החודש עמדנו לסייר באחד מישובי הספר. באלומה זו שאנו מלקטים מנגוהות הפזורים פה ושם נחוץ היה לנו הספר לא רק משום שחיי הארץ. על כל גילוייהם, נמצאים נוטים במקצת על צידם אם אין אתה מגלה סמוכת־אדירים זו שספר שמה, אלא משום שהצצה שם מראה לך יותר מבכל מקום אחר אדם במאבק. חיינו במפּחה האמיתית שלהם. שום דבר אינו חושף כל כך שרשים כמו פעייה של מקהלת ילדים בדימונה, ניסורי פוגות של באַך בתל־קציר, משיכת מכחול של שושנה סנדלר בקדרון. בתי־השיר, המכונים בלשון הספרות: “לבנים”, שפלטיאל סתויי, הנער השחום מטריפולי, בונה במחברותיו במושב זיתן. ולא לאחרונה: קול תורה היוצא מפי אזרחים חדשים, תמהוניים כלשהו, ב“אהלו” לשפת הכנרת, פּכפּוכם של עיינות.
אלא שחיפושי־הספר שלנו יש להם עוד טעם אחד: תרבות בכפר זוהי תרבות עם בושם האדמה. אנחנו איננו יודעים סוד החיבור והפירוד של אטומים רוחניים, אך נדמה לנו כי אין ככוח הרוחני המתהווה כתוצאה מחיבור תורה עם אדמה. מים עם שרשים.
ואולם כל מה שאמרנו לא היה אלא בגדר הרהורי־ספר. כך, לערך, היינו מתחילים לכתוב אילו הלכו הדברים כשורתם ואילו נזדמן לנו החודש לבקר בספר. אלא שלא נזדמן לנו. מסתבר, כי בימינו לא כל מחשבה טובה מצטרפת למעשה. מכל מקום: לא בימות הגשמים. לא נוסיף, איפוא, להעמיד פנים: גשמי־הזעף סגרו אותנו על מנעול ועל בריח. ניתקו גשרים בין ישובים וותיקים לחדשים ועשו את הספר עוד יותר ספרי מתמיד ואין יוצא ואין בא אל אשדוד־ים — הוא המקום שבו אמרנו לבקר באותו חודש ולא ביקרנו בו. מחמת הגשמים כמובן, כפי שכבר הסברנו.
*
בתל־אביב מלינים עלינו כי אזננו ערה לכל איוושה ממרחקים ואטומה לקולות התוקעים עצמם בתוּפה ממש. משתכפו הגשמים וכל הארץ היתה חשרת־עבים, אמרנו: נקפל תכניות גדולות ונשלוף תכניות צנועות, הנחנו לרכב הרתום ושמנו פנינו רגלי, ככל האדם, אל הבית שפועלי תל־אביב אינם פוסקים להפליג בשבחו בית תבורי, לאחר שביקרנו בו — נספר עליו. לאחר שנספר עליו — יסתבר: א) שפועלי תל־אביב צודקים; ב) שהמושג “ספר” איננו מוּשג גיאוגרפי בלבד או כמאמר המילונאים: “רצועת אדמה החוצצת בין שתי מדינות”, אלא גם מושג סוציולוגי־רוחני. מבחינה זאת אתה יכול למצוא ספר אפילו במקומות הרחוקים מ“רצועת האדמה החוצצת” ולא רק בסימטאות הכרך ובפרבריו, שהם שם־נרדף לעזובה חברתית, אלא גם בטבורו ממש. רצונך: אפילו בככר דיזנגוף. כי בית תרבות הניצב מול לועיהם של המפוארים בבתי־הקולנוע, במרכז שאונם והמונם של בתי הקוקי והפּיצות וסרטי בלהות־האהבים ובמוקד שעשועיו של כרך מתהולל — הוא בית על הספר. אין לו ניאון שדולק וכבה ואין לו מאותם תצלומי מראות הכובשים את הרואה מבחוץ ומזמינים אותו לבוא פנימה, אך מהבהב בו נר, מן הנרות העתיקים של העם. עדיין לא ידוע מה כוחו של נר זה, מן הנרות העתיקים של העם. עדיין לא ידוע מה כוחו של נר זה להכריע את ברק־הניאון, אך הוא מתמודד אתו. מתמודד בכוח, בהעזה, בשמרנות שלו, בדבקותובגרעין ובחכמת שומרי־הנר — האינסטרטגים־של־תרבות.
*
כשאתה מתבונן במעשה התרבות, כפי שהוא נעשה על ידי ההסתדרות בערים, אי אתה יכול שלא לקבוע שינוי גדול שחל בו, שינוי בקנקן וביין כאחד. בית־תרבות בעיר הוא כיום בית־תרבות לכל דבר: גם למראה החיצון, לקפידה אסתיטית על הקישוט והעיטור, ואפילו על מערך הריהוט. עציץ ההרדוף בזווית ופרח בארגרטל ושלווה טובה ומאירה. ואף שהבית מבהיק כלשהו, אין בו קור ויש בו אצילות. אדם נכנס אל הבית — ואור לו. בתוך בית שכזה האוזן נפתחת מאליה, העין, שהיא בבת־הלב, פקוחה לרווחה והלב עצמו פתוח לאהבת המקום, ואם יש איזה רגע שאדם מסיח דעתו מן התורה שהוא שומע מן הבמה — זוהי הסחת־הדעת לשם ההתגאות, לשם התרחבות־הדעת. נוסח: נכס זה שלי הוא. לא אשבע בנקיטת־חפץ כי בכל בתי־ההסתדרות כולם יורדת על הבא הרגשה כזאת. אך ודאי לי כי זו הרגשה בבית תבורי. אוירה היא דבר שאין אתה יכול להגדירו־כמו. אף על פי כן אין לך דבר מוּחשי יותר ממנו. והאוירה לכל הבא ברחוב שולמית מספר שבע בתל־אביב היא: זה ביתי ואנווהו.
*
מה עשתה תל־אביב של ההסתדרות לפני בית־תבורי — כמעט קשה להבין, אך מה שהיא עושה עתה בתמיכתו העקיבה והממריצה של אליעזר שכטר, ראוּי לכל ברכה. אני יודע כי אפשר לגלות בדברי פנים שלא כהלכה, בכל זאת לא אחשוש לומר כי יש איזו אירופיות — במובנה הטוב ביותר של המילה — בכל דרך העבודה התרבותית בבתים אלה, כשאתה מביט במודעת השבוע אתה רואה חלוקי־אבנים בודדים, אך יש מי שדואג לצרפם לפסיפס. יש איזה חיבור סמוי בין קונצרט סימפוני של פועלים ובין הרצאה בסוציולוגיה; בין מיפגשי זמר של ילדי־פועלים ובין הסברה ברום־עניניה של המדינה: יש איזו הולכה מכוונת למחוז־חפץ תרבותי, שבה איך־שהוא נארגים כל השבילים האלה ומתחברים לדרך־מלך אחת, ויש הרגשה כי יש מי שדואג מראש להתחברות הזאת. בסך הכל זהו עמלם של הלשים דיוקן.
כבר אמר מי שאמר: לא הייתי רוצה למכור כשפים לחרטומי מצרים ופחות מזה הייתי רוצה לעשות תרבות בין יהודים. תורה, זוהי, בידוע, פרקמטיה שכל יהודי לא זו בלבד שהוא בקי בה לעצמו, אלא שיודע בדיוק איך להקנותה לאחרים, לכן אנו מבינים לא פעם ללבטיהם של העושים בשדה, אלא שברל פרימר ופמלייתו הציבו את מעשה התרבות של ההסתדרות בתל־אביב במעלת הידיעה ובמעלת ההעמקה. פחות מרצים, השואבים כל תורתם מן הברושורה והבוססים זה שנים במליצות־עצמם, ויותר מבינים מיוחדים־לנושא, מתעמקים בו ומעמקים בו את השומע; יותר הסברת־דברים ופחות הימום. פחות מקרה וארעי ויותר שיטה וקבע. כך לתורה, כך לבידור, כך ליציקת מסגרות־חברה כלילות־שבת וערבי־שבת לרבות ערבי־חול שלא פעם תורה חוגגת דווקא בהם.
*
עם גיאורג זינגר יש לנו חשבון. לא כל מנצח אנו נושאים על כפיים. אותו נשאנו — ובאופן האישי ביותר. ולא לאחר ליל קונצרט וניצוח מופלא. הימים — ימי זכרונות, לכן לא נעלים: נשאנו אותו, חוליית־הגנה, פשוטו כמשמעו, על כפיים מספינת־ניצולים בליל־סגריר אחד מול קנים נטויים ומול עיר נאפדת סוד וגבורה. זה היה לפני תשע־עשרה שנה. לערך, בימי מיפרשים ותקווה, לפני שבועות אחדים נשאנו על כפינו (לא כפשוטו) בשנית. זה היה באותה עיר־חולות, לא הרחק מן המקום שבו תקענו זרוע־שרירית תחת בית־שחיו ולחשנו לו. לחש־מחתרת שאין כמוהו לבטחון ולתקווה: אל תירא! הפעם: ברחוב שולמית שבע, כאשר סיים את הניצוח על “הקונצרטו גרוסו” בביצוע התזמורת של עובדי עירית תל־אביב. המוסיקה בישראל חבה הרבה לגיאורג זינגר המנצח והפסנתרן, אך אנו לוחצים ידיו הפעם במיוחד כלחוץ ידי חלוץ ופידגוג. כי אם לוקחים ממונה על מדחנים, ופקיד־שומא, ומהנדס־דרכים ועובד־נקיון של אחרי־חצות ועושים ארבעים עמלים שכמותם צוות־מנגנים לתפארה ומשמיעים עמם, להפלאת הכל, מיטב המוסיקה הקלאסית — עושים מעשי־בראשית, ואף זו קודמה להליכה בדרכים לא סלולות של אדריכלי התרבות בכתלי ההסתדרות בתל־אביב. מגוּמות־הנוי בדיוקן.
*
ישבנו אותו ערב — אחד מערבי התרבות המגוונים והתוססים של הבית — ומבטנו שוטט באולם. פני העמל הקשובים אין כמותם לאמת. יש לתרבות־כפר בושם שלה ויש לעיר חותם משלה: חותם העמל והחומרה. מן האולם נשקפו לנו דמויות משל מאסארל ומשל קטה קולביץ ויותר מהן — משל בית־היוצר החדש של האומה העושה שבטים לעם. יוצקת כולם בצלם אדם עובד ונותנת בו מאור. לא יצאנו החודש לספר הרחוק, אך גם מקרוב נשכרנו. הלכנו בעקבות מחזיקי הנר בכרך המהמה ושמענו באין־קול הלמות הפטיש המנגד דמות.
9 במאי 1958
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.