שבועיים הייתי בברית המועצות וכשחזרתי עשו אותי מומחה. אני פוגש אנשים אשר בסקרנות אמת חוקרים אותי על קטנה וגדולה ואינם מוכנים לקבל דעתי, שאינני בר־סמכא כל עיקר ואין בידי אלא רשמים בלבד.

חובתי להקדים ולהודיע שכל מה שאומר, חלות עליו שלוש הסתייגויות. ראשונה – אינני שומע רוסית ולפיכך כלי קליטתי היו מוגבלים בקשר האנושי החשוב ביותר; שניה – שבועיים אינם פרק זמן שאפשר לקבל בו מושג של ממש; שלישית – כל מה שאומר לא יהיה אלא אמת חלקית וקטועה, לפי שהוא עוסק בארץ ענקית אשר כל מושג פשוט חוטא לדיוק.

שארץ זו ענקית נוכחתי לא רק בסיורי בעיר מוסקבה בת 7 מיליון, אשר ראיתי רק רחובות אחדים בה, אלא גם בטיסתי ממוסקבה לאודיסה באוירון מנמיך ואיטי, כשמתחתי נגולה אדמה אשר שיעוריה עלו על כל מה שראיתי אי־פעם – לפיכך אם תתפסוני, שאני מזדרז להסיק מסקנות מרחיקות־לכת, תפסוני בכנף בגדי והזכירו נא לי, כי זו מסקנה פזיזה.

אולם לא עלה בדעתי בשהותי הקצרה, כי למרות כל ההסתייגויות יהיה בפי כל כך הרבה לספר ולהשיב על שאלות. וכשנזדמנה לביתי קבוצה של חברינו על מנת שאספר להם על רגל אחת מרשמי, הייתה שעה מוקדמת לפנות בוקר כשסיימנו בלי שהשלמנו.

ארץ זו אדם בא אליה משורין בדעות קדומות, מהן שליליות ומהן חיוביות. ולפיכך ההיכרות, שמכיר אדם את אשר מתגלה לו יום יום, פועלת עליו בהיאבקה כל הזמן בדעה זו או בדעה אחרת שהיתה עמו מראש. אף על פי כן השתדלתי להתנער ולהיות חופשי ולקלוט רשמים בלי כל תשלום חוב לדעות קדומות, אף כי אינני בטוח שהצלחתי בכך. חיפשתי בעיקר כל שעות ביקורי שם איזה מאור, שאוכל להביא בחזרי הביתה, כמין לקח טוב או דוגמה שיפה ללמוד ממנה.

אתחיל בקבוצה של רשמים, שיאה להם הכותרת “חיפוש אחרי שרשים”. גם קודם שיצאתי ידעתי, כמובן, כי רוסיה הטביעה חותמת על אותה עליה, אשר הניחה את יסודות הארץ כאן. אולם לא שיערתי עד היכן הדברים עמוקים ועזים. ראיתי לפתע במוסקבה פינות בתל־אביב מלפני כמה שנים. מצאתי באודיסה פינות מתל־אביב־יפו. נוכחתי במינהגים ונימוסים ובהליכות מוכרות יפה בחוגי אנשים, שנתנו את חותמם בחברה הארצישראלית. לא רק בנימוסי שולחן, לא רק בהליכות רחוב, לא רק באופן ההתלבשות, אלא, ובעצמה מדהימה, שעה ששמעתי את הנאומים של ראשי המדינה וקודם כל את נאומו הגדול של חרושצ’וב בקונגרס השלום. שלוש שעות נאם חרושצ׳וב והיה סיפק בידי לשמוע בדבריו, מבלי שאבין שפתו, את קולם של רבים מטובי מנהיגינו, באופן מבנה הנאום, באדריכלות ובדיקציה. צורת הנאום המציגה את נושאיה וחוזרת אליהם באליפסות אין קץ; הדיבור חסר ההומור ומלא הסארקאזם; התוקפנות, שבה הוא נוקט לגבי יריביו ללא כל חמלה; רוממות הפניה שהוא פונה אל רגש הקהל ואל יצר הציבור לשמוע דברי חזון ושליחות – כל אלה וכיוצא באלה העמידו לפני על דוכן נואמים במחוות־ידים זכורות מאוד, אישים דגולים ויקרים אשר זה מנהגם על הבמה.

לא אדבר על מה שקוראים “גילויי אסתטיקה” ולא אנסה לפסוק אילו מהם אמנם אסתטיים ואילו מהם, כפי שנראו בעיני, אינם כאלה כלל וכלל. מכל מקום לא מעט תופעות, שעליהן אני מצטער בארץ, אותה רשלנות אפורה, אותה התלהבות קלה האומרת, כי חשוב,"הלב׳׳ ולא צורת הביטוי – כל אלה וכיוצא באלה הזכירו לי כל הזמן את עמי, את ארצי ואת השורשים אשר מהם צמחה ההוויה שלנו.

הנה מוסקבה. הבנינים בני שתים־שלוש קומות בגוון צהוב־אוקר, עם חנויות מעטות ותנועה מעטה עוד יותר, כמין עיר פרוביבציאלית גדולה אין קץ ומשתרעת לכל צד. לא יועילו גם רחוב או שנים בעלי שיעור קומה יהיר ורחב ידים, או בניני־ענק נושאים למרום את הכוכב האדום. התמונה בעיקרה היא של עיירה, שוממה למדי, בלי כל נקודה של צבע או של משיכת־לב משתרעת במין עצלתײם נוגות. (כשירדתי בדרכי בחזרה לנמל התעופה בוורשה ראיתי מיד את ההבדל בדברים פעוטים ביותר בין מוסקבה האפורה, הבלתי־עליזה, השתקנית, ובין גינוני בית הקפה שבנמל התעופה בוורשה, כאילו שני עולמות רחוקים. ואילו ביקורי בפרג, בדרכי אל מוסקבה, גילה לי בפעם הראשונה מהי עיר עצובה, יפה ועצובה, ומין שתיקה ריקה נסוכה עליה).

נחזור למוסקבה. עם רדת הלילה, הרי זו עיר ריקה מתנועה ואפילו ברחוב הראשי, רחוב גורקי, אשר בו היה בית־מלוני, מלבד שעות הבוקר ושעות אחר־הצהרים אשר בהן התנועה ניכרת ובולטת, הרי גם שם מתרוקן הרחוב הרחב ונעשה צועק ריקנות. אפילו הרכבת התחתית הנקיה, המפוארת, אשר עליה תפארתם, בלי להזכיר כי נבנתה בימי רעב, איננה צפופה ואין בה דוחק ויש איזו ריקנות או היינו־הך בנסיעתה. אותו רחוב גורקי בנוי, כפי שאמרתי, בתי מידות בני עשר קומות, מיושרים (אף על פי שחברי מסקין זכר את הרחוב הזה כשבתים יוצאים ונכנסים בו), ומסתבר, שמפעל ענק נערך כשגררו בנינים עצומים אלה ויישרו אותם בטור, כאילו היו שורת חיילים. בנינים גבוהים אלה, שערי ענק בני ארבע קומות, כאילו היו מחכים לאיזה עוג גבוה מכל העוגים שייכנס בהם, מגדלי פעמונים מלמעלה, העשויים לנוי, ולא לפעמונים, עמודים גבוהים לתפארת ולהתפארות. המפתיע עד להדהים ברחוב זה היה דווקא מה שמתגלה מתוך שערי הכבוד הגבוהים האלה, או מתוך חלון חדרי שבקומה הגבוהה, הנשקף אל החצר הפנימית שלמטה. נתברר, כי מיד מעבר לחזית הנהדרת דחוקים בחצרות ישנות מבנים רעועים וישנים ועלובים ובהם גרים המוני אדם כשהם נכנסים ויוצאים ברחישת נמלים כל כך לא־צפויה לעומת כניסת־החזית הרוממה, שהיא כל־כך בת עולם אחר, שצריך היה להיות שרוי באיזה פרבר מרוחק ונידח, והנהו כאן, ממש בשר מבשר החזית המפוארה, המצוחצחה, ששומרים את נקיונה בהקפדה ראויה לכל שבח.

בבתים עלובים אלה וכיוצא בהם גרים רוב בני מוסקבה, משפחה לחדר, משפחה לחדר, כשחדרי השירות משותפים הם לחמש־שש משפחות. בעיבורה של העיר ובפרבריה המרוחקים בונים, אמנם, שיכונים חדישים, העושים רושם חיובי, נקי ופתוח לאור ולאויר.

ברחוב גורקי, מתחילים מאז אשמורת בוקר בסדרי נקיון, שטיפה וריבוץ הרחובות. כשצעדתי בוקר אחד שם ראיתי את העושים במלאכת הנקיון. הם אינם אלא קבוצה של סבתות באות־בימים, הגוררות צנורות גומי עבים וארוכים, למען עשות את מלאכת הנקיון, עד כדי לעורר רחמים ורצון ללכת לסייע עמן. פעמים אחדות, כשגשם שוטף ירד, לא היה זה אות להפסיק את מעשי השטיפה והרחיצה. חוק הנקיון קודם לתעתועי מזג האויר.

העוברים ושבים ברחוב לבושים בכללם תלבושת אפורה מרושלת למדי. צוארונים פתוחים, מעילי גשם דהויים לגברים ותלבושת חסרת כל סימן של נוי לנשים, עקבים שטוחים, הליכה עייפה ומשהו קדורני ואפור בתהלוכת האדם על המדרכות. גם כשבקרתי בתיאטרון “בולשוי” לא היה הקהל לבוש בגד חגיגי, אלא משהו משופר יותר מתלבושת הרחוב הרגילה. הם נוהגים להתאסף בתיאטרון שעה ארוכה לפני עלות המסך, כדי לבלות בין כתלי התיאטרון בשיחות, בפגישות ובהרגשות שבת זוטא.

גם האיש, גם האשה עובדים. רושם זה אינו מרפה מן התייר: כולם עובדים. מסתבר, שאין מקבלים סעד, אלא עובדים עד גיל 65 תמורת שכר נמוך, כדי 35 רובל לחודש, שהוא שכר אותן שוטפות הרחוב, או משרתות המעליות (במלונות שבקרתי אין נערי־מעלית, כי אם סבתות־מעלית). עבודת השרותים זולה ביותר, ונעשית בידי שכבה סוציאלית נמוכת־משכורת, אבל נפוצה ונראית בכל מפעל ומפעל. ראיתי נשים נוהגות באוטובוסים גדולים, ראיתי נשים בעבודת בנין כשהן נושאות דליי חצץ, ראיתי אותן בסרבלי עבודה בבתי־חרושת, ואמרו, כי אין סוג עבודה שאין האשה שותפה בו. כשחוזרים מן העבודה מתחילה פרשת עמידה בתור להביא צרכי מזון הביתה. תמונות, שהזכירו את תקופת הצנע בארץ, נראות בכל מקום ומקום. תור ללחם, תור לתפוחי־אדמה, שאגב לא היו באותה תקופה, תור למים מינרליים, תור ל"פרבדה׳׳ בבוקר, ותורים מיוחדים במינם על־יד המספרות וביחוד במספרות הנשים, שמשעות־בוקר מוקדמות ביותר כבר מזדנבות בתור ארוך ומחכות לפתיחת המספרה. רק לאחר שעמדו בכל התורים ההכרחיים חוזרים לביתם אל אותו חדר אחד למשפחה, עייפי עבודה ועמידה בתור. מובן שגורל זה אינו חל על אותן שכבות, שמשכורתן גבוהה ועולמן ניתן להן.

חנות אחת עשתה עלי רושם מיוחד. זו היתה חנות למימכר תכשיטים. היו אלה תכשיטים זולים, שנמכרים אצל רוכלי סדקית אצלנו בכל שוק. באותה חנות ברחוב גורקי אי אפשר היה להיכנס אליה מעוצמת הצפיפות שנצטופפו נשים זו על גב זו, כדי לזכות בקצת מותרות של נוי שמוצעים להן ביד קמוצה. אף על פי כן, היו תכשיטים דלים אלה יקרים מאוד. דומני, שכל דבר ודבר יקר שם. מחירים אחדים, שקלטתי אגב טיולי, נחקקו בזכרוני, כגון נעלים שמחירן בין 25 ל־30 רובל (המשכורת הנמוכה העממית היא 35 עד 40 רובל) לחם, שמחירו כ־2 לירות ישראליות הקילו, המסעדות שסעדנו בהן ושהיו כמובן, מן היקרות, היו הרבה למעלה ממה שיכול להרשות לעצמו אזרח ממוצע. זכרו נא, כי רופא מתחיל או מהנדס מתחיל משתכרים כ־70־80 רובל לחודש וכי משכורת של 100 רובל לחודש היא מן המשכורות הממוצעות הגבוהות הנפוצות ביותר, אין פלא, איפוא, אם ראינו תורים רבים ליד חנויות לתיקון נעלים. עם זאת אמרו לי, מבלי שאוכל לבדוק את הדבר, כי משכורתו של השוטר כנגד אלה שמניתי היא כ־150 רובל לחודש – עדות למי שהמשטר חפץ ביקרו.

על הרקע של תמונה זו תוכלו לראות ולהבין את מראה החברה המצוצמת יותר, המרויחה פי כמה מעל המשכורת הממוצעת שהזכרתי. שמעתי, כי אנשי צבא בדרגות הגבוהות משתכרים כ־900 עד 1000 רובל לחודש: שמעתי כי סופרים רבים, שחקנים ואנשי אמנות יוצאים במכונית עם נהג מצוחצח כשוילה פרטית להם בירכתי העיר. כשביקשתי לראות כמה מחשובי הסופרים (בתוכם יבטושנקו) ענו לי כי בעונה זו של השנה, הרי הוא כעת בהבראה.

וכשוחחתי יום אחד עם צייר צעיר ושאלתיו מנין הוא משיג את מחייתו השיב כי ציּיּרים המתקבלים לאקדמיה חייהם מובטחים בשפע ואילו איש כמוהו חי על ידי מכירת ציוריו לאנשים העשירים. כשראה סימני תמהון על פני לתאור הזה בארץ הסוציאליזם הסביר לי מיד כי כוונתו לאנשי צמרת המפלגה ולכל מי שהשעה משחקת להם. שיש בכוחם להזמין פורטרט או כל תמונה שהיא ולשלם עבורה כסף רב. הואיל והכסף אינו קונה נכסים באותה ארץ הרי הוא מוצא בעיקרו על צריכת בזבוז דוקרת עיניים. נוכחתי בכך בּארוחת רעים שערכו לכבודנו באגודת הסופרים. ראיתי את משמני הארץ ומשקאותיה על שולחנות עמוסים זמן מועט אחרי שנזדמן לי לבקר במסעדה עממית אחת בירכתי הרחוב.

אפילו השיכונים החדשים והמרהיבים אשר בכוחם מעודדים את האדם בהיותם מופת, כי יש תקוה לצאת מן השיכון, ברחבות ידיים בתוך ככרות דשא שאינם לפי ממדינו או מושגינו – גם שם באותם שיכונים חדשים שביקרתי אדם שהזמינני לביתו ראיתי כי תוכם אינו דומה למראיתם. הנקיון אינו כזה כפי שמטופח מבחוץ. כל מלאכת הבנין עשויה כלאחר יד בלא כל מומחיות או אולי מתוך רשלנות והיה הדבר מתמיה מאד בניגוד שבין החזית המבהיקה ובין הפנים העלוב.

הפלא שנתפלאתי היה בּעיקר על חוסר המעבר בין שתי הקצוות, על חוסר ההדרגה שבין החזית ומה שמאחוריה. ענין זה הסתבר לא פחות שעה שבקרתי בקולחוז אחד סמוך לאודסה. לא ארבה לתאר את הקולחוז, את מבני רפתותיו שהוליכו אותנו בהם (אגב, הם מתפארים בתנובת חלב בת 3 אלפים ליטר לפרה. בעוד שאצלנו התנובה הממוצעת כפולה). ביקשנו לבקר בביתו של אחד האיכרים ולא נסתײע הדבר, אבל ראינו אצל כל בית איכר מוקף חצר שגודלה כ־2 דונם ומטופחת להפליא. תפוחי־אדמה, כרוב וירקות אחרים. עצי פרי ובתוכם אגסים ודובדבנים במלוא פריים. חזרזירים ותרנגולות נוברים מן הצד. הוסבר לנו וכעבור זמן שמענו מספרים שונים אשר מתוכם למדתי, אף כי אינני מתחייב בדיוקם של מספרים אלה כי כלל המשקיּם הפרטיּים הללו אינו מהווה אלא אחוז וחצי מאדמות הקולחוז. אולם כאן נתגלתה תגלית מדהימה. שכן אחוז וחצי זה מן האדמה עושה כ 60% מתוצרת השוק בּירקות פירות ובשר. עובדה זו בשנת 45 למהפכה הקומוניסטית אם אמנם היא כך, יש בה משום ערעור כל המושגים, שגם לשוחר רצון טוב קשה לעמוד בה. ושוב, הרי זו חזית של קומוניזם. שתוכה הפנימי בלתי מתאים לה. גילוי תאוותני זה של יוזמתו הפרטית של האדם איננו רק ביטוי כלכלי אלא יש בה, דומני, גם מן ההתפרצות הדחוקה אל ביטוי של יתר־חרות. שווקים יש – השוק הממשלתי ושוק הקולחוזאים. השוק הראשון מצרכים רבים אינם בו, אבל מחיריו שווים לכל נפש. ואילו שוק הקולחוזאים מחיריו גבוהים יותר. אבל כל המצרכים נמצאים בו בשפע. בשוק הממשלתי, לדוגמה, לא היו בו בזמן תפוחי אדמה, ואילו בשוק הקולחוזאים יכולת להשיג תפוחי־אדמה וגם צעירים וקטנים. הדגשה זו באה ללמד כי בשוק הממשלתי אין תפוחי־אדמה אלא במלוא גודלם בהשיגם את מלוא המשקל העובר לקבלן השוק.

תמונה זו מצטרפת למראה נוף כללי, שאף על פי שאני בגלל כל מגבלותי לא יכולתי להיווכח בו מנסיוני, הנה שמועות מרובות, סיפורים אין קץ, הביאוני לכלל מסקנה, שאינני סבור, כי היא רחוקה מן האמת או נועזת מדי. נדמה היה לי, כי היוזמה האישית המדוכאה אינה יכולה להישאר בלתי פעילה; והואיל ודרך המלך החיובית חסומה בפניה. היא מתפרצת בדרכי עקיפין. והחוק רואה בהן עבירה. לא לחינם אירע, שעבירות כלכליות כיום בברית המועצות נענשות בעונש מוות ובפרסום קיצוני ביותר. לא היו עושים כך אילו היו עבירות אלו, כבכל מקום בעולם, מנת חלקם של בודדים פורעי חוק.

יש כאן כאילו בעבועי ביצה מתחת לצמחיה הירוקה המכסה אותה בחיוך שלה. מסתבר, כאילו במקביל לשטח הפרמידה שהחברה הרוסית בנויה בה יש פירמידה פנימית כללית של הונאה וגניבה על מנת להתקיים. וגם כאן לא רק כדי להחזיּק מעמד כלכליּ ולהשיּג רמת חיּים קצת יותר מאוששׂה, אלא יּש כאן גם משום מחאה שמוחה אדם בדרכים משׁלו על היותו בנוי במבנה הרמטי, הסוגר אותו באין מוצא. אם אמנם יתכן הדבר שאחוז וחצי של כוח יצור יתן 60% תוֹצרת ואילו 98% ומחצה אחוז לא יתנו אלא את אשר המדינה כל כך טורחת בזמן האחרון להסביר ולהטיף ולאיים על מעשי סבוטאג'. על איחור בעונת הזריעה ועל פיגּור בעונת הקציר, – לא יתכן שתהיה כאן שחיתות מחלת יחיד אלא אם כן יחיד זה הוא משובץ בתופעה חברתית מקיפה ושלמה המסייעת לו. איש יחיד לא היתה לו תקומה בתוך משטר זה.

נאמר לנו כי לא מעט קולחוזים נוטים לעבור ולהיות סובחוזים. הראשונים האיכרים עצמם אחראים למשק ומתחלקים ברווחיו. באחרונים אין האיכר אלא בבחינת פועל שכיר אצל המדינה, אינו אחראי לכלכלת המשק ולהצלחתו, באופן שהוא יכול להשקיע ביתר קלות את מרצו, את חכמתו ואת אהבתו למשקו הפרטי, החובק את ביתו.

אז צאו וראו: עם גדול בן 200 מיליון, יודע קרוא וכתוב, בתקופות של הטלקומוניקציה המודרנית, שאין לו עיתון ואין לו רדיו ואיננו יודע דברים. אינו יודע שרוסיה עשתה ניסויים אטומיים במגאטונים בחורף האחרון ותמול שלשום. זה לא פורסם בּשום מקום. וכאשר ניסתה קבוצה של צעירים אנגלים מבאי הקונגרס לצאת בכרוזים מגלי אמת וללכת בככר האדומה ולפרסם את אשר הם יודעים הרי כל מסעם לא היה אלא עשרות צעדים ותהלוכתם נסתיימה במפתיע כשהכרזות נקרעו ונעלמו אי־שם. מעל בימת הקונגרס נשא סידני סילברמן מאנגליה נאום רב־רושם. בין השאר אמר כי חרושצ’וב בנאומו הגדול לא הזכיר את הניסויים בסטרוטספרה שעשו האמריקאים יום לפני כן. הוא שאל: מפני מה החריש על ענין זה חרושצ’וב כאשר לא פסח על אף אחד מחטאי האמריקאים, האם לא משום שהתקנא בניסויים אלה והוא עומד לעשות למחרת כמותם בעצמו. ואולי אף לעבור ולהגדיל מהם? (דבר, שאמנם נתגשם במלואו השבוע). וסילברמן המשיך: האם כשתפוצץ מחר את הפצצות שלך ידע על כך העם הרוסי או שגם הפעם לא ידע דבר כמו שלא ידע קודם (וממש כך היה). למרבה הפלא קיבל אולם הקונגרס את סילברמן בתשואות רמות אף כי סלקטיביות. הרי זה עם מודרך בלי חסך. יש מי שידע למענו מה טוב לו לדעת ומה טוב יותר שלא ידע. יש מי שמחליט מה האמת ומה אינו אמת וחובת אדם כמובן לקבל תמיד את האמת ורק את האמת ורק את האמת שהשלטונות מדריכים אותו בה לתועלתו.

דוגמה מזעזעת כזו חזינו מבשרנו. זה היה באודסה. כשירדנו מקץ הקונגרס אל אודסה על מנת להביא את בשורת השלום בתוך ארבע משלחות: רומנית, אמריקאית, מקסיקנית וישראלית. בבואנו לאודיסה קבלו פנינו בטקס רב־רושם בשטיח אדום, בתזמורת, בילדי בית־ספר ופרחים בידיהם ובמועצת הסובייט של אודיסה. התאסף שם קהל מניה וביה וכל משלחת נאמה נאום קצר מבשורת השלום ונתקבלה בתשואות על ידי הקהל. כשהגיע תורנו לנאום דיבר החבר אליעזר הלוי רוסית. הוא הזכיר לקהל כי אנו באים מארץ קטנה שוחרת שלום אשר עמה אוהב עבודה, אשר התנועה הסוציאליסטית בה נושאת בשלטון ואשר ידיה ופניה לשלום ולאחוה וסיים במילים העבריות: הבאנו שלום עליכם. התשואות שבאו לאחר נאומו היו הרמות והממושכות ביותר. אין פלא שהנואם ביקש לראות למחרת את דבריו ב,פרבדה׳ של אודיסה. אולם כאשר לאחר טירדה לא מעטה עלה בידו להשיג את הגליון המבוקש – נפלה רוחו. תצלומו היה בעתון, שמו היה בעיתון, אולם דבריו הופיעו בתוספת ובחסרון. כל מה שאמר על ישראל היה חסר; כל מה שלא אמר – היה מודפס, והדברים שהופיעו בעתון היו מעין אלה: כאשר שמעתי דברי חרושצ’וב בקונגרס התמלא לבי התרגשות וכו'. מעשה זה שנעשה בו היה מזעזע לא רק משום שנעשה לנו לא רק משום שבגופנו הווה עובדה. לא רק משום שהשמיט את הדברים היפים על ישראל ולא רק משום שקהל השומעים שמע דברים אלה בחיבה יתרה אלא בעיקר משום שנכחו שם מאות ילדי בתי־ספר לבושים לבן ואדום, פרחים בידיהם, מבני הכיתות הגבוהות של בתי הספר והם שמעו את דבריו שנאמרו רוסית והם קראו בוודאי את ציטוט דבריו ב“פרבדה”. כיצד מיישבים ילדים אלה שני אלה כאחד?

זה הכלל: אין איש ואין מפעל ואין מעשה בלי הדרכה בצידו ופיקוח מעליו. בחבורה שלנו היתה קומוניסטית אחת, שבאה מארצות־הברית. והיא ביקשה לראות אחת מערי הקייט על שפת הים השחור וסרבו לה. בתחילה תמהה אחר כך התמרמרה ולבסוף התחילה למחות בקול רם. כך נוהגים בארצה. אולם התשובות שקיבלה היו קצרות גסות למדי וחד־משמעיות: לא תסעי בלי הדרכה ומכיוון שמדריך אין – עליך לשוב למוסקבה. מאותו טעם בוטלה נסיעתנו הצפויה לקישינב הואיל וענין הדרכה המתאימה לא סודר מטעם השלטונות. גם רצוננו לבקר בקישינב טעמו היה שקוף מאד ולא צריך היה לבקש תירוצים מיוחדים, כדי להניא אותנו מביקור בעיר שאוכלוסיתה היהודית עירנית ותוססת. קבוצתנו היתה מלווה ללא חסך על ידי בחור שנשא את התואר מתורגמן. לא הרימונו יד ורגל בלעדי תרגומו. לא יכולנו להשיג קטנה או גדולה בלעדיו. אין זה אומר שתמיד הלך כצל בעקבותינו, אבל תמיד ידע היכן אנחנו ומה מעשינו. הוא דיבר עברית וידע ערבית על בוריה. נדמה היה כאילו לא היה תפקידו לבלוש אחרינו אלא להמצא במצב כזה ובמקומות כאלה, שנדע תמיד שהוא קיים וככה נעצור עצמנו מעשות דברים אשר, אולי, היו עולים בדעתנו. כל שעת ביקורנו היינו מלווים עצות והזהרות: היכן מדברים, היכן אין מדברים, היכן מותר לומר בגילוי לב והיכן יפה כוחה של שיחת רמזים. איננו סבור שאנו היינו היחידים שכאשר רצינו לדבר בלב גלוי היינו יוצאים ופורשים לטייל בגן על שם גורקי ושם אגב טיול בין אילנות ודשאים, יכולנו לשוחח. הגן הזה על שם גורקי הוא מוסד מענין ביותר. יש בו בפארק לא רק אילנות ודשאים ובריכות מים, אלא גם כל מיני בתי שעשועים לעם הניתנים בזול או בחינם לאותם המונים מרובים שאין הפרוטה מצויה בכיסם להשתעשע בתיאטרון או באופירה שמחיריהם גבוהים למדי. אתה מוצא בפארק קולנוע תחת כיפת השמיים, פתוח לכל בא; לונה פרק על כל מיתקניו המסתובבים; מסעדות ומזנונים זולים; פינות למשחקי־שולחן שונים שעם רב משוטט שם ומוצא לו בידור מאשר מגישים לו השלטונות בחצי חינם. בתי הקפה, כך סופר לנו, אינם אלא כעשרה בעיר בת 7 מיליון. כתיירים וכאורחים ביקרנו ברבים מהם. הם היו מלאים אזרחים המבלים יפה. אוכלים יפה רוקדים לקול צליל תזמורת ג’ז ומשלמים הון עתק על בילוי זה. גם אלה תלבושתם צנועה ואפרורית למדי. על אף רצונם לבזבז בשפע, עד כי התעוררה מאליה שאלה מנין לפשוטי לבוש אלה כסף כה רב לבזבוז בשעה קלה.

תופעה חיובית היא ענין חנויות הספרים, וספריות וקוראי הספרים. חנויות הספרים היו מלאות תמיד אדם רב. בכל מקום, אם בגן ואם באוטובוס. יכולת לראות אנשים קוראים ספרים ולא מעט בהם ספרי מדע או ספרי לימוד. דבר, שאפשר להסבירו בדירות הדחוקות והעלובות, שקשה למצוא בהן פינה לקריאה, אבל לא פחות מזה ניתן אולי להסבירו בבוז לקריאת עתונות כעתונות המוגשת להם. ספרות המערב ראיתי בחנויות הספרים בעיקר את ספרות המאה התשע־עשרה, כגון דיקנס, בלזק, ויקטור הוגו וקצת מסופרי המאה שלנו, כהמינגווי, בתיאורים המשחירים את פני המערב. כשנשאלו אנשי אגודת הסופרים על ידי ז’אן פול סרטר מדוע אין מתרגמים את קאפקא לרוסית היתה התשובה, כי לזה יש עוד זמן. ואכן, מן המאה התשע־עשרה ועד ספרות היום הדרך רבה ובקרב הימים יתורגמו בודאי גם אלה לרוסית. ולאחר שמדריכי העם יפסקו, כי אכן הגיעה השׁעה – תהיה ספרות המערב נקראת גם במזרח.

מכל מקום הסופרים עצמם קראו את קאפקא, כשם שקראו את שאר הסופרים הפסולים, ועל פי הדרכתם יכול העם הרוסי עוד להמתין עד שיתבגר ויקרא את אלה.

המצב נראה בעיני טראגי דווקא מתוך יכולתו הכבולה של העם. בימי הביניים לא היתה תקשורת קלה בין מקום למקום. הואיל ורוב העם היה אנאלפאביתי. ואילו בברית־המועצות כמעט שאין אנשים, שאינם יודעים קרוא וכתוב. וחינוך חינם ניתן עד גיל 18 לכל, וספרות כה גדולה ומרהיבה מאחוריהם, ואף על פי כן – שיתוק כזה של מגע רוחני! אולי מוטב לא לקרוא מאשר להיות מחוייב להסתפק ממה שיש באבוס בלבד; להיות אנשים קוראי עתון ולא לדעת את אשר יש בעולם; להיות מאזינים לרדיו, אשר קולו מדקלם בלי חסך, ולא לדעת את הדברים היסודיים, שכל הקורא כותרות עתון בלבד יודע בכל מקום בעולם.

ומכאן לביקור באוניברסיטה. היתה כולה בקדחת הכנות לקראת קונגרס הסרטן, שעמד להיפתח כעבור ימים אחדים. בנין עצום ורם, מוקף פארקים, מדשאות ומים ורחבות מעוררת קנאה והערצה – מתרומם במגדלים לגובה 25 קומות, בנוי כולו שחם, שיש בהדר ופאר. ועם זאת משהו חנוק באוירתו, אולי בגלל מדעי הרוח, שהם בדרגה, שהייתי קורא לה מנוונת, או אינפאנטילית. מעשה בסטודנט לכלכלה, ששוחחנו אתו, העומד להיבחן בחינת גמר ואשר נושא עבודתו, כשלון התעשיה בארצות־הברית. או מעשה בסטודנט לפילוסופיה אשר בשיחה אתנו התברר, כי מושגיו ואפקיו תמים אי שם באמצע המאה התשע־עשרה. מדעי רוח בלא סוציולוגיה, בלא פילוסופיה, בלא ספרות, אינם מעודדים הרבה גם כשאתה שומע כי המחלקות הטכניות הן מן המפותחות והמתקדמות בעולם. גדל בהם דור של טכנאים ולא של מדענים, אשר נושאים בלבם דרך חירות את הזכות להטיל ספק, למתוח בקורת, לחזור בהם מאמיתות נפסדות או להודות באמיתות גם כשאינו נעימות. שאלתי את עצמי בלי חסך; והם משלימים? האמנם עם גדול, חכם ומנוסה רואה ומחריש? האמנם רק אורח כמוני רגיש ורואה את התהום שבין חזות החזית ובין תוכן הפנים, את חוסר אפשרות לומר את הדיבור האלמנטרי של אדם, כלומר: אני רוצה. במקום אני רוצה, יש אתה צריך, או אתה צריך – לפיכך אמור: אני רוצה. לעתים, עלה בדעתי, כי שתיקת הספרות אינה משום חשש, שהיא תאמר דברים שבעולם המופשט, אלא משום שקודם כל תנסח את הרעב האלמנטרי בדברי יסוד של יום יום. שכן נראה כאילו העם הרוסי אינו חי בשאלות, שכל העולם חש אותן, אלא בעסקי פרנסה וכלכלה, כדרך אנשים החיים בתקופת הצנע. תפוחי־אדמה ממלאים את ראשו ולא רעיונות על חופש.

מאודיסה למוסקבה טסנו במטוס חדיש, שהוא הפלא ופלא בשכלולו, בכוחו ובהישגיו. בין מטוס זה ובין כוח הביצוע בבניית שיכוני עובדים תהום של מרחק, עד כי נראה כאילו המדינה פועלת במלוא כוחה רק באותן חזיתות צרות, שהיא מעדיפה לצרכיה ופוסחת או פוסלת או מפקירה את כל שאר מרחבי הצרכים באותו מינימום, אשר מתחתיו שוב אי־אפשר. זוהי הדוקטרינה הצבאית, זו, כנראה, גם שיטת הממשל. אותם, שהממשל חפץ ביקרם, אנשים או מוסדות או נושאי לימוד, שם מרוכזת כל עוצמת העם ואוצרותיו. בכל השאר יוצאים ידי חובה במינימום ההכרחי, מתוך בטחון, שהעם למד יפה יפה תורת הריסון ולא יאמר ולא ידבר דבר. הם אמת לא ידברו, אבל במעשים יעשו. הפיות למודי שתיקה, אבל מעשי הונאה או מעשי גילוי של יוזמה פרטית בדרכי עקיפין – את אלה אין לעצור. אם אמנם צדקו אותם שניסחו אי־פעם, כי האדם הוא חי־מדבר, הגדרה זו מעמידה את האדם הרוסי במצב מוזר, שהוא מנסה להתגבר על כך בגילויי יוזמה חרישית, מעשית, בלתי מדברת. וכי היכן ידבר? העתונות אינה עתונות, הספרות אינה ספרות, אסיפות אינן אסיפות, המיטינגים במקומות העבודה הם אסיפות תעמולה חד־צדדית. ואפילו אם יתגבר האדם וירבה ספק בכל מה שעיניו רואות ואזניו שומעות כתעמולה, הואיל וקולות אחרים אינו שומע, יהיו הקולות הנשמעים חורצים בו חריץ ומשאירים עקבות בחינת אבנים שחקו מים.

בכל פינה, בכל רחוב, בכל מפעל, בכל משרד כרזות, כרזות. כרזות. בכל מקום ומקום שלטי תעמולה והדרכה מחנכת. המלה “שלום” צועקת בכל חוצות. ואין זה דבר קל. הרהרתי וסברתי, כי קונגרס השלום, שנערך במוסקבה, יותר משבא להיות משפיע במדיניות חוץ ועל אנשי חוץ – הרי הוא צורך פנימי. ברית המועצות מסבירה לאזרחיה, הזוכרים יפה את מאורעות המלחמה, אשר בכל מקום עדיין ניכרים עקבותיה, באדם ובהריסות, כי מלחמה נוראה פי כמה והרסנית עד אימה צפויה, אם לא ירצו לשמור על השלום. והנה השלום עומד להיות מעורער על ידי כל מדינות העולם, ובראשן אמריקה. העולם כולו שואף מלחמה, מחרחר מלחמה וערוך לקרב מתוך שנאה עוורת. רק כאן בברית המועצות תקוות השלום. אפילו אותם אנשים זרים, אשר ענין השלום יקר להם, לא מצאו להם אלא לבוא למכה (מ' סגולה) של השלום, למוסקבה, כי כאן נשמע קולם הקורא לשלום. ולפיכך חייב כל אזרח רוסי לעשות ככל המוטל עליו מבלי להתאונן ולהגביר חילים שכן השלום תלוי במאמציו. אם הוא יחדל להתאמץ, יהיה השלום בסכנה והשואה על ראשו. ברית המועצות היא מעוז התקוה של האנושות לשלום. אם אתה, האורה הרוסי נכשל במאמציך בעבודתך חוזר העולם לתוהו ובוהו.

כדי להמריץ את האזרח שירצה לפי שמשטר הכפיה היה רווח בימי סטלין, לאמור: אתה מוכרח התחלף במשטר אחר האומר כאילו: אתה צריך לאמור, אני רוצה. כדי לעודד משטר זה מרבים בדרכי המרצה טיפוסיות למקום. אחת מהן היא צורת לוחות פרסום של מצטיינים שונים בענפים שונים; לוח מפואר ועליו תצלומי העובדים שהצטיינו בבית־החרושת או תצלומי האזרחים שהצטיינו בשכונה או תצלומי האזרחים שהגדילו מעשים בעיר, חמורי פנים ומביטים בך בכובד ראש המעורר במסתכל מידה לא נאה של ליגלוג. בבית־חרושת אחד ראינו את ככר המיטינגים אשר באמצעה פסלו של לנין ניצב כאילו תוך כדי נאומו. מתחתיו נושא מנהל בית־החרושת את דבריו אל פועליו וכשהוא מדבר הרי הוא שם מתוך הסמכות המלאה של דמות הדיוקן העומד מעליו. וקשה לדחות את ההקבלה המזדמנת מיד לאפיפיור הנואם תחת פסלו של פטרוס הקדוש: שמעליו ובסמכותו.

לא מעט גילויים רליגיוזיים או לאמיתו של דבר גילויים מעוותים של רליגיוזיות, אפשר לראות בחוצות העיר. הנה התור הארוך אל המאוזוליאון של לנין. עומדים בו אלפי אדם בסבלנות אין קץ בבגדי חג על מנת לעבור על פניו של גדול הגדולים המוכר ולהשתהות שם שניות אחדות ולהמשיך. הנה תעמולה המלווה תמיד בתמונות ובאיקונים ובסיסמאות התובעות לעצמן יחס־שלא־מזה. וגם כאן רודפת אותך ההדרכה הבלתי מרפה. כך גם ביומני הקולנוע, שהעולם מוצג שם שחור לחלוטין בחוץ ובהיר ומאיר ומבטיח מבפנים, בברית־המועצות קוצרים שדות, מאלמים אלומות יוצאים במחולות. בכל העולם נלחמים, שונאים, מענים ומתנכלים לחופש של עמים תמימים. אינני סבור שאזרחי ברית־המועצות הם תמימים או בלתי מבחינים, שבולעים את כל מעשה המרקחת הזאת מבלי לחוש לאמת אלא, שכאמור, דומני, כי תגובתם אינה בדיבור אלא במעשים שאינם כחוק. יותר מדי שילם העם הרוסי במעשי לחץ רצחניים כדי שיעיז ליטול לו חופש ולדבר. ואילו כשהעניין תלוי ביזמתו – מתנקם הוא בחוסר יוזמה כל עוד איננו עומד במפעל או בענין שהוא במרכז תשומת הלב של המדינה.

דוגמה מובהקת לענין זה של רשלנות נפשעת מצאנו בסיפור, שהובא באחד העתונים באותו שבוע על מנת להוקיע את מי שחטא. סופר על בית חולים, שבו הולך רופא לנתח חולה מסוכן. הכל מוכן וערוך לפניו והוא מזמין בקבוק חמצן ברגע הקריטי. מתגלה, כי הבקבוק ריק. מביאים אחר – גם הוא ריק. רצים אל המחסן ומביאים בזה אחר זה – אין חמצן. עד היכן הגענו? זעק העתון בהתמרמרות צדקנית. (אגב. לא מעט יהודים נרעדו למקרא תיאור מדיציני זה בהיות רבים מהם מחזיקים במשרות של מחסנאים או רוקחים או עובדי בתי־חולים) מבשרנו נוכחנו בדוגמה דומה, כאשר אחד מחברי המשלחת עלתה יבלת בעקבו ונזקק לעזרה. בתי־המרקחת של אודסה נהפכו על פיהם בגזרת רופא נשוא פנים, אבל פלאסטר או משחה מתאימה שביקש – לא נמצאו בהם. האם זו רשלנות בלבד? האם אין כאן גם איזה ביטוי של מחאה למי שפיו עדיין מסורס מפחד תקופת רציחות?

עד כמה שנוכחתי מקצת השיחות שהיו לי עם סתם אנשים מן הרחוב, אין התעמולה מצליחה לבוא במקום השכל הישר, השופט ודן ומעריך דברים נכונה. דוגמה נאה לכך פגישה שהיתה לנו באודיסה. ערב אחד וחברי ואנוכי מטיילים בטיילת של אודיסה לנוכח הים. על הספסלים המוני אדם יושבים לנשום נשימת ערב קלה לאחר חום היום. בתוך כך אנו מוצאים שני יהודים משיחים זה עם זה אידיש, מתעכבים להחליף משפטים אחדים אתנו. שניהם כבני 50 והשיחה מתגלגלת כזאת: יהודי א׳ שואל: בונים בתי־כנסת בישראל? יהודי ב' משיב לו: אין צורך בבתי־כנסת, צריך בתי־חרושת. יהודי א׳ ממשיך; לומדים תורה אצלכם? והשני ממולו משיב: לא תורה צריך, כי אם צבא חזק. הראשון אומר: האם אתם באים מקונגרס השלום? והשני משיב לו: אל תאמינו לכל קונגרס השלום, אתם צריכים להכין בישראל פצצה אטומית. וממשיך: אתם שני מיליון וזה מעט. אנחנו פה שלושה מיליון, יחד נהיה חמישה מיליון ואז נכה את הפאשיסט נאצר. את הדרמה הקצרה והעזה הזו מפסיק מראהו המתקרב של מתורגמננו. היהודי מספיק ללחוש לנו, ורק מהר, מהר. מהר…

השתתפותנו שלנו בקונגרס השלום היא פרשה בפני עצמה ולא אספיק להרחיב בה את הדיבור. אזכיר רק, כי לאחר השתדלויות לא מעטות נאם שלונסקי לפני מליאת הקונגרס בעברית, אף כי השעה היתה מאוחרת והאולם היה ריק כמעט. ולמחרת לא הביאו ב“פרברה” משמו אלא את שמו. לעומתו, כשדיבר טופיק טובי ציטטו דבריו במשפט או שנים. פטור בלא כלום אי־אפשר – גם המשפט הקמצני הזה ב“פרבדה” הביא ברכה, הואיל ואחת מקרובותיו של המשורר קראה שמו בעתון ומיהרה למוסקבה לפגוש אותו.

אספר לכם עתה על שני ביקורים בבתי־כנסת במוסקבה ובאודיסה. אתחיל באחרון. באודיסה כ־750 אלף תושב. העיר נאה למדי. עליזה יותר ממוסקבה, פתוחה וצבעונית יותר. בתי־הבראה מרובים, גנים וחורשות ושפת ים מטופחת ונמל שאינו שובת יומם ולילה ברעש ובהמולה. שיכונים מרובים צצים בהיקף העיר, אף כי אחדים מהם נראים כמוקמים בחפזון ובמלאכה רשלנית. בית־הכנסת שוכן באחת הסימטאות שבקרבת הנמל. כדי לבקרו היה עלינו ללחוץ הרבה על מנהלי מסענו ולוותר על שיוט. שהציעו לנו במקום ביקור זה. בית־הכנסת היה סגור על מסגר, השמשית פתחה לנו ועמדנו בתוך אולם ריק וקר ואפור. המתנו שעה ארוכה עד שהגיע היהודי הראשון להתפלל תפילת מנחה. השמשית סיפרה, כי מאז מת הרב שומם כמעט בית־הכנסת מלבד בימים הנוראים ובחגים. באודיסה כ־120 עד 200 אלף יהודים. שהינו עוד שעה קלה ובאו עוד שלושה יהודים, באופן שבאותו יום שני, בין מנחה למעריב, בבית הכנסת היחיד שבאודיסה שלחה קהילה בת 12 רבוא ומעלה 4 יהודים זקנים ומסכנים להתפלל בשמם. אחד היהודים האלה, שהיה אף הוא אורח נוטה לפלון באודסה בא מקווקז וסיפר, כי כמקומו יש קהילה בת 6 אלפים איש, השומרת מצוות ומקיימת יהדותם בקומה זקופה.

ואילו בבית־הכנסת במוסקבה היה הציבור גדול יותר, אף כי לא פחות עצוב. שבת. פרשת בלק. כ500 יהודים ממלאים את בית־הכנסת. אשר בכללותו עושה רושם של בית־מחסה לעלובי החיים. כנס אנשים שבורי גורל. קומתם, תלבושתם וביטוי פניהם מסכנים. הגיל הממוצע – 60. בחוץ יורד גשם, ביה"כ כולו היה שקוע בתפפילפה חרישפית ובשירת החזן. כשבאו אנשי השגרירות עבר במתפללים זיק. מאליהם קמו על רגליהם וקיבלו פניהם בקימת כבוד. אנשי השגרירות בבגדי השבת בכניסתם החגיגית היו נגוד דרמטי להוויה האפורה והקבצנית של בית־הכנסת, האורחים ואנשי השגרירות יושבים על במה מיוחדת נפרדת מן הקהל. והקשר בינם לבין קהל המתפללפים הוא קשר של מבטים. דבר זה הולך ונמשך כמגע אלם מזעזע, העוטף אותך ואינו מרפה ממך כל שעת התפילה. מבטי עינים הלומדות את נציגי ישראל ויונקות מחזותם ומשבתם ביניהם מין השראה. בין האורחים היו כמה מבני המשלחות האחרות, כשנסתיימה התפילה קם הקהל ונסתדר בשתי שורות כשהאורחים ואנשי השגרירות עוברים ביניהם, לוחצים יד ומברכים בשבת־שלום. כל מלה שתבוא לתאר הליכה זו בין שתי שדרות המתפללים הזקנים, הלוחצים ידיך בידיהם הרפויות וסופגים אליהם משהו של מגע שרשי ונכסף. היא חוויה, שקשה לתארה פן תיזקק למלים נרגשות מדי.

אספר עתה בקצרה על ביקור במערכת העתון “סובייטיש־היימלנד”. ביקור זה אורגן לאורחי קונגרס השלום מישראל, לאחר שכמוהו אורגן גם לאורחים יהודים שהיו בין המשלחות. אנשי המערכת, שקיבלו פנינו בחדר המערכת היו כשתי קבוצות, קבוצה קטנה שוחחה אתנו וקבוצה אחרת החרישה כל הזמן. שאלו אותנו שאלות והשיבו תשובות לשאלותינו. אציין כאן שלוש נקודות מן השיחה. ראשונה: ביקשו מאתנו, שנראה אותם באור חיובי בתוך מצבם המיוחד. על השאלה ששאלנו אותם איך תתקיים האידיש אם לא יתחנך הדור הצעיר לדעתה, – היתה תשובתם מגומגמת ומתחמקת כמין “השם ירחם”. הם סיפרו כי במערכת התקבלו כ800 כתבי יד המחכים לדפוס, כי בין המשוררים יש גם צעירים הכותבים אידיש; וביקשו כי יתרגמו בישראל מן השירים ושהסיפורים המופיעים בעתונם. כששמעו מפי אחד החברים על מקומה של האידיש בישראל, באוניברסיטה, בתיאטרון ובעיתונות – נוכחת מיד באור שנדלק בעיניהם. הקבוצה המדברת ובראשם העורכת סופיה פריי, ביקשה לדעת קצת על חיי ישראל וביחוד על השמועות הרעות, כגון אפליית עולים חדשים, קיפוח הערבים. הקמת בסיסים אימפריאליסטים והתנכרות ליהדות ברית המועצות. הם התפארו בערך ביאליק שהופיע באנציקלופדיה הרוסית החדשה. כשנתפרדה החבורה, יצאה העורכת ללוות אותנו עד הרחוב. כשסגרה את הדלת מאחוריה עיכבה אותנו ואמרה: עתה משנגמרה השיחה הרשמיות חפצתי להגיד לכם משהו שטוב יהיה אם תדעו. היינו סבורים כי עתה “יתוודע יוסף אל אחיו”, אולם היא מצאהו לנכון לומר לנו, ובקול של תקיפות, כי מה ששומעים וכותבים אצלנו בענין גילוי אנטישמיות בברית־המועצות בעקב המשפטים הכלכלים, שנתפרסמו לאחרונה ופסקו דין מוות, אינו אלא סילוף האמת. אין כאן אנטישמיות. יש כאן מלחמה שכל מקום תרבותי עורך על פושעים, סרסורים ורמאים המנצלים את החברה לרעה. וחזרה וסגרה את הדלת מאחוריה. (על שאלות ששאלנו במערכת, מדוע אין מפרסמים בעתונם דברים על העם היהודי בכללו ועל ישראל בפרט – השיבו כי עתונם הוא עתון ספרותי ולא במת קורספונדנציה, וכי אין עתון זה אלא ביטוי ליהדות ברית־המועצות בלבד).

שיחה ארוכה ומענינת אחרת, שלא אומר עליה אלא משפטים ספורים אחדים, היתה לשלונסקי ולי עם סורקוב, מזכיר אגודת הסופרים בברית המועצות, בבית אגודת הסופרים, והרי רק פירורים אחדים משיחה בת שלוש שעות: המהפכה עוברת גלגולים אחר גלגולים. מי שאינו יודע לסגל עצמו לגלגול הנוכחי נדרס תחת גלגלי המהפכה, כדרך שקרה למאיאקובסקי. באחד הגלגולים האחרונים שלאחר מלחמת העולם השניה גברה בארצו האנטישמיות, ולפיכך התחילו היהודים להילחץ זה אל זה על מנת למצוא יתר חום. ניסה לטהר את שמו של ארנבורג מן השמועות כאילו היה לו חלק כלשהו במסע רציחות הסופרים היהודים, או שלא עשו די למענם. טען כי דברים אלה אינו אומר מאהבת ארנבורג, אלא מאהבת האמת.

(את ארנבורג עצמו שמעתי בכנס הסופרים, שהיו בין משלחות באי קונגרס השלום. יושב הראש של אותה אסיפה היה נזים חכמת, המשורר התורכי. פתח סארטר בהציגו את השאלה מה יכולה לתרום הספרות לקירוב לבבות בעולם. ארנבורג עלה לדוכן ונשא נאום מענין. הוא אדם שעושה רושם חולני, חיוור, כפוף גב, מזקין, הוא טען, שאין על הסופרים לחזור על נאומי השלום הנאמרים מעל במת הקונגרס, אלא להיפנות ראשם ורובם לעניני ספרות ולשאול את השאלות מכבשונה של ספרות; למה ירדה הספרות מגדולתה ומהשפעתה על העם הן במזרח, הן במערב בהשוואה לכוחה במאה התשע עשרה גם כאן וגם שם).

את הסופרים הצעירים תיאר סורקוב כאנשים שכל מעיניהם למצוא פרספקטיבה נכונה. ידע לומר דברים נוגים על פסטרנק באהדה, שלא הלמה את השמועות על מקומו של הדובר בפרשת פאסטרנק. טען, כי הספרות, שקרא לה בשם,ספרות של האמלט', היא הספרות המטילה ספק ואינה דורכת בעקבות מפולסים, היא זו היחידה שיש לקוות ממנה. להלן תיאר לפנינו סורקוב בכשרון ושפה צבעונית את הנושא מדוע לכל עם ועם, ולו להקטן שבעמים הנידח והמרוחק יש זכות מלאה לשמור על צביונו הלאומי, על סימני היכרותו הלשוניים הפולקלוריים ואחרים, ומדוע אסור לתרבות גדולה וענקית לחנוק את כבשת הרש הלאומית של עמים כאלה וכמה יפסיד העולם אם אמנם יחנקו גילויים עצמיים כאלה. דוגמאותיו היו: אוקראינה. עוד עם קטן בתוך גבולות ברית־המועצות. אבל לא היהדות והאידיש… בתוך דבריו הבחנתי עוד את הנטיה לתאר תהליכים רוחניים בתפיסה מיסטית, סלבואית, של שליחות לאומית, המתבטאת במונחים רליגיוזיים ולא כל כך מרכסיסטיים. משהו מעין השארות הנפש, משהו מעין חיבוט הקבר, משהו מעין געגועים אל ארץ אבות מעבר לכל המכשולים החמריים; טענות, שנישמעו באזני בלתי צפויות ביותר בתוך המועדון של אגודת הסופרים הסובייטיים. אחר כך טען, כפי שכבר סיפרתי, כי הוא וחבריו קראו את קאפקא ואת שאר הסופרים המודרניים, ניהיליסטים כאקזיסטנציאליסטים, אלא שהעם הרוסי יכול עוד להמתין.

לכאורה הרי זו שיחה, שאפשר לנהל בכל חוג סופרים רחב לב. רחב אופק ופתוח לב לשאלות האדם, לספקות, להרהורים פתוחים לכל רוח. דומני, כי מאוד היו מעונינים, כי כאשר נשוב נפיץ את הידיעה כי האוירה נעשתה ליברלית הרבה יותר, בלתי מתוחה ומסבירת פנים לאורח. כדי שנחזור ברושם זה, עשו לא מעט מחוות של רצון טוב וגילויי הכנסת אורחים. מה שראינו ושלא תאם נוסח זה לא היה באשמת המארגנים.

אפשר להתראות עם קרובים, אפשר להיפגש עם נציגים במקצועות שונים ולשוחח איתם במעונם דרך חירות על כל נושא העולה בלבך וישיבו לך בנועם ובאורך רוח; אפשר גם לצאת ולבוא ברחובות העיר בלי שתרגיש בעינים מלוות ועוקבות אותך. אפשר גם למצוא פה ושם גילויי אנושיות יפה ותמימה בתוך העם טוב הלב ורחב הלב הזה. עם כל זה משהו מזהיר אותך, האורח, ולוחש באזנך: פקח עין והטה אוזן ואל תמהר לחרוץ משפט. היום כשהזמן הולך ועובר והדברים מצטלמים ומסתדרים בזה אחר זה ושוקעים או צפים על פי משקלם הסגולי, המסקנות מתחילות להתגבש, ולעתים נראה כאילו הן מרחיקות לכת הרבה יותר מאשר בשעה שהיו הרשמים נקלטים והולכים בכל מקום שבאנו, שמענו כי עתה הרבה יותר קל, כמעט לבלי הכיר, מאשר היה לפני שנים ספורות. אז לא דברו ברחוב. היום הבריות מדברות היום הדבר קל יותר, אבל בעיקרו של דבר מבנה השלטון הצנטרליסטי, המפקח מלמעלה עד למטה, הקובע סטנדרטים וסדר עדיפות למרץ ולהון הלאומי, לא חדל, כמובן, ולא עבר מן הארץ. רק דרך פנייתם אלו העם נשתנתה. אין עוד כפיה ללא משפט. הנקיון, שמשתדלים להשיגו בכל מקום ומקום, חל גם על מערכת יחסים עמוקה יותר. כאילו נעשתה הפניה אלו האדם בדרך זו, הפעל את עצמך ואת רצונך, קבל את המוטל עליך כאילו זה היה רצונך, וכך תהי שותף לדבר. סיסמאות השלום הן חלק משיטה זו, אין לך צורך להתלונן או לבקש – המדינה דואגת לך, חושבת על טובתך ותיתן לך את האפשר המגיע לך בגבולות תכניות המדינה ומטרותיה. אתה אינך שותף להכרעות, אבל תהיה שותף לתוצאות. מכאן אותו חזיון שקראתי לו קודם: סירוס הפה. כל עוד תהיו מתהלכים בלתי מביעים רצון אישי – תהיה לכם רוח ליברלית יחסית. ואם תאמרו – בנקישת כפתור הכל חוזר לאימתו, הזכורה עדיין יפה יפה בכל פינה.

בני אדם אינם מתהלכים עוד בפחד, כי אם “רק” בזהירות. חופש מתוך זהירות. ליברליות מתוך זהירות, לעומת המראות של התקדמות, של נקיון, של אין שיכורים ברחובות, של שדות נאים, של שיכונים נבנים והולכים, של הישגים נפלאים בשטחי מדע וטכניקה – הזהירות הזאת, הילדותיות הכפויה הזו, אי־הדיבור הזה הבלתי אנושי, שהם מנת חלקו של אדם בעיקר.

דומני, כי אחד הדברים הנכבדים ביותר, שהבאתי אתי מברית המועצות, הוא ההכרה הברורה בהכרח של מגע עם אזרחי אותה מדינה. לא כדי לספר להם משהו כנגד דברים שהם חיים בהם. לא כדי להסית אותם כנגד משטרם, אלא קודם כל ובעיקר, כדי להוציא מלבם את ההכרה הנפסדת שהוטבעה בהם על ידי ההדרכה הבלותי פוסקת, כי מעבר לגבולותיהם העולם, שחור, חשוך ורע. כי כל מה שאינו ברית־המועצות הוא מזימות למלחמת השמד.

כדי שתהיה להם קרן תקוה, שהטוב והתקווה לטוב גרים בכל קצות העולם ואם נשים יד אחת – יש להם סיכוי של ממש. כל מה שהם שומעים על העולם שמחוץ להם הוא חד צדדי, מכוון מראש ויוצר הרגשה של התנגדות בלתי מודעת וזו לעתים היא שורש פורה לענה, שקשה יהיה לעקרו לאחר שיקנה שביתה בליבם, דווקא משום שהוא אינו מודע.

אסיים במה שהתחלתי. שאלתי את עצמי איזה דבר יפה אוכל להביא הביתה. לחזור ולספר על מה ראיתי דבר מעודד וגילוי של טוב. קודם כל: העם עצמו. אמנם עני, אבל פתוח, לבבי, והשירה ששרו בקולחוז כאשר היו שתויים למדי היתה משהו, שאינו נסגר בשום מסגרת משטרית שהיא, אבל זה עם שאינו יכול לומר את שתי המלים הפשוטות הללו: אני רוצה. אלא במקום זה כבוש הוא ומודרך להצהיר מה הוא רוצה. אינני בטוח גם אם יש לתלות תקוות מוגזמות בהתרחבות מעמד אנשי המדע הטכני. אין לזלזל אמנם בגידול זה של מעמד אינטלקטואלי, אבל מהנדסים אלה עוסקים בחומר, שאינו מחייב דווקא להוליך ולשאול את השאלות האנושיות הראשונות במעלה חופש האדם, חופש המשטר, מגע של חופש בין אדם לאדם. נושא זה הרבה יותר אפשרי, אולי, במגע בין אנשי רוח: פילוסופים, משוררים, אמנים, מדינאים וכו'.

מגע בין סטודנטים לסטודנטים, בין מורים למורים, בין חוגי עם לחוגי עם, על מנת שיעמדו דברים על תקנתם האנושית מתוך שיחה כנה וחופשית, שאינה עוסקת בהלקאת הזולת ובהצדקת עצמך, אלא רואה את ה“צללים” ואת האורות, מכאן ומכאן כפי שהם. אני סבור, כי מגע חופשי בין אדם לאדם הוא מקור הסיכויים הגדולים ביותר.

יזהר סמילנסקי

הפועל הצעיר נה 50 (כ“א אב תשכ”ב 21.8.62): 4–7; הדאר מב 2 (יב חשון תשכ''ג 9.11.1962): 19–20