מקדש לכבוד הגברת הנאמנה בכל
בית הספרות העברית פרחה ששוֹן
ברגשי הוקרה וכבוד.
ירחים אחדים אחרי פרסמי את מאמרי “ההקדמה וההשלמה לשירי הנגיד” ב“הצופה לחכמת ישראל” היוצא בבודפשט2 נתבשרתי מפי קרובי המלומד מר דוד שׂשׂון בלונדון3, כי אכן נמצא בידו ספר קובץ כל שירי משוררנו הגדול שמואל הנגיד ביחד עם כל ספרו “בן־משלי”, אשר רק חלק קטן ממנו נמצא לנו עד כה4, וגם ספרו “בן־קהלת”, אשר עד היום רק שׁמע שמו שמענו. ומדבריו נודע לנו גם־כן, כי כל שירי הנגיד שהתפרסמו עד כה הם רק מעט מן המעט ממה שיש בכתב־היד שבידו.
פתאום התעשרה איפוא ספרותנו עושר גדול, בהימצא אבדת פרי רוחו ורגשו של אחד מגדולי משוררינו בספרד ומראשוניהם, אשר כל כך הצטערנו עליה.
מר ששון מתכונן להוציא את כל הספר בקרוב. אך כמובן יעבור עוד זמן עד אשר יופיע ויהיה לעיני כל המשתוקקים לשירי הנגיד החמודים5. ועל כן ביקשתי את ידידי הנ"ל להעתיק למעני את שני הדפים הראשונים מספר “בן־קהלת” למען אוכל לפרסמם בתור בּיכורים לחובבי ספרותנו והעוסקים בה ויהיה להם מושג ברור על דבר תכנו וצורתו של הספר הזה, אשר אבד לנו לגמרי עד כה. ומר ששון נתן לי את האפשרות לזאת במלאו את בקשתי.
חלוּקת הספר 🔗
מהדוגמה הבאה להלן נראה, כי כספר “בן־משלי” כן נחלק גם ספר “בן־קהלת” לפרקים על פי האות האלפביתית הראשונה שבכל שיר או פיסקה6. והדוגמה שלפנינו כוללת חלק מפרק האות א' (אם, אשר, אשר, אבוי, אלי, אשר, אנוש, וכו' וכו', בהתחלת הפיסקות).
משׁקלי השּׁירים 🔗
משקלי הפיסקות אשר לפנינו להלן הם ארבעה, ועל־פי המשקלים האלה הן מסודרות, באופן זה:
U– – – / U– – – / U– –
– – – – – – – – –
– – U– / – – U– /– –
U – – / U– – – / U – – –
רק פיסקת שני בתי ההקדמה שונה במשקלה מכל אלה בהיותה על המשקל הזה:
– – U – / – – U – / – – –
אך מלבד השתמשו בחמשת המשקלים האלה משתמש הנגיד בכל המשקלים האפשריים חליפות, ובפרק זה של האות א' מספר בן־קהלת בלבד הננו מוצאים עוד את שלושה־עשר המשקלים הבאים:
– –U – / – U – / – U –
– –U – / – – U– /– –
– –U – / – U – / – – U– /– U–
– –U – / – U – / – U– / – U–
– –U – / – – U– / U– –
– –U – / – U– /– U– /–
– –U – / – U– /–
– –U – / – – U – / –
– U– / – U– / – U– / U– –
– U– /– U– / –
U– – / – U – – – / U – – / U– – –
U– – – /U – – – / U– – – / – – –
U – – – / U – – – /U – – – / – – –
לפני כל שינוי משקל באה באמצע השורה אות הפרק לסמן ע"ז, ובחלק שלנו באה האות א.
פּסקת ההקדמה 🔗
וסדוּר ראשׁי הפּרקים על פּי אוֹתיוֹתיה
המלים אשר בפיסקת־ההקדמה הן עשרים ושתים כמספר אותיות הא“ב, ועל כל מלה נרשמה בכתב־היד אחת כ”אותיות הא“ב” על פי הסדר: אם(א) תאהב(ב) בין(ג), וכו'.7
הדבר הזה אישר לשמחתי את השערתי בירחון Monatsschrift הנ"ל בנוגע לספר בן־משלי.
בכתב היד שפירסמתי שם (מאוצרו של ידידי החכם אלקן אדלר), שהוא כולל שני דפים מראשיתו של ספר בן־משלי, נמצאים לפני פיסקות המשלים גם כן שני בתי־שיר בתור הקדמה, ובהם כפי שהתבוננתי אז גם כן שתים ועשרים מלים:
קְחָה מוּסָר נַעֲלֶה / וְשׂוּם שֵׂכֶל נִפְלֶה / לְךָ מִבֶּן־מִשְׁלֵי / שְׁמוּאֵל הַנָּגִיד
אֱנוֹשׁ הַשּׁוֹקֵד עַל / שְׁעָרָיו לֹא יִמְעַל / וּמֵישָׁרִים יִפְעַל / וְדָת וָדִין יַגִּיד.
ובצד הראשון של דף א' נמצאה אחרי השורות האלה, לפני התחלת המשלים עצמם של פרק האות א‘, המלה “קחה” באותיות גדולות, ואחר כך ליד הפיסקה הראשונה, בגליון, – האות ק’, וליד הפיסקה השנייה האות ח‘, וליד השלישית האות ה’. וכן הדבר בראשית הצד הראשון מהדף השני, אשר בו התחלת פרק האות ב' (ביניהם חסרים כל יתר דפי פרק האות א'), בנוגע למלת “מוסר” (זאת אומרת: המלה השניה של ההקדמה) שבאה באותיות גדולות באמצע השורה, ועל יד ארבע הפיסקות הראשונות של פרק האות ב‘, ארבע האותיות מ’, ו‘, ס’, ר', אות ליד כל פיסקה.
מה ענין הדברים האלה והאותיות האלה?
אחרי עיון מצאתי את החידה. המחבר סידר את ראשית כל הפרקים באופן כזה:
מראשי הברות־החרוז של הפיסקות הראשונות של כל פרק ופרק יוצאת אותה המלה הקבועה לה בשני בתי ההקדמה. וככה באות בראשית פרק האות א' שלוש פיסקות, אשר ראש הברת־חרוז הראשונה הוא ק' (רחו־קים, שח־קים), של השניה – ח' (ובו־חר, לא־חר), ושל השלישית – ה (גבו־הים, האל־הים)8. וכן הדבר בפרקי כל יתר האותיות.
מזה שפטתי במאמרי ההוא, כי בספר בן־משלי צריכים להיות 22 פרקים (לפי מספר המלים שבבתי ההקדמה), וכי החלק שיש בידנו, הכולל רק חלקים מפרקי אותיות א‘, ב’, ג‘, ד’, הוא קטן מאד ממה שצריך להיות כל הספר.
כתב־ידנו זה אישר את השערתי בכל פרטיה; והראנו גם זאת, כי בספרו בן־קהלת בחר הנגיד גם כן בדרך זו; ועוד יתרה יש פה, כי מעל לשתים ועשרים המלים של פיסקת ההקדמה לספר זה כתובות בפירוש אותיות הא"ב על פי סדרן, כל אות מעל לכל מלה, להורות, כי מלה זו יוצרת את הברות־החרוז של הפיסקות הראשונות של פרק האות הרשומה עליה. וככה הננו מוצאים, למשל, בפרק אות ב', כי מראשית הברות־החרוז של ארבע הפיסקות הראשונות יוצאת לנו המלה תאהב, שהיא המלה השניה בפיסקת ההקדמה.
בְּךָ נֶפֶשׁ מְגַלָּה לָךְ יְפִי רוּץ / מְצֹא תֵבֵל וּמוּמָיו הֶחְבְּאָתָה / ת
וְלֵב אוֹמֵר לְךָ תִּחְיֶה לְעוֹלָם / וְהוּא אָחוּז בְּצִפָּרְנֵי תְמוּתָה
בְּחַר בּוֹכִים לְחֶבְרָה וַחֲסִידִים / וְסוּר מִשּׂוֹחֲקִים וּמְתֵי שְׁגִיאוֹת / א
הֲלֹא תִרְאֶה מָבוֹא הַמַּחֲלָה מִן / אֲכָל־מָתוֹק, וּבַמְּרוֹרִים רְפוּאוֹת
בְּעֵת תִּזְכֹּר יְמֵי נוֹעַר, אֲלֵיהֶם / לְבָבָךְ כָּאֲרִי שׁוֹאֵג וְנוֹהֵם / ה
תְּבַקֵּשׁ כָּל־יְמוֹתֶיךָ כְמוֹהֶם / וְלֹא תִמְצָא כְמוֹתָם אַחֲרֵיהֶם
בְּהַעְלוֹתִי עֲלֵי לִבִּי בְּעַרְשִׂי / שְׁאוֹן מָוֶת אֲשֶׁר מָחָר יְהִי בָא / ב
נְמַסּוֹתִי וְהִתְפָּרְדוּ עֲצָמַי / כְּמוֹ טֶלֶא בְכַף אַרְיֵה־עֲרָבָה.
וכן הדבר בראשית פרקי כל יתר האותיות.
על־ידי עובדה זו הכרתי, כי תיכף בראשית פרק האות א' בספרנו בן־קהלת אשר המלה המתאימה לאות זו היא אִם, ומלה זו גם רשומה בכתב־היד תיכף אחרי שני בתי ההקדמה, באמצע השורה – חסרות למצער שתי הפיסקות, שהברות־חרוזן היו צריכות להיות האותיות א‘, מ’.
ובראשית פרק אות ח' הננו מוצאים, כי מצירוף הברות־חרוז שתי הפיסקות הראשונות יוצרת לנו מלת “בך” תחת מלת “לך” המקבילה לאות זו בפיסקת ההקדמה.
ביתר הפרקים ישנה התאמה גמורה.
החרוּז בּשירה המזרחית 🔗
ענין אות הברת־החרוז, זאת אומרת האות הראשונה של ההברה האחרונה בבית השיר, תופש מקום חשוב בספרות הערבית וגם בספרות השירה העברית הספרדית. השרשים במלונים הערבים הקדמונים הגדולים כמו לסאן אלערב והקאמוס לא סודרו על פי סדר אלפביתי של האות הראשונה שבהם (פה"פ), כנהוג בכל ספרי המלים, כי אם על פי האות האחרונה (לה"פ), וזה למען ימצא המשורר תיכף את כל השרשים, שאפשר לו להשתמש בהם לחרוז אשר בחר לשירתו. שירי משורריהם הקדמונים סודרו בדיואניהם לא על פי העניינים, כי אם על פי סדר אלפביתי של אות הברת־חרוזיהם, פרק לכל אות, ובראש הפרק כתוב: “פרק חרוז האלף, פרק חרוז הבית” ( فصل قافية الالف، فصل قافية الباء), וכיוצא בזה. ויש שירים מפורסמים הנודעים בשם על פי חרוזיהם כגון " נוּנִיַּת אבי־אלפתח" (אשר חרוזה נון) “לָאמִיַּת אלערב” (אשר חרוזה הוא האות ל'), וכיוצא בזה. וגם בספרי הדיואנים של משוררינו הספרדים סודרו השירים על פי הסדר האלפביתי של אות הברתם האחרונה.
גם ספר מיוחד חובר בספרותנו לצורך המשוררים, הוא הספר “יד חרוזים”9 ואשר בו סודרו כל המלים של כל חרוז וחרוז בפרק מיוחד.
נקוּד השירים ותקוּנים 🔗
כתב־היד של מר ששון הוא כולו בלתי־מנוקד; ואת בתי־השיר הבאים ניקדתי אנכי לפי הבנתי בהתאמה למשקליהם.
בכתב־היד, אשר בכלל הוא מדוייק, נשארו בכל זאת אילו שגיאות10, ובהערותי לשירים אחדים הצעתי תיקונים לפי השגתי.
חידוּשׁי שׁמוּשׁ בּלשׁוֹן 🔗
כדרך הנגיד ביתר שיריו להרחיב גבולות השפה מחוץ לחומת התנך המקיפה את שירי יתר משוררינו, כן גם בדוגמה הזעירה שלפנינו מספרו בן־קהלת הננו מוצאים חידושי שימוש שונים המורים על הנחיצות שהרגיש לסול מסילות חדשות. חידושים אלו מסתעפים בקטע קטן זה בדרכים הבאות:
א. שימוש בלשון רבים בשעה שבתנ"ך ובשפה הננו מוצאים רק את היחיד, כגון: יְלוּדֵי (בפיסקת ההקדמה), נְבָרִים (פיסקה ט'), חֲשָׁשִׁים (ט'). בדרך זו השתמשו המשוררים הספרדים בכלל במקום שהיה דרוש להם דבר זה לצורך החרוז או המשקל. וכן הוא משתמש בשיריו (בהוצאת הרכבי) בריבוי יְבוּלִים (צד 68, שורה 3), רְעָלִים (68, 18), חִילִים (70, 10).
ב. שימוש בנפרד בשעה שבתנ"ך ישנו רק הנסמך: עֲפָרוֹת (פיסקה ח').
ג. הרכבות של סמיכות מיוחדות להנגיד: צְפוּן־קבר (ב), תְּמִים־שיח (ג), מְתֵי־תֹּם (ג). ־ וכן בשיריו: נְעוּר־שֵׂכל (115, 6).
ד. שימוש במשקלים ובבניינים בלתי רגילים בלשון באותן המלים והשרשים שהוא משתמש בהם: מְחַמֵּד (יא) מלשון הכתוב: בצלו חִמַּדְתִּי וישבתי (שה"ש ב 3); מַקְרֶה (יג) מלה“כ: כי הִקְרָה ה' אלהיך לפני (ברא' כ"ז 20), אך בהוראת: מביא על…, גורם כי יקרה; יוֹזֵם (ו), מלה”כ: אשר יָזְמוּ לעשות (ברא' י"א 6), וככה הוא משתמש גם בדיואנו בשרש זה: ויָזמו כי אנחנו נחלתם (66, 17); תְּעִיָּה (ה), וכן בדיואנו: בתהפוכות וּבִתְעִיָּה (47, 15), תְעִיָּתוֹ יהיה חושב נכונה (156, 6); יְיַפֶּה (ד), וכן בדיואנו: יְיַפֶּה לך חטאיך (132, 13), ויִפִּיתָ לישראל להמיר אל בבן־פרה (92, 16) ולא “וְיָפִיתָ”, כאשר ניקד הרכבי וכתב סימן תֵּמה על יד זה (sic) ואמר בהערתו, כי זה כמו וּפִתִּיתָ!
ה. שימוש במלים בהוראות חדשות: תֶּאֱחוֹז־תשיג (כ); יְשֻׁוֶּה־יוּשָּׂם (ו), וכן בדיואנו: אֲשַׁוֶּה תנוכי הזמן הרע רצועים (96, 14)11; אֲצַפֶּה־אביט (כב)12; דָת־ספרי התורה, המקרא (י) וגן בדיואנו: ותקראם קריאתך ביום שבת בּדָתֶךָ (80, 13), ששם הכוונה לקריאת התורה בשבת; לְהַגְּיעָם־להשיגם; חֲדָשִׁים־חדשות, דברים חדשים13.
ו. שימוש בלשון קצרה: יעש ימי חייו – במשך ימי חייו (יח).
ז. שימוש במלים תלמודיות או עבריות בצורות או בהוראות, שהן נמצאות בהן בתלמוד ולא בתנ“ך: שררה (יב), וכן בדיואנו: ומוסיף על שררתם שררה (17, 6); כמותם (א), וגם בצורה הפיוטית: כמותמו! (ב), וכן בדיואנו: כמותם (134, 14), כמותן (71, 19), כמותו 73, 14); כאלו (כ"ב); וכן בדיואנו: משנים; אמירה (יב), וכן בדיואנו: אמירה (16, 17; 31, 15), אמירתי (59, 2); יצירה (כב) יחלק־יבדיל בין דבר לדבר (ט); קרת־רוח (יג); ימות על דתו (יח), ע”ד: נהרג על קדוש השם.
התוכן 🔗
תוכן שירי בן־קהלת הוא בכלל ענייני מוסר ותוכחה, כשירי ה“אָדָבְּ” הערבים; ובדוגמות הבאות הננו מוצאים עניינים אלה: זכרון המות (א‘, ב’ ו‘, ה’, יב, יד, כא); זכרון הזקנה (ד); תוכחה לטועים (ה); להפכפכים(ג); עוררות להכנעה לאל ולתפלה (ז,י); למעשה החסד והטוב (טו, יח); לבטחון (יג); להסתפקות (כ); על בני האדם למיניהם (ט); על התהפכות הזמן (יא); על פחד האדם מפני המקרים (יג); נוח לו לאדם שלא נברא ושלא יאריך ימים כשנברא (טז, יט).
ומענין הדבר בשירי הנגיד, כי איננו חוזר כמעט אף פעם על רעיון אשר הביעו כבר, שלא כדרך יתר המשוררים החוזרים הרבה על הרעינוות אשר הגו פעם. חיפשתי בכל דיואנו למצוא השוואות לרעיונות המובּעים בשיריו הבאים, ולא מצאתי. זהו אות ומופת למקוריותו ולהשפעת הגיוניו.
אף מצטיין הנגיד בכוח דמיונו להשוואות. וזאת הננו רואים ביחוד בפיסקה האחרונה (כב) מדברי שיריו הבאים להלן, שהיא תיאור נפלא לשמים ולצבאם. בה הננו רואים מעוף שירתו, מקוריותו בהשוואות, וחוזק דמיונו העובר מהשוואה להשוואה כדבורה המקפצת מפרח אל פרח; וחושב הנני, כי לא אשגה אם אומר, כי זהו אחד שיריו היותר יפים: הירח דומה לרועה המשלחת את כבשיה (הכוכבים) לרעות באחו (בשמים). הירח, אשר העננים הקלים הנהדפים מהרוח חולפים על פניו ודרכם נראה כאלו הוא רץ אורח, דומה לאניה, אשר נִסֶּיהָ, יריעותיה הלבנות, פרושים והם מוליכים אותה; הענן דומה לעלמה המהלכת על פני גנה ומשקה את הדסיה; ועב־טל היורה אגלי הטל על פני ארץ דומה לנערה המנערת עלי ארץ את רסיסי שערותיה, אשר זה עתה רְחָצָתַן במים; ובני האדם השוכנים בעולם נסים מפחד המות כיונה התמימה הנסה מפני הנץ הטורף; והעולם בעצמו דומה לצלחת הנשברת וחרסיה נשברים כתית עד בלי השאיר כל זכר לה.
שפעת השוואות יפות ומקוריות כזאת בשפה כל כך קלה ונעימה צריכה להשיב למשוררנו זה את מקום־הכבוד הראוי לו בין גדולי משוררינו הספרדים.
בֶּן־קֹהֶלֶת 🔗
אִם(א) תֶּאֱהַב(ב) בִּין(ג) אֵת(ד) יְלוּדֵי(ה) יָמִים(ו) / מַהֵר(ז) לְךָ(ח) הָבֵן(ט) בְּבֶן(י)־קֹהֶלֶת(כ)
תַּכִּיר(ל) לְךָ(מ) כִּי(נ) אֵין(ס) לְמוֹתֵת(ע) יַלְדֵי(פ) / יָמִים(צ) בְּרֹב(ק) עֵצָה(ר) וְלֹא(ש) בִּיכֹלֶת(ת)14.15
אם
[א] אֲשֶׁר יִדְאַג בְּעֵת יִרְאֶה פְּגָרִים / עֲלֵי חוּצוֹת כְּבָר עָשָׂה נְבָלָה
וְיֵדַע כִּי בְיוֹם מָחָר יְהִי הוּא / כְּמוֹתָם עַל פְּנֵי אֶרֶץ נְבֵלָה16.
[ב] אֲשֶׁר הוֹלְכִים וְלֹא שָׁבִים שְׁלֹשָׁה: / צְפוּן־קֶבֶר וְיוֹם אֶתְמוֹל וְהַצֵּל
וְהַפִּסְּחִים כְּמוֹתָמוֹ שְׁלֹשָׁה: / נְכֵה־רֶגֶל וְרוֹדֵף רִיק וְעָצֵל17.
[ג] אֲבוֹי לָךְ לִבְּךָ פָרִיץ וּפִיךָ / תְּמִים־שִׂיחַ וְאֵין זֶה חֹק מְתֵי־תוֹם
וְצוֹם תָּצוּם בְּיוֹם עָשׂוֹר וְתִבְרֶה / בְּלֶחֶם גֵּר וְאַלְמָנָה וְיָתוֹם18.
[ד] אֱלֵי מָתַי יְיַפֶּה הַזְּמַן לָךְ / לְהוֹלֵךְ לִבְּךְ בִּנְתִיב זְדוֹנָךְ
וְחִצִּים הַלְּבָנִים נִחֲתוּ בָךְ / וּבִעוּתֵי זְקוּנִים יַעְרְכוּנָךְ
הֲתִישַׁן עַד יְיַפֶּה הַזְּמַן אֵת / חֲצִי (?) גַבָּךְ וְתַכְבִּיד19 אֵת לְשׁוֹנָךְ
וְיַמְשִׁיל בָּךְ יְמֵי רָעָה וְיוֹרִיד / לְתֻמָּתָךְ בְּרִירָךְ אֶל זְקָנָךְ20.
[ה] אֲשֶׁר טָבַע בְּצוּלַת הַתְּעִיָּה / כְּבָר בָּאָה לְךָ עֵת הָעֲלִיָּה
וּבָא הָעֵת לְהִגָּלוֹת אֲדוֹנִים / יְאַסֵּף אֵת נְדוּדֵי דָת נְקִיָּה21.
[ו] אֱנוֹשׁ יוֹזֵם בְּלִבּוֹ מַאֲוַיִּים / לְהַגִּיעָם בְּיוֹם מָחָר יְקַוֶּה
וְיֵאָנֵשׁ לְעֵת בֹּקֶר וְטֶרֶם / פְּנוֹת שֶׁמֶשׁ בְּתוֹךְ קֶבֶר יְשֻׁוֶּה22.
[ז] אֲבִי־מַדָּע, אֱלֵי כַמָה תְּשׁוֹטֵט / לְחַפֵּשׂ אַחֲרֵי צֶדֶק וְאַיֵּה
פְּקַח אֹזֶן וְהִשָּׁמַע לְאָדוֹן / אֲשֶׁר מֵתֵי אֱמוּנָתוֹ יְחַיֶּה23.
[ח] אֲנִי אֶרְאֶה יְשֵׁנֵי הַקְּבָרוֹת/ וְאֵת לִבִּי תְנוּמוֹתָם מְעִירוֹת
מְעַט קָט עַד מְלֹאת יָמַי וְאִישַׁן / אֲנִי עִמָּם בְּסֵתֶר הָעֲפָרוֹת.
[ט] אֲשֶׁר יָצָר וּבָרָא אֵת לְבַב אִישׁ / בְּקִרְבּוֹ לִמְּדוֹ לִבְרוֹא חֲדָשִׁים
וְלֹא יִשְׁוֶה אֱנוֹשׁ אַמִּיץ וְחָרִיץ / בְּלִבּוֹת הַנְּבָרִים הַקְּדוֹשִׁים
וְלֵב יִקְרָא גְדוֹלִים כַּבְּרוֹשִׁים / וְלֵב יִקְרָא הֲבָלִים כַּחֲשָׁשִׁים
וְלֵב יֵדַע אֲשֶׁר יִהְיֶה וְלֵב לֹא / יְחַלֵּק אֵת שְׁלֹשָׁה מִשְּׁלוֹשִׁים
וְיֵשׁ רֵעַ כְּמַלְאַךְ הָאֱלֹהִים / לְרֵעֵהוּ וְרֵעִים כַּנְּחָשִׁים
וְהִתְהַפֵּךְ זְמַנִּים עַל אֲנָשִׁים / כְּהִתְהַפֵּך אֲנָשִׁים בָּאֲנָשִׁים24.
[י] אֱלֵי בֵית יוֹצְרָךְ הַשְׁכֵּם וְהַעְרֵב / לְהִתְפַּלֵּל וְעָבְדֵהוּ בְחִילָה
וְסוּר מֵרַע מְעַט אוֹ רַב בְּעוֹלָם / וּמֵחַטָּאת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה
וּמוֹל אֵת לִבְּךָ בַּטּוֹב וּמֵרָע / בְּפִי זָרוֹת תְּהִי אָזְנָךְ עֲרֵלָה25
וְהִתְבּוֹנֵן בְּמִקְרָאָךְ וְדָתָךְ / וְעַל כָּל־נֶעֱלָם מִמְּךָ שְׁאָלָה26.
[יא] אֲנִי רוֹאֶה זְמַן הָפוּךְ וְיָמִים מְשֻׁנִּים / אֵין אֲנִי בָהֶם מְחַמֵּד
עֲשִׁירִים יִשְׁאֲלוּ מִן הָעֲנִיִּים / וּפֶתִי אֶת חֲכַם לֵבָב יְלַמֵּד27.
[יב] אֲשֶׁר יֵשׁ לוֹ עֲדֶן בָּעִיר שְׂרָרָה / רְרֹף צֶדֶק בְּפֹעַל וַאֲמִירָה
אֲנִי שַׂרְתִּי לְפָנִים בָּהּ וְהִנֵּה / אֲנִי עָפָר וְכֵן תִּהְיֶה מְהֵרָה
אֲנַחְנוּ בַּעֲלֵי הָעִיר לְפָנִים / וּבָתֵּינוּ עֲדֶן לָכֶם לְדִירָה
וּמָחָר יִשְׁכְּנוּ בָהֶם אֲחֵרִים / וְתִנָּתְקוּ אֱלֵי זֹאת הַקְּבוּרָה28.
א
[יג] אִם יֵצַר לָךְ / קַוֵּה אֶל צוּר / מַמְצִיא רֶוַח / מִן הַצָּרוֹת
כַּמָּה מַקְרֶה / לִשְׁבוּרֵי־לֵב / קוֹרַת־רוּחַ / בִּנְתִיב קוֹרוֹת29
[יד] אוֹהֲבֵי יָמִים / עַל גַּב אָרֶץ / הַיְדַעְתֶּם כִּי / חַיֵּיכֶם שָׁוְא
אַתֶּם מִשֹׁ־ / רֶשׁ מָוֶת, כָּל / עָנָף יָשׁוּב / אֶל שָׁרָשָׁיו.
[טו] אִם יַחְפּוֹץ אִישׁ / לִחְיוֹת לָעַד / יַעַשׂ חֶסֶד / בִּימֵי חֶלְדּוֹ
חֵי נַפְשׁוֹ אַ־ / חַר מוֹתוֹ / כִּי אִם מֵת אִישׁ / לֹא יָמוּת חַסְדּוֹ30.
[טז] אֵין טוֹב אִם אָרְ־/ כוּ לִי יָמַי / כִּי כָל־הַיּוֹם / כַּעַס אֶרְאֶה
אוֹ נִגְלוּ, לִי / מַה־טּוֹב, כִּי אָז / לֹא אֶרְאֶה אִישׁ / חָמָס יִגְאֶה31.
א
[יז] אָדָם יְלוּד אִשָּׁה חֲסַר־כֹּחַ / יֵצַר לְמִקְרֵה יוֹם אֲשֶׁר הוּא בוֹ
יֵצַר לְנֶכֶר קַל, וְאִם גָּבַר / מֶנְהוּ, וְשֶׁעָבַר וְשֶׁיָּבֹא32.
[יח] אִם יַעֲלֶה אָדָם לְשַׁחַק אוֹ / יָשִׂים תְּהוֹם רַבָּה מְעוֹנָתוֹ
מָוֶת יְבוֹאֵהוּ וְעַל כָּכָה / יַעַש יְמֵי חַיָּיו לְיוֹם מוֹתוֹ
יֵיטִיב פְּעוּלָּתוֹ וְיָמוּת עַל / דָּתוֹ וְיִחְיֶה בֶּאֱמוּנָתוֹ
עַד יִסְפְּדוּ רַבִּים בְּמִיתָתוֹ / גַּם יַחְמְדוּ גַנִּים קְבוּרָתוֹ33.
[יט] אִישִׁים בְּהֶבְלָם יֵלְדוּ בָנִים / לָרִיק וְיָגִילוּ בְּעֵת יִרְבּוּ
אִלּוּ יְבִינוּן אֵת יְמוֹת עוֹלָם / לֹא טִפְּחוּ בָנִים וְלֹא רִבּוּ.
[כ] אִם תַּעֲמוֹל הַרְבֵּה וְאִם תַּמְעִיט / תֹּאכַל בְּעוֹלָמָךְ אֲרוּחָתָךְ
בִּמְעַט מְלָאכָה תֶּאֲחוֹז34 לֶחֶם־/ חָקְּךָ וּמַה־תּוֹעִיל יְגִיעָתָךְ
תַּעֲבוֹד מְלָכִים בַּעֲבוּר תַּרְבֶּה / הָמוֹן35 יְהִי שָׁמוּר לְאַחְרִיתָךְ
הַשְׁקֵט וְנַפְשָׁךְ אַל תְּיַגַּע כִּי / סוֹפָךְ בְּיַד צוּרָך וְרֵאשִׁיתָךְ.
[כא] אֵיךְ תַּעֲרֹץ מָוֶת, וְכָל־אוֹמֵר / לֵךְ וַעֲשֵׂה חַיִל תְּהִי מֶמֶר
אִם שִׁבְתְּךָ תַּצִּילְךָ מִידֵי / חֶבְלֵי תְמוּתָה שֵׁב וְהִשָּׁמֵר
כָּל־אִיש יְהִי טָמוּן בְּעָפָר אוֹ / מָזוֹן לְעוֹף אוֹ מַחֲנַק נָמֵר36.
א
[כב] אֲצַפֶּה אֱלֵי שַׁחַק וְכוֹכָבָיו / וְאַבִּיט בְּאֶרֶץ אֵת רְמָשֶׂיהָ
וְאָבִין בְּלִבִּי כִּי יְצִירָתָם / יְצִירָה מְחֻכָּמָה בְּמַעְשֶׂיהָ
רְאוּ אֶת שְׁמֵי מָרוֹם כְּמוֹ קֻבָּה / תְּפוּרִים בְּלוּלָאוֹת קְרָסֶיהָ
וְסַהַר וְכֹכָבָיו כְּמוֹ רוֹעָה / תְּשַׁלַּח בְּתוֹךְ אָחוּ כְּבָשֶׂיהָ
כְּאִלּוּ לְבָנָה בֵּין נְשִׂיאֵי־עָב / סְפִינָה מְהַלֶּכֶת בְּנִסֶּיהָ
וְעָנָן כְּעַלְמָה עַל פְּנֵי גִנָּה / תְּהַלֵּךְ וְתַשְׁקֶה אֵת הֲדַסֶּיהָ
וְעָב־טַל כְּמוֹ נַעְרָה תְּנַעֵר מִן / שְׂעָרָהּ עֲלֵי אֶרֶץ רְסִיסֶיהָ
וְשׁוֹכְנִים כְּמוֹ חַיָּה אֲשֶׁר נָטְתָה / לְלִינָה וְחַצְרוֹתָם אֲבוּסֶיהָ
וְכֻלָּם יְנוּסוּן מֵחֲתַת מָוֶת / כְּיוֹנָה אֲשֶׁר הַנֵּץ יְנִיסֶהָ
וְסוֹפָהּ לְהִדַּמּוֹת לְצַלַּחַת / אֲשֶׁר שִׁבְּרוּ כָתִית חֲרָסֶיהָ.
-
חלק ממאמר זה נתפרסם ברבעון JQR, XVI, 267–278. ↩
-
שנה שביעית, עמ‘ 288–298.[כאן עמ’ 134–145]. ↩
-
במכתב פרטי אלי ואח"כ בהוספה הספרותית לשבועון Jewish Chrhnicle לחודש מרץ, 1924. ↩
-
גם אנכי פירסמתי בירחון Monatsschrift, כרך 56, מעמ' 722 עד 735, חלק שלא נתפרסם עדיין מספר זה במאמרי:Ein neues Fragment des Ben–Mischle Samuel Hanagids. ↩
-
[הספר הופיע על ידי דוד ששון בשנת תרצ“ד באוקספורד 31. מהדורה מדעית של ”בן־קהלת“ הופיעה בתל־אביב בשנת תשי”ג על ידי שרגא אברמסון.] ↩
-
בשם פיסקה הנני קורא לכל קבוצה של בתי־שיר המחוברים יחד וחרוז אחד להם (Strophe). בספרנו זה רוב הפיסקות הן בנות שני בתים, אך יש גם של שלושה (פיסקה כא להלן), ארבעה (ד‘, י’, י“ב, י”ח, כ'), שישה (ט'), וגם עשרה (כ"ב). ↩
-
במקור, אותיות הא"ב מופיעות מעל השורה, כל אות מעל המילה המתאימה. קשיים טכניים גרמו כאן להצגת האותיות בין המילים. ↩
-
הנה לדוגמה הפיסקה הראשונה של פרק אות א' בבן־משלי:
אֱמֶת קָשָׁה, וְקֵץ מָהִיר, וְחָכְמָה
וְדִין רַבִּים וְדַרְכֵיהֶם רְחוֹקִים
נְחֵה אֵת לִבְּךָ מֵהֶם בְּדֶרֶךְ
מְפִיקָה אֵת רְצוֹן שׁוֹכֵן שְׁחָקִים. ↩
-
[ספרו של גרשם חפץ, ויניציאה ת“ס; שם ת”ק. וידועים ספרי שימוש לחרוזים בכתבי־יד שקדמו לספר זה.] ↩
-
הדבר הזה יתברר יותר כאשר יבואו להשוות בין נוסחותיו ובין נוסחות כתבי־היד אשר מהם לוקחו שירי הנגיד, שנתפרסמו עד כה. ↩
-
בנוגע לשימוש בבניין פֻעל בשרשים שאינם נמצאים בבנין זה בתנ"ך הננו מוצאים דוגמות רבות בשירי הנגיד: חֻלְּפוּ מן…–החליפו להם דבר במקום דבר (8,66), לֻבַּשׁ ענן בֹקר בשמש (1,73), שֻׂמַּח, בֻּשַּׂר (6,4,38), יְמֻלַּל=יִאָמֵר, יְדֻבַּר (12,134), תְּחֻסַּר (8,129), יְעֹרַךְ (מל' מערכת מלחמה, 15,104), יְאֻסַּף (=ימות, 4,159). יְגֻבַּר (16,116), יְשֻׂמַּח (5,159), מְשֻׂמַּחַת (1,79), תְּמֻלָּא (3,44), חֻיָּה (7,46). ↩
-
על דרך: לך העמד הַמְצַפֶּה (ישע' כא, 6) בהוראת צופה ומביט. ↩
-
וכן הוא משתמש בדיואנו בריבוי בלשון זכר תחת הוספת־ וֹת: לְמוֹת אחי, מְנוּחִים ועלצים לנפשי עד ימי עולם מנֻדים (15,81). ↩
-
אם חפץ אתה להכיר את מקרי הזמן והצרות, שהוא מביא על בני האדם, לך לךּ תיכף וקרא והבן בספרי זה בן־קהלת; ואז תדע ותכיר, כי אי אפשר לבטל ולכלות ילדי־ימים אלה לא בעצה ולא בכוח. ↩
-
גם כאן, כמו קודם ביצירה, בגלל קשיים טכניים האותיות נמצאות בין המילים; במקור כל אות מאותיות הא"ב נמצאת מעל המילה. ↩
-
לדעתי, צריך לתקן: יִלְעַג תחת יִדְאַג. מי שלועג לגופת מת כשמעבירים אותה ברחוב הוא עושה נבלה. השוכח הוא, כי עוד מעט יהיה גם גופו נבלה כגופתם? – “כְּבָר” בּשירת הספרדים הוראתה “אָכֵן” והיא מקבילה למלת “קַד” הערבית. ↩
-
שלושה הם ההולכים לבלי שוב: המת, אשר טמנוהו בקברו, ויום תמול שעבר, והצל העובר. וכן יש שלושה פסחים בעולם: הַפִּסֵּחַ ברגלו, והרודף אחרי ההבל (שהליכתו איננה הישרה), והעצל, אשר לרוב עצלותו נראית הליכתו כהליכת הפיסח. ↩
-
אוי לך אם תוכך איננו כברך: אם לבך אוחז ברשע ובאותה שעה פיך מדבר בתמימות, דבר כזה איננוּ מדּרךְ האנשים התמימים. ואתה צם ביום הכפורים ובשעה שעליך לברות לחם אחרי הצום הנך אוכל את לחם הגר והאלמנה והיתום, אשר גזלת מהם. ↩
-
לדעתי צריך לתקן במכתם זה: יְרַפֶּה ת‘ יְיַפֶּה, וְיַכְבִּיד ת’ וְתַכְבִּיד. –הביטוי “חֲצִי גַבָּךְ” איננו מובן. (אפשר, “ירפה חצי גבך” פירושו: שתתחיל ללכת כפוף־גב עד החצי, כדרך הזקנים. [הערת יוסף קלוזנר]. ↩
-
עד מתי ייפה לך הזמן את זה שהוא מוליך (לְהוֹלֵךְ=לְהוֹלִיךְ) את לבך בדרך הרשע? הן ירדו בך כבר החצים הלבנים (שערותיך אשר לָבְנוּ מִזֹּקֶן). התישן עוד ולא תתעורר לשנות דרכך עד אשר יחליש הזמן חצי גבך (אולי: לבך?) ותהיה כבר כבד־לשון ולא תוכל לדבר כהוגן, וימשיל עליך את ימי הרעה ויוריד את רירך אל זקנך, כדרך הזקנים התמימים, שאינם מרגישים עוד בכיעור מעשם זה? ↩
-
לדעתי צריך לתקן: וּבָאָה עֵת ת‘ וּבָא הָעֵת; אֲדֹנָי ת’ אֲדוֹנִים; וְאַסֵּף ת' יְאַסֵּף. אתה העם, אשר טבעת במצולת הגלות והנדודים, כבר הגיעה העת, שתשוב ותעלה לארצך, וכבר באה העת, שיתגלה האל ויאסוף את בני הדת הנקיה (בני ישראל) הנודדים וגולים. ↩
-
האיש חושב מחשבות ותָאֵב תאוות, ומקווה להגיע אליהם (להשיגם; אולי: שיגיעו) ביום מחר. ולמחרת בבוקר יש שהוא כבר חולה מסוכן ולפני בוא השמש כבר הוא מושם בתוך קברו. ↩
-
אתה בעל המדע, עד מתי תשוטט כה וכה לחפש אחרי האמת (כהוראת: “צִדְקְ” בערבית), ואיה אמת זו? הן אינך מוצאה. פקח אזנך והכָּנע לאל המחיה את המאמינים בו, שהם כבר כמתים. ↩
-
האל אשר יֵצר לב האדם בקרבו לימדהו ליצור עניינים חדשים ולהמציא המצאות. האנשים ברי־הלב והקדושים עולים בערכם על האמיצים והחרוצים (אולי צריך להשאיר מלת “חָרִיץ” כמו שהיא, והיא לקוחה מערבית, אשר שם היא בהוראת “השואף להרבה”. וע"ד השתמשות הנגיד במלים ערביות משרשים הנמצאים בעברית אדבר במקום אחר). ויש לב היוצר דברים גדולים כעצי הברושים, וכנגד זה יש לב היוצר הבלים כחשש־השדה. יש לב היודע גם מה שיזכה בעתיד, וכנגד זה יש מי שלא יוכל להבדיל בין שלושה ובין שלושים. יש ידיד שהוא לרעהו כמלאך מושיע ויש ידידים שהם כנחשים עוקצים וממיתים. והתהפכות הזמן על האנשים בהביאו עליהם רעה אחרי היטיבו אותם היא כמו זו שהננו רואים גם בקרב האנשים המשנים יחסיהם לרעיהם. ↩
-
לדעתי צריך לתקן: לַטּוֹב ת‘ בַּטּוֹב, ע“ד: ”ומל ה’ אלהיך את לבבך… לאהבה" וגו' (דברים ל' 6). מול את לבך לעשות טוב, ומשמוע רעה שבפי זרוֹת תהי נא אזנך ערלה. ↩
-
בשעה שהנך קורא בתורה התבונן היטב במה שהנך קורא. ואם יש דבר שאינך מבינהו שאל פי יודעים. ↩
-
האות ב במלת “בהם” (בהם מחמד) היא כאות זו במלת “בְּצִּלּוֹ” בפסוק שה“ש: בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי, בהוראת: את צלו חמדתי וישבתי בו. ופעמים רבות באה בתנ”ך מלת יחס, שאין לה שייכות בקשר עם המלה הקרובה אליה כ"א עם מלה אחרת, ולפעמים עם מלה שהאומר חשב על אודותיהּ, רחפה לפני מחשבתו, והשתמש אחרי כן באחרת. ↩
-
המתים מדברים אל החיים, אשר להם השלטון בעולם: אתה האיש, אשר יש לך עדיין שלטון בעיר, השתדל לרדוף אחרי צדק גם בדיבור גם במעשה. הנה אנחנו שלטנו בה לפנים ועתה היינו לעפר, וגם גורלך יהיה כגורלנו. אנחנו היינו השליטים בעיר לפנים ועדיין בתינו קיימים ואתם יושבים בהם. מחר תִּנָּתְקוּ אתם ממקומכם אל מקום־קבורה זה ואחרים יבואו לשכון בבתיכם. ↩
-
צריך לתקן: קֹרַת או קָרַת ת' קוֹרַת. והנגיד משתמש פה בלשון נופל על לשון: מַקְרֶה־קֹרַת־קוֹרוֹת. ↩
-
חֵי נַפְשׁוֹ, בהוראת: חַיֵּי נפשו; והנכונה: החסד שהאדם עושה בימי חייו הוא חיי נפשו לאחר מותו. ↩
-
. אין טוב באריכות ימי, אחרי שהנני רואה כל היום רק דברים המכעיסים אותי. הבית שלאחר זה צריך תיקון ואיני יודע לכוונו. (?ומה טוב אם נגלו (=גלוּ) ימי ובא קצי, כי עתה לא אוסיף לראות בִּגְאוֹת איש החמס). [לדעתי, מן: “דורִי נִסע ונגלה”, ישעיהו, ל"ח, 12, כלומר, מהרו ללכת ולעבור, ואז טוב לו, שלא יראה כשיגבר איש־חמס, הערת יוסף קלוזנר.] ↩
-
האדם הוא חלש ולבו יֵצר לכל מקרה שבעולם, גם לאסון היותר קל, או לאסון כזה שהוא גובר עליו, גם למקרה היום שהוא נמצא בו, גם למקרה היום שכבר עבר, ואפילו למקרי הימים הבאים. ↩
-
האדם חייב למות, למרות כל תחבולותיו להימלט ממות; ולכן עליו להכּון בימי חייו ליום מותו, עליו להיטיב מעשיו בחייו, ואז במיתתו יספדו רבים למותו, וגם גני החמד יקנאו במקום קבורתו. ↩
-
תאחז בהוראות: תשיג. ↩
-
לדעתי צריך לתקן: מָמוֹן, ואולי חשב, כי מלת “המון” הוראתה ממון בקהלת ה' 9, בהקבילה למלת “כסף”. ↩
-
איך הנּך מפחד מפני המות ובאותו זמן הנך ממרה פי כל האומר לך: לֵך ועשה חיל? אם הנך חושב. כי ישיבתך במקום אחד תוכל להצילך ממות, שֵׁב ולבך יהיה שקט. אבל אין דבר היכול להציל איש ממות. וסופו או להיות קבור באדמה או מֻשלך על פני השדה להיות למאכל לעוף השמים, או כי נמר יחנקהו. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות