רקע
ישעיהו אברך
מפנקס הזמן
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עם עובד; תשל"ו 1976

התארגנותם של עובדי משרד החוץ, באסיפה ארצית כללית, נגד מינויו של פרופיסור שלמה אבינרי – כלומר: לא נגדו אישית אלא נגד מינוי “אדם מן החוץ” – היתה אחד החזיונות המעוותים שהיכרנו בחיי הארגון הממלכתי של ישראל. אפילו על רקע הערבוביה הגמורה בין הרשויות, שנשתלטה באחרונה בארץ – ההתקוממות הנזעמת הזאת היא דבר שהגיון החיים הציבוריים והגיון סולמם המינהלי גם יחד אינם יכולים כלל להשיגו. מאות עובדים נועדים למשך ארבע שעות בעת העבודה, כמו לומר לנו כי עבודת מדיניות החוץ של ישראל כמוה כאזור־שחיטה סגור שאין להכניס בו שחיטת־חוץ ודינה לגבי עובדי החוץ של ישראל כדין “מרבק” למשל, למשחטות הדרום. המשל בוודאי לא ינעם לחיכם של יפי־הטעם בשירותנו החיצוני. אך הנמשל נעים עוד פחות. הנסיון להפוך את השירות למדיניות ישראל בעמים – אחד העורקים הכליליים במחזור דמה של ישראל – ל“גילדה” מקצועית נוסח ימי הביניים או ל“צֶ’ך” נוסח העת החדשה, מעיד אולי יותר מכל דבר אחר על תהליך של הסתיידות בעורקי האבחנה הציבורית ורק מבליט את הצורך לפעור לרווחה חלונות ופתחים לפרץ רוח מבחוץ.

כעשרים ושמונה שנים נתגבש השירות הזה עד שהיה למערכת של “פקידות חוץ”, שבחלקה היא מעוצבת על פי הניב, ההופעה והמזג של הפקידות החיצונית בממלכה המאוחדת. אם להוציא כמה נציגים בולטים מראשית קום המשרד – בארצות הברית, בבריטניה, בצרפת, באו"ם ובמקומות אחרים, ודוגמה מזהירה במסגרת זאת הוא בית ההרצוגים המופלא – נראה חלק מן העושים בשירות זה כקהיליית אנשים מעומלנת ומגוהצה, כאילו נתקיימה ישראל כמעצמה ביורוליסטית מימי המלך אחאב הראשון, לפחות.

לא נותר לנו איפוא אלא לחזק את ידיו של שר החוץ בנסיונו לפתוח שערי השירות החיצון לכל מי שישראל צריכה לו, היינו הך מה ויתקו ומה זכויותיו ב“גילדה”. ומר יגאל אלון ראוי מבחינה זאת לכל ברכה.

*

לא חסרה ענין היא גם התגובה הפרלמנטרית המוזרה בנושא זה. היינו רואים את ישראל כאומה בעלת לב פרוז מאד אילו שילובו של פרופיסור אחד בעל דעות מדיניות חורגות היה ננעץ בו בלי קושי כסכין ממורטה. פעמים ננעצות בו באופן עמוק ופוצע יותר מטבעות־לשון קהות הנגררות לכאן מסיטואציות אחרות, מסוכנות באמת. מה נוכל עוד, למשל, לומר על פריצה של חוד־טנקים מצרי אל לב הנגב – שנקווה כי לא תתרחש לעולם – אם את הביטוי “תקיעת סכין בגב – או בלב – האומה” כבר ניצלנו לצרכי מינויו של פרופיסור שלמה אבינרי?

אבל חברי הכנסת מחוסנים לפעמים, מפני ההגיון לא פחות משהם מחוסנים מפני הדין – ואין מקשים על ההפלגה.

*

ואולם תכלית השורות האלו היא לעסוק לא בשובבות המנגנון, המפונק מעט, ולא בגזמנות של חבר כנסת מכובד, אלא לשאול שאלה או שתיים מזווית שונה.

ונאמר תחילה מאיזו זווית לא נשאל.

ובכן, לא נשאל מזווית השקפת העולם המדינית של עצמנו ולא מהיפוכה – כלומר: כלל לא מתחום החלוקה המדינית־האורניטולוגית המקובלת. מעסיקה אותנו בנושא זה שאלת מוסר השליחות הצבורית. חרף הנסיון הדל שאגרנו בעצמנו בתרגיל צנוע מסוג זה – אין אנו מוצאים לה בסיטואציה הנוכחית תשובה.

כן. גם לא נפנה שאלות אל הממשלה ואל הממנים. לפני ימים אחדים דיבר ראש הממשלה לפני תלמידי תיכון והשיב חד וברור: “עובדי מדינה מקבלים עליהם בכניסתם לעבודה עול המדיניות של הממשלה ואין במינוי שום שינוי במדיניות זאת”. עדותו של ראש־ממשלה נאמנה עלינו ואיננו צריכים לראייה מסייעת. גם איננו חוששים למהפכה מדינית כתוצאה ממינויו של פרופיסור אחד – חשוב כאשר יהיה. על נצח־ישראל כבר נאמר, כידוע, מה שנאמר, ואין הוא תלוי עוד אפילו בהשקפותיו של מנהל ראשי בלשכת החוץ.

שאלתנו מעיקרה מופנית על הפתרון המצפוני שנותן לכך הפרופיסור עצמו, המוסיף להיות מכובד עלינו על אף התרכובת הצבעונית מאד של סוגי התומכים בו למיום המינוי.

והשאלה בעינינו היא: על מה חולק פרופיסור אבינרי בענייני מדיניות החוץ של ישראל ועם מי הוא חלוק עליהם.

*

ובכן, פרופיסור אבינרי, ממאורי האקדמיה של ישראל, איננו חלוק – עם מי שהוא חלוק – באיזה ענין מישני של המדיניות הישראלית, באיזה “סעיף קטן” מסעיפיה. הוא גם אינו חלוק בשאלה ארגונית, נוהלית או אדמיניסטרטיבית. הוא חלוק – ולפני חדשיים השמיע דעתו החולקת הזאת באופן בוטה מאד – בנושא שהוא לוז הבעייה המדינית של ישראל בשעה זו או ה“סוֹלָאר פְּלֶאכְּסוּס” שלה.

השאלה אם יש לאפשר הקמתה של מדינה שלישית בינינו לבין ירדן איננה, כידוע, שאלה אקדמית מופשטת. היא משאלות החיים של ישראל. והיא איננה מופשטת – משום שבידינו לאפשר הקמתה, או, בשלב זה לפחות, למנוע אותה. בין אם מדוייקים דבריו של אותו מאזין־רדיו כי “מדינה פלשתינאית יוצרת תנאים דה־לוכס להשמדת עם ישראל”, בין אם מוגזמים – הם, או היפוכם, מבליטים רק כובד הנושא השנוי בוויכוח, חומרתו ומרכזיותו. פרופיסור שלמה אבינרי כינה רק לפני חדשיים את עמדת ראש הממשלה בנושא זה כעמדה של טעות. חלק עליה ודיבר בזכות הקמתה של מדינה שלישית. הסכמנו עמו או לא הסכמנו, אבל נמלאנו כבוד לעמדה בהירה ואמיצה של אזרח ישראלי מכובד, נוסח: אדם באמונתו יחיה.

*

אנו ממשיכים בפיתוח השאלה:

הציפיות מן הפרופיסור היום אינן בתחום המינהלי או הארגוני. לתחום זה יש בוודאי מומחים גדולים ממנו. הציפיות – לא רק של שר החוץ – הן בתחום האינטלקטואלי, בתחום ההברקה המחשבתית ורעננות־המוחין הפוליטית. ואולם סגולה זאת של כושר־מחשבה אם איננה מחוברת אל האמונה והמצפון האישי – לא זו בלבד שהיא עקרה אלא שהיא חדלה להיות סגולה מעוררת התפעלות. אם הפרופיסור לא יוכל להפרות את המעשה המדיני של ישראל ברעיונותיו משום שכיוון הרעיונות הוא בסתירה גמורה לדרך המוסכמת על ישראל – מה רבותא ותועלת במינוי החשוב הזה, שרק יעשה בעליו כמשחת רעיונותיו ארצה; אם, לעומת זאת, ינסה לפעול על פיהם – ימצא עצמו מיד בקונפליקט עם מדיניות הממשלה והכנסת, שדווקא בעניין זה היא מנוסחת באופן חד־משמעי ומניחה מעט מאד מקום לסטיות אפילו לנבחרים, קל וחומר: לפקידים המבצעים.

(ענין אחר הוא, כמובן, שאם יכלה הממשלה לחיות עד כה עם הרבה קונפליקטים בלי אינטלקטואל, היא יכולה כבר לחפש אינטלקטואל אחד בלי קונפליקט – אבל צד זה של הנושא הוא מחוץ למסגרת המוגדרה מראש של מאמרנו זה).

ואולם קונפליקט כזה כאשר הוא מתהווה יכול להיפתר רק על ידי מהלך אחד: התפטרות. לא נעים להצביע על פתחי היציאה, דווקא בעת כניסתו של אדם לתפקיד – אם כי דווקא פתחים אלה מוארים, כידוע, באור־אדום בכל מקום של התוועדות ציבורית. אבל אם אמת דברי ראש הממשלה השבוע – מזה; ואם אמת דברי הפרופיסור אבינרי ברדיו לפני חדשיים – מזה; ואם קיימות חוליות־חיבור וזיקה בין השקפת אדם לבין מצפונו, הרי נכנס פרופיסור אבינרי לעבודתו מיד בראשיתה על תקן של מתפטר־בכוח – כמעט ללא מיפלט. אלא אם כן תחליט ממשלת ישראל להתאים מדיניותה לטעמו של הפרופיסור – או תתפטר היא.

אולי מותר לסטות קלות ולהביא דוגמה ממציאות אקטואלית אחרת. איננו בטוחים אם מזגו של פרופיסור פאטריק מויניהאן, למשל, אהוד על אינטלקטואלים ישראליים יותר משהוא אהוד על האינטלקטואליה של הארווארד. אין לנו בטחון בכך – אף על פי כן, דוגמתו בעינינו דוגמה.

ברוב ענווה אנו סבורים כי הבל הוא להניח שפאטריק מויניהאן התפטר רק מטעמי מזג ונוסח. כשם שקרתני למדי לחשוב שעניינה של ישראל – ומלחמתו הכנה על ענין זה – היא העילה העיקרית לכך. הקרב האמיתי שניהל מויניהאן הוא קרוב לודאי עם עמיתו הסובייטי. ולא רק משום שמזגו של האירי מהארווארד חמים יותר מדי אלא משום שבעניין המכריע של מדיניות־הדיטאנט כלפי ברית המועצות יש לו, כנראה, על אף הטיוח המרובה, השקפה אחרת משל שר החוץ והמימשל האמריקניים הממונים עליו. כיוון שהקובע במדיניות זו הם בכל זאת השר והמימשל; וכיוון שפאטריק מויניהאן לא הוזמן כדי לשפר את המצב האדמיניסטרטיבי של משלחת ארצות הברית באו"ם אלא לבטא את מדיניותה של ארצו – קם והתפטר. והדבר, כנראה, לא יכול היה להימשך יותר משישה חדשים.

הנמשל אינו צריך הסבר. ואולם אם המערך המדיני הנוכחי של ישראל יימשך – ואין לראות כי הוא עומד להשתנות על אף קולניות מבקריו – ואם אמונתו של אדם עדיין ממלאת תפקיד בביצוע שליחותו, הרי אפשר כמעט לחשב מתי תתפוגג התקשרות זאת או מתי תגיע אל קיצה. וכל ההשוואות אל ה“יועצים” האחרים אינן תופסות. מיבחנו של המצווה לבצע – חד וחמור יותר. מכל מקום: פלא־יועץ נמצא לנו, כידוע, אפילו בימים קדומים, פלא־מנהל – לא נמצא לנו.

*

ומערך העמדות המדיניות עשוי להמשיך ולהתקיים – כי יש לראות לא רק על מה חולק פרופיסור שלמה אבינרי אלא גם עם מי הוא חלוק.

ובכן, אנו יודעים כי הוא חלוק עם ראש הממשלה, אבל לא זו העובדה המכרעת. העמדה נגד מדינה שלישית, מפורשת, כמדומה בהחלטות הממשלה כולה ובמדיניות הכנסת. אדם במעמד של נבחר, או שר, יכול לפעול גם מבפנים לשנותה. לפי מנהגי האזרחות הטובה של ישראל הוא יכול אפילו להצביע בעדה ולחוות אחר־כך דעתו נגדה. פקיד, אפילו במעלתו של מנהל כללי, חייב לבצע אותה ואינו יכול כלל לחלוק עליה או לעשות נפשות לדעתו בפומבי. מה הוא עושה אז עם מצפונו האישי?

מי שמצפה מפרופיסור אבינרי שיעשה כהיפך ממצפונו – מזלזל כנראה מלכתחילה בתוקף המוסרי של עקרונותיו ובקנאות־אמונתו בהם, מי שיצפה שיפעל לפי השקפתו שלו – וקרוב לוודאי כי יש המייחלים לכך דווקא – מזלזל בסדרי מימשל ומדינה ומקווה לעשות השקפתם של מעטים קו מנחה במעשים שיש לעשותם מכוח הרבים ומטעמם.

*

אל השאלה העקרונית־בעינינו נסמכת שאלה אחרת שעניינה בתחומי זמן ומקום וסולם־עדיפויות.

פרופיסור אבינרי רואה להודיע כי הדברים אמורים בשירות של שנתיים־שלוש למען האומה, ובתומן ­– ישוב אל הקתידרה הלאומית. זכותו היא – ובוודאי תכובד.

אך אם אמנם זהו תחום־הזמן המוגבל שבו יכהן, כי אז מוגבלת עוד יותר אפשרותו לעסוק בהסברת ההשקפה המדינית העצמאית שלו, אפילו יעשה זאת כל הימים בלחישה על אזנו של שר החוץ בלבד.

השנתיים הקרובות – בעצם, כמו כל שנתיים אחרות בחייה הדרוכים של ישראל – הן שנתיים קריטיות שמצוותן העיקרית היא עשייה וביצוע מדיניות שנשקלה והותוותה. זו איננה תקופה שנועדה לסימפוזיונים עיוניים חדשים בין שר לפקידיו, חשובים כאשר יהיו. אם יש מקום לבחינות עיוניות, עקרוניות חדשות – ויש תמיד לא רק מקום אלא גם חובה לערוך בחינות כאלו – הכנסת והממשלה הן מקומן. אך משרד החוץ, עד שיא צמרתו ובכלל, הוא זרוע־של־ביצוע ואין הוא יכול רק בשל נוכחותה – החיובית כשלעצמה ­– של אישיות אינטלקטואלית נכבדה בתוכו, ליהפך לזירה של התגוששות עקרונית בנושאים שכבר ניתן להם פתרון בספירות הפרלמנטריות של ההכרעה הציבורית.

מכל מקום מה שבוודאי אינו נחוץ בשנתיים־שלוש אלו, הוא משיכת המדיניות הישראלת – ובאיזור הביצוע דווקא – עוד לכיוון אחד. נוסף על הכיוונים המרובים והמנוגדים שאליהם היא נגררת היום ממילא – ודרך אי־כבוד מרובה – על פי משלו הנודע של קרילוב על הברבור, זאב־הים והסרטן.

*

העלינו הרהורים שמאיזור הפיוס או מאיזור החיכוך של אדם עם מצפונו – בלי להתייחס לגוף העמדות. אפשר, כמובן, לומר כי לחיות עם השקפה אחת – ולפעול כהיפוכה, זוהי מדרגה בלתי שכיחה של התעלות אזרחית. אולי. אולי זה המיצוי הקיצוני של המונח “יושר־אינטלקטואלי”, אפילו כשהדברים אמורים בענייני יסוד ואמונת־אדם. אך אם אמנם כך הדבר, כי אז מצטייר לפנינו היושר האינטלקטואלי מתוחכם – ואפילו הפכפך קצת – במידה כזו שהיושר האנושי הפשוט אינו יכול להבינו.

מקוצר המשיג. כמובן.

27 בפברואר 1976


המלצות קוראים
תגיות