Pola Dwurnik, Shmuel Zygielbojm, oil on canvas, 2018,

courtesy of the Emanuel Ringelblum Jewish Historical Institute in Warsaw, Poland

פולה דבורניק, שמואל זיגלבוים, שמן על קנבס, 2018

המכון ההיסטורי היהודי ע"ש עמנואל רינגֶלבּלום

וארשה, פולין

“… אף שלא הייתי מימי בין אוהדי ה’בּונד' ותורתו מעולם לא נתקבלה על דעתי, הרי פגע בי קשה עלבונו. הכרתי את מנהיגיו, שרובם בני-עם פשוטים, מורים, עסקנים, עיתונאים. ראיתי את מסירותם לענייני הפועל היהודי, להטם במפעלי עזרה ותרבות לדלת-העם, עמידתם בכבוד ואומץ במוסדות השלטון המקומי על משמר ענייני האוכלוסיה היהודית, ולא השלמתי עם קיתונות הגידופים שניתכו עליהם בסיטונות וללא סייג”.

א. ש. שטיין, “עלים טרופים ברוח” עם עובד, ת“א, תשי”ב

“… תנועת הפועלים היהודים בעולם, ה’בּונד', אשר מרד בשִׁפלות של היהודים, בפחד שלהם מפני הגוי, בדיכאון של בעל המלאכה היהודי ושל הפועל, אשר היה הראשון, שהרים את נס המלחמה בעד שיווי-זכויות ובעד אירגון הפועל ובעד מלחמה קולקטיבית אקטיבית לאִרגון חיי היהודים – היתה תנועת מרד גדולה בתולדות העם היהודי”.

דוד בן גוריון, ‘ממצור להסתערות’, משמרות, ת“א, תרצ”ה

“זכותו של ה’בּונד' לא רק בהגנה שהגן על הפועל היהודי מפני בעל הבית היהודי המדכא והמנצל, אלא גם בזה שהוא פעל פעולה אנושית גדולה מאד, בכך שמרד בדִלדוּל הרוחני שהיו שקועים בו המוני העם העניים ברחוב היהודי. ה’בּונד' הוא שהביא לפועלים היהודים את מושגי הסוציאליזם… את רצון הפועל להשכיל, ללמוד, להתפתח… [ובכך] השפעתו של ה’בּונד' על הנוער הציוני היתה גדולה מאד. אצלו היה המעשה, בשעה שהנוער הציוני עדיין לא היה לו מעשה”.

ברל כצנלסון, ‘פרקים לתולדות תנועת הפועלים’, כתבים יא, ת“א, תשי”ג

 

בפתח הספר    🔗

“בּוּנד” – פון בּינדן שטאַמט דאס ווארט.

משורש אגד נגזר השם “בּוּנד”.

וו. מאֶדאֶם

יש שׂכר לעם ישראל מפני שהוא נושא הגלות בין הכרח ורצון, כי אילו היה רוצה היה חבר לנוגשׂ אותו במילה שיאמר בלי טורח – כך הגדיר יהודה הלוי (הכוזרי ק"ט) את עמידתם המוסרית של ישראל בתקופתו. אולם, תור הזהב נסתיים במדוּרות האינקביזיציה של הצלב, שלהבותיהן חרגו מגבולות חצי האי ואף לארצות מעבר לים הגיעו מאות בשנים אחרי הגירוש. ועם הגירוש נשמט הקרקע מן הקיום היהודי, מקיום היהודים, על אדמת ספרד ופורטוגל. והשׂכר אַיוֹ?

אך הנה בא, בדורנו אנו, תור הדמים וההַשְמֵד, כאשר נגזר כָּרֵת על ישראל ורוחו. שואת אחרית הימים בָּאתנו. אך גם במצב-שמעבר-ליאוש, במָצוק ובמצור ששום אומה לא נתנסתה בהם, הבהבה בגיטו שלהבת העמידה המוסרית על הנפש וגילוּמה בגיבורי-הרוח שלא מכרו גופם לנוגשׂים בהם, להציל קורטוב של חיי-שעה בהפקרת הצלם האנושי והיהודי.

אך גם מחוץ למחוז השואה היו שחיו, כדי הזדהות מוחלטת, את עינויי פִּרפוריהם של הנתונים בכף-הקֶלע [בצרה, בתִסבוכת], ואפשר כי מבחינה מסויימת היתה מצוקת נפשם חמורה יותר, שכן נוספו עליה יסורי-המצפון על הניתוק מחזית הגורל; כאבוֹ של הנתון בשֶבי שעה שאחיו ברוח, היקרים-לו-מיקר, מתבוססים בדמם באין ישע. האם נבוא בדין עם אחד, שגדל לשאת בשליחות הרבים, ובבוא שעת המבחן וההֶכרַע חשך עליו עולמו וטרף נפשו בכפו? האחד – שמואל מרדכי זיגֶלבּוֹים, ארתור¹, בן הדלוּת היהודית בפולין, מגידוּליו של ה“בּונד” - חלוץ תנועת הפועלים היהודית - ואחרון שליחיה הישרים של המחתרת בוארשה.

וגם הוא נפל כרע – גופו בלונדון ורוחו שם, בגיטו וארשה, חולה אהבה לאחיו המוּבסים שתבוסתם ניצחונם העליון, ועמם עָקד עצמו עולה על המזבח הגדול…

* * *

בהערות המבוא לספרי “עלים טרופים ברוח” (“עם עובד”, תשי"ב), עמדתי על מעגלות התולדה הישראלית וצוּר-אחדותה בחֲליפות העִתים, שאחד בה הגורל ואחד הגיבור; “המשכם יבוא גם ביצירת המחבר” – רשמתי. הספר הזה בפרשת ארתור ותנועת ה“בּונד” – אף הוא מחוּליות-ההמשך: הֶיתז מובהק מצור ישראל, גם אם הֵליטו פניהם [הבּונדָאים] מציוֹן ומלשון הנביאים. עם העיון בו יעמוד הקורא על הנימין הסמויות של האנוּסוּת וקידוש השם המיוחדות לעֱנוּת תולדותינו בפיזורם, ואשר נרמזו גם בפסוקו הפותח של יהודה הלוי לעיל.

פרשה זו – מִשנֶה-עניין בה לדוֹר במולדתו, שכן אין לך סכנה האורבת יותר לעתידנו מן הסכנה של שמיטת ערכי העם בייחוד מורשתו וגורלו. תנועת ה“בּוּנד” שבשדה חיינו בדורות האחרונים העמיקו חרישה וגלגולי-רישומיה ואופקים חדשים קרעה לגיטו, - הלא מסלע המקור היהודי חוּצבה ומסוד קיומו נִגלפו עוּצבו ליבּוטֶיהָ. היא לא היתה רק תרגום; נגד אַדירי תנועת הפועלים [הכללית] ודגוּליה, אסרה מלחמה על טִשטוש חלקם של היהודים במהפכה [הרוסית] וקיפוח הנאתם מפירותיה – וקודם כל בעצם הווייתה, דבקוּתה בהמוני העם, בלשון דיבורם, בכאבם ובשׂשונם. הרי גם היא נשאה, בדרכה היא, בשׂורת פדוּת וגאולה בישראל.

כי נפתח הלב, בימינו אנו, לקראת הבנת הגולָה, ידיעתה, חישוף אורה, כוחות יצירתה ומערכותיה הנואשות על הקיום ועל ההמשך.

* * *

ספר זה הוא מונוגרפיה² משולבת של ה“בּונד” ואחד מראשי פעיליו – שמואל מרדכי זיגלבוים, ארתור, ששלח יד בנפשו, בלונדון, ב-11 במאי 1943 – תגובתו הוא על שבר יהדות פולין [ואדישות העולם החופשי לטבח עַמו].

לא ממפלסי דרכו וממעצבי דמותו של ה“בּונד” היה ארתור, כי אם מאנשי המעשה המובהקים שלו, מחוּליות-האיגוד המקשרות בין הצמרת לבין המוני החברים, מיסוֹד היסודות בכל תנועה. אולם, בבוא השואה הועמד בחזית – מראשי המחתרת בוארשה ונציג ה“בּונד” בקהילה וליד שלטונות העיר, ואחר-כך [נציג ה“בּונד”] בפרלמנט של הממשלה הפולנית הגולָה בלונדון.

חדור חרדת-אמת לצדק האנושי וההיסטורי היה המחבר-היריב [א.ש.שטיין] – בהעלותו בספר זה – שאין בו, כמובן, מיצוּי – יסודות לדמות התנועה ואישיה ודמותו של ארתור שגדל על בִרכיהם בכלל זה.

והרי זה ספר ראשון בלשוננו על ה“בּונד” ואישיו, לרבים שפרק רב-הוד ורב-צער זה של “הסתדרות העובדים הכללית היהודית” הראשונה, הוא להם כספר החתום.

ולבסוף, יבואו על התודה: ועד התיאום של ה“בּונד” בניו-יורק, שסייע בפרטים מסויימים; המשורר נתן א. ודניאל לייבל שתירגמו את “השבועה” מיידיש; ש. מלצר וא. אופק שתירגמו את יתר השירים ומ. כוכבי (מורגנשטרן) שהתקין את המפתחות.

המחבר

לאַרקָדי קְרֶמֵר – שַי מאת א.ליאֶסין³

חֲלוּצִים

תַּפְסִיעוּ בְּשַׁחַר אָפֹר שֶׁל בְּרִיאָה;

פָּנָס מָאֳדָם בַּיָדַיִם.

תַּשְׁמִיעוּ בַּחֹשֶׁךְ קְרִיאָה:

“יֵאוֹר שִׁבְעָתַיִם!”

וְאוֹר מְנַגֵּחַ חוֹמַת עַרְפִּלִּים,

וְזֹהַר עַל אֶרֶץ נִרְחֶבֶת.

רַצֵּי נְגוֹהוֹת מִתְנַפְּלִים

בְּאֹדֶם-שַׁלְהֶבֶת.

תָּבוֹאוּ אֱלֵי עֲלִיוֹת נִדְכָּאוֹת,

עֲדֵי מַרְתֵּפִים שֶׁמִּתַּחַת.

נִלְווֹת עִמָּכֶם וּבָאוֹת

תִּקְווֹת שֶׁבְּנַחַת.

וזֶה שֶׁנִכְנַע בְּאֵימַת דִּכָּאוֹן

וְנָדַם כַּכִּבְשָׂה הַנִגְזֶזֶת –

אֵיכָה נְפַחְתֶּם בּוֹ גָּאוֹן

וְרוּחַ נוֹעֶזֶת.

אֵיכָה יְמַהֵר הִזְדַּקֵּף בַּשְׁלִישִׁית

הַגַּב הַשָּׁחוֹחַ מִנֹעַר,

וְעַיִן כְּבוּיָה, עֲשֵׁשִׁית,

נוֹצֶצֶת בְּזֹהַר.

מִתּוֹךְ אַשְׁפַּתּוֹת יִגְבְּהוּ חֵלְכָּאִים

וְעֵת יַעֲלוּ מַעְלָה מַעְלָה

תִּגְבַּהּ הָאֻמָּה אָז פְּלָאִים;

וּמִי עוֹד דָּמָה לָהּ?

כְּפֶלֶא-פְּלָאִים הַדָּבָר בְּעֵינַי,

כְּנֵס שֶׁל שָׁנִים בְּנוֹת אַלְפַּיִם.

רָאִיתִי אֻמָּה לְפָנַי

פּוֹקַחַת עֵינַיִם.

נִצַּבְתִּי מְלֵא-אֹשֶׁר נִפְעָם, מְקֻדָּשׁ:

הֲרֵי מִיֶּדְכֶם שׁוּב זָכִיתִי

בְּעַם-חֲלוֹמִי מֵחָדָשׁ,

שְׁלִיחוּת בָּהּ חָיִיתִי.

 

פרק ראשון: בטרם אביב    🔗

ודאי נזדמן לך, הקורא, לטעום מטעם תחושתם המופלאה של ימי בטרם אביב, הרווּיה ציפייה סתומה, המשחררת ומצמיחה כנפיים, הנושאת עמה רווחת-גיל ובשׂמי-לבלוב? עוד החורף הממושך, כבד-הקור-והסערות לא חלף כליל. השלגים היו פה ושם משטח של רפש ובוץ, ושכבת הקרח המוצקה בנחלים נתרסקה גושים גושים צפים על הגלים המבהיקים. ויש אשר רוח רעננה, מלטפת – תרעיד לפתע את בדי העצים הערומים. חלושה היא הרוח וכוחה מועט, אך חום בלטיפתה, לטיפת אהובת-נפש, עריבה, מתוקה, ובנחיריים כבר מרטיטים בשׂמי האביב הנולדים והוא ניבט משמים מתבהרים, מתגבהים, מתעמקים, הוא מרחף באוויר וזוהר בקרניים הראשונות של שמש חדשה, מבשׂרת התנערות ויקיצה ליקום…

וגם אל היער העבות חדרה הרוח החדשה. קרני שמש האביב – נצנוציהן נוטעות תקוות-אור במַאפֵליתו, מחממות שכבות הכפור והטחב שנערמו בו בירחי החורף והלילה הארוכים, הקודרים, ומן הירק הצעיר כבר מרימות ראשיהן, ביישניות וצנועות, סְגָליות ראשונות – ובשׂורה בהן…

היער העבות – התחום היהודי הגדול ברוסיה רַבּתי⁴ על אורח חייו הקרושים מדוֹרות, שנתעבה ונתכווץ וקפא-כמו, שסערותיו ומלחמותיו שככו, אך מעיינות אדירים של חיוּת, של יצרי-חירות ופדוּת, של מרד ושאיפות עזות, של געגועים ותקוות קסומות, הומים וסוערים ומפכים במעמקיו, מתחת לכסות הקודרת, בתוככי רוסיה רחבת-הנופים, הכנועה והמרודה בעוֹנייהּ והנאנקת בעָקַת עריצים ונוגשׂים.

* * *

בטרם אביב…

המאה הי"ט, העתירה בגדולות ובנצוּרות בכל שדות החיים והמחשבה, מתקרבת אל קִצה. ממרחקי מערב אירופה מגיעים גם לכאן, אל עיירות ‘התחום’ היהודי, רוחות-בטרם-אביב ומעוררות כיסופים חדשים ועזים, מה עזים. האדמה השחורה, הכבדה, הדשנה, של המוני העם היהודי במזרחה של אירופה כמתעוררת מתרדמה ארוכה, עוד מעט ותלבלב ותדשיא דשא ותצמיח פרחים מופלאים – פרחים מרהיבים בתוך מרחב הקוצים והדרדרים של דיכוי-הדמים, המָצוק וההשפלה אשר למִמשל הצארים, הלא הם פרחי היצירה החדשה של היהודים בשתי לשונותיהם [עברית ויידיש]; הלא היא ההתעוררות הלאומית והאנושית לגילוייה; הלא הוא השיר החדש הנישא על שפתי המתמידים, חובשי בית המדרש, ופרחי תנועת הפועלים היהודית הצעירה, הסוערת, הלוהטת. הלא הוא האדם היהודי החדש, שהוא גם המשך וגם בשׂורה, הצעיר היהודי הנלבּט עם עצמו ובו נתעצמו ליבוּטי הקיום היהודי, עתיד קיומם של מיליונים כיהודים וכאנשים.

אכן, עוד סוערות, משתוללות סופות-הזעף של הרֶשע וכַבלי העבדוּת – גושי פלדה! – אולם, הֲיש כוח אשר יעמוד בדרכה של תאוות החירות והצדק המתעוררת בלב המונים וכובשתָם ומצמיחה להם מחלפות שמשון? בדוֹר כזה גם הנמושות אוזרים עוז, גם חלושי האופי והרוח גיבורים הם ועזי-נפש ושואפי-גדולות ואדירי-אמונה. כי הצמיחה הרוחנית והחברותית מרווה כל נפש וזוקפת כל קומה.

תמורות וזעזועים מפתיעים, חמורים, כאובים, מתחוללים בחיי היהודים, והמכריעה שבהם, אולי, ההליכה הגוברת והולכת אל העבודה – לבית המלאכה ולבית החרושת, שאף היא, חוזרת ומעוררת גלי מרץ רדום החותר לאפיקי-פורקן נרחבים, לשינוי ערכי-חיים, לזקיפות קומה ולחיי כבוד. סיבות ותוצאות הכרוּכות ואחוזות זו בזו. בטרם אביב…

* * *

בשנים ההן קם ועולה המרכז היהודי הגדול וארשה, שהיתה לימים אֵם קהילות ישראל בפולין, הגדול במניינו, ביצירתו ובתנופתו בישובי היהודים על אדמת אירופה. הרחובות הישנים, שחותם הכפר טבוע בהם, לובשים צורה חדשה וקצב חדש של חיים ופעילות מתפעם בהם, רובעים חדשים קמים ונבנים ובכללם רובע נָאלֶבקִי, על סביבתו וסימטאותיו, מרכז המסחר היהודי, הדלות והעוני, העבודה והעמל – שהם מן הגורמים המכריעים בקידומה של הבירה! בנקאים יהודים מברלין, מפאריס ומלונדון, – בדרך הנדידה היהודית המסורתית מן המערב אל המזרח, מארצות מפותחות לאזורי הפיגור – מזרימים הון למפעלים החדשים, שתוצרתם כובשת והולכת את השוק הרוסי הגדול. הם סוללים דרכים למסילות הברזל, מפתחים את קשרי המסחר, אשר האצולה הפולנית מואסת בו.

זרם של יהודים נוהר לוארשה – מליטא, מרייסן, מווהלין, מפּוֹדוֹליה ומאוקראינה, ממוסקבה, מיֶקַטֶרינוֹסלאַב, מסְמולנסק. הם נמלטים מפרעות ומגזירות. הם מתערים בקרב יהודי פולין, אף כי אין הם “נוסעים” לרַבִּיים שלהם ואינם חוגרים אבנט במותניהם ותפילתם מתונה יותר… עָקַת משטר הצארים היא כאן, באיזור שליד הויסלה, חלשה יותר מאשר על אדמת המקור של “אמא רוסיה”. רוחות הליברליוּת של המערב קבועות כאן יותר. ועוד זכור חלקם הרב של יהודי וארשה במרד 1863⁵, זכור הפטריוט הגדול ר' בריש מייזליש, רבה של וארשה. ונוהרים לוארשה גם יהודים מעיירות פולין עצמה לחפש בה תעסוקה ופרנסה.

הרי ר' ישעיה פריבאֶס, מחסידי קוֹצְק, שייסד בכיכר גְז’יבּוֹב את ביתו הנודע, שיצאו לו מוניטין בגדוּלה, בתורה ובחסידות. הרי משפחת בנקאים יהודים כקְרוֹננברג וואֶרטהיים וטאֶפּליץ, בית נתנסון ובית רוזנבלום. נכדו של ר' עקיבא אייגר מניח יסוד לתעשיית המלט. והרי יאן בלוך⁶, מחלוצי התעשייה בפולין ומסוללי התחבורה ברוסיה, ושֵם לו בחוכמת הכלכלה, מלכים שואלים לעצתו והוא מיוזמי השלום בעולם… מועמד למשרת שר הכספים באימפריה של הצאר, והוא מזמינו אליו, לארמונו, בפטרבורג. בלוך מרצה לפני הצאר את השקפותיו ותוכניותיו – שלום עולם, ברית עמים, שליחות ישראל בעמים… אך הנה נעלם הצאר, נרתע. בלוך חוזר לוארשה, למפעליו ולספריו. מה רב שדה העשייה אשר לפניו! אך ראשית חוכמה ומעשה – דעת, ואחד משליחיו לחקר מצב יהודי פולין הלא הוא י.ל. פרץ, שהניח זכר למסעותיו בצרור הרשימות “מעגלת הדואַר”, והוא שמימן את הוצאת “יידישע ביבּליאטעק” [הספריה היהודית] שלו… ואף כי משוּמד – [מוּמר] הוא, טורח במוסדות צדקה ליהודים ואהבת המוני העם מפעמתוֹ, כי הרוח החדשה, רוח בטרם אביב, המנשבת בדור הזה אינה פוסחת גם על הפלוֹטוֹקרטיה [שלטון בעלי ההון] היהודית, היא שזה מקרוב פשטה את לבושי המסורת, ניגון ה’חדר' עוד מתנגן בלִבה וחזקים החוטים המקשרים אותה עם המוני העם מתוכם צמחה ועלתה. הרי זה פסיפס מגוון ביותר של אומה בשלל טיפוסים, דמויות, גילויי אופי ודרגות תרבות. פרחי חסידים בהמוניהם שקוּדים על התורה, הזקן מגודל ופיאות מסולסלות משתלשלות על הלחיים, קפוטה ארוכה לגוף וכובע יהודי לראש, ממלאים בהמוניהם את ה“שטיבּלעך”⁷ –בית כנסת חסידי קטן והבנות יש ונתפסות הן לתרבות רוסיה ופולין ונסחפות בשאיפותיהם של עמי הרוב לעצמאות ולחירות. אולם הללו שבאים מן המזרח ליטא [וילנה] ורוסיה הלבנה [מינסק] ואינם בּוֹשים בלשון יידיש, הם הם המניפים את דגלי הסוציאליזם וציון ברחוב היהודים.

* * *

כאן, על אדמת פולין, אין אחיזה עמוקה להתבוללות. בוארשה קובע מושבו העלם מז’מוֹשץ' העיר, יצחק לייב פרץ, משוררם האהוב של המוני העם, החופר מטמונים מקרקע נשמתם, וביתו ברחוב צאֶגלאַנאַ מרכז-משיכה ומרכז-יניקה לפרחי ספרות ולשוחרי תרבות ואור; וכאן עולה כוכבו של אברך המשי מוִישׁגוֹרוֹד, שתורתו בכרסו, אך הציץ ונפגע – נחום טוביה סוקולוב. בן י“ח בא העילוי הצעיר מפּלוצק לוארשה, והוא כבר מראשי המדבּרים, אומן ההסברה, ב”הצפירה“⁸ היומית ובשבועון בלשון השפה הפולנית “איזְראַעליטאַ”, ומנושאי בשׂורת הרצל באסיפות הראשונות לציונות ב”אולם האנגלי“. ברחוב נוביניאַרסקאַ, כאן הוא נפגש עם המוני קוראיו, רובם חסיידים ויראים. בסידרת מאמריו הבלתי-נשכחת “למרנן ורבנן” הוא מבקש לכובשָם להשקפות החדשות. בטרקלינו של ה”אדון העורך" שותים בצמא דבריו מי שעתידים להיות ראשי היהדות בפולין העצמאית. ב“עַרְבֵי יום בּית” – ובמסגרת האגודה להשתלמות “ספרות” הוא עומד בויכוחים עם יריבים, ובכללם עם ראשי ה“בּונד” במחתרת, שלדברם מתייחס סוקולוב בכובד ראש ובכבוד - וכאן מתחוללת ראשית המערכה בין הציונות לבין ה“בּונד” על נפש יהדות פולין.

חמור יותר המאבק הרוחני עם היהודים אשר נצטרפו אל המפלגה הסוציאליסטית הפולנית. “נזדמנתי – מספר נחום סוקולוב – עם הרמאַן דיאַמאנט מראשי הפ.פ.ס.⁹ – בביתה של ידידה ותיקה, – אלמנתו של גוסטאוו קרפלס (היא אחותו של סטאניסלאוו מנדלסון, מראשי הפ.פ.ס. אף הוא, וחתנו של סוקולוב) – ואיזו זרוּת, איזו איבה!”

“מדוע אין הבחורים האלה – צעירי הציונים – הולכים אל מובילי החול על גדות הויסלה, כאן ימצאו עבודה די והותר עם תיקונו של ערוץ הנהר וּויסוּתו, יראו כאן את כוח ידם ועבודתם” – “משום שהם רוצים לירדן” – השיבותי לו. ודיאמאנט פורץ בשצף קצף: “אם כן זרים הם, ואין לנו ולהם ולא כלום”…

ומסביב לשני המאורות – י“ל פרץ ונחום סוקולוב – דור של סופרים ועסקנים צעירים, אבני-שתייה: הרי שלום אש¹⁰ ונומבּרג¹¹ ודוד פרישמן ובעל מחשבות¹² וחיים צִ’מרינסקי¹³, ואברהם רייזן¹⁴ ועוד ועוד. ומן האוניברסיטאות באים יצחק גרינבוים¹⁵ וד”ר גרשון לוין¹⁶, העורך דין הרטגלס¹⁷ וד“ר מינץ¹⁸, אברהם פודלישבסקי¹⁹ והשל פארבשטיין²⁰ וד”ר קלומל וכאן כבר מחשובי המרכזים של התנועה החדשה אשר קמה לעם היהודי – תנועת הפועלים הסוציאליסטית, החילונית והיידישאית – ה“בּונד”.

והרי עוד “בית” – בית שפרינצק. ממוסקבה, אחרי הגירוש, דרך קישינוב באה והשתקעה בוארשה. המשפחה, משפחת משכילים מן המעמד הבינוני.לא הרווחה והעושר של בית פריבאֶס ולא הדלות והמצוק של הפועל ואיש העם היהודי. זה המעמד הבינוני היהודי שכולו תסיסה ועֵרוּת, ובניו אחוזי תאוות השכלה וחירות – ולהט מהפכני ונכונות הקרבה ויפי רוח. אין עניין יהודי שהוא זר לה, למשפחה זו, ועם זה שאיפות וזרמים ומאוויים שונים גרים בכפיפה אחת תחת קורת גג ביתה. הרי האב, מעורה בבעיות הזמן, קורא בכתבי עֵת בעברית, רוסית ויידיש ו“בבית הקפה של קוּטיק”, בעל “הזִכרונות” [זכרונות יחזקאל קוּטיק], הוא בא במגע עם חוגי האינטליגנטים והסופרים הצעירים.

ובבית גדלים הילדים – שתי בנות ובן – והם סופגים את האווירה אשר אביב ונעורים עומדים בה, הערצה לספרות רוסיה כרוכה באיבת משטר הדיכוי [של הצאר], אהדה למלחמת שיחרורה של פולין כרוכה באהבה דרוכה וערה לענייני העם היהורי – והימים ערב באזל וערב“בּונד”²¹ וצומחים הניצנים הראשונים לתנועות ולזרמים שחתכו בגורל העם, סופרים ועסקני ציבור שטבעו חותמם בדורות האחרונים בתולדות עמנו מצמיחים כנפיים.

מרכז הבית האחות הבכירה, מאריה (מניה) שפרינצק, וסביבה חוגים של חובבי ציון ושירי ציון בבית, והיא עומדת בקשרי מכתבים עם רבים ובכללם אחד-העם והיא עצמה כותבת שירים ברוסית. ומן הצד האחר בן-בית הוא כאן גם ליפא נוֹבוֹגרוּדֶזקי, מראשוני מייסדיו של ה“בּונד” בוארשה ושירי דוד עדלשטאַט,²² המשורר המהפכן-האנרכיסט ומוריס רוזנפלד²³ ונעימות פועלים נשמעות בו ליד המכונות בהן מייצרים פועלים מוצרי סִדקית.

ומבאי הבית הקבועים גם אברהם קוּטיק, שבנו יחזקאל, הוא המוציא לאור, יחד עם איש ה“בּונד” בראֶסלאֶר, (האח והאחיות), את הקבצים הליגאַליים הראשונים של ה“בּונד” “ווינטער-אווענדען” (ערבי-חורף) – ספרי השכלה עממיים ביידיש.

אחד ממוקדי הפעילות הציבורית הצעירה בוארשה היהודית היא אז אגודת “חינוך”-המקימה את “החדר המתוקן” הראשון. חוגים שונים מתרכזים בשדה זה. הם מזמינים את ד“ר יוסף לוריא לשמש מנהלו של בית הספר, שהוא ושמריהו לוין ולייב יפה מחוּגה של מאריה שפרינצק והוא מגשים כאן אחר-כך את חלומו על הוצאת כתב-עת ביידיש: השבועון הציוני בהוצאת “אחיאסף” – “דער יוּד” [היהודי] (עד לגליונו ה-20, בנובמבר 1899 שימש עורכו י. ח. רבניצקי שחזר לאודיסה). כתב-העת “עשה היסטוריה” בהתפתחות ספרות יידיש ועיתונוּתהּ ושימש אכסניה – אותה שעה היחידה ברחבי רוסיה – לדור הצעיר של הסופרים והיוצרים. לימים הוצא לידו ירחון לספרות ומדע פופולארי (“די יודישע פאמיליע”– המשפחה היהודית) וכן הוצאה עממית של השבועון, שנתמזגו כעבור זמן עם “פריינד”, העיתון היהודי הנודע בפטרבורג. ב- 1906 הוזמן ד”ר יוסף לוריא לשמש עורכו של השבועון “דאס יודישע פאלק – ארגאן פאר אלע יודישע אינטערעסן” (העם היהודי – כתב-עת לענייני היהודים) בוילנה, שגם בו העלה את קרנה של לשון היידיש וספרותה כגורם לאומי יוצר. מכאן עלה לישראל, היה מורה בגימנסיה ביפו ואחרי-כן ראש “ועד החינוך”²⁴.

באווירה זו גדל הנער יוסף, שיד וקשר לו עם החוגים השונים, אוזנו כרוייה להתרחשות הציבורית הרעננה סביב, קולטת את הדי הויכוחים והסיסמאות, שירי ציון ושירי הפועלים ולבו דופק עם רחשי לב העם. העובד לדורו עובד לכל הדורות. הנער הולך לשמוע מה בפי המטיפים הנודעים (חזן ויצחק ניסנבוים, שטיין וד"ר פוזננסקי) בבתי הכנסת שהם חיפוי נוח מתִגרת ידה של המשטרה הצארית. הוא מהלך על פני ה“בּוּרסות”, מקומות הריכוז של העובדים היהודים והוא מייסד חוגים ומשתתף בויכוחים עם צעירי האינטליגנציה של הדור, אם בביתו של זליג ויצמן (בו היה חוג לחקר גורמי ההתפתחות בתולדות ישראל) ואם בביתה של פועה רקובסקאַ (ב-1890, והיא אם צעירה לשני ילדים, ניתקה נישואיה, הוסמכה מורה, מפתחת רשת של אגודות נשים, מתרגמת ליידיש, מראשונות המטיפות לחיבת ציון ומפיצות הלשון העברית)²⁵. כן, בבית זה, באחד הויכוחים – יוסף שפרינצק היושב-ראש ובֶּר ברוכוב ושמואל ניגאֶר ויצחק גרינבוים המשתתפים בדיון – קשת מזהירה בצבעיה של גווני שאיפות חירות ותקומה לישראל ולפועל. והימים – ימי אוגנדה, רעיון חדש פושט וכובש לבבות, רעיון הטריטוֹריאליזם, ואז נשמע לראשונה – מפיהם של חסידי ציון ותלמידי אחד העם לשעבר – הדיבור: געפגר’ט לאנד [ארץ מתה]… והדרכים נפרדות, המחנות מתגבשים, גובר ריב הלשונות, תהומות נפערים.

והצד השווה לאינטליגנציה העממית הצעירה הלא הוא – תאוות ההשכלה והחירות, אהבת העם ואיבת משטר-החרפה הצארי, מסירות לעברית וליידיש כאחת, נאמנות למהפכה ולתחיית העם היהודי. האינטליגנציה הצעירה של יהדות פולין בסוף המאה הי"ט, שאינה מְחַקה את “אירופה”, כדרך שנהגו המשכילים ואינה מתבטלת בפניה, אך הקולטת את מיטב תבוּאתה ויוצקת אותה בכוּר העצמי שלה; המאמינה בלְשַד החיים התוססים בקרקעיתו של העם, הצוללת לתוכה ומגלה אוצרות יופי ויצירה ותום ומסירות-נפש, ועל כן גם נקלטה בעם ושכר רב ראתה בעמלה.

* * *

ב’תחום היהודי' החשוך במעמקי רוסיה וגליציה כבר פועלים בשנים ההן, בסוף המאה הי“ט, “חוגים” ראשונים של סטודנטים ו”משרתים“, הלא הם העובדים היהודים השכירים הראשונים שעוד תמול שלשום היו מחובשי בית המדרש, הישיבות והקלויזים. הם כבר קוראים ספרי “טריף פסול” בעברית וברוסית, ברוֹשוּרות [עלונים] ראשונות ביידיש בנוסח הטפת מגידים. ליד ספר תורה בבית כנסת הם נשבעים אמונים לקיים נדר שביתה. ב”חוגים" מרצים לפניהם ה“אינטליגנטים” ו“האינטליגנטים למחצה” [תלמידי ישיבה לשעבר] על יסודות תורת הטבע, שסגולה בה לנתק אדם צעיר מאֲסוּרי אמונות תפלות ולהשתית את עולמו הרוחני על יסודות תורת הסוציאליזם ומלחמת המעמדות. ומתארגנות ה“קופות” הראשונות, איגודי העובדים הראשונים והצלב האדום הפוליטי לתמיכה באסירי מלכוּת, ומופיעים שירי העם הראשונים – שקינה בהם על מר גורלו של העובד וביטוי לזעם הקיפוח, העלבון והסבל – ניצני התנועה הסוציאליסטית היהודית הגדולה, רבת ההוד והגבורה, ההתמכּרות וההקרבה, מניצני התחייה בחיי העם.

וכבר אנו עדים לשביתות המאורגנות הראשונות של רבבות אנשי-עבודה יהודים צעירים – שביתות באווירה רוחנית וחברותית הרחוקה, מה רחוקה, מעולם מושגיו של אירגון עובדים לוחם גם בחיי עַם הרוב אשר סביבם. פועלי העור והסיגריות, האופים והנגרים והצורפים ופועלי הדפוס היהודים – הָעזו! – הם העזו למרוד, להתכנס לאסיפות-חשאי ולהציג דרישות: ליום עבודה של 12 שעות ולהעלאת שכר, והם כבר זכו גם בהישגים, ומשמשים דוגמה בעמידתם הנחרצת לפועלי עמים אחרים. עוד הם שקועים בטבוּרה של העיירה הכנועה, הדמומה, המקבלת באהבה את יסוריה, עוד צעד ביניהם לבין “המתמיד”, לבין “באנצ’ע שוויג”²⁶. מנַיין ההעזה הזאת, מה מקורו של יְקוֹד ההתלהבות הזה?

והרי גם בתנועה המהפכנית הכללית הדגולה מצטייר הכלל היהודי לא כעַם, אלא כעֵדה מפגרת, אדוקה בדתה ובמנהגי אבותיה, עדת טַפּילים, חנוונים ותַגרנים. והוא הדין בספרות רוסיה, זו הנוטעת אהבה לאדם ולסובל, המעוררת להשכלה ולאור. לשונו של העם הוא ז’אַרגון מאוס, העברית – לשון רפאים. התשועה היא בהשכלה הרוסית – בלבוש סוציאליסטי. היכן גנוזים הניצוצות הטבעיים של הסוציאליזם, היכן הערובה לעתידה של רוסיה ולשיחרורה, וממילא לשיחרור היהודים? – הווה אומר: בכפר. ויש גם הסבורים, שרוסיה תפסח על שלב ההתפתחות הקפיטאליסטית – ובמישרין תקפוץ מן הכפר הפיאודלי אל ממלכת הסוציאליזם. שעל כן לא יפלא, אם אף נמצאו מהפכנים אשר קראו אל העם – “אחים מהפכנים, לא משום כך יש להכות ביהודי על שיהודי הוא… יש להכות בו על כי הוא שודד את העם [הרוסי], על כי הוא מוצץ את דמו של איש העם… קומו עזרו לנו לנקום את נקמתנו בבעלי האחוזות, בּזזוּ את היהודים, הִרגו את סַרדיוֹטי הצאר”…

האם לא כך נאמר בתקופת הפרעות בשנות השמונים בכרוזיה של תנועת “נָרוֹדנָיאה ווֹליָה” [“רצון העם”]²⁷, זו התנועה החלוצית הנעלה, שביקשה לשמש פֶּה לעם, למאווייו, למלחמתו – והשראתה על ראשי ה“בּונד”? ומצויים מהפכנים יהודים, אשר במר נפשם ונחיתוּתם ועוז תשוקתם להתמכּר כליל לעם ולחזון המהפכה אף… המירו דתם. “ללכת אל העם”, אל העם הרוסי, פירושו ללכת אל הכפר, ולפיכך יש גם לאחוז במקצועות המקובלים עליו. מה דחוק מצב רוחם, מה רב העוז הנדרש מראשוני נושאי החלום של תנועת פועלים יהודית! העובד היהודי בבית המלאכה הזעיר, נטול היציבות והמעמד, שסיפורי המעשיות של שמ“ר²⁸, או פרק תהילים וקטע מ”חיי אדם"²⁹ מִשבּת לשבת הוא מזונו הרוחני, תולעת יעקב אחוזת-הפחד – הוא יהיה לוחם?

אכן, הם כבר מעיזים למרוד במלכוּת ותחושת שותפות חדשה צומחת בהם – השותפות עם משפחת פועלי העולם, שאין התבוסה מכריעתָהּ. הם כבר שמעו על התקוממותם הראשונה של האורגים בליאון העיר ועל עמידתה של הקומונה בפאריס – ושתיהן הובסו באכזריות דמים. אך ברחבי אירופה שואבים מיליוני פועלים ניסיון וכוח, הכרה והשראה, מתבוּסות אלו. הנה נשבר ה“חוק נגד הסוציאליסטים” של ביסמארק, קנצלר הברזל, החוק שנועד לשמש מחסום-עד לגידולה של תנועת הפועלים; נתאוששו פועלי צרפת, גדלים כיבושיה של התנועה המקצועית באנגליה ותוסס – בלא הפסק – במחזורים גואים – מרי הפועלים והאיכרים ומִרדם ברחבי הממלכה של הצארים, המפגרת בהתפתחות משקהּ ומשטרהּ. העניין הפשוט לכאורה – הדחת משטר הרודנוּת ומיגורו – כרוך בתהליך סוציאלי מורכב ומסועף מאד, רצוף ניסיונות ואכזבות, הישגים וכישלונות והיא, ביסוֹדה, מלחמת מעמדות מובהקת; וכל קטע במערכה על קיצור יום העבודה, על העלאת השכר, על זכויות סוציאליות חלקיות, על חופש האירגון – כרוך בחזית המרכזית, המכרעת, של המהפכה, שהיא פוליטית וכלכלית, סוציאלית ורוחנית כאחת; שאינה, כמובן, מעשה חד-פעמי, “פוטש”, ואין פירושה קוֹנסטיטוּציה או “דוּמה” חדשה. עוד ב-1899 בישר גיאוֹרגי פּלֵכאַנוֹב³⁰, כי המהפכה העתידה לבוא נגד משטר הצארים תהא מהפכת פועלים, או שלא תהא כלל. מי יפקפק בכך? יודע הפועל היהודי הצעיר, כי ארוכה הדרך ורבים מוקשיה, ייסוריה ודאיים ושכרה מפוקפק. האין עצם היחלצוֹ לימין הסובלים, האין עצם התמכרותו למען הצדק והחירות שׂכרו?

ואל תוך הזרם הגואה הזה נמזג והולך האפיק היהודי הסוער, הפורץ במישרין מן התהום של שיעבוד דורות, מלחץ כפול ומכופל – לאומי ואנושי, מן הגיטו, מן העיירה, מן הקלויז, אך גם מבית הורים אמידים, שוחרי השכלה והתבוללות:

הגדוד היהודי בצבא המהפכה הרוסית – ה“בּונד”.

* * *

הרי אחד מהם, אחד מרבים, מסוללי הדרך הראשונים, והוא כולו חציבת מקור, רגב מרגבי האדמה הכבדה של המוני העם – צמח ועלה כאלון. מאנשי הבראשית, מאנשי הרציפות, מאנשי היסוד. עד זקנה ושׂיבה שוטט סבו בעגלתו ובסוסיו על פני ביצות פּוֹלֶסְיָה³¹ ויערותיה. הוריו מצד אמו – בדיג עסקו, בסירות חרשו את אגמיה של ליטא ונהרותיה. גם אביו בנעוריו, בעל עגלה פשוט היה, ואחר כך במריצה ובאת עבד בסלילת מסילת הברזל בקו וילנה – מינסק. וילנה ומינסק – מן המרכזים היהודיים המובהקים, ממרכזי ההתנערוּת היהודית; הראשונה – סימנהּ הניתוח העיוני הדק, האינדיבידואליות הרגישה, הנטייה – לטרור ולהגירה; ואילו האחרת – הדבקות בחיי המעשה ובמלחמת ההמונים, חיים יענקל הלפאנד שמו וכינויו – ליטוואָק.³²

חינוכו ב’חדר' ובישיבה (אַיישִׁישוֹק, סלונים, סלוּצק, ווֹלוז’ין) – ומכאן לקלויז של ראמיילה (ראמיילעס קלויז) בוילנה. דומה, אוצרות של מרץ חנוק ואומץ לב, שכל וחריפות חוברו בנער זה, הצולע על רגלו, ועל הכול – מעיינות של יפי נפש ונכונות- הקרבה עצמית ותחושה חריפה לצדק וליושר – אוצרות-עַם רדומים המתעוררים למגע רוחות-בטרם-אביב…

עוד הנער אדוק במצוות, מפליא בכשרונותיו בתלמוד, כל לילות חמישי קודש ללימוד בקלויז – וגאוות ההורים עליו: “מתוכנו עתיד לצאת רב”… אך המתמיד הצעיר כבר נתפס בשְבי המנגינות החדשות, הסמויות, הקוסמות, המרחפות בחלל. ולא הוא בלבד. בבית ראש הישיבה, ר' בן ציון וולטמאן (ר' בענצל חריף) עצמו, כבר קוראים הבנים והבנות, בסתר, בספרי ההשכלה ובספרות יידיש. עוד הוא ממשיך ללַמד “זמנים” בבתי עשירים יהודים בכפרים נידחים, אף מנסה להרוויח לחמו במַגידוּת וכינויו בפי כל – חיים יענקל דער הינקעדיקער מגיד, היינו יעקב המגיד הצולע, אך רוחו כבר לא עמו, והוא נמשך אחר העולם החדש, עולמם של ה“משרתים” המסתודדים, הצעירות העובדות בסריגה, החולמות ומפליגות בשירים חדשים ומזדמנות לאסיפות-חשאי; הוא כבר יודע על חבלי לידתה הראשונים של המהפכה, הוא כבר שמע על צעיר אחד ושמו אברהם ליאֶסין (וואַלט) ועל “חוגיהם” הראשונים של פועלים יהודים בוילנה בהנהגתו של לייב יאָגיכעס³³, ועל מארטוב (צֶדֶרבּוֹים-אֶרז), שכבר רמז על הצורך באירגון עצמי, מיוחד, של פועלים יהודים, שאין יודע טיבו וצורתו ויעוּדו – מה זר ומוזר הרמז!

בן י“ז הוא נוטש לחלוטין את חלום הרבנות ומגמתו – עבודה, עבודת כפיים ממש, בדומה לאינטליגנטים רוסים צעירים שנטשו אוניברסיטאות ונוחיות חייהם ומגמתם – “הליכה אל העם”. הוא קורא רוסית, הוא מתרגם מרוסית, הוא מחבר את הכרוזים הראשונים ביידיש לפועלים יהודים. בשלוש קופיקות הטופס מעתיקים את הכרוזים ומדביקים אותם, אחר קבלת שבת, בבית הכנסת, לבל יתלשוּם לאלתר…המונח כרוז (פּרוֹקלָמַציָה) עוד איננו בנמצא ברחוב היהודי, אך טעמם של הכרוזים שהציפו אחר כך ערים ועיירות ברחבי רוסיה כבר עומדים בכרוז הראשון, המעורר מהומה ובהלה ב”שוּל-הויף" [חצר בית הכנסת].

אף התיבה אֶכּספּלוֹאַטטוֹר, היינו מנצל, חסרה בהרצאה שהתקין בשביל בת ראש הישיבה שלו – והיא מעירה לו על פסול זה…

מה מסופר בכרוז זה? – העבודה באפיית מצות ערב חג החירות בתנאים הקשים והמשפילים השוררים בה, שילדים ונערים צעירים רבים עובדים בה בתנאי פרך! וכך היה הנער הצעיר, בן בעל העגלה, בחור הישיבה המתמיד, המגיד הצולע – מהפכן, מחלוצי תנועת הפועלים היהודית… ומיטב שאיפתו – לזרוע אור והשכלה במשכנות העוני החשוכים של ‘התחום’ היהודי, להרים את העובדים היהודים משפל מצבם ועוניים, למַזגם במחנה הגדול והגדל של מקדשי שֵם חירות האדם והפועל, – מחנה הלוחמים במשטר הצארים – אבי הדיכוי והניצול.

השנה – 1894, והוא כבר עומד בשתי רגליו על קרקע הסוציאליזם, מתרגם ליידיש, לצורכי הסברה לעובדים יהודים צעירים, ב“חוגו” של ש. גוז’נסקי (הוא ה“מורה” וכינויו הנודע “לנוּ”) את “תקופת ההוּמניזם והריפורמציה” לקרל קאוטסקי³⁴. כאן הוא נפגש באלכסנדר קרמר³⁵ (ארקאדי) – מייסד ה“בּונד”. שנה אחר כך הוא מתקין (ומעתיק בכתב ידו) פרקי “שיחות על כימיה” – אף הם לצורכי הסברה ב“חוגים”, מטעם ה“זשארגאנישער קאמיטעט” [ועד הלשון] – אירגונהּ של קבוצת סוציאליסטים-דימוקרטים יהודים ודוד פינסקי³⁶ בכללם, המתקוממים נגד ההנחה שאין מקום להסברה לפועלים אלא ברוסית. הוא מייסד את ‘איגוד עוזרי המסחר’ (פריקאזשטשיקעס) היהודי, פעיל באסיפות סתרים, גדל ועולה עם חלוץ תנועת הפועלים היהודית שהיה במעצבי דמותה ודרכה – ה“בּונד”. הוא ממוציאיו לאור של העיתון הראשון של ה“בּונד” –“ארבעטער שטימע” [קול הפועל], שקם ביוזמתם של פועלים עצמם דוגמת ה“בּונד” עצמו – עם יחיאל מיכאל קפלינסקי, שנודע כעבור שנים כפרוֹבוֹקָטור של ה“בּונד”. באמתלה של אוסף כספים למען חבר חולה הוא מייסד “ספריה” חבוייה במחתרת, לצעירים.

ב-1896 הוא כבר טועם את טעם “מספר 14” בבית הסוהר לאסירים פוליטיים בוילנה, שלוחמים יהודים רבים נתנסו בו. יסורי הכלא מחשלים את התנגדותו של הצעיר בעל-הנפש, מעמיקים את תחושת שותפותו עם כלל הלוחמים לצדק ולחירות, מעוררים בו כוחות רוח חדשים ומלהטים את איבתו למשטר הדיכוי, שאינו אלא כלי שרת בידי בעלי האחוזות והעשירים, יהודים כנוצרים – וכשלהבת הבהירה יוקדת חיבתו לעם הפשוט, הסובל והמושפל, היקר ביקרים. ושוב מאסר, ב-1900, כאשר ה“בּונד” מפרסם את כרוזו נגד שליח הצאר, סַרדיוט המשטרה זוּבּאַטוב, המנסה אף הוא לארגן “תנועת פועלים” יהודים, שחוֹד מַחֲצהּ יהא מופנה לא נגד משטר הצאר אלא נגד המעבידים ובעלי ההון. הוא מגורש לסיביר, בגל המאסרים בקשר עם ההפגנות והתגובות שערך ה“בּונד” על היריות באסירים מגורשים שהועבדו בפרך במכרות הזהב על נהר הלנה, בסיביר. גם כאן אין השיר יורד מעל שפתיו ואין שמחת החיים, מורשת ביתו, עוזבתו. כל אושרו – עזרה לזולת, התמסרותו לאידיאה הקדושה.

“היכן הוא ליטוואַק, הבּונדאי – שואל הסופר מנדלי מוכר ספרים במסיבות הנערכות לכבודו? “בראותי אותו אבן כבדה נגולה ויורדת ממני – מחייה נפשות!” – אכן, מחייה נפשות, מעודדן, מסַערן – זה יעודו של ליטוואַק, שחייו קשורים בחיי ה”בּונד" והוא מחרף נפשו במערכותיו עשרות בשנים ונאבק עם יריביו הרבים, יהודים ולא יהודים, מצוייד בשכל שנון, באופי פלדה, במסירות אין קץ.

אין המהפכן היהודי קשה-העורף נכנע ואין הוא נופל ברוחו גם תחת מכותיו הנחרצות של משטר הדמים, המנוּון והבזוי – בתי סוהר, גירושים, רדיפות ונגישׂות, אלות קוזקים משתוללים, אימה – מה אתם מול צעיר יהודי שיקוֹד החירות ותחושת הכבוד והצדק אחזו בו?

ספק אמנם, אם הסכנה העיקרית למשטר צומחת מערי ישראל ועיירותיו ב’תחום המושב' – אך עליו, דוקא עליו, ניתך כל כובד זעמו. שהרי מכאן יוצאים התועמלנים, נושאי שלהבות המהפכה על פני מרחבי רוסיה הפרבוסלאבית, האיכּרית, שהרי כאן חוברו יחד מצוקה קיצונית וחלוציות עילאית בִּיקוֹד אש-בל-תכבה. ומנושאי האבוּקות המובהקים ב’תחום' היהודי – ליטוואק.

* * *

בבריסק על נהר הבּוּג נולד יוסף איזביצקי – הוא בייניש [מיכאלביץ']³⁷ הנודע - לאביו שהיה מסגר עני ואחר כך עבד בקו מסילת הברזל ופוטר בשל היותו יהודי. אדוק היה וביקש שבנו ילמד תורה ויהיה רב. לומד הנער בבית המדרש בבריסק, אך הנה מגיעות כבר לאוזניו שיחות ולחישות על האפיקורסים והמופקרים, אנשי “צער בעלי חיים” -כינוי הסוואה למהפכנים - שגמרו אומר למגר את שליטהּ של רוסיה, “הקבצנים חובשי המגבעות הרחבות והפֶּלֶרינוֹת [שִכמִיות]” אשר, לפי השמועה, הרשות אוסרת אותם, מסיעתָם לוארשה ושם מטילה אותם לתוך גלי הויסלה… החרדה ששיחות אלו מעוררות בלב הנער הרך גוברת משנודע לו, כי גם אחותו הבכירה, לאה, היא בברית עִמם. הוא הוגה רבות בה, באחותו הטובה, התופרת, שכל שכרה היא מוסרת להוריה – ולבו הומה בקרבו – לאה הטובה שלו אף היא מבקשת להתנקש בחיי הקיסר, וסופה – בגלי הויסלה…

לאור נר דל, בבית המדרש, ביחידות ובהסתר, מעיין יוסף במחברת מועטה, אותיות זעירות על נייר דק: “משפט ה-193 – נאומה של סופיה בארינא”. על שום מה הובאה נערה זו לדין? – על שום שביקשה צדק, חירות ושוויון לעניים ולמקופחים – מה, איפוא, חטאה ומה פשעה? באוזני שופטיה, הגנראלים, היא משמיעה בעוז ובאומץ את אמונתה-אֲמיתהּ:

– אתם תחרצו גזר דיני, לגרדום תוליכוּני, ואני אצעד אליו בגאון, בראש מורם, כי לימין העניים אני עומדת.

ואין יוסף מרגיש, כי סופיה כבר אוחזת בידו, ומוליכה גם אותו עמה…

הוא עוד ממשיך לימודו בבית המדרש, אך רוחו בל עמו כתמול שלשום. מושגים חדשים, סוערים, פרצו בחתף אל עולם העיון והפלפול התלמודי בו היה נתון עד עתה ואין הם נותנים לו דומי. והוא כבר מבקר, בלִוויית אחותו האהובה לאה, באסיפות-סתרים. ביער על שפת הבּוּג, מוצנע בין אילנות ודשאים, מאזין הנער לדברי הנואם הצעיר על עולם גדול הנלבּט על שיחרורו, לשירים חדשים, לסיסמאות נועזות, ורואה כיצד מעלים באש, בתום האסיפה, את הדגל האדום… ואחותו לאה חוזרת ומזהירה אותו לבל יספר, חלילה מאשר שמע וראה…

רב הדוחק בבית – ורבים יסורי היהודים ב’תחום המושב' הנרחב, ורבה לאין שיעור מועקת המשטר ברוסיה הגדולה, שמיליונים בה רעבים ומוכים ומושפלים ואילו המעטים, שכבת השליטים ועושי דברם ובעלי בריתם בעלי האחוזות, יונקים לְשַד העם ודמו ומשופעים כל טוב ותפנוקי תענוגות. הֲיש נער יהודי בעל מצפון ולבו לא יתרתח בקרבו ולא ימרוד ולא יִכמה לשתף עצמו במערכה הגדולה, האיומה, הקדושה? האפשר לעת כזאת להמשיך בשלווה ובנחת את הלימוד בבית המדרש ולצפות לחסדי שמים ולביאת הגואל? – יחד עם קבוצת הנערים והנערות, בלכתם בשבילי היער, הוא סופג את צלילי השיר “אל ה”בּונד", סופגם לעד, על המייתם הנוגה, על המרי התוסס בהם, על אמונתם אומֶן בניצחון הטוב:

בַּיָּם הַמָּלוּחַ שֶׁל דֶּמַע-אֵין-אֹשֶר

רוֹבֶצֶת תְּהוֹם בַּת-אֵימִים.

אָפֵס בָּהּ מָקוֹם לְעוֹד עֹמֶק וָחֹשֶׁךְ;

סִמָּן בָּהּ – נַחְשׁוֹל שֶׁל דָּמִים.

חָפְרוּ אֶת הַתְּהוֹם בְּשָׁנִים בְּנוֹת אַלְפַּיִם

אֱמוּנָה וְשִׂנְאָה וּבָכָא;

שָׁנִים בְּנוֹת אַלְפַּיִם, טִפָּה טִפּוֹתַיִם

קָלְחוּ הַדְּמָעוֹת לְתוֹכָהּ,

מָלְאָה הַתְּהוֹם… יְהוּדִים הִדְמִיעוּהָ,

אַךְ דְּעוּ בְּלִי טָעוּת לְהַבְחִין:

דִּמְעָה סְמוּקַת-דָּם – לַקַּבְּצָן שַׁיְכוּהָ,

לַגְּבִיר – זוֹ כַּשֶּׁלֶג תַּלְבִּין.

יַלְדֵי מַשְׂכִּילִים, רַבָּנֵינוּ, גְּבִירֵינוּ,

שׁוֹלְחִים אֶל צִיוֹן אֶת אָחִי.

זֶה שִׁיר מְיֻשָּׁן וְעַתִּיק שֶׁל שׂוֹנְאֵינוּ:

“הַגֵּטוֹ לַזִּ’יד הַנִּצְחִי!”

לִפְקֹד הַמֵּתִים הַקָּרִים יִשְׁלְחוּנוּ

בְּקֶבֶר שֶׁל אֶרֶץ קְדוֹשָה.

וְעֵת מְשַׁוְעִים מִכְּאֵב יִשְׁמְעוּנוּ –

כַּכֹּתֶל כָּל אֹזֶן חֵרְשָׁה.

יַהֲדוּת וּמָשִׁיחַ – כְּבָר מֵתוּ הַשְּׁנַיִם.

מָשִׁיחַ אַחֵר מִתְגַּלֶּה:

פּוֹעֵל יְהוּדִי, “קָרְבַּן-גְּבִיר”, עַד שָׁמַיִם

אֶת נֵס הַחֵרוּת מַעֲלֶה.

הוּא אֶת כָּל הָעוֹלָם יְשַׁחְרֵר מִנִּי חֹלִּי,

הוּא יַחְדֹּר לַתְּהוֹם הָאָפֵל,

יְחִי מִנִּי רוּסְיָה עַד לִיטָא וּפוֹלִין

הַבּוּנְד הַיְהוּדִי הֶעָמֵל!

אכן, אמונה חדשה צומחת ועולה בלב הנער, ושני המורים אשר באו זה מקרוב לבריסק מוילנה להרביץ בקרב הפועלים את התורה החדשה, ללכדם ולארגנם ולשמש להם פֶּה במערכות החריפות עם יריביהם, מגבירים אמונתו זו. יוסף כבר פסק לימודו בבית המדרש, הוא מסתופף עתה בצילם של המורים ושל הפועלים הצעירים. כעבור זמן מועט והוא מוצא עצמו שוב בבית המדרש – נואם לפני מאות רבות של פועלים ובעלי מלאכה יהודים על ענייני שביתות, המלחמה במשטר הרודנוּת, המהפכה. נאומו מתובל במשלים מן הגמרא, נאומו לַהט אש יוקדת של שוועת עשוקים וסובלים. הרי זה נוסח דבריהם ורוח נאומיהם של מהפכנים צעירים מחוננים כמותו, העתידים להיות מראשוני מנהיגיה של תנועת הפועלים היהודית, והם באו זה עתה מן הישיבה ומבית המדרש, שיכורי האור החדש הזורח בנשמתם בתוך המַאפֵליָה מסביב – בחורי ישיבה לשעבר, שהם הפרוליטארים המובהקים, נטולי פניות אישיות, דרוכי הקרבה עצמית, לפי שסבר אהרן ליברמן³⁸ בעל ה“אמת”. כמוהו כברוך טשארני-וולאַדאֶק³⁹, הנודע עתה בכינויו “לסאל הצעיר”, כרבים אחרים. והוא מספר מעשה במחברת קטנה שגילה באקראי נער צעיר, מחובשי בית המדרש, אצל אחותו הבכירה, והיא שפתחה לו שערים לעולם חדש, נרחב… הגיעה השעה שההמון היהודי הסובל והמדוכא יפרוק את העול ויצעד, בשורה אחת עם המוני המדוכאים והסובלים ברוסיה של הצאַר, לקראת עתיד חדש, זוהר… דמעות מנצנצות בעיני השומעים שעה שהוא מתאר את קְשי מצבם של היהודים ויסוריהם, כל אחד מרגיש כאילו המדובר בו, בעניינו הוא, במצוקתו, ביאושו. “כאשר דיברת על יסורי האשה – אומרת לו אחר כך אחותו לאה – הרגשתי שאתה מדבר על אמא שלנו”…

אך למחרת היום נקרא יוסף למפקד המשטרה. המפקד נוזף בנער הצעיר, מאיים, מתרה. יוסף מרגיש, כי הקרקע בוערת מתחת לרגליו בעיר מולדתו ובלילה, בעגלת איכרים, הוא עוקר מבית הוריו – אל מרחבי המהפכה הרוסית, אל שדה-העשייה רב-הקורבנות של ה“בּונד”: מעיר לעיר, מבית סוהר לבית סוהר – ובתקופת-הביניים, בין מאסר למאסר, פעילות בלתי-פוסקת, שאחת תכליתה: ליכוד הכוח, זקיפות קומה, כוננות לקרב.

שמו כבר הולך לפניו ברחבי ‘התחום’ היהודי. שִמעוֹ מגיע גם אל י"ל פרץ. “מה מאד הייתי רוצה לראות את בייניש במו עיני” – אומר פרץ.

בליל ירח כוסף מזדמנים השניים בגן הסאכּסי בוארשה. שעה ארוכה מפסיעים הם בשדרות המוצלות. בייניש מספר לפרץ על הפועלים היהודים, על אנשי ה“בּונד”, על היהודי החדש, הלוחם, על האסיפות ביערות, השביתות ובתי הסוהר. פרץ מסתכל באיש-שׂיחו הצעיר, שראש גדול לו וזקן בהיר ועיני תכלת חולמות. הוא שואלו:

– בספרי הנביאים קראת?

– כן, למדתי בבית המדרש.

– איני רוצה לצאת ידי חובה בכתיבה בלבד – אומר פרץ – אני רוצה לבוא במגע בלתי-אמצעי עם האנשים, לדבר אליהם.

– אתה עלול להיכשל – מזהירו בייניש – להֵחָבש לשנים ארוכות בבית הסוהר, אתה צפוי לגירוש בסיביר.

– נו, ואתה? מדוע אין אתה חושש?

– אני?… מחייך בייניש – אם אני אכשל יבוא אחר במקומי, אולם אתה, פרץ, לך אין חליפה!

– איני יכול לעמוד מן הצד.

פרץ מפציר ובייניש נעתר לו.

בלילות שבת נוהג מעתה פרץ לבוא אל בית הכנסת ברחוב קופאֶצקאַ. הוא מלמד לשומעיו פרק בחומש, ומשלב בלימודו את הרעיונות החדשים… בית הכנסת מלא מפּה אל פה, הכל מאזינים בדריכות לדברי המטיף המוזר, בעל רעמת השחור, השפם המשופע והעיניים הלוהטות… ובקהל השומעים – בייניש, וכולו אושר ונהרה.

פרץ נאסר. תשעה חודשים הוא חבוש ב“פּאוילון העשירי”. סמוך לכך נאסר גם בייניש. המאסר הוא לחם חוּקו – בעשרות בתי סוהר נחבש, במי לא פגש בנדודיו הבלתי-פוסקים על פני ערי רוסיה ובתי הכלא שלה? בפּולטָבָה אָרח חודשים אחדים לסופר הרוסי קוֹרוֹלֶנקוֹ⁴⁰, ששוחרר אף הוא זה מקרוב ממאסרו. באַרְכֶּנגֶלְסק⁴¹ פגש את ויאֶרה פיגנר⁴² – דמות אגדה. ובבית הסוהר בווֹלוֹגדָה, בצפון רוסיה, בדרך הגירוש לסיביר, נזדמן לו ביקור בלתי-צפוי:

פון-וואַל, המושל העריץ שפקד להלקות את הפועלים בוילנה שהפגינו באחד במאי והירש לֶקֶרט התנקש בו, בא “לבקר” בבית הסוהר. “התליין! הבוז לתליין פון-וואל!” – בקריאה זו מקביל פניו בייניש, ידיו כבולות בשרשראות ברזל, וכל האסירים נפנים אליו בגבו ומתלכדים בזעקה אחת: “התליין!”. פון-וואַל מסתלק בבושת-פנים.

ימים ולילות נמשך מסע-הגירוש על פני ערבות הצפון לסיביר. הנה הם בבית הסוהר באַרְכֶּנגֶלסק, ללינת לילה, ועם אור השחר עליהם להמשיך בדרכם הקודרת. אך הנה קם בייניש ובקול שקט אך נחרץ מודיע:

– “לא אמשיך דרכי ברגל”.

הז’נדרמים נדהמים, מאיימים, מוכנים לדרסו, להכותו נפש. בייניש אינו נרתע. אז פונה אליו ראש הז’נדרמים בדברי-שידול-ופיתוי:

– “נרשום אותך כחולה ובעגלה נסיעך. לא תלך ברגל”.

– “אין אני חולה – עונה בייניש – וברגל לא אלך”.

הכל הוצאו בכוח לחצר בית הסוהר. הכל מסרבים ללכת ברגל דרך של מאות קילומטרים למקומות גירושם. הכל צועקים: “הבוז לרודנוּת, הבוז לשלטון העריצות!”. המפקד מאיים שישתמש באש, שימגר בכל חומר הדין את ההתנגדות, ושוב משדל ומפתה – החולים וה“אצילים” יוסעו בעגלות.

אך אין איש זז.

– “קדימה!” – חוזרת הפקודה. “קדימה, לזוז! בנשק אשתמש!”

– “נשק? – זה עניינך”, עונה בייניש. “לא נלך ברגל – וזה ענייננו”.

וכל אוכלוסית האסירים-המגורשים זזה, בעגלות, קדימה, בדרכי השממה הצחורה, האינסופית, של סיביר, מלכות המורדים במלכוּת.

באחת התחנות של המסע הקודר, בעיירה פינינגאַ, נודע, כי ביָאקוּטְסְק נתמרדו מגורשים מן הסביבה. הם נתבצרו בביתו של איכר אחד, רומאנוב שמו, והניפו על הבית דגל אדום במחאה נגד הלקאת אסירים בגירוש. צבא שם מצור עליהם. נתלקח קרב. נפלו קורבנות. הידיעה מסעירה את בייניש, העייף עד כלות הכוחות, והוא מתעורר – ומעורר – לצאת לעזרת הלוחמים, אך הז’נדרמים מקדימים אותו. עטוּף סחבות, בגשם שוטף, הם ממהרים ומסיעים אותו לקצה נידח אחר של המדבר הסיבירי. לימים נמלט, במסע ממושך ורב-סכנות, חבוי תחת מטען עורות, בעגלת איכרים. משזחל ויצא מן העגלה בסופו של אותו מסע-נוֹד [נדודים], היה גבו כפוף – הוא נתגבּן לתמיד.

הוא עוד לא הספיק לטעום טעמו של חופש, ומיד הטיל עצמו למערכות ה“בּונד” - במוסקבה ובוילנה, בדְווינסק ובביאליסטוק, בוארשה ובלודז'. השנה – שנת 1905. בכל מקום הוא נושא את דברה הלוהט של המהפכה, מצית לבבות, כובש רוחות.

אש המהפכה שנִשתַלהבה ונטעה תקוות – דועכת. משטר הדמים שנסוג בלחצהּ צעד אחד – חוזר ומסתער באכזריות-חֵימה על מחנה המרד. בדם פועלים ויהודים הוא מבקש להחניקו. מחנה לוחמי המהפכה נתון בנסיגה, במבוכה, ביאוש, ורק אמיצי-הלב וקשי-העורף נשארים בעמדותיהם. בעיירה קטנה בווהלין, מטיף בייניש לחוג מצומצם של נאמני ה“בּונד”:

– “פעם ניכשל, ושוב ניכשל, אך סופנו לנצח. חס ושלום לנו לאבד את אומץ-רוחנו ואת אור אמונתנו, שכן נטולי-טעם הם חיים בלא חירות וזכויות אדם”.

ובדברו, דומה, מתיישר גבו הכפוף וכולו שופע אור אמונה בלתי-מושגת בתנאים הקיימים, אמונה משיחית בעולם שכולו טוב ואור, אף שעמוקה ומעיקה האפילה מסביב ורוחות זלעפות משתוללות בזעם.

לא ארכו ימי החופש של בייניש. שוב נאסר, שוב נחבש בתא-יחיד ושוב – גירוש לסיביר. הוא חביבם של האסירים בכפר גירושו. “נאַש פאפ” – הכומר שלנו, כינוּיו בפיהם. ושוב הגיעה השמועה, כי המשטר מתעלל במגורשים חסרי-המגן, כי מלקים אותם באכזריות. אין בייניש יכול להרגע, הוא מחפש דרכי עזרה ותגובה ומכנס את חבריו לגורל להתיעצויות. הוא מחבר מכתב-מחאה חריף נגד הצאר ועוזריו, ובו הבעת הזדהות והשתתפות בסבלם ובצערם של המוכים והנעלבים. ואכן, נמצאו עיתונים שסיכנו את קיומם ופירסמו מכתב זה.

נקמת המשטר בבייניש לא אחרה לבוא. חשדו בו, במהפכן המסוכן, בעל הזקן הבלונדי, שהוא הוא הרוח החיה בפעולת המחאה. שליחיו של המשטר מחליטים להיפרע ממנו ויהי מה, לגרשו לפינה נידחת שרגל אדם לא דרכה בה ושם, מעבר להרי חושך, שם יוציא עד מהרה את אחרית ימיו – טרף לעופות דורסים…

והנה עומד לידו קצין הז’נדרמים. עוד הלילה יוסע מכאן.

אך בייניש מחליט לא להיכנע ולא לציית לפקודה. הוא פושט בגדיו, שוכב במיטתו והחלטה בלבו: מכאן לא יזוז, מרצונו לא יזוז.

והוא לא זז. בכוח נטלוהו הז’נדרמים, בכוח שׂמוהוּ לתוך העגלה, כבול בשרשראות ברזל, ערום, בכפור הסיבירי הצורב.

כברק חולפת השמועה על הגירוש המאויים, ואוכלוסיה גדולה של איכרים מכל בקתות הסביבה, מתכנסת מסביב. עומדים האיכרים בדומיה, מכורבלים בפרוותיהם, זעם יוקד בעיניהם והחלטה גומלת בהם – הם לא יניחו לבצע פשע זה. עוד מעט ותתחולל תִגרה איומה ודם רב יאדים את המעטה הצחור של השלג. אך הנה מתייצב בייניש – הכל דרוכים, מצפים שיקרא להסתערות על הז’נדרמים, אך הוא פונה לאיכרים בנחת ואומר:

– שִׁקלו בדעתכם מעשיכם, אחים… בידיהם רובים, אקדחים…קורבנות-חינם יפלו… אשר לי, הרי גורלי נגזר, אבדתי, אך אני אהיה המהפכן האחרון שייסחב ככלב…לכו לבתיכם, אחים, היו בריאים. אני מודה לכם.

פעמוני עגלת החורף החומקת ביעף על פני חלקת השלג מהדהדים במרחב, מתמזגים בשיר הסיבירי העצוב של העגלון…

שוכב בייניש, שקוע בהגוּתו על גורל המהפכה, על תנועתו במחתרת ברחבי רוסיה, ליטא ופולין ועל רעייתו – אף היא בגירוש, ואינו מבחין ברדת הלילה האפל. לפתע הוא מרגיש חום גדול השופע מגופו. מה אירע? הוא מרים ראשו ורואה: ערימת פרווֹת מכסה את העגלה, האיכרים פשטו את פרוותיהם וכיסוהו בהן…

עם אור השחר נעמדת העגלה באחד הכפרים להחליף את הסוסים. ובכפר – בית חולים. בייניש יורד מן העגלה לנוח קמעה. הוא מציץ לתוך הראי ונדהם – אין הוא מכיר את עצמו: שערות ראשו וזקנו הלבינו כליל. בין לילה הלבינו.

ושוב ברח מסיביר – למערכות ה“בּונד”, למלחמה שאינה יודעת שׂובע, ובאופק: מלחמת 1914.

* * *

והרי עלם אחר, עול ימים…והוא כבר מטיף, בחוג נוער המתכנס ביער ליד וילנה, על השאיפות החדשות לצדק אנושי: קלמן מרמר [מרמור]⁴³. זה מקרוב פרש מלימוד הש“ס והתנער מחלומו לזכות ב”גילוי אליהו"… רב הדוחק ולוחץ המחנק ברחוב היהודים, אך היער שטוף קסמי אביב רעננים – ורעננים מהם המאוויים החדשים, אשר המרצה הצעיר במחתרת פורשׂם לפני שומעיו – והם כה מפתיעים וגם בלתי-מובנים. בתום דבריו שואלו אחד השומעים – בשם מי הוא מדבר ואיזו ברוֹשוּרה (עלון) קרא?

– אני מדבר בשמו של עמוס – עונה קלמן בשקט.

– מי הוא עמוס זה – שואל הפועל הצעיר ואיזו ברוֹשוּרה כתב?

– מן הנוקדים בתְקוע היה עמוס – עונה קלמן בנחת.

הפועלים והשוליות ועוזרי המסחר הצעירים מושכים כתפיהם בתמיהה. על סוציאליסט ומהפכן כזה טרם שמעו.

– קרא דבר מדבריו – הם מבקשים.

– רצונכם לשמוע – אומר קלמן – אקרא בחפץ לב. והוא פותח:

“שִׁמְעוּ הַדָּבָר הַזֶּה, פָּרוֹת הַבָּשָׁן אֲשֶׁר בְּהַר שׁוֹמְרוֹן, הָעוֹשְׁקוֹת דַּלִּים, הָרוֹצְצוֹת אֶבְיוֹנִים; הָאוֹמְרוֹת לַאֲדֹנֵיהֶם, הָבִיאָה וְנִשְׁתֶּה”… (עמוס ד‘, א’).

זה הרוח המפעם גם את הברוֹשוּרות שהוא עצמו כותבן בשביל אגודת פועלי העץ שהוא מייסדה ב-1896; פעולתו אחר כך והוא ציוני נלהב, העומד במערכה, עם ד“ר חיים וייצמן וד”ר מ. גאסטר⁴⁴ נגד תוכנית אוגנדה; פעילותו בלונדון שם הוא מייסד את החוג הציוני “מערבי” שסופו בפועלי ציון, והוא ממייסדיו של האיגוד העולמי של פועלי ציון, האג 1907, ומפעיליו; עבודתו כסופר וחוקר בריקמה הסוציאלית של עם ישראל בשחר תולדותיו והוא כבר מעוגן בקומוניזם היהודי, בארצות הברית.

זה הרוח המפעם גם רבים מן הצעירים היהודים המלעיגים על עָבר עַמם, שנמלטו מבתי סוהר ומגירוש סיביר ומאימת המשטר, והם עתה מהגרים פוליטיים, הממשיכים לרקום את חלומם ומסכת מלחמתם במרכזים האוניברסיטאיים במערב ומתכנסים, ב-1901, לועידתם הראשונה שמטרתה: הושטת עזרה לרוסיה המהפכנית, הלוחמת. הם כבר יסדו את כלי מִבטאָם: “וועקער” בלונדון ו“קעמפער” בפאריס, והם כבר שטופים בפולמוס-בלתי-פוסק עם יריביהם הרבים, היהודים והרוסים, וסוללים שבילי-קשר-והברחה לרוסיה. ועידה דומה של קבוצות יוצאי ה“בּונד” מתכנסת ב-1903, בארצות הברית ומטרותיה: תעמולה לרעיונות המהפכה ביבשת החדשה, הקולטת המוני מהגרים, המרדת דעת הקהל נגד הפרעות ביהודי רוסיה ומעורריהם, תמיכה ב“בּונד” שהוא, מיטב חלום נעוריהם ואהבתם הראשונה וגעגועיהם אל הבית מתוכו נעקרו – ויסורי ההסתגלות, בגוף וברוח, ביבשת החדשה, חמורים ומרים… אגודות דומות קמות גם בארצות אמריקה הדרומית: הֶיתֵזים מן האש הגדולה היוקדת שם, במרכז החיים היהודי, בטרם אביב…

 

פרק שני: נעורים    🔗

על אם הדרך וארשה – לובּלין – חאֶלם – זָמוֹשץ' – לבוב, זורם הויאֶפז', נחל קטן, בין שדות ויערות, הנושא מימיו אל נהר הבּוּג. מחוז נידח הוא, צפונה-מערבה לו זרוּעות קהילות היהודים בפולין הקונגרסאית⁴⁵, מרכזי יהודים בגליציה לדרומוֹ, וישובי היהודים בליטא ווהלין – מזרחה.

בכפר קטן, בּוֹרוֹבִיצֶא, פלך לובלין, מחוז חאֶלם, מתגוררת משפחת יוסף זיגלבוים, רבת הבנים ומועטת הפרנסה. איכרים פולנים חורשים כאן את אדמתם בצמדי שוורים, כמימים ימימה, אך בעיירות מסביב כבר נענים הדים קלושים ראשונים לסערה המתרגשת בערים הגדולות של ממלכת הצאר, וניכרים סימני הפיצול רב-היסורים במשפחה היהודית, במושגיה ובאורח חייה.

מן הכפר הרוֹדם עוברת המשפחה, ועמה הנער שמואל מרדכי, בן הארבע, ב-1899, אל העיירה הסמוכה, הנידחת, קְראַסְנִיסְטאַוו. שמונה שנים מבלה הנער בעיירה זו, על גדות הויאֶפז', שמונה שנות מיטב הילדות – בדוחק, בצער, בקיפוח מתמיד אך גם בשמחות ראשונות שאין להן מחיקה.

שלא בדומה לשאר עיירות היהודים קְראַסנִיסְטאַוו, שנקייה ומטופחת היא, בתי-חומה, מדרכות ושדרות-אילנות בה, ומעין אצילות מרחפת עליה. עיירה שזיכרונות מתולדותיה של פולין כרוכים בה ובימי המלך קזימיר הגדול עמד כאן, לפי האגדה הרווחת בין אוכלוסי הסביבה, על הרמה, מבצר אצילים והמלך שאוהב ישראל היה, נוהג היה לבקר כאן, אחת לשנה, עם אסתר’קה, אהובת נפשו. שריד לא נותר מימות העבר, זולתי השם “גרוֹבּליאֶ” (הרומז לסוללות העפר בו הוקפו מבצרי אצילים בימי הבּיניים) למקום בו שכן לפני דורות הגיטו היהודי, והוא עתה רובע העוני ליהודים ולנוצרים כאחת, לנוצרים ששכחו מזמן את חסד מלכם אוהב ישראל…

רישומי העיירה בסיפוריו של מנדלי מוכר ספרים וגם י"ל פרץ התרפק עליה ונוח פרילוּצקי⁴⁶ תיארה בספר מסעותיו “על פני ערים ועיירות”. איכה תישכח את אלה הדרכים ללובּלין ולזָמוֹשץ‘, שדרות ארוכות נטועות אילנות לצדדיהן והן משתלשלות בינות לכרי-דשא מופלאים ובוסתנים של עצי-פרי, אגמים ויערות אורן וגבעות – יפעת נוף פולין. נהר הויאֶפז’ מושך מימיו הרוגעים, הזכים, ובימות הקיץ החמים – נהרה שלֵווה שפוכה מסביב ובאוויר נישא בושם כרים ואילנות. בימות ששי פושטת עדת יהודי קְראַסְנִיסְטאַוו מזקן עד נער, גבירים ובעלי-מלאכה, בעלי זקן ופיאות ובני תִשחורֶת [נעוּרים] על שפת הנהר, טובלת בגליו הזכים…

הרי האב, את זיכרו נושא בלבו שמואל כל ימיו, המורה בעיירה וכינויו יאַסקע דער לערער [יאסקער המורה]. יהודי גבה-קומה, וצנום, זקנקן צהבהב-בהיר עוטר סנטרוֹ והשיעול מציק לו תדיר – ויותר ממנו מחלת הריאות. דומה, כל עוּלה של גלות מעיק עליו. ודאי שאדוק הוא, אך כבר יצאו לו מוניטין כאחד המתקדמים, שכן מעיין הוא גם בספרים ובעיתונים…

אבא – כך סיפרה אמא לבכורהּ, לשמואל מרדכי – לא תמיד עני מרוד ויושב בית היה. היו ימים והוא טרח באחת מטחנות הקמח הסמוכות ופירנס בכבוד את ביתו. לילה מלילות, בסערת חורף, והוא עובר על הגשר, מעד ונפל לתוך המים וצינה קשה אחזתוֹ – זו ראשית מחלתו שלא הרפתה ממנו עד סוף ימיו.

האם, האֶניה, אף היא גבוהת-קומה, בתו של ר' יענקל השוחט, שהיה גם מוהל וחזן בבית המדרש בעיירה. היא היא שעליה רובץ עיקר עול פרנסת הבית על אחד עשר ילדיו – ושעל כן היתה לתופרת, תופרת שמלות וכינוייה בעיירה האֶניה די שניידערין [התופרת]; ולימים, משבגרו בניה ורובם בעקבי הבן הבכור, שמואל מרדכי, היו מפעילי ה“בּונד” – נודעה בשם “אם ה’בּונד”‘. אך הכנסות ההוראה והתפירה כאחת אין בהן כדי להבטיח קיום לבית והבן, שמואל מרדכי טועם טעמם המר של רעב ומצוקה ומחסור מילדותו. אך אם גורלו הֵמֵר לו וקיפחוֹ, הרי שלא מנע ממנו את שמחות הילדות וההנאה מנופי הטבע בסמוך לביתו, ליד חופי הויאֶפז’, בקרבת השטיבּל של חסידי טְריסק. אפשר כאן ספג לתוכו ספיגה ראשונה ולתמיד את נופיה של ארץ פולין, את אהבתו לעם הפשוט ואולי גם את חיבתו לעם של פולין. בעל הדירה בה מתגוררים הוריו פולני הוא, אדם טוב לב, הרואה למצוקת הבית ואין הוא מגרש מתוכה את המשפחה, המטופלת בצרות ובילדים, גם כאשר אין מקפידים בתשלום שכר הדירה במועדו.

חינוכו של הנער, עד לגיל עשר, ב’חדר' דרדקי. “חֶדֶר קָטֹן, צַר וְחָמִים, וְעַל הַכִּירָה אֵשׁ”…⁴⁷ ואשת הרבי, השתקנית, הצנועה, טורחת בסמוך, משמשת את בעלה ה“עני המסוכן”, מבשלת לו “קפה” וסירים של תפוחי-אדמה – ובחוץ ישחקו הילדים, על אבני הרחוב, עד שקול הרבי מזעיקם. ואחר כך הוא עובר ללימוד ה“חיבור”, היינו חומש עם פירוש רש"י, והוא כבר הולך בלילות לבית המדרש, בקבוק שנֵר תקוע בו משמש לו מנורה להאיר את דרכו, וכולו שקוע בסודות ספר שמות… ומכאן – למלמד הגמרא. אך אף שמוכשר הוא וקל-תפיסה, אין הוא דבק בתלמודו – הרחוב, הנחל, החברותא, הם המושכים את לבו. כאן, בחברת בני גילו, מוצאים מִרצו ודמיונו שדה-פעולה ופורקן. אך גם בלאו הכי שוב אין משיגה יד הוריו, מחמת המצוקה המחריפה והולכת, לשאת בשכר לימודיו. ואז באה אחת התקופות המכריעות בחייו – העבודה בבית החרושת.

היה זה בית חרושת לייצור תיבות-עץ לצורכי בתי-מרקחת, מפעל-שותפות של יהודים, ברובע גרוֹבּליאֶ, היא מחוז העוני בעיירה, מעברו השני של נחל הויאֶפז‘, בואכה זמושץ’ העיר. ובבית החרושת – כמאה זוגות ידי-עבודה, רובם ידי ילדים עובדים, מהם גם בני מיוחסים ועשירים שירדו מנכסיהם – ואחד מהם שמואל מרדכי.

ילדים וילדות עובדים בבית החרושת הזה. הילדים גוזרים פסי-עץ דקים והילדות מדביקות אותם בתיבות מעוגלות. ארוכות שעות-העבודה ורב המאמץ – וזעום השכר, אך עזר בו למשפחה מוכת הרעב והמחסור.

שנים רבות אחר כך, והוא עסקן נודע של ה“בּונד” בפולין המדינה, מראשי עסקני האיגוד המקצועי של הפועלים היהודים, מתאר שמואל מרדכי ב“יונגט וועקער” (‘המעורר הצעיר’ - ביטאון הנוער של תנועתו בוארשה), את ימי ראשית עבודתו בבית החרושת הזה, והוא פרק ביאוגרפי, כתוב ביד אמן, וכאחד עם זאת פרק בחיי הדור היהודי בתחילתה של המאה. החווייה החריפה של הליכת הנער הרך לעבודה עומדת בדבריו.

שמואליק הקטן – הוא כותב על עצמו – נשא את משא אחת עשרה שנות חייו, גדושות מחסור מתמיד וארוחות רעב, תקוותיה המאוכזבות של אמו והרהורים על “תכלית”.

מעל לבית ריחפה תמיד חרדת הרעב הבלתי-פוסק של הילדים, אשר המרה השחורה של האב וחרפות האם, לא היה בהם כדי להשביע רעבונם וכולם, משמואליק הבכור ועד לזאטוט בן השנה, מקופחי החיים, תבעו תמיד עוד ועוד…

האב, עוטה קדרות, הילך ימים תמימים בבית, גילגל שיעולו לתוך זקנו, ירק טיפין טיפין בקרן זווית את ריאותיו אכולות-השחפת, ובחשאי ניזון בזכר ייחוּסו וימי הרווחה, כאשר טחנות-הקמח טחנו והתבואה הבשילה בשדות האיכרים ובאגמים פָּרתה הדגה וסוחרים – סוחרים גדולים ומכובדים – היו מזדמנים ממרחקים, באים ונוסעים, והתכונה גדולה היתה.

וכך נשא עמו אבא את חיי עברו ואת השחפת, הלוך ושוב, על פני חדר הבית, ואמא ישבה ימים שלמים כפופה על שמלות זרים, שתיקנה ורקמה. על פניה הקמוטים עוד רבצו סִלסוליו הענוגים של ייחוס אבות, מעל לעיניה שכּהו מעיפות נמתחו שני קווים עקומים, גביניה השחורים והצרים, מורשת ביתה, בית הרב, ושמורה בזיכרונו של שמואליק, מאז ומתמיד פני אמא ומבטה.

צער ובושה נסוכים עליהם ויחד עמם קובלנה – קובלנה וזעקה לרבון העולם, לעולם כולו, על חייה שחרבו, על תקוותיה שנכזבו, על ייחוסהּ שנשכח מאדם. והקובלנה בקעה משפתותיה של אמא, וניתכה באָלה ובמבטים נוקבים על אבא, על הליכתו בטל שקוע תמיד בהגוּתו. משהמשיך אבא פסיעתו, מָשָל כאילו לא שמע דבר, נתרתחה אמא ונתלקחה:

– ומה לך כי עוד תחשה, בעל יקר, מפרנסי שלי? את בני ביתך כבר הבטחת? לסעודה חמה כבר דאגת, שכר-לימוד לבנך בכורך כבר הבטחת? – הן בדומה לילדי הגויים יתרוצץ בחוץ!

ושמואליק הפסיע, בדומה לאביו, כתפיו מורכנים, ראשו שמוט מטה; כאחד בא בימים:

“התכלית מה יהא עליה? אמא רוצה, כי בנה יהיה רב. והרי לאבא היתר הוראה – הזו התכלית המקוּוה?”

וימים שלמים הפסיע מאחורי הגדר של גן עצי הפרי אשר לכומר, הסתכל מטה, אל גלי הויאֶפז' הזורמים, והכול סביבו העיק על משא אחת עשרה שנות חייו של שמואליק בקושיה הצורבת:

“והתכלית מה יהא עליה?”

* * *

מלובלין בא ר' ברוך לוריה, היהודי גבה-הקומה, וכל דמותו ופניו אמרו עשירוּת והילוכו דרך תקיפות העלה בזיכרון ארנקים גדושים.

בדרכי העיירה נשמעו חריקותיהן הבלתי-פוסקות של עגלות גבוהות, גדושות גזעי-עץ כרותים. אמרו, ר' חיים ברוך קנה את כל היער של הפּריץ ואת הבית הישן שנחרב, של ר' חיים לורבר, שחדריו הגדולים משוּלים לקסַרקטין עם החצר המרווחת השׂרועה בעצלתיים מוּפקרת בין בתיהם הקטנים של בעלי מלאכה ובעלי העגלות שם מעבר לויאֶפז', ברובע גרוֹבּליאֶ. לשם הובילו את גזעי העצים, כאשר הוביל אברהם את יצחק בנו לעקידה, ובמשׂורים ארוכים ניסרו את מְעֵיהם.

בעיירה כבר ידעו הכול: ר' ברוך לוריה – היהודי הזר – בונה בית חרושת לקופסאות-עץ לצורכי בתי מרקחת. בשעות לפנות ערב היו יהודים מסתכלים בעגלות העמוסות, שעברו בחריקה דרך השוק, אמדו את העשירוּת הרבה שנתגלגלה לכאן ושוחחו ביניהם על בית החרושת:

בית חרושת – זו אינה מהתלה; העיירה כולה תתאושש ותיבָנה; סוחרים יבואו, פונדקים ייפתחו, מסעדות-עם…

ובית חרושת כזה גם לסוחרים הוא זקוק, בלי ספק, לסרסורים, לאכסניות, ואולי גם רכבת ברזל… מילתא זוּטַרתָא [דבר קטן] – ר' ברוך לוריה! – ידו תשיג הכול.

ולעם הפשוט – לבעלי המלאכה – ודאי שתצמח מכאן ישועה: ילדים קטנים הוא מעסיק בעבודה. שלושים קופיקות שכר השבוע! – ליהודי פשוט הן זו מחצית פרנסתו. מילתא זוטרתא – שלושים קופיקות שכר שבוע לילד!

כך שוחחו בשוק, ומן הבתים הקטנים ברובע גרוֹבּליאֶ נהרו חבורות חבורות של ילדים חיוורי-הפנים, עם שחר, אל בית החרושת.

להם, לאנשי רובע גרובּליאֶ, עוד עניין הוא: ילדיהם בלאו הכי אינם לומדים, גסים ובורים הם ממילא; מהלכים ילדים וילדות בצוותא, מדברים ניבול-פה, והריהם כבר משׂתכרים בעצמם וקונים לעצמם לבוש נוכרים – כך היו מדברים בבתים המיוחסים בעיירה. להם, לאנשי רובע גרובּליא עניין הוא, אך לא לילדי בעלי בתים, – נאנחת אם, ועיניה בילדיה קדישיהָ הרעבים, כשהיא מושכת מטה את מטפחת ראשה המצוּייצת.

ברם, לעתים קרובות יותר ויותר נפתחת, עם שחר, דלתו של אחד מבעלי הבתים בעיירה ותחילה בהיסוס, כבשעת גניבה, אולם על הגשר – במרוצת ילדים שובבה – ממהר ילד מילדי בעלי הבתים, חיוור ובהול, אל בית החרושת: מילתא זוטרתא – שלושים קופיקות לשבוע!

העיירה לא ראתה, העיירה לא ידעה. אולם בחשאי לחשו נשים, מפה לאוזן סיפרו את החרפה:

בנו של ר' חיים יואל…

וגם ילדתה של מאטל דוואָשע…

וציריל בת הדַיין…

וגם נכדיו של ר' יענקל שוחט – קץ העולם בא!…

אוי ואבוי לי!… יחד עם בני גרוֹבּליאֶ ובנותיהם, זו התכלית לילדים מהוגנים!…

נשים אדוקות, בנות טובים, מטפחות-מצח לראשן, צבטו בסתר בשר פניהן וכל כיכר פומבית בעיירה נתרוקנה מאדם: החבריא עבדו בבית-החרושת.

ופרבר גרובּליא אשר לשפת הויאֶפז‘, והויאֶפז’ עצמו נָדַמו, שכן ילדי הפרבר שוב לא המוּ לידו ולא השתכשכו בגליו. והשַׁמש הזקן אמר, כי דומה והגיהינום נרגע, הואיל ושוב אין החבריא מקימה רעש בחצר בית המדרש, וזה זמן רב לא הוטלה בגבּו מגבת מגולגלת…

באחד הימים לפנות ערב, יצאה נחה, אשת הגבּאי, לפתח ביתה; ופלצוּת אחזתהּ. בשתי ידיה אחזה תפסה את פניה ופלטה:

אוי לעיני הרואות בכך – גם שמואליק, נכדו של הרב הזקן?…

והיא רואה והנה שמואליק, חיוור ומיוגע, קפוטה דהוייה לגופו, צועד חזרה מבית החרושת ונכנס לבית אמו – חברתהּ מימי נעוריה.

אך שמואליק זנח את העוויות אביו. הוא לא שמט ראשו לאדמה, כתפיו הרכים זקף ומבטו לבש את המבּע החצוף המופקר של ילדי גרוֹבּליאֶ.

כל שעה בבית החרושת נוסכת באבריו מעיפות העבודה ומקִצבהּ. בסקרנות ובהנאה הוא מסתכל סביבו, עוקב אחר המתרחש: ליד המַקצוּעות הגדולות ששתי ידיות לצד כל אחת מהן, יושבים בחורים גדולים, שהיו שותים תמיד לשכרה עם השְׁקָצים [נערי הגויים] אשר מאחורי הגבעות, בעיבּורה של העיירה והאוכלוסיה היהודית בעיירה חוששת מפניהם – ובארבע ידיים הם מושכים כל מַקצוּעה, קדימה ולאחור, קדימה ולאחור. המקצועות פולטות שבבים ובתוך ערימתם יושבים ילדים, ילדי גרוֹבּליאֶ ובני טובים יחד, והם אוספים את השבבים ומסדרים אותם אחד לאחד. אגוּדות השבבים עוברות מכאן אל החדר הסמוך – אל מכונת-החיתוך. לידה ניצב חאַצקל בן הארבע עשרה – והוא כבר בחזקת בעל מלאכה מושלם. בהבעת גדלוּת הוא שם את אגודות השבבים ליד המכונה, מודד שיעור אורכם בקרש שספרות מסומנות עליו, ומוריד, בבטחה, את הסכין הגדולה, החדה, המבוֹרגת לקרש. חאצקל זה זרוע חזקה לו ושכרו כבר מגיע כדי ארבעים קופיקה לשבוע!

אהה, כי קנוֹא יקנא בו שמואליק עד למאד!

שמואליק ישוב ליד המסגרת הגדולה שמגירות רבות בה, מדביק את השבבים, החתוכים, הרכים, על תבניות מעוּגלות, כל אחד בהתאם למספרו. שמואליק תמֵה: למה דרושות קופסאות רבות כל כך? ודומה עליו, שאין כלל בנמצא בעולם מספר כה גדול של אנשים כמספר המִשחות אשר בתי החרושת מתקינים.

קרבים ובאים ימים ארוכים – כל יום וערבו, ושמואליק שם פעמיו הביתה, עיף ומיוגע, מבית החרושת, יחד עם ילדי גרוֹבּליאֶ הפרועים ביותר – עם כולם הוא מיודד. בעלותו על הגשר והוא מציץ לתוך אפילת הנהר, שוב מתעורר בו רק ניצוץ אחד בלבד של ההרהורים שכססו בו בשעתו, והוא טרם טעם טעמה של עבודה. אך כהוּת עייפה נסוכה בראשו, ושמואליק תפוס רק לרעיון אחד, שכבר הבשיל בו בחשאי: דמי הוצאות הדרך כבר יהיו בידו, ומשיגיע חול המועד יטול את כּתונוֹתיו ויסע לוארשה וירכוש מקצוע – ש“תכלית” אחרת אין…

כל ערב, בבית, מסתכלת אמא במבט אילם דומם בבנה בכורה – בעל הפרנסה, והוא עצמו יושב מיוגע וידיו, ידי ילד, אדומות, ספוגות עמל, תלויות לו ברפיון בין ברכיו, פניו קהים ומיוגעים. משָל לגוי, חוטב עצים, לאחר שסיים לחטוב עגלה מלאה גזעי עצים – כך יושב הוא, בנה בכורה, שכל תקוותיה ותקוות אבא קשורות בו.

ועל פני אמא נסוכה עתה, יותר מתמיד, הקובלנה המאוּיימת. שפתיה רועדות ולוחשות קללות, אלות וחרפות, לא עלינו. והקווים המסולסלים, הצרים והשחורים שמעל לעיניה, מתקמטים ומתרוממים מעלה מעלה, מָשָל לנחשים קטנים, דומה ביקשו לזנוק מעט למצחהּ…

רק אבא מסתכל בו בהכנעה ובשתיקה. בעיניו של אבא הבעה של אשמה עצמית, משָל כאילו ביקש סליחתו של שמואליק. ובראות שמואליק את אבא מחטט באצבעותיו הרזות בכיס חזייתו ומחפש לשוא פירורי טבק לגוללם בסיגרה – רגש של רחמים מתעורר בו לאבא, שהוא משתעל ושותק ותפוס להרהוריו יום אחר יום, והוא מושיט לו מטבע –

קנה לך, אבא, סיגריות, אך מן המין הטוב תקנה! סיגריות תורכיות קנה, תורכיות…

* * *

לשמואליק חבר חדש, חאַצקל – בנו של האומן אשר ר' ברוך לוריה הביאו לכאן ממרחקים ושמונה רובל שלמים לשבוע נקב שכרו.

והם מטיילים, ערב ערב, ידו של האחד על כתפי רעהו, יורדים הם אל שפת הנהר, ועד לבית הקברות הנוצרי יגיעו.

עולם ומלואו ראה חאצקל זה, ויודע הוא כל המתרחש בכרכי העולם. בערבים יאזין שמואליק, יחד עם המיית הנהר ולחש העצים על שפתו, גם לדברי חברו המספר על פלאי התבל. מאזין שמואליק ותמה: האמנם נכון הדבר, ואין מפעל זה בחזקת בית חרושת ממש?

אכן, כי גדולים בתי החרושת בערים הגדולות – מספר חברו חאצקל – קירות-לבֵנים אדומות להם וארובּות גבוהות להם, והן משמיעות צפירות המסמנות את שעות העבודה. שערים שחורים נפתחים והמוני אדם, פועלים, זורמים מתוכם – אלפים, אלפים, פועלים מבוגרים, ואף יהודים, גם יהודים מבוגרים – ולא ילדים בדומה לכאן.

– גם יהודים זקנים, כאבא שלי…

אך בושה אוחזת בשמואליק על מחשבתו הוא: כלומר, אביו – ושטויות כאלה, קופסאות, או בדומה לכך, הייתכן?

וחברו חאצקל מגלה לפניו פלאים חדשים נוספים:

– ולפועלים האלה אחדוּת משלהם, ואין הם חוששים מפני דבר, אף לא מפני המשטרה, אף לא מפני חיילים, אין חוששים מפני שום דבר בעולם!

– אין חוששים? היתכן?

ואם נגרם להם עוול, הרי הם שובתים ואינם חוששים!

ויודע שמואליק הקטן, שדבר זה ודאי שיש לחשוש מפניו והוא שואל בעיניו ובפיו:

– מאי משמע “שובתים”?

אהה, כי אין אתה יודע כלום. סופך להיווכח, גם אצלנו תפרוץ שביתה. האמנם סבור אתה, שחיים גודר יעבוד כל ימיו בשלושה קרבונים לשבוע? ואני שמעתיו באומרו: יש להוציא את הילדים – ודאי, תהא שביתה! אהה, כי חשוש יחשוש לוריה השמן.

שמואליק קולט את הדברים במלוא חושיו. עיניו מתרחבות באפלולית הערב והן סופגות את הגוון הירוק אשר לשפת הנחל, את תכלת השמים ואת אפילת הנחל, הנושא מימיו למרחקים, אי-שם אל הערים הגדולות ההן, שבתי חרושת בהן ולהם ארובות גבוהות ועַם מוזר בהם.

* * *

חאַצקל לימד את חברו שמואליק את תורת חיתוך השבבים במכונת-החיתוך, והוא עצמו יצא לעבודה בחצר, עם הבחורים הגדולים והוא שמח: ארבעים קופיקות לשבוע והרי הוא כבר פועל. אולם זרועו אינה חזקה כמו של חאצקל, ושעל כן עליו להגיע בקפיצה כל פעם שידו מבקשת לאחוז בידית הסכין. והסכין כבדה והאומן, אביו של חאצקל, עובר לידו בצעד נחפז וקורא:

– עבוד! עבוד! לא בית מדרש כאן, פה אין שטופים בפְשָׁט!

שמואליק, ככורע תחתיו, קופץ שוב ומושיט את זרועו. טיפות כבדות של זיעה מתגלגלות על פניו וידיו רועדות.

הוא מרגיש והעייפות כבר אחזה בו, אף שהיום עוד בעיצומו – ועוד שעות ארוכות של עמל לפניו. הוא אוגר את אחרית כוחו, נישא בקפיצה אל הסכין, אולם ידו רועדת, והסכין השחוזה מנתרת ויורדת לפני זמנה, על אגודת השבבים הלחוצה. שמואליק הקטן לא ידע, לכאורה, מה התרחש: מה המחט החדה שחָלפה חדרה לכל עצמותיו?

אולם על קרש מכונת החיתוך, בינות לשבבים שהוכתמו בדם, התגוללו שני חצאי אצבעות שנקטעו מיד שמאלו, כחתיכות תולעת-אדמה שנתרסקה. ודומה עליו על שמואליק, שמכונת החיתוך, השבבים ויד שמאלו נעלמים בקפיצה אל תוך החשיכה…

על ערימה גבוהה של שבבים שוכב שמואליק, חיוור כמת. מזים עליו מים, מעודדים אותו ומשיבים את רוחו. פסיה מוארשה, אמו של חאַצקל, שרחמי אם נכמרו בה, מביאה מביתה קצת וישניק, היינו מיץ דובדבנים משומר, לחזק את רוחו של המתעלף.

ביד שאצבעותיה נקטעו מטפלים אביו של חאצקל ויאָנדאָר, היִדעוֹני, המתגורר בקצה העיירה. והַרגש הרגיש שמואליק שעינויים רבים נגרמים לו, כמו מלח זורים על פצעיו הפתוחים.

אך הידעוני מרוצה: “הדם כבר נעצר. לעשות כל יום תחבושת ולמרוח זאת וזאת” – הוא מורה בידו על חומר עכור בצלוחית.

* * *

היד – כגבנון הר, חבושה סמרטוטים ותחבושות, נתונה במטפחת, תלוייה על צווארו, וסמוך אל כתף חברו חאַצקל, חוזר שמואליק לביתו. וחאצקל משנן לו את כל התורה על רגל אחת:

החזק מעמד, השומע אתה, עליך להחזיק מעמד! לוריה חייב לשלם לך דמי-ריפוי, השומע אתה? – באוזני שמעתי את אבא אומר – גם בערכאות יפסקו שעליו לשלם.

ושמואליק עומד ליד שפת הויאֶפז', ברובע גרוֹבּליאֶ, ומסתכל לעבר השני, מקום שם מתרוממת העיירה במעלה רחוב הקצבים ונישאים גגות בתיהם של בעלי הבתים. כאב כוסס זורם מיד שמאלו אל כל איבריו ונוסך בעצמותיו קדחת מסחררת.

מאזין שמואליק לדברי חברו ומעיף מבטיו, מהורהר, הרחק, הרחק לגגות עיירתו: ודומה עליו, שבפאתי שמים מצטיירים שִׂרטוטיהן של ערים ובהן ארובות בתי החרושת שגובה דמיוני להן, ובתוכן רואה שמואליק את העַם המוזר של הפועלים והוא מרגיש אליהם קירבה, הן כבר משלהם הוא, עצם מעצמותיהם ובשר מבשרם.

אכן, כי בתוקף ידרוש מרבי לוריה הגבוה והשמן בעד כל חתיכת אצבע, בדומה לאלה, שם, בערים הגדולות, שאין הם חוששים מפני דבר…

* * *

יושב שמואליק בבית הוריו – כאָבל. לידו אבא המבוהל, השותק, ואמו המזילה דמעה, שקובלנה ומרירות תוססים בה וסביבו – אחיו הקטנים ממנו. המצוקה בבית אין לתארה, הרעב מציץ בעיני כל, חוסר המוצא מייאש ומדכא עד עפר. ידי אמא, דומה, אצות עתה בקצב מהיר יותר, על מכונת התפירה, בנפשה תביא לחמהּ משחר ועד לילה, שטופה בעיסוקי ביתה וילדיה – ומאוחר בלילה ישמע שמואליק את אנחתה הכבדה, והיא חותכת בנפשו. העבודה בבית החרושת, עם כל עומסהּ שלא לפי כוחותיו, עקרה אותו, ברוב שעות היום, מבית הוריו הקודר, הביאה אותו במעגל של חבורת ילדים ופועלים, כנִבלע בעולם של עמֵלים, מיוגעים, מיוזעים, בהולים, כמותו. אך עתה, דומה, עזוב הוא לנפשו ולהרהוריו…

בבית החרושת, אגב, מצא גם דרך-מה להשקיט רעבונו שהציק לו תדיר. לתוך הדבק ששימש להדבקת התֵיביות היו שמים כמות מסויימת של גבינה לבנה לחזקו. אך שמואליק סבור היה, שלא יאונה כל רע, אם חלק מן הגבינה יטול לעצמו ולילדים שעמלו עמו יחד. עד שהבחין בדבר אחד הבעלים, חיים ברוך הוֹלצהַנדלר וחיסל את המזימה באורח מקורי ביותר: יום יום, בשׂימו את הגבינה לתוך הקמח, היה יורק בה, לעיני כל הילדים, ובדרך זה עקר מהם את חשק ההנאה מן הגבינה הלבנה…

* * *

שוכב הילד בבית הוריו – והדים קלושים מגיעים אליו מן המתרחש ב’תחום' היהודי הגדול בשנים הרות הגורל ההן, שנות-בטרם-אביב.

רבים הילדים בגילו ובמעמדו, שאין ידי הוריהם משׂגת אף כדי לקיימם ב’חדר' ובתלמוד תורה ובישיבה, והם טועמים את טעם המרורים של העוני והעמל הקשה. מפעלי חרושת ובתי מלאכה רבים מוקמים ב’תחום' היהודי הגדול, בענפי ההלבשה והסִדקית ועוד ועוד. הֲיש כוח-עבודה זול יותר, נוח יותר, צייתן יותר מן הילד? עשר-שתים עשרה שעות עובדים ילדים בבית החרושת לגפרורים של סלוֹמוֹנוב. הגפרית מחלישה את הלב, מחישה את נשירת השיניים, מחבלת בבריאות הילד – מי יתן דעתו על כך? בני שתים-עשרה – שלוש-עשרה עובדים כמשרתים בחנויות במינסק, שׂכרם בשלוש השנים הראשונות שמונים רובל בשנה, כעבדים החרוּפים הם בידי מעבידיהם ונשי מעבידיהם. ילדות בגיל זה עובדות בבית החרושת לטבק של לוריה-לייזרוֹבסקי, של שַרשבסקי בגְרודנה ועוד ועוד.

והם כבר לוקחים חלק בשביתות, בהפגנות, בהפצת כרוזים. הם כבר מוכים ונאסרים – ודמם כבר נשפך.

בביאליסטוק משכירים עצמם, ב-1902, ילדי התלמוד תורה לעבודה באפיית מצות, כדי לאסוף לעצמם כסף לקניית לבוש לחג. בעלי הבתים אצלם אכלו “ימים” – מסלקים אותם. הילדים מתארגנים, מכריזים שביתה, נלחמים.

בבית החרושת לנרות של אליאשבּרג בפינסק פורצת ב-1903, שביתה של ילדות, פועלות ניקיון. עילת השביתה – קנס שהוטל על אחת הילדות, על כי נמצאו נרות אחדים באשפה. הבעלים מסכימים להחזרתן לעבודה רק בתנאי, שינשקו את ידיו של מנהל העבודה.

אך הם, הילדים, משתתפים גם בשביתות – כלכליות ופוליטיות – חמורות יותר, ויש המעיזים ומעכבים תפילת “הנותן תשועה” לצאר ירום הודו בבתי הכנסת. הם מצטרפים לשביתות לאחר הפרעות בקישינוב [1903]. בוילנה מפגינים הם יחד עם הפועלים המאורגנים ב“בּונד” נגד ה“דוּמה”, הוא בית הנבחרים המדוּמה, שזיכה בו את עמי רוסיה השר בּוֹליגין⁴⁸. תולשים את כרוזי השלטון מעל קירות הבתים. מפוצצים את הפנסים המודלקים ברחובות בימות הגנוֹסיא⁴⁹ הרשמיים. בולשים אחר שוטרים בקָאליש. בלילות החורף המושלגים מסתערים אל הסוכות בהן יושבים, מכורבלים בפרוותיהם, השוטרים השומרים.

עם ראשוני חוגי ה“בּונד” קמים בערים ובעיירות, ללא יד מארגנת ומטפחת, מעצמם, גם “חוגים” של ילדים עובדים וילדי עובדים ותלמידים: “דער קליינער בּונד” [הבּונד הקטן],“קליין-בּונד”,“קליינער פראלעטארישער בּונד” [הבּונד הפרולטארי הקטן], “באברויסקער יינגלעך” [ילדי בּובּרוֹיסְק], “אידעשער יוגענדער בּונד” [נוער הבּונד היהודי], “אידעשער יוגענדער ארבעטער בּונד” [הבּונד היהודי הצעיר העמל], “דער יונגער בּונד” [הבּונד הצעיר],“יונגער בּונד”, “קליינע סאָציאַלדעמאקראטן” [הסוציאל דימוקרטים הצעירים], “מאלי בּונד” [הבּונד של מאלי], “מאלע בּונד”, “פאמאץ בּונד”, “די יינגלעך פון דער שטאט” [ילדי העיר]… דומֶה, ראשיתם של ה“חוגים” האלה, ב- 1901, בהוֹמֶל, עיר “הבּונד” ופועלי ציון וההגנה העצמית. בוארשה, בפינת הרחובות דז’יקאַ-סְטאַווקי, שוכנת ה“בּורסה” הנודעת, של ה“בּונד הקטן”. הם בונים מיתרסים ואף מטילים פצצות. אך גם עוזרים זה לזה, והמבוגרים יותר מלמדים את חבריהם הקטנים ומטפלים בהם.

בקיץ 1902 – מספר האחד בזיכרונותיו – למדתי בתלמוד תורה בדְווינסק. לאכסניה בה התגוררתי היו מזדמנים פועלים צעירים: בוּרסקאים, אורגים, טייחים. גם נערות. הם שרו שירי עם ושירי עבודה. שוחחו על שביתות בבתי החרושת ובבתי המלאכה. הם סיפרו על הפועלים שסַרדיוטי הצאר הִלקו אותם. הם סיפרו על הפגנת האחד במאי בוילנה, וכיצד נקם הסנדלר הצעיר הירש לֶקֶרט, את נקמתם בהתנקשו במפקד פון-וואַל⁵⁰. הם נתנו לי כרוז. כל אלה שבוּ את לבי יותר מן הגמרא חולין בה למדתי אז בתלמוד תורה. החלטתי להיות פועל. בן י“ג כבר עבדתי בבית מלאכה לבורסקאוּת. אחר כך הצטרפתי ל”בּונד הקטן".

ילדים – מורדים, ילדים – לוחמים. ילדים המתגרים במלכוּת, במעבידים, בכלי הקודש, בהורים.

אָצִים, רָצִים עָבִים שְׁחוֹרִים,

רוּחוֹת שׁוֹרְקִים, הוֹמִים.

מִסִּבִּירְיָה שׁוֹלֵחַ לְךָ אַבָּא,

בְּרָכָה לְךָ, יַלְדִּי.

בשנת המהפכה, 1905, הם במפגינים ליד בית הסוהר הנודע [לאסירים פוליטיים], ה“פּאַוויאַק”, בוארשה ובמקומות רבים אחרים – ונותנים נפשם – בהרוגים ובפצועים, על מזבח המהפכה. בחרבות שלופות מסתערים עליהם פלוגות הקוזקים, דורסים אותם בסוסיהם, שוטרים מלקים גֵוום ברצועות, הם גם במגורשים לסיביר. בהומֶל ובמֶזריץ‘, בלודז’ ובפיוֹטרקוב, בקָאליש ובלובּלין (כאן אף אוסרים שני שוטרים, יורים בפרוֹבוקָטור), ובבּוֹבּרוֹיסק מפרסמים, בימי מהפכת 1905 כרוז לאמור:

אנו, נערי בּוֹבּרוֹיסק, יצאנו אתמול, ה-12 באפריל, במחאה נגד אכזריות החיה של שלטון העריצים, אשר שפך את דמם של חברינו בפטרבורג ב-9 בינואר, ואשר מסית אוּמה אחת נגד רעותה… בל יחשבו שאין אנו, הנערים, מבינים דבר. לא! אנו מבינים יפה ומרגישים את עוֹל שלטון העריצים. לא נניח נשקנו עד אשר תכונס אסיפת הנבחרים על יסוד של בחירות כלליות, ישירות וחשאיות. ולכן, חברים מכל הערים והלאוּמים, התאחדו. וחובתנו הראשונה היא, להסיר מעלינו את שלטון העריצות.

הבוז לעריצות!

יחי החופש הפוליטי!

יחי הסוציאליזם!

הבוּז לציונות!

יחי ה"בּונד"!

ועל החתום: קבוצת נערים בבּוֹבּרוֹיסק.

אחר ילדי העובדים והילדים העובדים – אין מפגרים המוני התלמידים כנגד כפייַת השלטון הרוסי להתבוללות היהודים, כנגד רוחו החשוכה של הצאר. פורצות שביתות של תלמידים. קמים אירגונים לוחמים של תלמידים. שובתים תלמידי בתי הספר התיכוניים, שובתים סטודנטים באוניברסיטאות – מחלוצי לוחמיה של המהפכה הרוסית הגדולה.

אך רק הדים קלושים מגיעים, כאמור, אל הנער שמואל מרדכי, בעיירה הנידחת, מן ההתרחשות הגדולה ההיא ברחבי רוסיה וגם בקהילות היהודים אשר באזורו. מסביב תהום הסערה הגדולה, ונטושה המערכה המזעזעת אושיות חיים שרבים קורבנותיה ונפתוליה, המערכה החותכת בעתידה של ממלכת הצאַרים ויהודיה, אך ספק אם הוא, שמואל מרדכי, השרוי בין מוקדיה, מבין משמעותה. אך הנה ממשמשת ובאה שנת 1905, ושובל אור אדום נמתח על פני כל 'תחום המושב’– ולאחריה שוב גוברים העלטה, הדיכאון היאוש…

 

פרק שלישי: הירש לֶקֶרט⁵¹    🔗

הוֹי, אַחִים, אַל נָא, אַל תִּשְׁכְּחוּנִי,

גַּם לֹא אֶת הַחֶבֶל שֶׁשָּׂמוּ עָלַי.

עֵת יָבוֹא וְאִשְׁתִּי תֵלֵד יֶלֶד

קִרְאוּהוּ בִשְׁמִי אַחֲרַי.

הוֹי, אַחִים, אַל נָא, אַל תִּשְׁכְּחוּנִי,

גַם לֹא אֶת הַחֶבֶל עוֹנֵב צַוָּארִי.

אַחִים, צַוָּאָה אַחֲרַי כָּאן אַשְׁאִירָה:

נִקְּמוּ עַל הַכֹּל מִצָּרִי!

השנים הללו, שקדמו ל-“1905”, מעוּבּרות הן במאורעות חורצי-גורל. עננים כבדים מכסים את שמי רוסיה. אין פוסקות שביתות פועלים, הפגנות, מהומות סטודנטים, מרידות איכרים. בפלכי פוֹלטָבָה וחרקוב הוּלקו איכרים ואף נורו. עסקני פועלים נאסרו, עונו, גורשו. הטרור של מפלגת הסוציאליסטים-הרבוֹלוּציונרים מפיל חללים בצמרת השלטון. ב-1901 הורג הסטודנט הרוסי קאַרפּוֹביץ' את שר החינוך בּוֹגוֹליפּוֹב; באביב 1902 הורג הסטודנט הרוסי בֶּלמאָשוֹב את שר הפנים סִיפּיָאגִין. מאבק הגבורה בין העם לבין משטר הדיכוי נמשך ללא חשך. איבת משטר הצארים לוהטת, מדליקה באישהּ, מעוררת את המצפון, כובשת לבבות, מגבירה את נכונות ההקרבה ומסירות הנפש.

ודאי, תנועת הפועלים המהפכנית בפטרבורג, במוסקבה, בנִיז’ני נוֹבגוֹרוד, בחרקוב, בוארשה, בלודז‘, היא היא – ולא שלוחותיה ברחוב היהודי, ב’תחום’, ב“אזור הבּונד” – הסכנה הגדולה למשטר; היא מרכז כוחה של המהפכה ושביתותיה משתקות את חיי המשק והכלכלה. אך משטר הדיכוי הוא גם משטר של איבת ישראל, ולפי “תפיסתו” אין המהפכה אלא תולדה של “המצאת” יהודים, שאם יחניקו את מקורותיה בוילנה ובמינסק, בביאליסטוק ובדְווינסק, בעיירות אוקראינה וביאלורוסיה – ויחסלוּהָ, וייסָתמו הצינורות המזינים אותה ומפיחים להבותיה. מחנות בלשים מציפים את ‘התחום’ היהודי, השתוללות הדיכוי מגיעה כאן לשיאיה.

מה רבו המאורעות המתרחשים בשנים הללו, בילדותו של שמואל מרדכי; יהודים מתלחשים עליהם, בין ערביים, בבית המדרש, נשים מספרות זו לזו בחרדה את השמועות הנוראות. גם הילדים בקְראַסְניסְטאַוו העיירה שומעים, קולטים, מושפעים ומהם, מהגדולים שבהם, יש הבורחים לערים הגדולות יותר, לחאֶלם ולזָאמושץ' וללובּלין ונותנים ידם למערכה, ויש כבר בתי הורים שבניהם בכלא או בגירוש. גם לכאן מגיע שִׁמעוֹ של ה“בּונד” שהניף את דגלם של המורדים במלכוּת, של האפיקורסים והמופקרים בין היהודים. שמואל מרדכי שומע על כל אלה, בולע את השמועות כאגדות מופלאות, רחוקות וקוסמות. הוא מרגיש בהִתעורר בו כוחות מרי ומרד, אך אין הוא רואה אפיק להם ומוצא – הוא כנחנק. הוא כבר שמע את שיר “השבוּעה” אשר ל“בּונד” ושירוֹתיו וצליליו מדברים אל לבו, הן שירו הוא זה, מלבו נחצב, מייסוריו, ממצוקתו, - אך פירושו של “בּונד” זה במציאות אין הוא יודע.

“אַחים ואחיוֹת, לעמָל ולמָצוֹק…”

עוד ילד היה כאשר הגיע לעיירה שֵׁמַע המעשה ההוא אשר הסעיר את הלבבות. ומאז ועד יומו האחרון חרות הוא עמוּקות בלבבו – ברק אור המאיר את חייו.

…היֹה היה עריץ שפל-נפש ופון-וואַל שמו. בּאַרון גרמני שואף דמים, ששימש מושלה של פטרבורג, ונודע בה כרודן שונא ישראל ואוהב בצע ותענוגו המיוחד – רדיפת יהודים משוללי “זכות מגורים” בבירה, גירושם והרס מעמדם. האמידים פּדו עצמם, כמובן, האמידים…

ואז נשלח העריץ, בסתיו 1901, לשמש מושלה של וילנה והחלטתו בו – לעקור את ה“בּונד”. מיד הוא מטיל “פיקוח חמור”, שפירושו רשות מאסר לשלושה חודשים וגירוש לשלוש שנות עבודת פרך בסיביר, בלא משפט, לפי ראות עיניו. אך אין ה"בּונד נבהל, אין הוא נרתע. הוא מקדמו בכרוז חריף – כרוזים מציפים את הרחובות כל אותו חורף. פון-וואַל מגייס כוחות למערכה, ועל שוערי הבתים (שרובם פולנים ואין הם אוהדים את המשטר וגם חוששים מנקמת המהפכנים) - הוא פוקד לבלוש אחר כל תנועה חשודה.

פון-וואַל הוא ממוצא האצולה הגרמנית, בעלת הנכסים והאחוזות בארץ הצארים, שרבים מבניה הם זרוע מבצעת של משטר הדיכוי. עוד ב-1878 נפצע בוארשה, בשעת ניסיון התנקשות של פועלים מהפכנים בפון-בּאֶרג, אף הוא מראשי סַרדיוטי הצאַר. ב- 1892, היה בכנסיה הפרבוסלאבית בוארשה, שעה שמהפכנים עמדו לפוצצה בחומרי-נפץ. חרדות אלה ליווּהו כל ימיו ומשׂטמה עזה החדירו בו לפועלים, למהפכנים ובמיוחד לפולנים וליהודים, שהרי אלה, מטבע ברייתם, אויבי המשטר הם…

לבית הסוהר בוילנה המלא וגדוש אסירים פוליטיים למיניהם, מובאת אז חבורה של פועלים יהודים – בוּרסקאים מן העיירות הסמוכות סמוֹרגוֹן ואוֹשְׁמִיאָנאַ ופשעם – שביתה להעלאת שכרם ולשיפור תנאי חייהם. פון- וואַל עצמו “מכבדם” בביקור. אל תא הסוהר הוא בא ל“שוחח” עמם ובכניסתו הוא פוקד עליהם פעם ופעמיים, פקודת בוז: “זשידי וופעריאד”! [יהודים קדימה, זוזו!] אך הם אינם זזים ממקומם. פון-וואַל “מסביר”, שאין הוא שונא ישראל שהרי אל היהודים המהוגנים, הסוחרים ובעלי בתי חרושת אין לו ולא כלום, הללו אינם “ז’ידים”, כי אם “יעוורעאים” [עבריים], מה שאין כן המורדים…פסק פסוּקו והלך.

אך במוחו כבר בשל הרעיון אשר השׂיאו אחד מיועציו, יהודי ושמו קלאצ’קו, משכיל ומתרפס שניפתה להאמין, כי אין הממשלה רודפת את היהודים אלא מחמת המהפכנים שבהם. הוא הוא בעל ההצעה להלקות את ה“שְׁקָצים”.⁵²

בביטאון ה“בּונד” בוילנה, ב“קלאסן קאמף” מלעיגים על פון-וואַל ועל משרתו קלאצ’קו – בו הם מתוארים והנה הם מקדשים את הלבנה, המגלבים בידיהם, וקוראים האחד לרעהו: שלום עליכם! שלום עליכם! אך אין איש המאמין, שאמנם יבוצע האיום, כי עוד לא היה כמקרה הזה ב’תחום' היהודי וברוסיה כולה. לפני האחד במאי מפיץ פון-וואַל את השמועה, שאם אמנם תיערך הפגנה – ילקה את המפגינים. עגלות עמוסות חבילות זרדים עוברות ברחובות העיר, כדי להטיל אימה ופחד…

אך הפועלים היהודים אינם נרתעים – וברחוב היהודי השביתה היא מלאה. שערי הבתים סגורים – וליד כל שער ניצב שוער ואַלה בידו. קבוצות קוזקים וז’נדרמים מזויינים משוטטות בעיר.

לֶקֶרט צועד בהפגנת האחד במאי. רק לפני חודש חזר לוילנה, באורח בלתי-ליגאלי, ממקום גירושו, אחוז געגועים לחבריו בתנועה ולרעייתו הצעירה והוא מתגורר עם אמו, מדַלת העם, בקיטון חשוך.

עם ערב – אז גם מצטרפים פועלים ליטאים ופולנים – יוצאת ההפגנה, נשמעים שירי מהפכה וקריאות: “הבוז לשלטון העריצים”! “יחי החופש!” - אין התגובה מאחרת לבוא. בחֵמה שפוכה מסתערים הקוזקים, חרבותיהם שלופות, על המפגינים, דורסים, מכים, אוסרים. מלוא זעמם ניתך על נושאי הדגלים.

והנה הם, עשרים וששת הפועלים הכלואים בבית הסוהר, (לֶקֶרט הצליח להיחלץ ולהתחמק), וסביבם קוזקים מזויינים, שוטרים, בלשים, - עדר זאבים שוחרי הטרף.

ועמם פון-וואַל ומפקד המשטרה נאוּמוֹב ורופא העיר מיכאילוֹב. עתה יבצע זממו, ילמדם לקח, עתה ילקה… מאה מלקות לנושאי הדגלים, חמישים למפגינים… נושאי הדגלים, לפני שהולקו בעצמם, נאלצו לעמוד ולראות בהתעללות. הנה קופץ על רגליו פועל נוצרי, שלא החזיק מעמד, וצועק בפני מעניו: שתוּ דַמי!… הוא הושכב והולקה שוב. אחר כך שוחררו כולם, ולכל אחד ניתן פתק בו רשום: “יחי האחד במאי” – למען תופץ השמועה בעיר ותגדל האימה…

אך טעֹה טעו העריצים – עוד בערב האחד במאי, בהצגה החגיגית “ז’יזן זא צאריא” (החיים למען הצאר), בנוכחות כל מכובדי העיר, הוצף לפתע התיאטרון העירוני כרוזי האחד במאי שהוטלו בידי אנשי ה“בּונד” מעל היציע. שלושים נאסרו בתום ההצגה, מהם הוטלו חמישה לצינוק – וגורשו לסיביר.

ודאי, היו יהודים בוילנה וברוסיה כולה, ששבעו נחת… אפשר ילמד הדבר לקח את הבנים הסוררים ונחלצו מיסורים… אך הרוב נרגש ונפצע בנפשו, שהרי כמעט כל אלה שהולקו יהודים הם, האם אין ההלקאה אחד הגילויים לאיבת ישראל המשפילה? הפועלים היהודים נדהמו. דיכאון השתרר במחנה שכבודו חולל. הֲיפלא שנתעוררו רגשי נקם ותגובת טרור גם ב“בּונד”, אשר שלל את הטרור האישי מעיקרו?

לימים, כאשר גדל שמואל מרדכי, והתעמק בפרשה הזאת ותפסהּ על רקע הימים בה התרחש המאורע; כאשר גבר הדיכוי בפולין המדינה, בה חי ופעל עד לתקופת השואה וההשמדה ובתי הסוהר בה היו גדושים אף הם פועלים לוחמים; חזר לא אחת בדמיונו אל התקופה ההיא, תקופת המהפכה, והציג את ההתרגשות המרובה שעורר מעשה ההלקאה במפלגת ה“בּונד” בימים בהם בוצע – שכאין וכאפס היה לעומת אשר הוא נתנסה בו. לא אחת נתעוררו גם בו רגשי נקם נגד מעשי התעללות והשפלה של העריצים החדשים, שליטי פולין, אך הוא כבש את יצרו. הוא קורא בכרוז מרכז ה“בּונד” שהוצא לאחר מאורע ההלקאה ההוא:⁵³

"… בצאתנו למערכה נגד שלטון הצארים ידֹע ידענו מה צפוי לנו; ידענו, כי דרכנו תהא סוגה בקוצים ושַיִת, כי שנים ארוכות של סוהר יבעתוּנו וכי בידנו לשאת בכך. אולם תמיד ובכל מקום, גם ברגעים החמורים ביותר של חיינו שמרנו אנו, המהפכנים, על דמות האדם ועל כבוד האדם אשר לנו. עלבון תחת עלבון, תוקפנות תחת תוקפנות.

פועלים יהודים: כיצד תשיבו על עלבון מחפּיר זה? זה כבר הוכחתם, שאין אתם עוד עבדים נרצעים. במלחמתכם האמיצה לחירות הוכחתם לעולם שנִתעוררתם לחיים חדשים, לחיי אזרחים בני חורין.

מאלפי לבבות בוקעת ועולה זעקה כללית אחת: נקם! נקם! עד עתה שללה מפלגתנו את הטרור הפוליטי, ואנו מתנגדים גם עתה לשימוש בטרור כאמצעי מלחמה בעריצות… אפס, מעשיו הפרועים של פון-וואַל מעוררים התרגשות איומה בקרב כל החברים. אנו בטוחים, כי משורות מעמד הפועלים היהודי קוֹם יקום הנוקם, אשר יִקום את השפלת אחיו. והיה אם יישפך במקרה זה דם אדם – האחריות על כך תפול על ראשם של הצאר הרוסי ומשרתיו."

עוד הכרוז ההיסטורי תחת מכבש הדפוס, והנה באה ההתנקשות. והועד המרכזי של ה“בּונד” מסיים את כרוזו:

"עובדה זו מוכיחה לנו, כי האמונה שהובעה בכרוּזנו, כי הפועלים היהודים ישיבו תשובה כהלכה לאלה שעָלבו בהם באורח כה מחפּיר – לא הכזיבה. מתוך הפרולטריון היהודי קם הנוקם שגאל את חרפתו, ובכך הוכיח עד מה מפותח בו רגש הכבוד האנושי.

כבוד לנוקם שהעלה עצמו קורבן למען אחיו."

ועד ה“בּונד” בוילנה מתנגד לטרור, שהוא בולע את כל המרץ ואין לו סכרים וגבולות ושכרו יוצא בהפסדו ואינו מקדם את המטרה. אך לא כל חבריו משלימים עם עמדתו. נדמה היה אזי כי גיבור אחד מסוגל ברגעים קצובים לפעול יותר מאשר ההמון במשך שנים. קוסמים מעשי הטרור שבוצעו בידי חברי מפלגת הסוציאליסטים-הרבוֹלוּציוֹנרים, וגדולה הנכונות אצל רבים לקדש את שם המהפכה ולכפר את הכבוד שחולל במחיר חייהם. הועד, שנאשם בפחדנות, דוחה הצעות של חברים המתנדבים לביצוע מעשה הנקם. גם בפלוגות המחץ (שלאג-גרוּפּע) חולמים על נקם – לא לירות, לא להרוג, אך לתפוס את הרופא ולהלקותו… עין תחת עין… היוזמים אינם משׂכילים להעלים את כוונתם שנודעה ברבים והוכשלה מראש. אך קבוצה אחרת נתכוונה להתנקש בפון-וואַל עצמו – ששה-שבעה בחורים ובחורות, שני נוצרים בכללם – ואת החלטתם הנחרצת ביצעו.

והיו בקבוצה שני פועלים צעירים. הסנדלר הירשקע לֶקֶרט מדְווינסק ופַייווקע המסגר. הראשון, נער מנערי העיירה שאינו יודע קרוא וכתוב, אך משהצטרף ל“בּונד” – נקרעים לפניו אופקים חדשים והוא מוצא תוכן גדול ומושך בחיים ומשאת נפש, ותחושת הצדק הלוהטת בו מתמזגת בכוחו הפיסי, והוא כבר נתנסה במעשי גבורה של חילוץ חברים ממאסר ומציפורני מרדפיהם נפש; והוא כבר נאסר וגורש ליֶקַטֶרינוֹסלאַוו – ברח וחזר – באפריל 1902 לוילנה. והוא בן עשרים ואחת ולו אשה וילד רך.

שבועות אחדים בולשת הקבוצה הנוקמת אחר פון-וואַל, ובינתיים מאמנים אנשיה ידיהם בשימוש בנשק. אף מרעילים את כדוריהם. והנה בא הרגע המיוחל. פון-וואל יוצא מארמונו – הירשקע חבוי במארבו, האקדח בידו, אצבעו לוחצת על ההדק… הוא לא ירה. הוא נבוך. הוא עוד לא שפך דם אדם. אך בפעם האחרת, ב-17 במאי, בצאת פון-וואַל מהצגת קרקס, מדביקו כדורו של לֶקֶרט. הוא נפצע ביד שמאל וברגל ימין. לֶקֶרט נמלט, בהתאם לתוכנית, נתערב בהמון, אך נרגש הוא מאד ושתוי במקצת, מושך עליו תשומת הלב – ונתפס. לפי גירסה אחת – מודה במעשהו. אך על אף כל העינויים והפיתויים בסוהר אין הוא מסגיר את חבריו - רק ביוזמת עצמו, הוא טוען, ביצע את המעשה, בתגובת נקם על ההלקאות…

רבה השמחה ורבה ממנה תחושת ההרווחה בלבבות, על כי נמצא הגואל שהסיר את החרפה, שהוכיח, כי אין הפועל היהודי הפקר. פון-וואַל נותר בחיים – הצאר הרוסי עצמו ושר הדמים שלו פון-פּלאֶוואֶ⁵⁴ משגרים אליו מברקי ברכה… אך ה“בּונד” בועידותיו שלאחר המעשה אינו סומך ידיו על המעשה ואינו מעודד את המשכו.

לֶקֶרט מועמד למשפט צבאי, ב-28 במאי, שלא היה אלא, כמובן, בחזקת קומדיה מוכנה מראש ופקודת התלייה מפטרבורג חתומה מזמן. רק להפצרת קרוביו מגיש לקרט ערעור, שנדחה, ובעשרה ביוני, בחצות, הועלה לגרדום בתלייה מאחורי העיר. ברגעיו האחרונים הוא דוחה את הפצרות הרב ששידלוֹ למסור לו את שמות שותפיו. אין הוא רוצה להתוודות ולטענת הרב, כי עבר על “לא תרצח” הוא משיב, כי השלטון הוא העובר על לאו זה.

והנה נשמע רעש התופים שבאו להחריש את דבריו האחרונים של המובל לגרדום. לֶקֶרט שם בעצמו את הקשר על צווארו – ונותן נפשו. הקבר נכרה עוד קודם לכן ליד עמוד התלייה. ארבע פלוגות צבא רומסות את האדמה שספגה את דמו הצעיר הרותח.

משפחתו, האשה והילד, היגרו אחר כך לארצות הברית – אך משפחתו גדלה ורבתה, כל מעמד הפועלים היהודי הוא משפחתו, האין השפעתו ניכרת גם בנער שמואל מרדכי?

יהודים טרוריסטים, יהודים שהאמינו בכוחו של מעשה-האַלמות-והנקם למגר את שלטון העריצות ולהכשיר את העם למלחמה בו וראו בו שליחות שיחרור ויעוד חייהם, היו גם במפלגות המהפכניות הרוסיות. יהודים היו במוצאם, אך כל הווייתם ורוחם, תרבותם ומושגיהם – רוסיים היו. מה שאין כן הירש לֶקֶרט, שירייתוֹ תגובה יהודית מובהקת, מגילוייו הראשונים של מרד הפועל היהודי שהוא, הירש, שליחו הבלתי-מוכתר.

מעתה ישיר עליו העם בשיריו ואגדות יארוג סביבו וסופרים עליו יכתבו ורוח המעשה אשר עשה ירחף במחנה לוחמי החירות ברוסיה, וגם השוללים אותו יפארו את עוז הרוח שבו ועליו גאוותם. ⁵⁵

* * *

הירש לֶקֶרט נתן את נפשו, אך בתא הסוהר בו הוא היה אסור, כלואים עתה חברים אחרים שלו ובכללם פראַנץ קוֹרסקי⁵⁶, הלא הוא שמואל קאהן – ולימים האַרכִיוַריוּס הנודע של ה“בּונד”. פראַנץ מגלה עניין מיוחד בכל פרט הנוגע לגיבור הצעיר, שהוא כבר מיסודות-הנצח של התנועה. עוד מצויים אסירים הזוכרים את הירש, את אהבת-החיים אשר פיעמה בו ואת אש אֵיבת העריצים אשר להטה בנפשו. גם בבית הסוהר לא פסק לספר על השפעתו העזה של הכרוז, אשר על משפטיו חזר כעל פסוקי תפילה, זה הכרוז אשר חרץ את גורלו…

פראַנץ יודע גם את מחברו של הכרוז. במאי 1901 הוא נשלח על ידי המרכז לניהול הפעולה בוילנה – מאָיסיי (משה) גורביץ שמו וכינויו בתנועה: מאַטוויי. עתה גם הוא בכּלואים בבית-הסוהר הזה. משכיל ובעל כושר ביטוי בכתב ובעל פה, צנוע ונאמן על הכל – עולם של פעילות. קיומו על שנים-שלושה שיעורים פרטיים, וכל זמנו קודש לתנועה – לפעולה ב“חוגים”, להרצאות, להתיעצות, לאירגון שביתות והפגנות. “תשובה למושלה של וילנה פון-וואַל” – זה היה הכרוז הראשון שחיבר, סתיו 1901, והופץ בשלוש לשונות: יידיש, פולנית ורוסית. ועניינו של הכרוז – תשובה לאֵימים אשר התליין הנאצי ביקש להטיל על פרנסי הקהילה, אם לא ימשוך הנוער היהודי ידו מן הפעולה המהפכנית. אין בית יהודי בוילנה, אין מקום-עבודה שאין קוראים בו. הכרוז מעורר חרדה, אך גם מעודד. ובין המאזינים לדבריו הלוהטים של הכרוז גם הירש לֶקֶרט. שוב ושוב הוא מבקש לשמוע את הדברים…

פראנץ מבקש לדעת ולשמור בזכרונו כל פרט גם על אישיותו של מחבר הכרוז, משה גורביץ. כיצד נאסר הוא? הוא התגורר בדירתה של משפחת זקהיים שכל בניה מפעילי ה“בּונד”. לילה מלילות החורף פברואר 1903, שלג רך יורד ללא הפוגות, אורות מנצנצים ברחובות המלאים עוברים ושבים, ואין נותן דעתו על חבורת אנשי הבולשת הפורצת לפתע לדירה וסוגרת עליה סביב. בני משפחת זקהיים נחרדים, אך משה מכריז, שכל ספרות המחתרת שנתגלתה בדירה שלו היא והוא האחראי לה. כל האחריות עליו –הוא מכריז, והוא משלם את מחיר הכרזתו במאסר שנתיים בתא יחיד בבית הסוהר הצבאי. משפטו של משה גורביץ – המשפט הפומבי הראשון של עסקני ה"בּונד"!

אין משה גורביץ מופתע מן המשפט, כשם שלא הופתע ממאסרו. ויתרה מזו: לפרקליטיו, עורכי-דין נודעים אשר מרכז ה“בּונד” מעמיד לרשותו, הוא מודיע, שבבית הדין הוא יכריז על עצמו חבר ה“בּונד” וכי הוא עומד לשאת נאום על מצע מפלגתו ולפרוש את יריעת המניעים המוסריים שהביאוהו לשורותיה; ברמה ימחה על דיכוי היהודים ב’תחום המושב', על רדיפתם, נישוּלם והשפלתם ויסיים בהטעמת החובה ההיסטורית אשר במיגור המשטר ושיחרור רוסיה.

לשוא מנסים הפרקליטים לשכנעו, כי נאום זה כרוך בגירוש ודאי לכְּלָייה בסיביר. הוא עומד בשלו. “זכורני – הוא טוען – השפעתם העזה של נאומיהם של נידוני תנועת “נָרוֹדנָיאה ווֹליה”⁵⁷ במשפטיהם, שהדליקו את לבבות הנוער ברוסיה כולה. מובטחני, שמרכז ה”בּונד" יוציא אחר כך לאור ויפיץ ברבים את הנאום שאשא במשפטי, וגם הוא עשוי לעורר רבים. ושעל כן ראוי לי לשאת בעונש החמור". ואכן, הוא עומד בדיבּורו.

פראנץ קורסקי תוהה על מוצאו של משה ואווירת גידולו. עוז הרוח הזה מנַין לו ולאחיו – מגיבורי ההגנה העצמית מיסודו של ה“בּונד”? אכן, מורשת הוריו היא, צאצאיהם של דורות רבנים לוחמים (מַסְטִיסְלאַוו, סלנט). אחד מהם הוא הסבא אלחנן סלנטר, דמות אגדה, שנתיישב בפטרבורג ב-1840 ואירגן חוג ששם לעצמו מטרה – ביטול הגזירות המיוחדות והשגת זכויות ליהודים. והוא, היהודי האדוק הקבלן לבניין רכבות ברוסיה, מקיים מעין שירות מודיעין לגילוי המזימות הנרקמות בלשכות הממשלה נגד היהודים ונותן נפשו בכפו – ללא תומכים וללא עורף ציבורי – לביטולן מבעוד מועד. באילו המצאות נועזות נוקט יהודי אמיץ זה במילוי שליחותו! אחת מהן, כמובן, הכסף, אשר גם השימוש באמצעי זה כרוך בסכנת נפשות. אך יוצאי חלציו נוקטים אמצעים אחרים: מהם השולחים ידם אל חומר-הנפץ, ומהם – להסברה ולאירגון המהפכה. משה גורביץ, מחבר הכרוז שהדליק לבבות והסעיר את נפשו של לֶקֶרט, שגורש לארץ גזירה; משה גורביץ מחלוציו של מעמד הפועלים היהודי הלוחם – ממשיך נאמן הוא לאבותיו, שליבּה את זיק המרד שלחש בהם לשלהבת יוקדת…

אכן, לא זו הפעם הראשונה אשר המשטר נותן היתר לעצמו להלקות את אסיריו הפוליטיים. הן עובדה זו שימשה אחת הסיבות למעשה ההתנקשות שביצעה הלוחמת המהפכנית הדגולה ויאֶרה זאַסוּליטש [זאסוליץ']⁵⁸ בפטרבורג, ב-1878, שאז הולקה הסטודנט הרוסי בּוֹגוֹליובּוב. ואסירים עונו והולקו בבתי הסוהר ובמחוזות הגירוש בסיביר – ההלקאה הגופנית מסורת היא למשטר מימי שִעבוד האיכרים, מתקופת הצמיתוּת. וגם לפני לֶקֶרט הוצאו להורג בתלייה מהפכנים יהודים – ואחד מהם, אף הוא סנדלר יהודי מוילנה וגאַבּאֶט שמו. תקופת ה“חוטפים”⁵⁹ כבר נסתיימה אז, אך פרנסי הקהילה שממונים היו על גיוס מכסת הטירונים היהודים לצבא הצאר – את בני שכבות העוני היו משלחים אל הדגל השנוא. גוּייס גם גאַבּאֶט. ב-1879 נאסר לאחר שנמצא ברשותו חומר-נפץ שנועד להתנקשות בצאר אלכסנדר השני. בית דין צבאי בקייב חרץ דינו למוות.

 

פרק רביעי: 1905    🔗

העיירה קְראַסְנִיסְטאַוו, בה מתגורר עתה שמואל מרדכי זיגלבוים עם הוריו, כקפואה על שמריה, רדומה בשנת ישרים, יצוקה בצורות חיים קבועות מדוֹרות. קרני השמש של אביב הדוֹר כמעט ואינן מגיעות אליה, - אורן חלוש וקלוש ואין בהן כדי להחדיר חוּמן בשכבותיה, כדי הַפרָייה והתעוררות לְשַׁד הארץ ויושביהָ והצמחת שורשים וכוחות חיים חדשים. תרדמה… ודאי שמעו גם כאן, בעיירה הנידחת, על המתרחש בעולם הגדול, על המהפכה הרוסית הגדולה, המופלאה, הכובשת לבבות, הסוערת במחתרת, הנאבקת בכוחות גוברים ועולים, במשטר הדמים ברחבי האימפריה, מיַרכּתי סיביר ועד לפְלָכֵי המערב. ודאי שמעו על בשׂורת הרצל ותנועתו שכה קרובה היתה ללבם של החנוונים הקטנים, המתווכים, בעלי המלאכה הזעירים, הבטלנים והקבצנים. אך שתי הבשׂורות אינן נקלטות כאן קליטה פעילה, ואם אמנם נמצאו להן אוזניים כרוּיות ולבבות פתוחים הרי שלא נמצאו להן נושאים ציבוריים. גם השנה האדומה, מהפכת 1905, חולפת על פני העיירה הזאת ברפרוף – ללא שביתות, הפגנות, התנגשויות. יהודי העיירה מפרשים בינם לבין עצמם, לפי השׂגותיהם, את מאורעות הזמן, אחוזי חרדה מהולה בתשוקות סתומות לשינויים, מקללים בחשאי את המשטר ואת הרפתקת- הדמים שלו ביפאן;⁶⁰ מהם המעיינים בעיתון יהודי, או אף רוסי, ב“הצפירה”⁶¹ שבאה מוארשה או ב“דער פריינד” [הידיד]⁶² שבא מפטרבורג. ומצויים גם הקוראים בספרי טריף-פסול – “אהבת ציון” ו“אשמת שומרון” למאפו, ב“קבורת חמור” ו“התועה בדרכי החיים” לפרץ סמולנסקין, ב“דער פוילישער יידל” [היהודי הפולני] ליואל לינצקי⁶³ ובקבצי י. ל. פרץ. קרניה החלושות של ההשכלה מגיעות אל בין חובשי בית המדרש… “מוטב שיגווע ליד הגמרא מאשר יחלל שבת בוארשה” – אומר אב, במרירות רוחו, על בנו שנמלט מביתו… ואביו של שמואל מרדכי, יוסקה דער לערער [המורה], אמנם מתיר לבניו את הקריאה בספרים, אולם רק לאחר שעיין בהם בעצמו… ומצויים אבות שבניהם גוייסו לצבא הרוסי, או היגרו לערים אחרות ושם נסחפו עם הזרם. אך ההתרחשות האמיתית, הגורלית מהם והלאה.

בפרוס השנה, שנת הגיאות המהפכנית הכללית שבה צמחו כנפי-נשר גם לתנועת הפועלים היהודית הצעירה, נסתבכה ממלכת הצאר במלחמת דמים עם יפאן. שכורת גאוותה – “בכובעינו נכסה אותם” – ליבתה מדוּרות פּטריוֹטיזם מלאכותי. בפנים המדינה נפרשה הזדמנות של התעשרות מהירה למעטים, עוני ודִלדול לרבים. מה עניין להמוני העם במלחמה זו, מה עניין בה להמוני היהודים? ביפאן הרחוקה נשפך דם רב, גם דם יהודים. בגבורה נלחם שם, ואיבד ידו בקרב, חייל יהודי ושמו יוסף טרומפלדור. אך הכל שׂוטמים את המשטר ועויינים בכל חום הנפש את הרפתקתו האיומה.⁶⁴

ברם, הרפתקה זו גם מטרה נוספת נועדה לה: לרופף את זעם המהפכה היא המטרה שעמדה לעיניו של הכומר הבוגד גאַפּון, שביוזמתו נתכנסו, ב-9 בינואר, רבבות פועלים על נשיהם וטפם בהפגנה בלתי-מזויינת, צעדו לעבר ארמון החורף בפטרבורג, בשירה על שפתיים, להגיש עצוּמותיהם לצאר… הם הוסגרו למְשיסת קוזקים ודמם האדים את רחובות פטרבורג. על בגידתו של הכומר באה, כעבור יומיים, תשובת העם בהפגנות-מחאה, בכרוזים, בשביתות זועמות, בהתפרצויות-מרד של הפועלים בלודז' ובריגה – ובריגה קנה עולמו גיבור המהפכה, מפקדו של המרד מאַכּסים, הלוחם הצעיר של ה“בּונד”; ובאה התשובה – בכדור המוות – לפי פסק דין מפלגת הסוציאליסטים המהפכנים – בידי פנחס רוטנברג, בעיירה סמוכה לבירה. אך חמורה מזו היתה תשובת תנועת הפועלים כולה. ה“בּונד” מכריז מיד על הסיסמה “לגייס את כל הכוחות כדי להצטרף לתנועה של פטרבורג”, ומפרסם כרוז: “למלחמה” ובו הוא קורא לשביתה כללית, להזדיינוּת ולקרב מכריע במשטר הצארים.⁶⁵ ובכרוז כתוב לאמור:⁶⁶

"חברים, – ברחובות פטרבורג הוקמו המיתרסים הראשונים. שלוש מאות אלף פועלים הוציאו לרחוב דרישותיהם. מכל הלבבות פרצה קריאה אדירה "אין אנו יכולים לחיות בלי חירות".

הצאר שלח חייליו. הם ירו באחינו. הם עקרו משורותינו אלפי הרוגים ופצועים. הם הרטיבו את רחובות הבירה בדמנו.

הדם שוב לא ידהים איש, ולא יעצור איש. שום דבר לא יחלץ את הצאר וכנופייתו מאבדון מוחלט. דַי היתלו בנו, די חישלו את כבלינו.

זמן רב נלחמנו בשלטון ההוֹן למען החזון המזהיר של הסוציאליזם, נלחמנו בשלטון הצארים למען החירות המדינית. תשובתו לדרישותינו באה בכידונים ובשבטים, בפרעות וברציחות.

אנו הרווינו את אדמת רוסיה בדמנו החם. עתה צומחת ועולה בה החירות.

בא היום הגדול. המהפכה התחילה. היא נתלקחה בבירה, היא כדְלֵקה על פני כל המדינה.

אנו ננצח או נמות. נכבוש את החירות או ניפול חלל במלחמה המַעֲטִירה.

חברים, עִזבו את מקומות העבודה… צאו כולכם לרחובות, למלחמה על החירות. הניפו ברמה את הדגל האדום.

הזדיינו. פִּשטו על מחסני הנשק ותִפסוּם. חיילי המהפכה, פִּגשו כראוי את חיילי הצאר אם ירימו נשק נגד אחיהם.

זִכרו, כי איומים החיים בבית הכלא ממוות בשדה הקרב.

הִפכו את הרחובות לשדות-קרב, הניפו דגלינו בגאון. כל דם לבנוּ נקריב למען זכויות האדם והאזרח."

אכן, אין ככרוז הזה הד נאמן למתרחש בלבה של תנועת הפועלים היהודית הסוציאליסטית, המהפכנית, בשנת 1905. כשם שביטוי נאמן לאווירת הימים ניתן בכרוזו הראשון של ה“בּונד” – ובו הקריאה למלחמה במלחמה - והוא אוצֵר את הפסוקים הבאים:

“אנו בטוחים, כי המלחמה היא הטיפה האחרונה, שתמלא את כוס היסורים אשר משטר הצארים מגיש לעם הרוסי בכלל ולנו הפרוליטארים, בפרט. שעת החשבון עם משטר הצארים על כל פשעיו ומעשי הנבלה שלו קרבה והולכת”.

ה“בּונד” קורא לחיילים לעזוב את מערכות המלחמה נגד יפאן ולהצטרף אל הלוחמים בחזית המהפכה. בחור צעיר, צולע על רגלו, חניך ישיבה, מהלך ברחובות וארשה, נואם באסיפות פועלים ובבתי-כנסת כותב ב“ווארשעווער ארבעטער לעבן” [חיי העובד הוארשאי] ביטאונו של ה“בּונד” והוא ממחברי הכרוזים – ליטוואק. אסיפות והפגנות סוערות נערכות בכל ערי ה’תחום'. המשטר שכְּמידַת גאוותו רִקבונו – משתולל כמטורף. גדודיו עורכים שחיטה, באכזריות חֵמה, באסיפת פועלים גדולה שכונסה ביער סמוך לביאליסטוק. לפי הוראות מרכז ה“בּונד” מתארגנות הפגנות-מחאה-וזעם במקומות רבים. הפועל היהודי יוצא בהמוניו מן המחתרת אל הרחוב, פורץ מחסומים, מנתק אזיקים, ועמו פועלי-תעשייה רוסים ואף פולנים במרכז רוסיה ובישובי ‘התחום’. חבר ה“בּונד” בדְווינסק, מנדל דויטש, נידון למוות על התנקשות בחייו של סגן מפקד המשטרה בּוֹליגין. עמידתו – כעמידתם של הפועלים הלוחמים ועוז רוחו – כעוז רוחם. הוא מנחם את אחותו שבאה לראותו ערב הוצאתו להורג, ואומר לה:

“בעלך נמצא היום במזרח הרחוק (מגויס ביפאן) ואין את יודעת עליו מאומה. אפשר שמת ואין את יודעת על שום מה. אולם אני נותן נפשי בעד המפעל הכללי. בעד החירות נלחמתי – וזה אשר צריך לשמש לך נחמה”.

גדודי המשטר ממשיכים השתוללותם, המשטרה עורכת פרעות מאורגנות ביהודים; אך גל המהפכה גואה, גורף המונים לוהטים בזעמם למשטר. ההמונים שובתים, מפגינים, דרוכים לקרב, מסתערים אל בית הסוהר בוארשה, ה“פּאַוויאַק”, כובשים בסערה את רחובות לודז', ריגה ואודיסה; בתים – הופכים מצוּדות, גגות – הופכים עמדות, הפועלים נאבקים מאחורי מיתרסים, הפגנות והתנגשויות-דמים בערים רבות, האונייה “פוֹטיוֹמקִין” בראשותו של רב-חובלהּ שמיד מניפה את הדגל האדום. אין הדם הנשפך מרתיע, אין המהלומות נוטעות יאוש ורפיון. להיפך:

“את דם חברינו ואת זכר החיים הצעירים שקוּפְדוּ [נִכרתו], נאסוף במעמקי לִבנו והוא יוסיף לנו גבורה ואומץ" – נאמר בכרוז ה"בּונד" אחר התנגשויות הדמים בקיץ ההוא – עִצבוננו אין בו משום יאוש – הוא מקור תקוות חדשות. בלב שקט נצפה לעתיד. אנו יודעים למי הניצחון – מאבקנו לא ייפסק לרגע אחד. כל שעה עלינו להיות דרוכים לקרב. עלינו להזדיין. עלינו ללמוד לירות. עלינו להתכונן למלחמה. בכול אנו מוכנים להתמודד כל שעה בקרב דמים, כדי למלא חובתנו הגדולה והקדושה כלפי המהפכה”.⁶⁷

אכן, דבריו של כרוז ה“בּונד” כולם אמת שקורצה ממציאותה של שנת 1905, ממציאותו של הפועל היהודי המהפכני וחלקו בה. “דם היהודים – כשמן המשחה לגלגלי המהפכה” – אחת מאימרות הימים ההם.

דרכון מזוייף בידה, ברכבת צבאית, מבריחה את הגבול מגרמניה לפולין, בדצמבר 1905, רוזה לוכסמבורג והיא חוזרת לוארשה, בה חלפו שנות נעוריה, לימודיה וראשית פעולתה המהפכנית ומכאן יצאה, איגרת-המלצה של נחום סוקולוב לרב הראשי של צרפת בידה, למערכות תנועת הפועלים במערב. חודש לפני כן הוצא להורג בוארשה מדריכה הראשון, מארטין קאַסְפְּשׁאַק, שנתפס בבית-דפוס חשאי והתגונן, הנשק בידו. בהפגנת רבבות סוערת משיבים פועלי וארשה לרצח מלכות זה (לואיזה קאוטסקי מספרת: “ביום חמישי, 28 בדצמבר 1905, ליוותה כל משפחת קאוּטסקי את רוזה לתחנת פרידריך בברלין וכאן נפרדנו ממנה בלב כבד, בצאתה בשמחה “לעבודה”, כיוצאת למָחול”). ⁶⁸

בכרוז הסיכום של ה“בּונד” למערכות 1905, אשר “איחרה כמהפכה בורגנית והקדימה כמהפכה פרולטאַרית”, נאמר:

“הפרולטריון היהודי הופיע בכל תפארת גבורתו בימים אלה. הוא הוכיח מה הוא יכול ולמה הוא מוכשר. רחובות לודז' מתמלאים מיתרסים, הבתים הופכים מצוּדות, יורים מעל הגגות והחלונות, בכל מקום. הפועלים היהודים ניצבים בשורות הראשונות. יומיים נמשך קרב הדמים והפועלים היהודים נאבקים כאריות. עוד לא שככה הסערה בלודז' והנה מגיעים כוחות-מחץ מאודיסה. הימים האדומים באודיסה שמורים בזיכרון הכל, וכל אחד יודע, מה תפקיד חשוב מילאו הפועלים היהודים וה"בּונד" בימים אלה”.

בסתיו אותה שנה – באה הנסיגה. עוד באוקטובר תוקפים קַלגסיו המזויינים של משטר הרצח והרודנות המוני פועלים חוגגים בוארשה שהפגינו תחת דגלי ה“בּונד”, פועלי-ציון ומפלגת הציונים-הסוציאליסטים. בכיכר גְז’יבּוֹב נופלים חללים. בדרכו לארץ ישראל מרוסיה צופה בהפגנה עלם צעיר – ברל כצנלסון. וזה עתה שהה כאן נחום ניר-רפלקס – כדי לארגן את ועידת היסוד של פועלי ציון.⁶⁹ אווירת הפגנת-הדמים בחרוזיו של שמואל אייזנשטאַט⁷⁰, ממשתתפיה:

הָיָה אוֹתוֹ יוֹם כֹּה גָדוֹל וְרַב-יֶגַע,

בָּרְחוֹב הִתְיַצְבוּ חַיָלִים וְשׁוֹטֵר.

וּצְבָא-לוֹחֲמִים, בִּדְגָלִים וּבְזֶמֶר,

הָלַךְ וְגָדַל אָז יוֹתֵר וְיוֹתֵר.

דָּהָרוּ קוֹזַקִּים, דְּרַגּוֹנִים, הוּסַרִים

אֶת גוּשׁ-הֶהָמוֹן הָאַמִיץ לְפַזֵר.

אַךְ שׁוּרוּ: הִנֵּה הוּא שֵׁנִית מִתְאַחֵד כָּאן,

בְּשִׁיר וּדְגָלִים הוּא צוֹעֵד וְחוֹזֵר.

הַתַּלְיָן צְמֵא-הַדָּם מְצַוֶּה אֵשׁ לִשְׁלֹחַ.

שְׁלוּפִים הָרוֹבִים וְחַרְבוֹת-הַדָּמִים.

בְּזַעַק לִדְרוֹר, בְּשִׂנְאָה עַל שְׂפָתַיִם

נוֹפְלִים חֲבֵרִים עַל חוֹלוֹת אֲדֻמִּים.

אין האביב הפוליטי מאריך ימים. סופת הדיכוי הצארי חונקתוֹ בדם פועלים ונחשול הפרעות שפוקד את ‘תחום המושב’ היהודי המבוצע בידי אספסוף פרוע ומשוסה בידי שליחי המשטר, מציין את סופו.

בדצמבר פורצת התמרדותם הנואשת האחרונה של המוני-העם, וה“בּונד” לא זו בלבד שאינו נכנע, אלא צועד בהמוניו בגבורה אל מול כוחות הזדון וקריאות בפיו: יחי הסוציאליזם! תחי הריפובליקה הדימוקרטית!

* * *

ה“בּונד” הוא הצועד בראש ברחוב היהודי, אך אין הוא הכוח היחידי הפועל בין המוני היהודים ודלת העם אשר המהפכה משאת נפשם. תנועת הפועלים הציונית הצעירה – רשת של חוגים ואגודות שמגמתם סוציאליסטית, נלבטת בחיפושי דרכה וביישוב לַהֲטהּ המהפכני עם שבועת אמוניה לציון, והיא תוססת באותם המרכזים עצמם, באותם התנאים עצמם ואש נעורים קנאית עצורה בעצמותיה.

ודאי, גרעיניה נזרעו שנים קודם לכן. היא צמחה בקרב סטודנטים ומשכילים, בין חובבי ציון ועברית, מהם שלא מצאו מקום לעצמם בשורות ה“בּונד”, או שהוצאו מתוכו. היא צמחה מתוך היאוש באזלת ידם של החובבים והתומכים, בשאננותם ועמידתם מן הצד נוכח מערכות המהפכה.

ליהודי רוסיה היודעים את חוברות פינסקר ומשה לייב לילינבלום אין מן החידוש במחברתו של הרצל (‘מדינת היהודים’) כותב ב-1896, מנחם אוסישקין. אך הרצל הוא מרכז מאווייהם של מיליונים בהופעתו, באישיותו, בהעזת חלומו – מחלומות-בטרם-אביב, שהם כרוח המשובבת נפש עייפה בישימון מרוּדים… כי מאד החריפה כמיהת הגאולה ותחושת הכבוד הלאומי וחרדת העתיד, אך הצ’ארטר המקוּוה בושש לבוא, אין הנס מתרחש והגאולה רחוקה… יתירה מזו: נחמן סירקין, ראשון המטיפים למדינת יהודים סוציאליסטית העתידה לשמש מופת למשועבדי תבל, יודע כי הציונות היא בשבי האזרחות היהודית… מי הם באי הקונגרסים? “נגידים נאים שירדו ממעינות המרפא כדי להשׂביע סקרנותם בחדשות, רבנים, אברכי משי, מחברים בלשון הקודש, דוקטורים ופרקליטים שלא נתפסו, חלילה, לסוציאליזם…”⁷¹ ראשי הציונים שוללים את אֲמִּתו-אמונתו והוא דוחה את בחירתו לועד הפועל הציוני וכותב אל הרצל:

“אולם עם פרידתי מכּם אין אני נפרד מן העם היהודי, מעַמי - עַם הפּרוֹליטאַרים, גם להבא אפעל לחירותו, ולוּ גם בדרכים שאינם דרכך”.

אחד הבודדים הנזעקים ל“מחנהו” של סירקין, ד"ר שאול רפאל לנדאו, עורך דין, איש גליציה ווינה, מיוזמיו של אירגון העובדים ועוזרי המסחר באוסטריה ובגליציה. מחברו של קונטרס רשמי-המסע “בין פרוליטארים יהודים” – הלא הם פועלי תעשיית הגפרורים ואורגי הטליתות בקוֹלוֹמֵיאָה, פועלי מכרות הנפט בבּוֹריסלאַוו ותעשיית הסיגריות בביאליסטוק, שהכרח לארגנם ולהרים קרנם, לייסד למענם קוֹאוֹפּרטיבים וקופות מלווה ולהפיץ בקרבם את ידיעת המלאכה ועבודת החקלאות. הוא מנסח את הצעותיו בתזכיר לועד הפועל הציוני, אך הקונגרס הציוני (השני) מקבל בתשואות את דברי נשיאו הרצל שאמר ללנדאו:

“אדוני, אנו נכונים להקריב את כל הלילה לדיון בציונות, אבל אפילו נהיה ערים כל הלילה – לא נפתור את השאלה הסוציאלית”.

בקונגרסים מתלכדים ראשוני נציגיהן של אגודות פועלים יהודיות – פועלי הדפוס בקייב ואגודת עוזרי המסחר והפקידים “אמונה” בברלין ו“אחווה” בוינה, “עִבריה” בלבוב והאגודה בדְרוֹהוֹביץ' ואוהדים בערי רוסיה. במערב ובמזרח מופץ כרוזו של סירקין הקורא את ההמון היהודי למלחמה הסוציאליסטית ברוסיה ולמען מדינת היהודים הסוציאליסטית וסיומו בשני הלוֹזוּנגים [סיסמאות]: יחי הסוציאליזם הבינלאומי! תחי הציונות הסוציאליסטית! – כחילול השם במחנהו וכיוצא דופן בעיני סוציאליסטים-מארכּסיסטים. יתומה ובודדת קבוצת הסטודנטים “חירות” שז. קלמנוביץ, משה זילבּרפארב, זאב וילהלם לאצקי-ברתוֹלדי ובעל מחשבות (ש. אלישיב) מחבריה. ודלה עמידתן של אגודות הפועלים הציונים במינסק, שעם חבריהן ברוך טשאַרני (וולאַדאֶק) ואחיו שמואל, האיגוד “שאר ישוב” שמייסדו הסטודנט קוליה טפר באודיסה והאגודות “דורשי ציון” בבּוֹבּרוֹיסק, רוסיה הלבנה וליטא, שיוסף אייזנשטאט במארגניהן והצד השווה שבהן – ליכוד חזית נגד ה“בּונד”.

“דגל ציון” כינוייה של קבוצת צעירים לפעולת תרבות בוילנה ופרץ הירשבּיין מחבריה. מצטרפים אליה חברי החוג “גיבורי ציון”, מיכאל הלפרין ואלכסנדר זייד בכללם, לאחר שה“בּונד” הוציא מן האגודות המקצועיות את הפועלים הציונים. מיכאל שכבר היה בארץ ישראל מרצה עליה, פורש תוכניות-דמיון, מאמן בנשק… “בערבי שבתות היינו יוצאים ליערות בסביבות וילנה ולנים בהם – מספר אלכסנדר זייד – את השבת היינו מבלים בהתעמלות ומיכאל מספר לנו על התנועה הסוציאליסטית בעולם, על ארץ ישראל ועל הערבים. שאיפתו להכשירנו לקראת החיים החדשים בארץ ישראל, לעבודת אדמה ולהגנת הארץ – הוא הטיף לשינוי חיינו מיסודם; ללבוש כפרי פשוט, ללחם קיבר ומאכלים טבעיים, להרבות בטיולים ולנשום אוויר צח, לפיתוח כוחות הגוף וחישולם לתפקידי כיבוש הארץ”. והוא שאירגן שביתה בבית החרושת של הוריו. ומשהופיעה על במת הקונגרס תוכנית אוגנדה קם מיכאל, יד ימינו מושטת כלפי מזרח, ומחאתו בשיר, השיר שהוּשר באסיפות-סתרים ביערות, בפרברים, בבתי-כנסת:

יָדֵנוּ מִזְרָחָה נָרִים וְנִשְׁבַּעְנוּ

בְּדֶגֶל צִיוֹן, בְּאַדְמַת הַמְּכוֹרָה,

בְּכָל הַקָדוֹש וְיָקָר לְכֻלָנוּ

בְּשֵׁם גִבּוֹרִים וְחַרְבָּם הַשְׁבוּרָה.

בדרום רוסיה, הרחק ממרכז-החיים של המוני היהודים, ביֶקַטֶרינוֹסלאַב העיר, מארגן אגודה דומה עלם צעיר, חניך המפלגה הסוציאליסטית-הדימוקרטית הרוסית – בוריה [דֹב בֶּר] בורוכוב. הוא מוּצא מן המפלגה בגלל “השפעתו המזיקה על הפועלים”, וכבר מתמודד בויכוח עם ד“ר שמריהו לוין בעניין מזיגת הציונות והסוציאליזם וכל חייו – מסע-פולמוס ביריביו ובחזק ובמוּשרש שבהם – ה”בּונד".

פרעות קישינוב [1905] וחרדותיהן נותנות דחיפה לקידום האגודות החדשות. פנחס דָשֶׁבְסקי מתנקש בראש חוצות, בפטרבורג, במחולל הפרעות קרוֹשְׁוואָן ופוצעו. גוברות הקריאות להתגוננות ולמלחמה במשטר הצארים, למהפכה ציונית. “בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום” – פסוק זה מתנוסס על כרוזם של “צעירי ציון”, פרי עטו של יוסף שפרינצק, שנתפרסם בקישינוב בשלושים לפוגרום, ולידו החרוזים:

וְהָיָה אִם יְנַסֶּה אוֹיֵב

לִירֹק לְךָ בַּפָּנִים.

אַל תֶּחֱשֶׁה וְאַל תִּדֹּם,

וְהָשִׁיבָה לוֹ בְּכַדּוּרִים.

ובתוך סערת המאורעות בא הרצל לרוסיה… למשא ומתן עם הצאר הוא בא, אך היהודים חולקים לו כבוד מלכים. התנאי של המיניסטר פּלאוֶואֶ לתמיכתו בציונות… הסתלקות היהודים ממערכות המהפכה. האפשר לתאר תדהמה מוחצת יותר בקרב שוחריה ולוחמיה של המהפכה, ובתנועת ה“בּונד” בכלל זה, מאשר פגישה זו ותנאי מביש זה? הֲיש מן הצורך בהוכחה חותכת יותר לאופייה הרוחני של תנועת ציון, למהותה החברותית, לתלישותה מעם ההמונים, לריחוקה מצורכי חייהם הדוחקים? רבה המבוכה גם בקרב הציונים הסוציאליסטים ולהצעת בא כוחם, במסיבה בפטרבורג, שהרצל יעשה לרכישת תמיכתו של הסוציאליזם הבינלאומי בשאיפת ציון, באה תשובתו המכרעת של הרצל:⁷²

“כל המאמין שתמיכתם של הסוציאליסטים בגולה תועיל ליהודים טועה בטעותם של יהודי המערב, שהאמינו בתמיכתם של הליבראלים. החרישה בשדות זרים מביאה להכחדת היהודים והיהדות…לנו רק דרך אחת: הציונות!… בארץ ישראל, בארצנו, אם תקום מפלגה קיצונית במובן הסוציאלי, היא תהיה במקומה הנכון… אבל כאן, בתנאים הקיימים, מוקדם הוא לטרוח בהגשמתם של הרעיונות האלה”.

זה דברו של הרצל להמוני היהודים הרווּיים מרי סוציאלי מהפכני, זה דברו של מנהיג תנועה השוגָה בחלומות ואזלת ידה מרובה, שעה שמעמדו של היישוב בשפל המדרגה ואף את יוזמתו הצנועה של ישראל בֶּלקינד להעלות את יתומי קישינוב אין בידה להוציא אל הפועל… החלום היהודי הגדול הוא לציונות, אך המעשה הלוהט, המחתרת הסוערת, המלחמה רבת-ההוד-וההקרבה, הדבקוּת בהמוני העם היא ל“בּונד”. ובין המַחנַיִים [שני המחנות] רוֹוחים געגועים לתפארת עצמאות ישראל, אך רחשי כבוד לכוח עמידתו, מלחמתו והתמכּרותו של הסוציאליזם היהודי במאבק עם [הצאר הרוסי] האויב המרושע של העובדים ושל העם היהודי. והאמנם רק ה“בּונד” בלבד אינו מאמין בפתרון השאלה היהודית בדרך של מדינה, בדרך של ריכוז רוב היהודים בארצם? הן עוד פילון מאלכסנדריה, כתב שאין היהודים מסוגלים להיקלט בארץ אחת. ודובנוב וז’יטלובסקי, הרב שמשון רפאל הירש ואחד העם – האם שמו את כל עתידו של העם ופתרון מצוקתו לאלתר על הקלף האחד, הקלף של הפרובינציה הנידחת של עבדול-חמיד על הירדן [א“י]? הֲיפלא שמחנה ציון מזועזע, מסוער, מפוצל? בחֵמה שפוכה מסתער ה”בּונד" על “הסוציאליזם הזעיר-בורגני” ו“הסיעות הסוציאליסטיות בציונות”, כינוּייהם של שני קונטרסים המופיעים בשעה זו. הוא מבטל את תורת נחיתוּת מעמדו של הפועל היהודי בתפוצות, את פתרונות ההגירה ואת מזיגת השעטנז בין הציונות לבין הסוציאליזם ומטיל בה האשמה בהסחת מִרצו של הפרולטאריון היהודי מעיקר יעוּדו המהפכני המיידי וניתוקוֹ מעִם מאבקם הכללי של המוני העם ברוסיה לחירות.

גלי מהפכת 1905 שוככים בדם פועלים ויהודים – ותנועת הפועלים היהודית נסוגה, מתבצרת בעמדות חדשות, פעולת תרבות והסברה במרכזן, אך הסערה ברחוב היהודי נמשכת, גועשת, גועשת…

 

פרק חמישי: בברית עם ה“בּונד”    🔗

שלהי 1905. תמו ימי ילדותו של שמואל מרדכי על גדות הויאֶפז', בבית הוריו, ממנו עקרה אותו המצוקה. ב-1907 יוצא הנער למרחקים, לוארשה הבירה, להרויח לחמו. יחידי, בזמנים סוערים, ללא דאגת אב וללא אהבת אם, בנכר. אך כיצד יעמיס בן הי"ב את משא טורחו על כתפיה החלושות של האם? מיד לאחר שהחלימה ידו שנמחצה בעבודה בבית החרושת בעיירת מולדתו השכיר עצמו לעבודה במאפייה אצל דודתו, אך גם מקום זה עזב. שוב לא היה בידו להישאר בעיירה, בבית הוריו, בו גדל ובו שׂבע מרורים.

וארשה עודה סוערת ומסוערת לאחר שנת המהפכה, שנת 1905, ששוליה האדומים צנפו את מרחבי רוסיה. הוא מהלך על מדרכות רחוב דז’יקאַ, בלב אזור העמל והדלוּת היהודי, ודומה עליו, כי הוא עוד רואה את ה“בּורסות” התוססות ומבחין בכתמי המוח והדם שנשפכו כאן. בעיר הזאת כבשאר מרכזי רוסיה – געשו נחשולי השביתות וההפגנות, ונתארגנו פלוגות ההגנה היהודית. בחלונות הפרוצים של החנויות ברחובות גְרַניצ’נֶא וז’אַבּיֶה עוד ניכרים סימני קרבות-הרחוב בהם נלחמו יהודים ופולנים יחד. ברבבות כרוזים הציפה אז מפלגת ה“בּונד” את בתי החרושת, את בתי הכנסת, את השטיבּלעך והקלוֹיזים, את הרחובות. אגדת ה“בּונד” עודה מרחפת כאן במשכנות היהודים. בו תלו תקוות ומפניו חששו ובו ראו נושא הצדק המוחלט וממנו ביקשו מגן ותיקון לעוול. מפה לאוזן סוּפר על חלקו הרב בהתמודדות עם קַלגסי השלטון. ועל גבורת לוחמיו. כאגדה נשמעו הדברים על הפגנות האחד במאי של ילדי “הבּונד הקטן” בפּאֶטריקוב, שצלצלו בפעמון הגדול של העיר, כדי לעורר את גייסות המשטרה והקוזקים, למען ידעו כי גם ילדי ישראל מורדים במלכוּת!…. כי כּביר היה הצימאון למעשים, כי להטה כאש תאוות החירות.

לעיני רבים עומדת דמותו של בחור צעיר, צולע על רגלו, לבוש סחבות, והוא עצמו ממוקדי המהפכה ומן הנואמים באספות הרבות – חיים יענקל ליטוואק. וצעיר אחר, בן-טובים, זה עתה פשט את הקפוטה השחורה, הארוכה, והוריד את כובע היהודים; באחת החצרות, בהסתר, מפשיל נכד ה“חמדת שלמה” את פאותיו המסולסלות מאחורי אוזניו, לובש מדי תלמיד ועניבה (“קוֹקַרדה”) ואץ אל ספסל הלימודים בגימנסיה של קרינסקי, - והוא כבר מן הפעילים ב“חוּגים” החדשים לתרבות יידיש וספרותה, ושמו שלמה מנדלסון. מן השטיבּל בא – והוא ביתם השני של מאות אלפים של שלומי אמוני ישראל, בו שוכח הנער עמל יום וטרדות חיים ומתמזג בהמון, בחברותא. מה מרובים כאן ניצוצות אחוות האדם והחדווה החמה. הרי סעודות המצווה ושתיית כוס יי"ש ביארצייט, הוא יום השנה לפטירתו של הרבי הנערץ, וכאן הכל שותפים בשמחת הפרט ומֵצֵרים בצערו, כאן דנים בעסקי חולין ובשאלות העומדות ברומו של עולם. היהודי הפולני, מגידוּלי החסידות, מוצא כאן, בשטיבּל, פורקן מעָקַת חייו, וכאן מתחשלת עמידתו העקשנית נגד אויביו: אין הוא מתבטל מפני החופשים בדעותיהם, קל וחומר מפני עַם הרוב, אין הוא בּוש בעצמיוּתו וביהדותו ובלבושו החיצוני – ולגאולה יצפה מידי שמים… בהם ישים ביטחונו, אם כי אינו מדיר עצמו גם מחיי הציבור ומערכותיהם.

שמואל מרדכי עוד יפגש עמם, עם ליטוואק שבא מן הישיבה ועם מנדלסון שבא מן הקלויז, בנסיבות אחרות, עוד דרכיהם ישתלבו יחד. אך עתה הוא שוליה אצל אוּמן יהודי, עושה כפפות, גר בביתו ועושה גם את מלאכות ביתו, – ולא אחת הוא טועם את נחת זרועו. אך דרך חזרה אין – אין. ופעם נחמץ לבו בקרבו, ולא עצר כוח לשאת עוד ביסורי ההשפלה והעינויים – עמד ונמלט מביתו של האומן. שבוע שלם סבב ברחובות, לן על ספסל בגן קְראַשינסקי. סופו עזב את האומן ומצא מקום בבית משפחה, מיוצאי עיירתו, ברחוב לוּבּאֶצקאַגוֹ, אף הוא בלב רובע העוני. האשה העניה מקְרַסנִיסְטאַוו, אחותו של עסקן ה“בּונד” מנחם רוזנבּוים, שהכירה את הוריו של שמואל מרדכי, סעדה אותו בצַר לו, בעוניוֹ ובבדידותו.

בשעותיו החופשיות אוחז הנער המתבגר בקולמוס סופרים, כותב שירים בהם הוא מנסה לבטא את הלך רוחו. עתים זה עיקר עיסוקו בזמנים של אבטלה. אך הטוב בימים הוא –השבת, שאז מתכנסים יחד מכריו, הבחורים יוצאי עיירתו והוא, שמואל מרדכי, קורא לפניהם את שיריו, אך אין רוחו עומד בו להביאם לבית המערכת.

מי לא כתב אז שירים? וארשה היא בשנים ההן, עם שוֹך מהפכת 1905 מרכז להתעוררות רוחנית גדולה. הציבוריות היהודית כמכונסת בתוך עצמה, בתוך מוסדותיה ואיגודיה המוגבלים – ורב המחנק של המשטר. אך ספרות היהודים – בשתי לשונותיה – אשר נתעוררה אף היא, בשנות השפל במערכות השחרור והיאוש הגובר, קולה לא נדם ויצירתה לא נדמה. וארשה היא ממרכזיה המובהקים.

הנער שמואל מרדכי אינו בקי בספרות יידיש ועברית, ידיעתו, בדרך כלל, מועטת והשכלתו דלה. גם ב’חדר', בעיירת מולדתו, לא היה מן המצטיינים. דלוּת ממארת היא מנת חלקו משחר ילדותו. אך מעט ציוּדו הרוחני מניח בידו אפשרות הקריאה והכתיבה. הוא כותב שירים – והשירה מדברת אל לבו, כובשתוֹ. כיצד היה מחזיק מעמד, בעוניו, בלעדי שירת העַם הנוּגה, המלטפת, שבה הוא מְעָרֶה שופך את יסורי נפשו? ואהוב משורריו – אברהם רייזן. דומה, הוא עבר גם את וארשה, במסעותיו, מעיירתו הוא – עיירת המשכילים ותלמידי החכמים, קוֹידנוֹב שבליטא, על פני מינסק וקובנה – בדרכו לניו- יורק הגדולה, הרחוקה. עלם גבה-קומה, שחור-שער, בלורית סתוּרה, עניבת-סרט – משורר… ועיניים עצובות. מי עוד כמותו נתן אז ביטוי לעָקַת החיים, לסערת הסתיו, לסתיו שבנפש, לסגריר הזלעפות –

חוּלוּ, חוּלוּ, רוּחוֹת-זַעַף,

בָּאָה שַׁעְתְּכֶם.

הֵד-רַעַם נִשְׁמַע אֵי-בָרֹחַק:

בָּרָק מְסַמֵּא אִישׁוֹנִים.

הָגֵן, אֱלֹהִים, עַל בְּנֵי-עֹנִי

מִזַּעַף סוּפַת-אֵיתָנִים.

ומי עוד כמותו נתן אז ביטוי לתאוות החיים, שנתעוררה בעיירות ובסימטאות היהודים, שנתעוררה ועוררה כמיהות וגעגועים ואופקים, שדוכאה בחוזק-יד רשעים –

תְּשׁוּקַת-חַיִּים; הוֹ, לַחַיִּים יֵשׁ חֵן הַרְבֵּה כָּל כָּךְ!

רחמים גדולים ממלאים את לבו של שמואל מרדכי והמייה רבה מפכּה בשירו האחר של רייזין, שיר הבדידות, שהוא גם בדידותו הגדולה שלו, חסרת הישע, של נער עני, בכרך הגדול:

עֵת חַיַי מָרוֹר מָלֵאוּ

וְדִמְעָה תִרְעַד בָּעַיִן,

וְהַלֵּב הַשָׁח חוֹלֶה הוּא,

וְאָדָם לָשִׂיחַ אָיִן…

חֲבוּרָה בַּת שְׁמוֹנָה וּמִטּוֹת יֵשׁ רַק שְׁתַּיִם:

בַּלַּיְלָה – הֵיכָן יַעַצְמוּ הָעֵינַיִם?

שיריו של רייזן הם בעיניו של שמואל מרדכי שיא השלימות המופלאת, כאילו מלבו נחצבו. ממקור יסוריו, ממעמקי עוניו – זה העוני שהוא נתקל בו על כל צעד ושעל – הוא הוא משוררו, אליו הוא רוצה להידמות, כמוהו לשיר, לאהוב את העניים, לנחמם ולעודדם ולשרתם ולשמש פֶּה למצוקתם; לשמש פה לבתי היהודים כאן, להיות אהוב נפשם ולשמש פה לרחובות היהודים ולבתיהם, הבתים בהם נשמעת הלמוּת פטיש הסנדלרים ודפיקות מכונת החייטים וכלי עבודתם של הנגרים – מהם עולה גם נגינת זמירותיו בלחן של דבקות ובחרדת תפילה:

הַךְ פַּטִּישִׁי, הַךְ וָהָךְ (אָ, העמערל, העמערל, קלאפ!)……

נְעָלֶיהָ שֶׁל בַּת-הַנָּגִיד. (דער גבירהטעס טעכטעערלך שיך)⁷³

לא אחת, בבוא אל שמואל מרדכי איגרת חמה, ספוגת דמעות אמא, מן העיירה, ונדלקות גם בו רגשות השנאה לעשירים והקנאה אליהם והחלום הגדול על חיי עושר ושׂובע – המשך לחוויותיו משם, מעיירת מולדתו, מביתו הדל; אדיר חפצו, היקרה בתשוקותיו, הנאמנה בתפילותיו, שיינתן לו, לבכור, להיחלץ לעזרת הוריו, להיות סעד ומשען לאמו בצר לה… אך המצוקה כה רבה, מייאשת, כבדה, וכה רבים, רבים השקועים בה. כיצד תבוא התמורה. הֲתבוא התמורה?

חוש דרמאטי בשמואל מרדכי ומשיכה חזקה לתיאטרון. הכרח מלחמת הקיום, הכרח ההסתגלות לתנאים המרים, מְדַשנים ומפתחים חוש זה. האין גם אתה, שמואל מרדכי, הוא שואל עצמו, שחקן על במת החיים, החותר לתפקיד גדול ופעיל? ושוב עולה לפניו דמות המשורר האחר, י. ל. פרץ, איש וארשה, איש העם, הרוקם את חלום עולם העתיד שאושיותיו חירות ושוויון וצדק, הצולל לנבכי העם ומעלה מתוכם פניני-נפש ומרגליות-חסד ואבני-חן של מעשים טובים שאינם בנמצא בקרב הזוללים והסובאים, החנפים והמרושעים; והוא מדקלם לעצמו, בחדרו הקט, את השיר אשר נחרת בו לעד – בו מחלחלת מחאתו נגד העוול הסוציאלי והקיפוח האנושי; הוא קופץ אגרופיו ומדקלם את החרוזים הנודעים מאת משוררו אהובו י. ל. פרץ –

אַל-נָא תַחֲשֹׁב, הָעוֹלָם בֵּית-מִרְזָח הוּא –

בּוֹ הַדֶּרֶךְ לִפְרֹץ בְּאֶגְרֹף וּבְצִפֹּרֶן

לְחָבִית הַמִמְזָג וְלִזְלֹל וְלִסְבֹּא, עֵת

הַזּוּלַת מִתְבּוֹנֵן מִן הַצַּד בְּעֵינַיִם

רְעֵבוֹת וּתְאֵבוֹת וְרֻקּוֹ רַק בּוֹלֵעַ

וּבִטְנוֹ מֵרָעָב וּמִכְּאֵב מִתְכַּוֶּצֶת! –

הוֹ, אַל-נָא תַחֲשֹּׁב, הָעוֹלָם בֵּית מִרְזָח הוא!

אַל-נָא תַחֲשֹׂב הָעוֹלָם בֵּית-בּוּרְסָה הוּא –

בּוֹ יִקְנֶה הֶחָזָק אֶת אָחִיו הַיָּגֵעַ,

מִנְעָרוֹת עֲנִיּוֹת – אֶת הַתֹּם וְהַטֹּהַר,

מִנָּשִׂים מֵינִיקוֹת – אֶת חֲלֵב הַשָּׁדַיִם.

מִן הַגֶּבֶר – הַדָּם. הַבָּשָׂר וְהַלֶּשֶׁד,

בַּת-הַשְּׂחוֹק הַחִוְּרָה מִלֶחְיוֹ שֶׁל הַיֶּלֶד –

הוֹ, אַל-נָא תַחֲשֹׁב, הָעוֹלָם בֵּית-בּוּרְסָה הוּא!

אַל-נָא תַחֲשֹׁב, הָעוֹלָם מִין הֶפְקֵר הוּא –

לִזְאֵבִים וּלְתַנִּים לְשָׁלָל וּלְטֶרֶף!

הָרָקִיעַ – מָסָךְ, בַּל יַשְׁקִיפוּ מִלְּמַעֲלָה,

הֶעָנָן – בַּל יַבִּיט אֱלֹהִים מִגָּבֹהַּ,

וְהָרוּחַ – לַשְׁתִּיק יְלָלָה מִתְפָּרֶצֶת

וְהָאָרֶץ – לִסְפֹּג אֶת הַדָם וְהַדֶּמַע!

הוֹ, אַל-נָא תַחֲשֹׁב, הָעוֹלָם מִין הֶפְקֶר הוּא!

הָעוֹלָם לֹא מִרְזָח, לֹא בּוּרְסָה, לֹא הֶפְקֵר הוּא!

וְהַכֹּל בּוֹ נֶהְדָּר וְנִשְׁקָל בְּמִשְׁקֹלֶת!

לֹא תֹאבַד בוֹ לַשָּׁוְא טִפַּת-דָּם הַנוֹטֶפֶת,

לֹא תִכְבֶּה בוֹ דִּמְעָה מִתְנוֹצֶצֶת בֶעָיִן!

כִּי דִמְעָה לְדִמְעָה הוֹפְכוֹת יָם וּמַבּוּל,

וְנִיצוֹץ אֶל נִיצוֹץ הֵן בָּרָק וְהֵן רַעַם. –

הוֹי, אַל-נָא תַחֲשֹׁב, כִּי לֵית דִּין וְלֵית דַּיָּן!

חודש רודף חודש, שנה רודפת שנה – הנער עובד, רעב, מובטל לפרקים, מקיים עצמו בדוחק, חולם במסתרים, כותב שירים, קולט חוויות חדשות. הוא שומע על חוגי-מחתרת למיניהם, על רעיונות חדשים, מפתיעים; ואת [בית הסוהר] ה“פאַוויאַק” הוא רואה ורבות הוא שומע עליו; במו עיניו הוא רואה את פרץ ואת רייזן ואת נומברג; הוא גם קורא בעיתונים ולעתים גם מאזין להרצאות ב“הזמיר”; אך לאמִתו של דבר הוא עוד שקוע בתחומיה המוגבלים של העיירה, אף שכּבליהָ שוב אין מעיקים עליו וחומותיה שוב אין סוגרים עליו כקודם. הוא רואה את בתי-החרושת הגדולים עליו סיפר לו, לפני שנים, מדריכו הראשון וחברו לעבודה, חאצקל, בן האומן מקְראַסְניסְטאַוו. זרעים חדשים נזרעו על תַלמֵי לבו, וכבר הגיע אליו שֵׁמע הגדולות והנצורות שפעל ה“בּונד” ברחבי רוסיה ובוארשה, אך עתה – שהעלטה כבדה והספקות מכרסמים, הֲיש תִכלה, היש סיכוי?

הוא התבגר בשנים של כפירה, של חיפושי אלוהים חדשים, של אכזבה ויאוש ועגל הזהב, ונוער שדַם זקנים נוזל בעורקיו, תאוות קטנות תאוותיו והנאות נַנָס הנאותיו. רוח הגבורה וההקרבה, השאיפות הגדולות והכמיהות הנעלות – האמנם פָּגו נמוגו? עוד מהבהבת האש ביצירה הרוחנית, בספר. קבצים ספרותיים – כמאורעות החיים, כרוחות מרעננות– וכתר המלכות בראשו של יצחק לייבוש פרץ…

הנה הוא מטייל, חסידיו עמו, משכילים, פועלים, פרחי ספרות, מוארשה ומערי השדה, בגן הסאַכּסי, הפֶּלֶרִינָה [שִׁכמיה] השחורה לכתפיו, הנה הוא יושב בבית הקפה… שבוע שבוע הוא נוסע להרצות בלודז’– ורבים המחכים לו ליד בית הנתיבות, הבולעים בצמא דברוֹ, רבים הנלווים אליו… הנה הוא מטייל בלִווית בנות צעירות, מעריצותיו, קונה לכל אחת מהן פרחים, מתבדח… כל הרצאה שלו ב“פילהרמוניה” בוארשה, ב“אוניברסיטה לכל” ואחר כך ב“אגודה לספרות יהודית” (שהוא שלט ליגאלי ל“בּונד” במחתרת), ב“הזמיר” בלודז' – חוויות עמוקות הן. לא צימאון להשכלה בלבד הוא, לדברי הסופר, אלא ערגה לצורות-חיים חדשות, המפעמת לבבות הבחורים, העובדים ובחורי הישיבה, מחוסרי העבודה ויושבי הקלוֹיזים והשטיבּלעך, ערגה לעם, ללשונו, לעצמיוּת. עוד ב-1907 נערך בוילנה במחתרת, הכינוס הנודע של המורים היהודים הסוציאליסטים. שנה אחרי כן נערכת ועידת צ’רנוביץ המכריזה על לשון יידיש לשונו הלאומית של העם היהודי.⁷⁴ גם במחתרת לא דעך נר ה“בּונד”. קם ה“גראבּער בּונד”, הלא הוא איגוד הבוּרסקאים הנודע. יש המשך, אם כי המשך חלוש, רופף בים של התנכּרות, של שאננות, של בריחה ונסיגה.

ב-1900 נערך בוארשה כינוס רבנים בהשתתפות הרַבִּיים מגוּר ומסוֹכָאצ’אֶוו והחלטתו – הקמת חברה “מחזיקי הדת” לחינוך הנוער, ביחוד הנוער העובד, ברוח המסורת והדת. הכינוס אף מבקש, ברוח “הלשכה השחורה”, את הצנזורה, שתקפיד על ספרי הכפירה ביידיש…

צלוחית של טיפות ולריאן בכיסו, רעב למחצה, ללא מקום מגורים קבוע, המשיך את שליחותו בתנועה חיים יענקל ליטוואק ונתן ביטוי לזמנו. בשיר בפרוזה, שפורסם בקובץ “פייערלעך” וכינויו “ליכטעלעך”, היינו נרות החנוכה הקטנים, והם סמל לאור המהפכה המהבהב באפלת הזמנים. “קדושים הם הנרות הקטנים הדולקים בלילות החשכה של כסלו. הַדליקו האש! הדליקו!”

כי, אכן רבה ההתכּחשות וההתפוררות במחנה. רבים מבקשים עתה, בימי האפילה ואזלת-התקווה, להשכּיח אֶתמולָם ולפנות עורף לתנועה ולמשאת נפשה. משכילים ופועלים כאחד בין העורקים. הסיסמא: “חטוף ואכול”. הגיבור – גיבורו הנודע של הסופר הרוסי: סאַנין, הנאות קטנות, אהבת בשרים, קריירה אישית. באווירה זו, עָקַת המשטר בחוץ, מחנק רוחני בפנים, ולבטים בין יאוש לתקוות, נושמים נאמני התנועה במחתרת. ומחזיקים מעמד. “מלחמת המעמדות” – יאוֹרַר הרוח ממערב אירופה שהביא לנו מונח זה, כותב שמריהו גורליק⁷⁵ בסגנון של בעל-תשובה (“דאס יידישע פאלק”,1906,וילנה). ואתה, היהודי היגע, הנע-ונד, תסלח לי על כי ביקשתי להתעלם ממך בהִסתתרי תחת למסווה של מעמד מיוחד ועויין… כיצד לא הבינותי, כי אין מקום להתבדלות, כיוון שאחד העוֹל המעיק עלינו ואחד הקוּרנָס המכה בנו ותוקע מסמרים גדולים במוחו של היהודי הזעיר-בורגני והפרולטארי כאחד?… " כיצד שרו באותם הימים? –

רַבִּים פִּרְחֵי פֶּלֶא

נָבְטוּ בְּגַנֵּנוּ;

אָנָה פָנוּ הַיְדִידִים

אֲשֶׁר הָיוּ לָנוּ?

בשנות 1911–12 כבר ניכרת התאוששות מחודשת. גל מהפכני מתעורר ועובר על פני רוסיה. ה“בּונד” עורך שביתות מחאה נגד טבח הפועלים במכרות הזהב בסיביר, על נהר לנה. גוברים המאמצים לליכוד המונים, להיחלצות מחודשת, להידוק עם המחנות האחרים – המנשביקים, הבּולשביקים, הזרם של טרוצקי. ההתעוררות ניכרת גם ב“קולוניות” התוססות של הסטודנטים בחו"ל, השטופות בויכוחים בלתי-פוסקים ושם מצויים מנהיגיהן של כל המפלגות המהפכניות ברוסיה.

עוד בזמן עבודתו אצל האומן, עושה הכפפות, נפגש שמואל מרדכי בעסקני ה“בּונד” באיגוד המקצועי. נאמנים עליו פעיליו במסירותם לעניין העובדים והעניים, אך אין הוא מאמין ביכולתם לשפר נחלתו – אין הוא מאמין כי בכוחם למגר את משטר העריצות והדיכוי ולהביא גם לו תשועה, במהרה בימינו. אך אין הוא רואה פתרון אחר. אף על פי כן היו לו, קרובים יותר מאחרים – ובהדרגה הוא מתקשר אליהם – שהרי הם הם היחידים המגלים עניין בו ובשכּמותו. ב-1913 הוא משתתף תחת דגלי ה“בּונד” בהפגנת המחאה הפוליטית הגדולה נגד עלילת-הדם אשר ממשלת הצאר קשרה לצווארו של בייליס. אכן, הם, עסקני ה“בּונד”, קרובים היו ללבו, מה שאין כן תורתם. אפשר וחלומותיו נשאוהו אז לעולם אחר ולארץ אחרת – לציון…

עוד העלם הרך שמואל מרדכי כמחפש דרכו והנה פרצה – גם למעגל-חייו – מלחמת 1914, והוא מחליט לעזוב את וארשה, שהיתה לו מוסד-הכשרה חשוב, שטבעה חותמה בחייו, באופיו, ברוחו, שהעניקה לו מעט שמחות אך פקחה את עיניו והרחיבה את עולם רוחו, ולחזור הביתה, לקְראַסנִיסְטאַוו. בן י"ט הוא, שוב לא ילד חסר-אונים, איך יעזוב לנפשו את ביתו בעיירה לעת כזאת? אך זמן רב אין הוא שוהה בה. ב-1915 עוזבת משפחתו את העיירה, שהיתה בקו החזית בה נפגשו צבאות אוסטריה ורוסיה ונפגעה קשות – ועוקרת לחאֶלם. כאן, בחאֶלם, תחילת פעילותו הציבורית, בציבור ולמען הציבור, לה הוא מקדיש את מיטב כוחו ונפשו – וסופו נותן חייו עליה.

הרי בית החולים הצבאי הרוסי בחאֶלם, ושמואל מרדכי, בן העשרים, מתקבל אליו כעובד – שלב חדש חשוב בחייו. הכרת חשיבותו עולה רבות בעיני עצמו. הוא מקיים עצמו וגם מסייע להוריו, ואף זו: הוא מתידד עם רופאים אחדים, המקרבים אותו – היהודי העובד בשירותם – ומעוררים בו צימאון לדעת ולהשכלה. הוא מעיין בחוברות ובספרים שהוא מקבל מהם. הרופאים עובדים בשירות הצבא, אך הם שׂוטמים את מושלָם ואת משטרו. מסתבר, כי הרופאים אף הם חיילים בצבא המהפכה.

לא יצאו ימים מרובים והצבא הרוסי נסוג גם מחאֶלם בלחץ ההתקפה האוסטרית, ונפתחת תקופה חדשה, היא תקופת הכיבוש האוסטרי. לרגע נושם הישוב היהודי לרווחה בכל אזורי הכיבוש הגרמני-אוסטרי.

על פני השטח עולה גם תנועת הפועלים היהודים, ובכללה וותיקי ה“בּונד” ושרידיו שהחזיקו מעמד כל שנות הרדיפות והמחשך, על אף הנגישׂות מבחוץ ומבפנים, כלומר חשׁוכי היהודים ומלשיניהם, שיד להם גם בחיסול ה“בּונד” בחאֶלם. וחיסולוֹ כיצד? ערכו רשימה של כל הקוראים בעיתוני ה“בּונד”, הגישוּהָ לשלטונות – וכולם נאסרו.

יומיים אחר הכיבוש הגרמני כבר מתכנסים פעילי האיגודים המקצועיים היהודים במחתרת – ומחדשים פעולתם, שעיקרה – סעד, כדי להחזיק מעמד בשנות המלחמה. נוסד ה“ועד הכלכלי של הפועלים” היהודים והפולנים, ובו נציגי כל הזרמים והאזורים. מארגנים שיווק לחם בזול וחלוקתו, מייסדים מטבחי-פועלים, עושים פעולות עזרה סוציאלית.

מה רב ערכה של יוזמת הפועלים המאורגנת בתקופה זו של שפל כלכלי ומחסור ועבודות-כפייה מצד אחד, של ספסרוּת והוללות עשירים מקרוב עלו מצד שני. ובדומה לה היוזמה הציבורית היהודית הכללית, הבוקעת כמעיין המתגבר של פעילות לאחר לחץ הדיכוי הצארי הממושך, לאחר התעללותם של מפקדי צבאותיו, שונאי ישראל, שזה עתה הטילו את אשמת מפלותיהם בשדות הקרב על… היהודים, ואת תַו הבגידה והריגול הדביקו למצחם. הוסרה אימת הפוגרום ונעלם הפּרגול של הקוזאק המשתולל מעל וארשה, שרק זה מקרוב נמשכו אליה עגלות מלאות יהודים מגורשים…. קצינים גרמניים מגלים עניין בבית הספר היהודי החדש…. יהודי וארשה נושמים נשימת חופש. ומאד מאד תמוהה דווקא אִמרתו של אחד מראשי יהדות גרמניה, הרב פנחס כהן שאמר לו לרבי מגוּר: אל תאמין בגרמנים, הללו מזרע עמלק הם… אכן, כי את מקומו של האגרוף הרוסי הגס ירש האגרוף הגרמני והאוסטרי לבוש הכפפה המבהיקה, אך גם הוא נשא עמו יסורים ועינויים מרובים – וניוון ושחיתות.

מאז 1915 פורש פעילותו הברוכה, בוילנה הכבושה והרעבה, ביינוש מיכאלביץ', אהובם של המוני היהודים, מארגן מטבחי פועלים ובתי ספר, כולו אש קודש של הקרבת עצמו למען נדכאים וחלכאים, למען ילדים מוכי-גורל ומזי-רעב – נושא עידוד וניחומים. ופעילות דומה לה מגלים עסקני ה“בּונד” באזור הכיבוש האוסטרי, שמרכזו לובּלין.

אחד ממעשיו של שלטון הכיבוש האוסטרי בחאֶלם – ייסוד “ארבעטער היים” [בית העובד] שחברי מפלגות שונות נמנים עליה. שמואל מרדכי, ששבע שנות חיים עברו עליו בעיר הגדולה, שבגר וגדל, נבחר חבר בהנהלתה – השדה הראשון לפעולתו בציבור. שמואל מרדכי משקע כל כוחותיו בפעולה היום יומית, המעשית, האפורה של תנועת הפועלים, ודומה עליו, כי כאן, בפעולה למען הפועלים ויחד עמם, בא קיפוח חייו ומר גורלו על מלוא סיפוקם. מה רב האושר לפעול למען הזולת, לשיפור מצבם ותנאי-חייהם של עלובי גורל ומשוללי אושר ושמחה, ללחום את מלחמת הצדק לא בסיסמאות מצלצלות, במאמרים, באסיפות ובהפגנות המונים, כי אם לעמוד יום יום ושעה שעה פנים אל פנים במערכה נגד הקיפוח והעוול במערומיהם. לימים עוברת ה“ארבעטער היים” לרשות ה“בּונד”, ורובם של הפועלים היהודים בחאֶלם מצטרפים אליה. ופעילים בה אינטליגנטים יהודים ידועים, עסקני ה“בּונד” ד“ר דוד מירלאַס, איש וארשה, וד”ר ש. פֶּנסְטֶרבְּלוֹי, איש קראקא, והוא אז קצין בחיל המצב של צבא הכיבוש האוסטרי. ה“בּונד” שהוא, שמואל מרדכי, מטובי חבריו ונאמניו, שונה מזה ששמע על מעשיו ברוסיה רבּתי ואף מה“בּונד” בוארשה בשנות שבתו שם: זו תנועת פועלים יהודית המניפה דגלה בגלוי, שקועה בעשייה פוריה באירגון הפועלים, נלחמת להקלת המצוקה ועושה להעלאת רמת חייהם ורמת השכלתם והכרתם המעמדית ולפיתוח תרבותם, הלא היא תרבות היהודים בלשונם הם ממש, לא רוסית ולא פולנית, כי אם לשון האֵם [יידיש], בה הם חיים ובה הם שרים ובהם יבטאו שמחתם ותקוותיהם. ושמואל מרדכי שצמח וגדל ממעמקי המצוקה היהודית, שכל חייו נתון היה במעגלם של עובדים ודלת-עם, קשור ודבוק גם עתה עמם, קשרי ועד. הוא, העסקן ב“בּונד”, חי בעצמו חיי עוני ודוחק כרוב חבריו. בשר מבשרם הוא, עצם מעצמותיהם.

ביתו של זיגלבוים בסמוך ל“סובור”, היא הכנסיה הנוצרית הניצבת על גבעה ומוקפת גן מטופח רחב מידות ועליו הכתובת הגְאֵיוֹנה [היהירה] המכריזה: “ליהודים ולכלבים הכניסה אסורה”… הילדים כבר גדלו, הבּנות ממשיכות חיי עמלן בדומיה, בצנעה, משלימות עם גורלן, ואילו הבנים אי-המנוחה יצוקה בהם וכולם חותרים, בעקבי שמואל מרדכי, לחרוג מתחומיהם הצרים לאופקים רחוקים, נושאים נפשם לגדולות, מי לפעולה בציבור, ומי לספרות ולתיאטרון – כמיהת שליחות סתומה מפַעמת אותם… המרחק בין ההורים לבנים גדל והולך, שאין האב הזקן והתשוש משלים עם מרדנוּתם וחוצפּתם ועם הרוחות החדשים שפרצו לכותלי ביתו… ובמיוחד לבו גס ומר בבנו בכורו, שמואל מרדכי, שהכזיב תקוותיו ודבק ב“בּונד” – ועתה הוא עומד לשאת לו לאשה אחת מפשוטות עַם, הלא היא העלמה שפאֶרלינג… אכן, אין למצוא במשפחה זו, שמוצאה מוולוֹצְלאַוֶוק, משפחת עמלים ישרי-דרך, שהם כקְצוּצי-כנף המשפילים להלך על הקרקע, שום פסול ודופי, וידידות רבה שרוייה בין שתי המשפחות וביחוד בין בני משפחת זיגלבוים לבנות משפחת שפאֶרלינג. אך האב רוצה בייחוס, בתורה, בגדוּלה; סיוט חייו המרודים הוא מטיל עליו אימה; והוא מחרים את הנערה הפשוטה, חניכת ה“בּונד” – “בחיי לא תִשׂאֶנָה לך לאשה, את בת הסנדלר” – קובע האב. אך הבן, שמואל מרדכי, רואה באמירה זו לא רק התנקשות בחירותו, בבחירתו, באהבתו הראשונה, אלא גם עלבון אישי ופגיעה בעקרונותיו המקודשים… הוא, עסקן ה“בּונד”, המהפכן הלוחם, המורד במלכות ובמשטר, בנְגידים ובתַקיפים, באנשי דת וכלי קודש – הוא יירתע, יכנע? היֹה לא תהיה. ונהפוך הוא: התנגדות האב מחזקת אותו בהחלטתו – והוא בא בברית הנישואין עם גולדה. הוא זוכה בניצחון ועמו ה“בּונד”, אך ימים מועטים אחר כך נפטר האב שׂבע רוגז וצער. עתה, דומה, סולק המכשול האחרון…. אך, הידידות בין שתי המשפחות מתהדקת והיא נמשכת גם להבא, עם יציאתם של בני משפחת זיגלבוים ובנות משפחת שפאֶרלינג – לוארשה, לחפש מזלם ולסלול דרכי עתידם בכרך הגדול.

גם לאחר נישואיו ממשיך שמואל מרדכי עבודתו כעושה כפפות ורעייתו, גולדה – כתופרת. אך רווחי שניהם אינם מספיקים לכלכלת הבית והילד, הבכור, יוסף לייב, שנולד להם. הוא מתגורר במרתף, אך לו עוד בית, הוא הבית הגדול של העובדים היהודים – ה“בּונד”.

וה“בּונד” בחאֶלם גדל ומתפתח – ושמואל מרדכי מטובי בוניו. הסניף זוכה גם בבניין מיוחד לעצמו ולאיגודים המקצועיים שבהשפעתו. אכן, עם צמיחת התנועה צומח גם שמואל מרדכי, כאשר יגדל הסופר עם יצירתו, הוא מעניק לה ממסירותו, מפעילותו, מחושיו הערים, מניסיונו המעשי – והיא נותנת לו שדה נרחב להפעלת רוב המרץ והתשוקות והמאוויים החברתיים והמוסריים.

* * *

בסוף דצמבר 1917 נבחר שמואל מרדכי ציר הסניף לועידה הארצית הראשונה של סניפי ה“בּונד” אשר באזורי הכיבוש האוסטרי והגרמני בפולין. הועידה מתכנסת בלובּלין, שיד ושם לה בתולדות יהדות פולין ותנועת הפועלים. כאן נפגש העסקן הצעיר עם ראשי ה“בּונד”. הוא מוסר דין וחשבון מן הנעשה בעירו, ואכן יבוּל לא מועט של הישגים חשובים באַמתַחתו. אין הוא מפליג בניתוחים עיוניים, אין הוא לן [עוסק] בעומקן של סוגיות הסוציאליזם היהודי. הדין וחשבון שלו מעשי מאד, ההתעניינות שלו צמודה לבעיות השעה הדוחקות, לתפקידים המעשיים, המידיים והקרובים. אך בעיקר הוא מגלה עניין – לפי שמעידים חבריו – בבעייה הלאומית. שכן אף הוא, באורח אישי, בעייה זו קרובה ללבו, ואף עירו, חאֶלם, עיר מפגש היא לשלושה לאומים: יהודים, פולנים ואוקראינים, והמצב טעון הבהרה והיחסים טעונים הסדר, לאור התנאים החדשים, ברוח הסוציאליזם ולאור תפיסת ה“בּונד”.

וכאן בחאֶלם, נזדמן לו להיפגש פנים אל פנים עם ולדימיר מאֶדאֶם,⁷⁶ דמות-אגדה, ממנהיגיו הרוחניים הנערצים של ה“בּונד”. הנה הוא, גבה-קומה, פנים חיוורים, אציליים, מוארכים קמעה, מתוּן מתון לכאורה אך אש קודש יוקדת בלבו, אש תמיד. זה מקרוב, ב-1915, שוחרר מבית הסוהר בוארשה שם ציפה להוצאה לפועל של פסק דינו: גירוש לארבע שנות עבודת פרך בסיביר.

הכיבוש הגרמני הוא ששיחררו ממַלתעות הרוסים. עוד סימני העינויים בבית הסוהר ניכרים בו וסימני מחלת הכליות הקשה, אך הוא שופע מרץ ודריכות מהפכנית. שמואל מרדכי קורא את ה“לעבנס פראַגן” [שאלות חיים], ביטאונו של ה“בּונד” בוארשה, והוא יודע, כי מאֶדאֶם הוא מייסדו ועורכו ובו הוא קובע את דרך המפלגה ועמדותיה. ומזכיר המערכת הוא ויקטור שולמן, ה“עיתונאי” של ה“בּונד”, שכתב בנעוריו (עם חברו וידידו א. ווייטאֶר) – שירים עבריים; ולימים לאחר שווייטאר נרצח – פירסם את שיריו ב“הצפירה” לפי הזיכרון.

מערכת ה“לעבנס פראַגן” היא מרכז הומה ושוקק לפעילות ציבורית. יומם וליל רבה בה התנועה, שליחים מערי השדה, עסקני תרבות, פעילי האיגוד המקצועי באים ויוצאים – היא הבסיס לפעולות הליגאליות ולפעולות המחתרת– וידו של מאֶדאֶם בכול.

מאֶדאֶם הוא מנושאי אבוקת היידיש, מטובי הנואמים בלשון זו ובעל הסגנון המופלא, הבהיר, סגנון-הפרחים – והן אך זה עתה התחיל לכתוב יידיש. משהזמינו אחד ממנהיגי ה“בּונד” והציע לו את עריכת הביטאון – היסס וטען שאין ידיעתו ביידיש מספקת, ואך זה עתה עזב את בית הסוהר… אך מהפכן ממושמע הוא - ומצַיית. הוא עצמו גר בבית המערכת, בקומה החמישית אשר בבניין האפל ברחוב נוֹבוֹליפּיאֶ, ושם גם המרכז של ה“בּונד”. הדוחק והמצוקה חריפים ומציקים. בלילות החורף הקרים יורד מאֶדאֶם לבית הדפוס להתחמם קמעה, הוא טורח בהוצאת הגיליון, בתיקון ההגהות, במשא ומתן המייגע עם הצנזורה הצבאית הגרמנית. הוא מבליג על צער מות ילדתו-יחידתו, על הניתוק מעם רוסיה, על כאביו והתקפותיו – כולו קודש לעניין ה“בּונד”. לא המצוקה החומרית היא שהביאתו לשירות ה“בּונד” ולא חינוכו – היה זה שפע הכוחות הגדול, זה העושר הרוחני השופע של העצמיוּת המבקשת פורקן בהקרבה עצמית, הנותנת הרבה ומקבלת הרבה, בעצם המַתן. “הללו חיים מהר ומתים מהר” כלשונו של מאֶדאֶם עצמו.

העסקן הצעיר שמואל מרדכי זיגלבוים, קושר גורלו ב“בּונד” וראה זה פלא – אף שמצבו החומרי דחוק גם עתה ביותר והמחסור מנת חלקה, של משפחתו הצעירה, הרי שהוא מוצא עתה טעם בסבלו, ואור חדש כמו זורח עליו. שוב לא בודד, עלוב, נבוך ותוהה. עתה – תעודה לו בחייו. עתה – עניין לו בחייו. סבלו מזדַווג בסבלם של רבים, והרי חזון, והרי תוכן חיים והרי יעוד חיים. דמות המנהיג הדגול היא לו אות ומופת ומקור השראה. יומם וליל שקוע בפעילותו המפלגתית, אך עם זאת הוא מתאמץ להדביק בהשכלתו את אשר החסיר בילדותו ובנעוריו. ולימינו אשה פולניה, צעירה, רעייתו של עסקן סוציאליסטי, ותיק, הפרופסור זיגמונט הרינג⁷⁷ – היא המלמדת אותו לשון פולין ומסייעת לו בשאר הלימודים. ההשכלה היא נשק יעיל לפועל ולשליחותו, ושעל כן הכרח הוא לו לקנות לעצמו נשק זה, לסַגלוֹ ולשכללו ככל האפשר, – על אף תנאיו החמורים.

הוא משתלם בלשון פולין, אך היידיש דִגלו, אהובת נפשו, מהיקרים בנכסיו. ב-1916 הוא פעיל במשאל העם שנערך אז על הגדרת ההשתייכות הלאומית ושפת האם, ומטיף למען לשון-טיפוחיו. אותה שעה מתגבש ה“בּונד” כתנועת פועלים יהודית מובהקת ותנועת הנוער שלו – ה“צוקונפט” – מכריעה על דרכה כתנועת נוער סוציאליסטית של הנוער העובד היהודי. אך הנה בא גורם חדש, כביר, כובש, בתולדות העולם – והוא מעמיד במבחן תנועות והשקפות וערכים: המהפכה המנצחת ברוסיה.

* * *

מהפכת אוקטובר [1917] צונפת את מרכזי רוסיה ומבצרת כיבושיה ביסורים רבים ובשאיפות נעלות. שם, ברוסיה, עומדים גם חברי תנועתו של שמואל מרדכי במערכותיה, מיטב כוחותיהם נותנים לה, אך שדה-הפעולה שלהם מצטמצם והולך. המהפכה יצאה לעולם שעה שכל פולין ורובן של ליטא ולטביה היו נתונות בשלטון הכיבוש הגרמני. חלקם של מנהיגי ה“בּונד” ונושאי דברו כבר התמזג בזרם המנצח. המהפכה, לה ציפו דורות של לוחמי ה“בּונד” ועליהם נתנו נעוריהם וחייהם, זורעת מבוכה רבה בשורות ה“בּונד” ברוסיה, מעוררת בו חילוקי-דעות וניגודי-תפיסה מחריפים והולכים. אולם גם בתוך המצוקה והלחץ הגובר והולך, נושאים ברמה רבים ממנהיגי התנועה שם, בארץ האדומה, את דגל ה“בּונד” הישן⁷⁸ – ואינם מסתגלים לרוחות ולתנאים החדשים, ובכללם מאלה שנזעקו ראשונים לשירת בשׂורתהּ של המהפכה. הרי ליטוואק זה מקרוב חזר לרוסיה מאמריקה, אור המהפכה משכוֹ בעוצמה. רעב ולבוש סחבות נודד מועידה לועידה, מתווכח ונואם ונלחם לַאֲמִתו, ספסל העץ בקלויז מלונוֹ לילה, מן האחרונים על החומה, הנאבק על הצלת המורשה של ה“בּונד” בנחשולי השיטפון הבּולשביסטי. אך לשירת המהפכה הנכספת נענים הדים ברחבי העולם היהודי כולו – וגם בפולין הסמוכה. גם מאֶדאֶם נמשך לשם, למדורת המהפכה, בעבוֹתות הקסמים, אך משטר-הכיבוש הגרמני אינו מניח לו לצאת, הוא מבקש להחליפוֹ בגנרל גרמני שבוי ברוסיה. מאֶדאֶם נבחר חבר המרכז הראשון של ה“בּונד” הליגאלי ברוסיה המהפכנית, אך להגיע לשם אין בידו.

המהפכה מאצילה מרוחה על ה“בּונד” הנִלבּט גם הוא ביחסו אליה ורובו נמשך בקסמיה וצליליה מתנגנים גם בלבו של זיגלבוים, וכל לבו לחלק העצמאי של ה“בּונד”, לחלק היהודי, ושולל הוא את המתבוללים. ובחלל האוויר כבר גואה גם התקווה המהירה לשִחרורהּ של פולין, וכברק מאירה את ישובי היהודים הצהרת בלפור.

אתה נוטל עיתון יהודי מהימים ההם ודומה עליך, שאתה נמצא יותר בתל-אביב ובירושלים מאשר בוארשה. והנה מכריז נשיא ארצות הברית וילסון על 14 הסעיפים הנודעים. אמנם רב עוניים ומצוקתם של המוני העם בפולין לאחר ארבע שנות מלחמת הדמים, אך שטופים הם שפע תקוות האור, אשר המונים צמאי-גאולת עַם ואדם טיפחוּהָ דורות.

מה נושאים עמם מאורעות חורצי-גורל אלה לאנושות, לעם היהודי, למפלגות הסוציאליזם היהודי?

ראייתם של ראשי ה“בּונד” אכזרית, נוקבת, מפוכחת. הם מתנגדים לאִינטֶרוֶנצִיָה [הִתערבוּת] המזויינת של כוחות החוץ נגד המהפכה הצעירה, אך הם שוללים את משטר הדיקטטורה הבּולשביסטית וּודאי שהם שוללים את התפיסה הסובייטית בשאלת היהודים, שהיא תבוסת חלומם וייחוּדם עליו נלחמו עשרות בשנים – היא הטרגדיה שלהם, לאחר שרבים מחבריהם, מטובי הלוחמים, ערקו מן העמדות המגובשות ובכללם אסתר פרוּמקין וירחמיאל, ואולגין וראַפס ואחרים. קל וחומר שהם שוללים את התקוות המשיחיות המתקשרות בהצהרת בלפור, שאין בהן פתרון לאלתר למצוקת ההמונים ודלת העם, לחוסר העבודה ולרעב בפולין המדינה העומדת לצאת מעבדות לחירות. הוא, שמואל מרדכי זיגלבוים, כרבים אחרים, נתרשם עמוקות, מן התיאור החותך שנתן אז מורו ורבו מאֶדאֶם, שחתך יותר בנפשו ממאות נימוקים ושיקולים:

…"יהודי פולני מְזֵה-רעב לבוש סחבות, צונח באין-אונים ליד הסף של בניין שבראשו מתנופף דגל תכלת-לבן ועליו הכתובת: “תרום למען יהודי ארץ ישראל…”

אבל, הרחוב היהודי בהמוניו שטוף תקוות גואות. אימת המלחמה מתקרבת לקִצה, האמנם לא יהיו שילומים ופיצויים לדמים, לסבל ולעינויים? הנה מלבלב האביב בשדות החיים – הֲיאריך ימים, היביא עמו את הפרי המקוּוה?⁷⁹

 

פרק ששי: לדמותה של תנועה    🔗

שמואל מרדכי הוא אוֹטודידַקט. לא התיאוריה הביאה אותו למערכות ה“בּונד”. ולא ההטפה כבשה את לבו. בכוח עצמו צמח, פילס דרך לעצמו. קנה השכלה וידיעת לשונות. הוא מאמין בהמוני העם, אוהבם, מבקש טובתם. נפשו סולדת מן הביקורת העויינת על הווי החיים של היהודים, על הגולה והגלוּת, הגובלת בשנאה ובביזוי עצמי. הֲיש יעוד נעלה יותר מהרמת השכבות הדחוּיות ביותר משפל מעמדם, מהרמת כבודם של נידחי-העולם בעיני עצמם וזולתם, לזרוע אור במעונות חשוכים; עם הארץ – גיבורו; העבודה והעמל – ייחוּסו; החדרת ההמונים בהכרת ערך חשיבותם במקומות מגוריהם, בזכויותיהם – שליחותו. ודאי, הסוציאליזם הוא מפתח הזהב לפתוח בו את שערי הכלא החלוד בו נמקים המנוצלים והמושפלים, אך עם זאת ביטחון מופלא בו במצפון האדם ובערכי רוח וצדק, שסופם לנצח, שבלי ניצחונם אין טעם לחיים ולקיום, ואמונה עזה בכושרם של ההמונים לקיים את לשונם ותרבותם ועצמיוּתם על אף לחץ עַם הרוב ופיתוייה של ארץ ישראל. משכבת-המַסד של העם יונק שמואל מרדכי דבקותו זו, מוסכמותיו, אמונתו.

שמואל מרדכי מרבה בקריאה ואף כינויו המפלגתי: ארתור, ניתן לו באקראי, על קריאתו בספרי ארתור שניצלר… הוא קורא בספרות המופת, כמים הזכים בצמא הוא גומע ספרים, שהם כפרחים היפים הנובלים בבוא עתם ואינם מקיימים פירות; אולם הספרות הסוציאליסטית היא היא המפרנסת אותו וקודם לכול – מתחום תנועת הפועלים היהודית. היא המצַיידת אותו בנשק, היא ציוּדו של עסקן הפועלים, פוקחת עיניים ומכשירה למילוי השליחות, היא בחזקת לחם… המעמדות המנצלים הן עשו גם את הידיעה קניין קפיטאַליסטי, סתמו מעיינותיה לפני המוני העם ושיעבדו לעצמם את המשכילים.

הנה הוא נוטל לידו, בחרדת קודש, קונטרס ישן נושן, עליו דהו הצהיבו, הוצא בידי ליב יוֹגִיכאֶס ובהקדמתו, ב-1893, בג’נבה: “ארבעת הנאומים”. הם נישאו שנה לפני פירסומם, ביער סמוך לוילנה, באסיפת מחתרת, באסיפת האחד במאי הראשונה של פועלים יהודים.⁸⁰

הנואם הראשון, פועלת צעירה, מגנה את יחסם המחפיר של המעבידים, “מוצצי דמנו”, לעובדים, שעודם שרויים באפילה, שכוחם ועמלם וזמנם – הפקר… אויב משותף לפועלת-האשה ולפועל – המשטר, קובעת הנואמת השנייה. “במלוא החירות נזכה רק בחברה הסוציאליסטית, ואנו מצוּוים לעשות הכול להחשת בואה”. ואילו הנואם השלישי עומד על עצם האחד במאי, אשר לפני שלוש שנים הוכרז חג פועלים בינלאומי, בכל הארצות הנאורות. “אחינו ואחיותינו, נשים וטף, זקן ונער, כולם צועדים בגאון ברחובות, בליווי תזמורת משלהם, בשירה ובדגלים ובלבבות שמחים… ביום זה רועדים ופוחדים הבורגנים – יודעים הם, שעוד מעט וייעצמו לעד עיניהם, העיניים התאוותניות והחמסניות… גם אנו, היהודים נתיני רוסיה, נותנים גט-פיטורין לחגים ולשיגיונות שלנו שהם מיותרים בחברה האנושית. אנו מצטרפים למחנה הסוציאליסטי ולחגו… אנו היסוד ממנו ייבָנה ההיכל הקדוש של העתיד. מתוכנו יבקע האור שיאיר לכל אחינו ואחיותינו… הבה נדליק את הלפּיד ונעלה אור להמון המדוכא, הגווע בלי שיטעם טעמם של חיים… הבה נילחם כגיבורים למען עמנו ולמען האנושות, נניף דגל הפועלים האדום עליו חרותים דברי מורנו הגדול והגאוני קארל מארכס זיכרונו לברכה, שהד נענה להם בכל העולם: פועלי כל הארצות התאחדו!”…⁸¹

…“כתוצאה ממצב מאוּיים זה – קובע הנואם הרביעי – המציאו לעצמם היהודים מקום מקלט ב”פלשתינא הקדושה" ורק בה, כך סבורים הם, הזכות להם לחיות, הואיל ושם קבורים אבותיהם ובה הם חיו שנים מועטות חיי-אושר… העם מאמין שאי-פעם יבוא ה“משיח” ויוליך את כל היהודים לפלשתינא ורק אז יתחיל לחיות חיים מהוגנים אנושיים. והנה נמצאו מנהיגים מוכנים בשבילו, היינו ה“פלשתינאים”. אילו היה בידי העם לראות מקרוב את החיים הנוראים הצפויים לו שם, או אז היה נוטש חלומו זה… כן, חברים, אם ה“פלשתינאים” מודים בכך, שגם שם ישרור אותו המשטר הקפיטאליסטי עצמו נשאלת, איפוא, השאלה: מה הצלה ויֶשע כאן ליהודי המסכן? אם בפלשתינא ישקע היהודי באפילה כמו כאן – הרי שוב נשאלת השאלה – מה ההבדל בין מצב היהודים כאן ושם? מובן, שאין שום הבדל, אולי רק בכך, ששם ירכבו על הפועל היהודי אחיו בני דתו, שעה שבכל העולם מנצל את היהודי כל הרוצה בכך, אבל האם היהודי הרכוּב על גבו של יהודי אחר הוא מעמסה פחותה?…ואם כך הדבר, במה עדיפה פלשתינא על ארצות אחרות? היכן הוא העתיד המאושר המובטח ליהודים בפלשתינא? – הוא איננו ולא יהיה".

ארבעת הנואמים הם: פאני רזניק, הלנה הֶלפנד, מוטל מייזל וגרשובסקי. באותה אסיפת-בראשית מופיעים גם ג’ון (יוסף) מיל ואַרקאַדי קרמר, ובה נשמעו גם הדברים הבאים:

“אין אנו צריכים ליפול ברוחנו, ואין אנו צריכים להתבייש על כי אנו נמנים עם הגזע היהודי נחות-הדרגה. תולדות היהודים הם המקנים לנו זכות זו, שאף בהם לא מועטים פרקי-הזוהר: לא היתה עוד בעולם אומה אשר בדומה לעם היהודי תתן את נפשה על קידוש השם. ניקח, איפוא, אנו, הדור הצעיר, דוגמה מאבותינו ונוכיח קַשיות עורפּנו במערכה על שיחרור האנושות”.

שמואל מרדכי מניח הצדה את הקונטרס והוגה: כמה שנים עברו מאז נשמעו הדברים האלה, דברי-בראשית, כמה דמים נשפכו וכמה תמורות נתרחשו, ועל אף כל אלה: שוּר, רעננים הדברים כאילו היום ניתנו ולא נס ליחם ולא פג טעמם…

הוא לומד בשקידה את תולדות תנועת הפועלים היהודית, שה“בּונד” בְּכורהּ ועיקרהּ, אף שלא מעטים מטובי הפועלים והנוער נותנים חֵילם למחנות אחרים – לקומוניזם ולציון והצד השווה שבהם – התעלמות מצורכי השעה, ופיתרון לבעיות המוני העם היהודי אין בהם. שנתיים לפני הולדתו, ב-1897, נוסד רשמית, בועידה שכונסה על-ידי נציגי קבוצות אחדות של אירגונים סוציאל-דימוקראטיים יהודיים, בעליית גג של אחד הבתים בפרבר של וילנה, האיגוד הכללי של הפועלים היהודים בליטא, פולין ורוסיה: דער יידישער ארבעטער בּונד אין ליטע, פוילן און רוסלאנד, לשון קיצור של ה“בּונד”. ללמדך, שהתנועה החדשה מגמתה לארגן וללכד כל פועל ואיש עמל יהודי. “האיגוד מקיף את כל הפרולטריון היהודי הלוחם ופותח שעריו לכל פועל המצטרף למלחמת הפרולטריון לחיים טובים יותר. כל המשתוקק לקרב, כל הרואה בו צורך – יצטרף ל”בּונד“, ויהיה חבר בעל זכויות שוות ומלאות בו”. אין נדרשת שום הזדהות עם השקפת עולם. כל אשר השעבוד הכלכלי של המשטר הקפיטאליסטי משעבדו כפועל והדיכוי הפוליטי של משטר הצאר מדכאו כאזרח – יתייצב לדגל. ושעל כן גם נדחית בועידת-היסוד ההצעה לקביעת השם “תנועה סוציאל-דימוקראטית יהודית”. לא בקיאות בפרוֹגרמות של חוגים נבחרים, משׂכיליים, חלוציים, של אינטליגנטים אמוּנים על תרבות רוסיה, היא הנדרשת עתה, כי אם דבקותם הקנאית של לוחמים בהמון, של המוני העובדים היהודים, על כל כובד עֲמָמִיוּתם ויופיים; כמות חדשה הגוררת עמה “איכות” חדשה ודרישות חדשות. ⁸²

עוד בגיליון הראשון של “יידישער אַרבעטער” [הפועל היהודי] מנסח סוציאליסט יהודי צעיר, ולדימיר קוסובסקי⁸³, את דרכו האִרגונית העצמאית של ה“בּונד” העתיד לקום. ב-1887 גורש מן הגימנסיה בשל השתתפותו הפעילה ב“חוגים” מהפכניים, שלקח חלק בייסודם ובפעילותם בקובנה. הוא מסור בכל לבו ומאודו לדגלם של הסוציאליסטים-הדמוקראטים הרוסים, אך עם זאת הוא מעז לחלוק על השקפתם ועל דרך אִרגונם של פועלי רוסיה, בני העמים והלאומים השונים, בתנועת המהפכה. הוא ממשתתפי ועידת היסוד של ה“בּונד” וחבר מרכזו עד יומו האחרון. ב-1902 הוא מן המבססים את תפיסתה המיוחדת של מפלגתו במחברתו הנודעת על “האוטונומיה הלאומית-תרבותית”⁸⁴ ועומד במערכה נגד אדירי הסוציאליזם במערב (ברונו באוּאר וקארל קאוּטְסקי, קארל מארכּס ופראנץ מאֶהרינג) בשאלה היהודית, ונלחם בהתבוללות לצורותיה ולגילוייה, האזרחית והפועלית כאחת.

בועידה הזאת, שמייסדיה לא שיערו מראש את תוצאותיה ותולדותיה, לא היו ויכוחים עיוניים. באיהָ ידעו מראש את מטרתה ומגמתה. עוד שנים לפני כן – ב-1882 – חלמו צעירים יהודים במינסק על הוצאה לאור של כתב עת יהודי סוציאליסטי בעברית, דוגמת “האמת” לאהרון ליברמן. ב-1886 קמו במינסק ובוילנה ה“חוגים” מהם צמח לימים ה“בּונד”. הרי מחשובי חלוציהם, דמות-בראשית, ליב יוֹגיכאֶס, הוא עסקן המחתרת הנועז והנודע “דמיטרי”, הוא מנהיגה של המפלגה הסוציאליסטית הפולנית הראשונה (פ.ס.ד.), שכינוּיו יאן טישקו, ומראשי ברית הקומוניסטים בגרמניה “ספרטקוס” שבמרידתה, 1919, נתן נפשו, ועמו חברתו לחיים ולקרבות, רוזה לוכסמבורג. מבית בעלי בתים אמידים בא ליב, מבית השרוי בתורה ובחסידות ולאביו קלוֹיז משלו בוילנה – “יוגיכאס קלויז”. ב-1869 גורש הנער המחונן עז-האופי מן הגימנסיה בשל הטפתו-פעילותו המהפכנית, אך אין הוא נופל ברוחו. הוא עוקר מבית הוריו, לומד עבודות מסגרות, מארגן “חוגים” של פועלים יהודים, פולנים וליטאים. ב-1891 הוא עוזב את וילנה וצעיר אחר, שופע מרץ ולהט חירות כמוהו, ארקדי קרמר, החוזר לוילנה מוארשה (והוא שוחרר זה עתה מן ה“פאוילון העשירי” הנודע בבית הסוהר “פּאַוויאַק”) מקבל את ה“חוגים” מידו; והמשכם הישר של ה“חוגים” – ועידת ה“בּונד”.

י“ג צעירים, סטודנטים ופועלים מוארשה ומביאליסטוק, ממינסק ומקובנה ומויטבּסק, נציג אירגון הזיפאים [עושי המברשות] הוא ה”בערשטער בּונד" ובא כוח עיתוני הפועלים “דער יידישער ארבעטער” ו“די ארבעטער שטימע” – מניחים יסודותיו. הם משלימים בכך תהליך שהתחיל עוד קודם לכן ומגבשים תנועה, העתידה להיות, ברבות הימים, גורם חשוב במערכות תנועת הפועלים הכללית, מגדוּדיהָ המעולים של המהפכה; תנועה שתרים מאשפתות את המושפלים שבמושפלים והמדוכאים שבנִדכּאים, תקבע להם מטרה בחיים ותדליק כוכב חדש בשמי עולמם ותעקור את ציפייתם לחסדי מרום, לטובים ויראים, לתַקיפים ונגידים, לעבודת הנמלים של חובבי ציון וללַהטֵי הדיפלומטיה של הרצל. היא תעקור רגשות עבדוּת וכניעה וגיטו – ותחנך לקרב, להגנה עצמית, לתחושה הרחבה, הגאה, של שותפות גורל עם פועלי העולם. “ובזוקפו קומתו – ירים הפרולטריון היהודי את כל הלאום היהודי”.⁸⁵

שליחותו של ה“בּונד” נוסחה בעיתון “ארבעטער שטימע” (1898, גליון 11) במשפטים אלה:

“הגנה ראוייה וצלחה על האינטרסים היהודיים המיוחדים אינה לפי כוחה של שום הסתדרות מפלגתית כל-רוסית, אשר תפקידה העיקרי צריך להיות מלחמה לאינטרסים הכלכליים והפוליטיים המשותפים של כלל הפרולטריון של רוסיה… רק הסתדרות, שצמחה באורח טבעי ממלחמת הפרולטריון היהודי, יהא בידה להגן בעוז על האינטרסים שלו. היא בלבד מוכשרת להעמיס על עצמה את התפקיד של סיפוק האמצעים והכוחות הדרושים לניהול מלחמתו המוצלחת של הפרולטריון היהודי”.

ושעל כן יש בו, ב“בּונד”, אף שהוא עומד בכל מאודו על קרקע הגולה, משום גילוי מובהק למרד בגולה, בנחיתות של “מה יאמרו הגויים” ובהתנשאות של “אתה בחרתנו” על כל המתחייב מהם; ואף שאין הוא מציב לעצמו מטרות לאומיות מיוחדות – לאומי הוא במהותו, בפעולתו, במלחמתו, עִם שהוא מעז להניף – אל מול המפלגה הסוציאל-דימוקראטית הרוסית (שהוא סייע לועידת-היסוד שלה, מינסק 1898, והשתתף בה) ומנהיגיה הדגולים – את דגל-המלחמה העצמי שלו: על זכותו של הפועל היהודי לאירגון נפרד ומיוחד משלו ועל האוטונומיה הלאומית-תרבותית ליהודים. הוא מקפיד לכתוב בכרוזיו: פועלי כל העמים ולא פועלי כל הארצות – התאחדו.

בויכוח על שני עקרונות אלה משַקעים דורות של אנשי ה“בּונד”, הוגיו ומנהיגיו וּועידותיו, את מיטב מאמציהם הרוחניים. וסיוע מוצא ה“בּונד” בקונגרס המפלגה הסוציאליסטית-הדימוקרטית של הממלכה האוסטרית-הונגרית המתכנס ב-1899, בבֶּרן, ומנסח תוכנית לאומית על בסיס פרסונאלי-אישי תוך דאגה להבטחת זכויותיהם של המיעוטים. ואין צריך לומר, שהוא מוצא חיזוק ועידוד בכתביהם ובהשקפותיהם של ראשי המפלגה-האחות אוטו באוּאר וקרל ראֶנאֶר – אישור נוסף להנחותיו הוא בתחום זה. ברור להם, לראשי ה“בּונד”, שתנועתם היא – כלשון ההחלטות של ועידתה (בֶּרן, אפריל 1906) -

“הסתדרות סוציאל-דימוקרטית של הפרולטריון היהודי, שאינה מוגבלת בפעולתה בשום תחומים אזוריים. תוכנית הסוציאל-דימוקרטיה הרוסית היא גם תוכניתו של ה”בּונד“; אולם זכותו של ה”בּונד" היא לעמוד על בסיס תוכניתו הוא בשאלה הלאומית".

אותה ועידה אף מקבלת החלטת הצהרה, בה נאמר שאין ה“בּונד” מעמיד תנאי (להצטרפותו למפלגה הכללית) את דרישתו לשמש נציג יחיד של הפרולטריון היהודי; אולם הוא קובע, עם זה, כי

“קשר תקין בין מפלגת הפועלים הסוציאל-דימוקראטית הכללית לבין תנועת הפועלים היהודית הוא בגדר האפשר, רק אם תוכר זכותו של ה”בּונד" לפעולה בקרב הפועלים היהודים – ובאמצעותו תפעל המפלגה המואחדת ותשפיע במידה מסויימת על מהלך כל ענייני המפלגה".

ועידת המפלגה הרוסית מאשרת את דרישות ה“בּונד”; היא רק מוסיפה להן סעיף אחד – על בחירת הועדים המקומיים בבחירות כלליות ללא הבדל לאום. הועידה השביעית של ה“בּונד” (למברג, 1907) רואה בתוספת סעיף זה – ביטול עקרון הפדרציה עליו נסמך כל קיומו. והיה זה בימים בהם נצטרפו, למפלגה הכללית, הסוציאליסטים של מיעוטים אחרים: הפולנים והליטאים. ורב היה המאבק הפנימי: יש החוששים (כולדימיר מאֶדאֶם), שההמונים ינטשו את דגל ה“בּונד” ויצטרפו למפלגה הכללית – “אין משחקים ברגשותיו של ההמון”, הוא אומר; ויש העומדים בתוקף רב נגד חשש הבידוד (כליטוואק), הטוען, כי ה“בּונד” תנועה יהודית היא וכל ייחודו וטעם קיומו בייצוּגו את הפועל היהודי – “אין המהפכה דורשת את החלשת תנועת הפועלים היהודית”. ⁸⁶

תודעה זו גוברת במשך השנים, במידה שמתגבשת והולכת תפיסתו הלאומית של ה“בּונד” תוך מערכה בלתי-פוסקת בשורותיו הוא ועם יריביו הרבים, ברחוב היהודי ובתנועת הפועלים הכללית. בדַברו על ראשית צמיחת ה“בּונד” מעיר מאֶדאֶם, כי -

“ההשקפה על תנועת הפרולטריון היהודי כחלק של העם היהודי אינה קיימת עדיין… ה”בּונד" לא ראה לפניו אלא המון המדבר בשפה מיוחדת לו והשרוי במצב תרבותי מיוחד".

שנים רבות אחר כך מנסח הנריק ארליך⁸⁷ בזיכרונותיו (בקובץ: 25 יאר, במלאות כ“ה שנה ל”בּונד", וארשה, 1922):

“ה’בּונד' צמח בתקופה שלא היו בה פרוֹגרמות נוסחאות בשאלה הלאומית לא בלבד בחברה היהודית, אלא גם אצל המיעוטים הלאומיים ברוסיה, פרט לפולין. העסקנים הראשונים של תנועת הפועלים היהודית באו אל המוני הפועלים היהודים לשם מטרה אחת – ללכד את מעמד הפועלים היהודי עם תנועת הפועלים הבינלאומית, דרישתם היחידה היתה שווי זכויות אזרחי”.

וא. ליטוואק רושם (במחברתו: “אשר היה”, 1925):

“הבּונדאים באו אל הפועל היהודי בשם הסוציאליזם בלבד. אשר לבעיות יהודיות עמדו בשתי רגליהם על קרקע הגלות, וקיוו לתיקונים באמצעות הדימוקרטיה והסוציאליזם. לא היו קיימות בשבילם שאלות יהודיות עצמאיות… הבּונדאים היו אנשים בלי רומנטיקה לאומית; לאלה שבאו מחוגים מתבוללים לא היתה זו להם מעולם; אלה שהיו תחילה בחורי ישיבה טרחו לעקור שורשיה מנשמתם ועשו זאת ל”הכעיס“, התרבות היהודית לא היתה אלא דבר אשר שימש את צורכי פעולתם ולא דבר שברגש”.

פירושו של הסעיף הפשוט, המובן מעצמו, על שווי זכויות היהודים, הסעיף הלאומי, מה רבות הסערות שהוא מעורר בשורות ה“בּונד”, והוא מסלעי המחלוקת בינו לבין שאר הזרמים בעם ובתנועת הפועלים היהודית, שאינם רואים בו מיצוי לשאלה היהודית ופיתרון לה. וכבר בועידה השלישית, בקובנה, עולה כסעיף לדיון שאלת “הפרוגרמה שלנו ודרישותינו הלאומיות המיוחדות כיהודים”, הגוררת אחריה ויכוחים סוערים. לשם סיפוק דרישות המיעוט מציע המרצה, יוסף מיל (ג’ון) החלפת הנוסח שווי זכויות אזרחי בשווי זכויות לאומי – חילופי תיבה אחת.

בועידה הרביעית של ה“בּונד” בביאליסטוק (מקום מושבו של הועד המקומי אז), מאי 1901, מרצה בנושא זה מיכאל גולדמן (ליבּאֶר), ראשון למבססי תורת האוטונומיה הלאומית, ואומר:

"תעודתנו שבשלה מזמן ושלצערנו הסיחו ממנה את הדעת עד היום היא – להכשיר את הפרולטריון היהודי לאוטונומיה הלאומית ולפתח בו את ההכרה הלאומית. עד עכשיו היינו מבחינה ידועה קוסמופוליטים – עתה עלינו להיות לאומיים, אין לפחד ממילה זו – לאומי אין פירושו לאומני.

מעמד המודה בהשתיכותו לאומה מסויימת, הוא לאומי"…⁸⁸

והוא דורש הטעמת מצבו המיוחד של העם היהודי כעם משועבד, מחאה נגד הרדיפות, הרמת דגל המלחמה הלאומית, המלחמה לאוטונומיה לאומית, לזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי.

והרי נוסח ההחלטה שנתקבלה באותו מעמד, על עקרונותיה וסייגיהָ:

“הועידה מכירה, כי מדינה דוגמת רוסיה המורכבת מלאומים שונים ורבים, צריכה להיות בעתיד פדרציה של לאומים עם אוטונומיה לאומית שלימה לכל אומה, ללא כל תלות בטריטוריה המיושבת על ידה”.

"הועידה מכירה, כי המושג אומה יכול לחול גם על העם היהודי.

אולם הואיל והועידה סבורה, שמוקדם עדיין, בתנאים הקיימים, לדרוש את האוטונומיה הלאומית בשביל היהודים, היא רואה כדבר המניח את הדעת את המלחמה לביטול החוקים המיוחדים נגד היהודים, את הטעמת העובדה של דיכוי האומה היהודית ואת המחאה נגדו, תוך כדי הימנעות מכל ניפוח הרגש הלאומי, שיש בו משום עִמעום הכרתו המעמדית של הפרולטריון היהודי העלול להוליכו לשובניזם".⁸⁹

הועידה הרביעית מכריזה גם על מלחמה מוגברת בציונות, וקובעת בהחלטתה – בה נענה הד ברור לתפיסת הסוציאל-דימוקרטים הרוסים – כי,

“הציונות היא תגובתם של המעמדות הבורגניים על האנטישמיות ועל מצבו החוקי הבלתי-נורמלי של העם היהודי. את המטרה הסופית של הציונות המדינית, השגת ארץ לעם היהודי, רואה הועידה – אם אין ליישב באותה ארץ אלא חלק קטן של העם היהודי – כדבר שאין לו חשיבות מרובה ושאין בו פתרון ל”שאלת היהודים“. ובמידה שהציונות חושבת ליישב באותה ארץ את כל העם היהודי, או חלק גדול ממנו – רואה בה הועידה חלום מדוּחים, אוטופיה. הועידה סבורה, שתעמולת הציונים מלבּה בעם את הרגש הלאומי והיא עשויה להפריע להתפתחות ההכרה המעמדית… אין לתת לציונות בשום אופן דריסת רגל בהסתדרוּיות הכלכליות והפוליטיות”. ⁹⁰

בתוך הויכוח הפנימי במערכות ה“בּונד” נשמעים גם צלילים אחרים. הרי, דרך דוגמה, אברהם וואַלט (ליאֶסין) ממינסק שהעמיד כנגד המגמות הקוסמופוליטיות – את מגמת הבינלאומיות, היונקת מתוך הכרת החשיבות הלאומית העצמית, ודורש הטעמת המערכה נגד אזלת הזכויות של היהודים ככלל נרדף ומנושל ומושפל. הוא מבקש לשוות לתנועה אופי של תנועה לאומית מדעת ומרצון, תנועה היונקת ערכיה והשראתה גם ממקורות העם, מתרבותה עתיקת-היומין, תנועה שהיא המשך ההיסטוריה הישראלית, לבוש חדש לקיום היהודי, להמשך היהודי.⁹¹

אולם, ה“בּונד” המדגיש כלפי פנים, במערכות הציבור היהודי, את היסוד הסוציאלי והבינלאומי, פורשׂ ברמה, כלפי הסוציאליזם הרוסי, הפולני והלטבי, את דגל האינטרסים הלאומיים של המוני העם היהודי ומדגיש בכל הזדמנות, שהוא הוא “נציגם היחיד”. והרי לשון הנמקתו בפולמוס עם ה“איסקרא”.⁹²

“השאלה הלאומית בָּשלה ובשום השבעות לא תסלקוּה. את פתרונה אפשר לדחות לשנה שנתיים, אך היא טעונה תשובה. אם אנו לא נעשה את הדבר, יעשוהו אחרים… ולא זו בלבד – האינטליגנציה הבורגנית, היינו הציונים לסיעותיהם, כבר מופיעים בפרוגרמה לאומית ושואפים בעקשנות גוברת להטות את הפועלים היהודים מן התנועה הסוציאליסטית-הדימוקרטית. אם אין רצוננו שההשפעה על הפועלים תעבור לידי המפלגות העוינות את תנועת הפועלים… עלינו ליטול את השאלה הלאומית לידינו ולפותרה ברוח הסוציאל-דימוקרטיה”. ⁹³

ומשה ראַפס מסביר:

“ללאומיות היהודית תכונות אופייניות משלה, פרי תנאי חייהם של היהודים עצמם: אפילו באזורים המאוכלסים על ידם בהמונים צפופים, אין הם מהווים רוב. הם מכונסים בקרב רוב רוסי, פולני, ביאֶלורוסי או אוקראיני… השותפות הטריטוריאלית-משקית היא סימן-היסוד ללאומיות בזמננו”.

אך אין הסוציאל-דימוקרטיה הרוסית מגלה שום נטייה לויתור, לא בסעיף האירגון ולא בסעיף השאלה הלאומית. הויכוחים המרים נמשכים בביטאונים הבלתי-ליגאליים של שני הזרמים, ברוסיה ובחוץ-לארץ, בחריפות ובעוקצנות. ה“בּונד” רוצה בכל נפשו ומאודו באיחוד המחנה, אך הוא חושש שויתורוֹ בסעיפים אלה ככְלָייתו – כ“חנק בחוט של משי” – והוא פורש מן המפלגה הכללית, פורש בצער ובמרירות, בהרגשת עלבון ויתמות, ואינו מקבל את נימוקי יריביו, התובעים השתלבות מלאה ושלמה. אם ההבדל הוא בלשון בלבד, טוען לנין, לשם מה דרושה המפלגה ורשויות נפרדות במערכה המרה נגד הצאר, המחייבת ליכוד מוחלט, מלמטה, של לוחמי כל העמים? וליכוד זה “אינו מונע כלל – כלשון החלטת הועידה השניה של המפלגה הרוסית – את עצמאות תנועת הפועלים היהודית בכל הנוגע לפרטי התפקידים של ההסברה בקרב האוכלוסיה היהודית, תולדות הנסיבות המיוחדות של הלשון ותנאי ההווי”.

בשנת 1903 כותב לנין ב“איסקרא”:

"הרעיון שהיהודים הם עם נפרד – הוא רעיון ציוני. מבחינה מדעית אין הוא עקבי, והוא ריאקציוני במשמעותו הפוליטית.⁹⁴

הרעיון על דבר הלאום היהודי טבוע באופי ריאקציוני מובהק לא רק בקרב תומכיו העקביים (הציונים) אלא גם בקרב אלה המבקשים למזגו עם רעיונות ה-ס.ד. (ה“בּונד”). רעיון הלאום היהודי עומד בסתירה לאינטרסים של הפרוליטריון היהודי, שהוא מעורר בו – במישרין ובעקיפין – הלך רוח עויין להתבוללות, הלך הרוח של ה“גיטו”.

ושנים אחרי כן, בויכוח עם ה“בּונד”, ב-1913, חוזר וכותב סטאלין:

“שאלת האוטונומיה התרבותית ליהודי רוסיה לובשת אופי קוּריוֹזי במקצת: טוענים לאוטונומיה בשביל אומה, ששוללים את עתידה ואשר קיומה עוד טעון הוכחה”.⁹⁵

ודאי, יש עוד נקודות חלוקות בין ה“בּונד” לבין המפלגה הסוציאל-דימוקראטית הרוסית ולבין הפ.פ.ס., שכה רבים היהודים בצמרתה. אין ה“בּונד” גורס, למשל, זכותה של פולין – בעתיד – למדינה עצמאית. בעניין זה תמים דעים הוא עם רוזה לוכסמבורג, – אם כי מנקודת-ראות שונה – הרואה בפולין חלק מן הממלכה הרוסית הגדולה ותלוייה במשקה. רוזה לוכסמבורג היא גם המכריזה (עוד ב-1893, שעה שייסדה, יחד עם ליאו יוֹגיכאֶס, את הסוציאל דימוקרטיה של פולין הקונגרסאית וליטא – ס.ד.ק.פ.ל.), כי -

“הפרולטריון הפולני הצעיר חייב להשלים עם הגבולות הקיימים של המדינה כעִם עובדה היסטורית, ולוותר לחלוטין על האוטופיה להקים בכוחו של הפרוליטריון מדינת-מעמדות פולנית. באורח זה יקרב את שעת שיחרורו הגמור של הפרוליטריון, שאז תזכה גם האומה הפולנית בשיחרורה המלא”.

לא פחות חריפות היו השגותיה על מאוויי העצמאות של בני אוקראינה:

“התנועה הלאומית של אוקראינה… שלא היתה אלא שיגיון פשוט, מעשה שעשועים של קומץ מִתמַשׂכּלים מן הבורגנות הזעירה, ללא כל שורשים בתנאים הכלכליים, הפוליטיים או הרוחניים של הארץ, ללא כל מסורת היסטורית – באשר מעולם לא היתה אוקראינה אומה או מדינה – באין לה כל תרבות לאומית, מחוץ לפיוטים הרומנטיים-הריאקציוניים של שׁאַווצֶ’אנקוֹ”. ⁹⁶

את התפיסה שאינה רואה במלחמת השחרור הלאומית גורם בתהליך המלחמה להגשמת הסוציאליזם; את ההנחה, שהעצמאות ושווי הזכויות הלאומיות יפלו כפרי הבשל מעץ המהפכה הסוציאלית – מנתח באיזמל חריף לנין, המעיר:

“כל המצפה למהפכה סוציאלית צרופה לעולם לא יזכה לראותה”.

גם ה“בּונד” שולל תפיסה זו בכללותה, אך עיקר המחלוקת החמורה היא, כמובן, בשני סעיפי-היסוד שהם אחד הנוגעים במישרין אליו: זכותו של הפועל היהודי לעצמאות-דרך-ותפיסה במשפחת פועלי אומות העולם, נאמני המהפכה. ברם, לא פחות מכך עמוקה התהום בינו לבין שאר זרמי-המחשבה-והציבור ברחוב היהודי; אך הוא, ה“בּונד”, קַשיות-עורף בו וקשיות-אופי. הוא מעוגן באמונה בסוציאליזם העולמי, שהוא לו ערך מוחלט, במזיגת החובה המהפכנית עם אהבה ללא מצרים להמוני העם היהודי, לעמי הארצות הפשוטים, הנבערים מדעת, הסובלים והמקופחים והמושפלים, וחזקה אמונתו בכושרם, בסגולותיהם, בעתידם. קיום האומה - מה רחוק וזר הוא מונח זה מעולמו הרוחני של מנהיגיו, אף שהם נושאים בגאון ובעוז את דגלם היהודי - בעצם אירגונם הנפרד והמיוחד, בדבקותם בלשון יידיש, בתביעת האוטונומיה – אל מול חבריהם בתנועת הפועלים של עמי הרוב. במערכות אלה, כלפי פנים וכלפי חוץ, בבדידותו, מחשל ה“בּונד” את אופיו הפוליטי ומתחשלת דמותו הציבורית; הוא קולט עם זה מתכונותיהם של עמי הסביבה – זו הרצינות העמוקה ומסירות הנפש של תנועת העם ברוסיה, האינדיבידואליוּת הרומנטית האמיצה של לוחמי החירות הפולנים, אורך הרוח הסובלני של הרוסים הלבנים וייצר המרד הגועש של בני אוקראינה; תכונות אלו מזוּגות בו, בכל פעילותו, בחיי העם היהודי ברוסיה רַבּתי עד למהפכת אוקטובר ובפולין – עד לשואה.⁹⁷

(אגב, יציאת ה“בּונד” מן המפלגה הכללית בועידתה בבריסל-לונדון, 1903, כרוכה בעוד תופעה שערך היסטורי-עולמי לה: פילוגה של המפלגה הסוציאליסטית-הדימוקראטית הרוסית והקמת שתי סיעות: סיעת הרוב (הבּולשביקים) וסיעת המיעוט (מֶנשֶביקים)).

אירוניה של הגורל! יצויין, כי ראש המדברים והטוענים נגד קיומה של תנועת פועלים יהודית עצמאית הוא יולי צדֵרבּוים (מארטוב) אשר לפני שמונה שנים ביסס דוקא – הראשון – את הצורך בכך! שנים עשר צירים – כולם יהודים – חותמים על הצהרה התובעת את ביטול קיומו המיוחד של ה“בּונד”. בין התומכים הנלהבים של ההצהרה – טרוצקי.

אז מגיעה שעתם של נציגי ה“בּונד”: מ. ליבּאֶר, ולדימיר קוסובסקי, נוח (פורטנוי) ⁹⁸, ארקאדי קרמר, יוּדין אייזנשטאט⁹⁹ וולדימיר מאֶדאֶם – המכריזים על פרישתם מן המפלגה הכללית; על פרישת ה“בּונד” שאחר כך נאמר עליו, שהוא בּולשביסטי בשאלות יהודיות ומנשביסטי בשאלות כלליות.

לאחר עזיבת ה“בּונד” נפתח הויכוח הגורלי על תקנון המפלגה. חלק מאנשי “איסקרא” (זרם לנין) מתנגד לעיקרון הריכוזיות המופרזת. עם פרישת חמשת צירי ה“בּונד” הם נשארים במיעוט. הקרע המועט בין קבוצת מהפכנים בלונדון מבשיל במשך הזמן את הטרגדיה הגדולה של הקרע בתנועת הפועלים הבינלאומית.

לנין מוסיף להילחם ב“בּונד”, אם כי בפחות חריפות מפלאֶכנוב (לו מייחסים את האימרה: אנשי ה“בּונד” הם ציונים החוששים ממחלת הים…). לנין נלחם בקנאות לעקרונותיו ולתפיסתו ושולל לחלוטין את התוכנית הלאומית של ה“בּונד”, היא – האוטונומיה הלאומית-תרבותית. אולם תמיד הוא מתייחס ברוב הערכה אליו. אפשר הוא קוסם לו באירגונו המוצק, בפעילותו והמוֹניוּתו. אפשר רגש מיוחד פועם בלבו…¹⁰⁰

אחת מידידותיו המקורבות של לנין עליזאוועטא ק. מספרת בקשר לכך:

… לא אחת ניגנתי לפני לנין קטעים משופן, מוצרט ובטהובן. השפעה מיוחדת הושפע מן הסונטה הפתיטית, מתחילת חלקה השלישי. לא אחת ביקשני לחזור עליה. פעם אף ביקש להראות לו את המקום בתוים. ביקשתי לדעת את הסיבה להתענינותו המיוחדת. ונתברר דבר פשוט בתכלית:

תחילתו של החלק השלישי של הסונטה הפתיטית מעלה את הדמיון לשיר מהפכני – הימנון מפלגת הפועלים הסוציאל-דימוקרטית היהודית ה“בּונד”…

ה“בּונד” רוצה לקיים גם את אחדותם של היהודים בכל חלקי הממלכה הרוסית הגדולה ואינו שולל את זכותם של עמי-מיעוט להתפתחות תרבותית משלהם. הרי הוא מפלגת הפועלים היהודים בליטא, פולין ורוסיה. ושעל כן הוא גם שולל את תפיסתה הטרוריסטית ואת דרך המרד ברוסיה, נחלת מפלגת הפועלים הסוציאליסטית הפולנית, שהשִחרור לא יבוא אלא במלחמתם המשותפת של פועלי כל העמים במשטר [הרוסי], באויב המשותף.

וגועש הפולמוס, עשרות בשנים, בכל עיר ועיירה ברחבי ה’תחום', ברחבי האוכלוסיה היהודית. האין זו זכות גדולה לשמואל מרדכי זיגלבוים להסתפח לנחלתה של תנועה אמיצה ולוחמת זו, שתורתה עומדת כסלע בתמורות הזמנים ומנהיגיה גזע נאמנים קשי-עורף?

 

פרק שביעי: בין שתי מלחמות עולם    🔗

אין די גאסן מיט די מאסן.

עם המוני-העם ברחובות.

נובמבר 1918 חוגגת וארשה את שיחרורה ותקומתה של מדינת פולין אחרי 125 שנות שיעבוד, אחרי ריסוק איברים בין מַלתעותיהם של שלושת כובשיה-טורפיה, אחרי מרידות והתקוממויות ומאבק ובתי-סוהר וגירושים לסיביר. הצבא הגרמני הגאה של הקיסר וילהלם ובעלי-בריתו האוסטרים ניגף, נסוג מפולין – נערים מפרקים את נשקם של קציניו. הצבא הרוסי מובס. חלום דורות היה מציאות, חלומם של מיטב בני העם. בבתי הכנסת של היהודים אומרי פרקי “הלל”. סוציאליסטים, גולי סיביר לשעבר, הם שרי-מדינה. וחוזר לוארשה, ממבצר מעצרו במגדבּורג, יוזף פילסוּדסקי, מראשי המפלגה הסוציאליסטית הפולנית וממארגני לגיונות השיחרור שלה, ומתקבל בתרועות ובהפגנות-גיל של הפועלים ושל היהודים בהמוניהם. אגדות רוקמים סביב דמותו המונים שוחרי טוב ופדוּת…

בגדודי המיליציה מתארגנים בעיקר פועלים, סוציאליסטים, יהודים; יהודים בעלי זקן ופיאות מתאמנים בנשק כדי לעמוד על משמר הסדר, על משמר הריפובליקה והחופש. גוברת התסיסה בכפר, ואיכרים בפולין תובעים בקול את חלוקת אדמותיהם של בעלי הנחלאות. והפועלים – את הגשמת הסוציאליזם. אווירה רווּיה תקוות של צדק סוציאלי עומדת בחללה של פולין.

אך הנה באה המציאות העגומה ומטפחת על פני רבים. ברחובות וארשה המשוחררת, הצוהלת, החוגגת, נשמעת הצריחה האיומה, המבשרת רעות: “יחי פילסוּדסקי, הַכֵּה ביהודים”, ונענה מתוכה כהד קריאה זועפת מעולם טמא ששוב עלה על פני השטח, הלא הוא עולמם של הצארים שמוגר זה מקרוב ואשר נתלוותה לו הקריאה: “הכֵּה ביהודים והִצלת את רוסיה”. החל השיסוי ביהודים. תלמידיו וחסידיו של ראש שונאי ישראל, רומאן דְמוֹבסקי, שכל שנות השעבוד נשאו עיניהם אל השליט במוסקבה, דוקא הם המראים עתה נחת זרועם ביהודים. נשכחה בגידתם של אצילי פולין ועשיריהָ, ועולה סיוט חדש: החנווני היהודי, הקומוניסט היהודי, הפועל היהודי, הרי שונאַיִך ומחריבַיִך פולין! הַגירי דמם לארץ! כזאת פגישתו הראשונה של ההמון המשוחרר עם וארשה היהודית! רבים מיהודי פולין שהריעו לכבוד השיחרור חוזרים לבתיהם בפחי נפש – עצמותיהם שבורות, מוכים ופצועים בגופם ובנפשם. בסוף נובמבר 1918 מתחוללות הפרעות ביהודי לבוב. ברם, גם הסוציאליסטים הפולנים חוששים מלהתייצב בגלוי, באומץ, לימין היהודים, שותפיהם למערכה, חוששים להיות חשודים בתורת “משרתי יהודים”…

אך הציבור היהודי רוצה להאמין בתקוות שסִלסלן במיטב דמיונו ודם נפשו הֶעֱרָה בהן. שלוש משלחות מטעם יהודי וארשה מתייצבות לפני פילסוּדסקי – משלחת ציונית ויצחק גרינבּוים בראשה, משלחת היהדות החרדית והרב פֶּרלמוטר בראשה, משלחת זרם הפוֹלקיסטים (העממיים) והעורך דין נוח פרילוּצקי בראשה. גרינבּוים מעלה לפני גדול שׂרי פולין את הקריאה הרת-הסכנות: “יחי פילסוּדסקי, הַכֵּה ביהודים”. פילסוּדסקי מסתייג… אך שנאת ישראל עולה כפורחת, המנגנון החדש לוחץ עליהם בכל כובדו; דוחקים רגליהם מענפי-משק שלמים, מטילים מיסים וארנוֹניות, חוק שביתת היום הראשון מקפח את החנווני היהודי, והמונופולין על הטבק הורס את אחד מענפי קיומם. מפטרים את הפקידים היהודים המעטים מימי הקיר"ה [הקיסר ירום הודו].

הגרמנים, לפני צאתם, רוקנו את המחסנים – והשוק הרוסי הגדול נותק. אולם, יהודי וארשה מתאוששים. סוחרי גֶנשׁאַ באים בקשרים עם אנגליה, סוחרי פרַנצ’יסְקַנסקאַ מחדשים את תעשיית הבורסקאות, סוחרי נאַלאֶווקי מפתחים את סחר הסִדקית והבגדים המוכנים, השענים ברחוב גְרַניצ’נֶא קושרים קשרים עם שוויץ והסנדלרים כובשים שווקים בחו"ל. היהודים הם ראשונים לחידוש המסחר עם ברית המועצות, חלוצים בחידוש האשראי, בייסוד תעשיות חדשות, בהקמת קואופרטיבים ובתי-ספר מקצועיים בסיוע הג’וינט – ונפתחת מלחמת-קיום עקשנית, נואשת ונועזת הנמשכת עד לשואה.

ב-1918 ראתה וארשה היהודית את פרץ, דינזון ואת מאֶדאֶם שקועים בייסוד ועדות עזרה לפליטים, לילדים. וַעד בתי-הספר מיסודם הוא ההתחלה לרשת בתי-הספר בלשון ההוראה יידיש.

בכינוס הראשון של בתי הספר היהודיים, באולם אגודת הסופרים ברחוב טלוֹמַצקאַ 13, מתכנסים מורים שכל מהותם עסקני ציבור – שליחי ה“בּונד” בשדה החינוך. יורשיהם של המורים שנתכנסו לאסיפתם במחתרת, ב-1907, בפרבר לוּקישקי בוילנה, וסיימוּהָ בבית הסוהר וממשיכי פועלם; בכללם גרשון פּלוּדֶרמָכֵר, מחנך ועורך כתבי-עת פדגוגיים, בוגר הסמינריון היידישאי בוילנה, מופת למסירות ולקַשיות-עורף בשדה החינוך ביידיש; הדמות הנעלה של רוזה סימכוֹביץ, אחותו של הסופר והמתרגם ד"ר י. נ. שמחוני, וסוניה נוֹבוֹגרוּדֶסקי – מורות-אמהות לילדי היהודים.

נומברג מכריז: “אני אין לי צורך בשלשלת-הזהב בת שלושת אלפי השנה. אני די לי בחוּליות אחדות… ביהדות החילונית אני רואה את המשכה של המלחמה הקדומה בין הבִּריונים לבין תלמידי החכמים”. עוד לא נמחו גילויי הניווּן של שלטון הכיבוש הגרמני, וכבר גוברת והולכת ההתעוררות החדשה ברחוב היהודי, ביהדות פולין כולה, ובתנועת הפועלים שלה. היהודים זוקפים קומה, נחלצים להמשך המערכה על התקוות הגדולות שלא נתגשמו. אהבת חיים עמוקה מפעמת בה, ביהדות זו, ורוח קרב מזוּגה במֶלַנכּוליָה ענוגה, ועזה תאוות החירות והדעת שלה. יהודים מעורים מאד באדמת פולין וביערותיה, בסַחרהּ ובתיווּכה, במפעליה ובענפי המלאכה בה מִני אז, משחר תולדותיה של המדינה, כאשר יצקו מטבעות למלכיהָ ואסתר הנאה היתה אשתו של המלך קזימיר [המאה ה-14]… ולא רק יהודים מתבוללים, חילוניים, גם ר' מנדלה מקוֹצק ור' יהושעלע מקוּטנא ור' אברהמלע מסוֹכאצ’אוו והרב הקדוש ר' ישראל מאיר הכהן, הוא ה“חפץ חיים” הנערץ, והגאון ר' חיים עוזר גרודזנסקי, לא להגירה ולבריחה מפולין נשואות עיניהם ועיני ההמונים הרחבים של מעריציהם. אך המופלא במנהיגי היהודים כאן, במוצאי המלחמה, בדבקותו בהמונים, בעבודת הווה, בלשון יידיש הוא, בלא ספק, ולדימיר מאֶדאֶם.

הרי זה האיש שהוריו שהמירו דתם, הכניסוהו בילדותו בברית הנצרוּת הפְּרָבוֹסלָבית, וגידוּלו באווירת קצינים ופקידים רוסים, ולשון חינוכוֹ – רוסית, אך הוא דבק בתנועת הפועלים היהודית לאין-הפרד. בן לדור של אינטליגנציה יהודית שלא השלים עם הבריחה מן הגורל אל נוחות הקריירה והטמיעה. הפועל היהודי בסוף המאה ה-19 ברוסיה – המדוכא שבמדוכּאים והמושפל שבמושפלים – לו הקדיש כל חייו, הצטרף ל“בּונד” שנתיים לאחר יסודו, היה במעצבי דמותו ובמפלסי דרכו. הוא שביסס, ב-1904, בשלוות הכפר בהרי האלפים, שם התגורר כמהגר פוליטי, את המצע הלאומי של ה“בּונד” (“הסוציאל דימוקרטיה והשאלה הלאומית”)¹⁰¹ והוא שחיבר את הברוֹשׁוּרה [עלון] הראשונה נגד הציונות. פליאה היא, כיצד הגיע הוא, המכונה בבוז על-ידי יריביו “גוי”, לעמדה זו. מה נוקמנית ופוצעת ואכזרית מלחמת הציבור, שאינה סולחת למאֶדאֶם, הקשור בעבותות אהבה לפועל היהודי, לילד היהודי הדחוי והסובל, את “חטא” מוצאו…

הלא הוא מאֶדאֶם מראשי הלוחמים בעד הכרת העם היהודי בשורות הסוציאליזם הרוסי, בעד שווי זכויותיו, בעד לשון יידיש ותרבותה; חוֹד המחץ של ה“בּונד” בפולמוס עם יריביו, שרבים מהם סוציאליסטים יהודים מתבוללים למפלגותיהם. הוא אשר לפני שנים, בגולה, בקַרלסרוּהֶ שבגרמניה, שאל את טרוצקי באחד מויכוחיו הסוערים (עם לנין ופלאֶכנוב, אכּסלרוד ומארטוב וויצמן ורבים אחרים):

“אשר לעצמך, האם תכחיש השתייכותך לאומה מסויימת: רוסית או יהודית?”

טרוצקי השיב מינֵיה ובֵיה:

“לא, כי הטעות עמך. אני סוציאל-דימוקרט – וזה הכול”.

אכן טרוצקי מכחיש את השתייכותו לעם היהודי, אך רבים רבים הם מראשי פעילי הסוציאל-דימוקרטיה הרוסית אשר עצם פגישתם עם יריביהם מן ה“בּונד” היא להם כמזכרת מוצאם ומעוררת בהם כמיהה למקורם… הרי ועידת קבוצות ה“בּונד” בחוץ לארץ, ב-1913, והיא מסתיימת ב“ליאמה” גדולה (נשף) ומשתתפיה מפליגים בה בשירי מהפכה ובשירי-עם, זה השיר שהוא מלווהו הנאמן של המהפכן בהשתוֹחֵח עליו נפשו ביסוריה, בבדידותו, או בהתמזגוֹ עם חבריו במשפחה הלוחמת באחוות ההפגנה והקרב. והנה נטפל להם, לליטוואק ולאסתר פרומקין¹⁰², מהפכן לוחם כאכּסלרוד ומבקשָם לשיר לו תפילת כל נדרי… ובהזדמנות אחרת מבקשים אכּסלרוד ומרטינוב – שלא שמעו יידיש – לקרוא להם מכתבי שלום אש…

הוא עצמו, מאֶדאֶם, תוהה, בזכרונותיו, על פשר החידה של קשר-הגורל שלו עם ההמון היהודי ולשונו. הוא זוכר עד היום את רישומי הקריאה בנביאים, תחילה עם אביו – והוא עוד ילד מפונק בבית הוריו – בתרגום צרפתי, ואחר כך כסטודנט שגורש מן האוניברסיטה ונאסר. “הספר הזה מילא תפקיד חשוב ביותר בהתעוררות היהודית שלי”. והוא זוכר את טיוליו, טיוליו של בן עשירים “מכופתר” בסימטאות העוני המעופשות של מינסק, עיר הולדתו. מה משונים הקולות שבקעו משם! הנה עולה ניגונו של המלמד השונה עם תלמידיו חומש ברש“י וסמוך לו שוליות חייטים שפופים על מלאכתם וצלילי “השבועה” מסתלסלים מגרונם… אין הוא מבין ללשונם, כשם שאינו מבין לתפילות היהודים, כשהוא מזדמן, באורח מקרה, לבית כנסת יהודי בליל כל נדרי… אך הוא נרעש, נימין סמויות מזדעזעות בלבו… ונרות השבת הזכּים המאירים בבתי היהודים במינסק בערבי שבתות שלווים… “ס’האט זיך פארבענקט א היים” – נתעוררו הגעגועים הביתה – הוא מסביר אחר כך לבן-עירו, אברהם וואַלט-ליאֶסין, את דרך תשובתו לעמו. ועתה הוא בביתו ממש, בוארשה, בלב המוני העם הדחוקים והדחויים והמעונים, עִמם – ולמענם. ועתה הוא מתגורר בדירה עלובה ברובע היהודי בוארשה – מנותק לתמיד מעולם המהפכה ברוסיה – אך ממשיך את פתיל מלחמתו ועשייתו למען ה”בּונד" בפולין העצמאית, למען ילדי-העוני בישראל, ילדי טפוחיו…¹⁰³

“ס’האט זיך פארבענקט א היים”… אומר מאֶדאֶם על תשובתו לעמו. אך עתה הוא אנוס, מחמת מחלתו, להעקר מן הקלחת הסוערת של פעילותו בפולין ולצאת לארצות הברית. ההרגשה החיה בתנועתו ובלבם של מלוויו הרבים שבאו להיפרד מעמו נרמזה בכתובת על אחד הזֵרים שהוגשו לו:

“די נשמה פון ‘בּונד’”…[נשמת ה’בּונד'].

ה“בּונד” ותנועת הנוער שלו “צוקונפט” [עתיד] דרוכים למתרחש במערכות המהפכה, מצפים לשעת הצטרפותם עמה (בדומה לתנועת “פועלי ציון” ואחרים) כאחד מגדודיה המסורים והנאמנים, הנאמנים בעבר והמסורים לחזונהּ בעתיד, חזון האנושות המשוחררת.¹⁰⁴ ודאי, מצויים בו, ב“בּונד” יחידים – כמאֶדאֶם, כליטוואק, כמיכאלביץ‘, שכבר פגה אמונתם בברית בין ה“בּונד” לבין הקומוניזם העולמי, אך גם הם, רובם, כמיכאלביץ’ מכריזים, שישמרו אמונים ל“בּונד”; גם אם דרכו לא תניח דעתם הרי שימשיכו, על אף הכול, פעילותם בו ולמענו; וכמאֶדאֶם שהורה את ה“בּונד”: “מוטב לטעות יחד מאשר להינצל לחוד בזכות הפּיצול”.

*

תחילת 1920 מחליטה ועידת ה“בּונד” בפולין על הצטרפותו לאינטרנציונל הקומוניסטי, וּועידתו בסוף 1921 מאשרת את החלטת קודמתה.

החלטה דומה מתקבלת בכינוס תנועת הנוער “צוקונפט”. באביב אותה שנה שולח ה“צוקונפט” את משלחתו לאינטרנציונל הנוער הקומוניסטי, לברלין, למשא ומתן על איחוד, אך מחמת דיכוי מרד ‘ספרטקוס’ בברלין עובר הכינוס למוסקבה. כינוס מוסקבה מסתכם בהחלטה הדוחה הן את גישתם של שליחי הנוער הבּונדאי והן את גישתם של פועלי ציון (אלסקי, אלפרד לֶמפֶּה), וקובע:

“הקונגרס השני של אינטרנציונל הנוער הקומוניסטי רואה בדרישת ה”בּונד" לאוטונומיה לאומית-תרבותית, כלומר את הדרישה לליכודם ולייחוּדם של כל המעמדות אשר בחברה היהודית למטרות לאומיות-תרבותיות במסגרת המדינה הקפיטאליסטית – דרישה רֶפוֹרמיסטית ולאומנית, ודוחה אותה לחלוטין.

הקונגרס השני של הנוער הקומוניסטי דוחה את הדרישה לייסוד מחלקות יהודיות נפרדות באינטרנציונל הקומוניסטי".

בין המצביעים בעד ההחלטה – יהודים מתבוללים רבים כווילי מינצברג, גרמניה, לאזאר שאצקין – מנהיגו של הנוער הקומוניסטי הסובייטי אז, וואִיוויטש מיוגוסלביה וז’ק דוֹריו הנודע מצרפת.

אגף המתנגדים לאיחוד עם מחנה הקומוניזם ב“צוקונפט” וב“בּונד” גדל וגובר, וחלקם פורש; תקופה ממושכת אין התנועה מצטרפת - לא אל מחנה הקומוניזם ולא אל מחנה הסוציאליזם עד שהכריעה, בהשפעת מנהיגיה, להצטרף לאינטרנציונל הסוציאליסטי שגם בו שמרה על ייחוד דמותה ודרכה.

ב-1920 מתחוללת המלחמה הפולנית-סובייטית, צבא פולין מתקדם באוקראינה וברוסיה הלבנה; הצבא האדום משיב מנה אחת אפיים, פרשיהם של בּוּדיוֹני וורוֹשילוב רודפים אחרי הפולנים ומגיעים עד לשערי וארשה; אך הנה מתרחש ה“נס על הויסלה” – הצבא האדום נסוג. ובמדינה – משטר אימים צבאי. בלחץ המשטר יורד ה“בּונד” שוב למחתרת, תוכפים המאסרים והרדיפות, אחדים מאנשיו נרצחים.

מרכז ה“בּונד” מחליט אותה שעה לקרוא לבירה את העסקן הצעיר מן הפרובינציה, את שמואל מרדכי זיגלבוים. הוא מתמנה מזכיר האגודה המקצועית של פועלי המתכת וחבר בועד סניף ה“בּונד” בוארשה. שמואל מרדכי עוקר מחאֶלם ומתישב בוארשה הבירה. ועד מהרה מוצאים מִרצו וכשרונותיו כמארגן, כנואם, כעיתונאי – כר נרחב יותר. הוא מתקדם, במעלה, עם ה“בּונד” עד לעמדות המרכזיות של ה“בּונד” ושל תנועת הפועלים היהודים בפולין בין שתי מלחמות העולם.

דירתו ברחוב סְטאַווקי, במעבה הדלות היהודית. בוקר בוקר הוא עוזב את דירתו בדרכו לעמל שליחותו, וחוזר אליה עם ערב – ועמו חוויותיו, בעיותיו וניסיונותיו של יום-שלם בשירות הפועל היהודי.

גלי גלים של פעילות ציבורית, מדינית ותרבותית, סוערים בחייה הערים, הפעילים והמפוצלים של יהדות פולין, כאשר לא ידעו דורות בישראל. ירחי הדבש המה להתעוררות הציונית הגדולה, לתנועות הנוער הציוניות-חלוציות, לרשת בתי-הספר, תקופת ביסוס למחנה החרדים הגדול העולה למעלת גורם פעיל בחיי המדינה ובחינוך הנוער ותקופת-פריחה לעיתונות, לספרות בשתי הלשונות. שמואל מרדכי זיגלבוים נתון בכל לבו ונפשו במערכותיו של ה“בּונד” שלא נשבר באכזבותיו הגדולות, שלא כרע בבדידותו, שיצא מחושל מניסיונותיו, ודומה עליו, שגורלו של ה“בּונד” כגורלו האישי הוא, סוף כבודם וניצחונם לבוא.

אפשר כי נקודת-המבחן בפעולתו של ה“בּונד” היא לא מלחמתו הפוליטית עם יריביו המרובים ולא פעולתו המקצועית, אלא דוקא במאבקו על נפש הילד, על קיום רשת בתי-הספר בלשון יידיש. אכן, שותפים לו, ל“בּונד”, בהנפת דגלה של היידיש, והיא לו לא רק לשון אלא בחזקת אידיאה מרכזית ותפיסת-עולם – התנועה העממית [הפוֹלקיסטים] ופועלי ציון שמאל, אך הוא הוא הנושא בעיקר העול ונותן נפשו עליה. מה רב המרץ ומה נאמנה ההתלהבות אשר ה“בּונד” משַקע במלחמה על זכות בית-הספר בלשון ההוראה ביידיש, על הכרת זכויותיו על-ידי השלטונות ועל כיבושיו ברחוב היהודי, נגד יריביו הציונים והחרדים (שמחרימים אותו ליד נרות שחורים ובתקיעת שופר) וכמובן - נגד המתבוללים. המיניסטר הפולני לענייני חינוך דורש לימוד מקצועות בלשון המדינה דוקא, והממשלה רודפת, מציקה, שוללת זכויותיו של החינוך בלשון יידיש. אך ראש לאויביה של ציש"א – רשת בתי הספר בלשון יידיש, של מחנה המורים והתלמידים שלהם – הלא הם הדלוּת והמחסור!

“לא די להילחם לבית הספר ביידיש; יש לשאוף אליו, להרגיש בחסרונו, לראות ביופיו, שבלעדיו חיינו דלים ועלובים” – מטיף שלמה מנדלסון,– חברו וידידו של זיגלבוים – מראשי העושים למען ציש“א. ציש”א שעוד י“ל פרץ (שנה שנה עולים הילדים ל“אהלו” ועליה הכתובת: “מיר שטאלצע שבת יום טובדיקע יידן” - אנו יהודי שבת ויום טוב גאים…) ודינזון ומאֶדאֶם היו מחלוציה סוללי דרכּה יחד עם דור שלם של מורים ומחנכים – היא ל”בּונד" הביטוי העמוק ביותר לקשריו העמוקים ביותר עם המוני העם, יורשתהּ של תרבות בית המדרש, מזיגה של יצירה לאומית חילונית בחזון הסוציאליזם היהודי, עליה גאוותה.

בין המוסרים נפשם על מפעל ציש“א ביינוש מיכאלביץ': תלמיד חכם, נואם מופלג, מהפכן ותיק, איש העם ומאוהב בעם ובלשונו, הנה הוא נואם בתיאטרון קאמינסקי, בהופעה של ילדי ציש”א: ידיו הצנומות, הלבנות, שלובות לאחור, גבו כפוף מרוב ישיבה בבתי-סוהר ובגירושים, הוא פוסע על הבמה מן הקצה האחד אל הקצה האחר – ופניו קורנות… הילדים סיימו את שיריהם וריקודיהם, ועתה הם צועדים בסַך, בהיקף האולם, מסביב הבמה. צועדים הילדים העניים שבעניים מרחובות סמוֹצ’אַ וסְטאַווקי ונוֹבוֹליפּיאֶ ונוֹבוֹליפּקי… מיכאלביץ' נלהב באושרו… נוטל את אחד הילדים על זרועותיו וצועד עמו, בשורה… אשריו שזכה לכך…

“נבלה”! – כך מכנה הנריק ארליך את הצבעת ה“קוֹלו”, חוג הצירים היהודים בסֵיים, נגד ההצעה לקבוע בתקציב המדינה הפולני סכומים לצורכי בתי-הספר של ציש“א, בדומה להקצבות המיעוטים הלאומיים. יצחק גרינבוים טוען, שצירי היהודים לא יצביעו בעד הצעה חד-צדדית זו, כל עוד לא תוצע הקצבה גם לבתי-הספר העבריים. אך ארליך – בדומה ל”בּונד" כולו – סבור ומשוכנע, שאין סיכוי להסכם יהודי-פנימי בשאלת הלשונות, שאין מקום לפשרה על חשבון זכות הבכורה ללשון יידיש, לשון העם, לשון העמלים והפועלים. “נבלה”! – נענה ההד ברחבי ה“בּונד” העושה מאמצים חלוציים לקיום רשת החינוך ביידיש ולפיתוחה – ויהי מה!

מוסדות החינוך, ילדי טיפוחו של ה“בּונד”, מהדקים קשריהם עם התנועה המקצועית היהודית, עם ועדי ההורים, עם האגודות המקצועיות, וזיגלבוים, המעורה בעם, המבקר בערים ובעיירות, הפעיל באיגוד המקצועי – מראשי העושים.

כסמל חי משמש לו, לזיגלבוים, המעשה באופה היהודי מן העיירה ויסוֹקי ליטְבַסק. שנים נִלבּט כאן, בעיירה זו, בית הספר העממי היהודי בדירה שכורה, וכל חודש ריחפה עליו הסכנה שיגורש ממנה. יושב ראש ועד הורי התלמידים, גרינשפּון, בעל מאפייה קטנה, מחליט לשים קץ למצב זה. הוא מניע את חבריו למאמץ לבנות בית למוסד. והרי משימה נכבדה לבעלי המלאכה הקטנים בעיירה, ורוב כובדהּ מלהיב את מִרצם והם מתנדבים לביצועה בממונם ובעבודתם. לאחר שנה עומד הבניין על תִלו – בניין הלבנים המפואר בעיירה, ואין בידי השלטונות ומוסדות-הפיקוח הפולניים להתנכל לו מבחינה חוקית. אך במקום החוק באה השרירוּת הנפשעת! שלטונות הביטחון במקום מזמינים אליהם את גרינשפּון ומודיעים לו, כי עשרים וארבע שעות ניתנות לו למילוי הצו: לא לפתוח את בית הספר בבניינו החדש, אחרת ישלל רישיון מאפייתו. גרינשפון משיב קצרות: “החלטתי נתונה לכם: עשו במאפייה כראות עיניכם”. מחצית השנה היתה המאפייה נעולה, בעלה רעב ללחם, אך בית-הספר פעיל היה… ואף מאסרו של המורה וכבילתו בשרשראות-ברזל לא הועילה… זה פירושו האמיתי של סעיף 110 בחוקת פולין, המבטיח זכויות ואפשרויות קיום למוסדות-החינוך של המיעוטים בלשונם…

סוף דצמבר 1924, בועידת ה“בּונד”, נבחר זיגלבוים חבר המרכז – ומאז הוא חוזר ונבחר, בכל ועידה, לתפקיד זה. עם זאת הוא משמש מזכיר המועצה המרכזית של האיגודים המקצועיים היהודים בוארשה, ובא במגע עם המועצה המקבילה של הפועלים הפולנים בבירה. לימים הוא נבחר חבר ומזכיר המועצה הארצית של האיגודים המקצועיים היהודים, ומאז 1930 עורכו של “ארבעטער פראגן” [בעיות העובדים]– ביטאון האיגוד המקצועי היהודי בפולין.

עם זאת הוא משמש גם יושב ראש לאיגוד הארצי של פועלי העור בפולין שפועלים יהודים ופועלים פולניים מאוגדים בו, ורבות הוא עושה להגנת ענייניהם ולקידומם של פועלי העור. והוא משמש, במשך שנים, נציגם במוסד העליון של האיגוד המקצועי בפולין. הנער מקְרַסְניסְטאַוו, ששׂבע עוני ודלות, שידע עמל ומָצוק מילדותו, נקרא לעמוד בראש המוסד המרכזי של ציבור הפועלים היהודי הגדול והמסועף בפולין המדינה!

מי זה העליל על יהודי פולין את עלילת הפָּרָזיטיוּת, שוללֵי הגולה הקיצוניים או שונאי ישראל? – על יהודי פולין אשר בנפשם יביאו לחמם, שידם רבה להם בכל ענפי המלאכה והעבודה: הם הם העובדים בתעשיות הטכסטיל בלודז' ובביאליסטוק, מעבּדים עצים בנוֹראַץ ועל נהר הניאֶמאן, הבּורסקאים המפורסמים מקְרינקי, המגדלים גני פירות בקוּזמיר על נהר הויסלה, הסבּלים והמסגרים, השולחים ידם בסַנדלרוּת ובחייטוּת ובאפייה ובשאר מלאכות. הן עז רעבונם לחיי עבודה ויצירה, לחיי תרבות וכבוד, ורק המשטר הקיים מנַשל אותם ממפעלי היסוד של המשק, מעבודת האדמה ומהמִכרות ומבתי החרושת ומהרַכּבות ונועל בעדם את שערי הכניסה אל העבודות הרבות בפקידוּת הממשלה והעיריות והמקצועות החופשיים. לא לחינם חרת ה“בּונד” על דגלו את הסיסמה הגדולה של המלחמה על זכות העבודה, על זכותו השווה של היהודי לעבודה, וגם הקים, ב-1925, מוסד מיוחד המרכז נתונים ועובדות על החרמת העבודה היהודית והפלייתה לרעה.

ויש רעב לעבודה. השלטונות המרכזיים והעירוניים, גם כשהם מבצעים עבודות ציבוריות להעסקתם של מחוסרי עבודה – אין יהודים באים במִניין. אותם סילק השלטון, עוד בתחילת צעדי עצמאותה של פולין, מן העבודה ברכבת, במוסדות ציבור, מבתי החרושת לסיגריות (שבעליהם היו יהודים) ועוד. והרי הממשלה עצמה היא מנותני העבודה הגדולים במדינה.

*

ב-1929 מעלה מרכז ה“בּונד” את סיסמתו החדשה – מלחמה לזכותם של המוני היהודים לעבודה. הוקם מוסד מיוחד לתפקיד זה ובין ראשי פעיליו – זיגלבוים. סיסמה זו לא נועדה, כמובן, לדחיקת רגליהם של פועלים פולנים העובדים במשק ובמוסדות הציבור, אלא למלחמה בהפלייתם לרעה של היהודים ובהבטחת זכותם למקומות-עבודה חדשים. והרי זה קטע במערכה נגד האנטישמיות והחרם הכלכליים ובעד שווי-הזכויות. ואכן, מחוסרי העבודה היהודים הראשונים והמעטים שזכו במקומות עבודה בשירות התחבורה העירוני בוארשה – היו “סנסציה”… ועם כל זה היה הכרח ל“בּונד”, בתנאי המשבר הכלכלי שפקד את פולין ברוב שנות עצמאותה, להימנע מהחרפת יחסים עם הפועלים הפולנים המאורגנים. וזולת זה כרוך כאן רעיון “כיבוש העבודה” בקשיים מיוחדים: שאלת יום המנוחה בשבוע, עניין הלשון… ואירע שפועלים יהודים, המעדר על השכם, הולכים ברחובות וארשה אל העבודה בעבודות הציבוריות – וחסידים אדוקים מתנפלים עליהם. גם בעלי בתי החרושת מעדיפים את הפועל והפקיד הלא-יהודי, שהם זולים יותר ואִרגונם חלש יותר. שני בעלי מפעלי-טכסטיל יהודים בלודז' שהעסיקו אלפי פועלים הכריזו זה עתה, שלעולם יהיו מפעליהם סגורים לפועלים יהודים, כדי למנוע מהם חילול שבת…

ב-1926 מתחילות ההכנות לקיום הקונגרס הראשון של העובדים היהודים בפולין, מוקדש לעניין זכותם של היהודים לעבודה. קדמו לו תעמולה נרחבה ואסיפות רבות באווירה מתוחה. אולם התיאטרון קאמינסקי הומה עם רב, – צירים, אורחים, מוזמנים. הוא, זיגלבוים, פותח את הקונגרס בשמו של ה“בּונד”. ליד שולחן הנשיאות חבריו למפלגה – נוח, ויקטור אלתר¹⁰⁵, עמנואל נוֹבוֹגרוּדֶזקי, אננה רוזנטל ואחרים וכן נציגי פועלי ציון והקומוניסטים היהודים.

את נאום הפתיחה, הוא גם נאום הביסוס הרעיוני, נושא ביינוש מיכאלביץ'. הוא מכריז:

“אם העבודה היא דת, הרי זה בשורה ראשונה לפועל היהודי. לו, לפועל היהודי, העבודה היא פולחן, שכן היא מְשַׁחררתוֹ, מוציאה אותו מן הגיטו ומקַשרתו עם העתיד כאשר העבודה תהיה כורח לכל. מאות הצירים, ההשתתפות בהמון מטעם מוסדות הפועלים, ההֵד הרם אשר היה לקונגרס הזה בקרב כל ציבור הפועלים, משמשים עדות חותכת, עד מה בשֵלה, דחופה ודוחקת היא סיסמת ה”זכות לעבודה“. לא זכויות-יתר דורשים הפועלים היהודים לעצמם, לא זכויות כִּתתיות הם מעלים ביחס לעבודה. הזכות לעבודה זכות אלמנטרית היא כזכות לאוויר, לשמש, לחיים. רחוקים אנו היום מאשליותיהם של פועלי צרפת ב-1848, אשר דרשו מן העולם הקפיטאליסטי עבודה מובטחת. אנו יודעים, כי המשטר האנרכי הקיים אין בידו לארגן את הייצור ולהבטיח לפועלים עבודה קבועה. אולם הפועלים היהודים דורשים לעצמם את הזכות לסבול יחד עם כל מעמד הפועלים, את הזכות להיות מנוּצלים ולהתקיים על משלוח היד הגאה של הפרוליטארי. הפועלים היהודים כבר כבשו עצמם את הזכות למיתרס, את הזכות למהפכה, ועתה מגיעה להם גם הזכות למכונה, למקום עבודה בבית החרושת”.¹⁰⁶

ברכות (גם של נציגי אִרגוני פועלים פולניים), דיונים, החלטות – הצהרת-סיכום עקרונית.

ביטאון ה“בּונד” כותב בשולי הקונגרס:

“אנו כותבים שורות אלו ברושם הרענן של הקונגרס שנסתיים זה עתה, ואשר כוּנס בסיסמה של זכות לעבודה לפועל היהודי. ודאי עוד נחזור לא אחת לקונגרס, להערכת עבודתו הקצרה אך הדרוכה ועמדותיהן של הקבוצות השונות כלפי בעייתו העיקרית. אולם כבר עתה יש לומר, כי הקונגרס חרג מעבר לתחום כל אשר פיללנו. על אף הזמנים הקשים, חוסר העבודה האיום, והמצוקה האיומה השוררת בקרב הפועלים היהודים ואִרגוניהם, נתכנסנו מכל קצוות פולין כמעט 600 צירי פועלים. זוהי העובדה החותכת ביותר, עד מה חריפה הבעייה לפועל היהודי, עד מה עצום בקרב ציבור הפועלים היהודי העניין בפעולה הזאת ועד מה הסיסמה של הזכות לעבודה זיעזעה עמוקות את המוני העם העובד היהודי. הקונגרס היה מחאה אדירה של המוני העובדים היהודים נגד מדיניות-הכְּלָייה המרוּשעת אשר הריאקציה השלטת נוקטת בה נגד מעמד הפועלים היהודי. מעמד הפועלים היהודי בפולין הכריז ברמה ובאומץ, שלא יתן כי ידחקוהו לתוך גיטו כלכלי, שלא ירשה כי יגזלו ממנו את הזכות האלמנטרית לעבודה ולחיים כשאר אזרחי המדינה”.¹⁰⁷

לא יצאו ימים מרובים ופולין נחרדה להפיכה שבוצעה על-ידי פילסוּדסקי. מעתה נפתח פרק חדש של שרירוּת ולחץ. משטרם של קציני פילסוּדסקי מתקדם בכיוון אל הפאשיזם והאנטישמיות. אולם ה“בּונד” ממשיך במלחמתו על הזכות לעבודה, אף שלא נראו לה תוצאות של ממש בים המצוקה היהודית.

ועתה הקיץ הקץ גם על המלחמה הזאת, שנפתחה ברוב התלהבות ואשר תקוות כה מרובות קשרו בה.¹⁰⁸

ב-1927 זיגלבוים נבחר חבר עיריית וארשה מטעם ה“בּונד”. גם בעמדה זו, כשליח של האוכלוסיה היהודית העובדת, הוא מצדיק את האמון שמפלגתו וחבריו רוחשים לו. והרי היתה זו עמדה רבת-חשיבות ואחריות ראשונה בחייהם של יהודי פולין.

הוא מתגורר אז בפָאלֶנִיץ הסמוכה לוארשה והוא כבר אב לשני ילדים – ליוסף בכורו ולרבקה’לה – אך נפשו בל עמו, וגם בביתו הוא, כמו בבית הוריו, אין הוא מוצא טעם ועניין, הוא כדוחקוֹ מתוכו. רעייתו, גולדה, שקועה כל ימיה במלאכתה ליד מכונת-התפירה ובעיסוקי ביתה ובטיפול בילדיה – וכל אלה ממלאים את חוג ימיה ותוכן חייה, ואילו הוא, אווירת חיי ה“בּונד”, העסקנות הפוליטית והמקצועית – חובת חייו, יעוּדו. ומלבד זה, כמובן, אמנים וסופרים – מה מבינה גולדה בכל אלה? מעשה המרד בו אירשׂ לעצמו את גולדה, למורת רוחו של אביו, אִשׁו פג מזמן, ורק אֲפרוֹ הצונן נותר… הלא הם חיי המשפחה, טוֹל אותו בידיך – ויתפורר, שחוֹם אין בו ואחיזה אין בו… רק השיגרה עודה מקשרת אותו לאשתו ולילדיו, אך לבו לאחרת, שהוא זוכרהּ משנות ישיבתו בחאֶלם – צלובה קרישׂטאַל, החיננית והמשׂכּלת. מה טוב ונעים לשהות בחברתה בשעות הפנאי המועטות, להסיח דאגות ולגלגל בבעיות התנועה… ודאי, אין הוא מפקפק בטוב לבה של גולדה, בנאמנותה לו (ואף אמו, בבואה לעתים לוארשה מתארחת אצלה והוגה לה חיבה וגם אחיו), אך הוא, בלבו, כבר ניתק קשריו עמה ואין בכוחו להמשיך ולחיות בדירה אחת עמה – ולימים גם עקר מתוכה… מה יעשה ואין בכוחו להמשיך חייו עמה, שחמימות אמא אין בה ואף לא חברוּת כובשת ולא קסמי אשה – שִׁממון… זה השממון שרדף אחריו כל ימיו – ועתה, סוף סוף, גבר עליו. רוב זמנו בעיסוקי התנועה, בנסיעות, מחוץ לבית, ופועלו הציבורי טעם חייו ועיקרו – והבית טורַח מיותר. גם לאחיו ולאחיותיו אין עמו “סֶנטימנטים” – כביטויוֹ – משָל כאילו ביקש להינזר מכל המעלה בזיכרון את בית הולדתו ועולם נעוריו, מהם נמלט…

שביתות, בחירות, ועידות, הרצאות, – זה מעגל עיסוקו של שמואל מרדכי, המרבה גם בנסיעות על פני המדינה. הוא בא במגע עם המוני העם, עם הפועלים היהודים, עם מציאות חייהם ובעיותיהם. דופק המציאות פועם במעשיו ובדבריו, וגם ברשימות שהוא מפרסם על רשמי מסעותיו בחתימת ז. ארתור. מה לא בא על ביטויו ברשימותיו? פרקי חיים והווי ומחאה נגד קיפוחים ומעשי עוול וגם, כמובן – מלֶקח חייה ומלחמותיה של תנועת הפועלים.

הוא רואה – אולי יותר מאחרים – בזכות מגעו הבלתי-אמצעי עם ההמונים, את תנועת הפועלים היהודית ברִפיונה, בליקוייה, בפילוגה, ולבו כואב בו. הוא חותר ליתר שלמות וליתר כוח וליכוד. אך דומה, כי נוסף על עיסוקיו המרובים והאחראיים מבקשת נפשו של אַרתור מקורות השראה נפרדים, מיוחדים אך ורק לו. הוא מבקשם בשדה הספרות והאמנות, התיאטרון כובש לבו ובשנות השלושים הוא אף עושה שנה בארצות הברית ושליחותו – הפצת הספר היהודי. בכל קטע מן החזית עליו הוא מופקד מטעם ה“בּונד” הוא ממלא תפקידו בהתמדה, במסירות. לא מהוגי הדעות בתנועה הוא; אך מסֶגל נאמני עובדיה המעשיים, מבצעי מדיניותה ודרכה, ויראת כבוד הוא רוחש למנהיגיה וותיקיה, מוריו ומדריכיו, שמבְּאֵרם הוא שותה, ולבו מלא הכרת תודה ל“בּונד” שבזכותו חרג מיוֵון [רפש] הדוחק והאלמוניות, והוא שהניח לו את ההזדמנות להעמיד יכולתו לרשות הרעיון. הוא, זיגלבוים, מחוּליות-השתייה, חוליות-האמצע שבכל תנועה המבריחות את הצמרת עם שכבות-היסוד.

הרי, בראש וראשונה מנהיגו המוכר של ה“בּונד”, רבו הגדול של שמואל מרדכי זיגלבוים, הוא הנריק ארליך איש לובּלין…

זיגלבוים זוכר יפה את לובּלין, בה עשה עוד בימי הצארים ולא אחת הוא מזדמן לשם גם עתה בשליחות תנועתו. עיר ואֵם, מקום מושבו של ‘ועד ארבע הארצות’ ¹⁰⁹, עיר בתי הכנסת ובתי הקברות העתיקים, אך גם עיר מבצר למלכי פולין ששימש בתקופת הצארים בית סוהר לאסירים פוליטיים. כאן מוקמת והולכת אחת הישיבות הגדולות בפולין, ישיבת חכמי לובּלין, כיאה לערשׂ התורה והחסידות ובתי הכנסת שעליוֹתיהם מלאות “שמות” וספרים ישנים, וכל גבעה בה נושמת אגדה יהודית…

כאן יצר ר' יוסף פולאק ¹¹⁰ את שיטת הפִּלפול וכאן ניהל מלחמותיו המהרש“ל¹¹¹, וכאן מָלך המהר”ם¹¹² ובתקופת החסידות פעל ‘החוזה’ הנודע.¹¹³ חכמי לובלין לא רצו להניח אחריהם ספרים, לבל יפסקו כמותם דוקא… העיקר – הלימוד, חינוך דור תלמידים, חסידים ואנשי מעשה. ההשכלה לא העמיקה כאן חרישה, אף שבעיירה שֶׁבּראֶשִׁין חי ר' יוסף רייפמן ובזָמוֹשץ – ד“ר אטינגר וד”ר גליבטר. וכאן, בלובּלין, עמדה עריסתו של מנהיג ה“בּונד” בפולין, הנריק ארליך, מורו ורבו הנערץ של זיגלבוים.

*

אביו של הנריק, חסיד אמיד שנתפס להשכלה, עומד בקשרי מכתבים עם אחד-העם ונמנה עם ראשוני “בני משה”¹¹⁴ ואחר כך בא בקשרים גם עם שמעון דובנוב – צעד נועז ליהודי אדוק, מחסידי פולין, בימים ההם. כאן בא לעולם הערש וולף, הוא הנריק, כאן למד ב’חדר' והוא מגדל פאות ולובש קפוטה שחורה וכובע קטיפה לראשו כשאר ילדי היהודים. בן י“ד הוא חומק מבית אבא לבית אחותו, פושט בגדי המסורה ונכנס לגימנסיה. האב רוגז וכועס אך סופו שהוא משלים עם הבן, הנתפס גם הוא, לימים, לחלום ציון ואף הוא – יחד עם אביו – חבר באגודת “בני משה” – אך בשׁמי הזמן ההוא, האידיאלים הקוסמים של חירות פולין והסוציאליזם כובשים את לבו. הערש וולף הצעיר מצטרף לאגודת הנוער הלומד במחתרת, שאחת ממטרותיה תמיכה בסטודנטים יהודים ששערי מוסדות ההשכלה בממלכת הצאר נעולים לפניהם – ועד מהרה הוא עומד בראשה. לימים הוא מזדמן עם ברוניסלאוו גרוֹסאֵר – מטובי מנהיגיו הצעירים והמחוננים של ה”בּונד" הנערץ על הדור הצעיר – אך הוא עוד שטוף אז כולו בהתבוללות. בקוּזמיר על הויסלה, בצִלם של גני הפרי היהודיים, מפליגים שני הצעירים עשירי-הרוח בחלומות נעורים ובשיחות על העתיד הנכסף – פגישה שטבעה חותמה בשניהם לכל חייהם. בראשית המאה הם מצטרפים ל“בּונד”, יחד מבקרים באוניברסיטאות, יחד מתענים בבתי הסוהר, יחד טורחים בעריכת ביטאוני ה“בּונד”. גם עליהם כעל רבים מראשי ה“בּונד” נודעה אז השפעתו הרבה של ספרו של אוטו באוּאר – “שאלת הלאומים”¹¹⁵ – והוא משמש להם חיזוק בתפיסתם את שאלת היהודים, את שאלת הסוציאליזם של המיעוט היהודי חסר-הטריטוריה. ושניהם כאחד פועלים, במשותף, בוארשה, ב-1912 למען ניצחונו של נציג המפלגה הסוציאליסטית הפולנית יאגאללו, בבחירות ל“דוּמה” הוא בית הנבחרים הרוסי.

גרוסאר מת בדמי ימיו – ועלייתו של ארליך נמשכת. הוא זוכה להיות מפעילי הועד הפועל של מועצות הפועלים והאיכרים בפטרבורג הבירה, וסטאלין משבח את נאומיו הרצופים שכל והגיון. ואחר כך הוא יוצא בשליחות ההיסטורית הגדולה – יחד עם באי-כוח הבּולשביקים (גולדנברג–מיאשקובסקי) הסוציאליסטים-הריבולוּציונרים (י. רוסאנוב) והמֶנשביקים [הסוציאל-דימוקרטיים] (סמירנוב, ריאַזנוב) – להטיף ל“אירופה”, במישרין, “שלום בלי כיבושים ובלי קוֹנטריבוּציות [תשלומי כופר, מיסי מלחמה]”. בדרכו הוא משתתף בועידת המפלגות הסוציאליסטיות בשטוקהולם כנציגה של תנועתו רבת-התהילה ורבת-הזכויות, והיא כבר מפרפרת עתה בין החיים והמוות ורבים מטובי לוחמיה ובוניה נטשוּהָ – ויש העוקרים מחמת המהפכה המנצחת, המהפכה שנתנו חייהם עליה, לפולין שקמה זה עתה לתחייה ולעצמאות. ולעומתם כליטוואק, שחש לרוסיה מארצות הברית עם הידיעות הראשונות על ניצחון המהפכה, כויקטור אלתר, חברו וידידו, הנמשך אליה מאנגליה, כבורוכוב, שבא גם הוא מארצות הברית “לנשק את האדמה הקדושה של המהפכה”, כרבים אחרים… בחאֶלם, בדרך לפולין, נפגש ארליך עם ולדימיר מאֶדאֶם. ארליך עוד נמשך לשם, לרוסיה, למהפכה, למערכותיו של מעמד הפועלים המנצח. אך מאֶדאֶם מבקש לשכנעו שישאר בפולין – “אין ה’בּונד' זקוק לקדושים, הוא זקוק ללוחמים”… ארליך מהסס, אך השיחה בוארשה עם נוח, מנהיג ה“בּונד”, מכריעה. ארליך נשאר בוארשה, שבה ריכוז גדול של מנהיגי ה“בּונד” ופעיליו המנוסים והמחושלים – וכאן גם כמורנר (יוסף לשצ’ינסקי) וביינוש מיכאלביץ וקוסובסקי וויקטור שולמן, ובוילנה יושב ארקדי קרמר ורעייתו פּאַטי – ממייסדֵי ה“בּונד”. ועולה גם הדוֹר החדש של המנהיגוּת, ילידת פולין וחניכת ה“בּונד” הפולני, שאינה אלא המשך ל“בּונד” הרוסי – לדרכו, לפעילותו, לנכוֹנות ההקרבה שבו.

פולין, כתום המלחמה, סוערת, מועצות פועלים בעריה והם כפרלמנט פרולטארי שנציגי כל התנועות והזרמים בו – וארליך מייצג בהם את ה“בּונד”, כשם שהוא מייצגו מ-1919, יחד עם אסתר איווינֶסקאַ ואחיה ויקטור אלתר ומַאוּריצי אוֹז’אֶך¹¹⁶, בעיריית וארשה.

מה גאה, מה אמיצה, מה עצמאית עמידתו של ארליך בעירייה זו, שהוא בה נציג הפועלים היהודים, כל שנות קיומה. האידיאליות של המהפכה הרוסית, הרומנטיקה של תנועת השיחרור הפולנית, התבונה והמעשיוּת של יהודי פולין, אצילוּת וענווה חוברו בו יחד. הרי, דרך דוגמה, הופעתו הבלתי-נשכחת בקיץ 1920, ימי מסעו הידוע של פילסוּדסקי לקייב. הוא, ארליך, שנמלט מברית המועצות, הוא האחד בין מאה ועשרים הנבחרים הנושא ברמה דברו נגד המלחמה, נגד מגמות הכיבוש של האימפריאליסטים הפולנים, בעד שלום לאלתר עם ברית המועצות. וזאת באווירה של לאוּמנות דורסנית, של איבה לוהטת, של יצרים מסוערים, של עלילות על ה“בּונד”, של מאסרים ורדיפות. והרי הטחותיו הנועזות, באוזני הבורגנות הפולנית, על קיפוחם המשווע של המוני היהודים הנתונים במָצוק ובמצוקה ועל שנאת ישראל ועל מדיניות ההפלייה והשוד. הֲיִפלא שביקשו להתנקש בחייו, ורק מסירותם של חבריו ושל המוני פועלים יהודים הצילוהו!

ב-1938, בסמוך לשואה, שוב אין ארליך בודד בעירייה זו. שבעה עשר מבין עשרים נבחרי היהודים נמנים עם סיעתו! וארליך, עליו גאוות ה“בּונד”, הוא גם נציגו בקהילה (שהוא עצמו – משוללי ההשתתפות בה במפלגתו היה) והוא הראשון ברשימת ה“בּונד” בבחירות לבית הנבחרים הפולני. איש המידות והנימוסין, המנהיג המיושב בדעתו ובעל הביטחון הבלתי מעורער באֲמִתו ובאמונתו, השלוו והמתון, משָל רואה הדברים בפרספקטיבה רחוקה, בהירה…

הנריק ארליך וידידו-חברו ויקטור אלתר, ארליך-אלתר כמארכס-אנגלס לתנועת ה“בּונד” בפולין המדינה! אף הוא, אלתר, בן אמידים, אביו סוחר יערות במְלאַווה, נופו של הסופר יוסף אוֹפּאַטוֹשוּ [‘ביערות פולין’], גורש מהגימנסיה (“בכּרטיס זאב”), טעם טעם בתי סוהר וגירוש סיביר וב-1921, בשנת המשא ומתן על השתלבות ה“בּונד” בקומינטֶרן, מבריח את הגבול למוסקבה, להשתתף בדיונים, נאסר שם וחוזר לפולין. וכאן הוא פורש כנפיו בפעילותו הסוערת באיגודים המקצועיים, בקואופרציה הפועלית, לוחם מובהק, נואם שנון, עֵר לכל קיפוח ועוול, מתנדב למערכה [מלחמת האזרחים] בספרד. הוא, אציל-הרוח, חניך תרבות פולין, מתמזג כּליל, בכל נפשו ומאודו, בעולמם של חייטי רחוב פּאַוויאַ וסַבּלי כיכר מוּראַנוֹב, ללא הפרד ומזיגה. זו לו כבוד ושליחות. ועם זה אין הוא מבקש, מנהיג הפועלים היהודי שעושר וייחוס מוצאו, המהנדס המשכיל, חניך אוניברסיטאות במערב, ל“כַפּר” על מוצאו ולפצות מצפונו.

המשטר הקפיטאליסטי על העוול והדיכוי, הניצול והשיעבוד הכרוכים בו, הם לו מועקה אישית לבלי יכולת לשאת בה. האנטישמיות היא לו – חרפה, פצע צורב, קלון אנושי. ב-1938 הוא כותב, ב“פאלקס צייטונג” [עיתון העם] – וחרותים הדברים בלבו של זיגלבוים, כאילו תמול שלשום קראם:

“יהודים פשוטים אנו, ללא גאווה, ללא בושה. משום כך גם לא היה לנו הצורך ל”גלוֹת" יהדותנו בעקבי האנטישמיות. ואין אנו נתפסים להתלהבות עם גילוי זה. יהודים ללא לאוּמנות, יהודים הקושרים גורלם, קודם כול, במערכה בעד הסוציאליזם, יהודים שדַי להם במולדת אחת, כאן, במקום שהם חיים בו – זה ה“בּונד”! שוב מתרגשות התנפלויות על יהודים במרכז הבירה – בגן הסאכּסי. הֲמונעים פועלים יהודים רגליהם משטח “מסוכן” זה? אדרבא, על אף המכות הצפויות להם עומדים הם על זכותם לנשום אוויר צח ולהתגונן מפני תוקפים.

ואכן, בזכות לטייל בגן הסאכּסי משתקפת, בזעיר אנפין, זכותם לחיי אנוש בפולין.

על זכות זו לא נוותר מרצון. ונלחם בכל מי שיבקש לגוזלהּ מאתנו. ולא נשקוט עד אשר תובטח לכל העובדים בפולין. ואנו נכונים לשלם כל מחיר להשגתה. זאת תורת ה’בּונד'".

משנת 1936 גואים ועולים בהתמדה גלי הדיכוי הפאשיסטי בפולין, מצוקת היהודים ויאוש הנוער, גוברות הרדיפות נגד תנועת הפועלים, פושטים הרעב, המָצוק וחוסר העבודה, תוכפים מאורעות דמים, שביתות והפגנות. השפעות גרמניה הנאצית מעודדות את הפאשיסטים והבּריונים הפולנים למיניהם… במארס מכריז ה“בּונד” על שביתה כללית, שביתת מחאה נגד הפרעות הנודעות בעיירה פשִׁיטִיק, שהם מאותות החרדה שפקדו את המדינה ויהודיה. המוני יהודים – בעלי מלאכה וחנוונים – מצטרפים למחאה, יוצאים להפגנות, משתתפים באסיפות (עתים גם עם פולנים), רואים ב“בּונד” את המפלגה בהא הידיעה והיעוּד במלחמתם על זכויותיהם, על קיומם וכבודם, על ההווה שלהם… הלא כך נענו לקריאתו לפני שנים רבות, בהרימו את נס המחאה הלוהטת נגד עלילת-הדם (עלילת בייליס) בימי המשטר הצארי…

ה“בּונד” פורשׂ את יריעת המחאה נגד גזירת “ספסלי הגיטו” באוניברסיטאות פולין¹¹⁷. הוא אף נלחם נגד גזירת השחיטה המכסה ערוותהּ בעלי-תאנה של מניעים הומאניים כביכול, ואין צריך לומר נגד החרם על העבודה היהודית ודחיקת הרגליים מחיי הכלכלה ונגד סגירת החנויות בימות א' הפוגעת קשות בחנווני היהודי.

עם זאת עולה לשיאים חדשים המלחמה המרה בציונות. את הלוּזוֹנגים [הסיסמאות] הנודעים של ז’בוטינסקי על ה“פינוי” (האֶבקוּאַציָה) של המוני יהודים מפולין ושל גרינבוים על “מיליון היהודים המיותרים”¹¹⁸ – מְנַגֵד ה“בּונד” לנשק זועם בציונים לזרמיהם ולפלגיהם. הוא מתקומם בכל להטו נגד ראיית היהודי בגולה בניווּנו הרוחני והלאומי, נגד הראייה – שמקורה בפינסקר, בהרצל ובנורדוֹי – של היהודים גוף זר בין עמי הרוב, גוף חסר-חיים-ועתיד. ונהפוך הוא: ארץ ישראל היא חלום והעברית – אוטופיה. יהודי פולין הַאזינו – קורא ה“בּונד” – זאת תורת הציונות: יהודי אחד ליד הירדן שקול כנגד חמישים ליד הויסלה… זאת תורת הציונות המסייעת לאנטישמיות, למגמות עקירתכם והחרמתכם, המשפילה אתכם ומְמָאֶסֶת קיומכם בעיני עצמכם. וגם מחנות החלוצים בקיבוצי הכשרה, בני טובים אלה, אף הם מגמתם לגזול פת לחמם של הפועלים ולהתחרות בהם בעבודה זולה. ואילו תורת ה“בּונד” היא: אי-כניעה, מלחמה, קיום בזכות ולא בחסד, קיום שווה-זכויות, כי דורות אנו יושבים על האדמה הזאת, כי דמנו וזיעתנו הִרווה…

היטלר באופק, משטר איבת היהודית הבהמית באופק, הרדיפות, הנישול, ההפלייה וההתנקשות בזכות קיומם של היהודים בפולין גוברים והולכים – ובקונגרס הציוני בפראג, ב-1933, נשמעים קולות ששוב אין טעם ואין סיכוי במלחמה למען שווי הזכויות של היהודים בגולה. העיקר, הפתרון – ארץ ישראל. ודאי שמצויים מנהיגים ציונים כגרינבוים, כסוקולוב, שעצם ההתעללות ביהודים פוגעת בגאוותם האנושית ומעליבה אותם. “עוד יום יבוא – מכריז סוקולוב מעל במת הקונגרס – ופרעות ביהודים יהיו לדראון עולם, ממש כשריפת המכשפות בימי הביניים”.¹¹⁹ ובקונגרס לוצרן, 1935 הוא אומר:

“אין לך טעות גדולה מזו לראות את הציונות ואת שוויון הזכויות כשני הפכים הסותרים אהדדי, או ניזונים אחד מחורבנו של השני… יהדות גיטוֹאית משוללת זכויות אין בכוחה אלא לבנות גיטו חדש”.¹²⁰

שְׂמַע מינֵהּ [לומד אתה מכאן], גם המחייבים את המלחמה על הזכויות – הזכויות הן להם, לציונים, אמצעי למטרה אחרת ועיניהם נשואות למזרח [לא"י] , ואין בידם ואין בכוחם להתמזג לחלוטין עם צורכי-השעה הדוחקים של ההמונים היהודים. כללו של דבר: אין ליישב את הניגוד בין ההַכא להַתם, אין לגשר בין מצוקת ההווה לחזון העתיד, בין יידיש לעברית. והעתיד הצמוד לארץ הרחוקה על הירדן הוא אוטופיה, אשלייה, הֶיסֵט מצורכי חייהם וממלחמתם של המוני העם. עינינו הרואות את החוזרים משם, עינינו הרואות את מאורעות הדמים.

ודאי מצער דבר המאורעות בארץ ישראל, אך היא הנותנת: אין ארץ ישראל – הפתרון. אין דרך זולתי המאבק, על אף הלחץ הגובר של המשטר, על אף מחנות הריכוז ובכללם המחנה המאוּיים במבצר בְּריסק, בו מתענים עתה יחד עם האסירים הקומוניסטים והרמן ליברמן, מגיבורי שיחרורה של פולין, מדמויות הבראשית של פ.פ.ס…. צא וראה כיצד עמד ב“משפט בּריסק” הנודע, כיצד קידש את שם הסוציאליזם… בפולין זו, ששר החוץ שלה עוסק בתוכניות לגירוש יהודי פולין ויישובם במרחקים, שנשיאהּ מתעלס בציד ביערות בּאֶלובאֶז עם שר הדמים גאֶרינג… כפולה ומכופלת אחריותו של ה“בּונד” ושליחותו – הלאומית והסוציאליסטית.

ביטוי ודריכות זו בכרוזי ה“בּונד” מן השנים ההן:

"שליש מאוכלוסית ארצנו מיעוטים לאומיים הם. היחס ליהודים, לאוקראינים, לגרמנים, לרוסים הלבנים ולליטאים הוא כאל זרים, כאל אורחים לא-קרואים. אולם אנו אין אנו רואים עצמנו זרים. אנו הפועלים היהודים, יחד עם כל מעמד הפועלים של פולין, הננו בוני המדינה וזכויותיה – זכויותינו. ושעל כן אנו מוחים בכל כוחנו נגד החרם על פועלים יהודים, נגד הרדיפות והגזירות על כל המיעוטים הלאומיים, אִרגוניהם ומוסדות התרבות שלהם. אנו דורשים:

אפשרות מלאה להתפתחותם התרבותית של כל עמי פולין!

זכות להגדרה עצמית לעַמים הטריטוריאַליים!

אוטונומיה לאומית-תרבותית להמוני העם היהודים!

בתי ספר חילוניים חינם בלשון האֵם של הילד!

זכויות מלאות לבתי הספר העממיים ביידיש!

זכות עבודה לפועלים היהודים!

הלאה הפאשיזם! הלאה המלחמה!

הם מבקשים להרעיבנו, לשלול מאתנו אפשרות חיים בארץ, שהיא ארצנו, ארץ כל עובדים, מבקשים לכפות עלינו הגירה ופינוי. הדבר לא יעלה בידם, גם אם מנהיגי הלאוּמנות היהודית יסייעו בידי האנטישמים הפולנים! כאן, בפולין, נולדנו, כאן אנו עובדים, כאן נחיה, כאן נישאר! אין אנו בודדים במערכה. עִמנו המוני העובדים הפולנים, המוני העובדים של שאר המיעוטים הלאומיים".¹²¹

*

בסתיו 1936 עובר ארתור ללודז‘, מרכז התעשיה והפועלים הגדול, העיר השנייה בפולין. לא אכסניות של תורה ותרבות כאן – צביונה של העיר ארובות בתי חרושת, עבודה ופְרַקמַטיָה [מסחר]. ובלודז’ תנועה חזקה וענפה ל“בּונד” ועוד ניכרים בה עקבי פעולתה והשפעתה של אחת הדמויות הנעלות בתנועת הפועלים היהודית וביהדות פולין, הלא הוא ישראל ליכטנשטיין ישר הדרך וטהר הנפש. מרכז ה“בּונד” סבור, כי לאחר מותו של ליכטנשטיין ראוי הוא, ארתור, למלא מקומו. הוא עצמו, ארתור, לא נתלהב להצעה זו, אך חבר בעל משמעת הוא – והוא ממלא את החלטות המרכז.

מזכיר סניף ה“בּונד” בלודז‘, אך למעשה ידו רבה לו בכל הפעולה המסועפת של תנועת הפועלים היהודית במרכז זה, ומאז סוף 1938 גם שליחהּ בעיריית לודז’. במרכז זה, מעל במת העירייה, נשמע ברמה קולו, קול ה“בּונד” בפולין, והוא חדור דריכות מלחמתית לזכות החיים והעבודה של הפועל היהודי, לזכותו לתרבות ולבתי ספר בלשונו ולשווי זכויות בכלל, לשינוי המשטר ולסוציאליזם. בעיריית לודז' רוב לסיעות ה“בּונד” והפ.פ.ס., אך המיעוט הפאשיסטי-האנטישמי מלא תקיפות וחוצפה. ודאי, פ.פ.ס. אינה ברוחו של ה“בּונד” מהרבה בחינות; היא מפלגה סוציאליסטית פולנית ולא המפלגה הסוציאליסטית של פולין. רובם של מנהיגיה אינם מודים בזכות היהודים לבית ספר שלהם בלשונם הם, ועוד. אך הם שותפיו הטבעיים ובעלי בריתו במערכה המקצועית, בחזית המאבק באנטישמיות ובפאשיזם ובעד חופש ודימוקרטיה בפולין. כאן, במערכה זו, עומד באומץ לב, הקברניט היהודי הפועלי שמואל מרדכי זיגלבוים, ואתה מרגיש ויודע: לא פאתוס מלאכותי בפיו ולא דברי מליצה ותיאוריה. ממעמקי המציאות הקודרת נגזרים דבריו, ממעמקי המצוקה והשִעבוד והקיפוח.¹²²

והנה הגיעה הידיעה על מותו של ארקדי קרמר, מל“ו צדיקי התנועה, בשנים האחרונות מראשי הטכניון היהודי בוילנה וה”בּונד" עוטה אבל. נסתלק עוד אחד משרידי הראשונים, מייסדו בפועל של ה“בּונד”, שסימל בחייו את רציפות קיומו ברוסיה ובפולין, זה הקיום שנחצה במהפכת אוקטובר. יחד עם ראשי ה“בּונד” ונציגי מוסדותיו ואִרגוניו השונים, אץ שמואל מרדכי זיגלבוים לחלוק כבוד אחרון לחבר הדגול.

ובוילנה – תכונה רבה: משלחות, זרים, דגלים. הכל יודעים: נעקרה אבן מאבני-היסוד… אמנם הוא לא היה פעיל הרבה אחרי מלחמת העולם, שׂבע שנים ומעשים היה, ושונים התנאים בפולין העצמאית מתנאיה של רוסיה הצארית… אך הוא נערץ כל השנים, כאגדה חיה, שונא המליצה ואוהב האמת, איש הרצון החזק והשכל החריף החודר ובוחן, שעולם חוקי המתמטיקה והפיזיקה עולמו, ועִם זה צנוע ופשוט וטהור בהליכות חייו וביתו – נזיר ואיש הברזל בדמות אחת. עוד זוּבַּאטוֹב, ראש בלשי הצאר, ניסה כוחו אליו – והוא אז אסיר צעיר בציפורני הנוגשׂים – בפיתויים ובאיומים, ולא יכול לו. לא נואם ולא סופר – איש המעשה, איש האירגון, איש שיקול הדעת המפוכח והמאוזן, שהכל חרדים לגזר דינו. פאר התנועה. עתה הוא מובא לקברות בוילנה זו, ערשׂ תנועת הפועלים היהודית, שלא לקתה מעולם בנחיתוּת נוכח תרבויות עמי הרוב; וילנה ששיגרה לפני כמה דורות, ל’ועד ארבע הארצות', רשימת של“ג [333] תושביה שמילאו כרסם בתלמוד; וילנה שהיתה ראשונה למרד בחוגי ההשכלה הסוציאליסטית ולמעבר לשיטות התעמולה הנרחבת, הקשורה בצורכי היום-יום הדוחקים של העובדים – זה המעבר שבו נעוצה ראשית צמיחתה של תנועת הפועלים היהודית. ארקדי הוא שהיה, בחוברת-ראשונים דלה, פֶּה למעבר הזה, לברית בין ההמון היהודי לבין האינטליגנציה הצעירה, לברית שהולידה את ה”בּונד" והוא, מראשוני פעילי המפלגה הסוציאל-דימוקרטית הרוסית, שכינס את ועידת-היסוד של ה“בּונד”, והוא שהציע את שמו. אכן, יש קונה עולמו בשעה אחת, במעשה אחד…

ודאי, קדמו לו יחידים כגון מאַרטוב, נכדו של ארז צֶדֶרבּוים שלא השלים, בראשיתו, עם נחיתות מעמדו של העם היהודי ודרש הסברה בלשון יידיש בקרב המוני היהודים; אך הוא, ארקדי, לא זה בלבד שניסח את הצורך ביִיחוד שליחותו ואירגונו של הפועל היהודי אלא אף התמיד בו עשרות בשנים ועד היום הזה, בו יסתם הגולל על חייו באדמת וילנה. רבות צפוּן בשם זה, וילנה, להמוני המתכנסים ללוויתו של ארקדי. יודע זיגלבוים, כי אזורי פולין הקונגרסאית היו תמיד מפותחים יותר בתעשייתם, אולם היהודים בהם גם מושפעים יותר מכוחות-חוץ, מלשון עַם הרוב ומתרבותו, אך הלב היהודי הפועלי פועם כאן [בוילנה], מאז שחר ההתעוררות החדשה בעם, מימי השביתות הראשונות של הצורפים והאופים היהודים, מאז הוּחג כאן ב-1890 לראשונה, חג האחד במאי; ומאז שלחו פועלים יהודים רבים מוילנה ב-1895, במות פרידריך אנגלס, מכתבי-השתתפות באבל למפלגה הסוציאליסטית הגרמנית… כאן היה תמיד, כידוע, יותר אירגון, יותר מלחמה כלכלית, יותר מלאכה – ופחות חטטנות עיונית, וגם פחות מגמות הגירה וטרור. שלא בדומה למינסק שבה עסקו אנשי ה“בּונד”, על דעת עצמם בייצור פצצות ואבק-שריפה והיו בו קבוצות שטענו: “היד האחת ל”בּונד“, האחרת – לאקדח”… והיה בכל אלה פועַם האמונה בכוחות עצמו של הפועל היהודי שבלעדיו אין סֵבֶר ואין טעם למלחמת היהודים על שיחרורם, של ההמון העובד והפשוט, שיותר מתפקידו במשק ובמלחמת המעמדות איחדוּהו וליכדוהוּ המָצוק והדלוּת והמצפון העֵר ובקשת האמת והצדק שבדם. לא לחינם אמר פלאֶכנוב, כי “הפועל היהודי הוא חלוץ תנועת הפועלים הרוסית”.

התהלוכה הארוכה צועדת בסך… הרי הנריק ארליך, קומתו הגבוהה בראש מצעד האבל, ראשו מורכּן, זקנו המלבין… משלחות רבות רבות… בסמוך לכאן, בעיירה-זֶרֶת [זעירה], סְוֶויינְציאַן, נולד ארקדי, כאן שימש אביו – כאביו של זיגלבוים – מורה, מלמד, ומכאן המריאו הבנים והבנות לכרך גדול, לתרבות רוסיה, למערכות המהפכה… וכמותו ידע גם הוא עוני ומחסור מנעוריו. אמו שותקה – ומתה כעבור זמן – משנודע לה על מאסרו הראשון של בנה אהובה… ואין זו אשמתו של ארקדי, שתהום נפערה, לימים, בין תנועת המהפכה הכללית לבין תנועת הפועלים היהודית; ודאוּת היתה בו בארקדי כשם שוַדאות בו, בהמון הגדול המלווה אותו עתה למנוחת עולמים, שאין פדוּת ואין סתירה ביניהן. ונהפוך הוא… הגורל המר התאכזר לתנועה, אך היא – עיניו הרואות – לא נפלה ברוחה ולא כרעה ולא נכנעה והיא דבקה עד היום באמונתה, בדרך אשר סללוּהָ ראשונים. אכן, מצויים מנהיגים בודדים, אכולי ספק בצדקת הדרך, דרך ה“בּונד” בשדה הסוציאליזם ובשדה פתרון השאלה היהודית, כמו כּמורנר - לישצ’ינסקי, למשל, אך הרוב המכריע לא סטה כמלוא-הנימה משבילוֹ.

בין הצועדים בלווייה – דמות חסונה, רחבת-כתפים, גרומה, על ראשו הגלוי שער בהיר כשׂער זקנו הארוך, נוסח טולסטוי, תכלת אפורה תמימה בעיניו, חיוורון נזירי בפניו – וידים ארוכות, חזקות… דומֶה, אחד אַפּוֹסטוֹל [שליח הנצרוּת] הנוטל את מקל העץ העבה ופושט במדינה להטיף תורתו… וירגילי.

מה אירע לו שכרע צנח באמצע מצעד-האבל, חולשה היא, או סרטן הקיבה הוא המציק לו?

חברים אצים אליו להחזיק בו, לעודדו, להביאו למקום מנוחה. הוא מסרב. עיניו הטובות מלטפות את העומדים סביביו בחרדה. חיוורון פניו היה לובן ותכלת עיניו דהתה קמעה. כולו טוהר וזוך. אין רבב על בגדו, כשם שאין רבב על נפשו.

וירגילי כהן, מי לא ידעוֹ במשפחת ה“בּונד” ובוילנה בכלל, שהוא תושב-קבע בה משנת 1918?

בן אחיו של מרדכי בן הלל הכהן, משפחת סוחרים, חסידים קנאים, שר עם אביו זמירות ב“שלש סעודות” עם קבצנים ובעלי מלאכה מדולדלים – ואחיו הבכור, יעקב, כבר יצא להטיף ביניהם את תורת הסוציאליזם היהודי, ה“בּונד”. לא יצאו ימים מרובים והנער הצעיר, מוטקה, שיצק מים על ברכיו של ר' חיים סולווייציק בבריסק וישב על ספסל הישיבה בוולוז’ין, יצא אף הוא בדרך אחיו הבכור. והוא כבר עורך, עם י. ח. ברנר, את ביטאון ה“בּונד” בהומליה [הומֶל] ‘דער קאמף’ [המאבק], ומיטב נעוריו הוא מְעָרֶה יוצק בהתנדבות ובהתמכרות לתנועה שכבשה את לבו. הוא מסובב על פני עיירות ה’תחום‘, בידיו סלים גדושי “ספרות” שנדפסה בדפוס אחיו הבכור, נודד ממקום למקום, מפגישה לפגישה, מאסיפה לאסיפה ושיאי פעילותו – עמידתו מול פורעים משוסים בראש ההגנה העצמית בפרעות עקובי-הדמים בז’יטומיר ועמידתו מול תותחי צבא הצארים במיתרסי 1905 בלודז’.

אותם הימים נתפרסם בעיתון חוץ-לארץ של ה“בּונד”… נֶקרוֹלוג [הספד] לזכרו. הכל סברו שנתן חייו במערכה. אך עוד יעד לו הגורל שנות חיים עשירי פעילות, ושנות חיי רוח עצורים עשירים מהם. אחרי כישלון 1905 פשטו שמועות שמרה-שחורה תקפתוֹ. הוא התכנס לתוך עצמו, פרוש מהעולם, שימש מנהל חשבונות ופועל בוּרסקאי בעיירות נידחות ליד וילנה. והוא עתה מבאי בית המדרש ומחפש ניחומים בסוגיות התלמוד. באופק חייו מופיעה ארץ ישראל כמחוז געגועים טמירים, והוא אף מארגן קבוצת חברי ה“בּונד” לעלייה אליה. והוא אדוק וחרד, ומקיים מצוות…

כל חייו קיים מצוות… מעולם לא היתה פדוּת בין דבריו למעשיו. ממעט בדיבור ומרבה בעשייה. מאז כרת “ברית לחיים ולמוות”, בנעוריו, עם שנים מחבריו, שפצעו ידיהם ובדמם חתמו אֲמָנַת הקודש… עם פרוץ מלחמת העולם והוא חוזר למערכה, למהפכה, ל“בּונד”, ועד סוף ימיו…

הוא היה, בפולין העצמאית, מאנשי-המעשה, המעשה אשר בו שזור וארוג היה גם שמואל מרדכי זיגלבוים. לא דַבָּר העומד בשער ולא נציג הרבים, אלא איש העשייה הרצופה, האפורה, שעבודתה שׂכרה, ומה רבה ועמוקה יראת-הכבוד שהוא רוחש לעבודה הגופנית, הפשוטה והאפורה! אם פועלים יהודים מובטלים מסרבים לצאת לעבודות ציבוריות בוילנה – נחלץ וירגילי, כדי לשמש להם דוגמה, ועוסק בחפירת תעלות. ואם יש לעשות להפצת ה“פאלקס צייטונג” – הוא בראש המפיצים. והוא מפעילי ייוו“א ומוסדות החינוך היהודי וכמובן ב”אורט" והטכניון היהודי ובקורסים להשתלמות בעלי-מלאכה, ובמכון המדעי ייוו"א, וראש דאגתו – הנוער, הנוער היהודי שסיכויי עתידו כה דחוקים בפולין המדינה… וזה מקרוב חזר מביקור בארץ ישראל ואימרה מופלאה אחת הניח, המעידה, אולי, על ליבּוּטיו הפנימיים יותר מאשר כל פולמוס וויכוחים: רוח הקודש מתגוללת ברחובות הארץ – אמר.

הכל מרגישים: אבק-פרחים ריחני של חידת-קסמים שרוי על אדם זה, שבנעוריו, במרתף-המחתרת, דבק בו שם-הסתרים וירגילי. וירגילי הוא כינויו של המשורר אשר צִלו ליווה את דנטה בשבילי הגיהינום וגן העדן…¹²³ הֲטעם הוא, או שמואל מרדכי זיגלבוים, העומד בסמוך לו, גם מטעמו של גן עדן?

אַך לפתע משתררת דומיה בבית העלמין היהודי. צלילי “השבועה” העולים מאלפי גרונות מפסיקים את הגותו של זיגלבוים. דומה נשכח גם ארקאדי, נעקרה תשומת הלב מוירגילי, והוא מתייחד כליל עם משפחתו הגדולה, עם אהבתו, עם ה“בּונד”. –

אַחִים וַאֲחָיוֹת לֶעָמָל וְלָעֹנִי, / ברידער און שוועסטער פון אַרבעט און נויט,

עַם מְפֻזָּר וּמְפֹרָד, / אַלע וואָס זיינען צעזייט און צעשפּרייט!

יַד אַחַת, יַד אַחַת – הַדֶּגֶל מוּכָן, / צוזאַמען, צוזאַמען, די פאָן – זי איז גרייט,

מְפַרְפֵּר הוּא בְּזַעַם, אָדֹם מִדָּם, / זי פלאַטערט פון צאָרן, פון בלוט איז זי רויט, –

שְׁבוּעָה הִיא, שְׁבוּעָה לַחַיִּים וְלַמָּוֶת! / אַ שבועה, אַ שבועה, אויף לעבן און טויט!

שָׁמַיִם וָאָרֶץ יִשְׁמְעוּ קוֹלֵנוּ, / הימל און ערד וועט אונז הערן,

עֵדִים כּוֹכְבֵי הַמָּרוֹם, / עדות - די ליכטיקע שטערן,

שְׁבוּעָה הִיא, שְבוּעָה שֶׁל דָּם וּדְמָעוֹת / אַ שבועה, אַ שבועה פון בלוט און פון טרערן –

נִשְׁבַּעְנוּ, נִשְׁבַּעְנוּ, נִשְׁבַּעְנוּ! / מיר שווערן, מיר שווערן, מיר שווערן!

נִשְׁבַּעְנוּ לִלְחֹם לְחֹפֶש וָצֶדֶק / מיר שווערן צו קעמפן פאַר פרייהייט און רעכט

בֶּעָרִיצִים וּבְעַבְדֵיהֶם; / מיט אַלע טיראַנען און זייערע קנעכט;

נִשְׁבַּעְנוּ מַגֵּר אֶת חֶשְׁכַת הַלַּיִל,/ מיר שווערן באַזיגן די פינצטערע נאַכט

אוֹ כִּנְפֹל גִּבּוֹרִים נִפֹּל בַּקְּרָב! / אָדער מיט העלדנמוט פאַלן אין שלאַכט!

שָׁמַיִם וָאָרֶץ יִשְׁמְעוּ קוֹלֵנוּ וכו' / הימל און ערד וועט אונז הערן, אאַז“וו, אאַז”וו.

נִשְׁבַּעְנוּ עָמוֹד בְּמִלְחֶמֶת מִצְוָה / מיר שווערן צו פירן דעם הייליקן שטרייט,

עַד אִם יָקוּם וִיחֻדַּשׁ הָעוֹלָם. / ביז וואַנען די וועלט וועט נישט ווערן באַנייט:

לֹא קַבְּצָן עוֹד, לֹא גְּבִיר, לֹא אָדוֹן / קיין קבצן, קיין נגיד, קיין האַר און קיין שקלאַף; וְלֹא עֶבֶד;

וְחַלָּשׁ וְגִבּוֹר יִשְׁווּ גַם יַחַד! / גלייך זאָל ווערן ווער שטאַרק איז און שלאַף!

שָׁמַיִם וָאָרֶץ יִשְׁמְעוּ קוֹלֵנוּ / וכו' הימל און ערד וועט אונז הערן, אאַז“וו, אאַז”וו.

אֱמוּנִים אֵין קֵצֶה נִשְׁבַּעְנוּ לַבּוּנְד, / מיר שווערן אַ טרייהייט אָןרענעצן צום “בונד”,

רַק בְּיָדוֹ גְאֻלַת עֲבָדִים, / נאָר ער קאָן די שקלאַפן באַפרייען אַצונד.

דִּגְלוֹ הָאָדֹם שָׁט רָם וְרָחָב; / זיין פאָנע, די רויטע, זי ווייט הויךון ברייט;

לַחַיִּים וְלַמָּוֶת לוֹ אֹמֶן נִשְׁבַּעְנוּ! מיר שווערן אים טרייהייטויף לעבן און טויט!

שָׁמַיִם וָאָרֶץ יִשְׁמְעוּ קוֹלֵנוּ וכו' / הימל און ערד וועט אונז הערן,אַז“וו, אאַז”וו ¹²⁴

בדמדומים מתפזרת משפחת ה“בּונד” – להמשך המערכות.

ב-1937 חוגג ה“בּונד” את מלואת ארבעים שנה ליסודו – והיה זה לו, לזיגלבוים, חגו האישי. הכרוז שהוצא על ידי המרכז, כתעודה קדושה היא לו ושירת חייו ארוגה בה. הכרוז פונה בקריאת-עידוד-ומלחמה אל המוני היהודים אשר בפולין, אשר הכל מבקשים לכלותם ולגרשם, כי קדרו שמי אירופה – עַם גרמניה בכלא הפאשיזם וכמותו עַם איטליה ועָקַת המשטר בפולין גוברת עם המשבר של הקפיטאליזם ועם ההכנות למלחמת עולם אימפריאליסטית חדשה.

אך ה“בּונד” כבר ראה משטרי דיכּוי ועריצות בהתמוטטותם – מטעים הכרוז. הן הוא עצמו צמח ממעמקי החיים היהודים בתהום החשיכה של רודנות הצארים. ה“בּונד” נפח רוח חדשה באדם העובד היהודי ומילא לבו באמונה חדשה; ה“בּונד” עורר בו רגש הכבוד האנושי וכתוצאה מכן – ההכרה הלאומית, הצורך בתרבות לאומית עצמית. כשווה בין שווים שילב את הפועל היהודי בעולם חדש וגאה – עולם הפרולטריון הלוחם. ה“בּונד” הוא שהקנה לאדם העובד היהודי את ההרגשה ואת ההשׂגה של המדינה, את תודעת הקשר בין גורלו לגורל ארץ מגוריו ונטע בו את האמונה החזקה, שבמקום בו הוא חי, בארץ לה הוא מוסר כל עמלו, עליו להילחם בכל כוחו על זכויותיו בה.

ה“בּונד” לימד את הפועל היהודי, שכוחו לא באחדות לאומית עם מנצליו, הגבירים ומשרתיהם, הכלֵי קודש, כי אם במלחמת מעמדות נגד הקפיטליסטים ללא הבדל לאום, ובאחדות בינלאומית של כל העובדים והמדוכאים.

את איש העבודה היהודי המושפל עשה ה“בּונד” פועל בעל הכרה מעמדית, סוציאליסט מהפכן.

אכן, ה“בּונד” הוא במצור, אך כוחו גובר עולה, הוא המִבצר נגד היאוש, נגד הבהלה, נגד אשליות-המַדוּחים. הוא התקווה, בו הישועה. הוא החזית האמיתית לשִחרורם של המוני העם היהודים. והוא, זיגלבוים, מראשוני המצביאים בחזית זו, הוא שוליית האופים לשעבר, מגידוּלי הדלוּת היהודית, בשר מבשרו ועצם מעצמותיו של העם, עלה לאחריות רמה זו. הֲיעמוד בה בסערת הזמנים?

מה רבה התכונה – המונים חוגגים נוהרים לאסיפות ולהפגנות. זרמי חיים בוקעים ממעבה האדמה של העובד היהודי בפולין המדינה. “אחים ואחיות לעבודה ולמצוקה…” אך לא רק יום חג הוא ל“בּונד” כי אם גם יום גיוס למערכות הצפויות.

באחת האסיפות, בוארשה, יושב לידי המשורר אורי צבי גרינברג. – מספר זיגלבוים: “מיהו האיש שהופיע על הבמה? – שאלני. – ראשו, כל דמותו אומרים שירה… האם לא הרגשתָ בחלוף כּעין זרם החשמל באולם משהופיע הוא? זו שירה…”

באצבעות רוטטות אחז בזרועי, רכון לפניו, מבטו נעוץ בראשו של האיש על הבמה, שישב צנוע, דחוי בפינה.

“אל ידבר – המשיך – אל לו לדבר… רק יראה מזמן לזמן את ראשו…”

היה זה נוח [פורטנוי], נוח שלנו – מעיר זיגלבוים.

הוא לא נאם. רק לעתים רחוקות מאד. אך מי עוד כמוהו היה מקובל על ה“בּונד”, מי עוד כמוהו היה מעין התגשמות חיה של ה“בּונד”?

גבה קומה וצנום. פנים נפולים, מעוגלים, עיניים גדולות, שחמימות וטוּב בהן וריסים כהים תלויים מעליהן… אף-איכרים רחב – ועצמות לחיים בולטות. שפם משופע, שׂב, של אחד אציל פולני גאה, תלוי מעל פיו… דיבורו מועט, כשוקל כל מילה. כל חייו בתנועה, במוסדות, בישיבות, חיים אחרים אין לו. את אשתו כמעט ואין רואים עמו… את בתו – לעולם לא. חייה בעולם אחר, בעולם התנועה הסוציאליסטית הפולנית. הֲגורם הדבר כאב לנוח? – אין הוא נוהג להשׂיח על ענייניו האישיים. איש העם הוא. איש ההומור. איש שראה ונתנסה רבות. איש המפלגה המובהק. - המנהיג לאין ערעור. הסמכות המוסרית המובהקת. אף עניינו בספרות יידיש רק במידה ששייכותה למפלגתו. הוא השופט העליון ב“בּונד”, ובית הדין – בחדרו הקט במערכת ה“פאלקס-צייטונג”, שרהיטי עץ פשוטים ומעטים בו. ודברו – חוק.

כן הבת… וזיגלבוים יודע עוד בת, כמעט לעיניו גדלה, הלא היא גאַלוּצ’קא בתו של יוסף כמורנר-לשצ’ינסקי, ממנהיגי פלג השמאל ב“בּונד”, שאף הוא שותף מלא עתה לחגיגות הגדולות. ענוג ורך בחיי המשפחה – וקנאי בהשקפותיו, חריף בויכוחו, בייחוד עם הקומוניסטים היהודים, עם הציונים, עם חברי ה“בּונד” שערקו בברית המועצות למחנה הקומוניסטים ועם חבריו במפלגה. צנוע, בעל משמעת עצמית, נזיר, חכם מחוכם. קומה בינונית, פנים צהבהבים-חיוורים, שחור עיניים, אף זעיר, “רוסי”, שפם גזוז – ודיבורו מלוּוה שיעול תמיד, מגילויי מחלת הריאות האוכלת בו… כן, גאַלוּצ’קא, היא אוצרו, יחידתו, היא אהבתו הגדולה. ונהייה בה למוסיקה, לריקודים… שלא ברוח אבא. ולילה אחד, ליל הסדר, האב שקוע בניירותיו, בפולמוסיו, במאמריו, האם טורחת במטבח… והנה מופיעה מאי-זה גאלוּצ’קא ודמעות בעיניה: אף היא רוצה בליל סדר, בדומה לשאר ילדי היהודים… היא מנשקת את אביה – מחמל נפשה, והוא מלטף שערותיה של יחידתו – ושותק… ועקרונות נאבקים במוחו… והוא משתעל, משתעל…

מי נותן דעתו על חולשות אלו בימים חורצי-גורל אלה? ארבעים שנה מלאו ל“בּונד”, ארבעים שנות מלחמה, אך עוד רחוק הניצחון – והחגיגיות ממנו והלאה, והמצב מחייב היאזרוּת עליונה של כל הכוחות, וסוער הפולמוס ברחוב היהודי, והאויב בשער…

ודאי, הציונות מושרשת עמוקות בלבות יהדות פולין, ולא פחות ממנה החסידות; אך עם זאת גוברת ועולה בלא הפסק השפעת ה“בּונד” והוא כובש עמדות בעיריות ובקהילות, מאות אלפי קולות ניתנים למועמדיו. המונים מבקרים באסיפותיו ומאזינים לדברו. אופיינית לעלייה זו היא, אולי, התארגנותו ב“בּונד” של חוג “ארקדי”, הוא חוג תלמידי הישיבות; והאהבה והמסירות הרבה בה עוטרים המונים את מוסדות החינוך בלשון יידיש, ילדי רוחו של ה“בּונד”, הטורחים הנִלבָּטים מרוֹת על קיומם.

ודאי גם בחוגי פועלי ציון הארץ-ישראליים מצויים אוהדי יידיש ומטפחי ה“שוּל-קוּלט”, הוא בית הספר הציוני בלשון ההוראה יידיש; אך ארץ ישראליוּתם של מוסדות אלה פוסלת אותם לעמידה משותפת עם ה“בּונד” בחזית החינוך, כשם שארץ ישראליותם של האיגודים המקצועיים הנפרדים שהקימו, פוסלתָם לעמידה משותפת עמו בחזית המקצועית.

המועצה הארצית של האיגודים המקצועיים בהנהלת ה“בּונד”, דוחה גם את דרישתם של פועלי ציון לעמדה נֵיטרָלית בשאלת ארץ ישראל.

ובכל מערכות ה“בּונד”, עומד מרדכי שמואל זיגלבוים, ארתור, נושם אווירתם, אווירת השליחות הפועלית והיהודית, אווירת הקרב הבלתי-פוסק עם יריבים לאין ספור, ממלאת כל חדרי נפשו כל שעות יומו. בדומה לנתן חאנין, מנאמני ה“בּונד” בניו-יורק, שנזדמן זה מקרוב לוארשה, החלטתו נחרצת: “פעם בּונדאי – בּונדאי לתמיד”, ונאמן עליו דברו של ולאַדֶק (אחיהם של דניאל טשארני ושמואל ניגאֶר), אף הוא מידידי ה“בּונד” בניו-יורק, המכריז בבואו לוארשה: “גם אם בּונדאי אחד יוָותר בעולם, אני אהיה השני לו”. כי כמוהם כמוהו חניכי התנועה שזיווגה משמעת עם תחושת אחדוּת ונאמנות, תנועה שהיא אהבת נעוריהם הראשונה.

באחד מציוריו שארתור נוהג להעלות על הנייר בעקבות ביקוריו בערי השדה בפולין מצוי תיאור של נער יהודי – וולוול סנדלר. נער צנום ונעווה-פנים, אותות “המחלה האנגלית”, הרעב והרחוב המופקר טבועים בו. כבן ט“ו, לבוש סחבות, חזה נפוּל, מלוכלך… בן לסנדלר מטליא, מטופל בילדים, דיבורו בגמגום, שוליית סנדלרים אף הוא – מורדף ומולעג כל הימים… וחיוך אווילי שפוך על פניו תדיר… לימים מצטרף וולוול לאגודה המקצועית של פועלי העור, והשליטים בה הקומוניסטים, ואת ה”בּונד" נותנים בה לקלס ולשמצה. הוא גם נרשם לספריה בעיירה. הוא מאזין לויכוחים הסוערים באגודה – יושב בפינה – ושותק. אין איש מעלה על דעתו, כי וולוול סנדלר מבין במתרחש. לימים מבשילה החלטה בלבו של וולוול – והוא מצטרף לחוג ה“צוקונפט”. אנשים תמהים… וולוול שותק, אינו מתערב בויכוחים, אך ידיו מלאות עבודה: גובה מס חבר, מפיץ עיתונות התנועה, מגייס חברים חדשים… וגם לאחר שבגר יותר והצטרף לתנועה לא פסקו הלועגים והמַלעיגים – ראו… ראו… וולוול תם… אך עד מהרה פסק הצחוק. וולוול יודע דרכו, גם נוטל רשות הדיבור באסיפות, והוא כבר פעיל בהפגנות ובשביתות ומתווכח עם יריבים… ואת חסכונותיו שיעדם לקניית מלבוש הוא מוסר לצורכי התנועה… וולוול תם מלווה את המרצה מטעם מרכז המפלגה, את ארתור, לבית הנתיבות ומטיף לו:

מחובת המרכז להגביר מאמציו במלחמה נגד הציונות והפאשיזם. יש להרחיב הפעולה, לעורר את הפועלים, יש ויש…

כן, חבר וולוול – מבטיח לו ארתור – הכול נעשה. רבות אפשר לעשות כשלרשות הפעולה חברים שכמותך…

ברכבת, עוד דמותו של וולוול הסנדלר לעיניו, מוציא זיגלבוים את הגיליון האחרון של “יוגנט וועקער” [המעורר הצעיר] – הוא עיתון נוער ה“בּונד” ונער עובד, אבוקה דולקת בידו סִמלו – שוטחו לפניו, כמִתגרה בשכניו לנסיעה הפולנים, ומעיין בו. עינו נצמדת לשירו של אחד ממשוררי המשמרת הצעירה של ה“בּונד”, והוא ביטוי-אמת לצערם, למִרדם, למאווייהם של וולוול הסנדלר, שלו עצמו, של נוער יהודי עובד וסובל בפולין המדינה, של נערים אובדים במָצוק ובחוסר עבודה וברעב לעבודה, מנושלים וחשוכי-תוחלת במשטר הקיים - על “האבנים הערומות של הכרך” של י.ל קאן:

חָלְפָה יַלְדּוּתִי בָּרְחוֹבוֹת וּבַשֵּׁפֶל,

הֶפְקֵר, בְּלִי מַשְׁגִּיחַ וָאָח.

גָּדַלְתִּי עָזוּב, גָּדַלְתִּי פָּרוּעַ,

עַל אֶבֶן-עֵירֹם שֶׁבַּכְּרָךְ.

נִתְּצוּ נְעוּרַי בְּבָתֵּי-הַחֲרֹשֶׁת,

נִשְׁחֲקוּ בְּגַלְגַּל עַד עָפָר.

וּמִכֹּל חֲלוֹמוֹת-הַיַּלְדוּת הַנּוֹהֶרֶת

מַה לִי, הוֹי מַה לִי נוֹתַר?

חֲלוֹם עַל פַּת-לֶחֶם, עַל בַּיִת שָֹבֵעַ

בְּיָמִים שֶׁל זֵעָה וּדְוַי.

אֵינִי מְבַכֶּה חֲלוֹמוֹת שֶׁרִמּוּנִי –

נָתִיב אֲבַקֵּשׁ לְחַיַּי.

– – – – – – – – – – – – – –

עָבְרוּ דּוֹרוֹת-דּוֹרוֹת הַרְבֵּה כְּעֶצֶב שֶׁבָּעֶרֶב

בְּחֶנֶף-שֶׁל-כְּלָבִים בָּזוּי שֶׁעַל בִּרְכָּיו נָפָל,

אַךְ בֵּן מוֹרֵד רִאשׁוֹן בְּמִשְׁפַּחְתִּי הִנֵּנִי,

כִּי בְגָאוֹן אֶשָּׂא תְּהִלָּה לְיֶגַע וְעָמָל.

אכן, זה כוחו של ה“בּונד” שהרים מאשפתות את הפועל היהודי הדחוי, שהרים גם אותו עצמו – מהרהר ארתור. ובכוחו זה עתידו, ערובת ניצחונו.

*

באחד בספטמבר 1939, עוד הקמה לא נקצרה משדותיה הזהובים של פולין, פולש הארבּה הגרמני המשורין לאדמת פולין. כרוז ה“בּונד” המופיע בו ביום קורא להמוני היהודים, לא לחסוך קורבנות, לאחוז בנשק ביד ולהתיצב במערכה מול אויבה של הארץ, שהוא גם אויבם של היהודים והפועלים, מול צבא הפאשיזם המזויין.

בששה בספטמבר, בשמונה בבוקר, מתייצבת משלחת ה“בּונד” – ארליך ואלתר – במרכז המפלגה הסוציאליסטית הפולנית, ברחוב וואַראֶצקאַ 7. שלטונות פולין ומפקדת הצבא הכריזו על פינוי הבירה ועם זאת על החלטתם להמשיך במלחמה, ואנשי ה“בּונד” מבקשים להיוועץ בחבריהם הפולנים על דרכּם המשותפת בתנאי הכיבוש הנאצי הממשמש ובא. אך מזכיר הפ.פ.ס., קאז’ימיאֶז' פוז’אק, אינו מאמין בהבטחות השלטונות ומפקפק באפשרות לארגן קו-הגנה לאורך הנהרות בּוּג–סאן ולהחזיק בו.

שעתיים אחרי כן מתכנסת הישיבה האחרונה של מרכזו הנבחר של ה“בּונד” בפולין בראשותו של נוח פורטנוי. פה אחד ממליצה הישיבה על פינויים של מנהיגי ה“בּונד” הידועים והמוכרים, שסכנת חיים ודאית צפוייה להם תחת שלטון הכיבוש. היחידי המתנגד להחלטה – ויקטור אלתר, אך הוא מקבל, כרגיל, את מרות הרוב. בשבעה בספטמבר הם עוזבים, ברגל, את וארשה בדרכם האחרונה למזרח. בבריסק הם עומדים לחדש את קיומו של מרכז ה“בּונד”, שיעמוד בקשרים עם המחתרת בחלק האחר של פולין ועם מרכזו שבראשו הועמד איש מרכז הסתדרות הנוער, ואחר כך גיבור הגיטו הנודע, אברהם בלום.¹²⁵ אך התקדמות הבזק של החיל הנאצי שמה לאַל תוכנית זו.

 

פרק שמיני: השואה    🔗

ב-1933, מעל דוכן האינטרנציונל הסוציאליסטי בוינה, מזהיר הנריק ארליך, מנהיגו של ה“בּונד” בפולין, את תנועת הפועלים הבינלאומית מפני חוסר דריכוּת מספקת לסכנות הכרוכות בתנועה הנאצית, שנתבצרה בגרמניה מעוזהּ של תנועת הפועלים הסוציאליסטית, פֵּארהּ ומורת הדרך שלה. מנהיגם של הסוציאליסטים-הדמוקרטים הגרמנים עונה לו באותו מעמד: גרמניה אינה איטליה, אין לחשוש…

ה“בּונד” נמנה עם האינטרנציונל הסוציאליסטי, אך חשבון גדול לו עם זרם הרֵיפורמיזם כשם שחשבון גדול לו עם זרם הבולשביזם.

עתה גוססת הרפובליקה הגרמנית, אך תנועת הפועלים הסוציאליסטית בגרמניה טרם השׂכילה להוציא את הלקח. ארליך, שהשתתף בכינוסו האחרון של האינטרנציונל, מוסר דין וחשבון לחברי מרכז תנועתו, מרצה בסניפים, כותב ב“פאלקס-צייטונג”, – וחרדה גדולה בדבריו.

אוטו וואלס, נציגה של הסוציאל-דימוקרטיה הגרמנית – מספר ארליך – דרש באורח קטגורי ממזכיר האינטרנציונל לבל יפרסם את ההחלטות שנתקבלו בועד הפועל שלו ובמזכירותו. מה פירושה של דרישה זו? פירושה הוא, שהאינטרנציונל ישתמט מתגובה על איומו המחוצף של גֶרינג, שכל עוד תמשיך העיתונות הסוציאליסטית בעולם לגלות ולהוקיע את זוועות משטר-היטלר, יוסיף הוא, גרינג, לסתום את פיהם של הפועלים הסוציאליסטים בגרמניה. פירוש דרישתו של וואלס הוא:

יימָנע האינטרנציונל ממחאה פומבית נגד מעשי-הדמים של כנופיות-היטלר, יימנע מלקחת תחת חסותו את הפועלים המעונים בגרמניה וייכנע בשאלת החזית המאוחדת למדיניותו של וואלס, כשם שהוא, וואלס, נכנע למדיניותו של היטלר! האמנם סבור היה וואלס, שהדבר יעלה בידו? לא, הוא לא האמין בכך. אולם הוא זקוק היה לאמתלה כדי להצדיק בה את פרישתו מן האינטרנציונל. עד מה היתה לו נסיעתו של וואלס לציריך בעיקר חלק במשחקו המדיני הפנימי, אפשר להיווכח מן העובדה של השימוש הזריז במעשה פרישתו מן האינטרנציונל: ברגע בו קיבל פרידריך אדלר את הודעתו הטלגרפית של וואלס על פרישתו, כבר פורסמה הידיעה בתופים ובחצוצרות ברחבי העולם באמצעות סוכנות המודיעין של גרמניה הנאצית. סוכנות זו קיבלה את הידיעה על הפרישה, עוד לפני שקיבלה מזכיר האינטרנציונל! – מכריז ארליך.

והוא ממשיך:

אין בנו ספק, שמעשהו של וואלס אינו עולה בקנה אחד עם רצונם של מיליוני חברי הסוציאל-דימוקרטיה הגרמנית. בכך אין אני מפוקפק. אולם מיליונים אלה אין בידם בגרמניה של היטלר לבוא על ביטויים. בשמה מדברים שם עתה וואלס וחבריו, אשר בתור חברי מרכז הס. ד. הגרמנית נתנו את הסכמתם לצעדו.

…אוטו וואלס “מסתגל” למצב. הוא מצרף נדבך לנדבך לבניין ה“אופוזיציה הלויאלית” למשטר-היטלר הנתון בבניינו. הוא סבור, שבדרך זה יעלה בידו להציל משהו מן השואה אשר ירדה על תנועת הפועלים הגרמנית. הוא סבור, שאם יפרוש מן התנועה הסוציאליסטית הבינלאומית ויטבול, יותר מאשר עד עתה, במים לאומניים-פאטריוטיים; שאם יתייצב על קרקע ה“עובדות המוגמרות” ולא זה בלבד שיעלים עין ממעשי-התועבה-והרצח של משטר-היטלר אלא אף יגיע ב“לויאליות” שלו כדי מחאות נגד ה“הגזמות” המופצות ברחבי העולם ביחס למשטר הזה – ויצליח לשכנע את המיניסטרים בעלי ה“מאכלות הארוכות” בידיהם, שאמנם הם “ממשלה חוקית” ומחובתם לשלוט באורח “חוקי”; כי אז יימָנע הוא מגורלה של התנועה [הסוציאליסטית] האיטלקית, גורל האֵמיגרַציָה [הגירה] בגולה, וישיג בתחנוני-רחמים קיום ליגאלי למפלגתו!

גם אם ישיג זאת, אוי לו לקיום כזה שנקנה במחיר הכניעה המוסרית, במחיר הבגידה הגלוייה. אולם הדבר לא יעלה בידו. ויש להתפלא עד מה מסונוורים לאין תקווה, עד מה בלתי מוכשרים ללמוד מלקח הניסיון ההיסטורי הם דוקא אלה, שגאוותם תמיד על חוש המציאות שלהם, שפיהם מלא תמיד דברי ביטול על “הרומנטיקה המהפכנית”!

מאחורינו ניסיונה הטראגי של איטליה – מסביר ארליך. גם שם מצויים היו אנשים אשר התייצבו על קרקע ה“עובדות המוגמרות”, כדי “להציל את הניתן”. מה הצילו? אף דבר. אין הפאשיזם יכול לשאת ולסבול לידו שום התחרות, שום תנועת המונים, אף לא יחידים המגלים צל של עצמאות. הוא אנוס לשים את כפו הפאשיסטית על הכל. מוסוליני ניצל ברצון את ידו המושטת של ד’אַראַגוֹנאַ, כדי לשמטה אחר כך כלימון סחוט. כל פועל בעל הכרה מעלה את זכרו בבוז. זה הדבר האחד שהושג.

והיטלר הולך בדרכיו של מוסוליני – זו מסקנתו של ארליך. בשִפלותו, באכזריותו ובנִבזותו הוא אף עלה על מורו האיטלקי. אם אמנם יסבול היטלר זמן מסויים את וואלס ואת אלה ההולכים עמו, הרי רק לשם כך, כדי ל“הניח” להם לשקוע יותר בבוץ הכניעה המוסרית, למען תהיה בידם הם האפשרות להכתים את הדגל אשר לאורו הם נלחמו עד עתה.

…מעמד הפועלים הסוציאליסטי בעולם מצוּוה בשעה טראגית זו להיות בלב ובנפש עם פועלי גרמניה הנתונים בניסיון חמור; מחובתו לעודד במדיניותו ולחזק בקרב המוני הפועלים בגרמניה את רוח האחווה הבינלאומית, ולסייע להם להקים מחדש אירגון חזק, חדור רוח מהפכנית, שיעצור כוח לפתוח במלחמה בדיקטטורת הדמים של היטלר. אולם מעניינה של התנועה הסוציאליסטית בגרמניה ובעולם כולו הוא, שמעמד הפועלים הסוציאליסטי ינער את חוצנו בחריפות מ“מַצילי” מעמד הפועלים הגרמני מסוגו של אוטו וואלס וחבריו.

ואכן, לא יצאו ימים מרובים – ואזהרתו של ארליך קוימה במלואה! מעמד הפועלים הגרמני, על תנועותיו ואישיו, ערכיו ונכסיו, היה מרמס לרגלי הנוגשׂ הארור. ציפורניו של העיט הדורס ננעצו בגוף היהודים, וזרועו המזויינת הושטה בתאוות-כיבושים לא תדע שֹובעה. צִלה הקודר של מלחמת העולם נפרש שוב מעבר לגבול…

באביב 1939, בצל המלחמה, דנה מועצת ה“בּונד” בפולין בקריאת השלטונות להתנדבות למען חיזוק חיל האוויר הפולני. רוב המועצה נוטה להיענות לפנייה. אך המנהיג הוותיק, ולאדימיר קוסובסקי, רואה את האימה הצפוייה להמוני היהודים מן המלחמה ומכריז:

“ומן הראוי שנדע, כי מלחמה בגרמניה הנאצית פירושה השמדה מוחלטת של האוכלוסיה היהודית באירופה. ללא רחם ירצחו הגרמנים את כל היהודים, זקנים וטף, גברים ונשים.”

ומכאן מסקנתו, שחס לו, ל“בּונד”, לסייע להכנות המלחמה.

האפשרות האחרת בעקבי שלילת ההִתגייסות שמהּ: פיוס, סוברים רוב חברי המועצה; פיוס, משמעו הסגרת היהודים לתלייניהם הפאשיסטים, ועל כן מחליט הוא להיענות בחיוב לקריאת השלטונות.

אולם, חמישה ימים לאחר פרוץ המלחמה כבר עומדים הצבאות החוּמים בלבה של פולין, וצבא פולין נתון בנסיגה שלמה, מופצץ ומופגז ונרדף על צוואר. מלודז', עיר פעולתו של ארתור בשנים האחרונות, זורמים נוהרים המוני אדם ושרידי גדודים מובסים צפונה, לעבר הבירה. ועם ההמון, בינות לכפרים העולים באש, תחת מטר של פגזים ופצצות, גם ארתור, החוזר לוארשה, בה עשה מיטב שנותיו, בה גדל ועלה. לעיר זו נמלט, לפני כשלושים שנה, מעיירתו הנידחת בחיפושיו אחר לחם ועבודה, ואילו עתה – עשרות שנים של פעולות ומלחמה מאחוריו ורישומם טבוע עמוק בו – הוא נמלט אליה בשנית בנסיבות איומות. ילד היה בפרוץ מלחמת 1905, נער היה בפרוץ מלחמת 1914, ואילו עתה, בסתיו הפולני הזהוב, מצפה לו, אולי, הגדול שבנִסיונותיו בעֶטייה של המלחמה שניתכה בחמת זעם לאין דוגמה, בעוצמת שׂטנים הורסת כול.

הוא אץ, לעבר וארשה, לשוב אליה עוד לפני כיבושה בידי חילות הצורר. אש וחורבן בדרכים, אוירונים זורעי מוות ממעל, פליטים מבוהלים, סיוט. מה דהים וקלושים כל ניסיונות חייו לעומת תמונות הזוועה שהוא קולטן וסופגן עתה, בדרך מלודז' לוארשה, לעומת זו רעידת-האדמה שאין מָשָל ודמיון לה. ומה ילד יום מחר?

ושוב בוארשה המתגוננת, על המוני העובדים היהודים ועסקניהם, תנועות הנוער, הילדים והתלמידים, בוארשה אֵם קהילות היהודים באירופה, לִבן ומוחן וזרוע עוּזן. בשתים אחר חצות, בספטמבר 1939, הוא מגיע לעיר – כחוזר ממסע רצוף של חודשי נדודים, מיוגע עד אפיסת כוחות ורגליו כושלות וצבות. מצד פרבר ווֹלאַ הוא מגיע ודופק על דלת ביתו של חבר ה“בּונד” אברהם קַסטֶלַנסקי. רעייתו ברתה דואגת לו למנוחת-ארעי, מעודדתו, לא בת-בורגנים מטופחת היא, שתיבהל. אף היא חניכת ה“בּונד”, ועוד בשנה האדומה, ב-1905, – היא מעירה – הבריחה נשק לפלוגות-הקרב של המפלגה, ואִשׁים ניצתים בעיניה השחורות…

מוכן הוא, כרבים, להמשיך את הנדודים קדימה, מזרחה, מאחורי הויסלה, לעבר הבּוּג. האין מקימים שם קו-חזית חדש, מבוצר, אליו יישבר השריון הנאצי? הן העם ודאי לא ייכנע, ימשיך מלחמתו עד למיגור האויב, ואיך יישאר הוא, ארתור, בעורף, נדון לפסיביות, לציפייה עקרה, ומקומו ייפקד בשורות העם הלוחם לחירות? והוא הולך אל מיאֶצ’יסלאוו ניאֶדז’אַלקובסקי, מראשיה של המפלגה הסוציאליסטית הפולנית ונודע לו, כי בוטלה התוכנית להפקיר את וארשה ללא קרב. ונהפוך הוא: על אף כוחות המגן הדלים, על אף הסיכויים המועטים לניצחון – וארשה תילחם ולא תכנע!

ואז בשלה בו החלטה: הוא לא יזוז מכאן! יברח כל הבורח – הוא לא יזוז! – ודמעות ניקוו בעיניו. בדמעות על הדם והחורבן והמפולת הצפויים נקנתה הכרעתו – וכעת חדר בו זרם חדש של מרץ ותאוות-עשייה-והקרבה.

בישיבה של קבוצת עסקנים מרכזיים נקבעת תוכנית הפעולה לימים הקרובים. בין היתר מחליטים על המשך ההופעה של ה“פאָלקס צייטונג” – עיתונו היומי של ה“בּונד” בתקופת המצור, וארתור נקבע עורכו. ארתור נקבע גם איש-הקשר עם תנועת הפועלים הפולנית, ויום יום הוא נפגש עם ראשי הפ.פ.ס., מיודעיו ומכיריו, החברים ניאֶדז’אַלקובסקי וזאַראֶמבּאַ.

הישיבה שנערכה בדירת אגודת פועלי הדפוס, נוֹבוֹליפּיאֶ 33 ובה משתתפים עסקנים שונים ופעילי ההסתדרות בוארשה, קובעת את ארתור גם מזכיר המרכז במקומו של עמנואל נוֹבוֹגרוּדֶזקי. ישיבה זו היא הגילוי הראשון לאירגון הפעולה במחתרת. בה נזרעים הגרעינים הראשונים לעמידה על הנפש, על החיים, על הכבוד בגיטו הנצור.

למעלה ממיליון תושבים בוארשה, ויותר משלישם יהודים, רבים מהם שנמלטו בבהלה מן המקומות הכבושים בידי האויב. ויש להושיט עזרה וסיוע, לדאוג לקיום המשמעת והסדר הפנימי ולארגן את השתתפותם בקרב, בהגנה. מי אם לא תנועת הפועלים היהודית תהא חלוּצם של תפקידים אלה? הן אין להפקידם בידי האזרחוּת או חוגי הציונים, שמעולם לא הצטיינו בהבנה לצורכי ה“גלוּת”. וארתור מתייצב בראש הפעולה, והוא כותב את הכרוזים הקוראים לאוכלוסיה היהודית ליטול חלק פעיל בהתגוננות ולהצטרף לגדודי העבודה המתנדבים. וכבר עוסקות ידי יהודים בחפירת תעלות-מגן, ביסוד מטבחים לנצרכים המרובים, בביצור עמדות, ביחידות הקרב, בפלוגות הכבאים, העומדות על המשמר יומם ולילה ונלחמות בדליקות. מלוא זמנו של ארתור קודש לתפקידים אלה, ובכללם הכתיבה ב“פאלקס צייטונג” שעניינה בעיות השעה הדוחקות, התפקידים הדחופים.

המגינים יודעים, כי הצבא הסדיר כבר הוכה לרסיסים, המטה הכללי והממשלה ברחו מזמן – והחלטה בלבם לא להפקיר את הבירה ללא קרב. השלטונות שנמלטו על נפשם אף לא הניחו אחריהם אמצעי-התגוננות ראויים לשמם, אף אווירון אחד – והמחבלים הנאצים ממטירים אש וגפרית ומוות משמים… עומדים המגינים, מנותקים מתבל כולה, בעמדות-ארעי ועל גגות הבתים ומכונות-הירייה המועטות בידיהם, אל מול עוצמתו האדירה של האויב האכזרי. לא תקוות עזרה ועורף להם ולא אספקה מספקת. ביום השלישי למערכת ההתגוננות נשמעה ברדיו קריאתם-אזעקתם הנואשת של הרופאים אל האוכלוסיה, להחיש חומרי אגד ומכשירי הזרקה, שכן אין בידם לנתח את החיילים הפצועים…¹²⁶

הם עומדים, המגינים, בשער, בפרברי וארשה, ונחשולי הפלדה והאש של החיל הנאצי מתפוצצים אל מול גבורתם, בקרבות פנים אל פנים, יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, שלושה שבועות תמימים… עד לסוף המר של הכניעה, באין מוצא, לאחר שאזלה התחמושת והאספקה. והרוח החיה במערכות ההגנה הם גדודי המתנדבים הפועלים, הלוהטים בשנאתם לכובש הפאשיסטי, אנשים ונשים ובני נעורים, רבים מהם קרדומות ואבנים בידיהם…

ביום ראש השנה, היום השמיני להתגוננות, מבַצע האויב הנאצי את הגדולה בהפצצותיו עד אז על הרובע היהודי, מטר של פצצות ואש ניתך על רחובות נאַלאֶווקי, סמוֹצ’אַ, ניזקאַ, מילאַ, ווֹלינסקאַ, קרוֹכמַלנאַ, נוֹבוֹליפּיאֶ, מילנאַ. אלפים נתרסקו, מאות בתים בותרו ונשמדו - ואנשי ה“בּונד”, בדומה לאחרים, מגלים פעילות קדחתנית והתמסרות למופת. עיתונו היומי, “הפאלקס צייטונג”, אינו מפסיק אף ליום את הופעתו, קורא לקרב, להתגוננות, לאי-כניעה, לעמידה גאה. עורכו של העיתון הוא עתה שמואל מרדכי זיגלבוים, והוא המאציל עליו מרוחו שנתחשלה בימים אלה, שגדלה עם המאורעות הגדולים, חורצי-הגורל. ללא הפסק פועלים מוסדות ה“בּונד” וקודם לכול מטבחי-העם הזולים – שהם מקום קליטה לאלפי הרעבים וחסרי-הבית, ורק בתום ההתגוננות מתארגן שוב בסיועו הפעיל של ה“בּונד” – מוסד התיאום והעזרה הכללי. אלפי נשי פועלים ונשים עובדות חשות יום יום, באש, להחיש אספקה לעמדות החזית, ללוחמים במיתרסים, ומערכת ה“פאלקס צייטונג” משמשת כתובת אליה פונים נציגי החזית להביע משאלותיהם הדחופות.

עשרים ואחד יום נאבקת וארשה בכּובשיה ששמו עליה מצור – וסופה הוכרעה. ברגע האחרון מסרב מיאֶצ’יסלאוו ניאֶדז’אַלקובסקי, נציג הפועלים בועד ההגנה, לחתום על מגילת הכניעה. הוא מכריז: “אין מעמד הפועלים נכנע”. אולם, הכיבוש לא נמנע, ועמו נפתח הפרק המאויים ביותר בתולדות ישראל.¹²⁷

והנה תם הכול. שקט מאויים השתרר ברחובות… החיל הנאצי המנצח צועד ברחובות. החיל הנאצי מתבצר בעמדות הכיבוש. החיל הנאצי הוא נדיב-לב… בכספי הגזילות והשוד הוא מחלק מנות לנצרכים, מחוץ ליהודים, כמובן, שאותם ואת ילדיהם מסלקים מן התורים “הואיל והיהודים גוזלים מן הפולנים את כף המרק”… עתה יווכח העם הפולני, שארצו עתידה להיות גן-עדן לאחר שתטוהר מיהודים, וה“פירר” הפולני יאַנקובסקי דורש במפגיע לעקור את היהודים גם מכל צינורות העזרה העירונית. ימים רבים נמשך הויכוח בעניין זה בתוך ועד העזרה העירוני שרבים מחבריו אינם רוצים להענות לדרישה הנאצית ולוותר על שארית עצמאותם, אך הם חוששים גם להתפטר, שכן התפטרות משוּלה בעיני השליטים חבלה הכרוכה בסכנת חיים. שמואל מרדכי זיגלבוים, נציג הפועלים היהודים, הנתון בכל גזירות המלחמה היהודית המיוחדת מאז תום המערכה בשדה-הקטל, נפגש יום יום עם סטפאן סטאַז’ינסקי, ראש עיריית וארשה וממארגני התגוננותה. הוא מודיע לו על מעשי האכזריות הנאצית – והפולנית – מעלה כל קיפוח ועוולה, וסטאַז’ינסקי מבטיח לו את התערבותו גם בעניין עקירתם האכזרית של היהודים משירותי הסעד העירוניים, אך הוא עצמו כבר שבור ורצוץ… הגרמנים אף פירסמו ברחובות כרוז בחתימתו – ובלא הסכמתו – בו מדובר על שלילתה המוחלטת של זכות היהודים ליהנות ממפעלי הסעד העירוניים, לרבות בתי חולים, בתי יתומים, מושב זקנים וכיוצא בהם. לימים נאסר – ועקבותיו נעלמו.

*

ירד הגיהינום עלי אדמות.

מיד עם כניסתם לעיר דורשים המנצחים, כי שנים עשר איש מראשי הציבור ייקבעו בני-ערובה, אחראים בחייהם למילוי התחייבויותיה של האוכלוסיה לקיום הסדר בעיר.

ראש-העיר, סטפאן סטאַז’ינסקי, קורא אליו את עסקנית ה“בּונד” אסתר איווינֶסקאַ, אחותו של ויקטור אלתר, ומודיע לה, שגם היהודים חייבים לקבוע בני-ערובה. הוא מציע קביעת שלושה נציגים לאוכלוסיה היהודית, שנים אנשי ה“בּונד” ואחד נציג החוגים האזרחיים. בסיכומה של אותה שיחה נקבע, שרק שני יהודים יהיו במניין בני הערובה, וראש העיר מציע את אסתר אחת מהם. היא עונה, שאין בידה להכריע בדבר, היא תביא את השאלה לראשי ה“בּונד” ותביא תשובתה בקרוב.

בהתיעצות ראשי ה“בּונד” מכריז ארתור, שלא יסכים לעולם, כי אשה תשמש בן-ערובה ובו במקום הוא מציע את עצמו לתפקיד זה. משתתפי ההתיעצות, לאחר שדנו בדבר אם ה“בּונד” צריך לתת בן-ערובה והכריעו בחיוב, בהתאם לאחריות המוטלת עליהם כנציגי האוכלוסיה היהודית, מאשרים את מועמדותו של ארתור.

אסתר חוזרת לראש העיר ותשובתה בפיה. אין ראש העיר מתנגד, אך מציין, כי קביעתו של ארתור כרוכה בקשיים, הואיל ואין הוא תושב וארשה, אלא איש לודז‘. סוכם, שיזייפו את תעודותיו של ארתור ויציינוהו חבר עיריית וארשה ונציגם של הפועלים היהודים. אותה שעה עוסקת הגיסטאפו בחיפושים אחר זיגלבוים בלודז’.

ארתור ואברהם גֶפנֵר, נציג הסוחרים היהודים בוארשה, הם בני הערובה היהודים הראשונים בוארשה.

כגוש שלג הגולש ממורדות הרים, הכּונס עוצמה במרוצתו, כן גוברת והולכת השואה, שאין לעמוד על החוקים השולטים בה, על שלביה וגִלגוליה וקִצבהּ, ורק אחת ברור: גדול-לאין-שיעור, לאין דוגמה, לאין תקדים, האסון ואין לדעת מה יביא עמו בכנפיו השחורות… הלב השוחר טוב נפתה להאמין שאולי, לפחות חלק, יְבַלה ישׂרוד את האסון, אהבת החיים לוחשת, והאמונה והביטחון אינם דועכים… וכבר ראינו רעות על האדמה הזאת, אך עם זאת גדלנו במספר, במעשה וביצירה, עמוּקות הכּינו שורש באדמה זו, אין אנו זרים בה, אין אנו רוצים שהאחרים, השליטים, הראקציוֹנרים יראו בנו זרים, שבשׂנאתם אותנו יבקשו להסיט מעל עצמם את זעם העם ולפתור כביכול את קשיי חייהם… תכסיס אנטישמי מובהק הוא, ישן נושן, וחובה על כל איש ישר, על כל בן תרבות וקידמה, וקודם לכול על פועלי שני העמים, להילחם בו כי בנפשם הדבר… זה בסיס יחסו של ה“בּונד” למאורעות, זה בסיס עמידתו הלוחמת בהם.

בסוף 1939 מתכנס בוילנה – אז מחוץ לאזור הכיבוש, מרכז ה“צוקונפט”, היא הסתדרות הנוער של ה“בּונד”, ומקבל בסיכום ניתוח המצב את ההחלטה, אשר האמונה במצפונו של העולם מחלחלת בו ותחושת הקשר-בל-יינתק עם אדמת פולין:

"המוני העם בפולין אחזו בנשק, כדי להגן על הארץ מפני פלישתם השפלה של החיילות הנאציים. על אף העוול והנגישׂות שהיו מנת חלקם מידי השליטים, על אף המדיניות האנטישמית, גילו המוני העם היהודי החלטתם המלוכדת להקריב את הקורבנות הגדולים ביותר להגנת הארץ. בכך באה על ביטוייה התקשרותה עמוקת-השורשים של האוכלוסיה היהודית בת שלושה ומחצית המיליון נפש באדמת פולין והכרתה הנחרצת, כי חובתם הקדושה של העמים היא להכריע את הצרה הגדולה של האנושות, את ההיטלריוּת.

פולין מוטלת עתה בעיי חורבותיה. ערים ועיירות נמחו באכזריות בלתי אנושית מעל פני האדמה. מאות ישובי אדם היו עפר ואפר. במחנות הריכוז ובבתי הסוהר מענים בלא רחמים מאות אלפי פולנים ויהודים. רבים עונו למוות. דרכי פולין וישוביה היו במשך שבועות זרועים גוויות מעונים ונרצחים. רכושם של מיליונים נשדד, מיליונים אנשים גורשו באכזריות מביתם. בסיסה הסוציאלי והמשקי של המדינה נהרס. בלילות אין פוסקים הדי יריות במוצאים להורג בהמון, דבר שמן ההכרח כי יזעזע מצפונו של עולם.

מאויים באכזריותו המיוחדת היחס לאוכלוסיה היהודית. היהודים מופקרים לחלוטין, שום רגש של יושר, אף שריד של חוק אין חלים עליהם. אלפים נורו ללא סיבה. הסוֹלדָטֶסקָה [אנשי הצבא] הפרועה שודדת את הבגד האחרון, את פת הלחם החרבה. על האדמה של חוף הויסלה קם לתחייה הגיטו מימות הביניים והטלאי הצהוב אנוסים לשאתו.

בשוט ובכדור, ברעב ובמגיפות, בהוצאה להורג ובגירושים בהמון, מנסה היטלר להשמיד את אוכלוסית המדינה הכבושה. בשם הנוער העובד אנו מכריזים:

שום כוח זדון לא יצליח לעקרנוּ ממולדתנו בת אלף השנים, (פון אונזער טויזנטיעריקן היימלאנד) מפולין. בסכנות חמורות נלחמנו רק זה מקרוב, ונְבַלֶה נשׂרוד גם את הסבל ללא-דוגמה של הכיבוש הנאצי.

והלאה:

יהיה המצב הקיים חמור ואיום כאשר יהיה – הנוער היהודי הסוציאליסטי בפולין לא ייכנע ליאוש חסר-האונים. שבועות האש הקטלנית של התותחים והפצצות האויב, חודשי המצוקה והשכול, שלשלת העינויים וההשפלות הארוכה של הסאדיסטים החוּמים – כל אלה לא היה בהם כדי למוטט את עוז אופיו של הנוער הסוציאליסטי המחושל ולכבות את אמונתו אוֹמֶן באידיאל הסוציאליסטי האמיתי ובניצחון הצדק. יום יבוא ויסוּפר במעשי הגבורה ואומץ-הלב של חברי ה“צוקונפט” הרוקמים עתה את מסכת ההיסטוריה החדשה של תנועתם במקומות רבים בפולין".¹²⁸

באחד מימות אוקטובר 1939, כבר מחפשת המשטרה בוארשה, לפי כמה כתובות מוכנות מראש, את שמואל מרדכי זיגלבוים, כדי לאסרו. הואיל והוא לא נמצא, אוסרת המשטרה בני ערובה במקומו, ובכללם אשתו הראשונה, ממנה נפרד לפני שנים – והיה זה בימים בהם ביקר היטלר בוארשה ונכח במצעד המנצחים. והאין הם מועדים לאסור גם את מאניה רוזן, אשתו, ואת בנו אהובו טוביה-ארתאֶק? שנים חלפו מאז נפרד מגולדה, שאותה נשא לאשה סמוך לפטירתו של אביו בחאֶלם. ואז נקשר בקשרי ידידות עם צלוּבה קרישׂטאַל, הגננת, שחינכה את אחיו הצעירים ממנו ולימים הקימה מוסד למופת בוארשה ומפעילות ה“בּונד” היתה. ואחר כך דבק בה, במאניה, ששחקנית חובבת היתה והיא כבשה את לבו. בוולוֹצְלאַוֶוק, בביקוריו מטעם מרכז מפלגתו, נפגש בה ולוארשה הביאה, אליו, האין זה לכבוד לה להיות רעייתו ושותפתו לקרב של אחד ממצביאיה של תנועת הפועלים היהודית הלוחמת? אך הברכה לא היתה שרוייה במעונם, וגם הקשיים והדוחק לא נפסקו. על ארתור היה לעמול הרבה, כדי לקיים את ילדיו מאשתו הראשונה ולקיים את ביתו, שצִינה וקדרות עמדו בו תמיד. מאניה לא עשתה חיל על הבמה וגם אחרי כן – בסייעה לארתור בתפקידו הנוסף כסוכן האנציקלופדיה היהודית ובעסקי ה“סלון ליופי” שפתחה בוארשה. הוא זוכר את פגישותיו הראשונות עמה. אף שגידוּלה בבית ציונים, קנאית היתה לדרך ה“בּונד” בנאמנותה ובפעילותה – עסקנית, שעניין הכלל ושליחותו קודמים בעיניה ועדיפים על חייה האישיים, על תשוקות האשה שבה. משבאו בברית הנשואין והעמיסו על עצמם עול חיי משפחה – היו אלה חיי משפחה רופפים, נזוּפים, כתוספת עלובה ודחוייה לפעולה בציבור, במפלגה, בתנועת הפועלים היהודית. “אסיפה אחת ב’בּונד' שקולה בעיני כנגד פגישות משפחה רבות” – היה אומר ארתור. הֲיפלא שגם הילדים הרגישו בזו האווירה הקרה שמילאה את חדרי ביתו, ובנו בכורו, יוסל, אף נמלט פעם מבית הוריו לעיר אחרת. אך עתה, דומֶה נתהדקו יותר קשריהם, השואה היא שהִדקה אותם. מאניה היא שהחזירה לו מקצת מאותה אהבת-אם ומתחושת-בית שלא ידען בילדותו הקודרת, הנזופה, ולה ערג וכָמה כל ימיו, ושניהם דבוקים בעבותות-אהבה בבן, שכינוי החיבה שלו ארתאֶק נגזר משם אביו.

רבה חרדתו של ארתור למאניה ולבן, שאף היא נתעלתה לרוֹם אחריות השעה, והיא בחזקת אם לילדים רבים מוכּי-גורל, חסרי-כול, יתומים, אשר בית ההבראה הנודע על שם מאֶדאֶם בוארשה הוא להם בית למחסה ומקלט בסופת הדמים הסוערת. יחד עם סוניה נוֹבוֹגרוּדֶזקי,¹²⁹ המחנכת המעולה, טהורת-הלב, רעייתו רבת-הפעלים של מזכיר ה“בּונד” עמנואל, היא נושאת בעול הדאגה למשק ולאספקה ולכל צרכיו של המוסד הזה – עליו תפארת התנועה. יחד עם צלוּבה קרישׂטאַל הן נושאות בדאגה למעון הילדים העזובים בפינת הרחובות זמנהוף וסְטאַווקי. היא אחת מנשי ה“בּונד” המאורגנות ב“יאַף”, הוא אירגון הנשים העובדות והפעילות בצלב האדום של ה“בּונד” – ולא יסוּלא בפז זה חסד האהבה והמסירות והסעד שהן מרעיפות בסגריר הזועף סביביהן. וכאן, בביתה של סוניה, מתכנסים לא אחת בלילות, על כוס תה, פעילי ה“בּונד” להשיח קשייהם ולטכס עצה ולרקום תוכניות…

נחשול העינויים והרדיפות מחמיר – ולא אחד מאנשי ה“בּונד” ופעיליו כבר נעקר ואין יודע מה אונה לו. נמשכים החיפושים אחר ארתור, והוא מוכן ומזומן לקראת האפשרות – לא, לקראת הודאות, שגם הוא יפול לידי תלייני הגיסטאפּו. אף על פי כן, ואולי משום כך הוא מגביר פעולותיו שעיקרה - הקמת התנועה במחתרת וביצורהּ.

באמצעו של חודש אוקטובר, כשבועיים אחר כיבוש העיר, בתוך התדהמה הגדולה שירדה על האוכלוסיה וגל העינויים וההתעללות, הגזל והרצח, נערך הכינוס הראשון של ה“בּונד” במחתרת. הכינוס נערך במטבח פועלים ברחוב זמנהוף ומשתתפים בו נציגי פועלים ממקצועות שונים. הצירים יושבים סמוכים אל צלחות המרק, כאילו לסעוד באו, כהסוואה למקרה שיופתעו על ידי הגיסטאפו. ארתור פותח את הכינוס. הוא עומד על התפקידים הדחופים, על ההכרח בהגברת הליכוד, העזרה ההדדית, הכוננות. באותו כינוס מתקבלת, בין היתר, החלטה, על יסוּד מטבחי פועלים בכל מוסדות האיגודים המקצועיים. המטבח – מסביר ארתור – מיועד לא רק למטרתו הישירה, עליו – ובעיקר – לשמש מקום מיפגש לפועלים ולפעילים ולליכודם, בסיס למחתרת.

עם כל הסיוט שבמצב טוב לו, לארתור, לפחות, שהוא כאן ובמחיצת עסקני ה“בּונד” שנותרו בוארשה: המהנדס הצעיר רב-המרץ אברהם (אבראשה) בלום מוילנה, לוּזער קלאג¹³⁰ - מראשי עסקני פועלי הדפוס, סוניה נובוֹגרוּדֶזקאַ המסורה והנאמנה, וויקטור שולמן מותיקי ה“בּונד” וסופריו, ברנארד גולדשטיין¹³¹, אמיץ-הלב, מפקדן של פלוגות-המגן, ויישׂכָר (אוסקר) אַייכֶנבּוים וצלוּבה קרישׂטאַל. אך הכל רואים עתה בּו את נציגם המובהק – הֲיעמוד במבחן? הה, לוּ היו עתה עמו מוריו ורבותיו, וקודם לכל ארליך ואלתר…

זיגלבוים יושב בקהילה, בכיכר גְז’יבּוב, כנציג ה“בּונד” והוא כספוֹג הקולט שוועות-עזרה ודמעות של האוכלוסיה היהודית הענייה, המופקרת, והגזוּלה מזכויותיה, הגוועת ברעב ונִלבּטת מתייסרת במצוקתה. עשירים מאתמול – חסרי-כל היום. סוחרים, פועלים, בעלי מקצועות חופשיים – עֵדה אומללה ומנושלת וחסרת-ישע. טושטשו תחומי המעמדות, נתמוטטו גדרי הייחוּס וסימני ההשכלה – את כולם השפיל עד דַכָּא הערפד הנאצי, דם כולם הוא מוצץ. יום יום מתחוללים לעיניו של ארתור, בקהילה, מחזות קורעי לב, יום יום מלוות אותו ידיים פשוטות לעזרה, עיניים מתפללות לישע, פיות רעבים לפת לחם. מה לעשות? מה לעשות? אתה משוּל למצביא שנשלח לקרב באוייב מאויים – ונשק אין בידך, לוחמיך לעיניך – גוועים, הם על נשיהם וטפּם. והקהילה עצמה במבוכה, זה עתה הוקם ה“יודען-ראט”, והערפד הנאצי מבקש לנצלו ככלי שרת למטרותיו הנפשעות, ואמצעים אין, אין.¹³²

ארתור זוכר יפה את הרגע בו פרצו מרצחי הגיסטאפו לבניין הקהילה. הם באו, כביכול כדי לחפש נשק… אך מיד שדדו כל שמצאו במקום, ובכלל זה שכר עבודתם של העובדים והמורים… מאוּריצי מייזל, ראש הקהל שמוּנה בשעתו על-ידי השלטון הפולני, לא היה באותו מעמד; היה רק סגנו אדם צ’אֶרניאַקוֹב, מעסקניהם של בעלי המלאכה היהודים. תוך גידופים וביזויים ואיומים כפו עליו שיפקיד לידיהם רשימה של היהודים האמידים, של המוסדות והעסקנים היהודים וכן רשימה של עשרים וארבעה יהודים שימוּנו “מועצת זקנים” ועשרים וארבעה סגנים להם. גם הוא, ארתור, נכלל ברשימת חברי “המועצה”.¹³³

לעיניו הישיבה הראשונה של “המועצה”, בעמידה, שומעת ל“נאומו” של קצין הגיסטאפו מאֶנדאֶ, והוא מדבר אליהם כדַבּר אל פושעים מועדים, אל עבדים נחותי-דרגה. אני השליט על גורל יהודי וארשה – הוא מכריז – ועליכם לציית לפקודותי “שלא באורח יהודי ולבצען בסדר!” ארתור עומד ושותק – ורק מבטיו מפלחים את המרצח השפל, במדים המצוחצחים, האקדח לחגורתו, הפַּרגול בידו ומלוויו לידו.

יום יום פורץ מאֶנדאֶ לקהילה – וכל פעם בואו מלוּוה מעשי התעללות והשפלה. אחת הדרישות המחרידות ביותר מקהילת יהודי וארשה, מוכּת הרעב והמגיפות והמוות – לספק לצבא הנאצי בניינים לבתי-בושת – ונערות… והשתתפות בהסגרת לוחמי-מחתרת… וכל דרישה מלווה באיומים של מעשי-תגמול, לרציחות בהמון.

יושבים אנשי המועצה ודנים בפקודות הניתכות עליהם חדשים לבקרים, והם נִלבּטים בין להט המרי וההתקוממות לבין החרדה לחייהם של רבים, אשר הגורל מינה אותם נציגיהם… הֲיש מי שעמד במבחן-שׂטנים דומה, יום יום, ללא הפסק? הם יושבים באולם האפל למחצה של הקהילה – והצורר סוגר עליהם, פלוגת גיסטאפו ערוכה בחצי גורן מקיפה את קומץ היהודים: נציגי החרדים בלבושם המסורתי, סוחרים ואנשי רוח וההיסטוריון הזקן, פרופסור מאיר בלבן¹³⁴ ביניהם וארתור לידו של אברהם גֶפנר, מגדולי סוחרי וארשה. עומדים נציגי הגיסטאפו, עיניהם זועמות, מרוּשעות, הכל שותקים. שתיקה מדוכאת אבֵלה. אחדים מכלבי הגיסטאפו חיוך של לגלוג מרפרף על שפתותיהם…

לפתע נשמעת צווחתו של המפקד כצליפת שוט, כפקודה הניתנת לאסירים מופקרים: כולם כאן? – והוא קורא שמותיהם. הראשון – מאיר בלבן הישיש, עונה בקול חלוש: “כן”. אך הבריון זועק אליו: “הנני כאן” – יש לומר, חזור בך מיד – ובלבן חוזר. ואחריו האחרים, מזועזעים, ואין מהם היודע מה צפוי לו בעוד שעה. הבריון קובע שאחדים מחברי המועצה נעדרים מן הישיבה והוא פוקד להביאם, במחצית השעה, בדיוק גרמני…

המלחמה הפנימית בקרב נבחרי הקהילה, ובלבו של כל אחד מהם, חוזרת גם במקרה זה. ארתור טוען, שאין להענות להם – יעשו בנו כרצונם. היום הם דורשים דבר זה ומחר דבר אחר. בל ניכנע, בל נציית. אך הרוב סבור, שאין “להרגיז הרשעים”, ואפשר להיפטר מהם על ידי שיוזמנו יהודים מעובדי הקהילה וממשרדי-הלוויה השוכנים בסמוך, להשלמת מניין החסרים.

כעבור שעה קלה הם פורצים שוב, עדת כלבי טרף, כחמישים מניינָם, כולם במדים, הנשק עמם ושניים לבושי אזרחית, דוברי פולנית, מלווים אותם. הקצין פוקד על קבוצת היהודים להתייצב בשני טורים – חברי המועצה האחד, סגניהם – הטור האחר.

המרצחים וקרבנותיהם מסתכלים זה בזה. מעל כותלי אולם הקהילה ניבטים פרצופיהם האציליים של רבני וארשה… הם עומדים. שותקים. שותק גם מפקד הגיסטאפו בשתיקה מרושעת, מאיימת, זועפת. אחדים מקציניו מצלמים את המראה… סוף סוף פותח המפקד ומפיו – הגזירות הראשונות: הגיטו. המפה בידו, הרחובות שנועדו לתחום המחנק מסומנים בקו אדום.

“כערובה לכך שהפקודה תבוצע בדייקנות, הריני אוסר את כל עשרים וארבעת הסגנים כבני ערובה. הם אחראים בחייהם למילוּייה. וגם אתם, החברים הפעילים במועצה, אחראים לכך בראשיכם. ברם, אתכם אין אנו אוסרים הפעם, שהרי דרושים אתם להוצאת הפקודה לפועל”.¹³⁵

העשרים וארבעה מוקפים ובפקודה “ימינה פנה, קדימה”, מגורשים, בלי אומר ודברים, למכונית-המשא.

מדוכדכים, נבוכים יושבים הנותרים, אין מעז לפצות פה. אחר כך מתחילים הכל לדבר בבת אחת, במעורב, לשאול איש את רעהו אם הבין משמעותה של הפקודה, ויש גם המשיאים כבר עצות מעשיות לביצועה. אך כפצע הצורב לוהטת בלב כולם התיבה האחת: גיטו, והוא כה שונה, מרוחק מרחקי תהומות – מן הגיטו ההוא, שהוא כגן עדן, בימות הביניים על אדמות אשכנז וצרפת… עצם צלילו מעורר בלבם של שלוּחי וארשה היהודית, הגאה, חרדות סתומות מימים רחוקים, שטבעו בים הנשיָיה ועתה צפו ועלו לאור השמש כאוֹב מארץ…

אך השעה כבר קרובה לשבע, ויום העינויים מתקרב לקצו, שכן משעה זו ואילך אסורה על היהודים ההליכה ברחובות. הכל ממהרים לבתיהם, כדי להיפגש שוב, מחר, בשעה שמונה לדיון על ביצוע הגזירה, במועד המועט שהוקצה לכך, ואם לבצעה בכלל.

* * *

מדוכדך נכנס ארתור לביתו. נר דולק זורע אור דל באפלולית החדר. צללים מרקדים על הקירות. על הספה שוכב הילד. הוא מברך את מאַניה, אשתו, והם מחליפים מילים מועטות וקולם עמום. היא מגישה לו פת לחם ומרק. הוא שותק. מאניה עוד טורחת במטבח האפל, והוא מקרב אליו את הנייר והוגה במאמר הראשי שעליו לכתוב לגִליון מחר בשאלה הגדולה והכאובה, היא גזירת הגיטו. אילו היתה שהות בידו לכנס את חבריו להתיעצות, אך היש ספק שגם עמדתם תהא כעמדתו?

אך עמדתו הוא עצמו אף היא טרם נתגבשה סופית. כלום מספיק לומר לאו, מבלי להגיע עד סוף המסקנות, היינו עד למסקנה האחרונה המתבקשת מן הלאו הזה? הוא מחזיק את הקולמוס בידו – והנייר החלק, הסובלני, האילם, לפניו. שעה ממושכת הוא יושב שקוע בהרהוריו ואינו משגיח אף ברעייתו העסוקה-כמו בתפירה, בסמוך אליו, באפלולית, עוקבת אחריו. בדומיה שקועה שכונת העוני היהודית בוארשה – ובדומיה פועמים לבבות בעוז.

– מאניה – הוא לוחש לה לבסוף – השמעת הגזירה החדשה? הם פקדו על הקמת הגיטו במשך ימים ספורים… – הוא ממשיך. שמונים אלף נפש יאולצו לעקור ממקומותיהם, הם יכלאונו… הנבלים…

מאניה שותקת.

הוא מוסיף:

– ואם אנו לא נבצע, יבצעו הם עצמם… הם עצמם יבצעו…

– יש לכנס את הועד המרכזי להתיעצות דחופה – מעירה מאניה כלאחר יד.

אין שהות להתיעצויות, עונה ארתור, יש לנקוט עמדה מיד, בעד או נגד, כי הם דוחקים עלינו את ההכרעה, הם דוחקים עלינו את האסון. ויש לנקוט עמדה גם בעיתון – אין להעלים הדבר מן היהודים, מהפועלים, מחברינו. אסור לנו לכוף הראש לנוגשׂים, האם לא יראו בהשלמתנו המהירה, הקלה, ללא התנגדות, הֶיתר להחמרת משטר הדיכוי והרציחות? לא, הפועל היהודי לא ישלים…

הנר עוד מעט וידעך. ארתור כפוף על הנייר. עיניו צרובות, לֵיאות, מפללות מנוחה. הוא מנסח בזהירות את פסוקיו. עוד מעט ויבוא, בחשאי, במחופש, שליח המערכת ועליו למסור לו את כתב-היד.

יודע ארתור מה חמורה האחריות הרובצת עליו עתה, והיא חורגת מעל לכוחותיו, אך החוש היהודי והפועלי הלוחש בו – לא יכזיב. מימיו לא היה איש התיאוריה והעיון, אך הַרגֵש הרגיש עד היסוד בו במצוקת עַמו – ורגש זה לא יוליכנו שולל – אסור לה, לקהילה היהודית, שתקים את הגיטו לעצמה במו ידיה, כפי שמעניהָ מבקשים לכפות עליה!

ואכן, דברים שמשמיע זיגלבוים בישיבת נבחרי הקהילה למחרת היום, הם פרי הגוּתו כל אותו לילה. הוא מציע ברורות, והכל מאזינים לדבריו בדריכות, – שהקהילה תסרב לבצע פקודה זו. שעה טראגית והרת-סכנות היא השעה הזאת לכלל היהודי, וחלילה לנו ללכת אל הגיטו בלא ניסיון של התנגדות. מה צידוק יהא לנו, ליהודים של ימינו ולילדינו בעתיד? הבה נלך כולנו לגיסטאפו ונודיע, אין בידינו להוציא לפועל פקודה זו – ותעשה בנו כעולה על רוחה – הוא טוען.¹³⁶

עומדת דומיה כבדה דרוכה בחלל. יש המסכימים לדברים ויש אף הרואים בהם… אבק של מפלגתיוּת. אך הרוב סבור, שאסור להם, ליהודים, בתנאים הנתונים, ללכת בדרך זו. הכל יודעים, שאם היהודים עצמם לא יוציאו לפועל את הגזירות, יפרצו פלוגות צבא וגיסטאפו לבתי היהודים, ישדדו, יתעללו בנשים ובילדים ויבצעו את זממם בידיהם הטמאות. אך גם המחייבים – כובד האחריות לא נעלם מהם. עם הדיונים נשמעו קולות-בכי עצורים. אין נבחרי העדה שהועמדו בחמור שבנִס+יונות אשר ידעוּם תולדות ישראל, עוצרים דמעותיהם…

בכל להט נפשו מבקש ארתור להניא את הרוב מקבלת ההחלטה הרת-הגורל, אך ההכרעה נופלת. לאחר ההצבעה משתררת דומיה עמוקה, דומית-אבל, באולם הגדול של ועד הקהילה. אך הנה הופרעה הדממה לפתע. ארתור קם ממקומו – הכל דרוכים לשמוע מה בפיו – הוא מוסר הצהרה:

“הכרעה היסטורית נפלה כאן – הוא אומר – ולא עמד בי, כנראה, הכוח לשכנעכם, שאסור לנו לעשות זאת. אולם אין אני מרגיש בעצמי מידה מספקת של כוחות מוסריים להשתתף בביצועה של ההכרעה. אני מרגיש, כי שוב לא תהיה לי הזכות לחיות, אם אמנם יוקם הגיטו ולי לא יאונה כל רע. לפיכך אני מודיע, שאני מסתלק מתפקידי. אני יודע, כי יהא זה מחובת היושב ראש להודיע מיד לגסטאפו על הסתלקותי ואני מביא בחשבון את המסקנות הצפויות לי, באורח אישי, ממעשה זה. אולם אין בידי לנהוג אחרת”.¹³⁷

עמוק רישומם של הדברים הנוראים. דומה, לרגע פגה החרדה מפני מעשי הנקם של הגרמנים, וגברה כף המאזניים של האחריות המוסרית ושל הכבוד הלאומי והאנושי. ושוב מתחדש הויכוח על ההחלטה שכבר נתקבלה, היינו, האם על הקהילה לבצע את גזירת הגיסטאפו ולהקים במו ידיה את הגיטו. והחלטת-פשרה מתקבלת:

אין הקהילה עצמה מבצעת את הגזירה, אולם היא תשגר שליחים – כמה מאות בני נוער – להודיע ליהודי וארשה, כי גזירה כזאת נגזרה עליהם, למען יעקרו בעצמם, עד למועד שנקבע, ממקומות מגוריהם שעליהם לפַנותם ואשר ישארו מחוץ לתחום הגיטו.

לא יצאו שעות מרובות והידיעה החדשה מעוררת מהומה ובהלה בגיטו. היהודים המוכּים והמושפלים, שחייהם תלויים להם מנגד, היהודים המורעבים והמשוסים מקבלים את הידיעה על בידוּדם הצפוי כאסון מוחלט המאיים עליהם בכיליון חרוץ. בהמוניהם החלו ממהרים, למחרת היום, אל בניין הקהילה בכיכר גְז’יבּוב, ומחכים לתשובה ממשית וברורה, אם אמנם עליהם לעקור לאלתר מן הרחובות שצוינו בצַו-הגיטו.

והנה עולה על גזוזטרת בניין הקהילה שמואל מרדכי זיגלבוים, נציג ה“בּונד”. לפניו המון מסוער ומבוהל, גברים ונשים וזקנים וטף. הוא, שמורגל הוא בנאומים באסיפות, עוד לא התנסה בדיבור לפני קהל מורתח כזה, בנסיבות מאויימות כאלה. לא אסיפת מפלגה היא, ולא נאום בחירות, ולא כינוס של פועלים – העם ניצב לפניו, העם האומלל, המוסגר, המעונה, “עמך”, רובם כובעים יהודיים לראשם – וענן כבד של צער נסוך עליהם ביום חורף מר ונמהר זה. ¹³⁸

הוא יודע, בלשי-האויב ודאי מצויים בקהל וגם בוגדים יהודים. דבריו לא ישארו בגדר סוד, דבריו שפירושם התגרות בשלטון הדמים – פירושם איבוד עצמו לדעת. אך כיצד יירתע ולא יגיד אשר עם לבו, אשר חובתו מצווה עליו, אשר עשרות שנות שירותו לפועל היהודי מצווים עליו? הוא נזכר באגדה רחוקה, עוד בילדותו שמעהּ, והוא אז ילד בעיירתו הנידחת – האגדה על רבי עקיבא שסרקו בשרו במסרקות ברזל והוא קרא “שמע” ואמר: ועכשיו שבאה לידי – לא אקיימֶנָה?

עתה הגיעה גם שעתו. מרבי עקיבא ועד למנהיגי תנועת הפועלים שמסרו חייהם על קידוש שם חירות האדם והסוציאליזם – אחת השלשלת, והוא עצמו חוליה זעירה בשלשלת-הזהב-והדמים הזאת. עתה באה לידו, הוא לא יחמיצֶנָה, הוא לא יירתע.

הושלך הס מסביב וקולו של שמואל מרדכי זיגלבוים – איש ה“בּונד” – מהדהד צלולות בחלל הקפוא; עשרת אלפים איש – כאיש אחד – מאזינים בדריכות למוצא פיו.

הוא קורא לנאספים לא לציית לגזירה, לא ללכת מרצונם הטוב לגיטו, לא לעקור מדירותיהם אלא אם כן יוצאו בכוח. עקירה זו מרצון – שלב היא לאסונות חמורים יותר. עם זאת הוא מעודד את הנאספים, לבל יתיאשו, לבל יקפחו אמונם ואמונתם. בל ייכנעו, בל יצייתו.

ההמונים מתפזרים והחלטתם נחושה – מרצון לא יסגירו עצמם לגיטו.

בינתיים עלתה הדעה, שהקהילה תשגר משלחת אל הסמכות הגרמנית העליונה בעיר – המפקד הגרמני גנרל נויראט – כדי להסביר לו, כי מבחינה רשמית ומעשית אין להוציא לפועל את הפקודה, שהרי אין להשיג מספר כה גדול של דירות במעט הרחובות והסימטאות שהוקצו לגיטו, ואף הם הופצצו בימי המלחמה ומגיפות משתוללות בהם.

גם הצעה זו מרתיעה את פרנסי הקהילה, הואיל והגיסטאפו הזהירה וחזרה והִתרתה, שהיהודים כפופים אך ורק למרותה. ואסור להם לפנות לרשויות אחרות. אף על פי כן נתאחדו הכל בהצעה זו – והמשלחת יצאה למפקד הגרמני.

שומע הגנרל להנמקת היהודים, שותק, מחייך, ולבסוף פוטרם בתשובה… שיבוא בדברים עם הגיסטאפו. ואכן, הגיסטאפו נסוגה – היא נסוגה צעד אחד כדי שתוכל לזנוק, אחר כך, שני צעדים קדימה. מועד הקמת הגיטו הועתק לעוד ימים אחדים, ושטחו הוגדל ברחובות אחדים. ועד הקהילה מחליט, איפוא, להוציא לפועל את הגזירה, הוא בוחר בועדת ביצוע ומארגן כמה מאות צעירים, עליהם הוטל להביא את הבשׂורה לאוכלוסיה, אשר ממילא כבר יודעת על הצפוי לה ובאלפיהָ מתכנסת, ליד משרדי הקהילה, בהולה ומסוערת, מהם המבקשים סיוע בהשגת קורת גג וחסות לגופם ולמְטַלטליהם בשעת העקירה.

ואז באה ההפתעה הגדולה: נודע, כי קצין הגיסטאפו, האחראי לגזירת הגיטו, נקרא לברלין, וממלא מקומו מודיע, כי הוא דוחה את ביצוע הגזירה לעוד שבוע ימים. לאחר שבוע נמסר לקהילה, כי הביצוע נדחה ל“חודשים מרובים”.

היה זה הישג גדול וניצחון מוסרי גדול לארתור ולחבריו, אף שהגרמנים לא נרתעו, כמובן, מהקמת הגיטו בפועל ממש, בדרך של בידוד גובר והולך של היהודים, שרבים מהם נמלטו בעצמם מאזורים מעורבים אל הרובע היהודי בלחץ הרדיפות והגזירות, השוד וצֵיד האדם. ורק באפריל ובמאי 1940 נחסמו כליל 34 המוצָאים מן הגיטו, שהיו חסומים ארעית, והוקמה חומת הבידוד, חומת הגיטו, חומת הכּלָייה.

* * *

ארתור מהלך בעיר הכבושה ורואה, גם בתוך האסון – חמור ומחריד שבעתיים האסון היהודי. הם, הכובשים, עושים להעמקתו, להחרפתו, והם מלַבּים את אש שנאת העמים ומפיחים על כל צעד ושעל את איבת הפולנים התוססת מקַדמונים, בשכניהם היהודים. אילו אפשר היה להתארגן מבעוד מועד, להתקין כלי-התגוננות ומכשירי עזרה הדדית, שהרי עתה כל צעד, כל דיבור, עצם הקיום בסכנת תדיר. כחתף בא האסון, כבָּזק, בממדים ובגילויים בלתי צפויים… דומה, רק לפני ימים אחדים באו הכובשים, והמאורעות רדפו בזה אחר זה… באין אפשרות לשקול, לעיין, לבחון את המצב המשתנה בחופזה מסחררת…

אך תמול שלשום פרץ האסון – חבויים בחדריהם האפלים, מבעד לחלונות שזגוּגיוֹתיהם נופצו ונסתמו בסחבות, האזינו היהודים למצעדם הריתמי, הבלתי-פוסק, של החֵיילות הנאצים ברחובות. הגרמנים! זו היתה האימה החדשה, המחרידה, גדולה מאימת אש הפצצות, שהיתה תלוייה עתה בחלל כסימן-שאלה-ללא-תשובה. הגרמנים! מה יעשו בנו, ואנו מנותקים, במלכודת, וחגורת איבה סביבנו!

למחרת היום ביצבצו ראשים בחלונות, נראו אנשים משרכים רגליהם, בזהירות, מחצרות הבתים: להביא פת לחם ומעט מים ותרופה לחולים. השמש מחממת את הרחובות, עוד עולה עשן הדליקות והחורבות. אולם כבר באותו יום נפוצה שמועת-הבהלה הראשונה: הגרמנים גרשו את היהודים מבתיהם באחד הרחובות המאוכלסים בצפיפות רבה, עורם לבשרם, ולא הניחו בידם ליטול אף שרוך נעל – אך גם שמועה זו אינה מרפה את ידיהם של הרבים המחרפים נפשם, בתורים הארוכים, להביא פת לחם לפי הטף. כל אחד מאמין, שאליו לא תגיע אולי הרעה. כל אחד רוצה להאמין בהצלתו.

לפנות ערב פושטת שמועת-בהלה חדשה – החטיפות. מכוניות-משא עוברות ברחובות, ביעף, בריונים נאציים מזויינים במדים תכולים קופצים מתוכן, נעמדים ברחובות, עוקרים את היהודים בכוח מן התורים, פושטים עליהם כאַרבּה, מטילים אותם כגרוּטאות אין-חפץ לתוך האוטובוסים הסגורים, הדוהרים אל הבלתי-ידוע.

לעיניו של ארתור היהודיה המבוהלת הצועקת בקולי-קולות: יהודים! גוואלד! הצילו את בעלי, אב ילדי! יהודים… ואין מציל.

הוא יודע שזו רק ההתחלה – האם ההתחלה של הסוף? הוא יודע: הנעשה בחטופים – זו התעללות בגופם ובכבודם, זו הדריסה והמעיכה והחמור מכול – עבודות-הכפייה – בחפירת בורות וקבורת החללים שנורו לעיניהם.

והרי הבחור הצעיר, בן טובים, שהיה עֵד להוצאה להורג בהמון בחצר בניין הסֵיים לשעבר, אנוס לעסוק בחפירת בורות ובקבורת המומתים לעיניו – ועצביו זועזעו. והנה הפועל, חבר אגודת הסַבּלים, שארתור מכירו יפה אך אינו מכירו עוד: חיוור כסיד, פניו כאחוזי-עווית, רועד ומורתח. הוא עומד לפניו, בגדיו מגואלים בדם, עוקר שערות ראשו, מטיח אגרופיו בפני עצמו וצווח בקול:

ראֵה! ראה! הם מאלצים אותי לטבול בדם אחי… לא אשא זאת יותר! הצילה, עשה-נא משהו, עזור לי להיחלץ מכל אלה, כי מוּעד אני לעשות דבר איום…

עוד זה עומד והנה בא אליו השני, שחקן נודע. אף הוא בגדיו קרועים ומוכתמים בדם ובבוץ. הידיים – פצועות. הוא עומד נדהם ונבוך, כְּכורע תחת כף ידה הזדונית של אלימות האדם-החיה, ושפתיו נעות חרש…

איך לעמוד בכל אלה, איך להתגונן, איך להתנגד? האש פושטת והולכת ומכלה, איך לאתרהּ, איך לבולמה? אין יום, אין שעה בלא צרה ואסון. זה עתה עמדה הקהילה בסימן הרצח של החמישים ושלושה ברחוב נאַלאֶווקי 9 – החמישים ושלושה שנזדמנו באורח מקרה לחצר הבית בו נדקר שוטר פולני בידי אחד מן האספסוף היהודי. עוד זעקות היאוש של הנשים והילדים באוזניו… היה זה המבחן הראשון של הציבור היהודי. הגיסטאפו הטילה על הקהילה סכומי כופר נפש גדולים, כלאה את ראשיה כבני-ערובה, התעללה והטילה מורא ופחד – ושוב סחטה כספים… גם הפעם לא עלתה בידיו של ארתור לשכנע את הרוב, לבל יודה בעִקרון אחריותו הקולקטיבית של הכלל היהודי בעד מעשי יחידים. אם כופר הכסף עלינו לשלם – טען – באונסנוּ נשלם ולא כעונש, ועלינו למחות נגד שיסוי הפולנים ביהודים, ונגד עלילת הדם – “הקהל היהודי רצח פולני, והקהל היהודי בא על עונשו”. הכל, בויכוח, יודעים, שלא רק חייהם הם על כף המאזניים, אלא גם חייהם של אלפי יהודים. סוף סוף מנצחת השקפתו של ארתור, וראש הקהל מוסר הצהרה ברורה באוזני הגיסטאפו והיא גם מובאת לידיעתם של עסקני הציבור הפולני. ¹³⁹

אך החמישים ושלושה לא ניצלו. הם נורו מיד לאחר התפסָם. רק כעבור עשרה ימים נקרא נציג הקהילה לגיסטאפו – ושם נמסר לו על ההוצאה להורג. עשרה ימים רתח הציבור, עשרה ימים התדפקו קרוביהם של המומתים על דלתות הקהילה… ביום העשירי קרא אליו ראש הקהילה מן הנשים שצבאו על פתח הבניין בכיכר גְז’יבּוב, כדי לבשר להן את אסונן. “כל שמרגיש עצמו חלש להיות נוכח במעמד זה – אמר לחבריו – יֵצא מן החדר”. לא מן הגיבורים הוא ארתור, אך בן העם הוא, מעורה ביסוריו ובמצוקתו, והוא נשאר, דחוי בפינה ליד החלון.

הנשים נכנסות. מתיישבות על הכסאות. שתיקה.

“חִזקו, אחיות, הִכּונו לבשׂורה מרה” – קורא היושב ראש ופורץ בבכי.

הנשים יושבות, עיניהן פעורות, כאילו אין הן משיגות את שִׁברן. אחת שואלת בקול צרוד:

“אין הם חיים?…”

“לא” – עונה היושב ראש “אין הם חיים”…

הנשים ממצמצות בעיניהן, מסתכלות זו בזו, כמו לא תפסו עדיין את פשר הגזירה. ורק לאִטה חודרת משמעות הדברים לתודעתן. ואז פורצת אחת בצעקה קורעת-לב:

“אבל מדוע?”

וכל הנשים פורצות ביללה גדולה.

ורק אחת ששיכלה את בעלה ושני בניה לא יללה. היא קמה, נשכה שפתיה, ובקול יבש חזרה ושאלה:

“יהודים, האמנם בטוחים אתם שאין הם בחיים? התוכלו לומר בוַדאות שכולם מתו? היודעים אתם זאת בודאות מוחלטת?”

היושב ראש עונה, שאכן, לצערו הרב, אושר הדבר.

“עתה אני יודעת מה עלי לעשות” – נענתה האשה, כמו לעצמה, ופנתה ללכת. במילים אלה בישרה החלטתה הנחרצת לשים קץ לחייה.

יללת הנשים והילדים המצטופפים בחוץ עולה עד לב השמים…

*

יום יום ואסונו. יום יום וקללתו – ואחת מהן גירושי הכּלָייה בעיירות השדה. עֵדוֹת שדוּדות ומשוּסות, מגורשות כעדרי צאן בקרה (30 מעלות מתחת לאפס) בלא לחם ומים, עורם לבשרם, זקנים וטף, נשים הרות וחולים, איך תָכיל אותם וארשה היהודית, איך תכלכלֵם ותחבוש פצעי גופם ונפשם ותתן להם קורת גג והיא עצמה, זו וארשה היהודית, המושפלת עד עפר אינה בטוחה בחייה וקיומה-גסיסתה בנס? איכה הוכתה שְׁאִיָיה,¹⁴⁰ וארשה הגאה, הגדולה, הלוחמת, וארשה אֵם יהדות פולין, וארשה מבצר תנועת הפועלים? ילדיה-רוכלֵי-רחובות למְשׁיסה ולבַז הם לנבלים הנאצים. ילדים גיבורים המחרפים נפשם להחיות נפש הוריהם… חרדה נואשת יצוקה בפניהם של הילדים אך גם עקשנות ומרי.

הנה מהלך ארתור בגן הסאכּסי ורואה נערה רכה, צנומת-גֵו, פניה ענוגות, עמידתה רופפת, בידה האחת חתיכות סבון אחדות ועל זרועה - חפצי-הלבשה אחדים. את שרידי רכוש ביתה היא מוציאה לרחוב. ארתור מסתכל בה ובָרי לו: לא רוכלת היא הנערה ולא בית עניים מוצאהּ, אך מצוקת ביתה דחקה אותה לרחוב. הנה מתקרבים והולכים אליה שלושה חיילים נאצים. הנערה מציצה לעברם במבט שחרדה מבוהלת בו, לבה מנבא לה רעות. היא תרה אחר מחסה, אך איחרה את המועד. השלושה כבר עומדים לידה – הם נוטלים את סחורתה בידיהם, כמבקשים לעמוד על טיבה, שמים אותה בכיסיהם – וממשיכים דרכם בנחת.

ארתור עומד מן הצד ומסתכל. הוא רואה את היאוש הנדלק בעיני הנערה, הוא רואה את החיוך על שפתי השודדים. הה, אילו היה בידו, או אז היה ניגש לשלושה ונוקם את נקמת דמה השפוך של הנערה… אך לוּ גם עלה בידו הדבר – הוא מהרהר – הזה הפיתרון? טרור אישי? הנאצים ודאי היו נפרעים לאלתר מרבים חפים מפשע… עוד הוא מהרהר, והנה ניתקה הנערה מעמדתה, מדביקה את השלושה וקולה תחנונים: אביה נהרג בהפצצות, אמא חולה, ילדים קטנים רעבים בבית מצפים לפרוטות שׂכרה. כיצד תחזור לביתה? – דיברה בקול ורצה אחר השלושה, שהמשיכו דרכם בשלווה, אף לא הפנו ראשם לאחור.

אז אחזה בשרוולו של האחד והפצירה:

“הן אנשים אתם, גם לכם ילדים, רחמו…”

הגרמני קופץ ממקומו וזועק:

“אל תגעי בי, יהודיה חצופה, הסתלקי מכאן…”

אך הנערה לא הרפתה, בעקבותיהם הלכה, מפצירה ומתחננת, דמעותיה מרטיבות שערותיה הסתורות היורדות על עיניה. השלושה מנסים לדחותה באגרופיהם, לדחקה בשאט-נפש כזבוב טורד, אך הילדה נאחזת בהם בציפורניה. מיואשת, בוכה, ופתע השמיעה זעקת-יללה גדולה:

“הצילו! שודדים…”

אחד הגרמנים פונה לאחור ובכל כוחו הולם לנערה בפניה. היא כרעה, נפלה. פס דם האדים את השלג הצחור. אז היא קמה נתאוששה שוב ופרצה בזעקה:

“כלבים ארורים! רק פעם אחת חי אדם…” וסטרה לו לגרמני בפניו.

בצדי הדרך מהלך ארתור ועוקב אחר המתרחש. הוא רואה: כעדר זאבים שוחרי-טרף מסתערים שלושת הבריונים על הנערה, וחיילים גרמנים מזויינים, שנִקרו בדרך מצטרפים אליהם, מכים בה בכל כוחם, דורסים כל איברי גופה. הנערה שוב לא התחננה, רק המשיכה לצעוק בקול:

“כלבים, רוצחים, ארורים!” –

דמו של ארתור כנקרש בעורקיו, עוד מעט ויכרע גם הוא תחתיו, והוא כתָמֵה על עצמו שכוח ועוז בו להחזיק מעמד – להחזיק מעמד, כדי להמשיך במערכה.

אך הנה תם הכול. הנערה נגררה בכוח, מתבוססת בדמיה, לחצר מטה הצבא הנאצי בכיכר פילסוּדסקי. תם הכול.

שחוח ומדוכא חוזר ארתור לביתו.

הוא מחיש צעדו, בבית מחכים לו – חרדים – האשה והילד. הרעב מציק ויותר מזה – מראות הזוועה של היום. הוא מחליט בלבו שוב לא להתעכב יותר בדרך ולהגיע ככל המוקדם למחוז חפצו. אולם סמוך לביתו מגיע אליו קולו של נער כבן אחת עשרה: פפירוסי! פפירוסי! הוא מבקש לגשת לקנות חפיסת סיגריות, אך הנה עָטו אל הנער גרמנים במדים, התיבות ז. ד. (זאנדער דינסט) רקומות על שרוולי זרועותיהם. אנשי המשטרה הצבאית הם, אך את חמתם הם מכלים בזה הילד. האחד מהם מתקרב אליו, שומט לו כובעו מטה, מציץ לעיניו כהציץ החיה אל טַרפּהּ:

“יוּדֶה?”

הילד ממצמץ בעיניו – ושותק. הגרמני נוטל מלוא החופן סיגריות. מדליק אחת. הסיגריה לא נעמה לו, כנראה, הוא מטילה לתוך השלג וקורא לילד:

“זייפן אתה, יהודי קטן, ארור. סחי ובוץ”

ובמחי יד הוא מוריד בכוח מכתפי הילד את הארגז הקטון ומפזר את הסיגריות במדמנת השלג. הילד מנסה להסתער על גוש הבשר הגרמני, המטומטם, ולהציל סחורתו. עליו פרנסת ביתו. הגרמני שומטו לארץ בתנופה. הילד מנסה לאסוף את הסיגריות הפזורות בבוץ, אך הגרמני השני מוצא שעת-כושר לבדר עצמו בהתעללות, והוא בועט בילד במגפו המסומר ומפילו כל פעם שהוא מנסה לקום, ועם זה הוא פוקד עליו:

“שירה קצת, שׂטן יהודי קטן, שירה לנו…”

ארתור רואה: מעבר המדרכה, עומד גרמני גבה קומה, פניו מפיקים שמחה ושׂובע רצון, הוא מצלם…

אך הנה יוצאת מחצר סמוכה אשה, אפשר אמו של הילד היא. פנים נוקשים לה, מרירות ובוז שקפאו יצוקים בהם, ומבלי שתזַכה אף במבט את הבריונים השקועים במשחק-הדמים היא מתקרבת אל הילד וקוראה לו:

“חדל לבכות, חיים, חבוש הכובע והיֵה אדם… בואה עמי…”

דברי האשה נחרתים עמוקות בלבו של ארתור. הוא יודע מה צדק אותו מפקד גרמני שהזמין אליו פעם את פרנס הקהל באחת הערים, איים עליו, דפק באגרופיו על שולחנו, צעק ורעם:

“יהודי פולין ארורים! חסרי בושה… חסרי כבוד עצמי… הגרמנים מתעללים בהם, משפילים אותם, מועכים אותם, שודדים אותם, חוטפים אותם ככלבים ברחובות והם… אינם נרתעים, כאילו לא אירע דבר. אין הם שולחים יד בנפשם… אין הם מכלים עצמם… אוּמה חצופה, חסרת בושה ונטולת כבוד עצמי” – חזר על עצמו.

אכן, כי צדק הגרמני – מהרהר ארתור. הוא יודע, כי ככל שגוברים העינויים, כן גוברים בלבבות האמונה והביטחון והתקווה, שאולי, אולי תקַל המעמסה, שסופו של סיוט הדמים להיפסק באחד הימים. הרי בלעדי התקווה הזאת לא היו מחזיקים מעמד מזמן. איזו אומה היתה עומדת בכל אלה? ועוד הוא יודע:

לשליחי המחתרת היהודים ותנועתו חלק רב בעידוד ובסעד. הם, האלמונים, מוכיחים לעם שאין הוא בודד ומופקר לחלוטין… וכה מרובה העבודה המוטלת עליהם: הושטת סעד דחוף ואירגון סדנאות-מלאכה וגם עריכת הרצאות ואף קונצרטים של מקהלת ה“צוקונפט” וקיום העיתונות במחתרת, והחַוָוה על שם בוגרי בית הספר מאֶדאֶם במַרישׂין, וטיפול בילדי ה“בּונד” אשר ב“סקיף” - אירגון הילדים הסוציאליסטי. הֲנעמוד בכל אלה? אך גם התנועה במחתרת, כחלק מן העם, מתבוססת בדמיהָ…

כיצד אמרה אותה אשה:

“גלייך אויס דאס היטל, חיימ’ל, הער אויף צו וויינען, זע אויס ווי א מענטש…”¹⁴¹

אך אוזנה האורבת של הגיסטאפו שמעה את דבריו של ארתור בקהילה, במטבחים, בישיבות, באסיפות-חרש, ובלשיה הטמאים עוקבים אחר צעדיו. הוא מרגיש בצִלם המלווה אותו בכל אשר ילך. גורלו שוב אינו מוטל בספק. כבר זמן רב לא לן בדירתו. עתה אף נשללו ממנו – מרעייתו ומבנו – שעות הפגישה המועטות בלילה. עתה היא מחכה לאות. ואכן, לא יצאו ימים מועטים, ובישיבת הקהילה ניגש אליו נציג הגיסטאפו ואומר:

אתה הוא זיגלבוים, נציג הפועלים היהודים? אתה מוזמן מחר לבוא לגיסטאפו. עלינו להחליף דברים בעניינים חשובים.

משמעותה של הזמנה זו אינה מוטלת בספק, ואין ארתור נענה לה. החיפושים אחריו תוכפים ומונעים בעדו הופעות בפומבי. ואז מחליטה הנהגת ה“בּונד”, שמוטב יהיה כי יעזוב את פולין – ועם זאת יפרסם ברבים את האמת על שואת היהודים בוארשה, יזעיק עזרה, יחיש הצלה. יציאת פולין כרוכה בסכנות לאין ספור, אך היציאה עצמה הכרח היא. הוא מקבל על עצמו גם שליחות זו ויוצא לדרך.

* * *

ברחוב היהודי בוארשה משתוללת עתה בתאוות-רצח לא רק החיה הנאצית צמאת-הדם. על הרחוב היהודי המושפל והמדוכא, הנתון למְשׁיסה ולהרעבה, מפיל חתיתוֹ גם העולם התחתון. דומה, יחד עם אימת השואה ירדה על יהודי וארשה גם אימת ההִתפרקות, הזנות, הבגידה, ההוללות. בקרן האחת של הרחוב ילדים ואמהות בגסיסתם, מחוסרי-ישע, ובקרן האחרת – נשפי-חשק ויין, אינטליגנטים מאתמול וכנופיות של גנבים. רמאים, רועי-זונות, יהודים ושאינם-יהודים, פולנים וגרמנים – וכולם כאחד מוצצים דמם של יהודי וארשה, וכולם כאחד חברו נגד הפועל היהודי המאורגן הנאבק בנחשולי השקיעה המאויימת.

ולא רק הפועל היהודי. הילד! מלחמתו הנואשת של הילד היא הנוגעת לנפשו, היא המחרידה את קְרָביו ומדכדכת את רוחו.

… בקרן ברחוב אורלאַ עומדים שני ילדים, ילד וילדה, בגיל שמונה-עשרה. מזי-רעב. הם פושטים יד! ילדים פושטי-יד! אך הילדים אינם אלא מפרנסים את משפחתם. ומשפחתם – משפחה בּונדאית נודעת. זיגלבוים עוד זוכר את הסבא המנוח בהיותו חסיד מחסידי גאֶר. גם בהיותו פעיל ב“בּונד” לא פשט את לבושו המסורתי – הכובע היהודי הקטון והקפּוטה הארוכה. כמוהו – כחברי חוג “ארקאדי” – הלא הם בחורי-הישיבה, שהצטרפו אל ה“בּונד” ומהם גם ממשיכים לימודם בישיבה. האב נמלט עם גל הפליטים לברית-המועצות. ובבית נותרה אשתו, אם חולה ושני ילדיה.

עומדים שני הילדים בקרן רחוב אורלאַ ופושטים יד… מה לא נעשה כדי להכניסם למוסד? – וללא הועיל. הילדים עמדו בסירובם. עברו לקרן רחוב אחר. ודיבור אחד בפיהם:

– די מאמעליו איז קראנק, מיר דארפן ברויט, מיר וועלן ניט פארלאזן דער מאמען… (אמנו חולה, ואנו צריכים לחם, לא נעזוב את אמנו לנפשה…).

אך אשר לא הצליחו המבוגרים, עלה בידה של צביה’לה ואקס. צביה’לה היא תלמידת בית הספר היהודי העממי על שם גרוסאר. ילדה מחוננת, פעילה באירגון הילדים היהודי הסוציאליסטי “סקיף”. היא כבר עזבה לימודה, היא עצמה מפרנסת. היא עושה סיגריות מטבק מוברח ומוכרתם. גם אביה נמלט לברית המועצות. אמה עובדת במטבח פועלים. האם ובתה פעילות במחתרת… מה עושה צביה’לה? היא מביאה טבק לשני הילדים, למען יתקינו גם הם סיגריות למכירה ברחוב, ובלבד שלא יפשטו יד…

והנה שלושת ילדי משפחת בלוּאנס: יוּראֶק, גוטה ולוּשאק בן הזקונים. שלושתם פעילים בנוער הבּונדאי. האם מתה עוד לפני המלחמה, והאב מת זה מקרוב, במגיפת הטיפוס האוכלת בגיטו. יוּראֶק, הבכור, הוא המפרנס. על פני רחובות וארשה הוא נוסע ב“ריקשה”, מוביל נוסעים… הוא המפרנס, וגוטה, הרכה בשנים אף היא, מטפלת במוסד ילדים.

אך הנה ירדה עליו, על דוֹר הילדים האומלל והגדול הזה, תיגרת ידו של הפולש הטמא; בכל אַכפָּהּ [לחצהּ] ואכזריותה ובהמיוּתה השפלה; ונוסף עליו אורבות עליו, על כל צעד, בכל קרן רחוב ובכל חצר, סכנות העולם התחתון. הם עצמם, הילדים, אנוסים עתה לבוא במגע עם העולם חסר-הבושה וחסר-המצפון הזה, הדורסני והאכזרי, המוחץ את החלשים – ואת החלשים שבחלשים, הילדים.

כן, תנועת הפועלים היהודית לא היתה משוחררת, מראשית ימיה, גם בימים כתקנם מן המערכה הכפוייה הזאת – נגד העולם התחתון. מעולם לא חסרו גידוּלי-פֶרַע של “חברות אגרוף” למיניהן, שאנשיהן מורגלים בסכנות, מטיבים להריק כוס-יי"ש ובזים למנהגים ולנימוסים המקובלים, אף לסדרי השלטון וחוקיו. הם היו חולקים מהלומות וסופגים מכות, ועתים גם היו פורצות תִגרות-דמים ביניהם לבין עצמם. על גבורתם נהגו לספר מעשיות למכביר. אף הם, כמובן, מקורבנות המשטר הלקוי.

בראשית ימי ה“בּונד” היו הפגישות עם הבִּריונים פגישות שבמקרה. הנה נערכות ביער פגישות או אסיפות של “חוגים”. גם הבריונים מזדמנים לשם בחברת בחורותיהם, מלעיגים על אנשי-המחתרת. אך משפּורצות השביתות הראשונות, אין בעלי-הבתים היהודים מדירים עצמם מהיזקק לשירותם של הבריונים; ולא אחת מרסקים אלה עצמותיו של פועל שובת, ולא אחת מנסים להתנפל על מקום אסיפת-פועלים אם בחצר בית הכנסת או בקרן רחוב, אך ההמון משיב מלחמה שערה. ברבות הימים יש גם ל“בּונד” בעלי-אגרוף משלו, שכן מצטרפים אליו פועלים חסוני-גוף – נַפּחים, נגרים, מנקי-ארובות ואף קצבים – העולים בכוחם הגופני על סורגות-הגרביים והחייטים היהודים דלי-הגוף. ולא אחת נדהמים הבריונים ומתמרמרים כאשר קמים נגדם בעלי-זרוע מקרב אנשי ה“אחדוּת”… או כאשר בריון לשעבר מצטרף אל ה“אחים והאחיות” ומתייצב לימינם…

כותבי רשומות תנועת הפועלים היהודית ובעלי הזיכרונות מציינים, כי התנגשויות עם בריונים ארעו כמעט בכל מקום שם היתה תנועת פועלים יהודית; בכמה מקומות היו הללו “מלחמות” ממושכות, חמורות למדי, מלוּות במשא ומתן ו“שביתות נשק”. עם גידוּלה של התנועה נחלשות והולכות ההתנגשויות או נפסקות לחלוטין. אך יריביה של התנועה, לרבות תנועות-פועלים מתנגדות, ביחוד הללו שאינן מתנזרות לפרקים משימוש בכוח במאבק עם נותני-העבודה או עם מתנגדים פוליטיים – מסתייעים לא אחת באגרוף הבריונוּת. לא פועל אחד נמחץ עד מוות בסימטאות וארשה ועיירות פולין. ליטוואק מספר,¹⁴² כי באביב 1905 היו באים לעתים קרובות אל הועד הורשאִי של ה“בּונד” חברים מערי השדה וקובלים, כי העגלונים בעיירותיהם מתערבים בענייני שביתות, מכים ומלשינים. מה היתה עושה ההסתדרות בוארשה? בבוא האגרופנים לוארשה, היו מקבלים מכתב חתום בחותמת הועד ובו מתרים התראה חמורה, שאם יחזרו במקום מגורם על מעשיהם הפרועים – אל להם להעיז ולבוא עוד לוארשה, כי מרה תהא אחריתם… והיו מקרים שנטלו מהם, מהאגרופנים, את סוסם, עגלתם וסחורתם ולא החזירוּם אלא לאחר שהבטיחו לחזור בהם ממעשיהם…

והיו בין הבִּריונים אשר לאחר שהצטרפו אל תנועת הפועלים, התאמצו להשכיח את עברם. משנשלחו להכות בדֵילָטוֹר [מלשין], מעביד או מֵפיר-שביתה, היו רוטנים: כלום לא נצלח לעבודה אחרת?! לסביבתם החדשה הביאו עמם מאומץ לבם ונכונות לסכן חייהם.

באביב התנועה יצאו מוניטין בקרב הפועלים היהודים בליטא, רוסיה הלבנה וּוהלין לאחד – “יושקה הכופף” שמו. בוּרסקי היה, כופף סוּליות – לפי הכינוי המקובל בפולין. גוץ, רחב כתפיים, פנים עגולים, עיניים מצומצמות, לסתות בולטות ומצח זעיר – וכל מראהו גסות וטמטום. הוא היה טוען תמיד לצדק מוחלט בתנועה. תמיד מוצא מגרעות ומטיל דופי. היתה אז תקופה של אופוזיציות – כה יספרו בעלי הזיכרונות – ויושקה היה עובר מן ה“הסתדרות” ל“אופוזיציה” וחוזר חלילה. בשום מקום אי אפשר היה להניח דעתו. היכן היושר? – היה טוען. אף שביחסיו הוא עם החברים לא היה מקפיד על היושר כלל.

ופתע מעלה יושקה דרישה שיצרפוהו אל החוג הגבוה ביותר, שם מרצה “האינטליגנט הגדול ביותר”. כלום אין הוא ראוי לכך? אך באסיפות החוג עליו נמנה היה מרבה לנמנם יותר מאשר להקשיב. וכאשר נשמעה פעם, בתוך הרצאה על כלכלה מדינית, נחירתו, והחברים פרצו בצחוק, הקיש בשולחן וקרא: “מה לכם צוהלים, יש באגרופי זה יותר מהפכה מאשר בכל הכלכלה שלכם”… בחפץ לב היה נחלץ כשקם הצורך להכות בנותן-עבודה היורד לחייהם של הפועלים, בבַּלש, במֵפיר-שביתה, בפרוֹבוקָטור- בוגד – והיה מיטיב לעשות זאת. לא אחת גם איים בהרמת יד אף על “האינטליגנטים אשר בועד”… לא אחת היה מבושׂם וסיפרו שפּרוץ הוא. ודאי שהיו מוציאים אותו מזמן מן ההסתדרות, אשר מצויינת היתה בטהרה המוסרי המוחלט. אך ליושקה גילו סבלנות מיוחדת, שכן שמו בלבד דיו היה להטיל אימה על מפירי-שביתה ונותני-עבודה, והיה עומד לחברים בהתנגשויות.

קמעה נתפרסם שמו של יושקה ברחבי ה“בּונד”, והגיע הדבר לידי כך, שהיו מזמינים אותו בפרוץ שביתה גדולה יותר באחת הערים, אפשר יהיה צורך בהנפת יד… ויושקה מתחיל לבקר בערים, ועל ביקוריו אלה גאוותו. בביקוריו היה מציג דרישות. ומסופר בו, כי פעם הוזמן לביאליסטוק לרגל שביתה בבית החרושת לטבק של יאַנובסקי, כדי ללמד פרק בהלכות דרך ארץ לאוּמן אחד שהתנהגותו עם הפועלות היתה מגונה וגם הלשין על מנהלי השביתה. יושב לו יושקה בדירה חשאית בפרבר-העוני חאַנאַיקאֶס ומנהל משא ומתן עם ועד השביתה:

– וכי סבורים אתם, שאין אני יודע על המתרחש אצלכם? “חוגים” אין, ויכוחים אין, לפועלים אין נותנים דבר…

– אין המצב כה רע אצלנו – טוענים לעומתו אנשי המקום. ואל נכון יוּטב, ובלבד שתסתיים השביתה.

יושקה נפתה לדברים, קם ועומד על רגליו ומכריז:

– הריני הולך!

אותו רגע פורצת לחדר חברה אחת, חיקה השחורה כינוּייה, גברתנית וסוערת, ונשימתה בקושי, ואומרת:

– יכול הוא לשבת כאן, במקומו, היחסן… כבר הרבצנו בו בעצמנו, בכלב…

יושקה מתרתח כולו:

– לא היה בידכם להמתין רגע?

– הִמתנו דיינוּ… אין דבר, גם את מהלומותינו אנו זכוֹר יזכור כל ימי חייו…

ויושקה יוצא נסער ונעלב.

בשנת 1901, בערך, היה מצבו של יושקה ב“בּונד” לבלתי-נשוא – המקום נעשה לו צר. הוא עבר למחנה האנרכיסטים. לימים נאסר, שולח לגירוש בסיביר, ברח והיגר לארצות הברית. לתנועת הפועלים הצטרף עוד ב-1899, לפני היות ה“בּונד”.

פרשת הפגישות בין לוחמי תנועת הפועלים ויסודות פליליים בבתי הסוהר – ידועה. היו ניסיונות של הבנה הדדית והתנגשויות, וכמובן גם ניסיונות לנהל תעמולה בקרב גנבים ופושעים, כדי להחזירם למוטב. ליטוואק, המנוסה בישיבה בבתי-סוהר, מספר בזיכרונותיו [מה שהיה], בפרק על “בִּריונים, גנבים ורמאים”:

לפני עיני ניצב זלטקין – בחור כבן י“ט, רזה, חולני. הוא נעשה גנב בגיל שמונה; קודם היה כַּייס ואחר כך עלה למדרגת פורץ-קופות. ימים רבים התגולל בבתי הסוהר, והיה מצויין בשכל זריז ובאופי חזק. מקובל מאד על האסירים – ואפילו פקידוּת בית הסוהר נהגה בו כבוד. זלטקין זה, שלא ידע לקרוא יידיש, ובבתי הסוהר למד יפה לקרוא ולכתוב רוסית, היה קורא שקדן. בלי ספר – היה אומר – קשה יותר להתקיים מאשר בלי סיגריה… אוהב היה לחטט בחוקים הפליליים הרוסיים. היה עמו בתאוֹ אפילו אוסף החוקים הרוסי. בזה – היה אומר – חייב בחור משלנו להיות בקי, לטובתו ולטובת חבריו. אני, היה אומר בגאווה, יכול אני אפילו לחבר כתב-בקשה בעצמי. ועוד היה אוהב, ודוקא אהבה שאינה תלויה בדבר, את מדעי הטבע. הוא היה מבקש ממני ספרים על החשמל, על מכונות ו”על העולם בכלל"… לאחר כל ספר היה ממטיר עלי מטר שאלות. פעם עמד כשעה ליד אשנב דלתי. השומר הזקן החריש: זלטקין זה עורר בו רגש שיש בו משום אהבה, דרך ארץ ומורא יחד. הפעם דיבר עמי זלטקין לא על מדעי הטבע. הוא סובבני בשאלות לסיבת מאסרי. סוציאליזם מהו – שאל – ומהפכה מהי. בשאלותיו הורגש עניין רב ועמוק. הארכתי בדברי, הסברתי לו למה אנו שואפים, תיארתי בצבעים שחורים את חיינו האפלים, ובצבעים בהירים – את המחר המזהיר, כראוי לתועמלן עוּל-ימים. הוא הקשיב קשב רב, הפסיקני רק לעתים רחוקות באיזו שאלה וחזר להקשיב. לבסוף פתח ואמר:

– הכל שפּיר, אבל מה יהיה על הנערים שלנו?

הצצתי בו בתמיהה רבה. – כן, חזר ואמר, כל מיני האושר, שעליהם אתה סח, יהיו לפועלים ולאיכרים. אבל מה יש לו לסוציאליזם שלכם בשביל נער משלנו, בשביל גנב כמוני?

התאמצתי להוכיח לו, כי במשטר הסוציאליסטי לא יהיו גנבים כלל.

– רואה אתה, הניע בידו, כדבר הזה, לא יתכן. כל עוד יהיו אנשים בעולם יהיו גם גנבים.

לא רבה היתה הברכה שראינו בתעמולתנו זו בין העבריינים. גנבים שהיו באמת לפועלים, שהיו באמת לשלנו, מכיר אני אך מעט מאד. אחדים מהם היו ממלאים אחר כך תפקידים חשובים בתנועה, היו אפילו בועד.

…והיו התנגשויות חמורות. בוילנה ובוארשה היתה בימי מהפכת 1905 רבה סמכותו של ה“בּונד” בעיני הבריות גם משום כך, שהיו נוהגים לפנות אל ההסתדרות כמו לבית דין עליון ולהתלונן על מעשי עוול או עלבון שנגרם להם. אחת – שבעלה שיכור ומרים עליה יד. דייר – שבעל הבית שלו מציק לו בעניין שכר-דירה; נערה – שחתנה נהג בה באורח מגונה ועזבה. כל מר נפש בא לבקש עזרה. גם אנשים שגנבו מהם. והגנבים נתרתחו, שאין ה“אחים והאחיות” מניחים להם לחיות… אף סייעו בידי המשטרה, הסתערו על אסיפות פועלים, היכו. בוארשה, לודז' וביאליסטוק היו התנגשויות ממושכות עם גנבים.

לעומת זה היו יסודות בריוניים לשעבר פעילים בפלוגות-הקרב, בהגנה העצמית ובמעשי הטרור. מקרבם יצא הרשקה לֶקֶרט, הנוקם הנודע. ביחוד היה נפוץ השימוש באלימות בפולין, בוארשה, באהדתה של המפלגה הסוציאליסטית הפולנית פ.פ.ס. ובתמיכתה.

והיה גם פרק זמן קצר בו נתקל ה“בּונד” ברועי-זונות, והדבר נסתיים בפרעות שנערכו במאי 1905 על בתי-בושת בוארשה, בלודז' ובאחדות מערי-השדה.

והיה יהודי, בעל בית קלון, שאימץ לעצמו ילדה יתומה, דאג לחינוכה ושמר עליה, וכשמלאו לה עשרים שנה השׂיאה לפועל חרש-נחושת. פועל זה עמד ברגל אחת בתנועה ובאחרת – בעולם התחתון. בחתונה היה קהל מעורב של סרסורים לדבר עבירה מצד הכלה ופועלים מצד החתן. פרצה תגרה שנסתיימה בפצועים משני הצדדים ויד הפועלים המכּים היתה על העליונה. המוּכּים הזעיקו למחרת היום את אנשיהם, כדי להיפרע מן הפועלים. והנה הם צועדים בסך, ברחובות הרובע היהודי, חבורה גדולה ובראשם דגל רוסי והם מצעקים: “יחי הקיסר הרוסי! הלאה השובתים!” פרצה תגרה בינם לבין פועלים חמי-מזג. הפעם היו רוב הפצועים מבין הפועלים. בערב נזעקו פועלים רבים ושמו פעמיהם לעבר בתי-הקלון. הסרסורים נמלטו על נפשם, הזונות הוּכו, נערך פוגרום כדין. וכך הלכו ופרעו מ“בית” למשנהו – יממה שלימה.

עם בוקר באו להודיע על המתרחש לועד ה“בּונד”. קהל גדול של סנדלרים נתקהל באחד מבתי-המרזח ששימש מקום פגישה והצעקה גדולה:

– תפסיק ההסתדרות את העבודה בעיר בכל המקצועות! –

– מדוע?

– מה שייך מדוע? שׂומה עלינו למחות. דם פועלים נשפך ואתם מחרישים. אילו הרגו אחד משלכם, מן המנהיגים, הייתם מכריזים שביתה כללית והפגנות. וכאשר מכּים את המון העם אתם מחרישים, אין את נפשכם למחות…

כיצד להוכיח באווירה להוטה זו את הפועלים המסוערים, כיצד להגן על הנערות האומללות? העיתונים אמנם כתבו בשבח הפועלים, אך המשטרה נתכוונה להרבות במאסרים ואף עמדה להסתער על הפועלים יחד עם רועי-הזונות המִתחַמשים ומתרכזים להתקפה. גוייסו גם קבוצות-הקרב של ה“בּונד” למקרה התנפלות על רובעי הפועלים. וליטוואק מספר:¹⁴³

חברי הועד לקחו עמם כמה אנשים קרובים והלכו אל ה“בתים”. עובר אני ברחוב דז’אֶלנאַ ורואה, קהל רב מקיף “בית” אחד, כמִניין בחורים צעירים כבר פרצו פנימה ופתחו בשוד. הנערות התחבאו תחת המיטות, בארונות. הבחורים סוחבים אותן אחת אחת ומרביצים בהן. הללו מְצַעקות צעקות היסטֶריות, מחרפות, מגדפות ומתחננות. כשהגעתי עם כמה חברים למקום, חדרנו בדֵי עמל פנימה. נשמעו צעקות:

– הסו, ההסתדרות היא כאן! הועד ידבר!…

עליתי על כסא ופתחתי בנאום. הוכחתי, כי אין הנערות אשמות, כי הן אינן אלא קורבנותיו האומללים של המשטר הקיים, כי בדרך זו לא יתכן לבער את הזנות. האחד מפסיקני:

– אף על פי כן, יש להכות את הבתולות…

– על שום מה, חבר?

– על שום שנקבות הן…

– הנח לי ואסביר לו לועד את הכול – צועק האחר ומוסיף:

– אם לא תהיינה בתולות, לא יהיה להם לאלפונסים (רועי הזונות) במה להתקיים ויהיו פועלים ישרים בעל כורחם…

הקהל צוחק. מתחיל מעין ויכוח קטן. סוף סוף אנו מצליחים, בכל זאת, לשכנע אותם. האנשים מתפזרים.

במקום אחר, באותו רחוב, איחרנו לבוא. בתוך ה“בית” פנימה כבר היה הכול שדוּד ושבור. על הכתלים נשארו תלויות תמונות קטנות, ונערים בני י"ב תלשוּ ורמסו אותן ברגליים. מתוך “בית” אחר התפזר הקהל אחר נאומינו, וכשחזרתי לשם כעבור שעה, היה שוב מלא אנשים ששדדו וניתצו. הנערות כבר לא היו כאן. מילטו את נפשן.

צריכים היינו לנאום שנית, להוכיח שוב.

ושוב אני בבית-מרזח. ניגש אלי פועל שעיניים גדולות ורעבות לו. אני פונה אליו בשאלה:

– מה לך עומד כאן? מדוע לא תלך אל ההגנה?

– אין לי כּלי – הוא עונה, ואני כותב מהר פתק אל דוד הסנדלר שיתן לו אקדח. הוא הולך לו. אחר הצהרים מזדמן לי הפועל הזה עוד הפעם והוא מספר לי, מדבר בהתלהבות:

– היינו עתה ברחוב סְטאַווקי. הלא אתה יודע את ה“בית” הגדול של גרשן “שמנת”. חתכנו בגדי משי, אדרות-קטיפה, קרענו שטרי-ממון והִטלנוּם לביב-השופכין. עיניך הרואות, רעב אנוכי, טרם בא דבר אל פי היום… לעצמי לא לקחתי כלום, אף לא פרוטה אחת… פועל ישר לא יטמא ידיו בכספים כאלה… ובפתע נעשה קולו חרישי וכאילו מבוייש:

– חבר, אולי יש לך להלוות לי חמש קופיקות לכוס קפה?

אולם לא כל המתנפלים ידיהם נשארו נקיות. נערכו משפטי חברים. אחדים הורחקו מן ההסתדרות, נצטוו לצאת מוארשה.

לפנות ערב היו התנגשויות בין הסרסורים לפועלים. היו קורבנות. המשטרה לא התערבה. מושלהּ של וארשה, סקאלון, פירסם אזהרה, שאם לא יירגעו הפועלים, יכריז מצב חירום.

למחרת היום היו הפועלים היהודים בוארשה מתביישים איש מפני רעהו. זמן רב נמנעו מלדבר בעניין זה. ודוקא למחרת היום ערכו הסטודנטים הפולנים פוגרום ב“בתים” העשירים ברובע המרכזי של וארשה. כאן התערבה המשטרה והגנה על ה“בתים” ותושביהם…¹⁴⁴

מה רחקו הימים ההם! אך כאז כן עתה השליטים בעצה אחת עם היסודות הפליליים, במידה שהם מנצלים אותם להחרבת אויבם האמיתי – תנועת הפועלים המאורגנת. קל וחומר השליטים הנפשעים של היום. איך תעמוד יהדות וארשה, איך יעמדו פועליה, עסקניה, ילדיה בלחץ הכפול הזה, בתנאים המאויימים והמבישים והמדכאים האלה?

גדול הכאב ורבה הבושה ומדכדך היאוש הגובר – ובאופק אין קרן אור, אין זיק עידוד. הכל יורד לטמיון, נהרס, נמעך, ולא נותר אלא הדבר האחד: להיאחז בציפורנים בקיום, בכוח מורשת העבר והאמונה בעתיד המעורפּל, הרחוק, היינו להאבק על כל נפש, על כל גילוי אחוות אדם, על כל שיוּר מן הערכים והשאיפות והמאוויים אשר הכּורֵת [הנאצי] עלה עליהם…

* * *

ארתור מלומד ביסורים, מנוסה באסונות ובזעזועים אישיים וציבוריים. הוא זוכר את שנות הדיכוי הצארי, את משטר העבדות והחרפה; את תקופת הכיבוש הגרמני על מצוקתו ועָקָתו; את משטר פילסוּדסקי בפולין שהיה מלוּוה במערכה מרה ובלתי-פוסקת על עצם זכות הקיום. אך אשר התרחש עם פרוץ בְּכוֹר הצוררים [היטלר] לאדמת פולין – עולה על כל ששיער ופילל. הרי זה הפאשיזם המזויין, האלים, בכל ערוותו, בכל אכזריותו, בכל שפלותו. הרי זו הכּלָייה האִטית, הדורסת את האדם ואת העם כּדְרוס תולעת במגף גאווה מסומר. רחמים? הן כבר פסק גֶבּלס: הַירחם אדם על תולעת מזיקה, על פשפש נושא חולי? והרי היהודי משוּל בעיניהם כתולעת המאוסה. אך לא רק את הקיום הם מחריבים ולא רק את החיים ואת ההמשך הם מכלים – תרבות של דורות, אוצרות גנוזים של יצירה, של תקווה, של שאיפה, חיי-עם מפַכּים הם חונקים וסותמים - הַנְבַלֶה הנִשׂרוד אותם, איך נבלה אותם? הֲיעלה בידו, בשליחותו, להזעיק את מצפון העולם, להחיש ישע במועד?

 

פרק תשיעי: המסע דרך גרמניה הנאצית    🔗

הבריחה מוארשה    🔗

על גלגולי נסיעתו, דרך אירופה המסוערת במלחמה, דרך גוב האריות הגרמני, מספר שמואל זיגלבוים בעצמו:¹⁴⁵

…בעבר השני של הכביש עמדה כרכרה בודדת. הסוסה האפורה, הרזה, נרדמה בשחר הצונן. על ה“דוכן” יושב העגלון, עטוף שמיכות, ובאפלולית השחר הוא נראה מגושם יותר תחת ערימת השמיכות והסחבות. מן המקורבים והנאמנים היה העגלון, ועמידתו כאן נקבעה מראש. משהופעתי בשער נתן אות בשוט, סימן שהכול כשורה, ואף לא זיכני במבט. משמע, רשאי אני להיכנס לכרכרה. אני נכנס לכרכרה שסוכתה סגורה ומתכנס בפינה. אנו אצים על פני הרחובות המושלגים. מפינת מושבי נפרד אני מכל בית, מכל חורבה, כל פינה כאן – היתה לי חלק מחיי. כל אבן, כל מפולת, רבה היתה משמעותם בשבילי, והעלו בזיכרון תקוות ואכזבות לאין שיעור. וצר היה לי עליהם, מָשָל כאילו היו יצורים חיים.

פה ושם חולף עובר על המדרכה, בצעד נוקשה, גרמני לבוש מדי גיסטאפו תכולים. אני מסתכל בהם ומהרהר: האמנם אני נפרד מהם, האם לא אפול שוב לידיהם?

לאט חולפים אנו על פני חורבות רחוב מַרשַׁלקוֹבסקאַ. מבין החורבות מזדקרים, משָל לשִניים בודדות ששׂרדו בפיו של ישיש, בתים שלמים בודדים. אנו עוברים על פני תחנת הרכבת (הוינאית) שעלתה באש ופנינו מועדות לעבר שדרות ירושלים. הכרכרה נעמדת לפני שרידי בית הנתיבות החדש, שנבנה סמוך לפרוץ המלחמה, ינואר 1940.

המולה שואנת בתחנה – וקור גדול. אנשים רבים בלבוש איכרים, גדושי חבילות וצרורות, נדחקים אל הקופה האחת לקנות כרטיסי-רכבת. חיילי-משמר גרמנים, פרוות ארוכות על כתפיהם, רוביהם מכוּדנים, סובבים עוברים בין הקהל ובולשים בפניהם של האנשים. האיכרים מציצים בחיילים – ומתלחשים ביניהם.

פה ושם, לאִטם, ליד הקירות, משרכים רגליהם יהודים מעטים, סרטים על זרועותיהם, מכונסים בפינות. כמבקשים לבל ישגיחו בהם, לבל תיפול עליהם עין הגרמנים.

בית הנתיבות הארעי אינו אלא אולם שבניינו טרם נגמר, מוטות ברזל וקורות-עץ בולטים מקירותיו החשופים. מאמצעוֹ מוליכות מדרגות למטה – אל הרציפים הפתוחים, מהם יוצאות הרכבות. הצינה חזקה והאפלולית כבחדר מתים. ההמולה עצורה, עגומה, כבשעת הלוויתו של מת.

את סטאַניסלאַוו, חברי הפולני, פגשתי במקום המיועד. הוא עמד נסמך אל המדרגות המוליכות אל הרציפים. לידו מזוודותי. אני עובר על ידו, כזר, אל הצד האחר של הגידור, משָל לשני נוסעים שאין איש מכיר את רעהו. עליו היה להשגיח עלי מרחוק, ולסייע בידי בשעת הדחק; ואם תארע לי תקלה – להודיע לידידַי. זולת זה הוביל את חפצי ואת כספי הוצאותי, שכן בידוע הוא כי יהודים צפויים בדרך לשוֹד.

כבר היתה אז תחבורת-רכבת ישירה בין וארשה לברלין, אולם בוארשה טרם מכרו כרטיסים במישרין לגרמניה, אלא עד לגבול ה“רייך” בלבד. וגבולו החדש של ה“רייך” היה אז בלוֹיוִויטש, לא הרחק מוארשה. שם צריך היה לקנות כרטיס חדש להמשך הנסיעה; אולם הואיל וליד הגבול אסור היה שימצא עמי סכום העולה על עשרה מארק, סכום שלא הספיק אף לכרטיס עד לברלין, צפוי הייתי לסכנה להישאר תקוע על אדמתה של גרמניה בלא כסף ובלי כרטיס להמשך הדרך. לפיכך החלטתי להמשיך דרכי תחילה לקראקא [קרקוב], מקום שם מכרו כרטיסים במישרין לברלין ואולי אף הלאה לגבול הולנד.

לקראקא יש קשר ברכבת מהירה, דבר המצריך היתר מיוחד מהרשות הגרמנית של הרכבת. ליהודים אין ניתנים היתרים אלה; להם מותר לנסוע אך ורק ברכבת רגילה, ואף זה בתנאי, שיהיה בידם “ענטלויזונגס-שיין” (תעודת-ניקיון), מהרשות הסניטארית של העירייה – ואף תעודה זו סיפק לי חברי הפולני.

עתה עמדתי כאן – מצוייד בכל התעודות ובכרטיס-נסיעה, וחיכיתי לרכבת שעמדה לצאת בשעה תשע בבוקר. אך שעה אחר שעה חלפה – ואין הרכבת נראית. פעמים אחדות כבר הלך סטאניסלאוו לברר את המצב – ובשובו סיפר, בפנותו בקול גם לנוסעים האחרים – שאין יודע על מועד בואה של הרכבת, ואין לקבל בשום מקום אינפורמציה על כך; בדרך זאת הוא דיבר אלי.

בתחנה מתכנסים, בינתיים, נוסעים רבים. סמוך לשעה אחת עשרה כבר היו כאן מאות אנשים. השמש זורחת בחוץ והכפור מגיע ל-35 מעלה. האנשים בתחנה מרקדים על עומדם ונושפים לתוך כפות ידיהם, כדי להתחמם קמעה. מראה מוזר לתחנה העגומה הגדושה אנשים רוקדים ופניהם עצובים ומבוהלים. הידיים הקפוצות, אשר כמעט כולם החזיקוּן סמוך לפיהם, התנפחו בקור והסמיקו כסלקים, אך אין איש זז ממקומו – הכל מחכים לרכבת, אף שאין יודע מתי יתרחש הנס.

ברגע מסויים נכנסת לאולם קבוצה חדשה של גרמנים מזויינים. חוצפה ותאוות רציחה שפוכות על פניהם השמנים, הם תרים ובולשים על סביביהם. מיד הם מתחילים להתעלל בקהל – להדפו ולגרשו ממקום למקום. את היהודים מסלקים מן התור המחכה ליד הקופה לקנות כרטיסים. אחר-כך פותחים בצַיִד עליהם. היהודים שאין עמם חבילות נפטרים הפעם בפחד-מוות בלבד, הם מגורשים בחרפה, בבעיטה גסה. אך הללו שחבילות ומזוודות עמם, אותם דוחפים לחדר מיוחד, משם הם מגורשים אחר כך בלא חבילותיהם, בגדיהם פרומים, מבוהלים, פניהם מכוסים פצעים אדומים ותכולים. את היהודים השדוּדים האלה סוחבים הגרמנים עד לדלת בית הנתיבות ומגרשים אותם אל הרחוב.

בין היהודים הכנוסים בתחנה פורצת בהלה חנוקה. אחדים מנסים להתחמק בחשאי, אולם רובם נתפסים ביציאה; אחרים מתגודדים בפינות בבקשם מחבוא מאחורי כתפיהם של גויים, ובעיניהם – בהלת החיה המוּרדפת. בצֵיד היהודים משתתפות גם בריות אחדות בלבוש אזרחים, שנראו כפולנים. קודרת היתה חזותם של הנוסעים הפולנים שעמדו לידי, והם רוטנים בחשאי על ה“פּרוסים” הנוהגים באנשים כמו היו בהמות. עתה הסתכלו באנשים הלבושים אזרחית – ולא היה בידם לעצור תמהונם וכעסם. אשה פולניה, שעמדה לידי, לבושה פרוות-איכרים, צעקה לעברו של אחד מהם:

– הי, הרי אינך גרמני! מה ראית להתחבר אליהם?

היצור מציץ בה בזעם ומשיב בגרמנית:

– בלמי פיך, חזירה פולנית…

תירגמתי באוזני האשה את התשובה והרגשתי שנשמה לרווחה, משנודע לה שאין הברנש פולני.

אני הייתי עד כדי כך תפוס בכל שהתרחש מסביב, כה חדור רגשי זעם והתמרמרות, עד כי שכחתי שהסכנה להיות מגורש מן התחנה צפוייה גם לי, דבר שהיה שם לאַל את תוכנית הנסיעה שלי. אולם המלווה שלי אינו מסיר עינו ממני. בהבעה של שוויון-נפש הוא עובר לצד השני ומתייצב, כבדרך אגב, לידי. עד מהרה הוא שם את מעיל-הגשם שהוא מחזיק בזרועו על כתפי, ומכסה בו את סרט-היהודים שהיה ענוד על זרועי. הוא רומז לי רמיזה, מבלי שיבחינו בכך, ושב למקומו.

עתה התחלתי להקפיד על עצמי. הקפדתי על כך, שהמעיל שכיסני לא יזוז ממקומו, ולא יחשוף את סרט-היהודים עם המגן דוד והתאמצתי לשוות לעצמי הבעה קלה ואדישה יותר. פעמים אחדות, בעבור לידי הגרמנים ובהציצם לתוך עיני, העמדתי פנים כשקוּע בשיחה עם שכנתי הפולניה, שדמתה בלבושה לאיכרה, אך לפי דיבורה הבחנתי, שעירונית היא. היא אף לא נתנה דעתה על כך שיהודי אני, ורגע אחד לחשה לי:

– כסה זאת יפה, אדוני… כלב מתקרב מאחוריך… ובעיניה רמזה על זרוע ימני העטופה בסרט-היהודים.

כל פעם שגרמני עבר לידי ולא נעצר – החלפתי מבטים עם סטאַניסלאַוו. רמיזתו אמרה לי: “הכול כהלכה”.

המשמר הגרמני התחלף. החיילים החדשים שוב התחילו לעשות “סדר” כהבנתם. הם התחילו לבדוק בידי מי כרטיסי-נסיעה, ואת אלה שלא היו בידיהם כרטיסים עקרו מתוך ההמון הגדוש – וגירשוּם. מאלה שהיו בידיהם כרטיסי-נסיעה הוציאו את מעט היהודים, שהצליחו להיחלץ מן הציִד הקודם, וגירשוּם למטה, אל הרציפים הפתוחים – צרה עינם במעט החום ו“הנוחיות” מהם נהנו היהודים בבית הנתיבות, למעלה.

נמאסה עלי ההסוואה וירדתי אף אני למטה. סטאניסלאוו ליוָוני מרחוק, אך לתמהוני נצטרפה אלי גם שכנתי הפולניה. הבטתי סביבי וראיתי עוד פולנים אחדים שירדו, פניהם קודרים, זועפים, יחד עם היהודים אל תוך הקור הצורב. שכנתי ירדה, כנראה, בהיותי שקוע בהרהורים, ומשנתכנסנו כולנו למטה, לחשה לי בחיוך:

– כולנו אנשים שווים… לא כן?

באווירה המאויימת הזאת היו לי המילים הפשוטות של אחוות האדם נחמה גדולה.

הרציפים פתוחים מכל צד לעבר הרחוב. הקור לאין-נשוא. כולנו רצים הלוך ושוב, לבל נקפא במקום. השמש שוקעת. החשכה גוברת והולכת, – והרכבת בוששה לבוא.

יום זה, היום הראשון למסעי שעבר עלי בעינויים, בקרה, ללא אוכל, ובעיקר באווירה בלתי-אנושית של סאדיזם נאצי – אינו מבשר לי טובות להבא. מי יודע כמה ימים עוד אהיה נתון לחסדם של הנאצים ברכבות, בדרכים ובערים הנאציות?

סוף סוף, בשעה חמש בערב, כולנו קרושים בקור, זזה הרכבת. מאות אנשים ממהרים בריצה מבית הנתיבות אל הרציפים למטה. “הרכבת באה” בוקעים קולות מכל צד. על הרציפים גוברת הצפיפות, המון אפור, גדוש חבילות וצרורות, נדחק לעבר הפסים, כדי להגיע אל הקרונות.

בנשיפה כבדה מתקרבת הרכבת: קרונות-משא אפלים וקרונות-מסע אחדים, ישנים, ממחלקה רביעית. הכל פורצים אל עבר הדלתות. דוחק והמולה של אנשים לחוצים באפילה. ברור, הקרונות המעטים לא יכילו את כולם, אך כל אחד מבקש בכל כוחו להידחק פנימה. לאחר העינויים של יום שלם, שוב אין איש רוצה להחמיץ את הנסיעה. הגרמנים משמיעים פקודותיהם בקול רם ומכים בקתות רוביהם בראשי האנשים. הצעקה בחשיכה גוברת עוד יותר. הנה פוגע קת רובה בראשה של אשה פולניה וילד על זרועה, שלא הבינה את פקודת הגרמני ופנתה לצד אחר מזה שנִצטוותה. האשה נופלת וכמעט ונדרסת עם ילדהּ. ההמון מוחה, מקלל.

עם פקעת האנשים הלחוצה נישאתי לפתח הקרון שהיה מלא עד אפס מקום. מאחורי נלחץ סטאַניסלאַוו וכמעט שנשאני באוויר. משהגעתי לפתח ורגלי כמעט ודרכה על הדרגש המוביל לתוך הקרון, נשמעת לפתע, מן הרחבה שליד הרכבת, קול פקודה מגרונות-השֵׁכר הגרמניים:

– “יודען העראוס!” [יהודים החוצה].

פנסים בידיהם נדחקים הגרמנים ופורצים אל תוך פקעות-האדם הסבוכות, מציצים לתוך פני האנשים, מאירים את הזרועות בחיפושם אחר נושאי “סרט היהודים”, ובהבחינם באחד מהם – מגרשים אותו ומרביצים בו בקתותיהם. היהודים, דווּיים אחר יום-העינויים, שוב אין עוצרים ברוחם. עוויות-בכי ואנחות נישאות ברחבי האפילה.

עוד אני מהרהר מה עלי לעשות, אך סטאַניסלאַוו שעמד מאחורי, אינו מניח לי זמן רב להרהורים. הוא תולש את “סרט היהודים” מזרועי ומטמינו בכיסו. מיד נופל אור פנס על פני. אני עוצר נשימתי. אגרוף נאצי אוחזני בכתפי ועיני-חיה בהירות ננעצות בפני. אני מחזיק מעמד ואיני ממצמץ עין. הנאצי מוריד את פנסו, מעיף עין על זרוע ימיני – וצועד הלאה…

לבסוף נדחקתי לפרוזדור של הקרון ונשארתי דבוק שם כמסמר תקוע בסבך-האדם. אין להזיז איבר ולנשום.

שעה ארוכה עומדת הרכבת האפלה ולידה המוני האדם הלחוצים. מן החוץ עוד נישאים צעקותיהם של המחבלים הנאצים ונשמעות פקודותיהם: “יודען הערונטער!” [יהודים לרדת] – כל עוד הרכבת עומדת שרוי אני בסכנה להיות מגורש מתוכה.

הרכבת זזה    🔗

לאִטה, כנֶאנחת, זזה הרכבת – ונפתח השלב הראשון של מסעי רב-הסכנות דרך הגיהינום הנאצי.

הרכבת האפלה על קרונותיה המעטים, הגדושה אנשים, מפלסת דרך לעצמה בלילה הקופא, במסע של אינקביזיציה. על אף הכפור בחוץ והקרונות הבלתי מוסקים – עומד בה חום מחניק. האוויר דחוס ואפשר, דומה, לחותכו בסכינים. לחוצים וצפופים עומדים הנוסעים באין יכולת לזוז מן המקום. כבר בראשית המסע התעלפו אחדים בחום ובדוחק. כל רגע נישאות באפילה, מפינה אחרת, קריאות להצלה, לטיפת מים למתעלף. אשה שאי אפשר היה בשום פנים להשיב רוחה, הוצאה במאמץ רב מעל לראשו של ההמון הצפוף לעבר הדלת. אף אני קרוב הייתי להתעלפות בחולשה ובדוחק, לאחר שכל אותו יום לא באה פרוסת לחם לפי. עם זאת הכל מרוצים שמצויים הם ברכבת הנעה קדימה. הנסיעה אמנם אִטית, אך סופה להביא למקום מסויים וסוף היסורים לבוא. כך סוברים וכך משׂיחים ביניהם הנוסעים. ואני לשֵמַע דיבורים אלה מהרהר בלבי: האם אגיע גם אני למטרת נסיעתי?

…ולפתע נעמדת הרכבת, בתנופה לפנים ולאחור. האחד שואל את רעהו: “מה אירע? איזו תחנה כאן?” – אולם דרך הדלת הפתוחה אין נראים אלא השדות העוטים שלג צחור. אין הקטר המיושן עוצר כוח לסחוב עוד אחריו את הקרונות הגדושים. אנשים, פנסים בידיהם, חולפים עוברים על פני הקרונות, אנו שומעים דיבורים בגרמנית ובפולנית. הניצבים סמוך לדלתות מנסים להציץ החוצה, כדי לעמוד על המתרחש. לפתע עצרנו כולנו נשימתנו:

מרחוק הגיע אלינו בליל צעקות – רבּים מתייפחים בבכי, מתלוננים, מתחננים, האחרים צועקים, פוקדים, מגדפים ומנהמים. חרדה אוחזת בי, מובטחני, כי המתרחש כאן, בשדה האפל, נגיעה ישירה לו אלי ולדומים אלי. ואכן, כהרף עין נפוצה בקרון בו נמצאתי השמועה, שמגרשים יהודים מן הקרונות: רבים מדי הנוסעים, אין הקטר יכול לסוחבם, ולפיכך מגרשים את היהודים ללב השדות המושלגים, בלילה, בכפור.

עד מהרה מגיעים הקולות אלינו. דמויות אחדות נעמדות ליד הדלת, מרימות את הפנסים ומאירות בקרון. מפיהם נשמעה הפקודה: “אלע יודען העראוס!” [כל היהודים החוצה] – מן הקרון לא נענה איש. הכל עוצרים הנשימה בציפייה לאשר עתיד להתרחש. והנה מזדעק ברוגזה אחד מן הקבוצה:

– “פערפלוכטע יודען” [יהודים ארורים], האם לא שמעתם? “ארונטערקאַמען!” [רדו].

ושוב אין נענה איש בקרון. אחד מן הקבוצה, פּנסוֹ מושט לפניו, מנסה להידחק אל הקרון. מן הקרון נשמע קול:

“כאן, אצלנו, אין יהודים, כולם משלנו בלבד”…

הדיבור פולני. הכרתיו. היה זה מלווי, הפולני. את המילה “יהודים” לא ביטא בפולנית. ניסה לחקותה בגרמנית: “יודאַ ניט דאַ”. הגרמני שנדחק קדימה מתקרב אל אחד ממלוויו ושואלו לפשר המילים בפולנית. הלה מתרגמם לו. הוא נמלך רגע בדעתו, ואני יודע, כי גורלי תלוי ביישוב דעתו. הגרמני פונה שוב לנוסעים בקרון בקול מאיים:

– “אל-נא תרמו, יהודים, צאו כולכם; אם אוציאכם, מר יהיה גורלכם!”

עתה נענים קולות אחדים מן הקרון ומאשרים שאין בו יהודים. מן החוץ ניגש מישהו לקבוצת הגרמנים ומשוחח עמם בלחש, ואני איני שומע דבריו. הגרמני יורד בקפיצה ממדרגת הקרון ומתערב בשיחה – ותוך כדי שיחה הם מתרחקים מן הקרונות.

מן הקרונות האחרים ומן השדה עוד נישאים צווחות וקולות בכי. לפתע נשמעת שריקה חדה – באורח בלתי-צפוי לכל זזה הרכבת לאִטה ממקומה. בקושי ובסבל נמשך מסענו. בקרון משתררת דומיה. אין איש פוצה פיו.

לאחר חמש שעות נסיעה אנו מגיעים לקוֹלוּשקי – דרך הנמשכת, כרגיל, שעה ומחצית השעה. בדרך עוד מתרחשים אילו הפסקות ומחזות דומים למתוארים לעיל. אולם הגיהינום האמיתי צפוי היה לנו בקוֹלוּשקי עצמה, היא הגבול בין פולין הכבושה לבין ה“רייך” עצמו, בדרך ללודז‘. כל הנוסעים ללודז’ מצוּוים כאן לצאת מן הקרונות ולהתייצב לבדיקה אישית חמורה. יהודים שביקשו לנסוע ללודז' עוּנוּ, הוכו ונשדדו, ולאחר שנפשטו עד עורם – גורשו חזרה לוארשה. על אדמתה “הקדושה” של לודז', אשר הגרמנים סיפחוה ל“רייך”, אסורה על היהודים הנסיעה. ברם, היהודים שנשדדו וגורשו חזרה עוד שיחק להם המזל, שכן רבים מאלה שנאסרו בקוֹלוּשקי, גורשו למחנות-ריכוז, ושוב לא חזרו למשפחותיהם. מאות טרגדיות יהודיות נתחוללו אותו יום בתחנת קוֹלוּשקי. עליהן שמעתי עוד קודם לכן, ועתה עלה בחלקי להיות עֵד להן וקרוב הייתי להיות אחד מקרבּנותיהן.

משנעמדנו כאן יצאו נוסעים רבים מן הקרונות – ופחתה בהם הצפיפות. הדלתות נפתחו וקבוצות גרמנים, לבושי-מדים, נכנסו והאירו את פנים הקרונות בפנסי-חשמל ונפט. הם שאלו אם כל הנוסעים ללודז' כבר יצאו. משנענו בחיוב האירו בפניו של כל נוסע, הציצו לתוך עיניו וציוו להראות להם את הכרטיסים. אחר כך פקדו שכל היהודים יצאו מן הקרון, מבלי לשים לב למטרת נסיעתם. איש לא נענה. גרמנים אחדים עמדו בכניסה ושלושה מהם שוב חזרו, הפנסים בידיהם, לבחון את פני הנוסעים. שלושה יהודים – שני גברים ואשה – נסחבו מתוך הקרון בו נמצאתי. אחד מן השניים היה צעיר, לבוש אירופית, והאחד זקן חבוש כובע-פרווה גבוה – ואני הבחנתי, משנסחב לידי לאור פנסי הגרמנים, שהיהודי הוא מגוּדל זקן שהִטמינוֹ מאחורי הצווארון הזקוף של מעילו. מוזר: היהודי הזקן והאשה ירדו מהקרון שותקים וקורטוב של גאווה עצמית בהתנהגותם; ואילו הצעיר לא החזיק מעמד. משהתחילו הגרמנים לסוחבו מן הקרון נטרפה עליו דעתו, צעק, בכה והתחנן בזעקה מרה, כאילו נשמתו פרחה מתוכו מרוב פחד. ואכן היה יסוד לפחדו.

שלושת הגרמנים מציצים גם לתוך עיני ומסתכלים בי רגע. אני פותח עליהם זוג עיניים תמהות כשואל, מה רצונכם ממני. ואיני יודע, אם דבר זה או אחר הוא שהטעה את הגרמנים, אולם הם סברו, כנראה, ש“אריי” אני, הניחו לי ונפנו לדרכם.

למעלה ממחצית השעה עוד עמדנו בתחנה המוארת, ולעיני נפרשו עשרות מחזות העשויים להקפיא הדם בעורקיו. לא די היה בחוויות-הזוועה, במראות ההתעללות וההתפרעות שנספגו בי במשך החודשים האחרונים בוארשה, עוד שׂומה היה עלי, לפני שנפרדתי מארצי האומללה, לחיות שוב מנה גדושה של התעללות-פֶּרַע בעשרות יהודים, גברים ונשים, שניצודו בתחנה כחיה בפּח. ראיתים ערומים, לאחר הבדיקה, ומגפיים מסומרים מגרשים אותם בבעיטה אל הרחבה המושלגת וחפציהם נזרקים אחריהם. ראיתי אנשים זבי-דם בהיחלצָם מחדר-הבדיקה, אל זרועות גרמנים שהטילו בהם, מחדש, מכות מלוּות בוז והשפלה. אולם אני ראיתי גם אחרים, אומללים יותר: הללו, שלא גורשו מן החדר הזה, אלא הוצאו ושוב לא שוחררו. הַאֶמנֶה כל אלה?…

אולם אני בטוח שגם כאן, בקוֹלוּשקי, ישחק לי מזלי ואמשיך דרכי בלא מכשול, עד שנתיישבתי בסמוך לסטאַניסלאַוו מלווי, ובינינו נקשרה שיחה בחשאי. באורח בלתי-צפוי לחלוטין נכנס שוב לקרון שלנו, רגעים אחדים לפני צאת הרכבת, גרמני יחיד ופותח בבדיקה מחודשת של הנוסעים. “יודען ראוס!” – לא פסק לצעוק בשעה שהציץ בעיני הנוסעים. ושוב אני עוצר נשימתי ומצפה לגורלי. הפנס מתקרב אלי, אורו כבר נופל על פני. עוד לפני שיש סיפק בידי להרים עיני ולעמוד על המתרחש, אוחזני הגרמני בזרועי: “יהודי ארור, האין אתה מבין גרמנית?” – קורא הוא ברוגזה, סוחבני לדלת ושומטני מהקרון. נתמתחתי מלוא קומתי, שכבתי רגע במאמץ להרגע ולהרהר במצב החדש שבא עלי כחתף. אך מיד אני קם ועומד ומתחיל מהלך לאורך הקרונות. לעומתי בא גרמני וּודאות בי שיכבדני בנחת זרועו ויכניסני לחדר-העינויים, כפי שעשו ביהודים רבים. לתמהוני הוא עובר לידי מבלי לתת דעתו עלי, אף שהוא מסתכל בי. באורח אינסטינקטיבי אני מציץ על זרועי הימנית – “סרט היהודים” לא היה עליו; שכחתי, שידידי הפולני תלשוֹ עוד בכניסה לרכבת בוארשה. ביטחוני העצמי גובר בי, ואני מתחיל צועד ליד קבוצה חדשה של גרמנים שבאה לקראתי. כדי להטעותם אני מרהיב עוז לשאול אחד מהם, האם זו הרכבת היוצאת לצ’אֶנסטוֹחוב. הוא אף עונה לי בשקט: “היא עומדת לזוז, היכנס מיד”. אני דורך בעוז על מדרגות הקרון הסמוך, וזורק מבט חטוף מאחורי:

מאחור, מבלי להסתכל אלי, בשוויון-נפש גמור, צועד סטאַניסלאַוו לעברי, לאִטו, ושתי מזוודותי בידיו. הוא אך הספיק להיכנס לקרון – והרכבת זזה.

קראקא [קרקוב]    🔗

את הדרך המועטה, לערך, בין המנהרה לבין קראקא עברנו ביותר מארבע שעות. רכבת-המשא על קרונותיה הישנים ממחלקה רביעית, עוד מימות אוסטריה, גדושת נוסעים. בקטע זה של מסעִי עד לתחנת קראקא לא פרעו ביהודים. בקרון נתכנסו יהודים במספר ניכר ועל זרועם “סרטי היהודים”, לבנים ומגוהצים, סימני מגן-דוד תכולים עליהם, שכן סרטים מלוכלכים או מקומטים כרוכים היו בעונשין חמורים. יחסם של הפולנים בקרון אנושי, דומה “סרטי היהודים” כבר לא עוררו בהם יותר שׂימַת-לב מיוחדת. גם מבקרי-הכרטיסים הגרמנים אינם “מטפלים” ביהודים באורח הנאצי המקובל.

אולם חוויה מרה אחרת היתה מנת חלקנו בקטע זה של הדרך. אחד הנוסעים הפולנים, איש צעיר וגבה-קומה פתח בנאום נאצי מובהק והתפאר ברבים שעסקן ותועמלן הוא במפלגת-האיכרים של ויטוּס ושהוא עומד בקשרים עם מנהיגה האחר של המפלגה, ראטאי, שהיה אז מכלואי הגיסטאפו. בשנאה של חית-טרף טען, שהתפקיד החשוב ביותר בשעה זו הוא – השמדת היהודים, שנחשים הם וכו'; ובחיוך על שפתיו הוא מוסיף, שרק אתמול שם סיגריה דולקת לכיסו של יהודי. “יעלה באש, הז’יד” – ופורץ בצחוק רווי-הנאה ממעשהו.

…בכל הכוחות אני עוצר עצמי לבל אתפרץ ואעורר שערוריה בקרון. על אוזני שכני הפולנים אני לוחש הערותַי לחשבון הנאצי הפולני. אני רואה שגם פניו של סטאַניסלאַוו מתלקחים מזעם – ועוד מעט ויפרוץ. אנו מחליפים מבטים ומסכמים, שחס לנו להתערב, אך אני יושב בצפייה מתוחה: הַיקבלו כל הנוסעים הפולנים את דבריו הטמאים בשתיקה? הַאין ביניהם אחד שיעמוד על טיבם האמיתי וישיב לו כגמולו?

בסופת שלג אנו באים לקראקא. ברחבת התחנה מוציאים גרמנים לבושי-מדים את היהודים מתוך קהל הנוסעים, ופוקדים עליהם להתייצב בשורה נפרדת. עליהם לעבור דרך חדר מיוחד, וז’נדרמים גרמנים מחפשים בבגדיהם ובכליהם.

לפני בואנו לתחנת קראקא שבתי וענדתי את “סרט היהודים” לזרועי. אין אני רוצה להסתכן במאסר, ומתייצב בשורת היהודים. השורה מתקדמת לאִטה. זמן רב נמשכת בדיקתו של כל יהודי. משהגעתי אל קבוצת הגרמנים, שאחד מהם ערך חיפוש אישי אצל כל אחד מן הנוסעים והשניים האחרים שמטו את חפציהם, החלטתי, זו הפעם הראשונה, לבחון את כוחה של תעודת-הגיסטאפו שהיתה בכיסי. אני פונה אל האחראי שבקבוצת הגרמנים, מושיט לו את התעודה ומפליט:

– אני נוסע להולנד.

הוא בודק את התעודה וחתימת צלב-הקרס עליה, וקורא לאחראי עליו בחדר השני. הלה מעיין בפתק ומצווה עלי ללכת:

“ליד הגבול יבדקו אותך” – הוא אומר.

יחד עם מלוִוי אנו נכנסים לעגלת-חורף, וממהרים על פני רחובותיה של קראקא. שלג רטוב וסמיך ניתך עלינו, רוח קרה צולפת בפנינו, ודומה שתרימנוּ עם עגלת-החורף ותישאנו באוויר. בידי כתובות של מכירים וידידים, אולם בשום מקום אין אנו פוגשים איש. הבית הראשון, בו גר קודם אחד מידידי, ריק מתושביו ופתק תלוי עליו בחזיתו וחתום בחותמת צלב-הקרס המכריז, כי הבית הוחרם לצורכי הגרמנים. במקום אחר נודע לי, שהאנשים אותם חיפשתי יצאוּהו עוד בראשית המלחמה ואין יודע לאן. במקום שלישי נאמר לי, שידידי עקרו לפני זמן קצר ואין יודע היכן הם. הדברים נאמרים בנעימה שאפשר לפיה להניח בודאות, כי הם יודעים יפה לאן “עקרו” ידידי, אולם מוטב להם שלא לדבר על כך עם אנשים בלתי-מוכּרים להם…

אני מוותר על חיפושי מכּרים ומבקש להסיעני למלון יהודי. רק נפתחה דלת משרד המלון, מתחיל בעל המלון להסביר לי באותות ובהעוויות, שעלי לעזוב את מלונו. בירכּתי החדר אני מבחין בכמה דמויות במדי גרמנים. נערה באה ומפליטה במהירות, כי פלוגה של משטרה גרמנית תפסה זה עתה קומה שלמה במלון, ומוטב שנעזוב מיד.

לאחר ניסיונות בלתי-מוצלחים נוספים למצוא חדר במלון, אני מתדפק לבסוף על דלתו של שאר-משפחה רחוק, אשר מעולם לא ביקרתיו ואת כתובתו אנוס הייתי לחפש זמן רב. הוא גר בלב הרובע היהודי “קוּזמיר”. בלבביות ובמאור-פנים מקבילה פנַי יהודיה פשוטה, באה בימים, לאחר שאמרתי לה מי אני. אכן, כבר הגיעה שעתי למצוא קורת גג. הערב יורד ואני מיוגע לחלוטין וקפוא בקרה. לאחר שלושת ימי הנדודים והצום באורח מאויים זה, ודאי שמצבי משתקף גם במראה פני, שכן האשה, שראתה אותי בפעם הראשונה בחיי, אינה רוצה אף לשמוע מנַין באתי ולשם מה, ומתחילה מיד לטרוח במטבח ולהתקין לי כוס חמין. במסירות של אֵם היא מגישה לי את הפַּת באומרה, שעוד מעט – בבוא בעלה – וכל המשפחה תסעד יחד. אותה מידה של הכנסת אורחים היא נוהגת גם ב“שֵיגֵץ” [צעיר לא יהודי] שבא עמי.

הלחם ותחליף-התה הרותח ללא סוכר נעמו לי כמעדנים. אני גומע את הנוזל הרותח. אחר כך אנו מפליגים בשיחה. האשה נדהמה בשומעה שאני בא מוארשה ובדעתי להמשיך דרכי. אין היא מקשה, אך לבה אומר לה שהמדובר הוא בנסיעה ארוכה. היא מבחינה שתָמֵה אני על החדרים העומדים ריקים ומספרת, שגם היא ומשפחתה הם מקורבנות פרעות-השוד שערכו הגרמנים במשך ארבעה ימים ברובע היהודי. היא מספרת על הזוועות שעברו עליה, שעה שכל הרובע נותק כליל – שתים עשרה שעות רצופות נמשך השוד המאורגן בבית בו גרה. “ועתה ראֵה – היא מצביעה על שרידי חפציה – המיטות ללא כרים וסדינים, הגרמנים שדדוּם, ארון הבגדים ריק, הקירות חשופים, ארון המטבח מעורטל, הגרמנים שדדו הכול לרבות הכסף והתכשיטים, על אף בית לא פסחו”. אולם – ממשיכה האשה ודמעות זולגות מעיניה – “החמור מכל היה פחד-המוות. שתים עשרה שעות החזיקו אותנו – הנשים והילדים – על מדרגות הבית, הפנים אל הקיר, ובמצב זה הוחזקו בחצר הגברים, ויריות רובים הדהדו מעל לראשם… הפחד הזה… צריך היה אדם להיות חזק מצוּר כדי לעמוד בכל אלה, ואכן, לא כולם החזיקו מעמד”…

מפתיע אותי הדבר שלכאן, לקראקא, הגיעו שמועות על מעשים מסויימים שלי בוארשה, שסיכנו את חיי, אם כי הם לא ידעו שהמדובר בקרוב משפחה שלהם.

נרגשים מצערה העמוק של בעלת הבית שלא היה בידה להציע לנו משכב כהלכה, מכורבלים במעילינו עובר עלינו הלילה, על כסאות וקרשים, אך הרגשתי היתה, כאילו ישנים היינו במיטות הנוחות ביותר.

לברלין    🔗

למחרת היום נחלתי את אכזבתי הראשונה, שאילצה אותי לוותר על אחת מ“נוחיות” הנסיעה המתוכננת מראש. בוארשה באתי לכלל הסכם עם עיתונאי הולנדי שבא לפולין לחקור את המצב בכיבוש הגרמני, כי ניפגש אצל הקונסול ההולנדי בקראקא, ומשם יסע עמי להולנד. עליו היה לשמש לי מליץ-יושר בגבול, למען יכניסוני ההולנדים לארצם, אף שהאשרה ניתנה לי בלא ידיעת הממשלה בהאג. הסיכוי לנסוע יחד עם עיתונאי הולנדי בעל-השפעה נטע בי תקוות בהצלחת מסעי. והיה בכך גם משום ערובה שלא אשאר תקוע בדרך בלא כסף, שכן ההולנדי שדרכון דיפלומטים עמו, רשאי היה לשאת עמו כסף ללא הגבלה.

סופת השלג נפסקה, היה יום חורף נעים. הרחובות המושלגים מבהיקים בשמש, וכפור קשה חורק למצעדי. בכל חושי סופג אני את מראות העיר העתיקה הנאה. זה חודשים רבים הורגלה עיני לחזות אך ורק בחורבות, רק לעיתים נדירות נתקלת בוארשה בבניין שלא נפגע בימי הדמים. ואף הבניינים השלמים ניבטו בחלונות סוּמים – דבוקים בקרטון ובלוחות-עץ, שמשות כמעט ולא שרדו בעיר. בתאווה בולע אני את מראות הבניינים שלא ניזוקו בקראקא. אלמלא הגרמנים במדים שחיללו בנוכחותם על כל צעד ושעל את המראה, והיה בידי להסיח לרגע דעתי מעם המתרחש בעולם ולרווֹת רגשי גיל.

…אני נוסע בעגלת-חורף קטנה ומסתכל במתרחש ברחובות. הגרמנים מלווים במבטי-חשד כל כרכרה שנקרית בדרך, שמא מוציאים סחורות מן החנויות שהם עוסקים בבדיקתן ובהחרמת כל המלאי שבהן. פעמים אחדות נדמה היה לי, שהם עוצרים בי ובודקים בעגלת-החורף, אך הם לא שמו לב אלי ונפטרתי בפחד בלבד. מכוּנף בכאב פיסי אני מתכנס במושבי ומכסה על “סרט היהודים”.

הקונסול ההולנדי גר רחוק, ברובע חדיש, כמעט מאחורי העיר, בחוילה נאה. למעלה משעה נסעתי אליו. במשך כל הזמן אני רואה כמעט רק גרמנים – הם שורצים בכל מקום… את הקונסול מצאתי, מה שאין כן את העיתונאי ההולנדי, ששינה תוכניותיו ועמד לבוא לקראקא בעוד עשרה ימים ולצאת את פולין בעוד שבועיים. מהלומה כבדה בשבילי. לא יכולתי לחכות עוד שבועיים, ראשית מחמת הסכנה שבדבר, ושנית משום שהיה פג כוחה של התעודה, היא ההיתר הרשמי ליציאתי את המדינה. שאלתי את הקונסול למקום מגוריו של מַכּרי ואם בידי להתקשר עמו. אך הוא אין בו נכונות למסור ידיעות לאדם זר על אזרח הולנדי. התקשרות בכתב עם הפטרון המקוּוה שלי, אף היא כרוכה בהפסד זמן רב. אני מחליט, איפוא, לצאת לדרך יחידי. הראיתי לקונסול את האשרה והתיעצתי עמו, האם יש אמצעי שיַקנה לי את הערובה, כי ההולנדים יכניסוני לארצם. הוא עיין באשרה והניע ראשו בספקנות. בהבעת צער הסתכל בפני ובזהירות, כדרך שמדברים לחולה שמתקשים להודיעו בבת אחת דבר מחלתו המסוכנת, אמר:

האשרה טובה היא והכול כהלכה, אולם אשרות בטוחות אין שום קונסול הולנדי רשאי לתת בימינו אלה. דבר זה הוא בסמכותה של הממשלה המרכזית בהאג… אולם, האשרה טובה היא, הכול במקומו, החותמת… החתימה… אני מכיר יפה את הקונסול בוארשה. האשרה טובה. אף על פי כן, אילו לא אצה לך הדרך…

יצאתי ממנו כאדם שגורלו נחרץ. לא היה בי ספק, שאין ערך לאשרה, אך אפשרות נסיגה לא היתה לי. ידעתי שאכן צפוי לי הרע ביותר, מה אפסיד? אני מחליט, איפוא, שלא לאבד זמן ולהמשיך מיד את דרכי. עמוק בלבי נטועה היתה בי התקווה, שאולי, אולי, אזכה לנשום באוויר החופש, ולא עצרתי כוח לחזור.

…את המסע לברלין אני מחליט לבצע בתנופה של ביטחון עצמי: אני מבקש את סטאַניסלאַוו לקנות בשבילי כרטיס במחלקה השנייה של הרכבת המהירה, שהרי ממילא עלי ללבוש ארשת ביטחון עצמי של נוסע “כשר”. הנחתי שהפקידים נוהגים ביתר אדיבות בנוסעי מחלקה זו. סטאניסלאוו מביא לי כרטיס עד לגבול הולנד. אני מוסר לו את שארית כספי ומניח לעצמי 10 מארק, שרשאי אני לשאת עמי בעוברי את גבול הרייך. אני נפרד כאח מחברי, הפועל הפולני, הפרוליטארי המחושל, שאינו עוצר דמעותיו ואין סוף לאיחוליו הנאמנים.

בחיבה רבה נפרדים ממני מארחי, אשר – מוזר – רק ימים ספורים הִכּרתים. התקרבות מהירה כזו אפשרית רק בתנאים בלתי-אנושיים, שעה שחיי כל אדם תלויים בשׂערה.

צינת כפור חריפה היתה אותו ערב, שעה שבאתי בעגלת-החורף, אל בית הנתיבות. אני מרגיש כאילו כל חיי עד עתה נושרים ממני, וכל אשר בי נדרך ונמתח לקראת זינוק מסוכן. ככל שאני מתקרב אל התחנה גוברת בי ההרגשה, כאילו אני מידרדר לתוך תהום שעלי לקפוץ מעליה. משנעצרה עגלת-החורף ליד התחנה המוארת באור קלוש, הורדתי את סרט-היהודים מעל זרועי והחלטה בי – שוב לא לענדוֹ לעולם. קיפלתיו בידי וקראתי לסבּל בקול שקט ונועז שיטול את מזוודתי: לברלין, מחלקה שנייה…

בשקט ובהבעה של ביטחון עצמי אני צועד אחרי הסבּל. בדלת, ליד מבקר הכרטיסים, עומדים, שני אנשי-גיסטאפו במדים ואחדים לבושים אזרחית. אני עוקב מרחוק אחריהם: הֲיעצרוּני? אני רואה והנה הם מציצים בפניו של כל העובר לידם, וברור לי, שאם אין ביניהם אחד היודע אותי מוארשה, הרי שגורלי תלוי רק בכך, אם יבחינו שיהודי אני או לא. אני מרים ראשי ומתאמץ ללבוש ארשת של חומרת ביטחון עצמי. המבקר נוטל את כרטיסי, נוקבוֹ וממהר להחזיר ידו כולו מלא פליאה לשמה של העיר ששמה היה נקוב עליו. הוא מציץ שוב בכרטיס ושואל:

– היכן מצויה עיר זו שאתה נוסע אליה?

אחד מאנשי-הגיסטאפו מסתכל בי, מושיט ידו ונוטל את הכרטיס מידי המבקר. האחר, לבוש אזרחית, מתכופף אליו ויחד הם מעיינים בכרטיס. רגע או שניים נמשך הדבר, אך הדם בעורקי עוצר זִרמו. כולי דרוך, אך פני שלווים.

– האם תעודותיך בסדר? – שאל לבוש המדים.

– כן, כמובן – אני עונה בקול שקט, ומושיט ידי, לאִטי, לכיס החזה, נכון להוציא תעודותי. אולם דבר זה הניח, כנראה, דעתו. הוא עונה:

– אם כך, טוב – והחזיר לי את הכרטיס.

אני נכנס לקרון ושומע בדפוק לבי בי לאחר המתיחות שעמדתי בה זה עתה. חום ושלווה שרויים בתא. בעוד רגעים אחדים עומדת הרכבת לזוז ולהסיעני אל סכנות מרובות, אל תנוּדות גורל. בראשי – סחרחורת המראות שכבר התנסיתי בהם והניסיונות העתידים, המצטיירים בדמיוני.

בביטחה גולשת הרכבת על פני הפסים. מכורבל בפינתי אני מסתכל בשכני לנסיעה. הנני, כמובן, הנוסע הער היחידי, מסוער, מהורהר, חרד. אין השינה נדבקת לעפעפי. מזמן לזמן נעצרת הרכבת ליד תחנות אפלות. גושי-ערים בלתי-מוארים. אנו מעמיקים חדוֹר באדמת ה“רייך”, ובי גוברת והולכת תחושת הבדידות וחוסר-המגן והחרדה למעשה שלי. הריני כולי בידי הגורל העיוור, הֲישחק לי מזלי? האשרה ההולנדית מעוררת בי חרדה, ומה יהא עלי אם אמנם לא יניחו לי ההולנדים להיכנס לארצם? איני מצליח בשום פנים להשיב לעצמי על השאלה, לעבד תוכנית, אני רואה עצמי עומד לפני תהום אפלה שאני נבלע בתוכה כבתוך המוות. על אף זאת רחוק אני מיאוש, שכן אמונה בי שההולנדים לא ירעו לי.

רק עתה, לאחר שישבתי – זו הפעם הראשונה לאחר חמישה חודשים – שעות אחדות בשלווה ובביטחה, נרגעים עצבי קמעה. מרוצה אני שאשתי וקרובי אינם יודעים, שאין העיתונאי ההולנדי נוסע עמי והאשרה ההולנדית מפוקפקת – הן החרדה היתה מכלה אותם וזו הן לא חסרה להם בלאו הכי. ושוב אני הוגה באנשים הקרובים לי והחביבים עלי, והם נראו לי עתה רחוקים, רחוקים מאוד, מחוץ לגדר ההישג – כאילו עולמות שלמים הפרידו בינינו. הדרך חזרה לוארשה שוב אינה קיימת לחלוטין.

אני הוגה על החודשים, ואולי השנים הארוכות, שעל חברי בוארשה עוד יהיה לעמוד בעינויים הבלתי-אנושיים של שלטון הכיבוש ובהשפלתו; וגם על השנים של המאמצים העל-אנושיים הצפויים להם במאבק הסמוי וההירואי בגיסטאפו – וחרדתי נמוגה והולכת וביטחוני הקודם חזר אלי. לא היה זה ביטחון בהצלחת משימתי, אלא החלטה נחרצת לעמוד בניסיון הקשה ביותר הצפוי לי. הַאֲמינו או לא – הרי זו הנכונוּת למוות המְעָרָה כוחות עילאיים במלחמה בעד החיים. זו הנכונות המוחלטת להקביל בשלווה את פני המוות, אשר נתבצרה בקרבי מן היום הראשון בו נתון הייתי בשלטון הכיבוש הנאצי, שוב העניקה לי שלווה ואומץ.

אני מתמסר לזרועות התענוג המלבב ביותר שלי:

אני הוגה בדרך חייהם ובמעשיהם של אלה מגיבורי המהפכה ומנהיגיה אשר בהם ראיתי את מורַי. צעד אחר צעד עוקב אני בעיני רוחי – אחר חייהם של אבות תנועת ה“בּונד” ויוצריה, זו התנועה עמה נמניתי בלב ונפש, ותמה הייתי, שאפילו בתנאים המאויימים בהם אני נתון, מקנה לי דבר זה את התענוג של שלווה ושיכרון כאחד.

ספק הוזה וספק מפוכח קולטת אוזני את השם: “ברלין”!

מוזר, ללא התרגשות מיוחדת, אני נוטל חפצי, יוצא מהקרון ויחד עם שאר הנוסעים עובר דרך מנהרה, מוסר כרטיסי ליד הדלת ונשאר עומד באמצע בית הנתיבות נבוך ותמה קמעה. תמה אני על שאני עומד כאן, בבירת הגיהינום הנאצי, אשר יחד עם מיליוני בני אדם חלמתי על חורבנה, בדומה לחורבנן של ערים אחרות…

רגע קל נמשכת התדהמה – חושי מתאוששים, ודעתי מתאמצת למצוא מוצא מלכּודת-המוות.

ברחובותיה של ברלין    🔗

בוקר צונן ואני עומד בתחנת ‘שלזיה’ בברלין – מיוגע ונבוך, מבלי דעת אל נכון מה אעשה הלאה. בראשי ובכל איברי רובצות חוויות החודשים האחרונים, אלפי מראות-הזוועה שלא ימושו מעולם מן הזיכרון ויגזלו לעד את שלוותי. אולם ביחוד נחרתו בי מאמצי הימים האחרונים. עצבַי ורצוני מתוחים היו בהכרה, שנטלתי על עצמי מסע מסוכן, פנטאסטי, כדי להיחלץ ממוות בטוח, או אולי ממחנות-הריכוז הנאציים ומן האינקוויזיציה של הגיסטאפו החמורה מן המוות. המראות שרוויתי והחשיבה המאומצת על אורח התנהגותי עתה, שמצוי הייתי בלבה של ארץ הנאצים, גרמו לכך, שנתון הייתי שעה קלה כבעולם הדִמיון מבלי שאתן דעתי על המתרחש סביבי.

דמויות אדם חולפות לידי כעטופי ערפל, קולות אדם ומילים מהדהדים על אוזני ואינם חודרים להכרתי. מישהו דוחפני, מישהו מבקש “סליחה”, פנים אדמדמים של אדם, בעל שפם גזוז, היו רגע סמוכים לידי. לאט אני מתאושש מקיפאוני וחוזר למציאות. אני מסתכל סביבימבחין מבטי סקרנות נעוצים בי. אנשי ס.א. לבושי מדים אפורים-תכולים, אנשי משמר ס.ס. “גוּלגולת המוות” של הימלר במדים שחורים שורצים מסביב. היו גם לבושים במדי הצבא הנאצי, אותות הצטיינות על חזיהם, קצינים שמוֹנוֹקֵל [מִשקף] קבוע בעיניהם, ראשם נטוי בגאווה מנופחת והילוכם כמצעד גיבורים באוֹפֵּרֵטוֹת נושנות.

בעל הפנים האדמדמים קרב שוב אלי. היה זה סבל-רכבת. האם יוכל לשרתני? – “לא, תודה”. נעדרים מאולם בית-הנתיבות התנועה והשאון הטיפוסיים לתחנות כרכים. אור כהה, שחדר מבעד לחלונות הגבוהים שזְכוּכיתם כוסתה בצבע שחור (לשם הַאֲפָלָה), עוטה את התחנה מעטה של עצב. מועט יחסית מספר האנשים כאן ומעטים מהם – האזרחים, שאין בהם שמץ של התרגשות, הכל שותקים, כמהלכים באונסָם. ליד הכניסה – שורה של סבלי-רכבת. מהקירות מזדעקים פּלָקָטים [כרזות] מלחמתיים, ועליהם תצלומים של חיילי-ענק פרוּסיים, שופעי-גיל, במצעדם, – ותחת מגפיהם – ערים, ערים שפוכות-שמש וסימן צלב הקרס עליהן, צלב-הקרס… בשׂורת-גיל מעולם האור אשר החייל הפרוסי, בעל צלב-הקרס, מביא לעַמו. אך בתודעתי הקהה והבלתי-מציאותית, מעוררות תמונות אלה את זכר מראות החורבן, מעשה ידיו של החייל הפרוסי הזה בערֵי ארצי. בעיני רוחי רואה אני חורבן זה פושט בכל העולם, בכל מקום שבו ידרוך מַגפו של החייל הפרוסי. ומהקירות מזדעקים גם פלקטים אחרים באותיות גדולות: “אזהרה – שלא לשוחח, להיזהר ממרגלים”. הוראות מדוקדקות למקרה אזעקה מהתקפות-אוויר.

נוסעי הרכבת שבה נסעתי כבר התפזרו מזמן, התחנה כמעט והתרוקנה. רק קבוצות קטנות של חיילים על חבילותיהם עוד מתגודדות פה ושם. הם נתקלים במבטִי, ואני עומד, שתי מזוודות בידי, במעיל החורף האפור בעל צווארון-הפרווה הצהוב. אני מתאר לעצמי מה מיוגעים ומוּדרי-שינה פנַי עתה ומתברר לי, כי אסור לי לעמוד כאן, ששונה אני במראה שלי מן המצויים סביבי וּודאי מושך אני על עצמי תשומת לבם. נתבררה לי שוב הסכנה המרחפת מעל לראשי. אני מנער מעל עצמי את העייפות ומותח את כל עֵרוּתי. באורח אינסטינקטיבי אני מפנה ראשי לצדדין ומבחין בפינה, בינות ללוחות הגדולים של תוכניות-הנסיעה, אדם לבוש אזרחית, השקוע, כביכול, בטבלאות, אך עיניו חודרות אותי כשיפוּדים. אני מרים מיד ראשי וניגש בצעד בוטח ללשכת המודיעין. במיטב הגרמנית השגורה בפי אני שואל למועד יציאתה של הרכבת להאנובר. גרמני שמן, במדים, בעל הבעה של אדם נוח לבריות, עונה לי שעלי לחכות עד הערב. באדישות, כאילו מתוך סקרנות אני חוזר ושואל, לאחר שכבר פניתי ללכת, אם אין רכבת זו ממשיכה דרכה במישרין לבֶנטהַיים (התחנה האחרונה לפני גבול הולנד) ונודע לי, שגם עד האנובר אין היא מגיעה.

בצעד איטי אני ניגש למחלקת החפצים ומפקיד את שתי מזוודותי. משוחרר מהמעמסה אני מסתכל סביבי בקורת-רוח מדומה. עוד לא הספקתי להתרחק אלא צעדים מעטים, והנה הברנש לבוש האזרחית כבר עומד ליד מחלקת החפצים, בוחן מזוודותי, ומשוחח עם האדם שהדביק אליהן פתקים. רעיון חולף בראשי שכבר עתה, בראשית צעדי ב“רייך”, צפוי אני לכישלון. עצבי נדרכים כמיתרים, ואני מרגיש, שעלי למדוד כל צעד, כל תנועה. אני מתאמץ לבל יבחינו בי דבר מעורר חשד. אני ניגש לקיוסק, מסתכל בעיתונים, קונה חפיסת סיגריות וגיליון “פֶלקישאֶר בּיאוּבּאַכטֶר” [הצופה העממי].¹⁴⁶ חייל גרמני שקנה אף הוא סיגריות מציץ לעיתון שכותרת גדולה בו מכריזה על אוניות בריטיות שטובעו, ומפליט בשחצנות:

“הגיעה שעתם של האנגלים”…

שנינו מחייכים ומסתכלים זה בזה, שני “פאלקס-גענאסן”, נאמני העם…

אני מרגיש באדם העומד לשמאלי – הברנש לבוש האזרחית, המסתכל כביכול בעניין בגלויות מצוירות. בקול רם שאלתי את החייל אם הוא נוסע לחופשה. ומשעָנה, מרוצה, בחיוב, חזרתי ושאלתי, באיזה כיוון הוא נוסע – “אולי אנו נוסעים יחד, חבר”. – לא, לצערו, הוא נוסע בכיוון אחר. “צר לי”. אני מכבדו בסיגריה, והברנש לבוש האזרחית מזדרז ומצית גפרור. הסיגריה בפי אני פונה אליו בחיוך שהבעת-אמון בו: “אפשר? – הן מצוּוים אנו בימינו אלה על חיסכון”. מעין חיוך הבהיק בעיניו הדוקרניות משהושיט לי את הגפרור וכבדרך אגב הפליט:

“רחוק אתה נוסע?” –

“לא, לא רחוק ביותר” – עניתי באדישות – “להאנובר”. ינקתי את עשן הסיגריה ובהבעת-אמון הוספתי: “חובת משפחה”. הברנש שם מבט חטוף על מעילי העבה ועל צווארון-הפרווה, וממשיך ושואל שוב כבדרך אגב:

“אתה, בא כנראה, ממחוזות קרים?”

“כן, מן המזרח” – אני מנענע בראשי.

“פרוסיה המזרחית?” – הציץ בי.

אני עושה תנועה שפירושה הן ולאו כאחת, ומפליט בנחת לשני בני-שׂיחי:

“גריסע גאט”, זמן ללכת". “הייל היטלר” – השיבו שניהם במועל יד.

בצעד איטי אני יוצא את התחנה. רחובה של ברלין מבהיק בלובן השלג. כפור חריף אוחזני. מרחוק עומד שוטר-ענק במדים ירוקים ומסתכל בי. אני מהרהר בהמשך דרכי ומציץ בחטיפה לעבר בית הנתיבות, אם אין הברנש ההוא עוקב אחרי. השגחתי שיחד עם החייל הוא נפנה לעבר המסעדה. נשמתי לרווחה, ושמתי פעמי לרחובותיה של ברלין הנאצית, ותחושה כבדה בי וכמעט חוסר תקווה שיתרחש נס ואיחלץ מארץ-סיוט זאת. אשר התרחש הלאה היה חמור אף מאשר ציפיתי. אף על פי כן התרחש הנס.

כאחד קַרתָן אני מטייל לתומי ברחובות ברלין, מעיין בפרטי תוכניתי להבא, ושוב אני חוזר ומהרהר במשימתי המסוכנת מראשיתה: לא נותרה לי שום אפשרות להישאר עוד בוארשה. זה חודשים שיחקה עמי הגיסטאפו משחק החתול והעכבר. לא היה בידי להמשיך עבודתי ואף לא היה בידי, לרגל מצבי המיוחד, להסתתר. גורלי תלוי היה מעל לראשי כחרב המתנופפת, מוכנה כל רגע להינעץ בי. הרגֵש הרגישו כל ידידי, שמשחק אני באש וכי ימַי, ואולי שעותי, ספורים, והם האיצו בי שאמלט ככל המוקדם.

זמן רב תיכננו את אורח בריחתי. הועלו תוכניות שונות, מהן דמיוניות… החלטתי שאצא את פולין רק אם אפשר יהיה לשוות לנסיעתי לפחות צל של היתר רשמי, כלומר, שאסע בשמי האמיתי ושישאר, אי-שם במשרד גרמני ציון להיתר היציאה. לא היה זה מן הדברים הקלים. אף נראה כבלתי-אפשרי. ידעתי שבמשרדי הכיבוש בוארשה פשתה השחיתות, שבכוח הכסף אפשר להשיג רבות אצל פקידים מסויימים בגיסטאפו, אולם דרושים היו הקשרים הנכונים, כדי להגיע אליהם, ואלה לא היו לנו.

ובינתיים חלפו שבועות של חרדה ויסורים, יומם ולילה, כל רגע, ציפיתי לדפיקות כבדות בדלת ביתי, דפיקותיהם של אלה אשר סימן “גוּלגולת-המתים” על כובעיהם ועצם הופעתם מקרישה את הדם בעורקים, בפורצם לכלות את גופי ונשמתי. מאַניה, אשתי האמיצה וארתור, בננו בן התשע, עשו כל שבידם להקל עלי את חיי בימים ההם. בוקר בוקר הייתי ממשיך לצאת לפעולתי, הפעולה שהידקה את חגורת המוות סביבי. מאַניה נהגה ללווֹתני בהבעה שבאומץ רוח אל הדלת, ועתים ריחף על שפתיה חיוך מוזר בלחשה: היֵה זהיר… וארתאֶק, במיטתו, מכוסה בשמיכה עד לסנטרו, משחק בהבל פיו בחדר הבלתי-מוסק, עוצר עלי מבט ממושך, מפלל, בעיניו הגדולות, הנבונות: אבא, אל-נא תאחר לבוא, כה עצוב לנו לבדנו… שניהם לא שאלו היכן אמצא: מאניה - משום שידעה את כללינו. וארתאֶק, משום שמראש הוריתיו:

אסור בימינו אלה לשאול דבר ולהשיב לאדם, המבין אתה, בני הקטן?

והוא, פניו חיוורים ורצינות בלתי רגילה בהם ועיניו גדולות, גדולות, יענה לי:

כן, אבא, אני מבין…

רציני, גאה ונאמן היה בהבטחתו: הרגיש עצמו שותף למשחקם הרציני של המבוגרים.

הנה אני פותח את הדלת עם שובי, והשעה סמוך ל“שעת המשטרה”. מאַניה מניחה את החולצה שעסקה בתיקונה ולמשחק האור והצל של נר-החלב הדולק אני מבחין הקלה במתיחות הלֵאה הרובצת על פניה וגופה. כמעט ללא רוח-חיים ובאפיסת-כוח היא משיבה לנשיקתי, וחיוך קל צומח על שפתיה החיוורות. ארתאֶק ניתר מעם הספר שהוא מעיין בו, ראשו ליד הנר הדולק, אוחז בידי הקפואות:

סוף סוף באת, אבא, נשחק היום במשחק חדש?… והשמחה מרטיטה את גופו הער.

אחר כך אני מחמם כפות ידי בכוס החמין החיוור וסועד לבי בארוחה, שמאַניה קסמתָה מאי-שם, ומאזין לדין-וחשבון על היום שחלף. בחצאי-מילים וברמזים, למען לא יבין הילד, היא מספרת, מי מחברי היה כאן היום ואיזו הודעה מסר. ברמז היא מצביעה על המקום אשר הניחו בו את אשר הביאו עמם. ארתאֶק, מעמיד אותה שעה פנים כעסוק בענייניו: אינו שומע ואינו מבין דבר. אך לא אחת ידהימנוּ המבט החוקר של עיניו המבהיקות, ואז הוא משפיל עיניו, כאילו נתפס בדבר עבירה. אחר-כך, נאמן להסכם, הוא שוכב במיטתו, פניו מוסבים אל הקיר, נים-ולא-נים, שעה שאני ממשיך שעות עבודתי ליד השולחן. ואני יודע, כי בכל חושיו מאזין הוא לרשרוש העט, ובדומה לאמו הוא שוכב בנשימה עצורה ואוזניו קשובות: האין דופקים בשער? האם לא “ידביקוּני” תוך כדי העבודה האסורה?

וכן נמשכים הימים, כל יום אוסרת הגיסטאפו עשרות, רבים מהם ידידי. כל יום מקבל אחר מידידי הזמנה ל“פגישה” במשרד הגיסטאפו, ולנגד עיני מצטיירות דמויותיהם של רבים מחברי ומידידי שנאסרו באותם הימים בבתיהם, או ב“פגישות” מסוג זה. חלקם כבר נתנו נפשם מזמן במות-קדושים בעינויי הנאצים.

אני עצמי הייתי בימים ההם כמרקד על קרח חלקלק: אין פוסקים מלעקוב אחרי, לא אחת אני מבחין באדם שחיזר אחרי אתמול או שלשום, עתים לבוש כאיכר פולני, וגם כעירוני או כאיש האספסוף. “מה טעמו של המשחק הזה?” – הרהרתי – “מדוע אין הם אוסרים אותי מיד?” – מזמן ידעתי שאקָרא ל“פגישה”. מדוע הם מחכים? – אני וחברי סברנו שמגמתם היא, כי עוד לפני מאסרי יגלו את עקבותיה של ההסתדרות כולה, של הקבוצות במחתרת, שהם טורחים במרץ בגילוּיין ואשר על קיומן עשו את האוכלוסיה היהודית כולה בת-ערובה. הם דרשו מן ה“יודען-ראט” בוארשה שיסגיר לידיהם את מנהיגי האירגונים הפּאַטריוֹטיים הפולניים במחתרת.

שעות אני עסוק בתִמרונים ברחוב כדי לנתק עצמי מעם ה“צל” הבלתי רצוי, הנגרר אחרי, לפני שאני נכנס לביתם של אנשים שעלי להיפגש עמם. עתים אני מפסיד ימים תמימים לאחר שאיני מצליח להוליך שולל את מרדפַי ולהעלם מעיניהם. עתים אין אני עונה לברכות ידידי ברחוב, כדי שלא לעורר חשד בהם. היה זה אורח חיים מוזר, מלוּוה הרגשה של אדם שדינו נחרץ, אשר מניחים לו לשחק בחופשתו, אך כמה זמן? אין הנידון יודע אימתי יועלה לגרדום – בעוד חמישה רגעים, בעוד שעתיים, מחר?… עינוי מיוחד בחיים שכאלה. עתים אני מרגיש שסבלנותי פגה, וכי שוב לא אעצור כוח להתאפק, ואני אנוס לדכא בכל כוחי את תאוותי לזנוק על מרדפי, או לדרוש ממנו שישים קץ למשחקו: יערפֵני, יעשה בי כרצונו, אך יפסיק לרדפני.

ברם, חמור מכך היה פחד-התמיד שמא אביא בעקבותי בלשים למקומות שהם מחפשים אחריהם, שמא יִלקו בגללי חברי, או אף זרים וחפים מפשע. אני מרגיש שעניבת-חנק מתהדקת והולכת מסביב לצווארי ובכל חושי אני נכסף להיפטר ככל המוקדם ממֵצַר זה. כל עצמותי אומרות: “היחלץ, היחלץ, לפני שתיחנק כליל!” – גוברת בי התחושה, שרגע המשבר קרב ובא, ודלת המלכודת בה נתון הייתי, תינעל לחלוטין.

דוקא אז נתגלה הקשר אל פקידי הגיסטאפו המושחתים לו ציפינו זמן רב: נמצאו פולנים בעלי-השפעה שנטלו על עצמם להשיג מהגיסטאפו, תמורת כסף, היתרי-יציאה על שמי. הפקיד ששוּחד צריך היה להגיש את התעודה הנושאת את שמי, בתוך צרור של תעודות אחרות, לחתימת הממונה עליו. ודאי, סיכון רב היה בדבר, אך הסכמתי לכך – והתעודה הושגה.

אותה שעה נזדמן יהודי מהולנד ולו קשרים בקונסוליה ההולנדית, שניסה – ברוב זהירות – להרוויח לחמוֹ בקשריו אלה, על-ידי שהשיג לאנשים מסויימים אשרות-יציאה להולנד. בזכות היהודי הזה באתי בקשרים עם העיתונאי מהולנד, שבא לוארשה לחקור את המצב בה, וגם עם הקונסול עצמו. האחרון הבטיח להעניק לי את האשרה, ואף שלא היה בה משום ודאות של כניסה להולנד – הרי שהיה בה סיכוי מסויים, וסיכוי זה בו היה עוגן הצלתי, ממילא לא היה לי מה להפסיד.

ההכנות נשלמו, הפוֹרמָליוּת כבר סודרה בקשיים מרובים ביותר. לא נותרה שהות ליישוב-הדעת, היה הכרח לפעול. ערב לפני-כן נפרדו ממני חברי הקרובים ביותר, שידעו על התוכנית, בפרידה לבבית ונרגשת מאוד: סגורים מאחורי מנעול ובריח, החלונות מכוסים, לבל תִשזְפֵנוּ עין. אחד מוציא מכיסו בקבוק יי“ש, האחר דג-מלוח, השלישי – בעל הדירה – מפתיענו במאכלים מבושלים, מאכלים פשוטים ביותר, אבל לנו, בוארשה של היטלר, היו אלה כמעדנים. והיתה שמחה כמו ב”ליאמה" (מסיבה) בּונדאית אמיתית, אף שנזהרנו מלהרים קול. אילו ראה אותנו אדם מן הצד, כי אז בָּרי היה לו שחבורה עליזה ונטולת-דאגה לפניו, ולא אנשים אשר כלבי-הגיסטאפו אורבים להם, אנשים המסכנים חייהם יום-יום וסכנת ההַשמֵד תלויה תדיר מעל לראשם. לא שכחנו, כמובן, לברר בפגישה את פרטי העבודה, המערכה במקום והתפקידים אשר חברי מטילים עלי שם, ב“חוץ לארץ” החופשי-הדמיוני, אם אמנם אצליח להגיע לשם. בעל הדירה,¹⁴⁷ אחד האנשים האמיצים ביותר שידעתי בחיי, לחצני אליו ואהבת-אח בעיניו, ואמר:

ובכן, מחר אתה יוצא לדרך. בר-מזל אתה, בטוחני שתצליח… אל תשכח אותנו…

על פרידה זו הרהרתי למחרת היום, עם שחר, כשארזתי את חפצי. מתי אראה אותם שוב? האם אגיע לאותו חלק עולם, שעודו חופשי, האם יעלה בידי למסור שם על גבורתם העקשנית ועל מסירות-הנפש השקטה והגדולה שלהם? אחת אחר השנייה חולפות לעיני רוחי הדמויות של האנשים היקרים והקרובים האלה, עמם עבדתי ונלחמתי עשרות בשנים.

היה ערב חורף אפור. אני ומאַניה טרחנו בחשאי ובמהירות בחדר הצר והאפל. לא הדלקנו נר, שלא להסב תשומת לב השכנים ושלא לעורר את בננו ששכב במיטתו. דל האור הבוקע דרך החלון והחפצים שאנו אוחזים נושרים מידינו. מאניה מתאמצת לשמור על קור רוחה, ואף עוצרת כוח להעלות על פניה חיוך שהיה בו צל של חוסר-דאגה. אך גם באור הדל אני מבחין בהבעת עיניה ששמה לאַל את מאמציה ושָללה את חיוכה וחוסר-הדאגה המעושׂה. סבל וחרדה לאין-שיעור מפעמים אותה, ובמאמציה להעלים הרגשותיה, היא מטיפה לי בנעימה מעשית:

אל-נא תעמוד ותסתכל בי, יש לך זמן לעמוד? הן עוד מעט יבוא לקחתך… והיה קולה צרוד ורווּי דמעות.

נשמעות דפיקות קלות אחדות בדלת. היה זה האות שנקבע מראש עם חברי הפולני, שעליו היה ללווֹתני עד לגבול ה“גנרל-גוברנמנט” [מחוזות פולין בשלטון הנאצי]. אנו פותחים לו בחשאי את הדלת, והוא מודיע בלחש, שהרחוב “נקי” וליד השער אין נראה אף אחד מכלבי-הציד…

…עד לצאת הרכבת לכיוון גבול הולנד היה עלי לחכות כמעט יום תמים, ואני מהלך על פני רחובות ברלין בטיול חסר-מטרה.

אני מהלך ברחובות, מסתכל בפרצופי האנשים, העוברים ושבים, ומעמיד עצמי במעין ניסיון: הנה נתגלגלתי לכאן ואיבה סוערת בי ולהט-נקם נגד הפולשים לארצי, נגד המרצחים האכזריים של אחי ואחיותי. הנה אני מהלך ברחובות ומסתכל בבתים והרגשה בי, כי הייתי זוכה באושר הגדול ביותר אילו, לפתע, נתמוטטו בתים אלה כבתיהָ של וארשה במטר פצצות. אולם למראה האנשים ברחובות, למראה הנשים והילדים, הזקנים והאנשים בגיל בינוני, מתעוררת בי כמעצמה גם השאלה: “האם אמנם רצונך לראות אנשים אלה מרוסקים, עיניהם של נשים וילדים אלה מתמלאים, לפתע, בהלה וחרדת-מוות, בדומה למה שראית ברחובות וארשה?”. בסלידה אני דוחה מעצמי רעיון זה. נתברר לי, שסלידה זו ממראות-רצח, שהיא כרגיל תכונתם של אנשים מהוגנים, היא במלחמה זו גם חולשתם. היטלר ודאי כלל בחישוביו גם “חולשה” זו של רוב המין האנושי. הוא הביא בחשבון, שלא רק במספר הטאנקים עדיף כוחו על האחרים, אלא גם במידת האכזריות וכושר-הרציחה.

…שקוע בסֶקֶר של ברלין כמעט ושכחתי עצמי ודאגותי. משעמדתי על כך כבר היתה שעת אחר-הצהרים, ואני מיוגע מן ההליכה הממושכת, מרוחק מתחנת הרכבת. בצער אני מהרהר על כך, שאין בידי שום כתובת וקשר בברלין, שהרי ראוי היה להיוועץ במישהו לפני שאצא לדרכי הבלתי-בטוחה אל גבול הולנד. ואולי מצוי מוצא אחר? עלתה בזיכרוני כתובתו של אדם מסויים. חודש לפני-כן יצאה את וארשה לבלגיה עסקנית נודעת של “הבּונד”.¹⁴⁸ משנפרדתי ממנה ראיתיה רושמת, במקרה, כתובת של אחד מקרוביה בברלין שאמרה לסור אליו. בכתובת זו נזכרתי עתה.

שאלתי לאותו רחוב ונודע לי, שמקומו בקצה האחר של ברלין. נסיתי ללכת בכיוון זה, לא חשבתי על-כך אם אמנם אגיע לשם, אולם לחזור לתחנה לא רציתי ממילא. מוטב, איפוא, להימצא ברחוב מאשר בתחנה הגדושה בלשי-הגיסטאפו המסתכלים בפני כל אדם.

עם הדמדומים מצאתי את דירתו. בעל הדירה, בן שבעים, היה אותה שעה בביתו. תחילה נחרד קמעה למראה האורח הלתי-מוכר ויותר מזה, שהסתמכתי על קרובתו מוארשה, שעברה את ברלין. הוא אף ניסה להכחיש ולטעון, שאין הוא מכיר ויודע אדם שנסע מוארשה לברלין. אולם בהדרגה לאחר שציינתי שורה של סימנים גם בקרוביו האחרים בוארשה, זכיתי באמונו. כיבדני ב“קפה” ולחם לבן – מנת הלחם שלו. ה“קפה” החם שרק צבעו הצדיק את שמו, עודדני, שהרי יממה שלמה לא באה טיפת מים חמים אל פי. סיפרתי לו עד מהרה על ענייני ושאלתיו, אם יש מקום למחשבה על דרך אחרת לצאת את גרמניה. הייתי בעיניו כאחד השואל לדרך אל הירח. שמַע מינֵה, הרהרתי, שממילא אין מוצא אחר. יהיה אשר יהיה, אני יוצא ברכבת להולנד.

בסודי סודות הלווה לי מארקים אחדים (סכנה רבה היתה כרוכה באירוח של זר מסוכן כמותי ובמתן הלוואה לו), ליווני עד לבית הנתיבות וסייע בידי להעביר את חפצי לתחנת “אנהאלט”, משם עמדה לצאת הרכבת להאנובר. הגענו בזמן. האיש שזה עתה הכרתיו לחץ את ידי שעה ארוכה ובהבעת השתתפות שהיה בה מן הצער בו מלווים אדם הקופץ לתוך האש, ואף שמץ של קנאה במנסה להיחלץ מהגיהינום ההיטלרי.

אל גבול הולנד    🔗

…נתכרבלתי בפינה (בקרון הרכבת) במגמה להרדם קמעה, והרהרתי שעוד רחוק אני ממַטרתי וּודאי צפויים לי דברים המחייבים מאמצים מרובים. עוד אראה את החיה הנאצית גם בדמותה האחרת. לפני שנרדמתי שוב הרהרתי בכך כיצד ייתכן הדבר, שאנשים נוחים אלה עשויים להיות מרצחים אכזריים. “ומה היה מתרחש, אילו נודע להם, לאנשים אלה, לפתע, שיהודי אני? או שממונה עליהם היה פוקד עליהם לענוֹתני עד מוות כאן במקום?” – לא הייתי מסופק, שהיו ממלאים את הפקודה במלוא הדיוק הגרמני.

באחת התחנות עוררוּנִי. כאן צריך היה להחליף את הרכבת. היה לילה. הרחבה בלתי-מוארת. בפנים, בתחנה, הַאֲפָלה – והאנשים אפופים צל. חיילים באים ויוצאים. כאן כבר הורגשה המלחמה. היא הורגשה גם בשיבושי התחבורה: אין איש יודע מתי תצא הרכבת להאנובר. רבים המתלוננים, שהנסיעה היום גוזלת יותר זמן מאשר בזמנים תקינים.

שעות אחדות חכינו לרכבת. קר היה בתחנה. ישבתי בפינה דחוייה באולם והסתכלתי באנשים. נגסתי פרוסת-לחם יבשה, שהבאתי עמי מוארשה וחלמתי על כך שעוד מעט, אולי בעוד יממה, ויבוא הקץ לרעב ולפחד. אמונת-ילדים היתה בי שאמנם כך יהיה. הלך-הרוח הטוב שרווח בקרב האנשים בהם נפגשתי לפני יום, אף שהייתי בודד בעולם עויין בו אתה עלול להישמד ללא זכר – הוא שהרעיף עלי את חלומות-הילדות האלה.

סוף סוף הפציע השחר והרכבת באה. מהרתי להיכנס לקרון. לא הבינותי פִּשרו של דבר, אך הרגשתי שכוחי היום רב בי יותר מאשר אתמול, אף ששוב עבר יום ללא מאכל ושינה. בביטחון עצמי של אדם השרוי בביתו כבשתי מקום בתא הקרון. בתא-חיילים מכל הדרגות. אך אלה שוב לא היו האנשים השלווים והנוחים מאתמול, שחום הבית ושלוותו, עֶדנת האמהות, הנשים והילדים עמדו בהם. בתא נשתררה אווירתו הקשה והנוקשה של הקסַרקטין. הם היו בגיל בינוני וצעירים, גבוהי-קומה וחסונים – סוֹלדָטֶסקָה [אנשי צבא] נטולת-רתיעה וסייגים. סיפרו בדיחות גסות בנשים שנפגשו להם בעיר, על מחירי אהבת הפרוצות ואורח אהבתן.

משזזה הרכבת נתרכזה הקבוצה כולה מסביב לאחד, חייל בעל קומה בינונית, נושא אותות-הצטיינות, אשר סיפר כי מפולין בא. הוא נסע לשם לאחר שנסתיימה המערכה. על אף זאת העמיד פני גיבור. לפי תשומת הלב שהעניקו לו שאר החיילים למדתי, שעצם שירותו של חייל גרמני בפולין הוא בעיניהם מעשה-גבורה. הוא סיפר, שראה את וארשה והתפאר בחורבן אשר “הנשק שלנו” עשה בה. “זא וואס אוס איינער שטאדט צו מאכען” [מה יכולה עיר אחת לעשות]… התגאה בהנאה. אחר-כך עבר לספר על היהודים. “וואס וויר דאַ מיט דעם יודען-דרעק געמאכט האבען” [מה עשינו עם היהודים המחורבנים]… ומפיו נשמעו תיאורי לעג וקלס ליסורי אנשים, הנאת פראים לעינויי נשים, “יודען-הונדע” [יהודים כלבים] זקנים שהוטחו ב“וואללה” (בזקן) בקירות וראשיהם נופצו. ה“יודען געזינדעל דארט אים אוסטען” [האספסוף היהודי שם במזרח] מלא וגדוש זהב, יהלומים, זהב, משופע בדולארים… “אונד דיזע הונדע העצען די פאלען געגען די דויטשע” [והכלבים האלה מסיתים נגד הגרמנים]…

הוא נתלהב בהתפארוּיותיו והעומדים סביבו פרצו כפעם בפעם בצחוק פרוע, משָל כאילו סיפר על מעשי-קונדס עליזים. הנסיעה היתה לי עינוי גדול. ודאי שהניחו כי אחד מהם אני ולא נתנו דעתם עלי. רק פעם אחת פנה אחד מהם אלי, ברצותו לזַכות גם אותי בעליצות הנובעת מסיפורי-היהודים רבי-הגבורה של חברו. לא יכולתי לשאת זאת, יצאתי את התא ונתייצבתי בפרוזדור ליד החלון, מסוער כולי בזעם ובצער. סיפורי החייל החיו בלבי את החזיונות המאויימים מהם ביקשתי להימלט. שעה ארוכה לא הבחנתי במתרחש סביבי.

…אחר חצות הגענו להאנובר. התחנה האפלה למחצה היתה מלאה אנשי-צבא, טוראים וקצינים חגורי נשק ובלעדו. לא היה אף נוסע לבוש אזרחית זולתי. לבדי, בלילה, בחבורת אנשי-הצבא – נודע לי, כי הרכבת לבּאֶנטהַיים עומדת לזוז בשעה חמש לפנות בוקר, כלומר, שעלי לחכות עוד חמש שעות.

נתכנסתי בפינות האפלות של אולם בית הנתיבות, שנתמלא יותר ויותר נוסעים. הרעש גבר. קצינים וטוראים על נשקם וחבילותיהם, הילכו אנה ואנה. עתה הבחנתי בפינות האפלות של האולם אחדים לבושי אזרחית, שעקבו אחרי האנשים בתחנה. הללו לא מצאו חן בעיני. נתיישבתי על ספסל, אך הרגשתי שתרדמה יורדת עלי ונחרדתי, כי ודאות היתה בי שרע יאונה לי אם ארדם. התבוננתי סביבי והרגשתי בבהירות בסכנה האורבת לי, אף שנִתקשיתי בניסוחהּ. סמוך לידי עמד אחד מאלה הלבושים אזרחית, ולא היה ספק שאמנם הוא עוקב אחרי. בראשי כבר נרקמה התשובה למקרה שישאלני – מי אני, ומה מעשי כאן. ודומה היה עלי, שהדבר יתרחש כל רגע.

קמתי, הדלקתי סיגריה ויצאתי את התחנה. אחר פסיעות אחדות נבלעתי, ברגש של הקלה, באפילה, סמוך לקירות. במישוש הבחנתי במעין תא ונכנסתי לתוכו, ומכאן הסתכלתי בדמויות האפלות שרחפו וחלפו לעיני בחשיכה. לפתע הבחנתי בדמות גבוהת-קומה שהתנועעה לאִטה מן הכניסה בחשיכה. הברנש שהטיל עלי אימה כה רבה. כמעט ונגע בי בבגדיו והסתכל סביבו, רגע או שנים עמד כאן, אך בעיני היה זה – נצח. אז המשיך דרכו, לאִטו הפסיע לקצה הרחוב – ונעמד שוב.

אימצתי ראייתי, כדי שלא לאבד עקבותיו והרהרתי, שאם יחזור בדרך זו, יש סכנה שיבחין בי. אם ימצאני בתא הרי שהסגרתי עצמי בידי ושום אמתלה לא תעמוד לי. חיש מהר החלטתי, איפוא, לצאת מן התא בכיוון לכיכר אשר ליד בית הנתיבות. המקום שרץ חיילים גרמניים במדים. נתערבתי ביניהם ותמהתי על שום מה הם מדברים בלחש, אך הדבר הוברר לי מיד לאחר שהבחנתי גם במלמול נשים. באפילה המשכתי דרכי למדרכה שממול, שעליה הבהיק כתם תכול של שלט בית מלון שאורו הוסווה. רק כאן הבחנתי, שהכיכר היא שוק-נשים ממש. עשרות זונות סובבו כאן, ניתלו בזרועות החיילים. ניגשתי עד קצה הכיכר ופניתי לעבר סימטה אפלה. לאחר פסיעות אחדות הזכיר לי הד צעדי אני, שאין זה רצוי כי אהלך באמצע הלילה יחידי ברחובותיה השקטים והאפלים של העיר הזרה והעויינת, שהרי דבר זה עשוי לעורר חשדות. חזרתי, איפוא, לכיכר והחלטתי שמוטב כי אתבולל בשעות אלה בתוך חבורת החיילים והזונות.

באמצעה של הכיכר עמד דבר שנתקשיתי להבחין בו בלילה, אם מזרקת מים הוא או פסל. נתישבתי על שוליו, עטוי בחושך. היתה בי הרגשה כאילו סיימתי אך עתה עבודה גופנית קשה. לא זו בלבד שלא הרגשתי בצינה, להיפך, פעמים אחדות נאלץ הייתי למחות את הזיעה ממצחי. רק עתה עמדתי על עיצומה של החוויה המרנינה ובטוח הייתי, כי נחלצתי זה עתה מסכנה גדולה. לכמה זמן?

נאבקתי בייצר השינה, נרדם למחצה, מבלי דעת כמה זמן, מעורטל מכול, כאחד ששקע בתהום האין-סוף. כסבור הייתי אותה שעה, שלעולם שוב לא אחזור למצב רוח תקין. הדבר האחד שנכספתי לו היה – מרגוע. בדמיוני המעורפל נרקמו בתים קטנים, חבויים במרחקים, בינות לעצים, שנראו לי כגני-עדן, בהם יש בידך לישון ללא הפרעה, לישון…

אף על פי כן נרדמתי, ומשנִתעוררתי מצאתי עצמי סרוח בשלג, מרופש. תוך שינה מעדתי ונפלתי, מזוודה אחת לידי ובשנייה הבחנתי – מרחק פסיעות אחדות – תוך מישוש בידיים. בחרדה הרהרתי, שהברנש ההוא יכול היה להפתיעני בשנתי ומאוד התפלאתי מדוע לא אירע הדבר. נסיתי לשכנע עצמי, שכל החשש שלי אינו אלא פרי דמיון, שהרי הברנש החשוד לא היה כנראה אלא נוסע רגיל כמוני. נסיתי להתחזק ולהחזיר לעצמי את האומץ והעוז. לוּ רק יהיה בידי להיכנס שוב לקרון, הרהרתי, ולא לחכות שעה ארוכה באזור התחנה. ניגשתי למדרכה ולאורו הקלוש של שלט המלון הסתכלתי בשעון. עשרה רגעים לפני ארבע. נתעודדתי. לא ידעתי ששעה ארוכה ישבתי על מקומי, או אולי שכבתי בשלג המרופש. התחלתי לנקות את מעילי ולעשות את שׂערי, כדי לשוות לעצמי מראה אדם שצורתו מהוגנת.

על הכיכר עוד נמשך סחר הנשים. ביתר שלווה הסתכלתי עתה בדמויות, ובחבורת הנשים המצובּעות הבחנתי בדמויות שנראו כילדות.

…פסעתי הלוך ושוב, באפילה, כדי לחמם את איברי הקרושים. נגסתי בפרוסה היבשה ששרדה בכיסי. עוד היה עמי אוצר שלם – שתי פרוסות ותפוח, מתנת הידיד בברלין. הרגעים זחלו, אך השעה חלפה. עשר דקות לפני חמש רכסתי את מעילי, נתמתחתי, נכנסתי במישרין לבית הנתיבות והושטתי את כרטיס-הנסיעה למבקר-הכרטיסים. הוא אמר לי באיזה רציף תימצא הרכבת שאני מחכה לה, והִפליט משהו על איחור, אך אני הייתי מרוצה שנחלצתי מידו. על הרחבה נתקלתי בברז מים קרים. מעולם עוד לא טעמו לי ולא ריעננו אותי מים קרים בליל חורף – כבאותו לילה.

הרכבת הגיעה ונכנסתי לתוכה. חום-מה היה בתא. נצמדתי בתענוג אל המושב הרך וכמעט ונרדמתי.

…בערב הגענו לאוֹסנאַבּריק וכאן היה עלינו להחליף רכבת. עמי לתא נכנסו גם שלושה גברים גבוהי-קומה, בני הולנד. משזזה הרכבת הרגשנו אווירה חדשה סביבנו. שוטרי גבול גרמנים במדים שחורים סובבו בקרון והסתכלו כפעם בפעם בפני הנוסעים בתאים. מאוֹסנאַבּריק התחיל אזור-הגבול המלחמתי. אסור היה להסתכל דרך החלון, וכל נוסע נתון היה להשגחה מעוּלה.

כולנו דרוכים היינו במתיחות לבדיקת-הגבול הצפויה, שכבר התחילה למעשה שעות אחדות לפני הגבול. מאוד העיקה ההשגחה המתמדת של המשטרה הנאצית, העיפות וחוסר-השינה כאילו פגו. הנה אני מתקרב לנקודה שתחרוץ את גורלי. הֲיניחו לי הגרמנים לצאת? הֲיתירו לי ההולנדים להיכנס? נסיתי להרגיע עצמי שהכול יעבור בשלום. בחשאי בדקתי שוב את תעודותי ושיננתי במוחי את התשובות וההסברים שאתן בשעת הבדיקות בשני הגבולות. לוּ רק יניחו לי הגרמנים לצאת, הרהרתי, ועם ההולנדים כבר אגיע לעמק השווה. במקרה החמור ביותר יאסרוני, ויניחו בידי את האפשרות להתקשר עם ידידי בעולם ובהולנד עצמה. הה, ודאי שאיחלץ, הן ההולנדים לא יהיו כה רעים כדי הסגרתי לגרמניה, כך הרהרתי…

קשרתי שיחה עם שלושת ההולנדים, אנשים נוחים וידידותיים היו, והבטיחו לי מרגוע בהולנד. ידידותם גברה עוד יותר משנודע להם שאני נוסע מוארשה – כחברה מלוכּדת אחת נסענו, שקועים בשיחה בלחש.

סוף סוף הגענו לבּאֶנטהַיים, התחנה הגרמנית האחרונה ליד גבול הולנד. ליד היציאה מן הקרון עמדו השוטרים הגרמנים לבושי-השחורים, כאילו מָנו אותנו. שותקים נכנסנו לבניין הבדיקות, לעיני היצורים במדי הגיסטאפו שפקדו על האנשים והציבו אותם בשורה ליד הדלפק הנמוך, עליו הוּשמו החבילות הקטנות. נתייצבתי בשורה והסתכלתי לפני ולבי דפק בקרבי, אך התאמצתי לשמור על קור רוחי. שמור על אומץ הלב – אמרתי לעצמי – רק לא להתייאש, עוד מחצית השעה ושוב אתה אדם חופשי…

בצעד איטי, לאורך שורת האנשים, מסתכל לתוך פניו של כל אחד, נתקרב אלי איש צעיר, במדי גיסטאפו תכולים.

על אדמתה החופשית של הולנד    🔗

איש הגיסטאפו במדים נתייצב לידי, הסתכל בפני ושאל לתעודותי. דפדף בדרכון, עיין ב“פאסיר-שיין” [היתר מעבר] וחזר והציץ בי בחריפות.

– אתה אריי?

– לא, יהודי אני.

– לצאת מן השורה! – הצביע בידו – חכה כאן עד לסוף.

ושוב עיין בתעודותי ושאל למטרת נסיעתי. בהגיעו לאשרה ההולנדית הפליט בחיוך

של בוז:

“הן ההולנדים לא יכניסוך כלל”.

החזיר לי את התעודות, פקד עלי לחכות, והלך.

השורה לפני התקדמה באטיות. אותו פקיד הגיסטאפו עצמו, כנראה ראש החבורה, בדק בקפדנות תעודותיו של כל נוסע. הבחנתי בהכנעה בה עונים הנשאלים לשאלות, וכיצד הם מלווים הסברותיהם בפריכת ידיים. פקיד גיסטאפו אחר ערך חיפוש אצל הנוסעים, בדק בכיסיהם, מהם הוצאו לחדר מיוחד לבדיקה יסודית יותר. ראש החבורה נעלם יחד עמם, דבר שעורר את חרדת הכל.

לאחר הבדיקה והחיפושים אנוסים היו הנוסעים לעבור ליד שלושה אנשי-גיסטאפו אחרים, שישבו ליד שולחנות ולפניהם ספרים עבים וניירות. האחד השווה שמו של כל נוסע לשמות שהיו רשומים בספר העבה: כנראה שמותיהם של גרמנים חשודים ואנשי חוץ לארץ אשר הגיסטאפו חיפשה אחריהם. ליד שולחן שני הציג פקיד גיסטאפו שאלות שונות ורשם את התשובות בספר. ליד שולחן שלישי שוב הוצגו שאלות, נרשמו השמות והפרטים האישיים, ורק אז ניתן ההיתר לעבור לצד האחר, משם הובילה דלת אל הרחבה שלידה עמדה הרכבת להסעת הנוסעים אל תחנת-הגבול ההולנדית אולנדואֶזאל.

בכמיהה הסתכלתי לעבר הדלת ההיא שנראתה לי מחוץ לגדר ההישג. לפני עוד היתה הפרוֹצֶדוּרה של בדיקת הגיסטאפו, ולא ידעתי מה יהא בסופה. היה לי יסוד לחרדה. ראיתי והנה שורת האנשים מצטמטמת והולכת ופחדתי מפני הרגע, כאשר אשאר אחרון ויחידי פנים אל פנים עם אנשי הגיסטאפו.

ראיתי כיצד התגודדו אנשי הגיסטאפו שעה ארוכה עם אחד משלושת ההולנדים, חברי לנסיעה, שהוכנס לחדר המיוחד לבדיקה מדוקדקת. חיוור היה ונפחד.

בדיקת ההולנדי נמשכה שעה ארוכה. שאר הנוסעים בדיקתם כבר נסתיימה. בחדר לא נותר איש זולתי. עמדתי מרחוק, במקום שפקד עלי ראש הגיסטאפו. ומרחוק שאלוני פקידי הגיסטאפו מי אני ולאן אני נוסע. נתקרבתי אליהם והגשתי לראשון מהם את תעודותי. הוא עיין בהם שעה ארוכה, ואף הוא שאלני אם “אריי” אני. הואיל ולא מצא בדרכוני את היתר-היציאה הגרמני המקובל, שאלני בתמיהה על סמך מה אני נוסע. הצבעתי על “הפאסיר-שיין” (היתר-המעבר). הוא עיין בהקפדה בתעודה, הסתכל בחתימות “הגנראל-גוברנמנט”, הגיסטאפו בוארשה – והדבר הרגיעו. אחר כך שאלני מה אני מוביל עמי ואם באמתחתי חפצי-ערך, ניירות-ערך, כסף, תעודות. בדק בבגדי ובכיסי, ציווה להוציא כל אשר עמי. נרגעתי בראותי שהוא עושה זאת בדרך השיגרה. איש צעיר היה וראיתי, שעייף הוא ומבקש להיפטר ממני עד מהרה. מידיו עברתי אל איש-הגיסטאפו השני, שישב ליד הספר ובו רשימות החשודים. עתה פחדתי מפני שתים: ראשית – מהספר עצמו, מי יודע אם אין שמי רשום בו? ופחדתי מפני ראש החבורה, אשר עוד עסוק היה בחיפוש אצל הנוסע ההולנדי בחדר הסגור, העלול לצאת כל רגע ולפתוח מחדש בחקירה.

איש הגיסטאפו החזיק את דרכוני בידו ודפדף בספר החשודים. מבלי להרים ראשו מעל לספרו, המטיר עלי מטר של שאלות:

מי אני? לאן אני נוסע? האם כבר הייתי פעם בגרמניה? האם כבר הייתי בארצות אחרות? מדוע עזבתי את פולין? היש לי קרובים בהולנד? מה הם קשרי בכלל עם חוץ לארץ? ועוד. ועוד. השאלות זרמו בשקט, כבדרך אגב, הואיל והשואל שקוע היה, כביכול, בספר השחור בו דפדף. אולם אני הרגשתי שכל תשובה שלי נרשמת ונבחנת ונבדקת לאור התשובות האחרות לשאלות שהוצגו לי קודם לכן. אף על פי כן עניתי דרך חירות, מבלי לחשוב הרבה. היתה האווירה כאן, משום מה, קלה יותר מאשר במקומות אחרים, בהם נפגשתי עם הגיסטאפו. בטוח הייתי, שסופי לעבור את דלת הקסמים המובילה, מרחק צעדים אחדים, לשטח שאין לגיסטאפו שליטה עליו.

נפטרתי מן האיש ליד הספר השחור, ותעודותי נדדו אל השני – ואני עמם. אותו רגע נפתחה הדלת מן החדר הקטן. תחילה יצא מתוכו ראש חבורת הגיסטאפו נמוך הקומה, והסתכל סביבו במבט של מפקד; אחריו יצא הנוסע ההולנדי, פניו אדומים, נרגש ונבוך. בעומדו ליד הדלת רכס באצבעות רועדות את בגדיו. נמוך-הקומה הושיט אלי ידו בג’סטה תֵיאַטרָלית והצביע באצבעו:

– זי, קאמען זי הער! [אתה, גש לכאן].

דלת הקסמים של החופש נתרחקה, לפתע, בהכרתי, מרחק מילין רבים.

ניגשתי ונתיצבתי לידו דרוך, חסר-ישע, תלוי לחלוטין בחסדו. שעה ארוכה עמד סמוך לידי, מתוח כמיתר, והסתכל בעיני במבט “חזק”:

– אונד זי זינד יודע, ניכט וואר? [אתה יהודי, לא כן?]

– דרך שיניו סינן את השאלה. ושוב הסתכל לשעה ממושכת לתוך עיני ופניו סמוכים לפני. הושיט בשקט יד פתוחה ואמר:

– חפצי הערך שלך!… פקד.

– אין לי חפצי-ערך – עניתי בשקט.

ידו עוד היתה מושטת, כאילו לא שמע תשובתי חזר ושאל:

– חפצי הערך שלך!…

שוב עניתי שאין עמי חפצי-ערך. “כסף”? – אין לי כסף. “אין לך כלל נירות-ערך?” – שוב עניתי בשקט, שאין עמי דבר וכי כבר נבדקתי. חרדתי שמא יכניסני לחדר המיוחד, שבדלתו עמד איש-גיסטאפו גבה-קומה וידיו גדולות ואדומות.

איש הגיסטאפו אשר תחילה נתרשמתי שהוא ממהר ורוצה להיפטר מן העניין כולו, נתקרב ולחש באוזני האחראי. הלה שאלו שאלה ולאחר שקיבל את התשובה, הציץ שוב במבט חודר לתוך עיני ואמר:

– באמת אין עמך דבר? – ואז פקד עלי, משָל וּפלוגת חיילים עמדה לפניו:

– לך לשם! – והצביע על שולחנות אנשי הגיסטאפו.

נמנעתי מלגשת לראשון שכבר הייתי אצלו, והשני, מדפדף בספרו, חזר והמטיר עלי שוב מטר שאלות. רבות היו מסוג השאלות ששאלני הראשון, ואני השתדלתי להשיב עליהן אותן התשובות עצמן שעניתי קודם לכן. הוא רשם רשימות בספרו, חזר שוב ושוב על שאלותיו ולבסוף נדדו תעודותי לאיש-הגיסטאפו השלישי. היה זה איש צעיר ופנים “נאים” לו.

הלה שוב הציג לי שאלות. תחילה היו עיניו נעוצות בספרו, אולם היה, כנראה, משהו בנעימת דיבורי, שאילצוֹ להרים כפעם בפעם מבטו אלי. רגע עמד והסתכל בי, אחר-כך עלה על פניו חיוך קל, אנושי, פשוט… אדם זה – הרהרתי – במדי הגיסטאפו, שתפקידו לענות ולרצוח, פנים אנושיים נאים לו. האם היה יכול, בחיוך זה עצמו, לענוֹתני?… אז עוד לא ידעתי, כי לשאלה זו אקבל תשובה בעוד שבועיים.

עתה ראיתי, ברגש של הקלה, שאנשי הגיסטאפו יצאו מן התחנה ואני נשארתי כמעט יחידי עמו, שכן מלבדנו עוד היו פקידי המטען ושנים לבושים אזרחית שסבור הייתי, כי פקידי-רכבת הם. עתה הפסיק איש-הגיסטאפו להציג לי שאלות בעלמא, כי אם שאל לשמי, לגילי, למקום הולדתי ועוד, ורשם כל תשובה בספרו. ותוך כדי כתיבה שאל בקול אנושי, שקט, שנעימת השתתפות בו:

“המרוצה הנך שאתה נפטר מכאן?”

לא רציתי להאמין למשמע אוזני. שתקתי. הוא הרים ראשו וחזר על שאלתו בחיוך. לא ידעתי, אם אמנם תגובה אנושית נאמנה היא, או שיטה מחושבת, מעין רשת פרושׂה לרגלי ברגע האחרון. אמרתי:

“אין אני יודע איך להשיב לשאלה זו”.

באותה נעימה עצמה המשיך ושאל:

“הֲתרבּה לגדף את גרמניה?”

עתה ברי היה לי, שזו שיטה, מלכודת, ועניתי בחיוך:

“אני, באורח אישי, אין לי שום יסוד לגדף”…

שוב חייך בחשאי והושיט לי את תעודותי:

“נסיעה צלחה”.

עתה אף לא הרגשתי אימתי יצאתי דרך הדלת, אליה כה נכספתי במשך השעתיים האחרונות. פניו של איש-הגיסטאפו האחרון, חיוכו האנושי, ונעימת דבריו, שצליל של אחווה היה בו, היו לי כחידה. ועד עתה אין אני יודע פירושה: צביעות ערומה, או גילוי אנושי כן?

על מדרגות הקרון עמד הנוסע ההולנדי ורמז לי בידו. הרכבת כבר עמדה לזוז וחברי לנסיעה, וביחוד ההולנדים, חרדו למעצרי הממושך. ושוב ישבנו כולנו כנוּסים בתא קטון. הרכבת זזה. אותו רגע פרצה חדווה רבה בתא, והשתיקה נפסקה. במיוחד שמחו ההולנדים, ובעיקר זה שנחקר ארוכות בגיסטאפו, שרקד ועלץ וחזר בלי הרף:

“חופשים אנו, בהולנד אנו. יצאנו את ארץ החזירים, בהולנד אנו, בהולנד!”…

…הייתי כה מיוגע, שלא היה בידי להשתתף בשמחת הכלל, שוב לא חששתי מפני הבדיקה בגבול הולנד. בטוח הייתי שההולנדים יניחוני להיכנס. מכל מקום לא האמנתי שיחזירוני לגרמניה. עיף ומיוגע רוויתי בחשאי את התחושה המופלאה: “חופשי אני”… ציפורני הגיסטאפו לא ישיגוּני עוד… “חופשי אני”, וכאילו על מנת לשכנע עצמי, שאמנם כך הדבר, חזרתי לעצמי בקול רם על המילים:

“חופשי אני”…

לא היה בי כוח להזיז איבר. ברגליים פשוטות לפני ובידיים תלויות מטה רוויתי במנוחה את החופש שזכיתי בו ותקווה המתה בי, שעוד מעט ואוכל לשׂובע… ואישן במיטה רכה ונקיה… עוד לפני שעתיים נראו לי הדברים האלה כדמיון-שווא.

עייפותי נצטיירה בעיני ההולנדים כעצבות. שלושתם עודדוּני. בל אדאג… כל צרותי נסתיימו, הם ילוו לי כסף. שוב אהיה בין אנשים, אפגוש את ידידי, בל אדאג. הסכמתי לדבריהם – מה טוב היה להרגיש סביבי טוּב אדם לאחר אווירת האכזריות והשפלות בה נתון הייתי במשך מחצית השנה, ולא הצלחתי לעצור בעד התרגשותי. אם אמנם מצוי דבר הקרוי אושר, הרי שהייתי אותו רגע מאושר. בחשאי רוויתי את האושר ורגשי הימים שעברו החלו נושרים ממני.

הנסיעה מבּאֶנטהַיים לאוֹלדאֶנזאַל נמשכה רק עשרים רגע. באמצע התרגשות הגיל שלנו נעמדה הרכבת. עליזים ירדנו מן הרכבת לתחנה שם ניצב, בדלת הפתוחה, פקיד הולנדי, לבוש אזרחית, ובדק את דרכוני הנוסעים. נתייצבנו בשורה ליד הדלת.

כעבור רגעים אחדים תם אושרי.

הדרך חזרה    🔗

ניגשתי אל פקיד-הגבול בהרגשה של אדם, הנתקל לראשונה בצורת אדם לאחר ששהה חודשים ארוכים באי שומם בין פריצי חיות וכוחות אפלים. הפקיד, אדם בגיל בינוני, שפמו שחור, חייך אלי בפשטות אנושית ואני מוכן הייתי לחבקו באהבה ובגיל. בשמחה הושטתי לו את הדרכון. דפדף בו, עיין בחותמות, הציג לי שאלות אחדות, ואז פלטו מאותן השפתיים עצמן אשר חיוך כה אנושי פרח עליהן, רק שלוש מילים:

– אתה אנוס לחזור…

לשוני נאלמה. רגע לא הצלחתי להביע דבר. הוא ודאי הבחין במתרחש בקרבי, שכן החל לדבר אלי ניחומים:

– תרגע, אין בכך משום אסון. הן רק אשרת-מעבר לך, לאן אתה נוסע?

– לבלגיה.

והיכן האשרה הבלגית?

– אקבל אותה באמשטרדם. בוארשה לא יכולתי להשיגה.

– היש בידך הוכחה, מכתב, או אישור אחר, שתקבל באמשטרדם את האשרה הבלגית? – לא, זאת לא יכולתי לקבל, אולם אני מבטיחך, שאהיה בהולנד רק ימים מועטים בלבד.

– אתה אנוס לחזור…

האימה שבפסוק זה חדרה לפתע בכל חומרתה לתוך הכרתי. ראיתי לעיני את פקידי הגיסטאפו ואת מלוא התהום של גרמניה הנאצית, שלתוכה מבקשים להטילני, לזרועות חוסר-הישע והכּלָייה. כל כושר השיכנוע שלי שמתי במילים אלה:

– בן אדם, האין אתה מבין, שאתה משלחני למוות? כיצד יכול אתה להחזירני, לאחר שבקושי כה מרובה עברתי כל הדרך לכאן? האין אתה רואה, שהקונסול שלכם בוארשה ראה לנכון לעזור לי? הוא נתן לי את האשרה. אל-נא תעשה זאת, אל נא תשלחני חזרה. נקוט אמצעים אחרים והַבטיחה עצמך בכל דרך אחרת שלא אשאר בהולנד, אך אל תשלחני למוות בטוח.

– המכיר אתה אישית את הקונסול ההולנדי בוארשה?

– כן.

– האם הוא נתן לך את האשרה?

– כן.

– הן ידע, שאסור לו לתת לך אשרה בלי הסכמת הממשלה. האם לא הזהירך על כך?

– כן. אך עם זאת נתן לי את האשרה, הואיל והיה זה הסיכוי היחידי להצלתי. הרוצה אתה לגזול ממני סיכוי יחיד זה?

המחזה הסב אליו את תשומת לב הנוכחים בבית הנתיבות, שנתכנסו סביבנו והאזינו לדברים, ובעיניהם הבחנתי השתתפות בצערי. הפקיד ציווה עלי לחכות, ילך ויוועץ בממונה עליו, ולעת עתה עלי למסור את חפצי לבדיקה.

הוקל עלי קמעה: אם הוא מצווה עלי למסור את החפצים לבדיקה, משמע שלא אפסה תקוותי. פתחתי את המזוודה ופקיד-המטען יצא ידי חובתו בהעפת-עין בלבד. הוא שאלני למצב בוארשה, האם נכון הדבר שהגרמנים רוצחים שם אנשים רבים כל כך. ובפנים מלאות דאגה וחרדה הוסיף: ומה יעשו בנו…

היה זה שבועות מספר לפני התנפלות הגרמנים על הולנד. המתיחות הורגשה באוויר, וההולנדים בתחנה ראו בי מעין התראה, או אות, לצפוי להם עצמם. בסקרנות וברחמים הסתכלו בי, מהם שניגשו אלי, הציגו לי שאלות, מהם שכיבדוני בסיגריות. אחדים עמדו בקרבת-מקום והסתכלו בפנים מחייכות, כאילו ביקשו לעודדני ולנחמני.

לבסוף חזר הפקיד, קרא לי והחל להסביר לי דבר, וכבר דבריו הראשונים הטילוני לתהום היאוש:

– הירגע נא, הירגע… עליך להבין, לנו חוקים משלנו, ואסור לנו להתיר כניסתך. ודאי לא יארע לך כל רע. אתה מוכרח לחזור מיד. טול חפציך…

בקול חזק יותר, רווּי בהלה אמרתי:

– משגה חמור אתה עושה, אדוני, גזר-דין מוות אתה חורץ על אדם. אני מבקשך, אסרני ללילה הזה והניחה בידי לטלגרף לידידי. והיה אם לא תבוא עד מחר בבוקר תשובה טלגרפית והבטחה בה שאקבל את האשרה לבלגיה, תחזירוני לגרמניה.

– זאת אין בידנו לעשות – השיב קשות. – אתה אנוס לחזור.

הרגשתי שהפחד המבוהל מפני הדרך חזרה מתעורר בי ודקירתו כאלפי מחטים. כמטורף חזרתי בלי הפסק:

“אסרוּנִי”, “אסרוני”, “אסרוני”…

בין הנוכחים בתחנה נתעוררה מתיחות מרובה. דמומים עמדו, מהם חיוורים בהתרגשותם. הפקיד הטיח בפני שאלה נוספת:

– האם אנוס היית לעזוב את וארשה? מהו הדבר שעשית, שבגללו אנוס היית לעזוב את וארשה?

היה בשאלה זו משום מפנה חדש. כעוגן הצלה שהוטל אלי. כבר היו על שפתי המילים הראשונות על כל הקורות אותי, אולם משפתחתי את עיני נתקלתי במבט חריף שדקרני כחרב והבעה מרה נסוכה על פניו. כוח פנימי טמיר בלם את פי. משהו בפנימי הזהירני: אל תדבר, אל תספר לו דבר… עניתי:

– לא יכולתי להישאר יותר בוארשה.

– אתה מוכרח לנסוע מיד מכאן, טול חפציך, הרכבת יוצאת מיד.

לא זזתי ממקומי. סמוך לידי הרגשתי באדם, לבוש מדים, ומזוודותי בידיו. אחוז היסטֶריה התחלתי צועק בקול:

– לא אלך חזרה! אסרוני! לא אלך חזרה…

הפקיד אחזני בזרועי האחת, שוטר – בזרועי האחרת, ובסחיבה בכוח התקדמו לעבר הדלת. נאבקתי בלא הפסק, צעקתי, התחננתי שיאסרוני והִפלטתי עוד איזה מילים ששוב איני זוכרן. תוך כדי מאבקי הצצתי לתחנה, והבחנתי בפניהם החיוורות של האנשים המזועזעים וחברי לנסיעה, ההולנדים, בכללם, שדמעות עמדו בעיניהם.

דחפוני לתוך דלת של קרון המחלקה השלישית וחפצי אחרי. הדלת נסגרה מאחורי. הסתערתי עליה והתחלתי שומט את הידית. הדלת היתה נעולה, ולידה עמדו שני שוטרים הולנדיים ושמרו צעדי. הרכבת זזה. השוטרים ליווּני והסתכלו עלי דרך החלון, עד אשר הרכבת החישה מהלכה.

המום עמדתי בפרוזדור הצר של הקרון. יאוש מאויים עלה בי. בִּכְדִי היה, איפוא, כל המאמץ האל-אנושי שנעשה עד כה. בעוד רגעים מועטים שוב אהיה בבּאֶנטהַיים, בידי הגיסטאפו. מה אומר להם? מה יעשו בי? גם אם יוציאוני לחופש – לאן אפנה, בלי כסף, בלי זכות שהייה בגרמניה? “זה הסוף, הסוף” – התיפחתי בתוכי פנימה. בפעם הראשונה בחיי הגיתי ברצינות באיבוד עצמי לדעת. ושוב הסתערתי אל הדלת, ואילולא היתה נעולה ודאי שהייתי מזנק מן הרכבת הדוהרת אל תוך אפילת הלילה.

מיוגע עד אפיסת הכוחות, מיואש ושפוך זיעה, נסמכתי המום אל הדלת. שריקת הקטר חתכה בחריפות באוזני “הנה אנו באים, עוד רגע ושוב אני נמצא ברשותם, מה עלי לעשות?”… אמרתי בקול. במאמץ עליון ניסיתי לעיין במצבי. נתאוששתי. מהקרון האפלולי למחצה הגיעני דיבור גרמני. הצצתי פנימה וראיתי שני פועלי-רכבת גרמנים. ישבו, פניהם עייפות, שוחחו ביניהם ועישנו מקטרותיהם. מציאותם של אנשים פשוטים, שסימני יסורים בפניהם, השפעה מיוחדת נודעה לה עלי במעמד זה – השפעת עידוד. החיים החלו לרמוז לי מאי-שם, כקרן אור הבוקעת לפינה חשוכה. “הכרח להתחיל הכול מחדש, יש לנסות שוב, לא להתייאש באמצע” – אמרתי לעצמי, והרגשתי שאני חוזר על מילים נבובות. איני יודע מדוע, אך אותו רגע נצטיירו לעיני פניו החיוורים של בני בן התשע, ראיתי את עיניו השחורות שהבריקו בדמעות שעה שלחש לאוזני בחדר האפלולי את דברי הפרידה שלו. דומה היה עלי, שאני מרגיש את נשימתו החמה על אוזני. “הוא מחכה לי, הנער הקטון מחכה לי, הוא זקוק לי”… תפסתי עצמי מדבר אל עצמי בקול. אני יוצא מדעתי – הרהרתי. ושוב נשמעה שריקת הקטר. ננערתי מעוצמת הבהלה. הכול בקרבי נמתח, ודרוך הייתי לקראת כל קושי שלא כמצוּי שצפוי היה לי.

התאמצתי לחשוב, במסודר, מה עלי להשיב לאנשי הגיסטאפו, אך עוד לפני שהיה סיפק בידי להתקין תוכנית ראויה – נעצרה הרכבת. עברתי לאורך כל הקרון ובדלתו השניה ירדתי לתחנה. היתה שעה אחת אחר חצות. הלכתי בצעד אִטי של נידון למוות. ביקשתי שהדרך אל שער היציאה מן התחנה תימשך לעד. מרחוק הבחנתי בדמויות מטושטשות שהתנועעו לעבר השער. הנחתי לאחרים לעבור על פני ואחרון דחקתי, בזהירות, ראשי דרך השער, כגנב. ראיתי את אנשי הגיסטאפו במדים, הללו שחקרוּני ובדקונִי לפני שעתיים. ושוב שאלתי את עצמי: מה יעשו בי?

הנוסעים הגרמנים המעטים, רובם פועלים, נפטרו מהרה לדרכם. נשארתי האחרון, אך עוד עמדתי על הרחבה האפלה וראשי – בדלת הכניסה. חידשתי בתוכי את החלטתי הישנה: בשום פנים לא ללכת למחנה ריכוז. אם יקחוני, אעשה מעשה שיביאֵם לרצחנִי במקום, רק לא למחנה ריכוז – שיננתי לעצמי.

פקידי הגיסטאפו מיהרו, כנראה, לסיים עבודתם וללכת. אחדים מהם נכנסו לחדרים צדדיים. הבחנתי באחד מהם שחקרני האחרון והשמיע את ההערות שהִתמיהוּני בנעימתם האנושית. הוא עמד ליד שולחנו וכינס את הניירות. אחר-כך עשה פסיעות אחדות לעברי, ושוחח עם אחד מעובדי המטען.

העמדתי את חפצי ליד הדלת, יישרתי קומתי, קימצתי אגרופי בכיסי – ופניתי לעברו.

ליל גיהינום בחדר לבן    🔗

איש הגיסטאפו הסתכל בי תחילה בתימהון וצעד פסיעות אחדות לעברי. אף אני הסתכלתי ישר בעיניו – והוא הכירני, הושיט ידו ושאל בתמיהה:

– אתה, מה אתה עושה שוב כאן?

הסברתי לו בנחת:

– פקידי הגבול ההולנדים מצאו, שפוֹרמָליוּת מסויימת באשרה שלי אינה כהלכה, ויעצוני לחזור לקונסול ההולנדי בבּאֶנטהיים שיתקנהּ. זאת, אדוני, הסיבה לשובי…

ידעתי כל התמימות שבהסברתי. לשירות הגיסטאפו בגבול ודאי בקיאות מספקת בפוֹרמליוּת הדרושה באשרה הולנדית. זולת זה הן בידו לבקש שאראה לו שוב את תעודותי, ובהן החותמת ההולנדית: “ללא רשות כניסה”. בלא הסברים נוספים ודאי היה נוכח לדעת מיד שתירוּצי בשקר יסודו. שנית, ודאי היה מבחין בהיתר-היציאה הוארשאי שבידי את הכתובת הברורה, שאסור לי לשהות בשום עיר בגרמניה ושאין לי הזכות, לפי היתר-יציאה זה – לחזור לוארשה.

הסתכלתי בפניו ואגרופי נלחץ בעווית בכיסי: “הוא יאסרני, הוא מוכרח לאסרני” – הרהרתי. “ומאסר הגיסטאפו הוא כּלָייתי” – היתה בי ודאות. מבטי נעוץ בשפתותיו מהן ציפיתי לגזר-דיני.

– כך… – הביט רגע עלי ושתק, כנמלך בדעתו, ואז – הציץ חיש סביבותיו ובלשון של פקודה פסק:

– ובכן, מחר בבוקר, ברכבת הראשונה מוכרח אתה לצאת מכאן, לצד האחד או לצד האחר… אין אני רוצה במציאותך ליד הגבול…

מצמצתי בעיני כאילו לא תפשתי מגמתו. ולכאורה לא תפסתי. הדבר נראה לי טוב מן הצפוי. משמע, חופשי אני לנסוע לאן שארצה “לצד האחד, או האחר”, ללא בדיקות. אין הוא מצווה עלי אף להראות לו תעודותי. הן סוף סוף כבר דרכתי על יבשת הולנד. עמדתי שותק ומסתכל לתוך עיניו, כמבקש לקרוא מהן אם אמנם אמת דברו, או אולי תִמרון-רְמִיָיה הוא. הבחין בפקפוקי ואמר בנעימה רכה יותר:

– הבינות?

– כן, אדוני, תודה.

והלך. נסמכתי אל הדלפק הנמוך, מוכן הייתי לשהות הלילה בבית הנתיבות. ניסיתי לנער מעצמי את הבהלה ולרכז מחשבותי על דרכי לעתיד. אולם הוא חזר אלי שוב, דבר שהחרידני לא מעט:

“מה רצונו עתה?”

– ובכן, מה מלאכתך כאן, הן אמרתי לך שרשאי אתה ללכת עד לרכבת הקרובה?

– סבור הייתי, אדוני, שאוכל לשהות כאן עד הבוקר.

– לא, אין אתה יכול להישאר. כאן נועלים את הדלתות עד הבוקר. אתה מוכרח ללכת למלון.

– אולם הן אין לי כסף, הרי עד הגבול רשאי הייתי להחזיק רק בעשרה מארק, ואלה הוצאתי לקניית כרטיס-רכבת מכאן לאמשטרדם – פרשתי לפניו את דאגתי הכנה.

– עשה כרצונך, כאן אסור לך להישאר.

נטלתי חפצי והלכתי בכיוון לדלת.

– ואין ברצוני לראותך בחוץ – התרה בי – אתה מוכרח ללכת למלון.

שירכתי צעדי דרך סמטאותיה האפלות של עיירת הגבול הבלתי-מוארת. היה ליל חורף נעים, אף משב רוח, אף קרן-אור. כיצד מוצאים כאן מלון? נסתחבתי, חפצי עמי, בוסס בשלג, כורע, שפוך זיעה. עברתי על פני בתים בני קומה אחת, שרויים באפילה, ששום קול לא נשמע מהם. נסחבתי הלאה בתקווה שסופי להגיע למטרה מסויימת. כעבור רגעים נתקלו רגלי בחומר קשה – נתכופפתי, מששתי בידי, והרי פסי הרכבת. ניסיתי לבחון, באיזה כיוון שוכנת הולנד. התחנה לשמאלי והרכבת הגיעה מימין, משמע, שאם אמשיך דרכי בכיוון זה, עם פסי הרכבת, אגיע להולנד.

אילו ידעתי את הדרך, ואילו היה בי יותר כוח… עמדתי, עיני נעוצות במרחק האפל. שם, כך נראה לי, שוכנת אדמת הולנד החופשית, אשר כבר דרכתי עליה וכה מהר נעקרתי ממנה. רגע אחד וכבר החלטתי, הנחתי מזוודתי וצעדתי פסיעות אחדות, תחילה כדי לבחון, כדי לנסות עצמי, אם אמנם אפשר הדבר. אחר כך החשתי צעדי. לאחר פסיעות אחדות נשמעה מרחוק שריקה חדה במשרוקית-אזהרה. ודאי שלא בקשר עמי, אולם השריקה החזירה אותי לעולם המציאות. נעמדתי והרהרתי, שעל הגבול ודאי הופקדו משמרות משני צדדיו, והן מעשה תמימות היא להלך לאורך הפסים, מבלי לדעת את הדרך והיכן לפסוח על המשמרות. הליכה זו כמוה כאיבוד עצמי לדעת.

ממַשש בידי וברגלי מצאתי בקושי, באפילה, את מזוודותי. עוד רגע עמדתי, קשוב לתוך החלל החשוך, כאילו צר היה עלי להיפרד מעם התוכנית המטורפת. מרחוק הגיעוּני קולות. הבינותי שהם באים מצד התחנה. אנשים נפרדו, איחלו זה לזה לילה טוב, צחקו. מנורת-כיס מוסווית הבהיקה מרחוק. נזכרתי באזהרה: “אין אני רוצה לראותך ברחוב”… אפשר מסיירים הם עתה? אולי יפגשוני, ומה גם אם יִיקָרה לפני אחר, לא זה שכבר פעמיים חנן אותי במבט אנושי? פחד מבוהל אחזני עם ההרהור באפשרות זו. עצרתי נשימתי וחיכיתי עד שנרגעו הקולות והצעדים רחקו. נטלתי את חפצי והלכתי בכיוון הפוך. שוב בוססתי בשלג עמוק. עקפתי מרחוק את התחנה האפלה ונכנסתי לתוך העיירה.

בּאֶנטהַיים – עיירת-מרפא שלווה היא. “בּאד בּאנטהיים” שמה. הבתים קטנים, בני קומה אחת, עטורי גינות. עברתי ליד בתים רבים כאלה, אולם אף סימן חיים לא נראה מהם. נעמדתי כל רגע כדי לפוש ולהסתכל סביבי. לבסוף הבחנתי בקולות אדם. אי-שם נפתחה דלת ונסגרה שוב. הלכתי באותו כיוון והגעתי למלון קטן ונקי של עיירת-המרפא.

אנשים אחדים הסבו בכורסאות בפרוזדור הקטון. ליד חלון משרד זעיר עמד גרמני זקן, שׂפמו השׂב עשוי נוסח וילהלם קיסר, וחשיבות גנרל שפוכה עליו. חיכיתי לסיום שׂיחו עם האחרים. נער צעיר, בלונדיני, נשא חפציה של גברת אחת, שאיחלה לזקן לילה טוב. מבטו נפל עלי:

– מה רצונך?

– חדר, בבקשה.

– לכמה זמן?

– ללילה.

– אתה נוסע להולנד?

– כן.

– דַרכִּיָה [דרכון] בבקשה.

והושיט לי גיליון נייר ובו שאלות רבות להשיב עליהן. ביד רועדת בעייפוּתה התחלתי לרשום על הגיליון. והוא, משקפי-הפֶּנסנֶה על אפו, עיין בדרכּיה. לפתע שאל בעצבנות:

– ומה שמך? לא הצליח לקרוא שמי באוֹרטוֹגרפיָה הפולנית. אמרתי לו מה שמי.

– והיכן מקום מגוריך?

– וארשה.

– ואתה אריי?

– לא, אני יהודי.

– מ – ה?!

את התיבה “מה” ביטא בנעימה תמוהה ופרועה כזאת, עד כי העט נשמט מידי. חיכיתי שיצווה כי אסתלק, אין יהודים רצויים כאן וכו'. ועלי יהיה להישאר ברחוב – הרהרתי בחרדה – והגסטאפו מה יהא עליה?

הבעת גבורה ודאי שלא שכנה במעמד זה על פנַי, הואיל והוא הציץ עלי שוב ובנעימה רכה ונוחה יותר אמר:

– ובכן, הַמשיכה, אמר, בהצביעו על גיליון הנייר שהיה מוטל לידי.– מחיר החדר שני מארק וחמישים. שתקתי.

– יש לך כסף לשלם בעד החדר?

– כן – שיקרתי.

איש לא נטל חפצי להעלותם לחדר. הוליכוני לקומה ראשונה, הכניסוני לחדר נקי, והורו לי לבל אקרא לשירות, לבל אצלצל, ששום שירות לא יינתן לי. כן נאמר לי, שמיד עם בוקר עלי לפנות את החדר, או להביא אישור מן הגיסטאפו שאני רשאי לגור כאן.

סוף סוף נשארתי לבדי. החדר היה צר ונקי. הקירות הבהיקו בלובנם, רהיטים לבנים, מיטה צחה ושמיכה רקומה עליה. מנורת חשמל הרעיפה אור נעימות. החלון היה סגור בלוחות-עץ ואף קרן אור לא חדרה דרכו. על הקירות – רֶפּרוֹדוּקציות של תמונות בנושאים סֶנטימֶנטָליים. הקלוּת והרעננות של חדר-ילדים שהיתה שרוייה כאן – דיכּאה אותי: היה בכך משום ניגוד משווע למצב בו הייתי נתון, משום התגרות והצבעה על הצדדים האחרים, התרבותיים והנוחים יותר של החיים שלא היה בידי לקוות להם. עמדתי באמצעו של החדר, כאחד שאינו מעז ליהנות ממנו. “זו נוחות הלילה האחרון של הנידון למוות” – הרהרתי.

באורח מיכאני פשטתי את המעיל ומבטי נתקל בצנצנת מלאה מים. מזגתי כוס ועוד כוס. תחושה של רעב חריף ניעורה בי. כמה זמן לא בא אוכל אל פי? ניסיתי לחשוב – ולא עלתה בידי. סחרחורת בראש ורעד ברגליים. “רק לא לחלות, רק לא עתה” – אמרתי אל עצמי. לפתע קפצתי בהרגשת אושר ממש: נזכרתי שעוד תפוח עמי, אשר הבאתיו מברלין וכעל אוצר שמרתיו לרגע מר. לא היה בידי אף לשקול, אם אמנם כבר בא הרגע המר ביותר, או שעלי לשומרו לרגע חמור יותר. בידיים רועדות הוצאתיו מכיס מעילי, שיני נגסו בו מבלי ששטפתי אותו.

הייתי די חזק עתה כדי להרגיש באפיסת כוחותי. אף על פי כן לא ויתרתי על התענוג של רחיצה ממושכת בקערת-הרחצה הלבנה. השתערתי על המיטה הלבנה ולא יכולתי להאמין, שאמנם מצוי תענוג כזה בעולם. השעה היתה סמוכה לשלוש. שקעתי בהלך-רוח של סיוט שהוא קרוב יותר לאפיסת הכרה מאשר לשינה. כל הדברים שעוררו את חרדתי קמו ועלו בדמיוני המלוהט בצורות מופלגות. אנשי-הגיסטאפו, כרוחות ושדים, עינו אותי. ראיתי את כל הקרובים לי והאהובים עלי מעוּנים ורצוּצים ופניהם חיוורות כמוות. לחוץ בעינויי-זוועה שהתאמצתי להיחלץ מהם דימיתי, שאמנם קיים מוצא, אך אין בידי להיזכר בו…

דימיתי, שהמצב המאויים בו אני נתון – נמשך כנצח. עשיתי מאמצים על-אנושיים כדי להיחלץ מתופת העינויים. לפתע נתעוררתי וחיש מהר נתיישבתי, מיוזע, אך ער לחלוטין. המעבר מסיוט לעֵרות מוחלטת היה פתאומי, חריף, ועם התעוררותי נחתכה בהכרתי המציאות בה הייתי שרוי בשאלות שדקרו כמחטים במוח: נתון הייתי בעיירת-גבול טפלה, ללא היתר שהות וללא היתר נסיעה חזרה. באכזריות גורשתי חזרה לארץ הגיהינום וחלומי להיחלץ ממנה – נכזב. עתה אני זר כאן, בארץ עויינת, רעב ככלב ואין בידי אף לשלם בעד המלון. ולמותר לומר – לקנות כרטיס-רכבת לנסיעה מכאן. מה עלי לעשות, מה עלי לעשות? כיצד איחלץ מן המֵצַר?

מיואש צעדתי על פני החדר, פורך ידי ותמה, כיצד הייתי תחילה כה אדיש לכל אלה, כיצד היתרתי לעצמי הנאה מן המים, כיצד שכבתי לישון?

הצצתי בשעון: – 3.30 לפנות בוקר. כמחצית השעה נמשך הסיוט – ועתה נדדה שנתי לחלוטין. לא היה בידי – לא לעמוד ולא לשבת. בלא הפסק פסעתי אילך ואילך על פני החדר, ומצבי נראה לי חסר מוצא וחסר תוחלת יותר ויותר.

עשרות פעמים במשך הלילה חייתי מחדש, ברוחי, את השעות האחרונות של נסיעתי, את הרגעים הארוכים, ארוכים של בדיקת-הגבול הנאצית, שאושר ומוות, חירות ומאסר התנודדו בה על כף המאזניים בידיו של אחד נבל-גיסטאפו אכזרי. חדוות העמידה על סף החירות, תחושת המעמסה הכבדה בגולשה מעל כתפיך והסיכוי שהנה שוב לא תראה את הגיסטאפו – ואחר כך – רגעי האושר הרב, שעה שהתרפקת ברוחך על מילת-הקסמים:

“אני חופשי, חופשי”…

ואווירת אחוות-האדם סביבך… שוב חייתי מחדש לפרטיו את המחזה בבית הנתיבות ההולנדי, וקִצו החטוף של אושרי. ושוב עלו בזיכרוני כל פרטי שיחתי עם הפקיד ההולנדי, והתרעמתי על עצמי, שזו אשמתי אני, שהרי צריך הייתי לספר לו את האמת כולה. מדוע לא נתתי אימון בו? מה יסוד היה לי לחשוד בו, שהוא מקיים קשרים עם הגיסטאפו? ביאושי מרטתי את פצעי שלא חובשוּ: מה עשיתי, מה עוללתי? – טענתי לעצמי מעִמקי חוסר-המוצא, פורך ידי ותולש שער ראשי, דברים שלא נתפסתי להם מעודי. שוב ושוב חייתי מחדש כל מחזה, כל מילה שנאמרה, נרעם ורוטן על עצמי. יאושי גבר והלך במידה שלא הצלחתי להתקין שום תוכנית, להיאחז בשום מוצא. כאסור במַלכּודתוֹ רצתי בלא-הפסק הנה ושוב על פני החדר בהתקפה של עינוי עצמי, עד שצנחתי מיוגע וחסר-אונים על המיטה, ושוב נתעוררתי והמשכתי במירוץ על פני החדר הקטון.

חרדתי מפני הבוקר הממַשמש ובא, אולם בעת ובעונה אחת לא גרעתי עיני מהשעון והרגעים נתמשכו כּנְצחים. היה זה לילה ארוך, גדוש סבל בחדר צחור, תמים. בסופו של דבר חזרתי עד כדי כך לאיתני שהתחלתי לייסר עצמי על חולשתי.

“מה אירע? – טענתי לעצמי – במקרה החמור ביותר אישמד, כלום איני מוכן ומזומן זה חודשים למות?! על שום מה הייתי לפתע בחזקת אשה הפורכת ידיה?”

גמעתי כוס מים קרים והתחלתי להרהר ביתר פיכחון. בָּרי היה לי, שההתקפה הראשונה של יאוש, שעשוייה היתה להביאני לטירוף הדעת או לאיבוד עצמי לדעת, באה עלי מחמת השינויים המהירים במצבי. האובדן המהיר של החירות שאליה הגעתי לאחר מאמצים כה מרובים. ההתקפה עברה. משמע, הסתגלתי למצב החדש, “לָנתי עם הצרה”. “טוב הדבר – הרגעתי עצמי – ועתה אל לי לאבד שוב עשתונותי, כי אם לעיין בשלווה במצבי ולצעוד בגאון אל מול היום החדש, הבלתי-ידוע”.

פתחתי את התריסים – אור חיוור של השחר החורפי הבקיע לחדר. השעה היתה אחרי שש. אור הבוקר החדש, שכל הלילה כה חששתי מפניו, השפעתו הרגיעה את עצבַי. מוחי נזדכך וכוחותי הפנימיים נדרכו מעצמם ושוב החל חוזר אלי המרץ הרגיל. רחצתי פני בקערה הלבנה, גילחתי זקני, צחצחתי בגדי ונעלי. כל אותה שעה לא פסק מוחי בחיפושים אחר תוכניות-מוצא. שוב לא הייתי מיואש. מין תקווה סתומה לחשה בי, שאיחלץ מן המֵצַר, אם כי לא ידעתי כיצד. התאמצתי להיאחז בחוט, בצעד ראשון – כל השאר יבוא מעצמו.

במחיצת נוער נאצי    🔗

לאִטו התרקם הצעד הראשון, דומֶה היה עלי שמצאתי את החוט להיאחז בו:

אלך לקונסול ההולנדי במקום, אשיח לפניו את ענייני, והוא שייעץ לי מה לעשות. אפשר, עוד מצוי סיכוי להצלת אפשרות כניסתי להולנד. ואם לאו אנוּס יהיה הקונסול לסייע לי בהשגת אמצעים לנסיעתי חזרה.

בחוסר סבלנות חיכיתי עוד שעה, לבוש במעיל וחבוש במגבעת, שמעתי את התנועה הגוברת במלון, דלתות נפתחות וקולות עולים במסדרונות. הרעב הציק לי מאד וסחרחורת אחזה אותי. מניתי את הכסף שבידי: מארק ושלושים פניג. בעד הלינה במלון היה עלי לשלם שנים ומחצית המארק. ממילא אין בידי לקנות דבר לסעוד לבי, שהרי גם כרטיס-מזון אין לי, אולם אפשר ואקבל כוס קפה חם ולוּ בלי סוכר, ואולי פרי?

ירדתי במדרגות הצרות והנקיות ובידי הכרטיס לאמשטרדם, המזכרת האחת לחלומי ולמאמצי להיחלץ להולנד שנכזבו. העוד אשתמש בו – הרהרתי בתקווה חשאית. בקומה הראשונה באה לקראתי נערה בלונדית, לבושה שמלה צחורה, ריחפה לידי ו“מאָיען מיין הער” [בוקר טוב אדוני] בפיה. נערה מן השירות. האין היא יודעת שאני נמנה עם האורחים שאין מברכים אותם? לא, היא לא ידעה. אף על פי כן נעמה לי הברכה האנושית הגנובה הזאת – והוסיפה לי עידוד בלי שיעור. הרגשתי בצורך לדבר אל אדם, ערגתי לאחוות אדם. הגרמני הזקן לא היה בפרוזדור. הוקל לי. מאחורי הדלפק עמדה עלמה צעירה. היא ענתה באדיבות לברכת הבוקר שלי, ושאלה מאיזה חדר אני. משעניתי לה הציצה לתוך ספר הרישום הפתוח, התנצלה והפכה כפור וקרח. רק פעם אחת העיפה מבט חטוף עלי ושוב לא הרימה עיניה. בקול, שהתאמצה להחדירו בוז ועליונות ככל האפשר, שאלה:

– אתה משלם עתה חשבונך?

– לא, עלי לסדר תחילה ענייני אצל הקונסול ההולנדי.

– בתשע ושלושים עליך לפנות את החדר – נשמע דברה.

יותר משחרה לי על התנהגותה של הנערה בת הט“ז–הי”ז, עניינה זו אותי, ואני עמדתי והסתכלתי בפניה הבהירים, הילדותיים כמעט, השזופים קמעה בשמש וברוח ועתה הם גדושי זעם ורשמיות ושנאה כבושה. היא כאילו לא נתנה דעתה עלי ועסקה בענייניה בתנועות מהירות. לבסוף לא עצרה כוח, הרימה אלי עיניה ולחייה העלו סומק קל.

– אולי תוכלי לומר לי, עלמה, היכן מקומה של הקונסוליה ההולנדית?

נאבקת עם עצמה ענתה בקול צרוד, שסוע בחוסר החלטיות:

– עליך ללכת בכיוון לבית הנתיבות, שם יאמרו לך.

ענוגים ושלווים הרחובות המושלגים של עיירת הגבול הגרמנית. שמש נמוכה האדימה. כפור דק. בתי-המשפחה הקטנים על גינותיהם המושלגות מאחורי הגדרות המצוּבּעות הוסיפו לשלווה השרוייה ברחובות. קשה היה להאמין שכאן, בשלווה הענוגה הזאת, עלולה כל רגע, להתחולל סערת הדמים של מלחמת הבזק. ספגתי בתענוג את האוויר הצח והרך. היתה שעת בוקר מוקדמת. עוברי-אורח מעטים חומקים ברחובות. לבושי אזרחית לא נראו כלל. מרחוק נראתה אשה אחת, כל היתר היו במדי צבא או פקידי-רכבת. אף הם הלכו לאִטם, ויתר אדיבות על פניהם וחיוכים יותר מאשר על פני אנשי מרכז גרמניה. אף על פי כן נחרדתי, משהעיפו מבטי סקרנות לעומתי. כל מבוקשי היה לבל ישגיחו בי.

סמוך לתחנת הרכבת הבחנתי במדי איש-גיסטאפו ונפניתי לסימטה צדדית. ביקשתי להימנע מכל פגישה עמו. מבלי לשאול איש מצאתי את בית הקונסוליה ההולנדית: בניין חדש ועליו הכתובת המתאימה. עם זאת הבחנתי בעוד שלט, שלא עורר בי שמחה ותקווה: “דויטשה היטלר יוגנד” [תנועת הנוער ההיטלראית הגרמנית] ותחתיו כתובת: “וייר קאמען מיט!” – סיסמת הנוער הנאצי. מה פירוש הדבר? מה עניין הקונסול ההולנדי לנוער היטלר? – ניסיתי לנחם עצמי, שאין זה אלא מקרה, שהקונסול מתגורר בבית אחד עם אירגון הנוער הנאצי. על אף זאת נתמעטה האמונה בסיכויי, משפתחתי את הדלת ונכנסתי למעין פרוזדור, שסיסמאות וכתובות נאציות על קירותיו. היתה דלת נעולה ולידה חלון למודיעין שאף הוא היה נעול. הבחנתי שאין זה בית מגורים, אלא בית אירגון הנוער הנאצי, שאצלו קבע הקונסול ההולנדי את משרדו. מה, איפוא, צפוי לי? בהלך רוח מדוכדך דפקתי על אשנב, שנערה במדי הנוער הנאצי פתחתוֹ וברכה אותי ב“הייל היטלר”. שאלתי לקונסול ונעניתי, שהשעה מוקדמת מדי, הוא מתחיל עבודתו בשעה תשע. יותר ממחצית השעה היה עלי עוד לחכות.

ושוב טיילתי על פני הרחובות השלווים של העיירה הרוגעת. עתה רבו עוברי האורח ברחובות, אם כי מספרם לא היה גדול ורובם במדים, וקורי השינה עוד דבקו לעיניהם. חיפשתי ביניהם פני יהודי, אך לא הבחנתי באף אחד, והרהרתי, שבמקרה החמור ביותר איאלץ למצוא יהודי. אולם כיצד מוצאים יהודי לאחר שברחוב אין כזה בנמצא, ולשאול אצל עובר-אורח לבוש מדים אסור ומסוכן. ומי יודע, אם בכלל עוד מצוי יהודי בעיירת-גבול נאצית זו?

לא ראיתי שום בית-קפה או מסעדה, בהם אפשר היה לטעום משהו, לא ראיתי ולשאול חששתי. רק האופטימיות שנצטמקה השכיחה ממני את הרעב המציק, ולעיני הסיכוי המסוכן של הכרח הנדודים, ברגל, בכל אזור הגבול המערבי של גרמניה הנאצית. אולם אף סיכוי זה עוד ממני והלאה, שכן כיצד אשלם את דמי המלון?

שטוף הרהורים אלה דפקתי שוב על החלון בבית הנוער ההיטלרי, ושוב אותה נערה במדים הנאציים. הקונסול כבר נתון בעבודתו. ומיד נראו בחלון פנים בהירים, עטורים זקן כסף, שערות שיבה בראשו ומשקפי-כסף על אפו.

מה רצונך?

סיפרתי לו שהקונסול ההולנדי נתן לי אשרת-כניסה להולנד, אולם פקידי הגבול ההולנדיים לא הכניסוני לארצם. עתה נשארתי כאן תקוע בלי פרוטה ובלי מוצא. דרישתי ממנו שימצא דרך לכניסתי להולנד, או שישיג לי אמצעים שאוכל לחזור, הואיל והקונסול ההולנדי הוליכני שולל וסיבכני במצב ביש זה על ידי שנתן לי אשרה שאין מכירים בה.

הוא השיב לי מיד שבעניין כסף אין בידו לעשות דבר. “תפנה אל העירייה” – יעץ לי. “רק זה חסר לי – הרהרתי – לפנות להנהלת העיר הנאצית”. ואשר לאשרה ביקשני להיכנס לחדר, הוא יעיין בדבר.

פתח את הדלת והכניסני פנימה. היה זה אולם משרד, נרחב, וכשני עשרות צעירים ישבו ליד שולחנות עבודתם. לשם מה זקוק הנוער הנאצי בעיירה כה קטנה למשרד גדול כזה? עלה בדעתי, שמשרד זה לתעמולה נאצית אפשר נגיעה לו לארץ השוכנת במרחק מילין אחדים מכאן. משרד לתעמולה ולריגול בהולנד הוא. ואם כך הדבר, מה תפקידו של האדם הממלא תפקיד קונסול של הולנד?

ואכן, הוא קיבלני במשרד זה של נוער היטלר ובמחיצתם של עשרות פקידי-מפלגה נאציים. ראיתי שהוא נעזר בפקידים אלה והם מצייתים לו, כאילו היה מנהיגם. הוא עיין באשרה שלי ואמר שאין בה דופי. אין הוא מבין מדוע לא הכניסוני מיד. אפשר מקרה הוא ואפשר לא. הוא יעצני שאנסה עוד הפעם, אולם ערובות אין בידו ליתן לי שאמנם יכניסוּני.

– אין פקידי הגבול נתונים למרותי אלא למרות משרד-החוץ, ואיני יודע אילו הוראות ניתנו להם לאחרונה. הדבר האחד שבידו לעשות למעני הוא – לציידני במכתב, בו ייאמר שלדעתו האשרה היא ללא דופי, ולדעתו יש להכניסני להולנד.

כל תוכניותי לשוחח עמו גלויות ולרכוש את אהדתו וסעדו נכזבו, כמובן. בראותי את המתרחש כאן הרהרתי, שחושי לא הכזיבני, שעה שהחלטתי לא לרחוש אמון בפקיד הגבול. ודאי לא מעטים הם אנשי הגיסטאפו בקרב הפקידות ההולנדית, וביחוד בגבול. באין ברירה הסכמתי לקבל מכתב כזה, אם כי לא האמנתי ששוב אנסה דרכי לגבול. הוא קרא:

– הילדא, בואי הנה!

ניגשה אחת מנערות היטלר והוא הורה לה לשבת ליד מכונת-הכתיבה ולכתוב את אשר יאמר לה.

אמר את המילים הראשונות והתחיל לעיין בדרכוני, כדי לבדוק את שמי. לפתע הפסיק, ופנה אלי:

– אתה יהודי?

– כן.

– הפסיקי, הילדא, דבר זה אסור בכלל.

ושוב פנה אלי ובקול רם קרא:

– כך, יהודי אתה. עתה מובן לי הדבר. אין ההולנדים רוצים ביהודים. אין לך שום סיכוי, אין.

קולו הלך ורם והנאצים הצעירים קמו ממקומותיהם, הסתכלו בי וחייכו. לא לעתים קרובות נזדמן להם, כנראה, לחזות ביצור זה שכה מרבים להשפיע עליהם תורה אודותיו. הרגשתי שמוטב כי אסתלק מכאן ככל המוקדם. “אני מודה לך, אני מודה לך בעד הכול” – קראתי. הוצאתי את דרכוני מידיו של הזקן והנחתיו באמצע נאומו.

לאחר שעברתי במרוצה כברת דרך, התחלתי שוב לשרך רגלי באין מטרה. ניתק החוט אשר, כסבור הייתי, כבר אחזתי בו. ומה הלאה? שוב התחיל מִרצי לעזבני וסחרחורת הָמתה בראשי. נאלץ הייתי להישען אל הקיר. לא ידעתי לאן ללכת ומה לעשות במר נפשי.

טוב הוא האדם    🔗

עמדתי נשען אל קיר של בית, מדוכדך ונחלש. שוב לא הרגשתי רעב, אולם ידעתי שכוחותי אוזלים והרהרתי, שהאופטימיות והמרץ המצויים בי לא היו מתנדפים כה מהר, אילולא היתה קיבתי ריקה לחלוטין. צעדתי פסיעות אחדות לאורך הקיר אליו נשענתי. הקיר נסתיים בזווית חדה – ולעיני נתגלתה גינה ודלת פתוחה אליה. השלג בגינה נערם בשכבה גבוהה ורגל אדם לא דרכה עליו. נכנסתי פנימה ונתכופפתי. ניערתי את פרודות הפיח מעל לשלג, נטלתי מלוא החופן שלג צח ומבהיק והתחלתי ללעוס אותו. השלג הקר להט בחִכִּי, עורר גירויים בקיבה וסופו גרם לי כאב. שרידי חופן השלג נטפו מעל סנטרי ואצבעותי כטיפות מים. נתכופפתי, נטלתי חופן שני ושמתי לפי. לפתע שמעתי קול:

“הוי, לחיים!”

הסתכלתי סביבי, לידי עמד פועל רכבת, תרמילו בידו. כסבור היה שאני לועס את השלג מרוב רווחה ואיחל לי “לחיים”, כשהוא מחייך ומנפנף בידו מעשה קונדס, ואני התאמצתי לחייך אליו ועקבתי אחריו. הוא נעלם מאחורי הבית, ומיד שמעתי דלת נפתחת וננעלת.

לפתע שמטתי ידי והשלג בה מעל פי. “הרכבת!” – הרעיון שעלה במוחי הקפיצני בכְוִויָתוֹ: עוד מעט ותזוז הרכבת; לשם מה אני עומד כאן, הן אני אנוס לעשות משהו!

יצאתי את הגינה ופניתי בכיוון למקום שם עמד לפני רגע פועל הרכבת. לאחר שעברתי מרחק בתים אחדים עמדתי ליד תחנת הרכבת. פתחתי לאִטי את הדלת והצצתי פנימה. התחנה עמדה רדומה. הבחנתי במקום, שם קניתי אמש את הכרטיס לאמשטרדם. מחלקת בדיקות הגבול שוכנת במחצית האחורית של הבניין. כאן נסוכה שלווה ותרדמה. כרזות מלחמה אחדות ותצלומי תיירים צבעוניים, המְלַהֲגים על הבריות בהבטחות יושר פנטאסטי בעולם רחוק ויפה, תלויים על הקירות. התחנה היתה ריקה מאדם. מזמן לזמן חלף עבר אדם מהחלק האחר של הבניין. משנפתחה הדלת מהחלק ההוא של הבניין, הבחנתי ששם מצויים אנשים, המתכוננים, כנראה, לקראת הרכבת העומדת להגיע מהולנד. ושוב כאילו נכוויתי בהיזכרי שחס לי לאבד זמן, שעלי לנקוט הכרעה מהירה.

הסתכלתי מרחוק לחלון הקופה. אדם בגיל בינוני, מגולח למשעי, ישב שם וטרח במשהו בתנועות איטיות. רעיון עלה במוחי. הוצאתי את הכרטיס לאמשטרדם שלא השתמשתי בו וניגשתי לחלון הקופה.

– בוקר טוב, אדוני.

הוא ענה בחיוך שקט וחיכה בהבעה עניינית.

– בקשה לי אליך. קם וחיכה בתשומת לב.

– אמש קניתי כאן כרטיס לאמשטרדם, אך ההולנדים לא הכניסוני. עתה באתי שוב כי עלי לנסוע חזרה לברלין, אולם אין עמי פרוטה. בכרטיס להולנד לא השתמשתי, נסעתי רק עד אוֹלדאֶנזאַל, האין בידך להחזיר לי את יתרת הכסף?

הוא הסתכל בכרטיס ואמר:

– אולם אסור לי לעשות זאת. הכרטיס כבר נקוב, והן יכולת כבר להיות גם באמשטרדם.

היה זה הקלף האחרון שבידי, ולא רציתי שיישמט מידי. שיקעתי כל כושר שיכנוּעי בדברי:

– באורח רשמי הצדק אתך, אדוני, אולם יש לעיין בדבר גם מבחינה אנושית. הרי חותמת משמר-הגבול ההולנדי בתאריך של היום. מכאן, שבאמשטרדם לא יכולתי להיות. את הכרטיס קניתי בשארית הכסף שהיה לי. אם לא תשלם לי את היתרה, מצבי חסר תקווה; להימצא ליד הגבול הן אסור לי ואמצעים לנסוע מכאן, אין לי. אנא, אדוני, עיין בדבר מן הבחינה האנושית.

הוא הסתכל בי, ואחר כך ביקשני לחכות. לקח את הכרטיס, נכנס לתוך החדר, שם ישב סמוך ליד שולחן אדם שאת פניו לא יכולתי לראות. הם התייעצו ביניהם ואחר כך ניגש הקופאי אלי.

– אין לך שום כסף?

– לא, שום כסף.

הוא חישב ועיפרון בידו:

– ובכן, הנסיעה לאוֹלדאֶנזאַל מחירה 93 פניג, אתה מקבל עודף 7 מארק ו- 80 פניג.

– תודה אדוני.

ושוב נראה לי העולם כדבר שבמציאות, שאולי כדאי להלך בו…

מה מחיר כרטיס לברלין, מחלקה שלישית?

הוא נקב בסכום גדול. ומה מחיר כרטיס למקום איכס?

– 5 מארק 40.

– בבקשה.

חזרתי למלון, מעודד במקצת, והכאב בקיבה הציק. דחיתי מעצמי את המחשבות על העתיד, כגון מה אעשה לאחר שאגיע למקום איכס? התרכזתי על כך מה אעשה לאלתר, שלא אגווע ברעב. חששתי, שהדבר עלול להתרחש בכל רגע.

בפרוזדור הקטן של בית המלון פגשתי בעלמה לבושה צחורים, מן השירות במלון. אמרתי, שאני מפנה את החדר, כי הרכבת בה עלי לנסוע יוצאת עוד מעט, ומיד הוספתי, כבדרך אגב:

– אולם אני רעב מאוד. איני יודע היכן אפשר להשיג דבר, וגם שעתי דחוקה. אולי בידך, עלמתי, לסייע לי?

נבוכה במקצת ענתה:

– איני יודעת, בזמן האחרון אין סועדים במלון שלנו.

– אולי רק כוס קפה ומשהו נוסף לו. אני כה רעב – התחננתי.

– אראה, אולי אשיג דבר – אמרה בחיוך ויצאה.

חיכיתי בפרוזדור. מיד באה בת בעל המלון, זו שהקבילה פני לפני כן באי-ידידות, ושאלה בקול קפדני ורשמי:

– כרטיסי מזון יש לך?

– לא.

– אני מצטערת, תוכל לקבל רק כוס קפה.

– יפה, תודה, מוטב קפה משום דבר.

הכניסה אותי לחדר אוכל קטן, אפל למחצה, נתיישבתי ליד שולחן וחיכיתי. לאחר רגעים באה המשרתת וספל קפה בידה.

– סוכר ולחם אין אתה יכול לקבל, לצערי, אולם הבאתי זאת, אולי יערב לך. והעמידה לפני צלחת ובה משהו כהה ורטוב ודביק, ועד היום לא אדע, לביבת תפוחי-אדמה או משהו בדומה לכך, אולם אני בלעתיו עוד לפני שאספה ידה. את תחליף-הקפה גמעתי יחד עם האד החם שעלה ממנו. הקפה רתח, אולם לא היתה בי סבלנות לחכות עד שיצטנן. צווארי וחִכִּי נצרבו בשתייתו. העלמה הסתכלה בי, כנראה, מרחוק ולאחר שגמעתי את הספל הביאה לי שני.

אין האדם כל כך רע – הרהרתי, ורוויתי את המשקה הרותח.

– תודה רבה – אמרתי למשרתת מיד בבואה לנקות את השולחן. הסתכלתי על השעון – עוד רבע שעה לצאת הרכבת. עליתי במרוצה לחדרי, מניתי את כספי – היה לי בדיוק כמגיע בעד ליל-הלינה. נטלתי את חפצי ומודאג ירדתי לפרוזדור. מאחורי הדלפק עמדה בת בעל המלון:

– האוכל לדבר עם האדון בעל הבית? שאלתי. היא פתחה דלת שהוליכה לתוך חדר, ומשם יצא הזקן בעל שׂפם-וילהלם. היה לבוש חלוק-בוקר ונראה נוח יותר.

הנחתי לידו את כל הכסף שהיה בידי ואמרתי:

– הרי בדיוק המגיע בעד הלינה, זולת זה שתיתי קפה ויותר כסף אין עמי, לפי שעלול להתרחש לאדם בנסיעה. עוד עלי לנסוע דרך ארוכה לברלין ומשם הלאה, ולא נותר לי אף פניג בכיסי. אולי רצונך, אדוני, לעשות חסד עמדי, ליתן לי חזרה 50 פניג וליטול תמורתם את שעוני? ערכו של השעון רב יותר, וחסד גדול תעשה עמדי, לא אשכחנו לעולם.

שמתי את השעון על השולחן ובלב דופק חיכיתי לתגובתו. מוכן הייתי לסופת רעמים וברקים.

הוא הסתכל בעיני ושתק – ופניו חמורים. ככל שנמשכה שתיקתו כן נפל רוחי בי. בטוח הייתי שצרה וסערה, שמשכתי על עצמי במו ידי, מתרגשות ובאות עלי. אולם במפתיע שמעתי קול אדם חדור רגש השתתפות בצער:

– האמנם, נשארת ללא אמצעים לחלוטין?

– כן, אדוני.

– ולהולנד לא הכניסוך ואתה אנוס לחזור? רע הדבר, אתה צפוי…

לפתע נתחולל בו שינוי: שער שפמו כאילו סמר, פניו לבשו ארשת חמורה, פרוסית. דחף ברוגזה את השעון ונהם בכעס:

– לך לך מכאן, בל תעשה סַחַר-מֶכר יהודי כאן!

השינוי היה כה מהיר ומפתיע וכמעט וקפאתי במקומי. מיד הבחנתי שהוא מזכה בחיוך מישהו הניצב מאחורי. הפניתי ראשי וראיתי אדם לבוש אזרחית שנכנס מן הרחוב. האדם החליף את ברכת הבוקר עם בעל-הבית, עבר אל פני הפרוזדור ועלה לאִטו במדרגות. משנָדמו צעדיו שוב חזר לבעל-הבית קולו האנושי. מחיתי את הזיעה מעל פני, הוא הבחין במבוכתי ואמר ברגש של השתתפות:

– אנא, לך… אכן, אתה אנוס לחזור ואין לך אמצעים?

הסתכלתי עליו בשתיקה. הוא נשען בשתי זרועותיו על הדלפק, והביט בכסף שהנחתי לפניו. דחף באצבעו את השעון ואמר:

– טול חזרה את השעון שלך, אין לי צורך בו. אחר-כך הסיט אלי שטר של מארק אחד מצרור הכסף ואמר: קח גם זאת חזרה.

– תודה, אדוני, רב-חסד אתה – גמגמתי במבוכה.

– נסיעה צלחה. תחזיר לי בהזדמנות – ונפנה לחדרו הפרטי.

*

שמואל מרדכי זיגלבוים לא סיים את תיאור נסיעתו דרך גרמניה, וזה סופו:

בדרכו מן העיירה ליד הגבול נתעכב בעיר גרמנית. בדרך מקרה היתה בידו כתובת של פולני שגר בה, וממנו קיבל את הוצאות הדרך חזרה לברלין. בברלין הלך שוב זיגלבוים לקרוב משפחתה של העסקנית הנודעת של ה“בּונד” (אסתר איווינֶסקאַ) ושהה אצלו כשבוע. באמצעות הצירות הבלגית התקשר עם אסתר איווינסקא, והיא יחד עם פרידריך אדלר ועסקנים סוציאליסטיים אחרים, השיגה בשבילו אשרת-כניסה לבלגיה.

המעבר בגבול הגרמני-בלגי לא היה אידילי כלל ועיקר. הגיסטאפו נהגה כאן להכות מכות-רצח כל יהודי שעזב את גרמניה. זיגלבוים לא היה יוצא מן הכלל. פצוע וזב דם עזב את ארץ הנאצים.

 

פרק עשירי: בחוץ לארץ    🔗

עוד פצעיו לא חוּבשו ואבק הנדודים, עמלם וחרדתם עליו, אך אין זיגלבוים מתיר לעצמו מנוחה ונופש. כל שהיה שם, בלב הכיבוש הנאצי, בלב השואה והכּלייה, שוב לא יֵדע מרגוע כל ימיו. שלווים רחובות בריסל וקודרים, מעורפלים השמים ושלג רטוב יורד מהם. בערבים מוארים בתי-הקפה, ובני-אדם מחוסרי-דאגה, מבלים בהם את שעות הערב. סמוך לכאן, מה סמוך, הקסַרקטין הגדול של האומה הנאצית, גוש אש ופלדה החוצה בינו לבין מקור חיוּתו, לבין כל הקרובים לו והאהובים עליו, לבין משפחתו ותנועתו בפולין. הוא כאן וכל הגוּתו – שם.

מה זכותו לרווֹת זו המנוחה והשלווה – הוא טוען לאסתר איווינֶסקאַ המשדלת אותו לפוש – והם, שם, נעקדים יום-יום ודמם נשפך כמים, זקנים וטף ומיטב הנוער וההמונים באין-ישע, והעולם כולו שותק – שותק.

בעוד ימים אחדים עתיד להתכנס מושב הועד הפועל של אינטרנציונל הפועלים בבריסל. נציגיהם של האיגודים המקצועיים בארצות הבלתי-כבושות יתכנסו כאן, לדון על התפקידים המתחייבים מן המצב לתנועת הפועלים הבינלאומית. האם יהיו גם הם, כמוהו, חדורים בתחושת האסון הגדול, הלוהט, המייאש? האם יגלו הבנה לאסון המיוחד, הדוהר על כנפי מלאך המוות, של העם היהודי בפולין?

אסתר מעודדת אותו:

שליחות גדולה הטיל עליו הגורל, שליחות היסטורית. הוא ימסור דין-וחשבון על אשר ראה במו עיניו, במחנה-הריכוז-והשמֵד הפולני הגדול. זו הפעם הראשונה אשר העולם החופשי – וקודם לכל תנועת הפועלים – יקבל ידיעה מהימנה, ממקור ראשון, על הפאשיזם המשתולל. עליו להכין את נאומו.

ואכן, יושב זיגלבוים על העבודה הקדושה, ורואה עצמו כחלק בלתי-נפרד מהמחנה הגדול, הנאבק על מר חייו, שם, בוארשה, שאת דברו הוא עומד להביא עתה ברבים. אילו ידעו מרצחי הגיסטאפו האוויליים מה כתב-האשמה-וקִטרוג הוא מכין… הוא משתדל להיות שקט, לבלום זעמו ועוצבוֹ, לבל יחשבו, כי לבהלה נתפס, לבל יחשדוהוּ בהפלגה. רוגעים רחובות בריסל וזרם החיים נמשך כתיקונם. האין בני בלגיה חוששים באימה הצפויה להם? הַמסוגלים הם לחוש בעוצֶם הסכנה הנאצית?

…לאט לאט הם מתכנסים לאולם הגדול, המרווח – ראשי הסוציאליזם האירופי, ראשי שׂיבה, ותיקים ומנוסים. הוא יושב בפינה ומשוחח עם אסתר, ורואה עצמו כה קטן, כה מבוטל, במחיצת ה’סנהדרין' הפועלית, אך הוא שליח החזית העולה באש – האם יבינו שהיא גם חזיתם ובה יוכרע גם עתיד הפועל?

והנה הוא עולה על הבמה, הוא איש ה“בּונד” וחניכוֹ, נושא את דברו לפני נציגות הסוציאליזם הבינלאומי. בנחת קולחים דבריו, בפשטות, בפסוקים מדוּדים, ללא פרחי-מליצה צבעוניים. דומית-מוות באולם, השומעים מרותקים אל הדובר, בולעים דבריו, תמונות ההשמדה והחרפה הגדולה נפרשות לעיניהם בכל מערומיהן. מה מזעזעים הדברים, מהם ששמעת עליהם גם קודם לכן, מפי עד-הראייה שניצול¹⁴⁹!

בבית, עם אסתר, הוא שואל, כמבוייש, להשפעת הדברים, להֵדם, לערכם הממשי. ואסתר מטעימה את החשיבות הרבה של הדין-וחשבון, שהובא בפי דוברה של תנועת הפועלים היהודית, קבל עולם, הדין-וחשבון, האמיתי, הגאה, החותך. אך זיגלבוים מתנצל: לא לערך נאומו הוא נתכוון, כי אם לתוצאותיו… הוא חרד מפני חולשתו של הסוציאליזם האירופי, נוכח הזוועה המזויינת המאיימת עתה בעולם, נוכח הכּלייה המשתוללת עתה בפולין. ודאי, אין הוא מזלזל בערכם המוסרי של הדברים, אך מה בצע בהם עתה, בהתחרות עם מלאך המוות הדוהר? והעיקר: מה הלאה? מה הלאה?

אין זיגלבוים יכול להרגע, אין הוא יכול להשלים עם מצבו של פליט פוליטי, ואין הוא רוצה כלל שיטרחו וישיגו בשבילו היתר-שהייה כאן, בבלגיה. כינוס האינטרנציונל הסוציאליסטי, ככל כינוס – נסתיים, והעיקר, כמובן, בהמשך, בעזרה מהירה, בהצלה מהירה. הוא יושב וכותב לחברים בארצות-הברית, הוא מחפש קשרים לפולין. אשר לקשרים, הרי יִקל להשיג אותם בצרפת הגדולה, שהיא ערה ורגישה יותר מבלגיה. הוא מחליט לעבור לצרפת.

ובינתיים זז גלגל המאורעות, נדחף בכוח השׂטנים הנאצי, קדימה, אל התהום, אל האפילה! כרעמים אדירים באו הפלישות הנועזות, החצופות, לנורווגיה ואחר-כך לבלגיה עצמה. השריון הנאצי כבש והלך ומחץ ודרס וגבר. זרועותיו פשטו מן הים הצפוני אל הים הבלטי. פשטו? מי יעמוד בדרכו, מי יעמוד נגדו, מי יֵדע היכן גבול תאוותו? ומה גם שחוגים נרחבים בשכבות השליטות באנגליה ובצרפת מוכנים לפייסו, לזרוק ללועו צמא-הדמים נתחי-טרף חדשים לבקרים? גדול האסון הצפוי לעולם, אך שבעתיים חמורה המציאות בגֵיא [עמק] הבָּכָא בין הויסלה והבּוּג.

גם בצרפת המסוערת, ההומיה, השסועה, בצרפת הנושמת באווירת ערב-מלחמה ובוטחת ב“קו-מג’ינו”, בצרפת הדואגת לתענוגותיה הקלים – מתהלך זיגלביום ואש גיטו-וארשה בלבו ולהט הנקם באויב הנאצי בוער בתוכו. והוא טרם החליט על צעדו הבא, על עתידו, הוא שרוי בציפייה ובחרדה, בדאגה מתמדת. שמועות רודפות שמועות, והגיוס במדינה בכל תוקפו. רבים הסבורים, שכאן, על אדמת צרפת יובס האויב, כאשר ניגף בתום מלחמת העולם הראשונה, אך רבים גם הטוענים, שהאויב לא יעז לתקוף את אדמת צרפת. האויב עצמו, שעורמת-נחשים לו, מפיץ – בין זינוק אחד למשנהו – שמועות ארגעה. אך גם שמועות-הארגעה נכזבו. האזהרות שהשמיע זיגלבוים בחוגי היהודים בפאריס – היו מציאות.

בהלה, מנוסה, מבוכה בצרפת רַבּתי – והמוני פליטים בדרכיה. והוא נמלט שוב, באונייה, בדרך לניו-יורק, אל הריכוז היהודי הגדול והחופשי, אל חבריו. בשנים-עשר בספטמבר 1940 כבר דרכה רגלו של זיגלבוים על אדמת ארצות-הברית.

פגישה עם חברים ותיקים, עם נציגות “הבּונד” בניו-יורק – והוא להם כבשׂורת-חיים ישירה משם. אין זיגלבוים לוקה ביסורי-קליטה. מלומד בעוני וביסורים כמותו הולך מיד לעבודה בבית-מלאכה לתפירה. אך כיצד ייקלט כאן ושורש חיוּתו שם, ברחובות וארשה ולובּלין, לודז' וקראקא, ביאליסטוק ווילנה. וגם מינויו אַדמיניסטרָאטור בכתב-העת “צוקונפט” אינו מביא לו, כמובן, את סיפוק הנפש המקוּוה.

בין ישיבה לישיבה, בין הרצאה להרצאה, הוא מאזין לשידורי הרדיו, לשמועות המרעישות מחזית הקטל הענקי החדש שנפתח מזרחה לבּוּג, בשטחי ברית-המועצות. פולין כולה מוצפת עתה קַלגסי הנאצים המזויינים, כל כובד האגרוף הנאצי הוטל עתה מזרחה. כיצד ייחלצו עתה היהודים ממלכודת-הדמים, האם ייחלצו? מי יעמוד להם בבדידותם, הֲיעמוד להם מי? אין כזיגלבוים יודע את עומק השואה, אך אין גם כמותו יודע להעריך את גילויי אומץ הלב והגבורה והעמידה על כבוד האדם בתוך גֵיא-הדמים שלא היה דוגמתו בתולדות האדם. ודאי, הוא יודע גם מה רבו ההתפרקות והניוון והניגודים הסוציאליים בתוך הגיטאות עצמם, ועל כן פי כמה יקרה לו ונעלה בעיניו עמידתו של החלק הלוחם, הגאה באוכלוסיה היהודית, וקודם לכל – של הנוער ותנועת הפועלים בעלת-ההכרה. “עם כל זאת – הוא רושם באותם הימים – יש לתמוה ולהתפלא – יהודי פולין נושאים עינוייהם בכבוד, בגאון, שלא היה דוגמתם בתולדות”. והוא מוסיף:

“שלוּחי המחתרת, שסיכנו חייהם לעזרת העם, נתנו לאוכלוסיה היהודית כולה מופת של אידיאליזם, של הקרבה ואומץ. השפעה עצומה נודעה למופת זה, הוקל לאנשים לשאת בסבלם”. זו הרוח המפעמת את דבריו המסוערים והעצורים, הכתובים בדם לבו, המתפרסמים בחודשים ההם מעל דפי ה“פאָרווערטס” ומגיעים למאות אלפים.

ואכן, כמו בבריסל וכמו בפאריס, הוא מוסיף לשאת שליחותו, שליחותם נוראת-ההוד של אחיו שנגזר עליהם ניתוק ואֵלם וכלָייה. הצורר הנאצי המזויין צועד קדימה, ללב ברית המועצות, הַימוּגר שם וימצא קִברו שם בערבות המושלגות, בדרך סמולנסק -מוסקווה, כאשר הובס הכובש הצרפתי הגדול [נפוליאון] שקדם לו? או – אולי –חלילה… רבים הניחושים והשיקולים, ארוכה נשימתם של מתכנני המערכה נגד היטלר– ומה קצרה נשימתם של אחיו בוארשה? הם, אחיו וחבריו, משפחת הפועלים היהודים בפולין, שרידי יהודי פולין, האם הם בכלל בחזקת גורם בשיקוליהם של ראשי המערכה האנטי-נאצית, האנגלים והאמריקאים, הסובייטים והפולנים? האין מן הצורך להעמידם על כך, בלא הפסק, ולא ליתן להם להסיח דעתם מן הטרגדיה הגדולה, האיומה, המיוחדת?

אך האמת היא גם – ואין להעלימה – שגם האוכלוסיה היהודית הגדולה כאן, בארצות-הברית, אינה חיה כראוי את השואה המתרגשת שם, חוץ ממיעוט קטן, קטן, של אנשי נפש ורוח, משוררים וסופרים, רובם דוברי יידיש והם גם נותנים ביטוי לכאב האדישות היהודית ביצירתם. אך מה רבים הנהנים והמשחקים בקלפים והמתענגים במעונות-הקיץ… והציונים, והישוב היהודי בארץ ישראל, הרי הם נתונים בעיקר למערכה שלהם עם ממשלת המנדט הבריטית, בעוד ישוב העולה על הקרקע, ובעוד קבוצת עולים-מעפילים. ודאי גם לבם בקרבם מתחמץ עם הגדול באסונות היהודים, אך הם הרי מסונוורים הם באור האוטופיה שלהם ודומֶה, כי גם מן השואה הם מבקשים להפיק תועלת לארץ ישראל…

אין הוא מפקפק, זיגלבוים, שאילו היה בידיהם, ודאי היו נחלצים בגבורה עליונה – כחלוצים וכשומרים בגיטאות – לימין הנתונים בסוגר המוות. אך הם הלוא רחוקים מחזית המערכה הנואשת שהוא, זיגלבוים, עמד בה, ושעל כן בָּרי לו, שהאחריות הרובצת עליו היא חמורה ביותר, שעליו להזעיק ולתבוע ולהרעיש עולמות ולבבות. ולכן הוא נענה, ברצון, להצעת חבריו, נציגות ה“בּונד” בארצות-הברית והמקורבים אליה – והן תמיד ידע לציית להחלטות מפלגתו ולכבדן – ולעלות בדרגה גבוהה יותר בסולם שליחותו: היינו, לשמש נציג ה“בּונד” במחתרת ליד המועצה הלאומית הפולנית בגולָה אשר בלונדון.

ושוב מוליכה דרכו חזרה, דרך האוקינוס האטלנטי, מחופי ארצות-הברית לחופי אירופה. הדרך זרועה סכנות – צוללות ואווירוני אויב – אך דומה – כי הוא, זיגלבוים, בז להן בלבו. בסכנות גדולות, איומות ומשפילות מהן כבר עמד. כאן, באוקינוס, שווה הוא, כביכול, לכל הנוסעים מבחינת הסכנה הצפוייה מן הפגז נושא-המוות, מה שאין כן שם [בפולין], שקדמו לו למוות – עינויים והשפלה וחוסר-אונים-וישע שהיו בעיקר מנת חלקם של היהודים. שמש אביב נפלאה מבהיקה בגלי האוקינוס – וכל דעתו של זיגלבוים צמודה אל המתרחש אלפי מילין מכאן. זה גם תפקיד נסיעתו עתה ללונדון וטעם המערכה הצפויה לו במועצה הפולנית הלאומית, שחלקה הגדול מורכב יסודות ריאקציוניים ואנטישמיים, המוכרים לו יפה מימי פעילותו בוארשה ובלודז' ואשר לא שינו עורם – ועתה עליו להמשיך, אם כי בתנאים כה שונים, את המלחמה הישירה בהם. ודאי, הוא לא ימעל במצפונו, יוקיע כל מגמה ריאקציונית, יצביע נגד תקציביה של הממשלה הגולה, ועל אחת כמה וכמה שלא יבגוד בשולחיו ובחבריו, בהם הוא הוגה יומם ולילה, אך הֲיצליח בשליחותו – זאת השאלה הגדולה המכאיבה, המנקרת יומם וליל, יומם וליל. ועם זאת, מה טוב שהוא מתקרב יותר לאדמת פולין, לחזית, לקשרים עם הגיטאות והמחנות. והכרה זו היא המשפיעה בו כוח ועידוד ברדתו מן האונייה לחופי אנגליה המופצצת והלוחמת.

מן הרגע הראשון הטיל עצמו למערכה. הוא זוכר יפה את הצהרתה של ועידת האירגונים היהודיים, שנתכנסה ב-22 במארס בניו-יורק, בקשר עם מינויו:

“מלחמת המחתרת של המוני היהודים בפולין הכבושה, המאירה מאפלת הגיטאות – נאמר בהצהרה – היא המשך למלחמת ה”בּונד" בפולין העצמאית. יותר מאשר בתקופה שלפני המלחמה דבוקים עתה המוני העם בארצות-הברית ברגשותיהם עם הלוחמים הגיבורים של ה“בּונד” במחתרת בפולין. עם פרידתה מעם החבר זיגלבוים, נציג ה“בּונד” בפולין היוצא ללונדון למלא שם שליחותו הקשה במועצה הפולנית הלאומית, מכריזה הועידה, כי זיגלבוים ייהנה ממלוא ההכרה והתמיכה של המוני העובדים היהודים בארצות-הברית במלחמתם למען הדרישות הסוציאליות, הלאומיות והפוליטיות של המוני העם היהודי בפולין ובאירופה המזרחית".

והוא זוכרהּ יפה, שעה שהוא יושב – כציר בין הצירים – באולם הגדול בלונדון בו מתכנס הפרלמנט הפולני הגולֶה, והיא המוסיפה תוקף להכרתו ומשקל לצדקת שליחותו. בדבריו משוקעים כל חום לבו, כל אהבת המוני העם אשר בו, כל להט השיחרור היוקד בעצמותיו. עתים אשלייה בו, שהנה בוארשה הוא נמצא, בבנין הסֵיים הפולני, וברחובות הבירה עוד הומים חיי ההמונים כמימים ימימה ומלחמתם גואה וסוערת והמוני ילדים יהודים בבתי הספר ביידיש – ילדי טיפוחיה של תנועת הפועלים היהודים – והוא ניצב על הבמה הרמה, שליחם הנבחר, שליחם המסור עד תום, במערכה על האינטרסים החיוניים ביותר שלהם, על כבודם, ועל עתידם על אדמת פולין. כברזל המלובן צורבוֹ הזיכרון, שהסֵיים הפולני, ממנו נישא עתה דברו – הוא על גדות התימזה. אך אין הוא מקפח את איזונו הפנימי, הוא תובע ומייסר ומשכנע ותפילה חרישית בדבריו – ויאוש מר. הַמבינים הם לו, השותפים הם למעמקי צערו, האין כל המתרחש כאן בחזקת משחק תיאטרלי מבויים, - ומי כמוהו בעל החושים המפותחים להצגה התיאטרלית – מסוגל להבחין בכך…

הכרזתו ברורה, שקולה, מגובשת, אין פגם בה. אין סטייה בה. נאמנה להם, שם. נאמנה לדרך “הבּונד”. נאמנה למצפון ולהוראות כאחת. בפתח דבריו הוא מציין את העדרם של שני מנהיגי “הבּונד” הדגולים, מוריו וחבריו, הנריק ארליך וויקטור אלתר, האסורים בברית-המועצות, שהוא עתה הממלא מקומם.

מכאן הוא עובר למעשי-הפשע הנאציים אשר “אין בלשון אדם מילים לתארם”, ובעיקר:

“אל התהומות אשר לתוכם מבקש היטלר להטיל את האוכלוסיה היהודית בפולין ובכל אירופה הכבושה. אין המדובר רק בחומות הגיטו הארורות, ב”טלאי הצהוב" הצורב, בעיקרון הבַּרבָּרי של האחריות הקולקטיבית, בגירושים הבלתי-פוסקים, בטרור המאויים של הגיסטאפו, במחנות-הריכוז, בעבודת הכפייה, בעינויים ובהוצאה להורג בהמון: “הסדר החדש” נושא עמו, מלבד זאת, חורבן וכּלייה מוחלטת לאוכלוסיה היהודית. התמוּתה המבהילה בגיטאות – מחמת הרעב והמצוק והמגיפות שבהיקפם הם מעלים בזיכרון את קציר “המגיפה השחורה”¹⁵⁰ בימי הביניים - זו התוצאה האחרונה של זלילת היהודים הנאצית, שמטרתה השמדה מוחלטת של האוכלוסיה היהודית וכְלָייתה בפולין ובכל מקום שם משיגות כפות-הדמים של המפלצת החוּמה. מטרה זו לא תושג. לכנופיית המרצחים הנאצים אנו משיבים כאן, מעל במה זו: העם היהודי לא יתן לכלות ולמגר עצמו. מחוּשל במאות שנות המלחמה על הקיום, מנוסה בניסיונות-האש החמורים ביותר של התולדות, יֵצא העם היהודי, יחד עם העם הפולני וכל העמים הסובלים בעולם, כמנצח מתוך כור העינויים האיום. היטלר לא ניצח ולא ינצח את העם היהודי, כשם שלא ניצח ולא ינצח שום עַם באירופה הכבושה. כמו בקרב המוני העם בפולין ובכל הארצות והאומות, הלוחמים לחופש, כן לוהטת גם בקרב המוני היהודים אש המרד נגד תלייני היטלר, אש שהיא עודה מכוסה אולם סופה לפרוץ מחר בעוצמה אשר תטאטא את משטר-הכיבוש על כל גרוּריו.

נאמנים למסורת ה“בּונד” מתקופת מלחמתו במשטר הצארי, נלחמים המוני-העם במחתרת הגיטו, שכם אחד עם ההמונים הפולניים, בכובש הדמים. בכל תחומי החיים היהודיים בפולין פעילים, בלי הפסק, לוחמי-המחתרת של הגיטו, הנוקטים בכל האמצעים – ופִרסומי הדפוס החשאיים בכללם – לעידוד רוח המלחמה והמרי באוכלוסיה היהודית ולהחדירם אומץ ואמונה בעתיד טוב יותר. האמונה בקשר-בל-ינותק ובניצחון מחנות לוחמי-החופש הפולנים, היהודים והבינלאומיים; האמונה הבלתי-מעורערת בגאולת האוכלוסיה היהודית בפולין העצמאית והמשוחררת – אמונה זו היא הרוח החיה בכל תאיהָ ובכל ענפיה של תנועת המחתרת היהודית בביתנו הכבוש. ביטוי חיצוני לאמונה זו וסמל לה משמשת העובדה, שאחד מעיתוני המחתרת היהודית קבע לעצמו כשם את קריאת הכבוד של המורדים המהפכנים הפולניים: “למען חרוּתנו וחרותכם”!

להלן עובר זיגלבוים לביסוס תפיסת עולמו של “הבּונד”, אשר האמונה בשותפות הגורל של המוני-העם הפולניים והיהודיים – היתה והינה – אבן-הפינה בהשקפת עולמו ובמעשיו. אין היהודים “זרים” על אדמת פולין:

"יהודים חיים בפולין מאות בשנים, מושרשים בה, ועתה נשפכים עליה נחלי, נהרי דמם. לפיכך לא חיפשנו מעולם, אין אנו מחפשים כיום ולא נחפש גם להבא שום מולדת חדשה או בית בשביל האוכלוסיה היהודית בפולין, גם אם “הבית” יקרא פלשתינה או פינה אחרת, תפוסה או בלתי-תפוסה בכדור העולם. “יש מולדת לאוכלוסיה היהודית בפולין. מולדת זו היא פולין כשם שהיא מולדתם של המוני העם הפולני”.

אין ההגירה פיתרון לשאלה היהודית; עניין כללי הוא, הנוגע ליהודי וללא-יהודי כאחד ובמידה שווה. בעיותיה הכאובות של המציאות היהודית – פִתרונן הוא בדרך שווי הזכויות המלא; חופש ההתפתחות והגשמת האוטונומיה הלאומית-תרבותית; הכרה מלאה בלשון יידיש; עקירה מוחלטת של האנטישמיות.

בקובעו ש“אין פולין ואוכלוסיתה יכולים לזכות בחופש בעולם של ריאקציה ועבדוּת”, מותח זיגלבוים ביקורת חותכת על מדיניות האהדה והסעד לפאשיזם שנקטוּהָ שלטונות פולין לפני הכיבוש. אף על פי כן מילאו המוני העם היהודי חובתם בפרוץ המלחמה וממלאים אותה עתה בארצות הכיבוש, ובהשתתפותם בצבא פולין בכל חזיתות המלחמה.

“המוני העובדים היהודים בפולין – קובע זיגלבוים – מתנגדים לתוכניות להקים אי-שם צבא יהודי מיוחד. זרים לנו המטרות והשיקולים הלאומניים שהם ביסודן של תוכניות אלה. שכן מחובת האוכלוסיה היהודית להילחם שכם אחד עם האוכלוסיה הכללית, עמה היא חיה יחד”. מטרת המלחמה היא – לא רק מיגור “הציר” אלא תמוּטתוֹ של כל המשטר הקאפיטליסטי וכינון משטר של סוציאליזם חופשי, שיסודותיו הם: ממשלת פועלים ואיכרים נבחרת באורח דימוקרטי; ביטול כל דיכוי והפלייה לאומית; חיסול זכויות-היתר המעמדיות, ריפורמה אגררית ללא פיצויים והפקעה של קנייני הבורגנות; זכות לכל אזרח לעבודה, לביטחון חייו ובריאותו, לקיום הוגן ושיטת ביטוח לאומי דימוקרטי; שיקום מתוכנן של המדינה תוך התחשבות במצבה החמור של האוכלוסיה היהודית המרוששת וקימוּם המשק תוך עקירת הניצול; השכלה כללית ברוח של קידמה, למיעוטים הלאומיים – בלשונם הלאומית; סֶקוּלָריזַציָה [חילוּן] של חיי המדינה והחברה; שיתוף פעולה בין כל העמים והמדינות.“פולין סוציאליסטית באירופה סוציאליסטית”.

וזיגלבוים מסיים בהתקפה קשה על מדיניותה הריאקציונית ותעמולתה האנטישמית של הממשלה הפולנית בגולה, דורש הקמתה של ממשלת פועלים ואיכרים דימוקראַטית ואומר:

“העקרונות והמטרות שנוסחו בהצהרה זו ישמשו לי קו מנחה בפעולתי באסיפה הלאומית, כנציג מפלגה המייצגת את רוב האוכלוסיה היהודית בפולין ובשם תנועת המחתרת היהודית במדינה הכבושה. אנו משוכנעים, כי במלחמה על עקרונותינו ומטרותינו אנו משרתים, בדרך הטובה ביותר, את עמנו, את מולדתנו וכן את העניין הגדול של ניצחון החופש על הבַּרבָּריוּת והעבדוּת”.

ודאי, זיגלבוים חוזר ומדגיש, לא אחת, כי “מדינת פולין היא קניינם המשותף של כל אזרחיה וללא הבדל לאום ודת”, אך הוא יודע ועֵד, מה גורל מיוחד אין-מְשָלוֹ מוּנה לעם היהודי במלחמה נוראה זו. בתזכיר שעניינו הדאגה לשארית הפליטה של יהודי פולין אשר בברית-המועצות, המתייסרים ברעב ובמחלות, הוא כותב, בין היתר:

“אין אנו עוסקים עתה בהאשמות ובהערכת הסיבות. לא זו כוונתנו. אנו מניחים, שמדינת הסובייטים, הנתונה באש המלחמה המרה ואשר צבאה מגלה גבורה כזו, אין כלל בידה ליצור תנאים טובים יותר לפליטים היהודים מפולין. לגבי דידה אין הם אלא כך וכך אנשים בים האוכלוסיה הענקית הסובלת במאורעות המלחמה. אולם לנו הלא הם שׂרידי עמנו בפולין, השרידים שניצלו מכּליית תאי-הגאזים וחדרי-השמדת-העינויים בחשמל, מאובדן אלמונים בקברי ההמונים של יהודי פולין. לנו הם אלה שאולי זימן להם הגורל להיות הכוח העיקרי בתקומתנו. האם נניח, שגם הם יכלו ברעב, באפיסת-אונים, בטיפוס במרחבי ערבותיה של רוסיה? לא, הפליטים היהודים מפולין הנמצאים ברוסיה הם לנו לא רק אנשים בעלמא. ולא רק זכותנו אלא גם חובתנו היא להקדיש להם תשומת לב ודאגה. שׂומה עלינו לסייע להם להחזיק מעמד בסערה”.

והוא מסיים בדרישה נמרצת לפינוי מספר גדול ככל האפשר של פליטים, כדי שיוכלו לעבור את תקופת המלחמה בתנאים נוחים יותר ולשוב לפולין. עניין זה – עניין אנושי מובהק הוא – סובר זיגלבוים – ואינו כרוך בשום בחינה או אהדה פוליטית.

אולם, פעילותו הרבה של זיגלבוים בתחום שלטונות פולין בגולה, אחוזה כשלהבת בפתילה בפעולתו העיקרית והחיונית, והיא – הושטת סעד למחתרת ואזעקה בלתי-פוסקת, בכל הצינורות האפשריים – אל המצפון האנושי ואל דעת הקהל בעולם על ההצלה המהירה. משָל לאחד הניצב בראש התורן של אונייה שוקעת, נלבּטת בלבב ימים, והוא קורא לישע…

“שימו קץ לפשע הנאצי!” - זה תוכן שידוּרו ברדיו לונדון, ב-12 ביולי 1942, ובפתיחתו הוא אומר:

"זה עתה שמעתם את הידיעות המחרידות מפולין – עובדות המקרישות את הדם בעורקים. נסו לשוות לעיניכם את האנשים בגיטאות החתומים, הרואים את קרוביהם מוּבלים בהמון לגרדום וכל אחד יודע, שגם תורו בוא יבוא… שוו לעיניכם את אלפי האמהות היהודיות במקומות בהם מחניקים את האוכלוסיה היהודית באֵדי-רעל. מסתכלות האמהות בילדיהן ויודעות שגורלם נגזר, כל רגע עלול לבוא התליין ולהסגירם למוות… שווּ לעיניכם את הפשע האיום של השמדה שיטתית של עם שלם! כל אחד מאתנו, התופס את סיוט הפשע, הרגשה של חרפה אוחזת בו על כי הוא עודנו נמנה עם החיים.

ואכן, חרפה היא להוסיף ולחיות, להימנות עם המין האנושי, אם לא ימצאו מיד האמצעים לשים קץ לפשע הגדול ביותר בתולדות האדם. הכרח לזעזע מצפונו של כל אדם, ושאננותם של אלה הדוחים מעצמם את העובדות המחרידות באשלייה שאין מעשים כאלה בגדר האפשר. ממשלות אנגליה וארצות-הברית חייבות להכריח את הנאצים להפסיק את הרצח בהמון. כל אחד מאתנו אשר לא יעשה כל אשר בידו לשים קץ לשחיטות בהמון, יהיה שותף באחריות להם".

השמדת היהודים, היא, לדברי זיגלבוים, שלב קודם להשמדתם של עמים אחרים, כדי להכשיר את “מרחב המִחיה לעם הגרמני”. קברות-ההמונים הלא הם פצעים צורבים אשר “כל אדם ישר מרגיש בהם – כאילו לו עצמו נגרמו היסורים, כאילו הוא עצמו חוּלל”.

“ובשם המיליונים חסרי-הישע, החפים מפשע, הנידונים למוות בגיטאות פולין, שאין לראות את ידיהם המושטות לעולם, קורא אני לכל האנשים ולכל העמים אשר מצפונם עוד חי בקרבם: הסירו את החרפה הצורבת של הגזע האנושי! שימו קץ לגדול הפשעים בתולדות! הכריחו את המרצחים הנאצים להפסיק את הרצח השיטתי של מאות אלפים חפים מפשע!”

זאת הרוח המפעמת בכל הופעותיו אותה שנה גורלית. שידורוֹ ברדיו הבריטי מן ה-27 בנובמבר 1942 אל שארית הפליטה כולל משפטים אלה:

"היום כבר אנו שואלים את התליינים הגרמנים: היכן הם שלושה ומחצית מיליון יהודי פולין? שאלה זו תלך ותיגבר דורות רבים.

… הרוצחים יבואו על עונשם, וזה יהיה גזר דינה של האנושות כולה. האנושות לא תינָקה, אם המרצחים וסיבות הרצח לא ייעָקרו עם שורשם ולא יימָחו מעל פני האדמה…

…ולכם, חברי, אני אומר: קָטוֹנוּ מהַשׂיא לכם עצות. מדוכאים במַרטִירוֹלוֹגיָה¹⁵¹ שלכם ובגבורתכם שאין מְשָׁלָהּ [שאין דומה לה], יודעים אנו, שכל אחד מכם יחזיק מעמד עד תום ולא ייכנע.

רק זאת אבטיחכם, שכמונו כל העולם צופה בנשימה עצורה אליכם, אל גִלויי המַרטירוֹלוגיה והגבורה שלכם. יסוריכם נקוֹם יינָקמו. קרבנותיכם יבואו על שׂכרם".

נימין של יאוש מוחלט עצוּרות בקריאת-ההצלה ששוּדרה ב-13 בדצמבר 1942:

"אין ספק, כי בימים אלה מתחולל בפולין סיום של רצח ההמונים שאין לו אח ודוגמא. יודעני, מה קשה להאמין, שמעשי-זוועה אלה אמת הם. כבן לאומה המוצאת להורג אני מבטיחכם, שלהַוָתֵנוּ [לאסוננו] הטרגדיה המאויימת אמת היא. ההוכחות לה כבר נמסרו לממשלות בעלות הברית.

…היטלר לא יכול היה לעמוד בדיבורו ולכבוש את סטלינגרד או למַגר את אנגליה, אולם יש בידו לעשות זאת בילדי יהודים, בגברים ונשים חלשים ובלתי-מזויינים המוסגרים בידי כנוּפיותיו. ההמונים המוצאים להורג יום-יום, ייפוּ כוחי להעביר קריאתם אל עַמֵי הברית להצלה, כל עוד לא איחרו המועד.

אני מוסר לעצמי דין-וחשבון, כי אפשר וברגע זה אין אני אלא נציג עֲדַת רפאים, אולם אם עוד שׂרד שם חלק מועט של עמי, הריני קורא, בשמו, לנקוט באמצעים בלתי-רגילים אל מול הפשע, הזוועה, כדי לאלץ את התליינים הנאצים להפסיק את השחיטה".

וזו רוח פנייתו הקצרה – הנוראה בקיצורה – לרוזוולט ולצ’רצ’יל, המסתיימת בפסוק:

“כאדם המייצג את האוכלוסיה היהודית האומללה בפולין, הריני מעביר אליכם את קריאת ההצלה האחרונה שלהם”.

רועד הקול שנישא מעל גלי האתר ברדיו לונדון, בשידור “אליכם פועלים יהודים”, והוא כוִידוי, כתפילה אחרונה וכמְרי-שׂיח עם המומתים והעומדים על סף המוות. הדובר, שידו קצרה להגיע אליהם, מתרפק עליהם בהֶמיַית אהבה ושְׁכול.

"אני מדבר אליכם בשמם של אלפי חברים וידידים, אשר המלחמה ניתקה אותם מכם. הם נעים ונדים עתה בעולם. אולם בכל נימי נפשם קשורים הם עמכם, מתגעגעים אליכם וגאים עליכם, על כי גם בתנאים הנוראים של הטרור הנאצי לא שמטתם מידיכם את דגלנו הישן והקדוש, דגל “הבּונד”, אשר חינך דורות של פועלים יהודים לעמוד בכבוד ולא להיכנע לשום עריצוּת. זה הדגל, אשר חישל תמיד את אומץ-לבם של המוני העובדים היהודים במלחמה לחופש ולשוויון שלהם, לחופש ולשוויון האדם.

…דעו, שאין יסוריכם לשוא. מן הגיטאות, אשר הבַּרבָּרים הנאצים כלאוּכם בהם, דרך קירות הכלא של ארצנו, מבקיעים לעולם לא רק אנחות המעוּנים למוות אלא גם ניצוצות הזהב המאירים של גבורתכם, בהם אתם זורעים אור באפילת חיי עמנו ומחנכים אותו לשאת בכבוד ביסורים ולהחזיק מעמד עד ליום השיחרור.

…דעו, איפוא, חברים יקרים, שיום גאולתנו, יום מפלת הנאציזם והפאשיזם בוא יבוא. שׂכרנו בוא יבוא, חלומותינו ומַאוויינו, אשר עליהם אתם נותנים היום נפשכם, יקוּיימו: מסבך הדמים יעלה עולם של חופש ושוויון, עולם בו יתגשמו האידיאלים הרמים הרקומים על דגלנו הישן, ואשר אתם מקדשים אותם היום במלחמתנו.

…יחד עם אירופה כולה תשוחרר גם פולין, ארצנו, ותקום פולין עצמאית וחופשית.

…חברים, אנו קוראים אתכם לעֵרנות ולהחזקת מעמד. המוני הפועלים הפולנים ואנו, הפועלים היהודים, הנושאים יחד במאבק הגבורה – עלינו להיות נכונים להיות הבונים והבעלים של פולין החדשה המשוחררת והסוציאליסטית, שזמן בואה ממשמש ובא.

ואסיים דברי, באיחולים, שבקרוב נשוב ונתראה בפולין החדשה, המשוחררת באמת. חופש! אחווה!"¹⁵²

ביתר פירוט הוא עומד במכתביו אל נציגות ה“בּונד” בניו-יורק על מעשיו, על קשריו עם הבית בפולין, על מלחמתו בפרלמנט הפולני, על מאמציו – ועל ספקותיו הכוססים.

באחד מהם – לאחר נאומו של נשיא מפלגת האיכרים מיקוֹלַיֶיצ’יק על שחיטות היהודים בפולין – הוא מעלה את הצעותיו שממשלת פולין תפנה מיד לממשלות בעלות הברית – וביחוד לארצות-הברית ולאנגליה – ותדרוש מהן מעשי-תגמול נגד גרמניה, במטרה להפסיק את הרציחות; שדבר הרציחות יובא לידיעת העם הגרמני באמצעות עלונים שיוצנחו, במספר רב, על אדמת גרמניה; שתכונס ועידה מיוחדת של כל בעלות הברית, אשר תפרסם בשם כל האומות הלוחמות מחאה לוהטת ואזהרה חמורה נגד העם הגרמני וממשלתו.

הוא מספר על שיחותיו עם נשיא פולין, הנסיך ראַצ’ינסקי, עם עורכיהם של ה“טיימס” וסוכנות הידיעות “רויטר’ס” ועם מנהל שירות השידור הבריטי, כדי לקדם את ביצוע הצעתו ועל פגישותיו עם נציגי משרד-החוץ הבריטי. באחד ממכתביו מאמצע דצמבר 1942, מעיר זיגלבוים, כי ממשלת פולין נאלצה, בעל כורחה, לוותר על נטייתה הקודמת, לבלי לגלות לעולם, שיהודי פולין סובלים יותר מהפולנים. אף כבר הסכימו לראות בכך “מאמץ למניעת השמדתה של האוכלוסיה היהודית”. כן הוא מציין, שגם בחוגי הממשלה הבריטית לא האמינו בדבר, וכי לשירות השידור הבריטי ניתנו הוראות מטעם משרד החוץ לא לעשות לו פומבי רב. אך העניין הוּזז, על אף הכול, קדימה.

* * *

“קיימתי פגישות מיוחדות עם עורכו הפוליטי של ה”טיימס" הלונדוני, עם עורך-המשנה של סוכנות רויטר’ס, עם סופרו הלונדוני של “ניו-יורק טיימס” ועם מנהלו של שירות השידור הבריטי.

אחת התוצאות של פגישותי היתה העובדה, שב“טיימס” פורסמו במשך שלושה ימים רצופים קטעים גדולים מתוך הדין וחשבון שלנו על הטבח ביהודים וביום א' – מאמר ראשי מקיף. סוכנות “רויטר’ס” הפיצה את סיכום הדין וחשבון ומברק גדול נשלח ל“ניו-יורק טיימס”. ב“דיילי טלגרף” פורסמו תוך יחס חיובי, הצעותי במועצה הלאומית הפולנית. שירות השידור הבריטי החל לשדר ידיעות דלות מאד על הטבח, וזאת – רק לתחנות באירופה ולא באנגליה. ¹⁵³

התקשרתי במישרין עם משרד החוץ הבריטי באמצעות מפלגת העבודה. שלוש פעמים נפגשתי עם אדם, אשר שר-החוץ אידן קבעוֹ במיוחד למטרה זו והוא המומחה לענייני פולין.

ושוב נפגשתי עם שר החוץ הפולני הרוזן ראַצ’ינסקי, אשר מסר לי על שיחתו הוא עם אידן. הצעתי לו, שיעביר מיד, באורח רשמי, את כל האינפורמציה לממשלות וידרוש מהן פעולה ותגובה.

בחוגי ממשלת פולין כבר נאלצו עתה, באונסם, לוותר על מגמתם הקודמת שלא לספר, בשום פנים, לעולם, כי סבלם של היהודים בפולין גדול מסבלם של הפולנים. הם כבר הסכימו עתה לראות את העניין כפעולה למניעת השמדתה של האוכלוסיה היהודית.

בחוגי הממשלה הבריטית עוד לא רחשו אמון באינפורמציה שלנו. שירות השידור הבריטי קיבל הוראה לא לעורר מסע-תעמולה גדול מסביב לעניין זה. שוחחתי על כך עם נציגו של משרד החוץ הבריטי… הוא הכחיש זאת, אולם אותו ערב סיפר לי בסוד אחד מידידי הנמנה בעצמו עם המנגנון הפנימי של שירות השידור, שהוא בעצמו נכח בישיבת המנגנון בערב בו הוקראה הוראת משרד-החוץ הבריטי לפרסם את הידיעות על פולין בזהירות ובצמצום.

לאחר שבוע של פעולה, שיחות והגשת מיסמכים על-ידי, וכן לאחר הפעולה של חוגים אחרים כאן ובאמריקה חל שינוי במצב במידה כזאת, שממשלת בריטניה נוטה להאמין בעובדות, בעיקר על וארשה. ¹⁵⁴

…הסכמתי להצעתה של מחלקת ההסברה של מפלגת העבודה, לנאום בשורה של אסיפות פועלים בארץ על הנושא: הטבח ביהודים. כבר הופעתי פעמים רבות בהרצאות באיגודים המקצועיים ובסניפי מפלגת העבודה. לתחילת ינואר נקבעו שתי אסיפות כאלה – האחת בפרבר של לונדון והאחרת באחד מאזורי מכרות הפחם. כן נמסר לי, שקלוּב-פאן הפולני עומד לקיים כינוס של קלוּבי-פאן הבריטי והאחרים, המצויים כאן, ובו הוצע לי להרצות".

קויימה הפגישה הראשונה של נציגי תשע המדינות הכבושות (באֵי כוח שלוש המעצמות הגדולות נכחו בה כמשקיפים); לשירות השידור ניתנה הוראה מפורשת שעניינה הודאה, כי אכן עלה בידי היטלר לעשות שימוש באנטישמיות למטרותיו ותכליתהּ – הגיעה השעה לעשות שימוש באנטישמיות נגדו, היינו להסביר בהרחבה את דבר שחיטות היהודים בפולין.

הוא מספר על פגישותיו עם “ועד הקהילות” בבריטניה, ועל התנגדותו להכרזת צום ו“שבוע-אבל” שאינם לדעתו אלא, אמצעים “לפטור עצמם מן העניין למען יוכלו להמשיך עסקיהם וליהנות מתענוגותיהם”, ואין בהם כדי להשפיע ולא כלום לא על היטלר, לא על האנגלים ואף לא על היהודים עצמם. הוא דורש מעשים של ממש, מעשים בלתי-רגילים, מעשים שיהודי וארשה היו עושים אותם, אילו היה המצב הפוך… יפגינו 50 אלף יהודי לונדון וישימו מצור על דאוּנינג סטריט; יזעקו עד לב השמים ויסעירו שלוותם של המדינאים שבידם לפעול, כי הגיעה השעה האחרונה. הוא מספר על הופעותיו ונאומיו הרבים מטעם האיגודים המקצועיים ומפלגת העבודה, ועוד.

באחת תשובותיו הוא דוחה האשמה ש“נתייגע”. להיפך, אך אין בידו לשנות את העובדה, שהעיתונות היהודית משתיקה את פעולותיו במכוּון…

“אין לי זמן ואפשרות ויכולת נפשית לעסוק בפרסומת עצמית… את התעודות שלחתי אליכם. השבוע נשאתי נאום חריף ובלתי-נעים מאוד במועצה הפולנית הלאומית על המצב והלכי-הרוח בארץ. הטחתי האשמות כבדות על הגורמים האחראים בפולין”.

אך היאוש גובר והולך. על אף עוצֶם הפעולה, מתיחותהּ וקדחתנוּתה; על אף מיטב השיכנוע וההוכחה וההסברה, בהם הוא מְעָרֶה שופך את נפשו ודם לבו, - בוששים מעשי ההצלה לבוא.

“פעולתנו ומחאותינו – הוא קובל מרה במכתבו מן האחד בינואר 1943 – אין להם ערך של ממש. אני נחרד כולי משמתברר לי, כי בחודש יולי, כאשר אני כאן ואתם שם, הרימונוּ הזעקה הגדולה הראשונה על השחיטות במזרחה של פולין באביב, ולנו נראה היה שאנו עושים כמיטב שליחותנו להצלת היהודים מהמשך הטבח – כי אותה שעה עצמה נמשכו השחיטות הגדולות בוארשה ובכל פולין המרכזית. אין בידינו ואין בידי לעשות דבר, שיציל אפילו אדם אחד, אפילו ילד אחד מן המוות האיום. וכיצד אוכל להמשיך עבודתי יום-יום, להשתתף בישיבות, בדיונים, שפעם נודעה להם חשיבות כה מרובה, ועתה קיפחו כל משמעותם, במתן שבחים ובגינויים – כנציגם”.

עם זאת יש לעשות למען היחידים, למען הבודדים…

ב-17 באפריל 1943 הוא רושם:

“חמש הצעות הצעתי באסיפה הלאומית הפולנית בקשר לטבח הנמשך בבית. אני מצרף העתק וקטע מתוך ה”מאנצ’סטר גארדיין", ובו קריאתי בשעת נאום התקציב שלי. הידיעות מן הבית על חיסול קראקא [קרקוב] שכבר בוצע, ועל חיסול לודז' הנערך עתה, ודאי הגיעו אליכם מן העיתונות, מה עושים בכל זאת, מה עושים בעניין זה? באחד במאי דיברתי ברדיו – אל הבית. כן נאמתי באסיפת הלייבור בהאָל – עיר נמל בצפון. היתה זו אסיפת פועלי הנמל. טוב לדבר אליהם מאשר באסיפה הלאומית.

..מברק זה (מפולין, בעניין דרכונים לארצות נֵיטרָליות לאנשים מסוימיים) הוא גם האיום ביותר. פועמת בו העובדה שהכול נגמר, שהאחרונים יוכלו להינצל, שעה ששוב לא יהיה טעם להישאר בחיים כדי לפעול למען אדם. והרי בהכרה זו אי-אפשר לעבוד, לחיות"…

 

פרק אחד עשר: עם זכרם של נוח וּולדימיר    🔗

צינה עומדת בחלל – וגדולה ממנה הצינה שבנפש. קרעי עננים אצים רצים כעדרים מבוהלים בשמיה הקודרים של לונדון. גם שם, בפולין, שורר היה בזמן הזה הסתיו – “סתיו הזהב”. עוגמה רוגעת שוכנת על שדות השֶלף ובאוויר נודף ריחם של פירות שהבשילו בבוסתנים ועולה בשׂמו של חציר צעיר שזה מקרוב נקצר בשדה. הכפר מכנס יבול עמלו בקיץ והוא עתה שרוי בהכנות לקראת עונת החורף. הוא, זיגלבוים, שהיה נוסע רבות על פני דרכי פולין, תמונות הסתיו הפולני חקוקות לעד בזיכרונו.

אבל, האמת היא, שבעיניים אחרות ראה גם אז את הנופים שהוא כה מעורה בהם, שכה אהבם. הן הוא היה בא, לרוב, לביקוריו אל העיירות, אל העיירות היהודיות, אשר צער רב היה שרוי בהן דוקא ב“סתיו הזהב”… עם הסתיו באה על הבית היהודי החרדה הגדולה לקיום הקשה בחורף הממושך, ויש צורך להתקין בגד חם ועצים להסקה… והסתיו הוא גם העונה הבוערת למהומות ולהתנקשויות ביהודים בערי האוניברסיטאות. ברכבת נוסעות צעירות מן הכפרים לעיר הגדולה, לשמש שפחות ומשרתות – ונוסעים סטודנטים פולנים, בניהם של איכרים אמידים ובעלי נחלאות. עוד מעט ויסתערו על רחובות העוני והדלות של היהודים בוארשה ובוילנה, בלבוב ובקראקא, עוד מעט ותנחת זרועם הגאה על אויביה של פולין… אך מראה הסתיו הפולני וכל שהיה כרוך בו אז – מה דהה הוא לעומת המתרחש כיום!

זיגלבוים נוטל לידו את חוברת “אונזער צייט” – ביטאונה של משלחת ה“בּונד” בניו יורק. החוברת באה רק היום ועליה התאריך: נובמבר 1942. בחוברת מאמר: “שוועתה של יהדות פולין” והוא נאום שנשא הוא בלונדון, לפני חודשיים, במלאֹת שלוש שנים לפרוץ המלחמה באסיפה מטעם הלייבור וקבוצות הסוציאליסטים בגולה. “על אף התנאים המאויימים לא פסה אמונתו של עַמנו בכבוד האדם, והוא מוסיף להרים תרומתו במערכה בתנועת המרי ובעמידתו העקשנית. לא פסה אמונתו של עמנו באנושות. מתאי המוות הוא מושיט ידו אליכם, ופונה אליכם בקול חדור אמונה ואמון. אין בי ספק, שעולם התרבות שומע את קולו וילחץ את ידו המושטת, וכי גם אתם תסייעו לו להחזיק מעמד על אף הכול, עד שיזכה ליום הניצחון והפּדוּת”.

מאז עברו חודשיים. המלחמה האיומה נכנסה לשנתה הרביעית. חומות הניתוק והבדידות לא נפרצו. ההשמדה על אדמות פולין גוברת – אשר בחרב בחרב ואשר ברעב ברעב ואשר בעינויים בעינויים… ומה יהא הלאה?…

הוא מדפדף בחוברת כמבקש מענה: לב הומה בה, דואב ומפרפּר, אך אזלת-היד גדולה. אטום לב העולם – ואין עצה ותושיה. מבלי משים נאחז מבטו בכותרת: במלאֹת שנה למותם של החברים נוח וּולדימיר. שנה מלאה כבר עברה מאז אותו יום ה-27 בספטמבר, כאשר נוח (פורטנוי) הוציא את נשמתו בבית החולים בניו-יורק ושלושה שבועות אחריו – ולדימיר קוסובסקי.

הוא עצמו, זיגלבוים, היה אז בארצות הברית, דומה בשיקגו, שם הרצה על יהדות פולין במאבקה הנואש. יחד עם כל ציבור חבריו הרגיש עד מה נתייתמו, דור שלם נתייתם, תקופה שלימה נסתלקה, ניטל זיווהּ. נוח, האיש שניהל את מערכות ה“בּונד” ואת פעולתו המעשית קרוב לחמישים שנה, וּולדימיר ממבססיו הראשונים של תורתו - אינם! עד ליומם האחרון היתה התנועה נשמת אפם, עד לשעתם האחרונה שמרו על רעננותם ועֵרותם, שתי דמויות-בראשית, חלוצי הסוציאליזם היהודי והמהפכה, יועצים ומדריכים נאמנים, עמודי-התווך הסומכים את הבניין. על אדמת אמריקה הובאו לקבורה גופותיהם, אך רוחם אחוז היה בעלילה הגדולה המתרחשת שם, בפולין וברוסיה, שם נחרץ עתה גורל עתיד העולם בשדות קטל ושם עמדה ערישׂת נעוריהם ושם ארגו את חלום חייהם, חלום דורם.

דורות עברו לעוצֶם התמורות בחיי היהודים ובעולם מאז נולד, ב-1872, בעיירה ליד וילנה יקותיאל פורטנוי, מי שעתיד היה להיות המצביא המהפכני היהודי נוח, לאביו הלבלר ולאמו בעלת החנות הזעירה.

ה’חדר', בית הספר העממי הרוסי והמכון למורים בוילנה – והרי דרך חינוכם של רבים מבני הנוער בדורו אשר התרכזו ב“חוגים” הסוציאליסטיים הראשונים במחתרת, ומהם שהיו מחלוצי ה“בּונד” ותנועת הפועלים הסוציאליסטית הרוסית. עם נוח פעיל בחוגי התלמידים ה“מורה” (גוז’אנסקי–“לנוּ”), מסוללי הדרך להסברה הסוציאליסטית וההשכּלתית בלשון יידיש בקרב המוני העובדים. ויורשו של נוח במכון למורים הוא אהרן וויינשטיין, יורשו ונאמנו במשך שנים עד למאסרו ב-1914, בוארשה, ושילוּחו לגירוש במשך שלוש שנים בסיביר. הלא הוא ירחמיאל [כינוּיו ב“בּונד”], ממפעיליו המרכזיים של ה“בּונד” במשך שנים רבות, המהפכן הנועז, שמילא תפקיד כה נכבד במערכות מהפכת אוקטובר יחד עם גיסתו, אחותה של המהפכנית ידועת-השם אסתר פרומקין, ויחד עמה הוא בין מייסדי ה“קוֹמבּוּנד”, ב-1921, המתמזג אחר כך במפלגה הקומוניסטית ועושה להתיישבות יהודים על הקרקע. סופו שלח יד בנפשו בבית הסוהר.

שדה פעילותו הראשון והחשוב של נוח הוא קובנה, בה הוא מפיץ הסברה סוציאליסטית-מהפכנית בקרב חוגי הפועלים והתלמידים, היהודים הפולנים והליטאים. ב“חוגים” מצויים גם קצינים רוסיים ופקידים רוסיים. בכך עסוקים אז גם לוּדביג קוּלצִ’יצקי, מחלוצי הסוציאליזם הפולני ויוזף פילסוּדסקי, מי שהיה אחר כך מנהיגה של פולין העצמאית, חזר ב-1892 מסיביר והצטרף לפּ.פּ.ס. שנוסדה אז והיה מקורב לחוגי מייסדי ה“בּונד”.¹⁵⁵ בסוף 1895 חל מאסרו הראשון של נוח, והוא אז מורה בבית ספר עממי ממשלתי – יחד עם קוּלצִ’יצקי. שמונה חודשים היה כלוא בבית הסוהר בקובנה (יורשו בוַעד החוג היה פליקס דזַ’רזִ’ינְסקי, לשנים ראש הג.פּ.או. בססס"ר¹⁵⁶) ומכאן הועבר לבית הסוהר הנודע “קראֶסטי” בפטרבורג בו היה אסור שנתיים ומכאן גורש לסיביר, לאילימסק, פינה נידחת על האיים, בשפך הנהר לאֶנה. לא חלפה שנה מאז גירושו, ונוח נמלט, תחילת 1900, בדרך ארוכה והרת-סכנות של הטַייגָה הקפואה עד לקו מסילת הברזל, ומכאן חזרה במשך שבועות – ל’תחום המושב' היהודי.

בשובו ל’תחום' כבר נוסד ה“בּונד”, וסוכניו של ראש הבולשת זוּבּאַטוֹב פשטו על מרכזי היישוב היהודי ואסרו את פעיליו, את כל חברי הועד המרכזי וכן את בית הדפוס במחתרת, בעיר בּוֹבּרוֹיסק, בה נדפס ביטאונו המרכזי “ארבעטער שטימע”. ב-1900 כבר מחזיק נוח בידו את כל חוטי הפעילות הענפה במחתרת: מייסד בתי-דפוס חדשים, נקודות-הברחה לספרות מהפכנית, מוציא לאור מחדש את גיליון-מאי של “ארבעטער שטימע” (והוא עצמו כותבו כולו, מסייע בסידורו בבית הדפוס במחתרת בלודז' ועושה להפצתו), מבקר במקומות כנציגו של הועד המרכזי שכונן מחדש ומקיים את הקשרים בכתב, בכתב-סתרים, עם הסניפים והפעילים. שמו במחתרת – נוח – הוא עתה אגדה חיה בעולם המהפכה, נישא על כל שפתיים ברוב הערצה ורבים הסיפורים על מבצעיו הנועזים והמסוכנים בהם הוא מערים על הסוכנים והבלשים.

ועוד במערכה מיוחדת במינה עומד נוח – במערכה נגד “מפלגת הפועלים היהודית הבלתי תלוייה”, שקמה בהשראתו של ראש הבולשת זוּבּאַטוֹב והיא יציר כפיהם של אחדים מן האסירים היהודים שנִפתו לו. ממשלת הצאר – כך טוען זובּאַטוב – מתירה את המלחמה הכלכלית של הפועלים, מה שאין כן את מלחמתם המדינית שהיא עניין ל“משכילים” בלבד. חריפה המערכה שנוח מנהל כנגד הניסיון הזה של ראש הבולשת לחבל באִרגונם ובנפשם של הפועלים היהודים – וכרוזו, הכרוז הראשון החושף את מזימותיו – עושה רושם חזק ומלכד את המחתרת הלוחמת של הפועלים היהודים. ואז נוח מתפּנה גם לאירגון הועידה של ה“בּונד”, היא הועידה הרביעית (ביאליסטוק, 1901) שבה נוסחה תוכניתו בשאלה הלאומית. כעבור שנה הוא משתתף, במקום זה, כציר לועידה של המפלגה הסוציאליסטית-דימוקרטית הרוסית – והוא (יחד עם אננה ופנחס רוזנטל-אַנמן) שאירגן אותה. שנה אחרי-כן והוא ציר, נציג מרכז ה“בּונד” בועידתו החמישית בשווייץ וחודש אחרי זה – במשלחת ה“בּונד” לועידת המפלגה הסוציאליסטית הרוסית בבּריסל-לונדון ובמשלחת גם: ארקדי קרמר, ולדימיר קוֹסוֹבסקי, ולדימיר מאֶדאֶם, ליבּאֶר ויוּדין-אייזנשטט. בועידה זו פורש ה“בּונד” מן המפלגה הכללית, ונוח עורך מסע-ביקורים על פני ה’תחום' היהודי, מסביר את עמדת המשלחת ומלכד את המחנה סביב עמדתה. בדרכון מזוייף על שם קפלן, מגודל זקן צהוב – מי יכיר את האסיר פורטנוי שנמלט מגירוש סיביר?

באביב 1905, בעצם מערכות המהפּכה, נאסר נוח בוילנה יחד עם ב. ולאַדאֶק וניגאֶר. שוחרר עם החנינה באוקטובר, אולם בתחילת 1906 נאסר שוב בוארשה וחוּלץ בכסף רב.

אוגוסט אותה שנה – והוא מראשי הפעילים בועידת ה“בּונד” בלבוב, בה גועש הויכוח בשאלת האיחוד מחדש עם המפלגה הסוציאליסטית הרוסית. במאי 1907 הוא משתתף בועידת המפלגה הרוסית בלונדון, ומאז ובכל שנות השפל והמהפּכה, הוא יושב בוארשה ופועל להמשך קיומה של תנועתו ופעילותה. אין הוא שולל דעתם של אלה המחייבים עתה מעשים ליגאליים, אך עם זאת הוא נלחם להמשך העשייה הבלתי-ליגאלית. פעילותו גוברת בפרוץ מלחמת העולם ה-1 – פעילות סוציאליסטית מהפכנית בסמוך לחזית, בעיצומה של השתוללות המטה של הצבא הצארי הניגף. הוא יושב ראש הועד המרכזי של הסתדרויות ה“בּונד” בפולין ומארגן, בין היתר, מחאה נרחבת נגד מסע עלילות הריגול, הפרעות והגירושים של יהודים.

ואז באות שלוש שנות הכיבוש הגרמני – ונוח, בפּסֶבדוֹנִים יוזאֶף, יחד עם ולדימיר מאֶדאֶם, במרכז הפעולה ומהלוחמים להידוק הקשרים עם תנועת הפועלים הפולנית. באפריל 1917 הוא נאסר וטועם טעמם המר של שלושה מחנות-ריכוז גרמניים, ומיד לאחר שיחרורו והוא משמש יושב ראש בועידה הראשונה של אירגוני ה“בּונד” במחתרת באזור הכיבוש (לובלין, דצמבר 1917) והוא גם – בלא הפסקה – יושב ראש בועידות הבאות של ה“בּונד” (שנלבּטו בעיצוב פרצופו הסוציאליסטי) ושל מרכז המפלגה בפולין העצמאית [1918] ומשרת את תנועתו בתכונותיו הנעלות, ביושרו ופשטותו, בניסיונו ובתבוּנתוֹ ובנכונות ההקרבה העצמית עד תום.

איש האופי, איש המשמעת, איש האחריות. אין עניין בתנועתו ואין אדם ועסקן בה הנעלמים מעיניו. אין מוסד של ה“הבּונד” – אם זה רשת הצַרכָנִיות הקואופרטיביות או בית ההבראה לילדי עובדים על שם מאֶדאֶם – שאין הוא פעיל בו. הוא נציגה המובהק ונושא באחריות לדרכה ולשיטות פעולתה ומלחמתה. אין הוא נואם ומטיף בשער ואף אין כוחו בקולמוּסו; הוא כולו איש העשייה שאינה לובשת בגדי צִבעוֹנין ואינה מכריזה על עצמה בקולי קולות, הוא הגשמתה החיה של תנועתו, פּאֵרהּ ואהבתה, אך אין הוא מסיח דעתו מפרטים המצטרפים לחשבון ומן היחיד.

פעם – ונוח יוצא בשליחות ראשונה של תנועתו אל הסתדרויות הפועלים היהודים בארצות הברית. אין הנסיעה מוארשה לניו-יורק קלה למנהיג הזקן החולה. שעה לפני נסיעתו – והוא פורש מכל ענייניו – והולך לביתו של אחד החברים. מסתבר, שאין הוא יכול לצאת בשליחותו כל עוד לא קִיים התחייבות אחת: להבטיח מקום-הבראה לאשתו החולה של סַבּל יהודי. ורק לאחר שהחבר מבטיח לו, כי ידאג, שהמחלקה הסוציאלית של קהילת וארשה תעשה את כל הדרוש למען האשה החולה, נחה דעתו. הוא רושם על פתק את כל פרטי העניין ומניחו בידי החבר, ואז הוא יורד – בצעד מתון כבד, ממדרגות הקומה הרביעית…

ליל הששה בספטמבר 1939. וארשה שרוייה באפילה מוחלטת. כפעם בפעם נשמעים רעמי פצצות-אוויר ופגזי תותחים מהחזית הסמוכה. יוזאֶף עומד על משמרתו, באולם המפלגה, ברחוב נוֹבוֹליפּיאֶ 7. “גם לודז' כבר נפלה” – לוחשות שפתיו… המחלה הממארת טובעת רישומיה החמורים בגופו, אך חמורה ממנה החוייה האיומה של נצחונות האויב. עם עוד אחדים מחברי המרכז הוא עולה למכונית המסיעה אותם בדרך הנדודים והעינויים. משאֶדלאֶץ העולה באש הוא מגיע למאֶזריץ', המרכז ההיסטורי של פועלי המברשות והש“ח (שערות חזיר), שרשמו פרקי-גבורה בתולדות תקומתו של הפועל היהודי. הוא נופל למשכב, אך בעוד ימים אחדים הוא ממשיך – אחוז יסורים – דרך פינסק ובריסק לוילנה. על ערש דוי בוילנה הוא מוסיף לרכז את פעולות העזרה וההצלה למאות חברי תנועתו שנמלטו לליטא, משתתף בניסוח תעודות והכרזות מטעם מרכזה שעבר לליטא. מרכּבת האש והדם הדוהרת של המלחמה מאיצה בו להמשיך דרכו. הוא מטיל ספק, אם אמנם יצליח להגיע מכאן – במסע על פני כדור העולם – לניו-יורק. ומאיצה הסכנה הצפוייה לו גם מן הצד האחר: מאסר על-ידי השלטונות הסובייטים, שהרי ארליך ואלתר כבר נאסרו אותה שעה במחוזותיה המזרחיים של מדינת פולין. הוא מאמץ את אחרית כוחותיו ונוסע מקובנה – באותה הדרך עצמה בה הובל לפני ארבעים שנה ומעלה למקום גירושו באילימסק – לניו-יורק. גם כאן הוא משמש ראש נציגותו של ה”בּונד" בפולין, שהוא עתה במחתרת האיומה, נושא בדאגותיה וחי את בעיותיה עד לרגע האחרון. “זִכרו את וארשה” – אמר לחבריו סמוך למותו.

נסתלק ה“לורד שומר החותם” של ה“בּונד”, – לפי כינוּיו של אחד החברים, הנושא החי של מורשתו ומסורתו, החוליה המקשרת את תולדותיו ומרכזיו, שומר חתימתו.

במכון המדעי היהודי בוילנה (ייוו"א) שמור היה מיסמך מיוחד במינו, ואשר נוח ודאי לא ראה אותו. מכתבו של פועל יהודי גוסס בבית חולים בוארשה. במכתבו האחרון נפרד הפועל מעם חבריו וכותב, שרק משאלה אחת נותרה לו:

יבואו אליו לשעה קלה, לבית החולים, החברים נוח והנריק (ארליך), למען יראה אותם לפני שיוציא נפשו…

הה, אילו היה בידי זיגלבוים, עתה, להתייחד עם נוח, עם ארליך…

 

פרק שנים עשר: ארליך ואלתר מוּצאים להורג    🔗

אך יום יום וחרדתו, יום יום וזוועתו. ועתה באה המהלומה המחרידה, הבלתי-צפוייה - מברית המועצות.

זיגלבוים זוכר יפה את הזעזוע שאחז בו ובחבריו יום אחד, לפני למעלה משנה, והוא אז בארצות הברית, משהגיעם לפתע המברק של ארליך ואלתר ממוסקבה. אמנם רב היה הצער לרגל מותו של נוח, אך היתה גם הרגשה של הרווחה פּוּרתא [מעטה], שהנה הם שוחררו מכלאם. וכך טִלגרפו: “אפוּפי יגון על מות הלוחם הדגול לסוציאליזם והידיד האישי היקר. זכר רוחו הבלתי מנוצח יוסיף ללכד את אחדותנו ושאיפת הניצחון שלנו. השתתפותנו העמוקה ואחוותנו לאלמנתו של נוח”. ועתה גם הם אינם. אינם! – ועוד קבר אחד, אולי הקבר הטראגי והאיום ביותר של התקופה, שמקורו בפילוגהּ של תנועת הפועלים הבינלאומית, נוסף לקברות ההמונים – האם אין קבור בו גם חלק מחייו ומנפשו של זיגלבוים עצמו?

…בְּריסק, האחד באוקטובר. הצבא הגרמני כבר עזב את העיר ומסרה לידי הצבא האדום. המולה ותנועה ברחובות – ושמחה. ובקהל רבים מאנשי ה“בּונד”, פליטים. מיוגעים ותשושים אחרי שבועות של מסע-אֵימה דרך ערים וכפרים עולים באש. ובבּריסק – הנריק ארליך. כעבור ימים נקראו עסקני ה“בּונד” במקום למשרדי הג. פּ. או. הם נשאלו, בין היתר, למקום המצאו של חבר מרכז ה“בּונד” ארליך…

והוא בחדרו. ארשת עצבות על פניו, אך עיניו מאירות. אין רבב על לבושו. חברים באים אליו ומציעים לו למצוא מקום סתר. הוא מסרב. למטה מכבודו הדבר הזה – הוא אומר. בדעתו להסגיר את עצמו לידי הג. פּ. או. יעשו בו כטוב בעיניהם. הוא נוטה לעשות זאת בעיר גדולה, ולא בפינה נידחת שאין לדעת מי יהיה חוקרוֹ שם… אין הדבר נראה להם, אך אין הם חולקים על דעתו, שכן רצונו בעניין זה כבודו… עתה מציעים החברים, שארליך יגלח זקנו ושׂפמו, יחליף מגבעתו בכובע ויחליף מעילו. אך הוא מסרב שוב. אין בדעתו להסוות את עצמו, אף שכבר ארע לו שגילח זקנו ושפמו ואשתו ובניו לא הכירו אותו…

בארבעה באוקטובר, בלילה אפל, הולך ארליך, בלווית חברים, אל תחנת הרכבת. אולם-ההמתנה גדוש פליטים, מואר יפה, ודאי לא חסרים כאן אנשים המכירים את דמותו הטיפוסית, הידועה לרבים. ארליך מתיישב על הרצפה ומלווֹ ניגש לקופה לקנות כרטיס-נסיעה. המלווה הוא לייבצ’קה ברמן, אף הוא מותיקי ה“בּונד” ומלוחמיו במשך עשרות בשנים. והנה, בפתע, ניגש יהודי צעיר אל ארליך, מסתכל בפניו – ונעלם. החבר המלווה ניגש לארליך ומציע לו להעלם. ארליך נושם עמוקות ועונה בשלווה:

– לא. אין בדעתי ואין בכוחי לברוח. אין אני פושע!

ונשאר במקומו.

כעבור רגעים מועטים חוזר הצעיר ועמו שני חיילים מזויינים וקצין הג.פּ.או. ארליך הובל לחדר מרוחק.

לייבצ’קה נדהם, אך הוא מחליט להישאר במקומו ולחכות לתוצאות החקירה. אך הנה חוזר הצעיר, ועמו חיילים מזויינים, הפעם הוא מצביע על אחרים, אך הפעם טעה… שעה רודפת שעה, ועתה מבחין לייבצ’קה בקצין הג.פּ.או. שאסר את ארליך. הוא ניגש אליו ושואלו, אם יוּתר לו למסור את חבילת המלבושים לחברו שנעצר.

– אתה הוא, איפוא, האיש – אומר הקצין. בואה עמי.

מסתבר, שתעודותיו של ארליך נמצאו באותה חבילה.

הוא נעצר עד הבוקר.

והנה באים ארבעה אנשים בלבוש אזרחי, יהודים, ואחריהם אחד, איש צבא. ארליך נלקח ממעצרו לחקירה.

מתחנת הרכבת הוא מועבר לתא בית-הסוהר בבּריסק. תא-יחיד. חקירות.

אין ארליך מעלים שהוא חבר מרכז ה“בּונד” ועורך ביטאונו “פאלקס-צייטונג”. הוא עונה לכל השאלות בשאלון. מסביר את סיבת בריחתו מוארשה לבּריסק. החוקר דורש ממנו, שיודה כי בא לכאן להמשיך בפעולה הקוֹנטר-ריבוֹלוּציונית והאנטי-סובייטית של ה“בּונד”. הוא דורש להגיש לו את רשימת חברי מרכז ה“בּונד” ופעיליו בבּריסק ואת כתובותיהם.

לאחר שבועיים בכלא בּריסק – הוא מועבר לבית הסוהר “בּוטירקי”, במוסקבה – ברכבת חתומה.

בכלא, במוסקבה, מתחדשת חקירתו של ארליך. חודש ימים הוא כלוא בתא-יחיד, ולילה לילה נמשכות החקירות. הוא נדרש להודות, כי פעולתו כל ימי חייו פעולה בוגדנית, עויינת לעַם ולברית המועצות היתה. החוקר מציע לארליך להעלות את הדברים על הנייר.

חודשים אחדים יושב ארליך וכותב לפי הזיכרון תולדות 21 שנות “בּונד” בפולין. אין טורדים אותו בויכוחים עיוניים. בתום הכתיבה – מתחדשת חקירתו. החוקר החדש מערער על האמת שבחיבורו. שני לילות תמימים משוחחים השניים על – הדרך לסוציאליזם מהי. החוקר מציע לארליך לכתוב חיבור נוסף, בו יודה בטעותם של ה“בּונד” ומנהיגיו. כן הוא מציע לו לכתוב את תולדותיה של התנועה המקצועית בפולין. ארליך מסכים. ושוב מתייחד הוא חודשים אחדים עם קולמוסו – ועם עברו.

אך הנה בא חוקר חדש – החקירה מתחדשת, וביתר תוקף. מייחסים לו חטאים ופשעים לרוב: מלחמה נגד מהפכת אוקטובר, מעשי-חבלה נגד ברית המועצות, שיתוף-פעולה עם טרוֹצקיסטים ומנשביקים, אירגון האינטרנציונל הסוציאליסטי, סיוע למשטר הקאפיטליסטי, לחיסול המהפכות בגרמניה ובהונגריה, שיתוף פעולה עם משטר-דוֹלפוּס באוסטריה ומשטר-פראַנקו בספרד ועוד ועוד.

החוקר קורא קטעי תִרגום ממאמריו ונאומיו של ארליך. הוא מטיל עליו את האחריות לתבוסת מסע הצבא האדום לפולין ב-1920, להכשלת המהפכה הקומוניסטית בפולין, להפיכת פילסוּדסקי בפולין וכו'. הוא מאשימו בקשרים עם שירות הריגול והבולשת הפולנית. קורא באוזניו הודאות של שני אנשים, שנשלחו – לדעתו – על ידי ארליך לביצוע מעשי-חבלה בברית המועצות; השניים הם מי שהיו בשעתו חברים ב“בּונד”, פרשו ממנו, הצטרפו לקומוניסטים ועקרו לברית המועצות לפני שנים. כן הוא מטיל עליו האשמה להתנגשויות בין פועלים יהודים קומוניסטים ואנשי ה“בּונד” בפולין.

לבסוף הוא נדרש לחתום על פִרטֵיכל [פרוטוקול]. מול ארליך יושב החוקר. לידו האקדח. ארליך נוטל את הנייר המוגש לו – ושומטו הצדה…

כעבור ימים אחדים הוא נקרא שוב לחקירה, וליתר דיוק – לשיחות, לויכוחים, על מהות הסוציאליזם, על דרכה של ברית המועצות, על ההסכם עם גרמניה. החוקר מצטט, לפי הזיכרון, מאמר של ארליך בנושא זה שפורסם בשעתו ב“פאלקס-צייטונג”. הוא שואלו, אם גם עתה הוא שולל את ההסכם הזה. ארליך עומד על דעתו. חוקרו עושה רשימות על הנייר. מוסיף להציג שאלות. ארליך מנבא להתקפה נאצית על ברית המועצות. החוקר – ועמו מקציני נ.ק.וו.ד.¹⁵⁷ מגלים עניין רב בדבריו. השיחה ידידותית ביותר. בתוך השיחה נכנס לחדר באֶריאַ, ראש נ.ק.וו.ד. גם הוא מאזין לדברים. ושוב מציעים לו להעלות על הנייר את השקפותיו. ארליך נענה ברצון.

היתה זו עבודתו הספרותית האחרונה של ארליך – חודשיים לפני הפלישה הנאצית לברית-המועצות.

בליל 1941 הוא מועבר לבית הסוהר בסָרָאטוֹב על הוולגה. מסע-עינויים, משך חמישה ימים, ברכבת. חום וצפיפות ומחסור. ומעל – מפציצים גרמניים! נחמתו היחידה - השיחות בלילות עם אחד מחברי ה“בּונד” האסור עמו יחד. בבית הסוהר החדש חש ארליך באפיסת כוחותיו. רופא ואחות טורחים להשיב את רוחו.

כעבור ימים נמסר לו, שהוא יועמד לפני בית דין צבאי. ואכן, למחרת היום עמד לפני שופטיו – קציני צבא. ארליך נושא נאום מקיף. אחר כך מכריזים באוזניו, כי “הנאשם בביצוע מעשי-חבלה נגד ברית המועצות נידון למוות בירייה”.

הוא מועבר לתא-המוות. נלקחים ממנו נעליו וניתנים לו סנדלים. נמסר לו, שאין לו זכות הערעור, אלא זכות בקשת החנינה מהסובייט העליון. הוא מחליט לעשות זאת בכתב, בו יבטא את אמונתו הסוציאליסטית. ימים אחדים נותרו לו. אך הוא לא עשה זאת. עמו בתא הנידונים נמצא היה איש-תיאטרון רוסי, במצב של דכדוך נפשי, וארליך עסוק היה בטיפול בו…

אולם ביום האחד-עשר למאסרו נמסר לו, כי הסובייט העליון החליט, על דעת עצמו, להחליף את פסק דין המוות לעשר שנות עבודה במחנה. סוף אוגוסט מחזירים אותו לבית הסוהר במוסקבה.¹⁵⁸

סמוך למאסרו של ארליך נאסר, בלובּלין, ויקטור אלתר. אף הוא נמלט מוארשה בדרך העינויים, בינות לערים וכפרים עולים באש בדרכים משובשות, עם זרם הפליטים. בלובּלין הוא מחדש את הוצאתו לאור של העיתון המקומי של ה“בּונד”, בו הוא קורא לפועלים היהודים והפולנים לארגן תנועת התנגדות לשלטון הכיבוש הנאצי. אך הנה בא יום כיבוש העיר על-ידי הגרמנים ואלתר אנוס להימלט מזרחה, הוא בא לקוֹבאֶל. הוא לוהט בשאיפה לפעולה נגד הכובש הצורר. הוא מחליט להגיש לברית המועצות הצעה לשיתוף-פעולה-ומלחמה במגמה להקמת פולין סוציאליסטית. לשם כך הוא בא בדברים עם רבים ממנהיגי פ. פ. ס. שנמלטו לכאן ובכללם עם מנהיגם של פועלי הרכבת הפולנים מִסטאֶק [סטוצ’ק]. יחד הם מכינים את ההצהרה ומגישים אותה לשלטונות.

המשלחת מתייצבת לפני ראשי השלטון בעיר. הם מקבלים אותה בעין יפה. אולם, אם תידחה ההצעה – מבקש אלתר שיותר לו לצאת לחוץ-לארץ. אלתר התבקש לבוא מחר לשם קבלת תשובה.

ברם, התשובה באה עוד באותו לילה. שאותו לילה נאסרו – הוא ומנהיגם של פועלי הרכבת הפולניים.

החברים הפליטים עושים מאמצים לשחררו, להושיט לו עזרה. הם פונים לעורך הדין הנודע, לוּדביג הוֹניגביל, ידידם של ארליך ואלתר. העורך דין מבטיח, אך אין בידו לעשות דבר. יתר על כן: נאסר עליו לבוא במגע עם ידידיו של אלתר. גם שאר המאמצים מכזיבים.

אין איש יודע מה גורלו של אלתר בבית הסוהר. אחיו, הנמצא גם הוא אז בקוֹבאֶל, חרד לו. הוא שולח חבילות מזון: סיגריות ונקניק. אלתר עונה על טופס אישור קבלת החבילה, שהוא מבקש לשלוח חמאה. מדוע חמאה? אחיו של אלתר חוקר ודורש ומתברר לו, מפיו של רופא בית הסוהר, כי לא מקרה הוא…

הרופא מספר:

בכלא כתב אלתר מכתב מפורט אל מרכזה של המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות. הוא ניסח בו את עמדתו – בדומה לזו שנתקבלה בהתיעצות עם קבוצת העסקנים הסוציאליסטים שלאחריה נאסר. במכתב הוא מבקש גם שיעשו לשיחרורו. שבועות חולפים – ותשובה אין. אלתר מכריז שביתת רעב. הוא נופל למשכב. חולה ותשוש. רק לאחר שהבטיחו לו כי תבוא תשובה – הוא הפסיק את השביתה.

גם אלתר הועבר כעבור זמן קצר מקוֹבאֶל לכלא “בּוטירקי”. עמו, בתא, היו עוד אסירים, אזרחים סובייטים ופולנים, ובכללם המיניסטר הפולני לשעבר אלכסנדר פריסטור, אנטישמי נודע. אלתר היה עד מהרה ראש חבורת האסירים. נלחם לזכויותיהם. דורש ספרים ועיתונים, מכריז שביתות-רעב, עוסק בכתיבת חיבור מדעי בתחום הפיזיקה שהועבר, לפי בקשתו, לאקדמיה למדעים. הוא נוהג להיכנס בויכוחים עם השופט-החוקר. טוען באוזניו לחיסול הטרור בברית המועצות. באביב 1941 הוא מועבר לכלא אחר – “לאפּורטוֹבסקאיָא”, כלא חמור יותר.

במשפטו הוא מכריז, שהוא חף מפשע. אחרי כן הוא שומע הכרזתו של קצין, כי “ויקטור אלתר נידון בעוון מעשי-חבלה למוות בירייה”.

הוא מועבר לתא-הנידונים. נעליו נלקחו ממנו וניתנו לו סנדלים. נמסר לו כי הוא רשאי במשך עשרה ימים לבקש חנינה מן הסובייט העליון. הוא ביקש נייר ועפרון– וכתב פרק נוסף מחיבורו מתחום הפיזיקה. ביום האחד עשר נמסר לו, שניתנה לו חנינה וגזר דינו הוחלף בעשר שנות עבודה במחנה.

מיד לאחר שנודע דבר מאסרם של ארליך - אלתר פותחת נציגות ה“בּונד” הפולני בניו- יורק פעילות קדחתנית להצלת שני המנהיגים.

נשלחים מברקים מפורטים לאינטרנציונלים הסוציאליסטי והמקצועי, לידידים בארצות הלוחמות והנייטרליות (גם ארצות הברית היתה אז ארץ נייטרלית), בבקשת התערבות אצל המפלגות הסוציאליסטיות בארצותיהם למען שיחרורם. פניות רבות כוּונו במישרין לממשלת ברית המועצות ולשגרירותה בוושינגטון בשם הסתדרויות המוניות. ונעשים מאמצים להניע את חוגי השלטונות בארצות הדימוקרטיה. ואכן, נעשו פניות לנציגויות ברית המועצות בלונדון ובוושינגטון. פרידריך אדלר ודה-ברוקר פונים בעניין זה לממשלת בלגיה. ליאון בלום (על שולחנו מונח כתב-היד של חיבורו של ויקטור אלתר “האדם בחברה”, שעמד לצאת לאור בהוצאה צרפתית), פונה לשגריר ארצות הברית בפאריס, וזה מתקשר בעניין שני המנהיגים האסורים עם השגריר האמריקאי במוסקבה. ומתעניין בגורלם סטפורד קריפּס. ויש פניות של הצלב האדום האמריקאי ושל ממשלת פולין. אטלי ומוריסון נתבקשו להעלות את העניין בבית הנבחרים. משפּשטה פעם השמועה שאחד מן השנים הוצא להורג, נשלחו מברקים אל הסופרת ונדא וַסילֶבסקאַ,¹⁵⁹ מידידיהם של ארליך ואלתר והיא עתה חברה בסובייט העליון של ברית המועצות, ואל נציגויות ברית המועצות בארצות אירופה. שום מענה לא בא. לא נענה גם וַונדֶל וילקי¹⁶⁰ בפנייתו לסטאלין.

(ובאחד הימים נתעוררו שני בניו של ארליך והחליטו: הם יסגירו עצמם לידי שלטונות ברית המועצות, ויבקשו לכלאם יחד עם אביהם. אפשר ובדרך זאת יצליחו לחשוף את סוד תעלומתו… אך נציגיו של ה“בּונד” הניאוּם מכך).

שבועיים לפני שארליך - אלתר נידונו למוות, נחתם חוזה הידידות בין ממשלת ברית-המועצות לבין ממשלת הגולה הפולנית בלונדון של גנרל שיקוֹרסקי. בהתאם לחוזה זה שוחררו כלואים רבים מאזרחי פולין. ב-12 בספטמבר שוחרר ארליך, יום אחריו – אלתר. מכתב אחד ויחידי הגיע מהם לניו-יורק, בו רומז ארליך, שאם לא השתמשו נגדם באמצעים פיזיים הרי זה, לדעתו, תודות להתערבות הפעילה לטובתם.

עם שיחרורם מכלאם קיבלו כסף כדי לקנות לעצמם בגדים, וניתן להם מקום-מגורים במלון “מטרופול” במוסקבה.

*

סמוך לאחר שיחרורם בא אצלם, למלון, קצין הנ.ק.וו.ד. אהרון-ארקדי וולקוביסקי, יד ימינו של הקומיסר לענייני הביטחון הפנימי בּאֶריאַ. הוא מודיע להם, שמאסרם ופסק-דינם לא היה אלא טעות ועליהם לשכוח אותם. “מעתה אנו עומדים – הוא אמר – בחזית המלחמה המשותפת נגד סכנת-המוות של ההיטלריזם, ושׂומה עלינו להילחם יחד ולשכוח את העבר”. הוא מציע להם להתייצב בראש ועד יהודי בינלאומי למלחמה בפאשיזם. הוא מציע להם להיות הרוב בנשיאותו של הועד הזה ולצרף אליו כנציג יהודי ברית המועצות – את השחקן היהודי שלמה מיכאלס.

הם עוברים ממוסקבה (אשר בסמוך לה מתחוללים אז קרבות) לקוֹיבּישֶׁב. מיוגעים ממאסרם, אך עֵרים ושופעי מרץ, הם מחדשים מיד את פעילותם הציבורית.

ב-24 בספטמבר הם מגישים לשגריר פולין פרופ' סטניסלב קוֹט מכתב, ובו הצהרה על עמדתם למלחמה וקריאה ליהודי פולין, הפליטים בברית המועצות, להתגייס לצבא הפולני המוקם אז למלחמה בפולש הנאצי “למען שיחרורה של פולין והעולם מסיוט השיעבוד החוּם”. כן מבטיחים הם את עזרתם בגיוס עזרה לפליטים הזקוקים לכך. עם זאת מביעים הם במכתבם את השקפותיהם על עתידה הסוציאליסטי והדימוקרטי של פולין לאחר הניצחון. ולחבריהם בניו-יורק הם מטלגרפים: “אנו ממשיכים את המלחמה המשותפת נגד הפאשיזם ולמען הסוציאליזם”.

ואכן, הם ניגשו מיד לאירגון העזרה לפליטים. ניסו להתקשר עם קבוצות יהודים שונות ברחבי ברית המועצות. דאגו לייצוג יהודי במנגנון הסעד הפולני. אלתר מחליט לערוך ביקור במרכזי הפליטים, משם מגיעות תלונות על יחס עויין ליהודים. צער רב גורם להם מעמדם של היהודים בצבא הפולני המוקם. רבים הנמשכים למרכז הגיוס אחוזי להט המלחמה בנאצים, רבים מהם מבקשים מקום-מקלט. ובקרב היהודים הפליטים – חילוקי-דעות. קבוצה מסויימת פונה לשלטונות הפולניים בהצעה לארגן יחידה צבאית יהודית מיוחדת. ארליך - אלתר נועדים לפגישה עם שגרירה של פולין ומפקד צבאהּ גנרל אנדרס, בה הם מעלים שורה של דרישות להבטחת זכויותיהם של היהודים בצבא, שרובן לא קויימו.

ההצעה להקמת “הועד האנטי-פאשיסטי היהודי הכלל-עולמי” מוסיפה להעסיקם ביותר. הם כותבים עליה לחבריהם בניו-יורק, הם מודיעים עליה לשגרירה של פולין. תוכניות שונות בקשר לפעולתו העתידה של הועד נידונים בפגישות עם נציגי שלטונות ברית-המועצות, הרוצים ועד נרחב שייַצג שכבות וחוגים שונים בעם היהודי. הם מציעים, בין היתר, בחבר המייסדים את הרב מרדכי נוּרוק¹⁶¹ מלטביה, ואילו ארליך - אלתר עמדו תחילה על צירופם של יסודות סוציאליסטיים ופועליים בלבד. הם מגישים רשימה של אנשי “בּונד”, שהיו אותה שעה כלואים רובם בברית המועצות, כמועמדים לפעולה בועד. רבים מהם שוחררו, אולם ביניהם אין אף אחד מאלה שהיו בשעתו פעילים במזרחה של פולין.

ארליך ואלתר כבר התקינו תקנון לועד האנטי-פאשיסטי. אז הם מוזמנים לבּאֶריאַ, והוא מכריז באוזניהם, שהועיל ועל הועד יהיה לפעול בחוץ לארץ, הרי שפרטי פעולתו טעונים אישורו של סטאלין. ארליך - אלתר פונים במכתב לסטאלין בו הם מביעים את שאיפתם העזה להשתתף במלחמה נגד גרמניה הנאצית ולסייע לברית המועצות. למכתב הם מצרפים את התקנון המוצע לועד ומבקשים לאשר את התחלת פעולתו.

יום ה-15 באוקטובר 1941. הצבא הנאצי נמצא במרחק עשרות קילומטרים ממוסקבה. קרבות נואשים עקובי-דמים. נציגויות-החוץ, מוסדות ממשלה, סוכנויות-מודיעין, עיתונאים, סופרים – מפונים לקוֹיבּישֶב. בין המפונים באותו יום – ארליך-אלתר.

הם יושבים במלון. פעם מבקרים בקונצרט, פעם-פעמיים בקולנוע. מזדמנים לשגרירות פולין בענייני יהודים הזקוקים לעזרה.

פעמים אחדות מבקרם במלון יהודי גבה-קומה, כבן 35, חזנוביץ שמו. אין הוא מעלים שהוא מעובדי נ.ק.וו.ד. הוא בא בענייני הועד האנטי-פאשיסטי. הוא מודיע שטרם נתקבלה תשובה מסטאלין. הם מבינים, שהימים חורצי-גורל הם, שמלחמת-הדמים הגיעה לשיאה, ואין עתה השעה כשרה לעניין זה.

בתוכנית הועד היה גם לשגר שליח לניו-יורק ושליח ללונדון ולהצניח אדם צעיר על אדמת פולין הכבושה.

ארליך רוצה לנסוע לניו-יורק. הוא משתוקק לראות את רעייתו ובניו הנמצאים אותה שעה בקנדה. אך הנה עומד לבוא למוסקבה גנרל שיקורסקי, ראש ממשלת פולין, להתיעצויות חשובות, ואולי מכריעות, על עתידה של פולין. עם בואו יידונו גם עניינים שנגיעתם ישירה להמוני הפליטים היהודים בברית המועצות, ובכלל זה שאלת האנטישמיות בקרב הצבא הפולני.

השלושה בדצמבר 1941. ארליך ואלתר נמצאים בשגרירות פולין בקשר לבואו הצפוי של גנרל שיקורסקי. אותה שעה מצלצלים בטלפון לחדרם במלון. המדבר הוא חזנוביץ. והוא מודיע, שבא אדם ממוסקבה ועמו התשובה. הבטיח לצלצל שנית. אך עד שעה מאוחרת לא נשמע צלצול-טלפון.

עתה הם יושבים באולם בית המלון ושותים תה. סמוך לחצות ניגש אליהם אחד מעובדי המלון. “האזרח אלתר מבקשים אותך לטלפון”. כעבור שעה קלה חוזר אלתר ואומר לארליך: “הנריק, קח מעילך. עלינו לילך מיד”. בטוחים היו, שכעבור שעה יחזרו.

אך הם לא חזרו…

כעבור יומיים נמסר – משמו של וישינסקי, אז סגן שר-החוץ – כי ארליך ואלתר נאסרו “בפקודה ישירה ממוסקבה”. שגרירות פולין ניסתה להתקשר טלפונית עם שיקורסקי, כדי לבקש את התערבותו אצל סטאלין. קשר לא הושג. שום חיפוש לא נערך בחדרם.

בשוב שיקורסקי ממוסקבה הודיע, כי הוא והממשלה והשגריר יעשו כל אשר בידם לשיחרורם של שני העצורים. בתשובה שהגיעה, בחתימתו של וישינסקי, צוּיין, כי השנים הם “אזרחים סובייטים”. חילופי האיגרות שבאו אחרי כן לא שינו במצב. הוא הדין השיחות בין שגריר פולין לוישינסקי. ערב עזיבתו של השגריר את ברית המועצות, יולי 1942, הוא אמר לוישינסקי: “אני מבקשך להשאיר לי מזכרת מרוסיה; תן לי את ארליך ואלתר”. על כך ענה וישינסקי: “פולין שבעתיד תתקיים בלעדיהם”.

בתחילת מארס 1943 הועלו השמות ארליך-אלתר בקרמלין, בשיחה בין השגריר הפולני החדש טדיאוש רומֶר לסטאלין. היחסים בין ברית המועצות לממשלת הגולה הפולנית החמירו והלכו. במשא ומתן עם סטאלין שאל השגריר, בין היתר: “מדוע אסורים ארליך ואלתר?” סטאלין לא ענה דבר. השגריר לא נתקבל יותר אצלו.

אולם רומֶר לא ידע, כי עשרה ימים קודם לכן, ב-23 בפברואר 1943, הודיע השגריר הסובייטי בוושינגטון מכסים ליטבינוב לויליאם גרין, נשיאה של פדרציית העבודה האמריקאית, כי ארליך ואלתר הוצאו להורג.

וזו לשון הודעתו של ליטבינוב לויליאם גרין:

"הקומיסר העממי מולוטוב הודיע לי, שהוא קיבל את המברק בחתימתך בעניין שני האזרחים הסובייטים ארליך ואלתר. מולוטוב הורה לי להודיעך את העובדות הבאות:

ארליך ואלתר נידונו למוות באוגוסט 1941 בעוון פעולתם האקטיבית והעויינת נגד ברית המועצות, והשתתפותם בפעולה המזויינת של מוסדות הבולשת הפוליטית הפולנית.

על סמך בקשתה של הממשלה הפולנית שוחררו ארליך ואלתר בספטמבר 1941.

על אף זאת, גם לאחר ששוחררו, הם חידשו בימים של הקרבות הנואשים ביותר של הצבא האדום בצבא המתקדם של היטלר, את פעולתם העויינת, כולל פניות אל חיילי הצבא האדום להפסיק את שפיכות הדמים ולכרות מיד ברית שלום עם גרמניה. מטעם זה הם נאסרו שוב, ובדצמבר 1942 נידונו שוב למוות על-ידי חבר שופטים צבאי של בית הדין העליון שלנו.

פסק דין זה הוצא לפועל לגבי שניהם.

מכסים ליטוינוב, שגריר"

*

מיד לאחר מאסרם השני של ארליך ואלתר חודשו, וביתר תוקף ועקשנות, המאמצים בחוץ לארץ להצלתם. ושוב גוייסו תנועת הפועלים הבינלאומית, חוגי ציבור וממשלות ואישים ומוסדות – גל של מחאות הציף את נציגויותיה של ברית המועצות. נשלחו מברקים קולקטיביים לממשלת מוסקבה. בני משפחת ארליך פנו, מצדם הם, לנשיא רוזוולט.

זיגלבוים מעלה בזיכרונו¹⁶² את כל המאמצים הנכזבים המרובים האלה, ומצרף להם גם את מאמציו הוא בלונדון. מאז בואו לכאן, באפריל 1942 לא הניח שום אפשרות ולא החמיץ שום הזדמנות. הוא עורר עניין בגורלם של ארליך ואלתר בחוגי מפלגת העבודה, עוררהּ במאמרים ובמכתבים בעיתונות וכמובן בחוגי ממשלת פולין בגולה.

ועתה הוא קורא בהצהרתה של נציגות מפלגתו:

…"השלטון הסובייטי הוציא להורג את ה. ארליך וו. אלתר בימי הניצחונות הגדולים של הצבא הרוסי. כנראה מתוך הנחה, שהניצחונות הסובייטים בשדות הקרב של סטלינגרד, קווקז ואוקראינה, ורגשות השמחה אשר הם מעוררים בקרב כולנו, יחניקו את המחאות נגד הפשע שנעשה. אולם גם עוצֶם הגבורה של הצבא האדום, אסור שישתמשו בו לרעה להצדקת הדין או לחיפוי על הפשע. דמם של חיילי הצבא האדום הנשפך במלחמה נגד הפאשיזם, אין בו כדי להדיח את כתם-הקלון של מעשה-הדמים שבוצע כרצח משפטי על ארליך ואלתר, מעשה המחבל במלחמה נגד הנאציזם.

אנו קובעים:

ה. ארליך וו. אלתר לא היו קומוניסטים. הם נלחמו למשטר, אשר ימַזג את הסוציאליזם בחופש, בדימוקרטיה, ביחס של כבוד מוחלט לאדם. מבלי שיעצמו עין מראיית הצדדים השליליים של המציאות הרוסית, הם הודו ביסודותיו החיוביים של מפעל-הבנייה הסובייטי, וביססו את השקפת עולמם על שיתוף הפעולה בין ברית המועצות לבין כוחות הדימוקרטיה, הקידמה והסוציאליזם בעולם. בדרך כך הם נקטו ביחסם לברית המועצות בעמדה, שהיא גם עמדתם של עשרות מיליונים – דימוקרטים, ליברלים וסוציאליסטים – בארצות הברית ובאנגליה; עמדה אשר גם הפועלים הלוחמים במחתרת בפולין ובכל אירופה הכבושה בידי הנאצים נוקטים בה.

ה. ארליך וו. אלתר שניהם חברי הועד הפועל של האינטרנציונל הסוציאליסטי, והם מנהיגי הפועלים הראשונים שאינם רוסים ושאינם קומוניסטים, אשר ממשלת ברית המועצות התירה לעצמה לאסרם, לדוּנם ולהוציאם להורג רק על שום שהיו סוציאליסטים הדוגלים בחירות, סוציאליסטים בעלי שם והשפעה בתנועת הפועלים הבינלאומית. השנאה הקומוניסטית הנושנה לתנועת הפועלים החופשית, הבלתי-תלוייה ובעיקר הסוציאליסטית, ניתכה על ראשם בכל כובד אימתה. כקורבנות קדושים על מזבח האידיאלים של הסוציאליזם החופשי, אשר מיליונים מאמינים בהם ואשר משטר-סטאלין אינו יכול לסובלם, הוקרבו בכלא הסובייטי ארליך ואלתר.

הרצח של ארליך ואלתר הוא המקרה הראשון במינו מאז פרוץ המלחמה. עובדה זו מוכיחה שוב, מה איומות הן התוצאות הבאות בעֶטיו של משטר טרור ושרירות; והיא מוכיחה שוב בעליל, מה רבות הסכנות האורבות ממנו לסדר החדש, אשר צריך יהיה להקימו על מַשׁוּאות הפאשיזם והנאציזם.

כשותפים במערכה לעולם חדש וחופשי, כבנים לעם המעלה במערכה זו את קורבנות הדמים הגדולים ביותר וכנציגיו של המחנה היהודי בצבא המחתרת הגדול בפולין הנאצית – נוסיף ונלך בדרכיהם של מנהיגינו הדגולים, וגם להבא, כמו עד עתה, נרים את תרומתנו להחשת הניצחון של האומות המאוחדות על מדינות ה“ציר”. כמו עד עתה כן גם להבא צריכה העזרה לצבא האדום, בעל בריתנו במערכה הכללית נגד הנאציזם והפאשיזם, להיות רחבה ויעילה ככל האפשר. אנו משוכנעים, שהניצחון המשותף של האומות המאוחדות יפתח את הדרך לסדר של חופש-אמת וסוציאליזם-אמת באירופה כולה, כולל רוסיה עצמה.

אנו מכריזים:

הרצח של ארליך ואלתר הוא חילול המטרות והאידיאלים הנעלים, אשר למענם נותנים את חייהם מיליונים אנשים – בני משפחת העמים המאוחדת.

ולפיכך אין אנו מטילים את האחריות ואין אנו מגנים את העם הסובייטי, כי אם את אלה השולטים היום בשמו. הם האשמים להעמקת התהום הטראגית בין עולם הסוציאליזם לעולם הקומוניזם!

לעולם לא נשכח את מעשה-הדמים שלהם!

יום השנה למעשה הפשע – יהיה יום זיכרון קדוש להנריק ארליך וויקטור אלתר, כל עוד יהיה בעולם מעמד פועלים יהודי ותנועת פועלים סוציאליסטית!"

זיגלבוים מעיין במחאות המרובות ובביטוי ההשתתפות בצער לרגל הוצאתם להורג של יקיריו הוא, חבריו, מוריו ורבותיו ארליך ואלתר. תשומת לבו נאחזת בדברים שכותב אחד, דווקא שלא מאנשי תנועתו, ויקטור צ’רנוב. הוא קורא:

…אני זוכר את ארליך עוד מימי מועצת שליחי הפועלים בפטרבורג, 1919. צעיר היה, אך שלא לפי גילו מצויין בעמידה איתנה ושקטה על השקפותיו; אדם שחדר עמוקות לבעיות השעה האקטואליות ובעל משמעת פנימית.

הוא שנמנה על ה“מרכז השמאלי” של הדימוקרטיה הסובייטית, לא הסיח דעתו מעם מצבה הבינלאומי המורכב של המהפכה הרוסית; ושעל כן מועמדותו למשלחת שיצאה לשטוקהולם לאירגון “קונגרס שלום סוציאליסטי” נקבעה כמעט הראשונה.

כעבור 6–5 שנים פגשתיו לפתע בוארשה.

מוקף היה חוגי נוער יהודי, אשר יחד כמעט עם כל “אירופה הצעירה”, ראתה את ברית המועצות בזוהר הדגל האדום. אולם הוא כבר פסק מזמן לראות את המפלגה הקומוניסטית השלטת של ברית המועצות באור זה.

ביושר לבב ללא חַת שוחח עמי אז ארליך בשאלה זו – חדור הרגשת חרדה לסכנות הצפויות לעתיד. אולם הוא הזהיר, שאין לחיות בספקנות ובפסימיות; הוא עצמו נזקק לאדם שיארח עמו לדרך, אדם אחוז פחות פקפוקים ממנו; אחד שיתמכר יותר לאמונה.

אדם כזה היה ויקטור אלתר, אשר נשם בהתלהבות הנעורים התמימה, במרץ שופע, אדם שבראשו נתעוררו רעיונות קונסטרוּקטיביים ונועזים.

אלתר היה ברצון רב משנה, בדרכים משלו, את כל הניסיון הקומוניסטי והיה לפי שנראה לו, מוצא את דרך-הביניים בין הפסיביות הקונסטרוּקטיבית של הסוציאליזם מלפני המלחמה לבין הבולשביזם הרוסי. סבור היה, שיש הכרח בדרך-ביניים ובהשכנת שלום, באמצעותה, בין הסוציאליזם לבין הקומוניזם.

אל נתפלא על רעיונות אלה. אירופה של אז מוצפת היתה לא רק באשליות כאלה.

…ארליך מסכן! אלתר מסכן! מחיר יקר שילמתם בעד התקווה, שנדלקה כברק לעיניכם והכזיבה אתכם, התקווה לשיתוף-פעולה הוגן, לחזית מאוחדת עם אלה, אשר גם ברגע של הטרגדיה הגדולה ביותר של האנושות לא ויתרו על נקמתם בכם.

כל ימי חייכם שאפתם לאיחוי התהום המפרידה בין הסוציאליזם לבין הקומוניזם, בין המשטר הסובייטי לדימוקרטי.

פרק עגום בגורלה של תקווה נכזבת זו יהיה קשור לעד בזִכרם המאיר של ארליך ואלתר.

על על שולחנו של זיגלבוים נערמים ניירות רבים… אפלים ומחרידים. מסעירים ומייאשים כאחד. עתה גם ארליך ואלתר אינם. הם הוצאו להורג במוסקבה. והידיעות מוארשה, האין דעתו של אדם עשוייה להיטרף עליו ברוב צער ויאוש?

 

פרק שלושה עשר: השליחות האחרונה    🔗

…שוטר פולני מהלך על פני חורבות הגיטו הדועך בוארשה: עֵד ראייה לגירושים ולעינויים, לרעב, למוות, להפקר ולחורבן המאויים, המיואש, המטורף. הוא רואה… הוא מנסה להעלות בזיכרונו את אשר קרא בספרות עַמו ובספרות אחרים, ואינו מוצא תיאור של אסון אנושי בדומה לזה הנפרש לעיניו ממש בכל בית ובכל קרן רחוב. כיצד אפשר לראות בכל אלה ולא להתפּלץ? האוויר ספוג רצח והפקר, איבה ומְשׁיסה… כל אשר שמע וקלט עד כה, והוא עצמו מעבר לחומות, בצד האריי, בין בני עמו, אין בו שמץ של דמיון למראה עיניו, והרי המרחק כה מועט… בלבה של וארשה, מאחורי חומות וגדרי-תיל ומשמרות מזויינים של פריצי-חיות הוקם מחנה-השמד, מלכּודת-דמים ענקית… גודש של עינויים ויסורים, דם ודמים, רשעוּת והתעללות, משָל ונקלעת לעולם דמיוני קדום, לפני היות האדם והחיה על מושגיהם ורגשותיהם ומידותיהם הראשוניות… צעיר הוא השוטר הפולני, בן למשפחה מיוחסת, שאין אהדת יהודים מקובלת בה, אף על פי כן הוא נבוך ונדהם ונרגש עד היסוד בו.

גדודים שלמים של מרצחים נאציים מזויינים, צבא וגיסטאפו למינים ולסוגים, ומהם נערים צעירים, ומשרתיהם הליטאים והלטבים והאוקראינים וגם משטרה פולנית, אוכלוסיה של בלשים ומרגלים, וגם המשטרה היהודית במדים על מפקדיה – הכל חברו יחד נגד העֵדה חסרת-הישע, המושפלת והמורעבת, המעונה והגוססת. היה זה באוגוסט 1942, אחר המצוד הגדול והגירושים בהמון אל מחנות-ההַשמד במזרח, אל טראבּלינקה ואל בּאֶלז’אֶץ.

ודאי, גם אל מעבר לחומות בוקעת שוועת היאוש הגדול, מתאבכים תימרות הלהבות ונשמעים הדי היריות. לא פעם ודאי נזדמן לו לראות בבודדים, המתחמקים כצללים וחרדת-המוות בעיניהם, ברחובותיה של וארשה הפולנית, והכּלָייה אורבת להם על כל צעד ושעל מידי אורבים ומסגירים ומלשינים שצֵיד היהודים פרנסתם. הוא ראה ילדים ותינוקות שהצליחו להתחמק מן הגיטו – מעטים מרבים שנוֹרו – ילדים בגיל שבע עד עשר, מסתובבים מחוץ לחומות, מקבצים נדבות בבתי פולנים. ילדים? יצורים קטנים, ערומים ומגודלי-שער, עיניים מבוהלות מוכּות-אסון, ללא פינת-גג… וגם בקיבוץ הנדבות הם מחרפים נפשם למוות…

אך מראות-חרפה חמורים מהם זומנו לו, לצעיר הפולני, המחופש במדי שוטר, שאינו אלא קצין-קשר בין המחתרת הפולנית לבין הממשלה הפולנית הגולה בלונדון, במקום הגרדום של המוני המגורשים, במחנה בּאֶלז’אֶץ שליד לובּלין. ואכן, בדין וחשבון שלו, שהוא עתיד לפרסמו [ב-1944] בספרו “סיפורה של מדינה במחתרת” הוא מעיר:

“איני מסוגל לתאר את כל אשר ראו עיני. מחוץ לגדר יכולתו של אדם הוא לספר זאת. ואני גם יודע, שאפילו אתם לא תהיו מסוגלים להאמין בכל אלה, גם אילו היה זה בכוחי לתאר לפניכם. בדרכי שלי נסיתי למסור את הדברים לאנשי הצירות הבריטית ב… וב… האנשים הקשיבו לכול באדיבות ובהשתתפות בצער, אולם אחר כך ביקשוני שאבין, שדמיוני הרגיש, לאחר חוויות כה מרובות, הוא הוא המצייר את תמונות-האימים. שהרי לא יתכן שכל אשר אני מספר יהיה אמת”…

בבּאֶלז’אֶץ ראה את… ההשמדה עצמה. את ההמון הגדול, המשותק בעינוּייו, באפיסת כוחו, אוכלוסיה של גוויות-שלדים, מוכים ומשוּסים ורמוסים, מגורשים להרעלה בתאי-הגאזים או להמתה בזרם החשמל…

“סמוך לבּאֶלז’אֶץ שורפים את גוויות המעוּנים. בריחוק של חמישים קילומטר מסביב דולקות המדורות העצומות יומם ולילה”…¹⁶³

* * *

…בדרכו ללונדון, בשליחות המחתרת, אין התמונות משות מעיניו של הקצין הפולני הצעיר… שוּר! מה הדור הוא בלבושו, אציל אריי צעיר, זקוף קומה, בלונדי, עיני תכלת, אך מי היודע כי הוא נושא בלבו תמונות של שכול וכלָייה, כי עין בעין ראה במות ההמונים… הֲיאמינו לו שם? הֲיִתנו אמון בדבריו?

שליחות קדושה הוא נושא עמו, שליחותה של פולין הלוחמת, שעתידה לפניה, ושליחות הנידונים למוות, השׂרידים המפרפרים, שאך לפלא הוא שעודם מחזיקים מעמד בהמוניהם, אשר הפקידו בידיו שני נציגי המחתרת היהודית: האחד נציג הציונים והאחר נציג ה“בּונד” ד“ר ליאון פיינר (בּאֶראֶזוֹבסקי);¹⁶⁴ הוא המשמש יושב-ראש ה”בּונד" במחתרת והרוח החיה בו, מראשי הפעילים ומחברם של רוב הדינים וחשבונות של ה“בּונד” במחתרת, שהגיעו לעולם מאז 1942 והקנו מושׂג-מה על השואה, ומראשי ועד העזרה ליהודים שהוקם על ידי נציגות הממשלה הפולנית במחתרת בוארשה – וסיפורי מעשיו וחייו נשמעים כאגדה. סוציאליסט יהודי לוחם ותיק, איש קראקא, אמוּן עלי תרבות פולין, ומתַרגמוֹ של ארנסט טולר לפולנית. גבה-קומה, שערות שיבה, גאון עצמי רב נסוך על פניו, משׂופם, מהודר בחיצוניותו, משָל אחד מאנשי-העלייה [העילית] הפולנית.¹⁶⁵

הקצין זוכר כל מילה אשר מסר לו ד"ר פיינר, כל מילה –

תמסור לאדון שמואל זיגלבוים בלונדון ולכל היהודים את הדברים כדלקמן:¹⁶⁶

אנו כאן מרגישים לא אחת שנאה לכל אלה שניצלו שם, מפני שאינם מצילים אותנו… אין הם עושים די. אנו יודעים, ששם, בעולם האנושי החופשי, אי אפשר כלל להאמין בזה שמתרחש עלינו כאן. יעשו, איפוא, דבר אשר יכריח את העולם להאמין… אנו מתים כולנו, ימותו גם הם שם, ישימו מצור על הממשלות של צ’רצ’יל ואחרים, יכריזו על שביתת רעב, ימותו גם בשביתת-רעב זו ליד דלתותיהם, ואל יזוזו עד אשר יאמינו וינקטו באמצעים להצלת השארית שעוד נשארה בחיים. שום פעולה פוליטית, שום מחאות ולא הבטחות להעניש אחרי המלחמה, לא יעזרו. כל אלה אין בהם כדי להשפיע אף במעט על הגרמנים. הדבר האחד שעשוי היה לעשות רושם עליהם, ואולי גם להציל את המספר המועט של יהודים, אשר עוד יזכה לחיות עד אותו רגע, הוא – אם יוציאו להורג מספר מסויים של גרמנים בחוץ לארץ ואם יכריזו ברבים, שאם הגרמנים לא יפסיקו את טבח היהודים בפולין ייָרו בפומבי קבוצות עוד יותר גדולות של גרמנים. זו דעתי ודעת כל האחרים כאן.

אין לתאר – המשיך ואמר – את הקשיים של עבודת המחתרת במשך כל הזמן. אין כל מקום להשוואה עם המצב הקודם. ¹⁶⁷

…אנו עושים את המכסימום האפשרי בתנאים אלה. רמת אנשינו והתנהגותם גאה ואמיצה לאין שיעור, אולם קבוצה אחר קבוצה, עיר אחר עיר, נגרפות בסערת ההשמדה הכללית, ואין איש יודע אם בעוד שעה או מחר יהיה בין החיים. לא אמסור פרטים על עבודתנו, איני מסוגל לכך ברגע זה. יש לנו תלונה שלעולם לא נסלחֶנָה: פנינו בבקשה שיתנו לנו נשק לשם אירגון התנגדות, למען נוכל למות, לפחות, כאנשים עם נשק ביד. ענו בשלילה ולא נתנו לנו נשק".

הקצין הפולני, יָאן קאַרסְקִי, לא ישכח לעולם גם את דמות הדובר עמו שעה שהפקיד בידיו את דבר מחתרת ה“בּונד” – בדרך כלל עצור היה, אך מזמן לזמן היתה אוחזת אותו מעין עווית-התקפה, היה קופץ ממקומו, מטיח באגרופיו בראשו וצועק:

אינני יכול, אינני יכול לדבר על כל אלה, אני יוצא מדעתי…

ושוב היה מתאמץ ושולט ברוחו וממשיך בדברים שהִפקידוּם בידו, בשביל שגריר ה“בּונד” מחוץ למחוז ההשמדה, בשביל שמואל מרדכי זיגלבוים.¹⁶⁸

* * *

…עמדנו להיפגש – מספר הקצין הפולני – בסטראטוֹן האוּז, מקום שם שכן מיניסטריון הפנים הפולני – בית ככַוורת רועשת. נכנסתי לאחד החדרים הקטנים – זיגלבוים כבר היה שם. ישב וחיכה בשקט. עייף הייתי ובמבטי נסיתי לעמוד על טיבו.

משבירכנו איש את רעהו הרהרתי: –

הכרח הוא לי להיות זהיר ודייקני כאחד.

– מה רצונך לדעת? – שאלתי.

– על היהודים, יקירי. יהודי אני. ספר לי כל הידוע לך על היהודים בפולין.

קצר וענייני היה סיפורי. זיגלבוים האזין בהקשבה, בתאווה מתוחה לידיעות שקשה היה לספקהּ. בישיבה דרוכה, רגליו פשׂוקות וידו האחת על ברכו, גופו נטוי קדימה, עיניו פתוחות לרווחה אחוזות בנקודה על התקרה, הרחק מאחורי – אף פעם לא מצמצו. הבעת פניו קרושה, אף שריר לא זע, זולת רטט שחלף כפעם בפעם על לחיו.

– התנאים מאויימים הם. האוכלוסיה בגיטו נתונה במצב של גסיסה, במות-עינויים בלא הפסק – הפלטתי כמעט באורח מכאני. ההוראות שמנהיגי היהודים בגיטו נתנו לי, אינן ניתנות להגשמה מטעמים פוליטיים ותכסיסיים. דיברתי על כך עם נציג הממשלה הבריטית. תשובתם היתה דומה לזו, שמנהיגיכם בפולין ניחשוּהָ – לא, אי אפשר, אי אפשר לעשות זאת.

זיגלבוים ניתר ממקומו והתקרב אלי כדי צעד או שני צעדים. עיניו הבריקו בזעם ובוז. אשר אמרתי רק זה עתה – ביטל במחי יד חריף אחד. הרגשתי כמו נסטרתי בלחיי.

– שמע – הרים קולו – לא באתי אליך לשוחח עמך על הנעשה כאן. אל נא תספר לי את אשר אומרים ועושים כאן. דברים אלה ידועים לי. באתי אליך לשמוע על הנעשה שם, מה רוצים הם שם, מה אומרים הם שם?

עניתי בפשטות עניינית, אכזרית.

– נו, יפה מאוד. זאת דורשים הם ממנהיגיהם בארצות החופש, זאת ציוו לי הם לומר:

“ילכו אל כל הנציגויות, המשרדים הבריטיים והאמריקאיים החשובים. אמוֹר להם, לבל יזוזו, עד שלא יקבלו ערובות, כי החליטו לפתוח בפעולה להצלת היהודים. אל יאכלו ואל ישתו, ימותו לאִטם, פנים אל פנים מול אדישות העולם. ימותו. אפשר דבר זה יזעזע מצפוּנו של עולם”.

זיגלבוים קופץ ממקומו כנשוך, מפסיע מסוער בחדר, כאילו עמד לרוץ. זעם ניבט מבעד לעפעפיו המכווצים, ידו האחת אוחזת בראשו כאילו חש בו.

– דבר זה הוא בלתי אפשרי, אמר לבסוף. אתה יודע אשר יהיה: הם יזעיקו שני שוטרים ויכלאוּני. האם סבור אתה, שהם היו מניחים לי להוציא נשמתי במוות אִטי? בשום אופן לא… לעולם לא יתנו לי.

ארכה שיחתנו, מציין הקצין, ואני מסרתי לו את ההוראות שהיו בידי. סיפרתי לו כל הידוע לי על היהודים בפולין וכל שראיתי במו עיני. הוא הציג לי שאלות לאין ספור, ביקש לדעת יותר ודברים ממשיים יותר ואף פרטים בלתי חשובים. אפשר הרגשה היתה בו, שרק אם התמונה שאתארהּ לפניו תהיה ברורה לפרטיה ולדִקדוקיה, יזכה לשאת עמם יחד בעינוּייהם ולהתמזג עמם בכלָייתם. הוא שאלני לצורת הבתים, למראה פניהם של הילדים; לדברים בדיוקם שאמרה לי האשה ששמה ידה על כתפי שעה שהסתכלתי ב“צֵיד” האדם שנערך בגיטו; ומה היתה התרשמותי ממנהיג ה“בּונד”; מה היה לבושו, כיצד דיבר, האם היה מרוגש? שאל למראה גוויות היהודים המתים ברחובות הגיטו, ואם זוכר אני את דברי הילד, שהוציא נשמתו ברחוב?

ובזה הרגע משך כתפיו ואמר:

– הה, שכחתי, הרי אתה אין אתה שומע יידיש. אין אתה יהודי.

התאמצתי במיטב יכולתי לרַוות תשוקתו לידיעת פרטים ועובדות לרוב, וניערתי מאַמתחַת זיכרוני כל שנאגר בה להזדמנות כזאת. בסוף השיחה הייתי עייף מאד, לא עצרתי כוח להשיב עוד. הוא נראה מיוגע עוד יותר, עיניו הזדקרו מחוריהן ורטט-העווית בלחיו חזר בפחות נדירות. לחצנו איש ידי רעהו. זיגלבוים הישיר מבטו לעיני, במבט של כוונה ושאלה:

– אדון קארסקי, אעשה כל אשר בידי לעזרתם, הכול! אעשה כל אשר הם דורשים – אם רק תבוא ההזדמנות לידי. אתה מאמין לי או לא?

צוננת וחסרת-סבלנות היתה תשובתי. מיוגע הייתי, כוחותי אזלו, מתיחותי גברה. שיחות כה רבות, פגישות כה רבות…

– כמובן, אני מאמין לך. אני בטוח שתעשה כל אשר בידך, כל אשר הם דורשים. אלהים, כל אחד מאתנו מתאמץ לעשות הטוב ביותר.¹⁶⁹

בלבי, סבור הייתי, שזיגלבוים מגזים, או לפחות, מבטיח בלא יישוב הדעת, לעשות יותר מאשר בידו. הרגשתי עצמי נרגש ומורתח. הוא כה הִרבה להציג שאלות נטולות-חשיבות, שלא הלמו את מסגרת הדין-וחשבון. “האם אני מאמין?” – ומה ההבדל, אם מאמין אני או לא? שוב לא ידעתי במה אני מאמין ובמה לא. לא היתה זו זכותו להסעירני יותר. הייתי מטופל למכביר בצרותַי אני…

באחד המכתבים לאחיו הצעיר ביוהנסבורג זיגלבוים כותב באותם הימים לאמור:

אני עובד באחרית כוחותי, לא משום שהעבודה עצמה קשה היא, אלא משום הרגשת חוסר-האונים שאין לשאת בה. הדינים וחשבונות המגיעים אלי מן הבית, חמורים הם מיום ליום. אולם אשר מציק לי במיוחד הוא:

אני הייתי שם יחד עם כולם – מה זכות היתה לי להינצל? מדוע לא נשאתי בגורלם הם? משוּלל אני אף ההַקלה אשר עשוּייה היתה לנטוע אשלייה, שלעבודתי נודעת חשיבות כלשהי להצלת מישהו מן הגרדום האכזרי של הכּלָייה.

ובערב, באסיפה ב“אהל”, במרכז יהודי פולין בלונדון, הוא מעיר כבדרך-אגב:

– “אני מרגיש, שאם אמנם תישמד יהדות פולין, שוב אין לי שום זכות להישאר בחיים”.

 

פרק ארבעה עשר: בברית עם הנצח    🔗

אור לאחד עשר במאי 1943. נצנוצי האביב הראשונים כבר מאירים בחשכת ארבע השנים לממשל העריצים הפאשיסטי. בסטאלינגרד הובס כוחו “הבלתי מנוצח” של היטלר, באפריקה הצפונית ובדרומה של אירופה ניבעו בקיעים במערכותיו. בנשימה עצורה עוקב העולם החופשי אחר החזית, שעתיד האנושות טמון בה. החזית זעה נעה, כמַכבש ענק, אחורה, מן המזרח אל המערב, קרבה והולכת אל אדמת פולין… אל אדמת פולין שהיתה קבר גדול למיליוני יהודים, לעולם יהודי, לעם יהודי. עוד לא מלא חודש מאז ימוֹת הפסח, ימות התעוררותם בגיטו וארשה של שׂרידי השׂרידים ועמידתם, הנשק בידם, על זכות המוות בכבוד, על קידוש שם העם – ולא זכו. הם נפלו “למען המשך חייו של העם היהודי בפולין” – היכן הוא העם, היכן? הם הושמדו בהיותם נתונים במצור פלדה ואש, במלכודת דמים. אכן, צדקו אנשי ה“בּונד” בוארשה שכתבו, שאילו התיר העריץ את יציאתם של היהודים מפולין – לא היה נמצא אז מי שהיה קולטם…

חמוץ מדם הוא האביב בשנת 1943… בחדרו המואפל, בלונדון המופצצת, עושה את חשבון חייו ועולמו שמואל מרדכי זיגלבוים, שליח ה“בּונד” ונציג המחתרת שלה בפולין, שניצחה בעצם קיומה והעזתה אך נוּצחה – זעקה גדולה עולה באוזניו, בזה הלילה השקט, זעקת המעונים והטבוחים ושוועת הלוחמים על החומה, המנותקים והמבודדים בעולם של אדישות ושאננות, ואין הזעקה מחרישה בנפשו יומם וליל, וביחוד בלילה, כשהוא מכונס בחדרו בעצמו, מתייחד עם עצמו, עם זיכרונותיו… קומתו שחה ושערותיו הלבינו ועָמק חריש הקמטים בפניו הנפולים. ועמוק היגון השקוע בעיניו…

בא הסוף… הוא מהרהר, פסה כל תקווה, פג טעם החיים. מה לו פה ומי לו פה בלונדון הגדולה והעצורה, האדישה והקרה? שנה תמימה עשה בה, בעיר זו, שנה חורצת גורל בה נשרף באש געגועיו לשם, בלהט התשוקה לעזור להם, להיות עמם, לעמוד עמם במערכה – ותקוותיו נכזבו… דוקא עתה, בגאוֹת התקוות למפלתו הממשמשת ובאה של הצורר, גוברת אכזבתו והוא רואה לפניו תהום גדולה, פעורה, שטופת דמים ורצופת עינויים, תהום גדולה, אפלה, ריקה מאדם, ממשוּבת נעורים, משׂחוק ילדים…

ובירכתי האפילה יישוב מועט, נידח, בלִבה של פולין, שם עמדה ערשׂ ילדותו, משם העפּיל ועלה אל הבירה, אל תנועת הפועלים היהודית באֵם קהילות היהודים באירופה, בוארשה רַבּתי, ודבק ברחובות העוני והעמל של וארשה ולודז', עמם ובהם חי ונשם, וערג וסבל, שמחתם – שמחתו, שאיפתם – שאיפתו, יסוריהם – יסוריו… הוא שהמשיך את חוט הזהב של ראשוני תנועתו ושתה מבאֵרם של מנהיגיה, אבותיו ורבותיו, ארליך ואלתר, נוח וארקדי, מאֶדאֶם ומנדלסון, ועתה ניתק החוט והוא נתייתם… מאַניה, אשתו שנשאה עמו יחד במערכה בפרוס השואה, באהבה שקטה ועמוקה והילד הקטון וגם הבן אשר נולד לו מאשתו הראשונה – היכן הם עתה? ודאי נפלו בנופלים עם כל העם, עם משפחת חבריו… המאושרים! הם נתנו נפשם במערכה… ורק בחלקו הוא נפלה החרפה הגדולה של הצלת עצמו, שפירנס עצמו וזולתו באשליות, שנה תמימה!

חצות. הד יריות בודדות, רחוקות. זמזום אווירונים הממריאים אי-שם. ודומי.

חושיו של זיגלבוים דרוכים, ועיניו צרובות והוא מאזין לנבכי לבו והוא כולו עתה שם, בים מפולת החורבות אשר ברחובות דז’יקאַ ונאַלאֶווקי, נוֹבוֹליפּיאֶ ופרַנצ’יסקַנסקאַ, אשר כל אבן בהם, יקרה לו וכל מאווייו וחייו שם צמחו והִשׂגיאו. עתה ירדה עליהם חשכת החורבן והמוות, מה זכותו הוא להמשיך חייו ולהונות עצמו וזולתו – בנאומים ובתזכירים ובמאמרים, להמשיך חייו כתיקונם, כרבים אחרים, ולצאת כביכול ידי חובה בכך שעה ששם נשפך הדם כמים ואחרוני אחיו וחבריו עולים על המוקד ואף שוועתם האחרונה אינה מגיעה לאוזניים ערֵלות [אטומות, רשעות]… אילו היה בידו ליתן נפשו, בשמחה, למענם – אך גם זו נשללה ממנו. לערוך שביתת רעב בלשכתו של צ’רצ’יל הציעו שם, בוארשה… והוא, לא זו בלבד שקץ בחייו, ששוב אינו רואה טעם ומטרה לחייו, משָל למפקד שכל גדודו הושמד ומִבצרו נכבש ונהרס עד היסוד והאויב מתעלל בו, אלא גם מותו ניטל ערכוֹ, אין בו להועיל… הגדוד הושמד, מתבוסס בדמו והמבצר – עיי חורבות, ומתחת לחורבות שירת-חייו החנוקה…

שעה ארוכה הוא שקוע בהזייה קודחת, טרופה, משכרת. שרוע על ספת-הקטיפה, עפעפיו המיוגעים נדבקים אל עיניו הצרובות מנדודי-שינה, מיגון, מדמעה נסתרת. על שולחן עבודתו פזורים ניירות, ספרים, קטעי-עיתונים, מכתבים… אך הלב המורתח אינו יודע מרגוע. הוא מתעורר, לפתע, ורואה עצמו שוב בחדרו, בלונדון, בין גל הניירות, מסתכל סביבו בתמיהת-מה, כהֵלך ששב מדרך אחרונה – מה בצע בכל אלה, מה בצע בכל עשייתו ובמאמציו? למה נעתר לדעת חברים שהפצירו בו לצאת לשליחות זו – ובין היוזמים והמפצירים ברנרד, חבר הועד של ה“בּונד” במחתרת בוארשה, ששנים רבות של פעולה וידידות מקשרות אותם. ברנרד… הוא רואה אותו חי, לידו, טופח על כתפיו ואומר:

“עליך להזדרז, אין מנוס, חשובה היא לאין ערוך השליחות”…

* * *

ברנרד… כמוהו שׂבע מעשים וקרבות בשירות הפועל היהודי, בשירות ה“בּונד” מנעוריו וכמוהו – בן העם הפשוט, לא חריף ושנון, אך דגול בפעלים ובמסירות. לאביו הנגר ולאמו שחכרה גני-פּרי אצל הגויים ועסקה בעצמה במכירת פירותיהם נולד ברל-ברנרד, ב-1889, בשאֶדלאֶץ. כמעט בן גילו הוא. גם אמו “אשת חיל” היתה ומפרנסתָם העיקרית של בני הבית והילדים נקראים על שמה “רייצעס קינדער”. מפי אחיו הגדולים ממנו, בשובם לימות החג מוארשה, שומע הנער – והוא זה עתה עזב את ה’חדר' – על תנועת הפועלים היהודית במחתרת והיא הכובשת דמיונוֹ ומלהיבה אותו ומזינה את מצפונו העֵר, הרגיש לעוולה ולקיפוח. אך גם עיר הולדתו, שאֶדלאֶץ, נרגשת ומסוערת. בבית הסוהר שלה נכלאו עסקנים מרכזיים של ה“בּונד” וחברי המפלגה בעיר מפגינים ליד שעריו, ובאחד במאי הוכרז כאן מצב צבאי ויחידות משטרה וחיל קוזקים מקיימים את המשמר ברחובות ומפילים אֵימתם על האוכלוסיה. אך ה“בּונד” אינו נרתע, הוא מפגין ברחובות באחד במאי וביום מלאֹת שנה לתלייתו של הירש לֶקֶרט – וגם כלוּאי בית-הסוהר מצטרפים למפגנים ומניפים דגל אדום והם, הכלואים עצמם, מעלים אחר כך את דגלם באש לבל יפּול בידי שוֹביהם-מעניהם…

הנער ברל-ברנרד שומע על כל המתרחש ובנפש הומיה הוא מצטרף ל“בּונד הקטן”, בו כבר פעילים חבריו מן ה’חדר'. ה“בּונד” הוא מעתה כל עיסוקו וחלומותיו לילה, ושיא פעילותו בשנת 1905, בתעמולה נגד ההתגייסות למלחמה במזרח הרחוק, בשביתות ובהפגנות – והוא אז חבר בחוג שמדריכתו אסתר מאַסטבוים, אחותו של הסופר יואל. אותה שנה נפצע הנער קשה והוכה בהסתערות של חיילים מזויינים על אסיפת-סתרים של ה“בּונד” ביער הסמוך לשאֶדלאֶץ. הנער בן הט"ז, גוּלגלתו ופניו זבים דם, מובל מבית הכלא לבית החולים. אך הוא נמלט מבית החולים, כי מוצנע עמו, כרוך מסביב לגופו, הדגל האדום – הדגל שהתנופף ברמה שעה שקַלגסי הצאר סגרו על אסיפת-הסתרים ביער. ספוג דמו של ברנרד הוא הדגל – ועד סוף ימיו.

הנער יוצא לוארשה המסוערת והלוחמת ונוטל חלק פעיל מאד במערכה המהפכנית, המשובצת חוּליות-דמים של פרעות ביהודים. פעילותו מגלגלת על ראשו גלים של רדיפות ועינויים. כלבי-הציד של המשטרה עוקבים אחר צעדיו, אך אופיו מתחשל כפלדה – והמהפכה שליחותו, מיטב מאווייו, היקר מכל יקר. וגם בשנות הדעיכה והשִממון והאכזבה והבריחה שבאו אחרי “1905” – אין רוחו נופל, אין מִרצו נחלש, אין אמונתו פגה. אגודת-הסוואה שיסד אז להסוות את פעולתו ושמה “אהבת צדק” לא הסוותה אותו – ושוב נכלא. על פני שורה אינסופית של בתי-כלא נמשכת דרכו לסיביר, ועמידתו גאה, אמיצה ואיתנה ברוב התלאות שמצאוהו בגירוש. וכאן, בסיביר, באה אליו הבשורה המרנינה של מהפכת אוקטובר 1917 שלו, לנער היהודי משאֶדלאֶץ, חלק כה מכובד בחבלי-לידתה.

האסירים הפוליטיים במקומות הגירוש הנידחים כובשים את השלטון בכפריהם, מפרקים את הנשק מעל שומריהם, מניפים באין מפריע ומשמידים דגלים אדומים… חבורת המגורשים אשר עם ברנרד מוציאה פסק-דין מוות על מפקד-המשמר האכזר, ובכבוד לבצעו מזכים את ברנרד, שיותר מכולם סבל תחת תִגרת ידו.

כל תושבי הכפר מכונסים מסביב לעץ אליו קשור בחבלים המושל – שבר-אדם, מבקש על נפשו בקול בוכים, מדוכדך, כורע תחתיו, ולידו אשתו ושבעת הילדים מתייפחים בבכי. ממולו - המהפכן היהודי הצעיר, ברנרד גולדשטיין, האקדח בידו, אקדח-הנקם-והשילומים.

ברנרד מתקרב אל מענהו, אל עֶבד הצאר הבזוי והשנוא, אצבעו על ההדק, הכל מחכים לקיום גזר הדין, אך שוּר: במקום לשלח באויבו את כדור-העופרת יורק ברנרד בפניו – ומסתלק… הוא חוזר לפטרבורג, ללב המהפכה, בתשואות ובזרי פרחים מקבילים את פני משוחררי הגירוש…

אין ברנרד מתכונן לאכול מפִּרייהָ של המהפכה, אין הוא שולח ידו ליטול לעצמו מניצחונותיה. ונהפוך הוא: הוא מתגייס לצבא, שכן חובה היא, לדעתו, להיות עם החיילים כל עוד נמשכת המלחמה ולגונן על המהפכה. עם זאת הוא פעיל בקדחנות במפלגתו ברחבי אוקראינה ואחד מתפקידיו – אירגון פלוגות מזויינות. פלוגותיו נלחמות, בבוא השעה נגד ממשלתו של ההטמָן סקוֹרוֹפָּדסקי¹⁷⁰ ונוטלות חלק בכיבוש הבירה קייב לדגל המהפכה. אך ככל שהוא מוסיף לשַקע בשדותיה של המהפכה מדמו הוא מרגיש בהִתערער הקרקע מתחת לרגליו ובהִשמֵט הסיכויים למפלגתו, ל“בּונד”, ברוסיה המועצתית. אותו זמן, תחילת 1919, הוא נפגש בקייב עם עמנואל נוֹבוֹגרוּדֶזקי, שליחו של ה“בּונד” בפולין – וגעגועים עזים מתעוררים בקרבו אל “וארשה שלו”. והוא חוזר – להמשך המערכה בחזית החדשה.

וכאן, בהמשך הזה של עשרים השנה בין שתי המלחמות, הוא נפגש עם ארתור – ויחד הם עושים את כברת הדרך האחת.

חבר הוועד הורשאי של ה“בּונד” מאז שובו מרוסיה ועד לשואה. ושדה פעילותו פּרָאגָה, פרברה של וארשה, בחוגי הסַבּלים והעגלונים ופועלי הבשר. הוא מארגנם, נלחם מלחמותיהם, מגן עליהם, מיישב סכסוכיהם ההדדיים הבלתי-פוסקים, אוסר מלחמה בגילויי השחיתות והניוון. אב ופטרון ושופט, הנוהג בחומרה אך ביושר, המדריך ומחנך, המעלה את הציבור ומתחבב עליו. “ברנרד שלנו”…

מעינות מרץ שופעים מפכּים בו – הוא גם המארגן של האסיפות הגדולות ושל ההפגנות ועיקר זכותו: ייסוד פלוגות-המגן של ה“בּונד”, שתפקידיהם רבו והלכו עם החרפת מלחמת המעמדות בפולין ומצבה של האוכלוסיה היהודית בה: תחילה שמירה על אסיפות והפגנות מפני מתנכלים ואספסוף וקיום סדר באולמות הגדושים אדם של האיגודים המקצועיים, ואחר-כך - התגוננות מפני התנפלויות של היריבים הקומוניסטים ולבסוף – הגנה על האוכלוסיה היהודית. הגנה – זו המטרה, ממנה לא סטה. שָלל “פלוגות-מגן” נפרדות, מיוחדות, בדומה לאלו שהיו ליד המפלגות ברוסיה מלפני המהפכה. אף התנגד למַדים מיוחדים, ל“פולחן גיבורים”. הוא שעיצב את דמותם של המגינים והסדרנים אשר קמו למפלגתו, ואשר עמדו לה במבחנים שונים ורבים. תמיד נמנע משימוש בנשק וממעשי-נקם גם כאשר נעשו ניסיונות, על-ידי הקומוניסטים היהודים, להתנקש בחייו. מלחמה נחרצת אסר על הבִּריונוּת. כצור עמד לימין דלת העם, להחזיר גזילה ושוד, לריב ריב אלמנה ויתום, לגונן מפני גירוש מדירה או מכירה בפומבי של מטלטלין בעד אי-תשלום מִסים לרשות…

ומסופר בו, בעסקן מופלא זה, מעשה שהוא אולי מיטב האספקלריה לדמותו ולעיסוקו בשכבות העובדים המאורגנים פחות והנטוּלים מסורת של פעולה חברתית תרבותית. יום מימים הזמינוֹ לביתו, ברחוב קרוֹכמַלנאַ, לחגיגה, סבּל יהודי אחד וכינויו “מאַלע מאטקע”, רמז לאִמו קטנת-הקומה ואף הוא, הבן, קטן-קומה, אך חסינות גופנית רבה יצוקה בו. בא ברנרד לחגיגה, וליד הבית מקבילה פניו תזמורת בנגינת “השבועה”, ובבית – המולת חג, בקבוקי יי“ש ומאכלות כיד המלך… מבקש הסבּל היהודי להיות כ”אחד האדם", להידמות ואף לעלות – ולוּ פעם אחת – על הבורגנים הנהנים מכל תענוגות העולם הזה… האין זכותו למעט שמחה ורווחה? – אך להפתעתו הרבה הוא רואה והנה ברנרד, ראש הקרואים והמכובד במוזמנים, אך דרך על סף הבית הקט – וכבר נרתע לאחור, והלך לו… האם העליבוּהו? – והשמחה הופרה. כי ראה ברנרד את תנאי מגוריו של “מאַלע מאטקע”, את האשה השחוחה בעָקַת עונייה ודלותה, את הילד – ולא מלאוֹ לבו להסב עם החוגגים.

“מאַלע מאטקע” נעלב ונפגע ונפצע עד עמקי נפשו. הוא מחרים את בית אגודתו, אינו בא אל אסיפות מפלגתו. אך לימים מבשילה בו החלטה: והוא טורח בשיפוץ ביתו, נותן דעתו לצורכי האשה והילד… ועתה הוא עורך חגיגה חדשה, צנועה, והנה נתפייס ברנרד –

באחד הימים בא ברנרד אל ראש ה“בּונד” הישיש, אל נוח, ומשׂיח לפניו את אשר עם לבו:

הריני מוקף אוכלוסיה של בריות מושחתות, בּריונים, קבוצות מופקרות – הוא טוען. ואני חרד… אני חרד לעצמי, שמסופק אני אם אעמוד בכל אלה… ואני מבקשך לשחררני מתפקידי…

נוח מצמצם קמעה עיניו ומצחו חרוש הקמטים לובש חומרה:

לא נשחררך – הוא אומר. עליך להישאר בתפקיד אשר המפלגה שמה עליך. איש לא יחליפך בו. ואשר לסכנה הכרוכה בכך יודעים אנו, כי לא תיכשל. אני אחראי בעדך…

וברנרד לא הכזיב. שמורה יפה בזיכרונו של ארתור זו האימה שגברה והלכה בחיי היהודים בפולין מאז 1933, מאז עליית רב-הצוררים היטלר לשלטון במדינה השכנה. מי כ“בּונד” היה רגיש לערעור הגובר של יציבותם היחסית של חיי היהודים בפולין – מי כמוהו עמד בחזית האש הקדמית, במערכה נגד הנישול והאיבה, הבּריונות וההתעללות, ההתנקשות בזכויות הקיום והחיים? – האם מקרה הוא שבּריוני ה“נארא”¹⁷¹, הוא האירגון הפאשיסטי הקנאי-הלוחם הטילו פצצה באולם ה“בּונד” ברחוב הארוך [נאַלֶבקי – דְלוּגה] 26 והרסוהו? – אך את זממם לא השיגו. מורך-רוח לא השתרר ב“בּונד”, להיפך, בתגובה פוצץ ברנרד את אולם ה“נארא” ברחוב בראַצקא, בלבה של וארשה הפולנית.

והאם יישָכחו מעשי-העידוד-והסיוע לעיירות היהודים מוכות הגורל והנתונות בחרדת פרעות? באחת מהן, מינסק-מַזוֹבייצק, הועלו באש בתי היהודים וההמון המשוסה ציפה להזדמנות של ביזה ושוד – וריח הדם באפו… לשונות האש פושטות, גוברות, אוחזות גם בבית פולני, אך איש מן ההמון לא זע ולא נע. לפתע קופץ ברנרד לתוך הבית הבוער, מחלץ ילדים קטנים וישישה מן האש ופותח במלאכת הכיבוי… עומד ברנרד על גג הבית הפולני בעיירה היהודית, עולה באש שהציתו בריונים פולנים, ודליי המים בידו…

והנה שנת 1936 – ובלודז‘, המרכז הגדול של פועלי חרושת, של תנועת פועלים מאורגנת, ממִבצרי ה“בּונד” והפ.פ.ס. והקומוניסטים – מערכת בחירות. אך לודז’ היא גם מצוּדה לריאקציה הפולנית, הפאשיסטית והאנטישמית ואוכלוסיה גרמנית והשפעות נאציות… הללו חברו יחד לנשל את האזרחים היהודים מזכות השתתפותם בבחירות לשלטונות העיר, להפחידם, להרתיעם. הם מדביקים כרוזי-איום ברחובות, הם מאיימים בפרעות ובמעשי-נקם. ה“בּונד” חש ויודע את גודל הסכנה שבאיום ובגֶזל זכות היהודים העשוי לשמש פתח להפקרתם. ה“בּונד” מטיל את המשימה על כתפיו של החייל הנאמן ברנרד. ואכן, ברנרד יוצא ללודז' ומסַכל – בתבונה, באומץ, בתקיפות – זממָם של רשעים.

הֲיפלא שמושלה של וארשה ירוֹשביץ וקצין הביטחון רונגה, שלא נעלמה מעיניהם פעולתו של ברנרד, כלאוּהו – ואימת הגירוש למחנה הריכוז הונפה מעל לראשו כחרב דמוֹקלס? ארליך בא למושל לדרוש – בשם ה“בּונד” – את שיחרורו של ברנרד. המושל מזמין לפגישה את ברנרד ושואלו ברוב רוגזה:

“מי הוא מושלהּ של בירת פולין – אני או אתה?”

ברנרד עונה בשלווה, בהחלטיות שקולה:

– “כל עוד לא תגן אתה, אדוני, על האוכלוסיה היהודית – אני אעשה זאת. ואם ראוי אני בשל כך להיגרש למחנה בקָרטוּז-בֶּרֶזָה – גרשוני לשם”.

ומן הקו שלו לא סטה עד עצם היום הזה, כאשר את מקומם של שליטי פולין מלפני המלחמה תפסו השליטים החדשים, שלוחי השטן הפאשיסטי, בצורתו המנוולת ובגילויו המאויים ביותר.

כמה דורות חלפו נקפו מני אז? היכן הוא עתה ברנרד? האם נתן גם הוא נפשו במרד? * * *

המרד… מרד הגיטו כבר מאחוריו. מרד הגיטו הוא עניין לעבר. ומה הלאה?

גם מרד הגיטו בוארשה לא הניע לבבות שליטי-העולם, לא הניע אף את המוני העם… עתה ודאי יִרבו עוד יותר הנואמים והנאומים, הכותבים והמתאבלים, אך גם עתה אין אות וסימן שאמנם ניבעו בקיעים עמוקים בחומת השאננות האטומה, הקהה, המאויימת והמרושעת של העולם… ארתור זוכר כל מילה מן הדינים וחשבונות הסודיים של מחתרת ה“בּונד”, מן הקובלנות וההפצרות, מבקשות העזרה והנשק, מהטרוּניות המרות כלפי העולם היהודי השקט על שמריו. דינים וחשבונות? לא, כי לו הם היו פקודות קדושות, הקדושות בפקודות, כתובות בדמם של לוחמים ואובדים, של ילדים ואמהות, שהוסגרו על לא עוון בכפם, שבטחו בו ובזולתו – ולא זכו…

“אני נלבט עתה בשאלה, אילו צעדים עלי לנקוט (בבית הנבחרים הפולני) – הוא כתב זה מקרוב לחבריו בניו-יורק – ומה עלי לדרוש מן הממשלה… הבעייה העיקרית היא: בארץ (בפולין) נטוש הויכוח, האם כבר הגיעה השעה להתקומם, בנשק ביד, נגד הפולשים. כל האירגונים (הפולנים) ללא יוצא מן הכלל, הם בדעה, שאין לעשות זאת, הואיל והדבר יגרום להשמדת העם ולהקזת דמו מבלי להביא עמו תוצאות. מטעם זה סירבו ליתן נשק להמונים היהודים להתנגד להשמדה בידי הגרמנים”.

אכן, לא רק בשאלה זו נלבּט… הוא גופו נאבק עם ההמונים, יחד עמם גורש למחנות-ההשמד, רעב ועוּנה והוכה ונפל – פעמים הרבה כרע נפל – עם חבריו, על מיתרסי החירות… ודאי, גם הוא עצמו טעם טעמה המר של השואה באִבּה, אך אילו שיער אחד מִני אלף מן הצפוי, ודאי לו, ששום כוח לא היה מזיזו משם…

שום סיכוי לא היה להם לנצח, אך החלטתם נחושה היתה למות בכבוד, להפיל באויב – ורק במידה זעומה, אם כי מפתיעה, ניתן להם הדבר. גזר דינם נחרץ בעצם עובדת היותם יהודים ברגע בו דרך האויב הפאשיסטי הטמא על אדמת פולין. שם, בניו-יורק, עוד חולמים חבריו על ההמשך… על שיקום השרידים… על חידוש הופעתה של ה“פאָלקס צייטונג”… גם הם, חבריו, נצר מגזע ה“בּונד” בפולין, מבקשים לזעזע את מבצרי האדישות והשאננות, הם דורשים מעשי הצלה לאלתר, אך האוזניים אטומות… רק חוגים מוגבלים נותנים לבם ומלוא דעתם לדבריו של שלמה מנדלסון, חברו, בארצות הברית, והקוראים את דברי הסופרים בעיתונות יידיש אף הם עוברים לסדר חייהם הרגיל…

"שנרגיש עצמנו כאן, בניו-יורק, נחנקים במחנק הגיטאות, שנחוש בצריבתו של הטלאי הצהוב… כי מענה המראה של האלפים בקרונות-המוות השפוכים סיד לא-כבוי… אילו היה בידם לראותנו עטופים באצטלא החמה של אי-האמונה, של הספק, או אז היו קופצים מולנו אגרופיהם הצנומים. דעתו של אדם עשוייה להיטרף עליו ממראה כזה. וחובה לשוותוֹ לנגד עינינו, תמיד.

את כל אחד מאתנו מענה הקול הבוקע משם, הנישא מתחת לעפרם של טראבּלינקה, סוביבוֹר וּוארשה:

אם אין בידכם להצילנו, בואו אלינו, הֱיו יחד עמנו, טעמו מנת גורלנו.

וצריך אדם לגבורה רבה, כדי לעמוד בפני קריאה זו!"

(כך כתב שלמה מנדלסון בניו-יורק. והוא, זיגלבוים, לא ידע אז, שבמשלחת ה“בּונד” בניו-יורק רווחה אז ההצעה על איבוד עצמי לדעת באורח קולקטיבי, שישַמש קריאת אזעקה ומחאה! והוא לא ידע, שימים מועטים לפני כן גורשה להשמדה – יחד עם חניכיו ועובדיו של בית-ההבראה על שם מאֶדאֶם שליד וארשה – גם בתו רבקה, וי"ח אביביה נגדעו ביד-מרצחים; ואחיה, יוסף, כבר עשה דרכו אל הפרטיזאַנים הלוחמים ביערות במזרח. והוא אף לא ידע שאשתו, מאַניה, וילדו אהובו טוביה [ארתאֶק], כבר ניספו במרד הגיטו, באחד המקלטים – יחד ניספו, שמיאנה להיפרד מבנהּ ולהימלט למחבוא בעבר האריי של העיר, לפי שהוצע לה).

והוא, זיגלבוים, כחברו שלמה מנדלסון, מצביא מנותק ממחנהו…

באחד המכתבים משם, כבר אחרי המרד, שבא לידיו של זיגלבוים, הם כתבו בין היתר, משפט זה:

“את אֲמיתנו אין לכלות בגאז ולהעלות באש”. גם הוא, זיגלבוים, על אף מרי יאושו, רשאי לייחס פסוק זה לעצמו, שאמונתו ב“בּונד” לא נזדעזעה כמלוא הנימה וגאוותו עליו ואמונתו בו לא קופחו כל עיקר – על אף הכול! המציאות המרה, הנוראה, אישור בה להשקפת עולמו. אין בו ספק, שגורלו של ישראל צמוד לגורל העולם ואין בידנו להימלט ממנו, לא בדרך של מדינת יהודים ולא בדרך של בריחה והתבוללות, לא בדרך של גט פיטורין ולא בדרך של ברוגז…

אך העתיד לוט בערפל, כי תם החשבון של יהודי פולין ולא קם להם מושיע ביום עברה וזעם. תם החשבון. העם איננו. ולשונו נכרתה מפיו ותרבותו, בו שיקע מיטב דמו וחלבּו, מאווייו וכיסופיו, נאלמה. שיקר נצח ישראל. שיקר. היתל הגורל בנו. היתל.

הם אינם. כולם נפלו בנופלים. אחרונים על חומת הגיטו ודגל ה“בּונד” בידיהם – ובלבם. הרי מיכאל קלאֶפּפיש,¹⁷² מעמודי התווך של הגיטו המתגונן. עוד ב-1943 הדהים את פולין בעוז רוחו, בחלצו מנחשולי נהר הדוּנאַייץ ילד שנסחף בגלי השיטפון. כבודו יקר לו מחייו שעה שעמד בתִגרות עם סטודנטים פורעים בטכניון בוארשה, או בהפגנה נגד הצגת מחזהו של מוסוליני בתיאטרון “נאָראָדאָווי”. מה להט בחדוות-קודש בהתקינו את בקבוקי-הנפץ - מנשקו של הגיטו הלוחם. באזור המִברַשתָנים [שטח פועלי המִברשות], רחובות שְוויאֶנטוֹיאֶרסְקאַ ואַלוּבאַ, בעמדת הלוחמים בעליית הגג, שם נתן נפשו, בהטילו עצמו על מכונת-ירייה של האויב – וגוויתו הטהורה צנחה נקובת צרורות אש.

נפשו של זיגלבוים הומה בו בעלות לעיני רוחו דמויותיהם של בני משפחת בּלוֹנאס ויוּראֶק, בן הי"ג, בן הזקונים למשפחת הלוחמים – והרבים, הרבים האחרים…

הלא הם שני האחים לוּשאֶק ויוּראֶק, שגדלו ובגרו בשואה, יחד הלכו לקרונות-המוות לטראבּלינקה, יחד קפצו מהם וחזרו למאבק-הגבורה עם המגינים על המוות בכבוד…

ומה עלה להם, לחבריו, בגיטאות האחרים, לאברהם כְּוויניק ולאסיא ביק בוילנה, בביאליסטוק ובשאֶדלאֶץ, בלודז' ובקראקא, בקְריניק ובניאֶסוויאֶז'? והיכן עתה פאטי, אלמנתו של ארקדי קרמר, הנאמנה והמסורה?

הוא מפסיע בחדר וכפעם בפעם מתרומם על עקביו, משָל ביקש להתרומם, לעוף על כנפי-סתר, להשקיף למרחקים… זה דרך הילוכו המקובל עליו, שאף בו אבק חיקוי לאורח הליכתו של מורו ורבו הנריק ארליך… האם לא לחשה בו תמיד, בכל ימי חייו הקשים, אש שליחות סמוייה, של יעוד חסר-פֶּשר, של עקידה… הוא נזכר… אימתי היה הדבר? דומה, ב-1935, בפאַלֶניץ הסמוכה לוארשה. הוא חזר באחד הלילות לביתו ומצא בו את אחיו הצעיר, את ראובן, שבא אליו לגור לזמן-מה. הם שתו תה – ושוחחו. כמה מועטות היו שיחותיו ופגישותיו של ארתור עם בני משפחתו, אך הפעם, משום-מה, הרחיב את הדיבור והטיף לו, לאח הצעיר, פרק בהלכות מעשיות, מָתח ביקורת על חלומותיו, על בטלנותו, על חולשתו… “אשר לי – אמר – ודאי שלא אמות במוות טבעי”. פסוק זה שנשר אז משפתיו, כבדרך אגב, וארתור זוכרו עתה בבירור, ניתק ודאי מעִמקי תודעתו. פסוק זה, שהגה אותו אז במפורש, האם לא היה בו רמז לשליחות, לשליחות הגדולה היעודה שמילאה כל חדרי נפשו, שהציקה, שתבעה… עתה, אחיו זה ראובן ואחיו השני, אברהמ’צ’ה, בברית המועצות הם, במרחקים, אוּדים מוצלים מן הדליקה הגדולה – ורק בימים אלה טילגרף אל נציג ממשלת פולין בברית המועצות את בקשתו, שיושיטו להם כל סעד אפשרי. עתה שוב אין בו ספק, כי הגיעה גם שעתו הוא להתמזג עמהם לנצח, לזנוח את עולם הרשעות והטמטום, אפשר הליכתו הוא – ההליכה הקודרת ונטולת-התקווה מעולם החיים – תעורר מצפונם של שׂבעים ושאננים.

ושוב צפה ועולה לפניו שורה ארוכה של מנהיגי תנועתו, ומשום-מה נאחז זיכרונו בליטוואק. למעלה מעשרים שנה חלפו מני אז, כשנות קיומה של פולין העצמאית, שהיתה כה שונה, כה אחרת מהדמות הנכספת שתיארוּהָ משוררי פולין, חולמיה ולוחמיה. מרוסיה המועצתית בא אז לוארשה, שׂבע קרבות ואכזבות, ליטוואק, וכאן פגשוֹ הוא, זיגלבוים, העסקן הצעיר בראשית דרכו-תנופתו, במועדון אגודת הסופרים והעיתונאים ברחוב טלוֹמַצקאַ 13 – נפגשו. צעיר היה – כולו תסיסה, עשייה וצמיחה. ליטוואק עוקב אחריו במבטו, וחיוך שנון-עוקצני על שפתיו, אין הוא נושא חן בעיניו… אין נראה לו זה העסקן הצעיר, נוסח פולין, ששערו הבהיר ושפמו עשויים כשל אחד שחקן והוא מקפיד בלבושו… מה הכאיב לו אז זה החיוך… אכן, מועטת היתה השכלתו, לא ישיבה ולא אוניברסיטה, בויכוחים עיוניים, בעל-פה ובכתב, לא נטל כמעט חלק, אך חייו, מאז עמד על דעתו, האם לא היו כולם קודש לפועל היהודי, ל“בּונד”?

מן העם בא גם הוא – כליטוואק. אך האם יש בו, במוצא חברתי, משום ערובת-תמיד, ערובת-ממילא לנאמנות-עד-תום לתנועת הפועלים? הרי ארליך, שכל חייו העריצוֹ ואהבת-נצח אהבוֹ ואף את אורח דיבורו באסיפות-עם חיקה – בן עשירים היה ובלא מאמצים יתרים זכה בכס המנהיגות. ולעומתו מנהיגיה הקובעים של המפלגה הסוציאליסטית הגרמנית – בבל ושיידמן, וולס ודיסמן, קריספין וברנשטיין, אברט וסוורינג – שרובם מבתי פועלים היו, אך ה“בּונד” דעתו לא היתה נוחה מהם וסופם – נכנעו לעריץ [היטלר]… אך ממנהיגי ה“בּונד” אף אחד לא סרח ולא סטה.

ושוב ליטוואק… אשר ההומור לא עזבו גם בשעות החמורות ביותר, ולא נשבר גם בניסיונותיו המרים והרבים. אך האם עמד אחד מהם, ממנהיגי ה“בּונד” בניסיון דומה, בו הועמד עתה הוא, זיגלבוים, ניסיון העלול לטרוף דעתו וחושיו של אדם? הן כל אחד מהם, בגירוש או בסוהר, ידוֹע ידע, כי סוף הניצחון לבוא, גם אם ירחק, ובמאבקו למען הניצחון – טעם חייו ויסוריו… ואילו הוא? – עצם האפשרות להיאבק ניטלה ממנו והסיכוי לניצחון, גם אם יוּדבר האויב, ממנו והלאה… והרי מפי ליטוואק שמע את הסיפור הנשמע כאגדה על עסקנית ה“בּונד” מבּרדיצ’ב – שרה פוקס.

תחילתה פועלת, סורגת פוזמקאות, אוטודידקט, נאסרת על פעילותה המהפכנית. נמלטת לחו“ל וגם שם עובדת בבתי-חרושת בשוויץ ובגרמניה. עד מהרה חוזרת למקור חיוּתהּ – המערכה נגד המשטר בדרום רוסיה, בוארשה, בלודז'. לוחמת נועזת, מפעילי הפעילים, כובשת לבבות בנאומיה. לאחר מהפכת אוקטובר והיא מראשי העושים בועידה העשירית של ה”בּונד" ובכינוס היהודי הכללי בקייב – ומנהלת מפעל הבחירות לעיריות באותה שנה עקובת-דמים ויסורים וחורצת גורל. שמה הולך לפניה במרכזי היהודים באוקראינה, מרתקת המונים באסיפות ובהפגנות – ודומה כנפיים צמחו לה…

ובאחד הימים: הקומוניזם הצבאי כבר מלך אז בכּיפה, ואחד משליחיו, בּונדאי לשעבר, ועתה מנאמני המשטר החדש, בא לאוסרהּ. “נעמט מיך – קחוּני” – אמרה.

משהתחיל לחוקרה הרגישה, כי שוב אין טעם לחייה. היא חייתה עוד שבועיים, – שראתה צורך לטפל בהושטת עזרה לחברה חולה.

כעבור שבועיים נסעה לקייב – ושם הטילה עצמה אל תוך גלי הדניאֶפר… ודאי, גם לפניה פתוח היה השער אל ההתנכּרות, אל ההסתגלות, אל השׂררה. אך היא לא תיכנס לעולם לשער זה…

אכן, בא הרגע בחייה של הלוחמת הדגולה, בת העַם, ששוב לא ראתה טעם בהמשכם…

זיגלבוים מנסה לתאר לעצמו את דמותה: שערה השחור, זרוּע הכסף, מתנפנף לרוח הגלים – ועיניה – יקוד אש, יגון לוהט… אי משם עולה להגם וצחוקם של אביריה החדשים של המהפכה, מהם שרק תמול שלשום הצטרפו לשורות המנצחים… אך הדמות מיטשטשת והולכת, נמוגה בערפל…

אחת מבנות דור-הראשונים, שהעלו עצמן בחדווה על מזבח אמונתן וכה מעטים רגעי-האור שנפלו בחלקם – ועצם הקרבתן אושרן…

* * *

והרי פרומה פרומקין, שנלחמה בפועל ממש על זכותה לעלות לגרדום, בדומה לנשים אחרות הנלחמות לאהבה ולאושר משפחה. מה רב היה צערה כאשר בית הדין הצארי המיר לה את עונש המוות בעבודת פרך… ואכן, היא המשיכה דרכה וסופה נתנה נפשה – כאשר שאפה כל חייה – על התלייה…

והנה ז’אני הורביץ, הלא היא מתרגמת ה“קפיטאל” לרוסית ואחותו של אייזיק יצחק הורביץ, הוגה דעות מחלוצי הסוציאליזם היהודי. בת למשפחת סוחרים אמידים שהתמכרה כליל לשיחרור המוני העם. עוד ב-1879 נאסרה באשמת פעילותה ב“קבוצת תעמולה” מטעם מפלגת “נרוֹדנָיאה ווֹליָה” – “רצון העם”, והועמדה תחת פיקוח משטרה. עד מהרה והיא נוטשת תנועה זו הקושרת תקוותה במוז’יק [באיכר] הרוסי– והיא כבר פעילה ב“חוגים” הראשונים של הסוציאל-דימוקרטים היהודים, שמהם צומח ה“בּונד” – הרואים בפועֵל את חלוץ השיחרור הסוציאלי. עתה היא במשתתפות ועידת-היסוד של מפלגת הפועלים הסוציאל-דימוקרטית הרוסית. ושוב: מאסר, גירוש, בריחה. בחוץ לארץ מחכים בקוצר רוח לבואה תלמידיה-חבריה ובכללם הצעיר שבהם: ולאדימיר מאֶדאֶם. אך היא חוזרת, נכזבת, לשדה המערכה.

ושוב – פעילות רצופה, סוערת, משכּרת, מלוּוה נגישׂות, מאסרים ואימת שילוח לארץ גזירה, עד שנות המהפכה. באה השעה המיוּחלת! תור הגשמת הסוציאליזם התחיל! היא נבחרת חברה בעיריית מינסק – עירהּ. היא פעילה ולוחמת על ההמשך, על ההגשמה, אך שומרת אמונים לדגל ה“בּונד” – ושעל כך היא נאסרת, ושערי בית-הסוהר הישן במינסק, שכל פינה בו ידועה לה, נפתחים שוב לפניה… גם צו-הגירוש לסיביר לא נמנע… אולם, במוסקבה, בדרך למקום גירושהּ, היא זוכה לשיחרור: מנהלו של מכון מארכס-אנגלס, חוקר המארכסיזם הנודע, ריאַזנוֹב (גולדנבּאך), מצרפהּ לחבר עובדיו… ושוב – סמוך לפרוץ המלחמה והשואה – פושטות שמועות שנאסרה, שמתה… היא שׂבעה מרורים ואכזבות…

ועוד אחת: אסתר רייסקין. כברק חלפה על פני שמיו של ה“בּונד”… בת חסידים מליאַדי היתה, בגיל ט“ז השיאוה הוריה לאברך אדוק, אך היא נמלטה מביתה ערב חתונתה. משתלמת בחארקוב ונקלעת ל”חוג" בהנהלתו של סטודנט צעיר, לעתיד עסקן ה“בּונד” הנודע פאבל רוזנטאל-אַנמן. זקופת-קומה, יפת-תואר, משכילה ומסורה בלב ונפש למהפכה, לעם העובד. אש החסידות, מורשת ביתה, היא משקעת בפעולתה, שתחילתה בביאליסטוק והמשכה בוארשה, בה באים על סיפוקה יצר פעילותה ומאווייהָ וגם – שאיפותיה הרוחניות בשדה הספרות והאמנות. בוארשה, בתחילת המאה, היא נקלעת לחוגי הסופרים והעסקנים הצעירים, אם בביתו של י“ל פרץ ואם באמצעותו של ליפא נוֹבוֹגרוּדֶזקי מראשוני ה”בּונד" בפולין. היא נאסרת, מגורשת לסיביר, נמלטת לחוץ לארץ – ועם רעמיה של מהפכת 1905 היא אצה, בחדווה, לשדה-הקרב הקורא לה… היא מעורה בעם, ב“בּורסות” [ריכוזי הפועלים], בשביתות, בהפגנות, בהתנגשויות. ובביאליסטוק – בהתנגשות שערכו אנרכיסטים יהודים במשמר-משטרה – בא עליה המוות בחתף. נתרסקה בפצצה.

כסערה חלפה, הדליקה, הבריקה – וכבתה.

אחת מני רבות…

*

הוא משפשף עיניו הלֵאות והוגה במנהיגי היהודים לארצותיהם – ובלונדון זו. במה שקועים הם עתה? בפלשׂתינה תפוסים לחלום ציון. ודאי גם שם מצויים אישים החיים בכל נפשם את השואה, אשר פקדה את כל העם היהודי בפולין, ואת מחנות החלוצים והשומרים בכללם. אך הם הרי נתונים, מאז, לאוּטופיה שלהם ואת הגולה לא אהבו מימיהם… ואשר למנהיגי ה“בּונד”, הרי אף אחד מהם לא נתנסה בניסיון המר שהוטל עליו, במבחן הטראגי הזה, שהִשקה אותו מרוֹרות… אך לחרפה ייחשב לו אם גם עתה, לאחר האסון הגדול שאין לו תקנה עולמית, שוב ייהנה מאור של שמש האביב המפציעה לרבים, לרבים… כי היו לו החיים משא לעייפה ופצע צורב, פצע אנוש אשר לא יירפא, שָקוּי ספוּג צער ויגון עולמים…

הוא ממשש בסימן השריטה העמוקה באוזנו – “מַתָּת” ידו של פורע פולני לאומני… בחאֶלם היה הדבר, באסיפת פועלים באחד במאי. הוא נאם, ביידיש כמובן. אך צליליה של לשון זו לא ערבו אף לאוזנו של איש פ.פ.ס. אשר נלחם בו בפיו, ואילו איש המחנה הלאומי הדימוקרטי האנטישמי [נ. ד.] – הרים עליו את אגרופו. קשה היתה המכה, אך אפשר ומכת השפתיים הכאיבה יותר.

אכן, לא באסיפה אחת עמד במערכה דומה, בצורות שונות, בגילויים שונים. לא אחת גברה ידם של הפועלים היהודים, כמו בלודז' זו, שבה מילא תפקיד כה חשוב במערכה על דמותה, בלודז' זו מלפני השואה בה היה רוב מוחלט בעירייה לנציגי הפועלים היהודים והפולנים. אך עתה שוב אין חאֶלם ואין לודז' ואין קראַסְניסְטאַוו עיר-הולדתו, הם אינם – כלומר נכרת הרחוב היהודי כליל, נעקר, עם שורשיו נעקר… עם תנועת הפועלים היהודית, עם האיגודים המקצועים שתולדותיה ארוגים בתולדותיהם, עם בתי הספר והספריות והעיתונים… דממת עולם, דממת בית עלמין…

הוא נוטל לידו את הקולמוס ומושך בו על גבי הנייר; הוא כותב את המכתב האחרון:

11 במאי 1943

אל כבוד נשיא המדינה ולדיסלאב ראַצ’קייביץ' וראש הממשלה ולדיסלאב שׁיקוֹרסקי,

אדוני הנשיא,

אדוני ראש הממשלה,

"הריני מרשה לעצמי לפנות בדברי האחרונים האלה אליך, ובאמצעותך לממשלת פולין ולעַמהּ, לממשלות כל בעלות הברית ועַמיהן ולמצפון העולם.

מהידיעות שהגיעו מפולין הוברר, שהגרמנים באכזריותם המאויימת משמידים עתה את מעט היהודים ששׂרדו בה, מאחורי חומות הגיטו מתחולל עתה האקט האחרון של הטראגדיה, שאין לה אחות בהיסטוריה. האחריות לפשע של רציחת כל האוכלוסיה היהודית בפולין חלה בשורה ראשונה על המרצחים עצמם, אולם בעקיפין היא מוטלת על כל האנושות, העמים והממשלות של בעלות הברית, שלא עשו עד עתה מאמצים למעשים ממשיים, כדי למנוע את הפשע. בהסתכלוּתם האדישה ברצח של מיליונים חפים מפשע של ילדים, נשים וגברים – היו המדינות הללו שותפים לפושעים.

רצוני גם להכריז, שעל אף תרומתה הניכרת של ממשלת פולין להשפעה על דעת הקהל בעולם, הרי לא עשתה זאת במידה מספקת. היא לא עשתה דבר, אשר יעמוד בהתאמה לעוצֶם הדרמה המתחוללת עתה בפולין! מתוך בערך שלושה ומחצית המיליון יהודי פולין ו-700 האלף שגורשו מארצות אחרות לפולין – לפי האינפורמציה של מנהיג מחתרת ה“בּונד” שנשלחה אלינו באמצעות שליחי הממשלה – נותרו בחיים, באפריל 1943, רק 300 אלף. וההשמדה נמשכת ללא הפסקה.

איני יכול לשתוק עוד. איני יכול לחיות כאשר שׂרידי העם היהודי בפולין, שאני נציגם, נשמדים והולכים. חברי בגיטו וארשה נפלו, הנשק בידם, במאבק ההירואי האחרון. לא זכיתי למות כדרך שמתו הם, יחד עמם. אולם אני שייך אליהם ולקברות ההמונים שלהם.

במותי רוצה אני להביא לידי ביטוי את מחאתי החריפה ביותר נגד האדישות, שבה צופה העולם – וללא תגובה – בהשמדת העם היהודי.

אני יודע מה מועט ערכם של חיי אדם בימינו אלה, אולם הואיל ולא היה בידי לעשות דבר בחיי, אפשר ומותי יסייע לפריצת חומת אדישותם של אלה, שבידם להציל עתה, אולי ברגע האחרון, את שרידי יהודי פולין שעוד נותרו בחיים.

חיי שייכים לעם היהודי בפולין, ולפיכך אני מוסרם לו. מבוקשי הוא, שהמעט אשר יוותר ממיליוני יהודי פולין, יזכה יחד עם כל האוכלוסיה הפולנית, לגאולה שאפשר להגשימה בפולין בעולם החירות והיושר של הסוציאליזם. אני מאמין, כי פולין כזאת קוֹם תקום ועולם כזה יבוא ויהיה.

אני בטוח, כי הנשיא וראש הממשלה ימסרו את דברי לכל אלה אשר להם הם מכוּונים, וכי ממשלת פולין תנקוט מיד במעשים הדרושים בשדה הדיפלומטיה, למען אלה שעודם בחיים. ואני אומר “שלום” לכולם ולכל, אשר יָקרו לי ואשר אהבתי".

שמואל זיגלבוים

עתה נרגע קמעה, דומה הוקל עליו, משא לעייפה ירד ממנו. אך עליו עוד לומר מילות-פרידה אחדות לחבריו הקרובים לו. נציגות ה“בּונד” בניו-יורק –

בדמי הליל משׂרך הקולמוס על פני הנייר הלבן, בהתרפקות אחרונה על היקר לו מכל יקר…

"במברק זה אני נפרד בברכה מכל חברי וידידי אהובי נפשי. שרידי עַמנו בפולין כָּלים עתה ואין בידי להציל אף אחד מהם. עלי לסלק חוב לכל אלה שהִנַחתים בבית, שעה שיצאתי את וארשה, ב-1940. זה עתה נתנו נפשם אחרוני חברינו בוארשה בהתמרדות בה פתחו ב-18 באפריל. אין אני יכול לחיות בלעדיהם. הן אני שייך להם.

אני שולח יד בנפשי בהפגנה ובמחאה נגד האוּמות הדימוקרטיות וממשלותיהן, שלא עשו לחלוטין דבר למניעת כּלָייתהּ המוחלטת של האוכלוסיה היהודית בפולין. אפשר במותי אשיג את אשר לא השגתי בחיי – שתיפָּתח פעולה ממשית, כדי להציל לפחות את פחות משלוש מאות אלף היהודים ששׂרדו משלושה ומחצית המיליון שחיו שם קודם. עתה היא השעה האחרונה לפעולה כזאת.

אני מודה לכולכם בעד האושר והחדווה שהענקתם לי במשך השנים, בהן עבדנו, חיינו ונלחמנו יחד. כולכם יקרתם לי.

יחי ה"בּונד"!

ושוב הוא נח, שקוע בהרהוריו, ורק זיכרם של מאַניה, אשתו וילדיו עולה בו וצובט… עתה לא נותר לו כל; הוא סילק כל חשבונותיו… עוד מעט ויעלה שחר חדש, שחר-לא-לו. עליו להזדרז… המכתבים הקצרים, בהם אמר כל אשר היה לו לומר, ערב לכתו לעד, מן החיים אל המתים, להתייחד עם חבריו, עם המוני בית ישראל – עייפוהו ביותר… עליו להזדרז…

בהכרה צלולה הוא רושם על הנייר:

ליאון ולוצ’יאן¹⁷³ יקירי,

אבקש סליחתכם על אי-הנעימות שאני גורמהּ לכם. השעה מאוחרת ואין זמן להכרזות ארוכות ולהבעת רגשות. אני מברך, מנשק ומחבק את חברי היקרים, שהיו כל תוכן חיי ואשר סייעו בידי. אתם תבינו הכול ללא הסברים. וגם החברים בניו-יורק ובפולין (שחלק מהם אולי יחיה אחרי – מה שמחה והקלה היה זה, אילו אפשר היה להאמין בכך) – יבינו לי. אין אני כותב לחוד לחברים בניו-יורק, כי עייף אני מאד מאד.

הריני משאיר מכתבים לנשיא, לראש הממשלה, למִיקוֹלייצ’יק ולקוֹט, והעתקיהם ל… שַׁגרו אותם.

ידידי היקרים, אל נא תתאבלו עלי ביותר, דאגתכם להצלת היהודים שעודם בחיים.

ליאון היקר, הריני משאיר שק על סך 50 לי"ש למשפחתי.

ידידי היקרים, אם מי מכם יראה את מאַניה (רעייתו) או את אחד מילדי, אמרו להם, שמעולם לא יכולתי לסלוח לעצמי שהשארתי אותם (בוארשה).

ש. זיגלבוים

* * *

הוא שוכב על הספה. עיניו עצומות. תמונה מעומעמת חולפת במוחו, כברק השלוח מעולם שכולו אור – וארשה, ה“בּונד”, מאַניה…

ופתע הוא קם. קר הברזל של האקדח. הד ירייה. ודמי קילוח דם חם… דומֶה, חיוך קל פרח ומת על שפתיו החיוורות – לעד.

 

אחרית דבר    🔗

מותו הטראגי של שמואל זיגלבוים גרם לתדהמה בעולם. עיתונים וכתבי עת רבים דיווחו על מותו וצוואתו לעולם החופשי. טכסי זיכרון נערכו בערים רבות. לזמן מה זיעזע קורבנו את אדישות העמים. ב-21 במאי 1943 הכריז ד"ר סטניסלאב קוֹט, שר ההסברה של הממשלה הפולנית הגולה בלונדון:

“מותם הטראגי של יהודי וארשה חייב לזעזע את העולם התרבותי, ומותו של נציגם [זיגלבוים] לא יכול להישאר ללא תגובה הולמת. צריך להיות ברור לאומות המאוחדות שמתקיים פשע בלתי אנושי, שכנראה אינם מבינים אותו, ולכן הם מהססים להגיב או אפילו לאיים בתגובה כדי לקעקע את ידיהם הגסות של הפושעים הגרמנים.”

גם שרידי היהדות הפולנית הוכו בתדהמה לנוכח קורבנו של זיגלבוים. בדו“ח של ה”בּונד" במחתרת, 24 במאי 1944, התאבדותו של ארתור נחשבת כמעשה גבורה. הפועלים היהודים בוארשה, בלודז' ובמחנות עבודה התכנסו בחשאי ובמילים לוחשות ציינו והזכירו את חייו ומותו.

מעשה התאבדותו של זיגלבוים גרם להד עולמי ולתגובות בינלאומיות. זיגלבוים עורר תשומת לב לרצח העם היהודי על ידי קורבנו האישי. למספר שבועות היה סיפורו לשיחת היום ואז התפוגג במהירות. ה"טיים" מגזין בארה"ב כתב על זיגלבוים:

"בכל חייו לחם זיגלבוים קרב אמת למען העם היהודי בוארשה. כשבאו הגרמנים הוא אירגן גדוד של פועלים. בעת הכניעה [של הפולנים], הוא ניצב בפני הגרמנים, התריס בפניהם בנאום תקיף ומנבא: “אנחנו נמות, אך לעולם לא נלך לגיטו שלכם.”¹⁷⁴

יאן קארסקי, שליח המחתרת הפולנית בוארשה אל הממשלה הפולנית הגולָה בלונדון, שנפגש עם זיגלבוים ששה חודשים לפני מותו (2 בדצמבר 1943) והעביר לו את המסר מהגיטו הבוער, הוכה בכאב כה גדול בשומעו על התאבדותו (12 במאי 1943), “עד שחשתי כאילו אני אישית מסרתי לזיגלבוים את גזר דין המוות למרות שהייתי רק האמצעי”. קארסקי, שהיה מודאג עמוּקות לגורל יהודי פולין, סיכן אף הוא, כזיגלבוים, את חייו בנסיעתו דרך אירופה הכבושה, להביא לידיעת המערב את דבר השמדת יהדות פולין, ואת הדין וחשבון של המחתרת היהודית בגיטו הבוער. בפגישותיו עם מנהיגי העולם החופשי ועם נשיא ארה"ב ניסה להניע אותם לפעול מידית ולא הצליח.

זיגלבוים סִמל עבורו את חוסר-האונים של מנהיג יהודי שלא יכול היה לעשות דבר, כדי לשכנע את בעלות הברית לעצור את גרמניה הנאצית מהשמדת יהודי פולין. בסִפרו ‘סיפורה של אומה במחתרת’ (1944)¹⁷⁵ כותב קארסקי: “… זיגלבוים הוא אחד הקורבנות הטראגיים ביותר של המלחמה הזאת ואֵימותיהָ”:

“למותו של זיגלבוים לא היה צל של ניחוּמים… מותו היה לחלוטין חסר תקווה… אני תמֵהַ עכשיו כמה אנשים מסוגלים להבין את משמעות הדבר למות כפי שהוא עשה למען מטרה שיכלה להיות מנצחת, אך בידיעה הבטוחה שניצחון לא ימנע את קורבן [טבח] עַמו – את אובדן כל היקר לו ביותר. מכל המיתות שאירעו במלחמה, מותו של זיגלבוים הוא לבטח אחד המַחרידים ביותר – הביטוי המאוּיים ביותר לעוצמת תהום האדישות, אנוכיות ותועַלתנוּת הרובצת בין יחידים ועַמים. מותו מציין, בבירור, עד כמה השתלטו החשד, ההתנכּרות והעדר החמלה, עד שאפילו אלה השואפים לתיקון על-ידי כל אמצעי אפשרי הם חסרי-אונים ומסוגלים להשיג, למרבה הצער, אך מעט מאד.”

בראיון עם קלוד לנצמן בשנת 1976, מתאר קארסקי את התאבדותו של זיגלבוים [נציג יהדות פולין בממשלה הפולנית הגולָה בלונדון] כסמל לטרגדיה של העם היהודי ואדישות העולם:

“הטרגדיה של העם היהודי במשך מלחמת העולם השנייה – לדעתי – היא מותו של זיגלבוים. מותו של זיגלבוים! זה הדבר המצביע על חוסר-האונים המוחלט ואדישות העולם. אדישות העולם! והיהודים נספו! היהודים נספו וישנו מנהיג יהודי, שמו הוא זיגלבוים. והוא אומר: ‘אני מנהיג, מנהיג יהודי, ואין יותר יהודים. אני הולך עמם! הם לא זקוקים למנהיגים.’ מותו של זיגלבוים עבורי מראה יותר מכל דבר אחר את הטרגדיה היהודית במלחמת העולם השנייה.”¹⁷⁶

משה מישקינסקי חוקר הסוציאליזם היהודי כתב: – “מעשה ההתאבדות [של זיגלבוים] ב- 1943 הוא ביטוי סימלי והירואי של הזדהות עם מקדשי השם היהודים ומחאה נגד השתיקה והאדישות של הציבור הרחב [בעולם החופשי] לנוכח ההשמדה…”

ברל כצנלסון, ממנהיגי תנועת העבודה בארץ ישראל ועורך ‘דבר’, החשיב את זיגלבוים כגיבור לאומי. ברל כתב ב-1944: ‘שמואל זיגלבוים, שראה את עצמו בראש ובראשונה סוציאליסט ואזרח פולני יהודי, במעשה ההתאבדות שלו נתגלה כסמל של הסבל היהודי, כביטוי היותר נמרץ של הצער היהודי, ששום ציוני לא ביטא אותו באותו מצב כמותו… כגיבור לאומי שכל סבל היהדות וקיומה כאילו הוטל על כתפיו’… ¹⁷⁷

ואכן, זיגלבוים מבטא זאת בבהירות במכתבו האחרון לעולם החופשי (מאי, 1943):

“… היות ולא יכולתי לעשות דבר במשך חיי, יתכן שבמותי אוכל לסייע לשבור את אדישות אלה אשר ביכולתם להציל עתה, אולי ברגע האחרון, את יהודי פולין שעדיין נותרו בחיים… חיי שייכים לעם היהודי בפולין, לכן, אני נותן אותם להם.”

זיכרו של שמואל מורדכי זיגלבוים (חבר ארתור) הונצח בישראל בשני רחובות, בפתח- תקוה ובתל-אביב. בלונדון ובוארשה הוקמו אנדרטאות להנצחתו. במונטריאול, קנדה, הוקם פארק גדול ויפה הנושא את שמו לזיכרון עולם. ובארה"ב נטמן אֲפֵרו בבית העלמין היהודי בניו יורק.

בנו הבכור יוסף, שהצטרף לפרטיזאַנים הלוחמים ביערות המזרח למיגור הצורר הנאצי, הוא היחיד מילדיו ששׂרד והשתתף בטקס קבורתו בארה"ב.