"עוד רומאן פיקאנטי של בן עזר

שאינו מסוגל להשתחרר מהמושבה שלנו

אני רק לא מבין מדוע הוא מתבלבל בין זכרה לנקבה

וכבר לא בא לבקר אותי כמו פעם

ועיניי עששו מקרוא."

הסופר אלימלך שפירא

בראיון למקומון “בפתח תקווה אחרת”

בגיליון 80 השנה להתקפה על המושבה, ב־5 במאי 1921

 

פרק ראשון: אשתי היפה כוכבא (מתנגנת כמוסקבה)    🔗

[הערה: הגבר-המספר ברומאן משתמש בלשון נקבה וזאת משתי סיבות: א. כי מדובר בספר מיגדרי-פמיניסטי מובהק. ב. כי משהו שיארע לו בהמשך יגרום לו לראות את עצמו כנקבה ולכן גם לכתוב בלשון נקבה]

לאבא של כוכבא (מתנגנת כמוסקבה) היה בית-חרושת לנקניקים ברמת-גן. הווילה המשפחתית ניצבה על גבעה, ומן הגן ראית בשעתו את צפון תל-אביב עד לתחנת רידינג ורצועת הים – פרושים כומו [השתגעה לי המילה] על כף-ידך.

כף היד של אביה של כוכבא היתה קצרת אצבעות ומגושמת, יד פועל-לשעבר שעירה ושרירית. כשלחצתי אותה בבואי לביתם בראשונה, חשתי תפוס כומו בצבת לכל החיים.

"אז מה, מולודייץ – " שאל בקול עבה, “אתה החבר החדש של כוכבא?”

ואני נזכרתי בדברי הסופר אורי בן-עמי, שעימו הייתי מיודדת פרק-זמן בירושלים – "אם תיכנס למשפחת קצ’קו, תצטרך כל החיים לדאוג רק לצ’יפס! – "

עמדתי בסיום עבודת המ“א שלי על “צמיחת האני המלאכותי מיל”ג ועד שלונסקי”, ונחשבתי תלמיד מצטיין. למדתי בפקולטה למדעי הרוח והייתי ספוגה כולי רוחניות. ספרי הראשון, “ההר הנושם”, זכה שבועות לא רבים לאחר צאתו לאור להדפסה שנייה, והביקורת גמרה עליו את ההלל, מחוץ למבקר טרדן אחד, סטודנט שהתגלגל ארצה שנים אחדות קודם-לכן בעליית גומולקה מפולין, סיגל לעצמו מיד את העברית, ובביקורתו הזדונית, שהודפסה בעיתון הסטודנטים “פי האתון”, טען שהייתי יכולה להיחשב גאון אלמלא הקדימוני קאפקא ועגנון.

מאוניברסיטת תל-אביב, שעמדה בשלבי הקמתה – פנו אליי שאצטרף לסגל-המורים הצעיר ההולך ונוצר. תצלום דיוקני כגבר צעיר – תלתלים שחורים ופני בן-איכרים ארצישראלי רזה, התנוסס בתערוכת “יוצרים צעירים מתלמידי האוניברסיטה” שבבניין המינהלה, מעל מרתף הכספות שבו שכנו עדיין המגילות הגנוזות.

את כוכבא קצ’קו היכרתי בנשף פורים שנערך בקמפוס שבגבעת רם. רקדנו לילה שלם, מתווים מעגלים-מעגלים על פני היציעים הרחבים של בנייני לאוטרמן ומייזר. היא הירשתה לי לשים לה יד על התחת תחת השמלה המרשרשת, הפרפר שלה פירכס על ירכי כשרקדנו צמוד – כמנשק, כמנשקת אותי מלמטה. לפנות בוקר ליוויתי אותה לדירתה, משתדלת שלא תריח את טיפת הזרע שליחלחה את תחתוניי. לא רק מפני שרוב הקוראים (הקוראות) הם נשות (נשים) אני כותבת על עצמי בלשון נקבה אלא בגלל מה שקרה לי בליל הנקניקיות הארוכות ועליהן, אם יהיה לי כוח, אספר בהמשך.

לראשונה עוררה כוכבא קצ’קו את תשומת-ליבי כשראיתי אותה אוכלת צהריים באף מורם וקוקו אסוף מאחור כחוגגת עם משה דיין באגף-המורים בקפיטריה של אדון שטארק בריא-הבשר בבניין המינהלה. כאשר עברתי על פניהם, קרוב אליהם ככל האפשר, ואני שטה רעבה בהבל החמים של המסעדה ובהמולתה המתמדת בשעה זו, אני התקנאתי אפילו בצלי המושחם שבצלחותיהם, שניראה לי ריחני וטעים לאין שיעור בהשוואה לכדורים של קציץ הבשר ברוטב עגבניות, שהיינו מסיעים על מגשי אלומיניום בעומדנו בתור, במדור הכללי של השירות העצמי, עם הרבה לחם אחיד. “שוויצרית! מה את משוויצה? שוויצרית!” – תפסתי פתאום שאני מדברת אל עצמי בתור לקופה.

משה דיין, גיבור מלחמת סיני 56', למד באוניברסיטה כסטודנט מן המניין לאחר שסיים את כהונת הרמטכ"ל ובטרם נכנס לחיים הפוליטיים. חשבתי רבות אם ראוי לשרבב שם של אדם מפורסם לסיפור, כפי שנוהגים גם סופרי-צמרת דוגמת אורי בן-עמי החתיכת-חרא שהייתי מאחלת לו, כומו שאומר אוסקר ויילד, “לכתוב פעם נוספת את כל הספרים שלו במדור הגיהנום המיועד לסופר.” תקוותי שהעורך שיעבור על כתב-היד יתקן אותו וישמיט ממנו את הראוי בעיניו לגניזה, כי אני, בכתיבתי, נותרתי חסרת-ביטחון. אמנם, בימינו אפילו שר-הביטחון משה דיין, שהיה הישראלי המפורסם ביותר בעולם אחרי בן-גוריון, מנוחתו עדן, כבר נשכח כמעט לגמרי, ודווקא חשוב שאעשה עימו חסד ואזכיר אותו בזכרונות שלי למען הקוראים הצעירים ששמו נקשר אצלם בעיקר ביעל ובאסי.

הישגיי בלימודים הביאו לי מילגה צנועה, וספרי הראשון הניב קצת תמלוגים, אך בכל אלה לא היה די. היום אני יודעת – אילו התעקשתי אז להמשיך, בכוחות עצמי, הייתי מתגברת על חוסר-הביטחון שלי, ומצליחה. רבים מאלה שלמדו איתי הם היום פרופסורים, כל אחד בתחומו – אך אני עוררתי בכוכבא פרץ-אהבה פרוע כלפיי, נחשול רכושני שסחף אותי, את הוריה ואף את הוריי, שלא היו מאושרים מן השידוך עם בתו של הנקניקן וולפה קצ’קו שעלה לגדולה ברמת-גן, שסבי הצליף בשוט על אביו בשנת השמיטה השנייה למושבה ובבחרותו עבד בטורייה בפרדסי המושבה (יש תמונה שלו מאותה תקופה בתחתונים ובחולצה בלבד) והיה מהלך ברחוב חובבי-ציון בקבקבי-עץ וכונה בשם וולפלה גאלצ’אלאך, ולאחר שעזב – וולפלה שמנדריק. והוא היה גם סטראוואדור מפורסם, אורז תפוחי-הזהב העטופים בתיבה, בפי הערבים, ועזר לחבריו לקבל את עבודת האריזה המיוחסת בכל מושבות הפרדסים מחדרה עד גדרה וגם בנה בהם תעלות-בטון רבות להשקייה עד שגילה את עולם התעשייה של הנקניקיות ודווקא בתקופה שבה רמת-גן היתה מלאה מלטשות-יהלומים.

והיתה התקרית עם אימי, מנוחתה עדן, שאותה לא שכחה לה כוכבא כל שנות נישואינו. כאשר הבאתי אותה לראשונה לביתנו הראתה לה אימי, מנוחתה עדן, את כתונת-התינוק הראשונה שלי בצבעי לבן שהצהיב ובשולי תכלת, את שן-החלב הראשונה שנפלה, את מסרק השנהב הקטן, וסיפרה לה כיצד היתה מכסה אותי בלילות החורף הקרים, מפני שאני זז מאוד בשנתי ועלול להצטנן, צריך להשגיח עליי.

כוכבא ענתה שאין צורך לומר לה זאת מאחר שאימה טיפלה בה בצורה דומה, שעל כך העירה אימי, מנוחתה עדן, ברוב טאקט: “לא ידעתי שגם עושי נקניקים נוהגים לכסות את הילדים בלילות!”

מנגד עליי לציין שכוכבא אהבה מאוד את הלימונדה הערבית שאימי, מנוחתה עדן, היתה מכינה מלימונים טריים סחוטים ללא תוספת מים, הרבה סוכר מומס, עלי נענע וקרח. כד לימונדה כזו יש לי תמיד בחנות ואני מכבדת בו רק את המיוחסים.

*

חתונתנו התקיימה באולם מפואר ברמת-גן. בית-החרושת לנקניקים של וולפה סיפק את מעדני הבשר. זאת היתה חתונה! – כל קרוביי בעלי-התיאבון מהמושבה, כל יצרני הנקניקים מרחבי גוש דן. אפילו הוריי השלימו לבסוף עם השתקעותי במדעי-הרוח משעה ששמעו כי וולפלה שמנדריק יממנם. צנומה כמקל, רגישה עד כדי בכי למיקרא שיר חדש של דליה רביקוביץ, שברתי את הקוס [המחשב שלי מחליף כל כוס בקוס ואני לא מצליחה לתקן את התקלה] במכה אחת. שולחנות הסעודה היו גדושים במגשי בשר קר, לשון, פסטראמי, סאלאמי, קאבאנוס, פרושוטו וממרחי כבד, שלא לדברי על הררי צלי, כתית, קציץ, כבדים מטוגנים, קציצות קטנות, נקניקיות בחרדל, צ’וריטוס, גריל ברוטב, שלא לדלג על סלטים למיניהם, וגזר מתוק מבושל בצימוקים, חמין, שוויסקים שמתפרכים ונמסים בפה, משקאות קרים וחריפים – שלא להחסיר התהדרות קטנה בכך שאפילו כרע-תרנגולת אחד, מן הזן שהיה מצוי אז באולמי חתונות, לא נכלל בשפע המעדנים שהכין וולפלה שמנדריק לחתונת בתו היחידה.

יחידה? לאו-דווקא. היתה גם אחות מבוגרת, נסיה, שעל קיומה לא ידעתי תחילה. נסיה התגוררה עד יום מותה במוסד סגור על גבול רעננה, וזאת לאחר – רבים מתושביה הוותיקים של רמת-גן זוכרים את השערורייה – שהחלה מסתובבת ערומה ברחובות העיר באמצע היום! – אני, מימיי לא ראיתי אותה, ונידמה לי שגם כוכבא וולפה התעלמו ממנה. רק האם, אישה אפורת-שיער בעלת אף ארוך במיוחד, שקטה ומכונסת-בעצמה, ורזה מאוד, היתה נוסעת לבקר את נסיה פעמיים בשבוע, נושאת אליה, בצנצנות מחית תפוחי-עץ תוצרת-בית.

על טיב היחסים בין וולפלה שמנדריק לאשתו שושנה אפשר ללמוד מהסיפור הבא. יום אחד נסעו בפרייווט שלהם, סיטרואן, מרמת-גן לתל-אביב. ליד המשטרה של שרונה קרה להם פנצ’ר. וולפה ירד, ובתוך זמן קצר מאוד החליף את הגלגל.

“כל-כך מהר?” אמרה גברת שושנה, “אתה בטוח שהחלפת טאייר?”

“בכלל לא החלפתי,” ענה וולפה.

“אז איך האוטו נוסע?”

“שמתי את הצד עם הפנצ’ר למעלה!”

ההיזכרות בחתונתי עם כוכבא גורמת לי התרגשות רבה. ידיי כואבות. הכתיבה קשה עליי. להקליד במחשב עדיין לא ממש התרגלתי כי אצבעותיי הוורודות מרוב עיסוק בבשר הן עבות מדיי. ודאי אגש למיטבח לכרסם שאריות של קאבאנוס או חאשטינאדה בנוסח בולגרי, למרות שגורמים לי צרבת. הימים אמנם כבר לא היו ימי הצנע, אך עוד אזכורה כיצד צעד וולפה, מבוסם-קמעה, מדדה מדודה לדודה מבנות-משפחתי, צלחת עמוסה כבדים מטוגנים בידודה, סליחה, בידו (האצבעות השמנות שלי!) – והוא מפציר בהן לטעום רק עוד קצת, מעט, מהלעבערקעס הנפלאים שלו!

גם אני הייתי שתוייה קצת, מתנודדה בחליפה כחולה חדשה, ענובה עניבה אדמדמת, את הכיפה הרקומה לא הסרתי מראשי, מתנוססת על תלתליי. וכומו מתוך ערפל אני זוכרת אותי עם כוכבא בעלת עיני הדבש החומות-זהובות והשיער השחור, בשמלת חופתה הלבנה, עוברים משולחן לשולחן ומצטלמים עם יושביו, ואת האכזבה שנכונה לי, בלילה (אם העורך יחשוב שעליי להרחיב בקטע הזה, עוד ארחיב – חה, חה, חה! – ) – ) – ) –

וולפה קנה לנו דירה ברחביה, לא רחוק מביתו הנמוך של פרופסור הוגו ברגמן, ברחוב רמב"ן 51, מילא את תא-ההקפאה באומצות, במזווה – נקניקים, ואת המרפסת ריצף באבטיחים. מדי שבועיים היה בא לבקר אותנו בטנדר של בית-החרושת, קורא לי לרדת לעזור בפריקה ובנשיאה, ואני חשה שבינתיים הוא בוחן את שרירי זרועותיי הדקות – אם התחזקתי בזמן שחלף מאז ביקורו הקודם, בזכות מזונותיו. מזמזם לעצמו כל אותה שעה שיר-לכת רוסי נשכח, בקול צרוד, בדבקות חסידית, ומפיו נודף ריח יין חמוץ. מה יש לומר, גברי, ממש גביר. מה שעורר בי רעיון לכתוב מחקר ספרותי: “מהעיירה המזרח-אירופית למושבה הארצישראלית – הדומה-למעשה מול השונה-לכאורה”. הרי רק על הגרעפצים של וולפה היה אפשר לכתוב דיסרטאציה.

עתה, כשדאגת הפרנסה סרה ממני, וחבריי הסטודנטים סרים אלינו לארוחות-ערב בשריות שמכל אחת מהן אפשר לשבוע שבוע ימים – הייתי שוכבת במיטה וקוראת, למשל, ביומניו המדכדכים של קפקא, ואומרת לעצמי עד כמה שפר מצבי ממצבו, או שבה ומדפדפת להנאתי בעותק של “רעב” לקנוט האמסון, שהופיע בהוצאת תושיה, ורשה, 1891 –

ואחר-כך מגלגלת את כוכבא ומנסה לחדור אליה מכל מקום אפשרי כמפצה את עצמי על חזה השטוח ומוציאה מפיה צריחות חמדה פראית, ולעיתים בכי וחרדה סתומה – – – ביני לביני כיניתי את פטמותיה הצנמנמות “נקניקיות קוקטיילה” אך מעודי לא העליתי דימוי קרניבורי שכזה על דל שפתיי – אני, שכתבתי את “ההר הנושם” ועובדת על “צמיחת האני המלאכותי מיל”ג עד שלונסקי" –

– – –

אבל, צפוף, צפוף למדי היה מצבנו אז בחוג לספרות עברית, היחיד בארץ, לבד מהתחלה צנועה, פולמוסית, של הפרופסור החדש ד"ר ברוך קורצווייל, באוניברסיטת בר-אילן הצעירה. כשרעבתי לעיתים, כשהייתי בודדת ובקושי שילמתי דמי שכירת חדר דל – אני בערתי, נדחקתי קדימה מתוך שאיפה מתמדת להצטיין, להתבלט, ובתקווה להימנות בבוא היום עם סגל המורים לספרות באוניברסיטה. כל זאת בקרב חוג תלמידים מבריקים אשר היו, זאת עליי להודות, מוכשרים ממני, רובם פרופסורים-לעתיד, בעלי שכל חד, שליטה בשפות וכושר הפשטה והסתגלות למינוח אקדמי, שרובו היה כסינית עבורי, אם כי, לימים, איש מהם לא יצר אסכולה משלו, אולי בגלל שנות השבתון הרבות שבילו בחוץ-לארץ, או גמדיותם לעומת דור הפרופסורים הראשון באוניברסיטה, גאוני המדע והמחשבה היהודית ממזרח-אירופה ומגרמניה, או שהיו עסוקים מדי בפעילות פוליטית ותקשורתית או שהתמקדו בגזרות מקצועיות ממש שוליות.

עתה, משהוטבו תנאיי בהינשאי לכוכבא, גברה חשקנותי ופחתה שאפתנותי ועוד בטרם חשתי בכך, או, יותר נכון – חשתי בכך רק משנתברר לי כי אפסו סיכויי לקבל אפילו רבע משרת מתרגלת בחוג לספרות לשנת הלימודים הקרובה.

אשתי היתה ילדה מפונקת. וולפה העריץ אותה. היא היתה ההיפך ממנו – דקה, תמירה וחיוורת-עור. שערה שחור ומצחה גבוה. אפה סולד-גאה ונחיריה פעורים קצת, כשאתה מסתכל בה היטב, כצל מופשל. רק לאחר זמן הבנתי שעברה ניתוח פלאסטי. יופייה הרב הסתיר תחילה כמעטה צמר-גפן את נחישות-דעתה, את תקיפותה החדה כסכין ואת החוש הנמרץ שלה לעסקים – בזאת דמתה בפנימיותה לאביה כשני נקניקי סאלאמי הונגרי. מה מצאה בי – הבטלן? – אינני יודעת. הלא יכלה באותה מידה לאמץ אל חיקה העשיר סטודנט לרפואה העומד בסיום לימודיו, שידוך מכובד יותר ממאסטראנט לספרות, וגם יותר מעשי, אם לוקחים בחשבון את הטיפול הרפואי של הדוקטור החתן במשפחה.

ואולם כוכבא דבקה דווקא בי, והוריה כיבדו, אמנם לא בשמחה רבה, את רצונה, אולי משום ייחוסה של משפחתי, הדלה אמנם, אך נמנית עם מייסדי הארץ, או משום שכוכבא המאוהבת שיכנעה אותם שאני עילוי בספרות וכי נכונו לי עתידות של סופר ופרופסור לספרות באוניברסיטה. חדר-עבודה ריהטו לי מעץ טיק משובח, אך לא יקר מדי, שולחן-כתיבה גדול, כיסא מרופד עור ומדפי ספרים עד לתקרה. לא תיארתי לי כי חדרי הקודם, השכור, הכיל כמות עצומה כזו של ספרים. הייתי ישנה עליהם, מונחים בארגזי קרטון, מתחת למיטתי, דופקת סטודנטיות, מאוננת, הכל על ספרים, ששכבתם העליונה כבר הסריחה ריח כבד-מתקתק כפריחת החרובים.

וולפה קנה לי חיפושית פולקסוואגן, לא חדשה, כדי שיהיה לי קל יותר לנסוע לספרייה הלאומית, שהעברתה הסתיימה אז מאולמי טרה סנטה למשכנה החדש בגבעת רם, וגם כדי שנוכל לרדת לעיתים קרובות יותר, ובנוחיות, מירושלים לסוף-שבוע ברמת-גן. כאשר חזרנו במוצאי-שבת היה ריח חריף של שום עולה מהנקניקים הגודשים את תא-המטען במכונית מלפנים ומתערבב עם ריח השריפה שפולט המנוע הגונח מאחור ומתאמץ בעליות של באב-אל-ואד – ואני חשה את עצמי כנוסעת בתוך קופסת בשר מעושן ולצידי כוכבא היפהפייה בעלת השיער השחור החלק ועיני הדבש החום-זהוב והריח החריף מגרה את נחיריי ואני מהרהרת בבושה על רצוני לחזור מהר ככל האפשר לירושלים כדי לפרוק את תוצרת וולפה המדיפה ריח בשר מעושן ולהשכיב את בתו על מיטתה לאחר שהתרחצה בסבון ירדלי לוונדר ולמצוץ את הנקניקיות הרזות שלה, בלי חרדל. אפילו השירים שכתבתי באותה תקופה היו מוקדשים לה והיו כמובן רוחניים, מטאפוריים מאוד, בלי חרדל ופטמות, מעודנים, אבל כבר מבשרים את העתיד המר:

שני אגרטלים

נִתְקָרֵב נָא כִּשְׁנֵי אֲגַרְטְלֵי חַרְסִינָה

סְדוּקִים מְעַט וְקוֹלָם, בְּנָקְשָׁם זֶה לָזֶה,

שִׁעוּל דַּק, צוֹרֵם –

קוֹל זְכוּכִית עֲדִינָה שֶׁאֵין לָהּ

הֶסְתֵּר-דָּבָר.

שְׁנֵי כֵּלִים יָפִים כָּמוֹנוּ – חָה, חָה –

מִתְעָרְבִים רַק בִּרְסִיסֵיהֶם הַחַדִּים

וְנִפְזָרִים לְאַחַר אוֹתָן תְּחוּשׁוֹת דַּקּוֹת

שֶׁנִּתְקַשּׁוּ.

וְנִוָּתֵר, גְּבִישִׁים סְפוּרִים, שֶׁנוֹצְרוּ

כְּמוֹ מִתּוֹךְ חִכּוּךְ זָהִיר,

וְאַחַר, לְמַעַן הִתְעַרְבֵּב,

שׁוּב הִתְפּוֹרְרוּ לְאָבָק.

*

בקומת הקרקע של הבניין הסמוך לנו גרו שתי בחורות ששכרו את הדירה בת שני החדרים. לא פעם הסתובבו חצי-ערומות, לפעמים ערומות לגמרי, ובקיץ החלונות פתוחים, וגם מבין שלבי התריס, אם אינו סגור לגמרי, בייחוד בלילה, באור – היה אפשר לראות אחת מהן. המיטה שלה נמצאה באמצע החדר ומחלון חדר-השינה שלנו היה אפשר לראות את מצב הרגליים ואת הנעשה באיזור שפת המיטה הפונה למרכז החדר. היא אמנם הורידה את התריס של הדלת הכפולה, הפונה למרפסת – עד לחציו, ואולם מבין השלבים, כאשר החדר היה מואר בלילה – יכולנו לראות את תנועותיה.

לילה אחד, כוכבא כבר ישנה, לפני שנכנסתי למיטה הצצתי לשם, והנה אני רואה גוף בעל תחת ערום מטפס על המיטה. מאחור לא ידעתי אם היתה זו היא או הבחור שלה. לא עברו רגעים מועטים ועל המיטה החלה מתפתלת אותה פקעת, שהסופר הצרפתי ראבלה מכנה בשם “החיה בעלת שני הראשים”. ממקום המיצפה שלי ראו בעיקר את רגלה הימנית, לכל אורכה, שהתרוממה וירדה כל הזמן בלא הפסק לפי קצב ההזדווגות. מדי פעם היא גם התרוממה, וניראתה צללית גבה כשהיא מושכת אליה את הבחור.

כל זה נמשך למעלה מרבע שעה, ומדי פעם נשמעו גם נשיקות. לאחר כעשרים דקות דממו, לא לפני שהתרוממה ומשכה אותו אליה בפעם האחרונה. אחר-כך שהו כמה רגעים על המיטה. לפתע קם הבחור, ערום, ורץ לכיוון השירותים. נדלק שם האור. אחריו קמה היא, והיה אפשר להבחין בבירור באחוריה הערומים ובחריץ, והסתלקה גם היא לשירותים.

הבחור חזר ראשון, לבש תחתונים לבנים, ישב על המיטה ועישן סיגריה. הבחורה לבשה רק חלק עליון תכלכל של פיג’אמה “בייבי-דול”, שבה התרוצצה מדי ערב בהישארה לבד בבית. היא נכנסה למיטה בחצי-ישיבה ובפישוק-ירכיים, אולי גם היא עישנה.

כך שהו, הוא יושב לצידה למשך-זמן סיגריה אחת ומשחק קצת באצבע בפוסי ובתוסי שלה. אחר-כך קם ולבש את מכנסיו הארוכים, ושוב ישב. ושוב קם, והפעם חזר לבוש בחולצה אדומה. עמד מעליה והם נפרדו לשלום בנשיקה שכזאת: עדיין חצי-שכובה במיטה, היא הרימה את רגליה באוויר לאחור עד שנעלמו מעיניי, הוא גחן ונשק לה שם בכתם השחור של ערוותה ובעכוזה, ומיד כשהתרומם, ירדו רגליה על שפת המיטה. הוא יצא מן החדר, וכעבור רגעים אחדים ראיתיו הולך מאושש ברחוב שלנו, באור הפנס.

לאחר שהסתלק, הדליקה אור גדול יותר בחדר, לקחה חוברת של “לאישה” ושכבה לקרוא במיטתה כשהיא מסלסלת מדי פעם שיער בראשה ובערוותה. אני הלכתי לישון.

בבוקר סיפרתי על כך לכוכבא. אישוני הדבש החום-זהוב שלה התרחבו כמיוחמים שעה שהסתובבה כהרגלה יחפה במכנסונים קצרים וציפורני אצבעות רגליה, מושלמות בצורתן, אדומות כדם. “חבל, למה לא הערת אותי? זה מאוד מלחיך אותי לראות הזדווגויות…”

“מה זה מלכיך?”

“לא חשוב.”

“מלחלח או מלחך, מה התכוונת?”

“תפסיק! בטח השפכת במכנסיים מרוב התרגשות.”

“היה לי חבל לבזבז. שמרתי לך.”

“איזה מותק אתה, שמוקי… ואתה, אתה אומר שככה היא סילסלה… אני מקווה שגם הלילה המנשק יבוא לבקר את השכנה מתחת…” התנפלה עליי בנשיקות קולניות ולפתה באצבעותיה את אשכיי עד שהכאיבה לי, ופתאום קראה באכזבה:

“עכשיו אני יודעת שאוננת כשראית אותם מזדיינים! תפסיק לאונן, קוקי, זה לא בריא. נהיים מזה עיוורים.”

“אם צרפתי מאונן הוא גם כן מתחיל לבדר עברית?”

“אל תצחיק! אמרתי עיוורים בוו”ו!"

“לאונן דווקא חשוב וגם מאוד בריא, קוקי, האונן פולט החוצה את הזרעונים הישנים ומפנה מקום לטריים, ככה בשביל להפרות בצ’יק את הביצית. לא ראית את הסרט של וודי אלן עם הזרעונים לפני הפליטה בחליפות הצלילה הלבנות? – תרדי קצת, רוצה לשתות טרי?”

הייתי בחור יפה בעל עיניים תכולות וחיוך מקסים, ככה גם כוכבא אמרה עליי. בראשית נישואינו חששה שנשים אחרות, וגם גברים, יחשקו בי ויקחו אותי ממנה. טענה שיש לי אופי חלש ומתמסר. אני זוכרת את חרדתה כאשר נסעתי לביתו של פרופ' ג’ייקוב פליישצ’יק בעין-כרם, לקבל ממנו את הנוסח המתוקן של הרצאותיו “על הסתירה שבין כל-יכולתו של אלוהים לבין טובו”, כלומר, האם הרע בא מאלוהים, גם אושוויץ, או שאלוהים איננו כל-יכול שאז איננו אלוהים? – הרצאות בתיאולוגיה של הספרות, שרשמתי בשיעוריו והוצאתי אותן בחוברת במפעל השכפול של הסתדרות הסטודנטים. כל מי שרצה להיחשב סופר ראה עצמו מחוייב להוציא חוברת.

פליישצ’יק הרזה קיבל אותי יחף, במכנסיים קצרים ובחצי גוף עליון ערום, כיבד אותי בקוס מים, ויותר משהתייחס להערות הבודדות שתיקן לי בכתב-היד, הביט בי בעיניים כלות ובערגה. הוא גר לבדו בבית הגדול. כאשר סיים את תיקוניו קמתי ללכת כי האווירה היתה קצת לא נעימה. ליד הפתח שאל אותי בקולו החד-גוני אם אני רוצה פיפי.

השאלה היתה אולי תמימה. כל הדרך שעשיתי עד עין-כרם, והשהות אצלו, ועכשיו אני יוצאת כדי לחזור לירושלים. אבל משהו בקולו החשיד אותו שאולי הוא מתכוון אם אני רוצה את הפיפי שלו, וחסר לי שאומר כן. הייתי יכולה להתלונן עליו כומו החיילות-לשעבר על אלוף מרדכי ולהרוס את הקאריירה שלו. אבל אמרתי מיד “תודה, לא!” ויצאתי, למרות שבאמת כבר הייתי צריכה מאוד להשתין.

כשסיפרתי על כך לכוכבא נתקפה בהפגנת קינאה ובעלות והתחילה לחבוט אותי בילדותיות על עכוזי. “אני כועסת עליו מפני שהוא רצה לקחת ממני את הפישיק שלך!” – פינקה ועשתה פולחן שלם סביבי, נישקה את אצבעות רגליי ואת הפישיק. אילו יכלה היתה שמה אותו לא רק בפה אלא גם בכיס או בארנק שלה ובלבד שפרופ' פליישצ’יק לא יחטוף לה אותו ממני.

היא גם ביקשה שאנשק את אצבעות הרגליים שלה, להוכיח את אהבתי אליה, מה שלא כל כך התכייף לי כי אני רגישה מאוד לריח, גם בעניין ליקוק הדגדגן, למרות שכוכבא היתה נקייה למופת ונדפה מכל פינותיה ריח רבלון אינטימט ששיגע אותי וגורם לי לרצות אותה גם עכשיו כשאני כותבת את הדברים האלה.

אלה היו ימינו הטובים ואני לא יודעת מדוע בכל זאת חשתי אי-שקט, ושהאהבה הסוערת בינינו היא אולי רק הצגה אחת גדולה. למשל, לא חשבנו על ילדים, וכוכבא הכריחה אותי לגמור בחוץ או להלביש קנדון.

השתתפתי בגילויי-הדעת של הסטודנטים והסופרים ואנשי-הרוח נגד הכיבוש והדיכוי והפרת הזכויות, חתמתי על עצומות עם הסופרים הערבים הישראליים, אלה שהיום מכנים עצמם העם הפלסטיני בישראל. האמנתי בדו-קיום, שערביי ישראל הם גשר לשלום, שיש עם מי לדבר וכי מחנה השמאל והשלום ינצח. להפגנות עצמן אני לא הלכתי. לא התחשק לי לחטוף מכות מהשוטרים או לנסוע רחוק כדי לעמוד עם יהודים וערבים, להניף כרזות ולצעוק שהערבים צודקים. זה ניראה לי ראוותני ומגוחך, למרות שאולי אומץ-הלב להשתטח על הכביש מול מצלמות הטלוויזייה היה מקדם אותי מאוד בספרות העברית.

כוכבא מצידה אסרה עליי להסתכן והתנהגה כאילו אני רכוש שלה, אבל הרגשתי שהיא בזה לי על פחדנותי.

 

פרק שני: לילה בלי אהבה בקיבוץ בערבה    🔗

לפעמים היו מזמינים אותי להרצות בקיבוץ. אמנם וולפה החזיק אותנו על חשבונו ביד רחבה אבל המשכתי להופיע כדי לשמור על כבודי העצמי, להראות שגם אני מביאה כמה לירות כל חודש. אחרי שנים באתי לאחד הקיבוצים בעסקי קניית בשר בקר ולא זיהו בי את הסופר הצעיר, הרזה, בעל העיניים התכולות והחיוך הכובש-לב (ככה אפילו אחרים אמרו עליי), שהירצה אצלם.

לפעמים אני אומרת לי שאני לא מאמינה שכזה הייתי. ולא מפני שאני לא יודעת דקדוק אני כותבת על עצמי בלשון נקבה אלא בגלל מה שקרה לי בליל הנקניקיות הארוכות ועליהן, אם יהיה לי כוח, אספר בהמשך.

אותו יום ריחף מטוס ההראלד של “ארקיע” מעל צמרות קופאות של צמר-עננים. צילו הטיל כתם אפור אשר זחל על פני לובן העננים הרך, אחר-כך נפרשו ערוצי הנגב כציור – צמרת צפופה של יובלים חרבים, וגזעה – ואדי רחב ששפכו פונה מזרחה. בריכות עגולות של מכרות הנחושת. פני הבריכות היו חלקים כראי פלדה ממורט וכהה, וסביבן שפכי חול צהוב ומחפורות-ענק אדמדמות. אחר-כך גבעות נמוכות שסגרו על חוות הגדנ“ע. צלע גבעה אפורה ועליה שורטטו בקווי אבנים מסויידות לבן סמל הגדנ”ע ואותיות אחדות. ובמערב, על רקע הרים צחיח, התפתלה דרך לעבר עמודי-שלמה. היה אפשר להבחין רחוק בפתחים האפלים של נקרותיהם.

ההראלד רעד. שלף רגליים מחביון כנפיו. אצבעות רכות מגששות באוויר, גומי שחור ואלומיניום מבריק, בחריקה.

ירדנו. ההרים. עקבה. ים-סוף. ההראלד חג בקשת. שמיים, נוטה על צידו. נמל הנפט. מכליות, שוב נמל. שחור. אוניות. הרים, הפעם נמוכים, כהים. אורות. אילת.

מכונית הקיבוץ חיכתה לי. נסענו בחושך. אוויר הערבה היה יבש, ריח סלעים קלויים ואבק מלוח. מאחור, בין ארגזי פרחים, ישבו נערות ושרו. שיריהן היו מוכרים לי מנעוריי ועוררו נימה ישנה בליבי. ופתאום הן עברו לשירים חדשים, מדוקלמים בחן-ילדות שובב, מגרה. לא היכרתי את השירים האחרונים האלה וקינאת בנעוריהן. אולי החמצתי את התקופה שבה הייתי בן-גילן.

הגענו לקיבוץ. ארוחת-הערב הסתיימה. רצפת חדר-האוכל היתה שטופה במים רבים. כלי-המיטבח נערמו על שולחנותיו, ניצבים כומו על בהונותיהם במים. הייתי רעבה וריח מי-השטיפה דיכא את תיאבוני. מבלי להציע לי לאכול הביאו אותי הבנות-מהדרך לחדר של חברותיהן, כולן נח"לאיות. מפיותיהן נדף ריח טוב של חביתה עם נקניק שגירה אותי מאוד. החדר היה חמים ונשי כפלומות של הרבה אפרוחיות רכות, אבל שמותיהן היו חרוקות כחניתות – נעמית, צורית, דנית וגורית. כולן בנות תשע-עשרה, מגרעין ההשלמה למשק. בנעלי-בית חמות עם פונפונים ישבה כל הלהקה והאזינה בדבקות לתקליט חדש של הביטלס.

“איש אחד,” צייצה הנעמית, “שביקר במשק נכנס לרפת וביקש שאסביר לו ממה מכינים תערובת. מה מעניינת אותו תערובת? לא הפסיק לשאול והסתכל עליי, כאילו לא ראה אף פעם פרות ורפת!”

הלא ברור שבה חשק. יכולתי להריח אותה. עטרנו זר למגל ולחרב. היא לא מבינה, או מנסה לשאת חן? לשים אותה ברפת, איזה בזבוז.

“איזה אנשים משונים,” המשיכה לצייץ, “כולם עוברים פה.”

עוצמת המוסיקה גברה. צורית סרגה. הייתי עייפה מהטיסה. נעמית ודנית פיטפטו במרץ על קטיף הפרחים ושיווקם. ורדים. ייצוא. אמסטרדם. בריסל. ילדות יצואניות. לא העלו על דעתן שאני משתעממת. גורית רצתה ללכת להתקלח. מנחלים נ"חלנו יגבר. חזרה והביעה את רצונה בקול רם אך לא התרוממה מריבצה. השתתפתי בלבטיה בחיוך מטופש.

נעמית קמה והביאה לי קוס [המחשב שלי מחליף כל כוס בקוס ואני לא מצליחה לתקן את התקלה] תה בהיר וצלחת עמוסה טוסטים בגבינה צהובה. ארוחת-הערב שלי. כאשר התכופפה יכולתי להריח ממנה חלב ורפת למרות שכבר התרחצה. שמחתי על האוכל אך לפתע נעשו כולן רעבות, בייחוד אלה שבאו איתי במכונית ובהן יצואנית הפרחים דנית. הן חלקו איתי את המנה שלי. צווארה של נעמית היה ארוך. שערה ארוך. גבוהה. דקה. עיניה שחורות ורכות. עורה חיוור. רפתנית שכמוה. גורית שוב הביעה את רצונה להתקלח. היא התייעצה בחברותיה. כל החדר אמא שלה. אם באורח-פלא הייתי מתמזגת בהן, הייתי יכולה לסבן אותה. בתלתלים.

ניסיתי לצוד את מבטה של נעמית, אך משפטיה הקצרים, ארוחתי הדלה, קוס התה החיוור, כולם הוגשו לי בהטיית צוואר רוממה, ואולי מבויישת, ממני והלאה, לא הסתכלה בי.

נכנסה בחורה צחקנית, מגושמת, עיניה רצו כאומרת לי – אותך חיפשתי!

“יה! יש כאן סופר! שלום סופר. מה שמך? תגיד, איך זה להיות סופר? אף פעם לא ראיתי סופר מקרוב,” צחקה כדי לעודד אותי וגילגלה עצמה על הספה לצידי, “אני נורא אוהבת ספרים. כמה כבר כתבת?”

מצאתי בת ברית! הערצתה המטופשת הזאת, הלא-אמיתית, השטחית. גימגמתי לה תשובה אווילית עם “ההר הנושם” וחשבתי, לא הייתי נוגעת בך, צפצפה שכמותך.

“קראת ‘סיפור אהבה’? משתגעת אחרי הספר הזה. ו’לא שם בובה'?”

“לא.”

“באמת? חבל. יופי של ספר. ואיך שם בירושלים, בבוהמה? בקפה ניצן? במסעדה ענת? במאי-בר? בבכחוס? נפגשים יחד הציירים מבצלאל והסופרים והמשוררים מהאוניברסיטה ו… החבר’ה הזקנים מתש”ח ומהפלמ“ח שיודעים לשיר ולרקוד ולהשתכר? אוי, כמה שאני מעריצה אמנים, אוי, אני ממש משפיכה מהם…”

הייתי עייפה וחושיי מגורים. ישבתי בקירבן כבר יותר משעה, שואפת לקירבי את נעוריהן. הבוסר השמנוני הזה, הרך, הלבנבנן, המסמיק. שרידי הריח של החביתות-בנקניק. צהלת הצחוק של אהבותיהן הטהורות-עדיין, השופעות חברות. עוד לא נשים, כבר לא בתולות, כיודעות ואינן יודעות עדיין את הר הגעש הבלום בתוכן שעליו הן יושבות ומצחקקות. כשנגעתי בכף-ידי בספה יכולתי לחוש בה את הוויבראציות שלהן כאילו הן רוכבות על ברכיי וצוחקות.

אך הנה לרגע התחדש החדר. נכנסה עוד נערה. לא גבוהה, בעלת יופי גזעי, עור שחום, שיער שחור, עיני דבש חומות ומצועפות חיוך, לבושה פרוות כבשים לבנה. עורה הקלוי, לובן מעילה, ניגוד צבעים מופלא. שכחתי את שאר הנמצאות בחדר, ומוקסם השתדלתי להשביע את מבטי ביופייה שהיה מזרחי, דשן, עגלגל וארצישראלי כל-כך. היא הסתכלה בי במבט חמים ואוהד.

עור השוקולד שלה היה חלק ותמים, ללא פגם.

“אילו הייתי צייר הייתי מצייר אותך,” חיבקתי אותה במילים, מתפלא על העזתי. היא דמתה לסטודנטית ערבייה צעירה מאוד, שרואיינה לא מזמן בתוכנית טלוויזייה, נערה ענוגה ושחרחורת, שיופייה לא המתיק את מרירות לשונה. וזו שכאן, מבטיה התקרבו אליי, כמבקשת להביע משהו, אך לשונה נאלמה.

“צירוף צבעים שכזה, בהיר וכהה,” הוספתי. מגופה עלה ריח טוב של אחר עבודה, לאחר רחצה, בקיבוץ.

“אומממ…” חייכה.

“המעיל שלך!”

“אהה…” הניעה בראשה ושוב חייכה חיוך ילדותי, אילם. מישהי פנתה אליה, ואליה הסתובבה, והסתלקו הדבש, מאור פניה וטריות גופה. האם הבינה מה שאמרתי לה?

כן, הייתי רגישה מאוד בשנים ההן, ומחורמנת.

סוף-סוף ניגשנו לחדר-האוכל. במשעולי הקיבוץ, על דרכנו, פגשנו תהלוכה מוזרה: בחור שרגלו חבושה קירטע על קביים. שניים אחרים הובילו באלונקה פצוע שראשו חבוש, שצחק כאילו דיגדגו אותו. לצידו פסעה בחורה שעל פניה וזרועותיה קווי שריטות וכתמי-דם צבועים. ואחריהם עוד אחד, לבוש מדי-קרב מנומרים כאיש-קומנדו ערבי ומניף מקל דק וארוך, כשוט.

“זה תרגיל התגוננות?” שאלתי.

“תשאל אותו,” אמרה הנעמית.

שאלתי.

ענה איש-הקומנדו: “לא. אלה לא רצו להתחפש לפורים, לכן אני שובר [והרי”ש שלו מתפנקת בחי“ת, בנוסח דיבורו של משה דיין] להם את העצמות!”

בדיחה. תזכורת. פרומו לחג. מצאו זמן, לפני ההרצאה שלי.

והשישה המשיכו להתפתל, כתהלוכת מוקיונים מסרט של פליני והמוסיקה של נינו רוטה, שאותם הערצנו אז – בין בניינים לבנים שבנתה עבורם מחלקת ההתיישבות של הסוכנות, ועצים דלים, סחופי-מידבר. הרי לך הצגת התעוררות קיבוצית לחג פורים מול צוקי גרניט משחירים ושמיים מכוכבים.

“מי המציא את הרעיון המאקאברי הזה?” שאלתי.

ענתה הנעמית: “ועדת התרבות הבין-קיבוצית מוציאה חוברת הצעות איך לעורר עניין לקראת החג, ואלה, אמנם, קצת הגזימו.”

לאיטם, בהליכה זוחלת וכבדה, התאספו תריסר צעירים וצעירות. קירות חדר-האוכל, שרצפתו היתה רטובה עדיין, מלאו כרזות לקראת החג, קישוטים על התקרה, והחלל מלא שרשראות-נייר צבעוניות וריח טיגון של חביתות-בנקניק. דיברתי על תחושת המלחמה והמצור בספרות העברית. התחלתי בברנר, שעוד לפני עלייתו לארץ כתב ב1907- בלונדון: “יכול הייתי לחלום ירחים שלמים לילה-לילה, שהנני נופל חלל בתור איש-צבא במלחמתי, מלחמת דמים, בעד פלשתינא.” דממה מוזרה שררה בחדר. בחור אחד ראשו נשמט מדי פעם, מתרומם, ונשמט. שמעו את שתיקת הערבה, כאילו נמצאנו בחלל ריק. שתי היפות-מאוד, נעמית ובעלת פרוות-הכבשים ועיני הדבש, קמו בפיהוק והסתלקו. על מה ציפו שאדבר? על השאלה המינית? שאתאר את הפוסי שלהן בעיניים של סופר? מה בעצם מעניין את היפות, ובמיוחד – את היפות במיוחד? פסיכולוגיה? פאראפסיכולוגיה? טלקינזיס? הרזייה? אמצעי-מניעה? קרטושקס? – מחיר ההרצאה יחד עם כרטיסי הטיסה שווים כמה הצגות תיאטרון טובות בעיר לכל אחד מהנוכחים.

המשכתי בהרצאתי. קפצתי ל“סידהארתא” והלקח שעל כל אדם לעשות לבד את הדרך אל האמת, אי אפשר לקבלה מהמוכן. הגעתי למתח המצטבר, כירסום עצמי, שיממון וציפייה לאסון בקרב אנשים היושבים במקום קטן ואינם מוצאים טעם בחייהם ב“מסע הערב של יתיר” של א.ב. יהושע, והאסון, הורדת הרכבת מהפסים, או השריפה הפורצת כמלחמה ב“מול היערות” שלו, שכומו מפיגים את המתח לשעה קלה ומעניקים טעם לחיים. עוד אני מדברת על הפורקן והמשמעות, שבה ונכנסת הנערה בעלת פרוות הכבשים הלבנה ועיני הדבש ולוחשת דבר-מה ליושב ליד הפתח. הוא לוחש ליושב לצידו, אנשים קמים ויוצאים, ונשמעו קולות –

“שריפה!”

והיו גם קריצות ומילמולים שכוונו כניראה אליי, ומישהו התעורר ויצא כלא-מאמין: “סתם מתיחה לקראת פורים!” – ולבסוף רק חבר אחד מנומנם, לבקני, עקביו סדוקים ביובש מלוכלך מבעד לסנדליו, נישאר איתי בחדר-האוכל והסביר לי באיטיות: “אתה מבין, החבר’ה, יש כאן מנהג, אם ההרצאה משעממת, נכנס מישהו ומגיד: ‘שריפה!’ [תקע גרפץ, ביקש סליחה] – ומפסיקים את ההרצאה.”

וכאן הפסיק המגיד, פיהק, והמשיך כעומד להירדם אחרי כל מילה: “אבל אני מוכרח, להגיד לך, ההרצאה דווקא היתה, מעניינת. כניראה היתה כאן, פא… פא… פאשלה. החברים עייפים, אחרי יום עבודה. וגם ועדת תרבות, שלנו, התחלפה. שכחו לבטל, את ההודעה, על שריפה!”

נישארנו לבדנו. איש לא חזר. המתנמנם ביקש ואני המשכתי להרצות לו על “מול היערות”, אבל לפתע פרצה שוב פנימה בעלת פרוות הכבשים הלבנה ועיני הדבש, והיא הסתכלה במתנמנם כלא מאמינה:

“טמבל! – מה אתה עוד עושה כאן? – זאת שריפה אמיתית, לא בגלל…” ומיד קטעה את עצמה. כאילו אני לא יודע.

טוב. יצאנו החוצה. ריח קל של עשן, וירח מידברי, קידמו את פנינו. ג’יפ גרר אחריו עגלת כיבוי-אש מקומית. הלכנו אחריו. ההרים השחירו ולרגליהם היבהבה אדמומית קלה. בראש הגבעה הגחילו שרידיו של צריף-מגורים. חדריו אוכלו באש. הגג נעלם. נותרה רק תבנית הקירות והמרפסת. אודים שחורים, עשנים, תוססים בלובן קיטור סמיך כשמתיזים עליהם מים בצינור.

קבוצת “מתנדבים” צעירים, לבושים סחבות ומגודלי-שיער, שנתאספו ובאו לקיבוץ מקצווי-עולם, עמדו נדהמים מול רכושם המועט שעלה באש. בחורה אחת התעלפה ונפלה בזרועות חברותיה. משקפיה הוסרו, חולצתה נפרמה, זוג שדיה הפחוסים הציץ חיוור כתאומים יתומים מן הגולה. שדי תרומות. זיהיתי בה מי שניגשה אליי לפני ההרצאה וביקשה רשימת ספרים קלים לקריאה בעברית. רשמה את שמותיהם בפנקסה. עתה נשרפו חפציה המעטים ונותרה עם הביבליוגראפיה.

חזרתי לחדר-האוכל הריק. ישבתי וחיכיתי, אולי הנעמית, או בעלת פרוות הכבשים ועיני הדבש, תיזכרנה בי. נכנסה בחורה מגודלת, שמנה, צחת פנים, וחייכה אליי, רצינית.

נזכרתי כי באמצע ההרצאה שאלה בהתרגשות אם אולי יש בכל מה שאנחנו עושים כאן בארץ איזו ערובה לכך שחיינו בעתיד יהיו טובים יותר, והאם יש ביכולתו של המרצה להצביע על עוד מטרות שעל הציונות להגשים אותן כדי שיהיו לנו חיים טובים יותר?

אני התאכזרתי אליה. “כן,” ציטטתי מ“ימי צקלג”: “הרוג יפה, בן יקר, הרוג מלוא זרועך, הרוג לנו מלוא הטוב שנתנו לך, שחינכנו אותך, קטול לנו המון, שיהיה לנו, סוף-סוף, עולם יפה ושקט…”

ועתה –

“מה, לא ידעת, אז אני מגידה לך, אני המארחת שלך. דורית.”

ולוקחת אותי לחדר. מתברר כי החדר, חדרה. ואין איש מלבדנו בדירה. היא אמורה לישון בחדר השני.

החלה להציע למעני את המיטה שלה. מתכופפת, רחבה כערבה, פורשת סדין טרי, לא מגוהץ, מריח קיבוץ. והמיטה חורקת.

רק זה חסר לי.

“אני עוד תחת השפעת השריפה,” קולה נרגש, “תשתה קוס תה? אתה רעב?”

חשתי ברצונה להישאר ולשוחח. שמעתי איזו ערגה בקולה, ובדידות. אולי לכן נתנו לה או היא ביקשה אותי ללילה. אם הרצאתי נדפקה, לפחות שאדפוק אותה.

“אשתה.”

היא הפסיקה את סידור המיטה. פשטה את מעילה, חלצה כפכפיה מבלי להתכופף ונותרה בשמלה ערבית ארוכה ורחבה שהסתירה קצת את גופה הגדול. הכינה תה והביאה פרוסות לחם אחדות. היא אוהבת לחם. משוגעת אחרי לחם. “וחבל שאני צריכה להיזהר ממנו כל-כך.” ישבה בשיכול רגליים על מיטתה, על השמיכה שהוציאה עבורי, ואני על מיטה שנייה, בזווית הקיר. החדר היה מרוהט בחמימות. שטיחים מזרחיים. תצלומים ותמונות נוף קטנות, לא יקרות, במסגרות מוזהבות בסגנון עתיק. למראשותי המיטב ננעץ שיר של אורי ברנשטיין הפותח במילים:

"את מושלגת בעיר ההיא, שם קר,

את מצפה לעוויתו של גבר זר – "

– מועתק בכתב-יד המעיד על פיזור-נפש, ובעט כדורי, מהודק בנעץ לקיר המצופה אריג-קש. שמלות של בד ערבי צבעוני קישטו דלתות של ארון-הבגדים. האור היה עמום. ספרים בכוננית. פרחים. מיקלט לבחורה רגישה ושמנה החפצה לייחד לעצמה פינה משלה כנגד העולם החיצוני.

“את נח”לאית או כבר אחרי הצבא?" שאלתי.

“כן, אחרי, אבל לא הרבה.”

אביה עובד במשרד החוץ. משפחה מעופפת שכזאת. היא טיילה הרבה בעולם. שלא אחשוב, היא ראתה מקומות, הו, את שמותיהם לא תאמר. שלא אחשוב שהיא כומו כולם, רוצה לעשות רושם. אבל לסיים את הלימודים לא רצתה. “מה תוסיף לי תעודת-בגרות?” – חייתה כשנה עם חבר ועזבה אותו. טפחה בכפות ידיה על ברכיה כשגבה זקוף, כמתופפת לזכרו. “עייף.”

“מי?” שאלתי.

“הכל.”

“למה?”

“אין עם מי לדבר.”

“כותבת?”

שלא אדאג. מה שכתבה שמור היטב במגירה אשר לא תיפתח לעולם. לא לה רדיפת הכבוד. ואין חשש שהספרים יגלו לה דבר חדש אשר לא ידעה על אודות עצמה.

ואני המשכתי לדובב אותה, מוקסמת מהסיכוי להשכיב אותה.

“מאוהבת?”

“לא. עצמאית בהחלט.”

דורית טחנה מדי פעם, כומו בתנועת ריחיים, את ירכיה המשוכלות ופשטה אותן בחוסר מנוחה על מיטתה. לא מצאה מקום לעצמה. שטחים צחורים מאוד ומפתים נחשפו לעיניי ממחבוא שמלתה. סיפרה שיש ימים שבהם היא נועלת על עצמה את דלת חדרה. מנתקת. אינה זקוקה לאיש. ולא חשוב המשק.

“שוקעת בזכרונות?”

שלא אדאג. ילדות נורמאלית. הורים נחמדים. ארץ-ישראל הישנה, היפהפיה והנשכחת. ולא לקחת מכל הטוב שקיבלת, ושרוצים להמשיך ולתת לך, אלא להוכיח לעצמך שאת באמת שווה משהו בכוחות עצמך. אבל יש רגעים, הם נדירים, אפילו כאן – יש רגעים שכדאי לחיות למענם. היא יושבת בבוקר והילדים סביבה על הגבעה. הערבה מכוסה ערפל. והם על אי, צפים בחלב. והקטנטנים מצטופפים אצלה:

“דורית, תגידי, אנחנו עוד בעולם? – ואולי בירח?”

ומיבטאה עמוק וחם. גרוני קצת. רק לזכור רגעים כאלה. נותנים לך כוח להמשיך בתוך הבינוניות. ומה כאן? כאן אין עם מי לדבר. מי מבין אותך? אומרים: לדורית יש זבובים בראש. היא לא יציבה. מתאהבת בקלות. טיפשה. “כן, אני טיפשה. כן, ההרגשה, פתאום את נפגשת עם אדם זר, נחשפים… אתה לא עייף?”

“לא. להפך. לא תיארתי לעצמי שאפגוש בחורה כמוך, מעניינת, מיוחדת…”

האווירה בחדר נעשתה סמיכה וקרובה. עיניה השחורות של דורית הצטיירו לי גדולות וממש יפות. מדי פעם הביטה בי כמתחננת, ומיד הרכינה ראשה בצניעות שאינה משכנעת ובארשת בושה שמקורה אולי בהרהורי היצר שלה. היה לנו טוב בישיבה יחד, בשיחה המגומגמת, המקוטעת, ברמזים, אך אני רעדתי קצת, אולי מפני הקור המידברי ששרר בחדר, אולי מהתרגשות למחשבה שהנה אגש אליה, אחבקה ואפשיטה מבגדיה. והיא, נרגשת, דיברה גם לא לעניין, אולי חשבה כמה זמן עוד אשב מולה מבלי לגעת בה.

קמתי.

היא המשיכה לשבת, הרכינה ראשה. חיכתה. התכופפתי ונשקתי לה על מצחה. היא נאנחה קלות ולא הביעה התנגדות. לרגע רציתי לכרוע לרגליה ולטמון את ראשי בחיקה. לא, מגוחך. אך לא חיבקתי אותה, כרוצה לתת בידיה את הבחירה, קבלי אותי או לא, אך אל תיאבקי עימי.

הרכנתי את ראשי, שפתיי פירפרו על חלקת צווארה, מנשקת בלטיפת שפתיי פעם ועוד פעם, בתחושת הקלה. בטוחה כי מעתה הכל ברור בינינו ואנחנו עתידים לבלות יחד לילה מופלא וחד-פעמי. כן, חד-פעמי. הוא יהיה מאורע בחייה, שהרי לא עולה בדעתי להיפרד מכוכבא. הזרות, באופן דיאלקטי, מיד אסביר לה, מכפילה את העוצמה האירוטית ולכן אין כומו המגע הראשון של גוף בגוף.

לפתע קמה ורצה לקראת הדלת, יחפה.

החשמל כבה. נשמעה חריקת הנעילה של הדלת במנעול. רגליים יחפות. הרצפה רעדה קלות מכובד משקלה. בחשיכה התנגש בי גופה הגדול. היה חיבוק גמלוני, מגושם. היא הסתבכה בשמלתה הערבית. הזיעה קצת. התנשמה. האריג היה מחוספס. מהסוג שגורם לי לעורי תפרחת אלרגית.

“בכלל לא הייתי צריכה לארח אותך הערב. מרכז ועדת התרבות, חולה.” לחשה.

התגלגלנו בכבדות, בבגדינו, על המיטה שלה.

אתה מאמין באהבה?"

“כן.”

“אתה נשוי?”

“כן, אבל אני שונא את אישתי,” נפלט לי פתאום כאילו מישהו אחר מדברת מתוכי, “הייתי עוזב אותה בשביל אחת כמוך…”

“אתה לא נשוי,” צחקה. “אין לך טבעת, ובכלל אתה ניראה לי ממש…”

“מה?”

“אחד שאכזבה גדולה מדברת מתוכך. לא חשוב. אין לי ניסיון עם נשואים אבל אני חושבת שהם מתנהגים אחרת.”

שפתיה היו גדולות ולחות. ריח החביתה-בנקניק, ארוחת-הערב בקיבוץ שהפסדתי, עלה מפיה. עורה היה חלק כל-כך. וצעיר. הרבה עור, רך ושמנמן. קפלים שהעלו פלומה דקה, אוורירית. גבעות רכות. קרקע. ערבה נקייה, רחבה.

“לא. לא להוריד בגדים.” אמרה.

פתאום התנגש ראשה בקיר.

התחילה לבכות.

“לא נורא,” ניסיתי לנחם אותה. להצחיקה. חפרנו בחצי-לבושים חצי-ערומים זה בזה. הבד הגס של שמלתה מגרה אותי במובן האלרגי. ופלאי-פלאים, הצלחתי להחליק על הכריות הרכות של ירכיה ולחדור, תחילה בסדק שביניהן כאילו כבר הגעתי, ולבסוף הגעתי לאן שהגעתי, ושקעתי, ושקעתי, כומו בתוך קוצים…

“תיזהר! אתה שורף אותי.”

מרוב התרגשת לא שמעתי היטב. “מה טיז?”“שורף לי. לא ככה.”

“דורית, למה? תקני לי אם אני טועה, אני לא בתחת?”

“לא. אבל יוצא שאני, ככה, סובלת תמיד. אולי לא רטובה מספיק.”

אחר-כך צנפה עצמה בשמיכתה. אפילו לא התרחצה. אמרה שברצונה לישון. שמלתה הערבית הסריחה זרע ואני חשתי גירוי, במובן האלרגי, וזקוקה מאוד לפילולה של פירובנזמין. דורית היפנתה גבה אליי ואמרה שברצונה לישון. ניסינו לשכב יחד ואני תיכף הרגשתי סיבוב שני. האלרגיה, מציקה ככל שהיתה, השפיעה לטובה לפחות על הזין שלי, שמיד קפץ ועמד עוד פעם, כאילו דורית הערומה היתה לבושה ספרד, סליחה, סרפד.

ככה נתקעתי באחוריה הגדולים, ידיי מקיפות אותה וחופנות את שדיה, ומועכות אותם.

“תפסיק, אני נירדמת,” שלחה יד והרימה את העגבה העליונה, ממש אבטיח-חצבה אבל רכה. וכשהירפתה מאחיזתה כבר הייתי לכודה בהן כמחלץ בפקק. נוטפת טיפה שקופה ראשונה. ועוד טיפה. מתנת הטבע לזכרים. עוד לא ממש הזרע, רק לליחלוח החלחולת המלחיצה של דורית.

“עד כאן, לא יותר,” אמרה, “אם אתה מתעקש אתה יכול לגמור בין התוסיקים שלי, אבל בחוץ.”

ככה שכבנו בלי תנועה שעה ארוכה. כשהרגשתי שנירדמה ונעשתה רפוייה לגמרי תקעתי לה בחלחולת שכבר היתה לחה ופתוחה לרווחה וגמרתי עמוק בפנים כשכולי מתפוצצת מעוצמת הריגוש, ונירדמתי.

באמצע הלילה חשתי מתוך שינה שהיא שולפת אותי מהחילחול שבתוכה וקמה ועוברת לחדר השני.

 

פרק שלישי: נהג הטריילר: “יקוב פראנק מסדום מת, מה איתך?”    🔗

בבוקר, כאשר פקחתי את עיניי, עמדה דורית לבושה במכנסי עבודה אפורים ובחולצה עבה וניראתה כמתאבק צעיר שהתחפש לאישה.

“מה קרה לך? הפנים שלך נפוחים כאילו עקצו אותך נמלים כל הלילה. לך תתרחץ.”

“שום דבר. אני קצת אלרגי.”

“מקווה שאתה לא מאשים אותי?”

“מה פתאום?”

“נדחקת למקומות שלא צריך להיכנס אליהם.”

“חשבתי שרצית. בפעם הראשונה את היית ממש נהדרת. הרגשתי אותך עליי כומו כפפה נושמת.”

“אתה חושב שיהיה המשך?”

לתת לה את הכתובת שלנו בירושלים? מה, השתגעתי? שכוכבא תגלה? ואם דורית תבוא יום אחד עם מזוודתה וחפציה ותיווכח שאני נשואה ותעשה לי שם סצינה! עוד תטען שהיא בהריון! – לא, לא מפני שאני מבולבלת אני כותבת על עצמי בלשון נקבה אלא בגלל מה שקרה לי בליל הנקניקיות הארוכות בחוג “חובבי סאלאמי קראקובסקה” ועליהן, אם יהיה לי כוח, אספר בהמשך.

“לא חשוב. אל תדאג. אולי אתה בכל זאת נשוי. אני עצמאית. אף אחד משנינו לא התאהב פתאום בגלל צינור ונקב. חשבתי רק שיכולתי ללמוד ממך הרבה. ספרות אני אוהבת.”

“תלכי ללמוד באוניברסיטה. את ממש משוררת.”

“תגיד, אתה שונא אותי?”

“מדוע?”

“חשבת שרציתי להיות פרה שלך?! פרת סופר רבנו!”

"היית רדומה לגמרי. נחרת. חשבתי שאת חולמת שחולבים אותך – "

“אבל נכנסת לי בתחת כשישנתי. אל תחשוב שאני לא יודעת שסופרים נעשים ממש סוטים אם רק נותנים להם הזדמנות. אל תחשוב שאתה הראשון. כולכם ככה. זה שהירצה כאן לפניך, אורי בן-עמי, הוא גדול יותר ממך. מה-זה מלחיך!”

“אורי מרצה מצויין.” בלעתי את העלבון. את ספריו לא אהבתי (פעם סיפר לי שנעלב מכך שאומרים עליו שבדיבור הוא נשמע פחות חכם מאשר בספריו ועניתי לו שדווקא להיפך ואל לו להיעלב) – וה“מלחיך” שציטטה הדליק לי נורה אדומה.

“אורי מרזה מזויין,” חיקתה אותי בלעג, “התכוונתי לזין, יא אהבל. מה קרה לכם? כשאתם רואים תחת של בחורה אתם מאבדים את הראש? אז מדוע אף אחד לא מתחתן איתי? אפילו לא נעשה חבר?”

“את נהדרת, דורית, אמליץ עלייך בתור פרס לסופרים.”

“תראה, זאת לא בדיחה, אין לך הרבה זמן. האוטובוס מחכה. אם תפסיד אותו תצטרך ללכת ברגל עד אילת.”

והסתלקה.

היה לי קר. התלבשתי ויצאתי. קר היה גם בחוץ. לא סידרתי את המיטה ולא השארתי שום פתק לאות תודה. נזהרתי לא להותיר עדות וגם כעסתי עליה.

בחוץ פגשתי שני מתנדבים שהסבירו לי כי ברגע זה בדיוק יצא האוטובוס בדרכו לאילת. איחרתי אותו. השעה היתה שבע. ניגשתי לחדר-האוכל. בין הסועדים היו חברים וחברות מאלה שראיתי אתמול. היפהפיות ניראו עתה עייפות ומגושמות, בבגדי-עבודה גמלוניים, פניהן נפוחות בקורי-שינה, העיניים חסרות מבע. פג החלום, חלף הקסם.

איך אגיע לאילת? איש לא ידע.

“מדוע לא העירו אותך בזמן לאוטובוס?”

לא הזמינו אותי לאכול.

יצאתי והסתובבתי בשמש. היה קר. דורית לא ניראתה. נטשה אותי בכוונה. במבט לאחור, אפילו לא העירה אותי. לבדי התעוררתי.

בחור אחד יצא מחדר-האוכל, פיו מריח חביתה עם בצל מטוגן, ובידו מחזיק רובה אוטומאטי.

“אתה צריך להגיע לאילת?”

“כן.”

“שמעת על אנשי סדום?”

נבהלתי. דורית כבר התלוננה שם על הסדום שעשיתי? והיתממתי: “הרומאן?”

“איזה רומאן? הם חיים כאן, במשק הזה. כאן איש לא ידאג לך. יותר טוב לך שתרד לכביש לתפוס טרמפ.”

ירדתי איתו לשער המשק. איש-מילואים. מברק שנשלח להודיע לו שאשתו חולה, לא נמסר לידו, כי לא היה מי שיחליף אותו. “אנשי סדום, ממש אנשי סדום,” אמר. נפרדתי ממנו לשלום והמשכתי לבד בדרך היורדת מהגבעה לכביש הראשי. רגליי גמעו את המרחק. בוקר חדש. הפסגות של הרי אדום האפירו במזרח. מורדותיהם מכחילים בצל הבוקר, מסתירים בקעות נעלמות. שיפולי הגבעה הקרובה הצהיבו בנקיונם המידברי, שטופי שמש. הגעתי לכביש לאילת. הרמתי יד לעבר משאית-ענק גוררת קרון, בעלת קבינה צהובה וארובה, טעונה אשלג. שתי מפלצות-דרכים כאלה עברו על פניי, והשלישית עצרה. טיפסתי ועליתי. אף פעם לא נסעתי במשהו גדול כזה.

“מאיפה אתה?” שאל הנהג, מרים קולו כדי להתגבר על רעש המנוע.

“ירושלים.”

“במקור אני מחצור-גלילית,” משך בצפצפה והשמיע קול תרועה אדיר כאשר עקף מכונית קטנה, מפוחדת, ודחק אותה לשולי הכביש. היתה לו זרוע שרירית ושעירה.

זכרתי את הסרט האמריקאי המתאר מכונית קטנה הנרדפת על-ידי מכלית-ענק שמתנכלת לה באלימות כבישית. מפלצת-הדרכים נהמה ורצה בכל זוגות גלגליה. הסתכלתי בראי לימיני. מתחת לשני קרונותיה טחן את הכביש טור צמיגים אפור, כמסתובבים על מקומם, ורק שולי הכביש נמלטים מהם במהירות לאחור.

חשתי עצמי חלק מהגוף הענק. חזקה. יציבה. מטפסת על הר גופה של דורית, רוכבת על גבעותיה. הכל גדול ורחב בערבה. יושבת בתוך המפלצת, אדונית הכביש.

“במה עובדים?”

“סופר.” התרווחתי על המושב לימין הנהג. זרועו היתה חומה מאוד, מזרחית.

“זאת עבודה?”

“ככה. קצת מרצים.”

“חוזר מהרצאה?”

“כן.” עוצמתו של המנוע דיגדגה בי. הכל זז ורעש, ואז, טוב, ממש קשה לי לספר.

“בקיבוץ?”

“כן.” אולי מפני שלקחתי רק פִּילוּלָה אחת של פִּירוֹבֶּנְזָמִין בבוקר, וכל עורי היה עדיין מגורה.

“על מה מרצה?”

“ספרות.” הרעש היקשה לשמוע. הייתי צריכה לנחש את השאלה. ובתוך השיחה הרועשת, ועוצמת המנוע דיגדגה אותי כומו בפעם האחורית עם דורית כשהתחפשה לישנה.

“ומזה חיים?”

“לאישתי יש אבא עשיר,” השפרצתי.

הנהג פרץ בצחוק, כלא-מאמין לגילוי-ליבי. “שמע, בחצור-גלילית אין עבודה. זאת הצרה שם, בחצור-גלילית. היתה לי חנות בשר אבל לאנשים לא היה כסף. וילה היתה לי. ולא נישארתי. חזרתי לעבוד נהג. ניסית פעם לרדת בטריילר עמוס מראש-פינה לטבריה?”

“לא.”

כוכבא היתה אמנם רזה ויפה פי-כמה מדורית אבל לא המחשבות עליה הן שגרמו לי להשפיך במכנסיי בקבינה של טריילר דוהר בערבה כאילו הכביש הוא החריץ באחוריה של דורית.

“אפשר להשתגע. לא היה להם כסף לקנות בשר. והסיבובים. אז עברתי לדימונה. פה בן-אדם יכול לחיות. כבישים ישרים. ארוכים. יש עבודה. משכורת לא רעה. לפעמים אדם צריך לרדת בשביל לעלות.”

“זה אמר יעקב פראנק. לפעמים צריך לחדור אל העיר דרך תעלות השופכין. דרך התחת!”

“יקוב פראנק מסדום?” הוא לא שמע את סוף דבריי.

“לא. מפולניה.”

“לא מכיר. בטוח שיקוב זה לא עובד בסדום?”

“בטוח שלא. כבר מת.”

“שמע, יקוב פראנק מסדום מת, מה איתך?”

“לא. ההוא, הפולני.”

“הפולני מת?”

“מת!”

“אבל יקוב פראנק מסדום לא מת!” ריחרח נכחו, מבלי שהסיר את עיניו מכביש הערבה.

“לא.”

“ואללה, תגיד, זיינת שם הרבה בלילה?”

“אני?” היתממתי.

“אל תעמיד פנים. מרגישים ממך. ואללה הולך לכם, אם אני הייתי בא לקיבוץ, בקושי היו זורקות לי עצם! ואללה, אני ריח של קוסיות קולט מקילומטרים, עוד כשמחכות על הבנקט לעצור טרמפ ומענטזות עם הטיזי והביזי!”

“מה זה ביזי?” שאלתי.

“ציצאלאך בשבילך, באשכנזית.”

בתרועת צופרים הגיעה המפלצת לאילת. בכניסה לעיר ניצב מחסום. אדם לא-צעיר, במדים, שפמפם דק בצבע טבק, עור שחום, עיניים מלוכסנות קצת, פניו חרושי קמטים דקים, ועצמות הלחי בולטות, זה טיפס ועלה שתי מדרגות גבוהות, הציץ לקבינה וריחרח.

“מה אתה מחפש?” ליגלג ברקוביץ, הנהג. מיד אסביר.

“אולי יושב מחבל על-ידך ומחזיק על הברכיים כלי טעון?” ענה הזקיף במיבטא מזרחי.

“זה ניראה לך מחבל? – יא טושטוש! זה סופר עברי, זיין מירושלים! זה מריח ריבה של קוסיות מהקיבוץ!”

רק לפני שנפרדנו הציג את עצמו: “ברקוביץ. אתה מתפלא? אני מחטופי תימן. אימצו אותי. לא מאמין?” הפשיל חולצה מאחור וחשף צלקות ישנות בבשר. “ככה הגעתי למחנה היתומים חאשד שבעדן, בדרך לארץ-ישראל. הרבה מאיתנו מתו שמה במחלות בגלל שיטות הריפוי שבהן טופלנו עד אז בתימן. צרבו לנו את הגוף בכוויות. כומו לבהמות.”

אני לא יודעת אם אמת דיבר או ליגלג עליי. אחרי שנים, כשהחלו העדויות בפני ועדת החקירה לגנובי תימן, חיפשתי בעיתונים את שמו. לא בא.

מושפלת, מטונפת, שם בתא השירותים של שדה-התעופה באילת, זרקתי את תחתוני הזרע. טוב שמכנסיי היו חורפיים ועבים. במזנון השדה טרפתי נקניקייה חיוורת ורכה בלחמניה ארוכה עם חרדל נוזלי לא-חריף. בלעתי עוד פילולה של פירובנזמין וטסתי לתל-אביב בהראלד מעל פסגות העננים, בין צורות משונות וספוגיות של הרים חד-פעמיים, ממולאים צמר קופא. הים התיכון, לבן וכחול. כאן הרי ענן, הושט היד וגע בם. הנה ארובת תל-אביב, הנמל. ובריכת השחייה בצבע ירקרק-בהיר. נכנסתי לפולקסוואגן בחנייה ועליתי לירושלים כשאני מהרהרת כל הדרך: דורית תצלצל או לא תצלצל?

ימים עברו, היא לא צילצלה, למרות שיכלה למצוא בקלות את כתובתי בספר הטלפונים.

*

כוכבא קידמה את פניי בבהלה. אישוני הזהב הכהה התרחבו. “מה קרה לך, פוצ’יניו? התנפחת כולך, ישנת עם פישפשים? מסכן! בטח עקצו אותך בזין עד שהשפרצת? – אני הלא מכירה אותך, אתה ממש מסריח!”

הכניסה אותי לאמבטיה, התפשטה ורחצה אותי מכף-רגל ועד ראש ומרחה את עורי במשחות. אחר-כך מצצה לי. ממש שתתה, המרחומה. האמת שאוראלית בדקה לי את הזין עוד קודם, כשרק חזרתי מהקיבוץ, כדי לדעת אם אין עליי ריח של קוס זר, סימן שבגדתי בה. כך עשתה גם כשחזרתי מביתו של פרופ' ג’ייקוב פליישצ’יק בעין-כרם. אם אין אצלי קצת קקה שלו מלפנים או זרע שלו מאחור. מין אוראלי מאוד שימושי לגילוי בגידות ובאותה תקופה אהבה אותי כוכבא באהבה רכושנית מאוד. אמרה שעליי להפסיק להתמכר לפירובנזמין ושהיא תיקח אותי לרופא למיפוי אלרגיות, יש עכשיו תרופות טובות יותר. “אחרת לא יפסיק לעמוד לך, פוצ’יניו, ולא בגללי! – אני מריחה שהתזת הלילה מרוב בדידות, מסכן שלי,” המשיכה לשלגן אותי שפתיים ולשון.

אחר-כך הכינה לי סטייק פילה עסיסי מהבשר של אבא שלה, כפי שרק היא ידעה לעשות. חתוך כקובייה, מושחם מאוד, כמעט שרוף מבחוץ, רך ונא מבפנוכו וממש נמס בפה.

נשקתי לאצבעותיה המפולפלות כשהגישה לי את האומצה, משכתי את מותניה אליי בחלוקה הפתוח-למחצה ומצצתי את ‘נקניקיות קוקטיילה’ הצנמנמות שלה בתאווה קרניבורית ובשפתיים רטובות הרוטב שהכינה לי.

הדירה התמלאה ריחות. חששתי שמישהו מהחברים יתגרה ויעלה. היו קופצים אז לבקר זה אצל זה מבלי להודיע, מה עוד שידעו שאצלנו המקרר והמזווה מתפקעים ממזון.

“מדוע אבא שלך, שמייצר נקניקיות עסיסיות כל-כך, לא הצליח לייצר אותך כך שיהיו לך פטמות גדולות ועבות יותר?” – בא לי להגיד לה.

"די, מספיק! עוד מעט תשים לי חרדל על הציצי! יש עליי כבר כתם של אוכל – " התפרכסה לי עכשיו היא בפה ואני חזרתי לסטייק האדום שלי.

 

פרק רביעי: ההצלפות בשנת השמיטה השנייה למושבה    🔗

כאשר התאהבתי בכוכבא התחלתי לחקור מה מקור השמועות לכך שהיריבות רבת השנים בין משפחתנו למשפחת קצ’קו, שדמתה כמעט לזו ששררה בין המשפחות של רומיאו ויוליה – החלה בשנת השמיטה השנייה למושבה?

ובכן, ראשיתה נעוצה בכך ששנתיים לאחר שנוסדה המושבה שלנו רכשו המייסדים קרקע נוספת ומכרו ממנה בחיפזון חלקות לאנשי ירושלים. הבעלות על מרבית החלקות במושבה הצעירה היתה מצוייה מעתה בידי אנשים שלא גרו ולא העלו בדעתם לגור בה.

בהשפעת השותפים החדשים נערכו בחירות לוועד הראשון של המושבה. זכות ההצבעה ניתנה לא רק לאלה היושבים בה ומעבדים את אדמתה אלא לכל מחזיקי החלקות. לירושלמים, שלא גרו במושבה, והחכירו את חלקותיהם לאריסים ערביים תמורת חלק מן היבול – היו בהצבעה קולות כמיספר החלקות שברשותם.

בוועד המושבה הנבחר נהפכו האיכרים-המייסדים למיעוט: רק שניים לעומת חמישה חברים שהתגוררו בירושלים. כך נזרע זרע ההרס של המושבה. מעתה נחתכו ענייניה על-פי המחלוקות והמריבות שבין בעלי החלקות שגרו בעיר הקודש, ועל-פי הנהגת רבניה הקנאיים האשכנזיים בראשות הרב יהושע ליב דיסקין. הרב דיסקין עלה לירושלים מבריסק בשנת הקמתה של המושבה, והיה למנהיג המחנה החרדי שהתנגד ליישוב הארץ. סביב חצרו התרכזו אנשי “כולל אונגארן”, תקיפי החלוקה. אלה עסקו רק בלימוד תורה בישיבות, לא עבדו בעבודה יצרנית אלא חיו על חשבון התרומות של העם היהודי בגולה. כך נוצר פער של ממש בין הקונים החדשים לבין חבורת המייסדים של המושבה, שהיו אנשים דתיים אך מתונים בדיעותיהם.

שנת תרמ"ב, 1882–1881, היתה שנת השמיטה הראשונה במושבה העברית הראשונה והיחידה אז בארץ. רבני ירושלים האשכנזים, שהיו חרדים וקנאים לדת, ראו מלכתחילה את קניית החלקות במושבה כעניין הקשור רק במילוי מצוות התלויות בארץ, כתרומות ומעשרות, או בסידור פרנסה לעניים, הם לא ראו בה מפעל התיישבות לאומי. לכן לקראת השנה הרביעית לקיומה, שנת השמיטה, פסקו שיש להפקיר את השדות ואין רשות לשום איכר עברי לחרוש ולזרוע את אדמתו.

דעתם חייבה את כל האיכרים, שלרוע המזל רובם כמעט נואש מישיבתו במושבה בגלל כל הצרות שנפלו עליהם – החולים והחללים שהפילה המלריה, השטפונות, עול המיסים לממשלה התורכית, מות השוורים הדמשקאיים ששימשו לחריש הראשון, כשלון היבולים, התנכלויות השכנים הערבים והיעדר תמיכה לתשתית ציבורית – כביש ליפו או לרמלה, בית-מרקחת, בית-מרחץ, בית-ספר ובית-כנסת.

סבא וחבריו, שהיו אנשי-כפר עוד בטרם עלותם ארצה, ידעו כי לא תיתכן התיישבות חקלאית אם כל שנה שביעית יהא צורך להפקיר את השדות ולחזור לחיות בחסדי ה“חלוקה” – אבל הם היו במיעוט ודעתם לא נשמעה. המצוות שהיה בכוחם של הרבנים ותקיפי ה“כוללים” הירושלמיים לכפות על המתיישבים היו חזקות מחלום התחייה על שיבת העם להיות חופשי על אדמתו. ובכלל, חקלאות היתה לדעת הרבנים עניין ל“עראברס” ולא ליהודים, אלה צריכים ללמוד בישיבות ולהתפרנס מכספי התרומות הבאות מהגולה.

בירושלים החרדית נגזר דינה של המושבה הצעירה, שהלכה ונחרבה. השכנים הערבים עקבו בעיניים פקוחות אחר המתרחש בה. עוד קודם לכן עיבדו חלקות רבות של קוני-קרקע ירושלמיים, וגרמו לערעור מצב הביטחון במושבה הקטנה. לבעלי החלקות הירושלמיים, שקיבלו תמורת ההחכרה חלק מהיבול, לא היה איכפת שהמושבה פרוצה לכל גנב ושודד, ולעיתים הוא המעבד את אדמתם! עתה החלו השכנים האלה לפשוט בגלוי על השדות, על הרכוש, על הבתים שבעליהם עזבום ונמלטו בבהלה לירושלים. השממה ביישוב הקטן שבה לקדמותה, ועקבות המתיישבים החדשים נמחו כמעט כליל.

לקראת שנת השמיטה הבאה – תרמ"ט, 1889–1888, כבר התקיימו בארץ שמונה מושבות נוספות על מושבתנו שהתחדשה, והשאלה עמדה שוב במלוא חריפותה. איכרי המושבות, אנשים מסורתיים ברובם, ביקשו חוות דעת מהרבנים, כי לגבי רובם היתה זו שנת השמיטה הראשונה בארץ-ישראל.

הוויכוח התלקח בכל תוקפו. תנועת חובבי-ציון, שתמכה במושבות אחדות, והפטרון של מרבית המושבות, הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד, שהיה אדם דתי – חיפשו פתרון שלא ישבית את העבודה החקלאית למשך שנה ואף יותר, שהרי בשנת השמיטה אסור גם להכין את השדות לקראת השנה שאחריה.

רבני ירושלים החרדים, האשכנזים, ובראשם הרב יהושע לייב דיסקין והרב שמואל סלאנט, התנגדו נמרצות לכל תיקון או הקלה בדיני שנת השמיטה. מצידם, שתעבור החקלאות לידי הערבים, והמושבות תהיינה לשממה. ממילא הן מתחרות במימסד החרדי הירושלמי על תרומות העם היהודי בגולה. יהודים מוטב שילמדו בישיבות ובכוללים ולא יעסקו בעבודת האדמה.

רבני ירושלים הספרדים, ובראשם הראשון לציון הרב רפאל מאיר פאניז’ל, נטו דווקא למצוא פיתרון אך חששו לפעול לבדם. הופעל עליהם לחץ מצד הפחה של ירושלים, מוחמד רעוף, ששלח מכתב לרב פאניז’ל ובו הביע חשש שהשבתת החקלאות היהודית למשך שנה עלולה לגרום נזק להכנסות הממשלה התורכית ממיסים, ולכן ביקש מהרב הראשי הספרדי “למצוא אופן להרים המכשול הזה לפי הדת היהודית.”

הפתרון אכן הושג אך הרחק מגבולות הארץ. ביוזמתו ובתרומותיו של הברון רוטשילד, ובהשפעת חובבי-ציון, פירסמו שלושה רבנים אשכנזים נודעים במזרח-אירופה – הרב שמואל מוהליבר מביאליסטוק, הרב ישראל יהושע טרונק מקוטנא והרב שמואל זנוויל קלפפיש מווארשה – “היתר עבודה בשמיטה” בארץ-ישראל, שהיה כלול בו היתר מכירת קרקע לנוכרי, זאת אמנם לשדותיהם של יהודים עניים בלבד. לדעתם הצטרף באיגרת נפרדת אחד מגדולי הרבנים בדור ההוא, הרב יצחק אלחנן ספקטור מקובנה. כל זאת חרף התנגדותם העזה של רבני ירושלים האשכנזים.

אבל דווקא הפעם רבים מקרב האיכרים במושבות העלייה הראשונה, שהתרגלו לעבוד כפועלים אצל פקידות הברון, ששלטה במושבות, צידדו ברבנים הירושלמיים משום שאלה המשיכו להתעקש על קיום מצוות שנת שמיטה כהלכתה. האיכרים, שאיבדו את עצמאותם ונעשו עצלים, קיוו לזכות בשנת שבתון ומנוחה “עלא חשב [שי”ן שמאלית] אל-בארון," על חשבון הברון. ואולם כוחו של הברון, באמצעות פקידיו במושבות, עמד לו להפר את עצת הבטלנים ולהעמיד גם בשאלת השמיטה את מפעל יישובה של ארץ-ישראל על יסוד איתן לדורי-דורות.

ובשנת השמיטה השנייה חל הקרע בין משפחתנו לבין משפחת קצ’קו ומשפחות אחרות במושבה. בני קצ’קו לא סלחו לנו על השוט שבו סבא, ששימש כמדריך העבודות החקלאיות מטעם הברון, היה מצליף מדי בוקר באבא של וולפה ובשאר האיכרים המשתמטים כדי להוציאם לעבודה בשדה ובכרם בשנת השמיטה.

אולי לכן הרצון שלי לכבוש את כוכבא היה חזק כל-כך בתחילתו. קרוב-משפחה צעיר שלי מארה“ב התוודה בפניי שחלום חייו הוא לדפוק חיילת צברית, מוטב קצינה, אם אפשר בתולה, גם מאחור, שככה הוא משתחרר מהרגש המציק לו כבחור יהודי אמריקאי שמעולם לא היה בתוך צה”ל.

בתקופה שהייתי מאוהבת בכוכבא, או נכון יותר לומר, הסתחררתי ממנה, ניסיתי להשתחרר מהשפעתה בכך שהייתי מדמיינת אותה משתינה או מחרבנת. כוכבא כורעת, שומעים את הקילוח מקדימה, פוק, פוק! – וגם הקקה יוצא לה בקציצות מאחורנית. ולא רק שממש זה לא עזר לי אלא שהתחיל לעשות לי מחשבות סוטות שאני מנשקת אותה שעה היא עסוקה בפעילויות האלה וככה מגרה אותי עוד יותר.

ככה אני מנסה כל השנים להשתחרר מהסגידה לנשים יפות. לחשוב על ג’וליה רוברטס מחרבנת קציצות או משתינה בשדה בכריעה עם הגוף הנהדר שלה, וזה גם לא עוזר לי מפני שבסרטים היא מופיעה תמיד נקייה וזוהרת.

והערוות הנוצצות וכפתורי הפופו המיסתוריים והמתפערים בסרטי הפורנו, שבמקום לגרום לי לחשוב – פוי, איחס, מה בכלל יוצא מהחורים שלכן? – אני חושבת רק להכניס בכן את השטרונגול שכבר עומד לי כומו תורן מול הטלוויזייה.

היחידי שאני מצליחה לחשוב עליו שמתאים לו ככה בקקה הוא וודי אלן אבל זו לא חוכמה כי הוא נוירוטי ומשלשל גסויות מהפה כאילו הוא מדבר מהתחת אבל הוא השחקן הכי אהוב עליי חוץ מגבריאל קוראדו שהוא הגבר הכי יפה בעולם, ברצון הייתי נשכבת לפניו ונותנת לו לדפוק אותי אילו הייתי באמת אישה. אני אוהבת סרטים של וודי אלן כומו “קליעים מעל ברודווי” ו“פשעים ועברות קלות” שבניגוד למוסכמות מוציאים להורג נשים רק בגלל שהן מעצבנות ומתברר שאפשר לרצוח בלי נקיפות-מצפון ולרוב גם בלי עונש. אחיך הגנגסטר חיסל לטובת שלוותך את אהובתך המעצבנת והמאיימת, ומעתה את יכולה להמשיך את חייך בשקט. ככה במציאות, רוב מקרי הרצח אינם מתפענחים והרוצחים לא מתגלים ולא באים על עונשם. לרסקולניקוב לא היו רגשות אשמה. ובניגוד למה שמקובל לחשוב בחיי יום-יום ובתעשיית הסרטים, ייסורי מצפון מציקים הרבה פחות מכאב שיניים ונשכחים באותה מהירות.

והיתה גם סיבה מדוע אבא שלי לא פסל לגמרי את המשפחה של כוכבא. לאחר שהתמוטטה פלוגת הרוכבים שיצאה להגן על המושבה שלנו בהתקפה הגדולה של ערביי אבו-קישק במאורעות 1921 – שימש קומץ המגינים בעמדות בתור גרעין ההגנה בקו השני, שהפך לקו הראשי. הם החליטו לא להסתער לחינם ולא לבזבז כדורים אלא התחפרו ככל האפשר. במהלך הקרב התחממו הרובים, ואחדים מהמגינים הפסיקו לירות. הערבים הסתערו. המגינים החלו יורים במהירות כל אחד לעצמו ולפי החלטתו לכיוון שבחר, אך לא הצליחו לעצור את ההסתערות.

ברגע המסוכן ביותר התעשת סבא של כוכבא. “להפסיק לירות יריות בודדות! לחכות בשקט, לכוון!” פקד על בעלי הרובים בעמדות, “אלע צוזאמן – שיס סולדאטן! פאייר!” – כולם יחד, לירות חיילים, אש!

טראחחח…

“אלע צוזאמן, שיס סולדאטן! פאייר!”

טראחחח…

“פאייר!”

טראחחח…

“פאייר!”

טראחחח…

כך כיוון אותם לירות רק מטח אחד בכל פעם גם כדי לחסוך בתחמושת ובעיקר כדי ליצור אפקט חזק של הרתעה, שהידהד כקול תותח באוזני הערבים שניסו להתקדם, ואכן היריות בלמו את הערבים בדיוק בקטע וברגע המסוכנים ביותר בחזית המושבה, והצילו אותה.

עכשיו אני חוזרת לשמיטה. בעקבות ההסדר שהשיג הברון רוטשילד בשנת השמיטה השנייה 1889–1888 אזרו הרבנים הספרדים אומץ ואישרו את היתר מכירת הקרקעות לנוכרי. לא נודע אם היו איומים או חרמות עליהם, אך הם העזו לעשות את הצעד המכריע רק לאחר שהיתה להם תמיכה מצד ארבעה הרבנים האשכנזים הנודעים מרוסיה ומפולין, ומאחוריה השפעתו ונדיבותו של הברון.

הרבנים דיסקין וסלאנט, ועימם רבנים אשכנזים נוספים, פירסמו בימים הראשונים של שנת השמיטה, באוקטובר 1888, צו “לאסור על הקולוניסטים, איכרי המושבות, כל עבודה בשדה האסור בשביעית.” העוברים על האיסור הוזהרו שמדובר בעוון חמור שכבר “הסב לנו חורבן בית קודשנו ותפארתנו, וכל איש יודע הייעודים הטובים המובטחים לנו בשמירת שנת השמיטה.”

רבני הספרדים לא הצטרפו לצו והמשיכו לדבוק בהסדר מכירת הקרקעות לנוכרי בשנת השמיטה גם בשנים הבאות. ההסדר קיבל תוקף מחודש לקראת שנת השמיטה תר“ע, 1910–1909, בפסיקת הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שהיה רב ראשי אשכנזי ראשון בארץ-ישראל. לעומת גישתו פסק חזון אי”ש, ר' אברהם ישעיהו קרליץ, רב אשכנזי חרדי, שיש איסור מוחלט, ומכירת הקרקע אינה תקפה.

הרבנות הראשית לישראל הולכת בעקבות הרב קוק, מוכרת את אדמת המדינה לערבי ונותנת היתר ליהודים לחרוש, לזרוע ולקצור. החרדים הולכים בעקבות חזון אי"ש ואינם מכירים בהיתר לעבד את האדמה בשנת שמיטה. הם מעדיפים לקנות ירקות אצל נוכרים. אם יתגשם חלומם לכפות הלכותיהם על כלל המדינה, לא תתקיים חקלאות יהודית בישראל.

 

פרק חמישי: הפלקתי לה סטירת לחי מצלצלת. זיון החיילת בפולקסוואגן    🔗

יום אחד אמרה לי כוכבא שהיא חושבת שנסיה הרבה יותר מאושרת ממנה.

צחקתי, כטיפש.

כוכבא פרצה בבכי, רצה לחדר-השינה והסתגרה.

ופעם אחרת, בסלידה מתחטאת: "אולי נסיה היתה מתאימה לך יותר ממני, שמוקי – "

כך קראה לי, בינינו, בשפת פינוקים ופחדים.

המשכתי מדי יום לאסוף חומר בספרייה הלאומית על “צמיחת האני המלאכותי מיל”ג עד שלונסקי" אך דאגות אחרות החלו להטריד אותי. דירתנו היתה בקומה השנייה, כשנכנסת מהרחוב, אך בגלל הפרשי-גובה ירושלמיים טיפוסיים – היתה לה כניסה נוספת, מצד המיטבח, לחצר שהתחברה לגבעת טרשים ואדמת בור. כוכבא שתלה בה ערוגה של נענע. התמלאתי חשש – אולי, קוס-אוחתה, כשאני חוזרת ונכנסת בדלת הראשית, מצד הרחוב – מישהו סוגר אחריו בחשאי את דלת המיטבח וחומק בשדה הטרשים? ואולי אף טיגנה לו את הביצים-עם-נקניק על המחבת שנותרה מארוחת-הבוקר שלי? ואולי זה אפילו משה דיין? ומי יודע, גם אורי בן-עמי מסוגל להלחיך. כוכבא מצאה מאוד חן בעיניו. לאחרונה שמעתי שהחתיכת-חרא פירסם רב-מכר חדש על חיי הסטודנטים בירושלים באותה תקופה ומככבת בו דמות קצת נימפומאנית שמזכירה מאוד את כוכבא “שלי”. אתם כבר מבינים איזו מין אישה היתה לי? לא מפני שאני משוגעת אני כותבת על עצמי בלשון נקבה אלא בגלל מה שקרה לי בליל הנקניקיות הארוכות ועליהן, אם יהיה לי כוח, אספר בהמשך.

כוכבא למדה שנה שנייה בחוג לתרבות צרפת, הלימודים באו לה בקלות, וחלק ניכר מזמנה היתה נשארת בבית, מבשלת, אופה ומנקה. ניסיתי להפתיעה פעמים אחדות, אך בחוזרי בשעות היום, שבהן עדיין שמעתי שיעורים באוניברסיטה – הייתי מוצאת אותה עם מטפחת על שערה, לאחר חפיפת ראש, עסוקה בשטיפת רצפה, ורק החזה השטוח שלה, שחידודיו היה נעלמים כמעט מן העין, פרט שלא פגם ביופייה המהמם – היה חומר לקראתי בריטוטים מוזרים, ועד מהרה היינו מוצאים את עצמנו על המיטה, ולי נידמה כאילו לא לי חיכתה.

הייתי יורדת לה וטומנת את האף בקוס ובשערות הערווה, מלקקת לה ומריחה כמשוגעת לגלות אם נותר עליה ריח זרע ממישהו ששפך לפניי או ריח גומי חריף של קנדון טרי. מין אוראלי מאוד שימושי לגילוי בגידות אבל כוכבא היתה נקייה ומבושמת תמיד כזונת צמרת, זאת אולי בגלל שיעורי הבלט שבמהלכם הזיעה מאוד במפשעתה והיה עליה להתקלח ולטבול שעות באמבטיה כדי להתגבר על הסירחון.

הגוף הגמיש והאין-חזה דווקא התאימו לה מאוד להיות הבלרינה הראשונה מהמושבה אבל אימי, מנוחתה עדן, כשנודע לה הדבר העירה כדרכה: “לא ידעתי שגם בנות של עושי נקניקים לומדות לרקוד בלט!”

לא פעם, כשהייתי מטלפנת מהאוניברסיטה – לא נשמעה תשובה. בחוזרי התביישתי לשאול. לבטח ירדה לקניות, או התרחצה, או הלכה ללמוד אצל חברה או לשיעור בלט.

לבטח, לבטח – צנון ורתח!

פעמיים-שלוש בשבוע היו באים אלינו חברים לזלילה, בהם גם אורי בן-עמי והעיתונאי-לעתיד ירום מחוטל, ולאחר הסעודה, תחילה בצחוק ולימים בלהיטות גוברת והולכת – היינו משחקים קלפים. אני מאסתי בחוג לספרות לאחר שנתברר לי סופית שלא יימצא לי בו מקום הוראה אפילו כמתרגלת ברבע-מישרה. אורי בן-עמי כעס עליי. הוא האמין בכשרוני, כך אמר.

התחלנו לשחק בסכומי-כסף זעירים, לא פוקר רק רמי, ועד מהרה הסכומים הלכו וגדלו. החלו באים גם טיפוסים שלא היכרתי קודם, ובחבורה בלטו שמות כגון דוד יוזפק, חיים גרימצוג, אליהו כשלונס, מופתי ווירה, יושקה ורותי, סמדי בן גרא ואפילו עליזה אורלובסקי באה פעם אחת, בתקופה שאורי בן-עמי היה גר אצלה בדירה ודופק אותה, את בתה ואת אימה תרזה, לדבריו.

ארוחות הבשר של כוכבא נעשו לשם-דבר בירושלים. היא עצמה שיחקה בקור-רוח, בלי התלהבות יתירה, ולעיתים קרובות זכתה. אני – להיפך, שקועה כל-כולי, נלהבת, ופזיזה מדי. והפסדתי – ברוחב-לב, כיאות למארחת, הכסף לא נחשב בעיניי. הארוחות שהגשנו היו שוות הרבה יותר. ואם עלה חשש למחסור בבשר לסוגיו – היה וולפה עולה לירושלים פעמים בשבוע וממלא את המזווה. הוא היה גאה על כך שביתנו פתוח לאורחים, ופעם אף כתבו על החבורה העליזה שלנו במדור הרכילות של “העולם הזה”: בן-חורן נחושתנוב, עורך-דין צעיר ממשפחה ירושלמית ספרדית ותיקה, שרקד בלונדון עם הנסיכה אן, אחותה של אליזבת, זכה בהתערבות לאחר שהוא חיסל חמש-עשרה נקניקיות בזלילה-רבתי שנערכה בדירתנו.

לימים התגורר בן-חורן פרק-זמן במחנה “מעשיהו”, וכיום הוא סוכן-ביטוח בדנוור, קולורדו.

*

לילה אחד, לאחר שהרבינו לשתות, וחבורת-ידידינו העליזה הסתלקה סוף-סוף, החמיצה כוכבא פניה. זה כבר ימים ושבועות אחדים היתה נפוחה. מה על עבודת הגמר שלי? מתי אתחיל ללמד בחוג? – לא סיפרתי לה על קשיי – עד מתי היא תאכיל את החברים הפאראזיטיים שלנו? נמאסו עליה עשן הסיגריות הצרפתיות ולשטוף כלים בלי סוף! – וכשניסיתי לסיים את הוויכוח בדרך הרגילה, התקוממה – מדוע אני רוצה לשכב איתה כל לילה? רק על זה אני חושב כל היום, באוניברסיטה, לזיין אותה – במקום ללמוד ברצינות או לעבוד ולהביא כסף, ועוד עכשיו, כשהיא עייפה ומפי עולה סירחון טבק, קוניאק ונקניק שום –

התעלמתי מאותות האזהרה, מן העננים שהקדירו את אופק חיינו, מנסיה הזורמת בדמה, אמרתי לעצמי, אולי היא עצבנית לפני המחזור, אולי בהיריון?

חלפו ימים אחדים ושוב שיחקו אצלנו קלפים. אותו שבוע הייתי מצוננת ולא הלכתי לאוניברסיטה ובערב הפסדתי סכום כסף לא-גדול, כמחצית דמי-מחייתנו לחודש. לא דאגתי. היו לנו פנקסי-שיקים של מפעל “וולפה” לבשר ולנקניקים ברמת-גן, ויכולנו למשוך ככל העולה על רוחנו. זה הסתדר לו טוב גם עם מס-הכנסה. הייתי רשום במפעל, פיקטיבית, כעובד. אך כוכבא זו, נדלקה פתאום, ולעיני כל החבורה, גם אורי בן-עמי ישב שם, פתחה עליי את פיה ותצעק:

“איך אתה לא מתבייש להפסיד? – כסף של אבא שלי! – נמאס לי ממך, אתה שומע, נמאס – אפס מנופח!”

שתקתי. לא רציתי לבייש אותה בפני אורי, ירום, דוד, אליהו, מופתי, וירה, יושקה, בן-חורן וסמדי, מה עוד שכולנו היינו קצת מבוסמים, וגיהקנו. ליוויתי אותם בשקט, בנים ובנות, מחייך, מחייך, אל הדלת, וכשנישארנו שנינו לבד, ניגשתי אל כוכבא שניצבה רותחת כסוסה פראית, יורה בי את נשימותיה מצל נחיריה המופשלים, וזיקי הזהב החום מעיניה, ושאלתי, ללא הרמת קול:

“כסף של אבא שלך?”

"כן – "

“ואני אפס מנופח?”

"כן – "

“ונמאס לך ממני? – קוס-אוחתכ!”

ובטרם נשמעה תשובתה – אני הפלקתי לה סטירת-לחי מצלצלת שהוציאה מפיה קול צריחה, כחיה פגועה, והניסה אותה אל חדר-המיטות לטמון שם פניה בכר ולפרכס וליילל ולהכות באגרופיה על השמיכות כילדה קטנה ולכנות אותי בשמות מגעילים, אך התעלמתי ממנה, ארזתי לי קצת בגדים במזוודה, סגרתי, לקחתי את מפתחות המכונית וירדתי מן הדירה מבלי לומר לה ברכת-שלום ולאן פניי מועדות.

לא ידעתי לאן פניי מועדות.

תוך כתיבת הדברים האלה אני נזכרת שלא ממש התעלמתי ממנה. הלכתי אחריה למיטה, הרמתי את חצאיתה על גבה, הפשלתי במשיכה אחת את תחתוניה עד קצה הערווה, והפלקתי עוד סטירה אחת כואבת על אחוריה הצחים, הקטנים, שתהיה לה למזכרת.

*

הסתובבתי מגורה ברחובות ירושלים וחיפשתי, בנסיעה איטית, זונה לבזבז עליה את יתרת הכסף, על חשבון וולפה ומס-הכנסה. הרחובות היו ריקים, רק פה ושם זוג סטודנטים מאחרים או בחור בודד מדלג בפסיעות רחבות, חוזר מבילוי אצל חברתו או לימוד-בצוותא. נידמה לי שראיתי גם את פוליק שומרון צועד ומחייך לעצמו. מסעדה פינתית אחת היתה פתוחה, ברחוב קינג ג’ורג', ולידה חלונות אטומים-מוארים של הפאב הלילי “פינק”, וזונה קשישה, נצחית, שפרצופה חרוץ קמטים מעלילות התורכים בירושלים במלחמת העולם הראשונה, ופיה חסר-שיניים (סיפרו שהיתה בת-רב שמכרה עצמה בגלל הרעב ומאז משפחתה נידתה אותה, והמשיכה והיתה זונה גם לחיילים האנגלים, ולימים פנחס שדה סיפר עליה בספרו “החיים כמשל”) – מסתובבת הלוך ושוב לעבר רחוב יפו, בשפתיים צבועות, ועיניה כבויות, שקועות עמוק בחורבת פניה, כאילו ברחה מבית-משוגעים.

אסע לתל-אביב, חשבתי לעצמי, שם יש נשים רבות, גם בשעה מאוחרת כזו, בסימטאות ובבארים שליד הטיילת, על חוף הים הסגור, המזוהם.

כשיצאתי מירושלים עצרו אותי שלוש חיילות, רועדות-מקור, שנואשו כבר למצוא טרמפ והתכוננו לצעוד חזרה, לישון בבית החייל. “לאן אתן צריכות, בנות?” שאלתי, והתברר ששלושתן, שתיים טוראיות ואחת טר"שית, רוצות להגיע לרמת-גן. אסע לרמת-גן, החלטתי, ואביא אותן אחת-אחת לביתה וכך תחלופנה השעות, עד הבוקר.

בדרך פיטפטנו ושרנו ואחר-כך נירדמו שתי הטוראיות היפות, מאחור, צמודות זו לזו, ורק הטר"שית שלידי, גדולה ומלאה פצעי-בגרות, נישארה ערה ולא חדלה לדבר אליי, בקול עבה, אולי פחדה שאירדם.

הכביש היורד בשער-הגיא היה צר מאוד, מלא פיתולים, וממנו נמשכה דרך ארוכה לצומת הרטוב ומשם לרמלה. הורדנו את שתי החיילות המנומנמות, כל אחת בפתח ביתה, וכשהגענו סמוך לביתה של הטר"שית כבר היה ארבע לפנות-בוקר, וקר מאוד. ביקשתי ממנה לשבת עוד קצת לצידי. אני זוכרת משפט שאמרה לי, לאחר שסיפרתי לה על חיי: “יותר טוב מאוחר מאשר לעולם לא.” היא התנצלה שלולא הוריה – היתה מזמינה אותי לעלות לביתה, ובינתיים נישארה לשבת, תוקעת בי עיניים גדולות, מפצירות. ליטפתי אותה, משתדלת לא לגעת בפניה הדלוקות פצעונים. הניחה לי לנשק את חזה הגדול, שהיה רך ונעים למגע, והסתערה עליי בפראות, בחללה הצר של המכונית, ועד מהרה התיישבה עליי בירכיה העבות, כמאיימת לפרק את המושבים, קורעת גרבוניה, ולא הירפתה ממני עד שבאה על סיפוקה, השמנה, כשהיא גונחת וקוראת לי כל הזמן: "ארל’ה, ארל’ה, ארל’ה – " כפונה דרכי למישהו אחר שממלא את מחשבותיה.

היא נישארה לשבת על ירכיי עוד זמן-מה, מחככת לחייה, הדלוקות כפומפייה, אל לחיי שכבר העלו זיפי-זקן מגילוח אתמול בבוקר, מנסה לנשק אותי ומהדקת שוב ושוב את חזה הצח והעצום אל שפתיי.

נאחזתי במרחביה ולפנות-בוקר באתי עליה-מתחתיה בשנית, ושוב היא התנשמה אל אוזני, בקולה הצרוד, העבה, "ארל’ה, ארל’ה – " אלא שפתאום אמרה, “לעזאזל, בדיוק עכשיו אני צריכה לפשתן,” ויצאה, וכשחזרה מהחצר זה כבר לא היה אותו דבר, ואחר-כך התבהר המזרח והחלו לעבור מכוניות של עובדים משכימי-קום ומחלקי חלב ולחם, ביקשתי לחלק איתה את הכסף שנישאר לי, אך היא סירבה, אולי גם נעלבה – מיד אספה את חפציה ונפרדה ממני בתנאי שאסע מן הסימטה בטרם אראה לאיזה בניין היא נכנסת.

וכך היה. עוד בתחילת הנסיעה אמרה לי את שמה, אורלי, שם אשכנזי שהתפשט בכל העדות, אבל אני בטוחה שלא היה שמה האמיתי, כי כשפניתי בו אליה, לא מיד הגיבה. שכחתי אותו, ומעולם לא פגשתי בה בשנית.

לאן אסע עתה?

לבית-החרושת לבשר ולנקניקים של וולפה. ידעתי שהוא מקדים לבוא, למפעל, מדי בוקר. ולפתע הבנתי שמטרת נסיעתי הלילית היתה להגיע אליו, אפילו יתפרץ עליי בצעקות.

וולפה הופתע לראותני: בלתי-מגולחת, ובוודאי גם פרועה ומקומטת ומסריחה הפרשות הטר"שית ושלי, לא ישנתי כל הלילה – אולי חשש שמא קרה אסון. מיד הרגעתי אותו. כוכבא בירושלים. בעצם – מניין לי לדעת? ייתכן שכבר טילפנה אליו ותיארה את חתימותיי על לחייה ועכוזה? – מסתבר שלא. וולפה לא ידע דבר.

הוצאתי את שארית הכסף ואת מפתחות הפולקסוואגן והנחתי על שולחנו, "אני לא רוצה עוד את הכסף שלך, ואת החיפושית, ואת הדירה, ואם כוכבא לא רוצה אותי יותר, אז אני מוכן שניפרד – "

והתחלתי לפשתן מהעיניים.

וולפה הביט בי, ללא כעס, בעיניו הכחולות, המוקפות כריות-שומן, ורק עורפו, עורף פר, הוא היה קירח כמעט לגמרי – האדים מעט וורידיו התנפחו, אולי לגם קוסית וודקה השכם בבוקר, סגולה לאריכות ימים. הוא ביקש ממני לספר לו כל אשר קרה ביני לבין כוכבא, ובינתיים, אמר בקול בוטח, נאכל יחד ארוחת בוקר וזה ודאי ירגיע אותי.

ואכן, האוויר היה רווי ריחות פאסטראמי, שום, עלי דפנה ופלפל אנגלי. אדי בישול ועישון בשר עלו מהחדרים, והתמלאתי תיאבון כביר. עד מהרה ערכו לפנינו על השולחן מיבחר נקניקים, קנקן קפה טרי, וכעכים טריים בשומשום מן המאפייה הסמוכה, שריחותיה מילאו אף הם את הסביבה. בצעתי נתחים-נתחים של קאבאנוס, פאסטראמי וסאלאמי עם הכעכים החמים ומימרח-הכבד, ולגמתי שני ספלי קפה חריף, בלי חלב. וולפה שלף בקבוק ממגירת שולחנו, הציב קוסיות זכוכית עבה ירוקה-שקופה, בגון בהיר, ומזג לשנינו. אוי, אצבעותיי כואבות ונשימתי כבדה.

המשכתי וסיפרתי לו כיצד מתנכלים לי בחוג לספרות, ועל תעלולי כוכבא, ורק את אירועי האשמורת האחרונה הצנעתי, ותיארתי כיצד נסעתי שעות ארוכות, בלי מטרה, באיזור הפרדסים של חורזרזור, מדרום-מערב למושבה, וחיכיתי לבוקר.

וולפה הרים טלפון וחייג לירושלים. אני נחרדתי פן לא ימצא את כוכבא בבית, ומה שגרוע יותר, היא תימצא, אך לא לבדה. אולי אורי בן-עמי, או הרמטכ"ל-לשעבר, מפייסים בלקיקה את אחוריה? מלחיכים אותה? (אגב, לא מצאתי את המילה בזכרונות דיין ולא בכתבי בן-עמי). למרבה המזל לא כך קרה. וולפלה שמנדריק העיר את בתו משנתה (ישנה טוב, הנבלה – ) ופקד עליה לחזור מיד הביתה, לרמת-גן.

אחר-כך הציע שנמכור את הדירה בירושלים ונעבור לגור לידם. כוכבא תמשיך ללמוד באוניברסיטת תל-אביב החדשה, ואני אלמד כאן, בחוג לספרות, כפי שהציעו לי בשעתו. ואם גם התל-אביבים יתנכלו לי, שלא אדאג – וולפה מוכן לשלוח את שנינו לחוץ-לארץ, שאלמד מה שאני רוצה, איפה שאני רוצה, בהארווארד, בתרווד, באוקספורד או בשמוקספורד – ובלבד שאוכיח לנבלות כאן מה אני שווה. הלא בשעתו הסברתי לו שאין פשוט מכתיבת רומאן, התוצאה צריכה להיות סוחפת כסופת טורונאדו, והתהליך הוא – דגירה, הברקה וביצוע, ולדעתו זה כבר לא רחוק כל-כך מתעשיית הבשר. והוא לקח אותי לסיור במפעל – חדרי העישון, האדים, מכונת מילוי הנקניקיות הוורדרדות, דודי-הקיטור העצומים שבהם התבשל הבשר, שריקת המטחנה, הפועלות שמנקות את עור האווזים וההודו, לפני התיבול, מחסני הסוייה, צבעי-המאכל, חומרי השימור והתבלינים, חדר-הקירור הענק שבו מחכים לתורם הבשרים הקפואים, בטרם עיבוד. חדרי האחסנה והאריזה. תקרות מלאות נקניקים טריים, לייבוש. ערימות בשר טחון, לבנבנן-ורוד, וידיים מאדימות, ספוגות רטיבות, של העובדות. וולפה היה מעניק לכל אחת מהן טפיחה ידידותית בעוברו על פניה. לעיתים טפח גבוה, לעיתים נמוך.

התייחסו אליי כאל יורשת העצר.

מוקפת הרבה אהבה ונקניקים.

עברנו לגור ברמת-גן. (קדם לכך טקס פיוס אינטימי, אני שכבתי על ארבעתיי וכוכבא הצליפה בחגורה פעמיים על שתי הערום, הלחיים, אבל אחר-כך…)

 

פרק שישי: מסע פיוס עם אשתי באי פאפוס    🔗

כדי לפייס בין כוכבא לביני שלח אותנו וולפה לאי הקיקלאדי פארוס כשהוא טופח במלוא כף-ידו הקצרה על אחוריה של בתו הסוררת וממלא את כיסיה בדולרים מקומטים מדיפים ריח עישון, לא סיגריות אלא פאסטראמה. גרנו ב“הוטל ארטמיס” בפאריקיה, שהיא “עיר הבירה” של פארוס. היינו אורחים ראשונים שם לאחר תום תקופת האבל בת החודש על מות בעל המלון אריסטוטלס זורגאס.

עלינו וטיילנו בסימטאות הצרות של הכפר הציורי לפקאס, בהרים שבמרומי האי. בתים לבנים, דלתותיהם וחלונותיהם צבועים בכחול-ים עמוק, מוקפים שיחי בוגונוויליה, יסמין, וגפנים עתיקות שגזעיהן הזדקרו מבין המרצפות למטה, ונופן סכך על המרפסות העליונות. האי כולו טבל בלבן וכחול, לבן וכחול, כצבעי הדגל היווני. הדרך ללפקאס היתה רצופה מחצבות שיש. כמעט כל דבר באי היה בנוי מאבני שיש – גדרות הטיראסות, גדרות הבתים, אריחי המדרכות, אפילו החצץ בערימת אספלאט המונחת לתיקון הכביש ניראה לבן כעשוי שיש. השיש היה כאן החומר הזול והנפוץ ביותר. ההרים הלבנים וסלעיהם המנופצים, לצד הכביש, ניראו גם הם עשויים רק שיש.

האלמנה אירלנה זורגאס ובתה הצעירה הממושקפת מרי-לו (בינינו כינינו אותה ננה מושקורי), פניה בהירות ושמנמנות, שתיהן לבושות שחורים – טיפלו בנו נהדר והעניקו לנו הרגשה ביתית. האלמנה, פניה צעירות-עדיין ומשרות נעימות אך ידיה היו כמי שעבדה כל ימיה בעבודות-בית קשות. היא מילאה את רוב התפקידים במלון, מהגשת ארוחת-הבוקר, הרישום בדלפק הקבלה, ועד לניקיון היומי בחדרנו.

עצי האבקליפטוס – כך ביוונית – העירו אותנו מדי בוקר ברחש רוח שבאה מהים הסמוך ומאוושת בעליהם הריחניים. ארוחת-הבוקר הוגשה על הבלקון הצופה לים. כל אחד מאיתנו קיבל על גבי מגש ספל קפה, שקית סוכר, קוס מיץ תפוחי-זהב, פרוסת לחם טרי, ביסקוויט, צנים, קוביית חמאה וקופסית ריבה.

“מה אתה כבר מעקם את האף?” התלקחה כוכבא. אני לא אמרתי מילה. “בלי לטבול לחם כפרי שחור בצנצנת השמן-זית המגעילה שבה אתה משרה רצועות פלפל ירוק חריף במלח, ובלי עשרים זיתים דפוקים – אתה לא יכול להתחיל בוקר?”

בבקרים שהרוח היתה חזקה מדי, כך קורה לעיתים באיים הקיקלאדים – הניחה האלמנה את מגשיה בטרקלין לואי ה14- שרוהט בהשראת בעלה המנוח. כסאות עץ גבוהי משענת, מרופדים בקטיפה זהובה, סביב שולחן עגול מהודר. כדי לשמור על הריהוט היקר כוסה השולחן ביריעה עגולה ועבה של ספוג, עליה הודק ציפוי של יריעת פלסטיק שקופה, עליה מפת קטיפה זהובה, עגולה גם היא, ומפית תחרה, ולקראת הארוחה הוסרו שתיהן מהשולחן ובמקומן נפרשה מפת-בד בצבע קרם-בהיר, ועליה מערכת כלים יקרה וכבדה.

*

לחוף קולימוביטרס הגענו בסירה שיצאה מהנמל הקטן של העיירה נאוסה, בצד השני של האי, וחצתה את המפרץ. החוף היה כולו צוקים נמוכים, אפורים, משוייפי מים ורוח, צורתם מעוגלת ומבין הצוקים נשפכים לים מפרצי חול בהיר שעליו שרועים זוגות ושלישיות ערומים, משתזפים ומדי פעם יורדים לשחות בים.

התיישבנו ליד חבורה של בנות אמריקאיות צעירות שחשפו את שדיהן. לפי פיטפוטן הצורמני, אחוריהן הרחבים ושדיהן הרופסים – הן היו יהודיות. כוכבא לא היתה מרוצה מקירבתן היכנאית, כך אמרה, אולי גם קינאה בכמויות של שדיהן לעומת רזונם-שלה, ומצאה לנו מקום חדש על החול הנעים, ליד זוג מבוגר שישב ערום כביום היוולדו. “כאן לפחות לא מפליצות,” לחשה לי, קיבלה אומץ, התפשטה לי מיד תוך כדי ישיבה, והשתרעה ערומה לגמרי על החול.

כעסתי עליה על שהתרחקה מהבנות, אבל אלה, למרבה סקרנותי, כלל לא חשבו להתפשט הלאה, רק שיזפו את שדיהן הרכים אשר בגיל כה צעיר כבר היו בשלים מדי, לטעמי.

התפשטתי ונכנסתי ערומה למים בנעלי-ים ובמשקפי-שחייה. היתה זו הרגשה נפלאה כשמדי פעם איזה דג מדגדג לך בזין או מעביר לך סנפיר על הביצים. לא מפני שאני שרמוטה אני כותבת על עצמי בלשון נקבה אלא בגלל מה שקרה לי בליל הנקניקיות הארוכות ועליהן, אם יהיה לי כוח, אספר בהמשך.

כאשר יצאתי מצאתי שתי אמריקאיות צעירות שרועות ליד כוכבא, ששפעת שערה השחור כיסתה פיטמה אחת בחזה השטוח. המקום ניראה להן כניראה בטוח בזכותה. תחילה היססו, אחר כך התפשטו לגמרי, שוכבות זו ליד זו, האחת משתזפת והשנייה קוראת ספר-כיס. ישבתי על החול וכאשר אחת האמריקאיות עמדה מולי יכולתי ממש לראות את החריץ והסדק, וכשהתכופפה לפרוש מגבת על החול בלטו שפתי ערוותה מאחור כלוע הר-געש הפוך, ומהחלל שביניהן יכולתי כאילו לראות אותה מבפנים עד שקדיה. שתיהן היו שזופות לגמרי. היפות ביותר על החוף. שכבתי על צידי, ערומה, המכשיר שלי מידלדל, כוכבא לידי, ומרחק שתי פסיעות מאיתנו האמריקאית היפה שוכבת על צידה, ראשה פונה אלינו, ושיער ערוותה הגלוייה מבצבץ בשובבות מבין ירכיה. היתה הרגשה של חופש גמור, אך ללא גירוי מיידי, אולי בגלל השמש, הים והחול היתה איזו הרגשה של פומביות וחופש, והערצת הגוף.

עברתי לשכב על הבטן, מנסה לשזף את התחת. אחר-כך חזרתי לים והתרחקתי קצת בין המפרצונים. סביבי שחו בחורות אחדות, חלקן בחזה חשוף, חלקן ערומות לגמרי. אישה אחת נשקפה לעיניי כשצללתי במים, מוקפת ענן דגיגים סביב לגופה הלבן ולכתם ערוותה. נידמה לי שהיתה מבוגרת ממני. עברתי מתחתיה במשקפי הצלילה שלי, סורקת אותה בעיניי. המשחק מצא חן בעיניה כי די מהר הסתובבה ושחתה מולי והפעם פטמותיה כמעט נגעו בי. באחת מהן היה מקובע עגיל שניראה כפה פעור של דג. בהתרגשותי חרדתי פן הדגיגים יעברו ממנה אליי כדי לבלוע את טיפות הזרע המתפשטות במים, אם אפלוט. עלה בדעתי שבחופי העירום ניזונים הדגים מבליעת זרע-אדם אך בטרם נוצרים מהם סירנות הם מוצאים עצמם רוחשים על הגריל.

האישה עם העגיל בקצה השד הסתובבה וקרבה אליי בשלישית. צללתי תחתיה וליטפתי את פטמותיה וערוותה ברפרוף קל. חשבתי לברוח מבושה אך היא לא נעלמה מהזירה. הסלעים הסתירו אותנו מהיושבים על החוף, ואני התמכרתי למשחק ההדדי. הפעם האטה מאוד את שחייתה וממש נצמדתי אליה ונשקתי בפה מלא מים את שדה ותפסתי במלוא כף-ידי את ערוותה. היא לא הרחיקה הרבה ומיד שבה ושחתה מולי. בצלילה הפעם כבר החליקה אצבעי למבוא ערייתה, החלק החיצוני של הנרתיק, אך האוויר אזל בריאותיי והייתי מוכרחה לצוף למעלה. פעמיים-שלוש חזרנו על הריקוד המיימי הצמוד, כשאני צוללת תחת שדיה וירכיה. בפעם האחרונה לקחתי הרבה אוויר לריאותיי והצלחתי שתפרפר לי סביב האצבע ותפרכס כנשגלת במים בטרם עליתי מצלילתי. כאשר היא התרחקה ממני, הייתי גאה שהצלחתי לגרום לה סיפוק בלי לתרום מזרעי לדגים.

יצאתי מהים במפרצון מרוחק קצת ממקום-ישיבתה של כוכבא. התחלתי לחזור לעברה ברגל. השביל התפתל במקביל לחוף, בין סלעים גבוהים שיצרו מקומות-מיסתור מוצלים. בהתקדמי נתקלתי בריח נקניק מתובל שום, כומו ממפעל הבשר של וולפה.

אני רגישה מאוד לריחות ומסוגלת לזהותם ממרחק וגם לאחר שנים רבות, בייחוד בבשרים. סאלאמי, פאסטראמי, פפרוני, קראקובסקה, שום, קוס (קרוב-משפחה של שום, ויש טוענים שניחוח דג לו), פלפל שחור, פלפל אנגלי, עלי דפנה, פאפריקה, זיתים, רוזמרין, דבש, ריח בשר מעושן בעשן עץ טבעי, ריח בשר מבושל בסגנון תנור-בישול ביתי, גריל, רוסטביף, כבש, בוליביף, צ’וריזוס בסגנון ארגנטיני ואפילו קארבוהידראטים. טוב, אולי אני מגזימה קצת, ניסיון ומומחיות רכשתי בעצם רק בשנים מאוחרות יותר, מה שעזר לי מאוד לבשל את המרחומה, לשעבר-אשתי.

המשכתי לרחרח בעקבות הנקניק, נדף בחגווי הסלע גם ריח בירה – וכומו תמונת גורגונה בעלת זרועות רבות שמתנועעות לכל עבר – התגלו לעיניי שתי צעירות ערומות צהובות-שיער שוכבות בחול על צידן זו מול זו בתנוחת מספריים צמודה. ירכיהן שלובות אלה באלה והערוות מתחככות בכוח בעוד כף-רגל אחת של כל אחת מתנופפת באוויר מול פני רעותה והרגל השנייה מתחפרת בחול.

לא ידעתי שקיימת תנוחה שבה נשים חודרות זו לזו בדגדגניהן ובתנועות מישגל קצביות, שהן מזיינות כגבר, בועלות, נבעלות. רגע צחקו המתחככות, רגע נאנחו בחמדה חסרת-בושה תחת השמש היוונית – זו לזו: “שנל! שנל!” – וזו לזו: “שנל! שנל!” – ופוקיק קטן ועוד אחד מתנפצים ביניהן כשתי פומפות הנלחצות זו מזו ונסוגות בנשיקת אוויר לחה.

אני רציתי לרדת לצידן על ארבע, לתפוס בשפתיי ולעטוף בלשוני את אצבעות כף-רגלה השמנמנה של אחת מהן, שהתרוצצו באוויר, ולמצוץ אותן. ולמצוץ. יפה היא היתה ועדינה כל-כך. פניה התעוותו לעיניי ברשת קמטים דקים בכאב האביונה המתוק ששתיהן גרמו ביחד זו לזו. ושוב פוק. ועוד פוק. ופוק. והן צוחקות!

אני חושבת שרק לאחר שגמרו, הבחינו בי. המתחככות ניתקו בציחקוק של מבוכה ירכיים מירכיים. שוב נשמע קול שקשוק לח, לא של גלי הים. לא של הבירה בפחית. על מרבד החול הבוהק נפרשו שני זרים צהבהבים של ערוותיהן, הפיות העמוקים נפערו באדום עז, כפצע, רוטטים עדיין. ושני דגדגנים ורודים הידלדלו, נוטפי עסיס החיכוך כחוטם מנוזל.

עלה באוויר אפילו ריח קל של זיעת שותי בירה.

השתיים התיישבו ונתגלתה סביבן עירבוביה של סנדלים, תרמילים, חולצות, תחתונים, בגדי-ים, מכנסי ג’ינס, בקבוקי מים, פחיות בירה סגורות, פתוחות, חצאי באגט כפרי גדול – הלחם של פאפוס, נקניק סאלאמי טירול עבה כומו זין של פר, חלקו פרוס.

המתעלסות נתקפו רעב והחלו לכרסם פרוסות נקניק ובצעי באגט ולשתות בירה שהשמיעה קול שקשוק בפחית. עמדתי מולן בנעלי-השחייה, בזיקפה ובמשקפי-השחייה ההדוקות למצחי כתפילין-של-ראש. מרוב התרגשות נשתלתי במקומי. רגליי שותקו. השתיים נופפו בבאגט ובנקניק הטירולי, ובערוות נוטפות הזמינו אותי לבוא לסעודה. הן היו כבר קצת שתויות:

“אנלורה!”

“בירג’יט!”

אנלורה זזה לאברי בציחקוק שנשמע קצת אופראי ולא מתאים לחול ולסלעים בחיק הטבע. היה לה קול גרמני עבה, כגבר. חיפשתי לראות אם יש לה פיקה בגרון, אולי היא הוא שהחליף את מינו ובראו לו פוסי חירורגי במקום הזין. אנלורה גררה את אחוריה המוצקים על החול הזהוב, תפסה ומשכה בשלי כומו בידית, מבקשת לגרור את האורח הביישן לסעודה.

“וולן זי אססן?” שאלה בירג’יט בסגירת ירכיים, כי ראתה שעיניי נעוצות שם.

“מיט ביר?” אנלורה עבת-הקול הידקה אחיזתה בזרג כמוזגת מברז בירה.

“אונד מיינע שוואנץ, פרוילין?” נמלט מפי משפט, למרות שאני לא דוברת גרמנית, רגע לפני שהועמדתי להשפריץ מאצבעותיה של אנאלורה על הסאלאמי הטירולי שלהן – ונחלצתי ממנה במבוכה, מחפה בכף-ידי הנרגשת על הידית הזקורה כדי שלא אפחיד מטיילות בשביל.

לאחר פסיעות אחדות באו מולי שתי בחורות חשופות-חזה. עצרתי, התכופפתי, הרמתי אבן חדה ועשיתי עצמי כחורטת שמי בסלע כדי שלא תבחנה בתזקורת המשדרת חוצפה, בניגוד לביישנותי הטבעית.

מהכיוון הנגדי בא בחור. לעזאזל, מה לעשות? המשכתי לחרוט על הסלע את שמי, את התאריך, והשמות אנלורה ובירג’יט, והכל בעברית. אתה הקורא, אם תגיע לחוף קולימוביטרס, חפש את מילותיי בסלע ותדע בדיוק היכן ראיתי את אנלורה ובירג’יט עושות מספריים פוסי-פוסי.

סיפרתי לכוכבא על השתיים.

“מספריים!? השתגעת? לא יכול להיות, אתה סתם מפנטז! – ועוד מתאר לי את הדגדגנים שלהן כומו שתי נקניקיות קוקטייל קטנות,” ליגלגה עליי.

“מעושנות!” החזרתי לה.

“אתה שוב רעב? מה קורה לך עם ריח הנקניק? אפשר לחשוב שבשביל בשרים התחתנת איתי! בוא, תאכל קצת ענבים.”

התקרבתי ונשקתי לה על הלחי שסטרתי לה. “די, מספיק, תפסיק!” – ענבי פארוס צמחו כענבי-יין, ללא השקאה. אליקנט או מוסקאט ירוק-סגול גדול ועגול, וגם ראיתי מהם דומים לענבי דבוקי ירוקים, כל עינב ארוך כתמר, ואולי מזן הגפן הידוע בשם תמר ביירותי. “די, מספיק לפנטז!”

“אם את לא מאמינה את יכולה ללכת לשם ולראות את הכתובת שחרטתי בסלע! ובכלל, אם מתחשק לי, אז מה? – אסור כבר לפנטז?”

כוכבא תפסה אותי בביצים לעיני כל החוף ואמרה בחצי-צחוק: “אתה, ממני, צריך רשות גם בשביל לפנטז!”

“תודה לאל כאן אני לא צריך,” אמרתי לה, “כאן כל הקוסים בחוץ, גם שלך! אני רואה שהוא כבר יותר מיצים מהענבים שלך וגם הנקניקיה הקטנה שלך כבר מרימה ראש לח!”

כל אותו זמן זוג גברים, אחד רזה אחד אתלט, צהובי-שיער ושזופים במידה שווה בכל חלקי גופם, שכב בינינו לבין קו-המים והסתכל בכוכבא ובי במבט מעולף-למחצה מחום השמש. החזה השטוח שלה מצא חן בעיניהם. שערה השחור. תווי פניה המתגרות בכל הסובב אותה. עיני הדבש החום-זהב התאוותניות. הם התחרמנו עליה כאילו היתה בחור עדין ויפה. אולי גם התגרו מהדגדגן שלה שבאמת לפעמים היתה תוקעת לי אותו בתחת כומו גבר. קינאו בי שיש לי במיטה חצי-זכר. רוב הגברים בחוף היו ערלים, די מצחיק, הקצה, כומו נקניקיות קוקטייל קטנות עם שפיץ.

לרזה היה קטן כזה ואילו לאתלט מכשיר גדול, ודווקא נימול מאוד. תולעתו הערלה של הרזה השתלשלה על ירכו הצהובה, השזופה, וכל עצמותיו נתבלטו מבעד לגופו השקוף. כוכבא לחשה לי שאולי הוא חולה. אז עוד לא ידענו את המילה איידס. האתלט ירד לים כשהוא מנדנד מאחוריו שק ביצים שעיר על רקע כחול-המים שנשקף מבין רגליו. הורגש שהרזה משתדל למשוך תשומת-לב למכשירו הערל והמיניאטורי. הוא עגב במבט ובנענוע על הצעירה האמריקאית היפה שישבה לצידנו, אך חדל מכך מיד לאחר שהאתלט שלו עלה מהים ושכב מאחוריו כשהוא גוהר עליו, כמעט מחבק אותו.

האבר הנימול של האתלט היה משהו. אפילו כוכבא אמרה שקשה לה לתאר איך הוא מצליח להכניס אותו לתחת של הרזה. “מזכיר לי את הסיפור על אחד שאהובו אכל פיסטוקים ופצע לו את הזין!” הצחיקה אותי.

“במקום להעריץ ולטפח את התחת, כוכי, וכי על מי אנחנו יושבים אם לא עליו? – אנחנו מתייחסים אליו בגסות כאילו הוא המקום של הקקה ולא שתי גבעות בשר מוצקות, חלקות, לפעמים יפות יותר משדיים, והן האחרונות להזדקן,” אמרתי. “מצד שני יש לנו בטן, מקום המעיים, מחסן ההפרשות, אבל אליה אנחנו מתייחסים בכבוד, בחורות שמות עגילים בקורקבן ולא מתביישות ללכת חשוף כאילו הבטן היא האבר הכי חשוב ונחמד ונקי ולא סתם שק של עור מלא קקה. כל אחד מאיתנו מסתובב עם תעשיית הצואה שלו מלפנים, לא מאחור. תראי, בין כל שני אנשים שמדברים, שמתחבקים, יש שניים-שלושה קילו קקה, אבל מדחיקים. רק קרקורי הבטן וההפלצות מזכירים לנו שפי-הטבעת הוא פתח המנהרה ולא תחנת הרכבת. המגע הכי טהור הוא גב-אל-גב!”

“אם תמשיך להתפלסף ככה, שמוקי, אתה מסתכן שזאת תהיה התרומה היחידה שלך לתולדות האנושות ובסוף רק בזכותה יזכרו אותך. אני הלא יודעת שאתה טיפוס עכוזני, ובטח גם רעב, וצריך להתפנות כי לא היתה לך יציאה מהבוקר. תלך קצת רחוק יותר, מאחורי הסלעים, ואל תשכח לקחת איתך טישו.”

“מה המילה הזאת, עכוזני?”

“אנאלי. ככה היתה מדברת המורה שלי לבלט בירושלים: ‘תפסיק להיות לי עכוזני ותתחיל לרקוד כמו גבר!’ – אתה הבנת? אל תשכח לקחת טישו, ואל תפליץ כאן כי שומעים, ואל תגיד לי יותר מילים שאחר-כך אני לא יכולה לשכוח, כי כל בטן שאראה, ייתקע לי שמלאה חרא, ואל תשכח, שמוקי, שיצאת מהבטן ולא מהתחת!”

ככה הרצתה לי קונטרה ואכלנו ענבים פארוסאיים וקרקרס שהבאנו מהבית. למפרצון הגיע בחור שחומחום, ניראה צפון-אפריקאי. לבש שכבות רבות. זרק את תרמילו לחול. פרש מגבת והתחיל להתפשט במרץ, כעושה הצגת חשפנות. כך ניצב ערום באברו הנימול-למחצה, חום וגדול מאוד, שעבר מילה מוסלמית בגיל העשרה וניראה כמינארט כפוף קצת. באמת היה לו תחת לתפארת, שרירי ורזה כומו פסל יווני. בואו הישרה אווירה לא נעימה. הוא נאנח. התנשם. הסתכל סביב. הסתובב בחוסר-מנוחה על מקומו כדי למשוך תשומת לב, לגרות, אולי להציע עצמו כזונה-ממין-זכר, כג’יגולו. כל הוויתו שידרה תחת או זין להשכיר. הוא עינטז לעומת האתלט, היטה את גופו בכפיפות אחדות, כמתעמל, פער בפומבי את פי-טבעתו הכהה וגרם לשינוי-של-ממש באתלט שבעקבותיו בן-הזוג הרזה נעלב והגיב בקול נרגז, קם, ולתדהמתנו התקרב לבחור הצפון-אפריקאי והשתין לעברו.

*

התמלאנו גועל. לדעתי האתלט שפלט הושפע מהפטמות הזקורות בחזה השטוח של כוכבא. גם אני התרוממתי זקורה. בקושי התלבשתי. חזרנו בסירה לנאוסה ומשם באוטובוס לפאריקיה. בדרך למלון לא היתה חנות שכוכבא לא ביקרה בה. היא לא הפסיקה לקנות גם כדי לשגע אותי בכובד המזוודות. מצאה חפצים, מפות, כיסויי-מיטה וכלים לדירה החדשה ברמת-גן.

בחנות תכשיטים צפופה עמדה לפניי בתור צעירה שזופה, בלונדית, מלאת אברים, בשמלה לבנה דקה על גוף עירום, בקושי התאפקתי שלא להתיז במכנסיי כאשר זזה לאחור מדי פעם וחיככה בי את הסדק שלה. כוכבא חשה במצוקתי ונדחקה לעמוד לפניי.

כשהחשיך ירדנו לאכול בטברנה “קתרינה” הקרובה לחוף. מעבר לשמשת הזכוכית של מיטבחה ניצב דוכן ארוך של פלטות-חימום ועליהן סירים גדולים ותבניות שאפשר לראות בהם שלל תבשילים ולבחור מהם. מוסאקה, מרק ירקות, תרד, בשר מבושל בכמה נוסחים, עגבניות ממולאות אורז, חצילים ממולאים בשר וגבינה, מרק דגים. חגגנו שם צהריים וערב עם סלט יווני, סופלאקי עוף עם צ’יפס ואורז ברוטב, בירה, גביעי אוזו, קלאמארי, טסאזיקי, יוגורט בדבש, קרם קרמל, לחם לבן טרי, פרוס מבאגט עבה, מחסלים שתי מנות לחם בארוחה אחת וכוכבא ממש מאביסה אותי ולוחשת: “שהגוף שלך ייצר יותר זרע!” – אני חושבת שאת חוכמת החיים הזו אבא שלה נטע בה, כשבאוזניי מהדהדים גם הדברים שאמר לי: “שתכניס אותה להריון, שמעת? שלא תעזו לחזור מבלי שהיא תהיה מעוברת! כשיהיה ילד יצאו לה הזבובים מהראש!”

בלילה, ב“ארטמיס”, בקומה מתחתנו ישנות בכותנות-לילה שחורות האלמנה והיתומה ננה מושקורי זורגאס, מגורה ממראה שדיהן של הגרמניות, בהשוואה לחזה השטוח של כוכבא שכל מה שיש לה הן הפטמות, באתי עליה פעמיים והיא נאנקה והשתוללה ואמרה שהיא יודעת שלא בה אני רוצה אלא בשתי הלסביות, אפילו מרי-לו שם צרפתי היתומה השמנה מעמידה לי ושלא אותה אני מזיין את אלא הבחורות הערומות שגירו אותי על החוף ולכן אני עוצם עיניים ומדבר אל עצמי אבל לה לא איכפת ושאקח עוד ועוד מציצה והיא רוצה ממני ילד, יותר טוב ילדה אפילו ילדתיים תאומות תהיה להן הצורה של שתי החיות הגרמניות היפהפיות שראיתי מזדווגות בקוסים ערומים. היא אמרה מילים חריפות עוד יותר כדי לגרות אותי כי ככל שהשפריץ יהיה גדול יותר כך יש לה יותר סיכוי שהיא תיכנס להריון. ככה אולי אמר לה גם כן אבא שלה שהבין הרבה בהרבעה של פרות מפרים נבחרים כדי להגיע לבשר עגלים באיכות מעולה.

“אנחנו כמו זוג יונים,” המתה לי, “כל היום אנחנו יונים!”

 

פרק שביעי: מות אריסטוטלס זורגאס במישמוש הגרמנייה החשופה, גלוחת הראש.    🔗

בספרה לנו כיצד עוברי-אורח נשאו את בעלה בלילה מהחוף למלון וכאן בפתח התמוטט, מלאו עיניה של האלמנה זורגאס דמעות. חידת מותו היתה לשיחת היום בפאריקיה. קצת שמענו מהפקידה הצעירה בסוכנות הנסיעות הפארוסאית ומשיחות הנוער הערום על החוף, וקצת מפי האלמנה אירלנה ובתה ה“ננה מושקורי” הממושקפת, מרי-לו.

לאחר שסיים את שירותו הצבאי במחנה ליד אתונה, לא שב אריסטוטלס זורגאס לאי-מולדתו פארוס אלא הפליג בספינה מפיראוס למארסיי, ומשם ברכבת לפאריס. הוא לא ידע שום שפה לבד מיוונית, ופסע כשיכור בשדרות העיר, עומד נפעם מול פסלי השיש העתיקים של בני-ארצו בלובר, דמויות אלים ואלות, יפים מאלה שאתונה מלאה בהם. חצובים מן השיש החלבי של פארוס, אי מולדתו. שיש נצחי הניראה רך עד שדומה כי האור עובר דרכו.

אריסטוטלס ביקר בוורסאיי ונשם את ארמונותיה. עבר על פתחיהם של בתי-המלון המפוארים, התבונן בתיירים בעלי המראה האצילי, ובאולמות הכניסה הבנויים כארמונות.

פגישה ברחוב עם מכר יווני, שהשתחרר מהצבא לפניו ועבד כשוטף-כלים במיטבח מלון “קריון” שבכיכר קונקורד, הביאה גם את אריסטוטלס לעבוד ליד הכיור. הוא למד קצת צרפתית, עלה למדרגת נער-מעלית ונשם מקרוב את אווירת הפאר של המלון העתיק הזה, בעל המראה המיושן וההדור. קהל האורחים האריסטוקראטי השפיע עליו קסם של עולם אמיתי ועשיר, של עבר מפואר.

בימי ראשון ביקר אריסטוטלס בלובר, במוזיאונים ובארמונות האחרים שברחבי העיר, עמד על אופיים של התיירים, למד את סוד הכנת מאכלים, אך מאחר שחש עצמו זר, וגם רצה לשאת את הכלה שיועדה לו מנעוריו, היא אירלנה, ולהקים בית, חזר יום אחד ברכבת למארסיי ומשם הפליג לפיראוס ומשם לעיירתו פאריקיה, ירד עם מזוודתו בנמלה הקטן והלך ברגל אל בית-הוריו שעמד בלב הכרם, בקצה העיירה, לא רחוק מהים.

ספינות התיירים, שנהגו לפקוד את האי מיקונוס, התחילו להגיע גם לנמל פאריקיה. החלו ההכנות לסלילת שדה-תעופה באי. אריסטוטלס עדיין עמד בכרם המשפחה ובצר ענבים אך כל ספינה לבנה של תיירים מילאה אותו שמחה. בעיני רוחו ראה את רצועת החוף מהכרם ועד לנמל כשהיא מלאה בתי מלון מפוארים ומסעדות, כשדרות פאריס. טיילת שבה פוסעים בנחת לפני השקיעה תיירים עשירים, לבושים הדר, לאחר שבילו את היום בישיבה על כיסאות-שיזוף, בחצי-צל השמשיות לפני תאיהם הצבעוניים שעל חוף הים. הוא ניסה להשפיע על אביו לעקור את הכרם, למכור חלק מהקרקע, ובכסף לבנות מלון. אבל האב התמלא כעס ואסר עליו להזכיר את הנושא.

באחד מימי ראשון עלה בהר למחצבת שיש, בדרך לעיירה לפקאס, שהיתה בשעתו בירת האי. בהגיעו למחצבה ליטף בעיניו ובידיו גושי שיש גולמי. אילו היה בו כישרון פיסול היה מפסל מהם את דמויותיהם של ארטמיס ואפולון, אפרודיטי והרמס, ועוד אלים ואלות שראה במוזיאונים באתונה ובפאריס, ומציב אותם בלובי ובאכסדרות ובגרם המדרגות המרכזי של מלונו, שיתנוסס על מקום הכרם. את המלון ירהט בסגנון “קריון” הפאריסי, ושמו יהיה “הוטל ארטמיס”.

האלה ארטמיס, אלת הציד, הנקראת גם דיאנה, נולדה באי דלוס, ליד מיקונוס. אימה ליטו, בתם של הטיטאנים, הרתה לזיאוס. כשעמדה ללדת נטש אותה זאוס מפחד אשתו הירה. שום ארץ ואי לא הסכימו לקבלה. היא הגיעה לחלקת אדמה שצפה על פני הים. שם המקום היה דלוס, שומם, סלעי, ובלתי יציב. כאשר דרכה כף-רגלה על אדמתו, קיבל אותה האי הקטן בזרועות פתוחות, ובו-ברגע עלו מתחתית הים ארבעה עמודים גבוהים וחיזקו את האי. בדלוס ילדה ליטו את ארטמיס ואת אפולון. לימים ניבנה באי מקדשו של אפולון, והאי הקדוש נעשה מפורסם מאוד.

ביורדו מההר בא אריסטוטלס לידי החלטה שעליו לנסוע פעם נוספת לפאריס כדי ללמוד טוב יותר את המלונות, מטבחיהם, ריהוטם והפעלתם. הוא קיווה שאל “הוטל ארטמיס” יבואו לנוח מדי קיץ עשירי אירופה ואמריקה. ואם לא ייהנו ממוסאקה, סופלאקי, טסאטזיקי, לוקומי (רחת-לוקום) ויוגורט בדבש, יוכלו לקבל סטייק שאטוברייאן ולקנח בבל-הלן ובקרם-ברולה. ואם לא יטעם להם האוזו, ישתו יין בסגנון בורדו צרפתי משובח שייצרו עבורו בעלי היקב מהעיירה נאוסה.

מולו הופיעה כלתו, אירלנה, בת ידידו הטוב של אביו. הוא סיפר לה על תוכניתו והיא, כקאליפסו בשעתה, שעצרה את אודיסאוס בפארוס שנים רבות בהבטחות ובפיתויים – הפצירה בו שלא יסע אך גם נשבעה לו להקדיש את חייה עימו לבניית מלון חלומותיו.

וכך מצא עצמו אריסטוטלס ניצב ערב אחד בפתח הכנסייה העתיקה של פאריקיה, פאנאייה אקטונטאפליאני, “גבירתנו של מאה הדלתות”, זר פרחים קטן בידו והוא מוקף אורחים ובני-משפחה, מחכה לבוא אירלנה כלתו. חבריו ליגלגו וסיפרו כמנהג בדיחות על כלה שהתחרטה ברגע האחרון. הוא הזיע וצחק, אך הנה הגיעה אחת משלוש המוניות שכבר פעלו אז באי, מקושטת בירק, וממנה יצאה אירלנה בשמלה לבנה ארוכה. יחד פסעו לכנסייה הגדולה, המלאה איקונות, מנורות תלויות, נרות בוערים, ריח קטורת של שרף אורן, כניחוח יין הריצינה, וקישוטי מלמלות לובן ממלאים את חללה, והניחוח הכבד הולך ומתגבר לקראת שיאו של הטקס.

חלפו שנים אחדות. אריסטוטלס כבר לא עבד בכרם אלא בלשכת התיירות של פאריקיה הנמצא במגדל טחנת-הקמח הישנה, ליד הנמל. מקיץ לקיץ באו יותר תיירים. מהנמל צפונה נבנתה ראשיתה של הטיילת. במגירתו נערמו עשרות חוברות ותמונות צבעוניות של רהיטים וטרקלינים, נברשות וכותרות עמודים, לבד מצרפתית כבר ידע קצת גם אנגלית וגרמנית.

אך רק לאחר מות אביו ניגש אריסטוטלס זורגאס להגשמת תוכניתו. הכרם הגדול נעקר, רובו נמכר, ועל החלקה הקרובה לרחוב-החוף ניבנה מלון החלומות מרוהט בסגנון לואי קאטורז בשיש, בעץ חום-כהה ומבריק ובקטיפת זהב-עמום וארגמן. כותרות העמודים הפנימיים היו עשויות קישוטי-תחרה של גבס לבן, וכך כותרותיהם של משקופי-השיש. התקרות בדוגמת פרחים עגולים בתוך מרובעים מגבס, ולאורך הקירות למעלה – כרכובים של מקלעות של פרחים ועלים מגבס. נברשות גדולות, מורכבות ממכיתות תלויות של זכוכית נוצצת, צילצלו ברוח הבאה מהים. קירות הלובי, המסדרונות וגרם מדרגות-השיש המוביל לקומה השנייה, היו עשויים שיש שחלקו ספון בעץ מהגוני חום ומבריק. המרצפות שיש, אך קירות חדרי-המגורים עשויים לוחות פורמאיקה בהירה במסגרות אלומיניום. האמבטיה, האסלה, הכיור והבידה בצבעי קרם-בהיר, והקירות שיש, כדי לשמור על הניקיון. המגבות נתפרו בדוגמת פרחים ענקיים של חום וזהב. בכל חדר שולחן כתיבה ותמרוקים מצועצע עם ראי ומגירות. שתי מיטות מלכותיות, למראשותיהן ולמרגלותיהן דפנות עץ מהגוני חום מגולף בתבליטים. טלפון בכל חדר. מכשיר פאקס בדלפק הקבלה. באר משקאות עשיר, ספון עץ, ראש שחור של צבי ענק מפוחלץ על הקיר מאחוריו. טלוויזייה צבעונית. פרחי אלמוות ושיחים ירוקים רחבי עלים, מפלסטיק הוצבו במסדרונות ובלובי. מלון נקי ומצוחצח מאוד ושופע הרגשה ביתית.

על הקירות תלה ציורים נאיביים מהווי האיים הקיקלאדיים: הפלגה בים. דיג. ציד. טיראסות של כרמים בהרים. תצלום אדון זורגאס בצעירותו, במדי צבא. תמונות של הר קינתוס בדלוס, שעליו נולדה ארטמיס, שדרת האריות בדלוס, הכפר לפקאס.

במבוא, במסדרונות, בטרקלין, ולרגלי גרם-המדרגות – ניצבו העתקי-גבס בגודל טבעי של פסלי האלים: הרמס, אפרודיטי, אפולון, פוסידון, אתנה, ארטמיס, אפילו פסל דוד הצעיר של מיכלאנג’לו. על כני-הגבס הודבקו דיסקיות קרטון בכתב-ידו של אריסטוטלס זורגאס, ועליהן רשום שמו של כל פסל. המפות והווילונות היו עשויים תחרה, שעל רקימתה שקדה אירלנה כל שעה פנויה במשך שנים. רק מבחוץ לא דמה כלל הבניין לארמון, כאילו ביקש מייסדו שלא להבליטו יתר על המידה.

אריסטוטלס זורגאס הפיק עלון פרסומת ל“הוטל ארטמיס” באנגלית, יוונית, צרפתית, גרמנית וספרדית ובו מנה, בליוויית תמונות צבעוניות – את מעלות המלון ואת קרבתו לים. הוא שלח את העלון למשרדי הנסיעות החדשים שצצו בפארוס ובאיים הסמוכים ולסוכני נסיעות ולחברות תעופה באתונה. המלון הפך מוקד עלייה-לרגל בימי ראשון לבני פארוס, שהגיעו בבגדים חגיגיים והתבוננו בפסלים כמבקרים במוזיאון. מדי קיץ חיכה אריסטוטלס זורגאס לתיירים המכובדים שבאו להתארח בארמונו, והללו ידעו כי לא למלון סתמי וחסר-ייחוד הם מגיעים אלא למפעל-חייו של מי שלמד את פאריס וחקר ארמונותיה ומיטב בתי-המלון שלה.

אבל, מה מכאיבה היתה ההתפכחות! החגיגה המפוארת הפכה בתוך עונות אחדות לכישלון צורב. ספינות המעבורת הגדולות הביאו אמנם לאי כל פעם יותר תיירים – אך אלה היו צעירים וצעירות בבגדים זרוקים ובנעלי ספורט גבוהות, שנשאו תרמילים תפוחים, שקי-שינה ומזרני-ספוג דקים. הם לנו בחדרים שכורים, ארבעה בחדר, במיטות קומותיים, או ישנו על החוף ובחורשות הסמוכות לו. רבצו ימים שלמים ערומים-למחצה על שפת-הים והשתזפו, ובלילות סבאו בירה ושרו והשמיעו מוסיקה במסיבות קולניות. הם קנו צורכי מזון פשוטים וזולים ואכלו בחדריהם או על ספסלים בטיילת. מילאו את כבישי האי הצרים בהמולת אופנועים שכורים, סיכנו את עצמם ואת זולתם.

הצעירים לא הוציאו כסף רב. לא זה היה הקהל שעבורו בנה אריסטוטלס זורגאס את בית מלון חלומותיו. הסביבה התקלקלה. בתי-מלון הידרדרו לחדרים-להשכרה. נוספו בניינים מכוערים, אף הם להשכרת חדרים. המסעדות הגישו אוכל מהיר, איטלקי ואמריקאי. סוכנויות להשכרת אופנועים כבשו את הטיילת. שפע שדיים חשופים ועירום מלא בחופים גרמו אווירה של הפקרות. אלמלא היו תלויים לפרנסתם בתיירות – לא היו בני פארוס מסכימים להפקרות של התיירים החדשים. איש מתושבי האי לא לקח חלק בהילולות-החוף. הם המשיכו לבקר בימי ראשון בכנסיות, וכיבדו את כמריהם רחבי הגלימה ובעלי הצמה.

ואם נקלע בטעות זוג צעיר של נוודים לפתחו של “הוטל ארטמיס” – והמחיר לא הפחידם, נרתעו עד מהרה למראה הריהוט הכבד והפסלים הגבוהים, חמקו החוצה בקולות צחוק, ובמבוכה. לא פעם הבחין אריסטוטלס זורגאס בהם כשהם שבים עם חבריהם וחברותיהם, מציצים מבעד דלת הכניסה העשוייה זכוכית עבה, מצביעים על הפסלים הלבנים, ויש שמעזים אפילו להיכנס כדי לצלם אותם.

משפחות שבאו עם ילדים היססו להתגורר במלון. מה יקרה לילד אם במרוצתו ייתקל בפסל ויפיל אותו על עצמו? אירלנה כחשה מאוד ושערה הלבין בטרם עת. היא לא העזה להציע לבעלה להוציא את הפסלים. מקיץ לקיץ פחתו האורחים חרף הנקיון המופתי של “הוטל ארטמיס” והאטמוספירה התרבותית העתיקה והמפוארת ששרתה בו. את עבודות הנקיון עשו עתה אירלנה ובתה. ארשת של עצב שקט כבשה את פני אירלנה. בכל שעה פנויה רקמה, רקמה ורקמה. לשווא הפצירו בזורגאס ידידיו לזרוק את הריהוט המפואר ואת הפסלים ולהפוך את המלון למקום פשוט יותר המשכיר חדרים לצעירים. הוא לא רצה לשמוע על כך.

המורד שבין המלון לשפת הים, היכן שהשתרע בעבר כרמו של זורגאס הזקן, היה כבר גדוש חדרי מגורים מכוערים. בלילות עלו קולות צחוק רמים. גיהוקי בירה מעוררי פלצות, צרחות-חמדה של בחורות מיוחמות, טפיחת מכות שיכורים לזירוז האביונה. כל אלה הפריעו את שלוות “הוטל ארטמיס”. ואם יצא זורגאס וצעק לעברם וביקש שקט, נשמעו בתגובה קולות לעג ולעיתים אף נזרקו, מבעד לחלונות הפתוחים, פחיות ובקבוקים מרוקנים של בירה.

לבוש בחליפתו החומה ועונד עניבה חומה נהג אריסטוטלס זורגאס לצעוד לאורך כביש החוף אל מרכז העיירה וחזרה ל“הוטל ארטמיס”. גופו המסורבל שהשמין, הזיע והתנשם. שפמו רטט. על החוף של חול-השיש הלבן עשרות צעירות שרועות הפקירו את שדיהן לשמש ולמבטי הסקרנים. זורגאס תיעב את הערב-רב שמילא את האי והבריח את התיירים המכובדים. אלה לא ירדו עתה אף לא לשעות אחדות בסירות מספינות-הפאר שעגנו מחוץ לנמל, כפי שנהגו באי מיקונוס, למשל.

ובכל אותה הליכה לא היה יכול להסב ראשו ממראה השדיים החשופים, הפטמות, הכתמים החומים שעוטרים אותן כמטבעות שוקולד, הרכות, הזקיפות, קימורי האחוריים החשופים כמעט לגמרי. ומעשה שטן, כל אלה בילבלו עליו מאוד את דעתו. אפילו ממרפסת המלון שבקומה השנייה נשקפו הבחורות הערומות של החוף. המכשפות הצעירות חשופות הפות והשת. היפהפיות המלוכלכות, בעלות המראה הבתולי, המפתה. בערוות כאלה כישפה קאליפסו את אודיסאוס כדי שלא יעזוב את האי לעולם.

צעירה חטובה, גלוחת-ראש, לה זוג שדיים נהדרים ורגליים ארוכות נאות, עמדה במים הכחולים, הרדודים, רקטה בידה והיא מחליפה מסירות-כדור עם בן-זוגה שחור השיער וכהה העור, ששוחח עימה בגרמנית. הגלוחה גבוהת-הקומה התנהגה בחופשיות מדהימה. העוויות פניה היו קצת מפונקות, אולי מושחתות. עיניה היו גדולות וסוערות חיים כבעלת תיאבון, כעומדת לבלוע את העולם כולו. כפות רגליה רחבות ושפעו בריאות. קווי גופה ישרים ותואמים. שזופה בכל גופה.

כבר אתמול הבחין בה זורגאס, בעומדו בחלון החדר הריק בקומה השנייה, מחזיק במשקפת ובידו הפנוייה מתיז למאפרה, ולא רק פעם אחת. הגרמנייה שימשה אבן שואבת למבטי הגברים שהיו שרועים על החוף. ורק בשובו למלון הנקי, מתבונן בפסל הקר והלבן של אפרודיטה, של ארטמיס, ביופיו הענוג של דוד – נרגע מעט זורגאס, סופג את השקט והקרירות שמשרים רהיטיו, שטיחיו וציפויי העץ של קירותיו.

ערב קיץ אחד, לפני חודש, היה המעשה הנורא. בשעה מאוחרת יצא אריסטוטלס זורגאס מחדרו הנמצא ליד דלפק הקבלה ונחרד למראה עיניו – פסל אפרודיטה, ערומה על כן הגבס הגבוה, לצד מדרגות השיש של הכניסה – נעלם!

דלת הכניסה טרם ננעלה ללילה. ברור, מישהו חמד לצון. זורגאס יצא ופנס בידו. עקבות הגרירה הוליכו למטה, לעבר החוף. שם, מעבר לשדרת עצי האשל הסמוכה לשפת הים, באור המרוחק של הספינות העוגנות בנמל – ניצבו עתה שני פסלי אפרודיטה באותה תנוחת-צד כשתי נשים חבוקות על חוף הים, האחת בהירה, והשנייה הכהה כצללית של הראשונה!

הוא פסע בחול-השיש הטובעני. החוף היה ריק. טיפות זיעה עירפלו את עיניו. האם הוא משתגע? האם אפרודיטי הכפילה עצמה?

– וככה פילח אותו צחוקה של הגרמנייה גלוחת-הראש, אשר חדלה מקפאונה ברגע שידיו מיששו את חזה הערום והחם, את מפשעתה, כדי לגרור אותה חזרה – – –

אריסטוטלס זורגאס נבהל. עזב אותה בבהלה ובתיעוב, נאחז באפרודיטת האבן הקרה שלו, והתמוטט עימה על החוף לקולות הצחוק של הצעירים שהתחבאו בין עצי האשל או התעוררו מתוך שקי-השינה הפרושים על החול.

הפסל היכה אותו בראשו. שניים מבני פארוס הבחינו בו ונשאו אותו חזרה למלון.

“ראשו נשבר עוד קודם לכן, כאשר נשבר חלומו!” – סיימה הפקידה הצעירה בסוכנות הנסיעות את חלקה בסיפור.

סיפור מותו המוזר של אריסטוטלס זורגאס נגע לליבי. הייתי במצב-רוח סנטימטלי. ביקשתי מהאלמנה והיתומה רשות לבקר את קברו. כוכבא לא הצטרפה. הננה מושקורי הממושקפת מרי-לו היא שלקחה אותי. טיפסנו במעלה הגבעה. היא התנשמה, כולה בשחור. רק כבת עשרים וחמש היתה. למטה הים הכחול והספינות הלבנות וסלעי-החוף הכהים והחול הבוהק וכתמי העירום. צלב עץ קטן היה תקוע למראשותי תלולית העפר, העטורה זרים שנבלו, ומעליה לוחית פשוטה כתובה באותיות יווניות. טרם התקינו מצבה קבועה.

אמרתי קדיש ארמי מקוטע, ממה שזכרתי, לא היה לי משהו חגיגי אחר לציין בו את המעמד, גם לא בשפה אחרת. אוצר האנגלית של היתומה היה במלונאות ולא באבל. היא התרגשה מאוד לשמוע את “התפילה הישראלית,” כך אמרה, נשענת עליי ובוכה. יכולתי לחוש את שדיה הנוגעים בי. המסכנה שוב התנשמה, כומו בעלותה בגבעה. התחילה לרעוד ולצפצף. שום חתן מקומי טרם הופיע באופק, ומהזרים נזהרה.

בבוקר האחרון נפרדנו מהאלמנה ומהיתומה באיחולים שתמשכנה לשמור על המלון בסגנון מייסדו.

במטוס מאתונה שתיתי יין והתחלתי לנמנם ומיד תקעה בי כוכבא מרפק שאפסיק לנחור כי אני מפריעה לנוסעים. נשבעתי שלא נחרתי, ונירדמתי, ושוב תקעה בי מרפק, הפעם כואב יותר, וכך פעם אחר פעם עד שנעשיתי ערה לגמרי ונהרסה שנתי אבל הנחירות הקולניות נמשכו. נחר הנוסע שישב לפניי. אבל כוכבא התעקשה שאני נחרתי יותר.

באולם הנכנסים בנתב"ג, מזיעה, עמוסה בקניות המטורפות של כוכבא שהיה בהן כדי למלא שתי דירות חדשות, לבושה בגדים מקומטים ומוכתמים וקאסקט ים-כחול של ספן יווני לראשי – עלתה בי פתאום מחשבה זדונית והתחלתי לדבר אנגלית במיבטאי המזרח-תיכוני, להביך את כוכבא, כאילו אני הסבל שלה. מיד עוררתי את חשדם של אנשי-הביטחון, שהחליטו כניראה שאני פועל זר שעלה באתונה ומנסה לחדור ארצה במסווה של תייר ובדרכון ישראלי מזוייף. בעיניי התכולות ראו כניראה את הדגל היווני. הם הדפו אותי בגסות לתוך חדר-הביטחון ורק לאחר שכוכבא הקימה צעקות נוראות וטענה שאני סתם משוגע תוצרת-הארץ שרוצה להרגיז אותה – כי רבנו בטיול, שיחררו אותי בהבעת רחמים ותיעוב, מה עוד שהפליקה לי סטירת-לחי לעיניהם.

כך הסתיים מסע הפיוס שלי עם אשתי בפאפוס, שהיה גם תחילת הסוף של נישואינו.

 

פרק שמיני: עם העובדות המתמסרות במפעל הבשר של וולפה קצ’קו. רקוויאם לדגדגן מת    🔗

כוכבא התקבלה לחוג לצרפתית באוניברסיטה, אז היה הדבר סנסאציה – לעבור מירושלים לתל-אביב! כומו מפרימו דל-פרימו לבררה של שמוטי! – ואותי קיבלו לשנת ניסיון, כמתרגל בחוג לספרות, (המכות גרמו לי מין קישוי-אבר שכזה…) ועוד בטרם הסתיימה השנה, לא פנו אליי שאמשיך. התנצלו ואמרו שעכשיו המגמה היא ספרות נשים, על נשים, לנשים, ואני כבר קצת מיושן, חרף גילי הצעיר. “ההר הנושם” נשכח, וסיפורים חדשים שהצעתי לכתבי-העת הנחשבים – נידחו. עד מהרה הבנתי שלעולם לא אהיה חלק מן הקלאסיקה המתהווית של ספרותנו הצעירה, ולאחר שגם עיתוני הנשים דחו את סיפוריי בנימוק שהם אירוטיים מדי – קיבלתי את דעת הביקורת עליי וחדלתי לכתוב, ועצתי לכל סופר מתחיל, בעל חוש ביקורת עצמית, לנהוג כמוני, כי אינני חושבת שיש טעם להתעקש בכתיבה תקופה ממושכת אם וכאשר המבקרים, והמורים לספרות באוניברסיטאות, כולם מתעלמים מקיומך, שהרי לא ייתכן שכולם טועים. "הרפורטאג’יסט מר בולמוסאי – " כינה-זיכה אותי בחצי-שורה פרופסור אליקים צוצקינר הנודע, ולא יסף.

אכן, טרם ידעתי אז שסקס שאתה כותב הוא פורנוגרפיה ואילו סקס שהזולת כותבת הוא אירוטיקה. לא הבנתי מדוע סקס ופורנו נחשבים למגונים, למרות שיש בהם לעיתים קרובות אינטימיות, יופי, חושניות נפלאה ובלתי-מזיקה, הערצת הגוף ואפילו אהבה לגוף, בעוד אשר מרבית תיאורי האימה, ההתעללות, האכזריות, המפלצתיות, העינויים, הרצח, המיסתורין, הפסיכוטיות והרשע בספרות ובעיקר בקולנוע נחשבים לגיטימיים ואפילו מעוררים אהדה?

לא הבנתי מדוע כאשר אישה מחבקת גבר בסרט מתח וידה נשלחת לסכין או לאקדח כדי להרוג אותו, זה תקין פוליטית ובסדר גמור, ואין על כך אפילו הגבלת גיל, אבל כאשר אישה מחבקת גבר בסרט אירוטי וידה נשלחת לאבר שלו כדי לענגו, או מוצצת, או מרשה לו בתחת, הדבר נחשב מגונה ולא-מוסרי, וגם אסור בצפייה לנוער?

לא הבנתי מדוע הומור, מילים גסות, הצחקות פרועות, כל מה שקשור בהשמחה של הקורא – לא כל-כך הולך, בייחוד לא הומור אירוטי בוטה הנחשב ‘ספרות של בנים’ אשר נשים, שהן מרבית קהל הקוראים, בדרך-כלל מתעבות אותו?

לא הבנתי מדוע כאשר גברים כותבים על סקס הם מואשמים במיסחור, בגסות, בעשיית פורנו מתוך גישה צינית ובניצול לרעה את גוף האישה, ואילו כאשר נשים או סריסים כותבים על סקס מדובר בכתיבה לגיטימית, תקינה-פוליטית ולא פורנוגראפית – גם כשהיא פורנוגראפית בתכלית, וכל זאת בזכות העקרון המעוות של התקינות הפוליטית לפיו רק מי ששייך לקבוצת מיעוט מסויימת כגון מקופחי-מוצא ורקטומאנים רשאי לכתוב כאוות-נפשו, גם דברי-בלע, על קבוצתו ועל הבני-אדם בכלל בייחוד אם הם אשכנזים?

ואילו כוכבא פרחה והזדקפה באוניברסיטה, כאילו התארכה קומתה. מורים חיבבו אותה. היא קשרה קשרים עם המרכז לתרבות צרפת, והנספח, ז’אן קלוד ד’ארביניאק, הפך לאחד ממעריציה, מה שעזר לה לימים, בתעשיית הנקניק, כשפנתה גם לקייטרינג. וולפה קנה לה מכונית ספורט קטנה, ב.מ.וו. אדומה. כשהיתה יוצאת ממנה במגרש-החנייה, במגפיים שחורים בעלי עקב גבוה, צעיף לצווארה הדק, כצמח צעיר השואף אל-על, בבגדיה ההדורים תמיד, היקרים – היו כל העיניים נישאות אליה, מי בקינאה ומי בערגה. שמועות רבות הילכו על עושרה הרב, ואני ידעתי כי חדלה לענוד את טבעת הנישואים מיום שנטשתי אני את האוניברסיטה ופניתי –

לאן? –

ובכן, המהלך היה צפוי. וולפה ביקש ממני לבוא לעזור לו במפעלו, שבו הייתי רשומה ממילא כמקבלת משכורת. התחלתי להגיע מדי בוקר במכוניתי הקטנה, סועדת עימו, ריח חמוץ של יין נדף לעיתים קרובות מפיו, ואחר-כך אנחנו מתפנים איש לענייניו. למדתי להתהלך עם הספקים ועם משגיחי-הכשרות, להבין בסוגי הבשר, לשחר לפתחיהם של פקידי משרד המסחר כדי לקבל רשיונות ייבוא, ובינתיים הבאתי להם מדי פעם מתנות סמליות ממיבחר נקניקינו, איזה קילו או שניים לעובד. נזכרתי את אשר אמר לי, כשעזבתי את האוניברסיטה בירושלים, מורי פרופ' איזידור לבונה, "אני מקווה שיום אחד עוד באמת יצא ממך משהו – " הייתי מלאה תקווה שמא שינה דעתו עליי, ואז המשיך, מתוך כוונה רוחשת טוב – "שתעזוב את הספרות ותהיה סוחר מצליח, שתתעשר, שתדפוק את המציאות במקום שהספרות תדפוק את חייך – "

יום אחד עמדתי מאחורי הדלפק בחנות המפעל שלנו, ממלאת מקום עובדת שחלתה, והנה פרופ' איזידור לבונה עולה ממכוניתו ובא לקראתי, כי שמע מפעלו אל וולפה יצא לתהילה ברחבי גוש דן, ופרופסור לבונה, על סף פרישה לפנסיה, עבר ללמד בתל-אביב והיתה לו תחייה גם בקרב סטודנטיות צעירות, מה עוד שאשתו נותרה בינתיים לגור בביתם ברחביה במשך אותם יומיים-שלושה שבהם לימד ברמת-אביב – אני לא נטרתי לו ועשיתי בחשבונו הנחה ניכרת, ומימרח-הכבד כלל לא הוספתי לחשבון, ושמתי קרח יבש בקופסה כדי שיישמר טרי עד שיגיע לירושלים, ונידמה לי שחשתי איזו קינאה נסתרת ביחסו אליי, שאני קרובה ממנו אל נקניק החיים, אם להשתמש במטאפורה סאלאמית, שאני יש לי סוג של ארציות בשרית אשר הספרות העברית אליה לא תגיע לעולם.

המשכתי לכתוב לכוכבא שירים כשאני מנבאת בהם מדעת ומבלי-דעת את מה שעתיד להתרחש בינינו. כבר לא הייתי מראה לה אותם, בעיקר בגלל ז’אן קלוד ד’ארביניאק.

רק מחסורי מיטיב לך

הַגְּבָרִים שֶׁאָהַבְתְּ, לֹא לִבֵּךְ, הֵבֵאת לִי. כָּל

מָה שֶׁבָּךְ לֹא בָּא עַל פִּתְרוֹנוֹ, שֶׁהִשְׁתּוֹקַקְתְּ

לְהַשְׁכִּיחוֹ. דָּבָר שֶׁלֹּא הָיָה לִי בְּלִבִּי –

נַתַתִּי לָךְ. אַתְּ לֹא שֶׁלִּי וַאֲנִי לֹא שׁוֹאַלֵךְ

לְאָן תֵּלְכִי. אֲשֶׁר יִקְרֶה בֵּינֵינוּ כְּאִלּוּ כְּבָר הָיָה

וְלֹא הִזְדַּכֵּךְ. אֵין לִי מְנוּחָה בָּךְ, וְלֹא אֶהֱיֶה

טַרְפֵּךְ. אַתְּ רוֹצָה חַיֵּי שָׁעָה, לְעִנּוּגֵךְ –

וְשׁוּם מַמָּשׁ אֵין בְּיָדֵךְ. גַּם זִכְרוֹן הַתַּעֲנוּג עוֹמֵם

כְּמִשְׁתָּאוֹת אֶתְמוֹל וְאֵין בּוֹ מַרְגֵּעָה מִן הַצָּמָא שֶׁלָּךְ

לִשְׁכֹּחַ בִּי עַצְמֵךְ כָּל פַּעַם מֵחָדָשׁ. לְכִי. תָּשׁ

אוֹנִי בְּפִנּוּקֵךְ, לָךְ חַיֵּי שָׁעָה. לִי שַׁעֲשׁוּעַ מַר. אֲנַחְנוּ

שְׁתֵּי מַלְכֻיּוֹת מֻפְרָדוֹת בְּשָׂפָה אַחַת

שֶׁל שְׂפָתַיִם וּפִרְפּוּר הַגּוּף. רַק מַחְסוֹרִי מֵיטִיב לָךְ,

מְמַלְּאֵךְ, וּבְהִתְמַלְּאוֹ, אֶחְסַר לָךְ, כִּי אֵלֵךְ.

מכוכבא הלכתי והתרחקתי למרות שהמשיכה להיות עקרת-בית למופת, גם יפה וגם אופה. מילדים נזהרה עתה, חרף הפצרותיהם הלא כל-כך סמויות של וולפה ושושנה. ככל שהיתה כוכבא מצודדת בעיני זרים, כלפיי החלה להיות יבשה וקשה כקרש, מפנה אליי את חזה השטוח – ללטף אותו היה כומו למזמז אידיאה של שדיים, רק הפטמות היו זקורות מאוד כשני זרגים קטנים בלב מידבר לבן – מפנה במין בוז קר, כומו להרגיז את ידיי, שאצבעותיהן התעבו ותפחו בחריצים ורודים-כהים נודפי ריח פסטראמה, פלפל שחור ופטרוזילייה, כידי קצב המוסיף את תבליניו כשהוא טוחן בשר לקציצות.

היא היתה מניחה לי, לעיתים רחוקות, לכלות בה מעשיי, ולא פעם רצה אחר-כך לשירותים, להקיא.

“את חולה?” שאלתי אותה, כי היא הלכה ורזתה, למגינת לב הוריה, ופניה הקשיחו, מה שהפך אותה נחשקת ומיסתורית עוד יותר בעיני כל רואיה, חוץ ממני.

“נמאסת עליי,” השיבה לי, "והסיבה היחידה שאני לא מתגרשת ממך היא כדי שלא לצער את ההורים שלי, אחרי כל הצרות שגרמה להם נסיה. אבל אחרי שימותו אני רוצה להתחיל לחיות מחדש את החיים שלי – "

“אולי את רוצה שאשכב על ארבע? אני מוכן שתצליפי עליי.”

“לך לעזאזל, סוטה, משוגע… שכל של חמור מיוחם יש לך, וככה אתה ניראה… מגעיל אחד!”

ציפצפתי עליה בליבי, כי עם וולפה אביה הסתדרתי מצויין. שנינו אהבנו לאכול ולשתות, והוא מצידו ציפצף על איסורי הרופאים, שהזהירו אותו מפני לחץ-דמו הגבוה שיכול להביאו לידי שבץ-מוחי. הוא חיבב אותי ואולי נהנה מכך שבן למשפחתי המיוחסת והמתנשאת הגיע לעסוק בתעשיית הבשר. פעם אמר לי כשהוא שתוי-למחצה: “אני מודה לך שלקחת את הבת שלי מפני שיש לה אופי מחורבן, היא קלפטע [ואולי פלט אפילו – קורבע] רצינית, ובזאת אני אשם, שיותר מדי פינקתי אותה…”

עד מהרה גיליתי גם כי יש במפעל “וולפה” לבשר ולנקניקים כמה עובדות מסורות מאוד, ממש מתמסרות. את שרליז הרומנייה הייתי דופקת על מצע שקי העמילן במחסן, בין קופסאות הניטריט והסולפאט, בשעות הבוקר, בטרם דבקו בנו ריחות הזיעה, הבשר הטחון והתבלינים. היו לשרליז חזה ענק כשני פאסטראמי של אווזים מעושנים, רכים, חזה סומא מפטמות, מין פלא-טבע (כומו שדיים של קוקסינל, בלי צ’ופצ’יק), בעל וילדים, בן-גוריון מנוחתו עדן היה מתרומם, אבל היא טענה שריח הפלפל האנגלי גורם לה להתעטש מלמטה, ומשרליז הפועלת הרומנייה למדתי לראשונה בחיי שגם לאישה אורגזמה, ושיער בבית השחי, והייתי צובטת ולשה לה בתענוג את השדיים הענקיים ועושה בפה “פאפם! פאפם!” שככה שיחקתי, כשהייתי ילד, בנהג שסוחט צופר-יד שתפוח הגומי המפוח שלו כומו חוקן, מנוחתו עדן. בחיי. כומו חוקן. עכשיו אתם מבינים למה בכניסה לחנותי “ברבקצוץ” בגבעתיים הצלצול פאפם, ולמה אני יש לי חולשה למקום ששמו דומה לעגבותיים.

אזכיר גם את אתי השחרחורת, ממכונת מילוי הנקניקיות, הפועלת בעלת הידיים העצבניות, הדקות כמשושים, שאהבה לחכות לי בתום העבודה, כדי לנסוע איתי לכיוון ביתה. היה היתה רווקה קטנה, תימנייה ועצמאית מאוד, ולא פעם הזמינה אותי לעלות ואף שהיתה שחיפית ככוכבא, לימדו אותי אצבעותיי החרוצות דברים על עצמי שלא ידעתי לפני כן, אבל היה בה תמיד משהו עצבני ומפחיד כאילו היא לא לגמרי נורמאלית, קיצונית מאוד, כמאמינה במשיח שקר.

והיתה סופי, המתנדבת האמריקאית צחת-העור, זאת היתה חסה טרייה! – שהועסקה אצלנו תקופה קצרה בעבודות ניקנוק וניקיון. צהובת שיער בעלת פני ירח לא נאות במיוחד, שדיה חפים מכל מגע חזייה ומבצבצים מבעד לחולצות הטריקו או החאקי חסרות-השרוולים שלה. מה שריגש בה אותי במיוחד, אם אפשר להתבטא כך, היתה כתובת-קעקע של נשר אמריקאי בגווני כחול-ירקרק ואדמדם-חולני שקישטה את זרועה הימנית. מעודי לא פגשתי, גם בספרים, אישה מקועקעת, לבד מהגברת המיסתורית ב“שלושת המוסקיטירים” וזיכרון מעורפל של נשים ערביות, כפריות, בשוק הגדול, עונדות נזמים, מחרוזות עשויות מטבעות, ופניהן מקושטות בכתובות-קעקע כחולות כעשן, שכמותן שוב אין רואים מזה שנים רבות. שדי סופי היו כה בהירים שרק קליפות או גלדי השומן על חריצי ממרח הכבד ניראו לבנים ממנה. עבודתה חייבה אותה להתכופף רוב שעות היום, וכשנעתרה לי, נישארה כפופה, וכך גיליתי גם מגן דוד קטן מקועקע בחגווי גבעה אחת מעגבותיה. כוכבא הגאה – לעיתים נדירות הסכימה להתכופף, כאילו היה פי-הטבעת שלה מעגל מקשים סודיים לפתיחת כספת, שאל לו להישזף בעיני זר. אגב, בתולה היא לא היתה, את הדובדבן שבקצפת כבר אכל אצלה מישהו אחר, מעולם לא הצלחתי להוציא ממנה מי זה היה, ממש שיגעה אותי המחשבה.

ואיך אני יכולה לשכוח את תקווה שומרת-המשקל, מהנהלת-החשבונות, הדוקה בחגורת-בטן כחוששת פן יפרצו משמניה לכל עבר, עובדת שהיתה נישארת שעות נוספות במשרד כדי לשהות במחיצתי כאילו אני בנו, לא חתנו, של וולפה. גם זאת היתה חסה! – תחילה לא הבנתי אותה, ואיכזבתי אותה בהתעלמי מרמזיה העצובים, לבסוף התחלתי לדחוק אותה לקיר כל אימת שהשתרר שקט במפעל – לפנות-ערב, כאשר הייתי בטוחה שאנחנו לבד. חולצת מבלי להתכופף את נעליה גבוהות-העקב, ואני נאבקת במחוכה, או היא דוחקת אותי לקיר ובאה עליי מאחור בערווה שעירה ודגדגן חם ושרבבן כחדק. קסמו לי סיפוריה על אודות עצמה, היא שבה וגירתה בי את יצר הסופר הרדום, שאינו יכול לעמוד בפיתוי להקשיב לאישה מדברת בגילוי-לב על חוויות אינטימיות למשל שהיא מחררת את החזייה כדי להבליט את הפטמות, אבל כל זה חלף-עבר לאחר השריפה.

סוף מר היה לתקווה. היא שמנה ושמנה ובייאושה התאשפזה לניתוח שאיבת שומן וכרתו לה בטעות את הדגדגן החדקי שעליו היתה תפארתה. לקחה את הדגדגן, סליחה, האקדח, של אביה, שכבר ישב בבית-אבות בפתח-תקווה, וארבה למנתח ובצאתו לחניון ירתה לו בזין ופגעה רק בשוק ומאז הוא צולע והיא ישבה שלוש שנים בנווה-לימור עם רוצחות ויצאה שמנה כפליים ושבורה מאוד-מאוד נפשית. יום אחד עברתי על פניה ברחוב ולא הכירה אותי. אמנם, גם אני לא רזיתי בזמן שחלף מאז עמדה מאחוריי על שני ספרי טלפון ואחד דפי זהב תל אביב והמרכז ותקעה לי בסדק את דגדגנה-ז"ל ואת אצבעותיה באוזניי כומו שני זרגים נוספים. מי היה יכול לתאר שאכתוב רקוויאם לדגדגן מת בעוד בעלתו בחיים!

יום אחד נכנסתי לאולם הראשי שבו עבדו שרליז, אתי, סופי ועוד שלוש בועלות שטרם פעלתי, והנה אני שומעת זמזום מוכר הולך ומתגבר – “פאפם! פאפם!” – בקצב ההליכה שלי. החצופות חיקו את קולי, ולפי פסיעותיי עיסו גליל ארוך של נקניקיות ג’מבו ומילאו אותן בכפפות מעיסת בשר טחון כשהן לוחצות – “פאפם!” – כומו השדיים הסומים של שרליז – “פאפם!” – הגברתי צעד, לחצות מהר את אולם הייצור – “פאפם!” – הגבירו הן את קצב הלישה, המילוי וה“פאפם!” – ואת העיטוש והציחקוק מלמטה, סליחה – את הציחקוק, והעיטוש מלמטה. גם כן תעלול מצאו להן הקנאיות, מלכות ניקנוק הקציץ הוורוד, שחזו בנפש חפצה ומעושנת את מפלתי הקרובה.

ואז, כהתגשמותו של סיוט גרוע, ניצבה כוכבא בפתח אולם הייצור, שומעת היטב את ה“פאפם! פאפם!” שבו לבושתי ניסיתי למשוך אתמול בלילה את הפטמות הזקורות באין-חזה שלה –

חצתה את האולם, תפסה את שרליז בשערותיה ומשכה אותה חזרה לכל אורכו בצעקות: “רומנייה זונת-מלחים מקונסטנצה! אני אראה לך מה זה לגנוב בעל בשדיים המנופחים שלך! שני חריצי ז’מבון שלך! ארבעה קילו נקניקיות ג’מבו שלך חזירה מזויינת!”

אלה היו קללות! גרד ממנה את הציפוי של שיעורי הבלט והחוג לתרבות צרפת ותגלה את העממיות הגסה של וולפה. כמעט התאהבתי בה מחדש ומיהרתי לקראת השתיים כדי להפריד ביניהן –

אבל אז שרליז הכפופה שמה לה רגל –

וטראחחחח!!! –

כוכבא השתטחה מלוא קומתה על הרצפה החלקלקה ממי קציץ ופלט נקניקיות, והתעלפה.

לקחנו אותה מיד לבית-חולים ושם הפילה את בני היחיד, הנכד של וולפה. ושמה גם אמרו לה שכניראה כבר לא תוכל עוד להרות לעולם. נגרם לה נזק בלתי-הפיך.

ואני לא ידעתי דבר על הריונה. הסתירה ממני וסיבותיה עימה.

כרעתי לרגלי מיטתה, בכיתי, “קדושה שלי,” ביקשתי סליחה והבטחתי שלעולם-לעולם לא אתקרב לעובדות המפעל או לכל אישה אחרת מלבדה, אבל היא שתקה. אולי העובר לא היה ממני? אולי הזריע אותה ז’אן קלוד ד’ארביניאק, הנספח יפה-התואר? אולי גם היא לא ידעה ממי? אולי בני הרך, המתוק, אם היה נולד לי, היה חצי-צרפתי ממזר? לך דע! – ונזכרתי בסיפור של בשביס-זינגר “גימפל תם”, אם אני גימפל, היא אלקה.

 

פרק תשיעי: הפישתון לעיסת הקציץ    🔗

אלי גורבץ', איטליזן צעיר ושאפתן מגבעתיים, ביקר אצלנו פעמיים וגם הטריד אותנו טלפונית בהפצירו בוולפה להפריש לו מחלקו בשיווק הסיטונאי או לבוא עימו בשותפות באספקת תוצרת הבשר לחנות העובדים של תעשיית הג’טים (אם אתם מבינים את הרמז). וולפה התעקש גם לאחר שנוקבו צמיגי מכוניתנו, זו שחילקה את תוצרת מפעל “וולפה” לבשר ולנקניקים בגוש דן, ואשר לעיתים הייתי גם אני עורכת בה סיבוב של חלוקת תוצרת.

אותה תקופה גונבה לאוזניי שמועה, מפי אתי התימנייה הצנומה, כי לכוכבא חבר באוניברסיטה, מרצה צעיר לכלכלה, גיא שמו. עקבתי אחריהם. לא בשיטתיות. לא מתוך קינאה. רק כדי לדעת היכן אני עומדת. אך בטרם הגעתי למסקנה נחרצת פוצצה, ערב אחד, דלת המחסן של המפעל ופרצה בו שריפה. בערו שקי העמילן, קופסאות הניטריט, הפוספאט, המלח והתבלינים האחרים, ועלה סירחון כבד, סמיך. אל חדר ההקפאה של הבשרים לא הגיעה האש.

אילו בשריפה בלבד התמצה האסון, מילא. אך אירע משהו יותר גרוע: וולפה ותקווה נלכדו, מעורטלים-למחצה, במשרד, בשעת חשבונות הניקנוק, כניראה, והניכוי במקור למס-הכנסה. חותני התחרש מאז הוציאוהו הכבאים כשתחתוניו מופשלים, ולדעתי גם נעשה סנילי, ואילו תקווה נעלמה מחוג עובדי המפעל לאחר שבועות אחדים, ושמענו שהיא ניסתה לשים קץ לחייה בבליעת כמות ניכרת של ניטריט שגנבה מן המפעל במשך תקופת זמן ממושכת, השד יודע לשם מה.

התחלתי לחשוד, לא רק לגבי חשבונות מס הכנסה אלא גם באשר לשותפויות בניקנוק. לא תיארתי לעצמי שחותני שטוף-זימה וכי לא אפו בלבד הוא שסמוק מדי בוקר, כעומד להתפוצץ.

אלי גורבץ' אכן זכה לבסוף באספקת מוצרי הבשר לחנות העובדים של תעשיית הג’טים. מצבו של וולפה לא השתפר. אילו הניחו לי לסיים את מלאכת השיקום הייתי מוציאה את מפעל “וולפה” לבשר ולנקניקים מקשייו הזמניים, שום חובות לא רבצו עליו, אך כאן נכנסה לתמונה כוכבא, שחששה, בחוש-ריח רודפת-בצע שנתגלה בה, כי אני עלולה להשתלט על המפעל המשפחתי – והיא החלה מופיעה מדי בוקר, יוצאת במגפיה ובהליכתה הזקופה ובמקלעת שערה השחור, הכבד, האסוף לאחור – ממכונית הספורט ב.מ.וו האדומה שלה. התמקמה במשרד, השתלטה בבקיאות מפליאה על כל שלבי תעשיית הנקניק, זרקה את תקווה, פיטרה את שרליז ואת אתי (סופי המקועקעת עזבה עוד לפני כן) – ושלחה אותי לפקח על פריקת הבשר, מעין מחסנאית-על. אני, מלכתחילה, לא בחלתי בשום עבודה קשה במפעל. לקחתי דוגמה מוולפה: בהגיע מטען בשר היינו מצטרפים לפועלים, עוטים שכמיות-שק על גבינו, היטב עד מעל לראש, ופורקים את הנתחים הכבדים בתחרות קולנית. אחר-כך קוטפים מחרוזת נקניקיות ורדרדות, מרתיחים אותן בו-במקום, טובלים בחרדל חריף ומקנחים בפלחי צנון, בצל ירוק ובקבוקי בירה “נשר” פשוטה. מדי פעם התחרינו – כומו במדינת המישמנאים – מי זולל יותר. לא קל לי לומר זאת – לא זכיתי, בתקופה שראיתי עצמי כסופר, בפרס כלשהו, אך באחת מתחרויות-הזלול הללו הגעתי למקום ראשון לאחר שתקעתי לקירבי ח"י נקניקיות, רק בליעה יותר מוולפה, ויצאנו שנינו מתנודדים ירוקים, מתאמצים בגבורה שלא להקיא. ומשקלי אז רק שמונים קילו וקומתי לא גבוהה במיוחד, רק קצת יותר משל חותני-לשעבר עליו-השלום, שהלכתי ונעשיתי דומה לו במרוצת שנות עבודתי במפעל. גם עתה, כשאני כותבת דברים אלה, תופס אותי תיאבון-הזלול ההוא, ואותה עשירית הטון שהיא בקירוב אני כיום מוכרחה לעשות הפסקה, לדשדש למיטבח, לחסל כריך לחם-חי עבה עם נקניק סאלאמי חריף יבש וחרדל אנגלי, וקוס [המחשב שלי מחליף כל כוס בקוס ואני לא מצליחה לתקן את התקלה] בירה, בניגוד לאזהרת רופאיי.

עד מהרה השתלטה כוכבא על המפעל המשפחתי. ראש לעסקים היה לה, אוהו! –

ומדוע? מדוע נישארתי לעבוד במפעל, ובדרגה נחותה? חיי עם כוכבא הסתיימו למעשה אף כי לא נפרדנו, וזאת מסיבה אחת ויחידה – שלא רצתה לצער את אביה בתקופה שמצבו הלך והידרדר. היא מאסה בקירבתי. מתחילת עבודתי במפעל טענה שזיעתי מסריחת-שום היא. חדלתי להשתמש בדיאודוראנט כי הדבר אסור במפעלי-הבשר, גם על הפועלות – ריחו החריף עלול לדבוק בקציץ הטרי, המשמש לתעשיית הנקניק.

היא גם התחילה למרר את חיי בעניינים קטנים. מבשלת ביצים קשות בסיר שבו מרתיתים מים לקפה ולתה. זורקת לכביסה חולצות עם כרטיסיות ופתקאות שלי מבלי לבדוק קודם. ראיתי בכך אקט של זלזול. כל-כך כבר לא נחשבתי בעיניה שלא טרחה לבלוש אחריי. הסיתה את העוזרת לשטוף את הרצפות בנוזל הברקה, ומדי פעם הייתי משתטח על הרצפה יחד עם קצה השטיח, ובנס לא שברתי רגל וזרוע. כאשר תפסה ששילמתי תוספת לעוזרת כדי שלא תשתמש בנוזל ההברקה, פיטרה אותה ושכרה שחור. אני כבר לא מדברת על הדימיונות שכוכבא ודאי פינטזה עליו, אף-על-פי שבמקרה היה לו קטן. לא, לא התעסקתי איתו, רק פעם אחת אני פתחתי בטעות את חדר-האמבטיה כשהחליף לבגדי-עבודה ולרגע חשבתי שזאת אישה אבל אחר-כך נזכרתי שאצלן מלים את הדגדגן.

המשכנו לגור יחד בדירה הגדולה, כל אחד לחוד, בחדרים נפרדים. גם למפעל היינו נוסעים כל אחד במכוניתו, ומדברים בינינו רק שם, אף לא מילה אחת בבית. אני חשדתי שהיא מתייעצת עם עורך-דין או עם גיא או עם ז’אן קלוד ד’ארביניאק. שמעתי אותה מדברת צרפתית בטלפון לעיתים קרובות. ידעתי שלא חסרים לה יועצים צעירים, שואפי קירבתה. הלכתי גם אני להתייעץ עם עורך-דין זול, בבלי בשם ששון צדקה, ברמת-גן, שאמר לי – “למה לך להתגרש? הלא אם תצליח להישאר במשפחה שכזו, תצטרך כל החיים לדאוג רק לחרדל!” ויעץ לי שלא לעזוב, בשום פנים ואופן, את הדירה.

כיליתי חמתי בזלילת נקניקים. לפחות זאת לא יכלה כוכבא למנוע ממני, לאחר שמנעה את עצמה ופיטרה את שארית המתמסרות לי מבין העובדות במפעל. עתה שאפתי להרוס אותה, להוכיח שאינה מוכשרת ממני וכי מפעלו של וולפה כושל תחת הנהלתה. עלה בדעתי לשרוף אותו או להניח בו פצצה. החשדות יפלו שוב על אלי גורבץ‘, והוא כבר יסתדר – עובדה ששוחרר ממעצר לאחר חקירה קצרה, ואילו העיתונאי ירום מחוטל, שהחשיד אותו בניסיון לשרוף את מפעלנו ובקשרים עם קציני משטרה בכירים – הוא-עצמו נתבע על הוצאת-דיבה ועיתונו שילם בהסדר-פשרה סכום פיצויים ניכר לאלי גורבץ’ ולחבריו החרוצים בחנות העובדים של תעשיית הג’טים.

ואני בינתיים עביתי ושמנתי כחבית.

אימרה נדושה היא שההמצאות המבריקות ביותר נתונות ביד המיקרה. במיקרה שלי, יום אחד עברתי את חדר המטחנה הגדולה, בדרכי לשירותים, בשעת הפסקת-הצהריים. איש לא נמצא בחדר האפל-למחצה, נודף ריחות הדם, והשומן המותך על להבי המכונה בהתחממה. התמלאתי פתאום עוז-רוח של טירוף, של יום נקם ושילם – עמדתי מול הגיגית הגדולה, המלאה בשר טחון ורוד-לבנבנן, עוד בטרם הוסיפו לו את קמח הסוייה, ופישתנתי לתוכה –

– – –

את כל חיי המזורגגים – – – גם עכשיו, ההיזכרות במעשה ההוא, גורמת לי התרגשות – – –

וכדי שלא יחושו בריח, הפעלתי, מעט מיד אחר-כך, את המטחנה עם זרוע-המערבל, והידממתי.

מאותו יום כומו נולדתי מחדש. חדלתי ללכת אל עורך-הדין הבבלי, הזול, ששון צדקה. מצב-רוחי השתפר וחשתי שכוכבא עוקבת אחריי, כביכול בדאגה, משתדלת שאחשוב שהיא רגוזה על שמצאתי אחרת על פניה – ובעצם אינה אלא מחכה שאהיה להוטה עד כדי כך שאקום ואעזוב את הבית, וכך אפסיד במאבק נגדה. אזוי! –

מדי ימים אחדים הייתי חוזר אל גיגית הבשר הטחון – והתוצאות לא איחרו לבוא! מן החנויות ברחבי גוש דן החלו תלונות מגיעות על טיב מרבית מוצרי-הבשר, חוץ מן הפאסטראמי שאינו עובר תהליך טחינה אלא קיצוץ בלבד. עיתונאי חרוץ, לא ירום מחוטל שפיספס את אלי גורבץ' אלא חרון טלחוט הידוע, יצא בסדרת כתבות-תחקיר על אודות מפעלנו, כגון – אחוז האמוניאק הגבוה, המדהים, שנתגלה בדגימות מעבדתיות. כוכבא השתוללה. לפניה הגאות כומו נוספו חריצים, ומחילות אפה הסולד הופשלו עוד יותר בצל הנחיריים המלכותיים המלאכותיים. לילות שלמים לא היתה שבה הביתה. היתה לי הרגשה שהעצבנות גורמת לה להתעטש הרבה מלמטה, כפי ששרליז הרומניה היתה מגלה לי בקולה הצרוד, המלחשש, בהתייחמה, “לדבר קצת מהתחת” – ואולי כבר אינה מסתפקת בגיא בלבד, גם לא בז’אן קלוד. מכל מקום, מכירות הנקניק והנקניקיות ירדו פלאים. וולפה, זאת שכחתי להזכיר, עדיין היה מסתובב במפעל כנקניק מעוך, סנטרו מדולדל, עיניו הכחולות – מימיות, וצחוק טיפשי שפוך על פניו. עדיין מנסה מדי פעם, בחשאי, לצבוט בעכוזה של אחת הפועלות, וזו מסירה ידו ממנה בסבלנות פטרונית, כומו שמרגילים תינוק שאסור לגעת בחשמל. ופעם, בעודי עומדת ומתייחדת עם גיגית הבשר הטחון, חשתי יד לופתת את כתפי, הזדעזעתי – ומי עומד מאחוריי?

וולפה, כמובן – מתבונן בחיוכו האווילי ושב וטופח על שכמי, כגאה בעבודתי, שתנובתה הידלדלה לי מעט, כצפוי – לאחר הבהילו אותי.

“מתאוננות, מתאוננות, בסוף אלמנות!” אמר.

מה חלף במוחו הדפוק, זאת לא אוכל לדעת. אולי ראה בהרעלה נקמה בבתו שהשתלטה על המפעל וסילקה ממנו את חבורת המנוקנקות קלות-הרגל שהעניקו טעם נוסף לחייו? ואולי לא הבין מה אני עושה, או הבין מה, אך לא שלא כאן המקום?

עמד והפשיל גם הוא את העושה-כוכבא שלו, הפשיל את הנקניקונת, וטיפטף…

“מסכן, אין לו כבר זין,” אמרתי לעצמי, “רק פישתון [ו”ו בחולם] אבל בגילו גם זה לא דבר קטן הוא…"

“מתאוננות, מתאוננות, בסוף אלמנות!” התאונן עם כל טיפה…

עכשיו קוראיי הנכבדים מדוע אני כתבתי ככה על בן-גוריון מנוחתו עדן? מה אני מבולבלת? משוגעת? לא, אצלי השכל עובד כומו זונה בריאה ורוב הקוראות והקוראים לא שמו לב והמשיכו הלאה או חשבו שאם כתוב בספר זה בסדר ואין הוכחות שבן-גוריון מנוחתו עדן לא היה מתרומם וגם אין שום עדות שאמר או כתב פעם משהו נגד מי שאוכלים בתחת, זאת הוכחה שאפשר לכתוב מה שרוצים על כל אחד ובייחוד על אישיות מפורסמת, שהכתם הזה שאתה מדביק לה הוא סם חיים לעיתונאים, להיסטוריונים, לכותבי ביוגראפיות ולחוקרי ספרות וחוכמת ישראל שרבים מהם בימינו אינם אלא גדולי הזייפנים אפילו קיבלו פרס ישראל, גם מרבית הקוראות והקוראים לא יודעת מה זה בן-גוריון מנחתו עדן, גם מרבית חושבת שהוא היה רבין, גם אפשר לחשוב, מה זה בכלל היסטוריה? זונה! ביום אחד מדווחים בתקשורת יותר דברים ממה שקרו בעבר במאה שנה, היום הכל הווה, וכומו שאמר הסופר אלימלך שפירא: “המדיה היא טאפט ללא הפסקה של טיפשות ואסונות עם הרבה נשים יפות.”

*

סדרת הכתבות של חרון טלחוט, ובעיקר על שערוריית האמוניאק, שאינו נימנה עם חומרי-הלוואי הנהוגים בתעשיית הנקניק – כניטריט, פוספאט, עמילן, מלח, תבלינים וצבעי-מאכל – הביאו לבסוף לסגירת מפעל “וולפה” לבשר ולנקניקים. תחילה לשבועות מיספר. אחר-כך סופית. וולפה נפטר. את הווילה ברמת-גן מכרו. שושנה עברה לגור ברב-קומות בתל-אביב ונעשתה פעילה בחוג ידידות המוסד המרכזי לילדים מפגרים.

עוד קודם לכן התגרשתי מכוכבא המרחומה ברבנות ברמת-גן. קיבלתי את חלקי במפעל, ונישארתי בענף: קניתי את החנות למוצרי-בשר “ברבקצוץ” בגבעתיים, ומכרתי בה בעיקר את תוצרת מפעלו של אלי גורבץ', ובהדרגה הגדלתי בה את החלק הלא-כשר. פרופסור איזידור לבונה המשיך לעבור אצלי פעם-פעמיים בחודש, קונה בהנחה בשרים לבני-ביתו, ולאחרונה אף הפציר בי לחזור לכתיבה: טעם הביקורת השתנה, הספרות הרזה שוב אינה באופנה. דווקא “רפורטאז’ואים בולמוסאים” שכמוני, בלשונו המיוחדת, זוכים להערכה מחודשת. המהדורות האחרונות של ספרי אורי בן-עמי, אמר ברשעות, ממוחזרות במפעלי-נייר חדרה. עליי להוציא מהדורה נוספת של “ההר הנושם”, אחרי יותר מעשרים שנה. עליי – – –

אני סירבתי. מיום שהתקינו בחנות את מכונת החישוב האלקטרונית, לא לקחתי עט בידי, גם לא לצורך חשבונות המע"מ, ולאחרונה אצבעותיי עבו ועוותו כך שמשימה זו הפכה לי לבלתי-אפשרית. בקושי אני מקליד.

התחלתי לעבוד עם ספק בשר מצפון הארץ, אבינועם יוסף, שגר עם משפחתו באחד היישובים בגליל, לא אזכיר את שמו, וגם השם אבינועם יוסף בדוי כדי להגן על הספק שלי, שלימים הסתבך בצרות-צרורות וגם נעשה לאויבי-בנפש.

נישארתי גרושה. אני גרה בדירה קטנה צמודה לחנות בעגבותיים, וסובלת מקשיים בנשימה ומזל שאיני צריכה כבר לגרור את גופי הגדול במעלה המדרגות לקומה השלישית, כומו בדירה הקודמת עם כוכבא. כשאני מבקשת להתבונן בשיפולי ביטני, יש שאני עומדת מול הראי הנמוך של ארון הבגדים, ובוכה, כי בקושי אני רואה את הזין שלי, ואת הביצים. ככל שהשנים חולפות כך המראה החיצוני שלי הולך ומתגרע. לדעת הרופא אני כבר נזקקת למכשיר-שמיעה. שלא לדבר על משקפיים. והקרחת. לעיתים אני נוסעת לתל-אביב, לשחק במועדון-קלפים ולהסתכל על בחורות. ושם, בתל-אביב, לפעמים מרביצים לי מכות שכבר לא מעמידות לי, כומו בימי כוכבא העליזים עם החגורה.

אבל אל תרחמו עליי, אני לא בודדה, עיניי תכולות עדיין, ועד היום אומרים שקשה לעמוד בפני חיוכי המקסים. כל ערב אני עם המשפחה הנהדרת שלי בטלנובלות הלטינו-אמריקאיות, שם ביתי, שם קרוביי האמיתיים שאצלם אני מכירה כל נמש, כל נקודת-חן, והם כל-כך קרובים שממש ממלאים את המסך, אנדראה דל-בוקו, גבריאל קוראדו, ססיליה קמפוס, פלורנסיה ראג', רוסה דה-פרנסיסקו, גוסטבו ברמודס, נטליה אוריירו, אוסבאלדו לה-פורט, גבריאלה ספאניק, מיגל דה-ליאון, פרננדו קולונגה, מריה סולארס וסרג’יו מיגואל (הילדים ליזט וקרליטוס מ“לה אוזורפאדורה”), ליברטאד לאמארקה, חואן פאבלו גמבואה, אדריאנה פונסקה (כשאני רואה בחנות הבשר שלי או בעיר אישה מכוערת, אני מעלה בזכרוני את יופייה המדהים של אדריאנה כדי להתעודד), ועוד רבים נפלאים אחרים (שאת פרקיהם החסרים אני מחליפה באמצעות המדור “וידאומט” בירחון הטלנובלות “ויווה פלוס”), שאצלם אני מרגישה את החום, את האנושיות, שם כל אחד הולך עם הלב ביד, שם לא חדלה האהבה, שם סבתות נהדרות וסמכותיות מושלות במשפחות שוקעות, שם ילדים קטנים ומתוקים, וכשהם סובלים אני בוכה, שם שחקניות האופי אחת-אחת ולא מלכות יופי ומין. בחיים לא היו לי קרובי-משפחה נפלאים כאלה, אמיתיים כאלה, שאף פעם לא מסריחים. והספרדית נפלאה. והלא גם אנחנו מדברים בהברה ספרדית. יום אחד שמעתי את הסופר גבריאל גארסיה מארקס אומר בטלוויזייה שהוא מקווה כי לפני מותו עוד יזכה לכתוב תסריט לטלנובלה, ומי אני לעומתו? ואני שם תקליטור של סולדאד בראבו או הקאנטטה פופולאר סנטה מאריה דה איקיקה, וגם תליתי אצלי העתק מתמונתה של מי שהיתה האישה היפה בעולם, השחקנית דולורס דל-ריו, שצייר אותה דייגו דה-ריוויירה. רק חבל שאי אפשר גם לשכב עם הנשים הנפלאות בטלוויזייה. אז מה, שאני, עם הבטן הגדולה שלי, אלך לזונות? לא! יש אמנם מבקר ספרות אחד שיודע איזה סופרים הלכו לזונות לפי מה שכתבו בספרים שלהם, ויש מבקר אמנות אחד שיודע איזה ציירים הלכו לזונות לפי הציורים שלהם, מי מבין השניים טיפש גדול יותר אני לא יודע, מה שאני כן יודע הוא שאני בחיים לא אתן את הפישיק שלי לזונה אפילו תהיה יפה מג’וליה רוברטס, דולורס דל-ריו ואדריאנה פונסקה גם יחד!

יום אחד נכנס לחנות הבשר שלי אורי בן-עמי בכבודו ובעצמו. אמרתי לו, “אורי,” – אני יכולה עדיין להרשות לעצמי לקרוא לו בשמו הפרטי, “שמעתי שאתה משתולל כהוגן ברומאנים האחרונים שלך! פאני היל וג’וזפין מונצאנבאכר יכלו להיות נזירות לעומתך!”

אורי פרש ידיו כאנוס ואמר לי בחיוכו הטלוויזיוני: “מה לעשות? פגשתי בניו-יורק את הסופרת רחל איתן והיא אמרה לי שהיום בפחות מאישה עם קרוקודיל אי אפשר לחדור לשוק האמריקאי!”

“אבל היא מתה,” ניגבתי את פניי במכנסונים ישנים של כוכבא.

“כן, השיחה היתה מזמן. אבל הקרוקודיל לא מת! תתעורר,” הוא אמר לי, “הגיע הזמן שתבין מה קורה עכשיו לספרות העברית, הגברים כותבים אותה מהזין והנשים כותבות אותה מהקוס!”

ואחר-כך התבונן בי בעיני הרנטגן שלו, “ואתה, שמעתי נעשית פאשיסט!”

“מה פתאום?”

מרחיק ראות היה, תמיד. יכול להגיד לך מה תהיה בעוד עשרים שנה, החתיכת-חרא השחצן הזה, שמתנפח כומו תרנגול-הודו כל פעם שמתחיל לדבר. מדבר? נואם.

וכוכבא?

נעלמה. שמעתי שנסעה אחר ז’אן קלוד לפריס וחייתה עימו שנים אחדות, לא הצליחה להרות לו, עזבה אותו, נישאה בשלישית לישראלי עשיר, יורד, גרוש, החי עימה בשטראסבורג, ואשר כתבה גדולה על אודותיו פירסם חרון טלחוט, ממנה למדתי שהוא בעסקי בשר, והיא – ילדים אין לה. המסכנה. מה יש בה, בכוכבא, שכל גבר שהיא נוגעת בו נעשה דומה לאבא שלה ועוסק בבשר? אשתי-לשעבר היתה ממש אישה-מנקנקת.

 

פרק עשירי: ליל הנקניקיות הארוכות בחוג “חובבי סאלאמי קראקובסקה”    🔗

אני חושבת שלא טוב שהומואים גרים בזוגות מפני שאהבה לא נמשכת לנצח, משתעממים, מקדישים יותר זמן לבישול ומשמינים עד שכבר לא יכולים לזיין וגם מפליצים כל הזמן. שני גברים מפליצים במיטה זה לא כל כך סקסי.

גם זוגות של נשים לסביות סובלים כעבור שנתיים של זוגיות מסינדרום נפוץ הנקרא LBD ראשי-תיבות Lesbian Bed Death – אובדן התשוקה המינית.

מצד שני, הנה אני משמינה ולא עוסקת בספורט, אפילו לא צועדת ולא שוחה אבל יש לי הצדקה לכך לאחר שקראתי מחקר רפואי חדש האומר שפעילות גופנית מזיקה לבריאות, ובייחוד למבוגרים, ולכן ככל שמתבטלים יותר ונחים יותר, ככה נרגעים ומאריכים ימים. ועל פעילות ספורטיבית למבוגרים ולקשישים, אומר המחקר שארון ישן לא מזיזים.

חרף ההערצה הרבה שרחשו לחנותי תושבי גבעתיים האוכלים לא-כשר – – בשלב מסויים חשבתי אפילו להציג את מועמדותי לראשות העיר או לפחות למועצה בראש סיעת “הרוב הקרניבורי” – – הם באמת עיר נחמדה, יש אפילו תיאטרון וזיקוקין די-נור בערב יום העצמאות, ומאז שביטלו את רמתיים אין עוד עיר אירוטית כזאת, תארו לכם עיר חדשה בשם פיטמותיים-צופים –

– חרף הפופולאריות של “ברבקצוץ” הרגשתי שבקרב המנקנקים בעלי חנויות הבשר ואצל כתבי המזון במקומונים אינני זוכה ליחס הוגן. בייחוד מזלזל בי החוג הסגור “חובבי סאלאמי קראקובסה”, שמתנהג כאילו הנקניק והבשר שלו טובים מכל השאר, ולכן רק על התוצרת שלו כותבים במקומונים וגם חברי החוג עצמם מחמיאים זה לזה (חרף התחרות המסחרית שקיימת ביניהם) כזונות שמפרכסות זו את זו ומלקקות זו לזו וקובעות את הטעם ומה-זה הן יודעות ללקק – – לפחות עד שהחלה סכנת המחלה של הפה והטלפיים, שאנחנו בעלי חנויות הבשר חשופים לה במיוחד, וחשבתי שאני בהחלט ראוייה להשתייך אליהם מאחר שאני לא רק חצי גבר כומו שאני עכשיו אלא גם חצי פולנייה מצד אימי מנוחתה עדן, שאמנם לא נולדה בקראקוב, אבל אילו לא עלתה ארצה בילדותה מלודז‘, היה גורלי כגורל ילדי גיטו לודז’ תחת שלטון ראש היודנראט אדם רומקובסקי ובמשרפות הנאציות – – מה עוד שגיליתי לתדהמתי שרבים בחוג “חובבי סאלאמי קראקובסקה” הם בכלל לא פולנים, לא נולדו בפולניה, בקושי סבא או סבתא שלהם באו מפולניה, אפילו גרבוז לא היה מחשיב אותם פולנים, ואפילו אני יותר פולנייה מהם מצד אימי מנוחתה עדן הלודז’אית…

כמה השפלתי עצמי והפצרתי בהם עד שהסכימו לבחון את עצמי וחנותי כמועמדים להצטרף לחוג הפנימי. שנים פיללתי ליום הנכסף שבו יעריכו נכונה את חנות הבשר שלי.

התנאי שלהם היה שאפתח שולחן ואכין טעימות מכל מה שאני מחזיקה בחנות, אבל בלי התוספות של הפוספאטים, הניטריטים, המונוסדיום גלוטומאט, צבעי המאכל, חומרי הטעם והריח, והתוספים המלאכותיים האחרים, הכל צריך להיות טבעי, ובתוספת משקאות תוצרת חוץ בלבד, ובתוספת כד ריק לפרחים בסגנון יווני בכניסה, ובתוספת כיסוי שחור לעיניים, ובתוספת קטע היתולי שבו אני מחופשת לאישה, ובתוספת תריסים סגורים היטב כדי לשמור על החשאיות ממש כומו בפגישות של “הבונים החופשים”, ובתוספת מוסיקת-רקע מהמחצית השנייה של “חליל הקסם”, וחשוב מאוד שלא יהיה איש מלבדי במקום.

שבוע ימים קירצפתי את חנות השבר [טעיתי, הבשר] שלי [אין לי קילע] למרות שקשות עליי ההתכופפויות מאוד, אבל עזרה לי מאוד אהרונה, שלאחרונה הופיעה בחנות הבשר שלי ונישארה לא פעם יותר זמן מהנחוץ לקנייה כשהיא מתבוננת בי בעיניה התכולות, שהיו גדולות ומפצירות, ומקשיבה מאוד לדבריי. אהרונה שיכנעה אותי שנחוצה לחנות עזרה במישרה חלקית, והיתה מוכנה לעבור לגור אצלי אילו הייתי מתפתה לה, ובינתיים עסקה בכל עבודות הניקיון וגם עמדה לצידי מאחורי הדלפק. היא היתה בחורה מגודלת, מלאה פצעוני בגרות, וניראתה חצי-מזרחייה. כל אחד יבין זאת בדרכו שלו. רחוקה אני מגזענות כרחוק מזרח ממערב, מה עוד שהתברכה בחיוך מקסים.

את אורחיי, בערב חמסין אביבי לאחר יום של סופות חול שמילאו את השמיים אבק חום-אפור, קיבלתי בחדר האחורי שאותו סידרתי והגדלתי במיוחד. כולם היו גברים. ככה הענף שלנו, עוד לא נכבש. מסיבות מובנות לא אוכל לנקוב בשמותיהם ולא לציין פרט מזהה כלשהו. אסרו עליי לצטט מילה מדבריהם או כל תיאור אחר ממהלך הפגישה. אומר רק שאחדים ניראו כצורת שמוק מהלך על שתיים.

ערכתי לפניהם טעימות של מורטדלה רגילה, מורטדלה עם זיתים, פרסקופ, פאטה כבד לבן, קאבאנוס, סאלאמי לוקאנקה סוג’וק, סאלאמי פיקולו, סאלאמי מעושן בקר, הודו ולבן, סאלאמי מיושן בנוסח איטלקי, סאלאמינו, סאלאמי רומאנו, סאלאמי מילאנו, סאלאמי מיושן בסגנון הונגרי, סאלאמי רויאל, סאלאמי פפרוני, סאלאמי סרוולאט, סאלאמי טירולר א-לה פראנץ-יוסף, סאלאמי פיקניק, סאלאמי קוניאק הפטרון א-לה שיח' איברהים-מיכו, סאלאמי טוריסט, פיין סאלאמי, סאלאמי ליונר, סאלאמי פולני רגיל בסגנון פילסודסקי, סאלאמי קראקובסקה בסגנון גראף פוטוצקי, סאלאמי סילבאניה, סאלאמי מוסקובסקיה, סאלאמי דומשיניה, סאלאמי דליקאטנזיה, סאלאמי אולימפיסקאיה, סאלאמי פרידנפרובסקאיה, קאבאנוסי, סאלאמטי בשום, מעדני לבן מבושלים ומעושנים בסגנון איטלקי, האם (שינקן) בסגנון איטלקי, פנטלון גורמה א-לה סן-סלוורסן, סמוקד האם (שינקן מעושן) בסגנון צועני, פאסטראמי לבן מעושן, כתף לבן מעושן, נאס שינקן, בייקון מעושן, פאסטראמי לבן בסגנון רומני, פאסטראמי ארוסטו, פאסטראמי פאנצ’טה, פרושוטו, קודל חזיר מעושן, חזה אווז מעושן שטוח, חזה אווז מעושן עגול, פטה כבד אווז, פטה דה פואה גרא, צ’יקן ליוור (כבד עוף) פאטה (פאטה דה וולאיל), צלעיות (ספריבס) סיניות ברוטב סויה-שום-ודבש, פרגיות בגריל (מעטים יודעים שמפטמים אפרוחיות לחוד ואפרוחים לחוד כי כשהם יחד בלהקה הם מגיעים לממוצע משקל נמוך ממשקלם בהפרדה מפני שאפרוחיות מתפתחות מהר יותר מאפרוחים ולוקחות להם חלק מהמזון ובשרן רך יותר), ביפבורגר בסגנון אמריקאי, קבאב בקר וכבש בסגנון יווני, קרוקטים בשר מצופים פירורי-לחם פריכים, קורדון בלה, חזה הודו מצופה פירורי-לחם וממולא בהאם וגבינה, שניצל חזה הודו מצופה פירורי לחם פריכים, שניצל קייב, חזה הודו מצופה פירורי-לחם וממולא שום וחמאה, שניצל חזה הודו בסגנון איטלקי, מצופה פירורי-לחם וממולא ברוטב עגבניות מתובל, שניצל חזה הודו בסגנון יווני, מצופה פירורי לחם וממולא גבינת עיזים וזיתים, מעדני בקר מעושן, רוסטביף, כתף בקר צלוי, סמוקד ביף בריסקט (בריסקט בקר מעושן), פילה בקר מעושן, לשון בקר מעושנת, אוסוביה, ברזאולה, קופה, מעושן גרוזינקה, רוברה מולושניה, בליסימו, קורנד-ביף, נקניק פריזר, מעדני הודו מעושן, חזה הודו מעושן רגיל, בפלפל, בפפריקה, ברוזמרי, בשום, בדבש. חזה הודו נקבה (מעטים היודעים כמה רך יותר הוא משל הודו זכר), מעושן רגיל, בפלפל, בפפריקה, ברוזמרין, בשום, בדבש, פאסטראמי הודו, מעדן הודו, בליסימו הודו, חזה הודו מעושן, חזה אווז מעושן שלם בעשן עץ טבעי, חזה אווז שלם מבושל בסגנון תנור-בישול ביתי, רכיבים טבעיים בלבד (מעטים יודעים שהוא מכיל 17% פרוטאין, 25% שומן, 1.4% מלח ורק 1% קארבוהידראטים), נקניקיות טריות מבושלות ובגריל, פרנקפורטר וורסט, נקניקיות מעושנות רגילות, הודו ולבן, נקניקיות קוקטייל קטנות מעושנות, הודו ולבן, נקניקיות קנאקר עבות מעושנות, הודו ולבן, נקניקיות ג’מבו עבות מעושנות, הודו ולבן ללא מעטפת, נקניקיות וינאיות, הודו ולבן, ללא מעטפת, נקניקיות צ’וריסוס עבות בסגנון ארגנטינאי, נקניקיות לבן עם תבלינים מיוחדים, טי וורסט (נקניק תה), בלוט וורסט (נקניק דם), לייעבער וורסט (נקניק כבד), מאט וורסט, בראט וורסט (נקניק לטיגון) וקייזר-וורסט, ועליהם נוספו לוס חשטינאדוס דוס חלדיאוס (המעדנים האשכנזיים), גהקטע ליוור (כבד קצוץ), גפילטע פיש (דגים ממולאים) עם חריין (חזרת) וציר, סלט ביצים אוקראיני, רגל קרושה, קרעפלעך בשר, קרעפלעך תפוחי-אדמה, בצל מטוגן, קציצונות מחזה עוף, כרוב ממולא, פלפל ממולא (קוסה מחשי), קנישעס, קאשע, לשון, צלי כתף, גולש ביין, גיפעקלט ברוסט, עוף בפירות, שוק אווז בפירות, חזה הודו פולני, חזה אווז פולני, גריווענאס (שוויסקים), ברווז בפירות, טשולנט פולני (חמין), קיגעל (פשטידה) גליצאי, קומפוט, שטרודל, קישקע, כרוב מאודה א-לה לודז', צימעס שזיפים, צימעס גזר וצימוקים. שום נקניקן בארץ לא היה מצליח להעמיד מיבחר כזה של טעימות בערב אחד! – אני, חיים שלמים הקדשתי לבשר, וכה אחיה שכל אחד מהקראקובסקאים שבאו לבחון אותי היה במדינה תרבותית מתוקנת ראוי בקושי לצחצח את נעליי, בתור מתמחה!

כל אחד תקע בכניסתו ורד בכד היווני שהיצבתי לבקשתם בכניסה. אלה היו נקודות שניתנו לי מראש, כאשראי. בתום הפגישה עליי להישאר בפנים מכוסים ואילו הם, ביציאתם, מי ששולף את הוורד, כאילו פסל אותי והצביע נגדי. אם ייוותר בכד אפילו ורד אחד, התקבלתי, ואם ייוותר ריק, נכשלתי. הם מאוד ליבראליים. אין צורך ברוב דיעות. שכל פולני. לא אוכל לבוא אליהם אחר-כך בטענות.

בשעת הטעימה העיר אחד המנקנקים (אסור לי לתת תיאור מזהה כלשהו) שהנקניקים המיוצרים כאן בארץ, אפילו הקראקובסקה, לא שווים כלום, רק למיובאים יש ערך.

מנקנק אחר טען שדווקא אפשר לייצר בארץ נקניק כומו קראקובסקה שאינו נופל באיכותו מהמיובא, אבל כולם הסכימו שאין מותג מקומי בעל ערך ושאי-אפשר להתחרות במותגים המיובאים ממדינות נקניק ובשר ידועות באירופה גם אם כעת צריך לנקוט זהירות מסויימת בגלל מחלת “הפרה המשוגעת” שלמרבה המזל הבקר בישראל אינו נגוע בה. איזה צחוק עשו מהסאלאמי “טוריסט” שהוא “צבר” גמור או מ“פיין-סאלאמי” המקורי שלנו.

“אלה נחותים, לא הייתי מכניס אותם בתחת שלי!” הכריז מנקנק שלישי וחבריו צחקו עימו בהסכמה כללית.

לא הבנתי איך אנשים שהם צמרת הניקנוק שלנו מתבטלים בפני כל חירבון תוצרת חוץ אבל מאחר שהם הנותנים את הטון בענייני הטעם, ומבקרי המזון הלקקנים כותבים בעקבותיהם, כפפתי גם אני את עצמי לגחמות שלהם והינהנתי לאות הסכמה כדי שיקבלו אותי כאחד מהם. הייתי מוכן אפילו למצוץ להם ובלבד שיספחוני לחוגם, אפילו שאמרו שם דברים נוראים, למשל, שחיבורו של יונתן סוויפט “הצעה צנועה”, שבו הוא מציע לפתור את בעיית עודף האוכלוסייה באירלנד על-ידי שיווק בשר הילדים האיריים באנגליה, עשוי לעזור מאוד לאיזון העדתי והלאומי גם במקומות אחרים.

כולנו עטינו סינרי-בד לבנים כנהוג בטקסי “הבונים החופשים” שניתן לראותם באופרה “חליל הקסם” של מוצרט. ביד ימין סכין-בשר גדולה הקרוייה בשפתנו המקצועית קופיץ, ובשמאלית מזלג ארוך ולו שתי שיני-מתכת גדולות בקצהו, שתוקעים אותן ברוסטביף ובכל נתח בשר אחר כעזרה לחתוך אותו או כדי להופכו.

אחרי שטעמו מכל דבר (מבלי לומר דבר, רק הירבו להפליץ כדבר של מה-בכך) – רמזו לי שהגיעה השעה לתת את ההופעה בתחפושת אישה. האווירה בחדר היתה מלאכותית מאוד, חצי וארשבסקאית וחצי סוריאליסטית. בקושי דיברו איתי, כאילו אינני ראוייה להשתלב בשיחם המתנשא.

נכנסתי לדירתי הצמודה מאחור ומיד חזרתי בתחפושת “המכשפה” מהמחזה של אברהם גולדפאדן, שזוהי ההצגה הראשונה שראיתי בימי חיי, בתיאטרון “אהל”, שהגיע למושבה עם השחקן הנפלא שחורי בתפקיד המכשפה. חזרתי לשופטיי הקרקובסקאים כפוף ועל כתפי מקל-נדודים שמגובהו משתלשל על הגב צרור-בד מלא סמרטוטים. התקדמתי צעד-צעד, כשאני שרה בקול סדוק של תקליט ויניל 45 ישן את שירה של מירל’ה היתומה בשוק. בהצגה שרה אותו בתיה אוסטרובסקי, בתרגומו של אברהם לוינסון, וזכרתי מילה במילה כל השנים:

"יהודים רחמו, רחמו

הן ליבכם ישר, עדין

דיינים, עליי הגנו

מסילוף אמת ודין.

מפני מה ישלוט הרשע,

ליתומה שום איש לא ישע,

יהודים, רחמו, רחמו,

הן ליבכם ישר, עדין! – "

הופעתי קצרה מקהלה קצרה של גרעפצים מוסיקליים שהם כניראה מחיאות-הכפיים ב“חובבי סאלאמי קראקובסקה”. נתעית להאמין שכבשתי את לב המנוולים המשכתי לרקוד כומו יהודי בפני פריץ ונתתי כהדרן, עם כל המישמנים שלי, את השיר של מירל’ה בסטמבול:

"בת יחידה, הייתי להוריי,

אושר ונחת שבעתי כל ימיי,

אבי יקירי,

היכן ביתי

בו חלפה, ילדותי?"

ושוב מקהלת הגרפצים המחמיאים, והושיבו אותי על כיסא, קשרו את הכיסוי על עיניי והסבירו שמדובר במינהג עתיק של חניכה, טקס קבלה לגילדה כומו אצל “הבונים החופשים” וכומו שהיה נהוג בסינדיקאט הקצבים היהודיים בפראגה, הפרבר של וארשה, ואפילו בשביס-זינגר כתב על כך באחד מסיפוריו. וזה עשה עליי בהחלט רושם – שחוג “חובבי סאלאמי קראקובסקה” בקיא בספרות, וגם עורר בי אמון.

לימים סיפרתי על כך לישראל זמיר, בנו של בשביס-זינגר, ואמר שמעודו לא פגש סיפור מוזר כזה אצל אביו אבל אין לדעת, בגליונות ה“פורווערטס” הניו-יורקי עדיין נמצאים אלפי סיפורים באידיש שכתב בשביס-זינגר במשך עשרות שנים ושעד היום לא כינסו, לא תירגמו ולא הביאו אותם בדפוס, ומי יודע איזה עלילות מופלאות כלולות בהם?

הכניסו לי נקניקייה חמה לפה וביקשו ממני למצוץ, רק למצוץ עמוק אבל בשום פנים ואופן לא לנגוס, ושאזהה.

מה הבעייה בשבילי, המומחה מיספר אחד בארץ שכל אחד מהם יכול לצחצח את נעליי! – זאת היתה צ’וריסוס חריפה, אפילו בתחת הייתי מזהה אותה כומו שגם אתם מזהים אותה בהיפרדה לאחר שעות אחדות ממערכת העיכול.

השנייה היתה קנאקר, השלישית וינאית רגילה, הודו, אחריה ג’מבו לבן, אחר-כך התחלתי להיכשל כי בין נקניקייה מוכרת לבאה אחריה הכניסו למצוץ בפה נקניקיות חמות וארוכות שהיו זרות לי לחלוטין וגם שמעתי פרצי צחוק כבושים שלא עמדתי על פשרם.

כאשר הסתיים המבחן הקדמי, ומבלי להרשות לי להוריד את הכיסוי, אמרו לי לקום ולרכון על השולחן, הרימו את שמלתי מאחור, הפשילו את תחתוניי, ועכשיו הכניסו לי את הנקניקייה החמה בתחת, והוציאו, ואחריה הכניסו עוד אחת חמה, והוציאו, והייתי צריך לנחש בדיוק סוג וגודל של כל נקניקייה. גם במבחן האחורי עמדתי באומץ ובבקיאות למרות שהתחת שרף לי אבל מה הבעייה? בילדותי במושבה היינו יחד עם הילדים הערביים תוקעים זה לזה בתחת ואף אחד לא עשה מזה עניין גדול חוץ מהסופר חיים ברנר שהזדעזע ואמר שאם אנחנו ילידי הארץ שוקעים ככה בתועבות הגויים אזיי מוטב היה כבר להישאר בגולה ולא לבוא לארץ-ישראל.

פתאום התחלתי להרגיש שהבוחנים מתנשמים באופן מוזר וכי הנקניקיות החמות הולכות ומתעבות, הולכות ומתקשות והן נכנסות-ויוצאות, נכנסות-ויוצאות, לא בזו אחר זו אלא נקניקייה ארוכה אחת זזה-זזה כבוכנה במשאבה עד שמתרוקנת ומפנה מקום לבאה אחריה, ויכולתי להרגיש את הסינרים הלבנים שלהם מדגדגים מלמעלה את התחת הערום שלי לקול המוסיקה המאסונית הנפלאה מחלקו האחרון של “חליל הקסם” והתחלתי להרגיש שהחום מתפזר בקרביי – ועדיין לא הודיתי במה שקורה אלא הייתי גאה על עמידתי במיבחן האחורי, ורק כשהתחיל להתפשט בחדר ריח הזרע וגבר על ריחות הבשר המבושל והמעושן והמתובל והנקניק הפיקאנטי – אני התחלתי להבין שהקראקובסקאים ממש מזיינים אותי בזה אחר זה, וקמתי באמצע, ומבלי להוריד את הכיסוי מעל עיניי, כי לא רציתי לראות פני איש מהם שאולי הם גם מזיינים זה את זה ומדובר בחבורה של מתרוממים שכל עניין הניקנוק הוא רק כסות להם – וגיששתי דרכי לדירתי שמעבר לחדר האחורי של החנות, וסגרתי אחריי בחבטה את הדלת, ולפני ששמה נפלתי מתעלפת כאילו סירסו אותי או כאישה שאיבדה את בתוליה – שמעתי את וולפלה התוכי שלי (כן, מרוב בדידות אילפתי תוכי) צווח: “קצ'-קו! סטרא-וואדור! בתך זונה!”

*

ככה מצאתני בבוקר אהרונה בתי וצעקה בקולה העבה: “אבאל’ה! אבאל’ה! מה הם עשו לך?” – ואני, עד לאותו רגע כלל לא ידעתי שהיא בתי, והאמת גם ברגע זה אני לא בטוחה שאני אביה, ובייחוד לאחר שהתחילה להתעניין מאוד בעתיד החנות שלי ובחשבונות הבנק ובקופות הגמל ובתמונות יקרות אחדות שמקשטות את קירות דירתי שמאחורי החנות, ולא הבנתי מדוע. גם אם אביה אני מוטב לי לכפור בכך ולבדיקת רקמות לא אלך.

עכשיו, בהתגלותה כבתי ובעודני המומה מהזובור שעבר עליי הוסיפה על תדהמתי וסיפרה ששלחה אותה אליי אורלי אימה שהרתה לי בפולקסוואגן בתקופת טר“שיותה והצליחה להסתיר זאת מכולם כי שמנמנה היתה ממילא, ולאחר שהתנפחה הרבה מעבר לאפשרות הת”ש (הפלה תוך שירות) שיחרר אותה הצבא בדרגת טוראית.

האמת, עד לרגע הטראומאטי שבו חוג קראקובסקה ניקנקו אותי בתחת, עדיין פעם בי היצר הגברי, ואפילו היו לי תקוות לגבי אהרונה, חרף כיעורה. את יחסה המיוחד אליי פירשתי כאהבה ולא הסתכלתי בראי איך אני ניראית, שמנה, ולא שאלתי את עצמי מה יש לי לחפש בבחורה המגודלת בעלת הקול העבה והעיניים הגדולות, שנודף ממנה ריח פודרה זולה, אולי בגלל הפצעונים שעל פניה הדלוקות-תמיד, ושהיא צעירה ממני כמעט בעשרים שנה. אולי משכו אותי אליה עיניה התכולות וחיוכה המקסים, שרק עכשיו הבנתי שהם שלי.

הסתחררתי מחזה הגדול שהיה רך ונעים למגע. מדי פעם התחככה בזרועי, בעומדנו מאחורי הדלפק. בסיום יום עבודתה הראשון בחנות, בעודה מריחה וחריפה כל-כולה מהפפרוני האחרון שפרסה במכונה ומהפודרה על חצ’קוניה, סגרתי את הדלת, כיביתי את האור והושבתי אותה עליי בפישוק ירכיה העבות ולא הרפיתי ממנה עד שהתחילה לגנוח על הפישיק שלי: "אמאל’ה, אמאל’ה – "

ונישארה לשבת עליי עוד זמן-מה, מחככת בלחיי את לחייה הדלוקות כפומפייה, מנסה לנשק אותי בהדקה את חזה הצח והעצום אל שפתיי. היתה לי פליטה אדירה אבל לבעול אותה לא בעלתי בגלל הבטן הגדולה שלי ושלה והגירוי שהיה עז ומיידי מאוד וגם שסגרה את עצמה חרף הפישוק, כפי שהתברר לי מאוחר יותר, כדי שלא אסתבך כומו לוט עם בנותיו, שלא רק הטרידו אותו מינית אלא ממש אנסו אותו לאחר שהשקוהו יין. בימינו הן היו מקבלות עונש חמור מאוד, אלא אם שדולת הנשים היתה מחלצת אותן על תקן קורבנות של הטרדה מינית, שהרו לאביהן.

“מצאתי בכניסה כד מלא-מלא ורדים שהביאו לך אבאל’ה!” התחילה להתעטש, “איזה מין מסיבת זלילה היתה לכם כאן? הכל מריח בשר מעושן נקניקים ושום ופלפל בריח זרע! ומדוע התחפשת לאישה? היום לא פורים!”

לקחתי את הכד, ניפצתי אותו לרצפה ורמסתי את הוורדים חרף צעקותיה של אהרונה. המנוולים האלה, שכל פולני, קיבלו אותי, אזוי! – – מאז אותה השפלה שהמציצו וניקנקו אותי ולעגו לי וגם בעלו, אני אמנם עדיין גבר אבל מתייחסת אל עצמי כאישה.

אם את אלוף מרדכי גיבור ישראל הרשיעו רק בגלל מישמוש וכתוצאה מהלחץ של הלובי הפמיניסטי, וגרמו שככה השתנה האיש לגמרי והיה כאיוב – – במדינה שאליה מוברחות מדי שנה כשלושת אלפים נשים למטרת זנות, שמונה שפחות-מין טריות כל יום שנמכרות לסרסורים מקומיים ומזדיינות שש-עשרה שעות ביממה בתנאי עבדות וניצול מחפירים ומבלי שיימצא להן מגן – – אז מה אני צריכה להגיד? – הלא במקרה שלי זה לא היה רק צל של צל-צילה של “הטרדה מינית” אלא אותי החוג הסגור “חובבי סאלאמי קראקובסקה” ממש אנס וזאת לא רק בזובור הנקניקיות שהחדירו לעכוזי אלא זיינו ושינו את כל הפסיכיקה שלי – –

אבל אני זכרה אופטימית, כל בוקר קמה ואומרת לעצמי: “זכית בעוד עשרים וארבע שעות של נשימה, לגום אוויר שעה-שעה במלוא ריאותייך, אושר בלתי-נידלה! מתנה אין כמוה!”

 

פרק אחד-עשר: גם לאישה נשמה, ולכוכבא קצ’קו המרחומה נשמותיים    🔗

אבינועם יוסף סיפר לי כי בצד עבודתו כמוביל-בשר במשאית-קרור (מטעמי אתיקה לא אזכיר תוצרת מי הוא מוביל אף כי המפעל הזה זיכה את חנות הבשר שלי “ברבקצוץ” בפרס שבאמצעותו תתאפשרנה כתיבתו והוצאתו של הספר לאור) הרי הוא, אבינועם, עוסק גם בפעילות התנדבותית כי הוא חש צורך בחיים של רוחניות וקדושה ודואג לאספקת נקניקיות וקבבים חינם לאסירות בנווה-לימור, וזה הוא שסיפר לי על גורלה המר של הפועלתנו-לשעבר תקווה האקדוחנית השמנה, נטולת הדגדגן, שריצתה בכלא-הנשים את תקופת מאסרה. כל-כך חרוץ היה שגם בקבינה הממוזגת שלו ראיתי כתמים של דם מהסחורה שהיה מספק.

אבינועם היה פעיל בוועדה לקליטת עולים מטעם היישוב שבו התגורר (כאמור אני מנוע מלמסור פרטים מזהים, מה עוד שהוא מוביל במשאיתו המקוררת גם בשר לא-כשר), התנדב למישמר האזרחי, למד"א. הוא התגאה בפניי במרץ הרב שלו ובהתמדתו. פעם רמז כי התמכרותו לעבודה התנדבותית, שהעניקה לו סיפוק רב והערכה ותחושת קדושה, שלדבריו כל-כך חסרה לנו בחיינו היומיומיים, גוזלת ממנו את הזמן שהיה עליו להקצות לאישה ולילדים. הוא רוצה לקנות לעצמו שם, ככתוב במדרש תנחומא, בפרשת ויקהל: “אתה מוצא שלושה שמות נקראו לו לאדם. אחד מה שקוראים לו אביו ואימו. ואחד מה שקורין לו בני אדם ואחד מה שקונה הוא לעצמו. טוב מכולן מה שקונה הוא לעצמו!”

אבינועם בא לארץ עם הוריו בגיל צעיר, בן למשפחה מרובת ילדים. בגאווה סיפר כי אף על פי שהוריו שוכנו בצריף דולף במעברה, וחרף הצפיפות הרבה בין כתליו, הוא למד מאביו את מצוות העזרה לזולת והאירוח הלבבי כדי לזכות בקדושה. לכל נצרך שהזדמן לבית הכנסת בערב חג או שבת השתדל האב לסייע. גם אבינועם הנהיג בביתו הכנסת אורחים נדיבה, ובייחוד לאחר שסיים לבנות את ביתו החדש ביישוב בגליל.

הוא גם ניבא לי שבמוקדם או במאוחר נצטרך כולנו לסגור את חנויותינו או למכור בשר כשר בלבד, וזאת חרף העלייה הרוסית הגדולה. “הנה, תראה רק לפי מה שהם כבר עושים לאולמות האירועים והשמחות: אסור להשתמש בשום ובבצל שנקלפו יום קודם, זאת בשל הגמרא במסכת נידה שבה הזהיר רבי שמעון בר יוחאי מפני אכילתם בגלל החשש שרוחות רעות נכנסו בלילה בשום ובבצל שהוסרה מהם מחצית ראשם, וככה ניטלה הגנתם. הרבנות אוסרת על בעלי האולמות להגיש יין שנפתח יום קודם לכן, בשל החשש המפורט ב’שולחן ערוך‘, ‘יורה דיעה’, ‘שמא שתה נחש מהם והטיל בהם ארס’; וב’יורה דיעה’ גם נקבע שאכילת בשר ודגים יחד מסוכנת ‘מפני שקשה לצרעת’, כלומר, גורמת למחלת העור הנוראה, לכן לא רק שאסור בישול מעורב של בשר ודגים אלא הם מחייבים מערכות כלים נפרדות. וזאת רק התחלה למה שמצפה לכם בחנויות הבשר!”

יום אחד הביאה בתו של אבינועם הצדיק מכתב מבית-הספר ובו בקשה לארח ילדים ממשפחות הרוסות לסופי שבוע ולחגים. אבינועם ואשתו נדלקו על הרעיון והתחילו לאמץ נערות שבאו מרקע כלכלי וחברתי נמוך ומבתים חסרי אמצעים, ולא נקלטו במסגרות החינוך המיועדות לטפל בהן.

האסופית הראשונה שהביא אל ביתו היתה נטלי, שפגש בה במקרה כשהיתה בת חמש-עשרה, בג’ינס וטי-שירט גדול עליה, כמובן ללא חזייה, בעת שאכלה גלידה והוטרדה בידי המוכרים בקיוסק ברחוב הראשי בעפולה. בחורים חסרי-לב צרו עליה במילים מפתות והציעו לקחת אותה לקיבוץ בעמק, בדרך ודאי היו אונסים אותה. המנוולים. במקום ללכת לעבוד הם מטרידים בנות. אבינועם יצא להגנתה. משיחה שניהל עימה, לאחר שניער מעליה את מטרידיה, התברר לו כי היא שוהה בישראל מתוך אהבה לארץ. הוריה, שהתגרשו, היו אז בצרפת ואביה התנכר לה.

אבינועם הזמין אותה לביתו, בהסכמת אשתו, ולאחר שקיבל גם אישור מאם הנערה, שכבר הגיעה לפרנקפורט, נעשתה נטלי לבת-בית וזכתה במשפחת יוסף לחום ולפינוקים, וכל השנים היא שומרת על הקשר איתם ומתגוררת בביתם בבואה לבקר בארץ. אחריה באו ד' ואסתי והאחרות. אבינועם התוודה בפניי (במבט-לאחור הדבר היה צריך להדליק אצלי נורת-אזהרה) שהוא אוהב לטפל בציפורניים של הבנות מהמשפחות ההרוסות שהוא משכן בביתו ולעשות להן מניקור ופדיקור, סיפר איך הוא יושב לרגלי הנערה על שרפרף והיא על כיסא וכף-הרגל שלה בגובה בין-ברכיו וביד אחת הוא מחזיק את רגלה, ובשנייה המספריים הקטנות והפצירה ולפעמים צריך קודם לעטוף את כף-הרגל במגבת חמה לחה כדי לרכך ציפורן ועור קשה ויבלות וכך צריך להחזיק במגבת לפחות עשר דקות ולהדק סביב, וכשהוא מסיים לשפץ את כף-הרגל הוא מרגיש צורך עז לשים אותה בפה ולנשק לה אצבע אחר אצבע, ציפורן, ציפורן. בשפתיים. בלשון. הרי לשם מצווה קדושה זו בלבד, שאמנם לא כך בדיוק כתובה בתורה, הוא מוכן להקצות כל שעותיו הפנויות לנערות במצוקה והיה רוצה מאוד לקנות מצלמת וידאו כדי למזכר את המסירות שלו ולהנציח מעשים שבקדושה.

*

לפני חודשים אחדים הזעקתי את אבינועם כי הזמינו אצלי, ממש ברגע האחרון, שבעה-עשר קילו “נקניקיות-קוקטיילה” (אני עדיין מתלוצץ – ) לנשף-צדקה עם תצוגת-אופנה של בגדי-ים, שאירגן המוסד המרכזי לילדים מפגרים. בדרכי החוצה מן המיטבח עמדתי לרגע בפתח, שבקושי הצלחתי להיכנס בו, (אני לא יודעת מדוע לאחרונה עושים את פתחי-הדלתות צרים כל-כך?) והצצתי אל קהל המוזמנים, שחלקם בילו על רחבת-הריקודים לצלילי תזמורת רעשנית, בטרם יפתחו תצוגת-האופנה והמזנון.

והנה, את מי אני רואה, רוקדת, זקופה ואצילית, לבושה בשחור, רק חולצתה בפסי-לובן, שערה השחור אסוף אל מעבר לרקותיה, עודנה רזה להדהים, חסרת שדיים. אפה סולד, מופשל-נחיריים מעט, מלכותי כשהיה, עינה השמאלית חסרת תנועה, בורקת מבפנוכו בחום-זהב קר כומו יהלום עין הנמר המפורסם, פניה חמורות-סבר, נוקשות מאוד, ויפות (עברה ניתוח מתיחה?) – כאילו עדיין היא עוצרת, בכל כוח גאוותה, את ההתעטשות הפנימית, מלמטה –

ורק דרך ריקודה מסגירה במעט, כנקיקי נחיריה הפעורים, את הכוחות הגנוזים בה –

עדיין –

היא ראתה אותי ולא הכירה. מה הפלא. שמנתי. קרחתי. התמשקפתי. אני הבחנתי גם בבעלה רוקד בטוחות בחליפתו ההדורה, גבוה ממנה, אפו בשרני וסמוק, מגושם מעט, וטבעת-זהב בעלת אבן-חותם שחורה על זרתו.

גם אלי גורבץ' רקד שם, עם אישתו.

ואני, לאחר טקס הקבלה לחוג הקראקובסקאי – – –

(יחליט העורך אם עליי להרחיב בקטע הזה, וארחיב – חה, חה, חה – ) – ) – ) –

שאלתי את אלי גורבץ', כשביקרתי במפעלו (אחרי מותו של וולפה, אלי קנה את המפעל “שלנו” והרחיבו) – מה עושים בארץ כוכבא ובעלה. אלי צחק. “מה, לא ידעת? היא וולפי,” מתברר, זה שם בעלה של כוכבא, “החליטו לפתוח כאן תעשיית נקניקים ומעדני בשר יוקרתיים ברמה בינלאומית ובטעם אלזאסי, גם לייצוא. בגלל ההיסטריה סביב הפרה המשוגעת ומחלת הפה והטלפיים, דווקא עכשיו יש עתיד לבשר הישראלי באירופה. לא רק הזונות הישראליות בפרנקפורט. כי אצלנו השירות הווטרינארי מצויין ונותנים חיסונים והכל תחת פיקוח חוץ מהבהמות ההולכות-על-שתיים. והשניים גם יחזרו להשתמש בשם דומה: ‘וולפי, מעדני בשר ונקניקים, רמת-גן’. תחילה חשבו לקבל קרקע חינם ולהקים את המפעל בשטחים, אבל התברר שתחולנה עליהם הגבלות ייצוא לשוק המשותף, וגם איזורי התעשייה שם תחת כשרות, ואחר-כך פרצה האינתיפאדה וכל העניין ממילא נפל.”

“ומה יגידו ‘חוג קראקובסקה’? הלא הם בעד נקניקים איכותיים ונגד רשתות-שיווק המוניות?”

“אתה והתסביכים שלך. מי הם בכלל הקרקובסקאים? אפס-אפסים. גורם שולי בשוק. רק פלצנים קונים אצלם, ורק בתל-אביב. שאל עליהם באילת, בעפולה, אפילו בחיפה, לא יודעים בכלל על קיומם. אולי יש קראקובסקה אחד או שניים בירושלים, בשביל פלצניה. חוץ מזה, רק שמעו הקרקובסקאים שבאו כוכבא וולפי משטראסבורג – מיד עלה להם שתן השוקרוט האלזאסי לראש והם עורכים קבלת פנים לכוכבא שלך עם פואה גרא מיוחד א-לה אוברג' דה ליל, וגם ידפיסו עליה ועל וולפי כתבה שלימה באחד המקומונים, אל תשאל, כולם מתלקקים אליהם וככה התברגו מיד בצמרת-שבצמרת, אתה בחיים לא תגיע לרמה שלהם עם חנות הבשר הענתיקה שלך בגבעתיים.”

“ומה תעשה אתה?”

“אני?” צחק. "‘אותי’ כבר מכרתי לוולפי שלה. תתכונן, בקרוב הם ישתלטו על כל השוק, כל חנויות הבשר, כל האיטליזים הפרטיים, גם אתה תמכור עוד מעט כמעט רק את התוצרת שלהם – "

“אני מפשתן עליהם!” אמרתי בכעס. “אני יכול להרוס אותם בפישתון אחד!”

“נו, נו, אל תגזים!” שב אלי וצחק, “רק תסתכל בראי איך אתה ניראה! – מזל שלך שהיתה לה תאונת-דרכים קשה בבלגיה ואיבדה את הזיכרון, רק לאט-לאט חוזר לה, וגם קיבלה עין תותבת, לא הרגשת?” – וכבר היה קצר-רוח אליי, יושב במשרדו-לשעבר של וולפה-אבא, שרוהט בהידור רב, “אתה כבר מתחיל לדבר שטויות מפני שכוכבא היתה פעם אישה שלך!”

“לא היתה אישה שלי אף פעם,” אמרתי, “כומו שבן-גוריון מנוחתו עדן לא היה מתרומם!” ויצאתי בכעס מהמשרד, “מתאוננות, מתאוננות – בסוף אלמנות!” – – כשאני נתקלת מכל צד במשקופים הצרים ימ"ש – – והגעתי אל הפולקסוואגן הקטנה העתיקה שבקושי סחבה עדיין על הכביש, נוטה על צידה מפני כובד משקלי. ולא הסתכלתי במראה מפני שאני שונאת לראות את הקרחת הוורודה, שהתבצקה קצת, כשהיא חוצה את שדרת שארית שערותיי.

לא. לא נכנעתי להם. לא הסכמתי למכור את “ברבקצוץ” ולתת לתוצרתם שבסגנון האלזאסי להשתלט על כל חנויות הבשר. ידעתי שאפילו אלי גורבץ' השורף, שחושב שעשה את עסקת-חייו איתם, עלול להתחרט. שמעתי שכבר הצליחו להשיג שינוי-יעד של אדמת המפעל “וולפה”-לשעבר שמכר להם אלי. ערכה עלה באלפי אחוזים וזה יצא להם יחסית זול יותר אפילו מבשטחים.

מפי אבינועם שמעתי שהם עומדים להשתלט על המפעל בצפון, המספק את מרבית הבשר והנקניק ל“ברבקצוץ” חנותי.

גורבץ' פלט שכוכבא חורשת את הארץ במאמץ להפוך את חנויות הבשר לזכיינים שלהם, גם החנויות הרוסיות. זו תהיה רשת הבשר הלא-כשר הכי גדולה בישראל. מהפכה. יותר ויותר צרכנים יתרגלו לקנות את מרבית המוצרים באיכות טובה יותר ובמחיר זול יותר בזכות האי-כשרות, והדבר מרגיז אותי כי כך בדיוק היה החזון הרוחני שלי, להשתחרר סוף-סוף מהיהדות של הדיאטה.

החלטתי לחזור לכתיבה, שאותה זנחתי לפני שנים רבות. אמנם אצבעותיי נענות לי בקושי רב, תיאבוני הולך ומתגבר, לקוחותיי מתמעטים, אני מסתובבת ב“ברבקצוץ” בטלה רוב שעות היום ובאישה לא נגעתי מאז טקס הקבלה לחוג הקראקובסקאי, אבל –

רצוני שכולם ידעו – אימפריית מעדני הבשר והנקניקיות האלזאסיות של וולפי-מיספר-שניים וכוכבא, אשתי-לשעבר, שעוד מעט כל המדינה תשתגע אחריהם ותלעס את מוצריהם הלא-כשרים, לא היתה באה לאוויר העולם אלמלא הפישתונים ההם עם האמוניאק –

– – –

וזה לא מעט לגבי סופרת-בשרים – כפי שאני יכולה לכנות את עצמי לאור ניסיון חיי עד כה, כי מאז תקעו אותי בתחת אני מרגישה כומו זכרה וכומו הרבה נשים שאם רק משתחררות מדיעות קדומות ועם קצת ואזלין מגיעות לאביונת-חייהן האנאלית ומרעידות קירות, וחזרתי לכתוב שירים טובים לאין-ערוך לעומת הימים שבהם חירטטתי שירי אהבה ענוגים לכוכבא ושבהם יצא לאור ספרי היחיד “ההר הנושם”, וגם אפשר להלחינם, הנה למשל שיר הבשר הלבן כדלקמן:

המדינה שבנימין ז. הרצל חלם

ירדה שבת המלכה

הדתיים סגורים בבית,

בבית-כנסת, תודה לאל

לא רואים אותם,

אין אוטובוסים אין משאיות,

רוסים עובדים בתחנות הדלק,

ערבים ממלצרים במסעדות,

עמישראל מצטופף בכביש

בחניון, בקניון, בחופים

רואים בשר לבן קונים,

עושים חיים חילונים

משוגעים, אין חבשושי כיפות

תודה לאל, למה בראת את השבת

רק פעם בשבוע?

תן לנו אותה כול, כול יום,

וכול לילה, שבת

ללא דת היא כיף החיים

ב“מדינת היהודים”

שבנימין ז. הרצל חלם!

ואני מקווה שאצליח. אני זקוקה לכסף. הסכום שחסכתי שנים מ“ברבקצוץ”, אחרי מס הכנסה, ביטוח לאומי, ביטוח בריאות, מע“מ הפסדים, שיקים חוזרים, ארנונה, מס שלטים ודמי חבר באגודת המנקנקים – הולך ואוזל, משחקי-הקלפים גם הם נגסו חלק, והדירה הקטנה, הצמודה ל”ברבקצוץ" חנותי, נעשית צרה עליי משבוע לשבוע. כולי תפילה, קולי נרגש – אנא, אתם שם, בתל-אביב או בכפר-סבא, קבלו את הספר שלי, הדפיסו אותו, שלמו היטב, כיתבו ביקורות אוהדות, הקדישו לי תוכנית בטלוויזייה ואם אפשר העניקו לי עבורו גם פרס ספרותי, כי אני, אני לא מסוגלת לנטוש את עולם הספרות פעם נוספת וחס ושלום להצטרך למכור את “ברבקצוץ” ולחזור להיות פועלת פשוטה ומתכופפת בתעשיית הנקניק של וולפי הII- קוס-מרת-פסטרמו –

אנא –

ינצח הצדק בישראל!

מיד –

ולא בשיטת הסאלאמי

או חובבי הסאלאמי קראקובסה,

כי אני –

*

בצהריים עצרה מונית מול חנותי “ברבקצוץ” בגבעתיים (לא רחוק מפינת הכיכר שבה התפוצצה לפני שבועיים מכונית-התופת של המתאבד הפלשתיני, שרגלו הקטועה נחתה על שולחן-העבודה שלי, בין הסכינים החדות והכבדים הטריים, והתערבב דם בדם של עוף, בקר ובן-אדם, וחלקי בשר היו מפוזרים על הכביש והמדרכה, ולרגל היה ריח מעושן של הפיצוץ כומו ששליק שלא תובל היטב, ואני מיד הלכתי וקניתי אקדח קליבר 9 מ"מ והגשתי בקשת רישיון למטרה של הגנה עצמית, כדי שאם יבוא מולי המתאבד עם חגורת הנפץ, שזוהי פצצה מהלכת בכל מקרה, לבוש ז’קט גדול ממידותיו גם ביום קיץ, אוכל לפצפץ את ראשו באוויר החופשי בטרם ייכנס לחנות ולפני שיספיק להפעיל את המטען, וגם אני אהיה גיבור ישראל כומו אלוף מרדכי – – )

וממנה מי יורד? כוכבא! – המונית הסתלקה והיא, בגאון פנימה – כובע-קש רחב-שוליים, משקפי-שמש כהים בעיצוב של אופנת-עילית, עקבים, אין-חזה, רזה, תזזיתית, מרחרחת נכחה כשועלה רעבה. מי שנכנס ל“ברבקצוץ” גורם להשמיע פאפם שמשעשע את כל ילדי גבעתיים האוכלים לא-כשר ונשמע כומו משאית צרודה:

“פאפם! פאפם!”

אבל היא לא זיהתה אותי.

ואולי העמידה פנים?

כאילו אני אחרת, עומדת בפניה בדמות האישה שלי. האמת, מהיותי שמנה כל-כך טרם העזתי לצאת החוצה בלבוש אישה אלא הייתי מתלבשת ומתחפשת בדירתי שמאחורי החנות ומטיילת הלוך וחזור מול הראי ומגרה את עצמי כאילו אני מחזיקה זין של אישה וגומרת בהתיזי מול הראי. יום אחד, אמרתי לעצמי, אתחיל לצאת ככה החוצה ואצליח בתחפושת להרוג את כוכבא, לבתר את בשרה ולמכור אותו בחנות הבשר שלי.

חשבתי שכוכבא תעמיד פני לקוחה ובינתיים תסתכל סביב כדי לקבל מושג על מצבה של “ברבקצוץ”. חשבתי שתציג עצמה בשם “וולפי, מוצרי בשר ונקניק, רמת-גן” ותיגש ישר לעניין. חשבתי אם עליי להתוודע אליה.

כאשר שאלתי לרצונה – האמת, גם קולי השתנה מאוד במשך השנים בגלל ההשמנה והתרופפות הלשון הקטנה ובגלל נחירותיי שהיו לשם-דבר בגבעתיים, (סיפרו שמאוחר בלילה הנוער יושב על הברזלים ומתפוצץ מצחוק מנחירותיי. מעשנים ונוגעים לבנות בציצים. הזונות הקטנות עם הנקניקיות מקדימה. כמעט הכל בחוץ. ולמפוטמות הפרונט גדול כומו חזה הודו נקבה מעושן). התלוננו בפניי שכנים שאגרטלים נסדקו בנחירותיי, כומו ב“תוף הפח” של גינטר גראס –

– ענתה שבאה בשם רשת גדולה משטראסבורג שמתעניינת בקניית חנויות הבשר בארץ, גם את הרשתות, או לפחות להפוך את מרביתן לזכייניות של הרשת, שתעבוד גם לייצוא. לבשר הישראלי יש שם טוב באירופה. לא רק בגלל הזונות בפרנקפורט, חה, חה, חה…

נשמע לי חשוד שהיא חוזרת על הבדיחה של אלי גורבץ'.

“בגלל הפרה המשוגעת?” שאלתי.

“ומחלת הפה והטלפיים שחיסלה עדרים שלמים. אסון. איך אירופה המערבית, שמשמשת דוגמא לעולם, לא חיסנה את הבקר? ואילו בישראל…”

“אני לא מעוניין למכור.” חתכתי.

“תחשוב היטב, אתה תתחרט, חנות הבשר שלך לא שווה הרבה. ניתן לך מחיר טוב. אם לא, נמצא זכיין שיפתח חנות דומה מולך!”

מההתרגשות הזעתי. ניגבתי את פניי במכנסונים ישנים של כוכבא, שבקושי הקיפו לי את האף. “‘ברבקצוץ’ יש רק אחד בעגבותיים. הלקוחות לא יעזבו אותי. חנות בשר זאת לא ספרות. כאן האופנות לא משתנות וכאן ממה שמקיאים – לא קונים!”

היא לא נרמזה, ואולי המשיכה כל הזמן בהעמדת-הפנים. “‘ברבקצוץ’ שלך לא שווה הרבה. הציוד לא-מודרני. חלון-הראווה מסביב מיושן ולא נקי. הכל מלא כתמי שומן וריח עישון בשר, אבל, אני מוכרחה להודות שלנקניקים שלך יש ריח טוב.”

“מזכיר לך משהו מיוחד?” שאלתי.

“את מפעל הבשר של אבא המנוח. ואולי אני סתם רעבה, בגלל הצהריים. מאז הבוקר עברתי חנויות רבות בגוש דן.”

היא הסירה את משקפי-השמש. העין התותבת זהרה בחום-זהוב כיהלום המפורסם עין הנמר. פניה עטו ארשת קשוחה, לא טבעית, כי הביעה חיוך תאוותני-יבש בעין אחת בלבד, ואילו השמאלית נותרה ללא הבעה, מוגדלת ולא מעפעפת.

“תשתי לימונדה?” מזגתי לה לימונדה ערבית קרה מלימונים טריים סחוטים ללא תוספת מים, כפי שהיתה מכינה אימי, מנוחתה עדן, עם הרבה סוכר ועלי נענע.

“לא תודה, אני לא צמאה,” סירבה.

נתתי לה להריח נקניק.

היא שאפה אותו כמתרפקת עליו. כמעט רצתה לנשק אותו. נזכרתי איך היתה מוצצת לי את הזין, ממש שותה, כדי לבדוק אם לא בגדתי בה, אם אין עליו ריח של קוס זר. נזכרתי בריח של סטייק הפילה העסיסי שהיתה מכינה לי מהבשר של אביה כפי שרק היא ידעה להכין. חתוך כקובייה, מושחם מאוד, כמעט שרוף מבחוץ ורך ונא מבפנוכו וממש נמס בפה. והרוטב החום. והטעם כחמאה הנמסה בפה. חיות טורפות בשר אנחנו ואין כאומצה נוטפת-דם תרופה נגד דיכאון, ומלכת האומצות היא הפילה.

וכוכבא שוב הריחה.

“לפרוס לך פרוסה מהנקניק?”

“לא. לא. רק תן לי להריח עוד אחד,” התרככו מעט פניה כומו קבאנוס טרי שטרם התקמט ביובש. כמובן שלא יכלה לדעת שהמפעל בצפון הכין עבורי נקניקים לפי המתכונים שלמדתי ב“וולפה” לבשר ולנקניקים, מפעלו של אביה חותני-לשעבר וולפלה שמנדריק הסטראוואדור, אביר המבררות והעוטפות בעלות האצבעות הזריזות שידעו לגלגל תפוחי-זהב כומו ביצים בבתי-האריזה בלב פרדסי המושבה.

“בחדר האחורי יש עוד נקניק,” אמרתי.

לפני שנכנסנו סגרתי את הדלת החיצונית ושמתי שלט “תיכף אשוב”. החדר האחורי היה בדרך-כלל חשוך, תמיד. לא הדלקתי אור, כדי שלא לפגום בנקניקים ובקאבאנוס התלויים לייבוש וליישון. עמדנו ליד המקרר הגדול. עליתי על שרפרף. הוצאתי נקניק ועוד נקניק וכוכבא השטוחה החזיקה והריחה, הרימה ונאנחה. “נאנחת, נאנחת ובסוף אלמנה,” אמרתי לעצמי, מתבוננת באצבעותיי שפעם היו דקות כנקניקיות ועכשיו הן נקניקים, כל אצבע אישיות לעצמה, ממש גיבורה ברומאן, אפשר לצייר עליה פה, אף ועיניים, ולראשונה אחר שנים רבות היה לי קישוי-אבר בגלל הריח הישן של כוכבא, רבלון אינטימט, שהיום כבר יצא מהאופנה. האם רצתה לעבוד עליי? האם הזיכרון חזר אליה או שמעולם לא עזב אותה ורק העמידה פנים? פתאום נשכה… פתאום הבינה שהיא מחזיקה בחשכה-למחצה בנקניק הפרטי… פתאום התחלתי להתיז בה… עליה… וככה, וככה, וככה – על הקראקובסקה, הסלאמאי, הרבלון אינטימט – התגבר ריח חריף של הזרע המקולקל ששכב חודשים בביצים שלי מבלי לצאת – – –

מזלה הרע של כוכבא שרק לאחר צעקתה ההולכת ונחנקת: “מנוול! אני ידעתי כל הזמן שזה אתה!” – התעורר התוכי שלי וולפלה (כן, מרוב בדידות אילפתי תוכי) וצווח: “קצ'-קו! סטרא-וואדור! בתך זונה!” – שאם התוכי היה צווח קודם אולי היתה מצליחה לברוח לפני שהידקה את אצבעותיי העבות על הגרון שלה בעוד הנקניק הכואב ממלא את פיה ואשכיי הכבדים מתנדנדים ומכים על פטמות האין-חזה שלה…

 

פרק שלושה-עשר: הבשר של ה’מנוחה' על משקל מטבוחה    🔗

אני מביאה כאן את הערת העורך שהוצמדה בפתק לכתב-היד. לדעתי העורך עצמו זקוק לעריכה לשונית, ולפני שהוא חורץ משפט לא היה מזיק לו לקרוא את “אוניית המתים” של ברונו טראוון:

“החלטתי לגנוז את תיאורי הרצח והביתור בחדר האחורי של ‘ברבקצוץ’ חנותך – – שאתה אפילו לא מנסה לתת לה שם אחר בסיפור – – אוסף הסכינים, המקרר שגובהו קומת אדם, טחינת הבשר, חיתוכו, בישולו, יישונו, עישונו, הפיכתו למורטדלה, לנקניקיות קוקטייל קטנות, לקנאקר עבות, לג’מבו מעושנות, לווינאיות בתוספת הודו, לסאלאמי – וגם הפילה שלה בתור רוסטביף במעטפת פרוסות פרושוטו בתנור, וההקפאה, ושסוף-סוף יכולת למלא את הנקניקיות שלה ולעצב לפטמותיה חזה למופת, והתעלפותך המזוייפת, ולבישת בגדיה על חצי תחת בפני הראי, ושהיית צריך… אותה בסכין מפני שלא קיבלת רשיון לאקדח, והחניקה באמבטיה, ואיך סחטת אותה, וכל שאר הפלצות [ו”ו בשורוק] שלך! – ואתה עוד כותב: ‘הייתי קורא לחלקים האלה "הבשר של ה’מנוחה’" במלעיל כומו שם פרטי, על משקל מטבוחה, כומו בשיר באה מנוחה ליגע ומרגוע לעמל לילה חיוור משתרע על שדות עמק יזרעאל…' – איזו התנוולות! – איזו הידרדרות! – רק סופרים חשובים ומקובלים מאוד יכולים להרשות לעצמם דברי גועל-נפש ואי-מוסריות כאלה כי הם יודעים לעדן את הקניבליות ולעטות כל פגר ברמז-סמל-וסוד בעוד אשר לגורף-ביבים שכמוך לא ייסלחו הגסויות ומעשי האכזריות והם יידבקו בך כצרעת שוקיים נושנה וכפסוריאזיס טרי, כתמים אדומים ולבנים בכל עור גופך כדם וכזרע ששפכת, ואם תתעקש לכלול בספרך את הפרק השנים-עשר המזוויע, אדאג שההוצאה יפסלו את הספר כולו! – הרי לא ייתכן לתת בספרות העברית רעיונות איך לבשל, לצלות, לעשן וליישן אישה ועוד רזה במיבחר מתכוני בשר וציפורניים כל-כך מחוכם שלא יישאר ממנה זכר ושאף אחד לא יחשוד בשקיות-הזבל המפליצות שלך בפחי-האשפה מפני שהן מלאות תמיד חלקי-פנים של בהמה ושאריות בשר מקולקל ונקניקים שפג תוקפם ועיניים של בהמות מאיטליז האימים שלך, ואתה מושפע יותר מדי מהסרטים הנוירוטיים של וודי אלן וחושב שיהיה לך מזל כומו ב’פשעים ועברות קלות' ותצא מהרצח לא רק בלי עונש אלא גם בלי ייסורי-מצפון בכלל! – ועוד תעז לבקש, בחוצפה שהיא ממש פרוורטית, שאנחנו נאמין לך שהאישה הזאת באה לחנות כדי להרוג אותך!"

 

פרק ארבעה-עשר: שלוש מדינות פלסטין, מורטדלה, סאלאמי, והגלות    🔗

גם לאחר שחנקה המרחומה את עצמה באצבעותיי ונשכה אותי עדיין הייתי מתונה מבחינה פוליטית ולא צמאת-דם ולא קיצונית למרות שחלק גדול מהעיסוק שלי הוא בבשר טרי ומדמם ולפעמים גם מצפצף, ולא רק בבשר מבושל מיושן ומעושן. הצבעתי לרבין, הצבעתי לפרס, הצבעתי לברק שתי פעמים – אבל לאחר שהרגל השרופה של הרק-את-עצמי-לפוצץ-ידעתי השני נחתה על הדלפק שלי כומו אוסו-בוקו חרוך מדי, ואחריה, מה שלא קרה בפיצוץ הקודם – גם אברים של שתי ילדות, והתערבב אצלי דם בדם עם המתפוצץ הערבי והכבדים של העוף והבקר, ומבעד לוויטרינה שנשברה אני רואה דולקים עדיין גם היום ליד העץ החרוך נרות-זיכרון בפחיות קטנות שהביאו המשפחה והנוער לאחר הפיצוץ הקודם – – –

נשבר לי הזין והתחלתי, בין חיתוך המורטדלה והסאלאמי קראקובסקה לבין שקילת הצ’וריסוס, לדבר גלויות עם הלקוחות, לדבר היסטוריה – על ארץ-ישראל של הצהרת בלפור וראשית המנדאט הבריטי שכללה את עבר-הירדן המזרחי. על “הבית הלאומי” ליהודים, שהובטח בהצהרה שחלה על שני עברי הירדן, ואולם הבריטים מצאו סידור-עבודה לאמיר עבדאללה ולאחיו, לאחר שאביהם גורש מחג’אז, ונתנו לעבדאללה את “עבר-הירדן”, שכך היה שמה של ירדן בראשית אמירותו, ומאז נותרה המפה של שתי גדות לירדן רק בסמלים ובסיסמאות של תנועת בית"ר ומפלגת “חרות”, עד שאפילו הם זנחו אותה כמעט כליל, והאמירה שירדן היא פלסטין נחשבה כאיוולת פוליטית וכפגיעה בשכנתנו הטובה ביותר, בייחוד לאחר השלום שנכרת עם ממלכת ירדן.

אבל אני הוכחתי שירדן היא מדינת פלסטין הראשונה. מכל מדינות ערב היא קלטה את המיספר הרב ביותר של פליטים פלסטינים, שהם כיום יותר ממחצית אזרחיה, והלוואי שכל מדינות ערב היו נוהגות כך בפליטי פלסטין שברחו אליהן לאחר שהכריזו מלחמה על ישראל בשנת 1948 ונכשלו בנסיונן להשמיד אותה. וירדן גם היתה פלסטין כאשר סיפחה את הגדה המערבית בשנים 1967–1948 ללא פוצה פה ומצפצף, והיתה ממשיכה להחזיק בה לולא נואל חוסיין להתקיף אותנו במלחמת יוני 67.

בין חיתוך החזה הודו נקבה המעושן והרך בפפריקה, ברוזמרין, בשום או בדבש, לבין שקילת נקניקיות הקנאקר העבות המעושנות, הסברתי בחנות שמדינת פלסטין השנייה הולכת ונוצרת באוטונומיה הפלסטינית בראשות ערפאת. שזוהי מדינה-בדרך המנהלת מלחמת התשה נגדנו, מדינה ששברה את תקוות הסכמי אוסלו לשלום בדרך של משא-ומתן, לא במלחמה. הסיבה שערפאת לא נרצח ולא הוקע כבוגד על ידי בני-עמו לאחר שהסכים לתהליך אוסלו נעוצה בכך שאמר להם בגלוי וברמז: “בינתיים נקבל מה שנקבל, ועל השאר נילחם עד אשר ירושלים תהיה בירתנו ואתם תשובו לבתיכם בישראל שבתוך הקו הירוק.”

מדינת פלסטין השלישית היא חלומם של רבים מקרב ערביי ישראל, המכנים עצמם כיום פלסטינים. הם תובעים שישראל תחדל להיות מדינה יהודית ותיעשה למדינת כל אזרחיה. הם מקווים כי בעזרת הריבוי הטבעי הערבי בישראל, ואולי גם התגשמות החלום הפלסטיני על זכות השיבה (“השלום הצודק”) – תאבד ישראל את הרוב היהודי ותהפוך גם היא למדינה פלסטינית אשר בה, כדברי פרופסור אדוארד סעיד, הבעייה היחידה שאין לו תשובה עליה היא מי יבטיח את שלומם וביטחונם של היהודים אזרחי ישראל שיחיו כמיעוט תחת שלטון פלסטיני-ערבי.

“אני יכול להרגיע אותו!” צעקתי בחנותי וסכין הבשר המגואלת בדם בידי, והקונות לא ברחו, כי “ברבקצוץ” שלי היא חנות הבשר הזולה ביותר בעגבותיים, “לא תהיה בעייה כזו. אם יתממש החזיון המצמרר אזיי את חלקנו יפנו האמריקאים באוניות כומו את פליטי מוסה-דאג הארמנים, וחלקנו לא יזכה לראות את היום ההוא, מהטעמים המובנים של רק-את-עצמי-לפוצץ-יחד-אתכם-ידעתי אם לא למעלה מזה!”

אני בחיים לא הייתי מוכנה שיקראו ל“ברבקצוץ” איטליז, שם שנשמע כל-כך גס והמוני (“הנשיא קצב קצב לקצב שהורשע…”), כפות-הידיים שלי מעולם לא היו סדוקות וורודות כומו אצבעות של קצב. ולעודד הנכאות (רוב הלקוחות שלי נשים) בתום נאום ההוכחה שלי הייתי מציעה להן מעדנים מהמקרר ומהמקפיא, שאם נצטרך לצאת בגלות חדשה, וזה לא יהיה למדינות-ערב וצפון-אפריקה – כדאי גם למזרחיות להתרגל כבר מעכשיו לגהקטע ליווער, לגפילטע פיש עם ציר וחריין, לחזרת, לרגל קרושה, לקרעפלעך, לכרוב ממולא, לקאשה, לקנישעס, ללשון, לגפעקלט ברוסט, לטשולנט, לקיגעל, לקישקע, לצימעס, וגם לקנח בקומפוט של פירות מיובשים שטעמו יזכיר להן ולילדיהן בפולניה את פירות ארץ-ישראל. וככה קנו, מה-זה קנו, בייחוד הפתיות מהשיכבה הסוציו-אקונומית הנמוכה אשר רובן, למען האמת, הבינו רק במעומעם את ההרצאה ההיסטורית שלי, ורק קלטו את ההפחדה. נו, שוין… אני ממשיכה להוכיח אבל בזמן האחרון הנשים שקונות נעלמות מיד, אפילו לא שותות מהלימונדה כומו שאמא שלי היתה עושה, ולא נישארות לשמוע גם אם אני מבטיחה להוסיף בחינם מגשית שניצל קפוא (שקרוב לפוג תוקפו).

עד שיום אחד מצאתי גראפיטי בחזית חנות הבשר שלי, מרוחה בצואת כלבים טרייה על הוויטרינה החדשה שזיגגו לי אחרי הפיצוץ השני:

“זונה פאשיסטית! מזדיין בתחת עם ערבים!”

וחתימה למטה:

“חזית הסירוב המזרחי”

ומישהו גם התחיל לחרוט ולצייר על מסגרת האלומיניום הקלוי של הזגוגית שחידשתי אחרי הפיצוץ השני שורה אשר בכתיב חסר, עם בי“ת בשווא ועי”ן בקובוץ, יש לה משמעות הפוכה. יקרא הקורא וישפוט:

“אשה בעלת זין פגשה גבר בעל פות…”

בקובוץ, לא בקיבוץ. מאז חדלתי לעסוק בפוליטיקה כי תיכף נכנסים לחיים הפרטיים שלך. הלקוחות נרגעו, לפחות ממני, אם כי לא מהמצב הכללי. עכשיו מדי יום אני צריכה לסחוט יותר לימונים טריים וכשאני מעבירה את הצעירות שבקונות אחת-אחת לנגד עיניי בשעת הסחיטה הנשימה שוב נעשית כבדה עליי, ועל הקירות ברחוב מדביקים כל פעם מחדש כרזה בת שתי שורות: “הקדוש ברוך הוא / אנחנו אוהבים אותך מאוד”.

 

פרק חמישה-עשר: נהג מכונית-הקרור אבינועם יוסף, פדיקוריסט לנערות במצוקה    🔗

בבוקר בא שוטר מתחנת גבעתיים ונכנס לחנות הבשר שלי – “פאפם! פאפם!” – וממול הצווחה של וולפלה: “קצ'-קו! סטרא-וואדור! בתך זונה!”

אני נבהלתי. מה זה נבהלתי.

רק לפני ימים לא רבים נעלמה כוכבא ללא השאר סימן וכבר התפרסם על היעדרה בעיתונים וגם היתה לי כאן תקלה נוראה שלא רק נפלה העין מהזכוכית המלאכותית שלה על הביצים שלי כשהתחנקה איתי ונשכה אותי אלא התגלגלה לאיזה חור ברצפה של מחסן הבשרים וחיפשתי כמה שאני יכולה להתכופף, ולעזאזל, אני לא מוצאת אותה. אם יגלו את העין בצבע החום-זהוב כומו היהלום המפורסם עין הנמר – יפלילו אותי.

אבל מתברר שהשוטר בא לשאול על אבינועם יוסף, שהשם שלי נמצא בחשבוניות ובוואוצ’רים של משלוחים בתיק שלו.

סיפרתי את האמת, שהוא ספק-בשר בעל מכונית-קרור מצפון הארץ, שגר עם משפחתו באחד היישובים בגליל, ושהוא ואשתו עוזרים לנערות מבתים הרוסים, לא הזכרתי את נטייתו לקדושה ואת ההובי שלו, הפדיקור, אבל מתברר שמעט מאוד ידעתי עליו ועכשיו הוא בצרות.

השוטר הלך, ולמחרת התפרסמה הפרשה בעיתון והבנתי כי א' מהגליל הוא אבינועם. לא עברו ימים רבים ויכולתי להשלים את הסיפור גם ממה ששמעתי מפיו.

כשהיתה ד' בת חמש נכלא אביה בבית-סוהר, שם הוא מרצה עונש מאסר עד היום, אבל הוא לא אבא אמיתי שלה כי היא כבר היתה, תינוקת, כשהתחתן עם אתי, אמא שלה ללא-נישואין, שמאושפזת מדי פעם בבית-חולים לחולי נפש. טראגדיה שלמה במילים אחדות.

ד' החלה מבקרת בביתו של אבינועם בסופי שבוע ובחגים עוד כשהיתה ביסודי. בת ארבע-עשרה כבר היתה דיירת קבועה בביתו. היא זכתה אצלו ליחס שלא הכירה מעולם. על דוכן העדים בבית המשפט סיפרה כי הבית היה מלא חום, המאכלים שבישלה שושי, אשתו של אבינועם, היו טובים במיוחד, והוא ואשתו דאגו לצרכיה השונים. ד' לא קיבלה יחס זה לא בבית סבתה ולא בפנימיות. בינה לבין אשתו של אבינועם שררה ממש אהבה הדדית.

בצד כל החסכים שסבלו מהם הנערות האומללות, ושאותם אבינועם השתדל למלא, הוא גם נהג לדבר איתן על ענייניהן האינטימיים. הדברים החלו בשיחות נפש על חברים ועל יחסי מין עימם. אבינועם היה מדגיש לפני הנערות את חשיבותה של ההיגיינה האישית, לרבות טיפול בתחבושות היגייניות, ואף נהג לקנות להן תחתונים. כאשר היה חוזר במשאית-הקרור מתל-אביב או מחיפה היו הנערות מתנפלות עליו בנשיקות ובחיבוקים, והיו שהתיישבו על ברכיו, נישקו אותו ונצמדו אליו.

ואולם, יום אחד התהפך הכל, ואבינועם איש ההתנדבות הטהורה וההומאנית הואשם, לדבריו על לא עוול בכפו – בסידרה של עבירות מין. התביעה תיארה את מעשיו כמעשים מבחילים ומחליאים, מרגיזים ומעוררי שאט נפש, עבירות של אונס, מעשה סדום בקטינה, ניסיון למעשה סדום, מעשה מגונה בנסיבות אונס ועבירות רבות של מעשים מגונים בקטינות.

ד‘, שסיפור חייה היה הקשה ביותר, היא גם זו שעשה בה את המעשים החמורים ביותר. תלונתה היא שהביאה לפתיחת החקירה. בעדותה בבית המשפט סיפרה כי אבינועם היה קורא לד’ ומדבר איתה על המחזור שלה.

“מה הוא היה אומר לך?” שאלה התובעת.

“שצריך להיות נקיים והיגייניים. דברים כאלה. הוא אמר שיש טמפונים ופדים. באותה תקופה עוד לא היה לי מחזור.”

“למה לא דיברת על זה עם אשתו?”

“כשקיבלתי מחזור היא אמרה שזה התפקיד של אבינועם. זה ניראה לי מוזר, אבל אבינועם אמר שכל החברות של הבנות שלו מדברות איתו חופשי על הדברים האלה. הוא הסביר לי ואני צחקתי כי הייתי נבוכה.”

“איך הוא ידע שקיבלת מחזור?”

“שושי אשתו אמרה לו ואז התחילו השיחות. הוא היה מסביר לי איך מקיימים יחסי מין. הוא היה שואל אותי אם שכבתי – ועניתי לו שלא. הוא היה מספר לי איך הוא שוכב עם שושי. מקדימה. מאחורה. שהיא אוהבת את זה. הוא היה אומר לי שחברות שלי מאוד יפות ואומר גם איך הוא בוגד באשתו שושי. הוא היה קורא לזה סודות קטנים שלנו. אמר שכשהוא היה קטן, היתה לו מישהי בשכונה, מבוגרת, שתמיד היה הולך אליה והם היו עושים את זה ואפילו מצצה לו את הכלי שלו.”

כאשר התובעת המשיכה לחקור אותה, סיפרה ד': “זה התחיל בהדרגתיות. בהתחלה אבי [אבינועם] היה בודק לי שרירים בבטן. היה מכניס את היד שלו לבטן התחתונה. ואחר כך זה התחיל בחופש הגדול כשהייתי בכיתה יו”ד, בת שש-עשרה. הייתי מרגישה שהוא מנשק אותי בקוסי. פעם אחת שכבתי במיטה של אשתו. הוא בא אליי והיו לי מכנסים קצרים והוא ניסה לנשק אותי וזזתי. הוא נשך אותי באיזור הקוסי. בחופש הגדול, בבוקר, אחרי שאשתו היתה יוצאת לעבודה, הוא היה מעיר אותי ומעלה אותי למעלה לחדר. הוא היה מוריד את המכנסיים שלו והיה משפשף את הכלי שלו בקוסי שלי, היה מוריד לי את המכנסיים עד שהיה מגיע לסיפוק מיני. לפני שהיה מכניס את הכלי, כך הוא קרא לו, הוא היה מכניס את הידיים שלו ושואל אותי אם אני בתולה. אמרתי לו שאני בתולה. הוא ניסה והייתי סוגרת את הרגליים כי זה כאב לי.

"פעם לקח אותי מהפנימייה, התפשט בקבינה של משאית-הקרור וניסה להכניס את הכלי שלו לקוסי שלי וכשהגיע לסיפוק הוא ניגב עם המטלית הצהובה הלחה של ניקוי השמשות. אמרתי לו שיפסיק והוא אמר לי שזה לטובתי, שהוא רוצה לעשות לי טוב. שיקנה לי תחתונים ועכשיו הוא כמו אבא שלי.

"פעם נכנס לעזור לי בשיעורי-בית. הוא עמד מולי והוציא את הכלי, כך הוא קרא לזין שלו, וניסה להכניס אותו לפה שלי. התנגדתי. בדיוק נכנסה בתו והוא כיסה את הכלי במכנסיים כאילו לא קרה דבר אבל הרגשתי שנוזל משם חם שגם טיפטף לי.

"הוא גם לקח לי פעם את היד ולימד אותי עליי להכניס ואמר: ‘תאונני, תאונני, האוננות דבר בריא בשביל הפוריות. הקוסי המגורה שלך מפריש מיצים ששוטפים ומנקים לך את ההפרשות הישנות שהצטברו בצנרת בדרך מהשחלות החוצה. כאשר תהיי פעם אישה נשואה תביני זה ותגידי תודה לי!’

“לבסוף הוא הצליח לעשות לי את זה בכוח. פעם, כשלקח אותי במשאית-הקירור שלו, הוא התחיל לגעת בי. אמרתי לו שאני לא רוצה יותר וזה לא בסדר כלפי שושי אשתו. הוא דיבר בקול בכי, שאני עושה לו את זה ואני משגעת אותו. אמרתי לו שזו הפעם האחרונה. הוא הוריד את המכנסיים שלו ושיפשף את הכלי בקוסי שלי ופתאום הכל היה בפנים, וצרחתי, וזרמתי דם, וגם כל האוטו היה ריח של בשר טרי, ואני חושבת הוא הגיע לסיפוק וניגב אותי במטלית הצהובה הלחה של החלונות ונסענו הביתה.” וכאן הרימה את קולה המזרחי-למחצה עד כדי צעקה, והסבירה את כניעתה לקיום יחסי-מין עם אבינועם בכך שראתה בו את המושיע של משפחתה: “בסוף נתתי לו להכניס את הכלי מתי שרצה כי הוא טיפל בי ובאחים שלי יפה וגם שכבר פתח אותי. מדוע אני צריכה להעליל עליו אם הוא גידל אותי? אמרתי שהוא קדוש בעיניי. כומו אלוהים. ותמיד הוא ניראה כאילו הוא יודע הכל, כאילו מלך, וגם אמר לי שכל מה שאנחנו עושים זה בקדושה, כדי שהאישה היהודייה תדע לעורר את הבעל שלה ולהביא ילדים כשרים. הייתי בת ארבע-עשרה, קטנה, ולא חשבתי, כולי רעדתי מפחד כשנכנס ורק אחר-כך גם עשה לי טוב, הממזר!”

נערה אחרת, אסתי, הכיר אבינועם דרך דודתה שביקשה ממנו כי ידאג לה זמנית עד שיימצא לה פתרון קבוע במוסד לנערות. גם את אסתי הסיע אבינועם במשאית-הקרור של הבשר וקיים איתה יחסי-מין: “בחודש שהיכרתי את אבינועם הוא הרגיש צורך לעזור לי,” העידה, "הוא אמר שיש לו כמה חברים שמארגנים כסף כדי לעזור למי שזקוקה. הוא לקח אותי לשוק וקנה לי בגדים. כשמדדתי את המכנסיים הוא אמר שיש לי חור בתחתונים והראה לי באצבע על הבשר איפה. ושמה דיגדג אותי. הייתי מאוד מבולבלת. הוא גם לקח אותי לחנות לחזיות, חנות יקרה בטבריה, כל התיירות באות שמה, וקנה לי שתי חזיות שעלו מאוד שקלים. הייתי מה-זה המומה כי הירשו לו להיכנס איתי לתא המדידה. אף פעם הוריי הגרושים לא קנו לי חזיות ולא דאגו לי כל-כך. בכיתי אחרי שהוא קנה לי. הוא גם נתן לי מאתיים שקלים לקנות תחבושות היגייניות, טמפונים ודברים אישיים.

“הוא גם היה פתוח לדבר על מין ותיאר לי בפרטים את הנשים שהוא שוכב איתן. איך הוא מחדיר להן את הלשון ואיך הוא גורם להן לקפוץ. הוא אמר שהוא יכול לגרום לבחורה להשתגע מחשק. הוא תמיד ידע להגיע לזה מהר מאוד. הוא אמר שאני צריכה לאונן ואני צריכה לשחק עם הדגדגני שלי כדי ללמוד להיות אישה אמיתית. זה כתוב בספרים המדעיים של המורמונים וגם התורה לא מתנגדת. את הפתח הקדוש צריך להרחיב כי הוא אם-כל-חי, ככה אמר, אם-כל-חי, ממסכת הפתיחה הקדושה. הוא אמר לי שאבר-המין של החבר שלי הוא כמו נוצה כי הוא, החבר, בתול, ולכן אני צריכה אותו, את אבינועם, להרגיש יחסי-מין של ממש, להרגיש את הבשר, וככה נכנס עם הכלי, כך הוא קורא לזין שלו. לפעמים צייר עליו בריבת תות-שדה פה, אף ושתי עיניים, שיהיה לי מתוק בפה עם הכלי שלו. האמת, די אהבתי את הכלי שלו כי בילדות לא היתה לי בובה, והכלי שלו היה בשבילי בובה-ליצן חי שמרים את הראש כשאני מדגדגת אותו ולפעמים גם יורק עליי.”

אבינועם, כשנחקר, טען ששלוש הבחורות שנזכרו רק עכשיו להעליל עליו, קשרו קשר להפליל אותו. הסיתו אותן מתנגדיו הפוליטיים ביישוב שבו לקח חלק פעיל בעבודה הציבורית וביקש להקים מעון חוסות למשוחררות של נווה-לימור. הוא הציג את המתלוננות ככפויות טובה. בגללן גם אשתו עזבה אותו. הוא זכאי, ויילחם עד כלות נשמתו כדי להוכיח את חפותו.

אולם התובעת טענה שלא הוכח תיאום בין הבחורות נגדו. הלא המתלוננות ממש חצויות בליבן, וכשהן חושפות את מעלליו הן גם מגלות רגשות של סימפטיה כלפיו, אפילו על דוכן העדים.

חיבתו לפדיקור מניקור לנערות, שעליה סיפר לי לא-פעם כשהיינו שותים קפה לאחר פריקת הבשר ממשאית-הקרור למקרר הגדול באחורי החנות, לא עלתה כלל בחקירה ובעדויות. אין לי הסבר לכך. אולי הבחורות התביישו בפדיקור יותר מאשר ביחסי-המין. אולי חברת מועצת היישוב עין-כמונים גולדה גולדון ועורכת-הדין יאירה קבסה-אילני יעצו להן לא להזכיר את הנושא כדי שלא תודינה שבעצם הן נהנו כל פעם שאבינועם טיפל ארוכות בציפורניהן ונשק להן, ושאולי גם ניצלו את טוב-ליבו של האיש הקדוש הזה בעיני עצמו, שלדבריו גם אם ליטף להן פה ושם וגם נגע לא-בכוונה בציציותיהן לא בא הדבר אלא למלא חסך-אב שלהן ולהעניק לנפשן תחושה שהן רצויות, אחרת מי יודע לאן היו מידרדרות.

ואיזה עורכת-דין היתה לו, לאבינועם המסכן? – הסנגוריה הציבורית שלחה למשפט מתמחה רוסייה צעירה וכששאל אותה אם אפשר לשלם לה בצ’יק דחוי, קיבל תשובה – סטירת-לחי! – “אולי אתה יכול להסביר לו במה חטאתי?” כמעט בכה לפניי. הסברתי לו חוי מהו.

לאחר הזיכוי של אבינועם יוסף נערכה חגיגה רבת-משתתפים ביישוב שלו בגליל ובא לברכו בן-דודו סגן-השר המסורתי, שחגג מלאת שנה להחלטת היועץ המשפטי לממשלה שלא להעמידו לדין באשמת שוחד מחשש שאין די ראיות להרשעתו, ואפילו שושי יוסף שבה מאשדוד לאבינועם וביקשה ש“יסלח אותה ויחון לה על שהיפנתה לו גבה והרימה גב,” כלשונו בלשונה, בתקופה הקשה ביותר בחייו.

שאלו את אבינועם איך התהפך עליו מזלו לטובה, וסיפר שלקראת הכרעת-הדין בא אליי שפוף, חבול, נרדף, וחסר-מנוחה ואני האכלתי אותו מנת תבשיל של סגולה מבשר ה’מנוחה' (על משקל מטבוחה ו“באה מנוחה ליגע…”) ובזכותו באה המנוחה לנפשו והיתה לכך גם השפעה רוחנית חזקה של קדושה על השופט.

ואכן, כך היה. לאחר הפיצוץ השלישי בכיכר, הפעם רגל המתאבד הטרייה עברה אותי ועפה מבעד לדלת הפנימית לתוך מחסן הבשרים ונחתה שם בין הנקניקים, והמדהים הוא שרגעים אחדים קודם הוא נכנס עם סל לחנות הבשר שלי וביקש קוס מים, ולי היה נידמה שפעם עבד בסביבה ולא חשדתי בו כלל, כי מה, אני שונאת ערבים? – – ומדהים עוד יותר הוא שטאשה השיכורה, שהתנחלה עם בקבוק הוודקה בספסל הציבורי ממול, היא לא נפגעה באף אחד מהפיצוצים ועדיין מתגוררת ולוגמת שם ואני דואגת שלא יחסרו לה נקניקים, כעכים ולחמניות – – לאחר כל אלה חנה אצלי אבינועם עם משאית-הקרור, נכנס – “פאפם! פאפם!” – והתוכי: “קצ'-קו! סטרא-וואדור! בתך זונה!” – כזאת קבלת פנים – – וכולו נסער סיפר לי על העלילה שתיחמנו הנשים נגדו.

התלוצצתי (אצלנו במושבה היו משתמשים במילה להתלוצץ כשמליצים אנקדוטה ובבקשה לא לבלבל אותה במילה להצליץ שהיא שיבוש של הפ… פ… פ“א במקום צד”י) ואמרתי שאם הוא רוצה מנוחה אתן לו מנה מבשר ה’מנוחה'. ככה נפלץ, סליחה, נפלט לי.

ענה אבינועם שהוא חושש לאכול אצליץ [אני מתנצל, זה קורה לי מאז שמנתי כל-כך, קופצות האותיות כשאני מצליץ] מפני שחנות הבשר שלי לא כשרה (מה שלא הפריע לו לספק לי בשר מהצפון) ומי יודע אם לא השתמשתי ברגל של המתאבד הערבי האחרון. משעה שהואשם חבש אבינועם כיפה ועשה השתדלויות בחצרו של הרב המקובל פראנץ בן המוהר"ר רוזנצווייג המזרחי לנשק זקנו ולתלוש ממנו שערה אלא שהנכדים לא הניחו לאבינועם לגשת לרב הישיש.

“אל תדאג,” לצצתי לו, “הבשר של ה’מנוחה' אין בו שמץ חזיר למרות שהיא עצמה היתה חזירה די גדולה!”

המורה שלי באוניברסיטה גרשם שלום אמר פעם כי המקום הבטוח ביותר לפגישת חבורה של אנארכיסטים מהפכנים הוא הקפה בכיכר העיר מול בניין המשטרה, שם איש לא יחשוד בהם.

ואכן, חרף היעלמותה של כוכבא איש לא קישר בין המנוחה לבין בשר ה’מנוחה' (כומו מטבוחה וכומו “באה מנוחה ליגע ומרגוע לעמל לילה חיוור משתרע על שדות עמק יזרעאל…”) – שהצעתי בנדיבות ללקוחותיי לפני שיתקלקל, ושהפך מהר מאוד לבשר סגולה ופירסם את שמי בחוגי המאמינים וגם העבריינים והמצליצים, וכפי שאירע במעשה הצלתן הניסי של רגלי האנס ר' שמול-יוסל ממושבת ילדותי המתחרדת – – וגם בזכות רגלי שלושת המתאבדים שהועפו לחנות פיצוץ אחר פיצוץ, כאילו פינת הכיכר מול הוויטרינה של “ברבקצוץ” היא המקום הכי בטוח לסיים בו את עצמך בחברת יהודים או כומו ששמו בפי מילים בעיתון: “כל מתפוצץ בתורו שאף לכבות את נרות הזיכרון לפיגוע הקודם!” – בטח ראיתם את הכתבה הנוראה במוסף השבועי: “הקצב מגבעתיים מושך אליו רגליים ונעשה מוקד עלייה-לרגל” – הסנובים האליטיסטים העיזו לכנות את חנות הבשר שלי איטליז – כאילו אני עוסקת במקצוע נחות!

והתמונה הצבעונית בלב הכתבה: גבר שמן חובש קאסקט ים-כחול של ספן יווני (קניתי בפארוס ואני חובשת בייחוד מאז התחיל להיות לי קר הראש בגלל הקרחת), עיניים תכולות וחיוך שעדיין מקסים, לדעת זרים, וממש מאניאקי, לדעתי.

 

פרק שישה-עשר: נאום האקדח בפני הגברת ציפורה    🔗

“במה אוכל לגמול לך?” שאל אותי אבינועם יוסף אשר לזכותו, כומו גם לזכות רמתה השכלית של כמחצית הציבור בישראל, אני יכולה לזקוף את פירסומי בתור עושה נפלאות.

אמרתי לו: “שתביא אישור שיש לנו עסקים מעבר לקו הירוק, לא שאנחנו קונים, שאז יפסלו לנו את הבשר מהשירות הווטרינרי, אלא מוכרים, יעני, ייצוא.”

שאל: “למה אתה צריך?”

אמרתי לו, ואני לא מתביישת להעלות זאת גם בכתב: “כדי שאוכל לקבל רשיון לאקדח. תאר לך בעל, שאשתו רוצה להתרצח – אם היה ברשותו אקדח, לא היתה חונקת את עצמה באצבעות שלו, לא היתה טובעת באמבטיה, לא היתה עפה מהקומה השלישית של הדירה, לא היתה שוחטת את עצמה בסכין שלו – אלא מקבלת בהשלמה את הקליעים כומו בהמה פצועה שאין לה תוחלת. ככה זה בעסקי הבשר, אין סנטימנטים – את הבריאות שוחטים ובחולות יורים. מכת חסד. ואם היה לי במגירה אקדח טעון אולי הייתי מצליחה להשחיל מתאבד אחד או שניים לפני שפוצץ את עצמו לקרעים מול הוויטרינה שאני צריכה כל פעם לזגג מחדש – הזגג הציע לי לקנות סטוק של חלונות בהנחה – והייתי מצילה את חיי הילדות והאנשים האחרים, גם שני פועלים ערבים, אני לא גזענית, שנהרגו בפיצוצים, שלא לדבר על הנפצעים ועל אלה שנישארו נכים.”

החזקתי בחנות אקדח מאוזר בן יותר ממאה שנים, ירושת סבי שהגן בו על המושבה. היום כבר אין לו בנמצא תחמושת. נאלצתי להשבית אותו ולהופכו לגרוטאה חסרת ערך כי לחידוש הרשיון נדרשתי להביא אישור שיריתי במאוזר במיטווח, בדיקה רפואית שאני כשירה להחזיק בו, ותעודת חבר במועדון קליעה.

הלכתי למיטווח, יריתי חמישים כדורים, הבאתי אישור מהרופא, וחשבתי שעכשיו אוכל להעביר את רשיון המאוזר המושבת לאקדח החדש קליבר 9 מ"מ שרכשתי כדי להגן על חנות הבשר שלי מפני המתאבד הרביעי או החמישי.

אמרה הפקידה ציפורה: “אין טעם שאפילו תגיש בקשה כי בשום אופן לא יאשרו לך החלפת רשיון. המאוזר שלך היה להחזקה בלבד. ההשבתה שלו אינה מזכה אותך בקבלת רשיון לאקדח קליבר 9 מ”מ, שהגדרתו היחידה היא להגנה עצמית, ולאדוני לא יאשרו אקדח להגנה עצמית!"

"אני לא צריך להגן על עצמי? תראי מה קורה גברת ציפורה! כבר שלוש פעמים התפוצץ מתאבד תורן מול החנות שלי – "

“אדוני, לשם כך יש משטרה.”

“בפעם השלישית נכנס קודם עם הסל לבקש ממני קוס מים ונתתי לו לימונדה ערבית כומו שאימי מנוחתה עדן היתה עושה.”

“אדוני, אתה ערבי?”

“אדוני רוצה לחיות. לא ללכת כצאן לטבח!”

“אדוני, אתה לא יכול לקחת את החוק לידיך, אבל אולי משהו בעבודה שלך יכול לשמש לך נימוק לצורך באקדח להגנה עצמית? תראה, אני מנסה לעזור לך.”

“למשל מה?”

“למשל אם אתה גר מעבר לקו הירוק או נוסע לשם לצורך עבודתך, היו מאשרים לך את הבקשה בלי בעיות.”

“אם הייתי הרוצח-של-רבין, עוד לפני הרצח, ובא אליכם לבקש רישיון ומציג כתובת מעבר לקו הירוק, הייתם נותנים לי רשיון בלי שום בעייה?”

“אדוני, כאן זה החוק, לא פוליטיקה. אם לא מוצא חן בעיניך, תדאג שישנו את החוק אבל אני מבטיחה לך שלא תצליח. יש לובי פמיניסטי חזק שדואג שלא יהיו בידי הבעלים אקדחים כדי לרצוח את הנשים שלהן!”

“אז את רוצה להגיד לי שכל מתנחל, כל יהודי קיצוני, כל ביריון משיחי, כל מי שמתכנן אצלם נקמה של רצח ערבים, כל מי שזה עתה הגיע ארצה להתנחלויות ולא שירת בצבא, כל עריק בשטחים, זכאי לשאת נשק ברשיון? – את רוצה להגיד לי שכל פלסטינאי בשטחים, כל מחבל, יכול להסתובב חמוש ולהשתמש בנשק שהוברח אליו כמעט בגלוי? – ושערבים בישראל יכולים להחזיק כלי-נשק רבים שיורים בהם בשמחות ובחתונות ולא רק בהן? – והלא גם העולם התחתון מפוצץ מרוב נשק! – שלא לדבר על חיילים, על שוטרים, על אנשי כוחות הביטחון, השמירה והאבטחה, שכולם נושאים נשק ומי יערוב לנו שבקירבם אין רוצח או פסיכופאט? – אבל רק אותנו, הוותיקים המושרשים בארץ מדורי-דורות, אשר לולא הנשק שאבותינו ואבות-אבותינו נשאו עליהם לא היתה קמה מדינת ישראל – – רק אותנו, האזרחים האחראים, ההגונים והמיומנים ביותר, אתם פורקים מנשקנו בגלל התקנות האבסורדיות שלכם ואינכם מאפשרים לנו לרכוש נשק חדש, חוקי וברשיון! שמעתי, גברת ציפורה, על קצינים צעירים שחויבו לקנות אקדחים בעת שירותם הצבאי אבל לאחר שהשתחררו לא אושר להם להמשיך להחזיק בהם, ומבלי לקבל שום פיצוי על קנייתם הם חויבו להפקיד את נשקם במשטרה או למכור אותו בהפסד, כי שוק הנשק החוקי מת כיום, אין למי למכור נשק, רק למתנחלים שרוכשים אותו חופשי! – רק ליגאל-עמירים בפוטנציה אתם נותנים צ’אנס לרכוש אקדח בלי בעיות! אם נגזר עלינו למות בטרם עת, גברת ציפורה, אני רוצה ליהרג עם אקדח שלוף, גם בתוך הקו הירוק, ולא להיות קורבן חסר-ישע, שתעצור על ידי מכונית ויתקעו לי ממנה כדור בראש רק מפני שאני יהודי! חאלאס! אף אחד מאבות-אבותיי לא יצא לדרכים בלי אקדח טעון כי אנחנו בארץ-ישראל! ומוטב לי לשבת בבית-סוהר שהרגתי לפני שנהרגתי!”

“אדוני, אתה מתרגש יותר מדי. אתה לא חושב שיש משהו מוזר בלהיטות שלך לרכוש אקדח? אם אתה מדבר ככה, בטח לא יתנו לך רשיון!”

“חיינו, גברת ציפורה, מתנודדים בין האסון לבין הטימטום. מה, את פוחדת שאצא עם האקדח לרחוב לפגוע בערבים או שאהרוג את אשתי? אני בכלל גרוש ואם לא הייתי מתגרש הייתי כבר אלמן.”

“אני משתתפת בצערך, אדוני, אסור לי לשפוט אותך אבל מניסיוני אני חוששת שבאת לכאן שלא בתום-לב, יותר מדי אתה מתלהב ומדבר, ואני מבקשת ממך להפסיק להטריד אותי. יש תור ארוך בחוץ והצעקות שלך נשמעות במסדרון. שלום.”

“גברת ציפורה, אבקש את סליחתך. אני אשתדל להשיג את האישור שעליו המלצת לי. שלום.”

והאמת, קיצרתי כי מוכרחה הייתי מאוד להפליץ. כל המסדרון החיצוני, שהיה ריק מאדם, רעד ממני כומו במיטווח.

אך גם לאחר שסיימתי לתקוע נמשכה סידרת ההתפוצצויות והבניין ממש הזדעזע. לא יכול להיות שבגללי? – רק לאחר כרבע שעה, בתוך הצפירות הקולניות ופקקי-התנועה, אז נודע לי שבאותם רגעים ממש פוצצו את השגרירות האמריקאית.

*

אבינועם הטוב אכן המציא לי את האישור על הנייר המודפס של משאית-הקרור ואפילו צירף חשבוניות ותעודות-משלוח שלו ליישובים שמעבר לקו הירוק ולחנות הבשר שלי “ברבקצוץ” בגבעתיים, וחזרתי לגברת ציפורה, וקיבלתי רשיון, וכמה צחקתי כל הדרך כשהלכתי לקבל בחנות הנשק את האקדח, וכשטמנתי אותו טעון במגירה שלי, מאחורי הדלפק, היכן שאני פורס, ומעבד, את הבשר והיכן שנחתו הרגליים של שלושת המתאבדים.

 

פרק שבעה-עשר: מעשה הצלתן הניסי של רגלי האנס ר' שמול-יוסל    🔗

בוקר אחד צלע קשה לחנות הבשר שלי, הוא נסמך על קביים – (“פאפם! פאפם!” – והתוכי: “קצ'-קו! סטרא-וואדור! בתך זונה!” – ) צעיר דתי משוחרר-בערבות שאנשי משמרת הצניעות טיפלו בו ושברו את רגליו. הציג עצמו כשמול-יוסל גולדשטיק ממושבת ילדותי המתחרדת ואמר שהוא נמצא בצרה-צרורה. “אמרו עליי שבמעשיי אני ‘גקאקט די גאנצע פאמילייה!’ – חירבנתי את כל המשפחה,” פרץ בבכי, “פגעתי בשידוך של אחיותיי הצעירות והברחתי את הקונות מהאיטליז של אבי!”

מאז יצתה השמועה שבשר ה’מנוחה' שלי מחולל ניסים – בזכות מקרה אבינועם יוסף, ובזכות רמתה השכלית של כמחצית הציבור בישראל, ובזכות היותי מהלכת בכיסוי-ראש (קאסקט ים-כחול של ספן יווני כי קרה לי הקרחת) – נעשתה חנותי מקום עלייה-לרגל גם לדתיים למרות שאינה כשרה בעליל. אני חששתי מה יהיה כאשר השיירים האחרונים מתבשילי כוכבא ייעלמו. האם אוכל להמשיך לחולל ניסים בבשר אחר? איפה אמצא עוד גוף כשלה? והפטמות! – רצח? של כוכבא? חס ושלום! זאת היתה השתלת אבריה. השתלת אברים רבתי שהביאה מרפא וישועה לעשרות בני-אדם, נשים, גברים, זקנים, ילדים, יהודים, ערבים, תאילנדים, פיליפינים, רוסים, רומנים, שחורים, דתיים, חילוניים – ואפילו לשוטרים. אפילו אני התחלתי להאמין בה.

והשוטרים איכה הגיעו? – שהרב המקובל הישיש פראנץ בן המוהר“ר רוזנצווייג המזרחי הורה למפקד משטרת גבעתיים להתקין גדר-הפרדה בין נשים לגברים בכניסה לחנות הבשר שלי מחשש שהנשים תיזננה, כפי שכבר קרה בעלייה המסורתית לקבר רשב”י ובהילולת ל"ג בעומר במירון, וגם תואר בספר “אפרת” של בן עזר, עד שהפרידו בין המינים גם שם.

נתתי לשמול-יוסל מה שנתתי, מרק סגולה מבשר ה’מנוחה' ולימונדה ערבית שהיתה מכינה אימי מנוחתה עדן. עשה ברכה, קם על רגליו, זרק את קביו ונעלם. מה איכפת לי לעזור לבני-אדם שעוזרים לי לאכול את כוכבא.

אחרי ימים אחדים אני מרים מקומון ישן לעטוף בו שיירי תרנגולות שפרסתי לשניצלים והנה תמונתו של הבחור שמול-יוסל מתנוססת באמצע כתבה שכותרתה: “‘מדריך החתנים’ אנס כלות”!

ומה נכתב שם? – נכתב ששמול-יוסל, שאת רגליו השבורות ריפאתי, הוא אנס! – אנס שבחר את קורבנותיו לפי המודעות המכריזות על נישואין. התקשר אליהן בטלפון והציג את עצמו כמדריך-חתנים שהדריך את בעליהן לפני החתונה מטעם המרכז לטהרת המשפחה. הוא נהג להסביר לכלה הנבוכה שהמרכז מקיים מעקב אחרי תקינות יחסי המין של זוגות שנישאו, ושאל אותה כיצד היא ובעלה מסתדרים. לאחר שהשיבה, קבע כי עליו לבוא לביתה כדי לתת לה הדרכה.

שמול-יוסל הינחה את הנשים הצעירות להשאיר את דלת הבית פתוחה עבורו ולהמתין לו בחלוק או בעירום כשפניהן מכוסות במגבת לצניעות. על אחת מהן כפה מין אוראלי בטענה כי הוא מחסן אותה נגד מחלת האיידס. את פטמותיה צבט באטבי כביסה כדי לבדוק את השפעת התרופה שבלעה נגד המחלה הנוראה, ושלא יהיה חס-ושלום גורלה כאותה זמרת חזה. על גופה של אחרת טיפטף שעווה חמה מנר, וכשאנס אותה הסביר שרק הכאב יוכיח כי פעולתו הצליחה.

לאחר נישואיהן שוהות הכלות החרדיות בדרך-כלל לבדן בבית. הן עדיין אינן עובדות, אינן יולדות, אינן בטוחות בעצמן ובמעמדן החדש. שמול-יוסל השתמש כלפיהן בשמות רבנים ידועים, דיבר בשפתן, במיבטא המוכר להן, במושגים המוכרים להן. לפי עדויותיהן ציין כי שישים אחוז מאוכלוסיית הנשואות הטריות עוברות טיפול דומה, והזהיר שאין לספר דבר לבעל או לאדם אחר.

כאשר אחת הנאנסות טענה לפניו כי מעשיו מנוגדים להלכה וניסתה להתנגד, צעק עליה שהוא פועל על פי עצת מועצת רבני הכשרות, השמיטה והמיטה, ואיים עליה בגרוע מכל: “אם לא אמשיך בבדיקה ובריפוי לא תוכלי ללדת ילדים!”

מדוע הלכו הנשים שולל? זמן קצר לפני כן כבר חשפו את גופן לפני גבר זר אחר – הבעל החדש. הן נדרשו לעשות דברים שלא עלו בדעתן מעולם, דברים הניראים מנוגדים לכל דרך חינוכן. גופן הופקע מרשותן. משהו זר ניסה לחדור אליהן. לא תמיד בהצלחה. רבות מהן היו בתולות עדיין. מבחינה זו הן כומו ילדות. מדוע תבחנה ששמול-יוסל משקר? אולי זו עוד תקנת קודש חדשה שלא ידעו עליה? מדוע ייראו להן מעשיו מוזרים יותר ממה שכבר עבר עליהן בלילות והטריד את מנוחתן? עד כה מעודן לא נגע בהן גבר, ולאחר ליל נישואיהן הרגישו את עצמן פרוצות.

אבל כלה אחת ששמול-יוסל התקשר אליה חשדה בו. היא היתה בת למשפחה מיוחסת במיוחד, ולא פתייה, ומיד סיפרה לבעלה. העניין הובא לידיעתם של גדולי התורה. הרבנים החליטו שיש ללמד לקח את שמול-יוסל ופסקו לטמון לו מלכודת: הכלה קבעה עימו פגישה, הבחורים ממשמרת הצניעות ארבו לו, שברו את רגליו והסגירו אותו למשטרה.

ועוד מוסיף הכתב ואומר ברשעות שספינת היהדות החרדית והדתית, ברבים ממדוריה, כבר כל-כך מלאה בפאראזיטים, בטלנים, שבאבניקים, סקס-מאניאקים, משתמטים, רופאי-אליל, עושי נפלאות, בורים ועמי-ארצות – שעוד מעט תתהפך על צידה ותשקע כמו ששקעו ונשכחו רבני ירושלים שהתנגדו ליישובה של ארץ-ישראל וניסו לכפות עליה את שנת השמיטה כדי שלא תיבנה וכדי שתישאר תלוייה בתרומות מן הגולה ובנדבות כנבואת המשורר: “כאשר שנוררתם תשנוררו!”

*

בתקופת הניסים, כאשר אנשים עממיים רבים צבאו על דלתות “ברבקצוץ” למרות שלא-כשר וביקשו ממני פירור מן ה’מנוחה', חזרתי יום אחד מהבנק לחנות הבשר שלי והנה אהרונה יוצאת מאחורי הדלפק ותוקעת בקולה העבה באוזני הלקוחות והעולים והעולות לרגל שגדשו את “ברבקצוץ”: “תודה רבה לך אבאל’ה, זיין גדול היית, לא ידעתי שיש לי גם אחות!” – ושולפת לעומתי מהחדר האחורי בחורה רזה-כהה, מקורזלת שיער ובעלת עיניים תכולות ורושפות בשם דסי, ומה מתברר? היא טוענת שהיא הבת של אתי התימניה ממפעל “וולפה” לבשר ולנקניקים ברמת-גן, ורק עכשיו, לאחר שהתפרסמתי כעושה נפלאות, איתרה אותי אתי ושלחה אליי את הבת שלנו, שלא ידעתי כלל על קיומה.

וככה, עד שהצלחתי להיפטר מכוכבא שהעיקה על חיי, וחשבתי שסוף-סוף אני חופשייה, והנה אני מטופלת בשתי בנות מגודלות, שעם אחת מהן כמעט שכבתי כומו לוט, ושתיהן עוזרות לי בחנות, ועליי לפרנס אותן. וכשאני מביט בהן כאילו אני מסתכל בראי ורואה בו את העיניים של עצמי. תכלת שמיים. אפילו שם יצא להן, בנות הקצב העושה נפלאות, או – בנות הבעל-‘מנוחה’ מגבעתיים. אהרונה הבכורה טופחת לי מדי פעם על הכרס, מנשקת אותה ומכריזה שהיא כבר מתה להתחתן וללדת לי נכד. ואילו דסי, במסווה החיוך המקסים שירשה ממני מתנהגת כומו חטופת-תימן, רוחשת רגשות נקם וקיפוח כלפי המזריע האשכנזי אביה. מזיקה לעצמה. מעשנת כפייתית. מפטפטת בסלולרי-הרוטט גם בבית-שימוש, שמה אותו בקוס וצועקת: “צלצלו לי!” – פסיכית. הניטריט והסולפאט מהנקניקים של וולפה אולי פגמו קצת בכרומוזומים שבהם היפריתי את אתי.

התחלתי לחשוב על מכירת החנות, ולהיעלם – כדי להיפטר מתביעות הבנות שלי, שכלל לא חפצתי בהן, ועתה ניראה לי שהן לוטשות עין לירושתי וכבר מתחילות לריב ביניהן עליה בעידוד אימותיהן, זכרון קוס כל אחת מהן לברכה. בינתיים ליטפתי יום-יום את האקדח שקיבלתי ברשיון בזכות האישור שהמצאתי מאבינועם על עיסוקיי בשטחים, והוא טעון וצמוד כל הזמן למותניי בין קפלי השומן או מושתר במגירת הדלפק, אילו קיבלתי אותו לפני שבישלתי את כוכבא, היתה הכנת הבשר קלה יותר לכל המשתתפים בתהליך ואולי גם הייתי משחיל אחד, שניים או את כל שלושה המתאבדים עוד בטרם התפוצץ!

לא חלפו ימים רבים והופיעה עמיה, הילדה-הבחורה העגלגלה של דורית הקיבוצניקית מהערבה, נפלה על צווארי בקריאה “אבאל’ה!” – ולא הפסיקה להתחכך בי כחשוכת-אב. אך לאחר שלושה ימים שהסתובבה במכנסונים קצרים בחנות באפס-מעשה ורק רבה עם שתי אחיותיה אהרונה ודסי – – שאותן לא הכירה מעולם, ומשהכירה בזה להן על היותן חצי-מזרחיות – וכבר באה בטענות שאני נוגעת בה ומתעסקת איתה כומו שאנסתי את אימה!

והמוזר הוא שבקושי היתה דומה לי או לשתי אחיותיה. עיניה היו שחורות והעברית בפיה גבוהה ומדוייקת, עם חוש הומור יבש, עד שעלתה בי המחשבה – מדוע שלחה אותה דורית אליי ולא אל אורי בן-עמי?

חוץ מזה, אם אני לא מתבלבלת בכל מה שקרה לי עם דורית אז נידמה לי שאי אפשר להזריע מהתחת.

ואולם, ברגע של אמת, מבחינה אחרת היתה עמיה ממש בתי – מצד האופי הנרגן והמחורבן שלה ומצד התיסכולים שאכלו אותה, ושאותם היסוותה בחיוכיה. אולי תכונות אלה הן תורשת סופרים כללית? – ולך תוכיח שאינה בתך! – שהרי לבדיקת רקמות לא אלך.

כמובן שמהיותה אשכנזייה גמורה התביישה בי ובמקצוע שלי, קצב! – היתה מתנשאת עליי בלעג קל, וכל מה שרצתה היה שארשום אותה על חשבוני לאוניברסיטה. מה היא רוצה ללמוד? עוד לא יודעת. אולי ספרות עברית. והזהירה אותנו כי לקראת הווסת היא מתחילה לשבור כלים ולהשתולל ושבועיים אחרי כן כשהיא בשיא הביוץ היא גם כן שוברת כלים ומשתוללת כי היא מוכרחה לקבל גבר ולהתעזרע, לפחות וירטואלית, כי היא מודעת לקצב הפנימי של ביציותיה!

איזה עונש קיבלתי עם שלוש הבנות האלה?

שתיים חצי-מזרחיות ואחת קונצפטואלית שאולי כלל אינה שלי מסתובבות יום-יום בחלוקים רפויים בחנות הבשר שלי ולועסות נקניקים, ממש מעלות גירה!

צובטות לי בפטמות שדיי הגדולים, שהתמלאו ככל ששמנתי. מושכות לי ברצועות השלעקעס ומרפות, כומו רוגאטקה. משחק מצאו להן! – אני, מחגורה למותניי שכחתי כבר לפני שנים רבות. רק שלעקעס. אחרת המכנסיים יפלו לי.

ודווקא שרליז הרומנייה, ששמה רגל שהפילה את כוכבא ורצחה את הממזרון שלי, היא נעלמה כליל מאופק חיי ולא השריצה לי שום בת לא-חוקית!

נמאס לי. הן זרות לי. ובתור זרות שלא גידלתי אותן, אני מתה עליהן, ממשמשה אותן בכל פינה, חושקת בבשר שלהן, לכן לא איכפת לי שתתפטמנה, אולי בבוא היום אחנוק אותן אחת-אחת, אבל בינתיים הן ממררות את חיי – – בכל הזדמנות שמחות לסגור לי את החנות, לא של הבשר אלא תופסות לי ברוכסן וצובטות אותו כלפי מעלה, כאילו אני כבר עוברת-בטל ששוכחת, וגם הכריחו אותי לקנות מכנסיים, אם כי קודם הסתפקתי בפרימת התפר מאחור ובאיחויו עם משולש-בד כלשהו, להרחבה – – ובינתיים הן רוצות רק כסף, כסף. אני חושד שלפחות אחת מהן כבר מוציאה מדי פעם כסף מהקופה.

כשנכנס לחנות (“פאפם! פאפם!” – “קצ'-קו! סטרא-וואדור! בתך זונה!” – ) אבינועם ספק הבשר שלי לבשר לי על זיכויו גם במחוזי הופיעה מולו מהחדר האחורי החצי-אחות המתחזה-לבתי (ואולי בתי הביולוגית) דסי.

כשראתה אותו נעשתה היסטרית ואילו הוא החוויר כולו. התברר כי ד' הנערה במצוקה שגרה בשעתה בביתו ביישוב בצפון הארץ היא דסי בתה של אתי התימניה מנקניקי וולפה, ועכשיו היא צעקה:

“אתה עשית לי הפלה! את זה אפילו בבית-המשפט לא סיפרתי! בגללך לא אוכל ללדת יותר לעולם! מאז שהכרתי אותך כל פעם שאני מריחה בשר טרי בא לי להזדיין!”

ידי נשלחה לאקדח הטעון. נזכרתי בכתמי הדם שראיתי בקבינה הממוזגת שלו, ושאני עוד התלוצצתי, “אפשר לחשוב שאתה פותח בתולות בקבינה שלך!” – האיש הזה אנס את בתי והרג את נכדי האחד והיחיד! – אוך, הייתי עושה ממנו קציצות! – אך לא היה צורך בכך. אבינועם יוסף ברח מיד – “פאפם! פאפם!” – “אל תהרוג אותי באקדח שבזכותי קיבלת!” היו מילותיו האחרונות ששמעתי – – ברח לקבינה של משאית-הקרור שלו, התניע ונעלם בענן של גז, כמפליץ אל פתח חנותי. בנותיי עצרו בעדי מלרוץ אחריו ולירות בו.

אחרי יומיים נכתב בעיתון שכאשר הגיע לביתו ביישוב שבצפון הארץ, סידר את כל הניירות, כתב צוואה, יצא למוסך, חיבר לקבינה של משאית-הקרור את צינור הפליטה וחנק את עצמו בתוכה.

דווקא חיבבתי אותו, אפילו קצת קינאתי בו. אבל מה, אני, עכשיו, בגילי, שמנה כחזיר, בודדה כקינג ליר, אתחיל לעשות פדיקור לבנות שלי?

*

למחרת הופיע שוב ר' שמול-יוסל, כבר ללא קביים, והתחנן שאתן לו סגולה נגד ההעמדה לדין כפי שהצלתי את הצדיק ר' אבינועם יוסף.

נתתי לשמול-יוסל מה שנתתי…

אני מפסיקה כאן את הכתיבה. אם ההוצאה חושבים שיש טעם בזכרונות שלי, אוכל גם להשתתף מבחינה כספית בהדפסת הספר ולהשלים אותו. התעשרתי מתעשיית הנפלאות ובנותיי לוטשות עיניהן לכסף. מוטב להשקיע אותו בספרות העברית.

שמות המשתתפים

ר' אבינועם יוסף, מוביל-בשר במשאית-קרור מיישוב בצפון הארץ, מומחה פדיקור לנערות במצוקה.

אהרונה, בתה של אורלי הטר"שית וכניראה גם שלי.

אורלי, טר"שית, אימה של אהרונה.

איזידור לבונה, פרופסור לספרות בירושלים.

אירלנה זורגאס, אלמנתו של אריסטוטלס זורגאס, המייסד והבעלים של מלון “ארטמיס” בפאריקיה שבפאפוס.

אלי גורבץ', איטליזן צעיר ושאפתן מגבעתיים.

אליהו כשלונס, אחד החברים של כוכבא ושלי בתקופת הלימודים בירושלים.

אליקים צוצקינר, פרופסור לספרות.

אנלורה, צעירה לסבית גרמנייה על חוף קולימוביטרס בפאפוס.

אסתי, נערה במצוקה, חוסה של מוביל-הבשר הפדיקוריסט אבינועם יוסף.

אריסטוטלס זורגאס (דימיטריוס ביזאס), המייסד והבעלים המנוח של מלון “ארטמיס” (אפולון) בפאריקיה שבפאפוס.

אתי השחרחורת, אימה של דסי, עבדה על מכונת מילוי הנקניקיות במפעל “וולפה” לבשר ולנקניקים ברמת-גן, בעלת ידיים עצבניות, דקות כמשושים.

בירג’יט, צעירה לסבית גרמנייה על חוף קולימוביטרס בפאפוס.

בן-חורן נחושתנוב, עורך-דין, אחד החברים של כוכבא ושלי בתקופת הלימודים בירושלים.

גולדה גולדון, חברת מועצת עין-כמונים המשמשת כתובת לנשים מוטרדות.

גיא, מרצה צעיר לכלכלה באוניברסיטת תל-אביב. חבר של כוכבא.

דוד יוזפק, אחד החברים של כוכבא ושלי בתקופת הלימודים בירושלים.

דורית, המזדיינת השמנה מהקיבוץ בערבה, אימה של עמיה.

דסי, ד', בתה של אתי וכניראה גם שלי, נערה במצוקה, היתה חוסה אצל מוביל-הבשר הפדיקוריסט אבינועם יוסף.

המספר, בעל חנות הבשר הידועה “ברבקצוץ” בגבעתיים, סופר ומשורר לשעבר.

וולפה קצ’קו, אבא של כוכבא ונסיה, המכונה בצעירותו גם בשמות וולפלה גאלצ’אלאך וולפלה שמנדריק, היה הבעלים של מפעל “וולפה” לבשר ולנקניקים ברמת-גן.

ז’אן קלוד ד’ארביניאק, נספח לתרבות בשגרירות צרפת לפני שנים רבות, דפק את אשתי וכמעט הוליד לי ממזר אך לזכותו ייאמר כי בניגוד למרבית הצרפתים וחקייניהם עמד על כך שהמשחק הפלצני בדירוג איכויות היין על פי מיקומם של כרמי הגפן הוא אחד הבדיחות המוצלחות ביותר שהמציאו בני-עמו כדי להתפרנס מן הבלעדיות וכדי ללגלג על עמים אחרים. מרבית הצרפתים שותים יין אדום פשוט וטרי שמופק בייצור המוני, בשופכם ללועות היקבים ענבים מכל הבא מן הכרם, וטעמו של היין הזה נע בין המעולה לבין הגרוע ביותר.

חיים גרימצוג, אחד החברים של כוכבא ושלי בתקופת הלימודים בירושלים.

חרון טלחוט, עיתונאי ידוע, יצא בסדרת כתבות-תחקיר על שערוריית האמוניאק במפעל “וולפה” לבשר ולנקניקים ברמת-גן.

יושקה ורותי, זוג חברים של כוכבא ושלי בתקופת הלימודים בירושלים.

ירום מחוטל, עיתונאי.

כוכבא קצ’קו, בתם של וולפה ושושנה קצ’קו, וגרושתו של המספר, בעל חנות הבשר “ברבקצוץ” בגבעתיים, סופר ומשורר לשעבר.

מופתי ווירה, זוג חברים של כוכבא ושלי בתקופת הלימודים בירושלים.

מרי-לו זורגאס, המכונה בפינו “ננה מושקורי”, בתם של אריסטוטלס ואירלנה זורגאס, בעלי מלון “ארטמיס” בפאפוס.

משה דיין, ר' “אומץ”, סיפורו של משה דיין, ההוצאה לאור, משרד הביטחון, תל-אביב, 1997.

נטלי, נערה במצוקה, חוסה של מוביל-הבשר הפדיקוריסט אבינועם יוסף.

נסיה קצ’קו, אחותה המפגרת של כוכבא, בתם של וולפה ושושנה.

סופי, מתנדבת אמריקאית צחת-העור, שהועסקה במפעל “וולפה” לבשר ולנקניקים ברמת-גן תקופה קצרה בעבודות ניקנוק וניקיון. צהובת שיער בעלת פני ירח לא נאות במיוחד, שדיה חפים מכל מגע חזייה ומבצבצים מבעד לחולצות הטריקו או החאקי חסרות-השרוולים שלה. כתובת-קעקע של נשר אמריקאי בגווני כחול-ירקרק ואדמדם-חולני, קישטה את זרועה הימנית. שדי סופי היו כה בהירים שרק קליפות או גלדי השומן על חריצי ממרח הכבד ניראו לבנים ממנה. מגן דוד קטן מקועקע במרום גבעה אחת מעגבותיה.

סמדי בן גרא, אחת החברות של כוכבא ושלי בתקופת להימודים בירושלים.

עין, העין התוחבת השמאלית של כוכבא.

עליזה אורלובסקי, אחת החברות של כוכבא ושלי בתקופת הלימודים בירושלים.

עמיה, בתה של דורית, המזדיינת השמנה מהקיבוץ בערבה, וכניראה גם שלי.

ציפורה, פקידה ממשלתית לאקדוחים להגנה עצמית.

שושי יוסף, אשתו של אבינועם, מוביל בשר ונערות במצוקה.

שושנה קצ’קו, אשתו של וולפה, אימן של נסיה וכוכבא.

שטארק. בעל המסעדה בבניין המינהלה של האוניברסיטה בירושלים.

ר' שמול-יוסל, ‘מדריך חתנים’ מהמושבה שהתחרדה.

שרליז הרומנייה, עבדה במפעל “וולפה” לבשר ולנקניקים ברמת-גן, בעלת חזה ענק כשני פאסטראמי של אווזים מעושנים, רכים, חזה סומא מפטמות, מין פלא-טבע (כומו אצל קוקסינל), יש לה בעל וילדים.

תקווה שומרת-המשקל, מנהלת-החשבונות במפעל “וולפה” לבשר ולנקניקים ברמת-גן. הדוקה בחגורת-בטן כחוששת פן יפרצו משמניה לכל עבר, ומחררת את החזייה כדי להבליט את פטמותיה. מדברת בגילוי-לב על חוויותיה האינטימיות, ומאהבת של וולפה קצ’קו גם.

“חנות הבשר שלי” יצא לאור בפעם הראשונה והיחידה בהוצאת “אסטרולוג”, 2001, ולאחר שכמעט לא הופץ ולא נמכר בחנויות, גם לא זכה לשום ביקורת בבמה ספרותית רצינית, נשלחו כל עותקיו לגריסה, למעט מאות אחדות של עותקים שאותם פדה המחבר על חשבונו וחילקם חינם לכל מי שפנה אליו בשעתו. כיום כמעט שלא נותרו עותקים של הרומאן והריהו הוא ספר עברי נדיר מאוד. המחבר שומר אצלו כמות מסויימת של עותקים לשם ספקולציה, כאשר יעלה המחיר.

הערת העורך מטעם ההוצאה

כתב-היד של הרומאן המאקאברי הזה הגיע להוצאה שלנו בחבילה עם קאסקט-מלחים יווני מסריח ימים אחדים בלבד בטרם המתאבד פוצץ את עצמו בצמוד לוויטרינה של חנות הבשר “ברבקצוץ” בגבעתיים. החנות עלתה באש יחד עם חנויות ודירות סמוכות ונגרם נזק רב מאוד, טוטאל לוס. חלקי בשר שרופים ומפוחמים של בקר, לבן, אדם, נקניקים והודו התערבבו יחד ולא היה אפשר לזהות דבר לבד מאקדח חרוך קליבר 9 מ"מ של בעל החנות המנוח, שנקנה ימים אחדים לפני הפיצוץ, ועין מלאכותית חסינת-אש שזוהתה כתותבת של גברת בשם כוכבא קצ’קו-וולפי, הנעדרת כבר שבועות אחדים ואין יודעים אם בחיים היתה עדיין בחנות בפיגוע הקטלני או נרצחה קודם לאחר שנעלמה בנסיבות מיסתוריות ורק גופתה נותרה שם. בעל חנות הבשר, שהתפרסם לאחרונה בחוגים עממיים כעושה ניסים שכינויו “הבעל-‘מנוחה’ מגבעתיים”, היה אמנם בעלה הראשון של הנעדרת אך זה שנים רבות לא היה שום קשר ביניהם.

כתב-היד שופך אור מסויים על מה שהתרחש לפני שפוצצה החנות ועלתה באש, ומחשיד בצורה ברורה למדי את בעל-החנות ברצח גרושתו, אף כי אקדחו נקנה לאחר היעלמותה, ואולם מאחר שאנחנו ההוצאה רואים את הטקסט בראש ובראשונה כיצירה ספרותית ובידיונית, לא מצאנו לנחוץ להעבירו למשטרה, אשר לפי המתפרסם בעיתונים מגששת עדיין באפלה בכל הקשור לחקירה. הועלה גם חשד שחומרים דליקים נאגרו באופן מסוכן וחסר-אחריות בחנות, שאחרת לא היתה השריפה מכלה הכל.

“הערת העורך” מר שצינזר על אודות פרק שנים-עשר החסר בספר נכתבה בטרם הגיע כתב-היד למערכת שלנו, והיא המצאה של בעל חנות הבשר, אשר כפי שאפשר להיווכח הינו בעל ניסיון ספרותי לא מבוטל ויודע לא מעט שטיקים וטריקים אף כי מעולם לא היה סופר-ממש ולא ידוע לנו על ספר מפרי עטו בשם “ההר הנושם”.

ההוצאה מצידה פונה ומבקשת אם מישהו מהקוראים יכול להוכיח שיש לו זכויות יוצרים ברומאן הזה, בתור יורש, שיפנה אלינו, כי אנחנו לא הצלחנו לאתר אף לא מבנותיו, לא אהרונה, לא עמיה ולא דסי.

עד היום גם אין הוכחה חותכת לכך שהבעל-‘מנוחה’ מגבעתיים מת. אולי נמלט בעוד מועד והוא חי בזהות בדוייה במקום אחר? – הרי זו ממש שערוריה שהטרור מאפשר לבני-אדם להיעלם מבלי להשאיר עקבות, ויש ודאי ז’וליקים שמנצלים את המצב! – מה עוד שנקניקן אחד בשם אלי גורבץ' המציא למשטרה תעודות המוכיחות כי החנות שנשרפה היתה רכושו, שקנה במזומן דולרי מהבעלים ימים אחדים לפני הפיצוץ, ומזלו שהספיק לבטח את הנכס אחרת היתה כל השקעתו הולכת לאיבוד.