א. 🔗
ויהי בימי קדם, ותהיינה בהודו שתי ממלכות שכנות זו לזו: שם הממלכה הראשונה בֵּינַרֶת והשניה קַזֶַלֶה; ושם המלך המושל בבינרת – בְּרַמַּדָתָא, ושם המלך המושל בקזלה – רַדּוֹבָן. ויהיו שני המלכים האלה שונאים זה לזה מאד וצוררים תמיד איש את רעהו, כי שונים היו המלכים האלה זה מזה בהלך נפשם ומאויי לבם. ברמדתא היה איש־מלחמה מעודו וישא תמיד את נפשו ללכד ערים ומדינות, להרוג את יושבי המקומות הנלכדים או להוליכם שבי. במלחמותיו הגדולות ובניצחונותיו הרבים הפיל את חתיתו על כל בני המדינות הקרובות וגם הרחוקות, ויכנוהו כלם בשם מלך־אלקום. ורדובן היה שונא מלחמה ומביט בשאט נפש על חפצי הקרבות, וישא תמיד את נפשו לכונן את השלום במדינתו, ויורה לבני ארצו כי ילכו איש את רעהו בשלום ובמישור, כי כלם יעמלו ויעבדו להמציא לנפשם לחם לאכל ובגד ללבוש ולא יקנאו איש ברעהו, לא יחמדו הון זרים ולא יגזלו מאיש מאומה. ויכנוהו בני המדינות בשם מלך־השלום.
ולרגלי הנטיות השונות אשר לשני המלכים האלה, היו הליכות הָעִנְיָנים, גם בחצר המלך, גם בארץ, שונות זו מזו תכלית שנוי.
ברמדתא שָׂש להכות נפש ולגזול הון זרים. ורדובן שש לעשות טוב וחסד ולבו עלז בקרבו בראותו כי בני מדינתו יחיו בשלום איש את רעהו, לא ילחצו ולא יונו איש את אחיו. וכמו בארץ ברמדתא המלך־אלקום כן גם בארץ רדובן מלך־השלום נשמעו תמיד תלונות בני המדינה.
בני ממלכת רדובן נלאו נשא את דומית השלום, וירגנו באהליהם לאמר:
– מה חפץ לנו בחיי שקט ושלוה כאלה? ימים יעברו ושנים תחלופנה ואנחנו נעמד על עמדנו בלי צעד קדימה, – כבר קצה נפשנו בחיים כאלה. בני ארץ בינרת יערכו קרבות וינחלו להם שם גבורים ועל פני שכניהם יִכִָּבדו, ואנחנו נשב בארצנו שלוים ושקטים, ואף כי נגדיל מעשינו הטובים ונפליא לעשות, לא יהללו אותנו בני הארצות הנשענות לגבול ארצנו ולא יכבדונו כאשר יהללו ויכבדו את בני בינרת – וכדי בזיון וקצף.
ויַלאו בתלונותיהם אלה בני הארץ את מלכם רדובן שנים רבות ויעצבו את רוחו מאד. ויתעצב רדובן אל nvלבו כי בני מדינתו לא יבינו את יתרון השלום ויקנאו בעורכי קרב ובנוחלי כבוד גבורים.
ובני הארץ בינרת ממלכת ברמדתא התאוננו על דבר המלחמות וירגנו באהליהם לאמר:
–מה בצע כי נערוך קרבות וכי ננחל לנו שם גבורים? כאשר נרבה לנו לבז כסף וזהב כן ייקר מחיר התבואה והבהמה, ואיש ממנו לא יחרוש את שדהו ולא יזרע אותו, גם לא יאסף אֹרז ולא ירעה מקנהו. אלה יפלו במלחמה ואלה ישובו לביתם בעלי מומים מָשחת מאדם מראהם. הלא טוב טוב לנו שבת במנוחה והתענג על רוב שלום כשכנינו בני קזלה!
שמע ברמדתא מלך־אלקום ויתעבר ואפו חרה בבני ארצו, גבורי החיל, כי לא ישמחו בנצחונותיהם הרבים אשר ינחלו במלחמתם ויקנאו באחיהם בני קזלה ממלכת רדובן מלך־השלום; ויצו לאחד ממשרתיו לקחת בידו תף גדול וללכת עמו על יד היאר הלך ותפוף עליו ברב כח, למען ילך קול שאון התפיפה דרך המים וישָּׁמע למרחוק בכל מקומות ממשלתו. ומלאכים רוכבי פילים גבוהים שלח ברמדתא לבקוע בתוך ההמון להרים בכח קולם ולקרא אל העם לאמר: “מי האיש החפץ, יעל למלחמה על שכניו הרעים לבז מהם את כל רכושם, ללכד מהם את ארצם ולתת אותה תחת יד ברמדתא ולשום עליהם מס כבד!”. וישמעו לקול הקריאה הגבורים הצעירים אשר בממלכת ברמדתא, ויחדלו פתאם לשמוע בקול זקניהם אשר התנגדו למלחמה, ויקחו איש את קשתו, את חציו ואת מגנו וילבשו שריוני קשקשים יצאו כלם למלחמה על שכניהם בני קזלה, ויקחו מהם מהרה את כל ארצם; את האנשים אשר חפצו להלחם בם הרגו או פצעו פצעים אנושים, ואת רדובן מלך־השלום חשבו לאסור בחבלים את ידיו לאחוריו ולהוליך אותו מעדנות אחרי המלך ברמדתא מלך־אלקום, בשובו אל בירת ממלכתו בראש אנשי צבאותיו נאזר בגבורה. ורדובן מלך קזלה נשא וסבל את דבר אבדן ארצו ועמו בדומיה, אך דבר העצה היעוצה עליו להוליך אותו מעדנות ברחוב העיר הפריע את הדומיה, בשומו נגד עיניו את החרפה הרבה אשר ישא בעת ההיא: כל רואיו ישחקו עליו, גם מכניעיו וגם מבני ארצו אשר בגדו בו ויתמכרו לשכניהם חפצי הקרבות, כלם יביטו בו וישחקו על משבתו. וישת רדובן עצות בנפשו איך להמָּלט מחרפה רבה כזאת, ויאמר אל אשתו המלכה: הסירי מהר מעליך את בגדי המלכות אשר נשארו לך ותני אותם לעניה, ואַתְּ תקחי מהעניה ההיא את בגדיה ותלבשי אותם וכמוך אעשה גם אני, ובהיותנו לבושים קרעים ננוס מפה ונחבאנו באחד המקומות אשר לא תשורנו עין האויב, וישבנו שם כל ימי חיינו או עד אשר ישֻׁנה גורל חיינו לטוב.
ב. 🔗
אשת המלך רדובן נאותה לדברי אישה. ויחליפו שמלותיהם בשמלות עניים, ויברחו בליל חשך מארצם קזלה ויחבאו ביערים ובמדברות. אולם חיש הגיעה עדיהם השמועה. כי המלך ברמדתא, בהוָּדע לו דבר נוסם, קצף עד מאד וייסר קשה גם את בני ארצו, גם את אשר היו לפנים בני קזלה, על אשר נתנו למלך רדובן ולאשתו המלכה רֻפְּטִי לברוח בהחבא, ולא נעשה להם דבר העצה היעוצה עליהם להוליכם מעדנות אחרי המלך בבואו אל בירת ממלכתו בינרת; ואחרי כן צוה המלך ברמדתא עוד לאחד מעבדיו לקחת בידו את התֹּף ולתופך עליו, בלכתו על יד היאר, ולקרא ולהודיע לכל בני ארצו לאמר: “מי האיש מבני הארץ, או גם מבני ארץ אחרת, אשר יגד למלך את המקום אשר נחבאים בו המלך רדובן ואשתו רפטי יעשרנו המלך עשר רב, והרכיבוהו על הפיל ברחוב העיר, ורדובן ואשתו רפטי יהיו נהוגים בחבל לפניו, ושם האיש הַמְגַלֶּה יחרת בעט ברזל ועפרת על לוח־אבן לבל ישָּׁכח לדור דורים”.
והשמועה הזאת החרידה מאד את לב רדובן ורחמיו נכמרו על האנשים הנקיים אשר סבלו בגללו; וידבר אל אשתו רפטי לאמר:
– כאשר אדמה, הרענו מאד את אשר נחבאנו לברח וַנָּסֹב בנפש אנשים נקיים, וגם לא לנו עתה להסָּתר פה: איש אם יראה אותנו ויגד למלך ברמדתא. עשר וכבוד יקחו את לב האדם ויפתוהו לעשות סרה, – ואני לא אבטח עוד ברעי הישנים, כי כלם בגדו בי. האם לא טוב לנו עתה כי נלך בעצמנו אל המלך להגלות לו? מה תגידי את?
אך המלכה רפטי הניאה את אישה מעשות כעצתו זאת, ותיעץ אותו להמלט על נפשם באופן אחר: לא בהסתרם ביערים או במדבר, כי אם בשבתם בעיר בירת מלכת ברמדתא בין בני דלת העם, ואיש לא יכיר אותם ולא ידע אדותם מאומה וגם לא יעלה על לב מי לבקשם שמה, ושם יוכלו לשבת בטח.
וישמע רדובן לעצת אשתו רפטי, וילכו שניהם ארצה בינרת לבושים בגדי עניים, ויבאו לעיר הבירה חרש, ויחיו עם בני דלת העם העובדים בתור שכירי יום. והמלכה רפטי, אשר עד הנה לא ילדה בנים, הרגישה עתה בלבה התעוררות לחיים חדשים, ותלד בן יפה תאר ותקרא את שמו אַרְכִּי, לאמר: זה יאריך ימים וישלם לאויבנו ברמדתא את גמולו אשר גמל לנו.
ויחי רדובן ואשתו רפטי ובנם ארכי בעיר בירת ממלכת ברדמתא עשר שנים ואיש לא הכירם, וימצאו מחיתם בעבדם כל היום עבודת פרך עם בני דלת העם, וכבר הסכינו לחיים כאלה עד אשר כמעט נמח מלבם זכר הימים הטובים; אולם על פניהם נשארו עוד אותות משנים עברו.
ג. 🔗
ויהי היום וישא רדובן, ההיה מלך לפנים, משא כבד על שכמו ובעיפו מאד תחת כבד משאו, חפץ להקר את בשרו בנהר. ויהי אך הסיר מעליו את בלויי הסחבות אשר כסו את מערומי גוו ממתנים עד ירכים, ויחפץ לרדת אל תוך המים, והנה ראהו מרחוק איש עשיר אחד אשר התהלך אז הנה והנה בגן ביתו, והוא היה לפנים שר־מנוחה1 לרדובן, ויכר את הבהרת במראה הכהה על עור בשר הירך אשר לרדובן בדמות צפור קטנה סוככת בכנפיה לראשה. ויבקש האציל הזה להסגיר ברגע ההוא את אדוניו הישן המושל לפניו בקזלה אל אדוניו החדש המושל בבינרת, ויקרא לאנשי צבא ויקחו את רדובן ואשתו רפטי ויביאום למלך אלקום. אך את ארכי לא לקחו, כי לא היה אז בבית הוריו, וגם ברמדתא לא ימצא בו עון אשר חטא.
ואת רדובן ואשתו רפטי צוה המלך אלקום להוליך מעדנות בכל רחובות העיר הרחבים והצרים, למען יראו אותם ויביטו בהם כל בני העיר, גם התושבים, גם הגרים וגם הסרים שמה, ולהוציא אותם אחרי כן חוצה לעיר אל השדה המכסה פיח, ובתקום שם בחרבות ובתרום לארבעה בתרים.
ויוליכו את רדובן ורפטי כדבר המלך ובנם ארכי הולך אחריהם הלוך ובכה, וכאשר הוציאום אחרי כן חוצה לעיר לבתר אותם, בקש ארכי מאנשי הצבא כי יתנוהו לגשת אל אביו לשמוע ממנו את התורה והמוסר אשר יורהו לפני מותו לטוב לו כל הימים.
ויגידו זאת למלך ברמדתא, וירשה2 ברמדתא לארכי לגשת אל אביו ולדבר אתו לפני מותו, אך צוה כי יערכו לפניו את הדברים אשר ידבר רדובן לבנו, למען דעת בזה מראש אם לא יהיה לו ארכי לנוקש בבאו באנשים.
ויצא דבר הראיון3 לפעולות ברשיון המלך ברמדתא, ויתנו לנער ארכי לגשת אל אביו רדובן, ורדובן לא נד לחייו ולא בכה בפני בנו אך דבר אליו את הדברים האלה:
– ארכי בני, אל תבט יותר למרחוק ואל תשור יותר מקרוב, ושמר זאת בלבבך כי לא בנקם ושלם ישתק מדון כי אם בחסד ורחמים.
ויותר מזה לא חפץ רדובן לדבר דבר, ואז מהרו אנשי הצבא לקים את דבר המשפט הנגזר עליו ועל רפטי אשתו. את המולך לפנים בקזלה ואת אשתו השכיבו ארצה אסורים בחבלים וינתחום בתחלה לשנים ואחרי כן לארבעה נתחים, וישליכו את הפגרים אל תוך הפיח ויעמידו עליהם משמר לבלי תת לאיש לקבר את החללים, אך ישארו שם ויהיו כדומן על פני השדה, למען ידע כל אחד מבני הארץ כי רע ומר מאד מאנו לַעָנוֹת מפני המלך־אלקום.
ד. 🔗
ויגדל הילד ארכי בין בני דלת העם, וידע איך להלך עם אנשים למען השיג את מאויי לבו, ונפשו אִותה עתה מאד כי נתחי הוריו המומתים לא יהיו משלכים עוד כדומן על פני השדה, ולא יהיו למאכל לעוף השמים; ויחפץ ארכי לשרוף את אביו ואת אמו כליל על מדורת עצים, כאשר ינהגו ההודים בני ארצו עם מתיהם. וימהר ארכי ויאסף את כל אשר מצא בביתם הקטן וימכר, ויקנה בכסף הממכר שני כדי יין מתק גדולים ושני כדי שכר ויכין עוד אגודות עצי כֹפר גדולות וזמורות יבשות הנותנות ריח ניחוח. את הזמורות היבשות ואת העצים טמן במנהרה ואת היין המתק השקה את אנשי המשמר, אשר העמיד המלך ברמדתא לשמר את נתחי המתים; וכאשר שתו אנשי המשמר מעט לשכרה מסך ארכי בתוך היין המתק את היין החריף וישתו אנשי החיל וישכרו, עד כי אחזום חבלי שנה וירדמו. אז סחבם ארכי אל עבר אחר, ויביא מהמנהרה את העצים ואת הזמורות היבשות וישם ממעל להם את נתחי הוריו המתים, ויצת אש בעצים. מהמדורה התפרצה כרגע שלהבת גדולה ותמרות עשן, הנותנות ריח ניחוח, התאבכו למעלה, ויעלו נתחי גויות הוריו כליל על האש, ואנשי המשמר לא הקיצו עוד משנתם.
אז סבב ארכי בן־המלך – כמשפט בני ארצו – את מקום השרפה שלש פעמים לאות כבוד להוריו, וילך משם בלי הבט אחריו, ויבא עד הגיא אשר ביער הקרוב שם, ויעש שם מספד גדול לאביו ולאמו; וישת את לבו לדעת ולהבין את התורה אשר הורהו אביו לפני מותו לאמר: “אל תבט למרחוק מאד ואל תשור יותר מקרוב, כי לא בנקם ושלם ישתק מדון כי אם בחסד וברחמים”. ויבן בפעם הראשונה כי בהיותו יושב כה תמיד ובוכה יהיה “מביט יותר מקרוב”, כמו נועד האדם לבלות ימיו בעצב ויגון על העבר אשר אין להשיבו.
ובחשבו כן התנשא ממקומו אשר ישב בו עת רבה תחת העץ ובכה בכי תמרורים וילך אל המקומות הנושבים מאדם לחיות עמהם יחדו ולעבוד אתם עבודה, אך לא מצא לו כל עבודה. ויסע ימים רבים ממקום למקום, עד כי בא עוד הפעם עירה בינרת בירת ברמדתא, ויעמד ברחוב העיר, מקום שמה נאספו בני דלת העם לבקש להם עבודה.
ויעמד במקום ההוא ארכי בן־המלך מהבקר עד עת הצהרים כחם היום, ורבים מהעומדים שם כבר מצאו להם איזו עבודה, גם אשר לא מצאו להם עבודה הלכו למעונותיהם; אך ארכי לבדו נשאר שם ולא חשב לעזוב את מקומו, כי הרעב הציק לו עד מאד וגם לא היה לו כל מקום לסור שמה.
אז נגש אליו אחד משומרי הפִּילִים אשר למלך ויאמר אליו:
– הנך עומד באפס עבודה, וגם אל ביתך לא תסור, אדמה כי אין לך כל בית לסור אליו, הלא תלך אחרי עתה לעבד עבודה?
– בכל חפץ לבבי, – ענה אותו ארכי, – כי רק אותה אני מבקש, הוליכני אל כל אשר תחפץ והנני נכון לעבוד כל עבודת פרך רק אשר לא תביא כל נזק לאיש.
– לא, – ענה שומר הפילים, – מהעבודה הזאת אשר אני שׂם לפניך לא יגיע כל נזק לכל איש; אולם לא אכחד ממך כי בגשתך אל העבודה הזאת תשים את נפשך בכפך. הנה אתנו בארוות המלך פילים רבים מאד ולכל אחד מהם יש שר מנהל, והנה זה מקרוב הביאו הצידים פיל נורא מאד ולִמּוּד מדבר, וכל איש ירא לגשת אליו, יען כי כבר חטף בחטמו הארוך אחדים ממנהלי הפילים ויטלטלם בחמה שפוכה חוצה לארוה, ואחדים מהם הפיל ארצה וירמסם ברגליו עד כי מתו תחתיו. והנה גם היום רמס ברגליו והמית את אחד האנשים אשר העמד עליו למנהל, ועתה אין כל איש אשר יהין לגשת אל הפיל האיום הזה. כל איש יבחר לו למות בחרב המלך ממותו תחת הפיל הזה, והמלך ברמדתא רצה מאד את הפיל הזה והנה שר הארוות קרא לי היום ויאמר אלי: “לכה נא ובקש, באשר תמצא, איש אשר יאות לגשת אל הפיל הזה. משכרתו ממני תהיה ארבעתים כפי משכרת כל אחד ממנהלי הפילים, אך אם לא תמצא לך איש כזה, – אזי בוא בעצמך אל הארוה אשר לפיל הזה והיה מנהלו, ואם תמאן תִֵּעָנש כעובר מצות המלך”. ואני בעל אשה ואב לחמשה ילדים וגם הורי הזקנים עודם חיים; רחם נא עלי, רע אהוב, ואם רק אינך רך הלבב לך שמה וקבל עליך משרת מנהל לַפיל הנורא ההוא, אולי ירצך הפיל ויתנך לגשת אליו בלי התנפל עליך, יען כי לפי דברי הזקנים, שונא הפיל רק את האיש אשר יגש אליו במרך לב, וכל אחד מאתנו כבר לבש חרדות בראותו אותו אז, אך אתה אשר עוד לא ראית אותו ולא בא עוד כל מרך אל לבבך, יוכל היות כי תגש אליו בלי חת.
– טוב הדבר מאד, – ענה ארכי, – אתה הנך בעל אשה וילדים ותומך להורים, ואני פה כערער בערבה, באין כל קרוב גואל ומודע; אלך אחריך שמה, ויעבר עלי מה, ויעלוז לבי בהסירי את האסון הנורא המרחף עליך.
וכדבר ארכי זאת קם ממקומו וילך עם מנהל הפילים אל הארות אשר למלך ברמדתא, אשר לקח מידו את ארצו קזלה והמית את הוריו בחרב.
ה. 🔗
כראות מנהלי הפילים כי בא שמה איש החפץ לקבל עליו משרת מנהל לפיל הפראי הזה, השתוממו כלם מאד, ויתאספו לראות את ארכי בבואו אל הארוה אשר עמד בה הפיל מרֻתק בזיקים ברגלו אל חמשה עמודים עבים וחזקים התקועים בארץ, מדבקים איש באחיו ומתלכדים כעמוד אחד וגם מחשקים נחשת בשלשה טורים.
ויבא גם שר הארוות שמה. ויבט אל ארכי ויאמר אליו:
– בוא נא אפוא שמה ולבבך אל ירךְ; אם תצא משם בשלום תהי משכרתך ממני ארבעתים כפי אשר אשלם לכל אחד ממנהלי הפילים, ושמע המלך על אדותיך ונשאת חן בעיניו ויטה אליך חסד, – ואם אסון יקרה, לא בנו יהיה האשם אך בך: אנחנו לא נכריחך לזאת כי אם אתה תלך ברצונך הטוב.
– כן הוא, – ענה ארכי, – אני אלך ברצוני הטוב לא למען הגמול הטוב והשכר הרב אשר יוכל להגיע לי מזה, אך לתת את נפשי כפר לאיש אשר חייו יקרים ודרושים לאחרים.
וברגע ההוא עלה על לבו זכר דברי אביו האחרונים, ויאמר בלבו: “אדמה כי במעשי זה לא אביט עוד למרחוק וגם לא מקרוב מאד אך אביט ישר, יען כי על האדם להחיש עזר לרעהו בעת אשר אסון נורא ירחף על פניו, בלי שיתו בנפשו עצות למרחוק ובלי חשוב הרבה על אדות עצמו אם יגיע לו מזה טובה או רעה”.
ובחשבו מחשבותיו אלה חש בנפשו כי לבבו יפחד וירחב בקרבו ורוח השירה תפעמהו, ויחל לשיר ולזמר בקול רם להביע בזה את רגשי לבבו, ויאסף ויצבר את האֹרז, המוכן למאכל הפיל מהערמות אל תוך הסלים. וכאשר צבר ארז שלשה סלים, דֵּי אכל הפיל מדי יום ביומו, שם סל אחד על ראשו ויבא אל הארוה ויגש אל הפיל הנורא עלז ושמח בהשמיעו קול שירתו.
והפיל חכה לקראתו ויניע בחטמו לכל רוח, אך לא התמרמר אליו כאל האנשים ההיו לפניו. ויתן הפיל לארכי להריק את הסל המלא ארז אל האבוס ולצאת משם בשלום; ובהביא ארכי את סל הארז השני ברנה, החל הפיל לנענע באזנו לאות שמחה, ובהביאו לפניו את סל הארז השלישי השפיל את חטמו לארץ ויעביר את חלקת חטמו על גו ארכי להראות לו אותות חבה.
ויֻגד הדבר למלך ברמדתא ויבקש לראות בעצמו את ארכי, ויבא ארכי אל המלך ויעמד לפניו; וישאל ממנו המלך כי ישיר לו משיריו, והשירים מצאו חן בעיני המלך. ויאהב המלך מאד את המנהל הצעיר הזה על יפי מראהו, על אֹמץ רוחו ועל זמירותיו הנעימות. ויאמר ברמדתא מלך בינרת אל ארכי לאמר:
– אתה תהיה בחצרי למנהל הפיל האביר ומשכרתך מעמי תהיה ארבעתים כמשכרת כל מנהל, ומשלחני תאכל ותשתה; ואחרי כלותך את עבודתך יום יום בארות הפיל בהביאך בסדר ומשטר את הנחוץ לפיל, תסיר מעליך את בגדי משמרתך ותלבש מחלצות, מאשר אצוה להכין בעדך, ותבא אלי לשיר לפני בשירים ולשחוח אתי.
הנה כן גדלה אהבת המלך לארכי בראותו אותו עתה בפעם הראשונה. וכאשר החל ארכי לבקר בהיכל המלך יום יום, גדלה עוד אהבת המלך אליו עד כי קנה את לבו לאהב אותו אהבה בלי מצרים, ויהי לו רע נאמן ואיש סודו; ויעתק המלך את משכן ארכי מלפני הארוות אל חצר המלך לשבת שם ולהיות נמצא אצלו תמיד בלי הפָּרד ממנו אף רגע אחד, לשבת ולעמד באשר המלך יושב ועומד, ולנסע עמדו בדרך: אם למלחמה, אם לִדְרָמָס4 אם לציד נמרים וכל חיתו טרף. ומאז והלאה קורא לארכי, תחת השם מנהל הפיל, שם חדש – “רֵע המלך”. אך גם המלך ברמדתא גם השרים רואי פניו לא ידעו כי ארכי הוא בן למלך רדובן המומת בחרב ברמדתא.
ויחיו ברמדתא וארכי כשבת אחים יחדו שנה תמימה, וכל בני החצר קנאו באשרם, אך בשנה השנית נפל ביניהם דבר יחיד במינו.
ו. 🔗
ויהי היום, ויצא המלך ברמדתא לצוד נמרים וילוו עמו רבים משריו ורואי פניו ומורים בכלי נשק, וארכי רכב על סוסו בשורה אחת עם המלך. בתחלה עלה בידי הצַידים לצוד חיות הרבה מאד, אך פּתאם התנפל עליהם נמר גדול ונורא מאד ויחל להשחית בהם, רגע יופיע לעיני הצידים ויטרף אחד מהם ורגע יסתר בין סבכי העצים; ויעלה הנמר עליו את חמת הצידים, ויחגרו כלם את שארית כחם לרדוף אחריו ולתפשו, ויפזרו כלם לכל רוח, עד כי לא ראו עוד איש את אחיו ולא שמעו איש את קול רעהו, גם לא התבוננו בחפזם אל המלך ברמדתא וישכחו אותו. והמלך פגע בחרש מצל, אשר מעבר בו, הוא וארכי איש סודו, ויחפץ לנוח שם, כי כחו עזבהו ולא יכל עוד לעמד על רגליו.
– הן גבר עלי מאד חפץ השֵּׁנה, – אמר המלך אל ארכי, – אך ירא אנכי פן ישופני נחש. מהר נא אפוא פַּתֵּחַ5 את סוסינו ואסור אותם אל העצים, – המה ירעו סביב לעצים ויאכלו מהעשב, ואתה פה שב עמדי ותתן לי להניח את ראשי על ברכיך ותשמר את חיי כל עוד אשר אישן פה עד החליפי כח, ואחר אצא עמך מהיער הזה.
– טוב הדבר, – ענה ארכי, – מהר אעשה כדבריך.
ויפַתח ארכי את הסוסים ויַתר מהם את האזורים אשר לכריהם ויאסור אותם ברצועות ארוכות אל העצים למען יוכלו לאכל מהעשב סביב לעצים, והוא בעצמו הציע תחתיו את לבושו וישב תחת העץ, וַיְיַשֵׁן על ברכיו את המלך ברמדתא, והוא היה עיף מאד, וירדם.
וארכי יושב ושומר לראשו, לבל יגש אליו אחד מזוחלי העפר לשים בו את עקצו החד, ומשיב לרגעים על פניו בענף קטן אשר בידו, אך לבו יחשוב עתה על המלך אחרת.
– הנה זה השוכב וישן עתה על ברכי הוא ברמדתא, – ישיח עם לבבו ארכי, – מלך אלקום מחריב ארצנו ועוכר בית אבי. את אנשינו הטובים הכה בחרב ושאריתם הוליך בשבי, את אלה העביד בפרך ואת אלה התעה מדרך היושר והענוה אשר הלכו בה אז, ללכת בדרכי חשך להיות גם המה אבירי לב ושואפי דם אדם כמוהו; הוא לקח ממנו את כל עדרינו ואת כל הכבודה אשר אתנו, גם את זהבנו וכספנו, גם את אכלנו, ואת שדותינו ואחוזותינו גזל ממנו וישם אותם לשממה בלי הביא כל תועלת לאיש; את אבי ואמי הרג על לא חמס בכפם וצוה לחלל את כבודם לפני מותם – להוליך אותם ברחובות על עגלת הקלון, ואחרי כן נתח אותם לנתחים, ואת הנתחים האלה השליך על פני השדה לבלי יאספו ולבלי יקברו רק יהיו למאכל לעוף השמים, – והנה סגר המקרה את העוכר הזה בידי, אנקם עתה ממני נקמת הורי!
ובדברו כזאת עם לבבו, לא הרגיש בנפשו כי ידו שלפה כבר את חרבו מתערה וכוננה את צור חרבו אל מול צואר ברמדתא החשוף. אך ברגע ההוא, אשר חפץ ארכי להעביר את פי החרב על צואר המלך הנרדם, באו אל לבו דברי התורה אשר הורהו אביו לפני מותו, ויאמר בלבו:
– אבי צוני בעת הוציאוּ אותם להורג לאמר: “בני, אל תבט יותר למרחוק ואל תשור מקרוב מאד, כי לא בנקם ושלם ישתק מדון אך בחסד ורחמים”. לא טוב הוא הדבר אשר אני רוצה עתה לעשות, להנקם מאויבי ולעבר את מצות אבי.
כה דבר ארכי עם לבבו וידו השיב את חרבו אל נדנה.
אך לא במהרה קמה סערת רוחו לדממה, וחשכת השאיפה לנקמה עוד לא גֹרְשָׁה כלה מקרב לבו מפני אור החסד והרחמים. שלש פעמים התלקחה בקרבו אש הנקמה ושלש פעמים שלף את חרבו מתערה ויכונן אותה אל מול צואר ברמדתא הנרדם, ועוד שלש השיב את צור חרבו כעלות על לבו זכר דברי אביו האחרונים; וכאשר השיב ארכי אל הנדן בפעם האחרונה, התהפך פתאם ברמדתא על צדו וייקץ משנתו ויאמר:
נרדמתי תרדמה גדולה, אך נבעַתִּי מאד עד כי לא אוכל עוד השב רוחי.
– מדוע כה נבעת? – שאל אותו ארכי.
– כי חלמתי חלום נורא, והנה אתה מניף עלי את חרבך ורוצה אתה לחתך בה את גרוני.
ז. 🔗
כשמוע ארכי את דברי ברמדתא אלה, התלקחה בקרב לבו אש הנקמה באופן נורא מאד, ויאמר אל המלך בקול נחרה6:
– לא בחלומך ראית זאת כי אם בהקיץ, – ובדברו זאת החזיק בידו האחת את ברמדתא בשערותיו ויכף את ראשו על ברכו כקשת למטה ואת גרונו הטה למעלה, ובידו השנית שלף את חרבו ויכונן אותה אל מול צואר ברמדתא, ויאמר אליו:
– יודע לך אפוא, ברמדתא מלך בינרת, כי אני הוא הנער ארכי בן המלך רדובן המושל לפנים בקזלה. אתה הרעת את כל אשר עשית לנו, את אשר לקחת ממנו את צאנו ובקרנו ואת כל הכבודה אשר היתה אתנו, את אדמתנו, את כספנו וזהבנו ואת כל עתידותינו, – את אשר הרגת את אבי ואמי. ועתה בא יומך להכחד מן הארץ, והגיעה העת להנקם ממך.
והנה חפץ ארכי להעביר בידו את פי החרב על צואר המלך־אלקום, אך עיני המלך ירדו מים והודו נהפך עליו למשחית מפחד ורעדה, ובחבקו בזרועותיו את ברכי הילד ארכי החל להתחנן אליו בקול מעורר חמלה ובכי לאמר:
– רחם נא עלי, בני ארכי, וכרוב חסדך חַיֵּני.
ויהתל בו ארכי ויען אותו לאמר:
– הלא מלך־אלקום הנך! ומדוע זה תשאל ממני חיים? האם בידי הוא להמית או לחַיות אנשים, הלא בידך הוא להמיתני או לחיות אותי.
– הה, ארכי בני! – קרא המלך ברמדתא – עד היום היה בידי להמית או לחיות אנשים, אוּלם לא עתה בבוא עלי הוה לא אדע שחרה, עתה הנה אני בידך, ארכי, לעשות לי כטוב וכישר בעיניך, והנני רואה עתה את עותתי אז, בהוציאי תמיד אל הורג אנשים נקיים ורעתי זאת תיסרני עתה מאד, ומפיל אני תחנתי לפניך, כי תתנני לראות באור החיים. רחם נא עלי, ארכי בני, ואל תתנני לרדת שחת! האמן נא לי כי ברחמך עתה עלי ובהחיותך אותי תראה טוב ותשבע ענג יותר מאשר תראה ותשבע בהנקמך ממני דם הוריך השפוך!…
ואל לב ארכי בא עוד הפעם זכר דברי אביו האחרונים, ורוח הנקמה סר מעליו, ותנח עליו רוח חנינה וחמלה, ויסר הלאה את החרב מעל צואר המלך, ויאמר:
– הנה אחיה אותך כדבריך, וגם אתה אל תוסף מהיום הזה והלאה להכות נפש אנשים, – ובדברו ככה השיב את חרבו אל תערה, ויחבקו וינשקו ארכי והמלך ברמדתא איש לרעהו, כאוהבים נאמנים אשר לא ראו איש פני רעהו ימים רבים, ויחלו עוד הפעם לשוחח איש עם רעהו.
ח. 🔗
בהדברם יחד איש אל רעהו, דרש המלך ברמדתא מארכי לספר לו את כל התלאה אשר מצאה את הוריו בגלל אכזריותו הרבה אז, ואת כל הקורות אותו במשך העת הזאת, ואיך יכל למשול ברוחו עת רבה כזאת. ויספר לו ארכי את כל אשר קרהו – וכאשר הגיע לַדברים אשר צוהו אביו לפני מותו, ואשר רק המה עזרו לו למשול ברוחו – “אל תבט יותר למרחוק ואל תשור מקרוב מאד, ודע כי לא בנקם ושלם ישתק הריב כי אם בחסד ורחמים” – שאלהו המלך לאמר:
– הגידה נא לי, בני, את פשר הדברים האלה, אשר הורוך תמיד לעשות חסד וימנעוך עתה מבוא בדמים, למען אוכל גם אני לעשות על פי הדברים האלה.
ויענהו ארכי לאמר:
– פשר הדברים האלה, כאשר הבנתי בשכלי, כן הוא: “אל תבט יותר למרחוק” – אל תהי עברתך שמורה בקרב לבבך נצח; “אל תשור יותר מקרוב” – אל תמהר להפרד מאדם רע בטרם תנסה להטות את לבו לטוב. והדברים אשר דבר אבי “כי לא בנקם ושלם ישתק מדון כי אם בחסד ורחמים” הורוני דעת, כי לוּ נקמתי עתה את נקמת הורי ממך והמַתִּי אותך, כי עתה לא שתק המדון אך פרץ עוד יותר, כי קרוביך וגואליך דרשו ממני את דמך השפוך ולקחו ממני את נפשי, ואוהבי הנאמנים לי צדו את נפשות הורגי לקחתן, וכה הלכה על ידינו האיבה הלוך וגדול עד אין קץ. ועתה כאשר לא הבטתי למרחוק, כי לא שמרתי עברתי בלבי אליך, וגם לא ראיתי מקרוב, כי לא נפרדתי ממך אך האמנתי בך כי תתן אזן קשבת לדברי ולא תוסיף עוד להמית אנשים, – נכנעה האיבה מפני החמלה. והנה עתה יסכנו גם לך דברי אבי: “לא בנקם ושלם ישתק מדון כי אם בחסד ורחמים”. את הדברים האלה העלה אבי על לבו לפני מותו בנודו לדבר הפרדו ממך בטרם ינסה את כחו לשנות את דרכך הרעה לטובה.
וכדבר ארכי אל המלך ברמדתא צלל המלך בנבכי מחשבותיו ואגל דמעה כבד נראה על עפעפיו וירד ארצה. ויאמר ברמדתא המושל בבני ארצו אל הנער הצעיר המושל ברוחו:
– מלִצתך קצרה, אך הרעיון הצפון בה גדול וארך הוא מאד עד סוף כל הדורות.
ומאז והלאה נהפך ברמדתא מלך־אלקום ויהי לאיש אוהב שלום, ולא הוסיף עוד לחרוץ משפט מות על אנשים, כי לא הביט עוד גם למרחוק וגם מקרוב, ויזכר תמיד היטב כי לא בנקם ושלם ישתק ריב ומדון – כי אם בחסד ורחמים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.