(בּמוֹעצת ההסתדרוּת, כ“ט בּטבת תש”א)
לעשׂרים שנוֹת ההסתדרוּת יש לי כּמה הרהוּרים, וּלמַה ששמעתי בּמוֹעצה – כּמה הערוֹת. אחסוֹך אוֹתם לעת אחרת, ואדבּר הפּעם על הצעה אחת. עוֹד אני סבוּר שקב אחד של מעשׂה חשוּב להסתדרוּת מעשׂרה קבּים של ויכּוּח.
ההצעה אינה חדשה אִתי. לפני שבע שנים התקיים בּבית זה, בּ“אוֹהל שם”, בּדיוּק בּחוֹדש זה, מוֹשב של ועידת ההסתדרוּת, ושם תבעתי הקמת הוֹצאת־ספרים. לפני כּחמש שנים וחצי פּניתי לועד הפּוֹעל בּהצעה מפוֹרטת. ההצעה נתקבּלה לכאוֹרה, אך הדבר לא הוּקם. ועכשיו אני חוֹזר בּשלישית:
רעיוֹן ההוֹצאה כּמפעל קבוּע וּמַקיף של ההסתדרוּת אינוֹ מתנַמק בּחוֹסר פּעוּלה בּשנים הקוֹדמוֹת. אדרבּא, ההסתדרוּת וּמוֹסדוֹתיה עשׂוּ משהוּ בּשׂדה הספרוּת העברית. לא כּמוּת מבוּטלת וּבוַדאי לא אֵיכוּת מבוּטלת. יש גם מפעלים שהם בּני־קיימא וזכוּ להכּרה כּללית.
די להזכּיר את הירחוֹן “השׂדה” ואת הספרים היוֹצאים על ידוֹ – שאין דוֹמה לוֹ בּשוּם פּינה אחרת בּחיינוּ המקצוֹעיים. גם הסתדרוּת הפּקידים שלנוּ עלתה על דרך של יצירת ספרות מקצוֹעית והצליחה להניח יסוֹד לספריה הגוּנה. ההכּרה שההסתדרוּת צריכה לפעוֹל בּשׂדה זה התעוֹררה עוֹד בּימים ראשוֹנים. בּמלחמה הקוֹדמת, כּשהיינוּ כּל כּך דלים ועניים, נוֹצרה על ידי ההסתדרוּת החקלאית הוֹצאת־ספרים “אדמה”, אשר בּשעתה העיזה להזמין כּמה וכמה עבוֹדוֹת מדעיוֹת מקוֹריוֹת וּמתוּרגמוֹת. אוּלם לא נסתייעוּ הדברים. לא כּל ההזמנוֹת הוּשלמוּ. רק בּימים האחרוֹנים יצא ספר מדעי מקוֹרי חשוּב, אשר הוּזמן על ידה לפני כּעשׂרים וחמש שנים. גם בּרנר עבד בשעתוֹ בּשביל הוֹצאה זוֹ. אחר כּך, כּשנוֹצרה ועדת התרבּוּת של ההסתדרוּת,בּתקוּפת פּריחתה, הנחילה לנוּ ספרים שערכּם לא ניטל עד היוֹם.
“מסילה” היתה ספר הקריאה והלימוּד של התנוּעה. וסמוּך לוֹ ניתן חיסין: “מיוֹמנוֹ של אחד הבּיל”וּיים“. נתנה “קריניצה”, ספר מיוּחד בּמינוֹ, אשר לא היה מוֹפיע בּעברית אילמלא תנוּעתנוּ. וכמה התחלוֹת בּוֹדדוֹת, כּמוֹ קוֹבץ “הקבוּצה”, ספרוֹ של לַסַל. נוֹצרוּ ספרים כּמוֹ “דברי פּוֹעלוֹת”, “השוֹמר”, שהנם נכסים של כּלל־התנוּעה. הוּקמוּ מפעלים בּאיניציאַטיבה של חברים שוֹנים, כּמוֹ “ספריית בּרזלי” ו”חברה".
גם “דבר” כּמוֹציא־לאוֹר יש לוֹ רשימה לא קטנה של ספרים. “דבר” גאל עזבוֹנוֹת יצירתיים של חברים: צבי שץ ורחל; ליקט והציל מהשירה שלנוּ בּרוּסיה: אלישע רוֹדין ולֶנסקי; עשׂה נסיוֹן ראשוֹן להחזיר לעברית דברים כּמעט אבוּדים, כּמוֹ העזבוֹן של ליבּרמן; עזר לשירה הצעירה; פּירסם ספרים דוֹקוּמנטליים, כּמוֹ “איגרוֹת בּרנר”, אוֹ כּמוֹ “מאוֹרעוֹת תרצ”ו“. הוּא גם נתן כּרכי־התחלוֹת של המחשבה העברית הסוֹציאליסטית. אבל כּל אלה נעשׂוּ בּאַקראי, בּלי אמצעים מיוּחדים, בּמאמצים מיוּחדים. נעשׂה גם מפעל עתוֹנאי לכאוֹרה, שהצטרף לכרכים רבּים: “דבר לילדים”. לא רבּים הם הדוֹאגים לספרוּת־ילדים עברית, והעתוֹן השבוּעי הקטן מפרנס את הילד והמשפּחה ואת בּית־הספר לא רק בּשעת הוֹפעתוֹ, כּי אם גם שנים רבּוֹת לאחר כּך. “דבר” לא הסתפּק בּעבוֹדתוֹ המוֹ”לית ושקד על הכנסת ספרי־יסוֹד לבית העוֹבד בּתנאים נוֹחים, בּמחירים זוֹלים. כּמה רבבוֹת ספרים נעשׂוּ על ידי כּך בּני־בּית בּאוֹהל הפּוֹעל.
כּל זה נעשׂה כּמעט אגב אוּרחא, בּלי תנאים להרחבה, ללא קבע, בּלי אנשי־קבע. הגיעה השעה ששׂדה פּעוּלה זה יֵחָרש חרישה עמוּקה.
שלא לתת מקוֹם לטעוּת: איני מתכּוון להוֹצאה של ארגוּן מקצוֹעי אוֹ זרם פּוֹליטי – בּשביל כּך לא הייתי צריך לדבּר מעל בּמה זוֹ. דברים אלה עלוּלים להיעשׂוֹת ונעשׂים על ידי כּל מוֹעצת פּוֹעלים, אגוּדה מקצוֹעית, על ידי כּל זרם פּוֹליטי לעצמוֹ. אני מתכּוון שההסתדרוּת תגש למפעל זה כּמוֹ שניגשה לכמה מפעלים חלוּציים חשוּבים, שההסתדרוּת תקח על עצמה את התפקיד ליצוֹר בּעברית את הוֹצאת־הספרים של העם. הוֹצאת־ספרים אשר ודאי לא תזניח את הצרכים הישירים של הפּעוּלה המעשׂית, הכּלכּלית, המקצוֹעית, ההּסתדרוּתית וכוּ', אבל לא תסתפּק בּכך ותדאג לתת לקוֹרא העברי – בּפרט זה שחי את חיי ההסתדרוּת, כּאזרח בּחברת העוֹבדים – את צרכיו הרוּחניים־הספרוּתיים עד כּמה שידה של ההסתדרוּת מַגעת.
רצוֹני להסבּיר מדוּע אין זה בּשבילנוּ משאָלה חסוּדה, תשוּקה של אוֹהב־ספר, כּי אם צוֹרך חיוּני.
מיַסדי ההסתדרוּת, החבוּרוֹת הראשוֹנוֹת של אנשי העליה השניה והעליה והעליה השלישית, הביאוּ אִתם צידה רוּחנית מסוּימת. לא זוֹ השאלה אם הציוּד היה מספּיק; ודאי לא היה מספּיק; אם הלם בּדיוּק את צרכי הארץ והבּנין, ודאי לא הלם בּכּל. אבל היה בּוֹ מטען רוּחני מספּיק לשנים. לא הספר ולא הלימוּד היוּ העיקר בּחיינוּ הרוּחניים. המעבר מחיי ספר, אוֹ מחיי בּטלה, לעבוֹדה – הוּא עצמוֹ היה בּוֹ מאמץ רוּחני מספּיק, אשר כּוֹחוֹ אתוֹ להעשיר את הנפש וגם את המחשבה. שמענוּ מפּי משה אתמוּל כּיצד נדוֹנה בּחבוּרת התלמידים שאלת הויתוּר על בּית־ספר גבוֹה. בּתקוּפוֹת מסוּימוֹת יש שהויתוּר על בּית־ספר גבוֹה הנהוּ פּרי מאמץ אינטלקטוּאַלי וּמוּסרי, פּרי מחשבה ושיקוּלים וּמלחמוֹת פּנימיוֹת. דוֹרוֹת המיסדים – עוֹלמם הרוּחני לא היה תלוּי כּל כּך בּמידת ההשׂכּלה שלהם, והצרכים הטכניים והמשקיים שנוֹלדוּ בּתוֹך העבוֹדה תבעוּ את סיפּוּקם יוֹתר מאשר השׂכּלה כּללית אוֹ מדינית וחברתית. והפּינה האינטימית היקרה אשר נוֹצרה אז בּספרוּת העבוֹדה, אוֹתם נצנוּצי מחשבה ושירה היוּ בּשביל הקוֹמץ הזה – היוֹדע את קוֹצר־ידוֹ – כּדי לרַווֹת את הנפש.
בּינתים נעשׂינוּ מקוֹמץ לעם, וּמעוֹלים וּמהגרים, אשר בּחלקם הם נזוֹנים עדיין מעוֹלמוֹת אחרים – לתנוּעה, אשר מרכּזה הרוּחני הוּא בּארץ: את ההשׂכּלה צריך היה לקבּל בּארץ ואת הילד צריך היה לחנך פּה. נעשׂינוּ לתנוּעה אשר בּשביל חלקים רבּים ממנה השׂפה העברית היא שׂפתם היחידה, שׂפת דיבּוּרם וּשׂפת השׂכּלתם. והציבּוּר הזה יש לוֹ צרכים רוּחניים שוֹנים מאד. יש לוֹֹ צרכים אלמנטריים, ויש לוֹֹ גם צרכים מוּרכּבים בּיוֹתר. והציבּוּר הזה, שהוּא ארץ־ישׂראלי מבּחינת הלשוֹן, מבּחינת תוֹכן חייו, נשלח לחפּשׂ את מזוֹנוֹתיו הרוּחניים בּחוּץ, בּמרחקים. אין זה מצב בּריא כּשלעצמוֹ, בּאשר הוּא דוֹחק את האדם לשׂפת־לוֹעז, וּבאשר חוֹמר חיצוֹני בּעצם טעוּן עיבּוד ועיכּוּל, וּלגבּי רבּים מן הדוֹר הגדל בּתוֹך התנוּעה פּירוּש הדבר לשלוֹח אוֹתוֹ למקוֹרוֹת נעוּלים בּפניו. אם לאחר עשׂרים שנוֹת קיוּם חשה ההסתדרוּת בּאמת בּכל חוֹמר האחריוּת לעתידה, לגוֹרל מעשׂי ידיה; אם ציבּוּר הפּוֹעלים משקיע כּוֹחוֹת כּל כּך מרוּבּים בּחינוּך ילדיו, בּהחזקת זרם חינוּכי עצמאי; אם אנחנוּ מקיימים כּינוּסים שוֹנים לשאלוֹת חינוּך וטיפּוּל בּילד; אם מטפּחים אִרגוּני נוֹער – ואין שוֹקדים על הגשת עזרה ספרוּתית לכל אלה, הרי זה כּאילוּ מוֹציאים צבא לשׂדה המערכה בּלי לתת לוֹ מינימוּם הציוּד המלחמתי הדרוּש לוֹ.
אין לשכּוֹח שהדוֹר הצעיר בּארץ (ו“צעיר” – אין זה מוּשׂג של שנים בּלבד) לוֹקה בּשנַים: מצד אחד לא ניתן לוֹ להיעָזר בּאוֹתם מכשירי־ההשׂכּלה אשר היוּ בּדרך כּלל פּתוּחים לקוֹדמיו. בּין שהוּא בּא מחוּץ־לארץ, מתנאים של הרס וחוּרבּן וּגזירוֹת וּמניעת השׂכּלה, וּבין שהוּא גדל בּארץ, והוּא בּגיל צעיר מאד מפסיק את לימוּדוֹ ונכנס לעבוֹדה, ואפילוּ אם גוֹמר בּית־ספר – אין צידה זוֹ מספּיקה לצרכים של דוֹר העוֹמד בּשוּרוֹת הראשוֹנוֹת של מערכה לאוּמית גדוֹלה, והנדרש להקים בּנין חברתי איתן. מאידך, גם אוֹתוֹ הרכוּש הרוּחני שהתנוּעה יצרה בּארץ בּמשך שלוֹשים וחמש שנה, ושנבלע בּרוּחוֹ של דוֹר מקימי ההסתדרוּת – הוֹלך ונעשׂה כּמעט למַעין חתוּם בּפני הקוֹראים הצעירים. עברוּ הימים כּאשר כּל קוֹרא היה בּקי בּפינוֹת חבוּיוֹת של הספרוּת, הוֹקיר דפּים ישנים וידע מה טמוּן בּהם והיכן לחפּשׂ את החשוּב לוֹ. אוּלי יש עתה פּחוֹת זמן, אוּלי יש פּחוֹת אוירה. אינני מוּכן להפליג בּניתוּח הדברים הללוּ. עוּבדה היא שיש צוֹרך להוֹשיט דברים בּקנה, להגיש על כּף־היד, להקל על העיכּוּל. ואם התנוּעה אינה מעריכה מה יש לה, אינה יוֹדעת מה רכוּשה הרוּחני, מה יצרה בּמשך השנים, ואינה מבינה לצרוֹר את הדברים לאחר בּרוּר וסינוּן ולעשוֹתם לקנין הדוֹר הגדל – הרי היא בּעצמה מוַתרת על יצירתה.
הצוֹרך הזה לתת לבן־התנוּעה, להמוֹני התנוּעה וּלילדי התנוּעה חוֹמר מזין – אינוֹ ניתן להיעשׂוֹת בּאוֹפן ארעי, איננוּ צריך להיעשוֹת כּעבוֹדה קיקיוֹנית. לא קשה לקיים הוֹצאַת־ספרים. יש מוֹ"לים חרוּצים, יש דברים שאפשר לתרגם בּן רגע, יש דברים שאפשר לחבּר על נקלה. מנדלי היה אוֹמר כּי גם בּעוֹלם הספרוּת יש “תרנגוֹלת” המתעכּבת רגע וּמטילה בּיצה ויש “פּרה” הזקוּקה לעיבּוּר ממוּשך עד שהיא מַמליטה עֶגלה. יש פּירוֹת ספרוּתיים המַבשילים על נקלה, בּלי חרדה יתירה, בּלי טיפּוּל, ויש שדוֹרשים חרישה עמוּקה, וּברירה וּבדיקה ועיבּוד. יש פּעוּלוֹת – וגם מוּצלחוֹת – שאינן מצריכוֹת עבוֹדת מחקר ועיוּן, ויש מפעלים הדוֹרשים עבוֹדת הכנה מרוּבּה וּמאמצים מיוּחדים, את אלה מי יעשׂה?
האין זה מוּזר? בּהרבּה שטחים הננוּ, אם אפשר לאמוֹר, הסַפּקים העיקריים (אוֹ היחידים) של הציבּוּר שלנוּ: בּשׂדה העבוֹדה, בּשׂדה הצרכּנוּת החמרית; אנחנוּ מבינים מה מזיקה התלוּת בּספסרים, מה חשוּבה הצרכּנוּת ההסתדרוּתית, מה חשוּבה הקבּלנוּת הפּוֹעלית. אבל בּעוֹלם הרוּחני, – בּמידה שהדבר יוֹצא מתחוּמים ספּציפיים של עניני מפלגה והסתדרוּת – סמכנוּ על אחרים שיבוֹאוּ ויעזרוּ לנוּ: אם מוֹ“ל פּרטי ואם מֶצֶנַט. אין אנחנוּ כּפוּיי־טוֹבה. אנחנוּ שׂמחים לכל מפעל טוֹב, וּבכל זאת מוּזרה ההסתפּקוּת הזאת בּמוּעט. אוּלי אפשר היה להשלים עם כּך, אילוּ באמת התפתחה המוֹ”לוּת הפּרטית גם בּרוֹחב וגם בּסוֹלידיוּת, אילוּ לא היתה המצנַטיוּת כּל כּך מקרית, כּל כּך תלוּיה בּירידוֹת ועליוֹת כּלכּליוֹת אוֹ בּנשיבוֹת־הרוּח. היתה לנוּ תקוּפה קצרה של “פּרוֹספּריטי” בּספרוּת, שהיתה כּוּלה נתוּנה לשוּק הפּרטי האנַרכי, אשר רק קוֹניוּנקטוּרוֹת כּלכּליות משפיעוֹת על אֳפי הפּרוֹדוּקציה הזאת, כּמוֹ שהקנין הפּרטי בּקרקע תלוּי בקוֹניוּנקטוּרה. בּתקוּפוֹת שאפשר להרויח עָטים עליו רבּים, וּבבוֹא השפל נעלמים והכּל נשאר לקרן הקימת, כּן גם בּשׂדה הרוּח שלנוּ: בּימי קוֹניוּנקטוּרה מתפּתחת קצת מוֹ"לוּת פּרטית, וּכשבּאים ימים רעים נשאר הסוֹפר הדוֹאג היחידי למפעלוֹ.
לא מתוֹך זלזוּל בּמה שאחרים עוֹשׂים ולא מתוך ויתוּר על מה שאחרים עוֹשׂים דוֹרש אני לאַרגן את מפעלנוּ, אין כּאן שאלה של מוֹנוֹפּוֹלין. כּל כּוֹח יוֹצר יגלה את עצמוֹ ויגלה מה שהוּא יכוֹל לעשׂוֹת.
אני מדבּר על הענין הזה, ראשית כּל, מצד צרכי הקוֹרא: הצוֹרך החיוֹני של אדם לקרוֹא ספר טוֹב ולא לבזבּז את זמנוֹ על ספרים פּחוּתי־ערך; הדאגה לבּית, הדאגה לילד, הדאגה להשׂכּלת המוֹרה, להשׂכּלת איש הציבּור, הדאגה לנוֹער, המתפּרנס למעשׂה מהדרכה מקרית וּמחוֹברוֹת אַרעיוֹת.
ויש עוֹד בּחינה: שאלת יחסה של תנוּעת הפּוֹעלים ליוֹצר העברי. היש בּתנוּעת הפּוֹעלים חוֹבת דאגה ליוֹצר העברי? אני אוֹמר: כּן! תנוּעתנוּ, הכּוֹאבת את כּאבוֹ של כּל אדם עוֹבד, את כּאב שעבּוּדוֹ, את כּאב אַבטלתוֹ, את הכּאב של חוֹסר שׂדה־יצירה בּשבילוֹ – אינה יכוֹלה להיוֹת פּטוּרה מהרגשת כּאבוֹ של היוֹצר הרוּחני. לא לי לדבּר על תנאי עבוֹדתוֹ של הסוֹפר העברי אצל המוֹ"ל הפּרטי אוֹ אצל המצנט. יש אנשים הראוּיים לגוֹלל את הפּרשה הכּאוּבה הזאת. אילוּ היה בּיאליק חי היה מספּר לנוּ מנסיוֹנוֹ.
וּבחינה שלישית – לא רק בּחינת הקוֹרא והסוֹפר, כּי אם בּחינת הכּלל: דאגה לאוּמת היוֹצר. יש לראוֹת בּעין פּקוּחה, ואם גם עצוּבה, את הנשקף לנוּ בּחיי הרוּח בּארץ. היוֹם אנחנוּ עדיין בּבל, עדיין קיימת אצלנוּ אַנדרלָמוּסיה רוּחנית עצוּמה. אנחנוּ נזוֹנים מכּמה ירוּשוֹת, ירוּשוֹת גנוּזוֹת וירוּשוֹת חיוֹת, ואיננוּ מהַוים עדיין חטיבה תרבּוּתית אחת. ויש בּכך חיוּב מסוּים: איננוּ כּפוּפים לתרבּוּת אחת. עדיין קיימים מקוֹרוֹת־יניקה שוֹנים, עדיין קיימת מגמה של שחרוּר מכּל מיני שעבּוּדים. אצל הדוֹר העוֹלה פּוֹעלת עדיין המגמה לחתוֹר לקראת משהוּ עצמאי. אוּלם מה בּאמת צפוּי לנוּ בּארץ מבּחינה רוּחנית, אם הדברים יתגלגלוּ כּמוֹ שהם מתגלגלים? יש אנשים טוֹבים המתעוֹררים מפּעם לפעם וּ“מגלים” סכּנוֹת. נוֹטים הם על פּי רוֹב לראוֹת את הסכּנה לא בּמקוֹם שהיא קיימת. אצל רבּים היה מן המוּסכּמוֹת שמן האידיש תיפּתח הרעה לעברית; מי שאָמר שלא בּה הוּא רוֹאה סכּנה – הבּיטוּ עליו כּעל מי שמעוּנין להוֹנוֹת את עצמוֹ אוֹ שהוּא מחבּב פּרדוֹכּסים. כּשבּאתי לאמריקה תקפוּ אוֹתי האידישיסטים בּשאלוֹת: בּמה אני בּוֹחר – אם בּישוּב קטן המדבּר עברית אוֹ בּמיליוֹני יהוּדים בּארץ אשר ידבּרוּ אידיש, מתוֹך בּטחוֹן שאני הקנאי המשוּגע לעברית ודאי אוֹמַר שאני בּוֹחר בּעיכּוּב העליה וּבלבד שהישוּב ידבּר עברית. וּכשאמרתי שאני בּוֹחר בּעליה יהוּדית גדוֹלה בּכל התנאים, ושנוֹסף על כּך אני מאמין בּאמוּנה שלמה שעם כּל עליה גדוֹלה יִגדל כּוֹחה של העברית – לא האמינוּ לי שאני מאמין בּכך. והנה לאחר עשׂרים שנה של מה שקוֹראים אצלנוּ עליה המוֹנית וּלאחר שבּאמת בּאוּ המוֹנים גדוֹלים שאינם יוֹדעים עברית – אפשר לוֹמר בּוַדאוּת שסכּנת האידיש אינה קיימת בּשבילנוּ. מי שמתבּוֹנן לא רק למצב פּה כּי אם גם למצב האידיש בּרגע זה אצל אוֹתם “ההמוֹנים הרחבים”, אשר בּשמם יבקשוּ להטיל עלינוּ את האידיש; מי שמתבּוֹנן למצב בּפּוֹלין (ולא עתה בּימי רדיפוֹת וחוּרבּן, כּי אם מאז “הרנסַנס” של האידיש ועד השנים האחרוֹנוֹת), מי שהתבּוֹנן לדוֹר הגדל בּאמריקה, מי שרוֹאה מה היה לאידיש בּרוּסיה – ואין כּאן שוּם שׂמחה לאֵיד, כּי אם צער עמוֹק על חוּרבּן רוּחני – יבין כּי לא מכּאן נשקפת לנוּ קוֹנקוּרנציה רוּחנית וסיכּון עמדוֹת. אידישיזם בּארץ יכוֹל אוּלי להיוֹת ענין של רוֹמַנטיקה, של חוֹבבוּת, אבל לא יוֹתר מזה. יבוֹאוּ לארץ המוֹנים גדוֹלים אשר אינם יוֹדעים עברית – לא מכּאן צפוּיה סכּנה לעברית. ודאי האוֹזן נצרמת למשמע שׂפוֹת הארצוֹת אשר השׂבּיעוּ אוֹתנוּ יסוּרים ועלבּוֹנוֹת. הדוֹר השוֹקע – לא ממנוּ צפוּיה הסכּנה התרבּוּתית הגדוֹלה. אדם היוֹדע עברית ואיננוּ דבק בּעברית הוּא בּשבילנוּ סכּנה הרבּה יותר גדוֹלה. וכאלה יש רבבוֹת. הם יכוֹלים להיוֹת גם “פּטריוֹטים של עברית”, אבל פּטריוֹטיוּת זוֹ קיימת כּל זמן שאינה מפריעה לקריֶרה שלהם אוֹ למעמדם בּחברה. הסכּנה הגדוֹלה אוּלי אינה בּוֹלטת עדיין, אבל היא תגיח בּכל שפלוּתה ותקיפוּתה מחר־מחרתים: ארץ־ישׂראל כּקוֹלוֹניה אנגלית מבּחינה רוּחנית. הכּל מסביב עוֹזר לכך: השלטוֹן, השכבוֹת העליוֹנוֹת בּישוּב, ספרי־הלוֹעז הזוֹלים המזדקרים מחיקם של כּל נערה וכל נער – אלה מבשׂרים לנוּ ליבנטיניוּת חדשה, לא ליבנטיניוּת של “אַליאנס”, אלא ליבנטיניוּת מסוּכּנת יוֹתר, תכליתית ועשירה יוֹתר, אוֹרבת לנוּ.
נראה את הסכּנה ונירָתם כּכוֹח ציבּוּרי לקדם אוֹתה. יכוֹל לבוֹא רגע שיהיה מאוּחר. ונגד הסכּנה הזאת, כּמוֹ נגד כּל סכּנה רוּחנית, אי אפשר להילָחם בּהחרמוֹת וּבנידוּיים. מקוֹרה בּמציאוּת פּוֹליטית וסוֹציאלית מסוּימת שנגדה צריך להלחם. הרבּה תלוּי בּמשטר המדיני שלאחר המלחמה. אך אין אנוּ עוֹסקים בּוֹ עכשיו. לפי שעה דרוּשים בּיצוּרים, התגבּרוּת רוּחנית, יצירת נכסים רוּחניים שיעוֹררוּ כּבוֹד; ואַל יחשוֹב אדם, כּמוֹ שחוֹשב עתה כּל נער ונערה, שהספרוּת העברית אינה אלא משהוּ דל ועלוּב וּמשעמם, וענין וחיים ועוֹשר יש רק בּתרגוּם; צריך שידע אדם כּי מחקר טוֹב וּמדע וספרוּת קלסית אפשר למצוֹא לא רק בּשׂפוֹת־לוֹעז, אלא גם בּעברית.
אילוּ היתה קיימת בּציוֹנוּת מחשבה מכַוונת הרוֹאה את שאלת התרבּוּת הלאוּמית כּשאלת גוֹרל (שהרי ביצוּר רוּחני הוּא תנאי למלחמה בּשאר השטחים), היוּ גם נמצאוֹת דרכים לשינוּיים של ממש בּמצב הלשוֹן והספרוּת וּבהרגשה הרוּחנית של הדוֹר. אבל זוֹ איננה, וּכמוֹ שבּשאר ענינים אחרים אין אנוּ יוֹשבים וּממתינים עד שיתעוֹרר מי שהוּא ויבין וימָצאוּ האמצעים, אלא אנחנוּ עוֹשׂים את שלנוּ, כּך צריכה ההסתדרוּת, אשר בּנפשה הדבר, בּנפש הדוֹר השני והשלישי שלה, להתאַזר לקראת בּיצוּרנו הרוּחני. הוֹצאת־ספרים אינה יכוֹלה להיוֹת אלא חלק של התכנית.
אינני שוֹכח שאני מדבּר על פּעוּלה תרבּוּתית בּימים של מצוּקה כּלכּלית וחרדה עצוּמה לגוֹרלנוּ המדיני. ואיני מסיח את דעתי. אך דוקא ראיית חוֹמר מצבנוּ היא המדַרבּנת אוֹתי. לא פּעם הוּצגה בּדוֹר האחרוֹן הפּעוּלה הרוּחנית כּמנוּגדת לפּעוּלה הישוּבית והפּוֹליטית. יש בּהיסטוֹריה שלנוּ ירוּשה כּבדה: הניגוּד הטרגי שבּין אנשי יבנה לבין הקנאים. כּל קטן־אמָונה, כל המֵצֵר לציוֹנוּת גדוֹלה, תוֹמך יתדוֹ בּ“יבנה”! אין אנוּ יוֹדעים למה התכּוון בּן־זכּאי. אוּלם יש כּל מיני יבנה: יבנה של פילוֹן, יבנה של פלַביוּס, יבנה של רבּני “התעוּדה” ויבנה של התנגדוּת לעצמאוּת מדינית. גם בּקוֹנגרס האחרוֹן טענוּ נגדנוּ בּשם “יבנה”. אבל ההיסטוֹריה העברית יוֹדעת גם דוּגמה של מזיגת קנאוּת מדינית וסוֹציאלית וקנאוּת רוּחנית: הבּרית בּין רבּי עקיבא ובּר־כּוֹכבא. מזיגה זוֹ נדרשת מדוֹרנוּ.
בּתנוּעוֹת מדיניוֹת וסוֹציאליוֹת מצוּיה הנטיה להפריז בּערכּוֹ של גוֹרם אחד וּלהקל ראש בּגוֹרם אחר – רעה חוֹלה היא. ראינוּ בּאיזוֹ מידה שילמוּ תנוּעוֹת פּוֹעלים בּעוֹלם בּעד הפרזתם בּקצת מקוֹמוֹת בּערך הפּעוּלה המקצוֹעית־האִרגוּנית, וּבקצת מקוֹמוֹת – בּערך הפּעוּלה הפּרלמנטרית. וכמה שילמוּ בּעד הזנחה בּשׂדה החינוּך בּמוּבן המצוּמצם וּבמוּבן הרחב של המוּשׂג. ואם הדברים נכוֹנים לגבּי כּל תנוּעה גדוֹלה, הם נכוֹנים פּי כּמה לגבּי תנוּעתנוּ. אם יש תנוּעה אשר אפשר לוֹמר עליה: בּראשית היתה האידיאה – הרי זוֹ תנוּעתנוּ. לא היינוּ בּאים לארץ אילמלא עוֹלם רוּחני מסוּים של דוֹרוֹת שקדמו לנוּ. ודאי יטרחוּ להעמידנוּ על ההכרח האוֹבּיֶקטיבי שהיה בּדבר, שכּל הדרכים היוּ סגוּרוֹת בּפנינוּ. ודאי, אבל ההכרח הזה היה קיים לא רק בּשבילנוּ, כּי אם בּשביל עוֹד מיליוֹני יהוּדים, מדוּע הוּא לא פּעל עליהם?! ההכרח קיים, אך צריך לראוֹתוֹ, ולא כּל היהוּדים ראוּ אוֹתוֹ. רק חלק ראה, רק חלק אשר תנוּעה רוּחנית מסוּימת פּקחה את עיניו וכיונה את לבּוֹ. וּתנוּעה אשר עדיין לא הספּיקה למצוֹא בּסיס כּלכּלי־מדיני חזק, אשר עדיין צריכה להילחם על זכוּיוֹת אלמנטריוֹת: על דוּנם אדמה, על אפשרוּת של חיים, על אפשרוּת של עליה; תנוּעה אשר צריכה עדיין להילחם מלחמה ארוּכּה וּממוּשכת על עצמאוּת, מן התא הנמוּך המוּניציפּלי ועד התא העליוֹן; תנוּעה אשר גם מה שכּבשה נמצא עדיין תמיד בּסכּנה – תנוּעה כּזאת אם אינה יוֹדעת לחַשל את עצמה, אם אינה יוֹדעת לעמוֹד איתן נגד כּפירה, נגד שפלוּת – מַפקירה עצמה מראש לסערוֹת אוֹיבוֹת.
בּויכּוּח שקָדם לדברַי נזרקה כּמה פּעמים המלה הגמוֹניה – הגמוֹניה של הפּוֹעל, בּעם, בּישוּב. יש אשר דרשוּ את הדבר הזה לשבח ויש אשר דרשוּ את הדבר לגנאי. הגמוֹניה אין פּירוּשה “אני ואַפסי עוֹד”; הגמוֹניה אין פּירוּשה כּפירה בּמציאוּת חוּגים וּשכבוֹת אחרים אוֹ זלזוּל בּהם. הגמוֹניה אין פירוּשה גם דיקטטוּרה. הגמוֹניה אינה נקנית על ידי מכשירי שלטוֹן דוקא. הגמוֹניה מַשמעוּתה: שליטה רוּחנית, השפּעה מַכרעת, הליכה בּראש בחיי העם. וכל תנוּעה הרוֹאה עצמה לא כּאגוּדה מקצוֹעית גרידא שוֹאפת להגמוֹניה. “בּני משה” חתרוּ להגמוֹניה בּחיבּת־ציוֹן. רעיוֹן העבוֹדה אינוֹ יכוֹל כּלל להתגשם אם לא יגיע להגמוֹניה בּחיי העם. לא די שהפּרט נוֹשׂא הרעיוֹן יבקש להגשימוֹ בּחייו, אין רעיוֹן זה יכוֹל להתקיים בּלי שיֵהָפך לקנין הכּלל. כּשתנוּעת הפּוֹעלים מגלה צוּרוֹת מסוּימוֹת של התישבוּת עוֹבדת, כּשהיא נלחמת את מלחמת הפּוֹעל בּמוֹשבה, כּשהיא כּוֹבשת לפוֹעל עמדוֹת בּחיים המוּניציפּליים, כּשהיא נאבקת על עליה – הרי כּל אלה הם גילוּיים של מלחמת רעיוֹן העבוֹדה על התגשמוּתוֹ, ואין התגשמוּתוֹ ניתנת אלא על ידי הגמוֹניה בּתוֹך העם. ואני מוֹדה: בּשבילי הענין של הוֹצאת־ספרים, של חינוּך נוֹער, של יצירת ספרוּת־ילדים עברית בּארץ, אף הוּא פּרק בּמלחמה על ההגמוֹניה של העוֹבד, של החלוּץ, בּציוֹנוּת.
אַל תחכּו שאגיש לכם פּרוֹספּקט של הוֹצאת־הספרים. הדברים צריכים לצמוֹח, לגדוֹל עם הצרכים ולגדוֹל עם היכוֹלת. יכוֹל אני לדבּר רק על מגמת ההוֹצאה, ולא על פּרטיה. כּך דיבּרתי כּבר בּהצעתי שהגשתי לועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת לפני יוֹתר מחמש שנים. מתכּוון אני להוֹצאה לעם, ולא רק לשכבה מצוּמצמת. בּמידה שהמפעל יגדל ויתבּצר יוּכל לספּק גם צרכים מיוּחדים, עיוּניים וּמחקריים. ההוֹצאה מיסוֹדה מוּפנית להמוֹנים הקוֹראים. והיא רוֹצה לעשׂוֹת את ההמוֹנים לקוֹראים. הספר צריך להיוֹת זוֹל, בּתנאים הדלים שלנוּ אָסוּר לבזבּז את כּספּוֹ של הקוֹרא וגם את זמנוֹ. דוקא אצלנוּ יש שספר אחד יוֹצא בּתרגוּמים אחדים, ויש שארוֹנוֹ של הפּוֹעל מתמלא ספרים קיקיוֹניים, ספרים שבּמוֹדה, שלאחר קריאה אחת אין מה לעשוֹת בּהם. דרוּשה שיטה חַסכּנית בּהוֹצאת־ספרים. לתת בּאמת מן המוּבחר, אם תרגוּמים מהספרוּת הקלסית, אם תרגוּמים בּמדעי החברה והמדינה, אם ספרוּת עברית מקוֹרית, אם מחשבת התנוּעה. כּל זה צריך לעבוֹר דרך כּוּר מַצרף רעיוֹני. דאגה מיוּחדת לילד ולנער, אשר כּמעט שאין דוֹאג להם בּארץ מבּחינה ספרוּתית; דאגה מיוּחדת ליצירתה של תנוּעת העבוֹדה; דאגה לרכּז את נכסיה הרוּחניים. מה שנדפּס וּמה שעוֹד לא נדפּס, מה ששמוּר בּצוּרוֹת שוֹנוֹת בּגנזים וזכרוֹנוֹת יש בּוֹ כּדי למלא ארוֹן־ספרים רציני, דרוּשה עבוֹדה מדוּקדקת, מנוּפּה, עם מבוֹאוֹת, עם הסבּרוֹת, אשר לא תתן מכשוֹל לפני עיור; שקידה מיוּחדת על הספרוּת העברית המקוֹרית. יש לנוּ ירוּשה ואיננוּ יוֹדעים להשתמש בּה כּראוּי. ויש יצירה צעירה הקיימת בּתנאים קשים. ולא תמיד היא מוֹצאת את דרכּה אל הקוֹרא. יתכן כּי כּאשר חוּג הקוֹראים צר, תנאי היצירה קשים – דוקא אז מתפּתח אריסטוֹקרטיזם ספרוּתי מיוּחד הפּוֹרש מן הקוֹרא ואינוֹ מחשיב את צרכיו. אם יוָצר מגע יוֹתר קרוֹב בּין הקוֹרא לבין היצירה העברית החיה אוּלי ישפּיע הדבר לטוֹבה גם על עצם היצירה.
אינני רוֹצה לדבּר עכשיו על שלבּי הפּעוּלה. הם אינם תלוּיים בּמַציע, הם תלוּיים בּיכוֹלת הרוּחנית, החמרית, בּמידה שתתפּתח, גם בּתגוּבת התנוּעה, בּתגוּבת הקוֹרא. בּהסתדרוּת שלנוּ קיים, על כּל פּנים שנים רבּוֹת היה קיים, הכּלל: “אַל יתהלל חוֹגר כּמפתח”. הקימוֹנוּ את מפעלנוּ בּלי הבטחוֹת יתירוֹת, המפעל הזה יוּחל בּתקוּפה קשה מאד מבּחינת יכלתוֹ החמרית של הקוֹרא, קשה מאד בּגלל הערפל המדיני אשר אנחנוּ נוֹשמים אין להינבא עכשיו להיקפים גדוֹלים.
עשׂרים שנוֹת ההסתדרוּת, למעשׂה 36־35 שנים של תנוּעת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל, של העליה השניה. בּגוֹרלו של יחיד זה בּודאי כּבר פּרק־זמן ארוֹך מאד. גם בּגוֹרלן של תנוּעוֹת בּימינוּ אין זה פּרק קצר. החוֹק הבּיוֹלוֹגי החָל על היחיד חל גם על תנוּעוֹת, אין מפלט ממנוּ. וכל חגיגה למנין־שנים יש בּה לעוֹרר מחשבוֹת: לשׂמחה מה זוֹ עוֹשׂה? העוֹד עוֹלה הקו למעלה אוֹ מתחילה השיב “מן היריד”? ויש צוֹרך לבוֹא ולשאוֹל: האם כּוֹחוֹת היצירה של תנוּעתנוּ עדיין בּשלימוּתם עוֹמדים, אוֹ התחילה אצלנוּ תקוּפת־השקיעה? היחיד אין לוֹ בּרירה, הוּא אנוּס להשלים עם שקיעת־חייו. אפשר להשלים עם שקיעתה של תנוּעה, אם התנוּעה השלימה את מפעלה. אזי תבוֹא היוֹרשת! אנחנוּ, העוֹמדים עדיין בּראשית מפעלנוּ, איננוּ יכוֹלים להשלים עם שקיעה. בּהזדמנוּת אחרת אמרתי שהישׂגים אפשר למדוֹד בּשתי אַמוֹת־מידה. בּאַמת־מידה של “ההצלחה” וּבאַמת־מידה של חזוֹן. וּלפי אַמת־מידה זאת עוֹמדת ההסתדרוּת לאחר עשׂרים שנוֹת קיוּמה עם כּל החיל שעשׂתה ורוֹאה שעדיין היא בּראשית הדרך. והשאלה הזאת, אם עוֹד יש בּנוּ כּוֹח יצירה – איננה שאלה בּעלמא. והתשוּבה תינתן לא בּויכּוּח. רק המעשׂה יוֹכיח אם הדינַמיוּת של התנוּעה עוֹדנה שלמה ויצר היצירה עוֹד פּוֹעם בּנוּ. רוֹאה אני בּתוֹך ציבּוּרנוּ יחידים, חוּגים, חבוּרוֹת, שאין לפקפּק בּכוֹח היצירה הפּוֹעם בּהם. אבל אינני מסתפּק בּזה ושוֹאל: בּכל חברה גדוֹלה, ואפילוּ בּחברה האזרחית בּישוּב שכּוֹח יצירתה הקוֹלקטיבי דל מאד, יש כּמה וכמה יחידים יוֹצרים בּתעשׂיה וּבבנין. אך אנחנוּ נשׂאנוּ את נפשנוּ לראוֹת גם את הכּלל שלנוּ כּבית־היוֹצר. ואכן, היוּ ימים שהכּלל שלנוּ להט בּוֹ יצר היצירה. האוּמנם עברוּ אוֹתם הימים?
מוֹעצה זוֹ צריכה להוֹכיח בּאיזוֹ מידה עדיין פּוֹעם בּנוּ יצר היצירה של הכּלל; בּאיזוֹ מידה כּל אזרח בּתוֹך ההסתדרוּת רוֹצה לראוֹת את הכּלל צוֹמח וּמשׂגשׂג. אתמוֹל דיבּר הרצפלד על מפעל התישבוּת שבּוֹ צריכה להירָתם ההסתדרוּת. אני עכשיו מדבּר על מפעל שני אשר ידבּיק את יצירתנוּ הישוּבית.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.