רקע
ישעיהו אברך
בין דובר לדברים
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עם עובד; תשל"ו 1976

כולנו מומחים למדינאות, לגינוּני מלכות ולכללי הטקס הדיפלומטי. שלושים שנים בלבד של רבונות מדינית – שבריר של זמן, שאיננו אלא מתג בקורות הימים – הספיקו לעשות את כולנו בקיאים מופלגים בהלכות הגלימה והמצנפת. הכללים הועתקו, כמובן, משולחנן הערוך של ממלכות מנוּסות – אך אנו מהדרים בהם מאד. מנהגו של הבא־מקרוב.

יותר מאחרים אנו מקפידים שיהיה צווארוננו באוּמות מעוּמלן, מצנפתנו מבהיקה, והשסע בפראק – זה השסע המפלג את כל העולם התחתון של הדיפלומטיה – צמוד למידותיו התקניות. אך ביותר אנו מקפידים שהמלים, המלים־החישוקים האלה, לא יכילו אלא את מנת החמצן המינימלית החיונית לקיומן כמלים. שהרי מזווית־הראייה של הלינגוויסטיקה הדיפלומטית יותר משנבראו המלים להבהיר כוונות – הן נבראו להעלימן.

אלא שבעצם תהליך ההסתגלות הזה, שכל דיפלומט ישראלי צעיר נכנס לתוכו כמו לתוך מחוך משוּנץ, נשכח עיקר מהותי אחד: אותו דיבור מיוּפייף וחמקני, המכסה טפחיים ואינו מגלה אפילו טפח – יפה אולי לכל סיטואציה של שיח־נימוסין או להגי־קוקטייל, אך ספק אם הוא יפה לסיטואציה של כאב. המכאובים אינם מסתדרים בתוך מערכות־דיבור מיוּפייפות כאלו. מטבעם אין הם מדברים כלל. הם נזעקים. זעקה חדה. בלתי מאורגנת. פעמים אפילו בניגוד גמור לחוקי הסינטכסיס ותמיד – בניגוד לחוקי הנימוסין. וכאשר נדחקת זעקת המכאוב לצאת היא מקעקעת גם את חומת ההסגר של ה“בון־טון” ופורצת אל החלל בשריקה חדה.

הדיפלומטיה לבנת־הכפפה נסלדת, כמובן, מקול צורמני כזה והודפת אותו מעצמה הדיפה של התגוננות. ואין פלא: בהופיע הקול הזה, שעיניו לטושות כעיניה של אמת מפוחדה, הוא מערער את כל טעם קיומה של הדיפלומטיה שיסודה בשקר מפורכס, בבושמה המזוייף של הצביעות.

*

אילו התעמקנו מעט בסוגיה זו כיהודים, בוודאי היינו מגיעים למסקנה ההגיונית כי מטבע בריאתו, מעצם המלחמה על קיומו ומטבע עומק־הדורות של מכאובו לא יוכל העם היהודי הרבון אפילו לחלום על לשון־דיפלומטים מצוחצחה שלא תפרוץ ממנה, מזמן לזמן, במפתיע ובמדהים, זעקת דמיו.

בזכרוננו משיייטות באופן עמום־מעט (לדאבוננו, לא כדי ציטוט מדוייק) כמה אמירות מסוג זה במעמדי־שיח בין־לאומיים, שפרצו כמו לשון־אש מדיבורו השקול של חכם־המדינאות של ישראל אבא אבן, בתפקידו כשר חוץ, ואמירות אלו הן בעינינו עד היום מוקדה – בכל מובן – וחותם־לבּה של הדיפלומטיה הישראלית. בעמימות דומה, אך בעוצמה שאיננה פגה, מהדהדים באזננו כמה משפטים של אֵש שהיפנה שר החוץ לשעבר משה דיין למארחיו בגרמניה בעיצומה של מסיבת קוקטייל רשמית – משפטים שהרעידו לא רק את היין בגביעים. מידת הגאון של עם ריבון, שנלוותה למידת היגון של עם ניגף, הוסיפה לדיאַלקט הדיפלומטי של העם היהודי צליל ישראלי וביחד יצרו את חכמת־הלב של המדינאות היהודית בימינו, כלומר: עד תאונת הקלפי של 1977.

*

זה היה מבוא לענין אחר שבו – אנו יודעים – אנו עומדים לקנות לנו מחנה שלם של פולגים או יריבים. דמוּ בנפשכם גורלו של אדם, שפוי במידת השפיוּת המצוייה, העולה על בימת עתונם של פועלי ישראל ומבקש להגן – על מה? – על דברים שאמר אריק שרון דווקא. ובכן, אנו מתכוננים לעשות בדיוק זאת בדפים או השורות הבאות. לעשות – ולעמוד לגורלנו מקץ הדפים.

וכדי שאי־השפיות שלנו לא תישפט מעבר למידותיה האמתיות, נקדים ונאמר כי אין עניננו בשעה זו לא במי שהמציא את רעיון הדמה בהתישבות והביא מושג נפלא זה של התישבות, שחלוצים נתנו עליו את נפשם, לטשטוש ולחילול; גם לא בפחזוּת הנערית שבו הוא מטפל בנזר הישגיה של ישראל – החקלאוּת, מביצת התרנגולת דרך עטיני הפרה ועד פקעות הפרחים בחממות. גם לא בסגולות נקיון־הלשון שניחן בהן, כגון: הפשטה – מילולית, לאשרנו – של חבריו השרים בישיבות ממשלה. ולמען שלמותה של האמת – ובמידה הראוייה של הבדלה – גם לא במעללי־ההצלה הצבאיים הנועזים שלו, שאין שום יהודי יכול, או צריך, לשכוח אותם. ולא שכל המכלול הזה איננו ראוי לניתוח מפורט, אלא שלא בו עניננו הפעם והבאתו כאן איננה אלא לצורך האיזכור – וכפי שאמרנו: לצורך העמדת אי־שפיותנו, שתתגלה בהמשך הדברים, למשפטה הנכון.

*

ולסוגייה – שהיא עיקר בטורים אלה.

האמונים על הגינונים הדיפלומטיים – בינינו לבין העולם, בינינו לבין העם היהודי בתפוצה – ודאי קיבלו חלחלה ופיק־ברכיים סאלוני לשמע המלים שהשמיע שׂר־הבּר הזה של ישראל בניו־יורק. ואולם ברכיו של כותב־הטורים לא פקו והדברים שאמר השר הבלתי־מאוּלף הזה להנהגת היהודים בניו־יורק הם בעיניו בפירוש הדברים שיש לאומרם שם. אולי לא נכון הוא שיאמרם שר. אולי לא זו בדיוק הלשון לאומרם. אולי נכון היה לפשוט את מחלצות הכהונה קודם האמירה ולדבר אליהם בלי תארי־מלכות, כדבר יהודי אל יהודי. אבל, ככלות הכל, גם הגבלה זאת היא הגבלה של גינונים ולגבי הדברים המהותיים שיהודים צריכים לומר זה לזה בימינו בלי מחלצות – מהות הדברים שאמר אריק שרון ליהודי התפוצה היא בדיוק מהות הדברים שמצווה וחובה לאמרם שם. הם אינם כל הדברים שיש לומר להם. וחסר בהם הדבר העיקרי שיש להזליף לאזניהם חזור והזלף יום־יום, שאם לא יתחילו סוף־סוף הם או בניהם או נכדיהם לראות בישראל ביתם – בית לבוא אליו כדי לחיות בו – שווא עמלו בוניו בו. ולאורך ימים – ואולי לא כל כך לאורכם – שווא גם כל טרחתם המדינית בבתים הלבנים ובבתים האחרים וכל חום־הלב האמתי, הדאגני והמופלא, שהם משיבים עלינו יתפוגג ויתאדה כהבל. ועמו – נאמר בפירוש: באין עליה – יתפוגג ויתאדה כאפיזודה היסטורית החזיון המופלא, שספק אם יש כדוגמתו בקורות הימים, של תחיית עם וקומו מעפר.

אבל אפילו החסיר אריק שרון דיבור־גרעין זה – כשם שמחסירים אותו לחלוטין שרים אחרים של ממשלת דברנים זו – הרי כל אשר לא החסיר ואמר להם ראוי היה להיאמר ובשעתו נאמר. לא מפני שזו היתה השעה היאה ביותר לומר להם זאת, אלא משום שאין שעה שאיננה יאה לאמירה זאת.

*

וטעם האמירה הזאת, בלי פיתוליה הדיפלומטיים, הוא להעביר ליהודים נפלאים אלה את התחושה האמתית של הסכנה שבעמדת המימשל של ארצות הברית לגבי הענינים הנתונים עתה להכרעה סביב ישראל. סכנה – לא מפני שלילת ההיאחזות היהודית בשניים וחצי בנינים בחברון ואפילו לא מפני ההתנגדות לישובים יהודיים בבקעה, שהוכרו כלגיטימיים על ידי מה שקרוי היום בפי כל מלהג פרלמנטרי “הקונסנזוס הלאומי” של ישראל. סכנה מצד הקו – הנעשה משלב לשלב חד ומושחז כלהב – הבא לעשות את ישראל פלך־מתיישבים חסר כוח־קיום לחוף הים התיכון. פלך שדי בו כדי להיות מונומנט לעברה המפואר של ארץ היהודים, אך אין בו כדי להיות מיבטח לעתידם. קו שאין תחילתו נעוצה ב“חברון עכשיו” ואין המשכו מומרץ על ידי “שלום עכשיו”; קו שאין בסיסו בבני קצובר כשם שאין קדקדו בעמרי פדן. רק קו שיסודו מעפר והמשכו באותו עפר. יסודו מעפר הנפט של ממלכות־המדבר שבאיזור ומשם גם המשכו וחוד־מחצוֹ. גם לאחר שנסלק מן הדרך את המימשל המתעתע של עצמנו – וחובה זאת עלינו לקיים בלי דיחוי, וכמעשה של הצלת עצמנו, בתיבות הקלפי של ישראל – גם לאחר זאת לא יחדל להזדקר חוד החנית של מדיניות אמריקאית הנראית מתונה, אך עקיבה, לקנות את חבית הנפט של ריאד במטבע של ירושלים. ועדיין איננו יודעים אם דווקא אירופה היא חלוּצו של סחר־חליפין זה.

ואין לך דבר המצביע יותר על חודה המוחץ של סכנה זו מן ההצהרה הצדקנית הזאת על “הבטחת קיומה של ישראל” החוזרת כהפטרה תפלה לאחר כל אקט מדיני ממשי שפגיונו ננעץ בלב־לבו של הקיום הזה.

*

לא קוצר המשיג הפילולוגי הוא שאינו מניח לנו להבחין הבחנה דקה כל־כך בין “עיתוי” לבין “זמן”, אך עומק־הדאגה היהודי הוא שמטשטש בעינינו את הבדלי הגוון ביניהם. מבחינה זאת הזמן היהודי הוא תמיד גם העיתוי. בין נראים מחוגיו של הזמן הזה, בין איננו מבחינים בהם – לכל שעה בשעון הפנימי של היהודים, מאז חורבנותיהם, מאז ניגפו נגיפה של אומה ונגיפה של בני־אנוש, היא־היא העיתוי. לפחות במובן מועד האזעקה. ועדיין איננו יודעים מה עוללה ההצטעצעות הזאת בסימנטיקה של הזמן – הוויכוח על ה“עיתוי” בעניני הצלה ותגמול בקרב לא־יהודים וגם בקרב יהודים – בשעה שהונף הגרזן על כל העת היהודית כולה להכריתה – ה“זמנים” וה“עיתויים” בכלל זה.

לכן, אפשר להציג שאלה אם מבחינת עיתוי של ממשל אמריקני העומד לבחירות חדשות – זהו הזמן להכביד עליו ולהביכו. אך מבחינת עיתוי של העם היהודי ומבחינת עיתה של ישראל כל רגע שבו מאותתת הסכנה הוא הזמן והוא העיתוי והוא – הציווי. אם נחוצה הפגנה של מאה אלף או של מיליון; אם נחוצה הפגנה בכלל – זוהי שאלה שתשובתה טמונה רק בסיכויי הפרי המצופה והתועלת. אם מותר לשר בישראל להתערב בעניני המימשל האמריקני בארצו? – יתכן שלא. ואפילו לא נאסר הדבר על ידי הפרוטוקול – הוא שלוּל מעיקרו על ידי התבונה. אך מותר ומותר – ואולי גם חובה – על שר מישראל, תהיה לשונו האנגלית פצועה וחבולה כאשר תהיה, לעורר הזדעקות־אמת של יהודים. לקרוא קריאה היוצאת לא משרוולה המגוהץ של הדיפלומטיה אלא מליבם המורתח של מדינה ועם שכיוון שקמו מעפרם אין הם רוצים לעזוב – ונאמין כי לעולם לא יעזבו – את בימת הרבונות של ההיסטוריה האנושית שעה אחת קודם שיעזבו אותה כל בני־החלד האחרים.

20 במארס 1980


המלצות קוראים
תגיות