רקע
ישעיהו אברך
על ימי הביניים
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל־אביב: עם עובד; תשל"ו 1966

גם אם נוציא למיפגני רחוב בזכות הסדר הביניים את כל פועלי חיפה ואת מיטב הבנים של התנועה הקיבוצית ואת האמהות העובדות הנפלאות – שהן־הן האמורות לשלוח בנים אל הקרב – לא נוכל, ובוודאי לא נרצה, להעלים את העובדה כי הוא נחתם ביד רועדת. הוא נחתם ביד רועדת מול ליבו הרועד של העם כולו, שוללים ומחייבים כאחד. הוא נחתם כך משום שמקופלת בו הדילֶמה המענה של שני המחנות גם יחד: החותמים יודעים היטב כי אין הם ניצבים לפני מיסמך זה כמו לפני מגילת חירויות חדשה; השוללים יודעים כי בתנאים הנתונים יתרונם הגדול הוא שאין הם נקראים להציע – ובעיקר: לממש – דרך אחרת. כי בתנאים הנתונים – ועוד נייחד עליהם את הדיבור – דרך אחרת כמעט אינה נראית. ואולי זוהי הנקודה הכאובה יותר במצב שנתהווה ושבנסיבותיו יש לקבל הכרעות.

ההתכתשות ההדדית המרה שאנו עדים לה – וגם מעורבים בה בלב חצוי – מאז בוא מזכיר־המדינה האמריקאי לאזורנו, היא אולי חריפה ומרה שבעתיים מפני ששני הצדדים מודרכים בחמת־ויכוח זאת – יש לומר בלי היסוס – על ידי חרון אין־אונים. חוסר אונם של המחייבים, באין לפניהם דרך שונה; אזלת ידם של היריבים, שגם בידם אין שום דרך של ממש להציעה.

כי רק הסברה שטחית יכולה לרדד נימוקי־ההסכמה לחתום על ההסכם למונחים של ערב־בחירות, למלים מודגשות בקורסיב, לסימני קריאה (כגון הסיסמה העקורה מענינה: “לא מסדה – לא וישי”) ולסידרה של קריאות־ביניים ממוסגרות בעתונות, כ“סטאקאטו” של המלים וההגיון גם־יחד; רק הסברה רדודה־לא־פחות תשאף להעלות הסכם זה למדרגה של מגילת־חירויות חדשה ולעסוק כל יום במנין מעלותיו. כוחו של הסכם זה איננו ביתרונות עצמו. ספק אם יש בו, בתוך עצמו, יתרונות כאלה. זהו הסכם היוצר מציאות מחַסרת מבחינה צבאית, כלכלית. ובעצם מסירת קלפי־המיקוח העיקריים כבר בשלב זה – גם מבחינה מדינית. אך על אף כל מגרעותיו – ואת זאת ולא שום דבר אחר חייבים להסביר מחייביו – כופות הנסיבות לעשותו, כי אין שום דבר טוב ממנו וגם המצב הקיים, הנוכחי, אפילו יש גורסים בטעות שהוא טוב, אינו יכול להימשך עוד. אינו ניתן להמשך.

הסברה כנה וגלויית־פנים מצווה לומר כי בין כל ה“אין ברירה” שהופיעו מזמן־לזמן בגזירת המציאות היהודית או הישראלית יימנה מעתה גם ה“אין ברירה” הזה. כן, אין־ברירה אלא לחתום על הסכם־הביניים. ובאמירה חדה וגלויית־ניב לא פחות: אין ברירה עתה אלא להיכנע לתנאים שנתהוו. מה הם תנאים אלה, איך נתהוו ומדוע – זו שאלה אחרת. אבל הם קיימים ועוד ידובר בהם בהמשך.

רק זו יכולה להיות הסברתם של המחייבים ורק אם לא יעשו מאמץ נפתל, וביסודו: עקר, לשבח יום־יום את יתרונותיו הסגוליים – יהיו דבריהם דברי מדינאות והנהגה ויפלו על לב קשוב.

והם חייבים בהסבר צורב, אך אמתי, זה, משום שהתביעות שעליהם להציג לעם לפני ההסכם הזה, מיד לאחריו או בעקבותיו, הן כאלו שרק פרישת המצב כהווייתו, כהווייתו הכפוייה, בלי פיאור ובלי איפור, בלי שום “צפרים בחוצן”; רק ידיעת האמת, וכל האמת, על הברירות המעטות מאד העומדות לפנינו – יכולה לכרות אוזן לתביעות אלו ולגרום לשינוי אורחות־חיים. אין לנו טענה טכנית, כביכול, אל ראש הממשלה מדוע הבטיח כי לא יהיה הסכם בלי ביטול מצב הלוחמה ומדוע יש הסכם ויש מצב לוחמה, הנסיבות המדיניות הן, כנראה, כאלו שאי־אפשר להשיג את ההכרחי הזה. אבל חובתו – וכנותו המוכרת – מצוות לומר: ביקשנו בכל מאודנו להשיג אי־לוחמה, אף נאבקנו על כך במרי – אבל צר לנו לומר לכם כי במצב הנוכחי של העם והמדינה ובמעמדם, אין להשיג זאת. ואמת זו חשובה לאין ערוך גם לגבי אורחות־חיינו בעתיד, גם לגבי כושר עמידתנו וממילא גם לקיום האימון ביושר דברי ההנהגה ובכנות מעשיה. והקורא בוודאי יבחין כי ההדגשה החוזרת על שינוי אורחות־החיים איננה פליטה מקרית של הקולמוס.

כי בתוך המהומה הגדולה ולהט־היצרים של אוהבי עמם וארצם מזה ומזה – נשכחו דבר אחד ועוד דבר שבלעדיהם לא ניתן כלל לשפוט כדי מסקנה לא את ההסכם, לא את תהליך התגבשותו ולמען יושר הדיון: גם לא את לב חותמיו. וחלק מחובת־הלבבות המייסרת של הזמן הנוכחי הוא לחזור אל שני אלה ולהזכירם. בין יהיה הדבר לקורת־הרוח, בין יהיה למורתה –ואין הוא יכול כלל להיות לקורתה.

כי בלהט הוויכוח על הסדר הביניים נשכחה נקודה מכרעת אחת: מוצאו. ההסכם, שהוא לעצמו מציאות מחסרת, הוא ילוּדה של מציאות־אֵם שנתהותה עם מלחמת יום־הכיפורים ובעטייה. מלחמה זו, ליקחה ורישומה, לא נמחקו מלוח הזכרונות והתחושות של העם היושב כאן והיא לא נמחקה מדרכי המחשבה והסקת הלקחים וההתנהגות כלפינו של העמים הסובבים אותנו, אויבים שמקרוב וידידים שמרחוק. ההסכם הוא עדיין הדו של הרעם הגדול המתגלגל מאז יום־הכיפורים ובתוך כל סעיף מסעיפיו אתה מגלה בנקל את בת־קולו.

כי בכל דיון בהסכם, ביתרונותיו או בחסרונותיו, יש לזכור כי הוא איננו אלא המשך מחירה של תנומה שנלכדנו בה ביום נמהר אחד והתנומה עצמה – תולדה של רוח־שאננים ושל לאות ענוגה שאחזה בנו הרבה קודם לכן.

זה איננו מחיר ששולם פעם אחת בשדות הקרב – והוא כשלעצמו היה מחיר איום. זהו מחיר מתמשך. בתוך המחיר הזה נכללים לבד מאבדן עמדות בשדה המערכה של המדבר גם כמה דברים שאין להם כלל מנין בכמות או בשטח. בתוך המחיר הזה כלול קודם כל אבדן הדיוקן כעם רענן, ער ודרוך חושים – מופת להתנהגות לאומית ואזרחית; אבדן הדיוקן כלפי חוץ, בראייתם של עמים אחרים, וחישוף מפתיע של דיוקן מבעית מעט כלפי פנים; בתוך המחיר כלולה ההכרה, המעמיסה עצמה כאבני־ריחיים, של תלות במעצמה אחרת– תלות בחסדה, בנדיבות לבה וממילא גם בתהפוכותיה. עוד לא נתנו לעצמנו דין וחשבון מלא על פירושו של ברק זה, שביקע פתאום את הכרתנו הלאומית, ועל כוח־הכירסום שלו בבטחון־עם־בעצמו. פתאום נתחוור ביום־מסה כי אף שאולי לא חשוב כל כך מה יאמרו הגויים, חשוב עד כדי גורל מה הם יעשו ומה לא יעשו בעת מיבחן.

יש בוודאי ליום־הדין גם מחירי־מישנה שעניינם בתחומים אחרים, כגון: דחיית יכולתנו לתקן מפגעים חברתיים וכלכליים בתוך החברה הישראלית גופה וההכרח להעתיק לתחתית סולם־העדיפות עניינים שעל פי הגיון חייה של חברה נאורה ועל פי הגיונה של העצמאות היהודית – היו צריכים לעמוד בראשה. מחיר זה ואחרים ראוי היה לעמוד עליהם במיוחד אלא שענייננו הפעם בדברים הנוגעים למוקד ההסכם הזה ולמקורות הולדתו.

ההסכם הוא, כאמור, המשך המחיר הזה ואם אפשר לקבול פה ושם על נקודות לשלילה שאינן מאוזנות במשקל דומה על ידי נקודות לחיוב – יש לזכור כי זהו יום הכיפורים – והוא בלבד – שיצר סיטואציה זאת של אפשרויות מועטות מאד ויתרונות מועטים עוד יותר – לבחירה. במידה מודגשה בולט הדבר בהסכם ההפרדה הראשן, במידה רפוייה יותר אבל־חד־משמעית לא פחות – בהסכם הנוכחי, אך מה שעדיין הולך ונגבה מאתנו הוא חשבונו של יום הדין תשל"ד.

מלחמת יום הכיפורים היתה, כפי שאנו מבינים עתה, המחיר המחוייב, הדיאלקטי, של התנהגותנו לפניה. אך היא עצמה נהפכה לקובעת־מחירים־מאלצת לכמה וכמה הסדרים ואקטים מדיניים לאחריה. ההסכם הנוכחי נושא בתוכוֹ את הֵדם.

מידת האמת ויושר העט מחייבים איפוא לומר, כי משום שאין לתלות בממשלה זאת את קולרו של היום המר ההוא ממילא אי אפשר לתלות בה קולרן של התפתחויות אחרות שהן, למלוא המועקה והאמת, תוצאה מוכרחת של יום זה. תנאי ההסכם עם מצרים הם תוצאה כזו. הם המשך הגעש הוולקני שהחל לפני שנתיים או – אם תרצו – הגעתו לחוף של מישבר משתהה ממוקד של התנחשלות במרחקים. ואתה תמה אם איזו ממשלה בישראל – ממשלת “אמונים” ו“ליכוד” בכלל זה – יכלה בכלל, בתנאים שנתהוו, לנהוג אחרת.

בין “התנאים שנתהוו” יש לייחד מלים אחדות לעניין תלותנו בארצות הברית.

וודאי: היא לא נולדה ביום־הכיפורים. אילו נעשה מחקר־מעקב אחרי מקורות החיוּת של המדינה־היהודית־בדרך ושל המדינה היהודית שהגיעה לתחנת־היעד היינו מוצאים כי תלות זאת בארצות הברית – מפני סיבות שונות זו מזו, אך מצטרפות – נקבעה כבר מימי צאת המשלחת הראשונה למגבית בארצות הברית. ויימצאו בוודאי היסטוריונים בקיאים מאתנו שיגלו גם איזה ציון־דרך מדיני יותר המסמן תלות זאת.

כך – כל הימים. אבל אם היה דבר שהבליט תלות זאת ונתן לה צביון חריף של תלות אקסקלוזיבית, תלות לחיים־ולמוות, היתה זו מלחמת יום־הכיפורים, ובאופן ספציפי יותר: רכבת־ההצלה האמריקאית שהגיעה אלינו בעיצומה של מלחמה זו. איש לא יכחד היום שהיא הצילה את ישראל כריבונות ואת יושביה באופן פיסי. זו עובדה שתעמוד לאותו ד"ר קיסינג’ר עצמו – שיש לנו אלף סיבות אחרות לבקר אותו קשה – כל ימיו, גם כל ימינו. אבל עובדה זו הראתה גם באופן חד וברור מיהו המציל ובידי מי העוגן. ומעצם התהוותה של עובדה זו, כמו מעצם קיומה– לא יתכן כלל שלא יתהווה זעזוע עמוק בכל מחשבת הבטחון של ישראל, שהיה בה קודם כל יסוד מוצק וּודאי של הסתמכות חד־משמעית על עצמנו.

דברים הקיימים בסמוי ואינם מוכחים הוכחה ניצחת כזאת – הם נושא לעיונים מופשטים, ובעיונים מסוג זה ניתן תמיד למצוא נימוקים בעד ונגד כל אחת מן התיזות שבעיון. אך דברים שיצאו בזיקור כזה, בטראומטיות כזאת, אל פני השטח, הם לא רק עדות מוחצת ושיכנוע ניצח – הם נהפכים לאילוץ אופרטיבי מאד במדיניות המעשית ולגורם שאין עוד מיפלט ממנו בשיקולים תכליתיים.

אם לנסח זאת בברירה פשוטה, נאמר כך: כאשר התמיכה או אי־התמיכה האמריקאית הוכחו כדברים חורצי־גורל כאלה וכאשר, למשל, השארת שדות הנפט בידינו עלולה להביא להתנכרות אמריקאית – אין אתה פטור עוד לשקול היטב שני הדברים זה לעומת זה ובתנאים שנתהוו – אין ברירה! – התמיכה האמריקאית גורלית יותר ולכן גם עדיפה.

ואף זה מן האילוצים שהופיעו על פני השטח במלוא חודם המושחז בעקבות יום הכיפורים. שום הנהגה ישראלית לא תוכל עוד להתעלם מהם בעת הכרעה. היא לא יכלה להתעלם מהם גם הפעם.

אמרנו “ועוד דבר אחד” – ונפרטו בקצרה:

לא קל להנהיג אומה נבוכה, אומה המורטת יום־יום נוצות עצמה – עם עורה ובשרה: אומה הנתונה בתחרות גדולה על הקטנות; אומה הרוצה מעברים בסיני – עם תוספת בושה; שדות נפט באבו רודס – עם צמידות לאינדכס; “פ־16” – ובריחי זהב לדלתות; החזקת כל הקווים, בכל הגבולות – אך “לא נלך למילואים אם לא יסדרו לנו עניני שוק הירקות בבאר־שבע”; אומה שכל שכבה בתוכה יש לה שכבה־שכנגד לתבוע ממנה – רק לא מעצמה; אומה שרגילה היתה לראות את תנועת הפועלים שלה דוגלת במופת ורואה אותה טובלת עד צוואר בחיקוי.

אמת, גם עקירתה של מבוכה זו והפיכת קערת ההליכות, המינהגים והמוּשגים שנשתרשו, על פיה – היא מראשית חובותיה של מנהיגות ועליה החובה לטלטל את העם עוד בטרם מטלטלת אותו המציאות ומנפצתו. ועל כך עוד נאמר מה בחתימת דברינו. אך אי אפשר שלא לראות כי באיזה צירוף נסיבות אומלל מאין כמוהו נקלעו לתוך פקעת אחת רגעי החולשה וההתרופפות הפנימית, אולי הקשים ביותר שידע העם מראשית תקומתו, עם החובה החדה־כתער להתייצבות קשוחה, לנכונות לקרבן ולהתלכדות שמתוך נכונות כזאת. לא ניתנו, כנראה, הדברים לעשותם ביחד בקטע־זמן הלוחץ מכל העברים באלף אתמוספירות והאוזל, לקראת ההכרעות, כשעון־חול.

מכל מקום: את שני השלטים – בעד החזקת אבו־רודס ובעד גילום ההטבות לעובדי־הבנקים החלכאים – אי־אפשר יהיה עוד לשאת בהפגנה אחת. לא עוד.

מתוך זווית־ראייה זאת אין עוד בעינינו תכלית שימושית או ליקחית רבה לחטט בהסכם הביניים, ולא הוא מטיל עלינו את מוראו. שהרי, כפי שכבר נאמר, הוא איננו אלא שבריר מוראו הגדול של יום אחר, אחת ממכיתות המראה הגדולה שנופצה באותו יום. כל אשר אנו יכולים לומר על ההסכם, הן לחיוב והן לשלילה, איננו אלא הפטרה לפרשה חתומה. בין נראה בו חלב גלוש, בין נראה בו פרי בשל שנשר, זה – גלש וניגר, זה – הבשיל ונשר ואין עוד לשנות בהם. אם הוּא פותח אשנב לקראת השלום הנכסף – ימים יגידו. אך הדבר המטיל בנו חרדות הוא הזמן שמניינו מתחיל עתה והחשש כי מירווח־הזמן, הנחשב כריווחו הגדול של ההסכם, לא יבוזבז ולא ייהפך בכלותו להפסדו המוחץ.

כי הסכנות הטמונות בימי הביניים המתחילים עתה אינן פחותות – ושמא חמורות – מן הסיכונים שבתוך ההסכם עצמו. וככל הדבר יישמע פרדוכסלי – הסכנות של תקופת הביניים טמונות דווקא ביתרונות שבהסכם, ככל שהם עתידים לבוא לנו מידי ארצות הברית (שהרי מידי מצרים לא יבואונו, כידוע, בהסכם זה שום יתרונות של ממש). כי באופן השימוש שלנו ביתרונות אלה תלוייה אולי כל עמידתנו כחברה וכאומה, בכללה היכולת לעמוד במבחנים המדיניים והבטחוניים החקוקים כבר עתה כמו מירשם וכמו גזירה מיד עם סיום תקופת הביניים. אם לא ימים רבים לפניו.

אנו צופים פני היתרונות האלה בחרדה.

אנו צופים בקורת־רוח מהולה בחרדה את פני המענק האמריקני של שלושה מיליארד דולאר בקירוב, למעלה מחמישה עשר מיליארד לירות, כשליש מכלל תקציבה השנתי של המדינה. אנו יודעים: הוא נחוץ באופן נואש כדי להבטיח את הצטיידותנו וכדי לשחרר כלכלה ישראלית רעועה מעומס־אדירים זה. אין דבר מסוכן יותר לאומה, שהחלה אולי רק בחדשים האחרונים לראות עין־בעין את קלסתרה הכלכלי האמתי, מאשר זריקת ארגעה כזאת. בעוד היא באה למלא תפקידו החיוני של מיכל חמצן לנשימה הבטחונית, היא מפציעה ארגעה מדומה ומַשלה אל מערכות הכספים והכלכלה ועד משק הבית הפרטי; משכיחה את דלותנו העמוקה, את דירדורה הפרוגרסיבי של דלות זאת, ומאיטה את תהליך ההתפכחות ההכרחי שאולי החל זה עתה.

אנו חרדים שמענק זה לא רק ישכיח את דלותנו אלא יעמיק את תחושת עשרנו המדומה; שהשבבים שיהיו ניתזים ממנו יפרנסו עוד יותר את חינגת־הסהרורים הגדולה שאנו חוגגים כולנו – מעבידים ועובדים; יבואנים, קבלנים וחלכאי הבנקים. אנו רואים בעיני־רוחנו טיבם ודמות־גופם של שבבים אלה: קו הגנה חדש בסיני – וחלק משני המיליארדים, שהם מחירו המשוער, זורם בתעלות גלויות אל איזור החווילות של הקבלנים והחוכרים בעוד חלק אחר מוצא דרכו במחילות סמויות אל אזור המטבע המוברח; ואנו רואים כמעט בעיני־בשר איך במקביל לקו ההגנה החדש הולכת ומתגבהת סוללת הביצורים של העשירות הישראלית והוללותה.

אנו נפעמים לידיעה על התגבורת הגדולה בחימוש שאנו עתידים לקבל מן הצד האמריקאי, אך באופן פרדוכסלי מעט גם שפעת הנשק האמורה לזרום אלינו עם ההסכם מעוררת איזו מזיגה תמוהה של בטחון עצום – ורועד לב. ולא שאיננו צריכים לכל מה שמצוייד בו גליית. אלא שאנו רוצים להיות בטוחים בכל מידת בטחון אפשרית שבאותו שיעור מתבצרת ומתחסנת רוחו של דוד – כמשל הקולע של שר־הבטחון בספרו על בטחון ישראל. היינו רוצים להיות בטוחים כי מידת ההסתמכות שלנו על כל אשר יבוא עלינו בשפע כזה, איננה עולה על מידת ההסתמכות על חומר, שיהיה טיבו אשר יהיה לעולם הוא בחזקת חומר, וכי שום טיל או קלע המתווסף למאגר אינו מסיח את הדעת כלשהו מן החובה לחזק לב המחזיק בו ואמונתו.

היינו רוצים להיות בטוחים כי לא נשגה לעולם שגיאתם של עמים אחרים ש“אררטים” של נשק לא עמדו להם כאשר ליבם היה מובס; כי נמשיך לזכור שחזקת הניצב חשובה לא פחות מחודו של הלהב וכי חיסונו של הניצב, הוא העם המחזיק בלהבים – הוא מן הציוויים העיקריים המוטלים על הנהגה בימי הביניים הצפויים לנו, אם תנצלם כראוי.

לא נמנה ספקות אחרים – התלויים במעשיהם של אחרים ולא במעשינו שלנו בלבד. מבחינה רחבה זאת נראות שלוש־השנים של ההסכם כחלום, והזמן המציאותי הנתון להפוגה הוא בוודאי מצומצם ודוחק בהרבה. אך בחינתה של ההנהגה תהיה, אם תתחיל למנות את שלוש השנים מרגע חתימת ההסכם מיד ולאלתר. אם תקרא לנו לנדוד ביחד עימה כי כל שהיינו אמורים לעשות בלי המענק האמריקני – נעשה עמו. כי אם אמרנו להכריז חירום – נכריזו מיד. אם אמרנו – אם אמנם אמרנו – להטיל על עצמנו הגבלות חמורות הנובעות מדחקותנו האמיתית – נטיל אותן על עצמנו מיד. אם אמרנו לעקור כל הנאה אישית מן התכונה הדרוכה לעמידה ולהתגוננות – נעקרנה מיד. בלי גמגומים. בלי רתע. רק אם תדע ההנהגה בימי הביניים האלה לנתק אותנו מן הצמידות אל ערך הכסף ולהחזיר לנו את ערכה המוסף של התקווה – רק אז יהיה צידוק לכל היגע והקרבן שניתנו להסכם הביניים עם שר החוץ האמריקאי.

כבר אמרנו בהזדמנות אחרת כי הזמן בישראל איננו סנה. הוא אוּכּל. האמת היא שמצד ראייתה של ישראל הזמן הוא גורל. מזווית זאת, וממנה בלבד, חייבת ההנהגה להשקיף על שלוש השנים שכבשה לנו גם לשם התאוששות ושיבה אל עצמנו, אולי כעל ההישג היחיד האמיתי של ההסכם שנחתם השבוע. ואפילו הדבר הנדוש היום בעקב, הכלוא במרכאות והמתקרא “חינוך ציוני” – איננו מחוץ לענין האינטנסיבי של שנים קריטיות אלו.

לא נוכל, כנראה, עוד הרבה זמן להינתק מתלותנו בארצות־הברית, אך אנו יכולים בשלוש שנות ביניים לעשות הרבה מאד כדי להעמיק את התלות בעצמנו. אך לא רק להעמיק תלות זו אלא גם להבטיח כי נוכל לקיימה. להבטיח כי כל החלטה שנרצה לקבלה בעתיד לא תהיה גזורה מראש מכורח חולשת עצמנו. ההחלטות שלפניהן נעמוד ביהודה, בשומרון ובגולן מחיבות שלא נהיה כפויים שוב על ידי חולשה כזאת ושנוכל לקבלן לא רק מתוך הרגשה שהעם כולו מזדהה עימן אלא גם מתוך וודאות שהוא מסוגל בעצמתו הפנימית לעמוד בהזדהות זאת וכי התגבר על יסודות החולשה הפנימית שגזרו עליו לא במעט את ההכרעות הנוכחיות.

הבטחתו החוזרת של הנשיא פורד לנשיא סאדאת, השבוע, מיד לאחר חתימת הסכם הביניים, כי ארצות הברית לא תרשה שום קפאון גם להבא – רק מבשרת טעמן של ההכרעות הצפויות ומרמזת על טיב העוצמה הפנימית שתידרש מאתנו כדי לעמוד בהן.

האם תשכיל הנהגת העם להפוך את ימי הביניים האלה – שמניינם החתום הוא שלוש שנים אך מניינם האמיתי על פי נסיון התהפוכות שלנו עם שכנינו הוא אולי קצר בהרבה – לתור־זהב חדש של התחדשות חברתית, למניין יהודי חדש של מאמץ ותקווה, להחזרת עטרתה החברתית של ישראל ליושנה? כל צידקת ההסדר הנוכחי תיבחן בזה – ובזה בלבד.

אבל ייבחנו בכך לא רק הגיונו וטעמו של מיסמך שנחתם בינינו לבין מזכיר המדינה האמריקאי ולבין שליט מצרים. עצם חיינו והמשכם ייבחנו בדרך עיצובם וניצולם של ימי הביניים. מה אנו עומדים לעשות בימים שנפלו בחלקנו במחיר כבד כל כך – נעשה איפוא חשוב שבעתיים ממה שכבר עשינו או לא עשינו בהסדר.

על כך – לטוב או, חלילה, להיפוכו – עתידה ההנהגה הזאת לבוא חשבון.

5 בספטמבר 1975

המלצות קוראים
תגיות