רקע
אליעזר שמאלי
חבית הדבש ובן־הזקונים
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עם עובד; תשמ"א 1980

על קירות בית אבא היו תלויות שלוש קופסאות שונות. בחדרו הקטן של אחי משולם התנוססה בכל הדר צבעיה קופסת הקרן הקיימת לישראל, ומעליה השקיף הדוקטור בנימין זאב הרצל כשהוא מכריז: “אם תרצו אין זו אגדה!” לקופסה זאת היה אחי משולם תורם ומַתרים ואני עזרתי על־ידו. בחדרם הגדול של אבא ואמא היתה דבוקה אל הקיר המזרחי קופסת “רבי מאיר בעל־הנס” והיא פשוטה ואפורה. מעליה נפרשׂה תמונה גדולה של רבנים וצדיקים, שכולם בעלי פאות וזקנים ארוכים, לבושים קאפוטות ארוכות וחבושים שטריימליך (כובעי־פרוה) גדולים. ומתחת לתמונה הגדולה היה כתוב: “והיו עיניך רואות את מוריך…” לקופסה זו היה אבי תורם ומַתרים, ואחי מנשה עזר על־ידו. ובפינה צנועה שבמטבחנו הצהיבה־האפירה קופסה עשויה דלעת קטנה וחלולה אשר שום תמונה או שם לא התנוססו לא מתחתיה ולא מעליה. לתוך קופסה צנועה זאת הייתי תורם לבדי, כי זאת היתה הקופסה של “שפרה די בובה”. – כן, שפרה “די בובה”. בובה – פירושה: מילדת.

אכן, זכתה עיירתנו הקטנה – ושם המילדת שפעלה בתוכה עד זיקנה ושׂיבה היה שפרה, כשמה של אחת המילדות בימי משה ופרעה במצרים, חברתה של המילדת פועה. על שתי המילדות ההן – שפרה ופועה – כתוב בספר “שמות”: “ותחיינה את הילדים”…

אף כי שלושת רבעי מאה שנה כבר חלפו מאז נולדתי, עוד ניצבת מולי כחיה, עד עצם היום הזה, שפרה החביבה, המילדת הזקנה שבעיירתנו. עודני רואה אותה כאז, בכל ישישותה הנאה: נמוכה ורחבה, כפופה קמעא קדימה, פניה עגולים ומלאים, חיורים־צהבהבים ומקומטים כולם לרחבם. מטפחת־ראש צהובה עוטפת את שׂיבתה, המלבינה על ראשה כשלג ועיניה הגדולות והכחולות מגחכות תמיד, כמוכנות ומזומנות בלי הרף להקביל בבת־צחוק ובפנים מאירים את פניו של תינוק נולד, מפרפר ובוכה…

ומדוע אספתי כסף בקופסת “שפרה די בובה”? – כי כך נהגו רבים מילדי עיירתנו מימים ימימה: כל השנה כולה צברו פרוטות־נחושת, כדי להביא בפורים לשפרה המילדת “משלוח מנות”, כאות תודה והוקרה על בת־צחוקה שבה הקבילה פניהם ברגע שהגיחו מרחם אִמם לאוירו של העולם הקר והזר.

ובליל־פורים, לפני סעודת־פורים החגיגית, היו נוהרים ברחובות עיירתנו המוני ילדים, לבושים בגדי־חג ופניהם צוהלים, והם נושאים בידיהם שי “משלוח מנות” למילדת שפרה.

מה הביאו לה? – עוגות וממתקים, מטפחות־ראש וגרביִם, וחפיסות טבק־הרחה בשביל בעלה הזקן איצי־מאיר. והיו מספרים בעיירה, שבין פורים לפסח פטורה שפרה המילדת מאפיית לחם וחלה, כי היא ובעלה ניזונים מן העוגות שהובאו לה בליל־פורים. בכל שבת ושבת היתה שפרה מכסה ראשה במטפחת אחת ממתנות הפורים. ובעלה איצי־מאיר לא קנה מעולם טבק־הרחה שאהב – כי “משלוח המנות” סיפק לו מצרך זה לכל ימות השנה…

שפרה שלנו היתה נמוכה ורחבה, ואילו בעלה היה גבוה ורזה. פנים צנומים ויבשים ועינים זעפניות היו לו לאיצי־מאיר. כל היום היה מהלך ומריח את טבק־ההרחה שלו מתוך קופסה קטנה חומה (עשויה חומר קרני), והוא גורף בלי הרף חָטמו לתוך מטפחת־אף גדולה ואדומה. זקנו היה ארוך, מחודד ולבן וזרוּע טבק־הרחה חום…

“פורים טוב, בובה שפרה!” היו הילדים והילדות קוראים במקהלה צוהלת בהיכנסם למרתפה הגדול והעמוק.

“הבאנו לך ‘משלוח מנות’, בובה שפרה, וברכות ואיחולים טובים לאריכות ימים!”

שפרה היתה מקבילה פנינו בפנים מסבירים, מלטפת ומנשקת את כל הבאים, מגישה לכל הילדים סוכריות ושואלת לשמותיהם:

“אתה יענקלה, יענקלה של הסנדלר? הו, איזה בחור גדול ויפה אתה, בלי עין רעה!”

“אני כבר בן שש ולומד ‘חומש’!”

“יזכו הוריך להכניסך למצוות!”.

“ומי אַת?”

“חנה’לה.”

“איזו חנה’לה?”

“בתו של משה החייט.”

“הו, הרי את כבר כלה ממש, כלה נאה ומלאת חן.”

“אני כבר בת שמונה, שפרה די בובה, וכבר יודעת לקנות הכל בחנות וגם לבשל ולסדר את הבית…”

“חי חי חי!” צוחקים כולנו. “כלה’ניוּ! שיזכו הוריך למצוא לך חתן, ושיהיה אף הוא נאה כמותך ויפרנס אותך בכבוד…”

“שפרה”, שואל אחד הילדים, “הנכון הדבר, שאת כבר בת שבעים שנה?”

“בלי עין רעה, ילדי הטוב”, משיבה שפרה ומגחכת בפה חסר־שינַים.

“וכמה ילדים יִלדת בכל חייך?”

“את כל העיירה שלנו, בלי עין־הרע”, עונה הישישה בפנים מביעי אושר.

“גם את אמא שלי? גם את אבא שלי? ואפילו את סבתא שלי?” מקשה אחד הנערים.

“נו, לכו כבר לשלום, טרדנים שכמותכם”, גוער בהם איצי־מאיר הזועף כשהוא מפטם חטמוֹ בטבק־הרחה ומתעטש, “הנה בא עדר־ילדים נוסף, והמרתף שלנו קטן מהכיל את כולכם יחד…”

“לילה טוב, בובה שפרה!”

“להתראות בשנה הבאה, אם ירצה השם, ילדי, ודרשו בשלום אִמותיכם!…”

ואם כל ילדי העיירה כולה היו אסירי־תודה לשפרה ולא שכחו אותה עד שנתבגרו, על אחת כמה וכמה אני, שאת חיי ממש הצילה ובזכותה אני חי זה שלושת רבעי מאה שנה.

ודאי תשאלו: “ההתקשתה אמך ללדת? או שמא נולדת ולא השמעת קול בכי, כי לא יכולת לנשום?” לא ולא. כשנולדתי בכיתי בכי מר מאוד והתיפחתי בכל כוחותי, כי אמי איבדה אותי ברחוב ונחבלתי בראשי הקטן… לא נולדתי ב“הדסה” או ב“ביילינסון” ואפילו לא בבית, במיטה. אמנם היתה לנו דירה גדולה ובה מיטות וספות רבות, כי אחד־עשר ילדים וילדות ילדה אמי גיטל לאבי אברהם לפנַי… – ובכל זאת נולדתי ברחוב.

מדוע? – תינוק רך הייתי כשהגחתי מבטן אמי והייתי מבולבל מחמת המכה שספג ראשי הקטן עם היוָלדי. על־כן אינני זוכר מאומה. רק כעבור עשרים וחמש שנים ומעלה, לאחר שאבא הלך לעולמו והעליתי את אמי האלמנה הזקנה לארץ־ישראל – סיפרה לי בבת־צחוק טובה את תולדות לידתי. אמא כבר היתה בת שבעים וחמש ומעלה בהתאלמנה, ואני שימשתי מורה בבית־ספר בארץ. הקשבתי איפוא לסיפורה בקור־רוח של איש מבוגר, כאילו לא בי עצמי מסופר, אלא בלידתו של אלמוני־פלמוני מילדי עיירתנו.

וכך סיפרה אמא, זכרונה לברכה, באותו ערב חָרפי, כששנינו ישבנו בצריף לרגלי הכרמל והתחממנו ליד פתיליה מהבהבת:

"שנים רבות היה אביך אברהם מורה כמוך, ‘מלמד’ בלשון העיירה. שתים־עשרה שעות ביממה היה מרביץ תורה בילדים ודירתנו היתה מלאה רעש ומלמול. אך פרנסה לא היתה לנו מכל המהומה הזאת, כי עשרה ילדים כבר ילדתי אז, בלי עין־הרע, וצריכה הייתי להאכיל משכרו הדל של אביך שנים־עשר פיות. נכון, תמיד צחקתי ואמרתי: עוד ילד – עוד כף אחת בקערה. הבאר, כזכור לך, היתה קרובה לביתנו והמים לא עלו לנו בכסף… אך למרק צריך גם גריסי־פנינים וילדים אוהבים אותו בתוספת לחם. שכרו של אבא לא הספיק אפילו ללחם ומרק־גריסים לתריסר הפיות, וחיינו חיי־דוחק. אפילו תפוחי־אדמה היו לנו בצמצום, אף כי תפוחי־אדמה לא עלו ביוקר. התחלתי לבוא אל אבא בטענות ובטרוניות:

“מה יהיה הסוף, אברהם? אי־אפשר להמשיך כך. הילדים אינם אוכלים לשובע; בגדיהם ישנים ונעליהם קרועות, ואני מונה כל גזר־עץ אשר אני שׂמה בתנור לחימום, או על הכיריִם לבישול. וכבר יש לנו שתי בנות בוגרות, ברוך השם, נערות נאות, בלי עין־הרע, אך ללא פרוטה לנדוניה…”

“מה את מציעה איפוא לעשות, גיטל?” שאל אבא והוא מרחיק מבטו מן הספר, אשר בו עיין לפני עלותו על משכבו.

“לחדול לעסוק במלמדוּת, בעלי…”

“כלומר?”

“לשלוח ידך במסחר.”

“אך הרי נולדתי ‘מלמד’”, קרא אבא וצחק, “הלא גם אבי ואבי־אבי היו מלמדי תינוקות ומקצועם עבר אלי בירושה…”

“כל יהודה העיירה חיים ממסחר עם הגויים, ואתה חכם לא פחות מהם”.

“אבל אינני סוחר”.

“נַסה ותלמד תורה זאת. הרי למדן אתה ובקי בגמרא (תלמוד). אין כל סיבה שלא תצליח גם אתה במסחר!”

“קשה לי אפילו להעלות על דעתי, שאקום פתאום ואיפרד מן הספרים הקדושים, אלך לנוע אל כפרי הגויים ואעסוק במסחר עם איכרים…”

“כלום הקימות משפחה גדולה, אברהם, כדי שלא תאכל אף פעם לשובע?.. היכן היושר?..”

“והקרח נמס. גם סוחרים אחרים שבעיירתנו היו תלמידי־חכמים, אך בגמרא עיינו לעצמם בערב – וביום עסקו במסחר עם הגויים. כאן, בארץ־ישראל, זורעים יהודים וקוצרים תבואה, מגדלים פרדסים ופירות ומתפרנסים מהאדמה. אבל שם, בגלות – כולנו חיינו מעמל כפיו של הגוי… ערב אחד העמדתי את אביך המלמד בפני עובדה מוגמרת. סרתי לביתו של המַלוה בריבית שבעיירה, שטחתי לפניו את תחינתי וביקשתי הלוָאה חמישים רובל, כדי לקנות עגלה קטנה וסוס־סחיבה פשוט.”

במקום זה בסיפורה קמה אמא ממקומה וניגשה אל סל־הנצרים הגדול, שבו הביאה אִתה את בגדיה. אט־אט הוציאה מתוכו סַמוֹבַר (מיחם), פמוטות־שבת ארוכים ומחרוזת־מרגליות גדולה, חרוזה פנינים רבות וכבדות…

“הו!” קראתי נדהם. “כלל לא ידעתי שיש לך אוצר כזה בסלך…”

פניה העגולים, היפים והמקומטים קמטי אורך ורוחב הסמיקו קמעה והיא לחשה בעינים עצומות למחצה:

“הבאתיה כמתנה לכלתך, אשר תארוס לך, אם ירצה השם, בקרוב…”

ואחר שתיקה נרגשת הוסיפה:

“זאת מחרוזת בת שנים רבות־רבות, שעברה בירושה מסבתי לאמי ומאמי לידי. היא כבר ודאי בת מאה שנים ויותר…”

“נתת איפוא למַלוה בריבית את המחרוזת כערבון?”

“כן, חכם מבין דבר מתוך דבר.” הוצאתי את המחרוזת הכבדה מכיס מעילי והנחתיה לפניו על השולחן.

"‘הו,’ קרא רב יוזב האדמוני מופתע, כשהוא נוטל את המחרוזת ובודק פנינה־פנינה בעינים פקוחות. ‘הנני מַלווה לך שבעים רובל, גיטל, ואישן במנוחה גמורה כי היא שוה אפילו כפליִם…’

“כך הצלחתי איפוא להוציא את אבא ז”ל מה’חדר‘, להושיב אותו בעגלה ולהפכו מ’מלמד’ לסוחר."

אמא הושיטה את ידיה הקפואות אל מול הפתיליה, חיממה אותן והמשיכה לספר: "ביום שוק אחד יצאתי עם אחיך משולם לשוק שבעיירה. בדקנו וחיפשנו, מיששנו תריסר סוסים של גויים וגיששנו עשר עגלות של יהודים עד שסוף־סוף קנינו, בשעה טובה, סוס ועגלה – והבאנום בתרועות ובשמחה הביתה.

“של מי הם אלה ולמי הם שייכים?!” שאלו אחיך ואחיותיך כשהם מושכים כתפיהם בתדהמה.

“שלנו הם, ילדים”, עניתי כשהנני שואבת דלי מים מהחבית שבפרוזדור ויוצקת על סוסנו הראשון למזל ולהצלחה. “מעתה נאכל לחם מן הסוס ולא מהתלמידים.”

“ואבא?” שאלתי.

"למזלנו היו אלה ימי ‘בין הזמנים’, בין פורים לפסח, ימים שבהם אין לימודים ב’חדר'. אבא יצא אלינו כשספר בידו, הסתכל בלגלוג בעגלה ובסוס, משך בכתפיו ושאל בקול רווּי צער:

“‘ובכן, אצטרך להיפרד באמת מהגמרא ולעסוק במסחר עם הגויים?’”

“אל תפחד, מלמד!” קראתי כשראיתי את אביך נסוג מבוהל לאחור שעה שהסוס הצליף בזנבו על גבו. “זהו סוס ולא זאב. והזנב איננו נושך…”

“יותר נעים להיות מלמד ילדים מאשר סוחר…” נחלצתי להגנת אבי ז"ל.

“גם אתה חושב כך?” שאלה אמא כשהיא בוחשת בכפית בכוס התה החם שהגשתי לה, גומעת גמיעה ומשמיעה נשיפת הנאה, “תישאר איפוא קבצן עלוב כל ימי חייך. תגור בצריף עלוב ותתחמם בחורף ליד פתיליה עשנה. ואולי יזמן לך אלוהים אשה־קוזאק (בת־חיל) אשר תכריח אותך לבקש לעצמך פרנסה יותר מכובדת ומכניסה…”

“ההתרגל אבא סוף־סוף אל הסוס?” שאלתי כדי להחזיר את אמא לסיפורה והשהיתי עליה מבט ממושך.

“אבא היה קונה את תוצרתם של הגויים ומלווה את משאו־ומתנו אִתם בניגונים מסולסלים מתפילות החגים והשבת… ואחיך משולם הוא שטיפל בסוס. הוא הרי התכונן שנים רבות לעלות לארץ־ישראל, ולעבוד במושבה”, הוסיפה ונאנחה, “ורצה ללמוד טיפול בסוסים, בפרות ואפילו במחרשות. בכל ביקור וביקור בכפר של גויים היה חוטף מידיהם את המחרשה, חורש קמעא ומלווה את החרישה בשיריו הציוניים, והידועים לך ודאי, כי בילדותך לימד אותך לשיר אותם”.

“וחילוף המקצוע היה כדאי ובאמת הצדיק את עצמו, אמא?” הקשיתי.

אמי הצטחקה חיוך של ביטול, הניחה את הגרב והמחט מידה ואמרה בפסקנות:

“מאותו יום ואילך התחלנו לאכול לשובע, בני. הבית נתמלא דגים, עופות וביצים פירות וירקות – וכולנו החיינו נפשנו. אביך ושני אחיך היו מביאים מכל הטוב של כפרי הגויים לביתנו – ואני עזרתי על־ידם וחילקתי את התוצרת הכפרית בין חנויות־המכולת ולכל העיירה. באו לביתנו השנים הטובות. הגדלנו את הבית הקטן, קנינו רהיטים, הלבשנו את עשרת הבנים והבנות והשאנו את שתי הבנות הבכירות…”

אמא נשתתקה. הושיטה מולי מחט וחוט, כדי שאשחיל למענה את החוט בקוף המחט, כי עיניה כבר קהו מזוקן, נאנחה אנחה עמוקה ואמרה:

“ואז, לאחר שהבית נתמלא שפע – ילדתי את אחיך מנשה ואותך. אחיך מנשה נולד במיטה, לאחר שאחד הילדים הגדולים רץ והבהיל את שפרה די בובה”.

“ואני נולדתי בלי שפרה די בובה?” שאלתי כמיתמם.

“ודאי סיפרתי לך את המעשיה הזאת עשר פעמים בילדותך.”

“שכחתי כבר, אמא. ספרי לי שוב”.

“מילא”, גיחכה הישישה, העבירה על פנַי מבט מלטף ואמרה:

“הט ראשך אלי, בני”.

הרכנתי ראשי כילד קטן והיא מיששה בין תלתלי, מיששה וגיששה, ולפתע קראה:

“מצאתי! הנה גיליתי את החריץ ואת החבּוּרה. ממש מעל לאוזן הימנית!”

נטלה את אצבע יד ימיני וקירבה אותה אל אותו חריץ נסתר…

“ובכן כך היה המעשה. יום אחד חזרו אביך ואחיך מהמושבה הגרמנית שבתחום עיירתנו והביאו חבית מלאה דבש. האיכרים האוקראינים גידלו בעיקר חזירים ואילו דבורים – גידלו רק הגרמנים. שאבתי דלי דבש מתוך החבית הכבדה והלכתי אל סוחרי הדבש שבעיירתנו כדי להראות דוגמה מן הדבש היפה ולהשפיע עליהם לקנות מאתנו את המציאה. דבש גן־עדן היה זה באמת, צהבהב ובהיר כענבר.”

“גיטל, אל תסחבי דלי כה כבד, למען השם!” הזהירו אותי הנשים שראוני הולכת ברחוב וכרסי בין שינַי ודלי הדבש הכבד בידי. “את עלולה, חלילה, להפיל את ולדך ברחוב!”

אך אני הצטחקתי והמשכתי ללכת אט־אט לכיוון חנותו של רבי יענקל, סוחר הדבש. אך כשעברתי ליד חנותה של חַוָה, חנוָנית המכולת, חשתי פתאום כאב מתחת לבי וקריאת ‘אוי’ פרצה מפי. הדלי צנח מידי ואני נאחזתי בדלת החנות."

" ‘מה לך, גיטל?’ שאלה חוה החנוָנית כשהיא קמה מדלפקה ורצה אלי, כולה חרדה. ‘מהרו וקראו לשפרה די בובה.– חווניו!’ קראתי וצנחתי ארצה.

" ‘געוואלד!’ קראה חוה בקול מבוהל ופרצה החוצה מחנותה. ‘הצילו!’

"עד־מהרה שמעתי קול פעיית תינוק תחתי – בוכה ומתחטא. זה היית אתה, ילדי השנים־עשר ובן־הזקונים שלנו. התגלשת מבטני ונפלת על־פני האדמה הרכה… ממש נס משמים שנשארת בחיים. רק נחבלת קל מעל לאוזן…

“שפרה די בובה הגיעה דקות אחדות אחר־כך, וכמוה גם אבא עם הסוס והעגלה שלנו. והפעם הוא עצמו, המלמד־הסוחר, החזיק במושכות והצליף בשוט. כך הבאנו אותך שנינו הביתה אחר כבוד וזה כל הסיפור כולו.”


שנים אחדות בילדותי ראיתי את שלוש הקופסאות, שהיו תלויות על־גבי קירות ביתנו – והן מצהיבות פנים זו לזו ואין אחדות ביניהן. אחי משולם אסף פרוטות לתוך קופסת הקרן הקיימת, כדי לקנות אדמה בארץ־ישראל ולנטוע עליה יער לזכרו של חוזה המדינה, הדוקטור הרצל. אבי ואמי הפרישו פרוטות לקופסת “רבי מאיר בעל־הנס”, כדי לפרנס בחורי־ישיבה שבארץ־הקודש. ואני ליקטתי פרוטות מתוך קופסת־הדלעת הזעירה והחלולה, כדי לקנות “משלוח מנות” לשפרה די בובה בחג הפורים… אך פעם אחת התמזגו שלוש הקופסאות והפרוטות שהיו בתוכן והתערבבו ביניהן, האירו פנים זו לזו והשמיעו צלצולים צוהלים. הדבר היה לפני כשבעים שנה, אך המאורע עודו חרות בזכרוני והנני רואה אותו בבהירות – משל אתמול־שלשום קרה.

במשך החורף פשטה בעיירה שמועה, ששפרה די בובה ובעלה איצי־מאיר גמרו אומר לעלות לארץ־ישראל, כדי למות בארץ־הקודשׁ ולהיקבר על הר הזיתים…

שפרה כבר גידלה אז וחינכה את בתה חנה להיות “בובה” צעירה ולמלא את מקומה כמילדת – עיסוק שעסקה בו יותר מיובל שנים, וראתה עצמה רשאית לפרוש ממלאכתה… ואז התחילו ילדי העיירה לאסוף במשנה מרץ כסף ל“משלוח מנות” למילדתם החביבה, הנפרדת מהם לעולם ונוסעת לארץ־ישראל. ואז – לרגל מאורע זה – פתחו גם אחי משולם ואבי את קופסאותיהם והוסיפו על המעות שבקופסתי, שהרי לארץ־ישראל עולים שפרה ובעלה איצי־מאיר, והוא יצטרף ודאי לבחורי־הישיבה שבארץ הקדושה. אותה שנה לא הבאנו לה לשפרה די בובה מטפחות ומיני מתיקה, אלא אך ורק כסף מזומן. ידענו כי יהא עליה ועל בעלה לנסוע ברכבת, באניה ולהיטלטל על דבשות גמלים… וכדי שיגיעו לארץ־ישראל לחג־הפסח, חייבים יהיו לצאת לדרכם הארוכה ממש אחר “סעודת־פורים”.


ובאותו ליל־פורים נתאספו במרתפה של שפרה די בובה לא רק הילדים, אלא גם האִמהות והאבות. כולם באו להיפרד מזוג הקשישים ולאחל להם דרך צלחה. אמותינו התנשקו עם מילדתם הטובה והתיפחו, ואבותינו חיבקו את בעלה איצי־מאיר, לחצו את ידו והתפללו בלחש תפילת הדרך. איצי־מאיר מילא בלי־הרף אפו טבק־הרחה וקרא בהתרגשות פרק קל"ז בספר תהילים, כשכל הקהל עונה אחריו בקול: “על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון… איך נשיר את שיר ד' על אדמת נכר? אם אשכחך, ירושלים, תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרך, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי”…


המלצות קוראים
תגיות