רקע
אהוד בן עזר
מלכיאלי הקשוחה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: ר. סירקיס; תשנ"א 1991

כאשר נולדה מלי, לאחר שתי אחיותיה, ציפו שתהיה בן. נראה שאת הציפיות הללו היא, כמו שאומרים – “ינקה עם חלב אימהּ.” מילדותה נהגה לטפס על כל כיסא ושולחן שנמצאו בקירבתה, למשוך מפות ווילונות, לרוץ עד קירבה מסוכנת לקראת מעקה של מרפסת, כאילו היא רוצה לעוף באוויר, ומגיל צעיר התעקשה על תספורת קצרה לשערה השחרחר, המתולתל, והלכה קצוץ, כמו בן. מיותר לומר שמיום שיכלה לעמוד על דעתה נגד אימה – לא לבשה חצאית ושמלה, ולא נעלי בנות, רק מכנסיים ונעלי־התעמלות.

בבית־הספר שיחקה עם הבנים בכדורגל ובמשחקי־ספורט אחרים, בועטת, נדחפת, הודפת ומתקוטטת איתם כשווה עם שווים, עד שהם הפכו את שמה מלי – למלכיאלי, כאילו היא בן, והוסיפו – הקשוחה.

מתכננים טיול באופניים, מלכיאלי הקשוחה מצטרפת. יושבים ומספרים בדיחות, גם היא. אפילו סיגלה לעצמה קול עבה, קצת צרוד, כדי שתישמע יותר משכנעת בחברתם. “יום אחד עמד ילד בתור, בסין, ופתאום תקע נפיחה. התחילו כולם לרדוף אחריו עד שתפסו אותו. ‘טוב, מה אתם רוצים?’” – משנה מלכיאלי את קולה ה“עבה” לקול דק, כאילו היה מחקה אותו, ובעצם זה הקול הטבעי שלה – “‘בסך בכול תקעתי פִי לוֹ טְסִי’ – זה בסינית. – ‘כן,’ – הם אומרים, 'אבל איפה הישגת את השעועית?!” – היא מסיימת בקולה ה“גברי”.

אל הבנות התייחסה מלכיאלי כאל “אפרוחיות” חלשלושות שחוששות מכל משחק או פעילות שמחייבות העזה ומאמץ. לפעמים היתה מניחה יד על כתף של בת, בהרגשת אדנות, כאילו היא מעניקה לה חסות או עושה טובה שמסבירה לה משהו.

הבנות לא אהבו את מגעיה אלה, והיו משתדלות להתנער ממנה. לפעמים היו מדברות ביניהן על כך שהיא נוגעת בבת כאילו בעצמה היתה בן, וגם מסתירה את חזה המפותח כדי להיראות שטוחה כבן.

מלכיאלי הקשוחה לא שמה קצוץ עליהן והיתה מרוצה מעצמה וגם מקובלת על המורים ועל הבנים. יום אחד שברה המורה להתעמלות חווה את רגלה כאשר ליוותה טיול בירידה ממעיינות סַטַף. הגיע מחליף חתיך, בשם אלכס, לומד בווינגייט, ממש אחרי השירות בצבא. הוא מצא עד מהרה שפה משותפת עם מלכיאלי. שיעורי ההתעמלות בהדרכתו היו לה עתה לחגיגת־היום, והיא אף הצליחה להשפיע עליו שתיכלל בקבוצת הבנים באתלטיקה ותיבחן על פי הישגיהם. במקביל מינה אותה אלכס לקפטן נבחרת הכדורסל של הבנות בבית־הספר. מלכיאלי דירבנה אותן בקולה העבה, קבעה אימונים בלי סוף, כמו רס"רית, ממש השניאה את עצמה. עמוסי החקיין התמחה בחיקוייה עד שאילתר מערכון בשם “כדורסל הקשוחות של מלכיאלי”.

אבל הן זכו באליפות בתי־הספר העירוניים.


*

כאשר חזרו מהאליפות, במחסן ציוד ההתעמלות של בית־הספר, נפגשו עיניהם של אלכס ומלכיאלי באותו מבט שבעבר השתדלו לקטוע אותו ולהתעלם ממנו. זה המבט שבו כל אחד כאילו טובע בעיניים של השני, ומתחיל לצוף באין־זמן ובשום־מקום.

“מלי,” אמר לה אלכס לאחר זמן שנראה היה כאילו אפשר לבנות בו מחדש את כדור־הארץ (הוא אף־פעם לא קרא לה מלכיאלי), “אני רוצה שבעוד שלושה שבועות ניפגש, מחוץ לבית־הספר, ונתחיל להיות חברים.”

“אבל…”

“רק אם מצידך זה בסדר. ואני כבר לא אהיה אז מורה שלכם כי חווה חוזרת.”

“בסדר…” היה קולה של מלי שונה מאוד עתה.

"אבל תבטיחי לי דבר אחד – "

“מה?”

“לפגישה את באה לא כמו מלכיאלי, שכולם קוראים לך, אלא מלי! – את נערה יפה ומאה אחוז… ואני מרגיש אלייך, יופי… לא כדאי לדבר יותר מדי כדי שלא נרגיש טיפשים… אז תבואי כמו בת, כמו גברת קטנה, שנהיה גאים בך, טוב? מבטיחה?”

היא הינהנה בראשה והם נפרדו בלחיצת־יד מרוחקת, חזקה וממושכת, שבה כל אצבע דיברה אל תאומתה בשפת הנגיעות, חזק יותר אפילו מנשיקה.


*

השבועיים הבאים הביאו בלבולת גדולה בנפשה של מלכיאלי הקשוחה. אהבתה לאלכס התנגשה באופייה ובהליכותיה כל השנים. לא היה לה עם מי להתייעץ כי כל הקשר עימו היה בגדר סוד. לבסוף בדתה מסיבה אצל חברה והודיעה למלתחה המשפחתית שהפעם היא רוצה לצאת “כמו גברת”.

אימה ושתי אחיותיה כאילו רק ליום הזה ציפו, ופעלו במשותף כמכון־ליופי. בגדים הציעו לה משלהן, בשפע, אחיותיה הבכירות. כאשר הביטה בראי, טרם יצאה, לא הכירה את עצמה. אפילו ציפורניה, שמימיה לא טיפלה בהן, היו עתה מרוחות בששר (זה לאק) אדום זוהר. גבותיה השחורות והעבות נמרטו וצויירו בעיפרון דק. השפתיים צובעו, ואין צורך לומר שלבשה שמלה ונעלה נעלי־עקב. מזכרת מעברה נשאר רק שערה הקצוץ, שהיה שחור עם שרידי תלתלים קצרים.


הם קבעו להיפגש בערב קיץ, במסעדת אבטיחים בטיילת, אבל כשהגיעה לשם מלי, מקרטעת על העקבים שלא היתה רגילה בהם, אלכס לא הכיר אותה.

“הי, אלכס…” הדגישה את קולה העבה, עדיין כמתבדחת.

אבל התוצאה היתה שהיא נשמעה ווּלְגָארִית, ונראתה מבוגרת מגילה.

“מה… מה, מה עשית מעצמך?” אמר לבסוף, “הלא את נראית כמו…”

וכאן היה לו שכל לעצור בעד עצמו, אבל הכול התחיל, כמו שאומרים, ברגל שמאל. השיחה היתה מלאכותית. מלי דיברה פעם בסגנון מלכיאלי הקשוחה ופעם בקול דק יותר, שגם הוא כבר לא היה טבעי לה. היתה לה הרגשה שאנשים מהשולחנות הסמוכים מסתכלים עליה כמו על פסיכית.

אלכס נראה מבולבל, מאולץ, כאילו חברתה נפלה עליו במקום מישהי אחרת, שלה ציפה.

‘הלא התלבשתי כמו שאתה ביקשת… נעשיתי אישה…’ – רצתה מלכיאלי הקשוחה לומר לו, אבל דמעות חנקו את גרונה – ‘אוך, שתלך לעזאזל…’ – והיא קמה, סיפרה לו שהיא צריכה לשירותים, ומשם חמקה הביתה מבלי להיפרד ממנו.

המלצות קוראים
תגיות