רקע
היינריך היינה
הנסיעה בהרי הר
היינריך היינה
תרגום: דוד שמעוני (מגרמנית)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: גרמנית
פרטי מהדורת מקור: ורשה: שטיבל; תר"ף

 

הַנְּסִיעָה בְּהָרֵי הַרְץ

אין דבר מתמיד כתמוּרה; אין דבר קַיָּם ועומד כַּמָּוֶת; כל דפיקת⁻לב פוצעה אותנו – ולולא השירה שעמדה לנו, כי אז היה דם לבנו הולך ושותת בלי⁻הרף. היא נותנת לנו מה שהחסיר ממנו הטבע: עת⁻זהב, אשר לא תעלה חלודה, אביב, אשר לא יִבּוֹל, אֹשֶׁר, אשר לא "ועם, ונעוּרי⁻נצח.

בֶּרְנֶה


מְעִילִים שְׁחוֹרִים, גַּרְבֵי מֶשִׁי,

כָּתְנוֹת⁻צְחוֹר מַרְהִיבֹות⁻עָיִן,

נִיבִים נָאוִים עִם חִבּוּקִים –

הָהּ, רַק לֵב בַּקֶּרֶב אָיִן!

לֵב בַּקֶּרֶב וּבַלֵּבָב

אַהֲבָה חַמָּה עִם גַּעְגּוּעִים, –

הָהּ, מַה⁻קַּצְתִּי בִנְגִינוֹתָם,

עַל יִסּוּרֵי⁻אַהֲבָה בְדוּיִם!


עַל הֶהָרִים עָלֹה אֶעֱלֶה,

מָקוֹם שָׁם אָהֳלֵי⁻תֹּם יִשְׁלָיוּ,

מְקוֹם הַלֵּב לִרְוָחָה נִפְתָּח,

רוּחוֹת חָפְשִׁים יֶהֱמָיוֹ.


עַל הֶהָרִים עָֹלה אֶעֱלֶה

מְקוֹם אַשּׁוּחֵי⁻אֵל יִגְבָּהוּ,

נְחָלִים שָׁרִים עִם צִפָרִים

וְעָבִים גֵּאִים חִישׁ יִסָּעוּ.


שָׁלוֹם, שָׁלוֹם, הִיכְלֵי⁻עֹנֶג,

שָׁלוֹם, גְּבִירוֹת וַאֲדוֹנִים!

מִתּוֹךְ צְחוֹק עֲלֵיכֶם אַשְׁקִיף

מִן הֶהָרִים הַגְּאֵיוֹנִים.

־־־־־־־־־־־־־־־

העיר גטינגן, המפורסמת בנקניקיה ובאוניברסיטה שלה, שַׁיכת למלך הַנובר. בה יש 999 לשכות⁻מודיעין לבעֵרה, בתי⁻תפלה שוֹנים, בית⁻יולדות, בית מצפה⁻כוכבים, תפיסה, ביבליותיקה ויֶקב בית⁻המועצה, ששם הֶשֵׁכר טוב מאד. הנחל העובר בה שמו “לֵינֶה”, ובקיץ הוא משַמש מקום⁻רַחצה; מימיו קרים מאד ובמקומות אחדים הוא רחב כל⁻כך, עד כי לִידֶר הוכרח באמת לרוץ ולקפוץ קפיצה הגונה, כדי לעבור משפתו האחת אל השנית. העיר בעצמה יפה וביחוד היא מוצאת חן, כשפונים אליה עֹרף. כנראה, היא עתיקה מאד: זכורני, כי עוד לפני חמש שנים, כשנכתבתי ברשימת הסטודנטים, כבר היה לה המראה הנוכחי, המפיק חכמה שבזקנה. גם אז כבר היתה ערוכה בכל, לא נעדר דבר: מקטרות⁻סטודנטים, כלבים, סידרטַציות, רקדנים למשתה⁻טֵה, כובסות, קצורי⁻ספרים, צלי⁻יוֹנים, חֶבר גוֶלפים, כרכרות ליום⁻המבחן, גֻּלות של מקטרות, יועצי⁻חצר, יועצי⁻משפט, סרדיוטים ושאר הדיוטים. יש אומרים, כי העיר נבנתה עוד בזמן מסעי⁻העמים, כל שבט ושבט גרמני השאיר כאן דוגמא שלו ומדוגמות אלה יצאו כל אותם וַנדַלים, פריזים, שְוַבִּים, טֶבטונים, סַכְּסונים, מירינגים1 וכו', החיים עוד היום בגֶטינגן ונבדלים זה מזה בצבע כובעיהם ופתילי מקטרותיהם. הם תועים עדרים עדרים ברחוב וֵינדֶר, נלחמים זה בזה בשדות⁻המלחמה השקוּים דם של רוֹזֶנמילָה, רִיטשֶׁנקרוּג וּבּוֹבְרֶן, ומתנהגים בדרכיה ובנמוסיה של תקופת מסעי⁻העמים. הם מתנהלים על⁻ידי מנהיגיהם הנקראים בפיהם “תרנגולים גדולים” או על⁻פי ספר⁻החֻקים הקדמון שלהם, הנקרא “קוֹמְֵנְט” והראוי לכך, שיקציעו לו מקום ב “legibus barbarorum”.

בכלל נחלקים יושבי גטינגן לסטודנטים, פרופסורים, פיליסטרים ובהמות, וארבעת המעמדות האלה נבדלים זה מזה הבדל גמור. מעמד הבהמות הוא החשוב ביותר. למנות כאן את שמותיהם של כל הסטודנטים ושל כל הפרופסורים שמן המנין ושלא מן המנין – יארך רב מדי; גם איני זוכר ברגע זה את שמותיהם של כל הסטודנטים, ובין הפרופסורים יש כאלה, שהם עדַין בני⁻בלי⁻שם. מספרם של הפיליסטרים הגֶּטינגנאים הוא מסתמא גדול מאד כחול או, יותר נכון, כרפש אשר על שפת הים, באמת, מדי ראותי בבֹקר בבֹקר בשער בית⁻הדין האֲקַדֶמי את פניהם המזוהמים וחשבונותיהם הלבנים,איני יכול להבין בשום⁻אֹפן, איך זה ברא אלהים אספסוף רב כזה.

פרטים על⁻אודות העיר גֶּטינגן נקל למצֹא בתאוריו של ק. פ. ה. מַרקס. אף כי הנני מכיר תודה עמֻקה למחבר, שהיה רופאי והודיע לי הרבה חבּה, בכל⁻זאת איני יכול להלל את חבורו בלי שום הערות. מחֻיב אני לבקרו קשה על שאינו מתקומם במרץ הדרוש נגד הדעה המוטעית, שלבנות גֶּטינגן רגלים גדולות ביותר. כן, אני הקדשתי ימים ושנים להכחשת הדעה הזאת, למדתי לשם זה אֲנַטומיה יחוסית, דרשתי מהביבליותיקה ספרים שאינם מצוּים וברחוב וֵינדֶר הייתי מסתכל שעות שלמות ברגליהן של הגבירות העוברות ושבות. בחבור היסודי, המכיל את תוצאות חקירותי, אני מדבּר: א) על הרגלים בכלל, ב) על רגליהם של הקדמונים, ג)על רגליהם של הפילים, ד) על רגליהן של בנות גטינגן, ה) אני מסַכּם כל מה שנאמר על הרגלים האלה ב“הגן” של אוּלריך, ו) אני משקיף על הרגלים האלה מצד יחוסן ההדדי ומרחיב אגב⁻אורחא את הדבּור על הסֹבֶך, הבּרכּים וכו', לסוף ז) אם רק יעלה בידי להשיג גליון גדול די⁻צרכו, אצרף לספרי גם פתוחי⁻נחֹשת עם הַהַעְתֵּק של רגלי בנות גטינגן.

יצאתי מגטינגן בבֹקר השכם והמלֻמד** עוד שכב בודאי במטתו ויחלום כדרכו, שהוא מתהלך בגן יפה, שבערוגותיו צומחות רק פסות⁻ניר לבנות, הכתובות ציטַטות מפנים ומאחור ומבריקות בנעימות לנֹגה השמש, והוא קוטף מהן פה ושם ושותלן בעמל בערוגה חדשה, בעוד הזמירים משמחים את לבו הזקן בנגינותיהם המתוקות.

בשער וֵינד פגשתי שני נערי בית⁻ספר מבני התושבים. האחד אמר לחברו: "עם תיאודור איני רוצה שוב לבוא בדברים, כי נער חסר⁻לב הוא: אתמול לא ידע איך יהיה הגֵּניטיב של "mensa. הדברים האלה יכולים להֵראות לבלתי⁻חשובים ואף⁻על⁻פי⁻כן אני מוכרח לספרם, ולא זאת בלבד, אלא שגם הייתי מציע לחרתם על השער בתור סיסמת העיר. הן מעשה הבנים סמן לאבות והדברים האלה מצינים בדיוק את הגאותנות הצרה והיבשה של גיאורגיה⁻אבגוסטה2 רבת⁻החכמה.

על⁻פני הכביש נשבה רוח⁻בֹקר צחה, הצפרים שרו שירים עליזים וגם לבּי הלך וטוב עלי. טיולי זה אמנם היה לי כדבר בעתו. בעת האחרונה ישבתי סגור ומסֻגר באֻרוַת הפַּנְדֶקטים, המפֻלפלים הרומאים פרשו על רוחי רשת אפורה של קורי⁻עכביש, לבי היה לחוץ כבצבת בין סעיפי⁻הברזל של שיטות⁻משפט אגואיסטיות, באזני צלצלו בלי⁻הרף השמות: “טריבוֹניַאן, יוסט יניאן, הֶרמוגֵיניַאן ודוּמֶריַאן”3, וצמד⁻אהבה עָנֹג, שישב מתחת לצל, נראה בעיני כמסכת corpus juris עם ידים שלובות זו בזו. הדרך התמלאה תנועת⁻חיים מרגע לרגע; עברו נערות נושאות⁻חלב, עברו חַמָּרים בלוית חניכיהם האפורים. מאחרי וֵינד פגשתי את שֵׁפֶר ואת דוריס. לא הזוג האידילי, שעליו שָׁר גֶּסנֶר, הם אלה, כי אם משגיחים בעלי⁻בשר של האוניברסיטה ותעודתם להשגיח בשבע עינים, שהסטודנטים לא יערכו מלחמות⁻בינַים בבובדֶן ושדוצנטים פרטיים מבריחי⁻מכס לא יביאוּ בגנבה דעות חדשות, שלפני שער גֶטינגן חל עליהן עד היום הַסְגֵּר של איזה עשרות שנים. שֵׁפֶר ברכני לשלום בידידוּת של חבר; יען כי גם הוא סופר ובכתביו, היוצאים לאור פעם בחצי שנה, הזכירני לעתים קרובות; מלבד זה גם בקרַני פעם בפעם וכשלא מצאני בביתי היה כותב בטוב לבו את דברי ההזכרה שלו בנתר על דלת חדרי. מזמן לזמן עברה כרכרה מלאה סטודנטים, שנסעו הביתה על⁻מנת לחזור אחרי ימי החֻפשה או על⁻מנת שלא לחזור. בעיר אוניברסיטאית שכזו דור הולך ודור בא ובכל שלש שנים אפשר למצֹא בה דור⁻סטודנטים חדש. זהו זרם אנושי בלתי⁻פוסק, גל בא אחרי גל, “זמן” רודף “זמן” ורק הפרופסורים הזקנים עומדים בלי⁻נוד בתוך התנועה הכללית הזאת, מוצקים וקופאים כמצבות מצרַים, אלא שבמצבות האוניברסיטאיות הללו לא תמיד תלין חכמה.

מבין עפאי⁻המֹר אשר עם רוֹישֶׁנְוַסֶּר יצאוּ שני בחורי⁻חליל רוכבים על סוסיהם. נקבה אחת, שהיתה מתעסקת שם בעסק⁻המצעות שלה, לִותה אותם עד דרך⁻המלך, טפחה בידה המנֻסה על הירכַים הרזות של סוסיהם, וכשאחד הסטודנטים הודיע לה חבּה יתרה בעזרת שוטו, צחקה בקול גדול ותשם את פניה לעבר בּוֹבְּדֶן. אך הבחורים רכבו לעבר גֶרְטֶן, והם מריעים בחכמה רבה ומשוררים במתיקות את שירו של רוסיני: “שתִי שֵׁכר, ליזה חביבה. חביבה!” צלילים אלה שמעתי עוד זמן רב מרחוק; אך המשוררים החביבים בעצמם נעלמו במהרה מעיני; הם הכו בדרבונות וידפקו בכל כחם את סוסיהם, שבאמת היתה בהם מהמתינות הגרמנית. בשום מקום אין מענים כל⁻כך את הסוסים כמו בגֶטינגן ולעתים קרובות בראותי, איך שסוסה צולעת ושטופת⁻זֵעה מתענה תחת רגלי הפרשים שלנו יוצאי⁻רוֹישנוַסֶּר, או איך שהיא סוחבת עגלה מלאה סטודנטים מפה אל פה, הייתי אומר בלבי: “הוי, חיה עלובה, בודאי אכלו אבותיך בגן⁻העדן שבֹּלת⁻שועל אסורה!”

בבית⁻המשתה שבגֶרטן נזדמנתי שוב עם שני הבחורים. האחד אכל דגים מלוחים, והשני השתעשע עם השפחה הגסה והצהֻבּה המכֻנה “”Fusia canina, וגם “צפור טופפת”. הוא אמר לה דברי⁻נמוס אחדים ולסוף קראו למהלֻמות. כדי להקל את משא תרמילי הוצאתי מתוכו את מכנסי הכחֻלים, המצֻינים מאד במובן ההיסטורי, ואתנם במתנה למשרת הקטן המכֻנה “כרום”. בוּסֵניה, בעלת⁻הבית הזקנה, הביאה לי בינתים פת משוחה בחמאה והתאוננה על שאני ממעיט כל⁻כך לבקרה והיא הן אוהבת אוי מאד

בעזבי את גֶרטֶן עמדה השמש באמצע השמים וַתַּבְרֵק בכל עֹז. היא התכַּונה לטובתי ותחמם את ראשי כל⁻כך, עד כי כל רעיונות⁻הבֹּסר שבו הגיעו לגמר בִּשולם. גם על השמש החביבה המצֻירת על שלט בית⁻המשתה שבנוֹרטהֵים אי⁻אפשר לעבור בשתיקה. סרתי שמה שאמצא את סעֻדת⁻הצהרים מוכנה. המאכלים היו ערוכים בטוב⁻טעם יטעמו לחכי מהמאכלים האֲקַדמיים התפלים, אלה הדגים היבשים חסרי⁻המלח עם הכרוב העָבש, שבהם הלעיטוני בגטינגן. לאחר ששברתי קצת את רעבוני נשאתי את עיני וראיתי באותו בית⁻משתה אדון אחד ושתי גבירות, שהתכוננו לצאת לדרך. האדון היה לבוש ירוקים מכף רגלו ועד קדקדו, גם משקפיו היו ירוקים ויפיצו על חטם⁻נחשתו נֹגה ירוק כעין הַיַּרקן,עד כי דמה לנבוכדנצר בשנת⁻חייו האחרונות, כשנהפך, לפי דברי האגדה, לחית⁻היער ויאכל כבקר עשב. הירוק בקשני, שאקרא לו בשם אכסניה הגונה בגטינגן, ואני יעצתיו לשאֹל את הסטודנט הראשון, שיפגש על דרכו, לאכסנית “הפלג הרותח”. אחת הגבירות היתה אשתו, זו היתה אשה גדולה ובעלת⁻בשר, בעלת פנים אדֻמים, משתרעים על שטח של פרסה מרֻבּעת, ובלחייה גומות⁻חן, הדומות לקערות⁻רֹק של אלילי⁻האהבה. סנטרה השמן והתלוי למטה דמה להמשך גרוע של פניה וחָזֶהָ הגבוה, שהיה מקֻשט בסלסלות מֻקשות ובצווארונים מרֻבֵּי⁻שִׁנַים, דמה למבצר מֻקף צריחים ומגדלים, שבודאי גם הוא, כיתר המבצרים שעליהם מדבר פיליפוס מלך מוקדון, לא היה יכול לעמוד בפני חמור נושא⁻זהב. הגבירה השנית, אחותו של האדון, היתה ממש ההפך מחברתּה. אם הראשונה היא מזרע הפרות הבריאות של פרעה מלך מצרים, השניה היא מצאצאי הפרות הדקות. פניה – פה בין שתי אזנים, חָזֶהָ – שקוע ושומם כערבת לינֶבּוּרג וכל דמותה החרוכה דמתה לארוחת⁻חנם של בחורי⁻ישיבה עניים. שתי הגבירות שאלוני בבת⁻אחת, אם באכסנית “הפלג הרותח” מתאכסנים גם אורחים הגונים. עניתי להן בחיוב, מבלי להרגיש כל מוסר כליות. וכשיצא “החוט המשֻלש” הנחמד לדרכו, ברכתיו עוד פעם לשלום מבעד החלון.

מאחרי נוֹרטהַים הולך הקרקע ומתרומם ופה ושם נראים רכסי⁻גבעוֹת יפים. בדרך פגשתי על⁻פי⁻רֹב חנוָנים, שהלכו ליום⁻השוק שבברוינשויג.וגם קהל נשי, שכל אחת מהן נשאה על שכמה כלוב גדול כבית ומכֻסה בד לבן. שם ישבו כל מיני כנפי⁻רננים, ששרקו וצפצפו בלי⁻הרף, בשעה שנושאותיהן טפפו ופטפטו בחדוה. בעיני נראה הדבר למגֻחך מאד, שצפור אחת מוציאה את חברתּה לשוק.

הלילה כבר היה אפל כזפת בבואי לאוסטֵירוֹדֶה. תאבון לאכילה לא היה לי ואשכב תכף לישון. עיפתי ככלב ואישן כבן⁻אלים. בחלומי באתי שוב לגֶטינגן, הַינו: לביבליותיקה שלה. עמדתי בקצה אולם⁻המשפטים דפדפתי דיסרטַציות ישנות ואתעסק בקריאה. כשחדלתי רגע מקרֹא, ראיתי לתמהוני, שכבר היה לילה ומנורות⁻הבדולח המשתלשלות מהספון האירו את האולם. פעמון בית⁻התפלה הקרוב צלצל זה עתה שתים⁻עשרה פעם, דלת האולם נפתחה לאט, אשה נהדרה ענקית נכנסה פנימה וחברי מחלקת⁻המשפטים מלוים אותה ביראת⁻כבוד. האשה הענקית לא היתה צעירה לימים, אך בפניה נכּרו עוד סמני יפי נשגב וכל מבט ממבטיה הגיד ולא כחד, שזוהי בת⁻האלים הנעלה. תֵּמִיס הנערצה; בידה האחת נשאה ברשלנוּת חרב ומאזנים, בשנית החזיקה מגִלת⁻גויל,שני Doctores juris צעירים נשאו את שֹּבל שמלתה, שהחוירה והאפירה מרֹב ימים, לימינה קפץ הנה והנה כרוח יועץ⁻החצר רוּסטיקוּס, ליקוּרג זה של הנוֹבר, והקריא קטעים מתכנית⁻החֻקים החדשה שלו; לימינה צלע בנמוסיות יתרה ובמצב⁻רוח מצֻין ה cavaliere servente שלה, יועץ⁻הסוד קוּיַאציוס. הוע ספר בלי⁻הרף הלצות משפטיות וישחק להן בעצמו בהנאה כזו, עד כי גם האלילה הסריוזית הרכינה לו כפעם⁻בפעם את ראשה מתוך צחוק, טפחה על גבו במגִלת⁻הגויל ותלחש בידידות: “הוי, רמאי קטן, השם אור לחֹשך וחשׁך לאור!” אז קרבו ונגשו אליה גם יתר מלַויה וכל אחד מהם חשב לחובו להוסיף נֹפך משלו, להרצות לפניה איזו שיטה חדשה, שיש ליַשבה בדחק, או איזו השערה חדשה התלויה בשערה, או איזה נֵפל שכלי אחר, פרי מוחו הקטן. בינתים ובדלת הפתוחה של האולם נכנסו פנים חדשות, שהכריזו בקול, כי גם הם כיתר האנשים הגדולים הם חברי המעמד הנאור, מעמד המחוקקים. אלה היו על⁻פי⁻רֹב בני⁻אדם עִקלים ומחֻדדים ופניהם פני⁻מרגלים, ותכף להכנסם התחילו דורשים תלי⁻תלים של הלכות על כל תג ותג ועל כל קוצו של יוד שבספר הַפַּנְדֶטים, כשכל עצמותיהם אומרות: “תנו כבוד לחכמתנו הרחבה מני ים!” עם כל רגע ורגע הופיעו אורחים חדשים, חוקרי⁻משפט קדמונים במלבושים עתיקים, על ראשיהם פאות נכריות לבנות ופניהם לא ידועים לאיש. הם תמהו מאד על שאיש לא שם לב אליהם. אל המהֻללים והמפורסמים של הדור שעבר, אך במהרה נצטרפו גם הם אל החבורה המפטפטת והמצפצפת והַמַּהגה. הקולות הלכו וגברו, הלכו והסתבכו זה בזה כגלי⁻הים ושאונם כמעט שהחריש את אזני בת⁻האלים הנעלה, עד שכשל כח⁻סבלנותה ותקרא בקול מלא צער, צער ענקי: “הסו! הסו! קול דמי פרומִתֵּאוס צועקים אלי; השטן העִור והאַלמוּת רִתקוהו אל סלע על לא חמס בכפו וכל פטפוטיכם ופלוגתותיכם אינם יכולים לצנן את פצעיו ולנתק את מוסרותיו!” – כה קראה האלילה וּפלגי⁻דמעות פרצו מעיניה, כל האספָה התחילה מיללת, כאִלו אפפוה חבלי⁻מות, אמות הספים רעשו והספרים נפלו בשאון מאצטבאותיהם. לשוא יצא מינכהוֹיזן הזקן מגדרו וינַס להקים את הסערה לדממה, השאון הלך וחזק, הרעש הלך וגבר – ואקום ואברח על נפשי מפני ההמֻלה הפראית, המֻלת בית⁻משֻׁגעים, ואחיש לי מפלט באוּלם ההיסטורי, באותו מקום שכינת⁻החסד, ששם עומדים איש על⁻יד אחיו הסמלים הקדושים של אַפּוֹלו מִבֶּלְוֶדֶר וּוֵינוס מִמֵּדיצ’י. נפלתי לרגלי אלילת⁻היֹפי ולמראֶהָ שכחתי את כל המהוּמה הפראית,שנמלטתי ממנה, עיני שתו בהתפעלות את ההרמוניה הנפלאה והנֹעם הנצחי של גֵּוה הברוך, שַׁלות יון מלאה את נפשי ומעל לראשי הרעיף פֶּבּוּס⁻אפּולוֹ את המתוקות שבמנגינות⁻נבלו.

בהקיצי הוספתי עוד לשמוע קול צלצול נעים. העדרים הלכו אל הערבה וזוגיהם קשקשו. שמש⁻הזהב החביבה זרחה מבעד החלון וַתָּאֶר את התמונות אשר על כתלי החדר. אלה היו תמונות של מלחמת⁻השחרור, עליהן מצֻיר בדיוק, איך היינו כלנו גבורים, וכן גם תמונות מזמן⁻המהפכה. לוּדויג הששה⁻עשר על הגיליוטינה ועוד התזות⁻רֹאש מעין זו, שאי⁻אפשר לנו לראותן מבלי להודות לאלהים, על שאנו שוכבים בשלום במטתנו ושותים קהוה משֻׁבחת ונושאים עוד את ראשנו על כתפינו מתוך הרחבת⁻הדעת. מלבד זה היו תלוּים על הכתל גם אבֵּילֵר והֵלוּאִיזה, ציורים של מדות טובות אחדות שמצרפת מוצאן, כלומר תמוּנת נערות, שפניהן מחֻסרים כל רגש ומתחתן כתוב הדר la prudence, la timidité, la pitié וכו', ואחרון אחרון חביב, הלא הוא ציור הַמַּדּוֹנה. פני המדונה היו כל⁻כך חביבים, כל⁻כך מלאים צניעות והתמכרות, עד כי בחפץ⁻לב הייתי יגע ומוצא את האורגינַל, שבו הסתכל הַצַּיָר מדי צַירו, והייתי נושאו לי לאשה. מובן מאליו, כי תכף לאחר שאֲאָרש לי את המדוֹנה הזאת אבקשנה להפסיק כל מגע⁻ומשא עם הרוח הקדוש, מפני שלא ינעם לי כלל וכלל, שבעזרת אשתי יקֻשט ראשי ב“זֹהר הקדוש” או באיזה קשוט אחר.

לאחר ששתיתי קהוה, לבשתי את בגדי, קראתי את הכתבות על זגוגיות החלונות, שלמתי את המגיע ממני ואעזוב את אוֹסטֵירוֹדה.

בעיר הזאת יש מספר ידוע של בתים, יש תושבים שונים וביניהם גם הרבה “נפשות”, כפי שאפשר לקרֹא בפרוטרוט בספרו של גוֹטשַׁלק: “ספר של כיס בשביל הנוסעים בהַרְץ”. לפני צאתי בדרך⁻המלך עליתי אל חרבות הארמון העתיק של אוסטירודה. לפלטה נשרה עד⁻היום רק מחציתו של מגדל גדול, שכתליו העבים כאִלו כֻרסמו ממחלת⁻הסרטן. הדרך לקלויסטֵל מתרוממת שוב למעלה ומאחת הגבעות הראשונות הבטתי שנית למטה, אל העמק, שאוסטירודה עם גגותיה האדֻמים נשקפת שם בין יערות⁻האשוחים הירוקים כשושנה בין העשבים. השמש האירה באור חביב, ילדותי. מכאן אפשר לראות את אחוריו של כֹתל⁻המגדל, המפיקים הוד נשגב.

במקום הזה יש עוד הרבה חרָבות אחרות. היפים ביותר הם עיי הַרדֶּנבֶּרג. גם כשלבו של המסתכל נמצא בצדו השמאלי, כלומר, הליבֶּרַלי, גם אז אי⁻אפשר לו להבליג על כל הרגשות האֱלֶגיים המתעוררים למראֵה קני⁻הסלעים של אותן צפרי⁻הטרף בעלות הזכֻיות המיוחדות, שהורישו ליוצאי⁻חלציהן תשושי⁻הכח רק את תאבונן הגדול. רגשות שכאלה פעמו גם בי בבֹּקר הזה. בה במדה שהתרחקתי מגטינגן הלך רוחי וקל, הרוח הרומנטי שב ונח עלי ובשוטטי לרוח⁻היום חבּרתי את השיר הזה:

עוּרוּ⁻נָא, חֲלוֹמוֹת⁻קְדוּמִים!

הִפָּתֵחַ, סְגוֹר⁻הַלֵּב!

בַּאֲפִיקֵי⁻פֶּלֶא שׁוֹטְפִים

שִׁיריֵ⁻עֶדֲנָה וְדִמְעוֹת⁻כְּאֵב.


בֵּין אַשׁוּחִים שוֹט אֲשׁוֹטֵט,

שָׁם מְזַנֵּק מַעֲיָן תָּם;

שָׁמָה צְבָאִים גֵּאִים תּוֹעִים,

קִיכְלי חָבִיב מְזַמֵּר שָׁם.


עַל הֶהָרִים עָלֹה אֶעֱלֶה,

עַל מְרוֹמֵי סַלְעֵי⁻סוֹד,

שָׁם בִּנְגֹהוֹת⁻שַׁחַר טוֹבְלוֹת

חָרְבוֹת טִירָה, שְׂרִידֵי⁻הוֹד.


שָׁמָּה אֵשֶׁב⁻לִי בִדְמָמָה,

אֶזְכֹּר דּוּמָם קַדְמוֹן תּוֹר,

דּוֹרוֹת פּוֹרְחִים שֶׁנִּשְׁכָּחוּ,

עֵת⁻נְשִׁיָּה שְׁטוּפַת⁻אוֹר.


עֵשֶׂב כִּסָּה אֶת הַזִּירָה,

שָׁם הָאַבִּיר עָרַךְ קְרָב;

הָאַמִּיצִים בַּגִּבּוֹרִים

בּוֹ הִתְחָרוּ – אַךְ לַשָּׁוְא!

קִיסוֹס זוֹחֵל בַּיָּצִיעַ,

שָׁם הַיָּפָה עָמְדָה אָז;

אֶת הַגִּבּוֹר הַמְנַצֵחַ

נִצְּחָה חִישׁ בְּמַבַּט⁻רָז.


הָהּ! הַמְנַצְּחָה וְהַמְנַצֵחַ,

שְׁנֵיהֶם נִצַּח שַׂר⁻הַשְּׁאוֹל –

אוֹתוֹ אַבִּיר בַּעַל⁻הַחֶרְמֵשׁ

יוֹרִיד דּוּמָה אֶת הַכֹּל.


בעברי כברת דרך, פגשתי שוליא נודד, שבא מברוינשוַיג ויספר לי בתור חדשה, שההֶרצוג נשבּה בידי הטורקים בדרכו לארץ הקדושה וששוֹביו דורשים כסף רב כֹפר נפשו. הנסיעה הארֻכּה של ההרצוג שמשה בודאי יסוד לאגדה זו. מהלך⁻רעיונותיו של העם עודנו עד⁻היום מסורתי⁻אגדתי והוא מצא לו בטוי יפה כל⁻כך בַּ“הרצוג אֶרנסט”. מסַפר החדשה היה שוליא של חַיט, בחור נחמד למראה, קטן⁻קומה ודק כל⁻כך, עד כי אור⁻הכוכבים היה נשקף בודאי מבעד בשרו, כמו מבעד רוחות⁻הערפל של אוסיַאן; הוא היה כעין תערובת של חדוה ועצב, תערובת מגֻחכה, ברוחו של העם. תכונה זו התבטאה ביחוד באֹפן המעורר צחוק והנוגע עד⁻הלב, שבו שר את השיר העממי הנפלא: “חפושית ישבה לה על גדר, זום, זום!” זוהי אחת הסגֻלות היפות של הגרמנים: אין איש בינינו, שיהיה משֻׁגע כל⁻כך, עד שלא ימצא עוד משֻׁגע גדול ממנו, שיבין לרעו. רק גרמני יכול להרגיש את השיר הזה כראוי ולבכות ולצחֹק לשמעו עד לשגעון. כאן היתה לי הזדמנות גם להִוכח, עד⁻כמה העמיקו דברי⁻שירתו של גֶּטה לחדור לחיי העם. בן⁻לויתי הדק סלסל מעת לעת בפני עצמו: “מְלֵא⁻גִיל וּמְלֵא⁻עֶצֶב –הָרַעְיוןֹ בֶּן דְּרוֹר!” סרוס כזה של הנוסח הוא חזון לא⁻יקר אצל העם. הוא שר עוד שיר אחד, שבו מתאבלה לוטְכֶן על קבר וֶרְטֶר שלה. החַיט התמוגג מרגשנות בהגיעו אל המלים:

"לְבָדָד אֶבָכֶּה אֵצֶל הַשּׁוֹשַׁנִּים, מְקֹום הִקְשִׁיב לָנוּ סַהַר

בִּדְמִי לַיִל!

בִּבְכִי אֲשׁוֹטֵט אֵצֶל עֵין⁻הַכֶּסֶף, שֶׁלָּחֲשָׁה לָנוּ אֹשֶׁר לִבְלִי גְבוּל".

אבל תכף⁻ומיד נכנסה בו רוח של חדוה ויספר לי: “ידעתי פרוסי אחד בבית⁻המלון שבקַסל, המחבר בעצמו שירים כאלה. בחכמת החַיָּטוּת אינו יודע בין ימינו לשמאלו; כשיש לו פרוטה בכיסו, הוא חש צמאון, הגדול פי⁻שנים מהונו, וכשהוא מבֻסם, מראים לו השמים כמעיל⁻תכלת והוא בוכה כצנור של שופכין ושר שירים בעלי פואֶסיה כפולה!” בקשתיו, שיבאר לי את פרוש המלים האחרונות, אבל החַיט שלי רק קפוץ קפץ על רגלי⁻התיש שלו ויקרא בלי⁻הרף: “פואֶסיה כפולה. הרי היא פואסיה כפולה”. לסוף נתחַור לי, שהוא מתכַּון לשירים בעלי חרוזים כפולים, הַינו, לסטַנצות. בינתים ואביר⁻המחט עיף מקפיצותיו המרֻבּות ומהרוח, אשר נשב בפנינו. אכן, עוד עשה איזה הכנות גדולות להמשיך את דרכו והתפאר: “עתה תהיה לי קפיצת⁻הדרך!” אך במהרה התחיל מתאונן, שרגליו בצקו ושהארץ גדולה מדי, ולסוף ישב על⁻יד גזע של אילן ובהניעו את ראשו הענֹג כהניע כבשה שרויה בצער את זנבה, קרא מתוך צחוק שבעצב: “נבֵלה עלובה שכמותי! הנה שוב עיפתי!”

ההרים הלכו והזדקפו, יערות האשוחים התנועעוּ מלמטה כים ירוק ובשמי⁻התכלת הפליגו עננים לבנים. פראיוּת הנוף רֻכּכה על⁻ידי האחדוּת והפשטוּת שבו. הטבע, כמשורר טוב, איננו סובל שום מעבר פתאומי. אם גם שונה ומשֻׁנה מאד לפעמים מראה העננים. אף⁻על⁻פי⁻כן הרי יש להם תמיד גון לבן או גון נעים אחר. המתאים לשמי⁻התכלת ולארץ הירוקה, עד כי כל צבעי הנוף משתפכים ומתמזגים יחד כמוסיקה חרישית, ולפיכך משקיטים מַראות הטבע את פרכּוסי הנשמה ומרגיעים כל רוח נעכרה. – הוֹפְמַן המנוח היה מְצַיֵּר בודאי את העננים בצבעים מנמרים. – ואמנם כמשורר גדול יודע הטבע לעשות את הרשֶׁם היותר נמרץ בעזרת אמצעים מעטים, הלא הם: השמש, האילנות, הפרחים, המים והאהבה. מובן מאליו, שאם זו האחרונה חסרה בלבו של המסתכל, אז נראית כל התמונה כפעוטה וחסרת⁻יֹפי. אז ארכּו של קֹטב השמש הוא כך וכך, והעצים טובים להסקה, והפרחים נחלקים משפחות משפחות על⁻פי מספר אַבקנֵיהם, והמים הם לחים.

נער קטן, שקושש זרדים ביער בשביל דודו החולה הראה לי את כפר לֶרְבַּך, שֶֻּׁסּכותיו הקטנות, בעלות הגגות האפורים, השתרעו בעמק במהלך חצי שעה. “שם – אמר – ישובים בעלי⁻זפק טפשים וכושים לבנים” – בשם האחרון יכֻנו בשפת⁻העם חולי הַלַּבֶּנֶת. בין הנער הקטן ובין העצים היתה כרותה, כנראה, ברית⁻ידידות מיוחדת במינה. הוא ברך את העצים לשלום כידיד ישן, אף גם הם השיבו לו ברכה בנענעם את ענפיהם בשאון. הוא צפצף כְּחָרְפִּי, מסביב ענו לו בשריקה כל יתר הצפרים ובטרם אספיק להביט סביבי והנה נעלם במעבה היער עם רגליו היחפות ועם צרור זרדיו. הילדים, חשבתי בלבי, הם צעירים ממנו, מזכרונם עוד לא נמחה הזמן, שבו היו בעצמם אילנות או עופות, ולפיכך לא נבצר מהם להבין שיחת עצים וצפרים; אבל אנחנו זקנים אנו וראשנו מלא יותר מדי דאגות, תורת⁻משפטים וחרוזים גרועים. העת הברוכה ההיא, עת היה העולם אחר, קמה וחיתה בזכרוני בבואי בשער קלוֹיסטַל. לעיר החביבה הזאת, שאין לראותה אלא בשעה שעומדים לפני חומותיה, הגעתי בשעה השתים⁻עשרה. אך זה צלצל הפעמון והילדים התפרצו בחדוה מבית⁻הספר. הנערים החביבים, שהיו כמעט כֻּלם בעלי לחיים אדֻמות, עינים כחלות ושערות פשתן, עלזו ויצהלו באון ויעירו בלבבי זכרונות גיל ועצב, זכרונות ימים מקדם כשהייתי גם אנכי ילד קטן ואשב מן הבֹקר עד הצהרים מבלי קום מספסל⁻העץ בבית⁻ספר קודר שבמנזר קתולי, ששם הלעיטוני בלי⁻הרף רומאית, שבטים וגיאוגרפיה; גם אני עלזתי וצהלתי אז בצַלצל הפעמון העתיק של המנזר הפרנציסקאני שתים⁻עשרה פעם. הילדים ראו על⁻פי מלתחתי, כי גֵר אני כאן, ויברכוני לשלום בשמחה של הכנסת⁻אורחים. אחד הנערים ספר לי, כי זה עתה שמעו שעור של דת וַיַּרְא לי את הַקַּטֵּיכיזים של מלכות הַנוֹבֶר, שעל⁻פיו הם לומדים את עיקרי הנצרות. הקונטרס הזה נדפס בדפוס גרוע, וחוששני, שדבר זה כשהוא לעצמו עלוּל להשניא על הילדים את עיקרי הדת. אך ביחוד השתוממתי ואחרד תחתי בראותי, כי לוח⁻הכפל נדפס בקטיכיזיס גופו, על דפו האחרון. הן לוח⁻הכפל אינו חי בשלום עם תורת⁻הַשִּׁלוּש הקדושה, ויש לחשוש, שהילדים יבואו על⁻ידי⁻כך קודם זמנם לידי פקפוקי עבֵרה. בפרוסיה אנו נוהגים ביֶתר חכמה ובתאמצנו להשיב אל דרך האמת את האנשים המיטיבים כל⁻כך לדעת את חכמת⁻החשבון אנו נזהרים מהדפיס את לוח⁻הכפל מאחרי הקטיכיזיס.

בבית⁻משתה “העטרה” אכלתי את לחם⁻הצהרים. הגישו לי מרק⁻ירקות, כרוב מצבע הַסִּגליה, נתח צלי⁻עגל גדול כצ’ימבּוֹרַסּוֹ בזעיר⁻אנפין, וכן גם מין דגים מעֻשנים, המכֻנים בּיקינגים על שם המגלה אותם, וילהלם בּיקינג, שמת בשנת 1447 וזכה בשכר תגלית זו לכבוד גדול מאת קרל החמישי, כי הטריח זה את עצמו ונסע בשנת 1556 מוִילבוּרג לביפליד אשר בזֵילַנדיה רק בכדי לראות את קברו של אדם גדול זה. המאכל הזה ערב לחכי מאד, מפני שבאכלי אותו ידעתי את כל הפרטים ההיסטוריים הנוגעים אליו. רק מהקהוה, שנתּנה בתור קנוח⁻סעֻדה, לא נהניתי כלל, כי נגש אלי איש צעיר אחד ובשבתו לידי התחיל לפטפט באֹפן נורא כזה, עד כי נתחמץ החלב אשר על השלחן. זה היה סוכן צעיר של בית⁻מסחר עם עשרים וחמש חזיות מגֻוָּנות ועם חותמות, טבעות ופריפות של זהב, גם⁻כן במספר כזה. דומה היה לאותו קוף, שבלבשו מעיל אָדֹם אמר לעצמו: מאני מכבדותא. הוא ידע על⁻פה מספר עצום של חידות וכן גם הלצות, שהיה מַרצה אותן תמיד דוקא שלא בעִתן. הוא שאלני לחדשות שבגטינגן ואני ספרתי לו, כי לפני נסעי הוציא סוד⁻האקדמיה פקֻדה, האוסרת בעֹנש של שלשה שקלים לקצץ את זנבות הכלבים בימי⁻הקיץ הלוהטים, מפני שהכלבים השוטים זנבותיהם נתונים בין רגליהם ובזה אפשר להבדילם מחבריהם הבריאים, מה שיהיה מן⁻הנמנע, לכשיכחידו את כל הזנבות. אחרי הארוחה שמתי לדרך פעמי, בכדי לראות את הַמִּכרות, את כוּרי הכסף ואת בית⁻חרֹשֶת⁻המטבעות.

בבתי⁻הִתּוּךְ⁻הכסף לא עלה בידי לראות את הכסף, מה שקרה לי בחיי לעתים קרובות. בבית⁻חרשֶׁת⁻המטבעות שחקה לי השעה יותר ואוכל לראות, כיצד נעשות המטבּעות. מובן, שהוכרחתי להסתפק בראיה גרֵדה. במקרים כאלה מִלאתי תמיד רק תפקיד של מסתכל⁻ואני מאמין, אשר לוּ נתך משמיִם מטר של דינרים, כי גם אז עלו בחלקי רק פצעים וחבורות בראשי, בשעה שבני⁻ישראל היוּ אוספים את מַן⁻הכסף בששון ושמחה. במין רגש משֹֻנה, שיראת⁻כבוד וחבה היו מעֹרבות בו יחד, הסתכלתי בדינרים המבריקים ובקחתי בידי אחד מהם, שזה עתה יצא מתחת היציקה, אמרתי לו: “דינר צעיר! מה הגורל הנועד לך? כמה טובות וכמה רעות תביא לעולם! בכמה טעמים תטהר את השרץ וכמה טלאים חדשים תשים על בלויי⁻הסחבות של הצדק! כמה תבֹרך וכמה תקֻלל! כמה פעמים תחזיק על⁻יד הוללים ומנאפים, שקרנים ורצחנים! כמה תשוטט בלי⁻הרף מיד ליד, ידים טמאוֹת וטהורות, כמה תנוע ותנוד שנות⁻מאות עמוס⁻חטא וכבד⁻עון, עד שתֵּאָסף אל עמך ותבוא לחסות בצל כנפיו של אברהם, שיתיכך ויצרפך ויסגלך להויה חדשה, יותר טובה, אולי בתור כַּף של טֵה, כף נקיה מדֹפי, שבה ינער בן⁻בנו של נכדי את מאכל⁻תאוָתו, את מרק⁻הדַּיסה שלו!”

באֹפן העבודה בשני המכרות המצינים שבקלויסטַל, בדוֹרוֹתֵּיאה וקַרוֹלינה מצאתי ענין רב מאד, ואני מוכרח להרצות על זה בפרוטרוט.

במהלך חצי שעה מהעיר נמצאים שני בנינים גדולים, שחרחורים. שם מקבלים פועלי המכרות את פני הבאים. לבושים הם חולצת רחבות, על⁻פי⁻רֹב כחֻלות⁻כהות, היורדות עד למטה מבטנם, מכנסים מצבע דומה לאלה, סיגר⁻עור, הקשור מאחוריהם, ומגבעת⁻לֶבֶד קטנה מצבע ירוק, חסרת⁻שוּלים ודומה לחַדודית קטועה. גם הַסַּיָר מקבל מלבוש כזה. חוץ מסינר⁻העור, ואחד הפעלים, על⁻פי⁻רֹב מבין המפקחים, מדליק את מנורתו ומוליכו אל חור אפל, הדומה לארֻבּת⁻תנור; הוא יורד אל תוך החור עד לחזהו, נותן הוראות אחדות, איך להחזיק במסעדי הַסֻּלם, ומזמין את הסַיָּר לרדת אחריו בלי פחד. כל הענין כשהוא לעצמו אינו מסֻכן כל⁻כך, אלא שקשה להאמין בזה לאיש, שאינו בקי במבנה המכרות. העובדה, שהוא צריך לפשֹׁט את בגדיו וללבשׁ את המלבוש הכהה, מלבוש הפושעים, עובדה זו כשהיא לעצמה פועלת על נפשו של הסַּיָּר פעולה מיוחדת. והנה עליו לטפס על ארבע למטה והחור אפל כל⁻כך, ורק האלהים יודע, כמה ארכו של הַסֻּלם. אך במהרה אפשר לראות, שלא סֻלם אחד, כי אם סֻלמות רבים מוליכים אל הנצחיות השחורה, לכל סֻלם וסֻלם מחמש⁻עשרה עד עשרים מדרגות ובסופו של כל אחד קרש רחב, שעליו אפשר לעמוד לנוח ושממנו יורדים לחור חדש, שגם בו נמצא סֻלם. בראשונה ירדתי לתך מכרה “קַרולינה”. בין כל ה“קרולינות”4 שפּגשתי בחיי לא ראיתי עוד קרולינה מלֻכלכת וזעומה שכּזו. מעלות הַסֻּלמות רטֻבּות ומרֻפּשות. אני יורד מִסֻּלם למשנהו. המפקח הולך לפָני והוא מבטיח כפעם⁻בפעם, שאין שום סכנה, רק נחוץ לאחוז בחזקה במעלות הַּסֻּלם ולהזהר שלא להביט למטה ושלא להתעלף ועל אחת כמה וכמה שלא לדרוך על הקרש הצדדי, שבו עולה עתה בשאון השלשלת העשויה להרמת⁻חביות ושממנו נפל לפני שבועים בן⁻אדם אחד לא⁻זהיר ומפרקתו נשברה. ממטה מגיעים קולות בלולים של שאון וזמזום, אנו נתקלים בכל⁻רגע בקורות וחבלים המתנועעים ומרימים למעלה את החביות, מהן מלאות גושי⁻מתכת ומהן מלאות מים, שחדרו לתוך המכרה. לפעמים אנו נכנסים לתוך מנהרות חצובות בסלע, אשר שם הברזל צומח ואשר שם יושב הפועל הבודד יום שלם וחוצב את המתכת מן הכתלים. אני לא ירדתי עד הדיוטה התחתונה, במקום שם, לפי דברי אחדים, כבר אפשר לשמוע, איך שבני⁻אמריקה קוראים: “הידד, לַפַיֶּט!” בינינו לבין עצמנו אגלה לכם, כי גם המקום, שאליו הגעתי, נראה לי עמֹק די והותר: המֻלה וחריקה שאינן פוסקות, רעש המכונות הפועל על הנפש באֹפן מדכדך, המית המעינות שמתחת לקרקע, טפטוף המים החודרים מכל עבר, אדי⁻האדמה המחניקים והאור של פנסי המכרות ההולך וכהה, הולך ומַחויר באפלת הלילה הגלמוד. באמת: הייתי כנדהם מכל זה, נשימתי הלכה וכבדה ובעמל החזקתי במעלות החלקלקות של הַסֻּלמות. אמנם לא הרגשתי שום רגש של פחד, אך – נפלא הדבר – שם במעמקים נזכרתי פתאם, שבשנה שעברה, בזמן זה גופו לערך, בעת נסיעתי על⁻פני הים הצפוני, התחוללה סערה גדולה, ואחשֹׁב בלבי עתה, שבאמת נעים למדי, כשהספינה מתנדנדת הנה והנה, הרוחות תוקעים בשופרותיהם, המלחים מקימים שאון צוהל ועל כל אלה מרחף אויר צח וחפשי, מתנת אלהים החביבה. כן, אויר! – ובצמאי לאויר טפסתי שנית על⁻פני תרֵיסרים אחדים של סֻלמות עד שעליתי למעלה, ואז הוליכני בן⁻לויתי במנהרה צרה וארֻכּה, החצובה בהר, אל מכרה “דוֹרוֹתּיאה”. כאן האויר יותר צח וחפשי והַסֻּלמות יותר נקיים, אך גם ארֻכּים וזקופים יותר מאשר ב“קַרולינה”. גם רוחי הלך וטוב עלי כאן, ביחוד לאחר שראיתי עקבות אנשים חיים. במעמקים הבהבו זהרורים מרטטים, פועלים מזֻינים בפנסי⁻המכרות, שהתרוממו לרגעים למעלה, ברכו אותנו לשלום, קבלו ברכה מאתנו ועברו על פנינו מעלה. פניהם החִורים, המפיקים חסידות אדוקה, המוארים בנֹגה⁻הרזים של פנסי המכרות, פעלו עלי במבטיהם הבהירים והעמֻקים פעולה מיוחדת במינה, כאשר יפעלו זכרונות מופלאים, שיש בהם מהידידות המרגיעה ומהסודיות הגורמת צער. אלה היו אנשים צעירים וזקנים, שעבדו כל היום במכרות ההרים הבודדים והאפלים ועתה שאפו למעלה מתוך געגועים לאור⁻היום החביב ולעיני נשיהם ובניהם.

בן⁻לויתי בעצמו היה תמים⁻לב ככבשה ונאמן⁻רוח ככלב, בקצור, בעל אֹפי אשכנזי אמתי. בשמחה עמֻקה הראה לי את המנהרה, שבה סעד את לבּו ההרצוג מקטבּרידז' יחד עם כל חבורת מלַויו בזמן סַירו את המכרות ושבה עומד עד היום שלחן⁻העץ הארֹך וכסא⁻הברזל הגדול, שעליו ישב ההרצוג. – “הללו ישארו כאן למזכרת⁻נצח” – אמר לי בן⁻לויתי הטוב ויספר לי בהתלהבות על⁻דבר החגיגות הגדולות, שנערכו כאן לכבוד המאורע, איך שכל המנהרה היתה מקֻשטה בפנסים, פרחים וענפים, איך שאחד הפועלים נגן על הקתרוס וישורר, איך שההרצוג החביב, העבה והמלא⁻שמחה הִרבה לשתות “לחיים”, ואיך שפועלים רבים וביחוד הוא, המספר, בעצמו נכונים להלחם עד צאת נפשם בעד ההרצוג החביב, הַשָּׁמן ובעד כל בית הנובר. – אני מתפעל תמיד עד עֹמק לבבי, כשרגש זה, רגש נתינות נאמנה, מתבטא בצלילים כל⁻כך פשוטים וטבעיים. זהו רגש יפה כל⁻כך ויחד עם⁻זה רגש אשכנזי אמתי! אפשר, שעמים אחרים עולים עלינו בזריזותם וחריפותם וברוח החדוה הנסוך עליהם, אך אין עוד עַם שומר⁻אמונים כעם האשכנזי הנאמן. לולא ידעתי, שהאֶמון הוא קדמון בעולם, כי אז האמנתי, שהלב האשכנזי המציא אותו, האֵמון האשכנזי! אין זה אחד הַקִּלוּסים הנהוּגים במכתבי⁻התהלה של דורנו, אין זה מליצה נאה בעלמא. מן הראוי, נסיכי⁻אשכנז, שבחצרותיכם תושר בלי⁻הרף השירה על⁻דבר אָקַרט הנאמן ועל⁻דבר בורגונדי האכזרי, שהמית את הילדים האהובים של אקרט זה, ואף⁻על⁻פי⁻כן מצא את לבבו נאמן לפניו כקדם. עַמכם הוא הנאמן שבעמים ואתם טועים בחשבכם, שהכלב הזקן, הנבון והנאמן, נשתטה פתאם והרי הוא מתנכל לנשככם ברגליכם המקֻדשות.

לאמון האשכנזי דמה עתה אור המכרות הדל, שאמנם לא היה לו ברק, אך בכל⁻זאת האיר בבטחה ובצניעות את הדרך הפתלתֹלה, שעברה בין מערות ומנהרות; עלינו למעלה מתוך הלילה המחניק שבבטן ההרים, אור השמש הזהיר והבריק – שלום!

רֻבּם של פועלי המכרות יושבים בקלויסטל ובעירה הקטנה צֶלֶרפֶלד, הסמוכה לה. בקרתי רבים מן האנשים ההגונים האלה, התבוננתי בכלי⁻ביתם הדלים ואשמע אחדים משיריהם, שהם מיטיבים כל⁻כך ללַווֹתם בנגינת הקתרוס, כלי⁻הזמר החביב עליהם; על⁻פי בקשתי ספרו לי אחדות מאגדות⁻ההרים הקדומות וכן גם הקריאו לפני את התפלות, שהם נוהגים להתפלל בצבור לפני רדתם לתוך המכרה האפל; תפלות נאות אחדות משכו את לבי כל⁻כך, עד שנצטרפתי אליהם ואתפלל אתם יחד. פועל זקן אחד הציע לי להשאר אצלם ולעבוד יחד אתם את עבודתם, וכשלא שמעתי לעצתו ונפרדתי ממנו, בקשני לבקר את אחיו היושב בגוֹסלַר, לדרשׁ בשלומו ולנשק בשמו את בת⁻אחיו הנחמדה.

אף⁻על⁻פי שחיי האנשים האלה נראים כקופאים תחתיהם, אך באמת הם חיים אמתיים, מלאים תנועה ורגש. אשה ישישה זו, שכמעט כבר נתאבנה מזקנה ושישבה מאחרי התנור לנֹכח הארון הגדול, אצלי יושבת במקומה זה חצי יובל⁻שנים וכל הֲלָךְ רעיונותיה ורגשותיה קשור קשר נימי עם כל הזויות של התנור הזה ועם כל הפּתּוחים של הארון הזה. והארון והתנור גם שניהם חיים, מפני שאדם נתן בהם חלק מנשמתו.

רק על⁻ידי חיי⁻הסתכלות עמֻקים. על⁻ידי “אי⁻האמצעיות” נוצרה האגדה האשכנזית, המצטַינת בזה, שבה מדבר ופועל לא רק החי והצומח, כי⁻אם גם הדומם. לעם הנבון והתמים, השוכן לבטח בסתר אהליו הקטנים, אהלי⁻השלום שבהרים וביערים, נגלו החיים הפנימיים של עולם הדומם, ואלה קבלו אֹפי הכרחי⁻עקבי, מזיגה נחמדה של מעוף דמיוני והלך⁻נפש אנושי טהור; לרגלי זה נראה הכל באגדה מופלא כל⁻כך ויחד עם⁻זה גם טבעי ומובן מאליו: המחט והפריפה באות מבית החיטים ותועות דרך באפלה; קנה⁻התבן והגחלת מתכַּונים לעבור את הנחל ונופלים המימה; המטאטא והמגרפה עומדים על המדרגות ומתקוטטים וקוראים למהלֻמות; הראי מראה על⁻פי בקשתכם את צלמה של היפה בנשים; גם נטפי⁻הדם מתחילים פתאם לדבּר דברים קודרים של צער, דברי חמלה וחרדה. – מפני סבה זו גופה מלאים חיי⁻הילדות תֹכן וענין בלי⁻מצָרים; בּתּוֹר הזה הכּל יקר וחשוב לנו במדה שוה, אנו שומעים את הכל, רואים את הכל וכל רשמינו שוים בערכם; אך לאחר⁻כך אנו מתחילים לכַון את כל מעשינו למטרות ידועות, אנו מבכרים דבר על⁻פני דבר. את הזהב הטהור של ההסתכלות אנו ממירים בכסף⁻הניר של חכמת⁻ספרים ומרויחים ברֹחב⁻החיים מה שאנו מפסידים בעֹמק⁻החיים. עתה גדלנו ונהי לאנשים מכֻבּדים, מעתיקים אנו לעתים קרובות את דירתנו מבית לבית, המשרתת מכבדת בכל יום את הדירה ומשַׁנה לפי ראוֹת⁻עיניה את מקום הרהיטים, שאינם מַרבים לעַנְיֵן אותנו, או משום שהם חדשים או משום שהם שַׁיכים היום להַנְס ומחר ליצחק; גם בגדינו לבשרנו זרים לנו; כמעט שלא נדע כמה כפתורים במעיל זה, שאנו לבושים בו עתה; אנו מחליפים בתכיפות האפשרית את מלבושינו, ואף לאחד מהם אין כל קשר עם חיינו הפנימיים והחיצוניים, ומסֻפקני, אם גם נוכל להעלות בזכרוננו את מראֶהָ של אותה חזיה חוּמה, שהעירה לפנים צחוק רב כל⁻כך ושעל רצועותיה הרחבות נחה בחביבות רבה כזו היד החביבה של אהובתנו!

האשה הזקנה, שישבה מאחרי התנור לנֹכח הארון הגדול, היתה לבושה שמלה מקֻשטה פרחים מארג ישן⁻נושן: שמלת הכלולות של אמה, עליה השלום. בן⁻נכדה, נער לבנוני, בעל עינים מבריקות, לָבוש בגדי פועלי⁻המכרות, ישב לרגליה ומנה את הפרחים שעל שמלתה. ודאי, שכבר ספרה לו הרבה ספורים על⁻דבר השמלה הזאת, ספורים רבי⁻ענין ונאים, שלא במהרה יִמָּחו מזכרונו. הם ירחפו לפניו כאשר יגדל ויעבוד לבדד במנהרות האפלות של “קַרולינה”, ואולי ישוב ויספרם כעבור שנים רבות אחרי מות הַסָּבָה, כאשר יַשב והוא בעצמו זקן לבָן⁻שערות שגם לחו, בחוג נכדיו לנֹכח הארון הגדול, מאחרי התנור.

נשארתי ללון במלון “העטרה”, שבינתים בא שמה גם יועץ⁻החצר ב. מגֶּטינגן. היה לי העֹנג לבקר את האדון הזקן הזה. גם הוא אמר לצאת ביום⁻המחרת לגוֹסלַר. כשנרשמתי בספר⁻האורחים ואדפדף את “חֹדש יולי”, מצאתי את השם היקר של אַדַלברט שַׁמִיסוֹ, כותב⁻הקורות של שלומיאל בן⁻האַלְמָוֶת. בעל⁻הבית ספר לי: האדון הזה בא הנה במזג⁻אויר שאין כמוהו לרֹע וגם יצא מכאן במזג⁻אויר שכזה.

בבֹקר יום⁻המחרת הוכרחתי להקל שנית את מלתחתי, השלכתי הלאה את זוג הנעלים, שהיה חבוש בה, נשאתי את רגלי ואלך לגוֹסלַר. באתי למחוז⁻חפצי, מבלי דעת בעצמי, איזוהי הדרך שהלכתי בה. רק את זאת אזכור: עליתי הרים, ירדתי בקעות, השקפתי מראש גבעות אל עמקים עוטי⁻ירק; מי⁻כסף המו, צפרי⁻יער מתוקות צפצפו, זוגי עדרים צלצלו, אילנות ירוקים ממינים שונים הזהיבו מנֹגה⁻השמש על כל אלה היה פרוש רקיע⁻המשי של שמי⁻התכלת, שהיו זכים ושקופים כל⁻כך,עד שאפשר היה להביט לפני ולפנים, עד לקֹדש⁻הקדשים, במקום שם יושבים המלאכים לרגלי כסא⁻הכבוד, ואומרים שירה לפני הקדוש⁻ברוך⁻הוא. אך נפשי עוד היתה מלאה את החלום, שחלמתי בלילה שעבר, ולשוא התאמצת להפטר ממנו. זו היתה אגדה ישָׁנה על⁻דבר אביר אחד, שירד לתוך באר עמֻקה, בה יָשנה שנת⁻כשפים בת⁻מלך יפהפיה. אני בעצמי הייתי אותו אביר, הבאר העמֻקה – מִכרה קלויזטַל האפל. ופתאם התלקחו אורות לאין⁻מספר, מכל הסדקים הצדדיים התפרצו הגמדים העֵרים, הם העווּ את פניהם בהעויות של קצף, נפנפו עלי בחרבותיהם הקצרות, תקעו בשופר תקיעות צורמות, כדי להזעיק יתר חבריהם, וינענעו את ראשיהם הרחבים נענועי⁻אימה. הכיתים בחרבי, קלוח דם פָּרץ, ואֵרא – והנה הם ראשי הדרדרים הפורחים, ראשים אדֻמים, ארֻכּי⁻זקן, שהתּזתּי אתמול במקלי, בעברי בדרך⁻המלך. הגמדים נעלמו כרגע ואני הגעתי לאולם כליל⁻יֹפי; בַּתָּוך עמדה אהובת⁻לבי, מעֻלפה צעיף לבן חסרת⁻תנועה כפסל; נשקתיה בפיה – וחי אלהים! – הבחנתי את הנשימה הברוכה של נשמתה ואת הרטט המתוק של שפתיה הנעימות. נדמה לי, ששמעתי באמֹר אלהים: “יהי אור!” קרן של האור הנצחי זנקה וירדה פתאם מלמעלה; אך בו ברגע היה שוב לילה, הכל השתפך באנדרלמוסיה ויהי לים פרא, שומם. ים פרא שומם! על⁻פני המים המעלים קצף נָשאו בפחד רוחות המתים, תכריכיהם הלבנים התנועעו ברוח הנה והנה, אחריהם דלק ודפק בקול גדול ושוט שוקק בידו לץ מנֻמר – אני בעצמי – ופתאם הוציאו חיות⁻הים האיֻמות את ראשיהן משחתי⁻התֹאר ממעמקי הגלים האפלים, שלפו את צפרניהן וכוננון למולי – ואיקץ מפחד.

כך נשחתות לפעמים היפות שבאגדות! הן באמת על האביר, לאחר שמצא את בת⁻המלך הישֵׁנה, לכרות בלט את כנף צעיפה היקר; אחרי⁻כן, כשהאביר מעיר באֹמץ⁻לבו את בת⁻המלך משנת⁻הקסם והיא יושבת שוב בהיכלה על כסא⁻זהבה, עליו לגשת אליה ולאמר: “בת⁻המלך היפה בנשים, התדעיני?” אף היא תשיב לו: “אבּירי האמיץ בגבּורים, לא ידעתיך”. אז יַראה לה את כנף⁻צעיפה הכרותה, והם חובקים זה את זה באהבה והשופרות מריעים וחג⁻החתֻנה נערך ברֹב הדר.

אבל גורלי המר הוא מיוחד במינו ורק לעתים רחוקות יש לחלומות⁻אהבתי סוף יפה כזה.

השם גוֹסלַר מצלצל יפה כל⁻כך ובו כרוכים זכרונות⁻קדומים רבים כל⁻כך מימי הקיסרים, עד שקויתי למצֹא כאן כרך גדול ומהֻדר. אבל כל דרכו של עולם לכשרואים את המפורסמים מקרוב. מצאתי מושב קטן, עם רחובות צרים ופתלתֹּלים, שביניהם עוברת אַמת⁻מים, כנראה, נחל הקוזָה; בַּכֹּל – זוהמה ועזובה והמרצפת מלאה בורות ופחתים, עד כי כל עובר יכשל בה כמו בַהֶכְּסַמֶּטְרִים של הפַּיטנים הבֶּרלינאים. רק הקדמוניות, הַינו שרידי חומות, מגדלים וצריחים, משַׁוות על העיר איזה חן. לאחד הצריחים האלה כתלים עבים כל⁻כך, עד שחדרים שלמים חצובים בהם. המגרש לפני העיר, ששם נמצא שדה⁻הרובים המפורסם, הוא אחוּ יפה גדול ומסביב לו הרים. השוק הוא קטן ובתוכו מַזרֵקה, שמימיה נשפכים לתוך אגן⁻מתכת גדול. שרפה בעיר, מכים באגן וקולו הולך למרחוק. את תולדות האגן הזה אין איש יודע. יש אומרים, שהשטן העמידו בשוק באחד הלילות. אז עוד היו בני⁻האדם טפשים, וגם השטן היה טפש, והיו נותנים מתנות זה לזה.

בית⁻המועצה שבגוסלַר הוא קסרקט לבן, אך לבית⁻הסוחרים מראה יותר נאה. כמעט במרחק שוה מן הקרקע והגג עומדים כאן פסלי הקיסרים האשכנזים, קצתם שחורים מעֻשנים וקצתם מופזים, בידם האחת השרביט ובשנית כדור⁻הארץ; מראהם כמראה משגיחי⁻אוניברסיטה צלוּים. אחד הקיסרים האלה תופש חרב במקום שרביט. לא יכולתי להבין את פשר ההבדל הזה והלא אין ספק, שיש טעם להבדל זה, מפני שלאשכנזים יש רגילות מיוחדת במינה גם להשֹׁב משהו בשעה שהם עושים איזה דבר.

ב“ספר הסַּירים” של גוֹטשַלק הרביתי לקרֹא על⁻דבר בית⁻התפלה הקדמון ועל דבר כסא­⁻הקיסרים המפורסם שבגוסלַר, אבל כשחפצתי לראותם, הֻגד לי, שבית⁻התפלה כבר נהרס וכסא⁻הקיסרים הָעֳבַר לברלין. עוד יבוא יום והנוסע באירופה ישאל לגרמניה ולא יִוָּדע מקומה איו. ידידינו מלֻמדי⁻הרמחים ישַׁסוה וישאוה מתחת לאֻכפיהם הגבוהים. העת, שבה אנו חיים, היא עת צרה ומצוקה: בתי⁻תפלה בני אלפי שנים נהרסים וכסאות⁻מלכים מֻשלכים אל חדרי הסחבות.

שרידים אחדים של בית⁻התפלה, זכרונו לברכה, הראוים לשימת⁻לב, נשמרים בהיכל⁻סטֵיפַן. ציוּרי⁻זכוכית יפים להפליא, תמונות גרועות אחדות וביניהם, כפי שאומרים, גם יצירה אחת של לוּקה קְרַנַךְ; מלבד אלה גם פסל⁻עץ של “ישו על הצלב” ומזבח אלילי ממתכת לא⁻ידועה; למזבח זה צורת תבה מרֻבַּעַת⁻מָאֳרֶכֶת, שארבע קַרְיַטִידות נושאות אותה בכתף; קומתן כפופה, ידיהן מעל לראשיהן ופניהן מכֹערים ומעוררים גֹעל. ואולם עוד פחות משַׂמח הוא צלב⁻העץ הנזכר, העומד סמוך אל המזבח. הראש הזה של ישו, עם השערות הטבעיות וזר⁻הקוצים, עם הפנים המגֹאָלים בדם, אמנם, מביעים באמנות רבּה את יסורי הגסיסה של ילוּד⁻אשה, אך, לא של משיח בן⁻אלהים. פסל כזה מתאים יותר לבית⁻מדרש של אֲנַטומיה מאשר לבית⁻אלהים. מורת⁻דרכי, אשת הַשַּׁמש, שידעה פרק באמנות, הראתה לי בתור דבר יקר⁻מציאות ביותר גזר⁻עץ שחור מרֻבה⁻הקרָנות, שהיה מהֻקצע כראוי ומכֻסה מספרים לבנים; הוא היה תלוי כאחת המנורות באמצע הספון. הו, באיזה ברק מתגלה כאן כשרון⁻ההמצאה בבית⁻התפלה הפרוטסטנטי! מי פלל ומי מלל! המספרים על גזר⁻העץ האמור הם מספרי פרקי⁻התהלים, שעל⁻פי⁻רֹב נכתבים הם בנתר על לוח שחור ופועלים ככה על רגש⁻היפי פעולה מצננת קצת, אך עכשיו, לרגלי המצאה זו, הם גם משַׁוים חן ונוי על⁻בית⁻התפלה וממלאים את מקומן של תמונות רפאל, החסרות כאן לעתים קרובות כל⁻כך. התקדמות מעין זו משַׂמחה אותי שמחה בלי⁻גבול, מפני שאנכי, בתור פרוטסטנטי בכלל ולֻתֵּרי בפרט, הייתי תמיד מצטער צער עמֹק, כשמתנגדינו הקתולים היו מהתלים במראה השממה והריקניות, השוררות בבתי⁻התפלה הפרוטסטנטיים.

התאכסנתי באכסניה שבקרבת השוק וארוחת⁻הצהרים ערבה לחכי עוד יותר, לולא הציק לי האדון הפונדקאי בפניו הארֻּכּים והמיֻתּרים ובשאלותיו המשַׁעממות. לאָשרי נגאלתי במהרה על⁻ידי כניסתו של אורח חדש, שגם הוא הוכרח לעמוד בנסיון ולענות על כל השאלות כסדרן:

quis? Quid? Ubi?

Quibus auxillis? Cur?

Quomodo? Auando?

האורח החדש היה איש זקן, יגע ובלה, שלפי דבריו עבר את כל הארץ מִקָּצֶהָ ועד קָצֶהָ, ביחוד ישב זמן רב בבַטַּוִּיָּה, שם הרויח הרבה כסף ויפסידנו שוב, ועתה, אחרי נדודי שלשים שנה, הוּא שב לעיר מולדתו, לקוֶדלינבּוּרג – “מפני ששם – הוסיף – יש לנו אחֻזת⁻קבר משפחתית”. על זה העיר האדון הפונדקאי הערה, שהעידה על השכלתו המרֻבּה, הַינו שֶׁלַּנשמה אחת היא, היכן נקבר הגוף. “היש לכבודו תעודה שבכתב, שתאשר את דבריו?” שאל האורח ובדבּרו קֻמטו פניו קמטים מפיקי⁻ערמה מסביב לשפתיו העצובות ועיניו הקטנות, הדועכות. “אגב – הוסיף כרגע, בחפצו לרכך את הרשֶם – בזה לא נתכּונתי, חס ושלום, לנגוע בכבודם של קברים זרים; – הטורקים מקבּרים את מתיהם עוד ביתר פאר מאשר אנחנו; שדות⁻קבריהם הם גנים כלילי⁻יפי, והרי הם יושבים על מצבותיהם הלבנות, המעֻלפות בתרבושים, מתחת לברושים מצלים, מחליקים את זקנם ומעשנים במנוחה את הטבק הטורקי שלהם במקטרותיהם הטורקיות הארֻכּות; – ואשר לחינאים, הלא ממש אי⁻אפשר להביט בלי חדוה ועֹנג, איך שהם מכרכרים כרכורי⁻חן על מקומות⁻המנוחה של מתיהם, מתפללים, שותים טה, מנגנים בכנור ומקשטים את הקברים החביבים בכל מיני קשוטים: בסבכות מָזהבות, במסכות פורצילנה, ברצועות⁻משי מנמרות, בפרחים מלאכותיים ובפנסים צבועים – כל זה נחמד מאד – הרב עוד הדרך מכאן לקוֶדלינבּוּרג?”

בית⁻הקברות שבגוסלר לא לקח את לבי ביותר, אולם לעֻמת זה לקחני שבי ראש⁻התלתלים היפה להפליא, שבבואי העירה הציץ בי מחלון גבוה אחד שבאחת הדיוטות התחתונות. אחרי אכלי הלכתי לחפש שנית את החלון החביב; אך עתה עמדה עליו כוס⁻מים ובה פעמוניות לבנות. טפסתי ואוציא את הפרחים היפים מהכוס, תחבתים במגבעתי ולא שמתי לב אל הפיות הפתוחים, החטמים המאֻבּנים והעינים הלטושות של העוברים והשבים, ביחוד של הנשים הזקנות, שנדמו לאחוזי⁻שבץ בראותם את מעשִׂי זה, מעשה גנבה גלויה. כשעברתי לאחר שעה על⁻יד אותו הבית, עמדה החביבה בחלון ובראותה את הפעמוניות על מגבעתי התאדמה כדם ותמהר להסתתר מעיני. עכשיו ראיתי את פניה היפים ביתר דיוק, עוד; זו היתה הגשמה מתוקה, שקופה של נשימת ערב⁻קיץ. זֹהר הלבנה, צלילי הזמיר וריח השושנים. – אחר⁻כך עם חשכה, התיצבה בפתח. באתי, נגשתי – היא פוסעת לאט לאט אחורנית באפלולית המסדרון – אני תופשה בידה ואומר: אוהב אני פרחים יפים ונשיקות, ומה שאין נותנים לי ברצון, אני לוקח בגנבה – ובדבּרי אני מזדרז ונושקה – וכשחפצה לברוח לחשתי מתוך כַּונה להרגיעה: “מחר אני הולך מזה לבלי שוב” – ואני מרגיש את הלחיצה הסודית של שפתיה החביבות וידיה הקטנות – ומתוך צחוק אני ממהר ללכת לדרכי. כן, אני מוכרח לצחוק מדי זכרי, שהוצאתי מפי שלא בכַונה אותו הלחש רב⁻הכשפים, שבעזרתו יֵקל לגבורינו בעלי המעילים הכחֻלים והאדֻמים ללכוד את לב הנשים מאשר בעזרת כל המחנאות שלהם: “מחר אני הולך מזה לבלי שוב!”

מחלון חדרי נגלה מראה נהדר לעֵבר רַמָּלסבֶּרג. היה ערב יפה, הלילה טס על סוסו השחור והרעמה השחורה פרכסה ברוח. עמדתי ליד חלוני ואתבונן בלבנה. האמנם יש באמת איש בלבנה? הסלָבים אומרים, ששמו קְלוֹטַר ושהוא מסַיע לצמיחתה של הלבנה על⁻ידי מה שהוא יוצק עליה מים. כשהייתי נער, שמעתי, שהלבנה היא פרי; בשֵׁלה היא, קוטף אותה האל הטוב ומצרפה ליתר הלבנות המֻּנחות בארון גדול; ארון זה עוֹמד בקצה תבל, מקום שם זו מחֻבּרת ביתדות לקרשי⁻עץ. כשגדלתי, נוכחתי, שגבולות העולם אינם צרים כל⁻כך ושהרוח האנושי שבר את בריחי⁻העץ ויפתח במפתח ענקי, ברעיון השארת⁻הנפש, את כל שבעת הרקיעים. השארת הנפש! רעיון נהדר! מי היה הראשון, שהרה והגה אותך? האמנם היה זה איזה אזרח מנירנבּרג, שישב פתח ביתו בערב⁻קיץ פושר, מצנפתו הלבנה על ראשו ומקטרתו הלבנה בפיו ויהרהר מתוך הנאה, שלא רע כלל וכלל להיות כך, מבלי שתצא נשמת⁻חייו ומבלי שתכבה אש⁻מקטרתו, לנצח⁻נצחים. או אולי היה זה אוהב צעיר, שבזרועות אהובתו הגה ברעיון האלמָות, והוא הגה בו, מפני שהרגיש אותו ומפני שלא יכול להגות ולהרגיש אחרת? – אהבה! אַלְמָוֶת! – לבבי חם בי פתאם כל⁻כך, עד שהאמנתי, כי הגיאוגרפים העתיקו את מקום הקו⁻המשוה והוא עובר עתה דרך לבבי. ורגשות האהבה השתפכו מלבי, השתפכו בגעגועים רבים לחיק הלילה הרחוק. הפרחים בגן מתחת לחלוני הזילו את ריחותיהם ביתר עֹז. ריחות הפרחים הלא הם רגשותיהם, ובלֵב האדם בלילה, כשהוא רואה את⁻עצמו בודד ובלי אורב לו, הרגשתו מתחזקת, כן נראים גם הפרחים, בַּישָׁנים⁻חולמים אלו, כאִלו מחכים הם לְרדת הלילה אשר יעטפם באדרתו האפלה, למען יוכלו להתמכר כָלִיל לרגשותיהם ולהערות אותם בריחות מתוקים. – התשפכו⁻נא, ריחות לבבי, וחפשו מאחרי ההרים ההם את אהובת⁻חלומותי; היא שוכבת עתה וישֵׁנה; לרגליה כורעים מלאכים, וכשהיא צוחקת צחוק קל בשנתה – הרי זו תפלה והמלאכים עונים אחריה; בלבבה – השמים עם כל תענוגיהם, ובשאפה רוח, לבי מפרפר במרחק; מאחרי ריסי⁻המשי של עיניה שקעה השמש, וכאשר תשוב ותפקחן – יזהיר היום, הצפרים תָּשֵׁרנה, זוגי העדרים יצלצלו, ההרים ינצנצו בכסות האיזמרגדים שלהם ואני אחבשׁ את מלתחתי ואלך לנוּע לדרכי.

מתוך חקירות פילוסופיות והרגשות פרטיות אלה נִערַני בקורו של יועץ⁻החצר ב., שגם הוא בא זה⁻לא⁻כבר לגוסלר. מעולם לא היו אדיבותו וטוב⁻לבו של האיש הזה יכולים לשמחני ככה, כמו בשעה זו. מכבד אני אותו על החריפות הפוריה של שכלו, אך עוד יותר על ענונתונו. הפעם היה עליז מאד זריז ורענן. אגב, את זריזותו ורעננותו הראה זה⁻לא⁻כבר בחבורו החדש: “הדת של השכל”, ספר, שגרם שמחה רבה כל⁻כך לרַציונליסטים, צער רב כל⁻כך לבעלי⁻המסתורין ויעורר תנועה חזקה בקהל הגדול. אני בעצמי, אמנם, שַׁיך בשעה זו לבעלי⁻המסתורין, בסבּת בריאותי, מפני שרופאי צוה עלי במפגיע להזהר מכל דבר, שיכול להביא לידי מחשבה. אף⁻על⁻פי⁻כן איני יכול לבלי להודות, שאין⁻ערוך לחבוריהם הרציונליסטיים של פּוֹלוּס, גוּרליט, קרוּג, אַיכהוֹרן, בּוּטֶרְוֶק, וֶגְשַׁידֶר וכ'. במקרה הביאו לי האנשים האלה גם תועלת פרטית, בטאטאם במטאטא השמד הרבה דעות נושנות, ביחוד את הרפש עתיק⁻הימים של היכלי⁻הדת ואתו יחד גם הרבה נחשים ואדים מחניקים. אוירה של גרמניה הולך ועבה, הולך וחם, ואני ירא פן אֵחנק או פן יחנקוני חברי האהובים, חברי⁻למסתורין בשעת התגברות אהבתם. מפני⁻כך לא אתרעם כלל וכלל על בעלי דת⁻השכל גם כשיעשו את האויר דק יותר מדי או כשיצַננוהו יותר מדי. הן באמת שָׂם הטבע בעצמו גבול לדת⁻השכל: תחת משאבת⁻האויר ובציר הצפוני אין שום אדם יכול להתקַים.

בלילה ההוא, שבִּליתי בגוסלר, קרה לי מקרה יוצא מן הכלל, ועד היום איני יכול לזכרו בלי פחד. מטבעי איני פחדן ושהדי במרומים, שמעולם לא נפלה עלי אימה מיוחדת, בשעה שחרב חדה, למשל, התכוננה להראות סמני קורבה לחטמי או כשנתעיתי בלילה ביער, המפורסם למקום סכנה, או כשבשעת קונצרט פהק איזה ליטננט פהוק נורא כל⁻כך, עד שכמעט בלעַני חיים; אך מפני רוחות אני ירא. כמעט לא פחות מ“הצופה האוסטרי”5. מה זה פחד? היסודו בשכל או ברגש? בשאלה זו התוַכחתי לעתים קרובות מאד עם הדוקטור שָׁאוּל אָשֵׁר, כשהיינו מזדמנים במקרה ב “Café Royal” בברלין, ששם הייתי אוכל את לחם⁻הצהרים. הוא היה אומר תמיד, שאנו יראים מפני דבר⁻מה, רק משום שהשכל מוכיח לנו, שאותו דבר נורא באמת, רק השכל הוא כח ולא הרגש, ובשעה שאני הייתי אוכל ושותה להנאתי, היה הוא מוכיח לי את יתרונותיו של השכל. לסוף הוכחותיו היה מביט בשעונו. ותמיד היה מסַים כך: “השכל הוא העליון שבפרינציפים!” – שכל. כשאני שומע עתה את המלה הזאת, אני רואה לפני את הדוקטור שאול אָשר עם רגליו הַמָּפשטות, עם מעילו הצר, האפור, הטרַנסצֶנדֶנטַלי ועם פניו השרועים. הקרים כקרח, שהיו יכולים לשַׁמש לוח⁻שרטוט בספר⁻למוד של הנדסה. האיש הזה, שכבר מלאו לו יותר מחמשים שנה, היה קַו יָשָׁר מֻגשם. בשאיפתו אל החיובי לא התבונן באבוד לו כל היפה והנשגב שבחיים, כל קרני השמש, כל רגשי האמונה וכל הפרחים, עד כי לא נשאר לו דבר מלבד הקבר החיובי הקר. שנאה יתרה נודעה ממנו לאפולו מבֶּלְוֶדֶר וטינה מיוחדה היתה בו על הנצרות. נגד זו כתב גם קונטרס מיוחד, שבו הוכיח את כל הֵעדר⁻היסוד שלה ואת כל אפסותה. הוא חבר בכלל מספר עצום של ספרים, שבהם מכריז השכל בעצמו על מעלותיו המרֻבות, והדוקטור המסכן האמין בדבריו אמונה שלמה, ולפיכך ראוי הוא, שנרחש לו רגשי⁻כבוד. אולם העֹקץ שבדבר היה זה, שהיה הדוקטור מַעוה את פניו בהעויות רציניות⁻אויליות בשעה שלא היה מבין דבר פשוט, שכל ילד מבין, יען כי ילד הוא. פעמים אחדות בקרתי את ה“דוקטור⁻לשכל” הזה בביתו ומצאתי שם גם נערות יפות, מפני שהשכל אינו מתנגד לחושיות. פעם אחת, בבואי לבקרו, אמר לי המשרת: האדון הדוקטור מת זה עתה. למשמע הדברים האלה לא התפעלתי יותר, מאשר לוּ הֻגד לי: האדון הדוקטור העתיק את דירתו מכאן.

אך נשוב לגוסלַר. “העליון שבפרינציפים הוא השכל!” אמרתי, בכדי להרגיע את נפשי, בעלותי על יצועי. אך ללא⁻הועיל. רק זה עתה קראתי ב“הספורים האשכנזיים” של וַרְנְהַגֶן, שלקחתים אתי מקלויסטל, את הספור הנורא על⁻דבר הבן, שאביו מחוללו חפץ להרגו ושנשמת אמו המתה הופיעה אליו בלילה להזהירו מהסכנה הצפויה לו, ההרצאה המצֻינה של המאורע הזה פעלה עלי פעולה כזו, עד כי בקראי סמרו שערות בשרי. אך רגש הפחד, ש“ספורי⁻הרוחות” מעוררים בנו, מתגבר עוד יותר כשאנו קוראים אותם בדרך ביחוד לעת לילה, בעיר, בבית, בחדר, שעד הנה לא היינו שם אף פעם. איזה מאורעות נוראים כבר אירעו על⁻פני אותו מקום גופא, שעליו אתה שוכב כעת? כך אנו מהרהרים שלא בכַוָּנה. בינתים שלחה הלבנה החדרה אור מופלא כל⁻כך, על הכתלים התנועעו כל מיני צללים בלתי⁻קרואים. וכשהתרוממתי מעל ערשי להתבונן באשר מסביבי, ראיתי – –

אין פחד שידמה לפחדנו. בשעה שאנו רואים פתאם במקרה את קלסתר⁻פנינו בראי לנֹגה הלבנה. ברגע זה נשמע צלצולו של פעמון כבד ומפהק. הוא צלצל במתינות ורשלנות כזו, עד כי אחרי הצלצול האחרון האמנתי, שכבר עברו עשרים וארבע שעה ועתה יתחיל מחדש לצלצל שתים⁻עשרה פעם. בין הצלצול האחרון ושלפני האחרון התחיל מנקש איזה שעון אחר בקול מצלצל⁻חודר ובפזיזות גדולה, כאִלו מתוך כעס על רשלנותו של חברו. כשנדַמו שתי לשונות⁻הברזל ובבית השתררה דממת⁻מות, נדמה לי פתאם, שאני שומע איזה רשרוש אטי ומרֻשל הדומה לקול פסיעות בלתי⁻בטוחות של איש זקן. לסוף נפתחה הדלת ובחדרי נכנס חרש הדוקטור שאול אָשר המנוח. רטט קר אחז את כל אברי, רעדתי כעלה נדף ורק בקושי גדול הרהבתי להסתכל בפני המת. הוא כמעט שלא נשתנה: אותו המעיל הטרַנסצֶנדֶנטַלי, אותן הרגלים הַמָּפשטות ואותו הפרצוף ההנדסי, אלא שצבע פניו הצהיב קצת יותר, גם פיו שבחייו היו לו שתי זויות בנות 221/^2^ מעלות כל אחת, היה מהֻדק היטב והקֹטר של חוגי עיניו גדל מכפי הרגיל. הוא נגש אלי, כשהוא מתנועע ונשען כדרכו על הקנה הספרדי שבּידו, ובמבטא הרגיל של פיו רקוב⁻הַשִּׁנים אמר אלי ידידות: “אל תירא ואל תאמין, שרוח אנכי. אין זה אלא מתעתועי דמיונך, כשהנך חושב אותי לרוח. מה זה רוח? אדרבא, הגדר⁻נא לי את המֻּשג הזה! הסבּר לי את התנאים המאַפשרים את הופעת הרוח? מה הוא היחס השכלי, שבין הופעה כזו ובין השכל? השכל, אני מדגיש ומטעים: השכל –´ כאן התחיל הרוח מנתח את מֻשג השכל, הביא ראיות מ”בּקּרת התבונה הצרופה" של קַנט, כרך שני, חלק ראשון, ספר שני, פרק שלישי; ההבדל שבין הפירומנים והנוֹמֶנים; על יסוד זה הקים אחר⁻כך את הבנין הפרובלימַתי של האמונה ברוחות, גבב הֶקש על גבי הֶקש ויסַים במסקנה הגיונית, שהרוחות לא היו ולא נבראו. על⁻גבי שטפה בינתים זעה קרה, שִׁנַי נקשו זו בזו כמנענעים ומיראה הייתי מרכין את ראשי לאות הסכמה על כל מאמר ומאמר, שבהם הוכיח הדוקטור⁻הרוח את כל הבערוּת שבאמונת הרוחות. אגב: הוא נמשך אחרי הוכחותיו בהתלהבות כזו, עד שמתוך פזור⁻הנפש הוציא פעם מכיסו במקום שעון⁻הזהב מלא הקֹמץ תולעים, ובהרגישו בטעותו, מִהר להשיבן למקומן בפזיזות מגֻחכת של בהלה. "השכל הוא העליון –´כאן צלצל הפעמון אחת, והרוח נעלם.

בבֹקר יום⁻המחרת יצאתי מגוסלֶר, קצת בלי שום מטרה וקצת מתוך כָּונה למצֹא את אחיו של פועל המכרות מקלויסטל. שוב אויר נאה וחביב, אויר של יום⁻חג. עליתי הרים וגבעות, הסתכלתי אל השמש בהתאמצה לפזר את הערפל, נדדתי בחדוה בתוך היערים המרטטים ומסביב לראשי שבַע⁻החלומות צלצלו פרחי⁻הפעמונים של גוסלר. ההרים היו עטופים עוד מעילי⁻הלילה הלבנים אשר להם, האשוחים התנערו מחבלי התנומה, רוח⁻הבֹקר הצח סרק את שערותיהם הירוקות התלויות למטה, הצפרים אמרו שירה, בקעת הדשא הבריקה כשטיח⁻זהב זרוּע ברקות והרועה בא ועבר בה עם עדרו המצלצל. כנראה, תעיתי בדרכי. בני⁻אדם נוהגים תמיד לבחור בשבילים צדדיים ומשעולים צרים, בהאמינם, שבאֹפן כזה ימהרו להגיע למחוז⁻חפצם. כמו בחיים בכלל, כן הדבר גם בהֶרְץ. אך יש תמיד אנשים רחמנים, המשיבים אותנו שנית אל הדרך הישרה; הם עושים זאת בחפץ⁻לב וגם נהנים הנאה משֻׁנה, כשהם רומזים לנו בסבר⁻פנים ובקול רם מלא⁻רצון, כמה ארֻכּות הקפנדריות שעשינו וכמה עמֻקות הפחתות והבצות, שהיינו צפוים לטבּוע בהן, וכמה גדול אשרנו, שפגשנו בעוד מועד יודעי⁻דרך מנֻסים כמוהם. מורה⁻דרך כזה פגשתי לא הרחק מהֶרצבּוּרג. זה היה אזרח גוסלרי מפֻטם יפה, אשר פניו הנוצצים והנפוחים הפיקו חכמה וטפשות כאחת; על⁻פי חזותו אפשר היה לשער, שהוא ולא אחר המציא את דֶּבֶר הבהמות. זמן⁻מה הלכנו יחד והוא ספר לי כל מיני ספורי⁻רוחות, שהיו יכולים להיות יפים למדי, לולא הוסיף בכל פעם, שבאמת לא היו דברים מעולם: הדמות הלבנה היתה זו של גנב⁻העופות, הקולות העצוּבים יצאו מגרונותיהם של גוּרי החזירה, אף⁻גם את השאון שבמרתף הקים החתול הביתי. רק אדם חולה, הוסיף בן⁻לויתי. מאמין בהוֹפעת הרוחות; הוא בעצמו, לפי דבריו, חולה רק לעתים רחוקות, סובל הוא לפעמים מנגעי⁻עור, ואז הוא מתרפא על ידי זה, שהוא בולע את רֻקו על בטן ריקה. הוא העירני גם על⁻זה, שבטבע נעשה הכל במחשבה תחלה ושאין שום דבר מְיֻתּר וחסר⁻תועלת בו. למשל, העצים ירוקים, מפני שהצבע הירוק יפה לעינים. אני הסכמתי לו וגם הוספתי, כי אלהים ברא את הבהמות, מפני שמרק⁻בשר מבריא את האדם, ברא חמורים, כדי שיוכלו לשַׁמש לבני⁻אדם משל ומופת, ברא, בני⁻אדם, כדי שיאכלוּ בשר ולא יהיו חמורים. בן⁻לויתי התפעל משמחה, בהוכחו, שמצא חבר לדעה, פניו נוצצו עוד ביתר חדוה, ובשעת הפרידה היה נרגש מאד.

כל⁻זמן שהלך על⁻ידי, נדפו בבת⁻אחת כל קסמי הטבע; אולם הלך לו, התחילו האילנות מתלחשים שוב, קוי השמש צלצלו, פרחי⁻הכרים רקדו ושמי⁻התכלת חבקו את האדמה הירוקה. כן, אני יודע בבֵרור: אלהים ברא את האדם, למען יספר את פלאי הבריאה. כל מחבר, גם הגדול שבגדולים, רוצה שחבורו יהֻלל. ובתנ"ך, ספר⁻הזכרונות של הבורא, כתוב בפרוש, שברא את האדם לתַנות את ערכו ותהלתו.

אחרי נדודים וטלטולים מרֻבּים באתי לדירתי של אֲחִי ידידי מקלויסטַל, לנתי שם ואשבע שמחות רבות, ככתוב בשירה הבאה להלן.

I

עַל הָהָר עוֹמֶדֶת סֻכָּה,

בָּהּ הֲרָרִי זׂקֵן גָּר;

שָׁם אַשּׁוּחַ יָרֹק יִרְעַשׁ,

סַהַר יַזִּיל נֹגַהּ בָּר;


וּבַסֻּכָּה עוֹמְדָה כֻרְסָה,

פִּתּוּחֶיהָ סוֹד עַל סוֹד;

מִי שֶׁיוֹשֵׁב בָּהּ מְאשָׁר,

מִי כָמוֹנִי מְאֻשָׁר עוֹד?


עַל הֲדוֹם הַיַּלְדָּה יוֹשְׁבָה,

רֹאשָׁהּ⁻חֵן בְּחֵיקִי נָח;

פִּיָה – וֶרֶד⁻הָאַרְגָּמָן,

עֵינָהּ – כּוֹכַב⁻תְּכֵלֶת זָךְ.


כּוֹכְבֵי⁻תְכֵלֶת אֵלֶּה נְעִימִים

צוֹפִים בִּי, בְּם עֹמֶק⁻תְּהוֹם.

עַל הַוֶּרֶד אֶצְבַּע צְחוֹרָה

בִּצְחוֹק⁻עָרְמָה תָּשִׂים דֹּם.


לֹא, הָאֵם לֹא תַרְגִּישׁ בָּנוּ:

טֹוֶה הִיא בְחֵשֶׁק רָב,

וְהָאָב בַּקַּתְרוֹס נוֹגֵן,

נִגּוּן יָשָׁן שָׁר הָאָב.


וְהַקְּטַנָּה לוֹחֲשָׁה חֶרֶש

וּשְׂפָתֶיהָ נָעוֹת אָט;

כַּמָּה סוֹדוֹת מָה⁻חֲשׁוּבִים

הִיא כְבָר גִּלְּתָה לִי בַלָּאט!


"מִיּוֹם מֵתָה בוֹ דוֹדָתִי

לֹא עוֹד נֵלֵךְ אֶל הַכְּרָךְ,

גּוֹסְלַר שְׁמוֹ, אֶל שְׂדֵה⁻הָרוֹבִים,

כּמָּה יָפֶה שָׁם, הֶאָח!


"אוּלָם פֹּה הַבְּדִידוּת גְּדוֹלָה,

פֹּה בְשִׁמְמַת הָהָר,

וּבַחֹרֶף אָנוּ קְבוּרִים

בֵּין עֲרֵמוֹת שֶׁלֶג קָר.


"וַאֲנִי יַלְדָּה מְפַחֶדֶת,

גָּדוֹל פַּחְדִּי לִבְלִי⁻גְבוּל

לַיְלָה מִפְּנֵי רוּחוֹת רָעוֹת,

שֶׁבֶּהָרִים אִּווּ זְבוּל".


פִּתְאֹם נֶאֶלְמָה הַקְּטַנָּה

וּכְמוֹ אָחַז אוֹתָהּ חִיל

מִדֵּי דַבְּרָהּ. אֶת עֵינֶיהָ

עָצְמָה, מִבְּלִי הוֹצִיא צְלִיל.


רָעשׁ יִרְעַשׁ הָאַשּׁוּחַ,

נָע הַכִּישׁוֹר בְּלִי⁻חֲדוֹל,

וְהַקַּתְרוֹס רָן וּמְצַלְצֵל,

וְהַזָּקֵן שָׁר בְּקוֹל:


"מִפְּנֵי שִׁלְטוֹן רוּחוֹת רָעוֹת

אַל⁻נָא תִיְראִי, יַלְדַּת⁻תּם!

רוּחוֹת טוֹבוֹת, כְּרוּבִים טְהוֹרִים

יָצְרוּ אוֹתָךְ לֵיל וָיוֹם".


־־־־־־־־־־־־

II

בְּאֶצְבָּעוֹת יְרַקְרקּוֹת

עַל הָאֶשְׁנָב דּוֹפֵק סבָךְ;

וְהַסָּהֵר, אוֹרֵב צְהבֹֹ,

זוֹרֵק פְּנִימָה נֹגַהּ זָךְ.


אַבָּא, אִמָּא אַט יִנְחָרוּ

שָׁם בְּחַדְרָם, שְׁקוּעִי⁻שְׁנַת.

אַךְ לִשְׁנֵינוּ פִּטְפּוּט עַלִּיז,

נִשְׁתַּעֲשֵׁעַ מִבְּלִי⁻חָת.


כִּי הִרְבֵּיתָ לְהִתְפַּלֵּל –

לֹא, לֹא אַאֲמִין בָּזֹאת…

זֶה הָרֶטֶט לִשְׂפָתֶיךָ,

לֹא שֶׁל תְּפִלָּה הִנּוֹ אוֹת.


ד

זֶה הָרֶטֶט, קַר וְזוֹעֵף,

כִּי אֶרְאֶנוּ – לִבִּי חָת…

רַק בְּרַק⁻עֵינְךָ הַצָּנוּעַ

יפיג אֶת אִימָתִי קְצָת.


"אַף הֲתַאֲמִין בִּשְׁלָשׁ⁻אֵלֵּה:

רוּחַ קָדוֹשׁ, אָב וָבֵן

הֵן רַק זֹאת אֱמוּנַת⁻אֱמֶת,

כָּל טְהָר⁻לֵבָב יַאֲמִין כֵּן!"


הָהּ, יַלְדָּתִי, עוֹד בְּאִבִּי,

עֵת חֵיק⁻אֵם חִבַּקְתִּי עוֹד,

כְּבָר בָּאֵל הָאָב הֶאֱמַנְתִּי

אַב⁻הָרַחֲמִים, רַב⁻הַהוֹד.


זֶה שֶׁבָּרָא אֶרֶץ נָאָה,

אָדָם נָאֶה, כָּל הַיְקוּם,

וְלַשְׁמָשׁוֹת, לַכּוֹכָבִים

הִתְוָה דַרְכָּם בִּשׁמֵי⁻רוּם.


עֵת גָּדַלְתִּי, גָּדַל רוּחִי,

גָּדַל שִׂכְלִי יַלְדַּת⁻חֵן,

אָז חָכַמְּתִּי וָאָבִינָה

וָאַאָמִינָה גַם בַּבֵּן.


זֶה הַבֵּן הַטּוֹב, שֶׁגִּלָּה

חֹק הָאַהֲבָה, חֹק מָה⁻רָם

וּבִשְׂכָרוֹ כַּהֲלָכָה

צָלְבָה אוֹתוֹ יַד⁻הָעָם.


עַתָּה, אַחֲרֵי שֶׁהִרְבֵּיתִי

שׁוּט בָּאָרֶץ, קְרֹא וּרְאוֹת,

גַּם בְּ“רוּחַ קָדוֹשׁ” אַאֲמִין,

קְדוֹשָׁה לִי אֱמוּנָה זֹאת.


הוּא כְבָר עָשָׂה רֹב נִפְלָאוֹת,

אַף עוֹד יַעַשֵׂן בְּלִי⁻חֲדוֹל,

הֶחֱרִיב קִרְיוֹת הָעָרִיצִים,

נִּתֵּק כְּבָלִים, שִׁבֵּר עֹל


פִּצְעֵי⁻מָוֶת קְדוּמִים יַחְבּשֹ,ׁ

אַף יְחַדֵּשׁ חֹק אֵל חָי:

כָּל בְּנֵי⁻אִישׁ בְּצֶלֶם בְּרוּאִים,

כֻּלָם זֵרַע⁻אֲדוֹנָי.


הוּא מְפַזֵר הָעַרְפִּלִּים,

בָּמוֹ יִנְווּ רוּחוֹת⁻שְׁחוֹר,

שֶׁהִקְדִּירוּ כָל בְּרַק⁻שִׂמְחָה,

שֶׁהֵעִיבוּ כָל קַו⁻אוֹר.


אֶלֶף אִישׁ בֵּין הָאַבִּירִים

בָּחַר לוֹ לְעוֹשֵׂי⁻צָו,

זִיְנָם, מִלְאָם עֹז וּגְבוּרָה,

שְׂמֵחִים יֵצְאוּ אֶל הַקְּרָב.


חַרְבוֹתֵיהֶם מַה⁻תַּבְרֵקְנָה,

דִּגְלָם יַאֲבִיר עַל בעָּזֹ!

הוֹ, אַבִּירֵי⁻אוֹן כָּאֵלֶּה

וַדַּאי תַּחְפְּצִי לִרְאוֹת?


אָז הבִּיטִי בִי וּשְׁקִי⁻לִי,

שְׁקִי בְעֹז לִי, יַלְדַּת⁻תֹּם:

גַּם אָנֹכִי בָאַבִּירִים

שֶׁל הָרוּחַ, רוּחַ⁻רֹם!

־־־־־־־־־־־

III

מֵאֲחוֹרֵי הָאַשּׁוּחַ

הַיָּרֵחַ יִשְׁקַע אָט;

אוֹר הַמְּנוּרָה הוֹלֵךְ כּהֵה,

יִדְעַךְ, יִכְבֶּה עוֹד⁻מְעָט.


אַךְ כּוֹכָבַי הַכְּחַלְחַלִּים

קוֹרְנִים עוֹד בְּיֶתֶר⁻זִיו,

לוֹהֵט וֶרֶד⁻הָאַרְגָּמָן,

רוֹעֵף חֶרֶשׁ מֶתֶק⁻נִיב:


"אֶת לַחְמֵנוּ אוֹכְלִים תָּמִיד

הַגַּמָּדִים עַם לֹא⁻עָז;

לַיְּלָה סָגוּר הוּא בָאַרְגָּז,

וּבַבֹּקֶר נֶעְלָם, גָז.


"זִבְדָּתֵנוּ יְלַקֵּקוּ

מִבְּלִי כַסּוֹת אֶת הַשְּׁאָר,

וְהַחֲתוּלָה הַזוֹלֶלֶת

תֵּשְׁתְּ הֶחָלָב עַד⁻הַגְּמָר.


"וְהַחֲתוּלָה הִיא מְכַשֵּׁפָה!

טָסָה הִיא בְּסוּפַת⁻לֵיל

אֶל הָהָר, אֶל הַמַּפֹּלֶת,

דּוֹהֲרָה מִתֵּל אֶל תֵּל.


"שָׁם לְפָנִים עֲמַד אַרְמוֹן,

כְּתָלָיו – שַׁיִשׁ, פָּז – הַגָּג;

קְהַל אַבִּירִים וַעֲדִינוֹת

רִקְּדוּ שָׁם בְּלֵילוֹת חָג.


"אוּלָם אֵרְרָה קוֹסֶמֶת

אֶת הָאַרְמוֹן כְּלִיל⁻הַחֵן

עִיִים נִצִּים רַק נִשְׁאָרוּ,

לַיַנְשׁוּפִים שָׁמָּה קֵן.


"אַךְ דּוֹדָתִי לִי אָמָרָה:

מִלַּת⁻קְסָמִים יֵשׁ לְכָךְ,

מִי שֶׁאוֹתָה בִּשְׁעַת⁻כּשֶׁר

וּבִמְקוֹם⁻הַכֹּשֶר שָׂח –


"יפְלִיא מִן הָעִיִּים

יָקוּם פִּתְאֹם שׁוּב הַדְּבִיר,

שׁוּב יִתְעַלְּסוּ בוֹ עַלִּיזִים

בָּרִקּוּדִים וּבַשִׁיר.


וְּלָאִישׁ שֶׁשָּׂח הַמִּלָה,

לו הַכֹּל, לוֹ גִיל בְּלִי⁻סוֹף,

לוֹ יָשִׁירוּ,לוֹ יָרִיעוּ

בַּמְּצִלְתַּיִם וּבַתֹּף".


כָּכָה צָצִים מַרְאוֹת⁻פְּלָאִים

מִשּׁוֹשַׁנֵּי פִיהָ קָט,

וַעֲלֵיהֶם מֵעֵינֶיהָ

זֹהַר⁻תְּכֵלֶת נִגָּר אָט.


שַׂעֲרוֹת⁻זְהָבָה סְבִיב אְֶצָּבִעי

תִּכְרֹךְ, תִּשַּׁק לִי בְלִי⁻דַי,

תִּצְחַק, תִּקְרָא שֵׁמוֹת נָאִים

לָאֶצְבָּעוֹת,שְׁמוֹת⁻לְוָי.


פִּתְאֹם נֶאֶלְמָה,הַחֶדֶר

נִבָּט דּוּמָם בִּי כִידִיד;

מַכָּר קָרוֹב לִי כָל כֶּלִי,

רֵעַ נֶאֱמָן – כָּל רָהִיט.


שָׂח בִּידִידוּת הָאוֹרְלוֹגִין,

וְהַקַּתְרוֹס מוֹצִיא דם

צִלְצוּל כָּמוּס מֵאֵלֵיהוּ,

וַאֲנִי – כְּמוֹ בַּחֲלוֹם…


אָכֵן זוֹהִי שְׁעַת⁻הַכֹּשֶר,

אַף מָקוֹם⁻הַכֹּשֶר זֶה!

מַה⁻תִּתְפַּלְאִי עֵת אוֹצִיאָה

נִיב⁻הַקֶּסֶם מֵהַפֶּה!


עֵת אֲמַלּל זוּ הַמִּלָּה

יִזְדַּעְזֵעַ דִּמִי⁻הַלֵּיל,

רָעשׁ יִרְעַשׁ עֵץ וָפֶלֶג,

יֵעוֹר הָר אַף יַחְוִיר צֵל.


צְלִיל⁻כִּנּוֹרוֹת, שִׁיר⁻גַמָּדִים

אָז יָרִיעַ מֵהֶהָר,

יַעַר⁻פְּרָחִים פִּתְֹאם יִפְרֹץ,

בּוֹ כָּל עוֹף⁻רְנָנִים שָׁר.


פְּרָחִים פְּרָאִים, פִּרְחֵי⁻פְּלָאִים

לָעֳפָאִים דְּמֻיּוֹת⁻רָז,

בְּעֵרֶב רֵיחוֹת, עֵרֶב צְבָעִים,

זָעִים הֵם כְּמַחַשָׁק עָז.


נָדִים וְרָדִים תּוֹךְ הַמַּעֲבֶה

כְּשַׁלְהָבוֹת, לַהֲבוֹת⁻דָּם;

חֲבַצָלוֹת, גְּלִילֵי⁻בְּדֹלַח,

נוֹשְׂאוֹת רֹאשׁ אֶל שַׁחַק רָם.


לַכּוֹכָבִים גֹּדֶל שְׁמָשׁוֹת,

יִיקָדוּ בְגַעְגּוּעֵי⁻אוֹן,

אֶל⁻תּוֹךְ כּוֹס הַחֲבַצּׂלוֹת

יזְרֹם נָגְהָם זָרֹם וּקְרֹן.


אַךְ פִּי⁻שִׁבְעָה הִשְַּׁתַּנֵּינוּ,

יַלְדַת⁻חֵן, אֲנִי וְאָתְּ!

בְּרַק לַפִּידִים, פָּז וְמֶשִׁי

מִסְבִיבֵנוּ רוֹטֶט, נָד.


אַתְּ, בַּת⁻חֵן, הָיית לִנְסִיכָה,

אַף לְאַרְמוֹן זֶה הַצְּרִיף,

קְהַל אַבִּירִים וַעֲדִינוֹת

בּוֹ יִתְעַלְּסוּ שׁטוּפֵי⁻זִיו.


וַאֲנִי – נְסִיךְ⁻הָאַרְמוֹן,

לִי הַכֹּל, לֳי גִיל בְּלִי⁻סוֹף,

לִי יָשִׁירוּ, לִי יָרִיעוּ

בַּמְּצִלְתַּיִם וּבַתֹּף!

־־־־־־־־־־־־־־־

השמש עלה, הערפל נמוג כהִמוג דוחות⁻בלהות אחרי קריאת⁻הגבר השלישית. שנית עליתי הרים וארד בקעות ולפָנַי דחפה השמש היפה בגַלותה בכל רגע מחזות⁻קסם חדשים, ברור היה, שהרוח השוכן בהר האיר אלַי פנים; הוא ידע בודאי, שבן⁻אדם משורר, יוכל לספר אחר⁻כך כמה דברים יפים, ויתנני לראות בבֹקר הזה את הֶרְץ שלו כמו שראוהו בודאי רק יחידי⁻סגֻלה. אך גם ההֵרְץ ראני הפעם, כמו שראוני רק מעטים, בשמֻרות עיני נוצצו פנינים לא פחות יקרות מאשר בדשאי העמק. טל⁻הבֹקר אשר לאהבה הרטיב את לחיי, האשוחים הרועשים הבינו להגיגי, ענפיהם התפרדו, התלכדו, התנועעו הנה והנה כאנשים אלמים, המראים בידיהם את רגשי⁻ידידותם, וממרחק הגיעו צלילים נעלמים ונפלאים, כצלילי הפעמון אשר לבית⁻תפלה עזוב ביער. אומרים, כי אלה הם זוגי העדרים המצלצלים בהרי הַרְץ בצלצול נעים כל⁻כך וזך וטהור.

על⁻פי מעמד⁻השמש כבר היתה שעת הצהרים כשנתקלתי באחד העדרים האלה. הרוֹעה, עלם לבנוני, אדיב, אמר לי, כי ההר הגדול, שלרגליו עמדתי, הוא הר⁻בּרוֹקֶן הקדמון, המפורסם בכל העולם. מהלך שעות רבות מסביב לא יֵרָאה ולא יִמָּצא כל בית⁻מושב, ואני שמחתי מאד, כשהזמינַני העלם לקחת חלק בסעֻדתו. מספַּר המאכלים של סעֻדתנו, Dejeuner dinatoire, עלה לשנַים: לחם וגבינה. הכבשים לקטו את הפֵּרורים, העגלות הנקיות, החביבות קפצו מסביבנו, צלצלו מתוך שובבות בזוגיהן הקטנים ותשחקנה לקראתנו בעיניהן הגדולות, המפיקות עֹנג. המאכלים ערבו לחכי כמעדני⁻מלכים; בכלל נדמה לי הרועה כמלך אמתי – ומפני שלעת⁻עתה הוא המלך היחידי, שנתן לי לחם, אני רוצה גם לשיר לכבודו שיר⁻מלכות.

אָכֵן מֶלֶךְ הוּא הָרוֹעֶה,

כִּסְאוֹ – גִּבְעַת⁻חֵן מוֹרִיקָה

שֶׁמֶשׁ⁻פָּז מִעַל לְרֹאשׁוֹ

הִיא עֲטַרְתּוֹ הַמַּבְרִיקָה.


גְּדוּד מְחַנְפָיו – כְּבָשִׂים רַכִּים,

דּוּמָם יִרְבְּצוּ בְלִי⁻שָׁאוֹן;

הָעֲגָלִים, קְהַל אַבִּירָיו,

פּוֹסְעִים, קוֹפְצִים רַבֵּי⁻גָּאוֹן.


פִּרְחֵי⁻תְיָשִׁים הֵם מְשַׂחֲקָיו;

פָּרוֹת עִם צִפֳּרֵי⁻גִילָה

הֵן מְנַגְּנֵי הוֹד⁻מַלְכוּתוֹ,

מִי בֶחָלִיל, מִי בַמְצִלָּה.


רִנַּת⁻גִּיל עִם צִלְצוּל⁻נֹעַם!

לָמוֹ יַעַן מֵאַפְסָיִם

הִד⁻יְעָרִים, הֶמְיַת⁻פְּלָגִים,

וְהַמֶּלֶךְ נָם בֵּינְתָיִם.


וּבֵינְתַיִם יִמְשֹׁל מָשֹׁל

שַׂר⁻הַשָּׂרִים, הוּא חֲבִיבוֹ;

הוּא הַכֶּלֶב, שֶׁבִּנְבִיחָה

יַפִּיל אֵימָה עַל כָּל סְבִיבוֹ.


וְהַמֶּלֶךְ שָׂח בִּשְׁנָתוֹ

"הָהּ, הַשִּׁלְטוֹן לִי לְזָרָא!

מֶה חָפַצְתִּי שֶׁבֶת בַּיִת,

שָׁם מְחַכֶּה לִי הַיְקָרֵה…

שָׁם בִּזְרוֹעוֹת מַלְכַּת⁻לִבִּי

אֶרְגַּע, אֶשְׁכַּח כָּל דְּאָבָה,

וּבְעֵינֶיהָ הַחֲבִיבוֹת

כָּל מַמְלַכְתִּי הַנִּרְחָבָה!"


נפרדנו איש מעל אחיו מתוך ברכת⁻ידידות ואעפיל לעלות בשמחה על ראש ההר. במהרה קדמני בצלו יער של אשוחים בוקעים שמים בגבהם, שהעירו בלבי רגשי כבוד והערצה. לאילנות אלה עלתה צמיחתם לא בנקל ובימי נעוריהם נפלו להם חבלים לא בנעימים. ההר היה זרוּע כאן רגבי⁻סלעים גדולים ורבים ורֻבּם של העצים הוכרחו להסתעף בשרשיהם מסביב לאבנים או לפוררן ולחפש בעמל רב את הקרקע, שממנו יוכלו לקבל את יניקתם. פה ושם מֻנחים הסלעים זה על⁻גב⁻זה כעין שער ועליהם עומדים העצים, השולחים ממעל לשער⁻אבנים זה את שרשיהם הערֻמים והולכים ונמשכים אל הקרקע, עד כי הם נראים כצומחים באויר החפשי. ואף⁻על⁻פי⁻כן הגיעו לגֹבה נפלא כזה, ובהֵרָאותם כצמודים וחֲבורים עם האבנים הלפותות בזרועות⁻שרשיהם, הם עומדים כאן ביתר עֹז וחֹסן מאשר חבריהם המפֻנקים, הצומחים בקרקע הרך אשר ביערות⁻המישור. כן גם בחיים: רק האנשים הגדולים ההם יעמדו זקופים וחסונים, אשר כרבות המעצורים והמכשולים, שהיו צריכים לפנות מעל דרכם, כן חזקו וכן גברו. על ענפי האשוחים טפסו חֻלדות⁻סנאים ומתחתם טילו הצבאים הצהֻבּים. מדי ראותי את החיות היפות והעדינות האלה, לא אוכל להבין, איך יכולים אנשים משכילים למצֹא עֹנג בזה, שהם משַֹסים בהן את כלביהם וממיתים אותן. אחת החיות האלה הצטַינה ברחמיה יותר מבני⁻האדם, בהיניקה את בנה של גינוביבה הקדושה, שהתעלף בצמא.

נעים מאד היה להביט אל נגוהות הזהב של השמש, החודרים מבעד הירק העבות של האשוחים. שרשי האילנות שמשו סֻלם טבעי. בכל מקום אצטבאות ירוקות של אזוב, מפני שהאבנים מכֻסות כרגל לגֹבה במינים היותר יפים של האזוב, עד כי הן נדמות כעטופות שטיחי⁻קטיפה ירוקים⁻בהירים. צנה נעימה והמית⁻פלגים, הנוסכת על הלב חלומות⁻קסם. פה ושם מטפטפים המים מתחת לאבנים ומרטיבים את השרשים והגידים הערֻמים של האילנות. כשההֵלֶך משתוחח ומקשיב רב קשב לטפטוף הזה, הוא שומע בבת⁻אחת את תולדות⁻הפלאים של התפתחות הצמחים ואת הדפיקה האטית של לב ההר. במקומות אחדים מפכפכים המים ביתר עֹז מתחת האבנים והשרשים ונופלים למטה כאשדות קטנים. כאן יפה לשבת! מסביב רחש ומלמול מלא⁻סוד, הצפרים פולטות צלילים קטועים, צלילי⁻געגועים, לחש לאילנות כלחש אלף שפתי נערות, כבאלף עיני נערות מסתכלים בנו פרחי⁻ההרים יקרי⁻המציאות, הם שולחים אלינו את עליהם הרחבים להפליא, משֻׁני⁻הצורה, פּה ושם מהבהבים מתוך צחוק קוי⁻השמש העליזים, הדשאים הפקחים מספרים זה לזה אגדות ירוקות, כל הטבע מסביב נראה כמכֻשף, ועם כל רגע ורגע הולך ומתעַבּה צעיף⁻המסתורין. חלום ישן⁻נושן קם לתחיה, מופיעה אהובת⁻לבבי… – הוי, כי מִהרה שוב להֵעלם מעיני!

בה במדה שהתרוממתי על ההר הלכו האשוחים וקטנו, התכַּוצו ומעטו, עד כי נשארו רק שיחים של גרגרים אדֻמים ושחורים ועשבי⁻ההרים. גם הצנה גברה כאן במדה מוחשת. רק פה אפשר לראות בבהירות את הצבּורים הנפלאים של גושי הַשַּׁחַם, שלפעמים הם גדולים להפליא. אלה הם בודאי כדורי⁻המשחק, שהרוחות הרעות זורקות אותם זה לזה בליל⁻וַלְפוּרְגִים, כשהמכשפות באות רכובות על מטאטאים וקלשונים ומַתחילה ההִלולה הארורה, כפי שספרה אומנתי הנאמנה וכפי שנראה מציורי “פוֹיסט” היפים, מעשה ידי האמן רֶצְש. אגב: משורר צעיר אחד, שבדרכו מברלין לגֶטינגן עבר על⁻פני הר ברוֹקָן אור ליום ראשון במַאי. ראה בעיניו, איך שגבירות אחדות, חובבות הספרות היפה, שתו טה מתוך כּונות אסתטיות על אחד מרוכסי ההר; הן קראו בהנאה את עתון⁻הערב, הכריזו לגאוני⁻עולם את פרחי⁻התישים הפיוטיים, שקפצו בגעיה מסביב לשולחן⁻הטֵה, ותחתוכנה את גזר⁻דינן של כל ההופעות הספרותיות בגרמניה ואולם כאשר הגיע תור “רַטְקְלִיף” ו“אַלְמַנְזוֹר”6 והעדינות החליטו פה⁻אחד, כי מחברם הוא איש לא⁻אֵמון ואיש לא⁻נַצְרות בו, סמרו שערות בשרו של עוּל⁻הימים, חיל ורעדה אחזהו, – דפקתי את סוסי בדרבונות ואמהר לשטות מהן ולעבור.

באמת, כשעולים בחצי החלק העליון של בּרוקֶן, אי⁻אפשר לבלי לזכור את אגדות⁻ההרים הצודדות⁻לב וביחוד את הטרגדיה הלאֻמית של האשכנזים, הטרגדיה הנשגבה, רבת⁻המסתורין, של הדוקטור פויסט. לי נדמֶה תמיד, שאני שומע בקרבתי את פסיעת רגל⁻הסוּס של השטן וכי מי⁻שהוא שואף אויר מתוך בדיחות⁻הדעת. אני משער, שגם למפיסתופל קשה לנשֹׁם, בטפּסו על הרו החביב; הדרך מפרכת את הגוף, ואני שמחתי מאד, בהגיעי סוף⁻סף אל הבית, שאליו נשאתי את נפשי זה⁻כבר, הלא הוא בית⁻ברוקן המפורסם.

הבית הזה הוא, כידוע על⁻פי ציורים שונים, בעל דיוטה אחת ובנוּי על ראש ההר. הוא נבנה בשנת 1800 על⁻ידי הגרַף שְׁטוֹלְבֶּרְג⁻וֶרְנִיגֵרוֹדֶה והוא גם המכלכל את כל הוצאותיו בתור אכסניה לאורחים. הכתלים הם עבים מאד, למען יוכלו לעמוד בפני הרוח והקֹר שבחֹרף; הגג נמוך ובאמצעו מגדל⁻צופים ועל⁻יד הבית עומדים עוד שני בנינים קטנים שאחד מהם שִׁמש לפנים מקום⁻מקלט לתַיָרים.

כשנכנסתי לבית זה, הרגשתי בקרבי איזה רגש מוּזר, רגש אגדתי. אחרי נדודים רבים, נדודי⁻בדידות בין אשוחים וסלעים, ראיתי פתאם את עצמי בבית⁻עננים; הערים, ההרים והיערים נשארו מתחת, וכאן למעלה חברה זרה ורבת⁻גונים, המקבלת כל אורח חדש כידיד רצוי, קצת מתוך סקרנות וקצת מתוך שויון⁻נפש, כנהוג במקומות כאלה. הבית היה מלא אנשים, וכראוי לחכם הרואה את הנולד, התחלתי לחשב בעוד⁻מועד על הלילה הבא ועל זה, שלא נעים ביותר לישון על מצע⁻תבן. בקול של גוסס בקשתי לתת לי חמין, והאדון בעל האכסניה הבין כרגע בחכמתו, שלאיש חולה כמוני יש צֹרך בכרים וכסתות. את כל אלה התקין לי בחדר צר, ששם כבר מצא לו מנוח סוחר צעיר, בר⁻נש אֶרֶךְ⁻המדה, עטוף במעיל כהה, שמראה⁻פניו עשה עלי רשֶׁם של אבקת⁻הקאה.

בחדר הכללי שררו חיים ותנועה. סטודנטים מאוניברסיטאות שונות, מהם שבאו זה עתה והיו עסוקים בסעֻדה ומהם שכבר התכוננו ללכת בחזרה והרי הם חובשים את מלתחותיהם, רושמים את שמותיהם בספר⁻הזכרונות ומקבלים פרחי⁻ברוקֶן מיד המשרתות; בשעת מעשה הם צובטים את לחיי הנערות, שרים, קופצים, שואלים, עונים, אויר נאה, דרך צלחה, לחיים, לשלום. אחדים מההולכים מבֻשָּׂמים קצת, והללו נהנים הנאה ממחזות⁻הטבע הנאים, מפני שלשכור נדמה הכל גדול פי⁻שנים.

לאחר שנחתי כהלכה עליתי על מגדל⁻הצוֹפים; שם עמד אדון קטן⁻קומה בחברת שתי גבירות, האחת צעירה והשנית באה⁻בימים. הגבירה הצעירה היתה יפה מאד. הקומה כלילת⁻יֹפי, על הראש המתֻלתּל מגבּעת⁻אטלס שחורה בדמות כובע, שבנוצותיו הלבנות השתעשע הרוח, האברים הגמישים עטופים מעיל⁻משי שחור, שהיה מהֻדק לגֵוה, עד כי מתחתיו הסתמנו יצוריה העדינים, והעין הגדולה והחפשית הביטה במנוחה לתוך העולם הגדול והחפשי.

כשהייתי נער, הייתי שקוע בראשי ורֻבִּי בשיחות פלאים וקסמים. כל אשה נאה, שנשאה על ראשה את נוצות⁻היענה, חשבתי למלכת⁻הרוחות וכל אשה נאה, שֶׁשֹּׁבֶל שמלתה היה רטֹב, חשבתי לבת⁻גלים. עתה אני חושב אחרת, מפני שהֻברר לי מלמודי הטבע, שאותן הנוצות הסמליות שַׁיכות לטפשים שבעופות, ושהַשֹּׁבל של שמלת אשה יכול לרטוב מסבות טבעיות מאד. לוּ הבטתי בעיני⁻היַלדוּת ההן אל היפהפיה הצעירה העומדת על ראש הברוקן, כי אז חשבתי בודאי: זוהי הַפִיָה של ההר והיא בטאה זה עתה את מאמר⁻הקסמים, שבו נוצרו כל מחזות⁻הפלאים שמתחת. כן, הכל נראה לנו לנפלא מאד, כשאנו מביטים בפעם הראשונה מראש ההר לתחתיתו, כל פנה ופנה של רוחנו מקבלת רשמים חדשים והרשמים האלה, על⁻פי⁻רֹב שונים וגם מתנגדים זה לזה, מתחברים בנפשנו לרגש אחד גדול, רגש מסֻבך ובלתי⁻מובן. ואולם כשעולה בידינו לתפוס את הרגש הזה במֻשגו, אנו יכולים להכיר את אָפיו של ההר. האֹפי הזה הוא אשכנזי טהור גם בחסרונותיו גם ביתרונותיו. הברוקן הוא אשכּנזי. הוא מראה לנו בדיוק אשכנזי, בברור ובהירות, כפַּנוֹרַמה ענקית, את מאות הערים, העירות והכפרים, הזרועים על⁻פי⁻רֹב בצד צפון, ומסביב להם כל ההרים, היערים,הנהרות והמישורים, המשתרעים במרחק אין⁻סוף. ואמנם, לרגלי זאת ראה הכּל כמפה בשביל מומחים המשֻׂרטטת בשרטוטים חריפים ומצֻירת פה ושם בצבעים, אך אין גם נוף יפה אחד, שימשֹׁך את עיננו כשהוא לעצמו. הן זה דרכנו, דרך הקומפליטורים האשכנזים: מפני הדיוק הנאמן, שבו אנו משתדלים לתת את הכל בבת⁻אחת, דבר לא נעדר, איננו שמים לב לעולם, שכל פרט יֵצא מתחת ידנו נאה ומשֻׁכלל. גם בהר יש משהו מהמתינות האשכנזית, מהפקחות ומהסבלנות, וכל זה מפני שהוא יכול לסקור את הכל במרחק רב ובבהירות רבה כזו. ואמנם כשהר כזה פוקח את עיני⁻הענק שלו, ודאי שהוא מיטיב לראות ממנו, הגמדים, בעלי העינים הכהות, המטפסים עליו מכל עבריו. רבים הם המחליטים, כי הברוקן הוא “פיליסטרי” עד למאד, וקלודיס שר בשירת “הר ברוקן הוא האדון הפיליסטר הגדול!” אך זוהי טעות. אמנם ראשו הקרח, שהוא מכסהו לפעמים במצנפת⁻ערפל לבנה, משַׁוה עליו משהו פיליסטריות, אך זוהי רק אירוניה בעלמא, שגם כמה אשכנזים גדולים רגילים בה. והלא דבר מפורסם הוא, שבזמנים ידועים מתמכר הברוקן למעשי⁻הוללות מופלאים, כמו, למשל, בלילה הראשון לחדש מַאי. אז הוא זורק באויר מתוך חדוה את מצנפת⁻הערפל שלו והוא יוצא מדעתו על⁻פי כל חֻקי הרומַנטיות, כיאות לאשכנזי מלדה.

נסיתי תכף להכּנס בשיחה עם הגבירה היפה, מפני שממראות⁻הטבע נהנים הנאה גמורה רק בשעה שיש אפשרות להביעה מיד למי⁻שהוא. היא לא הצטַינה בחריפות שכלה, אך שמעה לדברי בשימת⁻לב מלאה מחשבה. נמוסים נאים באמת. אינני מתכַּון לאותה הנמוסיות השכיחה, הנוקשה, השלילית, המשננת לנו בדיוק רק את מצוות “לא תעשה”; אלא שאני מתכַּון לנמוסיות שאינה שכיחה, החפשית, החיובית, המורה לנו בדיוק את מצוות “עשה” זו אינה שוללת ממנו את רגש⁻החֵרות ואף⁻על⁻פי⁻כן אינה פורצת חכמת הגיאוגרפיה, קראתי ליפהפיה תאֵבת⁻הדעת את שמות כל הערים, שהשתרעו לפנינו, חפשתין ואַראן לה גם על פי מפת⁻הארץ, אשר שטחתיה על שלחן⁻האבן העומד באמצע מעקה⁻המגדל. פני היו דומים באותה שעה לפני פרופיסור אמתי. ערים אחדות לא יכולתי למצֹא, אולי מפני שחפשתין יותר באצבעותי מאשר בעיני. הללו תרו באותה שעה את פני הגבירה הנחמדה ומצאו שם מקומות יפים יותר מ“שִֹירְקֶה” ואֵלֶנְד". פניה היו מסוג אותם הפנים שאינם מגרים לעולם, המביאים לידי התפעלות רק לעתים רחוקות, אך תמיד הם מוצאים חן. אני אוהב פנים כאלה מפני שבבת צחוקם הם מרגיעים את לבי חסר⁻המנוחה. הגבירה עוד לא נִשאה לאיש, אף כי הגיעה זה⁻כבר לאותו פרק הפריחה, שבו כדאי וראוי לבוא בברית הנשואים. אלה הם מעשים בכל יום, שדוקא היפות בנערות קשה להן למצֹא את זווּגן. כזה היה גם בימי⁻קדם וכל שלש הגרַציות, כידוע, נשארו בבתוליהן עד היום הזה.

מה היה טיב היחוסים שבין האדון הגוץ, בן⁻לויתן של הגבירות, ובין אלה לא נודע לי. זה היה בר⁻נש צנום ומראהו מוזר מאד. על ראשו הקטן צמחו במסכנות שערות לבנות שירדו על מצחו הצר ויגיעו עד לעיניו הירקרקות, עיני⁻הַיֶלק; חטמו העגול הבליט את עצמו בגאוה, אך פיו וסנטרו, להפך, נסוגו כמו מפחד לאחור, לעבר אזניו. פניו כאִלו נעשו מאותו החֹמר הרך, הצהֹב, שממנו עושים הפַּסָּלים את הטופס הראשון של פסליהם וכשהיה מהדק את שפתיו, היו מתפשטים על לחייו אלפי קמטים דקים בדמות חצאי⁻עִגול. הגוץ כמעט שלא הוציא הגה מפיו ורק לעתים רחוקות כשהגבירה הזקנה היתה פונה אליו בלחש ידידות, היה מְחַיֵּךְ לעֻמתה כמוֹפְּס, שאחזתו נַזֶּלֶת.

הגבירה הבאה⁻בימים היתה אִמה של הצעירה וגם היא הצטַינה בנמוסיה מאד; עיניה העמֻקות העידו, שרוח הוזה⁻חולני לה, מסביב לפיה רחפה צניעות קפדנית, אף⁻על⁻פי⁻כן נראה לי, שפיה זה היה לפנים יפה מאד, שקבל נשיקות רבות וגם השיב נשיקות לא מעט. פניה היו דומים לאיזה codex palimpsetus שמתחת לנוסח הדתי, הכתוב בכתב⁻נזירים חדש, עוד נכּרים בו החרוזים המחוקים למחצה, חרוזי⁻אהבה של משורר יוָני קדמון. שתי הגבירות יחד עם בן⁻לויתן היו בשנה הזאת באיטליה וספרו לי כמה דברים יפים על⁻דבר רומא, פלורנציה וונציה. האֶם הרבתה לספר על תמונות רְפָאֵל אשר בבית⁻התפלה של פֶֹטְרוּס; הבת דבּרה יותר על האֹפירה שבתיאטרון של פֵינִיצֵי. שתיהן התפעלו מאמנות האימפרוביזַטורים. נִירֶנְבֶּרְג היתה עיר⁻מולדת הגבירות; אף⁻על⁻פי⁻כן ידעו לספר לי רק מעט מזער על הוד⁻הקדומים של העיר הזאת. הלכה לה לעולמה האמנות היפה של ה“מֶיסְטֶרְזֶנְגֶרִים”, אשר את צליליה האחרונים שמר לנו וַגֶּנְזֵיל הטוב, ואזרחות נירנבּרג מתענגות על אימפרוביזציות אויליות ושירת תרנגולים מסֹרסים. הוי סֶבלדוש הקדוש, מה ירדת מגדֻלתך!

עוד אנחנו מדבּרים והנה נטוּ צללי⁻ערב; האויר הלך וקר, השמש הלכה ושקעה ומעקה⁻המגדל מלא סטודנטים, חניכי אוּמנים ואזרחים חשובים אחדים יחד עם נשיהם ובנותיהם; כלם באו לראות את שקיעת החמה. זהו מחזה נשגב, המעורר את הנשמה לתפלה. כרבע שעה עמדו כל הנאספים והביטו בדממה ובכבד⁻ראש בשקוע כדור⁻האש הנהדר במערב לאטו; הפנים קרנו מאֹדם השקיעה, הידים השתלבו מאליהן; דָּמינו באותה שעה לעֵדה חרישית, העומדת בבית⁻תפלה ענקי: הנה מרים הכהן את “גוף האלהים” ומן העוגב משתפכת המנגינה בת⁻הנצח של פַלֶסטרינה.

עודני עומד שקוע ברגשות נשגבים והנה קול קורא על ידִי: מה⁻יפה בכל⁻זאת הטבע בכללו!" הדברים האלה, שיצאו מלבו המלא⁻רגש של חברי לדירה, הסוחר הצעיר, הכניסוני שנית לעולם⁻המעשה, עולם⁻החֻלין. ספרתי לגבירות כמה דברים מענינים על⁻דבר שקיעת החמה וָאֲלַוֵּן אחר⁻כך לחדרן מתוך מנוחה גמורה, כאלו לא קרה דבר. הן גם הרשוני לשעשען בשיחתי עוד שעה. האֵם אמרה, שהשמש השוקעת בערפל דמתה לשושנת⁻ארגמן לוהטת, אשר השליך הרקיע המנֻמָּס לתוך הצעיף הפרוש, צעיף⁻הכלולות הלבן של האדמה אהובתו. הבת חִיְכה ותעיר, שהסתכלות תכופה בחזיונות⁻טבע כאלה. מחלישה את רשמם. האֵם הכחישה את הדעה המוּטְעֵית הזאת ותבֵא סמך לדבריה ממכתבי⁻המסע של גֶּטֵה; השיחה נסבה על יצירות גֶּטֶה ארֻכּות וקצרות. אך אני איני אוהב לכתּוב דברים אשר לא⁻כן ואמנם לא הרבינו לדבּר בגֶטה, מפני שמהרתי להסב את השיחה לענינים אחרים, מיראה, פן אפטפט, כסופר אשכּנזי, יותר מדי על הנושא הזה, שהכל דשים בו בחִבה יתרה. כך נתגלגלו הדברים לצנצנות רומאיות, חתולי⁻אַנגוֹרה, לורד בּירון, אִטריות, צניפים טורקיים וכ' וכ'. הגבירה⁻האם הרצתה בלחש יפה ובאנחות קטנים אחדים של בּירון על שקיעת החמה. הגבירה הצעירה לא ידעה אנגלית, ואחרי שגם היא חפצה לדעת את השירים ההם, הצעתי לה את תרגומה של⁻בת ארצי היפה והחכמה, הבַּרונית עליזה פון⁻הוֹהֶנְהוֹיפֶן. אגב, לא נמנעתי גם הפעם, כדרכי תמיד במעמד גבירות צעירות, להתקומם נגד כפירותו של בירון, נגד חֹסר⁻האהבה וחסר⁻התקוה שבשיריו וכן גם נגד עוד כמה ומה דברים, שרק אלהים יודע את טיבם.

אחרי אלה הלכתי לשוח על הברוקן; כי חֹשך גמור לא יָשֹׁר שם לעולם. הערפל לא היה רב ומבין קרעיו התבוננתי בשתי הגבעות, שאחת מהן נקראת מזבח⁻המכשפות והשנית – בימת⁻השדים. יריתי מאקדוחי, אך לא נשמע כל הד. אבל פתאם אני שומע קולות ידועים לי, מי⁻שהוא מחבקני ונושקני. אלה היו בני⁻עירי, שעזבו את גטינגן כארבעה ימים אחרי צאתי משם ויתפלאו מאד בראותם אותי תועה לבדד על ההר. התחלנו חוקרים ודורשים איש את אחיו, שואלים ומשיבים, צוחקים וזוכרים נשכחות ובדמיוננו שַׁבנו שנית לסבִּיריה המלֻמדת שלנו, ששם הגיעה התּרבות למדרגה גבוהה כל⁻כך, עד שהדֻּבּים יוצאים ובאים בבתי⁻המרזח והחיות אומרות לַצַּיָּד: “רמשא טבא!”7.

בחדר הגדול אכלנו את ארוחת⁻הערב. שלחן ארֹך ומסביב לו סטודנטים רעבים. קֹדם⁻כל השיחות הרגילות בפי חניכי האוניברסיטה: מלחמת⁻בינים, מלחמת⁻בינים ושוב מלחמת⁻בינים. הסטודנטים היו ברֻבּם מבני הַלֶּה ולכן היתה הַלֶּה למרכז השיחה. חלונות ביתו של יועץ⁻החצר שִֹיץ היו מוּארים באור אֶכְּסָגֵּיטִי. אחר⁻כך ספרו, שהמשתּה האחרון בארמון מלך קפריסין היה נהדר מאד, שהמלך בחר באחד מבניו ליורש⁻עצר, שהוא מתכַּון לשאת לאשה את אחת מנסיכות בית ליכטנשטיין, שנתן גט⁻פטורין לפילגשוֹ הרשמית,שכל השרים שנתפעלו מגדל⁻נפשו של המלך בכו בדמעות שליש. כפי שנצטוו מראש. גם מבלי שאעיר, יבינו הכל, כי כל⁻הדברים האמורים כאן מכֻוָּנים כלפי “הפרתמים והשרים” של בתי⁻השכר אשר בהַלֶּה. אחר⁻כך נסבה השיחה על שני החינאים, שלפני שנתַים הראו את עצמם בכסף בברלין ועתה נמנו למורי האסתטיקה החינאית באוניברסיטה שבהַלֶּה. כאן נגלה כר נרחב לכל מיני הלצות. מי⁻שהוא בטא את ההשערה, שאולי גם איזה אשכנזי מראה את⁻עצמו בכסף בחינה. לצֹרך זה חבּרו הנאספים תכף מודעה, בה מעידים המנדרינים צינג⁻צינג⁻צונג והִי⁻הַא⁻הָא, שהאשכנזי דנן הוא אשכנזי מבטן ומלדה. אחר⁻כך הולכים ונפרטים כל מעשי⁻נפלאותיו, הכלולים ביחוד בזה, שהוא יודע להתפלסף, לעשן טבק ולשאת הכל בסבלנות. לסוף באה הערה, שהשעה השתים⁻עשרה היא שעת הפִּטוּם, ולכן מבקשים הסקרנים לבלתּי הָבֵא אתם כלבים בשעה זו, מפני שהללו נוהגים לחטוף מהאשכנזי המסכן כל נתח טוב.

סטודנט צעיר, ששהה זה⁻לא⁻כבר בברלין כדי למָרק שם את עֲוֹנותיו, הִרבה לספר על העיר הזאת, אך כל דבריו נטו לצד אחד. הוא בקר את אולם⁻המחולות של ויסוצקי ואת התיאטרונים, אך המשפט שחרץ עליהם לא היה משפט⁻צדק. הלא כן דברי המשורר: “מְהִירים בני⁻הנעורים בדבריהם” וכ'. הוא דבּר על תפארת המלבושים, על מעשי⁻שערוריה במשַׂחקים ומשַׂחקות וכדומה. האיש הצעיר לא ידע, שבברלין בכלל שמים לב ביחוד לברק החיצוני, קל⁻וחֹמר בתיאטרונים, ששם הגיעה תכונה זו למרום שגשוגה ומפני⁻כך דואגת הנהלת התיאטרונים ביחוד ל“צבע הזקן בתפקיד פלוני או אלמוני”, או לדיוק המלבושים, שהיסטוריונים מושבעים מצַירים אותם קֹדם על הגליון וחַיטים אנשי⁻מדע תופרים אותם על⁻פי הציורים ההם. ובצדק! כי הן אם תלבש מַריה סְטוּאַרט סִינר, שהיו נושאים כמתכֻּנתו בימי אַנה המלכה, אז יתאונן בצדק השֻׁלחני כריסטיַאן גּוּמְפֶּל, שעל⁻ידי⁻זה נפגמה שלמות הרֹשֶׁם, וכן גם אם ילבש הלורד בֶּרְלֵי בטעות את מכנסי הֵינריך הרביעי, אז אין ספק, שאשת יועץ⁻המלחמה מרת שְׁטֵינצוֹפְּף⁻לִיליֶנְטוֹי לא תסיח דעתה מטעות זו במשך כל הערב. אולם ההנהלה הראשית שָׂמה לב לא רק לסִינָרים ומכנסַים, כי⁻אם גם לגבּורים ולגבּורות העטופים בהם. כן, למשל, ימַלא בעתיד את תפקידו של אוֹטֶלו ערבי אמתי, שהפרופסור ליכטֶנשטֵין אוילַלִּיָּה אשה מֻפקרת באמת, את תפקיד פֶּטְרוּס – טפש הגון, ואת תפקיד הפלאי – איש, אשר אשתו שָׂטתה מאחריו באמת; אגב, את כל אלה אין צֹרך להזמין דוקא מאפריקה. ב“שלטון המאורעות” ימלא את תפקיד הגבור סופר אמתי, שכבר סטרו לו על פניו פעם ושתים; ב“סבתא” ימלא את תפקיד יֵרוֹמִיר איש שגנב או גזל לכל⁻הפחות פעם אחת; את תפקיד לֵידי מַקְּבֶּתּ תמלא אשה, שהיא, לפי דרישת טִיק, בעלת לב רך ואוהב, אלא שיחד עם⁻זה היא גם בקיאה בהלכות רציחה ובגידה; ולסוף, כשיהיה צֹרך להעלות על הבימה שוטים, בוּרים וגסי⁻רוח, יזמינו למטרה זו את אַנְגֶּ’לוֹ הגדול בכבודו ובעצמו, אַנְגֶּ’לוֹ הגדול המביא תמיד לידי התפעלות את חבריו לרוח, בשעה שהוא קם ומתגלה בכל גדלו האמתי וכל עצמותיו תאמרנה: “הדיוט, הדיוט, הדיוט!” ברור, שהסטודנט הצעיר לא ירד לעמקם של תנאי התיאטרון הברליני, אך עוד פחות מזה הבין, שבית האֹפּירה עם תֻּפיו, פיליו, מצִלותיו וכל מכשירי⁻הרעש שלו הוא רק אמצעי לעורר את רוח המלחמה בעם האשכנזי החלוש, אמצעי, שכבר הציעוהו אפלטון וציצֵרו כיד חכמת⁻המדינה הטובה עליהם. פחות מכֹּל הבין האיש הצעיר את ערכו הדיפלומטי של בית⁻המחולות. בעמל עלה בידי להוכיח לו, שברגליו של הוגֵי יש יותר פוליטיקה מאשר בראשו של בּוּכהוֹלץ, שכל תכסיסי⁻הרקוד שלו הם רמז למשא⁻ומתן דפלומטי ושכל תנועה ותנועה שלו יש לה הוראה מדינית. למשל, בשעה שהוא כופף את ראשו מתוך געגועים ופושט את ידיו, הוא מכַון כלפי סוד⁻המיניסטרים שלנו; כשהוא מתנועע מאה פעמים על רגל אחת מבלי לזוז ממקומו, הוא רומז כלפי מועצת מדינות⁻הברית; כשהוא מדַדה הנה והנה כִּכְפוּת⁻רגלים, סמן הוא, שנזכר בנסיכי המדינות הקטנות; כשעולה בזכרונו שווי⁻המשקל האירופי, הוא מתחיל להתנודד כשכּור; כשהוא רוצה לצַיר לנו את תמוּנת הקונגרס, הוא מכַוץ את ידיו לאגרופים, ולסוף, כשהוא מציג לפנינו את ידידנו הגדול, גדול יותר מדי, שבמזרח, הוא מתנשא לאט לאט למעלה, עומד רגע במנוחה ולפתע⁻פתאם משתער עלינו בקפיצות מבהילות. עיני האיש הצעיר נפקחו לראות ופתאם הבין, משום⁻מה שְׂכַר הרקדנים גדול משכרם של גדולי הפַֹיטנים, משום⁻מה מרבים הדיפלוטים להתענין כל⁻כך במחולות ומשום⁻מה איזו רקדנית יפה מקבלת גם תמיכה פרטית מהמיניסטר, העמל בודאי יום ולילה להכניסה תחת כנפי שיטתו המדינית. בשם אַפּיס! מה⁻גדול הוא מספרם של המסתכלים השטחיים ומה⁻קטון מספרם של המבינים האמתיים בין מבקרי התיאטרון! הנה עומד ההמון האוילי, סוקר ומתפעל מהקפיצות והתנועות, לומד את תורת מבנה⁻הגוף על⁻פי אפני⁻העמידה של הגבירה לֵימְיֶר, מוחא כף לדהרותיה של הגבירה רֶאניש ומפטפט על יֹפי, הרמוניה וחמוקי⁻ירכים – ואין רואה ואין שָׂם על לב, כי ברמזי⁻המחולות האלה עובר לפני הרואים גורל ארץ⁻המולדת.

בשעת השיחות האלה לא שכחנו גם לעבוד עבודה מועילה וַנָּרֶק בחריצות את הקערות הגדולות, שהיו מלאות על גדותיהן בשר, תפוחי⁻אדמה וכדומה. אך המאכלים היו ערוכים בלי⁻טעם. העירותי על זאת דרך⁻אגב לשכני, אך זה השיב לי במבטא, שהעיד בו כי משוֵיציה הוא, ובאֹפן לא נמוסי כלל, כי אנחנו האשכנזים אין אנו יודעים מה זו הסתפקות⁻במועט כשם שאין אנו יודעים מה זה חפש אמתי. משכתי בכתפי ואעיר, כי עבדי הנסיכים ורקחי⁻הממתקים הם ברֻבם שוֵיציים ועל⁻פי⁻רֹב גם יכֻנו בעלי האומנֻיות האלה בשם “שוֵיציים” וכי בכלל הגבורים השוֵיציים דהאידנא, המרבים לפטפט באֹמץ⁻לב על החֹפש המדיני, מזכירים לי אותן הארנבות, שבימי⁻השוק הפומביים הן יורות בצריפי⁻השעשועים מאקדוחים ומעוררות באֹמץ⁻לבן התפעלות בלב כל האכרים והילדים. “אף על⁻פי⁻כן – הוספתי – הן היו ארנבות וארנבות תהייה גם להבא”.

אין ספק, שבֶּן⁻האלפים לא התכַּון להעליבני. “הוא היה בעל⁻בשר, משמע שהיה בעל מזג טוב”, אומר סֶרְָונְטֶס. אך שכני מצדי השני, בן⁻גרֵיפסוֵלד, נעלב מאד מהערת השוֵיצי. הוא נשבע שבועי⁻שבועות שכֹּחו ופשטותו של העם הגרמני עוד שמורים אתו, טָפח ברעש על לבו ותוך⁻כדי⁻דבּור הגיח אל פיו צנצנת ענקית מלאה שכר לבן. השויצי התאמץ להרגיעו באמרו: “כן, כן!” אך בה במדה שקול השויצי הלך ודק, הלך קול הגריפסוַלדי הלֹך וחזֹק. זה היה אחד מבני הדור ההוא, שבימיו התענגו הכּנים על רֹב טובה והסַּפָּרים כמעט שמתו ברעב. הוא היה בעל שערות ארֻכּות ומשתלשלות למטה, לבוש כובע⁻אבירים, מעיל שחור בטעם הגרמנים הקדמונים, חלוּק מזֻהם, שמלא גם תפקיד של חָזְיָּה, ותחתיו מֵדַלִּיּוֹן עם אניץ⁻שערות של סוס בְּלִיכֶר. פניו היו פני טפש גמור. אני אוהב תמיד לעסוק בהתעמלות בשעת ארוחת⁻הערב ולפיכך נכנסתי עמו בוכּוח פטריוטי. לפי דעתו, צריך לחלק את גרמניה לשלשים ושלשה גלילים, אולם אני הוכחתי לו, כי טוב, שמספר גליליה יעלה לארבעים ושמונה, מפני שאז אפשר יהיה לחבּר עליה “מורה⁻דרך” על⁻פי שיטה מדעית, והן נחוץ מאד לקשר את החיים והמדע בקשר אמיץ. ידידי הגריפסוַלדי היה גם פַּיטן לאֻמי ויגַל לי בלחש, כי הוא מחבר עתה שיר⁻גבורים גרמני, שבו הוא קושר כתרים לראש הֶרמן ולַקְּרָב הנקרא על שמו. יעצתי לו כמה עצות מועילות בנוגע לחבּור הָאֶפוֹס הזה. כך, למשל, יעצתיו להשתמש בחרוזים מֵימיים וצולעים, כדי לצַיר ציור בולט את הבצות והפחתים שביער מֵיטוֹבּוּרג, וכן גם העירותי, שיתן בפי וֵרוּס ויתר הרומאים רק דברי הבאי ושטוּת, מפני שדבר זה יעיד על דקות הרגשתו הפטריוטית. אני מקוה, שהערמומית האמנותית הזאת תעלה בידו עד לאילוזיה גמורה, כמו שעלתה גם בידם של פַּיטנים אחדים מברלין.

השאון העליז והידידותי מסביב לשלחננו הלך וגדל, היין לקח את מקום השכר, מגביעי הפּוּנש עלה אֵד, נשמעו קריאות “לחיים” וקולות שיר. הריעו צלילי “אבינו מלכנו” ושירים נפלאים מאת מִילֶר, רִיקֶרְט, אוּהְלַנְד וכ'. אך ביחוד צלצלו בהדר המלים הגרמניות של ארְנְדט שלנו: “הָאֵל שֶׁבָּרָא אֶת הַבַּרְזֶל, לֹא רָצָה בָעֲבָדִים!” בחוץ נהם רוח חזק, עד כי נדמה, שההר הזקן משתתף גם הוא בזמירות, וידידים אחדים, שהתנודדו על מקומם, הבטיחו, כי ההר מניע בחדוה את ראשו הקרח ומפני⁻זה מתנועע גם החדר הנה והנה. הבקבוקים נתרוקנו, הראשים נתמלאו. האחד נהם, השני צפצף, השלישי הקריא קטעים מ“הָאָשָׁם”, הרביעי דבּר רומאית, החמישי נשא משא על מדת ההסתפקות, הששי עלה על כסא וידרוש: “רבּותי! הארץ היא גְלִילָה עגֻלה, האנשים הם מַסמרים בודדים הפזורים עליה, כנראה, בלי סדר ומשטר; אך הגלילה מסתובבת, המסמרים מתנגשים זה בזה ומשמיעים קול, מהם לעתים קרובות ומהם לפעמים רחוקות, הצלילים הבודדים מצטרפים זה לזה ומשתפכים למוסיקה נפלאה מָרכבה, המכֻנה “דברי ימי עולם”. ובכן אנו דנים ראשית⁻כל על המוסיקה, שנית על העולם ושלישית על דברי הימים. ואולם דברי הימים נחלקים לחלק חיובי ולזבובי⁻ספרד –” וכה הוסיף לדבּר פעם כשנון וחריף ופעם כמשֻׁגע.

מֶקְלֶנְבּוּרְגי אחד, שהיה, כנראה, בעל מזג טוב, הכניס את חָטמו לתוך כוס הפונש ובשאפו את האד בבת⁻צחוק של אֹשֶר, העיר, שנדמה לו, כאלו הוא עומד שנית לפני שלחן המשקאות שבתיאטרון השְׁוֵירִיני. חברו החזיק את כוס היין לנגד עיניו כזכוכית מַגדלת ויסתכל בנו בַעדה בשימת⁻לב ובינתים נזל היין על לחייו ויטפטף לתוך פיו הבולט. הגרֵיפסוַלדי, שהתלהב פתאם מאד, נפל על צוארי ויתיפח: “אוי לי, כי לא תבין לרעי! אני אוהב, אני מאֻשר, וחי נפשי, שזוהי נערה משכלת, מפני ששדיה כרמונים והיא לבושה שמלה לבנה ופורטת על הפסנתר!” – אבל השוֵיצי בכה וַיִּשַּׁק את ידי נשיקות ענֻגות וייַבּב בלי⁻הרף:

“הוי בֶּבִּילִי! הוי בֶּבִּילִי!”

בתוך המהומה והמבוכה הזאת, כשהקערות למדו לרקד והכוסות לעוף, ישבו לעֻמתי שני בחורים, יפים וחִורים כפסלי⁻שיש האחד דומה לאדוניס והשני לאפולו. זיו⁻השושנים, שנסך היין על לחייהם, כמעט לא נראה לעין. הם הסתכלו איש בפני חברו, כאִלו יכלו לקרֹא איש בעיני חברו, והעינים הללו קרנו באור רב כזה, עד כי נדמה, שנפלו לתוכן נטפי⁻אור אחדים מאותו הגביע המלא אהבה לוהטת, שמלאכים קדושים נושאים אותו על כתפיהם מכוכב אל כוכב. הם דברו חרש בקול רועד מגעגועים וצלצול נפלא של צער רָטט בשיחתם העצובה. “גם לוירה מתה!” אמר האחד ויאנח, ואחרי רגע של שתיקה ספר לחברו על⁻דבר נערה אחת מהַלֶּה שאהבה את אחד הסטודנטים; כשעזב זה את העיר, לא דבּרה עם איש דבר, לא אכלה ולא שתתה, רק בכתה יומם ולילה, בהביטה בלי⁻הרף אל הזמיר, שנתן לה אהובה במתנה. “הצפור מתה ותכף אחריה מתה גם לוירה!” סִיֵם המספר, ושני הבחורים נשתתקו שוב ויאנחו אנחות עמֻקות ומרות, כאלו חשב לבם להשבר. לסוף אמר השני: “נפשי נוּגה בקרבּי! הבה ונצא אל הלילה האפל! שם אשאף אל קרבּי את צללי העננים ואת קרני הסהר. חברי לעצב! אני אוהב אותך, דבריך הומים כהמית אִבֵּי⁻נחל, כפלגים חרישים, להם הד לבי יענה, אך נפשי נוּגה בקרבּי!”

ושני הבחורים קמו ממקומם, האחד שם את ידו על גבו של חברו והם עזבו את החדר המלא תשואות. יצאתי בעקבותיהם וראיתי, שנכנסו לחדר אפל, האחד פתח במקום חלון את דלת ארון⁻הבגדים, ובעמדם לפניו, פרשו זרועותיהם בגעגועים וידברו זה לזה חליפות: “הו, רוחות הלילה בדמדומי⁻לילה! –קרא האחד – מה⁻רעננה הקרה, אשר תַּשיבו על פני! מה⁻תנעימו לשַׁעשע קוֻצותי המרחפות! אני עומד על פסגת ההר העטופה עננים, מתחתי ינוחו מחשבות בני⁻אדם נרדמים אף יבריקוּ מימי⁻התכלת. הס! שם מתחת בעמק ירעשו האשוחים! שם מעל לגבעות בצלמי ערפל רוחות⁻הרפאים יִסָּעו. אהה, מי יתן ויכולתי לטוס יחד עמכם על סוס⁻העננים, באפלת הלילה הסוער, אל שיא הכוכבים! אך אהה! על לבי יעיק העצב ונפשי נוּגה בקרבי!” – העלם השני פרש גם הוא זרועותיו בגעגועים אל ארון הבגדים, דמעות שטפו מעיניו ובפנותו אל מכנסים צהֻבים, אשר היו בעיניו הלבנה, קרא בקול מלא צער: “יפה את, בת⁻השמים! באורך, אור⁻המנוּחה, אשֶׁר⁻נצחים! רבת⁻קסם טופפת את על⁻פני הרקיע. הכּוכבים מלַוים אותך בשבילי⁻התכלת אשר במזרח. למראַיך יגילו העננים וצלמיהם הקודרים יאירו מִנָּגהך. מי ידמה לך בשמים, ילידת⁻הלילה? מזהרך יבושו הכוכבים והסבו את עיניהם המבריקות באור ירֹק. אנה תסורי משבילך בבֹקר, לעת יֶחורו פניך? הגם לך יש טירה כטירתי, או בצל יגונך תִּנְוִי? ואחיותיך אַיָּן? האמנם נפלו משמים, הנאהבות והנעימות, אשר נדדו אתך לילה לילה בשמחה ועתה גזו ואינן? אהה, מאור⁻מחמדים, הן נפלו, נפלו, ואַת מסתתרת פעם בפעם למען לספוד להן ולבכותן. אך עוד יבוא לילה ואַת גם אַת תשקעי ושבילי⁻התכלת במרום יֵשַׁמו. אז ישאו הכוכבים את ראשיהם הירֻקים, אשר חפרו לפנים מזהרך, ושמחו לאידך. אך עתה תזהירי בכליל⁻קרניך, תשקיפי למטה משערי⁻שמים. הוי קִרעו, הרוחות, את העננים והִרעיפה ילידת⁻הלילה את זהרה ונגהו ההרים המכֻסים יער והים יגלגל, שטוף⁻אורך, את גליו המעלים קצף!”

ברגע זה נגש אליהם אחד מידידינו, שלא היה כָחוש ביותר. הוא עסק בשתיה יותר מאשר באכילה, אף⁻על⁻פי שהספּיק, כדרכו לבלוע גם הערב מנה של בשר, שיכלה להשביע ששה אופיצרים של הגוַרדיה וילד אחד שלא חטא. לבּו היה טוב עליו מאד בשעה זו, כלומר: הוא דמה לחזיר, ובקרבו אל שני החברים הָאֱלֶגיים,דחף אותם בלי זהירות יתרה אל תוך הארון, אחר⁻כך התפרץ בקול גדול החוצה ויקם שאון נורא. ההמֻלה והמבוכה באוּלם⁻האורחים הלכו וגדלו. הבחורים יִלְּלוּ ויִבְּבוּ בארון, בדַמותם בנפשם, שהם שוכבים מרֻסקי⁻אברים לרגלי ההר; מגרונם זרם יין אָדֹם משֻׁבּח, שהציפו בו איש את אחיו, והאחד אמר לשני: “היֵה שלום! אני מרגיש, כי דמי שותת ואוֹזל. אל תעירני ואל תעוררני, רוח האביב! אתה מלטפני ולוחש לי: ארטיבך בטל⁻השמים. אך קרובה שעת כמישתי, קרוב הסער, אשר יפזר את עלי. מחר יבוא הנודד, אשר ראני בעצם יפיי, יבוא ויחפשני מסביב במלא רֹחב השדה, יחפשני ולא ימצאני”. אך את יללת החברים ויבבתם החריש הקול העבה של בעל⁻הבשר הנזכר. זה עמד בחוץ לפני הדלת, כשהוא מחרף ומגדף, מקלל באלהיו ומתאונן מרה, על שברחוב וֵינד שבגֶטינגן חֹשך ואפלה, עד שאי⁻אפשר לראות, בביתו של מי נפצו זה⁻עתּה את זגוגיות החלונות.

אני יכול לשתות הרבה, מבלי להשתכר – ענותנותי אינה נותנת לי לצַין בדיוק את מספר הבקבוקים – ואמנם באתי בשלום אל חדר⁻הַשֵּׁינה שלי. הסוחר הצעיר כבר שכב במטתו, במצנפת⁻לילה לבנה כסיד ובכתנת חמה צהֻבּה בכרכום. הוא לא ישן עדַין ויתכַּון להכּנס אתי בשיחה. הוא היה מפרַנקפורט אשר על נהר מַין, ומובן מאליו, שהסב תכף את השיחה על היהודים, שאבד להם כל רגש יפה ונשגב והרי הם מוכרים את הסחורות האנגליות בעשרים וחמשה אחוזים פחות מן המחיר הקבוע בבתי⁻החרשֶׁת. תקפתני תשוקה להוליכו שולל; אמרתי לו, שהנני סהרורי, ואבקש את סליחתו למפרע, אם ארגיז במקרה את שנתו. בבֹקר יום⁻המחרת ספר לי המסכן, שכל הלילה לא נתן שֵׁנה לעיניו, מיראה פן במצב הסהרוריוּת אִירֵה מהאקדוחים, שהיו מוטלים לפני מטתי, ואביא עליו רעה. באמת לא הייתי מֻצלח ממנו וגם שנתי לא ערבה לי. חלומות שוממים, מראות⁻בלהות, קטעי מחזות מה“גיהנום” של דַּנְטֵי. לסוף חלמתי, שמציגים אֹפירה משפטית המכֻנה “פַלְצִידִיָּה”, הנוסח מאת גַּנְס ותכנו: חֻקי⁻הירֻשה; המוסיקה מאה ספונטני. חלום פרא! שער רומא מואר באור⁻יקרות; סֶרְוִילוּס אַסִּינוּס גֵּישֶׁנּוּס יושב על כסאו בתור פּרֵיטור (ראש השופטים), קמטי גלימתו מפיקים הוד וגאון והוא משתפך ברֵיצִ’יטַטִּיבִים סוערים; מַרְקוּס מוּלִיּוּס אֶלְוֶרְסוּס, בתור prima Donna legataria, התגלה בכל הרֹךְ שלו, רֹךְ⁻נשים נחמד, וישורר את הפזמון המלא אש⁻אהבהquicunque civis romanus; פרחי⁻דַיָּגים פניהם משוחים אָדֹם, נהמו בתור מַקְהלה של פרחחים; דוצנטים פרטיים, שמלאו תפקיד של גיוסים (רוחות), היו לבושים טריקו אָדֹם ורקדו רקודים קדמונים, שהיו נהוגים עוד קֹדם יוּסְטִינִיַּאן קיסר, וקשטו בזרי⁻פרחים את שנים⁻עשר הלוחות; בחזיז ורעם עלה מן האדמה רוחו הנעלב של המשפט הרומאי; אחר⁻כך – תֻּפים, מצִלתים, מטר⁻אש, cum omni causa.

מתוך ההמֻלה הרַבּה הזאת הוציאני בעל בית⁻האוֹרחים, שהעירני משנתי, כדי שאלך לראות את הנץ⁻החמה. על המגדל כבר עמדו וחכו אורחים אחדים, ששפשפו את ידיהם הקוֹפאות. אחרים, שעוד לא הספיקוּ להתנער מתנומתם, עלו בסֻלם בצעדים לא⁻בטוּחים. לסוף נתאספה כל העדה החרישית, שהסתכלה אתמול בשקיעת החמה. מתוך שתיקה ראינוּ, איך שהכדור הקטן, האָדֹם כשָׁני, התרומם באֹפק, אור חִוַּר⁻עמוּם השתפך על⁻פני השמים, ההרים צפו בים לבן⁻נסער ורק ראשיהם נראו לעין, עד כי נדמה לנו,שאנו עומדים על גבעה קטנה ומסביב לנו מישור מוּצף מים, שרק פה ושם מבצבצים מביניהם עיי⁻יבּשת. כדי לתת בזכרוני יד ושֵׁם לכל מה שראיתי והרגשתי בבֹקר זה, כתבתי את השיר הבּא:

פַּאֲתֵי⁻קָדִים אַט מַבְהִירוֹת,

צְלָלִים קוֹדְרִים אַט נִדָּפִים,

רָאשֵׁי⁻הָרִים בַּמֶרְחַקִּים

בּעֲרָפֶל דּוּמָם צָפִים.


לוּ לִי הָיְתָה קְפִיצַת⁻דֶּרֶך,

אָז נִשֵּׂאתִי קַל כָּרוּחַ

עַל⁻פְּנֵי הָרִים, אֶל הָאֹהֶל,

יַלְדַּת⁻חִנִּי שָׁם תָּנוּחַ.


מִמִּטָּתָה הַוִּילוֹנִים

חֶרֶשׁ אַפְשִׁיל וּנְשַׁקְתִּיהָ,

חֶרֶשׁ אֶשַּׁק לֹבֶן⁻מִצְחָהּ,

שׁוֹשַן⁻לֶחְיֶהּ אֹדֶם⁻פִּיהָ.


אַךְ בְּאֹזֶן⁻חֲבַצַלְתָּהּ

חֶרֶשׁ אֶלְחֲשָׁה: נִשְׁמָתִי,

אָנָּא, זִכְרִי בַחֲלוֹמֵךְ

אֶת אַהֲבָתֵךְ, אֶת אַהֲבָתִי.


בינתים תקפוני געגועים עצומים גם לפת⁻שחרית ולאחר שאמרתי לגבירותי מַחמאות אחדות, מהרתי לרדת למטה, כדי לשתות קהוה בחדר החם. זה היה כדבר בעתו, מפני שֶׁקֵּבתי היתה ריקה כבית⁻התפלה אשר בגוסלד. אך יחד עם המשקה הערב, חדר לעורקי גם המזרח החם, שושני מזרח השיבו עלי את ריח ניחוחן, צלצלו שירי⁻מזרח נעימים, הסטודנטים נהפכו לגמלים, המשרתות ליפהפיות מגן⁻עדנו של מוחמד, חטמיהם של הפיליסטרים לצריחי בתי⁻מסגד וכ' וכ'.

אולם הספר, שהיה מֻנח לפני, לא היה הקוֹרַאן. דברי⁻הבאי לא חסרו בו, כמובן. זה היה ספר⁻הבּרוקן, שבו רשמו את שמם כל התַּירים, שעלו על ראש ההר. רבים מהם כתבו בו גם את רעיונותיהם, ואם מוחם היה ריק מרעיונות, הסתפקו בהשתפכות⁻הנפש גרֵדה. הספר הזה מראה לנו בעליל, כמה מעשים נוראים נעשים, כשאספסוף הפיליסטרים משתמש בהזדמנֻיות ידועות, כמו, למשל, בשעת בקור הבּרוֹקן, כדי להעשות למשוררים. חֹסר⁻הטעם שבספר זה עולה גם על⁻זה שבארמון הנסיך מפִּלַּגּוֹנִיָּה. ביחוד מזהירים האדונים פקידי⁻המכס עם רגשותיהם הנשגבים שהעלו חלודה, פרחי⁻הלבלרים עם פרישות⁻השלום “מקרב ולב עמֹק”, טירוני⁻הריבולוציה עם אגֻדות⁻ההתעמלות שלהם, המורים הברליניים עם מליצותיהם האמללות וכ' וכ'. גם האדון יוֹהַנֶּס הַגֶּל רוצה להראות לנו את כשרונו הספרותי. פה מצֻיָּר ההוד הנשגב של שקיעת⁻החמה, שם באות תאניות וַאניות על מזג האויר הרע, על תקוות נכבות, על הערפל המכסה את כל המראות היפים. ביחוד נפרצה המימרה השנונה: "בערפל עליתי ובערפל ירדתי!; מימרה זו הולכת ונשנית מאות פעמים. בחורה אחת, ששמה קרולינה, מודיעה בקהל רב, שהרטיבה את רגליה בשעת עליתה על ההר, וחברתּה התמימה, המכֻנה הַנכן, מוסיפה בקצרה: “גם לי אירע, שרטבתי כֻלי”. מכל הספר נודף ריח גבינה, שכר וטבק, כמו בשעת קריאת רומן של קלוין.

עוד אני שותה קהוה ומדפדף ב“ספר⁻ברוקן” והנה השוֵיצי נכנס החדרה. לחָייו היו אדֻמות מאד ובקול מלא התלהבות ספר לי על המחזה הנשגב, אשר ראה זה⁻עתה מראש המגדל, כְּשֶׁאוֹר השמש והטהור והשוקט, סמל האמת, נלחם עם הערפל העבה של הלילה. זה היה כעין פולמוס של רוחות האור והחֹשך. ענקים זועמים שלפו את חרבותיהם הארֻכּות; אבירים נושאי⁻שריונות דהרו על סוסיהם המתהוללים; רכב מלחמה, דגלים מנפנפים, פרצופי⁻חיות איֻמים התגלו כפעם⁻בפעם מתוך הערבוביה הפראית, התמזגו, התפרדו, לבשו צורה ופשטו צורה, עד שהלכו הלך וחָוֹר ופתאם נמוגו וגזו. אני החמצתי את הופעת⁻המרד הזאת, מרד הטבע, ואם יתגלגלו הדברים לידי⁻כך, שיתבעוני לדין בתור עֵד, אני מוכן ומזֻמן להשבע, שאיני יודע דבר, שאני יודע רק אחת: את טעם הקהוה המשֻׁבחת. אהה, בשל הקהוה הזאת שכחתי גם את גברתי הנאה ועכשיו עמדה לפני הדלת יחד עם אִמה ובן⁻לויתן מתוך כַּונה לשבת במרכבה. כמעט שלא הספקתי גם להודיע לה, שהיום קר בחוץ. היא התרעמה, כנראה, על שלא הקדמתי לבוא; אך במהרה עלה בידי למחות את קמטי הרֹגז מעל מצחה היפה, בהושיטי לה פרח נפלא, שקטפתיו אתמול בחרף⁻נפש מצוק סלע זקוף. האֵם חפצה לדעת את שם הפרח, כאלו חשבה לבלתי⁻מנֻמס, שפרח זר, לא⁻נודע, יתנוסס על חזה בתּה – ובאמת, הפרח זכה למקום המכֻבד והנחמד הזה, אף כי אתמול, על סלעו הנשא והבודד, גם לא חלם בודאי על אֹשר כזה. בן⁻הַלִּויה השתקן פתח הפעם את פיו, סָפַר את אבקני הפרח ויאמר בקרירות: הוא שֵׁיך לסוג השמיני.

אני מתרגז תמיד, מדי ראותי, כי גם את הפרחים, כמו את בני⁻האדם, מחלקים למעמדות וגם חִלוק זה נעשה על⁻פי סמנים חיצונים, הַינו על⁻פי מספר האבקנים. אם גם נניח, שיש נחיצות בחלוק זה, הלא טוב יותר להשתמש בשיטת תֵּיאופרַסֱט, המציע לחלק את הפרחים על⁻פי תכונותיהם הרוחניות, הַינו על פי ריחם. מה שנוגע לי, הריני הולך בידיעות⁻הטבע לשיטתי ועל⁻פיה אני מחלק את הכל לדברים הראוים לאכילה ולדברים שאינם ראוים לאכילה.

אך סוד נשמת הפרחים היה ידוע, כנראה, היטב לגבירה הזקנה ושלא במתכַּון גלתה לי, שהיא מתענגת מאד למראה הפרחים בשעה שהם צומחים בגן או בעציץ; אך להפך, מדי ראותה פרח קטוף, מזדעזע לבה מרגש צער כמוס, צער מעֹרָב בפחד מפני שפרח כזה הוא באמת בר⁻מָגן, המוריד את ראשו הענֹג והנובל בעצב רך כילד מת. הגבירה כמעט שנבהלה מהגַּון הקודר, שהיה נסוך על הערתה, ואני ראיתי עצמי מחֻיב למחות את הרשֶׁם המעיק בעזרת חרוזים אחדים של ווֹלטֵיר. צא וראה כמה גדול כחן של מלים צרפתיות אחדות! בהשפעתן שַׁבנו תכף למצב⁻רוחנו הרגיל. צחקנו, נשקתי את ידיהן, הן השיבו לי בחיוך של חבּה.הסוסים צהלו והמרכבה התנדנדה במתינות ובקושי במורַד ההר.

גם הסטודנטים התכוננו לדרך, ארזו את מלתחותיהם וסלקו את החשבונות, שהיו קטנים הרבה יותר מכפי ששערנו. המשרתות, שעל פניהן נכּרו סמני אהבה מאֻשרה, הביאו צרורות⁻פרחים, פרחי⁻ברוֹקן, וגם סיעו להצמידם אל כובעי האורחים, בקבלן בשכרן נשיקות או פרוטות. אחדים וביניהם השוֵיצי והגרֵיפסוַלדי הלכו בדרך שִׁירְקֶה, והשאר, כעשרים איש בערך וביניהם בני⁻עירי ואנכי, שמו את פניהם לאִילְזֶנְבּוּרְג דרך “נקרות השלג”. בראשנו הלך מורה⁻דרך.

מהרנו ללכת מאד, עד כי רק בנס נצלנוּ מרסוק⁻אברים. הסטודנטים מהַלֶּה עולים בזריזות הליכתם על חיל⁻המגן האוסטרי. עוד לא הספקתי לשאת עין סביבי והנה קרחת⁻ההר עם צבורי הסלעים הפזורים עליה כבר היתה מאחרינו ואנחנו נכנסנו לתוך יער⁻אשוחים. השמש שפכה את אורה החגיגי וַתָּאר את פני הבחורים,שמלבושיהם המנֻמרים היו כמסֻגלים לעורר צחוק. הם צעדו באֹמץ בתוך מעבה היער, נעלמו ונגלו חליפות, עברו בצות ואגמים על⁻פני גזעי⁻אילנות המוטלים לרחבּם, זחלו על עברי פי⁻פחת בהאחזם בשרשים מתפתלים, קראו בכל מיני קולות משֻׁנים אף גם קבלו תשובה תכף⁻ומיד מצפּרים מצפצפות, מאשוחים רועשים מפלגים הומים בהחבא ומן ההד הנשמע למרחוק. כשבני⁻הנעורים העליזים והטבע היפה נפגשים, הם שמחים זה בזה.

הלכנו הלֹך וירֹד וצלצול המעיָנות הנעלמים הָלַךְ וְיָפָה. הָלַךְ ועַרַב לאֹזן. רק פה ושם הבריקו לרגע המים מתחת לשיחים ואבנים, כאִלו נסו לראות, אם אפשר להם לצאת ממחבואם, ולסוף התחזק גל קטן ויתפרץ למעלה. חזון נפרץ! עַז⁻הנפש עושה את ההתחלה וכל המון הנחשלים מתלהבים מעֻזו וממַהרים להתחבר אתו. מעיָנות רבים קפצו עתה ממחבואם, התאחדו עם עַז הנפש הראשון ובמהרה השתפכו לפלג לא⁻קטן, שהתגלגל על⁻פני עמק⁻ההר בהתפוצצו לאלפי אשדות ובהתעמקו בעקמומיות מֻפלאות. זוהי אִילְזָה, אילזה החביבה, המתוקה. היא עוֹברת בעמק⁻אילזה הברוך, שמשני עבריו הולכים ההרים הלֹך והתרומם והם מכֻסים עד לרגליהם על⁻הרֹב באשורים, אלונים וסבכי⁻עלים שכיחים, ואין להם עוד האשוחים ושאָר אילני⁻הסרק. מין זה של עצי⁻עלים מצוי ביחוד בחלקו המזרחי של הברוקן המכֻנה “הַרְץ התחתון”, בנגוד ל“הַרְץ העליון”, כלומר לחלקו המערבי של ההר, שהוא גבוה הרבה יותר ומפני⁻זה גם מסֻגל יותר להצמחת אילני⁻סרק.

קשה לתאר את החדוה, התמימות והחן, השפוכים בכל תנועות אילזה, בשעה שהיא משתערת על גושי הסלעים, בעלי הצורות המֻּפלאות, הנפגשים לה על דרכה. פעם מתפרצים מֵימיה בשריקה פראית או רצים נאפדי⁻קצף, פעם הם משתפכים בקשתות מבריקות מכל נקיקי האבנים, כמו מכדים מלאים על גדותם, ופעם הם טופפים מתחת על חלוקי⁻האבנים כילדה עליזה. כן, אמת בפי האגדה, אילזה היא נסיכה, נסיכה פורחת ביפיה, היורדת בצחוק מן ההר. מה⁻מבריקה לאור השמש כסוּת⁻הקצף הצחורה שלה! טה⁻מפרפרים ברוח קִשורי⁻הכסף אשר על חָזֶהָ! מה נוצצות ומזהירות פניניה וברקותיה! האשורים הגבוהים עומדים מסביב כאָבות כבדי⁻ראש, המסתכלים מתוך בת⁻צחוק מתאפקת במעשי⁻הוללותה של ילדתם החביבה; הַלִּבְנוֹת הלבנים מתנועעים כדודים טובי⁻לב, המתענגים על קפיצותיה של השובבה ויחד עם זה גם חוששים, פן יבֻלע לה; האלון הגא מביט כסבא קפדן, הצריך לשלם בטבין ותקלין בעד כל התענוגות הללו; הצפרים באויר מקלסות אותה בזמירות, הפרחים על זפת⁻מימיה לוחשים בלחש עָנֹג: “קחינו אתך, קחינו אתך, אחות חביבה!” אך הנערה העליזה קופצת בלי⁻הרף הלאה ופתאם היא אוחזת במשורר החולם, והיא ממטירה עלַי מטר פרחים, מטר זהרורים מצלצלים וצלילים מזהירים, נפשי מתמוגגת למראה ההוד הנשגב ואני שומע רק את קולה הנפלא, המתוק כצלצלי⁻נבל:

אֲנִי הַנְּסִיכָה אִילֵזָה,

בְּאִילְזֶנְשְׁטֵין לִי זְבוּל;

בֹּא אִתִּי אֶל אַרְמוֹנִי,

נְאֻשַּׁר שָׁם בְּלִי⁻גְבוּל.


בִּתְהוֹמוֹת⁻בְּדֹלַח קָרִים

שָׁם תִּטְבֹּל מִבְּלִי⁻חוּת,

שָׁם תִּרְגַּע, שְׂבַע⁻הָרֹגֶז,

שָׁם תִּשְׁכַּח כָּל עֱנוֹת.


זְרוֹעוֹתַי מַה⁻צְחַרְחָרוֹת

וּלְבָבִי בִי כִיקוֹד;

עַל חָזִי תַחֲלֹם, תִּשְּׂבַּע

כָּל תַּעֲנוּגֵי⁻סוֹד.


אֶשָּׁקְךָ וַאֲלַטֶּפְךָ,

כְּלַטְּפִי בְיָמִים מִכְּבָר

אֶת הֵינְרִיךְ קֵיסָר הֶחָבִיב,

שֶׁלְּקָחוֹ הַמָּוֶת הַקָּר.


אַךְ יִישְׁנוּ הַמֵּתִים בְּשָׁלוֹם,

הַחַיִּים נִתְּנוּ לֶחָי;

וַאֲנִי רַעֲנַנָּה וְנָאוָה

וּלְבָבִי הוֹמֶה בְּלִי⁻דָי.


כִּי יֶהֱמֶה לְבָבִי, אָז יֶהֱמֶה

וִיצַלְצֵל בִּבְדֶלְחוֹ הַדְּבִיר,

יָשִׂישׂוּ אַבִּירִים וּגְבִירוֹת,

יִתְּעַלְּסוּ בִמְחוֹלוֹת וָשִׁיר;


יְרַשְׁרְשׁוּ שָׁבְלֵי⁻הַמֶּשִׁי,

דּׂרְבוֹנוֹת יְצַלְצְלוּ צְלִיל;

עַל תֻּפִּים, כִּנּוֹרוֹת וּנְבָלִים

יְזַמְּרוּ גַמָּדִים זְמִיר⁻גִּיל.


אַךְ אוֹתְךָ תְּחַבֵּק אֶזְרוֹעִי,

בְּחַבְּקָהּ אֶת הֵינְרִיךְ הַטּוֹב;

הָיִיתִי סוֹתֶמֶת אֶת אָזְנָיו

כִּרְעשׁ רַעַשׁ גָּדוֹל הַתֹּף.


מה גדול העֹנג שנו מרגישים בשעה שעולם ההופעות משתפך יחד עם עולם התרגשותינו ואילנות ירֻקים, הרהורים, שיר⁻צפרים, געגועים תכלת השמים, זכרונות וריחות הדשאים משתזרים ומתאגדים לַעֲרַבֵּסְקוֹת מצודדות⁻לב. ביחוד, ידוע רגש זה לנשים ולפיכך מרחפת לפעמים על שפתיהן בת⁻צחוק חביבה, בת⁻צחוק של אי⁻אֵמון, בשעה שאנו מקלסים בגאות⁻מלֻמדים את מפעלינו ההגיוניים, הַינו, איך שהשכלנו לחלק את הכל לאוביֶקטיבי וסוביֶקטיבי ונתקין במוחנו,כמו בבית⁻מרקחת, אלף ארגזים, שהאחד מהם מכיל את התבונה, השני – את הפקחות, השלישי – את החריפות, הרביעי – את קלות⁻הדעת, והחמישי – לא⁻כלום, כלומר, את המחשבה.

בשוטטי כמו בחלום לא התבוננתי, שכבר יצאנו מעָמקו של עמק⁻אילזה וַנַּחֶל לטפס שנית על ההר. העליה בדרך התלולה היתה קשה מאד ואחדים מאתנו כמעט שנפסקה נשמתם. אך כדוֹדיִ המנוח, הקבור במֶאלְן, שויתי בדמיוני למפרע את הנאת הירידה מן ההר ודעתי זחה עלי שוב. לסוף הגענו אל סלע⁻אילזה.

זהו סלע⁻שַׁחַם ענקי, המתרומם בזקיפות וגאון מתוך התהום. משלשׁת עבריו מקיפים אותו ההרים הגבוהים, המכֻסים יער, אך עברו הרביעי, הצפוני, פתוח משם אפשר לראות את אילזנבורג השוכנת בעמק, ואת אילזה, השוטפת הרחק הרחק בבקעה. על ראש הסלע, שדמוּת צריח לו עומד צלב⁻ברזל גדול ובשעת הדחק יש מקום עליו לארבע רגלי⁻אדם.

לא רק הטבע בלבד קשט את סלע⁻אילזה בכל מיני קשוטים דמיוניים, הן בנוגע לצורתו והן בנוגע לסביבתו. אלא שגם האגדה שפכה עליו את נגהה, נֹגה⁻שושנים. גוֹטְשַׁלְק כותב: “מסַפרים, שכאן עמד ארמון מכֻשף, מקום מושבה של הנסיכה אילזה, היפה והעשירה; היא רוחצת גם עתה בכל יום בנחל אילזה ואם יזכה איש לראותה בשעת הכשֶׁר, היא מוליכה אותו אל הסלע, אשר שם ארמונה, ומעניקה לו מטובה כיד המלך”. אחרים מסַפרים ספור נאה על אהבתם של העלמה אילזה והאביר פון⁻ וֶסְטֶנְבֶּרְג; ספור זה שִׁמש יסוד לשיר רומַנטי, שאחד ממשוררינו היותר ידועים הדפיסוֹ ב“עתון⁻הערב”. יש גם כאלה, המספרים אחרת. לפי דבריהם היה הינריך קיסר, מלך הסכּסונים, משתעשע עם אילזה,.בתולת⁻המים היפה, ומבלה בחברתה את השעות הנעימות שבחייו. אך אחד הסופרים החדשים, הוד מעלתו מר ניִמַן, לא כן יחשֹׁב. בסִפרו על מסעו בהרי הַרְץ, שבו הוא מרצה בשקדנות הראויה לשבח ובמספַרים מדֻיקים על גֹבה ההרים, על תנועותיו של מחט⁻המגניט, על חובות הערים וכדומה, הוא אומר אגב אורחא: “כל הספורים על הנסיכה היפה אילזה הם פרי הדמיון”. כך מדבּרים האנשים האלה, שנסיכה כזאת לא הופיעה אליהם מימיהם, אבל אנחנו, שחבה יתרה נודעת לנו מהגבירות הנאות, אנחנו מיטיבים לדעת זאת מהם. לא לחנם אהבו כל⁻כך קיסרי סַכּסוניה את הַרְץ מולדתם. צא וראה את הכרוניקה הַלִּינֶבּוּרְגִית היפה והפך קצת בעליה, שעליהם מצֻירים המלכים הזקנים והטובים, כשהם מזֻינים מכף רגלם ועד קדקדם ורוכבים על סוסי⁻מלחמה, כתר⁻המלכות הקדוש על ראשם היקר והשרביט והחרב בידיהם האמיצות. בפניהם החביבים, ארֻכּי⁻השפם, אפשר לקרֹא בדיוק, איך שהתגעגעו בנכר לעתים תכופות על לטיפותיהן המתוקות של נסיכות הַרְץ ועל לחשם הידידותי של יערות הרץ; געגועים אלה לא הרפו מהם גם באיטליה, ארץ הלימונים והרעל, שלעתים כל⁻כך קרובות נמשכו אליה, הם ויורשיהם, בהשתוקקם להקרא בשם מלכי⁻רומא, תשוקה זו לתארי⁻כבוד, שהיא בעִקרה גרמנית עתיקה ושהביאה כליה גם על המלכים גם על ממלכתם.

אבל מיעץ אני לכל העומדים על ראש סלע⁻אילזה, שלא יהרהרו לא במלכים וממלכתם, גם לא באילזה היפה, אלא שישימו לב רק על רגליהם. כי בעמדי שם שקוע במחשבות שמעתי פתאם קול מנגינה נפלאה, שחדרה אלי מתחת לאדמה, מהארמון המכֻשף, וראיתי איך שההרים מסביב נתרו ממקומם וגגות⁻הלבנים של אילזנבורג התחילו מרקדים והאילנות הירֻקים התעופפו באויר⁻התכלת עד כי חשכו עיני, ראשי הלך סחרחר ובודאי נפלתי אל התהום, אלמלא אחזתי בתוך צרת⁻נפשי בצלב⁻הברזל. מֻבטחני, שאיש לא ידינני לכף⁻חובה, על שבשעת סכנה בקשתי את עזרת הצלב.

־־־־־־־־־־־־־־־־־

“הנסיעה בהרי הרץ” היא קטע והחוטים המנֻמרים, המשֻׁלבים פה ושם ברקמה ונבלעים בתוכה בנעימה, נגדעים פתאם כמו במִספריה של אלילת⁻הגורל האכזריה. אולי אשוב לטוותם בשירַי העתידים ואז אולי ארחיב את הדבֻור על כמה דברים, שעתה עברתי עליהם בשתיקה. סוף⁻סוף אחת היא, מתי ואיפה נאמר את דברינו, העִקר – שנאמרם; וגם אין רע, אם כל ספר וספר כשהוא לעצמו הוא קטע; העִקר, שבצרופם יתאחדו לדבר אחד שלם. בצרוף זה מתמלאות הפגימות, מתפשטות העקמומיות ומתרככת החריפות היתרה. דברים אלה אמורים גם כנגד הספר הנוכחי בכלל וכנגד דפיו הראשונים בפרט; מֻבטחני, שהדפים הנזכרים היו עושים על הקורא רשֶׁם פחות חריף. לוּ נודע לו ממקום אחר, שאם גם רגש אי⁻הרצון שאני רוחש לגטינגן גדול מאד, גדול עוד יותר מכפי שהבעתי, קטן הוא בכל⁻זאת הרבה מרגש הכבוד, שאני מרגיש לאחדים מבני גטינגן. ואולם למה אשים לי סתר⁻פנים ולא אומַר ברור, שאני מתכּון ביחוד כנגד אותו האדם היקר מאד, שעוד בשנות נעורי הראה לי ידידות יתרה, בשתלו בלבי אהבה עמֻקה ללמוּדי ההיסטוריה, וגם אחר⁻כך לא חדל להעיר ולעורר אהבה זו וככה נהל את רוחי בשבילים יותר שוקטים, הִתוה לשאיפותי מטרות יותר נכונות וַיְּמַן לי בכלל אותם התנחומים ההיסטוריים, שמבלעדיהם לא יכלה נפשי לשאת את מראות הפגעים של ההֹוַה. האדם הזה הוא גיארג סְַרטוֹרִיוּס, החוקר הגדול של דברי הימים ובעל התכונות המצֻינות, שעינו מאירה בזמנו האפל ככוכב בהיר ולבבו הנדיב פתוח לרוָחה למצוקותיהם ושמחותיהם של כל בני⁻אדם, לדאגותיהם של אביונים ומלכים ולאנחותיהם האחרונות של עמים גוססים ואלהיהם. –

אי⁻אפשר לי שלא להעיר כאן גם את זאת, שהַרְץ העליון אינו מצטַין כלל וכלל ברבוי⁻הגוַנים הרומנטי, המרהיב עין ומשמח לב, כהַרְץ התחתון, יפיו הפראי והקודר, השופע מצוקי⁻סלעיו הזקופים ויערות⁻אשוחיו האפלים הוא ממש ההפך מיפיו העליז של זה. כמו⁻כן גם שלש הבקעות אשר בהרץ התחתון, היוצאות משלשת הנהרות אילזה, בּוֹדה וסֶלְקה, שונות זו מזו בתארן ולכל אחת מהן אָפְיָהּ המיֻחד לה. משל למה הן דומות? לשלש נשים יפות, שקשה להבדיל, מי מהן יפה ביותר.

על אילזה החביבה והמתוקה כבר ספרתי ושוררתי, כמו⁻כן גם הרציתי בפרוטרוט על קבלת⁻הפנים היפה שערכה לי. אך חברתּה בודה, יפהפיה זעומה, לא קבלתני בסבר פנים יפות; בפעם הראשונה ראיתיה ברִבֵּלַנְד, השחורה כבית⁻נפּחים; היא היתה אז מרֻגזת וכועסת מאד ותכס את פניה בצעיף⁻גשם אָמֹץ⁻כַּספי; אך בהגיעי לפסגת רוֹסטרַפּה, הסירה את הצעיף ברגש⁻אהבה עז ותּאר אלי את פניה באור⁻שמש; מכל שרטוטיה נבע רֹך בלי⁻מצָרים ומלבה הנכנע, לב⁻הסלע, התפרצו צלילים נעלמים, צלילי⁻מאוַיים ואנחות⁻געגועים. פחות ענֻגה, אך יותר עליזה היא סֶלקה היפה, גבירה נאה וחביבה זו, שפשטותה האצילית ושלוָתה הבהירה מכריחות אותנו להתיחס אליה בכבוד ונמוס, אף כי חיוכה העצור מעיד עליה, שגם היא אינה נמנעת מלהשתובב לפעמים; נוכחתי בזה גם בפֹעל על⁻פי אותם המקרים, שקרו לי בבקעת⁻סֶלקה. כן, למשל, בקפצי משפת הנחל האחת א שפתו השנית נפלתי לתוך המים; אחר⁻כך, כשפשטתי את נעלי הרטֻבּות ואנעל סנדלים במקומן, אבדה לי אחת מהן; מלבד זה נשא הרוח את מצנפתי, קוצי היער דקרו את רגלי וכ' וכ'. אך אני סולח לגבירה היפה את כל עֲוֹנותיה, כי על⁻כן יפה היא, ועתה היא מופיעה לעיני דמיוני בכל יפיה המתאפק והמתגרה וכאִלו היא סחה לי: גם כשחמדתי לי לצון לא התכַּונתי לרעתך, אנא, תן לי יד ושֵׁם בשיריך! גם בוֹדה הנהדרה עולה בזכרוני ועינה הקודרה רומזת לי: אתה דומה לי בגאותך וביסוריך; אני רוצה, שתאהבני. לסוף באה בקפיצה אילזה הנחמדה וחן וקסם נסוכים על פניה, על מבנה⁻גופה ותנועותיה. היא דומה לאותה הנערה המתוקה, המנעימה את חלומותי, כמוה גם היא מביטה אלי בשויון⁻נפש שאי⁻אפשר לעמוד בפניו. ובכל⁻זאת מַבּטן כל⁻כך עמֹק, כל⁻כך נצחי, כל⁻כך שקוף⁻אמתי. – כן, אני פַּרִיס, שלש האלילות עומדות לפניו, ואני נותן את התפוח לאילזה רבת⁻החן.

היום יום ראשון למַאי. כים של חיים משתפך האביב על⁻פני הארץ, קצף הפרחים הלבן מבריק על האילנות, אֵד חם ורוֵה⁻נגוהת משתטח מסביב, בעיר נוצצות בחדוה זגוגיות החלונות בבתים, על הגגות מדדים האנקורים ובונים מחדש את קניהם, ברחובות מטַילים האנשים ומתפלאים על הרעננות המשיבה נפש, השפוכה באויר, ועל העליצות הנפלאה, הממלאה את הלב; בנות אכרים בבגדי⁻צבעונים נושאות צרורות של סִגליות, חניכי בית⁻האסופים, לבושים מעילים כחֻלים, באים לקראתי ב“משעול הבתולות” ושניהם החביבים, המעידים עליהם שנולדו בלי חֻפּה וקדוּשין, מזהירים משמחה, כאִלו מצאו היום את אביהם; הקבצן, העומד על הגשר ופושט ידו לנדבות, מביט מסביב בענגֹ כזה, כאלו זכה בגורל⁻הגדול, גם הסרסור, שעוד לא הספיקו לתלותו, בעל הפנים החשודים, פני סוחר ורמאי, מוּאר כלו מקרני⁻השמש הסבלניות, – אלכה⁻לי אל מחוץ לעיר.

היום יום ראשון למַאי ואני מהרהר בך, אילזה היפה – או אולי אכנך בשם אַגְנֵס, השם היקר לי בשמות? – אני מהרהר בך ומשתוקק לראותך שנית בְּגָלְשֵׁךְ מן ההר, מבריקה וזורחת, אך אדיר כל חפצי הוא לעמוד מתחת בעמק ולצודך שם בזרועותי. – מה⁻יפה היום! בכל אשר אפנה, אראה את הצבע הירֹק צבע התקוה. בכל אשר אפנה פורחים הפרחים כפלאים חביבים וגם לבי מבקש לפרוח שנית. גם לב זה הוא פרח, פרח מֻפלא ומוזר. לא סגלִיה צנועה הוא, לא שושנה צוחקת, לא חבצלת זכּה, או אחד מאותם הפרחים הנאים, המרהיבים במראֵהם החביב את לב הנערות, שכל⁻כך יפה להם לנוח בין השדים היפים ושהיום הם נובלים ומחר ישובו לפרוח. לב זה דומה יותר לאותו פרח ההזיה הכבד אשר ביערות ברַזיליה, המלבלב, לפי דברי האגדה, רק אחת למאה שנה. זכורני, שבהיותי נער, ראיתי פרח כזה. בלילה שמענו קול יריה כקול ירית אקדוח ולמחרת בבקר ספרו לי ילדי השכנים, כי זה היה פרח⁻האהלוֹת, שהֵנץ פתאם בקול נפץ כזה. הם הביאוני לגנם ואני ראיתי לתמהוני, כי הצמח הנמוך והגס, המעורר צחוק בעליו הרחבים והמחֻדדים, העלולים לדקור ולפצוע את כל הנוגע בהם התרומם פתאם למעלה ועל ראשו התנוססה כעטרת⁻זהב נִצה כלילת⁻יֹפי. הוא היה עתה גבוה ממנו, הילדים, וכריסטיאן הזקן הקפדן, שאהב אותנו, עשה מעלות⁻עץ מסביב לצמח, אנחנו טפסנו עליהן כחתולים ונביט בסקרנות לתוך כוס⁻הפרח הפתוחה, אשר חוטים צהֻבּים, חוטים⁻קרנים, יחד עם ריחות⁻עדנים, ריחות נעלמים וזרים, התפרצו משם בהדר נפלא.

כן, אַגנס, לא לעתים תכופות יפרח לבי ולא על⁻נקלה יפרח; אם לא יטעני זכרוני, פָּרח רק פעם אחת, זה היה בשכבר הימים, לפני מאה שנה, בודאי. סבורני, שאם גם שגשגה אז נצתוֹ בכל הדרה, בכל⁻זאת נָבלה וכָמשה באפס אור וחֹם ואולי גם הביא עליה כליה סער⁻חֹרף קוֹדר. אך עתה תוסס שנית בלבי דבר⁻מה. תוסס וסוער, התשמעי פתאם את קול היריה? – אל תחרדי, ילדה! לא המַתּי עצמי ביריה, רק אהבתי היא המנַפּצת את כֶּלא פקעיה ומתפרצת לאור⁻עולם בשירי⁻נהרה, בתשבחות⁻נצחים, בשפעת מנגינות עליזות.

ואולם אם רמה ונשגבה ממך אהבתי, עלִי⁻נא, ילדתי, במעלות⁻העץ והביטי משם לתוך לבי הפורח.

עוד הבֹקר גדול, השמש לא עשתה עוד את חצי דרכה, אך לבי כבר מפיץ את ריחו, והוא חודר אל מוחי ומשכּרני, עד כי לא אוכל להבחין עוד, איפה נגמרת האירוניה ואיפה מתחילים השמים. אני ממלא את האויר באנחותי וחפץ אני להתמוגג ולהתפרד שוב לאַטוֹמים מתוקים, להשתפך לתוך היצירה האלהית. אך אם כך עלה לי בבקר, מה יהיה אחרי⁻כן, כאשר יבוא הלילה ובשמים יעלו הכוכבים. “הַכּוֹכָבִים הָאֻמְלָלִים, אֲשֶׁר יְסַפְּרוּ לָךְ – –”

היום יום ראשון למַאי, קטֹן⁻המשרתים רשאי היום להיות לרגשָׁני, כלום תשללי זכות זו מן המשורר?


  1. כנוייהן של קורפורַציות שונות של סטודנטים. – המתרגם.  ↩

  2. שֵׁם האוּניברסיטה הגֶּטינגנאית. – המתרגם.  ↩

  3. Dummer Jahn כנוי לשוטה. – המתרגם  ↩

  4. קַרוֹלינה – שֵׁם אשה. – המתרגם.  ↩

  5. עתון וינאי קונסרוטיבי. – המתרגם.  ↩

  6. שתי פואימוֹת דרמתיות של הינה. – המתרגם.  ↩

  7. רמז לגטינגן. – המתרגם.  ↩

המלצות קוראים
תגיות