דוֹקי כה קטנה שהיא נראית כמעט כגמדה, אבל אין לה שום בעיות בגלל הקוטן שלה, והיא אפילו לא הולכת בנעלי ספורט או בכאלה בעלות עקב מוגבה; נוח לה בנעלי סולייה רכה, כשתי סירות קטנות, שבהן היא שטה על הרצפה כאילו הרוח נושבת בעורפה, או היא כדור צמר רך שמתגלגל בחשאי, לפעמים נוהמת משהו, מתפנקת ומרוצה בעצמה.

ככל שהיא קטנה כן היא יודעת לעמוד בתקיפות על דעתה ויודעת בדיוק מה היא רוצה, ומה שהיא רוצה ביותר אלה הם בנים, לא בנים ללדת, לכך היא צעירה עדיין, אלא בנים לאהוב ושיאהבו אותה.

על כך יש לה מדי פעם ויכוח עם הבנות בכיתה, שלא אוהבות לשמוע אותה מדברת בגלוי ומצהירה שהיא בעד אהבה חופשית.

“לדעתי אין הבדל בין בן לבת בדברים האלה, וכל מי שחושבת אחרת זו סתם צביעות מצידכן! בנות…”

“את לא יכולה לקחת לך כל שבוע בן אחר ושלא ידברו עלייך כאילו היית, את יודעת מה…” אומרת מורן.

“ואת עוד מתפארת בזה כמו בן שמספר על בנות שנתנו לו…” מוסיפה ליאת. “אני פשוט לא מבינה אותך, אין לך כבוד עצמי?”

“ושאומרים עלייך שמחליפים אותך כמו גרב משומשת?” – תוקעת מורן.

"אז אם לא איכפת לכן – " משיבה דוקי, “לי יש צרכים בדיוק כמו לבן, והמושגים שלי על משומשת קצת אחרים משלכן! אלוהים לא נתן לנו את כל האברים שלנו רק בשביל שלא נשתמש בהם אלא נִרְאוֹתָם בלבד כמו נרות של חנוכה אם לא איכפת לכן, בנות…”

“אם לא איכפת לך אומרים לראותם ולא נראותם…” כך מורן, המשוררת.

“אולי תגידי לי גם איך להשתמש בעברית שלי? ואולי מה שאני חושבת על מה זה משומש, שימוש ומישמוש, זה, אם לא איכפת לכן – קצת שונה משלכן? הטבע לא ברא אותנו שנשב ונְפַנְטֵז ונשחק בנדמה־לי – ונשאיר לבנים להיות אלה שמותר להם לעשות הכול ועוד להתגאות בזה… מורן, כשאני רוצה סיפוק אני מוצאת לי איזה בן נחמד ולא מסתגרת בחדר־האמבטיה!”

“כן, ושיקראו לי מורן הנותנת?”

“מטומטמות! אני לא נותנת, אני לוקחת! – וזה בכיף…”

*

לאחר שחזרה הכיתה מהטיול למידבר יהודה נקראה דוקי אל כרמלה, המורה־היועצת החדשה, ששוחחה עימה, כמו שאומרים – סחור־סחור.

“תשמעי המורה כרמלה,” הפסיקה אותה דוקי, “אני מבינה שקראת לי בגלל זה שטיפסתי בטיול השנתי לא רק על ההרים?”

“לומר לך בגלוי? אל”ף – כן. בי“ת – זו לא סיבה להתבדח. גימ”ל – ואל תחשבי שאני שמרנית. דל“ת – אבל לעשות את זה עם כולם? מה אנחנו, בהמות?”

“טוב, אז אל”ף – זה לא היה עם כולם, אפילו שהיו שם הרבה נחמדים. בי“ת – רק עם אחד, בלילה הראשון. גימ”ל – ועם עוד אחד, בשני. דל“ת – ולא תשמעי ממני שום שמות כי אני לא רוצה לקלקל דבר יפה. ה”א – המורה, בהמות גם אוכלות, אז אני אצום?"

“יפה? ואת יודעת מה יכולות להיות התוצאות?”

“שאני אעלה גירה?”

“דבורה, תפסיקי להתחכם…”

“טוב, אני יודעת, ולכן לוקחת גלולות. ואם את מתכוונת לאיידס, אז אני מבטיחה לך שבתולים לא חולים בזה אבל לבחורים בגיל שלך יש יותר סיכון…”

"צורת הדיבור שלך לא מוצאת חן בעיניי…

“אם את חוששת שאני אידרדר, אולי תסתכלי בגיליון הציונים שלי?”

“ראיתי. באמת מפתיע. אחד שמונה, וכל היתר תשע ועשר.”

“אז שיהיה לך ברור שלא רק שאין לי בעיות עם זה אלא שאני כזאת מלאה מרץ ואוהבת פעילות שיש לי חשק… שאני טובה… גם בלימודים, כי אני לא מבזבזת זמן בפינטוזים על בנים בחדר־אמבטיה, אלא תמיד בראש אחד איתם והם אוהבים אותי…”

“דבורה, אני מודה לך על גילוי הלב שלך אבל אני חושבת שאצטרך לבקש פגישה גם עם הורייך. מוכרחה להיות להתנהגות המינית שלך סיבה עמוקה יותר.”

“הסיבה הכי עמוקה היא שאני אוהבת את זה. את לא?”

“כן. אבל אני לא רצה לעשות את זה סתם כך עם כל אחד.”

“טוב.” נאנחה דוקי. “אז תדעי לך שיש סיבה…”

שתיקה

“בבקשה, אני מחכה.”

“יש לי אבא נמושה, משהו מבייש כזה, קטנצ’יק, מגוחך, כמו הקירח ההוא שמוכר קלטות־וידאו בדיוור ישיר ומתחתן עם המזכירה ב’פרקליטי אל אי'. חסרה לי דמות אב סמכותי, זאת האמת – ולכן אני רצה מאחד לשני, ולא רק עם הבתולים שלנו, מהכיתה, אלא גם עם מבוגרים, ויש לי גם אחד נשוי, קצין…”

“את אפילו לא בוכה!?”

“לא, מה יש לבכות? זה הגיוני, לא?”

“טוב, עכשיו ברור לי שאני צריכה לראות את ההורים שלך.”

“שיהיה לך בהצלחה. לדעתי זה מיותר. אין שום בעיות איתי בלימודים.”

*

כאשר הופיעו לפגישה הוריה של דוקי, קיבלה המורה־היועצת כרמלה את ‘שׁוֹק’ חייה. זוג שקט, שניהם יפים, והאב – גבר מקסים, בעל חיוך כובש ודיבור סמכותי. קברניט של מטוס־נוסעים. בחיצוניותה דוקי אינה דומה להם. כרמלה התבלבלה. בקושי הצליחה להסביר את מטרת השיחה.

“אין צרוך לגמגם,” אמר האב־הטייס. “דוקי מביאה חברים הביתה ואנחנו מרשים לה לנהל את חיי האהבה של באופן חופשי.”

“לזה אתם קוראים אהבה? הלא זה כמו…”

“כן.” הוסיפה האם. “דוקי כישרונית מאוד, חרוצה, יש לה גם חוש הומור מצויין, והיא מספרת לנו על חוויות שלה עם בנים…”

“כמו שמדברים על ארוחה…”

“כן. אנחנו מאוד אוהבים לנסוע בעולם, לטייל ולהשוות גם מסעדות…”

*

“דבורה, מה הקטע הזה עם אבא הנמושה שלך?” חקרה אותה כרמלה למחרת.

“רצית סיבה – נתתי לך.”

“אבא שלך הגבר הכי מקסים שהיכרתי…”

“בא לך עליו? הזהרתי אותך שלא תזמיני אותם. בסוף עוד תתאהבי בו, כמו בהמה…”

“שלום!”

“שלום…”

כל בוקר, כאשר רֶלִי קם, דבר ראשון הוא מבטיח לעצמו: ‘אני נשבע שאני אשתדל היום לשתוק מה שיותר. שאני אחזיק את הפה שלי סגור, שיותר לא תברחנה לי מילים ושלא אסתבך ככה סתם עם החארוֹת האלה, שקוראים לי אחר־כך בכל מיני כינויים. אני אחזיק מעמד בשתיקה ולא אישבר ראשון.’

בבוקר אין בעיות. כמעט שאין עם מי לדבר. אבא כבר יצא. אימא ממהרת גם היא. בכל זאת הוא הספיק להגיד לה שבפעם הבאה כשהיא קונה גבינה לפני ראש השנה כדאי לה לשים לב שלא יהיה כתוב “כשר לפסח” על האריזה.

“אבל תאריך התפוגה בסדר. סתם משתמשים באריזות שנשארו להם מפסח. הגבינה טרייה.”

‘כשאני אוכל גבינה אני לא צריך להרגיש כמו ארכיאולוג!’ רצה להגיד, אבל זכר את נדרו ושתק, למרות שהשקט שנשתרר גרם לו אי־נוחות גדולה, כאילו אם לא מדברים כל הזמן יכול לקרות איזה אסון.

*

באוטובוס לבית־הספר שתק רלי כל הדרך, למרות שהנהג גער באחד הנוסעים, גברת אחת דרכה על רגלו של רלי, ואחרת נשענה עליו כדי שיקום. שְׁטוֹצִי, מהכיתה המקבילה, סיפר בדיחה עם זקן על איך גרוזיני מתאבד, ודוֹקִי היפה אמרה שמתחשק לה ללכת לים.

‘לפי הנימוסים שלך היית צריך להוביל אבנים ולא בני־אדם… את כבדה כמו מיס פיגי אחרי שבלעה עוד חמישים קֶרְמִיט… אני חלש וחולני, יש לי צַפֶּקֶת העַכּוּזָה התחתונה ולכן אני מוכרח לשבת… חבל שאין איזה גרוזיני בריא באוטובוס להפליק לךָ אחת ולתמיד על הבדיחות הדביליות שלךָ…’ – וכאן לא היה יכול עוד רלי להתאפק ולהסתפק במחשבות בלבד, ואמר, ודווקא לדוקי היפה:

“מה יש, חסר פְרֵחוֹת על החוף? דוקי? שמגייסים אותך?”

“יותר טוב לפגוש בבוקר נחש מאשר להיכנס לפה שלך!” היא עונה לו.

“טוב. אני אשתוק.”

“אתה מקרה אבוד, רֶלִי המְשלשלי. מכירים אותך כבר כל כך טוב, שגם כשאתה שותק – יודעים בדיוק מה אתה חושב על כל אחד, וזה מגעיל! אתה שומע אותי – מגעיל!”

ואז חש רלי זרם של מילים חמות, חזקות, עולה משיפולי בטנו דרך קרביו, מחמם את הקנה וכבר עומד להיפלט החוצה, בתענוג, בִּשְׁווּנְג – ממש לא יכול לעצור אותן – אבל בדיוק עצר האוטובוס ודוקי התחמקה לה, והתענוג נפסק באמצע.

*

לא לזמן רב. השיעור הראשון היה כל כך משעמם, שעד מהרה מצא עצמו בחוץ, בדרך למנהלת נתנזון, בגלל “פטפוט כפייתי”, כדברי המורה לאנגלית. בדרך לחדר המנהלת נעצר על יד המחשב של בית־הספר והתחיל להסביר למזכירה איך מפעילים אותו, כאשר המנהלת השתיקה אותו וקראה לו לחדרה, הוא נאלם דום, והרגיש כמו נהר גועש שנסתם בסכר.

“אין לך מה להגיד?”

“החלטתי, מהבוקר, לשתוק.”

“אז מדוע כתוב כאן – פטפטן כפייתי? זה גם ממיסדר השתקנים?”

“אני לא מדבר יותר מאחרים אבל כולכם עולים עליי וקוראים לי רלי המשלשלי ולכן החלטתי לשתוק – מה, אני צריך לדאוג לכל העולם? לתקן מה שאחרים פישלו או שלא מעזים להגיד? לכן החלטתי לשתוק.”

והוא שותק. דקה שלמה. השקט מעצבן אותו. הוא עומד להתפוצץ. זה כמו שאתה רואה שריפה (שתיקה), ויש לך מים (מילים), ולא נותנים לך לכבות אותה.

לבסוף נמאס למנהלת.

“לְמה אתה מתכוון בשתיקה שלך? אצלי לא מפחדים לדבר. אולי האדון השתקן חושב שאני לא מנהלת את בית־הספר כמו שצריך?”

“בדיוק כך. לפני שבאת היתה כאן דימוקראטיה. היה ועד תלמידים. עכשיו את מתחמנת את כולם שירקדו לפי החַרְצוּף שלך!”

“חצוף אחד! חזור לכיתה, ומחר אל תראה את עצמך כאן בלי אחד מן ההורים.”

*

‘אם כך,’ אמר לעצמו רלי בדרך החוצה, ‘אז אני פטור מהנדר שלי.’ הוא לא סגר את הפה כל אותו יום. משיעור לשיעור המאיס את עצמו יותר ויותר. על מה דיבר בהתקפת הדיבור הנוראה שלו? – על הכול. מורים מפלים. חברים חנפנים. בנות פְרֵחוֹת גלויות וּפְרֵחוֹת באופי. לימודים זה סתם בזבוז זמן. צה“ל זה ראשי תיבות – צריכה הייתי להתחתן. עד מתי יֵשב גולנצ’יק במארב בלי חשק, כשנח”לאי סופר דגדגנים במשק? מה עושים בכספים של ועד הורים? קונים למורים עוד קומקום. במה עסק אליעזר בן משוגע? – בייהודה של השפה העברית…

וכך הוא מדבר ומדבר ומעורר סביבו גלי רוגז ופרצי צחוק ובסוף צורחים עליו שישתוק, שהוא משוגע, והוא לא שותק. הוא מוכרח להגיד, להגיד לכולם מה דעתו עליהם, לדפוק אותם במילים, לתקוע להם את האמת בפרצוף, יש לו מי צורך כזה, להתפרק, להפגיז.

*

וכשהוא נוסע הביתה, באוטובוס, הראש, כמו איזה מחשב, מעלה כל הזמן קבצים של שיחות וויכוחים וצעקות – ורק שלא יהיה רגע שקט. להרגיש שאתה חי, שהכול מסתובב סביבך, לטוב ולרע – בזכות המילים. מי רוצה לשתוק? תענוג לדבֵּר!

ובדיוק שטוצי עומד לידו. “הי שטוצי!” – הוא אומר לו – “אתה רוצה לשמוע משהו קצת יותר טוב מהבדיחות הדביליות שלך על הגרוזינים?”

"למה לא, רלי? שלשל משהו – "

“למה גולני לא משחקים שח?”

“לא יודע.”

“אין להם מספיק חיילים לבנים.”

“יש לך משהו על הנח”ל?"

“לכל חייל יש פנקס שבוי, אבל רק הנח”לאי משתמש בו!"

“טראחח…” תפס אותו חייל שעמד מאחוריו, נושא תג ירוק של מגל וחרב, סובב אותו והחטיף לו סטירת־לחי. “בפעם הבאה שתספר בדיחות כאלה על הנח”ל – אחתוך לך את הלקקן שלך! חתיכת אידיוט – "

דפי כוכבא נערה שמנמונת, בהירת שיער, נמוכה, בעלת כתפיים רחבות ובטן של מכלית קטנה. בבריכה היא מתביישת להסיר את חלוק־הרחצה או החולצה העליונה, ומבקשת לא פעם מחברות להסתיר אותה עד שתקפוץ למים, כי נדמה לי שכולם בוחנים לראות איך היא בבגד־ים, ורק מחכים לרגע שאפשר יהיה ללעוג לה על צורתה: פיראמידת פּוּלקֶעס, קופסת בטן, וחזה שצומח שטוח ואינו מתעגל כמו שרואים אצל הכוכבות בסרטים ועל שפת הים.

דווקא יש לה עור משגע, שחום־זהוב וחלק עם פלומות שיער צהבהב פה ושם, בפיאות ותחת הזרוע. חיוך מתוק, קצת מבוייש, אבל גם מלאכי, עם קריצה שובבה בעיניים. קול צלול ועמוק, בעל היגוי עברי מדוייק, כך שממש תענוג לשמוע אותה מדברת. כאילו כל בועת־אוויר של דיבור שהיא מוציאה מפיה נוצקת קודם בפנים על־ידי מי שברא את השפה העברית, וכאילו כל מילה נאמרת אצלה בפעם הראשונה, בלתי משומשת ועוד לא סדוקה.

דפי למדה מעט פיתוח קול, אהבה לשיר שירי־עם וגם אריות מתוך אופרות של מוצארט ואחרות, אבל לא לקחה את עצמה ברצינות בתור זמרת. “מה לי, עם גוף כמו שלי, יש בכלל מה לעשות על הבמה?”

*

יום אחד אמרה לדפי תמרה, המורה שלה לפיתוח קולו: “דפי, מחפשים נערת מקהלה לסרט ישראלי חדש ושאלו אותי אם אני מכירה מישהי מתאימה. חשבתי להמליץ עלייך.”

“מה פתאום? הלוא אין מספיק מקום על הפילם בשביל אחת כמוני!”

“Don’t underestimate yourself!” – הפצירה בה תמרה. “בסרט ישראלי יכול להופיע כל אחד, וככה זה גם באמת נראה!”

“תודה רבה שאתה מעודדת אותי כל כך!”

“רציתי רק להסיר ממך את הפחדים.”

*

המפיק התקשר טלפונית, ואימהּ של דפי קיבלה את השיחה.

“רוצים אותך לסרט ישראלי, דפי!” קידמה אותה בשובה מבית־הספר.

“ביג דיל!”

“מה ביג דיל? אנשים היו נותנים אני־לא־יודעת־מה בשביל להופיע בסרט ישראלי!”

“בסיידר. אני אופיע ו אהיה כוכבת מפורסמת ואחלק חתימות למעריצים מופרעים.”

*

דפי דחתה מיום־ליום את בואה למיבחני־הבד של הסרט הישראלי החדש “יום המקק”, וכאשר הגיעה לבסוף, התברר שיש כבר עשרים נערות־מקהלה מתאימות לשישה התפקידים של הופעת־המקהלה הקצרה בסרט.

אבל בדיוק באותו אחר־צהריים התברר למפיקים ולבמאי כי השחקנית – צרלינה טרשים, שהיתה אמורה לגלם בסרט את התפקיד הראשי של כרמלה צירלין, זו הנערה הצחקנית שנופלת טרף לאיש־המקק ומתחילה להתמקק בעצמה עד שהמדען הראשי של משרד הבריאות מציל אותה – צרלינה זו נראית בצילום כמו גבינה רכה עם פנים של מתה משיעמום.

“מה דעתכם שננסה את הטמבלית השמנה שעומדת שם על יד הקוֹלִיסוֹת?” הציע אחד המפיקים. “אתם זוכרים איך לסרט ‘אני מטאטא’, שגרף קופות במשך חצי שנה, מצאנו דביל אמיתי, שמן, מכוער, עם אף כמו זין מסולסל של ברווז, ועיניים פזלניות? נו, ואני צריך לספר לכם איך ממלא היום אולמות האפס הזה, זיוי זיוידזון, שאנחנו בנינו אותו, ושנשאר, שלא תבינו אותי לא נכון – אידיוט כמו שהיה!”

דפי כל־כך התרגזה, שראתה לפתע כוכבים, כאילו מישהו הוריד לה מהלומה על המצח. “שמעתי שאתם מחפשים איזו אידיוטית שמנה, אז למה שלא תנסו אותי?”

והיא עמדה מול המצלמה, לראשונה בחייה, ונתנה להם את “גיבור צבא ההגנה” של פוליאנה פראנק, בלי ליווי, אבל בחיוניות חופשית ושובבה, שהיא מעודה לא ידעה שמצוייה בה, והם, המפיקים והבמאי, נכבשו לה מיד.

“בראבו! יופי! יופי! בראבו! אפילו נשנה קצת את התפקיד של כרמלה, והעיקר שניקח את פצצת־הצחוק הזאת לפִיצֶ’ר שלנו!”

*

“מה זה את מבלה שם ימים על הסֵט?” שאלו בבית את דפי. “עוד לא גמרו את הסצינה עם המקהלה? כתוב בכל העיתונים שהעכביש אוכל את הזמרות כבר בהתחלת הסרט?”

“המקק, לא העכביש.”

“לפחות את לא מופיעה שם בעירום?”

“אימא, בשבי לשיר לא צריך להתפשט.”

*

“יום המקק” הפך, בתוך שלושה שבועות, ללהיט של הקולנוע הישראלי, נס כלכלי שמתרחש רק אחת לחמש ולפעמים לשבע שנים, וזאת בעיקר בזכות דפנה מרשמלובסקי, שאימצו לה בסרט את השם – דפי כוכבא.

הקטע שבו היא רוקדת, בבגד־ים ברזילאי, בזרועות איש המקק, ושרה, ולאט־לאט מתמקקת איתו – נעשה בבת־אחת כה קלאסי שנותנים אותו ברצף הקטעים מתוך סרטים שפותח את תוכנית הקולנוע של הטלוויזיה, “מסך ראשון”. גם הביקורת יצאה מגדרה: “פצצת צחוק!” – “ציפי שביט החדשה!” – “וודי אלן הישראלית!” – “תקוות הקולנוע המקורי!” – “סוף־סוף עירום נועז שאינו מביך, בסרט משלנו!”

בבית, בבית־הספר, בכל מקום קמה סביבה מהומה שלמה. תחילה איש לא ידע שהיא הולכת לעשות תפקיד נועז, ומשנעשתה כוכבת, כבר לא העז איש להעביר עליה ביקורת. ילדים ברחוב היו עוצרים אותה כדי לקבל חתימות. בעיתונים כתבו עליה. הפוסטר של הסרט התנוסס על שלטי החוצות. כתבי־נוער עמדו בתור כדי לראיין אותה. משרד המפיקים הוצף במכתבים עבורה. כאשר זכה “איש המקק” בפרס הסרט המוזר בפסטיבל בְּרַאטִיסְלַאבָה, נסעה גם דפי עם המפיקים והפכה לחביבת התקשורת בסלובקיה.

היו שמועות שמחתימים אותה על חוזה עם חברת סרטי וולט דיסני, לתפקיד בַּאבַּאיַאגָה באגדת החורף הטראנסילבאנית “תְקע את המכשף בשלג העמוק”, אבל דפי כוכבא דחתה את כל הצעות המפתות, ולא הסכימה לשחוק בסרט נוסף.

*

חלפה שנה. דפי כוכבא נשכחה ועימה נשכח גם “יום המקק”. בבריכה היא עדיין מבקשת מחברות להסתיר אותה עד שתקפוץ למים, וכששואלות אותה מדוע הפסיקה לשחק בסרטים, היא עונה:

“אני לא שחקנית ולא רוצה להיות שחקנית. בסך־הכול רציתי להוכיח לכמה מֵל־שׁוֹבִינִיסְט פְּיגְס שגם שמניה מטומטמת יכולה לגרוף קופות ולהצליח.”

נָדִי וכל האחרים – הם כמו שבלול והאויבים שלו. בעצם, נדי נער לא טיפש, גם לא חלש או מכוער, אבל הוא שונא עימותים, ולכן כל פעם שהוא נתקל בהתנגדות כלשהי, במילת ביקורת, בהערה מלגלגת או מעליבה – יש לו צורת תגובה אחת ויחידה – התכנסות אל תוך עצמו, כאילו שלא יראו אותו, שלא יהיה פגיע. זה קשה עם ההורים והמורים, קשה עוד יותר עם החברים, והכי קשה עם הבנות.

כאשר בבית מנסים לומר לו משהו, לא חשוב איך, בכעס או ברוח טובה – הוא נסגר. שרק יניחו לו לנפשו. אימא עוד מבינה לפעמים, אבל אבא – “מה אני אשם שיצא לי מין בררן שכזה? פרימדונה!” ומכנה אותו ברוגז – “הוד מעלתו!”

גם נגד המורים הוא עומד על המשמר. מצב אידאלי בעיניו הוא התעלמות הדדית. שלא יפריעו לו – והוא לא יפריע להם. נדי מכין שיעורים, מתכונן, אבל בעיניו – הכי טוב שלא ישאלו דווקא אותו, שיפסחו עליו. כל פנייה אליו הוא רואה כאיזו התנכלות אישית מצד המורה. מדוע דווקא הוא? – ואז הוא מסתבך. ההסתגרות שלו מרגיזה את המורים, והם, דווקא מתוך כוונה טובה – בטוחים ומשוכנעים שיש בתוכו־פנימה הרבה יותר ממה שהוא מוכן להוציא החוצה, וכי כל הבעייה היא רק “לפתוח” את נדי, את ה“שבלול” הזה, ולשלוף את כישרונותיו החוצה – אבל ככל שהם לוחצים יותר – כן הוא מסתגר בתוך עצמו, חש מאויים, וכל פעם המשושים שלו מחודדים יותר, רגישים יותר – וגורמים לו לנסות “להיעלם” בטווח ביטחון רב יותר.

עם החברים מנסה גדי להעמיד פנים שהכול בסדר. שכל ההשתבללות שלו אינה אלא משחק. “סידור” של המורים וההורים. הוא מנסה להעמיד את עצמו בפוזה של גיבור, של חכם־בריבוע שיודע לתחמן אחרים, שרק משחק את השבלול – אבל הוא יודע בתוך־תוכו, וחושש שגם הם יודעים –שמאחורי ה“גיבור” שהוא מנסה לשחק בפניהם – מסתתר בכל זאת שבלול אמיתי, שזוחל לאט, ובזהירות יתירה.

לפעמים מוצא עצמו נדי מאויים, נתון בסכנה או נקלע לצרה. זה קורה כאשר חברים מחליטים על משהו הרפתקני, שאינו מתאים לשבלול כמוהו, אבל נדי מוכרח להמשיך ולהעמיד פנים שאינו כזה – ולכן נגרר אחריהם. כך היה בגיחה האחרונה, בערב, עם הבנות, לשוק בצלאל בתל־אביב. הבנים עשו תחרות, מילאו עצמם בפלאפל עד להתפקע. גדי התלהב, הזיע, זלל גם הוא – אמנם לא הרבה, היה רחוק מאוד מהמקום הראשון, אבל מי הקיא בסוף – הוא.

הכי קשה לנדי עם הבנות. הוא נורא פגיע. אבל המשושים שלו מכוונים לכך שהוא לא ייפגע לעולם. שתמיד יצליח לסגת פנימה רגע לפני הפגיעה האפשרית. ומשום שהוא חושש להעמיד את עצמו במיבחן של התמודדות ממשית, הוא רואה צל הרים כהרים – וברוב המקרים מסתגר סתם, ללא צורך.

בעיני נדי, כל סירוב של בת לצאת איתו – זה אסון לאומי, הרס מנגנון ההגנה המתוחכם שהקים לעצמו בינו לבין העולם. לכן, ליתר ביטחון – הוא נזהר להציע משהו שמישהי תוכל לסרב לו ולפגוע בו כך.

*

כאשר אמרה לו רווית שהיא רוצה להתכונן יחד איתו לבחינה באנגלית, הגיב בהתגוננות מפני היזומה שלה, מפני שלא היה בטוח אם היא רצינית או רק רוצה ללעוג לו ולהראות שהיא נחשבת יותר ממנו. הוא ענה לה:

“מה פתאום? זה חומר כל כך קל שלא צריך להתכונן. סתם בזבוז זמן!”

“אתה סתם אגואיסט, נדי!”

“מה, את רוצה להגיד לי שקשה לך? טעונת־טיפוח?”

“כן, קשה לי!”

“סתם עובדת עליי. בעצמך אמרת שקיבלת תשע בבחינה הקודמת.”

אחר־כך, כמובן, אכל את עצמו בתוכו־פנימה על מה שהחמיץ בכך שסירב לה, וגם על שלא העז לחזור ולהציע לה שכן ילמדו יחד, מתוך חשש להיראות כמו אידיוט, ועוד שתסרב לו. בלילה, לפני שנרדם, חיבר בדמיונו שיחה מאוד ארוכה איתה. הם למדו יחד, ואפילו התנשקו.

*

נדי חושש מאוד מן השירות בצבא כי הוא מבין ששמה יקלפו אותו מכל מנגנוני ההגנה שלו, ולא יהיה לו היכן להסתגר. בינתיים, כדי לפצות את עצמו הוא מרבה לחלום, לראות טלוויזיה, וקצת גם לקרוא – שבועונים, עיתונים וספרי־מתח. הוא הכי נמרץ וחזק – כאשר יש לו התעוררות מינית. נדי עדיין בתול אבל הוא בטוח שבעזרת אבר־המין שלו יצליח יום אחד לעשות ההיפך מכל מה שעשה עד כה בעזרת משושיו – יחדור ויפצפץ ויכבוש ויהרוס את כל המצודות, שבחיים הממשיים לא הצליח לפרוץ אותן. הוא מאונן, כמו רוב הנערים בגילו, אבל לאוננות שלו יש טעם מיוחד של פיצוי על כל הפגיעות והעלבונות, המדומים והממשיים – שספג מבנות בגלל השבלוליות שלו. פתאום השבלול, בתוך עצמו, בדימיונותיו – הוא מין “קינג קונג”, מפלצת אכזרית, שהכול פוחדים מפניה.

*

כן, יש לו בעייה, לנדי. חיי הנפש שלו מאוד עשירים. יש לו פוטנציאל גדול. זה לא נכון שאי־אפשר לאהוב אותו. הוא גם לא כך־כך פגיע כפי שהוא מתעקש להעמיד את עצמו כדי להקל על עצמו בכך את החיים – (זה מה שהוא חושב, בטעות). יהא עליו למצוא את האיזון הנכון בין הכוח העצום שיש בו, כזה שהוא חש למשל ברגע השפיכה, או בהצלחתו לפתור בעייה מסובכת במתמטיקה או במחשב – לבין הרגישות הנפרזת של שבלוליותו.

מצד שני, אם נדי חושב שיוכל להתכחש לעצמו, להיות לגמרי אחר – הוא טועה. משהו מן השבלול יהיה בו במשך כל ימי חייו; ואולי דווקא משום כך יוכל להגיע להישגים רבים בתחומים הדורשים חיי־נפש עשירים ומופנמים מאוד, עקשנות, ומינימום היתקלויות וסכסוכים מיותרים עם הסביבה.

זיווית אומרת שאף־אחד לא מבין אותה כשהיא אומרת שהחיים הם סידרה של הפסקות משעממות ומיותרות בין בילוי לבילוי. כבר מיום ראשון בבוקר היא חושבת על יום שישי בערב:

אם ירשו לה ללכת ל“דנסיטי”, הדיסקוטק בגן־העיר.

אם גם ההורים של החברות שלה ירשו להן ללכת, זאת אומרת – לשכור יחד מונית, כדי להגיע לשם.

אם תהיה לה חולצה מתאימה, כזאת שהקורקבן, זאת אומרת – הטבור, בחוץ, וגם המותניים.

ואם תהיה לה חולצה כזאת – האם ירשו לה לצאת בה או יגידו שזאת חולצה יותר מדי פרובוקטיבית, זאת אומרת – מגרה, ובכלל לא בטוח להסתובב כך בלילה בעיר, כי זה מזמין צרות לבנות צעירות.

*

ביום ראשון בחרו בה לוועד כיתה. מה פתאום? מה היא צריכה את זה? לדאוג למסיבות סוף־שבוע עייפות עם חומוס עייף ופיתות עייפות וחמוצים עייפים וקסטות עייפות ומערכות־הגברה עייפות ושכנים עייפים שרוצים לישון ונקניקיות עייפות שנשארו מל"ג בעומר ובנים עייפים שלא בא להם לרקוד עוד מגן־חובה ובנות עייפות שחושבות כל הזמן שבטח יותר שמח במקום אחר, מה שנכון.

*

אותו יום היה דיון בכיתה. “אני חושבת,” הצהירה זיווית, “שהמסיבות בבתים בימי שישי זה כבר לא IN. צריך להחליט שהולכים במאורגן לדיסקוטק.”

"זה המוני – "

"וצפוף – "

"את סתם בליינית, זיווית – "

“וזה לא פֵייר. כשהולכים לדיסקוטק אין בזה שום גיבוש חברתי.”

זיווית: “מצידי אתם יכולים להתגבש מול הטלוויזיה, כל אחד עם השמרטַפִי שלו או אם בין הפאפי והמאמי שבכלל כבר לא יוצאים מן הבית בגלל הפחד מפני הגנבים או מפני שעוד מעט הם כבר מתגרשים. פֵחְסְס… חיים של לטאות… של לוּזֶרִים… של לִיַזארְדִים…”

היא מדברת, וכפות־רגליה תחת השולחן, מרקדות.

*

למחרת, ביום שני, התפטרה זיווית מוועד הכיתה ושיכנעה את ערה, אלה וניבה לעבוד על ההורים שלהן לקראת יום שישי.

*

ביום שלישי נפגשו, בשיעור התעמלות נשים נגד בריחת הסידן מן העצמות, האימהות של ערה, אלה, זיווית וניבה. הן הִשוו לחצים מבית, החליטו הפעם לעשות חזית אחת – ולעבוד על הבנות שלהן שלא תלכנה לדיסקוטק ביום שישי. זה רחוק מדי, יקר, מסוכן ומאוחר.

*

ביום רביעי לא לקחה זיווית את הסנדוויץ' לבית־הספר. כשחזרה אמרה לה אימה: “שוב שכחת? את לגמרי טוּשׁ־טוּשׁ בבוקר!”

“לא שכחתי.”

“שבי ותאכלי.”

“אני כבר לא צריכה לאכול. בשביל מה? מלשבת בבית לא מוציאים קלוריות.”

ריקדדה עד לחדרה ונטרקה שם בהסתגרות מחאה.

*

ביום חמישי: “שוב לא לקחת את הסנדוויץ'?”

“אני בכלל לא רעבה. איך את אומרת, אימא, שקוראים לזה? אני חושבת שנהייתי אַנוֹרֶקְסִית נֶרְזוֹזִית.”

“נֶרווֹזִית?!”

“שיהיה.”

“את לא עושה עליי רושם.”

*

בצהרי יום שישי, אחרי צום של יומיים וחצי (מחוץ לפלאפל בהפסקה ובחזרה מבית הספר) נכנעה אימה של זיווית. מיד היו שלושה טלפונים לערה, לאלה ולניבה, ואחרי שנפרץ הסכר, גם האימהות שלהן נכנעו.

*

בליל שישי, בעשר ושלושים, שפכה המונית את ארבעתן בכניסה לגן־העיר. החולצה הלבנה של זיווית היתה בסדר גמור, שבעה סנטימטר גבוה מהחצאית, מגלה בטן שחומה ורזה. את שערותיה אספה בכיסוי־בד תימני רקום שקיבלה מתנה מסבתהּ, צבעוני ומקורי מאוד. רק נעליים לקחה ספורט פשוטות, אף אחת לא הולכת על עקבים, למרות שזה הרבה יותר יפה.

קנו כרטיסים. היו איזה מאה ילדים בחוץ ומאה מחכים להיכנס ל“דנסיטי”. רעש, אבל בלי סיגריות. בלי סכינים, ואנשי הביטחון של גן־העיר מסתובבים בשטח. הארבע עמדו בתור. פספוס אחד עם קשקשים בשערות נתקע בזיווית מלפנים, בקושי מגיע לה לחזה.

נכנסו. היו איזה מאתיים באולם. מוסיקה רועשת, אורות, חשוך, צפוף, מקום משגע, הכול כמו שצריך. תק, תק־תק, תק – – – תק, תק־תק, תק – – –

מתפתלים. קופצים. נעשה חם, וזיווית, שהרגישה קצת סחרחורת מימי הצום, החליטה לצאת להתאוורר. עמדה בתור עם עוד איזה מאה. הגישה יד ימין ביציאה שהסדרן יסמן עליה x בעט פוספור, כמו שמסמנים כבשים לגז, שתוכל להיכנס בחזרה.

עכשיו היו איזה מאתיים בתור בחוץ ושלוש מאות בפנים, וכל האיזור היה מפוצץ. מי לא היה שם? – מה לא היה שם? קיוסק. ואת הקולה כבר גמרה קודם בפנים, כי לא מרשים לצאת עם הכוס החוצה. עמדה בתור להיכנס. שמה את גב יד ימין תחת המנורה בכניסה, שהסדרן יראה את ה־x. רקדה קצת. תק, תק־תק, תק – – –

חם וצפוף, ממש סחרחורת, היו איזה חמש מאות בפנים, ופחדה שלא יספיק לה הכסף לעוד שתייה. עמדה שוב בתור לצאת, פספוס אחד עם פצעי בגרות, ג’ינג’י, נדחק לה מאחורנית, האף שלו הגיע למותניים שלה. סימנו לה x על ה־x. עכשיו היו איזה שלוש מאות בתור להיכנס, מאתיים בתור לצאת, ועד שש מאות מסתובבים בחוץ ומזמזמים כמו כוורת של דבורים.

זיווית התאוששה, עמדה וריקדדה כל הזמן וגם רצתה לחזור פנימה פעם שנייה, אבל ערה, אלה וניבה קיבלו מצב־רוח, לכן פילסו ארבעתן דרך נגד הזרם בין שמונה מאות אחרים, לקחו בשארית הכסף שלהן מונית וחזרו הביתה.

הערה: הדיסקוטק “דנסיטי” בגן־העיר, שנוסד על חללה של מסעדת מזון־מהיר גדולה, נסגר כבר לפני שנים רבות, ולאחר גלגולים שעבר המקום, בקומת הקרקע של “גן העיר” בתל־אביב, נמצא שם היום הסניף הגדול של “עדן טבע מארקט”.

[הסיפור נכתב לפני יותר מעשרים שנה]

אם לא היו ממציאים את המחשב הביתי היה אורן מעדיף לחזור לרחם־אימו ולחכות עוד שנה, עשר, ואפילו להיוולד במאה ה־21 שכבר אינה רחוקה כל־כך – ובלבד שלא יצטרך לחיות בלי ה־PC.

העולם, על פי אורן, מחולק לא לגברים ולנשים, לא ללבנים ולשחורים, לא לשמנים ולרזים, לא לעשירים ולעניים, ואפילו לא לאלה שצריכים לקום בבוקר ולאלה שאינם צריכים – אלא לבני־אדם שאפשר לדבר איתם על מחשבים ולכל שאר היצורים, שמגיבים כאילו דיברת אליהם סינית.

שמו של אורן לא מתאים לו כל־כך כי הוא ילד לא־גבוה, שמנמן מאוד ועם פני־תינוק, קולו דק וממאן להתחלף, והוא טרם נפרד מן ה“מְצוֹצֶה” שלו, שזה שם החיתול הראשון בחייו (עוד לפני שהיו ה“טיטולים”), חיתול שבו השתין במשך שלוש שנותיו הראשונות ומאז אינו נפרד ממנו ורק לבית־הספר אינו לוקח אותו, כדי שלא יצחקו.

ההיכרות של אורן עם המחשב החלה בתקופת משחקי־המחשב הקטנים, שבהם כבאים עולים ויורדים בבית נשרף, מטאורים נופלים משמיים, ואתה צריך להעביר את הדמויות שלך בשלום ולצבור נקודות. אורן השקיע את דמי־הכיס שקיבל – בקניית המשחקים הללו, הפעיל אותם בקלות ונוכח לדעת שהוא טוב בהם יותר מכל מבוגר שניסה להתחרות עימו.

אחר־כך התחילו חברים לספר על משחקי־מחשב בתקליטונים, דיסקטים, שאפשר לשחק בהם על מערכת PC [זה היה לפני תקופת האינטרנט], ואורן התחיל לנדנד להורים שיקנו לו תואם IBM, שזה זול יותר. לא הבינו על מה הוא מדבר, עד שמירה, אימו, שהיא עיתונאית, קיבלה הביתה מערכת מחשב ביתי עם “מוֹדֶם”, כדי שתוכל לכתוב את הכתבות החשובות שלה ולשלוח אותן ישר לעיתון. היא לא כל כך הסתדרה עם המחשב, ברחו לה קבצים. השורות לא התיישרו, המדפסת לא עבדה. הצג התמלא פתאום סימנים מוזרים, כמו סינית.

אורן לא הבין איך היא יכולה להיות מפגרת כזו. מבלי לעבור כמוה את הקורס הקצר, שלימדו אותה במערכת העיתון – סידר לה את משלוח הכתבות ב“מודם”, כלומר – דרך הטלפון, בשפת המחשב, לעיתון. [הסיפור נכתב עוד בטרם הפכו המיילים באינטרנט לערוץ התקשורת העיקרי. – אב"ע]. בזמן קצר השתלט על כל המערכת, ומעתה השקיע את דמי הכיס שלו, ומתנות־הכסף שקיבל מן הסבתות – בכרטיס גראפי, “עכבר”, “ג’וֹי־סְטִיק”, הרחבת זיכרון ודיסק־קשיח; בתוכנות בֵּייסִיק, לוגו, אנטי־וירוס, מילון, מוסיקה ושיעורי חשבון, ובתוכנות גראפיות שאפשר לצייר בעזרתן.

באמצעות ה“מודם” יצר קשר עם חובב־מחשבים שמעמיד משחקי־מחשב לרשות המתקשרים אליו, ובזמן קצר העתיק ממנו יותר ממאה משחקים, בהם “סְטְרִיפְּ־פּוֹקֶר” שבו אתה משחק נגד המחשב, ובחורה מתפשטת לפי הישגיך.

הוא החל כותב את עבודותיו לבית־הספר על המחשב. כאשר התקבל מחשב בבית־הספר, הראה להם שם איך להפעילו ואיך לתכנן באמצעותו את מערכת השיעורים, הכיתות והמורים. יום אחד לא הצליחה מירה, אימו, להעביר כתבה לעיתון. במערכת התעקשו שהתקלה אצלה. אורן בדק ובדק וטען שיש תקלה במחשב של העיתון עצמו. הוא הסביר טלפונית את הנושא לברוך, האחראי על המיחשוב בעיתון, והתברר שצדק.

פעם אחרת התקלקל הצג (המסך) ונלקח לתיקון, אבל אורן הצליח להעביר כתבה של אימו לעיתון כשהוא מקיש “על עיוור” את הפקודות על המקלדת.

הוא גם השחיל לעיתון בסוף חודש יולי, בלי שאף־אחד הרגיש, ידיעה על כך, ששר־החינוך הוציא הוראה למורים להתחשב בחום הכבד ששורר הקיץ ולא לבדוק עבודות שניתנו לתלמידים לתקופת החופש.

חברים הביאו לאורן תוכנות נוספות, בהן גם פורנוגראפיות־מצחיקות. אחות ניגשת לחולה רגזן, השוכב על גבו, במיטה, ופתאום כבר אין שמיכה, והיא רוכבת עליו, עולה ויורדת, ועוד תנוחות ומציצות, שמי שלא ראה, לא יאמין.

כשתפסה מירה יום אחד את אורן עם ה“מְצוֹצֶה” ושני חברים, יושבים וצופים בתוכניות הללו, והמחשב אומר, בקול רוטט של רובוט: “שק בתחת! שק בתחת!” – הקימה שערורייה ואמרה שהיא חוזרת לכתוב במכונת־הכתיבה הישנה, ושתודיע לעיתון שייקחו מיד את המכשיר הגס הזה.

אבל בדיוק יום קודם לכן התקלקל בעירייה המחשב של מערכת הרמזורים המרכזית. שעות על גבי שעות עמלו המתכנתים והמפעילים לאתר את התקלה, ולא הצליחו. פקקי־תנועה השתרעו מגדרה עד חדרה ומרחוב הירקון עד מעיינות הירקון.

כאשר הגיעה הידיעה על כך לעיתון, נזכר ברוך, האחראי על המיחשוב, באורן. הוא צלצל למירה, היא הופתעה, ורק לאחר הפצרות רבות הסכימה שיטלפנו לבית־הספר ויזעיקו את אורן, באמצע הלימודים, למרכז המיחשוב העירוני.

אורן בא, שמנמן, ממושקף (הוא החל מרכיב משקפיים מאז שנדבק למחשב) – אצבעותיו ריקדו על גבי המקשים, ולאחר שלוש שעות מאומצות, שבהן למד את כל המערכת – הצליח לאתר את התקלה.

ראש העיר הזמין את אורן ללשכתו. ושאל:

“במה אני יכול להודות לך על העזרה?”

תחילה רצה אורן לבקש מסך צבעוני משוכלל, עם רמקול פנימי, שאפשר לשחק עליו גם משחקי אַטַארִי, אבל נזכר במצב הקשה של בית־הספר.

“אני מבקש שיהיו מספיק כיסאות לכל התלמידים בבית־הספר שלי.”

“ועכשיו אין?” התפלא ראש־העיר.

“יש – בחשבון כללי, אבל לא כשצריכים להחליף כיתות כל שעה לפי ההקבצות והשיעורים המיוחדים.”

“אני אשתדל,” הבטיח ראש־העיר.

“אם מדברים על השתדלויות, אז גם אני אשתדל שימצאו אותי בבית־הספר אם תהיה אצלכם עוד תקלה.”

*

וכך מבלה אורן עם ה“מְצוֹצֶה” מול המחשב כל שעה פנויה שאימו אינה כותבת לעיתון. חדל להכין שיעורים. טוען שהמורות יכולות ללמוד אצלו. שונא התעמלות. לא הולך למסיבות. משמין. עיניו כבר בוהות כמו פרופסור מפוזר. מדבר מחשבית. כשרוצה לצאת אומר – “אני עושה F־10”. הבנות לא שמות עליו. מגיע להן עד הציצים. לא חתיך. וזיבולי־השכל הממוחשבים לא מעניינים אותן כלל. הוא מרגיש זאת והדבר כואב לו.

הוא חולם על היום שבו יתגייס למַמְרַ“ם, מרכז המיחשוב הארצי של צה”ל, שם ימצא בני־אדם שמבינים אותו, יחד יתווכחו ויפתרו בעיות עד שעות מאוחרות בלילה, כי המלחמה הבאה תוכרע על ידי אנשים היושבים במרתפי המיחשוב הצבאי בתנאי קַלַ“ב, קרוב לבית – ולא בשדה־הקרב עצמו. ושם, לפעמים, בגלל עומס העבודה, במקום לחזור הביתה, נכנסים לתוך שקי־שינה, ליד המחשבים, וחוטפים שעות־שינה אחדות. אולי תשכב בפינה חיילת יפה, מתכנתת, ביישנית כמוהו, שבשקט, בחושך, תִפתח את שק־השינה שלה ותיכנס אליו, והיא תהיה החברה שלו בממר”ם, לנצח.

המצביא הצרפתי נפוליאון אמר פעם שבתרמילו של כל חייל נמצא שרביט המארשאל, זאת אומרת שכל אחד מהטוראים צריך להאמין שיש בכוחו להיות פעם המפקד העליון של הצבא.

אצל מורן העניין שונה. היא אינה רואה את עצמה טוראית אלא נמצאת כבר בדרגה הגבוהה של מפקד עליון, באיזה תחום? – בשירה. מורן היא משוררת.

דבר ראשון היא מתלבשת כמו משוררת. שמלה שחורה מבד הודי דק, המגיעה עד למטה מהברכיים, ומשם משתלשלים פתילים, וגם מהשרוולים. ומתחת לשמלה מכנסונים שחורים לפי האופנה של הפילגשים שמילאו את הרמון השולטן התורכי עַבְּד־אִל־מַגִ’יד בקונסטנטינופול לפני מאה שנה, ומתחת למכנסונים סנדלי עור חום־כהה, ללא עקב, שכף־הרגל כמעט שאינה מבצבצת מבעד לחריציהם המעטים.

מורן נושאת עימה תיק בד רקום בצבעים עזים, שמשתלשל ברצועה ססגונית מכתפה, ובו כתבי־היד האחרונים שלה, ודפים לבנים, ריקים, שמחכים בחביון התיק לרגע שבו תהיה למורן השראה. פניה לבנות מאוד, ללא צל של איפור, אבל הגבות והשיער שחורים כפחם, וכשרואים אותה ברחוב חושבים לפעמים שהיא הולכת מאופרת להופעה של פנטומימה.

מיום שמורן זוכרת את עצמה היא כותבת – שירים, סיפורים, יומנים, חיבורים, מכתבים. כותבת וכותבת. המורה מעודדת אותה. היועצת. וכמובן גם ההורים. החלום של מורן הוא להוציא ספר שירים. מורן שולחת מגיל צעיר את שיריה לפרסום. רבים מהם ראו אור בעיתוני ילדים ונוער. אבל היא לא מרוצה. היא מזלזלת בעיתונים ה“ילדותיים” האלה. היא רואה את עצמה כבר כמשוררת של ממש, ושולחת שירים למוספים לספרות של המבוגרים, בעיתונים היומיים. אבל שם יושבים עורכים שמפרסמים כנראה רק את המפורסמים, ואילו את השירים של מורן אפילו לא מחזירים. הנה שיר ששלחה, ומן הסתם נזרק לסל המערכת:

לפעמים אני שואלת את עצמי

אם אהיה משוררת גדולה

ואני יודעת את התשובה –

השירים שאני כותבת חזקים ממני,

אני סובלת מכאבי־ראש

ומתת־תזונה

רוחנית –

סופי יהיה רע

או שאהיה אישה עשירה מאוד

ומפונקת – תחת מזכוכית יהיה לי

ושדיים מחרסינה.

*

זאב ואיילה, הוריה של מורן, מודאגים מאי־הפרסום של שיריה. כי מורן מתפרצת בצעקות על כל דבר קטן, “אני רוצה שידפיסו לי ספר שירים!” – או ששוקעת בדיכאון ומסתגרת בחדרה, ואז שומעים אותה נאנחת, ונאנחת, והמרגיז הוא שאי־אפשר להבין בקולה אם היא סובלת או סתם ממזמזת את עצמה.

איילה מקווה שהדפסת ספר השירים תרגיע את מורן ממצבי־הרוח הקשים שתוקפים אותה ומהתפרצויות הרוגז הבלתי־צפויות שלה, אבל איך עושים זאת? – יום אחד מצאה במחברת של בתה שיר:

עוד לא נולד האדם

שיגיד לי מה לעשות.

וכשיבוא –

אני אוהב אותו כל הלילה

ובבוקר אהרוג אותו –

כי אני משוגעת

כזאת.

איילה נבהלה, ובלי ידיעתה של מורן הלכה אל שולה המחנכת וכרמלה היועצת, ושאלה מה לעשות

“מה מורן הכי רוצה?” – שאלו השתיים.

“להוציא ספר שירים.”

“אז אולי תלכו איתה למוציא־לאור, ואם ייצא ספר שלה – היא תחדל להיות מתוסכלת ומיואשת כמו השירים שלה!”

*

הלכו זאב ואיילה עם מורן למו“ל (מוציא־לאור). הוציאה מורן מתיק־הבד הרקום שלה מחברת שירים והגישה לו. דיפדף המו”ל, הימהם, דיבר אל עצמו, ספר את הדפים, ולבסוף אמר:

“אם מורן שלכם לא גאון, אז אל תקראו לי יוז’י!” – (והשם שלו בכלל יצחק אלפסי, הבעלים של הוצאת “דמקה”, קירח, שעיר וצרוד).

“אז תוציא לה את הספר?”

“מה השאלה? אני ממש גאה להדפיס את הספר שלה ב’דמקה'!”

“טוב, נוהגים לחתום חוזה?” שאל זאב בתמימות. “וכמה תקבל המשוררת?”

“רגע אחד,” השיב יצחק אלפסי, “יש כאן אי־הבנה. אתם משלמים לי, עבור חמש מאות עותקים, אלפיים דולר, וכל העותקים שלכם!”

*

זאב ואיילה אינם עשירים. יש למורן גם אח ואחות. כולם לומדים ויש הוצאות רבות. אין כסף כה רב להוצאת הספר. אבל מורן לא ויתרה. איילה מצאה במחברתה שיר חדש:

בחיים אני לא אסלח

לכל מי שלא הכיר

בגאוניות שלי –

ואפילו אם אצטרך ללמוד

הנהלת חשבונות

לשם כך.

*

זאב שלח את מחברת שירי מורן למזכיר אגודת הסופרים ושאל אם לדעתו אלה באמת שירים של גאון, שכדאי להוציא אלפיים דולר להדפיסם.

המזכיר כתב לו: “אלה שירים רגילים לנערה בגילה. אם המו”ל חושב שהיא גאון – שיוציא את הספר לאור על חשבונו. אין משוררים גאונים בגיל שלה. בינתיים שתקרא הרבה ותמשיך לכתוב שירים ולנסות לפרסם אותם במוספים הספרותיים. אולי בעוד עשר שנים יצטבר אצלה קובץ שירים בעלי ערך."

*

העצה לא עזרה. מורן לא ויתרה על הספר, איילה לקחה הלוואה ממקום עבודתה, הספר יצא, בשום עיתון לא כתבו עליו, בשום חנות־ספרים לא הוצג, ערימה של עותקים במרפסת, איילה מצטטת את דברי המו"ל והמורה על מורן – ומכריחה ידידים וקרובי־משפחה לקנות ממנה את הספר. אבל מורן המשוררת עדיין נאנחת בלילות.

ירון אינו יודע אם באוננות הוא כמו כולם, והשאר רק מעמידים פנים כאילו זה לא בראש שלהם, או אולי הוא יוצא־דופן בכך שזה מעסיק אותו כל כך.

הדבר התחיל בהתזות־לילה, במה שנקרא “חלומות רטובים”. רק נשאר ירון לבד במיטה, בחושך, מיד בחורות ערומות קופצות אליו בהזיות. אומרים שאי־אפשר לשלוט בחלומות; אבל במחשבות של טרם־שינה אפשר לשלוט, לא? –

לא. ירון ניסה לחשוב על נושאים אחרים, לא מגרים. למשל – השכנה ממול גברת עציוני, סבתא, שנראית כמו שישה בלונים עגולים מחוברים זה על גבי זה – רגליים, בטן, ידיים ופרצוף, אבל פתאום נזכר שראה אותה פעם תולה מהמרפסת כביסה כשהיא בלי־בגדים (לא הכביסה, גברת עציוני) – וראו לה זוג שדיים ענקיים שאותם אי־אפשר לשכוח אפילו שהיא כבר סבתא – מעוררים חשק לקפוץ קומותיים למטה ממול, ולנחות עליהם־בחיקם.

אז אחר־כך חשב על הקבצנית הזקנה שדומה לסבתו תמרה, עיניה עצובות, חזה שטוח, והיא בשמלה פשוטה, אפורה, שערה לבן ואסוף לאחור, פניה בהירות ועיניה תכולות מאוד, עומדת ליד הבנק ופושטת ידה לנדבות. היא הדבר הכי פחות מגרה בעולם.

אבל פתאום נזכר שביום שישי לפנות־ערב, על חוף־הים, שם ניגנה תזמורת ברזילאית – ראה גם, את מי? – את הקבצנית, יושבת על המעקה, מנענעת ראשה, רגליה מקפצות בקצב, ולפתע קמה והחלה רוקדת גם היא סמבה, באור השקיעה, עם בחורות הטנגה השחומות, השחורות, חשופות־השד־והשת, שאישוניהן השחורים מתרוצצים בלובן עיניהן בשמחה פראית, בקצב הריקוד, במין חופשיות נפלאה, שכאשר ראה אותן שוב בדימיונו הרגיש צורך ללפות את אברו.

הקבצנית נעלמה, ונשארו רק הערומות על החוף, רוקדות ומבוססות בחול ומעלות תִמרות אבק שקצת מסתיר, אלא שירון היה כבר כל כך עייף משעת אפס עד חצות, שידו נשמטה, והוא נרדם יבש.

אך בלילה שבה הברזילאית היפה, בשקט ובלי התזמורת, מנענעת כלפיו את אחורי השוקולד החלקים שלה, הקמורים, שמעוררים חשק לנגוס אותה, וכאשר התכופף אחריה וזחל בחול הרך, לטעום את שני הַפְּרָלִינִים הגדולים האלה, הממולאים־אישה – חש פתאום שהחול נעשה ים שמרים אותו אליה בגלים־גלים, והוא שוחה אל תוכה – והתעורר ברטיבות סמיכה, דביקה, המדיפה ריח כריח הפריחה הסתווית של עצי השקמים…

טוב, אז זה ככה – אם ירון מתאפק ומתאפק שלא לגעת… בשעות שהוא ער, אז בסוף זה קורה לו בלילה, בתוך חלומות שלפעמים מתרחשים בהם דברים לא נעימים (למרות שדי מגרים) עם פרצופה שנראית כאילו רק עכשיו רדה מן העצים, או עם מישהי קרובה מאוד ממשפחתו –

ועליו גם להחליף פיג’מה או תחתונים באמצע הלילה, מפני שאת החלומות אי־אפשר, כידוע, לכוון או לצנזר. בקיצור – ירון הגיע למסקנה שלאונן בהקיץ, כשהוא ער – זה הרבה יותר נקי, מענג ומעניין, מפני שאז הוא יכול לשלוט על מחשבותיו ו“להזמין” תמונות מגרות שראה – שדיים של בת שבמקרה התכופפה לעומתו בכיתה, בחורה שנלחצה אליו באוטובוס, שכנה שהתפשטה כשהתריס היה פתוח, קולות של זוג צעיר ששמע לילה אחד, בדירה ממול, כאשר ישן אצל תמרה, סבתו החירשת.

בדברים האלה – או שאתה רואה כל הזמן, או שאתה עיוור־צבעים. בתוך זמן לא רב כבר לא היה ברור לירון אם מפני שהעיר מלאה גירויים כה רבים – ברחוב, באוטובוס, בכיתה, על שפת־הים, בסרטים, בספרים, בשבועונים [הרשימה הזו נכתבה עוד לפני שהיו קלטות וידאו וערוצי סקס בכבלים. – אב"ע] – הוא לא מפסיק לאונן, לפחות פעם ביום, ולעיתים פעמיים, כאילו כל הבנות והבחורות והנשים הצעירות החליטו לשגע אותו בעצם המראה המושך שלהן –

או שהצורך שלו לאונן הוא שגורם לו לראות בכל פינה ובכל שעה רק גירויים, ואילו במציאות רוב הבחורות דווקא די צנועות ומכוסות, בייחוד בחורף, ורק במוח המאונן שלו יש מין מכשיר רנטגן שמגלה פצצות, כזה שהראו בסרט “טיסה נעימה 2” – שכל נוסעת שמצטלמת לידו – נראית בו ערומה על הצג.

ככל שהלך והתבגר, נעשה המצב חמור יותר. הוא כבר בקושי התאפק בכיתה, או בדרך חזרה הביתה באוטובוס, ולעיתים הרגיש שאוטוטו זה יתפרץ לו במכנסיים, בחוץ, לאור היום, והוא לא יידע איך להסתיר את הכתם הלח שיופיע…

הוא החליט שאולי כדאי לקנות קונדום ולהלביש, באופן קבוע, כדי שאם זה יקרה לו, לא ירגישו… אבל התבייש להיכנס לבית־מרקחת כדי לבקש. עוד יחשבו שיש לו מישהי. והלוא אין לו. הוא בתול. הוא רק עכשיו התחייל לייצר זרעונים. עד שמישהו תיתן לו, יחלפו ודאי כמה שנים, ואפילו אם כבר יגיע לגיל שבו מקיימים קבוע יחסי־מין, מי יתקע כף לידו (זה מין ביטוי כזה שטוב גם לחיבור) – שכל פעם שיתחשק לו, תהיה על ידו גם בחורה שרוצה, כדי שלא יתבזבז? – ומה זה בכלל חיים נורמאליים, שלא מאוננים? האם זאת אומרת שבכל פעם, כשרוצים – אז יש מישהי? – הלוא גם אבא של ירון צועק לפעמים על אימא שלו, בלילה, כשהם חושבים שירון לא שומע:

“נמאס לי מהכאבי־ראש והמחלות הפסיכוסומאטיות שלך! כבר יותר לאונן מאשר להיות תלוי במצבי־הרוח המחורבנים האלה!”

אם גם לאחר שמתחתנים לא נגמרות הבעיות של למצוא אישה לכל חשק – מתי הן נגמרות? (הבעיות – לא הבחורות) – אולי כשנהיים זקנים ונגמר החשק?

אז מה על הקבצנית הזקנה שרוקדת על החוף סמבה עם הברזילאיות חשופות־השד־והשת, והגוף שלה מרטט איתן?

טוב, אז מה אם זה לא נגמר? – אומר לעצמו ירון. – דווקא טוב שלא!

גילה אִינְפַאנְטִילָה מסרבת להתבגר; אמנם פניה מכוסות פצעי־בגרות כמו פומפייה, ויש לה זוג שדיים בולטים, וירכיים מעוגלות, ונהגים שורקים אחריה מהכביש, וחיילים מנסים להתחיל איתה –

אבל בנפשה נשארה גילה ילדותית ומתפנקת, כמנסה להתחבא בתוך עצמה, וכך גם קולה –דק ותינוקי, כאילו עודנה עטופה בחיתולים ומאמי ופאפי ממששים אותה בעדינות כל יום, מריחים אותה, מחליפים לה בזהירות אחרי כל שְׁתִינָה וְקָקִי, ומדגדגים אצלה את הקורקבן.

זה שגילה – אִינְפַאנְטִילָה, יודעים בבית־הספר ובחברה כולם, חוץ מגילה. היא כלל לא חושבת שיש בה משהו שבגללו לועגים לה. הלוא היא תלמידה מצטיינת, המורים אוהבים אותה, ואפילו קצת חוששים ממנה מפני שיש לפעמים נושאים שבהם היא בקיאה יותר מהם; וגם בבית לא חסר לה דבר – לכן היא, לדעתה, במדרגה די גבוהה מעל לאחרים; הדיבורים השטותיים שלהם לא כל כך מעניינים אותה, גם לא ההתחברויות עם הבנים, ואם אף אחד הם לא מגיע לרמה שלה – זו בעייה שלהם, לא שלה, לא?

לא. בכיתה לא אוהבים את ההתפנקות האינפאנטילית של גילה, ואת זה שהיא משדרת התנשאות גם כשהיא שותקת. ארז, הראשון מבני הכיתה שהתחיל לעשן, ובלימודים הוא לא כל־כך, התערב עם החבר’ה שהוא יצליח “לפוצץ את גילה אִינְפַאנְטִילָה מבפנים,” כך אמר, “ולעשות ממנה אחת לעניין, כמו כולם.”

הוא מצא דרך אליה בכך שהציע לה שתעזור לו באנגלית, והוא באמת חלש במקצוע הזה. גילה לא התלהבה, אבל מאמי, שלה סיפרה לתומה על בקשתו, עודדה אותה ואף אסרה עליה לקחת מארז תשלום, מפני שהוא ממשפחה חד־הורית ואימו ארכיטקטית שפוטרה מעבודתה ועכשיו היא מקבלת דמי אבטלה.

ארז התחיל לבוא פעמיים בשבוע לביתה של גילה אִינְפַאנְטִילָה, נהנה מהכיבוד שאימה הכינה, השתדל ללמוד, ישב בנימוס ולא העז לעשן אצלם, אבל למוחרת כל ביקור היה יוצא בהפסקה הגדולה עם החבר’ה למזנון הפלאפל של עוקשי וזוכה כל פעם במנה שלמה, עם שתייה, בזכות הסיפורים על איך נישק ואיפה נגע ומה מצץ לגילה אִינְפַאנְטִילָה אתמול אצלה בבית, בחדר שלה, שאותו היא סוגרת על מפתח כדי שההורים לא יפריעו.

החבר’ה היו נהנים, ואפילו התחילו מתקרבים לעיתים אל גילה, רומזים לה רמזים, נדחפים וקצת נוגעים – אבל היא לא הבינה כלל מה הם רוצים ממנה, ומדוע נהייתה פתאום כה מקובלת עליהם.

*

בראשונה לא סבלה גילה את ארז. בעיניה היה נחות ממש כשאר הבנים שבכיתה. ורק בגלל ההתעקשות של מאמי המשיכה לעזור לו בלימודים. יום אחד, בכל זאת – הציעה לו שילכו יחד לסרט. הוא לא הצליח להסתיר את הזדעזעותו. ‘לצאת איתה?’ – אמר לעצמו, ‘שישמעו את הקול הצפצפני והמתפנק שלה, עם הפרצוף המחוצ’קן, ויצחקו עליי? לא תודה!’

ולגילה אמר: “הבטחתי לעצמי שעד שלא היה לי לפחות שמונה באנגלית, אני לא הולך לסרטים.”

גילה התרגשה ונישקה אותו באופן פתאומי על מצחו.

*

למחרת סיפר ארז לחבר’ה איך השדיים הגדולים של גילה חלקים לגמרי ואין עליהם פצעונים, כמו שיש על הפנים שלה.

צחי, שקנה לו את הפלאפל התורני של ההתערבות, סיפר על כך לאלה. אלה סיפרה לערה, וזו החליטה, על דעת שתיהן, לספר לגילה אִינְפַאנְטִילָה. הן לא עשו זאת כדי להגן עליה, אלא משום שגם הן לא אהבו את ההתפנקות הזו שלה, המרוצה־מעצמה, יחד עם ההתנשאות עליהן בלימודים, ולא היה איכפת להן שתסבול קצת!

הן חשבו שגילה תקבל את הדבר באופן קשה מאוד. תבכה, תתפרץ על ארז. בקיצור – יהיה שמח! – להפתעתן, היא פשוט לא האמינה! – מה פתאום?

“אוֹטִיסְטִית!” – “אינפאנטילית!” – “מאוהבת בעצמה!” – היו רק כמה מהביטויים שהחליפו ביניהן הבנות. ובדיוק באותו יום קיבל ארז לראשונה 8 באנגלית, כשהחזירו את המיבחן, והמורה אף ציינה את התקדמותו.

כשבא ארז לפנות־ערב, כמנהגו, לשיעור אצל גילה, אמרה לו: “הפתעה! הפתעה! – היום הולכים לסרט!”

“מה פתאום?” ענה. המשחק כבר נמאס לו. ההסתודדות של הבנות לא מצאה חן בעיניו, הוא חשד, אבל לא ידע שאכן הן כבר סיפרו לגילה.

“קיבלת שמונה!”

לא היתה לו ברירה. היה עליו לקחת אותה לסרט, והיא התעקשה להזמין אותו, כי כך אמרה לה מאמי, לשלם, מפני שאימו־יחידתו של ארז מובטלת.

*

לסיפור יש שלושה סיומים:

בסיום הראשון, ישב ארז באולם החשוך, צמוד, ופתאום היה לו כל כך טוב לצידה, והם החזיקו ידיים, ופעם ראשונה גם הניחה לו, לרגע, להרגיש את החזה הנהדר שלה. הוא ליווה אותה הביתה, עישן בדרך כמו מבוגר, לפני שנפרדו הציע לה חברות, והיא הסכימה. מאז חדל ארז ללכת עם החבר’ה בהפסקה הגדולה לאכול פלאפל על חשבונם.

בסיום השני הרגישה גילה את ידיו הזוחלות־עליה בסרט ותחילה לא האמינה שזה קורה. ארז פירש זאת כהיענות מצידה, והעזתו גברה. רק אז הבינה שכל מה שסיפרה לה ערה היה נכון – סטרה לארז על לחיו, עזבה אותו המום, באמצע הסרט, ורצה לבדה חזרה לביתה, מאוכזבת מבנים ל־20 השנים הקרובות.

ובסיום השלישי היא לא סטרה לו, רק הרחיקה את ידיו ממנה, וכשיצאו, אמרה:

“בדבר אחד אתה טועה, ארז, אצלי – גם על הציצים יש פצעונים!”

“אבל אני אוהב אותך, אני מתחרט, אני מבקש סליחה!”

“עזוב, סתם ריחמתי עליך מפני שאימא שלך מובטלת, ואתה טעון טיפוח.”

“כן? ואת גילה אִינְפַאנְטִילָה, זה מה שאת! מתי כבר תתבגרי?”

והם היפנו גב זה לזה והלכו איש לעברו, מסתירים את דמעותיהם.

כאשר צחי חוזר מבית־הספר הביתה בצהריים – אין איש בבית. בזה לכאורה אין הוא שונה מרבים אחרים, שהוריהם עובדים. אבל ההבדל הוא שההורים שלו, לדעתו, הם שני חארות אמיתיים שלא איכפת להם כלל ממנו, ולדעתו גם ביניהם לא איכפת להם אפילו קמצוץ – אחד מהשני.

לפי התיאור הזה אפשר לחשוב שהוא מוצא את הכיור במיטבח מלא כלים לא־שטופים עוד מאתמול, המקרר כמעט ריק, הדירה הפוכה, ולא השאירו שקלים אחדים כדי שיהיה אפשר לרדת לקנות משהו לאכול ברחוב. אבל לא. ההיפך הוא הנכון. הדירה מצוחצחת כי שלוש פעמים בשבוע באה עוזרת לנקות. המקרר מלא אוכל. הכיור ריק והכלים השטופים האחרונים עדיין במדיח־הכלים. יש פתקה ובה הצעה למאכלים שיחמם לו לארוחה, ותזכורת שעליו להכין אחר־כך שיעורים וכי אסור לו לפתוח את הטלוויזיה או להזמין חברים או ללכת אליהם או או או או – בטרם יסיים את הכנת השיעורים.

ובכל זאת הוא מרגיש מוזנח, וגם מתנהג כך. פושט את התלבושת האחידה, שכבר מסריחה מזיעה ומרובבת כתמים של ארטיקים ושל טחינה מהפלאפל בהפסקה, מוציא מכנסי־התעמלות מקומטים מארגז הכביסה המלוכלכת. מחמם את כל סירי התבשילים רק כדי למאוס בהם; לבסוף, מכין לעצמו מחבת עמוסה צ’יפס שמתיז רסיסי שמן טיגון לכל עבר, צולה נקניקיות שמתפוצצות על מחבת הגריל; פותח שתיים־שלוש קופסאות חמוצים; פותח את הטלוויזיה בסלון ומביא לשם את ארוחת־הצהריים כשהוא מתיז קטשופ וחרדל לכל עבר, ובתוך כחצי־שעה אין להכיר את הדירה – רובה הפוך ומבולגן כאילו לא סידרו ולא ניקו אותה זה שבועות אחדים.

לפנות־ערב חוזרים הוריו, עמיאל מעבודתו בסוכנות־הביטוח, ורס"ן ורדה מהשלישות (היא משרתת בצבא־הקבע), ועוד בטרם פשטה את המדים, נשמעות צעקותיה:

“מדוע לא התרחצת?”

“שיעורים עשית?”

“לא מרגישים כלל שהיתה כאן העוזרת היום!”

“מלוכלך היית ומלוכלך תישאר!”

“במה חטאתי לאלוהים שיש לי בן כזה?”

“אני מקווה שלפחות את התחת אתה מנגב, עצלן אחד!”

וצחי, לו יש רק תשובה אחת שחוזרת שוב ושוב:

“אימא, אולי כבר תזניחי אותי קצת?”

“להזניח? אותך? הלא אתה הילד הכי מוזנח שאני מכירה! אי אפשר להיות יותר מוזנח ממך!”

“אפשר ואפשר, רק תזניחי אותי סוף־סוף ותראי!”

עמיאל מסתגר בחדר־העבודה שלו עם תיק המיסמכים שהביא מהמשרד, אחר־כך משתלט על הווידאו ורואה סרט או שניים מדי ערב. ורדה מקישה בכל הסירים במיטבח, ואם הם (עמיאל וורדה) לא צורחים במקרה אחד על השני בגלל איזו הוצאה כספית לא צפוייה או הצורך לנסוע לארוחה ביום שישי בערב אצל ההורים, כלומר סבא וסבתא מצידו או מצידה – הולכת ורדה לישון מוקדם, ועמיאל נרדם ונשמע נוחר בסלון, מול הטלוויזיה.

*

הגיע יום ההורים הבלתי־נמנע. למזלו היה עמיאל במילואים וכך באה רק ורדה אל שולה המחנכת.

“אני לא מבינה!” דיברה אליה ורדה כמעט בדמעות, “תראי אותי! היית צריכה לראות את הבית! את הלישכה שלי! אנחנו כל כך נקיים ומסודרים! מאיפה צמח לי בן מוזנח שכזה? תגידי, מה את מציעה לי לעשות? הוא מוכן לא לראות טלוויזיה אפילו שבוע ובלבד שלא יצטרך להיכנס למקלחת, וגם כשהוא מואיל להיכנס סוף־סוף, אני לא מאמינה לו שהוא מתרחץ – אני יודעת שהוא מניח למים לזרום, ועומד לו בצד, יבש.”

“איך את יודעת? הוא עוד מרשה לך להיכנס? הלא עוד מעט הוא צריך להתחיל כבר להתגלח!”

“מה איך איני יודעת? לפי הריח! הלא הוא מסריח כשהוא יוצא בדיוק כמו שהיה כשנכנס למקלחת!”

“אני חושבת,” אמרה המורה שולה, “שאת מלחיצה אותו יותר מדי. ואני מציעה לך להזניח אותו קצת. אחרי הכול הוא ילד חיובי – לא מעשן, לא גונב, לא מתרוצץ ברחובות ולא משתולל בבית־הספר.”

*

כשחזר צחי מבית־הספר הביתה בצהריים, ביום המחרת, מצא פתקה:

צחי יקירי,

מצידי אתה יכול לעשות בחיים שלך מה שאתה רוצה. אני התפטרתי מהחינוך שלך והחלטתי סוף־סוף להזניח אותך, כמו שביקשת וכמו שהצלחת גם להשפיע על שולה, שמתפעלת מהחיינְדַאלַאך (בעברית – החינחונים) שלך!

שלך,

אימא

*

בתוך שבועיים חל שינוי עצום בצחי: הוא חדל להסריח, החל מקפיד על לבושו, לקח את הכסף שהשאירו ההורים וירד לאכול בחוץ במקום לטנף את הבית, לפעמים אפילו הואיל לאכול מה שבסירים, נעלמו הציפורניים השחורות ולליל שידי קבע להיפגש עם זיווית הבליינית ב“דנסיטי”. ואילו ורדה – היא העלתה בשבועיים האלה שלושה קילו במשקל, מרוב עצבנות, והיתה צריכה ללכת לתופרת להרחיב את חצאיות המדים שלה.

“אתה רואה?” אמרה לעמיאל. “הכול בזכותי. קודם צחי היה כל־כך מסריח ומוזנח שאף בת לא הסתכלה עליו.”

“כן? אז תדעי לך שאת פשוט לא־נורמאלית. אז אצלנו בביטוח אומרים שהפרמיה על העבודה היא פונקציה של האמביציה! אז אם צחי שלך לא היה חולם למזמז את זיווית, אז הוא לא היה מתרחץ עד הצבא!”

“אז, אז, אז – איזו מין עברית מטומטמת יש לך, מיליק?”

כאשר נולדה מלי, לאחר שתי אחיותיה, ציפו שתהיה בן. נראה שאת הציפיות הללו היא, כמו שאומרים – “ינקה עם חלב אימהּ.” מילדותה נהגה לטפס על כל כיסא ושולחן שנמצאו בקירבתה, למשוך מפות ווילונות, לרוץ עד קירבה מסוכנת לקראת מעקה של מרפסת, כאילו היא רוצה לעוף באוויר, ומגיל צעיר התעקשה על תספורת קצרה לשערה השחרחר, המתולתל, והלכה קצוץ, כמו בן. מיותר לומר שמיום שיכלה לעמוד על דעתה נגד אימה – לא לבשה חצאית ושמלה, ולא נעלי בנות, רק מכנסיים ונעלי־התעמלות.

בבית־הספר שיחקה עם הבנים בכדורגל ובמשחקי־ספורט אחרים, בועטת, נדחפת, הודפת ומתקוטטת איתם כשווה עם שווים, עד שהם הפכו את שמה מלי – למלכיאלי, כאילו היא בן, והוסיפו – הקשוחה.

מתכננים טיול באופניים, מלכיאלי הקשוחה מצטרפת. יושבים ומספרים בדיחות, גם היא. אפילו סיגלה לעצמה קול עבה, קצת צרוד, כדי שתישמע יותר משכנעת בחברתם. “יום אחד עמד ילד בתור, בסין, ופתאום תקע נפיחה. התחילו כולם לרדוף אחריו עד שתפסו אותו. ‘טוב, מה אתם רוצים?’” – משנה מלכיאלי את קולה ה“עבה” לקול דק, כאילו היה מחקה אותו, ובעצם זה הקול הטבעי שלה – “‘בסך בכול תקעתי פִי לוֹ טְסִי’ – זה בסינית. – ‘כן,’ – הם אומרים, 'אבל איפה הישגת את השעועית?!” – היא מסיימת בקולה ה“גברי”.

אל הבנות התייחסה מלכיאלי כאל “אפרוחיות” חלשלושות שחוששות מכל משחק או פעילות שמחייבות העזה ומאמץ. לפעמים היתה מניחה יד על כתף של בת, בהרגשת אדנות, כאילו היא מעניקה לה חסות או עושה טובה שמסבירה לה משהו.

הבנות לא אהבו את מגעיה אלה, והיו משתדלות להתנער ממנה. לפעמים היו מדברות ביניהן על כך שהיא נוגעת בבת כאילו בעצמה היתה בן, וגם מסתירה את חזה המפותח כדי להיראות שטוחה כבן.

מלכיאלי הקשוחה לא שמה קצוץ עליהן והיתה מרוצה מעצמה וגם מקובלת על המורים ועל הבנים. יום אחד שברה המורה להתעמלות חווה את רגלה כאשר ליוותה טיול בירידה ממעיינות סַטַף. הגיע מחליף חתיך, בשם אלכס, לומד בווינגייט, ממש אחרי השירות בצבא. הוא מצא עד מהרה שפה משותפת עם מלכיאלי. שיעורי ההתעמלות בהדרכתו היו לה עתה לחגיגת־היום, והיא אף הצליחה להשפיע עליו שתיכלל בקבוצת הבנים באתלטיקה ותיבחן על פי הישגיהם. במקביל מינה אותה אלכס לקפטן נבחרת הכדורסל של הבנות בבית־הספר. מלכיאלי דירבנה אותן בקולה העבה, קבעה אימונים בלי סוף, כמו רס"רית, ממש השניאה את עצמה. עמוסי החקיין התמחה בחיקוייה עד שאילתר מערכון בשם “כדורסל הקשוחות של מלכיאלי”.

אבל הן זכו באליפות בתי־הספר העירוניים.

*

כאשר חזרו מהאליפות, במחסן ציוד ההתעמלות של בית־הספר, נפגשו עיניהם של אלכס ומלכיאלי באותו מבט שבעבר השתדלו לקטוע אותו ולהתעלם ממנו. זה המבט שבו כל אחד כאילו טובע בעיניים של השני, ומתחיל לצוף באין־זמן ובשום־מקום.

“מלי,” אמר לה אלכס לאחר זמן שנראה היה כאילו אפשר לבנות בו מחדש את כדור־הארץ (הוא אף־פעם לא קרא לה מלכיאלי), “אני רוצה שבעוד שלושה שבועות ניפגש, מחוץ לבית־הספר, ונתחיל להיות חברים.”

“אבל…”

“רק אם מצידך זה בסדר. ואני כבר לא אהיה אז מורה שלכם כי חווה חוזרת.”

“בסדר…” היה קולה של מלי שונה מאוד עתה.

"אבל תבטיחי לי דבר אחד – "

“מה?”

“לפגישה את באה לא כמו מלכיאלי, שכולם קוראים לך, אלא מלי! – את נערה יפה ומאה אחוז… ואני מרגיש אלייך, יופי… לא כדאי לדבר יותר מדי כדי שלא נרגיש טיפשים… אז תבואי כמו בת, כמו גברת קטנה, שנהיה גאים בך, טוב? מבטיחה?”

היא הינהנה בראשה והם נפרדו בלחיצת־יד מרוחקת, חזקה וממושכת, שבה כל אצבע דיברה אל תאומתה בשפת הנגיעות, חזק יותר אפילו מנשיקה.

*

השבועיים הבאים הביאו בלבולת גדולה בנפשה של מלכיאלי הקשוחה. אהבתה לאלכס התנגשה באופייה ובהליכותיה כל השנים. לא היה לה עם מי להתייעץ כי כל הקשר עימו היה בגדר סוד. לבסוף בדתה מסיבה אצל חברה והודיעה למלתחה המשפחתית שהפעם היא רוצה לצאת “כמו גברת”.

אימה ושתי אחיותיה כאילו רק ליום הזה ציפו, ופעלו במשותף כמכון־ליופי. בגדים הציעו לה משלהן, בשפע, אחיותיה הבכירות. כאשר הביטה בראי, טרם יצאה, לא הכירה את עצמה. אפילו ציפורניה, שמימיה לא טיפלה בהן, היו עתה מרוחות בששר (זה לאק) אדום זוהר. גבותיה השחורות והעבות נמרטו וצויירו בעיפרון דק. השפתיים צובעו, ואין צורך לומר שלבשה שמלה ונעלה נעלי־עקב. מזכרת מעברה נשאר רק שערה הקצוץ, שהיה שחור עם שרידי תלתלים קצרים.

הם קבעו להיפגש בערב קיץ, במסעדת אבטיחים בטיילת, אבל כשהגיעה לשם מלי, מקרטעת על העקבים שלא היתה רגילה בהם, אלכס לא הכיר אותה.

“הי, אלכס…” הדגישה את קולה העבה, עדיין כמתבדחת.

אבל התוצאה היתה שהיא נשמעה ווּלְגָארִית, ונראתה מבוגרת מגילה.

“מה… מה, מה עשית מעצמך?” אמר לבסוף, “הלא את נראית כמו…”

וכאן היה לו שכל לעצור בעד עצמו, אבל הכול התחיל, כמו שאומרים, ברגל שמאל. השיחה היתה מלאכותית. מלי דיברה פעם בסגנון מלכיאלי הקשוחה ופעם בקול דק יותר, שגם הוא כבר לא היה טבעי לה. היתה לה הרגשה שאנשים מהשולחנות הסמוכים מסתכלים עליה כמו על פסיכית.

אלכס נראה מבולבל, מאולץ, כאילו חברתה נפלה עליו במקום מישהי אחרת, שלה ציפה.

‘הלא התלבשתי כמו שאתה ביקשת… נעשיתי אישה…’ – רצתה מלכיאלי הקשוחה לומר לו, אבל דמעות חנקו את גרונה – ‘אוך, שתלך לעזאזל…’ – והיא קמה, סיפרה לו שהיא צריכה לשירותים, ומשם חמקה הביתה מבלי להיפרד ממנו.

בעברית יש אהבה, אהבים ואהבהבים.

וישנו גוֹנִי המאוהב.

אהבה זה כשאוהבים, אהבים כשמתעסקים ואהבהבים כשמפלרטטים, כלומר רק רוצים אבל מדברים יותר ממה שעושים.

ואילו גוני המאוהב חושב שהדבר הכי חשוב באהבה זה לרצות ברצינות את מי שאוהבים, וככל שאתה אוהב חזק יותר כך מגיע לך פרס גדול יותר, שהוא – התגשמות האהבה, הזכייה באהובת־ליבך. האהבה העזה היא הפרס שהאוהב מעניק לאהובתו, כאילו הגיש לה על טס את ראש עצמו, והכריז:

“קחי אותי! לא יהיה לך עוד מישהו שיאהב אותך כמוני!” – (בדומה למה שכתוב בעשרת הדיברות: “לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי!”)

והיא צריכה להיות אסירת־תודה לו על שמצא אותה ראויה לאהבתו, להעניק לו את חייה במתנה – וכמובן גם לעשות כל מה שהוא מצווה עליה.

*

תחילה לא שם גוני לב לדוֹקִי. הכיתה החדשה היתה מלאה בנות; עוד אחת מתרוצצת ולה שיער שחור, חלק, אסוף־לאחור, והיא מצייצת – מה זה משנה? העולם מלא צייצניות שעושות לך חור בראש בדיבורים שלהן, שתדפיס להן עבודות במחשב שלך, שתמצא מסיבות ליום שישי בערב. שתשמע כמה נחמד החבר־החייל של זיווית (ואיך אבא של גואל, זה שם החייל, כבר נותן לו את המכונית). שתביא להן דברים טובים מהבית לטיול. ש… ש… ש…

אבל יום אחד, כאשר הסתכל באלבום של אימו מן הזמן שהיתה סטודנטית, התפלא לראות עד כמה היא ודוקי דומות. אותו שיער שחור, חלק, אסוף־לאחור (התמונה של אימו היתה בשחור־לבן), אותן פנים מעוגלות, עיניים קצת אלכסוניות, גוף דק ואפילו – חזה בולט.

תחילה זה סתם שיעשע אותו וחשב להביא את התמונה כדי להראות לדוקי, סתם כך; אבל אז, בטיול למצדה, כאשר ישבו בערב סביב למדורה, באכסניה בעין־גדי, בין התמרים, מול חוף ים־המלח, ושרו יחד שירי תרפ“ה־פ”ו, שירים של תנועות־הנוער של פעם שנשאר בהם, זאת יש להודות, משהו שמכמיר (זאת אומרת – מחמם) את הלב, שרה דוקי סולו בקולה הצלול:

"בוא ואשק לך, / בני האדם, / מול ירק שדות, / שמיים של אור – "

ופתאום חש גוני שהקטנה הזו, הַפָּשׁוֹשִׁית, היא הדבר החשוב ביותר שפגש עד כה, והיא התוכן של חייו מעתה. הוא כאילו חדל להיות הוא־עצמו, איבד את מרכז־הכובד שבתוכו, ומעתה יזכה בשיווי־משקל רק אם יהיה איתה יחד, כמעט תמיד, כי האהבה שלו אליה חזקה ממנו וממנה.

את סופו של הטיול עבר כסהרורי. הוא לא הפסיק להסתכל עליה, מנסה לצוד את מבטה. מתרגש בדברו אליה. בלילה, בשק־השינה, הירהר כבר בשמות שיתנו לילדים שלהם, האם על שם סבא שלו יצחק, שנהרג במלחמת השיחרור, או שם יותר מודרני? ואולי יציע לה לנסוע עימו בפסח לאילת, שניהם יחד, לבדם, על החוף? ומתי אפשר יהיה כבר להתחיל ללמוד נהיגה, כדי שיוכל לקבל פעם את המכונית מאביו ולנסוע עם דוקי, רחוק, נאמר – לבניין הטלוויזיה ברוממה שבירושלים, שם יקבלו אותו בכבוד רב כי הוא מופיע שם בתור ה… המפורסם, ה… מה? – עוד לא החליט.

הוא צילם אותה פעמים אחדות בטיול, נתן לה תמונה בלי לכתוב מאומה מאחור, התבייש. אבל שמר אצלו בחדר את תמונותיה, יחד עם תמונת אימו שסחב מהקופסה שלה, והיה מתבונן בסתר ושוקע בהזיות־בהקיץ שבהן הוא ודוקי הזוג המפורסם ביותר בארץ.

*

בחגים עבר על פני בית־הכנסת שברחוב והתבונן ברחמים באנשים המתפללים שם. מה הוא האלוהים שאותו הם מעריצים ואליו הם קוראים – לעומת דוקי שלו? הדת זה בטח עניין לאנשים זקנים, שכבר חדלו לאהוב, שאין להם משהו כמו דוקי שייתן טעם לחייהם.

*

לבסוף אזר אומץ והזמין את דוקי להצגה ראשונה. לא העז לגעת בה אבל חשב כל הזמן עליה וכמעט לא ראה מה מתרחש בסרט. כאשר צחקה – צחק, רק כדי שלא תרגיש.

אחרי הסרט הלכו לאכול המבורגר, ידיו רעדו, פתאום לא הסתדר לו עם שקיות הקטשופ ורוטב אלף האיים. הוא ליווה אותה הביתה, מזיע מהתרגשות וחש עצמו ככישלון מוחלט. בטרם נפרדו, הציע לה, כמי שקופץ למים עמוקים מבלי לדעת לשחות – חברות.

הוא היה בטוח שתסרב. להפתעתו – הסכימה, ואף הניחה לו לנשקה על מצחה.

בדרך הביתה היה גוני המאושר באדם. שר בקול רם. ריקד. דיבר אל עצמו. בטח שהדבר החשוב ביותר כבר נעשה. מעכשיו החיים יהיו אחרים. דוקי הסכמה להיות חברה שלו. לא יהיה לה עוד מישהו שיאהב אותה כמוהו. היא לא יודעת באיזה אוצר זכתה!

*

עשרה ימים היו חברים. הלכו עוד פעם לסרט והכינו יחד, אצלה בבית, עבודה בהיסטוריה. ביום האחד־עשר אמרה לו דוקי:

“אני מציעה שנישאר ידידים אבל אני לא יכולה להתחייב.”

“מדוע?”

“אתה מלחיץ אותי נורא. אני צריכה לספר לך כל יום עם מי נפגשתי, מה עשיתי, לאן אני חושבת ללכת. מרגיז אותך שאני נפגשת עם חברות שלי. אני מרגישה כמו בבית־סוהר.”

“אבל אני אוהב אותך!” נפלט סוף־סוף מפיו הדבר.

“אז אולי האהבה לא מתאימה לי. חשבתי שכאשר אוהבים זה כמו שני צמחים שפורחים יחד, ולא שהאחד עושה כל הזמן צל על השני, וחונק אותו.”

“אז באמת הגיע הזמן שתפסיקי לחנוק אותי! בחיים לא יהיה לך עוד מי שיאהב אותך כמוני!”

“אני חונקת אותך? אז באמת, אין לי מה לדבר איתך יותר כי ממילא לא תבין!”

והם נפרדו.

“המטומטמת הזו,” לחש לעצמו גוני, גרונו חנוק דמעות, בדרכו הביתה, “בחיים לא יהיה לה עוד מי שיאהב אותה כמוני! היא עוד לא מתארת לעצמה מה היא הפסידה בי!”

ללילך יש בעייה עם האף, ואפשר לומר גם – לאף של לילך יש בעייה עם הנערה שבמרכז הפרצוף שלה הוא יושב; היא מתביישת בו כמי שמסתירה חבר גמלוני ומכוער, ומסתייגת ממנו, למרות שאין לה ברירה אלא להמשיך איתו.

האפים שעימם נולדים נראים די נחמד כשהם נעוצים בפניהם של תינוקות וילדים קטנים. כפתורים חמודים שלא בולטים יותר מדי, ואם הם רק לא דולפים נזלת או סתם סְמַארְק, אפשר ללטף ולנשק אותם כמו את שאר חלקי החמודי/חמודה, ולהתפלא איך להורים מכוערים, בעלי אף בולבוסי, גבנוני, ולפעמים אף ארוך כשופר – נולדו ילדים כה יפים, בעלי פנים סימטריים.

כזו היתה לילך בילדותה. מותק של ילדה. בובה זהובת שיער ועגולת פנים, בעלת אפונצ’יק קטונצ’יק וחיוך מלאכי. כשהיתה לילך יושבת בעגלת־הטיול, ואימה עוברת עימה ברחוב, היו עוברים־ושבים, ובייחוד נשים מבוגרות, עוצרים להסתכל בה ולומר לאביגיל אימה כמה חמודה הילדה:

“ממש מתאימה לתמונת פרסומת! כבר פנו אלייך?”

כן, זאת מחמאה. כך מגדירים אצלנו את שיא היופי. וכשהיו הנשים מסתכלות על אביגיל הנאה, בעלת האף הסולד והחטוב, הוסיפו ואמרו:

“לא פלא שלאימא יפה כזו נולדה ילדה כה מושלמת.”

*

וכך היה, עד שהחלה לילך מתבגרת.

מצד אחד, ולא רק מצד אחד, החלה מתעגלת ומקבלת גוף נשי נאה ומפותח, אבל עור פניה התמלא פצעונים, ואפה החל צומח ומזדקר מתוך פרצופה כמו בניין חדש שמוסיפים לו קומה מדי שבוע. ההתבגרות היא תקופה קשה בדרך־כלל, וכאשר התווסף לה אף חסר־התחשבות, נעשתה לילך עצבנית מאוד ומלאת קנאה.

“מדוע העניש אותי אלוהים באף נורא שכזה לכל החיים, בעוד שלך סידר אפונצ’יק קטן ומקסים, שבכלל את לא צריכה אותו מפני שכבר מצאת את אבא. איזה בזבוז וחוסר־צדק!”

אביגיל שתקה. אבל הקינטורים והקיטורים של לילך לא פסקו, וחלה אצלה גם ירידה בלימודים, ונטייה להתבודדות.

“מה את מסתגרת בחדר שלך כל היום?”

“מספיק רואים אותי בבית־הספר עם אף שכזה, אני לא צריכה להציג אותו גם בכיכר מלכי ישראל. מה יש? צריך לפזר שם הפגנה?”

“מאיפה הדיבורים הנוראים האלה? פעם היית כזאת מתוקה.”

"נראה אותך כשמדביקים לך כינוי: קורנוסה! – ושרים בהפסקות:

‘מי ימצא, ימצא תַ’ שְׁטוֹזָה –

שתמרח לילך קורנוסה,

כל יום דוֹזָה, כל יום דוזה,

על העודף של הפוזה'?"

“כך שרים עלייך?”

“כן.”

ופרצה בבכי.

“מחר אני הולכת לדבר עם המנהלת!”

“שלא תעזי! את שומעת? – אני יודעת שגם את מתביישת בי! איך זה שלאימא יפה כזו יצאה מפלצת אף כזו!”

ונסגרה שוב בחדרה.

*

שכחנו לספר שלושה דברים:

א. ללילך היה שיער ארוך וחלק, בצבע חום־דבשי, שאותו הידקה ואספה בהשחלת גומייה מאחור, עד שיצר “זנב־סוס” שובב, שקיפץ עימה לכל עבר ויצר שיווי־משקל לאף שגדל פרא.

ב. חצי מהבנים כבר היו מאוהבים בה.

ג. גם את השיר על אודותיה, גם את הכינוי, היא המציאה. כמו שאומרים: להד“ם. ר”ת: לא היו דברים מעולם.

*

אבל אביגיל לא נרגעה. האשמות בתה בדבר הבדלי האף שביניהן כירסמו בה ועוררו נקיפות מצפון ורגש אשמה. היחסים ביניהן התערערו. לילך סירבה אף ללכת לקוסמטיקאית של אביגיל, לטיפול פנים בפצעי הבגרות שלה.

“בצל הקורנוסה שלי יכולים החצ’קונים לצמוח בשקט. ממילא אף אחד לא מגיע להסתכל עליהם.”

“יהיו לך חורים בפנים כשתגדלי!”

“חורים לפחות לא בולטים, מה שאי־אפשר להגיד על אף גורד שחקים!”

ואז התוודתה אביגיל ואמרה:

“שתדעי לך שהאף שלי, בגילך, לא היה יותר יפה!”

“את רוצה להגיד לי שעשו לך ניתוח פלאסטי?”

“כן. סבא ברוך וסבתא שרה מכרו אז חצי מהבית כדי לשלם לפלסטיקאי.”

“ואבא לא יודע?”

“לא.”

ואביגיל הראתה ללילך צרור תמונות, שהיו חבויות היטב, מימי ילדותה, ובהן נראתה לא־מי־יודע־מה, הן היו בשחור־לבן, ולא היתה אף אחת בצדודית (פרופיל), אבל באמת האף נראה פחות יפה מאשר עכשיו. ובכלל, אביגיל נראתה בהן די בולבוסית, וקוּרְנוֹסִית כזאת, ותוּזִית, וגבנונית או שטוחה בדיוק איפה שלא צריך.

“אז גם אותי ינתחו יום אחד?”

“בהחלט. מאז שהתחלת להתבגר אני שמה לכך בצד כסף, וחוסכת. אבל צריך לחכות שנים אחדות כי את עוד צעירה מדי לניתוח. הצמיחה שלך עוד לא נגמרה.”

“ועוד איך!”

*

“אבא, אתה לא ידעת שלאימא עשו ניתוח פלאסטי באף בילדותה, וזו הסיבה שיש לך יפהפייה כזו?”

“לא!” אמר שוקי בהפתעה.

“איזה טמבל!” נמלטה לילך בצחוק משחרר לחדרה, וחשבה: ‘הגברים המטומטמים האלה. איך אפשר לעבוד עליהם. יכול להיות לך האופי הכי חראי, אבל רק מקצרים לך קצת את האף – וכבר את סמל השלמות אצלם!’

*

שכחנו לספר עוד דבר אחד:

לאביגיל לא עשו מעודה ניתוח פלאסטי. היא באמת אימא יפהפייה.

הבעייה של עופר שאין לו שום בעייה מכך שיש לו בעייה שהוא חושב את עצמו לחכם מכולם, ואינו מסתיר מהאחרים את דעתו עליהם.

עוברת לילך קורנוסה, אז כדי לקצר לה את הדרך להבין את עצמה, הוא אומר:

“את יכולה לעזור לי בזואולוגיה, לילך?”

“במה, עופר?”

“אני צריך להגדיר את משפחת החרטומיים.”

“לא שמעתי על משפחה שכזו.”

“מה הבעייה? תסתכלי בראי!”

טראחח! – היא מעיפה עליו ספר, ובורחת החוצה, כדי להסתיר את עלבונה.

*

“מורן,” הוא אומר למורן המשוררת, “שמעת שהכריזו על תחרות של כתיבת שירים קצרים?”

“כן? איפה?” היא שואלת, בעיניים משתוקקות.

“על הקיר.”

“איזה קיר?”

“בבית־השימוש של הבנים! חה, חה, חה… מתאים לרמה שלך! מוח נמוך!”

“זה בכלל לא מצחיק, נחש שכמוך, הלשון שלך היא קוץ מורעל!”

*

“הי, נדי!” הוא תופס את נדי השבלול. “שמעת שלילך דלוקה עליך?”

“אני…” מתגונן מיד נדי, “בכלל לא שם על בנות…”

“אבל אתם מתאימים, מאותו צבע!”

“מממ… מה זאת אומרת?”

“כשאתה מסמיק, אתם נראים כמו שני תאומי־תחת בגלל הפנים המחוצ’קנות שלה! אתם כמו הצד האחורי של בבון שרק עכשיו ירד מן העצים!”

*

המורה הרווקה לתנ"ך אסנת, בעלת החזה הגדול שמפריע לבנים להתרכז בשיעור, נכנסה בוקר אחד לכיתה בעיניים אדומות, כאילו בכתה, או לא ישנה היטב בלילה.

“המורה!” מצביע עופר, “שמעת על השדכנית הלנה?”

“אני לא מבינה בכלל על מה אתה מדבר.”

“אצלה את יכולה לשלוח את עצמך לפגישה על סרט וידאו, וזה מונע אכזבות.”

והוא קורץ בעינו הצידה, לשאר החברה, יעני גיבור!

“עופר, יש לך עוד הרבה מה ללמוד עד שתבין כי לא כל בעייה בחיים נפתרת בהתחכמות, כמו שלך. תיגש אליי בהפסקה.”

*

“מדוע את חושב שאתה יודע הכול? שמותר לך לפגוע?” שואלת אסנת.

“אני שונא העמדות־פנים. מה אני יכול לעשות שכולכם מפגרים כאן. נמוכים. מדדים בקושי.”

“מה זאת אומרת?”

“ככה זה אצל כאלה, שלא מזמן ירדו מן העצים. מוחות נמוכים. אלוהים לא יסלח לי אם לא אנסה לתקן אותם קצת.”

“אתה יודע שכבר קוראים לך כאן עופר אנטי־קוף?”

“אז מה? זה מתאים לרמה של בבונים…”

“אז מה?! נמאס לי כבר לראות איך אתה מתעלל בחלשים ממך. איך אתה צוחק מלילך, מנדי, ממורן, ומסית גם את האחרים ללעוג להם!”

“מצידי – שילעגו לי! שינסו! המורעלים האלה! מה, הם לא יודעים שהחיים הם מלחמת קיום, ורק החזקים והמוכשרים שורדים!”

“את יודע מה, אני לא אתווכח איתך, וגם לא אעניש אותך. אני חושבת שאתה די מסכן, ושהחיים ילמדו אותך כמה דברים חשובים, בדרך הקשה!”

“מה זה, את שונאת אותי?”

“לא. פשוט, חבל לי עליך. אתה לא טיפש, אבל השחצנות שלך דופקת לך את השכל.”

“יה, יה! איך שאת מדברת, המורה!”

“חזור לכיתה.”

*

נמאסה על הכיתה התנהגותו של עופר. יום אחד, כאשר נעדר בגלל מחלה, התייעצו מה לעשות.

לכסות אותו בשמיכה ולהכות אותו, כאשר יצאו לטיול השנתי, כמו שעושים בצבא לימי ששונאים?

להחליט שכולם מחרימים אותו? או להיפך – שכולם מתחילים ללגלג עליו, וכך להרוס את הביטחון העצמי שלו?

“שטויות!” אמרה זיווית הבליינית. “אני אסדר אותו, ואתם כולכם תראו.”

*

“תשמע, בא לך לבוא אליי הערב?” אמרה זיווית לעופר.

“יש אצלך אסיפה של קוֹפוֹת? פּוֹלִים כינים?”

“ההורים שלי הולכים לקולנוע, וחשבתי…”

“מה?”

“סתם…”

“בסדר.”

*

זיווית קיבלה אותו בחיוך מסתורי, הם ישבו על הספה וראו סרט נועז בווידאו, והיא הניחה לו למזמז אותה, קצת. לגעת בשד. אבל כאשר נעשה לוהט, החלה מתפנקת, השתיקה את הווידאו, ודרשה ממנו כל מיני דברים – לעשות, ולהגיד, באומרה שאחרת… לא בא לה. ועופר חזר אחריה: “עכשיו אני קוף שעיר שקופץ עלייך!” – והוא קפץ על ארבע מהספה לרצפה ובחזרה. “עכשיו תראי איך הקוף רוקד!” – “אם היה לי זנב הייתי עושה לך ממנו מחזיק־מפתחות!” – “תני נשיקה לבבון המסריח שלך, ותפצחי לו את הכינים בשיניים!”

“די, תעזוב אותי, קוף מגעיל!”

“אני משתגע אחרייך! אני אהיה הקוף־הכלבלב שלך, תני לי ללקק… תני לי… היִ־הי! הי־הי!”

בדיוק אז נכנסו ההורים, זיווית הדליקה את האור בחדר. עופר ישב עוד זמן־מה אך היא הפצירה בו להסתלק (כי הטייפ עבד כמעט שלושת־רבע שעה ולא רצתה שעופר ישמע את הנקישה שבהיגמר הסרט בקלטת).

*

הקלטת, שעליה נכתב: “להקת הבבונים בתוכניתה החדשה: עופר אנטי־קוף”, עברה בכיתה מיד ליד תוך פרצי־צחוק אדירים, וגם הועתקה. עופר חש שמסתירים ממנו משהו. מה זה? פעם ראשונה שלהקת הקופים, נמוכי המצח, מתאחדים נגדו?

אז נתנו לו לשמוע.

אצל עֵרה הכול קורה בְּהִיפֶּר, לא בהיפר־שוק אלא בהיפר־אקטיבי. אין לה רגע מנוחה, אף לא כדי לסדר היטב את הציפורניים. כאילו מנוע קטן מפרפר בתוכה כל הזמן, מטרטר מהבטן ומקפיץ אותה.

סבא מצד אימא אומר עליה שאין לה “זִיץ־פְלַייש”, שזה בגרמנית, או גם ביידיש – בשר־של־ישיבה, והכוונה לא שאין בשר לאיזה מטבח של ישיבה, אלא שחסר בשר למישהו באבר שיושבים עליו, ולכן הוא מקפץ כל היום.

סבא מצד אבא אומר שאולי שמו לה במקום ההוא פלפל חריף, ואם יוציאו – ערה תירגע.

היא קמה מוקדם בבוקר כי השינה היא אוייב שלה. גם בתרדמתה היא אינה רגועה כי יש לה חלומות של ריצה למרחקים ארוכים, ועקצוצים של זיעה מלוחה בכל מיני פינות בגוף, והרגשה מתמידה ומעיקה שיש המון דברים שצריך להספיק, להגיד, לשיר ולעשות, ובקיצור – גם כשהיא ישנה היא כאילו לא כיבו את המנוע שלה.

ערה מעסיקה את עצמה בהמון דברים. היא רוקדת בלט. משתתפת בלהקת בית־הספר. לומדת פיתוח־קול ושרה אריות מתוך אופרות של מוצארט: “דון ג’יובאני”, “חליל הקסם”, ו“קוזי פאן טוּטֶה”. הולכת לקונצרטים של הפילהרמונית, וגם לקונצרטים קאמריים, בולעת ספרים, ודווקא באנגלית. מספיקה לכתוב כל שבוע כתבה קטנה בתור עיתונאית־נוער, עושה עבודה על שלושה מוטיבים עממיים אצל שלושה מלחינים ישראליים, מרק לברי, פאול בן־חיים ונועם שריף. חוץ מזה היא משחקת טניס. נותנת שיעורים פרטיים בחשבון ובאנגלית. בערבים היא משמַרְטֶפֶת לפעמים. ההורים שלה, מצבם טוב. דווקא מבקשים ממנה להוריד קצת את מתח הפעילות. לשווא. דבר אל הרוח. רגע היא פה, ורגע – כבר נעלמה. נותר אחריה רק הרשרוש הדק של שובל שערה הארוך, ודמותה הקטנה, העגלגלה, כמו פקעת קופצנית שמכדררת את עצמה.

ציוניה של ערה מעולם, חוץ מבהתנהגות. היא אינה חדלה לדבר, גם בשיעורים, טוענת שמשתעממת. מנת־המישכל שלה גבוהה. לכאורה היא מספיקה, וגם יש לה – הכול, אבל דבר אחד אין לה, וזה די מעצבן אותה, וגם מדאיג את הוריה –

אין לה עדיין חבר.

היא ניסתה לצאת עם כמה בנים, או שניסו לצאת איתה, מהכיתה, ומכיתות אחרות, וגם יותר מבוגרים, אבל תמיד, תמיד זה היה נגמר אחרי הערב הראשון או השני.

לבסוף לא נשאר אלא גדי השבלול. האמת, ערה כבר שמה עליו מתחילת השנה. השקט שלו, הביישנות, ההתרחקות הזו וההתקפלות מפני כל מגע מיותר עם האחרים, סיקרנו אותה. במרץ שלה הצליחה לפרוץ את החומות שלו. בכרטיסים של הוריה, שנסעו לחוץ־לארץ, הם הלכו יחד לקונצרט בהיכל התרבות שבו ניצח דניאל בארנבוים על ביצוע הסימפוניה הפאנטאסטית של ברליוז. ערה הסבירה לנדי כי ברליוז כתב את היצירה לפי תוכנית עלילתית. חלום של מוסיקאי שהרעיל עצמו בגלל אהבה נכזבת והוא רואה בהזיותיו תהלוכה אל הגרדום לאחר שרצח את אהובתו, וגם הילולה של מכשפות.

אחרי הקונצרט הם הלכו לאכול המבורגר וצ’יפס ואחר כך ליווה אותה נדי, ובטרם נפרדו תפסה אותו והעניקה לו נשיקה קולנית, שקולה ודאי היה נשמע עד לחדר־השינה של הוריה, בדירה שבקומה השלישית, אילו היו בארץ. אבל לא היה בנשיקה הזו שום דבר חושני. היא כאילו דיברה אותה באותה תזזית שבה הסבירה את הסימפוניה, סיימה לפני נדי את ההמבורגר, גמרה חצי מהצ’יפס שלו, ושלחה אותו לביתו מנושק, ומבלי שהניחה לו לסיים אפילו משפט אחד במשך כל הערב –

*

למחרת הודיעה ערה לנדי שהוא בא איתה לָשֶׁבת ערב בשמרטפות.

נדי סירב.

“מה יש, אתה עסוק?”

“לא. אבל…” גימגם.

“נוכל לשמוע אצלם את הפאנטאסטית מתקליטור בניצוח של קאראיאן…”

“לא, לא זה…”

“אמרת שאתה אוהב מוזיקה…”

“לא, לא זה…”

“אז מה? אני מפחידה אותך?”

“לא, אבל את… את פשוט יותר מדי בשבילי…”

“מה זאת אומרת?”

“אני… מרגיש שאת כאילו גדולה עליי בכמה מיספרים… אין רגע שקט איתך. כל הזמן במתח. צריך להקשיב לך, לדבר איתך, להיות מעניין, לענות לך על רמה… זה מתיש, כמו איזה משחק פינג־פונג. אבל שלא נגמר…”

“אתה יודע, נדי, אתה הראשון שאומר לי…”

“אז שתדעי לך שכולם חושבים כך, שאת מעייפת בָּהִיפֶּרִיוּת שלך…”

“אז אני רוצה להגיד לך שאתה חתיכת פחדן עלוב!”

“ואת… מזכירה לי את אימא שלי… כל הזמן, כל הזמן דיבורים… אבל לענות? – אסור!”

“יפה מאוד! – שבלול! – רכיכה…” לא נשארה ערה לשמוע.

*

אחרי ימים אחדים קיבל נדי פתק בהפסקה.

"קראתי אתמול בספר שיש מין של מכרסמים שאם הם מפסיקים לכרסם, השיניים שלהם צומחות כל־כך מהר שהם כבר לא יכולים לסגור את הפה כדי ללעוס, ומתים ברעב.

אז תחשוב שהאמת נמצאת איפשהו באמצע, ובוא ניפגש הערב.

ובלי להתחדד.

ההיפרית."

*

הם נפגשו. היו חברים שבוע. ושוב רבו. אבל להשיג את נדי כבר נכנס לערה באמביציה. היא לא עזבה אותו. שוב היו חברים. הפעם חודש.

ושוב רבו.

אבל אחרי כל מריבה ערה ונדי היו מוכרחים להשלים מפני שהיו להם כבר כל כך הרבה טענות זה לזה והם הרגישו שהם ממש מוכרחים להגיד את הדברים האלה, ורק זה לזה, מפני שכבר לא היה אפשר (כל היום וכל הלילה) רק לחשוב ולגלגל עם עצמך את הטענות האלה, שאף אחד אחר גם לא היה, מה פתאום? – מבין אותן.

נמאס לאוּרי לשמוע, בייחוד מהמשפחה, שעליו להיות מאושר שהוא צעיר, צומח לגובה, מפתח חזה רחב, זרועות שריריות, ורגליים בריאות שכפותיהן תופסות מיספר נעל חדש כל שנה, ושעל כן אין כל סיבה מדוע לא –

יוריד את הזבל.

יירד בבוקר להביא את העיתון מתיבת־הדואר.

ייקח סל ויילך לחנות.

יעזור לסבתא שרה לתלות את הווילונות.

יירשם לחוג לטניס, קרטה, הרמת משקולות, התעמלות, שיפור השחייה, טיולי החברה להגנת הטבע (מחק את המיותר).

ייקח את בני־דודיו ללונה פארק.

יסדר את החדר שלו ויכין מדי יום את כל השיעורים.

יקרא ספרים רציניים, ולא רק עיתוני־נוער כמו “ראש 1”.

ירכב קצת על האופניים המחלידים במחסן.

ירחץ את המכונית.

ייקח על עצמו לשְמַרְטֵף בשכונה וירוויח קצת כסף.

ועוד, ועוד.

אין גבול למטלות שכולם חושבים שראוי לנער גבוה ומפותח כמוהו לקחת על עצמו, אחרת הוא עתיד – להתנוון, להצמיח חזה של אישה, שריריו יהיו רפויים, בטנו תשתפל כלפי מטה, בגיל צעיר כבר תהיינה לו בעיות של יתר לחץ־דם ואי־ספיקת הלב, שלא לדבר על כמה קשה יהיה לו בצבא –

“ודע לך, הדבר רציני מאוד!” אומרת אימא. “ושלא תצחק לי בפרצוף מפני שתיכף תחטוף סטירה שבחיים שלך לא חטפת, למרות שאתה כבר גבוה ממני ורואה את עצמך מוֹיְשֶׁה גְרוֹיְס. כי אני דואגת לחיים שלך. אם לא תְפתח לך כושר, אם תמשיך להתנוון ככה – יהיה לך בבסיס־הטירונים כזה משבר, שאתה עוד תתאבד לי, חס ושלום!”

כך ובדומה לכך מטיפים לאורי, אבל זה לא עוזר כי הוא עייף כל יום מההתחלה, עוד מלפני שעשה משהו (ובדרך־כלל הוא לא עושה כמעט כלום). לוקח לו שעה להתעורר בבוקר לבית־הספר. בחופשים הוא ישן עד 11:00, אלא אם כן ישנה איזו תוכנית שחבל להפסיד בטלוויזיה. אבל גם על זה אפשר להתגבר אם מסדרים יום קודם להקליט אותה אוטומאטית בווידאו.

בכיתה הוא כה עייף, שרק השיעמום חזק אצלו יותר מן העייפות. למשל, שיעמום של שיעור בהיסטוריה משכיח את העייפות משיעור קודם בתנ"ך.

חוזר הביתה בצהריים, העיניים כמעט נעצמות, עייף לאכול, אבל מה – כשיושבים בסלון, מול הטלוויזיה, אפשר בכל זאת להכניס משהו לפה וכך לא מתים מרעב, למרות העייפות.

אחרי כל זה, למי יש בכלל כוח להכין שיעורים? אפילו לחברים אין חשק ללכת. הכי טוב לשבת בבית מול הטלוויזיה, ולהעביר את הזמן.

ועל כל בקשה, תוכחה, פקודה, הפצרה, יש לאורי רק תשובה אחת:

“עזבו אותי. אני עייף.”

*

“לא, זה לא יכול להימשך ככה,” אומרת אימא. "אתה יורד בלימודים. מסתיר ממני בחינות שנכשלת בהן. מתאונן כל היום על עייפות. אחת מן השתיים – אתה דֶבִּיל גמור, תישאר כיתה או ישלחו אותך לבית־ספר מיוחד לעייפים, או – "

“או מה שוב פעם?”

“או שאתה סובל מאיזו מחלה.”

“תעזבי אימא, אני בריא.”

“זו לא תשובה. צריך לקחת אותך לבדיקות.”

“שטויות. בסך הכול אני קצת עייף.”

“אין דבר כזה. אני עובדת מהבוקר. אבא שלך עובד, ואתה, שלא עושה כלום כל היום – עייף יותר מאיתנו! – לא, אני לא מבינה את האדישות שלך…” היא פונה בלחש לחיים, האב. “זה יכול להיות משהו בדם, או בהורמונים, מחסור בוויטאמינים, או גידול בראש, חס ושלום!” – ויותר בלחש: “ואולי התחיל כבר לאונן ומזה הראש שלו מתרוקן?”

“אולי תפסיקי?” אומר אורי. “את לא מבינה שאני עייף. פשוט עייף.”

“מה אתה שותק, חיים? הילד שלך מתנוון לך מול העיניים, ולך לא איכפת?”

“דליה מה את רוצה מהילד? תני לו לנוח עד הצבא, לפחות. את יודעת מה מחכה לו שם? שלוש שנים קשות, ומילואים עד גיל חמישים וחמש! אז לפחות שייהנה קצת עכשיו מהחיים. ציון אחד יותר ציון אחד פחות. מה זה משנה?”

“בטח! ולך לא איכפת שהילד שלנו יתאבד שם, בבסיס הטירונים, בגלל הרכרוכיות הזו שאתה מטפח בו! ממש מעודד אותו!”

“אל תדאגו, אני אשרת בגלי צה”ל." אומר אורי.

“בטח! תיכף מקבלים אותך! אתה, עם רמת ידיעות כמו שלך, והעצלות הזו – תגיד תודה אם שי”ן־גימ“ל יתנו לך להיות!”

*

דליה לא ויתרה. לקחה את אורי לבית־החולים ושם ערכו לו בדיקות דם, שתן, צואה, תיפקודי אוזן, לב, ריאות, בדיקת עיניים, מיפוי מוח, מה לא? והתוצאות, כמובן, הראו שהכול תקין. הנער בריא כמו שור. מתפתח בסדר, שלב־שלב, ממש ככתוב בספרי־הרפואה. אין כל סיבה גופנית לעייפות שלו.

“מה יהיה, דוקטור?” שואלת דליה, על סף התמוטטות־העצבים, שעה שאורי מחכה במסדרון בחוץ. “לא, אתה לא צריך להגיד לי. אני מבינה שזה נפשי. הילד דפוק. צריך לקחת אותו לטיפול פסיכיאטרי…אתה חושב שהוא יגדל הומו…”

“אם תניחי לי גם קצת לדבר, גבירתי הנכבדה, אז תשמעי גם תשובה לשאלה שלך.”

“בבקשה, אני מפריעה לך?” היא צוחקת באי־נוחות, “אתה עוד עלול לחשוב שאני אימא היפר־אקטיבית…”

“גברת נכבדה,” אומר דוקטור קוֹזִי, גבר גדול־גוף וחייכן, שזוף, הנראה כביריון שמבלה את רוב זמנו בים. “אורי שלך נורמאלי במאה אחוז. גם הביצים שלו, אם לא איכפת לך, בסדר גמור. הוא לא חולה בשום מחלה רצינית, לא גופנית ולא נפשית. בסך הכול יש אצלו תסמונת שאנחנו מכנים בשם: עיֵיפוּתִיס בַּגְרוּתִיס. הגוף צומח, והצמיחה מעייפת.”

“אתה צוחק ממני. אין מחלה כזו!”

“יש!” הוא מתרומם מכיסאו ומרים עליה פתאום קול צעקה. “החוצה, גברת! ואני לא רוצה לראות אתכם כאן פעם נוספת! עייפות זו לא מחלה! עייפות זו שמירה על בריאות, ובייחוד בתקופת ההתבגרות! הבנת? שלום!”

אֵלָה לא חשבה שיש לה כישרון כתיבה עד שיום אחד ביקר בביתם דודה שייקה דפדפי, רווק טרי וקצת קירח שאוהב לטַרחֵן נוֹן־סטוֹפּ וסיפר כי במקומון “יוסף” (“העיתון שמוסיף לך”), שבו הוא כותב על מסעדות (בנוסף לעבודתו הנופסת, סליחה – הנוספת, כמו שהוא אוהב להתבדח – בעיתון־האב “צמרתון” כפרשן כלכלי, ובדו־ירחון הנפוץ לנשים “נשיקה לָך”, השייך לאותה קבוצת תקשורת, במדור “20 לאחד”, כסקרן 20 ספרים בעמוד אחד) – החליטו כי מה שחסר לתפוצה זה טור אישי נועז של טִין־אֵייגֵ’רִית דפוקה קצת בשכל שמעיזה לגלות הכול על עצמה, החלטה שנתקבלה לאחר שבמקומון המתחרה “יצחק” (“העיתון שמצחיק אותך”) –

“מצאו אחת הדס זומר,” מספר שייקה, “ילדה מונגולמנית, סליחה – מֵגָלוֹמָנִית, שיש לה שיגעון־גדלות, וזו כותבת כל שבוע מדור מופרע־לאללה, מקללת מבוגרים, עושה צחוק מתינוקות, גונבת, מטנפת – ומאז שהיא כותבת, אפילו ששמו כבר מחיר של אפס נקודה שישים וחמש שקל לגיליון – המקומון נחטף כמו תחתונים טריים… חה, חה, חה…”

“מגעיל,” אומרת אחותו נעמי, אימהּ של אלה, “אני מקווה שאין בכלל ילדה מפלצתית כזו בשם הדס זומר, והכול בא מהדימיון המופרע של איזה עיתונאי מפגר שחותם בשמה!”

“מממה… את יודעת משהו?” ניצת זיק של חשד בשייקה.

“סתם ניחוש פרוע. אני הלוא מכירה אתכם, עיתונאים!”

“אז ביקשו ממני,” הוא מתלהב ומעביר את התלתל שלו מהצד האחד של הקרקפת החלקה לצד השני, “לכתוב ל’יוסף' מין טור טִין־אֵייגֵ’ִרי בתור קוֹנְטְרָה להדס זומר הזאת של ‘יצחק’, והחלטתי שבהזדמנות שאני כאן, שאולי אראיין את אֵלָה כדי להיכנס לאווירה של ההיסטריות הקטנות האלה, הלוליטות הכותבות, שמשגעות את המקומונים בעברית המתבגרת שלהן…”

“זה לא פֵייר, שייקה,” אומרת אלה, “שאתה תכתוב טור נוער בשמנו. אתה לא אובייקטיבי, ובייחוד שרק לפני חצי שנה הצלחת להתגרש סוף־סוף מדודה דרורה…”

“ששש…” מהסה אותה נעמי. “מה הקשר? את לא יודעת שדוד שייקה לא אוהב שיזכירו לו את המכשפה ההיא…? ובכלל, אולי תלכי כבר לחדר שלך להכין את השיעורים?”

“לא! אלה צודקת!” מכריז שייקה. “בחיי זה רעיון, תכתבי אַתְ מדור!”

“מה פתאום? אין לי כישרון כתיבה!”

“שטויות. כמו הדס זומר גם את יכולה לכתוב, ואני אדאג שידפיסו אותך ב’יוסף', ואפילו ישלמו לך שכר־סופרים!” – הוא צוחק, מרוצה מעצמו.

“על גופתי המתה.” מכריזה נעמי.

“נדמה לך!” מתפרצת אלה. “אני דווקא מזמן כבר רציתי להראות להדס זומר שהיא לא מלכת המקומונים בשטויות שלה! את יודעת מה? שייקה צודק – כמוה כל אחת יכולה לכתוב!”

*

בתוך חודש הפך הטור “רק על עצמה” של אלה מזור במקומון “יוסף” ללהיט תקשורתי בקנה־מידה עירוני. בייחוד עשו רושם קטעים כמו אלה:

“אלה חושבת [ה’גימיק' של הטור הוא בין השאר שאלה כותבת על עצמה בגוף שלישי] שלהיות בן 30 זה חרא של גיל, זקן כזה, שמן ומבואס, שמסתכל עליה ברחוב כמו רעב על לחמנייה ומנסה להתחיל איתה, ‘תסלחי לי, מה השעה?’ – ואחרי ששומע ממנה: ‘שעה שתחזור לזקֵנה שלך!’ – נכנס למכונית, אם לא סינדלו לו אותה, ומְנַהֵג לרמת־השרון או לרעננה, שם הגרוטאה מחכה לו עם שני שרצים קטנים שלאחד צריך להחליף חיתולים והשני סתם בגיל ששובר את הבית במכות, והריח של הקאקי כבר מזכיר לבן ה־30 בית־אבות, שלשם הוא ייכנס בקרוב.”

“אלה חושבת שלהיות מורה זה חרא של מקצוע. איך הם לא משעממים את עצמם לחזור על כל ה’שִׁיט' של השיעורים שנה אחרי שנה כמו תקליט חורק ישן ולסבול מנהלים שהיו מורים לא מוצלחים ומפקחים שהיו מנהלים שנכשלו, ואיך הם לא מרגישים שבחרו במקצוע הכי אומלל בחיים, אחרי איסוף הזבל…”

“אלה חושבת שהידיד הכי טוב של הנערה המתבגרת הוא הראי והיא מסוגלת לעמוד מולו שעות ארוכות ערומה, ללטף את עצמה ולהסתכל איך…”

“אלה גילתה שהעוגות הכי ‘אין’ בעיר הן עכשיו בבית־הקפה החדש…”

“אלה חושבת שגם כשאין לה מה לכתוב היא יכולה להמשיך לכתוב כל מה שעולה בדעתה לדבילים כמוכם שקוראים אותה מפני שאתם זקנים ובטח את משוגעים לדעת מה מתרוצץ בראש של אחת שקיבלה מחזור ראשון רק לפני שנתיים והיא עוד…”

*

אחרי חודשיים ריאיינו את אלה מזור למקומון “אברהם” (“העיתון שמקרב אותך לשמיים”), ושאלו אותה אם לא מפריע לה שדודה הוא העיתונאי הוותיק שייקה דפדפי, והיא אמרה שלא; ואם היתה מתחילה לכתוב גם אם לא היתה אחייניתו, והיא ענתה שכן; ואם היא ממשיכה להרגיש את עצמה כמו כל בת אחרת בבית־הספר, למרות שיש לה טור הכי ‘אִין’ שקוראים אותו 100,000 מְקוֹמוֹנְיַאקִים כל שִׁישַׁבָּת, והיא אמרה שכן.

*

עד שֶׁשִׁישַׁבָּת אחד החל הטור המתחרה, של הדס זומר, באלה המילים:

“הדס לא חשבה שיש לה כישרון כתיבה עד שיום אחד, כאשר ביקר בביתם דודה המפורסם דףדף שייקוני, רווק טרי ואוהב־חיים…”

“הי, דוד שייקה,” הרימה אליו אֶלָה טלפון, “השתגעת? מה הלכת לספר למקומוניאקית הזאת איך התחלתי לכתוב ב’יוסף'?”

“אה…אה…אה…”

“מה אתה מְאַאֶה אֶה־אֶה־אֶה? רגע, אתה רוצה להגיד לי שאתה, אתה… מזור – זומר! הדס – הכול המצאה שלך? אין אחת כזאת?”

“מה לעשות, תביני, הייתי מוכרח, משהו אינטימי…”

“פִיחְסְס, התחילה להגעיל אותי הכתיבה, כאילו אני מתפשטת לזקנים…”

*

ואכן אלה הפסיקה לכתוב ב“יוסף”, אלא שעד מהרה קיבלה את “חיפופים”, הטור הארצי בעיתון־האב “צמרתון”, ונעשתה יותר מפורסמת משייקה דפדפי. לימים, בצבא, שירתה ככתבת שבועון “הבסיס” ואז גם פירסמה את הרומאן “אֶלָה לא חשבה שיש לה כישרון כתיבה”, שהיה במשך חודשיים לרב־מכר משגע.

החברים מתבגרים, החברוֹת מתפתחות, ודנדוש נשאר לֶגוֹמַנְיַאק.

זה היה נחמד כשהוא היה קטן. החדר שלו כבר לא הספיק לכל סוגי המנוף, הרכבל, הרכבת, הרובוט, המכונית, הספינה, החללית, והמה־לא שהרכיב. עד מהרה פלש דנדוש עם הפסים על הרצפות והחוטים (שניראו כמסכת של קורי־עכביש) לשאר החדרים בדירה, עד שלא נותר מקום לבני־משפחה ללכת בו בחופשיות.

הוא השתתף בתערוכות לגו וזכה פעמיים בפרס שני. פעם על הרכבת מסוע של מיכרה פחם, שפעל על מנוע חשמלי, והיה פיתוח למסוע ביתי שהתקין בין המיטבח לחדר־השינה של ההורים, כדי לשנע את הסנדוויץ' לאבא והעוגה לאימא בשבת בבוקר (לבעיית הקפה החם הוא לא מצא פיתרון), ופעם שנייה קיבל פרס שני על בניית מגדל קידוח של חיפושי נפט, כדי לרדת ולעלות על גבו ולגרד אותו בזמן שהוא כאילו מכין שיעורים.

ההמצאות הלֶגוֹאִיוֹת האחרות של דנדוש כללו: מאוורר, רובוט אי־טי, רובוט־לוליין מתהפך, תותח קפצונים, דגדגן נייד (פיתוח של המגרדת), מגלשת מים עם גולשים העולים חזרה בזה אחר זה, מנוף עם מנוע להעלאת עיתון הבוקר לקומה העליונה, ומה־לא.

את כל כסף־הכיס שקיבל, מתנת ימי־הולדת ודמי־החנוכה – השקיע בהרחבת משק הלגו שלו, ולא הפסיק, וכמובן זה לא הספיק לו, והיו ויכוחים ממושכים על כך.

*

“הלוא הילד יגדל דֶבִּיל גמור!” אומרת האם לאב בלילה, כאשר דנדוש אינו שומע.

"דַחִילַכּ, נעמי – " מגן עליו האב. “את לא יודעת שלגו מפתח את היכולת של הילד? את לא מעריכה את הכישרון שלו לבנות דברים? ממש כמו מהנדס!”

“דַחִילַכּ עודד, אתה מדבר שטויות כי – אל”ף: – הילד כבר לא כל־כך ילד, אתה לא שומע שהקול שלו השתנה, ואתה לא יודע שצמחו לו שערות? – ובי“ת: – מלהמשיך לשחק בלגו במקום לעשות שיעורים – לא מגיעים לשום דבר בחיים, אפילו לא להיות מהנדס, מַיְינְד יוּ!”

“אם לא איכפת לך אז אני, כשהייתי בגילו, עוד שיחקתי בפלסטלינה, פשוט כי בילדות שלי עוד לא היה לגו, היה משחק בשם מֵכַּאנוֹ, עם פסי מתכת וברגים, ורק ילדים להורים עשירים מאוד זכו בו. לי היה רק פלסטלינה. ובעצם לגו, במהות שלו, דומה מאוד לפלסטלינה, חומר שאתה מפעיל בדימיון שלך ובורא ממנו עולמות…”

“די, די… תפסיק להתפלסף! אני לא יכולה לשמוע את השטויות האלה. מספיק להגן על הטמטום של הילד…”

“והיה לי חבר טוב בשם אורי, ואני זוכר אפילו את השיר שהיינו שרים: אורי פוץ! / חייל בברית / עם זבובים נלחם בְּפְליט / מטאטא / הוא רובו / וסיר־לילה על ראשו…”

“אתה כמו הבן שלך. בורח מהמציאות. לילה טוב. אני כבר ישנה.”

*

המשבר פרץ לאחר חגיגת הבר־מצווה. דנדוש קיבל מתנות בסכום די ניכר. ההורים הציעו לו לקנות בכסף וידאו, עוד טלוויזיה, מחשב, להוסיף לטיול משותף לחוץ־לארץ, להפקיד בבנק – והוא:

“אתם יכולים להחרים את הכסף שלי ולעשות בו מה שאתם רוצים, מפני שאתם יותר חזקים ממני, אבל אם מרשים לי לקנות בו מה שאני רוצה – רק עוד לגו!”

*

“עודד,” אומרת נעמי בלילה, “אני חושבת שאנחנו צריכים ללכת עם דנדוש לפסיכולוג.”

“תעזבי… בסך הכול יש לילד הובּי…”

“הובי? כבר יותר טוב שהיה מאונן בתור הובי! – הילד שלך חולה לגו! – עודד, אתה לא מבין? – יש לך בבית לֶגוֹמַנְיַאק…”

“דחילכ…”

“דחילכ? – אם זה יימשך ככה, אני לוקחת את החפצים שלי ועוזבת אתכם…”

“אמרתי לך, גם אני שיחקתי כשהייתי בגילו…”

“כן, ותראה מה יצא ממך… אפילו לא מהנדס…”

*

אבא של דנדוש למד ארכיטקטורה אבל לא סיים את הטכניון. הוא עובד שנים רבות, תמורת משכורת לא־גבוהה במיוחד, בתור שרטט שכיר במשרד של ארכיטקטים.

*

נעמי לקחה את דנדוש לפסיכולוגית צעירה וחתיכית בשם עמנואל. הטיפול נמשך שנה. התוצאות היו:

א. דנדוש קיבל עידוד מעמנואלה להמשיך לשחק כל זמן שמתחשק לו. הוא זכה בפרס ראשון בתחרות הלגו השנתית – על בניית דגם של כור אטומי, ובו “מרפסת גולדה”, שבה דמות הדומה לראש־הממשלה המנוחה גולדה מאיר נכנסת ויוצאת מדי פעם, ומשקיפה לעבר הכור.

ב. סכום הפרס היה גדול יותר מכל מתנות הכסף לבר־מצווה.

ג. דנדוש התחיל לכתוב מדור שבועי למשחקי לגו באחד מעיתוני הנוער, ועונה מדי שבוע לעשרות מכתבים של קוראים. הוא רצה להתחיל גם לכתוב סיפור מדע בידיוני עם גיבורי לגו מצויירים, אבל במערכת אמרו לו שהם חושבים שעל זה יש פטנט מוגן לחברת לגו, כמו שמוכרים את דמויות הדרדסים לעטיפות של ממתקים. אם הוא רוצה לחבר סיפורי מדע בידיוני – שימציא משהו אחר.

ד. וזה החלק העצוב: נעמי ועודד הוריו – נפרדו.

*

“שלא יהיו לך רגשות אשמה על כך שהם התגרשו!” – אמרה לדנדוש יום אחד עמנואל, וחיבקה אותו. “הם היו עושים את הצעד הזה גם אם היית מפסיק לשחק בלגו לפני שנה, שנתיים, או אני לא יודעת מתי…”

“טוב, מה לעשות שאני אוהב לשחק… אני צריך תמיד להרגיש שאני מחזיק משהו בידיים שלי…”

ליאת היפה אהבה את עצמה כל־כך, שהשתדלה לא לשתף אף אחד אחר באהבה שלה. היא ממש התביישה לחשוף את האוצרות שמהם, לדעתה, היא בנוייה בצורה כה נפלאה. קראו לה בכיתה: ליאת בּוּשְׁבּוּשָׁה. למן הבוקר, כשהיתה קמה ומתחילה להסתדר לקראת ההליכה לבית־הספר, בושבושה דיברה במחשבותיה עם גופה הפרטי כאילו כל אבר בו הוא חתלתול תובעני ומפונק:

"תוסיק מותק, פּוּסִיק מותק, עוד מעט אני לוקחת אתכם לְבֵּית־שִׁי, ויעשה לכם טוב על הנשמה.

"גבּוֹתַלַ’ְך, אני כבר מסדרת אתכן…

"רגע… רגע אוֹזֶנְלֶ’ה – כבר אני תולה בתנוכל’ה שלך את העגילצ’יק מרומא.

"בּוֹבּקֶעס, תצאו כבר מהאף, לעזאזל!

"והנה באה גם המברשת עם מִישׁחוּקִי חדשה לשיניים הנחמדות…

“בוקר טוב ציצים, היום אתם חופשיים, אין חזייה, מַאפִישׁ!.. תרקדו, תרקדו…”

"אל תהיה עצוב קורקבנל’ה, כשרק יהיה לי זמן אגרד גם אותך קצת כמו בתוך אוזנל’ה…

"בוקר טוב חצ’קונצ’יק! – מצאת לך זמן להופיע…

“מוח! – תפסיק לבלבל לי את המוח! לא רוצה לדעת כלום ממה שיהיה עוד חצי שעה…”

בשיעורים היתה משוחחת במחשבותיה עם אברי־גופה. מבקשת מבטן המקרקרת להתאזר בסבלנות עד להפסקה, כאשר תצא לקנות לה שקית שוקו, שתרטיב בה את הכריך. הציעה לאצבעות הרגליים לחכות בסבלנות עד שתחזורנה הביתה, שם תלכנה ערומות, יחפות, כל שאר היום, ולא תצטרכנה להיות כלואות בנעליים־גרביים־מסריחַיִים האלה. לאבר אחר הבטיחה ליטופים לפני השינה, לשני גירוד רציני בניגוד למה שהרופאים וההורים ממליצים, ולשלישי זלילה חשאית של גלידה מהמקפיא, כאשר – “אנחנו, כל הגוּפַאלַ’אךְ שהם אני – נישאר לבדנו בבית!”

*

אם מישהו נגע בה, אפילו במקרה, היתה נתקפת בהלה ורתיעה. היא העדיפה ללכת ברגל לבית־הספר ולא לנסוע באוטובוס, לאחר שפעם ופעמיים נדמה לי שגברים מנסים לנצל את הצפיפות במעבר, או על הספסל, כדי להידחק ולגעת באברים שלה. כאשר סיפרו בדיחות גסות, או הבנים סתם אמרו מילים לא עדינות במיוחד, היתה מאדימה כאילו העליבו אישית את האברים האינטימיים שלה־עצמה, ומסתלקת. בדרך־כלל היתה הולכת בבגדים די מכסים, כדי שלא יציצו לה כשהיא מתכופפת או משהו כזה. גם בשיעורי־ההתעמלות היו איתה בעיות כי התביישה להחליף בגדים בצוותא והתעקשה להישאר בטייטס מתת למכנסונים, ואף פעם לא בירכיים חשופות.

*

גם בבית היא נזהרה שאביה או אחיה לא יראו אותה בלבוש קל מדי, והשתדלה להימנע מנשיקות ומחיבוקים, אפילו משפחתיים.

“מה היא סוגרת את עצמה פעמיים במפתח כשהיא נכנסת לאמבטיה?” התלונן האב, “אנחנו אוכלי־אדם פה או מה?”

“ששש…” אמרה האם. “ליאתי עוברת תקופה קשה. הפרטיות חשובה לה מאוד.”

“איזו פרטיות? – זאת פרברטיות! – ילדה שלא נכנסת לבית־שימוש עד שלא עוברת לפחות שעה מהפעם האחרונה שהיה שם מישהו קודם?! – ואיך היא מרססת, כאילו כולנו באנו מחבורת הזבל!”

“ששש… הילדה עוד תשמע אותך…”

*

רק במקום אחד לא התביישה ליאת בּוּשְׁבּוּשָׁה כלל – על שפת־הים. לאחר שהבטיחה לאבריה שאם יהיו “ילדים טובים” תיקח אותם לים וגם תרשה להם להשתזף – היתה פורשת מגבת צבעונית על החול החם, פושטת מכנסיים וחולצה ונותרת במיני־ביקיני נועז שנראה מרחוק כשלוש רטיות שחורות עם שרוכים, של שודד־ים שתום־עין, שחוברו יחדיו. מלטפת ומורחת במשחת־שיזוף שעה ארוכה את יַדַאלַאך, כַּפּוֹתַאלַאך, תּוּסִיקְלֶ’ה, גַבַלֶ’ה, צִיצֶס, אַפּוֹנְצִ’יק וכל השאר, ואחר כך נכנסת לים לזמן לא רב, כאילו הורידה עדת כלבי־שעשועים לטבול בו. לפעמים היתה באה עם חברה, לפעמים לבד, אבל תמיד התעלמה ממבטים שגברים נעצו בה (והיא נערה יפה מאוד!) – כאילו אינם קיימים. אם ניסה זר לדבר איתה, היא לא שמעה. אם התקרב זכר היא זזה כאילו חומה שקופה חוצצת בינה לבין שאר הגברים שעל החוף. ואם נתקלה במבט רעב, חומד, שמי מהם שלח לעברה, זה רק אישש את דעתה על הגסות ועל הצורך להסתגר בפניהם.

*

כך נמשך המצב המאושר של ליאת בושבושה עם עצמה עד שהחלו תוקפים אותה כאבי בטן קשים. תחילה ניסתה להסתיר מאימה, דיברה עם ביטנה וביקשה ממנה בדמעות שתפסיק לעשות לה את זה – ולא עזר. לאחר שאימה גילתה אותה מתפתלת בכאבים, לקחה אותה לדוקטור קוֹזִי, הרופא גדול־הגוף, החייכן והשזוף, הניראה כבריון שמבלה את רוב זמנו בים. ליאת היתה מתוחה מאוד. כאשר נגע בה דוקטור קוזי לראשונה, כדי לבודקה, נרתעה בצעקה והחלה פוסעת החוצה.

“בואי הנה!” אמר לה דוקטור קוזי. “אני באמת אדם מפחיד, אבל לא מזיק. תשמעי, יש לי בת בגילך, וכאשר אנחנו יוצאים לשפת־הים, אני תופס את החברות שלה וצובט אותן ומטביע אותן בגלים והן בורחות ממני בצרחות כי הן חושבות שאני פרא־אדם. אבל כאן אני רופא. ואני יודע היטב להבדיל בין השניים. וממני אין לך מה להתבייש בכלל, האמיני לי…”

ובדברו נגע בה, הניח יד על כתפה, ליטף אותה קלות, ולאט־לאט הרגיע ואת העלה אותה על שולחן הבדיקה. היא פשטה חולצה. הוא הקשיב לריאותיה, דפק על צלעותיה, וכאשר נגע בשיפולי־בטנה, מצד שמאל, פרצה בצעקת כאב, הפעם אמיתית.

*

הכול קרה מהר. באותו שבוע עברה ליאת ניתוח הוצאת התוספתן. באותו קיץ חזרה לשפת־הים, בבגד־ים קצת פחות חושפני – בגלל הצלקת הטרייה שהאדימה על ביטנה. מאז “בגד” בה התוספתן, הִתְמַגֵל ועזב את גופה – חדלה לדבר עם אבריה ונעשתה יותר חברותית על החוף. פגשה את מייקל, סטודנט מארה"ב שבא ללמוד כאן באוניברסיטה, התחילה לצאת איתו ועד מהרה הניחה לו לדבר עם אבריה בשפה שלו, וגם היא התעניינה בגופו, בהרבה אהבה.

חיי רוני עומדים בצל היחסים בבית, שתלויים במצב־הרוח, המושפע קודם־כול מהמצב הכלכלי.

יעקב, אביו, היה אחראי־משמרת במפעל לייצור תנורי־חימום חשמליים. כאשר הוצף השוק המקומי בתנורים מיובאים, זולים יותר, הסכימו העובדים לוותר על דמי־חופשה ותוספות אחרות, אך המפעל שקע בחובות בגלל מלאי תנורים שהצטבר אצל המפיצים, ובתחילת הקיץ נסגר. יעקב נשאר ללא מקום־עבודה.

יעקב גבר חרוץ ומוכן לכל עבודה. ידיו חזקות ועורפו נוקשה, כנתון במאבק מתמיד. חודשיים קיבל דמי־אבטלה ואחר הוצע לו להיות נהג בדואר, במשכורת קטנה יותר. הוא הסכים, ובלילות הוא משמש גם בתור מלצר במסעדה ליד הים.

אימו של רוני עובדת כמזכירה בבית־ספר, וחלק ניכר ממשכורתה משולם למעון שבו שוהה אחותו הקטנה מדי יום. לרוע מזלם לא הצליחו בני־המשפחה להגיע לדירה משלהם בעיר הגדולה, אפילו בדמי־מפתח, והם גרים בשכירות חודשית.

רוני יודע שהוריו עובדים קשה כדי שהוא ואחותו לא ירגישו עצמם עניים לעומת ילדים אחרים, שבאים מבתים הנראים בעיניו מבוססים וחסרי דאגות. אבל בכך לא נגמר העניין. מצב־הרוח בבית מושפע כל הזמן מהמצב הכלכלי. אביו חוזר עייף מעבודת היום, ולאחר מנוחה קצרה יוצא שוב לעבודה. על אימו מוטלות כל עבודות הבית, כי אין להם אפשרות להחזיק עוזרת.

רוני מרגיש מתח באוויר. כאשר ההורים מתרגזים, יעקב מטיח בליאורה שחייו מתבזבזים על עבודות לא־מעניינות: הוא לא יכול להגיע לשום דבר בחיים כי כדי להקים איזה מפעל פרטי הכי קטן צריך כסף, והוא – אפילו בפיס לא זכה מעודו; ו“כדי להצליח בחיים צריך להיות גנב!”

והיא עונה לו שאם היה מסיים את הלימודים שלו, ואם היתה לו אמביציה, היה משיג עבודה טובה יותר, וכי היא מקווה כי רוני ודפנה ילמדו ויגיעו למעמד טוב יותר בחיים ולא יהיו כישלון כמוהו.

כאשר יעקב שומע את הקטע הזה, עולות הצעקות שלו ומגיעות עד לאוזני השכנים, והוא יוצא מהבית למשמרת המלצרות הלילית שלו בטריקת דלת עזה, שמפילה רסיסי־טיח מן הקיר הסדוק שבדירה השכורה.

רוני מתחיל לרעוד כאשר הוא עד למריבות. נדמה לו שהאחריות על היחסים הרעים בין ההורים מוטלת עליו, והוא מבטיח לעצמו לעשות הכול כדי לתקן את המצב. אחרי הלימודים הוא הולך לקחת את דפנה מהמעון, והקטנה אומרת: “אם יהיה לנו יום אחד הרבה כסף, אפילו שנגנוב, אז אבא לא יצעק יותר על אימא?” – בימי החופש שומר עליה ומכין לה ארוחות. רץ לעשות קניות. משתדל למוד היטב, למרות שקשה לו, כי הוא יודע שכל ציון גרוע שלו, כל כישלון בבחינה, נופל כמו פצצה על היחסים המתוחים בבית, כאילו איכזב בכך את הוריו המסכנים. הוא מחפש דרכים להרוויח כסף: כשמרטף, כשוטף חדרי־מדרגות וכעוזר בחנות ספרים סמוכה.

רוב החברים של רוני בכיתה אינם צריכים לעבוד ומקבלים מההורים כסף בלי בעיות. לחבר אחד, כשהיה בן שלוש (!) – פתח אביו בבנק קופת תגמולים על שמו ל־15 שנה, והוא מפקיד בה סכום כל חודש. כאשר החבר יגיע לגיל שמונה־עשרה – ישתחרר הכסף ויוכל לעשות בו מה שהוא רוצה.

כשהחברים רואים כיצד רוני עסוק כל היום בשליחויות ובעבודות בבית ובחוץ, הם קוראים לו – רוני צדיק. למ“ד־ו”וניק. במשך הזמן התרגלו לכך שה“צדיק” עוסק גם בענייני הכיתה – בוחרים אותו לוועד, והוא דואג לכול – עצים למדורה בל"ג בעומר, צביעת הכיתה, איסוף כסף לטיול או להליכה לתיאטרון, עזרה בבית־ספר לעיוורים – מה הבעייה? – רוני צדיק יתנדב וייצג את כל הכיתה.

האימהות אוהבות להזכיר אותו: “תקחו דוגמה מרוני, פאראזיטים, תראו כמה הוא אחראי, עובד, משתדל בלימודים, ואתם – יותר מדי טוב לכם ולכן אתם גדלים בטלנים!”

*

יום אחד אחר־הצהרים נערכה התרמה לוועד למען הקשיש. בערב מסרו התלמידים לידי רני סכום יפה שאספו, כדי שיביא אותו למחרת למזכירות בית־הספר.

למחרת בבוקר, בהפסקה הראשונה, פתח רוני את ילקוטו – והחוויר. הכסף איננו!

אבד? או נגנב? ובידי מי? – רוני נשבע כי המעטפה ובה הכסף היתה בילקוטו בבוקר, בטרם יצא לבית־הספר. המנהלת קרא לו לשיחה.

“מה נעשה? אם איבדת את הכסף, זו רשלנות מצידך, ואם מישהו גנב אותו, אתה צריך לעזור לנו ולהיזכר במי אתה חושד…”

“באף אחד. לא צריך. אני מבטיח שאני אעבוד ואחסוך ואחזיר את כל הסכום שהיה…”

“אבל לא חושדים בך שלקחת אותי, רוני…”

“לא חשוב.” השיב רוני בדמעות, " אני בעצמי אחראי ל’פאשְׁלָה'. אני מבקש שלא תעשו שום חקירה! ורק שלא תספרו להורים שלי…"

*

המנהלת הסכימה. זה עדיף על חקירה, ממנה משתמע כאילו אחד התלמידים גנב. היא הודיעה בכיתה שהכסף כנראה אבד. בית־הספר ייתן לוועד למען הקשיש את הסכום מקופתו, ורוני התחייב להחזיר לקופה, בשיעורים, עד לסוף השנה, סכום דומה, כי הוא חושב שנהג ברשלנות בשמירה על הכסף. רוני שתק, בגרון חנוק, והנהן בראשו.

*

רוני צדיק נמצא עתה במתח קשה: הצרות הרגילות בבית. הצורך לעבוד יותר אחרי יום הלימודים, ולהסתיר מההורים חלק מהכסף שהרוויח, כדי להחזירו למנהלת. ההרגשה שבבית־הספר חושבים שהוא גנב, עובדה שמאז המקרה אין בוחרים בו לעסוק בענייני כספים. וזה מעליב, אפילו שהחברים צוחקים ואומרים לו: “תודה לאל, עכשיו לפחות כבר לא שומעים עליך בבית נאומים בתור תלמיד לדוגמה!”

והעניין המציק מכול – האם הכסף באמת אבד, או מישהו לקח אותו? ומי זה?

*

הסוד לא נפתר. הכסף נעלם ואינו.

אבל לאחר חודשיים אירגנו דוקי וגידי מגבית בכיתה, הודיעו לרוני צדיק שהם רואים את עצמם כולם כאחראים לכסף שאבד, וכי החליטו לסגור את יתרת החוב ואפילו להחזיר לו מה ששילם יותר, כי זה צריך להתחלק שווה בשווה בין כולם.

אם תסתכל על רוִית באוטובוס, בדרכם לים או לדיזנגוף סנטר… מה זאת אומרת: אם תסתכל? – תענוג להסתכל בה! – חומד של בת: על כתפיה שיער גולש וצבעו חום־צהבהב, כדבש כהה. הגבות כהות קצת יותר, עבות, עוד לא כיסחו ולא מרטו אותן. עיניה בצבע חום־אפור, מבטה מלא־חיים, טיפ־טיפה פוזלת, או אולי רק אוהבת לגלגל קצת באישוניה בשעת דיבור, מרוב התרגשות וקוצר־רוח. פניה רחבות, בהירות, ובמרום הלחיים, סמוך לאף, פזורים נמשים אחדים שמוסיפים לה חן.

היא לובשת טי־שירט של “פינג’אן”, עליו מודפסים חוף־ים ופינג’אן גדול בצבעי חום, אדום, תכלת וצהוב על רקע לבן. מכנסונים כחולים שכמעט מוסתרים תחת החולצה, ונעלי התעמלות נמוכות של “סורום”, בצבע ג’ינס כחול־מהוה עם כתמים לבנים, ובלי שרוכים. עורה חלק ובהיר, ללא שערות. ועל ברכיה תיק בד לבן, שגם עליו מודפס ציור צבעוני. חומד של נערה.

ככה זה בחופש. אבל כשמתחילים הלימודים – אסון! רוִית היא מין טיפוס כזה שזקוק כל הזמן לחיזוקים. כשלעצמו אין בכך כל רע. מי לא אוהב חיזוקים? כל מחמאה, הישג, אישור מהחוץ לכך שאני/אתה/את יותר מוכשר, יותר יפה, יותר חכם – משמח אותנו ו“עושה לנו את היום”.

אבל רוית – ציוּנִית, לא בחולם אלא בשורוק – מכורה לסוג אחד בלבד של חיזוקים – לציונים. היא מעריכה את עצמה רק על פי הציונים שהיא זוכה להם בבחינות, בעבודות ובתעודה. ביום שבו חזרה הביתה עם ציון שבע לבחינה באנגלית, אחרי התשע שהיה לה תמיד – פרצה בבכי בפני אימה, האשימה את עצמה שהיא לא שווה כלום, ואחר הסתגרה בחדרה עד הערב.

בארוחת־הערב, כאשר ניסו ההורים לדבר על ליבה, להסביר לה שהם אינם מלחיצים אותה כלל, ומצידם – השקט הנפשי שלה, ומצב־רוח הטוב, חשובים להם יותר מציוניה, התפרצה ואמרה:

“אתם לא מבינים כלום! אף אחד לא מסתכל עלייך בכיתה אם את לא שווה! לא מזמינים למסיבות, בנים לא מתחברים. די. החיים שלי נגמרו. פעם הייתי שמונאית ותשעאית וזה כמו בתחרות ריצה שאתה עם הראשונים, ועכשיו אני מזדנבת לי מאחור כמו איזו טעונת־טיפוח! להגיד לכם את האמת – אפילו אני הייתי בזה לאחת כמוני!”

ושוב ברחה לחדרה והסתגרה בו.

לא היתה ברירה. ההורים שכרו לה מורים פרטיים גם למקצועות שבהן היתה בינונית פלוס, ובלבד שתחזור לקבל את הציונים הגבוהים ביותר, ויחזור אליה ביטחונה העצמי.

*

כל זמן שרוית הציונית, כפי שכינו אותה גם חבריה־לכיתה, היתה בין הראשונים, לא עשו עניין גדול מן הרגישות שלה לציונים. אבל באמצע השנה החלה לפגר, ובקושי שמרה על הממוצע. היא לא השתנתה, פשוט הלימודים נעשו קשים יותר: אם אתה טוב באנגלית, זה לא אומר שגם במתמטיקה או בהבעה עברית, אי אפשר להצליח בכול. זה טבעי. רוית גם החלה מתבגרת. חולמת בהקיץ. התאהבה באורי. חיי הרגש שלה נעשו יותר מסובכים ומעניינים, אם היו נותנים עליהם ציון – היתה מקבלת ודאי עשר, אבל היא ראתה את עצמה רק בראי הציונים שלה, שבע, ועוד פעם שבע, והחליטה שהיא מידרדרת, שאיבדה את הפופולאריות שלה.

רוית מתחילה לספר משהו, ופתאום נתקעת. נדמה לה שכולם כבר מכירים את הסיפור, שאין לה מה לומר, והיא משתתקת. “פּוּסְטַמָה זאת,” הם אומרים, “משעממת את עצמה!”

ופעם שמעה את אורי אומר: “הציוּנית הזאת! מה היא חושבת לה? הלוא רואים שכל פעם שהיא מתרגשת – העיניים שלה מתחילות להעריץ אחת את השנייה!”

*

יום אחד נגנב ארנק מאחת הבנות בכיתה. היה בירור, קראו אחד־אחד להעיד היכן היה בהפסקה ומי נשאר לבד בכיתה – רוית היתה כה מיואשת – שהודתה שהיא נשארה לבד בכיתה, אבל לא גנבה. היא אמרה זאת בצורה לא כל כך משכנעת, וידעה שאף אחד לא מאמין לה. היא הרגישה שגם אורי בז לה. למחרת באה הבת בבכי והודתה ששכחה את הארנק בביתה.

*

רוית הסיקה מסקנות. היא החליטה לקחת את עצמה בידיים, ולהצליח! – היא הסתגרה יותר ויותר בחדרה, למדה ללא־הפסק, הקשיים לא הפחידו אותה. מה שלא הבינה, היתה משננת, לומדת בעל־פה. היא הרגישה כמו מטפס־הרים המתקרב לפסגת האוורסט. ושם למעלה אורי, וכל השמונאים והתשעאים וגם העשראים, וככל שהקשיים רבים יותר – כן נעשה מתוק יותר הפרס המחכה לה בסוף הדרך.

היא ירדה במשקל. עיניה נעשו אדומות, ככל שעייפו – גברה הפזילה. היתה צורחת על כל הערה בבית. מסרבת ללכת לרופא־עיניים. כאשר קיבלה חברתה הטובה טלי ציון גבוה יותר משלה בחיבור על הנושא: “ישראל מוכרת נשק רק למדינות דמוקראטיות, שזכויות האזרח נשמרות בהן – חווה דעתך ונמק” – נתמלאה רוית קינאה כה גדולה, שרבה איתה על דבר טיפשי שטלי אמרה שאין לה להלוות לה לפחית־שתייה בדרך חזרה מבית־הספר.

שבועיים לפי סוף השנה קיבלה חום גבוה והפסידה חלק מהבחינות. בכל זאת התחשבו במאמצים שלה, ובציונים הקודמים, והתעודה היתה מלאה תשאים ושמונאים. בחופש התאוששה רוִית. חזר לה התיאבון. קופצת הרבה לים או לדיזנגוף־סנטר. הפזילה כמעט שנעלמה. אבל רק התחילו הלימודים, נכנסה שוב למין מתח כזה – כאילו היא נלחמת יחידה בזירה נגד אריות ונמרים, וכל הקהל סביבה רק מחכה לכך שתיכשל.

נפוליון היה נמוך? – נמוך. סטאלין היה נמוך? – נמוך. בן־גוריון היה נמוך? – נמוך. מרטין בובר היה נמוך? – נמוך. וודי אלן נמוך? – נמוך ועוד איך! – זה חלק מהגאונות שלו. דני סנדרסון נמוך? – נמוך. ציפי שביט נמוכה? – נמוכה. יצחק שמיר נמוך? – נמוך. דה־גול היה נמוך? – לא. דווקא גבוה. מאוד. אבל מה זה חשוב? העיקר שאני בחברה טובה, גדולי עולם היו אנשים נמוכים. אפשר להגיד זאת גם להיפך – נמוכי עולם היו אנשים גדולים! –

אלה המחשבות שחולפות בראשו של גידי קטן [במלעיל] כאשר הוא משווה את עצמו לבנים, ובייחוד לבנות, בכיתה. תקופה מסויימת האמין כי צמיחת הגוף היא עניין של כוח רצון. של חישול עצמי. לכן ערך צעדות ארוכות. השתתף בקורס לטיפוס מצוקים. שחה. התעמל על מכשירים שמותחים את השרירים. גופו הקטן התחזק ונעשה גמיש. בזכות משקלו המועט היה עתה באפשרותו לבצע תרגילים קרקסיים ולתת מופע התעמלות עם סאלטות כפולות ולולייניות בחגיגת סיום השנה בבית־הספר. אבל לגבוה לא גבה, יחסית לשאר הכיתה, ופיגורו אחריהם אף התארך.

הוריו של גידי לקחו אותו למרפאת ד“ר משיח גלמודי, הרופא המפורסם שהתמחה בבעיות צמיחה מואטת אצל דילים ובני־נוער. ד”ר גלמודי לא מצא אצל גידי שום פגם. תקופת־זמן ציווה עליו לקחת תרופה שאמורה היתה לזרז את צמיחתו, ואולם לבסוף הגיע ד"ר גלמודי למסקנה שהתרופה אינה משפיעה, ובעצם אין מה לעשות – גידי יישאר כל ימיו נמוך מהממוצע. סבו מצד אביו היה נמוך, וזה כנראה תורשתי.

*

גידי אהב מאוד את ארוחת־צהריים המשותפת בבית־הספר.

אהב את התוכנית המקדימה – כאשר הוא עומד על הבמה, גבוה מכולם, וקורא, כחבר־מערכת, את העלון היומי “פעולותינו”, וגם מוסר הודעות שונות.

אהב לזלול לתיאבון מחית תפוחי־אדמה, אטריות קרות עם שרידי מיץ עגבניות, בורקאס, מרק שעועית, סאלאט, לחם, אורז. מוכן תמיד לעזור לחבר לסיים את מנתו. אוכל כפליים, כאילו הוא רוצה להדביק בכך את פיגור גדילתו –

אך לא רק שלא צמח מהאכילה המרובה אלא אפילו לא השמין, כי גופו הקטן והנמרץ היה שורף את הקלוריות בקצב מואץ.

*

ועוד יותר מההופעות בארוחת־הצהריים, ומהארוחה עצמה, אהב גידי את לילך.

אהב, אך לא העז להציע לה חברות כי ראשו הגיע רק עד לגובה השדיים שלה. אבל הוא השתדל להימצא בקירבתה בכל מקום.

*

יום אחד היה הרעש סביב השולחן בשעת האכילה של הכיתה גדול במיוחד. בנים ובנות, בהם גם לילך וגידי, הצטופפו ונדחפו סביב למנות, כאילו בעוד רגע הם יוצאים לנסיעה של שבוע ברכבת שאין בה קרון מזנון.

מתוך כל המהומה גם התהפכה קערת המרק.

המנהלת, שהוזעקה למקום על־ידי המורה התורנית, העמידה על רגליהם סביב השולחן את כל הסועדים, והודיעה:

“אני נותנת לכם דקה כדי שמי ששפך את המרק מהקערה ייצא ויודה.”

ללא היסוס פילס דרכו למעבר שבין השולחנות גידי קטן, שבו המנהלת טרם הבחינה משום שהיה מוסתר על־ידי חבריו לשולחן הגבוהים ממנו. אחריו יצאו גם רוני ועופר, שרבו ביניהם מעל לשולחן, והם ששפכו את המרק.

“אני שפכתי!”

“אני שפכתי!”

“אני שפכתי!”

“צאו מיד מחדר־האוכל וחכו לי שלושתכם במשרד!”

רוני ועופר הרימו רגליים והתחפפו ברצון החוצה, ואילו גידי –

“לא אצא!”

“מיד תצא גם אתה!”

“אבא שלי משלם שאוכל כאן כל יום ואין לך שום זכות לגרש אותי לפני שגמרתי לאכול!”

“אל תהיה לי כאן נפוליון, גידי, אם לא תצא עכשיו, לא תוכל מחר לבוא לבית־הספר בלי אבא שלך!”

“הוא ברצון יבוא כדי להגיד לך מה חושבים עלייך – שכבר נמאסת על כולם עם הרודנות שלך!”

“תצא, וָלא זה היום האחרון שלך בבית־הספר הזה…”

וכתגובה גידי חזר וישב על הספסל, רגליו מתנועעות באוויר, תחת לשולחן, והוא יוצק בהפגנתיות משארית המרק על מחית תפוחי האדמה, ומנגב בפרוסת לחם עבה!

“גדעון, אני לא אמשיך להתווכח איתך, אבל אתה והחברים שלך עוד תשלמו ביוקר על כך!” יצאה המנהלת את חדר־האוכל בראש נטוי (כמו שאומרים).

*

“איזה ג’וק נכנס לך בראש להתנדב להיות אשם?”

“ועוד להגיד לה מילים כאלה! עכשיו כולנו נסבול בגללך!”

“אתם פחדנים כולכם!”

“אף אחד לא ביקש ממך!”

“נמושות, סתגלנים!”

“גידי צודק,” אמרה לילך לכל השאר. “לאף אחד מהם אין כושר מנהיגות כמו שיש לו. הלוא בסוף אתם תמיד הולכים אחריו!”

גידי טמן ראשו בצלחת המחית, כדי שלא יבחינו בהסמקה שלו. הוא פחד שעוד מעט יתחיל לבכות.

*

“אני מקווה שאבא שלך יוציא אותך מהבוץ הזה!” אמרה לילך לגידי כאשר אזר אומץ והתלווה אליה אחרי הלימודים בדרך לאוטובוס.

“אל תדאגי, הוא יעשה ממנה קציצות! תאמיני לי, גם בן־גוריון לא היה מתנהג אחרת!”

“הֵי! זְבּוּנִית – למה את מתעסקת עם קטן כזה? – הילד מגרד לך ת’ציצים?” צעק לעומתם בחור רוכב עם חברו על אופנוע, כאשר עצר לפני הרמזור.

לילך וגידי המשיכו ללכת בשתיקה עד לתחנת האוטובוס.

"אז טוב, אז שלום, לילך. אז אם תקחי בחשבון – גם לנפוליון היו הרבה מאהבות! אז בהצלחה! – "

והסתלק, ובדרך הביתה התחיל לבכות בחמת־זעם.

אומרים שיופי של אישה נקבע על פי אם יש לה – עיניים גדולות, עצמות לחיים רחבות (אך לא יותר מדי), שפתיים מחייכות (שקצותיהן נמשכות כלפי מעלה), אף לא גדול (אַפּוֹנְצִ’יק) ועור חלק ונעים למגע.

אומרים שארשת פנים של חיוך מכפילה את היופי, אבל לפעמים גם את הבעת הטיפשות.

אומרים שכל אלה בדיוק מאפיינים גם פרצוף של תינוק וגורמים לו להיות מתוק ומנושק, וככל שֶׁבַּת שומרת על הפנים הילדותיות גם כשהגוף שלה מתבגר והיא נעשית אישה – כך היא יפה יותר ומושכת את הגברים, שרוצים לאהוב אותה ולשמור עליה כמו על תינוק חלש שזקוק להגנתם. ככה האישה מושכת גבר להתחתן איתה ויולדת תינוקות מתוקים, בעלי עיניים גדולות, עצמות לחיים רחבות, עור חלק, אפונצ’יק קטנטונצ’יק ופה גדול וחייכני.

*

זה מה שאומרים. ומה לא אומרים? – שיש לבת כמו נועה בּוֹצָה בדיוק ההיפך – עיניים קטנות, עצמות לחיים שקועות, שפתיים מקושתות למטה, אף מזדקר, ועור פניה מחוספס, מפוצע ומפוצץ.

לא אומרים אבל חושבים. נועה היא אחת כזו שתמיד בבוץ, וכבר אי־אפשר לדעת אם הפרצוף גרם לה את גורלה המפוצלח, או הגורל עיצב לה את פרצופה המבוצץ. מה עוד שלעיתים קרובות היא גם נראית קצת סמרקנית, והחבר’ה מיתממים בבוקר, כשהיא באה לכיתה, ומקדמים את פניה:

“בוקר טוב, נועה בוצה.”

“בוקר אור, חארות.”

“מה נשמע באף?”

“מה?”

“בסאמארקאנד.”

“איפה!?”

“איך שם החיים בזַבְלְגָנוּת, טעים?”

“יום אחד אני עוד אקבור את כולכם, בחיי אתם סוּפֶּר־חארות, זה מה שאתם!” היא מתיזה כלפיהם בלחישה ארסית.

“תיזהרו ממנה, מכשפה אמיתית!”

“תעזבו, סתם בוצה, תנו לה ממחטה.”

*

מה לא קרה לנועה בוצה? – אביה עזב את הבית. בטיול השנתי שברה רגל. ילקוט גנבו לה. בחורף חלתה בשפעת קשה. במסיבת ריקודים אף אחד לא ניגש אליה, ולא מפני שהיה לה קשה לרקוד אחרי הגבס. המורות סולדות מהקללות שלה, בכיתה שונאים את הערותיה המורעלות.

אבל קרה עוד דבר לנועה. היא התפתחה וקיבלה גוף נפלא. הבנים הרגישו בכך אבל משום שהיו עדיין ילדותיים, גופה המפותח רק הגביר את העוינות שלהם כלפיה.

*

יום אחד קראה לה כרמלה היועצת לשיחה. “את מוכרחה לקחת את עצמך בידיים, נועה מותק, להצטיין במשהו, שתרגישי שיש לך תפקיד בחברה, ולא תיכנסי כל הזמן לקרבות מילוליים עם שאר הכיתה.”

“מה אני כבר יכולה לעשות? אני לא מותק, ושום דבר לא מעניין אותי במיוחד.”

“אמרו לי שאת כותבת שירים יפים?”

“יפים? חארה אני כותבת. את כל הזבל של הנשמה. יפים תבקשי ממורן המשוררת, תבקשי מאֶלָה מלכת המקומונים.”

“בכל זאת תביאי לי לראות. יהיה בקרוב פסטיבל שירים של בית־הספר, ואולי ילחינו שיר שלך.”

*

באי־רצון הביאה נועה לכרמלה שני שירים שכתבה:

שיר מס' 1

לִפְעָמִים כְּשֶׁאֲנִי הוֹלֶכֶת בַּמִּדְרָכָה

וּמְרַכֶּזֶת מַבָּט בָּאָדָם הַהוֹלֵךְ לְפָנַי

הוּא מוֹעֵד –

יֵשׁ לִי נוֹכְחוּת חֲזָקָה

אֲנִי מַקְרִינָה עָצְמָה –

יוֹם אֶחָד כֻּלְּכֶם תַּכִּירוּ אוֹתִי

וְתִסְבְּלוּ מְאֹד.

תַּפְסִיקוּ לִזְרֹק עָלַי ג’וּקִים!

נְבֵלוֹת –

שיר מס' 2

כְּשֶׁבּוֹלְעִים אוֹתִי בָּעֵינַיִם

אֲנִי לֹא מִתְרַגֶּשֶׁת –

אֲנִי לֹא טִפְּשָׁה.

שָׁנִים רַבּוֹת נֶחְשַׁבְתִּי

הֲכִי מְכֹעֶרֶת

בַּכִּתָּה –

מַה לֹּא צָחֲקוּ עָלַי

וְיָרְקוּ –

עַכְשָׁו אֲנִי גּוֹבָה אֶת הַמְּחִיר.

“טוב,” נאנחה כרמלה. “זה באמת לא מי־יודע־מה, ואי־אפשר להגיש את זה לפסטיבל. תנסי לכתוב משהו יותר יפה.”

“יפה? הבוץ בנשמה שלי לא מספיק טוב בשבילכם?” נתמלאה נועה כעס, “אז אני אראה לכם, לכולכם…”

*

והיא שלחה את השירים למוסף הספרותי של העיתון “דבר אחר”. לאחר חודש הם התפרסמו. אף אחד לא שם לב לכך, ונועה היתה גאה מכדי להראותם למישהו בבית־הספר.

אבל, זמרת חדשה ומדליקה בשם אַטִילָה הוֹן קראה את השירים. הם מצאו חן בעיניה, היא הצליחה למצוא את כתובתה של נועה, קיבלה ממנה רשות למסור את השירים להלחנה, ולאחר חודשים אחדים התחילו להשמיע אותם יום־יום ברדיו. אף אחד לא שם לב לכך שנועה היא המחברת, והיא היתה גאה מכדי לספר על כך בבית־הספר.

אבל ביום שישי האחרון הופיעו נועה ואַטילה בטלוויזיה, כתוכנית של רבקה מיכאלי. נועה היתה עם שיער ארוך, משקפי פרופסור גדולים, ושמלה הדוקה לגופה.

היא נראתה נפלא.

“איך הצלחת? את יודעת שתקבלי הרבה כסף מהשירים?” שאלה רבקל’ה.

“מפני שקראו לי נועה־בוצה. ואני מודה בהזדמנות זו לכל החארות בכיתה שלי, שבזכות השנאה שלהם אליי הצלחתי לכתוב שירים כאלה.”

אצל אילן מאליונר הכסף זורם כמו מים. שמואל אביו חינך אותו:

"קח אילן כמה שתרצה! קח! כאשר אני הייתי בגילך אכלתי חרא. סטירות קיבלתי, לא כסף. חצי גרוש לכוס גזוז לא נתנו. כל פעם שמעתי: שְׁתֵה מים! – שתה מים! זה בריא! קח לדרך סנדוויץ'! תאכל רק בבית! פלאפל זה מביא צהבת! ­– בגזוז יש חיידקים! הצבע שלו רעל! –

"אז אחר־כך שנים לא הייתי יכול לעבור על יד קיוסק בלי לשתות משהו, לבזבז, הבטן מתפוצצת אבל העיקר להרגיש שאני לא מוגבל. אז קח אילן חַבּוּב ותבזבז ת’כסף גם אתה. זה ממילא על חשבון מס־הכנסה. אם יראו בהצהרת־הון שיש לי יותר מדי – תיכף יגידו שהעלמתי מהם תקבולים. אבל אם בזבזנו ת’כסף, אני בסדר. לכן אנחנו נוסעים שלוש פעמים בשנה לחוץ־לארץ, כאילו בשביל הביזנס, יַעַנִי. אז יאללה, תיהנה מהחיים אילן כל זמן שאתה צעיר, ואל תשכח להביא קבלות, בייחוד על מוניות ומסעדות, שזה אני יכול להכניס לתשלומים של העסק בתור הוצאה מוּכרת. ככה אנחנו מורווחים פעמיים על חשבון מס־הכנסה – גם מבזבזים משלהם, וגם זה יורד מהתקבולים ברוטו ומקטין ת’כנסות נטו. אבל זה כסף קטן. שלא תחשוב שמזה בא לנו הכסף הגדול. כסף בא מכסף. צריך רק לדעת איך. סמוך על אבא שלך!

“אתה רוצה לדעת איך? – הנה, תן לי משלך ת’אלף מהאלפיים שנתתי לך, ואני משקיע לך אותם, בוא נאמר – חצי באגרות־חוב ובכתבי אופציה הניתנים להמרה באגרות־חוב של טבע ושל מלונות דן; וחצי, בוא נאמר – במניות של אלביט 1, של דנבאר אג”ח ושל כלל תעשיות 1; ואתה עוד תראה איך אני אקפיץ… איך? – סמוך, יש גם מידע פנימי… חברים, עיתונאים, שטינקרים… תלמד חבוב, תלמד… וכשתדע, תתחיל גם להשקיע ת’כסף על אחריותך…"

ואילן מאליונר מעריץ את אבא וסומך עליו, אבל גם לומד להשקיע בעצמו, מרוויח, ובא לבית־הספר בכיסים מלאים שׁרֵתים ועגנונים. גולדָאים הוא כמעט לא מחזיק, ובוודאי שלא אשכולים, כי הם כסף קטן בשבילו. הוא לבוש זרוק אבל תמיד איכות א"א, מהחנויות הכי יקרות. יש לו דירה קטנה לעצמו בקומת הקרקע בווילה המשפחתית. שמה יש לו שתי מערכות מחשב: אחת IBM עם מודם קשור לבנק הפועלים בשביל לתת הוראות, ומערכת אחת מקינטוש עם תוכנת מוסיקה שהיא בלבד עלתה אלף וחמש מאות דולר, חיבור לסינטיסייזר DX7 של יאמאהה, סאמפלר, מכונת־תופים ומערכת־הגברה. יש לו טלוויזיה צבעונית, וידאו־טייפ ומצלמת וידאו משוכללת עם מכונת־עריכה, שאפשר להסריט ולהעתיק באמצעותם כמה שרוצים. יש לו… מה אין לו? – מביאים סרט כחול עם צ’יצ’ולינה מוצצת ומעתיקים, מפתים לפעמים איזו פריקית להתפשט, שמים לה מוסיקה או מחברים במיוחד, ומצלמים, רק לשימוש ביתי, והחבר’ה אוהבים לצאת איתו כי הוא מזמין. תמיד. גם חיבר את המוסיקה לתחרות־היופי של פורים, בבית־הספר.

ויש לו עוד מנהג אחד, לאילן – לבקש מכל חבר להשקיע באמצעותו. לא חשוב, כל סכום, אפילו קטן. הוא מנהל רישום של ההשקעות על גבי טבלה שהכין בעזרת תוכנת לוטוס עברי, ומוציא כל פעם במדפסת דפי עידכון לחברים. יש לו גם כלל למשקיעים אצלו – “תודיע לפחות שלושה ימים קודם, ותקבל ת’חצי הסכום עם עליית הערך. תודיע ותחכה עוד שלושה ימים – תקבל ת’חצי מחצי, זה רבע, עם עליית הערך, וככה הלאה. מסכים? – סמוך!”

תחילה התלהבו החברים והיו פודים אצלו סכומים מיד כאשר ההשקעה הראתה רווח כלשהו, אבל המחצית שנשארה כבר הניבה רווח קטן יותר. לכן, לאחר זמן חדלו לפדות, והשקיעו אצל אילן כל סכום שעמד לרשותם.

השמועה עברה גם לכיתות אחרות, בהפסקות היו מצטופפים אצלו להשקיע. וככה אילן מאליונר כבר ניהל תיק השקעות נאה, באמצעות המודם, בחשבון שנפתח על־שם אביו שמואל, כי הוא עצמו עדיין קטין. רבים רצו להשתייך לחוג המיוחס של אלה היוצאים עימו לבלות, ומוזמנים לדירתו לראות סרטים צִ’יצ’וֹלְיָאנִים, אבל הוא נשאר נאמן לחברים בכיתה, ולבודדים מכיתות אחרות שהשקיעו באמצעותו סכומים גדולים במיוחד. קראו להם בשם: “החוג הנוצץ”. גם על הבנות שבילו איתם השפיע אילן מאליונר להשקיע אצלו.

*

יום אחד, בשיא עליות השערים, החליט אילן שהמשחק נגמר. אם ייפול – יישאר בידו פחות ממה שנתנו לו החבר’ה. הוא מכר את כל התיק ברווח נאה, למרות שאיש מהחברים לא ביקש ממנו לממש רווחים, והשקיע את הכסף בפז"ק, פיקדון זמן קצוב, שנותן ריבית קטנה אבל ללא עמלות ומבלי כל חשש שסכום הקרן יפחת.

*

שבוע ימים התנודדה הבורסה, אחר החל מסתמן המיפנה. התרחש בינתיים גם משבר בממשלה, היו מהומות אדירות במזרח־אירופה, ארה"ב הודיעה שתצמצם את הסיוע השנתי לישראל. בתוך שלושה ימים נפלו השערים בעשרות אחוזים, והארץ נתקפה בהלה.

למחרת, בבית־הספר, בבוקר, הקיפו את אילן מאליונר תלמידים נסערים.

“אל תדאגו. לא הפסדתם. סמוך. הכול בסדר.” הרגיע אותם בחיוך.

“איך?”

“כבר לפני יומיים יצאתי עם כל התיק. מחר כל אחד יקבל ת’מלוא ההשקעה שלו, לפי הערך של לפני יומיים!”

“יופי! כל הכבוד!” הריעו לו, הרימו אותו והלכו עימו סביב חצר בית־הספר, כשהם שרים בצעקות שמחה: “אילן מאליונר כארז / אילן מאליונר כארז / אילן מאליונר כארז / כולנו פה אחד!…”

*

וכך היה. הם קיבלו את השקעותיהם חזרה, עם רווח קטן, לפי יום הערך האחרון שלפני הירידה. בידי אילן נותר הפרש של עוד כחמישה ימי ירידת־ערך על התיק כולו, מהתאריך שהחליט למכור בשיא, על דעת עצמו, ועד ליום שמכר־כביכול, כדי להציל את החברים, פלוס הריבית פז"ק.

מלא־גאווה חזר הביתה והרים טלפון לאביו, בעבודה, כדי לספר לו כיצד ניהל נכון את התיק. החברים לא הפסידו ולא איבדו את אמונם בו, והוא גם הרוויח.

להפתעתו לא היתה תשובה. גם הבית היה ריק. היו כל מיני שיחות טלפון מוזרות, שבהן שאלו על האב, ופעמים גם קיללו ואיימו.

רק לפנות־ערב הגיעה האם, בדמעות.

“איפה אבא?”

“נעלם. אל תשאל, אולי מאזינים. הרבה זמן לא נראה אותו. ועכשיו אנחנו צריכים לעזוב מיד את הבית ולהסתתר אצל דודה עדנה, בגלל הנושים. איזה אסון!”

ניבה כלל אינה אוהבת לדבר אבל הצרה איתה שהיא פוחדת לשתוק כי כאשר משתררת שתיקה נידמה לה שהיא יצור משעמם ודוחה־אדם לכן היא משתדלת לדבר בלי הפסקה אבל למעשה היא לא מדברת בגלל שהיא צריכה להגיד משהו אלא מפני שהיא חושבת שעליה למלא מיד את השתיקות, שאותן אחרים מתחילים – במילים שלה, וככה הדיבורים אצלה הם כבתים בלי יסודות או כמו צריפים על חולות נודדים שצומחים זה מזה ומתרחבים עוד ועוד ועוד ולפעמים הם כמשחק פינג־פונג למשתתף אחד – מול הכלום.

וחוץ מזה היא שונאת פסיקים ונקודות לא רק בחיבור אלא גם בדיבור היומיומי כי כל פסיק זה שְׁתִיק וכל הפסקה היא שתיקה!"

*

כל פעם שבאה מורה חדשה לכיתה, אז בהתחלה היא מוקסמת מניבה כי אינה יודעת שהיא בַּבְּלַתְקָה, כי החבר’ה בכיתה (חוץ מניבה בבלתקה) מתחלקים לשתי קבוצות:

א. אלה שלא טורחים להצביע כדי לקבל את רשות הדיבור ולהשתתף בשיעור מפני שהם:

1. משתעממים.

2. עצלים.

3. לא־יודעים.

4. כן יודעים אבל לא מתאמצים.

5. מגמגמים.

6. אילמים־מלידה.

ב. אלה שכן מצביעים מפני שהם:

1. גם כן משתעממים אבל מעדיפים לשמוע את עצמם כדי להעביר פחות בְּנַאחְס את הזמן.

2. שאפתנים.

3. יודעים במקרה את החומר.

4. מפחדים מאימא, שאיימה בעונשים אם עוד פעם תשמע מהמורות ביום ההורים שהם לא משתתפים בשיעורים.

*

על רקע השממה הזו נשמעים דיבוריה של ניבה בַּבְּלַתְקָה כמעיין מים חיים באוזני מורות חסרות ניסיון או כאלה שאינן מכירות אותה. מצד אחד חומה של אדישות כללית בכיתה, מצד שני תלמידים קנטרנים אחדים ששואפים להתבלט ולדוג מחמאות של הערכה לחוכמתם, ובתווך הצדֶקֶת הקטנה, שעיניה מתרוצצות כל הזמן ומחפשות רגע שקט כדי להרוג אותו בדיבור, אפילו הוא (רגע השקט) נמצא בדברי המורה עצמה. ומאחר שניבה אינה טיפשה, וכל מה שהיא אומרת הוא בהחלט לעניין, לוקח למורָה זמן להבין שהדברנות שלה היא ממש מחלה.

כי ניבה פיתחה בעצמה כזה פחד מפני שתיקות, עד שגם כאשר אתה מדבר – היא כבר שומעת אצלך את צליל השתיקה־שבדרך ולכן נכנסת שוב ושוב לדבריך כיודעת טוב ממך מה התכוונת לומר ואיפה עוד מעט תיתקע – ובביטחון גמור משלימה אותך או מתווכחת איתך – ואז, למרות שיש לה קול די נעים, וחיוך מתוק ומתנצל – מתחשק לך לחנוק אותה, קצת.

*

אבל הדבר הנורא ביותר קרה לניבה בּבּלתקה דווקא לא בכיתה אלא בדרך חזרה מבית־הספר, באוטובוס. היא ישבה בספסל האחורי עם להקה של בנות ובנים מהכיתה וכל הדרך דיברו וצחקו כאשר קולה של ניבה מתגבר כרגיל על השאר וממלא את חללו האחורי של האוטובוס בחוכמות וצחוקים והערות נון־סטופ.

כאשר ירדה בתחנה ופנתה ימינה במדרכה, עדיין סמוך לְצד החלונות האחורי של האוטובוס, שמעה בחור מבוגר אומר אחריה לחבר שלו, בקול רם:

“וַאללה זאת מסכנה, איזה וַגַ’ע רַאס [כאב ראש] עושה הפה שלה? עובד שעות נוספות! – כל החיים זאת תגיע לאורגאזמים רק מדיבורים!” – וצוחק.

והיה נדמה לה שהיא שומעת מבפנים גם את החבר’ה הדו־פרצופיים, שנשארו מהכיתה שלה – צוהקים (שזה צוהלים וגם צוחקים, בעברית־הונגרית).

*

גם הפעם לא פסקה ניבה לדבר כדרכה כל הדרך הביתה, לא בקול רם אלא במחשבותיה, כשלפעמים השפתיים מתנועעות מתוך הרגל, וגם מתוך תענוג. כי בדרך־כלל, יותר משהיא מפחדת משתיקות של אחרים, שכאילו פתאום אין מה לומר ומשתררת מבוכה וריקנות – היא חוששת משתיקות של עצמה ולכן מוחה מגורה ללא הפסק ועסוק באלף ואחת שיחות־לדוגמה עם אחרים ותוכניות והערות וזיכרונות ותסריטים־לעתיד ומה לא? – הראש לא נח אף לרגע.

אבל מה ששמעה הפעם על עצמה באוטובוס הציק לה ופגע וקדח חור במחשבותיה שלה. באיזו רשות הוא אמר עליי דברים כאלה? מה זה, היא רק מילולית? אין לה תוך? אין לה גוף? – איך שלא נגדיר את זה… אז מה שהמפגר הזה, טעון־הטיפוח, אמר… אבל פתאום תפסה את עצמה שהיא ממשיכה כל הזמן לחשוב, ולהגדיר… כמו שהבחור הזה קילל אותה, שהיא, רק במילים…

בבית לא היה איש. ניבה אכלה משהו, שמעה רדיו, התפשטה, התקלחה והלכה לנוח בחדרה, עטופה בחלוק, וכל אותו זמן דיברה בקול רם אל עצמה:

“האמת, מגיע לך שככה ידברו אלייך. מה את מפזרת את עצמך כל הזמן? יא מטומטמת! – אולי תפסיקי לפטפט כבר? תכבי, תכבי כבר את המוח הלוהט שלך ותלמדי לא לחשוב כלום. אורגזמים רק מדיבורים! – בשביל מה בכלל לימדו אותךָ לדבר, חרא! מניאק!…”

היא האפילה את החדר ושכבה על מיטתה, על גבה, מסתכלת בתקרה ומשתדלת להפסיק את השיחות שמתרחשות שבמוחה – ולא מצליחה.

“אורגזמים רק מדיבורים! מגעיל!”

ניבה הרגישה שהמוח שלה נשרף במחשבות והתחילה ללטף את עצמה בחבטות קלות, כאילו היו ידיה כבאים שמכבים דליקה בשדה־קוצים כשהם מכים בְּמַטְפֵּחַ על הלהבות. הדיבורים בראש התעמעמו, המילים נעלמו. נותרו רק הלטיפות שהעניקה לעצמה בלי לחשוב. פתאום התחילה לצעוק והרגישה שהתפוצצות גופנית עזה עולה מקרביה אל מוחה ומגיעה שם לשיא של לחץ ומשתחררת כמו ברעידת אדמה פנימית, בלי שום מחשבות, בלי מילים, בלי הגדרות, ואחר כך שכבה על מיטתה רועדת ובוכה מרוב אושר.

כאשר הודיעו על הטיול השנתי למידבר יהודה, לעין־גדי ולמצדה, אמר דני־על־הבַּאוּנְטִי:

“על מי אתם עובדים? אנחנו בטיול הזה כבר היינו!”

“מי זה אנחנו?” שאלה המחנכת שולה.

“הוריי ואני. ואני מבטיח לך שכל אחד בכיתה כבר עשה את המסלול עם ההורים שלו – פרטי או ממקום העבודה, או טייל כשהיה בבית־הספר הקודם, וזה מעניין את הסבתא שלו לרדת שוב את המדרון של סַטַף ולהתכשכש בנחל ערוגות ולטפס על המצדה.”

“מצטערת, זו חובה לצאת.”

“אבל בשביל מה?”

“מבט נוסף מעשיר את הידע. אתה שונא את ארץ־ישראל?”

“מעשיר את סבתא שלי! אתם כולכם יכולים לצאת,” פונה דני־על־הבאונטי לכיתה, “תעשירו, תשירו, תאהבו את הארץ ותישנו עליה… אני לא!”

*

“בשנת 1882 היו פרעות ביהודי רוסיה, שנקראו בשם – סופות בנגב, לא בנגב שלנו אלא הפוגרומים התרחשו בדרום רוסיה. היהודים ראו שאין להם עתיד ברוסיה, ואז החליטו לעלות לארץ־ישראל וכך התחילה העלייה הראשונה ונוסדו המושבות הראשונות, ואנחנו מקווים שגם עכשיו, כאשר מתעוררת שנאת היהודים ברוסיה ונשקפת סכנה לחייהם, תבוא עלייה גדולה לארץ־ישראל.” מסביר המורה להיסטוריה שמעיה.

“קדחת! המורה…” פולט דני־על־הבאונטי.

“נכון מאוד, המתיישבים הראשונים סבלו מאוד מן הקדחת…”

“קדחת אמרתי על הבבל”ת שלך. איזה שטויות!"

“איך אתה מדבר?”

"אז תשמע – קודם כול, המושבה הראשונה היתה פתח־תקווה שנוסדה ב־1878 על ידי יהודים שעלו מהונגריה אחרי שאף אחד לא רדף אותם ולא איים על חייהם אלא הם פשוט רצו להקים מושבה חקלאית בארץ־ישראל, אז למה להגיד שהעלייה הראשונה התחילה רק אחרי שבעטו ביהודים, מה, אחרת הם היו נשארים ברוסיה עד היום?

"שנית כול, הלוא אחרי הפרעות רוב המהגרים היהודיים הסיקו מסקנה אחרת והלכו לאמריקה ולא לארץ־ישראל.

“ושלישית כול, הלא זה בדיוק גם מה שרוב המהגרים היהודים מרוסיה היו עושים כיום אם ארצות־הברית לא היתה סוגרת בפניהם את שעריה, לא?”

“אתה חכם גדול, דני, אבל אם תכתוב דברים כאלה בבחינה, תקבל אפס. אתה שומע? אפס! אתה מסלף היסטוריה שכתובה בכל הספרים ואתה נגד הציונות ואתה כנראה גם שונא עולים חדשים – זה מה שאתה!”

“מצידי לא איכפת לי לקבל אפס אבל זה מה שאכתוב בבחינה!”

*

“מחר תביאו כל אחד שלושים שקל כי אנחנו הולכים יחד לראות את ההצגה ‘חצוצרה בוואדי’ שהיא חשובה מאוד כדי להבין איך יהודים וערבים חיים בכל זאת יחד בארץ־ישראל ואפילו משחקים בהצגה אחת.” מודיעה המנהלת.

“שיקפצו לי, אני לא מביא כסף.”

“מה יש? אבא שלך נעשה עני מזה שהמשרד שלו מטפל בהסדר החובות של המושבים? או שאתה גם נגד שיקוף היחסים בין יהודים לערבים בתיאטרון?”

“אני לא נגד. זה פשוט עניין של עיקרון. אבא שלי שילם השנה עבורי כבר קרוב לשבע מאות שקל לפעולות תרבות, ואני לא חושב שזה צודק לבקש כל פעם סכום נוסף.”

“תזכיר לנו לעשות יום התרמה לאבא שלך! אני מתארת לעצמי שתהיה גם אתה עורך־דין ממולח כמוהו, ואני רק מקווה שהשופטים ילמדו אותך קצת דרך־ארץ כאשר תופיע לפניהם.”

“המנהלת, אולי אני אהיה השופט, מה דעתך?”

*

“דיברתי אתמול עם אימהות של רבים מכם.” מנדנדת המחנכת שולה. “אתם מבזבזים את רוב הזמן הפנוי שלכם על צפייה בטלוויזיה, משחקים במחשב וקריאת עיתוני־רכילות־ובידור, שבטעות קוראים להם עיתוני נוער. לא פלא שרמת הלימודים בכיתה הזו ירדה פלאים לאחרונה. על הכנת שיעורים כנראה בכלל אין מה לדבר. תאמינו לי, מסכנות האימהות שלהם, ומסכנים תהיו אתם כאשר תגדלו ותיווכחו לדעת שביזבזתם את השנים הטובות שלכם בלי ללמוד שום דבר חשוב.”

“מורָה, כשהייתי כזה פִּיצָלֶה בא אלינו הסופר אורי בן־עמי לבית־הספר ואמר כי בן או בת שרואים הרבה שעות טלוויזיה ויודעים לעבוד על מחשב וקוראים הרבה ספרים, אז לא נורא אם הם לא עושים שיעורים כי יש להם כבר הכנה מצויינת לחיים, ואז המנהלת של־אז אמרה: ‘ילדים, תדעו שהאורח שלנו אור בן־עמי לא נשלח על־ידי משרד החינוך, ומה שהוא אומר לכם לא ישמש תירוץ לכם שלא להכין שיעורים.’ – ואני אומר לךְ – כבר אז הבנתי שהוא צודק.”

“קופים! הייתם צריכים לגדול על בננות ואגוזי־קוקוס בלי לעשות כל היום כלום, כמו קופים, מזעזע!”

“חברֶ’ה, אני מציע שנכריז על שביתת־לימודים ונלך הביתה. בכל העולם מישטרי העריצות מזדעזעים ונופלים, ורק אנחנו צריכים לשמוע עלבונות כאילו היינו תלמידים של צ’אושסקו!”

וכולם יצאו.

*

“אם תמשיך כל פעם במרד־על־הבאונטי שלך, נמצא לך איזה אי פִּיטְקֶרֶן בבית־ספר אחר ותפליג אליו ותוכל לראות שם טלוויזיה, לשחק על המחשב ולקרוא עיתוני־זבל כמה שאתה רוצה.”

“המנהלת, את לא מפחידה אותי כי אני לא בא לבית־הספר בגלל הלימודים אלא בשביל להיות בעניינים ולארגן את החברֶ’ה, אז בטח גם בבית־ספר אחר יהיו חבר’ה נחמדים לא פחות.”

“או.קי. דני, שיכנעת אותי, אתה נשאר. ואפילו החלטתי לשלוח אותך בתור נציג של בית־הספר למועצת התלמידים הארצית. תעשה שם מהומות. תהיה בעניינים. אם גאון לא ייצא ממך, אולי תהיה בסוף מין עסקן ציבורי וחבר כנסת, וכאשר תארגן שביתות והפגנות, יראיינו אותך בטלוויזיה ותספר שלמדת מבית־הספר שלנו. בחיי, מאיפה גדל לנו דור כזה של שטחיים!”

“יוֹמִי, החברֶ’ה בכיתה סקרנים באופן חולני אבל את הסוד שלי לא יפענחו לעולם. הם מנסים לרגל אחריי. חיים ממה שנידמה להם שגילו עליי, ואחר־כך חושבים שיכולים לעשות ממני בדיחות ביניהם. חסר שידעו שאני אוהבת מישהו, את ד. למשל – מחר אראה את זה כתוב על העיר, סליחה – על הגיר, סליחה – על הקיר.” מתרגזת וֶרֶד־סוֹדָה על עצמה כשהיא כותבת ביומי (מבטאים כמו טומי), יומנה החשאי. יושבת בחדרה הנעול, התריסים מוגפים ורק מנורת־שולחן קטנה דולקת.

"שקט, שקט, שקט, שקט / הכיתה כולה נדלקת / ובחדר בלי שאון / מטגנים אותי ראשון… לא – ראשונה…

"אבל אז אין חרוז.

"לא סובלת את הקולניות של הבנות, בייחוד דוקי, שרצה, לא – שרוצה לשתף כל אחת במה שקורה לה, כאילו רק הגוף צריך להיות לבוש אבל לנפש מותר שתסתובב ערומה ושכל אחד יגע בה בידיים לא־נקיות.

"ושמישהו רק יעז (או יעיז? – כל פעם אני מתבלבלת כשאני כותבת ולא יודעת איזו צורה קשורה לאיסוף עיזים, ואיזה לעוז, לא עמוס) למשש לי את הנשמה!

“וַאוּאוּאוּ… איזה מילים גדולות יצאו לי… אבל אולי ככה זה אצל מי שנועדו לגדולות!”

ורד טומנת את יומי מאחורי מגירה בארון הבגדים, מציצה החוצה מבעד לחרך שבתריס, לראות אם אין איש בולש אחריה, מסירה משקפיה ומניחה במקומם על עיניה מחשיכַיִים כחולים מטיסה טראנס־אטלאנטית. לא מכבה את האור והולכת לישון. מדוע ישנה באור? – ורד מאמינה שככה סודות מוסתרים טוב יותר. ואילו בחושך הם מתרוצצים חופשיים.

*

“הי ורד,” מצפצפת בכיתה דוקי, שגרה בשכנותה, “איך היתה התעודה?”

“בסדר.”

“בא לך להשוות ציונים.”

“לא.”

“מה את מתכעסת לך פתאום? את ברוגז איתי?”

“לא. אני לא מתכעסת. פשוט לא בא לי.”

*

“ורד, מה את עושה במוצ”ש?" שואל דני־על־הבאונטי.

“מה שאני עושה במוצ”ש אני לא חייבת לתת דין־וחשבון לאף אחד!" היא מתרגשת, אד עולה במשקפיה וחוצץ בינה לבינו, וכבר היא מרגישה שעשתה שגיאה, אבל, לעזאזל! – אינה יכולה לנהוג אחרת.

“טוב, רק שאלתי. מה את סודה כזאת?”

*

במוצאי־שבת ורד מסתגרת בחדרה וכותבת:

"יומי, הייתי מאמין שאני, אני אקבל רק ‘כמעט טוב’ בספרות ו’מספיק' בלשון? אני, שהעברית שלי הטובה ביותר בכיתה, ואשר מעט מורים יודעים לכתוב ללא אף שגיאת כתיב ופיסוק, כמוני?

“אני, שאוהבת לקרוא ומכירה את כל הספרים של פנחס שדה והרמן הסה ויהושע קנז וקנוט המסון ויצחק קרונזון?”

נקישות על דלת חדרה.

“מה יש?”

“טלפון בשבילך.” עונה אימהּ.

“ממי?”

“אחד, דני.”

“אני לא בבית.”

“מה הוא חושב לו, יומי, שאין לי אף אחד?” היא ממשיכה לכתוב.

שוב נקישות על דלת חדרה.

“את לא יכולה לפתוח?”

“לא.”

“את חושבת שזאת שיטה, לדחות כל אחד? תקחי לדוגמה את דוקי החברה שלך, תראי איך שהיא מסתדרת לצאת תמיד עם בנים?”

“מה אימי חושבת לה, יומי,” ממשיכה ורד־סודה לכתוב, “שהיא תנהל לי את החיים שלי ובסוף אני אישאר כמוה, לבד? עם אבא ש…”

וכאן רועד מעט העט והיא מהססת לכתוב את ההמשך, אפילו ליומי.

שורקים למטה. שישרקו. זה בטח לא כדי לקרוא לה. לא, עכשיו ממש קוראים בשמה –

“ורד! ורד! יודעים שאת בחדר!”

היא מציצה. עומד למטה דני־על־הבאונטי, נחמד כזה, תמיד אנטי־הכול, ואיתו דוקי וצחי. אם היה בא לבד, לא היתה עונה לו, אבל אם דוקי נמצאת, זה לא נעים. ליפול לפה שלה, מחר כל הכיתה תדבר.

“אני כבר יורדת!” היא קוראת אליהם מלמעלה.

“פשוט חשבנו שרעיון טוב לטייל הערב בעיר, לתפוס איזה המבורגר או פיצה.”

“אבל, אני לא לבושה…”

“תפסיקי, זה בסדר גמור,” אומר דני. “גם אני בנעלי־בית. רואה?”

*

“ורד,” מלווה אותה דני חזרה לביתה, אחרי שנפרדים מצחי ומדוקי. “אפשר לסמוך עלייך שמה שאני אגיד לך עכשיו תדעי לשמור בסוד ולא חשוב מה תהיה התשובה שלך, נכון?”

“מה?”

“רוצה להיות חברה שלי? – לעזאזל, כבר המון זמן אני אוהב אותך, באמת…”

“דני,” היא מתרפקת עליו ומחבקת אותו פתאום, כולה רועדת, משקפיה מתחככות בלחיו, “גם אני… אבל תדע לך שאבא שלי… הוא, אני שונאת אותו, הוא, מפני ש… אומרים שהתאבד… את זה אתה מבין?”

איתן סוּזוּקִי היה משוגע לאופנועים אך צעיר מדי להוציא רישיון נהיגה.

“חוק מטופש.” היה אומר בכעס, “אם יש לך רישיון, אתה יכול לעלות על אופנוע גם כשאתה בן שמונים, אבל אם חסרים לך חודשים אחדים – אז לא!”

“ואם היה, יש לך במה לקנות?” שואלים חברים.

“אל תדאגו, פַּאפַּא טובע בכסף. חוץ מזה, רק ממתנות הבר־מצווה שמושקעות בבנק אני יכול לקנות אפילו מכונית יד־שנייה!”

*

פעם בשבוע, בערב, נהג איתן סוזוקי ללכת לפינה השדרות שבה מתכנסים האופנוענים. עובר בין האופנועים ומלטף אותם בעיניו כאילו היו סוסות־מירוץ אצילות. עדר נהדר! – סוּזוּקִי הִיפֶּר סְפּוֹרְטְס, שהחמוקיים שלו (שלה?) חלקים ואירו־דינאמיים כמו חיה גדולה שאפשר לרבוץ עליה ולנשק אותה ואחר־כך להדהיר אותה ב־110, 150, 200 קמ"ש, ולחתוך את האוויר כמו מטוס.

הוֹנְדָה, גם היא יפאנית, צנועה יותר ורזה, אבל חזקה מאוד. יָאוָוה ישנה, של אספנים, אבל עוד כוחה במותניה להראות למכונות החדשות את כוחה. סוּזוּקִי דִי אַר יפהפייה, בֶּנֶלִינִי איטלקייה. סָגִיבָה אֵלֶפַאנְט. מוֹטוֹ גוֹזִי. סַאן־יַאנְג. גוֹזִי. דוּקַאטִי. טְרִיוּמְף. ובצד שתי ענתיקות – הַרְלִי דֵייוִוידְסוֹן כבד, שמספרים כי על כאלה רכבו שוטרי־תנועה בריטיים בשנת תרפּ"ה־פּוּ ורשמו רַפּוֹרְטִים לנהגים, כמו למשל – שלא הוציאו יד שמאל מחלון האוטו, לאותת בפנייה ימינה (יד מושטת ישרה) ושמאלה (יד מושטת עולה ויורדת). ליד ההרלי עומד גם נוֹרְטוֹן אחד, שניהם סוסי־קרבות ותיקים שעדיין כוחם במותניהם, נודפים ריח שמן־מכונות ובנזין ומושב עור סדוק ומתכת ישנה, לא יפים, ללא חמוקיים ומגיני־רוח, רואים את השלד שלהם כמו צרעות גדולות שבנויות סביב מיכל הדלק הכרסתני – אבל גבריים־לאללה, נותנים לך ביטחון כמו מהסרטים.

*

איתן סוזוקי היה נער נמוך, כפוף מעט, כתף אחת שלו קצת מורמת. פניו לא נאים במיוחד, סוסיים, ומלאי חטטים. בטרם מלאו לו שש־עשרה כבר קנה חליפת־עור של אופנוען, מגפי־עור, קסדה, משקפיים, מגיני מותניים וכפפות־עור. הוא נהג להסתובב בפינת השדרה, בהליכה מתנודדת כשל רכב־מירוצים, בין האופנועים הגדולים, לחקור אחר מחיריהם, כעומד לרכוש אחד מהם.

מכוסה מכף־רגל עד ראש בלבוש אופנוען ניראה כמו גַ’אבַּר, כחבר במיסדר אבירים חבויים בחליפות־שיריון, שאין רואים כלל מה הם בפנים.

*

כאשר שמע אביו לראשונה על רצונו לקנות אופנוע, אמר לו:

“אין צורך. אני בעצמי אהרוג אותך קודם!”

“מה איתך אבא? אני מדבר רק על איזה טוּס־טוּס של דִיַאלִים או פִּיַאג’וֹ, עם הילוכים אוטומאטיים, מנוע חמישים סמ”ק, מקסימום עושה שבעים קמ“ש, לבוא איתו לבית־ספר. מה כבר יכול לקרות לי מזה?”

ולאימו הוסיף נימוק משכנע:

“גם ככה בנות בקושי מסתכלות עליי! אני אשם שיצאתי כזה?”

*

לאחר שבועות של ויכוחים הסכימו ההורים שיוציא רישיון לאופנוע עד 50 סמ"ק. חודשיים לאחר יום הולדתו השישה־עשר קנה פיאג’ו, מודל 86, כזה שעליו מותר להרכיב מאחור נוסע נוסף, שלא כמו בדגמים החדשים שיצאו מ־87 והלאה. הוא התחיל לבוא עליו לבית־הספר, מגניב פריטים כמו מגפי־העור, הכפפות או מעיל־העור, עם התלבושת האחידה. הבנים קינאו בו והיו ממששים את הפיאג’ו ואת ציוד־הלוואי, אבל אף אחת מן הבנות לא הסכימה לרכב מאחור, בדרך חזרה מבית־הספר או בכל הזדמנות אחרת.

*

פעם בשבוע, בערב, היה איתן סוזוקי מופיע עם הפיאג’ו שלו בפינת השדרות אך מצניע אותו מיד בכניסה, כמי שמתבייש לבוא בחברה טובה עם בחורה לא־נחשבת, מכוערת. נהג להסתובב דווקא רגלי, לבוש במלוא ציודו, כעוטה שיריון מימי־הביניים. מתקרב אל סוסות הסוזוקי הגדלות, בעלות המנועים בני מאות הסמ"ק, נוגע בהן בחשאי ומלטף את חלקיהן המעוגלים, המשגעים, כאילו היו חמוקיים ואחוריים של נקבות.

“עוד שנה אני מתחיל לעבוד על קבלת רישיון של מעל חמישים סמ”ק. ביום שאהיה בן שמונה־עשרה – אני עולה על סוזוקי אמיתי, שאקנה בכל הכסף שחסכתי לי, ושלא יהיו לכם אשליות, אני לא מתכוון לאיזה סוזוקי אֶקְס טִי אֶס קטנה – אלא לסוזוקי הִיפֶּר סְפּוֹרְטְס או לסוזוקי דִי אַר!"

“אין צורך. אני בעצמי אהרוג אותך לפני שארשה לך לעלות על אחת המפלצות האלה!”

“די אבא עם החוכמות האלה. זה לא יעזור לכם.”

“ומה עם רישיון נהיגה במכונית? אתה עוד מעט בן שבע־עשרה!”

“לא מעניין אותי!”

“לא מעניין? אולי יותר יעניין אותך לשמוע שאם תוותר – תקבל ממני מכונית במתנה! שנה שלמה קודם שמותר לך לקבל רישיון על המפלצות האלה!”

“השתגעת? מה אתה משחד את הילד בכסף? אתה לא יכול להפעיל עליו את הסמכות שלך ולהוציא לו מהראש את הטירוף של הסוזוקי?”

“עדיף לי שיתרוצץ בכבישים כשהוא בתוך מכונית עם פח מלמעלה וברזל מלפנים ומאחור – מאשר ידהר על אופנוע במאה חמישים, מאתיים קמ”ש, כאשר כל טעות היא קטלנית! את מבינה?" – ולאיתן: “מה איכפת לך, איתן? מלהוציא בינתיים רישיון נהיגה במכונית לא ייצא לך שום נזק, תאמין לי!”

*

איתן סוזוקי הוציא רישיון־נהיגה במכונית. בן שבע־עשרה וחודשיים קיבל פורד פיאסטה יד־שנייה, מודל 85, והתחיל לבוא בה לבית־הספר. הבנים קינאו בו ולחצו על הוריהם לאפשר גם להם להוציא רישיון נהיגה במכונית. הוא נעשה פופולארי. אפילו בנות התחילו לנסוע איתו, וזאת למרות ש –

א. איתן סוזוקי המשיך ללבוש את מדי האופנוען, חוץ מהקסדה שהיתה זרוקה במושב האחורי.

ב. הוא נהג במהירות, קורע את האוויר כיושב על סוזוקי הִיפֶּר סְפּוֹרְטס, ולא בפורד פיאסטה יד־שנייה מסכנה.

*

וליל שישי אחד, כשחזרו החבר’ה במכונית ממסיבה, ואיתן סוזוקי נהג…

כשרותי חוּטִי היתה רותי השמנה, שמעו מפיה את הצחוק הכי עצוב בכיתה. היה לה חזה פּוֹמֶלִיתִי, תחת מדרגה, ירכיים כמו שתי אבני־ריחיים, ונמשים על הפנים, אפילו בשפתיים. היא שקלה 75 קילוגרם נטו והרגישה טנק. רק הסתכלה במראה – מיד היתה מקבלת גועל מעצמה, ולפעמים מכה באגרופיה על הלחיים, ומתחילה לבכות.

היא קינאה בחברותיה דקות־הגוף, אלה השחיפיות, הַקְּרֵשִׁיוֹת וְהַסְּקֶלֶטוֹנִיוֹת, בנות שמתנועעות כרקדניות־באלט, שמרחפות במסדרונות, קלילות, כפוסעות על כרי־אוויר. ורק היא חשה כבדות באברים ועירפול בראש, כאילו השומן סַמַטַךְ לה את השכל, עטף את המחשבות בגלדים לבנים, כמו בנקניק… היא שקעה בעצבויות מלוות בולמוס אכילה, בייחוד ממתקים, וככל שהיתה מרבה לכרסם כן נעשתה אצלה גם העברית מסורבלת, ויצא לה להגיד משפטים כמו:

“תזיזי את הזה שלך בגלל הידיים שלי בשולחן, אין לך איפה?”

“עגנון היה סופר של יהודים דתיים שמוכרחים ללמוד, אבל מה כתב שוכחים.”

“תביאי לי את הזה עם הרוטב ההוא למה אני משוגעת על כזה חרדל מבעיר! למה, נגמר לכם הכסף שחדלתם לקנות?”

*

באופן הכי טבעי נכנס לה ג’וק בראש שכל הצרות באות לה בגלל שהיא מין גוש־בָּשָּׁרִית כזו, תוּחֶסִית־לאללה והאצבעות – נקניקיות. וברגע של צלילות כתבה ביומנה כך:

“כמו שמהחומרים של שמנה יכול אלוהים, בעזרת דיאטה מתאימה, לפסל אחת יפהפייה שיש לה גוף דק, כך על שלד של רזה הוא הצליח, בעזרת הזלילה שלי, להצמיח בּוּלְפַסִית שְׁמֵינֵה־תוּזָה כזאת כמו שאני!”

*

יום אחד ביקשה מעופר לבוא להתכונן איתה לבחינה באנגלית.

ענה לה: “מצטער, יש לי אימון בכדורסל. לא יכול לבוא.”

אבל במסדרון ראתה אותו משחק תנועה של נפילה ואומר:

“פחדתי שאם זאתי תסתובב פתאום אז מההדף של החזה שלה…”

*

כאשר חזרה הביתה גמעה קערת מרק מינסטרוני וחיסלה קערת ספאגטי ברוטב עשוי עגבניות, שמן־זית ושום (לאחר שבזקה עליהן המון פירורי גבינה צהובה) וקינחה בשלושה גביעי מוס שוקולד. היא קיוותה שכבדות נעימה תרד עליה, הבטן מלאה והראש מרוקן ממחשבות מציקות. אבל אחר הזלילה הסתובבה שעה ארוכה בחדרה הלוך ושוב, תוקעת גְרֵפְּצִים כמו סבל בשוק שהתמלא חומוס (הסבל, לא השוק), טפחה על ביטנה כדי להרגיעה, ונשמה בקושי.

כאשר התהלכה פגשה בראי. “כמה אני מסכנה! כמה אני פִּילָה, כמה אני כמו פרה מגעילה…”

ושוב בכתה.

*

ואז החליטה לרזות.

תחילה היתה משפחתה מאושרת. אימהּ רשמה אותה לאגודת שומרי משקל, למועדון מַרְזִין ולדַיֶאט קלאב. המבשלת הכינה עבורה תבשילים מיוחדים, לפי תפריט דל קלוריות. אביה היה נוסע לקנות עבורה מצרכי מזון בחנויות שהתמחו במוצרי דיאטה.

רותי החלה מרזה בקצב של קילו לשבוע, וככל שרזתה, כן חשה עצמה קלה וחתיכית יותר. הצחוק שלה נעשה שמח. החבר’ה אהבו לבוא אליה. יושבים שעות ומדברים. סַמַטוֹכַת המחשבות בשכל שלה החלה נרגעת. ציוניה עלו והיא נעשתה פופולארית. לא רק עופר, גם בנים אחרים התקבצו אצלה, החדר שלה נעשה מין מועדון, והיא המרכז.

*

אילו התייבצה (סליחה, התייצבה) על ה־55 קילו־רותי־חוטי, שאלוהים והדיאטה פיסלו מהרותי האֶקְס־שמנה, היה הסיפור מסתיים כבר עתה. אבל מה שקרה הוא שרותי חוטי נעשתה משועבדת לתחושות שהתעוררו בה עתה בימים שבהם כמעט לא אכלה. היא חשה שיכרון משחרר, כמו בטריפ, הרגשה הַאיִית כזאת, זוהרת, כנמצאת על סף עולם אחר, חדש. הוריה נעשו מודאגים. הם הבחינות שגם את מעט המזון המוקצב לה, אינה אוכלת. כאשר החלו, מתוך דאגה, להשגיח עליה שתאכל לפחות את מנת הדיאטה הקבועה, נהגה לצאת בתום הארוחה לבית־השימוש, לדחוף אצבע לתוך גרונה, ולהקיא.

*

ביומנה כתבה עתה משפטים רוחניים כמו: “המוּשְּׁלמים ניזונים רק מן האור עד שההארה בולעת אל קירבה את המושְּׁלמים.” או – “ככל שאני פוחתת כך אני יותר, לכן כאשר אהיה לא־כלום – אהיה הכול!”

*

רותי חוטי נהנתה עכשיו מכל רגע וחיתה אותו חזק. הגישה פזמון בפסטיבל בית־הספר, היתה במשלחת לשר־החינוך בעקבות ההחלטה לקצץ את שארית לימודי ההיסטוריה הכללית בתוכנית הלימודים, הופיעה ב“זה זה” עם הלהקה. היה יפתה מאוד. נעשתה קצת הִיפֶּרִית, כמעט שקופה, וממש קרנה כל הזמן. עופר התאהב בה. היא סירבה.

“מי שאף אחד לא מוצא חן בעיניו הוא יותר מסכן ממי שאינו מוצא חן בעיני שום אדם.”

“בחייך, רותי, תרדי לעם…”

“אני לא יכולה להזדהות איתך כי אני כמו הנר שמאיר אותך…”

“תעזבי, רותי, אני בא לי להיות איתך, דברי לעניין…”

“ליל מנוחות, נסיך יקר…”

*

כאשר באה יום אחד אימהּ של רותי בעיניים אדומות לבית־הספר, לא הבינו המורות מה גרם לכך. “מה, רותי חדלה לאכול? הלוא היא תלמידה נפלאה! כוכב של בית־הספר!”

“חלה בה השתפרות מדהימה…”

“הבאנו אותה למופת ולדוגמה…”

“הילדה נשרפת מבפנים, אתן לא מבינות? זה לא האוכל נותן לה כוח, זה הגוף שלה מתאכֵּל ומפיץ את האור הנהדר סביבה… עיזרו לי, לה…”

“מדוע? איפה רותי?”

“מאושפזת… היינו מוכרחים… היא בעצמה הבינה… הסכימה…”

*

לאחר חודש חזרה רותי חוטי בעיניים כבויות, קצת פחות רזה, כאילו היכו אותה בפטיש על ראשה. מאז לא שמנה, גם לא רזתה, לא הרבתה לדבר, גם לא שתקה. היא נעשתה כזאת בינונית, דהוייה, חדלה להיות המרכז בכיתה, אולי מפני שחדל לשפוע ממנה האור המושך, המיסתורי והנחשק, שקורן כנראה מגוף נערה צעירה ויפה, כאשר הוא מאכֵּל את עצמו.

[לזיכרו של עמנואל הרזה והשזוף־מאוד מחוף גורדון שהיה ואיננו עוד]

לחיימקה יַמִי יש השכלה ים־תיכונית: על חוף־הים הוא נמצא יותר מאשר בבית־הספר. אילו הִרשו לו, היה מבלה את כל ימיו בים.

כך חיימקה. אבל – “הייתם מאמינים?” הוא אומר, “יש אנשים ששונאים את הים, כן! – לאבא, למשל, יש חבר, צייר מבוגר, שגר איזה שלושים שנה שלושים מטר מהים, והוא חיוור, שקוף כזה עם זקן, ואף אחד לא ראה אותו אף־פעם בבגד־ים על החוף, מפני שהוא אחד כזה ששונא את הים. מפנה לו תמיד את הגב שלו. כן, אפילו לא מסתכל עליו! – כן, וגם את השמש מחרים – אז איך אפשר להיות אחד כזה?” – מתרעם חיימקה ימי. “הלוא אם אני הייתי גר שלושים מטר מהים, הייתי כל היום יורד אליו ועולה, יורד אליו ועולה, יחף, לבוש בבגד־ים בלבד, איזה כיף!”

*

כמעט מיותר לומר שחיימקה ימי יש לו גלשן־גלים מרשים, טָאוּן אֶנְד קאנטרי, תוצאת הוואי (ששם מומחים בגלשנים), מילוי קצף פוליתילאן, המעטפת עשוייה פיברגלאס פוליאסטר. גלשן שמחירו, חדש, תשע מאות שקל.

יש לו פתיל גומי לקשור את הגלשן לרגל, שלא יילך לאיבוד בגלים.

יש לו מיתקן מיוחד על האופניים מאחור, לשאת את הגלשן בדרך לים ובחזרה.

יש לו משקפי־צלילה מיוחדים, שאינם מעלים אדים.

יש לו סנפירים.

יש לו בגד־ים עם כיסים נסגרים.

יש לו ארנק־שפופרת נגד־מים, תלוי בפתיל על צווארו.

יש לו שעון־צלילה.

יש לו פנס־כיס תת־מימי.

יש לו פרצוף שזוף ועור כמעט מצומק מרוב שהייה בשמש.

יש לו זוג מטקות משומש מאוד, כמו לזקני־החוף.

יש לו מגבת־חוף ענקית עם הדפס וכיתוב: אקאפולקו.

יש לו תיק־צד מתנפח שיכול לשמש גם ככר, כששוכבים על החול.

יש לו…

מה אין לו? כל ציוד ימי שתגידו – יש לו, או שזה בדרך אליו. תוכלו לראות אצלו קאטאלוגים צבעוניים של טאון אנד קאונטרי, אולטרא־וֵייב, סִי־רֵיי, גִ’י אֵנְד אֶס, וגוטְצֶ’ה, ובהם תמונות ומיפרטים של גלשני־גלים, גלשני־רוח, סירות, חליפות־צלילה שחורות, מסכות, בלוני חמצן נוצצים, רובי־צלצל, ומה לא?

*

כאשר חיימקה ימי יורד לחוף, הוא פורש מגבת על החול בפינת הגולשים והמתרחצים הקבועים, יושב שם ולוקח חלק בדיונים החשובים ובשיחות הממושכות על נושאים כגון: האם עדיף גלשן־גלים פיברגלאס פוליאסטר או אֶפּוֹקְסִי עבודת־יד? האם יולנדה בעלת עכוזי־השוקולד תחזור גם הקיץ לרקוד על החוף לצלילי התזמורת הבראזילאית? במה כדאי להשקיע כוח ולהתאמן, בחסקה, גלשן־גלים או גלשן־רוח? האם אולריקה המלצרית שוכבת רק עם ג’ו החבר השחור הקבוע שלה או שיש לה עוד כמה מהצד? כמה שעות ביום צריך לשחות כדי לשמור על כושר מינימאלי? איפה הכי כדאי לקנות ציוד – בימית, במרכז הגלישה, או אצל צביקה? האם לאיריס אין כסף להחליף בגד־ים או שלא מוצאת בכל העיר משהו דומה יותר לקורי־עכביש? גוטליב הזקן, שמשחק בכדור־כוח, הוא בן שמונים פלוס או שהגיע כבר לגיל תשעים?

בגלל התמדתו ובקיאותו בכל הקשור לים, רכש לעצמו חיימקה ימי, למרות גילו הצעיר, מעמד של בר־סמכא על החוף. תמיד פוגשים בו שם והתרגלו להקשיב לדעתו כפוסק אחרון בנושאים שנויים במחלוקת. מעריכים את מומחיותו. מתקבצים ויושבים סביבו כמו “גורו” ושותים בצמא את דבריו.

*

בבית־הספר כמעט שאין רואים אותו. רק בחורף, כאשר הרוח מגיעה למאתיים קמ“ש, הגלים לשלושה מטר, וביום אחד יורדים חמישים מ”מ גשם עם מטחי ברד – מואיל חיימקה ימי לכבד בנוכחותו את תוכנית הלימודים. יושב בכיתה שזוף, מלוח, שופע בריאות, לעומת כל השאר שמצוננים וחולים בשפעת; מופיע כחבר מעולם אחר, של הקיץ, של האור, תחת שמיים מעוננים, ובקור.

ובבית? – אימו של חיימקה מיואשת. ללמוד כמעט שאינו לומד. ציוניו נמוכים מאוד. אפילו בהתעמלות. בקושי העלו אותו כיתה. בחוג המשפחה כמעט שאין רואים אותו. אינו עוזר בשום דבר. אפילו להפסיק ללמוד וללכת לעבוד – הוא אינו מוכן. רק הים מושך אותו. רק הים.

היא באה לבית־הספר, להתלונן עליו. “מדוע אתם סלחנים כל־כך?” הטיחה בפני המנהלת. “הלא הוא מרמה כל הזמן! במקום ללכת בבוקר לבית־הספר, הוא רובץ בים!”

“אנחנו מודעים לבעייה,” משיבה המנהלת, "היו לנו שיחות ממושכות איתו ועל אודותיו, את יודעת, גברת ימי – "

“איזה ימי? שם משפחה שלנו בוגוסלבסקי!”

“את יודעת, גברת בוגוסלבסקי, אצלנו לא בית־ספר רגיל. אנחנו מעריכים כל תלמיד לפי כלל הפעילויות שלו. על פי הדרך הייחודית שבה הוא מגיע לביטוי עצמי. כולנו מלאי התפעלות מאהבתו העזה של חיימקה בנך לים. כאשר חיימקה מופיע, שופע חיים, שזוף, באמצע החורף – אנחנו מרגישים לעיתים קרובות ממש רגש־נחיתות למולו. כאשר הוא מספר לנו כיצד הוא מסתכן, חותך את הגלים, ורוכב עליהם בגבהים, יוצא לים בכל מזג־אוויר, יחידי מול איתני הטבע…”

“רגע אחד, המנהלת, מה הוא מספר לכם? ישנה כאן איזו אי־הבנה…”

“מה?”

“שחיימקה שלי ייכנס לים?”

“אלא מה?”

“הלוא הוא בחיים לא נגע אפילו באצבע הקטנה שלו בים, הלא מאז שהיה ילד קטן יש לו פחד מים, מלוחים, מתוקים, לא חשוב איזה. הלוא אפילו לשחות הוא לא יודע!”

“גברת בוגוסלבסקי, את בטוחה שאנחנו מדברים על אותו תלמיד?”

“בטוחה… הלוואי שהייתי טועה!”

“אז מה הוא עושה שם כל הימים, לכל הרוחות?” – איבדה המנהלת את סבלנותה הפדאגוגית והחלה צועקת. “עובד עלינו?”

“אני יודעת? אני נורא מפחדת. מה יהיה איתו?” ענתה האם בדמעות. “אני כבר רואה – כל העתיד שלו זה על הרצועה הקטנה של החוף, בין הים שממנו הוא סולד – לבין החיים האמיתיים, בעיר, שמהם הוא בורח…”

יום אחד תלו מודעה בבית־הספר:

תחרות פסטיבל הזמר לנוער

לפסטיבל הזמר העירוני לנוער אפשר להגיש שירים.

כל שיר יכלול תמליל, לחן ומבצע/ים

אפשר להגיש את השיר בביצוע ביתי על קלטת או בצורת מלל + תווים.

ועדת השופטים תבחר את 12 השירים שייקחו חלק בתחרות.

השירים שייבחרו יזכו לעיבוד מקצועי הולם ולהדרכה בהעמדה על הבמה.

אין מניעה שהתמלילן, המלחין והמבצע יהיו אדם אחד.

לַלִי עברה, ראתה ונדלקה. מיד הוציאה מחברת מהילקוט והחלה מעתיקה את הפרטים. רֶלִי הדברן עבר וחטף ממנה את המחברת.

"תחזיר לי! רלי – "

“לא מחזיר לפני שמקבל חתימה מחזָה תִיז דמארי!” צחק.

“תפסיק לקשקש, אידיוט!”

“תאכלי בבית הרבה מְלַאוַוח וחַאוַוֶאדְז, ייצא לך קול כמו הזמיר מצנעה!”

"אתה עוד תזחל אצלי תחת הבמה! אל תיגע בי, משמשן פולני – "

לבסוף החזיר לה ואף נידב את גבו, שתסיים את ההעתקה בקלות.

*

ובארוחת־הערב, בבית: “אני צריכה טייפ חדש סטריאו, גיטרה חשמלית עם מגברים, ושעות אולפן. תדעו שזה יקר.”

“בשביל מה, ללי?”

“להתכונן לפסטיבל הזמר העירוני לנוער.”

“זה חובה על כל ילד בכיתה, הציוד הזה?”

“אוף… ידעתי שכך תגיבו. אם איכשל – זה רק בגללכם!”

*

מתפשרים קצת, מסתדרים. אילן מאליונר השאיל לללי גיטרה. מורן המשוררת – טייפ משוכלל, וגם הסכימה לכתוב עבורה את המילים:

מגג מגדל העיר אהבתי ת’אדם

מגג מגדל העיר אהבתי ת’שדרות

מגג מגדל העיר ליבי רחב כמו ים

מגג מגדל העיר יפות הנערות

יה יה גג, יה יה גג

עיר מגדל מאיר

יה יה עיר, יה יה עיר

גג מגדל חגג.

*

ללי ישבה ערב־ערב סגורה בחדרה, עם הגיטרה והטייפ, עד שהצליחה להלחין את שורות השיר, והפזמון החוזר, לשביעות רצונה. את ההקלטה ערכו בחדרו של אילן מאליונר, המלא ציוד מוסיקלי אלקטרוני משוכלל. הקלטת נמסרה לוועדת השופטים של הפסטיבל, והשיר זכה להיכלל בין השנים־עשר שיבוצעו בפסטיבל. בית־הספר שלח נציגות חזקה למופע. חמישה שירים על מבצעיהם, ותלמידים נוספים, כדי שיעזרו בהפקה.

*

התחילו החזרות.

“רֶלִי קשקשן, מה אתה עושה פה?”

“השתחלתי להפקה. יותר מעניין מבכּיתה.”

“כתבת שיר?”

“מה אני חזָה תִיז דמארי או מורן הדפקטיבית? קיבלתי תפקיד סְפּוֹטְנִיק.”

“סליחה?”

“מכוון את פנס התאורה כדי שעיגול־האור ישפר קצת על הבמה את הצורה התֵימוֹנית שלך. תור שלי להתחיל בשיר הדפקטיבי שכתבה לך מורן.”

“חסר לך שתפספס!”

“אני אחזיק לך אצבעות!”

“תחזיק טוב את הספּוֹט, ותזכור – רק עליי, יא זְלוֹטי!”

“שמעתי… שמעתי…”

*

הגיע ערב הפסטיבל. ללי הגרילה מקום שלישי ועלתה בתורה על הבמה. לבושה בלייזר שחור על סוודר תכלת שמתקפל על צווארה. מכנסיים שחורים. מגפי עקב בצבע תכלת, לאוזניה עגילים גדולים כצמידים, ובאוזן השמאלית נעוץ עגיל יהלום קטן. שערה הכהה אסוף לאחור כפקעת חלקה המסתיימת בזנב, שמסתלסל חזרה כסימן־שאלה הפוך. אפה חטוב. עיניה תכולות־אפורות. פניה העגלגלות, באיפור ובהתרגשות, שטו על הבמה כעשויות שיש כהה.

"מגג מגדל העיר אהבתי ת’אדם – "

הסְפּוֹט קופץ. ללי בחשיכה.

"מגג מגדל העיר אהבתי ת’שדרות – "

הספוט, לעזאזל, ככל שהיא מתקרבת אליו בורח, כמו בכוונה. ופתאום נעלם לגמרי.

"מגג מגדל העיר תן לי ספוט רחב כמו ים – " היא שרה כלפי מעלה.

"מגג מגדל העיר לעזאזל תן לי ספוט הנערות –

"יה יה רלי, יה יה אַהְבַּל –

"תן לי ספוט מאיר –

"יא יא אִיר, יא יא אִיר –

“תן לי ספוט יה רלי –”

אבל הספוט קפץ כל הזמן ודפק לה, לדעתה, את ההופעה, למרות שמחיאות הכפיים היו ממש השתוללות, וחלק מהקהל אפילו הצטרף אליה מיד כאשר חזרה בשנייה על הפזמון, במנגינה הקצת מזרחית: "יא יא איר, יא יא איר, תן לי ספוט יה רלי – "

*

מאחורי הקלעים רצה ללי, טיפסה במגפי העקב בצבע התכלת, העפילה לעמדת הספוט ושם התנפלה בחמת־זעם על רלי.

“יא ספוטניק… יא זלוטניק… יא תיז דמארי… אני אראה לך… חתיכת זלוטי, זה בכוונה, בכוונה עשית…”

והתחילה להכות אותו כך שהיה מוכרח לברוח, ואחר פרצה בבכי, ולא נרגעה.

*

כן, זה השיר החדש “יא יא איר, יא יא איר, תן לי ספוט יה רלי” שכל העיר מזמזמת, וגם שומעים בלי־הפסק במצעדי הפזמונים. איזה מזל שללי תן־לי־ספוט זכרה לחזור במדוייק על האילתור, לדרישת הקהל, כאשר שבה ושרה אותו לאחר שזכה במקום הראשון בפסטיבל הזמר העירוני לנוער.

“במסגרת שנת הדמוקרטיה,” אמרה המחנכת שולה, “נקיים בכיתה דיון, כמו בכנסת. הנושא שנעלה הוא שימור הנוף בארץ־ישראל. אתם תתחלקו לשתי מפלגות. האחת תתמוך בשימור הנוף, שהוא אוצר הטבע הגדול ביותר שלנו. השנייה תציע בנייה בכל מחיר, כי פיתוח הארץ הוא עתיד חיינו. לכל קבוצה יהיה דובר, ומגיב על דברי הקבוצה־שכנגד. בסיום נקיים הצבעה. לנציגי המפלגה שתזכה ברוב קולות מצפה הפתעה – הובטח לנו שיוזמנו לפגישה עם השר לאיכות הסביבה ויציגו לפניו את עמדתם!”

“אני מתנגד!” הרים ידו יוסי שמאלני.

“איך אתה יכול להתנגד אם טרם התחלקנו לקבוצות ועוד לא בחרנו את הדוברים בעד ונגד?”

“מתנגד לדיון בנושא הזה!”

“וואואואואו…” נשמעו קולות מחאה בכיתה.

“כן! ולא ישתיקו אותי! אני חושב שמציעים כאן דיון דבילי! סטרילי! פָּרְוֶוה! באמת חוכמה גדולה! אני מציע דיון, שנציגי המפלגה שתזכה בו יוזמנו אל שר הביטחון!”

“ווּאוּאואואו..” הרימה קול כהנ’לה הקטנה יחד עם כמה שמכירים את דעותיו של יוסי שמאלני.

“ששש, שקט! עם כל הכבוד, יוסי, תסלח לי, אנחנו לא מתכוונים להפוך את השיעור בדמוקרטיה לדיון פוליטי בנושא שמפלג את העם…”

“פילוג בעם? הצחקת אותי! הלוא זאת בדיוק דמוקרטיה, כשיש דעות שונות בנושאים חשובים. על מה את חושבת מדברים בכנסת? על קאקי?”

“איך אתה מדבר, יוסי?”

“אני מציע דיון בכיתה על הסירוב לשרת בשטחים! זה קצת יותר נוגע לחיים שלנו, לא?”

“וואואואו…”

“תשתקו כבר, אידיוטים, כהנל’ה! מתאים לך… אתם לא מבינים שאני מדבר על החיים שלכם… שלנו…”

“שקט בכיתה! שקט! אתה רואה? אתה עצמך חסר־סובלנות! תלמידים, אני מודיעה שלא נקיים בבית־הספר דיונים על הסירוב לשרת ביהודה, בשומרון ובחבל עזה!” קבעה שולה בתקיפות. “נכון, לכל אחד זכות לדעה שונה, כל אחד בא מבית עם רקע אחר, וגם למורים יש זכות לדעות משלהם. אבל הדבר האחרון שהייתי רוצה הוא שבכיתה הזו יתלהטו הרוחות ויתחילו להעריך או לפסול תלמידים על פי הדעות שלהם, או הדעות שהם מביאים מהבית בהשפעת הורים שבעיניהם ארץ־ישראל, וירושלים, זה סתם שטחים, כאילו אין זהות, ואין היסטוריה יהודית, לכל אחד מהמקומות האלה!”

“יופי! עכשיו את בעצמך קבעת עמדה בדיון!” התפרץ יוסי. “אז נעמיד להצבעה – מי בעד דיון על הזכות לסרב לשרת בשטחים! – ירים את ידו!”

“מי בעד דיון על שמירת הנוף בארץ־ישראל, ירים את ידו!” קראה שולה.

“מי בעד הידברות…” המשיך יוסי.

“מי בעד חיסול האינתיפאדה!” צעקה כהנל’ה.

“מי בעד שמירת הנוף בארץ־ישראל…” המשיכה שולה.

“מי בעד פתרון צודק לאינתיפאדה…” התעקש יוסי.

“מי בעד טוביה צפיר…”

“מי בעד קונדומים לכול…”

“די! אני מפסיקה את הדיון!” הודיעה שולה. “אי אפשר להמשיך בבאלאגאן כזה! אתם לא רציניים. אף אחד כאן לא ידע אפילו על מה הוא הצביע!”

*

“נמאס עליי בית־הספר!” הודיע יוסי בבית. “אתה יודע איך מלמדים ספרות? כאילו כל הסופרים המתים עדיין חיים.”

“אל תזלזל בסופרים המתים.” ענה אביו, שמואל. “עד היום הם כתבו את רוב הספרים החשובים, המעניינים והמהנים.”

“טוב, נעזוב ספרות. אבל מדוע לא יכולים להסתכל למציאות המזורגגת ישר בעיניים, לדבר על מה שנעשה בשטחים, על בני־אדם, על מתים, במקום שנערוך דיון על שימור הנוף, שזה אצלם דמוקרטיה, וחינוך לחיים!”

“רגע, ואם המצב בשטחים מסובך, אז זו סיבה לא לשמור על הנוף, ולא לרפא חולים, ולא ללמוד, ואולי גם לא לאכול?”

“אל תהיה לי דמאגוג, אבא. תגיד את האמת, אם אתה היית בגיל שלי, עוד מעט בחובה, שלוש שנים, היית הולך לשבור ידיים, להוציא עיניים, לפגוע בילדים, להרוג? והיית מוכן שבבית־הספר יפחדו אפילו לדבר איתך על כך? שישחקו בנידמה לי, שתסריח בחממה מושתנת עד גיל שמונה־עשרה ואז בבת־אחת – טראחח, מתברר שאתה לבד אוכל את החרא בשביל כל המדינה! וכשאתה מנסה לדבר על כך, מלגלגים עליך וקוראים לך – יוסי שמאלני!”

שמואל נאנח. “יוסי, אני רוצה שתדע שעל הנושא הזה אני כבר מזמן רוצה לדבר איתך, ולא שיש לי תשובה. התשובה שלי מורכבת בעצם משלוש תשובות, שהראשונה שבהן היא שאין לי תשובה, אם אתה מבין…”

“בערך…”

“והשנייה ­– שעל הנושא הזה כבר היו לי ויכוחים קשים עם סבא שלך. הוא אמר אז שזוהי פשוט מלחמה שנמשכת כבר הרבה שנים, ועוד תימשך, ובמלחמה מתנהגים כמו במלחמה – מהצד שלהם, וגם מהצד שלנו.”

“ומה התשובה השלישית?”

“אתה לא רואה בעיניך? מאז שפרצה האינתיפאדה עשיתי כבר שלוש פעמים מילואים – בעזה, ובחברון, אז מה? זה מוצא חן בעיניי? תהלוכת פורים של המתנחלים בלב חברון? על דבר שכזה אני צריך להגן? אבל אני חורק שיניים וממשיך.”

“אתה מפחד מבית־סוהר?”

“קודם כול, אל תהיה לי גיבור בבית־סוהר, אפילו בתור סרבן שירות. אני לא אייבי נתן, שהתחנה לו ממשיכה לשדר גם כשהוא יושב בכלא. אבל לא זה העניין, אני חורק שיניים וממשיך מפני שאני יודע שגם אם נסיר מחר את כל ההתנחלויות מהשטחים, המלחמה הזו עדיין לא תיגמר, מפני שאנחנו לא יכולים להמשיך לשלוט בכל כך הרבה ערבים אבל גם לא יכולים לצאת משם באופן חד־צדדי ושתהיה לבנון שנייה בחצר האחורית שלנו.”

“אז מה יהיה?”

“להתווכח צריך. וגם לרצות בשלום, ובהסדר, כמו עם מצרים. אבל תאמין לי ששיגעון גדלות זה לא רק מי שחושב שנשלוט לנצח בכל־כך הרבה ערבים אלא גם מי שחושב שרק בנו הכול תלוי ואם רק היינו עושים מחר צעדים אלה, או אחרים – היינו אנחנו והפלשתינאים, אנחנו והעולם הערבי – נמצאים כבר בגן־עדן עלי אדמות!”

“אז אין לך ממש תשובה, אבא?”

“אין. שמע יוסי, אולי אף אחד לא יודע, ויכול מאוד להיות שמה שהיה הוא שיהיה, ואפילו יותר גרוע, אבל בכל החרא הזה צריך בכל זאת להיזהר מאוד שלא להיעשות פאטאליסטים, ולא להיות אכזריים יותר מכפי הצורך.”

דנה סמוֹקֶרית מעשנת כבדה. עולה לה מהפה ריח של ארובה. בהפסקה הגדולה היא קופצת לקיוסק, מחוץ לחצר בית־הספר, רק כדי שתוכל להספיק מציצות־עשן אחדות. בגלל קוצר־הזמן היא מועכת בדרך־כלל חצי סיגריה תחת עקב נעל־ההתעמלות המצולקת שלה, וממהרת חזרה לשיעור.

דנה עצמה רזה כגפרור. החלום על העישון רודף אותה מגיל תשע. שנים לפני שהחלה לעשן־ממש, נהגה לצבוע ביוד את פרקי האצבע והאמה שבידה הימנית, כדי שייראו כמו אצל המעשנים הוותיקים; אלה שאפילו המיסננות, הפילטרים שבסיגריות, אינן מצליחות להתגבר על כתם הניקוטין החום שנוצר ושוכן דרך־קבע על קצות אצבעותיהם השתיים.

קטנה־קטנה אבל יש לה קול עבה, צרוד קמעה, צרידות שגם אותה סיגלה לעצמה עוד לפני שהתחילה לעשן כדי שתישמע מבוגרת סמכותית ובלי בעיות.

*

“שלום פאפא־מאמא!” נכנסת דנה, זורקת את הילקוט לפינת החדר.

“אוי וֵי, שוב יש לילדה קול של תשעה באב!”

“תפסיקי לעשות רושם, מאמא, מה, את צמה?”

“מה קרה? יש לך דלקת־מיתרים בגרון? הצטננת?”

“שום דבר…”

“את מסתירה משהו. אני מרגישה…”

“טוב. חטפתי שלילי בבחינה בהבעה.”

“מה קרה? את כבר לא יודעת עברית?”

“לא יכולה להתרכז בכיתה.”

“לא יכולה – יש סיבות?”

“כן המפקדת…”

“לא, לא, לא… לא רוצה לשמוע שוב את השטויות – שמשעמם לך בכיתה, שאת לא יכולה להתרכז בלימודים בלי לעשן… דנה, אני מודיעה לך שהבית הזה לא יסריח סמוק! לפחות כל זמן שאני עוד נמצאת כאן! אפילו אבא כבר חדל לעשן את המקטרת המסריחה שלו… לפחות הוא – יש לו שכל…”

“אני במקומו הייתי מתחילה לעשן לך סיגארים בפרצוף… את סתם מאמללת את אבא…”

“תסתלקי מכאן, חצופה…”

*

“דנה תפתחי את הדלת!”

“אל תפריעי לי. אני כותבת חיבור.”

“דנה תפתחי את הדלת. אפשר לחשוב שיש שריפה בחדר שלך. העשן יוצא כבר מתחת לדלת.”

“אמרתי לך שאני לא יכולה להתרכז בלי לעשן. תגידי תודה שזה רק סיגריות. מה זה היום סיגריות, מאמא, תגידי, מה זה? סיגריות זה חומר בשביל ילדים בגן! זה חשיש של תינוקות! זה, לידיעתך, מוצץ למשתינים בחיתולים…”

*

“שלום פאפא־מאמא!” נכנסת דנה, זורקת את הילקוט לפינת החדר.

“או וֵי, איזה קול עבה! מה שוב קרה בבית־הספר?”

“שום דבר, רק יש לכם זימון לצִ’ימְנִי בשבוע הבא.”

“מה שוב עשית? התחלת לעשן כבר גם בכיתה?”

“לא. רק בקיוסק, בהפסקה הגדולה.”

“אז בגלל זה? כבר זורקים אותך…”

“לא, זה רק שצ’ימני אומרת…”

“מי זאת צ’ימני?”

“נו, צ’ימני, המורה להבעה, אומרת שפאפא הסופר כתב לי את החיבור שהבאתי מהבית. כי זה לא מסתדר לה עם הרמה שלי בכיתה.”

“ומה אמרת לה?”

“את האמת. שאני לא יכולה להתרכז בלימודים בלי לעשן. אבל צ’ימני בטוחה שאני עושה צחוק ממנה, ומחוממת עליי.”

“מה היא ענתה לך?”

“את אל תהיי לי פַאם פַאטַאל דֶה לָה שְׁמָאטֶה ותביאי בשבוע הבא מישהו מההורים שלך לשיחה אחרת לא תעברי אצלי כיתה לשנה הבאה!”

“תצחקי, תצחקי עליה. ידעתי שכך יהיה הסוף. עכשיו אבא יילך לפגישה, כי אני בחיים שלי לא הרשיתי לך לעשן אצלי בבית!”

*

“בבקשה לראות בחינה של דנה בְּאַבּעה עברית נתתי חמישים וחמש מגיע ארבעים אז בבקשה תגידי איך דנה מביאה חיבור תשעים מבית אם אבא שלה לא עוזר לה לכתוב, סליחה אם לא איכפת לך אני רק לוקחת סיגריה.”

“בעלי סופר אבל לא עזר לה לכתוב. דנה טוענת שפשוט בבית קל לה יותר להתרכז, ואני בהחלט לא מצדיקה אותה.”

“כן? ואולי גם ילדה אומרת שמוכרחה לעשן בשביל ריכוז בלימודים?”

“רק אומרת? היתה מתה לעשן בבית, בלי הפסק, כמו איזו פושטקית…”

“בדיחה טובה, חה חה חה…”

“אפשר לדעת מה כאן מצחיק כל כך?”

“חה חה חה… ‘היתה מתה לעשן בבית’ בשביל שתוכל להתרכז בלימודים חה חה חה…” פלטה צִ’ימְנִי סילון עשן והחלה משתעלת וצוחקת כאחת.

“מה כל כך מצחיק?”

“שמחדר שלה ייצא עשן בשביל לימודים… ככה פוף… פוף… חה חה חה…”

“אם לא איכפת לך, אז היא באמת מעשנת! אני ובעלי פשוט לא יודעים איך להתמודד עם זה… אמרנו שלא נִקנה לה…”

“כמו שמשורר היינה לא היה יכול לכתוב אם לא מריח תפוחים רקובים… חה חה חה…” עלו דמעות בעיני צ’ימני כאשר צחוקה התגבר על השיעול המציק.

“אני לא מבינה, אולי כבר מספיק, המורה צ’ימני… אוי סליחה, סליחה… מה אמרתי בטיפשותי? אני כבר הולכת. שלום.”

“לא לא זה בסדר אני יודעת חברֶ’ה בכיתה קוראים לי צ’ימני פתאום תפס,י גם אני מגיל צעיר כמו דנה שלך לא הייתי יכולה להתרכז בלכתוב שירים בלי סיגריה ביד… איזה קטע, בחיי… חה חה חה… בואי נרד אפשר להזמין אותך לכוס קפה מצאת חן בעיניי בדרך תספרי לי אם גם בעל שלך מעשן כשהוא כותב אולי מוכן לקרוא שירים שלי…”

אלי אומר שהוא אף־פעם לא רעב. בכלל –­ אין לו תיאבון.

הסיבות לכך ברורות בהחלט: אלי אינו חדל לאכול. הוא משביע מיד את הרעב הקל ביותר. מה פלא שהוא סובל מחוסר תיאבון? הלוא אין לו כבר מקום בבטן לעוד תיאבון!

בא הביתה בצהריים. מתיישב מול הטלוויזיה ורואה קצת קטקטים או איזה סרט אינפאנטילי אחר שמתאים לגיל שלו כמו כפפה לאוזן, קטשופ לגלידה ואַפֵּל ל־פִּי־סִי, ולא ניגש לסעודה עצמה לפני שמישהו יערוך את השולחן במיטבח, יוציא את הסירים מהמקרר ויחמם את התבשילים.

מה, הוא לא רעב כשהוא מחכה שמישהו אחר יכין את הארוחה? תתפלאו – לא. מפני שבדרך מבית־הספר הביתה קנה פחית־שתייה (שלא ננקוב בשמה כדי שלא יחשידו אותנו בפרסומת סמוייה) ו“המבורגרצ’יק גמדי”, בלשונו, שאפילו הביא איתו את החשבונית:

“קחו, קחו, אתם הרי עצמאיים ואוספים קבלות למס־הכנסה, אז מצידי לא איכפת לי שתרוויחו עליי קצת!”

כאשר ארוחת־הצהריים מוכנה אלי ניאות להצטרף לשולחן. שופך שקית שקדי־מרק (שלא ננקוב בשמה כדי כנ"ל) למרק עד שיש בקערית יותר שקדים ממרק, ואוכל את המרק כשהוא חוצב ממנו נתחים־נתחים של דייסה מוקשה. מואיל לקום ולחמם במיסננת, תחת הברז, בזרם המים הרותחים, איזה חצי חבילה ספאגטי (שלא ננקוב בשמה כנ"ל). מועך שלושה כדורי בשר ברוטב עגבניות ויוצק על האטריות ומוסיף חמש כפות גבינה מגורדת (שלא ננקוב וכנ"ל). ומערבב ואוכל כאשר המזלג משמש ציר מסתובב שמושך את האטריות, בתוך כף. וכשגומר – מנגב בשתי פרוסות לחם טרי את הרוטב שנשאר בצלחת.

לאחר מחשבה נוספת, וטענות שנמאס לו לאכול כל יום אותו דבר, הוא מוציא מהמקפיא שניצל צמחוני (שלא וכנ"ל) ומחמם בתנור, ועד שיהיה מוכן, טועם חצי קופסה מלפפונים חמוצים (כנ"ל), וגומר מה שנשאר מסלט החצילים בטחינה וסלט החצילים במיונז והחצילים (המטוגנים) ברוטב עגבניות. וגם איזו קערה של חסה ברוטב לימון, חרדל, מלח, סוכר ושום.

לפנות־ערב נעשים רעבים מול הטלוויזיה ומה יותר נעים מאשר לחסל את העוגיות, הפיצוחים, והפירות שמונחים סביב, בהישג־יד, איזה בננה או תפוח־עץ, וככה מגיעים לא רעבים לארוחת־הערב. שאפשר לחמם לקראתה פיצה ובורקאס קפואים (כנ"ל) ליצוק חצי קוטג' (כנ"ל) עם שמן זית על הסלט, ולחסל את מלאי הטונה, השמאלץ־הרינג, הזיתים והנקניקים למיניהם, ולא יזיק גם לחמם איזו נקניקיה קפואה (כנ"ל) כדי שהמחצית השנייה של קופסת המלפפונים החמוצים מהצהריים לא תיכנס על ריק לבטן בערב. ואם לא נקניקיה אז אפשר לחמם שניצל־דג קפוא, ועד שיהיה מוכן לערבב לו רוטב חרדל, קטשופ ומיונז, ולזה אפשר להוסיף קצת לימון וסוכר.

טוב, לפני שהולכים לישון אפשר לבקש שיקלו ערמונים בתנור, או פיצוחים טריים, או איזו גלידה, בקיץ, ושלא ישכחו להכין שני כריכים למחר, אחד עם גבינה צהובה ואחד עם פלחי ביצה קשה, ושלושה גזרים מגורדים, בשביל הדיאטה ונגד עייפות העיניים מהטלוויזיה, והכי חשוב שלא ישכחו להשאיר קצת כסף להמבורגרצ’יק של מחר לפני־הצהריים.

טוב, כל זה אוכל של עניים באמצע השבוע. אבל ביום שישי באה סבתא ומביאה כבד קצוץ וחזרת וגְפִילְטֶע פִיש, דגים ממולאים, עם ציר, שסוחבים באכילה פרוסות חלה טרייה למכביר. בלילה מתבשל על אש קטנה בתנור החמין שהכינה סבתא. בשבת בבוקר מתחילים לאכול את הביצים החומות. בארוחת עשר את הַבֶּבָּאלָאךְ וְהַקַּארְטוֹשְׁקֶעס, שכך סבתא קוראת לשעועית ולתפוחי־האדמה. בצהריים שוב אוכלים מכל אלה ומוסיפים עליהם את הַקִּישְׁקֶע הממולא ואת הַקּוּגֶל הנימוח בפה, ואת נתחי הבשר שהשחים וממש מתפורר בלעיסה, ושוטפים במרק־עוף צח ששותים מספל בין בליעה לבליעה. ובערב טועמים עוד איזו שארית, לפני שמוציאים את הסיר החם של הטשולנט מהתנור לשטיפה.

שלא לדבר על המסעדה הסינית, על מסעדת הדגים, על המסעדה של האוכל החַאלֶבִּי שפתוחה רק בצהריים, ועל הפשוטות שיש בהן רק המבורגרצ’יקים גמדיים עם צ’יפסים ושתייה, לשבור את הרעב כאשר חוצים יותר משני רחובות רצוף או הולכים לקחת שיעורים מחבר.

ולפעמים השכנה־ממול מביאה מְלַאוַוח מצויין עם רסק חריף של עגבניות טריות, או קוסקוס צח עם מרק ירקות ובשר שיוצקים עליו, ואלה נמסים בפה. ותגידו, סתם באגט טרי כבר אי־אפשר לכרסם בדרך מהמיטבח לטלוויזיה? זה טוב לדיאטה מפני שאוכלים אותו בלי כלום, אפילו בלי חמאה או מרגרינה.

*

“אולי תשאיר משהו לאבא, כשיחזור מהעבודה?”

“אולי לא תגמור את גבינת הזיתים הכחושה שאימא קנתה לדיאטה שלה?”

“אולי תשאיר גם לצ’ופצ’יק [זה האח הקטן] קצת מימרח כבד?”

שום דבר לא עוזר. ראיתם (בטלוויזיה) טרמיטים מחסלים גדר של עץ? ככה אלי אוכלי מנקה את השולחן. ובאמת, האין זה קל יותר ונעים כך מאשר להכניס כל דבר חזרה למקרר?

*

“דוקטור קוֹזִי,” מושכת את אלי, אימו, “תבדוק בבקשה את הילד. יש לו כבר קמטים על הבטן ועוד מעט הלחיים תהיינה יותר רחבות מהאוזניים. אני פשוט לא מבינה! אפילו שהוא שמנמן, זה לא מסביר את כמויות האוכל שהוא בולע. ועוד אומר שאין לו תיאבון. אולי הוא חולה? אולי אין לו תחתית – כמו הסוס של מינכהאוזן שהמשיך לשתות למרות שהיה כבר רק החצי הקדמי?”

“על גיל ההתבגרות שמעת, גברת?”

“נו באמת. אולי גם עוג מלך הבשן ממשיך להתבגר? אני רוצה שתבדוק את הילד ותיתן לו מירשם.”

“בסדר. בוא אלִי. בוא ואמשש אותך. מצויין. לשון – יש. הכבד – בסדר. ביצים – גם כן לא רע. יופי. שרירים – ככה ככה. לשחות! הנה המרשם.”

“סלח לי, דוקטור קוזי, מה רשום כאן?”

“סוּפְלֵה! זה התחביב שלי. אשתי משתגעת כשאני מכין אותו!”

“תחביב? לך תאסוף ג’וקים, דוקטור! בוא איתי, אלי, הרופא לא רציני. אני מתפלאה על קופת־חולים שמעסיקה אותו. אני עוד אמצא לך רופא אחר!”

כַּהַנַלֶ’ה מאמינה שבלי ערבים, שמאלנים וטלוויזיה – היתה ישראל נמצאת במצב הרבה יותר טוב.

“הבעייה שלכם היא נוֹמֶך המחשבה, תבוסתנים!” היא אומרת בבוז לאלה שמתנגדים לדיעותיה. “אתם חושבים שהערבים מסתפקים רק בשכם ובחברון? לא! הם רוצים גם את יפו, ורמלה, ולוד, וחיפה… כל מקום שהיה פעם כפר או שכונה שלהם. ואנחנו טיפשים, עוד נותנים להם דמוקרטיה, ולהיבחר לכנסת, וטלוויזיה מלאה תומכים של אש”ף שיודעים רק להשמיץ…"

כהנל’ה בודקת בשבע עיניים שלא יקפחו בבית־הספר דעות שהיא מאמינה בהן. אם מזמינים מרצים ליום עיון, מיד היא תובעת שיבואו נציגים גם מ“התחייה”, מ“צומת” ומ“מולדת” [מפלגות “ימניות” בשעתן]. ומה עם הרב כהנא? אין מה לעשות, זה אבוד. פסלו את הרשימה של הרב לכנסת. והאמת, גם הצורה הגלותית, המצמוץ, והעברית האמריקאית שלו – לא עובדים על החברֶ’ה. יותר טוב להביא מישהו צברי־אָסְלִי – גאולה, רפול, גנדי. ואם אריק היה מסכים…

“כאשר הם אומרים דברים שדי קרובים בעצם למה שגם הרב חושב, אז החברֶ’ה מרגישים פתאום שהמילים נאמרות מהלב שלהם, של כולנו… חוץ מהתבוסתנים, שמושפעים מערבים, משמאלנים ומהטלוויזיה.” אומרת כהנל’ה.

*

יום אחד הביאה כהנל’ה לכיתה הזמנות לסמינר של שישבת מטעם תנועת הבעש"ט, ראשי תיבות: התנועה בלי ערבים, שמאלנים, טלוויזיה.

“ההסעה לקרני־יוחנן בי”ת על חשבון הבעש“ט. רק על האוכל משלמים מחיר סמלי של עשרים שקל. משתתפים גם בצעדה של עשרה קילומטר מאלוני־עשיו לאבן־ירבעם. מקבלים גם טי־שירט עם סמל, בכחול־לבן.”

“ובאבן־ירבעם יחגגו את החתונה של בעל ועשתורת?” שואל יוסי שמאלני.

“מאיפה אתה מכיר אותם?”

“קראתי עליהם בספר הכי נפוץ בעולם… מתחיל בתי”ו…"

“אז לך תתחתן איתם בהיכל השמחות בבת־ים, פּוֹץ!”

“לא, תשמעי, אם בעל ועשתורת היו מתחתנים שם, בטוח שהייתי בא, בגלל הריקודים והקורבנות…”

“אל תבלבל את המוח, ותפסיק לעבוד עליי!”

*

למרות שכמה חבר’ה כמו זיווית הבליינית, מורן המשוררת, צחי המוזנח, מלכיאלי הקשוחה, גוני המאוהב, עופר אנטי־קוף, ערה ההיפרית, אלה המקומונית, גידי קטן, נועה בוצה, אילן מאליונר, איתן סוזוקי ודנה סמוקרית הבטיחו לבוא “מאתיים אחוז” לסמינר של תנועת הבעש“ט – מצאה עצמה כהנל’ה רק עם עצמה ביום שישי בשעה שתיים בתחנה המרכזית בתור לאוטובוס הנוסע לקרני־יוחנן בי”ת.

*

ההרצאה הראשונה היתה של הרב גדי גמליאל מתקוע־תחתית. “אבותיהם של רוב הערבים היושבים בארץ היגרו אליה במאה השנים האחרונות ויש להחזיר אותם לארצות־מוצאם, כי הם בגלות, מבחינתם, וזאת הציונות שלהם.”

“אני מציעה,” ביקשה כהנל’ה את רשות הדיבור, “שרק הערבים שיוכלו להוכיח שהם דור עשירי בארץ־ישראל יורשו לגור בה, וכל השאר יחוייבו לענוד סהרון ירוק על החזה…” והצביעה בגאווה של הטי־שירט שלה.

“זו הצעה שצריך לדון בה,” אמר הרב גדי גמליאל, “אבל את, כבת ישראל בארץ־ישראל, צריכה לתרום את חלקך למאבק בכך שתמצאי לך זיווג ותלדי בנים רבים כי זה תפקידה של האישה היהודייה.”

*

“השמאלנים מקבלים כסף מה־סי.אַיי.אֵי ומעראפת ומהסעודים כדי להשפיע על החיילים לסרב לשרת. כך הם עשו במלחמת לבנון וזו הדרך שלהם גם עכשיו!” הסביר צחי ברזילי, רכז הנוער של הבעש"ט באיזור הצפון.

“אני מציעה,” התערבה כהנל’ה בדיון, “שכל השמאלנים יחוייבו בחוק המדינה לענוד סהרון אדום על החזה…” והניחה כף־ידה על סמל הבעש"ט.

“הלוואי שההצעה שלך תתקבל בכנסת,” אמר הרכז צחי ברזילי, “אבל עד אז תוכלי לתרום את חלקך לחיזוק העם אם תלדי הרבה ילדים כדי שמיספרנו יגדל בארץ־ישראל.”

*

“הטלוויזיה, הרדיו, העיתונים הגדולים, נשלטים אצלנו בידי יהודים גלותיים, אכולי שינאה עצמית, אוהבי ערבים, שרוצים למצוא חן בעיני הגויים, בעיני האמריקאים…”

“אני מציעה…” התפרצה כהנל’ה, “שכל העיתונאים יחוייבו לענוד סהרון שחור…” ושוב הצביעה בגאווה על החזה שלה, בטי־שירט הלבן של הבעש"ט.

“בתופים ובמחולות, בתופים ובמחולות…” ענתה ז’אן קשתיאל, מייסדת אבן־ירבעם, “אבל בינתיים עלייך לזכור עיקר אחד – עלינו, נשות ישראל, ללדת, ללדת, ללדת…”

*

בצעדה מאלוני־עשיו לאבן־ירבעם הציע צחי לטלי שתעזוב את הלימודים, תלך לסמינר של תנועת הבעש"ט, ותתחיל לחשוב ברצינות על הקמת משפחה.

“אני דווקא רציתי להמשיך ללמוד בכיוון של ארכיטקטורה, זה גם קשור לבניין הארץ, לא?” התנשמה טלי בטי־שירט הלבן, והחזה שלה עולה ויורד.

“בטח, קשור מאוד, יאללה, איך שבא לי עלייך…” תקע בה צחי מבט בוער, חומד את שערה הארוך ששופע כאשד עד ישבנה, והסתלק לבלי־שוב.

*

“איך היה בחתונת בעל ועשתורת?” שאל יוסי שמאלני ביום ראשון.

“איך ידעת שיגידו לי שהתפקיד שלי ללדת ילדים?”

“לא ידעתי.”

“אז עכשיו אתה לועג לי?”

“לא. תשמעי, כהנל’ה, רק אל תשתני. כל מה שאת יותר נגדי, יאללה, איך שבא לי עלייך, כאילו אני תוקע למתנחלת…”

“יוסי, השתגעת, איך אתה מדבר?”

“סליחה. רציתי בעצם להגיד לך משהו אחר…”

“מה?”

“יאללה, כהנל’ה, לעזאזל. בואי נשים את הפוליטיקה בצד ונהיה חברים! מי עוד איכפת לו משהו בכיתה המחורבנת הזאת, חוץ משנינו? אז טוב?”

“או. קיי., שמאלני. רוצה קואליציה איתי? טוב, עד להודעה חדשה!”

והם תקעו כף.

לאחר שהסיר המוהל את העורלה מהקטן של עירא בִּירוֹ, התחיל עירא לבכות ולצרוח כמו שבוכה וצורח כל תינוק בריא בן שמונה ימים שמלים אותו בלי התראה מוקדמת ובלי הרדמה מקומית, דבר שמעניין מאוד אם היו מנסים על אדם מבוגר שיכול לדבר, להתלונן, לשלוח מכתבים למערכות העיתונים, כמו למשל בנושא שצריך לבחור ראש־ממשלה בבחירות אישיות, ובכלל, בנאדם שכבר יודע להגן על מגילת זכויות האזרח שלו.

עירא התינוק שכב על גבו כשהוא צורח ובועט באוויר ברגליו הזעירות, גורם סביבו להרגשה של ייסורי־מצפון, אפילו לקצת דמעות של השתתפות בצער ואולי שמחה על כך שהנה בא יהודי קטן חדש לעולם.

המוהל לקח כפיס־עץ דק שקצהו עטוף בד־תחבושת, טבל בכוס היין האדום והעביר על שפתי הנימול. עירא לִקְלֵק בשפתיו, כטועם לראשונה בחייו הקצרצרים משקה טוב יותר מחלב־אימו, מיד שכח את כאביו ונשתתק.

לפני צאתו, המוהל, שהיה בנאדם מודרני, לחץ את ידי אימו של עירא, לאחר שהסביר לה איך לטפל בפצע.

“כבוד המוהל, מה נתת לתינוק שנרגע כל כך מהר?” שאלה בחשד.

“הרטבתי בקצת יין מתוק את שפתיו. מנהג ישן הוא, גברת בירו, ואני מבטיח לך – זה קטן גדול יהיה!” גירגר בצחוק, כמנהגו באמירה זו.

“מה? מה עשית לי!? הלוא חס ושלום זה הקטן שיכור יהיה! אסור להרגיל אותם מקטנות, אני אומרת לך!” נבהלה האם.

*

וכמו שתמיד צודקות האימהות כך צדקה גברת בירו גם במקרה הזה. בגיל שנתיים וחצי טיפס עירא בלי התראה מוקדמת אל שולחן הסדר ועירה אל פיו את כוסו של אליהו הנביא, שנשפכה עליו כולה.

בן חמש, אחר־הצהריים, כשההורים ישנו לאחר שאסרו עליו לשתות קולה “שמזיקה לשיניים” – פתח עירא את בר המשקאות בסלון ומזג לעצמו כוסית ויסקי עם אַיְירִיש קוֹפִי בתוספת רום ג’אמייקה כשקמו משנתם מצאו אותו הולך בחדר ושר, כשהוא מתנודד קצת מצד אל צד, ומחזיק בכוסית.

“אַשְׁקֵדיה פורחת / גוֹרדת לי בתחת / קן לציפור בין אַעֵצים / וחביתה עם נקניק / ניק ניק ניק ניק / חג לאילנות / ט”ו בשבט אִיגִיעַ / לשיניים אוּא לא מזיק…"

*

כשגדל קצת יותר, היה מבקש תמיד, בכל ארוחה שבה מזגו יין, שייתנו גם לו, “כמו גדול!” – לא מיץ ענבים אלא יין. ולא רק מתוק אלא גם יבש.

יום אחד מזג אביו בכוס רבע בירה לבנה ושלושה רבעים ספרייט (ואולי שוופס, אנחנו לא עושים כאן פרסומת לשום חברה).

“מה זה?” שאל עירא.

“האנגלים קוראים למשקה שַׁאנְדִי. פעם ניסו ליייצר בארץ, והפסיקו. בירה עם לימונדה.”

עירא טעם. “אוך, זה מצויין!”

“הילד יגדל שיכור!”

“נו באמת, מטיפה בירה? הלא אין פה כמעט אלכוהול.” אמר האב.

“נכון, תפסיקי, אימא! אין פה כמעט אלכוהול.”

*

אבל גברת בִּירוֹ לא נרגעה. “זה ששם המשפחה שלנו בירו זה לא אומר שאתה צריך לגדול שתיין של בירה!”

“תפסיקי! פחית אחת מספיקה לי ליומיים שאנדי, ואפילו קניתי פאטנט לסגור את הפחית שלא ייצא הגז מהבירה!”

“אתה כבר מכור, מה? פאטנטים? אתה שומע, אלדד? יש לך בן שתיין!”

“שַׁאנְדְיַין!”

“אלדד, תפסיק עם הבדיחות שלך!”

“מה את נטפלת דווקא אליי אימא? אתמול ישבתי עם החברֶ’ה בגזוזטרתי…”

“מה זה?”

“פאבּ חדש, אז הם שתו בכיף בירה אחרי בירה, ורק אני עירבבתי שאנדי, ויצא ששתיתי נטו רק בירה אחת…”

“שַׁאנְדְיַינְתָ?” ניסה אלדד להפיג את המתח.

“ככה? אתה כבר מערבב משקאות? אז יש לי חדשות בשבילך, ובשביל האבא המופרע שלך שמעודד אותך לשתות. אני מתכוונת לפנות לחברי־הכנסת שיחוקקו חוק מיוחד שיאסור עליכם לשתות לפני גיל עשרים, מינימום. אוּך, מדוע דווקא בחלקי היה צריך ליפול מוהל שמעודד שתיינים…”

“בכל זאת, אימא, לא אותך הוא מהל…”

“אתה תשתוק! האידיוט ההוא מהל לך את כל החיים, באלכוהול…”

*

גלילה בירו היא אישה עם ביצים. היא כתבה אישית וגם טילפנה למרבית חברי־הכנסת והתריעה בפניהם על תופעת השתיינות בקרב קטינים ובני־נוער. פנתה לוועד ההורים הארצי, למשטרה, לנעמ“ת, לוויצ”ו, לאיגוד הארצי של העובדים הסוציאליים, והקימה תנועה ציבורית ששמה לה למטרה להעביר את החוק החדש.

פעולת השדוּלה (לוֹבִּי) של גלילה בירו עלתה יפה. הכנסת, שלא הצליחה לגייס רוב לחוקים כזכויות האזרח, חינוך אוניברסיטאי חינם לחיילים משוחררים, תמלוגים לסופרים על השאלת ספריהם מספריות ציבוריות, חופש פולחן דתי לכל זרמי היהדות בישראל, העלאת אחוז החסימה, בניית בתי־אבות לאוכלוסייה המזדקנת בארץ, הרחבת “הכבישים האדומים” למנוע תאונות־הדרכים, ועוד ועוד – הכנסת התאחדה כמעט פה אחד והעבירה את החוק האוסר מכירת משקאות אלכוהוליים במקומות ציבוריים לבני־נוער שגילם פחות משמונה־עשרה שנה.

*

“נו, איך היה בגזוזטרתי?” קינטרה גלילה את עירא לאחר שהחוק הופעל.

“חרא. שתינו נקטר גוייאבות ומיץ מישמש, והתבאסנו בהתאם.” פתח את המקרר והוציא פחית בירה ובקבוק ספרייט או שוופס.

“מה זה? לא שמעת על החוק החדש?”

“תגידי, אימא, את מקום ציבורי?”

“אתה השתגעת, עירא? איך אתה מדבר אל אימא שלך?”

“אז לידיעתך אימא, החוק תקף רק במקומות ציבוריים. הַי עופר, הי גידי, תשתו משהו…”

“רגע, מה זה כאן? פתחת פאב?”

“נמאס לנו לשבת במקומות ציבוריים. והחלטנו על חאפלה קטנה בבית. את הלוא נעשית עצבנית כשאני נמצא עד מאוחר בלילה בחוץ, אז החלטתי להתחשב בך… יאללה, בואו לחדר שלי, מחכים גם לאילן, לזיווית, לדוקי…”

פּוּצִי מַאמַה אוהבת ללמוד כמו שחתן אוהב לוויות.

הפיגור שלה בלימודים התחיל באמצע כיתה אל"ף. המשפחה נסעה ללונדון בשליחות אגרקסקו, החברה שמשווקת בחוץ־לארץ את רוב הירקות והפירות של ישראל, חוץ מהדרים. אבא של פוצי עובד בגרקסקו, אבל בלונדון לא הצליח כל־כך. לכן חזרו לאחר כשנה. שנה של לימודים שאותה הפסידה פוצי כי לא הסתדרה בבית־הספר האנגלי, באמצע גם חלה חופשת הקיץ. לכן החליטה מאמה כי יהיה מעניין יותר לשתיהן ללמוד את לונדון. היא סחבה את הילדה במשך חודשים לניו־קַאלֵדוֹנְיֵין מארקֶט ולשאר השווקים, למארקס אנד ספנסר, הֵרוֹדְס, ולשאר בתי הכלבו הגדולים, לנשיונאל גאלרי, לבריטיש מיוזאום ולשאר המוזיאונים, להייד פארק, לרג’נט פארק ולשאר הפארקים, ואפילו להצגות תיאטרון שמתקיימות בשעות היום. פוצי פיתחה מכל אלה עייפות, רתיעה מקליטת רשמים חדשים, ותשוקה עזה לישון בכל שעה משעות היום.

*

הם חזרו ארצה לאמצע כיתה בי"ת ומאז ועד לתיכון נמצאת פוצי בפיגור של כשנה לערך אחרי הכיתה, אפילו באנגלית נזקקה למורה פרטית שתשפר לה את מעט האנגלית, שאותה פוצי כמעט לא זכרה.

*

כשחזרה משפחת גרילר מהשהות באנגליה היתה זיווה, אימהּ של פוצי, קצת משועממת. אולי לכן הסכימה להיכנס לוועד ההורים של הכיתה. ועד ההורים הכיתתי שלח אותה כנציגתו לוועד ההורים של בית־הספר, ולאחר שנה שבּה נבחרה שנית, נשלחה גם מטעם בית־הספר כנציגתו בוועד ההורים הארצי.

לגברת זיווה גרילר קראו בצעירותה זִיוְוקֶה פַאיֵיר, שפירושו – אש, מפני שהיתה ג’ינג’ית ובעלת אופי דברני וסוער. השיער כבר נצבע מאז בחום, אבל האופי התוסס נשאר.

פוצי מאמה היא ההיפך מאימהּ, שחורת־שיער, פלגמאטית, בשלב מסויים חשבה היועצת לשלוח אותה לבית־ספר אחר, שבו ההוראה מתרכזת אישית בכל ילד.

“את לא תעשי לי את זה,” אמרה זיווה ליועצת. “מה פוצי אשמה שירשה אופי קצת פלגמאטי מאבא שלה?”

“אבל טובת הילדה…”

“טובת הילדה שתהיה כמו כולם, בכיתה רגילה. אני כבר הולכת לדבר עם המנהלת.”

*

“טוב שפגשתי אותך, זיווקה,” אומרת המנהלת, “מה יהיה הסוף?”

“לזה בדיוק באתי אלייך…”

“אז הישגתם סוף־סוף את הכיסאות?”

“איזה כיסאות?”

“נו, את לא זוכרת שאין מספיק כיסאות להקבצות השונות, ונודדים איתם מכיתה לכיתה כל הפסקה?”

“אה, אין שום בעייה, תוך שבוע אני מסדרת לך…”

“איך?”

“תסמכי עליי. כבר שמתי עין על בית־ספר לידנו, שהולכים להרוס בשביל לבנות במקומו מכון עירוני למדע הדתי.”

“מה שלום פוצי הנחמדה?”

“היית מאמינה שכרמלה הציעה להעביר אותה לכיתה טיפולית בבית־ספר אחר?”

“לא… לא בא בחשבון. אנחנו נדאג לפוצילה. תסמכי עליי.”

*

פוצי מאמה חדלה סופית להכין שיעורים ולהתכונן לבחינות. מצאה חבר, אילן, והתחילה לצאת איתו לפאבים ולדיסקוטקים. מבלה שעות מול הראי, מתאפרת, והראש – ריק.

“מה יהיה איתך?” שואלת זיווה. “מה את בכלל מתכוונת לעשות בחיים שלך?”

“לשכב ערומה על הגב ולראות איך צומחות לי הציפורניים ברגליים!”

“מה קרה לך, את דפוקה לגמרי בשכל שלך? הלוא בסוף יזרקו אותך מבית־הספר!”

“מה איכפת לי? דאגה שלי? אותי מעניין רק איך צומחות לי הציפורניים ברגליים. את יודעת שבנים משתגעים על ציפורניים יפות, בלכה אדומה? מוכנים לנשק לך אותן…”

*

נוצר מצב עדין. ככל שפוציה מאמה התרשלה בלימודים, בילתה עד שעות מאוחרות, זילזלה בתלבושת האחידה, התחצפה למורות – כן רבתה פעילותה של זיווה גרילר בוועד ההורים. היא נבחרה לראש ועד־ההורים של בית־הספר, ערכה מבצע התרמה בין הסבים והסבתות, השיגה ציוד מחֲבָרוֹת וממוסדות, כולל מערכת מיחשוב ישנה ממועצת הביצים של תנועת המושבים; אירגנה את צביעת הכיתות בידי ההורים, את מיזוג־האוויר לאולם ההתעמלות במערכת ישנה שתרמה אגרקסקו, ואת כנס המחזורים השנתי, למרות שלא היתה בוגרת בית־הספר. המנהלת ציינה אותה לשבח בכל אסיפת הורים כללית.

*

החברֶ’ה בכיתה לא יודעים חוכמות. “אם לא היתה לך אימא בוועד־הורים – כבר מזמן היו זורקים אותך!” הטיחה בה בכאב מלכיאלי הקשוחה. לאחר שהתברר לה, על פי רמת ציוניה, שאין לה סיכוי להמשיך בבית־הספר בשנה הבאה.

“בבקשה, שכל אחד יאשים את עצמו ולא ימצא סיבות לכישלון באחרים.”

“חרא עלייך פוצי מאמה. את חיה מפרוטקציות, זה מה שאת! טפילית המוחות!”

*

“תגידי זיווקה, זה נכון שאת מחרבנת קוביות מרוב פעילות בוועד־הורים רק כדי שלא יזרקו אותי מבית־הספר, ושהמנהלת בגלל זה סחבקית שלך?”

“מה התחלת לקרוא לי בשם הפרטי, פוצינקה?”

“החלטתי שצריך להתחיל ללמוד לתפוס מרחק ממך. מכשפה. את לא מבינה שאת הורסת את החיים שלי?”

“כך את מדברת אליי? עליי? אחרי שהוצאתי את הנשמה שלי על ועד ההורים המחורבן שלך רק כדי שלא יזרקו אותך מבית־הספר?”

“ככה זה באמת? אז מחר את הולכת ומתפטרת מכל התפקידים שלך ולא איכפת לי אם אחרי שעה מודיעים לי שאנ’לא ממשיכה ללמוד בבית־הספר בשנה הבאה, את מבינה אותי, זיווקה פאייר?!”

*

כן, וכך אמנם קרה. פוצי מאמה תלמד בשנה הבאה בבית־ספר אחר, וזיווקה פאייר, שנשארה חברת ועד ההורים הארצי, תנחת משם גם בו, תִסְתַחְבֵּק עם המנהלת, תארגן כסאות, תסדר מיזוג לאולם ההתעמלות, וגם מערכת מיחשוב, וכנס מחזורים שנתי.

מוֹישֶׁה סְפוֹרִים אוהב ספרים כמו שחברֶ’ה אחרים אוהבים כל מה שאוהבים חבר’ה שאינם אוהבים לקרוא ספרים, למשל – טלוויזיה, קולנוע, וידאו, משחקים, מחשבים, ספורט, טיולים, דיסקוטקים, פאבים, ולפעמים אוהבים לקרוא, אבל רק עיתונים ושבועונים.

*

“מה אתה שוכב וקורא כל הימים?” גוער בו אביו ישראל. “למי יש היום כוח לספרים? נכון, גם כשאני הייתי בגילך קראתי כמו משוגע, אבל אז לא היו לנו טלוויזיה ווידאו, וסבתא הקמצנית שלך בקושי היתה נותנת כמה גרושים ללכת פעם בשבוע ליומית, בשחור־לבן. אבל היום – למי יש כוח לקרוא? אני בעצמי כבר לא מסוגל להאמין לְמה שכתוב ברומאנים. אולי מרוב סרטים שהתרגלתי לראות גם בבית, בטלוויזיה, מה שמתרחש על המסך כל־כך צבעוני, ומשכנע, שכבר קשה לנו לדמיין משהו מקריאה של מילים, כמו שהיינו מסוגלים בעבר. אני קורא כמעט רק ספרות מקצועית, ועיתונים, וגם את זה מספיק בקושי.”

“למה לא?” אומר מוֹיְשֶה סְפוֹרים.

“אתה בכלל מקשיב לי!?”

“אמרת משהו?” מרים מוישה ספורים את עיניו מהספר כאילו רק עכשיו נחת על הספה בחזרה ממסע אל הירח.

*

“הילד גומר את העיניים שלו!” מתאוננת אימו שרה. “יותר טוב שהיה הולך לשחות קצת. השחייה עוזרת מאוד נגד עייפות העיניים.”

“העיניים שלי בכלל לא עייפות, אימא! וחוץ מזה, הטלוויזיה מזיקה להן הרבה יותר מהקריאה.”

“אז שיעורים עשית?”

*

“מה אתם מתאוננים על מוישה שלכם?” אומרים החברים של ישראל ושרה, במסיבות ליל שישי. “תגידו תודה! הילדים שלנו בכלל לא פותחים ספר!”

“ואתם?” שואל ישראל.

“תפסיק!” מתנצלת שרה בשמו. “לישראל יש בזמן האחרון תיאוריה שאנשים חדלו בכלל לקרוא ספרים. קונים, מפסיקים אחרי איזה עשרים עמודים, ויודעים אחר־כך לדבר עליהם רק מקריאה של הכתבות על הספר בעיתונים.”

“כן, יש לי תיאוריה,” מסביר ישראל, “שהיום הזרם המרכזי בספרות הוא הריאליזם המשעמם. אני פותח ספר, דווקא אין בו סמלים, ולא זרם התודעה, זה כמו מהחיים, על בני־אדם, אבל מה, משעמם… עד מוות… אחרי כמה שורות – האותיות מתחילות לקפוץ לי ואני חדל לעקוב אחרי הכתוב.”

“אתה מגזים!” אומרים החברים, “בטח עוד לא קראת את הרומאן האחרון של אל”ף בי“ת גימ”ל דל“ת מנחם!”

“קניתי, אך טרם הספיקותי לקרוא.” הוא אומר.

*

מוישה סְפוֹרים הוא לא רק קורא כרוני אלא גם משוגע על קניית ספרים. באופן עקרוני הוא לא מחליף בספרייה. גם לא מבזבז כסף על ספרים חדשים. הוא אוהב לפשפש בחנויות של ספרים משומשים ולגלות שם מציאות. החדר שלו כבר מתפוצץ מרוב ספרים. מריח יושן, כריכות עתיקות, נייר מצהיב, ספריי נגד תולעים וג’וקים, שבו הוא מחטא את הספרים שקנה במציאה.

על המדפים בחדרו אפשר למצוא את ברנר, דוסטוייבסקי, שדה, בודלייר, גיתה, סולז’ניצין, הסה, עגנון, דיקנס, קאפקא, מארקס, וולטיר, המסון, טולסטוי, מאן, מיכאל, גוגול, בל, קאלווינו, איתן, שחם, סרוואנטס, פו, בולגאקוב, איבסן, אורפז, בשביס־זינגר, בלו, מלמוד, והרבה אחרים.

רבים מהספרים קרא יותר מפעם אחת: “מסתורין”, “רעב”, “שדים”, “החיים כמשל”, “פרחי הרע”, “הר הקסמים”, “טוניו קרגר”, “נרקיס וגולדמונד”, “העוזר”, “סידהארתא”, “דון קישוט”, “מכאן ומכאן”, “תמול שלשום”, “אידיוט”, “פר גינט”, “פאוסט”, ועוד ועוד.

*

כך במשך כל השנה. ואולם חגו הגדול של מוישה ספורים הוא שבוע הספר. בניגוד למבקרים רבים אחרים, שפע הספרים המוצגים לראווה בדוכנים אינו מבלבל אותו, לא מהמם וגם לא מייאש. הוא נהנה לנדוד במשך שעות מדוכן לדוכן, לסמן לעצמו מציאות זולות במיוחד ולרכוש אותן לפי סדר עדיפויות המוכתב בעיקר על כפי תקציבו – ורק בערב האחרון.

בינתיים הוא מנצל את הקשרים שלו עם אחת ההוצאות הגדולות שמתמחה בספרי־קריאה, ועובד אצלה ערב־ערב, בכיכר, בהתנדבות, עד לסגירה. הוא בקיא בכל הכותרים, זוכר בעל־פה את המחירים, אינו מרגיש כלל איך הזמן חולף כי ההנאה שבסיפוק ספרים על פי משאלות הקונים סוחפת אותו ונדמה לו שהוא מכפיל את עצמו מדי ערב עשרות פעמים, כל אימת שהוא מוכר ספר, ורק מצטער שקונים לאו־דווקא ספרים שהוא אוהב אלא גם המון שטויות, כמו קסאוויירה הולנדר. כאשר מציעים לו הבעלים, לפני הסגירה, לבחור לעצמו שניים־שלושה ספרים חינם, בזכות עזרתו, הוא יודע מה לבחור.

*

הקנאות של מוישה ספורים לספרים כה גדולה עד שהוא מסרב ללכת לראות סרטים בקולנוע, או לצפות בטלוויזיה בסדרות – שנעשו לפי רומאנים שהוא קרא ואהב.

“מה אתה מבזבז את הזמן שלך על קריאה?” אומר לו אביו ישראל. “קח את הסרט של הספר בספריית הווידאו ותביא הביתה.”

“זה יותר בריא לעיניים.” אומרת שרה. “ואתה בכלל לא יוצא עם בנות. תגיד, מה זה, בנות לא מושכות אותך? אתה ממש מנותק מהמציאות!”

“אני לא אוהב שמזיינים לי את המוח!”

“מה?”

“איך אתה מדבר, מוישה?”

“אני מעדיף לראות את פְּיֵיר בְּזַאוּחוֹב, את הנסיך אנדרי ואת נַטַשה בדימיון שלי, ולא שאיזה סרט הוליוודי ימרח עליהם פרצופים של שחקנים שיקלקלו לי להרבה שנים את ההנאה מ’מלחמה ושלום', עד שאולי אשכח אותם לגמרי.”

*

בסוף השנה הביא מוישה ספורים תעודה. היו בה הרבה שליליים.

“מילא, אני מבינה – בהתעמלות, אבל בספרות, בהבעה עברית ובחיבור? ולחשוב איזה ציונים בספרות היו לי, ולאבא שלך!” בכתה שרה בלי בושה.

“אימא, אין מה לעשות.” ניחם אותה מוישה. “אני פשוט לא מסוגל להקשיב לשיעורי ספרות ולא מבין ולא מסוגל לחזור על מה שמלמדים שם. ואם אני אוהב לקרוא, מגיע לי פרס על זה? מקסימום שיתנו לי כסף לעוד ספרים.”

חני לא הכי צעירה בכיתה אבל נראית פחות מפותחת מהבוגרות ממנה. כאשר הבנות כבר התחילו להשתמש בשפתונים, בסומק ובאַי־לַיְינֶרִים – אצל חני לחמניק לא נמרטה אפילו שערה אחת מהגבות. פניה חלקות לגמרי, חלביות וילדותיות, כמו לחמניה רכה שיצאה לא מזמן מהתנור.

חני נורא רצתה כבר להבשיל, אבל לא הלך לה.

*

“מה אוכל אותך, לַחְמַנִיק?” שואלת אותה מלי, חברתה הטובה.

“מה את עושה את עצמך שאת לא יודעת? עוד לא קיבלתי את המחזור, החזה שלי סמלי, לפטמות מתאימה עדיין גופייה יותר מחזייה, בבתי־השחי עוד לא צמח אצלי שום דבר שאפשר לגלח. מה אני אעשה, אוכל שמרים?”

“טוב, מה את מתאוננת? לפחות יש לך צ’אנס שעל הידיים והרגליים את לא שעירה כמו אצלי, שאני כבר צריכה ללכת לקוסמטיקאית כדי להוריד שערות, או לעשות את זה לבד בבית עם גיליונות־שעווה, כי אני לא טיפשה להשתמש בידית־גילוח או במכשיר חשמלי.”

“אוף, כמה שהייתי רוצה כבר להיות קצת יותר חתיכית… כמוך…”

“מה הבעייה? תשימי קצת מייק־אפ, קצת צלליות ירוקות לעיניים, תמרחי אַיי־לַיְינֶר בדיוק בקו של הריסים, תציירי את קווי השפתיים ותשימי קצת אודם, אני חושבת שגוון חום יתאים לך, תפזרי קצת סומק שיבליט לך את עצמות הלחיים…”

“תגידי, על מה את מדברת בכלל?”

“מה זאת אומרת? על שינוי תדמית שלך, לטובתך…”

“לא, בשום אופן אני לא אתאפר.”

“מדוע?”

“עירא לא אוהב את זה. הוא אומר שכאשר בנות מאופרות אוכלות, האודם נמרח להן על הסנדוויץ' כמו קטשופ, וזה ממש מגעיל.”

“מה פתאום איכפת לך מעירא, התאהבת בו?”

“לא. אבל אנחנו יש בינינו ידידות מסויימת ואני מאוד מעריכה אותו.”

“את טיפשה, את מפחדת להתבגר!”

“אז מה? תיכף תגידי לי שאת כבר גם מאוננת?”

“תפסיקי להיות אינפאנטילית ולחקור אותי. אבל אם את רוצה לדעת, אז כשאני יוצאת עם בן בערב, אני מתאפרת מלא. את רואה את הציפורניים? לבית־הספר אני שמה שקוף, שלא יבלוט, אבל לערב יש לי אדום עמוק, ממש שיגעון. גם על הציפורניים ברגליים.”

“אוּף, כמה שאת מתעסקת עם עצמך! ממש פולחן אישיות!”

“תגידי, את עוד בכלל חברה שלי או שהחלטת להישאר בגן־ילדים?”

“מה את שוב צוחקת ממני, מלי, את יודעת שאף פעם בחיים שלי עוד לא קיבלתי מחזור!”

“יא אלללה, לַחְמַנִיק, אי־אפשר איתך. את שוברת לי את הלב, ממש…”

*

“תגיד, עירא, ראית כבר את ‘פשעים ועברות קלות’ של וודי אלן?”

“לא.”

“אז אולי אחרי שנגמור לחזור על החומר בביולוגיה מתחשק לך שנלך לסרט הזה? אני משתגעת על וודי אלן.”

“לא, לא בא לי, פעם אחרת, טוב?”

חני יצאה לחדר־האמבטיה, ובהחלטה פתאומית תפסה איי־ליינר, שמה קצת צלליות חומות וסומק כהה, משל אימהּ, ואודם.

“לחמניק, לאן נעלמת? אני עוד מעט צריך ללכת…”

“עוד רגע, עירא… אני באה…”

וחזרה לחדר, זוהרת ורועדת. תחילה לא שם לב, כי לא הביט לעברה והם ישבו שניהם והמשיכו בחזרה בביולוגיה, אבל פתאום הביט בה והזדעזע:

“מה־זה־קרה־לך, לחמניק, פורים היום? השתגעת? מה, החלטת להצטרף לגדוד הפְרֵיחוֹת שרצות לתפוס מקום בחדרי־השירותים כל הפסקה כדי למרוח ליפסטיק ולתקן את הציורים על העיניים?”

חני התחילה לבכות.

“טוב, די, די, סליחה. הדבר האחרון בחיים שאני רוצה זה לפגוע בך.”

“עירא…”

“מה?”

“שום דבר.”

“בסדר. אני צריך כבר לזוז. אבל תבטיחי לי שתורידי את כל הדבר הנורא הזה מהפנים שלך, טוב?”

“טוב.”

“צ’או!”

“צ’או…”

*

“הלו, מלי? – היי! – טוב שתפסתי אותך.”

“היי לחמניק.”

“אולי מתחשק לך שנקפוץ יחד ל’פשעים ועבירות קלות', הערב?”

“חבל, דווקא לסרט הזה יש לי בדיוק התחייבות, להערב. נלך פעם אחרת לקולנוע אחר, טוב?”

“טוב.”

חני חוזרת לחדר־האמבטיה. מרגישה שהיא עומדת להתפוצץ. כל גופה מתוח. הבטן כואבת. בא לה לבכות. והיא בוכה. דמעות נוזלות על האיפור. עכשיו היא באמת מכוערת. “כמו ילדה מפגרת בפורים!” – צורחת אל עצמה בראי.

*

בהפסקה שומעת חני שמדברים בכיתה של “פשעים ועבירות קלות”.

“אז אני חושבת, שזה סרט נורא לא מוסרי.” אומרת מלי בתורה. “מה פתאום שהרופא שאחראי לרצח מסתדר לחיות עם המצפון שלו, בלי להיענש?”

“החטא – פשעים, ועונשו – עבירות קלות. את לא הבנת שזה הכול לקח וודי אלן מדוסטוייבסקי?” מעיר עירא, “שאם אין אלוהים אז הכול מותר?”

“גם להתאפר? איזה מין שמוקים אתם!” מתפרצת לחמניק לשיחה ומיד נמלטת החוצה.

“מה קרה לה בזמן האחרון?” שואל עירא את מלי. “את הלוא חברה שלה.”

“יעבור לה. אבל הבטיחה לי שאין ביניכם שום דבר, זה נכון?”

*

חני מגיעה לחדרי־השירותים. הכול תפוס, חם, מזיע. מול הראי מצטופפות בנות, “גדוד הפְרֵיחוֹת…” היא מהרהרת לעצמה במרירות. תעשייה שלמה של מריחת שפתיים, קווי־ריסים באיי־ליינרים, סומק. איך עירא, החרא הזה, היה אומר: “כמו פרסומת לטמבור…¹”

סוף־סוף מתפנה תא. היא נכנסת. עם מלי זה לא מפריע לו לצאת. איזה שמוקים! מה זה קרה לי? – שיטפון, וויי, כנראה שסוף־סוף אני מקבלת…

כאשר חזרו לבית־הספר, לאחר יום העצמאות, ראו התלמידים, ראתה המנהלת, ראו המורים, וראה כל מי שעיניו בראשו – שעל קיר הבניין הפונה לרחוב רשומות כתובות שחורות:

“תיפתח חנות גלידה בחזה של המורה לתנ”ך אסנת!"

"כשמורן המשוררת מביטה לשמיים,

החברֶ’ה אצלה בין הרגליים!"

"לַמורים מוחות משומרים

התלמידים גדלים על שמרים,

ולבית־המשוגעים הזה לא משיגים שומרים!"

“מי שלא ממשיך בביה”ס ללמוד

על המנהלת יתקע נאד!"

"ישוחרר ציבור התלמידים

ממורות מורעבות סקס!"

"כל תלמיד יתרום ביצה

לכל תלמידה שתרשה מציצה

וככה נעשה מההנהלה קציצה!"

"כשהבטן של המורה אלכס מרעישה

יודעים שהוא עוצר את הנאד

בגלל הבושה!"

"המנהלת נתנזון אבינו

הסגנית אלישיב היא אימנו

הלוואי שהיינו כבר יתומים!"

“תהוקצע המורה אסנת מצד הציצים!”

“יצ’ופר הנוער!”

“עוד לא נולד המורה, שלא היה תלמיד, שלא אהב מורים!”

"ראיתי תלמיד שקיבל מעולה

פתחתי לו ת’ראש

יצא הטמטום של המורה!"

*

“התלמיד רפאל בר־חיים מתבקש לבוא מיד לחדר המנהלת!” שודרה במערכת הַכְּריזה הפנימית הודעה לכל הכיתות והמגמות.

“רפי,” אמרה המחנכת שולה, “שמעת? גש מיד לחדר ההנהלה. אני מאוד חוששת לגורלך, אחרי מה שעשית!”

“מה עשיתי, מורתי?”

צחוק כללי בכיתה.

“למי מבין שנינו קוראים החבר’ה רפי גרפיט, לך או לי?”

“כל הכבוד. אגתה כריסטי היתה בטח לוקחת אצלך שיעורים פרטיים.”

*

“בר־חיים, רפאל!”

“כן המנהלת.”

“אתה ציירת?”

“לא.”

“מדוע קוראים לך רפי גרפיט?”

“כי אני אוהב לחדד עפרונות.”

“לכן ציירת על הקיר?”

“לא.”

“אז מסיבה אחרת?”

“מה?”

“ציירת?”

“לא ציירתי. המנהלת, מדוע תמיד מאשימים אותי? אני לא עשיתי כלום!”

“אבא שלך בחנות הצילום?”

“אני חושב. למה לא?”

“יש הרבה עבודה?”

“יש. תודה לאל. חתונות. דרכונים.”

“אז רוץ תבקש מאבא שלך בשמי מיד לבוא, אתה שומע?”

“כן המנהלת, אבל למה? אני לא עשיתי כלום!”

“עם מצלמת הווידאו!”

“ואם הוא עסוק, מה אני אשם?”

“אתה כבר יודע לצלם בעצמך?”

“בטח המנהלת. אני עוזר לו, בחתונות!”

“אם כך, בקש מאבא שלך בשמי לשאול את המצלמה, קנה בדרך קלטת וידאו על חשבון בית־הספר, ואל תשכח לקחת את הקבלה.”

*

“מה רפי עושה בחוץ כל היום, המורה שולה?”

“אני באמת לא יודעת מה קרה לנתנזון. היא עוד העניקה לו פרס – לעשות סרט על הזוהמה שכתב על הקירות.”

*

“תלמידים, אספנו אתכם כולכם לאולם הספורט כדי להודיע לכם כי החלטנו למסד את הגראפיטי. מעתה עומד קיר החזית של בית־הספר לרשותכם. כל תלמיד רשאי להביא צבע מהבית ולרשום על הקיר מה שהוא רוצה. תוציאו את התסכולים והטמטום שלכם. לא תהיה צנזורה. אבל, בתנאי אחד – שאר הקירות חייבים להישאר נקיים, ומי שיצייר עליהם – ייענש בכל חומר הדין.”

“נתנזון באמת השתגעה!” לחשה המחנכת שולה לחברתה, המורה הרווקה לתנ"ך אסנת, בעלת החזה הגדול.

“לא בטוחה שאמשיך ללמד כאן פראים כאלה בשנה הבאה.” סיננה אסנת.

“יופי, המנהלת!” קם רפי ואמר, “אבל מה יהיה על הכתובות הקודמות?”

“לכל תלמיד מותר למחוק כתובות קודמות ולרשום עליהן חדשות, וכל המרבה הרי זה משובח.”

“מה, מה זה? אני לא מסכים שכל מי שרוצה ימחק את הכתובות!”

“בר־חיים, אמור מדוע? הלוא כבר צילמת אותן. מה, אתה ציירת?”

“כן המנהלת.”

“בר־חיים, תוכיח!”

“‘ראיתי תלמיד שקיבל מעולה’ – מתחיל ברי”ש. 'פתחתי לו ת’ראש'' – מתחיל בפ“א. ‘יצא הטמטום של המורה’ – מתחיל ביו”ד. ראשי־תיבות – רפ“י!”

“בר־חיים, רוץ תביא מיד את אבא שלך. אתם אחראים לסייד את כל הקיר, אחר־כך אתה עף מבית־הספר עד להודעה חדשה, וככה ייעשה לכל מי שרק יעלה על דעתו ללכת בדרך שלך! הבנתם אותי, שְׁחִיקִים? חופשי! מארש! לכיתות!”

הסיפורים האלה פורסמו לראשונה מדי שבוע במדורו של אהוד בן עזר “מיסדר זיהוי” בשבועון הנוער “ראש 1” בעריכת בונה תירוש, כשהם מלווים בציוריו הפרועים של דני קרמן.

במפגשיו עם תלמידים בבתי הספר היה בן עזר נתקל לא פעם במצב שבו מורות לא הירשו לו להמשיך לקרוא מסיפוריו, בייחוד בפני תלמידות, למרות שהשומעים, בייחוד בערי השדה – היו מרותקים לסיפור כאילו הוא מביא להם אווירה של עולמות רחוקים. אך זה כידוע גורלם של סופרים נידחים שמקדימים את זמנם ופוגמים בצביעות של החברה ושל החינוך. הסיפורים האלה הוצעו גם לסדרת טלוויזיה וכמובן שלא זכו אפילו לתשובה.