רקע
מנחם קפליוק
על הסיפורת הערבית החדשה
xמוגש ברשות פרסום [?]
vעיון

שנות הארבעים ואילך מהוות מבחינת התוכן והרמה האמנותית שלב חדש בסיפורת הערבית, אך סיפורת חדישה זו אינה אלא חוליה בשלשלת התפתחות הפרוזה הערבית, שראשית נביטתה וצמיחתה חלה בשליש האחרון של המאה שעברה.

באותו זמן החלה הספרות הערבית לצאת מחיתוליה שבלו מיושן ולהצמיח משהו חדש בנוסח המערב. קדמה לספרות הערבית החדשה, שצעדה צעדיה הממשיים הראשונים בראשית המאה (ובעיקר אחרי מלחמת העולם הראשונה) תקופת “השכלה” שתחילתה כיבושי נפוליון במזרח הערבי המוסלמי.

עם כל השוני הרב שבין ספרות ההשכלה העברית לבין זו הערבית, אנו מוצאים כמה קווי־דמיון בין השתיים. מבחינת הלשון גבב מליצי, אשר בספרות הערבית היא כוללת גם פרוזה חרוזה, שבה נכתבו בימי הביניים היצירות הספרותיות בנוסח המקאמות של אלחרירי (1054 ̶ 1122), אשר יהודה אלחריזי חיבר במתכּונתן את “תחכמוני” שלו. צד שווה חשוב אחד אנו מוצאים בלשונות היצירה של שתי הספרויות: הערבית הספרותית, כאז כן עתה, היתה רק לשון הספר והכתב, ללא לשון־דיבור חיה. כיום יתרון לעברית על פני הערבית המשמשת עד היום רק לשון הספר והעתון, ההוראה והמשרד; הערבית המדוברת בניביה השונים רחוקה מרחק רב בדקדוקה, תחבירה וגם באוצר המלים שלה מה“נחו” – הערבית ה“צחה” (הספרותית). דמיון אחר, אמנם בעל שוני רב, שאתה מוצא בשתי ספרויות ה“השכלה” הוא, שגם בספרות הערבית נמצאו אז לוחמים לתיקונים שונים בתפיסה הדתית, ובעיקר בשאיפה לתאם בין המדע והדת, כדי שזו האחרונה לא תשמש מכשול על דרך ההשכלה, ההתפתחות והמודרניזציה של המזרח. (יש כמובן, קווים מפרידים עמוקים בין שתי ספרויות ה“השכלה”, אך לא כאן המקום לטפל בהם).

ראשיתה של התגבשות סיפורת מודרנית ערבית חלה אחרי מלחמת העולם הראשונה, לאחר שנוצר במדינות הדוברות ערבית מגע הדוק עם מדינות אירופאיות מפותחות כמו אנגליה וצרפת, שירשו את תורכיה העותומנית במזרח התיכון. בד בבד עם המאבק של מצרים ומדינות ערב נגד שתי המעצמות הללו למען שחרור מדיני ורבונות מלאה ועם האיבה לכובשים, יצרו המשטרים האנגלי והצרפתי אווירה נוחה יותר להשכלה ולהיכרות קרובה של האינטליגנציה המצרית והערבית עם שתי ספרויות עשירות. את תקופת הילדות של הסיפורת הערבית אפיין ריאליזם הגובל עם צילום המציאות בדומה לריפורטאז’ה עיתונאית, עירוב פובליציסטי ודידאקטי בסיפור למען מוסר השכל מדיני או חברתי ובמשך הזמן סיפורים בעלי אופי רומאנטי ורגשני.

כדוגמה לאופיה של היצירה הפרוזאית הערבית בראשית צעדיה יכול לשמש הרומן מחיי הכפר המצרי, “זיינבּ” של מוחמד חוסיין הייבל (1885–1956), שפורסם בקאהיר ב־1914, אשר באידיאליזציה של חיי הכפר וברגשנות שבו ובשחור ולבן שבהם שורטטו דיוקנאותיהם של גיבורי הסיפור – הוא מעין העתק לא מעולה ביותר של רומן צרפתי רומאנטי סנטימנטאלי שגור מהמאה שעברה. ועם כל זאת הרי מבחינת הסיפרות הערבית באותו זמן היה “זיינבּ” (שם הגיבורה הראשית ברומן) מאורע ספרותי לא רק מבחינת היקף הסיפור כשהוא לעצמו אלא גם (ואולי בעיקר) מבחינת התימאטיקה שלו על נושא הפלחים שעד אותו זמן היו משמשים בספרות הערבית כאובייקט לצחוק והיתול. הרומן שעבר עם הופעתו ב־1914 ללא רושם (כנראה גם מפאת מלחמת העולם שפרצה אז) עשה רושם עז משהופיעה המהדורה השניה שלו ב־1929 והשפיע על הסופרים כותבי הערבית לנסות כוחם בתיאור חייהם של עמלי הכפר ולכתוב ברוח הומאנית בייחוד במה שנוגע לאשה המצרית המשועבדת בחברה הפיאודלית.

מאלפת העובדה, שבמהדורה הראשונה לא פירש הסופר את שמו, אלא ציינו בפסבדונים “פלח מצרי”. המחבר מספר בהקדמתו למהדורה השניה, כי חשש לפרסם שמו על הרומן, שמא יפגע הדבר בשמו כעורך־דין, מחמת הזלזול ששרר אז במצרים ובארצות ערב כלפי “כותבי מעשיות ודברי הבאי”…

בדרך כלל היתה הסיפורת הערבית בתקופת התרקמותה והתגבשותה בין שתי מלחמות העולם נטולה רמה אמנותית שהיא לפי קנה־מידה המקובל במערב. כך היה המצב בשני מרכזי הספרות הערבית, קאהיר וביירות, אך במשך אותו זמן התבלטו יוצרים שהניחו נדבכים ראשונים לבנין הסיפורת המודרנית שקצתם נהפכו לקלאסיקאים.

מבין המספרים החשובים של אותה תקופה יצויין המספר והמחזאי הפורה תופיק אל־חכים (נולד ב־1898 באלכסנדריה). אל־חכים הוא יוצרן של הדרמה והקומדיה בספרות הערבית המודרנית. כמה ממחזותיו זכו להצלחה רבה על הבמה המצרית ושאחת מהן “העיסקה”, מחזה מעניין מאוד על רקע היחסים הסוציאליים בכפר (בעיקר יחסים בין האריסים והפיאודל), שעלילתו מקורית והמזכירה את גוגול ̶ הוצג גם ב“קומדי פרנסז” בפאריס (1958) וקודם לכן בפסטיבל של זאלצבורג. סיפורו “יומנו של תובע בכפרים” (1937), הטוב בסיפורים הערבים בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, תורגם לעברית1 ולכמה שפות אחרות.

מספרים בולטים אחרים הם הנובליסטן הלבנוני מיכאיל נועיימה (נולד 1889); בן גילו המצרי טהא חוסיין (עיוור משנות ילדותו הראשונות) והמספרים הלבנונים חליל תקי אד־דין, ותופיק יוסוף עוואד (ילידי ראשית המאה) ומארוּן עבּוּד (1886 – 1965) ביתר ארצות ערב הופיעו מספרים הראויים לשמם במידה זו או אחרת, רק משנות ה־40 ואילך, בשלב השני בהתפתחות הסיפורת הערבית המודרנית. טהא חוסיין שהשפעתו על ספרות הערבית ניכרת עד היום הזה, הוא אישיות רבת צדדים: חוקר הספרות הערבית הקלאסית, אחד מעמודי התווך של אוניברסיטת קאהיר, שעיצב את דמותה של הפאקולטה לספרות, מבקר ספרותי ופובליציסטן ער, שהכניס מיפיפיתו של יפת באהלי ערב, ומספר. הסופר הישיש, שלא מזמן חגגו חוגי הספרות והתרבות בארצות הערביות את יובל ה־80 שלו, שימש בסוף שנות ה־20 במצרים ובארצות שכנות אחרות, כסמל של מהפכנות נגד השמרנות בלימודי ההיסטוריה של האיסלאם והספרות הערבית; ספרו על השירה הטרום־איסלאמית הוחרם וכעבור זמן נאלץ להשמיט בהדפסה חדשה את דברי האפיקורסות, כביכול, שעוררו חימה וגרמו לפיטוריו מהאוניברסיטה.

ספרו האוטוביוגראפי המפורסם “ימים” (קאהיר 1929) תורגם לכמה שפות אירופאיות ומזרחיות והעברית היתה לשון תרגום ראשונה לספר זה2, היה בשעתו מעין פותח־תקופה בספרות הערבית החדשה. ביצירה סיפורית זו מתאר הסופר את ילדותו כעיוור בעיירה הכפרית במשפחה רבת ילדים, לימודיו ב“חדר” המוסלמי ודיוקנאותיהם של ה“רבי” וה“ריש דוכנא” וכל הווי החיים המיוחד בפרובינציה המצרית המוסלמית בסוף המאה שעברה – והכל בצורה סיפורית מושכת. שני חלקים אחרים של הספר ראו אור ב־1939 וב־1967, שבהם מתוארים לימודיו של הנער העיוור בן ה־12 ב“אל־אזהר”, המכללה הדתית העתיקה בקאהיר; לימודיו באוניברסיטה שנוסדה בראשית המאה, השתלמותו בסורבון של פאריס בסיוע של ממשלת מצרים, לבטיו של עיוור בארץ נכריה שלשונה זרה לו, אהבתו ונישואיו לסטודנטית צרפתיה, שובו מצריימה ופעילותו בחיים המדיניים וכו'.

בין ספריו ראוי לציון “אילן הפגעים” (1944) השייך לסוג רומן הדורות בספרות האירופאית. הסיפור מתאר את חייה של משפחה מצרית במשך שלושה דורות ושרשרת הפגעים שהשתרגו על בניה3. מן הראוי להזכיר גם את קובץ סיפוריו של הסופר, (שחוגים מצריים וערביים מציעים אותו כמועמד לפרס נובל) “המעונים על פני אדמות”. אלה הם סיפורים גדושי רגשנות אך בעלי ערך סוציאלי־מדיני, על מדוכאים ומושפלים בחברה המצרית (עניים מרודים, האשה המשועבדת וכיוצא בהם), שהצנזורה בתקופת פארוק אסרה את פירסומם, וסופם שראו אור בלבנון (צידון 1949).

האסכולה החדשה של ספרות הפרוזה שנתגבשה בארבעים השנים האחרונות מצטיינת אצל המעולים שבמספרים בכוח תיאור ריאליסטי על רמה אמנותית, במידה זו או אחרת. מהם יש לציין את המספר הוותיק והחשוב מחמוד תיימוב (נולד 1894), בן למשפחה מיוחסת של סופרים ומשכילים בקאהיר. ראשיתו – חיקויים שקופים למדי לסיפורי מופאסאן וצ’כוב ונובליסטים אירופאיים אחרים, אלא שברבות הזמן סלל לו דרך לעצמו והוציא מתחת ידיו נובילות, סיפורים (וגם מחזות) בעלי ערך וייחוד, שכונסו עד כה בעשרות קבצים4. הוא זכה ̶ ולא לחינם בתואר “שיך המספרים” בספרות הערבית החדשה5.

שלב חדש בהתפתחות הפרוזה הערבית נוצר בזמן מלחמת העולם השנייה. בד בבד עם תהליך ההתפתחות הטבעית של השתפרות ובגרות ספרותית השפיעו מאורעות מלחמה זו על הספרות הערבית. המאבק בין שני המחנות העולמיים: הנאציזם והפאשיזם מזה (שרבים מראשי הציבור והנוער, בייחוד במצרים ובארצות ערב נתפסו במידה זו או אחרת, לכוחות שחור אלה) והמעצמה הסובייטית ומדינות המערב הדמוקראטיות מזה, שנסתיימו בתבוסת הפאשיזם, הכשירו את האווירה במזרח הערבי לקליטת רעיונות דמוקראטיים ודרכי מחשבה סוציאליסטיים בנוסח הקומוניזם הסובייטי. כאן המקום לציין כי תנועה סוציאליסטית בנוסח הדמוקרטיה המערבית לא נקלטה מעולם לא במצרים ולא בארצות ערב. המאורעות המדיניים המהפכניים שהתסיסן את העולם הערבי, לא עברו על דור הסופרים הצעירים ללא רושם. דבר זה החל להשתקף בתימאטיקה של הסיפורת הערבית שהחלו סובבים יותר ויותר על ציר הפיגור והפער הסוציאלי בחברה המקומית. נושאי הסיפור והרומן של היוצרים בתקופה שלאחר המלחמה הם חיי המצוקה והסיבלות של עמלי הכפר והעיר, אשר מנת חלקם היא דלות ורעב למחצה אם לא רעב ממש, אבטלה מנוונת, בורות ובערות, ענייני ביורוקראטיה של המנגנון הממשלתי וכיוצא בהם. אמנות הסיפור החלה משתכללת והולכת מאז שנות ה־40 וה־50, אך מותר לומר כי רובם של המספרים לא גילו עדיין את הסוד של אמנות על רמה גבוהה. הקורא נתקל בסיפורים שלא השתחררו עדיין מרגשנות או מטיפול קלוקל או בלתי מספיק בנושא הסיפור והתפתחותו, אין ברירה מוקפדת של החומר, הבחינה הפסיכולוגית שטחית, התיאורים של הנוף והדמויות שאבלוניים, הדינאמיקה מועטת, ופה ושם פולשת הפובליציסטיקה בצורה ובתוכן ומחלישה את הערך האסתטי של היצירה. פגימות אלה מצויות יותר בכתיבתם של הסופרים המשרתים את המשטרים ה“סוציאליסטיים”, אולם יצירתם של הסופרים המחוּננים והבלתי תלויים חופשית מפגמים אלה ובדרך כלל אפשר לומר כי במשך הזמן הסיפורת הערבית במיטבה משתחררת והולכת מהתכונות השליליות שצויינו כאן. אפשר לסכם ולומר, כי שוב אין הפרוזה הערבית במיטבה כיום בגדר של יצירה לוקאלית אקזוטית, שרק הקורא המקומי מוצא בה עניין. ביצירות ההווה פועם יותר ויותר דופק החיים. משתקפות בעיות הפרט והכלל והתפתחותו של הסיפור משכנע ונקודת סיומו מרשימה במידה זו או אחרת.

בסיפורת כמו בשירה מורגשת השפעה טבעית של המודרניזם האירופי. אם בשירה עדיין נטוש המאבק בין הישן והחדש בשל צורות חריזה ומשקל עתיקים מאוד, שבעיני רבים מן הסופרים ואנשי התרבות אין ערך וטעם ליצירה הפיוטית הערבית בלעדיהן, הרי לא כך הדבר ביצירה הפרוזאית. אמנם גם השירה המודרנית כבשה לעצמה עמדות חשובות מאד6, אבל הבעייה של ישן וחדש עדיין קיימת ועומדת, מה שאין כן בפרוזה. הסיפור המודרני כבר כבש את מקומו בספרות ואין עליו עוררין. התפשטות החינוך וההשכלה והתרחבותן בארצות הדוברות ערבית, ריבוי התרגומים מספרויות המערב, סייעו להכנסת צורות ותכנים חדשים ליצירה הסיפורית הערבית. יצויין גם ריבוי התרגום מספרויות אירופה בשנים האחרונות, הכוללים יצירות משל קאפקה (קאהיר) וסארטר (ביירות).

כך נוצרו בשני מרכזי הספרות הערביות, קאהיר וביירות, זרמים ספרותיים שונים בהשפעת ספרויות המערב המתרכזים סביב במות ספרותיות פריודיות, שבועונים וירחונים בשתי הבירות. העשור האחרון העלה על הבמה הספרותית כמה משוררות ומספרות מודרניות. בהן מספרת אחת לבנונית הכותבת בצורה נועזת בעניינים שבינו לבינה: סופרת מוסלמית צעירה ליילא בעלבּכּי, פירסמה ב־1958 (והיא אז כבת עשרים) סיפורה בשם “אני חיה!” (עברית: יהושוע חלמיש, תש“א־1961 ת”א. לפי התרגום שם הספר הוא “אני אחיה”), שבו היא יוצאת נגד הדיכוי. הצביעות בתחום האישות והמין בחברה הפטריארכלית הערבית המשעבדת את האשה, אגב תיאורים נועזים בתחומי המין, שעוררו רעש. כשפירסמה הסופרת ב־1964 קובץ סיפורים בשם “ספינת הכמיהה אל הירח”, שבו טיפלה בצורה “נועזת” בבעיות מין ועיתון בקאהיר פירסם מאמר המגנה כתיבה “בהמית” זאת – נתבעה לדין. אולם ביה"ד בביירות זיכה אותה מאשמת פורנוגראפיה שיש בה כדי להשחית את המידות הטובות. סופרת זו מכונה בחוגים הספרותיים הערביים “סאגאן הערביה”.

חידוש אחר בספרוּת הערבית החדשה הראוי לציין הוא הפרת מסורת אחרת של דורות, שאין להשתמש בערבית המדוברת כלשון הכתב, אולם כשהסיפורת עברה לפסים ריאליסטיים נאלצו המספרים לשים בפי גיבוריהם את הלשון הערבית המדוברת החיה במקום הערבית ה“צחה” (תואר ערבי לספרותית), שהיא מלאכותית בפי המדברים ופוגמת בריאליזם של הסיפור. אחד הראשונים שהכניס את הדיאלקט המצרי המקומי לתוך הדו־שיח או הרב־שיח של אישי הסיפור היה מחמוד תיימור. זה היה צעד מהפכני מאחר שהדיאלקטים הערבים נחשבים לז’ארגון (בערבית “רטאנה” מלשון ריטון, כלומר שפת עילגים) והעלאתם בכתב היה ממש חילול הקודש, חטא תרבותי שאין עליו כפרה.

בשעתו, בשנות ה־20, נחשב דבר זה כמעשה מרדני־מהפכני ומוזר, כי הציבור הביט על הלשון הערבית המדוברת כעל משהו נחות, “השפחה”, לעומת “הגברת”, הלשון הספרותית, לשון הקוראן, השירה הקלאסית וכיוצא בהם. במשך הזמן כשהסיפור הריאליסטי התפשט בארצות ערב, החלו המספרים גם מחוץ למצרים לשים בפי גיבוריהם דיבור חי בדיאלקטים הסורי, הלבנוני, העיראקי וכו', דבר המשווה גון חי מפרפר לעלילה.

ואע"פ שגם כיום נשאר קומץ המתנגד לשימוש הלשון המדוברת בספרות הפרוזה, הרי השימוש בניבים הערביים המקומיים בסיפור וברומן מתפשט והולך ומשנות ה־50 ואילך עבר את גבול הניבים הארציים ומקיף גם את הניבים האזוריים כמו ניבים פלחיים, בדואיים או ניבים חבליים כמו הניב הערבי של מצרים העלית וכדומה. כן אנו מוצאים, למשל, ברומן “האדמה” (קהיר 1954) של הסופר המצרי עבּד אר־רחמן אש־שרקאוי (נולד 1921) סיפור עלילה על רקע חיי הכפר המצרי ושעבודם לפיאודלים, המלא וגדוש דיאלקט פלחי השונה מהדיאלקט המקובל בערי מצרים, שהוא לשון הדיבור של הסרט המצרי המתאר בדרך כלל את חיי העירוניים וגיבוריו, מדברים בניב זה7.

הפרוזאיקן הרומניסטן החשוב והבשל ביותר בסיפורת הערבית כיום הוא ללא ספק נאגיב8 מחפוז, שאחדים מסיפוריו מובאים לפני הקורא. נולד בקאהיר ב־1911 (לפי גירסה אחרת ־ ב־1912) בשכונה העתיקה אלגאמאליה, אך בהיותו בגיל ביה"ס עברה משפחתו לגור בשכונה עבאסיה, צפונית מזרחית של הכרך המוסלמי בן אלף השנים, שהסופר הקדיש את רוב ומיטב יצירותיו לשכונותיו, שוקיו וסימטאותיו ואוכלוסייתם המגוונת, יצירות שהיקנו לו שם במצרים ובארצות דוברות ערבית, ושחלק מהן תורגמו לשפות אחרות. הוא בן למשפחה מהמעמד הבינוני, רכש השכלה אוניברסיטאית והמקצוע הראשי שהשתלם בו הוא פילוסופיה. כ־15 שנה עבד כפקיד במיניסטריון ההקדשות. בסוף שנות ה־50, שנות פירסומו כסופר בארצו ומחוצה לה, נתמנה כמנהל מחלקת הקולנוע הממשלתי במצרים.

נ. מחפוּז הוא בלתי מפלגתי כל ימיו, שאינו מקבל מרות משום מפלגה, אם מפלגת שלטון או קרובה להשקפותיו. כרוב בני דורו הלך לבו שבי אחרי התנועה הלאומית, שעלתה אל הזירה המדינית עם גמר מלחמת העולם הראשונה, בראשותו של המנהיג המפורסם סעד זגלול (1860 – 1927). אולם היה רחוק מהתערבות ממשית בקלחת המדינית. כך הוא נשאר גם לאחר מיגור משטר המלוכה במצרים ביולי 1952 ותפיסת השלטון בידי חבר הקצינים הצעירים בראשותו של גמאל עבד אנ־נאצר. כאיש הרוח הוא שומר על חירותו האישית. את הסופר הפורה הזה מעסיק בעיקר גורל הפרט בתוך החברה המשעבדת אותו, או לפחות מגבילה בצורה קשה את חירותו. ברומנים ובסיפורים שלו הוא מעלה לעתים קרובות בעיות שהן מכבשונו של עולם על דרכו של אנוש ועל הדרך שיבור לו האדם למען אושרו ושלוותו.

תחילה צידד בהשקפת עולם חמרנית־סוציאליסטית. הוא הושפע מהסופר והפובליציסטן המצרי סלאמה מוסא (1888 ־ 1958) בעל השקפה מטריאליסטית וסוציאליסטית, הראשון שהסביר בהרחבה לקורא הערבי בספריו ובמאמריו הרבים, את תורת דארווין, מארכס, פרויד ודומיהם. ראשיתו הספרותית של מחפוז – פרסום מאמרים פילוסופיים וסוציאליים פופולאריים בירחונו של מוסא סלאמה “אל־מג’אלה אל־ג’דידה”. יצויין שדווקא לאחר מיגור המונארכיה המצרית ותקופת הסוציאליזם נתפס לפסימיות ולתהיה על דרכי הסוציאליזם ועבר לחיפוש פתרונות בתחומי ה“צופיות” ־ תנועת המסתורין ה“חסידית”־מוסרית של האיסלאם, שהקימה בתקופת פריחתה בימי הביניים הוגי דעות (וגם פייטנים) נעלים ונועזים בדעותיהם, שקראו תגר על האורתודוכסיה האיסלאמית הנוקשה קופאת על שמריה. משום כך אין פלא שביצירות שיצאו מתחת עטו בעשור האחרון הוא מעורר אי רצון בין המצדדים העיוורים במשטר “הסוציאליסטי הערבי” והמטריאליסטים ההיסטוריים מהאסכולה הקומוניסטית. למשל: הסיפור “הגנב והכלבים” שיצא ב־1961, המובא בראש קובץ זה, עורר מורת־רוח בפסימיות הנושבת בו ובהימנעות הסופר לשלב בו דברים שישתמע מהם חיוב ועידוד למשטר הנוכחי במצרים.

אך בשל דעותיו העצמאיות מעורר מחפוז עליו גם את החוגים הדתיים המתרכזים סביב מכללת “אל־אזהר” וכן דתיים מאסכולות שמרניות אחרות הזועמים על “האפיקורסות” המובעת בכמה מספריו. “ילדי שכונתנו” (552 עמ') שפורסם תחילה בהמשכים בעיתון היומי הוותיק והגדול “אָל־אהראם” והוצא כספר ב־1967, גרם שיואשם על ידי האדוקים בכפירה, ולא עוד אלא שנמצאו דתיים קיצוניים שתבעו להעמיד את הסופר לדין בעוון חילול השם, במיוחד על שהציג (בפי אחד מגיבורי הספר) את הנביא מוחמד כדמוּת חילונית. המשטר המצרי הנוכחי השואף לחיות בשלום עם הדתיים כל עוד הם נשמעים לו, מצא מוצא של פשרה: הספר פורסם ב1967 בביירות, והפצתו במצרים נאסרה.

ראשית יצירתו הבלטריסטית של נ. מחפוּז – רומנים היסטוריים, מחיי מצרים העתיקה (“הפרעונית” כלומר תקופת מלכי פרעה), אשר מיטב האינטליגנציה המצרית מתרפקת עליה, כי גדולת מצרים העתיקה ותרבותה המפותחת בימי קדם משמשות במדינה המצרית מקור הערצה וגאווה למצרים גם כיום, כאשר נאצר וחבריו שוקדים על החדרת “התודעה הערבית” הזרה לרגשותיהם ולהכרתם של אוכלוסי ארץ היאור (אגב, לא סופר מצרי אחד בלבד ניסה את כוחו ביצירה ספרותית מהתקופה הפרעונית), אולם שלושת הרומנים שראו אור בין השנים 1939־44 עברו ללא רושם.

ההצלחה החלה להאיר לו פנים משהחל לפרסם את הרומנים שבהם תיאר בכוח אפי רב את חייהם של אוכלוסי השכונות העתיקות בכרך בן כחמשת המיליונים על שכבותיהם וטיפוסיהם השונים. תשומת־לב ראשונה הוסבה אליו עם פירסום הסיפור “חאן אל־חלילי” (1946) – שכונת הצורפים המפורסמת בקאהיר (קודם לו “קאהיר החדשה” – 1944) ואח"כ (1947) “סימטת אלמידאק”, רומן מעניין על רקע מלחמת העולם השנייה, שהנפשות הפועלות הם שוכני סימטה עתיקה 9. שלושת הספרים זכו לבקורת חמה מצד מבקרים חשובים וזכו לכמה מהדורות.

אך לכלל פירסום רב הגיע מחפוז עם הופעת הטרילוגיה שלו (כל חלק ממנה נושא שם של שכונה בקאהיר). ביצירה זו שעליה עבד שנים אחדות ושפורסמה ב־7–1956 מתאר הסופר על בד רחב חיי משפחה פטריארכלית במצרים במשך שלושה דורות. ראשית העלילה היא במלחמת העולם הראשונה וסיומה – סוף מלחמת העולם השנייה. הספור רקום על מסכת השינויים החברתיים, המדיניים והתרבותיים שהתחוללו במצרים ובבירתה במשך המחצית הראשונה של המאה הנוכחית. הטרילוגיה זכתה בפרס המדינה ב־1957, שנה ראשונה שממשלת מצרים החלה במתן פרסים לספרות, למחקר ולאמנות 10. יצירתו של נ. מחפוז נקיה מרגשנות שהיא פגם, שבו לקויים עדיין חלק מהסופרים המודרניים. כתיבתו נושמת כולה באוויר המציאות והתפתחות הסיפור והתנהגות גיבוריו משכנעים מבחינה פסיכולוגית. הוא יודע להקפיד על אמת־המידה האמנותית בבואו לתאר מאורעות המאבק נגד הבריטים ונושאים מדיניים אחרים ואינו נגרר, כמו הסופרים בני הדור הקשיש ולא מעטים מן הסופרים בני גילו, אחר פוליטיזציה של הסיפור המקלקל את השורה האמנותית. צויין לעיל אי הרצון של נאמני המשטר הנוכחי מהלך מחשבתו המתבטא ביצירותיו מאז מהפכת יולי 1952, אך גם המחמירים אתו מתייחסים בכבוד אל המספר המחונן הפופולארי מאוד בספרות המצרית והערבית בכלל. נאטוראליזם מופרז או הבלטה יתירה ליחסו השלילי או החיובי לגיבור זה או אחר וכיוצא באלה, שבהם לקויים כמה מיצירותיו הראשונות, אין בהם כדי להמעיט את ערכו כמספר ערבי מודרני בה"א הידיעה. סגנונו צלול ויפה ולעתים מצטיין בריתמוס פיוטי שובה לב.

הסיפור הגדול שבקובץ סיפורי נ. מחפוז המתורגמים בזה, “הגנב והכלבים”, שפורסם ב־1961, הוא מיפנה חדש ביצירתו בצורה ובתוכן. הוא כתוב ברובו ברוח זרם התודעה והמחבר משתמש הרבה בצורת ה“פלאֵש־באֵק”. נראה כי מלכתחילה היה בדעתו של מחפוז להסריט את סיפורו זה שנושאו הוא אדם בודד בסביבתו שבגדה בו, מנוכר בחברה, והוא מובס בידי המנגנון (כאן – המשטרה ו“כלבים” אחרים), ומשום כך שיווה לסיפור צורה זו והוסיף לו סממנים הנראים כלקוחים, קימעא פה קימעא שם, מהספרות הבלשית. 11 ואמנם הסיפור שמאורעותיו מתרחשים בתקופת שלאחר מהפכת יולי במצרים הוסרט, ויש מקום להשערה שהסרט הותקן בידיים “כשרות” ועוקצו הביקורתי ניטל ממנו.

אווירת הסיפור היא קודרת, טראגית ופסימית ביותר. אחת הנפשות הראשיות הפועלות בסיפור הוא קארייריסטן הנהנה אישית מלוא חופניים מפירות המהפכה של יולי במצרים ומתכחש באמתלאות שונות לאידיאלים החברתיים, שלהם הטיף לפני המהפכה. בסיפור שורה של טיפוסים, אולם מחוץ לשיך ה“צוּפי” בעל־המוסר ורבי של “חסידים”, שהמחבר מתייחס אליו בכבוד וכן יצאנית יחידה שאינה נמנית עם הבוגדים בסעיד מהראן (הגיבור הראשי) הנבגד, אין למצוא אף אישיות חיובית שתגלם את “האדם החדש” שנוצר כביכול במשטר החדש, כפי שהמבקרים הספרותיים הרשמיים היו רוצים לראות ביצירה של גדול מספרי ארצם.

מן הראוי להוסיף כאן שהסופר נהג פה ושם בכיבוש היצר, במעין צנזורה עצמית במקומות שגיבורו קובל על העדר צדק סוציאלי במצרים גם לאחר מיגור המשטר הישן. מותר לשער שגרם לכך החשש שמא יתפרשו דבריו כמרדנות יתירה כלפי המשטר החדש.

הקורא הרגיל אצל ספרות מערבית מסוג של זרם התודעה יכול אולי למצוא ב“הגנב והכלבים” ליקויים פה ושם כמו חוסר עקביות בסגנון ההפנמה, אריכות וכדומה. ואף־על־פי־כן אין “הגנב והכלבים” רק סיפור חדש בצורתו ובתכנו בסיפורת הערבית, אלא עשוי הוא לעורר עניין אצל כל קורא; ואמנם הספר תורגם כולו או חלקו לשפות אחרות.

הסיפור השני “רוצח שכיר” מגלה את יכולתו הסיפורית של נ. מחפוז. מעשה במובטל כרוני, רווק בשנות העמידה, שעול פרנסת אמו הזקנה מוטל על צווארו, אחד הנדכאים והחלכאים במדינה הסובלת מהתפוצצות אוכלוסיה, הנשכר שלא ברצונו לרצוח סוחר עשיר, שמתחרהו החליט לסלקו בדרך זו. תיאור מצבו של המבוטל והרעב הכרוני, לבטיו של זה שמימיו לא שפך דם, הנדחף לכך כדי לא לגווע ברעב וגם מתוך תקווה ששוכריו יסייעו לו לכונן מעמד של פרנסה שהיא, הטיפוסים השונים וכל העלילה המזוועת־טראגית הנמסרת בצימצום אמנותי, מעלים על הדעת סיפור ממיטב פרי עטם של מספרים בספרות העולם.

“מסגד על פרשת דרכים” שנושאו הוא בית יראה מוסלמי בקאהיר, העומד על סף שכונה של בתי קלון, סרסורי זונות ופושעים אחרים, מציג זה לעומת זה את הניגוד בין קודש ל“חול”. אבל החולין הם זרועותיהם ארוכות והפוליטיקה, שהיא בוודאי הארוכה בזרועות שאין מנוס ממנה, חודרת גם לבתי־היראה: מיניסטריון ההקדשות מטיל את מרותו על מטיפי המסגדים ומאלצם לשאת דרשות בשעת תפילת צהרי יום ו' לטובת ראש ממשלה השנוא על העם. הסיפור שעלילתו היא בשנה השנייה למלחמת העולם מסתיימת באפיזודה דראמטית כתוצאת הפצצה לילית של מטוסים איטלקיים, כשהמסגד משמש מקלט לפרוצות ולסרסורי עבירה.

הקובץ מכיל גם את הסיפורים “את זעבּלאוי אני מחפש” שעלילתו המעניינת היא בתחום התלבטותו של הסופר, בחיפושיו המיסטיים, “הפנסיונר” ו“הבית בעל השם הרע”, סיפור על משפחה באחת השכונות המפורסמות של קאהיר באמצע שנות ה־20, ה“פורצת גדר”: האם ובנותיה מופיעות בפומבי גלויות פנים וכו' וענין אהבה של אחת הבנות. קובץ סיפורים זה עשוי לפי תקוות המתרגם, להקנות מושג מיצירתו של פרוזאיקן מחונן ופורה זה, השופך אור ביצירות המובאות לפני הקורא, על פינות ואישים שונים בכרך הגדול ביותר במזרח התיכון – קאהיר.

המתרגם מוצא לחובה לציין, כי בתרגום הסיפור הראשון הרשה לעצמו במקומות מסויימים להשמיט (כמו סופו של פרק י"ב) או לקצר מה שנראה כמיותר או מפריע לשטף הסיפור. משום כך לא תמיד הקפיד לתרגם כצורתם אותם קטעי המונולוגים הלקויים פה ושם בדברנות יתירה ושינה את המיבנה שלהם.

בעיה מיוחדת למתרגם סיפור כמו “הגנב והכלבים” ללשון אחרת הן אמרותיו ותורותיו של השיך ה“צוּפי”, שברובן המכריע הן מדבריהם ודעותיהם של גדולי המיסטיקאים המוסלמים או פיוטים שלהם, מעורפלים או דו־משמעיים. אגב הפרקים הנוגעים לאותו “רבי” מוסלמי ושיחותיו עם הגבור הראשי שהם רבי־עניין בסיפור מגלים לקורא טפח מתנועת החסידות באיסלאם שהיא מסועפת מאוד ובעלת שורשים חזקים בקרב ההמונים בארצות ערב המוסלמיות.



  1. יומנו של “תובע בכפרים” לתופיק אל־חכים, תרגום מנחם קפליוק (“עם עובד” 1946), בצירוף מערכון של אותו סופר “בוקר במרפאת מחלקת הבריאות”. גם הרומן הראשון שלו “היתה רוח אחרת” תורגם לעברית בידי ש. רגולנט (“עיינות” תשי"ז). זהו סיפור חלש על רקע תקופת ההתקוממות המצרית נגד הבריטים ב־1919 והתנועה הלאומית המצרית בהנהגתו של סעד זגלוּל.  ↩

  2. “ימים” ד“ר טהא חוסיין, תרגם מ. קפליוק, הוצאת ”אמנות“ ת”א (1931). מן הראוי לציין, כי הקדמתי לתרגוּם שהיא הערכה לאישיותו ולפעולתו הספרותית והמדעית של המחבר, תורגמה בשעתה לערבית בשבועון הספרותי “אס־סיאסה אל־אוסבועיה”, תוספת ספרותית חשובה לעתון מפלגת הליבראלים היומי “אס־סיאסה”.  ↩

  3. הרוצה להכיר את תוכנו וערכו של רומן זה (מבחינה חברתית־תרבותית בעיקר) יעיין במאמרו של מנחם מילסין “ביטוי ספרותי לתמורה תרבותית” ב“מזרח החדש” (רבעון) כרך ט“ז ח‘ 3—4, עמ’ 292—309. שם הספר במאמר הוא ”עץ המסכנות" (תרגום מילולי).  ↩

  4. 14 נובלות משל מחמוד תיימור תורגמו בידי ש. רגולנט בקובץ “אל גן העדן” (הוצאת ש. פרידמן, ת“א תשי”ג), שכלולים בו גם שלושה סיפורים לבנוניים, של מיכאל נועיימה ותופיק יוסוף עוואד, שנזכרו לעיל. 7 סיפורים של מחמוד תיימור תורגמו על ידי ונספחו לסיפור “יומנו של תובע בכפרים” לתופיק אל־חכים.

    להכרת רמת היצירה של המספרים המצרים אפשר לקורא העברי לפנות אל קובץ 23 לסיפורים של סופרים מצרים “בכפיפה מצרית” תרגום ברוך מורן (הוצאת מ. ניומן, ת“א תשי”ד). ליקט את החומר וכתב מבוא וכן ביוגרפיה קצרה של כל סופר הד“ר יצחק שמוש ז”ל (מרצה לספרות חדישה במשך שנים באוניברסיטה העברית בירושלים).  ↩

  5. הקורא השואף לקבל מושג רחב יותר על הסיפרות הערבית בין שתי מלחמות העולם יכול לעיין בשורת מאמרים של כותב טורים אלה ב“מאזניים”, “בין ישן לחדש” — כרך ה‘ תרצ"ז (1937) עמ’;4—552; “מוצטפא צאדק אר־ראפיעי” —כרך י‘ תרצ"ח (1938), עמ’ 4—90; “הנובילה המודרנית”, הכרך הנ"ל עמ‘ 7—241; הנובילה הלבנונית, שם, עמ’ 13—510.  ↩

  6. הרוצה לקבל מושג על מצבה של השירה הערבית החדשה יעיין במאמרו של ששון סומך ברבעון “קשת” חוב‘ כ“א (סתיו 1963) ”צורות חדשות המחפשות תוכן“ ובמאמרו של שמואל מורה ”הזרמים הרעיוניים בשירה הערבית המודרנית“ – ”המזרח החדש“ (רבעון, ירושלים) כרך י”ט 1969 חוב’ 1–2  ↩

  7. המתעניין בבעיה חשובה זו של הלשון הערבית המדוברת והספרותית בספרות יוכל למצוא חומר נוסף במאמרי “מלחמת השפות בספרות הערבית” “אמות” (דו־ירחון, ת"א) חו‘ ז’, אוגוסט ספטמבר 1963, (עמ' 29–38).  ↩

  8. בכתיב נכון נג‘יבּ, אלא שהמצרים מבטאים את הג’ים הערבית כגימל עברית ובארצו הוא נקרא נאגיבּ.  ↩

  9. תורגם לעברית בידי יצחק שרייבר בשם “סימטה בקאהיר”, ספריה לעם של “עם עובד” 1969.  ↩

  10. בראשית דרכו הספרותית הוענקו לסופר זה שני פרסים.  ↩

  11. חיבה לסממנים בלשיים ניכרת ביצירותיו שנכתבו אחרי סיפור זה. אגב, באחד מהם “הדרך” הם משתלבים יפה בעלילה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות