רקע
שרה-פייגה פונר
מזכרונות ימי ילדותי או מראה העיר דווינסק
mנחלת הכלל [?]
jזכרונות ויומנים
פרטי מהדורת מקור: וארשה, הצפירה; תרס"ג 1903

לזכרון

הורי הישרים והתמימים ר' יוסף ושיינה מיינקין ז"ל

אשר המה חטר מגזע הגר"א מווילנא.


מבתם מוקרת שמם וזכרם שרה פ‎‏ֿייגה פֿאָנער לבית מיינקין.


קוראים נכבדים!

הנני באה לתת להקוראים תמונה רבת הצבעים, רבת הערך וגם אמתית אשר ראיתי בעיני, ואשר שמעתי מפי אנשים נאמנים ואנשי שם אשר קרה ונהיה בעיר דינאבורג המכונה עתה דווינסק משנת 62 עד שנת 71 במאה העברה, ובאשר מן העת ההיא עברו שנים רבות ובערים גדולות הייתי ולא מצאתי בכל אלה אף אחת השוה לה במקרים מלבבים כמוה על כן שמתי אל לבי לתתה לפני קוראינו בלי כחל ושרק כי אם דברים כהויתן, הן באורה והן בצלליה, לא אשא פני איש ואל אדם לא אכנה. ובאשר כי עשירה היתה העת ההיא להעיר הזאת בספוריה ובמקריה על כן נשאתיה על נס, למען ידעו דורתינו הבאים אחרינו את מהות האנשים של המאה העברה ברעותיהם ובטובותיהם.

הכותבת.


 

א.

העיר דווינסק כאשר היתה בעת ההיא היתה באמת עיר גדולה ונחמדה, עיר שכל בה, שם נמצאו תורה, יראת שמים, צדקה וחסד, וגם חכמה, אבל סכלות, בערות ואמונות טפלות בין ההמון, גם אלה לו חסרו. ההשכלה היתה אז קנין יחידי סגולה אשר ראו את הנולד, אך בעיני הרוב היתה כמפלצת יען כי היתה אז שמה בראשית התפתחותה. הרשות אלצה את כל אב אשר לו בנים אחדים כי יתן לכהפ"ח בן אחד ללמוד בהגימנאזיא, אך על זה אדבר בפרקים הבאים כאשר אספר כל דבר בפרוטרוט.

גם שקר, גם תרמית, גם חמס, שוד וגזל לא חסר בה, ועוד דברים השוים לדבר בם אף כי לא יתנו יקר לעיר ואם בישראל.

העיר דווינסק היתה אז בעיני כלילת כל הפאר, היא היתה בנויה בסדר ובמשטר נכון, חוצות העיר כלן שוות בארכן וברחבן, חלונות כל בית לא היו במספר זוגות כי אם שלשה חמשה וכן הלאה, ואם תכנית הבית לא הכילה חלונות במספר הזה אז היו משוחים בששר מבחוץ כעין חלון. הבתים היו כמעט כלם בתי חומה, זולתי בית הרב אשר היה בנוי מעץ, ועוד מעטים לפי זכרוני מאז; עוד עומדים לפני עיני הבתים האלה: בית פֿרידלאנד, בית מלכיאל, בית זאלקינד זכריה בן הרב ר' ליב ז"ל הנקרא ר' ליבלי בטלן, בית גורדון ירוחם זלמן, בית רובין יצחק, בית ישראל הורוויץ, בית גלוסקין וועלוועל, בית כלוינע אשר עמד אז בחצי מלאכת הבניה, כי בעליו היה שלוח לארץ גזרה (סיביר), בית לבנזאהן בערציק, בית פֿייגין יצחק, בית גיטל ליברמאן, בית מאיר קאצובעס, בית ניסן באק, ובין שני בתי חומה עמד בית עץ קטן ונמוך המט לנפול בכל רגע ובעלת הבית היתה אלמנה עניה אשר התפרנסה מרכב ורחים שטחנה היא בעצמה ועשתה גרש, שמה פֿייגה הפאווילאנקערן, ולה היתה בת נשואה לבן יענקעל וועלוויל פאשניק, אך ההמון קרא אותו בשם פאשטוך ואם שאל איש מבקר עד ערב לשם פאשניק לא יענה ורק פאשטוך, והוא שרת בעסקי פֿרידלאנד. גם בן היה לה ושמו בעשקע נער בן ארבע עשרה שנה. אך בכל אלה אדבר במרוצות ספורי על הסדר…

בבאי לעיר דווינסק היתה הומה כל העיר בשני דברים: ראיפאלי ומאיר ראשקעס. והנני לבאר לקוראים את שתי המלות האלה: העיר דווינסק אשר תארתיה היתה אז עיר חדשה ונקראת נייער פלאן, אך גם עיר ישנה נמצאה אז הרחק מן העיר החדשה והיא נקראת פרור ישנה, ושמה היה באמת נאה לה; הבתים היו מעץ, נמוכים וקטנים ומטים לנפול וגם רקבון עלה בם מרוב ימים, ושחורים היו כפחם, וחציר צמח מבינות לקורות ועל הגגות; ברחובות היו צלמות ולא סדרים, זבל, טיט ורפש היה שמה לטבוע עד הברכים. העיר הישנה הזאת היתה קרובה אל המבצר הגדול הבנוי לתלפיות ואשר יפליא עין רואה בתבניתו, ומעבר אחד להעיר הישנה ההיא היה רחוב או מגרש הנקרא ראיפאלי. העיר ראיפאלי העסיקה את כל העיר, קטניה וגדוליה יחד; בכל בית ובכל חנות וברחוב אם אך עמדו או ישבו שני אנשים ומדברים, דברו אך מחכמת בני ראיפאלי; אם נגנב או נגזל מאיש איזה חפץ, כסף או סחורה, אז על הנגזל או הנגנב ללכת לעיר הישנה ושם נענה עד מהרה, כי שם נמצאו בעלי רחמים ויועצים טובים, והמה חלצו את האומלל מן המצר כאשר העידו על עצמם, אך לא בחנם חלילה כי אם בכסף, פדיון נקרא בלשונם. את כל מעשי בני ראיפאלי אין בכח כל איש לתאר או לכתוב, אך מעט אספר, ומן המעט יוכל הקורא להבין ולשער מי המה בני ראיפאלי. פעם אחת הלכה אשה ונשאה בידיה ככר לחם עם חמאה, ובראותה כי שרוך נעלה הותר לה ותנח את הלחם עם החמאה על הארץ לרגלה ותקשר את שרוך נעלה. כאשר העיפה עיניה נעלמו הלחם והחמאה ולא ידעה ולא ראתה מאומה. פעם אחת עמדה אשה אחת לברך על הנרות בערב שבת בין השמשות והמנורות היו מנורות כסף. אחרי הברכה שמה ידיה על עיניה לאמר התחנה הידועה לנשים ואחרי שסימה את תחנתה ופתחה עיניה לא היו לא המנורות ולא הנרות.

איש אחד השיא את בתו ונתן לה אלפים שקלים לנדוניא וגם להחתן היו אלף שקל כסף. ויפתחו למו חנות של סחורות מאנופאקטור והחנות עמדה בתוך חניות אחרות. בבקר בהיר אחד קם האברך וילך לחנותו וימצאה ריקה מכל סחורה, ורק הדפים הריקים נשארו על מקומם. האיש החל לצעוק מרה ויפרש בידיו וירץ הנה והנה כמשגע. אך הסחורות אינן, ואין מראה מקום להתחקות על מקום מחבואן, אך קרוביו ושכניו מן החניות נחמו אותו ויאמרו כי לא יתיאש מלבקשן, ויותר טוב יעשה כי ילך אל הפרור הישן ושם ימצא את בעלי טובות ראיפאלי, והמה יורוהו מה לו לעשות. וירץ שמה, ובמרוצתו פגש באנשים וישאלוהו מה לו כי הוא רץ כה בבהלה. ויספר להם את האסון אשר קרהו וינודו לו וישרקו בשפתותיהם. ובשרקם, והנה נקהלו עוד אנשים רבים ודברו איש את רעהו וישאלו אחד את השני איך ובמה נוכל להושיע את האומלל הזה אשר אל סחורתו הוא נושא את נפשו ואין לו עסק אחר זולתי החנות. אז קרא אחד מן העומדים הנה מצאתי עצה למענך: ביום המחרת תבא הנה בבקר השכם ואז אחכה עליך ואראך את מקום הרב ר' יענקעלע, לפניו תפיל תחנתך אולי יכול הושע לך, אך הזהר והזהר לבל תאחר את עת בואך כי רבים המה המקדימים לפתחו, וכל הקודם זכה. מלא יאוש ותקוה בא האיש הביתה ויספר את הדברים האלה למכיריו, וישמחו ויאמרו: היה בטוח כי סחורתך תושב לך, אך בכמה דמים תפדם אין אנו יודעים.

ביום המחרת קם הצעיר בבקר וירץ בבהלה אל הפרור הישן, שם פגש באיש אשר הבטיחו מאתמול לבא, ויאמר לו בא ואנהגך אל משכן ר' יענקעלע. בלכתם ספר לו האיש מגדולות ר' יענקעלע, מחסידותו ופרישותו, כי בביתו יושב מלמד מופלג גדול בתורה המלמד את בניו תורה וארחתו ארוחת תמיד על שלחן ר' יענקעלע. וגם כסף ישלם לו, ובעתות פניות הוא לומד את ר' יענקעלע בתורת חבר. בין כה וכה באו אל בית ישן תמוך בשני עמודי עץ. הבית הזה עמד בתוך הפרור ראיפאלי אשר גם היא להעיר הישנה תחשב. האיש הראה לו את מבוא הבית ויזהרהו פעמים רבות כי יקראהו בשם ר' יענקעלע, וכל אשר יאמר לו לעשות יעשה. בבאו הביתה קבלתהו אשה בחצי ימיה בסבר פנים יפות, כל בגדיה ומצנפת ראשה, תארה והלוכה העידו בה כי רבנית היא, וכאשר שאל אותה הצעיר על ר' יענקעלע השיבה לו: את אישי אתה מבקש? הלא עליך לחכות זמן רב, כי זה רק כחצי שעה אשר עמד להתפלל, ולא עד מהרה יסיים תפלתו. אם תחפוץ, לך ושוב אחרי שתי שעות, ואם תחפוץ שב פה וחכה עליו. ותראה לו מקום לשבת ותשב לעבודתה על יד המבשלת להכין ארחת הבקר בעד אישה. עוד אנשים רבים באו, אך כאשר אמרה להם אשתו כי זה כחצי שעה אשר עמד להתפלל, הלכו כלם אך הוא נשאר בבית ויחכה אף כי כעל גחלים לוהטים ישב, וירא כי בחדר השני הולך איש של צורה רם הקומה ובריא בשר, בעל כרס עב, מלובש בבגד ארוך ממשי שחור עם אזור משי ארוך מאד, כי היה כרוך פעמים על מתניו ועוד סרוח על הארץ, מציץ מן הטלית הגדול והיקר המכסה את ראשו וכל קומתו, ובהתהלכו בחדרו אחת הנה ואחת הנה תנשלנה שפות הטלית ויראה בגדו המשי; על ראשו ועל זרועו השמאלי נשא תפילין גדולים עד מאד, כרב מקפיד ומתפלל מתוך סדור דרך החיים ובכל מאמר ודבר, אשר על איש ירא וחרד להקפיד ולתת רוח בין הדבקים, היה נזהר מאד, כמו: פותח את ידיך ומשביע, ובקריאת שמע עשה רוח בין הדבקים וקרא בניגון הטעמים, סוף דבר הוא התפלל כדין איש גדול. האיש הצעיר שמח בשמוע כי הוא מתפלל שמונה עשרה בחשבו כי עוד מעט ויסיים תפלתו, אך הוא טעה כי לאשרי ובא לציון הסיר את התפילין של רש"י וישם עליו את התפילין של רבינו תם. ואחרי שסיים את תפלתו, החל לאמר את שעור היום, תהלים ומעמדות ואחר כל אלה אמר גם את החק לישראל. לצעיר היה חשך סביבו, כי היה קרוב להתעלף, אך לכל תכלה ראיתי קץ אמר מלכנו המשורר, כן ראה גם הצעיר קץ בתפלת ר' יענקעלע, הוא בא אל הבית ויתן שלום לו ובחפצו לקום מפניו לא הניחו ויאמר שב כי עוד נשתאה בארוחתי כי אתי תאכל ארוחת הבקר, הן בלי ספק לא אכלת עוד. אשתו המציאה לו קערה עם לוג גדול בעל שתי ידות מלא מים ויבחנו בצפרניו, לאחר כן לקחהו בידו הימנית ויתנהו לשמאלית ויטול ידיו כדין וישב על השלחן המלא דשן לאכול ויקרא גם את הצעיר אליו. אז החלה השיחה את האיש הצעיר.

ומה לך? ספר נא לי בני מי אתה ומה עמך.

אני פלוני בן פלוני, סגרתי שלשום חנותי עם כל הסחורות אשר מחירן היה בערך שלשת אלפי שקל וביום אתמול בבקר בבואי אל החנות מצאתיה ריקה מכל סחורה; רק השלחנות הספסלים והדפים נשארו לזכרון ולא יותר. ועתה ישער נא אדני את אסוני כי זה שלשה חדשים אחרי חתונתנו והנה נשארנו ערום ועריה ואנה אפנה, ומי יחיש לעזרתי?

היתכן? האמנם? שאל ר' יענקעלע כאיש נדהם, וישם וישרק. את הכל לקחו? הוסיף עוד לשאול. הוי, הוי! זאת היא נבלה גדולה, ומה תחפוץ ממני? הוסיף לשאול את הצעיר, והוא יודע כי גחלים הוא חתה על ראשו, ומה אעשה? הבאמת תחשוב כי אוכל הושע לך? ומאין?

ר' יענקעלע! קרא הצעיר בבכי. אנכי איננו יודע מאומה אך אנשים רבים אשר ראו בצרת נפשי יעצוני ללכת אליך ולבקשך, וגם איש אחד קרא אותך בשמך והראני את משכנך, על כן ערבתי את לבי לבא אליך ולבקשך, אולי?

רב לך אל תוסיף דבר, עמך אנכי בצרתך, וכל מה דאפשר לעשות למענך אעשה, אך לפני החלי לדרוש ולחקור אחר הדבר הזה, עליך לשקול על כפי ארבע מאות שקל כסף לתקוע עצם בגרון השולרים1. הצעיר חפץ לעמוד על המקח, אך הוא לא נתנו לדבר ויאמר: זאת היא השורה האחרונה, ועתה הברירה בידך.

הצעיר לא דבר מאומה עוד וירץ אל קרוביו ויספר להם. אז אמרו לו לך מהרה והביא להם את הכסף הדרוש והיה סמוך ובטוח כי ביום המחרת תושב לך כל סחורתך לא יחסר דבר, וכן היה. ביום המחרת בבקר כאשר בא לחנותו מצא את כל סחורותיו מונחות על הדפים במשטר ובסדר נכון כחנוני מלומד המסדר את סחורותיו בטוב טעם ודעת, אך מי המה אשר הניחו שם את הסחורות למקומן לא ידע ולא ראה, יען כי ר' יענקעלע הזהירו לבל יצא כל הלילה מפתח ביתו ואל יביט במקום הזה כי בנפשו הוא. מן המקרים המעטים האלה אדמה כי הקוראים הנכבדים יבינו מעט מה היא ראיפאלי, ומאיר ראשקעש היה איש נכבד אך הוא חפץ לשום קץ לתעתועי בני ראיפאלי ויתחבר עמהם זמן רב עד אשר ידע כל מוצאם ומובאם והכיר כל איש משם בשמו ואפילו בקולו אם לא ראה כל תמונה, ואחר כן נסע לפטרבורג ומשם קבל רשות כי הפוליציי בדווינסק תשמע לקולו לכל אשר יצַוֵם, ושנים אחדות עבד עבודה גדולה עד אשר הוגה אותם מן המסלה לאחד אחד, יש אשר דרש מהפוליציי מאה קזקים או יותר וכל אשר שאל נתנו לו כרגע ודבריו היו נשמעים ונעשים כדברי מושל ומצוה. בראשונה עשה דבריו בחשאי, ואחר כן עשה בריש גלי, אך אז לא יצא מביתו בלתי עם שומרים לראשו, ושומרים רבים עמדו על יד פתח ביתו לשמרו מפחד בלילות או גם ביום, כי כל בתי האסורים ובתי כלאים הנמצאים בדווינסק, במבצר ובעיר היו כלם מלאים את ילדי ראיפאלי, וכל זמן אשר נמצאים בראיפאלי אנשים אחדים אפילו נשים לא היה מאיר ראשקעס בטוח בחייו עד כי באחרונה נשארו בראיפאלי הזקנים והחלשים העורים והפסחים, כי רובם נשלחו לארץ גזרה ובכל זאת לא היה בטוח בחייו ואמר: כל זמן שמקום ראיפאלי על עמדו יעמוד אפילו הבתים החרבות, חיי אינם חיים. פעם אחת הלך ברחוב עם שני שומרים מהפוליציי, וישב הביתה ובבואו עד לפני פתח ביתו הכיר באחד משומריו כי איננו שומר הפוליציי כי אם בן ראיפאלי אשר התחפש בבגדי שוטר ואיש לא ידע, ובמחשבתו היה להכותו נפש כאשר ישב בביתו שלו ובטוח. אז עשה את עצמו כאילו לא יבין וישב אל הפוליציי וידרוש מהם עשרה אנשים, ויצום כי ילכו ברחובות נסתרים, למען לא ידע איש מאומה ובקרבם אל ביתו ויתנפלו פתאום על השוטרים ויאסרום במהרה, אנשי הרחוב חשבו כי מאיר ראשקעס ועמו שוטרי הפוליציי השתגעו, כי אסרו שוטרים אחרים, אך כאשר הביאם אל הפוליציי והפשיטום את בגדיהם, אז הכירם מאיר ראשקעס בשמם, כי כלם המה בני ראיפאלי. את שלשת השוטרים האמתים קראו בראשונה אל בית מרזח וישכרום ויאסרום בעבותים וישכיבום בתוך מרתף פתוח, ויקחו מהם את כלי השרת המה בגדיהם וילבשום וילכו ויעמדו על מקומם, ויחכו לביאת איש צר ואויבם בנפש, אך הוא היה נעלה על כל בני ראיפאלי בחכמה וגם בערמה. על כן אמר כל זמן שראיפאלי עומדת על מקומה, ואף אם תהיה שממה וחרבה יראתי פן מתחת לארץ יציצו אנשים לנקום את נקמת אבותם ממני. פעם אחת עבר מאיר ראשקעס לפני חלון אחד, וראה כי כלי כסף הרבה מונחים על שלחן על יד חלון פתוח בבית המבשל, והמבשלת איננה וכלי הכסף מונחים, ואין איש משיג ידו לקחתם. אז יקרא את בעלת הבית ויאמר לה: ומה תאמרו עתה? האם עלה על לבכן אז בטרם בא מאיר ראשקעס הנה, כי יבואו ימים אשר תהיו בטוחים בהונכם, עד כי תניחום אותם בחלונות פתוחים ואיש לא יגע בהם? ובכל זאת הנני מזהיר את כלכם, כי לא תוסיפו לעשות עוד כדבר הזה, כי בזה תִבָנֶה מחדש ראיפאלי, אשר כמעט אבד זכרה. הוא חי תמיד בפחד וּבבהלה, ולפי הנראה שב לפטרבורג. יותר אינני יודעת עליו וגם על העיר ראיפאלי בעצמה ועל הפרור הישן בא הקץ כאשר אספר במרוצת ספורי.


 

ב.

בית פרידלאנד התנשא בעיר ככוכב מזהיר בעצם השמים לא ביפי אשר בחוץ בלבד, כי אם ביקרותיו, ביהדותו ובסדריו הטובים בפנים הבית. ארבעה אחים היו: ר' מאיר, ר' מיכל, ר' ליבל, ומאטעל הצעיר. מאטעל ישב בפטרבורג הבירה לרגל עסקיו, ושלשת האחים הגדולים ישבו אז בעיר דווינסק, ובבית אחד עם משפחותיהם. בית כנסת יפה להם בביתם ושלשתם התנהגו כמשפחה אחת בעסקיהם; הוצאותיהם והכנסותיהם היו ביחד, וגם בבית הכנסת התפללו כלם יחד, גם הנשים עם בנותיהן באו בכל שבת ומועד להתפלל בבית הכנסת. כלן מתפללות, כלן יודעות. כי גם עברית למדו אצל מורים מלומדים, והילדות הקטנות בנות שלש או ארבע שנים אשר לא ידעו עוד קרא ספר ישבו על מקומן וסדורים בידיהן. ובכל עת התפלה ישבו גם הקטנות כנשים צנועות שאינן חפצות לדבר דברים בטלים. הנשים עם בנותיהן היו צנועות מאד, יראות ה' ותמימות דרך מאין כמוהן, אך יותר מכלן היתה שפרה אשת ר' מאיר ובת ר' יואל פרומקין, אשה יראת ה‘, פזר נתנה לאביונים ולא שלחה אף אחד ריקם. ובעת אשר השיא ר’ מאיר את בנו בכורו ר' משה מרדכי, עשה משתה גדול לעניים, ומכל הערים מסביב ומן העיר דווינסק בעצמה נהרו המונים המונים עניים ואביונים להנות מן המשתה אשר עשה פֿרידלאנד בעדם. שבוע שלם לפני המשתה הכריזו השמשים בכל ערב בבתי התפלות כי פֿרידלאנד יעשה משתה בעד העניים למען יתוערו כלם, ושני ימים רצופים נמשך המשתה הזה. והימים האלה היו ימי חפש ודרור לכל עוזרי ומנהלי הבית ההוא, כלם היו מלבשים בגדי שבת וכלם שרתו את העניים וגם האחים כלם עם בני משפחתם, כלם קבלו את פני הקרואים בשמחה. וזולת המשתה חלקו להם כסף ביד נדיבה, וגם ישבו עם העניים אל השלחן בעת אכלם והמנגנים נגנו כל העת וישמחו את לבות העניים המרודים. הנה זאת תורת הבית, בית נדיבים זה אשר רק שמץ מנהו תארתי לפני הקוראים הנכבדים.


 

ג.

בעת ההיא היתה המרידה הגדולה שמרדו הפולנים נגד רוסיה האדירה. היא הלכה ועלה הלכה וחזקה עד מרום קצה, וגם לרבים מבני עמנו חלקו הפולנים האלה באפם. הנה זה גורל עם בלא ארץ, עם בלא משען ומשענה, עם הנודד, עם שאיננו מבקש ואיננו מוצא מנוח לכף רגלו. ואם ימצא איזה מקום לפי רוחו עתה לתקוע שם אהלו, הנה עד מהרה יִוָכח כי לא ארץ מצוקה היא כי אם חול ואבק אשר אם תעבור אך רוח מצויה ועוקרתו והופכתו על פניו עם כל בניניו וקניניו ולא נודע מקומו איהו. הנה זה העם הפולני אשר גורלם ומצבם היה אז ברע לפי מעשיהם והיה להם לדאוג בעד עצמם, ובכל זאת לא עבר יום אשר לא עשו שערוריות ושמות בבני עמנו. בערים הגדולות לא היה האסון כל כך כי שמה היתה תמיד שמירה מעולה, אך בערים הקטנות אשר בליטא ויותר מכלם בכפרים אשר שם ישבו בני עמנו עשו שמות. הן בכל משך גליותנו, כאשר התחוללה רוח סערה באיזו ארץ, חלה ורגזה בת ישראל בידעה כי היא היתה תמיד השעיר המשתלח. ואף כי זה העם הפולני, אשר המה כילדים קטנים שאם נער אחד יכה את רעהו והוא לא יכול להשיגו, יכה בקצפו ילד אחר אשר לא חטא ואשם, המה קצפו על הרוסים ויקחו נקמה מהיהודים אשר לא עשו להם רעה, ורק המה חושבים כי אנחנו שמחנו במפלתם. ויותר מכלם סבלו בני עמנו בערים האלה: קופישאק, וואבאלניק ובכפרים רבים אשר סביב לערים האלה. פעם אחת התפרצו אל כפר אחד לא רחוק מקופישאק, שם גרה משפחה עבריה, ויקראו בקול תנו לנו אוכל ואם אין נתלה אותך על העץ העומד לפני חלונך. ויען אותם היהודי חי נפשי כי זולת קמח אין לי מאומה.

הראיתם! – קרא אחד – היהודי המכוער הוא נאמן להרוסים וחפץ ברעתנו, כי מדוע איננו נותן לנו לחם. הבה נתלה אותו בראשונה ואחר כן את אשתו ובניו. אשתו התחלחלה ותאמר לו לך אל הכפר השני ושאל לחם מהם או קנה מאתם והבא הנה. ובלכתו אמרו אליו הזהר והזהר למהר לשוב ואם אין נדע כי חורש אתה רעה עלינו, אז נתלה את אשתך על בניה יחד. וכאשר שב היהודי עם ככרות לחם ויתן להם, אמרו לו אם היתה לך עצה לתת לנו לחם מדוע לא חפצת לתת לנו. אכן נאמן לרוסים אתה, וכל העומדים בבריתם אחת דתם לתלות אותם. כן! כן! קראו כלם, אחת דתם להתלות. ובעוד רגע תלוהו על העץ אשר לפני חלונו, ויהתלו בו כי היה מפרפר, עד אשר עלתה נשמתו לאדון הנשמות להתאונן לפניו על גורלנו המר.

וביום המחרת באו צבא הרוסים ברעם וברעש ויקראו: איה היהודי הבוגד אשר קנה לחם מכפרים אחרים ויתנם להמורדים, הלא הרועים ספרו לנו. אז הראתה להם האשה האומללה את אישה המת וירפו ממנה, ורק המה שאלו אותה איזה דרך הלכו ותַראה להם, והמה רדפו אחריהם וישיגום, כי התחבאו ביער בחורים ובחוָחים ויעשו אתם כלה. ובעוד שלשה ימים באו עוד פולנים אל בית האשה והיא היתה אז לבדה ורק ילד קטן עמה, כי בניה הגדולים נסעו לוואבאלניק לשכור דירה עבורם לצאת מן הכפר, ובבואם נפלו עליה ברצח ויאמרו: הן את הראית להרוסים את מקם אחינו והמה הרגום, על כן הא לך מנת מדתך, וימיתו גם אותה.

מקרים כאלה אוכל לספר לכם לעשרות וגם למאות אשר קרו אז, כי רבים מבני משפחתי ישבו ויושבים גם היום במקומות האלה ומהם שמעתי, אך לא זה הוא גוף ספורי, ורק אגב אורחא רשמתי מעט מזכרונות ימי ילדותי.

ובעת אשר התחוללה המהומה והמבוכה בארץ קמה גם מהומה ומבוכה במחנה ישראל אשר בעיר דווינסק על ידי ריב ומצה אשר ראשיתה היתה מצער, כי בדברים מעטים יכלו לכבות את אש המריבה ואחריתה שגתה מאד. וזה דבר המריבה והמחלקה אשר חלק לב העם איש מעל אחיו.

ריב ישן התגלע זה שנים רבות מימי הגר“א ז”ל מווילנא והרב מליבאוויץ. הגדולים חבשו את השנאה בטמון, אך בין הקטנים היתה ריב וקטטה תמיד. אם נפגשו שני ילדים בני שבע או שמונה שנים, היתה ראשית דבורם חרוף וגידוף: בן החסיד חרף וקלל את הגאון, ובן המתנגד חרף וקלל את הרב. ואם התאספו אנשים על איזו שמחה או איזו אסיפה או ישבו בסיכה מתנגדים עם חסידים יחד, אז החלו החסידים לדבר על גדולי המתנגדים. בראשונה התלוצצו, ואם המתנגד ענה אותם איזה דברים חדודים או מהתלות, אז חרה אפם, ולפעמים באו לידי הכאה. פעם אחת ישבו חסידים רבים במסבה בבית דוד ארון יהושע’ס (כה נקרא בעל בית האכסניה) ושם ישב מתנגד אחד, סוחר עשיר ומופלג בתורה ר' פייוועל פֿרידמאן שמו, או פייוועל זיסעלס מעיר זאגער, ויקומו לצחק, כמשפטם תמיד, וילעגו ויהתלו ברבנים מתנגדים וגאונים ולא החרישו, ויוסיפו להרעימו, בידעם כי מתנגד גמור הוא. ולא יכול עוד נשוא ויפתח את פיו ויספר להם ספור מן התורה, אבל בחדודים רבים, על הרבי אשר לא פה המקום לספר. אז אמרו כלם להכותו נפש, ולולא חש מפלט לו דרך החלון אשר ישב אצלו, כי עתה הכוהו נפש.

ויהי היום ואחד מגרי רחוב “החול” הכניס את בנו בבשא“א, והוא חסיד ושרת בעסקי פֿרידלאנד, ויקרא את הרב ר' פייוועל ראפפארט ז”ל ויכבדהו בסנדקאות, ולא הרף מר' מיכל פֿרידלאנד כי יבוא גם הוא אל סעודת מצוה זאת, והמה בענותנותם לא השיבו פני איש ריקם ואף כי משרתיהם. ועוד מתנגדים מטובי העיר קרא אל הסעודה. המוהל היה זלמן השוחט, או כאשר קראוהו רוב העם, זלמן עז הפנים. זלמן השוחט היה איש כזה: בעת אשר עמד בחצר והנשים והעלמות עם עופותיהן התאספו מסביב לו, נדמה בעיני כמלאך המות; וכאשר גדלתי אחר כן וקראתי את “מסתרי פאריז”, נדמה בעיני כחרבונה בבית המטבחים אשר שחט ושחט ולא ידע שבעה, כך היה הוא. הוא עמד בכעס משונה ושחט, וכאשר נגשה אליו עלמה אחת ואמרה אליו בלשון ההמון: ר' זלמן ר' זלמן! שחטו אותי מהרה כי אין לו פנאי, ויזרוק את התרנגולת השחוטה אשר בידו בכח אל פני העלמה ולפעמים נפלו עלמות מתעלפות מרוב כאב ותובלנה בפצעים לביתן. אם היה לחסיד אחד כעס על רעהו או על מתנגד אז הסית את זלמן השוחט ואז נשאר לאיש רק לנוס מן העיר. זה הוא זלמן השוחט, והוא היה קרוא למול את בן האיש. ובכן היה בעל ברית חסיד, הרב חסיד, המוהל חסיד ורוב הקרואים היו חסידים, ורק מתנגדים אחדים אשר עמדו אתו בברית המסחר ור' מיכל פֿרידלאנד בראשם.

ויהי בשבתם לאכול ולשתות על סעודת מצוה זו, החלו לדבר על גאוני ארץ, בראשונה בקול דממה ואחר כן בקול. אז יקרא ר' מיכל פֿרידלאנד: אל נא אחים, אל תזלזלו במצוה זו הגדולה כל כך לישראל, ולמה תתגרו באנשים היושבים לבטח עמכם. אז יפתח זלמן את פי אתונו ויחל לחרף לגדף וגם לקלל את כל גאוני הארץ, את ר' חיים וולאזנער ז“ל, את ר' זלמעלע ז”ל ור' איצעלע ז“ל, ויותר מכלם את הגאון הגדול רשכבה”ג מווילנא ויקללהו קללה נמרצת. ויקרא פֿרידלאנד בכעס: אם תחפצו לקלל את גדולינו למה קראתם אותנו, הלא תדעו כי מרה תהיה באחרונה. ויקרא ר' מיכל בכעס אל הרב: רבי לך עתה המשפט, הלא אתם מחויבים לגעור בעז פנים ולמלאות פיו חצץ על עשותו את הנבלה הזאת, הלא רב אתה, מרא דאתרא איך תחריש; הלא תורתם גם תורתכם ואיך תבזוה, הלא עתידים אתם ליתן את הדין.

אז ענה אותו הרב בקר רוח: אנכי, האנכי עתיד ליתן את הדין! לי אחת היא, ידבר או לא ידבר.

אז קרא ר' מיכל בכעס בצעדו צעדים אחדים אחורנית: אחים! הבדלו מתוך העדה הרעה הזאת. ויתאספו אליו המתנגדים אשר היו שם ויקרא: אני וחבירי קוראים איסור על שחיטת עז הפנים; בשרו אשר ישחט הוא בשר נבלה בשר פיגול הוא, עד אשר יסע עם עשרה אנשים מהשומעים האלה אל קבר אדוננו הגאון זי"ע.

ויקראו כלם אסור אסור. ואתם, אמר אל הרב בפנותו אליו, גם אתם לא תנקו, כי בקחתנו שוחטים מתנגדים נקח גם רב מתנגד.

היו לא תהיה קרא הרב בכעס!

יהיה יהיה! – קרא פֿרידלאנד, – וגם בעגלא ובזמן קריב.

בחיי לא תהיה כזאת! – קרא הרב, – זולתי אם לא אחיה.

לו יהי כדבריכם – קרא ר' מיכל בכעס ויצא. ובצאתו קרא עוד פעם אל הרב: האיסור הוא בתנאי, אם זלמן לא יסע לווילנא בצירוף עשרה לבקש מחילה מגאון עמנו. ואם יסע יבטלו כל דברי. זאת דבר ויצא, וכל המתנגדים אתו. ובו ביום נקראה עצרה ויתאספו גדולי העיר ולומדיה המתנגדים ויקראו איסור על שחיטת עז הפנים, ויכריזו בכל בתי המדרשים אשר להמתנגדים, כי אסור לאכול עתה בשר בדווינסק. כל השבוע לא טעמו המתנגדים אף טעם בשר, אך ביום החמישי צוה פֿרידלאנד להביא פרים אחדים, וגם שוחט אחר הובא. אך אינני זוכרת, אם הובא השוחט מגריבא אשר הוא פרור מעבר לנהר הדינא, או מעיר אחרת, ורק זאת הנני זוכרת כי השוחט שחט פרים ואכלנו בשר לשובע ובלא סרחא, כי אם היתה שאלת רֵאָה הטריפוה.

בראות זלמן השוחט כי המתנגדים המציאו עצה לאכול בשר בלעדו, אז צר לו, וישלח אל פֿרידלאנד לאמר לו, כי אחרי יום השבת יסע לווילנא עם עשרה אנשים. ויהי ביום הראשון בבקר, בא זלמן אל התחנה עם עוד עשרה אנשים לנסוע לווילנא. אז רצו אליו חסידים רבים מחרחרי ריב, ויאמרו לו: זלמינקע המשוגע אתה! הרוח יכנס באביך! אתה נוסע לווילנא העיר? האם יתנוך לבא אל קבר קדושם, בידעם את אשר דברת עליו? הלא יעשו ממך גל של עצמות! ואם חפץ חיים אתה שוב לביתך. ויהי כשמעו את דבריהם ויירא, וישב הביתה, והאסור נשאר אסור.

אחרי הדברים האלה הביאו המתנגדים דיין אל עיר ושמו ר' פינה. וגם שוחט הביאו, וייסדו מקולין של בשר בפני עצמם, ואז נתחדש הריב, וכאש המתפשטת והולכת, עד כי תאחז בארבע פנות הבית, אם לא יעמלו המכבים לכבותה, כן פשטו הריבות והמחלוקת בעיר. בכל בית, בבתי המדרש, בבתי המסחר וברחובות לא נשמע דברים אחרים זולתי מתנגד חסיד, חסיד מתנגד. בראשונה תעו הנשים ולא ידעו איפה המה המקולין לחסידים או למתנגדים, ובכן החליפו את היוצרות. אז היו צרות צרורות. כי איש בא מעבודתו וישב לאכול, באכלו שאל את אשתו איפא לקחת את הבשר, והיא אמרה לו בהאטליז אשר ליצחק פייגין, ושם היה האטליז לחסידים. אז קרא בקול: אוי אוי, האכלתיני בשר נבלה! או אשה קנתה מהאטליז אשר בבית ליבע קאמעראז, ושם היה האטליז למתנגדים, וקפץ החסיד ממקומו ויקרא: אוי! אוי! אוי! האכלתיני בשר טרפה, ובכל ערב, בבוא אבי ז“ל מבית המדרש לביתו ספר לאמי ז”ל, כי השמש הכריז, כי כל איש אשר קנה בשר היום מהאטליז אשר ליצחק פֿייגין נטרפו כל כליו. ולא עבר יום אשר לא נטרפו הכלים בבתים רבים משני הצדדים. וכה עברו שבועות וחדשים ואש הריב הלכה ופשתה מיום ליום, והשנאה משני הצדדים הגיעה עד מרום קצה. המתנגדים עשו הכנות לבקש רב אחר, אך לא בנקל יעשה הדבר הזה, יען כי ר' פייוויל היה גם רב מטעם. פעם אחת באה אשה אל אטליז אחד לקנות מעים, אך היא לא ידעה אל נכון אולי החליפה את האטליז. ותשאל את הקצב ותאמר: הגד נא לי אם זאת היא “חסידעשע קישקע” או “מתנגדישע”. ויאחזנה הקצב בערפה וישליכנה החוצה, אך אחר כן כתבו באותיות גדולות על הדלתים: פה בשר למתנגדים.

בעת ההיא השיא חסיד עשיר את בתו, ואל המשתה באה אשת ר' פייוויל ועוד אשה עשירה, חסידה, ושמה גיטל ליברמאן, לה היה בית מסחר גדול ליי“ש. ויהי בשבת הנשים אל השלחן לאכול היתה כל שיחתן והגיונן בהמחלוקת אשר בעיר. ותען אשת הרב ותאמר: אכן משוגעים המה המתנגדים באמת, בחשבם כי איש גדול הוא הגאון מווילנא, על כן המה הולכים כדי להמית ולמות; אני יודעת מי הוא. ותחל לקללו. ובתוך קללותיה הגביהה את רגלה והראה לנשים את עקבה ואמרה: עקבי יקרה יותר מן… ותצחק גיטעל ליברמאן ותמחה כף ותאמר: צדקה הרבנית מאד מאד. כן הוא. ותוסף גם היא לנבל ולהשליך שקוצים על הגר”א ותלמידיו.


 

ד.

בעת ההיא בא הקץ על הפרור הישן ועל ראיפאלי, כי החברה למסלת הברזל הפטרבורגית מצאה לנכון לחפור מסלה באמצע העיר הישנה. ויתקבצו ויבואו מודדי ארץ וימדו את הפרור הישן לארכו ולרחבו. ובכן נמנו וגמרו להרוס כמעט כל העיר. הן המה שלמו בעד כל חורבה בכסף מלא אשר יוכלו לבנות בו בית חדש, ורבים שמחו שמחה גדולה על המכירה הזאת, ובכל זאת היו גם רבים אשר בכו ולא מצאו נחת רוח במכירה זו. אך עוד רעה גדולה מזאת היתה מוכנת לעדת דווינסק, אשר הרגיזה כל הלבבות והחרידה מנוחת כל איש והיא, כי גם המבצר היה צריך תקון, ולפי תכניתו צריכים היו לחפור את שדה הקברות הישן והמצוין בגדוליו מכבר. בכל בית נשמעו אך ספורים ממתים, מרוחות; סביב לאשה זקנה התקבצו אנשים ונשים עלמים ועלמות, והיא ספרה להם דברים מפליאים מאד, כי גם היא זוכרת אשר בימי נעוריה קרה בעיר אחרת מקרה כזה, ואז באו מתים רבים בחלום אל קרוביהם ויתאוננו על כי אנשים הרשעים הרגיזום ממנוחתם, והמה הולכים עתה בעולם התועה בלי מנוח, ועוד ספורים כאלה. ואנחנו יראנו אז לצאת גם ביום מפתח הבית, ואף כי בלילה. יראו לא רק קטנים בלבד כי גם גדולים.

אך טובי העיר, ויותר מכלם האחים פֿרידלאנד וישראל הורוויץ השתדלו מאד, עד כי נתקבל צו מפטרבורג הבירה לבל יגעו בשדה הקברות כמלא נימא, ורק יעברו […], וכן היה. אך מעבר אחד הולכת המסלה באלכסון ואיננה נוגעת בשדה הקברות, ומעבר השני, אשר שם נשפכו שוללות להמבצר לא נגעו גם כן בשדה הקברות. ובכל זאת באו פעמים אחדות אנשים והגידו כי ראו עצמות אדם. אז נשלחו שמשי החברה קדישה וישיבו את העצמות למנוחתן. אך לקבור עוד שם מתים לא יכולו, כי נתן צו לבל יהין איש לקבור עוד את מתו שם, וכל העובר יענש קשה. ובכן היה לעדת ישראל אשר בדווינסק ליסד שדה קברות חדש.

הקרקע נקנתה אבל מי יחפוץ להיות הראשון לבית עולם חדש? ובכן היתה מהומה בעיר, אם חלה איש לבשוהו חרדות מיראתו פן יהיה הוא הראשון לחנך בו את שדה הקברות, ויבקשו מה' כי ישלח להם איש זקן מאד להיות הוא הראשון.

והנה בקשתם זאת באה להם. איש בן תשעים שנה חלה ויקרא את גבאי החברה קדישה ויאמר: הנני רואה כי את אשר יגורתי בא לי, אך אבקש מאתכם, כי תשכרו בעבורי אומר קדיש אחרי (כי היה האיש גלמוד, לא היו לו אשה ובנים) וכל ימי השבעה ישבו שלשה אנשים על יד קברי ונר יהי דולק כל ימי השבעה. ראשי החברה והגבאי הבטיחו לו למלא חפצו. וימת האיש ביום ו' אדר בערב, והעדה קראה צום על כל העיר ביום המחרת, יום ז' אדר, ואז היתה קבורת האיש הזקן וחנוכת בית הקברות יחד. כל אנשי העיר למגדול ועד קטן הלכו אחר מטתו של מת מצוה זה, וזולת הקטנים צמו כלם כמו ביום כפורים. ילדי התלמוד תורה הלכו אחר מטתו ואמרו תהלים, ואת בית הקברות החדש הקיפו כל העם עם ארון המת שבע פעמים, וכלם אמרו ויהי נועם ועוד איזה מזמורי תהלים, ויקברו את האיש בכבוד גדול מאד, וגם קימו את אשר הבטיחו לו. גם סגולות נפלאות עשו כי לפני החנוכה עשו חתונות אחדות לחתנים וכלות עניים, ועוד ועוד. ובכל זאת היו עד הערב עוד שלשה או ארבעה מתים. אך אז יעשו בני דווינסק סדר ומשטר נכון בשדה הקברות. המה חלקו את החלקה לשלש מחלקות. לגברים לבד, לנשים לבד ולילדים לבד. אכן בעוד המה עשו סדרים בין המתים, והנה אי סדרים בין החיים, כי זולתי המחלוקת הנ“ל היו מחלקות אחרות לרגלי חסר מעונות. הן אמנם המה לקחו כסף בתיהם הישנים ומחיר הקרקעות, אבל איפא יקחו מעונות, הן בלעדם היה המקום צר מהכיל את כלם אחרי כי כל יושבי העיר הישנה באו לגור בעיר החדשה. אז עלו הדירות ביוקר, בעלי הבתים העלו את מחיר המעונות, ותהי צעקה גדולה בעיר. אז נתנה פקידות העיר חבל אדמה רחוק מאד מן העיר, ובזול גדול, כמעט בחנם, קנה כל איש כברת ארץ לבנות שני בתים וגן גדול. המחיר היה עשרים שקלים, וזה לשלם בשתי מניות, אך על הקונה למהר לבנות ולגמור את הבנין במשך זמן לא יותר משלשה חדשים. ובכן נקנו קרקעות ע”י מי שהוא: מלמדים עניים, סופרי סת"ם אשר גם המה על משפחת העניים התיחסו, חיטים, וגם מחזרים על הפתחים כלם קנו קרקעות. והנה אך החלה המלאכה, והיו עניים אשר לא היה להם במה לבנות את בתיהם. ואז יעלה עד מהרה שער הקרקעות, עד אשר איש עני מכר החצי מן הקרקע אשר לו ולקח בעד החצי חמש או שש מאות שקל כסף, והיה בידו די לבנות את ביתו ועוד הותיר. וברבות הבתים כן יעלה השער על הקרקע, עד אשר אחרי עבור שנתים ימים היה מחיר חצי חלק קרקע אשר קנה איש בעד עשרים שקלים מחמשת עד ששת אלפים ככר כסף.

פה עלי לסור מעט מספורי העת ההיא. להזכיר ימים מקדם, לפני ט"ז שנה. אז אנה המקרה לידי לנסוע לעבור בעיר דווינסק, אחרי אשר עזבתיה זה זמן כביר, ואז היה הרעיון לחובבי ציון נעלה מאד במדינתנו, ובבא המסע עד התחנה הפטרבורגית ועלי היה לרדת מן המסע הזה ולעלות אל המסע השני, ראיתי מרחוק כרך גדול עד כי כמעט לא האמנתי למראה עיני. האם זאת היא העיר דווינסק? שאלתי לנפשי; היתכן כי במשך חמש עשרה שנה נתחלפה כל העיר, ובתי חומה רבים נחלפו לבתי עץ רבים? אין זאת כי אם תועה אני. עמדתי משתוממת על המראה ולא ידעתי עד מה. ובין כך וכך עבר המסע ואנכי נשארתי משמימה על מקומי. אז יגש אלי עגלון בעגלתו ויאמר: בלי ספק תחפצי לנסוע אל העיר, והדרך עוד רחוקה מאד והמסע המעביר ממסלה הפטרבורגית עד המסלה הריגית כבר עבר. אז הקיצותי כמו מחלום ושאלתי: האם בדווינסק הנני? כן – השיבני.

אבל מה שם העיר הזאת? – שאלתי – הן לא דווינסק היא העיר הזאת. אז יצחק העגלון לאי ידיעתי ויאמר: הלא זאת היא העיר החדשה אשר נבנתה זה כשמונה עשרה שנה. אז הקיצותי כמו מתרדמה וזכרונות ימי ילדותי החלו להתעורר במוחי לאחד אחד, ותאורנה עיני. ישבתי בעגלה ובקשתי את העגלון כי יסע לאט לאט, למען אוכל להביט על העיר מכל עבריה. לא גרעתי עיני ממנה אף רגע, וכאשר הבטתי עליה מכל עבריה עד מקום שעיני מגעת, קראתי כמו לעצמי: עמי! עמי! עד מתי תבנה עריך על הרי חול, אשר אם אך יעבור עליה איזה רוח ויהפכוה על פניה. עתה הנני רואה כי יכול תוכל לעשות ולא יבצר ממך תושיה אם אך תחפוץ. אך חפצך הוא רק לזרים ואחריהם תלך. כי ראה נא גם ראה במקום הזה אשר היה שמם וחרב עיני ראוהו בימי ילדותי, אימה ופחד נפל על איש בראותו את המקום מרחוק, הילדים ספרו לי כי שם קננו שדים ועל כל גבנון וגבנון יגורו שדים קטנים עם כובעות גדולות, וכאשר יעבור איש שם אז הקטנים נעשו בין רגע גדולים והורגים ומחנקים את כל העובר עליהם, הגדולים אמרו כי לא שדים כי אם שודדים מצאו שם קן להם, ועתה כעבור אך שמונה עשרה שנה, והנה עיר על תלה בנויה, לא יחסר כל בה, גם מים טובים וקרים נמצאים פה.

לו בני עמי תשימו זאת על לבכם, ותפקדו גם את ארצנו השוממה, האם לא תושב; הלא פה נעשו מעניים מרודים בעלי בתים אמידים, ומדוע לא תֶעָשֶׂה גם שם ההשתנות הגדולה? הלא בידכם טובכם! פה אתם יושבים על אדמת נכר, ושם תשבו על אדמת אבותיכם. מה נעים ויקר היה לי הרגע הזה, בזכרי כי פה על ארץ שממה תתנוסס עתה עיר גדולה כזו ואף כי לא לי היא ולא תהי לעולם, אך מה יקר יהיה לי הרגע הזה בעת אזכה לראות את ארץ אבותי, השוממה והחרבה מכבר, כי תושב ותבנה במהרה. האם קשה הוא לתת גם חיים של הבלים כאלה בעד רגע יקר כזה? ומי הם המונעים מעצמם את העונג הגדול הזה? הלא אנחנו בעצמנו! כה קראתי אז, והרוח אשר חלף על פני צרר בכנפיו את דברי הנדברים בדממה דקה, אבל בהתרגשות עצומות. ומני אז עברו עוד שש עשרה שנה; חבת ציון, הנחל הקטן הנובע מכבר בלבות המעטים נעשה לנהר גדול הזורם והזורק מים חיים מרחוק, לרוות אלה אשר לשונם בצמא נשתה, כי ת"ל עתה במחנה ישראל תנועה וחיים, המחשבות נשתנו לטובה; עתה יש רבים החושבים כמוני אז. אך עוד רב ממנו הדרך, רב מאד. כי עוד הולכים רבים בעינים עצומות, מבלי הבט על החתחתים והמכשולים המונחים תחת רגליהם… אך אשוב נא לספורי מימי ילדותי. המחלוקת עוד לא חדלה, ואש המריבה לא נשקעה, ומעט היו לאנשים בריבם, כי הרבו לריב ולקלל גם נשי החסידים עם בניהם ובנותיהם יחד.

ויהי ביום שבת חזון בשנה שניה להתחלת הריב, בשעת קריאת ההפטרה, בעת אשר קרא הקורא את הדברים האלה: “לכן נאם האדון ה' צבאות אביר ישראל, הוי אנחם מצרי ואנקמה מאויבי”, והנה נשמעו קולות רבים מכל העברים: שרפה! שרפה! הרחוב כלו בוער באש. אך בעוד רגע התלקחה והתפשטה האש כמעט בכל העיר, ומכל העברים ובכל הרחבות נשמעה אך צעקת שבר: שרפה! שרפה! בכל יום השבת ויום הראשון בערה ולהטה העיר כמעט מכל העברים. המכבים נלאו למצא עצה ותרופה לכבות את האש הגדולה והנוראה. אך ביום הראשון בבקר באה חברת המכבים מפטרבורג, ועד היום השני בערב לא עלתה בידם להשקיע את האש. אך לעת ערב היתה מעט הרוחה, ואז יכלו אנשים ללכת ולראות את השמות שנעשו בעיר. יותר מחצי העיר בתים נשרפו ואף כי היו בתי חומה רבים ובתי עץ מעטים, גם בית הרב נשרף עד היסוד. הן השרפה ההיא לא היתה הראשונה בקיץ הזה, כי הפולאנים הדליקו את האש בערים רבות, אך שרפה כזאת לא ראיתי. אנשים רבים נשאו את מעט הרכוש המוצל מאש ויביאוהו אל קצה העיר השני, ויהי כאשר התאספו כלם עם כל חפציהם, ויאמרו לשבת במנוחה, והנה מן החפצים בעצמם פרצה האש ותאכל את יתר הפלטה, וישארו כלם בעירום ובחוסר כל, והעיר היפה ההיא היתה לחרדת אלקים. הארבות הגבוהות והשחורות, והמקומות הריקים הפילו עלי אימה ופחד כל כך, עד כי גם היום, בהעלותי על זכרוני את מראה החרבן הזה תאחזני פלצות.

האש נשקעה. והעיר התנערה מעפר והחלה לשוב לתחיה ולהבנות מחורבנה. אך אש המריבה בערה בלי חשך. חרפות וגדופים על החיים ועל המתים נשמע תמיד מצד החסידים יותר מן המתנגדים. כי המתנגדים עשו את שלהם: החזיקו דיין ושוחטים וקצבים כלם מתנגדים, ויבקשו רב גדול, וישתדלו להשיג רשיון מן הרשות לקחת רב מתנגד להם, באשר כי עדה גדולה הם. והחסידים עשו את שלהם: ויחרפו ויגדפו על החיים והמתים; המה לקחו כלב ויתלו על צוארו לוח עץ עם כתובת, זה הוא נחמן אידל. אחד נהג את הכלב בחבל, וחסידים רבים רצו אחריו ויכוהו במרדעים ויצעקו: הלאה נחמן אידל, הלאה, הלאה! והנני לתאר לכם מי הוא זה האיש: ר' נחמן אידל מרגליות היה חתן חיה שרה גארדאן, אשה עשירה מאד. הוא היה אז איש צעיר לימים. אבי ז"ל אמר עליו, כי מימיו לא ראה צעיר כזה, המלא ובקי וחריף כרב גדול וזקן היושב ולומד חמשים שנה בלי הרף; ירא שמים היה מאין כמוהו גם בדור ישן כדור ההוא; בעל צדקה היה מאין כמוהו, וכל אשר לו נתן לעניים. הוא היה גם הגבאי לביקור חולים, ועליו היה לחתום על הרפואות בעד העניים אשר ישיגו חנם אין כסף; והיה בבוא איש או אשה לבקשו כי יחתם ידו על הרפואות, וישאל אותם כמה בנים להם וכמה ישתכרו. ובשמעו כי צר להם, לקח מצלחתו כסף ונתן לאשה לקנות תרנגולת או יין או בשר. ככה יעשה תמיד. וגם הבין לקרוא את הרעצעפטין והגיד לכל אחד את מחלתו. ועתה הוא רב גדול בעיר גדולה, כי גם לפני חמש ושלשים שנה היתה לו סמיכות לרבנות. הנה זה הוא האיש ר' נחמן אידל מרגליות. אך לא מן החיים אדבר כעת, החיים יחיו, ורק מן המקרים אשר קרו אז אדבר.

לגיטל ליברמאן היה בן, משה שמו, איש בדמי ימיו, עשיר מאד. לו ולאמו היה בית מסחר גדול של יי“ש. ויהי היום ויבא לעת ערב לחנותו ויחפוץ לקחת מים לשתות וימסוך לו מדה גדולה יי”ש בן תשעים וחמש מעלות ויהפכו אל פיו, וכרגע נפל לארץ מת. זה קרה שבועות אחדים אחרי השרפה אשר גם כל בתיה גם עסקה וסחורתה של גיטל נשרפו ויהי לה נזק גדול מאד. והאיש אשר בביתו היתה ראשית המחלוקת מת לו הילד שבועות אחדים אחרי המקרה והוא יצא לגור בבית אחר באמרו כי יצא הקצף מאת ה' במקום הזה, ויהי לו הבית למזכרת עון.


 

ה.

ויהי ביום החמישי לפכני השבת דסליחות, בשנה השנית להתחלת הריב, והקול נשמע בעיר, כי הרב ר' פייוויל חולה. וביום הששי בבקר נשמע בעיר כי אנוש הוא מאד, כי מחלתו היתה כתם שחור של דבר ר"ל, והרופא חתך את הכתם, אבל הנתוח לא עלה יפה, ובליל מוצאי ש’ק הסליחות השיב רוחו לאלקים; הנה זה הוא סוף כל המחלוקת, ה' ישמור כל עיר ממחלוקת כאלה, כי אבדה גדולה אבדה לדווינסק במות הרב הזה; הוא היה למדן גדול וחכם ומיוחס ומעורב בין הבריות מאין כמוהו; יסופר עליו כי בימי נעוריו היה סוחר גדול, אך אבד את כספו במסחרו ונעשה לרב, וסוחרים רבים שאלו בעצתו.

ויהי ביום הראשון לסליחות עת הובל הרב ז“ל לקברות ויתאספו כל העם לספוד את הרב ולבכותו, ויצאו כמעט כל יהודי העיר כחסידים כמתנגדים ללוותו, יצא גם מיכל פֿרידלאנד. ויהי בנסוע הארון עם הרב המת לפני הבית אשר שם ה”ברית" והתגלע הריב, כי בעד הרחוב ההוא יובלו כל מתי העיר, ותחת היהודים שיצאו באו שם אינם יהודים ובעת אשר נשאו את הארון עם הרב, שפכה אשה אחת קַיֶה בעד החלון ישר אל תוך המטה והתכריכין של הרב נכתמו. ובכן היתה צעקה גדולה ובכי ונהי בתוך העם, ויהיו נאלצים לאחר את הקבורה עד אשר יכינו בגדים חדשים להרב ז"ל. ושם בשדה הקברות בעמוד הארון על הארץ ובגשת החסידים לבקש ממנו מחילה, ויאמר ר' מיכל פֿרידלאנד אל שאול הירש הורוויץ: נלך נא גם שנינו ונבקש מאת הרב כי ימחול לנו, וילכו שניהם. ובהגיעם עד מטת הרב ויחפצו לגעת בה, ויפלו עליהם חסידים רבים, ויקראו בקול: רוצחים, אתם המתם את רבנו הגדול, עתה באתם להנקם ממנו ולזלזל בכבודו גם אחרי מותו! הכו אותם; הכו באויבינו! לא תחיו כל נשמה! שאול הירש השתמט מהם ויטפס מעל להגדר וימלט, כי מאחורי הגדר היה לו בית מלאכת שכר. אך מפֿרידלאנד לא הרפו ויאמרו להכותו נפש. ויגש יענקעל וועלוויל פאשניק ויבקיע בתוך ההמון עד אשר בא עד פֿרידלאנד (הוא היה חסיד אבל שרת בעסקי פֿרידלאנד) ויקרא בקול: הכו אותי אם תחפצו, אבל את ר' מיכל לא אתן אף לנגוע בשערו. וירא מרחוק איש מאנשי פֿרידלאנד ויאמר אליו: רוץ מהרה אל המבצר וקח משם עזרה. האיש רץ ויקח סוס מסוסי פֿרידלאנד אשר חכו עליו מאחרי הגדר, ובטרם ילך עמד על מקומו ויקרא בקול: אם חפצי חיים אתם אל תערבו את לבכם לנגוע בו יד, כי נפשו תדרש מכלכם; את יענקעל וועלוויל הכו ופצעו אך הוא סכך בעדו והחסידים דחקו אותם ולחצום אל הגדר, ואחר כן קראו הרף ממנו כי לא נכה אותו רק נחפוץ כי יתקע לנו כפו שלא יביא רב מתנגד העירה. ופֿרידלאנד עמד בפנים לבנים כמת ולא יכול להוציא אף הגה קל, ורק אז התאושש מעט בשמעו קולות רבים: קזקים באים! והנה התפרצו מאה קזקים אל שדה הקברות ויחלו להכות בעם בשוטיהם וברצועותיהם וההמון החל לנוס ולצעוק. אז שבה רוחו אליו ויאמר להם: אנא אל תגעו באיש אחרי אשר המה מתעסקים בקבורת רב העיר, הֵא לכם שכרכם. וישלם להם ביד נדיבה, וזמן רב עמדו אצלו עד אשר היה לו כח ללכת עד עגלתו, כי לחצוהו מאד אל הגדר עד כי לא יכול לשאף רוח, וכאשר ישב במרכבתו לנסוע לביתו לא מש ממקומו עד אשר רכבו הקזקים למקומם.

אחר חג הסוכות ושלוחים יצאו מן העיר לכל מושבות היהודים לבקש רב גדול היאות למתנגדי דווינסק בעת ההיא. ויבקשו וימצא את הגאון הגדול ר' אהרן שאול זעליג (שלשה שמות היו לו) הרב מפריזענע, ויבטיחם כי לפני חג המצות יבא. וישובו השלוחים שמחים וטובי לב ויברכו את ה' כי הקרה לפניהם רב כלבבם, ויחכו בכליון עינים לבואו.


 

ו.

המתנגדים חכו לרב, והחסידים לקחו לעת עתה את הדיין ר' שלמה גיסו של ר' זכריה זאלקינד, להיות במקום רב, וגם המה חשבו לקחת להם רב. אבל לעת עתה לא שקטה העיר, ומשני הצדדים היתה כמרקחה. וכל מקרה וכל מאורע אשר קרה אם מצד זה או מצד זה לקחוהו וישימוהו על הנס לראוה בו, ואף כי החורף הזה היה כמעט שתי שנים אחרי ראשית המחלוקת והריב.

בחורף הזה בא איש אחד מעיר דישנא, ראובן שמו, והוא איש זקן כבן ששים שנה, חסיד גדול ובנו חיים עמו. הוא היה אופה גדול בעיר דיסנא, וכארבעים שנה אָפה בעיר ההיא. הרבי ברכו כי יצליח, והצליח, ואך בקיץ העבר בהיות השרפות הגדולות בערים רבות נפקדה גם דיסנא בשרפה גדולה, ויצא גם ראובן האופה נקי מביתו. והחסיד העשיר בערציק לעווענזאהן עם עוד חסידים עשירים תמכו בידו באלף שקל כסף ויביאוהו לדווינסק, וישכור לו דירה בבית וועלוויל גלוסקין במרתף לעשות לו בית מאפה, וגם הורי ז“ל גרו בחצר הזה, וכל הימים אשר עבדו בעלי המלאכות בתקון בית האפיה ובתנור הגדול אשר עלה בדמים מרובים, היו המה, האופה ובנו, בביתנו, ויבשלו בתנורים וישתו תמיד תה בביתנו. פעם אחת אמר אל אמי ז”ל: שיינה! אינני יודע את התודה והכבוד לתת לך בעד מדתך הטובה, הלא ממשפחת הגאון אַת, ובכל זאת תעשי טובות לחסידים, אשר בני משפחתנו זלזלו בכבודם. טוביה חטא וזיגוד מינגוד! היתה תשובתו תמיד.

ותשלם כל המלאכה אשר להאופה, ויכין כל הכלים השייכים לאופה גדול, ויביא כמה שקי קמח ממינים שונים, נופת וחמאה ועוד דברים הנחוצים לו, כי ביום המחרת היה לו להחל את עבודתו. אך בטרם אחל, אמר, עלי לעשות משתה בעד מטיבי ובעד כל מכירי אלה המתפללים אתי יחד. וזאת נוכל לספר בשבחם של החסידים: מדה טובה היתה להם אז, קטן וגדול שם הוא, לפניהם לא נכר שוע לפני דל, על שמחת עשיר באו כל הקבצנים, ועל שמחת עני באו כמעט כל עשירי העיר החסידים, ולא הרפה גם מהורי ז"ל כי יבואו גם המה על משתהו או באשר קראהו בלשון העם (זופ מאֶרקעל). ואני, אשר הייתי אז עלמה קטנה, הלכתי עם אמי גם אני, באמרי כי את שירתם אני אהבה לשמוע. בחדר הגדול המוכן למעשי האופה נתקבצו ובאו הרבה אנשים עשירים ועניים יחד וישבו כלם סביב לשלחן ערוך, אשר עשה האופה מן הקרשים המכינים להניח שם את החלות והגלוסקאות. אמי ישבה בחדר השני עם עוד שתי נשים מבני שכנות הבית ואנכי לא חפצתי לשבת על יד אמי, ובכל רגע התיצבתי על המפתן לראות מה יעשה שם.

והנה ראובן האופה העמיד על השלחן חבית המכליה בערך עשרים לוג מלא יי“ש חזק, ויעמיד כוסות הראויות לברכה לכל המסובין וגם פרפראות עם לביבות. ובראות אמי ז”ל כי בקבוק אין שם אמרה אל האופה: ר' ראובן מדוע לא לקחתם בקבוק מביתי למסוך שמה את המשקה, לא טוב למסוך מן החבית ישר אל הכוס. אז קרא אותי ויבקשני כי אביא לו את הבקבוק הגדול. רצתי אל ביתנו ולקחתי את הבקבוק אשר לנו וירדתי אל המרתף לתת לו. אך בשובי מצאתי את הכוסות מלאות בלא בקבוק, יען כי לא יכלו לחכות. ראובן עמד ולוג נחושת בידו וימלא את הכוסות, ובעוד רגע נשמע קול צלצל הכוסות איש באחיו, לחיים בערציק, לחיים זאמקע! לחיים מאשקע לחיים ראובלע! וישתו וישנו וישלשו, ואז החלו לצעוק בגרון נחר. לחיים רבי! לחיים חסידינו, מות למתנגדים החיים, בכף הקלע יקלעו מתיהם הארורים.

ויהי אך שמעו המסובין את הדברים האחדים, וכזרם האלקטרון עברו בין כל המסבים למקטן ועד גדול, וכלם קראו את הקריאה הזאת אשר קראו הראשונים, והבנים הקטנים הוסיפו המולה על ההמולה, ואז התלקחו כלם ויחלו להכות באגרופם על השלחן והכוסות המלאות נשפכו והמשקה הרטיבה את מכסה השלחן אשר לנו. ותאמר אמי ז"ל הנה זה שכרי בעד הטוב אשר עשיתי עמם, כי עוד נשחתה המפה היקרה.

אך בזה לא אמרו די, וישתובבו ויצעקו ויקללו את המתנגדים החיים ואת הגאונים המתים ואת הגאון מווילנא יותר מכלם, ויקללוהו קללות נמרצות. אז קמה אמי ממקומה לראות מה זאת, כי אבי ז“ל מחשה על הדבר הרע הזה, ותרא כי גם הוא קם ממקומו ויאמר: להלחם בכם אין ביכולתי, כי אתם הרבים, אבל לא לי לשבת במושב לצים זה. יבא בעל הכרם ויכלה את קוציו, כי קוצים ממאירים אתם. זאת דבר ויצא. ובראות אמי כי גם ראובן האופה משתובב בחמת היין, אמרה אליו: הגם אתה ראובן באת לצקת שמן על המדורה מדורת הקנאים השפנים! אמר אמרתי כי תשתק והנה גם אתה בתוך בית המרי. ידוע תדע כי דרכך זאת לא תצלח; הנני מקוה כי תשמח אם תמלט מפה בעור שניך. מה עשה לך הגאון? איך לא יראת לבזותו ולקללו! יוָדע נא כי השטן הסית בך לדבר זרות ותהפוכות לאסונך ולאסון אשתך ובניך, זאת דברה ותצא גם היא מן הבית ואותי משכה אחריה. כל הלילה השתובבו וישתו וישכרו ויצעקו עד כי נחר גרונם וכאשר האיר הבקר החלו לצאת ויתנהלו לאט ויגררו איש אחר רעהו, ויפהקו ויתנועעו בלכתם כשכורים. אחרי חצות היום בראות אמי כי כבר קמו האופה ובנו משנתם ולא באו לשתות חמין אמרה בלי ספק המה בושים לבוא אל ביתי. ותשלחני לקרוא אותם. ובבואם אמרו שניהם אל אמי: מה רעים וחטאים אנחנו! פליאה נשגבה בעינינו מדוע אינך נוטרת שנאה לנו. אנחנו חשבנו כי לא תתנינו עוד דרוך על מפתן ביתך. אז השיבה להם אמי ז”ל: לנקום ולנטור אין ממדת יהודי. לה' הריב והמשפט, אבל אנכי מה לנקום מגרים, לבלי תת להם מים לשתות? המה שתו ואכלו, וילכו אל בית האופה לאפות, בללו את הקמח בשמרים ויעשו כל מין בעריבתו, בחמאה בלבד, בשמן לבד ובמים לבד וילושו ויעשו בצק, והבצק תפח, כל מין בעריבתו, הסיקו את התנור כראוי עשו גלוסקאות ויניחום על הדפים, ואחר כן השיבום אל תוך התנור, והנה אהה! קדרות לבשה את הגלוסקאות היפות אשר נעשו מקמח סלת בחמאה וכרכום ועוד מיני צרי יקר הידועים לאופים גדולים. ויוצאו הגלוסקאות מן התנור והנם תבניתן כקרח: מגלוסקה גדולה נעשה קטנה ודקה כמצה. האופה חשב כי מחיר גלוסקה בחמאה יהי חמש קאפ‘, ומחיר גלוסקה בלא חמאה שלש קאפ’, והנה אף אגורה אחת לא חפץ איש לתת. הוא חשב כי אולי השמרים לא טובו, אולי התנור, אולי הקמח, ויקח קמח אחר ושמרים אחרים וישמור את התנור עוד יותר, אך ליום המחרת היה הפסדו גדול יתר וכן ביום השלישי וכן הלאה כל ימי השבוע. ביום הששי הכין עצמו לאפות חלות בעד מכיריו החסידים, באמרו אראה מה יהיה עם חלות השבת, ותאמר אמי אל ראובן כי ירשה לה לאפות את חלותיה בתנורו. אז אמר אליה בשמחה רבה: אפי כחפצך. אמי קלעה את החלות ותשימן אל תוך התנור, וכעבור רגעים הביט ראובן אל תוך התנור ויקפוץ ממקומו ויקרא: פלאי פלאים! פלאי פלאים! החלות אשר לשיינה (כך שם אמי ז"ל) מזהירות מן התנור, והחלות שלי השחרו כשולי קדרה. ותשארנה גם החלות אשר לו כשם שנשארו הגלוסקאות ואיש לא נגע בהן, כי לא ביד יקחו, ותהיינה שחורות כפחם ודקות כמצה.

ולמחרת ביום השבת, בבוא הוא ובנו להשטיבל להתפלל ספר את המקרה על דבר החלות אשר לו והחלות אשר לאמי. אז יקראוהו כלם בשם שוטה ויצחקו עליו מאד. וביום הראשון לשבוע השני בקש האופה מאמי כי תעשה לו דף גלוסקאות, והיא בעצמה תשים אותן בתנור למען יראה ויוכח. כי הוא החל להאמין כי מארת ה' במעשה ידיו. ואף כי אמי היתה רפת כח ועדינה מאד אשר לא נסתה לאפות בתנור של אופה, ובכל זאת אמרה גם היא ויהי מה אראה ואוכח. ותעש לו דף מלא גלוסקאות בתבנית אשר הראה אותה לעשות כמוהן, ותקח את הגלוסקאות ותשימן בתנור, ויקח הוא גם את החלות אשר עשה הוא וישימן בתנור, ויקרא בלב קרוע ומורתח ובבכי: אמנם כן צדקת מאד באמרך אז אלי, השטן הסיתך לחרף לאסונך ולאסון אשתך ובניך; לא אעשה פה תושיה כי אם אאבד את הכסף עד תומו וריקם אשוב אל עירי. ויקח את הגלוסקאות מן התנור ויראֶה לכל הבא, כי את אשר עשתה אמי היו טובות ויפות ואת שלו לא יכול להראות לאיש. וביום המחרת בבקר קרא לחסידים אחדים ויבקשם כי יעמדו ויביטו גם המה על הפלא הזה, ויבקש את אמי גם כן. אך אמי לא חפצה לעמול הרבה ותעש שש גלוסקאות, והוא הושיב את אשר עשה הוא בתנור, ואחר כן הושיבה אמי את שש הגלוסקאות בתנור, והחסידים עמדו והביטו כל העת. אחר כן נגש ראובן ויוציא את הגלוסקאות מן התנור והיו כלן שחורות כפחם ורק השש היו יפות עד מאד. אז יניעו כלם כתפותיהם וילכו. אחר כן לקח אופה מלומד בעצת החסידים אשר אמרו אולי איננו מבין לאפות, והאופה המלמד אפה פעמים אחדות, ולא עלתה גם בידו כמו ביד ראובן. שלשה חדשים עמל ויגע והאביד את כל כספו וישב במפח נפש עירה דיסנא.


 

ז.

באה העת המאשרה וקהל עדת דווינסק צהלה ושמחה. כל יד הרוצה היתה מסבלת עבודה לסדר ולהכין קבלת פנים כראוי לכבוד הרב הגדול בישראל ר' שאול זעליג מפרוזענע. בית גדול ורחב ידים עם כלי בית יפים הכינו לו, וביום הכסה בבקר קמו כל גדולי העיר: האחים פֿרידלאנד, האחים ישראל ושאול הירש הורויץ, ר' נחמן אידעל מרגליות, יהושע אליה יודענזאהן, ר' יצחק ירוחם דישקין בן הרב דישקין, וחתן זכריה זאלקינד, ר' ליב שלום יפה ואבי ז"ל, ועוד ועוד, ויצאו כלם את העיר ויחכו על בואו, ולפניהם שלחו אנשים לברכו בדרך, ובבואו למקום אשר חכו עליו טובי העיר וגם כמעט כל המתנגדים. אפילו ילדים קטנים לקחו האבות אתם, ובבואו קראו כלם: ברוך הבא בשם ה'! פֿרידלאנד יצא ממרכבתו וידרש בשלומו ויעל אל מרכבתו ויביאהו אל ביתו, ושם עשה פֿרידלאנד משתה גדול לכבודו, וביום המחרת נסע הרב לביתו וכלם לווהו בתרועת הידד ובקול שמחה ויהי לרב. הוא הוא הרב הראשון לעדת המתנגדים בעיר דווינסק מעת היתה לעדה. ויאהבו את הרב במאד מאד מפני גדולתו בתורה, וענותנותו בטבעו ובמזגו הטוב אשר אין דומה לו והיה מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות ובדברים ערבים וטובים כהלל הזקן. ומי לא יאהב רב כזה? ותרב השמחה בעיר במאד מאד. אך החסידים אמרו: המתנגדים דומים לאשה עקרה שלא ילדה עד שבעים, ומשנולד לה בן לזקוניה, אז היא חושבת כי אין דומה לו בעת אשר לאם אחרת יש ששה בנים טובים ובריאים יותר מהבן היחיד והיא איננה מבטת עליו כל כך. אך המתנגדים השיבום: אמנם כן לשרה נולד בן לתשעים שנה אבל הדומה הוא לישמעאל אשר אמו ילדתו בהיותה צעירה לימים. וכה נשמעו דברים משני הצדדים.

אז התקנאו החסידים במתנגדים, ויקחו גם המה רב להם, ושמו ר' ליב מהאמלא. ובדבר הזה צמחו חדשות משני הצדדים, החדשות העירו גם את הישנות ממקומן, וזה הדבר: הפרוזענאי היה גאון גדול, ובכן התיר כמעט כל השאלות, וההאמלאי אסר את כל השאלות כמעט עד כי היתה לשיחה בפי כל ההמון: אצל הפרוזענאי כל השאלות כשרות ואצל ההאמלאי טריפות. הקצבים החלו להתאונן על כי שוריהם יטרפו על פי רוב ויאמרו: הקצבים של המתנגדים יתעשרו עושר רב ואנחנו נדל מיום ליום. ואם היתה לאשת חסיד תרנגולת או ברבור שמן והיתה צריכה לשאול שאלה, חשבה כה: ומה יהיה אם אשאל את ההאמלאי אין כל ספק כי תהיה טריפה, ואם אשאל את הפרוזנאי אז בודאי תהיה כשרה, ומה מני יהלוך אם אשאל להפרוזנאי! ותלך ותשאל אצלו והוא הכשיר ותשמח. ובעת האכל ספרה לאישה מחכמתה והוא קפץ מקומו ויאמר האכלתיני טריפה, והאשה תמהה ולא ידעה עד מה ותבהל ותשאל לתומה ומה זאת? האם לחסידים תורה אחרת? הלא גם הוא רב ומדוע לא נשאל אותו שאלה, הן כי ה“קדושה” היא להם אחרת זאת הנני יודעת, אך אם גם תורה אחרת לא ידעתי. אז החל מחדש ריב ולהרב מפרוזענע היה צער גדול על ידי זה.

ויהי בליל הראשון לחג המצות, ואשה אחת מנשי החסידים בשלה את התבשיל מברבור אבוס ותמצא בתוך התבשיל שבולת שועל, ותרץ אל ההאמלאי והוא היה לבוש בגדיו בגדי יום טוב ללכת להתפלל ערבית, ובבא האשה והראתה לו את השאלה אמר: נחמצו כל הבשר, השום וגם הכלים אשר בשלה. האשה נבהלה מאד באמרה אוי לי! מה יהיה, הלא אין לי מה לבשל ולאכול כל ימי החג זולתי מעט בשר שור אשר הכינותי להניח בתוך הלפת, ומה אתן זאת לפני ששה אנשים, לי לאישי להשפחה ולשלשת בני?! ותלך אל הפרוזנאי באמרה הלא הוא יכשיר. וכן היה, ותשמח שמחה גדולה מאד, וישבו כל בני המשפחה על הסדר, וכאשר הגיע זמן האכילה ותספר לאישה על דבר הברבור, ויקם ממקומו ולא אכל, וילך אל ההאמלאי ויספר לו ע"ד השאלה שהוא אסר והפרוזענאי התיר. אז שלח ההאמלאי את השמש וישאלהו בשמו, מהיכן הוא לוקח היתר על הברבור הזה?

וישב לו הפרוזענאי: ממקור אחד אנו שואבים, ובמקום אשר אתה מוציא איסור מוציא אני היתר, ואם תחפץ לדעת אל נכון בא אלי ואשמיעך.

יש אומרים כי לא הלך, ויש אומרים כי הלך בלילה אל הרב מפרוזענע והוא הבינו, ומני אז שבת הריב בעיר, אבל העם נחלק לשנים, מתנגדים לבד וחסידים לבד.


 

ח.

ובעת ההיא היה רעב גדול בערי הסביבות אשר כמעט בכל יום באו אנשים רבים מן הערים הקטנות ומן הכפרים להשיב נפשם; הן בדווינסק היה לחם אבל היוקר עלה מאד, אך בערים הקטנות לא השיגו גם בכסף ובמחיר, ואם השיגו שם לחם היה בלול בעלי החציר אשר יבשו אותם ומללו ויבללום עם קמח, ובעיר דווינסק בללו את קמח הדגן עם סובין, מחיר הלחם הזה עלה עד עשרה גדולים כל ליטרא. אשר תחת לפני שתי שנים היה מחיר לחם טוב שני גדולים ולחם סלת (שימנעציר בלשונם) שלשה גדולים. דברים אחדים הנני זוכרת על דבר הרעב אשר ראוים המה לדבר בם: פעם אחת שלחה אותי אמי לקנות שתי לטרות לחם סלת ותתן לי רובל בכסף נייר ותאמר לי: בראשונה תחליף את הרובל במעות קטנות, ומחיר החילוף מכל רובל היה משמונה עד עשר אגורות, בראשונה אמרה אלי תחליפי את הרובל ואחר כן תקנה לחם. אך השמרי לבל יונו אותך, כי לפנים ירמו את כל מי שיוכלו לרמות. הלכתי להחליף. אצל החניות עמדו שורות חלפנים ושלחניהם עם התיבות מחוטי ברזל, ובתוך התיבות היה מונח הכסף. הלכתי אל אחת החלפניות והיא החליפה את הרובל. היא ספרה לה את הכסף ובידה לא חסר מאומה ובכשר בא לידי היו חסרות עשרים אגורות. החזרתי לה והיא מנתה על ידי עוד הפעם וכן עשינו שתים שלש פעמים אך באחרונה נראה לי כי לא רמתני, אבל בהפנותי שכמי ללכת היו לי שבעים אגורות תחת תשעים כי שתי מטבעות בנות עשר אגורות כסף החביאה בין בהונות ידיה כאשר אמרו אחר כן האנשים, כי כן היה משפט החלפנים תמיד. הלכתי לקנות שתי ליטרות לחם סלת ולא היה עוד. קניתי שתי לטרות לחם דגן בעד עשר אגורות, והבאתי לאמי את הכסף הנותר מן הרובל והיו ביחד ששים אגורות. אז נאנחה ואמרה: שתי לטרות לחם דגן עולות לי בארבעים אגורות. אחי הקטן אכל חתיכה קטנה מן הלחם ויחלה מחלה אנושה מאד בקיבה. הרופא נאטאנזאהן בטעמו מן הלחם צעק: מה זאת? הלא מות בלחם! כי מלבד אשר היו סובין יותר מקמח היו בתוך הלחם גם עלי השדה והעלים בוערים בלב ובקבה כמו אש!

וכאשר גבר הרעב גם בעיר והשער על הקמח ועל התבואה עלה למעלה היה לר' ישראל הורוויץ עסק לתת להמבצר ולהצבא אשר בערי הפרזות, אשר היה אז רב מאד, קמח דגן, והעסק הזה לקח בטרם יבא הרעב, ועל העסק הזה נתן שלשה בתי חומה בערבון (זאלאג): האחד אשר לו, ושנים חכר מאנשים אחרים. ויהי במסרו את הקמח מאסמי המלך אשר בהמבצר, ושר המבצר ורבי הצבא והרופאים בדקו את הקמח, וימצאו כי לא טוב, ויחליטו כלם פה אחד, כי הקמח לא יצלח להם ובכן החזירו לו את הקמח, וזמן שלשה חדשים נתן לו להביא קמח טוב ואם לא יביא את הקמח עד זמן המגבל אז יאבד את זכות הבטחון ושלשת הבתים הגדולים יוקחו ממנו, ותהי שמחה וששון לחסידי דווינסק באמרם הן עתה יראו במפלת שונא אחד משונאיהם היותר גדולים, כי היתכן שיוכל לתת קמח אחר בעת אשר יעלה שער הקמח בכל יום ויום, ומה יעשה בקמח הרב אשר לו, אשר החזירו לו? כי הקמח היה רע מאד. אך הורוויץ לא כן חשב, הוא לקח את כל הקמח מן האסמות ויביאהו אל מקם אחר אשר הכין לזה, וישכור לו אנשים רבים לעבוד עבודה והשכירים היו כלם יהודים עניים אשר הלכו בטלים באפס עבודה ברעב הזה, ומלאכת האנשים היתה לברור את הגבישים מן הקמח, להביאם אל הרחיים ולטחנם שנית, ולמלא את השקים. עברו אך ימים מעטים וכרוזים נשמעו בכל בתי המדרשים כי כל איש החפץ לקנות קמח דגן בזול ילך אל הככר אשר על יד נהר הדינא, שם יש בית גדול המוכן לזה מר' ישראל הורוויץ ושם ישיג קמח דגן בעד 70 אגורות כל פוד. ועד כה היה המחיר שני רובלים להפוד. בראשונה קנו אך העניים היותר גדולים; הבינונים מאנו לקנות, בחשבם הן בעד אנשי הצבא לא טוב היה ואף כי לנו. אחרי כן בטעמם את הלחם ובראותם כי יותר טוב הוא מן הלחם הנמכר בשוק האופים, כי היה קמח דגן נקי מכל ערבוביה רק ריח לחלוחית מעט היה מורגש בפעם הראשונה, אך אחרי כן הסכין האוכל באלה עד כי לא הרגיש כל רע. ואז היתה שמחה וששון כי לא עניים בלבד קנו אך גם בעלי בתים אמידים קנו את הקמח הזה. ובכל הבתים ובכל הרחובות ובכל בתי המדרשים היה נערץ ונקדש שם ר' ישראל הורוויץ, כלם ברכו אותו, כלם מתפללים לה' בעד שלומו, באמרם כי יוסף שני קם להחיות עם רב בימי הרעב הנורא הזה. ולא רק בדווינסק בלבד כי אם גם מערי הסביבות ומן הכפרים באו לשבור אכל אל ר' ישראל. אך הסוחרים הקטנים והאופים קללו אותו, באמרם כי לקח מידם בתי חומה אשר אמרו לבנות מחורבנם של העניים. והנה עברו שני חדשים והשער לתבואה ירד עד החצי, כי יותר מאשר עלה שער התבואות לסוחרים הגדולים אשר באשכנז, עלה השער בעד סוחרי התבואות הקטנים והאופים המחכים על יוקר ועל רעב כעל אושר גדול. ובכן הציל ר' ישראל הורוויץ אנשים לאלפים ממות ברעב, ואנשים רבים השתכרו לחמם, ושנה תמימה נהל את רובי העיר וסביביה בלחם. ויוקר שמו מאד, וגם לו לא היה כל הפסד כי מכר את כל הקמח. ובין כה וכה ירד שער התבואה ועד הזמן המגבל, אשר היה עליו להביא את סכום הקמח אל אסמי הצבא, השיג את התבואה במחיר השוה ולא הפסיד מאומה, כי עוד השתכר, ויעש לו שם בארץ, שם טוב בבני עמו, שם עולם אשר לא יכרת.


 

ט.

בעת ההיא קבלו מנהלי בתי הספר צו מאת שר ההשכלה לאלץ כל אב אשר יש לו בנים אחדים, כי ישלח לכל הפחות את אחד מבניו ללמוד בהגימנאזיום, וילך מנהל הגימנאזיום בדווינסק וראש העיר, אנעלשטראם, וסופר אחד מבית המועצות ויקחו אתם את המנוח ר' צבי הירש ראבינאוויץ באשר הוא היה משכיל גדול ואוהב ההשכלה. וילכו ארבעתם לרכוש להם נפשות להשכלה. ואנשים אחדים אשר הריחו מעט רוח החפש ואשר באו מערים אחרות אשר שם החלה ההשכלה לפרוח, נאותו להם, אך הרוב, ויותר מכלם החסידים, מנעו את בניהם מכל אלה ויעלימו מהם את בניהם; אם היה לאיש שלשה בנים אמר כי לו רק בן אחד והוא נחוץ לו לעסקיו. וילכו ויכתתו רגליהם ומעט העלו בידם. ויבואו לבית הגביר ר' ירוחם זלמן גארדאן וימצאו את בניו בערך חמשה יושבים ולומדים עם המלמד, וישאלם אם המה מבינים איזה שפה, וכאשר נענו בשלילה אמר המנהל אל אביהם, כי על פי מצות שר ההשכלה עליו לכל הפחות לתת לבן אחד ללכת אל הגימנזיום. ולא יכול להשיב את פניהם ויחתום ידו כי בעוד שלשה חדשים יכשיר את אחד מבניו בהידיעות הנחוצות אשר היו אז מעט מאד ואז ישלחהו אל הגימנזיום. אמנם כן, קרבן גדול הקריב אז הגביר גארדאן בחתמו על כתב לשלוח את אחד מבניו אל הגימנזיום, כי אחרי חתימת ידו אין להשיב, אבל, קוראים נכבדים, חלילה לכם מחשוד בכשרים אלו, כי אנשים כמוהו ובעת ההיא ישלחו את בניהם לעזאזל, כאשר קראו להגימנזיום אז, ולעשותו לשילער או לשקובענט כאשר יקראו בפי ההמון נער כזה, אשר הוא פסול גדול במשפחה כבודה. ה' יתן תמיד ליריאיו בינה יתירה למען ידעו ויבינו מראשית אחרית. וישלח ויקרא את האשה פייגה הפאוועלאנקערן, אשר הזכרתיה בתחלת סיפורי, ויאמר אליה שמעי נא אלי פייגה ואל תקפצי עלי, לו היה אישך בחיים ובנך היה הולך בדרך הישר אז חלילה לי מעלות רעיון כזה על לבי. אך הכל יודעים וגם אַת בעצמך יודעת כי בנך בעשקע הוא נער משולח ונעזב, כי אין בית בכל הרחוב אשר שמשיותיו לא נשברו מעצם ידי בנך, ללמוד תורה איננו חפץ ומה יהיה סופו? על כן תני אותו על ידי, אנכי אלבישהו, אאכילהו, אשקהו וכל מחסוריו עלי, וגם לאב אהי לו והוא יהיה לי לבן, כי גם בשמו יקרא, ורק עליו יהיה ללמוד בהגימנזיום ותראי כי טוב טוב יהיה לבנך אז מעתה.

אבל אשאלכם, ר' ירוחם זלמן, האם לא יאלצוהו להמיר את דתו? שאלה פֿייגה ומעיניה נזלו דמעות.

חלילה, חלילה, זאת לא זאת, ורק המה יחפצו כי ילמוד בהגימנזיום ואנכי אינני יכול לשלוח את בני שמה יען כי בלעדי הבנים שלש בנות לי, ובהיות לי בן הולך לגימנזיום לא תחפוץ עוד משפחה נכבדה להתחתן בי אז, הלא ידעת כי כלתי ריבע אשת יצחק בני היא ממשפחה רוממה מגדולי מיוחסי שקלאוו, ואיך אשא פני לפני מחותני זה?

ותוסף פֿייגה לבכות ותאמר: יסר יסרני יה כי לקח את אישי מעלי ואנכי נשארתי אלמנה אומללה ומתפרנסת מרכב ורחים, ולא לפי כחי זאת, והוא בן שובב ירוץ ברחובות ואפילו פעם אחת לטחן ברחים איננו חפץ, ולפרנסו אין באפשרי, על כן צר לי מאד, והנה נעתרתי לבקשתך אם אך הוא יחפוץ. ותצא מבית גארדאן בלב קרוע ומורתח על אשר יסר אותה ה' עד כי נאלצה לתת את בנה כפר תחת בן הגביר והמיוחס ללמוד בהגימנזיום. ובבואה הביתה ספרה לבנה על מה קרא אותה הגביר בדברים מקוטעים, בחשבה כי גם הוא יבכה כמוה, אך בשמוע הנער את רצון גארדאן קפץ ודלג כעז מרוב שמחה, ולא חכה אף רגע וירץ אל גארדאן ובשמחה גלויה אמר לו: אמי ספרה לי את אשר אתה חפץ לעשות עמי, והנני לעבדך באמת ובתמים בכל אשר תצוני ורק אל בית הספר שלחני. ומן היום ההוא היה בעשקע הנער לגארדאן.

עברו שלשה חדשים להכנה ולבעשקע גארדאן הגיע זמן הבחינה. לימוד ההכנה למד בכל כחו, וגם הרבה לימודים לא נדרשו בימים ההם, ובכן בעמדו על הבחינה יצא מוכתר בשם תלמיד טוב ומקשיב ויושיבוהו במחלקה הראשונה. בעשקע לבש מחלצות תחת בגדי הערים ויצא בפעם הראשונה בבגדי תלמיד גימנזיום עם כפתורים מוזהבים ונוצצים מרחוק ויתהדר ויתגאה באלה, ובשעות החפש הלך מרחוב לרחוב להראות לכל. הוא היה באמת נער יפה וגם חכם, אך יען כי היה יתום באין אב ולא קבל עליו מרות כי אם יסר אותו איש בדברים היתה תשובתו באבן, ובהשתובבותו היתה ידו בכל ויד כל בו, אמו קראה אותו פרא אדם ואנשי הרחוב קראו אותו תיש העיר אשר לפייגה, אך מעתה קבל שם חדש שקובענט, שילער, ואמו התאוננה תמיד באזני מכיריה כי אומללה היא במות אישה, כי לוא היה אישה חי כי עתה לא הלך בנה יחידה לגימנזיום. אך בעבור שנתים ימים נוכחה לדעת כי לא לאסונה כי אם לאשרה הולך בנה לבית הספר. כי הוא למד בשקידה עצומה, וכל מורי בית הספר אהבוהו מאד, ובגמרו את המחלקה השלישית קבל ששים שקל כסף וגם ספר יקר במתנה. וגם מעט המשכילים אשר היו אז קרבוהו מאד; הד“ר נאטאנזאהן דבר טוב עליו בבית איש משכיל ויקחהו כי ילמד בשעות החפש את שני בניו להכינם גם כן לגימנזיום, וישלם לו בכסף מלא, והוא תמך את אמו בכסף הזה, ועוד זאת עשה כי בפגשו את חבריו מכבר והמה קראו אותו בשמות הידועים, לא קצף עליהם ולא הכה אותם כמשפטו מקודם כי אם בדברים טובים וערבים ספר להם ע”ד אשרו. ובמשך שלש שנים הביא ארבעים נערים שובבים כמוהו לבית הגימנזיום, והד"ר נאטאנזאהן וצבי הירש ראבינאוויץ והרוקח ווישיוויאנסקי דאגו בעד כלכלתם ומלבושיהם. בעשקע למד בשקידה עצומה ובהנהגה טובה, באמרו את שם גארדאן אינני חפץ לנבל. בכל שנה ושנה עלה מעלה מעלה וישלם לימוד הגימנזיום וישלחוהו לעיר הבירה, ולפי דברת רבים עלה לתואר מעלה “יועץ הממשלה”, והוא עשה אחר כן טובות לבני הגביר אשר אמצהו כבן לו. ובכן נעשו מבני עניים מרודים אנשים נכבדים ורמי המעלה. העשירים והיראים חשבו אז כי אם לא ישלחו את עויליהם יעצרו את ההשכלה מדרכה, אבל מי יעצור בעד שטף מרוצת הזמן ההולך ושוטף על כל גדותיו. כי היתה מלחמה גדולה, מלחמה פנימית, בין אבות ובנים בין אמות ובנות, בני היראים ברחו מבית הוריהם ויתפזרו לכל רוח, זה בכה וזה בכה, ובכל מקום בואם מצאו גואלים ויתמכום בעצה ובכסף.


 

י.

קוראים נכבדים! פה עלי לסור עוד הפעם מספורי ולשלוח את מחשבותי חוצה אחרי אשר היו כלואות, ונאלצתי לכתב רק את אשר ראיתי ושמעתי, וללכת ברוחי הלאה לא יכולתי, ובאשר כי שעיפי יסבנו על כן אשלח הגיוני לבי חוצה והקורא הנבון ישפט. הלא ידוע לכלנו כי באשמת היותר חרדים ובעלי גאוה העשירים ירדו לאומיותנו ויעומם הרגש שבנו. ותורתנו הקדושה נפלה גם היא, כי רוב בני עמנו הקלו בכבוד התורה והאומה יחד עד כי בחפוץ אחד משונאינו להבזות אותנו על פנינו יקראנו בשם יהודי או עברי לבד, והחירוף והגידוף הזה הוא כמחט בבשר החי, ואחדים או אולי רבים מן העת ההיא יצא לגמרי מאתנו ואינם, ולולא באה האנטישמיות הראשונה לפני עשרים וארבע שנה בברלין, כי עתה לא בא הרעיון של חובבי ציון, ולא באה התנועה הציונית לפני חמש שנים, התנועה הגדולה המנסרת עתה בכל העולם כגלגל החמה, ומי יודע מה היתה לאחרית תקותנו ולכל חמדת ישראל, ולא כאשר אמרו היותר חרדים כי מות בסיר ההשכלה, חלילה וחלילה, כי כאשר החלה ההשכלה להתפתח, היה על העשיר ועל החרדים לשלוח דוקא את בניהם לבתי הספר, כי אז לא נאלצו הנערים לכתוב בשבת ואפילו ללכת בשבת אל בית הספר לא נזקקו, כי ביום הראשון הלכו למכיריהם, החברים האינם יהודים וילמדו מהם את הלקח מיום השבת וביום השני ידעו כלם את לימודם כיהודים כאינם יהודים, ואם שלחו נערים כאלה המגודלים על ברכי התורה והמצות וברוב כל, ואם המה אספו להם אחר כן גם את ההשכלה אז היתה ההשכלה ליהדות כענק לגרגרת, ועלו והצליחו, והיהדות עמהם. ועוד זאת לא שמו אז בני עמנו את לבם לאחרית הדבר: אז הנקל היה להם ליסד גימנזיות ואוניברזיטות בפני עצמם, ולא נאלץ עתה כל אב ירא וחרד לחתם ידו כי בנו נתון הוא ברצונו בידי המורים לחלל את השבת ועוד ועוד. ומה עשו אז? מי ומי היו רוב ההולכים לגימנזיות בהתחלה? נערים מן החוץ הגדלים באין מוסר ודרך ארץ או בני הישיבה בהשליכם את עול הישיבה והעבדות עם התורה יחד, ובהיות להם קצף וחרון על העשירים ובעלי הבתים, באשר לא נתנו להם לחם לשובע, ובכל זאת עבדו בהם עבודה, בעלת הבית בפני עצמה, והשפחה בפני עצמה, וראש הישיבה בראשם, אשר היה על פי רוב כדוב אורב לו, ביראו פן יציין ויפגע; וכאשר לקחו אלה האנשים את ההשכלה בידיהם היתה היא בעיניהם כשוט נקמה לנקום את נקמתם הם באלה אשר בזום ואשר רדפום בשם ובכח התורה, כלומר: הלא למצוה תחשב לנו אם נקח איש כזה האוכל בלא נטילת ידים ונתן אותו לצבא כפר נפש בן הגביר או בן הירא והחרד וכו' וכו‘. בראשונה השליכו המשכילים האלה את התורה והמצות אחרי גֵום בידעם כי יכינו דאבון לב לחרדים באשר אין לאל ידם לעשות עמם רעה וליסרם כמקדם. זאת היא הנקמה הראשונה, והשניה, כי משכו את צעירי הדור, בני הורים ישרים אשר ישבו על התורה והעבודה, והרוח המנשבת בעולם אז עמדה לימינם, כי גם הבנים חפצו לשאף רוח חפש ודרור, אך מתגרת ידי הוריהם נבצרה מאתם לעשות מאומה, והבנים בראותם גואלים חדשים נמצאו להם הדואגים לעתידותיהם, הלכו מהוריהם לגמרי, ויתיצבו על הדרך אשר סללו להם מיטיביהם החדשים, לא סרו ימין ושמאל, עד כי כעבור עשר שנים נולד דור חדש, דור הקרוב לכפירה, לכפור בכל, כאשר ידוע לכלנו. בטרם נולד האנטישמיות בא מאמר מיעליסאוועטגראד, אינני זוכרת אם בהמליץ או בהמגיד, בו כתוב: מה לנו ולשלחן ערוך, הלא כבר אבד עליו כלח! אנחנו בעצמנו נעשה שלחן ערוך, הן אנחנו יודעים כלנו, כי אין לנו לא לגנוב ולא לרצוח וזולת זאת אין דבר. ומה עשה הקב"ה קפל את מחשבותם הם עם מחשבות רוב העמים בחבילה אחת, והוציאה אחר כן מנרתיקא, ופזרה בכל העמים ובכל העולם לארכה ולרחבה. ולמד אותם כי גם המה יעשו שלחן ערוך בפני עצמם ויקראו שמו אנטישמיות, ובדין השלחן ערוך אשר לההמון הכו את אחינו שוק על ירך: באשכנז היתה המכה הראשונה, בקיוב השניה, ביעליסאוועטגראד השלישית וכו’ וכו' ונידונו בלא שלחן ערוך. אז ראו ונוכחו כי לא טוב לעשות שלחן ערוך כל אחד בפני עצמו, ומי אשם באסוננו ובכל האסונות אשר קרונו אם לא החרדים, אשר לא הבינו מראשית אחרית, וחושבים כי כל מחשבות אדם שוות הם. ההשכלה כמו שהיא עשתה לנו טובות גדולות, כי בטרם תולד ההשכלה היינו כעפר לדוש, גונו ורוחנו יחד, שפלים ונבזים היינו וחדל אישים לא בעיניהם בלבד כי גם בעינינו אנחנו. בשלות הפולנים היינו מטרה לחצי לעגם, עד כי פעם במשתה בית נסיך אחד לקח שני יהודים ויתן להם רפואות להקיא במדה היותר גדולה ויאגד את זקניהם זה בזה ויעמידם באמצע החדר, אשר סביב ישבו כל האורחים ואז יכול כל אחד להבין את מצב האומללים האלה. אמנם כן שנאת עולם לעם עולם היא, השנאה לא תרף כל זמן שנשב על אדמת נכר, וטעמה לא יפוג, אך ההבדל הוא זה, כי בטרם תולד ההשכלה שנאו אותנו בחשבם כי אנשים לא יצלחו אנחנו או כפראים נחשבנו בעיניהם, ואחר כן שנאונו בעד כשרונותינו וחריצותנו היותר נעלים; ואם השנאה לא תחדל הלא טוב טוב לנו כי ישנאונו בעד חריצותנו ובעד כשרונותינו ולא בעד בערותנו ואי אנושיותנו, ועל כל פנים הביאה לנו ההשכלה טובה גדולה, ויותר מכל, כי היא הביאה לנו את התנועה הציונית.

ועתה, קוראים נכבדים, עליכם עתה לשפט בדבר, אם אין התנועה הציונית התקופה השניה בחיינו להטיב מצבנו, עוד היתרון לה, היא באה לתקן את אשר עותה ההשכלה בחטאת אלה אשר לא הבינו איך לקבלה, ואת אשר החסירה לנו ההשכלה תמלא התנועה הציונית, סוף דבר היא באה להשלים את כלנו ולהשיב לנו את אשר לקחה ההשכלה הראשונה מאתנו, ואלה המה: אהבת התורה, אהבת ארצנו, לאומיותנו, אהבת אחים, ולבל ישב כל אחד בחוגו בפני עצמו, כי אם כשבת אחים גם יחד. ולטוב ולברכה יזכרו החרדים האמתים אשר באו לעזרת ה' בגבורים, ואם יהיה ה' עמנו, וכלנו נושיט יד עזרה איש לרעהו ולא נלך עוד בחמת קרי, כאשר עשו אבותינו, ואפילו אם נמצאים עתה ציונים אשר עודם רחוקים המה מתורתנו אין רע כי הלא המה שבים אלינו, רוחם שבה אל ארצם ועמם. תבא עליהם ברכה.

והיה כאשר יספחו כל החרדים, המה ובניהם אל התנועה הגדולה הזאת, והיה בשוב ה' את שבותנו ועלה ישראל ופרח כקדם. ואם כמעשה דור ההשכלה תעשו גם אתם, הלא רק את עצמכם תמנעו מן הטוב, ולא את בניכם בני הנעורים השואפים לתנועה וחיים; המה יספחו אל התנועה הגדולה אשר עוד מעט ותמלא חלל העולם, ובמנעכם הטוב מהם, מי יודע מה יאמרו בניכם ובני בניכם אחרי כן.


 

יא.

בית כֿלוינע אשר היה אז באמצע הבניה היה הבית השני אשר לו ואשר לא הספיק לכלותו; יסופר עליו כי הוא היה הראש והראשון ליהודי דווינסק. בימי החוטפים2 עשה את אשר עשו כל בעלי טובתנו. כֿלוינע היה הגבאי, פרנס החדש וראש הקהל והמוהל. בביתו היו מונחים כל ספרי הקהל מן המתים ומן החיים. סוף דבר הוא היה הראש והראשון לעדת ישראל בדווינסק. יסופר עליו כי לו היו מדות טובות וגם רעות, למשל: אם מת איש יהודי בדווינסק נקבר בזה הרגע ואם על אב היה לימול את בנו היה מנהגו להכין כל היום וחכה לאורחים ולפעמים נמשך הדבר עד עת ערב, אך בעלות כֿלוינע לגדולה החליף השיטה, כי בבאו לבית איש לימול את בנו לא חכה אף רגע, ואף כי פעמים רבות אמרו לו: ר' כֿלוינע, בעל הברית יצא ובעוד רגע ישוב וראוי לחכות עליו, – לא חכה גם לאב. ואם מת איש אמר: מה הבהלה כל כך? חכו מעט, חכו, לקבור איש יהודי אתם ממהרים ולעשותו יהודי אתם מתונים! ובכל זאת קבר גם הוא אנשים יהודים רבים, ולא אחרי מותם כי אם בהיותם עוד בחיים, כאשר עשו כל בעלי טובתנו בעת ההיא הן בקטנים והן בגדולים.

שמעתי מפי אם ילד מן החטופים אשר ספרה לי: חמש עשרה שנה עברו מליל העברות ההוא ובכל פעם אשר אני מספרת רותח דמי בקרבי והנני רואה כמו עתה את הדבר; אישי מת ושני בנים היו לי, אחד נשוא והשני בן שש שנים. ליל שמחת תורה היה הלילה ההוא. אנכי גרתי בבית נמוך וקטן ובני הילד ישן בחיקי. חשבתי כי ביום המחרת אלך אתו אל הכפר אשר להחצר וויסקעס, שם יש אכר אחד המכיר את אישי ע"ה והוא יחביא את בני כאשר עשה בשנה העברה, ולא עלה על לב כי במוצאי חג שמחת תורה אשר המה ישתו וישכרו יעשה הדבר הזה. אנכי ישנתי, הדלת היתה סגורה בבריח עץ ושברוה, ובטרם הספקתי לדעת מה זאת, היה הילד בידי החוטפים, ולא שעו אל צעקותי הקורעות שמים ושמי השמים ויצאו. כן שתו שכרו האנשים האלה בקציר אשר עשו לנו. אך כאשר באתי בבקר אל כֿלוינע והוא ישב על שלחן ערוך המלא דשן, והנה לבי מלא פצעים אנושים ואפול לפני רגליו ואבך ואתחנן לו כי ישיב לי את בני הילד הקטן והרך ואברכהו בברכות רבות. אך הוא השיב לי, הלא לי אחת היא אם בנך או בן אשה אחרת יוקח, אך אם הוא בידינו לא נוכל להשיבו לך. ובראותי כי שם לבו כאבן, ועוד יזרה מלח על פצעי באמרו לי: אל תיראי, הן זה הקטן גדול יהיה, ואם לא בביתך יגדל בבית איש אחר. ובשמעי את דבריו שפכתי עליו כל חמתי וכל הקללות הכתובות בתורה חלקתי לו באפי ואלך. אמנם כן נקמה ראיתי במרצח הזה, אבל הבזאת תעלה ארוכתי? הנה בת ששים שנה אנכי היום וזמן רב עבר וללבי הפצוע לא עלתה ולא תעלה ארוכה לעולם.

ולאשה עניה אחת היה בן, עלם בן שש עשרה שנה אשר הוא היה מפרנסה. וכאשר לוקח הבן לצבא באה אמו לבכות ולספר לפני כֿלוינע על בנה והוא ישב ושתה חמין בבקר, ובראות האם כי הוא לא ישים לבו לדבריה צעקה בקול: ארור תהיה רוצח אשתך תהי אלמנה ובניך יתומים כבני, והכסף אשר לקחת בעד בני יהפך במעיך לקללה, כי את דמי ואת דם בני אתה שותה. וגם אז לא השיב לה מאומה ורק שתה את החמין וקרא: האח! מה טובים, מה מתוקים החמין האלה!

עברו שנים אחדות ועל כֿלוינע יצא הקצף. את עונו אינני יודעת ורק זאת אדע כי הוא נשפט להשלח לארץ גזרה, ובעת אשר באנו לדווינסק היה נשלח. אותו לא ראיתי ורק את ביתו בית חומה ראיתי אשר עמד באמצע הבניה, כי החל לבנות ולא הספיק לכלותו. ופעם אחת נפל דבר אשר עשה את כל העיר דווינסק למרקחה, וזמן רב דברו כל אנשי העיר מקטן ועד גדול בפלא הזה.

איש צבא אחד מעיר וויטעבסק כתב מכתב לאמו. המכתב הזה נשא בבתים רבים וגם בחניות ובכל עת אשר קראו את המכתב סביב שתו עליו בכל פעם אנשים בהמון. ואלה דברי המכתב:

אמי היקרה. אכן יש אלקים שופטים בארץ! הידעת כי כֿלוינע עתה בעיר וויטעבסק, ועושה את המעשים אשר עשה בדווינסק כי שם הפך את כל העיר וגם פה בוויטעבסק, הוא הופך במטאטה בכל העיר3. אבל הסכיתי ושמעי אמי, הלא תזכרי כי לפני שמונה שנים בקבלי ממך את המכתב הראשון המלא קינים והגה והי ובתוך דבריך ספרת לי, כי באמרך לכֿלוינע: רוצח! הלא את דמי ואת דמי בני יקירי אתה שותה ולא חמין! ענה אותך בתשובה כזו: האח! מה טוב, מה מתוק! כמו מתוק היה לחכו לשתות דמנו. הנה ראיתי עתה באויבינו יותר מאשר יכולתי לחשוב ולקות: לפני שבועות אחדים נשלחתי אני וחברי אנשי הצבא לשמור על האסורים אשר נשלחו מבית הכלא לנקות את רחובות וויטעבסק, וכאשר שמתי עיני על האסירים, הכרתי את ר' כֿלוינע אשר קשה היה מאד להכירו, הוא הוביל עגלה (טאצקע) ומטאטא לנקות את הרחובות ולאסוף אחר כן את הזבל ולהובילו אל מחוץ לעיר לשפוך אותו שם. בראשונה השיאני היצר לנקום ממנו לא את דמי כי איש אנכי עתה, אבל את דמך את, אמי יקרה, את דמך אשר שפך כמים ארצה, אך אחר כן גערתי על עצמי ואמרתי: שוטה רשע! הממנו תקח נקמה? ממנו! המעט ממך לראות את מצבו עתה ואת הצפון לו גם בעתיד. הנקמה קטנה היא? לא! לא! לשלם טובה תחת רעה זאת היא הנקמה האמתית, ובזה הרגע לקחתי מכיסי ציגארע ובראותי כי חברי אינם מביטים עלי נתתי לו את הציגארע ויבט בי ברוב תודה. ובעת אשר היה להם להוביל את הזבל אמרתי כי הוא יוביל את המעט יען כי הוא החלש מכלם, ובאמת לא הוא כֿלוינע אשר היה; כרסו העב והשמן תולה עליו כשק, ופניו היפים והמלאים כחשו משמן והשחרו משחור. שבוע תמים עבד ברחוב, וכאשר היה עלי להחליף את המשמרת עם איש צבא אחר, בקשתי את הפקיד כי ישלח אותי תחת איש אחר. ובאשר הנני מוצא חן בעיני כל גדולי הצבא בעד המשמעת ובעד חריצותי לא השיבו פני ריקם. אנכי נשארתי על משמרתי וכל אשר היה בכחי לעשות לו טובה עשיתי לו, גם כסף גם אוכל נתתי לו כפי אשר השיגה ידי. ויהי ביום הששי לעבודתו וכל האסירים הלכו לאכול את לחם הצהרים. לקחתי את האסיר על בטחוני והלכתי עמו אל בית מזון, ולקחתי בעד שנינו מנות וגם ציגארען וגם כסף נתתי לו. ויהי היום כאשר כלה לאכול ויאמר אלי: בני בני, מי אתה כי כה חמלת על אומלל כמוני?

לב יודע מרת נפשו, השיבותיו, גם אנכי אומלל הייתי לפני שתים עשרה שנה ועל ידך אדוני כֿלוינע, כי אני אני בן האלמנה דבורה אשר אנכי הייתי מפרנסה. ויהי בהזכירי אותו את שמי ושם אמי היקרה נפל לארץ ויתעלף. אנכי העירותיו ובקשתי את ראשנו כי ישלחוהו להנפש באשר חולה הוא. אנכי נחמתיו ואמרתי לו: אם אני לא אבדתי בעניי מצרותי בהיותי עלם ובהרחיקי נדוד, לא יאבד גם הוא תקותו בה' כי הוא ימחץ אף ירפא. אך הוא לא קבל תנחומין, ובשבוע השני נשלח למקום אחר. האמיני לי, אם יקרה, כי לו היה לאל ידי להושיעו אז הושעתיו בכל לבי ונפשי, כה נכמרו רחמי עליו. אך אם ה' ימחץ איש מי ירפא לו! קוה אמי לה‘, כי עוד מעט ותראי את בנך. כי עוד חמשה חדשים יעברו וכלו לי שתים עשרה שנה בעבודתי ואז אשולח על שנה תמימה לראותך ולשבת עמך ולשלם לך תנחומים בעד אבלך ותראני עתה בריא אולם, גבוה וחזק, תראיני ושש לבך כי גם שפת רוסיא למדתי לכל פרטיה ודקדוקיה, עד כי הפקיד אמר פעמים רבות: הירשקע! בבואך אל עירך תוכל להיות שם מורה טוב בשפת רוסיא. אך אקוה כי בעוד שלש שנים אהיה חפשי לגמרי, כי הקיסר הטוב והישר אלכסנדר השני נתן צו לעבוד אך חמש עשרה שנה, ולא עשרים וחמש. ונקוה כי גם אנחנו נהיה בחשבון הזה. חיי בטוב אמי, חיי וקוי לה’, ושלום לך ולכל אחינו המפוזרים בכל קצוי ארץ ואיים רחוקים. בנק המשתוקק לראותך

הירש קוויליכֿעס.


 

יב.

בית מאיר קאציכֿעס עמד באמצע רחוב גדול. את מאיר לא הכרתי כי הוא כבר מת, אך את אשתו ידעתי. ובת היה לה, אבל לא בת מולדת, כי בנים לא היו לה, ורק עלמה עניה קרובה למשפחתם לקחה בעת אשר היתה קטנה ותגדלנה. יסופר על האשה קאציכֿעס כי בהיותה צעירה לקחה חתולה אשר גדלתהו ויהי שעשעים אצלה ותקשרהו בכל קשוטיה, שמה על צוארו את צרור הפנינים היקרים אשר נשאה על צווארה ואשר היו שוים שלשת אלפי שקל כסף ואת כל טבעותיה אשר היו מעולפת ספירים, שמה על רגליו עד אחד, ושבצת יקרה היתה לה בתמונת כוכב ותשימה בתוך הפנינים על לב החתול ותשא אותו על ידיה ותצא אל המעקה לראות ביפיו לעיני השמש. ויהי בבואה אתו אל המעקה ויקפוץ החתול עם היקרות ויברח ולא שב עד היום. על כן נקרא שמה קאַציכֿע עד עולם, וגם אישה נקרא על שמה מאיר קאַציכֿעס, ובקרב השנים אשר גרנו בדווינסק השיאה את בתה אשר גדלה לאיש. ויהי כעבור שתי שנים חפצו שניהם הבת עם אישה לגרש אותה מביתה, באמרם אליה: הלא נכריה את פה, דודנו מאיר הנחילנו את הבית הזה, ומה לך פה! אך אם תחפצי לשבת פה ולבלי להתערב בכל עסקינו טוב; שבי ואכלי, ולא יותר.

אז החלה האשה העשירה לבכות ותאמר: ארור היום אשר הכנסתי את הצרה הזאת לביתי! אנשי העיר צחקו עלי לפני שנים רבות כי שמתי על חתולי עדי עדים בחמשת אלפים שקל כסף והוא ברח מפני, ובעבור זאת קראוני קאַציכֿע. מי יתן ויכולתי להבריח גם את חתולי זאת מפני, ונתתי לה שלש פעמים חמשת אלפים שקל כסף, ולו קראו לי אחר כן מאה שמות של גנאי לא שמתי לבי ורק להיות חפשי מאסוני. רעיותי היקרות, הוסיפה לקרא בבכי אל הנצבות אצלה, הלא תקחנה מוסר ממני; הנני מיעצת לכל אשה אם יזכה ה' בבנים טוב ואם אין אל יערב לבה לקחת בנים זרים לביתה, כי זרים המה, והזרים מקצרים את חיי מטיבם וסוף כל סוף או יגרשום מבתי תענוגיהם אשר הכינו להם לימי זקנה או יקחו חייהם בידם. לוּ גדלה זאת בבית הוריה בעניות, ואם נתתי לה ליום שידובר בה אלף כסף לנדוניה, אז נשקו ידי ורגלי והייתי דודה יקרה מאין כמוני, ובאשר כי גדלתיה בביתי כבת מלך, לא מנעתי ממנה מכל אשר שאל לבה, ועשיתיה לאשה עשירה, עתה היא חפצה לירשני בעוד שאני חיה. ולפי שיסופר נאלצה אחר כן לצאת מביתה.


* * *


בית ר' זכריה זאלקינד היה בית יפה וגדול מאד, הוא היה מופלג גדול בתורה וגם ירא שמים וחכם גדול, החסידים מספרים על אביו ר' ליבלי בטלן כי בבוא חסידים מדווינסק אל הרב ר' מענדלי ז“ל אשר בליבאוויץ לשאול בעצתו ובאמרם לו כי מדווינסק המה, אמר להם הלא ליבקע בטלן בעירכם ולמה תבואו אלי? פעם אחת ישב זאלקינד ומדבר עם אבי ז”ל ויאמר בזה“ל: ר' יָסֶל (כך שם אבי ז"ל) התזכרו את העת אשר ישבנו שנינו בוואלאזען, תקנו את האנפילאות בעת אשר ישבנו ולמדנו לפני הגאון ר' איצעלע ז”ל. זאת עלי להעיר, כי ר' זכריה לא התערב בדבר המחלוקה על אודות הרבנים מטוב ועד רע באשר כי למד אצל ר' איצעלע ז"ל ויחלק כבוד לו ולכל הגאונים אשר היו לנו, הוא היה עשיר מאד, עסקיו התפרצו בארץ. יסופר עליו כי הוא דבר פעמים אחדות עם הקיסר ניקולאי הראשון.


* * *


בית מלכיאל החל אז לזרוח, והאחים החלו להתראות בעולם בגדולתם. ואלה המה: שמואל, קולער, בערציג, איצע, וזעליג; האחרון היה טפש גדול, הוא גר בחצר מלכיאל, והגביר שמואל כלכל אותו ואת בנותיו, אשר אחת מאלה היתה גם כן טפשית גדולה. הנני זוכרת כי בהלוך זעליג בחצר היתה עבודתו לגרש את הילדים מן החצר. אז הושיטו לו הילדים את ידיהם הקטנות ויקראו לו לשלום ובמהירות גדולה הושיטו לו אצבע משלש, וישב אפו מהם, ואחר כן ישבו הילדים והילדות ומנו באצבעותיהם כמה אצבעות משלשות קבל זעליג היום, וזאת היתה לילדים לתענוג גדול.

אשת שמואל, חיה מונה, היתה יפת תאר וחכמה מאד, כל המשפחה קראו אותה מלכת משפחנו. שמואל היה אז חבר בית המועצה, אך בני העיר אמרו כי לא שמואל הוא היועץ כי אם היא, ובכל ישיבה ובכל עת אשר היה עליו לבא לי הלך לבדו כי אם אתה. גם בית כנסת לחסידים היה בבית הורי חיה מונה. אברהמ’על אפרתי ואשתו שרה פייגה היו אנשים נכבדים נדיבים ותמימי דרך עד מאד.


* * *


את זכרונות ימי ילדותי הנני נותנת לפניכם קוראים נכבדים בלתי כחל וסרק ורק דברים כמו שהם; יותר אינני יודעת כי בשנת 71 תקע אבי מושבו בעיר ריגא וכן הם המראה. אנכי קימתי רק את הבטחתי אשר הבטחתי לנפשי, כי בהיות לאל ידי לכתב אכתב זאת לזכרון. אך אז לא היתה עוד עת לכתוב זכרונות, יען כי היתה אז עת מלאה הזיות וחלומות נעימים, ורק אל ההוה שם כל איש פניו, את העבר לא זכר עוד ואל העתיד לא שם לב. וכל כותב וכל סופר כתב והזהיר את דורו הצעיר, לכו אך באור ההוה, החזיקוהו ואל תרפו ממנו, לא לנו העבר ואל תשאפו לעתיד, והנה באה העת “ההוה” בפני עצמה ומטפחתם על פניהם ואומרת: הקיצו מחלומכם הנעים! וראו כי אין הוה לכם; הביטו אחריכם וראו שלשלת גדולה, שלשלת חזקה, אשר אם אך תחזיקו בה, תוביל אתכם אל העתיד הטוב, כי רק בעתיד צפון אָשרכם, ובאשר כי גם אנכי מוקרת את שלשלת העבר על כן החזקתיה בשתי ידי ומוקרת אני עוד יותר את העתיד ואומרת אשרי המחכה ויגיע. עתה מצאתי עת נכונה לכתב את העבר מזכרונות ימי נעורי.

לאדז ג' תמוז תרס"ב.

הכותבת.


 

מזכרונות ימי נעורי

עוד פרק אחד עלי להוסיף מזכרונות ימי נעורי, ומפני גודל חשיבותו כתבתיו פרק בפני עצמו.

בערך שנת 63 או 64 נשמעה חדשה בעיר דווינסק חדשה אשר העסיקה כל בני העיר מקטן ועד גדול, כי גר מארץ אשכנז אשר התגייר שמה בא הנה. רבים דברו בו וכל אחד ספר תולדותיו באופן אחר. אחד אמר כי בן מלך אשכנז הוא ואחר אמר לא כי בן משנה למלך הוא.

פעם אחת בא אבי ז“ל מלא שמחה ויספר לנו כי ראה היום את הגר בבית ר' ישראל הורוויץ וגם דבר עמו. אמי ז”ל ואני ואחותי אף כי היינו אז ילדות קטנות עשינו אזנינו כאפרכסת לשמוע את דברי אבינו ובלענו בחפץ לב כל דבריו אשר ספר על אודותיו ועל יפיו, חכמתו, טוב לבו ואצילותו, וגם עברי וחומש למד בארץ אשכנז. ומה גדולה היתה התשוקה בנו לראותו ולדבר אתו, אך איך ובאיזה אופן יכולנו לקות לאשר כזה לראות את הגר הצדק הזה ולדבר אתו, הן הוא תמיד או בבית פֿרידלאנד או בבית הורוויץ והמה היה גדולי עשירי העיר?

ויהי היום והנה שני אנשים צעירים מלבשים בגדי תפארת באו אל ביתנו וצעיר אחד נגש אל אבי ז“ל ויאמר: ר' יוסף! הנה הבאתי לכם תלמיד הגון ותטיבו ללמוד אתו תלמוד ותנ”ך שעה או שתים בכל יום. ובגשת הצעיר השני לדרוש בשלום אבי חבקהו אבי בזרועותיו וישק לו פעמים ויאמר: בא ברוך ה‘, שב לימיני וכחותם על לבי אשימך תמיד. הצעיר הראשון אשר היה ממשפחת פֿרידלאנד יצא ואבי ז"ל קרא לאמי ויאמר: שיינה, בואי הנה, הנני להציגך לפני ר’ יצחק הגר צדק מארץ אשכנז. אמי דרשה בשלומו ביראת הכבוד ואנחנו עמדנו מרחוק ויראנו מגשת אליו. אך ביום השני אמר האיש אל אבי: אדוני מורה! עלי להכיר את כל בני ביתך אף הקטנים כי חמודות אתם לי ואת כלכם אוקיר מאד. ומן היום ההוא הסכנתי עמו ודברנו עמו, ואחר לימודו ישב זמן רב ודבר עמנו וספר לנו ממנהגי ארצו וכל דבר אשר יוכל לתת לנו ענג לא מנע ממנו, ובכל יום ויום היה יותר יקר ונכבד בעינינו בראותנו טוב לבו, חכמתו וענותנותו, כי לא התגאה אף על הקטן שבקטנים. הוא למד תנ“ך ותלמוד. תנ”ך החל מראשונים ותלמוד בבא מציעא מן הפרק הראשון שנים אוחזין. עוד הנני זוכרת פעם אחת בגמרו את חק לימודו, ובהבינו כראוי קם ממקומו וישק לאבי ויאמר: אדוני מורי! לו הרגשת כעת את רגשות לבי אז יכלת לדעת כי אין מלה בלשוני להשיב תודה לך על הלימוד היקר הזה; אוצר כל כלי המדה צפון בתלמוד, אין על עפר משלו. כן כן, הלימוד היקר הזה חסר לי; עתה הנני מרגיש, כי הוא ימלא את כל בתי נפשי פנימה. אמי אמרה לאבי לפעמים: מה מאד חפצתי לשמוע תולדותיו מפיו, אך לבקש ממנו לספר, זה לא נכון, כי אולי יש איזה מסתרים בספורו והוא איש אמונים לא יכזב ואת פנינו לא יוכל להשיב ונאדיב את לבו, וזאת לא נחפוץ, נחכה עד אשר יספר לנו מעצמו. אחרי עבור חדש ימים שכר לו מעון בחצר אשר אנחנו גרנו בו בבית מאשע מאמין, למען יהיה קרוב לנו תמיד, וישמח מאד. הוא היה אהוב וחביב לנו מאד, וכל אשר שאל מאתנו מלאנו בזריזות יתרה. אחי בעריל מיינקין אשר הוא כעת הרב בקארדיף (בענגלאנד) היה אז ילד בן שתי שנים, לא מש ממנו אף רגע, ובראותו כי הוא לוקח גלומי טאַבּאַק לעשון שאל בחבה יתרה: ר' יצחק התחפצו בעצי גפרית? ובהניעו לו בראשו, רץ במהירות והביא לו, ובאושר הילדות היה מאושר מאין כמוהו בקחת ר' יצחק את עצי הגפרית מידו הקטנה והודה לו והחליק בידו על לחיו. פעם אחת בצאתו מביתנו ואך פתח הדלת והנה שב מהרה בפנים חורים כמת. הורי נבהלו מאד והוא לא יכול לדבר רק הראה באצבע על הדלת. ויהי בצאת אמי ז"ל ותרא כי חתיכה חזיר קשור על יד דלת ביתנו, ותתעודד ותדרש על הדבר הזה, ויגידו לה הנערים כי עלמה נוצרית הגרה בחצרנו עשתה את הדבר הזה, ובשאלה אותה מדוע? השיבה מדוע בזה ושקץ אותנו והתיהד, לו יכולתי כי עתה הרגתיו. והוא לא אכל לחם כל היום ההוא כי לבו היה עליו דוי. הוא היה צדיק גמור מאין כמוהו. פעם אחת בבקר בשלח אמי אותי להביא לו חמין, ובחדרו עמד הוא ויתפלל בתפילין וטלית גדול מעל ראשו וגוו והסדור אשר החזיק בידו היה לח מדמעותיו. בראותי זאת נבהלתי, העמדתי את החמין על השלחן ויצאתי מהרה מחדרו, ובספרי זאת לאבי התפלא מאד ויצונו כי לא נפריעהו עוד עד כלות תפלתו.

ויהי היום ויבא אל ביתנו בשעה מוקדמת מאשר הסכין לבא והוא היה שמח וטוב לב מאד. שמחתו נראתה על פניו, וישאלהו אבי: ר' יצחק, חדשות משמחות היום לכם מי יתן ותשמח כל הימים.

כן, כן, חביבי ויקירי, כי על כן הקדמתי היום לבא. דעו נא יקירי כי היום הוא שתי שנים מיום אשר נתנו לי מאויי לבי ושמי נקרא בישראל יצחק בן אברהם, והיום הזה הוא המאשר מכל ימי חיי. אכן נפלאת היא בעיני, כי זה כשמונה חדשים אשר הנני בביתכם וכבן אהוב נחשבתי בעיניכם ובלי ספק חשקה נפשכם לשמוע תולדותי מפי ובכל זאת לא שאלתם אף פעם, והלא ידעתם כי לא אמנע מחפצכם אפילו דבר היותר קשה; אנשים זרים ילאוני בשאלותיהם, ואתם יקירי לא בקשתם ממני. והנני ביום שמחה זה לספר לכם תולדותי מילדותי עד עתה ולתת שבח והודיה לה' כי הבאני עד הלום, הנני לומד תנ"ך ותלמוד ויודע את אשר אני לומד והרבה מאד למדתי במשך העת הזאת; הוא ישב על יד אבי ואנחנו כלנו ישבנו סביב לשמוע דברו, ואלה המה:

אבי היה שר ארמון (קאממערהערר) למלך ווילהעלם באשכנז ומפני מחלתו נתנה לו חופשה וישב על נכסיו אשר בלאנדסבערג לא רחוק מברלין. שמו אריעליק. אבי הוא לוטעראני ואמי קתולית. בילדותי הייתי נכר לבלתי מאמין באמונת אבותי, ואמי התאוננה תמיד באזני אבי כי לא תדע מה יהיה סופי הן לבית התפלה לא חפצתי ללכת, ובלכתי לפעמים, במצות אמי, לא שמתי לבי לדברי הכהן, ובלמדי בבית הספר לקח האמונה הייתי שואל שאלות עד כי המורה התקצף והתרגז וקרא בקול אדיר: ילד אויל (דוּממער יוּנגע), מה אתה חפץ! למוד ואל תשאל ואם תרב שאלות לא תלמד מאומה. אך אני באחד, אם לא תבאר לי בטוב טעם את המאמר הזה אשר הוא כנגד השכל, ההבנה והחשבון לא אלמוד הלאה. אז העמידני על הברכים בקרן זויות וכל התלמידים צחקו לי. אך אנכי לא שמתי לבי למוסריו. זה קרה פעמים רבות עד אשר נלאה המורה הכהן נשוא את מריי וקשיות ערפי, ויבא ביתה אמי ויתאונן באזניה עלי כי הנני אפיקורוס גמור הכופר בכל. אז לקחתני אמי מבית הספר הזה ובעצת אחותי אשת שר הפלך משטעטין נתנתני לבית אולפנא של הכהנים (זעמינאר) כי אהיה על אפי ועל חמתי כהן. ודבר אמי היה חזק עלי כי אסור למשמעת מורי אשר המה כלם אנשי הרוח. ואבי לא התערב בחינוכי אך לפעמים צחק בקרבו בראותו כעס אמי. ובבואי לבית החדש הזה ובשמעי את הלמודים החדשים או הישנים האלה, החילותי לעשות כמעשי הראשונים לסבבם בשאלות וחדודים אשר לא יוכלון נשוא, וכמצות אמי החלו להציקני בדברים ובמוסרם, ובבאי פעם לאבי להתאונן באזניו על רשעת מורי, אמר אלי בצחוק: ומדוע תשמיע להם מחשבות לבך? חפצתי לעשות כעצת אבי ולהונות אותם מבלי הגד להם מחשבות לבי, אבל לא יכולתי, רוחי הציקתני. ובכן היתה מלחמה לי, מלחמה באמי ומלחמה ברגשי נפשי, ושנה תמימה סבלתי יסורי הגוף ויסורי הנפש עד אשר נלאיתי נשוא ואברח משם לבלתי שוב עוד. ואז הייתי בן שלש עשרה שנה. אבי שלחני אל בית ספר אחד אשר בברלין, שמה למדתי שלש שנים והשלמתיו ובגמרי לקחני אבי לביתו להנהיג חשבנותיו, כי ידיעת החשבון למדתי היטב, ואז באו לי ימים טובים וימי חפש ודרור וגם ימי חפץ. שעות אחדות בכל יום עבדתי על שלחן עבודתי, כי היה עלי לחשוב חשבונות רבים, כי תבואות שדות אבי, בתיו והכפר אשר לאבי הביאו לו פרי ארבעים אלף שקל כסף בכל שנה, וכל החשבונות היו תחת ידי. אבי היה שבע רצון ואנכי אהבתיו וכבדתיו כמלאך מרום אשר פדני מכל צרותי, כי בבואי תחת יד אבי לא התקוטטה עוד אמי עמי. אך בכל זאת היתה עוינת אותי וגם את אבי, על כי יתנני ללכת בשרירות לבי. את הציד אהבתי מאד ובכל עת היותי חפשי הלכתי לצוד חיה ועוף, ועל משכבי בלילות קראתי בספרים, לא רומנים כי אם ספרים המלאים ענין וחפץ. בהיותי בבית הספר אשר בברלין קניתי לי את הבחינת עולם בשפת אשכנז ואותו הוקרתי מפז. ובשעות החפש לא הנחתיו מידי עד אשר ידעתיו כמעט בעל פה, גם את התנ"ך קראתי ושניתי פעמים רבות ועוד ספרים הנעתקים בשפת אשכנז, את אלה הספרים קראתי בכל לילה עד כי נמתי, ופעמים רבות העסיקוני מחשבות שונות, מחשבות אשר היו לפלא בעיני איך ובאיזה אופן התגנבו אל מוחי. אך כאשר באו כן הלכו וישאירו מקום לאחרות.

ויהי היום, והיום הזה היה חג לנו ואנכי הייתי חפשי מעבודתי, ויבואו אמי ואחי הצעיר אל חדרי ויבקשוני לנסוע אתם ברלינה לבית התפלה הגדול אשר שם, ובדעתי כי אל בית התפלה הקתולי ילכו ותכלית שנאה שנאתי את כהניהם על אשר חלקו לי חבלים באפם במשך השנה אשר למדתי אצלם, סבבתים בכחש והבטחתים לבא אחריהם על סוסי. ויאמינו בי כי ידעו אשר אוהב אני לרכוב ויסעו. ובנסעם מן החצר חבשתי את סוסי, שמתי את קנה הרובה עלי, שרקתי לכלבי הנאמן והוא בא על ידי. סוסי היה יפה ואביר אשר במרוצתו יגמא ארץ. ישבתי עליו וארכב אבל לא אל בית התפלה ולא אל ברלין, כי אם אל היער לצוד. מדותי את היער לארכו ולרחבו ולא צדתי מאומה כי לא בקשתי אחר ציד; רוח הביאתני הלאה, רוחי נשאתני ותרוממתני על כרוב דמיוני למעלה במרחב אין קץ. לא אכלתי זולתי לחם הבקר, ולא הרגשתי כי רעב, צמא ועיף הנני. לא הרגשתי כי סוסי החל ללכת לאט, יען כי חפצתי רק לעוף במרומים ולשאול מה טוב לאדם, ובמה ימצא מרגוע לנפשו ולרגשותיו, כי היתכן שבזה ימצא ספוקו? הרק האכילה, השתיה או הבגדים היפים ישמחו את הנפש המבקשת לה דברים היותר נעים והיותר נאצלים? לא הרגשתי כי סוסי עמד נשען על עץ ואנכי דאיתי, דאיתי הלאה, העברתי לפני את כל ימי נעורי, תורת אמי, תורת מורי, שאלותי, תשובתם וענשם ואת מריי וקשי ערפי, שקלתי את כלם בפלס שכלי ומצאתי כי רחוק אני ממטרתי מרחק רב ומי יודע אם אשיגה. כן חשבתי, אך האלהים הבוחן לבבות בחנני ועזרני, כאשר תשמעו במרוצת ספורי. צללתי במחשבות עמוקות ולא ידעתי נפשי, והנה הכלב החל לנבח בקול עז וימשכני בחצני בחזקה עד אשר התעוררתי מתרדמת מחשבותי, ואביט והנה חשך סביבי ואשא עיני והנה השמים התקדרו בעבים ורוח גדול בא וירעשו העצים וישתקשקו הענפים וינועו בחזקה כמו עורקי לבבי ויטו ראשיהם ממעל לראשי ויגעו באזני וכמו בקולם והמולם קראו באזני: שוטה! האינך רואה כי חשך סביבך ועוד מעט וחזיזים ורעמים ימלאו את היער, חושה מהרה רוץ אל תעמוד, הצילה את נפשך. הדברים האלה או המחשבה הזאת עודדוני ויתנו תקוה בלבי. וגם החשך והסער אשר ביער הביאוני לדעה ישרה. עליתי על סוסי, ואף כי היה רעב ועיף בכל זאת הלך כי פתיתיו בדברים ערבים, ובחלקי את שערותיו וילך, וכלבי אחרי ובידעי כי לבית אבי עוד רב הדרך ולא אבא בטרם ישיגני הגשם הטיתי את סוסי בדרך העולה אל בית החוכר אשר החזיק בחכירה חלק גדול מנכסי אבי, והוא היה יהודי מלומד וישר דרך, וגם עשיר וטוב לב היה. אך בטרם השגתי את בית החוכר ירד הגשם בהמון וברקים ורעמים השמיעו את קולם והראו את אשם הגדולה. התענגתי על המראה הנורא ההוא ולא ידעתי למה. סוסי קם מלכת, אך בראותי כי קרוב הנני לבית החוכר ירדתי מסוסי אחזתי ברסנו והתנהלינו שנינו לאט ובכבדות למרות הגשם החזק אשר ירד. כלבי רץ לפני, לפי הנראה רץ לבשר לבית החוכר כי הנני בדרך, ובעוד רגע בא החוכר ומשרתו לקראתי. המשרת לקח ממני את מעילי הלח ואת סוסי ויתן לי מעיל אחר תחתיו והחוכר לקחני בזרועותיו וימהר אתי הביתה, ובשבתי לנוח שאלני בעל הבית אם זמן רב הלכתי בתוך הגשם. הן הברקים והרעמים העסיקוני כל כך, עניתיו, עד כי לא חשתי כל גשם ורק דמיתי כי מיום נתנה התורה לישראל לא היו קולות וברקים כמו היום, ועתה ברקים למה לנו? הלא התורה כבר נתנה!

לא לכלם, אדון נכבד, ענני החוקר4 ויחדור במבטיו תוך לבבי. הדברים המחכמים האלה הרעישו מורשי לבבי, וכמו רוח חדשה באה בקרבי והרעיון אשר צפון בדבריו הפכני לאיש אחר. צללתי בנבכי מחשבותי וגמרתי בלבי דבר ואחשב איך להוציאו מכח אל הפועל, והנה בעלת הבית באה ותשם לפני אוכל, ובמתק לשונה בקשתני לאכול. אז זכרתי כי לא אכלתי לחם כל היום. הבטתי סביבי והנה החדר אשר אנחנו יושבים שם מלא הוד והדר רב יותר מאשר בשאר הימים, ושאלתי בהתפעלות: הגידו נא לי ידידי, האם גם לכם חג?

כן אדוני, ענני החוכר, עוד מעט ושבת יבא לנו בהדר גאונו ועלינו היהודים לקדם פניו בחדוה והוד, היא המתנה הטובה אשר היתה גנוזה בגנזי אדון העולם ובטובו נתנה לנו ועלינו להכיר טובתו. כל דבר אשר דבר וכל הגה אשר יצא מפיו היו לי למשיב נפש, כי בחכמה דבר.

האיש הטוב אשר עמד על יד ימיני לשרתני לא העיף עינו ממני ולפי הנראה הבין אל מחשבותי, ויאמר:

אדני הצעיר! לו חפצת לכבדני ולהותר פה לאכול אתנו לחם בערב הזה אז ידעתי כי מצאתי חן בעיניך ונא אל תשיב את פני ולאמך הגברת אשלח ציר להודיעה כי הנך אתנו פה בערב הזה. בכל לבי ונפשי הנני מקבל את הקריאה הזאת, עניתיו, ולאושר אחשבה לשבת בחברת אנשים ישרים כמוכם; אך לאמי לא תודיע מזה מאומה, תחשוב כי בברלין הנני.

החדר אשר ישבתי בו היה מלא אורה ושמחה. מנורת כסף בעלת שבעת הקנים נוצצה על שלחן גדול המכוסה מפה יקרה. נרות רבים דלקו מכל העברים בכתלים. בעל הבית הלך לחדר אחר להתפלל ובשובו ישבנו כלנו אל השלחן. אנכי ישבתי לימין בעל הבית, ובשבתנו על השלחן באר לי את ערך השבת ועוד דברים יקרי ערך אשר היו לי לדעת. וכל אשר שאלתיו ענני בטוב טעם ודעת וחשתי כי בעולם אחר הנני. הערב הזה השאיר בלבי רושם טוב ומן הערב הזה והלאה גדלה אהבתי ואמונתי באיש הזה עד כי שמתיו ליועץ סודי, ובכל יום הששי בערב באתי אל היהודי היקר הזה וחגתי את חג שבתם בחוג משפחתם, וכל דבר יקר ערך ונסתר אשר היה לי ספרתי לו ונתיעצתי עמו יחד, כי הרגשתי בנפשי כי קרוב אלי האיש מאד.

ויהי היום, ואנכי ישבתי על שלחן עבודתי לעבוד והנה אבד לי גליון נחוץ. החלותי לחפש ולמשש את כל המכתבים וכל השטרות אשר בתוך ארגז הכתיבה ואין, בקשתי בארגזים העליונים והתחתונים ואין, ובפתחי ארגז אחד אשר היה ארגז בתוך הארגז מצאתי שק עור קטן חבוש וארוז. פתחתיו והנה גליונות וכתבים כתובים בכתב ישן נושן. הכתב לא היה מחוק ובכל זאת לא יכולתי לקרא בו. לקחתיו וטמנתיו בצלחתי, סגרתי את הארגז התחתון והוספתי לחפש את הגליון. והנה אבי בא ויאמר אלי: שכחתי להגיד לך כי מצאתי אתמול תחת השלחן גליון נחוץ ושמתיו בצלחתי, ועתה הא לך, ומעתה היה יותר זהיר במעשיך כי לו לא מצאתיו אז היה נזק גדול. לקחתי את הגליון מיד אבי במנוד ראש לאות כי צדק הוא, אך לענות אותו דבר לא יכולתי מרוב התשוקה הבוערת בקרבי לדעת את תוכן הכתבים החדשים. עברה עת עבודתי, סגרתי את שלחן הכתיבה, לבשתי את מעילי העליון, חבשתי את סוסי ורצתי אל רעי וידידי להראהו אולי ימצא הוא שורש דבר הכתב. באתי אל ביתו והוא קדמני בשמחה.

דבר נחוץ לי אליך ידידי, אמרתי אליו, והוא לקחני והביאני אל חדר מיוחד ויסגור את הדלת אחריו. אנכי ספרתי לו בקצרה את המקרה והראיתיו את אשר מצאתי. כתב עברי הוא! קרא משתאה ומשתומם, ויחל לקרא את הכתבים לאחד אחד, ושחוק קל מהול בתמהון ובבהלה נראה על פניו, הוא קרא את כל המכתבים מהחל עד כלה, ויאמר אלי במאור פנים: ידידי היקר, אביך זקנך היה יהודי, אביו המיר את דתו באונס בהשמדות הגדולות אשר היו באשכנז, ולהנצל ממות בא בדת לוטהער עם אשתו ובניו אשר אביך הנמנה בהם היה אז בן עשר שנים. בכתבים האלה כתוב יחוסו ומאיזו משפחה הוא בישראל ומה שמו ובאיזו עיר היתה התמורה. ויקרא לפני את הכתבים מהחל ועד כלה והעתיקם אשכנזית.

ויהי כאשר כלה לקרא קראתי בעליצות נפש: מציאה יקרה מצאתי! עתה הנני קרוב למטרתי. ה' עזרני. אל צור חצבתי אשובה, ה' הוא אלהי אבותי ויהיה גם אלהי, וישראל הוא עמי, זה כשנה תמימה אשר הנני הולך ונושא בקרבי המחשבה להיות יהודי, ואהיה, ויעבור על מה.

והאיש, אף כי הוא הבין למחשבותי מכבר, בכל זאת התפעל מאד וישאלני: ידידי, אולי רק דמיון קסם הוא אשר משכך איזה דבר, וכעבור זמן מה תשוב התנחם. כי הצעד האנוס והרומם הזה לא בין לילה יעשה, הלא קראת רוב דברי ימי עמנו האומלל ואשר מצא אותם במשך ימי גלותם המר, את העמל והתלאה, את השוד והרצח אשר סבלו מפריצי חיות רבות, ועתה זה עשר שנים מעת אשר קראו מושלי ארצנו חפש ודרור לנו. גם היהודי אדם הוא קורא, כל העם מקטן ועד גדול,?! גם חרות גם שווי זכיות תנתן לו ככל האדם עוד צוללת באזני קריאת ההמון בשנת הארבעים ושמונה: חרות, זכיות, אחוה ביננו, אין כל הבדל בין יהודי לעם הארץ פתחו את שערי הגעטהע! עתה טוב לנו, עתה נשמע רק דברים טובים דברים ניחומים, לו יהי כן. אבל, ידידי היקר, היארכו ימי אורה אלה? הימשכו? ימים ידברו. כי לא בפעם הראשונה נראה לנו אור מתעה כזה. הלא גם ספרד נתנה לנו חפש ודרור כמעט יותר מן המדה ובמה יצאנו משם? הן זאת ידועה לכל. ועתה אתה אדני בן גדולים ונכבדים, עולם מלא כבוד ויקר מוכן לך, התעזוב את כל אלה ותתחבר אל עם אמלל ולהתענות באשר יתענה הוא. לא נכון, לא נכון ידידי!

לא, לא! קראתי, אחרת לא אעשה. אבי זקני מכר את האמונה בעד חייו ואנכי בה' אשוב לקנות אותה לי ולזרעי עד עולם. שוב אשוב אל עמי. כה יעשה לי אלהים וכה יוסיף, ונא אל תדבר אלי עוד בדבר הזה. ומן היום הזה נחשבתי בעיניו ליהודי. פרשתי את עצמי מכמה דברים המותרים לכל העמים והאסורים לישראל, והאיש היקר הזה נשאר איש סודי ואיש עצתי, ובכל פעם בבאו אל ביתי למדני תורה. הוא העתיק בפני ספרים רבים אשר לא היו נעתקים עוד בזמן ההוא, ואת אלה הנעתקים השתדל להשיג עבורי. ותהי ראשית עצתו למלא חובתי בצבא בתור חפשי כי הייתי אז בן שמונה עשרה שנה לבל אאבד אחר כן עת רבה בהמר מצבי. הגדתי לאבי את חפצי ויסכם עמי. עבדתי שנה שלמה בצבא הפרשים והשגתי מעלת סגן אָפֿיציר וגם אות כבוד קבלתי בעד זריזותי (הוא הראה לנו את הפאלעטין וגם את אות הכבוד) וכאשר נמלאו ימי צבאי שבתי אל בית אבי, ואז החילותי לעסוק בעניני בזריזות למהר לבא אל מטרתי. כתבתי מכתב בקשה אל המלך בעצמו וגם את הכתבים העברים צרפתי בתוכה, וכעבור שנה תמימה נקראתי אל בית המועצה הגדול ושם שאלוני שאלות שונות, ויגמרו אומר לשלחני אל בית אסף המשוגעים. אך עוזרים רבים עמדו על ימיני ולא שלחוני שם ויקראו לרופאים לבדקי וכלם החליטו כי בריא ושלם הנני, ואז החלו לענין בדבר בכבד ראש, ואחרי כל אלה גמרו אומר אם יסכים אבי לדבר הזה ונתן לי חפצי ואם לא יסכים אז אוסר כחוק וכמשפט לעבוד חמש שנים עבודת פרך (צוכֿטהויז) ולהיות משולל מאצילות וזכיות. ויהי בהגיע לאבי להתיצב לפני כס המשפט בגללי, נבהל מאד כי הוא היה איש אמונים ואיש שלום, ולא הרע לאדם מימיו ולא התערב בכל דבר אשר הוא נגד חוקי הארץ, וישאלני מה הדבר הזה? אז עניתיו אל תירא אבי לא גנבתי ולא גזלתי ורק הנני שב אל אלהי ואל עם אבותי מכבר; אביך זקנך היה יהודי והנני לשוב שמה. שני אגלי דמעה התגלגלו מעיניו על לחיו, אבל הדמעות האלה לא היו דמעות של שנאה ומאֵרה כי אם דמעות של יאוש כי נפרד לעולם והוא אהבני אהבת אמת. הוא לא דבר עוד דבר ורק ישב על שלחן החשבונות ואנכי מסרתי לידו את כל עניני ביתו, השיבותי לו בחשבון את כל הכסף והשטרות דבר לא נעדר. הוא הניח כיס כסף בערך אלפים שקלים ויכתוב עליו את הדברים המעטים: עבדתני באמונה שלש שנים, הא לך שכרך. אך אנכי לא נגעתי בכל אלה ויצאתי מביתו לבלי שוב עוד עד עולם. לא לקחתי אתי מבית אבי דבר זולתי שם משפחתו אריעליק. הוא נסע לברלין ואנכי לברעסְלוי. ישבתי בבית הרב מברעסלוי וחכיתי למשפטי אם לחסד אם לשבט, אך גם בברלין היו לי מכירים ואוהבים והמה הודיעוני מכל הנעשה. קבלתי מכתב מאחד ממכירי וכן כתוב: אביך הנכבד, בבאו לבית המשפט ובשאל ראש השופטים אותו אם הוא מסכים לעצת בנו אשר יעץ להתיהד, השיב: כן, יען כי אהב אותי ולא חפץ להרע לי, בידעו כי בלעדי הסכמתו נכונו לי שפטים נוראים כאלה אשר יביאו חרפה לו ולמשפחתו הרבה יותר מזו שבנו התיהד, ויחתם שמו כי הסכים לחפץ בנו. ובכן היתה לי אורה ושמחה. אך כחצי שנה חכיתי עד אשר הושב לי כתבי עם הרשיון להתגיר. כל העת ההיא ישבתי בבית הרב, והוא למדני קרוא עברית וגם תורה למד אותי, ונזהרתי במצות ככל שלומי אמוני ישראל ורק בשבת לפני הערב שמש בערתי לי גלומי מרורים לעשון. פעם אחת ראה הרב את מעשי ולא ישרו בעיניו, ויאמר אלי בחן ובנעימות: הנני מקוה כי בעת אשר יקבל עליו עול מלכות שמים בשלמות לא יעשה עוד גם את הדבר הזה כי לו חכה עוד שעה אחת קים את השבת כראוי. אז השיבותי לו: רבי, אל יחשוב כי לא אוכל התאפק מבלי לעשון, חלילה, זאת לא זאת, הלא חז"ל אמרו גוי ששבת חייב מיתה, כי אות היא ביני ובין בני ישראל כתוב בתורה ואיך אאשם בנפשי ואעבור על דברי התורה!

הרב בכה מרב שמחה והתרגשות ויברכני, ומני אז שמרני באישון עיניו ויברא למעני שעשועים שונים אשר ישעשעו את נפשי עד אשר השגתי הרשיון עם כל כתבי לשמחת לבבי ולבב אוהבי. ואז החל הרב וגדולי העיר לעשות הכנות להכניסני בבשא"א. מרוב ערים באו רבנים ועשירים גדולים לשמח בשמחתי ויגבילו יום. ביום ההוא בבקר באו כל האנשים הקרואים וספר תורה הובא לבית הרב ויקרא הרב בספר מפרשת לך לך ואברהם בן תשעים ותשע שנים וכו‘, ויהי כאשר היה הכל מוכן ומזומן ויגש אלי הרב ויאמר: בני אולי נקשור את ידיך ורגליך, למען לא יארע כל תקלה? אז עניתי: חלילה, האם את הקרבן הזה לא אוכל להביא לה’ לו את נפשי ישאל ממנו אתננה בכל לבבי. ויעשו בי כרצוני ויקראו את שמי יצחק בן אברהם, והיום הנני שתי שנים בעולם היהודי. המה אכלו שתו שמחו כל היום וכל הלילה וישובו כלם לביתם ואנכי שכבתי בבית הרב. שני ימים לא חשתי כאב גדול, אך ביום השלישי נחליתי במחלת הקדחת והחום התפשט בכל גוי ומיום ליום הורע מצבי והרופא אמר, כי חולה מסכן אני. כל אנשי העיר נבהלו ולא ידעו מה לעשות, הרב מברעסלוי אשר בביתו הייתי שם לילות כימים ולא מש ממטתי עד אשר עזרני ה‘, והרופא אמר כי עבר האסון, ויותר מחצי שנה שררה המחלה בקרבי עד אשר שבתי לאיתני, וישמחו כל היהודים אשר בעיר וסביבה שמחה גדולה מאד. אחרי כל אלה אמרתי עלי לנסוע לארץ רוסיא ולהכיר את אחי שם, כי שמעתי שהם יראים ושלמים ומלומדים בתורה וברצוני ללמוד את התורה ולדעת דרכיה. ושם בברעסלוי ישב בעסקיו איש עשיר מן העיר ווארשוי ויחל את פני לנסוע אתו לווארשוי. האיש הזה היה עשיר וחסיד. נסעתי עמו ובבאנו לווארשוי קבלוני כמעט כל חסידי ווארשוי ויהי ששון ושמחה בבית הגביר, בכל יום היה משתה בביתו כמשתה המלך וחשבתי כי כל היהודים המה מאושרים, ומבלי משים בא לפני מראה היהודי העני הרוכל אשר יבא לפעמים לביתנו וקנה משם חפצים ישנים ובגבה קומתו השתחוה להמשרתים או להמשרתות אשר נתנו לו במתנה איזה דברים קלי הערך, ואמרתי: אמנם כן, יהודי פולין עשירים המה כי את העני והמחסור לא ראיתי כי בליתי את הימים עמהם רק במשתה ושמחה, פעם אחת אמר הגביר אלי: ר’ יצחק, בשבוע זה נסע אל הרבי מראדין אז תראה אדם גדול מאין כמהו. באותו היום נקראתי לבא אל הרב מווארשוי מייזעל ויתפלא מאד איך ומדוע שמתי משכני דוקא בתוך החסידים, ואמרתי לו הנני מבקש רק יראים ועל כן המה נקראים חסידים. והוא ענני כי כן הוא. עברו שני ימים ונסענו כלנו אל הרבי, אנכי והגביר אשר בביתו הייתי ועוד חסידים רבים. באנו שמה ושם נתחדשו המשתה והשתיה כדת, שבוע על שבוע עברו, וחדש על חדש חלפו, והנני בא בבית הרבי תמיד. בכל יום באו אנשים שונים אורחים חדשים וגם הישנים לא נעדרו כי לא משו ממקומם ותמלא העיר אותם, הבתים והחצרות הארוות והרפתים העליות והתחתיות היו מלאים אנשים שונים מערים שונות עד אפס מקום, בכל יום אכלתי לחם צהרים על שלחן הרבי. בבקר בבית איש אחר ובערב בבית איש אחר אך ביום השבת אכלתי כל שלש הסעודות על שלחן הרבי. בראשונה לא יכולתי לאכול בלא סכין ומזלג אך החסידים צחקו לעגו לי ואמרו: הכן חסיד תקרא, כל זמן אשר אתה צריך לכף לסכין ולמזלג לא ראוי לך שם חסיד, ממנו ראה וכן עשה. הסכנתי עמהם ונעשיתי חסיד כמוהם במלא מובן המלה, רק אחת היתה קשה לי בישבי על שלחן הרבי ובשמעי את דברי תורתו חפצתי מאד להבין ולא הבנתי מאומה. פעם התאוננתי באזני החסיד העשיר על חוסר ידיעתי כי אינני מבין מתורתו מאומה, אז יענני בשחוק: עט! זאת לא צריך, כי למה לך להבין הלא אנכי נולדתי חסיד וגם למדתי הרבה ומעת אשר העתיקתני אמי משדיה לא עברה שנה אשר לא הייתי שתי פעמים פה ובקרתי את הרבי שיחי' ושמעתי בכל פעם תורה הרבה, ובכל זאת אינני מבין אף מעט מן המעט, ואתה חפץ להבינה! הלא רק סתרי תורה הוא מטיף לנו, המלאכים, רק המה יבינו ולא אנחנו. שמונה חדשים ישבתי שמה ולא ידעתי מה אתי. שתיתי אתם אכלתי עמהם כדרכם מיד לפה, רקדתי אתם, שרתי את שיריהם, שמעתי ספוריהם. את המעט אשר למדתי באשכנז ידעתי ולא יותר; התפללתי אתם והמה הוסיפו לי עוד זוג תפלין, ובשמעם בהתפללי בסידור את קריאתי צחקו עלי ואמרו: לא, כן יאמרו האשכנזים. ואתה הוא יהודי חסיד. ואנכי חשבתי כי טוב. החלותי לקרוא כמוהם.

ויהי ממחרת לחג הסוכות ואנכי שתיתי עמהם הרבה יותר מן המדה ונחליתי ונפשי זהמה כל מאכל תאוה. שכבתי על מטתי באין אונים, ובצאת היין ממני החלותי לחשוב ולדאג לאחריתי. האמנם כן, אמרתי לנפשי, כי כה חיים היהודים בארץ גלותם? הכלם מבלים ימיהם במשתה ושמחה? אין זאת, מדוע לא יעשו כן יהודי אשכנז? הלא האיש היקר היושב על נכסי אבי והוא חכם ומלמד מאין כמוהו, וגם עשיר הוא, ומדוע לא יעשה הוא כמעשיהם וגם הוא אמר לי כי רוב יהודי רוסיא ופולין מלומדים גדולים המה, ואם כה יעשו וכה יחיו מתי ילמדו? ויהי בשובי לאיתני ובבואי בחברתם, שאלתים: רעי הטובים הנני לשאלכם מה יהיה עמדי? הן לא לשתות התגיירתי ורק ללמוד תורה ולדעת את ה', כי לא עם הארץ חסיד.

שוטה, השיב לי אחר, אין אנו צריכים ללמוד. הלא הרבי ילמוד חלקנו ואנחנו מה כי נלמוד ומה נדע אם נלמוד, הלא התורה מלאה סודות, רמזים ורזי דרזין ואנחנו לא נבינם עד עולם.

אין זאת, עניתים, הלא התורה בעצמה אומרת כי לא בשמים היא. המה צחקו עלי, אך תשובתם הרחיקה אותי מהם מרחק רב, וביום המחרת לקחתי ברכת הפרידה מן הרבי ומן העשיר אשר חגג אתנו יחד, ואיש אחד אשר הוא איננו חסיד יעצני לנסוע לדווינסק וכן עשיתי. באתי הנה ולא החטאתי המטרה. עתה יודע אני כי ה' הנחני בדרך אמת, הן בערך עשרה ירחים בליתי בחברת החסידים ויותר מלשתות לא למדתי מהם, ועת היותי פה הוא בערך שמונה חדשים, ולמדתי כל המסכת בבא מציעא והחלותי עתה בבא בתרא ומתנ“ך למדתי ראשונים ואחרונים. לעלות כה בלימודים בזמן קצר כזה לא פללתי. מאושר אנכי מורי ורבי. הנני יודע כי את כחותיך ועתותיך הקדשת למעני, אכן פעולתך את ה' וכל ימי צבאי תהיה נפשי קשורה בנפשך ובנפשות בני ביתך, ואת אשר עשית עמי את אשה כבודה אמר בפנותו אל אמי ז”ל, כל ימי שכבתי על ערש דוי, אין לשער, כי כאם רחמניה לבנה יחידה כן שמרת עלי משך חדש ימים, לא נחת ולא שקטת ולא חסת על בריאותך עד שובי לאיתני. אלה המה ספורי תולדותי, אמר בשמחת לבבו. עתה הנני הולך לבית הורוויץ כי האנשים הנכבדים האלה הכינו זבח משפחה בערב הזה לכבודי והקדישו קרואיהם.

הנה זה הוא האיש הגדול והיקר הזה אשר השליך כל טוב העולם אחרי גוו ובא להסתפח בעם נגש ונענה וסבל גם הוא עמהם חלק בחלק, ולפני עשרים ושתי שנים פגשתי בווילנא את אשתו והיא אשה יקרה וכבודה מאד ובת קטנה לה והיא ספרה לי כי חיו בעיר מולדתה ברוסיה בשלות השקט שנים אחדות אך בהחל הפרעות והמהומות שם שמחו כי הספיקו לברוח מתוך ההפכה ויבאו לווילנא. אותה ואת הילדה השאיר בווילנא והוא נסע אז לריגא להשיג איזה עבודה ויותר לא שמעתי ממנו. צר לי עליך איש יקר כי בלי ספק גרשת גם משם יען כי יהודי אתה. הוא הוא ר' יצחק הצדיק והישר בן אברהם אבינו אשר השליך עולם מלא כל טוב, והביא עליו צרות ורעות והוא היה שמח בחלקו כי יהודי הוא. הנה זה הוא כח רוח ישראל סבא אשר אחרי השתקעו בטמון יקום ביתר שאת, ובצאתו ממעמקי תהומות הנשיה יעלה את האובדים והנדחים ויושיבם על מקומם הראשון.



  1. ככה קרא אז ההמון על כל איש עושה נבלה בחפצו לגדפו ולהכלימו, כי כן קראו את הנערים העברים אשר החלו ללמוד בהגימנאזיום, ועד הגידוף הזה יכול האיש לרוצץ את מוח המגדף.  ↩

  2. אנשים אשר חטפו ילדים קטנים לתתם לצבא. וזה משפט הילדים: הם נשלחו לארץ רחוקה, שמה נתנום לאכר או לאיש צבא משוחר לגדלם ולאלצם להמיר דתם, ושמה היו עד אשר מלאו להם שמונה עשרה שנה והובאו אל הצבא ושם עבדו חמש ועשרים שנה. על פי רוב לא שבו האומללים האלה עוד אל הוריהם ואל עמם, כי רוב ההורים מתו מעגמת נפש; החוטפים והממונים היו כלם יהודים ולא זכרו ברית אחים, למען בצוע בצע. אלה המה בעלי טובתנו בני יעקב.  ↩

  3. בשפת זשארגאן כתוב כן: ער האָט איבער געקעהרט דיא גאַנצע שטאָדט אָבעד מיט אָ בעזים.  ↩

  4. “החוקר” – כך במקור (הערת פרויקט בן־יהודה).  ↩

המלצות קוראים
תגיות