פרק ראשון: ליל היציאה    🔗

הילכתי בבוקר ברחובות וארשה. ברחובות רבים הילכתי. בלי מטרה, ואולי היתה לפני איזו מטרה. הרגש הרגשתי את עצמי כמו חיה מורדפת, המחפשת מעבר, מפלט. בהילוכי אמרתי להרגיע את עצמי. לילה אחרי לילה עבר עלי ללא שינה, והימים ימי עופרת, העינים קדחו ביקוד, בגרון עמד מחנק. בבת־אחת מתהפך העולם. אתמול היו לי ענינים משלי, חוט המקשר אותי עם החיים. היום ניתק החוט ובמקומו נכרכה שלשלת־כבלים על הנשמה, על הרגלים והידים. הנני מהלך ושוקע. שוקע ומהלך הלאה, הכל בדרך אוטומטית. אך הכל מכאיב מאד, מוצץ וסוחט את הדם, את מוח העצמות… ופתאום – אזעקה. הפעם השיגה אותי בנאלבקי. יבבת הצופר תופסת ומטלטלת את הנשמה והרגלים כאחת: הנני רץ לתוך חצר גדולה, שם שאון והמולה, נחבטים חלונות ודלתות, אמהות נושאות תינוקות בזרועותיהן. מרתף, שמה כולם נדחקים. גם אני נדחק. על המדרגות המוליכות אל המרתף, נשאר עומד יהודי אחד.

– מדוע אינך יורד למטה? – שואל אני אותו.

– אין שום הבדל – משיב הוא.

– מדוע אין הבדל?

– בין כך ובין כך ישחטו את כולנו.

בינתים ותשובתו הפסקנית שוחטת את לבי. מלה איומה היא “ישחטונו”. אינני רוצה לשמוע אותה. פסוק מעיק ומפחיד. על שום מה נושאים בני־אדם עמהם מלים כאלה? הנני כועס על היהודי הזה ועומד בצדו בשתיקה עד שהאזעקה נגמרת. אחר כך הנני שוב ברחוב, אך היהודי ההוא מעל המדרגות הולך בעקבותי, אני רואה אותו, שומע את דיבוריו, עיניו השחורות והעמוקות מסתכלות בי מכל מקום עד היום הזה…

ברחוב ביאֶלאנסקה היתה חנות פרחים. הנני רואה את הפרחים מאירים בעד החלון וממעל לפרחים ראש של אשה יהודית בעלת החנות. היא עצובה מאד. הנני נכנס וקונה שושנים אחדות. כך אני משחק עם עצמי, אך המשחק אינו עולה יפה ואת הפרחים אני מפזר במתנה לילדים, המשחקים בשער הבית שאני גר בו.

חצרי היתה ברחוב אֶלֶקטוֹראלנה מס' אחד־עשר. השכנים היו כמעט כולם נוצרים, שכנים – יחסנים. פקידים גבוהים. עד עתה היו זרים לשכנים היהודים המעטים. אני הנני במשמר האזרחי, נושא סרט על שרוולי. כעת כולנו שוים. ממעל לראשינו, בגובה רב בשמים התכולים הבהירים, נישאים שני מטוסים, הם טסים בגמישות, מבהיקים בלובן־הכסף של גפיהם. לא יאמן כלל שאלה הם גזלנים, מרצחים. אך תותחי המגן יורים אליהם. מסביב למטוסים נראות עננות־עשן לבנות, דומות לבועות־סבון. הילדים שבחצר רצים־מתרוצצים ומשתעשעים, ואפילו המבוגרים נוהגים קלות־דעת ונשארים בשלוה בחצר…

הנני פותח בפקודת־גערה ומגרש אותם אל המרתף. אל המקלט. כעת הגיע תור־השררה שלי. הנני מיופה־כח לגעור בהם, אך הם אינם מצייתים. הנני מגביה יותר את קולי ומוסיף “לעזאזל!”, ואז הם מצייתים. הכל מסתתרים. אני לבדי נשאר בשער. הנני עומד על משמר ה“אנושות”, “ממונה” בעל “שררה” – אוי ואבוי לשררה זו, – ובקושי אני עומד על רגלי. עייף אני עד קצה גבול העייפות. עייפות משונה, מכרסמת. מאז אזעקת־המלחמה הראשונה ועד היום הזה נמשכת אצלי אותה עייפות־עופרת עצמה. אפשר לשאול אותי, מאין לי עייפות זו, ואפשר לעשות חשבון: עייף אני מחיי, הנושאים עליהם ובתוכם את המעמסה של תקופות־סער כה רבות. הייתי לפעמים משתתף עצמי במאבק ולפעמים הייתי רק מסתכל. מהפכת “שנת החמש” – אותם ימים עלו לי במחיר רב: מאסר, מכות ואחר־כך מלחמה מרה על הקיום. רעב. ועל כולם, להיות סופר יהודי. גם זה אינו דבר קל. מלחמת “שנת ארבע עשרה”, אז הייתי בן עשרים ושמונה שנה. יבורכו העלומים! אז נטלתי על כתפי הצעירות את המלחמה בכל העולם כולו ויצאתי ועברתי ברוסיה הגדולה והרחבה. סבלתי ושמחתי בכל מה שהחיים הושיטו לי. נאבקתי עם המחסור ולא נתתיו להכריעני. אחר־כך חייתי חיי חייל, משמעת קשה, חזית רומנית, חפירות ורקיע ממעל לראש, ואחר־כך מהפכת קרנסקי, ואחר־כך מוסקבה ומהפכת לנין. עולם שקע וחדש לא עלה עוד במקומו, וכך הוכרחתי לרחף בין שני עולמות ולשמור על עצמאותי האישית, היקרה לי מכל…

כן. במלחמה ההיא הייתי בן עשרים ושמונה, וכשפרצה מלחמת היטלר היה מספר שנותי בדיוק כפול: הייתי בן חמשים ושש. אז הרגשתי, כי אין לי עוד כלום חוץ מהעייפות. הכל היה כבד. הכל מעמסת־יתר. משהו משך אותי לישיבה, לשכיבה. הוי, להרדם, לשקוע בשינה…

אילו הצטרף לעייפותי יאוש מן החיים, היה קל לי הרבה יותר. ישנם אמצעים, כיצד להפטר מן החיים ומתלאותיהם. אך החיים הם נכס יקר, כלפי החיים נשארה בי סקרנות עד לכאב. אהבה לטבע, לתמורות קיץ וחורף, סקרנות למאבק בני־האדם, בוז לשקר… אך מה אעשה בעייפות? ואולי אני שוב רק משלה את עצמי? אולי אינני חלש כל כך?

מאגודת הסופרים שלחו לי פתקה, שבשעה שלוש יוצאים כל חברי האגודה לעבודת התנדבות. צריך לחפור חפירות מגן וכל אחד חייב להביא אתו מעדר. רצתי וקניתי לי מעדר ובשעה שלוש בדיוק כבר הייתי באגודה. אחר־כך יצאנו לעבודה. תמונה מקורית: אנשי־העט היהודיים נושאים בידיהם אתים במקום עטים. סטופניצקי הזקן נושא עמו מעדר, וכן פרופוס, אלחנן צייטלין, פייטנים ורפורטרים – להקה שלמה…

את החפירות חפרנו לא הרחק מבית־החולים היהודי ברחוב צ’יסטה, שם היו הרבה מגרשים ריקים ובוסתנים. לי ולחברי נפלה בחלקנו כברת־אדמה קשה, שלא קלטה את להב המעדר. במקום ההוא נמצא קודם לכן בית־חרושת לזכוכית, והקרקע היה מלא שברי־זכוכית, וקשה היה לעבוד שם. אני עבדתי והרגשתי, שבכחותי הגופניים אעזור אך מעט מאד לניהול המלחמה. בסוף נפצעה ידי, חבשו את פצעי ושוב נסיתי לחפור, אך זה לא היה אלא נסיון אכזב… הבטתי כה וכה. אלפים ואלפים חפרו בשקידה. רובם יהודים בעלי קפוטות ארוכות, זקנים לבנים וזקנים שחורים. כולם שותקים ושפתותיהם מהודקות, כנפות קפוטותיהם מופשלות לצדדים, הציציות מגולות והאבל נסתר. האנשים רצו לעשות משהו, לעזור במשהו… בין הסופרים שלנו היטיב לעבוד מכולם אלטר קאציזנה. הוא היה צמחוני, ואנו התלוצצנו בו:

– מאכילת גזר וסלק יש לך כוח גדול כל כך?… הוא לא השיב לנו כלום והוסיף לחפור.

יהודים, חבורה גדולה של יהודים, כולם חפרו את האדמה. היו ביניהם ראשים יפים, אביונים אכולי־רזון, יהודי־גמרא, חכמים, פני שיבה הדורים, ולהם קמטים של עקשנות והתמדה בנות אלפי שנים. שתיקת־פלדה נבונה השתררה על החבורה, אף כי מסביב שלט הפחד.

מחלון פתוח של בית רחוק יצאה צריחתו של רדיו, אחר־כך ניגש איש אל חבורתנו וסיפר:

– הרדיו מן החלון ההוא דרש דרשה מלייפציג, גרמני, הוא אמר, שהיהודים חופרים כעת בוארשה חפירות־מגן, ובכן ידעו־נא היהודים, שהם חופרים קברים לעצמם.

הסתכלנו איש ברעהו, מישהו הפליט אנחה, איש אחד ניסה לפטור את הענין בבדיחה והמעדרים המשיכו לעבוד. מהנדסים הורו כל הזמן, איך צריך לעבוד, אנחנו בעצמנו לא היינו בקיאים בכל זה די הצורך…

לפנות ערב שוב הייתי בחצרי ושוב היה תורי בשרות הפיקוח מטעם המשמר האזרחי. כעת היתה שלוה כל־שהיא, זה כמה שעות לא היתה אזעקה. האנשים עמדו בחצר, בשער, על המדרגות ועל הגזוזטרות. הנוצרים התרועעו מאד עם השכנים היהודים המעטים. הם חשבו, שהיהודים יודעים יותר מהם. אחד מהם שאל אותי:

– מה אומרים בחוגים שלכם?

עניתי לו בבת־צחוק:

– אתם עדיין סבורים, שיש לנו איזו חוגים מיוחדים, ובכן עלי לומר לכם, כי רק תלאות יש לנו ולא יותר.

לאמתו של דבר לא ידע שום איש, היכן אנו עומדים בעולם, מה מצבנו ומה עתידנו. בבוקר דברו בעיר, שהגרמנים כבר נכנסו לצ’נסטוכוב, ואם אמת הדבר, הרי כבר מאיימת סכנה ישירה על וארשה. אך איש לא ידע את הדבר בודאות. האנשים היו מלאים פחדים, אך עוד האמינו באיזה נס שיתרחש. בינתים היה כל אחד מרעיל את נפש זולתו בעיניו העגומות. הבריות היו משרכים דרכם בחצר, במדרגות, מאזינים לכל מלה ולכל רחש בפחד עצור…

בשעה מאוחרת בערב שכבתי מת למחצה על דרגש במעון בעלת־ביתי הזקנה. בבוקר נתתי לה כסף, שתקנה צרכי מזון מכל מה שתוכל להשיג, כי כבר דברו שניכר המחסור. כעת ערכה על השולחן קונסרבים, קופסאות, סוכריות, אורז, גריסים. היא דברה אלי משהו, ספרה לי בכמה עלה כל דבר ודבר… 

למי היה איכפת כל זה?

אני רציתי לישון, לשקוע אי־שמה עמוק ולהרדם עד יציאת־הנשמה. חולשה גופנית השתררה עלי כולי ובנפש דקר משהו כמו מחט, נוגע בכל רגע נגיעה מכאיבה ומזכיר את המצב…

והנה צילצל הטלפון. כבר השעה אחת עשרה בלילה. מי מצלצל בשעה כה מאוחרת? ובזמן כזה? אני, בעלת־ביתי, בתה ובנה ואיזו שכנה שהשתקעה אצלנו – כולנו קפצנו אל הטלפון… אני שומע את שמי. משהו נאמר לי:

– קח את מזוודתך הקטנה שבקטנות ובוא מיד לאגודת הסופרים! אל תספר לאיש…

– מי מדבר?

– אינדלמן.

השיחה נפסקת מיד. רגע אחד אני המום, אינני מבין כלום. עוד רגע, וכבר אני מבין את הכל: מפנים את וארשה. יוצאים מוארשה. אינדלמן הוא יושב־ראש התאגדות העתונאים, הוא לא יפליט מלים מיותרות…

מפנים את וארשה…

וכאן עומדים לידי בני־אדם. רוצים הם לדעת. על מה דברתי זה עתה. שואלים הם בעינים נפחדות. בשפתים רועדות:

– מה קרה?

– לא כלום, מזמינים אותי להתיעצות באגודת־הסופרים.

אני לא אגלה לאנשים הללו את הבשורה האיומה. הבה יישנו עוד בלילה זה בלי שידעו את הידיעה השחורה. רגע שקלתי בדעתי את המצב, מה אמר אינדלמן? לקחת את המזוודה הקטנה ביותר. אין לי צורך במזוודות. דומני שזהו פיקוח נפש, שאלת חיים ומות, ומה ערך במצב כזה למזוודה ולבגד? די לי בגופי, בנשמתי, בעייפותי. צנחתי וירדתי חרש במדרגות. יצאתי אל חצר האפלה, אל הרחוב השחור באפלתו. אף זיק אור לא נראה, אפילו לעשן סיגריה אסור היה ברחובות וארשה בלילה. אך את הדרך לאגודת הסופרים מצאתי. הייתי בקי מאד ברחובות האזור היהודי של בירת פולין.

בית אגודת הסופרים היה מלא. כל המנורות דלקו. כל העינים יקדו. לא הייתי צריך לשאול שאלות רבות. הבינותי את הכל. נודע לי, שהממשלה יוצאת ללובלין, היא לוקחת עמה ששים וחמשים עתונאים, חמשים נוצרים וחמשה עשר יהודים. אני לא נמצאתי ברשימה, אך חשבו, שמא יוותר מישהו מן החמשה־עשר שלנו על הנסיעה, ואז יתפנה מקום בשבילי. זה הדבר שלמענו הזמינני אינדלמן.

באגודת הסופרים בלילה ההוא. זה היה הלילה האחרון, שבו נאספו באגודה חברים כה רבים. אחר זמן נותץ הבנין וחדל מהתקיים, יחד עם אגודתנו כולה, עם ספריה היקרים ועם ארכיונה החשוב.

לעולם לא אשכח את השעה הטראגית האחרונה בבית האגודה. החברים שהיו צריכים לנסוע באו עם נשיהם, וכמה מהם הביאו עמם גם את ילדיהם. וכאן התחילו מתיעצים ונמלכים בדעותיהם: לנסוע או לא לנסוע? לא היתה פאניקה, לא היו עצבים מרוטשים. בשלוה, בקרירות־רוח מעשית, ביראת־כבוד עצומה של אדם מול אדם ניתקו כאן חיים מחיים. היו הנשים מיושבות עד לידי חכמה, עד למסירות עליונה. הם הבינו את המצב לאשורו. אך בכל זאת היו נדנודים לכאן ולכאן. לא קל היה לאיצ’ילה לחפרד ממשפחתו היקרה. אפשר עשר פעמים שינה את החלטתו. הנה הוא מחליט לנסוע ותיכף אחר־כך הוא מסתלק מן הנסיעה. וכך גם ניימאן שלנו, וכך פלינקר, נח פרילוצקי, סטופניצקי. אך אין להרבות כאן בשיקולים. בשעה שתים־עשרה כבר צריכים כולם להיות במקום הריכוז. מוכרחים להזדרז ולמהר. כל הזמן נשמעו הפסוקים הקצרים:

– אני הולך…

– אני נשאר, ויהיה מה שיהיה.

הרגעים היו כבדים ולוהטים כמו עופרת מותכת. הראשון שהסתלק מן הנסיעה היה אהרן איינהורן, אחריו חיליניביץ'. ברגע האחרון, כשניגשו כבר אל הדלת ויתר גם אינדלמן, ועל־ידי כך נתפנה מקום בשבילי. ברגע האחרון ניגש אלי מנחם פלאכסר ואמר:

– גם אני הולך…

– הכיצד? – שאלתי – הלא רשיון הממשלה הוא רק לחמשה־עשר יהודים…

– אם כן אהיה אני הששה עשר.

והוא צדק. הוא עבר אתנו את כל הדרכים. עוד אחד ניגש אלינו והתחנן בקול נמוך:

– קחוני אתכם…

זה היה לוונשטיין, המזכיר האחרון של אגודת הסופרים. אך לא היה ביכלתנו להושיעו. והוא היה אחר־כך מן הראשונים שנרצחו.

* *

אמרו לנו, שלא נלך בקבוצות גדולות, שלא נדבר בקול רם, כי וארשה אינה יודעת עדיין כלום, וארשה אינה רשאית לדעת שכבר מתחיל פינוי העיר. לכל אחד מאתנו היתה בשורה זו כמהלומת רעם! ביום החמישי למלחמה כבר מפנים את עיר־הבירה. זאת אומרת שהסכין כבר פגעה בלב־לבה של פולין; זאת אומרת, שמלחמת־הבזק הגרמנית אינה התפארות שוא, ולא אגדה…

בחלקי נפל ללכת עם העתונאי והמתרגם הצעיר מנחם פלאכסר. הוא נשא אתו מזוודה כבדה למדי ובחושך עיכבונו משמרות־צבא פעמים אחדות והוא היה מוכרח בכל פעם לפתוח את מזוודתו ולהראות את מטענו.

בגלל מזוודתו הכבדה הוכרחנו שנינו ללכת לאט, וזה הרגיז אותי: כיצד נותנים בני אדם את דעתם על בגדים והבלים אחרים, בעת שצריך למלט את הגוף ואת הנשמה?

אפילת־אימה היתה שרויה על הכל, שלות־זועה של עיר־המיליון. הרחובות – מסדרונות שחורים. לאן הם מוליכים אותנו! אך לאט־לאט התרגלו העינים לחשכה, התחילו מסתמנות תבניות הבנינים הגדולים שברחוב קרולבסקה, הנה הגדר הגבוהה של הגן הזאכסי, משוכה גבוהה ושחורה של מוטות ברזל. הגן הזאכסי… היתה לו היסטוריה מיוחדת גם בשביל היהודים. במאת השנים של הכיבוש הרוסי בפולין לא היו רשאים לבושי־ארוכים להכנס לגן צבורי זה: אחר־כך, עם תקומת פולין, אחרי מלחמת־העולם הראשונה, בוטל האיסור. ובשנים האחרונות שלפני המלחמה הזאת שימש הגן הזאכסי כעין מדחום: אם יהודים טיילו בו בשלוה, היה זה סימן שהתעמולה הצפעונית שקטה ורפתה, וכשהיו היהודים מונעים רגליהם מ“הזאכסי'”, כבר היה ידוע לאן הרוחות מנשבות, גן סמלי היה זה בשבילנו…

אך כעת לילה וחושך, עתה המעת־לעת החמישי של המלחמה. אנו נפרדים מוארשה ואין העיר יודעת כלל, שנפרדים ממנה. וארשה היתה שקועה בשינה. אף דלת, אף חלון לא נפתחו. אף אדם מהבתים הנמים לא ידע, שהחותמת השחורה כבר הוטבעה על העיר. חלומות עליזים ודאי שלא חלמו בחדרי משכבם, אך המציאות היתה עוד רחוקה מדמיונם. אנחנו היינו הראשונים שפתחנו ביציאה.

נקודת־הריכוז שלנו היתה בפרבר הקראקובי, בשער בית העתון “קוריאר ווארשאווסקי”. עתון זה היה אצילי־אנטישמי, והעובדה, שמקום הפגישה לעתונאים וסופרים יהודים ונוצרים נקבע כאן, היה סימן שכבר נעשינו שוים.

השער היה נעול. דפקנו ואמרנו את שמותינו. פתחו והכניסו אותנו. בפנים כבר היו אנשים לא־מעטים. בקימור השער אור דל מאד. אנשים ומזוודות. אנשים וילקוטי־גב, צללים מחרישים. מלה לא נשמעה כמעט מפי אדם. ולשם מה הדיבור? באותו רגע די היה בהרהורים. הלא כאן נפרדו מן הבית, מן המשפחה, מרכוש, ממקורות־מחיה, מן הנוחיות, ויותר מכן: מתקופת חיים שלמה. כאן היו עתונאים פולניים מפורסמים ועתונאים יהודים מפורסמים.

אחדים הביאו עמהם את נשיהם, בתקוה שיעלה בידם לקחתן עמהם. הנה עומדת אשתו של וולקוביץ', אחוזת עגמה, ילקוט גדול על גבה. תמירה, יפה וחוורת, חוורת מעייפות, מאימה ומהאור החוור שבקימור השער… מחכה היא להחלטה: להצטרף לנסיעה, או לחזור הביתה באפילת הלילה, הביתה, לבדה…

ההחלטה היתה בידי מועצת המיניסטרים. מועצת המיניסטרים נמצאת במרחק כמאה צעדים מבית “קוריאר ווארשאבסקי”, לשם רץ וולקוביץ', ולשם רצים גם אחרים. השער שלנו נפתח ונסגר בלי הרף. גם פלאכסר עדיין לא היה בטוח ברשיון להצטרף לנסיעה ברכבת הממשלה, ולכן רץ גם הוא אל מועצת המיניסטרים. וגם אותי סחב עמו. אחרי כברת־דרך של אפילה עבה נכנסתי לתוך בנין מלא אור. הדלתות והחלונות מוגפים ומוסכים, אך כל המסדרונות והחדרים היו מוארים בהדר רב. אור בהיר, אור חגיגי. הדבר עשה עלי רושם כמו בית־חולים שטוף־אור, בו צריך לעשות מיד, בו בלילה, ניתוח דחוף, ניתוח מסוכן עד מאד…

אנשינו רצו מחדר לחדר, אל פקידים גבוהים וגבוהים־מאד, אל מיניסטרים־למחצה ומיניסטרים־ממש. אבל אף אחד לא קבל רשיון מיוחד להצטרף לנסיעה. התשובה היתה אחת:

– אין מקום, אין ואין.

פלאכסר זריז־התנועה נסע בכל זאת אתנו. גם כעשר נשים נוצריות נסעו, נשי עתונאים, שהתעקשו והצטרפו למסע. אשתו של וולקוביץ' נפרדה ופנתה לחזור הביתה. עודני זוכר, באיזו עצבות יצאה משער הבית.

אחר־כך קמה מהומה בשער. עתונאי פולני זקן התעלף. הביאו מים והשיבו את רוחו. ראיתי חוורון־מות בפניו של האיש הזקן, – כיצד יוכל איש כזה לשאת את התלאות של נסיעה כזו?

סמוך לשעה אחת בלילה זזה תהלוכתנו בדרך אל חחנת־הרכבת המזרחית של וארשה. כעת היינו כשמונים איש. רובם אנשים קשישים, רק מעטים ביניהם צעירים מבני חמישים. כל אחד מהם סחב מזוודה, חבילה או ילקוט־גב. משום כך צעדו לאטם. משמרות־צבא עיכבונו לעתים קרובות, אך מיד הרפו ממנו. יחסנים אנחנו… עתונאים, סופרים. ליד גשר־קרבדז' נתקלנו במשמר צבאי גדול מאד, אך גם כאן ניתן לנו מיד מעבר. גשר־קרבדז' היה תמיד מפחיד במקצת בשגב ממדיו, בכובד ברזלו, בקומתו שעל המים. כעת, בלילה הזה, הטיל עלינו הגשר אימה ממש. כולנו הרגשנו את הפחד הגדול והחרשנו. חושך, אפלה, מתחתינו התהום האפלה של הנהר, ולפנינו? מי יודע, מה מצפה לנו לפנינו? באמצע הגשר עמדו קרונות־טראם. זה ליד זה; כל הגשר היה מלא קרונות כאלה. איש אחד הסביר לנו, שהקרונות הללו נועדו להיות מיתרסים נגד הטנקים הגרמניים. כל הקרונות מצויידים במוקשים והם מחושמלים.

עברנו את הגשר.

המחצית השניה של וארשה, פראגה, גם היא היתה שרויה באותה אפלה. פה ושם מכוניות צבאיות, עגלות־אכרים טעונות חבילות. כל אלה עמדו בלי תנועה. על העגלות ישנים חיילים, וכן על הגשר וליד העגלות. הלכנו אל תחנת־הרכבת המזרחית. זוהי כברת־דרך ארוכה – שנים־שלושה קילומטרים. בלי המזוודות זהו מהלך מועט, אך עם המזוודות – דרך אין־קץ.

ואני מטיל שאלה לתוך החבורה:

– בני־אדם! המזוודות הללו על שום מה?

ואחד משיב לי בשאלה:

– ואתה לא לקחת אתך כלום?

– לא! לא לקחתי כלום, ומתוך כוונה תחילה: בדרך כזו אני רוצה להיות חפשי ואני רוצה שגם ידי תהיינה חפשיות, יהיו הבגדים כפרתי…

– אבל…

– הניחו לי, אגיד לכם את האמת, אני נושא אתי מטען כבד למדי: את שנותי, את המהפכה הרוסית הראשונה, בית־כלא, מכות, רעב, מלחמת־העולם הראשונה, שרות בצבא, טיפוס, דיכוי, ואחר־כך את המהפכה השניה עם כל הנדודים והטלטולים שבעטיה, ובאמת אינני זוכר אפילו שנת־שלוה אחת בחיי. הלא החיים עצמם הם המטען הכבד ביותר…

הפסקתי את המונולוג שלי ואיש לא הוסיף עוד לשאול אותי שאלות. זמן רב הלכנו אילמים. פתאום קרא האחד:

– סטופניצקי! היכן סטופניצקי?

קולות אחדים קראו את שמו, אך תשובה לא באה. אני ועוד אחדים רצנו חזרה ומצאנו אותו נושם ונושף בכבדות ליד מזוודתו. לסטופניצקי בן הששים ושמונה לא היה עוד כח לסחוב את מטענו, ובכן נשאתיו אני לאורך כברת דרך וחייכתי במרירות אל עצמי: לא רציתי במזוודה של עצמי, וכעת יש לי מזוודה זרה. ומאין באו לי כוחות כה רבים? הלא לפני שעות מעטות שכבתי בחדרי כמו כבול בעייפות איומה, וכעת מהלכות הרגלים, הן סוחבות את עצמן ואני סוחב מזוודה כבדה. בלבי התרעמתי מרה על סטופניצקי זה, אך נזכרתי. שפעמים אחדות כבר כתב מאמרים טובים על אודותי, ובכן יקבל־נא כעת את גמולו בטרחתי זאת.

בכניסה לתחנה בדקו את התעודות של כל אחד מאתנו לחוד וכל אחד הוכנס לחוד. בעת שנכנסתי פנימה, לא ראיתי תחילה אף אחד מחברי, כולם כאילו נבלעו בתוך המון־האדם הצפוף שנמצא שם. המנהרות של בית־נתיבות ענקי זה, האולמים והמסדרונות מלאים אדם עד כדי דחיסות. פקעת אדם, והפקעת זזה הפקעת הלכה, זחלה, הרימה ידים ורגלים. רצתה ללכת אי־שמה, לסדר משהו, להשיג משהו, אך הכל נשארו עומדים במקום אחד…

מסביב עלטת־אפלולית. אויר מחניק עד לעלפון. התמונה נראתה איומה ודמיונית. גיהנום ממש. אנשים לאלפים, רבים מהם שכבו על הקרקע, על הספסלים והשולחנות, על המדרגות המוליכות אל הרציף, מקום שם עומדים הקרונות, כמעט כל אלה היו פליטים שהובאו מפוזנאן. צעירים וזקנים, אצילים, פקידים, חיילים פצועים פצעים קלים, מלחים, שוטרים. כולם ציפו להמשכת הפינוי, להסעתם הלאה, אך המכונה, מכונת הארגון כבר נתקלקלה. הדרך נאטמה ללא זוז אפילו עד ליציאת נשמה. והקהל הזה – מקצתו שכב על הקרקע, על הרצפה המזוהמת, מקצתם ניסו לזוז. ועוד אחרים, החזקים שבהם, פסעו ודלגו על גופים חיים כמו על שקי תפוחי־אדמה. אך גם המעטים הללו היו כמו שבויים, כי לא יכלו להגיע לשום מקום. בראותי תמונה כזו לפני עיני, כמעט שפרחה נשמתי ממני. היכן הם כל החברים, העתונאים היהודים והנוצרים? האם כבר נדחקו כולם לתוך הרכבת? כבר הם נוסעים ואותי השאירו כאן? חלחלה ומרירות אחזוני. רוצה אני לרוץ, להחיש את צעדי, אך הודפים אותי אחורנית, הודפים אותי ימינה ושמאלה. הנני מציג את רגלי על נפשות חיות, ילדים, נשים זקנות. כמה מהם ישנים, ואחרים גונחים. בתוך האפלולית תופס מבטי אדם שנרמס, ולמראהו נופלת עלי אימה חשכה. וכאן מהלכת אשח זקנה, שערותיה לבנות, עיניה פקוחות לרווחה, נראית כמטורפת מחמת יאוש, והיא מהלכת וצועקת:

– בעלי נוטה למות, אולי ראה מי מכם כומר? בעלי גוסס, הולך למות…

איש אינו שומע לה, אף מבט אין שועה אליה. בצפיפות הלא־אנושית זו שררו רק יאוש קר, טמטום החושים, קפאון. באחד הרגעים הללו הרגשתי, כי הנה בא קצי. מכאן לא אצא עוד, כאן ירמסו אותי יחד עם רבים אחרים. כבר הייתי מוכן לכך. בתחילה כאב בנשמה, אחרי כן בא יאוש… אשתרע כאן ואפח את נפשי, והקץ לכל…

פתאום אחז מישהו בכתפי. נחרדתי וראיתי את פלאכסר.

– הי! היכן הם כולם?

– אינני יודע… היכן גוטליב? היכן יאושזון? ודאי גם הם נדחקים ונחנקים בתוך ההמון כמו כולם…

– ואני חשבתי, שאתם כבר נסעתם והשארתם אותי, אין בי עוד כח.

לא הרפינו עוד זה מזה. פשוט מאד: אחזנו איש ביד רעהו, לבל נאבד עוד זה מזה. בדרך זו מצאנו שלישי ורביעי מבני חבורתנו. מעתה אחזנו בחזקה איש ברעהו, לבל יבלענו הים הזה שנית. חיפשנו את הנותרים, קראנו את שמותיהם בקול רם, ממש כמו במדבר, ממש כמו ביער. מזמן לזמן היה עונה לנו הד… שמחנו לכל חבר שמצאנו תוך החיפושים. גם בקבר חי ושומם כזה יש קורטוב שמחה… ואתה, בן־אדם, מה לך עוד?

אחר־כך, אחרי כל היסורים, אחרי כל החיפושים והשאלות נודע לנו, כי הרכבת שנועדה להסיע אותנו מכאן נמצאת לא בתחנה המזרחית, אלא בתחנה הדנציגאית.

בשורה איומה.

אך אסור לבזבז זמן בהרהורים יתירים. מלחמה כעת, מלחמת־בזק, מלחמה טוטאלית. אנחנו מוכרחים להמשיך את דרכנו. אכן נכמרו רחמינו על רגלי עצמנו, אך מוכרחים אנו ללכת, מוכרחים, מוכרחים…

כעת שוב עמדנו לפני מבחן קשה. אנו מוכרחים לחלץ את עצמנו מתוך בית־הנתיבות ולצאת לרחוב, וזה לא היה מהדברים הקלים. במשך הזמן הלך גוש־האנשים ונתהדק ונתמזג ונידבק יותר ויותר. אנחנו, חבורת העיתונאים, נדחקנו אל פתח היציאה וגל־אנשים חי דחק אותנו חזרה. כאילו רצו לעכב אותנו. השארו כאן אתנו, החנקו והתמעכו ונפחו את נשמותיכם אתנו יחד…

אנחנו לא רצינו בכך. במרפקים, במעט כעס והתרגשות – יצאנו אל הרחוב. שקט ודממה. רוח קלה, אויר, כוכבים… אך לפני העינים עוד ריחף¹ הגיהנום של תחנת־המזרח, גיהנום ממש… רק אנחנו ידענו על כך – וארשה הגדולה היתה שקועה בשינה…

יצאנו החוצה מבית־הנתיבות המזרחי ורצינו לראות בכך אות לטובה. אם יכולנו להחלץ מקלחת־גיהנום כזו, אולי נצליח גם הלאה. ושוב רחוב, אויר ואפילה. להשיג עגלה לנסיעה, זהו דבר שאפילו אין להעלותו על הדעת. אנו הולכים ברגל, לפנינו מהלך ששה או שבעה קילומטרים עד בית־הנתיבות הדאנציגאי, את כל וארשה צריך לעבור. אין ברירה, אנו הולכים וההליכה ודאי היתה קלה יותר, אלמלא היו מזוודות בידי חברי. בלבי רגזתי עליהם. על שום מה ולמה המטען הזה? למה צעדים אטיים כאלה, כשאפשר להלך במהירות, בצעדים גבריים ולהגיע במהרה ככל האפשר אל בית־הנתיבות. נאמר לנו, שרכבתנו נועדה לצאת בשעה ארבע, ואולי נאחר אותה? והגרמנים? מי יודע אותם, עד היכן כבר התקרבו הטנקים שלהם אל העיר?

וכל זה בשל המזוודות… החיות חכמות מאתנו, בעת שהיער שלהן עולה באש, הן נמלטות במהרה מתוך היער הבוער, אינן לוקחות עמהן בגדים, ולא לבנים, ולא אנפילאות־לילה, ולא פיז’אמות.

אני כשלעצמי מהלך במהירות, אך מה התועלת בחפזוני? הן מוכרח אני לעמוד כפעם בפעם ולהמתין לחברי, וסבלנותי קרובה להתפקע. כל הזמן נדמה לי, שאני הנני החלש שבהם, הרגשתי רעה עד מאד. הכל נראה לי בצבעים שחורים, והלא כעת באו רגעים, שבהם חייב אדם להיות חזק משהוא באמת, להתרומם מעל לעצמו ולהאמין אפילו בדברים שמחוץ למציאות. הנני מחפש לי הרגעה, הנני מבקש לי ניחומים. הן צריך להשלות במשהו את הנשמה. מה נשאר לי עוד? איזה טוב יש עוד בעולם? מחשבתי עוברת ביעף על היום האחרון. הנני נושא תחבושת על ידי הכואבת, שנפצעה במשך היום, בשעה שעבדתי בהכנת חפירות־המגן. אחר־כך, לפנות ערב, עמדתי על המשמר, שמרתי את חצרנו, אחר־כך, בבית, הייתי עייף עד לכלות הנפש, אחר־כך בשעה מאוחרת טילפן אלי אינדלמן, שאבוא מיד לאגודת הסופרים, משום שיוצאים את וארשה. חבר יקר הוא אינדלמן, הוא נזכר בי בשעה כזו, כשכל אחד דואג אך לעצמו. מחשבה זו והרגשה זו היו לי קרן־אור יחידה לנשמתי האפילה ברחובות האפלים של אותו לילה וארשאי אפל.

צעד אחר צעד, צל אחר צל – הגענו אל בית־הנתיבות הדאנציגאי. כולנו הגענו וכל המזוודות הובאו לשם. אך התחנה היתה שוממה וריקה. ניגוד בולט לבית־הנתיבות המזרחי. שם היה המון אדם צפוף ודחוס. כאן אין לראות אפילו צלו של אדם. המזנון נעול, מסדרון־המעבר אפל כמעט. הננו רצים ומתרוצצים ומחפשים פקיד, הן רוצים אנו לדעת. היכן הרכבת שלנו ומתי היא יוצאת לדרך? אין איש שישמע את שאלתנו. הננו פותחים דלת של משרד, המנורות דולקות, אך אדם אין; הננו פותחים את דלת חדר־הטלגרף. המכונות עומדות במקומן, אך אדם אין. חשבנו, כי הנה כבר הגיע הרגע האחרון, עוד מעט והאויב יכנס, ואחרוני הפקידים נמלטו על נפשם. אך האויב עוד לא בא

והפקידים כבר עזבו את העבודה. הם עזבו את משמרותיהם משום שהאנדרלמוסיה כבר התחילה. סוף־סוף מצאנו פקיד, אך הוא לא ידע כלום, לא על רכבתנו ולא על שעת צאתה.

כך שוטטנו זמן מועט, עד שיצאנו מבית התחנה אל הרציף. על הפסים עמדה רכבת ארוכה מאד, קרנותיה אפילים, ובראש הרכבת שני קטרים גדולים. מכונאים לא היו בהם, אף כי בתנורים יקדה האש והתיזה גיצים.

פתח ואמר אחד החברים:

– אולי זוהי הרכבת שלנו?

באותו רגע כאילו צץ מתוך האדמה קונדוקטור נושא פנס עמום והודיענו:

– לא! רכבת זו היא לא בשבילכם, רכבת זו היא בשביל מיניסטריון־החוץ…

– בשביל מי? חזר ושאל אחד מזקני העורכים הפולנים.

– בשביל מיניסטריון־החוץ…

– אני “מצפצף” על מיניסטוריון־החוץ שלך…

ואחר פנה בקריאתו אלינו:

– חברים! הכנסו לתוך הקרונות… אנו נסע ברכבת זו, כולנו! לתוך הקרונות!

בקיצור ובפסקנות אמר את דבריו, אך ה“צפצוף” שלו פרץ בשריקת־קור לתוך נשמתי. הבינותיו יפה: בפולין כבר אין ממשלה, אף כי שם במועצת־המיניסטרים עוד רועשות הלילה הפעולות בפעם האחרונה… כבר אין פקידים, אין תכנית ואין סדר. כל מה שיעבור עלינו מעתה, תלוי במקרה, אך ורק במקרה.

נכנסנו לקרון אחד ולקרון שני. התישבנו. עייפים, עייפים עד מות. ישבנו באפילה, עישנו ואת ניצוצות־האש הזעירים של הסיגריות כיסינו בכפות־ידינו. ישבנו והחרשנו. הלילה מסביב החריש. כל בניני התחנה היו עטופים אפילה של אימה. לילה משונה, לילה של ערב־אסון… ובכל זאת נרדמו חברים אחדים, ואחד או שנים אף נחרו להנאתם בקולי־קולות. אחרים רצו והתרוצצו לשאול מאדם שיימצא להם על דרכם, הינתן לנו לנסוע ברכבת זו? ומתי נזכה לנסוע?

אני ישבתי בפינתי והאזנתי לדממת הסביבה. העיקה עלי עמידתה של הרכבת. כל רצוני היה בדבר אחד: שהרכבת תרוץ ותרוץ ותצא לגמרי מוארשה, מפולין, מאירופה, מן העולם. בראשי זחלו זכרונות המלחמה הקודמת ואיומיהם של מחוללי המלחמה הזאת. לא מחשבות היו אלה, אלא שלשלאות־הרהורים, שכבלו את הגוף והנשמה. אימה ופחד מפני יום המחר, ויום המחר, אותו היום החדש כבר זוחל על פני האדם. כשהבטתי החוצה מבעד לחלון ראיתי עוד רכבת על הפסים. הרכבת ההיא היתה מלאה וגדושה בני־אדם. אך כולם שתקו בהתאפקות עצומה, כאילו נאסר עליהם הדיבור, כאילו כבלה האימה את שפתותיהם.

השחר האיר והלך ובסוף האיר הבוקר לגמרי. בא היום. – תנועה פה ושם. העורך שוואלבה היה גרגרן כהלכה וכוס־קפה היה מכנה בקיצור של חיבה: “קאווקה”. הוא הראשון שהריח, כי המזנון נפתח ואפשר לקבל שם משהו להחיות את הנפש. רצנו אל המזנון, ואמנם כן: כאן אפשר היה להשיג קפה, חלב וביצים, נקניק, גבינה – אחרי לילה כזה… המאכל והמשקה היו מרעננים ומחיים את הנפש ממש. גוטליב יושב ליד שולחן, אני עומד בצדו ושנינו שותים קפה. מצב־הרוח השתפר אצל כולם וגוטליב נענה ואומר לי:

– אכן לא רע כל כך.

רגע של אשליה: אנחנו עתה נוסעים בדרך. נשתה קפה כדי רויה ונמשיך את נסיעתנו. ופתאום… רעם־תותחים מעל לתחנה, מעל לראשינו. זה היה קולם של תותחי־המגן שקבלו את פניהם של אורחי הבוקר אשר ברקיע. בנין המזנון נתמלא אנשים רבים ועיניהם מלאות אימה. כל הבנין רועד ורועדים גם גופינו הנלאים מאפס־שינה. אנו מאזינים. היריות נמשכות, אך בתוך רעם זה שומעים אנו ברור את נהמתם של אוירונים אחדים. היא נוקבת עד מוח העצמות, ומנקבת את קורטוב השארית של אומץ האדם. עוברים רגעים, אך יש רגעים, שהם ארוכים לאין סוף. נהמת מדחפי המטוסים מחניקה את הנשימה. נהימה… כך נוהם המות ואנו מחכים לבואו. פתאום משתתק הכל, המטוסים שוב אינם נוהמים, תותחי־המגן אינם רועמים עוד. דממה… בתוך דממה זו חושק לו אחד מאורחי המזנון לפצח קליפת ביצה. אפשר שבאמת רצה מאד לאכול, או שעצביו הוליכו את ידו לאשר הוליכו. איך שהוא וכל הקהל צרב אותו במבטי זעם. שמעו והשתוממו, משוגע כזה. כאן טסים אוירונים גרמניים מעל לראש, כאן רודף המות, והוא מפצח לו ביצה לאכול…

באה דממת ארגעה. רצנו אל קרונותינו ושם הבטנו החוצה בעד החלונות. צפינו לרגע שבו תזוז הרכבת סוף־סוף. אחדים מחבורתנו רצו בלי הרף אל פקידי הרכבת, ואפילו טלפנו העירה, צילצלו אל מיניסטר או לאדם קטן ממיניסטר, עד שנודע לנו, כי אמנם כן הוא: ברכבת זו עתידים אנו לנסוע, ואנו נשארים בקרונותינו. אבל מתי יהיה הדבר? כאן סכנה להשאר. בית הנתיבות הדאנציגאי עומד ליד גשר גדול, הוא נמצא לא הרחק מהמצודות העתיקות של וארשה ומבניני בתי־חרושת גדולים…

מתי נסע סוף־סוף? לא שמנו עוד לב לכך, שככל שרכבתנו תמהר לנסוע, יטוס האוירון במהירות גדולה יותר…

אותו בוקר ובקרים דומים לו השאירו במוח קטעים מעורבבים בתוהו־ובוהו, פירורי זכרונות מעורבים בכאב ובאימת זוועה. באותו בוקר הועמדנו במבחן הראשון של חויות אימה וסכנה, וברצונו של המזל הטוב עמדנו במבחן. בכל עשר–חמש־עשרה דקות רעמו תותחי־המגן והמטוסים נהמו, פעמים מרחוק, ופעמים מקרוב מאוד. כל פעם היו האנשים רצים מהקרונות להסתתר אי־שם. פעם נשארתי לבדי בקרון. הכל מסביב ריק ואני כאן לבדי עם אימתי… הבטתי החוצה בעד החלון וראיתי שלושה מטוסים. ומסביבם עננות־עשן קטנות של פגזים מתפוצצים. השמש זורחת ברקיע הבהיר. המטוסים טובלים באורה, טובלים ונעלמים לרגע, אך מיד מוציאים שוב את ראשיהם החדים כמו תמסחים במים. התפוצצות אדירה אחת, שניה, שלישית. העולם מתנודד. הנני רואה מרחוק בית־מגורים גדול, קיר מלא טורי חלונות, קיר־החזית זע, גוחן, אינו ממהר לנפול, לאטו לאטו הוא משתחוה. אחר־כך מתרומם שם במקום ההוא ענן־אבק גבוה ונרחב…

ועוד התפוצצות, אדירה מן הקודמת, קרובה מן הקודמת. אינני יכול לשאת עוד, ואני רץ מתוך הקרון. באותו רגע עוברים מטוסים אחדים מעל לתחנה ויורים עליה במכונות־יריה. אני שומע את קול הכדורים בהחבטם בגגות הקרונות, באספאלט של רציף הרכבת. ואני רץ. רצוני להגיע אל בנין. והנה מאחורי קיר קופץ ויוצא פקיד רכבת, אדם קשיש, הוא אוחז בי וצועק בגערה: – הנשתגעת?

כוונתו היתה לעבירתי על חובת הזהירות.

אינני זוכר, אם נכנסתי בעצמי, או שהוא נשא אותי לתוך בנין קטן, בו היו מונחים כלי־ברזל, שעובדי־הרכבת משתמשים בהם. שם היו עוד אנשים אחדים. חוורים עד מות, דוממים בשתיקה, וממעל לנו נהימה ורעם. בכל הרעמים והשאונות כבר התרגלתי, אך למטוס יש שאון ונהמה הממיתים כל תקוה. השאון והנהמה בשעה שהוא סובב לאחוריו. אז שואגים מדחפיו בניסור קהה, הממית את הנשמה. את השאגה הזאת המציא השטן עצמו ונתנה במתנה למלאך־המות, שיגדיל בה את עינויי חלליו לפני נטילת נשמתם…

רגעים רבים כאלה עברו עלינו בבית הנתיבות הדאנציגאי ואחת היתה התקוה, הצפיה, התפילה: לעבור את הגשר בשלום ולהיות בעבר השני של הוויסלה. האימה אינה יודעת יפה את האסטרטגיה. והפחד אינו יודע חשבון, הפחד מאיץ רק להסתלק ממקום הסכנה הראשונה ובזה בלבד כבר רואה הוא את ההצלה…

הרכבת זזה. אך לאטה, לאטה. אף כי מסביב כה רבה הסכנה, זוחלת הרכבת לאטה. זה נראה כמו “להכעיס” מר. ליד הגשר, ליד גשר־הרכבת השחור, הריהי עומדת. שוב רעם־יריות. אזעקה קצרה. אחר זמן מועט שוב סובבים הגלגלים. הננו כבר על הגשר, וכבר אנו באמצעו ומעל לנו מתחיל רעם־פרא, תותחי־המגן פועלים, כאן בקרבתנו, בצדי הגשר. ואנו רואים את התותחים המוסווים ואת צואריהם הארוכים, הדקים. המטוסים עטים אל הגשר, זה נתח התאוה שלהם, ואנו הננו בעצם טבורו…

יש רצון לקפוץ לחלון ולזרוק מבט החוצה: איך נראה הדבר, היכן אנו נמצאים? אך איש מונע את רעהו מזה. כל אחד חרד לזולתו, והאימה שרויה עליהם. הפחד הוא דבר אנושי, אך אדם יכול גם לשלוט על עצמו ועלי לקבוע: אנשינו החזיקו מעמד יפה. ריסנו את עצביהם והתגברו על הפחד ככל האפשר…

דומני, שחדוה שקטה אפפה אותנו בעת שסיימנו את המסע על הגשר. הננו בעברו השני של הנהר. מסביב שדות ריקים. שדות סתויים, שמש הבוקר מכסה אותם והם שרויים בשלוה. בשלום, כמעט באידיליה. הלילה מפחיד והיום מרגיע באשליות. אפשר שהכל יסתיים בכי טוב ובמהרה והעולם יחזור לתקונו, עולמנו הקרוב לנו עם ידידינו וקרובינו, עם ענינינו שלנו. בקרון שלנו מדברים בקול רם יותר. שוואלבה מחוה איזו דעות רמות, וברנרד זינגר דוחה אותם בצחוק־ביטול פסקני. רגע שוכחים את המצב לאמתו, דומה. כאילו מתווכחים באגודת־הסופרים הורשאית או בבית־קפה, אך הרכבת עומדת לעתים קרובות מאד. שוהה בכל מקום זמן רב. נוסעת קילומטרים אחדים בשעה ועומדת. שוב עומדת. אנו יוצאים מן הקרונות ורואים שרכבתנו ארוכה מאד. לאדם כמוני בא החשק לספור, כמה קרונות יש לה לרכבתנו. וספרתי אותם: שבעים ושנים…

ורק ארבעה קרונות היו תפוסים בכל הרכבת, שנים תפסנו אנחנו, העתונאים והסופרים, ועוד שני קרונות תפסה מערכת העתון הצבאי “פולסקה זברוינה”. ולא יותר. ששים ושמונה קרונות היו ריקים לגמרי. הסתכלנו בקרונות הריקים ונתגרה בנו רצון לצחוק צחוק מר ולבכות בכי מר. כמה אנשים היו יכולים להמלט ברכבת זו וכמה נשי העתונאים ועוד חברים סופרים יכלו להנצל…

ששים ושמונה קרונות ריקים… ואתמול בלילה כמה נאבקו בני־אדם על מקום, כמה התחננו והתדיינו, בכו והתחננו.

כעבור זמן נודע לנו מפי מכרים שונים, שיצאו אחרינו מפולין, שבוארשה סיפרו אגדות על הרכבת שלנו. סיפרו שאנו קיבלנו הספקה מכל טוב, שנסענו בקרונות־שינה הדורים, שנסע ונגיע יחד עם נשיא המדינה ועם המיניסטרים לרומניה ומשם לאמריקה…

כך היו מספרים…

 

פרק שני: רכבת העתונאים    🔗

ואחר־כך, כשאיש בפולין לא קיבל ידיעה על אודותינו, המציאו סיפור אחר, שמטוסים גרמניים הפציצו את רכבתנו וכולנו נספינו. סיפור־מעשה זה נמסר בידיעה טלגרפית בעתוני אמריקה וארצות אחרות.

ולאמתו של דבר נסענו בקרונות של המחלקה השלישית, קרונות גסים ולא נקיים ביותר. את נשיא־המדינה לא ראינו. עד רומניה היתה הדרך רחוקה ועד אמריקה רחוקה עוד יותר. אנו נסענו ללובלין. מטרתנו היתה להגיע ללובלין. בזמנים כתיקונם היו נוסעים ברכבת מהירה מוארשה ללובלין שלוש שעות. ואנו שרכנו את דרכינו ימים אחדים.

רכבתנו יצאה מוארשה תוך רעם של פצצות, תוך יריות תותחי־המגן, וראינו לפנינו שדות, יערות, אופק ברחב… ניגשנו לחלון והבטנו החוצה. אור הבוקר הסתוי סינוור את העינים. הסתיו הפולני… לפני שנים רבות קראתי תיאור של מבקר־אמנות ונוסע איטלקי, בו סיפר, שבפולין מצא את הסתיו היפה שבעולם והלל מאד את היופי הזה. ואכן יש בו, בסתיו הפולני, מידה גדושה של יופי נסוך־שלוה. ודאי גורם לכך המקום הגיאוגרפי שפולין תופסת, בין צפונה למערבה של אירופה, גורמים לכך גם היערות הרבים שפולין עשירה בהם, הבוסתנים, שפע האילנות עטורי העלים. ובבוא הסתיו מתחילים האילנות במשחק הגוונים, למן גוון הלימון ועד לאודם־הדם…

והנה בסתיו זה באו יחד עם עלי־הזהב הראשונים גם המטוסים המלבינים בלובן הכסף. מכסיפים בגופיהם המבהיקים השתקפו בחלל המלא נהרה. המטוסים הראשונים שהתנפלו על פולין היו ברובם מתוצרת מפעל “סקודה” הצ’כי. הרקיע כאילו הבהיר את עצמו בשבילם. השדות היו יבשים וחלקים לפני הטנקים והתותחים של הגרמנים, חלקים, כמו ריצפת אולם־ריקודים. גם הטבע היה נגדנו…

רכבתנו יצאה מוארשה אל מרחבי השדה. אך השדה הטיל אימה, הרקיע הבהיר הטיל אימה. הרגשנו את הסכנה. ככל שהתרחקנו מוארשה, כן גדלה הסכנה. רכבתנו נסעה מעט ועמדה הרבה, נסעה קדימה ונדחפה אחורנית. הנה התחנות הקטנות, מעונות־הקיץ שלנו: מדז’ישין, מיכאלין, סווידר. אוטבוצק. אדם משלנו היה שם מאות פעמים. נאות היער שימשו תוספת לוארשה היהודית. באוטבוצק התגוררו כמעט כל הסופרים היהודיים. שם מת נומברג, ספקן פיקח זה זכה, למזלו, ולא הגיע בחיים לפשיטת־הרגל הגדולה ביותר של האדם המודרני. באוטבוצק מת גם העורך נח קארלינסקי, הטהור בטהורים, היפה בנשמות היהודיות שפגשתי מימי…

לאוטבוצק היו באים היהודים למרגוע. ביער עמדו חוילות. בכמה חוילות היו מתפללים כשהחלונות פתוחים. ביחוד בשבת. יער. אילנות ויהודים עטופים טליתות… הם עולים בזכרון, הם מרחפים לפני העינים והלב כואב..

חלפו שעות ומימי לא האמנתי ששעות יכולות להיות ארוכות כל כך. שעות איומות, כבדות, כבדות כעופרת. כולנו היינו עייפים מהלילה הקשה שעבר עלינו, אך הקהל שלנו החזיק מעמד יפה, הן הנוצרים והן היהודים נשאו בעיניהם רצינות עמוקה עד לפרישות מחברה, עד להתעמקות של הגות אצילית. איש־איש בתוך עצמו… איש לא גילה לזולתו שום התרגשות, אף כי בלבו של כל אחד יקד הכאב על הפרידה מהקרובים לו. אי־שם, ליד תחנת פילאווה או סאבאליאֶוו, הגיע לאזנינו שאון מטוסים אחדים, שהיו קרובים מאד והם הולכים וקרבים עוד יותר, וכבר הם ממעל לראשינו. לא ידענו, מה עדיף? להשאר בקרונות, או לרוץ אל השדה, אל היער…

יצר הריצה ניצח. הסתערנו כולנו אל השדה. רצנו בלי נשימה. והמטוסים? הם פנו להם בכוון אחר לגמרי. כעבור רבע שעה שוב קפצנו מעל הרכבת, שוב פחדים ושוב הצלה. אינני זוכר. איפה עמדנו אז. עד כמה אנו רחוקים מוארשה ועד כמה אנו קרובים ללובלין. הסדר הרגיל של היום הופרע, המהלך הרגיל של המחשבות נסתבך בפקעת וניטמטם מחמת אימה, מחמת מרירות. כבר מצאנו על הפסים עוד רכבות, ובהן אנשים רבים, רכבות לפנינו ורכבות מאחורינו. וארשה כבר התחילה זזה במנוסת הפינוי. אך הרכבת שלנו היתה יחסנית. רכבת העתונאים. קהל גדול מילא את הקרונות הריקים שלנו. הכל ביקשו לנסוע אתנו, משום שחשבו כי אתנו תהיה הנסיעה מוצלחת יותר. אך המטוסים אינם יודעים יחסנים, הם מפחידים את הכל ויכולים לרסק את הכל. כששוב נראו שדי פלדה אחדים, כבר פרצה מתוך רכבתנו להקה עצומה של בני־אדם. הנוסעים החדשים כיסו חלקת־שדה גדולה. הכל רצו אל היער, והיער רחוק מאתנו כשלושה־ארבעה קילומטרים. אך זהו מקום המחסה היחיד. שאר השטח פתוח וגלוי, כמו תהום. הכל רצים, ואני שומע: אחדים נושמים בכבדות, ואני רואה: אחרים נופלים וקמים שוב. הנני רואה אחד בעל־מום, רגלו האחת ארוכה מחברתה ומעוקמת, מראה משונה, טראגי־קומי, הרגל הבריאה נישאת בפסיעה מהירה ונורמלית והרגל העקומה מושכת חזרה… 

רצים. במצבנו כעת נעשתה הריצה סגולת־היכר חשובה. הצפור מעופפת, הדג שוחה והאדם רץ…

בשדה נראה מטוס הרוס, פולני. אנשים אחדים מסתתרים תחתיו. הם שוכחים מה מסוכן הדבר בשדה הגלוי. אני רץ עמהם ופתאום צועקים אלי, שאני בוער באש… בתחילה אינני מבין, מה צועקים אלי. הדבר נראה כהלצה אוילית. אך אמת הדבר: אני בוער, מעילי העליון בוער. מצד ימין מהכיס, עולה עשן, נישא ריח של חריכה… הדבר מתברר במהרה: מתוך התרגשות שמתי את מקטרתי בכיסי, במקטרת היתה עוד אש ובכיס היו פיסות נייר, והאש אחזה בהן, וכעת אני בוער, אך אינני אוכל. הדליקה הקטנה כובתה במהרה ואני מוסיף לרוץ. רצים אנשים למאות, מי במהירות גדולה ומי במהירות פחותה. מישהו זוקף את ראשו ובולש את הרקיע.

בריצה כזו מורגשות שפלות, נחיתות, כניעה של חרפה. האדם של תורה ודעת, האדם של סימפוניות בטהובן, של שירי בודלייר, של גילופי מיכאל אנג’לו… אתה הפכת לכבש־טבחה והנך רץ כמו כבש… וכמו להכעיס, הנני רואה פתאום בין האנשים פרפר לבן, מרחף ומרפרף הוא הפרפר האחרון, שנולד אי־כאן בימי־הסתיו הראשונים, שעודם חמים. קל הוא במעופו, כמו חלום טוב, אך לא לנו החלום. אצלנו ניתכה על הנשמות עופרת כבדה מכל כבד…

אחר־כך יושבים שוב בקרון. מתנהלים ויכוחים, מדברים על רידז־שמיגלי, על בק, על קו־מאז’ינו. אך על הסכנה המרחפת מעל לראשינו אין מדברים כלום. אני רואה בכך דרגה גבוהה של תבונה. לשם מת לזרות מלח על פצעי עצמנו וזולתנו?

הננו כאן בקרון מעורבים כולנו יחד: יהודים ונוצרים, עתונאים סתם ועתונאים בעלי כשרונות מובהקים, יהודים ונוצרים. אתמול היו חיים ברבעים שונים של וארשה, זרים זה לזה, כועסים זה על זה. כעת הם מביטים ביחד החוצה מבעד לחלונות, זוקפים יחד את האזנים, מאזינים… בני־אדם אנחנו וסכנה אחת מאיימת עלינו ומאחדת אותנו. הלואי ואיחדו אותנו קודם לכן החדוה, היופי והיושר שבחיים. לא רק יהודים ונוצרים עיינו² זה את זה קודם לכן. גם היהודי את היהודי. הנה יושבים ממולי דוקטור גוטליב ויוסטמן־יאושזון. עמהם פלינקר, עורך ה“טאגבלאט” האורתודוכסי. פלינקר יושב באמצע, אליו מדבר גוטליב ואליו מדבר יאושזון, אך גוטליב ויאושזון אינם מדברים זה אל זה. זוהי שנאה נושנה, פרי מלחמת שנים רבות, הם תקפו זה את זה בעתוניהם. תקפו, העליבו ופגעו.

כעת נענה ואומר פלינקר:

– מה זה? עדיין אתם ברוגז? חדלו־נא…

שניהם קמים ממקומותיהם ומושיטים יד איש לרעהו בשתיקה. מי יודע, אם אמנם מחלו זה לזה בלבב שלם? שני יהודים בעלי כשרון, שניהם תכולי־עינים, שניהם כבר אינם בתוכנו…

הקרון היה מלא שאון ורעש, אך קמעה־קמעה הוא נעשה בית לנטולי־בית. בית־מעון ובו מומנטים דרמטיים, טרגיים וקומיים. לא הכל נשתמר בזכרון, לא הכל ניתן להעלות על הכתב. רק אפיזודות בודדות אלקט מתוך הזכרון. על מה צוחקים בקול רם כל כך, שם. במחצית השניה של הקרון? הנני מתקרב שמה ונודע לי: וולקוביץ' פתח זה עתה את ילקוט־גבו ומצא בו רק לבנים של אשה. אשתו, שחזרה אמש הביתה משום שלא הורשתה להצטרף לנסיעה, טעתה, נטלה את הילקוט שלו והשאירה לו את שלה…

אחר־כך שוב זחל הקרון ושוב עמד, מקודם עמד לפני העינים יער של עצי אורן, וכעת רואים אנו יער צעיר של עצי־לבנה לבנים. לא רחוק מאתנו עמדה רכבת אחרת, מלאה וגדושה. אנשים נפגשו, ומסרו זה לזה חדשות, חדשות על קרונות מרוסקים על הרוגים רבים. ידיעה משמחת לא הביא עמו איש. והלב כבד עוד יותר, הרגשנו את עצמנו כמו שבויים, אסירים. נדונים. לפנות ערב גובר כוח ההרהורים יותר, ההרגשה גוברת אף היא. הרכבת עומדת ואנו מטיילים מסביב לקרונות, כל אחד בדל מחבריו, כי די לו בעצמו, די והותר. הנה עובר יוסטמן:

– מה טוב לך – זורק הוא כנגדי.

– במה טוב לי כל כך?

– שאין לך אשה וילדים.

– יקירי! בלודז יש לי שתי אחיות ושני אחים, בוארשה יש לי ידידים, ידידים ותיקים. שנים עוברות, עד שאדם מגדל לו ידידים כאלה…

– כן, אבל אתה אינך יודע, אשה וילדים מה הם.

יותר אינו מדבר אלי. הוא מהלך לו בריחוק מה. במקום אחר מהלך כך גוטליב. כל אחד לעצמו, עם הרהוריו. שעת הערביים. הקהל התעטף בשתיקה.

הרכבת נסעה עוד קצת ונשארה עומדת לא הרחק מתחנת ז’ילין. ז’ילין רחוקה קילומטרים אחדים מדמבלין – המבצר המפורסם. הרכבת נכנסה לתוך הלילה, הסתתרה מפני היום המסוער כל כך. הרכבת כבויה. החשכה השתרעה והעיקה על הנשמות. איש לא ראה את רעהו, בכל זאת עוד דיברו איש עם רעהו זמן רב:

– ואני אומר לכם, קו מאז’ינו יציל את העולם.

זהו קול שנישא מתא־הקרון האחרון…

ואם אמנם יציל קו מאז’ינו את העולם, מדוע איפוא לא אעשן לי סיגריה? אך אין מרשים. איש מונע את רעהו מן העישון. אסור להראות לאויב ניצוץ של אש. איש השגיח על רעהו, ובכל זאת גנב איש מרעהו, גנב את גבול השגחתו, ועישן…

גם הלילה הזה לא עבר בנקל. שוב לא ישנתי, ואם עודני על רגלי, הרי זה נס. והלואי שהנס יוסיף להוליכני גם הלאה. לפנות בוקר נודע לנו, שאיננו יכולים להגיע לדמבלין, משום שהמסילה מנותקת. אנו מוכרחים לנסוע חזרה בדרך־עקיפין ללוקוב, ורק מלוקוב ללובלין. ושוב אותו דבר: חצי־שעה נסענו וחמש שעות עמדנו, אך בדרך זו כבר ראינו יותר את המלחמה. כבר ראינו בנינים הרוסים, קרונות הרוסים ומושלכים מעל הפסים. כבר דיברו על הרוגים רבים. רכבות גדולות מלאות בני־אדם נהרסו בהפצצות. כבר סיפרו על אסונות, חורבן והשמדה – ומה יהא עלינו? המטוסים מרחפים כל היום מעל לראשינו. הם יכולים לעשות בנו כחפצם, כי בשדה גלוי אנחנו. שמענו התפוצציות מרחוק ומקרוב, ראינו ענני־עשן עבים. אש בוערת, פולין בוערת, ישובי־יהודים בוערים, העולם נחרב והולך…

רעבים ונפחדים, מצונפים כפקעות בילינו שוב לילה בקרון, אי־שם בשדה. כעת כבר קימצנו בדיבור. הכוחות והסבלנות התחילו כלים…

עם שחר נודע לנו, כי גם דרך זו ללובלין מנותקת. עמדנו שעות רבות לפני לוקוב. אחר־כך נכנסנו חבורות־חבורות אל התחנה. ככל שהתקרבנו אל בנין התחנה, כן גדל החורבן שנתגלה לעינינו. פסים עקורים, פסים מעוקמים כמו כעכים, מכתשים של התפוצצויות, פצעי־אדמה טריים, עמוקים, רחבים. בנין התחנה עצמו עדיין עמד על תלו וחלונותיו מנופצים, והבנינים שמסביב לו כולם הרוסים, קירות שבורים, ארובות בולטות מבתים שהיו ואינם. בקיאותי בעניני מלחמה אינה גדולה ביותר, אך למראה תחנת־לוקוב הבינותי, איזה כוח איום קם למלאכת המלחמה עם כניסתו של המטוס לפעולותיה. הסתכלתי בפניהם החוורים של פקידי הרכבת שהתלבטו מסביב לחורבות. האנשים היו מהוממים, מטומטמים, לא הבינו מה שואלים אותם, ואנו לא הבינונו מה הם משיבים לנו.

אך אפילו להסתכל בחורבן זה לא נתנונו. מישהו צעק:

– שוב הם באים…

שלושה מטוסים נראו. הם היו עוד רחוקים. אך להם אין מרחקים. זאת כבר ידענו. רגע, תנועת־רפלכּס של אימת־מות – ורגלינו התחילו נושאות אותנו. הלאה מן התחנה, הרחק ככל האפשר! כאן גדולה הסכנה ביותר. ניתקנו ונבדלנו זה מזה. תוך ריצה עוד ראיתי את הפרופיל של נח פרילוצקי, ראיתי את גוטליב בעברו, ועוד אחד או שנים מחברינו. אך מיד אחר־כך מצאתי את עצמי בשדה תפוחי־אדמה. הקרקע נתפרך תחת רגלי. הריצה היתה קשה אך האימה אינה שואלת שאלות… היא נושאת את האדם כמו רוח.

זוכר אני, כי תוך ריצה מילמלתי לעצמי פסוק אחד:

– הנה, הא לך!..

הנני משער, שבפסוק זה היתה הבעת אירוניה על עצמי ועל הכל. הא לך העולם החדש על כל הישגיו על כל התקוות לזמנים טובים יותר ולבני־אדם טובים יותר…

לתחנת הרכבת של לוקוב התקרבו מטוסים ולהקת בני־אדם נשאה רגלים בריצה, ואני עמהם. מסביב שדות ועוד שדות. העיירה לוקוב רחוקה קילומטרים אחדים מהתחנה. העולם, המרחב, הרקיע – הכל היה פתוח, גלוי, ואתה פרוש כנפים וטוס מפה אל המרחקים המבורכים. אך טוס טסנו בלי כנפים, רק ברגלינו בלבד, והן מתעייפות כה מהר. התעכבתי קצת, כדי נשימה, והבטתי כה וכה. מצדי עמדו נוצרים אחדים. פתחתי את פי, רציתי לשאול משהו, כנראה גם הם רצו לומר משהו. פתאום, באורח בלתי־צפוי, נרעד האויר אתנו יחד.

מטוס… נמוך מאד, צל גדול בטירטור אדיר עבר מעל לראשינו. עבר, סבב ושוב היה מעל לראשינו. לאזנינו הגיע קול יריות. ירו אלינו מן המטוס במכונות־יריה. השתטחנו על הקרקע, בבקיעים של שדות תפוחי־האדמה. כשהטלתי את עצמי על הקרקע שלחתי מבט־חפזון למעלה, הצצתי לתוך דמותו הארורה של המטוס, ראיתי אדם מסתכל למטה אל הקרקע, ראש, חלק של פרצוף מכוסה משקפים גדולים. הגרמני היחיד במשך כל ימי המלחמה, שראיתיו במו עיני…

הסיבותי את פני למטה וכבשתים בקרקע. האם הייתי אז שקט ברוחי, או נבהל עד מות? האם הרהרתי במשהו? איננו זוכר כלום, אך לעתים קרובות נדמה לי, שעד היום עודני מרגיש את הריח הטרי של הקרקע, ריח לחלוחי־חמים, ריח־אדמה, המזכירנו את הנצח ומבטל את כל מאבקינו על ארץ זו.

קמתי מעל הקרקע והנוצרים האחדים שהיו אתי קמו אף הם. הסתכלתי בהם והם פרצו בצחוק, בראותם באיזו צורה משונה נתלכלכו פני, בעת שהשתקעתי עד חטמי לתוך האדמה. הם עשו אחרת, שכבו על הקרקע ופניהם למעלה, כעת היה להם נושא לצחוק. הבה יצחקו להם, הייתי מסכים שכל העולם יצחק לי, ובלבד שהעולם עצמו ישאר שלם…

המטוס נעלם ואיננו. בשדה השתררה דממה. אנשים הראוני את הדרך ללוקוב. הלכתי דרך השדות אל העיירה הזאת. לא ידעתי, היכן כל חברי: לא ידעתי, היכן נמצאת הרכבת שלנו. השעה היא לעת־עתה רק שמונה בבוקר, וכבר טעמתי מנה כה גדולה מן היום הזה. אני עייף ולא רחוץ, מלוכלך בעפר ובאבק. בכל זאת ברוך יהיה הרקיע הבהיר. הנני מהלך ברגלי שלי, הנני רואה את העולם, הנני חי ורוצה להמשיך ולחיות.

מסביב לי דממה. אין כאן אלא הטבע, וכמה הדר בו, נהרה חגיגית כמעט. ברגע כזה צריכה להוולד חדוה בלב, אך מיד, בין־רגע נערפת חדוה זו בידי הרעיון האכזרי של המציאות. הנני הולך אל העיירה, וכבר אני רואה סימנים של ישוב: בדרך מונח כר קרוע, כר מזוהם, מגואל בדם, ליד הכר שפוך חלק מנוצותיו, גם הנוצות מגואלות בדם… מי יודע מאין נתגלגל הכר לכאן?

הרחוב הראשון והבתים הראשונים. חצאי בתים, רבעי בתים מנופצים, מנותצים, חורבות טריות קורעות לב, שרידי ארובות, חצאי קירות. ההרס בצורתו המשונה, עד לקאריקאטורה, עד לגרוטסקה, גזרי קירות נראים כמר סאטירים מגודלי זקן, במקום אחד נראה גזר של קיר כמו טור שינים רקובות… ואני הולך ומסתכל. אדם מהלך, ונדמה שאין הוא רואה את החורבן, והראיה: הוא ממשיך את דרכו. אך רבונו של עולם! בלב מקנן נחש והוא אוכל את הלב. מה קטן וחלש לב האדם ובכל זאת יש בו מקום לנחשים כה רבים. כן, לבו של אדם אין לו שחר.

בצדו האחד של הרחוב נשארו כמה בתים שלמים. באחד מהם חנות קטנה של נוצרי. נכנסתי ומצאתי שם סיגריות, גפרורים ושוקולד. הסתערתי על השוקולד בידי המסואבות, ובעלת החנות מסתכלת בי, מדברת ובוכה:

– מה יהא עלינו? אתמול עוד עמדו ממולנו בתים שלמים, היום כבר אינם, ילדים ומבוגרים נהרגו, גם לי יש ילדים, מה יהא עלינו בעוד שעה?…

ככל שהיא הרבתה לדבר ולבכות, כן גדלה התרגשותי באכילת השוקולד ובסוף פרצתי מן החנות. רצתי אל המרכז של לוקוב. הנה הוא הרחוב הראשי, רחב, ארוך, אך כל הרוחב והאורך מלאים וגדושים בני־אדם, עגלות, מכוניות, בצפיפות רבה. הלכתי עשרה צעדים, עשרים צעדים… יותר אי־אפשר, פתאום ראיתי את עצמי כמו שקוע בתוך בוץ, בתוך עיסה סמיכה של בני־אדם. הנני מדשדש על מקום אחד, אין לפסוע קדימה ולא אחורנית, לא ימינה ולא שמאלה. ראשים חיים, עינים חיות, ידים ורגלים מתנועעות אצל בני־האדם, אך כולם יחד הם כמו קיר מת. לוקוב היה המקום שבו עבר נחשול ראשון של זרם הפליטים. כאן, ברחוב הארוך והרחב, הצטופפו אלפי שוטרים, שומרי בתי־סוהר, פקידים מכל הסוגים. סוהרים, מהנדסים, דוקטורים. היו ביניהם פרצופים יהודיים רבים, היו מכרים, מכרים למחצה. החליפו שאלות־שלום בנענועי־ראש אלמים, והמשכנו להתנועע בתוך נחשול־האדם הדחוס. לא! אי־אפשר לספר, מה צפוף היה שם, באיזה חוסר־אונים התנועעו ברחוב הזה. יתכן, אילו צילמו את התמונה בסרט, היתה מתקבלת בבהירות. במצב כזה היה אדם מסוגל לחשוב שכבר הוא אבוד לנצח… ופתאום – אזעקה. גם ללוקוב היתה צפירת־אזהרה. איזה מין שופר שלא נתבררה מהותו, גניחה, או צווחה חסרת־ישע. וזה צרח בצרידות מעל לראשינו, וההמון ניתק מתוך שיקועו בדחיסות כמו חומה. כל אחד הדף וזרק מעליו את זולתו וכולם התחילו רצים. פתאום מצאתי את עצמי על המדרכה, ומהמדרכה באתי באיזה פרוזדור של בית יהודי. זה היה מקלט, כביכול. נשים אחדות וילדים על זרועותיהן, גברים אחדים, נערה צעירה, יפה, עיניה זרחו והאירו באפלולית. הפחד אסף כאן את כולם. היתה שם גם זקנה אחת, אשה זקנה מאד. היא ישבה על שרפרף ואי אפשר היה להבחין, אם היא רואה בעיניה, או שהיא עוורת. פנים מקומטים, גבות עיניה קרוחות, שיניה נשרו מכבר ואינן. היא מלמלה בלי הרף:

– מה אתם רוצים ממני? מדוע סוחבים אותי?

הנערה היפה פנתה אלי, בהראותה על הזקנה:

– בת מאה ושלוש, אמה של סבתא שלי.

שהיתי עם קהל זה כרבע שעה. האזעקה נגמרה. הפעם עברה בשלום. פרצתי החוצה, אל הרחוב. בתחילה לא היה שם איש, המון־האדם הגדול והצפוף כאילו התעופף ופרח לו כמו להקת צפרים. אך כעת, התחילו כולם כמו צצים מתוך האדמה. הרחוב שוב התחיל מתמלא. אמרתי בלבי: כעת עלי לעשות משהו למען עצמי. אך מה? מה אפשר לעשות?

והנה רואה אני בקרבתי אדם צעיר, רזה, דק ועלוב למראה. ואני ניגש אליו ואומר:

– אתה מכאן?

– כן.

– אולי אתה מכיר מישהו מאנשי המקום, קוראי עתונים, ספרים?…

– אני עצמי קורא עתונים וספרים…

– אם כן אולי תוכל לעזור לי במשהו.

והגדתי לו את שמי.

הצעיר נשא אלי את עיניו וקרא:

– אוי, אמנם כן, אתה הוא זה, הלא לפני שלוש שנים קראת אצלנו מיצירותיך… אוי, מה אפשר לעשות למענך? אוי, צריך להוליכך אל עורך־הדין ביאלוסטוצקי.

והוא מתחיל ללכת אתי. הלכנו כברת דרך והוא עמד:

– חכה כאן למטה!…

הוא רץ ונכנס לאחד הבתים ועלה במדרגות. כעבור רגע ירד בלוית איש צעיר גבה־קומה. הוא היה בלי מעיל. אדם כבן שלושים ולו עינים שחורות ופנים עגולים, סימפאטיים. הוא לחץ את ידי, התבונן בי וקרא:

– בוא ונעלה! תוכל להנפש אצלנו.

בחדרי הדירה של עורך־הדין ביאלוסטוצקי היה הסדר פרוע לגמרי. עסקו כאן באריזה. על שולחן גדול היו מונחים כרים, שמיכות, לבנים, בגדים, מזודות פתוחות וסגורות היו מתגוללות. שני ילדים היו מתלבטים אנה ואנה ואשה עייפת־עינים אמרה:

– בבקשה לשבת!

קפה שחור, קערה מלאה פירות, מלים טובות וחביבות, דברי ניחומים של אנשים, שהם עצמם בצרה ובסכנה. ישבתי על דרגש. הידים, הרגלים, הראש, הנשמה… הכל כאב גדול אחד. כמה לילות כבר עברו עלי ללא שינה, העייפות הגופנית כבלה את מחשבתי. בכל זאת נזכרתי, שבלוקוב צריכים להמצא עוד חברים. רציתי לרוץ ולחפשם, אך הבחור הצנום לא נתנני:

– אוי, אני אביא אותם…

הוא יצא במרוצה. כעבור רבע שעה הביא את גוטליב, אחר־כך את וולקוביץ, ואת יאושזון, ובסוף את שוואלבה ואת וואגמאן.

– והיכן האחרים? – שאלתי.

– הם יצאו אל הרכבת שלנו.

– ומה בדבר הרכבת?

– היא עומדת באותו מקום עצמו, שלושה קילומטרים לפני התחנה. אפשר שבערב תמשיך את הנסיעה. לפי הנשמע מתקנים את המסילה שנהרסה.

לבית עורך־הדין ביאלוסטוצקי נכנסו בלי הרף אנשים מן העיירה והביאו חדשות. הם סיפרו, שהגרמנים כבר עברו את הוויסלה, את הנארֶב, את הבוג. אחר־כך באו אחרים והרגיעו את הרוחות. הגרמנים עודם רחוקים, רק מטוסיהם קרובים. כן, המטוסים. לפנים ניהלו מלחמה ברגלי־חיילים בריאות, כיום יש לאויב ידים ארוכות, ארוכות מאד, אלה המטוסים…

כולנו נתקבלנו בסבר פנים יפות מאד. בלי להתחשב בסכנה המרחפת מעל לראשנו מצאו כולם פנאי בשבילנו, פנאי, מלים טובות ומאכלים טובים, אחר־כך נענה מארחנו ואמר:

– שמעו־נא! סבורני, שהיום עודנו יכולים להשאר כאן.

ובפנותו אלינו הוסיף:

– אתם כולכם עייפים, השארו כאן היום ולינו הלילה, תישנו ותנוחו, תסעדו את לבכם ויהיה לכם הכוח להמשיך בנדודים.

הסכמנו ולא הסכמנו. – בעלת־הבית ירדה במרוצה לקנות מצרכים ואחר־כך התחילה במטבח מלאכת בישול וטיגון. ריח סעודה נדף באויר…

ריח סעודה נדף באויר בזמן של שריפה וחורבן. בכל חצי־שעה ירדנו במדרגות. אזעקה אחר אזעקה. אך תמיד עברו המטוסים האלה, כאילו לא לנו הם מתכוונים. גם בהלותינו עברו ועמהן הלכו להם העצבים וטיפת הכח האחרונה… רבונו של עולם!

מה היא טיגנה שם, אשתו היקרה של עורך־הדין ביאלוסטוצקי, בעיירה היהודית לוקוב? דגים או בשר? הריח היה טעים, מגרה את הנחיריים. השולחן כבר היה ערוך, כבר היתה פרושה עליו מפה לבנה. חכינו רק לשוואלבה העורך, שיצא אל הרחוב להשיג איזו חדשות. פתאום הגיע ומזודתו בידו. כמו רוח־סערה נכנס במרוצה. יוקד בהתרגשות:

– פסי המסילה תוקנו. רכבתנו נסעה לדרכה. כשהגעתי שמה כבר זזה ממקומה. החברים רק הספיקו לזרוק לי מתוכה את מזודתי, כעת הננו תפוסים במלכודת, אנחנו אבודים…

צאתה של הרכבת בלעדינו היתה לנו מהלומה קשה. לכולנו היתה תעודת־דרך משותפת, שהקנתה לגו את הזכות לנסוע ברכבות המדינה, היו לנו אפשרויות, תקוות, וכעת הננו מנותקים מחברתנו ומהכל…

רוחו הנרגשת של שוואלבה פעלה והשפיעה עלינו מאד. קמנו ממקומותינו. הוא סיפר לנו, שהמצב קשה. הגרמנים פרצו את הקו…

איזה קו – לא ידענו. לנו הספיקה המלה “פרצו”. אחת הבינונו, אחת הרגשנו ואחת רצינו: לצאת מלוקוב, להגיע ללובלין ולמצוא שם את חברינו. אנו מוכרחים לשכור עגלון, לשלם לו כמה שידרוש ולנסוע ללובלין. זו היתה דרך ארוכה כמאה קילומטר. ביאלוסטוצקי היקר שלנו רץ לחפש עגלון. בינתים שוב אזעקה, ושוב רצנו להסתתר, ובמטבח שם רחשו מעשי הבישול ורחשו מעשי הטיגון… לא רצה הגורל שנטעם מהמאכלים ההם, אך את הריח הטעים עודני זוכר עד היום חזה, והיטב חרה לי על שהסעודה ההיא לא הגיעה לכלל אכילה, אף כי מאז הפסדתי הרבה יותר…

אזעקה אחת ושניה, ואף כי האזעקות הללו נסתיימו בלא כלום, בכל זאת קרעו את העצבים ואת הנשמה לקרעי־סמרטוטים ובישרו שמשהו עומד להתרגש ולבוא עלינו.

בסופה של אחת האזעקות הייתי הראשון שהוצאתי את ראשי אל הרחוב, ובו ברגע הגיעה מכונית־משא גדולה ואנשים רבים עומדים על רצפתה. בדיוק באותו רגע ובדיוק לפני הפתח שלנו עמדה עגלת־הבנזין הגדולה. אחר־כך חשבתי, שהיה זה מן השמים. התבוננתי באנשים שעמדו במכונית ופתאום ראיתי את אֶלבוים הקטן מוארשה, שהיה רפורטר בעתון האידי “אונזר אֶקספרס”.

במלים קצרות סיפרתי לו, מי אנו כאן ולמה אנו כאן!…

– הצילה אֶלבוים!

עשר דקות של משא־ומתן, מאתים זלוטות לבנזין, או כביכול לבנזין… אין הבדל, וכולנו כבר במכונית. מפי אלבוים נודע לנו מיד, שמכונית־המשא שייכת לשני נהגים. בוארשה החרימו מהם שתי מכוניות, ובכן יצאו לרחובות וארשה פרועי האנדרלמוסיה לחפש צדק, אך הצדק טס במרומים והטיל פצצות. בינתים הבחינו שני הנהגים שלנו ברחוב קרון־משא ממוכן, קרון בריא עם בנזין ועם כל אביזריו. בעלים לא נראו על הקרון, ובכן נעשו הם בעליו, הסיעוהו והוליכו עמהם מוארשה אנשים ששילמו במיטב כספם את שכר הנסיעה…

אך מי יתן ונסע כבר, נתרחק מלוקוב ונתקרב ללובלין. הזמן נמשך ונמשך. אחד הנהגים הלך לחפש בנזין, השני שוכב תחת המכונית ומתקן איזה בורג קטן. בינתים שוב אזעקה. אנו קופצים מעל המכונית ורצים להסתתר במקלט. אנו חוזרים בשלום, בלי לב, בלי עצבים. מישהו גונח שם:

– אוי, איזה יום…

בן־אדם, אל תחטא בשפתיך! היום עוד לא נסתיים, השעה היא לעת־עתה רק שלוש אחרי צהרים.

קצרי־רוח עד כדי טירוף למחצה, עד כדי איבוד החושים, עמדנו במכונית־המשא וחכינו שתזוז ממקומה, שכבר נזכה לצאת את לוקוב. אבל אחד משני נהגינו הלך לחפש בנזין ולא חזר. נודע לנו, שבמקום בנזין מצא מרזח, והרי הוא יושב שם ושותה לשכרה…

והנה הלך הנהג השני לחפש אותו. צרפנו אליו שני מלווים, שישגיחו עליו שלא ימצא גם הוא את היי"ש. בינתים… בינתים מיבבת הסירנה החתולית, ושוב אנו מוכרחים לקפוץ ממכונית המשא ולהתחבא, אוי, סבתא יקירתי, מרים לבית יעבץ, יחסנית גדולה היית כאן עלי אדמות. שמא תוכלי לפעול שם בשמים, שיתנו לי את הכחות הדרושים? מוכן אני לקפוץ ולבקש מפלט אלף פעמים, הכל בשם החיים, אבל זקוק אני לכוחות, לכוחות, סבתא יקירתי לבית יעבץ, אותה אני מזכיר בכל צרותי… הרבה פעמים קפצנו ככה מן המכונית וחיפשנו לנו מפלט. הפחד רחף עלינו תמיד. אבל לעת עתה עבר הכל בשלום, ובינתים כבר חזר הנהג. הוא הביא אתו את חברו השכור וגם לגין גדול של בנזין הביא, אפשר – דלי שלם של בנזין. כפי שנודע לנו, גנב את הבנזין מנהג אחר, כשהלה עמד ותיקן את מכוניתו. כבר היתה שעה ארבע, אחרי ארבע. הרחוב היה גדוש

מכוניות, עגלות ובני אדם. אומרים, שעוד מעט ונסע. עוד מעט… הנהג יושב לו על יד ההגה. עוד רגע…

ובינתים משמיע נוצרי אחד צעקה:

– הם מתקרבים… כולנו הרימונו את עינינו השמימה וראינו ששה אוירונים, שתי להקות בנות שלושה שלושה. ששה בבת אחת – מנה שיש בה כדי להפחיד, כי עד עכשיו היו באים רק שנים או שלושה בבת אחת.

– עכשיו יתרחש דבר מה – אמר אחד.

הצופר התחיל מיבב. הקהל התחיל רץ – שוב קפצנו ממכונית המשא בזריזות יותר גדולה מאשר עד כה.. רצנו לבקש מחבוא. קפצנו זה על גבי זה, מתוך מבוכה וחפזון… ואני? אני רציתי הפעם להיות פקח מן האחרים. לא רציתי להתחבא במרתפים הרעועים של לוקוב. חשבתי שבמרחק מה מן הרחוב המרכזי אהיה בטוח יותר. נכנסתי איפוא לסימטה, נשאתי מבטי אל הרקיע והוספתי לרוץ. עוד סימטה ועוד סימטה. נתעיתי בין הסימטות כמו במבוך זר. מעל ראשי נשמעה הנהמה הזידונית של האוירונים. לפני שידעתי היכן אני נמצא כבר ראיתי בתים בוערים באש, התפוצצויות רחוקות וקרובות אחדות החרישו את אזני כל כך, שאת יתרן לא שמעתי עוד. עתה נמצאתי בקצה העיר. רק בתים אחדים היו לפני. חלקת־שדה מגודרת קנים ובית. בית וחלקת־שדה, וכך הלאה, בין הבתים הספורים האלה רצתי נטול־נשימה, הסתובבתי במעגל של גיהנום. נשאתי עיני השמימה…

שלושה מבין ששת האוירונים חגו מעלי בגובה ניכר. בדיוק מעלי. נדמה היה לי, ששלשתם נשארו עומדים במקום אחד, תקעו עגניהם בחלל האויר, בלב הרקיע הנוהר. רצתי ורצתי ממקום למקום. מישהו צעק לי:

– אל תרוץ, שכב על הארץ.

לא ראיתי, מי הוא הצועק אלי. ובכלל כלום רצתי? רגלי רצו מאליהן כמטורפות. ופתאום – והנה סימטה עם בתים ספורים. באופן בלתי צפוי צצה הסימטה נגד עיני. הרי כבר הייתי לכאורה בשדה – שדה מכל עברים, והנה לפתע – סימטה. אני עובר את הסימטה במרוצה, ויחד אתי רצה אשה, נוצריה. אשה רחבה, באה בימים. היא נושאת סל, ובסל – ראש כרוב, על ראשה – מטפחת של אכרה. את כל זה ראיתי בדיוק. הנוצריה רצה אחרי, או שאני רצתי אחרי הנוצריה. שנינו ברחנו מפני המות… הסימטה נגמרה, הנוצריה פונה ימינה, ואני – שמאלה, בפנותה היא אומרת את המלים האלה:

– אולי יהיה כאן טוב.

והיא רצה הלאה. וגם אני רץ והנה אני רואה חלקת־שדה, ריבוע ירקרק מסביבי – גדר דחויה של תיל דוקרני. אני עולה בריצה על חלקת־השדה ונותן עיני בבית הגדול, בן שתי דיוטות, הנראה מרחוק. אחד הבתים האחרונים בקצה העיר. בית עשוי עץ, שתי קומות, עם הרבה חלונות. רוצה אני להגיע שמה. רגע אחד עולה בלבי הדמיון, כי שם יעמדו לי רוח והצלה. ופתאום רעם־התפוצצות, הבית מתרומם ממקומו ונהפך לתל אשפה שחורה. קורה אחת נופלת לא הרחק ממני. תל־האשפה כבר מוטל על הקרקע. ולהבות בוקעות ממנו. מרוב פחד אני משתטח על הקרקע. אני רואה את העולם, את עולמי, את עולמנו. אני רואה את השמים הנוהרים, רואה אוירונים בפאות שונות של הרקיע, עכשיו מספרם רב הרבה יותר מאשר עד כה. מסביב, מקרוב ומרחוק, בוערים בתים. אני שומע את חריקת בתי־העץ, אני שומע התפוצצויות, מסביב – גדולה התאורה, תאורת הדליקות, תאורה עד כדי חגיגיות,.. הלאה מזה זורמת אמת־מים, הלהבות משתקפות בה. העינים רואות את הכל, כי הפחד תר אחרי מקום מפלט, האזנים שוב שומעות את ההתפוצצויות והרגלים שוב רצות, כאילו היה להן חשבון מיוחד, חשבון הרגלים. אני רץ, ושוב אני בין בתים. עוד בית אחד התפוצץ וקפץ אל על, לא הרחק ממני, ואני ראיתי זאת, ראיתי היטב. ראיתי, ראיתי זוג רגלים באשפה, הייתי אומר: זוג רגלים הפוכות במיוחד, רגלים שוות זו לזו, סימטריות. אחר כך הרביתי להרהר בזוג רגלים אלו, רציתי לזכור אם הרגלים היו מחוברות לגוף, או בלי גוף? לא יכולתי לזכור בשום פנים. הפחד צנף אותי וטלטלני. אבל מתוך הפחד בלעו עיני תמונות מכל הפנורמה. בסובבי בעיבורה של לוקוב, חזרתי פעמים אחדות לאותם המקומות ולא הכרתים, כי השטן עם פצצותיו קרע מהם בינתים גזרים שלמים…

הנה עומד סל, סל שאני מכירו יפה. לא הרחק מן הסל רואה אני אשה, גדולה וכרסנית, אין היא זזה ממקומה. השמלות בוערות עליה. אני נזכר: הרי היתה זאת אותה הנוצריה שרק לפני עשרה רגעים רצה יחד אתי בדרך הקצרה. היא ששאלתני: אולי יהיה כאן טוב? לה כבר טוב עכשיו, טוב לעולמי עולמים…

נזכר אני בתמונות, חצאי־תמונות ורבעי תמונות מאותם הרגעים: הנה רצה אשה יהודיה שעיניה קפואות מפחד. אחריה רץ יהודי עבדקן, הקפוטה שלו מתנפנפת והוא צועק לאשה:

– למה אינך הולכת הביתה?

הנה נפתחה דלת, נער יוצא החוצה. ובידו – פרוסת לחם. הוא רץ החוצה, וצועק: “אמא!” בינתים מתפוצץ הבית ומתפורר… אני עומד במרחק־מה. אני שומע זמזום מעל ראשי. רעש בלתי רגיל, מעין פעפוע, כאילו מטגנים כאן משהו. עוברות כמה שניות, שהיו ארוכות מאד, ואני רואה מן השמים נופלים חפצים משונים – סגלגלים, צרים ושטוחים. אני זוכר אפילו את צבעם – הוא היה חום! דומים היו לצלחות שטוחות וחומות. אח"כ הסבירו לי, שאלו היו פצצות־תבערה מסוג מיוחד… אבל גם בלי ההסברה ידעתי והרגשתי בכל חושי שזהו מות, זהו הסוף. הפחד הקפיאני, הנשמה כאילו מתה בי, רק היסוד הגשמי, הפיסי, עוד נאחז בחיים. במרחק 3־2 מטרים ממני, מימיני ומשמאלי היה המות. מוכרח אני להגיד, שלא אני שעקפתי באותה שעה את המות, אלא שהמות פסח עלי, כמו בכוונה, ובעקשנות סירב להרגני. מימיני ומשמאלי רפרף עלי, ואני לחשתי לי משפט אחד: “הנה אני נהרג”, “הנה אני נהרג”. המשפט הזה לא מש מפי, מלמלתי אותו באופן אוטומטי.

בכוחותי האחרונים, בכוחות לא־לי, נחלצתי ממעגל המות – ורצתי הלאה. עכשיו נמצאתי בסימטה שכל בתיה היו שלמים. סימטה ריקה, ריקה כל כך, שהפחד פחד מפני ריקנות זו. אף נפש חיה לא היתה שם. אין כל סימני חיים. דלתות סגורות. את אחת הדלתות פתחתי בכוח וקפצתי פנימה…

זה היה בית־המטבחיים הנוצרי. ראיתי לפני דמות אדם גבה קומה, ובידו – מאכלת מבריקה, שוחט שתקן וחיור. ראיתי פרה שחוטה, שעינה לטושה עד לזוועה. על יד הפרה, על רצפת־הארץ – עגל שחוט, כבש נחור, ועל ידו – עגל עקוד, אבל חי… נעמדתי לרגע, כולי מוכה קפאון; אבל מתוך קפאון זה הספקתי בכל זאת להבין את המצב: הרצפה היא רצפת־אבץ, רצפה מכוסה דם, חלקלקה, והרי אני אמעד כאן ואפול. ולכן רצתי החוצה מבית המטבחיים, ורגלי נשאוני הלאה. ובפי – אותן המלים:

“הנה אני נהרג”.

דומה שצפור צייצה אי־שם, בקרבת מקום. דומה שדבורה עברה ברחיפה לפני עיני. אבל מה לכל זה ולחורבן שמסביב? על סף הבית מונח מת, אני רואה ידים, כתפים, גוף וידים, אבל הראש מרוסק. במקום אחד מוטלים שלושה הרוגים, בשקט־בשקט, רק אחד מהם מגואל בדם. הנה שם, על רחבה, מוטלת אשה… כשאני³ נזכר היום במחזות־הזוועה, חושב אני מתוך צער, שאילו ידעתי אז שאצא חי מתוך הגיהנום הזה – אפשר שהייתי מתבונן יותר בכל, ועכשיו הייתי מספר על הרבה דברים ביתר עמקות. יש צורך לספר זאת, יודע אני ומרגיש, שלעומת הצרות שעברו ושעוברות עכשיו על אחרים – הרי כל צרותי אז חשובות כקליפת השום. יודע אני זאת יפה. אבל יש צורך לאסוף את היסורים, כגדולים כפעוטים. יש לאסוף אותם ולהכניסם לפנקס הגדול של יסורי־אנוש, יסורים שהגיהנום נראה דהה לעומתם – למען ילמדום דורות ולמען ידעו דורות להתחיל בחיים אחרים…

הרגלים הוסיפו לשאת אותי. להבות־אש לנגד עיני; זכורני, שבמקום אחד, על יד בית, היתה מוטלת פצצה גדולה, עגלגלה, שלא התפוצצה, ועינה כעין הכסף, גדולה כשיעור הירח הנראה בעין פשוטה. הפצצה היתה מוטלת והאירה כברת־קרקע. אפשר היה לחשוב, שהירח נפל מן חשמים מחמת התפוצצויות שארעו… מחמת הזדעזעותה של תבל.

ברגעים האחרונים לא חשבתי עוד מאומה, רק פחד־מות מכרסם קנן בי, ומתוך פחד הוספתי למלמל אוטומטית:

– הנה אני נהרג… אני נהרג…

הרי לא ידעתי, להיכן אני רץ, ועכשיו סבור אני, שאי־ידיעה זו הצילה אותי. שלא בכוונה תחילה עשיתי הרבה זיגזגים בדרכי, וכך עקפתי את המות. אח"כ – שוב ראיתי לפני את הרחוב הראשי. רחוב ארוך־ארוך. ראיתי דלקות בשלושה מקומות. משני בתים עלו תמרות עשן, כמו חיות־ענק שחורות שהגיחו מן האדמה. מעל הבית השלישי התאבכו להבות. הן רקדו את ריקוד־חתונתם, חתונת־האש. שום איש לא כיבה את הלהבות. הרחוב היה ריק מאדם. הרחוב הראשי ניזוק פחות מרחובות אחרים: שלוש דלקות בסך הכל – וזכוכית על המדרכות, עציצי־פרחים שבורים ושורות ארוכות של מכוניות ריקות ועגלות־משא. ריק הוא הרחוב ועזוב. לא פרץ, לא צווחה ולא אנחה. נמלטתי כצבי מיער בוער. נשאתי את עיני השמימה, עיני תרו אחרי אוירונים; אבל האוירונים לא היו עוד. שלוש הדליקות שברחוב הראשי נמשכו. מהרתי להתרחק מן הבית הבוער הראשון. לרוץ לא היה לי עוד כוח… לבי הלם בחזקה, ושפתי עוד הוסיפו למלמל:

– הנה אני נהרג…

זמן רב לא יכולתי להפטר ממשפט מלפף זה…

* *

מן המקלטים ומכל המחבואים לא יצא עדיין שום אדם. רק דמות אחת ראיתי באמצע הרחוב – זה היה כומר פולני. אפשר שהיה שם כל הזמן. קומתו בינונית, כבן שבעים, כנראה, על כתפיו – סודר־תפילה בצבע סגול, ועיניו היו תכולות. עינים תכולות, רעננות ועמוקות…

תכול עינים רענן, כרעננות פרח־הדגניה התכול בשדות פולין. לא חרשתי אותם, את שדות־פולין, אבל הרביתי לשוטט בשוליהם. זוכר אני את הפרחים והדשאים ואת שולי שדות־השיפון; זוכר אני יפה את עין־הענבר⁴ של השבלים הבשלות: זוכר אני את הרוח הקלה…

דמותו של הכומר תכול־העינים צפה ועלתה לפני לפתע פתאום, כשם שפתאומיים היו הפחדים והזוועות שעברו עלי בעשרים הדקות האחרונות. ראיתי אותו ברחוב הראשי של לוקוב, אותו, רק אותו. היחיד, האדם היחיד ברחוב, שבו בערו בתים אחדים, וממנו והלאה נחרבו סימטות שלמות ואנשים רבים נספו. הצלתי את נפשי, אך טרם נרגעתי. הפחד עדיין קינן בי…

הכומר תפס את מבטי, עיניו התכולות והשקטות עכבוני לרגע. מה הוא עושה כאן, הכומר? לאן הוא צועד, בצעד עסקי ורציני כל כך? הוא הציץ לתוך החלונות. הביט לתוך מבואות הבתים. על יד אחד הבתים צמודה אל הקיר, עמדה זקנה יהודיה. ראש־שיבה, קמטים, צער ופחד. הזקנה בכתה. על ידה עמדה נערה, מלאה פחד ילדותי, וגם עיניה בוכיות. הכומר הרגיש בהן, ניגש אליהן ניגב את דמעות הזקנה ואמר:

– תינוקת שלי! הכל יסתדר בכי טוב. הכל יסתדר בכי טוב.

איש זקן אמר לאשה זקנה: “תינוקת שלי”. הדברים נגעו עד הלב וגם כווצו אותו. הוא ניגב גם את דמעות הנערה. ניחם אותן והלך הלאה לחפש. מיד מצא אשה נוצריה עם שני ילדים, גם היא חבויה מאחורי קיר. אחריהן – נער נוצרי יחף, שעיניו הגדולות מבוהלות ושערותיו בהירות, כמעט לבנבנות. הנער התרפק על הכומר ולא יכול להוציא מלה מפיו. הכומר אחז בידו והובילו. פתאום הרגיש בי ופנה אלי אגב חיוך דווי:

– פאניֶה! אדוני החביב! הרי חובה להעניק לאנשים קצת תנחומים… לא כן?

נעניתי לו בראשי והצבעתי על הבית הבוער. על זה השיב הכומר:

– השד משתולל בנפש האדם…

רציתי להגיד דבר מה, אך באותו רגע באה במרוצה נוצריה צעירה ואמרה בחפזון:

– שם, לא הרחק מכאן מוטלים פצועים קשה, מהם גוססים, יש צורך להציל את הפצועים ולתת לגוססים את התנחומים האחרונים. – הכומר הלך שמה…

ברחוב החלו להיראות אנשים שיצאו מן המקלטים. רבים מהם לא ידעו אפילו, מה גדול החורבן כאן. רק עכשיו הם ראו ושמעו את הכל. הכומר הלך ממקום למקום. כאן – גסיסה, ושם – מות. אנקות, בכי, התיפחות חרישית. נדמה היה שהזקן רוצה לחבק בזרועותיו את הכל. לאחר הסערה עשתה חיצוניותו⁵ המפיקה טוב־לב רושם חזק, עצם מראה־פניו הביא נוחם, עיניו התכולות… הוא נחרת בזכרוני, ולא אחת כבר הזכרתיו וספרתי עליו לאחרים. כשאני נזכר בלוקוב, מוכרח אני מיד להזכר בפניו השקטים. הייתי רוצה שיזכרו אותו, אם הוא חי עדיין בדרך נס, שיחפשו אחריו ויודו לו. יודו על רגשו האנושי. ואם איננו עוד בין החיים – יזכרו את נשמתו לטובה.

הנה מרחף לנגד עיני הרחוב הארוך, העזוב, עם שלושת הבתים אחוזי הלהבות. תמרות־עשן עולות מכל העברים. הם באים מן הרחובות הצדדיים הבוערים באש. והרי מכונית־המשא שלנו. היא שלמה על כל חבילותיה ומזוודותיה. בין החבילות מוטלת נוצרית זקנה, בעלת אחוזה מחבל פוזנה. היא סרבה לעזוב את המכונית בשעת האזעקה, באמרה:

– אם רוצה אלהים להמיתני, ימיתני כאן במקום…

מכונית־המשא היתה שלמה. גם החבילות שלמות. גם בעלת האחוזה העקשנית. שערה, שער־השיבה, היה פרוע במקצת. אבל עיניה שקטות, רק נרגזות במקצת. היא מסתכלת באנשים שבאו במרוצה בכעס עצור ושואלת:

– מתי כבר נסע מכאן?

מכל הצדדים רצו עכשיו אנשים אל הרחוב הראשי. כל חברינו כבר נתאספו. אבל לנסוע אי־אפשר, כי במרחק שלושים צעדים מן המקום שבו עמדה מכונית־המשא שלנו נפער פתאום בור, בור לרוחב כל הרחוב והמדרכה גם יחד. כאן פגעו שתי פצצות גרמניות בכביש, זו על יד זו. הן העלו תל של עפר, ועל יד הבור העמוק שכחנו לרגע את הצרות ואת הסכנה והתפעלנו מ“חתיכת־העבודה” שביצע האוירון. קולונל פולני הגיע למקום, גנרל צרפתי בא אחריו, ואחריהם אחדים מעובדי הצירויות השונות ויחסנים אחרים, שגם הם ברחו דרך לוקוב. הם הרבו שיחה על מקרה הבור:

– פגיעה נאה!

אבל אותו הבור חסם בפנינו את הדרך. אין אנו יכולים לנסוע הלאה…

והנה נשמע קול חזק של אדם. קריאה שנשמעה בכל הרחוב. עד היום מצלצל באזני המשפט שנאמר בפולנית:

– דאיצ’י מי לופאטי! (תנו לי את!).

הקול לא היה דומה ל“קול יעקב”, ואעפ"כ יצא מגרונו של יהודי מוולוצלאבק, שמואל וולקוביץ', העתונאי וולקוביץ, בן־לויתנו בדרך. האתים היו דרושים כדי לסתום את הבור, ולו רק בחלקו, כדי שנוכל להציל את נפשותינו ולהמלט מלוקוב.

והנה הופיעו אתים. קצתם הובאו ע“י כבאים מקומיים. קצתם – ע”י אנשים פרטיים. חמשים או ששים איש נגשו לעבודה. אף אני עמדתי ובידי את; אני הייתי עוזר חלש, אעפ"כ עבדתי כפי יכלתי. בשעת העבודה שמעתי מישהו אומר על ידי:

– אדמה יקרה! הפניתי מבטי – והנה הכומר הזקן עומד גם הוא, ואת בידו. הוא שופך את העפר בידיו החלשות, עובד ופונה בדבריו לכולם – ואף לא לאחד. הוא מדבר אל עצמו:

– אדמה יקרה! משולה את לפרה שקטה, הנותנת לכל אחד לחלוב אותה. את משמשת לפריה ולקברים, לחלב – ולדם…

לא כל דבריו הגיעו לאזני, רק את עיניו התכולות ראיתי, והן רככו ושככו את הכאב. עינים כאלו נכנסות אל הלב…

כך סתמנו את הבור בשטח צר. דשדשנו את העפר ברגלים, אח"כ שמנו עליו אבנים גדולות, כדי שהמכוניות הכבדות לא תשקענה בעפר התחוח ולא תתהפכנה. בזהירות־בזהירות החלו המכוניות לנסוע, מכונית אחר מכונית. עברנו בשלום ונסענו בחפזון בכביש המוביל ללובלין…

לאחר כל החויות בלוקוב האומללת, היתה הנסיעה בשבילנו למקור חדוה חרישית, כבושה וחבויה. טוב שאנו נוסעים –זה היה בשבילנו הכל באותו רגע. והרי אפשר היה שהכל יתרחש אחרת. יתכן שקריאתו של וולקוביץ‘: “יתנו לנו אתים!” היא שהצילה את כולנו, כי אלמלא שסתמנו את הבור מיד, היינו מוכרחים לנסוע לא ללובלין, אלא בכיוון הפוך – למזריץ’, ולמזריץ' באו הגרמנים למחרת… לא הודינו אז לוולקוביץ', אנשים היו רחוקים מסנטימנטים באותה שעה…

נמלטנו מלוקוב. מכונית־המשא אצה על פגי הכביש החלק. התפללנו בלבנו שהמכונית תטוס כחץ מקשת. היום כבר פנה – יום כזה… השמש שקעה, כדרכה מימים ימימה, ירדה אל מעונה הלילי. עוד מעט והכל האפיל – חשכה גמורה ירדה, אך לחשכה לא היתה באותו הלילה שום שליטה: מכל צדדים, מזה ומזה, נראו דליקות קרובות ורחוקות. מסביב בערו כפרים ועיירות. עמודי־עשן סמיכים, כמו ראשי־שדים שחורים, חורים, ומן הראשים התפרצו לשונות אש, אלינו, אל האנשים הבורחים מפני האסון… האש בלעה ישובים שלוים ולא ידעה שבעה. משני עברי הכביש ראינו אותה – את התאורה של מלחמת־הבזק. הרי לך כל חלומותיך – על שויון, על שלום ועל אדם נעלה יותר…

במכונית המשא שלנו היינו כולנו שתקנים ומרוכזים. רק אנשים־מספר שוחחו ביניהם. שוואלבה עמד על יד וואגמן, גוטליב, וולקוביץ' וסיפר, כרגיל, את בדיחותיו על מועדון העתונאים שעל־יד הסיים הפולני… הוא דיבר על יו"ר המועדון, באזילבסקי…

אשה נוצריה שישבה על גבי חבילה נשקה בלי הרף לילדתה ומלמלה משפט מקוטע אחד:

– אלוהים! הצל את ילדתי… אלוהים, הצילה!

מזלנו לא מנע מאתנו גם אינצידנט קומי, גרוטסקי: על מכונית־המשא היתה מוטלת כל הזמן חבילה גדולה ומרובעת. אף אחד לא ידע, למי שייכת החבילה ומה צרור בה. פתאום התפקעה החבילה, ומקרביה החלו נופלים כובעים. כובעי־תכלת מרובעים, שאותם נהגו לחבוש השוטרים הפולנים. הקהל חייך, ורבים התחילו למדוד את הכובעים ולחבשם לראשם. כובעים קטנים עם גדולים. הבריות מצאו הזדמנות להתבדח קמעה. זה היה מעין נשף־תלבשות בזעיר אנפין.

מכונית המשא הכניסתנו לעיירה ראדזין, והוציאתנו משם בחפזון. העיירה עדיין לא בערה, הרבה יהודים נמצאו ברחוב. הם הסתכלו במכונית־המשא שלנו, שרבבו צואריהם ולטשו עלינו עיניהם. אלה היו היהודים הפולנים ארוכי־הקפוטות האחרונים, האחרונים שראיתי בקבוצות גדולות כל כך. כאב כיווץ את לבי, אך הנה מכונית המשא כבר מחוץ לעיר, ויש רצון לשכוח את הכל. לא הרבה כוחות נשארו לאדם לאחר יום כזה, באמונה – בודאי ובודאי שלא. קודם כל משתלטת עלינו המחשבה על הצלה עצמית, אנוכית. ללכת, לברוח מפני האסון הנורא, הלאה, הלאה, לרוץ בלי שנביט מאחורינו, לא לחשוב ולא להרגיש. אבל ברגע שנדמה לך, כי הסכנה פחתה – מיד מתעוררת השאלה: לשם מה לך כל ההצלה? אתה רץ אל העולם, והעולם הוא כמו חיה רעה.

בקושי עמדתי על רגלי. נתכנסתי בין שתי חבילות – אלמלא כך הייתי נופל מחמת חולשה. חשבתי מחשבות רבות, והן היו שחורות כענפיו השרופים של עץ. כבר היה לילה, בנשמות אפלות נסענו בתוך האפלה. במכונית המשא לא דיבר אף אחד אפילו מלה אחת. כל אנחה לא נשמעה. בני אדם נרדפים וטרופים מלאי בלהות־חיים.

מראות היום צפו לנגד עיני. עכשיו נזכרתי שפסחתי על גבי חללים. אי־שם, בפינת הנפש, קיננה חדוה לאה על שניצלתי, אבל חדוה זו היתה כמו מורעלת. לנגד עיני עמדו האברך הכחוש. שהוביל את העו"ד ביאלוסטוצקי, וביאליסטוצקי בעצמו. האיש טרח למעני ולמען חברי. ואנו אפילו לא נפרדנו ממנו. אח’כ צפה מתוך האופל דמותו של הכומר תכול־העינים. מבטו התכול היה נחוץ לי עכשיו עוד יותר, כי הלילה היה שחור מסביב, והאנשים במכונית־המשא החרישו. הלילה היה מלא פחד, העתיד היה מלא פחד. לפני ימים אחדים היה לנו בית, וכל אחד מאתנו היתה לו דרך משלו, מטרה משלו, עכשיו היינו כולנו מכווצים על מכונית אחת…

בפנסים כבויים הובילה אותנו המכונית על פני הכביש האפל, ומעולם לא פחד עוד אדם מפני הלילה, כפי שפחדנו אז.

 

פרק שלישי: על הכביש    🔗

ישנם דברים שאיני יכול להזכר בהם בכלל, וישנם רגעים שאני זוכרם במחוּור עד לידי כאב… איני יכול לזכור, כיצד מצאנו בעיר העטופה חושך את יתר חברינו. הכל היה כבוי, דלתות נעולות, רחובות זרים – אין להציג בהם את כף הרגל. אותו ליל־האפלה נמחה מזכרוני כליל. זוכר אני רק את הבוקר. לובלין שרויה ברעש ובטרדת־מלחמה. מכוניות למאות ולאלפים ברחו מוארשה ומפולין כולה. בלובלין חשבו להתעכב. אולי להשאר בה? אולי יעלה בידי הצבא הפולני לחסום את הדרך לפני הגרמני לכל הפחות לזמן־מה?

אבל כאן בלובלין נודע לאנשים, שמן ההכרח לנוס הלאה. הרי קבוצת־העתונאים שלנו חשבה גם היא להשאר בלובלין. במועצת המיניסטרים אמרו, שהממשלה תשאר כאן. מכאן ינהגו את המדינה. כאן יוציאו לאור עתונים, והכל יתנהל כסדרו. אבל זה נשאר בגדר משאלה גרידה. ידי האוירונים הגרמנים הגיעו לכאן ומכאן והלאה. לובלין הופצצה בלי הרף. לא זכינו כאן להרבה מנוחה. לובלין סערה כים. העיר היתה מלאה פליטים, רובם עשירים, עשירים מופלגים. מכוניות טרזניות תפסו הרבה רחובות. הבורגנות הפולנית התרכזה כאן. נשים עשירות, תמירות. רבים מהם היו מקושטים בבגדים יפים. מצויידים במזוודות נאות, קרחות על ראשם. מזודות כל־בו וארנקי־מסע. רגע אחד אפשר היה לדמות שזהו טיול של בעלי אחוזות; נדף ריח תמרוקים, הורגשה ההתיהרות, פרי השובע והתענוגות של אתמול. בני אדם מסכנים! כמה קומטו ודוכדכו רבים מהם לאחר זמן קצר. כמה קברים השאירו מאחוריהם בארצות הצפון הרחוקות.

בלובלין חיפשו אפשרות להמשיך בנסיעה. האסון היה נעוץ – בחוסר בנזין. הכל התרוצצו וחיפשו בנזין, אבל לא הכל מצאוהו. בעד בנזין שילמו בפרוות יקרות, ביהלומים, בכלי־זהב. בעד בנזין נעשו בני אדם שותפים לבעל מכונית והיו נמלטים יחד אתו. אדם שלא חלם מימיו שתהיה לו מכונית משלו, מוצא לו מלוא הדלי בנזין, יוצא לרחוב וחושב: בנזין כבר יש לי, איפה אמצא עכשו מכונית? והוא היה מוצא אותה בעד “מעות קטנות” אצל אדם שלא היה לו בנזין. הרבה מכוניות נשארו בחוצות לובלין ורב מהן מספר המכוניות שהתגלגלו בכל כבישי פולין…

העתונאים שלנו התאספו בבית קפה, שם התיעצנו, מה לעשות. היו עדיין משרדים ממשלתיים שונים בעיר והנה רצנו אליהם לקבל אינפורציה ועזרה. הרכבת שלנו כבר עברה למקומות אחרים, והנה הובטח לתת לנו שני קרונות מרכבת אחרת. חכינו בבית הקפה היה יריד ממש. ערבוביה של פרצופים, ידים ורגלים, בית קפה נוצרי גדול, כל הזמן הרתיחו קפה וחלב והגישוהו לאנשים. מחוז לובלין היה מבורך בשפע חלב, שבא מכפריו וחוותיו הפוריים. כל הזמן אפו לחמניות ועוגות טריות, עוגות עם שמנת ובלי שמנת, מאות ידים הושטו אליהן, הפיות בלעו אותן ולא אמרו שבעה… בינתים – אזעקה אחת ועוד אחת. האנשים התחבאו מתוך פחד, אבל הפחד היה עתה קטן מלפני כן. כבר רכשנו נסיון, התרגלנו ועצבינו קפאו למחצה. כבר נתחבב עלינו הרגע בו יוצאים האנשים ממחבואיהם. אז שואפים רוח ועורכים תכניות חדשות…

ליהודים בעיר נודע, שכאן נמצאים עתונאים יהודים מחובבים על הקהל; פלוני ואלמוני, המפורסמים. באו אלינו, הסתכלו בנו ואמרו:

– לשם מה לכם לרוץ הלאה? השארו כאן, אצלנו, השם יעזור. נסדר אתכם, נדאג לכם…

קוראינו היהודים, הם רצו בכל מאודם שנשאר בלובלין. וכאן מוכרח אני להגיד, שבדרך שבענו הרבה נחת מקוראינו. נדמה היה שבכל עיירה ועיירה אנו פוגשים אחים ואחיות יקרים. המקומות הטובים ביותר ללינה ואפילו סעודות הותקנו בשבילנו. לא על אזנו של אחד מאתנו לחשו:

– שמא זקוק אתה לכסף? בדרך, מי יודע…קח כאוות נפשך.

היחס אלינו נגע עד הלב, עד לדמעות. עוד ידובר על כך. יש לספר מעשים אגדיים על עדינותו וטוב־לבו של היהודי הפשוט.

מה עוד זוכר אני מלובלין? זוכר אני שבקושי רב יצאתי החוצה מבית הקפה וקניתי קופסאות של סיגריות וגפרורים מלוא הכיס. נכנסתי לחנות וקניתי גם לבנים. את החבילה ארזו לי בעתון יהודי מלפני ימים אחדים. בכותרת העתון קראתי: “באמריקה מאמינים שהכל יעבור בלי מלחמה”… חייכתי חיוך מר וכעסתי על אמריקה. אני ממהר לחזור לבית הקפה, אל חברי, ופתאום – אזעקה. רוצה אני להכנס לבית הקפה, אך הוא כבר מלא מפה לפה. כמאה אנשים עומדים על יד הפתח, מלאי פחד גדול, ואי אפשר עוד להכנס. והאזעקה היתה “לא לשם הלצה”. אוירונים אחדים טסו בגובה רב, תותחי המגן ירו מכל הצדדים, השמים כוסו סילסולי־עשן לבנים, והנה נשמעה התפוצצות ואחריה – עוד אחת. אין אנו יודעים, אם הפצצה נפלה בקירוב מקום או בריחוק מקום, אבל מרגישים אנו שלבותינו נפלו עלינו… מה לעשות? לבית הקפה אי אפשר להכנס. פרשתי מן העדר המצופף והמבוהל ורצתי לחפש הצלה. הנה סימטה קרובה. קפצתי ונכנסתי בה. סימטה ריקה, בתים עתיקים של לובלין, אילמים וכמו מתים. רק אדם אחד ויחיד עומד לו צמוד אל הקיר. זח היה סטופניצקי שלנו, העתונאי הותיק. עיניו היו זועפות, נפחדות. שפמו העבה, שפם בנוסח פרידריך ניטשה, היה משולשל לו למטה, פרוע, כל מראהו הביע יתמות אין קץ. שכחתי את פחדי שלי וקראתי:

– הרי כאן מקום סכנה… מה אתה עושה כאן?

את שאלתי לא שמע וענה לי שלא מן הענין:

– איני נוסע עוד עמכם… דיי… אני נשאר בלובלין… רצוני למות כאן… כאן… כאן!

נדמה היה שהוא גוער בי, נדמה היה, שאני אשם בכל, ואני נרעדתי כולי מחמת פחדי שלי ויתמותו של סטופניצקי. את ידי החזקתי בכיסי, ובכיסי היה מונח תפוח. הוצאתי את התפוח והושטתיו לסטופניצקי. הוא התחיל מיד אוכל אותו. שנינו היינו אז חומר טוב בשביל פסיכיאטר. האזעקה נסתיימה, היריות פסקו. ענינים כאלו דרכם להגמר במהרה… נפרדתי מסטופניצקי. הוא נשאר בלובלין.

האזעקה השניה שוב מצאתני ברחוב. בו בזמן בא אוטובוס גדול טעון חיילים פצועים. כשהחלו יריות תותחי־המגן, והקהל התפזר, נבהלו גם הסניטרים והמלוים של האוטובוס והחלו לרוץ, אבל מיד התגבר רגש החובה על פחדם, וכולם חזרו לתפקידם. הם העבירו את החיילים הפצועים אחד אחד לתוך מקלט. השעות לא עברו מתוך שעמום; פחד, התרגשות וזוועה השביעו את הנפש…

אח"כ ישבנו כולנו בקרונותינו. ירדנו בדרגה. מקודם היתה לנו רק “רכבת־עתונאים”, עתה היו רק קרונות־עתונאים, שני קרונות מסרו לרשותנו. מי שלא היה עתונאי אסור היה לו להכנס אלינו. אבל מאותם הקרונות נאלצנו לברוח לרגעים ולהתחבא בבנין הגדול. זמן רב נמשך הקרב לעינינו. מטוסי הגרמנים נהרו אל תחנת הרכבת, סוללות־המגן הגינו על התחנה כמיטב יכלתן. הרבה בנינים מסביבנו נהרסו, אך במטרה העיקרית לא פגעו האוירונים…

בשעה שלוש בערך התגנבה הרכבת שלנו וחמקה מלובלין. רצינו להשאר בעיר, להסתדר ולחכות עד יעבור זעם – אך נשארנו בעיר שמונה־עשרה שעות בסך הכל. עתה אנו נוסעים הלאה. לאן? זאת לא ידע אף אחד מאתנו, אמרו, שאנו נוסעים ללמברג. אל הגבול הרומני. כמו כן אמרו, שנתעכב בלוצק. הקשבתי לדיבורים מפינתי והחרשתי, הייתי עיף ושבור. חברי המאושרים… אחדים מהם שוחחו בקול, רעשו והיו מלאים אומץ… הם סיפרו, שבלובלין שמעו אנשים את הרדיו הגרמני מספר, כי המיניסטר הפולני בק ברח מן הארץ, ורידז שמיגלי, המצביא העליון של הצבא הפולני, עזב גם הוא את הארץ, נשיא הקהליה כבר הגיע לרומניה. קנאתי בו, הייתי רוצה להיות נשיא־קהליה גם אני, כדי שאוכל לברוח ולשבת ברומניה. אוי, רומניה! ארץ כזו נראתה בעיני אותה שעה כגן־עדן עלי אדמות. והעיקר: שם אפשר לשכב על מיטה־נקיה ולישון כבן־אדם. חשבתי על אמריקה, גם שם אפשר לישון בשקט, וכך גם במכּסיקה ובבראזיל. ארצות נחמדות, יקרות, ברוכות אלהים, בהן אפשר לישון, לישון…

הרכבת הלכה והתרחקה מלובלין. מבעד החלון ראינו שדות, יערות. הסתיו רחף מעליהם, כמו תמיד. שחקים זכים. אופק רחוק ושזוף. אין זאת, כי הטבע עשה קנוניה עם החורף, והוא בעוזריו בדרכיה היבשות של פולין, הוא מאיר לו בתעלוליו, תעלולי־הדמים…

הסתכלתי בחברי, בכל אחד ואחד מהם לחוד. רק תמול ישב כל אחד מהם במערכת מיוחדת, כתב בשביל המון קוראים גדול, השפיע. עכשיו נצטופפנו כולנו בקרון אחד. שם בוארשה השארנו נשים וילדים, קרובים וידידים, את כל העבר, את הכל הפקרנו למלחמה, ואף אחד מאתנו אינו זועק מרוב צער, אינו מילל. מה מתחולל עתה בלבם? כלפי חוץ הם כולם שקטים. זהו אותו השקט שבני אדם משפיעים זה על זה כדי להחזיק מעמד, שלא יפלו לתהום־היאוש.

הסתכלתי בהם בזה אחר זה. אני יודע את עבודתם. אני יודע את השפעתם. הנה עורך ה“טאגבלאט” של החרדים, פלינקר, שלוה בלתי מצויה מלוה אותו בדרכו, 

“שלוה שבאמונה”. מתוך אותה שלוה עבד בעתונו. על ידו יושב איצ’ילי־יוסטמן. הוא פשט לפני שנתים את הקפוטה הארוכה ונכנס למחנה לבושי־הקצרים, כדי להלחם ליהדות ולאנושיות. קולמוסו היה שנון, קולמוס של אש, את דברו ביקשו הרבים, מלים עמוקות־כשרון… והלאה מזה יושב ד“ר יהושע גוטליב. נולד בפינסק, למד בשווייץ, אבל “פינסק” היתה אתו תמיד. חי ועבד בוארשה, בתורת איש־פינסק. רוח יהודית, מעשיה יהודית, בדיחה יהודית – הכל יהודי אמתי. אבל הפיליטונים שלו מיום ששי – על טהרת האירופיות, סגנון אירופי, תרבות, תבונה. כל זה הרי הגיע לקהל היהודי הרחב, כל זה אילף, הורה דרך, פיתח. אני מסתכל בחברי וחושב עליהם. מתוך מבטו של כל אחד ניכר, מה מתרחש בנפשו, אלא שאין איש מגלה זאת. נח פרילוצקי עדיין נראה עטוף חגיגיות. פלא, כיצר אדם זה מצליח כל כך לשמור על נקיון בגדיו. הם מתוקנים ומצוחצחים כמו בוארשה. הוא, עורך הדין הותיק וציר־הסיים המפורסם, הנואם והמלומד הנודע לתהילה, חוקר הפולקלור. הוא כבר היה מפורסם יותר מדי, והדבר הזיק לו. יותר מדי אמביציות התפתחו בנפשו מחמת פרסומו. ממנו עובר מבטי אל ניימן. הוא נולד ונתחנך בלודז. לודז היתה מבורכת לא במעשנות של בתי־חרושת בלבד. אותה לודז העטופה עשן היתה מבורכת בהרבה אמנים. ניימן חי ביניהם, ומכאן – הטון הפציפסי החדש בפליטוניו, מכאן תפיסת הציור, הפלסטיקה והתיאטרון, מכאן – אהבתו הגדולה לסגנונם של בתי הכנסת היהודים העתיקים בפולין. הוא חקר אותם בערים ובעיירות. ושפנר? אותו פליטוניסטן מן ה”פולקסצייטונג" הבונדאי. בדרך התרועע עם אויבו הגדול איצ’ילי־יוסטמן. הם משוחחים זה עם זה ביום ובלילה, כשני אחים נאמנים. שפנר – חביב ואדיב. כשסופר בעל כשרון כזה נופל לתוך עתון מפלגתי, הרי דומה הדבר כאילו נכנסה השמש למרתף אפל. אני רואה גם את זינגר, הוא מתרוצץ מאיש לאיש, מרתית ומודאג. ברנארד זינגר, מוכשר כשד, ואף פעם לא תדע אצלו, מי זכאי בעיניו ומי חייב. יש לו אירוניה וסארקזם כלפי כל דבר וכל אדם.

והנה אני נוסע יחד אתם. "כולם כוכבים“, היו להם מאות אלפי קוראים. עכשו נתפרדה החבילה. הקוראים –לחוד, והעתונאים לחוד. זרם חי נפסק. ומה ילד יום מחר? אלהים בשמים, מה ילד יום מחר?

אי־שם בשדה נעצרנו. הרכבת עמדה ועמדה. הקרונות⁶ היו אילמים כקברים. האויר היה מורעל. שום איש לא ניקה את הקרונות. הכל היה הפקר, והקרבן הראשון הוא תמיד – הנקיון.

רבים יצאו מן הקרונות ושכבו בשדה. היה קר כהלכה, אבל טוב הקור מאויר מעופש. גם אני שכבתי סמוך לקבוצת האנשים, על יד אילן. זכורני, שאחד הקיץ משנתו הקלה. הוא הסתכל סביבו בחשכה ומלמל:

– חשכה יקירה, אל תלכי מפה!

היום, יום המחר, הפחיד…

עד לובלין עדיין נסענו מתוך זיק תקוה: אולי נוכל להתעכב שם, אולי קיימת עוד פולין וממשלתה, אולי קיים סדר ובטחון. עכשיו, כשיצאנו מלובלין, כבר ידענו כולנו יפה, שעכשו אנו נתונים כולנו בתוך קטסטרופה, מעתה הכל – מקרה, הפקר, סכנה. אף אחד מאתנו לא ידע בודאות, לאן נוסעת הרכבת, ואף נהג־הקטר עצמו לא ידע זאת, הוא ענה לנו:

– יש לי פקודה לנסוע ללמברג, אבל מי יודע אם הדרך שלמה…

חניותיה של הרכבת היו מרובות מנסיעותיה, כרגיל באותם הימים. בדרך פגשנו עוד רכבות אחרות, מלאות מפה לפה. מן החלונות מציצים פנים יגעים ועייפים. פגשתי הרבה מכרים, ואפילו לא תמיד ברכתי אותם לשלום, דרכנו אנו ביטלה הרבה דברים של מה בכך, דברים שבנימוס יום יום. לשם מה כל זה? אנו כבר יודעים, מה עמוק אנו “טמונים באדמה”. כשהסתכלתי באנשים, בעיניהם העצובות, סלחתי להם את הכל, כל מה שהיה אתמול. סלחתי להם את התעלמותם מן הזולת, את יהירותם ושחצנותם, את שובעם ואת עודף־שובעם. הצרות שעברו עליהם בזמן נדודי־הבזק כפרו על הרבה עוונות. והעוונות היו רבים. עכשיו היו כולם מקומטים. האויר ספוג יסוריהם השתקנים והבלתי־שתקנים. בלי אוכל ומשקה, בלי שינה וללא נקיון, נסענו מלאי־פחד, שמא נצטרך ברגע אחד לקפוץ מן הקרונות…

מזמן לזמן היו מופיעים על יד הרכבות מטבחים של “הצלב האדום”, דוודים עם מים רותחים. אבל נחוץ היה הרבה מזל לאדם, בשביל שיקבל משורת־מים. אבל אף אחד לא התרגז, האנשים היו סבלנים עד מאד. עד לעדינות נעלה. צרות מלמדות לעתים את האנשים מידות טובות. ראיתי הרבה טוב־לב באותם המסעות, הרבה אנשים טובים – וזה היה פיצוי יפה לכל היסורים. מי יודע, אולי מעשים טובים אחדים של שותפי לנדודים הם שהצילוני מטירוף־דעת ויאוש…

החיים הגדולים הרחיקו נדוד מאתנו. על נוחיות לא היה מה לדבר. מה לנו ולאדיבות, לתכנית, למעשים? נסענו, משום שנהג־קטר אלמוני הסיע אותנו. החלפנו את עורנו. דברים של מה בכך התחילו למלא תפקיד חשוב בכל יום ובכל שעה. טיפת־מים היתה ליחסנית גדולה, פרוסת־לחם – מציאה ממש. מן ההכרח היה שנשנה את עצמנו בקצב מהיר, שנסתגל למסבות החדשות, ובמידה שנמהר להסתגל, כן ייטב לנו. הו, אותם האביזרים הקטנטנים בשביל הגוף. זכורני, שפעם אחת הופיעו בקרון שלנו נערות פולניות עם כד חלב חם. החלב נועד בשביל ילדים, אבל בקרון שלנו היה הצעיר שבצעירים כבן ארבעים. הכד העלה הבל, ריח החלב עלה באף כל תושבי הקרון. הרגשנו מחנק בגרון מחמת האויר הרע, מחמת העישון הרב, מחמת רעב. לא יכולתי עוד להתאפק, קראתי אל הצעירות הצהבהבות, התמירות: 

– קחנה ממני חמשה זהובים.לטובת “הצלב האדום” ותנינה לי כוס חלב!

– לא! אין אנו יכולות. החלב נועד לילדים בלבד!

– אני חלש וחדל־ישע כילד.

– אתה הגבר, אינך בוש להגיד זאת?

– בתנאים אלו אינני מתבייש.

קיבלתי כוס חלב חם. אח! כל שותי־חלב בעולם וכל שותי יין השמפניה! משקה שכזה לא שתיתם מימיכם… צרי, מרפא לנפש, נקטאר, משקה האלים. רוחי חיתה, החלפתי כוח, וכשהגיעה שעת־הריצה מן הקרון, היתה ריצתי אחרת לגמרי. השדה היה שלי, רק האוירונים – של השטן…

אבל לאן אנו נוסעים? בשעה מאוחרת לפנות ערב, כשהכל התעטף אפלולית, נודע לנו שאנו חוזרים באותה הדרך שכבר עברנו אותה בצרות נוראות כל כך. אנו נוסעים ללוקוב. הפועלים הפולנים עבדו בחריצות תחת כיפת השמים, תיקנו את המסילה בסכנת־נפשות, הם, וביחוד הפולנים הצעירים – שפתיהם היו מכווצות, עיניהם לוהטות בשנאה וכעס – ממש נשרים נרגזים, תן להם כוח, אפשרות, והם ישסעו את האויב. אבל לאויב היו אוירונים…

כששמעתי, שאנו עוברים על פני לוקוב, חרד לבי, לוקוב הפחידה אותי כמו הגיהנום. אבל הכל עבר בשלום. לפנות בוקר כבר עברנו את התחנה “שופיטאבה”. הנה אנו נמצאים על גשר הבוג. עוד מהלך מאות אחדות של מטרים. ונהיה בבריסק, ומבריסק נסע הלאה, הלאה, נהיה בלמברג, ומי יודע לאן נסע מלמברג והלאה…

אבל כאן, על הגשר הנטוי בגובה מעל הבוג, נעצרנו. הפסים היו תפוסים ע"י רכבות אחרות. כבר אנו רואים את העיר, אך להכנס לתוכה אי אפשר. בוקר־סתיו בהיר, שקט, צינה רעננה בשדות, אבל כשאנו מציצים בעד החלון, הרינו רואים שדה־תעופה גדול, ועל שדה־התעופה מוטלים הרבה אוירונים פולנים מרוסקים, כצפרים שחוטות. שדה־התעופה חרב ונחרב. הגרמנים הם שהמיטו את החורבן הזה בבקרו של אחד בספטמבר…

אנו מסתכלים בשדה־התעופה החרב ופתאום אנו רואים שם אנשים מתנועעים. אלה היו חיילים־תותחנים. בין האוירונים ההרוסים עמדו הרבה תותחים מוסוים, ביניהם סוללות־מגן, ועכשיו הם התחילו לירות, כי מטוסי־האויב נראו ברקיע, בגובה רב. האוירונים הלכו והתקרבו אל הגשר. הגשר היתה מטרתם היחידה. ועל אותו הגשר נמצא המון אנשים ורכבות. אם יתקרבו, אם יעלה בידם “להרביץ” בנו, הרי… הרי… ברגע אחד הבינותי את הסכנה האיומה, שקלתי ומדדתי את הכל ורציתי לקפוץ… לאן? לתוך המים. עיני משוטטות על פני חברי, הם יושבים בשקט ומשוחחים על ענינים עתונאיים שונים, מספרים זה לזה בדיחות על עורכים, פקחים וטפשים. אני מציץ מבעד החלון, בכל הקרונות שקט, שום איש אינו קופץ המימה, שום איש אינו צועק. אין שום התרגשות כלשהי. ואם כך הדבר, הרי גם אני נרגע. סוללות־המגן פעלו בבטחון, בקרירות, הייתי אומר. ראיתי, כיצד טוענים את התותחים, אחד מביט בזכוכית מגדלת, השני מפקד, השאר יורים. עבודה ענינית ורצינית, כל הענין נראה לא כמלחמה, אלא כתרגיל, כחזרה… אבל אני רואה שהאוירונים פורצים אלינו. אל הגשר שלנו, אל הרכבת שלנו. אני רואה את תמרות־העשן הצחורות המרחפות בין האוירונים.

פחדי פג, אבל איני יכול להבין את מנוחת הנוסעים, עד היום אין הדבר מובן לי. מנין מנוחת־נפש זו בשעת הסכנה? ולא אצל אחד, אלא אצל כולם. זאת היתה פסיכוזה של מנוחת־נפש, כשם שקיימת פסיכוזה של פחד, כשהכל מתחילים לרוץ כמו עדר, כך היתה עכשו שרוייה על הכל פסיכוזת של מנוחה.

הרכבת עמדה על הגשר שעתיים רצופות. מטוסי הגרמנים נעלמו ברקיע התכול, הזך, ושוב חזרו לחפש את “מזלם”… שוב שרבבו תותחי המגן את צוארי־הפלדה הארוכים, שוב קלעו וירו. התותחים רעמו, עד שרעדו הקרונות. אבל אלה שישבו בקרונות לא התרגשו כלל. הם שוחחו, רצו לשוחח. שמא היתה כאן העמדת־פנים כללית? האם היתה זאת שכחה עצמית, או בטחון שהתותחנים הפולנים יחזיקו מעמד, והכל יעבור בשלום? אין הדבר מובן לי עד היום…

אחר־כך נכנסנו לבית־הנתיבות הבריסקאי. רצנו קבוצות קבוצות, או כל אחד לחוד, לתוך אולם המזנון, אבל היה שם רק אולם ערטילאי. אפילו כוס מים לא היתה בנמצא. שם, בבית־הנתיבות הבריסקאי, הרגשתי לראשונה שאני רעב, ואני רוצה לצעוק בקול מחמת רעב. עיני חיפשו, התרוצצו מסביב… היתכן, שלא יימצא דבר לאכול? הרי המוני אנשים מסתובבים כאן, כלום כולם רעבים כמוני? נכנסתי לרכבת שניה, לרכבת שלישית, חיפשתי – ופגשתי מכר מורשה.

– אני רוצה לאכול.

והוא יעץ לי לעבור שלושה זוגות פסי־רכבת, יש שם רחבה גדולה ושם מחלקים ארוחות־צהרים. פסחתי על הפסים, באתי לרחבה. שם עמדו מטבחי־שדה אחדים, וקהל בן מאות ישב על הקרקע ואכל מצלחות־פח. היו שם אנשי צבא ואזרחים, צעירים וזקנים, בני־אדם פשוטים ואצילים, הכל שוים עתה, הכל יושבים על הקרקע. זה היה מחזה דמוקרטי, פרימטיבי, גם אני קבלתי מנה בצלחת־פח, ונוסף על כך פת קיבר. ישבתי על הקרקע גם אני, רק דבר קטן חסר לי: לא השגתי מזלג ולא סכין או כף. את המרק והדייסה לגמתי ישר מן הכלי, את הסמיך הוצאתי מן הצלחת בידי, את הבשר אכלתי באצבעותי. החייתי את נפשי. מימי לא הייתי רעב כל כך ומימי לא שבעתי כל כך. היתה זאת סעודה אילמת תחת כיפת השמים. מבין מאות האנשים לא נמצא אף אחד שיוציא מלה מפיו, הכל היו טרודים באכילה, ואילו הופיעו עתה אוירונים – לא היה אף אחד מן הקהל זז ממקומו. מה לנו מלחמה ואבדן? דייסה ובשר ופת־קיבר קבלנו. וזה העיקר. ידעו להם כל העשירים והשבעים, שאת טעמה האמתי של אכילה לא טעמו מעולם. לאכול צריך אדם בכל החושים, לבלוע נתח אחד ולצפות תיכף לנתח שני, להחזיק ביד אחת את צלחת־הפח ולהביט, שמא רוצה מישהו לחטוף אותה. ולאכול צריך אדם בידים, לצבוט מן הלחם ולמלוק את הבשר בידים. בידים עליך לזלול, במחילות עפר עליך לישון, לשכוח שולחנות ערוכים ולשכוח משכבים נוחים. אם אתם יכולים להשמיד זה את זה כמו בני־אדם קדמונים, הרי עליכם לחיות כמו שחיו הם, ואל תתיהרו ואל תלבשו גאוה טפשית… בריות מהלכות על שתים…

גמרתי את סעודתי וחזרתי בריצה אל הרכבת שהשארתי בה כל חברי. סיפרתי להם על האושר שנפל בחלקי, על סעודת מלכים שהשתתפתי בה. התפארתי לפניהם. בני אדם אוהבים להתפאר בכל הזדמנות, ואני אינני טוב מאחרים. הייתי שבע. והרכבת צריכה היתה לזוז בכל רגע, ואנו רצינו בכך מאד, כי בריסק היא מבצר צבאי, האוירונים הגרמנים חגו כל הזמן מעל העיר, סיירו ובלשו, מבקשים מטרה. עמדנו על יד הקרונות שלנו וחכינו להמשכת הנסיעה. והנה ניגש אלינו ד"ר גוטליב ואמר:

– חברים! אנו ניפרד. אני נוסע מכאן לפינסק, שם נמצאים אשתי ומשפחתי…

התחלנו לדבר על לבו שלא יסע, אבל לשוא, הוא פנה אלי ואמר:

– סע גם אתה עמי לפינסק, שם נשחק ב“דרדה” וננפש…

אילו אמר לי זאת לפני שאכלתי ארוחת־צהרים שכזו – אפשר שהייתי מתפתה, אבל עכשו הייתי שבע. לא! אני אסע הלאה.

נפרדתי מגוטליב, התנשקתי אתו. היינו ידידים במשך שנים רבות, בשנות 1912–1913 עבדנו יחד ב“לודזר מורגנבלאט”, אח“כ עבדנו יחד שנים ב”היינט'" ושנים רבות ב“מומנט”. היינו נפגשים כמעט בכל יום באגודת הסופרים, בבית־הקפה. שיחקנו ב“דרדה”, שוחחנו על כל דבר שבעולם, אבל לא פיללתי מעולם שאתנשק פעם עם גוטליב זה. הוא היה מגודל ורחב, אדם טוב־לב ולועג לכל הסנטימנטים. התנשקות זו לא הלמה אותנו משום מה… אבל עכשיו ברגע שכזה היה הדבר לבבי וטרגי למדי…

אח"כ שוב נסענו, הפעם – בלי גוטליב ובלי סטופניצקי, שני אנשים באים בימים, שניהם חולים, לא החזיקו מעמד ופרשו מאתנו. נסענו הלאה, הרי לבוב היתה עכשיו מחוז־חפצנו. שם החזית מרוחקת יותר, שם ישנם עדיין פקידים גבוהים של הממשלה, שם נראה, מה לעשות. ובינתיים הצצנו מחלון הקרון על העולם הסתוי השקט, הלואי ובני־האדם היו שקטים כל כך. היערות עמדו שקטים, עצי־השלכת כבר התחילו מצהיבים; נזכרתי בסתוים קודמים, שררה מרה שחורה, היה רצון להתנמנם – ופתאום ראינו עשן עולה והנה – כפר בוער או עיירה עולה באש. הנה עומדת רכבת על פסים סמוכים. רכבת שקרונותיה מרוסקים. קרנות של מחלקה ראשונה ושל מחלקה שניה, קרונות־משא פשוטים, משוסעים וגמומי־גגות, פה ושם – כתמי־דם.

הא!

החשק לנום חלף עבר…

נורא הוא הדבר, אף הדברים הנוראים ביותר נעשים בנאליים ומאוסים… כמה פעמים צריך אדם לקפוץ מן הקרון ולרוץ בצעדים שגעוניים להציל את חייו העלובים? פעם אחת התעקשתי ולא רצתי. נשארתי לבדי בקרון שלנו ולא זזתי ממקומי. השתטחתי על הרצפה ושכבתי עצור־נשימה. היה שקט. לא נשמע קול אדם, וקול מנוע לא נשמע. ופתאום: טר־ראך! התפוצצות המדהימה את כל החושים; אם מחמת פחד ואם מחמת ההתפוצצות – התרוממתי לגובה של מטר. ראשי נחבל בספסל הקשה. הזדקפתי, ומבלי דעת מה אני עושה הוצאתי ראשי מן החלון. בחלון הקרון הסמוך ראיתי אשה צעירה פרועת־שער, שעיניה נפחדות ופקוחות לרווחה. היא קראה לי:

– האם נפצעת? כיצד? הרי הפצצה נפלה במקום אחר.

ראשי כאב לי. נגעתי בו בידי. היד נתלכלכה בדם. כעבור רגע כבר הייתי בקרון הסמוך. האשה הוציאה ממזוודתה ממחטת־גברות קטנה ודקה, רקומת תחרים, נגבה לי את הדם, רחצה את פני במי קולוניה. כל זה ביחד: האשה הצעירה והיפה, הממחטה העדינה. מי קולוניה שהזכירו עולם שחלף־עבר… מתי היה עולם יפה כל כך, עם ממחטות כאלו, עם תחרים כאלו?

מעט מעט חזרו הבורחים מן היער ומן השדה, יצאו מתחת לקרונות ומן הבורות. חזרו ואת נפשם הצילו. האנשים היו נרגשים, פניהם – פני מנצחים, וכל אחד התפאר שהקדים את חברו בריצה…

במרחק שני קילומטרים מאתנו נפגעה רכבת. קרונות, אחדים התפוררו לכפיסי־עץ, עשרות אנשים נהרגו ונפצעו. אחדים מנוסעינו רצו לראות באסון. אח"כ חזרו וסיפרו פרטי־זוועה. הקשבנו דומם ובלענו דומם את המות – את מותו של הזולת. לאט לאט מתרגלים בני אדם לכל, הלב נעשה קשוח. ואפשר לא… ראיתי פנים שקועים בדומיה. הם הביטו למרחקים. ואלהים יודע, מה עבר עליהם.

הרכבת שלנו עמדה במקומה כמו קפואה. היתה שעת צהרים, רווית שמש, פושרת. אור מילא את החלל עד למרחקי מרחקים. ובמרחקים – מנוחה ומשהו מבטיח. שכח לרגע את אשר הביא השטן לעולם – ותראה לפניך את עולם יה. סתיו. הטבע נח. זה עתה קצרו האנשים את הקמה, אספו את פרי גניהם, והלכו לסעודתם… לא! הם הלכו להרוג, להשמיד ולהשמד. הרכבת שלנו עומדת. דומה, שנמאס על הקטר לסחוב את הקרונות הכבדים. לנוח. הכל עורג למנוחה. נהג־הקטר והמסיק ירדו מן המכונה, הם משתטחים על העשב היבש, לא הרחק מן הפסים, ומתנמנמים. זהו הסימן הראשון המוכיח שהרכבת לא במהרה תזוז. אני מסתובב. איני יודע מה עלי לעשות. שעמום! גם כאן אתה על שדות־הדמים של מנוסתנו. אני מסתכל בחברי לנסיעה. ניימן שוב אין לו על מה לשוחח אתי, ובפי אין מלים להגיד לו דבר לשפנר. כל אחד מטייל לו ביחידות, מחריש ומהרהר באותם הענינים. רק שוואלבה – אוצר בדיחותיו לא אזל, והרי הוא מספר אותן לפלוני ולאלמוני. אנו מנותקים מן העולם. אין אנו יודעים את מצבו של הצבא הפולני. אין אנו יודעים, מה עושות אנגליה וצרפת.

הרכבת עומדת, הנהג והמסיק נמים על העשב. כל מטוס אינו נראה. שקט מסביב. שקט ושעמום עד כאב, עד מעל לכל הכאבים שבעולם. ברגע כזה מרגישים עצמם בני אדם קשישים, כילדים קטנים, חדלי־ישע. שלא מרצוני, מחמת שעמום, פורש אני מחברי ומן הרכבת והולך אל החורשה הנראית מרחוק. אני נכנס לתוכה. זוהי חורשת עצי־ליבנה, העצים בה דלילים, אבל כל עץ ועץ – “פריץ'” בפני עצמו. קלפת־הכסף של העצים נוסכת אור אפילו בשעת דמדומים אפלולית. עלי־העצים כבר צהובים, אבל צמודים הם עדיין לגזעם, אינם חושבים עדיין לנשור. מתחילה היה לי רושם, שחורשה זו רחוקה לגמרי ממאורעות הזמן, אבל כשאני מעמיק פנימה, רואה אני שהשקט הופרע גם כאן. אני רואה עקב של נעל־אשה, משם והלאה – כתונת מלוכלכת, תיק קרוע, מזוודה קרועה, שמתוכה נשפכו פסות נייר וחפיסות שוקולדה, עתונים מרוטים, קופסאות סיגריות וגפרורים. אח"כ אני רואה צעיף־חופה רמוס, ועליו – ציצים מלאכותיים, תחבושת ספוגה דם, ה… כאן כבר עברו מחנות גדולים. מסע המוני אדם מערים ועיירות כבר עבר כאן. העצים הלבנים מגיהים את כל הפרטים האלה, המתבלטים לעיני, והנה על עץ אחד תלוי זוג מכנסים של פיז’אמה, מכנסי פיז’אמה בּפסים רחבים, בנאליים. הלץ שתלה

אותם התכוון להגיד משהו באמצאתו. אפשר שרצה לבשר לעולם, כי הקיץ הקץ על התרבות הבורגנית…

אני מהלך, וחיוך מעוקם מרחף על שפתי. מכנסי־הפיז’אמה מרחפים זמן רב לנגד עיני. פתאום רואה אני, שבחורשה עצמה אירע אסון: פצצה התפוצצה כאן, עשרות־עשרות עצים נעקרו משרשם, הרבה עצים נגדעו. תלי זרדים ועלים, קלפת הכסף מרוסקת ושרופה, והנה בור – עפר תחוח, עצים גדועים אחדים כינפו את צמרותיהם המצהיבות לתוך הבור. נדמה היה, שהם מחפשים שם משהו… אני מהלך לי הלאה ומהרהר: במה נשתנו העצים האלה מבני האדם? מי שהפצצה פוגעת בו, הוא מתרסק. אני רואה בחורשה רישומי גלגלים על הקרקע. אני עוקב אחרי רישומים אלו שלא לתעות בדרך שובי.

היער נגמר, והרי כביש לפני…

כביש, ועל הכביש – המון אנשים, מחנות מחנות. ברגע הראשון לא הבינותי, מנין כאן כל האנשים האלה? אני מביט עליהם, הם מביטים עלי מתוך אדישות והולכים הלאה. הם הולכים והולכים, מחנות גדולים ומחנות קטנים. זה היה מסע הנדודים הראשון מוארשה. מתחלה נמלטו יחידים, היחידים נצטרפו להמון גדול, אבל הללו ברחו במכוניות, באוטובוסים וברכבות. ואילו ההמון הזה יצא מוארשה ומן הערים הסמוכות ברגל. השלטונות הוציאו פקודה, שכל החייבים בעבודת־צבא צריכים לצאת, שלא ליפול בידי האויב. אבל יצאו לא רק חייבי הגיוס, אלא כולם, צעירים וזקנים, בריאים ותשושי־כוח. הם הלכו אך קדימה. אין זאת, כי העולם משנה את מקומו. העולם הישן נספה במגפה… הסתכלתי באנשים ורעד עברני: כמה בתים נוחים הם עזבו. כמה חיים שלווים⁷ נהרסו? ברגע אחד הרגשתי את כל האסון הגדול, ודומה, כאילו רציתי להציל: התחלתי לרוץ, נכנסתי לתוך ההמון הצפוף, התערבתי בו, התמזגתי אתו. לפני –המון אנשים, מאחורי – שרשרת ארוכה של דמויות. האנשים הלכו יחד,– וכאילו לא ביחד. כל אחד נסחף על־ידי כאבו שלו, ואי אפשר היה להבין, אם האסון מאחד את בני האדם או מפרידם. הם נאחזו איש באחיו, זוגות הלכו שלובי זרוע, צעד אחר צעד, לחשו דבר מה או החרישו. נדמה היה, שרק המות יפריד בין זוגות אלו…

הלכתי יחד עם כולם. מוכרח הייתי ללכת אתם קצת. הליכתם נראתה טרגית יותר, מסתורית יותר מזחילתנו ברכבת ובקרונות המלוכלכים. רגע רציתי להתאחד עם כולם… פגשתי בצפיפות־ההמון מכרים ומיודעים, שוחחתי אתם רגע. הדיבור היה מיותר. הרי כל אחד ידע בעצמו יפה, מה אירע כאן. אחד אמר לי שהוא מרגיש עצמו בטוב, שהוא נושם אויר צח, ומשום שאינו צריך ללכת לעבוד במשרד, ובלבד שהשדים לא יבואו. הוא התכוון לאוירונים. הרימותי עיני אל הקהל שצעד כשמזוודות בידיו, חבילות קטנות עם גדולות. יתכן, שחיפשתי אחד ממכרי. יתכן שרציתי לתהות על משמעותה של צעידה שכזו, של תמולנו ומחרנו, של הגורל עצמו, בני אדם על הכביש – לאים, מכוסים אבק־דרכים לבן. אחדים מהם – ראשיהם אפורים וגבות עיניהם אפורות מאבק. בני אדם מרחובות ומבתים שונים – דומה, עדיין הם נושאים אתם את נשימתו החמימה של הכרך בו נולדו וחיו שנים הרבה. דומה בעיני, שכולנו בני משפחה אחת. פה ושם התראינו בכל יום ויום. הנה אדם זה, שקומתו בינונית וצוארו עבה. היה אוכל את ארוחות הצהרים ב“פיקאדילי”, והמלצר מכּס היה כועס על אדם זה, הוא האיץ בו, מצא מומים בתפוחי האדמה שהוגשו ל“שניצל* – מטוגנים הם יותר מדי, או לא מטוגנים כל צרכם. עכשיו. על הכביש, הכל שונה במקצת. אני מכיר כאן הרבה אנשים: הנה זה היה יושב תמיד בתיאטרון בשורה הראשונה, וזה היה רץ לשמוע חזנים, השלישי לא פסח אף על אופירה אחת. הנה גברת זו היתה אוכלת הרבה גלידה ב”איירופייסקי". הגברת השניה היה לה ראש זהוב, עכשיו הוא חציו צהבהב וחציו משחיר. אני רואה כאן פקידים ופועלים, אני מביט על כל האנשים האלה – ומה יהא בסופם? כיצד יגיעו הללו? ומה יהא בסופי אני? אני נזכר ברכבת שהשארתי מאחורי, ובו ברגע נדמה לי שרק ברכבת הזאת – רווחתי והצלתי. ואני שב על עקבותי ורץ אל חברי, מבלי שאגרע עין מן הקהל הצועד. הנה הגיע נחשול חדש של אנשים – סמיך ושחור, אני שומע שעטת אלפי רגלים על הכביש. כל האנשים האלה נראים רציניים וחמורים יותר, הם הזדקנו בחצי שעה, הזדקנו והחכימו, וכבר מבינים הם, מהי הדייסה שבישל כאן השטן. זקן ונער, נער וזקן – ובאמצע ראש אשה יפה. אשה בלונדית צועדת בין הראשונים, ראשה זקוף, ודומה שהיא מגיהה את הדרך באורה.

הנה מתפרצת מכונית מתוך שריקה נחפזת, עמוד אבק מתרומם ומכסה את הכל. המכונית היא כאן דיסוננסה, גוף זר. נדידות המונים כאלו מזכירות את העבר הרחוק. ומה לה, לתרבות הטכנית, ולכאן?

שוב אני שוכח לרגע שיש לי שם רכבת – הרכבת שלי. אני כמו מרותק אל נחשולי־האדם החדשים. אני כמו עמוס מבטיהם – מבטים נוקשים ורציניים. איש ומכאובו, איש וצערו. אינני מקנא באדם שיספוג את כל צערו של עולם זה. זהו עולם של אבדן ושקיעה. ואבדן כזה טרם היה לעולמים. נפל בגורלנו לקבל אותו בחשבון מאזן־השנים הקצר שלנו… אני מסתכל בקהל הנודד ואיני יכול לגרוע עין ממנו. אני מבין כאן משהו – וכאילו איני תופס מאומה. אבל אני חש באסון, ואין בור בשדה שאפשר יהיה לאדם להטמן בתוכו, אין כנפים שישאוהו הרחק מכאן. אין אפשרות להמריא – אפילו לתוך הגיהנום – ובלבד שיוכל אדם להתרחק מעצמו…

אדם אחד נעמד לרגעים אחדים על הכביש. יהודי כחוש ורזה, אבל זקוף כמו לולב. יהודי גבה־קומה, משכמו ומעלה גבוה מכל הראשים. הוא חבש כובע רבני גדול. זקנו היה קצר ופיאותיו ארוכות, בלונדיות, זהובות. פנים חוורים, עינם כעין הקלף, צבע עיניו – תכול. הוא הלך במנוחה, נראה עייף מאוד, אבל נדמה היה שהוא מסוגל ללכת וללכת בלי סוף, בכל רגע היה מביט סביבו ובודק אם האנשים הולכים אתו. שום התרגשות לא היתה במבטו. שום רוגז עצבים, שום סקרנות. נדמה היה בעצם, שהוא רוצה להרגיע במנוחתו את הזולת. לא יכולתי לגרוע ממנו מבטי. הוא נראה גבוה מכולם. כעץ־יער שגדל עד השחקים. מבטו היה מוכר לי, אבל באופן בלתי מחוור מאד. לא יכולתי להזכר, איפה ראיתי את הדמות הזאת, אם בתערוכה של תמונות או במוזיאון, ואולי בחלום לילה בימי נעורי…

* *

אצל עלמה אחת נתפרקה המזודה שלה ומתוכה נפלו כמה שמלות דקות, חפצי־טואליט וחלקים של מלבושי־אשה. מישהו צחק בקול, אך איש לא הצטרף לצחוקו. השמש זרחה ושלחה אורה על פנים עייפים, ביום בהיר כזה נתבלטו השקיקים מתחת לעינים ביתר הבלטה. אדם רגיש ומרגיש יותר היה יכול לראות וללמוד כאן הרבה. שם, בשדות הקרב, נמשכה היאבקות, היה גיוס הכוח, וכאן, בדרכים, נתגייסו האסון והצער האנושי השותק. הם יצאו מביתם, ומי יודע, אם ישובו אליו אי־מתי. מי יודע?

גם הפילוסופיה לא נעדרה. שני ידידים משוחחים:

– אתה הלא האמנת באנושיות שלך, והנה… הא לך…

– אני מאמין גם כעת…

זוג עינים זועמות ננעץ במאמין:

– במה אתה מאמין?

– אני מאמין, כי סוף־סוף יכיר האדם שמלחמות כאלו אינן כדאיות, שהעסק אינו משתלם…

– תם שוטה שכמוך! ומה היה לפני מאה שנה? ובימי הבינים? ולפניהם?

– אתה מבין, אז…

– מה אז? הבט וראה מה נעשה כעת!

שלושה מטוסים בעלי כרסים שטוחות ומכסיפות עברו במעופם מעל לראשי כולם, גבוה, גבוה מאד. הם טסו בכוון אחד, לא חגו באויר, לא צללו להנמיך. אבל בקהל עברה חרדה, התהלוכה התנודדה. האנשים התחילו רצים, זוקפים ראשיהם למעלה ורצים, רצים…

עד שנתברר להם, כי לשלושת מטוסי האויב יש איזו כוונה אחרת…

המחנה הגדול שותק. אחרי הבהלה באה השתיקה, השפתים נקפצות מאליהן. הוי, כבר לא כדאי לדבר, העולם אינו שוה עוד אפילו מלים אחדות…

המילנכוליה של הסתיו וחעגמה של הבריות המוטרדים מבתיהם הלכו כאן יחדיו. הטבע נכנע לגורלו: עלים מוכרחים לנשור, רוחות מוכרחים לנשוב. וגם הבריות נכנעים: שואה באה, נמלטים מפני השואה. שונה ורב גוונים היה הקהל. בחורים צעירים ואנשים באים בימים. אחד לבוש מעיל־קיץ, לשני אין כלל מעיל עליון. השלישי נושא על זרועו מעיל־פרווה כבד. איש מעשי: בקרוב יהיה חורף והפרווה תהיה לו לתועלת. כאן, בדרך, מרבים לדבר על מה שלקחו עמהם ועל מה שהשאירו שם. אבל כל השיחות הללו אינן עיקר. את עצמם מבליעים הם בשתיקה, על צער עצמם אינם מדברים. מכוניות עוברות בחפזון על הכביש, הן בורחות מהר. אפשר לחשוב שמאושרים הם, מהירות־הבנזין תביאם חיש־מהר לארץ־שלוה. אשליות שוא. מחר או מחרתיים תתגולל המכונית אי־שם בצדו של כביש – פגר של מתכת, ותו־לא…

כאן רואים בדרך את המיליונרים מאתמול – ואין משגיחים בהם. עסקני־צבור, צירים מחוקקים לשעבר, פקידים גבוהים, לכולם, לכולם אבד זהרם; רק דבר אחד שרד מהיחוס שבעבר: היופי של אשה. אל אשה כזאת נטפלים צעירים וקשישים. את מזודתה נוטלים ממנה, לבל תתענה, את כל חבילותיה נוטלים ממנה, תומכים בזרועה בלכתה. פירות. חפיסת־שוקלד – הכל בשבילה. ואולי רוצה היא לעשן? בשבילה נמצאות גם סיגריות, אפילו מתחת לאדמה יחפרו וימצאו… היא מחייכת ומודה ומקבלת את גילוי תשומת־הלב בנטית־חסד של בת־מלכה, רגילה היא בכך. ואשר לאוירונים המפציצים ולחדלון המאיים – כל זה יעבור, אבל לאשה יפה יחייכו תמיד.

הולכים המחנות, כולם נרדפים ונמלטים מאסון אחד, כולם מודאגים ומשאלתם אחת – למצוא במהרה מקום בו ירגישו את עצמם בטוחים יותר, ויוכלו לישון שם שנת־מנוחה ולהתרחץ. אבל לעת־עתה נשואה כל עין אל תכלת הרקיע: האם לא מעופף שם משהו? תמיד קיימת הסכנה, פן יתחיל המות לרדת ממרומים; אז יתפזר כל המחנה העצום עד שתחלוף הסכנה…

אבל האדם נשאר אדם עם כל חולשותיו. אמנם את כל חילם ועמלם עזבו הפליטים בערים שברחו מהן, אך את יצריהם ורגשותיהם לקחו עמם. כדאי להתבונן בהם, כדאי להסתכל בשלושה אלה שם, שני גברים צעירים ואשה צעירה אחת, הם מבודלים קצת מכל המחנה, אף כי גם הם פוסעים את פסיעותיהם עם כולם בתהלוכה העגומה. האשה תמירה, יהודיה מוארשה, בעלת שערות שחומות, עינים אפלות, ורכות, מעיל חום על כתפיה הגמישות, ואף כי כאן צועדים שרויים באסון, בכל זאת מורגש שהיא מרוצה במשהו. בודאי מרוצה היא בבני לויתה, ביחוד באחד מהם.

האחד מבני־לויתה גבה־קומה, בעל פנים מביעים אומץ. מבנה גופו איתן; הוא נושא ילקוט־שכם על גבו, מחזיק בידו האחת מזודה גדולה במקצת ובשנית הוא מוליך את גברתו. היא מדבדת אליו והוא מדבר אליה, ולעתים קרובות הם שוכחים שיחד עמם הולך עוד אדם. “עוד אדם” זה אינו זר כאן, הוא בעלה של האשה שחומת־השער. הוא נמוך קומה, לא רזה, לא עלוב למראה, אך נמוך קומה, נמוך מזה שנושא את ילקוט־השכם על גבו.

הגבוה מדבר כל הזמן אל האשה שחומת־השער, הנמוך שותק כל הזמן. הגבוה צועד בראש והנמוך הולך אחריהם, אפשר אפילו לומר שהוא נגרר אחריהם…

הזוג יצא מוארשה בחפזון רב, רק מזוודה אחת לקחו עמם בחפזם, ומזוודה זו נושא עתה הבחור הגבוה.

בדרך נטפל אליהם הזר. הוא התחיל מדבר אליהם, והם ענו לו. כעת אינו עוזבם עוד, הזוג מוארשה מצא לו ידיד בדרך. הוא טוב מאד אליהם, נושא את המזוודה שלקחו עמם, והמזוודה לגמרי לא קלה. הוא מרגיע בעת שכולם נסערים. דבורו עדין, הוא נראה כאיש מחונך, משכיל, אינטליגנטי ואמיץ – בן־לויה טוב. שותף יקר להליכה, אבל האברך הנמוך שיש לו אשה שחומת־שער, הוא אינו מרוצה מן הפגישה המקרית…

ונקרא־נא את הדבר בשמו. הוא אכול־קנאה. תמיד היו לו צרות בשל אשתו הצעירה; אסון: היא מוצאת חן בעיני כל, ולמרבה האסון – היא והמכר החדש שלהם אף הם כבר מוצאים חן זה בעיני זה, ואי אפשר להפטר ממנו. מה רבים האנשים על פני השדה, ולא מצא אל מי להטפל, אלא דוקא אליהם. האברך הנמוך הרגיש שנוספה לו על כל הפגעים עוד תוספת מרה… מחנק אופף אותו. כאן, בדרך המרה והמיגעת זקוק הוא לשלות־נפש יתרה, והנה… אסון חדש, סערת הרוח הטפשית של קנאת־גבר תקפה אותו, ועתה אוי לו.. אוי ואבוי.

זה היום השלישי שהם הולכים יחדיו והשנים עדיין יש להם על מה לדבר. מתקבל רושם כאילו כל המלחמה על כל האסונות שהביאה, אינה אלא פרט אחד בשביל שני בני־אדם צעירים אלה. העיקר שבחייהם – שיחתם והליכתם יחדיו. כבר קרה פעמים אחדות, שבגלל המטוסים הוכרחו לרוץ, ואז רצו יחדיו, לא הרפו זה מזה אף לרגע, ואך עברה השואה, מיד נאחזו שוב בחוט השיחה שהופסקה והמשיכו לדבר בו. בסקרנות הקשיבו זה לזה, הביטו זה בזה במבט – הן יודעים אתם באיזה מבט. עוד מעט היתה צריכה לומר לו:

– מזל הוא שפרצה המלחמה. אלמלא כן לא היתה לנו הזדמנות להכיר זה את זה.

שוטפות השיחות על שנות הילדות, על הלמוד בגימנסיה, על עונות־קיץ שבילו במקומות־רחצה, על חורף בזאקופאנה. אה, זאקופאנה! אה, השלג! מה מאושרים שניהם כעת, כי הנה ברגע זה נודע לשניהם, שהם קרובים מאד זה לזה באופים, קרובים מאד… שניהם, שניהם מאוהבים בשלג עד מאד. וכי קל בעיניכם השלג בזאקופאנה, בהירותו, רכותו…

השלישי הנמוך, בעלה של האשה שחומת־השער, הולך אחריהם ומאזין לשיחה. בעצם הוא סוחר, אך גם הוא כבר מוכן לדבר על השלג של זאקופאנה. מטיל הוא גם את פסוקו שלו לתוך השיחה, אך אין לו הד ואין לו טעם. והוא מוכרח לחרוק שינים ולשתוק, ומוכרח הוא להרהר הרהורים מורעלים:

– איזה זמן בחרה לה להתחנחן. תמיד, תמיד היתה מכשפה.

הוא מסתכל בה במבטי זעם. רוצה הוא להביא לתשומת־לבה שאינו מרוצה בבן־לויתה, בשיחותיהם. אבל היא אינה רואה את מבטיו, או עושה עצמה כלא־רואה…

השניים עסוקים זח בזה, והוא, השלישי, החוקי, נגרר אחריהם, כמו רזרבה, כמו מטען חסר־תועלת. הם עסוקים זה בזה. האברך הנמוך הוא האומלל שבכל האומללים הללו. רק עתה התחיל מרגיש שהיחידה שנשארה לו מכל חייו ומזלו היא אשתו. הן נשקפות לו תלאות רבות בדרך־הנדודים ומי יהיה לו לנחמה, אם לא היא? והרי יכול גם לקרות: יבוא מטוס, הכל יתפזרו לרוץ בכוונים שונים, ובמקרה יפרד מאשתו, ושוב לא ימצא אותה, היא לא תמצא אותו, ולכל יבוא הקץ…

מכל הרגשות גדל ביותר רגש קנאת־הגבר. האברך הנמוך כבר מלא רעל זה, הוא יוקד בו ומחניקו… מה לו מלחמה ומות? מה לו אימה? הן יכול לקרות, שאשתו תעזבנו לגמרי, כעת אפשרי הדבר יותר מאשר לפנים, שכן אבד לו כל רכושו. למחשבה זו קופאות רגליו וכמעט שאינו יכול לצעוד עוד… יכול הוא רק לשאת את עיניו בצער ולהתבונן באשתו, ובזה האוחז את אשתו תחת זרועה, בגבוה הזה, היכול להרבות כה שיחה עם אשת איש. חימה מתלקחת בו… טוב שהמלחמה משתוללת, טוב שהאוירונים טסים בקרבת מקום. הבה, יטוסו, הבה יטילו פצצות, הלואי שייהרג כאן מישהו, ומי ייהרג?

קודם כל מבקש הוא את המות לעצמו, ואולי ייהרג בן־תחרותו?… ואולי שלשתם? רעיונות־טירוף צצים במוחו. הוא אינו רואה את האסון שמסביב, אינו מרגיש בשואה העצומה של מליוני בני־אדם, אין לו אויר לנשימה, אין לו חשק למלט את עצמו מן השואה. קנאה נפלה עליו ומחניקהו בלי חמלה…

אחרת היה מרגיש את עצמו, אילו חלצה אשתו את זרועה מאת הבחור הזר, אילו נטלה ממנו גם את המזוודה, והוא, החוקי, היה הולך עמה יד ביד, עליז היה אילו אמרה לו:

– יקירי! עוד יבואו ימים טובים.

אך היא אינה עושה כך, הזר מוצא חן בעיניה, הוא נחמתה היחידה בדרך הקשה, היא אינה מרפה ממנו…

הולך־צועד מחנה גדול של אומללים. מגורשים מן הבית, מנותקים מהקרובים. זוועה ואימה מלוים אותם, ובאותו מחנה עצמו מהלך עמהם רגש טפשי נושן, המוסיף להיות מעבר לכל החורבנות שבעולם: הקנאה. היא משתרכת גם לכאן, בלא נתבקשה, ולא הוזמנה – מעצמה באה…

כשחזרתי לרכבת שלי ישן עדיין נהג־הקטר את שנתו הערבה. הנוסעים – קצתם התהלכו מסביב לקרונות, כאחוזי־מניה, קצתם התווכחו בחכמה רבה על ענינים העומדים ברומו של עולם. לאמתו של דבר – היה אוי ואבוי לכל חכמתנו הרבה…

…עוד היה חושך בקרון. חברי שכבו מכווצים, אחד על הספסל ואחד על הרצפה בין הספסלים. הלילה שיקע בתוכו את האנשים.

אני לא ישנתי. אינני מאמין שלא ישנתי רק בגלל צרותי. ים היסורים נישא לפני עיני. עולם העינויים היה מחניק ופתאום הרגשתי שכדי להמלט מהשגעון המתקרב מוכרח אני קודם כל לעזוב את הקרון הזה עם צפיפותו, עם זוהמתו הנוראה. הקרון שלנו היה לי באותו רגע התגלמות הגיהנום עצמו.

זה היה בתחנת זדולבונובו. עוררתי חברים אחדים, את הקרובים ביותר. אמרתי להם, שאינני ממשיך את הנסיעה. אין לי עוד כוח. אגשים רדומים, שבורים ורצוצים נתנו לי את ברכת־הפרידה ואני פסעתי בכבדות על גבי הגופים שהתגוללו בקרון, עד שיצאתי למרחב…

כבר נתבדר מעיל הלילה והיום התחיל מאיר קצת, יותר ויותר. נכנסתי אל מזנון התחנה של זדולבונובו. צרור־אנשים צפוף נדחק אל פינה אחת. מצפים לקבל שם תה. ויתרתי מתוך יאוש: לא לפי כוחותי להדחק. אחרי רגעים מעטים כבר הייתי מחוץ לתחנה ומחוץ לזדולבונובו. כבר הייתי על פני הכביש המוליך לרובנה. שמה החלטתי ללכת. בסך־הכל חמש־עשרה פרסאות. ריק היה הכביש, ריקים השדות מסביב. משהו נשתכח ומשהו נזכר. נזכרתי שאני אוהב מאד את הריקנות של הסתיו, ריקנות מלאת געגועים וצלילים לא־נשמעים. הסתיו הריק חביב עלי לא פחות מאביב מלא־הפרחים…

כבר היה אור־בוקר מלא, ורקיע צח ותכול היה נטוי ממעל, רקיע שקוף. זה היה באמת רגע של שכחה, אך לא לזמן רב. פאטרול צבאי פולני עמד, בדק את תעודותי והרפה ממני במהרה. כעבור רגעים מעטים שמעתי שאון מוכר לי. נשאתי את עיני למרום… שלושה אוירונים נישאו עמוק מאד ברקיע. לא הייתי צריך לשאול עוד: איפה נמצאת המלחמה?

והנני שוכב על הדשא הניחר מיובש, ומהרהר בדבר אחד; לדור שלנו הוקצבו קצת יותר מדי פגעים. יותר מדי מלחמות ומהפכות. אמנם הומצאו ונתחדשו לנו דברים הרבה, אבל גם אותנו מצא וגילה שטן־המשחית במלואנו, והוא מעתיר עלינו את עינוייו, כאילו באמת הננו עשויים ברזל. דממת־אלם מסביב. יפה הוא עולם זה, גם החיים, החיים שלו היו צריכים להיות יפים כמוהו… היו צריכים להיות…

הסתכלתי בידי השחורות ונתמלאתי רחמים עליהן. מה מקומטים בגדי, ויחד עם הבגד מקומטת גם הנשמה, כל האברים. כל הגוף – מכאוב אחד. האויר הצח מעורר את המחשבות ובזכרון עולים מראות ותמונות מן הדרך. פסחתי על המות והמות פסח עלי. הזועה מתחילה שוב לרקד לפני עיני… רבונו של עולם! האין אפשרות ללכת הרחק־הרחק מכאן ולא לשוב עוד?

הנני מתאמץ לטשטש במוחי את כל האסונות שראיתי. אין בי כוח לשאתם אתי. בכלל אין בי כוח. הנני נמשך אל האדמה. חמשה־עשר קילומטרים עד רובנה, דבר מועט הם. אך כפי הנראה הנני חולה. חשקה נפשי לשבת, חשקה לשכב, חשקה לחדול לגמרי מהיות.

והנני שוכב על העשב היבש, בצדי הכביש. הנני נהנה מהשכיבה, וכל השאר לא איכפת לי. כאן שלוה על פני השדה. הוי! מדוע אין העולם כולו עשוי שדות ריקים?

שוכב אני יחידי, אופק רחב, שמים בהירים, ריקנות רבה לאין קץ. אוי להם לבריות, אוי לכולנו. שמח אני לעובדה שאינני רואה כאן כעת שום אדם, לא אויב, לא אוהב. אי, אי… שמחה כזו שאין אדם רואה בני־אדם כדמותו. שמחה גדולה… מוטב אילו חדלה המחשבה לגמרי לעסוק בהם. אך אנשים או לא אנשים – הלא לרובנה צריך ללכת. מוכרח אני להגיע שמה, הן אין מועיל לשכב כאן על הדשא ולחיות על הריקנות הגדולה שמסביב.

מנסה אני לקום – אין קימה. ואני נבהל: האם אחז שיתוק את אברי? ושוב אני מנסה לקום. עייפות של עופרת מדבקת אותי אל הקרקע, והנאתי היחידה: לשכב ולא לזוז מן המקום. והבהלה חולפת לה. לא איכפת. דומה שאני מתחיל הוזה בתוך חדלון הנצחי. אך העינים פקוחות. אני רואה…

הנני רואה רקיע תכול, עתיק־יומין, הנני רואה מרחקים שנפשי עורגת לעוף אליהם. הן לא יתכן שבכל מקום יהיה רע, אי־שם מוכרחת להיות שלוה. ויותר משלוה איני מבקש… ומי אני כאן? ומה אני כאן? פליט־חרב, אחד מאלפים, גרגיר חול… ונישאתי אל הדרך מזדולבונובו לרובנה…

פתאום נסער “גרגיר החול”. עיני נקרעות לרווחה ונמשכות אל הכביש. והנני רואה שתי דמויות⁸ באות מרחוק. שתי דמויות־אדם. עוד רגע, וכבר רואה אני ששני גברים הם. הם הולכים לאט, אבל בצעדים מאוששים, נושאים ילקוטי־דרך על שכמיהם. אינני יודע אם אשמח שאני רואה בני־אדם, – נדמה שאין לשמוח. מזכירים הם יותר מדי…

כשהשנים מתקרבים אלי כדי צעדים אחדים, מכיר אני אחד מהם: הן זהו הצייר טרפלר, הוא היה בא לעתים תדירות לאגודת הסופרים בוארשה, משחק שם שחמט. הוא עמד עם בן לויתו:

– לאן אתם הולכים? שואל אני אותם.

– לרובנה.

– גם אני הולך לרובנה.

– טוב, בוא ונלך יחדיו.

קל לו לומר “בוא!” צעיר הוא ורגליו בריאות, גם חברו צעיר. אך אני, כאילו מהודק אני בברגים אל הקרקע. קשה, אך הרי אסור להתאונן לפני כל מי שמזדמן לך בדרך. ואני הולך. בן לויתו של טרפלר הוא עורך־דין וארשאי צעיר, בריא, מגוהץ ומצוחצח ונדמה שזה עתה הסתרק, ושום קמט אין בבגדיו. הנני מסתכל בו ומהרהר: הן אין זה פליט, אלא חתן, מוכן בעוד רגע ללכת לחופתו, חתן ממש…

דרך כה בהירה. הדרך היתה צריכה להיות קלה, שום מטען אין לי אתי, אך העופרת שבנפש היא המטען הכבד ביותר. אין לי רגלים, הן נגררות ועומדות מלכת…

– לא! ידידים יקרים… לכו לכם בלעדי, אני אשב לי כאן ואחכה, אולי תעבור מכונית, עגלה, – וכבר אני בצדי הכביש, שם, במקום שנשאר עוד מעט עשב מהקיץ.

אני יושב ושני בני־לויתי עומדים בצדי. הם אינם יודעים מה לעשות באדם חלש כמוני. חסר־ישע אנכי וגם הם חסרי־ישע בגיני.

– לכו לכם! – מבקש אני מהם.

– איננו יכולים להשאירך כך.

מבין אני לרוחם, משתתף בצערם, אך ללכת אינני יכול. אין בי הכוח. בימים האחרונים הייתי בגיהנום, כעת באת הריאקציה אחרי החויות הקשות…

ללכת אינני יכול והנני מרגיש שאין לי חשק ללכת: למה ואל מי ללכת?

וכך נמצאים על הכביש הריק שלושה אנשים, אחד יושב משום שאין בו כוח ללכת ושני הנותרים אינם רוצים לעזוב את הנחשל, לבם אינו נותנם. והננו שותקים, שותקים גם המרחקים, הרקיע, העצים והאבנים.

רגע אחד הכל שותק.

פתאום פונה אלי עורך־הדין הצעיר מוארשה:

– אולי ייטיב לך מעט קוניאק?

מקודם לא תפסתי, מה הוא סח לי… קוניאק?

אימתי קוניאק? איפה קוניאק? איזה קוניאק? עברנו דרך בה היתה לגימת־מים יקרת־מציאות, דרך בה החזיקו בחרדת זהירות פרוסת לחם בידים מסואבות, – ופתאום מדבר אחד על קוניאק. חשבתי שהוא מהתל בי, או שיצא מדעתו… מעמל דרך כזה.

אבל עורך־הדין המתון מוארשה הוריד את ילקוט־הדרך מעל גבו. הוא ישב לו במתינות והתחיל מפתח את ילקוט־הנדודים. בנחת עשה את הדבר, בדקדקנות זהירה, לאט פתח והתיר כל רצועה, כל חבל…

ראיתי אצלו בילקוט־הנדודים אוצר בלום של שוקולאדות וממתקים. ראיתי סכיני גילוח, סבון, מי־קולוניה, בקבוק מי־בושם, אבקות נגד כאב־ראש, אספירין, ממחטות לבנות מקופלות יפה, מערכת־לבנים שלמה, וגם בקבוק קוניאק היה מונח שם בשלוה. קוניאק צרפתי, חצי ליטר "מארטל“ עם אטיקטה כחולה, חצי ליטר קוניאק בבקבוק חתום. היה לו גם במה לחלץ את המגופה. ואחר הוציא מילקוט־הנדודים כוס צחה ונקיה ויצק לתוכה עד חציה את המשקה החום־הזהוב, בשביל… בשביל אדם שנחלש בדרך הגלות ואינו יכול ללכת עוד.

הקוניאק התנוצץ לפגי עיני כמו זהב נוזל, כמו פרישת־שלום מאת הרחבות והשפע. מה לנו מלחמה! אין היא אלא מקרית וחולפת. אבל העולם יש לו זוך וברק־נקיון ומשקאות טובים וטעימים…

– מה שמך? שואל אני את עורך הדין הוארשאי.

– למה לך שמי?

– רוצה אני לרושמו לזכרון ולאחר זמן ארשום אותך בספר־הזהב של אניני הסדר, אתה בן־חיל.

– שתה נא את הקוניאק, הלא נחלשת.

– מה שמך? הפצרתי בו בבקשתי.

הוא הפליט בנהימה שם־משפחה באנאלי, ואני שכחתי את השם מיד. ישנם שמות־משפחה הנשכחים כהרף־עין. אבל הקוניאק, הקוניאק שלו…

שתיתי את התרופה הנפלאה עד תומה. בקרבי באה צריבה ועמה יחד הרגשתי התרוממות. קמתי ממקומי והלכתי עם שני בני־לויתי. ההילוך היה טוב למדי. פסיעות מאוששות בדרך לרובנה. לקראת זוועות חדשות ויסורים חדשים. אך עכשיו לא הרהרתי עוד בבאות. לא הסירותי את עיני מעל מספק־הקוניאק שלי. עולם אחוז להבות, והוא נתן את דעתו להצטייד בדברים טובים כאלה בצאתו לדרך.

לדרך כזו… אנשים שכחו את ילדיהם, אחים שכחו את אחיותיהם, אנשים עזבו הון רב השליכו בדרך בגדים ותכשיטים יקרים, והוא, המגוהץ הזה, שמר בילקוט־השכם ממחטה שלו לבל תתקמט.

התחלתי משתאה לו ומודה לו, ועל הכל היתה תשובה אחת בפיו:

– אדם מיושב אנכי…

– זה ניכר בך – עניתי, – אתה לא רק שאתה אדם מיושב, אתה אדם נחוץ ומועיל, אתה יסוד עולם.

הלכנו שלשתנו והתלוצצנו. ביום העשירי למלחמה, וכל זה בא הודות למעט הקוניאק. ראוי הוא על זה למדליה, מדליה על קור־רוח. שלשתנו צעדנו בדרך, אך מה היה כאן ערכו של הצייר טרפלר בשביל עתידו של עולם? – תמונה פחות, או תמונה יותר. ומה אני בשביל עתידו של העולם? – שיר פחות או שיר יותר… אבל הוא, עורך־הדין קנאי־הסדר, הוא, שהיה מסוגל להשאר נקי ומגוהץ בכביש המוליך לרובנה, הוא שלא שכח להכניס לילקוט־הדרך את בקבוק הקוניאק… הוא המשמש אישור שהעולם עוד יתקיים ויהיו בו שוקולדות ויהיה בו גם קוניאק…

והכל יהיה…

בשעה עשר בבוקר הגעתי לרובנה. כאן לא שררו עוד השקט והשלוה של הכביש. רבבות פליטים, ציביליים ופקידים הציפו את הרחובות. היה רעש, כמו ערב־אבדן. כבר הייתי פליט מנוסה במקצת, ולכן החלטתי ללכת ל“טאָז”. זוהי חברת־הבריאות היהודית. בכל עיר ועיר יש לה סניף.

– אני – פלוני בן פלוני. אולי תוכלו לעזור לי?

– טוב! מה אתה מבקש?

– אמבטיה ולבנים.

יותר לא אמרתי מאומה.

האנשים רצו להסיק אמבטיה והתחילו להביא לבנים. מכל הצדדים הביאו לבנים. רצונך בכך – לך ופתח חנות של כותנות מוכנות. בינתיים מבקשים אותי לשבת, בינתיים מגישים לשולחן חלב רותח ולחמניות וגבינה. חסרה כאן רק התזמורת של “מכבי”. לבי היה מלא רחשי־תודה. נחתי. הסתכלתי מסביב, והנה ניגש אלי יהודי נמוך־קומה, טוב־פנים ורחב־כתפיים. הוא מושיט לי את ידו.

– שמי פישביין, את שמך אני יודע. בוא אתי, אלי…

אני מסתכל בו, וטרם הספקתי לשאול משהו, המשיך היהודי:

– אני רוצה לקחתך אלי. יש לי ארבעה חדרים, לא יחסר לך דבר. בוא!.

נפרדתי מאנשי “טאָז”. הלכתי עם פישביין. ברחוב גלשו מחנות בני־אדם, ממש כמו בלוקוב. כמו בבריסק. כמו בלובלין; אלא שכאן היה שקט יותר. מספר המכוניות היה מועט יותר, כי את ה“לימוזינות” הטרזניות, המבהיקות, החרימו במקרים רבים, ובמקרים רבים השאירון הפקר, בכבישים: לא היה בנזין.

פישביין מכניס אותי לארבעת חדריו ואומר אגב כך:

– כשתהיה בביתי, לא יחסר לך דבר, אני חייב לך חוב. אני קורא אותך זה שנים רבות, וגם אמי ואשתי קוראות את יצירותיך…

כל המחמאות האלה לא נכנסו ללבי. הבטתי ברחוב, באנשים. כאן היו ורשה, לודז, ביאליסטוק. ברכתי בשלום את מכרי, הבטתי אחריהם. מה תכניותיהם הם? האם הם נשארים ברובנה או בורחים הלאה? הלאה – לאן? ללמברג? אל הגבול הרומני, או לאוסטרוג, העיירה השוכנת על הגבול הסובייטי?

פישבין אמר:

– אצלנו ברובנה אומרים שהגרמנים לא יבואו לכאן! אומרים זאת בבטחון.

– בטחון זה מניין?

– אנו קרובים אל הגבול הסובייטי, והסובייטים לא ירשו זאת.

אחר כך נתברר שיהודי רובנה צדקו. אבל בינתיים רצים ומתחבאים, כי הסירנה שנתקלקלה התחילה מיבבת ומפחידה את הקהל. פישביין אוחז בידי ורץ אתי לחנות, עד שהקהל נרגע. בשבילי לא היה שום חידוש בדבר. הריצה מתוך קוצר־הנשימה וההתחבאות נעשו לי טבע שני. ואחרת לא יתכן…

בביתו של פישביין נשאוני על כפים. נדמה היה שבכל העולם ישנו רק פליט אחד ושהכל חייבים להתעסק בו. יחסן שכזה, פליט, רחמנא ליצלן… התרחצתי, התקשטתי בלבנים נקיים ומצויינים, פישביין הגיש לי גם חולצה עם עניבה. העניבה – איך שהיא, אבל החולצה היא מספר 43, ואני לובש מספר 38. והנה איני יודע, אם אני שט בחולצה, או החולצה שטה סביבי, אך האמת היא, שאני שטתי והפלגתי מביתי, מן האנשים הקרובים והיקרים ללבי, הכל שבור והרוס – ומה יהא הלאה?

עברו ימים אחדים, מוזרים. מחד גיסא – טוב־לב ומסירות של בני־אדם זרים, שום דבר לא חסר לי, מאידך גיסא – פחד ובלהות. מחנות חדשים של פליטים זרמו העירה. בלי הרף הם מביאים עמם את הידיעות האמתיות על הגרמנים. כיצד הם נכנסו לעיירות־ישראל ומה עוללו ליהודים. אחת לשעתיים־שלוש היתה לנו אזעקה. רצנו למקלט עלוב, ובעצמנו היינו עלובים וחדלי־ישע. אחד השכנים התחכם:

– יש צורך להרוג את הזמן, לפני שניהרג בעצמנו.

והנה הרגנו את הזמן במשחק קלפים, ב“רמי”. ובכך היתה לנו הצלה, שמעו והאזינו, בטלני כל העולם! אם אתם שונאים קלפים, לשם מה אתם חיים בעולם? כלום יודעים אתם, מה זה “ג’וקר”? מלחמה בעולם, בני־אדם הורגים זה את זה ברובים, במכונות־יריה, בטנקים ובתותחים על האדמה, בפצצות מן האויר, האויב – במרחק 100–150 ק"מ מעירנו, ואוי ואבוי לנו אם ייכנס אלינו…

ואנו? אנו משחקים ב“רמי” אין אנו מחכים לאויב, אנו מחכים ל“ג’וקר” בכל כוח עצבינו. בכל חושינו. וכשה“ג’וקר” יבוא ירווח לנפשנו, אמנם, נפשנו אינה שלמה עוד, זוהי נפש של נייר, נפש של קלפים, ואף־על־פי־כן – נפש; ואם יש לה רגע של קורת־רוח – יבורכו הקלפים. אזעקה. רצים למקלט, רצים, אבל כל אחד לוקח אתו את קלפיו בכיסו, וכשנגמרת האזעקה – שוב יושבים לשולחן ושואלים בכובד־ראש:

– תורו של מי עכשו? מה משחק?

והנה נכנס שכן ומספר בקול:

– הגרמנים נמצאים על יד קובל, לוצק בסכנה…

האנשים שומעים ואינם שומעים, ושוב שואל כל אחד מתוך אותו כובד־ראש:

– נו? תורו של מי? מה משחק?

לא איכפת. כלום יש לנו עצה? מטר של אש ממשמש ובא. באמצע הלילה מעוררת אותנו הסירנה, לפנות בוקר – הסירנה. והנה כבר מורגש מחסור בצרכי־אוכל. אמרו שיש ברובנה ארבעים אלף פליטים. צבור שכזה מסוגל לאכול את הכל. המצב מחמיר והולך משעה לשעה… אבל פישביין הוא סוחר־יערות עשיר. הוא מוסיף עדיין לקבל חלב, בשר, סוכר וקמח. מוכרח הייתי לאכול מכל מה שהוגש לשולחן. אורח אני, ואורח אסור לו להמרות רצונו של בעל הבית.

מזלי שיחק לי. מאות אנשים לנו ברחוב, ולי היה חדר מרווח. אלפים מחפשים אוכל להשיב את נפשם, ולי מגישים מכל טוב. אוי לי מאושר כזה. רק אז הרגשתי שלוקוב ולובלין החריבו את לבי. היו ימים שלא יכולתי לעמוד על רגלי, ופישביין רצה להזמין רופאים. לא נתתי לו. בימים כאלה אסור לאדם לחלות, וכשמזמינים רופאים, הרי מוכרח האדם לחלות…

הגרמנים מתקרבים מיום ליום – אך יהודי רובנו בשלהם.

– אלינו לא יבואו הגרמנים, הסובייטים לא יירשו…

– זה לכם מניין?

– תראה בעצמך.

האויר מורעל. הביטוי “האויר מורעל” איננו בבחינת מליצה גרידה. האויר, שבלעדו לא נוכל להתקיים, האויר שהוא נשמת אפנו מורעל ביבבות הסירנה, מורעל שמועות־אמת וכזב, מורעל פחד וצפייה… אנו נושמים יומם ולילה אויר מורעל. כל אחד מאתנו נהפך בעצמו למנת־רעל. אנו מרעילים זה את זה בעינינו, באנחותינו ובדיבורינו. כל אדם מסתכל בחברו כמו בנידון למות, ובכל הפליטים שהצטופפו ברובנה – כמו בעדר כבשים העומדים לטבחה…

הסירנה מיבבת, והפעם לא בכדי. האוירונים הפציצו את תחנת־הרכבת. דומה שעמדה שם רכבת־תחמושת, שבעת ועשרים קרונות טעונים מטען־מות. אבל קרה נס מוזר: רק שלושה קרונות התפוצצו. היו אי־אלו עשרות הרוגים, אבל גם זה נס… אילו התפוצצו עשרים ושבעת הקרונות כולם, יתכן שגם אנו היינו נהרגים.

נס הוא זה, והכל משיחים בנס. המות נעשה שותף קרוב לחיי יום־יום שלנו, לכל שעה ולכל רגע, ורעיון אחד מרגיז ומציק ומכרסם בלב: לא המות בעצמו בא אלינו, אלא אנו, האנשים, קרבנו אותו, קראנו אותו אלינו על ידי מחקרים מדוקדקים במעבדות; מוחות של גאונים טרחו ויגעו שנים, כיצד לקרב אלינו את המות. והרי הוא כאן, ואין אנו יכולים עוד להמלט ממנו.

הסירנה מיבבת…

 

פרק רביעי: ברובנו    🔗

כעת נעשיתי שקט ומתאפק יותר בדבור ובשתיקה, ולא משום שהנני יותר חזק, אמיץ, גבור… לא. לא מטעם זה. טעם הדבר הוא, משום שזוועה, בהלה וצפיות רעות נעשו לנו מאורעות יום־יום וכמעט שכבר שכחנו, כיצד הרגשנו את עצמנו ביום נורמאלי, אנושי. כעת הנני שקט הרבה יותר.

הצפירה שוב צורחת בצריחתה החתולי המרוגז. בכל החדרים מתחוללת מהומה. השעה עודנה מוקדמת. לא הכל הספיקו להתלבש. חוטפים בחפזון בגד על הגוף ורצים, יורדים במרוצה מהקומה השלישית למטה אל המרתף, שם ימצאו מחסה מפני הסכנה. הצפירה צורחת וגם שאון מטוסים פוצע את האזנים. מתחיל יום של פחדים, יום של טירוף.

הלילה לא ישנתי וכשהאיר הבוקר ישבתי אל השולחן וסדרתי עליו קלפי פאסיאנס. כעת אינני רוצה להפסיק את הפאסיאנס, אינני רוצה לרוץ. כבר שבעתי את המרחף. לא די לי בפחד של עצמי, עלי להסתכל בעשרות אנשים אחרים ולחיות עמהם עד לכאב גם את הפחד שלהם, לחרוד לעצמי ולחרוד לאחרים. בכל זאת כשאני רואה שנשארתי יחידי, שכולם כבר למטה, בא הפחד גם עלי… הצפירה צורחת, צורחת… אני רץ במורד המדרגות מן הקומה השלישית – האגיע לסוף מרוצתי או שה“סוף” יחטפני באמצע הדרך?ואכן נראה לי מרתף־המקלט כהצלה. הנני רץ שמה למלט את נפשי וכבר אני נדחק פנימה דרך פישפש צר לעצם תוכו של המרתף. אויר דחוס, תערובת של טחב־אדמה ונשימות־אדם הדפתני לאחור, אך אני אינני נותן להדפני חזרה הן רץ אנכי למלט את חיי, וכאן אין מקום לקפריסות, אויר טוב, או אויר רע… אל המרתף.

המרתף מחולק למדורות אחדים, קאטאקומבות שחורות, נמוכות. ליד הכניסה דולקת מנורה קטנה; משם והלאה הכל שרוי באפילה, אך מבטי כבר קלטו הרבה ראשים עם עינים, עיני בני־האדם נעשו עמוקות יותר, יוקדות יותר, מלאות יסורים. כל יסורי הנפש נתרכזו בתוך העינים. עומדים כאן ומצפים שתעבור הסכנה, מאזינים לכל צליל מהרחוב, קמעה־קמעה הנני מסתגל לאפלולית, לצללים. הנני מסתכל בצללים, רואה פרופילים של גברים ונשים, חטמים חדים ומחודדים, מבטים שבורים ונפחדים. כאן אם וילד על זרועה, שם אם עם שני ילדים, פני הילדים אינם נראים, רק צלליותיהם. הראשים הקטנים צמודים אל האם.

הנני רואה אנשים, את הראשונים שעומדים קרוב יותר אל הפתחים. להלן בעומק המרתף צפופים רבים־רבים כמו כבשים, וכל אחד מהם הביא לכאן את דפיקות־לבו. – אוי, רבונו של עולם.

– אבינו שבשמים! אב הרחמים! – עונה אחד באנחה, ודממה משתררת. הדממה באה, משום שאי־שם עלה קול נפץ איום, משהו התפוצץ, משהו נחרב. “משהו”, “אי־שם”. בבירור אין יודעים כלום. אין יודעים מה נעשה בעיר, ברחובות הסמוכים. אין יודעים מה יהיה בעוד רגע. האנשים דוממים כקפואים. רק מעטים זזים ממקומותיהם. אחדים רוצים להיות קרובים יותר אל הפתח ואחרים נסוגים עמוק יותר, לתוך המרתף, הם נצמדים אל הקיר העבה, הם חושבים, שכך יהיו בטוחים יותר.

היום נמשכת ההתקפה האוירית יותר מבימים אחרים. כל חבטה מרעידה את האנשים, אך כל פעם שעוברים רגעים אחדים והאנשים רואים שאחרי החבטה נשארו שלמים, מתרגלים הם גם להתפוצצויות, ודוקא ברגע שקט כזה פורצת צעקה. אשה אחת נתקפה בעוית היסטרית. חוטפים ומוציאים פנסי־כיס, מאירים. האשה צועקת, קולה מצטעק מאליו. צר המרתף, צר ונמוך מדי בשביל צעקות־עוית כאלה. מי יודע, עד מתי היתח האשה צועקת כך, אך פתאום נשמע רעם חדש מן הרחוב, מקרוב מאד, כמעט מעל לראשינו. הנפץ הפסיק את הצעקה ההיסטרית של האשה… במרתף נשאר משהו תלוי עד לקרירות ולקפאון של זכוכית, ניתק ברעם־תופת ואיננו עוד. דעך…

דממה אילמת רבצה על המרתף ודממה אילמת רבצה על הרחוב – אך כולם מרגישים, שהעולם עוד לא נחרב. עוברות דקות, עוברות עשרות דקות. נושמים בהקלה ואנשים אוהבים לדבר. אחד מספר:

– כשהיינו בדרך, כשהלכנו ונסענו, מוכרח אני לומר לכם, שאלה שהלכו ברגל עשו בחכמה יתרה. אחד נוצרי כינה את הקרונות שלנו בשמם הנכון: “ארונות־קבורה”! לא היה מה לאכול. לא היה מה לשתות. פשוט גועו בצמא. בשעה מאוחרת בלילה זזה הרכבת לדרכה. הקטר משך את הקרונות האפלים, בהם היו בני־אדם מצונפים בצפיפות, כמו בהמות עקודות. הקרונות, ה“ארונות” עוד יספרו רבות עליהם. שום רוח לא יוכל לשאת את אנחות המעונים, את אנחות הפחד…

עם שחר עמדה הרכבת בתחנה קטנה. כבר היה אור כל־שהוא והאור של הימים ההם היה מפחיד יותר מהאפילה הרצינית. היו אנשים שקללו את האור קללות נמרצות.

הבוקר האיר, האנשים רצו להביא מים. כמה מאות אנשים עם פכים קטנים, בקבוקים, כוסות וספלי־קפה רצו אל המים. היה צריך לראות את האנשים, את בגדיהם המקומטים, את שערותיהם הפרועות. השער של הנשים הצבוע בגווני־זהב שונים נראה כעת מזוהם. השפתים עם שרידי הצבע היו מפחידות ודוחות. בדרך לא היה סאלון־ליופי… חבל.

רצו אל המים, והעיירה רחוקה צעדים אחדים מן התחנה. כל המחנה הסתער על המשאבה. אחד הניע את מנוף המשאבה והשאר החזיקו תחת הסילון את כדיהם וכוסותיהם. מים זכים זרמו, מי יהלום, מים קרים…

פתאום – השאון הידוע, ועל כולם נפל צל של אוירון גדול. מאין? כיצד? כה מהר? כאילו ירד ממקום קרוב מאד, ומכונת־יריה שבאוירון מטקטקת…

– להשתרע על הקרקע… – פקד מישהו.

מי שעדיין לא השיג מים, התפשט מהר על הקרקע. השתטח כמו דג שטוח. אבל אותם המאושרים שכבר היו להם מים בכליהם, הללו לא נחפזו. זהירים היו, אך לא לחייהם חרדו את החרדה הזאת. כשהשתרעו על הקרקע נזהרו מאד שלא ישפכו המים מן הכד. חבל על כל טפה, לאט שכבו להם. תטקטק לה מכונת־היריה באוירון, יגנח לו פצוע, יהפך לו העולם – אבל על המים היקרים, השקופים צריך לשמור.

בזהירות השתטחו בעלי־המים על הקרקע, ואת הכלי עם מעט המים החיים החזיקו בשתי ידיהם…

ושני מספר:

זה היה כשיצאנו מתוך כפר. עברנו דומם רחוב ארוך, ארוך, שמשני צדיו עמדו בתים קטנים, נמוכים, עם גגות־תבן וחלונות פעוטים. מהחלונות הללו הביטו אנשים החוצה, ואי אפשר היה להבחין, אם מבטי האיכרים הללו אומרים סקרנות או השתתפות. הלכנו בראשים מושפלים, גולים וסחופים… עוד נשארו לפנינו שלושה בתים אחרונים. עוד מעט ונהיה במרחב השדה ואיש לא יסתכל בנו.

אך לפני שיצאנו מן הכפר קבלנו ברכת־פרידה מאכרה צעירה. היא באה לקראתנו עם סל תפוחים. תפוחים גדולים, בהירים. ולפני שהספקנו להסתכל יפה בתפוחים, כבר הציצו הללו לתוך נשמותינו והכניסו בהן התעוררות עליזה ואורה. תפוחים אדומים או אדומים־למחצה. את כל היופי הבשל נשאו על לחייהם.

אנחנו היינו חבורת גברים וחוה כפרית הושיטה תפוח לכל אחד מאתנו. זו היתה מתנה מתוך רגש השתתפות, אך נראה היה שחוה באה שוב לגרות לחיים, היא היתה יפה, התפוחים ריננו ממש בגווניהם, בלב התחילו פורחות תקוות והבטחות…

השלישי כבר לא דיבר כלום, כי שוב היתה אי־שם התפוצצות, שהרעידה את הכל – את הבית והמרתף ואת נשמותינו. הצללים התכופפו ובפחדם הפקידו את עצמם כליל בידי הגורל. הגורל היה טוב, נפטרנו בפחד בלבד…

אחר־כך פרץ בכיו של תינוק פעוט בחיתוליו, והאם הוכרחה להיניקו, כאן במקום, אלמלא כן לא היה פוסק מצריחתו.

כפעם בפעם מדליק מישהו פנס־כיס חשמלי ואני משתמש בהזדמנות ומחפש פרצופים חדשים. הנה זהו בעל־בתים וארשאי, יש לו שם בתים רבים ודייריהם רבים מאד. הוא לא היה בעל־בית נוח, הדיירים סבלו ממנו צרות צרורות. כעת גולה הוא כאן, ברובנה, ואף הוא נמצא במרתף המקלט. היה כדאי לנהל אתו שיחה על רכוש, על החרדה לפרוטה, על קשיחות־לב ועל עודף־שובע… אך למי יש כעת כוח לכך? אני מתנודד על רגלי, כל הלילה לא ישנתי, זה לילות רבים לא ישנתי, אני מכיר כאן במרתף הרבה וארשאים ולודזאים. יש ביניהם אנשים מסוגים שונים, ויש גם כאלה, שהעולם צר היה להם – כעת כבר טוב לכולם… וכאן, במרתף, כאן באפילה, כאן, במקום שהסכנה אורבת מעל לראש.

כעת אוררים את הימים והשעות של חיי־גיהנום כאלה. אך לפנים הרי היה טוב יותר. אפשר היה ללכת לכל מקום ולנסוע, כל הרחובות והרכבות מחכים לאדם, ומעל לראש היה נטוי רקיע־שלוה… מדוע לא ברכו אז את הימים והשעות? הנני מתכוון לעצמי והנני מתכוון לאחרים. רצוני להעסיק את מוחי בשאלות ובחידות של הויתנו. ואני עצמי הנני שבור ועלוב…

נורא לחיות בפחד־תמיד, אך נורא עוד יותר להעלות על הדעת, שהאדם אינו רוצה, או אינו יכול להיות טוב יותר. ולכן שוכב הוא כעת במרתפים, הוא בא על גמולו… חושך, רק אור קלוש נופל על דמויות הכתפים המכווצות. בסך־הכל עושה המראה רושם על גויעה, של ערב־קפיאה, שקיעה ומחנק. אך פתאום באה הבשורה:

– כבר אפשר לצאת…

בגוש הקפוא והדחוס של גויות־אדם עובר רטט־חיים, המתים־למחצה שבים לתחיה ונדחקים אל היציאה.

כבר אפשר לצאת, עד מתי? הלא בעוד חצי שעה שוב תיבב הצפירה ושוב ירוצו אל המרתף. אבל יקרה היא מחצית השעה. האנשים נושאים מהמרתף החוצה את גויותיהם המעונות. אחרי העובש הטחוב גומעים אויר חפשי וזך. גומעים אור. הנה זהו העולם: מסביב בתים, גנים עם פרחי־סתיו, רקיע ומרחב. טוב להסתכל בהם רגע קט. לחיות ולנשום רגע קל. כעת הכל למען הרגע. הנשים הצעירות מסדרות את שערותיהן, הגברים מיישרים את הבגדים. כאן מראה קטנה, שם – פודרה. הולכים ויוצאים מן המרתף. הדבר נראה כמו יקיצה, כמו גאולה…

הנני מתבונן בכל אלה היוצאים מן המרתף. כעת הלא אור היום ואפשר לראות את כל אלה שניצלתי עמהם יחד. הנה כאן אשה זקנה. גוף קטן, ילדותי, והראש לבן, לבן. גם היא רצתה להציל את שארית החיים. פנים לה חסודים עם קמטים הרבה, אך מתוך פקעת הקמטים ניבט זוג־עינים מאירות בכל השאיפה לחיים. אני מקנא בצעדיה המאוששים, היא נושאת בקלות רבה את נטל הזיקנה על כתפיה הצרות. אחריה הולך יהודי עטוף בטלית, באמצע תפילתו באה האזעקה, וכך ירד אל המקלט עטוף טלית. מחנה גדול נשפך מתוך המרתף. זקנים וצעירים. כולם ממצמצים בעיניהם אל שמש־הזהב, שאינה חוסכת מהם את אורה.

אחד יוצא מן המרחף עם מזוודה גדולה. בכל אזעקה בא הוא להסתתר עם מזודתו ומגרה את סקרנות הבריות: איזה הון יש לו בה? הקהל יוצא מתחת לאדמה ומתפזר. כבר אין רואים אף אחד. מסביב שוררת שלוה, כמו בראשית העולם. הנני עומד בחצר, ואחר יושב אני על סדן־עץ. הנני מרגיש, שבכל הצרות הללו אבד לי הרצון. לא איכפת לי, אם אהיה למעלה בחדר, או למטה במרתף. כעת סתיו חמים, העונה היפה למילאנכוליה מורעלת, וכאן צריך להתחכם ולהלחם מלחמה כל כך קשה כדי להחזיק את קומץ החיים. לבי אינו לקרב, הייתי רוצה ללכת לי מהכל ומכולם, ואני מקנא באנקור הקטן והאפור, המנתר לו בקרבתי על הדשא. אה! אילו השאילני את קומתו הזעירה ואת כנפיו האפורות, הייתי טס, טס… מעבר לגבול אחד, לגבול שני…

חלומות…

ואני מהרהר בצללים שנדחקו למחנק במרתף־המקלט, ויותר מכל הנני מהרהר באותו יהודי עם המזודה. איזה מין יהודי ואיזה מין מזודה? שניהם בלים, מעופשים ומקומטים… אה! אפשר שאין זה כלל אדם, אלא מלאך, ובמזודתו נושא הוא את מגילת צרותינו. עוד יום, והוא יעלם, יעלה השמימה ושם יספר על הגיהנום שלנו עלי־אדמות…

חלומות… הנני יושב על הסדן ליד המקלט והוזה…

מחלומותי מעוררתני הצפירה, שוב היא מיבבת, אזעקה! ומכל החצרות הסמוכות, מכל המדרגות רצים בני־אדם אל המקלט. נשים וילדים, עם עוללים ויונקים. הזקנה בעלת העינים הצעירות, היהודי עם המזודה – כולם, כולם רצים להסתתר, אני נשאר יושב על הסדן, עייף, כל הלילה לא ישנתי. הנני שבור מפחדים ומרדיפות. אינני רוצה עוד כלום מן החיים. רצוני רק לשבת על מקומי ולהתחמם בשמש. ואם יטוסו אוירונים ויפול המות עלי ועל אחרים – יהיה מה שיהיה…

העולם נשכח ממני. אפילו עולם נורא כזה. זה רגע יקר של יאוש ואדישות. כעת היה טוב אילו עשה בי המות את שלו…

אך שתי ידי־אדם, ידים חמות פועלות את פעולתן, הן מעוררות אותי להכרה, הנני מרגיש פחד ועל־ידי הפחד הנני מרגיש שוב את החיים, את החשק לחיים. ושוב אני מתמלא חרדת־הגורל. ואני מסתכל בפרצופים הנפחדים, חצאי־פרצופים, פרופילים חיוורים, ותוקפני חשק להרגיע את כולם. עבור יעבור הרע – הטוב מוכרח לבוא…

כי עוד יבוא הטוב…

ברובנה הרגשתי⁹ את עצמי ברע, הלב נחלש, שכבתי ונחתי הרבה. וכשהוטב לי הייתי רץ לבריות לשהות במחיצתם ולבלות עמם את זמני. נפגשתי עם אנשים הרבה שהתנאים הפכו את נשמותיהם…

והנה אחד מהם, בעל בית חרושת לנעלים לשעבר: מוארשה עד גדיניה. מגדיניה עד לבוב. בכל מקום היו לו סניפים לאיש הזה. הוא היה מייצר ומוכר נעלים. נעלים יקרות וזולות, לילדים ולמבוגרים. תמיד היו מחשבותיו עסוקות בדבר אחד, לא בראשו של האדם, לא בלבו ונשמתו – הללו לא ענינו אותו ביותר. הוא היה מתענין ברגלים של דורו. לאלפים הרבים של רגלים גדולות וקטנות, היה דואג ועובד בשבילן; התאים את עצמו לאפנה, עקבים גבוהים, ועקבים נמוכים. חרטומים רחבים וצרים, נעלים חומות, צהובות ושחורות, לכה, כרום, עור־תמסח ועור־אילה… בענינים אלה עברו עליו החיים ואיש לא ידע מעולם, אם הוא מרגיש את עצמו בטוב או ברע. שתקן היה ולכן חשבוהו רבים לאדם רע. אך בעצם היה אדם אדיש, ששום דבר לא נגע ללבו. שום דבר, חוץ מנעלים. הפועלים בבתי־החרושת שלו היו נלחמים בו, עורכים שביתות, לפעמים בהצלחה ופעמים בכשלון. אבל תמיד היו אותן הטענות… הפועלים היו צועקים:

– איננו יכולים לעבוד בשכר כזה.

ותשובתו:

– הקלקולציה, אינני יכול אחרת…

ובינתים נשאר תמיד קר. רחוק מן הבריות. לאהוב אותו לא¹⁰ יכלו. יותר מדי איש־עסקים היה ויותר מדי בעל “קלקולציה”. פרצוף לא סימפטי. בפרצוף כזה אסור להיות אפילו מנצל. דוחה הוא כפלים. אפשר שמטבעו לא היה קפדן כזה, אבל במוחו נצטברו יותר מדי נעלים. אין הבדל אם הן מגפי־חיילים או נעלי־גבירות – הראש מתמלא בהן ולאנושיות לא נשארה עוד שום מחשבה, שום הרגשה. לפניך עומד יצרן־נעלים, לא יותר, אל תנסה לחפש בו משהו אחר…

והנה פורצת סערה שעוד לא היתה כמוה מגדיניה ועד וארשה, מקראקוב ועד לבוב והלאה. ערים נהפכות, רחובות שלמים מתמוטטים, השלטים נעקרים ממקומותיהם, כגרוטאות־פח לא־יצלחו, וגם השלטים של יצרן־הנעלים שלנו נושרים והוא נמלט על נפשו כמו חיה נרדפת. אותו הפתיעה השואה יותר מאחרים, כי בגלל המדפים בחנותו, שעליהם היו מסודרות הנעלים, לא ראה ולא שמע שום דבר אחר. המלחמה חטפה אותו כחטוף אדם משנתו, המלחמה אחזה בו וטלטלתו והנעלים התחילו נושרות מתוך ראשו האטום, כנשור ערמונים בשלים מאילן מלא בימי סתיו.

הסופה נושאת אותו על פני ערים ועיירות, על פני שדות ויערות. הוא רואה את המות ומרגיש את אימתם של אלפים ורבבות, קופץ מן הקרון. מסתתר ביער. גופו הגדול, המסורבל, עושה בעשרה ימים יותר תנועות מבכל השנים האחרונות ביחד. עיניו נפקחות לראות… הוא רואה, שחוץ מהנעלים שיצר כל ימי חייו יש עוד משהו, ישנם בני־אדם, שמהלכים בנעלים אלה, יש אסונות, ים של אסונות וצרות, ואפשר שהתחיל באסון של עצמו. הן אבד לו הכל, אינו יודע אפילו לאן נעלמה אשתו, אינו יודע איפה נמצא בנו יחידו. תוהו־ובוהו במוחו והחיים אינם בטוחים אפילו שעח אחת. תמיד אך להסתתר, לפחד בלי הרף לגורל עצמו, לזיק־החיים הפעוט שבקרבו, ואפשר שאפילו לא לעצמו בלבד. נתעוררה בו חמלה לכל אותם האומללים שנמלטו רצו יחד אתו. לפנים היו כולם לקוחותיו, היו לו נעלים בשבילם, כעת כבר אין מחסנים ואין נעלים…

וכעת מה יש לו בשביל בני־האדם?

לווהלין הרחוקה, לרובנה, הוטל בנדודיו, ומי ישים לב שם לשכמותו? עשרות אלפים פליטים היו שם, אנשים מבוהלים, מהוממים ומסוערים. הרחובות היו מלאים אותם, המדרכות צרו מהכילם וחוסר־ישעם העיק עד למחנק…

ממשלה אחת ברחה בחפזון, ממשלה אחרת נכנסה בצלילי מוסיקה, אבל ברובנה היה צר המקום, רב מדי האסון שקרה כאן, בכל מקום עמדו אנשים בשורות, לפני כל חנות טורים ארוכים, שתקנים וסבלנים, בשפתים מהודקות ועינים עצובות. עינים עצובות של בן־האדם, שאינו יכול למצוא עצה וישע בתבל הרחבה. עינים כאלה יכולות להולד רק בימים של שואה גדולה, עינים של עקשנות שנשברה ובהן כניעה לגורל, עינים שבקשתן כבר מעטה מאד: צלחת תבשיל, פרוסת לחם או חתיכת סוכר, עינים – עולמות נהרסים, עינים – ספינות שנטרפו. לפני זמן מועט היו רבים מאלה עשירים, ידם השיגה הרבה מאד, וכעת מחכים זמן רב לקבל פתקה לארוחת־צהרים בחינם, והם מאושרים כשמקבלים סוף־סוף את הפתקה, האושר – מושג יחסי. הלואי, שלפנים לא היו מרבים לבטוח בעשרם, כי אז לא היו מגיעים לאכזבות כה מרות. וכעת נערכה ברובנה המאסקאראדה של הירידה. רבים נראו טראגי־קומיים, כולם התהלכו בבגדים מקומטים, הכובעים נעלמו וההידור והגיהוץ מאתמול אבד זהרם. כולם, כמעט כולם, חבשו באֶראטים לראשיהם, וכפיה קטנה זו מקטינה את כל האדם. מאחד נגנבה חליפתו והוא לבש רק את מעילו העליון, ואיש אחר נראה ברחוב בפיז’מה. כבר היה קר, ואחדים התעטפו בשמיכות, וכך נגררו ברחוב, וכך עמדו בטורים ארוכים…

יצרן־הנעלים שלנו, זה שהיו לו סניפים מגדיניה עד לבוב, גם הוא עמד בטורים, כמעט שלא יצא מהם. אבל לא בשביל עצמו עמד בטורים. לא לעצמו רצת לקנות משהו. כאילו נכנס דיבוק של לב טוב לתוך האיש הזה.

הוא דאג לאחרים…

שעות על שעות היה עומד ומקבל זוג מוקיים או מעט לבנים ואחר היה בא לבית, שלפי ידיעתו חסרים שם את הדברים הללו, ומשאירם שם. מסרבים לקבל, רוצים לשלם, אך הוא אינו שומע ומסתלק.

לאחד השיג זוג ערדליים, לשני נעלים, לשלישי סודר לצוארו, זוג כפפות, או משהו לשבירת הרעב. האיש הגרמי בעל העינים השתקניות היה גם עתה גרמי ושתקן, אבל מגופו הרחב אזלה הקשיות ומשתיקתו פגו הקרירות והזעפנות. כשניגש אל מישהו עם מתנתו, היו מרגישים בגישתו של אדם טוב. הוא לא דבר אל איש אף מלה על טובו שנתעורר, ואיש לא ידע מאין לו הכסף לכל החפצים הללו, בודאי עוד נשאר לו משהו מהונו. אילו היו כעת ברשותו מחסניו הגדולים המלאים נעלים, בודאי היה מחלק חינם את כל הנעלים הגדולות והקטנות…

אדם זה לא נח, כל יום וכל שעה היה מוכרח לעשות מעשה טוב. הרגישו, שזה הפך אצלו לטבע: לעזור לזולת, לעזור בקטנות, לעזור בכל מה שאפשר. ברובנה היו אנשים רבים שהכירוהו מלפנים. הללו לא ידעו גבול להשתוממותם: מה היה לו? כיצד חלה בו תהפוכה כזו?

והוא עצמו, יצרן־הנעלים העשיר, הוא היה שותק. ורק מתבונן בכל אחד, אולי זקוק הוא למשהו?

קשה להבין מדוע האנשים כה רעים, וגם את טובם לא קל להבין. באמת: יצרן־נעלים קר ומסוגר כזה, מדוע נעשה פתאום טוב כל כך? אין זאת, כי הסערה ניערה וטילטלה אותו, הסערה ניערה מתוכו את כל אדישותו. הסערה גרפה ממול עיניו את אלפי זוגות הנעלים, וכשחדל מראות את הנעלים, התחיל רואה פרצופים של בני־אדם, פרצופים ובהם עינים, עינים של צער… והראיה הפתאומית היתה לו לגילוי. הכל היה רדום בקרבו, בא רעם הנפץ האיום של הפצצות ועורר את האופי הטוב והנעלה שבו, שהיה עטוף בעור עד עתה. קר ואדיש כלפי העולם וכל הצרות שבעולם… כך היה חי, וכפי הנראה היו חיים אלה משעממים, שכן לא ידע מבטו חיוך בימיו הטובים. כעת נתרכך מבטו בהרבה, אם כי עודנו מתמיד בשתיקתו – ואולי כעת מתוך ענווה.

מי שראהו ברובנה, ראה צדיק המדבר בגשתו עם אדם שאינו מכירו:

– הלא מהלך אתה בנעלים קרועות. הרחוב רטוב, קח־נא את הערדלים – ואל איש אחר: – הן תקפא במעיל כזה. קח־נא את הפקרס, הוא מצמר… ותו לא. אין שאלה. אין תודה והוא אינו שומע תודות. אינו זקוק להן. עמוק בלב יש לו חשבון עם עצמו. ואפשר שזה חשבון עם העולם שעד עתה היה אדיש כלפיו…

לפנים היה שותק, משום שאלפי זוגות הנעלים נטלו את זמנו ואת דבורו. כעת הוא שותק מפני האסון של־עצמו – ומפני האסון של כולם, אבל שתיקתו של עכשיו מעוטרת במעשים טובים. האדם הולך בדרך אחרת בחיים. הוא הולך ופועל בטוב שבו…

בזמן של הרס ואבדון הוא אומר:

– קח־נא את החולצה, היא מצמר, וכעת הלא קר.

מסתכלים בו, אין מבינים אותו, האם יצא מדעתו?

ואולי, אולי חוזר האדם בתשובה? הוא יתחיל בחולצה של צמר, ואחר יתן את לבו, את נפשו, את שכלו, את הכל לזולתו, לכל אדם. הן יפה העולם, ומדוע לא יהיה האדם יפה וטוב?…

והנה קרבן שני של המלחמה, אשה… הרע ביותר בשבילה: היא שכחה לגמרי שהיא צעירה ותמירה. אינה מרגישה כלל שגברים מחייכים אליה. וזוהי אבידה גדולה בשבילה ובשביל אחרים. את היופי אסור להזניח. אבל האשה הבלונדינית מוארשה, זו שברחה משם יחד עם אלפי אחרים, היא איבדה תוך מנוסתה את הענין בה בעצמה, שום דבר אינו מענין אותה.

היה אפשר לחשוב שהמלחמה וכל מוראותיה המיתו בה את הענין כלפי החיים וכלפי עצמה, אך אין זה נכון כל עיקר. היא אינה חיה בנפשה את הטרגדיה של מיליוני בני־אדם, אין גדלה מגיע עד כדי כך. היא, יש לה טרגדיה משלה, בורשה הניחה דירה, כמה חדרים מרוהטים ומסודרים בטעם מעודן, בהם השקיעה את כל נשמתה, וכעת היא מתגעגעת על החדרים שלה, מהרהרת בחדרים יומם וליל ומרעילה בגעגועים את עצמה ואת כל סביבתה… הדירה שלה!

ילד אין לה, אך כשהיא אומרת “הדירה שלי” מרגישים, שכך אפשר להזכיר רק ילד אהוב מאוד. כששומעים את דבריה בפעם הראשונה, מרגישים השתתפות בצערה. גם בפעם השנית משתתפים ברגשותיה, אבל בפעם השלישית ובפעם העשירית ובפעם המאה – מתעורר רצון לצעוק:

– גברתי, חדלי לך מן הדירה שלך, רחובות ושכונות נחרבים, חיי אדם אובדים לרוב, ולך יש רק דבר אחד: "הדירה שלי“…

אבל לה לא איכפת מה חושבים אחרים עליה, ומה הם מדברים אליה. לה דאגה אחת ודאגה זו חזקה, חזקה מכל הדאגות שבעולם. היא באה לתוך חוג אנשים, שהם עצמם ברחו, לכולם צער שיספיק להם לכל שעות היום והלילה, אבל היא במראה שברונה מוסיפה להם מנה לא קטנה של יסורים יתירים. כי דירה אינה אלא דירה, וכל כמה שחדריה יפים, אין בהם אלא מעט דמיון של אשה בעלת טעם. הן יכול הדבר להשתנות. המלחמה תחדל והאשה תוכל שוב להפעיל את דמיונה ואת טעמה…

מה היא רוצה, מדוע היא נאנחת, בשעה שבחיוך חביב אחד היתה יכולה לגרש את העננים התלויים מעל לראשיהם של אנשים עגומים…

“הדירה שלי”, “החדרים שלי”…

ניגשת היא לאט, דומם, ואפילו בצעדים עצורים. נדמה, שאין היא רוצה כלל לדבר, היא רוצה רק לשמוע מה מדברים אחרים – ופתאום:

– החדרים שלי!

הרגשה מעיקה מתחילה להשתרר בחברתה, ואחד עונה ואומר:

– גברת! אסור להתחטא כל כך, לכל האנשים יש חדרים ולכל אחד יקרים החדרים שלו…

– אבל אני השקעתי טעם כה רב בחדרים שלי…

– והרי הטעם שלך נשאר לך, ואותו לא יוכל איש להחריב…

היא נעלבת והולכת לה.

ואותו אדם אומר אחריה:

– חבל שאין לה טעם לשתוק…

במרחק־מה, שם תפסה לה קרבן חדש, שומעים אותה אומרת:

– הדירה שלי, זו לא היתה דירה זעיר־בורגנית רגילה. לא נתתי להכניס לתוכה צבעים ססגוניים, צעקניים. לא היו שם גבישים, לא פסילים כבדים. הדירה שלי היתה מרחפת, עומדת על מקום אחד ומרחפת… כן…

ודמעות נקוות בעיניה. רואים שנפשה עגומה עליה משום שהבריות אינם משתתפים בצערה כראוי, אין הבריות יודעים שהיא השקיעה שם בעדנת החדרים שלה נשמה צעירה, ונשמה אחרת אין לה עוד. הא, מה שם בוארשה? מה מראה רחוב שינקביץ' מספר שמונה־עשר, קומה שנית? שם היתח הדירה שלה, שם עזבה את הכל…

אסור לאדם להיות אגואיסטי כל כך. הן נמצאת היא בחוג של אנשים שכל אחד מהם הפסיד הרבה מאד. אזניה אטומות לסבלות כולם, ולעומת זה רוצה היא, שאיש לא יאטום אזניו לצרות שלה… אשה כה תמירה, כה עדינה. לא! אשה כזו אסור לה לקחת חלק בפגעי־מלחמה כאלה, אך איש אינו יכול להושיעה בצרה זו. מפטירים אנחה ומסתתרים מפני האומללה. היא צועדת כמו סהרורית, כמו צל שקוף, כמו גבורה של טרגדיה אולטרה־מיסטית. היא צועדת כמו סיוט של רוח בר־מינן והאנשים החיים נסוגים צעד־צעד אחורנית. אפילו בעלה מחפש כל הזדמנות כדי להיות מרוחק קצת ממנה. אין כלל לקנא בו: לפנים היתה מציקה לו שיעזור לה לסדר את הדירה וכעת היא מציקה לו על שהפסידה את הדירה…

היא בנתה לה עולם קטן. אפשר שהעולמון שלה היה יפה מאד… עולמון זה היה מסתיר מעיניה את כל העולם עם כל הטרגדיות שלו, את הכל, וכל פגעי העולם הנוכחי אין בכוחן לקרוע את הצעיף מעל פניה. לפני עיניה מרחף דבר אחד: דירתה הוארשאית, החדרים שלה… ואיש לא יוכל להושיעה כאן במאומה.

יתכן, שבדירתה רצתה לרתק אליה את בעלה שהיא אוהבת אותו מאד. את קנה המרופד בטעם מעודן ומקסים רצתה לעשות מבצר לחייהם המשותפים. יתכן שרצתה להתרברב בדירתה בפני אחרים. או להונות את עצמה. הן יש לכל אדם בחייו אונאה עצמית כזו, אילוסיה כזו. ישבה ותיכנה שבועות וחדשים, כיצד להגדיל יותר ויותר את היופי של מעונה, – ופתאום הוכרחה לעזוב את הכל. מהלומה זו מוטטה אותה ואת בריאותה עד למחלה, וכעת נוסכת היא מחלה על אחרים במצב־רוחה ובתלונתה הנצחית: הדירה שלי…

ותופסת היא אחד ואינה מרפה עוד ממנו. היא מוכרחה לתאר לו את גן־עדנה שנעזב: אתה מבין, החדרים הם בטון אחד, אסור שיהא חדר אחד צבוע אדום והשני ירוק. הדיסוננסים אז חזקים מדי, והרי צריך להמנע מקונטראסטים. לכן השגחתי שלקירות החדרים שלי יהיו צבעים קרובים, חום בהיר וחום בהיר יותר… הכל היה שם בגווני חום, הדירה שלי היתה הרמונית, כמו נשמה שלוה… הדירה שלי…

נמנעים מהפגש עמה, אף כי היא יפה ויש בה כל הקוים העדינים של אשה מענינת. אין רצון לשמוע את דבוריה על דירה בשעה שארמונות מתמוטטים, בעת שיצירות־אמנות בעלות ערך נצחי מושמדות. סרים מעל דרכה, כמו מפני משוגע לדבר אחד. ויש אפילו מתלוצצים על חשבונה: הס, ה“דירה שלי” באה. אך היא אינה רואה ואינה שומעת שום אדם, היא תוהה בעיניה, עינים משונות. לא עצובות ולא נפחדות, לא זועמות ולא מבקשות, – עינים שכבר נראה בהן סימן ראשון של טירוף: כבר הן מבריקות לעתים קרובות בברק של חוסר־דעה, אף כי היא שלוה ונטולת־חיים. היא כולה כניעה שקטה, כמו צל, רק בעת שהיא שומעת את המלה “וארשה”, היא מתלקחת ומתעוררת:

–“וארשה” הא?… מה נשמע בוארשה? ומה מראה רחוב שינקביץ'… הא? הגד לי את האמת, הבית מספר שמונה־עשר נשאר קיים? שם בקומה השניה נמצאת הדירה שלי…

היא השאירה שם וילאות נהדרים. ועתה, מהר והפסק את כל המלחמה ורוץ לראות אם הוילאות שלה לא נפגעו. חפצי־אמנות רבים לא היו לה, אך בין המעטים היה גובליין מהמאה השבע־עשרה, גובליין דיסקרטי, היא רואה אותו כעת, מרגישה אותו, נוגעת בו באצבעותיה, בנשמתה, גובליין מהמאה השבע־עשרה, סנטימנט, שיר־פיוט… אוי לי, לאן נעלם כל זה?

בחדר מתהלכים גברים אחדים בנפש סוערת. הלוך־ושוב הם עושים צעדיהם, פורקים את מרירותם. הם הפסידו את הכל, הם עניים וחסרי־ישע, ומה יהיה מחר? את המוח אין יכולים לשתק, הוא לוחץ על הנשמה, הדאגות כובלות את הרצון, והתקוה, הוי מה מעטה התקוה.

כאן נחוצה בת־צחוק. אשה היתה יכולה להציל כאן הרבה, וביחוד אשה יפה: את לבה אין האשה יכולה לתת לכולם, אבל לחייך, הן יכולה היא להזריח את חיוכה על העולם, כמו שהשמש מזריחה את אורה על העולם… ואם ישנה כאן אחת כזו, כבר היא מטורפת למחצה ומימרה אחת בפיה: 

– הדירה שלי.

תמיד יש לה ימי־זכרון, כמו לנשמת בר־מינן. לפני שנה בעת כזאת קנתה נברשת חדשה לחדר־האוכל, מפני שהנברשת הישנה נראתה לה כבדה מדי. אדם שיש לו טעם שוקל בעיניו, מה כבד ומה קל בשביל מעונו. לפני שנתים קנתה זוטות בשביל המטבח. הכל היא זוכרת, כל תאריך שמור בזכרונה. ובעצם, זהו האסון שאין היא יכולה לשכוח את הזוטות מן העבר. אבל באו זמנים כאלה המכריחים לשכוח הרבה, והיא אינה רוצה ואינה יכולה לשכוח. היא נאחזת בצפרניה בכתלי דירתה, הרחוקה כעת מאד, דירתה שאולי כבר אינה קיימת כלל. והנך מסתכל באשה זו ומהרהר במרירות: נורא ואיום כשאדם נוטל את כל העולם ועושה ממנו דירה אחת בלבד: ולו תהיה זו דירה יפה שביפות ותהא זו דירה דומה ביפי־המראה לספורי פלאות, לאגדה של שחרזדה… כל מעון, כל בנין עלול ליהרס ולהתמוטט בכל עת, אבל תבל הגדולה, ים, אדמה ושמים נשארים קיימים ויהיו קיימים לעד…

אבל זוהי כבר פילוסופיה עליונה, ובפילוסופיה כזו אין יכולים לנחם בת־חוה בלונדית, שמסרה את כל נשמתה לעריכת חדרים אחדים. זה כבר לא הביטה החוצה מבעד לחלונותיה, לא ראתה את העולם. היא הסתכלה רק בכתלי דירתה, אם הכל שם מתוקן. וכאן מתחיל הקרב הטרגי בין העולם הגדול והעולם־הקטן. כולנו מעורבים בקרב זה ואיש מאתנו אינו רשאי לצחוק לאשה זו עם חדריה הנטושים. נתיחס־נא אליה בחנינה, כי כולנו, כל אחד מאתנו יש לו בחייו נקודה כזו, העיקר – נקודה, או נקודות אחדות כאלה, היקרות לו יותר מכל. בנקודות הללו הוא משקיע את כל חיותו. אחדים בינינו יכולים להסתירן יותר, כדי להיות מגוחכים פחות, טפשיים פחות ופחות משוגעים־לדבר־אחד…

אך האשה הבלונדית, שנמלטה מוארשה והשאירה שם את נשמתה בתוך רטט הווילאות שלה… היא כנה וגלוית־לב, והביטו־נא, שוב תפסה לה קרבן חדש: – “אילו ידעת, איזו דירה היתה לי. הדלת נפתחה בה בקלות ובשקט דיסקרטי, וכך גם היתה נסגרת. אם כבר היית בתוכה, לא היה לך חשק לצאת… למה ללכת לבית־קפה? למה לרוץ לקולנוע, לתיאטרון? אצלי, במעוני טוב היה לי מאד…”

כך מדברת היא אל האחד ואל השני. אבל האנשים הם קצרי־רוח, ואינם יכולים להקשיב לדבריה. עוד יום, עוד שבוע, יתחילו לגרש אותה מקרבתם כמו שמגרשים מטורפת… יתחילו להתרחק ממנה בכל צעד, והיא תדבר אל עצמה, אל הקירות:

– החדרים שלי, החדרים הנאים שלי, לשום אדם לא היו חדרים כאלה, מפני שאין לבריות טעם, רק שיגרה יש להם. אצל כולם אותו הדבר. אותם הרהיטים, אותם הכלים. ואני – אף את הדברים הפעוטים ביותר, את הכל תיכנתי ובררתי בעצמי… אתם מבינים? הדירה שלי, הדירונת שלי…

והיא מטעימה בזמר את הביטוי הפולני:

– “מוייה מיאֶשׁקאַנקוֹ”! (הדירונת שלי).

היא מזמרת אותו בגניחה. ודומה היא לצליל־נבל מנותק, כמיתר עגום נבדל לגמרי, שאינו רוצה להשתלב בתוך הצער הכללי של כולם, של כל העולם. דמיון חולני הוא אצלה. שהטרגדיה שלה היא הגדולה שבכולן, משום שהחדרים שלה היו הטובים והיפים שבכולם… למען ידע העולם הנחרב והנהרס, למען ידע ויזכור…

דמויות כאלה פגשתי לרוב, דמויות טראגיות וטראגי־קומיות, נעלות ומושפלות, הן היו מסביבי ועמי תמיד. אך הייתי זוכר וחוזר וזוכר את עולמי האבוד ואת דמויותיו, אחי ואחיותי בלודז; קרובים, מכרים וידידים, אהובה ואהובה לשעבר, אשה גרושה… ברטט זכרתי את כולם, את כולם, התגעגעתי עליהם, ועל ארנולד שלי!

מי הוא ארנולד זה? ארנולד הוא איש־תיאטרון, לא מנהל ולא בעל־תיאטרון, לא שחקן ולא במאי, ואפילו כותב־בקורת איננו. ובכל זאת – איש־תיאטרון. על סף התיאטרון היהודי גדל האיש. הוא התחיל בהדבקת המודעות. אחר־כך היה מבקר הכרטיסים בכניסה. בשנים האחרונות היה מסדר בתיאטרון היהודי את הרשימות למערכות העתונים וגם את הענינים בעיריה, שם היה קונה את הכרטיסים עם גושפנקת העיריה בשביל התיאטרון, מכניס את המסים, ומסדר עוד פעולות כאלה, נחוצות אך בלתי חשובות… זה היה מקצועו, אולם רבים האנשים שמקצועם קטן מבעליהם. וכן היה גם ארנולד. הוא היה נעלה בהרבה ממבקר הכרטיסים בתיאטרון. הוא ידע את מי הוא מכניס לתיאטרון, ידע להבחין בין ישראל פשוט ובין אדם שיש לו טעם.

ארנולד היה מבקר תמידי באגודת הסופרים. זו היתה האוניברסיטה שלו. לכאן היה נכנס כבן־בית שלוש פעמים, חמש פעמים ואפילו עשר פעמים ביום. הוא הכיר את כולנו. ואת כל חולשותינו. קודם כל הבין, שכל אחד מאתנו, מקטן ועד גדול, נפשנו כלה למחמאות, והיתה לו בפיו מלה טובה לכל אחד ואחד. הוא היה עושה את הדבר בזריזות רבה. ארנולד נחשב ללץ במקצת, אבל אפילו מלץ מבקשים לשמוע חנופה כל־שהיא. ארנולד ניגש ואומר:

– הפיליטון שלך מאתמול היה מעשה אמנות. הקהל קרא אותו בעונג רב…

ואז צוחקים צחוק מועט, כאילו אין לדבר ערך, אך בו בזמן מדגדג מעט בנפש. לארנולד אין שונאים. היו חושבים אותו לאדם שאפשר לעתים להתל בו. הוא גבוה וארוך, זורק פראַזות, מעשה־אינטליגנט, והפראזות שלו מהופכות וראשן למטה… ארנולד אומר חידודים והלצות, ארנולד מתלוצץ בו בעצמו; הוא מציג את עצמו קטן, אפסי, כדי לקנות את לבם של הגדולים בעיניהם. לא, ארנולד ידידי אינו שוטה ואינו לץ. בסתר לבי פחדתי ממנו קצת, כמו מפני פיקח… פיקח, שמצא לו תיאוריה לעצמו, כיצד לחיות ולהתהלך עם הבריות. זה האינטליגנט למחצה או לרביע היה אומד על פי דרכו את החולשות של הזולת. היה צוחק להם בלבו, ובינתים נתן להם להתלוצץ על חשבונו. אין דבר, בגלל זה לא יחזור העולם לתוהו־ובוהו…

הבריות היו הוגים לו אמון; אדם ששם את עצמו שוטה ובכל זאת היה כל אחד חוטף עמו שיחה מן הצד. בעזרת ארנולד רצו לדעת, מה מעמדם בעולם, כיצד מדברים בחוגים שונים על פיליטון, על ספור, על ספר… וארנולד היה מאזין לכל זה…

היו תופסים אותו בזרועו ושואלים שאלת־תם:

– מה נשמע בעולם?

וארנולד זורק מיד את תשובתו:

– העולם מעריך אותך…

– ככה? איזה עולם?

– העולם הספרותי.

אותו פלוני מתבלבל, נפשו יוצאת לקורטוב של הכרה בו, והנה בא ארנולד ואומר: העולם מעריך אותך. האמינה לו או לא, רושם כל שהוא עושים הדברים, ופלוני כבר אינו שונא לארנולד…

עינו היתה צופיה על כל אחד ואחד. בין מאות השחקנים היהודיים היה יודע תמיד איפה נמצא כל אחד… מי נסע לארגנטינה, ומי לאפריקה. מאחדים היה מקבל מכתבים. ואת המכתבים אליו היו כותבים מתוך כוונה מיוחדת: שיראה אותם לאחרים, למען ידעו, כי שחקן כזה וכזה מהלך למסעיו על פני העולם, נוחל הצלחות ולובש זהב וארגמן.

וארנולד זה הבין יפה את הדברים.

– אנשים נותנים את נפשם במחיר קורטוב של כבוד, כולם עד אחד מתפארים. והגרוע ביותר בשדה השחקנים שלנו: אף אחד אינו רוצה להיות השני, כולם, כל אחד הוא הראשון, לא פחות, רק הראשון.

והוא עצמו היה עושה כל אחד מהם לראשון;

– אתה כשרון. הקהל מלא הנאה ממך.

ואני שואל אותו: – ארנולד, לשם מה אתה עושה כך?

– מה איכפת לי, אם “בול־עץ” זה יבושם לו אכלו היום ותערב לו שנתו?

ארנולד היה בכל מקום תוספת נחוצה, בלעדיו היה משעמם. היה נוהג באינטליגנטיות, ואם תרצו, מדבר הוא לא רק אידית, אלא גם אנגלית. מה“כוכבים” האמריקאים שהיו באים לורשה להופעות־אורח. למד כמה משפטים באנגלית: “גוד מורנינג”, “איי וונט”… במלים אלה היה עושה להטים והידורים, רק במלה אחת היה מסתבך ונכשל: את ה“גוד ביי” לא הבין כהלכה. וכשהוא רואה מכר, הוא רץ לקראתו וקורא אליו:

– גוד ביי… כלומר: – שלום עליכם, מה שלומך?

העירותי לו: – ארנולד, “גוד ביי” אומרים בשעת פרידה, כמו, למשל: – היה שלום, לחיים ולשלום!

אך הוא בשלו:

– אצלי היא ברכה ראשונה. מלה יפה לפגישה עם ידיד.

וכך היה גם בלטינית. באחד הימים התחיל מקבץ בנדבה מהחבורה בטויים לטיניים והיה מטיל אותם לתוך שיחותיו. מובן, שהיה מהפך את הכל, עליונים למטה ותחתונים למעלה והחבורה היתה מתמוגגת בצחוק.

“קוו וואַדיס” בלטינית פירושו “לאן אתה הולך?”, אך אצל ארנולד נתהפך מובנו, במימרה זו היה משתמש לפרידה.

– קוו וואַדיס, גוטליב ידידי. הגיעה השעה ללכת הביתה. קוו וואדיס, חברים היו שלום!

חשד נתעורר בי: בחור זה עושה כך במזיד, כאילו היה מבין שהסביבה זקוקה למעט לצון כמו לאויר, ובכן יהי־נא הצחוק על חשבונו.

מי יודע איך חי שם כיום ארנולד שלי? איך הוא נושם בוארשה בלי תיאטרון ובלי הרכילות שמסביב לתיאטרון? אפשר שהוא מתיצב ליד עמוד, באמצע הרחוב, עומד וחובט בידו על עגלילותו של העמוד, כמו שהיה חובט לפנים על כתפו של חבר ואומר: – העולם מעריך, אותך…

הן לא נשאר שם יותר מעמוד ברחוב. ולמי הוא זורק את פתגמיו:

– כל העולם הוא תיאטרון. וה“כוכבים” נוטלים כל ההכנסה שבו…

בימים הראשונים של המלחמה, כשכולנו כבר הרגשנו וראינו את השברון לפני עינינו, נפגשתי אתו ברחוב ביאֶלאַנסקה. רבות לא דברנו; בשתיקה הסתכלתי בו, והוא – בי, נאנח ואמר: – המחזה נכשל…

חייכתי בעגמה רבה, וכשאני נזכר כעת בארנולד מוסיפה העגמה להעיק, אינני יודע איך לומר לו:

– “גוד ביי” או “קוו ואדיס”, ארנולד!

ואחד מאקס!

הוא מלצר למעלה מחמשים שנה, ובכל זאת נשאר זריז, קל־תנועה. ואין לשמוע מפיו אנחות על זיקנתו. קטן־קומה, מעוגל קצת ואיתן במבנה גופו, מגולח תמיד למשעי, פניו וקדקדו. גבות אפורות־שחורות לו על עיניו המעמיקות בכובד־ראש – היה רץ תמיד אנה ואנה על פני האולם, עושה להטים בצלחות בין השולחנות הצרים וניגש אל אורחו ברצינותו של אב טוב:

– היום יש לי חתיכת בשר־מרק אמתי.

ואחר היה עומד מרחוק ומביט, אם האורח אוכל בתיאבון.

גדולים היו יסוריו על שקשה להתהלך עם האורחים בימינו, – כאילו היהודים שלנו הפכו כולם אריסטוקרטים, נעשו אישים גדולים… ראה נא אותם!

לפנים היו מנהגים אחרים לגמרי. לפנים לא היה לוח־תפריט. מאקס היה מונה בעל־פה כל מה שיש במטבח, ואחר היה מביא לאורח דוקא דבר שלא הזמין. האורח היה מוחה, אך מאקס היה משיב לו בגערה:

– אכול מה שנותנים לך…

והאורח היה אוכל. אורחים נחמדים היו אז, בלי קאפריסות… וכיום נשתנה הכל. מה שאורח מזמין, מוכרחים להביא לו. ואם מאקס פותח למנות את המאכלים לפי הזכרון, דורש האורח את התפריט:

– תן לי את הרשימה, אני אבחר בעצמי…

מאקס מציית, אך מוסיף ומטיל מלים אחדות:

– וכי תאכל את הכרטיס? מה?

הוא לא היה מחבב את המוסיקה שהנהיגו במסעדה:

– לפנים היו רוקדים רק בחתונות, וכעת רוקדים בכל יום. לא יתכן לעשות כך!

ל“פיקאדילי” היו באים כל עסקני הצבור היהודי, סופרים, ציירים, מוסיקאים. כאן היו תדירים הבאַנקטים, קבלות פנים ופרידות לגדולי עולמנו הקטן. כאן היו מרבים להתפלמס, לשוחח על נושאים מכל המינים. זכורני, פעם פרצה מחלוקת־דברים בין שני סופרים ליד שולחן כללי. הם חירפו וגידפו איש את רעהו, וכיצד מגדפים סופרים? אחד קרא לשני “גראַפומאַן”.

ניגש אלי מאקס ושאל:

– במה הוא מחרף? מה פירושה של מלה זו?

הוטלה עלי עבודה לא קטנה: להסביר למאקס, מה זה גראַפומאַן.

– מבין אתה, מאקס, גראַפומאַן זהו סופר, שכותב בלי כשרון ובלי טעם, גראפומאן הוא כזה, שמדמה בעצמו שהוא יכול לכתוב…

סוף־סוף מצא מאקס בעצמו את ההגדרה הנכונה:

– בודאי זהו כמו במקצוע שלנו, הבקי באכילה יותר משהוא יודע לבשל.

– יהי כך.

בשנים האחרונות התחילו להופיע במסעדה היהודית “פיקאדילי” “פליטים”. אבל הללו לא היו פליטים ממרחקים, אלא מאותה וארשה עצמה. מהשכונות העשירות, מאותם הרחובות המהודרים שה“פריצים” דרים בהם. וכשנעשה צר לאדונים היהודים שלנו עם האדונים הנוצרים, התחילו נראים ב“פיקאדילי”. פתאום התאוו תאוה גדולה לחתיכת־דג יהודית, לחתיכת פשטידה יהודית. בפרצופי גאוה היו יורדים ל“פיקאדילי”, ומאקס, מאקס היקר שלי, הרגיש מיד שהם מתנפחים בגאוה יתירה. בשיחה אתי הגיב על זה מיד:

– אין אני מחבב אותם, את היהודים המחודשים הללו. שם כופפים את קומתם ואצלנו מתנפחים.

וכשהיה ניגש אל “פליט” כזה, שירד אלינו מרחובות הפריצים, נעשה נוקשה, רציני, מתוח, מאקס אחר לגמרי, בלי משפחתיות, קר, רשמי…

בימים האחרונים שלפני המלחמה ובימים הראשונים של המלחמה נעשינו שנינו שתקנים. הוא היה מגיש לי אוכל ואני כמעט שלא נגעתי בו. בשום מאכל לא היה טעם כאילו היה עפר. ברחוב רעמו תותחי־ההגנה, האוירונים זימזמו מעל לראשי בני־אדם נפחדים. על המזנון של “פיקאַדילי” עוד היו מונחים כבדים של אווזים ובקבוקי־משקאות בגוונים שונים, אך מאקס ולא אחר הוא שאמר לי פתאום:

– זה נראה, כמו סעודה בשביל מתים.

קור עבר בי כששמעתי את הדברים מפיו, וקור עובר בי גם כעת, כשאני יודע זה כבר שמרחוב ביאֶלאַנסקה נשארו רק חורבות וש“פיקאדילי” נמחה מעל פני האדמה…

רחוב ביאלאנסקה, רחוב יהודי. הכרתי שם כל שלט, כל חלון־ראוה. מוכרת־הסיגריות, אשה חיוורת של נכה־מלחמה יהודי, כבר ידעה שם איזו סיגריות אני מעשן, ואני ידעתי על ילדיה ועל בעלה המשותק; ואת חנות שטרי־ההגרלה של קאמנצקי, ואת מצחצח הנעלים בשער המלון הקראקובי, קיטע רגל אחת, שהיה יושב על הקרקע והאנשים היו מושיטים לו את רגליהם השלמות שיצחצח את נעליהם, כל אלה ידעתי, ידעתי…

רחוב ביאלאנסקה, הרחוב שלי… ומאקס…

כך עולה פתאום בזכרון אחד מאקס. מלצר ב“פיקאדילי”, שהייתי נפגש אתו שנים על שנים, כל יום. וכעת מה היה לו? העודנו רץ עם הצלחות אי־שם במסעדה אחרת, והאם בכלל יש עוד מסעדה בוארשה? מאקס הזקן, שהיה משמש לפני האורחים יובל שנים, מה יקר הוא לי כעת… הוא היה מחבב אורח טוב. עודני זוכר את מימרותיו. מכיר היה בטיב הבריות:

– כשאחד מיושבי־השולחן רוצה לשלם בעד כולם, מוצא הוא מיד את הכיס שהכסף מונח בו, וכשאחד אינו רוצה לשלם, מחפש הוא בכל עשרים הכיסים, מחפש ומחפש עד שחברו משלם במקומו. כן, מכיר אני את הבריות…

כן, אך מה היה על מאקס? הרחוב שלו נעלם, ומה היה עליו?…

* *

ברובנה התרוצצתי בין אלפי פליטים, רצתי אליהם וברחתי מהם. נכנסתי לבין המחנות כגל בין גלים, ספגתי לתוכי את הצלילים המרים, ומיד הפלגתי אל בדידותי. שעה אחת שקולה כנגד יום, ויום כנגד נצחיות. הצרות שלי והצרות שלהם. כל הרגעים מורעלים… מה יהא בסופנו? המלחמה מתקרבת, מן העיירות הסמוכות ברחו האנשים לרובנה, מרובנה – אל הגבול הרוסי הנמצא במרחק ששים קילומטרים מכאן. אוסטרהא היא עיירה יהודית השוכנת על הגבול עצמו, עיירה בת שלושת־ארבעת אלפים נפש, ועכשיו סיפרו שיש באוסטרהא ששים אלף פליטים. ברחובות רובנה – תנועה קדחתנית. פחד וצפיה. חרדה ותכניות. בני אדם התלחשו. קנו מכונית שבורה בשותפות. חטפו “אי שם” קצת בנזין וברחו אל הגבול ההונגרי או הרומני. מכוניות יצאו לעיני מן העיר בלי הרף. הנשארים קנאו: חשבו, שהללו הצילו את נפשם. שוב נעשה האויר דחוס, כאילו היה ספוג רעל סמיך, והרעל זחל מכל מחשבה, מכל מבט. פישביין שלי היה טוב אלי במידה שאין למעלה הימנה, היה מגיש לשולחני כל מה שניתן עדיין להגשה. בלילה היה ניגש אל מיטתי ומכסה אותי כהלכה; אך הוא מיעט בדיבורים. גם אשתו כמעט שחדלה לשוחח, וגם השכנים. הסכנה החניקה את כולם. ושוב הייתי רץ החוצה, מסתכל ומקשיב. אולי יתרחש איזה נס. הבטתי על המון־האדם שנדחק והתרוצץ הנה ושוב, כל אחד שירבב את ראשו, לטש עינים תמות אל המרחקים, אף על פי שהכל ידעו שאין למצוא שם כל תקוה. הכל נראו כעדר צאן מצופפות. הם עוררו רק רחמנות. הכל, הכל: פועלים, פקידים ומיליונרים. והיחסנים – מה עלתה ליחוסם? הנה, למשל, פירסטנברג מבנדין. היה גביר אדיר. הנה זאגייסקי מקלץ. לקח מלודז, גיסו ושותפו של איטיגין. מה קלסתר פניהם של באי־כוח הפירמות הגדולות? הכל נתבטל, הכל נשתוה בעדר־הצאן שברחובות עיר קרתנית אפורה. האוירונים מגרשים את הקהל מן הרחובות אל המקלטים, והצפייה המרה מרוקנת את הנפש מכל קורטוב של תקוה. היום או מחר, אנו אבודים.

בשעה שמונה בבוקר נכנסנו כולנו למקלט. כאן אין מדברים מאומה – שותקים, שותקים מתוך רזיגנציה, שתיקה כזו גרועה מן הצעקות הנוראות ביותר. כל אחד כבר עשה את חשבונו. בעוד יממה, או יותר, ואולי פחות, ייכנסו הגרמנים ויעשו בנו כפי שלבם חפץ…

ברגע כזה נכנסת למקלט המשרתת של פישביין שלנו. עד עכשיו היא היתה למעלה, במטבח, לא החשיבה את ענין המקלטים. עכשיו היא נכנסה והתחילה לספר מתוך קוצר־נשימה. הרי הרדיו היה פתוח כל הזמן, והיא שמעה את מוסקבה מדברת. ומוסקבה אמרה, שהשלטון הסובייטי החליט לכבוש את המחוזות המזרחיים של פולין. עוד היום יהיו כאן הרוסים. בודאי ששמעה זאת בעצמה.

הכל הביטו ועשו אזנם כאפרכסת, אבל לא האמינו. כעבור זמן מה נזדמן קצין פולני למקלט, וגם הוא סיפר אותם הדברים. בינתים נסתיימה האזעקה, האנשים יצאו מן המקלט ורצו אל הרחוב הראשי. האנשים שאלו זה את זה:

– האמת הדבר? הרוסים באים?

– נראה שכן. רדיו מוסקבה בישר זאת.

הפיות נפתחו, השיחות נתחדשו. אחדים חייכו. האנשים אכלו עתה בתיאבון מחודש. רק פישביין שלי, יהודי עשיר, יהודי היודע חשבון, ישב אל השולחן סר ושותק. אח"כ הפר את השתיקה ופנה אלי:

– מה אתה חושב?

– אינני חושב שום דבר. נראה.

בינתים היה המצב בלתי ברור. האזעקות לא פסקו. המטוסים הגרמנים טסו אחת לחמש־עשרה דקות. הם הטילו פצצות בתחנת הרכבת ובמקומות אחרים הסמוכים לה. רק בשעה אחת חדלו ההפצצות. הרקיע הזך נשאר עתה בטהרו, השקט בשקטו. הרדיו אישר שנית: הרוסים באים. ברחובות נמצאת כל העיר על כל פליטיה. ים של בני אדם, נרגעים ובלתי נרגעים, אבל סקרנים עד מאד. כולם שאלו את עצמם, לשם מה באים הרוסים? האם הם באים לעזור לפולנים, או שהם נגד הפולנים? שמועות שונות נתרקמו, שקרים, השערות, דמיונות. לאמתו של דבר, נדמה היה כאילו ערב חג בעיר. מאתמול ועד היום נשתנה הכול. מבוקר עד צהרים נשתנו פני העולם: הגרמנים לא יבואו לכאן, וזהו העיקר. ומתוך הכרה זו התהלכו האנשים מעודדים ברחוב ושאלו זה את זה:

– מתי? מתי, סוף־סוף, הם יבואו?

שתקתי וחכיתי. היה לי חשבון משלי בנידון זה, אבל דחיתי אותו לימים יבואו. העולם מתהפך, עליונים למטה ותחתונים למעלה – מילא, יתהפך לו. אני אחשוב על זה אחר־כך..

שעה שלוש אחרי הצהרים. בשעה שלוש בדיוק גלשו הטנקים הסובייטים הראשונים לתוך העיר, על כל טנק – סרט אדום וחיילים מזויינים, שרוביהם מכוונים. אחריהם – חיל רגלים, אחריו – חיל־תותחנים ופרשים. שעה אחר שעה, שעה אחר שעה קלח הזרם. אחדים מן הקהל קראו “הורה!”, אחרים החרישו. הביטו מתוך סקרנות עמוקה בגייסות האלה. עשרות בשנים היה הגבול נעול. במשך אותן השנים שטפו שם חיים אחרים, הוקם משטר אחר, חונך וגדל נוער אחר. עכשיו נפתח הגבול לרווחה. עכשיו זורם העולם החדש על פני רחובותיה הישנים של רובנה. החיילים, הפרצופים… טפוסים סלאוויים אמיתיים – ופרצופים של תתרים, קלמיקים, מונגולים, יהודים. כולם – במדי־צבא שוים, רציניים, שתקנים, לבושים כהלכה. משמעת, טנקים גדולים, גדולים מאד ותותחים ענקיים. הזרם עבר את רובנה, ואך פלוגות קטנות נשארו בעיר. העיר קבלה את פניהן בסבר פנים יפות, בחמימות, בהתלהבות. הרי בעצם לא ידע שום איש, לשם מה הם באו לכאן. הדברים לא היו ידועים עד כדי כך, שאפילו באי כח מועצת־העיריה הפולנית יצאו בכביש לקבל את פניהם בנאומים, בברכות ובפרחים. חשבו, שהם באו להתחבר אל הפולנים. חשבו – ולא חשבו. העיקר: הגרמנים לא ייכנסו, ועל כך היתה שמחתנו…

פישביין שתק, אבל אשתו שמחה באמת. זכורני. שהיא רצה אל החלון והתחילה קורעת מן השמשות אח הנייר השחור, נייר ההאפלה. עכשיו אין עוד צורך בו. גליונות־הנייר השחורים התגוללו על הרצפה. אור נוסף בקע אל תוך החדר, הרבה אור – אך בנשמתי היה חושך. נזכרתי…

נזכרתי, שאני קונטר־רבולוציונר, שהשלטון החדש יביט עלי בעין רעה, ואפשר – עוד גרוע מזה. נזכרתי בחיים שחייתי במוסקבה, בכתיבתי, בכל שיחי ושיגי – ומה אוכל איפוא לעשות? חותם של קונטר־רבולוציונר טבוע עלי – של אדם שנמכר לבורגנות, של אויב העם והפרולטריון. את התואר הזה שמעתי עוד לפני עשרים וחמש שנה: “קונטר־רבולוציונר!” בפעם הראשונה חשבתי שאין זו אלא הלצה. מתלוצצים בי… אחד יגיד זאת, השני יחזור על הדברים –עד שיימאס להם. אבל במשך הזמן נהפך הדבר לענין רציני, ומכיון שאינני אוהב להצטדק, נשאר הדבר כמו שהוא, אני – בטלן, זעיר־בורגני, פושע… נזכרתי ברשימות ובמאמרים שונים שנכתבו על אישיותי הדלה, נזכרתי בהרבה דברים, וכל הזכרונות האלה לימדוני כי לא טוב יהיה לי תחת שלטונם. חייכתי מר לעצמי. רציתי לדבר עם מישהו, להשיח את לבי, להסביר ולהוכיח משהו:

– שמע נא, חבר, אני – קונטר־רבולוציונר? את מי ארגנתי נגד המהפכה? היכן מחסני־הנשק שלי? שמע נא! אני – אויב העם? אויב הפועלים? מתי העלבתי את העם? מתי העלבתי פועלים? הרי אני חושב, שמי שאינו עובד אינו שוה מאומה. כל ימי הייתי אדם חסר־מנוחה, תמיד ביקשתי את הטוב! אפשר שטעיתי, אפשר שלא את הכל הבינותי, אך נפש מכורה אינני. ברחתי מן ה“חדר”, כי חסר לי שם אויר לנשימה, ברחתי מאבא־אמא, מבעל הבית, מאשה ומאהובה. תמיד רציתי להיות טוב יותר. ישר יותר, ומחיר יקר שילמתי בעד כל זה. ובמה אני קונטר־רבולוציונר?

רציתי לדבר על זה, אבל לא היה עם מי לשוחח, כי רבים ממכירי נערו חצנם ממני. הרי אני קונטר־רבולוציונר. רבים־רבים התחילו להסמיק, ואילו אני לא יכולתי להתפשט מן השחור. רבים נעלו מגפיים גדולים וחבשו כומתות פשוטות. אני חבשתי את כובעי ועניבתי.

והם יעצו לי:

– זרוק את כובעך!

ברגע של רפיון שמעתי בקולם: הסירותי את הכובע וחבשתי בֶּרט. והנה נטפלו אלי:

– אחה נראה בברט שלך כאיש הבוהימה, כהולך־בטל…

אז חבשתי כומתה ספורטאית, שחובשים גלשנים בחורף. ושוב לא נשאתי חן בעיניהם:

– הרי אתה נראה כ“פריץ” פולני.

רציתי לצעוק להם:

– הבו לי פרצוף של קצב שכור, אולי אז אוכל לצאת לרחוב.

האמת ניתנה להאמר, שהקומוניסטים האמתיים לא דרשו כלל שמישהו ייפרד מכובעו. הם לא דרשו משום אדם את כל התחפושת הזאת. את הרעש הזה הקימו ה“גרים”, הגרורים, המרעילים את הכל. הללו לא פסחו על שום אדם. בדקו בציציותיו של כל אחד, כמשגיחים על הכשרות. העיר רובנה נשתנתה והלכה משעה לשעה. קודם כל, נעלם האוכל, הכל כאילו נבלע באדמה. אפילו בביתו של פישביין הופיע רק צנון גדול על השולחן. צנון במקום בשר, צנון במקום לחם לבן, במקום גבינה וחמאה. העוני השתלט על האומללים. הרעב התחיל להציק. הרבה פקידים פולניים נמוכים נשארו ברחוב ממש, ביניהם – כמה אלפים של פקידי־רכבת. ראיתי מבעד לחלוני, כיצד הם משתטחים לפנות ערב על האפר. מקום־לינה אחר לא היה להם. והאפר היה רטוב, כי כבר ירדו גשמי־סתיו.

כל העיר רובנה, על אלפי פליטיה, התיצבה בתור: כל אדם רצה לקנות משהו, והתורים נמשכו לאורך כל הרחובות ללא קץ ותכלית. גם אני עמדתי בתור. וכך נאה וכך יאה לי. איזה בן־אדם הגון אינו עומד בתור?

הנה אני רואה את פירסטנברג, הוא עומד בתור ומחכה לארוחת־צהרים בששים פרוטות. הוא ועוד מיליונרים אחרים. מיליונים או לא מיליונים – הרי אדם מוכרח לאכול. אבל מה לי ולרעב? דאגות יותר חמורות העיקו עלי. מה יהא עם הקונטר־רבולוציוניות שלי? מביטים עלי במבטי־חשד. מודה אני ומתודה: בפעם הראשונה בחיי פחדתי כל כך הרבה. אי אפשי ללכת לבית הסוהר, או ממנו והלאה. לא עשיתי מימי רעה לאיש. לא גנבתי. לא כחשתי. אי אפשי שתוטל עלי החרפה הזאת ויחשבוני לאויב העם. הרי מימי לא הייתי אויב העם. התהלכתי בשפתים מהודקות, והלילות – לילות כבדים, כל צעד הפחיד, כל מכונית שעברה החרידה את לבי. הוספתי לשבת בבית פישביין. האנשים עדיין דאגו לי. אפילו כוס חלב היו משיגים בשבילי… איני יודע באיזו זכות קבלתי זאת. מזלו של אדם… הייתי אסיר־תודה להם, ואף־על־פי־כן הרגשתי שהייתי להם למשא. הרי פישביין הוא בורגני, סוחר־יערות עשיר, ואני – קונטר־רבולוציונר. שנינו יחד, בבית אחד, הננו “אלמנט מסוכן”. אחד מאתנו צריך לשאת את רגליו וללכת, ומובן שאחד זה – אני הוא. אבל לאן אלך? ברובנה כבר מוטלים האנשים ברחובות. כלום אלך אל הרחוב? התאבקתי עם עצמי. התפלאתי, מהיכן הכוחות שעדיין נותרו לי. כשיצאתי מוארשה הרגשתי, שהדבר לא יימשך זמן רב, שאפול בדרך. ועכשיו אני מחזיק מעמד… הענינים עוררו את סקרנותי, בפשטות. אם כן, הבה נמשיך. ויהא זה משחק, משחק אכזרי עם החיים…

פעם אחת שכבתי בבית פישביין על הספה, והרדיו צרח. אינני מחבב את תיבת־הפלאים הצרחנית הזאת, את השקרן בן מאות הפיות. אבל הפעם הביא לי הרדיו בשורה טובה. הטובה היחידה שצמחה לי ממנו. הרדיו סיפר, שליטא מקבלת את וילנה, ובזמן הקרוב ביותר. הבשורה טפחה על מוחי, על לבי. ליטא תקבל את וילנה. הרי ליטא היא ארץ נייטרלית, ומשם אפשר יהיה לצאת לעולם הרחב. דמיוני התלהב והתרונן. וילנה. וילנה! מאז ומתמיד אהבתי את העיר וילנה, אבל עכשיו הרי זוהי מלת־קסם שצילצולה מרנין יותר מכל הצלילים כעולם. וילנה! כיצד מגיעים לוילנה? קפצתי מן הספה והתחלתי מתרוצץ בחדר. כיצד זוכים לבוא לוילנה? מרובנה אפשר לנסוע שמה, אף־על־פי שבמסילת הברזל אי־סדר נורא. אבל לנסיעה נחוץ רשיון, עם המלצות ועדויות, ואני מפחד מפני זה. כן, הייתי שרוי במצב כזה שמוכרח הייתי לפחד מפני כל דבר…

יצאתי אל הרחוב, ושם נודע לי שבקבלת רשיונות־נסיעה חלה הקלה, מספר הפליטים ברובנה רב מדי, הצפיפות בעיר גדולה, והשלטונות רוצים להפחית את מספר האוכלוסים.

החלטתי ללכת ולבקש רשיון־נסיעה. ידיד אחד אמר לי, שבמשרד למתן רשיונות יושבים פקידים יהודים ונוצרים – יעץ לי לגשת אל שולחנו של הנוצרי… “מוטב לך לגשת אל נוצרי” יעצני הידיד. אוי ואבוי לי, שאני מוכרח להתחבא. מה פשעי ומה חטאתי?

בוקר ברובנה. הימים – ימי אוקטובר. כבר יורד שלג, שלג לרוב. בשבע בבוקר התיצבתי בתור. הרגלים טובלות בבוץ, הנעלים הן ורשאיות, אבל כבר הספיקו להתרפט קמעה מאז היותי בורשה. טחב וקור, ומאות אנשים עומדים אתי, לפני ומאחורי. בשבע בבוקר התיצבתי בתור ולפני שעה שבע בערב רצתי הביתה. הוא היה אתי, הרשיון, בכיסי, רשום על דרכיתי. אני אדם מאושר – ובלבד שהדבר לא יוודע לאיש. כבר יש לי חותמת בדרכיה. אני רשאי לנסוע לוילנה. שמעתי בעצת ידידי, ניגשתי לשולחן שפקיד נוצרי ישב על ידו. הוא, היקר, טבע חותמת בדרכיתי. הודיתי לו, ואני מודה לו על כך עד היום הזה.

 

פרק חמישי: מרובנה ועד קובנה    🔗

גגו של בית־הנתיבות ברובנה היה שסוע מפצצות הגרמנים, הקירות פרוצים, השמשות שבורות עד האחרונה בהן. אין כסא ואין ספסל, ואני משתטח על האדמה הלחה. תחנת אימים קרה ורטובה. הגרמנים הרסוה והקומוניסטים עוד לא הספיקו לתקנה. מסביבי צאן אדם, מהם פקידים פולנים, הם ומשפחותיהם. ילדים בוכים, נשים נאנחות. ועלטה ואימה מרחפות על פני הכל. השלג יורד עלינו. בגדי ובגדי שכני וכל הצרורות והמזוודות למיניהם – הכל נרטב ממי השלג הנמס. באתי לבית־נתיבות זה, כי החלטתי לנסוע לוילנה… אך מתי תפליג הרכבת – אין איש יודע: ייתכן כי בעוד שעה, וייתכן כי מחרתיים. השעה שעת עשר בלילה. אך מה לי ולזמן? הנני פקעת של כאב ויגון. אני מתיישב על הקרקע ומשתטח, רוצה הייתי להרדם, או לחדול לנצח. כשל כח הסבל. ומסביבי רק רפיון וחוסר ישע, שבר ודיכאון. מישהו הדליק שייר של נר ובית־נתיבות שלנו נראה כבית־קברות מואר. המזוודות והצרורות נראים כמצבות. אך המתים אינם מתים, הם מתרוצצים ונגררים ממקום למקום; הם מתלחשים. לפרקים ניגשים אלי ואל שאר הנוסעים בני־אדם, המאירים את פנינו בפנסי־כיס קטנים ומבקשים תעודות; הם בוחנים אותנו ובודקים את ניירותינו. אחד מהם שואל אותי:

– אתה הוא הסופר?

– כן, משיב אני.

מעדיף הייתי להשיב כי אני סוחר־בצלים, מנקה־ארובות אני, או עורף־כלבים, כי שמי במצבי של עכשיו איננו נקי משמץ דופי. אך אין ברירה, לשקר אסור לי, ולא, אני עשוי ליפול בפח. אני מודה לאל, שאין פוגעים בי. חולפות שעות, שעות אופל וסגריר. לצדי מונחת מזוודה, לא, אין זאת מזוודה, אלא שק־עור, אמתחת נושנה, מתנה היא לי מפישבין. מוטיה פישבין זה דאג כי לא אחסר דבר ונתן לי מכל שיש לו, כמעט שחדלתי להיות אני עצמי ונעשיתי כעין בבואה של מוטיה, סוחר־יערות ולא סופר, רחמנא לצלן! גם הערדליים אשר לרגלי מתנה הם לי מאת פישביין. וכן הכותונת, העניבה, הסודר אשר לצוארי, הממחטה ואף האמתחת הישנה והמשונה, גם היא משל מוטיה. האמתחת גדושה מיני־מאכל, את אלה הכינה למעני אשתו של פישבין. אין אני יודע בדיוק, מה נמצא בתוכה, בכל זאת אני חש, כי יש ברשותי מזנון מלא מכל טוב. די לשלשל את היד לתוך אסם־המכולת שלי ומיד מתמשכים ויוצאים מתוכו חריצי־גבינה וביצים, צלי־תרנגולת, קציצות, מטעמי־דגים, רקיקים, מלפפונים, אגסים, שזיפים ותפוחים – אמתחת מלאה מזן אל זן.

אפילו טרמוס מלא טה רותח מסרו לרשותי. והיכן השיגה ידם את כל אלה? הלא ברובנה כבר גבר הרעב בימים ההם! אני שותה את הטה באפילה, ואני אוכל, אך ללא תיאבון. בעצם אני עושה זאת מתוך שעמום. אני לועס את האוכל ללא חפץ. ורק המוח איננו יודע מנוחה. ההרהורים מטילים אימה. האגיע עד וילנה, ומה צפוי לי שם? האמנם ייכנסו הליטאים לעיר ויכבשוה? אם ייכנסו הרי יהיה טוב, אז תפתח אפשרות לנסוע לאמריקה או לארץ־ישראל, הנשמה מתעוררת משמחה, ונדמה לי כי עוד רגע קט ויצמחו כנפיים לגופי, והוא ימריא מעל ראשי כל אלה אשר בבית הנתיבות האפל. אך מקץ רגע שוב נראה כל זה רחוק ובלתי אפשרי והעופרת מוסיפה להכביד כמקודם עד כדי נטילת נשמה… 

קשה לשבת, ויש רצון להשתטח קצת, אך אין עוד מקום, והאדמה אשר מתחתיך קרה ורטובה. השלג נופל על ראשי ועל פני ואני מרגיש כאילו זבובים לחים היו נוגעים בי. השעה כבר שעה של חצות. בני־אדם נכנסים ונדחקים בזחילה לבין כל המצונפים כאן יחדיו. שני צללים מתייצבים לא הרחק ממני, הם מסתכלים בי ומתלחשים ביניהם. זה נמשך יותר מדי ומעיק עד לבלתי נשוא. מקץ רגעים אחדים הם מתקרבים אלי קרבת־יתר. אחד מהם קורא בשמי ושואל:

– האתה הוא זה?

– כן.

– הה, הכרנוך מיד.

מרחוק בוער נר קטן. נר קטן בבית נתיבות גדול; בימים שבני־אדם כה רבים כבר קיפחו חייהם, ומי יודע: כמה עוד עתידים לילך אחריהם… נר־נשמה קטן.

אבל הנר מאיר את פני הדמויות. שני צעירי ישראל כחושי גו עד לאימה, פנים חיוורים, עיניים קדחתניות. מתוך דבריהם הקצרים אני למד, שרק לפני ימים מספר שחררו אותם ממחנה־הריכוז הפולני בקארטוז־ביריזה. אחר כך ברחו מהגרמנים. היה אתם עוד אחד, עוד חבר. שלשתם קומוניסטים. במקום אחד הפציצו אותם הגרמנים ממטוסיהם. אך הם הסתתרו בחורשת עצים, שם שכבו שעה ארוכה. הסכנה עברה, שנים התרוממו מעל הארץ, השלישי – כדור פגע בראשו ונשאר במקומו. הם השאירוהו מת ורק את תעודותיו לקחו אתם, וגם אולר, מסרק, ועוד כמה דברים קלי־ערך. הם הראו לי את כל הירושה הזאת.

סיפרו מה שסיפרו והשתתקו. אחר כך פתח אחד מהם ושאל:

– ומה יהיה עליך?

– מאי משמע עלי? מה שיחיה על כולם יהיה גם עלי…

– כן, אבל בשנותיך אתה, איך תוכל להתאים את עצמך, אתה והשקפותיך. אינני מקנא בך.

גם לאחר שנסתלקו עוד נשאר ה“אינני מקנא בך” תקוע כסכין בלבי. התפתלתי במבוכת נפשי. ליל העופרת כבר עבר, אך הרכבת עוד לא יצאה ורק בשעה 1 אחר הצהרים יצאנו מרובנה. עד וילנה נסעתי כחמישה ימים. הרכבת היתה מלאה מפה אל פה. כרטיס נסיעה לא היה דרוש. הנסיעה היתה חינם אין כסף. וכל קרון היה עולם מלא, כל קרון – פרלמנט שלם וכולם היו דנים ומתדיינים בכול ובכולם. ורק אני שתקתי, כי מה לי ולכל השיח הזה! מטרה אחת לנגדי: קובנה… ושם נראה…

חושך היה בקרון־הרכבת וחושך בכל העולם. האנשים התכווצו באפילה, ואל אחד בשמים יודע כמה יסורים היו בהרהוריהם. חושך, אפילה, אסור להחריד את הלילה באור נוצץ, רק לכוכבים מותר להאיר במרחקיהם האדישים. וכל כמה שמעציב הדבר, עובדה היא: החושך הוא הדבר היחידי שבני־אדם מוצאים בו נחמה ברגעים שחורים אלה, כעת טוב מאשר באור היום. כי ביום טסו צפרי־פלדה גדולות, ענקיות. לא כל הנוסעים הגיעו בחיים אל הלילה הזה… שוכבים על הספסלים, בין הספסלים ובמעברים, פקעת־אדם. הנה מדבר אחד מתוך הפקעת, הנה נאנח שני, והנה גם מצטלצל צליל־כסף פעוט של קול אשה. מתרעמת היא ונוזפת ומדברת אל מצפונו של אדם גס אחד, שנטפל אליה באפילה..

אי, בני־אדם, בני־אדם.

השינה נדדה מכל עין, העצבים מתוחים ודוקרים. היום שעבר אינו נשכח ויום המחר מאיים לבוא. כאן עבה האפילה, אפילה יקרה, ויש רצון ללטף את הלילה השחור. אור היום כולו סכנה. כעת טוב. טוב כזה, נו, מילא. הלואי על כל השונאים… בני־אדם מרוצים שיכולים הם לשכב כמו בהמות עקודות. איש־איש ועצמותיו היוקדות מכאב, כל אחד עם עצמו, עם הרהורי חוסר־הישע שלו מתאמץ לסחוט מהם בכל מחיר ניצוץ של תקוה לעצמו. פקעת של יאוש ואבדן־עצה. רק האזנים קשובות בהתאמצות; אולי מתקרבת סכנה אי־משם? אחדים נרדמו באמת, נוחרים בנחת־רוח – הם המאושרים שבחבורה. והשאר מתהפכים מצד אל צד. כאן, בקרבת מקום או בריחוק קצת – נפלטת קללה. מבעד לחלון שבור נכנס אויר־סתיו קריר, אויר צח, אך לא זמן רב ישאר צח…

באחת הפינות האפילות התנהלה שיחה. נראה ששם מדברים ביניהם מכרים, ואולי לא.

– לפנים, לפני כמה שנים, היה לי ידיד – אומר אחד, ושני מפסיקו תוך כדי דבור: – חדל לך משקרים עלובים כאלה, אין ידיד בעולם. או שהוא היה זקוק לך, או שאתה היית זקוק לו, לפיכך הייתם ידידים. הרבה מיליוני בני־אדם סומכים על ידידיהם ועל יחסי־ידידות, ובסוף הם נרמסים ברגליהם של אותם ידידים כמו נמלים.

הויכוח רתח בתוקף. פרצופים לא נראו, רק קולות נשמעו. משונה היה ויכוח זה באפילה. ויכוח בין בני־אדם, שכולם נידונו לגדולה שבסכנות… אך יבוא אור היום, ומי יודע מה יהא עליהם?

– היש ידידות או לא?

– ידידות־אמת, ידידות כרגש טבעי? כנכס־צאן־ברזל של חיי־צוותא אנושיים, ידידות שאינה נקנית בטובת־הנאה, ידידות הבאה מאליה, הבעת נפש אל נפש.,.

נשמעו נמוקים איתנים ורופפים, כאילו התנהל הויכוח באולם מואר, לפני קהל־שומעים גדול, אך המתווכחים היו רק אנשים מצונפים בצפיפות; כבשים המוטלות במצב כזה פועות וגועות, ובני־אדם מדיינים בדברים העומדים ברומו של עולם.

– הראיתם באיזו מהירות מתלקח כעסו של אדם. באיזו מהירות נשלחת ידו אל הסכין, או אל האבן, כי רצון הרע טבוע בדמו של האדם…

– ואתה… הראית מה ממהר אדם לבכות בראותו פתאום את אסון זולתו?

– זה נדיר יותר…

– כן, אבל עובדה היא שבנפש האדם יש מקום לרגש־השתתפות, וההשתתפות קרובה לידידות, שתיהן באות משורש אחד. אני מתכוון לידידות בלי רצון של טובת־הנאה. סבור אני שאדם המסוגל לשנוא בתוקף כזה, בודאי יכול גם לאהוב. בנפשו זרועים גרעינים משני המינים, גרעיני אהבה וגרעיני שנאה, לדאבוננו עלו יותר גרעיני השנאה.

– ואני סבור, שזוהי אשליה, הידידות היא דבר נחוץ, אבל אפשר שגם חיי־נצח יהיו דבר נחוץ… אף־על־פי־כן בא הקץ לחיי כל אדם ואדם. הידידות היא ארג מלאכותי, ולכן נקרעת היא לעתים כה קרובות.

נענה שלישי ואמר:

– ואני אומר לכם, שעוד קיימת ידידות בעולם. שמעו והקשיבו: אני עבדתי שנים רבות באורוות־הסוסים של הרוזן זאמויסקי בזאגלובי, אחרי לובלין. הנני כעין מורה של סוסים, מאמן, ואני מכיר היטב את טיבם של הולכי על ארבע. הרגשתי כלפיהם ידידות־אמת. תאמרו: פרנסה. הסוסים נתנו לי אמצעי־מחיה. לא, לא… אהבתי אותם, משום שלא דברו: הנני עומד לפני יצור נאה על ארבע רגלים שאינו מדבר…

אחדים בקרון פרצו בצחוק ואחד אפילו קרא: “בראבו!” נדמה, שרצה להעליב את אלה, שנהלו כאן שיחה על ידידות… ודממה אילמת השתררה…

אך קולו של השלישי הטיל שוב דברים לתוך האפילה:

– באורוה מספר שבעה היה סוס שתקן, סוס שרקע ברגליו פחות משאר הסוסים, וגם צהל פחות מהם. אנו קראנו לו “סטאטק”. אל סטאטק זה נטפל כלב מן החצר, ושם הכלב היה “ליס”. בין סטאטק וליס שררה ידידות־אמת, כזו שהרביתם זה עתה כל כך לדבר ולהתווכח עליה. ליס לא מש מאצל סטאטק. תמיד רבץ הכלב לרגלי סוסו אהובו. לעתים קרובות היה נושא עיניו ומביט למעלה, אל חביבו. והסוס היה משפיל את עיניו אל הקרקע ומסתכל בחברו. שתי נפשות משני מינים שונים, ובכל זאת היתה ביניהם ידידות עמוקה. ואני, האדם, הייתי מתבונן בהם בהרגשת־מסתורין: ראיתי כאן ידידות־אמת, שאינה תלויה בטובת־הנאה…

כשהסוס לא היה באורוה, היה הכלב נסער ברוחו, וכשהכלב לא בא, היה הסוס ממעט לאכול… נו, האין זאת ידידות?

ולא זו בלבד. בקיץ האחרון התחיל ליס מביא קלחי־גזר מאיזה גן; פעמים אחדות ביום היה נעלם וחוזר ומביא בפיו גזר אדמוני מזהיב, והוא רץ עם הגזר בפיו אל האורוה, ישר אל סטאטק. והסוס סטאטק אוהב מאד גזר. פליאה היתה, כיצד יכול סטאטק להודיע לליס, שהוא אוהב גזר; וגם זו היתה פליאה, איפה משיג ליס את הגזר בשביל ידידו שבאורוה?

כך נמשך הדבר ימים רבים, כמעט עד המלחמה. פעם ראינו והנה ליס רץ בחפזון וגזר בפיו ואדם רודף אחריו ומוט עץ בידו. זה היה הגנן, שהכלב היה גונב ממנו את הגזר. האיש הלם במוט על ראשו של ליס, ומעצמת המכה נפל הכלב ולא קם עוד. אני עצמי נטלתי את הגזר שנפל מפי הכלב והכנסתיו אל סטאטק. הסוס לא נגע במאכל־התאוה החביב עליו… בודאי מתוך אבל. לא הבינותי את הדבר על בוריו, רק הרגשתי שאכן יש ידידות בעולם, כן, היא חיה וקיימת…

רכבתנו נסעה רק עד קוסטופל, שם העבירונו, אחרי צפיה ממושכת, לתוך רכבת שניה. בסארני שוב רכבת אחרת וכן בקובל, וכן בברנוביץ.

ההמתנה בבתי הנתיבות השונים היתה הכרח, וממנה באוני צרות רבות. וכך היה המעשה: בכל היישובים האלה הכירוני היטב, שכן מזדמן הייתי שם לעתים קרובות לנשפי־קריאה. עתה הכירני הציבור והיה מסתכל בי לבלתי דבר אלי דבר. את ספרי קראו, את הקראותי שמעו, ולפיכך הם תוהים עלי, אך לדבר אתי – בכך כבר היה משום סכנה, שהרי קונטרבולוציונר אני, רחמנא ליצלן. שעות רצופות ארך המחזה, להקות להקות של בחורים ועלמות הלכו אחרי מתוך שתיקה. אל כל אשר פניתי, פנו גם הם, אם לשמאל ואם לימין. ביקשתי לצחוק, אך הצחוק היה ממני והלאה. רציתי לזעוק אך מי אני כי אזעק. אני, שכך וכך אני…

בבית הנתיבות בברנוביץ' עוד גדלה הצרה. שם שהינו משעה שבע בבוקר עד שעה שלוש אחרי הצהרים, ושם הייתי מפורסם יותר מדי. הה, הפרסומת הזאת – ארורה תהיה! נהפכתי להיות אויבה בנפש. מחמת פרסומי הגיעו הדברים לידי כך, שעיירה ומלואה יצאה לבית הנתיבות לסקרני. מחנה, מחנה שלם עומד נכחי ומביט עלי בסקרנות ואף מתוך השתתפות בצערי. מהלך אני על פני הרחבה הארוכה והמחנה כולו מהלך אחרי. הוי, מי יתן והייתי שוליה של בעל־מלאכה או שואב־מים, או סרסור, למה שיעור קומתי מטר ושמונים? כולם מכירים אותי מיד. כלום לא נוח היה לי אילו הייתי יהודי דל וקטן, מין גרוגרת של רבי צדוק? הרי אז קל היה לי מאוד להיסתר?

אך כל זה היה כקליפת השום. כי הנה בבית־הנתיבות בברנוביץ פוגש אני את הרב רובינשטיין, הרב מוילנה, הסינטור, גם הוא איש מדות כמוני, גם הוא פניו לוילנה, גם בו דבק שמץ דופי. אנו מכירים זה את זה מכבר, ומשנפגשנו דבקנו מיד איש ברעהו, – הוא בא כוחה של הדת ואני מגרורי הבורגנות. הקהל מהלך אחרינו, הקהל איני גורע את עיניו מאתנו. איזה טעם תפל מילא את הלב, אך היה רצון לצחוק, למרר בצחוק.

אחרי שעה קלה דבק בנו שלישי, יהודי עשיר מורשה, בעל־בית, פינקוסוויץ שמו, בעל־בשר וארשת של שובע בפניו, בקיצור – בא־כוחה של הבורגנות עצמה, מכירו הטוב של הרב רובינשטיין, ואנו נאחזים ודבקים זה בזה, מטיילים אנחנו על פני הרחבה: “הדת”, “הבורגנות” ואחד מגרורי הבורגנות… בימים ההם לא היתה זו שלישיית־חמד כלל וכלל, ומעשה נסים שהדבר נסתיים ללא תקלה לשלשתנו. אפילו עתה, כשהצחוק נעשה כה קמצני, בכל זאת בת־צחוק נאחזת ועולה על שפתי, כל פעם שאני נזכר בטיול זה שברחבת בית־הנתיבות בברנוביץ ובמחנה המלווים המחרישים שמאחורינו. ורק דבר אחד תאב אני לדעת – מי משלשתנו נשא חן בעיניהם, בודאי הבטן הגדולה של פינקוסוויץ. וניתנה האמת להאמר, היה במה להסתכל.

אך הכול עבר בשלום ועוד בעצם היום ההוא, בשעות הערב, כבר הייתי בווילנה.

וילנה חמדת לבי… הרבה עבר עלי בעיר זו בימים עברו. רעבתי. זה היה רעב יפה, טעים כמעט. שם אסרוני הז’נדרמים של הצאר בשנת 1906. בעת שהכניסוני לבית־האסורים הורה שר השוטרים באצבע על צווארי, רוצה לאמר; תלה יתלוני. מאסרי היה עסק ביש. ששה חדשים רבצתי באותו בית־סוהר הקרוי “לוקישקי”. שם, בוילנה, חליתי בטיפוס הבהרות, שכבתי בצריף־של בידוד, ביער אנטוקול, שריתי עם המוות ויכלתי לו.

כן, וילנה, המזל שיחק לי בך! אולי יאיר לי את פניו גם הפעם. אסתפק במועט. רצוני עכשיו רק להיפטר ממך, וילנה שלי, ולמצוא לי מקלט בקובנה. לקובנה, לקובנה – זו היתה משאת נפשם של אלפי פליטים. העיר היתה הומה מפליטים. היא היתה הומה גם מחיילים רוסיים. הללו רוקנו את החנויות מכל צרכי אוכל נפש, ושוב לא נותר דבר הראוי לאכילה.

כאן, בוילנה, שוב נפגשתי עם אותם החברים, שעזבתים בזדולבונובו. רק שלושה היו חסרים למנין: ואגמן, שוואלבה וולקוביץ. הם נעצרו על ידי הרוסים ונשלחו לסומה. אך ניימן, פלינקר, יאושזון, שפנר וכל האחרים היו כאן. מוארשה הוסיפו להגיע עתונאים וסופרים חדשים לבקרים. כאן, בוילנה, היו כל העתונאים והסופרים מכונסים בחבורה אחת. ברחוב סאדובה 11 היה מקום־מקלטם והתמחוי שלהם. הג’ויגט תמך בהם. שעות יפות עברו עלינו באותה חבורה. כל מי שהיתה לו זיקה כלשהי למלאכת הכתיבה, היו מצרפים אותו לחבורה ותומכים בו ככל האפשר. שררה שם ידידות צרופה, נעלה, הלוואי ושררה ידידות כזאת בכל איגוד וחברה…

ואולם רוחנו היתה מדוכאה עלינו. זלמן רייזין ויוסף צ’רניכוב ורבים אחרים ישבו במאסר. בעיר התפשטה מגפה קשה של… מלשינות. אני גופי הייתי מחליף את מקום־מגורי מדי לילה בלילה. עוד לא פסו אנשים טובים מקרב הארץ, ואף בוילנה מצאתי אותם. לעולם לא אשכח את ז’אבנסקי מרחוב האשכנזים. זה היה בעל בית־מסחר לצרכי כתיבה, חובב מוסיקה ואוהב אהבה עזה את כל הנברא בצלם… לא היה לו, לאדם, כר להניח עליו את ראשו, מיד מוסר לו ז’אבינסקי את משכבו והענין בא על מקומו בשלום… אנו ואחרים ניצלנו כהלכה את אהבת הבריות שלו.

לפי שעה עוד היתה וילנה בידי הרוסים, אך כבר ציפו לבוא הליטאים… הרוסים הגישו להם, לליטאים, שי – את וילנה וסביבותיה, ולא נשאר להם, לבני ליטא, אלא לבוא ולקבל את המתנה. ימים על ימים חיכו להם, כל אדם שהיה שומע את שפת ליטא היו מושיבים אותו ליד הרדיו, להיוודע ולהודיע: הבאים הם אם לא? סבלנותנו פקעה. עבר שבוע, עברו שבועיים, ועדיין אין הליטאים באים. הפסימיסטים כבר התחילו מרננים, כי השידוך בכלל לא יצא לפועל: הליטאים לא יבואו והרוסים לא יצאו; מרובים היו הרוסים, בכל חנות היית מוצא אותם, והם קונים נעלים, כלי־לבן – כל דבר הראוי למקח וממכר. לי גופי לא הסב הדבר כל עגמת נפש: היכן כתוב, שהמטרוניתות הוילנאיות מחוייבות ללבוש גרבי משי? אדרבה, יישלחו נא קצת גרביים לטולה, לקוסטרומה, לסאמארה. האם וילנה בלבד זכאית להתהדר בחליפות אנגליות משובחות? תיהנינה גם מוסקבה, פנזה, סאראטוב ממחלצות לונדוניות. החיילים הרוסים התנהגו כשורה ומשמעתם היתה למופת. ראיתים ברובנה, בלוצק, בוילנה, בקובנה ובערים אחרות; לא ראיתי ביניהם אף שיכור אחד, אף שערוריה אחת…ואף על פי כן, אימתי נבוא אנו לקובנה, ואימתי תגיע קובנה אלינו?

פעם ישבתי בבית החבורה שברחוב סאדובה. ישבתי וחיכיתי לארוחת־הצהרים. לפתע פרץ לחדר בחור אחד, וחדשה בפיו; על בנין תחנת הרכבת מתנוססים שני דגלים ליטאיים….

– באמת?

– בחיי…

התגנבתי ויצאתי בחשאי מבית החבורה ורצתי לראות את הדגלים. הללו היו בעלי שלושה צבעים: ירוק, צהוב, אדום… גדולים היו הדגלים, שכן כל מדינה קטנה אוהבת דגלים גדולים… למחרת כבר סיפרו הבריות כי רואים מכוניות ליטאיות, פקידים ליטאיים. יחכו־נא קצרי־הרוח עוד מעט קט: עוד יום יומיים ונזכה לראות גם את חיל הרגלים ואת התותחנים ואת הטאנקים של השליטים החדשים…

בוילנה היו מתלוצצים:

– טאנקים יש להם בסך־הכל שלושה, ואחד מאלה חלה, המסכן.

אך חיל התותחנים והטאנקים של ליטא עדיין לא הגיע. אמנם באו פקידים, ועמהם גם עתונאים יהודים מקובנה. אלה היו העורך ראובן רובינשטיין והעתונאים ז’אפר וולפוביץ'.

הם הביאו לנו משהו מבת־צחוקה של קובנה, וגם מתנות של ממש הביאו עמם. כל אחד מהסופרים והעתונאים קיבל סיגריות, סבון, שוקולדה… דברים של מה בכך, ובכל זאת ראיתי כיצד נכנס אחד מחברינו עם חבילותיו לחדר השני וגעה בבכי. מובן מאליו, שלא בגלל חבילות השוקולרה בכה, אלא משום שנזכר בחיים שלפני שני חדשי המלחמה.

כעבור ימים אחדים נכנסו הליטאים לעיר. נכנסו יחידות צבאיות שונות. ברחובות צבאו אנשים והביטו על חיל־הרגלים הקטן ועל התותחים. כן היה גם מספר טאנקים. רוב מנינם ובנינם של החילות הרוסיים כבר עזבו את העיר, נותרו רק כמה יחידות קטנות. הדגלים האדומים נעלמו ובמקומם התנוססו על בניני השלטון דגלים ליטאיים. ברחובות הופיעו שוטרים ליטאיים.

שוטרים גבהי־קומה היו הללו, ממש ענקים… איזו ארשת־פנים אכסוטית היתה להם, ויהודי וילנה הפיקחים והממולחים חייכו למראיהם. שוטרים ענקיים אלה לבושים היו אדרות אדומות. היורדות עד לקרסוליהם, ולראשיהם חבשו קובעים שהזכירו גם את גייסות רומא מימי יוליוס קיסר וגם גדודים של מכבי אש. מחודו של הקובע שפלו וירדו ציציות או כעין מכחולים… אכן, מראה היה להם, לא עליכם…

הם נעו לאטם בחוצות וילנה, וכל חזותם אמרה הכרת ערך עצמם. הם דיברו בשפה שאיש לא נזקק לה. לא רצו לדבר בשפה אחרת. עמדו היהודים להניע את כתפיהם, וכיוון שמניעים את הכתפיים, ממילא מחייכים, וכיוון שמחייכים, ממילא צוחקים. לעגו להם לשוטרים הליטאיים, ממש בפניהם. הליטאים לא שמו לב לדבר. עם בוקר יצא צו לשנות את לשון השלטים. מספרה הפכה ל“קורפיקלה”, מאפיה ל“קפיקלה”, ומכבסה – ל“סקאלפיקלאס”.

לוילנה הפולנית־יהודית־רוסית הכניס הניב הסנסקריטי נימה אכסוטית. כידוע, שפה זו היא מן הקשות והעתיקות ביותר; היהודים התרוצצו כמטורפים וקראו איש לרעהו:

– השמעת? קורפיקלה!…

– ההיית בסקאלפיקלאס?

– שמא יש בידך דיאגטוקאס?

– דהיינו?

– גפרורים…

היהודים צחקו, אך הליטאים היו רצינים. אי אפשר היה להיכנס לשום מוסד רשמי, אי אפשר היה לדבר עם שום פקיד. אחת היתה תביעת הליטאים – להיות כל התושבים מדברים ליטאית.

היהודים צחקו, אך אגב הצחוק ניגשו ללמוד את השפה הקשה.

רופאים, מהנדסים, מורים – כולם שינסו את מתניהם ולמדו. ומקץ ששה חדשים כבר ידעו עורכי־דין יהודים לדבר בערכאות בשפת ליטא…

בעיר החלו להפיץ את העתון הקובנאי “אידישע שטימע”, שהשיב איזו רוח בורגנית. הליטאים הביאו לעיר קמח, בשר ושאר מיני מזונות. אך עדיין לא היה זה מן הדברים הקלים לנסוע לקובנה. צריך היה להגיש בקשות, לחזר אחר פרוטקציה. כל אחד מאתנו עסק בזאת. הדברים התנהלו בעצלתיים. בינתיים הוסיפו פליטים לזרום לוילנה. אנשים שעברו יערות וערבות, שכיתתו את רגליהם אף בלילות סגריר. מן הפליטים הללו נודעו לנו הצרות ההולכות ומתחדשות על יהודי פולין. מפיהם נודע לנו, כי שמעון הורונצ’יק ברוך הכשרון איבד עצמו לדעת בקאלושין, מחמת שלא יכול היה לראות בצרת עמו. כן נודע לנו שהסופר ליפא קסטין ובנו נורו על ידי הגרמנים בלוקוב. יום יום היו מגיעות בשורות איוב שחורות משחור. נדמה היה לנו, שאיזה כוח אפל רודף אחרינו, וכולנו רצינו לברוח. לברוח למרחקים.

קובנה… אם רק נגיע לקובנה.. משם כבר נוכל לטלגרף לעולם הרחב, משם נכתוב ונתחנן. העיר קובנה היתה בעינינו כתחנה ראשונה בדרך להצלה. קשה, קשה היה המצב בוילנה העניה והדוויה, שפליטים חלכאים מסובלים ביסורים היו רוחשים בה…

סוף סוף השגתי את הרשיון לנסוע לקובנה ובבוקר לא עבות אחד קמתי והלכתי לתחנת־הרכבת. החודש נובמבר של שנת אלף תשע מאות ושלושים ותשע כבר הגיע לקיצו. שכבת שלג דקה היתה פרושה על רחובות וילנה. פחד תקף את העיר: כמעט שהייתי אומר: צירים וחבלים אחזוה. והרי דווקא בימים האחרונים הוקלה מעט המצוקה! הליטאים סיפקו לעיר חמאה, בשר וסוכר, אך העיר המתה מפליטים, וכל פליט חדש היה מביא עמו מגילת־יסורין משלו. נפשך היתה נעכרת למשמע סיפורי הזוועה. מי מילל ומי פילל כי המין האנושי יוכל לגדל בנים משחיתים כאלה. אמת, ידוע ידענו על צ’ינגיס חאן, אך כל עלילותיו נראו בעינינו כמעשה אגדה רחוק ומרוחק מן המציאות…

ברחתי עתה מוילנה, אם כי ידעתי יפה שהגורל שפקד את וארשה לא יחוס ולא יחמול על אירופה כולה. הנני נוסע לקובנה. תחנת הרכבת הוילנאית הפתיעה אותי בסדר המופתי ששרר בה. בימים מעטים הספיקו הליטאים לחולל נסים ונפלאות בהלכות סדר. אולמי המזנון היו מוארים בשפע, ולא היה דוחק ליד הקופה. הראיתי את רשיון הנסיעה שלי וקיבלתי כרטיס־לקובנה, הקרויה בלשונם קאונאס.

ישבתי לי בקרון מרווח והבטתי החוצה: בתי־נתיבות זעירים ושקטים, מקושטים בדגלים ליטאיים. השדות והיערות – כאילו שונו פניהם. כל היקום נראה באור אחר מאשר לפני שלושה חדשים. איזו עליצות שרתה על הכל. והשלג הרענן אף הוא השרה שכינת־חג. מקצת שדות היו מכוסים בלובן ומקצתם היו מגולים: הסדינים הצחורים לא הספיקו לכל השדות כולם.

העצמות התמוגגו מנחת בקרון המרווח. הלב והנשמה החליפו כוח בשלווה זו, שבאה בהיסח הדעת, אהה!… היכן המלחמה? היכן הערים ההרוסות? איה המטוסים הרועשים מעל לראשינו ובשורת המוות בזימזומם? איה המחנות של בני אדם אכולי אימה? איה אנקת הזקנים ובני הטף? לאן נעלם כל זה? הרי לך ליטא זו, מדינה של ד' על ד‘, – שהצליחה להימלט מן המגור שמסביב, ואני נוסע לליטא זו. במוחי התרוצצו תכניות ומאוויים. הרביתי לחשוב על עצמי, אך עד מהרה נתקררה דעתי, זכרון של וארשה ולודז’ עלה לפני וכל האידיליה נמוגה…

המראות שראיתי בחדשים האחרונים אינם בחינת סרט שאתה שוכחו עם צאתך מאולם הקולנוע. כל מה שעבר על נפשי אינו ליטופו של גורל, אלא דקירה בלב, שרישומה שוב לא יימחה לעולם. הרגש הרגשתי, כי שוב לא אוכל לשיש ולשמוח בכל רמ“ח ושס”ה שלי. נסתיימה פרשה בחיי. מכל מקום השפיעה עלי השלווה החדשה איזה רוך ונועם. נדמה היה לי כאילו משחו את גלגלי הרכבת בשמן, כדי שלא ישמיעו קול חריקה. בשלווה ונחת התנהלה הרכבת ובשלווה ונחת הביאה אותי לקובנה. תחנה שקטה. מכוניות ומרכבות מחוצה לה. הכל נקי וצנוע. הולך אני בחוצות קובנה ומדמה בנפשי כאילו הרחובות כבושים בצמג, כה רכים הם, בעיר – בתי־מסחר גדולים, חלונות־ראווה נאים, בתי־קפה לתפארת. החיים מתנהלים כאן בעצלתיים. בלי ריצה וחפזה, בטוב טעם ובתבונה. האנשים לבושים יפה… נתתי את עיני בגופי ובושתי. בגדי היו מלוכלכים ומקומטים. במשך שלושה חדשים לא החלפתי את בגדי, גם על כך לא חשבתי כל אותו הזמן…

סרתי למלון בשם “קונטיננטאס”. היה זה מלון יהודי צנוע. ביקשתי שישלחו אלי חייט כדי לגהץ את חליפתי. החייט בא, אברך כבן שלושים, בעל פנים דהים, קצת שתקן. נשאתי לפניו נאום שלם:

– הסכת ושמע, חביבי! פליט אנוכי ואין לי לגופי אלא החליפה הזאת. אני מפקיד בידך את חליפתי ובינתיים אתעטף באדרתי. תקן־נא את בגדי, נקה אותו, גהץ ושפץ אותו. רואה אתה את הקמטים? קמטי מלחמה המה. את הבגד הזה לבשתי בעת שחפרתי בורות בוארשה, בעת שהתגלגלתי בקרונות מטונפים, בעת ששכבתי בשדות ולנתי באורוות. ואל־נא תחשוב כי רק באריג נחרשו קמטים שאין להם תקנה… המבין אתה את דברי?

– כן, מוטב. בעוד שעתיים יהיו בגדיך מגוהצים למשעי.

– בכמה יעלה התיקון?

– חמשה ליט… מבין הוא, הטורח מרובה.

– טוב ויפה.

הוא הלך לו ואני נשארתי בלי בגד. עמדתי ליד החלון והסתכלתי ברחוב. דממה… דממה… אין שומעים את זימזומם של מטוסים. דממה… שום קריאת “הידד”, שום דרשה, שום התרסה כלפי הבורגנים. דממה… על הגגות פרוש השלג הדק ועל השלג מפזזת שמש צוננת. השלג מבהיק. אני מסתכל בו ומשתקע במחשבות. מחשבות איני חסר כלל. שלושת החדשים האחרונים מספקים זכרונות הרבה. שתי השעות חלפו עברו. לא שמעתי בהיכנס החייט לחדרי. חליפתי המחודשת היתה תאווה לעינים ממש. אני מעביר את מבטי מן החליפה אל החייט ומן החייט אל החליפה. אני מודה לו, לחייט, בעיני, ורואה אני, כי גם הוא מרוצה. מבטי נח על ספר שהוא מחזיק בידו. יחזיקנו בטוב בעיניו, מה זה נוגע לי? ברם, כשאני אומר למסור לידו את שכרו, הוא מסרב. אני שולח בו את מבטי. הוא פותח את הספר, והספר – ספרי הוא – ספרי “לבדד ישכון”, עם תמונתי בשער, מצויירת בידי פרידמן. החייט מראה על תמונתי ואומר:

– ממנו לא אקח כסף.

והוא באמת עמד בסירובו. נדהמתי, נדהמתי משום שבשלושת החדשים שעברו שכחתי לחלוטין שכתבתי פעם םפרים, ושיש בעולם קוראי ספרים. שכחתי בכלל על קיומו של

העולם.

לבשתי את החליפה, הסתכלתי במראה וחזרתי להיות אדם. היפכתי בעניבתי, משכתי אותה לכאן ולכאן כאחד “הדנדים”. אחר הלכתי למספרה, התכבדתי בתגלחת וחזרתי למלון. הבאתי עמי עתונים וישבתי לקרוא בהם. נדמה היה לי כאילו גיהנום היסורים סר ממני כלשהו. ישבתי בחדרי ולא רצית לעזבו, – פחדתי שמא אאבד ביציאתי את השלווה ואת שיווי־המשקל הנפשי שנפלו כאן בחלקי. ובכל זאת יצאתי וטיילתי ברחוב הראשי של קובנה, לייסווס אלייה, שדרה עם ספסלים לצדיה. התישבתי על ספסל והזנתי את עיני בעיר שלווה זו ובחיים שלווים אלה. משהו לא היה נהיר לי כאן. או ששלושת החדשים שחלפו היו סיוט־בלהות או שההווה הוא חלום נאה. הניגוד היה גדול מאד ולא נתקבל על הדעת. כיצד זכה העולם לשלווה כזאת! והיכן? כאן, סמוך לוילנה, מהלך שתי שעות ממנה ברכבת. רע ומר המצב בוילנה, ומעבר לוילנה, – רע שבעתיים, ואילו כאן – אין דואג ואין מיצר והכל הולך למישרים.

נכנסתי לבית־קפה. השולחנות הנקיים מכוסים מפות, ומלצריות לבושות־סינרים צחורים משמשות את האורחים. מה ריחני הוא הקפה, והעוגות – מה טעימות הן לחך! יושבים להם בני־אדם ומשוחחים בנעימות. מדברים על המלחמה, אך בנעימה שונה מזו הנשמעת בוילנה. ועיקר העיקרים: שלום ושלווה מסביב.

אותו יום לא הלכתי לבקר את מכרי. לא הלכתי אף למערכת של ה“יידישה שטימע¹¹”. לא התראיתי עם איש. לא חפצתי לטפל בעניינים השוטפים, מפני שעניינים אלה מוציאים את האדם משיווי־משקלו, מפני שעניינים אלה עלולים להזכירני נשכחות ולשמוט את הקרקע מתחת רגלי. לא! רוצה אני להיות בקובנה, בקובנה שטופת־האור. רוצה אני להביט על בתי מסחר שלא הולאמו, על כותנות־משי, על עניבות מהודרות, על נעליים משובחות, על אריגים אנגליים. הנני בורגני זעיר ואני שבע נחת מענינים כגון אלה…

הקדמתי לעלות על מיטתי. הייתי זהיר מאד ביצועי הלבן. חושבני שחיבקתי את הכר בידי. שמעו שמיים והאזיני ארץ! רוצה אני לישון לילה אחד במנוחה. ואחת היא מה יארע אחרי כן. כאן, בקובנה, אין אצים למקלט, כאן אין נזעקים בעת שדלת נחבטת בכוח. התמתחתי והתמודדתי כרוזן, כאחד הלורדים, כנסיך מוולס בכבודו ובעצמו… אך בשעת מעשה לא שכחתי כי אי־שם, מעבר לקובנה, לא יכולתי למצוא מקלט־לילה, עד שנכמרו עלי רחמיו של איכר והוא גירש את חזירו מן הדיר, והציע במקומו משכב של תבן וקש לי ולידידי. עייפים ורצוצים התנפלנו על משכבנו ונרדמנו חיש.

אך החזיר, שהאיכר קשר אותו למוטות הגדר, הצליח להימלט משם ולחזור לדיר. הוא כיבד אותנו בבעיטה ואנו נמלטנו מן הדיר בעור שינינו. אותו לילה לא ישנו כלל. ואילו במלון הקובנאי “קונטיננטאס” ערבה לי שנתי עד למאוד…

בבראזיל ובארגנטינה, בניו־יורק ובבוסטון, בארץ־ישראל ובדרום־אפריקה, באוסטרליה ובכל איי־הים תמצא יהודים למאות ולאלפים שעברו דרך קובנה בחדשים הראשונים למלחמה הנוכחית. קובנה היתה להם מקלט־מעבר בדרך להצלתם, ופעמים הרבה מצאו את ההצלה בקובנה גופה, שתמכה בהם בממון, במלבושים, בצרכי־אוכל. הזוכרים עוד הניצולים הללו את יהודיה המצוינים של קובנה? הזכו באיזה מקום זולתה לקבלת־פנים כזאת, ליחס כזה? שאלה זו מטרידה אותי תכופות. מאמין אנוכי, שקובנה תישאר חרותה על לוח לבם של אלפי יהודים. קובנה זו שנענתה לכולם בלב שלם. איני רוצה להפריז. איני חפץ להציג את יהודי קובנה כמלאכי־מרום. יודעים אנו יפה כי אין מלאכים בארץ. הרשעים רבים והטובים מעטים, אך היה בקובנה קומץ של אנשים טובי־לב ועוד קומץ של אנשים טובי־לב, והללו הם שפיארו את כל מדינת ליטא. איני יודע מה עובר על היהודים היקרים הללו באלה הימים… כי לבי יהמה להם, ורק בהזכירי אותם ובספרי עליהם אני מוצא נחמה פורתא…

ביום השני לשהותי בקובנה ביקרתי במערכת ה“אידישע שטימע”. התוודעתי שם לשנים מן העוזרים. את העורך הראשי רובינשטיין ראיתי ימים אחדים קודם־לכן בוילנה. יחסם אלי היה לבבי וידידותי. את יחסם אלי פירשתי כהשתתפות בצערו של פליט, ולא עוד. עד מהרה נוצרה אוירה מלבבת בינינו ובו במקום הוצע לי להשתתף ב“אידישע שטימע”. הסכמתי. אך כשהצעתי את שכרי פקחו את עיניהם בתמיהה. לשכר כזה לא היו רגילים כל עיקר. התלוצצנו ועמדנו על המיקח. בשעת מעשה יצא רובינשטיין את החדר ונכנס למנהלה. כעבור שתי דקות חזר.

– יש לי הצעה, אמר.

– מהי הצעתך? שאלתיו.

חייך והשיב:

– הלא תישאר בקובנה עד שתשיג ויזה להמשיך נסיעתך?

– כן…

– ובכן עד אז תעבוד אצלנו ותקבל מן הקופה ככל שתצטרך למחיתך.

– חוששני שאריק את קופתכם.

– אין דבר. סומכים אנו עליך…

המשא־ומתן נגמר ואני חזרתי חיש מהר לבית־מלוני, “קונטיננטאס”. התחלתי לכתוב פיליטון בשביל גליון יום ו'. עבדתי כשעה. פתאום שמעתי נקישה בדלת. נכנסו שני אנשים. האחד היה ז’ופר, מעובדי ה“אידישע שטימע”. השני היה יהודי גוץ, רחב־כתם־ם ובעל פנים מפיקים טוב לב. מושיט לי יהודי זה את ידו ואומר:

– שמי יצחק ליגום… היכן חפציך?

לא ירדתי לסוף דעתו.

אולם יצחק ליגום דנן אינו מרבה בשהיות: הוא מצלצל ובעל המלון נכנס.

– כמה מגיע לך? שואל הוא את בעל המלון.

והוא משלם את שכר־לינתי, נוטל את מזוודתי הצנומה והננו יורדים בחבורה. שם מחכה לנו מכונית…

והרי אני בבית ברחוב לוקשיו. מסיבים לסעודת צהרים. ז’ופר העתונאי מסב אף הוא עמנו. עקרת בית חביבה. שני ילדים. ואני משלים את מנין המשפחה. דר אני בחדר שכל חסרי־גג היו מתברכים בו. מזונות מן המובחר. כבוד וידידות מקיפים אותי בבית ליגום. ויודע אני מה טעם נהגו בי ככה: פליט אנוכי, סופר פליט. על צד האמת הייתי מסתפק בחדר גרוע מזה ובמזונות פחותים מאלה. העיקר הוא הידידות וסבר הפנים שהשפיעו עלי חמימות וכוחות חדשים. שיחק לי מזלי ובכל אשר פניתי – הצלחתי. בו ביום הודיעו לי, כי בדעת המערכת לערוך לי קבלת־פנים בהשתתפות כל הסופרים אשר בקובנה. לכבוד מאורע כזה זקוק אני לחליפה חדשה. הולך אני בבוקר לקנות לי אריג: המערכת נתנה לי מפרעה. בוחר אני את האריג ומבקש לשלם. ואולם הסוחר מסרב לקבל את הכסף מידי.

– הכיצד?

– ליגום ציווה לרשום את הקנייה על חשבונו.

וכך בכל מקום: ליגום היה מקדים אותי ומונע בעדי להוציא פרוטה מן הכיס. ואחר כך – קבלת־הפנים בתיאטרון העממי. אולם מלא מפה לפה. על הבמה יושבים עורכי כל העתונים וכל חברי ההנהלה של אגודת הסופרים הליטאים עם הנשיא לודאס גירה והסופר המפורסם וינצאס קרווה – מיצ’קביצ’יוס. נאומים, מחיאות־כפיים, צילומים… לשמחה מה זו עושה? הנהפך העולם על פיו או לא? האם חרבה פולין, או עדיין קיימת היא על שלושת מיליוני יהודיה?

רובינשטיין נואם, נואם ליודאס גירה נואמים אחרים, ואני יושב לי מהודר בלבושי החדש ושומע את הדרשות ואת התהילות… לא! לא אומר שהנאומים גרמו לי נחת־רוח. לא שכחתי אף לרגע את מקומי בעולם הזה. קובנה נמצאת במרחק שתי שעות מן הגבול הגרמני. רוח קרה כפלדה נושבת משם. עינים קרות כזכוכית פוזלות לעבר ליטא הקטנה, ובמוקדם או במאוחר תפקוד המלחמה גם אותה. בליטא נמצאים בסיסים רוסיים. יומם ולילה עוסקים בהקמת ביצורים, חורשים שדות, מפנים עיירות… משהו עומד להתרחש. ושם בוארשה, ובפולין כולה – מה שם? מה קרה את יהודיה? קינות שחורות וזועמות עולות משם –קללת האפילה המשחירה בלילות. בלודז' כבר הוקם גיטו. שני אחים ושתי אחיות לי בלודז' – הם ומשפחותיהם. מה עבר ומה עובר עליהם? מתי אראה את פניהם?

אולם התיאטרון מוצף אור. פרחים. אווירת־חג. לכבוד מי? לכבודי? אחרי לוקוב, אחרי כל הצרות והפורעניות באים הם ועורכים חג לכבודי? קיבלתי את הדברים לא כמשהו המובן מאליו. לא סלחתי. ישבתי שם, אך מחשבותי משכוני לגיהנום ומסביב לגיהנום. הרי גם אותנו חרכה האש וכל מה שעשינו, עשינו באורח אבטומאטי למחצה, בשפתיים נשוכות, בפחד בלב. בלכתי בחוצות קובנה הייתי מביט תמיד לאחורי. חסרה לי הרגשת הבטחון. אין אתה יכול להרגיש את עצמך סמוך ובטוח במקום הנמצא מהלך שתי שעות מן הגבול הגרמני…

באותו זמן עדיין לא היו פליטים רבים בליטא. הראשונים שבאו היו עשירים. אלה מילאו את המלונות המהודרים והחלו להריץ טלגרמות – לשם קבלת כסף, לשם קבלת ויזות. אחרים נסעו מיד דרך לטביה לשבדיה ומשם הלאה. אולם קמעה קמעה הסתננו פליטים רבים לקובנה, בין שהיה בידם רשיון ובין שלא היה להם רשיון. חלק גדול מפליטי וילנה עבר לקובנה. הם נמשכו לקובנה, משום שכאן אפשר היה להשיג את הויזות ואת המסמכים הדרושים ביתר מהירות. ולא עוד אלא כאן נוח היה גם לקבל סיוע.

בהתנהגותה עם הפליטים גילתה קובנה לב־זהב. עוד יירקמו אגדות על טוב לבה. הרי דוגמה אחת: הפרקליט היהודי דימיטרובסקי, רווק זקן, טרח כל ימיו וצבר הון – כחמשים אלף ליט, רוצה לומר – קרוב לעשרת אלפים דולאר. הוא שמר על כספו כעל בבת¹²־עינו, אך בשעה שהפליטים החלו נוהרים לקובנה, כל אחד עם תרמיל־צרותיו, הודיע דימיטרובסקי קבל־עם שהוא מקבל על עצמו לספק את מחסורם של עורכי־הדין הפליטים. הוא הלביש אותם, העניק להם כסף, סידר להם ויזות… וסופו היה שהוא גופו נצרך לקבל גמילות־חסד של חמשה ליט. ודימיטרובסקי לא היה בודד בנדיבותו. ליטא וקובנה עמדו יפה במבחן האנושיות.

החורף של שנת ת"ש היה קר ביותר. כל עצי הפרי של ליטא הוכו בכפור, אך לבות היהודים שבה לא הוצנו כלל. אני הגבר חזיתי מבשרי את טובם ולכן רוצה הייתי לדבר עליהם עד בלי די..

יצחק ליגום שלי לא הרפה ממני. הייתי בורח משולחנו, כי שולחנו היה טוב מדי, משכבו טוב מדי. כמה פעמים נסעתי לוילנה אל חברי מן החבורה הספרותית. בוילנה חסר השובע ונעדרה השלווה שהיתה מצויה בקובנה. הממשלה הליטאית סגרה את כל הגבולות ועל הדרכים נעו ונדו פליטים מוארשה. רבים מהם נפלו בדרך. רבים קפאו בקור. נמצאו אמהות מתות ליד ילדים חיים – או להיפך. בוילנה רחשו פליטים לאלפים ולרבבות, קינים והגה והי היו נושאים בני וילנה למשמע הבשורות מפולין… בקובנה לא הרבו כל־כך לקונן, לא מרוע־לב חלילה, אלא משום שלשם לא הגיעו הידיעות באותה מהירות. קובנה שקדה בעיקר על תקנתם של הפליטים. בקובנה היה אור. בקובנה היו תיאטראות, מוסיקה, שעשועים. היא לא שקעה, אמנם, ביוון האנוכיות, אך גם חשבון נפש לא עשתה.

* *

אין לדבר על קובנה של הימים ההם בלא להזכיר את בית־הקפה “מוניקה”.

בנין גדול, גבה־כתלים, נשוּא־חלונות, השופע אור יומם ולילה. רהיטים נאים ונוחים וקפה משובח, שמנת, חמאה, עוגות ותופינים – ממש מעדני מלכים, המלצריות – מהן יהודיות ומהן נוצריות, יכול אתה לפנות אליהן בכל לשון שבעולם: חזקה עליהן שתענינה לך ותשרתנה אותך במהירות ועל הצר היותר טוב… כזה הוא קפה “מוניקה”, שגם פאריז ולונדון היו יכולות להתכבד בו. אולם חלב כזה וחמאה כזאת לא תמצא בלונדון ובפאריס. קובנה עלתה בנידון זה על כל ערי אירופה. ליטא הקטנה נשתבחה במיני־מזונות שאין משלם.

התורף הראשון למלחמה. היה זה חורף זר ומשונה לפליטי קובנה: מצד אחד – פחד, הפחד מפני יום המחרת, זכר זוועות־אתמול, הדאגה לקרובים שנשארו בתחום הגרמנים; ומצד שני – חיי שובע, בית־קפה מואר, עם קצפת טעימה על גבי הקפה השחור. בית הקפה “מוניקה” היה ביתם של מאות ואלפי פליטים. רוב הפליטים נמצאו אמנם בוילנה, אולם מי מהם לא בא פעמיים בשבוע לקובנה? היו באים לשם סידור מסמכים או בשביל השגת ויזות, והיכן היה בית הוועד שלהם? כמובן – ב“מוניקה”. שם סח כל פליט לחברו את אשר עבר על נפשו, לכל אחד היה נס משלו: איך עלה בידו באורח־פלא, להנצל משם… ולכל אחד ואחד היתה גם תכנית משלו – כיצד לעקור מפה. כאן על שולחנות “מוניקה” היו נכתבים איגרות ומברקים לכל קצוי תבל, כאן היו קוראים את התשובות שנתקבלו, כאן היו מתלחשים ונוטלים עצה, כאן היו גם נפרדים איש מאחיו. הנה קם לו פלוני ומחבק את מודעיו: הוא נוסע. אהה, כמה קינאו בו הנשארים. לשון־אנוש לא תשכיל לתאר את עומקה ומרירותה של קנאה זו. שערו בנפשכם: ישב לו אדם במנוחה, לא נקף אצבע והנה לפתע יש בידו ויזה והוא נוסע לו. מקובנה הוא נוסע לריגה ברכבת, מריגה יטוס לשטוקהולם, משם לפאריז ומשם – מי יודע לאן. העולם הוא רחב־ידים, ועוד יש בו פינות שליוות.

וכאן, בליטא הקטנה, היית כלוא כבכלוב־זהב. בכל רגע יכול היה לקרות משהו לך ולכלובך גם יחד. צינה אחזה את הרחובות, שלגים התערבלו בזעף; דומה היה כאילו פרש עלינו מישהו רשת־של־מוות. אולם בבתים שררה חמימות נעימה. חמימות ואורה מוצא היית גם ב“מוניקה”. באמצע אחד האולמות עמד אשבורן־מים גדול, שדגי־זהב זעירים השתעשעו בו, בהוסיפם לווית־חן ואווירה ביתית לכל בית־הקפה… היה זה בית־־קפה הומה מאנשים שעברו את גבול הגיהנום – עצבים שנזדעזעו, שלוות־נפש שנתערערה, רצון שנתרופף, פחד וגם מין חולי חדש. היה זה חולי שהתבטא ברגש אחד, בדיבור אחד– “לברוח”. זו היתה משאת־נפשם האחת והיחידה של כל הפליטה: לברוח, ובכל המהירות, והרחק מכאן עד כמה שאפשר. שם החולי הזה: ויזה, מחלת־הוויזה. מלה קצרה זו, בת שתי הברות, היכתה את הכל בשיגעון. השם “ויזה” היה בתחילתו מלטף ובסופו עוקץ וקורע אברים מן הגוף החי. ביחוד הכאיבה המלה בשעה שמישהו היה מקבל ויזה ואילו אתה – לא. מבוקר עד ערב נישאה המלח “ויזה” על שפתי־כל.

בראשונה יכלו אלה לנסוע מכיון שהשיגו ויזה ושהיה בידם צרור־הכסף. אחר כך מחתה הממשלה הגרמנית בפני הממשלה השבידית על שהיא מתירה לאנשים בגיל־הגיוס לעבור בתחומיה. אז הצהירה שבידיה שלא תרשה את המעבר לאנשים למטה מגיל חמישים. הממשלה הליטאית הביעה את הסכמתה להחלטה זו. ובכן, בחורים עד גיל י"ח ובאים בימים מבני נ' ומעלה – הרשות בידם לצאת! האחרים – ניתכבדו וישבו תחתיהם בליטא. משנודע הדבר ברבים נעשתה “מוניקה” כמרקחה. רבים רבים היו בעלי הוויזות והכסף שעדיין לא הגיעו לשנות עצה. אז התחילה הרדיפה אחר הזיקנה: הכל השתוקקו להיות זקנים יותר. לפיכך נמצאו כאלה שהתחילו לגדל זקן. כל “מוניקה” דמתה אז לזקן אחד ארוך. בזיעת אפם גידלו וטיפחו אנשים מישראל את זקניהם – מחתימת־זקן ועד זקן סתם ועד זקן ארוך היורד על פי מידותיו. ואיש את רעהו שאל:

– מה מראה פני? הצעיר אנוכי אם זקן?

הכל הסתכלו במראות ובינתיים צימחו הזקנים. והיו כמה וכמה שהתחבולה הועילה להם: הם “הזקינו” ויצאו את הארץ. מחו בדרכיותיהם את גילם האמיתי ורשמו במקומו את גילם החדש, ה“זקני”… אם כה ואם כה, נמצאה עצה האיך לצאת מן המיצר.

היה בין הפליטים אדם בשם לאבנדסקי, איש כבן־ארבעים כחוש, צר־מתניים וצר־גולגולת, בקיצור – בעל מבנה־גוף אנגלי, אשר גם בהגיעו לגבורות לא יתנו אמון בזקנתו. הלך לאבנדסקי זה ושינה את דרכיתו: מעתה הריהו בן שבע־עשרה שנה. הוא לבש מכנסיים קצרים, גרביים ארוכים, כובע של תלמיד בית־ספר, וכל חזותו אומרת: נער עם נערים…

טוב היה בליטא. אכלו בה את מיטב השמנת, את מבחר הבשר, ידידים הקיפו אותך מכל צד, ומכל מקום חלמת על ויזה. טוב היה בקובנה. אכלו בה קצפת לבנה, אך כלובן הקצפת צף ועלה הפחד השחור. הגרמנים קרובים לכאן קירבה יתירה, והרוסים אף הם אינם רחוקים, ובין שני אלה עלול אתה להישחק בנקל… כוח ביד האימה, ויכולה היא להקדיר כל שעה וכל רגע מחייך, אולם גם לחיים הטובים כוח משלהם. הם גוררים אותך ומשקיעים אותך באיזו ביצה מתוקה. יש ששכחו בכלל את מקומם והשליכו את יהבם על המזל: “הכל יחלוף, נחכה־נא כאן עד שתיגמר המלחמה”‘. אלה שילמו מחיר יקר בעד רשלנותם. אך הרוב לא סמכו על ניסים. אלה חיו, נשמו ועבדו בכיוון אחד: ויזות!

קפה “מוניקה” היה בית־המדרש לתורת הויזות. כאן כיבד איש את אחיו במתן עצה, כיצד להשיג ויזה. כאן סיפר איש לרעהו לאיזה קונסול פנה, איזו מברקים שלח, ומה התשובות שקיבל. הפליטים לא היוו חברה מופרשת ב“מוניקה”. ליד אותם השולחנות הסבו פליטים ותושבי קובנה גם יחד. קשה היה לפעמים להחליט – איזהו ליטאי ואיזהו פליט, חדש מקרוב בא – כה גדול היה קירוב־הדעת שבין אלה ואלה. נראים היו כבני משפחה אחת.

דרכים לבילוי־זמן לא חסרו. היו תיאטראות, היו בתי־קולנוע ושאר בתי־שעשועים. וכל המוצג בהם התערב והתמזג עם הידיעות שהיו מגיעות מעבר לגבול. פליטים אחדים שבאו באחרונה, סיפרו כי מלבוב הוצאו עשרים אלף איש ונשלחו לאזורים הקרים של רוסיה. גם את בני ביאליסטוק פקדה צרת הגלות. ועוד סיפרו הפליטים על העינויים שמענים הגרמנים את היהודים. הנפש השתוחחה מכאב ומרחמנות, אולם לא פסקו לשתות קפה שחור מהול בקצפת מובחרה, משום שהקפה והקצפת נמצאו בשפע. ב“מוניקה” ניגנה תזמורת בשעות הערב, אך איש לא יצא במחולות. לעומת זאת רקדו ב“וורסייל” וב“מטרופול” ובשאר המקומות. גם רבים מן הפליטים רקדו. הם שכחו את קרוביהם והיו מבלים בנעימים. היו שהתנצלו וטענו שהם רוקדים על מנת לשכוח, כי באם לא ישכחו, תיטרף עליהם דעתם. יהי כך…

הייתי יושב ב“מוניקה” משעות הבוקר המוקדמות ועד שעה מאוחרת בלילה. בביתו של ליגום הטוב לא חסר לי מאומה, אולם את מקומי מצאתי ב“מוניקה”,. מדיניות, דיפלומאטיה, אסטרטגיה התגוללו שם כאשפה. כולם היו חכמים, כולם נבונים, כולם רואים את הנולד. אלה שבאו באחרונה מוארשה סיפרו כי יש להם, לגרמנים, טאנקים כאלה, שאפשר לכבוש בהם את כל העולם כולו…

לי אחת היתה: בין כה וכה אבד עלי עולמי, לפיכך הטיתי אוזן ושמעתי, איך האחרים מדברים על ויזות. המלה ויזה היתה בעיני כאיזו ציפור גדולה. ומי יודע – אפשר יתחולל נס ואאחז גם אני בכנפה של ציפור זו ואמריא לשחקים… עייף הייתי ודאגתי לעצמי מעט מאוד. אך לעתים קרובות היה הפחד מזיז אותי מקפאוני, ואז הייתי אץ גם אני לדואר ומטלגרף לירושלים, לניו־יורק, לבואינוס־איירס. התשובות שקיבלתי היו קלושות. לא הצטערתי הרבה ונתתי לדברים להתפתח בדרך הטבע. כך היה בראשונה, אולם אחר כך תקף גם אותי אותו בולמוס, אותה מחלת־ויזות. נעשיתי קצר־רוח והתחלתי לנוע על הקונסוליות. העליתי בידי חרס ועייפתי עד מהרה. חזרתי איפוא לשולחני ב“מוניקה” להאזין ולהשקיף… הסתכלתי בכל אדם שעשה משהו, שדאג לעצמו; ראיתי אותו כגיבור – אני, שהייתי חסר־ישע כתינוק. וחוסר הישע שלי נמשך זמן רב.

לילה. אני הולך הביתה, הרחוב הרחב מואר. פתותי שלג כיסו את פני המרצפת. נזכרתי בתקופות־חורף רבות שעברו עלי בימי חיי. אוהב אני את השלג. את הטבע ואת איתניו, אולם שם, בקובנה, בלייסווס אליי, היתה אהבתי לשלג מהולה בכאב… הנה מה עולל השטן לאדם ולעולם כולו… מה יהא בסופנו? מה לצוק־עתים זה ולאהבה? ראשי הנלאה היה עמוס שאלות: מה יקרה את יהודי פולין, את כל הקרובים והידידים? מה יקרה את העולם? ואנגליה מה יהא עליה? וקו־מאז’ינו? “מוניקה” הלעיטה אותי מנה גדושה של שאלות, והן עייפו אותי עד מאוד. ובהגיעי הביתה ובשכבי על משכבי הבטתי על הכרים והכסתות ומחשבה עלתה בלבי, – מחשבה שהטרידה אותי תמיד בעלותי על מיטתי באותם הימים: אולי יארע נס ולא אתעורר משנתי… אולי ארדם כך, אחת ולתמיד, בלי כל טענות ותרעומות על העולם…

ואחר־כך – חלום: מטוס־ענק לבן־כנפים שופע ויורד, ואנו, הפליטים, עולים בו וממריאים הרחק־הרחק…

ואולם מכל אותם חלומות רחוקים שוב נעורים ב“מוניקה”¹³, מרבים לדבר ומקשיבים לדברי אחרים.

פעם אמרתי בשנינה אירונית: הכל רעים בעולם, כולם זדונים, ערמומיים ואנוכיים… יש גם מספר אנשים טובים, אך את אלה בדיתי לי בעצמי מלבי.

זה היה מכבר ואלה היו מלים של קלות־דעת. יש טוב אנושי בעולם, טובה רבה. רוע הלב הוא לוע התהום העמוקה של חיינו. והטוב גדל כמו פרח מסביב לתהום, ומוטב שנמעט להסתכל בתהום האפילה…

יפים בני־האדם כשהם מדברים על טוב־הלב, כשהם מזכירים מעשים טובים שאחרים עשו להם. ואכן: יזכור־נא אף המיואש ביותר, אם לא נהנה מעולם ממעשה־חסד של זולתו; אם לא הושטה לו מעולם יד־חבר עוזרת; ואני מאמין, שלא ימצא איש כזה.

ליד שולחן בבית־הקפה “מוניקה” בקובנה ישבנו חבורת פליטים, ושוחחנו על הדרך האפילה שעברנו בה ועל נקודת־אור אנושיות שבדרך זו… לכל אחד היה בפיו ספור של מעשה טוב. גם אני הזכרתי דבר פעוט: מעשה בקופסת סיגריות… הסכיתו ושמעו!

הרכבת שלנו הלכה ברגל, זחלה ועמדה. מסביב שדות ושממון ריק. הננו מהלכים על הפסים. נטפל אלי אדם שלא הכרתיו והיא מדבר אלי. ואני עונה לו. מדברים על הכל, על תולדות כל המלחמות. על תלאות הימים האלה, מדברים אפילו על מוסיקה, על ספרות.

מציק הרעב, מציק הצמאון, אך כל זה כאין וכאפס: יש חשק לעשן, וסיגריה אין, וטבק אין. אני ומקטרתי, שנינו ריקים. כבר חפשתי בכל הכיסים. חפשתי פירורי־טבק קטנים – ולא מצאתי כלום. מתוך כעס הרחתי את המקטרת והריח גירה אותי עוד יותר. בקשתי מזה ומאחר וכולם מנענים בראשיהם. “אין”. אצל כולם כבר אזלה הסיגריה האחרונה. לפנות ערב גברה הצינה, נכנסתי אל הקרון ונטלתי את המעיל העליון ושוב התהלכתי מסביב לקרונות. ראיתי שדות ושמים, ראיתי את כל הנוסעים של הרכבת “בת המזל” וחשקתי במעט עשן. מיליון בעד סיגריה. שני הדברים חסרו לי…

כבר חדלתי לדבר על זה, לא יפה כלפי הבריות. נשכתי את שפתי, שתקתי והרהרתי: אם גם לעשן כבר אי־אפשר, לא יקשה למות –הן גם זאת היא נחמה… פתאום הנני תוחב את ידי לתוך הכיס והיד ממששת במשהו, והיד מוציאה קופסת סיגריות: עשרים סיגריות “ארגו”, קופסה מלאה, סגורה ומודבקת.

סיגריות אצלי בכיס? לפני שעה חפשתי באותו כיס עצמו גרגר טבק, אבק כלשהו של טבק, והכיס היה ריק, וכעת: עשרים סיגריות “ארגו”. חדוה והפתעה וסקרנות: מי עשה את התעלול הזה? באיזו מעשים טובים זכיתי?

הן בודאי הכניס מישהו את הסיגריות בגניבה לכיס מעילי. מי היה הטוב והמטיב? אולי הוא עצמו מן המעשנים שהבין את תשוקתי המכאיבה? ואולי זה ידיד נסתר, ואם כן, הריני מרוצה עד מאד, שזכיתי לידיד כזה…

היה אשר היה, יהיה אשר יהיה – מעולם לא נתן לי אדם מתנה נפלאה כזו, וידע־נא: מעולם לא רחש איש תודה לרעהו כמו שרחשתי לו אני…

לצדי ישבה אשה צעירה ועדינה, בעלת עינים עייפות; גם היא רצתה לספר דבר:

– אני' אספר לכם מעשה בעגלון שהוליכני במרכבתו בביאליסטוק…

היא פנתה ישר אלי:

– אתה מוכרח להבטיח לי שתכתוב את המעשה.

– טוב, אכתוב.

אבל עדיין לא ניתן לאשה להתחיל בספורה, כי גם לשני ולשלישי היה מה לספר. גם בספורי מעשיות יש התחרות גדולה…

ערים נמחו מעל פני האדמה, רכוש רב עלה בעשן, ורבים נפלו ממרום עמדתם אל שדות־הסתיו הריקים והעגומים… רצו והתגוללו בבקתות־אכרים דלות. באורוות סוסים, באסמים ובממגורות. פרוסת לחם קשה היתה למציאה יקרה, לגימת מים – מתנה מן השמים, מעט חלב –מאורע…

אך לא העושר האבוד של האנשים נגע אל לבי. מאספי־הקנינים שאינם יודעים שובע נחשבו תמיד בעיני כמשוגעים. כאחוזי טירוף לדבר אחד. האומלל שבעניים הוא זה, שמחמת צרות־עין אינו יכול להיות טוב יותר כלפי זולתו וכלפי עצמו.

התהלכתי עם להקות הנודדים. שמעתי את דבריהם ואת אנחותיהם. הרגשתי את שתיקתם. מיהם האנשים הללו? כמה רעות עשו, והאם היו אי־מתי גם טובים? וכעת? מה לקחו עמהם בלבבם? לדרך משמימה כזו הרי נחוצה איזו צידה לנשמה. הלא כאן מהלכים בני־אדם, כאן אין מתרוצצות חיות רעות… הסתכלתי והתבוננתי. ולא פעם קבעתי, שלא הכל אבד לבני־האדם. יש להם רכוש שלקחו עמם לדרך. טובים הם זה לזה. עוזרים הם זה לזה, ופה ושם אף מחלקים ביניהם את פרוסת המזון. היסוד האנושי התגבר בהם. הטוב נראה ונתבלט יותר מהרע. זאת היתה נחמה גדולה באסון הכללי… ועד עתה הנני פוקח עינים ומטה אזנים כשאני שומע על מעשה טוב; על אנשים רעים וצרי־לב לא אדבר. הם אינם ראויים שאזכירם אפילו לגנאי.

אין הם ראויים אפילו למאומה.

כן!

עולמנו הקטן אינו רע כל כך, לכל היושבים ליד השולחן, בבית־הקפה יש מה לספר על הטוב האנושי. אך הבה תנתן כבר רשות־הדבור לאשה עייפת־העינים, העייפות עוד יותר מחמת קוצר־הרוח.

– אבל אתה תכתוב את המעשה?…

– כן, מבטיח אני.

ואני עומד בדבורי. ספור־המעשה שלה פשוט, ואם הוא פשוט, הריהו גם אנושי:

הימים הראשונים למלחמה.

בשעה מאוחרת באפילת הלילה הגיעה האשה לביאליסטוק עם ילד בן שבע. עייפה ורעבה היתה עד מות. היא יצאה מורשה, עברה גבולות, נפלה והלכה הלאה. "צרות“, “יסורים”, “עינויים”… מה קלות וחיוורות המלים הללו, לא דרך היתה זאת, אלא גיהנום שחורה ולוהטת. אחת היתה משאלתה. להגיע העירה מהר ככל האפשר, למצוא לה מקום כל־שהוא, להניח בו את ראשה, לחבק אליה את הילד ולנוח, לנוח…

אך בעיר כבר לא היה מקום. העגלון היהודי הגבן נסע עמה ממלון למלון, ובכל מקום אותה תשובה:

– אין מקום. כל החדרים מלאים, ואפילו המסדרונות…

היה קר, היה חושך. כל הגוף נצרב בכאב. לא נשאר אלא לרדת מעל המרכבה ולהשתרע עם הילד על אבני הרחוב…

– מה יהיה? מה יהיה?

נענה העגלון ואמר:

– ברחוב לא תשארי…

ונסע וחפש, דפק על דלתות, אך לשוא, לשוא, והלילה העיק והעייפות עקדה ידים ורגלים, גוף ונשמה…

ועל כל אלה הדליף גשם צפוף ודוקר, והיה מורגש שחלודה אוכלת את העולם מחמת רטיבותו החולנית. ואין אף קרן של תקוה, של אמונה. רק כאב צורב ומוצץ, ומשהו כמו משאלה, משהו כמו רצון עוד היבהב בתודעה העייפה: להשתרע בכל מקום שהוא ולגווע…

– ברחוב לא תשארי, גברת! אנו נסע אלי הביתה. שם תלוני…

לה לא איכפת. אחרי כל מה שעבר עליה לא איכפת לה. הסוס הכחוש עזב את הרחובות הרחבים ויצא אל הסימטאות הצרות. כאן מצאה לה האפילה אכסניה בטוחה. עוד סימטה, כמעט שאין להבחין בצורת הבתים.

ליד בית קטן עמד הסוס והעגלון הודיע: – זהו רחוב מארמור, וכאן אני גר…

הוא ירד מעל דוכנו, גם האשה והילד יצאו מן המרכבה ונכנסו לחצר. נפתחה דלת. במטבח עמדה אשה ליד גיגית וכבסה לבנים…

– אשה וילד אין להם מקום ללון, הבאתי אותם אלינו ונסתדר איך שהוא.

האשה עזבה את הכביסה, נכנסה מהמטבח אל החדר היחיד של הדירה הזאת, שם ישנו שמונה ילדים, שמונה בנים, קטנים וגדולים מעל גדולים, ארבעה מהשמונה היו חרשיס־אלמים, ויתר הארבעה – שלמים ככל האדם. את כל הילדים עוררה האם משנתם ושילחה אותם אל המטבח. פינתה מקום לאשה הורשאית עם ילדה ואחר־כך הכינה להם משהו לאכול. מפה לבנה נפרשה על השולחן.

ואחר נשמעו דפיקות על דלתות בחצר, דלתות נפתחו ונסגרו, באמצע הלילה היו ריצות אל שכנים ללוות מהן דבר: על המפה חלבנה הופיעו עוגה, לחם, גבינה ו…קאקאו. שתי כוסות קאקאו…

העגלון ישב מרחוק ודבר: – זה שנים רבות נוהג אני את סוסי, אך זמנים כמו אלה היום עוד לא ראה העולם. לפנים הייתי מסיע במרכבתי “םאסאז’ירים”. סוחרים היו באים לעירנו וסוחרים נסעו ממנה, קומיסיונרים, סוכנים־נוסעים, תעשייתנים… כן, לפנים היו מסיעים פאסאז’ירים וכיום מסיעים אסון. כל נוסע כאילו יצא מהגיהנום…

זה היה איש עבה, לבוש בגדים על בגדים ועיניו אחוזות דלקת וכבויות־למחצה. ותחת בגדיו הכבדים דפק לב רגיש שהמה לנוסעים החוזרים מן הגיהנום, לב שדפק והמה לעולם.

אחר־כך הציעו מיטה לאשה ידועת־היסורים ולילד שלה. אי־משם הוצא סדין צחור, ציפיה בשביל כר, שמיכה – הכל מבהיק בנקיונו. כלי המיטה היו מסנוורים את העינים אחרי הדרך החשכה. ושכבו לישון והכל נדם בבית. כל המשפחה של העגלון היהודי נסגרה במטבח. קולם לא נשמע, כאילו אינם כלל במציאות, והאשה האורחת שכבה על היצוע הנקי ולחצה את ילדה אליה והפליגה בהרהורים, העבירה במחשבתה כל מה שעבר עליה, ושוב חיתה את היסורים של עצמה ואת היסורים של הכל.

ואז פרצה בבכי. הסתירה את ראשה תחת השמיכה והתיפחה על עצמה ועל העולם. כעת, בשעה זו, טוב היה לה. חום ונקיון ושובע. נדמה לה, שכבר בא הקץ לצרות. היא כבר מצאה את ארץ הטוב, במעונו הדל של “בעל עגלה” פשוט…

באה עליה השינה וריפאה את הגוף העייף. הלילה עבר. בבוקר עזבה האשה את אכסניתה המקרית. כסף בשכר הלינה והאוכל לא רצה העגלון לקבל, אפילו מן ה“תודה” ניער את חצנו בתוקף…

– לנו טוב מאשר לך, יש לנו פינה משלנו.

ואשת העגלון ליותה את האורחים במבטים טובים. מי יתן וכל ימי החיים יוכל האדם להפגש במבטים טובים, אנושיים וטהורים כאלה… כי המבטים הללו עוד עתידים להציל את העולם…

העגלון נשאר שם עם סוסו, עם דלותו, עם שמונה בניו, שארבעה מהם חרשים־אילמים. והאשה השתרכה בדרכה עד וילנה, עד קובנה, מצאה את בעלה, וכעת הם בשבדיה…

כתבתי את פרשת המעשה, כפי ששמעתיה, לא הוספתי לה גוון, כי הוספת גוון לאנושי הטהור דומה לחילול־קודש. מעובדות כאלה רשאי כל אחד להסיק את מסקנותיו. עלי עשתה פרשה זו רושם חזק: הנני רואה בעיני רוחי את הרחובות הליליים של ביאליסטוק, את העגלון כפוף הגב, הנני רואה איך הטוב מתגנב אל לבו. אין מקום לאשה עם הילד שלה, אין להם מקום להניח את ראשם – יוליכם הוא אל מעונו הצר. יציע להם מטה נקיה, והכל יהה טוב.

קויתי עוד שאני בעצמי אוכל פעם להודות לו לבן־מולדתי היקר, לבעל העגלה הביאליסטוקאי… דברים הרבה קיויתי…

ואשה אחרת, אשה צעירה, סיפרה למסובים מעשה שהיה בצפור קנרית בשעת הפצצת וארשה.

השמש השליכה מעליה את הצעיף האחרון. היא יוקדת במערומיה. יוקדת בלהט מאוחר. הלא כבר הגיע הסתיו, האדמה מצטננת והלילות גדלים והולכים. הסתיו שטוף אור, חום ושלוה. אך אוי לשלוה זו, היא אינה קיימת אלא במרומים ובמרחקים. באסונותינו הגדולים רגילים אנו לא פעם לרגוז על הטבע בגלל אדישותו לצרותינו…

כן, סתיו. כן, שלוה.

אבל מעל לוארשה רועמים השמים ומפוצצים. בתים בני מאה שנה נבקעים, הם נופלים כליל, או שהם נקרעים לגזרים והגזרים מתפוררים. נקרעים קירות שלמים, קומות שלמות, קורות־ברזל, חוטי־תייל, ומדרגות תלויות באויר, והכל נראה כה נורא, כה פרוע ומשונה. עין האדם רואה את כל זה…

מתרוממת עננת־אבק עבה ושוקעת, ואין לדעת אם עולם זה של חורבן כדאי אפילו לקללו.

ובמרומים ובמרחקים שלוה, כאילו לא קרה כלום…

באחד הרחובות בא המות מכל הצדדים, ואין מידו מציל. יש מחסור ברופאים ובחובשים לפצועים… כך הוא ברחוב אחד, וברחוב אחר משחקת להקת ילדים משחק־מלחמה. צווחות מבדחות, צחוק ילדותי מצלצל. כאן הם חברים לשמש, כאן שוררת כמעט הרמוניה בין השמש, הרחוב והילד… אך פתאום…

בהתפוצצות האיומה נעלם הצחוק הילדותי, וגם הילדים עצמם נעלמים. מתוך החצרות מגיחים במרוצה אבות ואמהות… וגם צעקותיהם נבלעות ברעם ונעלמות…

באחד המקומות נקרע גג מעל בית בן שלוש קומות. רסיסי הגג הועפו למקומות קרובים ורחוקים. רגעים אחדים שוררת בהלה בכל הרובע, בני־אדם מרקדים על קרעי פח, על לבנים, על תלוליות של זכוכית מנופצת. אנשים מוכים פחד, אבל כבר אינם נפחדים כתמול־שלשום. גם לפחד יש גבול ומי שעבר את הגבול, כבר טוב לו יותר. מוצא הוא לעצמו שותפים חדשים: יאוש ואדישות, נמלטים מפני האסון אך לא עוד באותו מרץ, אינם בורחים עוד לכל אשר ישאום העינים. לא! כעת כבר הם עומדים, מביטים מסביב, ורצים הנה ושוב. בני־האדם כבר הם חברים לאסון ומיטיבים לרעת. איך לסטות מפניו…

ההתפוצצות הסירה רק את הגג. אבל באותו בית נהפך הכל ונתערב. תמונות יצאו ממסגרותיהן. הכל מנותץ ומפוצץ. ההתפוצצות החריבה גם כלוב קטן, וצפור קאנארית קטנה מילטה את נפשה, נשארה חיה ושלימה ויצאה מן החלון אל הרחוב ועפה ישר אל קבוצת האנשים, שהתבוננו בסקרנות־למחצה בחורבן החדש. הצפור הקאנארית קרבה אל האנשים והאנשים הרגישו בה:

– ראו צפור קאנארית…

אסונות, חורבנות־מלחמה… הכל נשכח לרגע… צפור קאנארית: צפור ננסית, צרור־חיים פעוט מהודר בנוצות צהובות. היא ניתרה מאיש לאיש, עמדה על כתפיהם ועל ראשיהם, ואף צליל לא הוציאה מגרונה, אילמת, אילמת רקדה על גבי האנשים. כמו כדורון צהוב קפצה אליהם ומהם. יצור כה קל ומה רבה ההתמסרות שבו. לא משתה¹⁴ מן האנשים. כאילו הביעה תחנונים בלא־קול:

– מקודם חייתי אצלכם בחדר מהודר, בכלוב קלוע יפה, מקודם זמרתי לפניכם, כעת קרה אסון לכולנו, לכם ולי, הצילוני־נא… אל תעזבוני לנפשי. מי יתן לי גרעינים? מי יתן לי מים?

והאנשים השתהו, הסתכלו בצפור הקאנארית וצחקו. רגע של שכחה הביאה להם ולא היה חשק להסתלק ממנה. אה! אילו נתנוה האנשים לדבק בהם, היתה מתחבאת בכיסו של אחד מהם, היתה נכנסת לחיקו של מישהו, לתוך לבו, ומתרפקת אליו ושותקת, שותקת באלם…

בזמן נורא כזה, כשבתים גדולים מתפוררים לאשפה…

אנשים הפליטו הלצות.

– נראית כמו פרח חי, צהוב מאפרים אביביים…

– נראית כמו לימון נאה, מקפץ, צעצוע כזה…

– קח ושים אותה למשמרת… נענה ואמר שונא־בריות אחד.

צרור־החיים הצהוב והפעוט גירה את האנשים למחשבות שונות…

מעל לעיר רעמו התותחים בקול עמום. בעקשנות־זעף החריבו בתים ורחובות, וכאן שכחו בני־אדם לרגע את הכל. נפש חיה, פעוטה, צהובה, רקדה על ראשיהם כמבקשת, מתחננת. פתאום עלתה הצפור הקאנארית על ראש־נערה צעירה והשתהתה שם שעה ארוכה. ופתאום פתחה הצפורת את פיה הפעוט ופצחה ברינה. כאן ברחוב, בין החורבות, הסתלסלו צלילי־כסף, צלילי־מתכת עדינים. היא הזכירה בהם את מולדתה הקדומה, את האי שלה. חדוות חיים ובריאת־עולם. עגמת חורבן, מצוקה ואזלת־יד. את הכל הכיר האדם בצלילים הבהירים של הצפור הפעוטה, שמצאה לה כעת מקום לשפוך לפניו את הזמר האחרון על חיים ויופי…

כאן, במקום החורבן, כשברחוב הסמוך עלה באש בית־חולים יחד עם הפצועים שבו, כשברחוב אחר זחלו בני־אדם פצועים קשה, באחרוני כוחותיהם זחלו על ארבע… אולי ימצאו מציל. הצפור הקאנארית שלחה בזמרתה ברכת־פרידה אחרונה ליופי החיים. כאן אש, שם עשן, כאן רעם־נפץ ושם אנקה. ובאמצע, באחד הרחובות הטראגיים של וארשה פצחה צפור קאנארית ברינה.

זמן מועט אחר־כך נשמע נפץ מחריד, קיר אטום גבוה של בית סמוך התחיל מתנודד, כמו נחשול גדול של ים המתרומם לאטו… אחד האנשים הרגיש בו והזהיר בצעקה על הסכנה, הכל התפזרו במרוצה ונפצי־פרא רעמו בעוז על בתים ורחובות. עננת־אבק התרוממה, ובאבק הזהירו קרני השמש היא, אותה שמש, מוכרחת להיות בכל מקום – ואף אם ייהפך כל העולם ל“בית־עולם”, בכל מקום עליה להופיע ולהזריח את אורה…

אפשר לומר שמחצית מששה־עשר החדשים שעשיתי בקובנה עברו עלי בקפה “מוניקה”. הישיבה בבית הכבידה עלי באותם הימים מאוד. בשבתי בבית הייתי ככלוא בסוגר. הייתי מסתגר בחדרי, איש לא היה יוצא ובא, אך החרדה פרצה וחדרה מבעד לקירות. גם ב“מוניקה” לא היתה השלווה מצוייה, אולם החרדה היתה כאן מעורבת בסקרנות ובצפיה. המתיחות והעצבנות היו לסם משכר, שבלעדיו קשים היו החיים מנשוא. כאן נשמת חכמות דיפלומאטיות ואמצאות איסטרטגיות. כאן נודעו לך החדשות האחרונות והבדותות הרעננות ביותר.

בחללה של “מוניקה”‘ עלו אנחותיהם של פליטים יגיעי־כוח ומצוצי־לשד. ב“מוניקה” היה כל אדם משיח את דאגות לבו, והלבבות היו מרים עד למאוד. לכל אחד היה סיפור משלו, איך וכיצד ראה את העוני בשבט עברתו.. הנה יושב לו ליד השולחן הסמוך אברך כבן שלושים, בעל פנים חביבים ועינים טובות. הוא מסב אל שולחנו ואני אל שולחני. פתאום הוא קם, עובר אל שולחני ומתחיל מדבר:

– בן לודז' אני. הייתי בעל בית־קולנוע ברחוב מילשה. לפני שנתיים נשאתי אשה במזל טוב, וכחודש לפני המלחמה ילדה לי בת – אך אשתי מתה בשעת לידה. נקל לשער את עגמת־נפשי. שכרתי אומנת גרמניה לתינוקת שלי, שתיניק אותה ותמלא כל מחסורה, מבין אתה… ובעצמי נשאתי את רגלי וברחתי.

והוא מראה לי את תמונתה של פעוטתו, מסתכל בה וממרר בבכי:

– מה דעתך? האם עדיין היא בחיים?

מה יכול אני להשיב לו? מעשיות כאלו ונוראות מאלו שמעתי הרבה בכל עת ובכל שעה. ודומה שאף אילו האריך לי השם את ימי כימי מתושלח לא הייתי מספיק להעלות על ספר את כל הדברים הנוראים אשר שמעתי. אזני הרחיבו את בית־קליטתן על־מנת להכיל את שפעת מעשי־הזוועה. עכשיו עולים בי הדברים מחביון נפשי… מעשיות טראגיות וטראגי־קומיות. בני־אדם אצו רצו עם מזוודות ובלי מזוודות, ולא פעם נזדמן לך לראות, בצידי הדרכים. מזוודות שהושלכו ככלים אין חפץ בם, באשר בעליהם למדו סוף סוף לקח והבינו כי החיים הדלים ביותר שקולים כנגד היקרה שבמזוודות…

בקשר למזוודות שמעתי ב“מוניקה” סיפורים למכביר. אביא בזה רק שלוש עובדות.

בשעה שהפציצו רכבת ליד קובל פרצו מאחד התאים שלושה אנשים: גבר כבן חמישים. אשה כבת ארבעים וחמש ובחורה בת שמונה־עשרה. היתה זו משפחה בעלת 3 נפשות והרבה מזוודות. את המזוודות הפקירו: כך נהגו רבים לעשות. הם החזיקו רק במלתחות הקטנות והחלו להיסחב עמהן במרוצה על פני השדות השוממים. מאות בני־אדם נסו מנוסה כזאת. אחר־כך נתברר לשלושה אלה, שהמזוודות המעטות שאמרו להציל עמם אף הן מרובות מדי. החבילות נשמטו מן היד ונתפרדו ובעליהן מוכרחים היו להתכופף ולאספן. בינתיים הופצצה הרכבת ומקרונותיה נשאר רק מעט: רובם נתרסקו, נופצו לרסיסים או עלו באש… הנוסעים רצו כמה מילין עד שנכנסו לעבי־יער. שם עמדו לפוש מעט, ושוב קמו לנוד בשדות. יש מהם שהלכו בחיפזון ויש שהלכו בנחת. פתאום פרץ הגבר, בעל המזוודות הרבות, בצעקה:

– היכן מזוודתי הצרה? אוי, איפה מזוודתי הצרה? מזוודת־העור שלי…

הוא שאל וביקש, ובעיניו ריצד הפחד. הוא שאל את אשתו, את בתו, את כל מחנה האנשים שהלך והתרחק:

– היכן מזוודתי הצרה?

קולו גבר והלך, למשמע צעקותיו עמדו אנשים מלכת.

– מה לך? על מה זה תצעק? איזו מזוודה?

– המזוודה הצרה…

– מה היה לך באותה מזוודה צרה?

– היה לי שם… מה היה לי שם?

הוא פילבל בעיניו והחזיק את ראשו בידיו. דומה היה שרצה לתלוש את שערותיו, אך הוא פקפק, מתוך שהיה מוג לב במקצת…

– מה היה לי באותה מזוודה? כל חיי היו צרורים בה: ביתי, עסק המאנופאקטורה שלי, כל עמלי שעמלתי תחת השמש…

והוא צווח ושיווע, וגם אשתו ובתו נשאו את קולן בבכי.

מדבריו המהולים בדמע נתברר, שחכם היה האיש, חכם גדול. הוא חזה מראש כי תפרוץ מלחמה, לפיכך עמד ומכר את ביתו ואת עסקו ובכסף שקיבל קנה אבנים טובות… אבנים טובות אלו. היו ארוזות באותה מזוודה צרה…

ועתה אבדה המזוודה.

הוא נפל והתעלף. השיבו את רוחו, אך הוא שב והתעלף… אחרי־כן השכיבוהו על הדשא ודיברו אליו דברי נחומים. מחנה גדול של אנשים עמד סביבו. איש אחד שאל אותו:

– מדוע זה לא חחזקת את היהלומים בכיסך?

אז פקח המתעלף את עיניו לרווחה. היו אלה עינים בהמיות, אומללות, של מי שהיה סוחר במאנופאקטורה…

הוא פקח את עיניו, הרהר רגע קט, תחב את ידו לכיס בגדו… ושוב התעלף: היהלומים היו באמת בכיסו. בשעת המסעות היה מעביר דרך עצבנות את היהלומים מן הכיס אל המזוודה ומן המזוודה אל הכיס, וחוזר חלילה…

הכל שמחו על האבידה שנמצאה, אך בעל־היהלומים, אשתו ובתו עם כל מזוודותיהם נעלמו אחרי־כן. אין זה מדרכי בטחון ללכת בחברת אנשים כה מרובים, היודעים שבכיסך טמונים יהלומים…

בכביש אחר זיעזע אברך אחד את חבריו לנדודים בתאניתו על מזוודתו האבודה. הוא שאל ודרש אצל כל אחד ואחד.

– שמא ראית את מזוודתי השחורה, המרובעת?

הוא נשב ונשף, קבל והתאונן. לרגע היה משתתק – ושוב היה חוקר ודורש:

– הבאמת לא ראיתם את מזוודתי?

– מה הכילה מזוודתך?

– תכניות…

– איזו תכניות?

–תכניות, היאך להציל את העולם מפורעניות ומלחמות…

מיד הכירו שהוא מבולבל בדעתו. ואמנם יכולות הפצצות לשבש את דעתו של אדם…

ובכל זאת לא יכלו להחליט בביטחה שמשוגע הוא האיש. היו שראו אותו כלץ מתהדר…

המעשה השלישי במזוודות ששמעתי ב“מוניקה” היה עגום יותר ואף אם אשיחנו ללא פרכוס יסמר שער בזוועתו:

הדבר היה בשעה שהגרמנים נכנסו לוארשה. המונים המונים נסו אז מפולין. את הגבול היו עוברים ליד נהר בוג. רבים נורו שם או טבעו בנהר. לאורך הנהר היתה שורה של תחנות־ביקורת גרמניות. שם היו עוצרים את האנשים לשם בדיקה. יש שהיו יוצאים בשלום ויש שלא ראו יותר את אור היום. ב“מוניקה” ישב יהודי כבן ארבעים וסיפר את סיפורו¹⁵:

לא הרחק מן החוף עמד בית־עץ. שם ישב קצין גרמני צעיר, מונוקל בעינו האחת ושבט־רוכבים בידו. הוא היה צועק:

– מי שיש בידו זהב, יהלומים או מטבע זרה והוא מוכן לוותר עליהם מרצונו הטוב, יעבור את הנהר, אך מי שלא יודיע על המצוי אצלו, ירה יירה!

הוא צעק וחירף. שני חיילים זעומי־פנים נצבו לידו. הייתי כולי נבוך ולא תפשתי כלל מה שהתרחש סביבי. והסוף היה שלא הודעתי על המצוי אצלי. במזוודתי היתה חבויה, בתוך כלי הלבן, המחאה על אלף דולאר. הגרמנים מצאו אותה עד מהרה. מיד עמד אותו קצין וחבט בשבט שבידו על עיני ודחף אותי בכוח אל הקיר… אימת־מות ביעתה אותי ועיני ראו ניצוצות־אש. במרחק של צעד ממני כבר בדקו יהודי אחר. לא מצאו אצלו כל דבר. בינתיים נקרא הקצין אל הטלפון. מסתבר שקיבל פקודה לעזוב את המקום. בלכתו נתן לאנשיו שתי הוראות. הוא הראה על היהודי שעמד לידי ואמר:

– את הלה תשלחו לחפשי…

ואחר הראה גם ־עלי:

– ואת זה תשלחו אל המפקד!

אך כאן אירע דבר מוזר ובלתי מובן. החיילים החליפו את היוצרות. את היהודי שלא מצאו אצלו דבר העבירו אל המפקד, ואילו אותי שיחררו. הם מסרו לי את מזוודתו של שכני ודחפו אותי חיש מן הבית באמרם: “כלך לך, יהודון”, הלכתי וכמעט שלא חשתי שיש לי רגלים וראש. כעבור כמה רגעים כבר ישבתי בסירת־דייגים אשר העבירה אותי לחוף האחר. ועכשיו אני במחיצתכם. איני יודע מה קרה את השני: לא הכרתי אותו ואת שמו לא ידעתי. מזוודתו עודנה בידי: מעט בגדים ולבנים. עברתי עמה את הגבול, הבאתי אותה לקובנה, ומי יודע כמה עוד יהא עלי לסחוב אותה.. אולי עד יום מותי…

* *

החורף של השנה הראשונה למלחמה נע בעצלתיים, קרבות גדולים לא ניטשו כלל. הגרמנים השקיעו את כל מרצם ברדיפת יהודים. כבר הגיעה אז אלינו השמועה על הגיטו בלודז' ועל הצרות שנתנסו בהן יהודי וארשה ושאר ערי פולין. ראה ראיתי יהודים שגוום היה למרמס ופניהם – מטרה לרוקם של פריצי־חיות מהלכי על שתים. הקשבתי לסיפוריהם הקודרים, גם ראיתי את פצעיהם וחבורותיהם… נפשי היתה משתוחחת עלי למשמע הסיפורים האלה. החיים מאבדים את כל חינם והשלג הופך שחור בחוצות קובנה. אך על אף הכל, שוטף לו זרם החיים הלאה, הלאה…

מי הנימאן קפאו. על שכבת הקרח נערם השלג. עולם של לובן ודממה. פעם הייתי בא הנה לברך ברכת־הנהנין, עתה אני בא ומקלל. אני נושא את עיני הרחק הרחק, או מסתכל בנהר הקופא ומהרהר על הנברא בצלם ועל זה שצלם־אלוהים שלו נשחת. הרהרתי והרהרתי ולא העליתי כלום. אמרו, שכל זמן שהנהר קופא והחורף נמשך לא יארע דבר. הכפור מונע "אותם’‘ לפתוח במסע־שחיטות לעבר מקומתינו… לפיכך נשאתי תפילה חרישית שהכפור לא יחדל, שהעולם כולו יוצן ויוקפא – או אז יפסיקו אלה מהרוג איש את אחיו…

בימים ההם עוד היה העולם פתוח, אנשים היו משגרים איגרות ומקבלים תשובות. אפילי מוארשה נתקבלו. מכתבים. אך מלודז', בה השארתי שני אחים ושתי אחיות עם משפחותיהם, לא קיבלתי כל מכתב, – עד עצם היום הזה.

מארגנטינה הרחוקה היה העתונאי מארק טורקוב מטלגרף ושולח לי מכתבים נלבבים. הוא עודד אותי והבטיח לי את עזרתו. אף ידידי הוותיק יוסף טונקל היה כותב לי. המלחמה השיגתו בבריסל של בלגיה ומשם היה שולח לי את אגרותיו. אולם מניין לו מכתבים כאלה? טונקל היה כל ימיו טוב־לב והתיחס בשחוק ובקלות־ראש לכל חבר. בחברתו עשיתי בהרבה ערים ובהרבה ארצות; גם במלחמה הקודמת חיינו יחד בכמה ערים. ידידים ותיקים היינו, ובכל זאת היה לפעמים הלגלוג שלו מפיל עלי מורא… והנה לפתע מכתב הפותח שבע פעמים במלה “יקירי”! שבע פעמים – ולא שש. מכתבו היה רצוף כאב ורגש. המלחמה בידרה את כל שחוקו ולעגו. מכתבו קיצץ בבריאותי, טונקל בכה, טונקל קילל. היטלר בן־האופל הכריע גם אותו. אבל לא היתה זו אלא אקדמה למה שבא עליו אחר־כך. הוא עבר את שבעת מדורי הגיהנום בבלגיה ובצרפת. עתה הוא באמריקה. מופלא ממני כיצד זקן וידוע חולי זה הצליח להגיע שמה. ממש נעשה לו נס מן השמיים…

מאותו הזמן נשתיירו בזכרוני כמה דמויות נאות. את רובינשטיין, “עורכו של ה”יידישע שטימע“, כבר הזכרתי. ג’נטלמאן זה מצא את מותו בבית־סוהר ברוסיה. איני יודע מה היה בסופו של עורך־הדין גורפינקל, אשר קובנה וליטא כולה רחשו לו אהבה. וכיצד נעלמו עקבותיו של ד”ר מוטיס? ואיה האחרים? והיכן אותו יהודי יקר, הספרן והביבליוגראף באלושר? עיניהם המאירות של יהודים אלה השפיעו אורה לא רק על קובנה וליטא בלבד; הם היו תפארת לעם כולו, נשמתה ומצפונה של כל האומה.

זוכרני אברך אחד. גבה־קומה היה, רחב־כתפיים ושחור־עיניים. את שמו ושם עיירתו שכחתי לרוב צערי. באותה עיירה נידחת עשו היהודים מעשי־גבורה. העיירה שכנה על גבול פלך סובאלקי. מפלך זה גירשו הגרמנים את כל היהודים, ביד חזקה נישלו אותם, הכו אותם בקתות־הרובים ודרסו אותם ברגליים. בצדו הליטאי של הגבול עמדו על המשמר זקיפים ליטאיים, חמושי־רובים אף הם, ולא נתנו לבורחים דריסת־רגל. והימים ימי סופות ושלגים. נמצאו יהודים ליטאיים עזי נפש שתרו ומצאו דרכים נסתרות והוליכו בהם ממש על כתפיהם את פליטי סובאלקי, בשימם את נפשם בכפם, שכן בנקל יכלו להיפגע על־ידי כדור גרמני – או ליטאי… ואותו אברך שהזכרתי? הוא נשא על כתפיו למעלה ממאה יחודים והעבירם דרך ביצות והררי־שלג. פעם עמד לו חייל ליטאי לשטן בדרך. מה עשה האברך שלנו? השתער על החייל, סתם את פיו, נטל את רובהו והביא את החייל לעיירה. שם כלאו אותו באורווה עד שהועברו כל היהודים בשלום. ואת הגיבור היהודי הזה הכרתי. הוא היה מנהיג הציונים במקומו. היה זה גבור צנוע, שסירב לדבר על עצמו. אפשר שעוד ידברו בו ביום מן הימים….

ועוד מעשה מופלא אחד עלי להזכיר. בהיותי בוילנה באותם הימים עצר אותי פעם בלילה אפל גוי גבוה, נעול מגפיים כאחד האיכרים. אך מהיכן יודע איכר זה את שמי? לא היו לי בוילנה כל מכרים בין האיכרים הגויים. תוקע אני בו את עיני ומכיר בו ידיד: 

– צאנין! – קורא אני אליו.

– הן, צאנין אני. הכרתני?

– בוודאי שהכרתיך…

– רוצה אני להיפרד ממך; אני נוסע לוארשה…

– מה?

– אני הולך לוארשה. עלי לסדר שם כמה ענינים הנוגעים לטובת הכלל. בעוד שעתיים אשים לדרך פעמי. היה שלום! אם יהיה אלוהים בעזרנו, עוד נתראה…

אנו לוחצים איש את יד רעהו ומיד הוא נעלם ואיננו. אני תקוע במקומי ואיני יכול לזוז. משהו לא נהיר לי כאן: האם לוארשה הוא הולך? לתוך הגיהנום? יש אנשים המשלמים מחיר יקר כדי להימלט משם. הלוארשה הוא הולך? רעד יאחזני בחשבי על כך ועיני תראינה שחורות. האיש שלי אבוד וראה לא אראנו עוד.

לימים נודע לי שזו היתה נסיעתו השלישית. בפעם הראשונה נסע לוארשה בשביל סידור ענינים פרטיים, בפעם השניה לשם פעולת־מחתרת, ובפעם השלישית לחלק את כספי הג’וינט בין היהודים הרעבים…

והוא חזר. זמן־מה עשינו יחד בקובנה. עתה הוא נמצא בתל־אביב.

נשמת גיבור לו לאיש. ההערצה שאני רוחש לו לא תימחה לעולם. באותם הימים, על חוף הנימאן הקופא, הקרינו דמותו ודמויות דומות לו קרני־פז לתוך נשמתי. אי אתה יכול לשכוח אותם. בל יישכח גם ראשו היפה של רוזובסקי, רוזובסקי היה המנהל של “הייאס” בקובנה. אלפי הפליטים בירכוהו והיללוהו, ומאמין אני כי עודם מברכים אותו מדי זכרם את פניו המפיקים תום־לב ואת דבריו הטובים שהשמיע לכל אדם ואדם. קובנה בלי רוזובסקי כמלך בלי כתר. דמות־דיוקנו שיקפה את טובה ואת אצילותה של ליטא היהודית. רבים מאתנו נשארו בחיים בזכות יהודים אלה. הם טיפלו בנו במסירות שאינה מצויה. יש להציב ציון לדמויות שהזכרתי. איני יכול להיפטר מן הסיוטים שפקדוני בימי נדודי, ועם זה איני רוצה להשתחרר אף מזכר אותם הרגעים היפים. כל מלה טובה שקולה בזהב, כל לינת־לילה, כל כוס מים, כל מעשה טוב. זכרונות אלה – זוהי הפרשה שהעליתי בימי המלחמה: זוהי כל הפרשה: חוץ מזה אין לי כלום וגם איני רוצה שיהיה לי. הפרשה האנושית הזאת היא שנתנה לי עוז ועצמה להגיע עד כאן…

פעמים רבות הייתי מסתתר בקובנה מעיני בני־אדם. שבעתי את סיפורי־האימים על רדיפות ונגישות, שבעתי את העינים הבוהות ואת המגור שמסביב… הולך אני אל הנימאן הקופא. על הקרח מרקדים עורבים שחורים, וגם בדמיון מרקדים עורבים שחורים… הייתי מחשב את חשבון כוחותי ואת חשבון כוחותיו של היטלר. התחננתי אל לבי: – החזק מעמד! למען אחות, למען אח, למען עם ואדם, החזק מעמד! למען הנקמה, למען החשבון האחרון…

אך הכוחות הלכו ושקעו לאיזה חביון חשוך. כל קו־אור לא נראה…. ואפשר הייתי נבלע בתהום היאוש אלמלא נאחזתי במחשבה שיש אנשים טובים, יהודים טובים – טובים ונלבבים. ראיתי בעזור איש לאחיו ומראה זה נטע אמונה בקרבי…

הקרח הקר של הנימאן שוב לא היה קר כל כך וצורב כל כך… מה לי קרח וכפור, מה לי מלחמה? אכנס לרוזובסקי ואשיח לפניו עוד פעם את מצבי: הוא יחייך, הוא ישלח עוד מברק לארץ־ישראל או לניו־יורק. לכול הוא שולח טלגראמות. והוא מתדפק על דלתותיהם של שרי הארץ הקטנה, והוא עוזר ומנחם ומציל. לב חם לו, המעודד ומבטיח…

ואולם כבר נתגנב הפחד גם לגבולות ליטא. הבריות היו מביטים סביבם בעין של חשד.

עתה תופס אני את פחדם של הפליטים בליטא, את מבוכתם. את רדיפת־הויזות שלהם. הם הרעילו ממש את האויר בשפתיהם, בעיניהם, בעצבנותם,– ספק עצבנות ספק שגעון. אני כשלעצמי כבר השלמתי עם גורלי. תאווה יתירה לחיים לא היתה בי. האם כדאי לטרוח כל־כך למען הקיום? אולם משהו מצמאון־החיים שלהם דבק גם בי, אמנם עדיין לא התרוצצתי כיתר הפליטים, אך המרחקים, העולם הרחב, גירו ומשכו אותי אליהם. באשר אהיה שם, ייטב לי, רק לא כאן, רק לא בקרבה כזאת אל הגרמנים… עכשיו אני מבין אותם: הם חשו את הסכנה הגדולה, והרי רק פעם אחת יחיה האדם…

ליטא היתה מלאה כל טוב – מזונות משובחים מלבושים נאים; אפילו פירות מארצות הדרום היו מגיעים דרך שוויץ וגרמניה. קובנה הבהיקה ביפעת־מותרות: בחלונות־הראווה שבה משכו את העין כתנות־משי ואריגים אנגליים. בשכנות עם בית הקפה “מוניקה” נמצאה מסעדה רבת־אור, שהיתה שייכת ליהודי בשם רוזמארינאס. היו לה למסעדה זו כמה חלונות־ראווה, ובחלונות – אווזים מטוגנים. הטו אוזן ושמעו! אווזים אבוסים, צלויים, טובלים בשומן. בר־מינן היה יכול לקום לתחיה בזכות אווזים טעימים כאלה. ואחרי האווזים – נתחי דגים במאיונית. דומה היה כאילו קובנה מתכוננת תדיר לסעודה רבתי. והיו עוד כמה מסעדות ממין זה, יהודיות גם גוייות. כולן מבורכות בשפע של בשר ודגים. כדאי היה לחזות במראה של ערב־שבת בקובנה. כבר בחמישי בשבת עם חשיכה היו חנויות־הנחתומים מוכרות עוגות טריות לכבוד שבת־מלכתא – עוגות ליטאיות, מצומקות וממולאות, וגלוסקאות משונות עם צמוקים ותפוחים. האפייה בליטא לא היתה סתם מלאכה, אלא מלאכת־מחשבת, אמנות.

יהודי ליטא עקשנים הם, ועקשנותם עמדה להם לאפות את הגלוסקאות המשובחות ביותר. ביום ששי היו החלות הקלועות מציצות מתוך המאפיות. בעצם לא היו אלה חלות, אלא מיני תכשיטים גדולים שעברו בירושה מדור לדור. ערב־השבת הורגש יפה. הרחוב גזר על עצמו מרצון מנוחה ואידיליה… ודומה שבאמת שרר שקט. השלג היה פרוש בנחת על האילנות ועל הספסלים של לייסוואס אלייא. עקרות־בית יהודיות קונות עוגות וחלות, והכל טוב ויפה ומתוקן…

לא! הפחד כבר חדר לכל פינה, הוא התחקה אחרי צעדי הבריות והעיר אותם משנתם.

באחד הלילות נדדה שנתי. בעצם למי זה נוגע אם אדם ניעור בלילה? שמא חרה לי שאין אני ישן בשעה שאחרים שקועים בתרדמה? פתאום נכנס ליגום לחדרי:

– אינך ישן? גם אני איני יכול לישון…

– מה קרה? שואל אני.

הוא מדליק את המנורה ויושב על מיטתי. אני מביט בו. עינים גדולות לו ומבוהלות.

– לא יכולתי להירדם. לפיכך התחלתי לעשות את חשבוני וגם הגעתי לידי סך־הכל.

– מה טיבו של הסך־הכל זה?

– כולנו אבודים. זהו הסך־הכל.

באחרית ליל־חורף, בשעה שסופות מתחוללות וכפור פרוש על פני חוצות, עשויים דברים כאלה לעשות רושם. מה גם על פליט…

– מדוע זה אבודים אנו, אדוני ליגום?

ישבתי והסתכלתי בעיניו הגדולות ובאימה הבוקעת מהן. ראיתיו כאדם שניטמטם מפחד־פתאום.

– מבין אתה? לא יכולתי להירדם. עשיתי איפוא חשבון: הגבול הגרמני נמצא במרחק חמישים קילומטר מעמנו; לרוסים יש בליטא בסיסים צבאיים והם מבראים יערות. מפנים עיירות ומקימים ביצורים. שנאה עזה שונאים הגרמני והרוסי איש את אחיו, ואין האחד נותן אמון בשני. היום או מחר לא יוכל עוד אחד מהם להבליג וישתער על השני. ובהשתערותו נלקה אנחנו.

הוא השתתק. אף אני לא דיברתי. ביקורו זה של יצחק ליגום השלוו באישון לילה הפיל עלי מורא ופחד…

הוא המשיך לדבר:

– מדוע אנו כה שאננים? מדוע אין אנו נסים מזה? ואתה? אתה מדוע אינך בורח? הרי אין עול אשה ובנים עליך. מדוע אינך נמלט? כאן מקום הסכנה הגדולה ביותר…

– גם אתה אשם קצת בזה, אדוני ליגום!

– אני?

– הן, אתה הכנסתני לבית טוב זה. שהחום שופע בו. ואני שקעתי בביצה המתוקה עד ששכחתי את מקומי בעולם זה.

אותו רגע שכח ליגום את האימה שביעתה אותו, את הפחד מפני עצמו ואמר:

– עשה הכל למען תינצל מכאן. כסף אתן לך ככל אשר תצטרך…

אחרי־כן, משעזב את חדרי, חשתי בסכנה. אימה נפלה עלי, כאילו מאות נשמות־חיים היו בי, ולא נשמה אחת. כל רחש מן הרחוב לא חדר דרך הכתלים. כפור ושלג כיסו את פני המרצפות והלב רעד מקור, אם כי בחדר היה חם. אז נעלמה שארית השלווה שעוד נותרה בי. ביקורו של ליגום העמיק את פחדי, שעד אז עוד היה מוצא לו מסתור בשינויים וחידושים. בו ביום נכנסתי למערכת ה“אידישע שטימע”, וכך שחתי לרובינשטיין העורך:

– מה מצבנו בעיניך?

– סבורני שהכל יבוא על מקומו בשלום.

הוא נשאר אופטימיסט עד הרגע האחרון. נזכר אני כיצד הוציא אז ממגירתו חבילת מכתבים ומברקים.

– רואה אתה, מזמינים אותי לדרום אפריקה, לארץ ישראל, לאמריקה. יש לי ידידים טובים.

– ומדוע אינך נוסע?

– איני יכול לעזוב את היהודים היושבים כאן. יום יום רץ אני למיניסטוריונים. וכבר הצלתי הרבה פליטים… לא! איני רשאי לנסוע מזה.

ואמנם הרבה רובינשטיין לטרוח למען הפליטים, הוא וגם רוזובסקי, איש “היאס”, עורך־הדין גורפינקל, ד“ר רובינסון וד”ר מוטס. יהודים יקרים היו כולם, ועוד ייזכרו לטוב… חפץ הייתי להישאר עמם. בסביבתם החמה, אולם בלב נשבה רוח־צינה, מפחד עצמי ומפחד הזולת. בקפה “מוניקה” נעשתה האווירה יותר ויותר דחוסה. קדחת־הויזות הרעילה את הלבבות, אף כי הקפה, החמאה, הלחמניות והעוגות היו טובות וטעימות כמתחילה. אולם הרוח הקרה נשבה מן הצפון הרוסי ומן המערב הגרמני…

אחרי־כן נסעתי לוילנה, מתוך מחשבה ששם יעלה בידי לסדר את דבר־הנסיעה. אז הגיע לוילנה צרור ויזות אמריקאניות לאינטילקטואלים. חפצתי גם אני להיות אדם אינטילקטואלי, לפחות קצת אינטליקטואלי. אולם הויזות כבר חולקו לאחרים…

הפחד בוילנה היה עוד גדול מזה שבקובנה. קובנה פחדה בתוך תוכה, אך כלפי חוץ עוד נראתה שאננה. היא חיתה, זללה והשתעשעה, ובו בזמן יראה ופחדה. וילנה על אלפי פליטיה רעבה ללחם ונראתה כחושה וחיוורת. וילנה הביטה באימה על כל צעד ושעל ובכל שעת־חיים, פליטים הוסיפו לנהור אליה. אלה עברו דרך שדות מושלגים, כשהם מסתתרים מעין המשמרות הגרמניות והליטאיות. הרבה סיפורים על חבלים ויסורים שמעתי מהם. לא אספר כאן את הסיפורים הללו, שלא להרעיל את לבותיהם של אנשי הרגש. כנגד זה רצוי היה בכל עת ובכל שעה להלעיט את השבעים ואת הקמצנים בסיפורי־זוועה אלה. למען לא יגדלו כל כך בעיני עצמם, למען יכירו וידעו מה אווילי רום־עיניהם. סיפרו לי שבוילנה, בבית־החולים שברחוב זאוואלני, שוכבים הרבה אנשים שאיבריהם קפאו. מצאו אותם ביערות ובשדות שאצל איזור הגבול. הלכתי לבית החולים וראיתי – עינים…

עיני־אדם אינן קופאות. הצער אינו נמוג באש ואינו קופא בכפור. עברתי מאולם לאולם. הסתכלתי בחולים, צער צונן נשקף אלי מהם; לזה חסרה רגל, לזה – שתי הרגליים, ושלישי – פניו נשחתו… 

משפט ששמעתי מפי אחד מהם לא הרפה ממני אחרי־כן:

– היה היו לי שתי רגליים, ושתי ידיים. היה היו…

ברח לו אדם מפני התליין, מסכנת מוות, ברח עד הגבול של הארץ השכנה, שם עמדו זקיפים מזויינים ולא הרשו ללכת הלאה… אז נדד האדם מישראל בשלג וקרח, מתוך ששאף לקצת אור וחום. אך הכפור הדביקו ויטול ממנו את רגלו…

סיפורים כאלה וכיוצא באלה שמעתי בוילנה. ראיתי צרות ויסורים – וחזרתי לקובנה. הסתכלתי מבעד לחלון־הקרון. שלג צחור, שלג־בתולים כיסה את השדות. ועל השלג נערמה קמעה שכבת־לובן חדשה. הבטתי במראה ונזכרתי בחרפי חיי. עלה בזכרוני השלג שהייתי עובר בו מדי חזרי בערב מן החדר. אז גירה אותי השלג והבטיח לי רבות ונכבדות. נזכרתי בלובן־השלג של ערבות רוסיה למן וולוגדה ועד ארכאנגלסק, בשלג האלפים ורוכסי־טירול, בשלגי זאקיפאניה וורוכטה… לובן לרוב צף ומרחף בנשמה המושחרת, ולפתע מצטיירים תווי פניו של ליגום ועיניו הגדולות:

– עשיתי את חשבון מצבנו. אבודים אנו. הרוסים מכאן והגרמנים מכאן ואנו באמצע, וסופנו להישחק בין השנים… *

איני שומע כלום, אך מרגיש אני בהתגנב הפחד מכל הזויות… פחד גדול, פחד קטן – איני יכול למוד אותו, אך מתמיד הוא, הוי, מתמיד…

 

פרק ששי: הרוסים באו    🔗

בלגיה נפלה, הולאנד היתה למרמס, קו־מאז’ינו נפרץ, ומעל למגדל־אייפל בפאריס התנוסס דגל צלב־הקרס. ידיעות אלו החרידו את העולם, והרי קפה “מוניקה” היה אף הוא מעין עולם קטן. קפה “מוניקה” היה באותם הימים מלא מפה לפה, והאווירה בו היתה מחושמלת. המסובים היו מתווכחים, מחליטים, מכחישים ומתנבאים. עדיין היו שותים את הקפה הטוב, המהול בשמנת, עדיין היו אוכלים לתיאבון את העוגות הטעימות, אך הפחד רבץ בפינות הבית והציץ מכל הקירות… משהו עומד להתרחש כאן, בליטה קטנה זו…

ובינתיים עזבתי את בית ליגום. באחד הימים, כשאיש לא היה בבית, נטלתי את חפצי הדלים ועברתי למלון “אויסטרה” אשר בלאיסוואס אלייא – העורק הראשי של קובנה. מאסתי בהכנסת־האורחים שלהם ושוב לא רציתי בכל הטוב שהשביעוני. ליגום רגז מאוד ואמר שמעולם לא העליב אותו אדם בדרך זו. הבטחתי לפצותו: בקר אבקר בביתו יום־יום. ואת אשר הבטחתי קיימתי.

מוט התמוטט העולם. הגרמנים בכלי־המשחית שלהם כבשו ארץ אחר ארץ, כאסוף ביצים עזובות. ומה יהיה בסופנו? ראינו את עצמנו כחיות בסוגר, אם כי הכל היטיבו¹⁶ עמנו ונהגו בנו אדיבות. מעטים הצליחו לנסוע, אך רוב הפליטים נשארו. הם היו רצים מקונסול לקונסול וחובקים עולם במברקיהם, משרד הטלגראף בקובנה היה תמיד מלא וגדוש. עם־נודדים אנו, ואנשי־שלומנו פזורים על פני כל העולם, לפיכך פנינו אליהם, אל הקרובים הרחוקים. הטלגראף נשא בקשות ספוגות כאב וחרדה…

באותם ימי צפיה ומורא, בשעה שאנו בליטא הקטנה ראינו את השואה מתקרבת ובאה לאטה, הגיעו אלינו מאמריקה ומארץ־ישראל מכתבים מעסקני־ציבור מובהקים, שכתבו כי לפי דעתם ליטא היא המקום הנוח ביותר לפליטים… בעצמי קראתי את אחת האגרות הללו ומאוד רציתי להאמין באמור בה… אחרי מכתבים אלה עוד הרבו להריץ טלגראמות – ולהריצן דווקא אל אותה אמריקה ואל אותה ארץ־ישראל. אף אני רצתי והריצותי. תקווה רבה להימלט מן הכלוב הנוח של ליטא לא היתה לי. היו שם יחסנים גדולים ממני. ראשית – בעלי־הממון, שחשבונות להם בבאנקים של אנגליה, שווייץ ואמריקה. כיצד יכולתי להשתוות אל אלה ולהתחרות בהם? הקבוצה השניה של בעלי־יחש כללה אנשי־מפלגה. אחת היא איזו מפלגה, – ובלבד שתהא איזו גושפנקה, איזו תעודת־חבר… ריבונו של עולם! זאת לא חזיתי מראש! לא דאגתי לימי־זקנתי. ביקשתי להיות עם נפשי, לחשוב בעצמי, לחדש חידושים משלי ולא לטחון את הקמח הטחון של החלטות המפלגה “שלי”. רציתי להיות “מפלגה” בפני עצמי, והנה יצא לבסוף שכרי בהפסדי.

אכן, אף הם, המפלגתיים, התרוצצו והתמודדו זה בזה לא מעט:

– אני פעלתי כך וכך שנים…

– ואני פעלתי יותר…

כל אחד התגדר בזכויותיו הרבות. במפעליו הגדולים למען המפלגה. למען העם, למען המעמד, למען כל האנושיות. הבו לו, אם כן, חיש מהר ויזה וגם כסף על מנת שימלט את עצמו תחילה; אחר כך יביא הוא פורקן לעולם. סוף־סוף נסעו להם כל היחסנים המפלגתיים הללו, ודווקא בתנאים הנוחים ביותר…

לא, אליהם לא יכולתי להידמות. להם דאגו בכל קצווי־תבל. חותמת־מפלגה היתה אז מעין קמיע, מעין מטה־קסם…

אני ושותפי לגורל כבר איבדנו כל תקוה. באין ברירה מתחילים לחשוב שבכלל אין צורך בתקווה: ממילא יבוא הכל על מקומו בשלום. אמנם גם אני שלחתי מברקים, ביקשתי והתחננתי, אך התשובות שקיבלתי היו חיוורות ובלתי־ברורות. אנשי־המפלגות זכו לתשובות טובות הרבה יותר.

בין כה וכה המשכתי בעבודתי ב“אידישע שטימע”' עברתי בערי ליטא והרציתי הרצאות, והכינותי לדפוס קובץ שירים על הפליטים… אגב, כשפגשתי את צאנין אמרתי לו;

– אני עומד להדפיס ספר־שירים.

– ובכן הזדרז, אמר לי, כי בקרוב יפקדונו אורחים.

– איזו אורחים?

– הרוסים באים. קול פעמיהם כבר נשמע…

מה אורחים? איזו אורחים? אין אני מחבב אורחים. לא רציתי להטות אוזן לכל הסיפורים האלה. רציתי שהענינים בליטא יתמשכו גם להבא באותו המסלול. רציתי ש“מוניקה” והשמנת שלה ועוגותיה יעמדו בעינן. והדבר מובן ופשוט: פליט עייף אני. כל ימי הייתי נע ונד. וכבר זרקה שׂיבה בשערותי. ביד חזקה דחיתי כל מחשבה על שינויים ותמורות, כי כל תמורה היתה עלולה לקפד את שארית כוחי ולקפח אותי כולי.

היה זה בשבת, בשעות שאחרי הצהרים. הייתי אז בפונימוני – קייטנה סמוכה לקובנה, במרחק חמשה קילומטר מן העיר. יער עתיק נטוע שם על שפת הנימאן. דממה מבורכת שרויה מסביב. רוח שבתון קלילה נושבת. אך עם הרוח בא במרוצה איש אלמוני וטופח על פני את פסוקו:

– הסובייטים נכנסים לקובנו!

אמר – ונעלם בין האורנים המוזהבים, אך אני ניצבתי על מקומי מבלי יכולת להניע אבר. הנה באו “האורחים”. סדר חדש יתחיל ומשטר חדש יבוא. מודה אני ומתוודה, אני ירא מאד מפני משכיני־סדר. עוד בילדותי, בשעה שבעל־הבית היה עומד להשליט סדר בחצר, שוב לא היה לנו מקום לשחק…

כעבור שעה קלה כבר ישבתי באוטובוס ונסעתי לקובנה. לקובנה החדשה והאדומה. את הטאנק הראשון ראיתי ליד הגשר. שלושה היו השתקנים: הטאנק, החייל הנוהג בו והרובה אשר על שכם החייל.

כשפנה האוטובוס לרחוב לייסוואס־אלייא, לא יכולתי עוד להכיר את פניה של קובנה השקטה. הכביש¹⁷ המזופת היה סרוט ומרוטש, מבותר וקרוע. ועל רגבי הזפת נעו טאנקים אחרי טאנקים, טאנקים ותותחים, גדולים וגם קטנים – שרשרת אחת שאין לה שיעור. כולם הקישו במקצב חד־גוני. וכבר השתוקקת שישלימו את מסעם, למען תחזור לראות את הרחוב הישן והשקט על שדרותיו ועל חלונות הראווה שבו. אך שרשרת הטאנקים לא ניתקה – לא באותה שבת ואף לא בלילה שלאחריה. חלפו שנים, שלושה, ארבעה ימים, ועדיין הם נגררים. חבורות יהודים עמדו על המדריכות ושקלו וטרו:

– הסובייטים נכנסו לליטא, משום שהענינים בה אינם כשורה בשטח החברתי והמדיני. זה הנימוק שניתן על ידם, אולם על מה ולמה להם טאנקים ותותחים כה רבים בשביל ארץ קטנה כליטא? אהה… משמע שאין הדברים אמורים בליטא גופא, אלא בגרמנים. כוח השמיעה נתחדד, ובעינים נשקפו סקרנות ובהלה… אהה! משמע שהכל מכוון נגד הגרמנים…

אך את הדברים לאשורם לא תפש איש. היה זה בשבת – בט"ו ביוני. העיר היתה כמרקחה משפעת הידיעות. הטאנקים נגררו לאיטם וטחנו את שכבת־הזפת, וכבר נפוצה השמועה שהנשיא סמטונה¹⁸ ברח לברלין. שהסובייטים יכוננו ממשלה ליטאית חדשה, שייבחר נשיא חדש ושהכל יהיה טוב ויפה. אם טוב יהיה או רע – קשה היה להחליט לפי שעה, אולם בינתיים היה מצב הרוח מרומם.

זוכרני שבאותם מוצאי־שבת המתה “מוניקה” מאורחים. בעלי־בתים, חרשתנים, סוחרים – כולם נתכנסו שמה, כולם רעשו וגעשו ודיברו בהרמת־הקול, אם כי לא כל דבר היה מעתה מותר בשיחה. זוכר אני שהתזמורת הגבירה את נגינתה באותו ערב, כנראה מחמת התרגשות… אחד הזמרים הוסיף לתכנית שיר חדש, נוסח חדש לזמר העממי: “למה לי כסף אם את שלי”, לאמור: “למה לי כסף אם שוב אינו שלי”. כל הקהל מחא כף וצחק ונהנה מן ה“תיקון” המוצלח.

ב“מוניקה” ניגנו ושרו. ב“מוניקה” צחקו ונפרדו מן הקפה הבורגני, מעוגות־השמנת הטעימות, ואותה שעה המשיכו הטאנקים והתותחים את נדידתם ברחובות. בשקט נהגו החיילים את מכונותיהם. אי־משם עלתה קריאת “הידד”, אי־משם נזרקו פרחים על הטאנקים, אי־משם נשמע קול־שירה.

למחרת היום בו כבשו צבאות הסובייטים את ליטא ואת קובנה נכנסתי למערכת ה“אידישע שטימע”. רובינשטיין העורך ישב ליד שולחנו ועבד כדרכו. צר היה לי עליו. ידוע ידעתי כי לא יארכו ימי עבודתו במערכת שלו. ישבנו ושוחחנו. פתאום שאל אותי:

– אימתי תכניס את הפיליטון שלך ליום ו'?

– ליום ו‘? מי יערוב לנו כי ה“אידישע שטימע” יתקיים עד יום ו’?

הוא כעס ורגז והתחיל מגבב מלים על גבי מלים, מתוך רצון להרגיע מעט את עצמו ואת זולתו:

– הם כבר השתנו, הם יתנו לנו לעבוד…

– הלואי, אמרתי.

אחר־כך יצאתי על מנת לראות את אורח־החיים החדש שקנה לו שליטה בחוצות. בין כה וכה חלפו הימים. כל אותו הזמן הייתי מסתכל ומטה אוזן. רציתי לשכנע את עצמי, כי בעצם לא השתנה מאומה. ומכל מקום שונו פני הדברים. הנשיא סמטונה נמלט. ובמקומו מונה אחד פאלצקאס, עתונאי לפי מקצועו. הרחובות קושטו בדגלים. בימים הראשונים התנוססו מעל לבנייני־הרָשות שני דגלים ליטאיים ודגל אחד אדום, סובייטי; כמה ימים לאחר מכן נהפך הסדר: שנים אדומים ואחד ליטאי. אחרי זמן־מה שוב חל שינוי: הדגל הליטאי נעלם, ושוב לא היה לו זכר…

בראשונה הודיעו לבעלי בתי־העסק, בתי־החרושת ושאר המפעלים ולכל פקידיהם ופועליהם, שעליהם להישאר בעמדותיהם, כי מה שהיה הוא שיהיה, ואין כל חדש. ואף־על־פי־כן סולקו מקץ שבוע אחד כל הבעלים והורשו להתהלך כצללים בבתי עסקיהם, עד שבאו ואמרו להם כי אין הם חייבים עוד לבוא: נהל ינהלו את העסקים גם בלעדיהם. שום דבר לא ניטל ברעש וביד חזקה, אלא בקול דממה דקה ובעדינות. ה“אידישע שטימע” של רובינשטיין עוד יצא פעם אחת בנוסח הישן; למחרת נחבקש העתון לשלוח את החומר לצנזורה; אחר־כך הושיבו במערכת בחור אחד שישגיח על הנעשה ועל הנשמע. והנה בא יום – ורובינשטיין שוב לא היה לו בשביל מה לבוא למערכת…

החיים השתנו והלכו. העניים לא העשירו: כנגד זה ירדו העשירים מנכסיהם. אולם צריך אני לציין, שהעשירים לא הצטערו כלל על אבדן רכושם. לא שמעתי שום תאניה ואניה על כך. כולם הצדיקו עליהם את הדין, והיו אומרים:

– מי יתן והכל יסתיים בזה בלבד.

אמת היא, שרבים ביקשו שיתירו להם לעבוד במפעליהם בתורת שכירים. ומהם שקיבלו היתר לכך, אולם אחר־כך ציוו על כולם לילך לבתיהם. אין חפץ בבורגנות ואף לא בצלה.

בקובנה הלך וגדל מחנה הבטלים מכל מלאכה. היה זה מחנה של “מי שהיו” – מי שהיו בעלי־בתים, חרשתנים, מנהלים ופקידים גבוהים. כל אלה הסתובבו עתה ללא כל עבודה ועיסוק. וכמוהם המוני הפליטים. יסוד בלתי פרודוקטיבי הם, ואין הרשות החדשה רואה אותם בעין יפה…

הפליטים נעשו עצבנים והתחילו לצבוא על דלתות הקונסוליות. הם התרוצצו בחוצות קובנה כמוכי רוח־עוועים. הם, הנרדפים על צוואר, נפלו ברשת שלא ציפו לה. לפי שעה לא נגע בהם איש לרעה, אך בקובנה כבר הגיעה הבשורה על איזו “לבוב”, על איזו “לוצק”, שמשם נשלחו הפליטים הרחק הרחק, עד ערבות־השלג של רוסיה… ואיש מאתנו לא רצה לנוע לאיזה “אי־שם” נידח…

אם תינתן הרשות לנסוע – לא גילתה הממשלה הסובייטית בבירור. התשובות שניתנו היו שונות ומשונות זו מזו. פעם אמרו:

– אהה, כן! נסוע תסעו, איש לא יעצור אתכם. אין אנו זקוקים לכם.

ואילו בפעם אחרת אמרו:

– לנסיעה מה זו עושה, רחימאים? הן מאומה לא יחסר לכם כאן. אצלנו הכל עובדים – ואף אתם תעבדו. בשמוע חרשתן לודז’אי או סוחר וארשאי, פליט עם פליטים, את הדברים הללו, היתה צמרמורת עוברת בכל גופו. לא נותרה אלא עצת אחת: לטלגרף – לרוץ לבית־הדואר ולשלוח מלים אחדות לשארי־בשר, לקרובים מרוחקים, לידידים, לכל כתובת שנמצאה עמך. היו תרים אחרי קרובים ומעלים אותם ממש ממעמקי האדמה. היו מריצים מברק למישהו בארגנטינה, כדי שהלה יטלגרף לפלוני בן־פלוני בצ’יקאגו, למען יחקור וידרוש אותו פלוני אצל אלמוני בדרום־אפריקה, היכן מתגורר עושה המברשות, לשעבר במזריץ', שהיגר מפולין בשנת 1907. המברשתן לשעבר הוא עתה מסתמא מיליונר, וכיון שהוא מיליונר ממילא הוא קרוב, וקרוב שכזה יכול לשלוח פעם כסף ואפילו ויזה. כך היו האנשים מנסים את מזלם. וראה זה פלא: יש היה שהדבר מצליח, המזל היה צץ ועולה מתחת לפני האדמה ומציל ומפליט… הרשות החדשה הרשתה לנו לטלגרף. הרשות החדשה היתה פחות או יותר ליבראלית.

אווירתה של קובנה רוויה נחת: בשובה ונחת הלכו והלאימו את כל המפעלים. קמעה־קמעה, אך בשיטתיות. הרשות החדשה לא רצתה להרוס דבר: היא אמרה להעביר הכל לרשותה בשלמות. הייצור נמשך כמלפנים. היא עמדה והקימה ועדת בתי חרושת. בעל־המפעל כבר ישב לו ספון בביתו. רבים מן המפעלים התחילו לצלוע מאוד על כרעיהם, אך כנגד זה שוב לא היתה הבורגנות בנמצא.

הכל חלף והשתנה.

בקובנה היו כמה עסקי נקניקיות שהשתייכו לרוזמארינאס. היו אלה בתי נקניקיות ומסעדות בכפיפה אחת. מסעדות כשרות, שבחורות יהודיות רבות עבדו בהן כמלצריות. באותה קובנה גופה היו גם מסעדות נוצריות שחיו מאוחדות בקואופרטיב “ואלגיס”. גם שם עבדו הרבה מלצריות. מלצריות נוצריות, שהיו מגישות קתלי־חזיר ושאר מאכלי־טריפה. והנה באה הרשות החדשה ותיקנה ריפורמה גדולה מתוך רעיון נעלה של שוויון: היא שלחה את המלצריות של “ואלגיס” לעבוד במסעדות רוזמארינאס והמלצריות של רוזמארינאס נשלחו לחתוך קתלי־חזיר בבתי־האוכל של “ואלגיס”. את הנימוק לחילופים אלה איני תופש עד היום הזה. רבים הדברים שאיני מסוגל להבינם: הרי על כך בורגני זעיר אני. אגלה כאן עוד סוד אחד: בעולם חדש זה הנני מפגר עד שלא אדע בבירור, בורגני זעיר מהו… העולם מלא חכמי־לב ומתקנים לרוב. מקנא אני בהם. אולם הבה נניח זאת. העובדה בעינה עומדת: בבית־האוכל של רוזמארינאס הגישו בחורות גוייות נקניקים כשרים ובחלונות־הראווה הוצגו מודעות באידיש: “כשר כמקודם”. גם על קירות המסעדות התנוססו כתובות שהכריזו כי הכל כשר כמלפנים…

הקואופרטיב שנוסד זה מקרוב לא רצה להפסיד את לקוחותיו הכשרים…

בעברי ליד מסעדתו של רוזמארינאס הייתי מפסיק את הליכתי לרגעים מספר כדי להסתכל ולרוות נחת. אך לא מן האווזים הצלויים רוויתי נחת, ולא מן הקורקבנים ולא מן הכבד המטוגן: הללו היו באמת מלאכת־מחשבת של צליה וטיגון. אווזים צלויים וכבד מטוגן עוד נמצאו בקובנה ובכל ליטא בשפע. וזה הספיק לפי שעה. אולם אני הייתי מזין את עיני באותה מודעה שהיתה תלויה על הקיר: “כשר כמקודם”. זה היה דבר יקר. אנשים הנותנים את דעתם לרגשות כאלה, חביבים עלי. שמא אהיה אף אני חביב עליהם? הצרה היתה שלא הייתי כאן כשר לחלוטין. הייתי מרשת לעצמי לפעמים לחשוב כאשר רציתי, ולכתוב כאשר היה עם לבי. לפיכך לא נוח היה לי עכשיו: פחדתי קצת, ושמא פחדתי הרבה. אפשר ייזכר בי מישהו ויגמול עמי חסד… לכן שמחתי בקראי את הכתובת “כשר כמקודם”. חשבוני היה פשוט: אם מרשים לבני־אדם לאכול מאכלות כשרים ממש כמו שאכלו לפנים, אולי ירשו גם לחשוב ללא תלות וסייגים ממש כפי שחשבו קודם לכן. הרי אין אני רוצה אלא בזאת. עודדתי ושיכנעתי את עצמי. לבי לא היה טוב עלי, אף על פי שהשמש זרחה והקיץ היה נאה. אז נסתיימה הדפסת ספרי. אולם על בית־הדפוס הוטל עיקול וספרי ירד לטמיון. השקעתי בהדפסת הספר את כל כספי, ונשארתי בלי פרוטה ובלי כל מקור־רווח. ה“אידישע שטימע” כבר היתה קרויה “קאוונער אמת”. שם ישבו אנשים חדשים בעלי רעיונות חדשים, והרי אני מפגר הנני… הנה הולך לו העורך־לשעבר של ה“אידישע שטימע”, ראובן רובינשטיין. אנו פוגשים איש את רעהו ב“לייסוואס אלייאס”. “לייסוואס אלייאס” פירושו בליטאית “שדרות החירות”. עתה הוסב השם ל“סטאלינאס אלייאס”… ובכן שם פגשתי את רובינשטיין. הוא נעשה שתקן ולבש ארשת של רצינות אריסטוקראטית. מדברים על הא ועל דא, ומן השיחה נשאר לי בזכרון המשפט האחרון:

– סבורני שלא ארבה עוד לטייל ככה. אפשר עוד היום… היה שלום!

אני חוזר לבית־מלוני והוא הולך לדרכו.

בערב הנני בקפה “טוניקה”. מישהו ניגש אלי ולוחש באזני:

– רובינשטיין נאסר לפני שעה.

אני רוצה לשאול: “מדוע?”, אך המלה קופאה על שפתי. הרי זה ג’נטלמאן, אח ורע לכל אדם, איש משכיל ומועיל לחברה – על מה לקחו אותו ועל שום מה עזב אותנו לנצח?

התבוננתי בכולם מסביב. ראיתי הרבה אנשים טובים. איש עזר לרעהו. וכן ראיתי אנשים רעים שהחביאו הכל לעצמם. בייחוד, נמשכה עיני לאדם אחד, אדם ממשפחת הקמצנים, מלגיון הרעים… זאב־אדם.

לפני שנים בליתי חדשים רבים ביערות ביאלוביז'. נשימת הבראשית של הטבע נפחה בי חיים חדשים. ולוואי ולא הייתי פורש מחיים כאלה. לקום בבוקר ולא לראות חומות בית – כמה מנעים הדבר. לשכב בלילה על המיטה ולקחת לתוכה את שלוות הלילה – מה גדול התענוג… אני חרזתי לי ואספתי את ימי חיי ביער, כאדם החורז מחרוזת של פנינים, האוסף מטבעות של זהב; ורק הבדל אחד היה בדבר, שלעושר זה אין איש לוטש עיניו לגנבו, פשוט מתוך כך שהצייקנים והגנבים אינם רואים אותו ואינם מבינים אותו.

אינני חושב לתאר כאן כיצר מרתיחה השמש את השרף על עצי האורן וכיצד אלפי חיפושיות־אביב מסתערות על אלון עתיק־ימים ועורכות להן סעודה על גבי עליו כסעודת שלמה בשעתו, כמה צלילים נישאים בחלל היער מגרונותיהם של עופות גדולים ואפרוחים רכים. יש ובעומק היער הזה עולה הרעיון, כי מעשי הבראשית מתחילים מחדש. שם חדווה, שירה ושמש…

גרתי שם בבית חרושת לנסירת עצים, אצל מכר שהביאני מוארשה. לאשרי לא היתה אז עבודה בבית החרושת, המסורים הגדולים לא ביתרו את הקרשים, לא היה רעש, הכל היה מכונס בתוך השלווה. ליד בית־החרושת היה כפר קטן, בסך הכל כעשרה בתים. גם שם לא היה שאון. כמה עשרות אנשים, גדולים וקטנים, התקהלו בנקודה אחת, ושם באותו המקום קמה המולה רעשנית. מה קרה? הכפריים צדו זאב…

זאב העלו במצודתם. זאב חזק, חי, עם מלתעות דורסות. הם צדוהו בערמה וחכמה; בחיפזון הקימו ביבר של עץ ולתוכו הכניסו את הזאב. יעמוד שם עד שיפשטו את עורו. יעמוד שם לנס כשלל־אויב. ישמחו עליו הילדים, ינבחו עליו הכלבים בתרועת־נצחון, יראו כל עוברי־דרך את גבורתם של תושבי הכפר הקטן הזה…

הזאב היה בסוגר. מבעד לחרכי משוכתו ראה את האנשים, את הכלבים ואת היערות שמסביב. את היערות, שבהם חי בחופש את חייו הזאביים. היו לו לזאב עינים נוגות כשל נידון למוות. אני, כנראה, אדם חלש מאד אני, ולא יכולתי להביט לתוך העינים הזאביות הנוגות. רחשתי לו רחמים בלבי ושמחת־אמת היתה לי כשנודע, שבאחד הלילות הצליח הזאב לפרוץ את משוכתו ולהימלט על נפשו. הוא נמלט אל היער – אל יערו.

המעשה בזאב עלה עתה בזכרוני, בשעה שראיתי בבית־קפה חרשתן אחד מפורסם מלודז, אדם־זאב. הוא היה עשיר מאד. הוא שילם מסים רבים, לקח רשיונות־מסחר מכל המינים, ושילם בעדם בכסף מלא. ורק לגבי מס אחיד נהג קמצנות. מם האנושיות והכבוד האנושי. המס של עזרה לחבר־אדם. אני רואה אותו כל יום, נמוך־קומה, בעל גב קהה, הדיוטי, ועינים לו אפוריות, זאביות… אבל, שוב אין כאן לפניך אותו האיש. לא כך החזיק את ראשו בלודז, שם, במקום שעמדו בתי החרושת שלו, לא כך צעד, לא כך דיבר. עתה הוא שבור ומדוכדך, אף לא זכר של בטחון שרד בו. ואפילו העינים האפורות, הן אכסנו בתוכן תוגה חרישית. אבל גם תוגתו קרירה, כשם שהיתה מקודם קרירה גאוותו, גדלותו. משמע, שגם הוא בשעת דחקו עתה מדוכדך מאד, וכל איש מדוכדך מעורר רחמים. אני מסתכל בו ובקרבי היאבקות. לרחם עליו? להשתתף בצערו? הן היה קר מאד כלפי אחרים, רע היה, קמצן היה. עכשיו הוא מתהלך קודר. על פניו הקרים והחלקים נראו קמטים, קמטים רבים. משמע, שעוברות עליו חויות רבות; כנראה, אין הוא ישן בלילות. ובכל עת שאני מסתכל בו אני נזכר באותו הזאב מיערות ביאלוביז', אותו הזאב השבוי. ועלי לומר את האמת, לזאב ההוא רחשתי יותר רחמים, משום שהוא היה זאב מיער, עם אינסטינקט של חיה, וגעגועיו היו לדבר אחד: לחירות שלו. ואולם זאב־האדם, החרשתן, מתגעגע לעשרו, לבתי החרושת שלו. הוא מתגעגע לחייו הקודמים, וחייו אלה לא היו כלל סימטפטיים…

הוא היה קמצן.

לפני שמונה־עשר חדשים גורשו עשרת אלפים יהודים מגרמניה אל אדמת פולין. הם התגוללו בעיירת־הספר זבונשין. כולם היו במצב נורא. סתיו, גשמים, טחב, רעב. יהודים מכל קצות פולין המדינה נענו. לודז תרמה הרבה באותם הימים. באמצע הלילה דפקו על פתחיהם של בתי המרקחת – אספו רפואות, העירו רופאים ושילחום לזבונשין. חלק מהמגורשים הובא ללודז, סידרו אותם באופן אנושי. כל זה עלה בהרבה כסף. רצו איפוא גם אל חחרשתנים העשירים: כסף, תנו כסף, יש להציל את האומללים. כמעט שלא היה מסרב לקריאה. הייתי אז בלודז. ראיתי שבצער אסוננו הגדול יש נחמה אחת: יהודים נתבעים ונותנים…

אולם האחד, שעליו מדובר כאן, הוא נשאר קר. הוא לא נתן כלום. הוא סירב, ועוד היה מתרעם. וזוכרני: כמה חרשתנים באו אלי. חיפשוני ומצאוני באחד מבתי הקפה. מתמרמרים וכועסים:

– אותו איש לא נתן ולא כלום באסון שכזה…

– ובכן, מה רצונכם ממני?

– יש לצעוק, תתאר את המעשה הזה, יש ללמד בינה אנשים שכאלה.

אני התחמקתי מן העסק. הטפת מוסר אינה מקצועי. ולמה לצעוק על אחד רע. בעוד רבים, הרוב הגדול, עמדו במיבחן ונענה באופן אנושי ויפה.

אבל שונא בסתר הייתי לו מאז. משהייתי פוגש אותו, היה לבי מגיב לא בנעימות. הזכות בידי לאהוב ולשנוא כל מי שאני רוצה. וקמצן עקשן אל תהא לו תקוה לאהבה. כזה מוציא את משפטו על עצמו, מי שאינו נענה לקריאת אנוש. הוא אדם בעל נשמה אפילה, משהו כבה שם בנשמתו.

עכשיו הוא אתנו. בלי בית ומן הסתם גם בלי כל קנין ורכוש. ואולי אבד לו גם מי מקרוביו, המיליונר לשעבר? הן לו רע מלאחרים, אין מזכירים אותו לטובה, זוכרים לו רק את קמצנותו. הוא לא עשה טובה בחייו, ודבר טוב יש והוא משתלם במרוצת הימים.

אני מסתכל בו ועדיין אינני משיג אם יש לרחם עליו. כשם שמרחמים על כל יתר האומללים. הוא דומה לזאב שבוי. אמנם על הזאב ריחמתי, אבל הזאב הן לא היה אלא זאב.

אינני רוצה להיות לו רע, אבל קשה לי גם להיות טוב אליו. הלב מתמרד ומוחה נגד הטימטום והשטות והרעה של הצייקן. נגד הבטחון המדומה וההתנשאות של בן האדם. חייב אדם לפקפק קצת. לפקפק בעצמו ובאושר המדומה שנפל בחלקו, ולא לחכות לאסון גדול שיביא אל בדל¹⁹ לבו את הספק…

חייב אדם להיות טוב יותר…

אני נזכר במחזה שהייתי עד לו ברחוב נובוליפקי בוארשה. היה זה בערב טחוב. יהודי מדוכדך עמד שם עם סל של כעכים וצעק אל הקהל, שיקנה את סחורתו.

היה טחב, חושך למחצה ומצב־רוח לא נעים רחף ברחוב. האויר החנוק, האוירה הבריחה את האדם משם. פתאום נעשה עוד יותר גרוע: פורע של הרחוב בא מאחוריו ובדחיפה אחת פיזר לו ליהודי את כל כעכיו על המדרכה. הכעכים התגלגלו בבוץ הדליל והמגובל ברגלי אדם. ראה היהודי מה שעוללו לו, תפס בציצית ראשו והתחיל גועה בבכי כילד… כל קנינו היה מוטל לעיניו בתוך הבוץ, העולם חשך בעדו ושמשו שקעה עליו. אך בו ברגע זרחה עליו שוב. אחד העוברים נגש אליו ותחב לו לתוך ידו מטבע, שמילאה לו את כל חסרונו. סוחר הכעכים התחיל מחייך והאיש שהביא לו את תשועתו נעלם חיש מהר. האיש נעלם לאחר שהלב עשה את הטוב…

במשך שני רגעים עשו שני עולמות את שלהם. עולם טוב ועולם רע. בדפיקת לב עליזה אנו מעלים בזכרוננו את הטוב, וכאן רצוני להוסיף שכל אדם רשע בהכרח שירגיש את עצמו כזאב שבוי. הוא אינו שלם עם עצמו, עם מצפונו, עם סביבתו. בהקדם או במאוחר יבואו להזכיר לו את הענין, או שיבינו מעצמו, אך אז כבר יהיה מאוחר מדי. הפנקסים של עסקיו ובתי החרושת שלו, שם מעבר ההוא של הגבול, נשרפו בוודאי ביחד עם כל המאזנים, אבל מה מאזן יש לו בלבו?

קמצנות.

במאזן כזה הרי יכול אדם להיחנק בבדידות ואפסיות.

* *

אם יבוא יום והגאולה תבוא על הארץ ייפטר עולמנו אל־נכון מצרתם של כל מיני דגלים, סמלים ואותות: או אז ייפטר גם מצבע אחד, מאותו צבע טוטאלי ורשמי המסנוור את העינים יום־יום, על כל צעד ושעל, על כל בית ועל כל גזוזטרה. זה דינו של כל דגל: הוא כולל וחובק הכל. מאחורי הדגל חבויה תכנית, ומן התכנית ניזונות נקודות, נקודות יקרות,. נקודות קדושות, נקודות מוצקות כברזל. נסה־נא להמרות את פיהן: הרגש תרגיש את טעם־הברזל. אחרי־כן בא השיר: הכל נותנים את קולם בשיר, והשיר אחד הוא – והוא מחייב. ואחרי־כן: סיסמות, או סיסמה אחת לכל, רעיון אחד ומטרה אחת לכל. יש מקבלים את הדברים כמות שהם, בנאמנות, ויש מחקים בעלי־הכרה, המתאימים ומסגלים עצמם אל החדש. ואילו אני, מה לי ולכל זה? הלכה אחת הוריתי לעצמי – הלכת החירות, ושוב לא אסור ממנה ימין ושמאל. במו ידי אורז אני את יריעת־דגלי. יודע אני, כל רעיון שאני מצוּוה להסתירו, סופו שאגלנו, במוקדם או במאוחר, שאם לא כן אחנק. גזירה זו של שתיקה והשתקה היתה לי לבית־כלא; היא פרושה כענן על נשמתי. שמים וארץ, אנוש ועמית; הלא זוהי המתנה היקרה ביותר שניתנה לנו: לחשוב, לטוות מחשבות, להשתעשע במחשבות, לבקש בהן מעיני־יצירה, להיות בן־חורין, לאמר “אמן” וגם לקרוא תגר…

אולם כאן יושב אני בקפה “מוניקה”. אני מביט סביבי ומשפיל את קולי, כשם שאחרים יושבים ומשפילים את קולם כל העת ומביטים סביבם. מכר פלוני סח על עניני היום. אין הוא דובר אמת, ויודע הוא יפה שאיני נותן אמון בדבריו. מכל מקום מדבר הוא, הוא רוצה, הוא מוכרח לדבר על משהו, על הא ועל דא. “מוניקה” משופעת עכשיו בפליטים. יש הבאים מוילנה להיוודע אם קיימות אפשרויות של יציאה. ב“מוניקה” יושבים הרבה קצינים רוסיים, הרבה פקידים וממונים. הכל מעורבים כאן יחד. אל אחד השולחנות מסב עם מודעיו רפאל שרשבסקי, מי שהיה בנקאי בוארשה וגם חבר־הסנאט. חיור הוא וזקן, שפמו שמוט ופרוע, ומבט־עיניו כבוי. ליד שולחן אחר יושב פוזנאנסקי איש לודז'. וליד השולחן הסמוך יושבים קומוניסטים. הכל מסובים בכפיפה אחת… ב“מוניקה” מנגנת התזמורת: צוף תצוף הזיבדה הלבנה… והפליטים היושבים כאן, כל מבטיהם ותנועותיהם מעידים על מתיחות ועצבנות. הכל שואלים וחוקרים איש את רעהו. תרים אחרי חדשות, מפרשים כל רמז ורוצים להסיק מסקנות. לא במלחמה הדברים אמורים כאן, לא בקרבות דמים, אלא הדברים אמורים בשאלה אחת: התינתן רשות לצאת, אם לאו?

במשך זמן רב, כמעט כל הקיץ, היו ניזונים משמועות, אולם עם בוא הסתיו הובהרו העינים, חיוכים החלו עולים על השפתיים והלבבות הלמו בתקווה… כן, יתירו לצאת. 

הממשלה הסובייטית עשתה מעשה טוב ומחוכם בקבלה את ההחלטה להוציא את היסוד הבלתי־מאורגן והאומלל הזה; יסעו־נא למרחקים, אל קרוביהם וידידיהם, ואל־נא ינועו וינודו בארץ של אנשים עמלים, המקימים עולמות חדשים…

אולם – אל בחפזה, לאט־לאט, עקב בצד אגודל. יש הקדמות פורמאליות, ויש לעשות הכל כדת וכדין. יש למלא שאלונים, מי אתה היום ומה היית אתמול? הפליטים קיבלו גליונות־ניר גדולים עם שורה ארוכה ביותר של שאלות. שאלות מובנות ושאלות בלתי־מובנות. אולם להשיב היו מוכרחים על הכל. היו יושבים ומזיעים, מקמטים את המצח וכותבים. השאלונים עם התשובות היו נמסרים למשרד מסוים. שם היו משהים אותם זמן ממושך. בין כה וכה הגיע הסתיו. השמים נעשו אפורים, והפליטים אבדו את עשתנותיהם. כבר דיברו על־כך שלא יתנו לצאת לאיש, אולם זו לא היתה האמת. התחילה פרוצדורה חדשה, ורבים מן הפליטים הוזמנו אל המשרדים. היו מפליגים עמהם בשיחה ארוכה: להיכן תסע? אל מי תסע? ומדוע לא תישאר בליטא, ברוסיה?

אחרי־כן הבטיחו, שהכל יבוא על מקומו בשלום. הרשות לעזוב את הארץ תינתן. אולם אימתי? יום רדף יום, שבוע רדף שבוע. צריכים הייתם לראות את הפליטים באותם הימים: פנים מוארכים, עינים שקועות בחוריהן… אנשי־ויזה.

הרי מלבד הרשות הרוסית ליציאה היו זקוקים גם לויזת־כניסה, לפיכך היו ממלאים את בתי־הקונסוליות, והיו שהוציאו ויזות לעצמם בצפרניהם, בכוחות אל־אנושיים. אולם הקונסוליות כבר התחילו לארוז את חפציהן. ליטא כבר ניאותה להתאחד עם שאר מדינות־הסובייטים – על כן שוב אין צורך בקונסולים בקובנה. בימים האחרונים נהגו כמה מן הקונסולים לקולא וחילקו קצת ויזות. הקונסול היאפאני לא השיב פני איש ריקם. במשך כמה ימים הטביע את חותמו על כל דרכייה שהוגשה לפניו. הוא היה מעניק ויזה תמורת שני גרושים. האנשים מיהרו לחטוף מציאה זו. בידי לא היתה ויזה כזאת. אחרי־כן התברר כי היה עלי לחטוף כל מה שנותנים…

פעם נפוצה בקפה “מוניקה” שמועה מתוקה. משולחן לשולחן נתגלגלה בשורה:

– הזוג יעקובסון קיבל רשות מאת הממשלה הרוסית לעזוב את הארץ. כן, כן… הנייר כבר נמצא בכיסם.

עיני הבריות השתנו ונולדו תקוות טובות. אם הרשו לאחד, משמע שירשו גם לשני, וכן הלאה. את היעקובסונים היו רואים כמאושרים שבבני אדם, והיו מביטים בהם בעיני־קנאה. יעקובסונים אלה דרים עתה בתל־אביב. כל אימת שאני נפגש בהם, נזכר אני בקנאה של אותם הימים. אחריכן קיבלו עוד עשרות אחדות רשיונות־יציאה ואחרי־כן שוב באה הפסקה של שבועות ארוכים. כבר דיברו על כך, ששוב לא יתנו לאיש לצאת, שיעלו את כולנו על קרונות ויעבירונו אי־שם הרחק־הרחק… אהה, אלי שבשמים! עד כמה מאיים ומבעית היה אותו “אי־שם” מרוחק…

ושוב בשורה טובה: יתנו רשיונות יציאה, אולם הפרוצדורה תהיה חדשה; מלבד הניירות והתעודות שהוכנו בזיעת־אפיים, מלבד השאלונים בני מאות השאלות, חייב כל אדם החפץ לנסוע לכתוב את פרשת־חייו על מגילה. הוא מחוייב להגיש את תולדות־חייו, ודווקא בדיוק, במלוא הדיוק…

ישבו הבריות וכתבו, והכל היו למספרים, לליריקנים ולאפיקנים. ישבו וכתבו. אלפי פליטים כתבו פרוזה. היו כותבים בחדרי המלון. במסדרון המלון ועל שולחנות “מוניקה”. האנשים היו מהלכים ומסתובבים, כשגליונות ניר בידיהם וקמטים במצחיהם. אבטוביוגראפיה אינה דבר של מה־בכך; זה משהו הנוגע בצפור־הנפש. הכל היו חשים עצמם כשותפים ל“פמליא של המשוררים'”. הסופרים החדשים היו מהלכים נטויי־גרון, וארשת־רצינות בפניהם, כיאות למושכים בשבט סופר. הנה אחד מושך את רעהו לקרן־זווית וקורא לפניו את “היצירה” שלו. הוא מחכה להערכה ואף זוכה לה.

צרות רבות השביעוני סופרים חדשים אלה. הרי אני כמדומה סופר ותיק, לפיכך פנו אלי לשמוע את הביקורת הנכונה. קראתי ושחקתי לעצמי. ואמנם היה גם היה על מה לשחוק. יש שהכניסו לאבטוביוגראפיות את כל הפרטים והדקדוקים למן ימיהם הראשונים. ויש שרשמו את המקרים האינטמיים ביותר של חייהם, בהיותם בטוחים שכך נאה וכך יאה. אחרים כתבו שקרים, אילו צרות עברו על נפשם, כיצר רעבו וצמאו ומה עולל להם המשטר הרקוב, הקאפיטליסטי, למימי ינקותם ועד עצם הימים האלה…

נבצר מבינתי להשיג לשם מה היתה הרשות הסובייטית זקוקה לאבטוביוגראפיות אלה של סוחרי־וארשה, לודז' וביאליסטוק. בוודאי מילאו הפקידים צחוק פיהם מדי קראם את השירים החדשים של המשוררים החדשים, – ואמנם היה על מה לצחוק. אולם – עם האבטוביוגרפיות או בלעדיהן – נתנו עכשיו רשיונות־יציאה לרוב. קובנה, קובנה היקרה, היתה העיר היחידה שממנה יצאו אל העולם הרחב.

קובנה מכניסת האורחים הראתה את חין ערכה גם בענין הויזות.

אני כשלעצמי לא כתבתי שום אבטוביוגראפיה. לא הגשתי כל בקשה לרשיון יציאה, משום שלבי היה סמוך ובטוח שלא אקבל רשיון כזה.

בתולדות חיי נמצאו כתמים. אי־פעם אמרתי משהו ואי־פעם כתבתי משהו, ויצא לי שם של עויין למהפכה. כל זה מספיק. היו עוד אנטי־מהפכנים: העתונאי ברנארד זינגר נעלם – אחרי־כן נודע לי שנאסר בריגה. חברו השני, שפנר, הפיליטוניסט המוכשר, עבר לדור באחת העיירות, גידל לעצמו זקן, חבש ספסל בית־מדרש ולמד תורה. אני לא גידלתי זקן, לא הסתתרתי בשום מקום, אלא הוספתי לפקוד את קפה “מוניקה”. פחדתי מכל “כפתור”, ואף־על־פי־כן קפצתי בראש בכל מקום. סבלתי בגלל פחדי, ובכל זאת הייתי שקט במבוכתי; עשו עמי כטוב בעיניכם, לא עברתי כל עבירה. רבות סבלתי בימי חיי בשביל שאחיה כדרך שיורה לי מצפוני, ואם אין מצפוני נושא חן בעיני מישהו, ואם נגזרה גזירה רעה – מה אעשה?

בינתיים הגיע אלי סרטיפיקאט מארץ־ישראל, אך הסרטיפיקאט היה טעון אישורו של הקונסול הבריטי. והנה זו רעה חולה: באותו היום ממש ארזה הקונסוליה את חפציה, על כל ניירותיה וגושפנקותיה. בזכות פרוטקציה שהיתה לי, דפקתי על הדלתות הנעולות והצלחתי לקבל איזו תעודה, ללא חותמת וללא מספר סידורי. שמחתי מאוד בפיסת־נייר זו. הנה הייתי גם אני לאיש־הויזה, ושוב איני פרוש מן הצבור. אמנם בתוך־תוכי לא האמנתי שאצא פעם מליטא זו. אך העיקר הוא: מה אעשה בענין האבטוביוגראפיה? מפני האבטיוגראפיה שלי יראתי יותר מאשר מפני כל דבר אחר. עוד בהיותי נער עם נערי ה"חדר“ גירשני הרבי משום שלא רצה להתיר לי לחשוב כאשר חפצתי.

לך וספר זאת בקובנה של שנת 1940.

קשה עלי הכתיבה… מדי פעם בפעם דוחה אני מעל פני את פיסת־הניר: סר ממני כל חשק לדבר על כל אותם הענינים, על החיים, שחיינו באותה רובנה, או באותה קובנה. האדם רואה רק את הצבעים הקולניים, המסנוורים את העינים; העולם הגדול מסוגל לקלוט רק את הטונים הגבוהים של סימפוניה, ואילו בנות־הקול החרישיות נידונות לכליה.

מי ידע על מאתים וחמישים הלילות ללא שינה וללא מנוח – לילותי ולילותיהם של אלפי הפליטים? לילות וימים של פחד היו אלה. אפופים חיינו איזו אפרוריות מכאיבה ושקועים בצפיה למשהו רע – ציפיה מהולה רצון להימלט ולהינצל. ועל הכל הדריכה אותנו קנאה. מכל הנחשים השורצים בעולם הקנאה היא הנחש הארסי ביותר…

ויזה ורשיון־יציאה היו יסודו של עולם. שוב היו ממלאים שאלונים ארוכים, שוב היו כותבים אבטוביוגרפיות למאות ולאלפים, שוב היו הקומיסארים למיניהם חוקרים ודורשים – אולם לפי שעה לא נסע איש. הסתיו חלף עבר, השלג הראשון כבר ירד, אך העין עוד לא זכתה לראות רשיון יציאה. יום־יום היו הפליטים עורכים מסע אחד: מקפה “מוניקה” עד רחוב גדמין מס' 5. שם נמצא המשרד לעניני־פנים. שם… הרבה אנחות בקעו ועלו משם. ולבסוף, כשאפסה כל תקווה, שוב הגיעה ידיעה מעודדת. שוב נותנים ויזות־יציאה. הראשון שקיבל הפעם ויזה היה יהודי ירא־שמים, שפניו עטופים זקן ארוך. הוא נכנס אל הממונה אורייחוב על מנת להיחקר. אחרי ששיטח את ניירותיו על השולחן, פנה אליו הממונה ואמר:

– חסר כאן נייר אחד. שמא נמצא הוא בכיסך?

היהודי התחיל מפשפש בכיסיו ופרם את מעילו ואת לסוטתו… ואז, בשעה שפרם את הלסוטה, התנפנף הטלית־קטן שלו. היהודי נבהל והחל לפרוף את מלבושיו כדי להסתיר את הטלית־קטן מעין הממונה. אולם אז עלו באזניו מלים יקרות מפז:

– למה זה תסתיר אותו? רשאי אתה ללבשו ורשאי אתה להתפלל כטוב בעיניך.

הממונה אורייחוב הפליג בשיחה ידידותית עם היהודי, וכתום השיחה קיבל הלה רשיון יציאה מקובנה ומרוסיה, וברך ברכוהו שיגיע בשלום למקום שיגיע.

היהודי יצא מחדרו של הממונה כשפניו קורנים, הוא ראה חבורת יהודים שחיכו בפרוזדור וקרא אליהם:

– יהודים! אשרי לובש טלית־קטן…

אהה, מה רבה היתה הקנאה שקינאו בו. עד לידי שגעון ממש קינאו בו. היו מביטים בו כעל משהו מחוץ לגדר הטבע. והכל חפצו להיות לפתע יראי־שמים וללבוש טלית־קטן מתחת לכסותם. אולם מהיכן יקחו זקן ארוך כל־כך? זקן דורש טיפוח, טיפוח במשך כל ימי החיים. יהודים עבדקנים, יהודים אדוקים בדת ורבנים היו לגדולי היחסנים. אלה סרקו את זקניהם לרוחב וצעדו בבטחון לעבר רחוב גדמין מס' 5. הם הרגישו את עצמם בטוב באותו קומיסריאט אדום; והיו שסיפרו כי חטפו שם מזמן לזמן תפילת־מנחה, במנין או שלא במנין – אחת היא. הם היו בעלי הפריבילגיות. ביחוד הרבנים. בפני הרבנים נפתחו לרווחה כל הדלתות. כך היה בשני השבועות הראשונים של נובמבר. במשך אותם שני השבועות קיבלו מאות אנשים רשיונות־יציאה. אלה לא התמהמהו הרבה ומיהרו לנסוע. רובם לא היו מגלים את יום נסיעתם אפילו למקורביהם: חוששים היו מכל אדם. בחשאי היו נכנסים לרכבת ונוסעים על פני ערבות רוסיה וסיביר, עד ולאדיווסטוק. עד יאפאן..

המאושרים!…

פתאום נשתנו פני הדברים. הפליטים היו אמנם ממשיכים למלא שאלונים, לחבר אבטוביוגראפיות כשרות ולרוץ לרחוב גדמין, אך שבועות על שבועות נקפו, ושוב לא נתקבלה שום ויזה. התוחלת הממושכת הולידה ספקות ואכזבה… אמרו שתמה ונשלמה התקופה הליבראלית. אמרו שהממשלה אומרת להיפטר אחת ולתמיד מצרתם של הפליטים. מכניסים אי־סדר והולכים בטלים…

כך היו מדברים, והשפתים היו רועדות והלב היה מחכה לצרות גדולות. והגבול הגרמני הוא כה קרוב ורוח אימים נושבת משם. וכך היו אומרים ה“פוליטרוקים” (המדריכים הפוליטיים באסיפות):

– לא נימנע ממלחמה עם גרמניה.

בשיחות אישיות דיברו קצינים על גרמניה כעל אויב שיש לשבר את עצמותיו. שיחות אלו עוד הוסיפו פחד על מוראנו. רוצים היינו לרוץ ולברוח חיש־מהר. אך זו הצרה שניתן לנו לרוץ רק עד רחוב גדמין, ושם היו הפקידים הרוסיים אומרים שאין הם יודעים מה יקרה את הפליטים היהודים…

פעם הייתי יושב ב“מוניקה” ומסתכל בשלג הקליל שהיה יורד בחוץ. בשדרות היו מהלכים אנשים ספורים. הנה הולך לו חאסמאן, העובד בוועד הפליטים כממונה על אספקת המזון. ידידים אנו, ואני יוצא ונכנס בביתו.

הוא טייל אנה ואנה בשדרות לייסוואס. כשראה אותי, רמז לי לצאת אליו. נעניתי לו והתחלתי לטייל. כשארכה השתיקה, נעצתי בו את מבטי. אז הפטיר כמה מלים:

– בשורה רעה, חביבי…

– איזו בשורה?

– בשורה רעה עד למאוד… למענך ולמען מעטים אחרים עוד נטרח וניגע. אולי יעלה בידכם להינצל…

– מה קרה, חאסמאן?

הוא מביט סביבו ומספר לי בסוד:

– מאחורי העיר עומדות הרבה רכבות. מנקים עכשיו את הקרונות ומכינים הכל, וביום הששי ישליכו את כל הפליטים אל תוך הקרונות כדי לשלחם הרחק־הרחק. יודע אתה לאלו מרחקים שולחים אותם…

היה זה בראשון בשבת.

ובראש הלם דיבור אחד כהלמות־עמלים:

“יום ששי”. “יום ששי”…

– הבטוח אתה בכך?

־כן, אולם אסור לדבר על דברים אלה. שומע אתה? אף לא מלה אחת. למענך ולמען מעטים אחרים עוד נטרח משתדל… אולי…

כשנפרדתי ממנו מעדו רגלי. לא תפשתי מה מתרחש סביבי. נכנסתי לבית הקפה ומניה וביה יצאתי ממנו והלכתי עד שהגעתי לנהר. שכבת־הקרח אשר עליו, כבר נתגבשה יפה. אני חוזר לחדרי, אך איני יכול להאריך שבת בו, ושוב אני יוצא אל הרחוב. אני פוגש מכר, פליט כמוני, שהיה זה עתה אצל הממונה. כמדומה שיש תקווה כי שוב יתנו ויזות־יציאה. אך אני יודע יפה את טיבה של תקווה זו. אני יודע שמעבר לתחום העיר עומדות רכבות, קרונות רבים־רבים. קרונות־משא פשוטים. אלה מוכנים למענך ולמעני, יקירי!

כל זה מחניק אותי ועוצר את נשימתי. שמא אגלה להם, לכל הפליטים, את הסוד? ידעו־נא איזו סכנה אורבת להם… לאו! הרי זה לא יועיל כלל, מוטב איפוא שלא ידעו דבר.

תכופות הייתי רץ לביתו של חאסמאן. אפשר יתחולל נס. אפשר, אפשר? הייתי מביט בעיניו ודורש ומפרש כל מבט שלו. ותמיד היה נדמה לי כאילו הוא יודע עוד משהו…

יושב אני בביתו בשעת בין השמשות.

מבעד לחלון רואים את השלג בנפלו… מצב הרוח? לכל הרוחות… אפילו בשנת 1940 עוד יש מצב־רוח. אני מדבר אל חאסמאן כאדם שדינו נגזר:

– משמע שביום ד' יוציאו אותנו מזה, אני לא אוכל לעמוד בתלאות נסיעה כזו. האמינה־לי, יודע אני מה שפי מדבר. אחת היא, אני כבר אכלתי בעולם זה תפוחי־אדמה דיי. אך אבוי לאחרים, לנשים ולטף…

היהודי הליטאי מביט בי ומתקרב אלי קמעה:

– התשמור את לשונך ולא תפטפט באזני איש?

– לא אפטפט…

– תקע לי את כפך…

תקעתי לו את כפי ולבי פחד ורחב. מסתמא בשורה בפיו, בשורת־הצלה.

והוא דיבר אלי בלאט ובלחש, גזרה שמא ישמע השולחן:

– היודע אתה, כי בקובנה עושה עכשיו יושב־ראש ועדת הובר?

– כן…

– והרי אתה מכיר את בקלאמאן, איש הג’וינט!

– כן…

– שניהם נסעו למוסקבה. מבין אתה לשם מה?

– כן, אני מבין. הם הלכו להשתדל, שיבטלו את הגזירה.

– אל תוציא הגה מפיך. חכה והשלך את יהבך על האלוהים.

מאי משמע להשליך את יהבי על האלוהים? לסמוך על הקדוש־ברוך־הוא, ולא עוד? צריכים להעתיר ולהתפלל, להתרכז ולהידבק בתפילה ולהתעלות למדריגה רמה יותר… חרש הייתי נושא תפילה בעמקי לבי.

וב“מוניקה” היו מסובים הפליטים. הם כבר סבלו דים, לחייהם היו משוקעות, מעיניהם הציץ העצב, ובכל־זאת עוד קיננה בהם תקוה כלשהי. ברחוב גדמין מס' 5 הבטיחו משהו. עמדו עכשיו וחיכו שתתקיים ההבטחה.

בינתיים היו חוטפים מנה של קצפת וטועמים עוגת־גבינה מובחרת. היו מספרים הלצות ומבקשים דרכים להתבדר קצת בצוק־העתים. אך על הקרונות²⁰ שבירכתי העיר לא ידעו מאומה, ואף על נסיעתם של יו“ר ועדת־הובר ואיש ה”ג’וינט" למוסקבה לא ידעו דבר…

התפללתי לאלוהים על האנשים הללו…

חמשה ימים שמרתי סוד כבד בחובי:

ביום ששי ישלחו את כל הפליטים. רבים מהם הייתי פוגש יום יום, שעה שעה. איש מהם לא ידע מה צפוי להם. הם השתעשעו בתקוות וערכו תכניות, בשעה שאני ידעתי על קרונות רבים החונים במסילה שבין וילנה וקובנה. קרונות אלה היו מזומנים לנו: הטל יטילו אותנו לתוכם כבני צאן להעבירנו הרחק־הרחק, אל ערבות השלג והכפור. גם בקובנה ירד השלג, ירד בשובה ונחת. הימים ימי חנוכה. תמיד אהבתי את ימי השלגים הראשונים. בשיר־מזמור שנשאתי לרוח, תיארתי היאך הוא אורג את המייתו חצחורה. השלג הלבן היה לי למקור מנוחה. הקיץ הוא רעשני יותר מדי ופרחיו מבטיחים יתר על המידה. ואילו החורף מביא בלב עידוד ונוחם, הוא סיומו של חלום מרוחק ומלבין, או יקיצה מחלום כזה…

אולם יקיצתי היתה הפעם מלאה פחד. רוגזו האוילי של מישהו יקח מאתנו נקם על לא דבר. על גוויותנו המסובלות ביסורים ישובו להשליך חבילות של צרות. ועתה לך ושא את החבילות הללו. לך הלוך והאנח, עד שתכרע וחגווע ותיעלם כשלג הצחור הזה. אולם לשלג הצחור אין בשר ואין גידים ואין דם…

ידעתי שצרות חדשות מוכנות לפליטים העלובים. החפים מפשע. אף זאת ידעתי, שיושב־ראש ועדת־הובר, ויו"ר הג’וינט נסעו בבהלה למוסקבה. ידעתי וצפיתי ברעדה. חאסמאן שעבד בועד הפליטים, היה צריך לקבל את הידיעה הראשונה מבקלמאן: הלה הבטיח לצלצל ממוסקבה. הייתי נחפז והולך איפוא כל שעה לביתו של חאסמאן. הוא היה שותק. רק בחמישי בשבת לפנות ערב עלה חיוך על שמתיו. חיוכו חדר ללבי:

– חאסמאן! האם כבר צילצל בקלמאן?

– כן! אולם אל־נא תרים את קולך, ואל תשאלני דבר. והעיקר – שמור את לשונך. לפי שעה לא ישלחו איש.

יצאתי לרחוב. מאוד רציתי לרוץ אל הפליטים, לחבקם ולנשקם ולצעוק לעומתם: לפי שעה לא, לפי שעה לא. אולם הרי הבטחתי שלא לגלות דבר וחצי־דבר מכל הענין. לפיכך התרוצצתי ברחוב. שלג ירד ואני שמחתי בו…

כעבור ימים מספר חזר יושב־ראש הג’וינט בקלמאן לקובנה. עד היום איני יודע מה עשה במוסקבה, עם מי נועד שם ומה עלה בידו להשיג. אולם אחרי שובו הומתק היחס לפליטים, והעיקר – החלו לתת אז ויזות־יציאה בשפע. אז התחילה תקופת־הזוהר של ויזות־היציאה. היו נותנים עשרים ויזות ליום, ואף שלושים או חמישים. ממש גשם פז של ניירות יקרים… ברחוב גדמין ירדו הנירות ובשאר הרחובות ירד השלג. החורף כבר היה בעיצומו. הנימאן השלוו, נהר חמוד זה, כבר היה כולו אחוז תנומה ובמימיו שולח קפאון…אולם אני כבר הייתי עייף מכל הגלים והמשברים שעברו עלי, עייף מפחד, עייף מהצטדקות, מלימוד סניגוריה על עצמי כל ימי חיי, עייף מכל מיני מצוות וחוקים זולים, ממפלגות ומאנשי־מפלגות, עייף ממהומה ומבוכה, עייף מרוב בדידות… אהה, עייפתי מאוד מאד! ועתה לעת זקנה פקדה אותי מלחמה זו על כל מוראותיה…

יום יום הייתי עושה את דרכי אל הנהר הקופא ומסתכל בשכבת הכפור. הסתכלתי ברגבי־הקרח האדירים עד שגמלה בקרבי החלטה… בקובנה היה רוקח בשם בילסקי, אדם צעיר לימים. הייתי נפגש עמו בבית משפחת סודארסקי: שם לוגמים לגימה ומשתטים מעט… מתאונן אני בפני בילסקי דנן על נדודי־חשינה שלי. “וירונאל”, הוא אומר וכך קיבלתי ממנו במשך שבועיים תריסר מנות “ורונאל”, – וזה מספיק לשנת־נצחים. אף זאת למדתי לדעת: כדי שיפעל הסם את פעולתו יש לבלוע את הטבליות חיש־מהר בזו אחר זו. אני יודע הכל ואני מוכן לכל. זרים ומוזרים היו חיי במשך כמה ימים: אני הולך לקפה “מוניקה”, יוצא ונכנס בבתי מכרים, מדבר עמהם ומשיב לכל שאלה, אולם חש אני כאילו אינני עוד בחיים ואני אדיש לכל דבר. ימים משונים, קלים כנוצות־יונים; דומה הייתי למי שבלע מנה גדושה של חשיש, וכמוכה־ירח הייתי משוטט בעולמי. ימים טובים היו אלה, הטובים שבימי חיי; ימים אשר כמעט לא נגעו בי כלל. לא יראתי מפני איש. כי מי הוא אותו “איש”? כבר נפרדתי מרצוני חטוב מכל דבר ומכל אדם…

ואולם לפי שעה עוד השתייכתי לעולם הזה, מסב הייתי לעת ערב עם עוד אנשים מספר אל אחד השולחנות ב“מוניקה”. פתח אחר המסובים ואמר:

– מראה נאה ראיתי היום בסלובודקה.

– איזה מראה?

– היום נר חמישי של חנוכה. עמדו יהודי סלובודקה והדליקו חמישה נרות על אדני החלונות. הפגנה יהודית שלא הוסכם עליה מראש, הפגנת־אורים…

כששמעו המסובים את הספור קמו כולם מכסאותיהם על מנת ללכת לסלובודקה. אף אני נלוויתי אליהם כצל שלא מעולם הזה. עומד אני ברחוב מאריופול ומתבונן בחלונות. חמישה אורים בכולם, אורים חגיגיים ועתיקי־יומין, המאירים לכל, – אך לא הכל חפצים לראותם. חום שפע מן החלונות, חום מלבב כמו להכעיס… צחקתי לעצמי מטוב־לב, ברם, משהו בתוך־תוכי שאל: “על מה תצחק? הרי אין אתה מבני העולם הזה”! הדברים הרגיזו אותי ועוררו בי רגשי־חרטה, עד שלא ידעתי עוד מה לחשוב על אותו סם. למחרת, וביום שלאחר־מכן, הרביתי לחשוב על רחוב גדמין. חשבתי על קבלת ויזה ליציאה. מי יודע, אפשר שיותן לי מבוקשי. אמנם נרמז לי כי לא תינתן לי ויזה כזאת בשל “חטאי”, מלבד זאת לא היה לי מחוז־חפץ ולא היו לי תעודות ראויות לשמן. בידי היתה רק תעודה מטעם הקונסול הבריטי, תעודה בדבר רשיון־עליה לארץ־ישראל, אולם ללא חותמת וללא מספר סידורי. נוסף לכך היה צורך בויזה טורקית, וזו לא נמצאה בידי. שיטחתי את בקשתי לפני כל הידידים והמכרים שעמדו לצאת את ליטא, שיעשו משהו למעני. כולם הבטיחו לי, אולם אחרי־כן לא הטריחו את עצמם אף לשגר גלויה, אף לא אחד מהם, כאילו לקו באלם.

אך אין כלל שלא נאמר בו חוץ: והיוצא מן הכלל היה צאנין. יום אחד ולפתע אני מקבל ממנו, באמצעות “אינטוריס”, מברק מקובה של יאפאן. הוא מודיע לי, שכבר סידר שם באורח חוקי את דבר בואי, והכל יפה ומתוקן, אפילו חדר במלון הוזמן בשבילי… ברוך יהיה. שוב נתעוררה בי התאוה לחיים וכבשה אותי כולי. לא נשאר לי לעשות אלא זאת: לילך לרחוב גדמין, לעמוד בתור ולהגיש את ניירותי. יש למלא כמה שאלונים ולכתוב אבטוביוגראפיה כאן נתקלתי בקשיים. בימי חיי כתבתי אלפי עמודים של דפוס, הוצאתי ספרים לעשרות – אך כתיבת האבטוביוגראפיה בשביל רחוב גדמין השביעתני מרורים. לא ידעתי כיצד ניגשים אל המלאכה הזאת. בימים כתיקונים הייתי פותח את ספור־חיי במלים אלה:

בשנה השישית לחיי שלחו אותי לחדר; מאותו חדר הייתי בורח תכופות משום שר' וולול המלמד מרר את חיי והרגיזני עד בלי די! הוא נטל ממני את כל עצמאותי. כל אימת שהייתי משתקע במחשבות היה גוער בי בנזיפה:

– במה אתה חושב? אני חושב כבר גם בשבילך…

מסתבר, שלא רציתי שמישהו יחשוב בשבילי. כל ימי לא רציתי זאת. משום שהמחשבה היא דבר יקר, דבר קדוש ומקודש, שאיש אינו רוצה למחול עליו. אולם באבטוביוגראפיה שכתבתי הפעם לא יכולתי לספר כל זאת, משום שילמדו מכאן גזירה שווה וידמו למצוא רמזים – ולא חסרתי אלא זאת…

כתיבתי נמשכה שבוע ימים, הייתי כותב ומוחק וחוזר לכתוב בשינוי נוסח, והייתי רץ למכרים ולכותבי אבטוביוגראפיות מנוסים. ב“מוניקה” הייתי פוגש פליטים שכבר כתבו חמש־שש אבטוביוגראפיות וכולן נמצאו פסולות:

– האבטוביוגראפיה שלך אינה טובה, כתוב אחרת!

התרוצץ לו אחד מאלה ולא ידע לשית עצות בנפשו: היאך כותבים אבטוביוגראפיה בלתי־נכונה, אבטוביוגראפיה בדויה מן הלב, שהרי את האבטיוביוגראפיה האמיתית שלו כבר כתב. גם אני התעניתי הרבה: שקרים לא רציתי לכתוב. אף לא היה זה דבר מעשי, שהרי אם יתפשוני בשקר יקיץ הקץ על נסיעתי ועל כל תכניותי גם יחד. סוף סוף הייתי מוכרח לכתוב משהו. אך לא מיהרתי ללכת לרחוב גדמין. הייתי דוחה את ההליכה מיום ליום. היום אני גומר אומר ללכת מחר ולהתיצב בתור, הניירות ביד והפחד בלב: יבוא־נא הסוף לכל הענין. אולם למחרת בבוקר אני מתרוצץ ותועה עד שאני מגיע אל חוף הנימאן. מקנא אני בקפאונו, ואני שואל את עצמי: מה צורך בכל הצרות הללו? מה לי ולעולם זה שבינתו נסתתרה? אני חוזר ומשלים עם מנת־חלקי, אולם בבואי בין הפליטים, בראותי אותם ב“מוניקה” כשהם בהולים אחרי ויזות, מתאמצים בכל כוחם לצאת מן הסוגר, – מתעורר בי שוב הרטט לקראת החיים, לקראת המרחקים. אני מקנא בכל המפליג ברכבת. הערגה לחופש מתחילה הומה בי, מכאיבה וצורבת."

יהיה אשר יהיה…

בוקר יום ששי. הכפור עז. אני עומד בתור ברחוב גדמין. אני מקבל מספר: השבעים בשורה. אני גאה על עצמי: הנה החלטתי, חסל סדר פחדנות…

 

פרק שביעי: היי שלום, קובנה היקרה…    🔗

בית־המלון “אוישרה” שבו התגוררתי הוחרם לצורך הפקידים; לפיכך עברתי לדור אצל המורה לעברית, שוחטמאן, שהיה לו בית משלו סמוך לנימאן. מחלון חדרי הייתי משקיף על פס הנהר, והמחשבה שבנהר אפשר לטבוע, היתה עולה בי ומעסיקה את מוחי. שוחטמאן ואשתו היו זוג שקט וחביב. הם היו עצובים מאוד וגזרו על עצמם שתיקה. את שוחטמאן העבירו ממשרתו ואת ביתו הלאימו. הם לא ידעו מה יביא יום המחרת בכנפיו. גם אני לא ידעתי מה יארע למחרת. כך איחד אותנו צער אחד ולא פעם היינו מתנים זה לזה את צרותינו.

נחלתי לא נפלה לי בנעימים. הייתי תועה בחוצות קובנה מבוהל ונפחד. לא קיויתי שהגורל יסביר לי פנים, ובטובו של בשר־ודם בודאי שלא תליתי תקוות. רבים ממיודעי פרשו ממני. לא כדאי היה להם להיות מקורבים אלי. הם נעשו עתה ליחסנים: הם עבדו במשרדים שונים ומצאו את מחיתם, – ואילו אני – שמי הרע היה הולך לפני: עוין למהפכה, רחמנא ליצלן…

ב“קאוונער אמת” התחילו להופיע כתבות מעיירות ליטא ולאטוויה. כולן היו כתובות כמעט באותו נוסח: "השבוע השלכנו מספרייתנו את כתביהם של הסופרים הפאשיסטיים שלום אש וז. סגלוביץ' ", או: “כבר נפטרנו מן הסופרים הפאשיסטיים”. ושוב מזכירים אותם שני השמות. ערים ועיירות… דווינסק, ריז’יצה, ליבאווה. דאגות אחרות לא היו להן. פאוויאנז', שוולי, וילוקמיר, יאנובה, וילקיווישקי. הן ביערו מספריותיהן את ספריו של אש. ישב לו חברי־לעט אש באמריקה והדברים נגעו בו כמשב רוח רחוקה. אולם אני ישבתי בקובנה, וויירשבלובה עמדה והכריזה באוני רוסיה רבתי כי הנה נפטרה מספרי. ואגב אורחא הוצגתי כפאשיסט. הדברים הרגיזו אותי, ויותר משהרגיזו – נטעו בי פחד.

אין לרדות דבש מאיגרות כאלו. ואף־על־פי־כן הייתי מחייך לעצמי, מחייך בדאבון־לב: הרי חדשים מעטים לפני־כן הוזמנתי לאותן עיירות ממש ונתקבלתי בהן בכבוד רב; קראתי בפני בניהן את יצירותי ה“פאשיסטיות” וזכיתי למחיאות כפים סוערות ולמסיבות חגיגיות ולנאומי שבח וקילוס. ועכשיו, לפתע פתאום – הריני פאשיסט. בחורים ובחורות יקרים! מה פשעי ומה חטאתי? היכן הפאשיזם שלי? מדוע זה ממררים אתם את חיי? הרי ממש כך היו זכאים לכנותני “ג’ק מבקע הכרס”. או “הרוצח מדיסלדורף” ולגרות ולהסית בי כל אדם.

התחלתי להרגיש את עצמי כחיה נרדפת. הייתי מביט סביבי כל רגע ובלילות הייתי מדיר שינה מעיני. כל רעש קל ברחוב הבהילני, כל צעד על מדריגות ביתי היה מחיש את הלמות לבי. ידוע ידעתי כי “דברים טובים” עלולים להתרחש. בבוקר הייתי עושה את דרכי לקפה “מוניקה”. ב“קאוונער אמת” אין כותבים על עניני המקום; ואף שקוראים לי “פאשיסט”, אני יושב ב“מוניקה” בכפיפה אחת עם קומוניסטים אמתיים וקומונסטים לתיאבון ומחמת סנוביות. כמה מהם באו מערי רוסיה הרחוקות, קצינים היו אלה ומפקחים פוליטיים. היו בתוכם גם אנשים חביבים מאוד – ביחוד אלה שבאו ממרחקי רוסיה, רוסים אמתיים שניחנו בכל היופי של רוחב־הלב הרוסי. אנשים טובים אלה ביקשו להם חברה בקובנה. יותר משדיברו על פוליטיקה – דיברו על הספרות הרוסית הישנה. דיברו על בגד נאה ועל אוכל. לפעמים היינו עורכים עמם משתה. היינו הולכים אל סודארסקי הצעיר או אל סגלסון, ושותים יי"ש מכוסות תה. אולם כדי שיכרות לא הגיעו הדברים. מהרפתקאות רחקנו.

אני כשלעצמי הייתי מביט על כוס היי“ש שלי יותר משהייתי שותה מתוכה. יראתי שמא אחד מבני החבורה יצביע עלי ויקרא: “הוי פאשיסט!” אך להד”ם. הם נתנו את דעתם על הפאשיזם שלי כעל השלג דאשתקד, וכל פחדי היה פחד־שווא. בחורי־חמד היו רוסים אלה מן הערים הרחוקות, אך הקומוניסטים הטירונים לא נחו ולא שקטו. כל אחד מהם נעשה משגיח על נפש חברו. אחד מהם אשרוביץ', מעוזרי ה“קאוונער שטימע” לשעבר, היה חיש מהר לאחד מעוזרי ה“קאוונער אמת”. הוא היה בא אלי בטענות: על מה זה ראיתי לעמוד מרחוק. אחרי־כן קיבלתי הזמנה מאת העורך שוחט לבקר ב“קאוונער אמת”. העמדתי פנים כאילו לא קיבלתי כל הזמנה ולא נודע לי מאומה – ולא הלכתי. פשוט לא היה לי כוח לדבר עמם, לפיכך בחרתי שלא ללכת כלל…

לעומת זאת הלכתי למקום אחר. שמה הוכרחתי ללכת. על שולחני מצאתי פתקה כתובה ליטאית. הממונה החדש על ועדת־הפליטים ביקשני לסור אליו למחרת היום בשעה אחת. ידעתי יפה שזהו קומיסאר, משגיח… לשם מה הוא קורא אותי אליו? על מנת שיפליג עמי בשיחה? על־מנת שיטיף לי מוסר, או שיבקש ממני בעדינות – או לאו דווקא בעדינות – שלא אלך בטל ושאקבל איזו משרה?

בשעה אחת כבר הייתי בועדת הפליטים. לבי הלם בעת שדפקתי על הדלת. והנה הנו, הממונה על ועדת־הפליטים – אברך יהודי, שבשרו העלה שומן משנים רבות של ישיבה במקום אחד. ידוע היה לי שהוא היה כלוא שבע שנים בבית־סוהר ליטאי ושהרוסים הוציאוהו לחפשי. היו לו פנים אפורים־חיוורים, לאים מרוב ישיבה בכלא. לבי יהמה לאדם כזה. הוא הרכיב משקפים, זכוכיות²¹ עבות כמו שראיתי אצלו לא ראיתי מימי…

– שב נא!

ישבתי.

– אתה הוא שכתבת “די ווילדע צילקע”?

– כן!

– ובמה אתה עוסק עכשיו?

– עכשיו איני עושה ולא כלום…

– וממה אתה מתפרנס?

– באמת מצבי קשה…

– שמא זקוק אתה לכסף?

– איני מבין את שאלתך.

הוא לוקח את שפופרת הטלפון ואומר לי:

– אצלצל שיתנו לך כסף, הרי אתה זקוק לכסף למחיתך…

– הן, אך כסף אני מקבל רק בעד עבודה.

– ובכן מדוע אינך עובד? הרי שוחט הזמין אותך ואתה לא באת.

– אומר לך את האמת: אני מתבייש ללכת אל שוחט. אין לי מה להדפיס, משום שאינני עובד. חולה אני…

– חולה אתה? ובכן אסדר אותך בבית־הבראה…

ושוב אוחז האיש בשפופרת הטלפון.

– לא. אל־נא תצלצל…

– מדוע?

– משום שחולים עושים עלי רושם קשה. ובבית־הבראה אהיה עוד יותר חולה…

כל מה שדיברתי ועניתי נרשם ע"י הבוחן שלי. במשך רגעים מספר לא הוציא הגה מפיו. אחר פסק משתיקתו כדי להפתיעני בשאלה זו:

– האם היית מעז לשאת בחורה נוצריה?

אני מביט בו ואיני מבין שאלתו על מה באה. אולם לענות מחויבים:

– איני יודע. לא היתה לי ההזדמנות.

– ואני עומד לשאת ליטאית ואיני שואל לדעת איש. נערה יפת תואר… צריך לדבר עמה מעט…

הוא חטף את שפופרת הטלפון ודיבר עם הליטאית שלו במשך שעה שלימה. הוא דיבר ליטאית. לא הבינותי מלה. ישבתי וחיכיתי. לבסוף הפסיק את השיחה עם כלתו וזינק עלי בעיני־הזכוכית שלו.

– האם אתה בונדאי?

– לא! הבונדאים לא חשכו ממני חרפות. הם גם פנו בקריאה שלא לקרוא את ספרי…

– מדוע?

– איני יודע… הם אומרים שאני ציוני…

– אהה! מענין… הבאמת ציוני אתה?

– אכן גם לציונים יש טענות אלי.

– מדוע?

– הם אומרים שאני בונדאי…

הבחור קבע בי את מבטו. הוא הסתכל בפני ושתק. שתיקה גדולה שתק. חכיתי בפחד, ופתאום שמעתי שאלה משונה:

– כמה כותנות נחוצות לו לאדם?

לא הבינותי כלל. הייתי סבור שזוהי שאלה דיפלומאטית־פוליטית עמוקה וחששתי פן אפול בסח. שתקתי. אך הבחור ממשיך לדבר. והפעם ביתר רכות ואינטימיות:

– אמור לי, כמה כותנות נחוצות לאדם? הרי אני עומד לשאת אשה ועלי לקנות לי את כל הדרוש.

עכשיו הוקל לי. השיבותי לו:

– עשר כותנות נחוצות לו לאדם…

– כולן של משי?

– לא. די לו בשלוש כתנות־משי.

ואגב דיבור אני מרכין את ראשי לעומתו, נוגע בעניבתו ומתחיל לדבר כגדול המומחים לעניבות שבעולם:

– אל תהדק כל־כך את עניבתך. ושים לב שלא תהיה כל־כך ישרה. עניבה מעוקמת מעט משווה חן ללבוש. ובכלל איעצך שלא לענוד עניבות ירוקות, משום שאין הן הולמות את פניך שהחווירו מרוב ישיבה בכלא. מוטב שתקנה עניבה עם פסים אדומים או עם עיגולים אדומים, מבין אתה?

־ הן…

והאיש מביט בי בעינים רכות וזכוכיותיו העבות כאילו נעשו דקות כלשהו. האווירה בחדר השתנתה, דיברנו על כותנות ועל עניבות ואפילו על גרבי משי.

פתאום התנער ואמר:

– עוד רבה העבודה לפני היום. במהרה אשלח אליך הזמנה שניה ואז נדבר על ענינינו ועל עניניך… – יצאתי לרחוב. ירד גשם שוטף אך אני דימיתי כי הזיעה היא ששוטפת ממני פלגים־פלגים. הממונה על ועדת־הפליטים לא שלח אלי הזמנה שניה, אך ברחוב הייתי פוגש אותו תכופות עם הליטאית שלו. הוא היה מברכני לשלום בידידות, כדרך שמברכים יחסן גדול. רצוני לאמר: כדרך שמברכים מומחה לעניבות…

ואף־על־פי־כן לא סמכתי על הידידות הישנה²² התלויה בעניבות, וזרזתי את צעדי באותו בוקר צונן. מהרתי להשיג רשות יציאה מליטא.

היה זה בבוקר השכם, ואפשר שהבוקר עדיין לא היה בוקר כהלכתו. החשיכה עוד משלה בכיפה, אולם אי־משם כבר זחל האור על פני אדמתנו רבת העוונות. וככל שהלך ורב אור היום, כן הוסיף השלג לרדת ביתר שאת. השלג השרה איזו חמימות שניחמה והרגיעה: מרגוע של בית־עלמין.

ברחוב גדמין שבקובנה ירד השלג, ושם, ליד הבית־הגדול שנשא עליו את המספר 5, עמדתי בתור עם צרור הגון של ניירות בכיס ועם קב גדוש של פחד בלב. אני מחכה… אני הולך לבקש ויזת־יציאה. היתנו לי, אם לא? אני השבעים בשורה, ומאחורינו עומדים עוד שבעים ועוד שבעים, לכולם אותה בקשה, לכולם אותו חוסר בטחון, ומראה כולם – כאילו כוסו שלג.

צללי־אנוש לבנים מחכים ברחוב גדמין. אין ספק שהם הדירו שינה מעיניהם בלילה הקודם ואף כמה לילות שלפני־כן, ממש כמוני. הרוגז מדריכני מנוחה: על מה זה ולמה מתגרה האדם באדם? מה טעמו של פולחן־עינויים זה שטופח ורובה בדור האחרון? הנה עומדים אנו כאן, הפליטים: נסנו מפולין, היינו מוכרחים לנוס, משום שאויב וצר אמר לעשות בנו כלה. נטשנו שם את הכל: ידידים בנפש, קרובים ומקורבים. עזבנו שם את רכושנו, את מעמדנו. ועכשיו אנוסים אנו להיזקק לזרים. שבעה מדורי־גיהנום עברנו בדרכנו, נתנסינו בסכנות מסכנות שונות, סבלנו חרפת־רעב והיינו לנים באורוות. ועתה חפצים אנו לנוס הלאה, משום שכאן בטלים אנו בין כה רכה ממעשה… פליטים אנו… אי־שם במרחקים מצוי גואל וקרוב, אי־שם נשקפת איזו תכלית: על כן רוצים אנו לנוס הלאה. אך למה זה רואים אותנו כראות בני־עוולה?

מדוע מרגישים אנו את עצמנו כה נחותים, כה מושפלים ורמוסים? מדוע תוהים אנו בעצמנו אם “הניירות” יהיו כשרים, או אם הויזה תהיה בעלת־תוקף? הרי שורת ההגיון מחייבת את ההיפך: הכל היו צריכים להשתתף בצערנו ולתמוך בנו בכל האמצעים. לעומת זה באו ומשכו אותנו למבוך של פרוצדורות. והלא הדבר אינו נחוץ כלל ועיקר: האנושיות לא תיהנה ממנו ואפילו זבוב אחד לא ימצא בו פורקן.

אך למה אהרהר בזה? אני סותם את פי. הייתי רוצה לסתום גם את השרעפים. הייתי רוצה – – אולם מה ערך יש לרצוני? הם השליטים, ומידת נדיבותם וטוב לבם יספיק למעני ולמען כל אלה הניצבים עמי פה בשורה.

הפליטים שותקים, ואם הם מפטירים כמה מלים, הרי הם שוב מדברים באותו הענין, על ויזות־היציאה. רוצים לנחש מי ישב היום ליד השולחן ויקבל את הבקשות. כל משטר יש לו אנשים טובים ואנשים רעים. הפקידים מקבלים אמנם הוראות מפורשות שאין לסור מהן ימין ושמאל, אולם במקום שיש מעט לב, נאצל מעט מן הלב גם על ההוראות הנוקשות. החוק מתרכך ונעשה גמיש כלשהו. ומאידך גיסא: אם הארס מחלחל בנשמה, נעשים פני החוק נזעמים יותר והעוקצים שלו מתרבים. הכל תלוי במי שיושב ליד השולחן ומקבל את הבקשות.

– אם ישב שם אוריחוב, מה טוב! הוא אדם חביב, המבין לצערך. עמו אפשר להסתדר.

– אולם נינה, אותה לילית…

– באמת לילית…

על נינה זו מדברים בלחש: אין האנשים שוכחים את מקומם. את רחוב גדמין. נינה זו הייתה כנגע בעצמות הפליטים. ואפילו חיברו שיר לכבודה. שם השיר היה: “נינה מגדמינה”. נינה זו ליטאית היא מבטן ומלידה. קומוניסטית נלהבת. אשה אריכתא היא, קומתה כתמר. גזרת פניה קצובה כהלכה. אבל אשה שיש לה זרועות ארוכות וגבריות כל־כך, לעולם לא תהיה בחזקת יפה. רגזנית היא תמיד, וכל אימת שנכנס אצלה פליט להגיש את תעודתו, מקמטת נינה את התעודה ומקמטת במבטה גם את בעליה. רעל בעיניה ועל שפתיה, וזעמה לא ישקוט לעולם: הזועמת היא, על שהיא נולדה, או על שאחרים נולדו?…

נינה מגדמינה…

בעלותי לארץ־ישראל נודע לי שאחרי עזבי את ליטא נתגלה שנינה זו הייתה מרגלת גרמנית, והסובייטים דנוה למוות. אולם אז, בהיותי בקובנה, היתה שולטת שלטון בלי מצרים. למזלנו היו שם גם פקידים אחרים; היא כשלעצמה לא היתה מוציאה אפילו פליט אחד…

באותו בוקר, כשעמדתי בתור לבקש ויזה, ישבו ליד השולחן אוריחוב ועוד פקיד אחד. האנשים היו מרוצים. משום שאוריחוב היה איש ישר. אלה שנכנסו אותו יום לחדר מס' 16 יצאו משם כשפניהם מפיקים שביעת־רצון. הכל הולך למישרים… עם רטט בלב ציפיתי לגורלי. השעה כבר הייתה אחת אחרי חצות־היום, ולפני עוד עמדו שבעה בעלי־בקשות. בעוד מחצית־השעה אהיה עומד באותו חדר מבורך… והנה ברגע האחרון פשטה השמועה שהפקיד השני שישב לצדו של אוריחוב הסתלק, ועתה יושבת נינה לצידו. לרוע מזלי נזדרזה ובאה ברגע האחרון. לבי השתוחח. אז התקרב אלי איזה מכר, יהודי־סוחר מדאנציג, ביאלוגוצקי שמו, וכך לחש לי באזני:

– כלך לך מזה, נינה יושבת שם, והיום היא ממש נחש צפעוני.

– לאו! – עניתי. – אין לי עוד כוח לסגת.

כעבור כמה רגעים הגיע גם תורי. נכנסתי לחדר מס' 16. ליד השולחן ישבה הליטאית התימורה. היא היתה שקטה וביקשה ממני לשבת. אחר נטלה ממני את תעודותי, הציגה לי כמה שאלות של מה־בכך, והכל בנימה שקטה; נראה, שאפילו נחש יש לו רגעי־מנוחה, ולמזלי נזדמנתי עמו ברגע כזה. מישהו התפלל עלי שם, בפמליא של־מעלה. בחדר נמצא גם הקומיסאר אוריחוב. חוא לא הוציא הגה מפיו ובכלל לא התערב בעניני, עד שאמרה לי גינה שעלי לבוא בעשרים וחמישה לחודש.

– תני לו ליום העשרים, חברה נינה! אמר אוריחוב. היא רשמה לפניה, שעלי לחזור ולבוא בעשרים לחודש. ואני יצאתי המסדרונה. האנשים מיהרו אלי – מכרים ושאינם מכרים, תקעו לי כף ובירכוני.

– מה קרה? – שואל אני.

– הרי החזיקו אותך זמן קצר כל־כך, לא חקרו אותך ולא שלחו אותך לחדר מס' 12. סימן טוב הוא לך.

– מה זה נטפלתם אליהם? הריהם אנשים יקרים מפז. – אמרתי בכובד ראש.

וכך התחלתי לחכות שבעה־עשר יום, עד אותו העשרים ביאנואר: אז אבוא עוד הפעם לרחוב גדמין ואפשר שאקבל את הויזה… מי יודע מה יעשה המזל?

החילותי למנות את הימים הכבדים כעופרת, את השעות הקודחות, את הרגעים העצבניים, חיכיתי וחישבתי: אלפי פעמים רציתי לנחש מה יקרה אותי ומוזר הדבר: המזל רודף אחרי. בשלושה־עשר ליאנואר, שבעה ימים לפני המועד שנקבע לי למתן הויזה, הייתי יושב בשעות־הבוקר ב“מוניקה”, ישבתי ושוב חישבתי כמה ימים עוד נותרו לי עד העשרים. והנה בא אלי אחד הפליטים ומשפט בפיו: משפט – מעוף ציפור, משפט – גל מפזז.

– כבר תלו אותך על הקיר…

כי כך היה הנוהג: אלה שזכו לקבל ויזות היו כותבים את שמותיהם על הקיר ברחוב גדמין. ועתה הגיעה אלי הבשורה, שאני, אני ולא אחר, “נתליתי” על הכותל. הישמר והזהר! מיהרתי לצאת לרחוב וצעדתי לרחוב גדמין. אולם הבריות עצרוני. מכרים ושאינם מכירים הסתערו עלי בדיבור אחד:

– אתה תלוי על הקיר…

ביקשתי מהם שינמיכו מעט את קולם. ויזה – תשמיש של אצילות היא. ויזה מרחוב גדמין לא כל שכן. רוב דברים לא יוסיף בריאות לא לי ולא לויזה שלי…

בשעה אחת־עשרה נכנסתי להיכל הויזות שברחוב גדמין. הבית היה מלא מפה לפה. רבנים, באנקאים, חרשתנים עסקני־ציבור בורגנים, מנהיגי פועלים, פועלים ופקידים – מחנה גדול של “מי שהיו”, מערי פולין ועיירותיה. כל אלה, עמדו בשורה, כשארשת־פניהם אומרת רצינות ועם זה גם חגיגיות, משום שבאותו יום ירד גשם־נדבות של ויזות. את הויזות חילקו בכמה וכמה חדרים. הפקידים הסוביטיים שינסו את מתניהם ועבדו למעלה מכוחם. הם קיבלו פקודה להוציא מן הארץ את ההולכים בטל, לפיכך היו ידיהם מלאות עבודה. מחר תתקבל בודאי פקודה חדשה… מצב־הרוח באותם המשרדים והיחס כלפינו השתנו תדיר. אך יום השלושה־עשר בחודש היה המאושר בימים, – אם כי היה זה יום קשה. עמדתי שם למן השעה האחת־עשרה בבוקר. מחוגי־השעון סובבו בלאט: שתים, שלש אחרי־הצהרים, חמש לפנות ערב, אחת־עשרה בערב. חצות, שתים בלילה. עוד נשארו כמה עשרות אנשים שענינם עדיין לא סודר. לא מצאו את התעודות שלנו. נייר אחד נמצא בחדר מס' 16, נייר אחר – בחדר מס' 12, והצילומים בחדר מס' 4. את כל אלה צריך היה לחפש. איש לא נשאר בבנין מלבד נינה הכעסנית. היא השתוללה ועבדה כשד. השעון הראה שלוש שעות אחרי חצות. ורק בשלוש וחצי קיבלתי נייר, ועל הנייר היה רשום שניתנה לי הרשות לעזוב את הארץ.

יצאתי לרחוב. האויר היה צח ושלג סמיך ירד על הארץ. התהלכתי ברחובות קובנה הריקים מאדם. הרגלים כואבות. הכוחות כלים והולכים: שבע־עשרה שעות עמדתי על רגלי, לא אכלתי ולא שתיתי. אולם תמיד עוד יימצאו כוחות בגוף האדם, וכנפים ותקוות אף הן עוד מצויות. והעולם הגדול על מכונו עומד והויזה תקועה בכיס, ויזת־יציאה… השלג מתחיל לצאת במחול ואני בתווך, ומחשבותי – מיטב המחשבות. אפשר שעוד אגיע לארץ טובה. חפץ אני לצעוק ולהריע לשחקים: האזינו! אמרתי, איני מהפכן ואף מתנגד למהפכה אינני; אני אוהב את האדם הישר, אני אוהב את השלג הלבן, את האור, את הפרח, ומה חטאי ומה פשעי?

אכן אשריך וטוב לך כשיש בידך ויזה המאפשרת לך לצאת מקובנה זו ומנסיבות אלה. מונחת לה הויזה בכיסך וכנפים לה. אתה מהלך ברחוב בארבע אחרי חצות הלילה, השלג חרוש תלמים־תלמים: לשלג עולם מלא של שלווה, אני הולך הביתה, אך בנפשי אני מדמה שמחוז־חפצי הוא אי־שם במרחקים – במרחבי העולם הלבן שאין לו סוף. אין בדעתי לומר כאן שירה, ובכל זאת: מה רבו מצבי־הרוח, מה רבו החוויות, מה רב הפחד שכל אחד מעמנו נשא בלבו תמיד. לא חיים היו אלה, אלא סבך של עצבים ממועכים ושל תוחלת ממושכה… הרי כה קטן הוא המרחק המפריד בינינו ובין הגרמנים. ואף בלעדי הגרמנים אין השמחה במעוננו: כל אחד מאתנו צריך להצטדק תדיר, לטהר את עצמו יום־יום. לאו! אשריך שיש לך ויזת־יציאה, וטוב־טוב לנסוע מכאן…

השעה ארבע אחרי חצות. אני נזכר שלא טעמתי מאומה כל היום כולו. והנה רואה אני באותו הרגע חנות פתוחה, חנות מוארה באישון־ליל, חנות של צרכי־אוכל. זו הותקנה למען הפועלים החוזרים מעבודת־לילה. בקובנה יכלו לעשות זאת, משום שליטא עוד היתה משופעת במזונות. נכנסתי לחנות וקניתי כיכר־לחם, שני דגים מעושנים ובקבוק יין־קרים. בבואי הביתה פתחתי את היין, ביצעתי את הלחם, חתכתי את הדגים לנתחים, התפשטתי למחצה – ליותר מזה לא נותרו לי כוחות, וכך, בהסבי על משכבי, כריתי לי כרה: אכלתי את הפת ואת הדגים המעושנים ושתיתי יין מהול בדמע. איני יודע, מה ביקשו ממני הדמעות: אני לא קראתין, הן באו על דעת עצמן – דמעות כה חמות וכה אויליות. אחר עמדתי על רגלי, הוצאתי מכיסי את ויזת־היציאה, התבוננתי בה, קראתי את האותיות, פירשתי אותן והשתעשעתי עמהן עד ששקעתי בתרדמה כשידי מחזיקה בניירות מרחוב גדמין.

בבוקר רצתי ל“אינטוריסט” להיודע, כיצד משיגים כרטיס. זו היתה פרשה מיוחדת של צרות צרורות. כסף לכרטיס עד קובא של יאפאן לא היה לי, אולם ידידים טובים הבטיחו לתת לי את הסכום הדרוש – כאלפיים רובל. צר היה המקום ב“אינטוריסט”. ראש דוחק ראש, פליט דוחק פליט: הכל רצו לראות את החבר קאנדאורוב, מנהל ה“אינטוריסט'”, שהיה הממונה על כרטיסי־הרכבת. אחרי שעה ארוכה הצלחתי להגיע אליו ואחרי עמידה ממושכת על המיקח קבע את מועדי לרביעי בפברואר. אהה, אלי הטוב! הרביעי בפברואר… היום הארבעה־עשר ביאנואר. משמע שעלי לחכות עוד שלושה שבועות. והרי בשלושה שבועות אלה יכול העולם לחזור לתוהו־ובוהו. אך לא היתה לי שום ברירה: עד הרביעי בפברואר היו כל המקומות ברכבות תפושים; הרבה פליטים קיבלו ויזות וראו את קאנדאורוב לפני… חייבים להמתין אף שהעצבים כבר קודחים. מ“אינטוריסט” חזרתי לביתי, נטלתי פיסת ניר ועשיתי חשבון: מן הארבעה־עשר ביאנואר ועד הרביעי בפברואר – עשרים יום, בכל יום – כ"ד שעות. בסך־הכל כך וכך שעות, חישבתי את הסכום ורשמתי אותו בראש גליון־ניר. כמה וכמה פעמים ביום הייתי ניגש אל הגליון ומחסיר את השעות שחלפו… כך חייתי וציפיתי וחלמתי על אותו רביעי בפברואר…

בינתים באה על הפליטים צרה חדשה: “אינטוריסט” סירב לקבל עוד רובלים בעד כרטיסי־הרכבת ודרש רק דולארים. כרעם ביום בהיר היה הדבר לפליטים. האנשים מכרו את הכל כדי לאסוף את הרובלים המעטים, והנה לפתע דולארים. מאין יימצאו הדולארים? הלקנותם בהסתר? הרי זה יעלה פי עשרה, ומי שהיה זקוק קודם לאלפיים רובל בשביל הכרטיס זקוק עתה לעשריס־אלף רובל. בחוגי הפליטים – שממון וקדרות. באותו יום התעלפו הרבה נשים, וגברים רבים חשבו על חבל לצווארם. אחד, לשעבר מנהל של עסק בוארשה, מינץ שמו, תלה את עצמו מיד.

הפליטים מיהרו אל מנהל ה“אינטוריסט”, אל קאנדאורוב:

– מה נעשה, חבר יקר?

– הביאו דולארים ותקבלו כרטיסים.

– היכן נקבל דולארים?

– עסקכם הוא…

– הרי אסור לעשות פרקמטיה במטבע זרה…

– אל תהיו שוטים ולא תפלו בפח.

קאנדאורוב התבונן בכל הנוכחים, חייך ואמר:

– תראו שיהיו דולארים!

הוא צדק. בוילנה ובקובנה השליכו היהודים את יהבם על הטלגראף. הם היו מטלגרפים יומם ולילה. יום רדף יום והתור במשרדי הטלגראף לא נתקצר. יהודים באו בדברים עם קרוביהם באמצעות הטלגראף. ונראה שהרבו דברים. דם זעק לדם. מקץ שבוע יצא קאנדאורוב מחדר ההנהלה עם חבילה של המחאות־כסף טלגראפיות בשביל פליטים רבים:

– הרי אמרתי לכם שיהיו דולארים.

הוא ממש התגרה בנו.

אך נמצאו בין הפליטים גם כאלה שלא היה להם אל מי לשגר מברקים. וגם מגלמודים וחסרי־ישע אלה לא אפסה תקווה, משום שבקובנה עוד נמצא יושב־ראש הג’וינט, בקלמאן. הוא היה אדם גבה־קומה, שחרחר, שליו ושוקט גם ברגעי מבוכה. כשהפליטים היו שבורים ורצוצים. בכל שעות הצפיה והמגור, שמר בקלמאן על שיווי־משקל נפשי. לכאורה קר־מזג, על פניו פרוש תמיד חיוך לגלגני. אנשים באים אליו בטענות – אנשים אומללים מוכרחים לבוא בטענות. אך משיצאה בת־קול בקובנה שבקלמאן עומד לנסוע, התחיל הכאב לכרסם את הלבבות…

בקלמאן, האדם השליו היחיד בוילנה היהודית ובקובנה היהודית, בקלמאן איש ה“ג’וינט”. על ה“ג’וינט” צריך היה לכתוב הרבה, אותו צריך היה לברך ולהלל, על עבודתו, שהיתה ספוגה לבביות יהודית. די בכך, אם נזכיר עובדה שאינה ידועה לכל. בפסח ת“ש שלח ה”ג’וינט" לפולין מאתים אלף קילו מצות. אין לשכוח שהמשלוח היה צריך לעבור את הגבול הרוסי ואת הגבול הגרמני. ה“ג’וינט” נתן לפליטים לחם לאכול ובגד ללבוש, וגם הרבה נוצרים נהנו מתמיכתו. הג’וינט“… בלעדי ה”ג’וינט" היו החיים מרים וקודרים עוד יותר. בקלמאן, נציג ה“ג’וינט” ²³, היה יליד אמריקה, הוא ניגש אל צרת ישראל כיהודי.

והעיקר: שלוות־הנפש שלו. מלחמה או לאו, כיבוש, אימים, צפיה דרוכה, כל צרה שלא תבוא – בקלמאן בשלוותו עומד. הוא בעל הפריבילגיות, הוא בן אמריקה העשירה והחזקה. הוא היה האחד והיחיד שצעד בטוחות בחוצות וילנה וקובנה. רוצה אני להזכיר בהזדמנות זו את שני עוזריו. אחד מהם היה טאראשצ’אנסקי, יהודי מווהלין. השני היה זארצקי, יהודי מבריסק. שני אלה ובקלמאן ניהלו את מפעל־הסיוע הגדול. זארצקי היה בעל עינים נוגות ופנים חיוורים; כל צער החורבן השתקף בחזותו. הוא היה מנחם ומעודד את כל הנצרכים. אולם מה יכול היה עידוד זה להועיל, בשעה שהוא גופו נראה כמי שנידון למוות. לעומתו היה טאראשצ’אנסקי גוץ, בעל מבנה מוצק ופנים בריאים. עצם מראהו היה שופע עידוד. שניהם עבדו בלי ליאות. איני יודע מה היה בסופו של טאראשצ’ינסקי, אך זארצקי הוא עתה בתל־אביב, ומדי ראותי אותו מרחוק מציף את לבי גל של חמימות.

אין אנו חסרים יהודים יקרים…

כשנגזרה גזירת המטבע הזרה, היינו, שיש לשלם את תמורת הכרטיסים בדולארים, נשארתי עומד ברחוב כמי שהושלך מבית… מנין אקח סכום גדול כל־כך? לא ראיתי דבר לנגד עיני, אף לא את דלי"ת אמותי. אחר כך רצתי אל מנהל “הייאס”, רוזובסקי, תקוות רבות לא תליתי בריצתי. רוזובסקי האזין לדברי וחייך.

– מדוע אתה מחייך? – שאלתי אותו.

– לא כלום… הבה נעלה אל בקלמאן.

הלכנו למלון “מטרופול” העשיר במלונות קובנה. עתה היו כל החדרים תפושים על ידי משרדים רוסיים, אך לבקלמאן היו שני חדרים נאים משלו. הן הוא היה בעל פריבילגיות.

הוא שמע לדברי רוזובסקי, שמסר לו על מצבי, ושמע גם לדברי שלי. אחרי כן אמר בחיוך:

– מיסטר סגלוביץ', נסוע תסע. אנו ניתן לך את הכסף. אם תהיה זקוק לאלף דולאר – ניתן לך אלף דולאר ועוד עשרה דולאר, ואם תהיה זקוק לחמש מאות או לשלוש מאות – היינו הך. תמיד תקבל תוספת של עשרה דולאר, למען יהיה לבך שקט ובטוח! ואמנם הכניס האיש בטחון בלבי. ואין הדברים אמורים רק בי. כמה אלפי נפשות ניצלו באותו האופן. רבנים, עסקני־ציבור, סופרים, סוחרים ואומנים.

מפעלו של ה“ג’וינט” היה משול לנס. הרי היינו מחנות של אנשים אכולי אכזבה ויאוש, חלכאים ונדכאים. דומה שנגזרנו לנצח, ששקענו לעדי עד… והנה נתגלה, שיש בעולמנו זה אמריקה, יש איזה “ג’וינט” וישנם אנשים כבקלמאן, זארצקי, טאראשצ’אנסקי…

שלוחיו של מקום…

עז היה הכפור באותם הימים. וכאשר נח מעט הכפור מזעפו בא השלג. בשלווה ובנעימות ירד לו השלג, כמעט בקצב של נענועי²⁴ עריסה, בשאננות של אידיליה. ואף־על־פי־כן לא הקפיא הכפור, והשלג לא כיסה את צללי־הפליטים, שהתרוצצו מרחוב גדמין ל“אינטוריסט”. ויזות וכרטיסי־רכבת וכל השאר אינם ולא כלום. בשעה זו של תופת הזוועות הערוך לנו, איני רוצה להפליג בדברים על האימים הקטנים של קובנה. איני רוצה להעלות בזכרוני את הדמויות השבורות והרצוצות, את כל אלה שעוד ייחלו ל“פיסת־נייר”. את עיוניהם, את אנחותיהם, את פחדם המוצדק מפני העתיד…

אני עצמי חיכיתי לרביעי בפברואר: אז אקבל את כרטיס־הרכבת ואסע מזה. בינתיים כבר שילמו בעדי מאתיים ארבעים ושלושה דולארים ל“אינטוריסט”. מי הוא ששילם? ה“ג’וינט” הוא ששילם. חשבון גדול היה לו ל“ג’וינט” עם ה“אינטוריסט”. ל“ג’וינט” היו פליטים ול“אינטוריסט” היו רכבות, בתי־מלון, מזנונים..

היתה בקובנה איזו ועדה, ספק חוקית ספק בלתי־חוקית, שסייעה לפליטים לצאת. לאחד חסרו חמישה דולארים – עמדה הוועדה ונתנה לו חמישה דולארים. אולם נתון נתנו גם מאה, גם מאתיים ואפילו חמש מאות דולאר. הפליט לא היה רואה את הכסף במו עיניו: הכסף היה עושה את דרכו ישר לקופת ה“אינטוריסט”. בוועדה זו השתתפו בקלמאן, רוזובסקי, וואלק, מנהל “הייאס” בוילנה. היה זה מעשה רב, מפעל שכולו זוהר: הצלת בני־אדם, פיקוח־נפש…

יום־נסיעתי ממשמש ובא. הימים האחרונים בקובנה… לא אתעכב עליהם הרבה. ימי אימה ופחד חיו לי אותם הימים. כמה פעמים הוזמנתי לשיחות. רמזו לי שויזת־היציאה תילקח ממני. השיאו לי עצה להישאר. כן, היו כמה גילויים של “לבביות”. אל־נא נייחד עליהם את הדיבור. עתה, בשעה שהעולם יודע על גבורת סטאלינגראד. אל־נא נהפוך בענינים שבגבורה. שלושה ימים לפני הנסיעה התחלתי ליטול ברכות־פרידה מיהודי קובנה. ואמנם היה ממי להיפרד, ידידים רבים קניתי לי באותם ששה־עשר החדשים. הפרידה היתה לבבית ושטופה בדמע… מימי לא הרביתי כל־כך להתנשק עם ידידים, וכמעט כל ברכות־השלום נסתיימו בדמעות. זקנים וצעירים, שלווי־נפש ועצבנים, רגזנים וטובי־מזג – כולם הזילו דמעות. מבין אני, כי לא על נסיעתי בכו, אלא על שאין הם עצמם נוסעים…

איך שהוא, וזה היה מעציב וחסל. מאחדים נפרדתי בסתר; הייתי פוגש אותם ברחוב, עומד מלכת ומתוודה: הנה אני נוסע… וכך, באין אומר ובאין דברים היינו נכנסים למבוי ונפרדים בנשיקה. כך נפרדתי מעם המשורר הלאומי הצעיר ג. שנאנס פתאום על־פי הדיבור לומר שירה על הפרולטאריאט. בחור הגון – אך על שכמו היתה מוטלת הדאגה לפרנסתה של משפחה שלימה. ומה לא יעשה אדם למען משפחתו… הוא התחיל מתנכר לי: מחלתי לו על־כך. אולם ימים מספר לפני נסיעתי פגשתי אותו ברחוב והמתקתי לו את סודי:

– הנה אני נוסע… חפץ אני להיפרד מעליך…

הוא הביט עלי בעינים נוגות:

– אין המקום כשר לכך.

לפיכך נכנסנו לאחד המבואות כשני גנבים האומרים לחלק את שללם. גילינו איש לרעהו את כל האצור בלב, והוא התחנן לפני שאבין ואמחול לו על פרישתו ממני. סלחתי לו כדבריו, ומעומק הלב סלחתי לו. חיינו כה מלאי־נפתולים, ומי זכאי לדון את חברו?

ששה־עשר חודש עשיתי בקובנה, ונפשי נקשרה למקום בנימים רבים שמיאנו להינתק. לבי לא נתנני לעזוב את קובנה זו, בה קניתי לי ידידים מרובים כל־כך. אולם הכרטיס כבר היה מונח לו בכיסי, כרטיס למוסקבה־ולאדיבוסטוק־קובה. קובה – עיר־נמל היא ביאפאן. כזאת וכזאת היתה תכניתי…

נטלתי ברכת־פרידה מהרבה משפחות, אולם כמה משפחות לא הסתפקו בפרידה רגילה, ב“היה שלום” ו“סע לשלום” נוסח זה היה יבש מדי בשביל קובנה זו… כמה משפחות הכינו לי צידה לדרך, בבית־ליגום צלו למעני ברווז ותרנגול, מותקנים כמנהג ליטא, ואפו בשבילי חלה קלועה, ואפילו קיסמי־שינים ומפיות גזורות מניר דק מן הדק לא שכחו…

לאורי־צבי גלאזמאן, סופר צעיר, לשעבר מעוזרי ה“אידישע שטימע” של רובינשטיין, חבר יקר מפז – היתה אשה שחקנית. קלארה היה שמה. עמדה קלארה זו ואפתה לי תופינים כיד האומנות הטובה עליה, – חבילה שלמה של תופינים – יבשים, עוטים דוק של סוכר, שהיו נימוחים בפה. היא טרחה עליהם שני ימים. והנה וולפוביץ', אף הוא ממשתתפי ה“אידישע שטימע”. הוא ארז את חפצי בשתי מלתחותי המרופטות, והטמין בתוכן שלא בידיעתי שימורים, גבינת־אמנטאל, יין, קוניאק…

מה זה נטפלו אלי אנשים יקרים אלה? מה ראו להשפיע עלי את טובם ואת תשומת־לבם? וכי בן־מלך אני ההולך לשים כתר־מלכות בראשו? מי אני ומה אני? פליט המתהפך על משכבו בלילות, מפחד פן יותן לו משכב אחר… אותות־החיבה שהראו לי ידידי היו נוגעים עד הלב וטראגיים כאחד: שמי־קובנה כבר היו מכוסים עננים שחורים. לבם של הבריות ניבא להם רעות – שאם לא כן לא היתה מבוכה כזאת נשקפת מעיניהם…

בלילה האחרון לנתי אצל סודארסקי. חבאתי אל ביתו את חפצי המעטים. מחר יוצא אני למוסקבה ומשם הלאה, הלאה… אני יוצא לבקש את העולם ומי הוא אשר ילמדני לדעת מה אנוכי מבקש מאת העולם? מחר אני נוסע. מחשבה זו הן לא תניחני להירדם אפילו לרגע קט, התחלתי נע בחוצות קובנה. אני פוסע בשלג, בקטיפה צחורה זו שהיא כמרבד לרגלי. אך לעתים רחוקות ירד השלג בשקט כזה, ובהשקיפך על יריעת־הלובן אתה מתחיל להאמין, כי הכל יבוא על מקומו בשלום. אני נפרד מרחובות קובנה ומבתיה; חביבה עלי כל אינטימיות, וקובנה הן היתה עמי אינטימית עד למאוד. אני נכנס בפעם האחרונה לקפה “מוניקה”. שם כבר אוכלים ארוחת־בוקר. אל אחד השולחנות מסב החזן קוסביצקי – שבא לקובנה שלא על־מנת לערוך קונצרטים לחזנות; ליד שולחן אחר יושב הבאנקאי והסינאטור הוארשאי שרשבסקי; פניו חיורים כל־כך עד שאני חושש לגשת אליו. אני מברכו לשלום מרחוק. לנגד עיני נשקפים כוסות קפה משובח, עם זבדה ובלי זבדה, לחמניות טריות, חמאה ותופינים – מינים ממינים שונים. מזונותיה של קובנה – מעדני־מלכים היו… לקובנה לא חסר דבר: הרשות הסובייטית לא נתנה לאיזור־גבול חשוב זה לסבול חרפת־רעב. נפרדתי מבית־הקפה. “מוניקה” זו הנחילה לנו, לפליטים, הרבה רגעי־נופש: כאן גלגלנו²⁵ בשיחה, כאן נפגשנו עם ידידים, כאן כתבנו איגרות ומברקים לכל אפסי־ארץ, והארץ נענתה גם נענתה לקריאתם של יחידים..

בשעה שתים־עשרה מיהרתי לבית סודארסקי. שם נמצאו המזוודות שלי. נסעתי בחשאי – איש לא ליוה אותי. ידידים מרובים היו לי, אך אסור היה ללוות איש כמוני, פושע, בורגני שמכר את נפשו בעד בצע־כסף, פאשיסט. רק סודארסקי בא לבית הנתיבות. אך לא עמי, אלא עם מזוודותי. אני באתי לבד, בגפי, ועמדתי ליד הקרון שלי. סודארסקי הניח מרחוק את חבילותי והסתלק. רק מבט בודד שלח לעומתי… היה שלום, אח יקר, ידידים טובים, היו שלום! שוקט ניגשתי למזוודותי והעליתי אותן אל קרוני, אל תא המחלקה השניה. ה“ג’וינט” בנדיבותו דאג להנות אותי בנסיעה של מחלקה ב'.

הנה מונחות להן המזוודות בקרון. שכבת־שלג דקה נערמה עליהן כשהיו מונחות על רציף התחנה. אותם פתותי־שלג המשולים ליהלומים – מדוע זה מיהרו להימס? הם היו השי האחרון של קובנה. נראה שהעצבים כבר נעשו חלושים מאוד, משום שכל דבר של מה בכך השפיע ועשה רושם, וכל פירור־שלג גירה את הלב. על דברים אלה סבב ציר־מחשבותי ברגעים הראשונים לשבתי בקרון. אף על קובנה הרהרתי, כשלבי מוצף רחשי־תודה ועיני מקור־דמעה: וגם על ליגום ועל רובינשטיין ועל גלאזמאן ועל כל השמות היקרים האלה – על טוב־לב, על יחס אנושי, על ידידות. העיר הנחילה לי אמונה באדם, ביהודי…

אחרי־כן הבטתי סביבי: הקרון היה מלא “מומחים” שנסעו למוסקבה להתיעצויות שונות. היו שם מהנדסים, רופאים, מומחים לקנבוס, מומחים לייצור־חמאה ושומן. השיחה נסבה על ענינים מקצועיים.

רק אני לא הייתי מומחה לשום דבר. מאוד רציתי להיות בודד במועדי ולחשוב. לחשוב ולא עוד, לחבוק במחשבתי את המלחמה, את הפליטים את כל האסונות, להבין ולמצוא נוחם…

והנה עמד לי ריוח והצלה מחלונו של הקרון. התחלתי מסתכל בשלג, האומר לשווא לפזר את פתותיו על פני היערות. דומים יערות־הארנים כאן לארנים של פולין; שם, ביערות פולין, נשארו ישובים יהודיים. אבן כבדה לוחצת על הלב, אך הלב אינו חושב להישבר, הוא מוסיף לחלום, עוד נועדו לו צרות ופורעניות. לאדם כמוני אחת היא, אם יסע לארץ־ישראל, לאמריקה, לאפריקה, להונולולו. הצרות שעזבנו שם במקומותינו – זכרן לא ימוש, גם מרחק של אלפי מילין לא יוכל למחות את רישומן.

צרות ישראל – זרועות ארוכות להן; פשוטות הן ממרחקים, ולא תרפינה ממך…

* *

שתי יממות ארכה הנסיעה למוסקבה. לא רע היה בקרון. התוודעתי אל אנשים, נכנסתי לשיחה עמהם, אכלתי את צלי־התרנגול של ליגום ואת התופינים²⁶ של גלאזמאן. חם היה בקרון. ה“אינטוריסט” ממלא את חסרונם של כל נוסעיו, המשלמים בדולארים טובים ושקולים. אף את רובי זמני ביליתי ליד החלון. הסתכלתי בשלג, ראיתי שדות, יערות ויישובים. ראיתי בני־אדם. הבטתי על הכל בתשומת־לב יתירה. עובדה היא: אני נמצא בארץ של הנסיון הסוציאלי הגדול ביותר… “וזה יהיה קרב אחרון ומכריע”. השקפתי מבעד לאשנב הרכבת ותרתי בעיני; כסבור הייתי שעיני תקלוטנה משהו וראשי יתפוס משהו. אך הספינקס בתעלומתו עמד. השלג כיסה את פני הערים והעיירות ואני את המהפכה החברתית לא ראיתי. נזכור נזכרתי אותה שעה בנסיעה אחרת לקובנה – באלף תשע מאות ותשע־עשרה. גם אז היה חודש פברואר. בעצם לא היתה זו נסיעה למוסקבה, אלא ממוסקבה – כשנה ומעלה אחרי המהפכה הגדולה. נסעתי לפולין, בחזרה לפולין, משום שלא הלמתי את המהפכה, והיא לא הלמה אותי. לא הכל זוכים להבין את גדולתו של רגע. אך צעיר לימים הייתי אז והעולם ציפה לתיקונו ושיפורו אחרי המלחמה הגדולה. אז נסעתי – חזרתי – לבית־אבא, אל הורי ואל אחי ואחיותי, אל פולין המשופעת במאות־ריבוא מישראל. עתה בורח אני מבית־מכורתי, בורח כחיה רדופה. אנה יביאני הגורל?

בינתיים הביאתנו הרכבת למוסקבה. העלו אותנו, לקוחותיו של האינטוריסט, על האוטובוסים והסיעונו לבית־מלון גדול ושטוף־אור, “מאלאיה מוסקובסקאיא” – זה שמו של המלון. שם הישהו אותנו בפרוזדור שעה ארוכה. צריכים היו לרשום אותנו: מי אנו? מאין באנו? מה שם קורא לאביך? ולזקנך? ומשלח־ידך מהו? שאלות למאות. רשמו ורשמו, ולבסוף הפקידו בידינו מפתח. הנה כבר יש לי חדר…

חדר נאה, נקי ושלו. על השולחן עומד טלפון: לך דבר עם מודעיך המוסקבאיים הותיקים… אולם אין הדברים עולים כה יפה; שוב אין זו אותה מוסקבה ואין אלה אותם המודעים, מודעיך… מי יודע היכן הם? אני ניצב באמצע החדר, מביט סביבי: כל העת אני חש הכרח להביט סביבי. אני מושפע ע“י מעשיות משונות על מוסקבה ורוסיה, ואין לאל ידי להשתחרר מהשפעה זו. איני נותן אמון בחדרי הנאה, בקירות הדוממים, בקול הצעדים העולה מן המסדרון… אחרי־כן קוראים אותנו לבוא אל המסעדה, ואנו נוסעים אל הדיוטה השמינית. אנו מסיבים חבורות־חבורות אל השולחנות הערוכים ומיטיבים את לבנו במאכלים ערבים. לא איזה קבלן פרטי הוא המאכילנו כאן. אנו אוכלים את פת־בג הרשות והמפלגה השלטת. אנו, בעלי הפסיכולוגיה הזעיר־בורגנית, רגילים לבתי־אוכל פרטיים. מרובים היו הענינים שיכולתי לתת את דעתי עליהם במוסקבה, אך אודה על האמת שלא ראיתי מאומה. פליט אינו בבחינת משקיף וסוקר; הוא אץ ורץ תדיר וראשו נתון לדבר אחד: תהי־נא דרכו פתוחה לפניו. והפותחת את הדרך הלא היא הויזה. לבי עוד לא היה סמוך ובטוח אם אוכל להמשיך את נסיעתי. ואנה אסע? האם לארץ־ישראל? או שמא לאמריקה? “ארץ־ישראל” שלי היתה מונחת בידו של הקונסול הטורקי ו”אמריקה" שלי – בידיו של הקונסול היאפאני. היו בידי תעודות־מסע וכלל לא ידעתי עד כמה נטולות־ערך הן. מידי הקונסול הבריטי בקובנה קיבלתי, ערב יציאתו מליטא, תעודה המאשרת שנתקבל למעני סרטיפיקאט. היתה זו תעודה ללא מספר סידורי וללא חותמת, משום שחותם הקונסוליה כבר היה ארוז. כל הקונסוליות יצאו אז את קובנה. אולם אפילו נייר זה, שכמעט לא היה ראוי אלא לצור על פי צלוחית, אבד במשרד הרוסי. למזלי הצטיידתי מראש בתצלום של אותה תעודה ותצלום זה הבאתי עמי למוסקבה.

נייר־ההצלה השני היה מברק שקיבלתי מן ה“אינטוריסט” הולאדיבוסטוקי. כתוב היה בו, שניתן לי מטעם הרשות היאפאנית רשיון־כניסה לקובה. אולם לשם הנסיעה דרוש גם אישורו של הקונסול היאפאני במוסקבה. היו אלה עסקי־ויזות מסובכים ומשונים, שעלו לנו, לכולנו, בקבין של בריאות. בעיצומו של דבר היו כל הניירות שבכיסי חסרי־ערך, אך הכל סמכו על הנס ונסעו נסיעת הפקר – משום שהאדם וחייו היו עתה הפקר.

ביום הראשון להיותי במוסקבה עדיין לא יכולתי ללכת אל הקונסוליות, משום שב“אינטוריסט” נטלו מאתנו את הדרכיות כדי לרשמן כדין. הלכנו איפוא, פליטים אחדים, לחזות בעיר מוסקבה. בעבר נהירים היו לי שבילי הכרך הזה, אולם עתה שוב לא הכרתי את פניו. מוסקבה העתיקה, עם בתיה הנמוכים, נעלמה, ומוסקבה החדשה טרם צמחה; רק עתה מתחילה היא לצוץ ולעלות. בניני־מידות הוקמו ברחובות הידועים לך משכבר הימים. כאן התחילו לבנות ושם התחילו ולא סיימו. היום – יום שחמה וכפור של 30 מעלות משמשים בו בערבוביה, עם שלג הפרוש על הרחובות ועל הבתים. באותו יום נחרתה בזכרוני הרכבת התחתית של מוסקבה. לאורך קילומטרים רבים נמשך מבנה אגדי של שיש נהדר, שיש מכל הגוונים ובני־הגוונים; ואחרי השיש – ברונזה, ובברונזה חרותים דברי ימי העם הרוסי והמהפכה הרוסית. הרכבת התחתית עוברת ביעף, ומבעד לחלון אתה רואה את מרוצתן של קבוצות חורשים עם מחרשותיהם, של קבוצות נושאי רובים; עמל ומלחמה טבועים בקבוצות אלו, ואין אתה יכול לגרוע עין מהם. זהו מומנט אחד, והשני מאפיל על הראשון. בהביטך על הנוסעים, היושבים עמך יחד בקרון, אתה תוהה ומשתומם: מדוע כה מכונסים הם לתוך עצמם, מדוע כה שקועים הם בשתיקה? ומדוע מלבושיהם כה דלים? מה רב, מה זועק הוא ההבדל שבין בגדיהם לבין המראה המפואר של “המטרו” המוסקבאי!

עוד באותו היום ראיתי את בית קבורתו על לנין. נכנסתי פנימה, הסתכלתי בפניו ונזכרתי היכן ראיתיו חי בפעם האחרונה. היה זה ב־1918 בסוקולניקי אשר בעיבורה של מוסקבה²⁷. הוא נאם אז בפני רבבות פועלים. כל משפט שלו ניתק את חבלי העולם הישן. ועתה הנה אני שוב במוסקבה זו; אני מונה את השעות ואני מתגעגע אל אותו עולם ישן. דומה שבאמת בורגני זעיר אני, שאין לו תקנה.

מאד נחרתו בזכרוני ידיו של לנין. שוכב הוא במנוחה וידיו פשוטות על גופו. ידים אציליות, ניגון של אצבעות. ידים אלו – רבה האצילות שבחוסר־תנועתן, המנוגד כל־כך לחייו הסוערים.

אחר־כך, בשובי אל חדרי, ביקשתי לערוך את סיכום רשמי, אך קודם־כל לא ראיתי אלא מעט, ושנית הבאתי עמי מן הרחוב כפור עז, והכפור חדר אל הגוף ואל הנשמה. וכך מלמלתי לעצמי:

– קר… הכל קר, האלוהים והאנשים. וכל האידיאולוגיות כולן… העולם הלך לו אל הקוטב הצפוני ותעה בין הררי־השלג וגבעות הקרח, תעה עד שאבד לו כל מוצא…

ואף כי במלון היתה חמימות, לא יכולתי להשתחרר מן הקור שחדר לנפש. לא ראיתי במשך כל שעות היום חיוך אמיתי על שפתי אדם. אמור אמרו לי, שהאנשים מרבים לעבוד ואין שעתם פנויה לחיוכים. תשובה זו הביאתני לידי חיוך עגום כלשהו. בן־אדם! אסור להתייחס ברצינות יתירה אל “העתיד המאושר”, העתיד המובטח הוא לעולם טוב, וחטא הוא להקריב למענו את כל ההווה. אך ניתקתי ממחשבותי והתנשאתי במעלית אל הקומה השמינית, לסיים את היום במסעדה המפוארת של “אינטוריסט”. אל השולחנות הסבו כמאתים פליטים, לשעבר רופאים, סוחרים, תעשייתנים, עסקני־ציבור – חלק מגל שנתלש מן הים ויצא לנוע על פני תבל. במסעדה ניגנו המנגנים, ועל המרפסת הפתוחה שרו, דיקלמו והשתעשעו. התבוננתי והקשבתי, ונדמה היה לי כי יש בבילוי־זמן מוסקבאי זה איזו נעימה אחרת, שונה. האם טובה יותר או גרועה יותר? איני יודע, אך יודע אני כי חסרה בו היזמה הפרטית, האישית…

ליד השולחן השני, במרחק כמה צעדים ממני ישב לו רב צעיר, בעל זקן שחור ועיני־קטיפה. לצדו ישבה אשתו, הרבנית הצעירה, שחורה וחיננית. עם חיוך תמיד על שפתיה. בין הרב והרבנית שיחקה לה ילדה קטנה כבת ארבע. הרב טען כנגד המלצר, שהוא רוצה במאכלים כשרים, הוא דיבר עמו במין שפה שהיתה תערובת של אידיש, פולנית ורוסית. המלצר לא הבין דבר והלך לקרוא למנהל וזה קרא למנהל שני. דיברו בידים ובהעוויות, שוחחו באריכות ולבסוף באו לידי הסכם: לחם, ביצים, ירקות ותה. הרב היה מרוצה, הנהלת “אינטוריסט” אף היא היתה מרוצה, האורחים שהקשיבו לכל השיחה גם הם היו מרוצים שהרב ומשפחתו קיבלו מזון כשר…

וטוב שהיום נגמר ב“כשרות”. הקור העז של הכפור המוסקבאי בן שלושים המעלות פג. עוד קר היה בנפש פנימה, אולם אותו חזיון קטן של סבלנות במסעדה של ה“אינטוריסט” חייך אלי, חייך והשפיע חמימות…

עוד למחרת בבוקר אצתי בטאכסי מוסקכאי אל הקונסול התורכי. איש עדיין לא נמצא אותה שעה בקונסוליה. התורכי, היינו הקונסול, בא באיחור של רבע שעה. הוא היה גבר גבה־קומה ויפה־תואר, צעיר ובעל־נימוסין, אך בראותו את התעודה שבזכותה חפצתי לקבל ויזת־כניסה לתורכיה, התפרץ בצחוק:

– מסיֶה! נירות כאלה אפשר לעשות לאלפים ולרבבות בשעה, מסיֶה! כלום לא יֵצא מזה… או־רבוּאַר…

ובכן נגזר עלי שלא אסע לארץ־ישראל. התורכי אינו רוצה בזה. אהיה, איפוא, אנוס לנסוע לאמריקה דרך רוסיה, דרך סיביר, דרך ולאדיבוסטוק עד יאפאן ומשם הלאה, הלאה…

שוב קפצתי לתוך טאכסי ומיהרתי אל הקונסול היאפאני. הכפור הקפיא את הדם ואת הנפש. הטאכסי עצמו רעד מקור. הנהג שתק כנזוף, רק המנוע – רק אותו לא לקח השד. אולם כל זה לא ארך הרבה; הכפור גרף אותי מתוך הטאכסי וטילטלני לתוך בנין: הנה עומדות רגלי בקונסוליה היפאנית. הקונסול עצמו קיבל את פני המעונינים. כשהגיע תורי, נטל את נירותי, העיף עליהן עין ואמר בשויון־נפש:

– אתה לא תסע…

צמרמורת עברה בכל גופי. התחלתי לדבר, להמטיר מלים וטענות ומענות:

– טלגרפו לי כי בנמלה של קובה כבר שילמו בשבילי את כל מכסת־הכסף. יש בידי רשיון־נסיעה ליאפאן. אפילו חדר במלון כבר הזמינו למעני… בקובה, רחימאי…

– אתה לא תסע…

היה זה בשעה אחת־עשרה בבוקר ואני לא הרפיתי מן היאפאני שלי עד שעה שלוש. הוא לא טיפל עוד באותו יום בעניניהם של אחרים. אני, אני גזלתי את כל זמנו. דיברתי אליו, התחננתי לפניו, גם הרימותי את קולי לעומתו. ברי לי עתה, שמימי לא דיברתי בצורה כזאת. בדם ואש דיברתי, נמצא אז אצל הקונסול היאפאני שלמה זוסמאן איש וארשה – עסקן־ציבור וחינוך ידוע. הוא הסתכל והקשיב לכל המחזה. אחר־כך, כשפגש אותי זוסמאן במלון, פנה אלי ואמר:

– כשדברת אל הקונסול היו אבנים מקיר צריכות לזעוק.

אך הקונסול לא זעק ולא בכה. אף אני לא בכיתי. הסבות והדודות שלי לא הניחו לי בירושה את דמעותיהן היקרות. בעצם הייתי צריך והייתיי מוכרח לבכות. התורכי מילא את פיו צחוק למראה ניירותי. ואילו היפאני פסק לי את פסוקו: “אתה לא תסע!” ובכן מה אעשה במוסקבה רבתי זו? ובקור עצום זה? הנהר קפא ואין אתה יכול לטבוע בו את עצמך. גר אני בעיר נכריה. ה“ג’וינט” שילם בעדי דמי־אכסניה ומזונות במלון המפואר אך לימים אחדים. אחר־כך אתגולל ברחובות. זר אני כאן, ואף גרוע מזה. מישהו הוציא לי שם של שונא הפרוליטאריאט, ורבים החזיקו אחריו, והרי מוסקבה היא בירתו של הפרוליטאריאט. אין לי שום ידיד ורע ואילו שונאים יימצאו לרוב. היאפאני… האם הקונסול היאפאני אינו בכלל אדם? האין הוא מבין שאני יורד לטמיון? דבקתי בו כספחת. תיניתי לפניו את צרות עמנו, סחתי לו על כל הפורעניות כולן. סיפרתי לו, שאני סופר ומשורר, שספר מספרי תורגם ליאפאנית ושאני עצמי תירגמתי שיר משלהם לאידיש, אף עמדתי וקראתי אותו לפניו. שתי תיבות ממנו היו מובנות לו: “סואנה”…. (היינו שמו של אחד מחבלי הארץ ביאפאן) ו“קימונו” (חלוק יאפאני)…. את שתי המלים הללו הבין, אך הוא הבין עוד משהו: כי נפשי עלי תשתוחח. יכולתי להתפאר ששברתי את התנגדותו של היאפאני. את הויזה אמנם לא נתן לי, אך התעסק עמי ארבע או חמש שעות. הוא הלך להתיעץ עם חבריו, אף טילפן אל הציר בכבודו ובעצמו…. הכל היה לריק.

עתה שוב לא אמר: “לא תסע”. עתה היה פסוקו אחר: “החוק אינו מרשה”. הוא אמר לי כי יום לפני בואי בוטל אותו סוג של רשיון, שניתן לי. הלכתי ממנו כמי שנחתם גנר דינו. הקונסול לא פסק מללחוץ לי את ידי ואמר תוך כדי אנחה: “החוק, החוק”…

שפכתי את לבי לפני ידידי במלון. איני יכול לנסוע הלאה משום ששני הקונסולים סירבו לציידני בויזה. היו עמנו אותה שעה הסופר טרונק ודובנוב־אהרליך; שניהם השתתפו בצערי. וכי מה עוד יכלו לעשות? אולם במוסקבה עשה אז גם רוזובסקי איש קובנה, מנהל “היאס”, שנסע אחר־כך לאמריקה. זה היה אופטימיסט מושבע, מומחה לנחם כל נפש דואבת. כשראה בעניי, אמר לי:

– אני מכיר את הקונסול התורכי. אנו נלך אליו יחד מחר בבוקר. חושבני שתקבל את הויזה. אכן, היו אלה מלות־עידוד חזקות. אותו לילה לא באה תנומה לעפעפי… אלי! מה יהיה בסופי? לילות כאלה עשויים להוציא אדם מכליו; ואל־נא יתמה הבטלן על החפץ, אם בא אדם ומספר ענינים אישיים קטנים כאלה. האחד מספר, אולם אלפים רבים של פליטים חיו את כל החוויות האלו. העצבים והנפש נקרעו לגזרים מחמת הענינים הקטנים הללו והאדם הושפל ונדרס תחתיהם. אל נא יתמה הבטלן: גם ייסורי הוויזה ראויים להיות כתובים על ספר.

ייחלתי לאור הבוקר. רוזובסקי כבר נמצא למטה, בפרוזדור המלון. הוא עומד ומשוחח עם מכרים. בין אלה עומדת בחורה בלונדינית נאה מאוד. היא צוחקת ובת צחוקה מצלצלת בגיל, היא מחייכת, היא מפזזת – היא חיה. על לבי עולה רעיון. אני ממהר אל רוזובסקי²⁸ ואומר לו:

– רוזובסקי, היא תציל אותי,..

– מי?

– הנה הבלונדינית הזאת, מי היא?

– בת־וילנה היא, עלמה ממשפחה טובה, אולם… כיצד תציל אותך?

– תסע־נא עמנו אל הקונסול התורכי. צחוקה הוא כה יפה… בצחוקה או בחיוכה תצוד לי ויזה.

– כיצד עולה מחשבה כזאת על דעתך?

– רוזובסקי, היא תציל אותי…

הוא נענה לי. עתה לא נשאר אלא לשכנע את הבחורה. היא לא חפצה לשמוע על הדבר: היא עצמה צריכה לנסוע מיד אל הקונסול האמריקני, היא צריכה לקבל עוד היום ויזה לאמריקה. קרבתי והתחננתי אליה:

– עלמתי! יש כאן ענין של פיקוח־נפש. נסי־נא! הרי זו בסך־הכל שאלה של עשר דקות. אנו נזמין טאכסי ונסע חיש מהר.

בחורה שהיא צעירה ויפת־תואר, המיטיבה לחייך – חזקה עליה שהיא יודעת גם להיטיב עם זולתה… והיא נסעה.

במשך כל זמן הנסיעה לא פסקה מלהשתובב ולצחוק; גם בפרוזדור הקונסוליה צחקה, והיא היתה הראשונה שנכנסה לחדרו של הקונסול, עוד לפני שרוזובסקי ואני הספקנו לחלוץ את ערדלינו הכבדים.

– מסיה לה־קונסול! בון־ז’ור!

דומה היה, כאילו היא מכירה אותו זה עידן ועידנים.

הקונסול עצמו, הגבוה והתמיר, שקומתו עלתה פי־שנים על קומתה של “מצילתי”, הביט עליה בהפתעה שבהנאה, ואילו היא לא חדלה מגרוס:

– מסיה לה־קנסול! תן למסיה סגלוביץ' את הויזה, אולם מיד. היכן הטופס? ואיה החותמת?

הקונסול חזר על טענתו:

– הרי למסיה סגלוביץ' אין כל תעודה הראויה לשמה…

אך הבלונדינית אינה חסה על דיבורים וכמעט שהיא צועקת:

– אבל לב יש לו, ונשמה ועינים יש לו… מה? האם יחזור העולם לתוהו ובוהו, אם מסיה סגלוביץ' יעבור את טורקיה ויעלה לארץ־ישראל?

היא חייכה ומלאה בחיוכיה את החדר. לא עברו רגעים מועטים ומן השמים סייעו לי… והנה אני שוב בטאכסי, אץ אל המלון – אך הפעם תקועה בכיסי ויזה טורקית… העלמה הבלונדינית מוילנה נעלמה: היא רצה אל הקונסול שלה, האמריקני. אני נסעתי עם רוזובסקי, ושנינו צחקנו כתינוקות…

– נו, מי טוב ממי? הטורקי או היפאני?

– המקרה טוב משניהם… המקרה, המקרה…

עוד באותו ערב ישבתי ברכבת המהירה לאודיסה…ארד באודיסה באניה ואפליג בה לקושטא…

גלגלי הרכבת הקישו תדיר: קוש־טא… קוש־טא…

את הדרך לאודיסה עשיתי בקרון בין־לאומי, אחד מאותם קרונות־פולמן המשובחים,המצוידים בכל הנוחיות. אודה ואתודה: מכל האינטרנציונאלים חביב עלי הקרון האינטרציונאלי…

בשעה שנכנסתי לתא, שררה שם אפלולית. בטרם הספקתי להביט סביבי, שמעו אזני קול, קול־אשה:

– חבר! בקשה לי אליך…

– במטותא ממך, מה בקשתך?

– משכבי הוא למעלה, והרי אני אשה, וקשה לי לטפס. נתונה אני במצב מיוחד.

היא היתה מעוברת.

כמובן שמסרתי לה מיד את מקומי ופיה לא פסק מדברי־תודה. קול נאה היה לה. קולות נאים להם לכל הסלאבים הללו, וקולות נשיהם יפים שבעתיים. טבועה בהם אצילות ולבביות האפיינים לרוסים.

כעבור זמן קצר יצאתי מאותו תא, משום שבמדור השני של הקרון הבין־לאומי היה לי מכר טוב הילרמאן שמו. הוא חי עתה בתל־אביב. עמו נמצא שם אברך לודז’אי אחד, גוראלסקי. את שתי היממות, עד שהגעתי לאודסה, בילינו יחד. גם החפצים שלי היו שם. החפצים שלי… לא היו אלה חפצים סתם, היו שם חבילות של מזונות. מעשה שהיה כך היה: אני שילמתי בדולארים בעד כרטיס־רכבת ליאפאן; אחר־כך נשתנה כל הענין: לא דרך וולאדיבוסטוק נסעתי, כי אם דרך אודסה, ארצה ישראל. דרך זו היא קצרה הרבה יותר. לפיכך היה ה“אינטוריסט“ צריך להשיב לי את ההפרש – סכום של מאה וששים דולאר. אך מי זה ישיב דולארים? איש לא יעשה זאת, ואף לא ה”אינטוריסט". נשאו ונתנו עמי ולבסוף הגענו לעמק השווה: תמורת מאה וששים הדולאר קיבלתי מזונות. חישבו לי את החליפין על־פי מחירים מפולפלים מאוד, אך בכל זאת… היתה לי מעט צידה לדרך, היו לי תרנגולות צלויות, ביצי־דגים, שוקולדה, יין, פירות, מיטב השימורים – כל זה היה בציקלוני. הילרמאן, שהוא גר עתה בתל אביב ברח' דיזנגוף, יכול לאשר, שבתאו ערכתי את קרון־המסעדה שלי; באו אלי גם מקרונות אחרים, לטעום וללגום משהו. סעודתנו נמשכה עד שעה מאוחרת בלילה. אחרי־כן חזרתי לתאי. בזהירות נכנסתי פנימה: האשה היתה שקועה בתרדמה, בזהירות טיפסתי ועליתי על יצועי הגבוה…

באיזו לבביות שיטחה לפני האשה את בקשתה,שאוותר למענה על משכבי. איזה קול… ממש קטיפה, או שמא משי!… מה יקרים קולותיהם של הרוסים! זהו עם נלבב ובעל־נפש. מי היא זו ואיזו היא – שכנתי לתא? האם מוצאה ממשפחת שועים? ואפשר שהיא בת־העם, ומן העם הפשוט נחלה את טובה ופשטותה..

הרכבת עשתה את דרכה על פני מרחביה המשחירים של רוסיה. לילה, כפור ואפילה. בתא שלי – חם… אולם השינה ממאנת לבוא. הנה מתגוללת לפני כל היריעה של ששה־עשר חדשי המלחמה. וארשה מזדקרת לנגדי עם הידידים והקרובים שהיו לי בה, וארשה והבריחה מוארשה, לוקוב, לובלין, רובנה וקובנה. ועתה? מדוע כה עז חפצי להגיע לתורכיה בכל המהירות? רוצה הייתי להשיג את הרכבת במרוצתה, לרוץ, לדאות ובלבד שאימצא, כבר עתה, מעבר לגבול. מדוע אני בורח? הרי רוסיה היא ארץ יקרה. ובעצם הרבה יותר מארץ: זהו עולם מלא, עולם עמוק ומגוון… מדוע בורח אני כמפני רודפים, כאחד פושע? השאלה ניצבת לפני בכל החלטיותה ורצינותה. אהה, מדוע בורח אני מזה? האם עויתי ופשעתי, או שמא בדה מישהו את פשעי מלבו? אני שואל את עצמי וחוזר ושואל ובינתיים אני מתהפך על משכבי. הגלגלים מקישים, אך קרוני, הקרון הנוח, הבורגני, ישן במנוחה. אני ניעור, אך אני מרגיש שהכל ישנים; גם שכנתי תנום, ושוב נזכר אני בקול־הקטיפה שלה. לא אדע על מה ולמה, אך אני מדמה ששמה הוא אל נכון יליזאבטה פטרובגה. כך ולא אחרת: יליזאבטה פטרובנה…

הן, אולם מדוע בורח אני מארץ זו? אני מפשפש במעשי, מחפש את חטאי – ואין. אחת אדע – שכל ימי שמתי אל לב להיות אדם מועיל לחברה. אף כאן הייתי יכול להיות לתועלת. ואם כן – מדוע זה אברח? לא רבו כוחותי, אולם את אלה שעוד נותרו לי הייתי יכול להקדיש לתכלית רצויה… הרי בארץ זו נמצאים עכשיו מאות אלפי פליטים מפולין. יהודים שלי. יהודים שלנו, קרובים ומקורבים, הם תועים ביערות המושלגים ובישימון־הכפור, הם סובלים, סובלים ללא נימוק וטעם, ולמה זה לא אארח להם לחברה? הרי יכול הייתי לשאת עמהם בסבל ולנחמם ולעודדם… לאו! 

הנה אני שוכב לי להנאתי בקרון־הלוקסוס ומגמת־פני – תורכיה… בכל האמצעים השתמשתי עד שהשגתי ויזה כדי לצאת מכאן… מדוע? משום שהגיתי פעם כפי שהיה עם לבי להגות, ומשום שכתבתי משהו כפי שהיה עם לבי לכתוב. משום כך הטביעו עלי גושפנקה של קונטררבולוציונר ומשום כך איני בטוח כאן ומשום כך באו הויזה והקרון הבין־לאומי ונדודי השינה… לבסוף נרדמתי מעט והתעוררתי בשעה שאור חיוור כבר עלה בחלון…

שכנתי מן המטה התחתונה – אף היא כבר התעוררה. נראה שמצב־רוחה טוב, וסימן לכך: היא רוצה לשוחח.

והיא פונה אלי:

– חבר! להיכן אתה נוסע? האם לאודסה?

– הלאה מזה…

– מאי משמע “הלאה מזה”? להיכן?

– אני נוסע לארץ־ישראל…

היא קפצה ממקומה:

– לארץ־ישראל?

– כן…

– אתה עוזב את ברית־הסובייטים ונוסע לארץ־ישראל… איני מבינה משום מה אתה עושה זאת… אהה! לשם פעולה פוליטית בארצות המושלמיות, לנצל את הערבים? אהה!

– לא, חביבתי… אין לי עסק עם פוליטיקה ואיני מנצל אדם. פליט אני, צעיר אינני, בריאותי רופפת – הילכך אני נוסע לקרובי שבארץ־ישראל…

אולם היא התפתלה לה למטה כנחש… אח; אנה הלך לו קול הקטיפה? לא! אין זו יליזאבטה פטרובנה… הסתכלתי יפה בשכנתי. היא היתה אחת משלנו, איזו גולדה גולדובנה, מרת־נפש, מרשעת ועזת־פנים. במשך שתי יממות נסענו באותו הקרון ובמשך שתי יממות דקרוני מבטיה הזועמים, מבטים מרים וממררים. על כן הייתי נמלט לתאו של הילרמאן. הוא היה בחור יקר, ובתאו היו מונחים צקלוני־הצידה שלי. אנו פינקנו את עצמנו בתוך תוכם.

באודסה עשינו שתי יממות. לא מצאתי את “אודסה” באודסה. אותה עיר עליזה ומוצפת אור־יקרות כאילו שקעה למצולות־ים. הרחובות שפלו כלשהו ופני האנשים היו חרושי קמטים. כל חיוך לא ראיתי שם. התאכסנו במלון עשיר, שׂבע, אולם אני עזבתיו כמה פעמים כדי לחפש את “אודסה”. יגעתי ולא מצאתי… אני מבין ולעולם אבין את אשר רצו להורותני: כי בטרם יבוא המשיח יחשך העולם… מילא, יהי כך: כבר שבענו את החושך, הבה נצפה עתה למשיח…

על יד המלון שלנו הסתובבו צללים יהודיים. הם רצו לדבר עמנו, אך לא נוח היה הדבר: במלון העשיר לא נתנו דריסת־רגל לצללים אלה. אף־על־פי־כן נטפלו אלינו הצללים לאחר מכן. היה זה בבאנק אחד, במקום שכל אחד מעמנו קיבל לירה ארץ־ישראלית אחת תמורת כסף רוסי. היתה זו פרוצדורה קשה; שוב היו צריכים לכתוב אבטוביוגרפיות ארוכות.

לשם נכנסו כמה יהודים, אנשים לשעבר. הם הביטו בנו בסקרנות מהולה בבהלה ואמרו:

– ראה־נא, הם נוסעים לארץ־ישראל…

– עוד ישנה ארץ־ישראל…

– רואה נא, אנשים מצליחים.

מבית־הבנק רצתי לרחוב באזארנה; שם, במספר שלושה, נמצאו פעם בית־דפוסו של ביאליק והוצאת־הספרים שלו “מוריה”. שם, במספר עשרים ושלושה היינו מתאספים תמיד; בשעה שש לפנות ערב היו ביאליק ורבניצקי יוצאים מן הדפוס. הם היו שוהים רגעים מספר ליד השער ועד מהרה היתה מתלכדת שם חבורה. הרי פיכמאן, והרי טונקעלער ואפלבוים, ולפעמים גם פרישמאן. כאן, ליד השער, היו קושרים שיחה על פוליטיקה או מספרים הלצות. עתה ראיתי במספר 23 לנגד עיני חורבה… אך הצללים היקרים משכבר הימים ריחפו ושאלו משהו וכמו ציפו למענה…

אודסה… איה אודסה שלנו?

אחרי־כן הפליגה אניה בים השחור. היא הסיעה מאה וחמשה־עשר פליטים לקושטא. היתה זו אניה נקיה, נוחה, מוארה ומאירה. לא חסר שם גם מזנון טוב, ואנשים שתקנים שרתו אותנו ודאגו למלא כל מחסורגו… הכל טוב ויפה, אך מדוע זה שותקים כל־כך המלצרים? דומה היה, שהם רוצים להיפטר מאתנו חיש מהר. אם אנו עוזבים את רוסיה, הרי אנו ופעלנו מאפע.

האניה פילסה לה את דרכה, נשמה בכבדות והעלתה קצף. אני יושב על אחד הספסלים והמים השוצפים מזים עלי את רסיסיהם. אני שותק, אך בשתיקתי צפונה תפילה: הרי כבר העולם כולו שטוף רשעות – יכסה־נא איפוא הים את כל האדמה, את כל היבשות. ועל מימיו האדירים של ים זה ישוטו ספינות, ישוטו וישוטטו ולא יעמדו משוט אף רגע. כי על כן לנו, למסובלים ביסורים, אין חוף ולא יהי חוף לעולם…

הן העולם כבר כולו שטוף רשעות…

בשעה שמונה בבוקר נכנסה אניתנו לנמל קושטא. כל מאה וחמשה־עשר הפליטים עלו על הסיפון. עינינו רואות את העיר ואזנינו שומעות את המולת הבוקר. עוד מעט קט ויעלו אותנו ביבשה.

עוד מעט קט…

אך הנה הגיעה השעה התשיעית, העשירית, האחת־עשרה, ועוד אנו מחכים. כמה פעמים באו באניה קציני־משטרה תורכיים; הם הסתכלו בנו מרחוק והלכו כלעומת שבאו. החילונו להטות אוזן ולחקור ולדרוש על הדבר אצל שמשי הספינה. וכך נודע לנו, שהרשות התורכית אינה רוצה להורידנו, ואף זאת נודע לנו – שאומרים להחזירנו למקום שמשם באנו. משהו נע וזע בקרבי – איזו מחאה, או שמא אכזבה ויאוש, וחפצתי לשווע לחרף ולגדף, אך כרגיל לא יצא מגרוני לא קול ולא צווחה, אלא שתיקה.

לא יכולתי להביט עוד בנמל, בבתים, שנראו קרובים כל־כך. אף לא בבני־האדם… עברתי לחלקה השני של הספינה, מקום שאין רואים מעגן ובנינים, אלא רק גלים, גלים אפורים, צוננים וזועמים. התבוננתי בגלים, העמקתי התבונן בהם; הם רעשו וגעשו, ולבי נקרע בקרבי לגזרים; הם העפילו ועלו וכאילו אמרו להכריע ולהכניע תחתיהם הכל, ואני הרהרתי על מצולות־ים, על מחבוא עולמים, ובלבד שלא אראה עוד את האדם המרושע, החורש מזימות על זולתו…

עד שאני שקוע בהרהורי הקודרים ניגש אלי אחד מחברינו לנסיעה, חלוץ צעיר שאת שמו שכחתי, אך כל ימי הנסיעה לא זזה ידו מתוך ידי. היה זה צעיר חביב. הוא ניגש אלי ובעיניו להטו גחלי־אש:

– השמעת מה שמספרים באניה…?

– כן, אומרים להחזיר אותנו…

– יחזירו אותנו אם ניחא להם; אם כה ואם כה, אין אנו צריכים לעשות אלא דבר אחד…

– מה?

– אנו נקפוץ לים… השומע אתה? לתוך הים נקפוץ, מוצא אחר אין – צעק הבחור ולא יסף. הוא הלך לו ואני הוספתי להביט בסקרנות־אימים במים שאין להם סוף.

“אנו נקפוץ לתוך הים…”

והגלים יוצאים במחול־שדים לקצבן של מלות אלו. אני כשלעצמי כמו רותקתי למעקה־האניה. לא יכולתי להינתק משם ואף לא היתה לי סבה להנתק… והנה חזר החלוץ ובא אצלי, הפעם לא בגפו אלא בלווית בחורה.

– זו היא כלתי; אף היא תקפוץ. היא מסכימה לכך…

הבחורה חייכה, כשהיא מעווה את שפתיה. הם הסתלקו מיד. נראה היו שהם היו עוברים בכל פינות האניה ומסיתים את הנוסעים להשליך עצמם לים, באם יבקשו להחזיר אותנו. אין חלקי עם אוהבי־סיכון, אולם הפעם, בהביטי על הגלים־האשפים, ידעתי לבטח כי אשליך עצמי לים. הצרות עושות את האדם מר־נפש עד שהכל שווה לו ושוב אין לו מה להפסיד… כבר הגיעה השעה השלישית ואיש מאנשי החבורה לא סעד את לבו. כבר חדלו לשוחח ולהתדיין. מעיין המלים שלנו דלל והלך. אחדים טיילו בדממה אנה ואנה, ומפקידה לפקידה היו זורקים מבט על הים האפור. הים היה רועש כמקודם, אולם אנו, בני־אנוש בעלי לבבות הולמים, נרגענו לפתע, שמחנו ושרנו מתוך מנוחת נפש. בשורה חלפה על פנינו פתאום כרוח קלילה: הורד יורידו אותנו: העסקנים היהודים הקונסול הפולני²⁹, הקונסול הבריטי – כולם עמדו לנו בצר, ובארבע אחרי הצהרים התחילה בדיקת התעודות. הורידו אותנו חבורות־חבורות… לא קפצנו לתוך הים, אולם פסוקו של החלוץ – “אנו נקפוץ לים” לא ימוש מזכרוני לעולם… אין לאל ידי להשתחרר ממנו…

כבר ירד הלילה כשהעבירו אותנו במכוניות לבית־מלון. רחובות מוארים בשפע. תנועה ותכונה, בני־אדם, חיים… כל זה הרנין את הלב, והעינים חישבו להזיל דמעות. היו לנו עוזרים בצרה – יעמדו כולם על הברכה, הארצישראליים עם האמריקאנים, כל אלה שאירגנו את מפעל הסיוע. ויתר מכל ראויים לברכה העם היהודי ונשמת־האומה המעוררת למעשים אלה.. אהה, מה מאוד זקוקים היינו לעזרה! בקושטא חי יהודי אחד, ברוך שמו. היהודי הזה היה עוסק יומם ולילה בצרכיהם של פליטים. על עסקנותו כבר מספרים אגדות לרוב. את מפעלותיו יש להעלות על ספר, וברי לי כי במוקדם או במאוחר ייעשה הדבר. ראיתי אותו ודיברתי עמו. הרי זה יהודי משונה: הוא גומל חסדים בלי הרף. הוא רץ אל הקונסולים ואל המשטרה התורכית והוא פעל והשיג יותר משהשיגו אחרים. הוא עצמו טיפס על סולם־החבלים, כשהוא עמוס שק תפוזים למעננו. גם שוקולאדה הביא לנו, ותוך כדי כיבוד זיכה אותנו בצעקותיו. דומה היה, שהנה ניצב לפניך הגדול שברשעי העולם…

אחרי־כן התגוררנו במלונות מהודרים, ואחרי־כן נתנו לנו הכל – כל מחסורנו, ובארלאס דאג לסידור הויזות הארצישראליות שלנו. מברקים שוגרו לירושלים, ורצים יצאו אל הקונסול הבריטי. הכל עשו למעננו… והרי מי אנו ומה אנו? יחסנים… האם גם לפליטים יחסנים ייקרא?

בקושטא עשינו שבועיים. עיר עתיקה מאוד, ויש גם יש מה לחזות בה. אולם מה לי ולעבר ולדברי־הימים הרחוקים? אני חשקתי ברחוב, בשדרת־הטיולים ההומה וברחוב המסחרי הסואן. טיילתי והסתכלתי באנשים הנחפזים איש לעסקו, באנשים הקונים בחנויות צרכי־אוכל־נפש ובאנשים היושבים בבתי־הקפה ובמסעדות. הזנתי את עיני בחיים ולבי פחד ורחב. חלונות־ראווה מחיי־נפשות ממש… כותנות, עניבות, חליפות, נעלים מכל המתכונות, חלונות־ראווה עם פירות, מינים ממינים שונים, ומיני מתיקה, טאבאק ומקטרות, סיגריות, כלי־זהב, תכשיטים וצעצועים לילדים – כל אשר תחמודנה עיני גדול וקטן, עיני אשה וגבר. ולא יכולתי להתיק את עצמי מן החלונות – אני שפרוטה לא היתה לי בכיסי, ואף אילו היתה לי, איני יודע אם הייתי קונה. אך לא בקניה הדברים אמורים. הצגת החפצים לראווה היא שמשכה את עיני וגרמה לי הנאה. והחרות של האדם, הסקרנות שלו בעת שהוא מסתכל במוצגים… לא! איני כה תמים, ואני יודע יפה שיש יסורים בעולם, יסורים וניצול, ושיש עולם של דלות. אולם עולם זה של עוני זקוק לכל הראווה הזאת שבחלונות, המגרה ומבטיחה משהו. ולי נדמה שעולם הדלות זקוק לגירוי זה. הרי ראיתי בימי גם ערים ללא חלונות־ראווה וללא עשירות. סבור אני, כי שם עוד רבה יותר האפילה בנשמות.

שבועיים של מרגוע. בקושטא נשמנו לרווחה ואחרי כן עשינו את דרכנו הלאה, אל הגבול הסורי. עוד לפני שיצאנו את קושטא נסע אחד ממלווינו על מנת להקביל את פנינו בעדאנה. שם צריך היה למסור לידינו את הדרכיות ואת הויזות, ליתן לנו סכום כסף ולומר לנו: “סעו לשלום!”, אולם בבואנו לעדאנה לא מצאנו את השליח…

הוא איחר לבוא או שמא נפלה טעות. אנו, מאה וחמשה עשר הפליטים, עמדנו בתחנת הרכבת כצאן בלא רועה.. בעיר תורכית, בבית נתיבות ריק… לבסוף התקרב אלינו שוטר, ואחריו עוד שוטר, ולא עברו רגעים מעטים וכל המשטרה הייתה כמרקחה: מה עושים כאן זרים? מי הם ומה הם? ומה הם רוצים?

בין כה וכה הכניסו אותנו לחדר סמוך לבית־הנתיבות. היה זה חדר גדול, אולם על החלונות היו סורגי־ברזל. דומה היה שנאסרנו, אף־על־פי שאת הדלת לא נעלו בעדינו. אחרי־כן בא מפקח המשטרה, ואחריו ראש הז’אנדארמריה. באנו עמם בדברים – מעט באנגלית ומעט בצרפתית. הסברנו להם מהיכן באנו ומי אנו. הם, האיפרכים של העיר, לא ידעו כיצד ינהגו בנו: כלל לא ציפו לאורחים כאלה. עמדו וטלפנו לאנקארה, ובאחת בלילה הגיע אלינו ראש קהילת הבירה. הוא היה בעינינו כמבשר: הנה עוד מעט ויסיעו אותנו במכוניות, והנה יביאו אותנו לבתי־מלון. היחס שנהגו בנו היה אנושי וידידותי. אל תקלו ראש באנושיות: יש והיא מתעוררת בעיר תורכית נידחת, באחת אחרי חצות, ומחוללת נסים.

בינתים נתגלע ריב בין הפליטים ודווקא בשל בתי־המלון. כל אחד ואחד חשק במשכב טוב יותר. כך רבו ברחובות של עיר, רבו והטילו שיקוצים איש ברעהו. לא יכולתי עוד לשאת כל זאת ואמרתי להם:

– חברים! אל תפריעו את מנוחת התורכים. הרי הם מתיחסים אלינו כה יפה! חברים! למה זה תנצו? האם כבר שכחתם את דרכינו, את אורוות הסוסים ואת דירי החזירים, ששימשו לנו מקומות לינה? חברים! – זכרו נא את קושטא, שלא נתנו לנו לרדת בה מן האניה, בעת שעלתה בלבנו המחשבה להשליך עצמנו למצולות… חברים, אנא…

בחבורה הושלך הס. הכל הבינו כי נואלו והלכו לישון בדממה ובחשאי.

 

פרק שמיני: והמנוחה – היכן היא?    🔗

בעדאנה עשינו שבעה ימים. לא עזבו אותנו לנפשנו: מקושטא שלחו אלינו שליחים מיוחדים. המוסדות עבדו. הטלגראף והטלפון לא נחו ולא שקטו – הכל למעננו. בעדאנה עצמה נמצאו עשרות אחדות של משפחות יהודיות, אנו לא חיפשנו אותן, הן הן שמצאו אותנו. משפחה פרסית, משפחה הולאנדית, משפחה פולנית, משפחה בוכארית, ועוד אלו יהודים שהופיעו לפנינו כיורדים מן הירח, וידידות בלבם. הם הציעו לנו כסף; אנו הודינו להם ואת הכסף לא נטלנו, שכן לא היה לנו כל צורך בו. אולם הם לא אמרו נואש ושלחו לאכסניה שלנו מאכל ומשקה וממתקים, הזמינו אותנו לבקר בבתיהם וערכו לנו סעודות…

אחרי־כן נסענו לסוריה. לחלב הגענו בערוב היום. מלון גדול כבר היה מוכן לאכסן אותנו. היה זה מלון ישן, בנוי בטעם מזרחי: חדריו היו גבוהים מאוד. כתליהם היו מרופדים במרבדים, ועששיות משונות היו מפיצות אורן. בכל חדר היו כמה שרפרפים נמוכים לישיבה. לא אפריז אם אומר, שבראשונה נדמה היה לנו, כי נקלענו לעולם של “אלף לילה ולילה”. ומי הוא שהכין לנו את כל זאת? ומה זכות עמדה לנו? באמת, הרי במסיבות כאלו יכול אתה לשקוע בסכלות ולהתברך בלבך כי גדול ונכבד אתה, וכדאי והגון אתה לכל החסד שעושים עמך. אך על צד האמת היינו בנים הסמוכים על שולחנו של טוב־הלב היהודי – טוב לב מאורגן. הכל אבד לנו, לפיכך באים אחינו ותומכים בנו – ישלם להם ה' כפעלם.

מחלב נסענו לבירות. כל אשר תחזה העין – חדש הוא, אולם המלון שאליו הובאנו מלון יהודי היה, ועל־ידו – מסעדה כשרה, עם מאכלים יהודיים, עד שאתה מדמה לרגע שאתה נמצא בביתך. אולם המחשבה על ביתך דוקרת את לבך עד זוב דם, ולפיכך אתה עוקר את עיניך מן השולחן ומן המסובים. אתה משקיף מבעד לחלון ורואה את הים רחב־הידים, המואר באור חמה. ובלבך עולה התשוקה לחשוב על המרחקים המאושרים ולנוס אל אשר תנוס ובלבד שתזכה למעט מנוחה של אמת – הרי מדוכא אתה עד מוות, וביחוד הנשמה שבך…

עם התקרב הנסיעה הארוכה לקצה, שרתה עלינו באמת שכינת יום־־טוב. יום־טוב זה על שום מה? לא על שום הארצות החדשות שראינו, לא על שום הרי־הבזלת של אנאטוליה, אף לא על שום ארזי־הלבנון. החג ניתן לנו על־ידי האנשים, על־ידי כל אלה שטיפלו בנו ושאירגנו את מסענו. נימים נמשכו מן הג’וינט האמריקני ומירושלים, נימים יהודיות, נימי זהב, והנימים האנושיות העדינות העלו אותנו עם כל נטל־היסורים שלנו מתהומות היאוש, תכופות נראתה כל הפרשה כמשהו מסתורי: מישהו ממציא לנו אניות ורכבות, מלונות ופנסיונים, מישהו משלם את דמי מזונותינו – מישהו, מישהו… אך הדברים כהוויתם כך הם: ה“מישהו” הריהו העם היהודי, הוא ושליחיו המחפשים את הקרבנות ועוזרים להם עד כמה שידם מגעת. אמת: לא הכל נעשה, רבות הטענות והתלונות שהושמעו, ורבות־רבות מהן נכוחות וצודקות, אולם כל אחד מעמנו שנתמך ונושע חייב להיות אסיר־תודה. ואת התודה יש ליתן לאו דוקא לשליח זה או אחר, לאירגון זה או אחר, אלא לשרשם של הדברים, להלך־הרוח ולהלך־הנפש של עם דך ומעונה, אשר אחרי כל נדודיו לא הכזיבה נשמתו ועוד ער בו רגש הערבות ההדדית. בימי נסיעתנו ראינו כולנו את רישומה של ערבות הדדית זו, אחריות־העם, שהיא העושר הגדול ביותר השמור לנו…

ביום בהיר אחד של ניסן בדקו את דרכיותנו המרופטות, שחותמות לרוב כבר היו מוטבעות בהן. המשטרה אחת היא בכל מקום. העיקר: ללא נימוסין…

אך העולם טבל בים של זוהר. איזה שפע אור נהר עלינו מסוריה עד חיפה! עתה מובילים אותנו, מושיבים אותנו באוטובוסים, – ואנו נוסעים.

חיפה. בנין גדול בשטח הנמל. כאן עורכים את הבדיקה האחרונה ומכבדים אותנו בזריקה נגד טיפוס. בצפיפות ובהמולה שומע אני פתאום את שמי: לפני עומד בחור ובידו טס, ועל הטס – כוס קפה ועוגה. הצעיר הוא בעל בית־קפה על־יד הנמל, ומשראה אותי יורד מן האבטובוס, מיהר לכבדני, שכן ממאגלניצה הוא, הסמוכה לוארשה, במקום שהייתי לפעמים בא להרצות. יקר הבחור, ויקר הקפה ששפת לי, ויקרה מגאלניצה שלו…

לא יכולתי משום־מה להישאר בחיפה וביקשתי לצאת לתל־אביב. עמדו וצירפו לי שליח שיעמידני שם על רגלי. השליח הרשמי נהג עמי כל הזמן ברשמיות יתירה. בתל־אביב שיכן אותי במלון זול, ומשנכנסנו לחדר הניח על השולחן הרעוע ארבעה שטרות ירוקים, ובהצביעו עליהן אמר לי בנעימה של כובד ראש ופאתוס:

– נו, עכשיו אתה עומד על רגליך, היה שלום! – אמר והלך.

נשארתי לבדי ולא פסקתי מהביט על ארבע הלא"י, וכך הייתי חושב:

– ארבע לירות והרי אני כבר עומד על רגלי. ארבע לירות – או שתי לירות לרגל. ביוקר של אלה הימים גם רגלי עגל אינן זולות יותר. אולם לא מחיר הרגליים הוא שהכאיב לי. הטון הרשמי הוא שהרגיז והעליב. אך נניח לזה…

אחרי־כן יצאתי מחדרי והתחלתי לשוטט בחוצות תל־אביב. הנה רחוב ונחלת־בנימין שמו, והנה רחוב רמב"ם, ורחוב הכרמל – רחוב השוק, ורחוב בן־יחש ורחב־ידים: רחוב אלנבי. ורחובות רבים זולתם… כל הרחובות כולם רחובות יהודיים הם, משום שתל־אביב היא עיר יהודית, כל אבן וכל לבנה שבה יהודיות הן. כל זה מרחיב³⁰ את הלב ומעורר מחשבות. את הטיול הראשון שערכתי בגפי בחוצות תל־אביב לא אשכח: הוא התערה בנשמתי עד עולם. תל־אביב עדיין אינה כרך אדיר, אולם יש בה משהו משל מיליוני ערים. הבריות באו הנה, אל ביתם, אך בבואם הביאו עמהם את העולם הגדול, אם את הטוב שבו או את הרע – זוהי שאלה אחרת. הם הביאו עמהם את אירופה. ומח יהיה בסופו של דבר: התיהפך אירופה שלהם לאסיה, או שמא להיפך?

ים של אורה הציף אותי באותו יום. אחרי כן הלכתי לים. שעה ארוכה הסתכלתי בראי שלו, אשר לא ידע מנוחה. וכל אימת שאני מביט על ימה של תל אביב מבקש אני דבר אחד: חפץ אני לראות אם כבר נחרשו בגליו הקמטים היהודיים. רוצה הייתי שבתל אביב, היהודית עד עיצומה, יהיה גם הים יהודי… כי איך ייתכן אחרת? צריך שיהא סגנון בעולם, לפיכך מבקש אני מאת גלי הים התיכון, שיהיה צביונם יהודי.

תל־אביב הוא המבחן הגדול ביותר שעמדו בו יהודים. עיר גדולה צצה ועלתה בתוך החולות, עיר של סדר ומשמעת. איני רוצה להיזקק לפראזות נדושות: לכך, יימצאו תמיד מועמדים אחרים, אולם אחת אומר: תל־אביב כולה – הצפון המוריק, הים עם הטיילת האיתנה שלו, הכל לי בחינת חג. וכל ארץ־ישראל כולה היא חג־תמיד, בזכות השקידה והעבודה שאינן פוסקות בה.

ארץ־ישראל היא אוצר בלום לכל אמן, לכל צייר, לכל סופר: היא מעיין לא־אכזב של נושאים נפלאים על יהודי, על אנוש, על ארץ ועל ארצות. אינך צריך אלא לגשת אל היהודי הראשון שיזדמן לפניך בעיר או בכפר ולשאול אותו:

– כיצד באת לכאן?

או אז תשמע מעשים שיקפיאו את דמך ויחממוהו חליפות. ארץ־ישראל היא מגילה ארוכה שנרשמים עליה קורות דור־הזוועות שלנו. קורותיהם של דורות רבים. תן להם לבריות להסיח את לבם לפניך וראית את ענויינו, את בתי־הגנזים אשר ליסורינו. מכל התרבויות טעמו האנשים הללו, ואף את חוסר התרבות הכירו לדעת, את הפראות אשר המציאה חית־האדם כדי להתעמר בזולתה. הם, היהודים דהכא, שונים אלה מאלה, אולם אחת ידעו כולם: העולם הוא רע, לעולם יש מלתעות־ארס, וכל שהוא חלש – אותו קורעים לגזרים. הנה, מפני המלתעות האלה נסנו הנה, אולם בדעתי לדבר על ה“הכא” בלבד: כאן רוחשים טיפוסים מקוריים רבים, הרבה סיפורי חיים אינם נכתבים בספר, והדבר ממלאני צער – הרי סופר אני ותכלית־חיי היא: לחיות, לחוש, לחזות ולתאר. מדוע איני עושה זאת?

אני עומד תוהה והמום, ואני משיב לעצמי. איני יודע אם התשובה הולמת את השאלה, ומכל מקום הנה היא: אני נמלטתי מבית שעלה באש, וברחתי רדוף־אימים ומעונה, – לא על מנת לתאר את כל היסורים ששילמנו בשכר מנוסתנו. כמה גבולות, כמה צרות, כמה תהומות עברנו בדרכנו! ואחר־כך, משהושגה התכלית האנוכיית־המעורטלת, משניצלנו, הוברר כי הכל הבל־הבלים, הוברר, כי אין רואים דבר, כי בלב ובמחשבה ובמבט פשה הרעל… איני רואה את הישגי העולם ואיני רואה את הישגי היהודים. רואה אני רק את הלהבות שהשארתי בשעת בריחתי: בית בוער באש השארתי שם, והוא, הבית שהוצת, היה לי יקר מכל. קרוב מכל, דמיו – דמי… להבותיו מכלות את שארית נשמתי..

פעמים רבות שידלתי את עצמי להאמין שאין אני שותף לצפיפות הרועשת של רחובנו, ששאיפותי הן אחרות לגמרי. נעלות ורחוקות יותר. אך די היה לשבת שנים־שלושה חדשים בפריז או בלונדון. געגועים וסערת־רוח היו אופפים אותי. התגעגעתי אל הנוף שממנו שאבתי את יניקתי. כל אדם נושם את סביבתו. האחד – נגזר עליו להולד בנאפולי, השני – בטאהיטי, והשלישי – בביאליסטוק, אך כל נוף משתרש בנפש לנצח, ואין לעקרו אפילו בצבת.

אפשר לעמוד זמן רב ולהשתאות למראה “פלאס די לא קונקורד” בפריז. הלב מתחיל דופק במהירות למראה תנועת־הלילה בפיקאדילי הלונדוני המוצף אור (בזמנים כתיקונם), אך כל אלה אינם אלא מומנטים מפתיעים. בלב נשארה זרה לך עליזותה של פריז ומעיקים החיים האימפוזטיים של לונדון.

בוארשה היה מעורר אותי לחיים צליל יהודי בחצר. אך נפתח השער בבוקר, וכבר נמצא אדם מוכן לקנות משהו. למכור משהו…

– האנדל, האנדל!

מלה זו, “האנדל”, צליל בן שתי חברות, היו לה גוונים ובני גוונים שונים. אחד היה מבטאה במהירות גדולה. והשני היה עושה מילודית מאד, דקה מאד. למלה היה צליל של כסף. היא היתה מעוררת וקוראת. לדאבוני אי־אפשר לי למסור את הצלילים בכתב. מנה גדולה של יגון וצער, צרור לא־קטן של כאב שאין לו פה, היה אצור בכל צלילי־חצר אלה. מכל הקריאות והזמירות הללו בודאי היה יכול קומפוזיטור גדול ליצור סימפוניה גדולה של היום־יום שלנו.

יהודיה אחת היתה מבקרת את חצרנו מפקידה לפקידה. את פניה לא ראיתי מעולם, אך תארתי לי את מראה לפי המשפטים המעטים, שהיתה זורקת לחלל הריבוע המוקף חומות, לחלל החצר. קריאותיה היו מגיעות לכל החלונות:

“לחם ישן, חלות ישנות… השליכו למטה!”

רק שלושה משפטים קצרים, לא יותר, מזומרים למחצה ומדוקלמים למחצה. עדינים היו הצלילים, כמו שירת אשה עיפה וחלושה, אידית מיוחדת, של “צאנה וראינה” ותחינה, הדלות בענוותנותה ובהתאפקותה, – הכל היה משרה את רוחו על מילודיה זו. נדמה, שהקירות האפורים נעשים בהירים יותר, החיים האכזריים נוחים יותר. ומי יודע? אני סובר כמעט בודאות, שצלילי־החצר הראשונים של שחרית נתנו לי לא פעם השראה למשך כל היום כולו.

גדודים־גדודים היו עוברים בחצרותינו, שליחי המצוקה והדלות. מהסימטות המרוחקות היו באים לחפש פרנסה של פרוטות וסחר־מכר מועט ועלוב.

היו להם בטויים מיוחדים במינם. הם למדו אותנו שפה חדשה. מן המרתפים ומהחדרים הצרים הביאו פולקלור נשכח, שירים ותפילות, זמירות של דלות וחדלון. רחמים ואפילו דברי איום של מדוכדכים – הכל נצטלצל בקריאותיהם בחצרות הורשאיות המרובעות של הרובע היהודי. הם היו קוראים אל עצמם ובשרם, הם היו פונים אל לבבות קרים וחמים, אל לבבות היהודים.

לכל תקופה היו טרובאדורים של סחר־מכר משלה, הם היו מודיעים אימתי בא חג, הם היו מכירים שעם ישראל חי ויחד עם העם חיה גם הדלות הגדולה והנחמדה. הדלות היהודית לא נתנה דמי. אף על פי כן היתה יקרה משקי־הזהב של גבירים אנוכיים. הללו קפואים, מעולפים ומסוגרים, וכשם שהם מתרחקים מזולתם, כך הם גם מרוחקים מהם. אבל הדלות היתה מלאה חיים ותנועה, עשירת־אמצאות בהאבקותה בחפוש־הפרנסה. כל אלה היו שייכים לנוף שלי, היו חלק ממנו, לא יכלתי להבדילם מסביבתי, לא לנטות מפניהם ולא לבוז להם, והייתי נושאם אתי לכל מקום שהלכתי.

אינני יכול לשכוח אותם…

גם בגולה ישנם רחובות שטופי־אור, שיהודים גרים בהם. רחובות עם בתים מודרניים, עם חלונות גדולים שבעדם אפשר לראות שדרות, רחבות אילנות ופרחים – אבל הללו אינם רחובות יהודיים. רחוב יהודי אמתי אין לתאר בלי הרבה צל, בלי צפיפות, בלי בדילות. רחוב כזה היה בשבילי רחוב נובוליפיה, ליתר דיוק: החלק הראשון של רחוב נובוליפיה. שם, במספר שלושה, גרתי בחדר קטן ארבע־עשרה שנים תמימות. רבע משנות חיי עבר עלי שם. שם שובצה דמותי כמו במסגרת. שם נתחבבו עלי המדרכה הצרה, המדרגות, החדר הקטן. כל זה היה שלי, קן חיי…

בלבי התגעגעתי לשדה, לדרור אמתי, ובעיר חייתי באחד הרחובות הצרים ביותר. מדוע? מדוע לא הלכתי אל הרחובות העשירים? מעמדי הכספי הרשה לי זאת. בנקל הייתי יכול להתישב ברחוב עשיר, ואף על פי כן לא הלכתי שמה מעולם; ולא רק בורשה. אף בפריז משכני לבי ביותר אל הרובע שאחרי ריבולי – רי די טאמפל, רי פאיור, רי די רוזה. הסימטאות הנושנות, הצרות, מתאימות במידה מצוינת לפינת מגורים יהודית. בכל עיר הנני מחפש לי פינות יהודיות אמתיות כאלה עם הרבה צל…

אל הרבעים העשירים יותר עוברים היהודים שעלו לעושר בזמן האחרון. שם הם מתחפשים במסכה, לובשים עליהם עור של “פריצים”, שמים את עצמם לשחוק באריסטוקרטיה לא־מבוגרת. הם מגדלים בנים ומחנכים אותם בדרך לא נכונה. ברחוב העשירים החיים נוחים יותר, אך שם אין מקוים עוד, שם אין זקוקים עוד לגאולה, כי הגאולה היא להם החלון הרחב וכל שאר הנוחיות הטובות. לא כן ברחוב היהודי הצר. כאן חיה התקוה. ככל שהמבט המזרחי עגום יותר, כן רבה התקוה החיה בו. בצללי הרחובות, בקמטים האפורים של הבתים, שם רוטטת הצפיה בסתר. שם אינם מרוצים ואינם מושלמים בעשירות ובמותרות. שם מחכים לבשורה טובה, למכתב יקר מנפש קרובה ללב, שם מחכים לבשורה משמחת בשביל כולם…

ארבע־עשרה השנים ברחוב נובוליפיה נבלעו בעצמותי לנצח. כאן גרתי בבית מספר שלושה. חצר ובת דיירים רבים. היו שם כתריסר מכשירי־רדיו, ולכל רדיו גגיחה מיוחדת לו. היו שם שני פסנתרים, שהיו מקישים עליהם בלי הרף, היה שם גם נער מנגן בכנור. כעת הוא כבר אי־שם בארצות־חוץ. כבר מפורסם. אבל לפרסומו הגיע במקצת גם על חשבוני, כי שעות על שעות היה מעביר את קשתו על גבי המיתרים ולומד, תרגיליו סרטו את הנפש… אך החזקתי מעמד וסבלתים. סבלתי גם את בכיות הילדים, את מריבות הקשישים ואת קריאות רוכלי־החצר ולגיונות הקבצנים ופושטי־היד. סבלתי את הכל, כי רחובי הוא גורלי. חשבתי, כי כל זמן שקיימת צפיפות דוחק כזו, אסור להמלט ממנה כבוגד. שנים על שנים ראיתי והסתכלתי בשכנים שבמספר 1. בבית זה היו אלו חנויות קטנות. שם היה צורף־זהב, אך זהב לא ראיתי בבית־מלאכתו, כי הכל היה מכוסה אבק. היה שם גם חייט מטליא, קטן ורזה ומתוך גופו ופניו הקטנים בלטו עוד יותר עיניו הגדולות. תמיד ישב ותפר. בקרבתו בלטה יהודיה עבה, ואל היהודיה נטפלו כחצי־תריסר ילדים – והכל בחדר אחד. אמרתי בלבי: לא בני־אדם, כי אם מלאכים יכולים להתקייים בצפיפות כזו…

שם, בחצר של מספר אחד, היה גר גם פחח – יהודי מגודל זקן, שעל פי מראהו היה מתאים יותר להיות שוחט. לזה היה בן, ולבן רגלים דקות וידים דקות, גבנון מפנים וגבנון מאחור. דמות שהיתה מפחידה ומפתיעה כאחת. ואם הגוף של נפש זו לא עלה יפה, הרי לעומתו עלו ועלו יפה העינים. אלה היו שני אורות תכולים, גדולים. הן שהצילו את הבריה העלובה. העינים דברו מתוך הנשמה. העינים התכולות הזכירו אביב, תכלת… הזכירו תמיד אביב וקיץ. במחשבתי כניתיו בשם “הגבן מספר 1”. הייתי מסתכל, כיצד הוא משחק עם הילדים ותמיד נראה כמין ראש ומנהיג להם, הם מצייתים לו. נהניתי לראות שגם לגבן כזה יש מה להגיד ברחובנו. לא יכולתי להנתק מעיניו התכולות, שהיו נראות לי כהבטחה נצחית: לא הכל אפל ושחור אצלנו – יש ברחובנו גם גבן תכול־עינים.

כן, היה רצון לראות יהודים חזקים יותר, יפים יותר, היו לוחמים למען מטרה זו, ולא פעם גם בחרוק־שנים.אבל רק עתה נתעוררה ההכרה, מה יקרים היו כולם יחד, מה קרובים, מה צמודים לקירות הלב. אי אפשר להתרחק מצלליהם ומדמויותיהם…

אסור להתרחק ואי אפשר להתרחק. עם זה כולו שלי, קנין נשמתי, רכוש לבבי. שיר על העם, שיר למען העם, זו אינה מנגינת וואלס גדושה, שנעשית אוניברסאלית בשלושה ימים, זולה ונדושה.

שיר־מזמור לעם, כאן נושם הנצח, הלא־נשכח…

אינני יכול לשכוח…

אינני יכול לשכוח את הנער הגבן.

הוא פתח לפני את הרחוב, הוא היה לי סמל הרחוב. תבליט חי ומתנועע על קטע של הגיטו שלנו. בדיוק מול הבית מס' 1 עמדו אלו עצי־שיטה. העצים היו זקנים, ענפיהם שחורים, נטולי־חיים, רק שנים־שלושה מהם הוריקו עוד, הם התאימו כאן לכל המערבולת, לחלונות המאובקים, לאנשים השתקנים ולנער הגבן.

לא גרעתי את עיני ממנו. הנה הוא עומד ליד השער. הוא רואה מרחוק מוקיונים באים. מוקיונים עם תיבת־זמרה, עם תוף, ועם תוכי חי, אמתי… הנער הגבן ניתר ממקומו, רץ לתוך החצר לבשר לכל הילדים, לבשר לכולם בשמחה ובחדוה:

– קומדיאנטים באים…

הוא מאושר בשליחותו, הוא הראשון שראה את המנגנים. הוא מטבעו מבשר, רץ להביא בשורות טובות.

ארבע־עשרה שנה גרתי ברחוב נובוליפיה. במשך הזמן גדלו הילדים, אך הנער הגבן לא גדל. היה לפניו דור חדש של ילדים, סריה חדשה של פעוטים לבושי סחבות. הוא עצמו לא גדל: תמיד היה קטן, עם רגלים וידים דקות ורזות, אבל תמיד גם עם עינים תכולות, גדולות. לא עינים – פרחים. תמיד היה ברחוב, היה מביט החוצה בעד השער, צופה ומצפה למשהו. פעמים רבות היה יורד גשם טורד והרחוב נעשה אפור עוד יותר. הנער הגבן לא סר מן הרחוב. נראה כמצפה למשהו. תמיד היה נראה כך. ופעם עלה בדעתי וגם אמרתי בלבי: הוא ולא אחר, הוא ירוץ פעם בנשימה חטופה ויתפרץ בקריאות:

– המשיח בא!

מחשבה זו הוקירה בעיני את הנער הגבן עוד יותר. פעם תארתי אותו בעתון ורשאי, והנה היה הרחוב כמרקחה:

– הנער הגבן תואר בעתון.

אך אני לא חשבתי כלל לעורר המולה ויריד. רציתי ללטפו ליטוף אנושי. רציתי לקרבו אלי, והנה יצא אחרת: הוא התרחק ממני. הוא³¹ הסתכל בי בעיניו התכולות, ולא הבנתי אם זו תרעומת או סקרנות. בודאי הייתי בעיניו אדם מיותר, שמתערב בעניני אחרים, אך בשבילי היה הוא ראשו וסופו של רחובי. במראהו ובתכלת של מבטיו היה מנתק את החדגוניות של הרחוב. כל ישותו מצוה להרהורים ולמסקנות שונות.

הנה יורד שלג, שלג צפוף. הנער הגבן עומד בקרן הרחוב, בהתחלת הרחוב. על גבנוניו משני הצדדים ירד שלג, והוא נראה כמו עוטה גלימה של פרווה לבנה. כל הרחוב עטוף בלובן אגדי…

הנער הגבן מביט ומצפה למישהו, תמיד כך. לכאן, לתוך הרחובות העגומים, חייבים לבוא חיים חדשים. כאן מחכים כבר זמן רב מאד. הרכוש היחידי של הרחובות הצרים הוא הצפיה… אך בינתים באה המלחמה. מספר 1 של רחוב נובליפיה ומספר 3, שניהם כבר נהרסו והיו לתלי־חרבות…

והנשמה רועדת: מה היה לו? הניצל? יש רצון להאמין, שהוא חי ושלם. אני מתאר לי אפילו, שהוא יושב על החרבות ומצפה לנס, כי ברחובות שאין בהם רחבות עם עצים ופרחים, מוכרחים לשאת עינים ולצפות. הרחובות הללו יקרים לי ביותר. בצלליהם חלפו חיי. לעולם לא אשכחם. מלאים הם צער מזוכך.

כל צל, כל אנחה שם יקרים לי מאד. מכל זוג עינים נוגות שופע שם האור. אה, הרחובות ההם. כשאני נזכר בהם ובדמויותיהם הקרובות, יבכה לבי בחובי, מר יבכה…

* *

מתי היה הדבר? באחד מימות הקיץ דאשתקד, בשעה שתים־עשרה בצהרים. רחפו צלילי מוסיקה באחד מרחובות תל־אביב. הצלילים בקעו מאחד מבתי־הקפה. לבית־קפה זה יש גם אכסדרה. ועל האכסדרה ישבו אנשים ושתו קפה, עישנו ודיברו על הא ועל דא. אנשים אחרים היו עסוקים אותה שעה בבתי־החרושת, במשרדים, בגנים ובפרדסים. כאלה הם פני הדברים – כך מחולק עכשיו העולם: אחד עובד, טורח ומתיגע, ושני נהנה מחייו ושומע מוסיקה, – אמת: מוסיקה שטחית מאופרטות נושנות, מנגינות־טאנגו נדושות, באנאליות־מתוקות. השמש זרחה, השמים היו תכולים להפליא, ותבורך מערים תל־אביב שלנו שטופת־האור. אוהב אני את העיר בכל גילוייה, ואם היא שוחרת מוסיקה – מה רע בכך? אולם באותו יום הביאו העתונים ידיעות מסמרות³²־שׂער: בקולומיאה – איזו עשרים אלף קרבנות יהודים, ברובנה – איזו ארבעים אלף. עיר עיר וקרבנותיה – ורב מספר הערים, ורבים מאוד קרבנותיהן. אותו יום־קיץ לא היה יחיד במינו. כל הימים בשנים האחרונות עקובים מדם יהודים. כל שהוא בעל נפש – נפשו נקרעה לגזרים, ושוב אין הוא שומע קול נגינה… כל מוסיקה – כחריקה היא לו…

ובכן עברתי אז באותו מקום. ראיתי את בית־הקפה ואת האנשים שישבו על אכסדרתו, והמשכתי את דרכי כשלפתע הופיעה לנגדי אשה באה בימים, אם יהודיה וסבתא יהודיה בדמות אחת. היא התיצבה בדיוק מול בית־הקפה – זקנה ותשושה וכפופה ועל פניה קמטי־יראת־שמים מן ה“צאינה וראינה”. היא מלמלה משהו, הורתה בידה על בית־הקפה – והוסיפה למלמל. הטיתי אוזן לדיבורה. בדבריה היתה תוכחה קשה:

– כיצד אפשר לנגן וכיצד אפשר לשמוע נגינה באלה הימים? יהודים, בני־אדם, כיצד?

המוסיקה המשיכה להתרונן, התנועה ברחוב נמשכה כסדרה, השמים התכולים האירו את הכל וראו את הכל, אולם לא הכל ראו את השמים. האשה הוסיפה לדבר:

– כסבורים הם, שאני משוגעת… כך סבורים הם, אהה! של מי המה האחים הנשחטים? של מי המה הבנים המומתים בסף־רעל?

צערה של האשה צרב את לבי; היה בהבעתה צער וכאב של אמת. והנה עבר על ידה אדם בחצי־ימיו והפליט משפט – אליה ואל הרחוב האדיש:

– אילו היתה צעירה יותר, היו דבריה שונים לגמרי… ייתכן, אולם בבית־הקפה ישבו גם אנשים ונשים באים בימים. נראה שאלה היו מלומאנים גדולים, שכן מן הבוקר הם להוטים אחר מנה של מוסיקה. עסקי גרמו שאסיח את דעתי מבית־הקפה ונגינתו ומן האשה הזקנה שנצבה ממולו, אולם אחרי כן עוד היו מבטיה מרחפים לעתים לנגדי וקול דבריה היה מצלצל באזני. שמתי לבי לכל מה שאמרה והשתתפתי בצערה, אף ספרתי את המקרה לכמה מכרים – וחסל. ואם יש עוד תקנה לבני האדם? לא, הבריות אינם רוצים לבכות: מעדיפים הם לשמוע מוסיקה. איני רוצה לומר, שלבות היהודים התאבנו… נפגש אנוכי עם רבים־רבים ששנתם נודדת מהם בלילות, שלבותיהם רצוצים ואכולי־יאוש, ונפגש אני בשחקנים, שמרוב צער נסתמו מעינות דיבורם… אך רבים גם השאננים והשבעים, הרואים נחת בעולמם. הכל מוכנים הם לעשות כדי להשביע את רצון עצמם; רק דבר אחד אין הם עושים: אף פעם אין הם מתיחדים עם מצפונם ומפשפשים במעשיהם. לא מעטים הם האנשים הללו כאן בארץ ואף באמריקה. לא מזמן קראתי באחד העתונים היהודיים המופיעים בניו־יורק כותרת כזאת: “הטראגדיה של התרנגולות”. השומעים אתם? – שוב טראגדיה, והפעם אצל התרנגולות – כאילו לא די לנו בטראגדיות שלנו. ישבתי וקראתי את המאמר ומתוכו למדתי שבאחד החגים לא עלו תרנגולות על השולחן: פשוט חסרו תרנגולות לא בישלו אותן ולא צלו אותן, משום שהתרנגולות נועדו לתעשית שימורים בשביל החיילים הפצועים והחולים: הרי מלחמה נטושה בעולם… ובכן מה קרה? בעלות הבית בכו, בעלי־המסעדות התרעמו, בפנסיונים הושבתה שמחת־החג, והעתונים פרסמו על כך מאמרים גדולים… אכן טראגדיה היא זאת. אם חושבים ברגע כזה על חייהם של מיליוני אנשים במלחמה, על הרעבים ללחם והנמקים ברעבונם – נושבת רוח קרה מן “הטראגדיה של התרנגולות”. אז חשים היטב את הכפור הבא מאמריקה היהודית… מה עלתה לנו? האם אין אנו נותנים לעצמנו דין וחשבון? האם יש כאן שינוי כל הערכים, לגלוג וזלזול בכל־מכל־כל? או אפשר אין זה אלא טימטום חולף־עובר?

ממאות ערים ועיירות היו מריצים לפנים איגרות לאמריקה: אמהות יהודיות כתבו לבניהן, והבנים השיבו תשובות נלבבות. שנים על שנים נמשך הדבר. מכל האיגרות הללו אפשר היה לצרף יצירת־עם – ספר־יסוד על קשרי־המשפחה שלנו ועל האחדות הישראלית. בעברו האחד של הים חרבו עתה הערים והעיירות, ובעברו השני חרבה הרחמנות היהודית…

כן… ידוע ידענו לבכות ולקונן. הלכנו מחורבן למשנהו וכל חורבן הוסיף דמעות חדשות וגווני־נהי חדשים. לא בכדי קמה בתוכנו מקוננת כה גאונית – רובינה ב“היהורי הנצחי”.

אימתי והיכן היה הדבר? כבר עברו מאז למעלה מארבעים שגה. היה זה בעיירה קטנה במחוז וולקוביסק באחוזתו של פוטוצקי. את הרוזן פוטוצקי היו מכנים בדרך־צחוק “קבצן”, משום שהוא היה, המסכן, עשיר מופלג: היו לו שמונים ושתים אחוזות עם יערות ושדות – חבל־ארץ שלם. שם, על אדמתו של פוטוצקי היתה שוכנת עיירה, מאסטיבובה שמה – עיירה נאה, שאיזה חוט של חן היה משוך עליה. בעיירה זו התוודעתי אל יהודי זקן. עם היהודי הזה הייתי מרבה לדבר על היהדות בשכבר הימים, על הפריצים שהיו לפנים ועל ימי נעוריו. פעם הזכיר לי את אביו: – “אבי מת עלי בעודי בן תשע – נער קטון הייתי, אין ואפס. רצו ללמדני גמרא ואילו אני רציתי לשרוק, בסופו של דבר נשארתי קרח מכאן ומכאן: לא למדן ולא שרקן, שכן עד היכן יכול יתום להגיע? ובכן הייתי לסוחר־תבואה זעיר. אולם אבי ז”ל – הוא היה יחסן, גדול היחסנים בעיר: הוא היה החזן והשוחט במאסטיבובה, ותהילתו היתה בפי כל. והנה לפתע, בטרם ימלאו לו שלושים שנה מת וייאסף אל עמיו. אפילה ירדה אז על מאסטיבובה. כל העיירה בכתה: בכו בבתים, בבית הכנסת וברחוב: הכל בכו, אפילו השכנים הגויים הזילו דמעות. ורק אני, אייזיק, ה“קדיש” שלו – רק אני לא בכיתי. לא רציתי לבכות או שלא יכולתי – זאת לא אדע. ראו זאת הקרובים, ניגשו אלי ולחשו לי באזני:

– אייזיק, בכה!

אולם אני החרשתי. על ידי הסתובבו אנשים, וכולם – שם אבי נישא על שפתותיהם. נשים מיררו בבכי וגברים מחו את עיניהם מדמעות. אמנם כל התכונה והמבוכה גירתה את סקרנותי: עיני היו תרות ומתבוננות בכל. אולם דמעות לא עמדו בהן. ניגשו אלי בעלי־בתים וסתם אנשים והאיצו בי:

– אייזיק, בכה! הרי אבד לך אב כזה, הישר באדם… בכה, אייזיק! נשארת יתום…

ואולם אני לא בכיתי גם בעת שהלוויה יצאה לדרך. כל העיירה כולה ליוותה את אבי לבית־עולמו. אני הקטן מהלך הייתי בין שני אנשים, כולי שקוע במהשבות. במה הרהרתי אותה שעה איני זוכר. פתאום חשתי כאב חזק; פרצתי בצעקה והתחלתי בוכה. בן רגע זלגו עיני דמעות, אך מבעד לצעיף־הדמע ראיתי על ידי יהודי גברתן ועבדקן, בעל עורף שמן, הוא צבט את ידי בכל כוחו וצעק:

– שקץ, בכה! כשאב כזה מת, חייבים לבכות..

ואנשים מן הצד החזיקו אחריו:

– ועוד איזה אב…

כן, עתה כבר בכיתי. בכיתי עד בית־העלמין ובבית־העלמין, ובעת שהורידו אח אבי אל הקבר זעקתי מרה. גם בכל הדרך חזרה יללתי. בכיתי משום שידי כאבה, בכיתי משום שנלקח ממני אבי, בכיתי על עצמי, על אמי, על העיירה מאסטיבובה שנתייתמה… כן, אלמלא אותו יהודי רחב־גרם לא הייתי³³ זוכר אפילו אימתי מת עלי אבי".

איני רוצה לומר שאנו היהודים איננו זוכרים את השואה הגדולה ביותר שלנו. אסור לי לומר כדבר הזה. יודע אנוכי מה מתחולל בלבות רבים. ובכל זאת חסר הצער העמוק, הכולל והמשותף לכל, – האבל ללא שיעור וללא סוף. הן, יודע אני שהחיים אינם טומנים את עצמם עם המתים בקבר… ובכל זאת: הקבר – מקום קדוש הוא. ומה נאמר עוד על אותם הקברים שהרוצחנים הנאציים ציוו על קרבנותיהם היהודים לכרות לעצמם על סף מיתתם? קברים כאלה תובעים מכל יהודי באשר הוא שם התרכזות רוחנית עצומה. אולם רבים־רבים הם אלה שבאנוכיותם הקיפו את עצמם באינטרסים הגשמיים שלהם, שערכם מאפע בשוויון נפש הסבו את מבטיהם הצידה ואינם רוצים אפילו לבכות עם כל הבוכים. לפיכך עולים בזכרוני לעתים כה קרובות זכרה של העיירה מאסטיבובה וזכרו של אותו אייזיק הזקן, שסיפר לי את המעשה באייזיק הצעיר, אשר לא רצה לבכות במות עליו אביו… רבים בתוכנו אייזיקים כאלה, אולם לא בני־תשע הם, אלא מבוגרים וקשישים..

אך מהיכן נקח עתה כל כך הרבה צובטים?…

המלחמה כבר נמשכת קרוב לחמש שנים ובמשך כל השנים האלו לא נטש אותי אף לרגע אחד סיוט־הדמים. המלחמה לא סרה ממני ואני לא סרתי ממנה. כל העת שרינו יחד, וכבר נמאסנו זה על זו. היא רדפה אותי ותענני ואני פירשתי אותה לפי דרכי, הדרך האנושית, החותרת לבוא עד נבכי כל דבר. היא, המלחמה, מערערת את החיים ואני אוהב את החיים. שונאים אנו זה את זו שנאת־מוות, ובאיבה זו אני הוא הצד החלש, הבלתי־מזויין… המלחמה ממוטטת אשיות והורסת ומשמידה בלי הרף. היא מקפחת חיי בני־אדם, היא מוחה יישובים מעל פני האדמה, היא שמה לאל את תקוותינו, את רגשותינו ומושגינו… כבר למדנו לבלוע את המוראות הגדולים ביותר מבלי שייוודע כי באו אל קרבנו. אנו, כל אלה שאינם נוטלים חלק פעיל בקרבות, אנו, אנשי העורף הנהנים מן השלום – באיזו קלות סופרים אנו את מיליוני הנעדרים…

במשך שנות המלחמה לא נטלתי לעצמי חופשה אפילו סעם אחת. לא יכולתי לגרוע עין מן התבערה הנוראה אשר שרפה והשמידה את הטובים והיקרים בבני־האדם שהכרתי בימי חלדי, ואשר עקרה מן השורש את תמולי, את עברי. במרוצת חמש חשנים האלו יש שנתעורר בי הרצון לשים קץ לכל התופת הזה, אולם שבתי וראיתי כי פירוש הדבר הוא: לשים קץ לעינויי גופי ורוחי, רוצה לומר – פחדנות.

בפורענות רבתי זו של ימינו ממשיך אנכי לסבול את מנת־חלקי בתופת ולרחוש את תפילתי, תפילת בהלה ואימה… מלבד זאת אין לי מאומה. המחשבה שאתה זקן מכדי שתוכל לשאת רובה, מעיקה עליך ואינה נותנת לך מנוח. שנאה עזה וזעם־עולמים אינם יכולים לדור בכפיפה אחת עם אזלת־יד…

כך נזכרתי לפתע פתאום שבמשך חמש השנים האחרונות לא ביקשתי לי מפלט מן הזוועה אפילו ליום אחד. ורצון עז נתעורר בי לנסוע הרחק־הרחק, אל מקום של אילנות נאים ודממה דקה ורוח צחה וקלילה המנענעת את הדשא נענועי שלווה… האם סרה השלווה לגמרי מכל העולם כולו? בעייפותי השתוקקתי לקצת שכחה. הלא היה פעם טבע שהייתי פוקדו לפרקים ושואב ממנו מים חיים לשירי, שהיו מרווים לא אחת גם את זולתי… לאן הלך כל זה? על מוחי מוטלת פצצה אדירה; היא לוחצת ומעיקה ואבה לא תאבה להינתק ממני. אנא, רחמו עלי וטלו מעל ראשי את הפצצה הזאת. ראה ראיתי פעם עולם יפה. היו בו הרבה חסרונות והרבה זעם וחרון. ומכל מקום יפה היה אותו עולם. ראיתי את הפרפרים מרובי־הגוונים במעופם. ראיתי את השמש בזריחתה ובשקיעתה.

לאן הלך כל זה?

הדממה משרה מבוכה על האדם. היא פורשת לפניו את כל יריעת־החיים של תמול־שלשום. אולם לא זו בלבד. היא מענה אותו גם במחשבת־המחר. כיצד נהיה וכיצד נחיה? את הקרובים לנו ביותר המיתו בסף רעל ויחד עם זה הרעילו גם את חיינו. הרעילו את גאוותנו ואת הכרת ערך עצמנו. כיצד נגיב? עדיין נשארנו מיליונים. רבה התשוקה להציץ במה שצופן לנו המחר, העתיד. מה יהיו חייו של הדור החדש? מה יהיו פני הדורות הבאים בישראל? סבורני שיש לנו עדיין טיח חזק, העשוי ללכדנו. והוא – הנקמה. נקמה בכל מחיר. לאחר שהאדם, שצלם האדם נמחה מעל פניו, בנה למעננו סדנות־מוות מיוחדות על־מנת להרעילנו כעכברים – שוב אין לנו אלא מטרת אחת: נקמה. את כל כוחותינו צריכים אנו להשקיע בזה ולהגשים את המטרה על כל צעד ושעל. בלעדי זאת לא יהיה לחיינו שום ערך, בלעדי זאת נשקע עד לנחותה שבכל הדרגות.

העולם לא הגיע עדיין למעלת הפצפיזם הנבואי שלנו, לשנאתנו לחרב ולרובה. פריצי־החיות מבינים רק את לשון הנקמה, רק את הנקמה האיומה והנוראה והמרה ביותר…

החיים יימשכו הלאה. ההריסות יוקמו. האנושיות שפשטה את הרגל תופיע בשלד חדש ובהתפארות חדשה ובהבטחות חדשות. לעולם יש מוח־נחושה השוכח את הכל או מראה עצמו כשוכח. נראה שהכרח הוא לשכוח הרבה דברים, כי כך כדאי להם…

אולם אנו… האם גם אנו נשכח? הנה נבקעה לפנינו האדמה ותבלע את מיטב אחינו. היינו למרמס ולמשיסה. החיה שטרפה את גופנו תוסיף להתקיים על פני האדמה, ומדי תיתקל בנו שוב תשאג לעומתנו כדרכה מאז…

הרי עם עתיק־יומין אנו וזכרוננו חזק. כיצד נחזור למסלול החיים הרגילים – למסלולם של חיים כאלה?

החיים יימשכו הלאה. זהו חוק־ברזל – החוק הבלתי־חוקי ביותר שבכל הזמנים. החיים יצעדו הלאה, קדימה־קדימה, על פני כל הקברים, אך לא על פני הקבר האחד, השוכן בלב פנימה…

יש כמה דברים בימים אלה שאין אתה יכול לתפשם מחמת גודל האימה, ויש הרהורים שאין אתה יכול להמשיכם עד גמירא משום שעלולים הם לפוצצך כדינאמיט. מהרהרים רק למחצה וחיים רק למחצה…

הברוש מתנענע אט־אט, כאילו הורה מישהו באצבע:

– לאט לך, בנחת!

ברצון הייתי מתמכר לדממה. לפחות כדי לאסוף מעט כוח ולהחזיק מעמד בצרות אשר תבואנה ובבשורות־הזוועה העתידות להגיע אלינו. אולם המוח פועל ותמונות מרחפות לפני העינים: אהה, הערים והעיירות של אתמול… ברחובותיכן הלכתי, על מפתניכן ישבתי ואת יהודיכן הכרתי, אותם ואת שמחתם וצערם. שרתי את שיריהם והם שרו את שירי. הכר הכרתי את ילדיהם: היתה זו שמחתי הגדולה ביותר לראותם במשחקיהם ולהתבונן בפניהם הילדותיים, המארכים, ובעיניהם השחורות, שטוהר־נפש של דורות תשתקף בהן…

כלום אפשר היה להעלות על הדעת מה יקרה? כלום יכלה הנשמה חיהודית, רודפת השלום, לתפוש ולהשיג שכל הילדים התמימים האלה יובלו כצאן לטבח?

שמע ישראל!