רקע
ישעיהו אברך
מפנקס הזמן – טעותן של נמלים
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עם עובד; תשל"ו 1976

 

א. טעותן של נמלים

באחד מרחובות מימכר־הספרים, הזורמים אל המוזיאון הבריטי בלונדון, חיטטנו בדוכנים למצוא לנו דבר־מיקרא להעביר בו בגינה הסמוכה שעה פנויה אחת שחצצה בין ויעוד לוויעוד. כבש את עיננו ספרון צנום ומהוּהַ באנגלית “מיבחר אגדות סין”. בארבעה שילינגים עשינו אותו קנייננו. הספרון – מסוף המאה הקודמת. האגדות, לפי המצויין במבוא, עתיקות יותר: ראשיתן במאה התשיעית לפני הספירה, ימי שושלת צ’ואו.

האגדה הפותחת: טעותן של נמלים.

"היה הענק שרוע ביער. טיפסו ועלו עליו הנמלים. המונות. לגיונות. טיפסו עד שכיסו חזהו, ליפפו רגליו; עטפו ראשו – קיצור: נמלו כל גופו. נזדקפה נמלה צנומה אחת, דרכה שריריה, נשמה מלוא־החזה וקראה בתרועת נצחון:

– שימו לב, אחיותי! אנחנו רומסות את הענק!

צייצה לעומתה נמלה ביישנית מקצה בוהן רגלו של הענק:

– פתייה. אינך מבינה את מצבנו לאשורו. לא שאנחנו רומסות אותו – זה הוא שנושא אותנו.

– אבל הוא מת, לא הרפתה הראשונה.

– אין דבר, התעקשה חברתה, גם כשהוא מת."

ממשלי הזמן והאנשים.

 

ב. הדר א'

עד שאנו דואגים להבטיח – בדרך שעוד ידובר בה להלן – את מקורות האספקה של אנרגיה פיסית לישראל, אנו עדים לתהליך פרוגרסיבי של פיגוג האנרגיה הנפשית. וכשם שמשום כיוון לא באה נסיגה גדולה יותר מעקרון הדבקות באזורי בטחונה של ישראל כמו מכיוון המכסימאליזם הציוני המנופח, כך לא באה משום כיווּן שיפלוּת־ברך לאומית כזו שבאה מכיווּן נושאי דגל ה“הדר”.

אין זו רק הוכחה לריאליזם של נווטים. זהו, במידה לא פחותה, פיזור של מדוח מדיני שריחף כל הימים בתוך בועה מנופחה – ורק נינעצה בה הסיכה הראשונה של מציאות נפתלת ומסובכה, מיד פקעה הבועה ונתגלה פנימה הכוזב. אין עוד נהר ואין גדות; אין מדבר ואין הרים ואין כנראה עוד הרבה דברים בגיאוגרפיה הקדומה או בטופוגרפיה בת־זמננו של ישראל שאפשר לראותם קבועים ועומדים ויציבים. כן, אולי זולת – שגריר פעלתני אחד, שלעת הצורך הוא מכונן צעדה ולעת־הצורך מחונן עפרה של מדיניות־ישראל הגאיונה. הנתון היציב היחיד בתוך המערכת הפוליטית והגיאוגרפית המובּילית מאד של ישראל בת־ימינו.

ולא היינו מבודדים לצורך טיפול־העט דווקא את החזיון המעציב של התשה נפשית שהביא עלינו מימשל אחד, אילולא ראינו בכך תהליך פרוגרסיבי מדאיג. טול מישראל את השמינית האחרונה של קוממיות־הלב, הממריצה לשאוף ולהיכסף אל שלבים גבוהים יותר של התעלות מדינית, רוחנית ומוסרית – ונטלת ממנה את הלשד המזין כל עצמותיה, והארץ על יושביה חוזרת אל ימים שלפני היות החלום.

*

כל ימי חלומנו על הארץ הזו לפני בואנו אליה וכל ימי שבתנו בתוכה ידענו כי אנו יושבים בין שני ימים הקושרים את הארץ ואת יושביה עם שני הקטבים של ההיסטוריה היהודית, עם שתי הבימות שעליהן נתחולל עיקר חזיונה: מזה, ים סוף, שאותו חצתה ההיסטוריה היהודית ועם־ישראל על גבה, בדרך אל ריכוזו; ומזה, הים הגדול, הוא הים התיכון, שאותו חצה עם־ישראל וההיסטוריה על גבו, בדרך אל פזרונו. בין שני הימים האלה זורמת, וגם מתנחשלת מזמן־לזמן, התודעה היהודית בישראל והם גם מוקדי ההווייה המדינית שלה.

בשבועות האחרונים למדנו לדעת כי גורלה של פיסת־ארץ זו נעשה מחובר, מבחינה קיומית ממש, לים נוסף, ים אחר, רחוק – הים הצפוֹני.

*

בין הגילויים החמורים של התקופה, שישראל עוברת עליהם ביעף, נעלבת ואיננה עולבת, שומעת חרפתה ואינה משיבה ואפילו אינה משתהה קצת להבהיר לעצמה חומרת סימניהם ואימת האיתות המסוכן שבהם – ענין סירובם של האירופים למכור לנו נפט מן הים הצפוני מפחד “מה יאמרו הערבים”, הוא מן העיוותים המחפירים ביותר בדיוקנו של עולם, שצביעותו כבר אין בה כדי להפתיע.

מי שקרא את ספרם של שני חוקרים1, שהסיטו את מסך־ההתחסדות מעל כניעתן של המדינות הנחשבות דימוקרטיות, לאיומי החרם הערבי, וגילו את פיתוליה המבישים של כניעה זאת – אולי לא יופתע גם מהתנהגותן של שתי מדינות צדקניות כנורווגיה וכאנגליה. הדברים המסופרים בחיבור זה מכים בתדהמה כל קורא – אפילו לאחר ששמע גם את הנימוקים לאי רכישת ה“כפיר” הישראלי מפי הגמד הסוציאליסטי היושב בווינה.

אלא שכל זה הוא בזיונה של אירופה. בזיונן של דימוקרטיות ישישות וגם מנוּונות־מעט שידיהן רעודות תמיד מ“פּאר קינסון” מוסרי. די לקרוא את פרקיו של מרטין גילברט, הביאוגרף הרשמי של ווינסטון צ’רצ’יל, על דיוני הקבינט הבריטי בעצם הופעת סימני־ההכחדה הראשונים של העם היהודי, כדי לראות על איזו ערווה־מוסרית כיסתה עלוות המלים, השקספּיריות כמעט, של אצולת הדימוקרטיה הבריטית בדבּרה אל העולם ואלינו בימים הטראגיים ביותר ליהודים באירופה.

לאחר שאירופה עמדה בזמנה באופן מחפיר כזה על דמנו אין היא מרגישה עוד שום אי־נוחות מיוחדת בעמידה על דמי־הפרקמטיה שלנו. אף כי מידת העוֹז ופיקוח־הנפש הנחוצה היום כדי לעמוד מול איומיו של זאכּי־אל־יאמאני היא אולי קטנה יותר ממידת הסיכון שהיתה נחוצה כדי להפציץ את אושוויץ, למשל.

אך, כאמור, כזה כן זה בזיונה של אירופה.

*

ואולם כאשר אנו קוראים כי סגן הנשיא האמריקאי וולטיר מונדייל טורח בשתדלנות ישראלית אל הנורווגים ואל הבריטים ובידו לגין אמריקאי לאסוף לתוכו קצת נפט כדי לקיים חיותה של ישראל – הנעשית גם מבחינה זאת כריחיים על צווארה של ארצות־הברית – אנו פוגשים ראשיתו של הבזיון הישראלי. ראשית התפלשותה של ישראל בביזוי עצמה.

ועדיין השתדלנות בעיצומה ואין אנו יודעים כל מידת כשלונו של “כולל” הנפט הזה כשם שעדיין לא ברור מאימתי תהיה תקפה אותה “ערבות־אוואל” של אמריקה: מיום החתימה על ההסכם או מן הרגע שבו נבקש להבעיר אש בכיריים כדי לשפות בה סיר־של־ערבית וכאשר אישנו תכבה – נקרא למונדייל.

האמנם – אתה מהרהר הרהור של פשוט־עם – כה רפרופי היה השלום הנשוא־והנתון וכה תלוי היה על בלימה עד כי גם לאחר מסירת כל מרחבי סיני עם מפרץ־שלמה יכול היה השלום להירעץ גם על הישובים בפיתחת רפיח, גם על התחיבות פורמלית חד־משמעית של זרם־נפט מתמיד לישראל מבארות שחפרה, גם על שדה תעופה אחד לפליטה וגם – על מכבסה בנאות־הכיכר, ועל כל אחד מאלה בנפרד?

האמנם כל אחד מן הדברים האלה וכולם ביחד חייבים היו להיות בגדר דברים שעליהם אנחנו ניהרג והם לא יעברו או שיכול היה להיות לפחות דבר אחד מאלה שעליו אנחנו לא היינו עוברים והם, בכל זאת, לא היו נהרגים?

ואפילו לא היתה מובטחת בכך האש בכירים של ישראל אולי היתה מקויימת בלבותינו אותה להבה קטנה המזינה חלומנו כאן והיונקת מן ההכרה כי לא בכל דבר שהוא חיוני לנו אנו בגדר מקבצי־נדבה ותלויים בחסדם של נדיבים?

מי, ככלות הכל, זמם להשמיד את מי בכל המלחמות שניזומו במדבר הזה בשלושים השנים האחרונות?

*

אלא שמיטב ההדר – כזבו. ובתוך כל המשא־ומתן היורידי, הפילולוגי – והנשקני מאד – שנמשך כאשר נמשך, לא נתן כלל איש מאנשי ההדר את דעתו לא רק על ממשות הפיצוי, אלא גם על הצורה, הטעם והאופן שבו אנו עתידים לבקשו, או שבו עתידים שד"רים זרים לקבץ אותו בשבילנו; על המחיר שנצטרך לשלם בהעמקת החותם של פושטי־יד אוניברסליים; אך יותר מכל – על התשת האנרגיה הנפשית והרכנת הקוממיות כשכר ללוג של אנרגיה פיסית – אם אמנם יטרחו שתדלני אמריקה להשיגו בשבילנו מנדיבי אירופה.

הדר.

 

ג. הדר ב'

אלא שההדר שבו דברינו אמורים הוא מעוּבּר. יש גם הדר ב'.

“משרד מיוחד של הפנטגון יוקם בתל־אביב. נציג בדרגת גנרל יגיע לארץ. הוא יהיה אחראי לבניית שני שדות התעופה בנגב”.

“– – – אלפיים וחמש־מאות קוריאנים ואחרים יובאו לבנית שדות התעופה בנגב”.

(מן העתונות)

סיפורי העתונים בישראל על הגנרלים של הפנטגון העומדים להתיישב בתל־אביב (כישיבתם בריאד ובג’דה, למשל) כדי לתכנן לנו שדות־תעופה ולהשגיח על בנייתם; על אלפי הקוריאנים – ברוכים יהיו באשר הם יושבים – העתידים לבנות לנו את המסלולים; על היוגוסלבים (ידידינו בנפש!) המוכנים, כנראה, גם הם להושיט יד לבנייה הסוציאליסטית במדבר – סיפורים אלה כמו כופים על אדם מישראל הֶשְׁפֵּל־עינים מבושה. בנין זרים – וסטירה. סטירת־לחי לכל מה שציין את זקיפות־הרוח היהודית כאן. אין כמעט ערך מערכיה של ישראל־המגשימה שלא נסתר על ידי ידיעה עתונאית קצרצרה זאת.

איננו יודעים מה הסיבות האמתיות למסירת העבודות בנגב לקבלנות אמריקאית. המתיימרים לבקיאות אומרים לנו בין השאר כי המימשל הישראלי הנוכחי – המקפיד, כידוע, מאד על נורמות מוסריות בעניני מיסחר וקבלנות; דרכי צבירת־עושר וכיוצא באלה – ביקש למנוע בכל מחיר התעשרות מחודשה של קבלנים לבנייה ולכרייה, של בעלי הכשילים והכילפות למיניהם. לכן – עשירים מבחוץ.

אם זו הסיבה – ספק אם ידעה המדינה חרפה גדולה ממנה. אם מימשל רואה עצמו ערוך להתנגשות עם כוחות חיצוניים אדירים אך אינו רואה עצמו מסוגל לעמוד בעימות עם יצרי־בצע של תושבי ארצו שלו – נשַׁלח את המימשל אל כל רוחות־המדבר ונמליך על עצמנו לא רק גנרל אמריקאי מומחה לבנין מסלולים אלא גם קברניט מדיני שינהג בנו כנהוג אמריקה באחת מחמישים מדינותיה או בטריטוריה שלה, למשל: פוארטו־ריקו.

*

אלא שהקלון שבנימוק הבא מתחרה רק בבזיון שבנימוק הראשון: כוח־העבודה בארץ – אומרים המומחים האחרים – אינו מספיק כדי לכלכל עבודה נוספת זאת.

יכולנו לבנות את שדות עציון ועיטם; יכולנו לבתר את הארץ במוביל ארצי מקצה צפון עד נגב; יכולנו לעשות דגניות מאום־ג’וני, עמק חפר מוואדי הווארית וקרית־דימונה מחולות מדבר; יכולנו לבנות חרושת צבאית ואוירית אדירה – ואיננו יכולים למצוא בקרבנו, אפילו בתוך חברה הבורחת מעמל־כפיים כמו ממגפה, אלפיים וחמש מאות זוגות־ידים להקים בהן שתי מצודות שהן כורח לבטחון ישראל עם עשיית השלום בסיני.

את הפירמידות בלוכסור או בגיזה ידענו – לגירסה אחת – לבנות עוד בטרם היינו בכלל במצרים. את פיתום ורעמסס, מכל מקום, בנינו באמת, גם לפי גירסאות מהימנות יותר. עכשיו, בדרכנו ממצרים, אין אנו יכולים להקים אפילו “פיתום” קטן של עצמנו בלי מלוכסני־עין מקוריאה ובלי קומוניסטים – מלוכסני־דרך, כידוע – מיוגוסלביה.

*

ולא עלה על דעת שום קברניט בישראל־של־ימינו מה שעלה על דעתה של חלוצה יהודיה דגולה אחת – הגברת ינאית בן־צבי – לקרוא (או איך אומר היום מי שאומר: להכריז) במינשר אל יהודים בישראל ובתפוצה על התנדבות לביצור ישראל. אל הבנאים, והסוללים והיוצקים; אל הצמודים ללשכותיהם ואל הצובאים על שערי הבורסה – לבוא לזמן־מה אל הנגב כדי להתנדב – בשכר מלא! – לבנות את הנסיגה ולבצר את השלום. להביא לשם מישראל בנאים מנוסים שהחליפו אומנותם; לקרוא למומחים כאלה מן התפוצה – ואם אין ברירה: לצרף אליהם, כטעם הימים, פמליה של נכבדים – כגון מר נסים גאון ודוֹמָיו, האוהבים גם מעשי־בראשית גם תצלומיהם – ולהפיח בעם רוח אמתית של בנין שלום־ישראל.

ככלות הכל, מה עוד מסוגל בימינו להצית מחדש זיק של התעוררות ודמיון חלוציים יותר מן התיבה “שלום”?

אלא, שבכל זאת, כנראה, יבואו קוריאנים. ויבוא הפנטגון. ויבואו יוגוסלבים. וכך הולכת ומצטיירת בימים אלה תמונת הריבוד המקצועי והאתני לביצור ישראל: פועלים – מן המזרח הרחוק; משגיחים – מן הכדור המערבי; וצופים בהם – ישראלים, כיושבים על־מלאת.

*

איך אומר אזופוס החכם בדיאלוג עם ידידו, על טעם הכבוד והבושה:

“– – – מעתה, ידידי, לא יאבד לך דבר. אין אדם יכול עוד לאבד מאומה לאחר שאיבד את הבושה”.

כל שכן אומה שבראשית דרכה אל התחייה וגם בהרבה מהמשכה לא חדלה לשאת בגאון עטרה של חלוצים.

 

ד. אל ארץ אחרת

בימי החג יצאנו לראות את המעט שעדיין נותר מן “האדמה החרוכה” של ישראל. מן השטחים שהחריכה תנועת העבודה2 העברית בעשרות שנות שלטונה. ירדנו אל העמק. סתם עמק – אין צורך לפרש – הוא עמק יזרעאל. כך קבע העם – לא המילונים, לא הכרונולוגיה. כבר מצלע הר־תבור ראינו בבירור את סימני החריכה: משבצות־משבצות של ירוק וזהוב ושחום – זהו, כנראה, מראה של שדות לאחר שאחזה בהם אש של חלוצים. חרוך בסימטריה מפליאה של ריבועים ומלבנים בתוככי אדמה דשנה ושחורה כפחם. לא כל שחור ניתן, כנראה, להלבין. אדמה, למשל, לא. מכל מקום: לא בעמק יזרעאל.

מרחביה. צור מחצבת. אדמה “חרוכה” מירקוּת ופני האנשים – שרבים מהם לא ראינו למעלה משלושים שנה – חרושים כפני התלמים. ובתוך התלמים – נעוריהם, להטם, סבילותם, עיקשותם ומעל לכל: אהבתם ואמונתם הגדולה. הם עמדו בכל אלה – אנחנו לא. “נשבענו, לא נעמוד מלכת” – קראו, ביחד עם שלונסקי, וקיימו. ועדיין פוסעים ומקיימים.

כאן ובמקומות דומים הוכרזה עצמאות ישראל הרבה שנים לפני שהכריזו אותה ברדיו. כאן נתנה הציונות משמעות אמיתית לשמה־הנרדף: תחייה. כאן החייה דור יהודי נדיר את הישן וברא את החדש. בריאה של סגולה. כאן היינו למה שעדיין הננו בעיני העולם. עדיין. שתי שנות חיבוקים ולוליינות עדיין אינם מטלטלים שורש. כאן הכתימו חלוצים בגדיהם בעיטרן מחרשות; בשמן מכונות, ברגבי אדמה, באבק הישימון ובשלולית הבצה, אך לא העלו רבב על רוחם, בשבילם לא צריך היה לשחרר מכבסה.

*

לא בשום פנים לא שמורת־טבע. לא כותרת או סטיו של שרידי עמודים עתיקים. העמודים עצמם. היכין והתווך. או: אבני הפינה. עקור אבן כזאת מן המסד של ישראל – ונפלו ערים ומטרופולין.

רק קבוצה פחוסת דמות רוחנית, שהוקלעה בתאונת־קלפי אל השלטון, יכולה לדמות כי עמודי־התמך של ישראל הם שני מגדלי היהלומים שבמבוא אל השפלה. אפילו הם – כן, אפילו אוֹבֶּליסקים אלה של השפע הישראלי – יסודם מעפר מרחביה ודגניה וגינוסר ופצאל ומחולה. ואולם לֵךְ הַטְעֵם ניחוחו של זבל־שדות למימשל של בַּשָׂמִים.

אל ארץ ישנה אתה עובר. מאיר יערי, דוד כנעני וחבריהם חרושי־העמל והאמונה, המהלכים בשבילי מרחביה, ושכמותם, בישובים דומים בישראל. ודאי ימחלו לנו אם בדמיון שחלף כברק נצטיירו לפנינו כממשיכים בטוויית החוט של ההלכים ממורשה ומתקוע. נותנים חייהם על אמיתם, ולוחמים, וחורשים – וקוצרים. לא שמורה ולא שריד. הבלים. תא־חיים תוססני שמתקיים בו תהליך ביולוגי נמרץ: מַשיר עלה וּמֵנֵץ, פּושׁט דמוּת ולובש דמות וחוזר ומצמיח ייחוד וסגולה.

אשרי חברה שככה לה.

*

כך שאפה ארץ ישראל להיות. כך יכלה להיות. כך היא עדיין מצווה להיות. ואולי רק כך היא עדיין עתידה להיות.

אילולא בושנו, היינו חוזרים כאן בשינוי קל על ניבו של אברהם שלונסקי, והוא המשך לשורה שהובאה קודם לכן, ועל השורות – חישורים ב“גלגל” החלוצי שלו:

“– – – טוֹב לִנְפֹּל עַל צַוְארֵי אֲדָמָה רְחוּמָה וְלִבְכּוֹת אֶל חֵיקָהּ” –

בהודייה. בהזדהות. בקידה לפני מי ששרו – ויכלו.

27 באפריל 1979



  1. Walter Henry Nelson & Terence Prittie: The Economic War Against The Jews, Random House, New־York.  ↩

  2. “העובדה” במקור המודפס, צ“ל: העבודה – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות