¹

מקדש לכבוד הגברת הנאמנה בכל

בית הספרות העברית פרחה ששוֹן

ברגשי הוקרה וכבוד.

ירחים אחדים אחרי פרסמי את מאמרי “ההקדמה וההשלמה לשירי הנגיד” ב“הצופה לחכמת ישראל” היוצא בבודפשט² נתבשרתי מפי קרובי המלומד מר דוד שׂשׂון בלונדון³, כי אכן נמצא בידו ספר קובץ כל שירי משוררנו הגדול שמואל הנגיד ביחד עם כל ספרו “בן־משלי”, אשר רק חלק קטן ממנו נמצא לנו עד כה⁴, וגם ספרו “בן־קהלת”, אשר עד היום רק שׁמע שמו שמענו. ומדבריו נודע לנו גם־כן, כי כל שירי הנגיד שהתפרסמו עד כה הם רק מעט מן המעט ממה שיש בכתב־היד שבידו.

פתאום התעשרה איפוא ספרותנו עושר גדול, בהימצא אבדת פרי רוחו ורגשו של אחד מגדולי משוררינו בספרד ומראשוניהם, אשר כל כך הצטערנו עליה.

מר ששון מתכונן להוציא את כל הספר בקרוב. אך כמובן יעבור עוד זמן עד אשר יופיע ויהיה לעיני כל המשתוקקים לשירי הנגיד החמודים⁵. ועל כן ביקשתי את ידידי הנ"ל להעתיק למעני את שני הדפים הראשונים מספר “בן־קהלת” למען אוכל לפרסמם בתור בּיכורים לחובבי ספרותנו והעוסקים בה ויהיה להם מושג ברור על דבר תכנו וצורתו של הספר הזה, אשר אבד לנו לגמרי עד כה. ומר ששון נתן לי את האפשרות לזאת במלאו את בקשתי.

 

חלוּקת הספר    🔗

מהדוגמה הבאה להלן נראה, כי כספר “בן־משלי” כן נחלק גם ספר “בן־קהלת” לפרקים על פי האות האלפביתית הראשונה שבכל שיר או פיסקה⁶. והדוגמה שלפנינו כוללת חלק מפרק האות א' (אם, אשר, אשר, אבוי, אלי, אשר, אנוש, וכו' וכו', בהתחלת הפיסקות).

 

משׁקלי השּׁירים    🔗

משקלי הפיסקות אשר לפנינו להלן הם ארבעה, ועל־פי המשקלים האלה הן מסודרות, באופן זה:

1. U– – – / U– – – / U– –

2. – – – – – – – – –

3. – – U– / – – U– /– –

4. U – – / U– – – / U – – –

רק פיסקת שני בתי ההקדמה שונה במשקלה מכל אלה בהיותה על המשקל הזה:

– – U – / – – U – / – – –

אך מלבד השתמשו בחמשת המשקלים האלה משתמש הנגיד בכל המשקלים האפשריים חליפות, ובפרק זה של האות א' מספר בן־קהלת בלבד הננו מוצאים עוד את שלושה־עשר המשקלים הבאים:

1. – –U – / – U – / – U –

2. – –U – / – – U– /– –

3. – –U – / – U – / – – U– /– U–

4. – –U – / – U – / – U– / – U–

5. – –U – / – – U– / U– –

6. – –U – / – U– /– U– /–

7. – –U – / – U– /–

8. – –U – / – – U – / –

9. – U– / – U– / – U– / U– –

10. – U– /– U– / –

11. U– – / – U – – – / U – – / U– – –

12. U– – – /U – – – / U– – – / – – –

13. U – – – / U – – – /U – – – / – – –

לפני כל שינוי משקל באה באמצע השורה אות הפרק לסמן ע"ז, ובחלק שלנו באה האות א.

 

פּסקת ההקדמה    🔗

וסדוּר ראשׁי הפּרקים על פּי אוֹתיוֹתיה

המלים אשר בפיסקת־ההקדמה הן עשרים ושתים כמספר אותיות הא“ב, ועל כל מלה נרשמה בכתב־היד אחת כ”אותיות הא“ב” על פי הסדר: אם(א) תאהב(ב) בין(ג), וכו'.⁷

הדבר הזה אישר לשמחתי את השערתי בירחון Monatsschrift הנ"ל בנוגע לספר בן־משלי.

בכתב היד שפירסמתי שם (מאוצרו של ידידי החכם אלקן אדלר), שהוא כולל שני דפים מראשיתו של ספר בן־משלי, נמצאים לפני פיסקות המשלים גם כן שני בתי־שיר בתור הקדמה, ובהם כפי שהתבוננתי אז גם כן שתים ועשרים מלים:

קְחָה מוּסָר נַעֲלֶה / וְשׂוּם שֵׂכֶל נִפְלֶה / לְךָ מִבֶּן־מִשְׁלֵי / שְׁמוּאֵל הַנָּגִיד

אֱנוֹשׁ הַשּׁוֹקֵד עַל / שְׁעָרָיו לֹא יִמְעַל / וּמֵישָׁרִים יִפְעַל / וְדָת וָדִין יַגִּיד.

ובצד הראשון של דף א' נמצאה אחרי השורות האלה, לפני התחלת המשלים עצמם של פרק האות א‘, המלה “קחה” באותיות גדולות, ואחר כך ליד הפיסקה הראשונה, בגליון, – האות ק’, וליד הפיסקה השנייה האות ח‘, וליד השלישית האות ה’. וכן הדבר בראשית הצד הראשון מהדף השני, אשר בו התחלת פרק האות ב' (ביניהם חסרים כל יתר דפי פרק האות א'), בנוגע למלת “מוסר” (זאת אומרת: המלה השניה של ההקדמה) שבאה באותיות גדולות באמצע השורה, ועל יד ארבע הפיסקות הראשונות של פרק האות ב‘, ארבע האותיות מ’, ו‘, ס’, ר', אות ליד כל פיסקה.

מה ענין הדברים האלה והאותיות האלה?

אחרי עיון מצאתי את החידה. המחבר סידר את ראשית כל הפרקים באופן כזה:

מראשי הברות־החרוז של הפיסקות הראשונות של כל פרק ופרק יוצאת אותה המלה הקבועה לה בשני בתי ההקדמה. וככה באות בראשית פרק האות א' שלוש פיסקות, אשר ראש הברת־חרוז הראשונה הוא ק' (רחו־קים, שח־קים), של השניה – ח' (ובו־חר, לא־חר), ושל השלישית – ה (גבו־הים, האל־הים)⁸. וכן הדבר בפרקי כל יתר האותיות.

מזה שפטתי במאמרי ההוא, כי בספר בן־משלי צריכים להיות 22 פרקים (לפי מספר המלים שבבתי ההקדמה), וכי החלק שיש בידנו, הכולל רק חלקים מפרקי אותיות א‘, ב’, ג‘, ד’, הוא קטן מאד ממה שצריך להיות כל הספר.

כתב־ידנו זה אישר את השערתי בכל פרטיה; והראנו גם זאת, כי בספרו בן־קהלת בחר הנגיד גם כן בדרך זו; ועוד יתרה יש פה, כי מעל לשתים ועשרים המלים של פיסקת ההקדמה לספר זה כתובות בפירוש אותיות הא"ב על פי סדרן, כל אות מעל לכל מלה, להורות, כי מלה זו יוצרת את הברות־החרוז של הפיסקות הראשונות של פרק האות הרשומה עליה. וככה הננו מוצאים, למשל, בפרק אות ב', כי מראשית הברות־החרוז של ארבע הפיסקות הראשונות יוצאת לנו המלה תאהב, שהיא המלה השניה בפיסקת ההקדמה.

בְּךָ נֶפֶשׁ מְגַלָּה לָךְ יְפִי רוּץ / מְצֹא תֵבֵל וּמוּמָיו הֶחְבְּאָתָה / ת

וְלֵב אוֹמֵר לְךָ תִּחְיֶה לְעוֹלָם / וְהוּא אָחוּז בְּצִפָּרְנֵי תְמוּתָה

בְּחַר בּוֹכִים לְחֶבְרָה וַחֲסִידִים / וְסוּר מִשּׂוֹחֲקִים וּמְתֵי שְׁגִיאוֹת / א

הֲלֹא תִרְאֶה מָבוֹא הַמַּחֲלָה מִן / אֲכָל־מָתוֹק, וּבַמְּרוֹרִים רְפוּאוֹת

בְּעֵת תִּזְכֹּר יְמֵי נוֹעַר, אֲלֵיהֶם / לְבָבָךְ כָּאֲרִי שׁוֹאֵג וְנוֹהֵם / ה

תְּבַקֵּשׁ כָּל־יְמוֹתֶיךָ כְמוֹהֶם / וְלֹא תִמְצָא כְמוֹתָם אַחֲרֵיהֶם

בְּהַעְלוֹתִי עֲלֵי לִבִּי בְּעַרְשִׂי / שְׁאוֹן מָוֶת אֲשֶׁר מָחָר יְהִי בָא / ב

נְמַסּוֹתִי וְהִתְפָּרְדוּ עֲצָמַי / כְּמוֹ טֶלֶא בְכַף אַרְיֵה־עֲרָבָה.

וכן הדבר בראשית פרקי כל יתר האותיות.

על־ידי עובדה זו הכרתי, כי תיכף בראשית פרק האות א' בספרנו בן־קהלת אשר המלה המתאימה לאות זו היא אִם, ומלה זו גם רשומה בכתב־היד תיכף אחרי שני בתי ההקדמה, באמצע השורה – חסרות למצער שתי הפיסקות, שהברות־חרוזן היו צריכות להיות האותיות א‘, מ’.

ובראשית פרק אות ח' הננו מוצאים, כי מצירוף הברות־חרוז שתי הפיסקות הראשונות יוצרת לנו מלת “בך” תחת מלת “לך” המקבילה לאות זו בפיסקת ההקדמה.

ביתר הפרקים ישנה התאמה גמורה.

 

החרוּז בּשירה המזרחית    🔗

ענין אות הברת־החרוז, זאת אומרת האות הראשונה של ההברה האחרונה בבית השיר, תופש מקום חשוב בספרות הערבית וגם בספרות השירה העברית הספרדית. השרשים במלונים הערבים הקדמונים הגדולים כמו לסאן אלערב והקאמוס לא סודרו על פי סדר אלפביתי של האות הראשונה שבהם (פה"פ), כנהוג בכל ספרי המלים, כי אם על פי האות האחרונה (לה"פ), וזה למען ימצא המשורר תיכף את כל השרשים, שאפשר לו להשתמש בהם לחרוז אשר בחר לשירתו. שירי משורריהם הקדמונים סודרו בדיואניהם לא על פי העניינים, כי אם על פי סדר אלפביתי של אות הברת־חרוזיהם, פרק לכל אות, ובראש הפרק כתוב: “פרק חרוז האלף, פרק חרוז הבית” ( فصل قافية الالف، فصل قافية الباء), וכיוצא בזה. ויש שירים מפורסמים הנודעים בשם על פי חרוזיהם כגון " נוּנִיַּת אבי־אלפתח" (אשר חרוזה נון) “לָאמִיַּת אלערב” (אשר חרוזה הוא האות ל'), וכיוצא בזה. וגם בספרי הדיואנים של משוררינו הספרדים סודרו השירים על פי הסדר האלפביתי של אות הברתם האחרונה.

גם ספר מיוחד חובר בספרותנו לצורך המשוררים, הוא הספר “יד חרוזים”⁹ ואשר בו סודרו כל המלים של כל חרוז וחרוז בפרק מיוחד.

 

נקוּד השירים ותקוּנים    🔗

כתב־היד של מר ששון הוא כולו בלתי־מנוקד; ואת בתי־השיר הבאים ניקדתי אנכי לפי הבנתי בהתאמה למשקליהם.

בכתב־היד, אשר בכלל הוא מדוייק, נשארו בכל זאת אילו שגיאות¹⁰, ובהערותי לשירים אחדים הצעתי תיקונים לפי השגתי.

 

חידוּשׁי שׁמוּשׁ בּלשׁוֹן    🔗

כדרך הנגיד ביתר שיריו להרחיב גבולות השפה מחוץ לחומת התנך המקיפה את שירי יתר משוררינו, כן גם בדוגמה הזעירה שלפנינו מספרו בן־קהלת הננו מוצאים חידושי שימוש שונים המורים על הנחיצות שהרגיש לסול מסילות חדשות. חידושים אלו מסתעפים בקטע קטן זה בדרכים הבאות:

א. שימוש בלשון רבים בשעה שבתנ"ך ובשפה הננו מוצאים רק את היחיד, כגון: יְלוּדֵי (בפיסקת ההקדמה), נְבָרִים (פיסקה ט'), חֲשָׁשִׁים (ט'). בדרך זו השתמשו המשוררים הספרדים בכלל במקום שהיה דרוש להם דבר זה לצורך החרוז או המשקל. וכן הוא משתמש בשיריו (בהוצאת הרכבי) בריבוי יְבוּלִים (צד 68, שורה 3), רְעָלִים (68, 18), חִילִים (70, 10).

ב. שימוש בנפרד בשעה שבתנ"ך ישנו רק הנסמך: עֲפָרוֹת (פיסקה ח').

ג. הרכבות של סמיכות מיוחדות להנגיד: צְפוּן־קבר (ב), תְּמִים־שיח (ג), מְתֵי־תֹּם (ג). ־ וכן בשיריו: נְעוּר־שֵׂכל (115, 6).

ד. שימוש במשקלים ובבניינים בלתי רגילים בלשון באותן המלים והשרשים שהוא משתמש בהם: מְחַמֵּד (יא) מלשון הכתוב: בצלו חִמַּדְתִּי וישבתי (שה"ש ב 3); מַקְרֶה (יג) מלה“כ: כי הִקְרָה ה' אלהיך לפני (ברא' כ"ז 20), אך בהוראת: מביא על…, גורם כי יקרה; יוֹזֵם (ו), מלה”כ: אשר יָזְמוּ לעשות (ברא' י"א 6), וככה הוא משתמש גם בדיואנו בשרש זה: ויָזמו כי אנחנו נחלתם (66, 17); תְּעִיָּה (ה), וכן בדיואנו: בתהפוכות וּבִתְעִיָּה (47, 15), תְעִיָּתוֹ יהיה חושב נכונה (156, 6); יְיַפֶּה (ד), וכן בדיואנו: יְיַפֶּה לך חטאיך (132, 13), ויִפִּיתָ לישראל להמיר אל בבן־פרה (92, 16) ולא “וְיָפִיתָ”, כאשר ניקד הרכבי וכתב סימן תֵּמה על יד זה (sic) ואמר בהערתו, כי זה כמו וּפִתִּיתָ!

ה. שימוש במלים בהוראות חדשות: תֶּאֱחוֹז־תשיג (כ); יְשֻׁוֶּה־יוּשָּׂם (ו), וכן בדיואנו: אֲשַׁוֶּה תנוכי הזמן הרע רצועים (96, 14)¹¹; אֲצַפֶּה־אביט (כב)¹²; דָת־ספרי התורה, המקרא (י) וגן בדיואנו: ותקראם קריאתך ביום שבת בּדָתֶךָ (80, 13), ששם הכוונה לקריאת התורה בשבת; לְהַגְּיעָם־להשיגם; חֲדָשִׁים־חדשות, דברים חדשים¹³.

ו. שימוש בלשון קצרה: יעש ימי חייו – במשך ימי חייו (יח).

ז. שימוש במלים תלמודיות או עבריות בצורות או בהוראות, שהן נמצאות בהן בתלמוד ולא בתנ“ך: שררה (יב), וכן בדיואנו: ומוסיף על שררתם שררה (17, 6); כמותם (א), וגם בצורה הפיוטית: כמותמו! (ב), וכן בדיואנו: כמותם (134, 14), כמותן (71, 19), כמותו 73, 14); כאלו (כ"ב); וכן בדיואנו: משנים; אמירה (יב), וכן בדיואנו: אמירה (16, 17; 31, 15), אמירתי (59, 2); יצירה (כב) יחלק־יבדיל בין דבר לדבר (ט); קרת־רוח (יג); ימות על דתו (יח), ע”ד: נהרג על קדוש השם.

 

התוכן    🔗

תוכן שירי בן־קהלת הוא בכלל ענייני מוסר ותוכחה, כשירי ה“אָדָבְּ” הערבים; ובדוגמות הבאות הננו מוצאים עניינים אלה: זכרון המות (א‘, ב’ ו‘, ה’, יב, יד, כא); זכרון הזקנה (ד); תוכחה לטועים (ה); להפכפכים(ג); עוררות להכנעה לאל ולתפלה (ז,י); למעשה החסד והטוב (טו, יח); לבטחון (יג); להסתפקות (כ); על בני האדם למיניהם (ט); על התהפכות הזמן (יא); על פחד האדם מפני המקרים (יג); נוח לו לאדם שלא נברא ושלא יאריך ימים כשנברא (טז, יט).

ומענין הדבר בשירי הנגיד, כי איננו חוזר כמעט אף פעם על רעיון אשר הביעו כבר, שלא כדרך יתר המשוררים החוזרים הרבה על הרעינוות אשר הגו פעם. חיפשתי בכל דיואנו למצוא השוואות לרעיונות המובּעים בשיריו הבאים, ולא מצאתי. זהו אות ומופת למקוריותו ולהשפעת הגיוניו.

אף מצטיין הנגיד בכוח דמיונו להשוואות. וזאת הננו רואים ביחוד בפיסקה האחרונה (כב) מדברי שיריו הבאים להלן, שהיא תיאור נפלא לשמים ולצבאם. בה הננו רואים מעוף שירתו, מקוריותו בהשוואות, וחוזק דמיונו העובר מהשוואה להשוואה כדבורה המקפצת מפרח אל פרח; וחושב הנני, כי לא אשגה אם אומר, כי זהו אחד שיריו היותר יפים: הירח דומה לרועה המשלחת את כבשיה (הכוכבים) לרעות באחו (בשמים). הירח, אשר העננים הקלים הנהדפים מהרוח חולפים על פניו ודרכם נראה כאלו הוא רץ אורח, דומה לאניה, אשר נִסֶּיהָ, יריעותיה הלבנות, פרושים והם מוליכים אותה; הענן דומה לעלמה המהלכת על פני גנה ומשקה את הדסיה; ועב־טל היורה אגלי הטל על פני ארץ דומה לנערה המנערת עלי ארץ את רסיסי שערותיה, אשר זה עתה רְחָצָתַן במים; ובני האדם השוכנים בעולם נסים מפחד המות כיונה התמימה הנסה מפני הנץ הטורף; והעולם בעצמו דומה לצלחת הנשברת וחרסיה נשברים כתית עד בלי השאיר כל זכר לה.

שפעת השוואות יפות ומקוריות כזאת בשפה כל כך קלה ונעימה צריכה להשיב למשוררנו זה את מקום־הכבוד הראוי לו בין גדולי משוררינו הספרדים.

 

בֶּן־קֹהֶלֶת    🔗

אִם(א) תֶּאֱהַב(ב) בִּין(ג) אֵת(ד) יְלוּדֵי(ה) יָמִים(ו) / מַהֵר(ז) לְךָ(ח) הָבֵן(ט) בְּבֶן(י)־קֹהֶלֶת(כ)

תַּכִּיר(ל) לְךָ(מ) כִּי(נ) אֵין(ס) לְמוֹתֵת(ע) יַלְדֵי(פ) / יָמִים(צ) בְּרֹב(ק) עֵצָה(ר) וְלֹא(ש) בִּיכֹלֶת(ת)¹⁴.¹⁵

אם

[א] אֲשֶׁר יִדְאַג בְּעֵת יִרְאֶה פְּגָרִים / עֲלֵי חוּצוֹת כְּבָר עָשָׂה נְבָלָה

וְיֵדַע כִּי בְיוֹם מָחָר יְהִי הוּא / כְּמוֹתָם עַל פְּנֵי אֶרֶץ נְבֵלָה¹⁶.

[ב] אֲשֶׁר הוֹלְכִים וְלֹא שָׁבִים שְׁלֹשָׁה: / צְפוּן־קֶבֶר וְיוֹם אֶתְמוֹל וְהַצֵּל

וְהַפִּסְּחִים כְּמוֹתָמוֹ שְׁלֹשָׁה: / נְכֵה־רֶגֶל וְרוֹדֵף רִיק וְעָצֵל¹⁷.

[ג] אֲבוֹי לָךְ לִבְּךָ פָרִיץ וּפִיךָ / תְּמִים־שִׂיחַ וְאֵין זֶה חֹק מְתֵי־תוֹם

וְצוֹם תָּצוּם בְּיוֹם עָשׂוֹר וְתִבְרֶה / בְּלֶחֶם גֵּר וְאַלְמָנָה וְיָתוֹם¹⁸.

[ד] אֱלֵי מָתַי יְיַפֶּה הַזְּמַן לָךְ / לְהוֹלֵךְ לִבְּךְ בִּנְתִיב זְדוֹנָךְ

וְחִצִּים הַלְּבָנִים נִחֲתוּ בָךְ / וּבִעוּתֵי זְקוּנִים יַעְרְכוּנָךְ

הֲתִישַׁן עַד יְיַפֶּה הַזְּמַן אֵת / חֲצִי (?) גַבָּךְ וְתַכְבִּיד¹⁹ אֵת לְשׁוֹנָךְ

וְיַמְשִׁיל בָּךְ יְמֵי רָעָה וְיוֹרִיד / לְתֻמָּתָךְ בְּרִירָךְ אֶל זְקָנָךְ²⁰.

[ה] אֲשֶׁר טָבַע בְּצוּלַת הַתְּעִיָּה / כְּבָר בָּאָה לְךָ עֵת הָעֲלִיָּה

וּבָא הָעֵת לְהִגָּלוֹת אֲדוֹנִים / יְאַסֵּף אֵת נְדוּדֵי דָת נְקִיָּה²¹.

[ו] אֱנוֹשׁ יוֹזֵם בְּלִבּוֹ מַאֲוַיִּים / לְהַגִּיעָם בְּיוֹם מָחָר יְקַוֶּה

וְיֵאָנֵשׁ לְעֵת בֹּקֶר וְטֶרֶם / פְּנוֹת שֶׁמֶשׁ בְּתוֹךְ קֶבֶר יְשֻׁוֶּה²².

[ז] אֲבִי־מַדָּע, אֱלֵי כַמָה תְּשׁוֹטֵט / לְחַפֵּשׂ אַחֲרֵי צֶדֶק וְאַיֵּה

פְּקַח אֹזֶן וְהִשָּׁמַע לְאָדוֹן / אֲשֶׁר מֵתֵי אֱמוּנָתוֹ יְחַיֶּה²³.

[ח] אֲנִי אֶרְאֶה יְשֵׁנֵי הַקְּבָרוֹת/ וְאֵת לִבִּי תְנוּמוֹתָם מְעִירוֹת

מְעַט קָט עַד מְלֹאת יָמַי וְאִישַׁן / אֲנִי עִמָּם בְּסֵתֶר הָעֲפָרוֹת.

[ט] אֲשֶׁר יָצָר וּבָרָא אֵת לְבַב אִישׁ / בְּקִרְבּוֹ לִמְּדוֹ לִבְרוֹא חֲדָשִׁים

וְלֹא יִשְׁוֶה אֱנוֹשׁ אַמִּיץ וְחָרִיץ / בְּלִבּוֹת הַנְּבָרִים הַקְּדוֹשִׁים

וְלֵב יִקְרָא גְדוֹלִים כַּבְּרוֹשִׁים / וְלֵב יִקְרָא הֲבָלִים כַּחֲשָׁשִׁים

וְלֵב יֵדַע אֲשֶׁר יִהְיֶה וְלֵב לֹא / יְחַלֵּק אֵת שְׁלֹשָׁה מִשְּׁלוֹשִׁים

וְיֵשׁ רֵעַ כְּמַלְאַךְ הָאֱלֹהִים / לְרֵעֵהוּ וְרֵעִים כַּנְּחָשִׁים

וְהִתְהַפֵּךְ זְמַנִּים עַל אֲנָשִׁים / כְּהִתְהַפֵּך אֲנָשִׁים בָּאֲנָשִׁים²⁴.

[י] אֱלֵי בֵית יוֹצְרָךְ הַשְׁכֵּם וְהַעְרֵב / לְהִתְפַּלֵּל וְעָבְדֵהוּ בְחִילָה

וְסוּר מֵרַע מְעַט אוֹ רַב בְּעוֹלָם / וּמֵחַטָּאת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה

וּמוֹל אֵת לִבְּךָ בַּטּוֹב וּמֵרָע / בְּפִי זָרוֹת תְּהִי אָזְנָךְ עֲרֵלָה²⁵

וְהִתְבּוֹנֵן בְּמִקְרָאָךְ וְדָתָךְ / וְעַל כָּל־נֶעֱלָם מִמְּךָ שְׁאָלָה²⁶.

[יא] אֲנִי רוֹאֶה זְמַן הָפוּךְ וְיָמִים מְשֻׁנִּים / אֵין אֲנִי בָהֶם מְחַמֵּד

עֲשִׁירִים יִשְׁאֲלוּ מִן הָעֲנִיִּים / וּפֶתִי אֶת חֲכַם לֵבָב יְלַמֵּד²⁷.

[יב] אֲשֶׁר יֵשׁ לוֹ עֲדֶן בָּעִיר שְׂרָרָה / רְרֹף צֶדֶק בְּפֹעַל וַאֲמִירָה

אֲנִי שַׂרְתִּי לְפָנִים בָּהּ וְהִנֵּה / אֲנִי עָפָר וְכֵן תִּהְיֶה מְהֵרָה

אֲנַחְנוּ בַּעֲלֵי הָעִיר לְפָנִים / וּבָתֵּינוּ עֲדֶן לָכֶם לְדִירָה

וּמָחָר יִשְׁכְּנוּ בָהֶם אֲחֵרִים / וְתִנָּתְקוּ אֱלֵי זֹאת הַקְּבוּרָה²⁸.

א

[יג] אִם יֵצַר לָךְ / קַוֵּה אֶל צוּר / מַמְצִיא רֶוַח / מִן הַצָּרוֹת

כַּמָּה מַקְרֶה / לִשְׁבוּרֵי־לֵב / קוֹרַת־רוּחַ / בִּנְתִיב קוֹרוֹת²⁹

[יד] אוֹהֲבֵי יָמִים / עַל גַּב אָרֶץ / הַיְדַעְתֶּם כִּי / חַיֵּיכֶם שָׁוְא

אַתֶּם מִשֹׁ־ / רֶשׁ מָוֶת, כָּל / עָנָף יָשׁוּב / אֶל שָׁרָשָׁיו.

[טו] אִם יַחְפּוֹץ אִישׁ / לִחְיוֹת לָעַד / יַעַשׂ חֶסֶד / בִּימֵי חֶלְדּוֹ

חֵי נַפְשׁוֹ אַ־ / חַר מוֹתוֹ / כִּי אִם מֵת אִישׁ / לֹא יָמוּת חַסְדּוֹ³⁰.

[טז] אֵין טוֹב אִם אָרְ־/ כוּ לִי יָמַי / כִּי כָל־הַיּוֹם / כַּעַס אֶרְאֶה

אוֹ נִגְלוּ, לִי / מַה־טּוֹב, כִּי אָז / לֹא אֶרְאֶה אִישׁ / חָמָס יִגְאֶה³¹.

א

[יז] אָדָם יְלוּד אִשָּׁה חֲסַר־כֹּחַ / יֵצַר לְמִקְרֵה יוֹם אֲשֶׁר הוּא בוֹ

יֵצַר לְנֶכֶר קַל, וְאִם גָּבַר / מֶנְהוּ, וְשֶׁעָבַר וְשֶׁיָּבֹא³².

[יח] אִם יַעֲלֶה אָדָם לְשַׁחַק אוֹ / יָשִׂים תְּהוֹם רַבָּה מְעוֹנָתוֹ

מָוֶת יְבוֹאֵהוּ וְעַל כָּכָה / יַעַש יְמֵי חַיָּיו לְיוֹם מוֹתוֹ

יֵיטִיב פְּעוּלָּתוֹ וְיָמוּת עַל / דָּתוֹ וְיִחְיֶה בֶּאֱמוּנָתוֹ

עַד יִסְפְּדוּ רַבִּים בְּמִיתָתוֹ / גַּם יַחְמְדוּ גַנִּים קְבוּרָתוֹ³³.

[יט] אִישִׁים בְּהֶבְלָם יֵלְדוּ בָנִים / לָרִיק וְיָגִילוּ בְּעֵת יִרְבּוּ

אִלּוּ יְבִינוּן אֵת יְמוֹת עוֹלָם / לֹא טִפְּחוּ בָנִים וְלֹא רִבּוּ.

[כ] אִם תַּעֲמוֹל הַרְבֵּה וְאִם תַּמְעִיט / תֹּאכַל בְּעוֹלָמָךְ אֲרוּחָתָךְ

בִּמְעַט מְלָאכָה תֶּאֲחוֹז³⁴ לֶחֶם־/ חָקְּךָ וּמַה־תּוֹעִיל יְגִיעָתָךְ

תַּעֲבוֹד מְלָכִים בַּעֲבוּר תַּרְבֶּה / הָמוֹן³⁵ יְהִי שָׁמוּר לְאַחְרִיתָךְ

הַשְׁקֵט וְנַפְשָׁךְ אַל תְּיַגַּע כִּי / סוֹפָךְ בְּיַד צוּרָך וְרֵאשִׁיתָךְ.

[כא] אֵיךְ תַּעֲרֹץ מָוֶת, וְכָל־אוֹמֵר / לֵךְ וַעֲשֵׂה חַיִל תְּהִי מֶמֶר

אִם שִׁבְתְּךָ תַּצִּילְךָ מִידֵי / חֶבְלֵי תְמוּתָה שֵׁב וְהִשָּׁמֵר

כָּל־אִיש יְהִי טָמוּן בְּעָפָר אוֹ / מָזוֹן לְעוֹף אוֹ מַחֲנַק נָמֵר³⁶.

א

[כב] אֲצַפֶּה אֱלֵי שַׁחַק וְכוֹכָבָיו / וְאַבִּיט בְּאֶרֶץ אֵת רְמָשֶׂיהָ

וְאָבִין בְּלִבִּי כִּי יְצִירָתָם / יְצִירָה מְחֻכָּמָה בְּמַעְשֶׂיהָ

רְאוּ אֶת שְׁמֵי מָרוֹם כְּמוֹ קֻבָּה / תְּפוּרִים בְּלוּלָאוֹת קְרָסֶיהָ

וְסַהַר וְכֹכָבָיו כְּמוֹ רוֹעָה / תְּשַׁלַּח בְּתוֹךְ אָחוּ כְּבָשֶׂיהָ

כְּאִלּוּ לְבָנָה בֵּין נְשִׂיאֵי־עָב / סְפִינָה מְהַלֶּכֶת בְּנִסֶּיהָ

וְעָנָן כְּעַלְמָה עַל פְּנֵי גִנָּה / תְּהַלֵּךְ וְתַשְׁקֶה אֵת הֲדַסֶּיהָ

וְעָב־טַל כְּמוֹ נַעְרָה תְּנַעֵר מִן / שְׂעָרָהּ עֲלֵי אֶרֶץ רְסִיסֶיהָ

וְשׁוֹכְנִים כְּמוֹ חַיָּה אֲשֶׁר נָטְתָה / לְלִינָה וְחַצְרוֹתָם אֲבוּסֶיהָ

וְכֻלָּם יְנוּסוּן מֵחֲתַת מָוֶת / כְּיוֹנָה אֲשֶׁר הַנֵּץ יְנִיסֶהָ

וְסוֹפָהּ לְהִדַּמּוֹת לְצַלַּחַת / אֲשֶׁר שִׁבְּרוּ כָתִית חֲרָסֶיהָ.