רקע
אהוד בן עזר
הנאהבים והנעימים: רשימות מהחיים החדשים המתרקמים בארץ־ישראל
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: ביתן; תשמ"ה 1985

במלאת 25 שנים לצאתו לאור של הרומאן


אמנות הרומאן, כמוה כאמנות

הבישול, מתחילה רק מעבר

לחומרי הגלם. וכידוע, רבים

הם המזונות המשובחים

שבעודם חיים אינם יפים

למאכל. כך יש חוויות שטוב

לקרוא עליהן, ורע להתנסות

בהן. רבים, שנהנים מהן, היו

נחרבים אילו היו חוויות מעין

אלה עוברות עליהם במציאות

ולטר בנימין


התנצלות מאת המלביה"ד

אחד ממכריי פיתני – ואפת – להביא לאור בעזרתו ובהוצאותיו לדפוס את שש המחברות האלה, שהוצאתי מתרמילה של גברת אחת, אישה חולה וכואבת בשם פאני צדקיהו, אשר הלכה וגוועה לנגד עיניי בדלקת-ריאות קשה בחדר מבודד בבית-החולים איכילוב בתל-אביב. ולא בא איש לבקרה זולת יהודי עבדקן אחד, אדם רחב-מידות ועב-לשון שמגבעתו וגם מעילו שחורים, ושהיה מאכילה ורוחצה מדי יום וממרר בבכי כל פעם שיצא מחדרה למסדרון.

והאישה הזו, גם גופתה נעלמה –

ידוע אדע, כי לא אוכל לעמוד בפני אותם קוראים ומבקרים, שיטענו על מתירנותי – אם רק יואילו לדבר על אודותיי בלשון רכה – שבהכנסת עוד כתבים, כלומר, מחברות קטועות ובלתי-סדורות כגון אלו, לספרותנו המסכנה, המלאה רשימות קטועות ואי-סדר גם בלאו-הכי, בעוד שנחוצים לה, כידוע, דברים שלמים, מהוקצעים וגמורים; אבל כדי ללמד איזו זכות, מקצת זכות, על עצמי, אני רוצה להזכיר כי גם אני טענתי כלפי אותו מכר, בעת שבא אליי בהצעתו, ושאלתי אותו: “למה בכלל להוציא את הכתבים הללו?” – “למה?” הצטחק בן-שיחי לדבריי, כמו שצוחקים לתמימותו של ילד, “וכי מה נפסיד? מובן שאיני טיפש כל כך, שיצטרכו להגיד לי, כי מן היופי הציורי יש כאן אך מעט מן המעט. ואולי לא כלום לחלוטין. אבל התוכן… התוכן… מחיי ארץ-ישראל… זאת אומרת: קהל-הקוראים מתעניין עכשיו…”

“מה? חיי-ארץ-ישראל?” לא יכולתי כאן לבלי שסע אותו בצווחה, “מה רצונך לומר בזה? מה כוונתך? כלום מתוארים במחברות האלה חיי ארץ-ישראל, כפי שקוראים היו רוצים לקרוא בספר? כלום יש פה מחזות פיוטיים מהדר גאון הכרמל והשרון, מהעבודה על שדמות-בית-לחם, מגבורות ילידי וחניכי הארץ, החיילים האמיצים והלוחמים המצויינים, מהטיולים הרבים, ברגל וברכב, בסביבת החרמון ובעמק-יזרעאל, מהחגיגות הלאומיות ביהודה, שבכל שבוע ושבוע, מהחיים החדשים והרעננים, מאהבת בנות ציון וירושלים, התמות והצנועות? – לא! לא! מה יש פה מכל אלו החמודות? הן אף לא צל, לא זֶכֶר… לא, אם אל מול פני דרישות-הקוראים הנך הולך בכתבים הללו – לא תנחל כבוד אלא קלון!”

“אבל אולי אין השד נורא כל-כך?” ענה על זה ידידי המנוסה באומץ-רוח, “ודאי שהיה טוב, אילו היא קם אחד מסופרינו לכתוב… כמו שדרוש… אבל גם זהו פתגם קלאסי: ‘באין דגים – גם הסרטן לדג ייחשב’… ודיינו, שבכותרת-המישנה יהיה כתוב: ‘רשימות מהחיים החדשים המתרקמים בארץ-ישראל’. ואם תקניטני, אומר לך, שלמרות כל המגרעות שברשימות האלו מן הצד האמנותי, האובייקטיבי והסובייקטיבי – בינינו לבין עצמנו – הנה יש בהן פה ושם איזה כישרון ריאלי… זאת אומרת: מְחַבּרְתן אינה מחוסרת כישרון…”

ראיתי שידידי מתעקש. ועם עיקש למה אתעקש אנוכי? האם לא די בזה שלא כיחדתי דבר תחת לשוני, והגדתי הכול מראש? – "

ישפוט המעיין.


תל-אביב, פברואר, 1984


 

מחברת ראשונה

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]


המשך 1

עמדתי על שפת בריכת גורדון בתל-אביב, לפני הצהריים, ביום קיץ חם, והרגשתי שהגברים מסביב, ובייחוד המבוגרים, בולעים אותי בעיניהם. הייתי לבושה בגד-ים שחור אשר בקושי מכסה את החזה, מותיר את השוקיים עד למותניים ערומות לגמרי, ורק מטלית קטנה מלפנים. וקצת רחבה יותר, המשולש על התַחְתוּל, מאחור. גילחתי היטב באותו בוקר את תלתלי פּוֹתְצִ’יק מהצדדים כדי שלא יבלוט מלמטה השפם. חיים תוגתי זיכרונו-לברכה סיפר לי פעם כי כשהוא שוחה בבריכה חמוש במשקפי-צלילה, הוא מגלה לעיתים שפמים כאלה אצל שחייניות שפושקות רגליים במים לפניו.

מה שלא מוצא חן בעיניי הוא שצִיצַאלַאך שלי נפולים, מאז הצניחה הגדולה. מה לא עשיתי – עיסיתי אותם, שיחקתי טניס, שחיתי הרבה, וגם כשהתמזמזתי – אני הייתי מיד מושיטה אותם קדימה, שיעשו בהם מה שרוצים, ובלבד שיחזקו אותם – והכול לשווא, אני פגומה. חשבתי אפילו לתבוע למשפט את הסתדרות המורים התיכוניים. והלא יש לי שניים נחמדים כאלה, עם פטמות כפתוריות כהות, כמו כובעים קטנים, ואני לא שמנה, ואני יודעת שהגוף שלי משגע ובייחוד תוסיק, וכפות הרגליים. אבל עם ציצאלאך לא הצלחתי. הם קצת ארוכים מדי. ולפעמים נדמה לי שהם ריקים. אחרת מדוע, לעזאזל, הם תלויים כמו שני נאדות חלולים!? הלא בגלל הרפיון שלהם רואים לי אותם מהצד, כשאני בבגד-ים, כי אני לא מצליחה להדק את החזייה של בגד-הים לאותו מצב זקוף, בתולי, שהייתי רוצה שיהיה לחזה שלי, כמו לפני הצניחה הגדולה, ושאם היה מתגשם היה לי גוף ממש מושלם שהייתי מתאהבת בו אלמלא זו הייתי אני, ולא היה איכפת לי שאפילו אם הם היו קצת יותר קטנים, אבל –

מוצקיםםם…

על שפת הבריכה, לפעמים, אני מעיפה מבט ורואה ציצאלאך כאלה דווקא אצל גברים מבוגרים, אמנם כמעט בלי פטמות – וזה מרגיז אותי. למה, למה אותי חנן הבורא בשתי שקיות צרות וארוכות, ולגברים השמנים – חזה זקוף של נערה מתבגרת?

למה?

מה לא עבר עליי בניסיונות של לחיזוק ציצאלאך? – ממש כאשר קיבלתי את הדירה, בשכירות עדיין, מאבי החורג אֵפְרֵם גְרִילְפַארְצֵר, המכונה סְנוּפִּי, בא אלי חיים תוגתי ועזר לי לצבוע, להזיז רהיטים ולקבוע תמונות על גבי הקירות. אחר-כך ישבנו לאכול ארוחת-ערב ראשונה, במיטבח, שהיה הפוך לגמרי, ונעשינו עייפים וגם קצת שיכורים, כי היו לי רק פחיות בירה לבנה לשתייה.

“לילך,” אמר לי חיים השמנמן-עדיין, אז, "בואי נתרחץ קצת – "

“איפה? בים?” שאלתי. זה נראה לי, משום מה, מאוד רומאנטי, בערב.

"לא. ננסה את המקלחת, החדשה – "

בקיצור, הוא התקלח ואחר-כך אני התקלחתי, ונתתי גם לו חלוק-מגבת שלי וישבנו שנינו בחדר-השינה, משני הקצוות של המיטה-הזוגית הגדולה, שהשתמשו בה הדיירים הקודמים, וצחקנו כילדים קטנים והשתעשענו עם דוּבִּי וקוֹפָלֶ’ה שלי שהנחתי על המיטה ושמהם לא נפרדתי.

"אני שונא לחשוב שאת חושבת שאת חייבת לי משהו, בגלל שעזרתי לך – " מילמל חיים. ואני ידעתי שמבעד לחלוק הרפוי שלי הוא יכול לראות שאני ערומה, וגם ציצים שלי התנודדו כשצחקתי ולא היה איכפת לי והרגשתי כאילו האוויר מדגדג את גופי שעודנו מלוח קצת מהבריכה, ונתון בחלוק-המגבת המחוספס, והתחשק לי מאוד להרגיש את מגע ידו על עורי ולחוש את לשונו הלחה, המלחכת, מרגיעה את גרגירי הצמרמורת שעברו בי כנקודות-מלח מדגדגות עד לקצות אצבעות-רגליי, ומאוושות בַּצִ’יפְּצִ’ימוֹן.

“אל תהיה טיפש, תוגתי,” אמרתי לו, “אני נורא רוצה אותך, ואתה יודע שאני לא מתביישת להגיד –”

מיד מצאנו את עצמנו מתגלגלים בלי-בלי על המיטה החדשה-ישנה, ושרועה על גבי הרגשתי את האצבעות של חיים חודרות ומלטפות אותי, ואחר-כך גם את הלשון שלו, אבל כשמשכתי והעליתי אותי אליי, ורציתי שייכנס כבר לפותצ’יק – מיד נכבה אצלו העניין, והתקפל כמו קונצרטינה קטנה.

וכך, פעמיים. אין-חדוֹר.

“מה העניינים איתך, חיים?” שאלתי אותו. “אני לא מספיק מגרה אותך?”

“את מותק, לילך,” אמר ותחינה בקולו, "כשאני מנשק לך ונוגע בך יש לי הרגשה שהצ’יפצ’ימון שלך, כמו שאת קוראת לו, מחזיר לי שלום בלשונו המתנועעת – "

“אז מה הבעייה?”

“את רוצה להיות טובה אליי?”

“ככה? אולי ככה?” התחלתי לחלוב את הבולבול שלו, מה שלא עזר כלל, ורק הפחיד אותו והוא שב והצטמק כליל.

“לא, לא ככה,” אמר לי.

והוא נשכב על ארבעתיו, ראשו במיטה ועכוזו אל-על, ומילמל –

"אני מבקש שתגעי לי שם – "

נו, היתה לי ברירה? קמתי על ברכיי, מאחוריו, והתחלתי לפרוט באצבעותיי. זה היה מוזר. נדמה היה לי שאני נוגעת באישה אחרת, שנפתחת לפניי, ואז, בהברקה פתאומית ומוצלחת, כפי שתמיד זה קורה לי – קירבתי אליו את ציצי הימני והתחלתי דוחקת אותו פנימה, בין עגבותיו, כמנסה לבעול אותו, והרגשתי שהוא כאילו מוצץ אותי בעשותו שריר, ומנסה לבלוע את קצה ציצי שלי – ופתאום באה בי הרגשה נפלאה וזרמים חמים, מדגדגים, עברו בחזה שלי כאילו ציצי הוא בולבול ענק שמזדקף, סוף-סוף, ומזדקף, סוף-סוף, וכל מה שלא קרה לי עד כה קרה עכשיו, סוף-סוף, אולי מפני שהייתי מגורה כל-כך, וכשהושטתי ידי למטה הרגשתי שבולבול שלו, שהיה קודם מיבלבל, זאת אומרת – מידלדל, נעשה לי כמו יתד ענקית, סוף-סוף, והתחלתי חולבת אותו מלמטה ודוחפת אותי למעלה, ולפני שהספקתי להפסיק – כי רציתי אותו במצב כזה, בתוכי – התחיל להיאנק פתאום וכּוּזלאך שלו נפתחו כמו אולם, והתיז זרע על המצעים הטריים במיטה, ומיד התיישר בשכיבה על ביטנו, והתחיל להיאנח ולהכות באגרופיו על המזרון, בתוך הרטיבות, והריח.

קפצתי תיכף לאמבטיה, קודם כל לרחוץ את ציצי הימני שהמראה שלו לא היה אסתטי כל-כך עכשיו, והעור גם קצת בער, מן החיכוך, בייחוד אצל כובעונצ’יק. ואחר-כך חזרתי עם מגבת רטובה, והפכתי את תוגתי וניגבתי אותו והזזתי אותי הצידה והחלפתי את המצעים.

“אתה חושב שהזוקף-כפופים יוכל גם הוא לחולל אצלי נס שכזה?” שאלתי אותו כשגמרתי, ואני עומדת מולו ומחזיקה את ציצאלאך-הנפולים-שלי-מחדש בידיי ומנסה להרימם.

“אבל את לא מאמינה בו?!” ענה לי, מהמיטה המחודשת, עודנו ערום.

“לכן הוא צריך להוכיח לי! למי שמאמין בו הוא כבר לא חייב הוכחה, לא?”

"תשמעי לַכְצִ’יק, אנשים קרועים כמונו, שמחפשים ולא מוצאים ולא יודעים אפילו מה מחפשים, והנשמה שלהם בוכה גם כשהדגדגנים צוחקים – הם מה שהיו הדתיים האמיתיים פעם, ואילו האפיקורסים של פעם, שסתם עשו חיים ונהנו כמו חזירים והשתגלו והיו בטוחים בדרכם – דומים להרבה מן הדתיים של היום, שאין להם ספקות וחרטות והכול ברור להם – "

“מה זה קשור לציצאלאך שלי?”

"כלום. מי שאומר לך שהוא מאמין באלוהים אחרי ששת המיליונים – אז או שהוא חושב שמותם היה עונש על חטאותיהם, ואז הוא בדיעה אחת עם היטלר, או שהוא יודע שאין אלוהים, ואז הוא משקר לנפשו באומרו שהוא מאמין, או שהוא לא מהרהר כלל אחר מידותיו של האל, ולא מטריד עצמו בשאלות שכאלה, ואז הוא סתם מטומטם, בהמה, ואלה, אוי ואבוי לנו, הרוב – "

“שמע, אני לא יודעת מה אתה מתפלפל לי במיטה. מצאת לך זמן!”

“לילך,” ניגש פוסע על ברכיו על הסדין הטרי, ומשכני אליו והחל מנשק לי את החזה, “את יפה כמו מלאך אלוהים. אני הייתי מנשק לך את אצבעות הרגליים, אם רק הייתי מרשה לי, והנה איכזבתי אותך ואת נשארת לא מסופקת.”

“לא חשוב.” אמרתי.

“ואפילו לא היתה לך אביונה?!”

“אביונה אחת פחות, אביון אחד יותר,” אמרתי, “העיקר שנהנית קודם.”

“את רוצה שאני אאונן אותך?”

וכבר היה מוכן לתחוב פניו בפרווה שלי.

“לא תודה. זה אני יכולה לעשות לבד.”

וחשבתי, באמת אולי זה מה שאני אעשה, אחרי שילך? אבל הוא המשיך לנשק את ציצי, שגרם לו הנאה גדולה כל-כך, ואז התחיל הכול מחדש, ואמנם שוב לא עמד לו, גיבור גדול כזה הוא לא היה, אבל הוא הצליח לספק אותו במישמוש צ’יפצ’ימונצ’יק והוא ידע לעורר תחושה דומה גם בפי-התחתול שלי, והרגשתי מדוגדגת כמו שלגייה ששני גמדים גוררים אברי-מין קטנים וקשים בועלים אותה יחד מלפנים ומאחור, הַי טִירִילַיי, הי טיריליי –

נמסתי.

ומדוע נזכרתי? אולי מפני נס הרגע ההוא, שבו היתה לי התקשות הציצי. אילו זה היה כך גם עכשיו, על שפת הבריכה, הייתי יכולה להיות מושלמת.

אני רוצה להיות מושלמת.


[נדפס לראשונה לפני 25 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים]


המשך יבוא


 

מחברת ראשונה

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]


המשך 2

ומדוע נזכרתי? אולי מפני נס הרגע ההוא, שבו היתה לי התקשות הציצי. אילו זה היה כך גם עכשיו, על שפת הבריכה, הייתי יכולה להיות מושלמת.

אני רוצה להיות מושלמת.

כן, אני יודעת שאני יכולה להיות מושלמת, ולהצליח, כי יש לי נתונים: לא רק גוף, גם ראש טוב על הכתפיים. וכמו שעמדתי על שפת הבריכה, התחלתי מלטפת את עצמי, כך, בלי לחשוב הרבה, לפנֵי כולם – שיתפוצצו!

טְרוֹמְבִּי, המציל מן הים, עמד ודיבר איתי ואני הרגשתי איך הוא הולך ומפשיט אותי בעיניים רצועה-רצועה ומנסה לתפוס את המבט שלי כדי לקבוע משהו לאחר-כך. האמת היא שהוא די מגעיל אותי, שזוף מדי, ממש שחור, והעיניים שלו מתגלגלות במין לובן עטוף קורי-דם, אולי מן השמש כל הקיץ, והמלח, שהורסים להם, למצילים, את העיניים.

לפעמים הוא אומר לי: “לילך, אני מוכרח לגעת בך, אחרת אני לא יודע איך אוכל להתרכז בעבודה שלי היום. אנשים יטבעו!” – נו, מה לעשות, פיקוח-נפש אני לא רוצה על אחריותי, ואז אני אומרת לו, "אבל רק פעם אחת, טרומבי – " והוא תופס בשתי ידיו את החזה שלי מבעד לבגד-הים, ומרביץ סיבוב-סוחט כזה, שנשימתי נעצרת, ובאותו יום טובעים פחות מתרחצים בחוף תל-אביב.

ויום אחד הוא הציע לקחת אותי בחַסַקֶה לסיבוב. היו גלים, והאמת, קצת פחדתי. אבל ידעתי שאפשר לסמוך עליו. שרירים יש לו, בלי עין הרע. הוא יכול להרים חסקה ולהעיף אותה בשתי ידיים ישר לתוך הים. כך לפחות נדמה לי. והסכמתי.

כשעברנו את הגלים הגבוהים, כבר לא ראיתי את החוף, ונעשה יותר שקט. הגלים הנישאים כגבעות הניפו אותנו בתנועת עריסה. שכבתי על גבי והצלתי ביד אחת מפני השמש והשנייה הנחתי תחת ראשי, ואת רגליי פשקתי, כדי שלא אתהפך למים.

“את יכולה להרגיש חופשית!” אמר.

"אני מרגישה חופשית – "

“אבל אם את רוצה את יכולה לשזף את החזה שלך, ואפילו יותר!”

צחקתי.

“הכי הרבה יראו אותך טייסי ההליקופטרים הנוחתים בשדה-דב, ואולי גם הרמטכ”ל או שר-הביטחון – "

המשכתי לצחוק. הוא עמד מעליי, באמצע הסירה, ורגליו כעמודי-ברזל נוצצים, רטובים. חתיך, אבל גס-למדי.

“בטח לא תעזי!” התגרה בי.

"דווקא כן – " הסרתי בבת-אחת את החזייה, השניים שלי – אוהו, התחילו להתנדנד הנה והנה – עם תנועת הגלים, אני חושבת, כשתי שושנות-מים או יותר נכון, מלפפוני-ים.

“יופי, לילך!” אמר. “יש לך אומץ!”

הרגשתי שהוא מפסיק לחתור, ובגד-הים הקצרצר שלו בטח לוחץ לו, כחושב להתפוצץ.

“תשמעי, מותק,” אמר אחרי רגע, “אולי תורידי גם למטה?”

קולו היה צרוד, תאוותני.

“מה יש? אני מגרה אותך כשאני לבושה?” צחקתי.

“התרוממת פעם על חסקה?”

“תפסיק לעשות עליי רושם. ואל תנבל את הפה. אתה יודע שאי-אפשר. כולם יראו.”

“מתערבים?”

“מתערבים!”

וכך, כדי להוכיח לו איזו רוח-שטות נכנסה בו, פשטתי גם את החלק התחתון. הייתי עכשיו ערומה לגמרי על רצפת הפִיבֶרְגְלַס, והבליטות והגבשושיות הקטנות שלה מדגדגות לי את התחת.

“אני רוצה להראות לך משהו, לילך.” ירד וישב מאחוריי כשהוא מסתיר אותי בין זרועותיו העבות, השזופות, ובידי שנינו, מלפנים – המשוט הלבן.

“מה להראות?”

"בואי, אני אלמד אותך לחתור – "

וכך ישבנו והתחלנו לחתור יחד, במשוט, צוחקים כשני שובבים, ואני אמרתי לו:

"אתה רואה? רק לחתור אפשר, וגם זה בקושי – "

ואז הוא אמר לי – "עכשיו מותק, תחזיקי רגע את המשוט – "

החזקתי, ולפתע הרגשתי שהוא מרים אותי במרפקיי, יחד עם המשוט, רגליו המוצקות פרושות קדימה, באלכסון, לשמור שלא תתהפך החסקה, ולאט-לאט הוריד אותי, בעדינות, ואז התחלתי לצעוק, “משוגע! תפסיק! – כולם רואים אותנו!”

“יחשבו שאני מלמד אותך לחתור!”

"תפסיק – "

אבל היה מאוחר. בדרך כלשהי יצא שְׁמוֹקוּלְקלֶ’ה שלו מבגד-הים הצר, מבלי שהתפשט כלל, ואני, מרוב התרגשות ובושה, נפתחתי אליו יחד עם תנועת הגלים, ואותו רגע המשוט כמעט נשמט ממני אבל טרומבי מיד הוסיף וצימד גם את ידיו למשוט, מחבקני סביבי, והמשכנו לחתור כשאני מרגישה את שְׁמוֹקוּלְקלֶ’ה מאחור, תקוע עמוק בתוככי פותצ’יק המסכן, תקוע, תקוע ולא גומר –

ממליח אותי.

"מה איתך? טרומבי – " אמרתי לו, “תרחם עליי, אתה אונס אותי לאור היום!”

כניראה שלא נשמעתי רצינית.

"אני מלמד אותך לחתור, מותק – " נשף בעורפי וצימד אותי אליו יותר חזק, כששני הרפויים שלי מתנודדים על המשוט המחוספס והמלוח, והוא לוחץ אותם מדי תנועה, ושורטם.

טוב, בהתחלה זה היה נחמד, וניראה שאפילו גמרתי, כי היה איזה רגע שהכול הסתחרר נגד עיניי והיה נדמה לי שאני נמסה ואני אחת עם הסירה והגלים והים, אבל פתאום התעוררתי והרגשתי שהחתירה עוד נמשכת ונמשך גם הוא בתוכי, מכאיב נורא, ומי-הים, והמלח, והמשוט המחוספס –

"תוציא את המשוט שלך – " התחלתי לבכות. "אני לא יכולה יותר – "

"מותק, רגע, אני כבר גומר – "

אבל הוא לא גמר. היתה לו מין התקשות כזו, של מצילים. אולי מפני שבשר מלוח נשמר טוב יותר, ואולי בגלל זה שהם שריריים כל כך והכול אצלם קשוח, גם האצבעות, והמשוטים –

בקיצור, הוא הוציא אותו, ואנחנו עדיין יושבים, ואני ערומה לגמרי, רחוק מהחוף, רק דגים קופצים לפעמים סביבי, וכל רגע יכול לעבור הליקופטר מלמעלה עם הרמטכ"ל או שר-הביטחון או יושב-ראש הכנסת או איזו מפרשית או ספינת-מישמר-החופים, ואני יושבת לו על שיפולי הבטן ושמוקולקל’ה מתנודד בין רגליי, לפנים, כאילו היה שלי! – ואז הוא אומר לי, לוחש באוזן:

"תני לי לגעת אותו לך רגע קטן בתוסיק הלבן שלך ומיד אני גומר, נשבע – "

ועוד לפני שאמרתי – “לא!” – שוב הרים אותי במרפקיי – והרגשתי את זה באחוריים שלי, ומיד שיטפון של זרע על רגליי ועל רצפת החסקה, כן, הגיבור הגדול – גמר בחוץ!

“תגיד לי,” אמרתי, “אתה עושה את זה כך גם לנערים הקטנים, על החוף?”

“תשמעי, לילך,” הוא אמר לי, "אם לא היית בחורה, הייתי חונק אותך עכשיו, על מה שאמרת – "

“סליחה,” אמרתי, “רק התלוצצתי.”

“אז תסתמי את הפה המלוכלך שלך!”

"הֵי – "

“הֵי? קודם נותנת שירימו אותה בלב-ים ועכשיו עושה את עצמה צדיקה גדולה מִן טִיזְהָה! את יודעת מה אומרים הספנים – כל נמל הוא טוב, בשעת הסערה!”

“טינופת, אני מתפלאה שלא דחפת לי משוט!”

בקיצור, השיוט בחסקה של טרומבי לא נסתיים אז כל כך יפה, מה עוד שהייתי מוכרחה להשתין והוא כבר קם ועמד מעליי וחתר במשוט חזרה לחוף, ואני נשענתי בגבי על קרסוליו והשתנתי בכריעה והוא התחיל לצעוק עליי שאני פסיכית ומה זה נוזל חם על כפות-הרגליים שלו, ושאני אפסיק ללכלך את החסקה שלו!

רציתי לענות לו שאני בסך הכול שוטפת את הכתמים, שהוא הותיר על הפיברגלס – לים התיכון – אבל שתקתי והתלבשתי בכריעה, ואחר-כך השתרעתי לי שוב בקדמת החסקה, אבל על הבטן, שלא לראות אותו. והתבוננתי בחרטום שפולח את הגלים ועולה ויורד עימם, והחוף המתגלה מדי פעם, ומעליו רצועת בתי-מלון הגבוהים עם התחתונים של התיירות על המרפסות כמו דגלונים ביום-חג.

“מה השתתקת? שטינקרית?” שמעתי את קולו, גבוה מאחוריי, במין יהירות שמבקשת להשיב לו את כבודו האבוד.

"אז על מה התערבנו – " הרמתי מעט את אחוריי וניענעתי לעומתו כאילו משם אני מדברת, מהחלק היפה שלי, שידעתי שהוא משתגע עליו.

“מדוע?” שאל בקול ניחר.

"טוב. זה לא היה בדיוק – "

"בדיוק זה שאת שקרנית מזורגגת שאם עוד פעם תפתחי את הפה הגדול שלך אז אני אדאג לפרסם אותך מחוף אל חוף – "

לא עניתי. ולא פניתי לאחור להסתכל לעברו עד שהגענו לחוף, ונפרדנו במין נביחת שלום של כמעט-ברוגז. ועכשיו עמד ושוחח איתי על שפת הבריכה, מנסה לבעול אותי בעיניו וצוחק מלוא שיניו הצהובות, הלחות, ואני מרגישה שמסביב נועצים בנו עיניים כאילו היינו הזוג הכי מחשמל בבריכה וכאילו אנחנו משחקים באיזו הצגה למען ההזיות החושניות של כל הסובבים אותנו, ואז התחשק לי למתוח אותו, ובאמצע הדיבורים שלו על סכסוך-שכר של ועד-המצילים עם העירייה בגלל תוספת-עצמות לעצמות שכואבות מהרטיבות, ושנמאס להם לרשום דו"חות-חנייה בחורף, ולפתוח מחסומים, אמרתי לו, "טרומבי, אני רוצה ללחוש לך סוד – "

הוא נשתתק ונמתח לעומתי בבת-אחת, מטה אוזנו קרוב ככל האפשר אל שפתיי.

“הצלחת כבר לעבור את מחסום פי-הטבעת?”

במקום תשובה הרגשתי שהוא תופס ומרים אותי, מפרפרת בזרועותיו, ידיים ורגליים ושני המתנדנדיים שכמעט קפצו החוצה ממטליות-הבד – וטראחח!!! – זרק אותי למים הקרים של הבריכה.

החלטתי לסדר אותו. צללתי, לקחתי הרבה אוויר. והתחלתי לחבוט בתנועות עזות במים כאילו אינני מצליחה להתרומם ולצוף.

מיד היה לצידי, במים, מושך אותי למעלה.

"שלא תעזי לעשות לי את זה עוד פעם, חַרְמוֹטֵק, את שומעת? – בפעם הבאה תחטפי סטירת-לחי! לפני כולם – "

מה עשיתי? החטפתי לו בעיטה קלה בביצאלאך והסתלקתי לי משם בשחייה. חרמוטק קוראים לי הַזְּרַגְרָגִים האלה, כשרוצים להרגיז אותי, שאני חרמנית! – זה בגלל שמץ המיבטא שירשתי כניראה, מאימא, כשאני מבטאה את שם המשפחה המוזר שלי – הַרְמוֹטֵק, כמו חרמוטק.


[נדפס לראשונה לפני 25 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים]


המשך יבוא


 

מחברת ראשונה

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]


המשך 3

טוב, יש לי מזל מחורבן לסטירות-לחי. הפעם הראשונה שאני זוכרת שחטפתי סטירה זה היה בגן-החיות הישן, שכבר מחקו אותו. התכופפתי מעבר למעקה הירוק, הנמוך, העשוי ברזל, לעבר כלוב-האריות – ואז השתין האריה סילון חזק לעבר אימא, או אולי זו היתה הלביאה? – והארנק שלה התעופף, בחיי – לעבר חצר עופות הפלמנגו דקי-הרגל! ואז גם התעופפה אליי הסטירה. טוב, הייתי עדיין ילדה. אבל כבר לא הייתי ילדה לפני כמה שבועות, כאשר חיים תוגתי, שמציק לי כבר חודשים באהבתו הבכיינית, המשתפכת, מאז נכנסתי איתו למיטה בפעם הראשונה, וכולו מלא רחמים עצמיים וסיפורי דפיקות אחרות – הופיע אצלי בראשית הערב, מבלי להודיע קודם, הוא ידע שאסרב לראותו – ומצא אותי בדרכי למטה, אל החבר החדש שלי חמיאל גילרמן, כן, מהמשפחה התל-אביבית העשירה, הותיקה, הידועה וכל מה שאתם רוצים, שחיכה לי במכוניתו, לארוחה סינית במסעדת הצמרת “קוּ צֶ’ה מַה יֶה” שאני משתגעת עליה.

רצתי חזרה לדירה. שטפתי פנים. השתנתי, מפני שהייתי נרגשת ומלאת כעס ורציתי ממש להטביע את חיים תוגתי תחתיי, באסלה. אילו יכולתי לדחוף אותו לשם! – אבל הוא כבר נעלם. ורחצתי שוב את החלקים התחתונים שלי ובישמתי אותם בקצת אִינְטִימֵט [הכוונה לרבלון אינטימט. – אב“ע], אני יודעת שהוא כבר לא נחשב בושם מי-יודע-מה, אבל לעיתים רחוקות גבר שיוכל לעמוד בפני הפיתוי לדחוף את אפו בעקבותיו, ואיך הם זוכרים אותך אחר-כך, מותק – אם רק תגלי להם מה שֵׁם הריח שאת מזליפה על פותצ’יק! בשביל מה? לקנות לך בקבוק? לא. קמצנים. אולי הם יטפטפו אותו על האצבעות המטופחות שלהם – אצל הגברים הישראלים הידיים חלקות יותר מאשר אצל הנשים שלהם. אולי מפני שמעטים מהם עובדי-כפיים ממש, – כדי לגרות את עצמם כשהם מאוננים? הה? מה שהם בוודאי עושים, הגיבורים שמעמידים בפנייך פנים כאילו לכל זיקפה יש להם בחורה מן המוכן, והם עושים לך טובה! יש להם!? הלא הקמצנות היתה מזמן הורגת אותם אם היה עליהם לצאת לבילוי ערב שלם עם בחורה כל פעם שעומד להם! – שלא לדבר על הפחד הקטנוני והתיסכול שתוקף אותם אם בסוף הערב, אחרי שהאכילו אותך ב”קו צ’ה מה יה", למשל, את לא נותנת להם או אומרת פתאום שאת מטומפנת. אני קראתי פעם בעיתון מודעה שהיהלום הוא הידיד הכי טוב של האישה. אז אולי יש מצבים שבהם צריך להחליף את הידיד משום שכל היהלומים לא יעזרו לך כמו שתעזור הזכרת שמו של טמפונצ’יק, שאולי מונח לו עדיין בלבנוניתו הבתולית, עטוף בארנק, עם המוליך העדין או ממולא בדולארים.

כתבתי דולארים? סליחה, אסביר בפעם אחרת.

אחר-כך תיקנתי את האיפור, להשוות את גוון הלחי הפגועה לתאומתה הבתולה. שמתי טיפה מאחורי כל אוזן, ויצאתי.

תוגתי השמנמן נעלם, כמובן! הוא סיפר לי שהוזמן להשתתף בכתב-עת מחאה ספרותי חדש, שהמצב נואש, כולם נמצאים כבר מעבר לגבול, החיילים, הממשלה והמשוררים, רק למלקקים-בתחת יש תקווה. הוא סטר לי על לחיי ליד פתח המעלית, והמעלית עדיין חיכתה בקומה.

כניראה נמלט במדרגות, מרוב פחד. משהו כבד שעט שם למטה, בכיוון דלת-הכניסה. ואולי, אני טועה? הלא מאז שהחטיף לי כבר עבר זמן-מה. מכל מקום, ואף-על-פי-כן ולמרות הכול, כמו שאומרים – נכנסתי למעלית וירדתי בה. בראשי הלם עתה הכאב העמום, זעזוע טרי, כאילו התנגשתי בשור-בר אימתני שעורו עבה כקיר. לילך, אמרתי לעצמי, החזיקי מעמד וחייכי, ושום מְפִיתחת אישבושת בן-זונה חסר כוח-גברא מוכה שגעון-גדלות בכייני לא יקלקל לך בשר-לבן ברוטב חמוץ-מתוק וצלעיות-חזיר אפויות בתנור בחברת הזיִן המצוחצח הזה, החבר החדש שלך חמיאל גילרמן.

"הַי – "

“הַי!”

“מה את מצוברחת?”

“שברת פעם רגל לפני הצגת-בכורה?”

"אוהו, את עם השקרים שלך – "

"שתדע לך, חמיאל, אתה עוד לא מכיר אותי הרבה זמן, אבל אני בחורה ישרה. מעודי לא שיקרתי – "

"אז מה פתאום הצגת-תיאטרון? אפשר לחשוב שאת מצפה – " נתגנבה איזו נימת חשש חמדנית לקולו, כאילו אני מתכוונת לגזול ממנו משהו הערב. לרוששו או להפילו בפח.

“טוב. אתה ממילא לא תבין דבר. אז תגיד לי לפחות, מה אתה מצוברח?” עתה היה תורי לדאוג. קצת אהבתי אותו. לא יותר מדי.

"היתה לי שיחה לא נעימה עם אימא של לינדה – "

“דחוף את לינדה שלך לתחת!”

“לילכצ’יק!”

"לילכצ’יק, לילכצ’יק – רק הבעיות המשפחתיות שלך חסרות לי הערב! ביקשתי ממך להתחתן איתי? – "

“טוב. בואי נעזוב את זה, ונעלה אלייך.”

“לפני הארוחה?”

“יותר בריא. רוצָה שאקבל התקף-לב ותישארי מחוברת למת?”

“זה לא עושה עליי רושם,” אמרתי לו, "כבר היו לי מספיק מתים חיים – "

הוא שוב לא הבין.

“חסרי כוח-גברא!”

“נו טוב, אז עולים?”

“לא עולים.”

“אוּך, איך שבא לי עלייך, לילכצ’יק. תראי את החסר-כוח-גברא שלי! אני לא יכול לנהוג במכונית ככה!”

“איך? מה… מה זה?” נבהלתי, כי המופרע שיחרר את כוח-גברא שנתגלה זקור לפתע עד להגה כמין יתד של כישופים או ראש נחש שהזדקף, קורץ אליי עין אחת באור האדמדם של פנים המכונית.

“את רוצה שאני אסובב איתו את ההגה או מה, וכך ניסע?” היתמם.

“חמיאל! תכניס אותו חזרה, מיד!” אמרתי לו, “איך אתה לא מתבייש?”

"אני לא יכול. זה בגללך. כמו שד, מהבקבוק! אז בבקשה תכניסי לי אותו, תעזרי לי, נו, יש קופסה של ממחטות-נייר, מאחור – "

“תגיד, אתה לא-נורמאלי? מה אתה חושב, שאני עושה את זה במכוניות?”

"אחרי משקה ראשון במסעדה, יעבור לך הטעם – "

“אתה השתגעת?”

והחצוף הניח את ידו על העורף שלי, במין לטיפה קשה, כאילו שאם הוא עשיר, הכול מותר לו, והתחיל מכופף לי את הראש, ויתד הכוח-גברא שלו נעשתה קרובה אליי ומדיפה ריח מתוק, כבד, כמו פריחה סמיכה באביב, והטיפה השקופה, שנצצה בקצה הכיפה ונשתקפה בה אדמומית האור של המכונית, הסתכלה אליי כמו עין של רמזורצ’יק ב“עצור”, עין מכושפת. פחדתי ורציתי לצרוח כי הרגשתי מושפלת נורא, וגם הלחי השמאלית שלי עדיין כאבה מן הסטירה, אבל טיפת העין הרוטטת, האדמדמה הזו, כמו טימטמה אותי ואני אמרתי רק –

"תכבה לפחות את האור במכונית – "

והוא כיבה, והיה רק מעט אור מפנס-רחוב סמוך, ובינתיים הנחש איבד את עינו הנוצצת, ואני החלטתי לעשות סוף-סוף סדר וניסיתי להכניס לו את הדבר חזרה למכנסיים, וכמובן לא הצלחתי, אבל מגע האצבעות שלי כניראה שיגע אותו כליל כי בבת-אחת הרגשתי דחיפה מלמעלה, כמו מכבש על עורפי, וירדתי עליו, בין ההגה לבטנון שלו, ובלעתי את הכוח-גברא שלו כמו איזה גֶרְגָלֶ’ה מהמרק וחשבתי שאני נחנקת אבל ידעתי שזה לא יימשך זמן רב כי הוא היה מגורה, שיגעון, ופחדתי שעוד רגע יתיז –

ואז הרגשתי, קשה לי להגדיר בדיוק את תחושת הזמן שהיתה לי אז, כי פתאום הדבר היה בתודעה שלי – אצבע שלו זוחלת עמוק בעמק עגבותיים ומנסה לחדור –

“תוציא אותה מתוסיק!” הרמתי לרגע את ראשי, והכוח-גברא נשמט ממני על ההגה, מרטיב אותו, "אני לא רוצה שתיגע לי – "

"מהר, מהר – " זירז אותי שוב למטה, בידו השמאלית, מכופף אותי, ושם, מאחור, הרגשתי שהוא חותר למשהו ולא מוצא את המקום הנכון, אבל היה כבר מאוחר מדי לשנות כי אצלי הכול התחיל לפרפר בפה כמו צינור-השקאה שבגלל הזרם החזק נשמט מהיד והוא מקרטע על הדשא ומתיז, ובלשוני חשתי טעם איום, מגעיל, של התפכחות וספֶּרְמָה, ובבת-אחת הכוח-גברא המצומק והרטוב נעלם מבין שפתיי, ונישאר רק הריח, הריח –

“איפה ממחטות-הנייר?” כמעט היקאתי. "אני מוכרחה לירוק – "

"עוד לא מצאתי – " נאנח.

“מה?”

"את הפותצ’יק שלך, לילכצ’יק מותק, את צריכה… גם את… שתיהני. מגיע לך! מפני שאת… בטח מגורה, נורא, אני יודע – "

“עזוב אותי, פרברט! תן לי משהו לנגב, אחרת אני מקיאה עליך את כל הספרמה שלך!”

השמעתי קול השתנקות בלתי-נעים. נבהל ומילא את הפה שלי במפיות-נייר. דחף ודחף.

"תפסיק! אתה חונק אותי! משוגע – "

ואז נפלה האבן. אבן גדולה, כבדה – כך נדמה לי – על גג המכונית. אני תיכף הייתי בטוחה שזה מעשה-ידי תוגתי, ושהוא אורב לנו ושומע ואולי גם הציץ וראה את המציצה שלי, מתאים לו. יש לו אופי של מי שנולד לסבול, ולהביא צרות גם על אחרים. אדם שכותב שירים מזעזעים ועומד להשתתף בכתב-עת מחאה ספרותי חדש, ולוקח אותי איתו להפגנות ומתוודה כי לפני שהוא כותב שיר הוא מסוגל לעמוד שעות ולהציץ מבעד לחרכי התריס לעבר דירה בבית ממול, – בתקופה ההיא עוד האמנתי לו שהוא אוהב כוסאלאך, – ושם הבת הצעירה, תלמידת-תיכון, היתה מתרוצצת כל היום בתחתונצ’יק ובפיג’אמת בייבי-דול קצרצרה ושקופה, יושבת שעות לרוחב המיטה שלה ברגליים פשוקות, הגב לקיר, קוראת או סתם חולמת ומדי פעם היא מלטפת את עצמה ומעבירה יד מפונקת, לבנבנה, בין ירכיה השמנמנות ומצחקקת לעצמה, בקול רם, כמגלה עולם חדש בְּכּוּסָלֶה. ואחר-כך מסוגל תוגתי לשבת לילה שלם ולכתוב על חושניותה ועל יופייה האלמוני, הבתולי עדיין, בקיצור – חמיאל אמר שהוא רוצה לצאת מהמכונית כדי לתפוס את התוקף, ואני נבהלתי כהוגן וגם צרחתי, אם איני טועה, אבל לא הנחתי לו לצאת, בזאת אני בטוחה, רק חסר היה לי שייפגשו!

"קודם נתרחק מכאן. מיד! אתה לא יכול לדעת איזה משוגעים מסתובבים ברחוב! ממש סכנה – "

וניגבתי לו את הזין הקטן הרועד שנעשה בינתיים כמו צ’יפצ’ימון רטוב וחמקמק שכמעט נתפס ברוכסנו, כשסגרתי לו – כבר בנסיעה, את החנות ואני שואלת את עצמי, לילך, האם עוד תזכי הערב לטעום צלעיות-חזיר אפויות בתנור ברוטב אדמדם ומתוק ב“קו צ’ה מה יה” הצמרת?

כי האמת שהרגשתי מזוהמת ופקעת-עצבים והייתי מוכנה לחסל אפילו גביע קוטג' ובלבד שאעביר את הטעם הזִרעי הנורא שנותר לי בפה ושכל המכונית הסריחה ממנו.

“איך תוכל להסיע בבוקר את לינדה והילדים?” שאלתי אותו, “בַּסְפֵּרְמַאוֹטוֹ שלך!”

“שרק אגיע לרגע הזה,” אמר.

“מה יש?”

"מדאיג אותי, בינתיים, הרבה יותר – הכתם במכנסיים ואיך אסביר את הסימנים של האבן על הגג – "

ראיתי שהוא חותר, יותר ויותר – לחזור אליי, לדירה. בטח חשב שאכבס לו את הכתם ואייבש לו את הזין במגהץ חם!

“שמע חמיאל,” אמרתי לו, "לכל נבזות יש גבול. ולא שאני משתגעת שתבזבז עליי כסף, אבל אם הבטחת – אתה צריך לקיים, אחרת אתה נמושה! – אחרת – אני שולחת ללינדה במעטפה את הקלינקס שלך כמו ששלחו אחֵי יוסף את כתונת-הפסים ליעקב אבינו, ‘הכירי נא, גברת גילרמן, למי הממחטות האלה!’ – ‘טרוף טורף חמיאל!’ – תקרא אשתך בקול רם ותרוץ אל אבא שלה, להתאונן עליך – שירוץ אל אבא שלך הנפוח – ‘אנחנו הגילרמנים בוני תל-אביב!’ – ‘לא! אתם הגילרמנים הנואפים מסביב!’ יאמר לאביך אבא של לינדה. 'הבן שלך נוסע עם גג-מכונית דפוק, מפני שאתם מושכים עליכם את כל המאניאקים – " תגיד לי, לאן אתה נוסע? חמיאל – "

"אני לא יודע, אני נוהג כבר עשר דקות סתם כך, בשביל לייבש את התחתונים – "

“שמע, אני מוותרת, קח אותי הביתה, אבל בתנאי – שלא נכנסים!”

ובאותו ערב גמרתי עם חמיאל, החבר הנשוי החדש שלי, שיכולתי לעשות רק “פיפ!” – ולהוציא מהמשפחה החרמנית שלו כמה עשרות אלפי כּוּס-דולארים.

מוטב לי לנוח בבית, חשבתי. אולי גם אטלפן אל חברתי דינה דוּפַּבֶּרְג, בתו של עורך-הדין הידוע, ואספר לה כיצד שלחתי את חמיאל ללינדה, רק שלא תחשוב שאני מתכוונת להזמין אותה לישון אצלי כמו לפני שבועיים, כאשר הזמנתי אותה ואת תוגתי, וישבנו אצלי בחדר הגדול כל הערב, על השטיח העבה, ודיברנו.


הערה: השמות והדמויות ברומאן “הנאהבים והנעימים” בדויים, למעט כותבת המחברות המקוריות לילך הרמוטק, הידועה גם בשם פאני צדקיהו. וכמובן אין כל קשר בין חמיאל גילרמן כאן לבין משפחת גילרמן שתרמה את בניין גילרמן לאוניברסיטה העברית בירושלים – או לכל משפחת גילרמן אחרת, וכך גם לגבי שם המשפחה של עו"ד דופברג הידוע מתל-אביב, אבא של דינה.


[נדפס לראשונה לפני 25 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים]


המשך יבוא


 

מחברת ראשונה

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]


המשך 4

מוטב לי לנוח בבית, חשבתי. אולי גם אטלפן אל חברתי דינה דוּפַּבֶּרְג, בתו של עורך-הדין הידוע, ואספר לה כיצד שלחתי את חמיאל ללינדה, רק שלא תחשוב שאני מתכוונת להזמין אותה לישון אצלי כמו לפני שבועיים, כאשר הזמנתי אותה ואת תוגתי, וישבנו אצלי בחדר הגדול כל הערב, על השטיח העבה, ודיברנו. תוגתי רצה לשכנע אותנו שנתנהג בטבעיות, כמו בג’ונגל, מי שבא לו להתפשט – מתפשט. ומתייחסים למין כמו אל שאר הצרכים הטבעיים, אכילה ושתייה. אני מוכרחה להגיד שזה היה די מגעיל. ראו שהוא מדבר מהביצאלאך החיוורות שלו. מה הוא חשב? שאנחנו שתינו נתפשט לפניו ונתמסר לו בזו אחר זו? או שיעשה לנו הצגת-עירום? אני לא בא לי עליו. היא השתרעה על הכרים, שלחה קדימה את רגליה השזופות, חיככה ירכיים זו על זו והתפתלה כל הזמן לעומתנו וסובבה ביד את הבקבוק.

כן, קודם, מרוב שיעמום, שיחקנו בבקבוק. סובבנו אותו באמצע, על השטיח, בינינו, ומי שהבקבוק הופנה אליו – חייב היה לספר משהו אישי-מאוד שקרה לו. מזה בעצם התחילה השיחה על ההתפשטות. דינה אמרה שהיא מאמינה שהגברים יכולים לעשות זאת עם כל אחת, אם היא רק מושכת, אבל היא לא יכולה לשכב היום עם אחד ומחר לעשות את זה אם אחר. תוגתי התעקש שגם לנו, לנשים, יש צרכים טבעיים כמו לגברים ואנחנו מתכחשות להם. צחקתי בליבי. הוא אמר שהוא משוכנע שאישה נהנית מכל מחמאה לצורה שלה, אפילו היא נאמרת כדי לרכך אותה, ואפילו אם אומר זאת הגבר הפחות נחשב. היא נהנית מעצם העובדה שהיא יודעת שהיא נחשקת. אני אמרתי שיש מחמאות שנדבקות אליי כמו מסטיק לסולייה ולוקח לי יומיים להתנקות מהן.

התחלנו לבחון אחד את השני על מה חושבים עכשיו, ותוגתי אמר שבטח אני כבר רוצה לישון ומחכה שהוא יסתלק ויחדל לדבר שטויות, כי הדברים הטבעיים והאמיתיים ביותר, בייחוד במה שקשור למין – כשאומרים אותם הם נשמעים מטופשים. אמרתי לו שאני לא אתבייש להגיד לו ללכת כשאהיה עייפה, וגברת דופברג המשיכה לפשק מולו את רגליה השזופות לחכך את אחוריה בכרים ובשטיח ולסובב את הבקבוק סתם-כך עד שאני חשבתי שאולי אני מיותרת והייתי מוכנה שייצאו שניהם יחד וישאירו אותי לבדי, אך לא – דינה אמרה לו בפירוש שהיא מסוגלת לעשות את זה רק עם מי שהיא נמשכת אליו, גופנית, ושאם הוא רוצה להתפשט עכשיו הוא יכול להתפשט. זאת בעייה שלו. אבל היא לא בא לה עליו והיא מאמינה כי מרגע מסויים הדיבורים המיותרים רק מקלקלים.

ואז הוא קם ואמר לנו “לילה טוב” – “מה אתה כבר בורח?” אמרה לו דינה, "נעלבת בוא שב קצת על ידי, ונתנשק, מותק – " אבל הוא היה לפתע קצר-רוח ואולי מבוהל, כי הוא ניגש קרוב אליה, התכופף, הריח, לא נגע בה כלל, והסתלק במהירות.

הלכנו שתינו לישון. קודם עוד הסתובבנו בדירה ודינה דופברג התעקשה לשטוף את הכלים ובאה בטענה אליי שהמשחה לרחיצת-כלים מסריחה וכך גם המטלית לניגוב בשיש וגם הנייר בבית-שימוש לא מצא חן בעיניה. “לתוּחֶס העדין שלך,” אמרתי לה, “את צריכה אולי משהוא מעודן יותר! חיים תוגתי ישמח לשטוף לך במים ולהעביר משחולת בכל הנקבים המוצנעים בגופך!”

"חה, חה, חה – "

שטיפת הכלים פגעה, לדברי דופברג, בלכה האדומה-הכהה שהיתה משוחה על ציפורניה ואשר התאימה מאוד לאצבעותיה השחומות והארוכות. היא ביקשה ממני שמן-אציטון וישבה להוריד את הלכה בפיסות צמר-גפן, אבל לא היתה מרוצה מן המראה שהתגלה לפניה. “אימא שלי, המסכנה, אוכלת ממני חצץ.” היא אמרה. היה לציפורניה גוון חום ללא ברק, כאילו הן מוכתמות בחינה. היא לקחה לימון וחצתה אותו ושיפשפה היטב ציפורן אחר ציפורן, וזה היה כמעט מכאיב להסתכל על כך. אני לא יודעת אם הלימון עזר הרבה כי היא גם ביקשה ממני מספריים קטנות ועיגלה את ציפורניה המחודדות ולבסוף שמעתי אותה רוחצת היטב את ידיה בחדר-האמבטיה.

אני הצעתי בינתיים את המיטה הזוגית, שיש בה די מקום לשתיים. אני משתגעת אחרי מיטות רחבות והקנה-מידה שלי הוא שאני יכולה להשתרע לאורך ולרוחב באותה נוחיות, אבל המיטה הזו לא היתה הבחירה הפרטית שלי כי הדירה היתה עדיין בשכירות, סמלית אמנם, ואפרם טרם נתן לי אותה במתנה.

כשדינה ראתה אותי מתפשטת, היא נדהמה לרגע ואמרה: “לילכל’ה, מדוע את לא עושה משהו בקשר לחזה שלך?”

הרגשתי צביטה בלב. מה אני יכולה לעשות? ככה אני, מאז הצניחה הגדולה. ובאותו רגע גם דינה התפשטה, מהצד השני של המיטה, איזה הבדל! – אמנם היא לא יכלה להתפאר ברגליים הארוכות שלה, השזופות, והתוחס הצנום כמו של נער, שיכול לעשות רושם אולי רק על חיים תוגתי, אבל לדעתי לא היא בתוחס שלה שמץ של נשיות. שום דבר עגלגל. רגליים כמו שני קרשים, חומים. אבל, לעזאזל – הבורא חנן אותה בחזה איתן ומתוק, שתי כיפות, עגלגלות, עם פטמות כהות, קטנטנות וזקורות בקצותיהן. יכולתי רק לקנא.

“ניתוח פלאסטי אני לא אעשה!” אמרתי לה.

“מה הדיעות הקדומות האלה?”

“טוב. אני אמנם שמעתי שאפשר לקצר, ולמתוח, ולהכניס סיליקון כדי שהציצים יעמדו, אבל אני לא מוכנה לזה משתי סיבות. האחת – בריאותית. שמעתי שאם טסים בגובה רב – יש סכנה שהסיליקון יתפוצץ! והשנייה – אני לא מוכנה שמישהו ימשש לי סיליקון במקום ציצי מן הטבע!”

“לילכל’ה, זה בדיוק גם מה שאני חושבת ושרציתי להגיד לך,” אמרה דינה, “אני מאמינה בעיסוי, בהתעמלות, רק בדברים טבעיים שמפתחים את הגוף.”

נזכרתי שהיא צמחונית ולכן גם רזה כמו אספרגוס.

“אל תיעצבי,” אמרה, “אני בוכה על כך שאין לי מספיק תחת, ואת חתיכה משגעת, הלא כל גבר ברחוב מסתכל על האחוריים שלך, ורק שיש לך קצת ריפיון שדיים. טוב, אף אחת מאיתנו לא מושלמת.”

היינו כבר שתינו שכובות, מכוסות-למחצה בסדינים בלבד, בגלל החום, ורק מנורות-הלילה מאירות משני צידי המיטה. חשבתי לקרוא עוד קצת את עיתון-הערב, ופתאום הרגשתי כי ידה של דינה על השד הימני שלי, בטבעיות, מושכת את כובעונצ’יק כלפי מעלה! – – – ורק אז נוכחתי כי בגלל החום שכחתי לשים עליי את כתונת-הלילה הקצרה, ושכבתי בתחתונים בלבד, דקים כקורי-עכביש.

“מה את עושה?” נדהמתי.

“יש לך שמן-זית, הכי טוב מתל-עדשים?” ניסתה להרים לי.

[אותה תקופה היה מפורסם מאוד שמן הזית של רפול מתל-עדשים והיו שראו בו סגולות רבות. – אב"ע].

“בשביל מה?”

"הכי טוב לעסות שרירים עם שמן זית טבעי! שחקני-כדורגל ערבים יודעים זאת, קראתי בעיתון – "

“את עם הצמחונות שלך!” התחלתי לצחוק כי מגע אצבעותיה דיגדג אותי נורא – "תפסיקי! אין שם בכלל שרירים – "

אבל היא לא נשמעה לי והמשיכה לעסות אותי באצבעות מלאות מרץ, ואני קיבלתי התקפת-צחוק כזו – שפחדתי שהשכנים ישמעו ולא היה נעים לי שיגלו שאני שוכבת עם בחורה בחדר-המיטות שלי ומבקשת ממנה להפסיק לגעת לי בחזה, ולכן אמרתי לה שאני מוכנה להמשיך רק אם תניח לי ללבוש כתונת-לילה.

וכך היה. שמתי עליי את הכתונת הדקה וגם החלפתי תחתונים כי כמעט השתנתי מרוב צחוק. ושכבתי על גבי ועצמתי את עיניי והיא החליפה מקום וישבה עתה לצידי על המיטה והניחה יד על כל שד שלי והחלה לתופף בקצות אצבעותיה וללוש ולמשוך לעיתים בקצות הפטמות כשהיא מרימה עימן את השד כולו וכמו מנסה להותיר אותו במצב זה, שלא ייפול. אצבעותיה היו חזקות ונעימות, וכל זה התרחש מבעד לבד הדק, המשיי, של כתונת-הלילה הקצרה, אשר המגע שלה, יחד עם העיסוי, גרמו לי עונג כאילו גבר נחמד עושה לי את זה, רק שאף גבר לא הקדיש תשומת-לב כזו לחזה שלי ולרוב, אחרי אכזבה קלה שהייתי רואה על פניהם, למראה החזית המתנדנדת במקום שקיוו למצוא חזה בתולי ומזדקר, היו יורדים קומה וניגשים ישר לעיקר, או פשוט הופכים אותי, ולפעמים על ארבע, והחזה שלי מזדקר אז כלפי מטה, פשוט מכוח חוק הכבידה של כדור-הארץ שאפילו הממשלה עוד לא הצליחה לשנות אותו. תענוג גדול, כמו כל פרה!

פתאום הפסיקה דינה. פקחתי עיניי. היא הביטה בי במבט מוזר. אני חושבת שהעיסוי חולל גם בה משהו.

“מה העניינים?” שאלתי.

“קשה לי. הידיים כבר כואבות כך, מהצד.” אמרה. "אימא שלי אומרת שהיא אוכלת ממני חצץ. כל כך עצוב לי, לילכצ’יקלה – "

עצמתי שוב את עיניי ואמרתי לה – “מה הבעייה שלך? לעסות? אז אולי תנסי לשבת עליי?”

נדמה שרק לזה חיכתה, וכבר נתיישבה עליי, בזהירות, חשתי את שולי כתונתה הרכה על ירכיי החשופות, והתפלאתי שהיא ערומה לגמרי מתחת לכתונת. היא התכופפה מעט לעברי והמשיכה בעיסוי החזה, אבל אני התחלתי להרגיש שעיקר עשייתה עובר למקום האחר. כאילו היא יושבת על גחלים לוהטות.

זו היתה הרגשה מוזרה מאוד. מעולם לא התנסיתי קודם במגע של עיסוי עם אישה, וגם לא תיארתי לעצמי שזה יקרה לי. אבל צ’יפצ’ימונצ’יק היה מגורה ורטוב כמו אפרסק בשל, שננגס, וביקשתי ממנה להתרומם רגע כדי שאוכל להשיל את התחתונים שלי, שהתלחלחו כהוגן, והפעם לא מרוב צחוק. מאותו רגע נתרחש העיסוי כמו בחלום. חשתי את הערווה הגלוייה שלה נושקת לשלי ולוחצת אותי כלפי מטה. פשקתי את ירכיי ככל שיכולתי והתרוממתי כנגדה, בשכיבה, היא לא היתה כבדה ביותר וחשבתי שהנה – הנה היא תשכב עליי והייתי מאוד נבוכה כי לא רציתי להתנשק איתה בשעת העיסוי וגם חשבתי שלא נעים יהיה לי מגע שדיה הנהדרים בשדיי הרכים להחריד, ממש כמו אחרי הצניחה הגדולה.

אבל היא נטתה רק קצת קדימה, גוהרת ושתי ידיה על המיטה, לצדדיי, ואז הרגשתי כמו אצבע זעירה יוצאת מתוכה ומשתקשקת בצ’יפצ’ימון שלי, המשתולל – וזה היה לי כבר יותר מדי, כי כשהרגשתי שהיא מתחילה לחדור לתוכי, לא עמוק אלא רק על פני צ’יפצ’ימונצ’יק, חיבקתי אותה והשכבתיה עליי כשפטמותיה דוקרות אותי כאילו היו גם הן אברי-מין קטנטנים המבקשים לחדור אותי, והתחלתי לגמור את העיסוי בעיניים עצומות עם ניצוצות-במוח, הדם שוחק את התאים האפורים ורוצה לפוצץ אותם – כשאני מניפה אותה, מעלה מטה, מעלה מטה, וכמעט קורעת את פי-הטבעת שלה באצבעותיי שגלשו ותפסו לחוד כל פלח מעגבותיה, רציתי לחדור לשם, או להגיע אליה מאחור, אינני יודעת, הייתי מטורפת מהעיסוי. אני לא יודעת אם גם היא כך, רק זוכרת שבשיא צעקתי לה: “תיכנסי לשם גם אצבע, תיכנסי לשם יותר, כמה שאת יכולה!” – תיכנסי אמרתי, אבל ידיה היו רחוקות מפותצ’יק וחיבקו את שערות ראשי בחוזקה, מנסה ללכוד את שפתי העליונה ולנשק אותי לתוך פי, מה שסירבתי, כמובן, ואז צילצל פעמון הכניסה –

קפאנו שתינו, מפוחדות, ובבת אחת דופברג ניתקה עצמה ממני ושכבה לידי, מתנשמת, זה היה מראה – שתינו עם כותנות-הלילה המורמות והערוות רטובות השיער, המקומט – עד כדי כאב. היה לה שיער שחור כולו, קפיצי, שנראה ככתם במשולש לבן קטן שהותיר הביקיני שלה, כשהעור מסביב שזוף כולו בצבע שוקולד.

“מי זה יכול להיות?” לחשה.

“פורצים לא מצלצלים.” הרגעתי אותה ואת עצמי, כשאני מניחה יד בין ירכיה, כמנסה להשקיט אותה, וגם רציתי לגעת בצ’יפצ’ימון המופלא שלה, שפתאום נעלם מן העין, בשוכבה על גבה. אך היא הסירה את ידי, בעדינות, ואמרה –

“מוכרחים לגשת לראות!”

וכך היה. ירדנו שתינו על קצות האצבעות, יחפות בכותנות הלבנות, השקופות, רטובות כהוגן כי גם הזענו, כנראה, במהלך העיסוי, וכך התקדמנו לחדר-המבוא, מבלי להדליק אור נוסף על מנורת-הלילה שבצד שלי, בחדר-השינה, המאירה לנו מאחורינו.

צלצול נוסף לא היה. אבל האור בחדר-המדרגות דלק והאיר מתחת לדלת-הכניסה. והיתה לנו הרגשה שמישהו חי שם, מתנשם, מעברה השני של הדלת, בחוץ. התקרבתי לאט אל נקב-ההצצה, שהיה סגור במקרה, הצמדתי אליו עין קרוב-קרוב, כדי שייראה חשוך גם מבחוץ, ואז הסטתי בשקט את מכסה המתכת הזעיר שכיסה עליו.

תוגתי!


[נדפס לראשונה לפני 25 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים]


המשך יבוא


 

מחברת ראשונה

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]


המשך 5

צלצול נוסף לא היה. אבל האור בחדר-המדרגות דלק והאיר מתחת לדלת-הכניסה. והיתה לנו הרגשה שמישהו חי שם, מתנשם, מעברה השני של הדלת, בחוץ. התקרבתי לאט אל נקב-ההצצה, שהיה סגור במקרה, הצמדתי אליו עין קרוב-קרוב, כדי שייראה חשוך גם מבחוץ, ואז הסטתי בשקט את מכסה המתכת הזעיר שכיסה עליו.

תוגתי!

באור חדר-המדרגות, במלוא פניו, מול הדלת, וקולו נשמע, עמום:

"אני יודע שאתן עומדות שם, מאחורי הדלת, ומסתכלות. תנו לי להיכנס. לא אפריע לכן. כתבתי שיר חדש ואני מוכרח להקריא אותו… דחילכום… לא איכפת לי לשכב על השטיח לרגלי המיטה שלכן, על יד נעלי-הבית, רק שאני לא יכול להיות לבד הלילה – "

“חיים!” לחשתי לו, “השתגעת?”

הוא השתתק.

נדמה לי ששמעתי יבבה חנוקה.

"חיים, לך הביתה, אנחנו כבר ישנות – "

ואז רישרש דף-מחברת מתחת לדלת, כתם לבן בחשכה-למחצה, זה היה השיר “מבעד לריסי עינייך”.


מבעד לריסי עינייך לי נשקף חלום של תקווה

ראיתי אחורייך ולא בחלום, הן לבנות,

חיפשתי אותך ביום, בלילה, ואת אינך –

זר הייתי לך, מבעד לחלון, לא אותי

בעינייך ראית אלא אהוב רחוק –

עתידי נשקף אליי כנעל-בית שלך

רעבתי ולא ללחם אלא לאהבה –

נשיקה באחורייך הצחורים היתה לי גמול

סבל שנים רבות, אינני מעיז לחלום שאעלה

בשדייך, אני תולעת, את פרח צח,

פרח שלא אליי נפתח, אחרים ימוצו לשדך –

די! עליי להתעורר, עוד נכונו לי עתידות,

ראי כי אהיה משורר בשדה הספרות

ואבוא אלייך עטור תהילת נצח, זָכר,

זכר אהיה לך אז ולא מציץ אלמוני,

האהבה שלי תכריע אותך, ברך לפניי תכרעי,

הוי, בת האלמוות, ואז תמצצי לי –

את התותח בשקיקת אהבים נואשת, שפחתי!


[האותיות בכחול ובאדום בתחילת השורות לא היו צבועות כך במכתב המקורי, אבל המלביה"ד, שחשב תחילה לשים בחשאי את שש המחברות שכתבה לילך הרמוטק – לפתחה של הוצאת ספרים ללא ציון שמו, על מנת שהספר יתגלה וגם יודפס בתור תעלומה של “מיהי המחברת?” וייעשה לרב-מכר אדיר – החליט לבסוף להותיר בספר עקבות בלתי-נמחים להוכחת בעלותו על היצירה, ולכן ביקש מחיים תוגתי לכתוב את השיר באקרוסטיכון הפוך של כל שורה שנייה מלמטה למעלה, ובחזרה – כך שהאותיות בהתחברן יחד נותנות את המשפט – אהוד בן עזר חִבּר ספר זה].


תותח!

טוב. את שירו הטרי לא קראתי אותה שעה, במעמד שלושתנו משני צידי הדלת, אלא רק למחרת, כשמצאתי אותו על הכוננית, בכניסה. כי רגע לאחר השתלשלו מתחת, הדפה אותי דינה מנקב-ההצצה ואמרה לתוגתי:

"נכניס אותך, בתנאי שתבטיח להיות צייתן – "

“מה זאת אומרת?” נשמע נרגש.

"שאתה תעשה רק מה שאנחנו נרשה לך, ובלי לכפות עלינו שום דבר, ואם תנסה משהו בכוח, אנחנו נקצץ לך את הפיפי! שמעת – "

והמדהים שכל אותה שעה היתה ידה הימנית מונחת על תוסיק הערום שלי וממשיכה לעסות אותי, מתחת לכתונת, כשהאצבע שלה חותרת בין העגבות, להגיע פנימה, אני לא יודעת בשביל מה, אולי היא עשתה את זה כדי למנוע ממני אפשרות להתנגד לה?

“השתגעת?” לחשתי לה. “מושחתת אחת, לא נוכל להתעסות עוד הלילה!”

“טיפשה!”

"הוא יפריע לנו – "

אבל היא כבר פתחה את הדלת והכניסה את תוגתי, המחייך באסירות-תודה ככלבלב שהשליכוהו קודם החוצה מפני שהשתין שלולית על הרצפה. תוגתי הלך אחרינו לחדר-השינה, יכולתי לשמוע את ליבו ההולם למראה שתינו, בכותנות-הלילה השקופות, ומצהלות הצחוק, החנוק – (בגלל השכנים!) – שתקפו את דופברג הרזה ושחומת הרגליים.

“שכב!” הורתה לו דינה לעבר הרצפה.

הוא לא הבין וחשב שהיא מתכוונת למיטה, אבל היא לא ויתרה. “אמרת שאתה רוצה על יד נעלי-הבית!”

"דינה! התריתי בה.

אך היא היסתה אותי. וחיים דווקא נהנה, ונשכב לו בבגדיו על השטיח הקטן, המסריח, ליד הצד שבו שכבתי.

“ועכשיו,” אמרה לו, "אנחנו במיטה, ועליך להתרומם בעיניים עצומות וללקק לכל אחת מאיתנו את פותצ’יק המסכן שלה עד שיהיה יבש לגמרי. מפני שמרוב פחד מן הדפיקה שלך, קודם, הרטבנו שתינו כהוגן – "

“אתן לא מסדרות אותי, בנות?” מילמל.

“מה כבר אפשר לסדר אותך?”

“ששמתן איזה מלפפון, או משהו, כדי לצחוק עליי?”

“אל תהיה אידיוט, תוגתי, אתה כל החיים שלך תזכור שלילה אחד ליקקת לשתיים יחד, אבל אוי לך, ואבוי לך, אם תנסה לעשות משהו יותר, הבנת?”

"כן המפקדת – "

“הכנסנו אותך בתנאי שתהיה עבד שלנו, נכון?”

"כן. אבל חשבתי שתרצו קודם, שאני אקרא בפניהן, את השיר החדש, שכתבתי – "

"לקק! – טמבל! – תהיה לך השראה לעוד מאה שירים – "

והיא נשכבה לצידי, פרקדן, מתנשמת בהתרגשות, ואת ידה הניחה על חזי, כמו כדי לחבר זרמים חשמליים העתידים לחלוף בין שתינו. תוגתי התרומם לאיטו, בעיניים עצומות, ותפס קודם רגל ימין שלי, ומיד הצמיד פיו אליה והחל מנשק, בפראות, בתאוותנות.

“מפגר אחד!” אמרה דינה "קיבלת פקודה, לא? אז אל תנסה – "

הוא זחל הלאה, מרים בידיו את שולי כתונת-הלילה שלי, מפלס באצבעותיו, בין ירכיי, דרך לעיניו העצומות, עד שהגיע אל פותצ’יק, והתחיל לעשות כמצווה עליו.

“יותר למעלה!” פקדה עליו דינה, כשעיניה נטועות בתקרה, את הכול ניחשה.

הוא עלה מעט, אני הקלתי עליו בכך שהרמתי את ירכיי ופשקתי אותן, ועתה כבר היה צ’יפצ’ימון מתגלגל בשפתיו, צומח אל תוך פיו ומשלח בתוכו גלים שהרעידו את גופי. דינה ליטפה קלות את פטמותיי, מבעד לבד הדק, כמנסה לאמוד את מידת התקשותן. הצירוף היה נראה נהדר, אלמלא הרים תוגתי אותו רגע פניו והתחנן:

"פּוּס! פוס! – "

“מה יש?”

“הרשו לי להתפשט, בנות!”

“לא!”

"לפחות המכנסיים! אין לי, להחליף – "

“וללכלכך את הרצפה של לילכק’ה זה יפה?”

"אז שיתנו לי משהו להתיז לתוכו, כי אני, עוד רגע, מתפוצץ – "

“לא!” המשיכה דינה לתקוע דבריה לתקרה, שכובה על גבה, מבלי להסתכל אליו כלל. רק ידה ליטפה בעצבנות את הכובעונצ’יקים שלי, כמבקשת לחולל בהם את נס העמידה.

ואז הרגשתי לפיתה אדירה ומישהו – תוגתי כמובן, משך אותי ברגליי ושיקע חוטמו ושפתיו בפותצ’יק כמבקש לאכול את אמצע הבייגלע, ובאותה שעה הזדעזעה המיטה והתרוממה גלים-גלים ואני חששתי שהוא בועל בייאושו את המזרון שלי או למטה ממנו, מי יודע, כי שתינו התחלנו צווחות, לא בקול רם – כדי שלא למשוך תשומת לב השכנים – ועל המיטה הנדפקת הזו, המתנדנדת כסירה בלב ים, ראיתי את דינה דופברג מתרוממת, עלה ורדת, עד למצב ישיבה, ומשלחת את רגלה הארוכה, השחומה, שציפורניה ארוכות וצבועות בלכה אדומה-כהה, כמעט חומה – ובועטת במצחו כדי להדוף מעליי את תלתליו של תוגתי התקוע בי ומחפש לשווא לבלוע את צ’יפצ’ימון המצ’וקמק שנעלם מרוב פחד.

ובעוד רגע – נתייצבה המיטה בבת-אחת, ותוגתי הנבעט היה מוטל בפינת החדר, ושתינו יושבות ומתבוננות בו, כמעט ערומות מבעד לכותנות הדקות.

הוא הסתכל אלינו בעיניים מוכות, מטורפות-למחצה, ושתק. פחדנו. כתמים נוצצים לחים היו על פניו, ותיארנו לעצמנו מה המצב למטה. הריח מילא את החדר. הוא התקרב על ארבעתיו למיטה, התרומם, תפס את כף-רגלה של דינה והחל מנשק אותה מצד לצד, כאילו היתה צפונה לו בה ישועה גדולה, ולא היה אפשר להבין מדוע הוא מתנהג כך, עדיין חושק, או כדי להעניש את עצמו ולהשפילו עוד יותר.

“אתן שתיכן, זונות מופרעות…” מילמל לתוך אצבעות רגלה של דינה, “מופרעות, רציתן להתעלל בי!” והתחיל לצחוק ולייבב בקול בלתי-נעים, "מודיע בהכנעה, אני המלפפון שלכן, שהרטיב במכנסיים, ועכשיו איך אלך הביתה, כּוּסיות? – הה, תגידו כוסיות – "

כאן כנראה נכמרו עליו רחמיה של דינה והיא פרטה באצבעותיה על שפתיו וליטפה אותן כאילו כף-רגלה היתה יצור לעצמו.

“קום, תוגתי,” אמרה, "עברת את המיבחן ואנחנו נטפל בך ונפנק אותך כאילו היית הילד הכי-הכי מתוך שלנו – "

והיא השכיבה אותו על גבו, על המיטה, ושתינו הפשטנו אותו במרץ והיא שלחה אותי עם המכנסיים וכל השאר, לשטוף את הכתמים ומיד לייבש אותם, בזהירות, במגהץ חם. ובינתיים הלבישה אותו בכתונת-לילה נוספת שהוציאה מהארון שלי, בלי לשאול אותי בכלל, ממש הפליאה אותי, והשכיבה אותו על הבטן כשרק עכוזל’ה וביצאלאך השעירים והחיוורים שלו, מתאווררים לעינינו.

“אני רעב,” הוא מילמל, "אני הייתי רוצה לאכול איזה כריך – "

"אתה תאכל כשאתן לך פקודה – "

"מה את רוצה ממני, דינה? אני מוכן אפילו שתצליפי לי, על התוסיק, אם התנהגתי לא יפה, אבל עכשיו אני רעב, נורא, אחרי כל פליטה אני נהיה רעב נורא, בא לי חשק לעמוד במיטבח ולבשל דוד של מרק – "

אחר-כך עזבתי אותם לרגעים אחדים, או אולי ליותר, כדי לשטוף, וגם הכנתי את המגהץ, וקרש-הגיהוץ, ומגבת ישנה כדי לספוג את הרטיבות; הזמן עבר, היה שקט, נדמה לי ששניהם נרדמו על המיטה שלי. חזרתי לחדר-השינה, ומה עיניי רואות? תוגתי עודנו שכוב על בטנו, כמו שעזבתי אותו, אבל דופברג שרועה עתה על גבו ועכוזל’ה שלה עולה ויורד, עולה ויורד.

“לילכצ’יק מותק,” סובבה אליי פניה, מתנשמת מעט, וסמוקה, בשומעה אותי נכנסת, "תעזרי לי – "

ולפי התנועה שבה איווררה את פופצ’יק הפעור שלה, הרזה, כלפי מעלה, הבנתי לאיזו עזרה ידנית היא מצפה ממני, אבל אני הייתי סקרנית לראות מה מתרחש אצל תוגתי המסכן, ששכב עטוף בכתונת-לילה שלי. התכופפתי לצידם ושלחתי יד אל מתחת לירכיו – איזו הפתעה! – ממושכת! – אשר כלל לא נראתה קרובה לנבול, כמו שאירע לו קודם! ודינה, כאילו הרגישה באוצר שאני מחזיקה, והתמלאה קנאה – דחפה כף-רגלה בכתפי והדפה אותי, כמעט הפילה, ובבת-אחת התהפכה פרקדן על גבה והעלתה את תוגתי עם הענק שלו מעליה והתחילה לגמור בתרועות אדירות עד אשר אני לא האמנתי למראה עיניי – שתוגתי המרטיבון השמנמן, אישתחת מפיבושת בכיין ומתרפס – יצמיח פתאום אבר כגבר ויבעל לנגד עיניי את חברתי הטובה ביותר –

כשנרגעו, דבוקים עדיין, היתה לי הרגשה שאינם רוצים לראות אותי, והסתלקתי. בסוף יצאתי אני המופסדת! ישבתי לי במיטבח, ומאפס-מעשה, אחרי שגיהצתי לו את המכנסיים ואת התחתונים, התחלתי להכין כריכים עם גבינה צהובה ופרוסות נקניק, וזיתים, וגבינת פפריקה, וחזרתי לחדר-השינה והבאתי להם טס מלא כריכים, אבל הם כבר ישנו, עדיין חבוקים, אז ישבתי לידם ואכלתי, ואכלתי, ואכלתי –

עד שגמרתי לבדי כל מה שהכנתי, ומאפס-מעשה הסתכלתי עליהם. דינה שכבה על גבה. נוחרת קלות, וציצי אחד שלה, קטן ושחום, נזדקר לו מתחת לזרועו של תוגתי, השכוב חציו עליה. זחלתי קצת לעברה, גחנתי על ציצי שלה ונשקתי אותו ברפרוף, רציתי להרגיש אותו, ללמוד את סודו, נגעתי בלשוני בצ’ופצ’יק. פתאום הרגשתי שהעור היפה שלה, המתוח, מצטמרר. גבשושיות הפטמה נזדקרו. מה זה היה? אני בכיתי.

מה יכולתי לעשות? הצעתי לי משכב על הרצפה, לצידם, וניסיתי להירדם, והפעם אני – על יד נעלי-הבית. למרות שפרשתי מתחתיי שמיכה – הבלטות הקרות הפריעו לי ולא מצאתי לגופי תנוחה נכונה ונזכרתי כי כך גם כאב לי הגב על השולחן בלשכת היו“ר כאשר הח”כ גדעון וגינור ניסה להשכיב אותי באמצע סיור היכרות שהבטיח לי בכנסת –


[נדפס לראשונה לפני 25 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים]


המשך יבוא


 

מחברת ראשונה

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]


המשך 6

מה יכולתי לעשות? הצעתי לי משכב על הרצפה, לצידם, וניסיתי להירדם, והפעם אני – על יד נעלי-הבית. למרות שפרשתי מתחתיי שמיכה – הבלטות הקרות הפריעו לי ולא מצאתי לגופי תנוחה נכונה ונזכרתי כי כך גם כאב לי הגב על השולחן בלשכת היו“ר כאשר הח”כ גדעון וגינור ניסה להשכיב אותי באמצע סיור היכרות שהבטיח לי בכנסת – לא כדי להוסיף את קולי למפלגתו, שהרי ידע שאני השתתפתי בהפגנות נגדם, בזמן המלחמה, אלא כדי להיראות בחברת יפהפייה כמוני, ואם אפשר גם להשתמש בי קצת לצרכים אישיים – כמו שאומרים.

זה היה זמן לא רב לאחר שרוני, אשתו, הבלונדית הגבוהה בעלת העיניים המימיות, שאכן זכתה פעם בתואר נערת-המים של ישראל, זנזונת רצינית, מן הסוג המאוס עליי, עזבה אותו לטובת אלישע גילרמן, היבואן של מערכות אלקטרוניות לכלי-נשק, בן-דודו של חמיאל ובעל קשרים מסועפים במערכת-הביטחון, שעזב את אשתו למענה. ועתה מלאו מדורי הרכילות צילומים של רוני ואלישע, וחמיאל מקנא, אבל לעולם לא יעז לעזוב את לינדה.

גדעון וגינור היה תוקפני למדי באותם ימים. מביע דעתו גם על ספרות פורנוגראפית, קולנוע פוליטי ותיאטרון שמאלני שמחלל שם-שמיים. אני לא הסכמתי לדיעותיו. אנשים כמוהו חושבים כי רק דרכם נכונה וכי הם זכאים לומר לכולנו איך צריכים לחיות. ואני, בייחוד אני שונאת את אלה החובשים כיפות ומעמידים פנים כאילו יש להם חוזה עם הקב"ה וכאילו האמונה הדתית היא ההרגשה הכי נפלאה בעולם, וכי הם חיים להם יופי של חיים, קשים ומסוכנים, בארץ החדשה והנקייה שהקימו להם על הגבעות בשטחים. טוב, אם הערבים יקבלו במשך הזמן הרבה כסף עבור האדמות שהם מוכרים לנו, ויסכימו לעזוב בהמוניהם את הארץ, אני חושבת – זה יהיה סידור די מוסרי כי לא יהיה צורך לגרש אותם וגם לא לחיות-יחד עם יותר מדי מהם, ולפיתרון הזה אף יהודי לא יכול להתנגד, כולל אני. אבל בינתיים – אני מתנגדת.

אבל אני, לא כדי לתמוך בו פוליטית באתי לכנסת, מה עוד שאני בעד חופש גמור לכל אחד לעשות מה שהוא רוצה בתנאי שאינו פוגע בזולת, ובקטינים – כמובן; אלא, בקיצור – גדעון וגינור ערך לי סיור מטרף באולם-המליאה ובמזנון ובספרייה ועד היום אינני מבינה איך קיבל רשות להכניס אותי לכל המקומות האלה. אמנם נכון שהכנסת היתה אותה תקופה בפגרה, ורק כמה ח"כים משועממים, חברי-ועדות, הסתובבו בה, קטנים מכפי מה שהם ניראים בדרך-כלל בטלוויזיה, וכאילו חוששים לצאת החוצה מן המקלט הבטוח והנעים שמצאו להם במוסד הסגור הזה, איש בחברת רעהו.

זו ודאי גם הסיבה שלשכת היו“ר היתה ריקה, ואנחנו עמדנו והשקפנו מחלונותיה לעבר המוזיאון וקריית הממשלה והאוניברסיטה הישנה, ואז הרגשתי פתאום שגדעון לא כל כך עומד לצידי אלא מאחוריי, ונושף בעורפי, ובעוד רגע החזיקו כפות-ידיו בשתי שקיות-החלב מלפנים, שהיו נתונות, תודה לאל, בחזייה רצינית, עם כתפיות, אשר כלפי חוץ שידרה ממני רק ניסים ונפלאות וגרמה ללטישת עיניהם של עובדי-הבית והח”כים, שאף אחד מהם לא ראה אותי, כמובן, ערומה, או אפילו רק בבגד-הים, ולא היה יכול לדעת את בעיית ציצאלאך שלי, שאני קוראת לה – חזִיתִי הנופלת!

“השתגעת, גדעון?” צחקתי, בתוך הקרירות הנפלאה הזו של מיזוג-האוויר בכנסת ויובש הקיץ של ירושלים בחוץ. “עוד יכול להיכנס מישהו!”

“אז תישארי איתי ללילה?” ביקש, ונחיריו רטטו, "תהיי עוזרת אישית שלי. תסתובבי בבית ותעשי כותרות בעיתונים, יחד תהיה לנו קאריירה מטרפת! מותק, יש לי חדר משגע במלון, רואים את חומת העיר העתיקה – "

“אני לא מותק ועכשיו תעזוב אותי,” אמרתי לו, “כאן מקום ציבורי, לא?”

התעטש.

“אל תהיי טיפשה, כשנכנסנו נעלתי את הדלת מבפנים. יש לי קשרים, היו”ר עכשיו בחו"ל, ואני יכול להשתמש בלשכה – "

"בחייך, גדעון, אתה מצונן – תעזוב אותי, אני לא יכולה לצאת מפה – פרועה ומקומטת – "

אבל הטיפש לא שמע. הוא תפס אותי בכוח ומשך אחורנית, והלשכה לא כל כך גדולה כמו שחושבים, מפני שעד מהרה השתרע לאחור על שולחן-הכתיבה הגדול של היו“ר, ואני עליו, זאת אומרת על הח”כ הצעיר וגינור ולא על היו“ר, שנמצא בחו”ל, בארגנטינה, אולי.

“גדעון,” דיברתי לתקרה, מותקפת מתחת, "תפסיק או שאני אתחיל לצרוח ויהיה כתוב מחר בעיתונים על ניסיון לאונס בכנסת – "

“תהיי טובה אליי, לילך,” לחש באוזני מלמטה, כי שנינו, כזכור, שכבנו על הגב, ואני עליו, "תזכרי מה שהבטחתי לך, ואל תגידי לי שבגלל דיעות פוליטיות – "

"גדעון, אני דורשת ממך להפסיק – " כי ביד אחת המשיך ללפות, מלמטה, את החזה שלי, לתענוגו וכדי שלא אתרומם ואברח, ואילו בידו השנייה חפר בין מפשעתו לעכוזאלאך שלי, מושך את שמלתי ומשחרר טיל קשוח, שמתרומם מוכן לפעולה כאילו הוא משתתף בהצבעה, וכבר נדחק לי ממש לפי התחתול! מצא לו מקום –

"פראיירית, פראיירית אחת – " נאנק, "את רצית בזה, את באת, באת בלי תחתונים, לכנסת – "


 

מחברת שנייה

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]


המשך 1

מה יכולתי להגיד לו, שהתחתונים אצלי בארנק, שהייתי מוכרחה להסיר אותם בשירותים מפני שנרטבו לי, לא חשוב מה הסיבה, היא לא כל כך אסתטית, ולי לא איכפת ללכת לפעמים בלי, אם כי המצב לא היה משמח במיוחד, ועכשיו כבר ברצון הייתי מוותרת על יום הכנסת שלי ועוברת בעיר לקנות לי תחתון חדש, וזאת כמעט הסיבה שהייתי מוכנה לקבל את ההצעה להישאר ללון אצלו במלון, אלמלא התעקש לבעול אותי על שולחן היו“ר, עם כל התצלומים והמזכרות מסביב מכל היו”רים הקודמים ומתנות של אורחים נכבדים ותמונת-שמן גדולות של טובי ציירינו.

ואז הרגשתי שהמטורף מתחתיי, שחושש להפוך אותי פן אברח ממנו – כבר תוקע, ממש, בתוסיק היבש שלי ומכאיב לי נורא – אני לא יודעת מה קרה לו? – אזרתי כוח והתהפכתי בבת-אחת אבל לא הצלחתי להשתחרר, להיפך, עכשיו הוא היה עליי – מסביב נפלו כל מיני חפצים ומזכרות משולחן היו"ר, וּוַגינור שוכב היטב עליי, והפעם תוקע בכניסה הקדמית, כאילו הוא מבקש לחכך דרכי את הצ’ופצ’יק שלו בפורמאיקה דמויית-העץ, או אולי היה זה עץ אמיתי – לא היה לי די זמן לקבוע בדיוק רק הרגשתי שהלוח קשה נורא ונשבר לי הגב עליו –

אני לא מניחה שהח"כ-מניאק היה מצליח בתנוחת השולחן, כי צימדתי היטב את רגליי, כשמהשוקיים והלאה הן מתנפנפות כלפי מטה, מחוץ לשפת השולחן, ורק פחדתי פן לא יתאפק וירטיב לי את השמלה, אבל זאת לא סיבה להרשות לו לגמור בפנים. אני מודה שלא התנגדתי מספיק חזק, והוא היה יכול לפרש לעצמו את התנהגותי כאילו אני עצמי חצי-מסכימה, מה עוד שצ’יפצ’ימונצ’יק, כשרק מריח גבר, מיד מוציא ראשו החוצה ומתחיל לחפש הרפתקאות כמו איזו כיפה אדומה שעולה מקצה היער המתולתל שלי. קומדיה!

טוב. הרמתי את רגליי, השלתי סנדלים כף-בכף מבלי לקום, ותקעתי כפות-רגליי בקצות השולחן, כשאני מושכת את וגינור איתי הלא-הלאה אל שולי השולחן הענק, מאחוריי; ומסביבי זזים חפצים ונופלים – עטים, מאפרות, ניירות, מזכרות מזכוכית, ממתכת, משיש, מחרסינה, נופלים, מתנפצים, וגם הטלפון מתחיל לצלצל, ואני מתקדמת לאחור פרקדן על גבי ורגליי –כמו זוג חרגולי-ענק,

ואז, בהילולת הלחיכה שחגג פותצ’יק סביב המצביע הלח של הח“כ וגינור – טראחחח!… משהו דקר אותי בכתף אנושות, לא יודעת אם זה היה קצה של משקולת-נייר או דוקרן-מסמכים או פטישו של היו”ר, הכאב היה נורא, ובבת-אחת התרוממתי ועפתי קדימה, חולצת ומפילה את הח"כ המצביע בתוכי –

מפותצ’יק עלה קול טפיחה לחה של ריקנות, כמו פומפה.

אז גם פסק צלצול הטלפון.

והתחלתי לבכות, תופסת בכתפי מרוב כאב, הייתי בטוחה שדם רב זב ממני.

הח"כ עמד מולי, לבוש כולו, רק רוכסן-המכנסיים פתוח, והמצביע שלו, כמו צוואראש של ברווז חום בעל עין אחת שיצא זה עתה נוצץ מטבילה בשלולית – מתנדנד בין אצבעותיו כשהוא מנסה להכניסו, בדי עמל, חזרה, כשד שיצא מבקבוק. וכשסגר את הרוכסן, הייתי מלאת התפעלות – מן השליטה העצמית, הפרלמנטארית הזו, שאף שהיה קרוב לשיא – נשאר עם כל הזרעונים בביצאלאך שלו, בלי לגמור.

פוליטיקאי ערמומי, שומר עצמו לפעם אחרת! – חשבתי, אפילו בתוך בכיי והכאב החריף, הצורב, בכתף. "נו, גש כבר – " אמרתי, "תבדוק, אם אני לא מדממת – "

“היה לך מזל, לילכצ’יק,” אמר כשעיניו מצמצמות עליי מבט בחמדנות, לאחר שבדק אותי ומישש בכתפי. "חוץ מזה שאת זונה ארורה, לא קרה לך שום דבר – "

“סתום את הפה שלך,” אמרתי, “ובייחוד במקום הזה, כנסת ישראל, איך אתה לא מתבייש?!”

“תראי,” התחיל לצחוק צחוק רע, ונחיריו רטטו, “תראי מה עשית משולחן היו”ר – "

ואכן, המראה היה נורא: כאילו התחוללה כאן הפיכה, או גנבים או פורעים השתוללו בלשכה. מזל שהיו"ר כבר לא משתמש בקסת, שהיתה ריקה ושימש קישוט בלבד, אחרת הייתי מותירה שם, לבטח, גם שלולית של דיו.

עמדנו שנינו באמצע החדר, עם כל הקירות הכהים והתמונות והמזכרות המנופצות ושמי ירושלים שבחלונות ממערב ומדרום – והרגשתי שווגינור שוב מחזיק בכתפי והפעם מנסה להפשיט לי את החולצה.

"מה אתה עושה, משוגע? אתה מכאיב לי – "

ובאמת, הדקירה הזו, שלמזלי כנראה לא פצעה אותי, עדיין כאבה מאוד.

"מותק, לפחות לנשק את השדיים שלך לפני שיוצאים. תני לראות – "

הרגשתי כאילו אני איזה ממתק בעיניו, שעומד לבלוע אותו.

"לֵך תנשק את הציצים של אימא שלך, אם זה מה שאתה צריך – " כמעט סטרתי על לחיו. "תן לי ללכת – "

“לא, תישארי, תעזרי לי לסדר!” שינה לפתע את טעמו.

"לא בא בחשבון, אני רוצה הביתה – "

"חכי. אני אביא אותך – "

“אני רוצה לתל-אביב!”

"לא, את נשארת בירושלים – " נצצו עיניו בערמומיות, "הבטחת לי, במלון – "

"לא הבטחתי – "

כך נמשך הוויכוח ונדמה לי אפילו שאמרתי לו “אני לא זונה כמו אשתך!” – עד שהצלחתי לצאת, ולעשות את דרכי החוצה, לבד, לשער ולתחנת האוטובוס, והגעתי לתחנה המרכזית, אני לא יודעת איך, אבל צוחקת לעצמי מדי פעם למחשבה שהוא זוחל שם בלשכה, על הרצפה, לאסוף את החפצים הנופלים, ומזלו שפני השולחן נותרו יבשים, אם אני לא טועה, כי אחרת היה צריך לקנח בסמרטוט את תנובתנו המשותפת מעל שולחן היו"ר, כי כשאני מגורה אני מרטיבה מאוד, ממש מתיזה – עד למרחק של אפילו חצי מטר.

אך בכך לא נסתיימו תלאותיי לאותו יום.


[נדפס לראשונה לפני 25 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים]


המשך יבוא


 

מחברת שנייה

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]


המשך 2

כך נמשך הוויכוח ונדמה לי אפילו שאמרתי לו [לח“כ גדעון וגינור, בלשכת היו”ר בכנסת] – “אני לא זונה כמו אשתך!” – עד שהצלחתי לצאת, ולעשות את דרכי החוצה, לבד, לשער ולתחנת האוטובוס, והגעתי לתחנה המרכזית, אני לא יודעת איך, אבל צוחקת לעצמי מדי פעם למחשבה שהוא זוחל שם בלשכה, על הרצפה, לאסוף את החפצים הנופלים, ומזלו שפני השולחן נותרו יבשים, אם אני לא טועה, כי אחרת היה צריך לקנח בסמרטוט את תנובתנו המשותפת מעל שולחן היו"ר, כי כשאני מגורה אני מרטיבה מאוד, ממש מתיזה – עד למרחק של אפילו חצי מטר.

אך בכך לא נסתיימו תלאותיי לאותו יום. ישבתי במסעדה הריקה-למחצה של אגד, ואחרי שהתעקשו לא לקבל ממני את מחיר הארוחה בדולארים, טרפתי סאלאט גזר ואשל וביצה מטוגנת, ושוב צחקתי – “יש לָך מזל שלא נתפס לי ברוכסן!” – יש לך מזל! מדוע הם תמיד אומרים את זה – כך גם חמיאל, במכונית, אחרי האבן שזרק עלינו תוגתי; וכשיצאתי כבר החשיך, קניתי כרטיס ועליתי לאוטובוס הישיר לתל-אביב. אני מעדיפה לנסוע באוטובוס, לא במונית, כי אז פחות נדחקים אלייך אנשים.

נגמר יום הכנסת שלך, חביבתי, אמרתי לעצמי. רצית לעשות רושם, להצליח, ויהי מה! כמו איזו סקארלט אוהרה שמופיעה בנשף הראשון שלה, ומה יצא? – בגללך כמעט חנק לעצמו הח"כ וגינור את המצביע ברוכסנו!

ואז נכנס והתיישב לידי אברך גדול, רחב-כתפיים, לבוש מעיל שחור, כובע שחור, חולצה-לבנה צהובה, ובלי עניבה, כמובן. מאוד התפלאתי שהוא בחר את המקום לידי. האוטובוס היה אמנם כבר די מלא, וישבתי בחלק הקדמי, אבל אני יודעת שלפעמים הם עומדים באוטובוס מרחקים ארוכים ובלבד שלא יצטרכו לשבת ליד אישה. אפילו זו זקנה צמוקת לחיים.

אני מאוד נזהרת מגברים שיושבים לידי באוטובוס מפני שכבר קרו לי מקרים לא נעימים. בדרך-כלל אני מניחה את התיק שלי במושב לצידי, או יושבת ליד המעבר, והתיק במושב הריק ליד החלון, ואז – רק אם כל האוטובוס ממש מלא, יש למישהו הצדקה לשבת לידי. דרך אחרת היא לחפש מיד מקום ליד אישה, או להעביר את התיק אל ברכיי מיד כשאישה מתקדמת לעבר מושבי, בתקווה שתתיישב במקום הפנוי, ואם לא – מיד להחזיר את התיק למושב.

אתמול ראיתי על לוח-מודעות כרזה של התנועה לשחרור האישה: “חזרתי מן השוק עמוסת סלים, ופתאום הרגשתי בין רגליי משהו שאיננו סל!” – בדיוק כך, פעם חזרתי באוטובוס מחיפה לתל-אביב, ולידי התיישב בחור גבוה, צנום, שנראה כמו צייר או שחקן. מתולתל. עלה מגופו ריח טוב, נקי, כאילו התרחץ לפני הנסיעה. שמעתי שיש אנשים שמתרחצים לפני שהם יוצאים מן הבית לדרך ארוכה, אך אינם ממהרים להתקלח בשובם. טוב, אני זו לא דוגמה כי אני מתקלחת לפעמים פעמיים-שלוש ביום, לפני ואחרי. עוד לא קרה לי, למשל, שאקיים יחסים עם שני גברים – בלי שאתקלח באמצע. למרות שכבר קרה לי יותר מפעם אחת שבאותה יממה, אפילו באותו לילה, שכבתי עם שניים, לא יחד, כמובן; ואילו חמיאל התפאר פעם באוזניי כי ברווקותו קיים יום אחד יחסים בחדרו, כשהיה סטודנט, עם שתי בחורות, אחת לפנות-ערב ואחת בלילה – מבלי שאפילו התרחץ באמצע. אני חושבת שההמשכיות הזו גירתה אותו כאילו שכב עם שתיהן יחד.

מלוכלך.

כמו שהאוטובוס מתחיל לנסוע, לפנות-ערב, ואני מסיימת לאכול מנה פאלאפל שקניתי בתחנה-המרכזית בחיפה, והייתי לבושה מכנסי-ג’ינס עבים, וחולצה, והייתי עייפה, בעצם חשבתי לישון כל הדרך, השענתי את כתפי השמאלי לחלון, ראש הצידה, הרגליים קצת שרועות קדימה, באלכסון, התרווחתי – ועצמתי עיניים.

השכן שלי, ארוך-הגפיים, כאילו רק לרגע זה חיכה. מבעד לעיניי העצומות-למחצה, באלכסון, יכולתי לראות כיצד מרפקו השמאלי גולש ומרחף באוויר, מעל לצ’יפצ’ימון ולגבעת הבטן, ובעוד רגע כבר נוגע בה קלות, כמו במקרה, בגלל טלטולי הנסיעה, יַעַנִי! – נוגע ונסוג, ומשתדל להתאים את קצב הליטוף למצב הכביש. יותר. פחות. פחות. מעלה. מטה. כאילו הוא מנגן דואט למרפק ומשגלון על מפשעת הג’ינס שלי.

בהתחלה זה די הרגיז אותי, אבל האמת שהוא פרט על צ’יפצ’ימון מאוד בעדינות. משדר, מפסיק. משדר, מפסיק. כאילו הוא מחכה לתשובה שלי, לאות שהוא יכול להמשיך. והבנתי שאם אזוז ממנו במופגן, אתן לו זֵץ קטן במרפק – שוב לא ייגע בי כל הדרך ואולי אפילו יבקש סליחה, כאילו נרדם ורק במקרה נטה גופו אליי.

דבר שני – לפי ההתנהגות שלו הרגשתי שהוא רוצה שיהיה לי טוב, כי אחרי הכול – איזה תענוג כבר יכול בן-אדם להרגיש במרפק? העור שם מקומט כעור של פיל, וחסר עצבים לגמרי. אתה יכול לצבוט את עצמך במרפק כמה שאתה רוצה – לא תחוש שום כאב. כשאני לפעמים עצבנית מאוד, ומתרגזת על חמיאל, שבא אליי עם הסיפורים על לינדה והבנות וההורים שלו, ושלה – אני אומרת לו:

"תן לי את המרפק שלך, חמילצ’יק – " וצובטת אותו שם בכל כוחי ובחשיקת שיניים; אם הייתי צובטת בחלק אחר בגוף, זה היה ממש עינוי, והוא היה קופץ לתקרה מרוב כאבים. אבל הצבוט שלי רק צוחק ואומר:

"לילכצ’יק, תשאירי קצת מההתלהבות שלך למקום אחר, אם את מתעקשת על עור מחוספס, אבל בבקשה – בלי רשעות, כי יכאב – " והוא מתחיל לצחוק, "די, די – " כאילו באמת צבטתי אותו בביצאלאך, שכידוע, ואני בוודאי לא מגלה את אמריקה, שקיתן עשוייה עוד מקומט ומחוספס, אבל רך ורגיש מאוד. אוהו! לא כמו במרפק –

פעם ניסיתי לקחת בפה בֵּיצָלֶ’ה של חמיאל, איזו אכזבה! כאילו מילאתי פי בפרי לא טעים, שעיר וקמוט, שכמוהו רואים לפעמים בחנויות למעדני-פירות, דומה לערימה של אשכים חומים עם שערות צהבהבות.

והאוטובוס נוסע. ואני משימה עצמי ישנה, באלכסון, ומתרווחת לי, ואני מרגישה שהוא נעשה נועז יותר ויותר, כשהוא חש שאינני מתנגדת; וכאשר ג’ינס-המפשעה המתוח שלי עונה לו בגלים, כמו קפיץ, יחד עם תנודות הנסיעה – אני מרגישה שהתרגשותו קרובה לשיא, ואף אחד באוטובוס לא יודע מה קורה בינינו, כי החשיך בינתיים, ומשענות-הכסאות גבוהות ומרפקו כבר נתקע בשיפולי הבטן שלי ומתחיל לבעול אותי מבעד למכנסיים – זו היתה הרגשה! – כאילו נרדמתי ואני חולמת, ולא פקחתי עין כל אותה שעה, שיהיה לי כאילו איזה אליבי – שהכול מתרחש עם גופי בלבד, בלי רשותי –

ופתאום אני מרגישה שינוי בקצב תנועותיו. מפסיק פתאום ומזיז את המרפק, כאילו נבהל, ושוב נוגע בצ’יפצ’ימון, ושוב נרתע, כאילו הוא חושש להיכוות ברותחין – לא הבנתי מה קורה לו, עד שהירפה ממני לגמרי, ולנחיריי החל מגיע ריח מוכר, שאני מסוגלת לזהות מקילומטר ואפילו אחרי שעות, פעם זרקתי את חמיאל מהבית, למרות שהוא נשבע לי שלא שכב קודם עם לינדה רק סתם אונן לפני שבא, כי לא רצה להתנפל עליי מיד, וגם קיווה שאיהנה יותר מהמכשיר הטעון-למחצה אשר שלא כסוללה חשמלית, יתחזק דווקא עתה, ולמשך יותר זמן, בפעם השנייה –

מטורף! –

תיארתי לעצמי איזו הרגשה מחורבנת יש לבחור שישב לצידי, בתחתונים רטובים, כשהריח עולה ומתפשט, חשק לגעת בי כבר לא היה לו, אם כי עוד ניסה לדחוף לי פעמים אחדות את המרפק, בחמדנות של מי שממילא כבר אין לו מה להפסיד.

היה לו מזל שהאוטובוס התקרב למיחלף נתניה, הוא צלצל, אסף בחופזה את חפציו, ויצא. מזלו גם שהיה לבוש במכנסי-ג’ינס. אני בטוחה שהכרטיס שלו היה עד תל-אביב. אבל אולי יש מכבסות מהירות, בשיטת כבס-ולבש, בנתניה?

כל זה בא להראות שלמרות שאני מתנגדת למזמוזים באוטובוס מצד מופרעים, הנה לפחות במקרה אחד, כשהגבר מצא חן בעיני וגם היה עדין מאוד, ומתחשב – הרשיתי לו לאונן אותי עד שכמעט גמרתי בנסיעה, והבאתי אותו לאביונה, זאת אומרת לנתניה, כדי לייבש את השמוקול שלו.

אבל האברך עלה לי על העצבים כבר מההתחלה, עם המעיל השחור שלו, ובלי הדאודוראנט; אני לריחות רגישה מאוד, ובייחוד לזיעת גברים חמוצה, שהדבר הקרוב לה ביותר העולה בדימיוני, לגועל, הוא זרמת סוסים, מהתנ“ך. זאת הסיבה שאני נהנית לפעמים כשדופברג באה לישון אצלי, כי מאז אותו לילה ראשון שניסתה לעסות את שדיי הנופלים וגמרה בחגיגה-רבתי עם תוגתי שבהזדקפות בי”ת, לאחר שבהזדקפות אל"ף אנס את המיטה –

מאז, כשאני מריחה את גופה הנקי-תמיד, המבושם, של דופברג חברתי, שאת יכולה ללקק בה בביטחון גמור אפילו את פנים כּוּזָלֶ’ה הוורדרד שלה כי היא רוחצת היטב את פי-התחתול אחרי כל יציאה, זה מין שיגעון שלה – אני אומרת לעצמי, סליחה על החרוז – שאולי מוטב לשכב עם חברה נטולת-אבר מאשר עם אבו-זרגיאל נודף ריח זיעת גבר. והרי לא המציאו עדיין יצור שיהיה זרגיאל בלבד, בלי הגבר, כמו שסיפר לי פעם תוגתי על מקרה שהיה עֵד לו, כמעט במו עיניו –


[נדפס לראשונה לפני 25 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים]


המשך יבוא


 

מחברת שנייה

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]


המשך 3

מאז, כשאני מריחה את גופה הנקי-תמיד, המבושם, של דופברג חברתי, שאת יכולה ללקק בה בביטחון גמור אפילו את פנים כּוּזָלֶ’ה הוורדרד שלה כי היא רוחצת היטב את פי-התחתול אחרי כל יציאה, זה מין שיגעון שלה – אני אומרת לעצמי, סליחה על החרוז – שאולי מוטב לשכב עם חברה נטולת-אבר מאשר עם אבו-זרגיאל נודף ריח של זיעת גבר. והרי לא המציאו עדיין יצור שיהיה זרגיאל בלבד, בלי הגבר, כמו שסיפר לי פעם תוגתי על מקרה שהיה עֵד לו, כמעט במו עיניו –

באה לארץ בחורה אמריקאית, מוּס שמה, שחרחורת, מתולתלת, אף ארוך, חזה דשן, עיניים שחורות, חייכניות, פנים בהירות, מנומשות מעט; ואצבעות ילדותיות, שלא בהתאמה לדדיה הכבדים, הבשלים כל כך, כאילו כבר היניקה גדוד נחתים. תוגתי היה בידידות איתה. אבל כשהרגיש שמוס מנסה להיאחז בו, כמיועד לבעל, נסוג. נראה שגם אחרים נסוגו, למרות, הוא מספר, שלישון על החזה שלה, כבר לא צריך כר. ובמיטה היו לה ביצועים לא רעים. אלמלא היתה מדברת כל הזמן, וגם צוחקת, יותר נכון – מצחקקת. ותוגתי אף ניסה לטעון שציחקוק בחורה אמריקאית, אפילו בסרט-טלוויזיה, ואפילו היא יפהפייה וערומה מול עיניו – מכווץ לו מיד את זרגיאל למידת כפתור.

תירוצים.

והנה, יום אחד, מגיעה אימה של מוס לבקר בארץ. האב איננו. מת או נטש את השתיים לפני שנים רבות. לא סיפרה. והאם מתגוררת במלון מפואר בתל-אביב, על שפת-הים, וכולה בוערת בתאווה לבדוק מה העלתה מוס בחכתה. ומוס – גם היא בלחץ נורא. בפני אימא צריך להציג בחור, ישראלי, כמובן, אחרת – טוב, הרי לא לחינם הרחיקה מוס מביתה שבארה"ב, לישראל.

והבחירה נפלה על תוגתי. באה מוס ולקחה אותו בערב למלון. ישבו השניים באולם-הכניסה, שקטים וחגיגיים כזוג משודך, בפגישתו הראשונה, עד שירדה ובאה אימא עם תחש מן המעלית –

אימא של מוס כולה עצבים, עור נברוטי, חסרת מנוחה, כנתונה באיזה גירוי מתמיד, נפשי-גופני כאחד. אך המדהים ביותר היה לא בה אלא בכלב. ככל שהיה קטן ושטוח, ממש צעצוע, זרגיאל היה לו ענק, כדי מחצית גופו, משתלשל במאוזן כחוד-חנית אדום-ורדרד, ועוד זין של ערל! ולתוגתי היתה לפתע הרגשה מחליאה – שאימא של מוס מטיילת בעולם עם הדבר הזה חי, צמוד, קומפקטי, שבמקרה נושא אותו למענה כלבלב-השעשועים –

הם ישבו שלושתם בבאר של המלון, והשתיים החלו לדון ביציאה משותפת לבילוי. תוגתי נבהל. מצבו הכספי לא היה אז מזהיר. לעיתים לא היה לו במה לגמור את החודש. גר בחדר שכור. ארנקו היה כמעט ריק. ללכת עם השתיים למסעדה ביפו – זה נראה ממש התאבדות. לומר להן מראש שיזמינו אותו – לא היה מסוגל, והן גם לא הציעו. ולהתבזות בסוף הארוחה, שממנה לא ייהנה כלל –

ישב. ישב. גימגם אנגלית. הסתכל בכלב, במוס, באימא של מוס, ואיכשהו העמיד פנים כאילו כל מטרת הפגישה הזו היתה הישיבה בבאר, ולאחר כשעה קמו, אמרו שלום לאימא ולאבו-זרגיאל, והסתלקו.

אותו לילה הגניב את מוס לישון בחדרו השכור, וכל הזמן היה נדמה לו שלא הוא והיא שוכבים אלא אימא שלה והכלבלב. מוס נהנתה כמו משוגעת ואלמלא היתה בעלת-הבית לוקחת גלולות-שינה מדי לילה, היה תוגתי מפסיד ודאי את חדרו.

לפנות-בוקר הבהיר למוס פעם נוספת שאינו מתכוון להתקשרות-קבע, האף הארוך שלה דחה אותו. הדברנות. האנגלית. העברית. ישראל. היותה עולה חדשה. נדמה היה לו שהמכנסיים שלו קולטות עלייה וחולמות על דולארים. ולכן שנא את עצמו. מוס הסתלקה בחשאי, בבוקר.

לפנות-ערב, טלפון. אימא של מוס. כיצד השיגה את מיספרו, בחדר שכור? חידה. מוס בחיפה, יש לה הרצאה. ואימא טיילה היום במצדה וחזרה מלאת רשמים. ומאוד היתה רוצה להחליף מילים אחדות עם תוגתי, שהוא כל כך מבריק ונחמד, על אודות בתה.

פעמוני אזהרה צלצלו במחשבותיו, אך דמות הכלבלב הכריעה. תוגתי התלבש ובא למלון. להפתעתו – אימא של מוס לא התכוונה לרדת הערב לבאר, אלא הזמינה אותו לעלות לחדרה.

אימא של מוס קיבלה את פניו בחלוק פרחוני, מאופרת. מעשנת בשרשרת. גופה הצנום אינו נח לרגע בתוך החלוק. וקולה הצרוד מעתיר שבחים על תוגתי. אבו-זרגיאל התרוצץ בחדר, אברו שלוף, במאוזן, כמו מטוס קטן נושא טיל גדול, ולתוגתי נדמה שכבר ליכלך בהתחככויות שלו את שולי המיטה.

בתוך שיחתם צדה אימא של מוס את מבטו של תוגתי הנעוץ בטיל החי שלה, וכשהתבוננו לרגע שניהם בדבר הזה, היתה לתוגתי הרגשה כבדה, מאיימת, שהוא קורא את מחשבותיה –

לרגעים היה נדמה לו שהיא בזה – לגולמיות שלו, לאנגלית המגומגמת, להכללות הצבריות המחוספסות, לדלות הגינונים, והיתה הרגשה שהם חוזרים על עצמם ולפגישה אין טעם, כי מה חדש אפשר לומר כבר על נחום גולדמן ודוד בן-גוריון ומצדה ו"מדוע אין לכם, לישראלים, חזון נבואי לעולם, מכם צריכה לבוא בשורה גדולה, אנשים מחכים לה – " וילדותה של מוס המסכנה והאפשרויות של תוגתי ללמוד ולהתפתח באמריקה – כל זאת שעה שמוס אינה מעניינת כלל את תוגתי, שמאוהב אותה תקופה כבר בי, כך הודה, וזאת בטרם נעשה עבד לאחוריו –

וכשהוא קם כבר ללכת, מבלי שכיבדה אותו אפילו במשקה, רק איזה סוכריות-שוקולד תפלות מאמריקה, בטעם מנתה, הם מוצאים עצמם עומדים ליד החלון הרחב ומתבוננים בים, שמעט אורות מנצנצים בו, ובקטע החוף הרוחש חיים ותנועה. והיא ניצבת וגבה לתוגתי, ומחשיכה מעט את החדר כדי לראות טוב יותר, מגבוה, את הנוף הנשקף, וכדי להוכיח לו שתל-אביב יפה, למרות הזלזול והביטול-העצמי שמשתמע מדבריו על אודותיה. וכשהוא מוצא עצמו עומד בחלון, מאחורי אימא של מוס, הוא מרגיש שגופה מרטיט לפתע בחלוק, ממש לפניו, ואין לדעת אם זה מקרירות רוח-הים או מן החיכוך המתמיד שהיא מצוייה בו, ואז בבת-אחת מתרחש הדבר, כמו בחלום, אפילו אינו זוכר מי נגע במי ראשונה, ואולי היתה זו היא ששלחה יד לאחור ושלפה את אברו, כפי שהיא נוהגת ודאי בכלבלב, בחופשיות, והוא זוכר רק את האם המבוגרת, חסרת המנוחה, שמתפתלת בזרועותיו כאחוזת-תזזית, ובקושי הוא מוצא גוף תחת החלוק שלה, וכשהוא מפשיל אותו, מתברר שהיתה ערומה מתחתיו, כל הזמן, והכול בה רזה, עור ועצמות, אבל נתון באורגזם מתמיד, כאילו האישה הזו כולה היא התגרדות אחת, בלתי-פוסקת, שנמשכת כל שעות היום באוננות מתמדת עם הכלבלב, שריחו ספוג בגופה, הנקי אמנם, יחד עם ניחוח סבון אמריקאי משובח, ובושם. לרגע עוצרת אותו המחשבה הנוראה הזו, אבל מאוחר, ואימא של מוס כבר הפשילה עצמה לעומתו, בגבה אליו, ונדמה היה לו שהוא מרים את גופה הקל בתנועה שנמשכה ונמשכה ולא הסתיימה כי באמצעה היא משכה אותו למיטה ושם התחככה בו בכל דרך אפשרית, בגופה השרירי והקטן, שכולו עצבים, כמעט ללא חזה כלל, רק שתי פטמות שחורות, ענקיות, שבלטו כמוצצים של תינוקות.

ואז, כשהמחזה עדיין נמשך, ותוגתי אינו מצליח לגמור מול השידפון המבוגר הזה, המשתוקק, שמשתולל עימו כפי שלא אירע לו מימיו עם שום בחורה צעירה, פתאום הוא מרגיש שמישהו מלקק את ידו, ואחר כך את התחת הערום שלו, מדגדג לו שם טיל חם –

אבו-זרגיאל!

הקרה בתולדות האנושות שחיה תבעל גבר?

בתנופה אחת, מבלי להרפות מאימא של מוס, שילח בעיטה בכלבלב שנחבט לפינת החדר, מייבב. לרגע סבר שעכשיו, כעונש, יגורש מן החדר. אך דומה שהיבבה היתה השיא אשר לו ציפתה אימא של מוס, כי ממש באותו רגע החלה מתקמטת וגומרת בתרועות צרודות, פניה וגופה נעשים חריצים-חריצים כמין ישישה בת מאה, והיא סוחפת עימה את תוגתי המסכן, ששפך והצטמק בתוכה גם-יחד מרוב פחד פן תמות לו תחתיו בחמדתה האיומה, בעוד קרביה מגרדים אותו למצוץ לשדו עד תום.

הַה הה ההה –

אך להפתעתו נסתיים הערב בכי טוב. אימא של מוס קפצה לשטוף עצמה. התלבשה, והזמינה אותו לצאת עימה לארוחה מזרחית. הכלבלב, שהסתובב בדירה נזוף כבעל נבגד, ניסה לצאת עימם יחד אך בעלתו סגרה אותו, בלי גינונים יתרים, בחדר-האמבטיה. תוגתי מילא כרסו בכרם-התימנים על חשבון אלופת העוויתות וההתכווצויות, שתו יין והתבדחו כשני קושרים לאחר מעשה. לקחו מונית גם חזרה למלון, שם נפרד ממנה באיפוק, בכניסה, ושוב לא שמע ממנה וגם לא ממוס, שאותה פגש מאז באקראי פעם אחת בהיכל התרבות, בקונצרט, ופעם בחיפה, ברחוב, וכל פעם היה ברק עיניה השחורות, הדברניות, כמו רומז לו שהיא חושדת ששכב עם גרדה, זה שם אימה, וגם מתארת לעצמה היטב מדוע –


[נדפס לראשונה לפני 25 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים]


המשך יבוא


 

מחברת שנייה

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]


המשך 4

וכמו שהאוטובוס [מירושלים לתל-אביב] עוזב את התחנה המרכזית, מתחיל האברך הענק התקוע לצידי – להתנועע. אני מנסה לזוז – לעבר החלון, והוא כובש לו בהנאה שעל אחר שעל והווייתו ספוגת בגדֵי השחור כמו אומרת: שטח משוחרר – לא יוחזר. אני הודפת אותו במרפק – לא עוזר. הוא מתאים את תנועותיו לטלטולי האוטובוס, כביכול לא מרצונו הוא נשפך לעברי, אלא מישהו מזיז אותו, והוא משים עצמו ישן, דומם כגרוטאה. אבל אני שומעת איך הוא מתנשם בקרביים שלו, ומתנועע כלולב גדול, בדבקות, כמתפלל, ומשתדל בינתיים להדק את המרפק על ציצאלאך – בשיטות האלה אין הבדל בין דתיים לחילוניים –ומה שיותר נורא מן המזמוז הכפוי היה שכל פעם שהרים את הזרוע עלה ענן סמוי של ריחה זיעה רעה, כמו נקניק מתובל ביותר מדי שום, ובגדים שלא כובסו מזה זמן, שלא לדבר על כך שחף היה מכל נגיעה בו, מעודו, של דאודוראנט.

הרגשתי שאני מתעלפת! זנב-אבר דרבנן שכמוהו! האוטובוס היה חשוך, מה שהעניק לו אומץ מטורף. אני חושבת שהוא פשוט חדל לשלוט על עצמו כתוצאה מן הקירבה הזו, ומזלו שלא ידע שאני יושבת בלי תחתונים, ומתה להשתין – בגלל וגינור הח“כ-מניאק שניסה לבעול אותי על שולחן היו”ר. ומי תיאר לעצמו שכך יהיה סיום יום הסיור שלי בכנסת – כפייה דתית באמצעות שרוול שחור על החזה הרך שלי, שהלך ונתמעך כקציצת-שום מטוגנת-למחצה בכריך בינעירוני שאני נתונה בו, במצור.

נאבקתי בחשאי, מנסה לעורר את הנרדם-כביכול, ולא עזר. נדבק אליי כאילו הייתי מזוזתו. וכל פעם הכובע השחור, עגול השוליים, מתחכך בעגיל שבתנוך-אוזני, ופיאתו מטיילת לי על הכתף החשופה.

טוב. לא רציתי לערוך שערורייה. גם כך היה מצב-הרוח שלי שפוף לאחר האכזבה הגדולה מווגינור, שחשבתי לתומי כי יציג אותי בפני אנשים מפורסמים ובעלי-השפעה, ותיפתחנה לפניי דלתות רבות לאיזו הצלחה, שתהרגו אותי אם אני יודעת מה פירושה – ואיזה מין סיום! רק תאונת-דרכים חסרה לי –

אך במקום התאונה, שאליה אולי פיללתי עכשיו כדי להיחלץ ממצבי, אירע דבר-מה שונה. האברך העבדקן הפסיק לרגע את מישמושיו המרפקִיים בציצאלאך הכואבים, הוא התעורר כביכול, הוציא ממחטה ומחט אפו בקול רם, מקנח זקנו, ואז, במקום לתחוב אותה חזרה לכיס, הבחנתי בזווית-עיני שהוא מותיר אותה בידו השמאלית, פורש ואוסף, פורש ואוסף, עד שנותרה פרושה על חלציו, כמין סינור קטן, ואז הניח לעצמו שוב להירדם-כאילו, כשהוא מחדש ביתר שאת את מירפוקיו בצידי, וראו נא פלא –

המטפחת מתרוממת עתה מעצמה, גבוה מכל מה שיכולתי לשער על פי הטבע – כמין כתם לבן באפלת המושב המשותף, או הינומת כלה קטנטנה הקמה ממושבה להיות מובלת לחופתה –

טוב. מיד הבנתי מה קורה כאן. בידו האחת התחכך בי עתה, מנסה גם לגעת בירכיי, ובשנייה, עבד מתחת למטפחת, משתדל כנראה לחלוב את עצמו אל תוכה, מבלי להתלכלך –

החוצפה שלו כבר עברה כל גבול, אבל לא העזתי לחולל מהומה, כי רוב הנוסעים, סביבנו, ישנו או היו שקועים-בעצמם בחצי-נמנום. נתתי לשכני דחיפה הגונה, בשקט – השתחררתי מכובדו והתחלתי להתרומם ממושבי, מתלכסנת וגבי מעליו כדי לצאת למעבר ולחפש לי איזה מושב אחר, בירכתיי האוטובוס, או אפילו להמשיך את הנסיעה בעמידה – מחייכת לעצמי, אם היה לשמוקול שלו עין, וגם רואה בחשיכה, היה מגלה בהזדמנות זו את זקן-פותצ’יק הערום שלי מתנודד מעליו, כי מנגד תראה את הארץ! – אך לרוע-מזלי עשה הנהג באותו רגע תפנית חדה, ואני איבדתי את שיווי-המשקל וצנחתי על ברכי האברך ופופצ’יק החשוף שלי נתיישב ממש על רבי זרגיאל, אף ללא חציצת המטפחת –

“די! מספיק!” צעקתי – והנהג מיד הדליק את האורות הפנימיים, אבל היה מאוחר מדי. אמנם, איש מן הנוסעים לא הרגיש בכך, כי השמלה הסתירה, אבל הוא כבר היה תקוע לי היטב, תקוע כמו נר משומן, עמוק בפותצ’יק – רגע ממושך שהספיק לו, אני חושבת, להזריע אותי לתריסר דוסאלאך ורדרדים –

"כל הזמן הוא נגע בי, מתחילת הנסיעה – " צעקתי.

ריבונו-של-עולם, זה היה חרבון! – להזדיין כך, מאחור ועוד לחטוף אורגאזם מרוב התרגשות-שבהשפלה, וזאת בדיוק ברגע שחשבתי שאני נמלטת ממנו, והמנוול הזה, לאחר שסוף-סוף התרוממתי מעליו ויצאתי למעבר, נוזלת – נותר לשבת, שרוע, ישן-כביכול, כובעו השחור, העגול ורחב-השוליים, שאותו ליכסנתי על פניו, בנפילתי עליו, ירד עתה ממצחו ועד לזקן-סנטור, וכנפות המעיל השחור כיסו על כל השאר, ואני גם לא אתפלא אם קרה לו נס וכפתורי החנות שלו (אני בטוחה שרוכסן לא היה לו, אחת הייתי שומעת אותו בהיפתחו, לי יש אוזן טובה לשמוע רחשושים שכאלה, ממרחק – ) נתכפתרו לו מאליהם, חי נפשי, דבר כזה לא קרה לי מעודי –

"שולח ידיים – " הייתי מוכרחה להמשיך להתלונן, בקול רם, ללא בושה – אך על מה שהתרחש לאמיתו-של-דבר לא העזתי לומר מילה. להיפך, עשיתי דרכי לירכתיי האוטובוס בירכיים סגורות, כדי שלא אזל על הרצפה.

באוטובוס הנוסע קמה עתה מהומה קלה של התעוררויות ותגובות ארסיות. למזלי אכן מצאתי ספסל פנוי מאחור, ונמלטתי לחשכתו. לבד. הנהג שוב לא כיבה את האורות עד תום הנסיעה, ובחלל האוטובוס נשמעו הערות שגברו על המיית המנוע:

“מי היה מאמין? דתי!”

“מה אתה חושב? גם אצלם יש כאלה!”

“הוא בכלל ישן!”

“עושה עצמו!”

“מסכן. הוא גם כן גבר, לא התאפק.”

“תתבייש לך, רֵבּ אִיד!”

"לך לבית-קברות, תוציא לך גופה צעירה – "

“מאניאק!”

"בשקית-ניילון של חברת-קדישא – "

התגובות לאט-לאט שככו אך האברך, זאת ראיתי מאחור, לפי מצב מגבעתו – לא “התעורר” עד שהגיע האוטובוס לתחנה המרכזית בתל-אביב. אני מיהרתי לצאת, בין הראשונים, אבל מזווית עיני התבוננתי לעברו ולא ראיתיו קם ממושבו. כנראה ישב וחיכה שרוב הנוסעים יֵרדו, כדי שאיש לא יוכל לחקוק את פניו בזיכרונו. זה לא עזר לו. כשהייתי כבר בדרכי למטה, על המדרגה התחתונה שבדלת האמצעית, שמעתי את הנהג, שמיד לאחר העצירה קם ממושבו, אומר לו:

“שמע חבר,” – הוא אמר – חבר, במלעיל, “אם עוד פעם אתפוס אותך שולח ידיים – אסגיר אותך למשטרה, הבנת?”

את הסוף לא שמעתי, התרחקתי משם ולקחתי מונית מיוחדת. מזל שהצלחתי קודם להתנגב בחשאי, דוחפת ממחטות-נייר, במושב האחורי, החשוך-למחצה, אחרת היו זרעוני רבי זרגיאל מטפטפים על המדרכה המזוהמת של רציף-ההורדה, ומגלים את קלוני ברבים.

במבט לאחור, אני חושבת, עם כל הגועל שבדבר, שמגיע לי בכל זאת פרס גדול מחברת אגד, כי קבעתי באוטובוס שיא! – שאמנם אי אפשר לתת לו פירסום נרחב, כמו, למשל, ללידה במטוס! – “מה יש, בּוּבָּלֶ’ה?” שאל נהג-המונית כשהפלגנו ברחוב העולה מן התחנה המרכזית, וחלפנו על פני החומה של בנייני חברת-החשמל, “יש לך מצב-רוח רע?”


[נדפס לראשונה לפני 25 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים]


המשך יבוא


 

מחברת שנייה

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]


המשך 5

במבט לאחור, אני חושבת, עם כל הגועל שבדבר, שמגיע לי בכל זאת פרס גדול מחברת אגד, כי קבעתי באוטובוס שיא! – שאמנם אי אפשר לתת לו פירסום נרחב, כמו, למשל, ללידה במטוס! – “מה יש, בּוּבָּלֶ’ה?” שאל נהג-המונית כשהפלגנו ברחוב העולה מן התחנה המרכזית, וחלפנו על פני החומה של בנייני חברת-החשמל, “יש לך מצב-רוח רע?”

טוב. אני כבר רגילה שלפעמים מזהים אותי, בייחוד כשאני רוכבת על אופניי, מפני שהשתתפתי בתשדיר-השירות “אשכוליות או לא להיות” שמקרינים שוב ושוב כל חורף בטלוויזיה, עם הציצאלאך המתנדנדים, ולא אגלה מי מהדדניות זו אני. אבל מרגיז אותי שגברים מרשים לעצמם לרחרח סביבי, כאילו אני משדרת להם – נקבה מיוחמת! – מרגע שהם פוגשים בי. ומרגיז אותי שהגישה הבהמית הזו, שרואה בי רק אובייקט לסיפוק מיני, מחניפה לי ומשפדת אותי, ואני אף פעם לא לומדת מהניסיון, ונתקעת לכל מיני מצבים כמו כשעליתי בוקר אחד, אחרי הרחצה בבריכה, לכיכר אתרים, וישבתי בקפה, לקרוא עיתון-בוקר לרוח-הים הטרייה.

אני בחורה רצינית ולא משתגעת אחרי הצהרונים בגלל הפטפטנות והשטחיות והשיעמום שלהם, וכל הרכילות של השאפתניות הקטנות שמחפשות פרסומת ומחברות על עצמן סיפורי-נשים כדי להיות מעניינות או שמצטלמות בשמלות-תחתונים במסיבות שהן עורכות. בדרך-כלל בשעה הזו אני אוהבת להימצא עדיין בבריכה, לעשות את העשרים-בריכות-בוקר שלי לחיזוק החזה, להשתזף ולשתות קפה בקיוסק. כמעט כולם, הקבועים, מכירי אותי, ונדמה לי שאפילו אתהלך שם ערומה, איש לא יתפעל כי הם רגילים לראות אותי בוקר-בוקר כמעט-בלי, ואני גם חושבת שהם התרגלו לחזה הנופל שלי, כחלק מן המציאות ששמה – לילך הרמוטק, יותר משאני התרגלתי, כי אני עדיין מקווה שעשרים בריכות כל בוקר יחזקו את זקיפותו-זיכרונה-לברכה מלפני הצניחה הגדולה. יחסית לכרסים, ולשדי הגברים המבוגרים, שרובם זקופים משלי, כשדי בתולות, לולא השיער והפטמות השטוחות; יחסית לחגורות-השומן, לדבלולים, לצלקות, לשקיות-שרירי-הזרוע, ובדומה לכך התחת והירכיים שלהם – אני חושבת את עצמי לאחת מתופעות-הטבע המרנינות שמתהלכות בבריכה ועל חוף הים. אף כי לא חסרות שם גם בחורות נאות, נאות ממני, אם לוקחים בחשבון את מיבנה החזה.

אבל באותו בוקר לא היה לי מצב-רוח להמשיך לשחות בבריכה מפני שהייתי צריכה לארגן לי את המחשבות בשקט לאור העובדה שלמרות הציפיות שלי אינני מתקדמת כלל בחיי לקראת מטרה כלשהי. שום כלום. ומדוע? טוב. זה נכון ששיחררו אותי מהצבא ולא על סעיף דתייה כי עוד כשהייתי בבסיס-טירוניות כולן קינאו בי, גם המדריכות, ולא יכולתי להתפשט במקלחת בלי לעורר סקרנות וכשהייתי עוברת במחנה היו השי“ן-גימ”לים והנהגים מסובבים אחריי את הראש ושורקים; ואחר-כך, בבסיס בנגב, היה העניין המבואס הזה עם יוסי, החייל שתלה את עצמו והשאיר מכתב שזה בגללי, שדחיתי אותו. והאמת שכל כך הרבה הסתלבטו סביבי במשרד, ליטפו אותי ובכל הזדמנות טפחו לי על התחת, שכלל לא שמתי לב לצוציק המזוקן הזה, ממושב של יוצאי-תימן בדרום, שכתב לי מכתבי-אהבה מלוא הארגז וכלל לא שלח אותם, התבייש, המסכן, ואפילו לא נגע בי [כל זה אירע שנים לפני שאהבתו הנכזבת למרגלית הר-שפי האשכנזייה היפה הביאה את רוצח רבין לאן שהביאה. – אב“ע], ולכן העבירו אותי לקריה, ובדיוק אז התחילו להקרין בטלוויזיה את “אשכוליות או לא-להיות” ולאן שלא הלכתי – חיילים שרקו אחריי ועשו תנועות בידיים כאילו שמרימים את החזה, והמשרד שלי הפך עד מהרה עיר-מקלט של זכרים מיוחמים, מכל הדרגות, שבאו להעיף עין על האשכוליות – טוב, וכל זה לא היה מעיף אותי לולא מקרה ההכנות למסיבת-פורים, כשהסתלבטתי כל הלילה על הגב במגורי-הבנים, תמורת כסף – בצחוק, כמובן. כי דובר שהמגבית היא לקופת-החג של היחידה, וכשנודע הדבר – נתנו לי אפשרות ללכת לקב”ן ולהישאר בצבא או להישפט, והחוצה – והייתי כבר כל כך מבואסת שבחרתי באפשרות השנייה כי הרגשתי שהבנות שונאות אותי והבחורים משתגעים להשכיבני והמסגרת כולה צרה עליי ומלחיצה אותי.

וכך ישבתי וקראתי בעיתון-הבוקר שהאמריקאית קוני קארפנטיר זכתה במדליית-הזהב הראשונה באליפות-העולם באופניים בציריך, כשהקדימה את בת-ארצה סינטיה אולאבארי בשנייה ושמונים-ושש מאיות, אני יש לי חולשה לאופניים; וקראתי שתושב חיפה בן שלושים, שנסע ברכבו ערום, ורק חולצה מכסה את איזור-חלציו, אסף שתי צעירות ובמהלך הנסיעה החל מאונן. האיש הובא בפני שופט-השלום החיפה, ונציג המשטרה סיפר כי יש לחשוד עוד ארבעה תיקים קודמים על עבירות-מוסר: שניים על הצגת-עצמו לראווה בפני קטינות, אחר על ניסיון למעשה מגונה באישה מבוגרת בשעת עמידה בתור לקופה במרכול, ואחד על ניסיון דומה לאסוף טרמפיסטית כשרק חולצה לעורו; במקרה ההוא נכנס למכונית עם הבחורה גם החבר שלה, חייל, שחיכה בצד, וכשגילה כי הנהג היושב ליד חברתו הוא חצי-ערום, הכריחו לעצור והפליא בו את מכותיו. החשוד טען בבית-המשפט החיפאי כי הוא סובל מהפרעות נפשיות ונמצא בטיפול כדי להירפא מנטיות חשפניות. הרופא הורה לעצרו לעשרה ימים ולאפשר לו קשר עם שופט שיטפל בבעיותיו. סליחה. להיפך. ובעוד אני מחייכת –

נתיישבו על ידי שני חיילים שחורים מן הכוח הבינלאומי או הרב-לאומי או האו“ם-אומי או או”ם-המשקיפים, אני לא יודעת מה ומי בדיוק – ורק אז שמתי לב שהתיישבתי לי לקרוא בדיוק באיזור השולחנות של זונות-הבוקר השותות בירה עם החיילים הזרים. לפני ואחרי הפעילות היומית שנערכת סביב בורסת הַכּוּס-דולארים הזו. מאחר ותפסו אותי באמצע החיוך, מחייכים, חייכתי גם אני, חיוך ציוני, וחשבתי לי שאני תורמת משהו מאוד-מאוד חיובי בכך שאני מאירה פניי לזרים, ועוד שחורים, וחיילים. הגברת אהדתם לישראל – ודאי לא תזיק לגירעון המסחרי שלנו.

שוחחנו באנגלית, יסודית, הרגשתי שהם בולעים אותי בעיניהם. חתיכה אמיתית כמוני לא ראו בקרב הַפְרֵחוֹת שיושבות איתם בבוקר בצד הזה של הכיכר, בעלות שיער צבוע, בלונדי, גוף שחום ללא שיזוף, מהטבע, וציפורניים גסות, טורפות, שכמו נוצרו לדגדג ביצי-גברים ולתקוע בעכוזיהם. יושבות חצי-ערומות, נזהרות מהשמש, ולאחדות מהן פנים מבוגרות מאוד על גוף של ילדות מתבגרות, בלתי-מפותחות.

הם סיפרו לי על העיר שממנה באו, והמדינה, אני מתביישת להגיד שאני לא זוכרת אפילו מאיפה, סנגאל או איי פיג’י? יכול להיות? לא חשוב. ממילא אני לא יודעת על איזה אוקיאנוס זה נמצא. אני סיפרתי להם קצת על ישראל, על מצבה, על מלחמת ששת הימים, יום-הכיפורים ולבנון, וההפגנות נגד, ורצוננו בשלום. שני השחורים-(מותר להגיד כך, לא?)-במדים צחקו והחמיאו לי והפצירו בי לשתות פחית-בירה על חשבונם, ועד מהרה התיידדנו כל כך שהחלטנו כי נצא יחד, מיד, לערוך טיול של היכרות בתל-אביב, ונתתי להם להבין שאין להם אצלי סיכוי ליותר מבילוי תרבותי, משהו בנוסח – הסבירי פנייך לתייר!

דבר ראשון לקחתי אותם לגג של מגדל שלום ומשם הסברתי להם את חלקיה השונים של העיר כיום, וכיצד התפתחה מדרום לצפון, וביקשתי מהם לתאר לעצמם כיצד נראה כל האיזור הזה פעם – צירוף של פרדסים וחולות, דקלים, וקו-הים-והרקיע של יפו, והשכונות הבודדות שצפונה, לרגלי המגדל כיום. במקרה היתה ברחוב תהלוכה ססגונית לכבוד יובל השבעים-וחמש של העיר העברית הראשונה. [זה אומר שהמסופר כאן התרחש כנראה בשנת 1984. – אב"ע], וזו היתה להם חווייה נהדרת.

אחר-כך הדרמנו ליפו העתיקה וטיילנו בסימטאות. אני חושבת שהם כבר ביקרו במקום, אבל לכבודי נהגו כאילו זו הפעם הראשונה. ביקרנו בגלריות ובחנויות תכשיטים ובגדים. הם היו מוכנים לקנות לי מה שאחפוץ – חליפת מכנסיים עשוייה עור ז’מש, משהו משגע! אני הייתי לבושה סרבל-ג’ינס וחולצת טריקו לבנה מתחתיו, בלי שרוולים, בלי חזייה, ועם סנדלים. לא משהו מיוחד. והמידלדלים שלי מתחבאים מאחורי האבזמים של הסרבל, מלפנים, כמובן. כמובן שלא הרשיתי להם לקנות לי אפילו צמיד קטן או טבעת פשוטה, ואז עלתה השאלה היכן אוכלים צהריים. בעיני יחזקאל דווקא מצא חן הרעיון לחפש בסביבה מסעדה מזרחית, ואילו אקינו הצטרף אליי בהתחשקות שלי לאוכל סיני. טוב. חזרנו לצפון החוגג, באיזור הרחוק של קצה רחובות בן-יהודה ודיזנגוף, הכול כמובן במוניות, על חשבונם, והבאתי אותם ל“קו צ’ה מה יה” ממוזגת-האוויר, ושם, לאחר הארוחה, עם שארית התה הריחני, ומנות הליצ’י והבננה ברום בוער – הפצירו בי השניים, ופשוט איימו כי ייעלבו, אם לאחר שהצגתי בפניהם את עירי בת השבעים-וחמש ותולדותיה – לא אעלה עימם לחדרם לראותם בַּצִ’יקַרוֹ­צִ’י, “ריקוד הפגיונות”, שאותו הם מבצעים בנוסח המקורי האמיתי שנהוג אצלם מדורי-דורות, עם פס-קול מוסיקה מקלטת, מקורית אף היא, שהביאו עימם מן האיים, או היבשת, שלהם.

לומר את האמת – חששתי קצת. אבל מה – הלא הם שניים! – וצ’יקרוצ’י, ריקוד פולקלור – לא כל יום זוכים לראות הצגה פרטית! וכך עליתי עימם לחדרם, שנמצא במלון אשר הוסב כולו למשלחת הצבאית שבה שירתו, ושימש להם מקום מגורים ונופש. חלון חדרם נשקף לים והם הצלו עליו בווילון והחשיכו בכך מעט את החדר, שהיה ממוזג-אוויר ונעים, אם כי ריח גברים זרים עמד בו, ריח משחות ומי-גילוח ועשן סיגריות שדבק בריפוד ובארונות, וכאשר הפעילו את הרשמקול ונשמעה המוסיקה המיוחדת שלהם, המונוטונית, עם הרבה תופים – היתה לי הרגשה שנלקחתי, במטה קסמים, ליבשת שחורים רחוקה, אגדית.

הם הושיבוני בכורסה היחידה, הזיזו את המיטות לצדדים, ונעלמו בשירותים ועד מהרה יצאו משם, ראשון יחזקאל ואחריו אקינו, ערומים, יחפים, רק מטליות בד צבעוני על חלציהם. כל אחד החזיק פגיון בידו, והחלו רוקדים זה מול זה, כמבצעים דו-קרב או טקס פולחני עתיק. רקדו בשקט מתוח. עיניהם נוצצות, שיניהם מלבינות, עורם הכהה, השחור, מבריק אך אינו מזיע, והרחש הקבוע של מערת מיזוג-האוויר נבלע במוסיקה הבוקעת מן הרשמקול, בחדר החשוך-למחצה. את הפגיונות היו מעבירים בזריזות בלתי רגילה תחת ידיהם, מעל ראשיהם, בין רגליהם, ובסיבוב, כל אחד עם עצמו וכן אל זולתו, בדייקנות, ובקצב איטי, משגע. המטפחות שעל חלציהם היו מהודקות בקשר מאחור, כמין חצאיות צבעוניות, בעלות מחשוף, ומדי פעם היו כּוּזאלאך שלהם מציצים, שריריים ומעט בהירים בפסוקת שבאמצעיתם, כגוון של כפות ידיהם, מהצד הפנימי.

אמרתי לעצמי שזוהי חווייה בלתי-נשכחת ועליי לקחת חלק בה. כפות רגליי דיגדגו לרקוד עימם. מה היה לי לחשוש? הרי אני לבושה בסרבל הג’ינס העבה. נשלתי רק את סנדליי, וקמתי מן הכורסה והתחלתי מתנועעת, לצידם, משתדלת לחקות את תנועותיהם, משהו בסגנון אִיפִּי-טוֹמְבִּי, אם אינני טועה. אני בטח טועה. אני אוהבת לרקוד, אבל אף פעם אינני מזהה בדיוק מה אני רוקדת. העיקר לתפוס את הקצב, ולהתנועע עד שהראש כאילו יורד לקרביים והרגליים עולות לפותצ’יק, שלא לדבר על חגיגות הציפצ’ימון המתעורר אצלי לחיים בשעת הריקוד כמו אדמירל גמדי שמשקיף מן הצוללת שלו שנמצאת מתחת לפני הים – בפריסקופצ’יק. טוב. אני מקווה שלפחות הכוונה שלי ברורה.

כשראו יחזקאל ואקינו שאני מנסה לרקוד לצידם, מיד פינו לי מקום והחלו רוקדים מסביבי, זה מול זה, מחליפים פגיונות ותנועות מעל לראשי, מצדדיי, ובין רגליי, אפילו. רקדנו כך בשתיקה מתוחה, ובחיוכים שלא נסתיימו, כאילו אני שוקעת בגלגלי-עיניהם, המלבינים בצבע העשן, ובעלי האישונים השחורים.

מדי פעם, בהתקרבם אליי, צמודים וכמעט נוגעים, והפגיונות המושחזים מבריקים, הייתי חשה את אבריהם הזקופים מתנגחים אל סרבלי-הג’ינס המחוספס שלי, והרגשתי אז כמו מיסיונרית הרוקדת עם פראים בג’ונגל. חייכתי אליהם. הם חייכו אליי. ידעתי שמה שקורה עכשיו הוא קצה הגבול של ההתקרבות שאני מניחה להם, במסגרת מחול הצ’יקרוצ’י, לא פחדתי שידקרו אותי, ואז, לפתע –

עד היום אינני מבינה איך קרה הדבר. כאילו כייסו או כיסחו אותי בהינף-יד אחת – האחד הרימני קלות במרפקיי, והשני הוריד במשיכה אחת את סרבלי, שנעלם בפינת החדר, והם ממשיכים לרקוד, ואני באמצע, יחפה, חשופת ירכיים, וכל לבושי – זוג תחתונים דקים, קצרצרים, וחולצת הטריקו חסרת השרוולים.

רגע עמדתי באמצע, נבוכה, כמטומטמת – היתה לי הרגשה שהיתלו בי. רציתי לצאת. אך הם המשיכו לקפץ לפי קצב הצ’קרוצ’י, כאילו דבר לא אירע, ולא הניחו לי לחמוק מביניהם; וכך רגעים שנראו לי ללא סוף, ואני חשופה כמין קורבן; ועתה שמתי לב שגם המטפחות הצבעוניות שעל חלציהם, נשלו ואינן; ובפחד ובהתרגשות – אצלי נרטב שם למטה בתלתלים, וצ’יפצ’ימון חוגג לו ממש יום-עצמאות, ופתאום –

זה היה אקינו, אני זוכרת, שהרים אותי מאחור, בעגבותיי, והלביש אותי, פשוטו כמשמעו, על יחזקאל, שניצב זקור לפניי, והכול תוך כדי ריקוד, לא טרח אפילו להסיר ממני את התחתונים, טראחח!!! – כמו קרום-בתולים מאריג פלסטי שנקרע. ומין דבר דמוי צינור-גינה כהה-ורוד נכנס לתוכי, ועוד לא הספקתי להתאושש – טראחח!!! – פיצוץ נוסף, מאחור, דרך בתולי התחתונים, צינור שני נכנס ומתחכך בי, מתמרח בתנובת החגיגה ששופעת בין ירכיי – נשלף רגע, ובזיקור אחד נכנס לתחתול כמו חוקן – בהתחלה כאב, נורא, איום! – צרחתי, אך הם לא נבהלו, כי עד מהרה נפתחו אצלי השרירים הטבעתיים בחדוות הריקוד, ועתה אלה היו צריחות החמדה שלי, אני השתגעתי, הרגשתי את פישון וגיחון, שני נהרות גן-העדן, יוצאים מתוכי, שופעים, הורקדתי עלי אבר, הורמתי באוויר, אפילו לא היה להם צורך עוד לפשק את עגבותיי ולהחזיק בירכיי, כי רקדנו את הצ’יקרוצ’י כשהם מניפים אותי ביניהם – חולצת הטריקו לבנה כנגד גופותיהם השחורים – ואני מושחלת פנים ואחור בזְרַגְרוקדים השניים! – כתרנגולת בגריל או כקציצת-קבאב עלי שיפוד! – והכי מוזר הוא שבקצב הפרימיטיבי, הסוחף, של הצ’יקרוצ’י שבקע מן הרשמקול – אני שמעתי במוחי את תוגתי, המיטיב לשיר, עומד במסיבה אצלי ובקול טנור דק מצחיקנו עד דמעות:


"אוֹי וֵי אִיז מִיר שׂוּרָלֶ’ה

דוּ מַאכְט מִיר אוֹף צְלוּחֵס

אִיך וִיל בַּי דִיר דַיְן פִּישׁ-מַשִׁין

דוּ גִיבְּסְט מִיר אוֹיְך דַיְן תוּחֵס – "


באיזו דרך הסתיים המחול – איני יודעת. כי פתאום היינו כולנו על הרצפה, במין מערבולת שהזריעה אותי מכל צד. אני צרחתי בהנאה. הם צרחו והתחבקו כשאני בתוכם והם בתוכי, כמעט נוגעים זה בזה בקרביי – וכשגמרו החלו שניהם לבכות מרוב הנאה ולהכות באגרופיהם הקפוצים ברצפה, ויחזקאל תפס פגיון והרימו ורצה לשרוט את עצמו אך אקינו מנע זאת ממנו ברגע האחרון.

ישבתי ביניהם, חצי ערומה, מסופקת באכזריות, קרועת-תחת ונוזלת מכל צד. בקושי קמתי. עזרו לי. למרות הפצרותיהם לא הסכמתי לפשוט את חולצת הטריקו ולחשוף בפניהם את ציצים. “תני לנו לגעת בטיטי שלך,” הם השתגעו. סירבתי. "אז לפחות לראות – " טיטס, טיטס, זה כל מה שהיה להם עכשיו בראש, וכשראו שאני רוצה להתנקות – ביקשו ללקק אותי, מכל צד, שרק ארשה להם, “אין צורך במקלחת,” הציעו וגלגלי-עיניהם לבנים, מבריקים, אבל לא הרשיתי להם. הסרתי את תחתוניי הקרועים, שהיו במצב, טוב, לא חשוב – ונכנסתי לשירותים. הרמתי את החולצה – היו לי כתמים כחולים וסימני נשיכות על טיטים, איך זה קרה? – לא היה לי זמן לחשוב. שטפתי עצמי. התלבשתי, בסרבל על עורי החבול, הערום – ויצאתי.

השניים, עטופים בשמיכות כתומות של בית-המלון, שהיו רכות ושעירות כפרוות, הפצירו בי להישאר עד שיתלבשו גם הם. סירבתי. ניגשתי לדלת. יחזקאל חסם את דרכי ואקינו החל שופך עליי שטרות ירוקים-כהים של בודדים ושל עשרה ואולי גם של חמישים – היו שם המון, אולי אלף דולאר. הם השתגעו. אני כמובן סירבתי. ולא משום שחשתי עצמי כזונה. וכי לאיזו זונה משלמים סכומים כאלה? הם פשוט איבדו את הראש שלהם לאחר שרקדו עם אחת כמוני, כנראה, לראשונה בחייהם. אבל הם כל כך הפצירו, והיה נדמה לי שלא יסכימו לפתוח לי את הדלת אם לא אקח משהו וגם אבטיח להם שאחזור להיפגש איתם – עד שהסכמתי לקחת סכום סמלי של אולי פעמיים מאתיים דולאר, שהם דחפו בכוח לכיס הקדמי בסרבל שלי, על המדלדלים החבוטים – ויצאתי.

הדבר היחיד שפגע בי היה שהחייל, או השוער, השחום, שישב ביציאה מן המלון, הושיט לי את היד כאילו מובן מאליו – שעליו לקבל טיפ. מה פתאום זה מגיע לו? – ממש שחיתות. אבל, הוצאתי שטר של עשרה דולאר, נתתי לו, והסתלקתי, כי לא רציתי עניינים וגם לא נראיתי הכי טוב בשביל להתחיל להתווכח – מקרטעת ברגליים פשוקות עם סרבל-הג’ינס המתחכך בתוסיקְל הערום הקרוע שלי ובצ’יפצ’ימון המסכן שנשרט קשות ברכיבה. אני כמובן את עצמי לא הזנחתי ועוד באותו ערב ערכתי ביקור בקליניקה של דודי, דוקטור דוֹלפי הרמוטק, גניקולוג ואדם נאור מאוד, אישיות סוּפֵּרכּוּסִית.


[נדפס לראשונה לפני 25 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים]


המשך יבוא


 

מחברת שנייה

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]


המשך 6

הדבר היחיד שפגע בי היה שהחייל, או השוער, השחום, שישב ביציאה מן המלון, הושיט לי את היד כאילו מובן מאליו – שעליו לקבל טיפ. מה פתאום זה מגיע לו? – ממש שחיתות. אבל, הוצאתי שטר של עשרה דולאר, נתתי לו, והסתלקתי, כי לא רציתי עניינים וגם לא נראיתי הכי טוב בשביל להתחיל להתווכח – מקרטעת ברגליים פשוקות עם סרבל-הג’ינס המתחכך בתוסיקְל הערום הקרוע שלי ובצ’יפצ’ימון המסכן שנשרט קשות ברכיבה. אני כמובן את עצמי לא הזנחתי ועוד באותו ערב ערכתי ביקור בקליניקה של דודי, דוקטור דוֹלפי הרמוטק, גניקולוג ואדם נאור מאוד, אישיות סוּפֵּרכּוּסִית.

הבדיקה הדודית היתה גורמת לי מדי פעם התרגשות – לא, לא בלתי-נעימה. הדבר הכאיב רק כשהייתי נערה צעירה ותמימה וסובלת מתסביך דודים כמו כל תינוקת מתבגרת – ונעשה מורכב יותר בסולם תחושותיי, מכאיב-מרגיע, מרגיע-מכאיב, משהתחלתי מפעילה את פותל’ה שעות נוספות, ומעמידה לא פעם את סבלנותו של דולפי במבחן. טוב. זה הוא שנתן לי גלולות-נגד-הריון למן היום שבו רק נגע בי זרגיאל הראשון, בטרם נתבתלתי, זאת אומרת – נתבטלה בתילותי – זה הגיוני בהחלט. שלפחות אצלו אזכה ליחס מועדף כלשהו, בזכות מומחיותו הוואגינאלית. כי היה לי אז חבר, יוני בשריקי שמו, שחרחרצ’יק, צנום וקצת פוזל, דומה לשימי תבורי אבל פחות יפה, שהייתי משוגעת אחריו אבל הרשיתי לו רק מברשת ולא הוא שפתח אותי ראשון אלא דווקא דוקטור מכס צוצקינר, חבר טוב של דולפי, שבהיותי ילדה הייתי יושבת על ברכיו ומשחקת בזקנו – אך גם פחדתי ממנו מאוד כי ידעתי את מקצועו, אף כי בילדים הוא לא טיפל.

זה היה לפני הצניחה הגדולה ואחרי שביליתי כמעט לילה שלם בחבורה על חוף הים בהרצליה. יוני בשריקי הביא אותי על הטוסטוס שלו. היינו ארבעה זוגות על טוסטוסים. ומה שהלך שם! – התרחצנו ערומים והכול היה מותר – אצבעות, נשיקות, שפשופים, שלוש פעמים גווע בולבול-בשריקי בין ירכיי המלוחות והתיז עליי טיפות מרציפנים, ושלוש פעמים היינו בים רק להתנקות מהלובן הזה, אבל לחדור לא הרשיתי לו כי עוד הייתי בתולה ולא החלטתי עדיין מי יהיה הראשון שיפתח את שערי כבודי האבוד וגם צ’יפצ’ימצון היה כבר אז כל כך מפותח ורודף-תענוגות שהייתי נהנית באמצעותו כמו איזו פילה בג’ונגל מבלי לחוש צורך בחדירה עמוקה יותר. שלא לדבר על כך שטרם גיליתי ולו גם שמץ מתענוגות הישבן. כי אני, תשעה נקבים לי ובכולם עוד הייתי בתולה.

לפנות בוקר חטפתי כאב בשן – מוות! – התחלתי לבכות. יוני החזיר אותי לבית של אימא וסנופי. נס שלא התהפכנו. לקחתי שתי גלולות נגד כאבים ונרדמתי. אבל אחרי כמה שעות התעוררתי, והכאב לא פסק. אימא יעצה לי לטלפן למכס, החבר של דולפי, והוא אכן קבע לי תור עוד באותו יום, בצהריים, בתום הטיפולים במרפאה, ביום שבו לא עבד אחרי-הצהריים.

אינני יודעת איזו רוח שטות נפלה עליי, ואולי גם משום שהכאב קצת פחת, לבשתי את המכנסונים הקצרצרים שלי, שישים-שבעים אחוז עכוזאלאך בחוץ, שזופים, וכך הרגליים, ללא חתימת שיער, וסנדלים שטוחים על אצבע, כמעט יחפה. כל כך מתוקה שיכולתי לנשק את בהונותיי; זה היה עוד לפני הצניחה הגדולה – וחולצת סינור לבנה מתרוממת על ציצים המפוארים, משאירה בטן וחצי-גב לאיוורור. אמנם שטפתי עצמי בבוקר, אבל בשערותיי עמד עדיין ריח ים טרי. באותה תקופה כמעט שלא התאפרתי. רק סידור גבות קל וקצת קווים להדגיש ריסים ועפעפיים. כשנכנסתי, המרפאה היתה ריקה.

מיד ראיתי שדוקטור צוצקינר נרגש וכבר התחרטתי שלא באתי בלבוש פחות אוורירי. מה עוד שמיזוג-האוויר פעל היטב, ונעשה לי קצת קר. הרגשתי ממש ערומה. ככה זה אצלי תמיד מפני הצורך המחורבן שלי שכולם יעריצו אותו ויאהבוני.

מכס השכיב אותי על הכיסא, שדומה יותר למיטה אלכסונית מרופדת גומאוויר ועור מלאכותי. הוא העלה אותי כמה פעמים, באוושת לחץ-אוויר שקטה. מכס משוגע למכשירים משוכללים, ותמיד אצלו הכול הכי חדש, והכי פחות כואב. ובכל זאת רעדתי. אני פוחדת מהמקדחה החשמלית פחד מוות. ופשוט לא מוכנה לסבול. לא נרגעתי עד שמכס הזריק לי זריקה לחֵיך, לשיכוך הכאבים. ידיו לא רעדו כשגהר עליי, כעומד לנשקני, אבל בידו החזיק את המקדחה השנואה.

עד מהרה הייתי מטושטשת. הזמזום המאוס נשמע לי מרוחק. משאבת-הרוק מצצה בתוך פי כמו זקן שגונח ופולט כיח. על חזי היתה מפית-נייר. מדי פעם נעלמו פניו עטורי הזקן של מכס, ולי היה רושם שהוא אינו יכול להסיר עיניו מירכיי. השתדלתי לסגור אותן כמה שאפשר, אבל כשהתחיל לקדוח בשן שלי, פשקתי אותן בתנועה בלתי-רצונית, בהרמת ברכיים ובכיווץ קל של הבטן, כמבקשת להתגונן.

באמצע הטיפול נרדמתי או התעלפתי, אינני זוכרת, היה איזה רגע של חוסר ידיעה גמור היכן אני, כשעיניי עצומות. ומשנהו, כשהתעוררתי – הייתי עדיין שכובה על כורסת-הטיפול ואיזה דיגדוג וליטוף טורדני עולה ויורד על ירכיי ושוקיי הערומות, כאילו כיסו אותי בשמיכה זזה. רגע חלמתי שמכס עטף אותי, כדי שלא אסבול מן הצינה ששררה בחדר – בניגוד ליום-הקיץ, חם, לח ומחנק, שתססה בו תל-אביב בחוץ, מעבד לחלון המוצל, אך לא –

“מה אתה עושה, דוקטור צוצקינר?” התרוממתי-למחצה, מבוהלת עד עמקי נשמתי, רגליי היו עתה ברשותו, והרופא מלטפן ומנשקן וזקנו מדגדג בעורי. במין חרדת קודש השיל את סנדליי הדקים והחל מלטף את כפות-רגליי, אצבע-אצבע, כאילו ראה בהן פני אהובת-חייו הראשונה.

"אם היו לך שיניים מאה-אחוז כמו אצבעות הרגליים, לא היתה לי פרנסה – " ניסה להתלוצץ, אבל אני הרגשתי נורא. רופא-שיניים מבוגר כמוהו, שיכול להיות אבי, מתבזה בלנשק את כפות-רגליי. הערצה שכזו ממש מפחידה. "יש לי חולשה לכפות-רגליים מושלמות – " התנצל, מצחו האדים וביצבץ אגלי-זיעה, למרות הקור המקפיא שבחדר.

"אני רוצה לקום – "

"לא, רגע, רק רגע – " אמר והמשיך לגהור ולהתעסק בין רגליי כשהוא זוחל עם זקנו קדימה, בין ירכיי, וכבר מנשק בשפתיו העבות את המכנסונים שלי, בדיוק מעל פותל’ה –

"דוקטור צוצקינר, אני מבקשת ממך להפסיק, אני אצעק – "

“אין כאן אף אחד, מותק,” מילמל.

"אתה נבל. אתה זנאי שפל, זקן. אני יודעת שסיממת אותי בתרופות שלך, כדי לנצל את החולשה שלי – "

הוא בכלל לא הקשיב. במשיכה אחת פתח את הרוכסן והסיר מעליי את המכנסונים ותחתוני-הרשת גם יחד. ועכשיו היו שפתיו העבות דבוקות לפותל’ה, בלי חציצה, זקנו מגרד בירכיי, אפו תקוע בשיער הערווה שלי, ולשונו מגלגלת את צ’יפצ’ימון כשהוא מוצץ אותו מדי פעם פנימה לשפתיו העבות, כדי ליצור לו תחליף פותצ’יק קטן, למי שמבין – ושאני ארגיש כאילו אני בועלת אותו, בפיו. אולי לומדים את זה בבית-הספר לרפואת-שיניים? – ועד מהרה החלה לשונו העבה משתפלת ויורדת בנסותה לחדור אליי פנימה, אני חושבת שאפילו במיטבו היה הבולבול בשריקי קטן מלשונו הענקית של דוקטור צוצקינר.

התחלתי לבכות, ולהתאנח, כבר לא ידעתי אם מתענוג או מבושה והשפלה. לפתע הירפה ממני. הייתי בטוחה שסוף-סוף הבושה נסתיימה, אך לא –

למרבה הזוועה ניצב לצידי, בחלוקו הלבן, וממנו מרים ראש לעומתי יצור חי, רוטט, דמוי לב כהה בצבע מהגוני, ועין אחת לו במרכזו, עיוורת, דומעת –

הוא היה ערום לגמרי, תחת חלוק-הרופא שלו!

“לא!” צעקתי.

אך היה מאוחר. בבת-אחת צנחה לה, כמו על קפיצי-אוויר חרישיים, כורסת-הטיפולים שעליה הייתי שרועה, עד שהגיעה כמעט לגובה הרצפה, ומשנהו משך אותי דוקטור צוצקינר בגסות כשהוא מפשק את רגליי ומרימן, ובתנופה אדירה החל משחיל אותי על הענק שלו, קודח בי עתה מלמטה, פעם, ועוד פעם, ובשלישית בתק אותי כליל וסתם בפיו על פי לבל תבקענה צריחותיי החוצה ותזעקנה את השכנים.

פניי היו מכוסות עתה בזקנו השחור, שזור נימי השיבה. עיניו קצרות-הרואי, ללא המשקפיים, בהו מעליי באיזו שביעות-רצון ילדותית של אנס מטורף, וכל אותה שעה היה תקוע בתוכי, לא ויתר, ולמרות שהרגיש היטב שהייתי בתולה עד לפני רגע – החזיק אותי עד שגמר בתוכי את המיליונים האחדים של נכדים שהיו לו להזריע בי.

לילך מָמָלֶ’ה, חשבתי לעצמי, אם הם ייוולדו עם זקן, וקצרי-רואי – זה מהדוקטור. אבל אם יהיה להם עור שחום ועיניים פוזלות – אז אולי הם טיפטפו במשחקי-המברשת עוד קודם, על חוף הרצליה עם יוני בשריקי.

ומדוע, תמיד, ברגעים נוראים כאלה, אמנם זה היה עוד לפני הצניחה הגדולה, עולות בדעתי מחשבות טפשיות – כאילו החיים הם בדיחה, וכאילו קרום-הבתולים לא שווה יותר מקרום-החלב על ספל הקקאו החם, בבוקר?

החלוק הלבן של צוצקינר היה מוכתם בדם. גם שפתיו. אינני יודעת אם השן שלי החלה מדממת, או שהמשיך לנשק, גם אחרֵי, את הקדיחה התחתונה שלו, והפחות מוצלחת, לדעתי, אז.

“הרסת אותי,” אמרתי לו, כמו חדרנית לאדון-אחוזה ברומן אנגלי למשרתות או לגברים זקנים המחפשים לעצמם גירוי מיני בקריאת ספרות-זימה. "קדחת אותי למעלה, קדחת אותי למטה, סאדיסט! – "

“גברת הרמוטק הצעירה,” אמר לי הצוצקינר תוך כדי קנחו במגבוני-נייר את ירכיי, ואת כורסת-הטיפולים ואת האיל-נגח שלו, שחזר עתה למימדיו הרגילים כטלסקופ שנסגר, מציץ כביצה שלישית מעל לשתיים התלויות בקיטבג של אשכיו. ביסודיות קינח את כתמי-הדם. החליף חלוק. רחץ אותי במטלית, הניח בי פד צמר-גפן, והלביש אותי בזהירות ובהרבה אהבה. "אני מצטער מאוד. איבדתי את השליטה על עצמי. לא תיארתי לי שאת עדיין במצב וירג’ינאלי. את הבחורה היפה ביותר שראיתי מעודי. אני מעריץ אותך, וכל ימיי לא אסלח לעצמי שקטפתי ראשון את הפרח שלך ויחד עם זאת אהיה גאה על כך כפי שלא הייתי גאה על שום אישה ששכבתי איתה מעודי – "

"שתוק. זקן אחד. אני רוצה הביתה – "

“גברת הרמוטק הצעירה, האם מותר לי לשאול מה בדעתך לעשות עתה?”

“מה אתה מתכוון?” הרגשתי שהוא מפחד, משערורייה. מאימא שלי. מדולפי. מאיבוד רישיון-עבודתו כרופא. ממשפט. “אינני יודעת. אני רוצה הביתה. אנסת אותי. עכשיו אתה גם כולא אותי אצלך.”

“שטויות. שטויות. יש לך עכשיו שתי ברירות. האחת, לגלות הכול, לעורר שערורייה. זה יגרום לי נזק גדול נכון. אבל גם יזיק לך. לשמך הטוב.” הוא התחיל לצחוק, כמפיסטופלס. “אימא שלך, וסנופי השמן, את יודעת איזה צער תגרמי להם, איזו בושה, בחברה שלהם!?”

“ומה הדרך השנייה?”

"שנשמור את מחצית השעה האחרונה בסוד כמוס, בין שנינו בלבד, מעתה ועד עולם? אינני מציע לך דבר. אני מוכן לחכות לך, ואז לעזוב הכול, את אשתי והילדים והבית, וללכת לחיות איתך, אבל אני יודע שהדבר לא ייתכן – "

“תודה רבה!”

"ולכן, אם תכבדי אותי מדי פעם בביקור, ולא רק כשהשן כואבת, אהיה האיש המאושר בעולם. אך גם אם לא – תדעי לך כי כל עוד אני חי לא אקח ממך פרוטה עבור טיפול בשינייך, ועל פעם שתצטרכי משהו, אוכל לעזור לך – "

“את מנסה לשחד אותי?”

"אני מנסה לעזור לך, לילך. אני מציע לך גב כלכלי, לכל החיים, ללא שום תמורה, מלבד הסודיות, ואני נשבע לך שלעולם לא יתארע כדבר הזה בשנית, בינינו, אלא אם את תרצי – "

עוד באותו ערב ישב אצלי יוני בשריקי וליטף אותי ולא הבין מדוע אינני מניחה לו להתקרב אליי. מסכן. האם היה יכול לדעת שבמשך השעות האחדות הללו, שבהן לא התראינו, הפכתי מנערה לאישה? אמרתי לו שקיבלתי את המחזור, שהשן עדיין כואבת לי. שאני מדממת. מלמעלה ומלמטה. זו היתה תחילת הסוף של החברות בינינו. משעה שהייתי כבר פתוחה, פגה אהבתי ליוני בשריקי, והיתה בי איזו התנגדות פנימית להכניס אותו לתוכי. ואולי היתה זו תוצאת ההלם שעבר עליי לאחר אונס בתוליי?

אבל לאיש לא סיפרתי על כך, מימיי. דולפי, שבדק אותי למחרת, סחט ממני “הודאה” שאלה מפעלות בשריקי, ונדמה לי שדי קינא בחבר הזה שלי שזכה, כביכול, ראשון, בפרח של בת-אחיו, שאביה זנח אותה והתחתן עם אחרת. אני חששתי שהוא מתכוון לזמן את בשריקי לשיחה, למלא בה את מקום אבי, וכשיוני ישמע את הטפת-המוסר של דודי דוקטור הרמוטק לגבי הטיפול הרצוי בבת-אחיו – יסתבכו העניינים מאוד משום שיוני יבין כי למישהו אחר נתתי לעשות בי כל מה שלא הרשיתי לו. זו, אולי, היתה גם הסיבה שהחלטתי לבטל את החברות איתו, והחזרתי לו את העגיל-התאום שקנה לי, אחד באוזן שלו, ואחד בשלי.

עם דוקטור צוצקינר לא שכבתי מאז ולא אשכב לעולם. אבל הוא מטפל בנאמנות בשיניים שלי וכבר הרכיב לי שלושה כתרים מחרסינה.


 

מחברת שלישית

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]


המשך 1

שלא לדבר על סתימות, וכל פעם שאני זקוקה לקצת דולארים, הוא נותן לי בלי הנד עפעף, ותמיד יותר ממה שביקשתי. היתה לי הרגשה שאם אי פעם ארשה לו לשכב עימי בשנית, שוב לא אוכל לבקש ממנו כסף או לתקן אצלו את שיניי בחינם. הוא מאוהב בי עד היום, זאת אני יודעת. אבל אם אניח לו שוב לקדוח בי יתייחס אליי כמו לאיזו מוֹצָ’צָ’ה או גרוע מזה – זונה. גברים לא מכבדים נשים ששוכבות איתם תמורת תשלום. המסכן, בינתיים כבר עבר עליו התקף-לב אחד וכחש מאוד. גם זקנו האפיר יותר. מעניין מה נותר לו מזרגיאל, הזובן הגדול ביותר שראיתי מעודי, ואולי כך נדמה לי כי הייתי תחת השפעת זריקות-ההרדמה והוא היה הראשון והמפלצתי שבתק אותי, ובהשפעת הצינוריות והכיורים והאורות והמכשירים שבמרפאתו, נצטייר לעיניי כמקדח המרכזי. היו לי כמה חלומות-זוועה בקשר לגברים, אבל עד מהרה גיליתי שהדבר פחות נורא ממכשיר של רופא-שיניים, ובעצם אפילו נעים, ולא צריך לשלם בעד הטיפול, כשאוהבים – כמובן. ולכן לא אוכל לומר שהאופן שבו איבדתי את בתוליי – השפיע לרעה על חיי.

אם אמרתי שעם דוקטור צוצקינר לא שכבתי מאז ביתוקי, זה אולי לא לגמרי מדוייק. כשהייתי באה אליו לטיפול-שיניים, אפילו בשעה שאנשים יושבים בחדר-ההמתנה, מחכים לתורם ומעיינים בז’ורנאלים, מכס היה מבקש ממני, בנימוס, שלא לקום עדיין, בסוף הטיפול, אלא ניגש למרגלותיי, מסיר בזהירות את סנדליי וחופן בעדינות את כפות-רגליי בידיו הגדולות, השעירות, וטומן אותם מתחת לחלוקו הלבן, בגובה הקיטבג שלו. הוא היה מתחנן אליי, בעיניו, שאשתף עימו פעולה. הייתי עוצמת עיניי ומחככת בוהן בבוהן, שרועה על גבי בכורסת-הטיפולים הנוחה, המאוזנת, וחשה את אברו מתלטף בין כפות-רגליי, נוגע בכריות העור השזוף והמלוח ממי-הבריכה, שבחלק השקערורי, הרך; הייתי מצמידה אותן זו לזו, כל העניין לא היה נמשך זמן רב, ומיד לאחר שהיה מתיז את הנכדים אל בין קרסוליי, היה מנגבני היטב ומחליף את מצע הנייר הלבן על כורסתו, מנשקני על מצחי ושולחני לשלום.

בחורף לא היה מתבייש לחלוץ נעליי, אך נזהר שלא להרטיב את הגרבונים. להוריד אותם – לא הרשיתי לו. פעם אחת עשה כך, והסתבכנו. לאחר התקף-הלב, משהתאושש וחזר לעבוד, היה מסתפק בהרשותי לו לכסות את כפות-רגליי בנשיקות ובליטופים, כמגיש אל פיו את לחם הקודש.

ריחמתי עליו. פעם אמרתי לו: “מכס, אתה היית צריך להיות רופא-רגליים ולא רופא-שיניים. טעית במקצוע. היית נהנה יותר בתור פדיקוריסט.”

“אינך מבינה כלום, לילך,” ענה לי. “כף-רגל עקומה ומעוותת, ואצבעות מכוערות – מעוררות בי גועל עמוק, והלא כאלה הן אצל רוב הלקוחות הבאים לפדיקוריסט. מה שאת מייעצת לי – היה נהפך לגיהינום עבורי. אבל יופי מושלם כשלך, גם של אצבעות הרגליים – הוא נדיר ביותר.”

צחקתי. אין צורך לומר שהייתי רוחצת היטב את רגליי כל פעם שהייתי הולכת אליו לטיפול שיניים, ואימא היתה לא פעם סופקת כפיים ואומרת – “לַכְצ’יק, את זה – אני באמת לא מבינה! מילא שהפה לא יסריח, אבל הרגליים?!”

פעם גם רמז לי שרשם אותי בצוואתו. לא האמנתי לו. אבל אני מאחלת לכל בחורה שתזכה לטיפול שכזה מצד הגבר שאנס אותה והיה הראשון בחייה. רק פעם אחת, כך סיפר לי, בהיותו צעיר, נזדמן לו לפגוש, על שפת הים, נערה בעלת כפות-רגליים מושלמות כשלי. הוא נתפס תאווה עזה לגעת בהן, אצבע-אצבע, וממש נבהל מפני עצמו ועוצמת רגשותיו, פן יתנפל על רגליה ברגע של איבוד הדעת.

למזלו נצנץ רעיון גאוני בדעתו. הוא התקרב אליה והחל משוחח בתואנה כלשהי, ומיד הציג עצמו כסטודנט-לרפואה. הדבר עשה עליה רושם והיא לא דחתה את קרבתו. תוך כדי שיחה לא גרע עיניו מכפות-רגליה, שהיו מתחפרות מדי פעם בחול ושבות ומבצבצות כשהן מלטפות זו את זו. הוא הצליח לשכנע את לוסיל, זה היה שמה, שיש לו גם ידע רב בקריאת גורל החיים – על פי קווי כף-הרגל דווקא, ולא כף-היד. לוסיל נסתקרנה וניאותה לשמוע לו. הוא רבץ על צידו, לידה, והשיג את מבוקשו – לגעת בכפות-רגליה, ומיד נזדקר אברו. למזלו לבש בגד-ים רחב, והחול היה רך וסביל. הקושי היה – לדבר כל הזמן, מבלי להיות מוכן כלל לתפקיד הזה, של מגיד-עתידות. אך האושר היה כה גדול. מדי פעם הפסיק לדבר, כמתעמק בקווים, מנקה בזהירות את גרגירי-החול, המסתירים לו אותם, כביכול, ובאחת השתיקות – טראחח!… חש שהוא מזריע את החול מבעד לבגד-הים, כשכפות רגלי לוסיל בידו, וכל זאת מבלי שייראה על פניו שמץ מן המתרחש. החול כיסה על תוצאות מעשהו, ועד מהרה שטפו הגלים את תנובת זרעו, וכשחזר לחוף – נעלמה ושוב לא פגש בה לעולם.

"לילכצ’יק, את רוצה שנלך פעם לים – "

“תעזוב אותי, זקן!”

מחול הצ’קרוצ’י היה יכול, מבחינה מסויימת, לשמש נקודת-מיפנה בחיי. הבדיקה אצל דודי דוקטור דולפי הרמוטק העמידה במבחן את סבלנותו המשפחתית, קודם כל, מן הצד המקצועי, בכך שביקשתי ממנו לבדוק לי גם את פי-התחתול, שצרב לי מאוד. כאילו הוכיתי בשתי מכות-מצרים גם יחד – טחורים ודם.


[נדפס לראשונה לפני 25 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים]


המשך יבוא


 

מחברת שלישית

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]


המשך 2

מחול הצ’קרוצ’י היה יכול, מבחינה מסויימת, לשמש נקודת-מיפנה בחיי. הבדיקה אצל דודי דוקטור דולפי הרמוטק העמידה במבחן את סבלנותו המשפחתית, קודם כל, מן הצד המקצועי, בכך שביקשתי ממנו לבדוק לי גם את פי-התחתול, שצרב לי מאוד. כאילו הוכיתי בשתי מכות-מצרים גם יחד – טחורים ודם.

“לילך,” אמר לי דוד דולפי, המבטא תמיד את שמי במלעיל, “האם עליי להבין מכך שנאנסת פעמיים?”

מה יכולתי לענות לו? שנאנסתי רק פעם אחת, אבל כפולה, כשהושחלתי בדו-זין על פי קצב הצ’יקרוצ’י? וכמובן הסתרתי ממנו גם את התקיעה השלישית – של צרור שטרי הדולאר בכיס סרבל-הג’ינס הכחול שלי, על המתנדנדיים מלפנים.

“אני נותן לך הפנייה לחירורג,” אמר דולפי בפנים חמורים, "וגוזר עלייך צום – "

“מה זה,” ניסיתי להתלוצץ, "איזה חג היום, צום נֶבִּי מוסה? הולכים לנתח אותי? – "

והאמת, נבהלתי.

"צום נֶבִּי תוסִיק ופִּישִׁיק – " אמר, "לילך, שבועיים ימים לא לקיים יחסים – "

דולפי היה מאוד רשמי בדפיקה – סליחה – בבדיקה הזו. והפעם אפילו צ’יפצ’ימון התקפד מפני האצבע הבודקת, כמשושי חילזון בגעת בהם גוף זר.

אני לחירורג לא הלכתי. די היה לי בבדיקה הדודית באצבע העטופה כפפת-גומי דקה, שהלכה בעקבות החורבן שהותירו שרביטיהם השניים של רקדני הצ’יקרוצ’י. השריתי את עצמי שעה ארוכה באמבטיה, במים פושרים, והשמשתי במשחה שדולפי נתן לי, מורחת גם את צ’יפצ’ימון כמו ילד קטן שחופפים לו את הראש באצבע אחת, ונדרתי נדר ללכת מחר אל הרב צבי שֵׁדְל צדקיהו, אשר שמעתי שהוא מתגורר בקרב חסידיו באחד הרחובות הקטנים שבלב תל-אביב, ולתרום את האתנן שקיבלתי, כן – אני לא מתביישת להשתמש בשם הזה לאחר החווייה המשפילה שהייתי קורבן לה מצד הכוח הבינלאומי, יותר נכון – משני צדדיי – לפנימייה של הנערים שהוא מחזיק ליד הישיבה, ליד בית-המדרש הידוע שלו. כל כך התרגזתי על שהרשיתי לשני החיילים הערלים הללו לבוא אל תוכי ולחלל את כבודי בתור בת ישראל! – מה אני, גופה של נוצרייה? שמעתי שהרב צבי שדל הוא צדיק גדול ומטה אוזן קשבת לכל מי שבא אליו להתייעץ על צרותיו.

אמרתי לעצמי שחבל מאוד שאצלנו הרב הוא לא כמו הכומר, שאפשר להתוודות בפניו על כל החטאים ולקבל מחילה, כי ככל שנמשך הגירוי בפי-התחתול שלי, כן גבר פחדי מפני דוקטור אנדרה חזוק, שכבר עשה לי פעם טיפול קטן בפי-התחתול שהכאיב לי נורא. ובתור פיצוי, כשהבראתי, לקח אותי לסוף-שבוע במלון בטבריה יחד עם מצלמת-הווידאו שלו.

אילו היה מיסדר נזירות יהודיות בארץ, הייתי בורחת לשם לזמן-מה, להירגע, לנוח, וגם לעשות דיאטה, בהזדמנות, כי שמעתי שהאוכל אצל נזירות הוא פשוט, כפרי וטעים מאוד, ואינו משמין. לעומת זאת האוכל בסוף-השבוע עם דוקטור אַנְדְרֵה חָזוּק בטבריה – היה חרבון בלתי-רגיל. אנדרה הוא מסוג הגברים שעליהם נהוג לומר – בני-בלי-גיל, צנום, שקט, ומעודן מאוד. שער ראשו חלק כמשי ועורו חלק ושחום, כמעט ללא שערות. העברית שלו מתנגנת במיבטא צרפתי קל, וטבעת-זהב כבדה מתנוססת על אצבעו. תוגתי, שאינו מפרגן לאף אחד מהחברים שלי, היה ללא ספק מכנה אותו – אִישְׁמוֹק.

הלוואי. וכי לא זה מה שהיה צפוי להתרחש בסוף-שבוע במלון עם חירורג עשיר ומעודן? האם אני ידעתי שהוא משוגע לווידאו? מיד שהגענו, במכוניתו הממוזגת, ביום שישי אחר-הצהריים, וקיבלנו את חדרנו, הצופה אל פני הכינרת הכחולה, ירד וחזר פעמיים והעלה ציוד-הסרטה שכלל מצלמת-וידאו צבעונית, מצבר חשמלי, מכשיר וידאו מיטלטל, טלוויזיה מיטלטלת וחצובה מתקפלת למצלמה. וזאת בנוסף לקסטות-וידאו ומערכת תאורה. אף היא על שתי חצובות, וגם מחזירי-אור עשויים דפי-מתכת מבריקים. ואת כל הציוד המשוכלל הזה העמיד וכיוון – אל המיטה שבמרכז החדר.

“אנדרה,” אמרתי, “זו מיטה, לא אולפן צילום ולא שולחן-ניתוח. מה אתה הולך לעשות?”

"לילך – " כך הוא היה מבטא את שמי במלעיל, ממש כדודי, דוקטור דולפי הרמוטק, “את לא רוצה להרגיש פעם כמו כוכבת-סרטים?”

והוא ביקש ממני להשתרע על המיטה. אחר-כך קרא לי לעמוד מאחורי המצלמה, ואת דמותו הזעירה ראיתי שרועה על המיטה, באשנב הקטן שבמרומי מצלמת הווידאו. אחר-כך הזמין אותי לשבת לצידו, ומכשיר הטלוויזיה שהביא היה מכוון באלכסון אלינו, כך שכל מה שקלטה מדמויותינו המצלמה, נראה על המרקע, אך לא כמו בראי, אלא הפוך. אני זזה מאנדרה לימין, ובורחת ממנו בתמונה – לשמאל. ופתאום אני רואה – אנדרה לוחץ על השלט-רחוק שבידו, ובמקום תמונתו – רואים בטלוויזיה גבר ואישה, גם הם על מיטה בחדר, אבל איך! – היא ערומה על ארבעתיה, דדיה הכבדים צונחים כלפי מטה, כמו הזאבה המיניקה את רומוס ורומולוס, והוא, מאחוריה, על ברכיו, משחיל אותה הלוך ושוב, כשהוא מחזיק את מותניה הלבנים בידיו, פניו נשואות אל-על, כמתפלל; שערות ארוכות ובהירות לראשו וגופו צנום. והמעשה נמשך, ונמשך, כשני רובוטים, רגע הוא נשלף, כולו מתוכה, ערל, ורגע חוזר וחודר אליה פנימה, מדוייק כבוכנה, ואינו מתנודד כמעט, ואינו נחלש –

ופתאום – קליק! ושוב אנחנו בתמונה, ואנדרה צוחק. “נבהלת, לילך?”

“אני חושבת שאתה לא נורמאלי,” עניתי לו. “לשם כך הזמנת אותי? להסריט אותי בסרט כחול, כמו חיות! – ולהתפאר בו אחר-כך אני-לא-יודעת-איפה, ואולי אתה מפיץ אותו, באופן מסחרי?”

“לילך, מה עלה על דעתך?” נעלב. “אין לך חוש-הומור. רציתי רק להצחיק אותך קצת. ובכלל, כל זמן שאינני מצלם עם קסטה, שום מזכרת לא נשארת. רציתי רק שנראה את עצמנו, כמו בקולנוע. ואם אצלם משהו בקסטה, נמחק אחר-כך, אחרי שנשתעשע לראות איך היינו יחד, טוב?”

“אני בכלל לא בטוחה שזה משעשע לשכב איתך, אנדרה,” אמרתי לו, “עבר לי כל החשק. ובכלל, עוד כואבת לי קצת התחת, מהניתוח!”

“אז שימי עלייך בגד-ים, לילך, ונרד לבריכה!” הציע.

וכך אמנם עשיתי. בבגד-הים השחור שלי, הזעיר-זעיר, ששיגע לו את העיניים, למרות שכבר ראה אותי ערומה, בבית-החולים – ובחלוק-רחצה, ירדתי איתו, והמצלמה, שאותה הסיר מהחצובה, בידו, יחד עם המצבר, בנרתיק עור-מלאכותי שחור. בקיצור, הוא הסריט אותי עולה ויורדת מהבריכה. קופצת למים. ואם היה אפשר היה בוודאי מצלם אותי גם מתחת לפני המים. אנשים הסתכלו עלינו. מי זה, אולי במאי-סרטים? אולי אבי? אולי בעלי העשיר או מאהבי? המצלמה היקרה, וטבעת-הזהב שעל אצבעו, העניקו לו מידה רבה של חשיבות. וכשהופיע לארוחת-הערב, בחליפת סאפארי לבנה, הדוקה לגופו הצנום, ובמשקפיו המוכספים, דקי המסגרת, וגם נקרא לשיחת-טלפון בשמו המלא – הבחנתי כי הכול שולחים לעברו, ולעברי – מבטים רבי סקרנות וקינאה.

חשבתי –

טוב. כשחזרנו לחדר, לאחר הארוחה, חשבתי שכאשר תסתיימנה החדשות נרד העירה, לשבת על חוף הכינרת או לרקוד באיזה מקום – אך לא! אנדרה אמר שהוא עייף במקצת ומעדיף שנישאר בחדר ונראה סרט, וזה גם יותר טוב לתחת הרגיש שלי.

המיטה היתה מוארת, וכל המכשירים סביבה, כמו לפני ניתוח –

“אין לי מצב-רוח,” אמרתי.

“בואי, שבי לידי,” משך אותי לצידו, על המיטה, ומיד הופענו בתמונה. ובעוד רגע ראיתי כיצד אנו מתנשקים. צחקתי.

“כך יותר טוב, לילך,” אמר. הוריד את חולצתי ואת החזייה והחל מלטף ומנשק לי את הצנחניות.

“די, די!” המשכתי לצחוק, מנסה להסתכל בתמונה, אך הוא לא הניח לי, החזיק את הציצים, משך אליו, הרים – חשב כנראה לשפר את מצבם בצילום בכך שיחולל בהם נפלאות.

“די!” אמרתי. "אני רוצה לראות איך זה יצא, בטלוויזיה – " כי בעת ההתגפפות הסב פניי מן המכשיר.

הוא הניח לי. כיסיתי עצמי מיד חזרה בחולצה, ובעוד רגע החלה הקסטה חוזרת ומשדרת לפנינו את דרכו של אנדרה אל חזי.

וככה זה נמשך. כבר הייתי ערומה כולי. והוא – בתחתונים זעירים, בצבע אדום-כהה, שאותם לא הסיר, משום מה. לא הבנתי. נעשיתי קצת מגורה. שפתיו ולשונו נשקו לצ’יפצ’ימון מכל זווית אפשרית – בפני המצלמה. מעליי ומתחתיי. ישבתי עליו. שכבתי, פשוקת-רגליים, עליו. ומדי פעם, כשהייתי חשה שאני עוד מעט קט מגיעה – היה אנדרה עוצר, מחזיר את הקסטה לאחור, ומעשינו הצבעוניים שבים ומתגלגלים בתמונה עד לאותו רגע-עצירה. לא תיארתי לעצמי כמה יפה ומצודדת אני נראית בעירומי. הרבה יותר טוב אפילו מב“אשכוליות או לא-להיות”. אפילו מתנדנדיים, שגורמים לי כל כך הרבה עוגמת-נפש במציאות, נראו נחמדים כמו שני שובבים יפהפיים; ולעיתים היו מזדקרים, חסרי-משקל, כמו בחללית, אני מתארת לעצמי שבתור טייסת-חלל ערומה עם חזה זקוף – הייתי חתיכה מושלמת. כן, שכחתי לציין שדוקטור אנדרה אף הביא עימו מעין סדין או כיסוי-מיטה כהה, כחול-עמום, ופרש אותו כדי שעל רקעו, כך אמר, ייראו היטב גופותינו הערומים.

ממערכה למערכה בסרט הבלתי-גמור נעשיתי מגורה יותר ומאוהבת עד שיגעון בעצמי שבתמונה, כמו איזו דינה דופברג החושקת בי. הייתי אומרת שהתעורר בי חשק מוזר לבעול את עצמי, כל כך מצודדת נראיתי לי.

ועם זאת הטרידה וגם מילאה אותי סקרנות עובדה מוזרה אחת –

דוקטור אנדרה לא פשט עדיין את תחתוניו בצבע האדום המלכותי, כמין קטיפה. מילא לא פשט, אני לא טירונית, כבר ראיתי אוהלים בחיי, כבר ראיתי גברים לבושים לגמרי, שבשעת ריקוד, או בהזדמנות אחרת, כשלחצוני לקיר – כמעט הושיבו אותי על התפיחה שלהם. ואילו אצל דוקטור אנדרה, שום בליטה. שום כלום. כאילו אין לו שמוקול.

וכשהייתי מנסה, מדי פעם, לגמול לו על שפתיו הלחות ולשונו החרוצה ואצבעותיו שאינן יודעות ליאות – היה מסיר בעדינות תקיפה את ידי ממפשעתו, כאילו נגעתי בקודש-הקדשים, ואפילו רק ריפרפרתי בקצות אצבעותיי על האריג הלא-מתוח.

תעלומה.

אך הוא לא הניח לי זמן רב לחשוב בדבר. “ועכשיו,” אמר, "לסיום קטע סולו – " וקפץ אל מאחורי המצלמה, כשהוא משיל סוף-סוף את תחתוניו ומגלה תחתול נערי, צנום ואפור-כהה, בצבע העשן או השנהב, שהוסתר מיד מאחורי המצלמה, על חצובתה.

שכבתי על גבי, שרועה-למחצה בין כרים, ברגליים פשוקות, ידי האחת פיתלה את צ’יפצ’ימון, והשנייה חדרה פנימה מתחתיו, ומבטי, באלכסון, על תמונתי המוקרנת במכשיר הטלוויזיה, לצד המיטה, בשידור חי, מאוד, בזום ממושך המתקרב והולך אליי, עד שרק פותצ’יק הפעור, אדמדם ונוצץ עם אצבעותיי וצ’יפצ’ימון למעלה, שנראה כמו גמל לא גמור – מילאו את המירקע, כפתח מערה, והתפאורה נעה כולה בדמות צמחים טורפים בג’ונגל, או כביצה טובענית, וזו היתה הרגשה מוזרה מאוד, רוחנית, מעולם אחר, כאילו אל תוכי אני חודרת, בועלת את עצמי באמצעות ההגדלה הזו שבה כל אחת מאצבעותיי נראית כראש נוסף בְּגוֹרְגוֹנָה דֶה לָה זָרְגוֹן המשתחלת אל תוכי, כאילו הייתי איזו גרב ענקית שמפשילה את עצמה בשיטה של מדרגות-נעות, לאין-סוף –

ואז, לפתע: טיף, טיף – משהו מתיז עליי. אני מרגישה, טיפה, עוד טיפה, חשבתי, התקרה דולפת! – טבריה! – מתחת לפני הים! –ואני מתיקה מבטי מהמירקע, שלפתע לא ניראה בו דבר, ומסתכלת מולי כלפי מעלה, ומה רואות עיניי – דוקטור אנדרה עומד מעליי, גבו למצלמת-הווידאו, ושמוקול ארגמני ארוך ודק, כמו שלא ראיתי מימיי, אולי רק אצל קוֹפָלֶ’ה בגן-חיות, מזדקר לעברי ופולט בהרמות-ראש קצובות, כמתפלל, את טיפות המרציפן –

בקשר למרציפן, זה לא סתם דימוי ציורי שלי. למחרת בצהריים, גיליתי שדוקטור אנדרה מאמין גדול בערכו התזונתי. התברר ששכר את החדר במלון רק עם ארוחת-בוקר, ובמקום שנלך בצהריים לאכול דג-כינרת עסיסי ומטוגן היטב, עם צ’יפס ומנות ראשונות של סאלאטים מזרחיים – ניסה להאכיל אותי מרציפנים כשהוא מקלף אותם אחד-אחד מעטיפת נייר-הכסף וטוען שמהיותם עשויים שקדים – הם המזון המרוכז המזין המשביע ביותר –

נו, אני שואלת אתכם?

וטראחח! –

אנדרה משתטח עליי ומנסה להחדיר את הכפיס האדמדם שלו אל מה שניראה לי, באותו רגע, כהצגת-הטלוויזיה-הגדולה-ביותר-בעולם-שהשתתפתי-בה-מעודי – כאילו אני פותחת את עצמי שפותחת את עצמי שפותחת את עצמי שפותחת, עד אין-סוף –

“איפה אתה?” צעקתי לו, "אולי תיכנס כבר?! כולך! תיכנס כבר! אני רוצה להרגיש גבר, גבר! – "

לצערי את המערכה האחרונה כבר לא גולל לפניי, מאוחר יותר, בווידאו. וחבל. הלא היה אפשר לבדוק, כמו את קו-הגמר של תחרות-ריצה, בפוטו-פיניש ובהילוך איטי – מה באמת קרה, ובדיוק מוחלט – האם עוד נותר בו בדל-בולבול שאני כלל לא הרגשתי בו, כדי לחדור את היכלי, או שהמכשיר התקבל פנימה ונסוג כטלסקופ הפוך מיד כשנגע בי, וכל סיפוקו היה להגיע קודם לקישוי רגעי, ולהתזה – שעה שהתקרב אליי בלי לזוז, בזום של מצלמת-הווידאו, כטייס הצונח בסיחרור אל הקרקע המתרחבת והולכת לנגד עיניו, על צג-מחשב בתירגול-דמי –

יותר לא דיברנו, עד הבוקר. ריחמתי עליו. הרגשתי שאילו היה הדבר בגדר האפשר – היה מזעיר את עצמו וחודר כולו עם המצלמה אל תוכי באותו לילה. הוא כניראה מאוהב בקנה-האספרגוס הוורדרד שלו. התכסיתי בסדין הכחול, מצטנפת על צידי, כעובר, זאת סגולה נגד כאבי-גב, למי שלא יודע, והייתי עייפה מאוד. מסופקת-ולא-מסופקת, והרגשתי כאילו הכול עוד זורם בי, אל תוכי, והתחלתי נופלת אל תוך תרדמה כבדה, כאילו נשמתי אתר, שוקעת ומצטמקת בנקודה אפלה, שבאין-סוף הקטן, שהוא ההיפך ממה שנפתחתי אני קודם, בדרך אל ההצטמצמות ואל השיכחה הגמורה, שהיא סגולה נגד כאבי גב ברקטום של המרציפן מהקוטב הצפוני של רעידת האדמה המפהקת –

רק בבוקר התברר לי שמצלמת-הווידאו פעלה עוד שעה ארוכה, אחרי שנרדמתי, עד שנגמר הסרט בקסטה.

ומה ראיתי בה?

את דוקטור אנדרה גוהר עליי בגופו הצנום, הנערי והמתוחתן בארגמן. מסיר את הסדין הכחול מעל פופצ’יק, מניח בזהירות פד לבן, נקי, בין הלחיים המתוקות שלי, לאחר שבדק את פי התחתול, ואחר כורע שעה ארוכה ומכסה את גבעתיים בנשיקות, כנוגע בחפץ קדוש ועדין במיוחד, וכתפיו הצרות רוטטות מבכי עצור –

סלחתי לו. אולי יש לו בעיות בקידום בבית-החולים? אולי ניסה, בדרך זו, לבקש באמצעותי סליחה מכל בעלות הגבעתיים שהכאיב להן בחייו המקצועיים, כחירורג, ואשר לא העז לנשקן, במסגרת הקלינית? ואולי לא היתה זו אלא הצגה כדי לעשות עליי רושם כשיקרין את הסרט, בבוקר, וכדי לפייס אותי, בהסתמכו על טוב-ליבי?

פוייסתי. השפיעה גם הכינרת הכחולה שרמזה מהחלון. וארוחת-הבוקר בשירות-עצמי. חשבתי – עכשיו נצא לכינרת? אפוא! שעה ארוכה שתה את הקפה, אולי ארבעה ספלים, כשאני יושבת על קוצים וכל הנכנסים והיוצאים עוברים על פנינו ומתבוננים בי, בהיחבא, אני – מול שערו האפרפר-מלבין של דוקטור אנדרה, שעורו אמנם עודו נראה צעיר, ללא קמט – כאילו הייתי המוצ’צ’ה שלו, וגובה תשלום על כל רגע יושבת לידו. הם הסתכלו על אצבעותיי – לחפש יהלומים וטבעות! – אני יודעת, שוטים שכמותם, זרגנועים אכולי-קינאה ופותות פותות ומפותות.

אבל דוקטור אנדרה כלל לא חשב לרדת לכינרת. שוב לקח אותי ואת מצלמת-הווידאו לבריכת-המלון, וניסה לחזור על הסיפור מאתמול, אבל הפעם נמאס עליי הדבר כמו תחתוני-גבר בצבע ארגמן, ועשיתי פרצופים מול המצלמה, סובבתי ראש, קפצתי למים ושלחתי אצבע לועגת לעברו. הוא היה במבוכה. כמה מהמתרחצים שמו ליבם שאני מקניטה את בן-זוגי, וצחקו לעצמם. נוצרה סביבנו אווירה לא-נעימה. מה עוד שהיתה לי הרגשה מחורבנת שהוא מנסה לצוד אותי תמיד בזווית כזו שמאחוריי נמצאת כאילו במקרה איזו חתיכה שמשכה את תשומת-ליבו והוא משתדל להנציח את חמודותיה בקסטת-הווידאו שלו. בתחת שלי! – כבר תפסתי איזה מין טיפוס הוא. חזרנו לחדר. שם ניסה להאכיל אותי מרציפנים כדי לחסוך צהריים במסעדה. זה באמת כבר עבר כל גבול, קמצן חולני, כילי. התעקשתי לחזור לתל-אביב, מיד. דבר לא עזר. “לילך, לילך!” – “שק לי בתחת!” אם לא היה מבטיח לי שנחזור, הייתי יורדת למרכז, לחפש מונית. כך אמרתי לו. הייתי מסתדרת איכשהו לשלם בשיק, כי דולארים לא היו עימי. לבסוף נשבע לי שלפנות-ערב – נצא. ישנו יחד על המיטה, כל אחד בצד אחר. כשניסה לגעת בי השלכתי את ידו רחוק ממני. פעם שנייה לא ניסה. אנדרה דה לה תחתוני-ארגמן.

בדרך לתל-אביב ירדנו לכביש צדדי, כדי להימנע מפקק-התנועה הגדול של מוצאי-שבת בכביש-החוף. לפתע ראיתי פונדק מואר בבית עתיק, בן קומותיים, על גבעה, בלב עצים מאפירים של פרדס או איזו חורשה. הייתי רעבה כמו אני-לא-יודעת-מה. אך את תחתוני-ארגמן הבאתי לעצור במקום, ולעלות – רק בתואנה שאני מוכרחה לשירותים.

את הפונדק ניהלו שני בחורים צעירים, נחמדים. מפה לשם העמדתי את תחתוני-ארגמן בפני עובדה. בנוכחותם לא היה נעים לו להיראות קמצן. ישבנו ליד שולחן-עץ כפרי, בצל עץ ענף, באור עמום, והביאו לנו מרק בצל נפלא, מוקרם גבינה, ואומצת בשר רך, אדמדם, שכמוהו לא טעמתי מזמן. שלא לדבר על תוספות וחמוצים, ולחמניות זהובות, חמות, מאפה-בית של שבת.

הבחור המזוקן שהציע והגיש לנו את הארוחה, דיבר במיבטא אמריקאי והשחיל אותי במבט כל אימת שניצב מאחורי גבו של דוקטור דה לה תחתוני-ארגמן. עיניו היו כחולות ונוסכות שלווה, כאילו טייל רבות בעולם ושום דבר כבר לא יפתיע אותו. הבטתי בו חזרה, במבט של הבה נידפקה אם רק נוכלה. וכשעמד רגע לצידי, דיגדגתי אותו במרפקי במפשעה, כמו באקראי, והרגשתי שהוא נרמז בעונג רב.

לקראת סוף הארוחה, לפני הקפה, יצאתי שוב לשירותים.

“מה קרה לך, לילך?” שאל דוקטור תחתוני-ארגמן בקול מקצועי ובעלעול שמי.

“שום דבר, דוקטור אנדרה,” אמרתי לו, "פשוט המיצים התחילו לעבוד – " וצחקתי.

גם הוא צחק. חכם בלילה. השירותים נמצאו מאחורי הבניין, שניצב בתוך גן יפה, טבעי, עם כותרות-אבן עתיקות וכלי-עבודה ממתכת ישנה. על הקירות התנוססו תצלומי-משפחה מן העבר, של מייסדי המושבה ושל כורמים מהמאה הקודמת, עטורים גפנים ואשכולות-ענבים, ובשולי אחת התמונות כתוב הפסוק: “כציץ יפרח בכרמי עין-גדי.”

נכנסתי לבניין. ביקשתי את הבחור המזוקן שיראה לי את הדרך לשירותים. למרות שהשילוט היה מופתי, בעברית, באנגלית וגם בערבית, מתוך איזו גישה ליבראלית מאוד.

רגע קצר אחד השחלנו שוב מבטים זה בזה, ולפני שיצא להראות לי את הדרך, עשיתי חישוב מהיר שהוא לא יעז להתחיל ראשון ולפגוע במערופיה שלו, פן, בכל זאת, איני מתכוונת ברצינות. לכן, בקצה המסדרון, בטרם יצאנו לחצר, התכופפתי, כאילו ניתר אבזם בסנדלי, ומשכתי כמו באקראי את החצאית הקצרה כך שהיה יכול לראות את אחוריי החשופים. הפד כבר לא היה. תודה לאל. וברגע שהרגשתי את ידו על גבי, ביקשתי, בלי לסובב ראש –

"מותק, רק שאף אחד לא יראה – "

הוא משך אותי בידו, פתח דלת בקיר, כמין גומחה, או מחסן, בדיוק מתחת למדרגות העולות לקומה השנייה. סגר. היה חשוך. רק אור מאשנב גבוה בקיר, וריח בצלים ועגבניות בשלות, כמעט רקובות, ומלפפונים חמוצים. הוא לפת אותי מאחור, את ידיי השעין על ארגז גבוה, את שמלתי הרים, התחתונים הפשיל, ובעוד רגע הרגשתי תותח של בשר-בוקרים חודר ישר למקום הנכון, בלי טעויות והתחכמויות, תחילה איטי, איטי, כמו נגינת התקווה של התזמורת הפילהרמונית בפתיחת הקונצרט הראשון של העונה, ואחר-כך – מוֹלְטוֹ וִיוַאצֶ’ה, עם רעם תופים שמרעיד את כל נימי הגוף וחודר לקרביים. הייתי כבר רטובה כהוגן. השתגעתי. פלטתי מילים מוזרות:

"אקסטרה! אקסטרה! קונטרה! רֶה-קונטרה! וֵל-דַאן אוֹן דֶה הַאוּז – יאללה, יאללה, יאללה – "

טוב. אני מטורפת. ונדמה לי שסגר על פי בכפו העבה, כדי להחניק את הבירבורים ואת צעקות-החמדה שלי. זקנו דקר בעורפי, וחשתי צורך דחוף להתעטש כי ידו נדפה ריח עז של שום ופלפל שחור. טוב. אביונה שכזו, מהירונת, עמוקה, כמעט ללא הקדמות אך ממושכת, של גלים-גלים ברגעיה הגדולים, כאילו אני אוכלת אותו – לא היתה לי מזמן. וכשחשבתי על דוקטור דה לה תחתוני-ארגמן היושב מרחק פסיעות אחדות מאיתנו תחת העץ, באור העמום, ומחכה לקפה, ולי – חשתי בי שמחה פראית ועצרתי בקושי את עצמי מלפרוץ בצחוק אדירים ולהפליץ לו בפרצוף על כל מה שאני חושבת עליו!

סליחה.

גמרנו.

חיש קל התלבשתי, בחשיכה-למחצה. הבחור המזוקן פתח מיד את הדלת, ונעלם. אני המשכתי לשירותים, ניקיתי קצת את עצמי, הסתדרתי והתאפרתי, ועד שחזרתי כבר הופיע מאחוריי המזוקן, במכנסיים אחרים, עם טס של קפה טורקי ריחני בידו, קנקן נחושת, וספלונים עטורי פרחים כחלחלים של קרמיקה ארמנית.

“מה זה לקח כל כך הרבה זמן?” שאל דוקטור תחתוני-ארגמן.

חשבתי שהוא שואל אותי, אבל הבחור המזוקן ענה במקומי –

"נשפך לי על המכנוֹסיים, ואני תיכף לובש זוג אחרת – "

חשבתי שאני טומנת פניי בשולחן מרוב בושה, וגם מתפוצצת מצחוק. מה – הוא החליט להודות! אבל מתברר שאני הטיפשה, כי היה זה דווקא דוקטור דה לה תחתוני-ארגמן שהבין אותו כפי שהתכוון שיבין, ושאל:

“אני מקווה שלא נכווית?”

“אפשר להגיד שלא,” השיב הבחור, "אני השתדל מִיזָהר גם בפעם נֵקְסְט – "

"להשתדל, להיזהר – " תיקן אותו בן-זוגי, כביכול.

"כן, כן. טועיתי – "

ונותר לי עוד העונג לחזות בחשבון המפולפל שהגיש לדה לה דוקטור על המרק והאומצות ובקבוקון-היין וכל התוספות. דה לה דוקטור הזעיף פנים ורטן, ואילו אני, "הבשר היה נפלא! נהניתי מאוד – "

“לא קצת רב מדי?”

"לא, להיפך – "

“אני לא מבין,” התבלבל דה לה תחתוני-ארגמן, “רך זה רע?”

חשבתי שהבחור המזוקן יגניב לי כרטיס או פתק של המסעדה, עם שמו, אך לא. הוא נראה טיפוס של פילוסוף. לא מפֹה. נפרד כאילו הוא בטוח שאין צורך שנתראה עוד אי פעם, לעולם.

בתל אביב, לפני שעליתי לדירתי, אמרתי לדֶה לה דוקטור, שהתעקש לנשק אותי, לפרידה, מחלון מכוניתו –

“אתה יודע שכאשר חיכית לקפה הזדיינתי במחסן עם המלצר המזוקן?”

“הו, הו הו!” פרץ בצחוק, "לילך! זו הבדיחה הכי טובה ששמעתי בזמן האחרון, הו, הו, הו! – " התחיל להשתעל מרוב צחוק, "כשחיכיתי לקפה – " ועוד שעה ארוכה הידהדו באוזניי קולות הצחוק הטיפשי שלו, שעזבתי מאחוריי שם למטה, במכוניתו. לא מעלה בשעתו ששמע ממני את הדבר האמיתי היחיד שקרה לי בסוף-השבוע הצייקני דה לה מזורגג הזה. ועוד אומרים שאני שקרנית פתולוגית! אני בטוחה שאת הקסטה לא מחק. אפס, הוא לא יעז להראות אותה למישהו אחר, ובייחוד לא את גבעול-האספרגוס דמוי-קופל’ה שהחביא בתחתוני-הארגמן, ואת התייפחות הפיוס על אחוריי, בנשיקות פיהו.

למחרת בבוקר חשתי צורך עז לפצות את עצמי על השבת שנתקלקלה, ולקחתי מונית לאיזור-התעשייה ליד הבורסה, ונכנסתי לחנות המפעל לבגדי-ים, למדוד לי בגד חדש.


[נדפס לראשונה לפני 25 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים]


המשך יבוא


 

מחברת שלישית

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]


המשך 3

בתל-אביב, לפני שעליתי לדירתי, אמרתי לדֶה לה דוקטור [אנדרה], שהתעקש לנשק אותי, לפרידה, מחלון מכוניתו –

“אתה יודע שכאשר חיכית לקפה הזדיינתי במחסן עם המלצר המזוקן?”

“הו, הו הו!” פרץ בצחוק, "לילך! זו הבדיחה הכי טובה ששמעתי בזמן האחרון, הו, הו, הו! – התחיל להשתעל מרוב צחוק, "כשחיכיתי לקפה – " ועוד שעה ארוכה הידהדו באוזניי קולות הצחוק הטיפשי שלו, שעזבתי מאחוריי שם למטה, במכוניתו. לא מעלה בשעתו ששמע ממני את הדבר האמיתי היחיד שקרה לי בסוף-השבוע הצייקני דה לה מזורגג הזה. ועוד אומרים שאני שקרנית פתולוגית! אני בטוחה שאת הקסטה לא מחק. אפס, הוא לא יעז להראות אותה למישהו אחר, ובייחוד לא את גבעול-האספרגוס דמוי-קופל’ה שהחביא בתחתוני-הארגמן, ואת התייפחות הפיוס על אחוריי, בנשיקות פיהו.

למחרת בבוקר חשתי צורך עז לפצות את עצמי על השבת שנתקלקלה, ולקחתי מונית לאיזור-התעשייה ליד הבורסה, ונכנסתי לחנות המפעל לבגדי-ים, למדוד לי בגד חדש.

היתה שם אווירה של שוק. עשרות נשים, וזבניות. הם אינם מרשים לגברים להימצא בחנות. מיד כשנכנסתי משכה את תשומת-ליבי, או אולי אני את שלה – זבנית צעירה, חיוורת, עיניה מאופרות באיפור כבד, שערה בגוון חום-אדמדם. לבושה חולצת-רשת בצבע עשן-וקאראמל, וחצאית אדומה, קצרצרה. אינני יודעת כיצד קרה שכאשר נכנסתי לתא, למדוד, ועמדתי מול הראי, בתחתונים בלבד – הם אינם מרשים למדוד בלי בגד-תחתון – וכשלא הצלחתי להסתדר עם השרוכים של החלק-העליון, הופיעה פתאום מאחוריי הזבנית החיוורת, ארוכת הריסים, המושחרים, ובכפות ידיה האמונות, שציפורניהן צבועות אדום כבד, כמעט סגול, מין צבע של ענבים שחורים – עברה קלות על חזי, מותחת, מרפה, קושרת מאחור ושוב מחליקה, והיא ניבטת מציצה אליי, בעין לוהטת אחת, מאחורי אוזני, בראי.

רעד עבר בי כשנגעה בפטמות. נעצה שוב עין אחת בדמותי שבראי, וידיה חלפו על חזי, כחוזרות ומתקנות את החלק העליון, והפעם תפסה ממש, כבשני גביעים, את ציצאלאך, וליטפה אותי מול הראי כשהיא נלחצת אליי מאחור ומשתדלת להתחכך בתחת שלי. הווילון מאחוריה היה סגור. ואני חשתי את ציצאלאך, בחלק העליון של בגד-הים החדש, מגורים תחת ידיה, שיגעון. תפסתי יד אחת שלה והורדתי כלפי מטה. תחילה נבהלה-נרתעה, ומיד הבינה. עמדתי מול הראי, בחלק-העליון בלבד, ובתחתונים שידה כבר חדרה לתוכם, וראיתי כיצד היא מאוננת אותי וחשתי את נשיפת הבל-פיה על צווארי, והבושם החריף, הזול, שבו השתמשה. משכתי ושיחררתי את החלק העליון של בגד-הים, ועתה היתה ידה השמאלית חופשייה לטייל שם, הרגשתי שאני קרובה – – – וחשבתי לגמול לה, ולהושיט יד לאחור, אל בין ירכיה הנלחצות אליי, וללטפה, אך ברגע שנגעתי בחצאיתה והתחלתי להרימה, משכה מישהי, באקראי, במסך המבדיל את תא-המדידה, ומיד הרפתה ממני הזבנית הלסבית ונמוגה מן הראי, נתאדתה כבמעשה-קסם, כלא-היתה.

עמדתי נדהמת, מגורה. התלבשתי מיד, יצאתי עם בגד-הים על זרועי, הנחתי אותו במקום ועזבתי את החנות מבלי לומר מילה. את המאוננת שלי לא ראיתי. רק ביציאה נשקף אליי גבה מחדרון בפינה שבו הכינו לעצמן העובדות קפה ותה.

יצאתי החוצה והלכתי והלכתי והרגשתי שאם לא אמצא משהו להרגיע את עצמי, או להשכיח מה שקרה לי – אשתגע. פתאום מצאתי עצמי מול פתח חנות מוגנת-היטב של מפעל לפרוות. פרווה! נכנסתי פנימה. החנות היתה באמת מפוארת ואני מדדתי, ומדדתי, משפן ועד מינק. לבסוף מצא חן בעיניי מקטורן לטפני מפרוות נוטריה, בצבע שחור-אפרפר, כקמצוץ מלח על הרבה פלפל שחור, קצת יותר כהה משערו של דוקטור דה לה וידאו, והיא שעירה וסמיכה, והכול –

במחיר, ככה-ככה – אמנם פי שלוש מן השפן, הזול ביותר, אך כשליש מן המינק. רק כמה מאות דולארים. אבל אני לא משתגעת להיפרד כל כך מהר מסכום ניכר מחסכונותיי הנסתרים. ואילו בחשבון הבנק שלי – משיכת-היתר חוגגת! – מה לעשות? נזכרתי, אצלצל לצוצקינר הבותל, או אולי צריך להגיד – הבתלן. ביקשתי רשות לצלצל. הזבנית, פולנייה מבוגרת, פנים צרות חרושות-קמטים, באיפור מושלם וסנדלים אורטופדיים לכפות-רגליים עקומות, שציפוניהן הנגועות צבועות באדום מתקלף – הרשתה לי לטלפן בהניחה לי להבין, ממבטה, שהיא מנחשת בדיוק באיזו דרך אני מממנת לעצמי את הנוטריה. שתישקני! – חשבתי לעצמי. סליחה. לכסף אין ריח. ואם מישהי חושבת שאני אחת שמשלמים לה, אז שיבושם לה!

דוקטור מכס היה נרגש לשמוע את קולי. לפי הקולות שסביבו, במרפאה, הבנתי שעזב מישהו בפה פעור, אולי באמצע הקידוח או הסתימה. שאלתי אם יוכל להלוות לי כמה מאות דולארים, בשווי-ערכם בשקלים, כי מתחשק לי לקנות מקטורן-פרווה, ובהחלט לא היקר ביותר.

“בתנאי אחד,” השיב מכס, "שנסעד הערב יחד – "

הסכמתי. עד הצהריים ישלח את מזכירתו להפקיד בבנק שלי שיק שלו, לחשבוני, על הסכום הנדרש. הודיתי לו וחזרתי לדלפק המכירה. ארזו לי את הפרווה בשקית הדורה, קיבלו את השיק שלי בלי הנד עפעף, כאילו האזינו לקו, ארוחת-הערב גם היא היתה הצלחה. אמנם היה עדיין חם מדי לבוא בפרווה, אך זללנו עוף בטנדורי ופיתות דקות כמצות במסעדה הודית, ומכס טרף הכול ברוטב לוהט – פחד! זה היה עוד לפני שקיבל את התקף-הלב. וכשהסיע אותי חזרה לדירתי, למרות שהיתה לו סיבה טובה, כביכול, לראות את המתנה שקניתי לי בכספו, אולי פחד פן יפגוש שם במישהו אחר, ישמע טלפונים שלי.

לכן ביקש ממני, בחצי-פה, שניפרד כרגיל.

“איך להיפרד?” שאלתי.

כיבה את האור במכונית. נסענו עוד מיספר צעדים והחנה אותה בצל, בחשיכה, במקום שתוגתי דפק אבן על הגג של גילרמן – סובב אותי כלפיו, על מושבי, לצידו, הרים את רגליי, חלץ סנדליי והניח את כפות-רגליי הערומות על אברו. לא התנגדתי. עצמתי עיניים. כל העניין לא נמשך יותר מרגעים ספורים. שמעתי אותו נאנח, "לילך, תעזרי קצת – " לא עזרתי. חשתי את כפות-ידיו שתופסות באצבעות-רגליי ומעסות את אברו, הנתון ביניהן, ושוב נאנח, “לילך, לילך,” במלעיל. נרטבתי. משכתי רגליי ונכנסתי חזרה לסנדלים, מתעלמת מטיפות-הזרע, ויצאתי מהמכונית. עברתי לצידו ונשקתי אותו לפרידה על מצחו המזיע, שבצבץ החוצה, מחלון המכונית

"שמרי על כפות-רגלייך הנפלאות, לילך, לנשק לך את האצבעות אהובותיי, פעם אחת, לילה שלם – " המשיך הטיפש למלמל, ופסעתי לי בזהירות על המדרכה אל הכניסה לבניין, למעלית המובילה לדירתי, כשכפות-רגליי מתייצבות בקושי בסנדלים גבוהי-העקב, שפנימם חלקלק מתנובת זרעו.

מילא. רחצתי את הסנדלים אבל הריח לא הירפה מהם במשך כמה ימים. טוב. מה איכפת לי? פרוות נוטריה חדשה יש לי? יש! מונחת בארון, מחכה לחורף. ואם כל מה שהיה עליי לעשות לשם כך זה ללכלך קצת את רגליי, אז בעבודה – כמו בעבודה! זה לא כמו פעם, שיבּשו ביצות. אוּך, אוּך – הלוואי שיהיה כבר קר מאוד, ושירד אפילו שלג, אני מוכנה לעבור לשם כך אפילו לירושלים – כדי שאוכל ללבוש את הפרווה!

האם אני מושחתת? והלא בחרתי ללכת אל הרב צבי שדל צדקיהו ולתרום לפנימייה שלו את הדולארים שהרווחתי במיבצע הסבירי אחורייך לתייר. אמנם את החוב לדוקטור צוצקינר לא עלה כלל בדעתי להחזיר, אך לא נרתעתי עכשיו מלהשקיע את כמה מאות הדולארים הפנויים, שהרווחתי בעבודתי כרקדנית צ’יקרוצ’י, במעשה צדקה אשר ודאי ירשים את הרב צבי שדל צדקיהו, ואמרתי לעצמי שמדי בוקר, כאשר הפינאלאך הכשרים-למהדרין של נערי הפנימייה החיוורים שלו יזדקרו, מתחככים בסדינים והנערים שוכבים על גבם וממוללים בעצבנות בפיאותיהם כדי שלא לגעת בדבר האחר – אזיי רק המחשבה על כך שהסדינים נקנו בתרומה שלי – תיתן לי הרגשה כאילו רוחי מרחפת עליהם ממעל כפיית-בוקר בהירה, רואה-ואינה-נראית, מלטפת ומטעימה אותם אחד-משישים מטעמו של גן-העדן למתבגרים –

הרב צבי שדל צדקיהו קיבל את פניי באלכסון. זאת אומרת – הוא ישב על כסאו, מאחורי שולחן פשוט, עמוס ספרי-קודש, ואני מולו אך מבטו לא פגש בי אלא נישא לעבר החלון, כמבקש לסייג עצמו מישיבה פנים-אל-פנים בחברת אישה. אני מוכרחה לומר שגם כך היתה זו העזה גדולה מתידו לקבל אותי לשיחה – אפילו בימינו אלה, שבהם כביכול כבר הכול מותר, ויש גם רבנים שמטיפים לרצח, ועוד רואים בכך מצווה מן התורה. שמעתי שהרב צבי שדל הוא איש-מיוחד-במינו, המוצא דרך גם לליבותיהם של פושעים ומכורים-לסמים, ומחזירם בתשובה, אך לא תיארתי לעצמי שאזכה להתקבל אצלו בלי כל הודעה מוקדמת. כך פשוט עליתי במדרגות, לבושה באורח הצנוע ביותר שיכולתי להעלות ממלתחת-הסתיו שלי, ואכן נדף ממני מעט ריח נפטלין. צלצלתי, הוא פתח, מיד הסב עיניו הצידה, וכששמע דבריי – מאומה לא אמרתי לו עדיין על התרומה שהבאתי עימי, הורה לי בידו, מאחורי גבו, להתקדם ולשבת בכיסא, והוא עצמו נתיישב, כאמור, באלכסון ממולי, על מקומו הקבוע, ואת הדלת השאיר פתוחה-למחצה.

אילו היה יושב מאחורי פרגוד ככומר בתא-הווידוי, היה לי יותר קל, אבל גם כך מבטו, המופנה באלכסון, יצר את החיץ החסר, והרגשתי עצמי חופשית לדבר בפניו כאילו אני נמצאת בפני מרפא-נפש. סיפרתי לו שחיי הגיעו לידי משבר. הוריי נתגרשו לפני שנים. אבי מת, ואבי החורג, אפרם גרילפארצר, כבר האשים אותי פעם בניסיון להרוג אותו. אינני עובדת. אין לי מקצוע. ואני מתגוררת באחת הדירות של אפרם, העשיר, שאינו שוכח להזכיר לי זאת באופנים שונים, אם כי לו אני חייבת גם את אהבתי למוסיקה. אינני יודעת מדוע הזכרתי זאת דווקא בפני הרב.

אמרתי שאני חשה ריקנות רבה בחיי ובייחוד בא הדבר לידי ביטוי בתקופות החגים, כאשר אני מרגישה שאין לי בית ואין לי משפחה, מחוץ לאימי ולאפרם, הנוסעים לבתי-מלון יקרים ולחוץ-לארץ, ואז אני מסוגלת למעשי-ייאוש. בליל יום כיפור האחרון הסתגרתי לי בבית ואוננתי שלוש פעמים, כל פעם יותר עזה מהקודמת, וצרחתי עד שכמעט ניטלה נשמתי ממני, והייתי כל כך מבוהלת שצילצלתי לחבר הנשוי שלי, חמיאל, ואמרתי לו שניסיתי להתאבד ועליו לבוא מיד. המסכן פחד לצאת במכוניתו, שמא יזרקו עליו אבנים, אפילו שאולי זה היה, לפחות מבחינתו, מקרה של פיקוח-נפש, ורץ חצי העיר עד שהגיע אליי ומצא אותי במיטה, כמעט מעולפת. עזב את לינדה אשתו ואת בנותיו ובא אליי, והכרחתי אותו לישון חבוק איתי עד הבוקר ולא לעזוב אותי לרגע אחד.

ראיתי שזקנו של הרב צבי שדל נרעד מעט בספרי את הדברים הללו, הוא הצית סיגריה אחת בשנייה ועישן בעצבנות, ממש כמו הסופר עמוס עוז, בטלוויזיה – הפריח מעגלי-עשן רוטטים בקול פיכפוך, ומדי פעם, הרבה מעל לצורך המצטבר, היה מקיש על הסיגריה ומטיל את האפר – ישר על הרצפה. לא היתה מאפרה בחדר. וגם בדלי-הסיגריות הקודמים, המעוכים כבר, הצטברו על הרצפה, מתחת לשולחן.

"זאת היתה התפילה שלך – " זרק הרב צבי שדל לחלל-האוויר, בין סלסולי-העשן.

בקושי מנעתי עצמי מלפרוץ בבכי. “רבי,” אמרתי לו, "רבי, חיי ריקים, חיי ריקים, חיי ריקים! אני מרגישה שיש לי, כביכול, כל מה שאני רוצה – דירה יפה, חברים, בגדים נאים, כסף. ואם הייתי רוצה להתחתן וללדת ילדים הייתי יכולה לעשות זאת בקלות כי גברים נמשכים אליי מאוד. אבל אני מרגישה כעלה נידף. נסחפת כל הזמן. קורים לי דברים ונדמה לי שאני שולטת בהם אבל לבסוף אני רואה שאני הייתי זו שנסחפתי, בלי כיוון, כעלה נידף, כמו שאמרתי. הנה – עברתי במקרה, בסוכות, על יד סוכה שהקימה משפחת דתית בחצר של בית משותף, לא רחוק מדירתי – וראיתי אותם יושבים כולם ושרים, ומתפללים, בתוך הלובן הזה, של האור והסדינים, ובקבוקי יין צנוע, ולא האוכל הוא העיקר אלא הספרים, התפילה – והרגשתי שחיי ריקים, חיי ריקים, חיי ריקים! ושאני מסוגלת למעשי-ייאוש. והסתגרתי לי בבית ו – "

"זאת היתה התפילה שלך – " אמר הרב צבי שדל לחלל-האוויר, כמנחש וכחושש לשמוע על צ’יפצ’ימון המיואש ששיפשפתי גם ביום-כיפור, גם בסוכות.

“רבי,” אמרתי לו, “האם אתה סולח לי?”

"זאת היתה התפילה שלך – " אמר לי בפעם השלישית.

נשתתקתי. האם אינו מוכן לומר לי דבר, יותר? האם הוא שולח לי איזה רמז עמוק על משמעות חיי ועל האפשרות לשנותם? שגם בתוך הזבל שאני מרגישה את עצמי, ישנה איזו קדושה, תפילה?

“רבי,” אמרתי לו, "לא באתי אליך בידיים ריקות. הבאתי איתי תרומה שאספתי, בדולארים, לפנימיית הנערים שלך – "

והוצאתי את המעטפה עם השטרות הירוקים והנחתי על השולחן, ליד הספרים הקדושים. ואכן, מבעד לחלון נשמעה כל הזמן המיית מלמולם של הנערים בחדר שבקומה מלמטה. וחיכיתי שרבי צבי שדל צדקיהו יגיד, בפעם הרביעית – "זאת היתה התפילה שלך! – "

אך לא. לפתע קם והביט בי בעיניים מזרות-אימה, ממש מין ד"ר ג’קיל ומיסטר הייד, והחל לצעוק, בפה פעור, אבל בשקט, כנראה כדי לא להזעיק את קהל חסידיו אל החדר –

“לכי מכאן! אני מבקש ממך לכי מכאן לפני שיהיה מאוחר!”

נבהלתי וקמתי אך, מעשה-שטן, כמו שאומרים, נשארתי נטועה על מקומי, והוא התקרב אליי, עוקף את השולחן ושערות זקנו, שזורות חוטי-כסף אך כהות עדיין, כמו סומרות וכל בגדיו עולים ומתרוממים כמלאך זועם משמיים – "למה באת לכאן, לילית! מַחֲלַת! – מִכַּת בִּילִיד בן הנֹאד! בת קַפְקַפוֹנִי! קוּרְבֶה! פְּריצֶס! – נשמה תועה שכמוך, למה באת… למה באת להרגיז עליי, להרגיז עליי, להרגיז – " נשבר קולו בקרבו אליי.

הבנתי, רבי צבי שדל צדקיהו גם הוא גבר, ואני – כּוּס-אימי על חיי העלובים, לא מסוגלת לשבת חמש דקות בחברת גבר מבלי לגרום לו לרצות להשכיב אותי, כאילו תמיד נודף ממני ריח נקבה מיוחמת. אבל היה מאוחר. כשנרתעתי, וניסיתי לצעוד לאחור, לעבר הדלת הפתוחה-למחצה, כבר עלה עליי גופו הגדול של הרב צבי שדל צדקיהו, בידיים מורמות, מבלי שיגע בי כלל באצבעותיו, לחץ אותי אל הקיר, שהיה בעצם כולו מדפים-מדפים עמוסי-ספרים, והמשיך לקלל אותי –

"נשמה אומללה שכמוך, רחב הריקנית, בת הפריצות, לילית טמאה, שדה בת שטן, בת הקאראחאן, מי שלח אותך אליי, להעמידני בניסיון, להעמידני, להעמידני – "

וב“להעמידני” הרביעי כלא אותי בינו לבין ארון-הספרים שעל אצטבתו, אם יש את נפשכם לדעת, נטו עתה כפות-ידיו כסוככות עליי. הוא היה גבוה ממני ולצערי טרם גילו, בחוגים שלו, את החידוש ששמו דאודוראנט, וטראחח – התדפק לפתע, חופשי כעיר-פרא, אברו הגדול מולי, בגובה הטבור שלי, בערך. ועד היום אינני מבינה כיצד השתחל בריווח שבין שני כפתורים בחולצה שלי, ומצא לו שם אפשרות לחדור כלפי מטה בין ביטני הרכה לחגורת החצאית ושם נתקע, כאל מול חגורת בתולים, כשהוא מנסה לבעול אותי ולא נחשב בעיניו כנראה איך ואיפה. זקנו דיגדג במצחי וכרסו נלחצה אל שדיי המסכנים ורגע הפליטה הרבנית היה קרוב ונחרץ, כתאונת מטוס. והשאלה רק – היכן?

בהחלטה מהירה שיחררתי את רוכסן החצאית מאחור, ריווחתי אותה מעט, לפנים, ובמו ידיי עזרתי לבולבול העבה של הרב צבי שדל להשתחל עד שכמעט נגע בצ’יפצ’ימון. מעבר לזה לא היתה אפשרות, אלא אם כן איזה מנוף יגביה אותי. ואכן, מעשה ניסים! – לידי גיליתי שרפרף נמוך, ששימש כנראה את כבוד הרב לעלות עליו כשהוא צריך להוריד ספר מאצטבה גבוהה. ברגל אחת הזזתי את השרפרף אליי, ומיד עליתי עליו כשאני מגיעה כמעט עד לפני הרב, אך השפלתי עיניי כדי שלא לפגוש במבטו, ובמו-ידיי, ממש בשנייה האחרונה (ולעזאזל! – הייתי נרגשת ורטובה כהוגן, וממי? – אני טיפשה, כרגיל), השחלתי את העניין הרבני היישר אל תוכי – והשפע מתפרץ גלים-גלים אל נרתיק רחמי, פנימה, ואף לא טיפה אחת, תודה לאל, על החצאית שלי! – ובדיוק באותו רגע נשמע בחוץ קול רעש נורא שהלך והתקרב לעברנו ממש בשניות האחרונות, וכבר רציתי לצעוק, בפחד: “אבי, אבי, רכב ישראל ופרשיו!” – כי חשבתי שרגענו האחרון הגיע ורכב-אש יורד אלינו משמיים – אבל זה היה מסוק-פרסומת של פקקי-התנועה שהנמיך טוס ובו, כמדי יום, העיתונאית עציונה אזדרכת בשידור ישיר בתוכנית “על גלגלים וחמורים” העוסקת במצב סתימות הצמתים והדרכים. לרגע נפגשו מבטינו, מבעד לחלון, ומיד נעלמה, והטרטור הנורא הלך והתרחק.

אוּף, איך שנשמתי לרווחה. אני חושבת שמה שמיוחד אצלי הוא שכל מה שאחרים רק חולמים עליו – קורה לי. לא היה חסר הרבה שאצטרך לרדת במדרגות, לנוכח העיניים הסקרניות של חסידי הרב, עם חולצה או חצאית שנרטבו ממעיינות השפע התורני. אבל הרב צבי שדל צדקיהו, מיד כשגמר להזריע אותי, החוויר, ניתק ממני בשאט-נפש ובפחד נורא, כנראה גם הרעש ממעל השפיע, כיפתר מכנסיו בידיים רועדות, רקק על הרצפה, וחזר ופלט רק מילה אחת, בגועל נפש –

"החוצה! החוצה! – "

כאילו אמר – צא שטן, צא! או, כמו לחתול, או זונה – קִישְׁתַה, קִישְׁתַה, קוֹרְבֶה!

מיהרתי לעבר הפתח, את מעטפת הדולארים השארתי על השולחן, אבל בטרם צאתי לא יכולתי להתאפק וקראתי לעברו, בזעם, ובדמעות –

"זאת, היתה התפילה שלי, רבי – "

מזל שלא היתה, כאמור, מאפרה בחדר, אחרת ודאי היה תופס בה וזורק לעברי במבט מזרה-אימה. אך לא. לפתע רגעו פניו ונתבהרו, כאילו חלף הטירוף הרגעי שתקף אותו, ובה בשעה אולי הבין כי נעשינו שנינו שותפים לדבר-עבירה אשר איש מאיתנו לא ירצה לעולם, לעולם – להודות כי אכן נתרחש, ועל כן חייך אליי, מין חיוך עצוב, נכלם, כנער שנתפס בקלקלתו, והיפנה אליי את גבו כשהוא צועד לעבר החדרים הפנימיים ואינו טורח אפילו לראות אם בכלל יצאתי, ומתי.

כשהופעתי במדרגות, נראיתי ודאי מבוהלת ונרגשת, כי שניים או שלושה מחסידי הרב, לבושי שחורים ובכותנות לבנות, פרומות, נתאספו וניגשו אליי, ממרחק בטוח, ואמרו –

“לרב צְבִיק יש מעלות ומורדות… איש גדול… איש גדול…”

הרב צביק, הם קוראים לו. לא ידעתי.

“אתם מספרים לי!” אמרתי, “גדולתו מילאה אותי!”

“והתרומה?” שאל אחד.

“השארתי אצל הרבי,” אמרתי. מעניין, מניין ידעו שהבאתי עימי תרומה?

“לא כך נוהגים,” אמרו לי, “הוא,” הראו לי על אחד מהם, כנראה השמש או עוזר-אישי, "מקבל – "

הבנתי שהיה עליי להפקיד, בצאתי, את הסכום בידיו, כי הרבי אינו עוסק בכספים. אך את הנעשה אין להשיב, וכסף נוסף לא היה בידי. השארתי לי רק למונית הביתה, והאמת, המצפון שלי לא היה לגמרי שקט משעה שיצאתי מכבוד הרב צביק, אבל בדרך אמרתי לעצמי – שמעי, לילך, ולכרות ברית-דמים עם סוחרי-החשיש הנוצרים בלבנון זה יותר ציוני? ולשדוד במניות-הבנקים חסכונותיהם של אנשים קשישים ותמימים זה יותר מוסרי? ולהכות ערבי זקן בגדה ולשבור לו את אצבעות-הידיים כדי שיחתום להעביר אדמתו למתנחלים יהודים, זה יותר ציוני? ולהיות רב של בריונים ורוצחים או להיות אברכים שחיים בישיבות על כספי המדינה מבלי לשרת בצבא, והצבעות נציגיהם בכנסת מאפשרות הרפתקאות-דמים שאותן משלמים בחורים אחרים בחייהם, זה יותר מוסרי? ומה בסך הכול אני עשיתי? שהצטיינתי עם רב וגרמתי לו עונג? – אולי בכך קירבתי במקצת את הגאולה? – ובסוף כולם באים בטענות עליי, כאילו אני החוטאת היחידה. איזו צביעות! הלא לעומת מה שאני רואה סביבי – זיון טוב זה הדבר הכי מוסרי!

ביקשתי מנהג-המונית (לא חשבתי שמתאים לבוא על אופניים לרב) לפתוח את הרדיו ב“על גלגלים וחמורים” כי חששתי – אולי בזה הרגע מודיעים עליי משהו ממסוק פקקי-התנועה המרחף בשמי תל-אביב, והנה נשמע צפצוף החדשות ומבשרים על ניסיון התנקשות בחייו של חבר-הכנסת גדעון וגינור, שיצא בשלום, ומיד מביאים תגובות, האשמות והאשמות-שכנגד, כגון – שיריביו ניסו להתנקש בו על מנת שלא יגיע למושב המיוחד של הכנסת, חהצבעה על הצעת אי-האמון בממשלה, וכן שביים את ניסיון-ההתנקשות כדי להתחבב על ההמונים לקראת הבחירות הקרובות, ולהסיט את שנאתם לעבר יריביו, והפרשנות אומרת כך או כך, המעשה רק הגביר את כוח-המיקוח של המפלגות הקטנות. גדעון המסכן! תקוות הדמוקראטיה! וכמובן רק עליתי לדירתי, וכבר צילצל הטלפון ואימא אמרה: “איפה היית, פושטקית?”

“אצל הרב צבי שדל צדקיהו, אם לא איכפת לך. מה עוד קרה?” כי הרגשתי בקולה שהתרחש משהו, אף כי צורת-דיבור שכזו רגילה אצלה גם על דברים פחותי-ערך, כגון שמישהו הניח במקרה יד על שדיה באוטובוס, דבר שקורה לה, משום מה, לעיתים קרובות מאוד, או שניסו לרמותה במישקל בשוק.

“מצאת לך זמן! את באמת צריכה לבקש סליחה ומחילה ממנו!”

“מה יש?” נבהלתי, “הוא טילפן אלייך?”

“איך הוא יכול לטלפן אליי כשהוא שוכב במחלקה לטיפול נמרץ בבית-החולים איכילוב?”

“מי, הרב צביק?” נבהלתי. רק זה חסר לי, עם זרעו ברחמי עדיין.

"איזה צביק ואיזה רב על ראשך? אֵפְרֵם, אפרם המסכן – " והתחילה לבכות לי, בטלפון.


[נדפס לראשונה לפני 25 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים]


המשך יבוא


 

מחברת שלישית

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]


המשך 4

וכמובן רק עליתי לדירתי, וכבר צילצל הטלפון ואימא אמרה: “איפה היית, פושטקית?”

“אצל הרב צבי שדל צדקיהו, אם לא איכפת לך. מה עוד קרה?” כי הרגשתי בקולה שהתרחש משהו, אף כי צורת-דיבור שכזו רגילה אצלה גם על דברים פחותי-ערך, כגון שמישהו הניח במקרה יד על שדיה באוטובוס, דבר שקורה לה, משום מה, לעיתים קרובות מאוד, או שניסו לרמותה במישקל בשוק.

“מצאת לך זמן! את באמת צריכה לבקש סליחה ומחילה ממנו!”

“מה יש?” נבהלתי, “הוא טילפן אלייך?”

“איך הוא יכול לטלפן אליי כשהוא שוכב במחלקה לטיפול נמרץ בבית-החולים איכילוב?”

“מי, הרב צביק?” נבהלתי. רק זה חסר לי, עם זרעו ברחמי עדיין.

"איזה צביק ואיזה רב על ראשך? אֵפְרֵם, אפרם המסכן – " והתחילה לבכות לי, בטלפון.

"אה, סנופי – "

"אל תחטאי בלשונך, לכצ’יק. אני מוכרחה להגיד לך – את יכולה להיות מרוצה מעצמך, סוף-סוף הצלחת להרוג אותו! – "

ושוב בוכה.

קומדיה, להרוג אותו! אַת, אימא רגינה עם ההגזמות שלך! – והלא עוד כשהייתי קטנה ישבתי לאפרם גרילפארצר על הברכיים, ולא אתפלא אם כבר אז חיכך בהנאה את הַזּוֹבָן שלו (מאחר שאני משתמשת במילה הזו כבר פעם שנייה או שלישית, אני רוצה להגיד כי כך מכנים, במילון, את אבר-הזכרות של בהמות גסות) – בתוסיק הילדותי שלי ואני מתארת לעצמי, כיום, כי החלום הגדול ביותר שלו, אז, היה לפתוח את החנות ולנדנד אותי על הזובן (בלי דגש בבי"ת) – ואני לא אתפלא אם הוא התחתן לשם כך איתך! הלא באותה תקופה הוא היה עדיין על תקן של ידיד-בית, ואשתו הראשונה, ורדה, טרם עזבה אותו בתואנה שהוא נרדם מאחורי העיתון כל ערב, כדי להינשא למנשק כפות-רגליי, דוקטור מכס צוצקינר.

כן, באותה תקופה היה אפרם המסכן בא לתנות צרותיו בביתנו, וגם בסלון הישן שלנו, בבית אבא זיכרונו לברכה – נרדם מאחורי העיתון. פשוט, את מדברת אליו, הוא עונה, וכעבור רגע, שקט, את מסתכלת אל מאחורי הגיליון, האיש ישן – בישיבה!

מה מצאה בו אימא, אני לא יודעת. חשבה כנראה כי הוא האדם המתאים להוציא אותה לחיי החברה והעושר התל-אביביים שהיא חשבה עצמה ראוייה להם. ואילו אבי ארון הרמוטק, שהיה במקצועו זפת-גגות, עבד כל השנים קשה, ולדעתה של אימא לא התקדם בחיים. כמעט שלא היה מתקבל על הדעת שהוא ודולפי – אחים. ולא שמצבו של אבא היה רע. הלא גגות דולפים יש, בלי עין הרע, הרבה בתל-אביב. ואת רוב העבודה כבר לא היה עושה הוא לבדו אלא שני הפועלים שלו, שממשיכים עד היום, אחד ערבי חובש כיפה ואחד יהודי ענק, לָצֶק שְׁנֵלְצוּג שמו, שמן וקצת מפגר, לדעתי.

הערבי מבעיר את האש ליד חבית הזפת, למטה, ומעלה בחבל את הדליים הרותחים, ולצק מזפת. אבל – אימא כנראה לא יכלה לסבול את אצבעותיו הקצרות של אבא, שתמיד נותרו עליהן קווי-זפת שחורים. את גופו המוצק, השזוף, שהיה נמוך במקצת ממנה. בקיצור – לא פלא שהתגרשו. מוזר יותר שבכלל התחתנו. אולי כבש את ליבה באהבת-החיים שלו, הוא היה גבר עליז, קל-דעת ורקדן מעולה, ואפילו כישרון של זמר היה לו, לדעתי – אם היה לומד פיתוח-קול. חכם גדול לא היה, אני מוכרחה להגיד, למרות שמדובר באבא שלי. אולי בתחילה קיוותה אימא שתשנה אותו, שיום אחד ירד מן הגגות ויתחיל לבונות בתים וייעשה קבלן עשיר.

חוץ מזה, אני מניחה שההיכרות שלו עם דירות-הגג בתל-אביב הביאה לו כמה ידידות-נפש שהיטיבו גם עם חלק אחר בגופו שהיה מחפש מקלט משאפתנותה וצרחותיה של אימא, שהגיעו לשיא לאחר שקנו לי פסנתר שעליו סירבתי עד מהרה לנגן והייתי שופכת חלב על קלידיו וחוטפת מכות-רצח, מאימא, כמובן.

הלא כך הכיר אבא את אשתו השנייה, נִינֶט עַזְגָד, אחותה הצעירה של עציונה אזדרכת, שהתגוררה בדירת-גג שכורה יחד חברה בשם לוּסִיל, והזמינה אותו לסתום חורים בגג ובאותה הזדמנות סתם, אני חושבת, גם לה. היא היתה אז ספרית פשוטה, עדיין, וזה היה שנים לפני שעמדה בראש אירגון נלצ“ח, נשים למען צדק חברתי, ואירגנה, לפני שבועות אחדים, את ההפגנה נגד הזנות כמקצוע נשי, בחוף תל-ברוך, כפי שזוכר כל מי שראה ב”מבט לחדשות" כיצד רב-פקד חיים פריינטה סוטר על לחייה, והיא – מחזירה לו בעיטה בביצים, שעל המקום מקפלת אותו ומאשפזת ליממה של בדיקות והתאוששות בבית-החולים איכילוב.

אך כל זה אירע זמן רב לאחר היום בו נפל אבי האהוב מעל גג אחד הבתים בתל-אביב, שבר מפרקתו ומת.

ואילו אפרם גרילפארצר היה בר-מזל, איש עשיר באמת. רק לחשוב על הדירות שיש לו בתל-אביב! ולא בשכר-דירה מוגן, חס-וחלילה, אלא במאות דולארים לחודש. הלא באחת מהן אני גרה, בלי לשלם שכר-דירה. קיבלתי אותה במתנה, ובלבד שאסתלק מן הבית ולא אנסה להרוג אותו, כלשונה של אימא. אני מבינה שמשהו קרה לו, נפשית, אחרי התקף-הלב הראשון שלו, שלא לדבר על כך שמאז אין לאימא אפילו זוֹבָן מגמגם אחד לרפואה, מטעמי בריאות, והיא באמת מסתובבת לעיתים קרובות חסרת-מנוחה, ויותר אני חושדת בה כשהיא לפעמים שקטה ומפייסת, כי אני יודעת היטב שהם כבר לא מקיימים יחסי-מין, ומאוד מעניין אותי מיהו המבקר כיום במקום שממנו יצאתי אני לאוויר העולם, ואינני מתכוונת לבית-יולדות הקריה בתל-אביב.

אני יודעת שמאז התחלתי להתבגר היה סנופי בולע אותי בעיניו ולא אתפלא אם עליי היה חושב כשהיה בועל את אימא, בתקופה שעדיין היה בכוחו להוציא-לבוֹעַל את הזיותיו. לא אהבתי אותו, אבל שתקתי בגלל הכסף שהיה מוציא על שתינו – הטיולים לחוץ-לארץ, הקונצרטים, מסיבות-הגן אצל הדיפלומאטים והביקורים בערבי-הפתיחה של תערוכות ובגלריות – סנופי אספן תמונות והדירה שלהם, בלי עין הרע, משוריינת מכל צד. משפחת גרילפארצר מחזיקה גם איזו חברת-ביטוח קטנה, וחצי חברת ספנות, ופרדס גדול בחדרה, ומגרשים בלב כפר-סבא – אני חושבת שהם יותר עשירים מן הגילרמנים, המשפחה של חמיאל. כשפתחו במוזיאון תל-אביב, לפני כמה שנים, את התערוכה “שנות העשרים באמנות ישראל”, אז שלוש תמונות היו השאלות “אוסף פרטי” – של סנופי, כמובן.

ובכל זאת ניסיתי להרוג אותו, את האיש הטוב והשמן והעשיר והמגמגם הזה, שגאל את אימא מזפת-הגגות העליז ארון הרמוטק, זיכרונו-לברכה, והעניק לה חיי תפנוקים ומותרות, וכניסה לחוג העשיר של בעלי חברות הביטוח והספנות, הנפגשים מדי מוצאי-שבת לארוחת-ים במועדון הספנות, בהנהלתו של כרסנטי הידוע. מיטב המזמוזים שלי בבית, עוד בתקופה של יוני בשריקי ולפני כן, היו במוצאי-השבתות שבהם יכולתי להתרוצץ ערומה בדירה ולרקוד על השטיח בחדר-הגדול, מול האוסף הנהדר של סנופי, שתולה על הקירות, חסר-חיים – ולא שווה, לדעתי, את קצה התחת שלי, החי והמקפץ!

בתקופה של יוני בשריקי, התחיל סנופי להתחרמן עליי. אני חושבת שהוא כבר אז היה קרוב לשישים, אבל אם הייתי חולפת לפעמים, בלילה, על פני חדר-השינה שלהם, הייתי שומעת משם גניחות חנוקות בקצב הגמגום הידוע, ופרצי-צחוק כבושים, תחת השמיכות, ואני מתארת לעצמי שבאותה תקופה עמד בו עדיין כוחו לבקר במקום שממנו יצאתי לאוויר העולם, ואני לא מתכוונת לבית-יולדות הקריה, תל-אביב, כפי שכבר הסברתי.

במה התבטאה ההתחרמנות? בכול. בעיניים, שבלעו אותי בלי הרף. לא הייתי יכולה להסתובב בכתונת-לילה או במכנסונים, שלא לדבר על תחתונים וחולצת-סרט, או אפילו לא בבגד-ים, כי הרגשתי שאפשר לחתוך את האוויר בסכין כל אימת שאני יושבת או מסתובבת חצי ערומה. זה גם התבטא במגעים – נשיקות וחיבוקים מוגזמים, בכל הזדמנות, פתאום נעשה אבהי כל כך. ולמרות שהדירה שלהם היא מאה וחמישים מטר מרובע בלי המרפסות, איכשהו תמיד הייתי מוצאת את עצמי דחוקה על ידו לאיזו פינה, חסומה על ידי גופו הגדול, וחוששת פן הנה-הנה יפרוץ הזוֹבָן שלו דרך אל גופי הנערי, ויבקש למסור לי ד"ש מאימא.

אימא הרגישה בדבר, ואני לא יודעת אם זה מצא חן בעיניה. אמנם, נוכחותי בביתם האריכה את תקופת הכוח-גברא שלו הרבה מעבר למצופה אצל גברים בגילו, כשמדובר בצרכיה של אימא, וזאת מפני שהוא נמצא במין גירוי מתמיד ואני מתארת לעצמי שאימא זכתה בלא מעט אור מן ההפקר, כמו שאומר המשורר, אם כי נראה שהחמדנות היתירה שלו, בגילה, החלה לעייף אותה, ולפי מצבי-הרוח המשתנים שלהם הרגשתי שלא פעם היתה סוגרת בפניו את המקום שממנו יצאתי לאוויר העולם, ואני לא מתכוונת לבית-יולדות הקריה, תל-אביב, ששם היו חוגגים את הברית-מילה שלי אילו נולדתי בן, כפי שארון הרמוטק זיכרונו-לברכה אבי רצה! ואיך הרגשתי זאת? –

טוב, יום אחד, זה היה עוד כשגרתי אצלם, ישבתי לי סגורה בחדרי, בתחתונים בלבד, כהרגלי, ורק כשהיה מתחשק לי לצאת למיטבח או למקום אחר, הייתי שמה עליי משהו; סידרתי לי את הציפורניים, והתכוונתי לקחת את האופניים ולקפוץ לבריכה או לים, ופתאום – הרגשתי שקט מוזר בדירה. רגע אחד! – הלא סנופי בבית, לא? – אמרתי לעצמי. וכמו שאני מסובבת את הראש לעבר הדלת הסגורה – איזה קול חשאי של צעדים מתרחקים, כאילו פיל צעד מעדנות לעבר האגף האחר של הדירה. חזרתי לעסוק בציפורניים שלי, היה עליי גם לצבוע אותן, כי אם יש כלל שאני בחיים שלי לא אפר אותו – הוא שלא להיראות לעולם עם לכה פגומה על הציפורניים! ואני חושבת, למשל – שאם הייתי צריכה לעבור באופניי ערומה את רחוב דיזנגוף – זה היה לי יותר קל מאשר לעבור בו כשציפוי הלכה מתקלף מציפורניי!

והיתה לי מין הצתה-מאוחרת, כי פתאום אמרתי לעצמי – רגע! מי זה היה? ושמתי על עצמי איזו חולצת טריקו עליונה שמכסה קצת גם את פותצ’יק, ויצאתי לי לראות – אולי גנב? – וכך הלכתי מחדר לחדר – ריק! עד שהגעתי לחדר-האמבטיה. הדלת היתה סגורה. פתחתי בשקט את הדלת, ומה אני רואה –

סנופי עומד ערום מול הכיור, שמגיע לו בערך עד קצת למעלה מברכיו, עיניו עצומות, ובידו הוא מחזיק את הזובן, שמגיע כמעט עד סוללת הברזים – והכרס, שמשתפלת אצלו כמו חדק של פיל, צונחת כשק ריק – נוגעת בשיפוליה בזובן המזדקר! כל כך היה שקוע במעשהו, שכלל לא ראה אותי. רגליו היו לבנות מאוד, וצנומות, יחסית לשאר חלקי גופו. שפתיו, נדמה לי, מלמלו משהו – אני לא יכולה להישבע שלא פלטו את שמי, ועוד כמה מילים שלא אחזור עליהן וכוונתן היתה די ברורה לי, ובייחוד שאני מכירה את ניגון הגמגום שלו, כאילו כל מילה, בנפרד, מחכה לתורה לעלות למעלה ולהיירות לאוויר-העולם לאחר שנתקעה בדרך. ולא קשה היה לי לנחש שאותי, ערומה, הוא מגמגם בדימיונו, שעה שאגרופו הלפות נודד הלוך-ושוב על הזובן, לכבודי.

סגרתי מיד את הדלת. כלל לא הרגיש בי. עמדתי במסדרון, כמו טיפשה, ולא ידעתי מה לעשות. זה נמשך שעה ארוכה. לפתע החלו נשמעות אנחות. חששתי שקרה לו משהו – ושוב פתחתי, בחשאי, את הדלת. הספקתי רק לראות את גופו הגדול רוטט קדימה ואחורה כשפיקת גרונו מגמגמת כנחנקת – “לילך… לילך…” וכמה טיפות לבנבנות מקפצות באוויר וצונחות אל הכיור, אף הן באותו קצב מופרע, ומיודעי כי הוא נתון באביונה אדירה, חששתי שהנה, הנה – יחטוף התקף-לב – וברחתי אל חדרי.

היתה לי הרגשה מחורבנת כזו, מבואסת, כאילו אנס את הדמות שלי, אבי החורג! – ושעליי גם יהיה עוד מעט להזמין את ניידת הטיפול הנמרץ, ועוד לחוש אשמה, שאני הגורמת, כי הייתי בטוחה למדי שזה התחיל קודם לכן, כאשר הציץ בחור המנעול וראה אותי חצי-ערומה, כשטיטי צונחים בהתכופפי, יושבת, לגזוז את ציפורני-רגליי. ולא אגלה מי-יודע-מה-איזה-סוד אם אומר שאני, בכל הזדמנות, מעסה את טיטי.

רציתי ממש להקיא! היתה לי הרגשה שדחף את הזובן שלו לתוך נפשי, והזרע המגמגם שלו טמון בי ולא בכיור ובביוב של חדר-האמבטיה, אם זכר לפתוח את הברז, כמובן. איך הוא לא מתבייש? בגילו! שילך לזונה צעירה, אם הוא לא מסתפק באימא שלי!

ואז החלטתי להתנקם בו!

נזכרתי שקראתי כי אבא של לוקרציה בורגיה, האפיפיור אלכסנדר השני, שנא קרדינל זקן אחד שהיה מצר את צעדיו ברדיפת הצדק שלו. הוא קרא אפוא ללוקרציה, בתו האהובה, שיש אומרים עליה שגם הוא, אביה, שכב איתה, וביקש ממנה למצוא דרך לגרום למותו של הקרדינל הזה ללא רעש, ואם אפשר גם ללא סימנים של רעל.

הלכה לוקרציה, פשטה בגדיה ואת גופה הערום עטפה במעיל פרווה כבד ויקר. היא ביקשה להיפגש עם הקרדינל, והלה הזמינה ברצון לחדרו. לוקרציה עמדה לפניו ופניה היפות זהרו במתיקות של נערה בתולה, הדומה למלאך. הקרדינל הביט ברצון על פניה ואז, לפתע, פתחה לוקרציה את מעילה – ושדיה הלבנים ובטנה הרכה, על גבעת פותצ’יק הצחה וירכיה המזמינות בפישוק – כל כך הפתיעו את הזקן המסכן, הוא תקע עיניו בחמודותיה המפתות, וליבו החל פועם כמשוגע בבקשו לשעוט אל תוך הגוף הצעיר והמקסים, רגע הושיט ידו אך – טראחח! – ליבו בגד בו, ונפל שם מת, איזה מוות יפה!

התחלתי בקטנות. התכופפויות בלי חזייה. לעבור בכתונת לילה, לעמוד בה מול האור, או ליד החלון המואר מבחוץ, ולדעת שכולי נשקפת מבעד לה. להפתיע אותו בחדר-האמבטיה, בבוקר, או להניח את הדלת לא נעולה כדי להיות מופתעת על ידו. בקיצור, מדי פעם הלכה העזתי וגברה, עד שהתחלתי חוצה את הדירה, ערומה לגמרי, מחדרי השירותים וחזרה.

התנהגותו של סנופי נהפכה מוזרה. נעשה שתקן. משתדל כאילו להתרחק ממני, דווקא, ומתבונן בי בחשדנות, כאילו אני חפצה לשים רעל בקפה שלו. את התנהגותה של אימא היה קשה לי לפענח. האם היתה לצידי או לצידו? או אולי עשתה לה חשבון משלה, כדרכה באגואיזם הקדוש שלה? סנופי אמנם מילא רבות מתקוותיה החברתיות והכלכליות, ואולם בניו יונתן וגבריאל פאר-גורל, ובתו נרדה, מנישואיו הקודמים לוורדה, אשתו הנוכחית של מכס צוצקינר – הביאו בליבה חששות מתמידים באשר לרכוש וצוואה. מדי פעם היתה נתקפת פחדים, שמא שינה את צוואתו, לרעתה כמובן. האם קיוותה כי העירום שלי יגרום לו לכלול גם אותי בצוואתו, או שמא קיוותה שיאחז בו השבץ, בטרם הספיק לשנותה – אישה עברייה, מי יֵדע חייך?

ואולי חשבה כבר על הבעל השלישי?

אני, מצידי, השקעתי מחשבה רבה בתרגיל לוקרציה, איך אדהים אותו באופן סופי [סופני]? האם לפתוח בפניו את החלוק כשאני באה מולו, במסדרון? האם לשכב על הספה, בחדר-האורחים, ולנסות לאונן בשעה שאני יודעת שהוא בא ומתקרב לתומו? האם לעשות עצמי חולה ולהזעיקו אליי, לחדרי, כשאני שוכבת במיטתי, ולהתחיל להעסיק אותו בבדיקת אבריי, או לביים נפילה או החלקה על רצפה רטובה? אולי פשוט להציע את עצמי בצורה שתביא להתרגשות כזו…

האווירה בבית נעשתה מתוחה. ידעתי שהוא חושק בי ופוחד ממני. שנפשו כבר חולה. ממוטטת. ואז, שבת אחת, אחרי-הצהרים, נקרתה לידי הזדמנות חיי. סנופי ואימא הלכו לישון בחדרם, לאחר הארוחה.


[נדפס לראשונה לפני 25 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים]


המשך יבוא


 

מחברת רביעית

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]


המשך 1

ואני, שחזרתי מהים, שזופה וחמימה, והתקלחתי, שכבתי לי בחדרי לישון. ישנתי או נמנמתי נים-ולא-נים כמו שאומרים, ולפתע שמעתי, יותר נכון הרגשתי, שמישהו נמצא בחדר. הייתי מכוסה רק בסדין קל על עירום גופי, בתחתוני-מיני, וחצי ישנונית, עדיין, אך החלטתי לשחק את הישינה-היטב.

“לי-לך…” קרא לי פעם אחת, מלעלע בגרונו, כדרכו בשעת התרגשות הדיבור, אך כל אימת שדיבר, התרגש, זה היה סוג הגמגום הכרוני שלו.

לא זזתי.

בגבי חשתי שחל בו שינוי, ממש באותו רגע. הוא לא המשיך לקרוא בשמי אלא גחן והתקרב אליי, כמבקש לעוררני בנגיעה.

הנגיעה שלו, בכתפי – אני שכבתי על הצד, וגבי אליו – גרמה לי להסתובב הנה והנה כמתוך שינה, פרצופי טמון עדיין בכר, והסדין נושל מעליי. חשתי חשופה. התחתונים ממילא שקופים. וכך קפאתי.

יכולתי לקלוט את נשימתו הכבדה. המגמגמת אף היא, ואת מלחמתו העזה עם עצמו. אחר רגע ממושך חשתי שהמיטה נזדעזעה מעט. הוא כרע על ברכיו, כנראה, והבל נשימתו דיגדג באחוריי. עתה הרגשתי את אפו הגדול, אצבעותיו, רפרוף גישושו לתחתוניי, מלטף, משיל מעט את הבד הדק כקורי-עכביש, מפשיל רק כדי לקדם עוד מעט את שפתיו הלחות, את לשונו –

יה חה-לי-לי יה עמלי!

רגלי האחת התרוממה כמו מאליה, לפנות לו מקום למען יוכל להעמיק לתחוב מאחור את פרצופו אל הסדק שנפער בין עגבותיי, ואם יחפוץ – לבקר את מערת תחתול ונקרת פותצ’יק גם יחד –

הית לי הרגשה מוזרה. כיצד כל זה ייגמר? האם יסתפק בנשיקותיו הלחות, ויסיים בכריעה, בתוך חלוק-השינה שלו, או –

אם ינסה לעלות על המיטה ולהישכב מאחוריי, אתעורר! – כך החלטתי.

הייתי רטובה וגם נבעתת למחשבה שאני עתידה לחוש את מגע הזובן שממנו הפיקה אימא הנאה זה כמה שנים, עוד בחייו של אבא –

מבלי שהרגיש בכך שלחתי ידי מלפנים והחילותי מלטפת את ראשו של צ’יפצ’ימון. טוב, אם כבר! – והאמת שוויתרתי על התוכנית להפחיד את סנופי ולהתעלל בו, ועתה חיכיתי, פתוחה מאחוריי, לכך שאבי-החורג ישחיל את מכשירו האימתני אל גופי הענוג. ממישקל גופו אפשר היה לברוא שלוש כמוני, ועוד יישאר הזובן בתור עודף!

בינתיים הישלתי, בתנועות רגליים בלבד, את התחתונים מעבר לכפות-רגליי. הוא היה יכול להבין מכך שהדרך פתוחה לפניו, ושאני, גם מתוך שינה –

בעצם, אמרתי לעצמי, שעה שלשונו העבה ליחכה את פי-הטבעת ואת קצה פותצ’יק, חליפות, כאילו הייתי מנה של גלידה, בעצם, אמרתי לעצמי – אולי זה לא היה רע כל כך למלא אצל סנופי באופן קבוע את מקומה של אימא ולהחזיק אותו כמין ביטוח לכל החיים. שנים אחדות של סבל עם זקן כמוהו, כבר יותר משישים, לא נורא – אפשר להשלים קצת מן הצד את החסר, ואחר-כך, העתיד גדול –

השאלה היחידה היא מה עושים עם אימא. לרצוח אותה אני בוודאי לא מתכוונת –

הייתי עכשיו שופעת נוזלים עד כדי כך שהיה נדמה לי שהוא שותה אותי. בחיים שלי, עם שום בחור צעיר, לא היתה לי הרגשה של מוכנות כזו. יוני בשריקי, למשל, היה מתחנן שאמצוץ לו אבל למטה מכבודו היה להוריד את האף שלו מתחת לקורקבן שלי –

ואולי אני טועה. כל כך הרבה עבר עליי מאז –

טוב, לא היה לי הרבה זמן לחשוב על האחרים, מבשריקי ועד גרילפארצר, כי הייתי נתונה כבר בעיצומה של רעידת-האביונה כאשר את חלל החדר מילאו לפתע צרחותיה הנוראות של אימא:

"השתגעת? אפרם! תעזוב אותה מיד! – "

ומיד נתגנב לקולה גם צליל הבכי ההיסטרי –

“סקאנדאל! איזו בושה! חרפה! בבית שלי – לא הייתי מאמינה עליך, זנאי זקן שכמוך!”

התעוררתי. התהפכתי על גבי והיבטתי בה. התחלתי לרעוד גם אני, “מה קרה? מה קרה לי? אימא!” כאילו רק זה עתה הקיצותי, למשמע צעקותיה. אך העמדת פניי, יותר נכון, אחוריי – לא פעלה עליה.

"אל תעשי לי הצגות, לילך! זונה גידלתי בבית, לא בת! אתם שניכם צמד נואפים, פְּשַׁה קְרֵב! דם כלבים! מתחת לאפי לעשות את זה! מה את מתעוררת לי פה, חסרת-בושה, איזה גועל! איזו חרפה! מה יגידו השכנים? – "

"אם תסתמי את הפה שלך, הם לא יֵדעו ולא יגידו – " עניתי לה.

"את תשתקי, חצופה, לפני שאזרוק אותך מהבית! משחקים כמו שני אינפאנטיליים, היא משחקת ישינה, והוא דוחף את האף שלו בתחת של הילדה כאילו מצא שם פנינים! מה מצאת שם, אפרם, תגיד – "

אבל אפרם לא הגיד. היא תפסה אותנו ברגע שהתרומם, אולי בתקווה לבעול אותי ממש, וכשצרחה, נשאר רכון עליי, בעמידה, וכנראה פלט ברוב התרגשות ופחד, ומיד ניסה להסתלק מן החדר, אבל אימא לא הניחה לו, והוא נשאר לעמוד מולה, חיוור מאוד, בחלוק-השינה עם כתמי-הזרע הלחים. חיוור מאוד, כבר אמרתי –

מפני שלפתע תפס בשתי ידיו את חזהו, כאילו כאב חד עברו, והחל קורס על הרצפה כבלון שהוצא ממני האוויר. חיוור מאוד, כבר אמרתי –

“הוא מת!” התחלתי לצרוח, “את הרגת אותו, הוא מת!”

“שקט, שקט, השכנים ישמעו!” הדפה אותי הצידה וקרסה עליו, "רוצי מיד להזעיק ניידת טיפול נמרץ – "

רצתי לטלפון וחייגתי. היא, בינתיים, לא איבדה תושייתה, וביעילות רבה הנשימה אותו מפה-לפה. למזלנו באה הניידת במהירות שלא תיאמן. כאילו כבר היתה בדרך אלינו, כשצלצלתי. וכשפתחתי את הדלת לרופא ולאלונקאי, לבושים בירוק, עם המכשירים, נעצו בי השניים עיניים, חשבתי, בגלל הופעתי בתשדיר-השירות בטלוויזיה “אשכוליות או לא להיות”, לא, התבלבלתי, זה היה לפני, ורק אז נוכחתי – אני ערומה לגמרי!

“גברת,” אמר לי הרופא הצעיר בפנים זועמים, “אולי את יכולה להסביר לי מה קורה פה? איפה בעלך?”

הוא סקר אותי מכף רגל ועד ראש כמו שהסתכל ודאי דויד לראשונה בבאר-שבע, סליחה, בבת-שבע, והיה לי ברור שהוא חושב שבעלי קיבל התקף-לב בשעה ששכב איתי, כידוע מקרים כאלה קורים, ועוד יותר גרוע, שנשארים מחוברים, זאת אין צורך לספר לי! – אך לא היה זמן להסברים –

"הוא שם – " הצבעתי לעבר חדרי המרוחק, בקצה המסדרון, וברחתי לחדר-השינה של אימא וסנופי והסתגרתי, עטופה בסדין, עד שהכול נגמר והוציאו את סנופי מהדירה. יצאתי רק כששמעתי את צפירות האמבולנס המתרחק.

איש לא היה בבית. רק אז הבנתי שגם אימא נסעה איתם.

משונה.

חזרתי לחדרי. היתה לי הרגשה שהיא הספיקה גם לנגב אותו, בטרם הוצא. את החדר! – לא את סנופי. את מוצאי-השבת ההיא כבר קילקלו לי לגמרי. השכנים התחילו להיכנס, לשאול. ממועדון-הספנות צלצלו גם הם לשאול מדוע לא בא. הייתי צריכה להודיע מיד ליונתן פאר-גורל, לגבריאל פאר-גורל, ושהם יודיעו לנרדה.

כחודש ימים שכב אפרם גרילפארצר בבית-החולים איכילוב. הוא לא זכר דבר ממה שקרה אותו. נכנס, כך סיפור, לחדרי כדי להעיר אותי לשתות קפה, והתעורר במחלקה לטיפול נמרץ. נוצר בינינו איזה קשר של שתיקה-שבהבנה או הבנה-שבשתיקה, שאת המקרה הזה נמחק מן הפרוטוקול המשפחתי – כלא היה.

בימי מחלתו של סנופי היתה אימא במיטבה. אפילו בניו ובנותיו וכלותיו ואחיו ואחיותיו של סנופי, חיל גדול ועצום מאוד, ציינו זאת לשבחה. והסיפור כיצד נכנסה לחדר ומצאה אותו על הרצפה והצילה את חייו, ואני ישנתי – עשה לו כנפיים עד שהתחלתי אני עצמי להאמין שאולי אחרת לא היו הדברים מעולם, וסנופי-קשישא כלל לא תקע את לשונו באחוריי המפונקים ולא הביא אותי לאורגזמה לעיני אימי המתפקעת בהתפלצות הגרילפארצרית הזו.

היא קיבלה אותו חזרה חלש, רזה, שקט אך לא רגוע, מלא גחמות, קצת ילדותי, לפעמים, ובלי הזובן. אני משוכנעת שהפעם האחרונה שהטלסקופ המשפחתי נפתח כשורה, היתה לרגלי מיטתי בשבת השערורייה, ומאז לא היתה לו עדנה וגם לא רגינה, אימי.

ואותי, עוד בטרם שובו הביתה, שיכנו בדירה נפרדת. “אפרם זקוק עכשיו להרבה שקט,” הסבירה אימא, “וללילך באים חברות וחברים, אי אפשר לדרוש ממנה לשנות את קצב חייה, בגללנו.”

אפרם נתן לי את הדירה, ואפילו רשם אותה לבסוף על שמי. אני נעשיתי בעלת דירה, ואימא בעלת בעל בלי כוח-גברא. ולמה אמרתי קודם שלי לא צריך לספר על מקרים שנשארים מחוברים? – כי אני התחברתי פעם לאיש מכובד מאוד וגם עשיר, רק בגלל המשפחה שלו אינני מעזה להוסיף עליו כאן פרטים.


[נדפס לראשונה לפני 25 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים]


המשך יבוא


 

חברת רביעית

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]


המשך 2

אפרם נתן לי את הדירה, ואפילו רשם אותה לבסוף על שמי. אני נעשיתי בעלת דירה, ואימא בעלת בעל בלי כוח-גברא.

ולמה אמרתי קודם שלי לא צריך לספר על מקרים שנשארים מחוברים? – כי אני התחברתי פעם לאיש מכובד מאוד וגם עשיר, רק בגלל המשפחה שלו אינני מעזה להוסיף עליו כאן פרטים, במחברת, ורק אומר שהיה גם אשף-בישול ואבא של חברה טובה שלי. טוב. ההתחברות שלנו לא התרחשה בתקופת החברות עם טובה, כך אני אקרא לה כאן – כי אז היינו תלמידות בתיכון ואחרי שסיימנו את הלימודים ניתק הקשר שלי איתה. היא היתה טיפוס ג’ינג’י, צחקני כזה ומתגרד, עור לא יפה אבל גוף משגע, והבנים היו אומרים שמגיעה לה תעודת-הוראה עוד לפני תעודת-הבגרות, מפני שמה שהיא מלמדת, אף אחד לא שוכח.

אבא שלה היה טיפוס מלוקק, שמנמן וצהוב, מתפאר בכסף שהוא מרוויח בתיכנון בניינים ומתאונן שהעבודה לא מותירה לו זמן ליהנות מהחיים. אגב, סנופי אף פעם לא התפאר בעושרו, וכמו שאמרתי, לו אני חייבת גם את אהבתי למוסיקה.

אינני יודעת אם אבא של טובה שם לב אליי כבר אז. רק פעם אחת יכולתי לחשוד, כאשר הצטרפתי אליהם לנסיעה לים, בשבת, לחוף מכמורת, עם צידנית ואוהל ונתחי עוף קר וצלחות פלסטיק לבנות ומלחייה והכול; וכאשר נכנסנו לים, התנגשנו פתאום יחד בגל שבא מולנו, אני מעדתי וצרחתי ואבא של טובה תפס אותי כדי שלא איסחף, ואיני יודעת איך קרה שלרגע ממושך היינו צמודים יחד וגבעת בטנו הקטנה נלחצה אל שקערורית גבי, אם כי העמק, מתחתיה, לא היה ריק. אני את זאת טרם הבנתי במדוייק. קור המים לא השפיע עליו, וכשהחזיק בי כך, שנינו בגובה הגלים עד צוואר כמעט, הניח לרגע את כפות-ידיו על ציצאלאך הקטנים שלי – אז! – הייתי אולי בת שש-עשרה! – עוד לפני הצניחה הגדולה, וסחט אותם כאילו שני זיזים אלה הם היחידים אשר באחיזתם אפשר למנוע אותי מטביעה.

מאז היה מביט בי בעיניים מצועפות, ועדיין לא בדיוק הבנתי שהוא בועל אותי במבטיו מדי פעם, בעוברו על פניי, כאשר ביקרתי אצל טובה ולילות אחדים גם למדתי איתה יחד לבחינות. אבל יותר לא נגע בי.

אחרי הבחינות התרחקנו. שמעתי שהם נסעו לאפריקה, בשליחות חברת-בנייה ישראלית, ואם טובה המשיכה ללמד גם שם, אני מתארת לעצמי שהרבה אפריקאים לא שכחו מאז את נדיבות ישראל, אם כי אינני יודעת עד איזה גבול מקובל שם, במסגרת המיגבלות החברתיות, לקבל סיוע מנימפומנית לבנת-עור.

יום אחד רכבתי לי על האופניים בשדרות נורדאו, בכיוון הים התיכון, ופתאום בצמוד אליי מכונית לבנה ענקית ושטוחה צופרת כאילו אני החברה הכי טובה שלה. אני מתכופפת קצת, מביטה הצידה, ומי מחייך אליי שם, מבפנים? אבא של טובה עמידרור. קטנצ’יק, שמנמן, קצת פחות צהבהב בגלל הקרחת וקצת יותר נפוח בפנים.

ממש חסם את דרכי והכריח אותי לעצור. אמר שראה אותי כשנסע מהעבר השני של השדרה, ובעיקוף הראשון פנה שמאלה, וכך השיג אותי. בו במקום סיפר שטובה נישאה לבחור אמריקאי וגרה במיאמי. וכבר יש לה שתי בנות. בצחוק שאל אם גם אני מיהרתי כל כך, ואם לא, אולי אפשר להזמין אותי לארוחת-ערב.

צחקתי גם אני ואמרתי לו שיחפש באות ה"א, במדריך הטלפונים. לא הרבה שמות-משפחה מתחילים באות הזו, ולא קשה למצוא.

כשחזרתי לדירתי, הטלפון כבר צילצל. עוד באותו ערב בא לקחת אותי. אשתו נמצאת אצל טובה, לביקור ממושך, לאחר הולדת הבת השנייה. אכלנו ב“קוּ צֶ’ה מַה יֶה” פעם ראשונה ואחרונה יחדיו, כי מאז התעקש שאטעם ממטעמיו, והסביר לו שלא רצה להביך אותי, בפגישה הראשונה, ולהיראות קמצן בכך שיזמינני לאכול בדירתו.

אחרי הארוחה עלינו אליו כדי לבחור לי בד מודפס לשמלה, מהאוסף שהביא במשך השנים מאפריקה, וכשהרמתי שמלתי כדי למדוד, טוב, ביותר מזה לא היה צורך – על מיטת אשתו, בחדר השינה, התגלגלנו כשני חזירים. הוא התנשף ונאחז בי בשיהוקים קצרתיים, (נדמה לי, אני לא רופאה) כאילו זו ההזדמנות האחרונה שלו.

קצת נבהלתי. חמדן גדול היה. גם אחרי הפעולה לא נרגע. כל מה שיכול היה לנשק, לחבק, למצוץ, ללטף, לגעת ולדחוף אצבע – ניצֵל, כגרגרן שחס להשאיר פירור מארוחתו, גם כשכבר אינו רעב. כשעטף אותי בגופו, כשהסתכל בי, כשהיה מפשיט אותי, חשתי כאילו לא רק את רגע ההווה הוא חי אלא חוקק אותי בדימיונו כדי ליהנות ממני, בזיכרונותיו, עוד שנים רבות.

אדם מוזר היה יוּרֵק עמידרור. שעה ארוכה היה מתאמץ, מתאמץ, מתנשם ומתנשף, ואינו מסוגל לגמור, אבל הזיקפה שלו היתה איתנה. אולי היתה לו איזו מחלה – פֵּרְפֵּטוּאוֹם שְׁמוֹקָלֶה. אומרים שבדברים האלה אין הפרד בין היסוד הנפשי לגופני. טוב. מה איפת לי. חגיגה. ערב אחד הושחלתי אביונותיים על זיקפה אחת, שרק שיחה טרנסאטלאנטית קטעה אותה. ואלמלא שפתי פותצ’יק היו כבר מגורות וּמְצ’וּפְּצָ’פּוֹת עד כדי צריבה, היה מנסה להשחילני בשלישית. להרגיע אותו – היה כמו להוציא מים מסלע. איך לא כאב לו?

עכשיו גם הבנתי ממי ירשה טובה את כושר-ההוראה היוצא-מן-הכלל שלה. אם יש תכונה שאני שונאת באישה, הרי זו נימפומאניות. אני חושבת שהתנהגות כזו היא עלבון למין הנשי, התבזות – שבחורה אינה יכולה לשלוט על תאוותיה?! מילא שהיא עושה עצמה כלי לתאוותיהם של גברים, ואפילו מתפרנסת מפוסיק ותוסיק, הלא זה עתיק כדברי ימי האנושות. אבל לעשות את הגברים מכשיר לתאוותיה, ולא לשׂבוע? לחיות מגבר לגבר כמו מטוטלת מבלי שתהא לה שום נקודת-כובד בה עצמה? אני זוכרת שהבנים סיפרו כי בשירות-הלאומי – חמישה איבדו אצלה בתוליהם בלילה אחד! והדבר היחיד שביקשה מהם, בתורם, שכובה על גבה, היא – “תשפכו בחוץ, חברֶ’ה! לא רוצה עוד אַפַּלָה!” – זה היה לפני שהתחילה לקחת גלולות, ראשונה בכיתה. שכה אחיה! את הקריאות הללו שמענו גם אנחנו, הבנות, מהאוהל שלנו, ותמי הפתייה שאלה: מה הם שופכים עליה בתוך האוהל? הם השתגעו?"

“קצת מים, לצנן אותה!” אמרנו.

טוב. הארוחות שיורק היה מכין, ממש עלו לי על העצבים – חותך פלפל לשש רצועות שוות, שני סרדינים מנוגבים משמן, תריסר דובדבנים קלופים, חצי שן שום כתושה עם עשר טיפות לימון, אחר כך מאתיים גראם מאקארוני מבושלים ושטופים, ישמרני האל אם אני זוכרת הכול! כדורי אבוקדו, זיזי מלון ברוטב גוארנרי, חמישה זיתים מחולקים לרבעים על שש רצועות בשר, שניים על שבעה סנטימטר כל אחת, ברוטב חצי כפית זנגוויל וחמש כפות דבש שבתוכו הישרו כל הלילה עלה של חסה! א-מומחה! הבישול שלו היה מבוסס על ספירה מדוייקת, וכשלא היה סופר, היה ממלל על הצלחותיו בקבלת עבודות-תיכנון רחבות-היקף באפריקה, ומוכן לספר גם על איך זה עם שחורות, אבל לא הייתי מוכנה לשמוע, מפני שהיתה לו דרך מאוד לא-נעימה לספר זאת. יחסו לבישול היה ביתר עידון ואהבה מאשר בתיאור אפריקאותיו המיניות.

וכמובן שהתפאר כל הזמן בְּזַּקְפּוּפּוֹ, כאילו גילה איזה שיקוי-חיזוק בג’ונגל, תרופת-כישוף בדוכן מקומי, מעשה-ידי רופא-אליל, שבעזרתה הפליא לחולל ניסים בפותות הוורודות הענקיות ורוחשות חיים של אפריקה המתעוררת כשהוא נתלה מדֵי אבר, סליחה, מדי ערב, בכפות ידיו בשערות ערווה קפיציות שמסתלסלות סביב שפתיים שחורות תאוותניות – כדי שלא ללכת לאיבוד.

חלפו שבועיים ויורק לא נראה מודאג כלל ממחלת נכדתו הטרייה, שאותה טרם ראה, אלא עודד את אשתו, בשיחות טראנסאטלאנטיות, שחלקן נערך בנוכחותי בשעות הלילה, להישאר ליד בתם ונכדתם, תוך שהוא מבטיח להתפנות מוקדם ככל האפשר מכל עיסוקיו, ולהצטרף למשפחה; קורץ לי בעינו – ופעם אף הניח את ידי על אברו הזקוף, בשעת הדיבור. טוב. שובב! אלמלא חשש ממה יגידו השכנים, אמר, היה מבקש ממני לעבור לגור בדירתו.

אכלתי מידיו כמו מלכה, באותם ימים. אמנם, אף אחד ממתכוניו האנינים לא טעם לי, זה, רק זה, העיב על אושרו. למגינת-ליבו הכין לי רק אומצות בשר-כתף רך, עם מקלוני-צ’יפס מוקפאים שהשחימו במחבת, מלפפונים בחומץ מקופסת שימורים, יין שולחן קל, תוסס, וקולה. “פלבאית קטנה,” קרא לי, ופעם אחת התחנן שארשה לו לצקת רוטב פטריות, שמנת, יין וחרדל – על האומצה, ואותו לילה לא הנחתי לו לגעת בי כי גיהקתי כל הזמן, כי שיהקתי, כי היתה לי צרבת – וגם קיבלתי את המחזור! – וטוב שטמפוניהָ של גברת עמידרור התאימו גם לי, כי שלי היו מלאים דולארים, כפי שעוד אסביר, ובינתיים גת את חלוק-הבית שלה לבשתי, ועוד בגדים, מצחיקים.

כל פעם שהייתי שמה עליי חלק-לבוש שלה, היה זַקְפּוּפּוֹ עולה כנחש השומע קול חליל משׁביע. ופעם אחת אף ניסה להיכנס איתי יחד, מחובקת מאחור, לתחתוניה של זיוה, ונקרענו בצוותא, אני והתחתונים. איך צחקנו! ריבונו-של-עולם! כמעט השתנתי מרוב צחוק –

ופעם אחרת גילגל אותי יורק ישר לתוך ארון השמלות של זיוה, ושם, בעמידה, בין הקולבים! – בשלל ריחותיה – הבושם, הזיעה היבשה, ושמלות-הערב – והמוזר ביותר שכלל לא עלה בדעתו לתלות מחדש את השמלות והחליפות על הקולבים, אחרי שהשתוללנו – כאילו לעולם לא יהא עליו עוד לפגוש בה.

“שמע יורק,” אמרתי לו, “מה יש לך כל כך נגד זיוה שאתה מתנקם בה בצורה כזו?”

הוא נהם משהו בלתי ברור, כאילו עליתי על נושא שאסור לדבר בו. ואז הבזיק לי פתאום שאולי כל ההצגה הזו עם אני-בבגדי-אשתי אינה אלא הסוואה, והאמת –

אני – לילך, מזכירה לו את טובה!

אבל בכך הוא בוודאי לא היה מודה, לעולם.

בזכות האומצות, לפחות לא שמנתי. אבל הוא המשיך מדי ערב לבשל מאכלים חדשים, לערוך את השולחן, עם נרות ובקבוק-יין חדש, ולקוות כי אטעם סוף-סוף משהו נוסף על האומצה, הצ’יפס והמלפפונים הקטנים. “מה זה, את בהריון?” – היה לועג לי, "יש אנשים שהיו משלמים הון כדי להיות מוזמנים לארוחה מעשה-ידיי. הציעו לי אפילו לפרסם ספר-מתכונים משלי – "

“יורק,” אמרתי לו, "אל תנסה לפטם אותי. אני על התבשילים – מוותרת. מספיק לי התרווד – "

צחק.

והאמת – הדברים שהכין לא טעמו לי! מעודי לא ראיתי אדם מבוגר, ועשיר, משתטה כך בין הסירים והמחבתות, המיטבח, עם הסינור, וגבעת הבטן הקטנה, והציחקוקים. רק כובע-טבחים היה חסר לו! פעם, כשהתכופף לזרוק את השאריות לפח, מתחת לכיור, פרצתי בצחוק.

“מה יש?” שאל.

“באפריקה, כשאתה מתכופף, איזה כושי בטח תוקע לך מאחור, כי הוא חושב שאתה המבשלת!”

“די, די! לילך,” ביקש להרגיע אותי. “הדור שלך ממש מופרע!”

“ואתה לא מופרע?” צחקתי. “סבא יורק שמכריח את החברה-של-בתו ללבוש תחתונים של סבתא זיוה, ומשחיל אותה פעמיים כל לילה במקום לנסוע לראות את הנכדותיים?”

"די, די – "

וקנה לי יהלום קטן, עם תליון. או אולי קנה אותו עוד באפריקה. אבל מאז מה שקרה, לא ענדתי אותו, אלא שמתי בכספת הסודית של אימא, שאפילו סנופי אינו יודע עליה דבר. אומצות ידע עמידרור להכין. טוב. הוא קנה בשר משובח, הטוב ביותר, שצריך להיות מטומטם גמור כדי לקלקלו.

“יורק,” אמרתי לו, “הרבה יותר בריא להשתגל על בטן ריקה, מדוע אתה מתעקש תמיד להתפטם קודם? זה לא בריא!”

“למה להשתקל על הבטן הריקה, מותק?” העברית שלו לא היתה הכי-הכי. “אני משתקל על הארוחה.”

בלילה האחרון הרביץ ארוחה, כרגיל. ואחר-כך שיחה לארה"ב, כרגיל. ואחר-כך תקע לי בפעם הראשונה, כרגיל, בצד של אשתו, זאת אומרת, שלה במיטה, כרגיל. ואחר-כך עישן סיגריה, כרגיל, ואחר-כך התקרב אליי פעם שנייה מאחור, כרגיל, ותקע לי, כרגיל, ופתאום – בום! נתפס! אני לא יודעת מדוע נתקפתי בהלה או שהוא התחיל גונח עוד קודם לכן. מהר יותר מכרגיל, קַצַרְתִי. והבהיל אותי, כי פתאום הרגשתי שהוואגינה נסגרת על הַפֶּנִיס כעניבת-חנק או כדלת-מעלית, בקשיחות נוראה (אולי בגלל אומצות בשר הפילה המשובחות שבהן האכיל אותי וככה נתחזקו להם שריריי הטבעתיים), וכאילו אני יכולה להוביל אותו אחריי, כבול אליי, במסע של קלון, השד יודע לאן – נעשיתי ממש היסטרית. הוא התחיל לדחוף אותי בגב, מנסה להשתחרר ממני.

“זה התחת?” שאל, מבוהל, “זה התחת, תגידי, טעיתי?”

“לא!” צרחתי. “זה בסדר! בוואגינה, תקוע! מה עשית לי? נסגרתי!”

“תיפתחי. שחררי אותי!”

“אני מתאמצת!”

“אַי!”

“מה יש?”

“כשאת מתאמצת זה כואב לי עוד יותר!”

והתחיל להלום באגרופיו על גבי. המהנדסון העשיר מאפריקה! ככל שנבהלתי, לחצתי אותו עוד יותר בתוכי. פוסיק ותוסיק, כשני אגרופים, הכול מכוווץ, השתגעתי! כמו בלון ארוך שחונקים את צווארו, והגניחות נמשכו, והעוויתות. תחילה חשבתי שהוא גומר, רק מאוחר יותר הבנתי שהוא נגמר. התחיל להשתעל וצעק שהוא נחנק, שאין לו אוויר, שואף אוויר כטובע, בשינוקים היסטריים, בולע את לשונו אל קרבו, הוּאוּאוּ – הואואו –

“זונת נשים… מסופלסת… הואואו… לוֹ פַאס…” חבט בי נואשות, “שֶׁגֶד בֶּה… את חונקת… אותי… הואואו… פושטקית…”

ובדיוק צלצל הטלפון. ודאי עוד שיחה טרנאסאטלאנטית מזיוה, טובה והנכדות. אבל עמידרור כבר לא היה במצב שאיפשר לו להיפרד מיקירותיו, כולל דיינה הקטנה והחולה-מאוד, שאותה כבר לא יראה לעולם. הוא הקיא על גבי הערום – תקוף עווית אחרונה שכמו שיחררה אותו – לנצח, ממועקת חייו המזויינים, אם מותר להתבטא כך – וכך קפא מאחוריי, בצבע שעווה, כמו יצא מ“נשף הערפדים” [“סליחה אתה נושך את צווארי”] של פולנסקי. וכמובן שדבר ממנו כבר לא נותר בתוכי, אף כי ריח חריף של זרעו התערבב בקיא-המוות, ויכולתי לראות את עצמי באותו רגע ככוכבת הסרט “בעילות מעולם אחר” כי בעלני מת.

קודם כל רצתי יחפה לרחוץ עצמי, כי אני משוגעת לניקיון. והתלבשתי. הדירה היתה מוארת כולה והטלפון צילצל בשנית. כמובן שלא עניתי. גופת עמידרור היתה שרועה על המיטה, צהובה, ערומה וחסרת-חיים, ואמרתי לעצמי שבעצם הייתי צריכה להזעיק גם הפעם את הניידת לטיפול נמרץ, אולי היו מצליחים להחיותה באמצעים חשמליים. ואולי הייתי צריכה לעשות לו הנשמה מלאכותית, עד שיבואו – כמו שאימא הצילה את סנופי, שנשתבץ גם כן בגללי. ונשבעתי לעצמי שיותר לא אניח לגברים מבוגרים-מדי להתקרב אליי. מה, אני צריכה שיצא לי בסוף שם של דפיקה קטלנית? והחשוב ביותר היה לי שלא להיחשף על יד עמידרור המת.

החלטתי אפוא לעזוב את הדירה בשקט, ולהסתיר כל סימן לנוכחותי בה, לבד מטביעת אצבעותיי, כמובן – אבל מי יודע אותן? ואיש לא ראה אותנו יחד, ולא יקשר בינינו, לעולם. התבוננתי בגופה, לפרידה – פניה החלקות, העצובות, צורתה השמנמנה, צבעה האפור והתנוחה הקפואה, הלא-טבעית, שבה היתה מונחת על צידה, ויצאתי.

לפני שיצאתי, ואני לא מתביישת במה שאני מספרת עכשיו, כי לא לקחתי ממנו אפילו דולאר אחד במשך כל התקופה שיצאני יחד, ודי סבלתי משגעון-הבישולים שלו ומכך שלא יצאנו למסעדות, מה שנראה לי, עתה – אמנם כנס, שאחרת ודאי היו מכרים, שלו או שלי, פוגשים אותנו ומתארים לעצמם שלא כדי לכתוב את מדור המסעדות באחד העיתונים אנחנו יושבים ואוכלים. טוב. אומר רק זאת. הארנק של המהנדסון היה מונח על המכתבה המהודרת של אשתו, בחדר-השינה, עשוייה עץ מבריק, אולי מאהאגוני, צמודה לקיר ובה מגירות רבות. הארנק היה תפוח מאוד. עטפתי ידיי בחולצה שלו, שהיתה זרוקה על הכיסא, ופשפשתי דרכה בארנק. היו שם מאות דולארים, בשטרות של מאה ושל חמישים. לקחתי לי צרור רציני, שמתי בארנקי, החזרתי הכול למקומו ויצאתי מן הדירה כשאני מותירה אותה מאחוריי באורות דולקים. מתא-טלפון סמוך חייגתי למגן דוד אדום. נתתי את הכתובת ואמרתי שמן הדירה בקומה כך וכך נשמעים קולות של אדם שנחנק. לא הזדהיתי. סגרתי. והסתלקתי. בהתחלה ברגל, אחר כך עליתי על אוטובוס, וירדתי בדיזנגוף, והלכתי לי קצת להסתכל בחלונות-ראווה, ושוב עליתי על אוטובוס, אחר, ושבתי הביתה. היה לי משונה לנסוע באוטובוסים עירוניים אבל אל עמידרור לא נסעתי אף-פעם באופניים, אלא הוא היה מביא ומחזיר אותי.

נכתב, כמובן, על כך בעיתונים.“איש עסקים ישראלי, בונה ערים, שעשה הונו באפריקה – נמצא מת בדירתו בתל-אביב!” – ועוד דברים שכאלה, ומודעות-אבל – שלוש חברות שבונות את יהודה ושומרון התאבלו עליו, מתברר שהיה שותף בפרוייקטים! והיתה אפילו מודעה של משרד-החוץ! שלא לדבר על ידידים ומשפחה. אני לא יודעת אם המשטרה חשדה במשהו. בכל אופן, בשום עיתון, אף לא בשבועון-השערוריות, לא היה רמז לכך שיורק עמידרור מת בשעת השתגלות וכי ברגעיו האחרונים לא היה לבד אלא אַ-לַה נלסון רוקפלר. אני מניחה שהעובדה שנשאר כל כך הרבה כסף בארנקו – הסירה מעל הפרק כל חשד לשוד ורצח. הבדיקה לאחר-המוות הוכיחה שמת מהתקף-לב. ואם היתה איזו גברת אצלו או לא – איש לא רצה, כנראה, לקחת על עצמו אחריות לחשדות שכאלה, שפוגעים מיד, ובאופן מכוער מאוד, בזכר הנפטר, ובמשפחתו.

תהא נשמתו צרורה בצרור החיים, ובספר הטבחים החובבים של מעלה תהא מנוחתו עד קץ הימים, אמן סלה ותשבי יתרץ קושיות ויבוא!

למה תיק"ו? – כי אם מישהו חושב כי בעקבות דבריי אלה תתפענח תעלומת מותו של מהנדסון זנאי תל-אביב שמנמן מבוגר וגם עשיר, בדמות יורק עמידרור, שרבים הכירו אותו ואת משפחתו; ואם איזה חוקר יבקש גם לעלות על עקבותיי ולמצוא בהם הודאה, כי אז אני מודיעה כי פרטים כבדי-משקל שונו לבלי-הכר כאן, ומי שינסה לתבוע אותי לדין על גניבה – יעשה צחוק מעצמו כי לא יוכל להוכיח דבר.

יותר טוב שיגלו את אנסי הילדות הקטנות ואת הגנבים ואת הפורצים ואת השודדים ואת הרוצחים זקנים על משכבם בלילות, שלא לדבר על חוטפי-הארנקים וסוחרי-הסמים ורועי-הזונות, חיל עצום וכבד מאוד – כמו שאומר לָצֶק שְׁנֵלְצוּג, שעדיין בא עם הערבי חובש-הכיפה לזפת ולסייד בראשית הקיץ את הגג בדירה שאפרם גרילפארצר העמיד לרשותי כדי שלא אפריע לחייו עם אימא.

טוב, יש בחורות שאבא שלהן מממן להן לימודים באוניברסיטה או נסיעה לחוץ-לארץ, שלא לדבר על מכונית או דירה. ואבא שלי, ארון הרמוטק זיכרונו-לברכה, היה איש מאוד צנוע, זפת-וסייד-גגות! – מקצוע מאוד חשוב בתל-אביב, ובייחוד הסיוד בראשית הקיץ. אבל מאז שאימא עזבה אותו הוא החל מתבונן סביבו, גם בי, באותו מבט של מטפס-גגות, אבל מלהיפך, כשכבר נופלים, בעיניים מוכות עצב שקט והרבה חומוס ובצלים, שהיו המאכל החביב ביותר על הז"ל ואשר בזכותם היה נראה כחבית עגלגלה ושזופה, מוצק וגמיש מאוד, נמוך-קומה ומסוגל לטפס גבוה כקוף, ואפילו נינט עזגד, שפעלה כה רבות לשיפור מצב האישה, לא הצליחה לשפר את מצבו.

לא כל אחד מצליח עם ההורים שלו. אני, שנים ארוכות, הייתי משתדלת שיחשבו אותי לבתו של דודי דוקטור דולפי הרמוטק, ולא לבת אבי. הייתי מבקשת שישלחו אותו ליום-הורים, במקום את אבא. כי ידעתי שאליו תתייחסנה המורות ביתר כבוד, ואם לא בזכות כישרונותיי וחריצותי אז אולי בזכותו תזכינה אותי סוף-סוף ביחס מיוחד, ותחדלנה להסתכל בי כאילו באתי לקחת מהן משהו.

טוב. הן החלו מסתכלות עליי כך לאחר שהמורה אורן ניסה ללמד אותי חשבון בשיטת האלקטרו-פוסיק,


[נדפס לראשונה לפני 25 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים]


המשך יבוא


 

מחברת רביעית

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]


המשך 3

לא כל אחד מצליח עם ההורים שלו. אני, שנים ארוכות, הייתי משתדלת שיחשבו אותי לבתו של דודי דוקטור דולפי הרמוטק, ולא לבת אבי. הייתי מבקשת שישלחו אותו ליום-הורים, במקום את אבא. כי ידעתי שאליו תתייחסנה המורות ביתר כבוד, ואם לא בזכות כישרונותיי וחריצותי אז אולי בזכותו תזכינה אותי סוף-סוף ביחס מיוחד, ותחדלנה להסתכל בי כאילו באתי לקחת מהן משהו.

טוב. הן החלו מסתכלות עליי כך לאחר שהמורה אורן ניסה ללמד אותי חשבון בשיטת האלקטרו-פוסיק, וזאת בתקופה שהייתי שפופה מאוד כי תמימה כבר לא הייתי ועם יוני בשריקי גמרתי, וזכר התבתקותי בזובנו של דוקטור מכס צוצקינר היה עדיין טרי באגן-נעוריי. המורה אורן היה ההיפך הגמור מכל מה שאתם מצפים ממורה בתיכון שהבנות מתאהבות בו. הוא היה ממוצע-קומה. פניו מכוסים חטטים וכתמים אדומים, כאילו לא אפו אותו היטב בטרם שיצא מתנור-אימו לאוויר העולם. שערו היבש מלא קשקשים. אשתו מכוערת יותר ממנו, והדבר היחידי שאני יכולה להגיד לזכותו – שגם הוא רוכב-אופניים מושבע. חפתי-קפיץ משוכללים כמו שיש לו, להצמיד מכנס לרגל – לא ראיתי מעודי. אורן לימד מתמטיקה, מקצוע לא מלהיב, אותי, לפחות, כל כך לא מלהיב שתהרגו אותי אם בלי שיעורים פרטיים הייתי מבינה מה זה סינוס, קוסינוס וטנגס. בקושי תפשתי את פַּיי בריבוע.

זאת הסיבה שהייתי באה לביתו ללמוד שיעור פרטי, בסודי-סודות – כי זה לא מקובל שמורה ילמד תלמידה שלו. בדרך-כלל הם שולחים אחד לשני. הפיגור שלי בחשבון התחיל מסוף כיתה אל"ף, כשהפסדתי חודש לימודים בגלל ניתוח תוספתן, ומאז לא סגרתי את הפער.

יום אחד יותר נכון ערב לקחה אותי חברתי דינה דופברג למועדון של רווקים ורווקות ממוצא אקדמי בגבעתיים. ומה שנחרת ביותר בזיכרוני מאותה פגישה היה הריח הרע שעלה מפיהם של מקצת באי-המקום ואז עלה במחשבתי משפט מתוך סיפור שפעם הפסקתי לקרוא, לא זוכרת של מי, “ריח רע עולה מפי, באישה לא נגעתי מימיי,” ופתאום הבנתי שאולי הסיבה לאומללות החבוייה, ולבדידות, שריחפו בחלל המועדון, נעוצה בכך שרובם אינם מקפידים לבקר באופן קבוע אצל רופא-שיניים, כמוני למשל – שזו אמנם לא דוגמה טובה כי סידרתי לעצמי ביטוח-טיפול-שיניים-בחינם עד סוף ימי חייו של בותקי דוקטור מכס צוצקינר – ולדאוג לניקוי האבן המצטברת סביב השיניים וסותמת את הרווחים ביניהן ומשמשת אכסניית הגורמים לדלקות החניכיים ולסרחונות הפה שאני מאמינה שרובם נובע מהפה ולא מהקיבה ואם גם באי-המועדון היו מאמינים בכך ולא מקמצנים על כספם ומטפלים היטב בשיניהם – לא היו דוחים זה את זה כמגנטים הפוכים ולא היו רואים את עצמם אומללים כל כך, ומיואשים – שהריח העולה מפיהם הוא מכת-טבע שאי אפשר להתגבר עליה. ואותו דבר אמור לגבי הסופר ההוא, ששכחתי את שמו. ומהפה של אורן נדף גם כן ריח לא טוב כמו שיש לפעמים לפה של זקנים שאינם מקפידים על נקיון מערכת שיניהם התותבות, מה שמוכיח שבחיים שלי, ובייחוד כשלמדתי בתיכון – לא הייתי מתאהבת בעלוב-נפש שכזה, המורה אורן, אשר רק אשתו מכוערת ממנו ונראית כמו פרה בג’ינס עם ציפורניים חולות וצחוק גברי. הה, הה, הה!

אבל המורה אורן ניפח לי את השכל ואמר שיש לו כוחות על-טבעיים וכי הוא יכול ללמד מתמטיקה גם במאגיה חשמלית ולא רק מראש אל ראש למשל – שם לי יד על הצוואר בזמן שלמדנו והשפיע עליי להאמין שיש במגעו פעולת זרם שמאפשרת ליונים השליליים במוח להתלכד עם יונים חיוביים ולחזק את החשיבה.

אינני יודעת איך זה משפיע על פעולת המוח, אבל זה בהחלט השפיע על בלוטות אחרות אצלי, וכל פעם שהייתי חוזרת ממנו הייתי צריכה להחליף תחתונים. אחר כך, כשהתקשיתי עדיין להכין את שיעורי המתמטיקה, הסביר לי כי ייתכן שכיוון היונים אצלי במוח הפוך, ולכן מוטב שאני אגע בו. חשבתי שהוא מתכוון לצווארו, ולא היה לי כלל חשק לשים את היד על במקום שמצמח פצעונים מעוטרים בקשקשי עור יבש, אבל הוא התכוון למקום אחר לגמרי –

והמזל המחורבן שלי – בדיוק כאשר החזקתי לו בדבר האחר, נכנסה אשתו לחדר. ישבנו צמודים, כתף אל כתף, ואני, טיפשה שכמוני, במקום למשוך מיד את ידי, הידקתי אותה על היון-במכנסיים שלו, כאילו אני מבקשת לטמון אותו באגרופי הקפוץ, ולהחביאו! אשתו הניחה לידינו צלחת עם עוגיות ולזכותו ייאמר שהבליג, ולא הרגישה במאום! הוא המשיך להסביר לי את השיעור כאילו אין קולו נחנק מכאב והתרגשות – אולי אני טועה אבל נדמה לי שתפסתי לו גם ביצה אחת באותה לפיתה מבוהלת – עד שיצאה, אשתו, לא הביצה, והוא לחש לי –

"לילך, בעדינות – זו לא ידית של דינאמו, הזרם כבר ישנו, צריך רק להעביר אותו למוח הקטן שלך, מותק – "

והראה לי איך. אותו רגע נשמעה טריקת הדלת החיצונית. אשתו יצאה. היינו כבר שנינו מגורים ונרגשים כהוגן, ואז אמר לי:

"לילך, אני רואה שאת לעולם לא תביני כבר את המתמטיקה שלך, נותרה רק עוד דרך אחת, לנסות, אם את רוצה להצליח בבחינה – "

בטח שרציתי. “איך?” גמגמתי נרגשת. “המורה אורן, תגיד לי, איך?”

“אבל תבטיחי לי שלא תשאלי שום שאלות ולא תספרי לאיש!”

הבטחתי.

“שבי עליי,” ביקש,"מנסים מגע זרם ישיר למוח, כמו בטומוגראף – "

ישבתי עליו, גבי לחזהו, והוא רכן יחד איתי על הספר, והמחברות, והתחיל להסביר לי מההתחלה אבל אני לא שמעתי מאום כי באותו זמן הרגשתי שהוא מפשיל את התחתונים שלי – הייתי בחצאית – ותוקע את השלילי בחיובי שלי, או להיפך –

“עכשיו יותר טוב?” שאל. “את מתחילה להבין?”

“מה? הטומוגראף?” גמגמתי, אני חושבת שהייתי מעולפת-למחצה. הוא המשיך להסביר. היה יכול גם לשיר את התקווה, כי שיעור כזה במתמטיקה לא היה לי מימיי. שלוש פעמים הזריע אותי המורה אורן, מבלי לצאת מתוכי ומבלי שקמתי מעל ברכיו אפילו פעם אחת, וכל אותו זמן לא הפסיק לדקלם את הבעייה האלגבראית שלא הבנתי וגם כיום אני לא זוכרת ממנה כלום, כי מרוב התרגשות לעסתי עוגייה אחר עוגייה וחיסלתי את כל הצלחת שהכינה אשתו. לאפות דווקא ידעה, עם הרבה אבקת-סוכר, ושקדים טחונים. וכשגמרתי את העוגייה האחרונה, אצבעותיי דביקות ושפתיי ודאי לבנבנות – המורה אורן נותר חסר-נשימה, לאחר היון השלישי –

נלפתנו לפתע שנינו לשמע פרץ צעקות וחרפות, מפתח החדר: "כלבה מיוחמת! תלמידת בית-זונות! הסתלקי מהבית שלי! שרמוטה! ואתה – חרמן מלוכלך, שרמוט! אתה שרמוט! אתה מספר לי סיפורים כל הזמן שנחלשת! נחלשת, הה? – " התקרבה והחלה סוטרת על לחיו, ועל לחיי!

מתברר שכלל לא יצאה מהדירה. בכוונה טרקה את דלת-היציאה. שנחשוב שהסתלקה. ובעצם ניצבה כל אותה עת בפתח, נסתרת, והציצה על מעשינו!

אספתי מיד את המחברות והספרים שלי ונמלטתי מהדירה ורק ביציאה הרמתי את התחתונים חזרה למקומם. ובאצבעות המתוקות שלי התנגבתי קצת בעזרת דף שתלשתי ממחברת המתמטיקה. אבל המוזר ביותר היה שכאשר העפתי לעברם מבט אחרון, מן הפתח, היה המורה אורן יושב עדיין על כיסאו, חיוור ונדהם, והיא, המכשפה, כורעת לרגליו וטומנת פניו בין ירכיו כאיזו כלבת-גישוש, והשד יודע מה חיפשה שם. האם רצתה להעניש אותו, או שנהפך עליה לפתע ליבה לטובה עליו, והמחזה שצפתה בו קודם גרם לה לרצות חשמל גם כן! כאשר יבוא יום אחד הסופר הגאון שיפענח כל צפונות לב אישה – יסביר גם זאת. אני שמעתי את הצרחות של התינוק, שהתעורר בחדר השני, והשארתי את הזוג אורן שקוע בשאיבה מן הצינור המשפחתי, שלעניות דעתי כבר היה ריק.

הייתי בטוחה שלמחרת תבוא המכשפה לבית-הספר, או לבית אימי, ותערוך שערוריה. לא ולא. להפתעתי עבר כל זה בשתיקה, כלא היה. אני רק הפסקתי ללכת ללמוד אצל המורה אורן. ובשיעורים הייתי נמנעת מלפגוש במבטו. גם יחסו אליי היה מאופק. אני מתארת לעצמי שאשתו פחדה פן יסלקו אותו מההוראה אם יתגלה כיצד ניסה להשחיל לי את המתמטיקה מפותצ’יק למוח.

אפס, כמו שאומרים – העניין לא נשאר בגדר סוד משהתברר שהזרעתו המשולשת נשאה פרי הילולים. כשאיחר המחזור פעם ראשונה לא דאגתי, כי עדיין הוא לא היה מסודר אצלי באותה תקופה, כי טרם התחלתי להשתמש בגלולות נגד הריון. אבל אחרי שעברו חודשיים, והתחלתי גם להרגיש קצת נפוחה בידיים וברגליים, וכאבי-ראש, ובחילות בבוקר, וציצים נפוחים, איזה יופי! – עם קצת טיפות-חלב – אימא התחילה לסחוב אותי לרופאים, כי חשבה שאני חולה באיזו מחלה מסתורית של תקופת ההתבגרות, ואני, טיפשה שכמוני, לא קישרתי כלל את הרגשותיי הרעות הללו עם היונים שקיבלתי מהמורה חשקוני, הדחקתי לגמרי את זכר הישיבה ההיא כאילו לא התרחשה כלל במציאות אלא היא חלום הנמוג בערפילי ההזייה הדמיונית של מחשבותיי התועות בלא-נודע המעורפל במעומעם ממני, המפהקת ורוצה לישון, לישון, לישון. כך למשל אני חולמת לפעמים שאני רוצחת מישהו ואני מאוד מקווה שזה לא קורה לי בחלום אלא מתרחש ממש במציאות, מה שמפחיד אותי כפליים ונותן לי הרגשה כאילו נחצו חיי לשניים – לפני הצניחה, סליחה, הרציחה הגדולה, ולאחריה.

היה זה דודי דוקטור דולפי הרמוטק שראה על קצה האף שלי את מצבי האמיתי ומיד פקד עליי לתת בדיקת שתן – והאמת יצאה לאור! לא אתפלא אם היתה זו שלישייה!

יון, יונה ויוני –

באותה תקופה אבא שלי נפל מהגג!

ובאותו בית-חולים שבו שכב במנוחה שלימה כמה שבועות, כמו צמח, עד שדעך כליל המוח שלו, שכבתי גם אני אחרי שהוציאו מרחמי הילדותי, עדיין-בתולי-כמעט, את פרי הביכורים, את התינוקות הבכורים שהיו יכולים להיוולד לי, אחד עם פצעונים בצוואר ואחד עם חטטים בשיער ואחד עם עור שלא נאפה דיו ברחם אימו.

סנופי, שהובא בסוד העניין, שילם את דמי ההפלה, ולמרות תחנוניו הלכה אימא והקימה שערורייה בבית-הספר. ואז התפוצצה כל הפרשה!

ישבתי כשבועיים בבית, אחרי ההפלה, כי היתה לי דלקת וחשבתי שקרעו לי את התחת ולא יכולתי לעשות את צרכיי מבלי לסבול יסורים נוראים. דולפי אמר שזה קוואטש. שטויות. רק בלידה קורה שחותכים קצת גם ברקטום, אבל תופרים והכול מתחבר כמו שהיה קודם ואלה הן רק הזיות של מופרעת כמוני, שהיתה מסוגלת להגיד לו שעכשיו היא מרגישה את עצמה רחבה כמו כביש חוצה-שומרון! – לא זוכרת שאמרתי שטות כזו.

אבל, עובדה – זאת, זאת, זאת היתה הצניחה הגדולה שלי, כי מאז מקרה הפלת אורן נפלו שדיי, וגם נתייתמתי.

אולי מפני שבטעות עשו לי בהתחלה את הגרידה בתחת, שאצלי הוא פעור מתוק נקי ויפה לא פחות מפותצ’יק, הם כמו שתי תאומות בַּחוֹרַיים.

קראתי כל מה שנכתב בעיתונים. את שמי לא פירסמו, כי הייתי עדיין קטינה, גם לא שם בית-הספר ושם המורה אורן – אבל איזה שקרים נדפסו! בעיתון אחד קבעו שאני בת שלוש-עשרה! – הייתי אז בת שש-עשרה וחצי – “נימפומאנית ממשפחה הרוסה שפיתתה את המורה שלה לאחר ששכבה עם כל בני-כיתתה!”

לעומת זאת, בעיתון אחר כתבו שהוא ליטף את הגב שלי ואחר כך את הרגליים בשיער ראשו! – וכן ליקק את כפות-רגליי ונשק לחזה שלי. וכי כל זה קרה בשעה שהחזיר אותי, חולה, מן השירות הלאומי, ופיתה אותי להיכנס עימו קודם לביתו, וכי אחרי שדרכתי על גבו, לפי בקשתו, איבד את עשתונותיו, ובכוח עשה בי מעשה מגונה!

אני יודעת? הנה קראתי בעיתון שח"כ וגינור אומר שיש לו תיק-חומר שיכול להוריד שאולה כמה וכמה פוליטיקאים בכירים. האם ייתכן שהכול שקרים? הלא גם במקרה שלי – בהריון ממורה-בתיכון באמת הייתי. אחרת לא הייתי חושבת לתבוע לדין את הסתדרות המורים התיכונים על צניחת חזי.

מפני המחסור במורים למתמטיקה – לא פיטרו את המורה אורן. רק העבירו לתיכון אחר. ואני חושבת שהמכשפה היתה די מרוצה, כי שמו את בעלה ללמד בתיכון שנחשב כעומד על רמה גבוהה יותר. בכוונה אינני מזכירה את שמות בתי-הספר הללו, כדי שלא אפגע באנשים חיים.


[נדפס לראשונה לפני 25 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים]


המשך יבוא


 

מחברת רביעית

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]


המשך 4

גם אני עברתי ללמוד בבית-ספר אחר, ואחר-כך הפסקתי. אז אין לי תעודת-בגרות, אז מה? לא היה לי ראש למתמטיקה. ואחר-כך כבר גם לא תחת. אם יש לבחורה תחת, אומר לָצֶק שְׁנֶלְצוּג, זה לא מספיק כי מלבד פֶדֶר אִין תוּחֶס, כלומר נוצות על הזנב, כמו לטווס, צריך גם ראש כדי שלא ינצלו אותך כמו את לצק עצמו, שהיה טיפש, ולוּ למד מקצוע נקי וקל בנעוריו, כי אז לא היה עליו להסתובב על גגות תל-אביב בנעלי-עבודה ישנות הנראות כגושי זפת יבשה, ולשטח במגב-גומי, ששוטפים בו רצפות – את הזפת הרותחת, בדליים-דליים – על המישטח הלוהט בשמש, ולפזר מדי פעם חופני חול לח, כדי לחספס את הזפת בהצטננה ולהביאה לידי שידוך טוב יותר עם הסיד הטרי, העתיד להישפך מיד ולכסותה.

הערבי החובש כיפה עמד למטה והעלה והוריד דליי זפת רותחת וסיד סמיך בחבל, ולצק שלט ברמה בגג ואני יצאתי פעמיים והבאתי לו קפה ועוגיות. הייתי לבושה במכנסונים הקצרצרים שלי ובחולצה דקה, בלי חזייה, ונדמה לי שרק למראי היתה תפוקת עבודתו של לצק שנלצוג במגב-הגומי עולה כפלים, ולשונו העבה נשלחת החוצה, בהתנשאו מן המאמץ, גולם טוב-לב. הוא לא חדל להעתיר עליי שבחים ולדבר טובות על אודות אבי, ארון הרמוטק זיכרונו-לברכה, שהיה האיש הנחמד וההגון ביותר על גגות תל-אביב, וחבל שאישה צעירה ויפה כאימי, שגברים עדיין מסובבים אחריה את ראשיהם ברחוב, לא העריכה אותו והחליפה את ריח הזפת בריח הכסף, ולא שהוא מאשים את אימי במות אבי, אבל ברור שהיא שברה את ליבו והלוואי שאותך, לילך, יאהב מישהו כפי שארון אהב את רגינצ’קה עד יומו האחרון. לב זהב היה לו, ויושר. מעולם לא רימה בחומרים שנתן לציפוי הגגות. וגם אם המֶדָה, אלה השיפועים שמותקנים בגג השטוח מתחילת בניינו, כדי לנקז את מי הגשמים למרזבים – גם אם אינם עשויים היטב בגג, לא ארון הרמוטק יעצור בעד לצק שנלצוג מלשים כפליים שכבות-זפת ויותר עד שיתקבל השיפוע הנחוץ. וגג שציפהו ארון פעם אחת – יכירו לצק מיד, גם לאחר שש ושבע שנים.

לאחר שסיים את עבודתו על הגג, נכמס לצק שנלצוג לדירתי לומר לי שלום וביקש לשתות עוד בקבוק מים קרים. לצק שנלצוג יהודי ענק, הר-אדם מבוגר, בבגדי-עבודה קרועים, ירך שעירה ובהירה מבצבצת לכל אורכה מבעד למכנסו הפעור לרווחה, ואצבעו עבה ממקל המטאטא שבו הוא מטאטא את הגג, לפני הזיפות, משיירי הסיד הקודמים. כרסו אף היא רחבת-מידות ומשתפלת מעל חגורתו. חצי דיבורו ביידיש, שאני לא כל כך מבינה, חוץ מ“מיידלה” ו“שיינה” ועוד איזה ביטוי ששכחתי ופירושו – עפר אני תחת כפות רגלייך, כוכב-השחר שלי, או משהו כזה.

טוב, עמד מולי ובקבוק הליטר-וחצי מפלסטיק בידו והוא מגרגרו אל גופו הפילי, ונאנח. “תמונות יפות יש לך בדירה, מיידלה, בטח הבת של ארון זיכרונו-לברכה, יש לה טעם טוב בקישוט. אולי הבת רוצה לקנות עוד תמונה, לתלות בדירה הנחמדה?”

וסיפר לי שאשתו, שנפגעה בתאונת-דרכים ומרותקת לחדרה, מציירת זה כמה שנים תמונה גדולה של בית-המקדש, בצבעי זהב וכסף, ועתה היא קרובה לסיומה. כל מי שראה את הציור – התפעל ממנו, יותר טוב משאגאל. ולי תימכר התמונה במחיר-מציאה של חמישים דולארים בלבד!

קצת דיבר קצת לגם, בהטיית ראש, מן הבקבוק, עד שנתרוקן. כשהחזיר לי אותו נסוגותי ברתיעה קלה, צעד אחד לאחור. עמדנו ממש בכניסה לדירה, רק הדלת הסגורה מאחורינו. הייתי יחפה. והייתי יפה, כרגיל, מלוחה וקצת שזופה, משחיית-הבוקר, ועורי חלק, ללא פגם.

לצק שנלצוג התבונן בי ועיניו נצצו דמעות. “בבקשה תרשי לי, גברת לילך,” התחנן, "אני, אדם שרואה פרח כמו שאת רק בטלוויזיה. עם קלרה כבר לא רואה קולנוע. עכשיו, פעם אחת בחיים, שתראי איזה כבוד אני נותן לבת של ארון זיכרונו-לברכה – "

כרע על ברכיו ובטרם הבנתי מה כוונתו, הרכין ראשו הגדול לרצפה, כערבי שמתפלל, ונשק את המקום שעליו עמדו רגליי היחפות רגע לפני שנרתעתי.

כה הייתי נרגשת מן המחווה שלו. טרם פגשתי אדם שעד כדי כך יעריץ אותי.

"פרח, הרמוטתק – " מילמל במרחק אצבעות אחדות מבהונות רגליי היחפות, שמיששו רצפה קרירה, שחורה, ואשר אליהן לא העיז לקרֵב שפתיו. כן, אני לא מתביישת להודות, עלתה בי חמלה רבה כלפי הפועל הנאמן של אבי המנוח, אשר מעודי לא החלפתי עימו יותר משתיים-שלוש מילים, והייתי סבורה שהוא רווק קשיש, מוכה גורל, והנה – אישה חולה, ולבד מטלוויזיה אין כל שעשוע בחייו, ולהסתכל על בית-המקדש הנבנה והולך בציור של אשתו הנכה בצבעי זהב וכסף – ובתנופה אחת השלתי את חולצתי והפשלתי מטה את המכנסונים התחתונים הקצרצרים, ונותרתי כך, ערומה, לפני עיניו שהתרוממו אליי בפליאה עצומה מרגע שצנחו המכנסונים על כפות-רגליי והשתחררו, רגל תומכת ברגל, ואני זקופה ואינני מתכופפת – לנגד פניו שנטועים עדיין בגובה הרצפה, מול בהונותיי המושלמות.

אז משכתי רגל והעמדתי עצמי בתנוחת ונוס-העולה-מין-הגלים של בוטיצ’לי, יד כאן יד כאן, ואני חשה עצמי משוחררת אפילו במתנדנדיים, שאותם אני משתדלת לא לחשוף מיד, כי אני, אם, אם לא הזכרתי עדיין – מתביישת בכך שהם ארוכים ורפים – טוב, אולי זו הרגשה אישית שלי, כי גברים בדרך-כלל מתנפלים למצוץ ולטמון בהם את פניהם מבלי להעיר הרבה על הגמישות החסרה וההדדיות היתירה – אבל כל זבנית קטנה בחנות שמלות או חזיות ובגד-ים, מבינה ומסכימה איתי מיד לגבי מגרעותיי –

הנחתי לו לספוג אותי במבטיו, עדיין ניצב על ברכיו, זקוף, והדמעות זולגות מעיניו למראה גופי נטול הבגדים. ידעתי שלא יגע בי, כי כפות-ידיו עדיין מלאות כתמי זפת וסיד, אך לא יכולתי לשאת את בכיו האילם, מה גם שהרגשתי שפניו הענקיים הולכים וקרבים אליי באיזו תחינה נואשת, כאילוי אני סם-חיים לבולעו, אז הסתובבתי לי קצת, כשאני מכופפת את גבי קדימה, ומפשקת רגליי, ומקרבת ללשונו, שכבר נשלחה לעבר פוסיק, את תוסיק הפעור-למחצה –

וכמו שנישק בלטה לפני כן, כן חשתי עתה את שפתיו, הקרות-עדיין, נושקות כל פיסת-לחי בעגבותיי, מה שדיגדג לי והצחיק נורא – מזל שלא היה לו שפם, כי זה מצחיק אותי עוד יותר, כשהתכופפתי עשיתי אפילו פוק קטן, שברח לי, לא בכוונה, אבל זה בכלל לא היה איכפת לו, וגם לא ראה בכך, כנראה, בוז לאדם העובד, כי עד מהרה חשתי גם את לשונו –

– – –

אימא! לשון מגולגלת כזו עוד לא היתה לי. אולי חלמתי רגע קט? לא. הוא הרים אותי, בה בלבד, והרגשתי שאני מרחפת בחדר, מתנדנדת, מרחפת, על לשונו, מתנדנדת, מרחפת – לשון גדולה כזו יש אולי רק לפיל או לקרוקודיל. מה אני אומרת לשון – חדק! ביקרה בתחתול, ביקרה בפותצ’יק, הרימה, הרימה, ואני הרגשתי כבת-אלים הנוטה חסד למאמיניה. וכשסיימה הותירה אותי מנוגבת לגמרי, את תנובתי ליקקה כמו את פרח מותק החיים, אלה לא מילים שלי אלא של לצק שנלצוג, כשסיים, קם רועד ואמר –

"לילך, את פרח מותק החיים – "

טוב. זה יותר טוב מלהיות זפת המציאות. לא? על מכנסיו ניכר כתם רטוב. חוץ מאשר בלקקן שלו – לא נגע בי כלל. התלבשתי מהר לנגד עיניו, הבולעות אותי כמו מבט אחרון על גן-עדן, ששולח היורד שאולה. ריח הזרע היה דוחה, מין זרע-זיעה שאולי נתקלקל כבר מרוב איכסון. והוא בלול בריחות סיד וזפת רותחת בדוד. מבעד לקרע שבמכנסיו צנחה לה ביצה כהה אחת, גדולה כביצת בת-יענה, ושעירה. הוא חייך חיוך טיפשי. “אני חזק!” אמר, ובטרם פתחתי את הדלת ושילחתי אותו אל אחרית ימיו מול נערות הטלוויזיה ואשתו הנכה –

“אני חזק,” המשיך לצק למלמל בדרכו החוצה, כתינוק שוטה ונכלם. "זין שלי הכי גדול בבוקארשט, פעם! דופק צועניות, דופק רומניות, רק לא דופק יהודיות – "

את ההמשך לא שמעתי, כי סגרתי עליו את הדלת ורצתי להתרחץ. אני יודעת? אולי הוא מלקק זונות ברחוב הירקון ונדבק במחלות כאלה, נוראות, כמו של חיים תוגתי?


[נדפס לראשונה לפני 25 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים]


המשך יבוא


 

מחברת רביעית

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]


המשך 5

“אני חזק,” המשיך לָצֶק למלמל בדרכו החוצה, כתינוק שוטה ונכלם. "זין שלי הכי גדול בבוקארשט, פעם! דופק צועניות, דופק רומניות, רק לא דופק יהודיות – "

את ההמשך לא שמעתי, כי סגרתי עליו את הדלת ורצתי להתרחץ. אני יודעת? אולי הוא מלקק זונות ברחוב הירקון ונדבק במחלות כאלה, נוראות, כמו של חיים תוגתי?

תחילה לא חשדתי כי חיים תוגתי השמנמן מסתיר משהו. אמנם, השירים הבכייניים שלו. הנכונות להשפיל את עצמו כששכבתי במיטה עם דינה דופברג, הקינאה היתירה שהפגין באהבתו לי, כשזרק בלילה אבן על גג המכונית של חמיאל גילרמן, כמו גם המקרה עם אימא של מוס, שהעדיפה אותו על פני הכלב, לדבריו – כל אלה יצרו סביבו איזו אווירה של אי-אמון, לפחות בעיניי, כאילו ההתנהגות הטווסית שלו, הבגדים המהודרים, החיזורים, ההידחקות החולנית למצוא חברה פן יישאר רגע אחד לבדו, לשאת את מועקת עצמו – לא באה אלא להסתיר את העיקר, סוד כמוס שאולי אינו מגלה אפילו לעצמו.

כששכב בבית-החולים איכילוב סיפר לי, בלב נשבר, את האמת על חייו. אהבתו אליי היתה דו-מינית, לדבריו. הוא חלם שאני אבעל אותו, שהוא יהיה האישה שלי, כי אני מושכת אותו באפשרות שאחדור לתוכו. הייתי לו מין עוגן של אי-הודאה-גמורה בכך שנגזר עליו גורלו להיות אישה של גברים. וכי משחקיו איתי לא היו אלא מין אוננות הדדית שבה ניסה להגשים את חלומו להיות אישה מבלי “להתלכלך”, כדבריו, במגע מיני עם גבר.

תוגתי המסכן. הוא נשלח לשמור על מיתקן צבאי בצפון הארץ. עשה מכך סוד גדול ולא גילה היכן בדיוק ועל מה שמר. שם גר באוהל אחד עם חייל שהיה עובד במיטבח של המיתקן. החייל הצעיר היה מאוהב בפקידה הפלוגתית, מירב, שהיתה מופיעה כמעט מדי יום, בצהריים, נלווית למכונית-האספקה, עם הדואר וסרט-הקולנוע, ולפעמים עם מרצה חובש כיפה שדיבר על ייחודו של העם היהודי, הטיף נגד התבוללות בגויים, וטען כי היהודי השלם הוא רק זה שיושב בארץ-ישראל וגם מקיים בה את כל המצוות, וזאת כנגד הרבי מלובאביץ', שיושב בגלות, והוא יהודי פגום, שלא לדבר על החילונים, שהם פגומים מכל בחינה.

למירב הגדולה היה חזה תפוח ורחב דונאמים, ופנים זרועות פצעוני-בגרות אדמדמים ומדי פעם היתה שבה ופורפת את הכפתור העליון בחולצת-העבודה הצבאית, בצבע חאקי-כהה, שהיה נפרם מכובד התכולה שעל פתחה הופקד לשמור. אבל היא היתה הבחורה היחידה שהיתה מגיעה למיתקן מדי יום, ועיני גברים מורעבים, חיילי סדיר ומילואים, היו ננעצות בה בשקיקה שוקטת, ואחדים היו גם מתבדחים איתה. מציעים לה חברות, טופחים על כתפיה הרחבות, על עכוזה, או מחבקים אותה במחווה של ידידות גמלונית, מזוייפת. דומה כי מירב נהנתה מתשומת-הלב היומית לה זכתה, ואפילו תוגתי מצא עצמו מתחיל להרהר בה, בלילות, במשמרות-השמירה הארוכות.

ובאחת השמירות, בלילה, חש עצמו כה מגורה, עד כי הסתתר בפתח מחסן-תחמושת תת-קרקעי, כמו כדי לעשות את צרכיו, בכריעה – וכשהוא מדמה בנפשו כי מירב, ערומה, ורק חולצת החאקי הפרומה עליה, באה עליו, מאחור, נלחצת בדדיה הכבדים, החמים, חודרת לתחתול שלו בצ’יפצ’ימון הענק שהטבע ודאי חנן אותה בו, ותופסת באצבעותיה המגודלות ומגלגלת את הפתיל שלו – אונן על רצפת הבטון החשוכה זרע ימים רבים בהם לא בא על פורקנו, בשיעמום נורא ובדמיונות פרועים על מיטת-שדה מלאה אבק וכתמים, באוהל מדיף ריח שמיכות צבאיות, חומרי-חיטוי ושמן-רובים.

תוגתי המסכן. רגעים אחדים אחרי כן, היתה ביקורת המשמרת, ומזלו שלא נתפס בשעת מעשה, ואפילו ריח הזרע הטרי שדבק בו – לא הסגירו. תחתוניו נתלחלחו והיה לו קר מאוד, ועצוב.

“מה זה הריח המוזר שנודף ממך, רב”ט תוגתי?" שאל סמ"ר חומצי הקצין התורן, שהיה האחראי על המיטבח.

“א… אפרסמון…” נחלץ תוגתי ברגע האחרון, בהיזכרו כי לעיתים הריח אכן דומה. תלוי בזן האפרסמון, כמובן, לא בזרע.

"יש לך אישה טובה, תוגתי, מפנקת אותך – "

הצבא טרם כלל אז אפרסמונים בתפריט.

“אני לא נשוי –”

“טוב, טוב, רק אל תאכל יותר מדי,” צחק חומצי והסתלק.


בלילה שכב החייל, המכונה גלדיס, על מיטתו ממול לתוגתי, ונאנח.

“מה יש לך?” שאל תוגתי.

"השרמוטה הזו, הורגת אותי – "

“מי?”

"מירב. אני מוכרח לזיין אותה. בחיים שלי אני לא אסלח לי אם לא אזיין אותה, לפחות פעם אחת – "

תוגתי שתק.

“תִראה, תראה מה שהיא עשתה לו.”

“למי?” לא הבין תוגתי.

"תראה אותו – "

תוגתי התבונן לעבר מיטתו של גלדיס, ששכב על גבו בחצי-הסבה, שתי שמיכות צבאיות מקופלות תומכות אותו מאחור, ומבעד לפתח מכנסיו מזדקר אברו הכהה והקשוי.

“כזאת שרמוטה,” המשיך גלדיס להתבונן באברו מבלי לגעת בו. “שמעת מה קרה לה עם הנהג?”

“לא.”

“טוב. לא חשוב.” אמר גלדיס.

נפלה ביניהם שתיקה.

לפתע קם גלדיס, במכנסיים משולשלים, התקרב ועמד ליד מיטתו של תוגתי, שנשען אף הוא בגבו על שמיכותיו המקופלות.

“תראה, תראה עוד פעם מקרוב מה עשתה לו השרמוטה! נגיד אתה, אם היית התחת של מירב, לא היית מרחם עליו, תוגתי?”

“מה, מה אתה מתכוון?” שמע תוגתי את פעימות-ליבו.

“תיגע בו, תראה! להרוג אותה, השרמוטה. להכות אותה צריך. אתה יודע מה היא עשתה עם הנהג?”

"מה היא עשתה, ככה? ככה – " לא התאפק עוד תוגתי ושלח יד לגעת באברו של גלדיס, מגורה מאוד ומבולבל קמעה, "העבירה לו מהלכים? ככה – "

צחק.

"הֵי, אל תסחטי אותו, זה לא לימון. אני רוצה להרגיש שאני תוקע אותו, את מבינה? או כלום! אבל בלי משחקים ותפסיקי לצחוק – "

"תרשה לי – "התחנן תוגתי.

"אמרתי לך, הסתובבי! מה את פוחדת, יש לך פצעים? הבאתי מרגרינה – "

“מה, מה פתאום, אתה עושה סנדוויץ'?”

“יא-אללה! חשבתי שאת מבינה – אנחנו נעשה!”

והוא משך עצמו מידיו של תוגתי, ולקח מצלחת פלסטיק בהירה שעל הארגז באוהל, המואר באור חשמל קלוש מהחוץ – חצי חבילה דקה של מרגרינה צבאית, שהאות צ מוקפת עיגול היתה טבועה בה, חפר ממנו מעט באצבעו והחל סך את אברו, שהלבין ונעשה גבנוני, כמין דרקון. תוגתי התבונן בו, מזועזע, מהופנט.

“נו הסתובבי כבר, מה את מחכה? יש לך התחת הכי יפה בעולם, ועכשיו הוא יגיד ‘ברוך-הבא’ גם לי!”

תוגתי התפשט בידיים רועדות ושכב על בטנו. גלדיס המשיך ודיבר אליו כאל מירב. הורה לו לתקוע ראשו במזרון ולהרים אחוריו כלפי מעלה, והחל סך לאט-לאט באצבעו, את טבעת התחתול של תוגתי, שנתרחב והחל מפרפר ומפרכס בשריריו, כמו פותצ’יק, סביב אצבעו של גלדיס. ואז התרומם מעט גלדיס, בעמידה, והחל מחליק פנימה את אברו ובותק את אחוריו של תוגתי בתנועות קצביות, חודר מדי פעם מעט יותר, קורע אותם בידיו לצדדים, כדי להרחיבם, והוא נאנח ומקלל:

"יִלְעַן-דִינַכְּ, מירב, לכולם את נותנת – ורק לי לא? עכשיו אני יראה לך במרגרינה, עכשיו אני יראה לך! עכשיו אני יראה – "


למחרת התנכר גלדיס לתוגתי ואפילו ניסה ללעוג לו. תוגתי מיעט להיכנס לאוהל. עד חצי הלילה היה תורו לשמור. הוא החליט שהמקרה לא יחזור. חש עצמו מזוהם ומושפל. אמנם, מעודו לא חש תענוג כה עמוק ומשחרר. הבעילה היתה מושלמת. גלדיס נשאר בו עד לאותו רגע שגם הוא-עצמו החל שופך, והמוזר ביותר – מבלי שאברו-שלו יוציא כלל את ראשו. רפוי היה לגמרי. נחבא. כל עוצמת האביונה היתה בפי-הטבעת, וכשהתיז מטה על השמיכה הצבאית, בשיא התרגשותו, היה הדבר כעין סרח עודף, אישור, לדבר העיקרי שהתרחש מאחור, וכאילו הרוטב הזה לא היה זרעו אלא עסיס-תענוגות שמזילה אישה מיוחמת.

אבל אחר-כך, איזה גועל! איזו בושה! ריח מרגרינה, צואה וזרע, נתערבבו יחד, והתחתול הבתוק בער, כאילו שיפדו אותו. למחרת הלך כל היום ברגליים מפושקות מעט, וגלדיס עוד מתעלל בו, מדבר אליו בלשון נקבה –

“הי, מירב! באיזה מסע היית? מי קרַע לַך את התחת?”

עד חצי הלילה למחרת שמר תוגתי. הוא נשבע לעצמו שיותר לא יניח לגלדיס לבעול אותו. אבל כשנכנס לאוהל, בחשאי, חומק תחת שמיכותיו, סבור שגלדיס כבר ישן, שמע רחש קל ובעוד רגע היה גלדיס, צנום ושרירי, שוכב עימו, מאחוריו, תחת השמיכות, ושוב הפקיר עצמו לידיו, והפעם הזו אף עלתה על קודמתה. גלדיס לא רק שב וחדר לתוכו אלא הצליח גם להזקיף את השמוקול הרך של תוגתי, וכשסיימו שוב, כמעט יחדיו, היתה לתוגתי הרגשה מופלאה, שטרם חש בחייו – שהוא בועל ונבעל גם יחד. והכול מוכפל בו, דו-מיני, מפולש, ציבורי, ושוב לא היה איכפת לו בְּלִיל הריחות ולא גלדיס שמתעלל בו מן המיטבח, בארוחות, ולועג על צורתו העגלגלה, הנשית, ומכנה אותו בשם – “מירב!” לצחוקם של כל הסובבים –

מן הצפון חזר תוגתי המסכן גבר של גברים.

חזר? לא בכוחות עצמו חזר. מצאו אותו. שני לילות לפני השיחרור משירות המילואים סיים תוגתי את המשמרת קצת אחרי חצות ונכנס לאוהל. גלדיס חיכה לו. תוגתי התחנן אליו שיעזוב אותו. אחוריו בערו. בקושי הילך. הוא התבייש ללכת לחובש וניסה לרפא עצמו בעזרת שתי משחות-עור שונות שתמיד לקח איתו למילואים. עור רגיש היה לו ונוטה לדלקות. גלדיס איים עליו שאם לאי ניח לו לבוא עליו – יגלה ברבים את נטיותיו וגם יבוא לבקרו בתל-אביב, וידרוש ממנו כסף!

תוגתי חש תערובת של מושפלות והנאה, כבתולה להוטה שנישאה לגבר תובעני המתעלל בה אך גם מלמדה את סוד התענוגות. טבעו שנתגלה לו הפחיד וריגש אותו. מה יהא עליו כשיחזור לתל-אביב? איך יתייחסו אליו ידידיו, וידידותיו? גם עליי חשב רבות. סיפר כי כשהיה שומע את גלדיס מכנה אותו בשם – מירב, היה בתוך-תוכו אומר לעצמו – אני לילך, אני לילך – ומדמה כי אני האחוריים שלו, כי הם – אבר-המין שלי, שאותו הכיר מכל הנישוקים שהרשיתי לו, וכי אנחנו שייכות, שנינו, לאותה מהות נשית הנהנית הנאה משוגעת מן החדירה אל תוכה.

גלדיס לא הירפה ממנו. וכשחש כי תוגתי אינו מתכוון להיענות לו בשום אופן, בא שכב וגבו אליו, מצטנף ומפשיל מכנסיו ומציע לתוגתי לבעול אותו. תוגתי ניסה – ולא הצליח. אז התכרבל גלדיס בזרועותיו והסתובב כצלופח, ובעוד רגע חש תוגתי את שפתיו על אברו, ובה בעת נתהפכו ירכיו של גלדיס, שביצבצו ערומות ממכנסיו המופשלים, ובאו עם האבר הזקור מול פניו של תוגתי בתביעה אילמת להדדיות לשונית –

תוגתי נאבק. הפיתוי היה קשה לעמוד בו. ממילא כבר חש עצמו כמי שנטבל לדת החדשה, ונפרצו כל הגבולות. עתה לא היה מקום לדמיונות. לזהות שאולה. לחלומות אני-לילך-הנותנת-ובאמצעותה-אני-נהנה. כאן היה אבר כהה. זקור. נדחק אל שפתיו בחשיכה כאילו גם פיו היה – אחוריים, ומוחו – מעי, כלי מלא צואה. והוא, תוגתי, אינו אלא חור אנושי גדול אחד, ריק, עקר ושטוף תאווה להיבעל.

שעה ארוכה כנצח שכבו השניים במהופך זה לצד זה, גלדיס רוטט וגמיש כחתול, בקימור גב, עוטף בלשונו מכאן וחודר מכאן, בעוד תוגתי שקט, נפעל וחש עצמו נמס לאט-לאט כאילו גם מוחו נבעל, ננקב, ושוב נאחז בהזייה כאילו הוא – הוא החודר אל תוכי, ואני – הוא, התחלפנו בתפקידים, ובלבד שלא להשתעבד לגלדיס –

ואז הגיע רגע שבו נשכח הכול, גם מחשבותיו עליי, והוא חש עצמו כמתעלף או מרחף באוויר ומיטת השדה הצרה התרוממה ויצאה לשוט בלילה הגלילי –

ואביונת-הראש, כמו לפני התפוצצות –

אחר-כך – שניות אחדות של ההנאה שבהתזה, הנאה נדירה, שלא ידע כמותה קודם, כה היטיב גלדיס לעשות, ומיד אחריהן ההתפכחות הנוראה, ותחושת ההשפלה, והבחילה לטעם זרעו של הגבר הזר הממלא את פיו וגודש גרונו ומרטיב את שפתיו, וסלסולי שער-הערווה של הלה, שנשרו ודבקו אל פניו, ושיירי מרגרינה חמוצה, והמיאוס הנורא –

להקיא, רק להקיא –

או למות.

כך הרהר לעצמו תוגתי כאשר עמד מחוץ לאוהל – ערום-למחצה ומדיף ריח זרע-גלדיס, שהיה שונה משלו כאילו נמהל בו טעם טבק זול וזיעת-חיילים – והקיא את ארוחת-הערב הצבאית שעליה נוספו שני מְצוּפִּים ופחית גזוז חמוץ שלקח עימו לשמירה והתסיסה את מעיו, שהעלו שיהוקים בטעם מתכתי. הוא חזר לאוהל רק כדי לקחת את בגדיו, ונשקו, מתעלם מגלדיס שאותו הדף ממיטתו לפני רגעים אחדים, והיה הורג אותו אילו נותר לצידו עוד רגע אחד, ופנה ללכת –

איש לא גילה כיצד יצא מן המיתקן. בשער לא ראוהו. הוא חמק דרך פירצה בגדר, שאותה מצא בשעות השמירה הארוכות. היה לילה סתווי, כבד וכמעט חם אלמלא רוח מבשרת רעות שחגה סחרחרה פעם ממזרח, פעם מדרום ופעם ממערב, ולא היה אפשר לדעת אם ענני אבק או גשם בעקבותי.

תוגתי הלך והלך כסהרורי. את הדרך היורדת מן ההר והמובילה לכביש הראשי לתל-אביב – החמיץ כבר בתחילת מנוסתו, ואולי לא התכוון כלל לחזור הביתה. הוא ירד לתוך ואדי סבוך, פילס דרכו בחשיכה. הרוח קצת שקטה ככל שירד. ענפים היכו על פניו. כדי להסיר את הטעם הנורא בפיו, טעם זרעו המעושן והחמוץ של גלדיס – לעס עלים, לעס פירות יבשים, והזדמזם בתוכו מישפט אחר מישפט שנאחז בו כדי להצדיק את התהום שנפל בה, את אובדן בתולי עכוזו ששמרו עליו עד כה מפני הידרדרות ואסון היותו פות ממין זכר, ובמוחו נזדמר שיר הגברות המהופכת:


אני חצוצרת הרחם הגדולה / של הגברות המהופכת –

גם אם נכונו לי עתידות / בשדה הספרות ושָׁמה

בעכוז קרוע אבוא – / וגם אם יבעלוני

כל גרמי שמיים – / לא איטהר מן הגועל המתוק

של עבד נרצע לזרג זר – / המפשיל בגופי פות

אחר פות עד תהום / רובצת תחת, ואני הנקוב –

זולג דמעות אביונה חמות / נופל פנים ואחור, פנים ואחור –

יא ח-לי-לי, יא ע-מ-לי – – –

– – – – – – – – – –

ע-מ-לי! – אל“ף בי”ת גימ“ל דל”ת, קורקבן!

רחמו, רחמו עליי, יאמר גופי לנפשו.


הדברים האלה נודעו לי מפיו בחדר המבודד, בבית-החולים איכילוב, כשגופו החל בוגד בו ומתערער, וסכנת הידבקות ריחפה על כל הבאים עימו במגע. תוגתי חסר-המזל. כל אותו לילה שוטט בוואדי הגלילי, רגליו ניגפות בסלעים והרובה משתלשל כידית-מתכת הקשורה למותניו. ענפים היכו בפניו ושרטו. דימה לשמוע קריאות של חיות-טרף.

באמצע הלילה נתחלף מזג-האוויר החמסיני-חורפי, המעיק – בגשם שקט, כבד וחם. רטוב מזיעה וטיפות גשם, מצא לו מיסתור במיכלאה עשוייה פחים וקרשים, שבה רבצו, מנומנמות, כתריסר פקעות צמר גדולות, נושמות, הוא נדחק ביניהן, באבק, בריח הזבל ובסירחון האופייני לכבשים, וטוב היה לו במחיצתן, כי עכשיו מותר האדם מן הבהמה, אין.


[נדפס לראשונה לפני 25 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים]


המשך יבוא


 

מחברת חמישית

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]


המשך 1

הדברים האלה נודעו לי מפיו בחדר המבודד, בבית-החולים איכילוב, כשגופו החל בוגד בו ומתערער, וסכנת הידבקות ריחפה על כל הבאים עימו במגע. תוגתי חסר-המזל. כל אותו לילה שוטט בוואדי הגלילי, רגליו ניגפות בסלעים והרובה משתלשל כידית-מתכת הקשורה למותניו. ענפים היכו בפניו ושרטו. דימה לשמוע קריאות של חיות-טרף.

באמצע הלילה נתחלף מזג-האוויר החמסיני-חורפי, המעיק – בגשם שקט, כבד וחם. רטוב מזיעה וטיפות גשם, מצא לו מיסתור במיכלאה עשוייה פחים וקרשים, שבה רבצו, מנומנמות, כתריסר פקעות צמר גדולות, נושמות, הוא נדחק ביניהן, באבק, בריח הזבל ובסירחון האופייני לכבשים, וטוב היה לו במחיצתן, כי עכשיו מותר האדם מן הבהמה, אין.

ואולם לאחר שעה קלה, הרטיבות החלה מצמררת את עורו, ובגדי-העבודה הצבאיים, המטונפים, נראו לו כסד לח, כמין מכשיר-עינויים מתכווץ שנועד לצמק את גופו ולהורגו. אפילו הכבשים לא יכלו להושיעו. הוא נצמד בכל כוחו לכבשה אחת, ורגע חלף בו רעיון – להתייחד עימה ואחר-כך לשלוח כדור בראשו! – אך לפיתתו בצמרה גרמה לה להתחיל לפעות בקול, מה שהביא את תוגתי לקפוץ מיד החוצה ולברוח כל עוד נפשו בו. נדמה היה לו ששמע קולות מן הצריף הסמוך, שנתגלה לו בדמדומי הבוקר.

את הרובה שכח בין הכבשים.

הוא רץ, רץ, צרח, "גלדיס ימח-שמך! בפעם הבאה אני אהרוג אותך גם אם נכונו לי עתידות, בשדה הספרות! יא ח-ח-לי-לי יא ע-מ-לי! – אני אהרוג אותך, גלדיס, שיהיה לך סרטן באשכים, כינמת הבושת, קַרְצִינוֹמָה ופְסוֹרְיַאזִיס על הזין! יא ח-לי-לי יא ע-מ-לי! – "

כך בפה פעור, בבולמוס ניבולי-פה, טיראסה אחר טיראסה, מקפץ בין עצי-זית עתיקים, שגזעיהם נראים כצורות מאובנות בנות מאות שנים, והעלים כהים, עוטי טל, שמוטים לבלי-נוע –

שם נפל –

שבר רגל אך טרם ידע זאת, כי התעלף.

שם גילה אותו הרועה הערבי, שישן בצריף הסמוך למיכלאה, ומצא בבוקר את הרובה בין הכבשים והחל מגשש על פי העקבות עד אשר פגש בתוגתי שוכב חסר-הכרה בכרם הזיתים. תחילה נבהל הרועה למראה הרובה, והמדים – סבור היה שאולי תוגתי נשלח להקים מיצפה או מאחז צבאי בין הכבשים או להחרימן ולייהד אותן על ידי הפיכתן לשווארמה תל-אביבית – אך ידיו הרועדות של תוגתי, מצחו השרוט, זיפי זקנו על רקע חיוורון הפנים, רגלו – שלא היה יכול להזיזה, ודמעות הכאב – שיכנעו אותו כי אין נשקפת סכנה מן החייל התמהוני והפצוע. הוא קרא לאחד משכניו, מעבר הוואדי מזה, ועל אלונקה, שישמשה לו כנראה מעין מיטה בצריפו, נשאו השניים את תוגתי הפצוע עד לטנדר שחנה במקום בו מסתעפת מן הכביש הדרך לוואדי, והסיעוהו לפתח המחנה.

כשהורידו את תוגתי, שב והתעלף, והתעורר רק בבית-החולים רמב“ם בחיפה, כשרגלו מגובסת, ולאחר שבדקוהו הרופאים מכף-רגל ועד ראש; שני חוקרי משטרה-צבאית צעירים באו לגבות עדות ממנו בקשר לרועים שהביאוהו. בעיתונים נכתב תחילה שחייל צה”ל נחטף והוכה על-ידי שני ישמעאלים שסיממו אותו וגם עשו בו מעשה סדום, וח"כ גדעון וגינור מיהר להגיש שאילתה על כך, והוסיף שלאור מקרים כאלה ואחרים אפשר גם להבין, אם כי לא להצדיק, פעולתה של מחתרת שנועדה לנקום בישמעאלים היכן שקצרה יד החוק הישראלי להרתיעם ולסרס אותם. תוגתי עמד בפני הכרעה קשה, היציל את מושיעיו, וכך יסגיר עצמו כעריק? או יבדה סיפור-חטיפה כלשהו, ובהפלילו אותם – יציל את נפשו? ברור היה לו שיאמינו לו, ולא לרועים.

"נהגתי כפחדן, לילכצ’יק – " הודה באוזניי. שתקתי. "שתקתי. ואלמלא שני החוקרים הצעירים, שמשכו מפי, בכוח, את סיפור המעשה שלב אחרי שלב, ולא יכולתי לשקר – אך לא הזכרתי את המקרה עם גלדיס, כמובן – הייתי עושה עוול נורא למציליי! – נודע לי מיד כי מיד לאחר עדותי – הם שוחררו ממעצרם. הלוואי שהייתי יודע איך לגמול להם, אולי פעם, בעולם-הבא – "

והתחיל לבכות. "זיינתי לי את החיים, לילכצ’יק – תברחי מכל זה, אנחנו אבודים, גם אם נכונו לי עתידות, בשדה הספרות העברית, הבנים שלך כבר לא יבינו את השירים שלי כי הם ילכו בכיפות ובציציות וידעו רק להתנועע ולהתפלל, ומי שיהיה לו קרי-לילה יילך לטבול במקווה ולהיטהר – "

“מה אתה מדבר שטויות!” לא יכולתי לשתוק עוד. "אני יכולה לספר לך עליהם כמה מעשיות יפות, למשל, על הרב צבי שדל צדקיהו – "

"לילך, אל תספרי לי. אני כבר מעבר לכל זה – אילו הייתי יכול לסובב את גלגל חיי לאחור, הייתי נכנס לישיבה במקום לאוהל עם גלדיס – "

לא רציתי להתווכח איתו. כאילו תענוגות שכאלה אי-אפשר למצוא גם בישיבות! וחוץ מזה, כשחזר מרמב“ם לתל-אביב, צולע, כלל לא דיבר על שינוי באורח-חייו. להיפך, לבש ארשת של מי שנפגע בפעולה צבאית חשובה, ואף נופף בתעודת-נכה כחולה עם סמל החרב, עלה-הזית והפרח האדום, שניתנה לו לאחר הפציעה, ונדמה לי שאפילו השתתף בבחירות לוועידה של ארגון נכי צה”ל, והתייעץ איתי אם יהא מוסרי מצידו להגיש בקשה למילגה מקרן האירגון – לחברים אמנים נכים, וגם השתתף, עם עוד שני תריסרי זקנות, בערב יובל החמישים לסופר אורי בן-עמי שסיפר כי הוא כותב עכשיו סיפור פקפ"מי – רומאן פוליטי סגנון קאריקטורה פורנוגראפית, מנקודת-מבט של מיזאנטרופ – ובו הגיבורה מסמלת את כנסת-ישראל, כנהוג בספרותנו הקלאסית, כפי שכבר הסופר ברנר כתב על כנסת-ישראל שהיא דומה לזונה בבואנוס-איירס!

את גלדיס לא פגש מאז. אבל לילה אחד ירד לרחוב וחזר עם אנדי, שנשאר מאז לגור בדירתו לתקופת-זמן וגם הביא את המחלה אליו, ארוזה בתחת שלו מיונייטד-סטייטס, שאליה חזר בטרם החלה דעיכתו של תוגתי, שפעם אהב אותי וסטר לי על הלחי מרוב קינאה, ואפילו זרק אבן על גג המכונית של חמיאל גילרמן זיכרונו-לברכה גם הוא, שהתחנן אליי שאמצוץ לו, קוויקי, לפני הארוחה הסינית ביום חגנ“ו – חגנ”ו ראשי-תיבות: חמיאל גילרמן נדרס ומת. תהא נשמתו צרורה בצרור הנעבכים והלא-יוצלחים שהבטיחו לי חיים טובים והרבה אהבה. קקה.

בימים שבהם גסס תוגתי לא בא לי לגעת בגבר. והאמת, גם חששתי שאני נגועה, והולכת למות. והיתה לי די אחריות שלא להדפיק, סליחה, להדביק אחרים, לא גברים, ובוודאי שלא את דינה דופברג, שהתעקשה להישאר אצלי לילה אחד לישון יחד במיטה ועוד ביקשה שאלווה לה דולארים אחדים ושלחה אצבעות, עכשיו כבר ללא לכה על הציפורניים. למשמש – לטובתי, לעודד אותי, כך אמרה, ושמה את ידי על פותצ’יק הלח שלה, ולמרות התחמקויותיי התחככה בי מחושמלת כמו פרקינסונית אחת, עד שהדפתי אותה. מגעילה. מאז אנחנו ברוגז כי היא טוענת שהשפלתי אותה, בסירובי.

ואני כלל לא בטוחה שתוגתי חטף את המחלה מאנדי, שקיבל אותה מדייל פַּן-אַם בניו-יורק, שקיבל אותה מכומר אחד, מלומד עד מאוד, שקיבל אותה ישר מן המקור בסן-פרנציסקו – כי אולי קיבל אותה תוגתי עוד מאימא של מוס, גרדה, שקיבלה אותה מן השמר-זין שלה, זה כלבלב-האבר, שקיבל אותה מהכלבה של דייל פַּן-אַם בניו-יורק, שהוא בן-דודתה של מוס, ושקיבל אותה, כאמור, ישר מן המקור בסן-פרציסקו, ומי יודע? אולי תוגתי הדביק את גלדיס ואת אנדי, וחוזר חלילה? אוּיְשׁ, הראש מתפוצץ לי.

וככה הרגשתי לחוצה-מאוד ונרתעת מגברים ונשים גם יחד ולכן כמעט קרעתי את עצמי בלילות. ניסיתי אופנים אחדים. בוחרת מלפפונים לסאלאט – ומסמיקה. שוכבת באמבטיה מלאה מים חמים עם אצבע בפותצ’יק ואצבע בפופצ’יק – חודרת על עצמי משני הכיוונים ועכוזל’ה מפרפר ומפשיר שרירים כמו פה של תינוק חסר-שיניים שרוצה לינוק – וכאשר הרגשתי שאני כמעט נמסה, שוכבת וצורחת להנאתי – “אני רוצה את טרומבי על החַסַקֶה!” – החלקתי על התחת וחטפתי התכווצות-שרירים בצוואר ובכתף ימין וקמתי כפופה וזחלתי רטובה למיטה ואכלתי יומיים מוסקול וְוַאליום וְוֹלטה-רין – וכך נסתיימה תקופת העבודה העצמית שלי שכמעט שיתקה אותי לכל החיים.

וכל אותו זמן היה תוגתי גוסס בבידוד בבית-החולים איכילוב, ואני מטפלת בו יום-יום. לא חוששת להידבק. מגישה לו את האוכל שהובא בצלחות ובספלים עם סכו"ם – חד-פעמיים, מפלסטיק. ואנחנו יושבים, כמו בפיקניק – והוא בוכה: "גם אותי יזרקו אחרי השימוש – למה לא היית טובה אליי כך כשעוד הייתי בריא, לילכצ’יק, הלא אהבתי אותך פעם, לפני שהשתעבדתי לגוף שלי ונעשיתי לו עבד – שרצחתי אותו, אותי, ואת עתידי בשדה הספרות העברית – "

ובימים שהכרתו היתה מתעמעמת, המשיך וצעק: "מה יש לי? מה יש לי? למה לא אומרים לי מה יש לי ולא מרפאים אותי – "

המחלה פגעה בריאותיו. תחילה נראתה כדלקת-ריאות רגילה. הוא השתעל ומדי פעם קצרה עליו נשימתו. לאט-לאט התמכר למסיכת-החמצן, ואימו פסנתריים, כך אני קוראת לה על שום התחת הכפול והרגליים הקצרות, מרעידה את הרצפה בהתקרבה אליו, ושואלת – “אף פעם לא שמעתי שדלקת-ריאות זו מחלה כל כך מדבקת, למה לא מרפאים אותו? עם כל האנטיביוטיקה! – חיימוקי, אולי לא תקעו לך מספיק זריקות?”

“תקעו, תקעו אימא!” כיחכח בדמעות, "לכל החיים תקעו לי – "

אחר-כך החלו דלקות קשות באוזניים. התגברו השיעולים. הופיעה נזלת כרונית. ומה שגרוע לא פחות – שלשולים.

תוגתי הלך וגווע לנגד עיניי. בדרך-כלל הייתי באה אליו על אופניי, לפני-הצהריים, ישר מהבריכה, מטוהרת ורעננה. החורף לא היה קשה כל-כך ורבים היו בו ימי השמש. הייתי שוחה כשעה, רצוף, חמושה במשקפי-שחייה, ובכובע-ים, מבקשת לספוג גם את הבריאות השופעת מכל הגברים והנשים החותרים בידיהם במים המלוחים, הלוך וחזור בשקיפותם, לעומת תוגתי ההולך ונשחת על מיטתו הלבנה, בחדר המבודד.

לעיתים היה טרומבי, המציל מן הים, עולה לביקור, ואולם אני לא התייחסתי אליו, ואל שאר הגברברים שבחבורה, וזאת לא רק משום שבחורף קשה יותר לעמוד ולפטפט על שפת הבריכה, והייתי ממהרת להתנגב, ואם כיסו עננים את השמש – גם להתלבש ולהסתלק – אלא שכבר הרגשתי שמִן החבורה הריקנית הזו, שרק שואפת כל הזמן לחדור לתוכי, לא תתמלא הריקנות שבנפשי.

כי בגסוס תוגתי חשבתי ללכת שוב אל הרב צביק לבקש סליחה על התנהגותי ולהפציר בו שיתפלל על נפשו של תוגתי ושל כולנו – החוטאים, החולים, הנאהבים והנעימים – אבל ידעתי שיראה בי רק את לילית השֵׁדה שבאה לפתותו ליד ארון הספרים היהודי.

העצב ותחושת הריקנות שמילאו אותי השכיחו ממני אפילו את סיבת שחיותיי הממושכות – צרת ציצים הנפולים שהיתה בעיית חיי עד כה. לא. שוב לא שמתי ליבי לכך, גם בבריכה, מה עוד שהרגשתי שאני הולכת ונפרדת מן החיים האלה, וכי בקרוב אטבול אוליי במקום אחר, צר יותר, ומבלי שעין גבר תשזוף את גופי, הכמה לחיים טהורים בדרך הנכונה.

גם בבוקר השבת, האחרונה של תוגתי, הייתי כהרגלי בבריכה, שחיתי ואחר-כך נמשכתי אל המוסיקה שבקעה ממישטח-ההחלקה הסמוך. גוצה אחת, מהמתרחצות הקבועות, בת-בלי-גיל ומוצקה מאוד, הלכה והקיפה את המישטח, פעם אחר פעם, והיא מתנועעת בקצב המנגינה שבקעה מן הרמקולים. היה משהו מהפנט בהליכת-היחיד שלה, שקועה בעצמה ובמוסיקה, מניעה מדי פעם את מרפקיה ועכוזאלאך או מושכת בשולי חולצת הטריקו על ירכיה החשופות, כמותחת שמלונת, מעל בגד-הים, בטקס של תנועות החוזרות על עצמן; היתה בה נמרצות מגרה, מדגדגת בנשמה התחתונה, אם אפשר להתבטא כך –

לבושה, ומקולחת במים החמים, קפצתי למישטח-ההחלקה. הידקתי את הגלגיליות על נעליי ושטתי על רצפת-הבטון המחוספסת, הצבועה ירוק, כשחיכוך הגלגיליות מעלה בי דגדוג שעובר ומצטמרר בתוסיק ובפוסיק עד שהרגשתי שאני כמעט מרטיבה מרוב התרגשות. סביבי חגו ילדים קטנים, נערות, נערים, גם מבוגר אחד החליק בזהירות, כאילו בלע מטאטא ועל נטייה לא נכונה, תמוטטו כליל. על פניי עבר זוג צעיר, מגושמים קצת, לא נאים. הבחור החליק איכשהו בלי ליפול, ואפילו תמך והחזיק ביד חברתו, ואילו היא חגה כשיכורה, וכל חפצה היה להתקרב לגדר ולהחזיק במעקה שנמשך סביב לכל היקף מישטח-ההחלקה.

רוח שטות נכנסה בי, ולמרות שאני שולטת די טוב בגלגיליות, גם בזכות הניסיון הממושך שלי ברכיבה על אופניים – טסתי בסיבוב הבא ישר אליהם ונתקעתי בכל כוחי בבחור, שהיה קצת נמוך ממני, ופניו נמחצו, סליחה, נלחצו לרגע-קט אל שדיי.

ביקשתי סליחה, התרחקתי, אבל חשתי שהבחור זועזע. הוא נטש את אשתו הצעירה – ראיתי טבעות-נישואין על אצבעותיהם – וטס אחריי בגלגיליות, אלא שבדרכו הגמלונית, הכבדה, לא הצליח להשיג אותי, ואולי האט בכוונה כדי להתבונן בקימורי התחתול הנוסע שלי, בהתנועעם.

מדי פעם, כשעברתי על פני הבחורה, נדמה היה לי שהיא עומדת לפרוץ בבכי, וכל ניסיון שלה להפליג בכוחות עצמה מן המעקה – נסתיים בכמעט-נפילה. לבסוף, כאשר עמדתי בתור להחזיר את הגלגיליות, מיהר גם הבחור לבוא אחריי עם שני זוגות הגלגיליות, כשהוא שולח, קצר-רוח, את אשתו הצעירה לחכות לו בחוץ.

מרגע שנשארנו שנינו עומדים בתור, המתמשך, וחשתי את נשימתו על עורפי, הבנתי מה הוא רוצה, ולמרות שידעתי שאני בקרוב נפרדת מעולם המינים והמופרעים האלה, החולים-בנפשם, שאין בהם שמץ של רוחניות אמיתית ואמונה בנצח ישראל, למרות כל אלה זזתי קצת אחורנית, כאילו במקרה, עד שחשתי היטב, שאני נשענת – לא על המעקה אלא על זרגיאל. נשענתי, נשענתי, תוך כדי שהתור מתקדם, ואנחנו יחד, ואיש לא הרגיש – רק אני הרגשתי, לפתע, שהמשענת מתרופפת. אותו רגע פסעתי קדימה והחזרתי את הגלגיליות וצעדתי לי החוצה מבלי להפנות את ראשי לאחור; חלפתי על פני אשתו הצעירה, בעלת פצעי-הבגרות ולחיים שמנות, מטופשות, ומראה מבוגר, וצחקתי לי בליבי כיצד יצא עוד מעט לקראתה הבוחר’ל שלה עם הכתם-ניחוח, מוכן לוותר אפילו עליה תמורת זוג תחתונים יבש!

עליתי על האופניים ודיוושתי, הַיְדֵה, הַיְדֵה, דרך המעלה התלול של הכניסה למרינה, אל רחוב הירקון ומשם המשכתי, לאורך השדרות, עד לבית-החולים.

כשהגעתי לחדרו – היה ריק. לרגע נבהלתי – האם הפר את הוראות-הבידוד ויצא? אך היתה זו ריקנות מוזרה, ללא חפציו האישיים. חדר עירום לגמרי. מיטה ללא סדינים, רק מזרון חשוף, וריח חומר-החיטוי.

“לאן הוא יצא?” שאלתי ברוב טיפשותי את עובדת-הניקיון, שלבשה על ידיה כפפות-גומי ארוכות ולבנבנות, כזוג חמישיות קונדומים.

"יצא מן העולם, גברת – " ענתה לי במנוד-ראש.

“מתי?”

“הבוקר? אני לא יודעת.”

חשבתי שאני מתמוטטת.

"לי-לך! – " שמעתי קול רך, מלעילי, מאחוריי, “איזו הפתעה!”

הסבתי אליו פנים שטופות דמע. דוקטור אנדרה חזוק! זָלָם-הווידאו מהסופשבוע בטבריה דֶה לָה קוֹפָלֶה!

“מה אתה עושה פה?” בכיתי.

“מה קרה לך, לי-לך?”

“מת החבר שלי!”

“אוה, אני מצטער לשמוע. מה היתה המחלה שלו?”


[נדפס לראשונה לפני 25 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים]


המשך יבוא


מחברת חמישית

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]

המשך 2


"לי-לך! – " שמעתי קול רך, מלעילי, מאחוריי, “איזו הפתעה!”

הסבתי אליו פנים שטופות דמע. דוקטור אנדרה חזוק! זָלָם-הווידאו מהסופשבוע בטבריה דֶה לָה קוֹפָלֶ’ה!

“מה אתה עושה פה?” בכיתי.

"מה קרה לך, לי-לך?

“מת החבר שלי!”

“אוה, אני מצטער לשמוע. מה היתה המחלה שלו?”

אני יודעת שזה נשמע מטומטם ומתקתק, כמו בסרטים, אבל אני הנחתי ראשי על כתפו של דוקטור אנדרה, שבעוונותיי הנחתי לו לחכות, על-יד האומצה, בפונדק שקומתו התחתונה בנוייה אבני-כורכר ישנות, וכלי-עבודה חקלאיים מתנוססים בחזיתו ותמונות המייסדים באולם פנימה, ושם, עם המלצר, מאחורי אוכפי-הסוסים, מגהץ-הפחמים, הפיילות, המורג, חלקי המחרשות והמשדדות – נתקעתי בהנאה רבה, נוקמת חרפת סוף-השבוע האלקטרוני.

אבל עתה נאחזתי בו כמושיע והנחתי לו לקחתני עימו ל“קוּ צֶ’ה מָה יֶה”. את האופניים קיפלנו והוא הניח אותם בתא-המיטען של מכוניתו הענקית, שם שכן כבוד ציוד הווידאו שמבלעדיו אין הוא יוצא כנראה מפתח ביתו, ואכלנו ארוחה סינית קיסרית שעלתה לו ודאי שבעים דולאר, שזה פחות ממחיר שניים-שלושה רקטומים שהוא תופר או מסיר מהם דבלולים ממאירים ושפירים. טוב. אני חושבת שלאכול עם רקטומולוג בשם חזוק, במסעדה סינית, ביום שחבר שלך מת מתסמונת-כשל-חיסוני-נרכש – זאת סעודת-הבראה מיוחדת במינה. כל נתח ברווז צלוי, פריך, ברוטב אדום, שלעסתי – הזכיר לי את סופיותו של החי עלי אדמות. את כדורי בשר-החזיר המטוגנים בעטיפת-בצק ברוטב חמוץ-מתוק – בלעתי כמי שלוקח נשימת-אוויר ארוכה בטרם צלילה ממושכת.

לסיום קיבלנו בננות מצופות ליקר בוער וחשבון שלא אני שילמתי. אבל לא רציתי להישאר חייבת ולכן הזמנתי את דוקטור אנדרה לדירתי, לכוס קפה, בתנאי אחד – בלי ציוד זָלָם הווידאו-בְּרָטוֹר שלו. הוא צחק והסכים. היינו שנינו עייפים מן הארוחה ונרדמנו עד לפנות-ערב יחד במיטה, כשאני משתדלת לא להסתכל על הזנבזרג הוורדרד שלו, אותו שמוקול ארוך ודק דֶה לָה קוֹפָלֶ’ה. וכשהתעוררנו הנחתי לו לבחוש בי קצת כי עדיין הייתי מטושטשת וגם אם היה נכנס אליי דוקטור אנדרה חזוק כולו, כמו מנתח גמדי שמרפא מבפנים בסרט מדע-בידיוני – אני חושבת שלא הייתי מרגישה בו אלא חושבת שבלעתי מלהיפך זבוב או הכי הרבה – עכברון.

כך חלף עבר היו הראשון למותו של תוגתי, מבלי שיצא לי לבכות עוד. ההלוויה נקבעה למחרת, ואני לא הלכתי אליה ואפילו לא ביקרתי אצל הוריו. ניתקתי את הקשרים ודבר לא רציתי לדעת עליו, אלא למחוק אותו מחיי. שמרתי את השירים האחדים שנתן לי, ואחרי שבחש בי דוקטור אנדרה, שזו היתה הפעם הראשונה שהנחתי לו לבעול אותי כדבעי, ישבנו לשתות את הקפה. התעטפתי בפרוות הצוצקינר שלי, כי היה לי קר, והוא שאל אותי:

“תגידי, לי-לך, ממה בעצם מת החבר שלך?”

“על תַּכְּחֵ”ן שמעת בוודאי, דוקטור?"

“אמרת לי סַחְתֵיין, לי-לך?”

“אמרתי לך – תכח”ן. תסמונת-כשל-חיסוני-נרכש!"

ראיתי שהוא מחוויר. “זה? המקרה הזה היה החבר שלך?” ידיו רעדו מעט. “מתי היית איתו בפעם האחרונה?”

“תגיד לי, דוקטור חזוק, אנחנו בימי המגיפה השחורה או צֵיד-המכשפות?”

“את צריכה להיבדק, להיבדק מיד!”

“אז גם אתה!” צחקתי.

"להתאשפז – "

“אתה יכול לעשות רֵקְטוֹסְקוֹפִיָה לעצמך, אם אתה נהנה מזה!” אמרתי לו. "ממני תשכח! אני לא שכבתי איתו בזמן האחרון, רק טיפלתי בו, כאשר היה בהסגר וכולם פחדו לגשת אליו, אתה מבין דוקטור? אני אנושית – "

"את מטורפת, לי-לך – " אמר לי. “מדוע סיכנת את עצמך?”

“רציתי למות,” אמרתי לו. "חיי ריקים מתוכן. אני לא מוצאת בהם משמעות – "

“שטויות,” אמר, ובו-במקום הציע לי נישואים, “אחרי שיעבור זמן ויתברר ששנינו – איננו נגועים.”

“אתה לא צריך אישה,” אמרתי לו, "לך מספיקה ספריית הווידאו שלך. שום אישה לא יכולה להתחרות בה – "

מיהר לשתות את הקפה בגמיעות גדולות ופנה לצאת בלי ללחוץ את ידי! הקאנדידאט לנישואים! – הייתי לבושה רק בפרוות הצוצקינר על גופי הערום. “שמע,” אמרתי לו בלוותי אותו לפתח, “אתה לא רוצה איזו מציצה, לפרידה?” וחשפתי לפניו את חזי ואפילו לא היה איכפת לי שטיטים נופלים כי ידעתי שגם כך אני מגרה אותו נורא, טמונה בפרווה הנהדרת – בתור זָלָם אולי עוד יותר מאשר בתור בעל זְנַבְזֶרֶג ורדרד. ראיתי את אותות המאבק על פניו. ואפילו מתחתי קצת את ציצאלאך מולו, בתנועת כתפיים לאחור.

לא מצץ.

לא נישק.

סגרתי אחריו את הדלת, ערומה כפי שאני, וצחקתי לו בקול רם. שישמע, במדרגות!

האם אני הולכת ויוצאת מדעתי?

הרמתי את הפרווה מהרצפה, טמנתי בה פניי, ובכיתי.

האם באמת טיטים חולים מכך שתקעתי את הימני לְפופצ’יק של תוגתי כשעוד היינו חברים, לפי בקשתו? הוא היה כבר אז חולה, אני בטוחה! – לא ייתכן שכל-כך מהר הוא מת. והסיפורים שלו על גלדיס! – זוועה. כסף עוד היה לי, ממה שהוריש לי המהנדסון יורק עמידרור, ואם רציתי עוד יכולתי תמיד לפנות לצוצקינר הפטישיסט ולפרוט כמה דגדוגים מבוהני-הרגליים שלי – למזומנים בדולארים. אספתי את כל הגלולות-נגד-הריון שהייתי בולעת דרך-קבע, והורדתי עליהן את המים בבית-השימוש! מה קרה לי? –

אפילו האופניים התפנצ’רו, ובבת-אחת שני האבובים, כאילו נפחו נפשם יחד עם תוגתי! ולא שמישהו ניקב אותם בכוונה, כי אני מעלה אותם מדי פעם לדירה ויש הסתברות רבה יותר לכך שמישהו ינקב אותי מאשר את אבובי-אופניי! לקחתי אותם לחנות של צחי וביקשתי שיתקנו לי את הפנצ’רים במקום. לצערי, כשאני באה אליו מתחוללת מהפכה קטנה סביבי, ונערים וגם נערות נדחקים לראות אותי. ככה זה. בייחוד מאז הופעתי בתשדיר-השירות לאשכוליות – נעשיתי דמות כמעט-לאומית ואפילו סירבתי להצעות להצטלם למודעות-פרסומת צבעוניות; דולארים לא חסרים לי, ואני משאירה את הפרנסה מדוגמנות-הצילום לרוני, אשתו-לשעבר של ח"כ גידעון וגינור.

צחי לא היה בחנות. עושה מילואים בלבנון. השולייה שלו, בחור מתולתל שחור-שיער ונמוך, מיהר להגיף למעני את דלת החנות, כדי שלא יפריעו לנו, ונכנסנו עם האופניים לחלק האחורי. ניצבתי לידו כשהפשיל את האבוב הוורוד מהחישוק ולתוך קערת המים העכורים, וניפח, למצוא את הנקב, כשלפתע ביקש ממני להחזיק את האבוב. עזרתי לו. הוציא עוד אבוב, "תחזיקי – " ושוב עזרתי לו. “מה זה?” נבהלתי, “שלי לא רדיאלי!” – כי זה היה ורוד גם הוא אך צמיגי, ממולא, חם וחתוך, רק חצי? – “מה זה?” – צעקתי, – “זה שלי!” נאנק, "תלחצי בעדינות, אחרת יצא הַמִּבְּפְנִים – " ועד שהבנתי, והחלטתי לעזוב הכול ולברוח – כבר התיז לקערה טיפות לבנות והניחוח החריף שלו התערבב בריחות הגומי ודבק-הגומי ושמן-המכונות שמילאו את החדרון האחורי.

עזבתי אותו וברחתי לחדר הקדמי. שם חיכיתי כרבע שעה, רועדת כולי ורותחת על כך שעשה ממני צחוק. לבסוף הופיע, בעיניים מושפלות, עם אופניי המתוקנים.

“תיקנת לי – תיקנתי לך, לא צריך לשלם,” מילמל, פתח לי את הדלת, והסתלקתי, רוכבת על האופניים המסריחים, וצחוק של נערים מתבגרים מלווה אותי, אינני יודעת מדוע.

וכשבאתי הביתה התקלחתי היטב וריססתי את האופניים בדיאודוראנט. אני יודעת שכל פעם שאני משתמשת בדיאודוראנט אני מקרבת את קץ העולם, כי הגאז המשתחרר בריסוס פוגע במעטה האטמוספירה ומגביר את הקרינה הקטלנית לעבר כדור-הארץ. אבל, לעזאזל, הסירחון קוטל אותי קודם.

וכך חלפו כמה ימים. חמיאל גילרמן זיכרונו-לברכה עדיין לא נהרג בתאונת-הדרכים ועדיין היה חוזר ומציע לי, בטלפון, לעזוב למעני את לינדה והילדות ולהשאיר להן את מחצית רכוש הגילרמנים בוני תל-אביב – ובלבד שאסכים להיות שלו, רק שלו בלבד: הרכיכה! – וח“כ גדעון וגינור הציע לי שוב, גם כן טלפונית, להיות עוזרת-אישית שלו בכנסת. “יחד נעשה קאריירה משוגעת! את לא רוצה לעבוד סוף-סוף במשהו?” – “מעולם לא עבדתי ולא אובד!” – עניתי לו. “אומרים – אעבוד, מַיינְד יוּ!” – “מיינד יו, שגם אני יודעת זאת, מיסטר רגע-של-עברית!” – ואז הוא המשיך ורמז לי, בציניות, כי עם נתונים כשלי אוכל בקלות להימצא, בתור עוזרת-אישית לח”כ, בלב ההתרחשויות ולארח במיטתי את השבָץ-נא של שר אחד או שניים לפחות, מה שיעמידני סמוך עוד יותר למרכז העניינים של אבות האומה.

סירבתי. “גדעון,” אמרתי לו בטלפון, "עכשיו כל שרי-הממשלה גם יחד לא ימלאו את הריקנות הנוראה שבנפשי – "

“הי!” אמר לי, בור גמור הוא לא היה, רק שאפתנותו קצת מטופשת, ואולי לא? – “אַת יודעת אֶת מי מזכירה לי?”

“מי?”

“הומפטי דומפטי!” ודיקלם: “בהתרסק הומפטי דומפטי עקב נפילתו הגדולה / כל סוסי המלך, כל אנשי חילו, / שלמותו של הומפטי לא ישיבו לו!”

“אצלי זה להיפך,” אמרתי לו. "אני לא מתפזרת, אני צריכה לחוש שאני מתמלאה במשהו בעל-ערך – "

“או הו הו – רק חסר לך עכשיו שתחזרי בתשובה!…” והתחיל לצחוק כחמור נוער. טרקתי לו את השפופרת ושמתי בתיק-הבריכה את הטנגה השחורה והמגבת וטמפונים ומשחת-שיזוף ותפוחי-עץ – ועליתי על האופניים המטוהרים, לתפוס שחייה מרעננת שתצלל לי את המחשבות.

כמו שאני נוסעת, שקועה במחשבות הבלתי-צלולות עדיין – צצה לפתע מולי משאית וולבו ענקית, גבוהה, ואני נכנסת ישר לתוכה –

אם הייתי פונה שמאלה או ימינה, הייתי נדרסת למוות בגלגליה הגדולים, אך בשנייה האחרונה-ממש, וצורחת בבעתת-מוות, היפלתי עצמי והשתטחתי על ביטני על הכביש – חלף רגע קצר אחד של רעש נורא, מחריש-אוזניים, כהלמות פטישים מעליי, והבל חם של דלק שרוף, אספאלט וגומי חרוך – האופניים נקרעו ממני בחריקת צירים מתרחקת, ורק קילוחי חול עוד עטפו אותי בקורים דקים – בהתרחק המשאית עשרות מטרים אחדים בחיכוך בלמיה בכביש, עד שנעצרה.

מיד רצו אליי אנשים להרימני. סבורים היו שנהרגתי אבל אני קמתי, ללא פגע, מנערת את החול שזלף עליי מהמשאית הגבוהה, רועדת ומתבוננת בצער בשיירי האופניים המעוכים שלי, שמישהו גרר והביא לי.

“אצבע אלוקים היתה זאת, אצבע אלוקים!” – שמעתי מדברים, וגם –

"פְרִיקית – "

“נס קרה לך, מותק, נולדת מחדש!”

"מסוממת – "

“שמע, זו לא זאת שמופיעה בטלוויזיה?”

"קיבלת את החיים במתנה – "

“בטח, זאת מיץ-אשכוליות!”

"תראי איך היא הולכת, חצי-ערומה – "

“את בטוחה שלא קרה לך כלום?”

“את משוגעת? רצית להתאבד ושיכניסו אותי לבית-סוהר בגללך?”

אוזניי היו אטומות. כאילו נתמלאו חול או מים ואני שומעת קולות מעולם אחר. ובפנים, באקוואריום של מוחי החירש, שטו והסתכסכו מחשבות: מכל האצבעות שעברו עלייך, לילך, הנה עכשיו עברה עלייך אצבע אלוקים. צחקו עלייך, לילך, אמרו שרק מכבש עוד לא עבר עלייך, הנה עכשיו עבר עלייך וולבו. מאת אלוקים היתה זאת וולבו, מאת אלוקים היתה זאת, לילך, שתפסידי את האופניים שלך ותזכי ללכת בדרך אחרת –

לקחתי את פגר-האופניים והתיק שנשאר בדרך-נס שלם ותכולתו לא נפגעה, ודידיתי משם לאיטי, בהליכה מגומגמת, חזרה לכיוון דירתי הקרובה. רעדתי. האם עכשיו נפתחו גם בתוליי האחרונים, אל המוות – או שעליתי על דרך-חיים חדשה? כך בוודאי מרגישה נערה שטרם ידעה גבר, לאחר שנאנסה, באכזריות, והיא שבה קרועה והמומה אל ביתה. זרקתי את אופניי ז"ל לערימת-גרוטאות, בדרך, כי מוטב היה לי לומר שנגנבו מאשר להודות בתאונה המחרידה שכמעט אירעה לי. ושיהיו מזכרת-עוון.

ונזכרתי במה שתוגתי ז“ל סיפר לי שפעם, באימון השנתי בחטיבה שלו, במילואים, במקום הקרוי מתקן קומבזה ליד בת-שלמה – כבר ביום הראשון פקדו עליהם, מִקְצֶה אחר מקצה של מילואימניקים טריים מהבית – לשכב בחפירה ארוכה באמצע דרך עפר, וטנק היה עובר עליהם, והם מתרוממים מאחוריו, דומים זה לזה בצבע האבק. ולא שפחד להיכנס לחפירה, אלא שידע שבמשך כל הימים הבאים לא תהיה אפשרות להתקלח ולא יצליח להיפטר מן האבק שימלא את כולו, וכל עורו ייעשה תפרחת גירוד אדומה אחת, ולכן מבלי שהרגישו בו חמק מקבוצת הממתינים לקבוצת המעופרים, וכך פדה עצמו מן הלכלוך; ועוד אמר לי שאם המפקדים לא לקחו בחשבון את תנאי ההיגיינה להמשך האימונים אלא רצו לחשל את כושרם הקרבי של המילואימניקים – הלא יכלו לספק להם מלכתחילה גם מדי-עבודה בי”ת שורצי כינים!

וכשישבתי בבית-שימושי, וכל נקביי מתרוקנים ברעד, אירע לי הנס הנוסף. בעיתון שמצאתי בבית השימוש ועכשיו החזקתי על ברכיי החשופות, קראתי מודעה שמחר נפתח סמינר להכרת היהדות מטעם ישיבת בעלי-התשובה אור-בלבנה בבית המלון אחינועם היזרעאלית בעפולה והוא מיועד לחילונים מצפון-הארץ וממרכזה.


[נדפס לראשונה לפני 25 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים]


המשך יבוא


 

מחברת חמישית

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]


המשך 3

וכשישבתי בבית-שימושי, וכל נקביי מתרוקנים ברעד, אירע לי הנס הנוסף. בעיתון שמצאתי בבית השימוש ועכשיו החזקתי על ברכיי החשופות, קראתי מודעה שמחר נפתח סמינר להכרת היהדות מטעם ישיבת בעלי-התשובה אור-בלבנה בבית המלון אחינועם היזרעאלית בעפולה והוא מיועד לחילונים מצפון-הארץ וממרכזה.

מיד הרמתי טלפון וביררתי אם עוד יש מקום פנוי, ולמחרת כבר הייתי בעפולה, ומבלי שמישהו ניסה למזמז אותי באוטובוס וגם זה נס.

“מורה ברוסיה שואל את תלמידיו: ‘ילדים, אתם רואים את אלוהים?’ – התלמידים עונים בשלילה. מסקנות המורה – סימן שאין אלוהים! אך בסיום השיעור קם תלמיד יהודי ושואל את חבריו: ‘ילדים, אתם רואים את השכל של המורה?’ – התלמידים: ‘לא!’ – ‘אם כך,’ אומר היהודי, ‘סימן שאין!’” – כך פתח דבריו הרב ירבעם צבי חיים בִּילָאד, מישיבת אור-בלבנה שנמצאת עדיין בירושלים, בטרם תעבור למעונני-אפרים, כדי להראות לנו, לחילונים, עד היכן מגיע שיעור עיוורוננו ואטימותנו.

ועוד אמר: “ברור שאדם שכל חייו מיועדים להנאות ולסיפוק רגשותיו ויצריו, מואס עד מהרה באשתו ומתאווה לשכנתו. אבל האושר בלהיות יהודי הוא חיפוש אחר האמת. רק חברה שמקיימת אורח-חיים דתי היא חברה מאושרת. אבל המדע הוא נגד האמת, נגד היהדות. והמדע הכי מסוכן ליהודי הוא הפסיכולוגיה. וכולם מסכימים כבר היום שהפסיכולוגיה היא הטמטום של האנושות, ואפילו הסופר פנחס שדה, שלכם – חושב כך. אני לא נגד טיפול בנפש האדם. הרי הרמב”ם עוסק בנושא באופן מעמיק ביותר, וכבר ב’שמונה פרקים' שלו אפשר לראות זאת ולהיווכח. אבל אני נגד טיפול לא נכון. האוניברסיטאות של החילונים אינן מלמדות את החוכמה האמיתית של היהדות אלא מתמחות בתחומים צרים, וכיוון שהן מנסות ליישם את תורתם של אריסטו ושל דארווין – הן נכשלות. לכן אין טעם ללמוד באוניברסיטה אלא רק בישיבה, ששם נלמדת כל החוכמה ולא רק חלקים ממנה! – " נסחף בלהט דבריו הרב יְצַ"ח בילאד, "האושר בלהיות יהודי הוא החיפוש אחרי האמת! – "

ואז קם בחור שמן אחד, מתולתל, בעל פני סריס, וציפצף:

“למה, למה חזרת בתשובה, חיימקה בילאד?”

“למה לא?”

“הלא ב’כסית' היית משכיר את התחת שלך תמורת צלחת-מרק!”

זה היה נורא. באולם הלא-גדול של מלון אחינועם היזרעאלית קמה מהומה-רבתי. אנשים כמעט היכו את הבחור השמן. שני בעלי-תשובה עבדקנים, די צעירים, מגבעותיהם השחורות מופשלות על קודקודיהם ככובעי-בוקרים, בגדיהם שחורים, שפתם עילגת וארשת-פניהם כזוג אנסים משוקמים שקיבלו חופשה-על-תנאי-שלא-יתפרעו-בכלא – חירפו נפשם למען השם וניגשו אליו ותפסוהו באצילי-ידיו וזרקו אותו בחירופים ובגידופים מן האולם – ויותר לא נראה הבחור בסמינר להכרת היהדות, ואילו הרב יצ"ח בילאד המשיך והסביר:

"חבריי, הביטו בי, האושר בלהיות יהודי הוא החיפוש אחרי האמת, ואני נראה כך כי זה המקור האמיתי של העם היהודי, כי כך צריך להיראות כל מי שהוא יהודי, ואני לא מבין למה אתם נשארתם כאלה? אתם בוגדים! לא? מי אומר לא? – ועל מה נהרג סבא שלכם? וסבא-של-סבא שלכם? התפקיד האמיתי של היהודי הוא להבין את האמת שניתנה לנו על ידי השם אלוקינו בתורה. יש רק שתי דרכים בעולם – הדרך האנושית והדרך האלוקית. כל האנושי הוא שקר, בלתי-מחייב, ראוי לגינוי וחסר כל תוקף. טינוף גמור, כפי ששמעתם בדברי הבחור האומלל שאני סולח לו כי הוא לא אחראי למה שהוא אומר כי הוא חבר של יוסי שריד ושולמית אלוני, ולכן העליב אותי ואת היהדות פה לעיניכם, בטומאת חילונים, אבל הוא לא אשם רק נפשו טועה. הוא אינו יודע עדיין את הדרך אל האמת. אבל, אבל, אבל – אנחנו בוחרים בדרך האלוקית כי היא האמת המוחלטת, ותפקיד היהודי הוא להכניס את שם אדוניי בעולם. אני מאמץ את מעשיו של אברהם אבינו שלקח נבוט וניפץ אלילים. רק לאחר הניפוץ תוכלו להבין כמה חוכמה יש ביהדות! – יהדות זה לנפץ, בנבוטים, את האלילים החילוניים, ניפוץ, ניפוץ, ניפוץ – "

כך דיבר וניפץ וניפץ ודיבר כשבע שעות, מלפנות-ערב, שעה שבה נסתיימו ההרשמה והחלוקה לחדרים והתחיל הסמינר – ועד אחרי חצות היום הראשון.

הייתי סחוטה כולי. מה יהיה? ואם עד סוף הסמינר יוכיחו לי שהשם אלוקינו קיים – אז אלבש שמלות ארוכות, גרבי ניילון בקיץ ומטפחת על הראש? טוב. בינתיים היה לי חדר לבד. שילמתי תמורת העונג הזה דולארים אחדים יותר, לא הרבה, הסמינר סובסד על ידי משרד החינוך והיהדות – כי הרגשתי שאני מוכרחה לעכל בשלווה את המזון הנפשי שאקבל מדי יום מן המדריכים להכרת הטבע, סליחה, נצח ישראל.

עליתי על משכבי סחוטה וצמאה ואז עלה בדעתי כי בכסף שיש לי, כל זמן שלא שודכתי, גולחתי, חוּתנתי וחבשתי שביס – אני יכולה לפחות לפנק את עצמי ולהזמין לי קנקן טה או מיץ תפוזים טרי. שכבתי כבר במיטה כאשר נכנס לחדר בחור צעיר נושא מגש ועליו קנקן הטה עם כלי-לחלב וכלי-לסוכר וגם קערה מלאה עוגיות. הוריתי לו להניח את המגש על השולחן הנמוך, ליד מיטתי. שאלתי אותו לשמו. עַלִי. נראה כבן שש-עשרה, אולי שבע-עשרה. לא גבוה. מוצק. עיניו שחורות וגדולות, בעלות ריסים רכים שהיתה בהם הבעה של ליטוף. גבותיו כהות מאוד, כמעט מחוברות, ואפו שרוע ורחב. יפהפה לא היה, אבל נוכחותו קרנה שלווה וצייתנות, והאופן שבו התבונן בי – הסגיר את צפונות-ליבו. רק אז שמתי לב שכתונת-הלילה שלי, המונחת עליי ברישול, חושפת למבטיו את רוב מחמדיי הצונחים. חייכתי. חשתי התרוממות-כוח בהם, לקראתו, והייתי אסירת-תודה לסקרנותו התמימה, או אולי היתה זו השפעת ההרצאה בת שבע השעות ששמעתי קודם, כי עתה, בהיותי ממולאה ערכי הדת, נזדקפו לפתע גם שדיי, נס שאפילו השחייה היומית בבריכת תל-אביב לא הצליחה עד כה לחוללו, ומה הפלא, כלום יש ערכי יהדות במים?

“הגברת רוצה למזוג לה הטה?” שאל עַלִי, וקולו רעד מעט. חשתי כי הוא מנסה, בעדינות, להאריך את שהותו בחדר.

“בבקשה,” אמרתי, “שמי לילך, מאיפה אתה?”

“מרֵיינֵה,” השיב.

“איפה זה ריינה?”

"זה כפר גדול, על יד נצרת, לילך – "

הרגשתי שהוא נהנה לומר את שמי, ברשותי, כאילו בכך הועמדו היחסים בינינו על מישור אחר, פרטי, וכל אותה עת לא משו עיניו מחזי שעדיין התרומם לעומתו כצמח השואף לאור, ידיו רעדו מעט ביוצקו את הטה לספל, כמעט שלא התבונן בפעולתו זו. נדף ממנו ריח טוב של מי-ורדים, כזה שעולה מממתק מזרחי בחנויות התופינים בעיר העתיקה בירושלים, ולא היה בו שמץ של זיעה. אני חושבת שאילו היה נודף ריח חמוץ, לא הייתי מסוגלת לשאת את קרבתו.

“חלב? סוכר?” שאל ומילא את מבוקשי, "את רוצה עוד משהו, לילך – "

מותניו היו כמעט בגובה ראשי, והתפיחה שבמכנסיו גדלה והלכה לנגד עיניי כמו בצק-שמרים או סרט לימודי המתאר צמיחתו של פרח בבת-אחת; ידעתי כי לעולם, לעולם לא ירשה לעצמו לעשות את הצעד הראשון, הן מפני ביישנותו והן מחשש שיאבד את מקום-עבודתו ויהא עליו לחזור לנגריה בנצרת, שם עבד לפני-כן, כפי שסיפר לי מאוחר יותר. שלחתי את ידי לעומתו ונגעתי במותניית-המשי השחורה שלו. “איזו מותנייה יפה,” אמרתי.

הוא לא זז.

תפסתי ברוכסן ובמשיכה אחת שיחררתיו כלפי מטה, ומיד נזדקר מולי, מתנודד, זרבובו הענק, הכהה, שראשו דמוי לב עבה בעל עין אחת, רוטטת-נוצצת בדמעת-גיל בודדה. סגרתי עליו את אצבעותיי ומשכתיו לעברי פסיעה אחת או שתיים, ואז, מעוצם התרגשותו, לא התאפק הנער עלי, ובהתנשמו, לוחש את שמי, "לילך, לילך, לילך – " חל בו רגע המשבר ונתן היטב את אותותיו. לא הספקתי אלא לקרבו אל חזי, שנזדקר לקלוט אותו כצמח אל האור, ובעוד רגע היו טיטים שלי מכוסים בנתזי תנובת זרעו, נוגע-לא-נוגע בהם, גדול משניהם, כמחפש לו מקום להידחק אליו, ואני נשענת על שתי ידיי, מאחור, והודפת עצמי, ישובה-למחצה, לקראתו.

מה נבוך ומבוייש היה עלי, קשה לתאר. “אל תדאג,” ניחמתי אותו, "אני מיד הולכת להתקלח – " ריחו היה מהול עדיין בבושם הוורדים, וכלל לא הגעיל. “תישאר,” ביקשתי ממנו, כי חמדתי אותו כולו, למעני. ותיארתי לי כי בנעורים שופעים כשלו לא יכבד עליו להטעימני בשנייה עד מהרה, והפעם בלא כל בזבוז, מתנובתו.

“לא. לא יכול להישאר,” גימגם, “צריכים אותי בקבלה.”

ניגבתי אותו בממחטות-נייר. תחתונים לא לבש כלל, רק זוג מכנסי מלצר שחורים, הדוקים, עם המותנייה הנוצצת. הוא הבטיח שיבוא אליי, מאוחר יותר, לכשתסתיים משמרתו.


ואכן, עוד באותו לילה, מתוך שינה, חשתי כיצד נמלאת המיטה בריח מי-ורדים ובחומו של גוף צעיר, ועד מהרה הייתי שרועה על גבי בפישוק רגליים, כצמח אל האור, עיניי עצומות עדיין, ועַלִי עליי, והאמת – לא טוב, חשתי שהוא קורע אותי, כאילו איבדתי את בתוליי – כנראה שלא הייתי עדיין מגורה דיי או שלא הייתי רגילה לזרבוב בעל מידות כשלו – כשראה על פניי כי הכאיב לי, עצר, אך כוחות-הטבע היו חזקים ממנו, כנראה, כי עד מהרה צנח על חזי, יונק משדיי, מתנשם ולוחש את שמי, בלא הפסק, כמין תפילת הערצה – ואני כואבת ומלאה בו ועם זאת צורחת ונהנית –

הוא נרדם על חזי, המסכן, אך לפנות-בוקר התעוררנו, ובכוחות משותפים התחלנו בשלישית את המאבק המיטתי בין עם לעם. הפעם טמן עַלִי שעה ארוכה את פניו בין ירכיי וסחט ממני קריאות הנאה, וממש בכוח שבתי ומשכתי אותו עליי, מה יש, שיִנק קצת, ושעה ארוכה היה תקוע בקירבי מבלי יכולת לגמור, ואנו שני מחנות לכודים זה בזה, ואני חשה בחלוף הזמן לפי האור שהלך והתבהר בחלון ולפי האביונות שבאו עליי בזו אחר זו, קלות כפרפורים, אך ממושכות, ממושכות, ממושכות, ולבסוף, מודאגת מעט מכך שעוד רגעים אחדים עליו להתייצב למשמרת הבוקר – שיחררתי אותו כשהחדרתי, בתנועת איגוף מוצלחת, אצבע לתחתול שלו, שהתלחלח ונענה לי עד מהרה מתוך כניעה גמורה, כאילו הוא הנקבה, וכך נמס בתוכי, ממלמל את שמי כמאוהב בי, ואני צחקתי בקול רם –

קפץ עַלִי, נכנס למכנסיו השחורים בלא תחתונים, וחמק החוצה בעיניים בורקות.

את הרצאת הבוקר – “ותורישמו ידך” נתן לנו דוקטור פלטיאל שַׁמְהוֹרִישׁ, מאוניברסיטת גורנותיים-צוּפים, שביקש להוכיח כי גם מבחינת המדע ניתנה ארץ-ישראל כולה לשלטון יהודי. הוא דיבר על עמלק, על אומץ ליבם של שמעון ולוי בשכם, שהתבוסתנים של היום היו ודאי מוקיעים אותם, על יהושע בן נון, על האנאלוגיות לתקופתנו ועל המנטאליות הערבית מבחינה אנאלית ומבחינה אוראלית, והסביר כי תקופת ההנקה של הזכר הערבי ארוכה מזו של הנקבה, כלומר – הזכר עדיין יונק כאשר הוא מסוגל כבר לדבר. אין הוא נזקק לצרחות כדי לקבל את האוכל, וכך נוצר אצלו קשר בין דיבור לתוצאה – השבעת רצונו האוראלית. לכן כבר בשלב הראשוני מקבל הדיבור יתר-משקל, עד כדי כך שהוא יכול להוות תחליף לפעולה. פעילות ינקותית זו אצל הזכר הערבי יכולה להתקשר עם תכונות כמו: החשבת-יתר של הדיבור, פראזיולוגיה וכדומה, והחוקרים הערביים עצמם כותבים על כך. כתוצאה מכל אלה הופך עצם הדיבור לפורקן אצל הזכר הערבי, ותוצאה אפשרית אחרת היא: דיברת – פירושו עשית, ואינך חייב בהכרח להוציא את הדיבור, או האיום – אל הפועל.

בדיוק באותו רגע נכנס עלי לאולם והביא על מגש בקבוקון מיץ וכוס זכוכית נוצצת לדוקטור שמהוריש. בשקט נכנס ובשקט יצא ולא ניכר על פניו כי שמע או הבין מילה מדברי המרצה הנכבד מאוניברסיטת גורנותיים-צופים. והדוקטור שמהוריש המשיך להסביר לנו, ועיניו נוצצות, “הזכר הערבי מפונק בדרך שונה מזו של הנקבה הערבית. את הילד מפנקים פינוק גופני, הכולל משחק באברי-מין, חיבוק ואימוץ אל הגוף. לפיכך צומח ממנו טיפוס חושני הסובל מאישיות כפולה. מצד אחד קיים אצלו הצורך האוראלי להוכיח גבריות, ומהצד השני קיימת אצלו הזדהות נשית, אנאלית, שאותה עליו להרחיק, היינו – מתפתח כאן שילוב של אכזריות שזורה ברומאנטיות. כך למשל אפשר להסביר השלכת אבנים על מכוניות של יהודים כהדחקה של אוננות מתמשכת מגיל הילדות אצל נערים ובחורים ערביים. לדוגמאות כאלה ואחרות, המבוססות על דטרמיניזם חברתי שאפילו החילונים לא יכולים לכפור בו, כי זה נכון גם מבחינה מדעית, יש כמובן השלכות פוליטיות!” הרעים עלינו בקולו דוקטור פלטיאל שמהוריש, “הדוגמא של תקופת ההנקה הממושכת יכולה להצביע על כך שאל לנו להיבהל יתר על המידה מאיומי הערבים להשמידנו, כי כזכור הדיבור אצלם הוא חלק מן הפורקן. אני, למשל – לעולם איני חש צורך לנעול בלילה את דלת חדרי! – עם זאת עלינו להיות זהירים מאוד בעניין המשחק המתמשך באברי-המין של הילד הערבי. לכשיגדל – הדבר דומה לגידול נמר בבית – הוא שקט, שקט – עד שהוא חש שבעליו פגיע!”

כך וכך הוסיף הדוקטור מאוניברסיטת גורנותיים-צופים ודיבר עד הצהריים, ואחרי הארוחה נפלנו, היינו קבוצה של כשבעים איש – לידיה של הרבנית נעמה קַפְקַפוֹנִי, שהיתה פעם קצינה בחיל-האוויר, הראשונה שהנהיגה את השביס הצה"לי כחלק מן המדים. היא הקדישה דבריה ליחסי אישות על פי ההלכה ולמשפחות הטמאות שאינן מקיימות עדיין את דיני היהדות. היא הסבירה שהיהדות, בניגוד לנצרות, מעולם לא התייחסה בשלילה, לא אל המין ולא אל צורכי הגוף. אין כאן עניין של רע-הכרחי, שהוא שפל או טמא. בשום אופן לא. הנוסח בהלכה הוא: “חייב אדם לשמח את אשתו בדבר מצווה.” ומן המילה “לשמח” עולה החיוב שבהתייחסות ההלכה, כי האושר שבלהיות יהודי הוא החיפוש אחר האמת. ההבדל הוא שאנחנו, שומעיה, כלומר היהודים שעדיין אינם מקיימים מצוות, רואים את המין רק כחלק ממערכת של יחסים אנושיים בין שני בני-אדם, אבל ההלכה מוסיפה גם את המימד של הכוונה והמחשבה, של הרצון לעבוד את הבורא. ובניגוד למה שחושבים רבים – לא הר-הבית, לא הכותל המערבי, לא מערת המכפלה בחברון ואפילו לא קבר יוסף בשכם הם המקומות הקדושים ביותר ליהדות – אלא המיטה של איש ואישה נשואים, היא המקום הקדוש ביותר, כי בה שורש ההתחדשות!

אחר-כך הסבירה לנו שתקופת האיסור על יחסי-מין היא כימי הווסת, וכשבעה ימים נוספים אחריהם, כשכבר אין סימני-דם. בתום שבעה הימים האלה, הנקיים, על האישה לטבול במקווה, ורק לאחר הטבילה היא מותרת לבעלה, והרופאים ממליצים ואומרים שאלה הם גם ימי הביוץ הטובים ביותר. וכדי שיהיה מותר לקיים יחסים, חייבים, אפוא, להתקיים כל שלושת התנאים: גמר הווסת, שבעה ימים נקיים וטבילה במקווה. אם אחד מאלה לא נתקיים, בני-הזוג אסורים ביחסי-מין. בתקופה זו, מתחילת הווסת עד לאחר הטבילה, יש ביניהם הרחקות. כלומר, אסור להם לא רק לשכב, אלא בכלל לגעת זה בזו. וזאת מדוע? כי עצם המגע, ביד או בנשיקה, עלול לגרות אותם ולהעמידם בפני פיתויים מן הסוג ששטופים בהם הגויים, והיהודים שאינם מקיימים מצוות – שאוהבים לשכב עם נשותיהם בעיקר בימי הווסת.

ומכאן עברה לאיסור האוננות. כשאדם לא-יהודי מאונן, למשל – ערבי, הרי לא עשה כל מעשה רע. ועינינו הרואות שהתופעה נפוצה אצלם מאוד, ושבדרך-כלל, כשאין הפרזה בדבר – אין היא גורמת להם כל נזק – לגויים, כמובן. והנה האוננות, האסורה בגלל השחתת הזרע הכרוכה בה, היא דוגמה טובה לאיסור המחייב יהודים בלבד. ואם נחפש את המשמעות שמאחורי העניין, מדוע ליהודים אסור להשחית זרע ולגויים מותר, אז התשובה היא שהיהודי חייב לשאוף לקדושה יתירה ואסור לו להשחית את טיפות הזרע הקדוש אל הקליפות הטמאות, ואסור לו לשקוע בהרגלים של התרכזות בהנאה-גופנית-עצמית-בודדת, כי האושר שבלהיות יהודי הוא החיפוש אחר האמת, ועל כן קיימות דרישות מיוחדות שהבורא דרש ממנו ואינו דורש מכל האנושות, כגון לימוד תורה.

המושג – לימוד תורה, נחשב לפיתרון לא רק כנגד הגירויים המיניים אלא בעניינים שונים כגון – שיחות לא מוסריות, לשון הרע, רכילות, השמצות למיניהן. אלה הם איסורים, שכמו האוננות, או כל עניין אחר שיהודי חייב להיזהר בו – לימוד תורה מהווה להם עיסוק נגדי, המגביר את הזהירות. ולא רק לשבת וללמוד פרק בתורה, אפילו לשמוע סיפורי אגדה או דברי הלכה, להשתתף בדיונים ובוויכוחים על דברים שבקדושה – כל אלה הם דברים שלפעמים כרוכים בהוצאת מרץ בלתי-נדלה, ומקטינים את הצורך באוננות. ויש רבנים הרואים אפילו בזריקת אבנים על אחינו הלא-מאמינים, הנוסעים עדיין בשבת במכוניות – עיסוק-שבקדושה הכרוך בהוצאת מרץ בלתי-נדלה, וגם תריס בדוק בפני אוננות, אבל היא, הרבנית רס"ן (מיל.) מרת נעמה קפקפוני, אינה מצטרפת לדעתם, כי חבר שלה לשעבר, טייס, שאמנם אינו מקיים מצוות, עדיין, נפגע במוחו מאבן כזו, ומאז הוא צמח, והיא אינה חושבת כי יהודים צריכים לפגוע כך ביהודים, ולדעתה חטאם של אברכים מאוננים-בסתר, חמור ככל שיהא מבחינת – ולא תשחית זרעך לשווא, עדיין קטן הוא בהרבה מחשש פגיעתן הרעה של האבנים שהם יודים במוחותיהם של יהודים אחרים, אפילו הללו מחללי-שבת בפרהסיה, עדיין.

עד שעה מאוחרת בלילה, וגם למחרת, נישאו הרצאות על “מוצא האדם מן הקוף – האומנם?” על “רצח עובּרים יהודים מאז השואה” על “היש ביהדות תשובה לשאלות מצפון?” על “משמעות האותיות שבתורה וצירופן למילים” על “מצוות השמדת-עם מן התורה – האומנם?” על “היש צורך במדע?” על “היש צורך באמנות?” על “האושר שבלהיות יהודי הוא החיפוש אחרי האמת” ומכל אלה הבנתי שהמלחמה ביצר-הרע כבר אינה מתקיימת כל-כך בתקופתנו כי אנחנו, היהודים שאינם מקיימים מצוות – מספקים את תאוותינו כאוות-נפשותינו ולכן אין אנו מסוגלים להיאבק ביצר-הרע כי שקועים אנו בו כליל. ואילו הם, המאמינים, מקיימי המצוות שבתורה, גם להם אין כל צורך להיאבק ביצר-הרע כי האושר שבלהיות יהודי הוא החיפוש אחר האמת ולימוד התורה והחיים של הקדושה והטהרה שבהם אין שליטה ליצר-הרע ולא תמצא במחנם שאב ישכב עם בתו ר“ל ואח עם אחותו ר”ל ובעל עם אשת-ידידיו ר“ל ואישה נשואה עם החברים של בנה ר”ל – כנהוג אצלנו, בתל-אביב, בשכונות של יוסי שריד ושולמית אלוני.

מצד שני, אולי כולם דופקים אותי מפני שאני אשכנזייה?

טוב. אני חושבת שבאותו לילה לא היה אחד או אחת מקירבנו, משתתפי הסמינר, שישנו כמובן נשים לחוד וגברים לחוד – שלא התענה שעות ארוכות עד שלא היה יכול להתגבר על יצרו העז והנורא, וסיים בהשחתת-זרע-רבתי או במיץ-נשים, חוץ ממני, שהשארתי דלתי לא נעולה וזכיתי לביקורו של עלי, שהפעילות החדשה שמימיו לא ידע, לדבריו, כמוה – הוא נשבע לי שאני האישה הראשונה שהרשתה לו לגעת בה – רוקנה כנראה את הביצאלאך שלו כליל, כי בלילה זה לא הזריע אלא פעמיים אך כל פעם נמשכה שעה ארוכה ואני חושבת שרק בזכותו הצלחתי להחזיק מעמד בסמינר, שבעה ומסופקת מצד היהדות במזון נפשי מדי יום ומצד הערביוּת בגופי מדי לילה, ויכולה הייתי להמשיך כך כל שבעת ימי הסמינר, וריח מי-ורדים נדף כבר גם ממני, ושפתיי תפחו וכאבו לאחר שהצלחתי להקיף בהן את הזרבוב בעל ראש הלב הרחב שפיאר את ירכיו של עלי – אלמלא הגיעני ביום השלישי בצהריים המברק על פטירתו של אפרם גרילפארצר, הוא סנופי השמן.

לא היה אפשר להתקשר להתקשר איתי טלפונית כי מנותקים היינו, לא רדיו, לא טלוויזיה, רק שלוש ארוחות דשנת ביום. חדרים נעימים. והרבצת תורה משמונה בבוקר עד חצות, עם הפסקות קצרות. אבל לא אימא רגינה תיוואש מלשתפני בלווייה המשפחתית.

מיד ארזתי כל חפציי המעטים, נשקתי למזוזה והסתלקתי באוטובוס הראשון, ואפילו לא נעלתי את דלת חדרי הריק. את עלי לא ראיתי. זו לא היתה שעת המשמרת שלו. ואני משערת לעצמי כי אם לא סיפרו לו בקבלה על היעדרי, חמק בשעה הקבועה בלילה אל חדרי בעד הדלת הלא-נעולה, פושט מכנסיו השחורים עם מותניית-המשי בעלת הקפלים, ללא תחתונים, ואם מצא את המיטה ריקה וסיפק תאוותו במזרון ובריח סדיניי, או הבהיל באברו הגדול משנתה איזו משתתפת בסמינר להכרת היהדות – זאת לא ידעתי בטרם נתפרסמה הפרשה בעיתון. – כי מאז הלילותיים שהזדיינתי עימו עד שורשי-נשמתי, לא שבתי לראותו אי פעם, אף כי חוששתני שתוצאות רבות וחשובות היו לכך על מהלך חיי ועתידי –


[נדפס לראשונה לפני 25 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים]


המשך יבוא


 

מחברת חמישית

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]


המשך 4

מיד ארזתי כל חפציי המעטים, נשקתי למזוזה והסתלקתי באוטובוס הראשון, ואפילו לא נעלתי את דלת חדרי הריק. את עלי לא ראיתי. זו לא היתה שעת המשמרת שלו. ואני משערת לעצמי כי אם לא סיפרו לו בקבלה על היעדרי, חמק בשעה הקבועה בלילה אל חדרי בעד הדלת הלא-נעולה, פושט מכנסיו השחורים עם מותניית-המשי בעלת הקפלים, ללא תחתונים, ואם מצא את המיטה ריקה וסיפק תאוותו במזרון ובריח סדיניי, או הבהיל באברו הגדול משנתה איזו משתתפת בסמינר להכרת היהדות – זאת לא ידעתי בטרם נתפרסמה הפרשה בעיתון. – כי מאז הלילותיים שהזדיינתי עימו עד שורשי-נשמתי, לא שבתי לראותו אי פעם, אף כי חוששתני שתוצאות רבות וחשובות היו לכך על מהלך חיי ועתידי –

סנופי נקבר בנחלת-יצחק וחלקתו עלתה הון עתק. עוד בחייו שילם עבורה. אימא ואני הסתרנו מבטינו מאחורי משקפי-שמש כהים אך רק עיניה האדימו; היו שם בניו של אפרם, יונתן וגבריאל פאר-גורל, נרדה בתו – ואין זה נכון כלל שדוקטור נֵרְדָה גרילפארצר-גלילי מן הפקולטה לפילוסופיה, ירקה בפרצופי וכינתה אותי בשם “נימפומאנית!” ו“רוצחת!” – מה שכן נכון הוא שהתווכחה עם עבדקן אחד מחברא-קדישא שעה שהתעקשה להשמיע מעל גבי רשמקול-נייד גדול על קברו הטרי של סנופי, בצל הברושים, ולפי בקשתו, לדבריה, עוד בחייו – את התמונה האחרונה מתוך האופרה “דון ג’יובאני” של מוצארט – ונכנעה רק לאחר שהופיעו ובאו לעזרת הקדישאי שני עבדקנים בכירים מאותה חברא ורמזו שעם רצונו האחרון שכזה אולי המנוח לא היה כלל יהודי ויהא צורך להעביר קבורת כבוד גופתו למקום אחר? וכך לא שמענו, בצל הברושים, את הקומנדאטורה, ואפרם לא הורד שאולה לקול זעקתו האחרונה של דון ג’יובאני אלא היה עליו להסתפק בחזן ובאל מלא רחמים –

והיו שם כלותיו, נכדיו וכל משפחתו העניפה, ואפילו ורדה, אשתו הראשונה, שנישאה לדוקטור מכס צוצקינר בועלי הראשון, שנמצא גם הוא בין ההולכים אחר מיטת המת. אפילו חמיאל גילרמן, אביו וכל משפחת אשתו, כולם עשירים כקורח, היו נוכחים וכמובן דודי דוקטור דולפי הרמוטק, שכחש מאוד אחרי הניתוח שבו הוציאו גידול ממאיר מבטנו. בקיצור, זו היתה לווייה מפוארת לאבא חורג – הרבה יותר גדולה מזו שהיתה לאבי האמיתי, ארון הרמוטק זיכרונו-לברכה. ורק שלא היה ברור בדיוק איפה יושבים שבעה על אפרם – בדירתו שחלק עם אימי או אצל אחד מבניו? לבסוף ישבו בביתה, לא יותר מדי זמן, כי לא חשו בנוח, היחסים בינה לבינם לא היו חמימים במיוחד. ואותי שנאו. בייחוד דוקטור נרדה, אלופת ההפגנות נגד, הקיצור – כשקרא לי עורך-הדין זולטר וגינור, אבא של גדעון, למשרדו, ובישר לי כי נתעשרתי – נפל עליי הדבר בהפתעה גמורה. מתברר שסנופי זכר לי חסד חסדיי ומאחר שלא עלה בידו לפקוד אותי בחייו, פקד אותי בצוואתו והוריש לי כמה אלפי דולארים וזאת נוסף על הדירה שאותה רשם על שמי עוד בחייו.

אבא של גדעון היה נחמד אליי מאוד-מאוד וכנראה לא ידע דבר על ניסיונו של גדעון להשכיבני על שולחן היו“ר בתור עוזרת-אישית כאשר נסע היו”ר לארגנטינה. הוא אמר שגדעון מצליח מאוד ויש המנבאים כי לא ירחק היום ויזכה להיות שר בממשלה. ההתנקשות בחייו רק חיזקה את מעמדו הציבורי. ואז הפתיע אותי ואמר, "לילך, יש לי אלייך בקשה לא שגרתית – "

“בקשה?” צחקתי במבוכה לנוכח החיוך המתוק שבו דבק בי מבטו, “מה אני אוכל לעזור לך?”

נזכרתי בטענות-כלפיו של כלתו-לשעבר, רוני, שהתגרשה מגדעון תוך שערורייה שהושתקה בתשלום נכבד, כך סיפר לי בשעתו סנופי, חברו של זולטר. מה טענה? לא חשוב. עכשיו היא חיה עם אלישע גילרמן, שאומנם נתפס, כפי שנתפרסם בעיתונים, בהעלמת מאתיים אלף דולאר מע"מ אך יצא בשלום, ולמרות שנכלל ברשימת בעלי הפקדונות הממוספרים, בשוויץ, לא הצליחו לשבור אותו ולהביא עדות-מסייעת חותכת נגדו; ומספרים כי משני החוקרים במחלקה הכלכלית של המשטרה, שטיפלו בו – האחד קיבל התקף-לב והשני פרש למערופיה פרטית. אלישע התפרסם גם כשנפצע כאשר זרקו את הפצצה בהיכל-התרבות בעת השמעת “אאידה” בקונצרט הפילהרמונית עם זמרים-אורחים ממילאנו, וזאת כפעולת-מחאה נגד “התרבות האשכנזית השלטת”! – כפי שהסבירה במרירות נינט עזגד כשרואיינה בתוכניתו של רם עברון בטלוויזיה – “צריך היה להעלות את האופרה בסגנון המוסיקה המצרי-מקורי של עדות-המזרח או שלא להעלותה כלל!” – רוני עלתה בשעתה הון-עתק לגדעון, זאת אומרת לזולטר, לצורך האישפוזים שלה, מדי פעם, אחרי התמוטטיות-העצבים, וזאת עוד כשהיתה נשואה, אבל אלישע לא עוזב אותה, יפהפייה שכמותה! – למרות שמצבה הנפשי ממשיך להיות מעורער ודמותה הצהבהבת נשקפת אלינו, בבגד-ים משגע ובאלכסון, מעל סככות-הפרסומת המוארות של תחנות-האוטובוסים, ויש שבגללה עושים בהן חורים.

"אפרם זיכרונו-לברכה סיפר לי הכול, עוד כשהעביר את הדירה על שמך. הוא היה ידידי הטוב. לילך, הקשיבי – חשבתי, הלא אפשר בלי הסתבכויות טפשיות שכאלה עם אימא שלך, אלא ביישוב-הדעת – להציע לך הסדר הרבה יותר נדיב, וכמובן חשאי לגמרי. פעם בחודש, לכל היותר פעמיים, אבוא לבקר אותך, אצלך? – בשעות העבודה – שלי, כמובן, כי במועדים אחרים אשתי לא תיתן לי להתפרפר – "

כשאבא של גדעון אמר – להתפרפר, ראיתי בדימיוני פרפרים צונחים על קרחתו ומנפנפים שם בכנפיהם הלבנות כתלתלי ליצן עצוב בקרקס.

לא ידעתי איך מסרבים לו בלי להעליבו, מה עוד שהוא מחזיק בידו את גורל ירושתי היחידה – צוצקינר מעריץ כפות-רגליי ותומכי מעת לעת – בוודאי לא ישאיר לי כלום שהרי בעולם-הבא לא יגעו עוד בהונותיי באברו אלא אם כן יום אחד אגיע גם אני אליו ואשב על ברכיו – בגיהינום! – לא. למה? דווקא בגן-עדן. ומאימי, סמוכה אני ובטוחה – יישארו לי רק חובות וסחבות.

“בואי, אתן לך מקדמה, במזומן,” הפציר בי אבא של גדעון, ולהפתעתי פתח בפניי דלת, שהתמזגה בצבע ציפוי-הקיר, ונתגלה חדרון מהודר ונוח, שנועד כנראה למנוחתו ולכספתו. על הקירות היו תמונות שמן יקרות, כמו גם במשרד המהודר. הוא הוליכני אל החלון, ממנו נשקפה תל-אביב פרושה כעל כף-היד, הים, הבתים, השדרות, המכוניות, כמו ממעוף אווירון. ובעודי מתבוננת החוצה, זז מעט הצידה – כדי לפתוח את הכספת הנסתרת, חשבתי – אך במקום פתח את אחוריי, לאחר שהרים את שמלתי, שלבשתי במיוחד לכבוד הזמנתי למשרדו – הפעם שמעתי להצעת אימי אף כי לרוב העדפתי מכנסיים או סרבל ג’ינס שכך גם היה לי קל יותר לשוטט על אופניי ז"ל בעיר.

“מה זה עלה על דעתך, אבא של גדעון?” שאלתי אותו בלי להסב את ראשי לאחור וגם פחדתי לזוז כי לא ידעתי איך עושים זאת בלי להעליב אותו; ושאלתי את עצמי אם גם רוני כלתו מצאה עצמה, בשעתה, בדיוק כאן ובמצב הזה. הוא החזיק במותניי היטב ובעוד רגע חשתי – כזרימת המכוניות בנקיקי הרחובות למטה, את זרימת אברו הרופס אל מול קורי הבד של תחתונייי הדקים, כמין התאספות של רפרפת קרושה.

“ככה זה אצל מבוגרים,” התנצל, מתנשם בעורפי, מדיף ריח מי-גילוח אנגליים וחושש לומר את המילה – זקנים.

נתמלאתי גועל והתחלתי להקיא. איני יודעת מה קרה לי. זה כמה ימים שבחילות פוקדות אותי, בעיקר בבקרים. אני חושבת שהיקאתי שם, מבעד לחלון, על מחצית הרחוב, ואלמלא החזיק אותי אבא של גדעון באחוריי, הייתי ודאי עפה כבר למטה. למרבה הזוועה הצליח, בכל זאת, להרטיב אותי בתנובת זרעו המעטה. ולאחר ששטפתי את פי ורחצתי פניי בקיטון צר, בכיור שבו משתמשות ודאי כל הזונזונות שלו, הושיט לי בחיוך, והוא נקי ומסודר להחריד, אפילו עניבתו לא זזה – גיליון של עיתון-ערב, כדי לעטוף את התחתונים שהייתי מוכרחה לפשוט. ידי כבר היתה מושטת להטיח אותם על קרקפתו החלקה ולמרחם היטב פעם ופעמיים, כשלפתע צדה את עיני כותרת-פנימית בעיתון, שסחטה ממני קריאת תימהון, וכך היה כתוב:

“בן מיעוטים אנס מרצֶה בסמינר להכרת היהדות!”

כותברת מישנה:

“במלון אחינועם היזרעאלית בעפולה.”

נתיישבתי לי לרוחב הספה ופרשתי את העיתון על ברכיי, ברגליים מורמות, כמנהגי, וקראתי כי בן-מיעוטים צעיר מאחד הכפרים בגליל, העובד כמלצר במלון אחינועם היזרעאלית בעפולה, הושם לפני שבועיים במעצר משטרתי באשמת תקיפה על רקע מיני. סיפור המעשה הותר לפירסום רק עתה:

כשעה לאחר חצות הלילה חדר בן-המיעוטים בעד הדלת הלא-נעולה, לחדרו של המרצֶה, ששמו נאסר לפירסום, ואשר שהה במלון במסגרת הסמינר להכרת היהדות. מסיבה בלתי ברורה הגיע בן-המיעוטים, ערום, למיטתו של המרצה, והחל מחבקו ומנשק אותו ותוקפו על רקע מיני. כשהתעורר המרצה בצעקות – ברח בן-המיעוטים, שהוא עדיין קטין, ונתפס בידי אנשי-השירות של המלון כשהוא יחף וכתונת בלבד על מערומיו. כל ניסיונות החקירה המשטרתית לברר את הסיבה למעשהו – נתקלו בחומה אטומה של שתיקה. סבורים כי יש לעניין קשר לדברי ביקורת מסויימים, על רקע לאומי, שהשמיע המרצה יום קודם לכן במסגרת הסמינר להכרת היהדות. בן-המיעוטים נחקר אם יש לו קשר לאירגון עויין כלשהו, ובני-משפחתו טוענים כי החוקרים ניסו להוציא מפיו הודאה בכוח. אין שחר לידיעות כי למרצה היו נטיות למישכב-זכר. והכתבה מסתיימת בהברקת-רגע של העיתונאי המקומי, האמון כנראה על דיווח שנון ממגרשי-הספורט בעמק, “רגזה עפולה: תחת מרצֶה כי ייבעל!”

עלי המסכן! – הרהרתי.

ורק אז הבחנתי כי כל אותו זמן שהייתי שקועה בקריאה עמד עורך-הדין המבריק זולטר וגינור והסתכל בעיון אל בין רגליי המורמות, כאילו פותצ’יק שלי היה מוצג משפטי נדיר וחשוב לחקירה. כמעט שיכולתי לחוש את נגיעת מבטו, או אולי היה זה רק איוורור-יתר שדיגדג לי.

פוּיה. איך הוא לא מתבייש?

“אימא של גדעון חולה מאוד, כבר הרבה שנים,” התנצל לפתע, “מה מצאת פתאום בעיתון של אתמול?”

“שטויות,” אמרתי וקמתי, “אוּישׁ, כבר אין לעיתונים במה למלא את דפיהם – אונס בעפולה!” ועטפתי את התחתונים בגיליון תוך כדי כך שאני מקפידה שלא להרטיב את הקטע על עלי.

“זאת תמונה של שמואל בק,” הצביע בגאווה לעבר תמונת-שמן של אגסים שהיתה תלוייה על הקיר. "אני מקווה שעוד ניפגש – " החזיק בידי וביקש ללוות אותי. אך אני נותרתי נטועה במקומי, וכך נשמטה ידו.

"עכשיו המקדמה – "

"אבל לילך, עוד לא הוצא אפילו צו-ירושה! – עוד לא פירסמו הודעה בעיתון על העיזבון! – זה לוקח ארבעה-חמישה חודשים לפחות. קראתי לך כדי להודיע לך על הכתוב בצוואה – "

"המקדמה – "

"אבל – "

“אותי לא מעניין שום דבר,” נופפתי כלאחר-יד בחבילה העטופה בנייר-העיתון, שכתם לח ומכוער עלה בה, "אתה קראת לי לקבל מקדמה – "

הוא חייך, מכחכח בגרונו, כמתכוון להתנצל על הרמז.

“במזומן!” – הרמתי קולי.

הוא הרצין. רגע ארוך תקע בי מבט, הו! הו! הו! – זה מבטו המפורסם של עורך-הדין זולטר וגינור, המבלבל עדים ונאשמים על דוכן בית-המשפט, ומאדיר את שמו בעיתונים, ואני – הישרתי מבטי אליו חזרה, מניחה לו לקרוא בעיניי ככל שיחפוץ, איום – או הבטחה להתמסרות מלאה בעתיד. מצידי, שישק לי! – אבל בדולארים! –

“או.קי.” אמר. "אתן לך מקדמה. אבל הדבר הזה צריך להישאר סוד, בינינו, כי אסור לי עדיין לגעת בכספי העיזבון, ואני נותן לך מכספי הפרטי – "

ניגש לכספת, ביקש ממני להסתובב ולהביט בחלון החוצה, וכעבור רגעים אחדים קרא לי.

“אני לא מקבלת שקלים,” אמרתי לו, “הבטחת דולארים.”

“מדובר על שווה-ערך, בשקלים, לדולארים – אלה התקנות!”

“אתה יכול לנגב עם התקנות,” התרגזתי. “אמרת את הסכום בדולארים, והדגשת – במזומן!”

נאנח. הוציא צרור אחר ממגירה גדושה בכספת, וספר על ידי שטרות של מאה בסכום אשר מכמה טעמים מובנים אני מעדיפה שלא לנקוב בו. וכך יצאתי ממשרדו בלי תחתונים, עדיין חיוורת, טעם חמוץ בפה – ועשירה למדי!

באתי הביתה. ארזתי מזוודה של בגדים כהים וחולצות ארוכות שרוול, והחלטתי לנסוע לירושלים, לישיבת אור-בלבנה, אל הרב בִּילָאר, סליחה – בִּילָאד. אני תמיד מתבלבלת כשאני כותבת את שמו. “גברת תוגתי מתחננת שתבואי אליהם,” צילצל הטלפון. אימא שלי! – “לפחות תשלחי לה את השירים שחיים כתב לך בשנים האחרונות, היא מבקשת! מגיע לאישה שרגליה נתפסחו במחנות, לא?”

“אין לי זמן, אני נוסעת.”

“לאן?”

“לירושלים. החלטתי להיות דתייה!”

“אוֹי וֵי!” התחילה לבכות לי, "אוֹי וֵי, לילכצ’יק, את יצאת מדעתך! לא די שאפרם המסכן בדיוק מת לי עכשיו ועכשיו גם את מסתלקת ממני אל המיסיונרים האלה – "

“אימא!” אמרת לי, "אל תכני אותם ככה, הם לא מיסיונרים והאושר שבלהיות יהודי הוא החיפוש אחר האמת. ובכלל – מה זה רע אם אני אתחתן עם אברך נחמד ויהיו לי הרבה ילדים קטנים עם פיאלאך ותוכלי לפעמים לבור לבקר אותנו אבל לא בחולצות הנוראות שלך שבהן את נראית, תסלחי לי, כמו זונה בלה – "

"זונה? תקראי לאימא שלך זונה? קודם החבר שלך מת מהמחלה של התחת ועכשיו את נהיית לי יהודייה כשרה פתאום – "

לא תיארתי לי שהיא יודעת טוב כל כך מה היה לתוגתי המסכן.

“ואל תחשבי ששכחתי מה עשית אַת לזיכרונו-לברכה אפרם! צדֶקֶת גדולה שכמוך! הלא הרגת אותו בזה שהסתובבת חצי-ערומה בבית, שלא לדבר על אז… על אז… שדחף את האף שלו ב… ב… אני-לא-רוצה-להגיד מה מגעיל שלך! הלא מאז לא חזר אל עצמו אפילו יום אחד! המסכן! מי הם הרבנים האלה שאת נוסעת אליהם. תגידי, תגידי לי, כי אני רוצה להתקשר אליהם ולהגיד להם איזו מין קוּרְבֵה את… קורבה… קורבה…”

ושוב יללות, ובכיות, ואיומים, “מיד אני באה אלייך, אל תסעי! את הורגת את אימא שלך, הלא את אף פעם לא ידעת להגיד לא לגבר שחשק בך, כבר מן המורה אורן שישבת לו על הברכיים והכניס אותך להריון, את – עם חצי תל-אביב! בושה… האושר שבלהיות יהודי! – הלא את שקרנית פתולוגית, פאנטאזיורית! – אותי את לא מרמה, לילכצ’יק, אני יודעת שאת רקובה לגמרי כי את הבת שלי, בעוונותיי הרבים, או וֵי, אני מתעלפת… תבואי מיד! תראי מה עשית לי! כן, כן, מה עשיתם לי! את, ואבא שלך, ואפרם הטיפש… וכשאני אמות יהיה לך טוב, לילכצ’יק, תעשי חגיגה על קברי… עם שביס… וקפלט… ושרוולים ארוכים… וגרביים ארוכות… ותריסר נכדים שלא יראו את סבתא שלהם לעולם… לעולם…”

וניתקה את השיחה. בוכה. לא נפלתי בפח ולא נסעתי אליה. להיפך. נפרדתי מדובי וקופל’ה שלי, שהשארתי אותם על המיטה המסודרת, נשקתי למזוזה ומיד יצאתי מן הדירה, בטרם תגיע היא אליי, וליתר ביטחון טמנתי במזוודה גם את המעטפה עם השירים של תוגתי, כי ידעתי שתחטט בחפציי כשתיכנס, במפתח שלה, לחפש אצלי דולארים בטמפונים.

בדרך לתחנת האוטובוס, את מי אני פוגשת? רוני הפסיכית, אשתו-לשעבר של גדעון, עם שיער הפלאטינה שלה והעכוזיים המתנודדים על עקבים גבוהים, כאילו ירדה ממודעת-הפרסומת-המוארת שלה לבגדי-ים על תחנות-האוטובוסים.

“מה זה את לא על האופניים, לילכצ’יק?” היא שואלת אותי, ואני רואה שהסקרנות אוכלת אותה כשהיא מגניבה מבט למזוודה שאני נושאת בידי.

מה זה שאת לא מאושפזת? – רציתי לענות לה אבל חסתי עליה בראותי את אצבעותיה קמוטות-העור רועדות בהיסטריה כבושה של עודף-ניקוטין.

“יש לי סמינר בירושלים,” אמרתי.

“אוֹהוֹהוֹ,” התפלאה, “רק אל תגידי לי שאת חוזרת בתשובה?”

“אני?”

ושתינו צחקנו.

“מה דעתך לשבת לשתות כוס-קפה לפני הנסיעה?”

הסכמתי.

עלינו לבית-קפה חדש בגבעת היל, מול המצבה לזבר החיילים הבריטיים שחצו את הירקון במלחמת העולם הראשונה. “אלישע במילואים,” אמרה רוני, "בגדה הצפונית או המערבית, עוד לא התקשר להגיד בדיוק. מה את נראית ירוקה כל כך? חדלת ללכת לבריכה? אולי את רוצה לעלות אליי אחר-כך? יש לי כמה בגדי-ים, הכי חדישים, שקיבלתי מהדוגמנות, בתענוג – תוכלי למדוד, גם עציונה לקחה אצלי אחד, לקחה בחצי מחיר – "

“לא, תודה.” אמרתי. “פשוט היקאתי קודם.”

“מה יש לך, את חולה?”

וכל הזמן עישנה. שתיתי קפה-בחלב. עשיתי חשבון, כבר עברו שש שעות מאז הבשר של וגינור. וסיפרתי לה איך זולטר ניסה להתעסק איתי, אבל בלי הפרק על חלקי בירושה. למה שתקנא?

מתברר שהיא מכירה טוב מאוד את הקיטון המשרדי, והתמונות של בק, והחלון. יש לה אפילו הקלטה-סמוייה וזה עזר לה מאוד במשפט הגירושין. הציל אותה אז עורך-הדין עזרא דופברג, אבא של דינה. אבל היא לא תסלח להם לעולם, לווגינורים, מפני שאחר-כך היתה מאושפזת תקופה ארוכה, בגלל הרעלת ניקוטין, והכריחו אותה גם לעשות הפלה ומאז היא לא יכולה ללדת.

“אבל אל תגלי זאת לאף אחד,” ביקשתי ממנה כששמעתי איך היא מפטפטת על אודות זולטר. “נשבעת לי?”

“נשבעת! מותק – אני עם הווגינורים האלה גמרתי. – אבל איך אפשר לחיות בעולם כזה, ללא אהבה, לילך?” המשיכה פתאום בקול רעוד, ונגעה בידי, "הכול מסביב כל כך גס, אכזרי – "

“ללא אהבה?” – נבהלתי פן שוב יתמוטטו עצביה, ועניתי לה דבר ראשון שעלה בדעתי, “הרי כל פעם שמישהו מאיתנו אומר את המילה – אני, הוא אומר מילה של אהבה – כי העולם הזה מלא, שופע על גדותיו – אהבה עצמית!”

“אז את נוסעת לסמינר?”

“כן.” משכתי ידי ממנה.

“איזה?”

“משהו בתיירות-פנים.” אמרתי.

"רק תיזהרי מהדוסים – "

"את מספרת לי – "

מטומטמת.

וכך הגעתי לירושלים, לישיבת אור-בלבנה. הרב יצ"ח בילאד קיבל אותי בכבוד והשתתף בצערי על מות אבי החורג, ועל כך שהייתי צריכה לעזוב את הסמינר באמצע.


[נדפס לראשונה לפני 25 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים]


המשך יבוא


 

מחברת חמישית

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]


המשך 5


וכך הגעתי לירושלים, לישיבת אור-בלבנה. הרב יצ"ח בילאד קיבל אותי בכבוד והשתתף בצערי על מות אבי החורג, ועל כך שהייתי צריכה לעזוב את הסמינר באמצע. מילה לא רמז על המקרה הלא-טהור שקרה בחדרי-לשעבר במלון אחינועם היזרעאלית. אשתו הרבנית שמואלה פינתה לי חדר בדירתם, בקומה העליונה של הישיבה. הדירה היתה כבר כמעט ריקה וכל חפציהם ארוזים וביניהם מתרוצצים ששת ילדיהם הנחמדים, כי למחרת השבת אמורים הם לעבור לגור ביישוב החדש בני-חמור השוכן בין אוניברסיטת גורנותיים-צופים לבין ידעון-מעוננים, מקודם מעונני-אפרים, ואשר בבוא היום תועבר אליו גם ישיבת אור-בלבנה על אברכיה העבדקנים.

"האושר שבלהיות יהודי, דעי לך, לילך – " אמרה לי הרבנית שמואלה דקת האף וגבוהת מצח, "הוא הדרך אל האמת לא רק בגאולת הפרט אלא גם בגאולת הארץ. את תראי – הרב בילאד ודוקטור שמהוריש והרבנית נעמה קפקפוני וכל החבורה שלנו – יהיו, בעזרת השם, בעוד כמה שנים המנהיגים של המדינה כולה כי הם היחידים שיודעים מה, מאמינים בְּ – ומוכנים לְ – "

“הרבנית שמואלה,” אמרתי לה, "אני מחפשת את הדרך להתגבר על הריקנות הפרטית שלי ואין לי שום רצון לעלות אתכם בהר למעונני-אפריים או לבני-חמור כדי לכבוש את הארץ כולה. הכי טוב לי להישאר בירושלים ולכבוש את עצמי, אם בכלל אצליח. ניסיתי כבר הכול, חוץ מסמים, מפני שאני לא מוכנה להתמכר ולהרוג את עצמי או לגמור את החיים שלי בצהבת באיזה אשראם בהודו – "

היא חייכה בעיניה השחורות, פרצופה המעוגל, הבהיר, נתמלא מבט תקיף ועצוב במקצת, שעימו יכלה להיות בקלות כוכבנית בסרטים, ואני המשכתי, "תראי, אין לי נקודת-כובד בחיים, זאת את מבינה? כסף יש לי, וגם דירה. מקצוע אין לי. ושום דבר לא משך אותי עד כה חוץ מהחיים עצמם, והבריכה והים והרכיבה על אופניים. עכשיו החיים עצמם נמאסו לי. ועל השחייה והרכיבה אני מוותרת – "

“כשאת אומרת, החיים עצמם, את מתכוונת ל’ואל אישך תשוקתך'?”

“כן,” אמרתי בצניעות, כי בנוכחותה לא יכולת, כמובן – להעלות על דל-שפתיי ביטויים חריפים יותר, אף לא העזתי לחשוב אותם.

“אסור לך לומר – נמאסו,” התרעמה עליי הרבנית שמואלה. “היהדות, בניגוד לנצרות, מעולם לא התייחסה בשלילה, לא אל המין ולא אל צורכי הגוף! אין כאן עניין של רע הכרחי, שהוא דבר שפל או טמא. בשום אופן לא. ההלכה אומרת: ' חייב אדם לשמח את אשתו בדבר-מצווה,' ומן המילה – לשמח, עולה החיוב שבהתייחסות ההלכה. אבל, עלייך לדעת את חובות האישה כלפי בעלה, ואז לא תדברי על מיאוס בחיים עצמם וגם לא על מה שאת, עד לפני ימים לא רבים, היית קוראת בשם – להתפרפר. כבר ב’מנורת המאור' נאמר: ‘אף על פי שהאישה היא בת-זוגו של האדם, אל תחשוב בעיניה את בעלה כחבר אלא כאדון.’ ועל זה אמר המשורר: ‘כי הוא אדונייך והשתחווי לו.’ והאישה תאהב את בעלה והוא ימשול בה, שנאמר ‘ואל אישך תשוקתך.’ ומובא בספרים בשם הרלב”ג: ראוי לנשים שתיכנענה לעשות רצון בעליהן, כי הן נבראו לעשות רצון הגברים ולכן אל תיטה מבעלה ללכת מאיתו – אלא תסבול דבריו ותוכחתו – ותטה רצונה אל כל אשר יחפוץ – "

מה היא רומזת לי בכך?

“הרבנית שמואלה,” אמרתי, "דירה יש לי בתל-אביב, אוכל למכור אותה ולקנות בירושלים. כסף יש לי, הוצאתי מהכופרים, אוכל לפרנס בו את בעלי והילדים במשך שנים, ילמד תורה – "

“אל תאמרי – כופרים, לילך, יהודים הם, כמונו, אלא שאינם יהודים שלמים. אמנם גרים הם בארץ-ישראל, אך אינם מקיימים את המצוות שבתורה, ואינם עולים עימנו בהר. דורות רבים של יהודים-מאמינים חיו בגולה ולא הבינו את התנ”ך, התעלמו ממנו, הם פחדו מיהושע, משאול, מדוד ומשלמה, כובשי ארץ-כנען ומרחיבי מלכות ישראל. אחר-כך באו הציונים התמימים שגילו מחדש את התנ"ך אך הוציאו ממנו את אלוהים ואת תורתו, והתייפיֵפו בתורת הנביאים האוניברסאלית, כביכול. איזו טיפשות ועיוות! אך כל זה עומד להשתנות בקרוב, כאשר הרב בילאד ודוקטור שמהוריש והרבנית נעמה קפקפוני וכל חברי הכת שלנו, המאמינים – יהיו המנהיגים של ישראל על פי השלמות הקדושה האחת והיחידה – של אחדות ארץ-ישראל, עם-ישראל ותורת-ישראל! – – ויחד עלֹה נעלה – "

“אמן,” אמרתי, "כן יהי רצון מלפניו, בורא פרי הגֶפן במובן גָפֶן – "

“לילך!” הפסיקה אותי הרבנית בחומרה, “אל תרבי בדברים ואל תנסי לברך לפני שאת יודעת בדיוק איך ומה מותר לך. הבנת?”

“כן.”

“וחוץ מזה, הייתי מייעצת לך להחליף את השם!”

“מה בעזרת השם?”

“שוב אינך מבינה. חִשבי על שם יותר מתאים לך. עם שם כמו לילך לא תגיעי רחוק בחוגים שלנו. משפחה דתית לא נותנת שם כזה לאחת מבנותיה.”

חשבתי, חשבתי, ולבסוף –

“מה דעתך על – פאני?”

“פאני? מה פתאום?”

“ככה. אל”ף, זה נשמע לי מאוד יהודי. ובי“ת, כתבו אותי כך בתעודת-הזהות שלי, על שם סבתי מצד אבי, פאני. לילך-פאני הרמוטק, זה שמי המלא. הרמוטק ממילא יתבטל, כשאתחתן, ותישאר רק – פאני!”

“בשעה טובה, פאני! הצלת את נפשך בדיוק בזמן, כי לא ירחק היום ובעזרת השם ייבנה גם בית המקדש השלישי על מכונו במהרה בימינו, וכל עכו”ם, וכל מה שמפריע לשלב הגאולה – יתבטל מאליו! ואם לא, נפוצץ!"

“מותר לי לומר אמן?” שאלתי.

“מותר.”

"אמן, כן יהי רצון מלפניך, מפוצץ – "

“פאני!”

“מי.”

"את – "

“אה,” נשתתקתי. איזו תשוקה באה עליי, פתאום, להתפלל ולחבר תפילות, באווירה הנפלאה של ישיבת אור-בלבנה על חדריה הלבנים וקירות-האבן המסויידים, הערומים, עם מנורות החשמל החשופות וריח ספרים, בגדים ותבשילים; ועל הכול שורה רוח של קדושה מיוחדת, ויופייה הנדיר של הרבנית שמואלה. אמן כן יהיה רצון מלפניך, במהרה בימינו, בורא עולם, מפוצץ ובונה, ממית ומחייה, שנעלה בהר קודשך, לפוצץ ולבנות, לבנות ולפוצץ, וכן הלאה וכן הלאה להוסיף על כך אוּכָלָה. באתי לשם ביום רביעי, לא – זה היה ביום חמישי בשבוע, וזכיתי כבר למחרת לשבת בסעודת ליל-השבת, כשבראש השולחן יושב הרב בילאד. קידש על היין ובירך על החלה ובצעהּ וקיבלתי גם אני בציעה אחת, במלח, וטעמה לי יותר מכל מטעמי “קוּ צֶ’ה מָה יֶה” שבתל-אביב המנוונת, השטופה זימה וחטא, ומי כמוני יודעת! והבחורים ישבו ממול, שמחים ובריאי-לחיים, בירכו, אכלו ושרו.

קרוב לרב בילאד ישב הבחור השמן, המתולתל, בעל פני הסריס, שאותו גירשו מהסמינר בעפולה, והתבונן כל הזמן ברב בעיניים מעריצות, בולע כל מילה מדבריו. והיתה גם קבוצה של חיילים, שניראו נבוכים-במקצת, הם נשלחו על-ידי הצבא כדי לחזק את הצד הלא-שלם שבהם, היהודי-הפגום, ולהכיר את השבת ואת חיינו, חיי היהודים השלמים והאמיתיים, ועל ידי כך גם להיות חיילים אמיצים יותר, בטוחים בצדקתם ושאינם שואלים שאלות. ואליהם גם כיוון דבריו הרב בילאד ואמר שאם יום אחד יהא עליהם לעצור בכוח את העולים בהר, ואת מקימי הבית השלישי – אל יעשו זאת, כי מצוות התורה חזקה מכל חוקי אנוש והיא לא השתנתה כהוא-זה במשך אלפי שנות חיי עמנו הקדוש. ואם הגויים, שכבשו את מקדשנו – לא היססו להחריבו ולהקים על מקומו מקדש לדתם-הם, על אחת כמה וכמה אנחנו, שכל מעשינו מכוונים לאל עליון בורא-עולם.

היה שם חייל אחד, עֵלִי שמו, חיוור וממושקף, שהתעקש כל הזמן: “מדוע אנחנו יכולים לבקר אצלכם, ואתם אצלנו – לא? מדוע הבנות שלכם לא משרתות בצבא? מדוע רק תלמידי ישיבות-ההסדר משרתים בצבא, וכל שאר האברכים בישיבות – לא?”


 

מחברת שישית

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]


המשך 1

הרב בילאד הפליא בתשובותיו ורק מקצת דבריו הבנתי. התבוננתי בו בהערצה רבה, וראיתי שגם עיניו נחות עליי מדי פעם, והדבר שימח אותי מאוד כי ראיתי שהקדושה שורה עליי כבר בשבת הראשונה האמיתית שהתרחשה לי בחיי. כשיצאנו, תפסה אותי הרבנית שמואלה ואמרה לי כך:

“פאני! הרב בילאד הוא אדם גדול, אבל לפעמים יצרו גדול ממנו, ואסור לך להעמיד אותו בניסיון. דעי לך, אם עוד פעם אראה אותך מתבוננת בו כך – אשבור לך את העצמות, את מבינה?”

“אני?” נדהמתי. “התבוננתי? איך?”

“את! ראית כאן ‘עוזים’ מונחים. זה להגנה עצמית. לפעמים גם נפלט כדור, בטעות, את מבינה?”

“הרבנית שמואלה,” אמרתי לה, נפגעת עד עומק נפשי, “אם את חושבת שאני מפריעה לכם ונוכחותי אינה רצוייה, אני מוכנה לקום ולהסתלק מיד!”

“לא, לא פאני! תישארי. הרב בילאד לא יסלח לי אם תברחי פתאום.”

עזבה אותי ועלתה לדירתה. בדיוק באותו רגע, בעודי חוככת בדעתי אם לעלות אחריה, בא מולי עֵלִי, החייל הצנום, שחור-השיער והחטטן, שמדיו נראים מעט גדולים עליו.

“שמע עלי,” אמרתי לו, “למה אתה חושב שאנחנו לא יכולים לבקר אצלכם?”

“נו, את יודעת,” התבלבל, "בגלל הכשרות, מפני שאנחנו חילונים ו– "

"איפה אתה גר? אני מוכנה לבקר אצלך! להוכיח לך – "

“את שייכת להם?” שאלה בפליאה. שפם דק היה לו, שטרם גולח אי פעם.

“כן. אני מאמינה שהדרך האלוקית היא האמת המוחלטת, ותפקיד היהודי הוא להכניס את שם השם בעולם, ועכשיו תגיד לי איפה אתה גר?”

"טוב. אז אני גר רחוק מפה, בעפולה – " הסמיק, "טוב, אני יודע שעכשיו צוחקים מאיתנו בכל הארץ בגלל מה שקרה במלון, אבל מה לעשות, זאת עובדה – "

“שמע עֵלי,” אמרתי לו, תמהה בליבי על המקריות המוזרה, כמין נס או אות משמיים, “אני מוכנה לבקר עכשיו, הערב, בחדרך – כדי להראות לך שגם אנחנו, הדתיים, מוכנים לבקר אצלכם,” והוספתי בלחישה, והמילים עולות לי בקושי רב, כמשדרות כמיהה אחרת, נסתרת, "כי אני מאמינה שהאושר בלהיות יהודי הוא הדרך אל האמת – "

“הי,” אמר לי עלי, ואני הבחנתי כי נדלק עליי, לפתע, אך ניסה להסתיר זאת בתמימותו, הנערית-עדיין, “איזה מזל שרמי, החבר שלי לחדר, שהוא ירושלמי גזעי, חומד של בחור, הסתלק הביתה עוד לפני האורחה בלי שאף אחד הרגיש, כמעט פיתה אותי לבוא איתו, ועד שלא פגשתי אותך, חשבתי שאני טיפש שנשארתי. אבל את בטוחה שזה בסדר?”

“מה אתה חושש?” אמרתי לו. "אתה תישאר חילוני, כמו שאתם אומרים, גם אחרי שאבקר אצלך. אני רק רוצה להראות לך שאתם ואנחנו זה לא שני עולמות נפרדים אלא אחדות אחת, אחדות-ישראל – "

“בחיי, את מדברת יותר נחמד מסידרת-חינוך שלמה!”

נכנסנו לחדרו. מוזר היה שבמסדרונות ומן החדרים הרבים של הישיבה – איש לא שם לב אלינו. הקושי היה בכך שאסור לכבות את האור. ישבנו ודיברנו, מרוחקים, כל אחד על מיטה, הוא סיפר לי על ילדותו בעמק, על הגלבוע, התבור. על המושבים הוותיקים שבסביבה, בהם יש לו חברים טובים שלמדו עימו יחד ושניים כבר הספיקו ליהרג במלחמה. ולתדהמתי הודה: "הייתי מוכן לעזוב הכול ולעבור אליכם, כי אני מפחד. זה לא נגמר אף פעם. והמילואים, אם רק אישאר בחיים כדי להגיע אליהם – " פתאום נכבה האור. בכל הישיבה. רק במסדרונות נשארו אורות עמומים.

“זה שעון השבת.” הסברתי לו.

“אני חושב שאני שומע אותו,” אמר בקול רועד.

“אתה שומע את דפיקות-ליבי,” אמרתי.

“מדוע?” שאל.

"כי מאז שאני בישיבה לא הייתי מעולם עם בחור צעיר יחד, בחדר אחד, בחשיכה – "

“ואת מתרגשת?”

“נורא.”

“גם אני,” אמר בתמימות.

"עֵלי – " אמרתי לו.

"מה? פאני – "

"בוא, שב על ידי. אני מפחדת בחושך – "

"זה יהיה בסדר, פאני? – "

"כן. עכשיו אתה שומע את דפיקות-ליבי – "

"כן – "

"הנה, זה כאן – "

"זה הלב שלך, פאני – "

"כן. לא. אל תלחץ חזק. הנה, תכניס את היד בפנים. מרגיש? אתה רואה שאנחנו מקבלים אתכם וגם באים אליכם, בלב פתוח – שאנחנו באחדות, עם אחד, ארץ אחת, תורה אחת – "

“את חושבת שגם אנחנו נוכל להתאחד, פאני, זה בסדר? לא יכאיב לך?”

“כן עֵלִי. אני מאמינה שהאושר בלהיות יהודי הוא חיפוש אחרי האמת, ותפקיד היהודי הוא להכניס את שם השם בעולם. אתה מרגיש כמה היהדות שלי פתוחה וסובלנית, להתאחד איתך?”


[נדפס לראשונה לפני 25 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים]


המשך יבוא


 

מחברת שישית

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]


המשך 2

"זה הלב שלך, פאני – "

"כן. לא. אל תלחץ חזק. הנה, תכניס את היד בפנים. מרגיש? אתה רואה שאנחנו מקבלים אתכם וגם באים אליכם, בלב פתוח – שאנחנו באחדות, עם אחד, ארץ אחת, תורה אחת – "

“את חושבת שגם אנחנו נוכל להתאחד, פאני, זה בסדר? לא יכאיב לך?”

“כן עֵלִי. אני מאמינה שהאושר בלהיות יהודי הוא חיפוש אחרי האמת, ותפקיד היהודי הוא להכניס את שם השם בעולם. אתה מרגיש כמה היהדות שלי פתוחה וסובלנית, להתאחד איתך?”

"כן פאני, שכה אחיה, אני לא תיארתי לי, בחיים שלי, שיצא לי פעם, עם דתייה – "

"אתה רואה, אתם מלאים דיעות קדומות כלפינו. זה בסדר. אתה יכול לינוק אותי. יש על זה ברכה בתורה: שְׂדֵי תרומות לרוב. יכול להיות שֶׁשְׂדֵי בא משדות, אבל אולי משדיים? שׂדות ושׁדיים וּשְׂדֵי, מי יודע? הלא היהדות מעולם לא התייחסה בשלילה, לא אל המין ולא אל צורכי הגוף – "

“את בתולה, פאני?” לחש לי, עודנו רועד.

“לא. אני נולדתי לא-בתולה,” לחשתי לו, "אבל אתה, חשבתי שאתה לפחות יודע איך עושים את זה – "

"קראתי בספרים – "

"ואף פעם לא – "

“לא מה?”

“אחדות-ישראל – עשית?”

“לא.”

“אני חושבת שהכי טוב שאשכב על הגב,” התפרקדתי בחשיכה. "אבל אסור לנו להתפשט – "

"טוב – "

"אני רק יכולה להרים קצת את השמלה – "

"טוב – "

“זה טוב ששוכבים אחד על השני, נכון?”

“כן.”

“אוֹי וֵי! מה אתה דוחף לי שם? עֵלִי! יש לך עוד יד?”

"זה האבר-מין שלי! תגידי לי, מה עושים איתו? תגידי מהר, את מרשה – "

“כן. תכניס אליי את החילוני שלך!”

“לאן?”

"לישיבה – "

“לישבן?”

“פתי, מלפנים!”

“פאני, זה בחוץ!”

“לא – בפנים!”

"פאני – הוא בפנים! בפנים! בפנים, בפנים – "

גמר.

“עכשיו שינית את הדיעות שלך עלינו?”

“פאני, אני אוהב אותך! את הנערה הטהורה ביותר שהיכרתי בימי חיי!”

“אבל אמרת שלא היו לך אחרות!”

"רציתי, וכולן היו בחורות מעשיות כאלה, חילוניות, גאוותניות, את יודעת, כאילו הן סוחרות בגוף שלהן, לא נותנות סתם. פאני, את רוצה שנתחתן? את תחכי לי, שאגמור את הצבא? אני מציע לך נישואין – "

“חכה, אל תזוז,” אמרתי לו בתענוג. "אני חושבת שהחילוני מבקש להיכנס עוד פעם לישיבה – "

“באמת? מאיפה את יודעת שהוא רוצה?”

“כי הוא כבר עומד בפתח, הנה – אני לא מפחדת לגעת בו, אתה מרגיש את אחדות-ישראל, שוב?”

"כן, פאני – "

אני חושבת שעלי לא הבין מדוע החילוני-המתמהמה שלו גרם לי התרגשות כה ממושכת. לי זה היה פיצוי מלא על תקופה ארוכה של מחסור בגבר אמיתי, מאז הסמינר להכרת היהדות עם עָלִי בעפולה. אך גם כשהייתי בשיא התענוג של אחדות-ישראל, היססתי לצעוק ולהריע, כדי שלא להעיר עלינו תשומת-לב בשאר חדרי הישיבה, ולכן תקעתי בהתרגשות את אצבעותיי בזרועותיו של עלי, ובכל זאת הצעקות נשמעו, יותר ויותר, בחוץ. ואני חששתי לרגע שאני נמצאת בעיצומו של חלום-סיוטים כי כיצד זה ייתכן שככל שאני כולאת את צריחת-החמדה שפולחת אותי מצ’יפצ’ימון ופותצ’יק ועד לגרון – הריהי משתברת לצריחות וצעקות רבות מבחוץ, וגם הלמות אגרופים, וקריאות לפתוח את הישיבה? והלא אני פתוחה –

אבל בכל זאת, ברגע ששמעתי “משטרה!” היה לי שכל להעלות עליי תחתונים ולחמוק, בלי ברכת-פרידה, לעבר חדרי שבדירתו של הרב בילאד, בקומה העליונה, תוך שאני חולפת על פניהם של כמה אברכים מסורבלים בפיג’אמות, ארבע-כנפות ודובונים, ומרוב מבוכה לא תהו על מנוסתי החפוזה. תחילה אף טעיתי בקומה ונכנסתי לחדרם של שני אברכים ששכבו צמודים זה אל זה פנים ואחור, ובראותם אותי התכסו מיד בשמיכה מעל ראשם.

שבתי ועליתי קומה, ומיד נכנסתי למיטה, ושכבתי שם, ערה ונרגשת, ליד שניים מילדיו הנחמדים של הרב, יוסי ופסי, שהרעש והצעקות לא העירום.

אם איני טועה, לא נעלמה תנועתי הלילית מעיניה הפקוחות של הרבנית שמואלה, שניצבה עד מהרה בפתח, לבושה בחלוק רחב-מידות, ועליו דובון, מהדקת לקודקודה שביס שאינו מצליח לכסות את שפעת שערה הערמוני, הנהדר, שלא נראה לי כלל כפאה נוכרית.

“מה קרה?” שאלתי, עושה עצמי כמתעוררת.

“חיפוש.”

“מה מחפשים אצלנו?”

"אנחנו נתנו בך אמון מלא, פאני – " ניסו עיניה, כבדות העפעפיים וחדות המבט, לחדור בעדי.

"אני לא מבינה למה את מתכוונת – "

“שלא נשלחת לרגל אחרינו?”

“חס ושלום!”

ובעודנו מדברות כבר התמלא הבניין שוטרים – שוטרים רגילים, שוטרי משמר-הגבול ובלשים לבושים אזרחית. בחוץ נשמעו צפירות של מכוניות-משטרה. הילדים התעוררו והחלו בוכים. החיילים שלנו, האורחים-לשבת, עמדו נבוכים ומבויישים, ליל שישי! מיטות הוזזו, מצעים הועפו, אברכים שניסו להתנגד – נעצרו ונכבלו באזיקים. הרב בילאד, חיוור ותקיף, בסנדלים, מכנסי-פיג’אמה קצרים, ארבע כנפות ודובון, הובהל בידי צמד שוטרים מפינה לפינה בבניין, כדי להיות עד לחיפוש. גם בחדר שלנו חיפשו, אבל הרבנית שמואלה הושיבה את יוסי ופֶּסי על מיטתם והורתה להם שלא לזוז, ולפתוח בצעקות אם ינסו השוטרים לחפש מתחתם. ואכן, השוטרים שנכנסו אלינו ראו משפחה, ואת יופייה ותקיפותה של הרבנית שמואלה, ולא החמירו, ואף לא פתחו את המזוודה שלי, למזלי, כי בה היתה מוחבאת הנדוניה שלי, בדולארים מגולגלים היטב בתוך שפופרות-קרטון חתומות של טמפונים. כך אני נוהגת לשאת את הדולארים שלי, גם בארנקי. וכבר אירע לא פעם שלחצתי בטעות את הטמפון הדולארי והיה עליי אחר-כך לשטוף, לייבש וליישר את השטרות, אלא שאי אפשר להאשים, אותי! – בהידרדרות הכלכלה והמטבע הלאומי, שהביאה לדולאריזאציה של טמפוניי. ומלמטה עלתה שירה אדירה, מחממת את הלב, של בחורי-הישיבה ששילבו ידיהם בקומה התחתונה ולא הניחו לשוטרים לקחתם –


"עוצו עצה ותופר

דברו דבר – ולא יקום!

עם ישראל, עם ישראל,

עם ישראל חי – "


בשבת בבוקר התעוררתי משינה טרופה לאחר שרק עם שחר נרגעו הרוחות והשוטרים הסתלקו. קמתי בהרגשת בחילה נוראה, והיקאתי. הרבנית שמואלה ניגשה אליי, תמכה בי ואף הגישה לי מגבת וקערת מים, ואמרה:

“פאני, את בטוחה שאין סיבה מיוחדת להקאות?”

“סיבה?” התפלאתי. “מה כבר יכול להיות?”

"את יודעת היטב – " נעצה בי מבט ממורט וחד כלהב-פלדה, ופניה היפות נעשו לפתע קשוחות מאוד, זו כבר הפעם השלישית ביממה האחרונה. מה יש לה נגדי?

“אינני יודעת שום דבר,” אמרתי, "זו סתם הרגשה רעה, שתחלוף. אך אם אינכם רוצים שאישאר אצלכם עוד – "

היא הזמינה אותי למיטבח וישבה בכיסא מולי, כמין ידעונית יפת-עיניים.

"דיברתי על אודותייך עם הרב ואנחנו שנינו בדיעה שאם אין בכוונתך לעלות עימנו בהר, לבני-חמור – "

“אני רוצה, אני מאוד רוצה,” אמרתי, “לעלות בהר ולהשתטח בין גורנותיים-צופים לבין ידעון-מעוננים, מקודם מעונני-אפריים, רק להגיד את השמות האלה – גורם לי להרגיש שנולדתי מחדש, במחיצתכם, כאילו יש לי אבא חדש במקום אבי המת. דרך אגב, מה חיפשה המשטרה אצלכם אתמול?”

“מה שהם חיפשו – לא מצאו, ומה שמצאו – לא חיפשו.” ענתה הרבנית סתומות, אך עיניה חייכו בהרגשת ניצחון נסתר.

"אני לא מבינה – "

"הם מחפשים אצלנו חומרי-נפץ, רימונים, נשק לא חוקי, כאילו זו בעייה להסתיר מעיניהם! אם לא כאן אז במעונני-אפריים או בבני-חמור או בגורנותיים-צופים. הם חושבים שאחדים מאיתנו, במחתרת, אוגרים חומרים לפוצץ את הר-הבית ולגרש את כל הישמעאלים מארץ-ישראל. איזה קטני אמונה! משרתי אדום ועמלק, מוחות חולניים, מעוותים! חברים של יוסי שריד ושולמית אלוני! – הלא בבוא היום, וברצון השם יתברך, יקרסו תחתיהם קירות מסגדיהם כפי שקרסו חומות יריחו בפני יהושע, וייבנה בית-המקדש במהרה בימינו, ונכון יהיה הר הבית בראש ההרים ונישא מגבעות ונהרו אליו יהודים רבים מכל ארצות הגויים, כי מציון תצא תורה ודבר השם מירושלים, אמן ואמן סלה – "

“אמן כן יהיה רצון,” אמרתי, "שמהרסייך ומחריבייך ממך יֵצאו – "

“עכשיו תשתקי,” קטעה אותי הרבנית. “ודעי לך, מעתה והלאה, מצֵאת השבת – דרכינו נפרדות!”

פרצתי בבכי.

אינני זוכרת מתי בכיתי לאחרונה. אבל בשבועיים-שלושה אלה, עם הבחילות וההקאות, וכאבי הראש, והצרבות, וכל השינויים שעברו עליי, נעשיתי רגשנית מאוד, ואילו יכולתי הייתי מניחה את ראשי בחיקה של הרבנית שמואלה הנהדרת ואפילו מנשקת את כפות רגליה הלבנות, שעדיין שמרו על יופי טבעי של איזו בת-הרים יחפייה, מהטבע, ובלבד שלא יגרשוני ממחיצתם, עתה, דווקא בימים אלה שאני חשה את המלאות החדשה ברוחי ובגופי כאחד –

לפתע לא יכולת להתאפק יותר וקמתי וכרעתי ברך לרגליה וטמנתי פניי בחיקה.

"אל תשליכוני, בבקשה מכם – "

"פאני – "

“אתם, יש לכם אידאלים!”

חשתי את ידיה החזקות, ארוכות האצבעות, לוטפות קלות את שערי, להרגיעני. ציצאלאך שלי נלחצו אל ברכיה, ולרגע נפשקו מעט ירכיה והיתה לי הרגשה שהיא רועדת באיזו התרגשות סמוייה, יכולתי לחוש את פעימות צ’יפצ’ימון שלה מבעד לחלוק – – – וריח טוב, ריח אישה, עלה ממנה –

הו, בורא-עולם, אמרתי בנפשי, אילו רק הרשתה לי לגעת בלשוני במקור-תענוגיה, מה שהרב בילאד בוודאי לא עושה, הייתי ממיסה את קשיחותה וקונה לי מקום של קבע במחיצתם של המאמינים –

אבל הרבנית נאנחה אנחה עמוקה, קורעת לב, כאילו עוד נשמה אחרת בקירבה אשר בכל כוחה אינה מתירה לה להתפרץ החוצה, התיקה את ראשי מבין ירכיה וקמה ועמדה מולי, רועדת –

"פאני, לטובתי, לטובתך, ניפרד – "

ובאותו רגע הקישו על דלת המיטבח הסגורה יוסי ופסי, מלכה ונורית, יכין ובועז, כולם בפיג’אמות, כולם יפים כמוה, כמלאכים קטנים ושקטים, והרבנית פתחה להם והחלה מתעסקת במרץ בארוחת-הבוקר, ואני עזרתי לה למרוח את פרוסות-החלה במרגרינה ובגבינה לבנה ולהכין טה מן המים החמים שעמדו כל הלילה על הכירה החשמלית. תוך כדי כך אמרה לי כמה דברים:

“תבוא בערב אישה אחת לקחת אותך למכון לבעלות-תשובה אש-שחורה. אני לא אוהבת אותם… אין הם יוצאים מירושלים כמעט. רק לבני-ברק ולפתח-תקווה. אינם ציונים. רק התורה מעניינת אותם, ומצוות יישוב-הארץ אינה חשובה להם כלל אבל את, בפחות מזה לא תסתפקי… ואם תבואי איתנו תהיינה צרות. אני יודעת. המצווה החשובה מכול, מצוות יישוב-הארץ, אינה מעניינת אותך כלל. את אינך מן העולים בהר… כל מה שאת רוצה הוא להציל את נפשך. הלוואי שתצליחי… החייל שאל עלייך, לפני שהם עזבו, מוקדם בבוקר, בגלל המשטרה וכל המעצרים… הבטיח לחזור. לא גיליתי לו מי את… לילך, אלמלא הייתי אוהבת אותך, לא הייתי גוזרת עלייך שתיפרדי מאיתנו… לפני שהתחתנתי עם הרב בילאד הייתי קצינה בצבא, אחר-כך, שנים אחדות, התנסיתי בכול, כמוך… נולדתי בעמק יזרעאל ומשפחתי מתנכרת לי. חברה שלי מתה מצהבת באשראם בהודו. עכשיו אני חזקה, וכך אהיה… לא אנוח ולא אשקוט עד שהארץ כולה תהיה שלנו ובית המקדש על מכונו יוקם… ואם לשם כך ישבו הילדים שלי על פצצות, מעלֵיש! – כמו שאומר עמלק…”

את הרב בילאד לא ראיתי עד צאת השבת. הוא הלך ברגל לתחנת-המשטרה במגרש-הרוסים, לבקר את תלמידיו העצורים, ואני חושבת שהרבנית שמואלה גם שמרה אותו מפניי, כי העיסוק שלי באחדות-ישראל לא היה כנראה לרוחה.

עוד באותו ערב, לאחר ההבדלה, נפרדתי מהם בדמעות, נשקתי למזוזה ומצאתי עצמי במונית עם מזוודתי והאישה שבאה לקחתני. פרומה שמה, ואנו נוסעות למכון לבעלות-תשובה אש-שחורה. מוזר בעיניי כיצד סודר הדבר כל כך מהר, ובשבת! – אולי הרב בילאד עבר אצלם בחוזרו מהביקור אצל תלמידיו העצורים. הרגשתי רע. כמו איזו סחורה שמעבירים אותה ממקום למקום. נתנו לי חדר קודר בבית-אבן ישן, שנראה די עלוב לעומת הבניין המודרני של ישיבת אור-בלבנה. האישה, פרומה, בשביס אפור ובראש גלוח, נראתה לי תחילה כמתרעמת על שאיני מבינה אלא מעט אידיש, ועליה לשוחח איתי רק בעברית. "אין דבר, תלמדי, תלמדי מיידַעלֶה – " ניחמה אותי. “טוב שעזבת את כת היהושועים!”

“מי הם אלה?” שאלתי.

“המאמינים בספר יהושע!” הפטירה בלעג.

מאחורי חזותה החיצונית ופניה חמורות-הסבר, הסתתרו, כפי שגיליתי עד מהרה, לב טוב, לשון שנונה, סבלנות לאין קץ וחוכמת-חיים רבה, ובזכותה למדתי לדעת, אולי יותר מכפי שנתכוונה לכך – מה פשר המהלך החדש שאליו נקלעו עתה חיי, בַּדרך ללא חזרה.


[נדפס לראשונה לפני 25 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים]


המשך יבוא


 

מחברת שישית

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]


המשך 3

מאחורי חזותה החיצונית ופניה חמורות-הסבר, הסתתרו, כפי שגיליתי עד מהרה, לב טוב, לשון שנונה, סבלנות לאין קץ וחוכמת-חיים רבה, ובזכותה למדתי לדעת, אולי יותר מכפי שנתכוונה לכך – מה פשר המהלך החדש שאליו נקלעו עתה חיי, בַּדרך ללא חזרה.

במשך כשבועיים היתה פרומה מורתי ומדריכתי היחידה בכל הקשור לדיני יהדות שעל האישה לדעת, אורחות נשים, כשרוּת וכל הנהגת הבית.

בלילות עדיין הייתי חולמת שאני שוכבת חבוקה במיטה עם הרבנית שמואלה, ערומות, וכל אשר אני עושה כדי להיטיב עימה ולשעת חן בעיניה – אינו מתקבל על דעתה והיא מגמדת אותי ואני חופנת בידיי את שדיה הצחורים, שכבר הניקו חצי תריסר, ומתחננת אליה שתרשה גם לי לעלות בהר, כי פטמותיה מוצקות ומגורות מאוד, והיא אומרת לי: "לילך, את לא ראוייה לעלות בהר, את הרמוטק, את זונת-חיילים מושחתת, אני אדוניתך ואת השתחווי לי – " והיא דוחפת עמוק את פניי אל בין ירכיה ונאנחת, ונאנחת, “שתינו נירש גיהינום, בגללך,” היא אומרת לי, ומיד קופצים עליי מאחורנית עַלִי ועֵלִי, ותוקעים בי כל אחד זוֹבַן שלו במקום אחר, והחילוני פוגש את העמלקי במעיי ושניהם זירמתם עזה – – – ואני רוצה לצעוק, לא! אני פאני! אני מִשְׁתָנַה – – – והם לועגים לי, לא! את מַשְׁתֵנַה – – – ואני מתעוררת לפנות בוקר בהרגשת בחילה עזה, ומקיאה, וצרבת שורפת במעיי כאילו זרים השתוללו בהם כל הלילה –

טלוויזיה לא נמצאה, כמובן, במכון. “אנחנו מוציאות את הביוב מהבית החוצה ולא מבחוץ הביתה,” הסבירה לי פרומה. גם עיתונים לא הגיעו, ורק לעיתים, במיטבח, היתה המבשלת פותחת טרנזיסטור ישן לשמוע את החדשות, וגם זאת בחשאי, ובעיקר למען העוזרת שלה, שלה בן המשרת בקישור לצבא-דרום-לבנון, ובכל זאת, על ניסיון הפיצוץ במסגדי הר-הבית שמענו, ואז הבנתי מדוע דאגה הרבנית שמואלה להרחיקני, לטובתי.

מי יודע?

הניתוק מן העולם החיצון, והחיים בחברה שכולה נשים, לא הקלו על תהליך ההשתנות הרוחנית שלי ולא בנקל הגעתי למידת ההשתוות. בעלות-התשובה האחרות נראו לי כבדות-מחשבה או תמהוניות, וחלקן פוסטמות כאלה, שנואשו מעצמן ומצאו ביטחון, גם כלכלי, בחיק המכון. גם יחסן אליי היה מסתייג. אך למן היום הראשון הרגשתי כאילו מבודדים אותי והטיפול בי נקבע לפי מסלול שונה. רוב שיחותיי היו עם פרומה, שהתמסרה להיות מדריכתי האישית – להכינני לייעודי המיוחד שנקבע לי.

היתה מסביבי איזו הרגשה של עדר, ושל רצון להצטיינות, כשהפרס – חתן. וכל אחת ידעה כי מעמדה בשידוך העתיד להיות מוצע לה – נקבע על פי הרושם שהיא עושה, בהתקדמות בלימודים, בהליכותיה ובנעימות אופייה.

בשיחותינו הכינה אותי פרומה לקראת חיי נישואיי והסביר לי כי מה שרופאי-זמננו קובעים, שטבע הנשים לקה ורובן אין להן תשוקה לבעליהן ואין לזה תרופה – אין זה נכון. והאמת – אין זה בגלל ליקויי טבענו, הנשים, אלא לעיתים הנהגת הבעל כלפי אשתו אינה כראוי, והיא הגורמת לה החלשת השתוקקותה. “ומדוע אין האישה מתאווה לתשמיש אם אין התנהגות הבעל כלפיה כראוי? עניין זה אבאר לך בקצרה,” שאלה פרומה, גם ענתה, “שונה היא השתוקקות האיש מהשתוקקות האישה. הנאת האיש, בעיקר, היא להיות מִכחול בשפופרת, ובייחוד מתענוג ההזרעה. לא כן השתוקקות האישה, שנובעת בעיקר מהתקרבות הבעל האוהב אותה, לכן היא רוצה לבוא לידי התקרבות לבשרו, מאחר שבעלה אהוב אצלה. אמנם, הזרעתה היא רק חלק מתשוקתה, ואף שפירש רש”י – ‘ואל אישך תשוקתך’ לעניין תשמיש, אבל, בלי אהבה מתאימה אין לאישה השתוקקות רק להזרעה עצמה, ואדרבה, פאני, אם חס-ושלום מתנהג הבעל כלפיה שלא כראוי – היא סולדת מן התשמיש – "

אך מחשבותיי נדדו מדי פעם למחוזות אחרים. לילה אחד, בשתיים אחר חצות, התגנבנו, ברשות, שש חניכות יחד עם פרומה המדריכה, במונית שהצטרפה לטור של מוניות שחנה לפני הישיבה של חסידי מישהו, שכחתי את שמו. מתוך הישיבה שמענו קולות ריקודים, קפיצות ומחיאות כפיים של בעלי-התשובה – תיקון חצות. ואז נפלטה החוצה שפעת האברכים הלבושים שחורים ומתנגשים זה בזה בהתלהבות, יחד עם מוריהם, וגדשו מונית אחר מונית ואלה עזבו את המקום בכיוון נבי-סמואל, ואנחנו אחריהם.

ראינו אותם מתפזרים שם בשדות, כל אחד לנפשו, ומדברים עם הקב"ה, ועד מהרה נשמעו ברחבי השדה זעקותיהם ובכיים של האברכים, ושוב ריקודים וקפיצות עד אובדן-חושים, זו היתה מין אקסטזה והם שרו בארמית וחזרו שוב ושוב על פסוקים מוזרים מהם אני זוכרת רק:


"חושך הוא אשא אוכמה תקיף בגוון

הֵי, הֵי –

אשא סומקא תקיף בחיזו

הי, הי –

אשא ירוקא תקיף בציור

הי, הי

אשא חיוורא גוון דכליל כולא

הי, הי –

חושך תקיף דכל אשין ודא אתקיף לתוהו

הי, הי –

חושך הוא אשא ולאו איהו אשא חשוכא בר כד אתקיף לתוהו –

הי, הי – "


[הערת המלביה"ד: תרגום הקטע, שמבוסס על פסוקי ספר הזוהר הקדוש, הוא כך: "חושך הוא אש שחורה, חזקה בגוון, / הֵי, הי – / אש, אדומה חזקה במראה, / הי, הי – / אש ירוקה, חזקה בציור, / הי, הי – / אש לבנה, גוון הכולל הכול, / הי, הי – / חושך הוא האש החזקה בכל אש, וזו המחזיקה בתוהו, / הי, הי – / חושך הוא אש, ואין הוא אש חשוכה אלא כשהוא מחזיק בתוהו, / הי, הי – " (זוהר, ח“א ט”ז ע"א).]


החזיון הלילי הסתיים רק לפנות-בוקר, ושוב התקבצו בעלי-התשובה, רועדים, במוניות שהובילו אותם חזרה, כך נאמר לנו – לטבול במקווה או לרחוץ במעיין, ולהתפלל בחמש בבוקר תפילת שחרית כללית.

אנחנו חזרנו למכון, נרגשות ונסערות, וכל אחת מתפללת בליבה שתזכה בבוא היום ובעזרת השם להיות עז לאחד מן התיישים הללו, המפזז מדי לילה בשדות, "הי, הי – " ופיאותיו מתנפנפות כסערה בשעת ההתייחדות הקדושה וההתבוננות בעליונים.

אך מחשבותיי נדדו מדי פעם גם למחוזות אחרים. תיארתי לעצמי שאימי הופכת הרים וגבעות בחיפושיה אחריי, ואולם לא עלה על דעתי כלל לעזוב את המכון. לא היתה לי שום כוונה לחזור לריקנות החיים הרקובים של הציונים בתל-אביב ולהיות שפופרת למִכחולם של חילונים שטופים בתאוותיהם, המאבדים יום-יום ושעה-שעה את חלקם בעולם-הבא.

חלומות הלילה, בחילות-הבוקר ושיחות היום – יצרו בי חוסר-שקט שכמוהו עובר ודאי על כל מי שנגמל מהתמכרותו לסמים. אם חשבתי כי ההחלטה להצטרף אל ישיבת אור-בלבנה היא הקשה ביותר בחיי, הנה נתברר לי עתה כי המעבר אל מכון אש-שחורה הוא הצעד המכריע, הוא האושר האמיתי שבלהיות יהודי, שהוא כבר לא החיפוש אחר האמת אלא האמת עצמה. כי רק אצל החילונים והציונים רפי-השכל יש חיפוש ולבטים, אצלנו – בעזרת השם, הכול שריר וקיים.

אבל היה לי קשה. קשה מאוד. בלילות הייתי משפשפת את צ’יפצ’ימון הבובי המסכן שלי ומלטפת ונאנחת בחשאי, רטובה כולי וחשה שאני נקברת עם הזיותיי ומאחורי קירות-חדרי העבים, מוכנה לצאת לרחוב ולהפקיר גופי לכל עובר ושב או להוציא ממזוודתי את מעטפת השירים של תוגתי המסכן ולרוץ עימה ערומה נוטפת-עסיס במסדרונות או מוטב לקרוע בגדיי מעליי בחדר-האוכל בשעת הארוחה ולצעוק, ולצעוק – “אני חצוצרת הרחם הגדולה / של הגברות המהופכת – " ועד ל”רחמו, רחמו עליי, יאמר גופי לנפשו."

יסלקו אותי מיד, אבגוד בכל ערכי היהדות ואחזור לחיות כאוות נפשי ולא אחלום עוד על גברים ונשים שמתייחדים איתי בלילות.

האוכל היה תפל. נפשי יצאה למנה של חומוס ירושלמי חם עם שמן-זית, גרגירים וחמוצים. פיתות טריות. וחריף, כמו שאהב אבא שלי, זיכרונו-לברכה, שהיה מפליץ ודאי מעל גגות העיר ושאליו אני מאוד מתגעגעת לפעמים. מוזר כיצד התחלתי מתאווה, יותר מתמיד, ללפת כבושה, אדמדמה-סגלגלה, למלפפון חמוץ, לזיתים כתושים, חריפים, נוצצים בשמן. ולעגבניה או בצלצלים בחומץ.

ויום אחד, לפנות-ערב, חיכיתי לבואה של פרומה והיא לא הגיעה. כנראה נחלתה כי כבר בבוקר לא הרגישה טוב והתאוננה על קור בכפות ידיה ורגליה. זה היה יומיים אחרי ליל-התיישים. שעת הדמדומים המוקדמת, הירושלמית, הילכה עליי סוג של עיצבון טעון חומר-נפץ, מין דפרסיה של אגרסיה, חסרתי את השחייה היומית מדי בוקר, בבריכת תל-אביב, את הנסיעות באופניים ברחובותיה השטוחים של העיר העברית החטאה הזו, הראשונה והנפלאה, ולעיתים בלילה, על גבי, הייתי תוחבת אצבע לפוסיק ומניעה את ירכיי באוויר בתנועות של רכיבת-אופניים –

קמתי, נשקתי למזוזה ויצאתי, בשמלה אפורה, עם כתפות ושנצים שחורים, בשרוולים ארוכים, גרביים גבוהות, בהירות, ונעליים מגושמות, כל אלה קיבלתי במכון אש-שחורה, ועל כל אלה, ברשות – הפרווה שלי, שלא נפרדתי ממנה, ורגליי הוליכו אותי כמו מאליהן אל מסעדה מזרחית קטנה ברחוב יפו, ליד הפנייה למגרש הרוסים. נכנסתי פנימה, מתעלמת מן המבטים שהוחלפו בחללה הצר למראה תלבושתי המיוחדת, וכיליתי בתאווה משונה שתי מנות חומוס עם גרגירים ופול ושמן-זית ולימון ומלפפונים חמוצים ופיתות חמות, ואמרתי לעצמי שאינני עוברת על שום איסור שבתורה כי על קיר המסעדה היתה תעודת-כשרות של הרבנות, והתפריט היה בשרי בלבד, אלא שאני הסתפקתי בחומוס וקינחתי במרק שעועית חם וסמיך עם עוד מנה של חמוצים.

יצאתי לחזור למכון, ולא הספקתי לעשות צעדים רבים, והנה עוצרת לידי מכונית פרטית מבהיקה בלובנה ובחידושה, ומישהו קורא לי מבפנים בשמי:

“לילך! שכך יהיה לי טוב, זו את, לילך?”

במלרע.

התעלמתי. אני פאני. אך הקול לא הירפה ממני, והמכונית עקבה אחריי בתנועה איטית. את הקול זיהיתי מיד. מה הקושי? הלא הוא מנסר לעיתים קרובות ברדיו ובטלוויזיה. פעם היה מרגיז אותו, היום כבר לא, כי אינני שומעת אותו וגם לא איכפת לי מה הוא אומר. כל הציונים הם אותו דבר.

ח"כ גדעון וגינור!

“לילך, עצרי רגע!”

המשכתי, אף הרחבתי צעד ככל שיכולתי, אך הוא לא הירפה ממני. ראיתי שנפלתי בפח של החילונים שהיכרתי פעם, ואני מוכרחה להיפטר ממנו, ולכן אמרתי לו, מבלי להביט לעברו:

"תחכה לי בסימטה הבאה, בפינה – "

"לילך – "

"כאילו אתה לא מכיר אותי – "

והמשכתי ללכת לתומי, כאילו אני לא מכירה אותו, עד שהגעתי למכוניתו ומיד נפתחה הדלת לצידו וחמקתי פנימה. שקעתי במושב הרך, העשוי כריות עור מלאכותי, ובזכות השמשות הכהות יכולתי לקוות שאין איש מבחוץ רואה אותי ומזהה את פניי.

"סוף-סוף מצאנו אותך, לילך – " אמר וניסה להניח כפו על ידי אך אני משכתי אותה ממנו. “איך השתנית?”

“מה אתה רוצה ממני?”

"אימא שלך משתגעת! – "

"תגיד לה שלא תדאג. כשיגיע הזמן למכור את הדירה, אני אתקשר איתה – "

"את לא קוראת עיתונים? וירשובסקי ואלוני הגישו שאילתות על ההיעלמות שלך, ותקפו את שר-הפנים-והמשטרה – "

"אתה רואה, בעזרת השם ניצלת מהתנקשות – "

"לילך, אל תשני את הנושא – "

“מה אתם רוצים ממני?”

ואז בדיוק ציפצף לו מכשיר-הקשר במכונית ונשמע קול טלפנית צרוד, "רמי קדומי מבקש שתתקשר אליו בדחיפות – "

כן, כבר מכניסתי למכוניתו נראה לי גדעון מוטרד וקצר-רוח במקצת. הבחנתי זאת על פי הרטט הקל בנחיריו.

"שותף שלי במשרד, לא חשוב – " הסביר לי מבלי ששאלתי, והתעלם מן הקריאה.

שתקתי. במכונית הטרייה עמד ריח של תפנוקים ועושר.

"תראי, לילך – "

שוב נשמע האות במכשיר-הקשר, "פנינה מבקשת מכל חברי הסיעה להגיע במהירות לאולם-המליאה. חבר-הכנסת וגינור מתבקש להגיע מיד למישכן, חבר-הכנסת וגינור – "

גדעון סגר את המכשיר. אותות-מאבק ניכרו על פניו.

“תשמעי,” אמר לי, "את מוכנה לנסוע איתי לכיוון הכנסת? מתקיימת בעוד כרבע שעה הצבעה חשובה ואני בדיוק מיהרתי לשם, כשפגשתי אותך – "

"הכנסת שלך לא מעניינת אותי. אני מוכנה לרדת – " והתכוונתי לפתוח את דלת המכונית.

"לא! אל תצאי – " אמר, סוגר את המכשיר שהחל מצפצף שוב וקורא לו, מטעם פנינה, לכנסת. "אני אחזיר אותך. איפה את נמצאת? תבטיחי לי שניפגש שוב, ונדבר – "

"אני במכון לבעלות-תשובה אש-שחורה, זה לא סוד. גם אימא שלי יודעת אבל מפחדת לבוא, כי היא ברוגז איתי. ואיתך לא איפגש עוד, כי בקרוב מאוד אהיה אישה נשואה – "

“עם מי?”

“אל תדאג. ימצאו לי.”

“לילך,” אמר, "אני מדבר איתך ונדמה לי שזו לא את בכלל – "

“מחמאה גדולה מזו לא יכולת לתת לי,” עניתי.

“טוב, מכוערת את לא, גם בלבוש הזה.”

“תודה.”

הוא התפתל על מושבו בחוסר-מנוחה. נחיריו רטטו. הרגשתי שההצבעה הקרובה בכנסת מעיקה עליו, ואולי זו החרמנות הרגילה שלו? בטני היתה כבדה משתי מנות החומוס ומרק השעועית וכל החמוצים שזללתי. הרגשתי צורך לשהק, והתאפקתי. גדעון הפעיל את המערכת הסטראופונית וחלל המכונית החשוך-למחצה נתמלא צלילים עמוקים של הקונצ’רטו השני לפסנתר ולתזמורת של בראהמס, שהחזירו אותי לאחור אל חיי בתל-אביב, ולסנופי זיכרונו-לברכה שהיה שוקד על חינוכי המוסיקאלי.

"את יודעת, לילך, אף פעם לא עשיתי זאת – "

"להחסיר הצבעה – "

“לא,” עיניו הצטמצמו, חומדות אותי כאילו הייתי ממתק או ציד משובח. "אני מתכוון, עם דתייה – "

שתקתי. אולי המוסיקה הנפלאה של הגויים ריככה אותי? הזכירה לי את מוצאי האשכנזי, החילוני, ושהייתי אוכלת קותלי-חזיר עם חמאה מרוחה על לחם שחור, ומלפפונים קטנים בחומץ, טריים מקופסת-שימורים שזה עתה נפתחה? – עם דתייה! כאילו הייתי כושית או אסקימוסית!

“אתה לא השתנית,” אמרתי לו, מתגברת כלביאה להישיר אליו מבט – כנגד עולמו החילוני, הפסול והבזוי בעיניי למרות המוסיקה, אך הוא הבין זאת אחרת.

"ואת – " ידו היתה מונחת עתה על פרוותי, על ירכי, ואני לא זזתי.

“ומה יהיה על ההצבעה בכנסת?”

יכולתי לראות את אותו המאבק עם עצמו על פניו – למרות האור המועט – ברטט שחלף בנחיריו מדי פעם, בנחישות שבה הניע את המכונית, אך מיד עצר, ורק החליק אותה ממורד הסימטה למגרש-חנייה גדול והסיע אותנו לפינה מרוחקת, כמעט חצר, חשוכה.

הקונצ’רטו נסתיים, ועתה דיטריך פישר-דיסקאו החל שר שירים של מאהלר; קולו הנהדר של הגוי הזכיר לי גם הוא את חיי בתל-אביב. התגעגעתי. מה אני עושה כאן, בבגדים האלה? ילדה גדולה, שמחפשת אהבה. גדעון לקחת אותי בזרועותיו ואני לא התנגדתי כמו אז, על שולחנו של היו"ר. הכסאות שקעו לאחור ברחש קל, חשמלי, ונוצרה מיטה זוגית. מבעד לשמשות הכהות נשתקפו אורות העיר מן החוץ, אך אותנו לא היה אפשר לראות. הנחתי לגדעון לחטט בידיו מתחת לשמלתי, על מכמני גופי. בייחוד היה להוט לגלות, בחשכת המכונית, את ציצאלאך הלבנים שלי, שאגב, תפחו במקצת בימים האחרונים, ופטמותיהם התעבו מאוד ובוקר אחד אף הטיפו טיפות אחדות של נוזל שקוף, לבנבן. חיבקתי אותו וליטפתי אותו. הוא מצץ. צר היה לי שאיני מטופחת ומבושמת כפי שהייתי תמיד. פחדתי שריח רע עולה מגופי. אך הדבר לא הפריע לו, כנראה.

"נעשית כל כך אימהית – " לחש לי, כבר בשכבו עליי.

“ככה זה אצלנו, הדתיות,” עניתי לו, משתדלת בכל כוחי להרים ולפתל ירכיי כנגדו כדי להגיע לאביונה יחד עימו ולשבוע אותו כמו ששבעה קודם קיבתי, כדי שאוכל לישון סוף-סוף בשקט כמה לילות, אך הוא סיים מהר בהתרגשות, והותיר אותי על פרוותי ככלי רך וריק, ורטובה מאוד.

“את כועסת?”

שתקתי.

"אם לא הייתי צריך למהר להצבעה, בכנסת – "

שתקתי.

“את מבינה, מדברים עליי כבר בתור שר, בעתיד – זו הצבעה חשובה מאוד.”

“ידעתי שאתה לא זיין גדול, אבל בשביל שפיכה מוקדמת כזו גם לקלקל לך את הקאריירה – גדעון, איפה השכל שלך?”

הוא נדהם וגם נעלב, כנראה. אך במקום לזרוק אותי ולטוס במכונית לכנסת, התוצאה היתה שהמשיך לחטט בגופי, ממש הפשיט אותי הפעם, גם הפרווה, ואת מכנסיו ותחתוניו שילשל מטה. אמנם, נותרנו בנעלינו כל הזמן. הוא פשק את רגליי והרים את ירכיי עד שכמעט דרכתי (בנעליים המגושמות, הדתיות, שקיבלתי במכון) על התקרה המרופדת עור מלאכותי רך, בהיר. "לילך, אל תקרעי לי את הריפוד למעלה – " לחש באוזני, “תיזהרי!” – וחדר בבת-אחת אל המקום שאביו פיספס, תוקע במישנה-מרץ ובקול טפיחה לחה, והפעם הרגשתי היטב את צ’ופצ’יק, שהכאיב לפותצ’יק אולי מפני שכבר לא הייתי מגורה כל כך, והיה נדמה לי שהוא משתרבב בין שתי מנות החומוס שאכלתי וגם בוחש את מרק השעועית שבבטני, העומדת להתפוצץ –

אך הוא התגבר כארי להחזיק מעמד בקירבי, כנראה התחזק מאוד מניסיון ההתנקשות בו, ולא היפרה, סליחה, הירפה ממני כרבע שעה, עד שהפשיר אותי לגמרי וגם סחט ממני קריאות-חמדה נרגשות, מוזרות, שלא השמעתי כמותן מימיי, "תכניס עוד! – אני רוצה עוד, תכניס עוד – רק את הנעליים תשאיר בחוץ – "

כך שכבנו שעה ארוכה יחד, מותשים. יכולתי לשמוע את ליבו פועם כמטורף וחששתי שהתאמץ יותר מדי, וחס ושלום יקרה לי שוב מה שקרה לי עם יורק עמידרור זיכרונו לברכה, שנעשה ז"ל בתוכי –

"אני אוהב אותך לילך, יכולנו – "

"אני מודה לך מאוד, גדעון, שהייתי נחמד אליי, ועודדת אותי, ועכשיו בבקשה תחזיר אותי למכון, כי אני לעולם לא אחזור לחיים שלכם – "

"לילך – "

“לידיעתך ששיניתי את שמי. לילך אינה קיימת עוד. אני – פאני.”

“פאני?” לא הסתיר את צחוקו.

“כן.” בינתיים התלבשתי וגם הוא סידר את בגדיו. הייתי מלאה בזרעו וגם השיהוקים לחצו לצאת, פן איחנק. התנגבתי בממחטות-הנייר שלו, וביקשתי לצאת לרגעים אחדים מן המכונית, להתאוורר.

“את יודעת שאתם יותר גרועים מהנוצרים?”

“על מה אתה מדבר בכלל?”

“אצלם, כשמישהו חוזר בתשובה או מקדיש עצמו להיות כומר או נזירה, הם הולכים לשרת את הציבור, את האנושות – ואתם, חיים על חשבון הציבור, מסתגרים. מנקים במברשות את החמץ מבין דפי הספרים לפני פסח! פעם יהודי הגון לא היה מתעסק בשטויות כאלה, לא היא לו זמן לזה כי היה צריך לדאוג לפרנסתו!”

“אתה באמת האדם המתאים ביותר להטיף לנו מוסר, גדעון! – ובייחוד אחרי שסידרתם לכם בכנסת פנסיה-מוגדלת לכל החיים, אז אתה אל תבוא להגיד לי מי חי על חשבון המדינה ומי משרת אֶת! אנחנו – משרתים את הקדוש-ברוך-הוא! שמעת פעם שלכמרים או לנזירות יש משפחות מרובות-ילדים כמו שלנו?”

“לילך,” אמר לי, “תבטיחי לי שנמשיך להיפגש!”

“בשום אופן לא. אמרתי לך, בקרוב אני נישאת לאיש!”

“מטורפת!”

ראיתי שהוא נלחם ביצרו להשאירני כאן ולברוח במכוניתו לכנסת. מטורפת היתה רוני אשתו, חשבתי לעצמי, וילדים לא נולדו להם, ואמרתי – “בעזרת השם לא יאונה לי כל רע.”

“השם מרשה לך להזדיין עם גברים במכוניות?” אמר ברוע-לב. “אולי את רוצה גם שאשלם לך?”

"אל תתנהג כמו טיפש, גדעון. תהיה גבר. השם לא רצה שאהיה מורעבת, לכן זימן לי אותך כשם שהטריפני לחם חוקו לפני שעתיים – "

“על מה את מדברת?”

"על שתי מנות חומוס ומרק שעועית, ועכשיו, אם לא תחזיר אותי מיד למכון, אני לא יודעת מה יקרה לי – "

"בגללך, מי יודע מה קרה בגללך – " חרק שיניים, "יאללה, תפסיקי לעשות גְּרֵפְּצִים כל הזמן, והיכנסי – "

קפצתי ונכנסתי למכוניתו והסיע אותי וירדתי, כמובן, מרחק בתים אחדים לפני הכניסה למכון אש-שחורה לבעלות-תשובה. אותו לילה ישנתי שנת ישרים. רחוצה, שבעה ומסופקת, ובבוקר אף לא תקפה עליי הבחילה הרגילה. כנראה שנראיתי טוב במיוחד, כי גם פרומה האירה אליי פנים ובישרה לי כי הכול מרוצים מהתקדמותי וכי יום נישואיי קרוב מאוד לבוא.


[נדפס לראשונה לפני 25 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים]


המשך יבוא


 

מחברת שישית

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]


המשך 4

קפצתי ונכנסתי למכוניתו [של ח"כ גדעון וגינור] והסיע אותי וירדתי, כמובן, מרחק בתים אחדים לפני הכניסה למכון אש-שחורה לבעלות-תשובה. אותו לילה ישנתי שנת ישרים. רחוצה, שבעה ומסופקת, ובבוקר אף לא תקפה עליי הבחילה הרגילה. כנראה שנראיתי טוב במיוחד, כי גם פרומה האירה אליי פנים ובישרה לי כי הכול מרוצים מהתקדמותי וכי יום נישואיי קרוב מאוד לבוא, קרוב משאוכל לשער בדימיוני. מיועדת אני לחתן הצעיר, הרב החריף והבקיא שמואל-יוסף צדקיהו, בנו-יחידו של הרב הגאון בן-ציון צדקיהו, העומד בראש ישיבת אבן-העזר.

“האם הם קרובי-משפחה של הרב צבי שדל צדקיהו?” שאלתי.

“הרב צבי-שדל מתל-אביב הוא דודו,” השיבה לי פרומה, וראיתי כי בקיאותי הוסיפה לי כבוד בעיניה, אבל בכל זאת שאלתי:

"היה נדמה לי שאותנו, בעלות-התשובה, אתם מחתנים בדרך-כלל רק עם בעלי-התשובה, ואינכם מערבבים אותנו במשפחות שלכם, כי אתם לא כל כך מאמינים לנו ואת בטח יודעת שאני כבר לא בתולה – "

“פאני, פאני,” הרגיעה אותי פרומה, “בקדוש-בורך-הוא את כבר מאמינה, אז מדוע אין את נותנת אמון בנו, שרק את טובתך אנו רוצים?! האם את מתארת לעצמך באיזה כבוד את זוכה, שהרב בן-ציון בחר בך כלה לבנו-יחידו שְׁמוּל-יוֹסֶל?”

“הלא זה מה שאני שואלת, מדוע?” התעקשתי.

פרומה חייכה ולא השיבה.

“תראי,” אמרתי לה, "אני מאוד מתרגשת. מצד אחד אני לא רוצה להחמיץ את ההזדמנות של חיי, להתחתן עם שמול-יוסל, ולהיות לרבנית, אבל, מצד שני – "

ופרומה עדיין שותקת.

“פרומה,” הפצרתי בה.

“ראי פאני,” נעתרה לי לבסוף, "אם תבטיחי לי נעשה ונשמע, זאת אומרת, שכל מה שתשמעי ממני – לא ימנע אותך מן השידוך הזה – ואם תישבעי לי לשמור את הדבר בסוד – "

“אני נשבעת!” לא חיכיתי רגע.

ואז לחשה לי פרומה, מנמיכה קולה כחוששת פן הקירות שומעים אותנו, כי שמול-יוסל צדקיהו, המכונה לֶמָלֶה-שׁוֹפְכָן [במלעיל], כבר היה נשוי פעם לבתולה חסודה וצנועה, ממשפחה מיוחסת ועשירה, דינה-רוֹחֵל שמה, והיא נותרה בתולה גם לאחר שנתגרשה ממנו, כי רבי למלה הצדיק, בנו של רבי בן-ציון, מתקשה בהתקשות, ולא רק ביאה שנייה הוא מתקשה לעשות, כפי שנאמר בגמרא, במסכת עירובין, שהרוצה לעשות כל בניו זכרים יבעלנה וישְׁנה, אלא אפילו בביאה ראשונה הוא מתקשה, ועל כן ילעגו לו ויכנוהו רבי למלה-שופכן, ומאחר שגדולי-הדור הזהירו שלא לבקר אצל רופא הנקרא פסיכיאטער, הלכו ומצאו עבורו רופא הנקרא היפנוטיסט, והוא גם ירא-שמיים ואומן מצליח מאוד במלאכתו, ואפילו הוא לא הצליח לרפא את רבי למלה ממחלתו, וגם לא כשהאכילוהו שׁוּם עד שבטנו כמעט שנתפקעה, וכשהחלה דינה-רוחל היחסנית מקימה צעקות ומאיימת, בא אביה התקיף וצעק אף הוא, ונתבהל שמול-יוסל המסכן ונתן לה גט, אבל הוא שרוי בעצב ובמרה שחורה כל הימים, כי אהב אותה מאוד.

“זאת אומרת שזיווגתם בְּרַארַה לִבְּרַארַה,” סיכמתי במרירות.

"חס ושלום, פאני! – רק את טובתך אנחנו רוצים. עכשיו, שגרוש הוא, ופוחד מנשים, ומבתולות על אחת כמה וכמה, אולי ייטב לו אם ישא אישה מנוסה ונאה כמוך, והזוקף כפופים יהא בעזרכם – "

“אמן כן יהי רצון,” אמרתי ובליבי חשבתי, כאשר החילותְ ליפול, נפול תיפלי, פאני, אם בחיקו של רבי למלה-שופכן, הוא הגאון הצעיר כמוהר"ר שמואל-יוסף צדקיהו, השם יזקיף נרו, ואם בחיקו של אחר, מה את דואגת? חושבים בשבילך.

“מה את עצובה כל כך?” הצהילה אליי פניה פרומה, הלא היום יום טוב לנו – "

“מה?” נבהלתי, “חל היום איזה חג שאני לא יודעת עליו?”

"טיפשה, לא שמעת? נפלה הממשלה של הציונים! – היה חגם לחגא – "

“איך קרה הדבר?”

“קול אחד היה חסר להם, להצבעה! – כך סיפרו לי הבוקר במכולת.”

“מה יש לנו לשמוח, פרומה?” שאלתי. “הלא תקום ממשלה חדשה, גם היא של הציונים!”

“כן? אבל אלה, החדשים, יתנו פחות כסף לישיבות של ההם! אנחנו, את יודעת – לא לוקחים פרוטה מהציונים. וההם – משמינים!”

“מי זה – הם?” שאלתי.

“הם – זה הם, ואנחנו – אנחנו,” סתמה ולא פירשה.

“מילא,” אמרתי, “אם תתחלף ממשלה, אולי תהיינה פחות מלחמות.”

“זה לא הממשלה קובעת, המלחמות הן מהשם-יתברך, שהכול נעשה בדברו.” אמרה פרומה.

“והיטלר? וששת המיליונים?” התקוממתי, כי נזכרתי פתאום בדברי תוגתי.

"מי אנחנו שנהרהר אחר מידותיו של הקדוש-בּוֹרֵך-הוא. מי ששואל שאלות כאלה, פאני, עתיד חס-ושלום לפרוק עול מצוות ולהגיע לכפירה בעיקר. אם לא תזכרי זאת, פאני, תלך נפשך שוב לאיבוד, כפי שהייתי לפני שבאת אלינו – "

“ובכן מדוע סיפרת לי הכול על שמול-יוסל, פרומה, אם את פוחדת שאקום ואברח?”

"אני לא פוחדת ואת בחורה חכמה, פאני. ותדעי איך לנהוג בו. הוא חתן מצויין, והמשפחה טובה, מיוחסת, ואת תהיי בשר מבשרם. ואם את שואלת אותי, דינה-רוחל – היא אמת’צְקֶה מכשֵיפה, מכשפה אמיתית, עובדה – עד היום נותרה בבתוליה ולשונה שופעת רשעות על כולם. כישוף עשתה לו, שלא יגע בה. ואומרים שמלכתחילה אהבה מישהו אחר. כך אומרים – "

מובן מאליו ששאלה אותי על מועד הווסת האחרונה שלי, כדי לקבוע בהקדם את יום הנישואין. מחר אילקח לראות את שמול-יוסל, ובעוד שבוע ייכתבו התנאים. פתאום נזכרתי שמאז חזרתי בתשובה – פסקה אצלי הווסת! אמנם גם קודם לא היתה רצינית ביותר, כי לקחתי כל הזמן גלולות, ורק בתקופה שבה גסס תוגתי, הפסקתי. מאז קיבלתי פעם, או פעמיים, אני כבר לא זוכרת בדיוק את סדר המועדים, ונגמר! הרוחניות התגברה בי כליל על הגופניות. [שתיהן במלעיל]. אמנם, בעצם אולי הייתי צריכה להיבדק אצל רופא, ולהתייעץ איתו. אך אני לא מכירה שום רופא-גניקולוג לבד מדודי ד"ר דולפי הרמוטק, אשר כחש מאוד לאחר הניתוח שבו הוציאו גידול ממאיר מבטנו, ומן הפגישה עימו חששתי בשלב זה של חיי, פן ההתרגזות על חזרתי-בתשובה תקרב את קיצו ופן בשם אבי המנוח יכלא אותי במרפאתו ולא יניח לי לחזור לירושלים, העיר שבה אני מתקרבת והולכת למידת ההשתוות, וימסרני לידי אימי ויכריזו עליי שאני לא שפוייה וצריכה להתאשפז! לכן החלטתי שאבוא אליו, לבדיקה כללית, אם אך יהיה הוא-עצמו בריא, בעזרת השם – לאחר שכבר אהיה מרת פאני צדקיהו, ולא תהיה קיימת יותר לילך הרמוטק, ואיש לא יוכל אז לכפות עליי לשנות את דרך חיי החדשה, או לרגוז עליי.

כל זה היה לי שכל לא לספר לפרומה, ואמנם עברתי בכך על – “מדבר שקר תרחק”, אבל כוונתי היתה טובה, לזרז את נישואיי, כמו שנאמר, “ולפני עיוור לא תשים מכשול”, ואמרתי לה תאריך שנדמה לי שהיתה לי בו איזו הפרשה דמית, בלתי-נראית כמעט. עכשיו נזכרתי גם כי כדי לארוז את הדולארים שקיבלתי מקדמה מעו"ד זולטר וגינור, היה עליי לרוקן מתוכנם, הוא המילוי הקרוי – המוליך העדין, כמה טמפונים חדשים, כי טרם הצטברו אצלי שפופרות-קרטון ריקות חדשות.

פרומה חישבה, חישבה, והסבירה לי את עניין ימי הנידה והטבילה במקווה – שאותם כבר למדתי מפי הרבנית נעמה קפקפוני, בסמינר להכרת היהדות בעפולה – ומתי אהיה מותרת לבעלי: גמר הווסת, שבעה ימים נקיים וטבילה במקווה, ושאנהג בו בעדינות כדי שלא ייבהל גם הפעם, ואם ארגיש שאנו דורשת יותר מפעם אחת, שזו סגולה לזכרים – שלא אתבייש לגרום לו שיוסיף עליי בנעימות אהבה עד שירגיש כי התעוררתי בשיעור הדרוש. ואם לא התעוררתי די הצורך, שאומר לו בלי להפחידו, וישנה התנהגותו, ואם לא אמצא בו קורת-רוח בראשונה, השם יעזור וישנה הנהגתו בעתיד ביתר פיוס, וישהה בי לפחות חמישה או עשרה רגעים ואחר כך ידוש אותי ויזריע. אבל חשוב מאוד שאני אקדימו במעט, בלי להפחידו, כמובן, כי כאשר האישה מזרעת תחילה, תלד בן זכר. וכל מה שאישה מרגישה יותר ויותר הנאה מבעלה, משפיע הדבר עליה להיות לו לעזר נפלא.

למרות שהיינו מנותקות חדרה גם אלינו אותו יום השמועה על התקפת חוליית המתאבדים מלבנון על מישכנו של נשיא המדינה הציונית. הלב כואב על כל יהודי שנהרג ונשאלת השאלה, מי צודק – הרבנית שמואלה וכל כת חבריה שהם עדיין ציונים ומתרוצצים על הגבעות ועולים בהר, או אנחנו, שאל ישיבותינו נוהר עכשיו הנוער מן הקיבוצים? – תוגתי זיכרונו-לברכה כינה פעם את שתי התופעות כאחת בשם – הצד הַתִּפְלַצְתִי והגרוטסקי של היהדות, והנה – מה קרה לו, בסופו? אני מרגישה שעלינו לבטוח בשם-יתברך שכמו שחילץ אותנו מהשואה כך גם יצילנו מן הערבים ואפילו מתגשם הדבר לפעמים בעזרת משמר-הגבול – אין דבר, ובלבד שיוכלו האברכים שלנו ללמוד בשקט ולא ליהרג בטעות.

עם האברך שלי, שמוּל-יוסל, נפגשתי, בעזרת השם, רק פעם אחת לפני החתונה. הביאו אותי לבית אביו, נשקתי למזוזה והושיבוני בחדר על כיסא. אימו מרת שפרה ושתי אחיותיו הצעירות, חייל’ה ואטקה, כירכרו סביבי ובחנו אותי בסקרנות מכל צד. ביתו של הרב היה צנוע, ספרי-קודש רבים, רהיטים חומים-דהויים מתקופת ראשית המדינה, כנראה. הניחו לפניי סוכריות ופירות. סיפרתי על סדר-יומי במכון אש-שחורה. אף לא מילה אחת על חיי הקודמים.

הן סיפרו על נסיעה לפתח-תקווה ולבני-ברק, וכיצד בדרך ראו בפעם הראשונה את הר סיני שהציונים קוראים לו גֶ’בְּל חיריה. הרגשתי כעוף מוזר שנפל לקן לא-לו. בדקו אותי ואת בגדיי בשבע עיניים, כמבקשות בי עקבות למהות אחרת, שטנית, מנאפת, שמאיימת לחדור אל ביתן בדמותי, ודווקא הפרווה עוררה את התפעלותן –

יצאו והשאירו עימי רק את האחות הקטנה, אטקה, ונכנס שמול-יוסל וישב בכיסא מרוחק ממני, מביט נכחו, אבל הרגשתי שבזווית-עינו אכן הסתכל בי, והוא רועד כולו כמו המישנה לנגיד בנק ישראל, אחרי מפולת המניות הבנקאיות בבורסה. טוב. אני מושקעת רק בדולארים. במזומן. ושמתי לב כי הוא צעיר ממני בשנה או שנתיים. חבוש כובע שחור רחב-שוליים, שהסירו עם היכנסו לחדר ונשאר בכיפה שחורה. פיאותיו רכות, ערמוניות, וכך גם שערו המעט, כי מרבית קודקודו גלוחה, אך פניו החיוורים עטו זקנקן-בתולים רך, בהיר, שדומה כי לא גולח מעולם. יפה היה, עדין מאוד, יופי כמעט נשי, אצבעות ידיו ארוכות מאוד ולבנות, כשל פסנתרן; לעיניו, שהביטו בי רגע, בכניסתו, במבט עייף ומבוהל קמעה, היו משקפיים במסגרת פלאסטית פשוטה, בצבע חום-אדמדם, התואם במקצת את גוון שערותיו, והם שיוו למראהו תוספת למדנות ורוחניות יתירה.

זה בעלי, שמול-יוסל! – אמרתי לעצמי, וחשתי כספינה טרופה שהגיעה לחוף-מיבטחים וכל מטענה עימה. שפתיי ביקשו למלל תפילה – שהחייני וקיימני והגיעני לזמן הזה, אז יימלא שחוק פי, ולשוני רינה, הייתי כחולמת –

תיארתי לעצמי עד כמה סובל שמול-יוסל, הנער הגרוש, שכבר היה במיטה אחת כמה וכמה פעמים עם הבתולה-המרשעת דינה-רוחל, וטרם ידע אישה בחייו! יכולתי לתאר לי כיצד הוא מאונן במיסתרים, בבית-השימוש או על מישכבו בלילות, משפשף באצבעותיו הדקות, הארוכות, את מקור ייסוריו ותענוגו – כשם שהוא מסלסל עתה ללא-הרף את פיאותיו – רדוף רגשות אשמה וחטא, ובאוזניו המתוקות, שצריכות לשמוע רק דברי תפילה ולמדנות, ומילות חיבוב ואהבה מאשת חיקו, עוד מצטלצלות כלחישות נחש המילים הנוראות שהדביקה לו ככינוי דינה-רוחל ימח-שמה: "ר' למלה-שופכן! – "

הוא רעד כולו, כמו הנגיד עצמו, ביום שהתמוטט בו גם הפת"ם, אבל אני, כאמור, מושקעת רק במזומנים, וכל זה אירע לפני שעזבתי את עולם השקלים של החילונים.

"התואיל לטעום מן העוגיות שאפתה אימי – " פתח ואמר לאחר שכיחכח ארוכות בגרונו. תחילה סבורה הייתי שפונה הוא אל אטקה, שישבה מולנו על שרפרף ודיפדפה בספר-הרפתקאות מצוייר, “ילדי ירושלים מצילים את הרב מִימוֹן בן נוח הפלאי” מאת יוכבד נהרדע. רק כעבור רגע הבנתי שדיבר אליי.

“שמול-יוסל,” אמרתי, "בבקשה ממנו, יקרא לי בפשטות – פאני, וידבר אליי בלשון את, וכך גם אני אענה לו – "

"עומדים לצאת לשיחה או שצריכים להיות במקום מסויים בשעה מסויימת, והנה, מתכונן הזוג ללכת לחתונה, ויבוא גם השטן בתוכם, לעזור בהכנות לשימחה ולשמוח גם הוא בעבודתו, כאשר יצליח לתקוע טריז ביניהם, מה לעשות אז, פאני? היא שומעת – "

סילסל בפיאותיו.

"שומעת, אמן סלה כן יהי רצון שנעשה ונשמע, נעשה ונשמע כל הזמן – "

“ואימתי יש לו, לשטן, הזדמנות טובה מזו, כאשר שניהם דרוכים ומתוחים, ובקלות יצית את אש המחלוקת ביניהם, לשמחתו הגדולה, היא שומעת, פאני?”

“מי זאת היא?”

“את!”

סילסל בפיאותיו.

“שומעת. הלא על זאת רגזה ארץ – תחת שנואה כי תיבעל!” – החזרתי לו.

לרגע נפלה דממה. שנינו הרהרנו ודאי בדינה-רוחל, ושמול-יוסל, עדיין רועד-קמעה בנוכחותי, וקולו מתנגן כבלימודו, המשיך:

“ולא חסרים לו, כאן, לשטן, פרקליטים. בראש ובראשונה הבהלה. כאשר הבעל מציץ בשעונו וקובע כי עוד מעט ויאחרו, למשל, לאיזו חגיגת-מצווה, הוא מאבד את עשתונותיו ומתחיל להשתולל. ומה גם אם הם תלויים בדעת אחרים שיסיעו אותם, והללו עומדים לדפוק בדלת בכל רגע, ואם לא יסעו עימהם, יצטרכו להזמין מונית, שיעלה הרבה כסף, או שיסעו בתחבורה הציבורית ויגיעו מאוחר. והנה אשתו היקרה עסוקה עדיין בהכנותיה האינסופיות, והאדמה רועדת מתחתיו מרוב כעס וחרדה. ומה יעשה אם לא תזדרז, ויאחרו? אנה יוליך את חרפתו? – את מבינה, פאני?”

סילסל.

"מבינה, שמול-יוסל. אל תדאג, אני אהיה כגפן פורייה בירכתי ביתך, ולא נאחר אף פעם, ולא יבואו לנו כעס, ולא חרדה, ושום חרפה לא תהיה, ביני לבינך – "

"בעזרת השם – "

"אמן כן יהיה רצון – "

קם והסתלק, חובש מגבעתו, מבלי להושיט יד לעברי, אבל מבטו חלף עליי פעם נוספת, מבעד למשקפיו, חרד ומתגעגע. ידעתי כי אצליח, התיידדתי עם אימו הרבנית, מרת שפרה, ועם אחיותיו הצעירות.

כשנקבעו התנאים חשתי עצמי יתומה בכפל-משמעות, שהרי גם אלמלא נפל אבי, ארון הרמוטק, מעל אחד מגגותיה של תל-אביב ושבר את מפרקתו, ודאי שלא היה בא לחתנני עם משפחת הרב בן-ציון צדקיהו, אלא יושב ומתאבל עליי ואולי גם מצטרף לאירגון ההורים שבניהם ובנותיהם בעלוּ-בתשובה, כמוני. ובוודאי שלא היה מעריך את הכבוד הגדול שבו זכיתי אני, שבתוך פרק-זמן כה קצר משיאים אותי לבנו של רב מכובד, בעל יהודי אמיתי, ולא איזה בעל-תשובה דפוק-ראש שהתגלגל קודם ברפש של דיזנגוף או באחת החממות המורעלות של הקיבוצים, עם המתנדבות הגויות רחבות-הפות וחולות-המין, והחשיש, ואילו אני מקבלת סחורה אל“ף-אל”ף, בתול עדיין! חומד של בעל, ממש בא לי למצוץ את הרוחניות שלו –

את הדולארים שלי שמרתי בסוד. רק על הדירה סיפרתי להם. ונקבע שלאחר החתונה אמכור אותה, ונחפש לקנות דירה חדשה בירושלים, בין בניין ישיבת אבן-העזר שבה לומד ומלמד שמול-יוסל לבית בית אביו, הרב בן-ציון צדקיהו, באיזור שבו חופרים-מחדש ומתקנים את בורות-המים, בגלל הבצורת הקשה והתייבשות הכינרת.

הביקור במקווה הזכיר לי לרגע את בריכת גורדון בתל-אביב שעזבתי מאחוריי, את בגדי-הים ועורי שהשחים בחמה והיה נודף ריח מלח וים ושמן-שיזוף ומשגע את טרומבי המציל ואת חיים תוגתי זיכרונו-לברכה ואת דינה דופברג ויוני בשריקי והמורה אורן, ואת מי לא? – גילחו את שערי ולא חשתי שמץ צער על כך. טובה לי שבת אמיתית אחת, בבית של פרומה, שהיתה לוקחת אותי אל בעלה וילדיה ונכדיה בימי שישי; ואחרי נישואיי – בבית חותני הרב בן-ציון – מכל שערותיי הן ערוותי אשר בגלגול חיי הקודם הקדשתי שעות לטפחן. למה לי שיער? השביס מעתה על ראשי ככתר-מלכות, אפילו אימי לא תכיר אותי, תודה לאל!

פעם שנייה ראיתי את שמול-יוסל, בעזרת השם, תחת החופה. לא עשו חגיגה גדולה, שהרי נישואיו השניים המה, ואילו אני – משפחה גדולה אין לי, והמעט – אימי המטורללת ודודי דולפי הרמוטק החולה, נראו די מגוחכים במעמד הזה, ומאז כמעט שלא שבתי לראותם אלא לעיתים רחוקות. וכשבאתי פעם לתל-אביב, עם בעלי, בעניין מכירת הדירה שהוריש לי אפרם גרילפארצר המנוח, נזהרתי מלאכול דבר על שולחנה של אימי כי זכרתי היטב את דברי-הפיגול שבהם היתה מאכילה אותי: בשר-חזיר, תבשילי בשר וחלב יחד, גפילטע-פיש ביום כיפור בצהריים, ועוגות קמח-חיטה בפסח, שלא לדבר על תא-הקפאה מלא לחם וחלות, לכל החג. טוב, שתינו היינו סובלות מעצירות בפסח, וגם לסנופי היו בעיות-עיכול בגלל המצות.

ישבו הגברים בחדר גדול אחד והנשים בחדר אחר, ורק מבעד למחיצה ניתן לי להציץ ולראות את שמול-יוסל שלי, ששבר קודם את הכוס כגבר, במכה אחת ויחידה, יושב עתה צנום וצנוף בין שני הרבנים, אביו הרב בן-ציון ודודו הרב צביק, כולם במגבעותיהם השחורות עם זנבות-הפרווה, והם אוכלים דגים ממולאים, מרק-עוף ועוף עם גזר מבושל בצימוקים, ושותים יין; והצעירים קמים שרים ומוחאים כפיים בהתלהבות, מגבעותיהם מופשלות, פיאותיהם מרקדות ואגלי-זיעה על מצחיהם הלבנים, הירושלמיים, ולחייהם אדמדמות; ודודי דולפי הרמוטק, בכיפה לבנה ופני בר-מינן, יושב ביניהם, והכול חלוקים לו כבוד משום היותו דוקטור, ואילו הוא עצוב וקצר-רוח, ועד מהרה לקח במכוניתו את אימי הדומעת ונסתלקו לתל-אביב, למרות המהומות, ושריפת הצמיגים בכביש המהיר; הוא רגז עליי, במבטיו, והיא בכתה בקול משום ששמול-יוסל לא רצה אפילו ללחוץ את ידה, שלא לדבר על כך שלא התנשקו! – וכשבאנו אחרי החתונה, בפעם האחת והיחידה לדירתה בתל-אביב, כדי למכור את דירתי ולהיבדק אצל דודי, ערכה למעננו שולחן עם כלי-זכוכית ובהם דברי חלב ופירות בלבד, שקנתה בחנות של העדה החרדית בלב תל-אביב – סירב תחילה שמול-יוסל שלי, ובצדק, לשבת עימה ליד שולחן אחד, כי היא התעקשה לשבת גלויית-ראש, וכך לא היה יכול לברך את הברכות. לבסוף חבשה, בהפגנתיות, כובע-נסיעות מצחיק, ואני התחלתי לבכות!

למזלי הרב, הרב צביק, הוא צבי שדל צדקיהו, דודו של שמול-יוסל, לא הכירני כלל בדמותי החדשה, וכמוהו גם איש ממקורביו שבאו עימו – לא תיאר לעצמו שאני היא אותה בחורה זרוקה ומבואסת שזכתה לבקר אצל רבם לפני חודשים לא רבים ושאותה כינה בשם לילית בת מחלת בת השֵׁדים.

שמול-יוסל התנהג בגבורה כל שעת החופה, וקולו לא בגד בו באומרו לי “הרי את מקודשת”. באשר לי, בבוקר החתונה התעוררתי בבחילה נוראה והיקאתי, כנראה מרוב התרגשות. ונראיתי די ירוקה וחולנית. מה עוד שעורי הלבין לגמרי, כי השמש חדלה זה מכבר לשזוף את גופי. לקראת החופה התאוששתי, ואולם ידעתי כי שמול-יוסל נתון אף הוא בהתרגשות גדולה, לא רק מפני שצם כל אותו יום, אלא ביודעו כי קללת דינה-רוחל עדיין לא סרה מעליו, וככל שקרב מועד ייחודנו, כן ודאי גובר פיק ברכיו וסלסול פיאותיו ופרכוס שאר אבריו, ואני, הבוגרת ובעלת הניסיון מבין שנינו, חייבת לגאול את גברותו הפגועה ובזאת גם תימדד הצלחתי במשפחתי החדשה.

כשהגענו, סוף-סוף, בעזרת השם, אל חדרנו, בלילה, עדיין חושש היה שמול-יוסל להתקרב אליי והיה חג סביבי, בתימהון, כאילו קיבל במתנה עז גדולה – ואינו מאמין שאני כולי שלו, ולרשותו. הדירה הקטנה ששכרו עבורנו, בכספי הנדוניה שלי, הוריו של שמול-יוסל, נמצאה לא רחוק מביתם. העובדה שהיו לי דולארים במזומן, הקלה מאוד על המיקוח בתקופה הקשה הזו, שבה נסגרו הבנקים, ושילמנו מראש לחצי-שנה, עם אפשרות הארכה. קיוויתי שבתקופת-זמן זו אצליח למכור את דירתי בתל-אביב, ובתוספת יתרת הירושה שהשאיר לי אבי החורג אפרם גרילפארצר באמצעות עו"ד זולטר וגינור – נוכל לרכוש דירה מרווחת בירושלים, לילדיי העתידים להיוולד. וכי יכולתי לדעת שבאותו יום עצמו קפץ זולטר מן החלון במשרדו, שממנו היקאתי, והתרסק אל המרצפת, ממש כאבי זיכרונו-לברכה?

נכנסנו לחדר-המיטות שלנו ומיד התחלנו לסדרו, בשתיקה. כל ספר או דבר אחר שבקדושה, למשל שקית התפילין של שמול-יוסל, הוצאנו לחדר-המבוא, את הספרים הכבדים, שהיו בארון, כיסינו היטב בשני כיסויים סביב, כי לא יכולנו להוציאם. סידרנו את החדר שלא ייכנס בו שום אור מבחוץ, אפילו אור הלבנה. כיסינו היטב בווילונות עבים על כל החלונות, סגרנו היטב את הדלתות ושמול-יוסל בדק היטב אם יש חורים וסדקים שהאור נכנס דרכם, וטרח לכסות אותם.

הכינו לנו כלי לנטילת-ידיים וכלי ובו מין משחה או שמן-זית, וגלימות-שינה להתכסות בהן; והצענו לנו את המיטה בסדין שהדיף ריח עמילן טרי שכמוהו לא בא באפי זה שנים רבות, מאז הייתי ילדה. למראשותיי המיטה שמנו כר גדול, ובאמצעה הנחנו כר קטן, על הסדין הלבן, ועליהם פרשנו שמיכה גדולה, מצופה אף היא בבד מדיף ריח עמילן טרי. נזהרנו היטב שלא תהא השמיכה כבדה מדי, כדי שלא תפריע לקלות-התנועה ולא תגרום קשיים.

אחר-כך הלך שמול-יוסל לבית-הכיסא להתפנות. אחר-כך הלכתי אני. אחר-כך חיכינו בשקט כרבע שעה, נטלנו ידינו שלוש פעמים וישבנו על המיטה וכיבינו את החשמל עד שהיה חושך גמור, וקראנו יחד קריאת-שמע בכוונה ובזמן אחד.

אחר-כך אמרנו תהילים מזמור כ“ג “מזמור לדוד; השם רועי לא אחסר, בנאות דשא ירביצני, על מי מנוחות ינהלני” עד סוף הפרק, ומזמור קכ”א “שיר למעלות, אשא עיניי אל ההרים, מאין יבוא עזרי. עזרי מעם השם, עושה שמיים וארץ, אל יתן למוט רגלך, אל ינום שומרך. הנה לא ינום ולא ישן, שומר ישראל” עד סוף הפרק.

אחר-כך הסביר לי שמול-יוסל בקול רועד כי במילים “מאין יבוא עזרי” צפון סוד גדול וכי האין הוא אחד משמותיו הנסתרים של השם-יתברך.

אחר-כך התפללנו יחד בתחנונים שהשם-יתברך יצליח דרכנו ויברכנו בבנים הגונים, ושזיווגנו יעלה יפה, ונחזור בתשובה שלימה ונכוון בדעתנו לעשות את הדבר בקדושה, בטהרה ובצניעות.

אחר-כך אמר שמול-יוסל בקול רועד:

“הריני רוצה לקיים מצוות עונה האמורה בתורה ולקיים מצוות פרו ורבו, וכוונתי להוליד בנים שיהיו עובדים השם יתברך בתורה ובמצוות.”

ואחר-כך אמרנו שנינו:

"אב רחמים, תן לנו זרע קודש, דומים לאבות הקדושים אברהם יצחק ויעקב ולאימהות שרה, רבקה ולאה – "

ואז עמדנו ממיטתנו ופשטנו בגדינו מכל וכול, מבלי להביט זה בפני זה, אפילו בחשיכה, ועשינו הדבר בצניעות ולבשנו את גלימות-השינה והתכסינו בהן עד שניכנס למיטה.

אחר-כך מרחתי היטב את צ’יפצ’ימון ופותצ’יק עם המשחה שבכלי, או אולי זה היה שמן-זית, ונטלתי ידיי כדין פעם שנייה, בכלי לנטילת-ידיים, ונכנסתי למיטה כשאני חומקת ערומה תחת לשמיכה, והגלימה נושלת לרצפה, ושכבתי אפרקדן כך שהכרית הקטנה מתחת למותניי, וראשי הגלוח על הכרית הגדולה.

אחר-כך מרח גם שמול-יוסל שכבה עבה היטב סביב האבר שלו במשחה או בשמן-הזית שבכלי, ונטל את ידיו גם כן עוד פעם בכלי לנטילת-ידיים.

ואחר-כך נכנס גם הוא למיטה, ערום כולו ועליו רק הטלית-קטן המיוחד שלו ללילה, שלבש אותו גם לעת קיום המצווה הזו.

ואחר-כך –

קרב אליי וחיבק אותי ונישקני ולחש על אוזני דברי-חיבה מעורבבים בפסוקי-תהילים, משתדל להשקיט את רוחו הסוערת, ואני חשה שעדיין הוא רועד, ראשו על הכר הגדול, לצידי – הוא שערות זקנו ופיאותיו ארוכות ורכות, ואני – ראשי גלוח כולו, כמו נתהפכו היוצרות וכל שפעת השיער לו היא ולא לי.

הגנבתי בצניעות ידיי על גופו הנערי, החלק, כלפי מטה, עד שהגעתי לאברו, והנה –

אין אבר!

רימו אותי – שמול-יוסל, על יופיו-הנערי, הבתול – בחורה הוא, ואני נוגעת בקצה הצ’יפצ’ימון שלה – וזו גם החרפה שהביא על דינה-רוחל! ואולי – כרות-שופכה הוא? בלב חרד הושטתי ידיי עוד מעט קט למטה – הו, לא תודה לאל! זוג ביצאלאך היו לו, לחתני – ענקיות!

הדפתי מעט את גופו, השכוב עליי, לעבר רגליי, והנחתי ראשו בין שדיי. מעודי, בכל חיי עד כה, לא היו שדיי זקופים ומלאים ביופיים – כמו בליל-נישואיי ועוד קודם לכן, משעה שבאתי לירושלים ונעשיתי בעלת-תשובה. אכן נס אירע לי, בזכות הזוקף כפופים, כי מלאי עסיס היו עתה שדיי, והפטמות תפוחות, כאילו כבר להיניק נועדו.

טמנתי פניו של שמול-יוסל שלי בין שדיי. הנחתי לו לנשק ולמוץ, ניסיתי לעוררו –

"שמול-יוסל – "

"שְשְשְ… אם מספרים בשעת תשמיש, נולדים בנים חרשים – "

"שמול-יוסל! – נדליק את האור, תראה אותי, אני יפה – "

"ששש… זה אסור ­– "

"לפחות נפתח וילון, ותריס – "

"ששש… אם משמשים לאור הנר, או אפילו לאור הלבנה – – על ידי זה יהיו בנינו נכפים – "

"שמול-יוסל, תסתכל בי, תרצה בי – "

"ששש… מי שמסתכל באותו מקום, נולדים בניו סומים, מי שנושק לאותו מקום, נולדים בניו אילמים – "

ולפתע החל גונח על חזי, ואני מרגישה, לכל מלוא כף-ידי שבדקה עדיין בחלציו – זורמת תנובת זרעו, ללא אבר, כך פלט מבלי שיהיה לו קישוי –

והחל בוכה, על חזי, דמעותיו מרטיבות פניו ומרטיבות את שדיי –

"פאני, פאני, מדוע רימית אותי? אמרו לי שאת קוסמת, שאתה מרפאה – "

“שמול-יוסל,” ליטפתי את גוו הנערי, החלק, "לא נורא. בעזרת השם. הירגע. השם-יתברך יעזור לנו. עוד ייוולדו לנו ילדים רבים – "

"מצד הסטרא-אחרא יהיו, פאני, והם בני נעמה ולילית שנולדים מחלום רע, ואני, טוב לי שאמות – "

“שמול-יוסל,” אמרתי לו, מלטפת פיאותיו ולחייו, להרגיעו, "למה אתה מדבר ככה? האם שֵׁדה אני, לא בשר-ודם! הנה שדיי, הנה בטני, הנה – "

משך ידו בבהלה כאילו נכווה שם.

"לפעמים אני רואה דמות אישה בחלום – "

“מי היא?”

"מצד החיצונים. חזה שלה שטוח, והיא רוכבת עליי – "

“רוכבת?”

"כן. והחשק שהיא מעירה בי, הוא מצד הסטרא-אחרא – "

"חשק? אני לא מבינה – "

"כן. ימח-שמה, באה עליי בחלום – "

"איך – "

"כמו גבר, שהופך שולחנו, מכה אותי – "

“ואז – ­”

"אני מתעורר, פאני, ורץ לטבול הגוף בטמא, ולהיטהר, ולהיטהר – "

“מכה אותך?”

"זהו. מצד השדים היא מכה – וזה אסור, בגלל החלומות שהיא מעירה בי. אם אבוא עכשיו אלייך, ייוולדו לנו ילדים מצד האחר – "

לא הבנתי בדיוק מה הוא ממלמל, וכדי להיות בטוחה, שאלתיו:

“מה זה האחר, האחר? שמול-יוסל, האישה ההיא, שבחלום, באמת מכה אותך?”

"כן – "

ושוב פניו בין שדיי, ממרר בבכי. המשכתי לפרפר באצבעותיי על גבו, מותניו, עגבותיו. לפתע נשתתק מעט. דיגדגתי קצת את עכוזאלאך החלקים שלו, כאחורי נערה, לאט-לאט פשקתי אותם, הרמתי יד –

ו ­–

בבת-אחת, בעזרת השם –

הפלקתי לו! –

פעם, פעמיים, ושלוש – סטרתי בכל כוחי על אחוריו הלבנים, והוא צורח – “אַי! אַי-אי!” – ונבהל, אך התוצאה היתה מדהימה, כאילו שוחרר מקירבו הליצן או הנחש שבקופסת הקסמים, ונעשה לו נס – גידו הופיע נגדי, עבה ותופח, וככל שהמשכתי להכותו, “אי! אי!” – גדל אברו הדל וגם נפשקו עכוזיו בהנאה. “אי! אי!” – נעשו מעין כפפה לאצבע שלי, ואני מכוונת אותו אל פותצ’יק הרחב, שכבר היה רטוב מהטבע, המשחה וזרעו-הקודם גם יחד, ומוכן לקלוט אל תוכו את שמול-יוסל כולו על קירבו וכרעיו, ובעוד רגע אכן כבר היה בי, פועל ומוּכה, בועל ונבעל, לא גיבור גדול גם הפעם, אבל –

“אַי! אי!”

סוף-סוף ידע, לראשונה בחייו, אישה.

והזריע, כגבר.

ושכב עליי כך, כמו שהוא, קל ונערי, פיאותיו והטלית-קטן שלו על חזי, על שדיי ובטני –

ונרדם.

מסכן. היין ששתה בליל חופתו עשה גם הוא, כנראה, את שלו, ועקבות-אצבעותיי הטריות נתנו אותותיהן בישבנו.

שמול-יוסל, גבר שלי, הצלחתי איפה שנכשלו דינה-רוֹחְל ולילית שטוחת-החזה גם יחד!

סלח לי שהכיתי אותך!


למחרת בבוקר שאלוני פרומה ושפרה: “היתה הזרעה?” ועניתי: "אַי! אי! – פעמיים! – " ואמרו “ברוך השם. סגולה שייוולד בן זכר!”


[נדפס לראשונה לפני 25 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים]


המשך יבוא


 

מחברת שישית

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]


המשך 5

למחרת בבוקר שאלוני פרומה ושפרה: “היתה הזרעה?” ועניתי: "אַי! אי! – פעמיים! – " ואמרו “ברוך השם. סגולה שייוולד בן זכר!”


מיום שאיבד שמול-יוסל בתוליו, אמנם לא היה יכול לשבת במשך כמה ימים, אך נזדקפה קומתו, ודומה כי השמועה עשתה לה כנפיים גם בקרב חבריו ואוהביו, והחלו מכבדים אותו לא רק כבחור העילוי, המוסמך, הבקיא והחריף, אלא גם כגבר ובעל-בעמיו. ידעתי שהוא אסיר-תודה לי על שמחיתי ממנו את כתם לֶמָלֶה-שוֹפְכָן של דינה-רוֹחְל המרשעת, וגם אביו ואימו האירו אליי פניהם, עתה, שמילאתי אחר התקוות שתלו בי.

ועם זאת, ראיתי ששמול-יוסל חושש ממני, שמא המכות – בכשפים עשיתי, והאצבע בעכוזו, מצד הסטרא-אחרא, מה עוד ששוחחנו כל שעת התשמיש מבלי לחשוש שמא ייוולד לנו ילד אילם.

ביומיים הבאים לא נתקרב אליי. בקושי ראיתי אותו כי כל היום היה בישיבה, ולי לא נותר אלא להעביר את השעות בחברת אימו ואחיותיו הצעירות, ולעסוק בעבודות הבית.

בליל שבת היינו אצל הוריו, ואני אמרתי לעצמי, רגע, האם אני חולמת או כל זה ממש הוא? עתה הרגשתי עד כמה חיי היו ריקים, ואיזו מלאות שבקדושה מתרחשת בי בקבלי את פני שבת המלכה ואני איני אלא חולייה קטנה בשלשלת הדורות הנצחית כי יותר מששמרו בני-ישראל על השבת שמרה השבת עליהם.

אבל שמול-יוסל היה עדיין מתוח, וירא לקרב אליי בשנית, כאילו משהו מפריע לו. בשבת בבוקר קם מוקדם, כהרגלו בכל יום, וכשישבתי עימו לאכול ארוחת-בוקר, הרגשתי שהוא שוב רועד כולו בהתרגשות, כנער מתבגר שנתפס במעשה-חטא.

“שמול-יוסל,” אמרתי לו, "מה מציק לך – "

הוא חייך חיוך עקום, בוסרי ומתחמק, מבעד למשקפיו. ליבי נמלא חרדה. אולי נפשו עקומה ואינו אוהב כלל נשים אולי חבר נסתר לו, בישיבה? האם עשיתי את כל הדרך הרוחנית הזו אל מידת ההשתוות רק כדי לזכות בחיים תוגתי חדש, הפעם בעל פיאות, זקנקן וחובש מגבעת?

“שמול-יוסל,” אמרתי בתוקף, מהיותי גם המבוגרת מבין שנינו, "מדוע אינך נותן בי אמון? הלא אשתך אני? ויודע אתה כי טוב היה לי מותי משאוציא דיבתך רעה – "

ואז נפתח ליבו וסיפר לי, הלא שבת היום, ובה נקבעה משמרת גדולה, מול הכביש הראשי, נגד מחללי השבת. כל חבריו הולכים, וגם הוא. מאז עזבה אותו דינה-רוחל, נתחזק באמונתו והפליא לזרוק אבנים על מכוניות המחללים, ואף נעצר פעמיים על ידי השוטרים הציוניים ורק בקושי רב הצליחו לפדות אותו מבית-המעצר.

“אתה!” אמרתי בפליאה. מתבוננת בגופו הצנום, עיניו קצרות-הרואי וכל הווייתו הנערית, החלשלושה.

“כן, אני!” אמר, "בעזרת השם, עת לעשות להשם, הפרו תורתך – "

ועיניו יקדו.

"ובכן לך, לך שמול-יוסל, מה יש לי לומר לך, אני רק אשתך – "

“פאני,” היתה מעין תחינה בקולו, "אם לא אלך, יאמר שחושש אני לקדש שם שמיים ברבים – "

“לך, לך,” אמרתי, "אך אם יאסרו אותך או יכו באבן, אל תתפלא אם אני אפיל – "

“תפילי!” נבהל, “כלום כבר בהריון את? הלא רק שלושה ימים עברו!”

“וכי יודעת אני אם בהריון אני אם לא?” עניתי. “וכי יודעת אני כיצד תשפיע הבהלה שלי, ודאגתי לך, על ההזרעה? האם המצווה לזרוק אבן בשבת חשובה לך ממצוות פרו ורבו?”

“לא, לא!” נחרד. "אך מה אעשה? פאני? – "

“הבטח לי כי כל זמן שאני אשתך, שמול-יוסל, אתה לעולם, לעולם לא תלך עוד לזרוק אבנים בשבתות!”

“מה… מי את…” מילמל, “לצד מי את עומדת…”

"לצידך. לצד ילדינו, שייוולדו, אם ירצה השם, במהרה בימינו, אמן – "

“”לא!" אמר וקם מהשולחן, מבקש לשים על כיפתו השחורה את כובעו הגדול, ולצאת את הבית. “הבעל – קובע…”

"שמול-יוסל – " קראתי לו, וכשהסב אליי פניו, פתחתי באחת את חלוקי בפניו, בעודי יושבת, ושני שדיי הזקופים, הבשרניים, שכמו עמדו להתפוצץ מעוצם אימהותי-לעתיד האצורה בהם, נזדקרו מולו – "

“שמול-יוסל בעלי,” אמרתי לו, "אל תצא! בוא והנח ראשך בחיקי, הלא אני היצלתי את נפשך – "

ראיתי את עקבות המאבק על פניו, דומה כי מעודו לא ראה, ובאור יום, שדי אישה ערומים. ובאמת, איש מכל הגברים שהיו לי לא ראה כך את שדיי ביופיים ובזקיפותם, כפי שהיו באותה שבת בבוקר. ממש לא יכולתי להאמין שרק לפני זמן לא רב, בימים שעדיין הייתי חילונית מטומטמת, היה ריפיונם עיקר דאגתי, והאשמתי אותם ואת הידלדלותם בכך שגופי אינו מושלם בצורתו.

"בוא – " אמרתי לשמול-יוסל.

מיד הסיר כובעו ופשט מעילו שלבש בינתיים, וקל כצבי דילג אליי, חיש התכופף וטמן פניו בין שדיי, כילד נזוף, ואף החל יונק מן הפטמות המגודלות, הכהות, שהתנוססו בקצותיהם לתפארת, ומשקפיו נוגעים בבשרי ככוויות קרות. “אַי! אי!” – צווח כשטפחתי על עגבותיו. לא עברו רגעים רבים ומצאנו עצמנו במיטה, ולאור הבוקר, וללא שום הכנות, אף לא נטילת-ידיים ותפילה וכוונות – בעל אותי שמול-יוסל פעם ופעמיים, כשאני צובטת ומכה אותו, “אַי! אי!” – ופניו, ללא המשקפיים עתה, סמוכים אליי כחושש לאבד את קירבתי ואת מראה אבריי, ונחת-החיים נוזלת, נוזלת והולכת מקירבי, בבואו עליי –

צהריים שוב אכלנו אצל הוריו. פני שמול-יוסל זהרו וכעין הילה של רוחניות צרופה אפפה את קודקודו המסופר קצר ועטור כיפה שחורה בלבד. הכול הרגישו בהתרוממות שפקדה את כוחו השכלי, ופיו שפע דברי-תורה וחידושים. אותה שבת היתה פרשת “ויגש”, ושמול-יוסל דרש ופירש בפני אביו, הרב בן-ציון, ושאר הנוכחים, כי הנה ידוע שהחטא של מכירת יוסף גרם לשני בתי-המקדש להיחרב, והדבר מתבאר בפשטות על פי הכתוב – ויאמר אדוניי, על עוזבם את תורתי ולא שמעו בקולי ולא הלכו, וזה, רחמנא-ליצלן, שלא נתנו לבניהם חינוך תורה שמתוך שלא היתה התורה חשובה בעיניהם, נתנו להם חינוך כנימוסי הגויים והציוניסטען, כדברי הנביאים בישעיהו ובירמיהו, וזה החטא של עבודה זרה והוא החטא של מכירת יוסף למצרים וכן בבית שני אף-על-פי שלא היתה עבודה זרה ממש, אבל נתחדשה כת הצדוקים שכיחשו בתורה שבעל-פה ובאמונת חז"ל, ושיטת המתייוונים שחינכו את בני-ישראל בהשכלת ההעליניסטען, כידוע בדברי הימים שלנו ועל ידי זה נחרבו בתי-מקדשנו, וזהו ממש עוון של מכירת יוסף למצרים, למכור ולתת לחנך את בנינו ובנותינו כילדי נוכרים וציוניסטען, וכן חורבן שילה היה מפני בני עֵלִי ככתוב – ובני עלי בני בליעל, והכול הוא מעוון של עניין מכירת יוסף, ששלט אז באבותינו ועדיין השטן מרקד בינינו בעזרת היצר הרע, שהכול נחרב מפני העוון של מכירת יוסף, שנתנו בניהם לחינוך נוכרים, שהכול מפני אותו החטא, שהבנים נמכרו לדיעות אחרות והאבות אינם מוחים!

איזה יופי!

שמול-יוסל דורש בפרשת השבוע, ואני, פאני, שהשתלוותי והגעתי למידת ההשתוות, מקשיבה בצניעות וממלאה כרסי בדברי-תורה, אֹ-פַייג! – שאני את יוסל, לא – את ארון בני שייוולד – אמכור למצרים, לעבודה זרה! לא דארווין ולא זבולון המר ילמדו אותו, רק חינוך תורה, ובזכותו בית-המקדש ייבנה במהרה, אמן ואמן סלה כן יהיה רצון מלפניו. וכשגיליתי לו עניין האיחור בווסת, ונסעתי בפעם הראשונה והאחרונה עם שמול-יוסל לתל-אביב, לשם מכירת דירתי וגם הביקור אצל דוקטור דולפי הרמוטק, וכשהתברר, כעבור ימים לא רבים – שאכן הרה אני, לא היה גבול לשמחתו של בעלי היקר!

את יתרת הדולארים שהבטיח לי זולטר ז“ל – שקפץ מהחלון לאחר הכתבה-בעיתון שתיארה כיצד ניסה לאנוס במשרדו נערת-רחוב תל-אביבית שגם רוקנה את הקופה שלו ונעלמה – לא קיבלתי. לא נמצאה צוואה של סנופי אצלו! שאלתי את אימא על כך, וכמעט נפלתי בפח. נזכרתי איך אני, פאני, ישבתי בכיכר היל, בקפה, עם רוני, חברתה של עציונה אזדרכת, ופיטפטתי. מתברר שכל ירושתי היתה מופקדת עבורי אצל עו”ד עזרא דופברג, אבא של דינה. לא סכום גדול, אבל עזר מאוד, מה עוד שחותני הרב הגאון בן-ציון צדקיהו, שנסע לשבועיים-וחצי לניו-יורק להתרים לישיבה, אמנם לא חזר עם הרבה כסף, אבל עם הבטחה לחלק לנו קצבת-קבע וגם חבילות-מזון.

מעתה היתה לי, בעזרת השם, השפעה רבה על שמול-יוסל, ולא דובר עוד בביתנו על זריקת אבנים ועל הכאת חילונים ויהודים משיחיים ולא על נסיעה להפגנות השבת בפתח-תקווה; וכל מיודעיו קראו לו מעתה בשם ר' שמול-יוסל העומד, כי היה עומד ימים תמימים ליד עמוד-הקריאה ומשנן תלמודו, ורק אני ידעתי מדוע קשה עליו הישיבה ואת סוד אין-אונותו להגיע לידי קישוי-האבר מבלי שאכהו מכות נאמנות על אחוריו.

וכשלא היה שקוע בלימוד ובתפילה, היה בא לעזרתי ומפנק אותי ומניח ראשו על כרסי לשמוע את פרפורי העובּר ובעיטותיו. כה גאה היה על שהצליח, בפעם הראשונה, להזריעני ולהיות, אם ירצה השם, לאב, וכבר קצר-רוח היה לחכות ליום הגדול.

ואכן, לא זמן רב היה עליו לחכות כי מן השמיים ריחמו עלינו וחננו אותי בלידה מוקדמת, וכבר בראשית החודש השביעי חשתי לפתע צירים חזקים והובהלתי אל בית-החולים ובתוך שעתיים, ללא כאבים, בלי הרדמה וכאילו לא לידה ראשונה היא זו – פלט רחמי תינוק זכר, בריא וגדול, וביום השמיני אף זכיתי לעמוד מאחורי הפרגוד, בחברת אימי שבאה מתל-אביב, למרות ההפגנות והמחסומים בדרכים, ושערותיה מכוסות במטפחת-ראש, ובחברת חותנתי מרת שפרה וגיסותיי הצעירות – וזכיתי לראות, בעזרת השם, כיצד מוכנס אהרון בני בכורי בבריתו של אברהם אבינו, והכול מברכים “כשם שהכנסתו לברית תזכה להכניסו לתורה ולמצוות ולחופה ולמעשים טובים.”

וקול בעלי עולה על כולם כשהוא מברך ברכת שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. והמוהל קורא בקול רם: “אשר קידש ידיד מבטן, וחוק בשארו שם, וצאצאיו חתם באות ברית קודש. על כן בשכר זו אל חי חלקנו צורנו צווה להציל ידידות זרע קודש שארנו משחת. למען בריתו אשר שם בבשרנו.”

והנה גם מכריזים: “וייקרא שמו בישראל אהרון בן שמואל-יוסף בן בן-ציון צדקיהו, ישמח האיש ביוצא חלציו, ותגל האישה בפרי בטנה, כאמור – ישמח אביך ותגל יולדתך. ונאמר אעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך, ואומר לך – בדמייך חיי!”

וכאן נתנו באצבע טיפת יין מן הכוס על שפתי בני-בכורי, שהחל משמיע קול תרועת-בכי חזקה, ואני, תפורה עדיין מן הלידה, ונרגשת, בכיתי עימו בדמעות הודייה, וכל הנשים סביבי בירכוני ונשקוני וגם פרומה הזכורה-לטוב הגיע, ובחבקה אותי לחשה לי –

“רבות נשים עשו חיל, ואת על כולנה עלית!”

וגם לצק שנלצוג במגבעת שחורה, גדולה, רחבת-תיתורה, בגדיו רחבים ושחורים, ועגלת-תינוק חדשה ושחורה מרקדת על כפות-ידיו הענקיות, שהלבינו אך לא נתעדנו – הופיע בוקר אחד בפתח דירתנו, למחרת היום שבו התקיפה חוליית-מתאבדים את משרד-האוצר. מתברר שאשתו הנכה נפטרה בנופלה מהכיסא, והוא מכר את דירתו ועלה לירושלים עם תמונת בית-המקדש בצבעי כסף וזהב, לעשות תשובה ולהיות בקירבתי ולשמור עליי כפי שהבטיח לאבי ז"ל. ולמלא כל שליחות שאזדקק לה.

“את האדונית שלי,” כך כינה אותי וסיפר כי בימים הוא עובד בבית-המלאכה של ישיבת זבחי-צדק ועוזר באריגת בגדי-הכוהנים ובהכנת כלי המישכן, המזבח, הצנתרות והרימונים לבית-המקדש השלישי, ובלילות הוא נושא שקים וכיסים מלאי-עפר-ושלדים מחפירותיה של חבורת מלקטי-עצמות, כדי להביאם לקבל ישראל, ושוקד לטהר את העיר מטומאת נז“ם, ראשי תיבות: נוכרים, זדים, מתים; ובשום אופן לא הסכים הזפת-לשעבר, פועלו של אבי ז”ל, שאשלם לו עבור עגלת-התינוק, ובדמעות-אושר בעיניו הבטיח לי כי בימי השלג יבוא להרכיב על כתפיו את רבי שמואל-יוסל שלי, את בעלי הענוג – מן הבית לישיבה ובחזרה, בוקר וערב, ובלבד שלא יצנן את כפות-רגליו. לשונות הענקית של לָצֶק העבדקן לעה בפיו בדברו בנאמנות ללא גבול, בראותו את אושרי הרב ו –

מעתה מילא ארל’ה הקטן את כל יומי ולילי. תינוק בריא היה, שיער שחור לו ועיניו שחורות ואפילו אברו, משהוסרו התחבושות, כהה היה, וגדול להפליא. לא תיארתי לי שגוף תינוק מחזיק אבר גדול שכזה ואף שאלתי על כך את המוהל, שבא ביום רועש במיוחד, לבדוק את מעשה-ידיו, שמא זו נפיחות של דלקת בעקבות המילה, ולכן גם הביצים שחורות, והרגיע אותי כי אצל בנים בכורים, שהם ראשית אונים – הזכרות לעיתים עבה יותר, והצבע עוד יבהיר.

אמנם לא היה בביתנו רדיו, וגם לא מכשיר הביוב שזורם מן החוץ פנימה – הטלוויזיה, עיתונים לא קראנו, אבל ביום בו בא המוהל לבדוק את ארל’ה – הרגשתי רוחש אי-שקט ברחובות, קולות פיצוצים ויריות מרחוק, והמיית המון סוער, כקול שיטפון מים רבים מתקרב לבוא.

המוהל, רבי יצחק, שמהיותו בעיני עצמו כמין רופא, לא חשש לשוחח עם אישה וַאם בישראל כמוני, ענה לי על שאלתי: "כלום לא שמעת? הציוניסטען, ימח-שמם, הצליחו לפוצץ את מסגדי הישמעאלים על הר-הבית, הרחובות מלאים חיילים. סכנה להלך. ומהם, הציוניסטען, יש שנלחמים עכשיו אלה באלה, חלקם חוגגים, כביכול, בניין בית שלישי, וחלקם מפגינים וקוראים נגד, והערבים – אף אלה השתגעו לגמרי, עיניהם יוקדות ומתפללים בצעקות ומתגודדים, ועשרות מהם נהרגים ברחובות והם מתנפלים, כאחוזי-טירוף, על החיילים והשוטרים. וגם ממשלה חדשה של הציוניסטען טרם הוקמה, ועל כך נאמר – ובימים האלה אין מלך בישראל, איש הישר בעינו יעשה, וברחובות החוצפה גדולה, גדולה, מה אומר ומה אדבר, כביכול – ממש עקבות משיח! – לא עלינו! לא עלינו – כי האמיני לי, פאני, כל זה מן הסטרא אחרא! ויבוא משיח צדקנו האמיתי במהרה בימינו, אמן – "

"אמן ואמן סלה – " נזכרתי בחיפוש שערכה המשטרה בליל שבת בישיבת אור-בלבנה וכיצד העלו חרס בידיהם, ושמחתי שעזבתי, בעזרת השם, את המטורפים ההם ואת חבריהם העולים בהר ואת כל נושאי הנשק יוקדי-העיניים הממלמלים על עמלק ועל ימות משיח, ומאושרת הייתי כי עתה הגעתי למידת ההשתוות. ונחת-החיים נוזלת, נוזלת והולכת מקירבי בקדושה ובטהרה מדי לילה ורוצה אני ומוכנה ללדת עוד הרבה אידאלאך קטנים ונחמדים, ונכונו חיי לפניי בחברת בעלי שמול-יוסל המתוק, “אַי!” – “אי!” – שהוא לפעמים כבני הגדול בתמימותו ובמסירותו ובהערצתו לי. והכול משבחים את למדנותו ושמו הולך לפניו, ובחברת תינוקי ארל’ה המתפתח יפה ויונק ברעבתנות משדיי ומכה בהם בידיו הקטנות, המוצקות, וכלל אינו דומה לאביו הענוג ובהיר-השיער אלא אולי יותר לאבי המנוח, ארון הרמוטק זיכרונו-לברכה, שטיפס, מוצק ושרירי, על גגות תל-אביב לזפתם מפני הגשם ולסיידם מפני החום, עד שנפל ושבר מפרקתו והותיר אותי יתומה – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – ­ – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – ­ – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –


[וכך עוד שלושה עמודים מקווקווים, עד לסוף הספר הנדפס – עמ' 191, שהם כנראה העמודים הריקים שנותרו במחברת האחרונה]


וחזרה לפתיחת הספר:


התנצלות מאת המלביה"ד

אחד ממכריי פיתני – ואפת – להביא לאור בעזרתו ובהוצאותיו לדפוס את שש המחברות האלה, שהוצאתי מתרמילה של גברת אחת, אישה חולה וכואבת בשם פאני צדקיהו, אשר הלכה וגוועה לנגד עיניי בדלקת-ריאות קשה בחדר מבודד בבית-החולים איכילוב בתל-אביב. ולא בא איש לבקרה זולת יהודי עבדקן אחד, אדם רחב-מידות ועב-לשון שמגבעתו וגם מעילו שחורים, ושהיה מאכילה ורוחצה מדי יום וממרר בבכי כל פעם שיצא מחדרה למסדרון.

והאישה הזו, גם גופתה נעלמה –


[עמ' 7 בספר הנדפס]


נתקבל מח"כ מרים גלזר-תעסה בעקבות משלוח הרומאן “הנאהבים והנעימים”, 1985


הכנסת

ירושלים, ט' בחשון התשמ"ו

24 באוקטובר 1985

לכבוד

זמורה ביתן – מוציאים לאור בע"מ

רח' שוקן 32

תל-אביב 66556


שלום רב,


ח“כ מרים גלזר-תעסה, יו”ר ועדת העליה והקליטה מוצאת לנחוץ להחזיר את הספר המצ"ב, שכנראה בטעות נשלח אליה.


מתוך דאגה לכותב הספר מציעה ח“כ גלזר שיפנה באופן דחוף לפסיכיאטר, כי לדעתה יש כאן מקרה של כותב הנגוע בסטיות מיניות ובפסיכופאטיה מתקדמת. ח”כ גלזר מאחלת לו בריאות הנפש.


בכבוד רב,

וילמה מאור

מזכירת הוועדה

המלצות קוראים
תגיות