל רע, והוא אילי־ברזל גבוהים וחזקים אשר יציגו אצל בתיהם לעצור בעד הענקים ולהחלישם משטף מרוצתם העז והנורא. בגלילות "אורי“ "וגרובינדטען“ המציאו היושבים תחבולה אחרת לעצור בעד הענקים לבלתי יגיעו עדיהם, בשפכם עפר מסביב לבתיהם כעין גבעות וסוללות גבוהות; או יבנו מסביב לכפריהם חומות גבוהות ובצורות והם יגינו עליהם.

בספרי המסעות לחכמי הטבע נפגוש ספורים מבהילים מאד אשר קרו ליושבי המחוזות האלה לרגלי האיתנים מרגיזי ארץ, ואנחנו לרגלי המלאכה אשר לפנינו נספר באזני קוראינו היקרים ספורים אחדים שהיו למראה עיני אנשים נאמנים הראוי לסמוך על דבריהם, ומהם נוכיח במה כח הלאווינען גדול.

במלחמת בעללענץ אשר התחוללה בשנת 1478, עבר שר הצבא בובענבערג בלוית שלשת אלפים אנשי חיל את מעבר ההר גאטהאַרד, ואחרי אשר תעה מדרך הישר ולא עלתה בידו להגיע למחוז חפצו, נאלץ היה בעתותי החורף לשוב מדרכו זה. הגענעראל החכם הזה אשר ידע היטב כל תהלוכות ותכונות הגלילות ההם, העיר את אזן אנשי צבא להשתמר מסכנת המות המרחפת על ראשיהם לרגלי הלאווינען אשר ירגיזו ארץ ויושבי בה, אבל אנשי הצבא אבירי הלב העשוים לבלי חת, שחקו לפחד שר צבאם ולא שמו לבם לזה, ובקול המון חוגג ובחצוצרות ותרועת מלחמה ירדו מעל תועפות ראש ההר גהטהאַרד לעשות את דרכם למחוז חפצם. ויהי בהיותם בלב ההר, נשמע פתאום רעם ורעש גדול ממעל לראשיהם, ולאווינא גדול ונורא נפל ממרום שבתו מעל ראש ההר, ובנפלו צרר בכנפיו ששים אנשי חיל ויסיעם הרחק משם, ובנפלו ארצה מצאו האומללים קבר תחת משאו הנורא ולא נכר מקומם איה. כל עמל אנשי החיל להצילם משִׁני המחבל האיום הזה, עלה בתהו, ובכל שארית כחם נמלטו על נפשם שהיה כפשע ביניהם ובין המות.

בשנת 1595 הנתקו מעל ראשי הררי־אלף השוויצארים לאווינען אחדים בפעם אחת, וכלם יחד נפלו בתוך הנהר רהאָנע אשר בוואַלעס, הנהר נעצר על ידי השלג הנורא משטף מרוצתו העז, ומימיו הכבירים מלאו כל גדותיו והתפרצו על החוף, וישטפו כמאה בתים אשר עמדו על החוף, וששים אנשים וארבע מאות בהמות היו טרף לשוט שוטף המים הכבירים אשר נסבו מהלאווינען.

מכתבי־העתים השוויצארים כתבו בשנת 1826 מקרה זר ונפלא מאמון רוח כלב לאדוניו, וז"ל: "האכר קאַספאַר בראַנדענבערג, ברכבו דרך ההר גאָטהאַרד בלוית עבדו וכלבו הנאמן, נפלה פתאום מעל ראש ההר לאווינא אחת גדולה, ותכסה במשאון את האכר ואת העבד יחד, והכלב אשר נמלט על נפשו, החיש וירץ אל הכפר היותר קרוב, ובבואו אל הבית הראשון התיצב אחורי הדלת והמזוזה ויחל לדפוק על כפת־המנעול ולנבוח בקול אדיר וחזק. בצאת בעל הבית החוצה, הבין עד מהרה כי הכלב יבשרהו מקרה לא טוב, ויקח אתו כל אכרי הכפר וירוצו כלם בעקבות הכלב אשר רץ להורות להם הדרך ילכו בו, ובבואם אל מקום המעשה, עמד הכלב על מקומו ויחל לנבוח עוד מאין הפוגות, האכרים נסו לחפור בהר השלג, ואחר עמל רב חפצם הצליח בידם להוציא את האכר עם עבדו בחיים חייתם. שני האנשים האלה שכבו למעצבה כמתים באשמנים תחת ערמת השלג זמן 36 שעות, ושמעו את נביחת הכלב, אך לא יכלו להתעורר ולהתנועע מקומם בבית הכל הצר הזה. על מצבת האבן אשר העמידו על קבר האכר הזה במותו חקוק דמות כלב נובח, וכל פרטי המקרה הנפלא הזה“. –

בשנת 1826 המיתה לאווינא אחת שלש מאות אנשים על גבול איטאליען בפעם אחת. לתקופת שלש שנים נפלו מגבהי ההר שתי לאווינען גדולות ואיומות בקרבת המקום סאַאס, ותכסינה במשאון 150 בתים, ושבעים ושבעה אנשים היו טרף לשִׁניהן. אולם רע ומר מאלה היה גורל הכפר בינדען, כי בשנת 1749 באישון לילה ואפלה מנודח כסו שתי לאווינען את כל בתי הכפר ומאה אנשים מצאו קברם תחת ערמת השלג הנורא. –

בעמק בעדראטא (בעדראטא טהאַל) המשתרע בקרבת העיר גאטהאַרד עמדו בימים ההם בתי קדר אחדים, באחד הבתים האלה שכבו על מטותיהן שתי ילדות קטנות בעת אשר אמותן חלצה שד לילדה שלישית; פתאום התמוטטה לאווינא אחת ממורד ההר ונפלה על הבית הזה. להצלחת האשה וילדיה היו קורות הבית חזקות מאד ועצרו כח להחזיק מעמד נגד סערת הלאווינא, רק סככה על הבית ותסגר את כל מבואיה אין יוצא ואין בא, וארבע הנפשות נשארו טמונות בחיים חייתן תחת משא השלג הנורא משך שלשה ימים רצופים עד אשר הוסר בידי אנשי המקום השלג מעליהם ולא אנה להן כל רע.

באחד העמקים אשר בוואלליס נפלה לאווינא גדולה ברעם וברעש איום ונורא מאד, עד כי כל העמק העמוק נמלא על כל גדותיו בשלג רב, ויכסה במשאון כל צאצאי העמק ויהיו עדי אבד, לחיצת האויר של הלאווינא היה גדול ונורא מאד, עד כי הדף שן סלע מוצק ממקומו ויסיעהו במרחק חצי וויערסט, ומגדל בית התפלה אשר התנוסס הרחק כשלש וויערסט ממקום המעשה, נשבר לשברים קטנים ונפזר לכל רוח.

בשנת 1731 באחד מלילות אפריל נפלה לאווינא גדולה על אחד מבתי האכרים אשר עמד במורד ההר גאָטהאַרד, ותכס במשאון את הבית ומלואו, בעל הבית עם אשתו וארבעה ילדיו בהקיצם בבקר משנתם ראו לחרדת לבבם את אסונם הנורא, כי קבורים הם בחיים חייתם כמתים באשמנים, ותקותם להוָשע ולקרוא דרור לנפשם מקברם זה היתה מפח נפש, כי ביתם היה הרחק מתשואות אדם, ואין איש אשר יבא לעזרתם, לכן התעתדו האומללים למות להשאר קבור תחת ערמת משא השלג. לשוא התאמץ האב האומלל להחיש ישע לאשתו ולבניו אולי יצליח חפצו בידו להצילם ולהמליטם דרך הדלת והחלונות וארובת העשן, כי משא השלג הנקפא סגר את כל תוצאות הבית בעדו מבלי לצאת ולבוא. בעוד מספר ימים תם האוכל מכליהם וזלעפות רעב נורא החל לעולל נוראות לנפשות האומללים האלה, קול יללת הילדים הקטנים השואלים ללחם, המס את לב אבותיהם וכל תשועה רחקה מהם. עוד ימים אחדים ענו בצום נפשם, וכמעט היו טרף לשִׁני הרעב, פתאום הגיע לאזני האכר נפילת משא כבד ממרום בחדר השני ואנחה כואבת נשמע בהחדר. בכל שארית כחו קם האכר ממקומו וילך לראות נסבת הדבר הזה, ומה מאד השתומם בראותו לשמחת לבבו אילה־שלוחה (געמזע) שכבה למעצבה על הארץ ושתי רגליה נשברו, וממעל לראשו ראה עצם תכלת השמים לטוהר; כי נמס ממעל חומר השלג מקרני השלג, והאילה במרוצתה ממעל נפלה דרך ארובת העשן בתוך הבית פנימה. באורח פלא כזה נצולו מזלעפות רעב, וחפצם הצליח בידם לקרוא דרור לנפשם. –

בשנת 1806 עשו הלאווינען שמות ושערוריות, פרעות וזועות נוראות, בגלילות בינדען אשר בשווייץ. כפרים רבים עם תשואות המון אנשים ובהמות שדה היו טרף למלתעות האיתנים מרגיזי ארץ אלה, עד כי בזמן מצער נהפכו לערמת עפר וגלים נצים. בעמק לאַלאַמוטה עקרו הלאווינען בתעצומות עזם יער גדול צומח עצים רעננים וישאום על אברותיהם כעל כנפי נשרים, ובמרחק שלש וויערסט השליכום משמים ארץ, ויכו חרם כפרים על יושביהם, ואין קצה להנזק הגדול אשר הסבו אז הענקים האיומים במקומות האלה. עצים רבים עמדו נשארו נטועים על גגי הבתים בדרך שטפם העז והנמהר.

בשנת 1827 ביום 16 יאַנואר התנשאה לאווינא אחת גדולה במרום, אשר לפי חשבון חוקרי הטבע אשר התבוננו אז עליה, היה שש מאות רגל ארכה, ותדא כעל כנפי נשרים באויר השמים, וממעל להכפר סעלקינג ירדה ארצה, ותכס את כל הכפר הגדול הזה במשאון, אחרי כן התנשאה שוב למרום ותעופף בשאון והמולה נוראה עד הכפר "ביעל“, שם התנפלה על בתי הכפר ותעש שמות ופרעות נוראות בהכפר וביושביו; כל בתי הכפר נחרבו ונהרסו עד היסוד בם, וחמשים ואחד אנשים מצאו קברם בבתיהם, ארבעים ושמונה נצולו באורח פלא, ושלשים ושבעה נפצעו בפצעים אנושים, ולחללי בהמות שדה לא היה מספר.

כאלה וכאלה יוסיפו חכמי הנוסעים לספר מפרשת גבורת הלאווינען ועזוז נוראותם בקומם להתחולל בשמים ממעל ולפרוע פרעות על הארץ מתחת, ולו אמרנו להרחיב את דברינו אודותם, כי עתה קצרו הגליונות להכילם, ודברינו המעטים האלה דיינו לצייר ציור נכון לנפשנו מתעצומות עוזם, לדעת במה כחם גדול ונורא. –


 

מוצא לזהב

כי יש לכסף מוצא ומקום לזהב יזקו.

(איוב כ"ח א')


נזר המתכות ועטרת תפארת המחצבים – הוא הזהב. הזהב הוא המתכת היותר יקרה והיותר נחוצה לצרכי בני אדם בארץ, הזהב הוא שמש הארץ, אשר נוגה זוהר לו כעין שמש השמים, ובעוד הכסף אשר כעין נוגה הירח לו, נוגה ברק הזהב כזהר השמש לטהר. הזהב בברק זהרו הנחמד והנעים ובתכונותיו הטבעיות הנעלות והנפלאות, ימשוך בכחו את עיני האדם להביט עליו ברגשות נפש ובששון לב נעלה. – הזהב יעור לפעמים עיני האדם, יסלף דרכו בתהו לא דרך, יחלל את רגשותיו הרוחניות, וימיר את מדותיו המוסריות; הוא ילכוד בזרוע עוזו את האדם, וכקטן כגדול, כחכם כסכל, אדיר חפצם לרכוש להם את המתכת הזאת, אם מעט ואם הרבה.

והנה אם נתבונן על הזהב בהשקפה חיצונית ביחוסו ליתר מיני המתכות השונים המתנוצצים והמבריקים גם המה בברק יפה אף נחמד כמוהו, אז תתעורר בקרבנו השאלה: במה כח הזהב גדול מיתר המתכות, מה היתרון בו כי ינחל כבוד יותר רב מהם? על מה יבזרו לו מלא חפנים תהלה ותפארת בכל מדינה ומדינה ובכל עם ועם? במה ירום הזהב מהנחשת, אשר כלזה כן לזה ברק מוצהב ואדמדם המתנוצץ כמוהו? במה נופל הכסף היקר והנחמד בערכו וביפעת זהרו מן הזהב? הלא גם מכסף נוכל לעשות כלים יפים ויקרים כמו מזהב, הלא מכסף נוכל להכין גם כן מטבעות עוברות לסוחר כמו מזהב. האין לאל ידינו למצוא תועלת בנחשת כמו בזהב? איזה יתרון נמצא בזהב על יתר המתכות? האם באמת ראוי לתת יקר וגדולה כזאת להזהב? והאם באמת יאתה להזהב משפט הבכורה על כל המתכות?

ואולם אם נציגה את הזהב ואת כל המתכות לפני כס משפט הבחינה, אם נביאם בכור המבחן לראות את חנן וערכם ולהוציא לצדק משפטן, אזי נראה ונוכח, כי באמת יתרון גדול להזהב על כל המתכות, וכי בצדק נתן לו יקר וגדולה ומשפט הבכורה על כל המתכות, ע"י תכונותיו העצמיות וסגולותיו הטבעיות אשר חלק לו היוצר. היתרון הראשון אשר לזהב על כל המתכות, הוא הברק האדמדם היפה והנחמד ויפעת זהרו המוצהב הנעלה והנעים, המרהיב עיני האדם בצבעיו המתנוצצים והמבריקים עד להפליא, כי איה אפוא המתכת אשר תוכל להתחרות בזהרה ויפעת הדרה עם זוהר והדר תפארת הזהב? הלא הנחשת האדמדם, הפלאטינא הלבנה והכסף הלבן והירקרק, כלא נחשבו לעומת מראה הזהב המזהיר כשמש בעצם השמים לטהר, כן יצטייין הזהב בהתכתו מיתר המתכות, כי נוכל להתיכו לנוזלי במדורת אש קטנה מאשר דרוש לנו להתיך שאר מיני מתכות, וזהו יתרון רב ומעלה גדולה. היתרון השני הכלים הנעשים מזהב טהור לשרת בצרכי הבית בכל עת תמיד, לא תפול בהם כל חלאה וכל טומאה וחלודה ולא יאבדו את ברק זהרם ויפעת תוארם לעולם, תחת אשר כלי מתכות אחרות יכֻסו בחלאה וחלודה ועד מהרה יאבדו את זהרם ויחשך משחור תארם. עוד בסגולה אחת יצטיין הזהב משארי מיני המתכות, והיא: כי יש לאל ידי האדם למשוך אותו לחוטים דקים מן הדקים כחוטי המשי, ובכל זאת לא יאבד חבור חלקיו וקשורם, עד כי על נקלה נוכל למשוך חתיכת זהב ממשקל לאָטה אחד באורך חוט ממאה וארבעים פרסאות! חומץ־הגפרית (שוועפֿלזיירע) המביא כליון חרוץ להרבה מיני מתכות, המשחית את מצבם ותארם מקדם, כנודע לבעלי הכעמיע, לא יעצר כח להרע להזהב מאומה, ואם ינסה להשליך גרגר זהב בחומץ־הגפרית, אזי ילעג לו וישחק לכחו כי רב ועצום הוא, וגרגר הזהב ישאר טהור ונקי ובלתי מורכב או מודבק מחלקים מתכותיים זרים. מכל הבחינות האלה הלא נוכל להוכח, כי באמת יתרון רב בהסגולות העצמיות ההן להזהב על כל מיני המתכות, וכי בצדק יאתה לו משפט הבכורה להקרא בשם "מלך המתכות“ או "שמש הארץ“, כי לא נאוה תהלה! –

הזהב, הוא המתכת הראשונה אשר מוצאותיה מימי קדם קדמתה, כי עוד בראשית ימות עולם, מצאו בני האדם את המתכת היקרה הזאת במעבה האדמה31 ויחמדוה ויאהבוה ותהי להם לעדי עדיים, לצבי ולתפארת כל הימים, ובטרם ידעו עוד את תכונותיה היקרות וסגולותיה הנפלאות כבר החלו להכיר את תועליותיה הרבות לאושר ולהצלחת האדם, ויתנו להזהב מהלכים בצרכי ביתם, ויחלו לעבדו ולשמרו ככל אשר השיגה ידם; כי רק זוהר הזהב לבדו וברק יפעתו הנחמד מצא חן בעיניהם, בהביטם רק על תארו החיצוני מבלי שים לב לחדור את מבטיהם בסגולותיו ותכונותיו הפנימיות; לכן דעת לנבון נקל, כי אך מעט היה צורך הזהב בימים ההם ומעטים היו דורשיו. – מכרי־הזהב (גאָלדגרובען) הראשונים בימי קדם היו בארץ הודו (אינדיען) ובארץ אזיה ואזיה־הקטנה, כי משם היה מוצא לזהב להעמים הקדמונים; משם נפרץ בראשונה חזון המתכת היקרה הזאת, ומשם נודעו סגולותיה ותכונותיה הנעלות במלוא רוחב הארץ, ועוד בראשית ימי־התולדה (געשיכטע), כבר נמצאו אנשים בחירים ומצוינים, אשר הכירו את הזהב לטוב ולנחמד, וימצאו בו תועליות רבות ויקרות בצרכי חייהם, ונכבדות מדובר בו בספרי דברי הימים הקדמונים; ועוד בימים הראשונים ההם כבר היו אנשים רבים אשר התפארו בזהבם הרב אשר רכשו ואשר הוקירו אותם ושמרום כבבת עינם; ולפי עדות סופרי דברי הימים הקדמונים, נודע היה בראשונה המלך קרעזוס הגבור ברוב עשרו והונו העצום, אשר זהב תועפות היה לו באוצרו, ועל המלך מידוס אמרו, כי בבתי גנזיו נמצאו ארונות גדולים מלאים זהב טהור על כל גדותיהם. – בני ישראל הקדמונים שגו ג“כ באהבת הזהב ויאהבוהו אהבה עזה, ואדיר חפצם היה לרכוש להם המתכת היקרה הזאת ולשמרה מכל משמר, ויוקירוה ויכבדוה ויהללו את חנה ויקר תפארתה בשערים. וכפי שיספרו לנו הסופרים הקדמונים, החל הזהב למצוא מהלכים בארץ עוד בימי אברהם אבינו עה”ש, ואחרי כן נפרץ חזיונו בארץ יהודה, עד כי דוד המלך עה"ש אצר בבתי גנזיו שבעת אלפים ככר כסף מזוקק, וזהב אופיר שלשת אלפים ככר, ובנו שלמה בירשו את אוצרות אביו שם עליהם עוד נוספות32. זולתם נפגוש בכתבי הקדש ובספרי דברי הימים להסופרים הקדמונים עוד מלכים ורוזני ארץ רבים מבני ישראל, אשר התפארו באוצרותיהם המלאים זהב תועפות.

ארץ יון בימי קדמותה היתה עניה ודלה בזהב מכל ממלכות תבל, אך מעטים היו מלכיה ושריה אשר יכלו להתפאר בהמתכת היקרה הזאת, ונער יכתבם. אבל מימי מלחמות היונים עם הפרסים, החל הזהב למצוא מהלכים גם בחצרות שרי ורוזני ארץ יון, וחזיונו נפרץ במלוא רוחב הארץ ההיא במאד מאד, ורוב זהבם שללו ובזזו מהפרסים בהלחמם לנחול ארצות לא להם. אלכסנדר המוקדני הביא מארץ יון מאה ושמונים אלף ככרות זהב, (בערך שבעים ומאתים מיליאן שקלי כסף), ובכל זאת נשאר עוד לפי עדות הסופרים הקדמונים גם בארץ יון זהב תועפות אשר נסתרו מעיני המלך העריץ הזה. מני אז והלאה החלו אנשים בחירים מעם אשר שאר רוח להם, לחפש ולבקש במקומות שונים על כדור הארץ, אולי חפצם יצליח בידם לגלות בחיק האדמה מקומות מוצא לכסף ולזהב, ואחרי חפשם בקשם ודרשם, הצליח חפצם בידם לגלות מכמני זהב אם מעט ואם הרבה, בבטן הררי־עולם (אורגעבירגע) הנשאים המתנוססים במקומות שונים מכדור הארץ; וכאשר נפרץ חזיונו יותר הרבה, ירד מחירו בכל עת, עד אשר התנשאה ארץ רומא בימי קיסריה33, אז עלה פתאום מחירו עשרת מונים, כי דורשיו רבו מיום אל יום וצרכו במלאכת בית וחוץ נפרץ עד מאד; ובימי הבינים עלה מחירו עוד הרבה יותר, ומרוב הצורך כלה ואפס כמעט הזהב מן הארץ.

בימים ההם החלה האלכעמיע למצוא מהלכים בארץ החיים, דורשיה האוחזים במעוזה באו מארץ יון וביצאַנץ ויפשטו במלוא רוחב הארץ, וחזיונם נפרץ מאד, עד כי בזמן מצער החלו גם המלכים והשרים לדרוש אל חכמתם, ולהאמין במשאות שוא ומדוחים, כי על ידי אבן החכמים (שטיין דער וויזען) אשר המציאו האלכעמיים, יוכלו להפוך כל מתכות השפלות לזהב יקר ואבני חן; לרגלי אמונות כוזבות האלה, חדלו בני האדם לחפור בחיק האדמה אחרי הזהב, כי סמכו על הבטחות האלכעמים ועל מפלאות מפעלות אבן החכמים שלהם, אשר עוז בידם להפך לזהב יקר את כל המתכות אשר בעולם בלי עמל וטורח. אפס עד מהרה נגלה תרמית האלכעמיים המתעים ההם, וכל איש אשר עיניו בראשו הוכיח במישור כי אנשי מרמה הם, אשר כל אדיר חפצם להונות אנשים, להוליכם שולל ולקחת בערמה את הונם ורכושם, לכן גרשו את האלכעמיע מהסתפח בנחלתם, וישתדלו לבער את אנשי מרמה ומתעים האלה מן הארץ ולהכחיד את שמם מתחת השמים, ובני האדם החלו מחדש לבקש ולחפור בבטן האדמה למצוא מוצא לכסף ומקום לזהב יזוקו; ולאחרונה הביאה גם חכמת הכעמיע, אשר עלתה נצה ותיף ותגדל על ידי אנשים בחירים חכמי לב, תועלת לא מעטה להחופרים בעפר ולהחוצבים בהרים להוציא הזהב, כי בעזרתה הצליח חפצם בידם לזרות ולהבר את הזהב מן הפסולת, לצרף ולזקק שבעתים.

מקום מוצא לזהב הוא הררי־עד וגבעות עולם, שם בבטן ההרים הרמים האלה ימצאו החופרים את המתכת היקרה הזאת בתערובת בדולח (קריסטאָל), סיד ובאַריט. בראשית ימות עולם מצאו את הזהב סגור בסלעי הגראניט, שיעניט, פארפיר, טראַחיט ובהרי־השיפֿער34. בימינו אלה ימצאו את הזהב בסלעים וצורים כגידים וענפי עץ, וביותר בתור גרגרים קטנים הנקובים בשם עפרות זהב; כי באלפי שנים משנות עולמים חלו בהאבנים והצורים האלה ידי המים, האדים והרוחות, וישחקום עד אשר התפרקו והתפוררו ויהיו לחול אשר נשא אותו הרוח או שטפום המים עד אפסי ארץ, והם הם עפרות הזהב אשר נאסוף היום ואשר ימצאו על פני כל האדמה אם מעט ואם הרבה. את הזהב הסגור בצורים וסלעים ממיני גראַניט שונים, ימצאו החופרים בבטן הררי־אוראַל לרוב, גם במקומות שונים בחיק האדמה בארצות אונגארן וזיעבענבירגען, קאראליניען ומעקסיקא, פערו ובראזיליען; שם ימצאו את הזהב בחברת בדולח, שיד ובאריט בכמות רב למאד. את עפרות הזהב ימצאו ביותר בהררי־אלטאַי, בארץ קאליפֿארניען, אויסטראליען ובראזיליען, ובימים האלה נמצא עפרות הזהב גם בהרי אוראַל.

עוד בשנת 667 למספר הנהוג, חפרו בקשו ומצאו החופרים על נהר רהיין בקרבת העיר מאנהיים מקום מוצא לזהב, אבל עד אשר חפצם הצליח בידם לגלות את המטמון היקר הזה, עמלו ויגעו ביגיעת בשר זמן רב; כי נאלצו לחפור עמוק עמוק מאד בבטן האדמה, כאשר יעידו ערמות העפר אשר נצברו ונערמו שם. – באחרית המאה השתים עשרה ובראשית המאה השלש עשרה, נגלו בארץ בעהמען מקומות רבים אשר בחיק האדמה שמה אצור זהב תועפות. אנשים רבים עזבו אז את שדותיהם את אתיהם וכלי מחרשתם, את בתיהם וכל קניניהם, וינהרו אל המקומות ההם לחפור זהב, ולרגלי הדבר הזה גבר אז הרעב והבצורת בארץ, ומחיר התבואות עלה עד למעלה ראש, כי השדות לא נעבדו ונשארו ריק ושמם, עד כי נאלצה הממשלה לשום חק ומוסר אכזרי לבל יוסיפו עוד האכרים עובדי האדמה לבקש את הזהב.

מכרי־הזהב בהרי אוראל ואַלטאַי, נודעים היו עוד להעמים הקדמונים, כי קרדומות הברזל וכלי המלאכה והחפירה אשר שרתו בהם הקדמונים לחפירת האדמה, אשר מצאו הארכעאלאגים והגעאלאגים בבטן ההרים הרמים האלה, יעידו ויגידו עדותם, כי עוד לפני אלפי שנים כבר נהרו לשם אנשים רבים לחפור אחרי אוצרות חשך אלה ולהוציא את זהבם היקר. גם סופרי דברי הימים העתיקים ישאו מדברותיהם וידברו נכבדות על אדמת הזהב בההרים האלה. הראשונים אשר חצבו זהב בהרים האלה היו יושבי ההרים בדורות עולמים, הנודעים בשם “טשודים“, ועד היום נמצאות שמה חפירות עמוקות עתיקות ובהן עצמות אדם, גם כלי נשק ובגדי עור ועוד כלים רבים ושונים, שארית הטשודים אשר חפרו שם מטמונים וימצאו קבר. הזמן בשטף עוזו מחה את זכר העמים הקדמונים ההם מתחת השמים, ושמם נשכח כמת מלב, ואתם יחד נשכחו גם הרי אוראל עם אוצרות הזהב היקר האצורים בבטנם. והנה לאחרונה עלה זכר ההרים האלה על לב הנשיא הגדול יאהאן השלישי השליט ברוסיא. כי הוא שלח חבר אנשים חכמים לחפור אחרי המטמונים הנסתרים אשר בחיק ההרים האלה, והם הצליחו במעשיהם וימצאו שם זהב תועפות ועוד מיני מתכות אחרות. בימי יאהאן האיום השכילו בני בית סטראגאנאוו במלאכת מחצב ההרים וחפירת הזהב; כי המלך ההוא התיר ידם לחצוב בהרים זהב, כסף ונחושת. הקיסר פעטער הגדול הגדיל את מלאכת מחצב הזהב בההרים מכל אשר היו לפניו; הוא מנה חבר אנשים היודעים מלאכת מחצב ההרים להיות מנצחים על עושי המלאכה. אחרי מות פעטער הגדול ירדה עבודת מחצב הזהב בהרים הלוך ורדת מחוסר אנשים יודעי המלאכה הזאת. הקיסרית קאַטארינא השניה השיבה את עבודת חפירת הזהב כבראשונה, גם הרחיבה עוד את גבולה, ותכונן בתי ספר ללמד את ידיעת מחצב ההרים. הקיסר אלכסנדר הראשון שם על שכם שר האוצרות את המשרה להשגיח על הליכות מחצב הזהב בההרים, ולהיות עיניו פקוחות להאדיר פרי תנובתו, והקיסר ניקאלאַי הראשון הגדיל את כבוד בית הספר אשר כוננה קאטארינא השניה ללמודי הידיעה הנכבדה הזאת, ובימיו הוציאו החופרים בהרים מכמני זהב רב; הקיסר אלכסנדר השני נ”ע פקד בשנת 1861 ביום 19 פֿעברואר להקל את עול חוצבי ההרים, לבלתי עבוד בם בפרך, גם לשלם להם שכר עבודתם בכסף או בשדות. –

עד שנת 1774 היו אך מעטים אשר חפרו במכרי הזהב בחיק הרי אוראל, כי לא הצליחו במלאכתם ולא השכילו בהוצאת המתכת היקרה הזאת מאפלה לאורה, כי לא היו להם כלים טובים ומתוקנים המסוגלים למלאכה מתונה וכבדה כזאת. אולם מני אז והלאה החלו לעבוד בחפירת הזהב בהרים האלה בחריצת כפים ובאמון ידים וימצאו שכר טוב בעמלם, כי אז נגלה בסביבות ביריזובקא מקום מוצא חדש לזהב, עד כי בזמן מצער הוציאו יותר מן 3358 לטרות זהב טהור מזוקק שבעתים, בשנת 1814 גלו החופרים מקום חדש בהרי אוראל לתוצאות הזהב, ומאז ועד שנת 1836 הוציאו מן המקום הזה 294,920 ליטראות. בסיביר נגלתה בשנת 1830 כברת ארץ האוצרת בקרבה זהב תועפות, עם רב עמד יומם ולילה בחפירת הזהב, ולשמחת לבבם ראו פרי בעמלם, כי עד שנת 1843 הוציאו מן המקום הזה זהב רב אשר מחירו עלה בערך 16 מיליאן שקל כסף, ובעוד שנים אחדות גלו עוד מכרי־זהב חדשים בהרי אַלטאי, אשר הוציאו מהם בשנת 1837 משקל 8495 ליטרא. כל מכמני הזהב האלה העלו את ארץ רוססיא להיות העשירה בזהב בכל אייראפא, עד כי לפי החשבון המדויק אשר ערכו בזה חושבי חשבונות, תשא חלקה במוצא זהב בתבל עד 50%.

בגלות ארץ אמעריקא נגלו גם אוצרות זהב רבים. המקור הראשון למציאת הזהב הוא קאליפֿאָרניען, וזה רבות בשנים אשר נהרו לשם רבבות עם מכל אפסי אייראפא וחינא בגלל הזהב הרב והעצום האצור בתוכה; הזהב ההוא אשר אליו תכסופנה נפשות בני האדם והוא רוח אפם וחיי רוחם, הזהב ההוא אשר ימצא בין החול אשר על שפת הנהרות, גם בעומק האדמה וסלעיה. משנת 1849 עד שנת 1866 הוציאו משם החופרים זהב רב מאד במחיר 1000 מיליאָן דאָלארס. מזה נראה כי עצום ורב הוא הזהב הטמון בחיק הארץ ההיא, עד שחשבו ומצאו שאם יעבדו שם מאות אלף איש תמיד יוציאו את כל הזהב אך אחרי עבור 2240 שנים! –

ימים לא כבירים אחרי גלות מכמני הזהב בקאליפַאָרניען, נגלה מקור זהב חדש במחוז מינעס געראַעס, עד כי במשך עשר שנים משנת 1752 עד 1762, הוציאו 2,400,000 ליטראות זהב צרוף. בשנת 1851 נגלה מחדש מקור נאמן לזהב בארץ אויסטראליען, כי עוד במאה העברה נבאו חכמי הגעאלאגיע כי אויסטראליען תעצור בְחֻבָּה זהב תועפות, ועד העת ההיא לא נשא לב הממשלות אותן לחפור בארץ ולגלות עמוקות מני חשך; בשנה ההיא מצאו שם 22,394 ליטראות זהב טהור, ובשנה השנית יותר מעשרת מונים כהנה; כי הוציאו 246,342 ליטרא. זהב אויסטראליען ימצא באבק דק ובגרגרים קטנים על קרקע הנהרות, ובתוך אבני הקוואַרץ ימצא גם בתור גלומים מוצקים וגדולים, עד כי באחד מהם מצאו והוציאו עד ככר זהב, והוא משקל מאה ועשר ליטראות. החפוש אחר המתכת היקרה הזאת הוא בעמל רב, ואך על ידי המים אשר ישאו עמהם; ואך בזה טובות חפירות אויסטראליען מקאליפֿארניען. בשנת 1880 נגלו עוד מכרי זהב גם אצל העיר "באלאראט“ בגליל וויקטאָריע, ועוד בהרי אלאקסאנדאר; וגם שמה ינהרו לאלפים ולרבבות אנשים ועבדים, ובשנה הראשונה הוציאו משני המקומות ניי־זיד־וועלס וּוויקטאריע זהב במחיר שלשה עשר מיליאָן ליטרא שטערלינג. –

הזהב בכלל ימצא תמיד בתערובת והרכבת שעאר מיני מתכות, כפאלאדיום וטילור, בתבנית גרגרים קטנים וגדולים, מונח באדמה או במי נהרות שוטפים אשר ישטפו מבין ההרים, אכן מטילים גדולים מזהב צרוף לא ימצאו רק לעתים רחוקות; מטיל זהב היותר גדול היה הנמצא באמצע המאה העברה בבראַזיליען, אשר משקלו היה חמש מאות וששים לטרא, בהרי אוראל בסביבות בית מצרף מיאַסק מצאו החופרים מטיל זהב כזה אשר משקלו עלה עד 88 לטרא, ונמצא עד היום בבית אוסף דברים נפלאים לחכמת המינעראלאגיע בפעטערסבורג. בשנת 1854 מצאו במכרה הזהב קאלאוועריוס־קאנטוס אשר בקאליפֿארניען, מטיל זהב ממשקל 160 לטרא, והובא אל בית האוסף בפאַריז, ובשנת 1858 ביום 11 יוני מצאו במכרה באקערי־הילל באויסטראליען עוד מטיל זהב אשר משקלו היה ½184 לטרא ומחירו עלה 55,840 שקל, ויהי לנס! –

לפי בחינות חכמי הכעמיע, כמעט כל הגופים הדוממים הנמצאים בארץ מתחת, מורכבים הם מאיזה חלקי זהב, אם מעט ואם הרבה. החכמים פערצי ושמידטה הבריטאנים מצאו בעופרת ובנחשת האנגלי 0,0014 חלקי זהב, ובאַנטימאָן וביסמוט 0,00041 זהב; והכעמיקער זאָגגע הלונדיני הוציא בתחבולות כעמיות שונות מעפר שרפת צמחים שונים כמות זהב כזה אשר עשו ממנו חמשה מטבעות בערך 20 פֿראנק. –


 

עץ הקאַמפפער

"זה לנו כמשלש חדשים, – יספר הנוסע המפורסם דזיפפאָרד פאַלגרעף בספר מסעותיו – אשר אנחנו עוברים בדרך רחוקה, כבדה ומסוכנה על ים הודו־המזרחית (אָסט אינדישען מעער) אשר לא תראינה עינינו אך שמים ממראה תכלת ממעל ומשטח מים במרחבי אין סוף מתחת, ואין מעמד לאניות. רוח צח שפיים אשר נשב מחדרי תימן, הוליך את אניתנו על פני הים אשר מימיו התראו כראי מלוטש; רגע התגלגלו רבבות גלים ומשברים בדולחיים, איש אל רעהו ישיח בסאון ורעש, ויביעו ידברו חידות תמים דעים ונפלאותיו במצולה, ורגע ינוחו מזעפם יעלמו מעין רואים ודומיה איומה להם מסביב. האניה התהלכה על כנפי רוח הצח ותחצה גלי רהב ותדלג על משברים אדירים וכעוף התעופפה בדרכה, בין כה וכה והשמש נטה לערוב וישלח את קויו האחרונים על פני השמים הטהורים, וצללי ערב לקחו את מקומם; עד ארגיע ודממת ליל פרש את מוטות כנפיו השחורים על כל שרשי הים, וענן תהו לבושו וערפלי בהו חתולתו. נשען על יד מרעי החכם התייר פאסקאל, עמדתי על צפוי־האניה, תפוש ברוב שרעפי בקרבי, צפיתי בהפֿערנראָהר על שטח הים מסביב להאניה; רגשי קדש התעוררו במשכיות לבי למראה חזיון הים בליל בהיר בשחקים כזה, חרדה נעימה החזיקתנו לאישון הלילה והאפלה על מדבר הים הגדול ורחב ידים הזה; כי אמש שואה ומשואה עד אפס מקום חזו עינינו! ושממות עולם סביב סביב, תהו ובהו, חשך וצלמות על פני תהום רבה! – אחרי עבור שעות מספר ועפעפי הלל בן שחר נשקפו מחלוני רקיע בפאתי קדם, להקת צפרים דאים ממעל לראשנו בגבהי שחקים, בהגה וצפצוף והמולה גדולה, אל הצורים והאיים הקטנים אשר מצאו שמה קן למו לחפש טרף לאפרוחיהם השואלים אוכל; אות הוא כי חלפה עונת מנוחה ואתא בקר! ועוד מעט והנה השמש בהדר קדשו הופיע על פני הים. על קיר האניה נקבצו באו כל הנוסעים, עיני כלם נטויות על חוף אדמת אי זאמאַטרא אשר נראה מרחוק לעינים; על פני כלם נראו אותות תמהון ושממון, כלם גלו ברעדה ומגולות עיניהם אֶגלי דמעות גיל וחדוה התגלגלו! כי זה כמה אשר נעבור דרך רחוקה כזאת, אחרי שבענו נדודים ומצוקות מרבה מהכיל.

עוד שעות אחדות עברה אניתנו לאורך הים, ולאחרונה חתרה אל חוף זאמאַטרא. האח! מה נעים החזיון אשר חזיתי על האי הנחמד הזה! אין מספר לרבבות חזיונות ומראות הטבע הנעימים ופלאי מעללי אל, אשר ראיתי על ארץ חמדה טובה ורחבה הזאת המהוללה בפי כל הנוסעים והתרים את הארץ ברוב התשבחות! שם שפכה הטבע את רוח ממשלתה בממשלה בלתי מגבלה, ותפאר ביפעת מתנותיה את האי ומלואו פאר נפלא. שם יהל השמש באור יקרות, באור צח ומצוחצח; שם הירח יקר הולך בשבילי הרקיע, עת הלילה פרש מוטות כנפיו, וילידי הארץ הוזים שוכבים בסתר רבצם, ושם תפתח האדמה את אוצרה הטוב ותושיט יבולה וצאצאיה בשפע רב למאד, הנותנים אוכל לבני האי בעתם, והמשמחים לבב אנוש ביינם הטוב ובשמנם ויצהרם היקר; שם יקשיב גם ההולך, שאגת ארי אכזרי הרובץ בירכתי מערתו בעבי היער, קול שחל איום נורא השוכב תחת צל עץ רענן, זמיר הקאליברא השוכן בנקרת הצור, והוד קול הנאכטיגאללע מבעד זלזלי אלה עבותה, וארץ חמדה ירנין בנועם זמרתו! – סוף דבר אך ששון ותרועה בכל קצוי האי הזה!

אחרי אשר נחנו מתלאות דרכנו והחלפנו כח, שמנו לדרך פעמינו אל המקום אשר עצי־הקאמפפֿער יגדלו שמה, כי זה כמה כלתה עיני לראות את העצים הנפלאים והיקרים האלה, אשר כל הנוסעים ימלאו פיהם תהלתם, מתכונת טבעם ומחין ערכם הנעלה; רכבנו על סוסינו ועברנו דרך אחים (וויעזען) ועמקים נעימים, הנחפים בירקרק חרוץ והמטיפים כל מיני בר ומזון, שם פגשנו עדרי גמלים ועשתרות צאן נקודים וברודים, ונבוא עד עין מים אשר יבקיע מימיו מהר הסלע המשתרע בקרבתו, ונשב את נפשנו במימיו הקרים והמתוקים, ורכבנו הלאה. ומשם אחזנו דרכנו דרך יער גדול ורחב ידים, יער עצים רעננים רמי קומה, מלאי פרחים יפים אדמדמים, גדולים ונחמדים למראה. אחרי כן רכבנו על פני ערבה שממה וקצרת ידים, ועד מהרה הופיע מימיננו ומשמאלנו נאות־מדבר (אָאַזען) כלילי יופי, אשר ישתרעו שם עצי עדן מסובלים בפרי הלולים למכביר, עצי תמרים הנושאים כפותיהם השמימה ורוח צח יניעם כה וכה, ועוד עצי חמד יפים ורעננים המרהיבים בת עין והמשמחים לב אנוש בפרים המתוקים לחך יטעם אוכל; גם מעינות נכבדי מים ופרחי תפארה נותני ריח ניחוח משובב נפש, ימצאו שמה על כל מדרך כף רגל. – אחרי אשר עברנו כה שעות מספר בעונג ונעימות, באנו אל הבקעה הרחבה והברוכה כגן ה', היא הבקעה הנודעת על האי הזה בשם "בקעת הקאמפפֿער“, מגמת חפצנו בנסיעתנו זאת, אשר הנוסעים והתרים את הארץ הראשונים והאחרונים הפליאו את הדר כבוד יפעתה, ועד היום ימלאו כל עוברי דרך את פיהם תהלתה. שמחים וטובי לב ירדתנו מעל סוסינו ונלך לבקר את עצי הקאמפפֿער. בעין חוקרת התבוננתי על מצבם, על תכונת טבעם ועל ארץ מטעם, ואת אשר הצלתי דבר אמת אחרי כל חקירותי ודרישותי אותם אספר פה לפני קוראי ספורי־מסעותי אלה:

"ארץ מכורת עץ הקאמפפֿער, הוא סינים (חינא), ויאַפאָן. בארצות ההן יצלח הקאמפפֿהער ביתר שאת מאשר בארצות אחרות; יושבי הארץ לא יטעו אותו, כי יגדל פרא, העץ הזה יקר הוא מאד בעיני הכינעזים והיאפאנים, יען כי רפאות תעלה בו לחליים רבים ושונים; כן ימצא גם בטאַרטאַרייא החינעזית גם בטיבעט; לפנים היה יקר מפנינים מכרו, עד כי שלמו במחירו כסף רב אשר משקל הכסף היה שלשים פעמים יותר ממשקלו, ופעמים רבות עלה מחירו יתר הרבה עוד גם מזה. בימי קדם לא יכלו יושבי הארץ לאסוף את הצמח הזה, מטעם הממשלה, כי לא הרשתה אותם, ורק לשרי המלוכה היה המשפט לאסוף אותו ולא לזולתם, וכל איש אשר הרהיב בנפשו עוז לעבור על הפקודה הזאת, היה בן־מות ונחרץ משפטו להתלות ברחוב העיר לעין רואים, למען יראו רבים ולא יעיזו לעשות כדבר הזה; אבל אחרי אשר נמצא הקאמפפֿער אחרי כן גם בארצות אמעריקא הצפונית ובעוד מקומות אחרים בשפע רב למאד, ירד פתאום מחירו הגבוה בחינא וביאפאן פלאים, עד כי סוחרי־הארץ לא יחשבו עוד אותו לדבר יקר המציאות ולא ישימו עוד לבם עליו, ותחת אשר הסינים הובילוהו לפנים מסינים לאמעריקא, יובילוהו כעת סוחרי אמעריקא לסינים למכרו במחיר מזער.

בימינו האחרונים האלה יגדל עץ הקאמפפֿער גם על איי זאמאטרא, בארנעאָ וציילאָן, ויצליח על אדמת האיים האלה בשפע רב ועצום למאד. רבים מיושבי האיים האלה יעבדו ברוב עתותי השנה בעבודת עצי־הקאמפפֿער, בנטיעתם, בזריעתם ובאסיפתם, כי יראו שכר טוב בעמלם, וקאמפפֿער האיים האלה ימכרו בעד מחיר יותר גדול מהקאמפפֿער אשר במקומות אחרים, בעד יקרתו וחין ערכו הנעלה. יושב זאמאטרא ובארנעא יאספו את הקאמפפֿער בעת אשר העץ יוציא מקרבו מיץ נוזלי ממראה ירוק (געלב) הנחשב אצלם לעודנו במצב-חי (ראָהערצושטאנד), אך לפי חום השמש יקפא ויתקשה והיה עד מהרה למוצק, אבל הציילאנים יחכו עד אשר יתבשל הקאמפפֿער כל צרכו, ויחלו לאספו בעת יתגלגל מסביב להעץ כפתי צוקקער בתבנית כופר ערב (גוממי אראביקי), והמין הזה יובא לאייראפא רק לעתים רחוקות, כי בהיות הקאמפפֿער במצב כזה, יאבד חין ערכו וטיבו הטבעי, כי יפוג טעמו וריחו ימר.

לרוב יבואו במסחר מיני הקאמפפֿער היאפאני ומיני קאמפפֿער הזאמאטרי, את הקאמפפֿער היאפני יביאו לאייראפא בפתים קטנים מאד, החבושים וארוזים בתיבות עץ גדולים וקטנים חתולים בטסי בדיל דקים, בהצרפו יאבד מעשרה עד חמש עשרה פרצ"ט, ואת קאמפפֿער הזאמאטרי יחבשו ויארזו גם כן בתיבות עץ להביאם לאייראפא, אבל במטילים ארוכים ורחבים, וכל מטיל יחתלו בחתולת בדיל לבל ימס, ובהצרפו יאבד בכדי חלק חמישי או ששי.

הזאמאטרים והבארנעאים יוציאו את מיץ הקאמפפֿער מן העצים בדרך זה: את השרשים, העלים והענפים גם את גזע העץ עצמו, יחתכו חתיכות חתיכות ויבתרום לגזרים קטנים וישימום לתוך קלחת נחושת הנעשה בתבנית כלי מצרף ליין־שרף (בראַנדוויינבלאָזע), את קירות הקלחת יציעו בתבן-אורז (רייזשטראָה) וימלאוהו מים צלולים וקרים על כל גדותיו ועליו יכסו מכסה (העלם) נמלא בקש וקנה גומא, וכן יעלוהו על מדורת אש לא־רב למען יתבשל לאט לאט, וכאשר ירתיח משך זמן שעות אחדות באין הפוגות, אז יעלה קיטור ואיד (דונסט) הקאמפפֿער למעלה, ויקפא לחתיכות, ופתותי הקאמפפֿער דקות דבוקות בהקש והתבן אשר בהמכסה ובקירות הקלחת, ואחר כך ילקטום ויצרפום שנית, וזה הוא הקאמפפֿער החי הנקרא Camphara Crudo, אך את הקאמפפֿער היותר טוב והיותר מובחר בצרכי האדם, הוא הקאמפפֿער הנקי הזב מעצמו מקליפת העץ ומתיבש לפני חום השמש, עד כי יהפך למצב מוצקי ויוקפא כצוקקער, ומראהו כזכוכית עבה וכהה.

אם נביא את הקאמפפֿער במסות ובחינות פֿהיזיקאליות וכעמיות, נראה כי הקאמפפֿער המצורף והמנוקה, מראהו לבן, חצי־שקוף (האַלבדורכזיכטיג) כזכוכית עבה וכהה, קשה ומוצק ומתפורר לפתים דקים בנקלה, אך לא לאבק־דק (פולווער). אולם אם ננסה לשפוך על הקאמפפֿער המזוקק והמצורף מעט יין־שרף או איד-טהור (עטהער), אזי חיש קל יפרד לחלקים עוד יותר קטנים הדקים מן הדקים, ועד מהרה יודקו גם לאבק דק (פולווער). קאמפפֿער נקי כזה יפיק ריח נעים ריח־בשמי (אראמאטישער גערויך), וטעמו נעים וערב חזק ומר מעט, ובין השנים הוא רך כדונג, באש יבער בלהב יפה ונעים כלהב יין־שרף חזק (ספירט), וכאשר ימס באש הוא לבן אדמדם. אם נשים את הקאמפפֿער הזה ביין-צרוף (אַלקאָהל) או בעטהער, ימס עד מהרה, אולם אם נתן מעט מים לתוך התערובת הכעמית הזאת, יהפך למצבו הראשון, וכאשר נטיף איזה נטפים משמן-עטהערישע על, ימס עוד הפעם לחומר נוזלי.

"מאז מעולם נתן להקאמפפֿער מהלכים בחכמת הרפואה (מעדעצין), ותועליותיו נכרו לטוב בכל בתי-המרקחות (אַפאטהעקען) אשר באייראפא ואזיה, אולם בימינו האחרונים האלה נפרץ חזיונו בתבל, ופעולותיו הנמרצות אשר יפעל לחליים רעים ונאמנים, שונים ורבים, נודעים כבר חכמת הרפואה, וכל הרופאים היותר מפורסמים יקרבוהו לטוב ולרצון, כי יועיל הרבה לכל מיני קדחת, לקדחת־סירוגין (וועכסלפֿיעבער) לקדחת־העצבים (נערפֿען פֿיעבער) וגם למחלת־החמות (היציג קראנקייטין, טיפֿוס). הרופא המהולל הופֿעלאַנד השתמש בהקאמפפֿער לכל מיני מחלות הרעמאטיזמוס, לעצירת מפתח־הבטן, ולעצירת שטיפת וזרמת הדם הבא עם כווץ (קראמפפֿבלוטהשטורץ); ולמחלת־הדלקת (בראַנד), נתן הופֿעלאַנד קאמפפֿער בתערובת אפיום (Opium) וחינין (Chininum Sulphur). גם למחלת־התולעים יועיל הקאמפפֿער מאד; ואשר שתה סף רעל אפיום או קאַנטהארידען יצילהו הקאמפפֿער המזוקק מסכנת מות, ושב ורפא אותו.

"אחרי אשר כליתי להתבונן על עצי הקאמפפֿער הרבים הגדלים בהבקעה ההיא, עלינו כלנו על סוסינו ונרכב אל החוף. השמש ירד לאט לאט במורד ההרים, אך קרני זהבו יפוזו עוד על תועפות הררי־עד אשר שיאם לעב יגיע; ובטרם ראינו את הנשף, בא פתאום הלילה, והכוכבים העלו את נרותיהם ברום רקיע השמים, ואנחנו באנו אל אניתנו שמחים וטובי לב. חיש מהר עליתי על ערש יצועי ליתן שֵנה לעיני ותנומה לעפעפי, כי גמרתי אומר עם אחוזת מרעי, ללכת שנית בעוד בקר אל האי הזה, להתבונן על עצי־החלב (מילכ-בוימע) ועצי־הקנמון (ציממעט בוימע) הגדלים על אדמת האי הזה, ולחוות עליהם דעתי.


 

עצים מטיפים חלב35

השמש הוציא מאוצרו אור יקרות, אור צחצחות, ויאר את כל הככר לארכו ולרחבו, זהב קרניו המתנוצצים והמבריקים בהוד נעלה, הופיע על תלפיות הררי עד הבוקעים ענני שחקים בשיא גדלם ובחוסן גבהם. המשרתים עושי רצוננו חבשו את סוסינו, ונסעד את לבבנו במעט לחם ויין שרף ונסענו כלנו לדרכנו, אל הרוח אשר ישאנו המנהל מורה הדרך ההולך לפנינו, להתבונן על עצי החלב (מילכֿבוימע) המתנוססים בהרחק ארבע פרסאות ממקום מרבץ אורחתנו (קאַראוואַנע), לבוא עד תכונתם ועד תכליתם אל נכון. רכבנו דרך אחים (וויעזען) ירקרקים המעולפים ציצים ופרחים שונים בצבעים נפלאים, המפיקים ריח ניחוח כריח עצי בשמים; כה רכבנו כשתי שעות ועינינו לא תשבענה מראות את ההוד והתפארת, העונג והנעימות, אשר שפכה הטבע הנדיבה על כל הככר הזה מסביב, וכל חזיונותיה הנעימים והיקרים הרהיבו בת עיננו ומשכיות לבבנו למאד נעלה. אחרי כן רכבנו דרך חורש־מצל, ומשני עברינו התנוססו עצים רעננים המסתעפים בסעיפיהם וזלזליהם ממעל לראשינו, המסובלים במיני פירות מהודרים הגדלים פרא בשפע רב למאד, ולאחרונה עלינו הרים וירדנו עמקים המעולפים בירקרק חרוץ, והעוטפים כל מיני בר ומזון מזן אל זן, המשמחים לב ונפש והמשביעים את יושבי המקום כל טוב. ובשעה הראשונה אחר חצות היום הגענו אל כר נרחב המכוסה בעצי חלב במספר רב ועצום למאד, מגמת חפצנו בנסיעתנו זאת, אני ואחוזת מרעי ויתר חכמי הטבע שהלכו אתי. ירדתי מעל סוסינו ונקרב אל מקום עצי החלב, להתבונן עליהם בעין פקוחה ולבוא עד תכונתם ותכלית טבעם אל נכון.

"מדי דברי מעצי החלב האלה, אשר משכו אליהם חכמים חקרי לב, מצאתי נכון, להטיף דברים אחדים לפני קוראי ספורי מסעותי אלה, מאיכות ומהות עצי החלב בכלל, ומכל הדברים אשר יחוו עליהם דעתם חכמי הנוסעים והתרים את הארץ ההולכים לפני, וזה החלי:

"אם נתבונן על עץ החלב בעין חוקרת, ואם נביאהו בכור המבחן לנסות את תכונת טבעו וחקר תכליתו, אזי נראה ונוכח מישרים, כי העץ הזה הוא אחד מן הצמחים העומדים בין החי (אֿנימאַליע) ובין הצומח (פֿעגעטאַבליע) בתוך, לאַחֵד ולקשר את תכונותיהם הטבעיות זה בזה ולשלב אותם בשליבה פנימית או חיצונית שיהיה תוצאותם אחד; כנודע לחכמי הטבע, שבכל ארבע ממלכות הטבע (נאַטורייכען) הולכת ונמשכה שלשלת ארוכה בעלת חוליות, המאחדת את כל הנמצאים והמאלמם אלומה אחת. הנה כי כן עץ־החלב ישתוה בדברים רבים אל החי, במיץ חלבו הלבן והמתוק הנוזל מקרבו, אם אך נגע בשכין על חלקת קליפתו המזיל חלב רב, השוה במראהו ובטעמו לחלב לבעלי חיים היונקים“.

עץ־החלב (מילכבוים) Brossimum galactodendrum יגדל פרא, גם ינטע בגנים ובפרדסים. אם יגדל פרא יגיע בגבהו עד רום שש עשרה או עשירם מעטער, אך אם ינטע בגנים לא ינוהוהו בעליו להרים ראש כי אם עד שנים עשר רגל, יען כי רק אז יעלה חין ערכו וטיב חלבו הנוזל מקרבו, רב יותר מאשר יגדל פרא. דליותיו וענפיו הם עבותים וסבוכים מאד, ועליו המתנוצצים בירקרק חרוץ, הם ארוכים ורחבים וקצותיהם חדים. כאשר יבקע גזעו אז יעשה חריץ בסכין או בגרזן בקליפתו, יצא ממנו חומר נוזלי כעין מיץ רירי עב ולבן, הדומה בתארו ובטעמו להחלב הידוע, ריחו כריח הבאַלזאַם, ימתק מאד לחיך שותהו וירוה נפש צמאה בשמנו ובטעמו הערב והנעים; אפס כי הוא מתדבק (קלעבריכֿט) מאד. ויושבי המקום ישמרו לעת כי תחל לזוב המשקה הזה וישתוהו בכל פה; והוא נקפא כחלב פרות, להוציא חמאה, כי יפרד ממנו מין שמן הדומה בתארו ובתבניו לחמאה, וחומר פתילי דומה לגבינה.

ארץ מכורת עץ־החלב היא אמעריקא הדרומית, ובפרט בין הרי הקארדעללערים36 המתנשאים שם בשיא גבהם ובחסן תפארתם עד לב השמים, שם יצלח בגדולו ביתר שאת, ובכל שנה ושנה יובל ממנו חביות גדולות וקטנות ליתר ארצות אמעריקא גם לאייראפא; החלב יחלק לשני מינים שונים; החלב הנוזל מן העץ בעצמו דרך החריץ אשר יעשו בחלקת קליפתו בסכין, בלי כל טורח ועמל רב, והוא החלב היותר טוב ונעים מאין כמוהו, אך הוא לא ימכר לארצות אחרות בעד כל מחיר, כי אותו יקחו האמעריקאנים יושבי המחוזות והגלילות האלה לנפשם, ומכור לא ימכרוהו לבני ארצות אחרות; והמין השני הוא החלב אשר יודק ויומץ מן העץ בתחבולות שונות, בחזקה בלא עתו, והוא נופל בערכו גם במחירו ממין השני, והוא יובל לארצות אייראפא וליתר ארצות תבל.

התייר הגדול אלכסנדר פֿאָן הומבאָלדט, היה הראשון אשר הביא לנו ידיעות חדשות ונכונות מן עץ־החלב הנפלא הזה, בעברו לרגל מסעותיו דרך ארצות אמעריקא הדרומית ושרשרת הרי־הקארדעללערים הנשאים. החוקר הטבעי הזה הרבה להתבונן על עץ החלב זמן רב, ויתפלא הפלא ופלא על תכונת טבעו ועל פעולת מיץ הנוזלי אשר לו, המשביע אלפי נפש אדם בחלבו העב והשמן הזב מקרבו, ויתאמץ בכל יכולתו להשיג מושג נכון מכל פעולותיו ותכונותיו הטבעיות ולהתחקות על שרשיו, גזעו וענפיו, ביחוסם אל חכמת חיי הצמחים (באָטאַניק) ואל ארץ מכורתו ומטעו, ובשובו אחרי מסעותיו הרבות אל ארצו ואל עיר מולדתו, מלא את ידי ידידו מנוער החכם הנוסע "בוססענגא“ שמו, אשר אחז אז את דרכו גם לאמעריקא הדרומית, לשים עיניו גם על עץ החלב ולהתחקות על טבעו על פי חכמת הכעמיע והבאטאניק, לדעת איכות ומהות החלב ומשמנו, להביאהו בכור המבחן ולהפרידהו לכל הרכבותיו הכעמיות. מצות הומבאלדט שמרה רוחו, ויתחקה רוסענגאַ זמן רב על שרשי עץ־החלב ולבוא עוד תכונתו ותכלית טבעו אל נכון, וחפצו הצליח בידו אחרי חקירות ודרישות ימים רבים לבוא עד תכליתו, ויאסף שמה ידיעות שונות מתולדות וחיי העץ הנפלא הזה.

אחד הנוסעים היותר מצוינים בדור האחרון הזה, יספר בספר מסעותיו אדות עץ החלב כדברים האלה: "במשך ימי שבתנו בעיר קטנה מאַראַקאַי, השוכבת על אשדות הנהר טאַקאַראַגוי אשר באמעריקא הדרומית, הביאו לנו כפעם בפעם יושבי המקום כדים מלאים חלב לבן, עב ושמן מאד, וכאשר נסינו בפעם הראשון לשתות את החלב הזה בתערובת משקה הקאָפֿפֿע והשאקאָלאאַדע, טעמנו טעם ערב ונעים וימתק מאד לחכנו; מראש דמינו בנפשנו כי חלב פרות או עזים הוא, אבל אחרי אשר בעלי החלב גלו את אזנינו כי תוצאות מיץ עץ פרא הוא, השתוממנו למשמע אזננו ולא אבינו להאמין באמתת הדבר הזה, אך עד ארגיע נוכחנו לדעת כי כנים כל דבריהם, וכי באמת מעטיני עץ אמעריקאני הגדל פרא בגלילות ההם יזוב החלב המתוק הזה. התשוקה לראות בעיני את עץ הפלאות הזה התעוררה בקרבי בתועפת עוזה, ולהתחקות על שרשו וחקר טבעו מאד יאבתי. בקשתי את האיש אשר הביא לי למכור מדי יום ביומו כד חלב כזה, כי יואיל לנהלני אל המקום אשר עצים נפלאים כאלה ישגשגו שם, ובשכר איזה אגורות אשר שקלתי לו על יד, הואיל לנהלני למחוז חפצי, על כן אמרתי ללכת ליום המחרת בבקר אל מקום עצי החלב אשר האמעריקאני ינהלני שמה.

"ויהי ביום המחרת בהיות הבקר בקר לא עבות, בהתהפכי עוד על ערש יצועי, והנה האמעריקאני דופק על כפת המנעול בחדר משכני להעירני משנתי, לאחוז דרכנו אל מקום עצי החלב, כאשר גמרנו אומר ביום אתמול. חיש קל קמתי מעל ערשי וצויתי למשרתי עושה רצוני לחבוש את סוסי, וארכב בלוית עבדי שומר ראשי בעקבות המנהל אשר הלך לפנינו להורותנו הדרך נלך בה; השמש אך יצא על חוג השמים להאיר להארץ ולדרים עליה בברק הודו וחוסן תפארתו. אחרי מסע חצי שעה מצאנו אהלים קטנים אחדים העשוים מקני יער ומכוסים בעורות בקר; ועל שאלתי את פי המנהל מי הם המאושרים אשר אוו למושב להם במשכנות מבטחים כאלה, ענני כי שם יגורו האנשים העושים בעבודת עצי־החלב, ובהוצאת מיצם החלבי הנוזל מהם, בתחבולות שונות אשר אמנו את ידם למלאכה הזאת מימי נעוריהם, ואך המה ישכילו מאד בהוצאת החלב הזה, ואין איש בלעדיהם בכל המחוזות האלה אשר ידע לעשות במלאכה הזאת, ואותם ישכרו בעלי העצים להוציא את החלב מעציהם, בנתנם להם חלק עשירי מחלבם הרב בעד טרחם ועמלם. בסביבות האהלים האלה ירעו על כר נרחב בקרים אבירים, סוסים דוהרים ועשתרות צאן ועזים, ויתענגו על נאות דשא במרחבי הככר הנחמד, אשר על מרחבו היפה המעולף בירקרק חרוץ, ישתרעו עצים רעננים אשר שיאם לעב יגיע, ושִׁני סלעים רמים ונשאים אשר לרגליהן ינהרו נהרות איתן בשאון זרמתם. משם עברנו בין סבכי עצי יער גדול המרהיבים בת עין במחזה נעלה, יען הטבע תשתרר שם בתוקף עוזה ויפעת זהרה; שם ישמע קול רעש מים אדירים ותשואת גליהם ומשבריהם השוטפים בפאת היער נגבה, ושם תצלינה אזנינו מיללת הקופים וזמרת אלפי צפרים וכנף רעננים. כה רכבתי כשעה תמימה ועיני לא שבעו מראות את ההוד וההדר,הענג והנעימות, אשר שפכה הטבע על כל הככר מסביב, ועט כל סופר מהיר ילא לתאר כמו את כל החזיונות היקרים והנפלאים אשר ראיתי מדי עברי דרך חרש מצל הזה. פתאום והנה הר רם ונשא המכוסה מכף רגלו ועד ראשו בעצים רעננים ופרחי תפארה, משתרע מרחוק לנגד עינינו. "ההר הזה אשר תחזינה עינינו מרחוק – אמר אלי המנהל – הוא ההר הנקרא בשם "ווענצועללא“, ושמו נודע במחוז הזה לשם ולתהלה, בעצי החלב הרעננים המתנוססים עליו במספר רב ועצום למאד, ואל ההר הזה אנהגך אביאך הפעם, כי שם תראה את אשר לא פללת לראות מעודך עד היום הזה“. שמח וטוב לב רכבתי בדרכי הלאה, בשמעי את דברי המנהל, כי עוד מעט ועל המקום אשר תדרוש נפשי יעמדו רגלינו. דפקתי את סוסי להרחיב צעדיו תחתיו, ובעוד רבע שעה והנה במורד הר ווענצועללא הגיעה אורחתנו הקטנה אחרי מסע שלש שעות רצופות. ירדתי מעל סוסי ואשלחהו חפשי לרעות בנאות דשא סביב ההר, ואני עם עבדי והמנהלני בדרכי, העפלנו עלות על תועפות ראש ההר הזה. האח! חזיון יקר ומאד נעלה חזו עיני על ראש ההר הזה! שם השתרע לנגד עיני מישור רחב ידים, אשר בכל עבריו מסביב יתנוססו עצי חלב רעננים עבותים וסבורים המסובלים בעלים ירקרקים ארוכים וחדים, גבהם משתים עשרה עד עשרים רגל, ובין ענפיהם וזלזליהם יקננו צפרים עפות וכנף רננים נעלסה, בקננם בעבי צמרותיהם הירקרקים, ואצל כל עץ ועץ מעצי החלב האלה, עמדו אנשים, נשים וטף, העמלים בידים חרוצות לחלוב את העצים ולשים את חלביהם בכליהם. האנשים החזיקו בידיהם סכינים ארוכים ועקומים כעין מגל, לשרוט במו שרטת בחלקת קלפית העצים, בעשותם חריצים קטנים מחודדים עד לב העץ, להוציא דרך שם את החלב המתוק, והנשים החזיקו בידיהן כלים שונים אשר צמיד פתיל להם לבל יפוג ריח החלב וטעמו לא ימר. אנכי ואנשי לויתי רפדנו יצוענו על מצע דשא וירק עשב בין עצי החלב האלה, ואלפי פרחים ושושני חמד יפים ונחמדים יכתירונו כדור מסביב, אשר הפיקו ריח נעים כריח עצי בשמים, ובענג ונעימות התבוננתי על הככר היפה הנשקף לנו מסביב, על עצי החלב אשר יתגאו בדליותיהם וכפותיהם ירימו למעלה, ועל מלאכת הנשים והאנשים החרוצים בעבודתם בחליבת העצים, ועיני לא שבעו מראות את ההוד וההדר, החן והיופי אשר שפכה הטבע הנדיבה על המקום הזה בשפע רב נעלה ונפלא, ודמיתי בנפשי כי באחד מגני איטאליען ופרדסי שפאַאניען המהוללים ברוב התשבחות, אשב הפעם לשאוף רוח צח ולהתענג על נעימת יקרת הטבע השוררת שם בתוקף עוזה. זמיר כנף רננים השוכנת בחגוי סלע, רננת הקאליברע מנקרת הצור, והוד קול הנותן זמירות בלילה מבעד זלזלי עצי החלב,המשמיעים לרגעים נעים קולם, הוסיפו עוד חן ויופי הדר ותפארת על המקום הנחמד הזה; וברגשות קדש קראתי מנהמת לבי: "האח! נפלאים מעשי הטבע! ונשגבים מפעלותיה עד אין חקר!“ – אחרי אשר מלאו האנשים והנשים את כליהם חלב, משחו את החריצים והשרטות אשר עשו על חלקת העצים בסכיניהם, במין זפת עב וכופר שחור, לעצור את נזילת החלב, ויאספו כלם אספה אחת וכדיהם המלאים חלב על שכמם, ובקול המון חוגג בתרועת ומצהלות שמחה וזמרת שירי אביב, עזבו את המקום וירדו מעל ראש ההר לשוב הביתה. גם אנכי ואנשי לויתי לא ישבנו שם עת רבה, ואחרי אשר הגמיאני המנהל חלב עצים מכדו אשר נשא על שכמו, קמתי מעל מצע הפרחים והשושנים, ירדנו מעל ראש ההר ונרכב לשוב הביתה“.

הנוסע דעריוואריא יספר אדות עצי החלב כדברים האלה:"בעת אשר הביאו האמעריקאַנים את המבצר "פעטרא-קובעללא“ במצור, אשר בתוכו התבצרו אז הספרדים המתאמצים לנחול ארצות לא להם, בעת הזאת הייתי לרגלי מסעותי באמעריקא, ומשכני היה בקרבת המבצר ההוא. ויהי היום ואנכי יצאתי מביתי בלוית אחוזת מרעי ללכת לרוח היום לשאוף רוח צח ולרוות את צמאוננו במי המעין הנפלא "נאגואנאגוא“ המהולל ברוב התשבחות במימיו הזכים והצלולים המתוקים מאד לחך שותיהם, כמשפטנו יום יום. בדרך פגשנו באנשי צבא מחיל האמעריקאנים וכדים גדולים בידיהם; מראש חשבנו כי גם הם ילכו לשאוב מים ממעין נאגואנאגוא, אך בעברם על פניה מעין וילכו הלאה שאלתי את פיהם בתמהון, אנה פניהם מועדות? והם השיבוני כי לחלוב עצים ילכו. על המענה המוזרה הזאת לא מצאתי פתרון, וחשבתי כי לצון חמדו להם אנשי החיל האלה; אבל כאשר הבטיחוני כי לא במהתלות ידברו, וכי באמת לחלוב עצים ילכו, אמרתי ללכת אחריהם ולשמור צעדיהם עד אשר יבאו למחוז חפצם. כאשר התרחקנו מן המעין כשש מאות מעטער, באנו אל יער גדול צומח עצים רעננים הנקראים אצלם בשם "עצי־החלב“. אנשי הצבא שלפו את חרבם מתערם וישרטו בהם שרטת על חלקת העצים, והנה מיץ עב לבן וזך החל לזוב מן העצים באין הפוגות, אל תוך הכלים אשר הציגו מתחת, ואחרי עבור שתי שעות נמלאו הכדים והכלים הרבים במיץ החלבי הזה על כל גדותיהם. אנשי החיל הגמיאוני מיץ החלב הזה אשר טעמתי בפעם הראשון בימי חיי, ויהי טעמו מתוק וערב מאד לחכי, וארַוֶה עד מהרה את צמאוני הנורא; וכאשר נדברנו יחד, ספרו לי כי בהחלב הזה ימתיקו כל מיני מאכליהם ותבשיליהם, ויובא גם על שלחן מלכים ורוזני ארץ, גם ילושו בו לביבות מחטי תוגרמא, ועוד מיני מאפה תנור שונים המבריאים ומדשנים את גוף האדם, והמשביעים נפש רעבה וצמאה במגד עסיסם ומעדניהם המתוקים.

“אם נביא את החלב הזה במסות ובחינות כעמיות ופהיזיקיות שונות, נראה ונוכח כי החלב הזך והנקי הבלתי מעורב בחומר נוזלי אחר, יכלכל בקרבו 50% חלקי שומן, והשומן הזה אשר יפרד מהחלב ע”י הפרדות כעמיות, דומה במראהו לדונג־הדבורים (בינענוואכס). השומן הזה ימס על נקלה בתוך אד טהור (אֶטהער), אבל באַלקאָהל רותח לא ימס לעולם. כאשר יבושל החלב, יעלו חלקי השומן למעלה ויצופו על פני החלב ממעל, וכאשר יתקרר יתראה מראה דונג זך ונקי; כן יעצור החלב בקרבו עוד חלקים כעמיים שונים, כמו גבינה, נופת (צוקקער), מלח־מתכותי, סיד (קאַלק) ופֿאָספאר. לפי בחינות חכמי הכעמיע אשר ערכו בחלב כזה ע“י תחבולות כעמיים ברורים ומדוקדקים, נוכחו לדעת כי בקבוק חלב טבעי כזה אשר מקרוב יצא מן העץ, יעצור בקרבו החלקים האלה: 1) שומן 35,2%. 2) נופת 2,8%. 3) גבינה 1,7%. 4) מלח 5,5%. 5) חומרים בלתי נודעים עוד בדיוק 1,8%. 6) ומים 53. מן ההפרדה הכעמית הזאת נראה, כי תכונת טבע החלב הזה דומה כמעט לחלב בע”ח היונקים, כידוע לבעלי הכעמיע; רק בזאת יבדל, כי חלב־העצים יעצור בקרבו חומרים כעמיים קשים וחזקים שלש פעמים יותר מחלב היונקים, ועל פי תכונתו ידמה יותר אל שומן החלב אשר יכלכל בקרבו 34,3 חלקים חמאה, 4 חלקים נופת, 3–5 חלקים גבינה ופאָספֿאר, גם 58,2 חלקים מים, כל אלה החלקים (בלעדי הנופת) ימצא גם בחלב העצים במשקל שוה עם שומן החלב. – ובזה תמו חקירותי אודות עץ החלב.

"בשעה החמישית אחר חצות היום עזבנו את המקום הזה; שמחים וטובי לב רכבנו על סוסינו בין עצים רעננים ודרך אחים ירקרקים, המפוארים בכל מיני פרחים ונצנים שונים, הצבועים בשלל צבעי רקמתים נחמדים, המפיקים ריח ניחוח כריח עצי בשמים, ועד מהרה באנו אל מרבץ מחננו. עיף ויגע נפלתי על ערש יצועי לנום שנתי ולהחליף כח מתלאות היום, כי למחרת היום בבקר אמרתי ללכת בלוית אחוזת מרעי לבקר את עצי הקנמון ועצי הדונג הנמצאים במחוזות ההם, ולבוא עד תכליתם. –“


 

עצי ענק ואלוני זוקן

בקאליפאָרניען ארץ הפלאות, המהוללה בחזיונות הטבע הנעלים והנפלאים, במכרי מתכותיה היקרים ובמכמני זהביה הנחמדים ואבניה הנעלים, יפגוש הנוסע האיירופי על כל מדרך כף רגל דברים מוזרים ונפלאים אשר אין על עפר משלם, ומכלם הכי נכבד "יער הארזים“ המשתרע בקרבת המקום מאריפאזא, מזרחית דרומית מן העיר סטאָקסאן, והוא יער גדול ורחב ידים יפה ונחמד אשר נטע אביר הטבע בתבל ארצו, המפליא עין רואים והמרהיב נפש אדם ברגש מאד נעלה. כארבע מאות עצים רעננים רמים ונשאים, המסובלים בענפים וסעיפים גדולים ורחבים, הנחפים בירקרק חרוץ ובשלל צבעים מצבעים שונים, מתנוססים שם לגאון ולתפארת. בתועפות צמרותיהם העבותים וזלזליהם הסבוכים, יקננו אלפי אלפים בעלי כנף שונים, הנותנים זמירותיהם ושירותיהם הנעימים יומם ולילה, ורוח צח ונעים העובר בין ארזי אל אלה, ישמיע קול המולה נעימה ושאון נעלה בדומית חן. מרבית העצים האלה עבים וגבוהים מאד, ורובם ככלם יחזיקו באלכסונם מעשרים עד שלשים מעטער, ושנים עשר איש העומדים מסביב לאחד העצים האלה אחוזי יד זה בזה, אך המה יקיפו ויחבקו אותו מסביב.

הנוסע קאַרליסלא אשר התגורר כחמש שנים בקאליפֿאָרניען יספר כדברים האלה: "סער מתחולל אשר אתא מחדרי תימן, שֵׁרַש את אחד העצים הגדולים ההם ויפילהו מלוא קומתו ארצה. בשכבו על הארץ, השתרע באורך מאה וששים מעטער (ערך שבעים קלאַפֿטער) והקפו היה ארבעים מעטער (ערך י"ח קלאפֿטער). העץ הזה היה היותר גבוה והיותר עב מכל עצי היער ההוא, ובכל ארצות תבל ואיי ים רחוקים אשר עברתי למסעותי, לא ראיתי כמוהו בגדלו ועביו. מספר טבעותיו (רינגען) לא ימנו ולא יספרו מרוב, ולפי השערתי ימי שני חייו עלי אדמות ערך ארבעת אלפים שנה! והוא אחד מן השרידים אשר נשאר עוד מימי המבול לזכרון עולם יושבי המקום הסירו את קליפתו מעליו והובאה לסאן פֿראנציסקא והספיקה לגדר חזק מסביב לאחד השוקים הגדולים, ולו הוצגה הקליפה הזאת על הארץ שלמה כמו שהיתה על העץ עצמו, אזי יכלו כעשרים איש לשבת בתוכה בְּרֶוַח ולא דחקו איש את אחיו!“

ביפה נוף קאלאוועראַס בקרבת המקום מאראפֿאַזא ישתרע עוד יער קדמוני (אורוואַלד) ובתוכו מתנוססים ג"כ אלוני זוקן אשר הדרת זקנת אלפי שנים עליהם חופפת, ובגובה קומתם ועבים לא נופלים הם מעצי "יער הארזים“ ההוא. יושבי המקומות ההם יקראו את היער הזה בשם "יער המאַמוטהען“, יען כי העצים המתנוססים שם הם מצבות זכרון אשר נשארו מימי קדם בממלכת הצמחים, כהמאַמוטהים אשר נשארו בחיק האדמה מימי קדם לזכרון בממלכת בעלי החיים. מכל עצי ה' אשר נטע בתוך היער הזה, הכי נכבד העץ הנקרא בשם "אבי היער“ אשר יתנשא בתוך היער לכל לראש, כי הוא היתר רם ונשא מכל העצים הנטועים שם. לפי חשבון אשר העריכו החכמים והתרים את הארץ בשנות ימי חיי העץ הזה על פי מספר טבעותיו, הוא ערך חמשת אלפים שנה, ומרוב זקנתו וכבד עפיו ושריגיו הרבים והעצומים, הנהו נוטה לנפול ועוד מעט ויקטף מארץ מטעו, לזאת החישו יושבי המקומות לבל תגיש ותקדים הרעה, בנפלו פתאום מלוא קומתו ארצה, ויגדרו את חלקו התחתון בגדר אבנים חזק, לבל יאונה כל רעה להעובר שמה, גם להעצים האחרים העומדים מסביב לו.


 

תולעי ענק

התייר הגדול פֿריטץ מיללער אשר כתת את רגליו בין אבני נגף וצורי מכשול, בעברו למסעותיו בארצות תבל ואיי ימים רחוקים, לגלות חדשות ונצורות במרחבי התולדה ובספוני טמוני הבריאה הנפלאה, יספר לנו בספר מסעותיו על אודות יציר נפלא אשר ראה בארץ בראַזיליען אשר באמעריקא הדרומית, והוא מין רמש זוחל הרומש באדמה, הנודע שם בשם "מינאַקאיאַ“. הבראזיליאנים מאמינים בספורים זרים ונפלאים אשר טפלו הקדמונים על תולדות טבע היצור הנפלא הזה, והם ספורים בדוים אשר בהבל יסודם ועל במתי הדמיון יגביהו עוף. בני ההמון מאמינים אמונה אמן, כי מין התולעת הנקרא בשם מינאקאיא, החי בבטן האדמה, הוא גדול ונורא מאד, אשר ארכו מאה וחמשים ורחבו חמש עשרה רגל, והוא יחפור ויכרה בבטן האדמה מערות וחפירות גדולות אשר ילפתו ארחות דרכם מלים רבים מתחת לארץ, ובפגשו בדרך חפרו בשרשי עצים ואלונים גדולים ורעננים, יעקר את שרשיהם, והעצים העומדים על פני האדמה יבולו ויקמלו; הוא נותן לשטף הנחלים והנהרות דרך חדשה, ולמים עזים יפלס נתיבה אשר שלא עברו בה לעולם; ועוד מעשים זרים ונפלאים המעוררים רב תמהון. והנה אם נביא את הספורים האלה במשפט לראות אם אמת צדקו דברי ההמון על אדות התולע הנפלא הזה, נראה ונוכח כי הוציאו עליו משפטים מעוקלים, עונות ופשעים אשר לא חטא ולא אשם מעולם, וכי הגוזמא וההפרזה רובצת עליהם במדה גדושה; ובאמת ימצא יצור אדמה כעין זה, הנופל בגדלו ובתכונותיו הטבעיות מהיצור אשר ייחסו אליו בני ההמון ספוריהם הזרים והמבהילים. –

החוקר פֿראַנציסקא דע אמיראַל ווארעלא, אשר התגורר בשנת 1872 בבראזיליען, שמע גם כן נפלאות ונצורות ממציאת יצור גדול ונפלא כזה, והספורים המבהילים אשר שמע מפי ההמון ע"ד ארחו ורבעו וכל תכונותיו הנפלאות, העירו את רוחו לחקור אחריו ולבוא עד תכונתו אל נכון. ויחקור פֿראַנציסקא וידרוש אחריו למצאהו ולראותו בעצמו, ואחרי יגיעות רבות נגלה לפניו מינאקאיא אחד בקרבת המקום לאַגעס, לא רחוק משפת הנהר Rio das Carciaras; פֿראַנציסקא קרא לעזרה את אנשי המקום כי יעזרוהו לתפשו בחיים חייתו, אבל עד אשר באו, נעלם היצור מעיניו ויסתר בירכתי המערה, ויחפרו אחריו וימצאוהו בתוך שרשי עץ אלה עבותה תחת הארץ, ובקרבם אליו לתפשהו ולמשכו ברשתם, נשמט במהירות נמרצה מתחת ידיהם ועקבותיו נעלמו באדמת בצה ומדמנה, אשר מצא לו שם מחסה ומסתור מחמת רודפיו. ברגעים האחדים אשר התבונן עליו פֿראַנציסקא, ראה את ההפרזה והגוזמא אשר הפריזו בגדלו ובצלם דמות תבניתו יותר על המידה. ותחת אורך מאה וחמשים מעטער, היה ארכו רק עשרה מעטער, ותחת רוחב שמונה עשר היה רחבו מעטער וחצי.

הנוסע דֶע בראַנקע ראה בגלילות ריאָ קאוועאיראָס במקומות שונים מערות גדולות וחפירות ארוכות, אשר כרו וחפרו היצורים מינאקאיא בפלסם להם נתיב תחת הארץ. המערות האלה נמשכו לאורך אלפי מעטער עד הגיעם אל אדמת בצה ומי מדמנה, ורוחב המערות האלה היה משלשה עד חמשה מעטער, ועצים רמים ונשאים אשר עמדו לשטן להיצורים האלה בחפרם בעומק האדמה, נעקרו על ידם עם השרש ונפלו מלוא קומתם ארצה. אנשים רבים נהרו מרחוק ומקרוב אל המערות האלה לראות את מפעלות היצור הנפלא הזה, ההריסות והשמות אשר עשה בתעצומות עוזו וגבורתו הנוראה; ודֶע בראַנקע חשב למשפט כי המחבל הנורא הזה ישכון עודנו באדמת בצה, כי מי המדמנה התגעשו ויהמו לרגעים, ובהיות הלילה שמע גם שריקות והמולות מוזרות מתחת לארץ.

הנוסע מיללער, ראה בשנת 1849 במחוז פראנא שני מיניאקאאים איומים כורים וחופרים חפירות ומחלות עפר גדולות אשר השתרעו במרחק רב מתחת האדמה, ויהי בפגשם בדרכם בשני צורים גדולים אשר עמדו לשטן להם, לפתו ארחות דרכם ויסבבו בחפרם את הצורים מסביב סביב, ושם נעלמו פתאום ועקבותיהם לא נודעו; אורך היצורים הנוראים האלה היה ערך שנים עשר מעטער ורחבם כדי מעטער וחצי.

גם הנוסע סעניאר לעבינא ראה במקום ההוא בשנת 1854 יצור נפלא כזה. "אשה כושית (נעגערין) – יספר לעבינא עם הספר – הלכה פעם אחת לשאוב מים מן המעין אשר הקר מימיו לא רחוק מביתה, בבואה אליו ראתה להשתוממות נפשה, כי נסתם המעין ויכוסה בעפר, ותשא עיניה ותרא כי בחפירה עמוקה הנעשה בן לילה מסביב להמעין, שוכב יצור זר ונפלא בתבנית תולעת־האדמה (ערדוואורם). בבלהות מות עזבה הכושית את המקום הנורא הזה, ותרץ בבהלה וחרדה לביתה ותגד את אשר ראתה. בתאות נפש חשתי בלוית אנשים אחדים אל המעין, ונמצא באמת יצור איום ונורא, ארוך ועב רובץ על גחונו בחפירה עמוקה, ועושה את מלאכתו בעבי האדמה, אבל עד ארגיעה נסתר מנגד עינינו ויתחבא באדמת הבצה ואיננו!“ – "בלכתי פעם אחת היערה לצוד ציד, – יוסיף הנוסע הנזכר לספר –, היום היה בהיר בשחקים ודומיה נעימה שררה בכל הככר מסביב, פתאום רעשו עצי היער ועץ גדול בעל ענפים וסעיפים רבים נפל מלוא קומתו ארצה. בגשתי אליו ראיתי כי נעקר עם שרשיו, ואתפלא על נפילתו פתאום. ויהי בדרשי על שרשי החזיון הנפלא הזה, מצאתי ראיתי חפירה עמוקה מסביב להעץ ובקרבה שכב יצור שחור איום ונורא מוזר ומבהיל נפש, הדומה בתוארו לתולעת בעל שתי קרנים חדות ושנונות בראשו, וארכו היה ערך עשרים וחמשה מעטער, ובעוד אני עומד ומשתאה על מראהו וצלם תבניתו המוזר, נעלם פתאום מעיני, כי הסתתר בסתר בצה ומי מדמנה ועקבותיו לא נודעו“.

בהתגורר החכם הזה בשנת 1857 בארץ אורוגוואַי, נמצאה על פני השדה בין סלעי מגור ואבני גיר, גופת מינאקאיא מת, ובין האנשים הרבים אשר נהרו לראות את הענק בתולעי־האדמה, היה גם החכם ההוא. לפי דבריו היתה גויתו שחור מתנוצץ, ועור בשרו עב כקליפת עץ ארז, גויו מכוסה קשקשים כדג, ועל מרום מצחו התנוססו שתי קרנים חדות ומקוצעות, ובטנו היה צהוב לבן, ארכו היה ערך עשרים מעטער, ועביו כשני מעטער.

כאלה וכאלה יוסיפו חכמי הנוסעים לספר ארוכות וקצרות מתכונת היצור הנפלא והמוזר הזה, וכלם לא באו עוד אל עמק־השוה בדבר ארחו ורבעו, תולדתו ומהותו, כי עד היום לא עלתה בידם לתפשהו בחיים חייתו ולהביאהו בכור המבחן, לחקור אחרי הליכותיו ודרכי חייו, ולכן לא יחד עוד כבודו בקהל היצורים והברואים הבאים בספרי הטבע, ועד אשר יצליח בידי החוקרים לתפשהו ולהביאהו בגני־החיות ולשים מעינם בו, להתחקות אחר טבעו והליכותיו בארץ החיים, יחסר מקומו בספרי הטבע, וספר תולדתו יהיה כספר החתום לפנינו.


 

בעלי חיים המאבדים את עצמם לדעת

נפלאת היא תכונת רוח בעלי החיים, ונעלות הן נטיותיהן הטבעיות הנטועות בקרבם בימי צבאם עלי אדמות. בארחם ורבעם ובכל פעולותיהם, ירהיבו נפש החוקר הטבעי ויתפלא הפלא ופלא על כח הנפשי הנפלא המפעם במשכיות היצורים באין חקר. ככה נתאמת עתה דבר זר ונפלא מתכונת בעלי החיים, כי מאבדים את עצמם לדעת, בעת אשר ימאסו בחיים ואין מנוס ומפלט להם מסכנת המות וממצוקותיהם אשר ימצאו אותם בדרכי החיים. הדבר הזר והנפלא הזה היה לצחוק ולמהתלות בעיני חוקרי הטבע הראשונים, בשמעם בראשונה מפי הסופר הקדמון פליניוס, כי בעלי החיים הרבה ממיתים את עצמם לדעת. פליניוס היה הראשון אשר התבונן אל בעלי חיים שונים בשימם קץ לחייהם המרים והמדוכאים; ובספרו על דבר בעלי חיים, הרחיב את דבריו על אדות הדבר הזר והנפלא הזה, ויספר לנו ספורים זרים ונפלאים, מחיות היונקים, מבעלי כנפים וזוחלים, אשר טרפו נפשם בכפם. אחריו החרו החזיקו עוד חכמים וסופרים אחרים, ובספריהם אשר כתבו על תולדות בעלי חיים, הרהיבו גם כן את אזן הקוראים בספוריהם הנפלאים מבעלי חיים שונים אשר קצו בחיים ואבדו את עצמם לדעת. מאות בשנים שחקו לעגו חוקרי הטבע על חלומותיהם ועל ספורי חכמי קדם אלה, ולא האמינו באמתם, בחשבם ספוריהם לילדי הדמיון אשר בדאו הקדמונים מלבם, להמשיך אל ספריהם לבות הקוראים ולהרהיב את רוחם בחדשות ונצורות כאלה, אשר על במתי הדמיון יגביהו עוף. ואולם בימים האחרונים האלה, ימי בכורי ענבי המדעים, תור זהב לחכמה ודעת, והחוקרים בוחנים ובודקים כל דבר זר ונפלא בגנזי הטבע הנפלאה, ויורדים וחודרים עד תכלית כל דבר לאמתו, הביאו גם כן את בעלי החיים בכור המבחן והנסיון, לנסותם ולראות אם אמת נכון הדבר אשר טפלו עליהם החוקרים הקדמונים, ולרב תמהונם נוכחו לדעת כי אמנם טורפים בעלי חיים את נפשם בכפם כבני אדם; כפי שהורה להם הנסיון היומי בשקדם ובחקרם בדבר הענין הזר והנפלא הזה, בשקידה עזה ונמרצה ובעינים חודרות ימים רבים.

והנה במכ"ע האשכנזי “געאָ“ (הארץ), המיוחד לחכמת הטבע, היו”ל בלייפציג לחדשים, נדפס זה מקרוב מאמר על דבר בעלי חיים המאבדים את עצמם לדעת, אשר נקבצו ובאו בו ספורים רבים נפלאים מבעלי חיים שונים אשר שמו בעצמם קץ לחייהם; ויען כי הענין הזה חדש הוא, מהחדשות המתחדשות לבקרים במרחבי ידיעות העולם והטבע, אמרנו להעתיקו בקצרה לפני קוראי ספרנו זה, כי נכבדות מדובר בו מבעלי החיים ונטיותיהם הנפלאות.

דאַרווין, הארי שבחבורת חוקרי הטבע בימינו אלה, הואיל לאמת את דברי הסופרים הקדמונים, כי בעלי החיים ימיתו את עצמם לדעת, וחפצו הצליח בידו לבוא עד תכלית הדבר הנפלא הזה, ולהוכיח לבני אדם כי באמת לא נופלים הם בעליחיים מבני האדם גם בהנטיה הנוראה הזאת, וכי ככל אדם הנאור הנברא בצלם אלהים, השומר את חקי המאדע בכל פרטיה ודקדוקיה בדור דעה זה… הנכון לשים קץ לחייו כאשר יציקוהו פגעי הזמן, נכונים גם בעליחיים לקפד כאורג חייתם בלא עתם, ולשפוך דמם כמים כבוא עליהם צרה ומצוקה וחייהם תלוים להם מנגד מבלי יכולת להמיש צוארם ממנה, ובספרו “דאַרווין ע”ד דעת בעה“ח ונטיותיהם הטבעיות“ הולך ומונה את בעה”ח השונים אשר הוא בעצמו ראה איך אבדו א"ע לדעת כבוא עליהם צרה פתאום. "פעם אחת, – יספר דארווין עם הספר –, יצאתי בחברת צידים היערה לצוד ציד ולהביא טרף, ורצנו אחר שועל, רדפנו אחריו להשיגו בחיים חייתו; ויהי כבוא השועל בין המצרים, בין עצים וענפים עבותים וסבוכים, וחברת הציידים כתרוהו סבבוהו פנים ואחור מבלתי יכולת להמלט מידם, קפץ פתאום על קוץ יבש וחד אשר עמד לפניו; הקוץ נשקע בחזהו וזרם דם התפרץ מקרבו, ויפול שדוד בעוד רגעי מספר לארץ. עוד פעם אחת רדפנו אחר השועל ונשיגהו ונדביקהו על שפת היאור, כראות השועל כי חייו תלואים לו מנגד ומנוס אין לו מידינו, קפץ היאורה והמון המים הכבירים כסוהו במשאון וירד מצולה כמו אבן.“

הכלב השומר נפש בעליו והמשתתף באסונו ובצרתו גם לו צר, כבוא עליו שואת פתאום תתעב נפשו בחיים, ויאבד את עצמו לדעת. לאכר אחד בסביבות באַזעל אשר בשווייץ, היה כלב נאמן אשר היה דבוק אל אדוניו ימים רבים, וישמור צעדיו ולא סר ממנו רגע קטן. כאשר מת אדוניו והובל לקברות, לא נפרד הכלב ממנו גם במותו וישאר על קברו יומם ולילה, וכל המכות והמהלומות אשר הכוהו להבריחהו מעל הקבר, לא הועילו מאומה, וסבל כל המכות באהבה, ולא עזב את קבר אדוניו אף רגע, כל אוכל תעב נפשו מעצר רעה, יגון ואנחה, ובעוד ימים מספר נמצאה נבלתו על הקבר, כי מת ברעב. רוב הכלבים טורפים נפשם בכפם מכאב־השִׁנים. “הכלב שהיה אצלי בבית בשנת 1849 – יוסיף דארווין לספר – סבל ימים רבים ענוים מרים מכאב־השִׁנים, וכל ארוכה לא עלתה לו. ויהי באחד מימי החורף בשבתי לפני האח המבוערת, קפץ פתאום הכלב אשר ישב תחת השולחן לתוך התנור, שלהבת התנור אחזהו מכל העברים, ועד אשר הוצאתיהו מן האש כבר היה נשרף וכל רוח חיים לא היה עוד בקרבו. החזיון הנורא והמוזר הזה עורר את רוחי לשים עיני על עוד בע”ח אחרים ולהתבונן עליהם בעין חודרת אם יטרפו נפשם גם כן בכפם כאשר יעונו בעינוים קשים ומרים. מן החתולים הרבים שהיו בביתי, התבוננתי עד כמה אוהבים החתולים את בניהם פרי בטנם, עד כי נכונים הם למות מעוצר רע ויגון כאשר יקרה את בניהם אסון. חתול נקבה אשר רבצה וחלצה שד לשלשת בניה הרכים, סרה רגע קטן מהם לבקש טרף לנפשה, ובשובה מצאתם לחרדת נפשה פגרים מתים, כי החתול הזכר ארב עליהם במסתרים, וישם מחנק לנפשם. יללת האם הרחמניה על בניה פרי בטנה עוררה בקרבי חמלה וחנינה, ואנחמה במאכלים טובים ובריאים ובעכברים חיים למען תשים קץ ליללתה ולהמית רוחה הנכאה; אבל מאנה להנחם, וכל אוכל תעבה נפשה. ויהי היום ותתגנב החתול בחדר ששם היה כלוא בכלוב ברזל זא-ערבות (העענא) אשר הובא אלי מארצות המזרח, ותתחבא בפנת החדר אחורי הכסא. אני הבנתי עד מהרה את מזמות החתול כי תחרוש רעה על נפשה, ואפתח פתח קטן בהכלוב כפי שהזאב יוכל להוציא את ראשו החוצה, ואני נזורתי אחור ואסתתר אחורי הדלת והמזוזה להתבונן מה יעשה בתוך החדר פנימה. בעוד רגעי מספר עזבה החתול בלאט את מקומה ותתקרב אל הכלוב, ותהי כרגע בין שִׁני בן שחץ האכזר הזה, אשר שם קץ לחייה המרים ותרד ביגון שאול בטנו! חתול אחרת וינון, אשר שכלה גם כן את בניה הקטנים בענין רע, טרפה נפשה בכפה מעצר רע בנפלה בצדיה בבאר מים ותטבע“.

האריה הכביר והנאור מכל חיות השדה ובני שחץ, לא יתן את נפשו לנפול בידי שונאיו ורודפיו. כבוא עליו צרה, יתאמץ בכחו וגבורתו לחלץ את נפשו מרעה, גם חכמתו ומזמתו יקרא לעזרה, ובראותו כי גם אלה לא יושיעוהו ועוד מעט וילכד בידי האדם, לא יכנע לפניו, ויבקש עצה ותחבולה לשים קץ לחייו, וטוב לו לאבד את עצמו לדעת, מנפול בידי אדם המבקש נפשו לספותה. בשנת 1856 רדפו חברת צידים באחד מיערות אזיא אחרי הארי, וישיגוהו וידביקוהו בירכתי היער בין כיפי סלעים גבוהים, ויכתירוהו מכל העברים מסביב, וירא כי אין מנוס ומפלט לו מידי אויביו בנפש, וחייו תלואים לו מנגד, התנפל על אחד הצורים החדים בשצף קצף, ותבקע בטנו וראש הצור החד והמקוצע פלח את חזהו וימת כרגע. – עוד מעשה באריה בן־תרבות, אשר החוקר הטבעי לענץ קנהו בכסף מלא בהיותו למסעיו בארצות אפריקא הדרומית, ויסגרהו בכלוב ברזל וישם עליו משמר. ויהי היום ולענץ שכח לסגור היטב דלת הכלוב, ויעזוב את האריה לבדו; האריה התחמק מן הכלוב וינס ויצא החוצה, וירא כי אין איש ויברח על נפשו היערה. לענץ אסף אליו את כל הצידים והרובים המהירים, ויצאו כלם היערה לבקש את האריה ולתפשהו בחיים חייתו. מן הבקר עד הערב נעו נדדו בעבי היער לארכו ולרחבו ויבקשוהו ולא מצאוהו. ויהי לעת ערב באמרם לשוב הביתה, ויתבוננו מרחוק כי סבכי העצים נעים ונדים הנה והנה, ועד ארגיעה והאריה הופיע מתחת העצים ביקר תפארתו, וירדפוהו וידביקוהו על עברי בור עמוק מספר מאות רגל, ויכתירוהו מימינו ומשמאלו ומאחוריו, ומלפניו השתרע הבור, אשר לא היה לו מנוס ומפלט מידי מצמיתיו, וכמעט נתפש בידיהם לולא אמר לשים קץ לחייו לבלתי הכנע לנפול בידי אדם, וכרגע נפל ממרום מצבו הבורה, ועצמותיו נפזרו לפי שאול.

מכל חיתו יער ובהמות שדה נודעים ביותר הקופים לטורפים נפשם בכפם בבוא אליהם צרה ומצוקה. ספורים שונים יספרו לנו חוקרי הטבע ממיני קופים ידועים אשר שמו קץ לחייהם, בעבור עליהם תלאות ויסורי מות מרבה מהכיל, אשר נלאו לשאת ולסבול את חייהם המרים, ומעצר רעה וענוים קשים בחרו במות; ואנחנו נציג בזה אך ספור אשר יספר לנו דארווין בספר מסעותיו, וממנו נבין עד אנה נכונים הם הקופים לאבד את עצמם, כאחד האדם הנאורים השומרים חקי המאַדע במאה התשע עשרה… הלא כה דבריו: "בשובי לביתי ממסעי לאפריקא, הבאתי עמי שני קופים גדולים ממיני השימפאנזי, זכר ונקבה, אשר תפשתים באחד היערים בעזר הכושים השחורים, ואשמח בהם שמחה רבה, בראותי את האהבה העזה השוררת בין הצמד הזה, באשר הלך האחד הלך גם השני, אכלו ושתו וישנו ביחד ואיש מרעהו לא נפרד אף רגע קטן, ויהיו כנשמה אחת בשתי גויות; ויקר מקרה באחד מימי הקיץ הבהירים, בהתהלכי לרוח היום בגן עדני להשתעשע בהטבע הנדיבה ולירות על הצפרים הקטנים המקננים בין סבכי העצים הרעננים, ושני הקופים התאבקו באהבה בין סבכי העצים ופרחי תפארת, ויהי בכונני את קנה־הרובה על אחד הצפרים אשר עמד על ענף אלה עבותה בקרבת הקופים, החטיא הכדור את המטרה וינחת בעבי חזה הקוף הנקבה ותפול שדוד מתבוססת בדמה. מיום אשר אבדה להקוף רעיתו האהובה, אבדו עשתונותיו, ויהי סר וזעף, עצב ונכא רוח; כל היום שכב למעצבה באחד מפנות חדר משכיתו וכל אכל תעבה נפשו, וימאן להתנחם. בשכבי פעם אחת לעת ערב על ערש יצועי בחדר משכבי הנשען על יד חדר למודי, ומורשי לבבי הרו והגו רעיונות נעלים ונשגבים מחקירותי החדשות בתולדות־האדם, התעוררתי פתאום מקפיצת הקוף אשר עלה על שולחנו, ויקח מעל השלחן את הרעוואלווער שהיה מלא בכדורי עופרת, ויתאמץ להכניסהו לתוך פיו באופן שיוכל להעירהו ברגליו הראשונות לפעולה, בתמכו את קצהו השני על יד השלחן, ולא עלתה בידו, כי בכל פעם נשמט הרעוואָלווער מתחת רגליו ונפל על השלחן. אנכי הבנתי עד מהרה את מזמות הקוף כי יחשוב לשים קץ לחייו, ואמרתי בלבבי לבלתי הפריעהו ממעשהו זר מעשהו, לאחרונה חפצו הצליח בידו לאחוז הרעוואלווער ברגליו הראשונות באופן שפי הרעוואלווער יבוא לתוך פיהו, ובחריצות יתירה עורר ברגליו האחרונות את הרעוואָלווער לפעולה; קול רעש קנה הרובה נשמע פתאום החדרה, כדור־האש לא החטיא המטרה וינחת בקרב ולב הקוף עמוק עמוק ויפול שדוד ארצה. המקרה הנפלא הזה אשר בעיני חזיתי, אספרה כל ימי חיי, וכל עוד נשמתי בי אזכרהו בחרדת קדש וברגשות מאד נעלות!“ –

גם האדם־היערי (אוראנג אוטאנג), גם היאגואר והקוגואַר הנפגשים ביערי אפריקא, אמעריקא ואזיא, ועוד מיני חיות טורפות ובני שחץ בערבות ציה ושממה, טורפים נפשם בכפם בנפלם בידי צר ואויב המתנכלים להמיתם, ובראותם כי אבדה תקותם להוָשע ולחלץ נפשם מידי מציקיהם; גם הדוב והשנהב, הנמר והליש, היחמור, הצבי ושור־הבר (ביפֿפֿעל) ישימו קץ לחייהם ויבחרו במות מחיות חיי צער ומכאובים.

במפלגת בעלי כנף, פגשו החוקרים עופות רבים בעלי מינים שונים מוכשרים ומוכנים מפאת תכונת רוחם ונטיותיהם הטבעיות, לטרוף נפשם בכפם כבוא עליהם שואת פתאום ואין לאל ידם לחלץ נפשם מידי מציקיהם ומצמיתיהם. דארווין בלכתו למסעותיו בכל ארבע כנפות הארץ, התבונן אל עופות רבים אשר שמו קץ לחייהם מעצר רעה ודאבון לב, ולפי דבריו מאבדים את עצמם לדעת עופות הדורסים הטורפים טרף, הדיה (גייער), העזניה (לאממער גייער), התחמס (פאלק), הנשר, הפרס, האיה (האַביכט), הינשוף (איילע) והעורב (ראאבע) בנפלם שבי בידי רודפיהם באין מנוס ומפלט להם ללחץ נפשם מצרה, ימאסו בחיים ויבחרו במות, ובחרטומיהם החדים והשנונים ינקרו בחזיהם באין הפוגות עד זוב דם רב, ועד צאת נפשם. עוף הדוכיפת, עוף המקרין, הקפוד (שפעכט), הקוקיאה (קוקוק), התֻכי (פפֿויא), היענה, השקנאי (טראַפפע) והשלך (רייהער), כאשר יקוצו בחיים קופצים באש ובמים, או ימיתו עצמם במיתות משונות אחרות. –

גם הזוחלים (אַמפֿיביען) לא נקיים הם מחטאת שפיכת דמם בכפם, ובבוא עליהם צרה ומצוקה ואין מנוס ומפלט להם, וחייהם תלואים להם מנגד, מאבדים את עצמם לדעת ככל החיים אשר זכרנו עד כה. התנים הגדול (קראָקאָדיל), הלטאה והשממית (געקאָ) מתנפלים המימה ויטבעו; הנחשים הצפעונים, הפתנים הארסיים, נחש־המלך ונחש־הענק קופצים באש ובמים ולא יתנו את נפשם למות בידי מציקיהם וחורשי רעתם; ביותר נכונים העקרבים לשים קץ לחייהם בנפלם שבי בידי אויביהם וכפשע ביניהם ובין המות. החוקר בראַדלאַי האנגלי העלה מסביב לעקרב שלהבת אש אוכלה לבל יוכל להמלט אל נפשו; בראות העקרב כי לא ינצל מלשון האש ועד מהרה יעלה כליל על המוקד, מהר ויתקע בראשו ובחזהו את עוקציו הארסיים אשר בזנבו, ובעוד רגעי מספר נפל שדוד וימת. הנסיון הזר ונפלא הזה עורר את בראַדלאַי להביא עוד עקרבים שונים בכור המבחן, ובכל פעם ראה להשתוממות נפשו, איך העקרבים שמו קץ לחייהם בתקעם את עוקצי זנביהם הארסיים בראשיהם.

כאלה וכאלה יוסיפו חוקרי הטבע לספר מהתכונה הנפלאה הנטועה בבעלי החיים, לקוץ בחייהם בבוא עליהם צרה וחייהם תלואים להם מנגד. התכונה הזאת חדשה מקרוב נודעה זה עתה, והחוקרים הראשונים חשבוה להגדה טפלה ובדויה הנולדה על ברכי הדמיון הכוזב, וזה האיש דאַרווין, הארי שבחבורת החוקרים בימינו אלה, שם לבו ומעיניו לדברי הסופר הקדמון פליניוס אשר יספר בספריו על דבר תולדות בעלי החיים ספורים זרים ונפלאים, מבעלי חיים שונים ששמו קץ לחייהם, והוא דאַרווין לקח לו מועד לשים עיני חקירתו בענין הדבר הנפלא הזה, וחפצו הצליח בידו לאמת דברי פליניוס במופתים נאמנים אשר אין להשיב עליהם; ומי יודע אם בעפרות הגדות הקדמונים ובספוריהם הזרים והנפלאים אשר ספרו במפלאות תבל ויצוריה, לא תמצאינה מרגליות טובות לתפארת ידיעת העולם והטבע, אשר יתפלאו עליהן החוקרים הבאים אחרינו, וממשאות השוא והמדוחים יולדו חדשות ונצורות נפלאות, אשר ישמחו לקראתן כל מביני מדע וחוקרי ספוני טמוני הבריאה וצאצאיה הנפלאים. –


 

פלאי הטבע במצולת ים

זה הים גדול ורחב ידים שם רמש ואין מספר חיות קטנות עם גדולות

(תהלים ק“ד כ”ה).


נוראים ונפלאים הם המראות והחזיונות הרבים והשונים אשר תחזינה עינינו במעמקי הים ובמצולות מימיו הכבירים: הרים רמים ועמקים רחבי ידים, סלעי מגור וצורי מכשול מתנוססים פה ושם תחת חומר המים, וביניהם אניות נשברות לרסיסים אשר נפוצו אל הסלעים, ופגרי אדם ובהמה אשר מצאו שם קבר. פה תחזינה עינינו קני רובה, כלי־תותח ומחי־קבל המכוסים בבוץ וברפש וטיט היון, ושם תבה יקרה המלאה כסף וזהב, כתם אופיר ואבני חן, תנוח אצל גולגולת רב־החובל המכוסה בקליפות הצבים ועשבות בוץ; פה נראה עדת דגים ממין (הערינגע) במספר אלפי אלפים ורבי רבבות שטים בכר נרחב תחת המים ונוסעים לדרכם בשקט ובדומית חן, ולפתע פתאום יקום שאון ורעש גדול בין עדתם הגדולה, בראותם מרחוק חבר דגים איומים מדגי־ההאַי המשחרים לטרף ומבקשים אכלם, ועדת הדגים האלה יחושו מפלט למו מפני התנינים הגדולים האלה, ויפוצו לכל רוח במרחק פרסאות רבות; ושם יהמו ויתגעשו, יחמרו וירעשו, מי הים מעדת תנינים רבים אשר התאספו אספה גדולה ויזרמו דרך נחיריהם זרמי מים כבירים למרום ויעשו הים כמרקחה; פה ישתפכו המון מים כבירים במורד סלעים חזקים וכיפים מוצקים, בקול רעם כגלגל בסופה, שם יסובו במעגלה מסביב לצורים במחלות ומנהרות עמוקות, ובקצפם (שוים) הנורא יכסו פני הים מלמעלה כמה פרסאות.37

"תהום הים ומצולתו הנוראה, עמק־רפאים לשוכני דומה הוא, אשר אלפי אלפים ורבי רבבות בעלי חיים גדולים וקטנים כרו להם קבר בחיקו זה אלפים שנה משנות עולמים“, – יאמרו חוקרי הטבע העוברים ארחות ימים –; משרידי בעלי החיים המתים ומגויותיהם הנרקבים יתהוו גבבעות רחבי ידים והרים נשאים ותלולים באורך וברוחב כמה פרסאות תחת חומר המים, גם קרקע הים ואדמת הבצה והמדמנה מורכב ומעורב משרידי גופות בעלי חיים שונים אשר עלו עליהם הרקבון והיו כעפר הארץ; ולפי דברי החוקר יאהאַן טינדאַל, בשני לאָטה חול מקרקע ים־האדריאטי, נכללו יותר מאלף חיות קרני־אמן (אממאנסהערנער) נרקבים, ושני לאטה חול מקרקע ים־אנטילליען יכילו ערך 3,500,000 גופות חיות־היציקה (אינפֿוזאָארטהיערכֿען).

זה הים הגדול ורחב הידים הוא מקום הולדת בעלי חיים גדולים ואיומים העושים לבלי חת, הטורפים על ימין וחומסים על שמאל ועושים מעשים זרים ואיומים תחת המים, אשר אימים לפניהם יהלכו ונוראים על כל סביבם, ובעלי החיים הרפים והחלשים ינועו וינודו מפניהם ויסתתרו במסתרים מחמתם האיום ושאתם הנוראה, בכל עבר ופנה אשר נשא את עינינו נחזה חזיונות איומים ונוראים המעוררים זועה ופלצה נצחת, שוד ושבר, חמס ורצח, אכזריות ושפיכת דמים, כאשר נחזה על היבשה: הגבור ירדוף אחר החלש להכניעהו ולהכריעהו שדוד לפניו, ואיש את רעהו חיים יבלענו, אריות ונמרים, זאבים ונחשים ובני שחץ גדולים ואיומים יוצאים לרגעים לשחר טרף חקם, יסתתרו במסתרים ויארבו אחורי כיפים וסלעים להתנפל על טרפם, למוץ דם חללים לרוות את צמאונם, וכל הבא לקראתם יהיה טרף לשִׁניהם באין מציל; פה יפרשו החיות האיומות מרבי־הרגלים (פאָליפען) את זרועותיהם הארוכות ימין ושמאל לתפוש בכפם את חיות־האופנים (רעדער־טהיערע) העוברים לפניהם לתומם מבלי אשר ידעו להזהר מפניהם, ובין רגע יהיו לברות להם; ושם יפערו התנינים האיומים את לועם לבלי חק, וכבלע יבלעו אל קרבם אלפי אלפים תולעים ודגים, שרצים ורמשים שונים; פה ישתעשע ביקר תפארתו דג־האַי עב הכרס וארך הסנפירים בין גלי הים לאור היום, ובין רגע יתהפך על צדו ויבלע אל פיהו הפתוח כקבר מכל הבא בידו, ושם ישתערו בשצף קצף ובאכזריות חומה דֻבי־הים ודגי־החרב (שווערדפֿישע) על כלבי־הים העומדים שלוים ושאננים ושואפים רוח, מבלי דעת כי בעוד רגע ימצאו קברם בלוע המחבלים האכזרים האלה; פה יערוך מלחמה התנים (קראָקאָדיל) האכזר, על האליגאטאר בן מינו האיום, ושם ישרטו תולעים קטנים בבשר הדעלפֿין שרטת, והאומלל יפזז יכרכר מכאביו האנושים אשר אין מרפא לו; סוף דבר, אך חמס ושוד, אך רצח ואכזריות נראה בכל אפסים, אך מלחמה נצחת ושפך דמים נראה תחת המים, אבל רעש כלי־מות, המית כלי־תותח ושאון כדורי־בלע לא נשמע שם; הנרדף לא יצעק ולא יעורר זעקת שבר, והרודף לא ישיר שירי נצחון ולא ישמיע תרועת מלחמה, אך דממת מות שוררת תחת חומר המים הכבירים, בין הלוחמים העריצים שם במעמקי מצולת תהום רבה, אך חושך ודממה דקה שוררת על שדי קטל ההם! –

גם צמחים ודשאים רבים ונפלאים יעצור הים בחיקו, אשר מימים ימימה מרבים החוקרים להתפלא על תכונת טבעם וגדולם הנפלא עמוק עמוק בקרקע הים! במצולת הים אצל שפיטצבערגען וארץ-וויקטאָריא (וויקטאריא לאַנד) בקרבת הציר הדרומי, מבין סלעי המגור וצורי המכשול המתנוססים בגאון על פני המים מלמעלה, יצמחו צמחים וישגשגו דשאים ועשבים שונים העולים לפעמים ממעל לשטח פני הים, ובתוך הצמחים הנפלאים האלה ישרצו בעלי חיים שונים. שם רמש ואין מספר, חיות קטנות עם גדולות; שם תולעים בעלי קרנים חדות ומקוצעות יהלכו רצוא ושוב, וזוחלים בעלי זנבים ארוכים עולים ויורדים בהצמחים האלה. – שטח פני הים אצל גרענלאַנד מכוסה תמיד בהמון דשאים ירוקים וצהובים, אשר יהפכו צבע תכלת המים לצבע ירוק וצהוב. החוקר הומבאלדט יספר בספר מסעותיו, כי בהיות אניתו לא רחוק מחוף הי טענעריפֿפֿא לא שבעו עיניו לראות שדמות הדשאים הגדולים הצפים על פני הים (טאנגען, וויעזען), היונקים בשרשיהם בתהום מתחת, ועולים בגדלם למעלה באורך עד כדי 800 רגל, והמה המכסים את פני הים כאיים גדולים ושדות רחבים למאד, עד כי לפעמים יעצרו את מרוצת האניה העוברת עליהם.

ממלכת החיים בכלל מצאו במעמקי הים דרך ובתהום אשר לא יחקר נתיבה. שם במצולת תהום רבה, ירמשו רמשים קטנים ושונים עד אין מספר, ברואים איומים ונפלאים, בעלי קרנים, בתבנית נחשים זוחלי עפר ועקרבים נוראים, המעוררים זועה וגעל נפש. הנוסע יאַמעס ראָסס הוציא ברשת־משוכה מן הים אצל הציר הצפוני רמשים ותולעים קטנים מעומק ששת אלפים רגל, ובמקום אחר בים הצפוני השקיע רשת־משוכה בלוית עופרת האנך, וימצא שם תולעים בעומק 12,000 רגל, ובעומק גדול כזה יחיו ברֶוח וישחו מהציר אל קו־המשוה. הרמשים והתולעים הקטנים יהיו לברות למלתעות התנינים ודגי־הים הגדולים; הם רודפים אחריהם מים הקרח עד ים האנטילליען וימלאו בהם כרסם הגדול והרחב.

אם נסב עינינו מחיות הקטנות הרוחשות וזוחלות שם במעמקי הים בתהום אין חקר, ונפן אל החיות הגדולות והאיומות, יאחזנו פלצות ולבנו יתר בקרבנו, כאשר נתבונן אל היצורים האיומים והברואים הגדולים העשוים לבלי חת. פה תנינים ודעלפֿינים גדולים ונוראים, אשר ארך גופם מאה ועשרים רגל, ואימים לפניהם יהלכו; ושם צבים (שילדקרעטין) כבדים ועגולים אשר משקלם יותר מאלף ליטרא; פה סוסי החוף (וואַלראָססען) ופרות אבירות, ושם כלבי־הים משונים ומוזרים במראיהם, אשר הספנים והתיירים ימיתו מהם בכל שנה לאלפים ולרבבות; ודבר שפתים אך למותר אם נספר לפניכם, קוראינו היקרים, תולדותיהם ומקרי חייהם, מבנה אבריהם ושריריהם, גידיהם ועורקי דמיהם, כי לא פה מקומם, וכי רבים וכן שלמים מחוקרי הטבע כבר הקדישו ספרים גדולים בענינים נעלים ונפלאים כאלה!

גם יערי־עד (אורוועלדער) המתנוססים בקרקע הים במקומות שונים, יעוררו תמהון בקרבנו ונתפלא עליהם הפלא ופלא. שם עצים רעננים רמים ונשאים, נושאים סעיפים וענפים סבוכים ועבותים, ושלל צבעי פרחיהם ועפאיהם נעימים ונחמדים מאד; יד הזמן לא הויה בהם לרעה, וזרמת גלי הים ומשבריו האיומים לא עממו תאריהם במשך אלפי שנים מראש מקדמי ארץ; גם האחים (וויעזען) הירקרקים המכוסים בדשאים־קדומים (אורגראָזער) המשתרעים במרחקים גדולים במעמקי ימים, יפליאו עיני האדם הפלא ופלא.

ואולם הנפא מכל הצמחים הצומחים תחת המים, הם עצי־האלמוגים (קאָראַללען בוימע) המשתרעים במקומות שונים בימים שונים. עליהם הרבו להתבונן ולהשתומם חוקרי הטבע מימים ימימה, ואין על עפר משלם; כי עצם הויתם, מהותם ואיכותם הם בעלי־חיים ("מיקראסקאפיים“ נפלאים, הנקראים בשם "חיות־האלמוגים“ (קאָראַללענטהיערכען), והם ירו אבני הפנה לכוננם ולהקימם מחלקי־הסיד, מגוית מתיהם המעורבים ומורכבים בבוץ ומדמנה ובחול הים, במשך אלפי שנים משנות עולמים, ומיני העצים המוזרים האלה יציגו חזיון איום ונפלא, אשר מראיהם מרחוק לאור השמש כעין החשמל וכמראה הבזק ביום הענן. ויתר הדברים על אדות החזיון הנעלה הזה, הלא הם כתובים בארוכה בספרנו "מעשי חכמים“ בפרק מיוחד "תולדות חיות האלמוגים“, ידרשם נא הקורא משם ודעת לנפשו ינעם.

חזיונות נעלים ויקרים כאלה, נחזה חליפות במצולת ים אשר אין ספורות למו, ואין ערוך אליהם, ובחרדת קדש נקרא מנהמת לבנו: האח! מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית! ומה עצמו נפלאותיך, צור נורא עלילה!


  1. ראה מש"כ על אדות הענין הזה הח' טראכטמאן בספר אגודה אחת.  ↩

  2. כפי העתקת הח‘ פ’ רודערמאנן.  ↩

  3. ראה ספר „תולדות ההשכלה“ להחכם באקקעל.  ↩

  4. בספרנו “תולדות חכמת הרפואה” ובספרנו “תולדות החכמים” אשר אתנו בכתובים, הרחבנו את דברינו על אודות החכם הנפלא הזה ואודות המצאותיו ופעולותיו הכבירות אשר פעל ועשה בחכמת הרפואה.  ↩

  5. ראה ספרי „הנוסע“ מצד 31 והלאה.  ↩

  6. ויתר הדברים מתולדות האדם הגדול הזה ופרשת גדולת חקירותיו ובחינותיו בכל מקצעות חכמת הטבע, הלא הם כתובים בספרנו הגדול „תלאות החכמים“ אשר אתנו בכתובים. –  ↩

  7. לא נפונה כי גם דגי הים וכל רמשי המים יכוסו בעת יאיר הים במיני מעדוזען פאספארים כאלה, אשר ע"כ יתראו לעינינו כאלו הם מאירים מטבעם.  ↩

  8. מתולדות טבע חיות־היציקה דברנו בארוכה בספרנו „מעשה חכמים“, ווארשא תרמ"ד.  ↩

  9. הוא מין ילק (קעפער) ידוע גם בארצותינו, נמצא בימי ירח סיון ותמוז בגנות צמח ובמקומות יער רטובים למרבה, המאיר כעין אש ירוק (גרין) נחמד ונעים. הנקבה תמלט ביציה ממראה צהוב, על דשא וחציר לה, אשר גם הם ותולעם היוצאת מקרבם, יגיהו באופל לנו. מחיתם שרשים ושאר צמחים, ויחרפו בה כל עת החורף עד בוא האביב אז יהפך תארם ויהיו לילק. (עיין בס' „תולדות הארץ“ להחכם ר"י שיינהאק). –  ↩

  10. אם נתן לב חכמה להתבונן בעין פקוחה על כל תהלוכות הטבע ועל עלילותיה אתנו, אז נתפלץ בראותנו כי מלחמת תנופה לה עם האדם. – „הה! מה רבו צריך בן אדם אומלל – יאמר החוקר קאנט בעוז רוחו ובחום לבבו – רבים וכן שונים קמיך אנוש אנוש: מני שים אדם עלי ארץ, מני גיחו מבטן הרתו, כגבור משכיל על שדה קרב אתה נלחם מול כל צר ופגע, מראש מקדמי ארץ נפל עליך פחד חיתו שדה, פראי מדבר ויער, אריה טורף, נמר אכזרי לביא איום וליש נורא, גם נחש שרף ועקרב יארבו במסתרים על נפשך להצעידך אל ארץ תחתית. גם במערכת הצמחים ישנם מינים הרבה הנצבים כצר ואויב לך, ולהמיתך בארסם אם אך תקרב אליהם או תטעמם בחכך!“ ע"כ דברי פי חכם חן.  ↩

  11. השם טבע מחודש מבעלי האסופות, ורובם ידברו בו בל"נ, כמו ברוב לשונות העמים.  ↩

  12. האי ציילאן ישתרע בהודו המזרחית, הקדמונים קראוהו בשם „טאפראבאנא“ או „זעלאן“ ובפי יושבי הודו יכונה בשם „זאראנדיב“, מדתו 1200 פרסאות מרובעות ויושביו יעלו עד מספר שני מיליאן נפש אדם, רצועת ארץ–פאלקס (פאלקס שטראססע) יבדיל בינו ובין קאראמאנדל אשר לפנים היה מחובר לו, ובפאת דרומית ישתרעו שלשלת–הרים.  ↩

  13. המצריים הקדמונים קראו אז את האליל הזה גם בשם „אטהאר“ „סהר“ או „ירח“ גם „ווענוס“ (נוגה), והוא ציור ההצלחה לימין המלך וחופף עליו באברתו (ועיין ס‘ „מסתרי הגוים הקדמונים“ לה’ טרעצעק).  ↩

  14. ראה ספר „הגדות־העם“ (פאלקס זאגען) להח' עוואלד.  ↩

  15. בקרית לאנדאן תתנוסס כאבן נזר חברה נכבדה אשר מטרתה לעזור בידי העובדים בכל מלאכת חרש וחושב (פאליטעכנישעס אינסטיטוט). להחברה הזאת בתים רבים אשר במו יאספו וישמרו כלים מכלים שונים, מכונות רבות ושונות, כל אחת ואחת למטרה מיוחדת, וכלן להרבות החכמה והמדע, ובאחד הבתים האלה תמצא גם „מכונת הצוללים“.  ↩

  16. העיר הנפלאה ווענעדיג בנויה על איים שונים המחוברים יחד על ידי גשרים ומעברות מעשי חכמי חרשים וידי אמנים גדולים, ותהי סחר גוים בכל ערי המסחר בארץ המזרח, ועל כן גדלה והעשירה, עתקה גם גברה חיל, בתוכה התנשאו לפנים בתי תפלות מפוארים, היכלי כבוד מרהיבי בת עין, רחובות ושוקים נחמדים למראה, ובנינים גדולים ונפלאים על פני המים, הם כללו את יפיה ויעשוה לעיר כלילת יופי ומשוש כל ערי התבל, (הח‘ רק"ש בס’ די"ע).  ↩

  17. ראה ס‘ תוה“ט ח”ש להח’ רש"י אברמאוויץ.  ↩

  18. ראה ספרנו „מעשי חכמים“ בפרק „אולת–חכמים, וסכלות נבונים“.  ↩

  19. ראה ספר תוה"ט ה' שלישי.  ↩

  20. ראה ס' הנ“ל חלק הנ”ל.  ↩

  21. ראה ס‘ תולדות הטבע להח’ רש"י אברמוויץ.  ↩

  22. מדברי החכם רש“י אברמאוויטץ בספרו היקר תולדות הטבע ה”ש.  ↩

  23. ראה ס‘ „שבילי עולם“ לר"ש בלאך ח’ אפריקא, וס' „איי ים–הגדול“ להאטוויג.  ↩

  24. בספרנו „מעשי חכמים“, במאמר „הנטיה–הטבעית“ הרחבנו את דברינו על אדות כשרון העוף הנפלא הזה.  ↩

  25. כך במקור – הערת פב"י.  ↩

  26. יתר הדברים אודות האי טענע–ריפפא בכלל והר פיק בפרט, כתבתי בארוכה בספרי „אוצר נחמד“.  ↩

  27. פרשת המלחמה ונוראותיה בעת מפלת בית האהענשטויפען תמצא בספר „דברי ימי עולם“ לידידנו הרב ר“ק שולמאן נ”י.  ↩

  28. בספרנו „מסע מצרים“ ובספרנו „קדמוניות ארצות המזרח“ אשר אתנו בכתובים, הרחבנו את דברינו ע"ד „חנוטי־מצרים“ בכלל „וכתב החרטומים“ בפרט; שם יצאנו בעקבות הארכעאלאגים היותר חדשים והיותר מצויניים בדורנו זה.  ↩

  29. הסופרים העתיקים יעידו ויגידו, כי עשרים אלף רכבי־ברזל (קריעגסוואגען) ושבע מאות אלף אנשי מלחמה היו תמיד בעיר טהעבן, עיר עז הלזו. אם נכון הדבר בפי הסופרים ההם לא נוכל לדעת אל נכון, אך שרידי החרבות ואלפי התמונות הגדולות והנפלאות אשר שרדו עוד בתוכה, יתנו עדיהן, כי היא היתה עיר גדולה ורבתי עם מאין כמוה בכל ערי תבל בימים ההם.  ↩

  30. ויתר הדברים על אדות הענין הזה, הלא הם כתובים בארוכה בספר Relation historique להחוקר אלכסנדר פאן הומבאלדט, ובספרנו „הים ומלואו“ הרחבנו ג"כ את דברינו על אדות הדבר הזה.  ↩

  31. עיין בראשית ב' י"א.  ↩

  32. עיין מלכים א‘ י’ י"ד.  ↩

  33. ראה ספר Nationalekonomie להח' ראסהער, ח"א סימן 135.  ↩

  34. ואולי זה הוא הנקרא „זהב סגור“ (מל“א י‘ כ’–כ”א, י' כ"א), או סגור (איוב כ“ח ט”ו).  ↩

  35. Nach „Die Gartenlaube“.  ↩

  36. שלשלאות הררי הקארדיעללערים ישתרעו באמעריקא הדרומית, והם שלשלת הרים ארוכים וגבוהים מאין כמוהם בכל הארץ ההיא, וביניהם בקעות נשאות (האכעבענען), הסגורות ומסוגרות בין סעיפי ההרים. ההרים האלה ממולאים בכלל במכמני זהב, ומרבית הזהב הטוב אשר בכל אפסי ארץ, מוצאו מרחם ההרים האלה; המתכת היקרה הנודעת בשם פלאטינא, נמצאה בראשונה בהרים אלה, ואחרי כן חפרו בני איירופא וימצאוה גם בהרים אחרים בארצות אחרות. תוך ההרים האלה יתנוססו גם הרי שרפה רבים ונוראים, כי בבטנם מתלקחת שלהבת נצחת ומוקדי עולם. ויתר הדברים אודות ההרים האלה ימצא הקורא בס' „מחקרי ארץ אמעריקא“ לידידנו הרב החכם ר“ק שולמאן נ”י.  ↩

  37. עיין למעלה במאמרנו „גלגלי מים“.  ↩

המלצות קוראים
תגיות