לנכדי היקרים
יעל, גדעון, דפנה ונועה
על קירות בית אבא היו תלויות שלוש קופסאות שונות. בחדרו הקטן של אחי משולם התנוססה בכל הדר צבעיה קופסת הקרן הקיימת לישראל, ומעליה השקיף הדוקטור בנימין זאב הרצל כשהוא מכריז: “אם תרצו אין זו אגדה!” לקופסה זאת היה אחי משולם תורם ומַתרים ואני עזרתי על־ידו. בחדרם הגדול של אבא ואמא היתה דבוקה אל הקיר המזרחי קופסת “רבי מאיר בעל־הנס” והיא פשוטה ואפורה. מעליה נפרשׂה תמונה גדולה של רבנים וצדיקים, שכולם בעלי פאות וזקנים ארוכים, לבושים קאפוטות ארוכות וחבושים שטריימליך (כובעי־פרוה) גדולים. ומתחת לתמונה הגדולה היה כתוב: “והיו עיניך רואות את מוריך…” לקופסה זו היה אבי תורם ומַתרים, ואחי מנשה עזר על־ידו. ובפינה צנועה שבמטבחנו הצהיבה־האפירה קופסה עשויה דלעת קטנה וחלולה אשר שום תמונה או שם לא התנוססו לא מתחתיה ולא מעליה. לתוך קופסה צנועה זאת הייתי תורם לבדי, כי זאת היתה הקופסה של “שפרה די בובה”. – כן, שפרה “די בובה”. בובה – פירושה: מילדת.
אכן, זכתה עיירתנו הקטנה – ושם המילדת שפעלה בתוכה עד זיקנה ושׂיבה היה שפרה, כשמה של אחת המילדות בימי משה ופרעה במצרים, חברתה של המילדת פועה. על שתי המילדות ההן – שפרה ופועה – כתוב בספר “שמות”: “ותחיינה את הילדים”…
אף כי שלושת רבעי מאה שנה כבר חלפו מאז נולדתי, עוד ניצבת מולי כחיה, עד עצם היום הזה, שפרה החביבה, המילדת הזקנה שבעיירתנו. עודני רואה אותה כאז, בכל ישישותה הנאה: נמוכה ורחבה, כפופה קמעא קדימה, פניה עגולים ומלאים, חיורים־צהבהבים ומקומטים כולם לרחבם. מטפחת־ראש צהובה עוטפת את שׂיבתה, המלבינה על ראשה כשלג ועיניה הגדולות והכחולות מגחכות תמיד, כמוכנות ומזומנות בלי הרף להקביל בבת־צחוק ובפנים מאירים את פניו של תינוק נולד, מפרפר ובוכה…
ומדוע אספתי כסף בקופסת “שפרה די בובה”? – כי כך נהגו רבים מילדי עיירתנו מימים ימימה: כל השנה כולה צברו פרוטות־נחושת, כדי להביא בפורים לשפרה המילדת “משלוח מנות”, כאות תודה והוקרה על בת־צחוקה שבה הקבילה פניהם ברגע שהגיחו מרחם אִמם לאוירו של העולם הקר והזר.
ובליל־פורים, לפני סעודת־פורים החגיגית, היו נוהרים ברחובות עיירתנו המוני ילדים, לבושים בגדי־חג ופניהם צוהלים, והם נושאים בידיהם שי “משלוח מנות” למילדת שפרה.
מה הביאו לה? – עוגות וממתקים, מטפחות־ראש וגרביִם, וחפיסות טבק־הרחה בשביל בעלה הזקן איצי־מאיר. והיו מספרים בעיירה, שבין פורים לפסח פטורה שפרה המילדת מאפיית לחם וחלה, כי היא ובעלה ניזונים מן העוגות שהובאו לה בליל־פורים. בכל שבת ושבת היתה שפרה מכסה ראשה במטפחת אחת ממתנות הפורים. ובעלה איצי־מאיר לא קנה מעולם טבק־הרחה שאהב – כי “משלוח המנות” סיפק לו מצרך זה לכל ימות השנה…
שפרה שלנו היתה נמוכה ורחבה, ואילו בעלה היה גבוה ורזה. פנים צנומים ויבשים ועינים זעפניות היו לו לאיצי־מאיר. כל היום היה מהלך ומריח את טבק־ההרחה שלו מתוך קופסה קטנה חומה (עשויה חומר קרני), והוא גורף בלי הרף חָטמו לתוך מטפחת־אף גדולה ואדומה. זקנו היה ארוך, מחודד ולבן וזרוּע טבק־הרחה חום…
“פורים טוב, בובה שפרה!” היו הילדים והילדות קוראים במקהלה צוהלת בהיכנסם למרתפה הגדול והעמוק.
“הבאנו לך ‘משלוח מנות’, בובה שפרה, וברכות ואיחולים טובים לאריכות ימים!”
שפרה היתה מקבילה פנינו בפנים מסבירים, מלטפת ומנשקת את כל הבאים, מגישה לכל הילדים סוכריות ושואלת לשמותיהם:
“אתה יענקלה, יענקלה של הסנדלר? הו, איזה בחור גדול ויפה אתה, בלי עין רעה!”
“אני כבר בן שש ולומד ‘חומש’!”
“יזכו הוריך להכניסך למצוות!”.
“ומי אַת?”
“חנה’לה.”
“איזו חנה’לה?”
“בתו של משה החייט.”
“הו, הרי את כבר כלה ממש, כלה נאה ומלאת חן.”
“אני כבר בת שמונה, שפרה די בובה, וכבר יודעת לקנות הכל בחנות וגם לבשל ולסדר את הבית…”
“חי חי חי!” צוחקים כולנו. “כלה’ניוּ! שיזכו הוריך למצוא לך חתן, ושיהיה אף הוא נאה כמותך ויפרנס אותך בכבוד…”
“שפרה”, שואל אחד הילדים, “הנכון הדבר, שאת כבר בת שבעים שנה?”
“בלי עין רעה, ילדי הטוב”, משיבה שפרה ומגחכת בפה חסר־שינַים.
“וכמה ילדים יִלדת בכל חייך?”
“את כל העיירה שלנו, בלי עין־הרע”, עונה הישישה בפנים מביעי אושר.
“גם את אמא שלי? גם את אבא שלי? ואפילו את סבתא שלי?” מקשה אחד הנערים.
“נו, לכו כבר לשלום, טרדנים שכמותכם”, גוער בהם איצי־מאיר הזועף כשהוא מפטם חטמוֹ בטבק־הרחה ומתעטש, “הנה בא עדר־ילדים נוסף, והמרתף שלנו קטן מהכיל את כולכם יחד…”
“לילה טוב, בובה שפרה!”
“להתראות בשנה הבאה, אם ירצה השם, ילדי, ודרשו בשלום אִמותיכם!…”
ואם כל ילדי העיירה כולה היו אסירי־תודה לשפרה ולא שכחו אותה עד שנתבגרו, על אחת כמה וכמה אני, שאת חיי ממש הצילה ובזכותה אני חי זה שלושת רבעי מאה שנה.
ודאי תשאלו: “ההתקשתה אמך ללדת? או שמא נולדת ולא השמעת קול בכי, כי לא יכולת לנשום?” לא ולא. כשנולדתי בכיתי בכי מר מאוד והתיפחתי בכל כוחותי, כי אמי איבדה אותי ברחוב ונחבלתי בראשי הקטן… לא נולדתי ב“הדסה” או ב“ביילינסון” ואפילו לא בבית, במיטה. אמנם היתה לנו דירה גדולה ובה מיטות וספות רבות, כי אחד־עשר ילדים וילדות ילדה אמי גיטל לאבי אברהם לפנַי… – ובכל זאת נולדתי ברחוב.
מדוע? – תינוק רך הייתי כשהגחתי מבטן אמי והייתי מבולבל מחמת המכה שספג ראשי הקטן עם היוָלדי. על־כן אינני זוכר מאומה. רק כעבור עשרים וחמש שנים ומעלה, לאחר שאבא הלך לעולמו והעליתי את אמי האלמנה הזקנה לארץ־ישראל – סיפרה לי בבת־צחוק טובה את תולדות לידתי. אמא כבר היתה בת שבעים וחמש ומעלה בהתאלמנה, ואני שימשתי מורה בבית־ספר בארץ. הקשבתי איפוא לסיפורה בקור־רוח של איש מבוגר, כאילו לא בי עצמי מסופר, אלא בלידתו של אלמוני־פלמוני מילדי עיירתנו.
וכך סיפרה אמא, זכרונה לברכה, באותו ערב חָרפי, כששנינו ישבנו בצריף לרגלי הכרמל והתחממנו ליד פתיליה מהבהבת:
"שנים רבות היה אביך אברהם מורה כמוך, ‘מלמד’ בלשון העיירה. שתים־עשרה שעות ביממה היה מרביץ תורה בילדים ודירתנו היתה מלאה רעש ומלמול. אך פרנסה לא היתה לנו מכל המהומה הזאת, כי עשרה ילדים כבר ילדתי אז, בלי עין־הרע, וצריכה הייתי להאכיל משכרו הדל של אביך שנים־עשר פיות. נכון, תמיד צחקתי ואמרתי: עוד ילד – עוד כף אחת בקערה. הבאר, כזכור לך, היתה קרובה לביתנו והמים לא עלו לנו בכסף… אך למרק צריך גם גריסי־פנינים וילדים אוהבים אותו בתוספת לחם. שכרו של אבא לא הספיק אפילו ללחם ומרק־גריסים לתריסר הפיות, וחיינו חיי־דוחק. אפילו תפוחי־אדמה היו לנו בצמצום, אף כי תפוחי־אדמה לא עלו ביוקר. התחלתי לבוא אל אבא בטענות ובטרוניות:
“מה יהיה הסוף, אברהם? אי־אפשר להמשיך כך. הילדים אינם אוכלים לשובע; בגדיהם ישנים ונעליהם קרועות, ואני מונה כל גזר־עץ אשר אני שׂמה בתנור לחימום, או על הכיריִם לבישול. וכבר יש לנו שתי בנות בוגרות, ברוך השם, נערות נאות, בלי עין־הרע, אך ללא פרוטה לנדוניה…”
“מה את מציעה איפוא לעשות, גיטל?” שאל אבא והוא מרחיק מבטו מן הספר, אשר בו עיין לפני עלותו על משכבו.
“לחדול לעסוק במלמדוּת, בעלי…”
“כלומר?”
“לשלוח ידך במסחר.”
“אך הרי נולדתי ‘מלמד’”, קרא אבא וצחק, “הלא גם אבי ואבי־אבי היו מלמדי תינוקות ומקצועם עבר אלי בירושה…”
“כל יהודה העיירה חיים ממסחר עם הגויים, ואתה חכם לא פחות מהם”.
“אבל אינני סוחר”.
“נַסה ותלמד תורה זאת. הרי למדן אתה ובקי בגמרא (תלמוד). אין כל סיבה שלא תצליח גם אתה במסחר!”
“קשה לי אפילו להעלות על דעתי, שאקום פתאום ואיפרד מן הספרים הקדושים, אלך לנוע אל כפרי הגויים ואעסוק במסחר עם איכרים…”
“כלום הקימות משפחה גדולה, אברהם, כדי שלא תאכל אף פעם לשובע?.. היכן היושר?..”
“והקרח נמס. גם סוחרים אחרים שבעיירתנו היו תלמידי־חכמים, אך בגמרא עיינו לעצמם בערב – וביום עסקו במסחר עם הגויים. כאן, בארץ־ישראל, זורעים יהודים וקוצרים תבואה, מגדלים פרדסים ופירות ומתפרנסים מהאדמה. אבל שם, בגלות – כולנו חיינו מעמל כפיו של הגוי… ערב אחד העמדתי את אביך המלמד בפני עובדה מוגמרת. סרתי לביתו של המַלוה בריבית שבעיירה, שטחתי לפניו את תחינתי וביקשתי הלוָאה חמישים רובל, כדי לקנות עגלה קטנה וסוס־סחיבה פשוט.”
במקום זה בסיפורה קמה אמא ממקומה וניגשה אל סל־הנצרים הגדול, שבו הביאה אִתה את בגדיה. אט־אט הוציאה מתוכו סַמוֹבַר (מיחם), פמוטות־שבת ארוכים ומחרוזת־מרגליות גדולה, חרוזה פנינים רבות וכבדות…
“הו!” קראתי נדהם. “כלל לא ידעתי שיש לך אוצר כזה בסלך…”
פניה העגולים, היפים והמקומטים קמטי אורך ורוחב הסמיקו קמעה והיא לחשה בעינים עצומות למחצה:
“הבאתיה כמתנה לכלתך, אשר תארוס לך, אם ירצה השם, בקרוב…”
ואחר שתיקה נרגשת הוסיפה:
“זאת מחרוזת בת שנים רבות־רבות, שעברה בירושה מסבתי לאמי ומאמי לידי. היא כבר ודאי בת מאה שנים ויותר…”
“נתת איפוא למַלוה בריבית את המחרוזת כערבון?”
“כן, חכם מבין דבר מתוך דבר.” הוצאתי את המחרוזת הכבדה מכיס מעילי והנחתיה לפניו על השולחן.
"‘הו,’ קרא רב יוזב האדמוני מופתע, כשהוא נוטל את המחרוזת ובודק פנינה־פנינה בעינים פקוחות. ‘הנני מַלווה לך שבעים רובל, גיטל, ואישן במנוחה גמורה כי היא שוה אפילו כפליִם…’
“כך הצלחתי איפוא להוציא את אבא ז”ל מה’חדר‘, להושיב אותו בעגלה ולהפכו מ’מלמד’ לסוחר."
אמא הושיטה את ידיה הקפואות אל מול הפתיליה, חיממה אותן והמשיכה לספר: "ביום שוק אחד יצאתי עם אחיך משולם לשוק שבעיירה. בדקנו וחיפשנו, מיששנו תריסר סוסים של גויים וגיששנו עשר עגלות של יהודים עד שסוף־סוף קנינו, בשעה טובה, סוס ועגלה – והבאנום בתרועות ובשמחה הביתה.
“של מי הם אלה ולמי הם שייכים?!” שאלו אחיך ואחיותיך כשהם מושכים כתפיהם בתדהמה.
“שלנו הם, ילדים”, עניתי כשהנני שואבת דלי מים מהחבית שבפרוזדור ויוצקת על סוסנו הראשון למזל ולהצלחה. “מעתה נאכל לחם מן הסוס ולא מהתלמידים.”
“ואבא?” שאלתי.
"למזלנו היו אלה ימי ‘בין הזמנים’, בין פורים לפסח, ימים שבהם אין לימודים ב’חדר'. אבא יצא אלינו כשספר בידו, הסתכל בלגלוג בעגלה ובסוס, משך בכתפיו ושאל בקול רווּי צער:
“‘ובכן, אצטרך להיפרד באמת מהגמרא ולעסוק במסחר עם הגויים?’”
“אל תפחד, מלמד!” קראתי כשראיתי את אביך נסוג מבוהל לאחור שעה שהסוס הצליף בזנבו על גבו. “זהו סוס ולא זאב. והזנב איננו נושך…”
“יותר נעים להיות מלמד ילדים מאשר סוחר…” נחלצתי להגנת אבי ז"ל.
“גם אתה חושב כך?” שאלה אמא כשהיא בוחשת בכפית בכוס התה החם שהגשתי לה, גומעת גמיעה ומשמיעה נשיפת הנאה, “תישאר איפוא קבצן עלוב כל ימי חייך. תגור בצריף עלוב ותתחמם בחורף ליד פתיליה עשנה. ואולי יזמן לך אלוהים אשה־קוזאק (בת־חיל) אשר תכריח אותך לבקש לעצמך פרנסה יותר מכובדת ומכניסה…”
“ההתרגל אבא סוף־סוף אל הסוס?” שאלתי כדי להחזיר את אמא לסיפורה והשהיתי עליה מבט ממושך.
“אבא היה קונה את תוצרתם של הגויים ומלווה את משאו־ומתנו אִתם בניגונים מסולסלים מתפילות החגים והשבת… ואחיך משולם הוא שטיפל בסוס. הוא הרי התכונן שנים רבות לעלות לארץ־ישראל, ולעבוד במושבה”, הוסיפה ונאנחה, “ורצה ללמוד טיפול בסוסים, בפרות ואפילו במחרשות. בכל ביקור וביקור בכפר של גויים היה חוטף מידיהם את המחרשה, חורש קמעא ומלווה את החרישה בשיריו הציוניים, והידועים לך ודאי, כי בילדותך לימד אותך לשיר אותם”.
“וחילוף המקצוע היה כדאי ובאמת הצדיק את עצמו, אמא?” הקשיתי.
אמי הצטחקה חיוך של ביטול, הניחה את הגרב והמחט מידה ואמרה בפסקנות:
“מאותו יום ואילך התחלנו לאכול לשובע, בני. הבית נתמלא דגים, עופות וביצים פירות וירקות – וכולנו החיינו נפשנו. אביך ושני אחיך היו מביאים מכל הטוב של כפרי הגויים לביתנו – ואני עזרתי על־ידם וחילקתי את התוצרת הכפרית בין חנויות־המכולת ולכל העיירה. באו לביתנו השנים הטובות. הגדלנו את הבית הקטן, קנינו רהיטים, הלבשנו את עשרת הבנים והבנות והשאנו את שתי הבנות הבכירות…”
אמא נשתתקה. הושיטה מולי מחט וחוט, כדי שאשחיל למענה את החוט בקוף המחט, כי עיניה כבר קהו מזוקן, נאנחה אנחה עמוקה ואמרה:
“ואז, לאחר שהבית נתמלא שפע – ילדתי את אחיך מנשה ואותך. אחיך מנשה נולד במיטה, לאחר שאחד הילדים הגדולים רץ והבהיל את שפרה די בובה”.
“ואני נולדתי בלי שפרה די בובה?” שאלתי כמיתמם.
“ודאי סיפרתי לך את המעשיה הזאת עשר פעמים בילדותך.”
“שכחתי כבר, אמא. ספרי לי שוב”.
“מילא”, גיחכה הישישה, העבירה על פנַי מבט מלטף ואמרה:
“הט ראשך אלי, בני”.
הרכנתי ראשי כילד קטן והיא מיששה בין תלתלי, מיששה וגיששה, ולפתע קראה:
“מצאתי! הנה גיליתי את החריץ ואת החבּוּרה. ממש מעל לאוזן הימנית!”
נטלה את אצבע יד ימיני וקירבה אותה אל אותו חריץ נסתר…
“ובכן כך היה המעשה. יום אחד חזרו אביך ואחיך מהמושבה הגרמנית שבתחום עיירתנו והביאו חבית מלאה דבש. האיכרים האוקראינים גידלו בעיקר חזירים ואילו דבורים – גידלו רק הגרמנים. שאבתי דלי דבש מתוך החבית הכבדה והלכתי אל סוחרי הדבש שבעיירתנו כדי להראות דוגמה מן הדבש היפה ולהשפיע עליהם לקנות מאתנו את המציאה. דבש גן־עדן היה זה באמת, צהבהב ובהיר כענבר.”
“גיטל, אל תסחבי דלי כה כבד, למען השם!” הזהירו אותי הנשים שראוני הולכת ברחוב וכרסי בין שינַי ודלי הדבש הכבד בידי. “את עלולה, חלילה, להפיל את ולדך ברחוב!”
אך אני הצטחקתי והמשכתי ללכת אט־אט לכיוון חנותו של רבי יענקל, סוחר הדבש. אך כשעברתי ליד חנותה של חַוָה, חנוָנית המכולת, חשתי פתאום כאב מתחת לבי וקריאת ‘אוי’ פרצה מפי. הדלי צנח מידי ואני נאחזתי בדלת החנות."
" ‘מה לך, גיטל?’ שאלה חוה החנוָנית כשהיא קמה מדלפקה ורצה אלי, כולה חרדה. ‘מהרו וקראו לשפרה די בובה.– חווניו!’ קראתי וצנחתי ארצה.
" ‘געוואלד!’ קראה חוה בקול מבוהל ופרצה החוצה מחנותה. ‘הצילו!’
"עד־מהרה שמעתי קול פעיית תינוק תחתי – בוכה ומתחטא. זה היית אתה, ילדי השנים־עשר ובן־הזקונים שלנו. התגלשת מבטני ונפלת על־פני האדמה הרכה… ממש נס משמים שנשארת בחיים. רק נחבלת קל מעל לאוזן…
“שפרה די בובה הגיעה דקות אחדות אחר־כך, וכמוה גם אבא עם הסוס והעגלה שלנו. והפעם הוא עצמו, המלמד־הסוחר, החזיק במושכות והצליף בשוט. כך הבאנו אותך שנינו הביתה אחר כבוד וזה כל הסיפור כולו.”
שנים אחדות בילדותי ראיתי את שלוש הקופסאות, שהיו תלויות על־גבי קירות ביתנו – והן מצהיבות פנים זו לזו ואין אחדות ביניהן. אחי משולם אסף פרוטות לתוך קופסת הקרן הקיימת, כדי לקנות אדמה בארץ־ישראל ולנטוע עליה יער לזכרו של חוזה המדינה, הדוקטור הרצל. אבי ואמי הפרישו פרוטות לקופסת “רבי מאיר בעל־הנס”, כדי לפרנס בחורי־ישיבה שבארץ־הקודש. ואני ליקטתי פרוטות מתוך קופסת־הדלעת הזעירה והחלולה, כדי לקנות “משלוח מנות” לשפרה די בובה בחג הפורים… אך פעם אחת התמזגו שלוש הקופסאות והפרוטות שהיו בתוכן והתערבבו ביניהן, האירו פנים זו לזו והשמיעו צלצולים צוהלים. הדבר היה לפני כשבעים שנה, אך המאורע עודו חרות בזכרוני והנני רואה אותו בבהירות – משל אתמול־שלשום קרה.
במשך החורף פשטה בעיירה שמועה, ששפרה די בובה ובעלה איצי־מאיר גמרו אומר לעלות לארץ־ישראל, כדי למות בארץ־הקודשׁ ולהיקבר על הר הזיתים…
שפרה כבר גידלה אז וחינכה את בתה חנה להיות “בובה” צעירה ולמלא את מקומה כמילדת – עיסוק שעסקה בו יותר מיובל שנים, וראתה עצמה רשאית לפרוש ממלאכתה… ואז התחילו ילדי העיירה לאסוף במשנה מרץ כסף ל“משלוח מנות” למילדתם החביבה, הנפרדת מהם לעולם ונוסעת לארץ־ישראל. ואז – לרגל מאורע זה – פתחו גם אחי משולם ואבי את קופסאותיהם והוסיפו על המעות שבקופסתי, שהרי לארץ־ישראל עולים שפרה ובעלה איצי־מאיר, והוא יצטרף ודאי לבחורי־הישיבה שבארץ הקדושה. אותה שנה לא הבאנו לה לשפרה די בובה מטפחות ומיני מתיקה, אלא אך ורק כסף מזומן. ידענו כי יהא עליה ועל בעלה לנסוע ברכבת, באניה ולהיטלטל על דבשות גמלים… וכדי שיגיעו לארץ־ישראל לחג־הפסח, חייבים יהיו לצאת לדרכם הארוכה ממש אחר “סעודת־פורים”.
ובאותו ליל־פורים נתאספו במרתפה של שפרה די בובה לא רק הילדים, אלא גם האִמהות והאבות. כולם באו להיפרד מזוג הקשישים ולאחל להם דרך צלחה. אמותינו התנשקו עם מילדתם הטובה והתיפחו, ואבותינו חיבקו את בעלה איצי־מאיר, לחצו את ידו והתפללו בלחש תפילת הדרך. איצי־מאיר מילא בלי־הרף אפו טבק־הרחה וקרא בהתרגשות פרק קל"ז בספר תהילים, כשכל הקהל עונה אחריו בקול: “על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון… איך נשיר את שיר ד' על אדמת נכר? אם אשכחך, ירושלים, תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרך, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי”…
לאבי היתה תורה־שבכתב – עשרים וארבעה ספרי התנ"ך, וגם תורה שבעל־פה: משנה, תלמוד בבלי ותלמוד ירושלמי. ואילו לאמי היתה רק תורה “שבעל־פה”. רצוני לומר: כל האמהות והסבתות שלנו, שנולדו באירופה המזרחית עד סוף המאה התשע־עשרה, לא ידעו קרוא וכתוב וחיו מפי השמועה…
“אמך לא ידעה צורת אות?”
“לא, כי אביה, סבי רבי לייזר, נהג לפי דברי חכמינו, זכרונם לברכה. וחז”ל אמרו בפירוש: “כל המלמד בתו תורה – כאילו לימדה תפלוּת (הוללות וסכלוּת)”…
לאמא היתה רק תורה שבעל־פה, אשר קלטה אותה מפי השמועה, אך את התפילות הראשונות למדתי מפיה דווקא.
הנני כבן שנתיִם, שלוש, ויושב עם כל המשפחה הענפה ליד השולחן לארוחת־ערב. בחוץ יורד גשם וכל השמשות (כולן שבחלונות), בחדר אשר בו אנו סועדים, שטופים קילוחי־מים, כי אין תריסים לחלונות ביתנו. בחוץ קר, רוח־סתיו צוננת ולחה נושבת, אך בבית חם, כי אמא הסיקה את התנור מבעוד יום ובישלה גם את ארוחת־הערב בשלהבתו. אנו אוכלים תפוחי־אדמה חמימים שנתבשלו בקליפתם, מלפפונים וכרוב חמוצים, ומורחים ריבת שזיפים או תפוחים על הפת השחורה. הכרוב והמלפפונים החמוצים, תפוחי־האדמה הקלויים והטובים – מגידולי גינתנו הם, מעשה ידיה של אמא להתפאר. גם את ריבת התפוחים וריבת השזיפים טיגנה אמא במו ידיה – וכולנו אוכלים ונהנים ומשבחים את פרי כפיה…
“רוצה עוד?” שואלת אמא ומַשהה עלי מבט ספוּג ידידות.
“לא רוצה עוד…”
“רוצה לישון?”
“רוצה נומה־נומה…”
“הרי הוא כבר ישן ממש התינוק”, אומר אבא ופותח בברכת־המזון, “לכי והשכיבי אותו לישון…”
פושטים את הבגדים וחולצים את הנעלים. מסירים את ה“ארבע כנפות” (הטלית הקטנה והמצויֶצת) ומחליפים את הכובע. ודאי, במשך היום חובשים כובע יפה, ואילו לקראת השינה – מסירים אותו וחובשים כובע ישן ומשומש, שנקנה כבר לפני כשנה. למה לחבוש כובע לקראת השינה? – כי יש לקרוא קריאת “שמע” נגד חלומות רעים ושדים, ואסור לישון בגילוי־ראש בכלל. הנה אמא פורשת את כף־ידה הפתוחה על עיניה – ואני מחַקה אותה ומליט פנַי בכף־ידי הקטנה.
“עצום את העינים, ילדי.”
“עצמתי, אמא.”
“ועכשיו מה אומרים?”
“ועכשיו מה אומרים?…”
כולם צוחקים ונהנים.
“הם צוחקים, אמא”, הנני נעלב.
“אל תצחקו, אלא עזרו לו”, מבקשת אמא.
“טוב, כולם יחד; שמע, ישראל, אדוני א־ל־ו־ה־י־נו א־ד־ו־ני א־ח־דד… ככה. במלה ‘אחד’ יש להאריך הרבה”.
“ו־א־ה־ב־ת”, אומרת אמא.
“ו־א־ה־ב־ת”, הנני חוזר אחריה.
“את א־ד־ו־ני א־לו־הי־ך”.
“את א־ד־ו־ני א־לו־הי־ך”.
“בכל לב־ב… הוי־וי־וי…”
“הילד כבר מפהק וישן”, לוחשת אמא ועוטפת אותי בשמיכה. יום ארוך כזה ותעלולים כה מרובים…
“הסמבטיון נח סוף־סוף…”
“לילה טוב וחלומות נעימים…”
בוקר. פרתנו גועה והתרנגול שלנו קורא קוקוריקו. הנני פוקח את עיני – ושמש אביב מאירה פניה מולי בעד החלון הפונה לגינתנו; הנני מושיט ידי ונוטל את ה“ארבע כנפות” ולובש אותן על גופי. יורד מהמיטה ועולה על כסא אשר ליד החלון – ומביט לעבר גינת־הירק שלנו. הירקות מכוסים טל־לילה וכל העלים מבהיקים וזוהרים (קלחי־התירס הדקים עומדים זקופים ואשבליהם לצדיהם כחיילים אשר עומדים על המשמר ונשקם חגור להם על ירכם. ראשי־החמניות הגדולים מופנים מזרחה, אל השמש העולה, והם מפציעים קרנים צהבהבות מולה). ציפורים מצייצות בגן ופרתנו החומה והגרמניה מינה משמיעה געיות. הנה אני רואה אותה עומדת סמוך לגדר הגינה והיא לועסת ירק ואמי יושבת לידה על שרפרף, כשהיא גחונה לעבר העטין המלא. זוּם־זוּם־זוּם הנני שומע בעד החלון הפתוח את קילוחי החלב לתוך עביט־העץ הקטן, שלרגלי אמא המושטות – זום־זום־זום…
“עוד רגע קט, ילדי.”
“אני רוצה חלב חם מהפרה, אמא”.
“עוד מעט ואבוא אליך, תיטול ידים ותאמר ‘מודה אני’ תחילה…”
“הוֹ־ֹו א־מ־א!”
אמא נכנסת לחדר ועביט־העץ שבידה מלא על גדותיו חלב מקציף.
“כל־כך הרבה, אמא?!”
“בלי עין רעה…”
פני אמא נוהרים והיא כולה טלולה ובשומה. הנה היא מציגה את דלי־החלב על הארץ, נוטלת אותי על זרועותיה הקרירות ומעבירה אותי למטבח.
"הושט ידיך לפנים ונרחץ “נֶגל ואסר” (מי־ציפרנַים, כי לפי אמונה תפלה – מתישבות בלילה רוחות רעות וליליות מתחת לציפרנַים)…
אמא שואבת מים בנַטלת־הנחושת הגדולה מתוך דלי־העץ המלא מים; אני מושיט יד על־פני עביט־השופכין אשר ניצב ליד שולחן־המטבח ואמא יוצקת מים על ראשי אצבעותי.
“קר, אמא, ב־ר־ר”.
"אין דבר, ילדי, ואמור נא אחרי:
“מודה אני לפניך.”
“מו־דה א־נ־י ל־פ־ני־ך…”
“מ־ל־ך חי ו־ק־יי־ם”.
“מ־ל־ך חי ו־ק־יי־ם”.
“שהחזרת בי נ־ש־מ־תי ב־ח־מ־לה”.
“שהחזרת בי נ־ש־מ־תי”.
“ר־ב־ה א־מ־ו־נ־ת־ך”.
“ב־ח־מ־ל־ה ר־ב־ה א־מ־ו־נ־ת־ך…”
“ועתה הציציות”, אומרת אמא.
ואני חופן בידי את שתי הציציות הקדמיות של ה“ארבע כנפות” וחוזר אחר אמא מלה במלה: ב־ר־ו־ך א־ת־ה, א־דו־נ־י, א־לו־ה־י־נו, מלך ה־ע־ו־לם, אשר ק־ד־שנו ב־מצווֹ־תיו וציוָנו על מצוַת צי־צי־ת.
“נשק, ילדי.”
ואני מגיש את הציציות אל עיני ומלטפן בחוטים הרכים ואחר־כך הנני מקרבן לפה ומנשקן נשיקה ארוכה…
אני מנשק את הציציות ואמא מנשקת אותי…
עתה נוטלת אמא ספל אֶמייל כחלחל ומוזגת לתוכו חלב חם וקוצף ומושיטה לי.
“מ־ץ־מ־ץ־מ־ץ” – הנני מוצץ בבולמוס.
“כמו עגל קטן”, צוחקת אמא ומלטפת אותי במבטה הרך.
“רוצה כמו עגל קטן, אמא. העגל רוצה עוד…”
“זה טוב?”
“טוב מאוד…”
“ועכשיו ה־ח־ו־צ־ה!” אומרת אמא בעודי עטוף רק כותנתי לעורי. בחוץ גן־עדן ממש…
לשון־קודש
אחי הקשיש משולם, שהיה ציוני וחובב שפת־עֵבר, התחיל לשנן אתי מלים עבריות עוד בהיותי תינוק: שולחן, כסא, ספסל ועוד. וכשמלאו לי שלוש שנים, לימדני “לדקלם” שיר־ילדים עברי ראשון:
עד אן תשכבו בעצלתים,
ילדי חמד, על מיטתכם?
עורו, פקחו נא עינים,
קומו ולכו לעבודתכם.
שבת־שבת, לעת־המנחה, היו מתאספים בחדרו של אחי חבריו לאגודת “חובבי שפת עֵבר”, והם מנסים לדבר ביניהם עברית: “אתמול זרחה החמה בגבורתה… היום נפתחו ארובות השמים וגשם־נדבות הרוָה את הארץ…” וכפתיחה לכל שיחה בלשון־הקודש היה אחי מעמידני על כסא, מתקין את פאותי הארוכות ומישר כובעי, מחליק על לחָיי ולוחש באזני: “אמור…” ואני הייתי זוקף קומתי, מניף ידי ומרעיד את אברי ופותח בקול רם ומזדמר:
“עד אן תש־כבו בע־צל־ת־ים…”
קריאת “הידד” ומחיאות־כפיִם של בחורים חולמים והוזים, כשעיני אחי מתמלאות דמעות־אושר, ואילו כיסי נגדשות סוכריות…
חומש
הבית מלא דודים ודודות, שכנים ושכנות. כולם לבושים בגדי־שבת, ופניהם נוהרים. שמחה היום בבית הורי, כי בן־הזקונים התחיל ללמוד “חומש”. על השולחן מפה לבנה ועליה פמוטות מבהיקים. הקערות מלאות תפוחים ואגסים והכוסיות – מיץ דובדבנים. המנצח על החגיגה הוא מלמדי, הרב שלמה’לה, יהודי גוץ ובעל זקן־שׂיבה ארוך. הוא מרימני ומעמידני על כסא ומהסה את הקרואים; ועוד טרם יפתח הלז פיו – ואני כבר זוקף גופי הקטן, מוריד ראשי ופותח בקול רם “עד אן תש־כבו בע־צל־ת־ים ילדי ח־מ־ד, על מי־ט־ת־כ־ם?..”
אחי הקשיש מצטחק מולי ומתמוגג, אך אבי ומלמדי מזעיפים פניהם מולי.
“היום לא ציון ולא לשון־קודש”, לוחש לי מלמדי ברוגז עצור וצובט בהיחבא על רגלי הימנית, “היום ‘דרשה’ על החומש…”
והריני בולע דמעה ומחניק בכי…
“מה אתה לומד, ילדי?” פותח מלמדי רב שלמה’לה ושואל בקול רם.
ואני מתאושש ועונה: “חומש!”
ומלמדי מוסיף ושואל:
“מה פירוש ‘חומש’?”
ואני עונה בבטחון: “חמישה!”
מה חמישה? שמא חמישה כעכים בפרוטה?"
“לא, חמישה חומשי תורה…”
“ואיך נקראים חמישה ספרים אלה בשמותיהם?”
מפשׂק אני את חמש אצבעות־כף־ידי השמאלית, נוגע בהן באצבעות ידי הימנית ומונה:
“בראשית – אחד. שמות – שנים. ויקרא – שלושה. במדבר – ארבעה. דברים – חמישה…”
“ואיזה ספר אתה לומד עכשיו?”
“אני לומד ספר ‘ויקרא’”.
"מה פירוש המלה “ויקרא'?”
“הוא קרא…”
כך, במקום לפתוח בספר “בראשית” ולספר לילדים את הסיפורים המופלאים על גן־העדן ותיבת־נוח, פתח בספר “ויקרא” הקשה אך קיבלתי צביטת־עידוד בלחיי ותפוח גדול ואדום – שכר דרשתי המוצלחת…
ויהיו לי שניהם ל“משיבי נפש”…
הציפור הראשונה
אבי, אברהם, אהב את הגמרא. אחי, משולם, חיבב את ציון והשפה העברית. ואילו חיבתה של אמי גיטל היתה קודש לגן־הירק שלה. כברת־ארץ שוממה השתרעה מאחורי ביתנו, ואמי הפכה אותה לגן־ירק מופלא, מוריק ופורח משך כל הקיץ כולו, מניב ירקות בשפע בימות־החמה ומספק מלפפונים וכרוב חמוץ לימות־הגשמים. וכיוָן שהייתי בן־הזקונים, פינקה אותי אמי ושיתפתני בעבודת הגן שלה. הייתי כרוך אחריה ויוצא בעקבותיה, חופר באת ועודר במעדר, זורע ושותל, מנכש ועוקר.
“אמא, הנה מבצבצת כבר צנונית אדומה מתוך האדמה!”
השמש זורחת, הגינה פורחת ואני מהלך לרוח הבוקר הקיצי ומדקלם לי בנחת את השיר השני, שלימדני אחי, ב“לשון־הקודש”:
אל בורא תבל, עולמך מה ייף,
כולו גן־עדן, מלא אורה וזיו.
ייף שמש־זהב המפיץ מעל
קרניו כקשתות ברסיסי הטל…
במרכז גנה של אמא חפר אבא בור ותקע בתוכו חבית נטולת תחתית. מי התהום נקוים אט־אט בחבית, ואמא שואבת מהם בדלי ומשקה את ירקותיה.
“אל תגש אל החבית, פעוטי, לעולם”, היתה אמא מזהירה אותי, בשימה אצבע יד־ימינה על אפה. “נו־נו־נו! אסור לגשת לחבית, ילדי!”
ובאמת, נזהרתי ולא התקרבתי אל תהום איומה זאת אף פעם אחת. אך הנה נתיצבה על שפתה של החבית הרטובה והעטופה ירוֹקת ציפור אפורה־לבנה, שזנבה הארוך מתנועע בלי הרף. עתה יודע אני שנחליאלי לבן היה האורח הנאה, שקינן ודאי בקירבת הגן. אך בימים ההם היתה זו ציפור נאה סתם, שמשכה את לבו של הילד הקטן והסקרן. מיד הקטנתי את עצמי, התקרבתי על בהונות רגלי היחפות אל החבית, הושטתי ידי ואמרתי לצוד את הציפור היפה. אך בחָפזי לא נזהרתי – ונפלתי לתוך החבית…
משהרגישה אמי, שקולי איננו מהלך עוד בגן, התחילה לקרוא לי ולחפשני. ופתאום ראתה שתי רגלים קטנות בולטות מתוך החבית – והן בועטות בשמים… מיהרה אמא ומשתה אותי מתוך המים והתחילה לנענעני כשראשי למטה. ואני עטוף ירוקת ופי פולט מים וראשנים…
“געוואלט!” שיועה אמי לעזרה בקול גדול. “אנשים טובים ורחמנים, בואו להציל את בן־זקוני המסכן…”
באו בריצה שכנים ושכנות והם מנענעים אותי ומצעקים, מצעקים ומנערים: “הצילו! הבהילו את הרופא!”
כיוָן שהנשמה מלאכותית לא ידעו עוד בימים ההם – הכחלתי כולי ו…
“אך פתע־פתאום שלח אלוהים מלאך טוב משמים”, היתה אמי מספרת לי את הסיפור הזה חזור וסַפר, “אחותך שיינדל, שהתגוררה בבית הסמוך, ישבה אותה שעה ותפרה וזימזמה ניגון בחשאי. וכששמעה קולות קוראים לעזרה – נזדעקה ובאה, כשמחטה ביד. וכשראתה את אחיה הקטן והוא מכחיל כולו – נטלה את מחטה ותקעה אותה בתנוך אזנו הימנית, רצעה והשחילה את המחט הלוך וחזור… ואז התעוררת פתאום והתחלת לנהום ולקרוא: אמא, הציפורר!”
ומאז, כך אמר לי חוקר־נפש מוסמך אחד בשנים הבאות, הנני רודף אחר ציפורים. כי עלי לצוד את הנחליאלי הלז, שברח מעל שפת החבית בגנה של אמי נוחה עדן…
כוחה של האדמה
בוקר אחד הוציאה אמי את פרתנו אל המרעה הסמוך; ולי נתנה פרוסת־לחם מרוחה בשמן, בתוספת עלי־בצל ירוקים ורעננים ושילחה אותי לבית מלמדי רב שלמה’לה. (מחמת שהיה זה בוקר־קיץ צח ונאה,) לא נמשך לבי אל ה“חדר” – אלא יצאתי בעקבות פרתנו האדומה.
“הרי אי־אפשר להפקיר פרה כה נאה וטובה סתם ככה, ללא השגחה”, אמרתי לעצמי בצעדי בעקבות ידידתי האדומה, “ואמי ודאי תשמח למעשה הטוב הזה…”
הפרה תלשה עשב רענן בלשונה ולעסה אותו בתיאבון, ואני התהלכתי ושרתי לי בחשאי, קטפתי פרחי־בר ושמרתי על הפרה…
פתאום הבחינה עיני ביצור זר ומוזר, שהיה צועד לו אט־אט בעשב, ראש מושט מלפנים וזנב קצר בולט מאחור, ובאמצע קופסה חוּמה צהבהבה עשויה קשׂקשׂים גדולים כולה…
“נחש? – לטאה?” לחשתי לעצמי, כשהנני סוקר את הזוחל הבלתי־מוּכר לי בחשד ובאימה. “ואולי זו צפרדע כזאת? זהו צב!” קראתי פתאום בהתעוררות – פעם ראיתי חיה כזאת בידי חברי, בנו של שכננו…
הושטתי את צרור־הפרחים שבידי מול ראשו של הצב והוא מיהר והחביאו בתוך השריון; ואז הסתכנתי, נטלתי את הצב בידי והבאתי אותו בהסתר הביתה. וכדי להעלימו מעיני אבא ואמא, פתחתי בחשאי את המגירה הגדולה שבארון העומד בפרוזדורנו, המגירה שבה שומרת אמנו תפוחי־אדמה וסלק, והחבאתיו בתוכה. ומדי יום ביומו הייתי פותח בשקט את המגירה ומציץ אל אסירי…
“צ’אראפאכה (צב)!” קרע בוקר אחד קולה של אמי את הדממה שבבית. “מי הכניס צב לתוך מגירת הירקות?”
כל בני־הבית באו מבוהלים אל הפרוזדור ומצאו את אמנו עומדת ליד המגירה הפתוחה, והיא רועדת ומחוירה כולה…
“אבל זה רק צב!” הרגיעה אבי, כשהוא נוטלו בידו בהבעת בחילה ומוציאו החוצה.
“מי הכניס את היצור הטמא הזה לתוך מגירת הירקות?” שאל אבי, כשהוא משהה מבט חודר על בן־זקוניו.
“ודאי חדר לתוכה בעצמו”, ענה אחי הציוני וצבט בהיחבא בזרועי…
“הרי זה יצור טרף וטמא כחזיר!” מוסיף אבא ומושך כתפיו ברוגזה עצורה, “כך כתוב בפירוש בתורתנו הקדושה: ‘וזה לכם הטמא בשרץ, השורץ על הארץ – החולד העכבר והצב למינהו’…”
“פלאי־פלאים!” קראה אמי שוב, כשהתחילה להוציא מתוך המגירה הגדולה סלקים ותפוחי־אדמה, “הביטו!”
הייתי בטוח שהצב שלי המליט בסוּגרו צבים קטנים, וכבר אמרתי להתוַדות על חטאי ולבקש לעצמי את הולדות הצעירים… אך לפתע פרצה קריאת־תמהון מפי כולנו, כי בינות לסלקים הלבינו כמה וכמה ביצים קטנות ועגלגלות…
“החוצה!” טען אבא.
“אסור להתאכזר אל דוגרת”, חיננה אמא בקולה.
“זהו מעשה כישוף וקסמים!” קיטרג אבא. “אסור לרחם. מעולם לא שמענו שצב מטיל ביצים כתרנגולת…”
“נשאל תחילה אנשים יודעי־דבר,” התערב אחי הציוני והוא מלקט את הביצים לתוך כף־ידו השמאלית, “אולי זה מדרך הטבע…”
הרב הישיש לא ידע, וגם הרוקח הצעיר לא שמע. המורה המשכיל שבעיירה לא למד מעולם על צבים, וגם הרופא משך כתפיו בתמהון. רק איכר אוקראיני זקן פתר את השאלה: הוא לקח אחת הביצים בידו המרעידה, ניפץ בזהירות קליפתה, הצטחק ואמר: “הנה צב קטן בפנים, בני־אדם. הנה, דומה בכּל לאמו… לא כישוף ולא קסמים, אלא הכל מאלוהים…”
ואז נאנח אחי הציוני ואמר בקנאה:
“הגוי הכל יודע. זה כוחה של אדמה…”
שתסתובב לה…
דירתו של מלמדי רב שלמה’לה שכנה במרתף שמתחת לבית־הכנסת, ושם היינו לומדים תורה. בחורף שררו ב“חדר” אפלולית וריח של טחב, ובקיץ נחנק מחמת חום וטבלנו בזיעה. ואין פלא שכולנו השתדלנו להערים על רבנו הגוץ והפוזל ולהתחמק החוצה: בחורף – אל השלג והאויר הצונן והמחַיה נפשות, ובקיץ – אל המים הצוננים, אשר בתוך הבאר העמוקה שליד בית־המרחץ הסמוך…
“גברילוֹ!” היינו קוראים בקול רם לתוך דממת בית־המרחץ הקודר. “הב לנו בטובך קצת מים קרים לשתיה…”
(גברילוֹ היה אוקראיני קטן־קומה, חסר־בית וחסר־משפחה), שהתגורר תמיד בבית המרחץ. שנים רבות שימש עוזרו של הבלן היהודי, והיה דולה תמיד מים מן הבאר ומרוקנם למרזב.
בקיץ היינו מבקשים מגברילוֹ מים קרים שהיה מעלה בשבילנו מתוך הבאר העמוקה. ואילו בחורף היה מרשה לנו לעמוד מול פני התנור הגדול אשר בפרוזדור של בית המרחץ, כדי לחמם את אברינו בחום האש הגדולה אשר להטה במעמקיו. והיינו מביאים לו תפוחי־אדמה ומלפפון, תפוח או אגס, כדי להתחבב עליו…
עם־הארץ היה גברילו זה ולא ידע צורת אות. אך שנון היה מטבעו והיה אוהב להתוַכח אתנו…
יום־חורף אחד מצאתיו יושב מול פי התנור הלוהט, כשהוא מיטיב את לבו בלחם ובדג־מלוח.
“השמעת כבר, גברילו”, פתחתי ואמרתי באוקראינית מגומגמת ובליווּי תנועות ידים מרובות, “האם הגיעה כבר השמועה לאזניך?”
“שו? (מה?)” שאל בסקרנות.
“שכדור־הארץ מסתובב ולא השמש…”
“שוטה אתה”, הפטיר גברילו בביטול, כשהוא מוסיף לנגוס מלחמו ודגוֹ, “הבלים תדבר…”
“אך כך כותבים בעתונים”, קראתי.
“ובכן גם הם שוטים!” רגז גברילו ומשך כתפיו. “הן עינינו הרואות יום־יום: בבוקר עולה השמש במזרח, ובערב היא שוקעת במערב, נכון? ובכן, מי מסתובב? ברור, השמש מסתובבת…”
“אבל העתונים כותבים…” ניסיתי שוב ושוב לשכנע את גברילו.
הלז המשיך לנגוס וללעוס, הירהר ואמר:
“ביום הראשון הבא אשאל את פי הכומר שלנו בכנסיה. ובעצם”, הוסיף אחר הרהור ממושך, “הם אומרים שהארץ מסתובבת? טוב, שתסתובב לה…”
מפי שמונה מלמדים למדתי תורה, עד שהגעתי לגיל בר־מצווה, אך רק משנַים מהם, הראשון והאחרון, נשארו לי רשמים חזקים עד זיקנה ושׂיבה. הראשון, מלמד־התינוקות רב שמרל’ה תם וביש־מזל, ואילו האחרון רבנו הדגול רב משה אירהס, איש מורם מעם, למדן גדול ומורה בחסד. אספר הפעם על הראשון ומעיד אני עלי שמים וארץ, שלא כדי להלעיג עליו חלילה הנני מתכוון בבואי לתאר “מלמד” אביון ותם זה, אלא מתוך אהבה ורחמים.
קטן־קומה ורזה כגרוגרת היה רב שמרל’ה תם, בעל עינים פוזלות ונפחדות, זקן שחור, ארוך ודל ומצח גדול וחלק. רגליו הדקות היו מעוקמות קצת כלפי פנים, אך זריזות ומהירות־ריצה, ואילו ידיו היו קצרות ומדולדלות, איטיות ונראות כמיותרות בכלל. אנו תלמידיו וחניכיו הזעירים היינו מכנים אותו בסתר ומפה לאוזן בשם: “שמרל’ה עגל”. ולמה? משום מעשה שהיה או לא היה, איש אינו יודע עד היום הזה…
מחמת אכילת תפוחי־אדמה ודייסות־סולת, השמין מלמדנו המסכן וכרסו התעגלה. נטפלו אליו ליצני הדור שבבית־הכנסת, ואמרו לו: “מזל טוב, רב שמרל’ה, נתעברת בשעה טובה ומוצלחת, ובעוד ששה חדשים תלד, אם ירצה השם, עגל…”
“למה דווקא עגל?” שאל שמרל’ה התם, כשהוא ממצמץ בעיניו וממשש בידיו את כרסו בסקרנות.
“כי הנשים הן היולדות ילדים…”
וניענע הלז ראשו בתמימות ואמר: יפה שאמרתם לי מבעוד מועד! אם ירצה השם אברח לאחד הכפרים הסמוכים שבסביבה, אבקש לעצמי מקלט בביתו של יהודי פונדקאי, ושם אמליט – וקלוני לא יתגלה ברבים…"
חלפו ימים, שבועות וחדשים, וכשהגיעה פגרת חג־הפסח, שבה נסגר ה“חדר” והתלמידים וגם המלמדים יוצאים לחופשה, קם רב שמרל’ה והתחמק לאחד הכפרים הסמוכים לעיירה.
בימים אלה ימי “בין־הזמנים” בין החורף והאביב, משוטטים המלמדים על־פני בתי־העיירה ובתי היהודים יושבי הכפרים הסמוכים, כדי לרכוש תלמידים חדשים לחדריהם. כשבא שמרל’ה המלמד לביתו של יהודי כפרי אחד שמח לקראתו, שהרי ידוע כי ילדי היהודים תושבי־הכפרים גדלים ללא תורה, ואינם בקיאים באותיות הקטנות. ואם הגיע מלמד־נודד לביתו שבכפר – תבוא עליו הברכה, וילמד את ילדיו “קידוש” של פסח, “ארבע הקושיות” ו“מה נשתנה”. האכיל אותו והשקה אותו ביד נדיבה, ובלילה הציע לו משכב על־גבי תנור־האפיה המחומם.
(הימים אמנם ימי־אביב, אך השלג עוד טרם נמס כולו, ובאויר עוד שוררת הצינה.) ובאותו לילה ממש, המליטה אחת מפרותיו של היהודי הכפרי. כשהגיעו לאזניו בחצות הלילה געיות הפרה ופעיות העֶגלה שהגיחה לאויר העולם – קם ורץ לרפת. אסף בשמחה וברחמים את הנולדת והכניסהּ בחשאי לביתו. כדי לחמם את העגלה החלשה השכיב אותה על־גבי אותו התנור ועטף אותה במטליות ובסחבות ישנות…
באשמורת השניה של הלילה, חש המלמד הרדום לקיקות־לשון חמימות ונשיפות מהבילות. פקח עינים מבוהלות ומישש סביבו. מישש ומצא עגל מוטל לידו. התעורר ולחש: "ברוך השם! לידה קלה היתה לי ולא חשתי, חלילה, לא צירים ולא חבלים… וכדי שלא ייוָדע הדבר, קם וסתם את פי העגלה במטלית וקשר את רגליה. ירד מעל התנור בחשאי, עמס את העגלה על גבו – ויצא בדרך חזרה לעיירה שלו. כאילו קנה עגל לחג הפסח, כדי שיאכלו בשר הרבה.
היהודי הכפרי התעורר משנתו, קם והלך להוציא את העֶגלה אל הפרה, כי חלבה העיק על עטיניה המלאים והיא געתה והתגעגעה אל פרי בטנה. ניגש לתנור – והעגלה איננה. התרומם על בהונות רגליו – וגם המלמד איננו.
“מלמד – וגנב?!” צעק המארח הכפרי ברוגז רב. עלה על סוס ודהר כחץ מקשת. עם עלות השחר, הדביק את המלמד המסכן, כשהוא מדשדש בבוץ והעגלה העקודה על גביו, זיעתו ניגרת מעל פניו ונשימתו קצרה מעייפות.
“הייתכן?!” קרא היהודי הכפרי בחמת־זעם, “כפוי־טובה וגנב?! האתה תעשה מלמדוּת בישראל ותחנך ילדינו ליראת שמים?!”
הרים המלמד פנים תמימים מול המחרף ואמר לו בנחת: “זאת עגלתי…”
“וכי שילמת לי מחירהּ?!”
“אני המלטתי אותה…”
“מדעתך יצאת, מלמד שוטה שכמוך!”
“בוא אתי לעיירה, נסור לבית־הכנסת, ונשאל את פי היהודים…”
הליצנים שבבית־הכנסת שמעו וניענעו ראשיהם ואמרו בכובד־ראש: “אמנם כן, שמרל התעבר והמליט עגלה זאת, והעגלה שייכת לו…”
הוא אשר אמרתי, המעשה היה או לא היה? אין איש יודע, אבל “שמרל’ה עגל” נקרא שמו כל ימי־חייו.
וכיצד קנה שמרל’ה תם את לבי? ביומי הראשון לחדר, סחב אותי אבי כגדי עקוד, ואני מנפנף ידי, בועט ברגלי וצועק בכל כוחותי: “אינני רוצה!” ואמי רצה אחרינו וצוחקת, ותינוקות רבים רודפים אחרינו ומריעים. הטילני אבי לתוך עדת תינוקות בני גילים שונים, שישבו על־גבי רצפת־העץ ושיחקו במשחקים שונים. קמתי ופניתי לעבר הדלת, כדי לחמוק ולברוח החוצה. והנה קם שמרל’ה תם, נטל חתיכת סוכר מקופסת־זכוכית תכלכלה שעמדה על השולחן, התקרב אלי, קרץ עין מולי ושם בפי את המתוק הזה…
קלטתי את הסוכר בלשוני והתחלתי לכרסמו. אחר־כך הושטתי ידי מולו וביקשתי הוספה ואז התישבתי בין התינוקות שעל־גבי הרצפה והייתי לאחד מהם – כך קנה שמרל’ה תם את לבי.
כאשר מלאו לי ארבע־חמש שנים ולמדתי את כ"ב האותיות שבאלף־בית – נתעורר בי צמאון רב לקריאה, והייתי מרים כל פיסת־נייר מודפסת, שראיתיה מתגוללת בחוץ, מנער מעליה את האבק ומנסה לקרוא את הכתוב בשורותיה. ובבית – פתחתי כל ספר וספר, מאלה שהיו מונחים על־גבי השולחן ומאלה שבארון־הספרים של אבא; מצרף הייתי אות לאות בלחש, ומנסה לעמוד על המדובר והמסופר בדפים הגדולים והמלאים אותיות צפופות… אך כל הדפים הקרועים שמצאתי ברחוב וכל הספרים והקונטרסים שנמצאו בבית – תכנם היה זר לי ודבריהם סתומים, למעלה מבינתי, והקריאה הניחוש בהם היו עלי לטורח ולא גרמו לי עונג או שמחה. כי לאגדה ולסיפור יצאה נפשי הילדותית (שיחדרו למעמקי לבי וירנינו אותי…).
ערב אחד מערבי שבט, נלויתי אל אבי בלכתו לבית־המדרש לתפילת מנחה ומעריב. בחוץ ירד שלג רך ורוח־חורף קרה נשבה בזעף; כולנו היינו מכונסים ליד התנור הגדול שבבית־המדרש (נוגעים בו ביד או בשתיִם, שואבים ממנו חום ומטים אוזן לדברי קשישים וזקנים…). פתאום נפתחה הדלת ורוח קרה פרצה לבית־הכנסת והרעידה את כולנו. נשאנו את עינינו אל הפתח ברוגז גלוי, וראינו זקן נכנס לבית־המדרש כשעל גבו שק כבד. הישיש היה עטוף בפרוה רחבה וכבדה והיה חבוש כובע־פרוה. מכוסה היה כולו שלג לבן ואי־אפשר היה להבדיל בין שׂיבתו ובין השלג המכסהו.
כולנו קמנו (מעם התנור) והקבלנו פניו. פרקנו מעל גבו את השק הגדול והכבד, הפשטנו את פרוָתו הכבדה, ניערנו את השלג מעליה ופרשנוה על־פני ספסל רחב, כדי ליבשה. בירכנוהו לשלום ופינינו לו מקום ליד התנור הלוהט, כדי שיתחמם (וישיב את נפשו). לאחר שהתפללנו תפילת “מעריב” (ולאורח הוחם קמעה) קם וקירב את שקו הכבד אל השולחן שליד התנור, התיר את בית־צוָארו והתחיל להוציא ממנו אוצרות, אשר עיני לא ראתה כדוגמתם עד היום ההוא…
צעצועים? דברי־מתיקה?
לא! הזקן־האורח שהיה מוכר ספרים וקונטרסים, עשה דרכו מעיירה לעיירה ומבית־כנסת לבית־מדרש, ובהם היה מציע את סחורתו למכירה (ולא יצאה אלא שעה קלה – ) השולחן הארוך והרחב שעמד ליד התנור נתכסה כולו סידורים קטנים ונאים, קונטרסי ברכות, לחשים והשבעות, ספרוני מעשיות וחוברות, אגדות וסיפורים; מחברות ללימוד כתיבת מכתבים, ודפים שעליהם מודפסים שירי שבת ומועד… והספרונים והקונטרסים נאים היו ונעימים: עטיפותיהם צבעוניות ואותיותיהם מבהיקות על הנייר המלבין. ריח מרחקים נפלאים נדף מהם והם עוררו בכולם רצון עז להזין בהם את העינים, למששם ביד רועדת מהתרגשות, להציץ לתוכם ולספוג את ניחוח הדיו הטריה והשחורה…
סגרנו כולנו על הזקן האורח, ועל סחורתו החומה חיה, נצמדנו אל השולחן כצמאים אל שוקת מים, ולא הועילו גערותיהם של אבא וסבא, שמשכו אותנו משם לארוחת־ערב ולשינה…
אכלתי ארוחת־ערב על שולחנו של אבא וישנתי במיטה שהציעה לי אמא. אך לבי וראשי היו שם, ליד שולחן־הספרים המקסים של הישיש הפלאי (ואף כי עיני היו עצומות במשך הלילה – הן המשיכו לרחף על־פני הספרונים הנאים והצבעוניים שבבית־המדרש, התרפקו עליהם ועיינו בדפיהם הסגורים).
“א־מא…” חיננתי את קולי בהתפנקות והתרפקתי על אמי, לאחר שאכלתי למחרת את ארוחת־הבוקר, לבשתי את מעילי הארוך והשׂעיר, ועמדתי לצאת אל בית רבי, “אמא…”
“מה לך, בן־זקוני?” שאלה אמי (במאור פנים) כשהיא עוטפת את צוארי במטפחת־צמר עבה ומשלשלת את שולי כובע־הפרוה שלי למטה מאָזני. “לא שבת ולא מועד היום, בני…”
“תני לי פרוטות אחדות במתנה, אמא”, לחשתי לה על אזנה כשהנני מתרומם על בהונות רגלי, ולופת ראשה בשתי ידי הקטנות, “רק פרוטות־נחושת אחדות!”
“וכי יש בשוק דובדבנים למכירה בקור של שבט?!” צחקה אמא וקולה רווּי תוכחה. “אסור לבזבז כסף על דברים של מה־בכך! אסור!…”
סחתי לה בקול מתחנן את המעשה בזקן־האורח, שסר בליל אמש לבית־המדרש עם השק הכבד ואוצרו המופלא.
“נפשך חושקת בספר קטן ונאה?” שאלה אמי וקולה מתרכך. “רצונך לקנות בפרוטות אלו ספר לעצמך?..”
אט־אט תקעה אמי את ידה לתוך כיס־הבד הארוך, שהיה חבוי לה תמיד מאחורי סינרה הרחב, חיטטה בו ארוכות, ואחר חפנה כמה שחפנה, והעבירה לתוך כף־ידי אגורות־נחושת אחדות…
“שמור את הכסף (בתוך הכסיה) יפה־יפה ואל תאבד אותו בשלג, חלילה וחס!” אמרה בקול מזהיר כשהיא פותחת את הדלת ומוציאה אותי אל העולם הקר. “אל תתעכב בדרך ואל תחליק על הקרח שעל־פני השלוליות, כי אפך יקפא, חלילה…”
אני בדרך – וחבורת ילדים בני־גילי, חברי ושכני לספסל בחדר של רבנו, צובאים על פתחה של אחת החנויות שבשוק. ואכן מעשי־נסים ופלאי־פלאים מוצגים לראוָה בפתחה של חנות זאת! מסביב שלג עמוק ולבן (האויר קר ומעל הגגות משתלשלים ונתלים גלידי־קרח בהירים, ארוכים, ומחודדים. רוח צוננת נושבת ומקפיאה את האף ואת קצות האצבעות של הידים והרגלים). אך בפתחה של אותה חנות – קיץ וגן־עדן ממש… על־פני הרחוב מוצגים לראוָה ארגזים ארוכים וצרים, והם מלאים וגדושים פירות שבהם נשתבחה ארץ־ישראל: חרובים שחומים ודבלות אפורות, תמרים אדמדמים וצימוקים חומים… וכולם מושכים את העינים, מגרים את התיאבון ומזילים ריר בפה…
“אני קונה פירות חמישה־עשר (ט"ו בשבט)!” הכריז ילד אחד כשהוא מוציא מכיסו אגורה ומושיטה אל החנוָני, שעמד בתוך החנות.
“אף אני קונה!” ענה מולו השני.
“גם אני!..”
ילד קטן הייתי, אך יִצרי גדול – ולא יכולתי לעמוד נגד הפיתויים של הארגזים ההם. שכחתי את הבטחתי לאמי ואת אזהרתה… ופתאום ראיתי את עצמי מושך בשיני את הכפפה שעל כף־ידי הימנית, מושיט את הפרוטות ליד החנוָני, מקבל במחירן חרובים אחדים, תאנים מעטות, ושנים־שלושה צימוקים… וטרם הספקתי לבוא לביתו של הרבי – וידי היו ריקות: לא כסף ולא פירות…
במשך כל השעות שישבתי בתוך קהל הילדים שב“חדר”, לא הרגשתי בחסרונן של הפרוטות. שיחקתי עם הילדים, השתובבתי והסחתי דעתי מהן. אך כאשר הגיעה שעת הצהרים ומלמדנו ציוה עלינו לשוב וללבוש את המעילים כדי לחזור הביתה לארוחת־הצהרים – התחלתי פתאום חש מוסר־כליות (ולבי הקטן נצבט בקרבי). התחלתי לחפש את מעילי בתוך ערימת מעילי־הילדים אשר על־גבי הספסל הנמוך שבחדר, ודמעות חונקות בגרוני. כי איך אראה את פני אמא וספר אין בידי וגם הכסף איננו? מה אענה לאמא?!… לבשתי את מעילי ויצאתי עם כל הילדים החוצה (כשנפשי מרה עלי).
כל הילדים כולם היו מצעקים ומריעים, ואילו אני – קולי נחבא ובגרוני חילחלה דמעה. השמש זרחה, השלג הבהיק, אך על לבי העצב העיק. כי איך תערב לי ארוחת־הצהרים וידי ריקות?..
פתאום מצאתי את עצמי עומד באכסדרה הגדולה והמפולשת של בית־הכנסת. מתרומם אט־אט על בהונות רגלי, מושך בחשאי את ידית הדלת, פותח אותה בזהירות ובהיסוס, ונכנס אט־אט לתוך הבית פנימה…
הס־ס־ס.
דממה עמוקה שררה בתוך האולם הגדול, אין נפש חיה ואין קול. התנור הגדול להט כולו מחום. על־ידו ניצב השולחן הגדול והוא מכוסה כולו ספרונים, קונטרסים ומחברות כבליל־אמש. לידו יושב הישיש־האורח, מוכר־הספרים. גבו אל התנור, ידיו פרושות על השולחן, ראש־השׂיבה הגדול שעון על ידיו, ופניו כבושות בשרווּלי מעילו…
“ח־ר־ר, פ־פ־פ־ף…”
כן, הזקן ישן לו בבית־הכנסת ונחר, נחר בקול רם. נורא…
אמרתי לחזור על עקבי ולהסתלק, אך לא יכולתי. כבחבלי־קסם נמשכתי אל השולחן, נגד רצוני ובעל־כרחי. והנה מצאתי את עצמי עומד ליד אותו השולחן, המלא והגדול כל־טוב, ואני עוצר נשימתי, נרכן קמעה על־פני האוצר וקורא בלחש בספרונים הנאים והנחמדים, ואין איש מאושר בעולם כמוני…
“ס־ס־ס־ס־!”
לא אני הערתי את הזקן, כי הן דומם עמדתי שם, מכוּוץ ומאופק ונשימתי עצורה. הוא נתעורר מאליו. הדממה המעיקה כנראה העירה אותו. וכאשר הרים ראשו, פקח עיניו והביט מולי – נזדעזעתי ממבטו ומבוהל משכתי ידי ונסוגותי לאחור.
“אה!” צעק הישיש נפחד ומבולבל.
“מי אתה?!”
“אני… לא, לא, אני באמת לא!” קראתי בקול־בוכים והסתרתי פני בידי, רועד כולי כעלה נידף…
“מי אתה?!” צוח הזקן כשהוא קם מעם השולחן, מסתער עלי ותופס בידי. “האם אמרת לגנ…?!”
“אמא! א־מ־א־ל־לה!” צעקתי והתחננתי על נפשי. “אינני גנב, בחיי. א־מ־א־ל־ה!!”
“מה עשית כאן בשעה זאת?!”
“אספר לך את האמת, סבא!…”
“סַפר!”
בכיתי בחשאי וסיפרתי לזקן את המעשה בפרוטותיה של אמי ופירות חמישה־עשר בשבט… הזקן הרפה ממני, הסתכל בי ארוכות ופניו נתרככו…
“בוא ושב על־ידי”, אמר בקול שקט, כשהוא מושכני ומושיבני על הספסל שליד התנור. מַשב של הבל נגע בגופי וחיממני. החום חדר גם לתוך נפשי פנימה. חדלתי לפחד מפני מוכר־הספרים הזקן והתחלתי לחבב אותו, משל היה סבי ולא איש זר…
“כך דרכן של פרוטות, אשר לא יגעת עליהן והן באות לידיך מידי אחרים ללא התאמצות”, נאנח הזקן ואמר, כשהוא מנענע ראשו השׂב ומסתכל בי במבט ממושך וחודר, “כשם שהן באות בלי יגיעה, כן הן הולכות ואוזלות בלי מחשבה (ושהייה…), רק הפרוטה אשר נשכרת בעבודה קשה ובזיעה – היא־היא המתקיימת בידך ואתה מוציאה בישוב־הדעת…”
הקשבתי בשקט לדברי הישיש העמוקים והבלתי־נתפסים על ידי בשׂכלי הילדותי, ונאנחתי שוב אנחה עמוקה.
“הירדת לסוף דעתי, פעוטי?” שאל מוכר־הספרים והשהה עלי מבט ממושך.
“אבל אני רוצה ספר יפה, סבא…” התחלתי שוב לבכות בקול רם.
“באיזה ספר, למשל, חשקה נפשך?” שאל הזקן בסקרנות.
העברתי את עיני הדומעות על־פני השולחן המלא כל־טוב, עיינתי וחיפשתי, ולבסוף הושטתי אצבע יד ימיני והורדתי אותה על־גבי ספרון קטן ונחמד, שכריכתו כחלחלה, ופרי רימון מצויר על עטיפתו!..
“כך־כך” גיחך הזקן ולחש, “חובב פירות הארץ הקדושה אתה, ילדי, את שבעת המינים שבהם נשתבחה ארץ־ישראל…”
“אני רוצה את זה… בספרון זה חשקה נפשי, סבא…” אמרתי בקול מעורר רחמים.
הרצין הזקן את פניו ואמר: “נתון אתן לך, ילדי, ספרון זה, אך בתנאי שתהיה לי לעזר ותושיט לי ידך בצר לי…”
הבטתי בו בזקן בעינים פקוחות לרוָחה ומלאות מבוכה…
“זקן אני”, המשיך הזקן ואמר וקולו רועד, “בודד וגלמוד ואין לי בן או נכד, שירחמו עלי לעת זיקנה. עמוּס שק ספרים על גבי, הנני נודד מישוב לישוב ולן בבתי־הכנסת ובבתי־המדרשות. אך כיון שהנני חושש להשאיר ספרי על־גבי שולחנות בלי השגחה ושמירה, שמא יחסרו – אינני זז לעולם משולחני ואינני יכול לצאת לשוק לקנות לעצמי לחם, או ירק ופרי. וכך עוברים עלי ימים שלמים בלי שיבוא מזון לפי. אני יושב כאן ובטני ריקה (ונפשי עלי תאבל). אם תרצה ללכת יום־יום לחנות פעם ופעמַיִם ותקנה לי כיכר־לחם ונתח גבינה, צנון או תפוח להחיות את נפשי – אתן לך שכר־טרחה, ילדי, את הספרון היפה אשר אהבה נפשך…”
הצטחקתי מול הזקן, וקיבלתי עלי בלי היסוס להיות לו לעזר ולקנות את מזונו.
עשרה ימים הייתי הולך בעבורו פעמַיִם ביום לשוק בקור ובשלג, ברוח ובסערה, והייתי נושא בשבילו בידים קפואות לחם וגבינה, צנון ותפוחי־אדמה. וכאשר היה הזקן כפוף על פי־התנור שבבית־הכנסת, צולה לעצמו את תפוחי־האדמה, הייתי שומר על ספריו שעל־גבי השולחן מפני הילדים.
ושעה שהיה יושב על הספסל שליד התנור, פורך תפוח־אדמה חם וקלוי ואד חם עולה מבין אצבעותיו המרעידות – והייתי מסתכל בו בשמחה ונהנה יחד עמו… כי הן זר וגלמוד היה האיש ולא היו לו בן או נכד, שירחמו עליו לעת זיקנה…
כעבור עשרה ימי־הליכה לחנות בוקר וערב, כאשר קם הזקן ואסף שוב את ספריו וארז אותם בשק, כדי להעמיסו על גבו ולעבור לישוב אחר, קיים את הבטחתו ונתן לי שכרי – את הספר אשר ביקשתי מידו, הלא הוא הספרון הנאה “פרי עץ הדר”, אשר בו יסופר וירונן על העצים הנאים אשר גדלים בארץ־ישראל, והפירות הטובים אשר יתנו כדי לברך עליהם שנה־שנה בחמישה־עשר בשבט…
עשרות שנים שמור הספרון הנפלא הזה בידי ומאות פעמים קראתי וחזרתי וקראתי ולא שׂבעתיו. ממנו למדתי לאהוב את ארץ־ישראל, את עציה הטובים ופרותיה הנפלאים… וכאשר זכיתי לעלות לארץ־ישראל, קניתי לעצמי כברת־ארץ קטנה ונטעתי עליה מהעצים אשר עליהם כתוב ומושר בספרוני העתיק והיקר “פרי עץ הדר”. ושנה־שנה, בבוא ט"ו בשבט, הננו מסובים ליד שולחן אשר עליו ערוכים הפירות הטובים שהבשילו בגני. ואם כי הספרון כבר ישן־נושן, דפיו דהויים, מתפוררים ואכולי עש – הנני מוציאו ברגש מתוך עטיפת־המשי אשר בה הוא עטוף וקורא מתוכו שירים ואגדות באזני נכדי, כדי שירצו אף הם לעבוד ולהשתכר בזיעת־אפם, ויקנו ספרים ויטעו עצים ויאהבו את ארץ־ישראל, ולא ייעקרו עוד מעל אדמתם לעולם…
אבא היה מרבה לגנוח והרופאים גזרו עליו לשתות פריללה. וכדי שאמא לא תחלה אף היא (חלילה) באותה המחלה – יעץ הרופא גם לה לשתות פריללה ולהקדים רפואה למכה… (אל נפתח פה לשטן…).
“פריללה?!” אתם ממצמצים בעיניכם ומושכים כתפים בלגלוג: מעולם לא שמענו מלה משונה כזאת! (האם זה שם של ילדה ואולי של ציפור?).
“לא. התאזרו בסבלנות ואגלה לכם”.
עתה ודאי ידוע לכולכם המושג “ויטאמין”. תינוק שנולד והובא מבית־היולדות לבית הוריו, מיד מתחילים להשקותו ולהאכילו ויטאמינים: מיץ־גזר ומיץ־תפוזים, רסק תפוחים ודייסת בננה… יש ויטאמין א' וּויטאמין ב‘, ויטאמין ג’ ועוד כהנה וכהנה… לגן־הילדים מכניסה אמא לילקוט הפעוט אגס – כי יש בו ויטאמין. ולתרמילו של נער בית־הספר תוחבת אמא תפוח, כי הוא מכיל ויטאמין מיוחד במינו… צריך לאכול בצל ירוק, כי הוא מכיל ויטאמין. ואפילו חצילים – כי גם הם מכילים ויטאמין חשוב ביותר…
איש צעיר זקוק לויטאמינים. מבוגר – ודאי שהוא צריך להם. ולא כל־שכן אדם חולה… אך בימים ההם לא ידענו על קיומם של ויטאמינים ואפילו את שמם לא שמענו…
כאשר היינו ילדים קטנים, היינו נכנסים פשוט לגינה של אמא, עוקרים צנונית ולועסים אותה, שולפים גזר ומכרסמים אותו בתיאבון רב, והריר נוזל מהפה. אחר־כך היינו קוטפים אפונים רכות ואוכלים אותן על תרמיליהן הירוקים. בוצרים תרמילי־פול, פורמים אותם לאָרכם, פולים את גרעיניהם הירקרקים, שׂמים בפה ונהנים הנאה מרובה… ולקינוח סעודה – היינו בולשים בערוגות המלפפונים, מוציאים מלפפון ומברכים עליו “בורא פרי האדמה”…
ובימות־הגשמים – היינו עולים לעליית הגג, נוברים בחציר היבש, שאוחסן שם בשביל הפרה, מגלים את החבית המכילה בתוכה כרוב חמוץ, ואת החבית השניה, המלאה מלפפונים כבושים; מסירים את המגופות וגודשים צלחות משני המינים, מחממים את הכפור בהבל הפה, ונהנים מהחיים!
כל הירקות האלה, שקלטנו לתוכנו בקיץ ובחורף – סיפקו לגופנו את כל מיצי־החיים ומלח־הצמיחה וגדלנו ושגשגנו כולנו.
אולם משבאה המחלה לא הספיקו, כנראה, כל הסממנים הללו כדי להחזיק את הגוף המתבלה, והיינו אנוסים להוסיף לו מיני תבלין שצמחו בארצות־החום הרחוקות, ואשר הכילו בתוכם מלחים שבכוחם לחדש את הנעורים. בימינו – אנו שותים או אוכלים ויטאמינים. ואילו בימים ההם היו מביאים משהו מהודר שרשים של צמח־פלאים אשר שמו: “פֶריללֶה”. את השרשים היקרים והנדירים היו שמים בצנצנת, יוצקים עליהם יין שרוף, ולאחר שהנוזל החריף קלט לתוכו את האצור בשרשים – שתו החולים ממשקה זה כפות־כפות, החיו את נפשם, ריעננו בשרם והאירו את עיניהם העששות… הם קיבלו ויטאמינים!
אבי ואמי לא היו להוטים חלילה אחר יין או יין שרוף. רק בצהרי יום־השבת, כאשר אבא חזר מבית־הכנסת, היתה אמא מוזגת כוסית זעירה יין שרוף, ואבא היה מקדש, לוגם ומקנח בעוגה, מעווה פניו ואומר: אח, אש־גיהינום ממש, להבה! ובקבוק זעיר של יי"ש הספיק לו לשבתות מרובות.
אך פריללה – דבר־מה אחר לגמרי! פריללה איננה משקה־שכרוּת חלילה, אלא רפואה. ורפואה דורשת, כידוע, קביעות. אם לא כפית בכל שעה־שעתיִם – הרי, לפחות, כף אחת ליומַיִם. וכיון שאת הפריללה היו מכינים בימות־החורף בעיקר, שבהם שורר קור חזק והגוף זקוק לחימום – הרי שלגימות פריללה אחדות אינן מזיקות כלל וכלל. ואין כל רע בדבר, אם לוגמים אפילו1 פעמים בשבוע מהמשקה הנפלא הזה, השרוי בשרשים של צמח הגדל בארץ הודו, הודו זאת הנזכרת במגילת אסתר: “מהודו ועד כוש…”
לשם זהירות וליתר בטחון – היתה אמא שומרת את צנצנת הפריללה על־גבי ארון־הבגדים. היה זה בקבוק ירקרק בעל צואר קצר וכרס רחבה. ארון־הבגדים גבוה היה, מבהיק בצבע חום, וכרכוב עץ מגולף מתנשא מעליו. מאחורי כרכוב זה הוחבא הבקבוק שלא ייראה, ולא יופל, חלילה, על־ידי החתול שבבית…
אבי ואמי היו מחַיים את נפשם לעתים בכפות משקה הפריללה. לוגמים את השיקוי החום בהתפעלות ובמצמוץ שפתיִם, עוצמים עיניהם מרוב תענוג, פולטים, “אהה!” ממושך ולחייהם מסמיקות. ואני, הזאטוט, ניצב לידם ומסתכל בהם בסקרנות מהולה ברחמים. שהרי, כידוע, כל רפואה מרה היא בדרך־כלל ואין ילדים להוטים אחר רפואות. וכיצד לא ירחם לבי הקט על אבא־אמא המסכנים (האנוסים לשתות פעמים רבות רפואה, שהובאה מארץ הודו ויש לה שם כה מוזר?)…
ובכל־זאת נתעורר בי החשק לטעום פעם (טעימה כלשהי) מהחוּם־החוּם הזה, ללקק ממנו בקצה לשוני לפחות. אט־אט נתעורר בי חשד, שזאת היא רפואה מדומה וטעמה אינו רע כלל… שכן מדי פעם, משהורידה אמי את הבקבוק (ושלפה את המגופה ופתחה אותו), היה ריח חריף וטוב פורץ מתוכו החוצה…
ויהי היום, ביום־חורף אחד אחר־הצהריִם, ישבתי לי על־גבי ספה רחבה ושיחקתי במשחקים שונים. כאשר עייפתי מרוב משחק, שכבתי ונרדמתי. אמי, שראתני ישן, התלבשה, נטלה סל בידה והלכה אל החנות הסמוכה, לקנות מִצרכים (לכלכלת הבית). וכיון שהיום נטה לערוב, קם אבי והתלבש אף הוא והלך לבית־הכנסת להתפלל “מנחה”… הדממה, שירדה פתאום על החדר, העירה אותי משנתי. הבטתי סביבי באימה וניסיתי לקרוא בקול בכי: אמא, א־מ־א!
אך אין קול… ירדתי מעל הספה, וחיפשתי את אבי – אף הוא לא היה בבית! ואז, במקום לבכות או לרוץ החוצה, אל הקור והשלג, נשארתי בבית ועיני תרות בכל פינותיו. ולפתע נחה עיני על כרכוב־העץ שעל־גבי הארון. מבלי לאבד זמן, קמתי והזזתי את השולחן הסמוך לארון, נטלתי שרפרף והעמדתיו עליו. רצתי למטבח, נטלתי כוס מתוך ארון־הכלים, חזרתי לחדר, טיפסתי ועליתי מעלה־מעלה ונגעתי בבקבוק… התאמצתי בכל כוחי, שלפתי את המגופה מתוך צוארו, ומזגתי אט־אט כוס מלאה רפואה חוּמה וחריפה, מגרה וריחנית.
ובעודי עומד על השולחן, שלחתי לשוני וליקקתי מהכוס.
– חריף, אך מתקתק וטעים. מדגדג באף ומעורר שיעול, אך נעים לחיך… לא, אין זאת רפואה כלל… זהו מין יין ששותים בחג הפסח. זה מין “וישניאק” (יין־דובדבנים), שנוהגים לשתותו באירוסין ובחתונות.
ניסיתי ללגום – והמשקה מצא חן בעיני. הוא מתקתק, מחמם ומוסיף אומץ ממש מלגימה ללגימה… ירדתי מעל השולחן והוספתי לגימות ואומץ. וטרם הספקתי להגיע אל הספה, נסתחרר עלי ראשי, הבית התחיל מסתובב ומרקד סביבי ופתאום צנחתי תחתי על רצפת־העץ ונרדמתי.
חזרה אמי מהחנות ושמחה על השקט השורר בבית. בטוחה היתה, שעדיין ישן אני שנת־ישרים על־גבי הספה. אולם משהעלתה אור במנורת הנפט, נדהמה לראות שהילד איננו.
הביטה כה וכה – ומצאתני שוכב על רצפת־העץ. נבהלה. הרימתני והתחילה להעיר אותי. משלא נתעוררתי, הבחינה בחַבּורה גדולה שצצה על מצחי. טלטלתני וניערתני – ובן־הזקונים איננו מראה סימני־חיים… פרצה החוצה והתחילה קוראת לעזרה. נתכנסו השכנות והקימו בהלה. הזעיקו את החובש והלז הופיע, ובידו תיבתו הקטנה, המלאה רפואות וכוסות־רוח. בדק אותי החובש, ומשהבחין בריח של יין שרוף הנודף מפי, פסק ואמר: הילד שיכור!
“איך לא תבוֹש”, קראה אמי כנגד החובש, “אתה בעצמך שיכור! הילד חולה מסוכן, ואתה מפטפט פטפוטי־הבל!..”
רגז החובש.
“אדרבה”, אמר. “גשי הנה, קרבי פניך לפי התכשיט שלך והריחי!”
נרכנה אמי מעלי, הריחה ושתקה…
התכופפו השכנות כולן והריחו אף הן. החליפו מבטים ואמרו: “שיכור כלוט!..”
ובינתים נקרא אבי לחזור מבית־הכנסת, משנכנס הביתה ושמע את טענת החובש, נשא עיניו לבקבוק וראהו עומד בלי המגופה… שאל את אמי: “שמא שתית היום פריללה?”
הסמיקה אמי ואמרה: “הלואי שלא אדע צרות כשם שלא נגעתי בבקבוק מזה ימים אחדים!”
חזר אבא ושאל: “ובכן, מי פתח את המגופה, שמא מלאך?”
צחק החובש ואמר: “בן־הזקונים שלכם! הביטו וראו: הנה השולחן מוזז אל הארון ועליו שרפרף. והנה כוס ריקה מתגוללת על הרצפה, והיא סדוקה… אם ירצה השם, יהיה בנכם חסיד, שישתה ‘לחיים’, לחיי כולנו, לחיי כל בית ישראל!”
כך אמר החובש ונטל תיבתו והלך לו.
ומאז… מאז אינני יכול לשאת ריחו של יין שרוף… נכויתי. שכן במשך כל ימי־ילדותי דבק בי שם־גנאי לזכר אותו מעשה: הילדים היו מכנים אותי בשם “פריללה”. פ־ר־י־ל־ל־ה!..
-
אפילו – במקור “אילו” (הערת פרויקט בן יהודה). ↩
"אח, אלול, אלול! זה החודש בו משתחררים ילדי ישראל מה’חדרים' כדי שיתפללו בוקר־בוקר בציבור תפילת שחרית בבית־הכנסת. בו מתכנסות החסידות על־פני השדות הסמוכים לנהר והן מקישות במקוריהן ומתפללות בקול רם תפילת הדרך – בטרם תצאנה לארץ־ישראל. בו אפילו הדגים במים רועדים מאימת יום־הדין. בחודש זה פורץ קול השופר מבתי־הכנסת בוקר־בוקר, מתפשט על־פני העיירה ומרעיד את הלבבות. בשבוע האחרון של חודש זה – קמים יהודי העיירה לילה־לילה בהמונים והולכים לבתי־הכנסת לומר ‘סליחות’:
"הוי, שמע קולנו, ד' אלוהינו, חוס ורחם עלינו, וקבל ברחמים וברצון את תפילותינו!
“הוי, השיבנו, השם, אליך ונשובה. חדש ימינו כקדם!”
בחודש־אלול אחד חזרנו אף אנו הילדים בתשובה ועשינו מעשה, שכל בני עיירתנו התברכו בו. עתה מותר כבר לגלות את האמת, שהיינו רק חצאי־צדיקים ולא צדיקים גמורים, אך הסוף היה טוב – ופרענו את החוב… ליענקל השמש.
פיסח ופוזל נולד המסכן, על גבו חטוטרת קטנה, והיה כרוך אחרי אמו גם לאחר שנשא אשה וגידל לעצמו זקן ארוך ואדמדם, ומרתפו האפלולי נתמלא ילדים… לכן קראו לו יענקל שרה’ס.
“י־ע־נ־ק־ל!” היו מנסרים יום־יום קולותיהם הנרגזים של מתפללי בית־הכנסת, “היכן יענקל שרה’ס? לא ניגבת את האבק מהספסל ואי־אפשר לשבת עליו!”
“אמא תיכף תנגב…”
“י־ע־נ־ק־ל! המגבת שבבית־הכנסת מלוכלכת ואי־אפשר לנגב בה את הידים!”
“הנה אמא מביאה כבר מגבת נקיה…”
יום־יום היה מדדה ומטאטא את רצפת־העץ של בית־הכנסת, או מהלך כפוף־כפוף וגונח ונושא שני דליי־עץ מלאי מים – לנטילת ידיהם של המתפללים.
מר־נפש היה יענקל השמש המסכן, ואת כל המרירות אשר נצטברה בלבו בגלל העלבונות והמומים – היה זורק בנו, תלמידיו של רב שעיה.
“מה אתם רוצים כאן, שקצים?!” היה גוער בנו כשהיינו מעיזים להיכנס לבית־הכנסת שלא בשעת התפילה. “מהרו והסתלקו!” צועק ותופס את המטאטא בידו. “החוצה!” אנו רצים סביב האלמימר (הבימה) שבבית־הכנסת וצוחקים. והוא מדדה זועף, מקלל, רודף ושופך עלינו מים מפח גדול.
“מה אתם שוב מחפשים בחצר בית־הכנסת?”
“לשחק באגוזים יענקל”, אנו מחננים קולותינו, “רק לשחק באגוזים, באמת!”
“במקום קדוש אין משחקים באגוזים!” הוא משתער עלינו. “אסור לשחק באלול באגוזים במקום קדוש!”
באחד מימי אלול קרה אסון.
על־פני העיירה שלנו היו מפוזרים עשרה בתי־כנסת. כשנכנס אלול וקולות השופר היו ממלאים אותה סלסולים נוגים וצובטים את הלב, היתה חודרת המיה עגומה וחרישית לתוך לבנו ומעלה דמעה בעין. לא רק בנפשותינו חל שינוי אלא ראינוהו עין בעין גם בטבע. פתע פתאום התחילה רוח קרירה מנשבת בבוקר והשמים נתכסו עבים והשמש איחרה לקום.
אך משנגמרה תפלת־השחרית והישישים יצאו מבית־הכנסת, מיד התעוררה בנו רוח־משובה ותאוה לתקיעות. האם רק לזקנים מותר לתקוע בשופר? מה פתאום? הם כבר יודעים לתקוע ואילו אנו, הילדים, צריכים רק ללמוד ולהתאמן. למי זה איכפת? הרי השופר עשוי קרן ולא זכוכית – ולא ייפגם חלילה. חיפשנו במגירות המרובות שבאלמימר ובארונות הספרים – המקומות שבהם מחביא יענקל שרה’ס את השופר הנחמד, עד שמצאנו אותו. אנו נאבקים בלחש, צובטים ובועטים. הקרן עוברת מיד ליד, וכל אחד מנסה לתקוע בשופר.
“עזוב! תן לי! אינך יודע! עכשיו תורי!!”
“יענקל שרה’ס הולך!” נשמעה קריאת אימה.
“את השופר!” הוא צועק והחטוטרת שלו רועדת מרוב חימה, “החזירו לי את השופר!” אנו בורחים מפניו ורצים מסביב לאלמימר, והוא רודף מאחורינו והמטאטא בידיו.
פתאום מעד ונפל בפישוט ידים ורגלים.
“אמא, נפלתי ושברתי את רגלי השלמה! יהודים, הצילו!”
למזלנו ולאָשרנו הרב, לא נשברה רגלו הבריאה של יענקל שרה’ס, אלא רק נקעה. הרגשנו אשמים והצטערנו מאוד. בימים רגילים צריך איש שנקעה רגלו לשכב, או לשבת בשקט, והכל יבוא על מקומו בשלום. אך הרי אנו עומדים בראשית חודש הרחמים, חודש אלול. ובסוף החודש, בשבוע הרביעי, מתחילים לומר סליחות. וסליחות אומרים, כידוע לכולם, באשמורה האחרונה של הלילה. וכדי שיקומו כל יהודי העיירה וילכו לבתי־הכנסת לומר סליחות – צריך לדפוק על חלונות כל בית ובית, להעיר את הישנים משנתם המתוקה ולזרזם לעבודת הבורא. ומכיון שאלוהים פיצה את יענקל שרה’ס על מומיו וחנן אותו בקול חזק, דק ומסולסל – נתמנה הוא על־ידי גבאי בית־הכנסת לתפקיד חשוב ומכובד זה. היה משכים וקם בלילות הסליחות, מדדה ברחובות העיירה האפלים, דופק על כל חלון חשוך ושר בקולו הבכייני והרווּי עצב:
“יהודים, קומו ל־ס־ל־יחות! הוי, עורו־נא, התעוררו ולכו לעבודת ה־בו־רא! כי הנה הימים הנוראים מתקרבים ו־ב־אים! וצריך לחזור בתשובה, ישראל עם ק־דו־שים!”
התחלנו להסתודד ולדון בענין בכובד־ראש.
“לשאת את יענקל על הידים? לא נוכל! וגם לא על הגב, הרי בני תשע–עשר אנחנו. מה לעשות? נכין בשבילו עגלה ונסיע אותו על־פני העיירה. אנו נתדפק על החלונות – והוא ישורר, וכולנו יחד נלווה את זמרתו במקהלה…”
אספנו גלגלים ממכונות־תפירה ישנות ומאופני־ילדים שבורים, והכנו עגלה כשאנו עושים ומזיעים, קורצים עין ושרים.
והנה הגיע סוף־סוף הלילה אשר לו ציפינו בכליון־עינים, העגלה מוכנה, וכולנו דרוכים. אף אחד מחבורתנו לא עצם עין באותו הלילה מרוב התרגשות. לפני האשמורה האחרונה קמנו ורצנו לעבר המרתף של יענקל השמש. הערנו בחשאי את אמו הזקנה שרה והיא העירה והלבישה את בנה המסכן, תמכנו בו בעשרים ידים והושבנו אותו בעגלה הקטנה, אשר ריפדנו אותה בכר־נוצות. עטפנו את המסכן בשמיכה עבה, כדי שיחם לו ורגלו הנקועה לא תצטנן.
“לכו והצליחו, ואלוהי ישראל יגמול לכם על טוב לבכם, ימחל לכם על חטאיכם ויכתוב את כולכם בספר החיים…” בירכה אותנו אמו.
“אמן ואמן וגם אתכם…”
השמים היו מעוננים, ורק כוכבים מעטים קרצו אלינו ממרומיהם. מסביב שררה אפלה, וכל העיירה כולה היתה שקועה בשינה עמוקה. כלבים בודדים נבחו בכפרי־הגויים הסמוכים, ותרנגול התעורר פה ושם, מחא כנפי וקרא קו־קו־ריקו רו־ו־ו!
הלכנו מבית לבית ודפקנו על שמשות שחורות. יענקל שר בקולו החזק והמסולסל, ואנו ענינו אחריו במקהלה: “יהודים, קומו ל־ס־ליחות! הוי, עורו־נא, קומו־נא, ולכו לעבודת ה־בו־רא!”
היינו נרגשים מאוד וחשנו הקלה. חטאנו לו למסכן זה – ועתה אנו מכפרים וגומלים לו טובה תחת הרעה שעשינו לו!
“ישראל עם קדושים! קו־מו ו־לכו ל־סלי־חות!”
בחלונות הופיעו אורות, דלתות חרקו, וגברים ונשים נראו ברחובות, והם מסתכלים בנו בתמהון ובהשתוממות.
“אתם עוזרים ליענקל שרה’ס? שתזכו לשנה טובה”.
“גם אתם…”
ואפילו המלמד שלנו רב שעיה, אשר גם אותו עוררנו לסליחות, הראה לנו הפעם סימני־חיבה, וצבט אותנו צביטות של ידידוּת.
למה גידלתי פאות ארוכות בימי ילדותי? מפני אבא שציוה עלי ואמה טיפחה וסילסלה אותן, כשהיא מרטיבה את קצות אצבעותיה ברוק שעל שפתיה.
האם רבים מחברי לילדוּת גידלו פאות ארוכות? לא, רק ילדיהם של הרבנים, הדיינים והשוחטים.
האם לא ירדו חברי־למשחק לחיי ולא הלעיגו עלי? לעתים קרובות היו מושכים בפאותי ומורטים שׂערי וקוראים בלגלוג: "פאָה’לך, פאָה’לך!
“גויים!” הייתי קורא ונוגח בהם בראשי כתיִש.
והם היו שואלים בלגלוג: וכי היכן כתוב בתורה, שצריך לגדל פאות?
הייתי רץ הביתה, תופס אחד מחמשת חומשי־תורה, מדפדף בספר “ויקרא”, פרשת “קדושים”, פסוק ט', וקורא בקול רם: “לא תכלה פאת שדך לקצור…”
“תן פסוק מפורש על פאות של אנשים ולא של שדות!” צועקים חברי וצוחקים.
“כתוב במפורש בהמשכה של הפרשה הזאת (פסוק כ"ג) ממש: ‘לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך’!”
“אבל האם כתוב פה שצריך דווקא לגדל פאות ארוכות?”
סותרים חברי את טענותי וצוחקים: “בואו ונמשוך את הפאה’לך שלו, כדי שיצמחו ויגיעו לו עד הטבור!”
שלוש פעמים בשנה, סמוך לחג־הפסח, בט"ו בשבט ובפרוס חג־הסוכות, אני הולך להסתפר אצל רבי לי’ב הסַפר. רבי לי’ב איננו מגלח, המספרה שלו כשרה, ובאים אליו רק יהודים אדוקים שאינם נוגעים בזקנם.
עד שמלאו לי שמונה שנים, היתה אמי מלווה אותי אל המספרה של רבי לי’ב, מציינת לו באצבעותיה את אורך הפאות, ויושבת לידי ושומרת. אך משגדלתי והייתי לבחור־גמרא, אינני מרשה לה להילוות אלי, והיא מסתפקת בהזהרה: “אל תשכח, בני, להזכיר לרבי לי’ב!”
ציק, ציק, ציק!
“אמא, מה עשו לי? הפאה שלי?”
אני קם וקופץ מעל כורסת־הסַפרים כעקוּץ עקרב, עומד ומסתכל באחת מפאותי, שמתגוללת קצוצה ומבוישת על־גבי הרצפה, וממרר בבכי.
“מה קרה לו?” שואלת אשתו של רבי לי’ב, כשהיא פורצת למספרה מתוך מטבחה, מבוהלת וחיורת כסיד.
“ה־פאה שלי!” הנני מיבב ומצביע על פאר שׂערי.
“אוי ואבוי לי!” היא קוראת וצובטת את לחיה ועיניה מתמלאות בדמעות, “איך קרה יענקלה? מה עשית לו, רוצח!?”
“אני, אני”, מגמגם השוליה של רבי לי’ב והוא מרעיד כולו: “ה־ו־א ל־א א־מר ל־י, הוא…”
“האם מספרה של גויים כאן, שקץ שכמותך?”
טרח! סטירה. וטרח! עוד סטירה.
ביום הזה הוזמן רבי לי’ב לנגן בחתונות אחדות, ומסר את המספריִם ואת מכונת־הגיזוז לשוליית הסַפרים, הוא יענקלה היתום, וכך איבדתי אחת מפאותי.
מתים אי־אפשר להחיות, ופאות אי־אפשר להדביק. אחזה ברכה, אשתו של רבי לי’ב הסַפר, בידי והוליכה אותי אל אמי, כדי להגן עלי מפני ידו של אבי.
“רק פאה אחת, גיטל”, גימגמה אשת הסַפר.
“אבוי!”
“לא באשמת הנער, גיטל יקרה!”
שכחת להזכיר?!"
“אל תענישי אותו, גיטל”, ביקשה ברכה רחמים עלי, “כי לא בו האשמה, אלא ביענקלה היתום, הנער המחוצף והמופקר!”
“ראשית־כל, בוא אקשור לך מטפחת מעל לפאה הקצוצה”, אמרה אמי באנחה עמוקה, “כדי שלא יראוך בקלונך”.
“מטפחת?!”
“ואיך תלך ל’חדר' ולבית־הכנסת עם פאה אחת?” רגזה אמי. “אם יראו אותך יוצא החוצה חבוש מטפחת על לחייך, ירחמו עליך ויאמרו: המסכן, בוַדאי כאב שינַיִם…”
לא חלף יום אחד, וכל חברי בחדר ובמִשחקים, רצו אחרי והתגרו בי:
הנה קצוץ הפאה, / הנה חסר הדעה! / חובש הוא מטפחת, / כי יש לו פאה רק אחת. / הוי, סבתא במטפחת, / בוכה ונאנחת: / אלוהים שבשמים, / הורד־נא גשם מים, / ופאה לי תצמח…
מפי ששה מלמדים שמעתי תורה בימי ילדותי ונערותי, אך רק אחד מהם האציל עלי מרוחו והניח עלי חותמו האישי לכל ימי־חיי. היה זה מלמדי הנאצל רבי משה אירהס. ישיש בעל שׂיבה סבוכה היה רבנו משה כבר בימים שבהם זכיתי להיות בין תלמידיו: פניו היו טבולים בים של זקן ופאות, ורק מצחו הרחב והמבהיק בלט מתוכו, כשהוא מתקמט ומתישר חליפות.
“רבי!”
“כן, ‘בחור’,” הוא עונה ומרים את עיניו מעל הספר.
“יש לי קושיה.”
“העיינת כבר במפרשים של הגמרא?” הוא שואל ומקרב שוב את ספרו לעיניו.
“עוד לא”.
“עיין, איפוא, תחילה ברש”י, ב’תוספות' ובאותיות הקטנות אשר בשולי הגמרא – ולא תהיה לך עוד קושיה כלל…"
עיניו של רבנו היו כבר כבדות מזוקן, אך בשום פנים לא רצה להרכיב משקפיִם עליהן; ותמיד־תמיד, משעת־בוקר מוקדמת ועד שעה מאוחרת בלילה, היה יושב וספרו מול עיניו, והוא קורא ומלמד, מעיין ולומד…
איך ראיתי את רבנו בשעת־לילה מאוחרת? האם התקרבתי בחשאי אל ביתו והצצתי בגניבה בחלון חדרו?
חלילה. אלא שזכיתי ורבנו התאכסן בביתנו והייתי שכנו לחדר משך שנים אחדות. זקן ובודד היה האיש, ואבי אסף אותו לביתנו והשכיר לו חדר מחדרי ביתנו המרוּוח. ותנאי מפורש התנה אתו, שאהיה שותפו לחדר ומסתופף בצלו יומם וליל, כדי שאצוק מים על ידיו ואהיה נושא־כליו…
זקן היה רבנו ועיניו עששות. ואבי קיוה שאעמוד תחת השפעתו ואלמד ממנו מידות טובות וחסודות, כי עניו, ירא־שמים ואוהב־אנשים היה רבנו, ולא היה מוציא דיבור מפיו אלא לאחר שלחש אותו תחילה לעצמו ושקל כל מלה בטרם השמיעהּ בקול.
“כבוד? לכבוד אני צריך?” היה צוחק ואומר. “הריני נכנס לאִטליז וקונה לעצמי כבד כדי ליטרה שלמה, צולהו על־גבי גחלים ואוכל אותו – וממלא את בטני כבוד מדומה…”
גבוה ורחב־גרם היה, משכמו ומעלה מכל בני עיירתנו; וכשהיה לובש בימות השלג והקרה את פרוַת־הכבשים השחורה, נועל את מגפי־הלבד לרגליו וחובש כובע־צמר לראשו – היה נראה כאחד מבני הנפילים. אך נשמת ילד שכנה בישיש הענק הזה ובת־צחוק טובה היתה מרחפת על שפתיו תמיד. כשהיינו משתובבים לפרקים ועושים מעשי־נערוּת – היה מחַקה קולו של ילד בוכה ומבקש כביכול על נפשו: “מה אתם עושים לי, שקצים שכמותכם? חוסו ורחמו עלי ואל תכעיסוני. כי הן יתום אני מאב ומאם ואני זקוק לחסדכם, פתחו, איפוא, את הגמרות ונחַיה נפשותינו במאמר חז”ל: הוי, הוי, אמר רבא"… היה פותח בקול רם ובניגון משתפך, ואנו עונים אחריו במקהלה: “הוי, הוי, אמר רבא – רבא אמר…”
אבא ואמא היו מטפלים בשכנם כבאדם קדוש ונערץ, ושניהם שמרו עליו כעל בבת־עינם. כי בזכותו היה ביתנו מלא קול תורה משך כל היום כולו, ודברי חז"ל התרוננו במקהלה מהדהדת בחלל דירתם כעשר שעות ביממה. אבא היה נוטל לפרקים גמרא בידו, מתכנס בחשאי לחדר־הלימוד של רבנו, מתישב בפינה ומצרף קולו ללומדים. ואת אמא מצאתי תכופות ניצבת ליד הכיריִם שבמטבחנו בוחשת אט־אט בקדרה או קולפת תפוחי־אדמה, אזנה קשובה לדברי־התורה, העולים מחדרו של רבנו, ופניה נוהרים. לעתים הייתי מוצא אותה עובדת בגינתה הגדולה, כשרגלה האחת שעונה על גבו של את־החפירה. והיא עומדת שעה ארוכה שקועה בהרהורים ומטה אזנה לזמר־הגמרא הנעים, הפורץ מבעד לחלון הפתוח של חדר רבנו, משתפך החוצה ומרחף על־פני קלחי החמניות והתירס שבערוגותיה המוריקות.
“הוי, תנו רבנן, רבותינו לימדו…” הסוגיה קשה ובחדר מתנהל משא־ומתן קולני, אנו שואלים ורבנו משיב. רבנו מקשה – ואנו מתרצים. והנה נפתחת אט־אט דלת חדר־התורה כדי סדק צר, ואמי קורצת לי באחת מעיניה וכשאני מפסיק משנתי ויוצא אליה למטבח – היא שׂמה בידי כוס תה חם בשביל רבנו, כדי לשובב את נפשו העייפה מרוב הוראה…
רבי משה טובל חתיכת סוכר בתה – מברך ברכת “שהכל נהיה בדברו”. ואנו עונים “אמן” אחריו. רבנו גומע גמיעות ממושכות מן הכוס, אגב נהימות שבהנאה ואנו מתבדחים ושואפים אויר.
יומו הארוך של רבנו היה קודש לגמרא ולמפרשיה. ואילו בשעות־הערב המאוחרות היה מפליג בספר התהילים החביב עליו. אני הייתי מעלה את שמיכתי מעל לראשי, כדי להירדם אחרי יום־לימודים ארוך ומיגע, ואילו הוא מקטין את האש שבעששית־הנפט ומחַיה נפשו בפרקי־תהילים משובבים. בעל נפש רכה ורגישה היה רבנו, מכל עשרים וארבעת ספרי התנ"ך חיבב ביותר את ספר התהילים. שעה ארוכה היה יושב על משכבו ונשען על כרו שלמראשותיו, מסתיר פניו בספר שבידו ומשתפך בקול רווּי עצב וגעגועים.
“שיר המעלות: אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי…”
או: “על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון…”
חושך בחוץ, ודממה קפואה רובצת סביב. הכל ישנים ונהנים מן המנוחה. רק רבנו ער ומשתפך בתפילה חרישית ונוּגה לפני אלוהיו. אח, כמה נעים לשכב עטוף בשמיכה, לנמנם ולהאזין למזמורי התהילים של רבנו משה הנערץ. כמנגינה ערבה מרחפת תפילתו מעל למשכבי, כשיר־ערש של אם אוהבת וטובה. הנני מנמנם ומתעורר לסירוגין ומאזין לצקון לחשו של רבי ומחנכי, חוזר בחשאי אחריו על מלה או משפט ומשתתף אתו בתפילתו:
“הוי, שמחתי באומרים לי בית אדוני נלך. עומדות היו רגלינו בשעריִך, ירושלים…”
“בחור, קום!”
הנני פוקח זוג עינים בוהות ומסתכל סביבי במבט נבוך ותוהה. העששית שעל־גבי השולחן מפיצה אור קלוש ורבנו מהלך בחדר ושפתיו ממלמלות. כלום ממשיך הוא עדיין באמירת תהילים וטרם שכב לישון? הנני מציץ בחלון – והחשיכה שבחוץ עודנה עבה וכבדה, כשם שהיתה שעה ששכבתי לישון. ראשי עודנו כבד עלי, עיני נעצמות מאליהן ואני צונח שוב אל הכר החם ומתעטף בשמיכה.
“בחור, קום! די לך לנחור…”
הנני מאמץ את שמיעתי ומאזין: לא תהילים אומר עכשיו רבי, אלא בתפילת שחרית לבבית ונוּגה הוא משתפך לפני קונו, כשהוא עומד מול החלון ומציץ החוצה:
“אלוהי, נשמה שנתת בי – טהורה היא. אתה בראתה, אתה יצרתה, אתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי…”
הנני מתגבר כארי ומגרש מעל עיני את קוּרי השינה; לובש בגדי ונוטל ידי ומברך בחשאי. וטרם הספקתי לסדר את משכבי – וכבר מברך רבי בקול רם את ברכת השחר, כדי שאענה אחריו אמן:
“ברוך אתה ה', אלוהינו מלך העולם, אשר נתת לשׂכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה, אמן!”…
“בוקר טוב, רבנו!” מקביל אבא את פני מלמדנו הטוב במאור־פנים.
“בוקר טוב”, הוא משיב בקול רך. אבי ורבי נושאים שקי טלית ותפילין תחת בית שחיָם, ואני רק סידור בלבד, כי עוד אינני בר־מצוה. שלָשתנו יוצאים החוצה לקראת השחר העולה וצועדים ברגש ובחשאי לבית־הכנסת. לתפילת שחרית.
“מה טובו אוהליך, יעקב, משכנותיך ישראל!”
בדרכנו חזרה מבית־הכנסת הביתה, אנו חולפים לאורך השוק המתעורר של עיירתנו. הירקניות עורכות את סלי הירקות והפירות ליד פתחי חנויותיהן, מורידות תריסיהן מעל חלונותיהן ומסדרות עליהן ככרות לחם ולחמניות, פיתות ועוגות. עגלות־איכרים עמוסות כל־טוב נכנסות לשוק בשבע דרכים, וסוחרים זריזים נראים מגיחים מתוך הסימטאות אשר מסביב לשוק. וכאן מושך אותי אבי בשרווּלי כדי שנתקדם, ואילו רבנו נשאר מאחור, מאֵט צעדיו ומהלך לו אט־אט שקוע במחשבות.
למה מפגר רבנו בוקר־בוקר בדרכנו מבית־הכנסת ונשאר מאחורינו בשוק?" אני שואל. אבא מושך אותי אחריו בשרוולי ועונה באי־רצון:
“במופלא ממך אל תחקור, בני!”
“אבל לאן הוא נעלם כאן בוקר־בוקר, בדרכנו מבית־הכנסת הביתה?”
“רוץ ואכול ארוחת־בוקר, כי עוד מעט יחזור הרבי ויפתח בסוגיה חדשה…”
ילד הייתי וסקרנותי גברה בי מיום ליום: למה נשאר רבנו בשוק בוקר־בוקר ומאחר לשוב כדי לשתות את הקפה שלו?
… עד שבוקר אחד השתמטתי מחברתם של אבי ורבי, בהיותנו בדרך הביתה, והתחבאתי מאחורי עגלה מלאה חציר וקש, שהגיעה לשוק. הקטנתי את עצמי, עצרתי נשימתי וליויתי את רבנו בעינים פקוחות לרוָחה ומלאות סקרנות ותהייה.
הס… הנה הוא ניגש לדוכן אחד של דברי־מאפה, בוחר לעצמו פיתות אחדות, מכניסן לתוך שקיות הטלית והתפילין ומשלם. אחר־כך הוא ניגש לדוכן שני, בוחר כמה וכמה לחמניות ושׂם אותן בשקית תשמישי־הקדושה. וכשהוא נפרד מן התגרניות, הן קורצות עין אחת לרעותה ומצטחקות.
“ודאי הן לועגות לו, לרבנו, על שהוא אוכל לחמניות ופיתות כה הרבה בוקר־בוקר,” הנני אומר לעצמי ברוגז עצור וקופץ אגרופי מול התגרניות המחוצפות, “עוד מעט ואודיע לכן את נחת זרועי…”
אך לאן שׂם רבנו פניו בדרכו מהשוק לביתנו? למה הוא סר לסימטאות צדדיות, אשר גרים בהן העניים? למה הוא מבוסס בבוץ וברפש ומלכלך את נעליו הנקיות?
הנני צועד אחריו בלאט ועוצר נשימתי. לבי דופק ורקותי הולמות. שמא שכח את הדרך לביתנו והוא תועה לאור היום? האקרא לו ואעמידו על טעותו?
אך הנה התקרב אל בית אחד קטן ורעוע, הוציא לחמניות אחדות משקו ושׂם אותן על אדן החלון. אחר־כך התקרב לבית דל אחר, הוציא פיתות אחדות והניחן על ארגז קטן, שעמד סמוך לדלת הסגורה…
“א־ח־ח…” נשמתי לרוָחה והתחלתי לרוץ בדרך הביתה, כדי שרבנו לא יראני בסקרנותי. עתה נתגלה לי הסוד. שם, בבתים הרעועים שבסימטאות העניים, גרים אלמנות ויתומים. כן, כן, אני מכיר את הנשים העניות והדווּיות אחת־אחת:
“רחל מורטת הנוצות”… הנני לוחש לעצמי בחשאי, “שרה מתקנת הגרביִם”. ו… לא, לא אגלה את שמה…
ואז הבינותי למה אמי מקבילה את רבנו בוקר־בוקר בפנים כה מאירים, כשהיא מגישה לו את ספל הקפה, המהול בחלב־פרתנו המתוק. לא, רבנו לא היה אוכל ארוחת־בוקר והיה מסתפק רק בספל קפה עד ארוחת־הצהרים. כי את הפיתות והלחמניות חילק ליתומים…
ביום־קיץ אחד, חזר אחי (הטוב) משולם מהכפר והביא לי במתנה ארנבת־שדה צעירה. אחד האיכרים מצא אותה מאחורי שיח ונתן לו את הארנבת במתנה, שי לאחיו הקטן.
“וגם את הכלוב היפה נתן לי במתנה?” שאלתי בקול רועד משמחה, בעוד אני מלטף בעינים מלאות אהבה את היצור הקטן והנחמד ובעל האזנים הארוכות.
“גם את הכלוב נתן לך במתנה”.
“ומה היא אוכלת, הארנבת (הקטנטונת) שלי?”
“ירקות”.
“וכמה פעמים ביום צריך להאכיל אותה?”
“שלוש פעמים”.
“וגם מים צריך לתת לה?”
“רוץ והחבא את הכלוב מתחת למיטה בחדר שלנו, כי אבא לא ירשה לך לגדל ארנבת בביתו”.
“למה?”
“כי היא טרפה ואסור ליהודים לאכול בשרה”.
“אבל אני לא אוכל אותה, רק אשחק בה ואאכיל אותה!”
“רוץ והסתר אותה כי אבא חוזר מבית־הכנסת ויתחילו ויכוחים…”
כל עוד היתה הארנבת קטנה, לא הבחין בה אבא. שלוש פעמים ביום האכלתי אותה ירקות שונים, והיא הרשתה לי להעביר את ידי על שׂערה הרך וללטף את אזניה החמימות.
יום־יום הייתי מנקה יפה־יפה את הכלוב, כדי שלא יורגש ריחה של חיה בלתי־כשרה בבית.
אך כאשר גדלה הוצר לה המקום בכלוב הקטן, ואחי משולם העביר אותה לתיבה גדולה והעמיד אותה במחסן – נתגלה הדבר לאבא ונתגלע הריב…
“אסור לו ליהודי לגדל ארנבות בביתו!” טען אבא.
“ולמה מותר לו ליהודי לגדל חתול בתוך ביתו?” הקשה אחי.
“כי החתול איננו נזכר בין החיות הטמאות שבתורה”, פוסק אבא, “ואילו הארנבת נזכרת בתורה ליד החזיר – ועל שניהם נאמר שם: ‘טמאה היא לכם’. ו’טמא הוא לכם'”.
“אז מדוע מותר לנו לקנות מהגויים עורות של ארנבות ולמכור אותן לסוחרים יהודים?” שואל אחי ברוגז עצור.
“למה ומדוע?!” משיב אבא בשצף קצף ובאי־סבלנות. “לך והוצא מיד את הארנבת מביתי – וביערת את הרע מקרבך!”
פקודה היא פקודה – ואין להמרות את פי אבא. אך כאשר הוציא אבא את התיבה החוצה ופתח את האשנב הקטן וגירש את הארנבת מתוכה – נמתחתי כולי כקפיץ, קפצתי ממקומי והתחלתי לדהור אחריה כדי לתפוס אותה. שכחתי את הויכוח, ואת העונש הצפוי לי, ודהרתי אחרי ידידתי בכל כוחי. היא מנתרת – ואני מקפץ אחריה. היא מדלגת – ואני מזנק אחריה.
“א־ר־נ־ב־ת!” מגיעות לאזני קריאות־תמהון מכל צד ועבר. “תפסו אותה!”
“זאת הארנבת שלי!” אני קורא בתחנונים ובקול־בוכים.
הנה נכנסה לחנות־ירקות, התחבאה רגע קט בין ראשי־כרוב ועלי־חסה, אך מיד חמקה משם וברחה החוצה. והנה התחבאה מאחורי ארגזים ותיבות שבמרכז השוק, אך מיד הסתלקה גם משם והמשיכה לדלג ולקפץ בזריזות ובגמישות. אני רץ ודוהר, נושם ונושף, נופל וקם ונחנק מחוסר־נשימה.
לאן תרוצי, ארנבת קטנה ומסכנה שלי? האם בכנסיה הנוצרית את מחפשת מקלט, שובי, שובי אלי ואני אחביא אותך בפינה נסתרת בגינה שלנו!
הארנבת נעצרה בשער־הכנסיה הרחב, הושיטה אפה ואזניה קדימה, הריחה והקשיבה, נמלכה בדעתה והיססה. אך מה מבינה ארנבת קטנה בעניני דת? היא איננה יודעת שיהודים אינם אוכלים בשר־ארנבות, ואילו לגויים מותר לאכול בשר־ארנבות – ולא כדאי לה לחפש אצלם מחסה, וברחה ישר אל לוע הארי.
מיד קפצה ונכנסה לתוך החצר הרחבה והריקה שליד הכנסיה, פנתה לעבר המדרגות המוליכות למגדל־הפעמונים הגבוה, נכנסה מתחת למדרגה התחתונה והתחבאה שם.
עמדתי בשער והסתכלתי בעינים תוהות ובוהות בכנסיה המוריקה העשויה עץ – ורעדתי כאחוז קדחת… אלף פעמים עברתי על פניה במשך ימי־חיי… אך אף פעם אחת לא נעצרתי ליד השער להציץ פנימה – כי חרם הוא! להיפך, בכל פעם הייתי ממהר ובורח מן הכנסיה, אם כי ניצבה במרכז השוק של העיירה, וסביבה מתהלכים המוני יהודים ועוסקים במסחר.
אל אלוהי אברהם ופחד יצחק! איזה גובה! איזה רוחב למטה ואיזה מגדל צר למעלה! ועל המגדלים מתנוססים צלבים מוזהבים. והנה הפעמונים שם למעלה־למעלה, רחבים וצהבהבים!
לא, באמת, סלח־נא לי, אלוהי משה רבנו ויעקב אבינו. אני איכנס רק לרגע קט… בציציותי אני נשבע לך! רק איכנס ואתפוס את הארנבת הקטנה והמסכנה, ומיד אברח ואצא החוצה. כאן היא עלולה למות חלילה ברעב, או שהכומר בעל הכרס יתפוס אותה ויאכל את בשרה, כי להם מותר לאכול ארנבות.
בים, בוֹם, ב־וֹ־וֹם! מצלצלים פעמוני הכנסיה.
מי זה תפס אותי בערפי ומושך אותי החוצה? עזבו אותי! הרי הכומר יתפוס את הארנבת שלי ויאכל את בשרה!
“אל תכה!” אני שומע את קולו המתחנן של אחי משולם, “כי ילד הוא!”
“חושׂך שבטו – שונא בנו!” עונה קולו הנרגז של אבי. “סוף־סוף ראית במו עיניך לאן הוליכה הארנבת את הילד?!”
אבי ואחי המשיכו להתוַכח בשוק, ואילו אני חמקתי וברחתי כארנבת…
המלחמה שבין רוסיה ויפאן, שפרצה ב־1905, התחוללה אמנם במזרח הרחוק, מעֵבר להרי־החושך, אך זעזועיה הורגשו יפה בביתנו בעיירה נידחת שבאוקראינה, מהלך אלפי פרסאות משדה־המערכה. כי אחי הבכור נלקח שנה אחת קודם לעבודת־הצבא, וכשהתלקחה המלחמה – עמד להישלח עם הגדודים הראשונים אל החזית. במשך שלושים שנה לא ראיתי את אחי זה, וכשנפגשתי בו פגישה חטופה לפני שנים מספר – עמד לפנַי זקן חלוש, בעל שׂיבה עבה. אך מפי אבי ואמי ידעתי שבחור גברתן היה בהילקחו לצבא, גבה־קומה ורחב־כתפיִם, ולפיכך נשלח לשרת בחיל־התותחנים. וכאשר השׂתערו היפאנים על פוֹרט־ארטוּר, – נפל בגורלו לצאת בהקדם להגנת המבצר הרוסי שבים הצהוב, להשיב מלחמה שערה ולהביא את הנצחון למלכּוֹ הנערץ, הצאר ניקולאי השני…
בעיר סובלקי, שעל גבול רוסיה־גרמניה, חנה גדוד־התותחנים שבו שירת אחי, מהלך יום שלם ברכבת מעיירתנו שווֹלין. אך קשר תמידי היה בין אחי ובין הורי, כי שבוע־שבוע, בערב־שבת, היתה אמי צוררת צרור חלות ועוגות בסדין־בד לבן, ואבי מוביל אותו לרכבת ושולחו אליו, לבל יתגאל בנם בפת־בגוֹ הטרף של “פוֹני חזיר” (כינוי לצאר הרוסי). דמעות רבות ספגו לתוכן חלות ועוגות אלה בהיותן נלושות בבוקר יום הששי, דמעות אֵם מתגעגעת לבנה בכורה, שנגזל משולחן שבּתה ומועדה ונמסר לעינויים ועלבונות של החיילים הרוסים הגסים. ימים קשים עברו על יהודי רוסיה, בתקופה ההיא, תקופת הגזירות, הרדיפות והפרעות. וכל מכתב ומכתב שנתקבל מהקסרקטין העוֹיֵן – היה ספוּג סבל, אנקת אסיר ומעוּנה.
והנה פרצה המלחמה בין רוסיה ויפאן – והגעגועים נהפכו לפחד איום, למורא נסתר מפני המוות במרחקים, בין זרים ואויבים, מבלי לבוא לקבורת ישראל… על הבית ירדה עננה שחורה (הרת אימים ועלטה). אבי התהלך שחוח וקודר, ואמי – מעיין דמעותיה נפתח ללא הפוגות, ועיניה זלגו יומם ולילה ולא יבשו. דאגת הפרנסה שהעיקה תמיד כנטל כבד ובלתי־נראה, הוסחה הצדה, והמסחר הוּזנח. על הכּיריִם לא הועלתה אש, והבית לא כוּבד ולא סוּדר, כבתשעה באב… ואנחנו, הילדים הקטנים, התכוַצנו כאילו בפינות האבלות של הבית העזוב, נשמנו לתוכנו את האפלה שהליטה את ישוּת ההורים, לעסנו בחשאי לחם יבש מהול דמעות, שנזלו מעינינו מחמת שראינו את אבא ואמא בוכים, הבנו שמתחולל דבר־מה לא טוב, מפחיד ומבשר רעות, מלחמה. יפאן. מנג’וּריה. פורט־ארטור. תותחים – מלים בלתי מובנות אלה שחזרו תכופות בבית מפי אבי ואמי והשכנים, שנכנסו בכל פעם לביתנו והתלחשו במטבח הקר – הטילו עלינו פחד וסימרו את בשרנו הרך. “רוצח וגזלן שכמותו!” – היתה אמא סופקת מדי פעם בפעם את כפיה וצובטת את פניה החיורים. “לא רצה בשום אופן להטיל מום בגופו – ועתה ילך וייהרג בעד “פוני גנב” זה, חס ושלום, בעד ניקולאי הרשע והעריץ!..”
ובבוקר־סתיו אחד של סוף השבוע, שב אבי מתפילת־שחרית, צנח על כסא, השעין את ידו בכבדוּת על השולחן, הניח עליו את ראשו וכתפיו רעדו. בידו החזיק מעטפה אפורה, ובה מכתב מאחי התותחן. מכתב קצר היה זה, אך הביא לביתנו יסורים ממושכים. במלים ספורות הודיע אחי להורי, שביום הששי של אותו השבוע, יצא גדודו ברכבת מהעיר בה חנה – בדרך למזרח הרחוק; ובערב, עם חשכה, יעבור המסע ליד עיירתנו ויחנה חניה קצרה בבית־הנתיבות שבּה…
אמי נתאבנה. לא צעקה ולא בכתה. כגוש נטול־חיים נשארה עומדת ליד הספה, שעליה ישנו אני ואחי הגדול ממני בשנתיִם, החזיקה בידה האחת את בגדינו שעמדה להלבישנו, ובשניה נאחזה בקיר, שלא תמעד. במבט קופא הסתכלה במעטפה האפורה והקרועה ובפיסת־הנייר הלבנה שביצבצה מתוכה, המעטפה העגוּנה שרעדה בידו של אבי המזדעזעת מעוית…
מאז פרוץ המלחמה היה ידוע להם להורי יפה־יפה, שבנם יישלח במהרה לשדה־הקרב ויגלה למרחקים בלתי־נודעים, מאיימים בזרוּתם. אך בלב היבהבה עוד בכל־זאת קרן תקוה – שמא תשקע אש המלחמה בינתיִם בעזרת השם. אולי יתרחש נס וגדודם לא יהיה מהראשונים, שיישלחו לעזרת הנצוּרים בפורט־ארטור. ואפשר, שבנם ישוחרר בכלל פתאום מעבודת־הצבא, ישוב הביתה לפתע, והכל יחלוף כחלום־בלהות… היד ד' תקצר?
אך הנה באה הבשורה האיומה והקפיאה את דמם. את אשר יגוֹרו בא. הפחד היה למציאות ממש. בנם בכורם, הבן שתקוות כה רבות תלו בו – ייגזל מהם לימים מרובים, ומי יודע אם ישובו עוד לראותו?..
בבית הושלך הס, לא גניחה ולא בכי קל. קפאון. בידים חיורות וחסרות־דם הטליאה אמא כותנות ומגבות בד, לשה עיסה אחר עיסה ואפתה עוגות וצנימים. ואבא נסר קרשים גסים ובלתי־מהוקצעים, תקע מסמרים ארוכים בדפיקות כבדות ובפנים חמורים – הכין תיבה מפורזלת וחסרת־צורה, לצרור בה את הצידה והלבנים. בדממת־אֵלם עבדה אמי ליד התנור המוסק ואבי בפרוזדור הקר. וללא הגה ארזו את המתנה האחרונה. למטה פרשׂו את הכותונות והמגבות הפשוטות, מעליהן שפכו את הצנימים החומים והעוגות החיורות, ומעל כולם – זוג־תפילין חדש, מזוזה, סידור, מחזור וספר תהילים…
עשרות גויים וגוֹיות עמדו צפופים על הרחבה הקטנה שליד תחנת־הרכבת, מחכים אף הם לבניהם שיעברו באותו המסע. ארגזים ואמתחות נערמו לידם, והמולה שררה סביבם. הנשים ישבו מכוּוצות ויִבכו חרישות ובודדות, והגברים – יצרו מעגלים־מעגלים כפקעות, עישנו מקטרות, ירקו תכופות ושוחחו בקולי־קולות. ואנחנו, המשפחה היהודית היחידה שנראתה שלא כרגיל בליל־שבת, התכנסנו בפינה אפלולית שבין חבית־המים וארגז־האשפה שבקצה התחנה, כמבוישים ונכלמים. רק פנס בודד וקטן האיר את הרחבה, ורוח־הסתיו הקרה שנשבה הרקידה את האש שבמנורה, הורידה והגביהה חליפות. גשם טיפטף לסירוגין, ואמי, הדווּיה והכאובה, התקינה מדי פעם בפעם את המטפחות שעל צוארי הילדים, ואותי כיסתה בקצות סוּדרה הגדול והעבה, סוּדר החול שלא החליפתו בערב־שבת זה. ואבי הליט את פניו בידו האחת, מתנועע אט־אט כשפניו למזרח, והתפלל תפילת מנחה…
צפירה קולנית חתכה לפתע את החשכה, ושתי עיני־אש התקרבו במהירות על־פני פסי־הברזל המבריקים. שוּרת חיילים אדירה ומחרידה באה עם הרוח והקרונות האדומים והחולפים, וקריאות צרודות.
“בטקוֹ (אבא)!”
“מאמא (אמא)!”
“מיכלקוֹ!”
“ריצקוֹ!”
“דיטיא מוֹיוֹ (בני)!”
וטרם הספקנו להתעורר מהקפאון – וחייל גברתן קפץ והתנפל עלינו בזרועות־ענק, חיבק את כולנו וכבש חליפות את פניו הדומעים בפני אבא, אמא והילדים, לחץ את ידי ההורים והחליק את ראשי הקטנים – ויבבה חנוקה פרצה מפיו וכולנו יחד בכינו אתו.
“היו שלום!”
“היו בריאים!” קרא בסחבו את הארגז הכבד ובהיעלמו אתו בקרון הגדוש חיילים – “התפללו לשלומי!…”
רק הרף־עין – ושוב נשמעה צפירה, שירה חדשה פרצה מהקרונות המתרחקים, המסע נעלם כשבא, ורק עין אדמדמה־כהה נראתה מאחוריו, עין ממצמצת ודומעה…
“גבירולוֹ מוֹי (גברילו שלי)!”
“דוֹרוֹגוֹי מוֹי (יקירי)!” נופפו האיכרות בידיהן בקריאות־יבבה אחר המסע המתרחק. "בוֹז’ה טי מוֹי (אלוהים, אלוֹהי)!..
אט־אט כשבים מהלוָיית המת, שבנו לעיירה, כשראשינו מוּרדים ולבותינו מורתחים. יהודים שבו מבית־הכנסת כשהם לבושים בגדי־שבת, ומבעד חלונות הבתים הציצו נרות דולקים, נרות־שבת מלבינים…
אמא ואנחנו, הילדים, הלכנו בראש, כשהננו בוכים חרש־חרש, ואבא התנהל אחרינו, כשהוא שחוח ואבל.
“אסור לבכות בשבת!” גער בנו בקול צרוד בהתקרבו אלינו פתאום. “לכו נרננה לד', נריעה לצור ישענו!..”
עצי־פרי רבים וטובים צומחים באוקראינה, הארץ שבה עמד ערש ילדותי. דייני אם אזכיר את הדובדבן החמצמץ, התפוח הייני והאגס המתוק… אך לבי הרך, לב ילד יהודי קטן בגלות החשוכה, לא הלך שבי אחר עציהם הרעננים ופירותיהם העסיסיים של הגויים. ואפילו שעה שהייתי מטפס על העצים המשופעים שלהם, ממלא את כיסי ופי פירות משובחים ונהנה הנאה מלאה, היתה נפשי עורגת אל ארץ אבותי וחלומותי, ולבי יוצא אל האילנות שלנו, האילנות המופלאים ההם, אשר נביאינו שרו עליהם וחכמינו סיפרו בשבחם ורקמו עליהם אגדות ומעשיות מהנות. ואם כי את גזעיהם לא ראיתי, את עליהם לא הכרתי, בפרחיהם לא חזו עיני, ואפי לא הריח ריחם; ואף־על־פי שרק פירותיהם היבשים והמצומקים אכלתי אחת בשנה, ובצלָם לא ישבתי מעולם – יקרו לי התאנה והזית, השקד והתמר, הגפן והחרוב יותר מכל העצים שבעולם כולו! כי הרי בהם נשתבחה ארצנו, ובצלָם ישבו דבורה הנביאה ורבי שמעון בר־יוחאי… אהבתי את התמרים, שהובאו לאוקראינה לחמישה־עשר בשבט מיריחו עיר־התמרים. חיבבתי את התאנים, שספגו לתוכם את לשדם של הרי יהודה. ובשינַיִם נוֹקשוֹת משמחה הייתי מפצח את השקדים הקשים שגדלו בכרמי השקדים שבראשון־לציון, נס־ציונה ויער־הרצל. אך חיבה יתרה נודעה לי לחרוב המוארך והכפוף קמעה, החוּם שזוּף והספוּג דבש; פרי מוזר ואפוף־הוד־קדומים זה, שחרצניו הטמונים בחוּבּוֹ משמיעים רשרוש חרישי, בת־קול ודרישת־שלום מהרי התבור והכרמל…
הרעיון לגדל חרוב באוקראינה ולהמתין עד שיחנוט פירות עלה בראשו של אחי הקשיש, מנשה. וייתכן, שבזכות זאת ניצל מהשואה; הוא עלה לארץ־ישראל לפני יותר מארבעים שנה; חי בתוכה עד שמלאו לו שבעים שנה; וזכה למצוא לעצמו מנוחת־עולמים בבית־העלמין שבעין־חרוד, בצלָם של ברושים, ארנים, זיתים וחרובים.
אחי נולד חובב־טבע, ואהב לערוך נסיונות. לוּ היו לו מַבחנות וצינורות־גומי, ודאי היה עושה נסיונות בפיסיקה ובכימיה, מפוצץ פיצוצים, נכוה וגורם לשריפות. אך מכיון שבילדותנו לא ראינו כלל מבחנה בעינינו – היה עורך ניסויים בצומח ובחי… יחד הלכנו אל שפת הנהר ועקרנו קני־שורש של איריסי־בר שונים והעברנום לגינתנו כדי לתרבתם. יחד הרכבנו תפוחים ואגסים על עץ־ערבה שבחצרנו, ולא נקלטו. ויחד הכנסנו זבובים מתים לתוך בקבוק מלא מים, הגפנוהו בפקק ושׂמנוהו למשמרת לשנה שלמה, כדי לראות במו עינינו את הפלא, שעליו סיפרו ילדי ה“חדר”: שעתידים הם הזבובים ליהפך לצפרדעים…
אחי זה היה לא רק חובב־טבע, אלא גם בעל־דמיון גדול. בעודו ילד היה חולם על משתלה גדולה של פרחים מכל המינים והגוָנים. פרחים שאת שמותיהם עוד לא ידענו אז, וכולם נקראו בפינו בשם ציאצ’קעס באידיש.
עתון עברי יצא לאור בירושלים, ומפיו נודע לנו על אודות החג החדש, שנתחדש בארץ־ישראל, הוא חג הנטיעות, המוּחג בירושלים, בתל־אביב ובמושבות הציוניות ביום חמישה־עשר לחודש שבט. פירות “חמישה־עשר” היינו אוכלים בט“ו בשבט כבר מאז היינו תינוקות, כי מנהג זה, אכילת פירות ארץ־ישראל בט”ו בשבט, “חמישוּסר”, הוא חמישה־עשר בחודש, הונהג בארץ־ישראל כבר לפני כארבע מאות שנים (ואני ואחי מנשה היינו ציונים מבטן, בהשפעת אחינו משולם הנזכר…).
בארץ־ישראל זורעים, כידוע, בסתיו, עם בוא היורה. ובאוקראינה הקרה חלה עונת הזריעה באביב, כמובן מאליו. הן לא יעלה על דעתו של מישהו לזרוע בשלג… חשבנו והרהרנו, עיינו וקימטנו מצחנו בדפדפנו במסכת־זרעים שבמשנה, וחיפשנו גם ב“שולחן ערוך” של רבנו יוסף קארו; ולבסוף החלטנו: נזרע את הזרעים באביב, והשתילים יהיו מוכנים לשתילה לט"ו בשבט של השנה הבאה, היום בו נוטעים עצים בארץ־ישראל, שרים שירים ואוכלים מטוּב הארץ.
החלק הקל ביותר בחקלאות הוא הזריעה. קשה לחרוש, לא קל לשׂדד את הרגבים; ואפילו הקצירה איננה מהמלאכות הקלות. אך מה קושי יש בזריעה? חופנים מלוא־החופן זרעים, צועדים בניר, מניפין את היד ומפשׂקים את האצבעות – וזרענו. ובאמת, כך נהגנו אף אנו. נטלנו תיבה קטנה ומילאנו אותה עפר תחוּח מעפר גינתנו; חרצנו חריצים בעפר וטמַנוּ בהם את הגרעינים. אחר־כך כיסינו את הזרעים בעפר והשקינו את המשתלה כולה במים. אמנם מזלף לא היה לנו, אך אין דבר. השתמשנו בהסתר בנפת־הקמח של אמא… ואת התיבה־המשתלה החבאנו במרתף שלנו, המרתף העמוק והאפל שמתחת לביתנו. ראשית, כל נסיון צריך להיעשות בחשאי ובהסתר, כידוע. ואבא, דעתו לא היתה נוחה כלל וכלל מהציונוּת שלנו ומהנסיונות שלנו בטבע: אם יבוא המשיח, וכולנו הרי מאמינים שיבוא, ילכו כל היהודים כולם לארץ־ישראל – ואין צורך בציונות. ובצמחים ובצפרדעים – יעסקו, במחילה, ילדי הגויים, שאין להם לא תורה, ולא משנה ולא גמרא. ואילו אתם, שקצים, רוצו־נא מהר אל המלמד שלכם, פתחו את מסכת “זרעים” ולמדו על כלאַיִם ופאה, תרומות ומעשרות, שהיו נהוגים בימים שבהם היה בית־המקדש קיים.
ובכן, השקינו את התיבה, ובסיר אספנו גללי־סוסים וגללי־פרות לזיבול. הדלקנו נר ליד התיבה כדי שיחם לאדמה… אך הזרעים לא הקיצו משנתם, אלא המשיכו לנמנם להם להנאתם ולא הראו סימני־חיים. רק בסופו של הקיץ, בתקופת הימים הנוראים בערך, צץ נבט אחת בתיבה, כלאחר יאוש, בקע מתוך האדמה והתעורר. שש… שש… מזל טוב! היינו רצים עשר פעמים ביום למרתף העמוק שלנו, גולשים בקפיצה מהירה ממדרגה למדרגה, מתכופפים על־פני התיבה־המשתלה, קורעים עינינו לרוָחה ורועדים משמחה… הנה, הנסיון הצליח! הרי גבעול קטן ועלעלים חיורים ירקרקים. חרוב ממש, חרוב לכל דבר! עץ מעצי ארץ־ישראל! והיינו מתכופפים על הנבט ונושפים עליו מהבל פינו כדי לחממוֹ. נוגעים בו בשפתינו כדי לחוש טעמה של ארץ־ישראל ולהתבשם בריחו של עץ, אשר בו נשתבחה ארצנו. שמחנו, איפוא, בחשאי, המשכנו להשקות את הנבט ולהזין בו עינינו, ובסודי־סודות רקמנו לעצמנו תכניות ורודות: כאשר יבוא חג ט"ו בשבט, והנבט יהיה כבר שתיל ממש, נקיים מצוַת נטיעה ונשתול אותו בחבית שבמרתף… וכאשר יבוא האביב נעביר את השתיל לגננו וניטעהו באדמה ממש… ונתחיל לספור את השנים; אחת, שתים, שלוש ועד שבעים…
– החרוב! מה קרה? היכן הוא חרובי? החרוב איננו! החרוב איננו! מה?! אין חרוב! אחי מנשה ואני עומדים במרתף האפל, גחונים על התיבה־המשתלה – ועינינו זולגות דמעות… החרוב איננו, החרוב נאכל…
הנאשים את אמנו, שהחזיקה תרנגולות במרתף? וכי היכן תאכסן אותן?! שמא תחזיק אותן בבית? למרות החשיכה, השוררת במרתף העמוק, גילו התרנגולות את הנבט, ניקרו בו בזהירות ואכלו אותו עד תום…
אחי מנשה היה אומלל ממש, ומירר בבכי קורע לבבות. ואני, אמנם ניסיתי לנחמו, אך אף אני בלעתי דמעות. כמה יגיעה וכמה חלומות ותקוות… וכמה חרובים טובים הפסדנו!
עתה, שבעים שנה מאז ניסינו לזרוע חרוב במרתף שבגולה, נטענו חרוב על קברו של אחי, בבית־העלמין שבעין־חרוד…
כאן יגדל העץ בלי ספק ונכדיו יאכלו את פירותיו.
בנשף האירוסין של בנצי הקצב, מלאתי את קופסת הקרן הקיימת לישראל בפרוטות נחושת וכסף על גדותיה ממש! בנצי הקצב היה רוָק גברתן והולל מפורסם בעיירה, וכל בני־אומנותו ומַכריו באו לשמוח עמו בשמחתו.
רב לי’ב הארוך, השדכן הוָתיק שבעיירתנו, מצא סוף־סוף בשביל בנצי הקצב כלה נאה וחסודה בעיר גדולה ורחוקה. והכלה עשירה ומלומדת ויודעת אפילו “לשון־קודש” (עברית). כלי־זמר ניגנו כמו בחתונה; מחותנים וידידים יצאו במחולות, ויין שרוף נשפך כמים ממש! במקום צלחת אחת, המושלכת כנהוג באירוסין לארץ ונשברת כזכר לחורבן בית־המקדש, נופצו המון צלחות־חרסינה טובות ויקרות, כדי להאדיר את השמחה, והמוזמנים התהלכו, רקדו והחליקו על־גבי חרסים.
“מזל טוב, בנצי!” “מזל טוב חתן!” “יהי רצון שיהיו אלה אירוסין ראשונים ואחרונים, בנצי!” “אמן”.
והכלה היכן היא?
עליכם לזכור ולא לשכוח, שאנו עומדים בעשור הראשון של המאה שלנו. בימים ההם, היו עורכים בדרך־כלל אירוסים, בלי נוכחותה של הכלה.
“הוֹ! הנה בא היהודי מארץ־ישראל!” הריעו הקצבים ושוליותיהם מולי, כשפניהם סמוקים כבר משתיה כדת, “הנה באה הפוּשקלה (הקופסה)!”
אחי משולם הכין אותי לקראת המאורע. בחשאי הוציא מתוך ארון־הבגדים את בגדי השבת שלי. ציוה עלי לצחצח את נעלי, לרחוץ פנַי יפה, ולהסתיר קצת את פאותי מאחורי אָזני (כדי שלא ימרטו אותן האורחים ויסיחו דעתם מקופסת הקרן הקיימת הנאה) טפח על שכמי ואמר: “לך ועשה חַיִל, אחי הקטן! באירוסין אלה עליך לקבל שוֹק וירך ואַליה שמנה…”
“תנו כסף לנטיעת זיתים ביער הרצל אשר בבן־שמן!” הנני מכריז בקול אמיץ ומניף את הקופסה התכולה־לבנה מעלה־מעלה.
“הוּר־רה!” מריעים שוליות הקצבים וצוחקים, “ולמה לנו יער בארץ־ישראל!?”
“כדי לגדל בה פרות שמנות בשביל הקצבים!” הנני עונה.
“בראבוֹ!” מריעים כולם ומכניסים ידיהם לכיסיהם, “צדקה תציל ממוות!”
“אל תהתלו בנער ואל תתעללו בו!” – קרא פתאום בנצי החתן, כשהוא קם ומניף אגרופו מול הליצנים השתויים. “תנו, תנו, ואני אתן לו כפל־כפלים… בו וגש אלי, אחיו הקטן של פרידל הציוני!”
בקהל המחותנים הושלך הס, וכל העינים הופנו אלי. לא התבלבלתי ולא איבדתי את עשתונותי, ניגשתי את השולחן, שלידו ישב החתן, והושטתי את הקופסה מולו, וידי רועדת קמעה. החתן בנצי, בעל הפנים המלאים והמשוּפמים ועיני־העגל המימיות, קם ותקע יד בכיס מכנסיו. חיטט בו והעלה חופן מלא… “ספוֹר!” קרא, כשהוא צוחק ומתחיל לשלשל את מטבעות־הכסף שבידו לתוך הקופסה – “ספוֹר בקול רם!”
דממה עמוקה, כל העינים התמקדו בקופסה הרועדת שבידי, וקולות רבים ספרו יחד אתי במקהלה: אחת – דין! דין! שתים – דין, שלוש –… שבע… שמונה! תשע! ע־ש־ר!"
“יותר מרובל כסף!” “רובל וחצי!” “ואולי אפילו שנַיִם!”
“יוכלו לגדל שם, בארץ־ישראל שלו, עדר־פרות גדול!” התלוצצו. “מֶה־מֶה..! מ־מה!”
“הכניסו ידיכם לכיסים והעלו מטבעות!” – נזף בנצי בלועגים.
“טוּק, טוּק, טוּק!” השמיעו מטבעות־נחושת דפיקות כבדות – והקופסה שבידי כבדה והלכה מרגע לרגע.
אחי, שחיכה לי בחדרו כל הערב, החויר שעה שנטל את הקופסה המלאה מידי. “לא שיטו בך ולא מילאו חלילה את הקופסה פיסות עופרת?!”
“פתח ותראה!”
נטל אחי מפתח קטן ופתח את הקופסה, הפך את המטבעות על־פני השולחן וקולו רעד: “מטבעות־כסף ממש, אחי הקטן, טבין ותקילין… שלושים רובלים ומעלה!” הכריז בקול חגיגי לאחר שערך את המטבעות לפי גָדלם ועֶרכם, “אכתוב למנהל הקרן הקיימת בכבודו ובעצמו”.
שכבנו לישון ושנתנו ערבה לנו מאוד־מאוד.
כעבור ימים אחדים, שלחה אותי אמי לחנות־המכולת, כדי לקנות למענה בקבוק שמן וצימוקים לקראת היום הששי. הייתי מהלך לי בשוק ופנַי הביתה. כשמדי פעם בפעם אני נותן צימוק בפי מוצץ אותו ונהנה הנאה מרוּבה… פתאום שמעתי קול־גבר עבה וצרוד קורא בשמי. הפניתי את ראשי לאחור וראיתי את בנצי יושב על מדרגות האִטליז שלו, חגוּר סינר מוכתם בדם… בפתח האִטליז ניצב סדן־עץ עבה ורחב, ובמרכזו תקוע גרזן קטן, וסביבו עצמות גדולות ואדמדמות. על־גבי כסא היה מוטל ראש שחור של פר שחוט, עיניו עצומות, ועל שתי הדלתות התנועעו ירכיִם שנפשט מעליהם העור.
“שמע־נא, בוא הנה! אתה מפחד לעלות אלי?!” שאל בנצי וקרץ עין.
“אינני מפחד…”
“ומה נתתי לך בחגיגת האירוסין שלי?”
“שלושה רובל כסף לקרן הקיימת לישראל”.
“למעלה מזה!” קרא נעלב כביכול.
“שלושה וחצי…”
“אתה רוצה עוד כסף?”
“מה זאת אומרת?”
“פשוט מאוד – עוד כסף בשביל הציונים…”
“איך ובאיזה אופן?” שאלתי בספקנותי.
“האם שמעת, שכלתי בת־טובים היא ויודעת ‘לשון־קודש’?” שאל והשהה עלי מבט מאושר. משכתי כתפי ואמרתי: “שמעתי…!”
גיחך ואמר: “ובכן, נעשה עסק. אתה תכתוב למעני מכתבי־האהבה לכלתי בלשון־קודש…”
“אינני מבין…”
“הלא אתה יודע לשון־קודש, נכון? נו, אני אגיד לך באידיש ואתה תתרגם ללשון־קודש ותכתוב”.
“כתוב אתה עצמך באידיש לכלתך,” ניסיתי להשתמט.
“כבר אתה בורח?! רגע. תסכים איפוא להצעתי”, חינן קולו, “וכתוב לה שבוע־שבוע מכתב, ואני אשלם…”
“כתוב לה באידיש”, סירבתי.
“גם אידיש אינני יודע לכתוב” – לחש וקולו נחנק – “גדלתי יתום מאבא ולא היה לי מי שילמד ידי לכתוב מכתב ואפילו באידיש…”
עמדתי מופתע ונרגש וקולי נחבא בגרוני. החלפנו מבטים. “מסכים?” שאלני כשפניו קורנים. “עשר קופיקות שכר כתיבה בעד כל מכתב!”
“למי?”
“לשניכם – לקופסה ולך…” ואחר שתיקה קצרה הוסיף: “תיכנס אחר ארוחת־הערב לבית אמי והכל יהיה מוכן: נייר, קסת־דיו, וגם עט וציפורן…”
פלטתי בקול רפה “טוב” והלכתי.
“בעזרת השם” – פתחתי וכתבתי בכתב ילדותי ובאותיות גדולות על־גבי גליון־נייר קטן וּוָרוד – “כאן ק”ק (קהילה קדושה) רוֹזישטשֶה, ט“ו בחודש אייר התרע”ג. ארוסתי מרת בי’לה תחיה…"
“תוסיף: היקרה”, דרש בנצי.
“ועכשיו?” שאלתי.
“ועכשיו”, הירהר בנצי, נאנח וממשיך: "ראשית, הנני בא להודיע לך, ארוסתי היקרה, שאני, ברוך השם, בקו הבריאות והשלום. יתן השם יתברך ואשמע אף אני ממך בשורות טובות, ישועות ונחמות, אמן סלה.
"שנית, אכתוב לך, ארוסתי היקרה, שמזג־האויר נאה מאוד אצלנו, והכל פורח מסביב, גן־עדן ממש…
“שלישית, אכתוב לך, שיש לי פרנסה, ברוך השם, בשפע רב. יתן השם יתברך, שבמשך כל ימי־חיינו תהיה לנו פרנסה כזאת, אמן סלה. ורביעית, אכתוב לך שהנני מונה ממש את הימים שנשארו עד חג־השבועות שבו אבוא אליכם להתראות אתך במהרה בימינו”.
“זה הכל?!” שאלתי.
“הרי יש עוד מקום פנוי במכתב!” קרא בנצי ברוגז, “אין לך זמן?”
הסמקתי ואמרתי: “עלי ללכת הביתה, כי אבי ואמי יצאו לחפש אחרי – ואוי ואבוי יהיה לי…”
ענה ואמר בנצי בקול מתחנחן: “אנא, הוסף עוד מלים אחדות יפות בלשון־קודש. הרי יש מלים כה יפות בסידור…”
הירהרתי רגע וקראתי בשמחה: “אכתוב קצת מלים משיר השירים!”
“זהו בדיוק”, קרן בנצי.
טבלתי את הציפורן בדיו וכתבתי: “הנך יפה רעייתי, עיניך יונים…”
“איך ידעת להוציא את המלים מתוך לבי ממש!” קרא בנצי, כשהוא קורן ממש מאושר, “מלים נפלאות, והיא תהיה מאושרת, שחתנה יודע לכתוב לה מכתב במלים כה יפות ב’לשון־קודש'!”
חמישה מכתבים כתבתי למען בנצי בשביל כלתו, וחמישה מכתבי־תשובה מכלתו קראתי לפניו במשך שבועות אחדים. המכתבים היו דומים זה לזה, כאילו נכתבו באותה היד ממש… כולם פתחו בראשית, שנית, שלישית, רביעית, וסיימו בפסוקים מ“שיר השירים”… אלא – שאני חתמתי בפסוקים המכוּונים אל השולמית, והיא – בפסוקים המכוּונים לשלמה. ובסוד אגיד לכם, שאגב חליפת־המכתבים, התעורר חשד כבד בלבי… ש… שגם הכלה לא ידעה לכתוב מכתב באידיש – ונער בן־גילי כתב למענה את מכתביה הנמלצים ב“לשון־קודש” לחתנה בנצי…
בכיסי נצטברו כמעט חמישים קופיקות והן הכבידו עליו. בלבי התעורר חשש, שאמי גילתה את האוצר והיא מתכוונת לחקור אותי למוצא המטבעות, – הזדרזתי אנוכי ובאתי אל אחי משולם והנחתי את הכסף על שולחנו.
“מה מקורו של כסף זה?!” שאל בתמהון ובקפידה.
“קיבלתי שוב מידו של בנצי הקצב”.
“הנתארס שנית?!” שאל וצחק. “הנכנס כבר לחופה?”
הורדתי ראשי ושתקתי.
“למי שייך כסף זה?”
“לקרן הקיימת לישראל…” גימגמתי.
“ומה מקורו?!”
“בנצי הקצב…”
“מה פתאום?!”
“שכר כתיבת מכתבים… לכלתו…” לחשתי ובכיתי חרש.
“כמה מכתבים כתבת כבר לכלתו?”
“חמישה”.
“וכמה שילם לך?”
“חמישים קופיקות”.
“הביזבזת גם לטובתך מכסף זה?!” שאל ברוגז.
“קניתי לעצמי רק בשתי קופיקות סוכריות מֶנתה…”
“הנני מוסיף מכיסי אני, כדי שתילת עץ ביער הרצל”, אמר אחי הטוב, כשהוא מוחה את הדמעות מעל לחיי, “אך אל תוסיף לעסוק במכתבי חתן וכלה, עד שתגיע לגיל שמונה־עשרה…”
הבטחתי וקיימתי.
פרנסתה של משפחתנו בת תריסר הנפשות היתה תלויה בשתי חיות־בית ששכנו באורוה־הרפת שבחצרנו: הסוס והפרה. הסוס – היתה אמא אומרת בתפילה ובהודיה חרישית – נותן לנו את הלחם; ואילו הפרה – את החמאה למריחה על פת־הלחם…
שלוש פעמים בשבוע היו אבי ושנַיִם מאחי רותמים את הסוסים לעגלה, יוצאים אל כפרי הגויים שבסביבה וקונים מהם את תוצרתם – חיטה ושעורה, עופות ודגים, פירות־אילן, ביצים ודבש, ברוְזי־בר וחגלות. ואילו אמא היתה מטפלת כל הימים בפרתנו ושומרת עליה כעל בבת־עינה ממש. ושכרה – חלב לתה ולקפה, וחמאה למריחה על הפת.
את פרתנו “מינה” אהבתי מאוד. בימות־החמה הייתי מוליך אותה אל האפָר הירוק, כדי שתרעה באויר הצח ותיהנה. ואילו את סוסנו “קוזאק” הערצתי ממש; כי על גבו יכולתי לרכוב כאַוַת נפשי ולהתגאות לפני בני־גילי…
אם אומרים אתם לקנות סוס לעצמכם, בואו־נא ושאלו את פי תחילה (אם כי מורה הייתי כל ימי־חיי וצופה בציפרי ישראל – בימי־ילדותי הייתי מומחה גדול לסוסים). ואת עצתי בטיב סוסים איעץ לכם חינם אך ורק מתוך חובבוּת ושתי עצות הנני מקדים ומיעץ לכם כבר עתה. עוד לפני ששאלתם את פי. אל“ף – בלכתכם לקנות סוס, חקרו ושאלו היטב־היטב אם הלז איננו נשכן; ובי”ת – חקרו ודרשו בין שכניו של בעל הסוס אם אין הוא בעטן, חלילה… כי אנו היינו פזיזים ולא חקרנו ולא שאלנו והבאנו צרות על ביתנו (לא עליכם): אחד מאחי הקשישים נוּשך ואילו השני – נבעט, וברוך אלוהי ישראל שנשארנו בחיים, נס מהשמיִם ממש…
מובן מאליו, איפוא, שאת הסוס השלישי קנה כבר אבי מידיו של עגלון גוי, שעמד אתו בקשרי־מסחר והכירוֹ יפה – ושמו קוזאק. ועל שמו קראנו לסוסנו זה “קוזאק”. במחילה מכבודו של אותו גוי טוב…
סוס גבוה וגדול היה קוזאק. סוס־סחיבה שרגליו עבות ושריריו מפותחים, צבעו היה חוּם ושתי בהרות לבנות הבהיקו משני צדי בטנו וסהרונים קטנים, רעמה גדולה ופרועה התנוססה על ערפו, וזנב ארוך וחלָק נתלה לו מעל רגליו האחוריות.
“ברוך הבא, קוזאק!” קראנו כולנו מול האורח היקר כשהובא אחר כבוד על־ידי הגוי המוכר לחצרנו. “תזקין אצלנו ותבלה בנעימים!”
“כה יתן אלוהים!” קרא קוזאק הזקן כשהוא מריק את כוסית היי"ש שאמי הגישה לו לציוּן העיסקה. “הוא ישרת אתכם במסירוּת, כשם ששירת אותנו…”
רחש חיים ותנועה ברפת־האורוה שלנו. אחי מכניס מדי פעם בפעם חציר לקוזאק, ואמי משקה ומאביסה תכופות את מינה שלה. הסוס צוהל והפרה גוֹעה. הוא בצד אחד של המִבנה והיא בקצה השני. שניהם קשורים לאבוסיהם – ואין פרץ ואין צוָחה במעונם. אח, איזה ריח חריף ומגרה מרחף בחלל הרפת־האורוה! מדי פעם מוצא אני אמתלה כלשהי כדי לשהות במחיצתם (של נותני־לחמנו) להזין בהם את עיני ולספוג את הריח החריף אשר סביבם. אמא חולבת את הפרה והסוס לועס את החציר בשיניו החזקות. ומימיני מנגינה חרישית של קילוח החלב, הזורם מעטיניה של הפרה לתוך עביט־העץ שלרגלי אמא. ומשמאלי – לעיסה־טחינה חרישית וקצובה. דלת המִבנה פתוחה כדי סדק. ואפלולית נעימה מרחפת בחלל.
“אל תעמוד מאחורי הסוס לעולם!” קוראת אמי אלי בקול רוטט. “כבר הזהרנוך פעמים רבות”.
“סוסנו אינו בועט”, אני משיב.
“אל תסמוך על בהמה לעולם!”
“קוזאק כבר מכיר אותי…” אני מבטיח לאמי.
“כאן שרויה אפלה, עקשן שכמותך!”
“הוא מכיר אותי לפי הריח…”
“לאן אתה מוליך את הסוס?”
“אל הבאר, כדי להשקותו.”
“היזהר שלא יברח!”
איני מניח את קצה החבל מידי, ודאי, אני מוליך ברצון גם את פרתה של אמי למרעה (ואינני מתבייש בה כלל), אך מי ידמה ומי ישוה לי שעה שאני מוציא את קוזאק החוצה, נוטל דלי בידי, עולה על גבו ורוכב אל הבאר כדי להשקותו מים?
“זה סוס חדש?” שואלים חברי כשהם מקיפים אותנו בסקרנות ובקנאה.
“חדש ומשובח!”
“מה שמו?”
“קוזאק!” משיב אני בחשיבות.
“האם שמו ניתן לו משום שהוא שירת בחיל הפרשים של הקוזאקים?!” תמהים כולם.
“אינני מאשר ואינני מכחיש…”
“בן כמה הוא קוזאק?” שואל אחד מחברי.
“היי, אל תעמוד לעולם מאחורי סוס!” אני קורא כבעל־נסיון.
“מדוע?”
“כי הוא עלול לבעוט.”
“הנה אמרוט שׂערה אחת מזנבו לנסיון וניוָכח!”
“הוא יפיל את שיניך מפיך!” אני מזהירו.
“תן לי את הדלי ואני אשאב את המים מהבאר בשביל קוזאק”, מבקש שני.
“ומה תתן לי תמורת תענוג זה?”
“כפתור אחד…”
“ואני אתן לך שנַיִם, אם תרשה לי לרכוב קצת על גבו,” קורא אחר.
“הוא ינער אותך. הרי הוא רגיל להרכיב קוזאקים על גבו מאז צעירותו!”
“מצ’י מצ’י”, מוצץ קוזאק את המים מתוך הדלי בבולמוס ובשקיקה.
“צריך לשרוק לסוס בשעה שהוא שותה”, מיעצים לי חברי. “בואו ונצפצף לו… כן, זה באמת סוס של קוזאקים!” הם פוסקים, “מכירים זאת לפי רגליו הכבדות וגם לפי זנבו הארוך…”
“בראש השנה יכּתבון וביום צום כיפור יחתמון”…
עד עתה כתבתי על “קוזאק” כשדעתי בדוחה עלי, אך מכאן אספר עליו בעצב חרישי (אין מזל לישראל. וכי אימתי נזדמן לו ליהודי שבעיירה, סוס המצוין בכל המעלות הטובות שמונים בסוסים?).
“קוזאק” שלנו היה סוחב את העגלה בשקט ובמאמץ, בין בשלג ובין ברפש, שבא אחר הפשרת השלגים. לא בעט ולא נשך, לא מרד ולא התריס. עבד באמונה והסתפק במועט והיה ידידם של כל בני המשפחה. וכשהיו אבי ואחי חוזרים לחצרנו מן הכפרים והעגלה עמוסה לעייפה, היה “קוזאק” משמיע קולות צהלה להביע, כביכול, את שמחתו על שובו אל פינתו ואבוסו שבאורוה־הרפת ואל מרבצו המרופד קש יבש וריחני, וכשנשמע קולו של “קוזאק” בבית היינו רצים כולנו החוצה בשמחה:
“הנה אבא בא! הנה חזרו כולם מן הכפר בשעה טובה ומוצלחת. ברוכים הבאים!”
בערב יום־כיפורים אחד, במלאות שנתיִם לשהותו של “קוזאק” בחצרנו, קשר אחי משולם את רגליו של הסוס בחבל, לבל יוכל לדהור, ואמר לי:
“הולך אט־אט את הסוס אל המרעה הציבורי שמעבר לנהר והניחהו לנפשו בחלקה הירוקה. ירעה שם וידדה לו כאַוַת נפשו עד לאחר תפילת ‘נעילה’; ועם תום הצום נלך, אם ירצה השם ונחזיר אותו לחצרנו…”
“ואם יצמא?” שאלתי.
צחק אחי ואמר:
“ידדה אל הנהר הסמוך וירוה צמאונו.”
הוספתי ושאלתי:
“ולא ייגנב, חלילה, בלי שמירה?”
נאנח אחי ואמר:
“שומר פתאים השם, ובזכות תפילותינו שנתפלל ביום־הכיפורים בבית־הכנסת לא יאונה לו כל רע.”
הצטחקתי אף אני ואמרתי:
“הבה נתפלל בכוונה גדולה באמת…”
נטלתי מקל והפניתי את “קוזאק” לעבר המִרעה שליד הנהר. כשהנני מעוררו ומזרזו בקריאות “נו־נו, ויוֹ־יוֹ”, והוא הולך ומקפץ צעד־צעד ומתקדם באיטיות. הבאתיו למרעה ואיחלתי לו תיאבון ומנוחה נעימה, טפחתי על ראשו והחלקתי רעמתוֹ – ונפרדתי ממנו בגעגועים. מיהרתי הביתה, לאכול עם המשפחה את “הסעודה המַפסקת” של ערב הצום. לבשתי בגדי־חג ונטלתי נר־שעוה ארוך בידי ועם כל המשפחה כולה הלכתי לבית־הכנסת, להתפלל תפילת “כל נדרי”…
מאז אותו ליל־כיפורים עברו עלי למעלה משבעים שנה, אך עודנו חרוּת בנפשי כאילו נחקק באִזמל ממש. בית־הכנסת היה מלא אנשים לבושי ועטופי טליתות. בתוך תיבות ארוכות וממולאות חול היו תקועים מאות נרות־שעוה, שנראה כבריכות קטנות של אש. החזן והקהל התנועעו והתפללו בקול רם ובדמעות. ארון־הקודש, העטוף פרוכת־משי צחורה, נפתח ונסגר חליפות בידי השמש הזקן. ומעזרת־הנשים הגבוהה חדרה לבית־הכנסת יבבה עמוקה וכבושה. ואם כי הייתי אז רק נער כבן־שמונה, נסער לבי בקרבי, מעיין־דמעותי נפתח ובכיתי בכי רב. הניבא לי לבי רעות? החשתי בצרה, המתרגשת ובאה על בית אבי? אחת אזכור: מתוך היבבה שהקיפה אותי סביב שמעתי באופן ברור את צניפותיו העצובות של סוסנו “קוזאק”, כאילו ביקש על נפשו: “הצילו! אנא, בואו מהר והצילו!”
מבלי לחשוב הרבה הגחתי פתאום מתחת לטליתו הרחבה של אבי הנדהם, חמקתי מבית־הכנסת הנסער וברחתי החוצה אל הדממה האפלולית. ירח חיור עמד בשיפולי הרקיע. עננים שטו במרחבים הגבוהים והעגומים וליד הבתים שיחקו ילדים בלחש עצור.
“לאן?” שאלו אותי.
בלי משים ובלא מחשבה רצתי אל המרעה שליד הנהר, שם השארתי את “קוזאק” הכבול.
“רוץ! מהר ורוץ!” האיץ בי קול בלתי־נשמע, “הסוס בסכנה!..”
“אהה…” נשמתי בכבדוּת אגב ריצה, “הנני בא, קוזאק. הנני בא מיד…”
כלום נדמה לי, או שמא חלום רע הנני חולם בהקיץ? הרי זה “קוזאק” שלנו! לפי שני הסהרונים המלבינים על גופו הכרתיו. גם הרעמה הפרועה והזנב הארוך של סוסנו הם. אך מי רוכב עליו ומאיץ בו בשוט? הוי, “קוזאק” שלנו! מי זה רוכב עליו בליל־כיפורים המקודש. הי, מי אתה שם, על גבו של סוסנו “קוזאק”? יהודים, הצילו! את סוסנו גוזלים מאתנו! את מפרנסנו ונותן־לחמנו הנאמן גונבים!
“הי־הי־הי!” צהל “קוזאק” מולי בקול, “הי־הי־הי…”
באותו רגע ממש התחיל הסוס להסתחרר סביבי כבמעגל והרוכב הנעלם הצליף עלי בשוט הצלף וחזור, חזור והצלף, הפילני לארץ ופרץ בדהרה לתוך חשכת הלילה… רגע קל עוד קלטו אזני את שעטות פרסותיו של “קוזאק” הנגזל שלנו – והס. דממה כבדה ירדה עלי, ואני שרוע על העשב הצונן והלח, המום ופצוע וזב דם…
כשפקחתי את עיני מצאתי את עצמי נשוא בזרועות אחי הטוב משולם, כשהוא נושם ונושף בכבדות.
“אתה חי?” שאל והוא מחבקני אל לבו ומעתיר עלי נשיקות, “אתה חי?!..”
“הסוס… ‘קוזאק’…” לחשתי והתרפקתי עליו, “גנב, שוט…”
“שיהיה כפרתך!” אמר אחי ומחה בממחטתו הלבנה את הדם מעל פנַי. “רק עתה נזכרתי את אשר שמעתי תמול־שלשום בשוק. שמחנה־צוענים השתכן ביער במזרחה של העיירה…”
“כן, זה היה צועני האיש שרכב על הסוס”, גימגמתי אין־אונים, “צועני…” ושקעתי בשינה עמוקה…
לשהות ביום־הכיפורים בבית־הכנסת שעות ארוכות, לעיין ב“מחזור” ולהאזין אל הרינה, ואל התפילה של החזן – נגזר עלינו על־ידי אבא מגיל תשע. לצום ב“יום־הדין” התחלנו מרצוננו לאחר שמלאו לנו שתים־עשרה שנים והתקרבנו ל“בר־מצוה”. אך כשהיינו דרדקים בני שבע־שמונה לא ידענו כלל שזה “יום נורא” ובו אלוהים יושב על כסא־דין, חותם וחותך חיים לכל חי – והיינו מבלים את היום הארוך בנעימים. לא היינו בקיאים בתלמוד בגיל כה רך, אך על־פי חוש טבעי נהגנו לפי אחד ממאמרי חז“ל. וחכמינו ז”ל אמרו: “לא היו ימים טובים לישראל כחמישה־עשר באב וכיום־הכיפורים”. אנחנו לא יצאנו לכרמים כדי לרקוד בהם, כי לא היו כרמים בעיירתנו וגם לרקוד לא ידענו. אך השתובבנו כל היום ועשינו מעשי־קונדס רבים…
ראשית־כל: מגבת. אבא ואמא היו משכימים קום ביום־הדין, כדי להזדרז ללכת לבית־הכנסת, ואף אותי אילצו למהר להתלבש ולצאת החוצה, כי השטן מקטרג ביום־הכיפורים – והגנבים אינם הולכים לבית־הכנסת, אלא יוצאים לפעלם לעיני השמש. משום כך יש לסגור את התריסים ולנעול את הדלתות כולן – כנגד עין רעה. ובשעה שאבא ואמא עסקו בנעילת הארונות שבבית ובסגירת החלונות והתריסים כולם – הזדרזתי אני, הוצאתי בחשאי מגבת ותחבתי אותה אל מתחת לחולצתי.
“סמוך לצהרים”, אומרת לי אמא ושׂמה בידי פרוסת עוגה, “תעלה לעזרת־הנשים ותקבל מפתח הבית. ולאחר שתאכל את אשר הכינותי בשבילך על ספסל המטבח – תחזיר לי מיד, למען השם, את המפתח. ואַל תשתובב, ואַל תעשה מעשה־שקצים חלילה, כי יום־הכיפורים היום, יום הדין…” מעשי־קונדס או מעשי שקצים ביום־הדין? חלילה. תצא־נא המגבת מחביונה אשר מתחת לחולצתי ותעיד עלי כמאה עדים. אנא, מגבתי הלבנה והטהורה, פתחי פיך והגידי לי בטובך: למה הוצאתיך מהארון והבאתיך אל מתחת לחולצתי, שמא לשם הליכה לנהר שבעיירתנו ולרחצה בו ביום הקדוש והנורא?
“חס וחלילה!” לוחשת המגבת כנעלבת והיא עולה ונפרשׂת על כתפי.
בואו־נא, איפוא, אתי ותראו במו עיניכם. הנה מתכנסים ובאים בני־גילי אשר בשכונתנו – וכולם מגבות על כתפיהם: יענקל ואיציק, יוסל ולי’זר, לי’בל ופייבושקה. כולנו דרדקים אנחנו, אך יהודים. וגם אנו רוצים לערוך “מנין” ולהתפלל בבית־כנסת משלנו. והרינו מתכנסים במחסן ריק ואפלולי של אחד מחברינו וכולנו עטופים “טליתות” לבנות…
ומי הוא שליח־הציבור? – מובן מאליו, שתפקיד זה מוטל עלי. אבי היה חזן בשנות־נעוריו, והיה עובר בימים הנוראים לפני התיבה ומנעים זמר, ומחמת ששמיעתי טובה וקולי ערב – למדתי מפי אבא פרקי־חזנות על־פה והריני מחַקה את כל סלסוליו, גניחותיו ואנחותיו, קינותיו וברכותיו…
חברי מביאים תיבות וכסאות שבורים ועורכים אותם בשורה. וגם לילדות בנוֹת־גילנו מַקצים פינה, שבה תעמודנה ותקשבנה אל הרינה ואל התפילה. ולמעני מעמידים תיבה גבוהה ומכוסה ממחטה – כדי שאעבור לפניה ואשמש לשולחי שליח־ציבור ראוי לשמו…
הריני עומד לפני התיבה וכולי רגש וחלחלה: ידי הימנית על לחיי, כדרך החזנים כולם, והנני מכעכע בגרוני ומכין אותו ככנר את כינורו. סוף־סוף הנני פותח בקול־בוכים ומסלסל בסלסולים נוּגים:
“הוי, הנני העני ממעש, נרעש ונפחד מפחד יושב תהילות ישראל. באתי לעמוד ולהתחנן לפניך על עמך ישראל אשר של־חו־ני. ואף־על־פי שאיני כדאי והגון לכך… וקבל תפילתי כתפילת זקן ורגיל, שפרקו נאה וזקנו מגודל וקולו נעים, ותגער בשטן לבל ישטנני”…
“הוי, ומפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו, ואין אנחנו יכולים לעשות חובותינו בבית בחירתך, בבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו – מפני היד שנשתלחה במקדשך… אבינו מלכנו, גלה כבוד מלכותך עלינו במהרה, והופע והינשא עלינו לעיני כל חי, וקרב פזורינו מבין הגויים ונפוצותינו כנס מירכתי ארץ, והביאנו לציון עירך ברינה ולירושלים בית מקדשך בשמחת ע־ו־ל־ם!”…
אני שר ומשתפך, מסלסל ובוכה, וצאן־מרעיתי בוכה יחד אתי. ופתאום אני שומע גם יבבות חנוקות של אנשים מבוגרים, ריבונו־של־עולם היה־נא בעזרי! שמא לא משחק הנני משחק, אלא עובר ממש לפני התיבה והנני באמת חזן ישיש שזקנו מגודל?! הריני מַפנה את פנַי לרגע אחורה – ורעד אוחזני. המוני נערות ובחורות, אחיותיהם של חברי ובני־גילי, אשר נשארו לשמור על הבתים מפני גנבים, נקבצו ובאו לתוך המחסן האפלולי והן בוכות ומיבבות מרוב מתיקוּת תפילתי, וביד כל אחת ואחת מהן ממחטה קטנה ולבנה – וכולן רטובות ממש מרוב דמעות…
“שפרינצה!” חודרים פתאום ל“בית־הכנסת” שלנו קולות קריאה מבוהלים מהחוץ. “שפרינצה, מהרי מהרי!”
“מה קרה!”
“דבר נורא!” עונה מקהלת ילדות נפחדות.
“שריפה?”
“לא, לא!”
“ומה?!”
“ראינו את חיימל הגנב בורח מחלון ביתכם החוצה ובידו איזה דבר!”
“חיימל הגנב?!” פורצות כל הנערות והבחורות בקריאות־בהלה. “בואו נרדוף אחריו כולנו ונוציא מידו את הגניבה!”
חיימל הגנב היה מפורסם בכל עיירתנו כולה בשם “הגנב של יום־כיפור”. ביום הזה, שבו מתרוקנים הבתים מיושביהם מחמת שבעליהם מבלים בבתי־הכנסת כל היום – היה הוא עושה בבתים כבתוך שלו…
תפילתנו הערבה נפסקת מיד שלא באשמתנו – וכולנו הסרנו את המגבות מעל כתפינו ויצאנו לרדוף אחר חיימל. למען האמת והיושר – הנערות צעקו ואנו רצנו ורדפנו. בימים ההם היו הבחורות לובשות שמלות ארוכות – ולא קל היה לטפס ולקפץ מעל גדרות כשהרגלים כבולות. אך אנו, הילדים, קלי־רגל היינו, דילגנו מעל משוכות ותעלות וצעקנו: חיימל, השלך! חיימל, השב! כי יום־הדין היום, ואפילו גנבים חייבים לחזור בתשובה!!..
“רואים אותו?!”
“נדמה לי שהוא רץ שם!”
“הו־הו־הו: תפסו את הגנב!”
חיימל הגנב ברח לאפרים המוריקים, הפונים לנהר שבעיירתנו, ואנו – אחריו.
האדמה לחה וטובענית ורגלינו שקעו בבוץ. ערבות וצפצפות היו מפוזרות על־פני האפרים ונתנו מחסה ומסתור לכל הגנבים שבעיירה וסביבה. חיימל נעלם, אך אנו המשכנו לרדוף אחר צלוֹ. נשימתנו כבדה וצעדינו היו איטיים, כי גושי־בוץ דבקו בנעלינו. שש, ש־ש־ש…
“הראית משהו?”
“נדמה לי.”
“בזהירות!…”
“הנה גיליתי את מחסן־הגניבות שלו!” מכריז פתאום אחד מחברינו ומצביע על ערבה שענפיה שמוטים על־פני העשב ויוצרים סבך אפלולי.
“הביטו־נא!”
אנו מתקרבים ומניפים את הענפים הרובצים על־פני האדמה – וסערת־צחוק פורצת מפי כולנו. גילינו מחסן מלא כל טוב: צנצנות גדושות ריבת־תפוחים וריבת־אגסים. בקבוקים כרסניים מלאים מיץ־דובדבנים אשר הוכנו בידי אמותינו הטובות לכבוד חג־הפסח הבא עלינו לטובה…
נטלנו את הצנצנות והבקבוקים, הסירים והכדים המלאים נופת־צוף – וחזרנו בשיר ובזמרה אל שכונתנו, הגובלת עם האפרים הטובעניים.
אני פותח ושר קטע מהמחזור וחברי עונים אחרי ברגש: “הבן יקיר לי א־פ־ר־י־ם, אם ילד ש־ע־שו־ע־י־ם. כי מדי דברי בו – זכור אזכרנו עוד. על כן המו מ־ע־י לו, רחם א־ר־ח־מ־נ־ו, נאום ה־ש־ם!” והילדות, הנערות והריבות מקבלות פנינו בשמחה ובמחיאות־כפיִם, נוטלות את הגניבה שהושבה – וצוחקות. אך אינן טועמות ואינן מרשות גם לנו אפילו ללקק בקצה הלשון. כי על־כן יום־צום היום, היום המקודש ביותר בשנה – אשר בו אסור אפילו על ילדים קטנים ליהנות ממַנעמי העולם הזה…
“הולכים לבית־הכנסת של האמהות?”
“כולנו הולכים לעזרת־הנשים!!”
“למה הולכים לשם?”
“כדי לקחת את מפתח הבית מאמא ולסעוד את הלב.”
ומה אוכלים ילדים קטנים ביום הדין? – קורקבנים קרים, שהרי אסור להבעיר אש ביום הקדוש. אל תשכחו, כי בערב שלפני ערב יום־הכיפורים מסובבים “כפרות” – וכל בית יהודי שבעיירה היה מלא ביום־הכיפורים קורקבנים.
הולכים בחבורה ומתקרבים לבית־הכנסת. למטה, בבית־הכנסת שבו מתפללים האבות והאחים הגדולים שלנו, רעש וצעקות, סערה וקריאות בוקעות־שחקים. החזן קורא בקול רם והקהל עונה אחריו במקהלה נסערת. הננו מציצים רגע פנימה, אך איננו רואים פני איש, כי ראשי כולם עטופים טליתות כבדות, ורבים לבושים חלוקים לבנים תחתן. ואילו למעלה, בעזרת־הנשים – אין פרץ ואין צוָחה. האולם הצר והארוך, הנמוך ובעל החלונות המעטים והקטנים, ספוג אויר חם וכבד. ובחללו נישאת המיה חרישית, ספוגה בכיה־יבבה חנוקה. על אדני החלונות ניצבות קופסות־פח ממולאות חול – ובהן תקועים נרות־שעוה גדולים ועבים, המהבהבים אט־אט ומפיצים אור נוּגה. ריח של שעוה חרוכה נודף באויר, מהול בניחוח חריף של “חלושס טרוֹפין”, נוזל מגרה באף, המשמש לעורר אנשים שמתעלפים מצום ומחולשה. בבית־הכנסת שלמטה יש לכל אחד ואחד עמוד־שולחן מיוחד, שעליו הוא שׂם את סידורו או מחזורו שמתוכם הוא מתפלל. ואילו כאן, בעזרת־הנשים, ניצבים שולחנות אשר סביבם יושבות הנשים ומאזינות לקריאתה של הקריינית. האשה החזנית קוראת מתוך ספר־התפילות והנשים חוזרות אחריה בלחש ובבכי עצור, כשהן מתנועעות ומוחות בלי הרף את דמעות עיניהן בממחטות…
כשהרגישו אמותינו בחבורת־הילדים שנכנסה על בהונות רגלים לתוך מחיצתן, הצטחקו מולנו, הוציאו מכיסיהן את המפתחות והושיטום לנו. גם הקריינית לאה הושיטה את מפתח ביתה ליוסלה, בנה הקטן, אשר היה בינינו – ודיברה אליו בניגון הקצוב והעצוב אשר בו קראה את התפילה לפני הנשים אשר סביבה: “הוי, יוסלה יקירי, יוסלה חביבי, קח לך קורקבן, תן לאחותך מירלה קורקבן. ובשביל אבא שיחיה תשאירו את הקורקבן הגדול ביותר שבסיר…”
הנשים המאזינות לא שמו לב לתוכן המלים אשר יצאו מפי החזנית שלהן וכולן יחד חזרו בלי משים על דבריה ברגש ובניגון עצוב: “קח לך קורקבן, תן למירלה קורקבן, ולאבא שיחיה – תשאיר את הקורקבן הגדול ביותר”…
באותו מעמד התאפקנו וחנקנו את צחוקנו בתוכנו. אך לאחר שקיבלנו את המפתחות ויצאנו החוצה – פרצנו כולנו בצחוק מידרדר ובמקהלה נסערת חזרנו יחד, בקולות רווּיי־עצב, על דברי אמו של יוסלה: “הוי, יוסלה יקירי, קח לך קורקבן ותן לאחותך מירלה קורקבן, ובשביל אבא שיחיה – תשאיר בסיר את הקורקבן הגדול ביותר”…
בזאת גמרנו? – חס וחלילה. מרבה בשר – מרבה רימה, ומרבה קורקבנים – מרבה דמעה. כיוון שאכלנו ואספנו מרץ – י־ע־מ־ו־ד רב פרץ! ומיהו פרץ זה – הלא הוא אבי משפחת הקצבים שבעיירתנו. ישיש קשיש הוא פרץ הקצב ודרכו להתפלל בקול רם. עמוד יעמוד ליד עמודו שבמרכז בית־הכנסת ויתנועע וירקוד, יספוק כפיו ויניע ראשו וירעיש שמים וארץ בקולו העבה והחזק. ואם כל השנה כך – ביום־הכיפורים על אחת כמה וכמה. ומחמת שהוא מתנועע הרבה ומבזבז כוח – הריהו מתעייף. רגליו תשות ונחלשות והוא יוצא מדי פעם בפעם לאכסדרה הגדולה והאפלולית שבכניסה לבית־הכנסת, כדי לשבת על ספסל־העץ הנמוך לנוח קצת. וכשהוא יושב לנוח על הספסל שבאכסדרה – מיד הוא מתחיל לנמנם ושוקע בשינה. אז מופיעים אנחנו ומקיצים אותו, כי אסור לישון ביום הדין…
כלום סבורים אתם שאנו מושכים בטליתו או מדגדגים אותו? – חס וחלילה, ליוסלה, בנה של לאה הקריינית שבעזרת־הנשים, יש בקבוק־פלאים המקיץ נרדמים וממש מחַיה מתים לכאורה, הרי זה בקבוק קטנטן ורגיל, המכיל בתוכו קצת נוזל שקוף. אך כששולפים מתוכו את הפקק הזעיר ומגישים את הבקבוקון אל האף – מיד חודר לתוכו ריח חריף וצורב, העינים מתמלאות דמעות והאדם מתחיל להתעטש ולהתעשש – עבצו, ע־ב־צ־ו, בלי גבול ובלי סוף…
בני עיירתנו היו מכנים נוזל זה בשם “חלושס טרופין” וכל אחד ואחד היה קונה לעצמו בערב יום־הכיפורים בקבוק קטן בבית־המרקחת – כדי שיריח ממנו בשעת חולשה או נמנום בבית־הכנסת, יתעורר ויתאושש וימשיך בתפילה. ואילו בפי הרוקחים ידוע הנוזל החריף הזה בשם אמוניום…
השם יפה מאוד וריח עתיקות עולה ממנו, אך נסו־נא להריחו – בר־ר־ר!
“יוסלה, נו?!” לחשנו בלי סבלנות.
“מוכנים? שלוף!”
“שש־ש־ש…”
“ש־ק־צ־י־ם!!” מתעורר רב פרץ הקצב בצעקות מחרישות־אזנים והוא מתעטש ומזורר, מוחה את הדמעות מעיניו בממחטה אדומה וגדולה שבידו. “שאלהים יחתום אתכם לחיים טובים” הוא מסיים.
“הלואי, אמן סלה!” אנו עונים במקהלה, צוחקים ובורחים…
כולם בורחים החוצה ואני חודר לתוך בית־הכנסת, מתקרב אל אבי ומוצא חסות תחת שולי טליתו. אבא איננו מקפיד ואני מוציא ראשי מתוך מחבואי ומסתכל סביבי. השמש כבר שוקעת ובית־התפילה מתמלא צללים. שיירי נרות החלב והשעוה, אשר לפני עשרים וארבע שעות, סמוך ל“כל נדרי”, נתגמדו ונתנמכו והם עתה מהבהבים ודועכים. כעת כבר מתפללים תפילת “נעילה” והקולות עייפים ועצובים מאוד. כולם כבר רעבים וצמאים ורק בקושי עודם עומדים על הרגלים הכושלות. הפנים חיורים והחטמים מחודדים. החזן שר והקהל עונה אחריו בקולות ספוגים תוגה עמוקה:
הוי, פתח לנו שער,
בעת נעילת ־ע־ר,
כי פנה ־י־ום!
היום יפנה,
השמש יבוא ויפנה,
נבואה ש־ע־ר־ך!
אנא אל, שא נא, סלח נא,
חמול נא וכפר נא־א־א!
לשנה הבאה בירושלים!
אמן ואמן.
למה הנני משכים בוקר ומעיר את השחר?
כי כך הורגלתי מאז היותי ילד קטן. האם הכריחוני כבר אז בילדותי לגרש את קורי השינה מעל עיני בעוד השמש מסתתרת מאחורי היערות העבותים אשר במזרחה של עיירתנו הקטנה?
לא. נקישות פטיש־הברזל בסדן־הפלדה של שכננו הירשל הנפח הן אשר העירוני בוקר־בוקר משנתי: דין־דין! דין־דין! צליל־צליל!
בשולי הסימטה עמדה הנפחיה הקטנה של הירשל הנפח. היה זה מבנה דל, עשוי לבנים ופחים והוא משחיר כולו. ריח חריף של עשן וחלודה נדף תמיד ממבנה קודר זה, דיגדג את אפנו הקטן ועורר אותנו להתעטש. אך הצלילים הגבוהים, העולים מתוך הנפחיה, משכוני תמיד לתוך חללה האפלולי ויום־יום הייתי מתארח שם שעות ארוכות.
אבא קם, נוטל את שק הטלית ותפילין וחומק־יוצא לבית־הכנסת לתפילת שחרית. אמא וכל בני הבית עודם שקועים בשינה. ואז הנני יורד בחשאי מעל משכבי, לובש בגדי ונועל נעלי, נוטל ידי ואומר בלחש תפילת “מודה אני”, פותח בזהירות את הדלת ויוצא החוצה.
הס. השמש טרם זרחה ומעל לנהר הסמוך מתאבכים ועולים ערפילים לבנבנים. העיירה עודנה ישנה ותרנגולים מאחרים מחליפים קריאות קוקוריקו קולניות. אך מבין הסדקים של הנפחיה הסמוכה כבר מיתמר ועולה עשן, ונקישות פטיש הברזל בסדן הפלדה מדנדנות ובקצב.
“בוקר טוב!” מקבל הירשל הנפח את פנַי בקריאה ידידותית, “למה השכמת קום?”
“אני רוצה לראות.”
“כלום לא הספקת לראות במשך יום אתמול?” שואל הירשל.
“רוצה לראות עוד!”
“אולי אתה מתכונן להיות נפח? פניך וידיך ישחירו תמיד!”
“לא אכפת לי!”
“אתה רוצה למשוך במפוח?”
“כן!”
“לך ומשוך”.
הירשל הנפח, רחב־הגרם ובעל זקן־השיבה הארוך, לופת בצבת גדולה מטיל ברזל מאדים כאש ושׂם קצהו על־גבי הסדן הגדול ויענקל היתום, השוליה של הירשל, מנַגד אותו בפטישו הכבד, כשהוא משמיע נשיפות קולניות: הך, הך!
נער בר־מצוה הוא יענקל היתום, אך קומתו זקופה וזרועותיו מגושמות (פניו הצנומים מפויחים ומיוזעים ועצבות נסתרת שפוכה עליהם תמיד).
“רב הירשל”, הוא קורא תכופות.
“כן יענקל”.
“מוכן?”
“הכה!”
“דין־דין, צליל־צליל! הך־הך!”
ואני מתרומם על בהונות רגלי, מושיט ידי למעלה, תופס בקצה השרשרת הקשורה למפוח־העור הגדול והמנופח ומושך כלפי מטה בכל כוחותי. עם כל משיכה בשרשרת פורץ זרם־אויר מקצה צינור המפוח שעל גבי הכירים ומלבה את פחמי־האבן הלוחשים, ומטילי־הברזל התקועים ברמץ הלוהט משתלהבים ומאדימים. יענקל היתום מתקרב מדי פעם אל הכירים, תופס בצבת ארוכה שבידיו מטיל־ברזל מלובן ומגישו לבעליו.
“הירשל”, אני פותח בקול מהסס.
“אומרים רב הירשל”, מתקן לי יענקל השוליה ברוגזה.
“רב הירשל, מה אתה עושה הבוקר?”
“פרסות ברזל”, עונה הנפח.
“תמיד רק פרסות־ברזל?” אני שואל.
“כי העולם מלא סוסים כולו!” צוחק הירשל הנפח.
“ולמה שמים להם פרסות־ברזל?”
“כדי שרגליהם לא ימעדו ולא יפלו”.
“ולמה לא שמים גם לי פרסות־ברזל?”
“כי אתה עודך רק סייח קטן”.
“מילד קטן יוצא סוס, כשהוא גדל וצומח לו זקן?”
“על־פי־רוב…”
“דין־דין! גלין־גלין! הך־הך!” הפטיש מכה. הצלילים עולים וגצים מתמלטים לכל צד ועבר.
“רב הירשל! למה צריך לחמם את הברזל באש?”
“כדי שיתרכך”, עונה הנפח.
“האש מרככת הכל?”
“אפילו עקשנים!”
“מה זה לוחש שם בדלי, רב הירשל?” שואל אני.
“פרסות הברזל”.
“אתה מרחם עליהן ונותן להן להצטנן קצת במים קרים, רב הירשל?”
“המים מחשלים אותן, מקשים”.
“הכיצד? האש מרככת והמים מקשים?”
“ככה זה”.
“ואצלי בדיוק להיפך!”
“דהיינו?”
“כשתפוח־אדמה צלוי הוא חם וקשה, אני שם אותו במים קרים והוא מתרכך”.
“אתה תהיה נפח, כשם שאני אהיה רב בעיירה שלנו!” מכריז יענקל היתום.
“למה?” אני שואל ופתאום מתמלטת קריאת כאב מפי:
“אוי וי!”
“מה קרה לך?” שואל רב הירשל מודאג.
“גץ פגע בי!”
“בעין, חלילה וחס?”
“לא, רק ליד האף, רב הירשל”.
“מילא, עד החתונה זה יתרפא”.
אני חוזר הביתה ממרר בבכי.
“מה קרה לך, בן־זקונים שלי?” שואלת אמא.
“גץ פגע באפי!”
“ולמה אתה רץ לנפחיה?”
עברו למעלה משבעים שנה מאז שנפרדתי מהירשל הנפח, אך בוקר־בוקר מגיעות לאוזני נקישות פטישו על־גבי סדן־הפלדה שבנפחיה שלו ואני מתעורר ויורד מעל משכבי.
דין־דין! גלין־גלין! – אני שומע את הצלילים הקצובים ודומה עלי שהשמש, שזרחה זה עתה, מברכת אותי: “בוקר טוב!”
האופנוע הראשון שהגיע לעיירתנו נתקל בו ביום בעגלה רתומה לשוָרים, ובעליו האדוֹן פרייאֶר, סוכן־המכונות הגרמני, נהרג לעיני מאות הסקרנים. האוטובוס הראשון שהגיע לעיירה עלול היה לגרום למותם של שני נערים שובבים, הלא הם המחבר בכבודו ובעצמו וחברו לייבל.
בימי־ילדותי הייתי נוהג לרשום לעצמי ערב־ערב את מספר המלקות שספגתי במשך היום מידי מלמדי או מידי אבא. בפנקס הקטן, השמור בכיסי, הייתי רושם את הנהלת־החשבונות הפרטית שלי:
בעזרת השם, יום א‘, פרשת “וירא” – 5 מכות. ב“ה, יום שלישי, פרשת “מקץ” – 2 מכות. ב”ה, ביום ב’, פרשת “שמיני” – 6 מכות. אחרי מאורע האוטובוס – רשמתי ביד רועדת. ב"ה, יום ה', פרשת “בלק”, כפליִם ממכות מצרים, והשנה? – רגע… 1910, כשהייתי בן תשע שנים בערך.
באותה שנה שוחחו כולם בפלא זה ששמו טו־מו־ביל!
השמעתם כבר? מרכבה אשר נוסעת בלי סוסים… השדים האנגלים המציאו אותה… בודאי הם מחביאים את הסוסים בפנים!
אבותינו ואבות־אבותינו לא ראו ולא שמעו את שמה של המרכבה המשונה הזאת, אך אנו, ילדי העיירה, נראה ונשמע את הפלא הזה בקרוב ומקרוב. רב זלמן קליין, גביר העיירה, קנה את הטומוביל בפטרסבורג, עיר־מושבו של הקיסר, ובעוד ימים אחדים יביא אותוֹ לעיירתנו.
כל איש שירצה יקנה כרטיס־נסיעה אצל זלמן קליין הגביר – ויסע לוארשה או לקיוב, ואפילו לקראקוב וללמברג. האם יוכל טומוביל זה לנסוע למזרח ולמערב בעת ובעונה אחת?! בהחלט, הרי הוא איננו זקוק למסילת־ברזל כלל!
כדי לזכות ולראות פלא זה – כדאי לצאת לקראתו אפילו בחצות הלילה, (השד הזה יחלוף לילה־לילה על־פני העיירה).
מזל טוב! הלילה יהיה האות הזה. בחצות יגיע הטומוביל לעיירה, יחנה שעה קלה סמוך לכנסיה הנוצרית, יצפצף וימשיך דרכו.
למזלי, שהה אבי באותו ליל־פלאים באחד הכפרים לרגל מסחרו, ושני אחי הבכירים עוזרים על־ידו. אמי לא הקפידה עמי: רצונך ללכת ולראות את המרכבה החדשה הזאת? לך לשלום, בני. אך היזהר לא להתקרב, חלילה, יותר מדי למרכבה זאת ולא להשתובב לידה. רק לראות וליהנות!
ניגשתי לביתו של חברי לייבל, שרקתי את השריקה המוסכמת – והוא הופיע בחוץ. יחד רחצנו בנהר בקיץ, ויחד החלקנו על הנהר הקפוא בחורף. בבית־הכנסת התפללנו יחד מסידור תפילה אחד. יחד פילחנו פירות מהגן של הכומר שליד הכנסיה הנוצרית. ועתה בחצות הלילה אנו רצים יחד שלובי־יד, כדי לראות את הפלא.
למרות השעה המאוחרת, היו הבתים מוארים כולם כמו בליל סדר־פסח – והמונים נהרו לרחובות, כשהם רוגשים וצועקים.
יחי! יחי! יחי! שמענו פתאום קולות רבים קוראים במקהלה סוערת. שני עמודי־אור מבהיקים מתקרבים ובאים מתוך האפלה, וחצוצרה מריעה בקול מרגש: פא־פן, פא־פן, פא־א־פן!"
“לייבל, אני מפחד!”
“זהו הטומוביל בודאי!”
אז למה לו שני ירחים גדולים, אשר רצים לפניו?"
“להאיר לו את הדרך”.
“ולמה הוא בוכה כל־כך?”
“שיפנו לו את הדרך”.
עשן וריח חריף, המולה ורעש, התנגשות והתפעלות. אנשים ממששים, בודקים ומציצים, צוחקים ומתלוצצים.
הנה הביא אחד ממכונאי הטומוביל דלי מים והוא יוצק אותם לתוך פיה של המכונה… “מים, אדון מכונאי?”
“מי־באר פשוטים”, עונה זה וצוחק, “רטובים קרים וטובים לשתיה”.
“נו, לא אמרתי לכם שהסוסים חבויים בחדר נסתר?”
“ודאי! הרי עיניכם הרואות, הוא משקה אותם!”
לייבל פורץ דרך בים המוני האנשים – ואני אחריו. בצדו הקדמי של הטומוביל – שני פנסים מאירים, ואילו בצדו האחורי – שורר חושך. נפש חיה איננה שם. לייבל מצביע על אחוריה של המרכבה, על סולם המוליך אל גגו של הטומוביל.
“נטפס ונעלה למעלה (לטעום טעם נסיעה בטומוביל…)” הוא אומר.
“איך?!”
“נעלה על הגג בשקט, ונשכב וניסע קצת…”
“אני מפחד. ואיך נרד?”
“לאחר שניסע קצת – נרד שוב בסולם ונקפוץ בבת־אחת למטה, אל החול…”
“ואם הוא יוליך אותנו לפטרסבורג?”
“אז, אז נראה את הקיסר ואת הקיסרית בהזדמנות זאת…”
“לא יתנו לנו להיכנס לארמון, טיפש שכמותך!”
“נאמר להם שבאנו בטומוביל ואנו אנשים חשובים…”
טרטור, עשן וריח רע, והטומוביל מתכונן לצאת לדרך. אחת, שתים, שלוש – ואנו כבר שרועים על הגג הקריר. הגג מוקף מעקה נמוך, אך הוא משופע במקצת וצריך להיאחז בו בציפורנים.
“כבר התרחקנו מהעיירה מרחק רב! כל־כך מהר? נרד!”
“איך?”
“נקפוץ!”
“רד אתה!”
“רד אתה ראשון!”
האוטו רץ, והידים רועדות, הרגלים מגששות באפלה ותרות אחר הסולם. הנה הוא, ברוך השם. הנני מציג רגל אחת על שלב עליון ואט־אט מוריד גם את הרגל השניה. אחת, שׁתים, שלוש, ארבע. למזלי, מטפס הטומוביל ברגע זה במעלה גבעה אחת והוא מאט מהירותו.
“שמע י־ש־ר־אל!” קפצתי ונפלתי, השתרעתי על הארץ – ועיני נתמלאו עפר. אני מנסה לקום – פיק ברכים וכאבים במרפקים. אך אני חי! ברוך השם!
“לייבל, לייבל!!” אני קורא בכול כוחי אחר המכונית המתרחקת במהירות לתוך החשיכה. “לייבל, רד אל הסולם, ו־ק־פו־ץ!”
מילא, למה אאריך? חברי לייבל ספג מלקות כעבור ימים אחדים, אך ידע לפחות למה ומדוע. כי הטומוֹביל הביא אותו לערים, אשר את שמותיהן לא שמע ולא חלם מעולם, והחזיר אותו כעבור יומיִם לעיירתנו, והוא בריא ושלם וצוחק… ואילו אני, בטלן ושלימזל כמוני – בעד מה ספגתי מלקות? בעד נסיעת קילומטרים אחדים בלבד בחשכת הלילה!?
אבל, כאמור: הנני מצדיק עלי את הדין. ביומני רשמתי: “בעזרת השם, יום ה', פרשת בלק, קיבלתי מנות כפליִם ממכות מצרים”.
מכיון שנולדתי באוקראינה ובארץ זאת עברו עלי ימי־ילדותי – מובן לכם ודאי שאלו הן מלים בשפה האוקראינית.
אביב, השמש זורחת ומסביב מוריקים עשבים רעננים, ופה ושם פורחים פרחי־בר סַסגוניים, אשר שמותיהם אינם ידועים לנו. ואנו מכנים אותם בשם סתמי: ציאצקיס (פרחים)… סיעת ילדים וילדות משחקת במשחקים שונים, ואנו צועקים, רועשים ושרים.
“צ’י טוט ז’יבה סטארא סארקה?” – נשמע קול זר חוזר שוב על אותה שאלה.
כן. אנו שומעים כולנו שפה זאת, על כי אנו מוקפים סביב־סביב גויים ואזנינו קולטות שפה זאת תמיד־תמיד…
הננו מפסיקים ממשחקנו ונושאים ראשינו מול השואלים. גוי זקן ובעל פנים מוקפים זיפי־שיבה עומד לידנו ותומך בנערה בת שתים־עשרה – שפניה ארוכים ומחודדים, צהובים ומרטטים.
הגוי הזקן תומך בנערה החלשה והוא שואל שוב: “האם כאן גרה שרה הזקנה?”
“דא, דא, דיאנקה (כן, כן, דוד)!” הננו עונים כולנו במקהלה רועשת. “אתם מבקשים את שרה הזקנה היוצקת וַקס (שעוה) לחולים כדי לרפא אותם?”
“כן, כן!” מצטחק הזר. “שרה היִדעונית אשר יוצקת וַקס (שעוה) לרפואה”.
“בואו ונַראה לכם!..”
הזקן תומך שוב בנערה החולנית ואנו צועדים לפניהם ברעש ובהתעוררות – כדי להוביל אותם אל מרתפה החבוי של שרה הידעונית, המרפאה על־ידי יציקת שעוה ולחשים…
כולנו מכירים את שרה הידעונית. ישישה מופלגת היא ובקושי־בקושי היא מניעה את רגליה המרעידות. נמוכה וכפופה היא ופניה מצומקים ומקומטים, אפורים ומכוסים כולם שומות ושערות ארוכות. והיא מהלכת בקושי (ומרעידה כולה תמיד). מפה לאוזן מתלחשים, שהיא כבר בת תשעים שנה, ואולי בת מאה ויותר… אך על מקצועה הרפואי היא איננה מוַתרת בשום פנים ואופן ולמרות חולשתה (וריטוטי ידיה) – היא ממשיכה לצקת שעוה על ראשי חולים – אשר אנו מביאים לתוך מרתפה האפלולי פעמים אחדות בשבוע.
האם היו בין לקוחותיה של שרה הזקנה גם יהודים?
לא. היהודים חדלו, ברובם, כבר אז להאמין בניסיה ורפואותיה של שרה הזקנה. לקוחותיה היו בעיקר איכרים אוקראינים, אשר בימים ההם עוד לא האמינו ברופאים – אלא בידעונים ובלוחשי לחשים.
“שרה, הבאנו לך שוב גוי וגויה חולים!” הננו מכריזים במקהלה ובקולות חוגגים.
“גם היום תתנו לנו ס־ו־כ־ר־י־ו־ת?”
שרה הישישה היושבת על מפתן מרתפה ומתחממת בשמש, קמה ונשענת על מטה־העץ שבידה. והיא מצביעה בסנטרה על פתח מרתפה ולוחשת בקול רועד: “הנה, היכנסו לכאן, לכאן, לתוך הדירה שלי…”
שרה צועדת בראש. צעד־צעד. הגוי תומך בנערה החולה והולך בעקבותיה. אנו צועדים על ראשי בהונותינו ובפיות סגורים אחרי הגוי והנערה החולה. שרה מרשה לנו להיכנס לתוך מרתפה ולראות אותה בשעת יציקת השעוה. אם נהיה ילדים טובים ונשב בשקט ולא נוציא הגה מפינו, כי אז נקבל את הסוכריות אחרי הריפוי. ומכיון שחבל לנו על סוכריות־מנתה ריחניות וטעימות – אנו מתכנסים לתוך פינה חשוכה שבמרתף האפלולי, עוצרים נשימתנו ודוממים…
חדרה של שרה היִדעונית שקוע בתוך האדמה ממש ואין בו חלונות כלל, רק דרך אשנב קטון שבדלת מסתנן אור מעט לתוך הדירה הדלה. בחדר שולחן ארוך וישן ולידו ספסל אפור ומרוסק. באחת הפינות ניצבת מיטת־עץ רחבה ונטולת־צבע ועליה ערימת כרים וכסתות. בפינה שניה – תיבה גבוהה ושחורה ועליה שני פמוטי־מתכת עתיקים וצהובים. לידם – ראי ישן־נושן הזרוע כולו כתמים שחורים, ומעליהם מתנוסס שעון־קיר מרוסק אשר מחוגיו נשרו מעל ספרותיו המטושטשות (זה עידן ועידנים שהוא ישן ושקוע בתרדמה עמוקה). נדמה שבחדרה של שרה הישישה הכל רדום והחיים קפאו בו בכלל. רק בתוך הכוך הסמוך והאפלולי, במטבח הקטן של שרה, ישנו סימן־חיים: שם קשור, כנראה, חתול קטן בחבל אל כסא או שרפרף – והוא משמיע מדי פעם בפעם יבבה חרישית.
שרה נכנסה למטבח, שהתה בו רגע קט והביאה מנורת־נפט דולקת, אשר הזכוכית שמעליה מפויחת כולה. לאחר שהעמידה את המנורה הדולקת על השולחן, סרה שנית למטבח, חזרה והביאה בידיה הרוטטות צלחת מלאה מים, אט־אט הוציאה מתחת למיטה חצובת־ברזל גבוהה וצרה והציגה מעל המנורה העשנה. התכופפה שנית והוציאה ספל־פח; פתחה מגירה בשולחן הארוך ונטלה מתוכו גוש שעוה צהובה והתחילה מפוררת לתוך הספל פירורים־פירורים גדולים. וכשהעמידה את הספל על החצובה אשר מעל למנורה – התחילה להניע ידיה מעל למנורה וללחוש בשפתיה לחש שתסס ושרק כקול מאוב…
“באטקו (אבא)!” צעקה פתאום הנערה החולה בקול־בכי ספוג פחד. “אני יראה נורא”, כן. אודה ולא אבוש, שברגעים אלה של יציקת השעוה בחדרה של שרה הזקנה – היינו אף אנו נתקפים אימה, עוצרים נשימתנו ומתכווצים.
“באטקו! אני מ־פ־ח־ד־ת!” קוראת הנערה וקמה ממקומה, פונה אל הדלת ואומרת לברוח החוצה.
“תפוס אותה והחזק אותה בשתי ידיך על השולחן!” צועקת שרה הזקנה בקול רועד ונרגש. “הנה־הנה, זה מתחיל!..”
הגוי הזקן תפס בידי הנערה והושיבה על הספסל שליד השולחן, החליק בידו את ראשה וחינן קולו: “אל תפחדי, יונתי, אל תתיראי, יחידתי. הזקנה רוצה לרפא אותך ולהשיבך לאיתנך… בעזרת אלהים ובעזרת הבתולה הקדושה…”
ואז עטפה שרה הזקנה את ידה הימנית במטלית, נטלה בזהירות את הספל המבעבע מעל־גבי החצובה שעל־פני מנורת־הנפט, קירבה אותו אל הצלחת והריקה את השעוה הרותחת לתוך המים הקרים…
“הנה־הנה!” לוחשת שרה בקול מעודד, כשהיא נוטלת את הצלחת בידה, ומסובבת אותה מעל לראשה של הנערה הנפחדת וחוזרת ומציגה אותה על השולחן, מול החולה ממש ומתוך הדממה הקפואה אנו שומעים את שרה אומרת בקול רם. “הנה־הנה, הבט נא בן־אדם, לתוך הצלחת. הרי הגשר, גשר של שעוה. האם לא עברתם על־פני גשר־העץ בדרככם אל כפר מגוריכם?..”
“ע־ב־ר־נו, ישישה”, אומר אבי הנערה אחר שתיקה קצרה. “ע־ב־ר־נו…”
“לפני כשבוע?”
“כן, כן, ישישתי. לפני כשבוע, בדרך לשוק ובחזרה…”
“ועל הגשר עמדה אז אשה צעירה והציעה לך מטפחת־ראש מצויצת למכירה?”
“כן, כן, אמא רחימאית”.
“וקנית?”
“אוי, קניתי, כי היא מכרה אותה לי בזול, בפרוטות ממש…”
“היכן היא?”
“הרי היא עוטפת את ראשה של ילדתי המסכנה”, נאנח אבי הנערה.
“הורד מיד את המטפחת מעל ראשה!” פקדה הזקנה, “ופקח עיניך לראות, בן־אדם, הרי היא עומדת על הגשר ובידה המטפחת. כאן – כאן בצלחת, קטנטנה היא ועשויה שעוה… התדע מי היא?”
“ומי היא?” שואל אבי הנערה בקול נפחד.
“המכשפה בעצמה…”
“אלי, בך אחסה”, לוחש הגוי הזקן, “רחם נא על נשמתי החוטאת”.
“וליד המכשפה הארורה הזאת עמד כלב שחור, נכון?”
“נכון. כלב שחור, סבתא טובה”.
“הסתכל־נא יפה בצלחת ותראה אותו שם. זהו”.
“זהו זה! שׂרקה הטובה”.
“והוא נבח, נבח…”
“האו, האו, האו”, נשמעה פתאום נביחת כלב עמומה מתוך המטבח הקטן והחשוך של שרה הישישה. “האו! האו!..”
“פחה!” נושבת שרה רוח מפיה ומכבה את המנורה.
“ילדים, פתחו את הדלת!” היא קוראת אלינו בקול מצווה. “מהרו ופתחו והשד יברח החוצה!..”
ואנו ממהרים ופותחים את הדלת ורואים בעינים ממש את השד בורח החוצה: שחור ושעיר. והולך על ארבע…
“אמא’לה!!!”
“הוא כבר ברח…”
קרני־אור מעטות חודרות לחדר ואנו נושמים לרוָחה, יחד עם ריח שעוה נעים ומתקתק.
“מה שמך, ילדתי?” שואלת שרה ומעבירה את ידה הרועדת על פני הנערה.
“אנקה”.
“כבר את בריאה, בריאה וחזקה…” אומרת שרה.
“יתן אלהים”, אומר אבי הנערה ונאנח; “בעזרת אלהים ובעזרתך אַת, שרה הטובה…” הגוי עומד עם שרה על המִקח, מחטט בכיס מכנסיו, וחופן מטבעות ומעבירן לידה.
“וביצים?” שואלת שרה בקול מתחנן.
“הן בעגלה. מיד אביא לך…”
“לכו בשם אלהים”.
גם תרנגולת הבאתי אתי בשבילך, בעגלה…" הגוי והנערה יוצאים ואנו מקיפים את שרה ומקבלים מידה סוכריות־מנתה טעימות, המעוררות קרירות נעימה בפה…
“כמה קיבלתם?” שואל חברינו יענק’לה, נינה של שרה הידעונית.
“שתים־שתים”.
“ואני ארבע”, הוא מתפאר.
“מפני שהיא הסבתא של אמא שלך?”
“לאו דווקא…”
כולנו יודעים למה, אך מחשים. ואגלה לכם בסוד: כי הוא־הוא המסתתר תמיד במטבחה של שרה ומשמיע את קול הנביחה…
אינני מלשין חלילה, ואינני בודה דברים מלבי, אלא מספר דברים כהוייתם. ביום־קיץ אחד, שעה ששבנו עם שקיעת־החמה מה“חדר” של רבנו יונה מלמד לביתנו והננו מצחקים ומשתובבים, אמר לנו חברנו פינחס’ל בהתפארות: “חבריא, בואו ואַראה לכם קוּנץ!”
“למשל, פינחס’ל?” שאלנו בסקרנות.
“אני מתנפל על הילדות המשחקות ברחוב ומרביץ בהן נשיקות”.
“שקרן!”
“בחיי!”
“פתי מאמין לכל דבר!”
“בואו אתי ותראו במו עיניכם…”
פינחס’ל הלך לפנינו ואנחנו צעדנו אחריו צעד־צעד, כשאנו משתופפים ומתכווצים ועוצרים את הנשימה. והנה עדת ילדות משחקות ברחוב, כשהן מקפצות “קלאס” (מריבות ומריעות).
“נו, נו, פינחס’ל”, התגרינו בו כשהננו נעצרים מאחוריו, “לך־נא והראה כוחך!”
“אינכם מאמינים?”
“לא!” ענינו במקהלה.
“ה־ב־י־ט־ו!..”
הראיתם פעם בחייכם נץ מתנפל ממרומי האויר על סיעת דרורים מנקרת בשיירי סעודה או מתעפרת בעפר? כך ממש נהג פינחס’ל הגוץ והשמנמן, פתע־פתאום עט על קבוצת הילדות פרועות השיער, ששיחקו לתומן (לעיני השמים הכחולים והשמש הנוטה למערב), תפס אחת־אחת בראשיהן ונשק להן על ימין ועל שמאל.
“הוֹיה אמא’לה, מה זה?” קראו הילדות הנדהמות כשהן מרימות את שערותיהן מעל פניהן ומושכות כתפיִם תמוהות. “אנחנו נספר לאביך ולאמך!”
“חה, פינחס’ל!” הריעונו וברחנו ילד־ילד לביתו. “אתה כבר תקבל מחר מרבנו!..”
פינחס’ל יירש גיהינום, אך מים גנובים ימתקו, ואט־אט התחלנו אף אנחנו לנסות מזלנו בנשיקות.
“הוי, א־מ־א־ל־ה!”
“אנחנו נספר לאבא שלך והוא יהרוג אותך!”
“סַפרנה אפילו לסבתות שלכן!!”
ואמנם כן, אחת מהנשוקות, זהובת־השׂער ובעלת עינים כחולות ולחיים ורודות, דבורה’לה שמה, רצה הביתה והלשינה עלי באזני סבתה…
“מה את אומרת, דבורה’לה?” התחלחלה סבתא שרה הזקנה והעיבה פניה.
“בחיי, סבתא!”
“שקץ שכמותו! מיד הנני הולכת ומתאוננת באזני אמו, תיכף ומיד!”
“אבל שלא ירביצו בו חזק־חזק, סבתא… כי הוא עצמו ילד טוב, ואת כל זאת למד מפינחס’ל…”
ועוד בטרם הספקתי לבלוע את פרוסת־הלחם המרוחה בריבת־שזיפים, ארוחת־המנחה שלפני תפילת המנחה, ולאזני כבר הגיע קולה הצרוד של שרה הזקנה, סבתה של דבורה’לה הזהבהבת, כחולת־העינים ובעלת הלחיים הורודות.
“הבאתי לך נחת מבן־הזקונים שלך, גיטל”, אומרת הזקנה אל אמי בקול רווּי לגלוג ושמחה לאיד.
“ברוך השם”, עונה לה אמי וקורצת עין מולי, “אדרבה, ותזכי אף את לנחת…”
“הוא ראוי למלקות, התכשיט שלך”.
“שמא קטף שוב תפוחים מעציך?”
“גרוע מזה!”
“שמא ניפץ בביתך שמשה?”
“מעשה נורא עשה”, תוססת הזקנה.
“ריבונו־של־עולם”, סופקת אמי כפיה ומַשהה עלי מבט ספוג־יאוש.
“הוא”, לוחשת הזקנה.
“מה עשית?!” שואלת אמא נדהמה.
“הוא, הוא נישק לנכדתי דבורה’לה…”
“אֵל אלוהי אברהם!” קוראת אמי והיא מנגבת ידיה בסינרה. “כבר בגיל תשע שנים?!..”
“כאלה הם הילדים בימינו”, חוגגת סבתא שרה נצחונה ותוססת כנחש, “לומדים חומש ורש”י ועוברים עבירות…"
“יש לו מזל, שאבא הלך כבר לבית־הכנסת לתפילת מנחה”, אומרת אמא ונאנחת אנחה עמוקה.
“דבורה’לה שלי ביקשה שלא תספרי לבעלך, כדי שלא ירביץ בו חזק…”
“סימן שהיא אוהבת אותי!” פרצה קריאה מפי נגד רצוני…
“אה?!” קראה הזקנה כשהיא מחוירה ופורשׂת ידיה לצדדים. “השמעת דיבורים, גיטל? השׂער ממש סומר…”
“מה אמרת?!” קראה אמי נדהמת והיא סוטרת על פי וגוֹעה בצחוק. “אתה שרץ בן תשע שנים כבר מדבר על אהבה?! אני ושרה שתחיה חיים עם בעלינו כבר חמישים שנה, עד מאה ועשרים, ולא דיברנו אף פעם על אהבה…”
“אבל בתורה כתוב שמותר לנשק!” קראתי בנהמת לבי והנני טובל בדמעות. “כן, כן, בפירוש כתוב!”
“גיטל, חילול הקודש ואפיקורסות!” קראה שרה הזקנה והיא צובטת את פניה החיורות והקמוטות, וכולה חלחלה. “עתיד הוא בן־זקוניך ללכת לקלויסטר (כנסיה נוצרית) חלילה!..”
“נא־נא!” קראתי מתיפח כשהנני רץ ומביא ספר בראשית, מדפדף בו ומוצא פרשת ויצא וקורא בקול רווּי דמעות ובנצחנוּת: “ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת־לבן אחי־אמו ואת צאן לבן אחי אמו, ויגש יעקב ויָגל את האבן מעל פי הבאר, ויַשק את צאן לבן אחי־אמו, ויִשק יעקב לרחל וישא קולו ויבך…” אני קורא בשפת החומש ומתרגם מלה במלה לאידיש, בהטעמה ובהדגשה…
“זהו זה!” חוגגת שרה הזקנה ומוחאה כף בכף. “אחר שנישק לרחל, בכה יעקב באמת. כי אמו רבקה, רבקה אמנו הצדקת, ודאי סטרה לו על פניו. כי חתן וכלה של גויים מתנשקים, טפוּ־טפוּ־טפוּ! ואילו חתן וכלה יהודים אינם מתנשקים, חס וחלילה וחס…”
“שמא תחשוב שיעקב אבינו היה שרץ בן תשע שנים כמוך, אתה, שעה ש?”.." שואלת אמי כשהיא מנגבת את דמעות עינַי בסינרה ומושכת פאותי הארוכות.
“חַייִך, שרה’ניו, שלא יוסיף לנשק ילדות”, אמרה אמי הטובה כשהיא מַשהה עלי מבט ממושך, “כי אם יחזור חלילה על שטות זאת, ואספר לבעלי. ואז־אז, נו־נו־נו!!!”
“שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך”, אמר החכם מכל אדם בספר משלי. ובאמת, שמרתי תורת אמי, התרחקתי מפינחס’ל הנַשקן והייתי מנשק יום־יום בהתלהבות ובדבקוּת אך ורק ציציות ותפילין, מזוזות, סידור וחומש וכל מיני ספרים קדושים.
אך אמי אסרה עלי רק לנשק, ולא אסרה עלי להיות מנושק. ולוּ אסרה עלי, האם יכולתי לשים מסכה על פנַי ולהסתירם מעיני הילדות!.. וגרם לי החטא – והכשילוני. הן, הילדות דווקא. ושמא היתה זאת נקמה ושילמו לי מידה כנגד מידה?
אך כך קרה באמת ובלי שאלשין עליהן, חס וחלילה וחס. והמקרה הראשון קרה בחתונתו של אחי הקשיש פרידל, (נוחו עדן, זה שלימדנו שירי ביאליק וטשרניחובסקי על פה בעודי נער קטן). ובכן, אחר החופה ואחר ארוחת־הערב החגיגית, חוללו ורקדו. ואף אני הייתי בין המרקדים. הרי זאת מצוה גדולה לשמח חתן וכלה! ופתע־פתאום לפתה ילדה אחת את ראשי והעתירה נשיקות על פי, כמו שכתוב ב“שיר השירים”: “יִשקנו1 מנשיקות פיהו…” נדהמתי כדבורה’לה בשעתה והתחלתי לצעוק: “אמא, אמא, אני לא אשם! זאת היא התחילה. בחיי, שהיא התחילה ולא אני…” כולם צחקו למִשבתי, ואילו אני בכיתי. רצתי אל חבית המים שבמטבח, שאבתי נַטלה מלאה מי־קרח ורחצתי את פנַי, שיפשפתי ושיפשפתי וגרדתי ממש את שפתי. ואילו היא, דבורה’לה המחטיאה עמדה מאחורי וצחקה, הוציאה לשון אדומה מולי וציחקקה…
-
“ישקנו” – כך במקור (הערת פרויקט בן־יהודה) ↩
“דגים קטנים ויפים לטיגון!” קורא דויד’קה הדייג עם ערב, בקולו העבה והצרוד.
“נשים! דגים גדולים ויפים לבישול לארוחת־הצהרים!” הוא צועק בבוקר כשור גוֹעה. “דגים חיים וטריים, נ־שי־ם!”
גבוה ורזה הוא והקאפוטה הקרועה והדהויה שעל גופו רטובה וזרוּעה כולה קשקשים וצמחי־מים. רגליו יחפות וידיו הרחבות והמקומטות מכחילות מקור. וזקנו המחודד והמאפיר סבוך, עיניו הגדולות שחורות ועצובות ומצועפות מחמת שכרוּת. ריח חריף של יין שרוף וטבק חרוך נודף מגופו ומבגדיו, ומתוך אחד הכיסים שבמכנסיו הרחבים בולט תמיד החוצה צוארו של בקבוק…
“נשים, דגים!”
בעיירה שלנו היו חייטים וסנדלרים, מוכרי־בשר ומוכרי־דגים יהודים, אך דייג יהודי?! – כזאת לא נשמע.
בעיירה שלנו היו גנבים וכייסים ואפילו שודדים יהודים, אך מי שמע על שיכור יהודי?
ואילו הוא, דוידל הארוך, היה דייג ושיכור גם יחד…
“יהודי דייג ושטוף יין שרוף? מוקצה מחמת מאוס!” ואמנם כולם נידוהו והתרחקו ממנו.
“היש לו משפחה?”
“לא, ערירי ילך. וכי איזו בת־ישראל תינשא לדייג ושיכור?”
“והיכן הוא מתגורר?”
בבקתה קטנה ועלובה שמחוץ לעיירה, אשר אפילו ארובה איננה מתנשאה על גגה. וכי אימתי יבשל, וכל ימיו ולילותיו הוא מבלה בסירתו שעל־פני הנהר? בערבים יראוהו משוטט בדוגיתו הקטנה והקלה על־פני המים והוא פורשׂ את רשתו, כשהוא מופיע ונעלם באד המרחף מעל לנהר כרוח רעה וכשד־מים.
ביום ישב תמיד כפוף ומכוּוץ בתוכה, משליך חכה בנהר, הישן הוא או ער? הנה הניף את בקבוקו מעל פיו המשופם ולגם מתוכו.
“לחיים, דויד’קה השיכור!” אנו קוראים מולו מעל גשר־העץ הגבוה שעל־פני הנהר.
פעמַיִם ביום יעבור דויד’קה על־פני רחובות העיירה, כשהוא נושא בידיו את שלל דיגו. עם שקיעת־החמה יענוד על חזהו מחרוזת־דגים, החרוזים על ענף ערבה ארוך וגמיש, ובבקר יסחב סל קלוע ענפי־ערבה, המכיל בתוכו את יבולו הלילי.
“נשים! דגים גדולים ויפים לבישול…”
“דויד’קה!”
“אינני בעלך או בנך!” הוא רוגז ומטיל מרה.
“שמא נקרא לך רבי דויד?!” צוחקות הנשים ובודקות בידיהן את הדגים.
“אם לא נאה לכן לקרוא לי רב דויד”, הוא מצליף בזנבו של דג גדול על פניהן של הנשים, “אל תקנו אצלי אלא אצל מיכלקו, הדייג הגוי!”
“הוא מוכר באמת בזול יותר!” מתגרות בו הקונות.
“כי הוא איננו צריך לקנות חלות לשבת ומצות לפסח!..”
“ולא יין שרוף…” צוחקות הנשים.
“שמא אשתה מים כל היום?!”
“הוי, רבי דויד, רבי דויד…”
“שינסה בעלך לשבת יום ולילה בסירה רטובה ולקפוא מקור, ולא להחזיק בקבוק מחמם בכיסו!”
“דויד’קה השיכור!” אנו קוראים מולו במקהלה ומתנועעים לצדדים כגויים שתויים, “דויד’קה ארוך כשוט ושיכור כלוט!”
“אי אתם, דגי־רקק שכמותכם!” רוגז דויד’קה הדייג והוא מנפנף מולנו בבקבוק. “בקיץ הבא, לא אציל אף אחד מכם מטביעה בנהר, בזקני הלבן נשבעתי! ואז תרדו כולכם למצולות ותרכבו על־גבי זנבו של הלויתן!..”
ואז אנו משתתקים ומסתלקים נבוכים. כי בימות־החמה, שבהם אנו מרבים לרחוץ בנהר שלנו החוצה את העיירה לשתיִם, חיי כולנו תלויים בו בדויד’קה הארוך, הדייג היהודי השיכור, כי רחב ועמוק הוא נהרנו וזרמוֹ חזק. ואם כי כולנו־כולנו נולדים ממש שׂחיינים, ויודעים לחצות את הנהר לרחבו, ואפילו לשחות על הגב או תחת המים אנו יודעים כבר מילדותנו; לא היה אף יום אחד מימי־הקיץ, שבו לא נסחף אחד מחבורתנו, חובבי הטבילה שבין ילדי ה“חדר”, עם הזרם הסוחף, ואז היינו פורצים כולנו בצעקת־שבר איומה כשהננו מתרוצצים ערומים אחוזי־פחד ומוּכי־הלם על שפת הנהר: “ה־צי־לו! ה־צי־לו! ילד טובע ב־נ־ה־ר! ד־וי־ד־קה! מהר־מהר, רבי דויד, כי ילד נסחף בזרם ה־נ־ה־ר!”
ואז היה מתעורר משנתו המדומה, תופס משוט בידו הארוכה ומכה בוֹ על־פני המים ימינה ושמאלה ולאחור.
“מה אתם צורחים?!”
“ילד נסחף בזרם הנהר!”
“היכן?”
“הנה, הנה!”
“אח, שתלכו כולכם לכל הרוחות!”
“רבי דויד!”
“עתה הנני רב דויד בשבילכם?!”
“תפוס אותו מהר בשערות ראשו!”
“שׂחיין עלוב שכמותו!” הוא קורא וצוחק כשסירתו מחליקה ביעף על הגולגולת הצפה על־פני המים, וידו תופסת באפרכסת אוזן מכחילה, “עוד מעט ויגמע את כל המים והנהר שלנו ייבש…”
“הוי, רבי דויד, הוא כחול כולו!”
“מהרו והרכיבו אותו על כתפי כשראשו למטה”.
ואז הוא מתחיל להתרוצץ על שפת הנהר, כשהוא מרקיד את הטובע ומטלטלו.
“שיפתח את הפה ויפלוט את המים מקרבו”, הוא מצעק בקול רם ורגוז אגב ריצה. “הוצא את מים מפיך ונשום אויר!..”
“הוא נושם כבר, רבי דויד, נושם!” אנו קוראים כולנו בהקלה ונושמים אף אנו לרוָחה. “ברוך השם!”
“”מזל טוב…" אומר דויד’קה אגב צחוק וטופח לו לנער הניצול על גבו המרעיד, “תאמר לאמך שתכין לי בקבוק יין שרוף ודג מלוח, ובערב אסור לביתכם לבקרכם…”
“הוי, רב דויד, רב דויד!” מתיפחת אמו של הילד ונופלת על צוארו של השיכור. “שתזכה לשנים רבות”.
“ולבקבוקים רבים”, הוא אומר וצוחק.
“קח גם כסף, רב דויד”.
“רק בקבוק ודג מלוח לקינוח!”
“שאלהים ישלם לך כגמולך, רב דויד”.
“ריבונו־של־עולם איננו קונה ממני דגים…”
“נשמה טהורה…” מתלחשות השכנות.
“שיכור אך בעל לב־זהב…”
“ואולי צדיק נסתר ואחד מלמד־וָו?”
“אולי?..” אומרות השכנות ומלוות את דויד’ל הדייג ברגשי נוחם וחרטה. “האם לא שמענו על צדיקים ונסתרים?”
אף־על־פי שאבי והשכן שלנו, החייט, לא האירו פנים איש אל רעהו, היו שני הבתים הסמוכים זה לזה קשורים ביניהם קשר כפול ומכופל.
אני הייתי בן תשע ובנצי, בנו של ברל החייט, היה בן עשר. אני הייתי בקי בחומש וברש"י, ויום־יום הייתי משנן עם בנצי את פרשת השבוע, כדי שלא יכה אותו המלמד שלנו חנא’לה הפוזל. ואילו חברי בנצי היה מחונן בידי אוּמן. היינו משלימים זה את זה ומחבבים איש את רעהו, והעיקר היו יחסי הידידות, השוררים בין אחי משולם ובין מוּני אחותו הבכירה של בנצי.
אחי היה כבן שמונה־עשרה, ומוּני כבת שש־עשרה.
ערב־ערב היה אחי סר לביתו של ברל החייט – כדי ללמד את בתו מוּני, איך לכתוב מכתבים. ולפעמים היה קורא לפניה מסיפורי שלום עליכם ושניהם צוחקים…
יום אחד שכח אחי לנעול את מגירת שולחנו – והצצתי לתוכה לתומי. מצאתי בתוכה מחברת עבה. דיפדפתי קצת ומצאתי סוד חמור – המחברת היתה מלאה שירים. התחלתי קורא בסקרנות ובלב הולם, והבינותי הכל, כי כך היה כתוב שם:
מוני נשמתי,
מוני לבָתי,
מוני יפתי
מוני אהובתי…
כשהבין אחי שאבי ואמי לא יסכימו לשידוך שבינו ובין מוני, גמר בלבו להיעשות עצמאי. קם וקנה לעצמו עגלה וסוס קטן, לקח סחורה בהקפה והתחיל סובב במושבות הגרמנים שליד העיירה שלנו ומוכר להם סחורתו. אך מכיון שכסף מזומן לא היה מצוי בידי אנשי־האדמה האלה – היה מקבל מהם תמורת סחורתו חמאה וגבינה, ביצים ודבש, ומוכרם לחנוָנים שבעיירה.
יום אחד, כשבא אחי משולם למושבה של הגרמנים, כדי למכור להם מרכולתו, נודע לו לדאבונו – שאחד מקוניו, שוּלץ שמו, מת מיתה חטופה. והנה שוּלץ השמן חב לאחי חוב גדול. ועד שהגיע לכפר, כבר הזדרזה אשתו ומכרה את המשק. אחי המסכן שרך־לב ובעל נשמה פיוטית היה, סר לביתה של האלמנה, וחילק סוכריות וביסקויטים ליתומים – כדי לנחמם…
נכמרו רחמי האלמנה שוּלץ על אחי הטוב, מחתה דמעותיה בשולי סינרה הרחב, חיבקה את אחי ואמרה לו: “המתן־נא רגע קטן, פרידל הטוב, ואתן לך תמונה למזכרת”. והיא הוציאה מאחת התיבות הארוזות תמונה גדולה וצבעונית, נתונה במסגרת והגישה לו.
עטף אחי את התמונה בשק, הביא אותה לביתנו, ותלה אותה על הקיר מתחת לתמונת הדוקטור הרצל. גדולה היתה וכבדה ומצוירת בצבעי־שמן, ובה הצהיב שדה תבואה ופרחים וצפרים שריחפו בשמים כחולים. אולם, אך ראה אבי את התמונה, ציוה על אחי להסירה.
“מדוע?!” שאל אחי ברוגז גלוי. “האם התמונה מכוערת?”
רגז אבא וצעק: “כך כתוב בפירוש בספר שמות שבתורה: לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה… בקושי רב הסכמתי לתליית התמונה של מגולה־ראש זה (הכוונה לד"ר הרצל), הורד מיד את הלכלוך מעל קירות ביתי!”
כשסרתי באותו יום אל חברי בנצי, ראיתיה מתנוססת בחדר־העבודה הגדול של ברל החייט, מעל למכונת־התפירה המזמזמת.
ברל החייט לא למד תורה – ולא ידע כלל, שאסור לתלות תמונה על הקיר.
אך נניח לה לתמונה ונפנה אל ה“חדר” של רבי חנא’לה הפוזל. ה“חדר” שכן במרתף גדול ואפלולי, ספוג לחלוחית ואויר כבד. כעשרים נערים היינו יושבים כפופים על החומשים הקרועים שלנו, וכולנו גועים ופועים בקולי־קולות, כעדר־טלאים מפוחד. מלמד מומחה הוא רבנו, אך רגזן הנהו ונוהג להרביץ ברצועה שבידו, טעית בקריאה – צליף! לא פירשת את המלה שבתורה כפשוטה – צליף וצלוֹף!
בשעת־בוקר מוקדמת של חורף, הייתי מורח לעצמי שתי פרוסות לחם שחור בשמן, וגם בנצי בביתו היה מורח לעצמו שתי פרוסות לחם שחור. אחר־כך היינו נפגשים, אוחזים איש ביד רעהו והולכים ל“חדר”. בצהרים היינו חוזרים הביתה ואוכלים ארוחת־צהרים, משתובבים קצת ויושבים אל החומש, ולפנות ערב, כשהשמש שקעה ורבנו הלך לבית־הכנסת לתפילת מנחה ומעריב, היינו מתעטפים במעילים שלנו ורצים הביתה, מורחים עוד שתי פרוסות לחם שחור בשמן – וחוזרים אל ה“חדר” בפעם השלישית.
החורף ארוך וחדגוֹני והמרתף נמאס עלינו. ונפשנו עייפה מן השינון הבלתי־פוסק. בחוץ שלג לבן וצחור מושך את הלב ואת הנשמה. ילדים משחקים בכדורי־שלג ומתגלגלים כבתוך ערימות נוצות גדולות ורבות; אחרים מתגלשים על מחליקיִם, או גולשים על עגלות־חורף. ואילו אנו מוכרחים לשבת רכונים מהבוקר עד השעה השמינית בערב על החומש, לספוג צליפות רצועה מידו של רבנו חנא’לה.
חשון וכסלו, טבת ושבט. ריבונו־של־עולם, מתי יבוא הסוף לצרותינו?
אך הנה קרובה הישועה לבוא, כי ב“חמישוּסר”, הוא ט"ו בשבט, יפסקו הלימודים בשעות הערב, ונבוא אל החדר רק פעמַיִם ביום.
בהפסקות שבין שחרית לצהרים ובין מנחה למעריב – אנו ממתיקים סוד וחולמים בקול רם: אם ירצה השם, כשיבוא היום המאושר, נאסוף פרוטה לפרוטה ונקנה פירות חמישוסר: תאנים, חרובים, תמרים ושקדים, פירות מארץ־ישראל, ונביא מביתנו לחם בשמן, מלפפונים כבושים וכרוב חמוץ ונערוך ארוחת־ערב משותפת וחגיגית בתוך ה“חדר” ממש – סעודת־חג לכבוד הפסקת הלימודים בשעות הערב.
אך לא ולא, הרבי לא מרשה!
“מדוע, רבי?!”
“כי יש לשמוח עם התורה, ולא בלי תורה!”
“אבל כולם הרי…”
צליף וצלוֹף.
“אולי נערוך את הסעודה בביתכם?” שואלים הילדים זה את זה.
“אבי לא ירשה… אמי לא תסכים…”
“אבא שלי יסכים, וגם אמא שלי, בחיי!”
המכריז הכרזה חגיגית זאת הוא חברי בנצי!
“הידד, בנצי, בן־חַיִל אתה!”
יום אחד כשחזרנו בנצי ואני מן ה“חדר” לארוחת־הצהרים, ראינו שני אנשים לבושים בגדי־שרד מהלכים ברחוב, ואחריהם נגררת עגלה עמוסה בחפצים משונים וישנים, ואחרי הכבוּדה המשונה הזאת, נוהר המון ילדים סקרנים והולכי־בטל.
אמרו לנו שאלו קוני אַנטיקלך, אספני דברים ישנים ועתיקים, בשביל המוזיאון של הקיסר.
תפס בנצי בידי וקרא: “הרי יש לנו תמונה עתיקה! התמונה של שוּלץ השמן!”
נדחקתי אל השנַיִם, לובשי המדים, גימגמתי ואמרתי: “יש לנו תמונה…”
יצא החוצה ברל החייט עם מספריִם גדולים בידו האחת ואמת־מידה בידו השניה. הסתכל בקהל ובאדונים בתמהון ושאל: “האם פורים היום?”
אמר בנצי: “הם רוצים לקנות את התמונה”.
“לכו, איפוא, וקראו לפרידל, בעל התמונה!”
ניגש אחי המשורר־הסוחר אל קוני האנטיקלך, נבוך ומסמיק ולא אמר דבר.
דממה שררה סביב. שמענו אחד מלובשי־המדים אומר לחברו בקול נמוך: “נדמה לי שזה ציור של רמבראנדט…”
פרץ ברל החייט בצחוק ואמר לאחי: “מה חושבים הגויים האלה, שאת הציור הזה ציירה בריינדל הקטנה שלנו? חה־חה־חה־חה! אמור להם, בבקשה, שבריינדל שלנו, בתנו הקטנה והנחמדה, מציירת על הרמפה בגיר שהיא סוחבת ממני!”
החליפו לובשי־המדים מבטים ביניהם, הצטחקו ושאלו את אחי: “איך באה לידיך תמונה זאת?”
החויר אחי וגימגם: “איכר גרמני אחד פרע לי בה חוב גדול, שהיה חב לי”.
שאלו: “בכמה אתה מוכר אותה לנו?”
הירהר אחי, משך כתפיו וענה בשאלה: “וכמה אתם מוכנים לשלם תמורתה?”
התלחשו וענו בקול רם: “עשרים וחמישה רובל”.
החוירו פניו של אחי כסיד.
צבט בנצי בידוֹ של אחי ולחש לו על אזנו לחש קצר. כיחכח אחי בגרונו ואמר: “אם תתנו חמישים רובל…”
קראו השנַיִם ואמרו: “עשינו עסק!” מיד עטפו את התמונה בגליונות־נייר והטמינו אותה בתוך מזוָדה גדולה. שילמו לאחי חמש מטבעות־זהב טבין ותקילין, סכום עצום בימים ההם, לחצו את ידו והסתלקו. עוד באותו היום הזדרזו ועלו על הרכבת הראשונה ונעלמו עם ה“בריינדל”… וכל תושבי עיירתנו נרגשים ומקנאים.
מילא, נניח להם לבני העיירה לקנא, כי זו דרכם תמיד לקנא איש ברעהו. העיקר הוא הרי ה“חמישוסר”, חג בחמישה־עשר בשבט, אשר אחריו לא נוסיף עוד ללמוד ב“חדר” בערב ונערוך לעצמנו סעודת יום־טוב משותפת, ונאכל חרובים ותאנים, תמרים ושקדים.
נתמזל המזל וערכנו סעודה כדת וכדין וכיד המלך. הוריו של בנצי חברי הסכימו לערוך את החגיגה בביתם, ואחי, שהפך בן־לילה ל“גביר”, קנה בכספו את פירות ה“חמישוסר”, פירות ארץ־ישראל משובחים.
אך לא רק תלמידיו של מלמדנו חנא’לה הוזמנו לסעודה זו, כי אם כל החברים הציונים של אחי, בני־גילו שהיו שותפים לחלומו, וכולם באו לחוג את חג הגעגועים לארץ־ישראל.
ברל החייט כיסה את מכונת־התפירה בסדין לבן, כביום שבת וחג, ומוני ואמא שלה קישטו את החדר במפיות ובפרחי־נייר צבעוניים. השולחן היה ערוך בכלי־יום־טוב יפים ומבהיקים, והצלחות היו מלאות בתאנים ובחרובים, בתמרים ובשקדים, ובשאר פירות יבשים, עין לא ראתה.
אחי סיפר לנו על הארץ, אשר בה יִנוה האביב לעולמים: ארץ אבותינו האהובה והיקרה, אשר בה אחינו בני־ישראל חורשים וזורעים, מגדלים תפוחי־זהב ומאכילים את העזים שלהם בחרובים. והוא וחבריו שרו את “התקוה” ואת “שאו ציונה נס ודגל” ועוד שירי־ציון רבים. ואנחנו ליוינו אותם בתרועות ובמחיאות־כפים סוערות.
“לשנה הבאה בירושלים!” קראנו כולנו בהתלהבות, ו“בשוב השם את שיבת ציון – היינו כחולמים!”
ואם כי כבר עברו מאז “חמישוסר” זה כששים וחמש שנים, שמור בפי עד היום הזה טעם התאנים והחרובים ההם. ותהי נשמתו של שולץ השמן שרויה בגן־עדן, במקום המיוחד השמור לחסידי אומות־העולם. כי הודות לתמונתו – זכינו ל“חמישוסר” מופלא ומהנה – אשר חינך אותנו לאהוב את הארץ המובטחת ולעלות אליה ולבנותה. כך נזכה למשיח במהרה בימינו, אמן ואמן!
מדוע התנגדה אמי הטובה שאחי משולם ילַמד מתוך התנדבות את שוליות בעלי־המלאכה שבעיירתנו בשיעורי־ערב? אינני מבין עד היום הזה. אך ערב־ערב כשהיה אחי לובש את מקטרנו הכחול וקושר לצוארו את עניבתו הלבנה – היתה אמי מתיצבת ליד הדלת, פורשׂת שתי ידיה לרחבה ומתחננת לפניו: “אל תלך, בני, אל תלך…”
“מדוע, אמא?”
“כי עבודה זו תביא נזק לעיניך הרכות…”
“אבל עיני הבריאו כבר לגמרי, אמא, ואין כל חשש”.
“התערבותך זאת בין שוליות החייטים והסנדלרים”, אומרת אמא ומסמיקה, “תפריע לך לשידוך…”
“הרי זה כבוד גדול להיות מורה לעם, אמא!”
“אוי לי ואבוי לשנותי!” אומרת אמא ונאנחת.
לפעמים תכופות הייתי יוצא בהיחבא בעקבות אחי ומתגנב לתוך המרתף הגדול והאפלולי שבו לימד את תלמידיו הבוגרים. אחי לימד “לשון־קודש” (עברית) וחברו ובן־גילו, משה, הורה רוסית.
ערב חָרפי קר והכל מסביב מלבין משפע שלג צחור. חלונות הבתים עטופים ציורי פרחי־כפוֹר, ואל שולי הגגות המשופעים צמודים גלידי־קרח ארוכים ומבריקים המגיעים כמעט עד שכבת השלג שעל־פני האדמה. השמים כחולים ועמוקים והמוני כוכבים מנצנצים בהם. הנני מתעטף. שקט קפוא בחוץ, אך מדי פעם בפעם נשמעות חריקות “סקריפּ־סקריפּ” על־פני השלג הקפוא. פה ושם נראים בחורים ובחורות עטופי מעילים ארוכים ונעולים נעלים כבדות הצועדים לעבר המרתף של שיעורי־הערב…
אולם ארוך ונמוך, קר ולח, אשר רק עששית־נפט אחת משתלשלת ויורדת מעל התקרה ומגרשת את האפלה שבחללו. שני שולחנות ארוכים צרים וישנים־נושנים בשני קצותיה, זוג ספסלים רעועים וכסאות פגומים אחדים.
“ערב טוב!”
“ערב טוב…”
אחד־אחד נכנסים התלמידים כשפניהם אפורים ועיניהם עייפות וכבויות. הנה יענקל האדמוני, השוליה של שכננו לייבוּש החייט. משעת־בוקר מוקדמת ועד שעת־ערב מאוחרת נשמע זמזום מכונת־התפירה שלידה הוא יושב ועובד, והזמזום מלוּוה זמרה קולנית ומסולסלת. בילדותו נתיתם יענקל מסכן זה, ואמו האלמנה מסרה אותו לידיו של לייבוּש החייט שיחנכוֹ וילמדוֹ חייטוּת. שנים אחדות ראינו אותו נושא על זרועותיו הרזות את תינוקותיה השמנמנים של אשת לייבוּש החייט והוא נוהם להם נהימות עצובות. אחר־כך נראה רץ תכופות בשליחות החייט ואשתו לחנויות המכולת והירקות ולחנויות הבד והאריג. במשך הזמן עלה בדרגה והיה עומד שעות ארוכות בחוץ ונופח בכל כוחו לתוך מַגהצי־המתכת הכבדים, אגב נענועים, כדי ללבות את הגחלים העוממות בתוכם. מאוחר יותר נראה יושב משך ימים שלמים בחוץ, או ליד חלון המתפרה והוא תופר, בלי מספר ובלי סוף, כפתורים אל הבגדים שהוכנו על־ידי החייט החיור ובעל הפנים הזעופים, המשתעל בלי הרף ומכעכע בגרונו תמיד. וסוף־סוף הושב ליד מכונת־התפירה, התחיל להניעה ברגלו הימנית והוא מלווה זמזומה הנצחי בקולו הרם והמסולסל…
כן, כולם יודעים את הסוד, לא לשעשע את מכונת־המתכת משמיע יענקל השוליה את זמירותיו המשתפכות, אלא לכבודה של בת מעבידו ומיטיבו מירה’לה הזהבהבת ובעלת הצמה הארוכה־ארוכה המשתלשלת לה על ערפה הצחור, כדי לשמח את אזנה ולבה ולהתחבב עליה. גם לייבוּש החייט יודע סוד זה ואיננו מתנגד לשידוך, אך תנאי מפורש התנה עם יענקלה האדמוני הפיקח והחרוץ: שילמד להתפלל “עברי” (קריאת אותיות עבריות בסידור), כדי שיוכל לשיר “קידוש” בליל שבת וחג בקול רם ולברך בניגון בשעת עלייתו לתורה בבית־הכנסת של החייטים, כי מחמת היותו יתום מגילו הרך, לא ביקר יענקל ב“חדר” ולא למד אלף־בית אפילו ב“תלמוד תורה” (בית־האולפנא לילדי העניים שבעיירה). ומשום כך מקפיד יענקל לבוא ערב־ערב לשיעורי־הערב, כדי ללמוד את כ"ב האותיות הקשות ולזכות במירה’לה הנאה…
מה? גם זקנה כפופה וצנומה באה לשיעורי־הערב? כן, אך ודאי ניחשתם כבר מאליכם מי היא זקנה זו ולמה היא באה למרתף ויושבת בו מכוּוצת שעה ארוכה. כן, זאת אשת לייבוּש החייט ואמה של מירה’לה. לפרקים סר אל מִתפרתו של לייבוּש שוטר או פקיד מפקידי העיירה כדי לתפור לעצמו זוג מכנסיִם ואז מוכרחים לדבר אִתם בשפתם הרוסית. ואט־אט הסכים לייבוש שמירה’לה תלך אף היא לשיעורי־הערב ותלמד מפי המורה משה מקצת קריאה וקורטוב כתיבה ברוסית, אך בתנאי מפורש: שאמה תלווה אותה למרתף ותשב שם ותחכה לה עד גמר השיעור. ואחר־כך תביא אותה בחזרה הביתה, כי למה ילעיזו עליה ויאריכו לשון מאחורי גבה ויאמרו: בתו של לייבוּש החייט יצאה לתרבות רעה?…
אותי מזהיר אחי משולם תכופות ומתרה בי, שלא אקפוץ ואענה על שאלותיו במקום התלמיד הנשאל. אך איך להתאפק ולא לקפוץ?
הנה יושב יוסל השחרחר, בעל החטוטרת הגדולה. למעלה משתים־עשרה שעות עבד כבר היום בנגרייתו של אברהם הנגר והוא עייף ויגע מאוד. פניו רזים ולבושו דל וזרוע נסורת ודבק. כבר בראשית השיעור הוא מתחיל לפהק, להניע ראש מעלה־מטה ומתנמנם.
“יוסל”, פונה אליו אחי בקול כבוש כדי לעודדו ולשתפו בשיעור, “איך אומרים בעברית אַטיש?”
“שולחן”, עונה יוסל כשהוא נרעד ונבוך, “שולחן – אַ טיש!”
“יפה, יוסל, יפה!” מעודדו אחי, “ואיך כותבים שולחן?”
“איך כותבים שולחן?” הוא עונה בשאלה ומלקק שפתיו. “שולחן כותבים: שין ולמטה חיריק, למד, כף, אלף ונון ארוך…”
“נכון?” שואל אחי.
“לא! עונים כולם במקהלה כמו ב”חדר" של שמרה’לה מלמד (הדרדקי).
“שולחן כותבים: שין, וו עם שורוק, למד, חיס (חית) עם קוּמץ (קמץ) ונון ארוך…”
ואחי חוזר עם כיתתו בקול רם:
“שולחן – א טיש. ארון –א שאפע. חלון – א פאנסטער”.
ופתאום דלת המרתף נפתחת לרוָחה. ראשון נכנס פנס גדול, ונר קצר ועבה דלוק בתוכו. אחריו נגרר יהודי גבוה וצנום ולבוש קפוטה מטולאה והוא מרעיד כולו מקור. אחריו נכנסים פרוַת־ארנבות, זקן ארוך ולבן, אנפילאות לבד אפורות, כובע שחור וגדול ופה מפיק הבל…
המורים נדהמים ומשתתקים והתלמידים מחליפים מבטים תמוהים ומביעים מורת־רוח.
“ערב טוב”, אומר בעל הפרוה ומקיש על־גבי הקרקע במטה עבה, אשר בידו הימנית.
במרתף דממה קפואה ואין מענה.
“מדוע אינכם עונים לרב שלנו על ברכתו?” שואלים שני המורים כאחד.
“יקח הרב אתו את השמש”, קורא ברל הרפּד, גבה־הקומה ודל־הבשר והידוע בכל העיירה כחולה־שחפת.
“יקח הרב את משה השמש וילכו שניהם, במחילה מכבודם, לבית־המרחץ ויטבלו במקוה הקר והקפוא…”
“חה־חה־!” משמיעים כולם צחוק מבויש.
“עז־פנים!” קרא השמש ברוגז ובקול מאיים. “איך אתה מדבר אל הרב, מחוצף שכמותך!”
“אל תפריעו לשיעור”, צועקים התלמידים בלי סבלנות. “אנו עייפים ורוצים לסיים את השיעור וללכת הביתה לישון”.
“מה כאן?!” שואל הרב ברוגז עצור ובקול מרעיד. “מה אתם עושים כאן?”
“כאן שיעורי־ערב”, עונים אחי וחברו משה כאחד.
“ומי הרשה לכם לאסוף בחורים ובתולות יחד?! הנני שואל! האם פתחתם כאן מרתף לשידוכים?!” שואל משה השמש ומניע פנסו הגדול בזעף. “אתם מחטיאים את הרבים!” הוא צועק ופונה אל שני המורים: “התביישו לכם, בנו של רבי אברהם ובנו של רב שלמה!”
התלמידים הנרגזים קמים ונוטלים את מחברותיהם ואחד מהם מתרומם על בהונות רגליו ומכבה את העששית.
“לילה טוב לרב, לרבנית ולילדיהם המרובים!..”
מובן מאליו, שאני מתחמק ראשון ובורח החוצה. למה יכירני הרב ויבוא מחר בבוקר בטענות אל אבי ויתבע מלקות?! אחי משולם איננו מפחד כבר מפני אבינו. ביניהם שורר “שלום מזוּין”, זאת אומרת: לא מלחמה פעילה, אך זהירות הדדית (היזהר אתה ואיזהר אף אני…).
האם שימשו באמת שיעור־הערב גם כמקום לשידוכים, כחשדם של הרב ושמשוֹ?
בימים ההם הייתי נער עם נערי ה“חדר” ולא הבינותי הרבה בענין זה. אך כשהנני משקיף עתה אחורנית ומציץ לנבכי העבר – הריני מצטחק ואומר: לחשדיו של הרב שלנו היה יסוד.
בשובנו הביתה בשעת־ערב מאוחרת, אחר השיעור, היה אחי עורך קפנדריה. מקיף רחובות אחדים ומתרחק מביתנו במקום להתקרב אליו כדי ללוות את מוני, תלמידתו, לבית הוריה.
“מצד זה יותר קרוב לביתנו”, הייתי מנסה מדי פעם בפעם להעמידו על טעותו, אך הלז היה שׂם ידו על כתפי דרך חיבה ואומר: “אם הנך עייף אז קצר את הדרך ורוץ לבדך הביתה. אינך תינוק עוד ואינך צריך לפחד…”
אמנו היתה יושבת לפעמים עוד ליד התנור ומורטת נוצות אוָזים ושואלת אותי כבדרך־אגב ובתמימות: “איפה משולם אחיך?” הייתי משתמט מתשובה ועונה: “הוא הלך עם תלמידים…”
אך אל־נא תדאגו ויכולים אתם לסמוך על אמנו. רגילה היתה לומר אגב נענועי־ראש איטיים: “אצלנו במשפחה אין, ברוך השם, אף בעל־מלאכה… והיא לא תתן לבנה לשאת לו בת חייט לאשה, חס וחלילה! ותהיה הכלה נאה אפילו כמוני זאת… אין כלל לדבר על צעד כזה…”
“הבנים והבנות שלי”, היתה אמנו מתפארת תמיד בפני שכנותיה, “אינם משחקים ב’ליבע' (אהבה) ואינם עושים, ברוך השם, רומנים…”
אתם שזכיתם והנכם מתחנכים בבית־ספר עברי במדינת ישראל ולומדים בוטניקה מפי מורה לטבע – כולכם חכמים ומשכילים; ושעה שאני שואל מה זה צמח דו־ביתי – מיד מרימים אתם ידיכם, ומניעים אותן באויר וצועקים: זהו צמח חד־מיני, אשר אחד מהם עושה פרחי־זכר ואחד – פרחי־נקבה.
“למשל?”
“נו, כגון התמר, הערבה ו…”
“ומה זה צמח חד־ביתי?”
“אני, המורה!” קמים אתם על רגליכם וצועקים במקהלה. “מי זה לא יודע?” גם זהו צמח חד־מיני, אלא שפרחי־הזכר ופרחי־הנקבה יושבים באותו הצמח עצמו כשהם נפרדים; פרחי שחלה לחוד ופרחי אבקנים לחוד. למשל, המלפפון והדלעת, התירס, האורן ואחרים.
“ואילו פרח אנדרוגיני אתם יודעים מה זה?”
“הו, ‘אנדרוגינוס?’” אתם עונים וצוחקים. “זאת אומרת פרח, המכיל בתוכו אבקנים ושחלה יחד.”
“למשל?”
“נו, כמעט כל הצמחים אשר סביבנו: החציל והעגבניה, השקד והתפוז, האיקליפטוס והאפונה, החיטה וצמר־הגפן…”
“יופי! הוא אשר אמרתי: כיוון שכולכם מתחנכים בבית־ספר עברי־ממלכתי ולומדים בוטניקה מפיו של מורה לטבע – כולכם חכמים ויודעים את תורת הצומח. אבל אמי זכרונה לברכה, שנולדה בעיירה קטנה באוקראינה ולא למדה בוטניקה, לא ידעה את כל החכמה הזאת. לוּ הייתם באים אליה ואומרים לה, שגם בעולם הצומח קיימים זכרים ונקבות – היתה מצטחקת ואומרת: לכו וסַפרו בדיה זאת לתינוקות. הנה אני עובדת כבר עשרות שנים בגינת הירק שלי – ולא ראיתי סלק־ילד וסלק־ילדה, או צנון־בחור וצנון־בחורה… בואו־נא וסורו אתי לגן, עקרו בבקשה גזרים אחדים והראו לי בטובכם: איזהו גזר־זכר ואיזהו גזר־נקבה?..”
אין תימה, איפוא, שבכל קיץ וקיץ כשבערוגות המלפפונים שלה התחילו להופיע הפרחים הזהובים והם מתרבים ונדלקים בוקר־בוקר בהמוניהם תוך סבך העלים הירוקים אשר סביבם – היתה אמא מתחילה נאנחת ודואגת:
“הביטו־נא, ילדים טובים, מתחת לכל הפרחים המרובים שבערוגה אין אף מלפפונצ’יק קטן אחד”.
כל הפרחים כולם הם פרחי־סרק, והקיץ לא יהיה לנו אפילו מלפפון אחד, כדי לברך עליו ברכת “שהחיינו”.
לוּ הייתי מורה לטבע כבר בימים ההם, הייתי מנחם את אמי העצובה, מסביר ואומר לה בשקט: אל תדאגי, אמא, על תיעצבי. המלפפון – צמח חד־ביתי וחד־מיני הוא, העושה פרחי־זכר לחוד ופרחי־נקבה לחוד על אותו שיח. אלא שפרחי־הזכר מקדימים להיפתח ולפרוח לפני פרחי־הנקבה. וכיון שפרחים אלה שבערוגה – פרחי־זכר הם כולם, אין להם מלפפונים קטנים מאחורי עלי הפרח שלהם. כי זכר איננו יולד לעולם, כידוע. המתיני שבוע או עשור בסבלנות, וערוגותינו תתמלאנה, אם ירצה השם, פרחי־נקבה רבים, אשר ישאו כולם תחתם פירות קטנטנים ונחמדים…
אך מאחר שגם אני עוד לא ידעתי בוטניקה בימים ההם, הייתי נאנח אִתה ומשתתף בצערה הרב…
“שמא אשב בבית ואומַר פרקי־תהילים, אמא?” הייתי שואל אותה בתמימות ילדותית, “אולי יקשיב אלוהים לתפילתי וישנה את פרחי־הסרק לפרחים אשר מלפפונים יושבים תחתם? היד אלוהים תקצר?”
אך אמא היתה מצטחקת אלי ואומרת:
“ודאי, בני, אלוהים כל־יכול הוא ואין דבר בעולם אשר לא יעשה כרצונו. אך אל־נא נטריח, חס ושלום, את ריבונו־של־עולם לדבר כה קטן כמלפפונים שלנו. וכדי להפוך את פרחי־הסרק שלהם לפירות טובים וגדולים מוטב נשתמש בפוסטאלה.”
“האם פוסטאלה של גויים עלול לעשות מעשי נסים, אמא?” אני שואל.
“מעשים בכל שנה, בני”, אומרת אמא ומניעה ראשה בוַדאות שאין להרהר אחריה, “שנה־שנה אני נעזרת בסגולה זאת, וכעבור שבוע־שבועיִם הופכים כל פרחי הסרק שבערוגה לפרחים נושאי מלפפונים נחמדים…”
אתם ודאי אינכם יודעים מה זה פוסטאלה, אך אני שנולדתי באוקראינה, יודע גם יודע. ובכן, באוקראינה אשר בראשית המאה שלנו, לא השיגה ידם של המוני־העם לקנות לעצמם נעלים. בקיץ, מילא, אפשר להלך יחפים. אך בחורף הקר, שבו שלג מכסה את הארץ, איך יצאו החוצה ברגלים יחפות? היו האיכרים סרים בקיץ אל הנהרות והנחלים, אשר ערבות עבותות גדלות על גדותיהם, ומקצצים ענפים רבים. ומן הקליפות אשר קלפו מעל הענפים היו קולעים לעצמם פוסטאלות, מעין סוליות שבהן היו מהלכים כבנעלים בשלג ובבוץ משך כל החורף כולו. ופוסטאלות אלו, כשהן ישנות ורקובות למחצה ומתגוללות על תלי־האשפה, מחוננות בסגולה פלאית: להפוך את פרחי־הסרק של המלפפונים לפרחים נושאי־פירות – כלומר, להפוך זכר לנקבה…"
אבי היה צוחק ואומר:
“זהו כישוף ואסור ליהודי לעסוק בו!”
אחי משולם היה מלגלג ואומר:
“אמונת־הבל (בוּקי סריקי…)”.
אך אמא היתה עומדת על שלה, השיגה פוסטאלות רקובות אחדות ופיזרה אותן בערוגות המלפפונים – ובן־לילה נהפכו כל פרחי־הסרק לפרחי־מלפפונים, והמוני פירות ירקרקים ורעננים, נחמדים וטעימים מילאו את הערוגות. על־כן הייתי ממלא את רצונה של אמא הטובה וסר קיץ־קיץ אל כפר האוקראינים הסמוך, מהלך בשבילי הדרכים ומאחורי המשקים, מאסף פוסטאלות ישנות ומביא לאמי מלוא הסל…
“אמא, הבאתי, המון!”
“בוא ואתן לך פרס, קערית מלאה תותי־בר בשמנת, ותחיה נפשך”.
ובכן, נהניתי מתותי־בר בסוכר לאחר שהלכתי לכפרי־הגויים, וכעבור שבועות אחדים נהניתי מן המלפפונים הירוקים־רעננים שהיו מבשילים בערוגותיה של אמא.
היודעים אתם מתי גדלים המלפפונים של אמי?
“בלילות, ודווקא בלילות־ירח”, היתה אמי אומרת לי בלחישה על האוזן, “לאור הירח והכוכבים אפשר לשבת בגינה ולראותם בצמיחתם”.
ובאיזה יום מימי־הקיץ הראשונים היתה אמי שולחת אותי לכפרי הגויים, לאסוף בשבילה סוליות־סגולה?
“מובן מאליו, שבל”ג בעומר. ראשית, בל“ג בעומר לא נתקיימו לימודים ב’חדר', והרבי עם תלמידיו היו מצטיידים בקשתות ובחצים ויוצאים לטייל ביערות האורן והליבנה של הגויים; אוכלים ביצה שלוקה, שותים לימונדה אדומה ויורים חצים (ושנית, בל"ג בעומר היו האיכרים כולם מהלכים כבר במנעלים חדשים, לאחר שהושלכו פוסטאלות־החורף הקרועות אל מעֵבר לגדרות…)”.
“מה אתה מחטט שם, יהודון?” החרידני בעת אחד מחיפושי קול עבה וספוג בוז. נשאתי את ראשי, הבטתי סביבי בפחד ונחרדתי: מולי עמד כומר הכפר בכבודו ובעצמו. בדרכו לכנסיה הלך ומצא נער יהודי סמוך למקום פולחנו והוא מאסף דבר־מה לתוך סל שבידו.
השהיתי מבטי על הכומר ודמי קפא בעורקי. גבוה ובעל־גוף היה, פרצופו אדום ועיניו ירוקות, מחלפת־שיער עבה משתלשלת על ערפו, כובע גדול ושחור לראשו, גלימה שחורה עוטפת את גופו בעל־המידות וצלב־זהב גדול תלוי לו על צוָארו. בידו השמאלית החזיק ספר כבד ובידו הימנית – מטה עבה, שצלב מתנוסס בראשו.
“מה אתה מחטט כאן, בכפרם של נוצרים, יהודון חצוף שכמותך?” חזר ושאל כשהוא מזעיף פניו ומניף מטהו מולי.
“אני, אני…” גימגמתי, סתם ככה.
“מה יש לך שם בסלך?”
“לא כלום, באמת לא כלום…”
“התקרב מיד אלי!”
התקרבתי אליו בפיק־ברכיִם.
“מה יש לך בסלך?” חזר ושאל שוב. “הבאת לשדוד את בני־עדתי?”
“לא, לא… באמת!”
“פוסטאלות. רק פוסטאלות ישנות…”
“פוסטאלות ישנות וקרועות?” שאל באי־אמון והוא מחטט בקצה מטהו בסלי. “לשם מה אתה אוסף אותן?”
“אני, אני… אמי שלחה אותי לאסוף, בשביל המלפפונים”.
“זאת אומרת לסגולה?”
“כן, לסגולה”, גימגמתי.
“כדי להפוך את פרחי־הסרק לפרחי־מלפפונים?”
“כן, כן, באמת!”
“המאמינים אתם, שהפוסטאלות יכולות לחולל נסים?” שאל ונעץ בי מבט חודר.
“אמא אומרת…”
“התדע למה נקראות נעלי ערבה גם פוסטאלות?” הוסיף ושאל.
“לא, לא…” עניתי ברעד.
“כי הפוסטולים (השליחים) של אדוננו מנצרת נעלו כולם נעלַים שקלעו לעצמם מקליפות הערבה”.
“אני, אני לא מבין”.
“שפוך את הפוסטאלות מהר והסתלק מכאן!” פקד עלי הכומר בקול רווּי שנאה. “שפוך אותן מיד!”
“למה?”
“למה?!” שאל והניף מטהו. “כי מי שאיננו מאמין בישו ובשליחיו, איננו רשאי ליהנות מסגולות הפוסטאלות המבורכות”.
רוקנתי את הסל ומיהרתי להסתלק מן הכפר. חזרתי בריצה לעיירתנו, כשהנני נושם ונושף כל עוד רוחי בי.
“עתה את כבר רואה, גיטל, שטומאה בפוסטאלות אלה, שאַת מכניסה לגינתך?” רגז אבא, כששמע את סיפור הכומר מפי. “כל מלפפוניך אסורים באכילה מחמת טומאה…”
מאז חדלה אמי לשלוח אותי אל כפר האוקראינים, כדי לאסוף פוסטאלות: אך קיץ־קיץ היו לנו מלפפונים רבים בגינתה של אמי, ללא כל סגולות, מלפפונים יהודיים וכשרים למהדרין…
ערב אחד נסע אבא לעיירה סמוכה לרגל מסחרו, והותיר בבית את אמי ואותנו לבדנו.
היה זה ערב חָרפי, בחוץ שרר קור חזק, שכבת־שלג עבה עטפה את היקום כולו ורוח צוננת נשבה ונהמה בחשאי.
בן עשר שנים הייתי אז, וילדים בגיל זה אינם מאחרים לשבת בערב, כידוע. ומכיון שעייפתי את עיני בקריאה בספר בעל אותיות זעירות ירדה עלי לאוּת, תקפתני שינה, ואמי הובילתני בידה, השכיבתני על הספה, עטפה אותי יפה־יפה בכסת־נוצות תפוחה ורכה ואני קראתי בלחש קריאת־שמע שעל המיטה – ונרדמתי…
לילי־החורף ארוכים וממושכים הם שם, בארץ אוקראינה שבצפון, ואינני זוכר באיזו שעה משעות־הלילה הקיצותי פתאום משנתי. אך משפקחתי את עיני ראיתי לתדהמתי שבחוץ שולטת עדיין אפלה גמורה, ורק לובן השלג הדומם נשקף בעד לחלונות חסרי־התריסים. בחדר דלקה מנורה קטנה, ולאורה הבחנתי באמי שעמדה לידי והיא לבושה בגד־לילה. רציתי לברך אותה בברכת בוקר טוב, כדרכנו מדי בוקר, אך לפתע הבחנתי ברעד שכיסה את גופה, ופניה היו כחולים ושטופים דמע.
“אמא?!” קראתי מבוהל וקפצתי וירדתי מעל הספה. “את בוכה, אמא?!..”
“עזור לי, בני, אני חולה, חולה מאד…”
“מה לך, אמא?”
“שקט, שקט, ילדי”, לחשה וקולה מרעיד, “אל תבהל ואל תאבד את עשתונותיך. בטני תפוחה ומעי מתהפכים… אוי… ברר… קר לי, ילדי… התלבש, חמם מים על הכיריִם, טבול מגבת במים חמים, הבא לי ואחבוש את גופי בתחבושת מחוממת – אולי יוטב לי…” קולה נפסק מחמת כאב וסבל, בקושי רב סחבה את רגליה ושבה – שכבה במיטתה, התכסתה ויִבבה חרש…
התלבשתי ויצאתי למסדרון המקורה שליד ביתנו, חפנתי מלוא חפנַיִם גזרי־עץ וקיסמים, חזרתי למטבח וערכתים על הכיריִם, מילאתי קלחת מים ושמתי אותה על חצובת־ברזל שהעמדתי מעל לעצים המתלקחים. אז נטלתי בידים רועדות ספר תהילים והתחלתי לומר פרק אחר פרק בקול־בוכים ובלב שבור.
ככל שגניחותיה של אמי המסכנה גברו, כן גברה תפילתי. דמעות רותחות שטפוני. אין ספק שהחום שבלבי והדמעות הם־הם אשר חיממו והרתיחו את המים שבקלחת תוך שעה קצרה בלבד. לאחר שרתחו המים נטלתי מגבת, הורדתי בזהירות את הקלחת המהבילה מעל החצובה הקלויה, טבלתי במים הרותחים את המגבת, סחטתי את הבד הלוהט, מיהרתי והגשתי אותה לאמי, והיא עטפה בה את גופה – ונרגעה… רק לרגע…
“טוב, טוב, ילדי הנחמד”, לחשה.
“אמא שלי, אמי היקרה…”
נדמה היה לי שהוקלו מכאוביה והיא נרדמה… אך לא עברה כמחצית השעה, ואני טרם הספקתי להירדם והנה התעוררה אמי שוב בקריאות־כאב מחרידות.
“הצי־לו, הוי, הוי! הצי־לו! מהר, בני, קרא לרופא”.
לבשתי מעיל עבה, התעטפתי בסודר של צמר, שמתי כפפות־לבד על ידי וכובע על ראשי, וכך – לבוש, עטוף ומכורבל – יצאתי החוצה והתחלתי מתדפק על דלתותיהם של שכנינו. אלא שהשטן קיטרג – והכל היה מכוּון נגדי. כי הרוח החרישית, שהיתה מנשבת בראשיתו של הערב, גברה והתעצמה במשך הלילה והפכה לסערה קרה וסוערת, מעיפה מערבולות־שלג איומות. סערה מיבבת ובוכיה, ומסנוורת את העינים ומחניקה את הנשימה. לא שמים ולא כוכבים, לא אויר ולא ירח, רק גוש אפור של כפור, שלג־זלעפות, ויללה כבושה מעוררת פחד ואימה.
אחר דפקתי ברגלי הקפואות על דלתות עמוסות הררי שלג, שרטתי באצבעותי הנוקשות שמשות עטופות שכבת־כפור עבה ומחוספסת, צעקתי, התחננתי על נפשי וקראתי לעזרה. אך קולי נבלע בתוך יללת הרוח, נישא בסערה והתערב ברעש שבחוץ. נשאתי את רגלי והתחלתי לרוץ אל תוך מדבר־הלילה הסוער.
האם פחדתי?
ניתנה האמת להיאמר שפחדתי מאוד. אך איך אחזור הביתה, אל אמי החולה, ורופא אין אִתי?
בוססתי בשלג ונשימתי כבדה, עליתי גבעות וירדתי עמקים, עברתי ליד בתי־הכנסת האפלים וחלפתי בשוק השומם והריק. ובית הרופא רחוק – אי שם באפלה המתהפכת בקצה העיירה.
“אלי, אלי”, לחשתי בקול צרוּד ושבור, “האומנם נגזר על אמי ועלי למות בלילה אחד, בבדידות כה איומה? אמי בחום שורף ואני – בקור צורב? אותה ואת בנה בלילה אחד, ריבונו־של־עולם?!”
“בום – בום! – בום!”
“תרו –תרוע – תרו – רו – וי – לי!”
“לי – לי – לי – לי – י – י!”
מה זאת? האומנם קול תוף.
מקסם־שוא הוא או קולות של ממש?
כן! באמת! מולי ניצב בית מואר ומבהיק בלָבנוֹ. מבעד לחלונותיו הטבולים באור בוקעים קולות־נגינה עליזים וערים, מעוררים ומרקידים. והבית – בית־מידות נאה.
למי שייך הבית הזה? האין זה ביתו של רופא העיירה?
הרי חתונה היא זאת. כן! את שתי בנותיו הצעירות, בנות־הזקונים התאומות מכניס הרופא לחופה בלילה אחד… האומנם לילה זה הוא ליל־החתונה?!
התמלאתי כוח, עברתי את השלג העמוק שהפריד עוד ביני ובין הבית (הבית שהאיר לי כחוט של תקוה). זחלתי על ארבע בחריקת שינים, כשקולו של התוף המבמבם מעודדני ומאוששני להמשיך ולהיאבק. לחצתי בכל גופי הקפוא והנוקשה על הדלת הסגורה. היא נפתחה ברעש ואני נפלתי לתוך האולם המואר והחוגג קר וקופא.
הנגינה נדמה, הריקודים נפסקו, החוגגים התפזרו ובאולם המואר והמקושט השתררה דממת מוות. ואני עמדתי בתווך, מול החתנים והכלות שישבו על כורסאות מרופדות ופניהם משולהבים מחום ומאושר, הנני מיבב, מכה על פנַי וצועק בקול בוכים: “אמי, אמי חולה אנוּשה! בוא, בוא מהר להציל אותה!”
“כוסית יין שרוף!!” קרא הרופא ושיפשף את פנַי הקפואים בידיו הבשרניות והחמות.
“הילד ממש קפוא! כוסית יין שרוף מהר־מהר!”
טרם הספקתי לפצות פי ולהתנגד והרופא פתח אותו בכוח, הערה לתוכו את המשקה הצורב וקרא: “לחיים, קורקבן קפוא שכמוך!”
“מר! צורב! שורף!!” קראתי ממולל בידי. “אני נשרף!..”
“בן מי אתה?” שאל הרופא והיסה בידו את החוגגים. קראתי בשם אבי ואמי ומיררתי שוב בבכי כבוש.
“אמי, א־מי חולה מאוד…”
“ואמך לבדה היא?”
“כן, אדוני הרופא… אבא נסע…”
“ומה קרה לה לאמך פתאום?!”
“בטנה צבתה ומעיה מתהפכים.”
“מי אמר לך?”
“א־מי… הוֹ, רופא, בוא והצל את אמי הטובה!”
“תנו לו דובשן לנער אמיץ זה!” קרא הרופא לעבר בני־ביתו. “והשקו אותו בתה חם מהול ביין חמוץ…”
המנגנים פתחו שוב בנגינה והרוקדים חזרו לריקודיהם. ישבתי בפאת השולחן וטבלתי את הדובשן בתה מהול ביין חמוץ. מצצתי וליקקתי אותו וחיתה נפשי…
עטופים שמיכות־צמר ופרוות, נסענו הרופא, העגלון ואנוכי כעבור שעה קלה בעגלת־חורף, ולא עברו דקות ספורות והמזחלת נתעכבה ליד ביתנו, השקוע בדומיה.
“א־מ־א!” קראתי בקול קורע לבבות, כשראיתי את הרופא הופך את אמי מצד לצד והיא איננה מתעוררת משנתה. “א־מא!..”
הרופא עטף את אמי בשמיכות ובעזרתו של העגלון הוציאוה החוצה והשכיבוה במזחלת.
“את הכסת! מהר והבא את הכסת!..”
העגלון רץ, הביא את הכסת והטילהּ על אמי הישנה.
“לאט־לאט”, נזף בו הרופא, “לאט־לאט… וסע מהר אל בית־החולים הממשלתי, כי יש להעלותה מיד על שולחן־הניתוחים…”
רק נער הייתי בליל המאורע, ולא ידעתי לכנות מחלות בשמותיהן, רק כעבור עשרות שנים שמעתי שוב מפי אמי את סיפור המאורע והבנתי: היתה זאת התקפת המעי העיור. התוספתן המסכן שלה נדלק והתפקע וכל גופה הורעל ונשרף מחום.
כל השנה כולה הייתי מקנא בגבירים העשירים שבעיירה (נחלתם שפרה עליהם וחבלים נפלו להם נעימים). בכל ימות־השבוע הם אוכלים לחם לבן, ובכל יום שני וחמישי עולה ברוָז, מבושל או צלוי, על שולחנם.
יום אחד בשנה, הוא חג הפורים, מקנא הייתי בעניים שבעיירתנו, ולמה? יוסל הקבצן, מלך האביונים שבעיירה, היה מתפאר ומכריז בבית־הכנסת ובשוק: “הנני מרויח עשרה רובלים ליום!”
“כיצד, יוסל?” היו השומעים שואלים בהשתוממות. “הרי בגדיך ופניך מעידים עליך, שעני מרוד אתה, לא עלינו!”
יוסל הקבצן היה מעלה בת־צחוק מסכנה על פניו ואומר: “בפורים! ביום הזה נפתחים הלבבות והכיסים של הגבירים הקמצנים – והם נותנים צדקה ביד רחבה”.
גרם החטא, שאזני שנינו, של חברי הטוב לייבל ושלי, קלטו את תגליתו המרעישה של יוסל הקבצן.
“אם כך”, אמרנו “למה לא נתחפש לקבצנים בפורים הקרוב ונלך לסובב על בתי העיירה, נושיט יד ונבקש נדבות?”
מדוע? בפורים מלאות וגדושות חנויות־הממתקים שבעיירה עוגיות וסוכריות מגוּונות, אזני־המן נוטפות דבש, חלות ותופינים למיניהם, ואז מרובים צרכי הילדים בישראל וידם ריקה.
עומדים היינו בראשיתו של חודש אדר וב“חדר” של רבנו שמרל תם כבר עסקנו בלימוד מגילת אסתר ובשינון השיר “שושנת יעקב צהלה ושמחה”. הימים הלכו ונתארכו, והחורף הלך ונסוג. בחנויות הפירות שבעיירה הופיעו ראשוני תפוחי־הזהב, שהובאו מארץ־ישראל, כדי לקשט בפרי את צלחות “משלוח המנות” בליל פורים, וריח אביב הורגש בחלל הצונן והרטוב.
קבצן מלידה – מילא! די לו שיעווה פניו, יושיט ידו הרועדת וישמיע קול בכי – מיד הלב היהודי מתמלא רחמים, והפרוטה נשלפת מהכיס, אך אנו, בני “בעלי־בתים” מוּכּרים לכל בני עיירתנו – איך נעווה פתאום פנים, נושיט יד, נרעיד קול ונבקש “תנו נדבה לעני…” תיכף ומיד יגערו בנו ויאמרו: “מה?! לשם קניית סוכריות ואָזני־המן אתם מקבצים נדבות, שקצים שכמותכם?!”
מה נעשה כדי שלא יכירונו ויחשבו אותנו לקבצנים מלידה? נכין לעצמנו מסכות ונתחפש.
מכנסים ישנים ובלואים מתגוללים בכל מחסן שליד בית יהודי; כותונת קרועה ומטולאה מצויה בכל עליית־גג שבעיירה; והרי יש לנו שלושת רבעי התחפושת. מה אנו חסרים עוד? מסכה על הפנים וכובע־ליצנים על הראש!
לייבל ואני מהלכים יום־יום ליד החנויות לממכר נייר וקרטון שבעיירתנו, מחפשים ובודקים בגלי השיירים שליד החנויות – ומלקטים בחריצות כל קרע קרטון וכל פיסת־נייר צבעונית. אל ביתי שלי אסור לי להכניס את האוצר הצבעוני. ארבע עינים, של אבי ואחי משולם, פקוחות עלי יומם ולילה, ועלי למסור להם דין־וחשבון על כל תנועה שאני עושה או מתכוון לעשות. ואילו חברי, לייבל, יתום מאביו (לא עלינו), ובן יחיד לאמו. ומובן מאליו, שאמו מפנקת אותו, ממלאת כל משאלותיו ואיננה בודקת אחר מעשיו, כי על־כן הוא הגבר היחיד בבית.
לוקח לייבל מספריִם וגוזר קרטונים וניירות צבעוניים. לוקח לייבל קמח ושׂם בצלחת, יוצק עליו מים ומכין דבק לעשיית המסכות, ואמו אומרת: שישחק לו הילד להנאתו ויהיה בריא. “מה? אתם מתכוונים להתחפש בפורים הבא עלינו לטובה, ילדים?” שואלת אמו וקורנת משמחה ואושר. “אדרבה, עשו זאת – ותבוא עליכם ברכה! השכנים יצחקו ויהיה קצת שמח בביתנו… וגם לרחוב תצאו מחוּפשים? תלכו ותשתעשעו ותצליחו”.
מכופפים ומעגלים גזר קרטון, קורעים בו ארבעה חורים – שתים לעינים אחד לאף ואחד לפה – והרי מסכה. עכשיו צריך להדביק על פניה פיסות נייר מבריק וצבעוני, להשחיר בפחם ולהלבין בגיר – ושנינו צוחקים ונהנים. לייבל מסתכל בי וצוחק, ואני מסתכל בלייבל וצוחק. ואמו של לייבל מסתכלת בשנינו – ומתגלגלת מצחוק.
“אמא, מי אני?”
“אתה לייבל”.
“לא נכון…”
“איך אפשר לנחש, בני?” מצטדקת אמו של לייבל כביכול, “הרי זאת מסכה…”
“סימן שהצלחנו!” אנו חוגגים שנינו וזוקפים על ראשינו את כובעי־הליצנים המחודדים והצבעוניים – עתה אנו מחופשים לפי כל כללי התחפושת של פורים.
חג הפורים הגיע סוף־סוף. זריזים מקדימים – וכבר משעות־הבוקר התחילו לבוא אל ביתנו ילדים מחופשים במסכות שונות, כשהם שרים שירי פורים, מושיטים יד ומבקשים נדבה. אמא שואלת כל ילד וילד לשמו ותוקעת בידו מטבע – לפי עניותו ויִחוסו. אח, כמה קינאתי בילדים אלה, אשר מגלים את שמותיהם ושמות הוריהם, שרים בקול רם ואינם מתביישים. לו יכולנו כבר גם אנו להתקשט במדי הקבצנים החגיגיים, לצאת לרחוב ולהתחיל בעבודה. אך, לצערנו הרב, הרי אין אנו קבצנים מלידה ועלינו לנהוג בזהירות. אמו של לייבל היא אמנם אלמנה, אך יש לה בית קטן משלה והיא מוצאת פרנסתה בצביעת בגדים וצמר לאנשי עיירתנו. עלינו לכלכל מעשינו בזהירות ולחשוב על כל צעד. לייבל מופיע מדי פעם בפעם ליד ביתי, קורא לי בשריקת פה החוצה – ואנו מהלכים וממתיקים סוד.
“אולי נתלבש ונצא כבר?”
“לא, אי־אפשר, עלי לאכול עם כולם את ארוחת־הצהרים החגיגית”.
“אולי נצא עכשיו ונחזור לארוחת־הצהרים הביתה?”
“אבי דורש שאעיין בשעות־הבוקר במגילת אסתר ופירושיה”.
“הרי הקבצנים הללו יאספו את כל הכסף שבבתי העיירה!” רוגז לייבל.
“עונש מהשמים שלא נולדנו לקבצנים, לייבל חברי”, הנני אומר בלב שבור ושנינו נאנחים.
בשעה טובה ומוצלחת! אנו לובשים סוף־סוף את המכנסיִם הקרועים ומשלשלים מעליהם כותנות ישנות ומטולאות, לייבל קושר את שׂרוכי המסכה שלי מאחורי ראשי, ואני מסדר את קצות שרוכי המסכה שלו.
השמש זורחת, והשלג נמס. משיפועי הגגות מטפטפים מים, והעיירה כולה שקועה בבוץ. על כל צעד ושעל אנו פוגשים ילדים וילדות מחופשים, כשהם שרים ומריעים, צועקים ומחליפים ברכות או קללות. פה ושם אנו נתקלים בילדים נושאי צלחות עטופות מפיות – אלה נושאי משלוח־המנות בשׂכר. העיירה כולה לבשה חג, הרחובות מלאים אנשים לבושים בגדי יום־טוב, והחנויות שוקקות מרוב קונים.
“אתה תפתח את הדלת הראשונה”.
“למה דווקא אני? פתח אתה הראשון!”
“אני מתבייש…”
“ואני לא מתבייש?”
“טוב, מילא. אני אפתח אך אתה תאמר: תנו נדבה לעני…”
“הכל עלי?! הביטו־נא עליו! שאני אפתח ראשון ושאני אושיט ידי ראשון?! מיוחס כזה!”
“טוב, אתה פותח את הדלת, אני פושט את ידי, ואתה אומר: תנו לנו נדבה… הוי, הבט לייבל!”
“מה קרה?”
“אשתו האילמת של ניסל שואב־המים, יחד עם שבעת ילדיה הפיסחים והאילמים…”
“מה הם עושים כאן?”
“ודאי מבקשים נדבות”.
“ולמה נקהלו ילדים רבים סביבם?”
“ודאי עוזרים להם לקבץ נדבות”.
“הם מתגרים בהם!” קרא לייבל בקול רועד מהתרגשות. “הם מתעללים במסכנים האלה לעיני כולם!”
התקרבנו למקום המעשה, ודמנו קפא בעורקינו. במרכזו של השוק – סמוך לאחת החנויות הגדולות לממכר ממתקים ומיני מאפה – עמדה האלמנה האילמת ועמה שבעת היתומים, האילמים והפיסחים. ניסל, בעלה המסכן, מת לפני כחצי שנה מיתה פתאומית, ומכיון שאין לאלמנה וליתומים במה להתפרנס – יצאו בפורים לשוק, לפשוט יד.
“מ־מ־מ…” מהמהמים הילדים, כשהם מתרפקים על חלון־הזכוכית הגדול של חנות־הממתקים ומצביעים בידיהם על התופינים ועל אזני־המן ועוגות־הדבש המרובות.
“הפיסחים והאילמים!” קראו ילדים.
“רחמו על העדר הרעֵב של ניסל!”
“תנו נדבה לזרש ולשבעת בני וַיזתא!”
“יחי חג הפורים, חגם של הקבצנים!”
“לייבל!” קראתי בקול נרגש ונסער.
“נסיר את המסכות!” השיב לי.
“נרביץ מכות בפרחחים האכזריים האלה!”
“הסתלקו, פרחחים חסרי־לב!”
“ברחו מכאן, זרע המן הרשע ואחשורוש הטיפש!”
הסרנו את המסכות מעל פנינו, הורדנו את הכובעים המחודדים מעל ראשינו והתחלנו להכות בפרחחים ולגרש אותם.
“מה קרה כאן?” שאלו עוברים־ושבים בהשתוממות.
“צער בעלי־חיים!” קראנו והצבענו על האלמנה ויתומיה הרעבים.
“ומי מינה אתכם אפוטרופסים עליהם?”
“אנחנו בעצמנו! אנו רוצים לעזור למסכנים אלה לקבץ נדבות, כדי שיאכלו אף הם אָזני־המן וסוכריות בחג!”
“קח שתי קופיקות!”
“קחו גם ממני וקנו למסכנים אלה עוגות לחג…”
בטרם הספקנו להביט כה וכה – והמוני גברים ונשים הקיפו אותנו במעגל גדול, וכולם מושיטים לנו פרוטות מכל הצדדים.
“שתזכו לאריכות־ימים, ילדים טובים!”
מי הביא את הידיעה לאזני אמו של לייבל? איני יודע. אך זאת רצה מיד והודיעה לאמי. אמי סיפרה את הדבר לאבי ולשני אַחַי, משולם ומנשה. פתאום ראינו את כל המשפחה ניצבת בתוך המעגל הרועש ומביטה עלינו בעינים מלאות חיבה וידידות.
“קחו פרוטה גם ממני, ילדים!”
בחיי ובחיי לייבל חברי, שראיתי את שתי אמותינו, כשהן עומדות מוחות בשולי מטפחות־הצמר שעליהן את עיניהן הדומעות. כאשר סיימו למחות את הדמעות מעיניהן, נטלו את קופסת הפח המלאה מטבעות מידינו, ויחד סרנו לחנות הממתקים. אמי ואמו של לייבל קנו חלות ועוגות, תופינים וסוכריות ונתנו הכל לאלמנה האילמת וליתומים הרעבים. ליוינו את המשפחה למרתף האפלולי שבו התגוררו, כשאנו שרים במקהלה: “שושנת יעקב, צהלה ושמחה… בראותם יחד תכלת מ־ר־ד־כ־י…”
בעיבורה של עיירתנו, בתחומו של יער־ארנים גדול ועבות, השתכן ביום־קיץ אחד מחנה־צוענים.
“מחנה צוענים!” קראנו איש אל רעהו בפחד סתום.
“כן, כן, באמת, מחנה־צוענים גדול.”
“ומה הם רוצים כאן?”
“לחטוף ילדים!” אנו לוחשים בחשאי ומתכווצים. “לגזול ילדים קטנים מחיק אמותיהם ולברוח…”
“אסור להתרחק מתחום העיירה”.
“ואפילו בתוך העיירה עצמה אסור להלך בערב בלי השגחה”.
אף־על־פי־כן אנו נאספים כמה וכמה ילדים, בחבורה, והולכים לראות את הצוענים הרעים מרחוק…
“ומה, אם יאמרו לחטוף אותנו?”
“נברח”.
“ואם יתפסונו?”
“נצעק”.
“ואם יסתמו את פיותינו?”
“אחד יסתלק בלילה ויזעיק עזרה מן העיירה…”
אנו מתגנבים מן העיירה בחשאי והולכים בכיוון היער.
“אלה הם?”
“ש.ש.ש…”
“האין להם בתים?”
“אפילו אוהלים אינם מקימים.”
“מדוע?”
“כדי שיוכלו לברוח עם הילדים הגנובים…”
“והיכן הם מתגוררים?”
“מתחת ליריעות־הבד, המתוחות על־פני העגלות הגדולות שלהם…”
“ומה הם אוכלים?”
“גונבים משדות האיכרים…”
צהלות סוסים ונביחות כלבים. קולות שירה ונקישות פטישים על־גבי סדנים. קריאות תרנגולות ובכי תינוקות. מדוּרוֹת עשנות וסביבן ילדים פרועי־שׂער ולבושי־סחבות…
“צועני מתקרב אלינו וחבל בידו!” מכריז פתאום אחד הילדים בקול מבוהל, וכולנו מזדעקים ובורחים בחזרה, בדרך לעיירתנו…
לוּ היתה אמי בבית באותם הימים – ודאי היתה שומרת עלי ולא היתה מניחה לי לשוטט בין חוטפי־הילדים האלה. אך כיון שאמי חלתה ושכבה בבית־החולים – נחטפתי בידי הנַוָדים השחורים…
ביום י“ח באייר, שבו חל ל”ג בעומר, היה מלמדנו רבי יונה’לה עורך אתנו טיול לאותו יער־ארנים שבעיבורה של עיירתנו. כולנו היינו מכינים לעצמנו קשתות וחצים, מצטיידים בביצים שלוקות, צבועות בצבע אדום, בלחם מרוח בשמן ובבקבוקי מים ממותקים בסוכר – ומפליגים לחיק הטבע. לזכרם של רבי עקיבא ותלמידיו ולכבודם לא היו מתקיימים לימודים ב“חדר” באותו יום אלא היינו יוצאים אל יער־הארנים ומתחלקים לשני מחנות: מחנה אחד של קלגסי רומא ומחנה אחד של חיילי בר־כוכבא. יורים היינו אלה באלה בחצים מקשתותינו, נלחמים לחיים ולמוות, כביכול, ורבנו יונה’לה היה ניצב בין שני המחנות וקולט את החצים לבל ניפצע, חלילה, באמת…
אך בקיץ זה הכריז מלמדנו:
“השנה אין טיול בל”ג בעומר!"
“מדוע, רבנו?”
“רצונכם להיות נחטפים בידי הצוענים ולהימכר לעבדות, חלילה, שקצים שכמותכם?”
קטן־קומה, רזה ובעל עינים פוזלות היה רבנו, חיור וחלש כילד קטן. פשוט התירא מפני הצוענים ורצה להימנע ממגע עם גנבים ורוצחים מפורסמים אלה…
“ונצטרך לבוא ל’חדר'?!” שאלנו ברוגז גלוי.
“אלא מה?! שמא נתבטל מלימודי תורה בגלל הצוענים?!”
“לא מסכימים!”
“מי זה מעז פניו?”
“כולנו, רבי!”
“מחר בבוקר, אם ירצה השם”, הכריז רבנו וקולו רועד, “יבואו כולם ל’חדר' ויביאו אתם את ה’חומשים'. אתם שומעים?! ואם לא – אלקה אתכם מחרתים מכות־רצח!”
“לא מפחדים!”
“מפני מי?!”
“מפני הצוענים!..”
“הם יקחו אתכם שבי!”
“יש לנו קשתות וחצים!”
“הערב, בבית־הכנסת, אודיע זאת לאבותיכם.”
“ל”ג בעומר הוא היום שלנו ורוצים טיול!.." התעקשנו.
עזי־פנים ומחוצפים היינו ועמדנו על שלנו. על אחת כמה וכמה, שלרוע מזלי היתה אמא חולה באותם הימים ושכבה בבית־החולים הקטן שבעיירתנו. וכיון שאבא קם באותו בוקר לפני זריחת החמה, רתם את סוסו לעגלה ונסע לכפר סמוך לקנות מתוצרתו החקלאית של ידידו, האיכר האוקראיני מקסים – בישלתי לעצמי ביצה בספל־מתכת קטן לאחר שהוספתי לתוך המים קליפת בצל, כדי שקליפת הביצה תאדים, מרחתי פרוסות לחם בשמן, מילאתי בקבוק מים והוספתי לתוכם סוכר – ויצאתי לדרך.
“כל הירא ורך־הלבב ילך וישוב אל מתחת לסינרה של אמו!” הכרזתי בקול רם כשנאספנו, כל תלמידיו של רבנו. ואני מיניתי עצמי מפקד על קלגסי רומא וחיילי בר־כוכבא גם יחד.
“כולנו גיבורים ואיננו מפחדים!” ענו לי חברי בקול גדול.
“הישבעו, שלא תברחו משדה־הקרב!”
“נשבעים בספר החומש!”
“נצעד־נא, איפוא, כולנו כחיילים ונשיר בקול רם!”
שירים עבריים אחדים לימדנו אחי הקשיש משולם, שהיה ציוני נלהב וחובב “לשון־קודש” – ואותם שרנו במקהלה בכל הזדמנות חגיגית. פתחנו, איפוא, במצעד ובשירה: “על הירדן ובשרון / שם ערביים חונים, / לנו זאת הארץ תהיה – גם אתם בבונים”.
השמש זרחה, הציפורים שרו אִתנו (העצים שמסביב מחאו לנו כפותיִם) ואנו צועדים במרץ ובעוז, קשתותינו צרורות וחצינו בידינו. גוּרוּ לכם, הצוענים, כי ל"ג בעומר היום – יומם של רבי עקיבא ותלמידיו הגיבורים!..
ניתנה האמת להאמר, כי הלבבות הקטנים שלנו פירפרו קצת שעה שחלפנו בקירבת מחנה הצוענים, אשר השתרע בדרך ליער־הארנים שלנו, וכיון שהלבבות פירפרו קצת – קולותינו הונמכו ונדמו, או רעדו בחשאי. אך פלאי־פלאים ממש! הצוענים כלל לא הסבו את פניהם אלינו; לא רדפו אחרינו ולא ניסו לחטוף איש מחבורתנו הדוממת. המכים בפטישים המשיכו להכות על־גבי סדניהם; הנשים המשיכו לעמוד ליד המדורות העשנות ולשיר שיריהן, והכלבים נבחו להם כרגיל. רק ילדים שחורים וערומים למחצה רדפו אחרינו. פשטו ידים צנומות ומיללו בקולות־תחנונים מלים בלתי־מובנות לנו… עברנו, איפוא, בשלום את מקום הסכנה, הגברנו את קולנו ופצחנו בשיר השמח “עוד לא אבדה”.
הגענו ליער. התחלקנו מיד לשני מחנות עוֹינים – ופתחנו בירי חצים; אכלנו מלחמנו המרוח בשמן והפטרנו בביצה השלוקה, גמענו מים ממותקים מהבקבוקים והחיינו נפשנו בין קרב לקרב; רקדנו ובילינו יפה את כל היום כולו, בלי מלמדנו רבי יונה’לה…
כשהתקרב הערב והשמש נעלמה מאחורי היער – התעורר בנו מחדש הפחד הסתום מפני הצוענים; לגמנו את טיפות־המים האחרונות שבבקבוקים והתחלנו לחזור לעיירה, בטרם ירד עלינו החושך ביער. פתאום נזכרתי, שאבי העירני בשעת־בוקר מוקדמת ואמר לי, כי הלילה ילון אצל ידידו הגוי מקסים בכפר הסמוך. הוא ציוה עלי לבוא אל הכפר, כי הלא הגויים כולם מכירים אותי – וללון יחד אתו בביתו של הגוי הטוב…
נפרדתי, איפוא, מחברי לאחר שחלפנו שוב על־פני מחנה הצוענים. הם פנו לעבר העיירה שלנו, ואני שמתי פעמי אל כפרו של ידידנו מקסים. איכר אוקראיני זה היה אדוק מאוד בדתו וביתו היה מלא צלבים ואיקונין של קדושים נוצריים. אבא לא רצה לישון בבית המלא צלבים וצלמים. וכשמוכרח היה ללון אצל מקסים, לרגל מסחרו, היה ישן בסוכה שבחצר, שהיתה גדושה תמיד חציר רענן וריחני. גם הפעם נהג כך.
התכנסנו לתוך הסוכה, השתרענו על־גבי השחת היבשה והריחנית, קראנו קריאת־שמע שלפני שינה והתחלנו לנמנם (עודי זוכר עד היום הזה את צרצורי הצרצרים המרובים, אשר ניסרו מסביב בטרם ירדה השינה על עיני, ואת פעיות הטלאים האחרונות, שהגיעו לאזני מהדיר הסמוך).
באישון לילה התעוררתי לפתע, כמו מחמת חלום רע, וגיששתי סביבי. אין חציר ואין אבא. אני מדדה על־גבי גרוטאות ורגלי כושלות. קירות־עפר לחים סביבי וריח מעופש ומחניק עולה באפי. כן, אני חש כאב צורב בצדע שמעל לאזני הימנית. הנפצעתי? האם דם הוא הנוזל הקולח מתוך הפצע?
“אבא, איֶכה?.. אבא’לה, למה עזבת ילד קטן בידי הצוענים האכזרים?!..”
אט־אט חוזרת אלי בינתי והנני מתחיל לעמוד על מצבי. בדרכי חזרה לעיירתנו, עם חברי הקטנים, נחטפתי על־ידי צועני. כן, אני כבר זוכר: צועני שחור ובעל רעמה פרועה רדף אחרינו וחבל ארוך בידו… הנחטפתי רק אני לבדי? ואולי נחטפו עוד ילדים והם שבויים אתי כאן, בבור אפל זה? הייתי מפסיק את בכיי ומתחיל לקרוא בקול רועד:
“משה’לה! יענק’לה! חיימ’ל! אברהמ’לה! הושיטו לי ידיכם והשמיעוני קולותיכם! למה הפקרתם אותי יחידי בידי הצועני הרע?!..”
הנני עייף ורגלי כושלות, קר לי ואני רועד מצמרמורת. ראשי כבד עלי ופצעי הפתוח צורב, בוער כאש. הנני מתישב על הגרוטאות אשר מתחת לרגלי ומשעין ראשי על הקיר הלח. על מה זה ישבתי, על־גבי להבו של מעדר? האם הכּני הצועני במעדר הזה?! די, אין לי כוח. אני רוצה לישון. לישון. ואני שוקע בשינה עמוקה – ממנה התעוררתי במיטה לבנה בבית־החולים, אותו בית־חולים שבו שכבה אמי החולה…
“אני חי ורק חולה?” שואל אני את אמי היושבת לידי חיורת־חיורת, אך פניה קורנים. “איך הצלתם אותי מידי הצועני הרע, אשר פצע את ראשי במעדר? כלום הצליחו הילדים לברוח מן הבור לעיירה ולספר לכם, שנחטפתי והנני שוכב מוּכה וזב־דם בתוך בור אפל, לח ומעופש? הוי, אמא’לה, כמה טוב, שהוצאתם אותי מתוך הבור העמוק ועכשיו את כבר יושבת על־ידי ומלטפת את ראשי.”
“בשעת־בוקר מוקדמת”, שׂחה אמי, "בטרם עלות השחר, קם אביך, יצא מהסוכה המלאה חציר, שבה ישנתם, והעיר את בעל המשק, כדי שיארוז למענו את התוצרת החקלאית שקנה מידו. בלב שקט ובבטחה השאיר אותך לבדך בתוך הסוכה – לאחר שעטפך יפה־יפה בחצר1, כי מי זה יבוא לגנוב ילד בתוך חצר מוקפת גדר, שכלבים גדולים עומדים סביבה על משמרתם? ובכן, סגר את דלת הסוכה אחריו והלך. אך כששב כעבור שעה שעתיִם כדי להעירך משנתך, להעלותך לעגלה ולחזור יחד אתך לעיירה – לא מצאך על משכבך. גישש וחיפש, אך הסוכה היתה ריקה והשקע, אשר בו שכבת מכורבל בחציר היבש כל הלילה, היה קר…
"חיפש אחריך בחצר הגדולה וקרא לך בקול רם, אך אין קול ואין עונה. הלך אביך ושׂח לידידו מקסים את המעשה. צחק מקסים ואמר: ‘ודאי סר הילד לרפת או לדיר, כדי לראות את העגלים והטלאים אשר הוא אוהב. ואולי הלך ללול – להשתעשע עם אפרוחי הברוָזים והאוָזים, או קם ויצא למטע־הדובדבנים ושיחי־הפטל, כדי לטעום מן הפירות המתוקים בעוד טל־הבוקר עליהם…’
"חיפשו השנַים בכל מקום – והילד איננו.
"אז העלה אבא חשש: אולי הצוענים, מקסים ידידי? –מקסים דחה את הרעיון מכל וכל. משוכנע היה, כי לחצרו לא יעֵזו נוָדים אלה לחדור, שכן החצר מוקפת גדר, שערה סגור בלילה והכלבים מקיפים אותה בלי הרף ועומדים על המשמר…
"נשארה התעלומה: לאן פנה, איפוא, אליעזר הקטן?
"קרא מקסים לאיוַאן, בנו הבכור, ציוה עליו לעלות ולרכוב על סוס, לגשת לביתנו ולבדוק אם הילד לא חזר לביתו. כן הורה לו לבדוק היטב בדרך שמא הוא מצוי שם.
"מקסים עצמו נטל את רובה־הציִד שברשותו ויחד עם אביך החלו לצעוד אל מחנה הצוענים ברגל. השמש זרחה והציפורים שרו, אך אביך היה עצוב מאוד. כי אני שכבתי כאן, בבית־החולים, והוא היה לך כאב וכאם גם יחד… הגיעו השנַיִם אל מחנה הצוענים והחלו לשאול את יושביו, אם ראו במקרה ילד שחרחר.
" ‘יש לנו ילדים שחרחרים רבים כפי שעיניכם רואות…’ ענו להם הצוענים.
" ‘ילד נגנב הלילה מחצרי’, אמר מקסים והושיט רובהו אל מול המחנה הסואן, ‘בנו של האיש אשר ניצב לידי ובוכה’.
" ‘ובאת לחפש אותו במחננו?!’ תמהו הצוענים, כשהם מחשיפים שינַיִם לבנות וצוחקים.
" ‘באתי לבקש עזרתכם’.
" ‘שאלו את פי הנחשן הזקן שלנו והוא יבדוק ויאמר לכם’.
"ואז הלכו והביאו צועני זקן, שׂעיר כקוף, עיור בעינו הימנית וצולע על רגלו השמאלית. הלז מצץ־מצץ קצה המקטרת שבפיו פף, פף, פלט עשן והסתכל בסלסוליו העולים למעלה, והשהה מבט ארוך בשני הזרים הניצבים מולו ולבסוף אמר: ‘הלוך אלך אתכם אם תתנו לי סל גדול, מלא תפוחי־אדמה!’
" ‘תקבל שנַיִם’, הבטיח לו מקסים, ושלָשתם יצאו לדרך.
"השמש עלתה והחום קפח על ראשיהם. מקסים הלך והחשה, אביך צעד והתפלל בקול עצוב ואילו הצועני הזקן היה מדדה, שני סלים בידיו, והוא מזמר לעצמו שירים צועניים מסולסלים.
" ‘מה השמחה, סבא’, שואל אותו מקסים.
" ‘כי הילד ישנו’.
" ‘והוא חי?’
"הישיש מפשׂק אצבעות כף־ידו השחוקה, בודק ולוחש לעצמו בחשאי – ואחר־כך הוא עונה: ‘חי…’
"הגיעו לחצרו של מקסים. הצועני הישיש בדק את הסוכה שבה ישנתם והריח את החציר. אחר־כך יצא החוצה, התכופף, היטה אוזן לאדמה, טפח עליה ברגלו הבריאה – והאזין. אביך, מקסים, אשתו וילדיו, ושכנים אשר נאספו בחצר – כולם עמדו עצורי־נשימה ומַחשים. לבסוף קם הצועני, התישב ואמר: ‘מלאו לי את שני הסלים תפוחי־אדמה’.
" ‘והיכן הילד?!’ שאל מקסים מופתע.
" ‘אני שומע את דפיקות לבו מתוך המרתף…’
" ‘המרתף אשר מתחת לסוכה שבה ישנו בלילה?’
" ‘כן, הוא נשמט ונפל לתוכו דרך פירצה שנפרצה בתקרה!’
“ואכן, פצוע ומבוהל העלו אותך מתוך המרתף העמוק והמעופש, אשר שימש למקסים האיכר מחסן לאחסן תפוחי־אדמה בחָדשי־החורף הארוכים. מיד הביאו אותך לבית־החולים וכאן תפר הרופא ואיחה את הקרע שבצדע הימני אשר מעל לאזנך – והצילך”.
סיימה אמי את סיפורה ואני נשמתי לרוָחה. לפחות לא נחטפתי…
מאז אותו מקרה יש בלבי חיבה לצוענים, ובצדע של ראשי, מעל אזני הימנית – צלקת ארוכה וחיורת, דמוית סהר…
-
“בחצר” – כך במקור המודפס (הערת פרויקט בן־יהודה) ↩
אתם חושבים שרק בישראל עושים סינמה בלש? גם אנו, בילדותנו, אם כי למדנו ב“חדר” וגידלנו פאות ארוכות – התפלחנו להצגות.
אתם יודעים רק שלושה שמות לאותו עולם קסום: “סינמה”, “ראינוע”, “קולנוע”. אך בימים הרחוקים ההם היו לו גם שמות אחרים: “אודיאון”, “קינוֹמַטוגרף”, “קינוֹ”. ואילו בעל־הסינמה הראשון בעיירתנו קרא למוסדו החדש בשם “אילוזיון”. פירושה של מלה רומית זאת הוא: אשליה.
היו שם, באילוזיון, תמונות המתנועעות ומפזזות, רצות ומרחפות, מתהוללות ומשתוללות – כדי להצחיק את הצופים ולגרום להם שעה של קורת־רוח. הנה צ’ארלי צ’אפלין מפיל שוטר אחר שוטר והם קמים ורודפים אחריו, כשאַלותיהם בידיהם, אך אינם יכולים להשיגו לעולם. הנה רכבת אצה־רצה על־גבי הבד המתוח לאָרכו ולרחבו של הקיר – והקהל נחרד ופורץ בקריאות־אימה כי כפשע בין הקטר הדוהר ובין הצופים. והנה מקהלה מנגנת, אך אין קול ואין בת־קול… שכן הקולנוע של אז – כלומר, האילוזיון – היה עולם של אלם ודממה.
הזקנים לא רצו שנלךְ לאילוזיון. אולם אנו עייפה נפשנו לשבת ביום וגם בערב על הגמרא, ללמוד את סיפורי לבן הארמי, אשר למדנו כבר לפני שנה ולפני שנתיִם. אדרבה, ינסו־נא הזקנים האלה לשבת ב“חדר” עשר שעות ביום ולשנן את אותם הדברים בלי־הרף. אילו היו בידינו פרוטות אחדות, היינו בורחים בערב מה“חדר” והולכים לראות אילוזיון, אלא מה?
בעל האילוזיון היה עומד על סף דלת־הכניסה ומוכר כרטיסים בכסף מזומן, ולנו – פרוטה אַיִן.
ובכל־זאת מצאנו עצה.
“אתה רוצה להצטרף ולראות אילוּזיוֹן חינם אין־כסף?”
“וַדאי”.
“תזכור: מתאספים בערב”.
“וה’חדר'?”
“נתחמק ונברח אחד־אחד”.
“והרבי לא ירביץ?”
“אתה רוצה לראות אילוזיון חינם אין־כסף ובלי מכות מידי הרבי או מידי אבא?”
ערב. העיירה עטופה כולה מרבד־שלג, אך הקור אינו חזק. השמים בהירים והמוני כוכבים זרוּעים בתכלתם. אחד־אחד אנו משתמטים מה“חדר” ומתאספים סמוך לאילוּזיון.
החלונות האחוריים של האילוזיון, בנין־אבן השייך ליהודי עשיר מיהודי עיירתנו, פונים לבית־קברות נוצרי ישן־נושן. בשנים האחרונות סגור אמנם בית־קברות זה ואין מביאים עוד שמה נפטרים לקבורה. השטח זרוּע כולו צלבים שעל הקברים. לא רחוק מחלונותיו האחוריים של האילוזיון ניצבת כנסיה נוצרית קטנה ועל גגה מתנוססים צלבים גדולים ומוזהבים.
החלטנו להתגנב אל בית־הקברות ולהציץ משם מבעד לחלונות האילוזיון. אך לבנו נצבט בחרדה: מי יודע? אולי קמים המתים הנוצרים בלילה מקברותיהם ומתכנסים בכנסיה הקטנה כדי לערוך תפילת־חצות לאלוהיהם, כשם שנוהגים נפטרים יהודים, להבדיל אלף הבדלות?
התגברנו על הפחד ונכנסנו לתוך בית־הקברות.
“גשו אל החלונות של האילוזיון, חבריא!”
“והרי הם סגורים ואטומים בקרשים!”
הלבבות דופקים מאימה מפני המתים ומיראה מפני החיים, אך אנו קרבים וצרים על החלונות. יענקלה חברנו, בנו של שלמה הנגר, הביא עמו מקדח מביתו – והוא קודח אט־אט חורים בקרשים האדומים של החלונות. זוגות־זוגות חורים הוא קודח, זוג־חורים לזוג־עינים.
“נו? רואים?”
“נפלא!”
“יש לנו מזל! צ’ארלי צ’אפלין”.
“גם אני רוצה להציץ!”
“שקט! הנה יש עוד זוג חורים”.
אנו מסיחים לבנו מה“חדר”, שוכחים את אשר מסביב. מדי פעם אנו מתחלפים וזוג עינים של אחד מחברינו נצמד אל החורים שבקרשים וכולנו נהנים ורועדים משמחה. איזה קסם ואיזה פלא! ממש גן־עדן של מטה! מסביב שלג, אך בפנים, על הבד – אביב: עצים מלבלבים ופרחים פורחים, אנשים מתנשקים וכולם לבושים בגדי־שבת ואוכלים עוגות ביום חול. נוסעים במרכבות־פאר וכיסיהם מלאים כסף וזהב…
“הוי, אמא’לה!”
“מה קרה?”
“סוחבים אותי ביד!”
“מי?!”
“גוי שנפטר!”
“לאן הוא סוחב אותך?”
“לתוך הקבר! הצילו!”
טרם הספקנו לנתק את חברנו המסכן מידיו של “הגוי המת” ומצאנו את עצמנו מוקפים שלושה גויים חיים, שצצו כמתוך הקברים ממש. והגויים בעלי קומה ובעלי שפמים ארוכים, ולבושים פרוות־כבשים וחבושים כובעי־פרוה. הגויים הגברתנים מכניסים אותנו לתוך האילוזיון. ולאחר רגע אנו עומדים לפני רבי משה שטיין הגביר בעליו של האילוזיון. הלז לבוש פרוַת־שועלים חומה, מבהיקה, ועל עיניו רכובים משקפיִם, במסגרת־זהב. זקנו האדום מסורק ועיניו מגחכות.
“בנו של מי הוא זה?” הוא שואל בסקרנות.
“של רבי משה הסופר סת”ם (כותב ספרי־תורה, תפילים ומזוזות)".
“ותכשיט זה מי הוא?”
“בנו של השוחט רבי יענקל”.
“ושקץ זה?”
הוי, שם אבי המבוטא בפי המזהים דוקר ממש בבשרי, וַי לאותה בושה!
“היכן המקדח?” שואל בעל האילוזיון. אנו מחליפים מבטים ומחשים. יענקלה בן הנגר, בעל המקדח, חמק וברח בתוך המהומה.
“מי קדח את החורים בקרשים, שקצים?” שואל רבי משה שטיין.
אנו שותקים.
“איוַאן”, קורא בעל האילוזיון בקול מצווה אל אחד מעוזריו הנכרים שתפסונו, “מכות!”
איוַאן הגברתן פושט את פרוָתו ומוסרהּ לידי חברו, משפשף ידיו אחת בחברתה ויורק לתוכן. והנה הוא מניף את ידו מעלה מעלה…
“רבי משה שטיין! עמוד!” נשמע פתאום קול מוּכר לי. והגביר רומז לגוי וההוא נעצר ומוריד את כף ידו המונפת.
תשאלו: מי ומי המופיע כמלאך המושיע?
אחי משולם היה זה, אחי הטוב והרחום. תמיד הוא מופיע ברגע המתאים, כדי לגונן ולהציל.
“אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה!” – הנני שומע, כביכול, את קולו של אחי.
“הם ראויים למלקות!” קורא הגביר רבי משה שטיין. “הם קדחו חורים בחלונות של האילוזיון”.
“כיצד אוכל לפצות אותך?” שואל אחי משולם וקורץ עין אל הגביר.
רבי משה שטיין מהרהר ארוכות ולבסוף הוא אומר:
“בעוד שבוע־שבועיִם, אם ירצה השם, אקרין באילוזיון שלי סרט בשם ‘חיי היהודים בפלשתינה’. חתמתי כבר על החוזה ושילמתי מראש סכום־כסף גדול, עצום ממש!”
“ובכן”, קורא אחי וקולו רועד מהתרגשות, “הריני קונה חמישים כרטיסים בשביל הציונים שבעיירה. יהיו אלה דמי־כופר”.
“עוונם גדול מתשלום זה”, טוען רבי משה שטיין.
“בכמה אוכל לכפר בפניך?” שואל אחי ביאוש. והגביר אומר:
“אני רוצה שתביא לי להצגה הראשונה של הסרט הזה באילוזיון שלי את אביו של זה, הסופר סת”ם, את אביו של זה, השוחט, ואת אביך, וכן את כל היהודים האדוקים שבעיירתנו!"
אחי משולם מחייך.
“כדי שכל יהודי העיירה יאמרו: ‘בואו ונרוץ אל האילוזיון כי הוא כשר אפילו ליהודים זקנים ויראי־שמים’?”
“ירדת לסוף דעתי, משולם?” שואל הגביר.
“מסכים, רבי משה”, אומר אחי.
“תקע לי ידך”.
“בשעה טובה ומוצלחת!”
מי שלא ראה את המוני היהודים שבעיירתנו כשהם רצים ערב־ערב לאילוזיון של רבי משה שטיין, כדי לראות את “חיי היהודים בפלשתינה”, לא ראה מחזה נאה מימיו. אדוקים וחצי־אפיקורסים, חסידים ו“מתנגדים”, בעלי זקן ומגולחים, גברים ונשים, זקנים וטף – כולם־כולם – כולם־כולם נהרו לאילוזיון של רבי משה שטיין, כדי לזכות ולראות בעיניהם את שיבת ציון וראשית הגאולה. הכל מיהרו לחזות בפלא.
ראשית־כל נתברר לצופים שהכותל המערבי, קבר רחל, קבר רבי מאיר בעל הנס וקבר רבי שמעון בר־יוחאי אינם משל – אלא עומדים וקיימים עד היום הזה. וגם הגימנסיה העברית “הרצליה” ותל־אביב. והירדן זורם באמת וגם יד־אבשלום והר־הזיתים ישנם עד היום הזה. והעיקר: ישנן קולוניות עבריות – כלומר, מושבות – אשר בהן חיים יהודים כמונו, והם חורשים וזורעים, קוצרים ודשים, קוטפים תפוזים ובוצרים ענבים. הנה פתח־תקוה וראשון־לציון, ראש־פינה ויסוּד־המעלה. וישנם גם שומרים עברים הרכובים על סוסים ונושאים נשק – כגויים ממש…
נו, איך אפשר לשבת בשלוה, ולהתאפק ולא לשיר משירי ציון? הזקנים בכו ושרו: “שיר המעלות, בשוב אדוני את שיבת ציון היינו כחולמים…” ואילו אנו, הצעירים, נשאנו קולנו בהתרוננות: “נס־ציונה לנו ביהודה, ראשון־לציון לנו ביהודה, אֵל יבנה יהודה, ציונים יבנו יהודה!” וכן שרנו את השיר: “ראש־פינה לנו בגליל, יבנאל לנו בגליל, אֵל יבנה הגליל, ציונים יבנו הגליל!” ומובן מאליו, ששרנו ערב־ערב את שיר הציונים “התקוה”. והיה זה נפלא ונחמד: עוד לא אבדה תקותנו, התקוה הנושנה, לשוב לארץ, לארץ אבותינו, ארץ בה דויד, דויד חנה…
ועתה הגידו־נא בעצמכם: איך היינו זוכים כולנו לראות פלאים אלה לולא היה קיים אילוזיון בעיירתנו ולולא הסינמה־בלש שלנו?!
כל ילדי ה“חדר” שבעיירתנו היו מתגעגעים לארץ־ישראל. הן בה קיימים עד עצם היום הזה הכותל המערבי וקבר רחל, מערת המכפלה וקבר רבי שמעון בר־יוחאי. הרי בה גדלים חרובים ותאנים, שקדים ותפוחי־זהב… אך לחברנו שעיק’ה היה דוד בארץ־ישראל, דוד ממש, הוא אחי אביו, בשר־ודם, חי ומדבר!
“הנולד דודך זה בארץ־ישראל, שעיק’ה?” אנו שואלים בקנאה.
שעיק’ה הקטן והצנום, השחרחר והפוזל מהרהר רגע, מעלה בת־צחוק של ביטול על שפתיו ועונה: “איך יכול היה להיוָלד בארץ־ישראל, אם אביו ואמו, הסבא והסבתא שלו, חיים אִתנו כאן?”
“ואיך?!” אנו שואלים אותו כשהוא עומד במרכז, ואנו מקיפים אותו (מעגל־ילדים חי).
“הוא נסע לפני עשר שנים לארץ־ישראל”.
“אולי הוא זקן ונסע שמה למות ולהיקבר על הר־הזיתים?” אנו שואלים בעצב.
“מה פתאום?!” רוגז שעיק’ה ומזעיף את עיניו הפוזלות, “הוא צעיר ואפילו אשה עוד אין לו, והוא נסע שמה לחיות!”
“ויש לו שם חנות לתפוזים ותמרים?”
“עוד מעט ותהיה לו מושבה…”
“לא יודעים מה זה, שעיק’ה…”
“נו – נו…” מפעיל שעיק’ה ידיו ומתאר משהו באויר, “כרם ענבים וגם פרדס תפוזים וגם לימֶנֶס (לימונים)”.
“ואז ישלח לכם במתנה בתיבות־עץ ריחניות?” אנו שואלים ורירנו נוזל מפינו.
“איזו שאלה?!” עונה שעיק’ה בחשיבות. “וכי למי ישלח, אם לא לאביו ולאמו ולאחיו?!”
“שעיק’ה, זכור אותנו!” אנו קוראים במקהלה ומתרפקים עליו.
“שאתן גם לכם? ומה תעשו בתיבות מלאות?!”
“חכו, חכו!” מלגלג אחד הילדים הפיקחים. “טיפשים! דודו טרם קנה מושבה, ועוד לא גידל תפוזים ולימונים בפרדס – והם כבר רבים ביניהם על ביצה שלא נולדה!”
אך עד שהביצה תיוָלד ופרדסו של הדוד יבשיל תפוחי ארץ־ישראל – שלח הלז לשעיק’ה מתנה יקרה אחרת כדמי־חנוכה. פירות, ואפילו פירות מארץ־ישראל אינם מאריכים ימים. אכלת – ואינם. ואילו מתנה זאת – נצחית היא! לכל ימות־החיים ממש! הדוד שלח לשעיק’ה מארץ־ישראל עט לכתיבה, אשר ידיתה עשויה עץ־זית. מהזיתים הכתובים בתורה, ואשר בהם נשתבחה ארץ־ישראל, ומפירותיהם מכינים שמן־זית! אותם עצי־זית אשר מהם מכינים ארון־קודש, ידיות לספרי־תורה, קופסות למזוזות וטבלאות לסדורי־תפילה, וגם חפצי־חול להבדיל, כגון: סרגלים, בתים לקסתות, עטים לכתיבה, ולאחד מהעטים האלה זכה שעיק’ה המאושר.
“הראה, שעיק’ה”.
“רק להביט!”
“יש לו ריח?”
תן כפתור תמורת ההרחה!" תובע שעיק’ה.
“קח כפתור, שעיק’ה!”
“הרחת כבר בעד שני כפתורים!”
“נו?” אנו שואלים את המריח.
“ריח של ארץ־ישראל”, עונה זה ועוצם עיניו מרוב התפעלות, “ריח גן־עדן ממש!”
“ומה שם למעלה בקצה הידית?” אנו שואלים בסקרנות.
“מִשקפת!” עונה שעיק’ה בחשיבות.
“ומה רואים שם?”
“את הכותל המערבי!”
“בזכוכית זעירה ופצפונת כזאת?!”
“נס!” מכריז שעיק’ה בגאוה. “זכוכית קטנה, אך כותל מערבי גדול ונהדר בתוכה”.
“תן להציץ, שעיק’ה”.
“תמורת שני כפתורים!”
“למה שנַים?”
“כי זו משקפת!”
“מילא, שני כפתורים הם אמנם מחיר יקר מאוד ב’חדר' שלנו, אך מי יוַתר על הכותל המערבי? יום־יום אנו מתפללים ב’סדור' שלוש פעמים: ‘ותחזינה עינינו’ – ועתה נוַתר ולא נראה את הכותל המערבי אשר בירושלים?!”
“אבל תן להחזיק בעט!”
“לא, בזהירות!”
“מה יש, זה אתרוג?”
“לי זה יקר כמו אתרוג”.
“אמאל’ה, זה נהדר!”
“הצצה אחת תמורת שני כפתורים!” מכריז שעיק’ה בהתלהבות. ותחזינו עינינו בירושלים הקדושה!
כשמלאו לי אחת־עשרה שנה התחלתי לדבר “לשון־קודש” (עברית).
עם עצמי?
לא. עם חברי הטובים, לייבל וישׂרוליק.
מה פתאום?
כי שלָשתנו חלמנו על נסיעה לארץ־ישראל. וכדי לנסוע לארץ־ישראל, צריכים לדעת שני דברים: עבודת־אדמה ולשון־קודש. עבודת־אדמה עבדנו שלשתנו בזיעת אפינו, בגינתה של אמי. ועתה גמרנו אומר: סוף לשפת הגלות! – ואנו מדברים בינינו אך ורק בשפת היהודים אשר בקולוניות העבריות שבארץ־ישראל, במושבות ראשון־לציון ונס־ציונה, ראש־פינה ומשמר־הירדן ואחרות…
מי מבינינו היה הראשון שתבע תביעה זאת?
ניתנה האמת להיאמר: חברנו ישרוליק.
ולמה דווקא הוא?
דוד היה לו בארץ־ישראל, מורה עברי בבית־הספר, אשר במושבה ראש־פינה שבגליל ושמו אהרן טורקניץ‘. המורה טורקניץ’, אשר היה מראשוני בוני בית־הספר העברי בארץ־ישראל. והדוד החשוב הזה היה כותב להורי יִשרוליק שבעיירתנו, מכתבים בעברית שבהם סיפר לקרוביו על חיי האיכרים העברים שבארץ־ישראל ועל ילדיהם, שכולם מדברים עברית…
“צפרא טבא (בוקר טוב), ישרוליק!”
“צפרא טבא, לייבל!”
“ערבא טבא (ערב טוב), לייבל!”
“ערבא טבא, אליעזר!”
“הרי זה ארמית”, צוחק אחי הטוב משולם ונהנה, “דברו לשון־קודש!”
ובכן: אני חפץ מאוד לשתוֹיס (לשתות) מים חמים עם “נופת צופים (סוכר)”.
“תבעיר לי במטותא (בבקשה), עץ גפרית, (גפרור)”.
“חן־חן, אדוני!”
“ד' עמכם גיבורי החַיִל!”
“יברכך ה'!”
“קח אלוּנטיס (אלוּנטית) ובוֹיריס (בורית) מגבת וסבון ונלך לטבול ביאור (לרחוץ בנהר)…”
“המים צוננים כשלג אשר על ראשי הררי שׂניר וחרמון…”
“לייבל, כמה מחזיק האורלוגין (השעון) שלך (מה השעה)?”
“מורה־השעות שלי מראה תשע שעות ועשרה רגעים…”
“חן־חן”.
“לכבוד דודי היקר שבארץ־ישראל”, כותב ישרוליק במכתב למורה אהרן טורקניץ' שבמושבה ראש־פינה. "איך אומרים הילדים אצלכם אַ זייגֶר (שעון)? ואיך אומרים אצלכם: אַ־שוייבֶּלֶה (גפרור), ואיך אומרים אצלכם צוּקר (סוכר)? וזה שחופרים בו האדמה בגינה איך נקרא? ואיך אומרים סַמוֹבר (מיחם)?
“אנו חפצים לנסוע לארץ־ישראל ומדברים בלשון־קודש. וחן־חן על המַענה שלך בהקדם”.
הדוד טורקניץ' ענה בהרחבה: “זייגר – פירושו שעון. ושואלים: מה השעה? שוייבלה – הוא גפרור. גפרור מדליקים. צוקר – לא נופת צופים, ישרוליק היקר, אלא – סוכר, פשוט. וסמובר, אשר בו מרתיחים מים לתה – מיחם הוא. ואת האדמה שבגינת בית־הספר שלנו אשר בראש־פינה – אנו עודרים באת או במעדר. ותוסיף לשאול, ישרוליק חביבי, ואני אשיב לך בחפץ־לב…”
והדוד טורקניץ' הוסיף במכתבו מראש־פינה: “אצלנו, בגליל העליון, הכל מלבלב ופורח עתה, וימי האביב ממשמשים ובאים…”
האח, וחן־חן למורה טורקניץ', אשר במושבה העברית ראש־פינה! איך העשרת לנו את שפתנו העברית הדלה שבגולה מסכנה זאת. מאז היה הכל מלבלב בלשון־קודש שלנו. והמלים הנחמדות “ממשמשים ובאים” לא משו ממש מעל שפתינו…
“לייבּל, הצנון שלנו כבר מלבלב בגינה!” היינו מבשרים איש לרעהו בשמחה.
“ישרוליק, הקישואים (מלפפונים) שלנו כבר מלבלבים, ברוך השם, בערוגה”.
“הוי אליעזר! ימי־קיץ יפים וחמים ממשמשים ובאים ונוכל לעבוד בגינה בלי אנפילאות (גרביִם) ובלי מִנעלים (נעליִם) לרגלינו. ונעדור את הערוגות במעדר ובאת כשאנו יחפים ובני־חורין מבתי־הרגליִם (מַגפיִם), ממש כמו במושבות העבריות שבארץ־ישראל…”
ימים טובים ממשמשים ובאים לעיירה שלנו, כי לאגודתנו “אגודת דוברי שפת עבר” מתחברים חברים חדשים לבקרים. ואנו נעשים אגודה אחת, אשר מדברת אך ורק בשפתנו הקדושה היחידה (השׂרידה, שפת חוזינו ונביאינו), וגם שיר חיברנו לאגודה שלנו, אשר אנו שרים אותו כל היום:
עברית, אדברה,
עברית אזמרה,
עברית אחשוב ביום
ובלילה – עברית אחלום.
עברית אשתעשע
עם חברי החביב,
כי לעמנו השב והיגע
ממשמש ובא האביב…
יום־יום אנו באים אל אחי בשאלות: איך אומרים: סיס או סוּס? ואחי משולם מקמט מצחו, מדפדף בספרים ומסביר: “חיית הבית אשר רתומה לעגלה – שמה סוס. ואילו הציפור שבשמים – שמה סיס…”
“איך אומרים: חתול או חסיל?”
ואחי חוזר ומעיין בספרים ופוסק: “חיית־הבית אשר צדה עכברים – שמה חתול ואילו ארבה קטן שמו חסיל…”
ואיך קוראים אַרבּיס בעברית?"
ואחי הטוב עונה מיד: “עדשים…”
“עדשים הן עדשים!” אנו קוראים במקהלה, “שמהן מבשלת אִמא דייסה, אך מאַרבּיס מבשלת אמא מרק!”
אחי המסכן מסמיק, נכנע ומודה: “ישאל ישרוליק את דודו המורה העברי אשר בארץ־ישראל…”
וישרוליק כתב לדוד וכולנו חיכינו למַענה כמצפים למשיח. והדוד ענה וכתב: “ארביס – אפונה, אפונים. וגם סימנים נתן: הגבעולים מטפסים ועולים בערוגה על גבי מקלות…”
“נכון!”
היינו עודרים בגינתה של אמא במעדרים עבריים, חופרים באִתים עבריים ומחברים מִלון של השפה העברית לפי האלף־בית ובנגינה ושירה. אחד מתחיל וחבריו ממשיכים וחוזר חלילה…
"אב! אח! – אחות! – אם! – בן! – בת! – גב! – גג – גל – גן – דג – דוּד – דלי. וכל מחרוזת מלים שבאלף־בית אנו מלווים בשיר על הגינה:
עם השחר קמים אנו / פוקחים עין חיש / ככה, ככה אנו קמים פוקחים עין חיש. / לובשים אנו את הבגדים / לובשים מהר, קל / ככה, ככה אנו לובשים / לובשים מהר, קל / אומרים “שלום” להורינו / ולגננו חיש. / ככה, ככה אנו הולכים / אל גננו חיש / בגננו אנו שרים / משחקים כל היום, / ככה, ככה אנו שרים / ומשחקים כל היום. / יש בגינה פרחים שונים / פרחים יפים גם צבעונים / אל גינתי בואו, קונים / נקטוף פרחים שם, רעננים…
מי חיבר את השיר הנחמד הזה?
אענה לכם בסיפור קצר:
שעה ששאלה המורה את תלמידיה שבכיתה בית: “מי ברא את העולם?” מיהר אחד התלמידים וקרא: “מורתי, לא אני, לא אני…”
לא אני חיברתי את השיר הזה על הגינה. אולי יודעים אתם את שם המחבר? אנא, גלו גם לי את שמו…
התדעו מי היו הראשונים אשר זיעזעו את כסאו של הקיסר הרוסי, הצאר ניקולאי השני? אנחנו, ילדי ה“חדר”, תלמידיו של אלעזר המלמד.
“ברכב או בפרשים?”
“לא! רק בשיר של מהפכנים…”
אני הייתי מוציא בגניבה מתוך כיס קאפוטת־השבת של אבי את מטפחת־האף הגדולה והאדומה שלו, קושר אותה לראשו של מקל ומניפו מעלה־מעלה. וילדי ה“חדר” מסתדרים מאחורי בשורה ערפית ארוכה ואנו שרים בקול רם, בשפה הרוסית, המשובשת במקצת בפינו, את מלות־השיר שפירושן בערך כך:
הַקֵיסָר הָרוּסִי רוֹכֵב עַל סוּס אַבִּיר
כְּמו עוֹרֵב עַל גַב חֲזִיר!
“געוואלד! (הצילו!)” היתה צועקת פרלה הקטנה והצנומה, אשתו של מלמדנו אלעזר, צובטת את פניה החיורים והמקומטים, “הורידו את הדגל האדום, שדים ארורים שכמותכם. עוד מעט יופיע השוטר, יסגור את ה’חדר' של אלעזר המסכן שלי וישלח את כולנו לסיביר!”
“הוּררה! (הידד),” היינו מריעים בקול רם כדי להרגיזה. ואני מניף את מטפחתו האדומה של אבי מעלה־מעלה וממשיך לשיר, וכולם עונים אחרי במקהלה:
רֵד מַהֵר אֲחַשְׁוֵרוֹש,
וָלֹא – נוֹרִיד לְךָ הָרֹאשׁ!
“עפר לפיכם, שקצים ומורדים!” צורחת פרלה כעקוצת עקרב, “הכל באשמת אותו גרופרמן הארור, ימח שמו וזכרו!”
“הסתלק, ניקולאי!” אנו צועקים בקול, “יחי גרופרמן המארגן שביתות של החייטים והסנדלרים!”
היה זה בעשור הראשון של המאה העשרים. בימים ההם נזדעזע כס מלכותו של קיסר רוסיה ירום הודו, הצאר ניקולאי השני. ברחבי רוסיה פרצו שביתות אשר שיתקו רכבות ואניות, בתי־חרושת ובתי־מלאכה. אולם עיירתנו הקטנה רחוקה היתה מכל אלה. כאגם חבוי במעבה היער רגעה לה העיירה שלנו בווֹלין הברוכה והדשנה, בין שדות שיפון וחיטה פוֹרים וחורשות אורן ואלון. הסוחרים קנו תבואות וביצים מידי האיכרים האוקראינים ושלחו אותן ברכבת לסוחרים יהודים אשר בוארשה הרחוקה. והחנוָנים שבעיירה הביאו סוכר וטבק מסוחרים יהודים בוארשה ומכרו אותם לאיכרים שבכפרים האוקראיניים אשר מסביב לעיירה. החייטים עשו מלאכתם בחוט ומחט בלוויית שירי־עם באידיש או קטעי תפילה מהסדור והמחזור, הסנדלרים תקעו בקצב מסמרי־עץ בסוליות הנעלים והשוליות הפיחו בשפתיהם את הגחלים הלוחשות שבתוך המַגהצים, בישלו דבק ושזרו חוטים או הניעו את ערש־התינוקות של נותני עבודתם והנעימו להם שיר:
תחת ערש בני הרך
עומד גדי לבן וצח.
הגדי הלך לקנות סחורה
ובני ילך ללמוד תורה.
כך חיתה לה עיירתנו את חייה השלוים עד שביום סתיו מעונן וגשום הופיע בעיירה גרופרמן, בחור אלמוני, ותושביה רגשו ורגזו.
“עיִט” רטנו החייטים והסנדלרים.
“מורד במלכות” לחשו בעלי בתי־החרושת. “עוכר ישראל! מאַין בא בחור זה? על כולנו הוא ימיט צרה! אסור לו לשבות כאן! וכי לא מוטב ללחוש על אָזנו של שר־המשטרה ולהגלותו מיד לסיביר?!”
“אבל הרי יהודי הוא! כיצד נלשין אנו, יהודים רחמנים בני־רחמנים, על יהודי?”
אלה אומרים שגרוּפרמן הוא בנו של רב, שיצא לתרבות רעה ואלה טוענים: “לא כי! סטודנט הוא. מהפכן!”
אנו ילדי ה“חדר”, עקבנו אחרי גרופרמן בענין רב. קטן־קומה היה האיש ובעל ראש גדול, בלוריתו שחורה ומתולתלת ואפו ארוך ועקום. פניו רזים, חיורים וצהבהבים, ועל עיניו הגדולות והיוקדות משקפים בעלי זכוכיות עבות. גופו עטוף היה שכמיה רחבה, ששוליה נגררו על־פני שלוליות המים שבעיירה ופיו חוצב להבות. בכל עת תמיד הוא נושא דבריו.
מה הוא נאם? ילד קטן הייתי בימים ההם ולא ירדתי לסוף דעתו. אך משפט אחד משלו נחרת בזכרוני:
“חברים וחברות”, היה קורא בלהט, “שביתה! עד הנצחון!”
“הידד!” היינו מצטרפים לקריאות ההתלהבות של שוליות החייטים והסנדלרים. מריעים ומוחאים כף, אם כי לא הבינונו בדיוק למה צריך לערוך שביתות.
עתה אני מבין: באותם ימים היו שוליות בעלי־המלאכה ופועלי בתי־החרושת הזעירים עובדים מארבע־עשרה עד שש־עשרה שעות ביממה. רובם היו מתחילים את יום־עבודתם לאור מנורת־נפט בשעה שש לפנות בוקר ומניחים את הפטיש והצבת, המספריִם והמחט בשעה עשר בלילה. והנה הופיע גרופרמן בעיירתנו והסית את הפועלים וקומם אותם נגד נותני־עבודתם ותבע בשמם:
“יום עבודה בן שמונה שעות בלבד!”
“וָלא!?” שואלים נותני־העבודה.
“נשבות!” היה גרופרמן מטיח ברוגז.
“מי שׂמך, בחור חצוף שכמותך?!” טען כנגדו שמשון החייט בעל הזקן הרחב והצהוב, כשהוא מניף מולו את המספרים הגדולים.
“ומה איכפת לך אם הפועלים שלי יעבדו שעות אחדות כשם שעבדו עד עתה?!” צעק משה הסנדלר בעל הזקן הארוך והלבן. “מי שׂמך לפה לפועלים שלי?!”
“אני הנני פֶה לאנשים האילמים האלה!” ענה גרופרמן בראש מוּרם ובחוצפה.
“שבו מיד והמשיכו את עבודתכם!” קרא שמשון החייט אל פועליו בקול מצווה, “אני משלם לכם!”
אולם הפועלים הניחו את כלי־מלאכתם והכריזו:
“אנו דורשים יום־עבודה בן שמונה שעות בלבד!”
גם אנו ילדי ה“חדר” של אלעזר המלמד, מרדנו. היינו סוגרים את החומשים בשבע בערב במקום בשעה השמינית, מדליקים את הנרות בפנסינו וצורחים במקהלה:
“די, גם אנו עורכים שביתה!” וכולנו פורצים החוצה ומצטרפים אל התהלוכה של גרופרמן והפועלים השובתים.
ערב־ערב היו מתקהלים מסביב לגרופרמן עשרות פועלות ופועלים כששירי־מרד על שפתיהם – פורצים אל בתי־המלאכה של החייטים והסנדלרים והכובענים, מוציאים את כלי־העבודה מידי הפועלים והפועלות וקוראים: “די לכם! הסוף לניצול!”
“הוּררה!” הריעו עשרות פיות, ואנו מצטרפים אל המריעים, מנפנפים בפנסים שבידינו וקוראים:
“כל פועלי העיירה התאחדו! אל תעבדו למעלה משמונה שעות!”
והייתי חוזר הביתה נסער ונרגש.
“היכן היית עד שעה כה מאוחרת?” שאלה אמי ברוגז, כשהיא פורסת לי פרוסת־לחם וחותכת בשבילי זנב דג־מלוח. “מזלך שאבא נסע לכפר”.
“שביתה, אמא!” הייתי עונה.
“שמא חושב אתה שבלעדיך לא יורידו את הצאר ניקולאי מכס־מלכותו?” שאלה אמא. “היזהר לך, בני! סופך שתגורש לסיביר, כמו כל המַהפכנים והמורדים במלכות. ועתה, בני, שכב לישון. מחר בבוקר עליך להשכים קום וללכת ל’חדר' של אלעזר, ללמוד חומש ורש”י."
בוקר אחד, בלכתי ל“חדר”, פגשתי את חברי והם נסערים מאוד.
“מה קרה?” שאלתי.
“מה, אינך יודע?” השיבו לי חברי בלחש. “האינך רואה את חבורות האנשים שנקהלו ברחוב?”
“אני רואה. אך אולי תגידו לי סוף־סוף מה קרה?”
“בלילה באו קוזאקים ותפסו אותו…”
“את מי?”
“את גרופרמן!”
“נו, ומה עשו לו?”
“שלחו אותו לסיביר באזיקים”, השיבו חברי.
עברו ימים אחדים ופרלה, אשתו של המלמד שלנו אלעזר, חגגה את נצחונה עלי.
“היכן המטפחת האדומה של אביך, תכשיט שכמותך?” התגרתה בי פרלה.
האמת היא שהחזרתי אותה בבושת־פנים לכיס הקאפוטה של אבא שימשיך לקנח בה את חָטמוֹ בשבתות. לא עוד הנפתי אותה בראש המקל. אימת הקוזאקים נפלה עלי…
לאחי משולם היה אוסף של גרוטאות ישנות וחפצי־ערך מימים עברו. בתיבת־עץ יפה היו מגוּבבים שעונים דוממים, קני־סיגרה סדוקים, שפופרות, כפתורי־נחושת צבאיים מתקופת מלחמת רוסיה–יפאן, מגיני־דויד ואסימונים שחוקים, יותר מכולם היתה מבהיקה סיכה גדולה ויקרה שעברה בירושה מסבתא פריידה לידי אמי. זאת הסבתא פריידה המפורסמת, עליה השלום, אשר לכבודה היינו שרים בלחש “קטנטן וצנום היה חיים הזיידה (הסבא) אך גבוהה ורחבה הסבתא פריידה…” הסיכה היתה דומה במקצת לסבתא, במחילה מכבודה: ארוכה ורחבה וכבדה, עשויה שן ובמרכזה משובצת אבן־חן גדולה וירוקה. אף פעם לא שאלנו פי מומחה לערכה של אבן יקרה זאת. אך בפי כל בני־הבית היתה מכונה בשם “האבן היקרה” – והיינו שומרים על הסיכה מכל משמר.
ובגלל סיכה ישנה, נכבדת ויקרה זאת – פרצה מחלוקת בביתנו, הופרה שמחת חג־הפורים ונגרם סכסוך קשה בין אבי לבין אחי משולם. על סיכת־מחלוקת זאת אספר לכם בסיפור שלפנינו.
מכיון שחגיגת ט"ו בשבט עברה בהצלחה מרובה, החלטנו שנינו בסוד לערוך “פורים שפיל” (הצגת פורים).
כדי לערוך “פורים שפיל”, צריך להכין הצגה ולעשות מסכות, לחבר שירים מצחיקים ולהתאים תחפושות. ואנחנו רק שנַיִם בסך־הכל – בנצי ואני. אך תסמכו עלינו! מאבי למדתי לחרוז חרוזים; ואילו בנצי למד מאביו החייט אמנות הגזירה והתפירה – ושנינו החלטנו להכין הצגה בשם “אסתר ואחשורוש”. בנצי, שהיה צעיר ממני שנתיִם, יהיה אסתר המלכה; ואילו אני, המבוגר יותר – אחשורוש המלך.
אני: אסתר המלכה, היפה בבנות, הגישי לי במחילה יין ומגדנות!
בנצי: כן, כן מלכי, אמלא הבקשה,
אך מסור לידי קודם את המן הרשע…
אני: עשי נא מיד את אשר ביקשתי
וָלא, יהיה לך סוף כמו לוַשתי.
בנצי: הוי, אחשורוש, אתה טיפש ושוטה,
מסור לידי מיד את המן החוטא…
אני חרזתי וצחקתי כתבתי ומחקתי, ואילו בנצי גזר גליונות נייר צבעוני והכין לנו בגדי־מלכות: כתר ושרביט וחרב ושמלה צבעונית, נעל וגרב.
אמי היתה שומעת ורואה את חזרותינו ומצטחקת למראה תחפושותינו. ואילו אבי משך בכתפיו בביטול, ואחי משולם מאזין ומתקן, מציע לנו חרוזים מצחיקים ומשנה את התלבושות (יקומו הנערים וישחקו לפנינו: “היום פורים וּמחר יום חול – נצחק ונשתגע ונריע בקול…”).
אך אגב ההכנות להצגה הושיט לי אחי משולם את המפתח הקטן והמוזהב של אוסף הגרוטאות ואמר לי בלחש: “הבא את התיבה היפה, והנעולה במגירה הגדולה של ארון־הבגדים”.
סרתי על בהונות רגלי לחדר־האוכל הגדול שלנו, ניגשתי אל ארון־הבגדים, פתחתי במפתח את המגירה, הוצאתי בידים רועדות את התיבה היפה והבאתיה אל אחי.
“הוי!” קרא בנצי קריאת התפעלות כשראה את ערימת האסימונים, השעונים והשרשרות נשפכת על השולחן: “אוצר מימי מתושלח!”
(נעלבתי וקראתי ברוגז: “זאת קוֹלקציה…”)
תיקן אחי ואמר: “אוסף של אנטיקים…” נטל את הסיכה הגדולה, סיכת־השן המשובצת אבן ירוקה ויקרה, שנפלה בירושה לאמי מאת אִמה הסבתא פריידה, עליה השלום, והתחיל למרקה.
“זהו מטבע מימי ניקולאי הראשון, ‘קיסר רוסיה’!” התפארתי בפני בנצי והצבעתי על אסימון־נחושת חלוד. “וזה כפתור צבאי של גנראל מצבא נַפוליון…”
“וזה יהיה משלוח־מנות לאחותך מוּני”, אמר פתאום אחי בקול רועד והושיט לבנצי את הסיכה היקרה.
“מה?!” שאלתי בצער, ובנצי בשמחה: “משלוח־מנות לפורים בשביל אחותי מוּני?”
“אך הבטיחו לי שניכם בנאמנות ש…” חינן אחי קולו.
“שנשמור את הדבר בסוד ולא נגלה לאיש?!” שאלנו שנינו כאחד.
“בדיוק!”
“מבטיחים!”
מיהרנו להחזיר את החפצים לתוך התיבה, ולשימהּ במקומה. נעלתי את המגירה ובנצי החביא את הסיכה היקרה בכיסו, ושנינו רצנו בשמחה להביא אותה למוּני, בתו הנאה של ברל החייט.
כעבור שבוע ימים, בערב חג־הפורים ממש, שעות מעטות לפני סעודת־פורים המסורתית והחגיגית גרמה סיכה זו למריבה עצובה בביתנו.
לאמי היתה אחות קשישה ושמה סוֹסי, ולה בעל בשם חיים, וגם שני בנים ובת אחת. הבנים היו דומים לדודה סוֹסי, גבוהים ונאים ופיקחים, והם נשאו לעצמם נשים ובנו בתים בישראל.
ואילו הבת, שיינה, היתה דומה, למזלה הרע, לדוד חיים; נמוכה ושמנה ופוזלת. על שפתה העליונה שפם שחור, ועל סנטרה – חתימת־זקן. היא לא נישאה לאיש וראשה הלבין בבית הוריה. אביב בא וקיץ חלף וכבר מלאו לה שלושים שנה – ועדיין ישבה בבית הוריה: הדודה סוֹסי והדוד חיים. כעסה הדודה סוֹסי על אמי, כי, לפי דעתה, צריך היה אחי משולם לארס מתוך רחמנות את בתה המִסכנה שיינה, כדי לכסות ראשה בהינומה ולהכניסה לחופה. מי, אם לא הוא, קרוב המשפחה יאסוף חרפתה ויגאל אותה?!
בשעות אחר־הצהרים של ערב פורים נפתחה הדלת בביתנו, ושיינה, בתה של הדודה סוֹסי, נכנסה ובאה לביקור. בחוץ ירד שלג מעורב בגשם, ואבי שכב על הספה ונימנם להנאתו. אמי ישבה וניגבה את הכפות והצלחות וזימזמה לעצמה חרישית. אני ובנצי עמדנו בחדרו של אחי משולם וערכנו חזרה אחרונה של ההצגה לבושים בגדי־מלכות ומדקלמים את החרוזים.
“ברוכה הבאה, שיינה’לה!” קראה אמי וקמה לכבוד האורחת, משכה אותה אליה והעתירה עליה נשיקות, ניגבה במגבת שבידה את טיפות־הגשם אשר הרטיבו את פניה ושערה והושיבה אותה על כסא שלידה.
“חג שמח, דודה!”
“חג שמח לך, שיינה’לה, ומזל מאיר”.
“כן, כבר הגיעה השעה באמת, דודה…” לחשה שיינה והסמיקה.
“אם ירצה השם – ושמשך תזרח לך פתע־פתאום”, אמרה אמי כדי לעודדה.
“אם ירצה שם, דודה”, אמרה שיינה נבוכה, “ובאמת באתי בענין זה… מחר יבוא בחור אחד לראותני – ולוַאי שאמצא חן בעיניו…” אמרה שיינה בקול רועד.
“אין כל ספק, שיינה’לה, ולוַאי שיבוא ברגל ימין”.
הוסיפה שיינה בקול ספוּג תחנונים: “באתי אליך, ובקשה בפי, שתשאילי לי ליום אחד את הסיכה היפה של הסבתא פריידה, כדי שאתקשט בה – ואמצא, אם ירצה השם, חן בעיני החתן…”
בנצי ואני הפסקנו את ה“חזרה” שלנו ועמדנו עצורי־נשימה והקשבנו לשיחתן. כל אותה שעה דפק לבי וניבא לי רעות. וגם אחי משולם שישב ועיין בספר, לא היה שקט כל שעת הביקור של שיינה, והיה מביט בספרו, ומַטה אוזן לסירוגין…
והנה שמענו את חריקת המגירה ודרדור הגרוטאות בהישפכן על־פני השולחן בחדר־האוכל שלנו.
“דודה, הסיכה איננה! סיכת הירושה של הסבתא שלי כבר איננה כי לא ידעת לשמור עליה!” זעקה שיינה.
בנצי ואני קפאנו, ואילו פניו של אחי החוירו כסיד…
“חס ושלום!” אמרה אמי והצטחקה.
“עיניך הרואות, דודה!”
“וכי לאן נעלמה?”
“לאן נעלמה?!” שאלה שיינה בקול ספוּג דמעות וארס, “על צוארה של מוּנילה, בתו של החייטון ברל!”
“אינני מבינה”, קראה אמי בקול רועד.
“כן, כן, זה כבר ימים אחדים שהיא מתנוססת על צוארה של חייטת זאת!” קראה שיינה ופרצה בבכי־תמרורים.
הספר נשמט מידי אחי, ואילו אני ובנצי התחבאנו בפינה אפלולית.
דלת ביתנו נטרקה ברעש, ואמי הטובה הופיעה בפתח הקיטון ופניה מודאגים.
“פריד’לה”, (משולם), אמרה בקול רך ועצוב, “שמא ראית את סיכתה היפה של הסבתא פריידה?”
אחי ישב ועיניו מוּרדות והחשה.
“לא ראית אותה, בני?”
“ראיתי אמא”, ענה אחי כשעיניו עצומות.
“היכן היא?”
“נתתיה במתנה למוּני, משלוח־מנות לפורים!” ענה בקול נחנק.
“פרידל?!”
“כן, אמא”.
“מה פירוש הכן הזה, פרידל?”
“פירושו של ה’כן' הזה”, אמר אחי בקול שקט, “שאני אוהב את מוּני…”
“כבר אתה אוהב אותה?” שאלה אמי והצטחקה במרירות, “ואני חיה עם אביך שיחיה כארבעים שנה, עד מאה ועשרים, ועד היום לא העליתי מלה זאת על שפתי החוטאות…”
“בימינו אנו, אמא, אוהבים לפני החתונה!” קרא אחי וקם מעל כסאו.
“זאת אומרת, שאתה משחק עם מוּני זאת משחק־אהבה?” שאלה אמא בעקימת שפתים.
“כן, אמא”.
“ומה יהיה בסופו של משחק זה?”
“נשבור צלחות, אם ירצה השם, אמא”, אמר אחי והצטחק.
“בלי הסכמתם של אבא ואמא, פרידל?”
“אתם תברכו אותנו במזל טוב…”
“אני לא אומַר לדבק טוב ולא אברך אותך במזל טוב!” קרא פתאום אבי בזעם ובזעף, כשהוא קם מעל הספר שבחדר־האוכל. “שכבתי בעינים עצומות, והקשבתי לכל אותו משחק־שׂטנים, הקשבתי! ואני אומר לך, כשם שערב־פורים היום, שהיה לא תהיה, שגץ שכמותך, משחק זה יסתיים כבר היום! וסוף לדבר! אין לך דעה בענין שידוכים, ואמך ואני נבחר כלה בשבילך, אם ירצה השם, ולא אתה! ואתה…” פנה אבי אלי, כשהוא מפשיט מעלי את בגדי־המלכות, וקורעם לקרעים, “אל תדרוך רגלך יותר בבית החייט, וחסל סידור קומדיות בביתי!”
באותה שנה לא נערכה בביתנו סעודת־הפורים החגיגית, והלילה נהפך לליל תשעה באב.
אחי קם ונעלם מן הבית. רק מוּני ידעה סוד בריחתו, אך היא שמרה על שתיקה.
פירוד־לבבות חמור אירע בין אבי ובין משולם אחי. וכל זאת משום שמשולם לקח את סיכתה הישנה של סבתא פריידה ושלח אותה בפורים כ“משלוח מנות” לחברתו מוּני. ועד כדי כך הגיעו הדברים, שאחי משולם טרק את הדלת וברח מן הבית. ולא ליום יומַיִם, אלא לשבועות רבים.
עצוב היה ביתנו. התגעגעתי למשולם אחי, לסיפוריו ולשיריו, ואמי – בוכה במסתרים – בגלל נערה פתיה לברוח מבית אבא ואמא?
אבא נסע אל רבו הנערץ, הצדיק מטריסק, כדי שיתפלל ויציל את בנו התם מידי אותה מכשפה. אמי נדבה נרות לבית־הכנסת וחילקה צדקה לעניים – אך אין קול ואין עונה.
לאן נעלם אחי? הנסע לאמריקה או לארץ־ישראל, אשר עליה חלם שנים רבות?
אני עצמי לא הרפיתי מבנצי אחיה של מוּני. אולי הוא יודע היכן מסתתר אחי? הבטחתי לו הרים וגבעות אם יגלה לי – והוא השתמט וסירב.
ובינתיִם, לאחר חג־הפסח, נפתחה עונת־הרחצה בנהר שלנו, סטיר. אמנם אנו, ילדי היהודים, היינו מתחילים לטבול במימי הנהר רק אחר חג־השבועות, עם תום ימי ספירת העומר והאבל על מות תלמידיו הרבים של רבי עקיבא במגפה. אך “לשקצים”, ילדי הגויים, אין “ספירה” ואין אֵבל בימי־האביב הנאים והחמימים; והם עולים ערומים על מעקה הגשר, מצטלבים וקופצים ממרומיו אל תוך הנהר העמוק והזורם.
אם נאסר עלינו לרחוץ בימים אלה, לראות את השקצים רוחצים ונהנים – לא נאסר עלינו. והיינו מתאספים, המוני ילדים מבני עיירתנו על־גבי הגשר, ומסתכלים בנערים האוקראינים, הנהנים מיָפיוֹ של האביב וממנעמי הנהר הנפלא.
ובאחד מהימים האלה, בראשיתו של חודש אייר, הבחנתי כמה וכמה פעמים במוּני, כשהיא עוברת על־גבי הגשר ובידה סל־נצרים גדול.
האם באה מוּני, חברתו של אחי, לחזות אף היא בשקצים הקופצים מעל מרומי הגשר כשהם ערומים כביום היוָלדם?! הייתכן?! – חלילה. הנה היא מסמיקה ועוצמת עיניה, וחולפת־עוברת מהר על־פני הגשר ופניה מזרחה – לעבר השכונות של הגויים…
המסמיקה מוּני למראה השקצים המעורטלים, או מחמת היפגשן של עינַי בעיניה היא? נער הייתי ולא ידעתי פשר הדבר. אך כשהייתי שואל את חברי בנצי בסקרנות: “בנצי, לאן הולכת אחותך מוּני פעם בפעם והיא סוחבת סל־נצרים כה כבד?…” היה בנצי מסמיק, מגמגם ומשיב: “השומר אחותי אנוכי? לך ושאל את פיה! והעיקר: האינך יודע שמשה עושה־הלבֵנים שגר בכפר הגויים הסמוך דודי הוא, אחי אמי?!”
“לא, לא ידעתי כלל”.
“אז תדע…”
“ויוסלה גולם – בנו הוא?”
“לך ותשאל אותו!” רוגז בנצי.
“אז למה הולכת מוּני שמה כל פעם, כל פעם, בנצי?”
“לך ותשאל אותה והנח לי (עיקש שכמותך!). האם לא שמעת שדודתי שרה חולה? ובכן, מוּני שלנו מביאה לה תרופות מבית־המרקחת שבעיירה”.
“חה, סל מלא רפואות?”
“גם תבשילים. כי מי יבשל לדודי ולבנו יוסל, אם הדודה חולה ושוכבת במיטה?!”
“שישלח לה אלוהים רפואה שלמה”… גימגמתי.
יום אחד כשחלפה מוּני על־פני הגשר ובידה סל־נצרים – הבחינו עיני בחוברת עבה וכחולת כריכה, שביצבצה מתוכו.
“הוי, זוהי חוברת ‘השילוח’ של אחי!” קראתי פתאום בהתעוררות ושלחתי את ידי אליה כדי לקחתה ולהציץ בה. חודש־חודש היה אחי משולם שולח אותי להקביל את פניו של הדוָר שבעיירתנו, ולקבל מידיו את “השילוח”, העתון הספרותי בעברית. חשש משולם שמא יפול הירחון בידי אבא ויכעיסוֹ.
“מה אתה מחטט בסל שלי?!” צעקה עלי מוּני בקול רגוז וכיסתה על החוברת במגבת. “לוּא רצתה אמא שתדע מה טמון ב’משלוח המנות' לא היתה עוטפת אותה במגבת!”
עתה נפקחו פתאום עינַי והתחלתי לומד דבר מתוך דבר…
“הייתכן,” אמרתי לעצמי, ולבי עמד בי מדפוק, "אולי הולכת מוּני בשליחות אחי הנעלם והיא מביאה למשולם את ‘השילוח’? התאפקתי, החשיתי ושמרתי את הדברים בלבי. ולבי אמר לי: סבלנות, עוד מעט – ותתראה עם אחיך…
הגיע ל“ג בעומר. אנחנו היינו מקצצים ענפי־סמבוק גמישים בערב ל”ג בעומר, מכופפים אותם ומכינים מהם קשתות. מחפשים ומוצאים קרשים דקים ומכינים מהם חיצים, ובבקרוֹ של י“ח באייר, היינו קונים לימונַדה צבעונית בקופיקה, נוטלים פרוסות־לחם וביצה שלוקה וצבועה והולכים ל”חדר“. אך במקום לפתוח את החומשים וללמוד את פרשת השבוע – היה ה”מלמד" שלנו נוטל מטה עבה בידו, סגולה כנגד התפרעות ה“שקצים” וכולנו היינו יוצאים אל מחוץ לעיירה.
המלמד היה מהלך בראש חבורתנו ושר בקול עצוב: “בר־יוחאי, אשריך! שמן טוב, שמן ששון נמשחת מחבריך!”
כך הלכנו ליער־ארנים אחד, ושם היינו מושכים בקשתות ויורים חיצים איש בחברו, וגם פושטים ביער ומלקטים תותי־יער אדומים – וממלאים בהם את בטנינו.
שנה־שנה היו ה“שקצים” מתנפלים על המלמדים ותלמידיהם המסכנים, מעפירים בהם בעפר ומשסים בהם את כלביהם.
וכדי להינצל מעלבון זה ומפחד הכלבים – היה מלמדנו מוליך אותנו שנה־שנה אל יער־הארנים אשר בשכנות עם בית משה עושה־הלבנים אשר בעיבורה של עיירתנו. ה“שקצים” הכירו את היהודי הכפרי הזה, ופחדו מפני נחת זרועו של בנו, יוסלה, שהיה בחור גברתן, צר־מוח ואַלים…
ובאותו המקום, ובל"ג בעומר, קרה הנס, לבי דופק בי עד היום הזה – בהיזכרי ברגע המרגש, בו מצאתיו.
שעה שחברי שקעו במשחקי חץ וקשת ובליקוט תותי־בר – חמקתי בחשאי מחברתם ושמתי פנַי אל הבנינים של משה עושה־הלבנים, כדי לראות כביכול, בעשיית הלבנים. אט־אט ובנשימה עצורה קרבתי אל צריף גדול ופרוץ אחד, מסביב פרחו פרחים ושוררו ציפרים, אך אני לא הפניתי לבי לבטלה, ובצעד איטי, אך נועז, התקרבתי אל הצריף הישן וההרוס למחצה. וכשהתכופפתי לידו והצצתי פנימה דרך פירצותיו ראיתי את יוסלה תם והוא מרקד בתוך בור מלא טיט ולש אותו ברגליו אגב נשימות כבדות וזמזום חד־גוֹני. היה זה בחור ענק, רחב־גרם ובעל שרירים דרוכים ומתוחים. ערום כביום היוָלדו היה, ורק ראשו חבוש כובע ישן ומלוכלך. פניו העגולים והשמנים היו טבולים בזיעה, ועיניו הגדולות וה“מימיות” – עטורות רסיסי חומר, והוא מרקד ולש, נושם ונושף ומזמזם לו להנאתו.
ופתאום דמם ושאל בקול רם: “מי אתה?!”
נרעדתי, קמתי בבהלה ואמרתי לברוח. אך פתע־פתאום נחה יד עצומה על גבי ותפסה מעילי. “מי אתה ומה אתה רוצה כאן?” צרח וניענעני כנענע הנוצה.
“חברו של בנצי בן־דודך אני…”
“ולמה באת הנה לבדך?!”
“כי אני הנני אחיו של פריידל (שמו השני של משולם),” אמרתי ונשכתי את לשוני כי הכשילתני.
“פריידל של מוּני?” שאל וכולו נוהר.
“כן, יוסלה”.
“ואתה רוצה לראות את אחיך זה?”
“כן, כן, כי אני אוהב אותו מאוד”.
“ו…מה?” שאל ואיים עלי בידו הימנית והמכוסה טיט צהבהב, “אתה מבין?”
“כן, כן, אני מבין”, עניתי וקולי טובל בדמעות, “סוד, סוד גמור, רק אני לבדי…”
ואז אחז בסנטרי והצביע לעבר איש אחד אשר צעד בשדה וחרש.
“הרי זה גוי”, קראתי באי־אמון.
“רק לפי בגדו”, אמר בלחש, “כדי שלא יכירוהו…”
“ומה הוא עושה?”
“מדלל את תפוחי האדמה שלנו אשר זרענו לפני שבועות אחדים ועתה הם כבר מבצבצים מתוך האדמה…”
“מה פתאום?” שאלתי נבוך.
“אינך יודע?” ענה בשאלה וצחק. “הוא נוסע בקרוב עם מוּני לארץ־ישראל, לנטוע כרם על־יד הכותל המערבי…”
אט־אט וברגלים כושלות צעדתי על־פני התלמים החרושים והפתוחים ולבי דופק בחזקה. הרי זה גוי! לחשתי לעצמי, גוי ולא אחי…
אך הנה הגיע החורש לקצה התלם, הפך את פני הסוס לעֶברי ותקע את המחרשה באדמה והתחיל לצעוד מולי. ואז הכרנו איש את אחיו – והתחלנו לרוץ זה מול זה ואנו מצעקים…
אותו לילה לנתי עם אחי משה על־גבי ערימת חציר טרי וריחני בחצרנו. אפָר גדול ומוריק היה מאחורי בית אבא, שהיה מסַפק לבהמתנו חציר ירוק בקיץ ושחת יבשה לחורף. כאשר היינו מגבבים את החציר שנתיבש לערימה כדי להעלותו לעליית־הגג – היתה אמנו הטובה מרשה לנו ללון אותו לילה בחוץ.
המצע הרך, הרענן והריחני נסך עלינו תרדמת אלוהים; וכשהתעוררנו – עמדה כבר השמש בגבהי מרומים, וגשר העץ שעל הנהר הסמוך חרק וגנח כבר כולו, מרוב עגלות־איכרים שנסעו על־פניו.
לא. באותו בוקר לא התעוררנו מעצמנו, אלא נעורונו בידי אמנו. וכשפקחנו אשמורות־עינינו הכבדות, ראינוה עומדת לידנו עוטיה ואבלה ועיניה זולגות דמעות.
“קומו, ילדים, והתפללו שחרית בבית”, אמרה אמנו ביבבה כבושה. "כי מהיום לא תוסיפו לכת ל’חדר' ".
“מה קרה אמא, מה אירע?!” שאלנו נדהמים בקומנו מרעידים מעל־גבי החציר.
“הלילה מתו שלושה אנשים בעיירה ממגפת החולירע…”
אמש, בין מנחה למעריב, נאם אמנם רופא־העיירה הישיש בבית־הכנסת לפני הקהל והזהיר מפני מחלה נוראה זאת, שפרצה בכפרי הגויים שבסביבה. הוא איים על השומעים והמשילה לאש־להבה, הפורצת ואוכלת בלי רחמים. אך דבריו נראו לנו כדברי אבא בשעת כעסו, המאיים ומפחיד אך איננו מרים את ידו. והנה – הורמה היד, ירדה והכתה, והפילה שלושה קרבנות במהלומה אחת…
השמים הכחולים והרכים השחירו פתאום והשמש נעטפה כאילו לפתע בענן, האפר הירוק לבש קדרות ועצי־הגן המלבלבים עטו אבל כביכול. – חולירע! משה החנוָני, זלמן החייט ומוניש הנגר נספו כאחד במחלה איומה זו בן־לילה. אימה גדולה ירדה עלינו בבוקר בהיר ומואר שמש, אפלה בעצם יום־קיץ, יום שטוף נגוהות וזהרורים…
החדרים נסגרו. ואנו התהלכנו בטלים. ומדי הישמע צעקות מאחד הבתים שבעיירה, קולות קוראים לעזרה בנפול אחד מבני־הבית למשכב – היינו מתלקטים עשרות ילדים מבוהלים ונפחדים מסביב לאותו בית, צובאים עליו בסקרנות רווּיה אימה ומתלחשים קדורנית.
“הסתלקו מכאן, פרחחים, ואל תסייעו בידי מלאך־המוות!” היה גוער בנו הרופא שבעיירה בזעם ואיום באגרופים קפוצים. “האם חתונה תיערך כאן ולמנגנים תצפו?!..”
אך אנו היינו מתרחקים קמעה וחוזרים ומתקרבים שנית, עד שהיה מופיע משה־יוסי ומגרש אותנו במטאטא או במגרפה.
משה־יוסי, משה־יוסי! הנה הולך ובא כבר משה־יוסי!
הגברתן שבעיירה היה משה־יוסי זה, בעל קומה תמירה כצפצפה ובעל שרירים. והיהודים והגויים שבעיירה פחדו כולם מפני נחת זרועו. אמרו עליו, שבכוונה תחילה בחר לו במסחר הביצים, המובאות על־ידי האיכרים לעיירה למכירה, כדי שירגיל את ידיו לנהוג בזהירות. כי לוּ היה סוחר בתרנגולות שנוהגים למששן אגב קניה – היה חונק אותן במגע יד בלבד…
ומה למשה־יוסי סוחר־הביצים ולמגפת החולירע? – הרופא הישיש וכבד־הגוף שבעיירה הוא־הוא ששיתפו במלאכתו בימי־זעם אלה ועשה אותו מַרקן, שתפקידו למרק את גופו של החולה ולשפשפו כדי לחממו. ומי בעל שרירים וזרוע בעיירה כמשה־יוסי הגברתן?
והיה מופיע משה־יוסי בבית החולה מיד עם נפלו למשכב, ממרק ומעסה את גופו עד שיסמיק ודמו יתרונן בו מחמימות.
חמור־פנים וזעום־עיניים היה משה־יוסי הגברתן ואף ילדיו פחדו מפניו ונזהרו ממגע ידיו. אך מי שלא ראה את משה־יוסי בימי המגפה בהריצו את רגליו הארוכות מבית לבית – לא ראה איש מאיר־פנים בחייו. גופו הנוקשה פשט דין ולבש רחמים, ופניו הזעומים נתרככו וחוט של חסד נתמתח עליהם. והיה בא בריצה ובפנים צוחקים וטופח על גבם של בני־הבית המבוהלים, מרגיע ומשקיט, מעודד ומחזק – כביכול יש בכוחו לגרש את החולירע בידיו החזקות, ואף מלאך־המוות פוחד מפני זרועו הדרוכה.
“מה הרעש ומה הבהלה?” היה מריע בקולו הצרוד בהתפרצו לביתו של הנופל למשכב. “סורו מכאן כולכם ותנו למשה־יוסי לנסות את כוחו!” ואף הרופא שהיה עומד ליד החולה ובידו הרועדת מרטיט המזרק המבריק – היה מסיט את עצמו לירכתי החדר כשפניו מביעים מבוכה ואזלת־יד, ונותן למשה־יוסי לעשות את מלאכתו…
“כסף אתם אומרים לתת לי?” היינו שומעים מדי פעם בפעם את קולו העבה מפתח הבית. “אין בדעתי להתעשר מהחולירע. תנו את הכסף לצדקה וצפו לרחמי שמים. וכי מה עשיתי כאן כדי שאבוא על שכרי? פירקתי את עצמותיו של בעלך – ואת אומרת לגמול לי בכסף?! לשם מצוה עשיתי זאת ולא לשם שכר. ויהי לו מירוקי זה לרפואה שלמה!..”
“משה־יוסי! היכן משה־יוסי?!”
“משה־יוסי! הבה לי מהר את משה־יוסי!!”
בוקר וצהרים, ערב ולילה. המגפה מתפשטת וכובשת רחוב אחר רחוב, כאש זאת השולחת לשונות ימינה ושמאלה. העיירה מתרוקנת מיושביה ובית הקברות מתמלא, מתכסה תלי־עפר טריים ושחרחרים ללא מספר. אין בית שאין בו מת ואין משפחה שלא נפגעה. הקברנים אינם מספיקים לקבור ומשה־יוסי אינו נח אף שעה ליום. במסחרו אינו עוסק ואת ביתו אינו רואה. בבית־הכנסת המרכזי שבעיירה, בחדר צדדי שלידו, המשמש מקום תורה לאברכי העיירה, הועמדה ספה ועליה ישתרע משה־יוסי לשעה קלה בין מירוק למירוק, יגמע כוסית יין שרוף לחיזוק גופו ויטעם טעימה חטופה.
“חוס על עצמך, משה־יוסי”, מתחננת אשתו בפניו בעמדה מרוחקת מעט מן הספה עליה ישכב ויחליף כוח.
“אלוהים ישמור עלי…”
“עשה למען ששת ילדיך, משה־יוסי, ושוב הביתה!” היא מרימה את קולה ובוכה. “אסון אתה ממיט, חס ושלום, עליך ועל בני־ביתך!”
“גזירה היא מלפניו יתברך, וההשגחה בחרה בי לעמוד במגפה.”
“די לך כבר, משה־יוסי, די לך!” היא קוראת ביבבה ותולשת את שערות ראשה.
“שרה, לכי הביתה, שרה’לה, והשגיחי על הילדים. שומר פתאים אדוני ושליחי־מצוה אינם ניזוקים. הנה, הנה, התשמעי? – משה־יוסי, משה־יוסי! עם ישראל זקוק למשה־יוסי!!..”
והוא קופץ וקם מעל ספתו, תוחב לכיסו בקבוקים גדולים, מביט באשתו במבט מתנצל ומתחטא ובורח בבהלה למקום האסון.
המזרק של הרופא הזקן לא הועיל, מירוקיו של משה־יוסי הגברתן לא העלו ארוכה והמגפה עצמה התפשטה. ואף פרקי־התהילים שנאמרו יום־יום בבתי־התפילה בציבור ובדמעות לא עצרו בעדה. ואז קמו אחדים מישישי העיירה ונסעו אל הרבי, הצדיק הגדול רב מוטלה, רבם של חסידי ט., ובידם פדיון נפשות העיירה. – צדיק מפורסם היה רב מוטלה, בנם ונכדם של צדיקי־עולם – ירעיש הוא את השמים בתפילתו, יטריד את אבותיו הקדושים בגן־העדן ויעשו מעשים שם למעלה ויעצרו את המגפה! היד הרבי תקצר? היראה בגווֹע מאות מישראל ולא יעמוד בפרץ?!
הישישים נסעוּ ושבו ובפיהם פקודה, הוראה דחופה של הצדיק הקדוש: הרבי ציוה למצוא בעיירה יתום ויתומה עניים ועזובים ולהכניסם לחופה בבית־הקברות.
חתונה בימי מגפה, רחמנא ליצלן? קול שירה ונגינה בבית מועד־לכל־חי בין מאות הקברים הטריים?
“הרבי ציוה להילחם במלאך־המוות בשמחה, וכנראה, יודע הרבי את אשר יאמר, ואין מהרהרין אחר דבריו של צדיק…”
בדקו ומצאו בעיירה נערה יתומה שהגיעה לפרקה, שהיתה משמשת שפחה באחד מבתי־העניים. ואחר יגיעה מרובה פיתו את יתום־העיירה הוָתיק, שהיה עוזר לעגלונים מאז ילדותו, והוא עזוב ורעב תמיד, וקרוע ובלוא – וענה אמן למיטיביו. קבצו על־יד נדוניה. אספו בבתי העיירה בגדים ולבנים, ושכרו חדר לזוג ברחוב העגלונים וסוחרי־הסוסים. נשים צדקניות אפו ובישלו שלא על מנת לקבל פרס, וגברים יראי־אלוהים פינו אחד מבתי־הכנסת שבעיירה, ניקוהו ושיפצוהו וקישטוהו לכבוד סעודת־המצוה שתיערך בין כתליו. את הכלה הלבישו כלי־לבן וכיסו את ראשה ופניה בהינומה של משי. ואת החתן עטפו מחלצות, וקנו לו טלית יפה ועטרה של כסף לה בראשה…
ומי הוא המחותן הראשי? – מובן מאליו: משה־יוסי, בין מירוק למירוק ובדרך שבין בית חולה למשנהו יזמין דגים ובשר לסעודה, יבחר רהיטים לזוג ויבוא בדברים עם הבדחן, שלא ישנה מהמנהג וישמיע את מדברותיו גם בחתונת־יתומים זאת למרות הכל. וגם יין יבחר בעצמו אצל המוזג שבעיירה – כדי שהשתיה תהיה כדת ולא ילבינו, חלילה, פני יתום ויתומה עזובים…
עודי זוכר את הרטט הקר אשר עבר בכל גופי, גוף ילד בן עשר שנים, כאשר פתחו ה“כלי־זמר” בנגינה בבית הקברות, ומנגינת־חתונה עליזה השתפכה מכליהם והתפשטה בין הקברים הרבים, הישנים והחדשים. הכינור צהל, החצוצרה הריעה והתוף תופף. החתן והכלה הובלו על־ידי השושבינים לחופה, שנפרשׂה ברחבה שליד הקברים ממש. זקנות צנועות וחסודות יצאו בריקוד לכבוד החתן והכלה, ומשה־יוסי מנצח על הריקודים והנגינה, יוצא מכליו מרוב התלהבות וקורא בקולו הצרוד קריאות התפעלות: יהודים, מזל טוב! יהודים, חץ בעינו של מלאך־המוות! יהודים, הרבי ציוה לשמוח ולגרש את המגפה בכלי־זמר וריקודים!
בית־הכנסת היה מלא אנשים ונשים לבושי בגדי־חג, שבאו לשמח חתן וכלה עניים ולהשתתף בשמחת־מצוה. המנגנים ניגנו והמשוררים שרו, נשים חסודות רקדו עם הכלה ואנשי־מעשה ויראים חוללו עם החתן. – יש לשכוח את המגפה ולשמח חתן וכלה, כאשר רמז הרבי: בחמרא גו כסא ומדאני אסא (ביין שבכוס ואגודת הדסים), לארוס וארוסה להתקפה חלשין (לחתן וכלה לחזק את החלשים)1.
אך מה זה? מה הבהלה שקמה פתאום בעצם שמחת החתונה?
“משה־יוסי צנח. משה־יוסי נפל אין־אונים!”
“הגם בארזים נפלה שלהבת?! – ודאי רק חולשה היא ולמנוחה הוא צריך. עייף משה־יוסי מהמירוקים המרובים שמירק משך שבועות אחדים. נחלש משה־יוסי המסכן מההכנות לחתונה ומהריקודים וההתלהבות, ויש להביאו לביתו ולהשכיבו במיטתו. שומר ישראל לא יעשה עוולה…”
השכיבו את משה־יוסי במיטתו והריצו את הרופא.
“הבהילו בעלי־זרוע למרק את גופו של משה־יוסי!” קרא הרופא הישיש וספק כפיו המרעידות. “משה־יוסי דועך, משה־יוסי חלה בחולירע הממאירה!…”
ומשה־יוסי מת, המת האחרון לחולי מגפת החולירע שבעיירה. ותיעצר המגפה עם מותו ומלאך־המוות טמן את חרבו.
שלום לעפרך, משה־יוסי הקדוש!
-
מתוך השיר “אזמר בשבחין” מאת האר"י, המושר בליל שבת. ↩
בבית הורי שררה מחלוקת בלתי־פוסקת בין אבי אברהם ובין אחי משולם. חמישה בנים זכרים ילדה לו אמי הטובה, גיטל, לאבי, ארבעה מהם פנו למסחר ולא עשו תורתם אומנותם. ומחמת שאבי היה “מלמד”, משך שנים רבות הרביץ תורה ומלקות לילדי ישראל שבעיירתנו, השליך את כל יהבוֹ עלי. אולי אצא לפחות אני, בן־הזקונים שלו, בעקבותיו, ואהיה גולה למקום תורה, לישיבת זוִיל או בריסק – אתמיד בלימודי־יהדות ואהיה רב או “מלמד בישראל…”
ואילו אחי משולם, שהיה ציוני ו“חצי משכיל” וחָפשי בדעותיו, טען כנגדו: “וכי במאה התשע־עשרה אנו חיים, חלילה, אבינו הנכבד?! אנו חיים, ברוך השם, במאה העשרים. וכי מה יהיה הנער כשיתבגר, רב או דיין בעיירה קטנה ויחיה עם ביתו חיי־צער?! נשלח אותו לגימנסיה ‘הרצליה’ בתל־אביב, ילמד תורה ומדעים גם יחד, וכשיגדל, אם ירצה השם, יבחר לעצמו דרכו בחיים: דוקטור או חקלאי ופרדסן בראשון־לציון או בראש־פינה…”
“לא ניתן לך לבלבל את ראשו של הילד…” אמר אבי. מה עשה? בוקר אחד קם ואחזני בידי, הוליכני לרכבת, הסיע אותי לעיר־המחוז הסמוכה ושתל אותי ב“ישיבה” – בית־אולפנא שבו עוסקים בלימוד הגמרא בלבד… אך לא עברו אלא ימים אחדים והופיע אחי משולם והביא לי ערימת ספרי־השכלה במתנה: שירי יל"ג ושירי ביאליק, סיפורי אברהם מאפו וספר “תולדות הטבע” של מנדלי מוכר ספרים, משלי קרילוב ושירי לרמונטוב הרוסיים.
הזהיר אבי את דודי ודודתי, אשר בביתם התאכסנתי: “אל תתנו לו לנער לעיין בספרים הפסולים חס ושלום, כי עלול הוא, אחיו הציוני, לבלבל ראשו בדברי־ההבל של הדוקטור הרצל והסופר ליליֶנבלום”. ואילוּ אחי התחנן בפני הדוד משה והדודה חנה היקרים: “רחמו על הנער ואַפשרו לו לקרוא בספרים שהבאתי לו, כדי שלא יגדל שוטה, והעיקר, החביאו־נא את הספרים האלה, שלא יפלו, חלילה, לידיו של אבא…”
אבא היה מביא בביקוריו בבית הדוד והדודה תרנגולת או סל ביצים במתנה, ואילו אחי היה מטלטל ומביא לדודה ולילדיה בעגלתו שק תפוחי־אדמה ושק סלק, שק מלא גזר ושקיק גדוש של גבינה טריה וגם תיבה מלאה דובדבנים או תפוחים היה מביא. כי עשרה בנים ובנות היו להם לדודה חנה ולדוד משה, עשרה פיות רעבים. וגם בת בוגרת אחת, רחל־לאה השחרחורת והחיננית, שאִתה היה אחי משולם הטוב מסתודד ומבקשה לשים עין עלי שלא איהפך, חלילה, לנער־“ישיבה” בעל ציציות נסרחות ופאות ארוכות ודעת קצרה…
“ילד מסכן” היתה הדודה לוחשת ומלטפת את ראשי, “זה רוצה לעשותו רב וזה רוצה לעשותו דוקטור ולוַאי לא תתבלבל דעתו עליו, חלילה, מרוב לימוד ושינון ועיסוק בתורה יומם ולילה…”
בערבים לאחר שהדודה חנה האכילה אותנו ארוחת־ערב, היו תוקעים את מנורת־הנפט בכן־מתכת ומציגים אותו על השולחן והדוד והדודה וכל הילדים והנערים – היו מתאספים סביבי ועושים אזנם כאפרכסת ואני הייתי קורא לפניהם פרקים מ“אהבת ציון” של מאפו, קורא בלשון־קודש (עברית) ומתרגם להם לשפת אידיש. והיה הדוד מאזין ומנמנם מרוב עייפות. הילדים והנערים מקשיבים בעינים מבריקות ובאזנים זקופות. ואילו הדודה חנה שומעת ומוחה דמעות מעיניה. כי בעלת־בכי היתה הדודה חנה מטבעה, אשה טובת־לב ואוהבת לבכות…
יום אחד בא אחי משולם ובישרני בשורה טובה: שמועה שמע, סח לי בלחש, שאחד ממורי הגימנסיה שבעירם של הדודה והדוד, יסד שיעורי־ערב לתלמידים, אשר מחוץ לגימנסיה, אך מתכוננים להיכנס במשך הזמן לתוכה אחר בחינות “אֶכסטרניות”…
“מה, מה???” שאלתי נבוך.
“נו, אֶ־כ־ס־ט־ר־נים”, אמר אחי והסמיק.
“מה זאת אומרת?”
“כלומר, לומדים בערב ונבחנים בסוף השנה ומי שמצליח – יתקבל לגימנסיה כתלמיד ממש, אם השלטונות מאשרים את זכויותיו…”
“ובכן?”
“היום ארשום אותך אצל אותו ניקולאי איבנוביץ, המנהל את שיעורי־הערב, ואני אשלם את שכר־הלימוד… מסכים?”
“מדוע לא אסכים?” עניתי בשאלה. “נפשי חשקה בלימודים כלליים”.
אח, אחי הטוב והמסכן! את אשר לא השיג הוא בחייו רצה לתת לי, לאחיו הצעיר, אשר בו ראה דמות עצמו…
שמעה הדודה חנה את החדשה ואמרה: “אני יודעת? תדבר עם הדוד משה”. ואילו הדוד משה משך כתפיו ואמר: “מדוע לא? ואולי עוד תהיה דוקטור?..”
ובכן, על רשימת המורים שב“תלמוד תורה”, רב יענקל, שלימד אותנו גמרא, המורה ללשון־קודש, והמורה לרוסית ולחשבון, נוסף לי מעתה ארבע פעמים בשבוע בשעות־הערב מורה חמישי והוא ניקולאי איבנוביץ.
ימים ספורים אחר חג־הפורים, בא אחי שוב והביא לדודה חנה שק תפוחי־אדמה ושק סלק, סל מלא ביצים ותרנגול־הודו גדול ומפוטם לכבוד הפסח.
“כל־כך הרבה דברים?!” קראה הדודה חנה כשהיא נרגשת ומוחה דמעותיה הניגרות. “אינני ראויה לכך, באמת…”
“מה את שחה, הדודה חנה?!” קוראים אחי ואני בהתרגשות. “את ראויה לכהנה וכהנה!”
בני הדוד מקבלים את המתנות בשמחה ובקריאות התפעלות וששון ושמחה.
“בוא, אחי”, לחש אחי על אזני בתוך רעש השמחה.
“לאן?”
“אל עושה־הכובעים”.
“מה פתאום?”
“רציתי לקנות לך כובע יפה”.
“הרי יש לי כובע־חג בבית!”
“כובע ממין אחר”.
“איזה מין?”
“כובע של גימנזיסטים…”
“אבא ירשה?”
“אבא מתחיל כבר ליהנות מהמליצות העבריות הנאות אשר אתה כותב במכתביך הביתה”, אמר וגיחך, “ובעיקר הוא מתפעל מכתב־ידך הרוסי, אשר אתה מסלסל על־גבי המעטפות של המכתבים”.
אחי נהנה ופניו מבהיקים והוא מוליך אותי אל חנותו של עושה־כובעים וקונה לי בכסף מלא כובע של תלמיד־גימנסיה ממש – תכלכל ובעל מצחון־לכּה שחור, מבריק כראי מלוטש ממש…
“תתחדש!” לוחש אחי ומשהה עלי מבט ממושך. “כל בני־גילך שבעיירתנו יקנאו בך ממש…”
“תודה רבה לך, משולם”.
“תבלה… ותחדש…”
לו נסתיימו הלימודים בשיעורי הערב בראשית ניסן, כשם שנסתיימו הלימודים בישיבה, והייתי חוזר הביתה בלי בהלה, הכל היה בא על מקומו בשלום. אך מחמת שהלימודים אצל ניקולאי איבנוביץ נמשכו עד ליל “בדיקת חמץ ממש”, נשארתי בבית הדודה והייתי בכל ההכנות לחג… ולו היה לי שׂכל והייתי אורז את כובעי החדש והמבריק בקופסת־קרטון ונוסע הביתה כשכובעי הישן והפשוט על ראשי – היה הכל מסתיים בכי טוב. אחי היה נהנה ממראה עיניו. אך גרם החטא והקערה נהפכה על פיה (כי אויה לו לאיש עני, שנולד בלי כוכב…).
מכיון שהרכבת החולפת על־פני עירם של דודתי ודודי עוברת גם על־פני עיירתנו, אנו השכמנו קום בערב־הפסח, כדי לרוץ לתחנת־הרכבת הרחוקה. הדוד משה כבר השכים קום לפנַי והלך לבית־הכנסת לתפילת שחרית. כי הן ערב־פסח היום ויש להזדרז כדי לשרוף את החמץ בשעה מוקדמת. אך הדודה חנה עוד היתה שקועה בשינה, כי אמש עבדה עד שעה מאוחרת בסיוד ובצחצוח, בהגעלת כלים ובקילוף סלק לחמיצה, רק הקטנים, אשר בחברתם ישנתי על אִצטבת־עץ אחת, קמו אתי ולא הלכו עם הדוד לבית־הכנסת, כי רצו למדוד שוב ושוב את כובעי החדש והיפה לראשיהם, ולראות את פניהם בראי הגדול הצמוד לקיר – כשהם גימנזיסטים בדמיונם…
“מהרו וסַיימו, כי בגללכם אאחר את הרכבת…” לחשתי להם מדי פעם בחשאי, כדי שלא לעורר את הדודה חנה העייפה ולא להרגיז את בנותיה הבוגרות אשר טרחו אִתה עד שעת־לילה מאוחרת.
מושך אני את הכובע מידיהם בזהירות. “הניחו לי ואלך לתחנת הרכבת”.
“אח”, נאנחו הקטנים והביטו אחרי בעצב, “איזה כובע יפה, לו היו לנו כובעי־גימנסיה כאלה…”
הרכבת חולפת ליד אותה עיר בתשע שעות בבוקר ואילו אני הגעתי אל התחנה בלי נשימה כבר בשבע ושלושים בערך. וכדי שלא להשתעמם ישבתי על ספסל והוצאתי אחד מספרי־הלימוד מתוך חבילתי. מובן מאליו, שהוצאתי את “משלי קרילוב” דווקא, כדי שכל אשר יבואו לתחנת־הרכבת ישמעוני חוזר בקול רם על משלי קרילוב ויחשיבוני ויאמינו, שכובע־הגימנזיסטים שעל ראשי איננו מעשה־רמאות אלא מגיע לי לפי החוק…
ישבתי ושיננתי ופיהקתי, דיקלמתי ופיהקתי שוב. ומחמת שלא עצמתי עין משך הלילה כולו, נשענתי בגבי על הספסל ועיני נעצמו ונרדמתי וקרילוב על שפתי ובידי…
שנתי ערבה לי מאוד כנראה, כי לא שמעתי את הרעש אשר הקימו הנוסעים והעגלונים אשר בתחנה. קפצתי כעקוץ־עקרב ורצתי אל הקופה כשחבילתי בידי האחת. מיהרתי וקניתי כרטיס והתחלתי לרוץ לדלת הפתוחה לעבר המסילה. אך פתע־פתאום – אח, אל־אלוהי אבי! פתאום הרגשתי, שראשי קל עלי משום־מה. החליתי בתחנת־הרכבת חלילה? הריני מרים אגב ריצה את ידי האחת כדי למשש מצחי – ורעם הממני! הכובע איננו על ראשי… כובע־הגימנזיסטים החדש!
התחלתי לצעוק בקול־בוכים כשהנני חוזר אל הספסל ומחפשו עליו, תחתיו ומסביבו. “אנשים טובים, מי ראה את כובעי החדש? הוי הוי, אמא’לה שלי!”
אך הנה נשמעו שלושה צלצולי פעמון והקטר שרק שוב. מה היה עלי לעשות? הלהישאר לליל־הסדר בבית הדודה והדוד?
רצתי החוצה והנני בוכה בדמעות, קפצתי לתוך הקרון עם הנעת האופנים ממש – ונפלתי אין־אונים מיבב ושבור כולי על־גבי הספסל הראשון…
“מה קרה, הנער?” שאלוני גויים ויהודים בהשתתפות בצערי.
“הכובע…” יִללתי ומיאנתי לקבל תנחומים. “כובעי היפה והחדש…”
“הנפל? ואולי נגנב?!”
לו היתה נפתחת פירצה ברצפת הקרון והייתי נופל בעדה על המסילה אשר תחתי – לא הייתי מצטער כלל באותה השעה באמת. האם אפשר להסביר לכם את חרפתי ובשתי?
"אלי שבשמים! איך ארד מהרכבת ואעבור את הרחוב הארוך, המוליך מהתחנה אל בית אבא וראשי מגוּלה?! שהרי בימינו אנו אפשר לעבור ברגל מהאוניברסיטה שבצפון תל־אביב ועד חולון בלי כובע ואיש לא ישים לבו אליך כלל. אך בעיירתנו אשר לפני למעלה משבעים שנה? הרי השמים, אשר היו פרושׂים מעליה – לא ראו מעולם יהודי אשר ראשו מגולה!.. רק הרוקח לבדו היה מהלך בגילוי־ראש בתוך בית־מרקחתו, בתוכו אך לא בחוץ!..והנה שוב שריקת הקטר והרכבת נעצרת. המבקר מכריז בקול רם את שם עיירתנו ומוסיף בלחש: “רק שתי דקות!..”
הנני נוטל בידים רועדות את צרורי הדל, משפיל עיני לארץ ומחביא ראשי בין כתפי, ואט־אט וכנאשם ופושע שנתפס בקלקלתו, הנני יורד ממדרגות הקרון ומציג רגלי על־גבי רחבת הביטון…
ערב־פסח היום והרחבה מלאה וגדושה המון יהודים. חתנים מקושטים, אשר נוסעים ל“סדר” ליל־פסח אל כלותיהם, וכלות ואִתן אחיהן, אשר באו להקביל את פני חתניהן. אורחים יורדים ואשר נוסעים להתארח – עולים. רעש ומהומה, נשיקות־פרידה וצהלת פגישות נרגשות.
“סעו לשלום!”
“ברוכים הבאים!”
“דרשו בשלום!”
“מה שלומכם?!”
ואני חרש־אילם; נזוף וקודר, כולי בושה וכלימה ומכוּוץ, מתחמק מהרחבה ומשתדל להיות רואה ואינו נראה…
“הוי מי זה השייגץ (נער־גויים) הזה?” אני שומע מאחורי קולות נערים וילדים.
“הרי זה לייזר, בנו של אברהם!”
“בלי כובע?”
“טעות ודאי!”
“ואולי זה שייגץ?”
“לא! זהו הוא, הוא!”
“נסע ל’תלמוד־תורה' ללמוד להיות רב; וחזר גוי־נורא ואת כובעו שרף!”
“הוי, לייזר בן אברהם, הבחור החשוב! אביך יכה כרעם על ראשך החשוף!..”
הם שרים ומעפרים בי בעפר ואני רץ אבל וחפוי־ראש וקובר פנַי בקרקע. ומכל צד ועבר מלוות אותי שריקות וקריאות־גנאי.
אך פתאום הנני נופל לתוך זרועותיו של אחי הרחום משולם. יצוא יצא לתומו להקביל פנַי עם בוא הרכבת לעיירתנו – ומצא אותי נרדף ומבויש…
“מה קרה?” שאל והוא מחבקני ומסתיר פנַי בין כתפיו. “מה היה לך?!”
“פרעו בי”, אמרתי ויִבבתי חרש…
“מי?”
“גוי שיכור אחד…”
“וגזל ממך את כובע־הגימנזיסטים אשר קניתי לך?!”
“כן”, עניתי והנני ממרר בדמעות.
“וַי־וַי־וַי! חבל על הכובע היפה והחדש”, אמר אחי ומחה דמעותי. “אך בוא מיד ונלך ישר אל הכובען – ונקנה לך כובע חדש לחג, כובע יהודי…”
אחי ואני חשבנו לתוּמנו, שאבא לא ידע ולא כלום מכל אשר קרה לי. אך הנערים המלווים הקדימוני וסיפרו לו הכל.
ראשי היה כבר חבוש כובע חדש וכשר שעה שהתקרבנו אל ביתנו. אך אבא, שעמד בחוץ ועסק בשריפת החמץ על־גבי מדורה קטנה, לא הסב פניו אלי ולא החזיר לי שלום. רק אמי רצה לקראתי וחיבקה אותי, העתירה עלי נשיקות וקראה מול אבא בתוכחה גלויה: “וכי מה הילד אשם? נודה לאלוהים, שיצא בשלום מידי השיכורים ובא הביתה והוא חי ובריא…”
אבא לא יכול לשאת את חרפתו ולא שיתף אותי בעריכת ה“סדר”. לא נתן לי לפתוח פי ולשאול את “ארבע הקושיות”, אלא מיד אחר “הא לחמא עניה” עבר ל“עבדים היינו לפרעה במצרים”.
וכאן התעוררה סערה ליד שולחן ה“סדר”. אמי הטובה שאלה: “וארבע הקושיות היכן הן? מדוע אינך נותן לילד לשאול את ‘ארבע הקושיות’?!”
סגר אחי משולם את ה“הגדה” וקרא: "אם לא תתן לו לשאול את ‘ארבע הקושיות’, לא אומַר את ה’הגדה' ולא אשתתף ב’סדר' ".
אבא נשא עיניו מולי ונתן בי מבט חד שדקר אותי כמַדקרת־חרב, נכנע ואמר: “תאמר ‘מה נשתנה’ אך בגוף ראשון ‘מה נשתניתי?’…”
אחר ה“סדר” שמעתי את אבי מדבר בתוכחה אל אמי: “עתה נוכחת כבר סוף־סוף, לאן בנך הציוני מוליך את בן־הזקונים שלך?! לכפירה ולשמד רחמנא לצלן… ומעתה, אל תתערבו, את ובנך, בחינוכו של הנער. אני אלמד אותו דרך־ארץ… אינני יכול להפקירו יותר. כי מי יודע לאן יביאו אותו, חלילה, אותם ‘שיעורי־הערב’ הרוסיים…”
כן, כן, אחר הפסח נשארתי שוב בבית וחזרתי אל מלמדי הקפדן.
בשנת אלף תשע מאות וארבע־עשרה, נסעו הורי לחוץ־לארץ. לפתע פרצה מלחמה בין קיסר רוסיה לבין קיסר אוסטריה, והגבול שבין שתי המדינות נהפך לקיר של אש להבה, לנהר של דמע ודם…
בן שלוש־עשרה הייתי עם פרוץ המלחמה. הורי נשארו מן העֵבר ההוא של שדה־הקרב, ואחי ואני נשארנו מן העֵבר הזה. ומכיון שהמלחמה נתמשכה וצרור הכסף שהשאירו לנו אמא ואבא לקיום פחת והלך – נשארנו שנינו חסרי־כל, ולא היה לנו במה להתפרנס. היינו יושבים שנינו שפופים ועצובים ומזמרים לעצמנו. וכי מה נעשה כדי להסיח לבנו מהרעב?!
הקיץ חלף עבר ועמו חלפו כל התקוות. חג־הסוכות ממשמש ובא, עומד ממש מאחורי כתלינו ובמוחו של אחי צץ ועלה רעיון גאוני:
“לחג־הסוכות זקוקים יהודים לסכך ולערבות ל’הושענות', כדי לחבוט אותן בהושענא־רבה בבתי־התפילה”.
“אחי, יפה דרשת!” אני לוחש ומרטט ממש מרב שמחה.
“נעסוק, איפוא, בערבות ל’הושענא־רבה'!” אנו מחליטים שנינו. נקצץ אגודות־אגודות ונביא על גבינו לחצרות בתי־התפילה ונמלא כיסנו מטבעות, מטבעות נחושת ממש!..
אומרים ועושים ו… שש־שש־שש! בעיקר, שקט ודממה ויד לפה. ראשית, יש לחשוש למתחרים. שנית, המסחר בערבות להושענות בהושענא־רבה הוא זכותם הבלעדית של שמשי בתי־התפילה, ויש לחשוש לעין רעה. ואף אתם, בבקשה מכם, הס, יד לפה, שלא יישמע הקול בבית השמש, שדירתו צמודה לבית־התפילה הסמוך.
ובכן באותו ליל הושענה־רבה לא עלינו על משכבנו כלל, ולא עצמנו עין אפילו לנמנום קל־שבקלים. כאשר עברה שעת חצות הלילה, נטלנו סכינים ומַשׂור, חבלים וחוטים, ויצאנו החוצה בנשימה עצורה ועל בהונות הרגלים, שלא להעיר חלילה אף אחד ולא לעורר סקרנות.
יום הערבות, הוא חג הושענא־רבה, חל כידוע בסופו של חודש תשרי, והלילות אפלים ואין בהם ירח כלל. השמים היו מכוסים עבים כבדים, גשם קל וקריר זירזף לסירוגין, זעיר פה זעיר שם נראה כוכב קטן מנצנץ בין מפלשׂי העבים. מסביב שררה דממה עמוקה ונביחות־כלבים רחוקות הפרו אותה לפעמים. אף נפש חיה לא נראתה בכל העיירה כולה, רק אחי ואני גיששנו באפלה, אוחזים איש ביד חברו, ורועדים מקור ומפחד.
“המפחד אתה?” שואל אחי, כשהוא חובק ידי בחָזקה.
“ואתה?”
“אני?”
“כן…”
“ל־ל־ל־א!..”
“אף אני ל־ל־ל־א!..”
אט־אט אנו גולשים במדרון שפת־הנהר התלולה, מגששים וממששים, נאחזים בשיחים ובקוצים יבשים – ואנו ליד המים ממש.
“היזהר…”
הנה מסתמנות הערבות העבותות שעל שפת הנהר הניצבות בשורה ארוכה, וצמרותיהן הענֵפות והרחבות מתפשקות לצדדים ונוטות לעבר המים הזורמים.
חושך ואפלה ופחד עמום. האין שודדים וגנבים אורבים לנו בתוך סבך הערבות העבותות? ושמא תצאנה בנות־המים ממעמקי הנהר, שהן חציָן דג וחציָן אדם, שערן הארוך יורד להן עד לטבורן, והן שרות בקול נעים לאוזן, כדי למשוך אותנו אליהן, אל המצולה השחורה והקרה?..
“הוי, מי קפץ שם בתוך המים?”
“דג וַדאי…”
“ומי זה בוכה שם, בין הקנה והסוף?”
“אולי חתול־בר מיבב שם בארבו לטרף, אחי…”
“הושט ידך”.
“היזהר, שלא תחליק רגלך חלילה ותפול לתוך המים…”
“חתוך… ובזהירות…”
קור וערפל לח עוטה אותנו מסביב. מדי פעם בפעם נמלטת צעקת־פחד מפינו כשרגלנו
נכשלת, נתקעת במים, והנעל מתמלאת נוזלים קרים ורווּיים בוץ.
א־מא־ל־ה!.."
פעמַיִם ושלוש במשך הלילה הסתוי הארוך והמתמשך עברנו את הדרך שבין הנהר ובית־הכנסת שבעיירה, כפופים תחת משא הענפים הלחים של הערבות הכבדות כשאנו נושאים אותן בכוחותינו האחרונים ממש. רטובים, קפואים מקור, רעבים ומדולדלים מרוב מאמץ – כך מצא אותנו אור הבוקר יושבים שנינו על ערימות־הערבות שבחצר בית־הכנסת, וידנו אורזות אגודות־אגודות “הושענות” ירוקות ורעננות, מוכנות למכירה וכשרות למהדרין מן המהדרין…
“קנוּ הושענות בזול!”
למה הדגשנו את המלה בזול?
אח, תמימים שכמותכם! מעולם לא הייתם סוחרים – ואינכם יודעים את סוד התחרוּת.
שנה־שנה היו רב יענקל, שמש בית־התפלה, ובניו עוסקים במכירת הושענות בהושענה־רבה. זו היתה מכירה בלעדית והם היו מפקיעים את השער ומבקשים בעד כל אגודה ואגודה של ערבות הרבה כסף. ומי יתקומם נגדם וימאן לשלם?
ארבעה בנים. בחורים אדמונים וגברתנים היו לו לשמש, שהפילו פחדם על כולם, וגבו את תשלום ההושענות בכוח־הזרוע ממש. ופתאום – מה זה, מתחרה מחוצף?! מי הוא המעז לחדור לתחומם – שני נערים עלובים, רטובים ומכוסים בוץ?!
“הסתלקו מיד מכאן, פרחחים עלובים!!!!” צעקו עלינו וערמו את הערבות היפות והרעננות שלנו לערימה אחת ודרסו אותן ברגליהם הגסות והפכו את פארנו לאפר…
“הרפו ואִספו ידיכם!!!!” קראנו בקול־בוכים, “כי אין לנו במה לקנות חלות לחג!”
“אִכלו קש!”
“יהודים ה־צי־לו!!!!”
“הסתלקו מכאן קבצנים עלובים, וָלא–נחבוט אתכם בהושענות שלכם עד שעורכם יתקלף מבשרכם!!!”
“ה־צי־ל־ ־ו!!!!”
הקהל מתרבה והולך מרגע לרגע והמהומה גוברת. חבילות הערבות שלנו מתמעטות כי הבחורים הגברתנים חוטפים מדי פעם ערימת ענפים ומשליכים אותה אל גל־האשפה שמעֵבר לחצר בית־התפילה…
“שקט!!!!”
“זה בית־הכנסת שלנו!”
“יהודים הביטו נא וראו!” קרא פתאום השמש הזקן, אביהם של הבחורים הגברתנים.
“הביטו־נא וראו, יהודים!” ובקראו הניף ענף גדול בידו, בדקוֹ וסובבוֹ מצד אל צד וקורא בקול מנצח: “יהודים, הרי זאת ערבה פסולה – כשם שאני יהודי..!”
“חה! – חה! – חה! –” עונים ארבעת בניו לעומתו במקהלה פרועה, "כה נזכה למשיח צדקנו, זאת איננה ערבה כשרה כלל, יהודים! בזקנינו ופאותינו נשבענו, שאלה הם ענפי צפצפה ולא ערבה!..
“חה! – חה! – חה! –”
“חו! – חו – חו – ו!!!”
“ערבה פסולה?” שאלו קולות רבים מתוך הקהל – ויהודים לבושי חג וטליתות בידיהם ניגשו, נטלו מתוך סקרנות ענפים בידיהם, בדקום, הריחום וגם נגסו קצות עלים בשיניהם – האין זאת ערבה ככל הערבות?!
“שקט, שקט, הנה הרב הולך ובא!” הכריזו אחרים בקולות ספוגים רחשי כבוד והכנעה. “הנה הולך ובא הרב, הוא יבדוק ויפסוק!..”
הרב נכנס לחצר בית־התפילה בחשיבות ובהכרת־ערך עצמית, והוא לבוש כולו בגדי חג, שחורים ומבהיקים.
בעינים עצומות למחצה הסתכל בהתקהלות שמחוץ לבית־התפילה, לחש בשפתיו מה שלחש והמשיך ללכת לעבר בית־הכנסת. ופתאום נעצר, העיף מבט ממושך עלי ועל אחי, כולם נשתתקו, ובחצר בית־התפילה הושלך הס. הרב קירב את הענפים לעיניו, הביט ובדק, הפכם מעלה ומטה, תלש עלים וסובבם פנים ואחור, ואחר אמר בקול רם ובניגון: “ערבה פסולה… פסולה בהחלט…”
“מזל טוב!!!” הריעו בני השמש, כשהם חוטפים את הערבות שלנו ורומסים אותן ברגליהם בחמת־נקמה. “יחי הרב שלנו עד מאה ועשרים שנה!!!”
מבוישים ומדוכדכים שבנו אל ביתנו הריק, נפלנו על משכבינו בבגדינו הרטובים ונרדמנו כחוזרים משדה־המערכה, מערכה אבודה…
כל היום ישַנו ולא בא אוכל אל פינו הרעֵב. וכאשר באו בערב בני־דודנו להזמין אותנו לסעודת החג – סירבנו ולא נענינו.
ישבנו שפופים ושפתותינו דובבות: על נהרות בבל, שם ישבנו גם בכינו, על ערבים בתוכה תלינו כינורותינו…
כאשר ביקרתי בעיירת מולדתי לאחר 20 שנה מאז מאורע הערבות, כשאני כבר מורה־לטבע מוסמך, סרתי אל הנהר ובדקתי את “ערבת הבכוּת” בדיקה מדעית.
וראה זה פלא: כל העצים כולם, שגדלו מאז ומעולם על שפת הנהר – היו כולם ערבות, ערבות ולא צפצפות, שענפיהן כשרים ל“הושענות” למהדרין מן המהדרין באמת…
מחוּל לך, רבנו, ותנוח בשלום על משכבך בגן־העדן!..
לאחר שאבא מסרני לידי ראש־הישיבה וקם וחזר לביתנו שבעיירה הסמוכה, אחז “המשגיח” רב לוי בידי והכניסני ל“אכסניה” שליד “הישיבה”. זה היה אולם גדול ואפלולי, שבו היו ניצבות עשרות מיטות בצפיפות, אחת נוגעת בחברתה ממש. רק חלון אחד היה בו באולם הארוך והמקומר, שהיה קרוע אל מול נהר רחב ומבריק.
“אם אתפוש אותך רוחץ בנהר הזה”, אמר אלי המשגיח כשהוא מושך את אזני הימנית למעלה, “תטעם טעם כף ידי היבשה הזאת…”
“אני יודע לשחות!” קראתי בתמימות.
“תשחה במיטה הזאת!” אמר ברוגז והכה בידו על ראשי.
“במיטה צרה כזאת?!” התרסתי.
“יש לך שותף למיטה צרה זאת”, אמר בלגלוג, “באכסניה שלנו ישנים שנַיִם־שנַיִם במיטה אחת, כי צר לנו המקום…”
“והיכן אוכלים?” שאלתי דך ונכלם.
“האם לא גילה לך אביך היקר את הסוד?” שאל המשגיח בעל הפנים הרגוזים והעינים העצבניות וקולו רווּי לגלוג.
“לא!” עניתי וקולי רווּי דמעות.
“תלמידי הישיבה אוכלים טֶעג (למלה טעג יש באידיש שתי משמעויות: בצק וימים)”.
“טעג (בצק) בלתי אפוי?” שאלתי מבוהל ומיואש.
“תכניס את אבוסך (תיבתך) אל מתחת למיטה הזאת”, אמר והצביע על מיטת־ברזל מוחלדת, אשר מזרן־קש קרוע היה מוטל עליה, “ואחר נדבר”.
“אני לא אוכל בצק אפילו אם תהרגו אותי!” קראתי בקול־בוכים…
“ככה?!” צחק המשגיח והוא תופס בידו הימנית בסנטרי ומגביה אותו כלפי מעלה.
“חי־חי־חי! הרי שוטה גמור הנך במחילה מכבודך. טעג פרושו: ימים. והרי לך רשימת ‘בעלי בתים’ שבעיירתנו, ואתה קום וצא מיד, כתת רגליך מבית לבית ובקש יום־כלכלה…”
“וכמה ימים עלי לבקש?”
“כמספר הימים שבשבוע”.
“עלי לכתת רגלי על־פני שבעה בתים?!” שאלתי נבוך ואובד־עצות.
“הלוַאי שתשיג את כל ימי־השבוע אחר חיזור על־פני שבעים ושבעה בתים!” קרא המשגיח וקרץ עין מולי…
“מה זאת אומרת?”
“כי המבקשים מרובים והנותנים הוי, הנותנים הם מעטים…”
“אז מה?”
“צריך לבקש, להתחנן, לדרוש, לתבוע…”
“ואם לא יתנו?”
“יגעת ומצאת – תאמין”.
“אבל אני מתבייש, רֶבּ…”
“לא הביישן למד – אמרו חז”ל".
“אבל אני ירא, רֶבּ לוי”.
“האיש הירא ורך הלבב, ילך וישוב לביתו – כתוב בתורה”.
“אז אני חוזר באמת הביתה”, אמרתי בקול־בוכים כשהנני מתחיל לגרור את תיבתי שמתחת למיטת־הברזל.
“אביך מסר אותך לרשותי ולידי, שקץ שכמותך!” נתן עלי המשגיח בקולו כשהוא תופס בי בשתי ידיו ומנענעני בחָזקה, “אל תתחצף ואל תתפנק, אלא קח את רשימת בעלי־הבתים, לך וכתת רגליך ובקש לך ‘ימים’. אל תתבייש ואל תהיה רך־לבב. ואין לך דבר, העומד בפני הרצון – אמרו חכמינו ז”ל!.. ואם תקום ותברח–ידי הארוכה תשיגך ותשיב אותך לישיבה בכבוד גדול, בתופים ובמחולות… ואם תתרשל במלאכתך זאת – תשכב בבטן ריקה ותקום על לב ריק…הירדת לסוף דעתי? הישיבה תלמד אותך, אך לא תפרנס אותך. אנו מחלקים בוקר־בוקר רק ספל תה וחתיכת־סוכר אחת. ההבאת אתך ספל?.."
“לא”, לחשתי וקולי ספוג דמעות.
“אתה בוכה?” שאל רב לוי ותפס שנית באפרכסת אזני. “נער־ישיבה בוכה? שמא אלך ואביא לך מינקת, בן־זקונים מפונק שכמותך?! מהיום ולהבא, תכשיט שכמותך, אתה עומד ברשותך ונתון לחסדי אחרים… והיה אם תהיה בעל מרץ ותדע לתבוע בפה מלא – ותאכל לשובע ותלמד מתוך הרחבת־הדעת. ואם בטלן הנך – ותהיה רעב תמיד ולא תלמד משמחה. כי אם אין קמח, אמרו חכמינו ז”ל, אין תורה…"
ניתנה האמת להיאמר, שבאותו המעמד האומלל ראיתי את המשגיח, רב לוי, כראות אויבי בנפש. רק אתמול הייתי בן־זקונים מפונק בבית אמי, לחמי ניתן לי ומשכבי מוצע, צעדי נשמרים והנני מוקף אהבה וידידות. ופתאום – עלי לקום ולחזר על הפתחים ולבקש “ימים”. לשכב במיטת־ברזל מוחלדת על־פני מזרן־קש ממורט ומדולל… הוי־הוי, לו ראתה אותי אמי הטובה בכך… אך כשהנני משקיף ששים שנה אחורנית – הנני אסיר־תודה גם לאבי וגם לרב לוי המשגיח, כי הם־הם אשר הוציאוני מידיה המפנקות של אמי הטובה, (נוּחהּ עדן), והטילוני בבת־אחת לתוך נהר־החיים הזורם והשוצף. וקראו אחרי: אתה מוכרח להניע את ידיך ורגליך ולשׂחות! שׂחה, שׂחה, נערנו המפונק, ואל תתעצל! כך, כך, בחורון שלנו, לחיים, לשלום ובהצלחה בדרכך למטרה הנכספת – ותהיה אם ירצה השם – רב בישראל!..
שמעתי, איפוא, בקולו, של רב לוי המשגיח, לקחתי את רשימת “בעלי־הבתים” מידו ויצאתי לשחר טרף לנפשי…
בימים ההם לא היו עוד פעמונים פתחי הבתים, אלא מזוזות היו דבוקות ליד הדלתות. גם דפיקות על־גבי הדלת בטרם כניסה לתוך הבית – לא היו נהוגות עוד בימים ההם בעיירה של הישיבה… הייתי מנשק את המזוזה ופותח את הדלת, נכנס למטבח, מרכין ראשי ועומד ומַחשה…
בימינו אתה נכנס לפרוזדור, לאחר שצילצלת בפעמון או דפקת על הדלת, ואילו בימים ההם – הכניסה לכל דירה ודירה שבישראל היתה דרך המטבח. הקירות מכוסים קלחות, סירים ומחבתות עשויים נחושת מאדימה מבהיקה – התלויים לכל גָבהם ורחבם שורות־שורות. על־פני אִצטבאות ערוכות צלחות וקערות עשויות חרס ומצוירות פרחים וציצים וכפות־כסף מבהיקות בלָבנן. וריח תבשילים, מהול בניחוח חריף של בצל ושום, מלפפונים וכרוב חמוצים, חזרת וחרדל נודף ומגרה את התיאבון…
ומחמת שביישן הייתי מטבעי, נחנק ה“בוקר טוב” בגרוני והנני עומד כעני בפתח.
“מה רצונך, הנער?” שואלת אישה גוּצה ורחבה, זעומת־עינַיִם וחמוצת־פנים.
“אני, אני”, הנני מגמגם וקולי נחבא…
“מבקש נדבה?” מרעימה עלי האשה בקולה. “לך ותהיה שוליה אצל הסנדלר ואל תצטרך לבריות!..”
“אני, אני, אני…”
“מה אתה, אני, אני, אני?”
“אני מהישיבה ונשלחתי אליכם על־ידי המשגיח רב לוי…”
“שוב ימים?”
“רק יום אחד…”
“כבר שני אוכלי לחם־חסד של אותו משגיח זוללים כאן על שולחננו! שמא ישלח את כל הבטלנים הרעבים שלו לכאן דווקא?”
"אבל אני, אני, אני…
“מה אתה אני, אני, אני?..”
“האם אַת בעלת־הבית או השפחה?” הנני שואל לתומי וקולי רועד.
“במטבח אני בעלת־הבית!” צועקת “העוזרת” הנעלבת והיא נוטלת מטאטא בידה ומסתערת עלי, “לך לכל הרוחות, זולל שכמותך, ותבוא ביום השבת לסעודת הצהרים…”
“אבל היום אני רעב, היום!” הנני מגמגם בקול חנוק, “והיום רק יום שלישי בשבוע…”
“ולא שׂבעת מספל התה המסכן של המשגיח שלך?” היא שואלת וקולה מתרכך.
“לא, לא באמת…”
“אבוי לאמך”, אומרת האשה הגוצה והשמנה והיא מנגבת בשולי סינרה את עיניה.
“כך משלחת אם רחמניה את ילדה למרחקים?! שב מִסכני, ואאכילך ארוחת־בוקר משיירי שולחנם של גבירים…”
העברתי עיני סביבי וגיליתי באחת הפינות שבמטבח הגדול חבית מים ולידה קערת־נחושת ניצבת. התקרבתי אל החבית. לקחתי את הנַטלה המבהיקה, שאבתי מים ויצקתי על ידי מעל עביט־שופכין שלידה. נשאתי ידי למעלה ובירכתי בקול רם ברכת נטילת ידים…
“הרי לחם והרי מלח”, אמרה הטבחית במתק־שפתיִם ובעינים מלבבות. “שב־נא בקצה השולחן ותתכבד בשיירי הסעודה…”
צנון מרוסק ומתובל בשמן. זנב דג־מלוח כבוש בחומץ וכוס תה ממותק. היש עוד איש מאושר כמוני בעולם? בירכתי בקול רם ובנחת את ברכת המזון – והטבחית ענתה אחרי “אמן!”
“תבוא כל יום שלישי בשבוע”, אמרה וגיחכה, “ותאכל אצלי לשׂובע…”
המגבעת והעינים, הזקן והפאות, הקאפוטה וחצאי־הנעלים של ראש־הישיבה שלנו – משחירים משחור. רק המצח, צוארון הכותונת, הטלית הקטנה והגרביִם מלבינים בלובן בוהק…
יום תמים הוא ניצב ליד שולחנו הפשוט והמוּגבה שעוּן על מרפקיו, והוא נוהג בנו כנהוג קברניט את ספינתו בים גועש וחומֵר…
אם נתקשה בלימודינו – יצטחק ויענה: “עיין, בני, במפרשים”. ואם ניתקל בסוּגיא חמורה, יעודד וינהל אותנו בהערה שקטה – והיה העקוב למישור… כי שיטתו של ראש־הישיבה שלנו, רב שרגא הליטאי הנלבב, היתה מבוססת על עבודה עצמית. היה מושיב אותנו ליד הגמרא ומצווה על כל אחד ואחד: “תלמד את הסוגיא שלפניך והסבירה לי כעבור שעה…”
“והרי טרם לימדת אותנו סוגיא זאת, רבנו”, מתריס כל אחד ואחד.
“בגמרא שלפניך ישנם מפרשים רבים”, היה עונה בקול רך, אך משכנע, “הרי רש”י, ‘תוספות’ ומהרש“א (מורנו הרב שמואל אַידליס, שחי במאה השבע־עשרה) בני. פקח עיניך, עיין במפרשים וקמט את מצחך. יגעת – ומצאת…”
“אבל הרי זאת סוגיא קשה נ־ו־ר־א!” הננו מתריסים בפני ראש־הישיבה ומבקשים על נפשנו.
“כך דרכה של תורה”, היה מצטחק ומנענע ראשו. קוטע את הויכוח, מתרחק ועוזב אותנו לנפשנו ליד הכרך הגדול והסוגיא הקשה ומסתלק לו אגב ניגון חרישי…
והיינו פוקחים את העינים, מקמטים את המצח, מעיינים במפרשים ומזמרים לעצמנו בחשאי, מפרפרים כמי שמושלך לתוך בריכה עמוקה וזרה, שוחים וצוללים למעמקי הסוגיא – דולים ומעלים פנינים…
“נו?” שואל רבנו כעבור שעה ומצטחק.
“כבר מצאתי את ההסבר לסוגיא בכוחות עצמי, רבנו”, היינו עונים מפוּיסים.
“הוי, הוי, אמר רבא!” מתחטאה קבוצת נערים בקול רם ובניגון עצוב בחלל האולם הגדול והמקומר. “הוי, הוי, רבא אמר…”
ולעומתם עונים קולות ספוגי התרפקוּת ועֶרגה של קבוצת־נערים אחרת: “הוי, תנו ר־ב־נ־ן! רבותינו ל־מ־ד־ו…”
גופות מתנועעים ופיות ממללים ומסלסלים והאולם ספוג זמזום כבוש – ככוורת גדולה והומה.
כבן אחת־עשרה שנים הייתי בימים ההם ונפשי יוצאת אל אמי. סביבי בחורים קודרים וכבדי הגוּת, ולבי נמשך לשעשועים. והייתי מתגנב בחשאי ויוצא פעם ופעמַיִם בשבוע אל חנותה הקטנטונת של חנה האלמנה, שבקירבת הישיבה, קונה לעצמי בפרוטות סוכריות צבעוניות הדבוקות אל חיות־פח מגוּונות והיו לי לנחמה ולשעשועים בבדידותי…
יום אחד בהיותי יושב חבוי בפינה אפלולית שבאולם־השינה ומשתעשע בביבר חיות־הפח שבתיבתי ומשעשע את נפשי העורגת, ורב לוי המשגיח ארב לי והדהימני במבטו הדוקר והמיַסר.
“הלהשתעשע בחיות־פח באת לישיבה שלנו?!” הרעים עלי בקולו הזועם והצרוד כשהוא חוטף מידי את נמרי ואריותי, חסידותי ונשרי. “הלבלות זמנך בצעצועי־פח באת למקום־תורה זה, מופקר שכמותך?!” וכמוליך שה לעקידה, כך הוליכני אל ראש־הישיבה כשהוא צובט באגודלו ובאצבעו בערפי. שם הניח במנוד ראש ובלעג לרש את חיותי על השולחן המוּגבה של רב שרגא ראש־הישיבה והציגני ככלי מלא בושה וכלימה…
“יבוא בעל השור ויעיד על שורו?” שאל ראש הישיבה בניגון הגמרא ובלשון חז"ל. וכשהוא מעלה בת־צחוק על שפתיו, הוסיף ושאל בפסוק מהתורה: “במחתרת נמצא הגנב?…”
“מלקות, ראש־הישיבה!” צרח רב לוי המשגיח כשהוא רוקע ברגליו. פניו מסמיקים ועל שפתיו הכחולות מלבין קצף מפעפע.
“מכות מרדוּת, רב שרגא!” וכשהוא עוצם אחת מעיניו הוסיף לצווֹח בזעף: “צלם הכניס להיכל, כופר־בעיקר ועוכר־ישראל זה!..”
מבוּיש ונכלם עמדתי לפני ראש־הישיבה ועינַי הדומעות מביטות בפחד ובתחנונים בפני רבנו הדגול.
באולם הושלך הס (קול התורה נדם והנשימה נעצרה). כל הבחורים הביטו בי במבטי תדהמה והשתאות וחיכו לגזר־דינו של ראש־הישיבה. הנה־הנה ירים את ידו הלבנה בעלת האצבעות הארוכות ויסטירני על לחיי סטירה ראשונה, או, לפחות, ינענע ראשו לצדדים ויאמר למשגיח: “וביערת הרע מקרבך, ר' לוי, גרשהו אל מחוץ למחנה, כי חבל על ה’ימים' שאנו מאכילים אותו!..”
אך ראש הישיבה נטל את חיות־הפח בידיו, בדק אותן אחת־אחת בסקרנות, העלה בת־צחוק על שפתיו צבט את לחיי ושאל: “האם בכוונה תחילה בחרת חיות אשר שמותיהן נזכרים בתורה, בני…”
עמדתי חפוי־ראש והחשיתי. ואז המשיך ראש־הישיבה ואמר: “הווי עז כנמר, וקל כנשר ורץ כצבי וגיבור כאריؘ – לעשות רצון אביך שבשמים…”
“ומי אמר מאמר זה?” שאל והוא מַשהה עלי מבט אבהי.
“יהודה בן תימא, רבי”, עניתי וקולי נחבא.
“והיכן מובא מאמר זה?!” הוסיף לשאול.
הירהרתי רגע ואמרתי: “במסכת אבות, פרק ה'…”
“ומה בא אחרי מאמר זה?”
קימטתי מצחי ואמרתי מעודד: “הוא היה אומר: עז פנים לגיהנום ובושת פנים לגן עדן. יהי רצון מלפניך ד' אלוהינו שתיבנה עירך במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך”.
“במעשיו של נוח הצדיק עוסק הנער”, הוסיף ראש־הישיבה וגיחך, “וחיות הוא מכניס לתיבתו. שמא מתרגש, חלילה, מבול לבוא לעולם ואף אנו ניאסף לתיבתו של הנער ובזכותו נינצל?.. עשה למען תינוקות של בית רבן, רב לוי, ולאט לך עם הנער…”
המשגיח הסתלק לו מהאולם חפוי־ראש כצייד שטרפו נמלט מבין אצבעותיו ממש. ואני אספתי את חיות־הפח בידים רועדות לתוך התיבה הקטנה ושבתי אל הגמרא. אט־אט התעוררו קולות־הלימוד שנדמו והאולם נתמלא שוב רננת תורה. את דמות ראש־הישיבה אשמור בלבי שנים רבות־רבות. ויהי לי רב שרגא לנר־תמיד ביחסי אני אל תלמידי שחינכתי…
כבר בגיל עשר שנים חשתי בחמשת חושי־הילדות שלי שבביתנו שוררת מתיחות מתמדת ובחללו מרחף ענן נסתר, היורה ברקים ורעמים כלואים.
כידוע לכם, היה אבי אדוק מאוד ואילו אחי המבוגר, משולם, היה בחור מתמשׂכל, שלמד עברית ספרותית, היה חובב־ציון נלהב ואוהב־שירה שרוף…
נתמזל מזלי ונמצאתי בין שני כוחות־משיכה. במשך היום היתה עינו של אבא פקוחה עלי, שאלמד אצל רב, ואתפלל בוקר וערב בבית־הכנסת… ואילו בלילה, לאחר שאבא סיים תלמודו ועלה על משכבו, השתלט אחי הטוב על נשמתי והרעיף לנפשי וללבבי מספרי השירה העברית, ששמר בחדרו מאחורי שבעה מנעולים… הוא היה נועל את דלת חדרנו המשותף במפתח, קורא לי משירי טשרניחובסקי וביאליק ומסבירם לי, ואחר־כך משלשל לידי מטבעות־נחושת אחדות ומצווה עלי: שכב ושנן על־פה… ובטרם תעצום עיניך תחזור לפנַי על שיעורך…
אם גם יאחר יום הגאולה
יצעד שעל שעל –
אל תיוָאש אסיר־תקוה,
עוד שמשנו יעל.
על הירדן ובשרון
שם ערביאים חונים –
לנו זאת הארץ תהיה
ואתה תהיה בבונים…
הספרים עולים באש!
בערבו של יום חמישי היתה אמא מסיקה את התנור ואופה חלות לכבוד שבת… וכשאמא עסוקה היתה באפיה, כל בני־הבית ערים עד שעה מאוחרת בלילה ועוזרים על־ידה… ובעוד האש בתנור דולקת ואמא קולעת את החלות מהבצק שתפח, סר אבא לרגע לחדרנו, ודרך־אגב הציץ בספר שהנני מתנועע עליו ומשנן תכנוֹ בחשק כה רב – שירי טשרניחובסקי.
“מה?!” קרא והחויר. “הגם אותך הוא משקה יין־נסך זה?!”
ובטרם הספיק אחי לקום ולעמוד בדרכו, חטף אבי את הספר מידי, רץ אל התנור המוסק והטילו לתוך הלהבה האוכלת.
אחי זינק, שלח ידו לתוך האש והוציא מתוכה את הספר הבוער, אך כולו היה כבר חרוך ומפויח…
“א־ב־א!!” קרא אחי בכאב ובדמעות כשהוא יוצק מים על הספר הבוער.
“א־ב־א!!”
בלילה ההוא הוצא ספר־השירים של ביאליק ממחבואו – והתחילה פרשת ביאליק בחיי, שנמשכה כשרשרת־אור למעלה מיובל שנים.
נשלחתי לגלות
כדי להצילני מיד אחי, שמשכני מהגמרא והדיחני אל שירי ביאליק, קם אבי וגזלני מחיק המשפחה, נטלני בחוזק רצונו והוליכני אל הישיבה שבעיר־הפלך הסמוכה. שם, אמר בלבו, לא תהיה לאחי הקשיש השפעה עלי, אחדל לשגות בשירי הבל וריק וכל־כולי אתמסר לגמרא… אך מים גנובים ימתקו! בין לוחות־הגמרא הגדולים הנני צורר בחשאי דפי־נייר דקים וחילוניים, המכוסים אותיות־פנינים בכתב־ידו של אחי משולם – שירי ביאליק האסורים. בשעות־הצהרים, שעות שבהן תלמידי־הישיבה מתפזרים על־פני בתי העיר לסעוד סעודת־חסד, הנני מתיחד עם מנעים הזמירות שבאודיסה הרחוקה, משנן בחשאי בית אחר בית ושיר אחר שיר ומסיח לבי מהגעגועים הביתה ומהרעב.
הוי, הוי, אומר רבא, הוי, תנו רבנן!
השחר, הגינה וריח השדה
התעופפו כעוף וימחו כענן,
הארץ ומלואה נשכחה, אבדה…
ומי אתה, שמיר, מי אתה, חלמיש,
לפני נער עברי עוסק בתורה?!
הדפים הריקים, שעליהם העתיק לי אחי את שירי ביאליק, נתגלו על־ידי רבי משה הזקן והקפדן, המשגיח על ישרותם ואדיקותם של בני־הישיבה והודעה דחופה נשלחה אל אבי המאוכזב. וכדי להקדים רפואה למכות – נזדרז אחי הרחום, בא אל הישיבה וגנב אותי מבין כתליה העגומים…
רבינוביץ איננו
“לאודיסה קום וברח, אחי הפעוט, אל הישיבה שבה מלמד המשורר חיים נחמן ביאליק”, דיבר אלי בקול רווּי רחמים ואהבה ומסר לידי צרור קטן ומטבעות־כסף אחדות, “ושם יוטב לך ותלמד תורה אשר בה נפשך חשקה באמת. והעיקר: אל תשכח את מחברת־השירים שלך, זמירי האומלל והקטן, כדי שתגישה לביאליק סמוך לבואך אליו וידע שאתה מושך בשבט־סופרים. כרך גדול היא אודיסה”, הוסיף אחי כשהוא מחבקני ומרעיף עלי עידוד בדרכנו לרכבת הגורלית שתוליכני למרחקים, “אך יהודים הם רחמנים בני רחמנים, תשאל לרחוב בית־החולים, מספר שבעה, אצל רבינוביץ שהוא דודו וקרובו של חברי הטוב ושם תהיה לך אכסניה. ואת ביאליק תמצא בבית־הכנסת ‘יבנה’ בית־תפילתם של ציוני אודיסה, בו הוא מתפלל מדי שבת בשבתה”.
גשם מטפטף על הבתים הגבוהים והקודרים שבאודיסה, ומשני צדי הרחובות קילוחי־מים דלוחים זורמים ואני צועד וצועד, מכוּוץ ורטוב וצרורי הדל והלח בידי המכחילות.
עצוב העולם והשמים בוכים והנני מדשדש בבוץ ומזמר במשאי בקול רווּי־דמעות:
"זריתי לרוח אנחתי,
וירוה החול דמעות עיני,
הרוח, אם תמצא את אחי –
אמור לו: אוד עשן הנני…"
בית מספר שבעה. “הכאן גר רבינוביץ?”
“לא, אין כאן רבינוביץ”.
בית מספר שבעים ושבעה.
“הכאן גר רבינוביץ?”
“היה גר, אך עקר ועבר”.
“לאן דודי?”
“לא השאיר כתובת נערי”, מצטחק השוער, “ברח, לפי זכרוני, כי נשאר חייב שכר־דירה”.
מאין בוּסוּ
יום שישי לפנות־ערב והשבת מתקרבת ובאה. בבית מעלה אמי נרות־שבת לבנים ואבי עומד לבוש בגדי־שבת שחורים ומבהיקים וסידורו העבה בידו… למה בוכה אמא כל־כך מול נרות־השבת הנדלקים? היודעים כבר אבי ואמי שברחתי אל העיר הזרה? אבי מנחם את אמי ומדבר אליה בקול רועד: “שבת, שבת… וביום מנוחה אסור להיעצב…” ואמי מאהילה בכפות־ידיה על פניה, נאנחת ומברכת על נרות השבת…
הנני רץ על־פני רחובות אודיסה הקודרים והרטובים.
החמה מראש האילנות נסתלקה –
בואו ונצא לקראת שבת המלכה,
הנה היא יורדת הקדושה, הברוכה,
ואִתה מלאכים, צבא שלום ומנוחה,
בואי, בואי המלכה,
שלום עליכם, מלאכי השלום!..
בית־הכנסת “יבנה” מואר כולו לכבוד שבת, וראשוני המתפללים מתאספים ליד אולמו הגדול והמלבין.
“היכן מקומו של ביאליק?” הנני שואל בהיסוס…
“הנה שם, בשורה השישית, מצד ימין…”
כאשר התקרבתי אל עמוד־התפילה וראיתי עליו את האותיות הגדולות “ביאליק” כשהן חרותות במפסלת על־פני טבלתו, התחילו ידי ורגלי רועדות ועיני הוזילו דמעות־שמחה…
“ביאליק”, לחשתי בלי להאמין לעיני שלי, “הנה כאן הוא יושב, ליד העמוד הזה…”
ביאליק לא בא באותו ליל־שבת לבית־הכנסת הציוני ואנשי־חסד אספוני לביתם, צירפוני לשולחנם הדל והשכיבוני על ספסל־ברזל ועני (זכרה להם, אלוהי, לטובה…).
כאשר הקיצותי בשבת בבוקר באודיסה, מצאתיה מלבינה משלג, בלילה נתחלף הגשם בכפור, והכל התקשט וייף לכבוד החורף… השארתי את צרורי בבית אנשי־חסדי, ורצתי בלי נשימה אל בית־הכנסת “יבנה”. מעילי הדק לא חימם אותי והייתי כולי קפוא ומכחיל מצינה, אך בלבי שררה חמימות.
“ביאליק!” קראתי נפעם כאשר נכנסתי ל“פלוּש” (פרוזדור) של בית־הכנסת. “זהו ביאליק”, לחשתי לעצמי ולבי פועם בחזקה, “המשורר חיים נחמן ביאליק, נושא חלומי וראש מַאוַיי!.. האיש שכתב את השירים ‘אל הציפור’, ‘המתמיד’, ‘בין נהר פרת ונהר חידקל’, והנה הוא עומד כאן וסביבו בחורים רבים, וכולם משוחחים בקול רם, מתוַכחים ומתנצחים… והריהו חבוש כובע־פרוה חום, לבוש מעיל־פרוה שחור, ומעוטף בטלית…”
“גוספודין (אדון ברוסית) ביאליק!” קרא שמש בית־הכנסת כשהוא תופסני בידי ומביאני אל המעגל שבמרכזו עמד המשורר. “הרי הנער הפרובינציאליסט (בן העיירה הקטנה), שסיפרתי לך כבר עליו אמש, נצמד אל עמוד־התפילה שלך כעולה־רגל ממש”.
כולם נתנו עינם בי ואני נבוכותי והסמקתי. רציתי להסתלק ולברוח, אך ביאליק הושיט יד מולי, בירכני לשלום, ניענע ראשו והשהה עלי מבט חם ומלטף.
“מאַיִן בוּסוּ (באת)?” שאלני כשהוא שׂם את ידו על שכמי.
“מעיירה קטנה”, גמגמתי.
“ולמה בוּסוּ לאודיסה?”
“ללמוד בישיבה שלך ולשמוע תורה מפיך”, לחשתי וקולי נחבא…
“הוא נרגש”, אמרו הבחורים הניצבים מסביב.
“ושירים אתה כותב?” שאל המשורר כשהוא נוטל סנטרי בידו ומושכו כלפי מעלה.
“כותב קצת”, אמרתי (והתלעלעתי), “אך יודע כל שיריך על־פה”.
“כל השירים?!” קרא וקולו חם וצרוד קמעה. “אמור־נא שירי על השלג…”
ליקקתי שפתי והתחלתי לקרוא בקול מתנגן:
"צינת בוקר, צריחת עורב
העירוני ואיקצה"…
“ותחזקנה!” צחק ביאליק.
"תחזקנה ידי כל אחינו המחוננים
עפרות ארצנו באשר הם שם…"
“בן חַיִל”, אמר ביאליק כשהוא נבוך קמעה ומושך טליתו על כתפיו הרחבות והוא מלטפני בעיניו. “הנה כי כן”, פנה אל הבחורים אשר הקיפוהו ופניהם מביעים הערצה והוקרה, “עוד לא נס ליחה של השפה העברית שלנו. יחידתנו היקרה והמופלאה…”
“היש לך קורת־גג בכרך בבל זה ובמזג־האויר השׂטני, שפקד את אודיסה?” שאל לאחר שהשהה עלי מבט ממושך.
החשיתי ומשכתי כתפי כלפי מעלה…
“ובכן, מחר בבוקר תסור אלי, בחורי, ואתן בידך מכתב־המלצה אל ידידי הרב אוסובצקי (אסף) והוא יקבלך כתלמיד לישיבה וידאג למחסורך”.
מצבם הכלכלי של תלמידי הישיבה בעיר אודיסה היה קשה מאוד ורעבנו ממש ללחם. ולא רק לשלם בעד נסיעה בחשמלית לא השיגה ידנו, אלא אפילו את לבנינו הדלים והישנים היינו מכבסים בידנו בים השחור…
בשעות אחר־הצהרים של יום־קיץ ארוך אחד ירדתי לחוף הים השחור וחבילתי בידי, כשהיא עטופה בעתון ישן. הים היה שקט וחלק. על הסלעים המכוסים אצות ירוקות שבתוך המים ישבו דייגים והשליכו חכות בים, ומאחורי צוק גבוה וקודר ישבו נַוָדים אחדים ובישלו את ארוחתם הדלה בסיר־חרס מפוּיח. בים שטו סירות־מפרשׂים אחדות ונראו כעופות מים גדולים בעלי כנפים לבנות ובאופק הפליגה אניה והשאירה אחריה פס עשן וקול תרועה עמום ועצוב.
במדרון ההר הסמוך לים רעה רועה עדר־כבשׂים וחילל בחליל. הנַוָדים לבושי הסמרטוטים שליד המדורה אשר לרגלי הצוק, מחאו כף לקצב החליל וענו לו בשירה. הרטבתי את לבנַי במים המלוחים וכיבסתי אותם על סלע חלקלק שבים. המוני חלזונות זחלו סביבי וסרטנים התרוצצו בין האצות הריריות. טבלתי את הלבנים במים המלוחים, שיפשפתי אותם וסחטתים ושוב טבלתים ושיפשפתים וחוזר חלילה. ומדי פעם בפעם קמתי ופרשׂתי כותונת או מגבת על־גבי בליטה של סלע הפונה לשמש, כדי שיתיבשו עד השקיעה… כשרעבתי, הוצאתי מכיס־מכנסַי דבלים אחדות שקניתי מרוכל, בדרכי לים, בפרוטות ולעסתי אותן בתיאבון. מדי פעם בפעם טבלתי במים, התפלשתי והתגלגלתי בחול, רצתי והשתובבתי… וכשעייפתי הוצאתי מהכיס השני שבמכנסַי מחברת ועיפרון וכתבתי חיבור בשביל מורי הטוב יום־טוב הלמן, איך אני חי באודיסה…
“מי אתה?” שואל אותי דייג זקן אחד למראה התנהגותי.
“תלמיד” עניתי בגאוה.
“והוריך היכן הם?”
“רחוקים רחוקים, סבא טוב”.
“וכסף הם שולחים לך?”
“לא!”
“מדוע?” שאל והזעיף את פניו אשר טבלו בסבך שערות אפורות.
“כי אין להם…”
“עניים, זאת אומרת?”
“פליטים, דודי”.
“ואיך אתה לומד?”
“ככה…”
“מכבס בעצמך ומבשל לעצמך?”
“לוַאי והיה לי רק מה לבשל…”
“חי על לחם ואבטיח, מסכני?”
“כן דודי”.
“נו, לאדנוֹ (טוב), נערי”, אמר הדייג בקול רך וליטף אותי בידו השזופה והמחוספסת, “רצוי אתה לאלוהים, בני, והוא יעזור לך. ובמשך השנים תהיה כמו לוֹמוֹנוֹסוֹב שלנו, שהיה בן־עניים, רעֵב ולמד בכוחות עצמו, ואחר־כך היה למאוֹרה של כל רוסיה. ובכן, ווֹט (הנה), הריני נותן לך דגים אחדים במתנה…” ובדברו – רכן הזקן אל מעֵבר לסלע שבים, הוציא קנקן־פח מוחלד והשקיע את ידיו לתוך המים שבתוכו. ואחר בחישה ממושכת הוציא דגים מבהיקים אחדים וּנתנם לי במתנה…
“תודה רבה, סבא”.
“אף אני איש דל הנני ומבין את מצבך”.
“ומה אעשה בדגים?”
“תבשל אותם בבית”.
“אך אין לי מי שיבשלם בשבילי”.
“כך, תמהוני שכמותך?” שאל וצחק.
“אני בודד, לבדי…”
“כך? לאדנו (טוב). לא לדאוג, נערי. לך ולקט קצת זרדים וענפים יבשים לרגלי ההר הסמוך והביאם אלי, ואז נערוך מדורה ונצלה את הדגים וניהנה שנינו. רוץ!”
הלכתי וליקטתי ענפים יבשים והבאתים לדייג הזקן. הלז הניח את חַכּתוֹ, נטל את הדגים ושׂמם על הענפים שערך. אחר הוציא שבר צוֹר, מטיל־פלדה קטן ופתילה צהבהבה וקרץ עין מולי. הכה את הצוֹר בפלדה, תפס ניצוץ בפתילה והלהיב אותה בתנופת יד. הצית פיסת־נייר ושׂם אותה מתחת לענפים היבשים והם התלקחו. ולא עברה אלא כמחצית השעה – וריח דגים צלויים התפשט באויר. הזקן חתה בידיו הנוקשות ברמץ והציא בקיסמי עץ את הדגים השחומים והריחניים – ושנינו ישבנו והתכבדנו בהם…
בינתיִם התיבשו הלבנים שעל־גבי הבליטות של הסלעים. אספתים וארזתים בעתון הישן וחזרתי לדירתי שבמרתף, נקי ושׂבע ולבוש לבנים מכובסים…
למחרת מסרתי את מחברת־החיבורים למורי לספרות והסחתי דעתי ממנה, אך דווקא חיבור זה שנכתב על שפת הים, כשהמחברת מונחת בקצהו של סלע, הביא לי התרגשות, שמחה ואושר אשר כמוהו לא ידעתי מעולם. כי בוקר אחד, בראשית השיעור לספרות, היסה המורה את התלמידים ואמר: הנני אומר לקרוא באזניכם חיבור מעניין, שנכתב בידי אחד מתלמידינו. הקשיבו־נא בתשומת־לב ללשון, לדרכי ההבעה ולתיאורים…
כולנו השהינו מבטים מלאי־סקרנות וחוסר־סבלנות על מורנו ועל המחברת הפשוטה שבידו וחידדנו את אָזנינו…
מורנו יום־טוב הלמן קרא רק משפטים אחדים מאותו חיבור מסתורי – ולבי התחיל הולם בקרבי כפטיש. החוַרתי והסמקתי חליפות, הרכנתי את ראשי והלטתי פנַי בידי. המורה קורא בהטעמה ובהדגשה כדרכו, ואני מסמיק ומחויר ומרעיד כולי. אט־אט מתחילות עיני חברי לפנות אלי, ולחש־רחש חרישי עובר מפה לפה…
הנני יושב כאל־עקרבים ונדמה לי, שהעינויים לא ייפסקו לעולם. אך הנה גמר המורה לקרוא את חיבורי ובכיתה הושלך הס… קפאתי כולי ולבי עמד מדפוק.
ירד מורנו הדגול מעל הקתדרה, ניגש אלי, החזיר לי את המחברת, הושיט לי ידו הימנית ובירכני על ביכורי – כשהוא מחבקני ואומר בקול חגיגי: “מובטחני, שתלמידנו זה יהיה סופר בישראל…”
אכן, היה זה הרגע המאושר ביותר בחיי.
יום אחד סר חיים נחמן ביאליק לבקר ב“ישיבה” כדי לעודד את המורים לגלות כשרונות ספרותיים צעירים, לשים עיניו עליהם ולהאציל עליהם מרוחו. ובאחד מביקוריו בישיבה אסף יום־טוב הלמן שלושה פרחי־עט שבכיתתנו: יוסף קליינמן, בן־ציון גרוּבּר ואותי והציג אותנו בפני ביאליק והמליץ עלינו כעל “עתידים להיות סופרים בישראל…”
“הראויים הם שאחלל עליהם את השבת?” שאל ביאליק בשפת חז"ל וליבב אותנו בעינים חמות ומלטפות.
“ראויים וראויים”, המליץ הלמן.
“הואילו, איפוא, לסור לביתי בשבת הקרובה ונשתעשע בדברי־שירה”, אמר ביאליק ולחץ את ידינו, “ברוכים הבאים…”
ובמשך תקופה ארוכה היינו באים שלָשתנו מדי שבת בשבתה לביתו של ביאליק ומבלים בחברתו את שעות המנחה. קראנו יחד את שירי רבי יהודה הלוי ורבי שלמה אבן גבירול ואת האידיליות של שאול טשרניחובסקי. שעות רחמים, התעלוּת והתרוממות־הנפש היו לנו שעות אלו – ולא נשכחן לעולם.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.