רקע
ישעיהו אברך
הכלים וה"עיתוי"

יש מידה לא מעטה של התחסדוּת בגל הביקורת שעלה בארצות־הברית בעקבות אישור “עיסקת הנשק” עם ישראל בסמוך לבחירות. וכמידת ההתחסדות העולה מן הבקורת בארצות־הברית – מידת העיווּת העולה מן הבקורת הנשמעת כאן.

לא נחזור על הנימוקים הרשמיים – וההגיוניים מאד במקרה זה – של ישראל כי המשא־ומתן על האספקה הזאת החל לפני חדשים אחדים וכי הוא לא נפתח כלהטוּט־של־לחץ על סף הבחירות. זהו נימוק העומד בכוח עצמו ויש בו כדי להסיר חשד כי תביעה זאת נולדה ברגע האחרון כדי להביך את הנשיא פורד ולהעמיד את המימשל האמריקאי הנוכחי במצב שלא יוכל לדחותה.

אבל אפילו כך, אפילו לחצנו דוקא עתה לקבל תשובה מתוך הנחה כי התנאים הפוליטיים הפנימיים בארצות־הברית נוחים יותר לקבלת תשובה חיובית – מה רע בכך? איזה “חטא בעגל” יש כאן?

*

על מה ביקשנו: על סירות מירוץ, על אבזרי דיג, על מכונות־הימורים או על צרכים דומים אחרים שאם רוצים אפשר לספק אותם ואם רוצים אפשר להתעלם מהם? ביקשנו על הדבר החיוני לקיומנו ואין לנו בענין זה טווח ארוך־פחות וטווח ארוך־יותר כי בתנאי הסביבה שבה אנו חיים כל הקשור בחימושה של ישראל ובהצטיידותה הוא טווח קצר, קצר מאד. חלומן של מדינות ערב להשמיד את ישראל לא נתפוגג כמלוא־נימה לא בשל מלחמת לבנון, לא בשל הפירוּד – הארעי – בינן לבין עצמן ואפילו לא אחרי השיחות – שהיו או לא היו – למתי פלד עם חמאמי או עם נציגי אש"ף אחרים בפאריס או לא בפאריס. הנשק זורם אל ארצות ערב לפני בחירות בברית־המועצות, בימי בחירות שם ולאחריהן והמזרימים אינם משתהים כלל להרהר שמא כוח־הקטל של נשק אדיר זה מוגזם מעט אפילו בפרופורציה כמוּתית אל שלושה מיליון יהודים בישראל שאותם הוא אמור לכלות.

לכן, בחירות בארצות־הברית או לא בחירות – הנשק נחוץ לנו. חיוּני לנו. וחיוני עתה. לא בימות המשיח שלנו ולא בימות המשיח של ג’ימי קארטר עד שיבוא – אם יבוא – לבית הלבן, ועד שיישב – אם יישב – איתן בכסאו. הוא נחוץ לנו בלי שום קשר אל מה שיפלטו הקלפיות בסאן־פרנציסקו. בניו־יורק ובאלאסקה בשנים בנובמבר. הנשק נחוץ – וכמוהו נחוצה בדחיפות הוודאות כי אמנם נתקבלנו. וודאוּת זאת חשובה כמעט כמו הנשק עצמו להרגשת1 הבטחון של עצמנו, להרהורי­־הרתע של שכנינו. והרגשת בטחון זאת, כמו הרהורי הרתע האלה, משקלם לגבינו אינו נופל ממשקל טוריהם. של נובאק ואֶוואנס, ואפילו של טובים ומהוּגנים מהם, “בוואשינגטון פוסט” או בכל כלי מהוגן אחר של כלי־התקשורת האמריקאיים.

*

אילוּ היינו מסייעים לקידום ענינו של ג’יראלד פורד במאבקו על הנשיאות באמצעות ענין שהוא פסול או לא־נכון בעיקרו, או מנוגד ביסודו לרצון העם האמריקאי כפי שרצון זה הפגין עצמו עד כה – היו לטענה נגדנו סימוכין. אך אם ענינו של פורד מקוּדם על ידי אקט חיוּבי, חיובי גם מזווית־ראייתה העקרונית של דעת־הקהל האמריקאית הרוצה בבטחון ישראל – מדוע לא נעשה הכל כדי להמריצו לעשות אקט זה? ומדוע זה לא מנומס – מבחינה דימוקרטית ומבחינה ליברלית ומכל בחינה של אניני־הנימוסים הבין־מדינתיים – להחיש עשייתו של דבר שבמהותו, בעיקרו, לא זו בלבד שאינו למורת־רוחו של הצבור האמריקאי, אלא שלפי כל הסימנים והעדויות – הוא לטעמו ולרוחו.

נאמנה בעניין זה מאד הגדרתו הגבישית של אבא אבן (“מעריב”, ערב שבת, 15.10.76) לאמור:

" – – – אלמלא היתה ארצות־הברית כולה משוכנעת כי שמירת המאזן מושתתת על אינטרס לאומי ובינלאומי ספק אם לוחות־זמנים פוליטיים כלשהם היו מיתרגמים לחיזוק רצוף של עוצמת ישראל. כזה שאנו עדים לו בעצם הימים האלה. – – –"

רק מתחסדים – והם לא מעטים כלל דוקא בין שדרות הליברלים בארצות־הברית – יכולים לייעץ לנו לא לתבוע נשק חיוני להגנתנו בסמוך לבחירות מפני שזה עשוי – או עלול – לעזור לאחד המועמדים. יתר על כן: כל להטוט, כל Gimmick בלשון האמריקאים, העשוי לסייע להשגת אמצעי־הגנה אלה אינו פסול ואיננו מגוּנה, כל עוד הוא חוקי ואיננוּ חריג מבחינת האטיקה הציבורית. אלא ששום דבר הבא להגן על קיומו של עם אינו יכול להיות חריג מבחינה זאת. אם יש עם הרשאי בענין זה לבוז קצת לגינוני־טקס ולנימוסי הסאלון – זהו העם ששרידיו יושבים בישראל. עם שכמעט נעקד על מזבחו של השולחן־ערוך הדיפלומטי לפני כמה עשרות שנים בלבד. יהיו כל נימוסי־טרום־הקלפיות כפרת ישוב אחד, בן אחד, שאת חייהם נסכן על־ידי הדחייה הקלה ביותר בקבלת נשק במקום שעדיין ניתן לקבלו ובכל דרך שבה אפשר לקבלו.

*

זוהי מדיניות־הרגע ולא מדינאות לטווח־ארוך – אמר לנו ליברל מקומי בזקיפת־גבה מדינאית, אם לא בגלגול־עינים צדקני מעט. ובכן המדינאות הראשונה שהיא כצו על ישראל ועל קברניטיה היא הבטחת הקיום. בלי גינוני איסטניסוּת ובלי עודף של כרכורי־נימוסים. הבטחת הקיום לאורך ימים – היא־היא המדינאות הישראלית האמיתית לטווח ארוך. בלי קיום – בלי אמצעים להבטיחו – אין מדינאות ואין מצנפות של מדינאים ואין טווח ארוך ואין טווח קצר – ואין שום טווח בכלל. עם כל רצוננו שג’ימי קארטר יחייך אלינו – חשוב שיחייך אלינו כל עוד אנו קיימים ויכולים להשיב לו חיוך.

אבל גם מבחינה זאת, מבחינת איך יגיב קארטר על הצהרה זו אם יעלה הוא לכס הנשיאות – הרי מי שטוען למדינאות ומי שמאמין שקארטר הוא מדינאי – וכותב־הטורים ביניהם – אין לו מפני מה לחשוש. כי אם אמנם ג’ימי קארטר הוא מדינאי, ואם הוא עומד לימין החירות במקום שהיא נאבקת על חייה ואם, כדבריו, הוא “יודע סבלותיו וצירי־תקומתו של העם היהודי” – בוודאי יקיים מה שהבטיח קודמו ואולי אף יוסיף על כך. אך אם יתברר כי הוא פוליטיקאי נקמן וצר־אופק, כי אז, אם ייבחר, בעייתה של ישראל לא תישאר בגבולות “פצצת המצרר” או “אמצעי החישה האלקטרוניים” אלא תעמיק בענינים המהותיים של ישראל, גבולותיה ובטחונה. אפילוּ לעת כזאת טוב להיות מצוּייד מראש באמצעי־חישה.

*

קשה להיות מאוהב בפצצות. קשה להתייצב לימינן בלהט הוּמני. כלי־משחית הוּא כלי־משחית והתיבה “מצרר”, שנתחדשה זה עתה בלשון העברית, כשאתה מדמיין לך כוח־הקטל שלה, מעוררת זוועה וחלחלה ורתע, גם כשהיא נתונה בידיך והיא כצינה לעמוד בה מול אויבים ומעל לכל – להרתיעם. אך, לדאבון־הלב, זוהי מציאות של המזרח התיכון בימינו ועדיין כלים אלה – ולא מאמריו של ידידנו האהוב יורם קניוק – הם כלי ההרתעה היחיד החוצץ בינינו לבין ההשמדה. כן, ההשמדה. ברדיו של ערב־שבת ניתנה למלה הנוראה הזאת לגיטימציה מדינית בפי המנהל הכללי של משרד־החוץ, שאיננו שייך, כידוע, למחנה הנצים בישראל. אין זה מרחיב את הלב לשמוע גם ממנוּ כי “מטרתן של מדינות ערב כולן (גם מצרים המתונה – י.) היא השמדת ישראל”. זה אינו מרחיב את הלב אבל זה מצלל מאד את הדעת ולא פחות ממנה – את הראייה.

גם הגישה ההומאניסטית ביותר, שואפת־השלום ביותר, אינה יכולה בתנאים אלה אלא להתייצב לימין “אמצעי החישה” והטילים והמאבק להשגתם. לא הם הפתרון, אך הם, לפי שעה, הערובה האנושית היחידה למניעת פתרונות אחרים.

מובן, שהנשק אינו עונה את הכל. ויש לנשק מחיר לא רק כספי ועוד ניתבע בוודאי במועד לא רחוק לשלם גם את המחיר המדיני. אבל רק ערלי־מוחין יירתעוּ מתביעת נשק כזה או מקבלתו רק מפני שהוּא עלול להיות לנותניו סימוכין לתביעות מדיניות – מעין גזר המבשר בואו של מקל. מי שצידקתו המדינית מושרשת ואמונתו בה מוצקה – יילחם עליה באותה מידת קנאות גם אם נשק בידו.

*

איננו זוכרים באיזה שלב בדיוק שלפה אמריקה את פצצות־ההלם האלו בוויאֶטנאם. אך באותה מידה איננו יכולים להיזכר בשום מקרה שבו בטחון אזרחיה בוואשינגטון או בניו־יורק או בכל עיר אחרת היה בסכנה מוחשית כזאת שחייבה לשלוף אותן. נוכל, איפוא, להרגיע את יפי־המוסר מן ה“וואשינגטון פוסט” כי לא נשלוף אמצעי־קטל אלו בהזדמנות של הגנה על עמדות ואינטרסים שלנוּ בים הצפוני באיי קאמוי או בבארבאדוס. נשלוף אותם בהגנה על רעננה ועל אילת, על עצם הקיום ועל הזכות להתקיים. והצעקה המוסרנית הזאת, שקמה בזמנה גם עם הידיעה על סיכוי לקבל טילי “פּארשינג”, אינה עושה עלינו שום רושם. לא ליברלי, לא הומאניסטי.

והיא איננה עושה שוּם רושם כי עוד לא ראנו מעולם ב“וואשינגטון פוסט” תיאור מדוייק מה מסוגל לעשות טיל “סקאד” אחד לכמה רחובות בתל־אביב ולקצת מיושביה. ואילו קראנו תיאור כזה – בוודאי לא קראנו אתראה לברית־המועצות שלא לספק אבזר קטלני זה לאויביה של ישראל. גם לא ראינו צדיקי “וואשינגטון פוסט” קוראים לשר־החוץ שלהם לפוגג מעט התלהבותו ל“דיטאנט” או לאיים על ה“דיטאנט” הזה באיזה מעשה־גומלין אם אמנם יסופקו ה“סקאדים” למצרים ולסוריה. והם אמנם סוּפּקוּ. והם שם. קבועים ונטויים במשגרים על עבר הערים והישובים ומרכזי־אוכלוסין בישראל ושום כתב של “וואשינגטון פוסט” לא התחלחל ולא פתח בנושא מאיים זה את העמוד הראשון בכותרות העתון הנכבד של בירת ארצות־הברית.

אך הוּא פתחו יפה ולרוחב כל עמודי השער בתיאור מטיל־אימים של הכלים שהנשיא פורד אישר את אספקתם לישראל – לארתעה, להגנת עצמה.

*

לא נותר איפוא – ליושבי ישראל, לפחות – אלא לברך את שר הבטחון שלא הירפה, והטריד והזעיק, שהרי, עם בחירות בארצות־הברית בלי בחירות בארצות־הברית, הוא אחראי יום־יום לבטחון ישראל וליכולתה לעמוד על נפשה – והוא ממצה אחריותו זאת. כיוצא בזה יש לברך את ראש־הממשלה שהמשיך להטריד בכך את נשיא ארצות־הברית ובחר בעיתוי הנכון והמבטיח ביותר להטרדה זאת – על אף עיקומי־אפם של שומרי־גינונים בישראל למיניהם. שהרי עם בחירות בישראל בלי בחירות בישראל – הוּא אחראי לבטחון ישראל וליכולתה לעמוד על נפשה והוא נענה בשלמות לאחריותו זאת.

*

נ.ב.

ענין אחר – והוא שוּלי באמת בקונטֶכסט זה אך איננו שוּלי כלל מבחינת סדרי מימשל – הם הסדר והאופן שבו הובא הדבר לידיעת עמיתים בממשלה ולידיעת הצבור כאן. אבל נישאר בשלב זה בתחומי העיקר, אף כי תהיה לנוּ בוודאי עוד הזדמנות לומר מה על הספּחת החדשה הקרוייה “מקורבים”, ההולכת ומתפתחת בחוגי השלטון והיא, לא פעם, הרוקחת את תבשילנו והיא גם – המקדיחה אותו. אנו רואים שוב סימני הופעתם של “הסקונדאנטים” האלה, נזכרים בעבר לא רחוק – ומתחלחלים.

אך בלי להיכנס לנושא זה עתה ובלי להעיב הישגים – אין ראוי מלהביא אַקורד־דברים של אבא אבן במאמרו הנזכר בערב־שבת הנשמע כמוּבאה מספר־מופת:

" ––– כל דור עומד על כתפיהם של קודמים ושואב מכך רושם של טווח־ראייה יותר רחב וכל אחד שנוחל הצלחה – ידו משולבת בידים של עמיתים – – –"

יש כמה מקומות בממשלה הזאת שבהם ראוּי לחרות את הדברים על לוח – לכל עת, גם לעת קוצים וגם לעת דפנה.

20 באוקטובר 1976



  1. “להגשת הבטחון” במקור המודפס, צ“ל: להרגשת הבטחון – הערת פב”י.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 53253 יצירות מאת 3125 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־31 שפות. העלינו גם 22052 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!