רקע
ישעיהו אברך
מפנקס הזמן – חוזה־השלום הטלפוני
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עם עובד; תשל"ו 1976

 

א. חוזה־השלום הטלפוני

בספירת הריאליה – הדברים בימים אלה נוּגים מאד. אפילו מדכאים. פעמים קשים כשאול. אך גם הספירה הסוריאליסטית – לדאבון הלב, עצובה לא פחות. אילו לא ידענו כי חלום אי־אפשר לצלם וכי כל הנסיונות המדעיים לעשות זאת נכשלו – היינו בטוחים כי התמונה שפורסמה השבוע ממסיבת־עתונאים אחת היא תצלומו של חלום. חלום־עוועים, אבל – חלום. ראינו בתמונה־קבוצתית־של־גברים את ידידנו ליובה אליאב בהינף־יד משיחי; את עיני האלוף פלד בורקות ורושפות כעיניו של נביא קנא; את פדחתם של עתונאים בוהים הרושמים דברים בשקיקה ובסבר־חמוּר, ומעל לכל ראינו שלום־עדנים ההולך ומצוייר על הלוח, קו אחר קו, חלום של מתק – ושל חרדות. איך אמר בענווה כּנוּעה האלוף הזועף: “פריצה היסטורית”.

אבל חלום בכל זאת אינו ניתן לצילום והתמונה שפורסמה בעתונות על מסיבת־העתונאים שנערכה בשם “המועצה לשלום ישראל־פלשתין”, היא תמונה אמתית. ממשות. כך הם באמת ניראו. כך הם דיברו. זו המציאות ואלה הדברים. ממשות סוריאליסטית – אם פאראדוכס כזה אפשרי בכלל – אבל ממשוּת. פאקט. עיני־בשר שלנו ראו. אזני־תמותה שלנו שמעו. והמידפסת יצקה את הדברים בעופרת וכבר הם חלק מקורות־העתים. כך נראה בוודאי גם נתן העזתי כאשר נלכד בחווייה האכסטאטית של חזיון העולם השמימי. נושף ורושף ומניף־ארכוּבות במסיבת־העתונאים שלו ברומי – ומהלך תקווה ואימים גם יחד. כשלוש מאות שנה עברו – וגם הוא כידוע נרשם בתולדות. והיטב נרשם.

*

נימת דברים אלה לא באה אלא לרמוז כי עם כל גינוני האצילות שכולנו משתדלים לנהוג בליובה אליאב וברעיו – הגיע הזמן לומר להם בפשטות: הרף! הגיע הזמן להפסיק לשעה קלה את הוויכוח המהותי לגופה של ה“פאטה מורגאנה”, שלה נתפסו הוא וחבריו באכסטזה משיחית, ולומר להם כי יחדלו לנהל משרד־חוץ פרטי בערבון מוגבל – או שמא דווקא בלתי־מוגבל. איש לא הטיל עליהם עול חמוּר זה; איש לא משחם ואיש לא הסמיכם לכך ואם יש הגבלות על מיפגשים כאלה – הן חלות על ליובה אליאב ועל חבורתו לא פחות מאשר על כל בן־תמותה בישראל.

ויש לומר לו זאת לא מפני שמדיניוּתו איננה מדיניוּתה של ישראל ואין הוא יכול לשאת־ולתת על פרקמטיה או על נכסי דלא־ניידי שאין הוא בעליהם היחיד ושאינם רשוּמים על שמו בלבד בספרי־האחוּזה של היהודים. לא על גוּפי־הלכה אלה נייחד את השורות הבאות. יש לומר לו זאת מפני טעמים אחדים נוספים שנמנה אותם בתמצית:

א. לא יתואר כלל שכמה נבוכי־דרך יטילוּ לתוך הוויתנוּ הפוליטית – וכתולדה מכך גם לתוך הווייתנוּ החברתית המסוערה – בלבוּל ומבוּכה וּבדיוֹנוֹת שאפילו גרעין־גרעינם – מסתבר מהודעה קצרה אחת מבירות – אין לו אחיזה במציאוּת. לא יתואר כלל שאל פקעת הימים וסיבכם, שאולי לא היה משלם לחוּמרה, יוטלו יום־יום אבני־בוהוּ של השקר הגדול, ההולך ונחשף יום־יום. כי בעלי־דברינוּ, כביכול משתוקקים לשלום בעוד אנחנו קהים לו, דוחים אותו ונשארים צמאי מלחמה וקרבן. הצטללות מינימלית של המחשבה המדינית מחייבת קודם־כל סילוק אי־השפיוּת. כי אין לך היום נציג מובהק יותר של ההאלוּצינאציה המדינית ושל בילוּע־הדעת הלאומי מן ההרצליאַניוּת הפלשתינאית שליובה אליאב וחבריו היו לנושאי דגלה;

ב. לא יתואר כלל שקומץ סהרורים ישים אותנו ללעג באזני כל שומעינו במדינות־ערב, בעוד שרק חרשים־מלידה אינם שומעים את צחוקם המתגלגל כרעם למשמע דבריו האנליטיים. כמו אֶכּס־קתידרה, של האלוף וחבריו. די היה להאזין לפיתולי־ההסברה שלו על ההכחשות וההסברות וההכחשות־שכנגד מטעם אש"ף כדי לראות שאפשר בימינו לשאת מדים – ועבר מפואר – של הצבא המהולל בעולם ולהישאר מנחם־מנדל מדיני. שאגב, מעולם לא היה מסוּכּן לא לעמו ולא לאחרים משום שהוא, לפחות, לא ביקש להעמיד פני טאליראן.

רשאים איפוא ליובה – חברנו לדרך ארוכה – והאלוף פלד במילואים, להיות מאושרים שנפל בחלקם להיחשב בעיני שכנים ובעיני נציגי־מרצחים כּתמהונים רפּרזנטטיביים של עם ישראל. אך העם עצמו, העלול להצטייר לעיני האויבים באספקלריה של שניים אלה, אינו יכול להרשות לעצמו להיראות כך. חכמתו המושרשה אינה מתירה זאת; המחיר ששילם רק לפני דור על קהוּת חוּשי הקיוּם והאבדן – מתרה ומרתיע; הצורך התכליתי לשאת־ולתת עם השכנים בדרך האחריוּת הלאומית השקוּלה והממוּצה עד תום – אינו מרשה זאת; וחשוּב מכל: הנושא הגורלי העומד על הפרק אינו מניח מירווח לשום מעשה־ליצנוּת מדיני. אפילו הוא נעשה בתום־ליבה של האיוולת.

ג. המבוכה שקומץ זה, הדובר בשפת הגוּת וקידמה, מטיל בלבותיהם של יהודי העולם, מקהה תחושת הסכנה לקיומה של ישראל, תחושה שאינה יכולה להתפוגג אפילו שעה אחת. וייתכן, כי גם במהלכי־היומרה של קומץ ישראלים זה, אפשר למצוא את שרשי התפצלוּתה של האחריוּת המדינית שאנוּ עדים לה באחרונה בכמה מן הגופים היחודיים החשובים בתפוצות.

*

מנינוּ רק שלושה טעמים שמסתעפים מן הנושא ולא נגענוּ באחרים ולא נגענו בּלוּז שלו. כבר היתה הזדמנות לקיים דוּ־שׂיח גם על העיקר ובוודאי לא תחסר שעת־כושר לחזור אליו. הרושם הכללי המתקבל מתמצית־דבריהם של העוגבים הישראליים על שליחי קאדומי – או על יריביו – הוא כי ניתן בכלל לפתור בקלוּת את בעיית ההכרה ההדדית של הצדדים זה בזה. הנוסחה ההדדית הזאת פשוטה כלחם: אש"ף יסכים (ובטלפון מפאריס, כמובן) לתכנית בילטמור ואנחנו כאן, היודעים גם קרוא וגם כתוב, נחתום להם בראשי־תיבות על האמנה הפלשתינאית, נחזור אל קו כפר־יונה וניתן לשני הדוקומנטים, המטולפן והחתום להתמודד ביניהם – ולעצמנוּ להימחץ תחתם.

הדברים נכתבים בכל הצער החברי האפשרי. עדיין ליובה אליאב מופת בעינינו בכמה תחוּמי־הגשמה מן העבר – ובאחדים מהם היינו זה לזה כבני לווייה. אך אפילוּ נראה את דרכו הפוליטית הנוכחית כתאוּנה – נקרא לו לנהל את מערכותיו כאן. בבית. שדות המאבק המדיני בישראל – פתוחים. יבוא עם כל אזינוֹ – עם או בלי זעף איראציוֹנאלי – ויילחם, כדרך שהוא אמנם עושה מזמן־לזמן. אבל – כאן. וכשם שגם הטוב בישראלים אינו מוסמך להכריז מלחמה על עמים אפילוּ הם אויבים, כך אין הוּא מוסמך לסבך אותנוּ. בגלימה של שליח הציבוּר, בשלום של תרמית עם מרצחים, אפילו הם ידידים – להשקפותיו. לא בפאריס, לא ברומא ולא בשוּם מקום אחר בעולם שבו מבקשים לראות בו, במקום בממשלת ישראל המוסמכה, את נציגנו או במקום שבו מבקשים לעשותו – בלי שיבחין בכך – כלי־שרת במזימותיהם של אחרים.

 

ב. אברהם ליאֶסין מארח את הבישוף מרומא

מה עושה הקדוש סילבסטר בביתו של אברהם ליאֶסין בתל­־אביב – זאת יוכלו בוודאי להסביר רק בעליו של בית הסופר. אבל הדבר לא יכבד מהם ביותר. הוא – כלומר הקדוש סילבסטר הראשון – ייפגש שם עם מהרישי מהש יוֹגי וביחד, כנראה, ירקחוּ קטורת נוצרית־קוֹנפוּציית למען מחפשי־דרך יהודיים מבולבלים שמתוך מחנה הפועלים בתל־אביב. סילבסטר, מכל מקום, שלא כעמיתו מהרישי, יעשה זאת בלווית כמה בדרנים ישראליים. הנירוואנה אינה צריכה לתוספת בידוּר. השילוּש הקדוש – כן.

אם לשפוט לפי המודעות, אמוּר היה החג בבית־התרבוּיות של הפועלים להיות מן ההדוּרים ביותר. כל בית ישראל חגגוּ את ליל הסילבסטר במסיבת־חג רגילה. מסורת היא מסורת והיא מעמיקה ומתקדשת משנה לשנה ואין מה להוסיף עליה. ואוּלם בבית התרבות הנושא את שמו של אברהם ליאֶסין, חניך סלוֹבּוֹדקה וּווֹלוֹז’ין, הידרוּ בו, “נשף סילבסטר נראנדיוֹזי”. גראנדיוזי. כראוּי להגמוניה של תנועה וּלעצמה.

עם הנחת יסוד למסורת של חגיגות סילבסטר בבית התרבות של אברהם ליאֶסין כיוונוּ בוודאי המארגנים והבעלים לא רק למאווייו של סוציאליסט יהודי, שנלחם בקנאוּת נגד הקוסמופוליטיוּת, אלא גם למשאלת־ליבם של היהודים האמריקאים הטובים שתרמו את הבית לזכרו. הן בדיוק לכך נתכוונו: מדיטאציה טרנסצנדנטלית עם בּזיך של לבונה נוצרית ובצירוף־מובן־מאליו של ריקודי עם ישראליים. כך או כך – שילוּש.

*

אנו יודעים את התשובה: בית־ציבור הוא בית־להשכרה וכשם שאין מערכת של עתון אחראית לתוכן המודעות, כך אין מינהלה של בית אחראית למעשים שעושים בו השוֹכרים. אם זו התשוּבה – ושמענוּ אותה השבוע מפי כמה מן הקרובים לענין – יתחברו נא הבעלים אל התאחדוּת בעלי־הבתים בתל־אביב ויסירוּ מעצמם כותרות שענינים של תורה וחינוּך מעורבים בהן. אגב כך, אוּלי ירשמוּ גם את אברהם ליאֶסין עצמו בספרי־ האחוּזה של התקופה המבוּלבלת ולא בספר היוחסין של תרבות אידיש, ספרוּתה ומעמקי שרשיה.

אלא שהסכנה האמתית איננה כלל שאברהם ליאסין או אהרן דוד גורדון יתהפכו בקברם. הם הפוּכים מכבר. הסכנה היא שהבישוף המנוח מרומא, שבימיו החליטה הועידה האקוּמנית הראשונה כי על הנצרות להיבדל, היבּדלות מוחלטת מן היהדוּת, הוּא לא ימצא מנוח בּעֶדנוֹ. הוּא, וכל הכבוּדה האֶקוּמנית של תקופתו, עשויים להתהפך בקברם למראה העוּבדה ששוּם הפרדה לא הועילה. גם אם תכתוש את היהודים במכתש לא תסוּר מהם איוולתם. הנה דווקא הם חוגגיו האמתיים של יום־הזכרון לסילבסטר. והיכן? כששים קילומטרים מגולגלתא. מהלך פרסאות ספוּרות מן המקום שבו צילבוּ את מי שצילבוּ. הם או עוֹשי דברם. ואם קדוש נוצרי עם כל פמלייתו מתהפכים בסמוּך כל כך לאזור־המגורים הצפוני, היוקרתי, של תל־אביב – אין לדעת מה עוד עלול להתהפך עמם. הכל, כידוּע, עתיד להיפתח מצפון ומי יודע אם לא ינוּעוּ גם אמוֹת־הספּים של הבית שבּו אנו רושמים שורות אלוּ.

ככלות הכל, כולנו גוי קדוש. ביחוּד בליל סילבסטר.

*

לזכוּתו – או לנזקוֹ – של בית־ליאֶסין ייאמר כי דמיונם של הסטודנטים היהודים בישראל עשיר יותר. מכל מקום: מרתק יותר. את גמר הטרימסטר הראשון בעיר הבירה עמדוּ בני־פקועה של האקדמיה לחוג עם שמונה חשפניות. לא בחוסר־כל – אבל בעירום. סטריפּטיז ברמה אקדמאית. בית־החזה עם תואר ראשון. בוודאי מן המדעים המדוּייקים. ואם את זאת עמדו להראות בגמר הטרימסטר הראשון, מה עוד היה נשאר להם – להן – להעניק לנו בגמר כל חוק הלימודים?

בזכוּת חמש מאות בני־תורה אמתיים, המסתובבים עדיין גם הם בין כתלים אלה, כּוּסה העירום ובוטלה התכנית וכביכול לא היו דברים מעולם. עוד מעשה־ליצנוּת של דור העתיד. גם עם המוֹח, כידוע, טיפלוּ – או לא טיפּלוּ – בזמנו על דרך ההתבדרוּת. וּכבר אין אתה יודע מתי סטודנט ישראלי כובש פניו בתורה ומתי הוא רק מעמיד־פנים. כך או כך, טוב לראות את הגלימוֹת החדשות שתרבוּת ישראל מנסה למדוֹד על עצמה בימי חג בבתי־החייטוּת המפוֹארים של ימינוּ: באקדמיה האוניברסיטאית ובבתי־היוּקרה של חינוך הפועלים – בתי סאן־לוֹריין ודיּוֹר של תרבות ישראל בימינוּ.

*

בשובנו לענין ליאֶסין, אסוּר, כמוּבן, להזכיר כי לכבודו של אותו סילבסטר עליז היו השכנים בעיר מולדתנו מנפצים את הזגוּגיות בבית־אבא וכי להגדיל קדוּשתו של היום – שרפוּ גם זקנו של הסב. אלה הם, כידוּע, הרהורים מתוך צקלוֹן־הגלוּת העמוּס עלינוּ לעייפה ואין זקיפוּת־הקומה הריבונית סובלת אותם כלל. אלא שידיד טוב מעיר לנו כי חוגגים יהוּדים בישראל לא נתעלמוּ גם מזכרונות אלה. הלוח, אומר לנוּ הידיד, מורה כי לילוֹ של סילבסטר הראשון חל השנה בדיוּק בעשרה בטבת – שהוא גם יום שבו הוּשׂם המצור על ירושלים, גם יום הקדיש הגדול לזכר טבוּחי השואה. חשדנו איפוא בכשרים. הכל הוּבא בחשבון, שילוּש או לא שילוּש?

7 בינואר 1977


המלצות קוראים
תגיות