נגר הולך להפגנה, איכר הולך להפגנה, פקיד הולך להפגנה, ומשורר הולך להפגנה. האם כולם דומים בהפגנתם? האם כולם כאחד אינם אלא אזרחים המוחים כנגד עניין מן הענינים, או, הפגנת הנגר, האיכר והפקיד היא הפגנה אחת, הפגנת בעלי מקצוע על עניין מקצועי, והפגנת המשורר היא הפגנה על יותר מזה, על עניין עקרוני כללי, הנוגע לזכויות היסוד של האדם?

שאלה מוזרה, לא רק מפני שמעולם לא נודעה עוד שום הפגנת משוררים כמשוררים על שום עניין של משוררים, אלא מפני שמוזר לשאול על הפרדת האדם לנגר לחוד ולאזרח לחוד והפרדת המשורר למשורר לחוד ולאזרח לחוד, ומוזר גם לראות בהצטרפות המשורר להפגנת הנגר כמין עדות שהפעם זו הפגנה על עקרונות כלליים ועל זכויות האדם בכללן.

בתודעה הרומנטית, המשורר לעולם אינו האזרח אלא הוא תמיד המשורר בין כשהוא שר בעליית הגג שלו לכוכבים והנבל בידו, ובין כשהוא יורד להפגנה ברחוב ושלט־המחאה בידו. ועד־כדי־כך, שההפגנה שהמשורר הולך בה מתעלה, וכאילו מודגש בה כעת הצד העל־פרגמטי, וכאילו מהליכת הסהרורי של המשורר ברחוב הכל נעשה סביבו עקרוני יותר, טראגי יותר, ומזריח את הרוחני על החומרני, אם מותר לומר כך. כי מהו המשורר בעיני הציבור אם לא זה שיודע לדבר טוב יותר משאר האזרחים, זה שכשרונו אמירה והביטוי אומנתו. זה שייעודו לומר כל מה שהאחרים מתקשים לומר – ושלשם כך הוא יורד אל הרחוב, ממש כדי לומר את הציבור, את כאבו ואת מרייו – ההפגנה זו שעת האמירה והמשורר הוא זה האומר־שלנו – יאמר וישמע העולם, ישמע ויעצור לדעת מה.

עוד הנסיך מימי הביניים ידע כך, והחזיק בחצרו משוררים שיאמרו למענו את האמירה הנחוצה בדרך הטובה והמרשימה ועד המהפכה המודרנית שבשורותיה הגועשות צעדו תמיד מתפייטים נסערים. וכך כל משטר ומשטר בכל מקום ומקום חיפש לו משוררים כדרך שחברות מסחריות לוקחות להן היום פירסומאים, וממשלות לוקחות להן “דוברים”. יתר על כן, מאחר שדיבורו של המשורר מאריך־ימים מכל “דבר המפרסם”, הנובל תוך כדי שימושו, ומאחר שכוחו של המשורר לדובב מאריך־לכת מכל “דוברי” הבירוקרטיה – אשרי החצר שיש לה יותר משוררים מסורים יותר. וכך מצפה העולם שהליכת המשורר בהפגנה תהיה מיוחדת מהליכת הנגר והאיכר וכל השאר: הללו הולכים כמסה אנונימית, והוא הולך מורם מעם, מוכר בשמו, וכנושא את רוח ההפגנה, כמבטא משמעה וכמחבר סמליה. כיוון שכך, פונה הציבור המפגין ומחפש סביבו את המשורר. בתחילה רק מבקש ממנו ואחר גם מורה לו מה יאמר ועל מה. וכדרך ששלח הנסיך בשעתו את משוררו (את ליצנו, את ציירו או את יועצו) לצאת ולהגן על עמדות נחוצות לו – כך גם תבעה המהפכה את השיר הנחוץ לה ולא, איימה, אבוי למשורר.

הבנה מקובלת זו של תפקיד המשורר ההולך בהפגנה, האמנם היא אמת וכך צריך לקבלה? משני צדדים נשאלת שאלה ספקנית זו – מצד המשורר כמשורר ומצד השיר כשיר. שהרי המשורר אינו זה ששר, אלא זה שאינו יכול שלא לשיר. לא זה שיכול לשיר אלא זה שאינו יכול שלא לשיר. ואם הוא כזה, איך אפשר להזמין אצלו שיר? גם הוא עצמו, המשורר, אינו יכול להזמין אצל עצמו שיר. ולא כך באים השירים, כל מומחה יודע להפעיל את מומחיותו כשמתבקש, הרופא, השרברב, הנגר – אבל לא המשורר. הוא אינו יודע להפעיל את “מומחיותו” ולא להפעיל את שירתו כשמתבקש. גם לא כשהשיר נידרש לו, מכל סיבה, גם לא כשהוא מזדהה עם תכלית האמירה ובכל אמיתו. ניפלא ממנו הדבר.

אין מקצוע “משורר”. המשורר משורר רק כשהוא משורר. וכשאינו, הוא עוד אזרח אחד, מסכן או לא־מסכן, כמו כולם.

דיבורו כמשורר אינו כל שעות היום והלילה, ולא כל ימות השנה, אלא רק באותה השעה האחת ההיא, כשבא עליו הדבר המלא, כשאי־אפשר עוד להימלט ממנו או לדחות אותו. כשזה נעשה מוכרח לו לבלי יכולת שלא לומר – אז, “זה היום יולד בו שיר”.

רק זה. רק אז. לעתים, כמובן, לעתים יכול שדווקא ההפגנה ההיא היתה ההמרצה הזו שאי־אפשר היה שלא לשמוע לה. והוא שמע ולא יכול היה שלא להיענות ונענה לקול המכריחו מתוכו, נענה במלואו כאישיות שלימה, ולא רק באיזו מיומנות מתורגלת שרכש לו כ“איש מקצוע” או בכלשהי.

וכך, בנוהג שבעולם, כשהולך משורר בהפגנה הכללית אין הוא שונה בכלום מן הנגר ומן האיכר ומן הפקיד ההולכים בה – כולם אזרחים ההולכים בהפגנה. מפגינים עם מפגינים מוחים עם מוחים. ואפילו כשהוא מצייר פלאקאט אין הפלאקאט שלו מיוחד או עדיף משל הנגר או של הפקיד וכל השאר, אלא, אולי, באותה המיומנות שלו לרשום מהר וטוב, ולעשות רושם גדול, אלא שזה אינו בהכרח שיר.

שהרי, לא כל כתיבה חתומה על־ידי משורר היא בהכרח שיר, ולא כל מעשה שעושה אמן – הוא בהכרח מעשה אמנות. לא למותר, אולי, גם להזכיר כאן כי המשורר, כמשורר, הוא איש בודד. וכמשורר אין לו ולהפגנת הציבור ולא כלום. הוא שר מיחידותו אל יחידים. לא לכולם ולא לכל מקום ולא לכל זמן. שירו אינו מאורע ציבורי, למרות כל ההתפארות, ולא פונה אל שום ציבור. דיבורו המיוחד מחפש לו שומע אחד. תמיד הוא דיבור בין שניים. לכל היותר. דיבור על מה ששום דיבור אחר לא יכול לדבר ולא לבוא במקומו. יש איזה חלק בנפש האדם, מן הסתם, חלק מכוחו האנושי, שאין לו שום כיסוי אחר אלא רק שיר. והשיר טוב רק לדבר המיוחד הזה ולו בלבד. ולא לכל הדברים כולם, גם כשהם דברים חשובים ונחרצים מאין כמותם. שעל־כן, השיר הוא שיר רק כשהוא שיר. וקל מאד לסחוב אותו הצידה, או להשתמש בו שימוש כלשהו שאינו מטיבו, כמו לקחת כינור, בשעת הדחק, ולהלום בו מסמר לקיר. וקל מאד גם להחליף שיר במראיתו של שיר, לפי הצורה, לפי הניסוח ולפי שם המפרסם. ועוד גם זה: כשם ששיר אינו אלא האמירה שאי־אפשר היה שלא לאמרה, כך השיר הוא שמיעת השומע שרק שיר יודע להשמיעה לו.

כאמור, קל להטעות ולערבב שיר בשאינו שיר. אבל לא מטעים את מי ששר את השיר ולא את מי ששומע את השיר כשהוא שיר. אלה ואלה, להם השיר אינו הפגנה ולא יוכל להיות. השיר הוא שתיקה אל העולם, והוא דיבור אל אדם אחד. מכאן קושיו מכאן גם יופיו הנדיר.

וכי צריך להזכיר שלא כל מה שצבוע הוא ציור ולא כל מה שמכוייר הוא פסל, ולא כל מה שניכתב וגם חזק ויפה ורב רושם – הוא שיר? אפילו כשהוא עשוי ממש כמו ששיר עשוי. בין “אל הציפור” ובין “צנח לר זלזל” רק אחד הוא שיר, גם כששניהם כרוכים בספר שירים אחד. האחד הוא שיר והאחר הוא כמו שיר.

כיוצא בזה, וכידוע, לא הוסמך איש מעולם לאמור למשורר מה לשיר ועל מה ומתי. גם לא המשורר עצמו. אין הזמנה לשיר משום מקום שהוא. אלא אם כן היה השיר כבר בשל ומוכן ואי אפשר היה עוד לעכבו, וההזמנה רק שיחררה את המוכן והבשילה את הכרחיותו המוכרחה. מה שאינו מוכרח מתוכו אינו שיר. ואסור להתעייף ולא לחדול מחזור וחזור על “ההודעה” הזו: שהשיר הוא רק השיר המוכרח מתוכו. ואם כך, איך אפשר שיצא שיר להפגנה?

מה מקורותיו של ההכרח הזה לשיר? מי יודע. הם רבים ולעולם אינם בני תשובה אחת סופית ולא אחת שכולה גלוייה ומודעת, ומכל מקום אינה תשובה פשוטה. ואילו ההכרח לקחת חלק בהפגנה (הצודקת, הנחוצה) הוא תמיד בן תשובה אחת מוגדרת ונימרצת (חברתית, פוליטית, מוסרית או מה שתהיה). מה שעושה את השיר ההולך להפגנה למכשיר מחודד לתכליתו; בעוד השיר האחר, השיר שהוא שיר, אינו מכשיר ואינו חוצץ, וחילחולו אין לו גבולות.

ועם זאת, האדם השר ישנו, וכאדם הוא הולך להפגנה, עם הנגר ועם האיכר ועם כל השאר – אזרח הולך בין אזרחים, לתקן עולם מעוות ותבוע את זכויות המקופחים. כולם מריעים בהפגנה, כולם מניפים דגלים וסיסמאות, כל אחד לפי מה שהוא ולפי כשרונו, וכולם מניפים ידיים, יד נגר ויד איכר וגם יד משורר. הפגנת המשורר ברחוב, הפגנת המשורר בעיתון היומי, או הפגנת המשורר בטלויזיה – היא הפגנת אזרח, עוד אזרח אחד, והמשורר שבו – בסוגריים.

ואם כך ניראים הדברים מצד המשורר, מצד השיר אינם שונים. ומוטב שנידרש מייד ונישאל אם אמנם נכון הדבר שהשיר יודע לעשות שליחות וקולו לא רק נישמע אלא גם פועל ועושה דברים ומשנה דברים בעולם? האמנם נכון ששירי מחאה ושירי הפגנה ושירי ציבור המושרים מפי רבבות ניסערים יודעים לעשות אפקט גדול וממשי ככל שמייחסים להם? הנה זה שיר מחאה עז ונועז ומרשים – האם עצר השיר הנועז והעז הזה את הרעה ששר כנגדה? או תרם תזוזה או החיש שינוי לטוב? הצייר צייר מחאה גדולה, האם נעצרה הרעה לרגלי הציור? המחזאי כתב מחזה מחאה – והאולם, שטוף דמעות קם על רגליו ונישבע להפסיק את העוול וכל עוול – ומה קרה אחר־כך?

כל־כך טוב ומקל להאמין שאחר־כך קרו דברים חדשים ודברים החלו משתנים לטובה, ושעוד מחזה, ועוד שיר ועוד הפגנה מצטברים לבסוף ותורמים שינוי למוטב. האם יש גם הוכחות לכך? ההיסטוריה מלאה על גדותיה “אמנות של מחאה” האם מלאה ההיסטוריה גם עדויות על האפקט הממשי של “המחאה האמנותית”?

כל־כך הרבה שירי מחאה, מחזות מחאה, וציורי מחאה, בכל דור ודור ובכל הדורות כולם, בכל מקום ובכל המקומות, כולם כנגד הרע וכנגד העוול, כולם בעד הטוב יותר – ידועים שירים שהפכו לדגל, שירים שהפכו לפעמון אזעקה, שירים שהיו לסמל, ידועים המנונים גדולים, המרסלייז, האינטרנצינל, התקווה, ידועות באטירות, ידועים טקסטים מרהיבים ומרגשים והמוניים – וידועים כמובן גם פלאקטים עזים ומזעזעים ובלתי נשכחים – ומה היתה תרומתם הריאלית, הפיסית, האובייקטיבית? עד כמה מנעו את הרע המאיים? עד כמה קידמו את הטוב המבוקש? לא איך וכמה פירקו לרגע את הלב הנואש והגועש, לא איך וכמה גרמו להתרגשות גדולה ולדמעות, אלא איך ועד כמה מנעו או קידמו דברים בעולם?

קחו לדוגמא אחת מתמונות המאה, תמונת מחאה מן המפורסמות ביותר – קחו את גרניקה, או את רישומי גוייא על זוועות המלחמה ועל ההוצאות להורג, קחו את קטה קולביץ או את גיאורג גרוס, קחו מי שתקחו – מה פעלו בעולם ציורים עזים אלה?

האם שמט פשיסט אחד את רובהו בגלל גרניקה? האם ניצל אדם אחד ממוות מפני שרפו ידי היורים לאחר שראו את גרניקה? גרניקה היא תמונה גדולה שהכל בה זועק מחאה שאין עוד כדוגמת עוצמתה לרושם עז ומזעזע – מי שעמד כנגדה אי אפשר שלא נזדעזע. אבל כלום בפוליטיקה, וכלום במלחמות, וכלום ביחסי בני־אדם ואיבותיהם, ובעיקר כלום ביחסים שבין הורגים ונהרגים – לא נשתנה ולא כלום בגללה.

כמו מה? כמו הדרקונים הגדולים והנוראים שבפתחי המקדשים הבודהיסטיים. עומדות שם מפלצות נוראות ומזוויעות, בני שחץ נעווים, פולטי לשון שלש־קילשון ואש וגפרית, ומתחתיהן עומדים תיירים, מלקקים גלידה ושומעים הסברים וגם מצלמים. מה עוד מפחיד מדרקון ואיש אינו מתפחד מפניהם. לא איש ולא ילד ומן הסתם גם לא הרוחות הרעות שכנגדם הוצבו הדרקונים כדי להפחידם. הדרקון מפחיד ואיש אינו מתפחד. והפחדת הדרקון (מעשה ידי אדם, לא זה שבאמת, אם ישנו…) היא אגדה. אולי נחוצה. וזה מלבד שהאנשים היורים באנשים – אלה אינם קוראים שירים. ואלה שכן קוראים שירים, הם אינם היורים באנשים. קוראי השירים כמוהם כציפור הזאת, והיורים והנילחמים והרשעים הם כמו האוקיינוס. וציפור, וגם החרוצה והזריזה מכולן, איך תייבש את האוקיינוס במקורה.

ולאחר כל זאת ועם כל זאת, האמנם מעולם לא היו שירי מחאה גדולים שהזעיקו את העולם? שהסעירו את נפשו? קראו לו, שעודדו אותו, שדחפו בו? שירי “אני מאשים!” בלתי נישכחים, שירי “אתה האיש!” מוחצי מלכות, ושירי “הרצחת וגם ירשת!” שטילטלו שלטונות, ושירים רבים אחרים, ששימעם, שלחנם, ושזעקתם עדיין עוברים דור אחד דור וכוחם איתם, כוחם המזעזע וכוחם המפעיל? או, האם צריך לחדול משירי מחאה? האם צריך להפסיק לצייר כנגד המלחמה? האם הפגנת האמן איננה יכולה להיעשות באמצעות מעשה־אמנות?

לא. שום צריך כזה אינו צריך. ואיש אינו רשאי לגזור על שום איש שום “צריך”, כן או לא, או משהו. דחף הוא באדם לעשות ככל שידו מגעת, ובכל מה שידיו יודעות לעשות, כנגד הרע המאיים. גם להשביע רוחות רעות, וגם להציב סמלי הרתעה לכוחות הרע. אלא שאיש לא יעלה על דעתו לעצור שיטפון בסמלים, בהשבעות ובשירים חזקים. שיטפון עוצרים במעשים, ואם לא – נישטפים בשיטפון. וכך גם כשמציף את העולם הרע שבני־אדם יודעים לעשות. הרע נעצר במעשים עוצרי רע. כל אזרח ואזרח וכל האזרחים כולם במה שהם יודעים לעשות וכפי שהם יודעים.

כך הנגר, כך האיכר, כך הפקיד, וכך גם המשורר. כולם הם אזרחים שיצאו למנוע את הרע, ולהקים את הסכר שיעצור את הרע. וגם אם מקובל שחלקו של המשורר הוא באזעקה שהוא מזעיק את הרבים לבוא, בהלהטה שהוא מלהיט את ליבם, ובהתעוררות דמיונם ובליכודם יחד להצטרף אל טקס הדיפת הרע – הרי, למרבה הצער, גם הדמגוג המצוי יודע לעשות ומצליח לעתים יותר מכל משורר – וההמון הוא סוס רכובו, אם כברוטוס ואם כאנטוניוס.

כמובן, לאחר שמתרבים הקולות, וקולות מצטרפים לקולות, ומעשים מצטרפים למעשים – מגיע לבסוף גם הרגע שכל מה שהצטבר והצטבר – יפרוץ ויגרום שינוי במעשים שבפועל: הכל מצטרף אל הכל, דיבורים ומעשים, שירים ונחשולים – והעולם העצל הזה מתחיל לזוז, עוד צעד אחד, אולי.

אבל, השיר? השיר עצמו, השיר שהוא שיר? השיר אינו הולך להפגנות. וגם אינו משנה דברים בעולם. ומכל מקום לא במובן שמדברים על שינוי דברים. הוא נישאר שיר. ותפקידו של השיר – אבל, מי אני שאדע מה תפקידו של השיר, או, אם יש לו תפקיד כל עיקר. הוא שיר. וזה הכל. שיר שאיתו האדם אדם, ובלעדיו אין האדם אדם.

יזהר סמילנסקי

מאזנים נז 5– 6 (חשון-כסלו תשמ"ד אוקטובר-נובמבר 1983): 3–5.