מונחות לפני רשימותיהם של עתונאים עברים מביקור בעיר־חיילים ואיני יודע אם להמשיך בדרך הבידוח את הרשימות הללו ולהביאן לכלל גיחוך בולט, או לעמוד על הצד הרציני יותר שבדבר, והוא דלותה של הריפורטג’ה העברית וקוצר־ידה של תעמולתנו.

בּרי: אין זה קל לאזרח לראות, אגב ביקור חטוף אחד, ראיה־של־אמת את הווי־החיים של הצבא. הרי זו מסכת סבוכה ומורכבת ביותר וכמעט שאין ללמוד עליה מאומה מתוך הצצה קלה בלבד. יש כאן, מצד אחד, סכנה של התמוגגות והתפעלות נפרזת מכל דבר שיש בו משום שוני לעומת חיי־האזרח ומצד שני — של רחשי־רחמים והשתתפות בצערם, כביכול, של אנשים שנטלו על עצמם קשי־חיים שכזה. משניהם כאחד יסלוד האדם אשר עליו יסופר. בשניהם כאחד יחטא העתונאי לטעם הטוב — ולאמת. ואם נוסף לכך יש לכתיבה גם תכלית של תעמולה — יהיה בזה גם משום קוצר־הבנה לדמותה ולדרכיה של התעמולה העברית לגיוּס. כי תעמולה זו אינה רשאית בשום פנים לקרוץ לאזרח באמצעי־פיתוי זולים על הנוחות הצפויה לו באימונים ובשירוּת. הרי זו גם גניבת־דעת וגם זלזול בערכים המוסריים של ההתגייסות אם אנו הופכים ענין גדול זה לענין של כדאיות, בשל זכיה במקצוע לעת שלום או בשל הוספה במשקל (מדוגמאותיו של כתב “הארץ”). עתונאים עברים כבר הציצו פעם בטרקלינם של חיי הצבא, במערכות השירוּת הממשי, ונפגעו. נפגעו — כי ראו הכל אך לא ראו את אמת־החיים של בחורינו או שראוה ונתעקמה אצלם. עתה עברו ביעף על פני הפרוזדור, מחנה האימונים. ופגעו. הם פגעוּ במאמצם המפרך של מאות בחורים עברים שמלאכת האימונים בשבילם אינה “שעשוע של תיל דוקרני” (כדברי איש “הארץ”) בלתי אם מלאכה התובעת אימוץ עצום של כוחות הגוף והנפש. ואין כוונת הדברים לקשור זרים של כבוד נפרז לכל אלה שפשטו מדי־אזרח ולבשו בגדים אחרים. פחות מכל ירצה החייל בזאת. אך על אחת כמה וכמה שאין כל כוונה לגרוע כמלוא־נימה מערכם ומטיבם של הסדרים הנהוגים, שבעיקרם ובכללותם יש בהם מן הדאגה המכסימלית לחייל כאדם. ועל כך — ובדין — גאוותו של משטר הצבא הבריטי הרואה בחייל לא רק בורג במכונת־המלחמה האדירה אלא, ולכל לראש. אדם שצרכיו ומשאלותיו ראויים לתשומת לב יתירה בכל מידת האפשר בתנאי צבא ומלחמה, אך מותר לשער כי שום ריפורטר, האמון עלי עתונות אנגלית, בעל חוש־מידה מסויים, לא היה מנסה להפוך מחנה של אימון אזרחים וסיגולם לשירות. למעין מחנה־התבדרות ושעשועים ויתרונות של נוחות שאך הבאי הוא להאמין שאפשר לקיימם בתנאי מלחמה.

על כן היו לנו לזרא תיאורי־ההתמוגגות על מסורת של “פייף או’קלוק” ועל “חדרי־שינה מרווחים” — וכיוצא בהם דברים פשוטים ואפורים למדי שריפורטר — שוחר־הוּמור. כנראה — לא מצא להם אלא הגדרות מבריקות, ממתיקות וקרובות אולי מאד לאוצר־המונחים של אזרח צעיר בכרך עברי, אך רחוקות מן האמת החיילית. על כל פּנים: החייל, טירון כוותיק, אינו יכול להסכים כי בשל תפיסה מסולפת של דרכי־התעמולה לגיוס יעשה כל ריפורטר את תנאי־חייו, על לבטיהם ועל יתרונותיהם, מעין “תופין של מתיקות” לכל מי שעדיין לא מילא את חובתו.

*

ומכאן — משהו לדמותה של הריפורטאג’ה העברית. זו רעה־חולה שלה, בכללותה, שאינה יודעת אלא שתי צורות־קצה של תיאור: האחת — כרוניקה יבשה עד כדי חורב ומשעממת עד כדי הרדמה. ואחת — שפכון־רגשות והתפעלו עד כדי אבדן כל חוש־מידה ומציאות. דרך האמצע והיא דרך התיאור הכבוש והמתאפק, שאין בו יובש אך גם לא התמוגגות נכסלת, כמעט שאינה ידועה לה, או שמגישים לקורא גודש של שורות שגורות או שמלעיטים אותו בליל של מליצות. התפעלות ודמיון־דל. אך לעתים רחוקות ניתן תיאור שיהיה בו משום חוויה אמתית לקורא ומשום שרוב הריפורטרים מעדיפים, כנראה, את הדרך השניה זכינו לכתבות על חיי הצבא, המזכירות לנו מכתביהם המפורסמים של תיירים ממרחקים שביקרו לראשונה במשק שיתופי. את התפעלותם מתרנגולת מטילה ומפרה בעלת שם עברי…

אך לא הייתי בא לריב את ריבה של הספרות הריפורטאג’יסטית ולא הייתי מצביע על פגמים שבאסתטיקה, אלמלא נגעו הדברים בשאלה אהה, נכבדה מאד, והיא: דרכי התעמולה שלנו לגיוס.

תעמולה זו — נפתולים רבים ידעה, ראשיתה — חרוזים נמלצים על גבי מודעות, המשכה — בתי־שיר בעתונות ועתה — רק עתה —שינתה את דרכיה והחלה לדבר אל העם בלשון פשוטה, בהירה ונוקבת ומשום כך גם קולעת ביותר. סיסמאות חרוזות כמו “במקום רבוא — רבואתיים” פינו את מקומן לאַפֶּלאצ’ה הפשוטה והמוצדקת ביותר מבחינה מוסרית־אנושית: “ניקום נקמת אחים”. אך אם התעמולה העברית הרשמית מצאה סוף־סוף את הניב הנקלט ביותר, הנה העתונאים המסיירים — אם לשפוט לפי תיאוריהם האחרונים — עדיין לא מצאוה.

כי הדבר שאנו החיילים מבקשים לספרו לאזרח איננו הטוב והמשופר והנחמד והנעים שבסידורינו הטכניים בצבא. גם אילו היה הדבר כך — ואך פתי יאמין כי הוא אפשרי בתנאי־שירות בימינו — לא היינו נזקקים לכגון זה כדי לעודד את קנאתו של האזרח ולא בשל כך היינו קוראים לו לבוא. אלמלא היה אותו עתונאי חדור מושגים מקובלים על “פייף או קלוק” ועל אקרובאטיקה של הליכה על חבל; אלמלא היה להוט פחות אחר “קוריוזים” — אפשר היה רואה יותר את העיקר ואפשר היה מרגיש במשהו אחר שיש בו באמת כדי לעורר קנאה אצל האזרח ולהניעו למחשבה על עצמו ועל תפקידו. ויודעים אתם במה יש לקנא ומה יש להביא לצבור כדבר הראוי לקנאה? — הרי זוהי ההרגשה הכללית של הטירון העברי — כי הקשיים, התלאות ולבטי־ההסתגלות בגוף ובנפש, כאין וכאפס הם לעומת ההנאה — כן, ההנאה! — שבנשיאת המדים.

אתה, העתונאי, היית עושה שירות טוב ונאה יותר לתעמולתנו אילו היית מספר לצבוּר — וזו האמת! — כי שום טירון, גם אם היסס ופקפק ופסח על שתי הסעיפים ואפילו אם עבר את מפתן הצבא לא בכוח עצמו בלבד. לא ימיר את ההרגשה הזו של מדים ומילוי־תפקיד בכל יתרונותיה של נוחות־אזרחית שאולי קשה היה לו להיפרד ממנה. וודאי שהיית מטיב לשרת את עניננו לו סיפרת לבחורים בעיר, כי בעצם אינם זקוקים אלא להכרעה אחת, להתגברות אחת של ספקנות שאחריהן מן ההכרח שתבוא הרגשת־סיפוק והכרח הערך העצמי כאדם וכיהודי — כי כזאת יכולת לראות במחנה־האימונים, אלמלא היה לבך נתון לקוריוזים.

אל תספר להם על “שינה מרווחת” ועל “צלחת מן השמים”, אמור להם פשוט, גלוי ואמת: יש פשפשים, יש תרגול כבד ומפרך, יש צורך להכניע הרבה רצונות ומשאלות יפים, יש להיכון לקשי־חיים דוקא — אך כנגד כל אלה יש רגש אחד המפעם את האדם למיום עברו את הסף והוא המנעים את הכל והמחפּה על הכל: רגש של מלוי־חובה, תגמול פנימי כלשהו, אולי קטן אך עמוק מאד, לכל מה שנעשה שם לאב, לאם.

זו דרך התעמולה — ואחרת אין.

31 באוגוסט 1943

הבמה העברית קצרה באחרונה הרבה אלומות של תהלה — ובדין. היא שיכללה עצמה, הגבירה כוח־המבע שלה, חשפה כשרונות, פרצה אל מחזה הראווה הגדול ברוב־עם — ויכלה לו. ואולם אגב התקדמות והישגים היא פנתה גם אל עקלתון. על חמשה ציוני־דרך בעקלתון זה ידובר בּבא: על הפרסומת, על הראווה, על החרושת, על הנכר ועל בריחה מן המבוע.

על הפרסומת

בעצם הצגת הבכורה של אחד התיאטראות שלנו פרצה דליקה. היתה מהומה, אך גדולה ממנה היתה הסנסציה. רבים מן הצופים נטו להאמין כי הדליקה שייכת לגוף ההצגה ואפילו שיבחו את הנהלת התיאטרון על הסממן המפתיע שהכינה להצגה הבכורה. אין גבול, אמרו, לכוח ההברקה ולדמיונו היוצר של במאי.

הקהל שלנו רגיש, כידוע, לכל השפעה חינוכית ועוד מעט קשה יהיה לפתוח הצגת־בכורה בלי דליקה כשם שכבר היום לא נוח ביותר לפתוח מסך בלי שחקנים המחופשים בחיות או כבהמות־בית או, לפחות, כאדני־השדה. מחזה בימינו שאין בו לא חמור ולא כלב בקושי מתקרא מחזה. על אחת כמה וכמה אם אין בו כמה מניינים של מחוללות חשופות־שוק או פרומות־חזה. סממנים אכזוטיים, כמו: גמגום קאליפורנאי, כעכוע סיני ומלבושים משוק העתיקות של אינסטנבול נעשו מכבר הכרח לבנין כל הצגה ואין בהם עוד משום חידוש. כביכול, טעמו של הקהל נשתפר מאד ונתעדן מאד בהשפעה של התיאטראות. הוא אינו אוהב עוד חיקויים. רק דברי מקור. ולא סתם מקור אלא מקור ראשון. מן המבוע. סח לי איש תיאטרון: גבירה שבאה לקנות כרטיס להצגה ביקשה כי יראו לה תחילה את הבד שממנו נתפרו התלבשות. אם התלבשות הבוכאריות, למשל, לא הובאו מטהרן אלא נקנו בחנותו של ברוך בירושלים — מה טעם תוציא מעות כדי לראות בד־בוכַרי שאיננו בד־בוכרי? מטרונית אחרת, ממוצא מערב אירופי, ביקשה שיערבו לה. כי השולחן בחדר האצילים שעל הבמה הוא שולחן מקורי מימי “לוּאי קַטורז” ולא חס ושלום מעשה חיקויים של חרשי ישראל. לא נתמה עוד אם אדם שיחזה בהצגה תנ“כית יבקש שיבטיחו לו כי האריג שבו מכסים יעקב ורחל את בשרם הוא מטווה מקורי מתקופת ההיקסוס, תוצרת אלוני־ממרא, ולא מלאכת מחשבת של בצלאל בן חור או מעשה־חיקוי של נשי ויצ”ו בימינו. כי מקור, פירושו: ראשוניות, והמונים הנתונים להשפעה חינוכית נוטים לפרש השפעה זו פירוש קיצוני ביותר. עתים הם מתרחקים מאד מכוונותיו של המשפיע. אך זה שכרו של כל חינוך אינטנסיבי, והתיאטרון העברי אוכל עתה פירות חינוכו שלו: הוא הפתיע את הקהל בכושר־ההברקה שלו. בא הקהל ומפתיע את התיאטרון ברחבות־התפיסה שלו.

ואולם ההפתעה היא בבחינת חרב־פיפיות ובמקום שאתה מוצא כוחה שם אתה מוצא חולשתה. כל כוחה של התדהמה — בפתאומיות ובחד־פעמיות שבה. אם עמדת כל הימים על רגליך ולפתע אתה ניצב על ראשך — זה מפתיע ואפילו מדהים. אפס, אם תוסיף לעמוד על ראשך בלי הפוגה — לא תפתיע עוד איש. כך אתה — כך מודעה על הצגת תיאטרון. כאשר אנדרוגינוס הפוך־ראש מופיע לראשונה על לוח המודעות — אתה נפתע: אמרת קרקס והנה תיאטרון. אך כאשר לגיונות של אנדרוגינוסים צועדים במשך שבועות תמימים כפותי־רגלים על לוח המודעות ־יותר משאתה מסתכל בהם, הם מסתכלים בך. בסופו של דבר זה מטיל שעמום גם בך גם בהם. הם — סופם שיבלו על לוח־המודעות ואילו אתה מצפה בקוצר־רוח להברקה גדולה מזו, אלא שגם עולם המדהימות איננו בלתי מוגבל.

על הראווה

הראווה היתה, לדאבוננו, אחד היסודות המַנחים בפעולת במותינו — ולא במודעה בלבד. בתי־כנסת ריפורמיים באירופה היו נוהגים להביא במודעותיהם דמות־דיוקנן של אחדות מבנות־הגויים המשתתפות במקהלה כדי למשוך צעירים אל התפילה. באו עלמים להתוודע אל המשוררות ונמצאו מתפללים תפילה־זכה וסופם מתוודעים אל האלהים. פרסומת מסוג זה לשוכן־ערבות ולרוח הקודש היא עצמה אולי איננה רצוייה, ואולם כוונתה היתה, כנראה, רצוייה. ואולם תיאטראות שלנו באחרונה חלק ממודעות שלהם איננו רק סממן ריקלַמי אלא הוא־הוא גופה של הבמה, היינו: אלהים שאיננו במודעה — לא יהיה גם על הבמה ואילו אשת־גלמודות שישנה בה עלולה להיות גם על הבמה. הבמה, כמודעה, עיקרון הראווה.

התיאטרון שלנו מנסה להתמודד עם הקולנוע לא במיוחד שבתיאטרון אלא בחיקוי סממני הראווה של הקולנוע. ניצוץ לוחש ומהמם של אמנות הבמה הולך ומפנה מקומו לזיקוק־די־נור, לאש קרה ומצננת. התיאטרון נגרר אחרי תרבות־השטח של הבד ואחרי כוח־ההדהמה האופּטי שלו בלי לנסות להעמיד מולו את הגוון השקט והמאופק של עצמו ואת לחן־קולו בנשימה קטועה ומרוסקת, כל עוד נשמה באפו, מנסה התיאטרון העברי — בן־בנו של זקן מופלג כבד־הליכות ונשוא־פנים מימי סופוקלס — להתמודד בריצת־מרתון עם צעיר נועז ושובבני, קל־דעת וטרזני כלשהו, יציר רוחה של המאה העשרים ובן־טיפוחה. אפשר יוכלו לו לצעיר זה אונו והונו של תיאטרון אמריקני, למשל, אך בודאי לא תוכל לו לאורך־ימים במה צנועה, דלת כוח ואמצעים כבמת ישראל. דברים שהתיאטרון העברי ברח מהם וניער עצמו מהם חוזרים אליו במהדורה חדשה. המשחק — אבי־אבות התיאטרון ועיקר צדקת־קיומו — נעשה רק אחד הסממנים בהופעה הבימתית. פנס־הקסם נעשה גורם לא פחות חשוב ממנו. התזמורת והמקהלה — אולי חשובים יותר. במקום ההמייה החרישית בא קול התוּפּים. אור גנוז פינה מקומו לאורה של מנוורת־גז. הצעד הריתמי המדוד והמאופּק — לשעטת־מחול. איך אמרה שכנתי לכסא: כבר נגמרה כמעט כל המערכה השנייה ועדין לא רקדוּ, ועדין לא שרוּ ורק מדברים ומדברים — משל, אנו יושבים באסיפה ולא בתיאטרון.

אָכן איש לא היטיב לחנך את שכנתי לאהבת־תיאטרון מוזרת כזו יותר מן התיאטרון עצמו. ואַל נא נתלה את הקולר בצופה. לפי שעה אין לרוּבו של קהלנוּ מחנך תיאטרלי אחר זולת הבמה העברית, וכאשר תחרוש ותזרע במה זו כן היא קוצרת, כן היא תקצור.

על החרושת

בנשימה מרוסקת רץ התיאטרון אחרי חבריו ומבחינה מסויימת — גם אחרי עצמו. אחד האלילים שהתיאטרון סגד לו בתקופה האחרונה הוא אל־הפוריות. ספק אם איזה ענף שהוא במשק החמרי והרוּחני של המדינה זכה למידה כזו של פוריות כאשר זכתה לה הבמה העברית. וההתחרות איננה רק בין תיאטרון לחברו. כל תיאטרון מתחרה עם עצמו. עוד לא הספיקה הצגה אחת להיקלט על הבמה או לדרדר ממנה וכבר חברתה מתדפקת על הדלת. על כבש האוירון מתחלפים הבמאים. זה הולך וזה בא. יבול של קרוב ל־30 (!) מחזות נתנו לנו התיאטראות בעונה האחרונה. הבולמוס אחז את התיאטרון וגרף את המבקרים והעתונאים וטלטל את קהל הצופים. אחת לשבועיים מוזעק הצופה להצגה בכורה חדשה והוא נקלע בין תיאטרון לתיאטרון ובין מחזה למחזה ואינו יודע את נפשו. עדית ובינונית וגם זבורית משמשות בערבוביה והצופה מחוייב לקלוט כל אלה, לעכל כל אלה ולגבש לו מבליל זה של מחזות, סגנונות וספרויות טעם אמונתי כלשהו וכושר־הבחנה אמנותי.

ברד הצגות־הבכורה היה למין מכת־בכורות. ריקמת־טעם אחת שמתחילה להתרקם אצל הצופה — התיאטרון עצמו הורס אותה, כאילו היה התיאטרון לוחש בלי הרף על אזנו של הצופה: כל שהראיתי לך עד כה הוא כאין וכאפס לעומת מה שתראה כמעט קט.

החפזון הוא בעוכרי התגבשותו של טעם הצופה. אך הוא גם בעוכרי העבודה האמנותית השיטתית של התיאטרון. הבולמוס הוא ניגודה הגמור של עבודת הבמה כי הוא מקפח את שיקול־הדעת השקט והמיושב ומשליט על פעילותנו האמנותית אוירה של “יריד”. צמצום מספר המחזות לשנה היה מאפשר לתיאטרון לברור מחזותיו ביתר קפדנות ולהכינם ביתר שקידה ואילו לצבור הצופים היתה ניתנת הזדמנות לראות כל אותם מחזות טובים ומובחרים שהורדו מן הבמה לא משום שנכשלו אלא משום שמחזות צעירים יותר וטריים יותר כבר ההיו מוכנים לעלות ואי־אפשר היה לעכב עוד יציאתם לאור־עולם.

על הנֵכר

התיאטרון הוא כלי לחינוך אמנותי ולהנאה אסתטית ובשום פנים לא קרדום בידי המדינה. מכל מקום: לא במדינה חפשית שבה אין הביטוי האינדיבידואלי של אנשים ומוסדות טבוע בחותמה של מלכות, אף על פי כן, אי אפשר לו לתיאטרון להתעלם לחלוטין מן הארץ ומן המדינה שבהן הוא קיים ושמהן הוא שואב את קהלו ויונק את חיותו. יתר על כן: יש ימים בחייה של אוּמה שבהם היא מצווה ללכד כל גרגיר של יכולת רוחנית וחינוכית כדי לעמוד בתוך שעתה הגדולה וליכול לה. אין זה מוגזם לומר כי אנו חיים בימים כאלה. העובדה שקמה מדינת יהודים והיא הופכת סדרי־בראשית על כברת־אדמה זו וטובעת מחדש דיוקנאות־אדם ויוצקת דפוסי־חיים ומהתכת שבטים ועדות ועושה כל הארץ כור־אדירים של היתוך וצריפה — עובדה זו לא הומצאה על ידי ירחמיאלים. היא מדגישה עצמה בעצם התרחשותה יום־יום במישורי הארץ בהרריה ובגאיותיה. ואולם איתרע מזלה של מדינה זו שרבים מיושביה — מטעמים של מנטליות יהודית מיוחדת ואולי גם של התפרקות כללית שלא כאן המקום המקום לייחד עליהן את הדיבור — מכסים בעמוד־ענן את האורות ומטילים עמוד־אש על הצלילים. הראשונים מועבים, האחרונים מוארים, והתמונה מתעקמת. יכול התיאטרון לומר: אומנותי — האמנות הצרופה ואין לי בעולמי דבר זולת האמנות ומעשה אמנותי שאירע לחבורה מסויימת על התימזה, למשל, עדיף על איזו התרחשות קרתנית, בכלובה של ארץ זו. סוף־סוף גם אם התיאטרון אספקלריה של הדורות אין הוא מחוייב להיות בבואה של הדור הזה. תיאטרון איננו עתון יומי ואילו את מלאכת החינוך יעשו בתי הספר, תנועות הנוער, אולי אפילו המפלגות, אך לא התיאטרון. השקפה זו אפשר לחלוק עליה אך אפשר היה גם לכבד אותה אלמלא הוגשמה בעקיבות. אלא שאמירה זו — יימחל לנו — היא חסודה במקצת. מתחוור כי אין התיאטרון שלנו רואה עצמו חפשי מכל זיקה למתרחש בארץ, אך הרושם הוא כי הוא חש יותר בזיקה אל השלילה. הוא נשמר מאד מלהיות כלי הסברה וחינוך בדומה לעתון יומי, אך אינו חושש ליהפך לפעמים למשהו הדומה לעתון ערב. מסתבר כי אם היסוד הנגטיבי במחזה מקורי עשוי לדבר אל יצרי־לבו של ההמון — נכון התיאטרון לקפל במקצת את תביעותיו האומנותיות, ואז הוא לובש אמיצות־לב ומתייצב כמוכיח בשער ומנסה להאמין כי אכן הוא ממלא שליחות חינוכית גדולה.

ברם, לאמתו של דבר, זהו אומץ־לב מדומה במקצת. קיטרוג על המדינה הוא אחד הדברים הפופולריים ביותר בחברתנו עד כי נחוץ בימינו אומץ־לב כדי לדבר בחברה מהוגנת בשיבחה. התסביך הפתולוגי המונח ביסודה של תופעה זו ראוי מצד עצמו למחקר. המלגלג על הארץ הזו מדמה, משום מה, כי הוא שם לקלס את הכל ואת כולם רק לא את עצמו. אך לאמתו של דבר הוא משול לאדם האוחז בכנף־הבגד של עצמו, רץ וקורא: תפסו את הגנב, בלי לחוש כלל כי הוא הקורא והוא הרץ ועמו רץ למעשה לפחות אחד ה“גנבים”. סוף־סוף מדינה זו איננה רק בבואתם של כמה פקידים משרתי־הצבוּר. היא טבועה בכל אחד מאתנו וכל אחד מאתנו חותמו ודיוקנו טבועים בה ואלמלא בחרנו בדרך של “קשוט עצמך” תחילה יתכן שהיינו מגיעים מהר יותר אל קישוטו של כל הצבור. ואלם אם בחרנו מטעמים של נוחות אישית בדרך של “קשוט אחרים” נעיז נא לבחון היכן תמצית תפקידנו בנסיבות הימים האלה.

הוקעת הרע היא בלי ספק אחת השליחוּיות החינוכיות החשוּבות של כל מוסד בעל מגמה חינוכית וראש לכל: של התיאטרון. להוותנו נתרבו במדינה הצעירה מעשי הונאה ושחיתוּת, גברה ההתנשאות ועצלתיים־של־לשכה טובעים את חותמם לא־פעם על היחס של משרתי־הצבור אל קהלם. התיאטרון קרוא להילחם בתופעות אלו בלי רחם.

ואולם בצד השליחות החינוכית הזאת קיים עוד ייעוד חינוכי, אולי פחות פופולרי לפי מושגי האופנה המקובלים בחברתנו, אך לא פחות גורלי וחיוני לקיומה של המדינה ולעצם התלכדותנו כחברה: נטיעת ערכים של אהבת העצמאות ואהבת המדינה והוקרת החירות בלבם של אזרחים ותיקים, אפילו ציניים כלשהו, ובלבם של מאות אלפים יהודים, עולי כל הפזורה היהודית, האמונים עלי נוָדוּת רוחנית ואזרחית והעומדים עדיין תוהים ונבוכים מול עצם התופעה של שלטון יהודי ומול התביעות המרובות ששלטון זה וארץ זו מציגים ועלולים להציג להם.

לא שיחקה השעה למדינה והתיאטרון לא עמד ואינו עומד לימינה באחת השעות שבהן היא כה זקוּקה לו ולסעדו החינוכי. דברי הימים ישפטו אם הסתגרותו זו של התיאטרון במגדל השן של האמנות הצרופה והתעלמותו מדעת או שלא מדעת מקיומם של רבבות יהודים אלה היתה לטובתו של התיאטרון ולטובתה של המדינה או לרועץ לשניהם. ואולם אם אין בכוחו של התיאטרון להביא אל משכנות־העליה החדשה ואל שכבות העם האחרות לפחות מעט מאורה הגלוי והגנוז של העצמאות ומאהבתה, לא יתואר, כלל שיביא להם רק את צלליה ואף אותם מוגדלים ומנופחים כצללי־בלהות.

אזנו של התיאטרון העברי רגישה לכל זעקה והוא מוצא לה מבע בסולם הרם ביותר של יכלתו האמנותית. אך משוּם־מה אין היא רגישה באותה מידה לזעקתה של ארץ מאד מיוסרת, אך גם מאד־מאד אהובה. היא כברת־הארץ הקטנה שמתחת לרגלינו המתהפכת בצירי התחדשות ובריאה וראוייה, גם היא גם מתנחליה גם הדרמה האנושית המתחוללת בה, למבט חנון וללטיפת־חסד אחת מצד התיאטרון העברי.

על בריחה מן המבוע

כל תיאטרון יש לו מבוע משלו המזין את שרשיו. יכולה צמרתו להיפרש למרחקים — כל עוד הוא יונק מן המבוּע שרשיו מתעמקים. התיאטרון העברי, כל תיאטרון עברי הפועל ומתקיים במדינה, נגזר עליו להיות שתול על פלגי מימיה של ספרוּת ישראל הקדומה והמאוחרת, זו שבעברית וזו שבאידיש וזו שבלאדינו, ומהם עיקר יניקתו. את שרשיו של תיאטרון עברי בארץ יכולים להזין דברי־הימים של העם. יצירות המופת שלו ואוצרות הפולקלור הבלתי־נדלים של כל תפוצותיו בכל הדורות — פולקלור שמעצם התרקמותו בארצות שונות, באקלימים שונים ובמחיצתם של בני כל הגזעים שבעולם הוא אולי העשיר והמגוון שבפולקלור העמים. כל עוד ניכרים בתיאטרון סימני יניקה מן המבוע הטבעי והמיועד לו — אין רע ואין סכנה בכך אם הוא שולח מזמן לזמן בד אחד או כמה מבדיו לאקלימים זרים. אך משעה שהוא מתרחק מן המבוּע ומנסה לא רק לשלוח פארות אלא גם להכות שרשים בנופים של נכר, הוא גוזר עליו מראש שדפון והתייבשות לוז־חייו. יכול תיאטרון, גם תיאטרון עברי, לשאול כפעם בפעם סממנים מתרבות נכר, אך בשוּם פנים לא יוכל להתקיים לאורך־ימים על תרבות שאולה. רצונך, כל המנטליות היהודית של התיאטרון העברי ושל אנשיו היא בסתירה מוחלטת לאפשרות כזו.

ואולם חרף הסכנות החבויות בכך לתיאטרון עצמו, אין הוא מהסס באחרונה לילך בדרך זו, פולקלור של כל עם שבעולם מגלים בו כל ריחות־הקטורת ואילו מפולקלור יהודי בורחים מחמת ריח־החמין הנודף ממנו. התיאטראות שלנו, כמו כותבי הבקורת שלהם, נכונים לסבול כל ריח שבעולם רק לא ריחה של עיירה יהודית. תאמר: כולם יוצאי כרכים ועריסתם היתה תלוייה בין צריחים של מגרדי שחקים. חלילה. רוב־רובם נתחנכו על ברכי העיירה היהודית וספגו ריח התבשילים היהודים, אך דוקא משום כך אין הם רוצים בזכרונות אלה בחברה כרכית, נאורה ומתוקנת כחברתנו.

סח לי מוסיקאי אחד, מטובי המלחינים והמבצעים של מוסיקה יהודית: “יום אחד נקראתי לנגן נעימות־יגון באזכרה לקדושי עיירה יהודית. שאלוני: מה תנגן? אמרתי: נעימות־יגון של חסידים. אמרו לי: הנח ל”חמין" אלה. הב איזו נעימה של שופּין או של ביטהובן", גם תגוּבת־מבינים זו היא תוצאה של השפעה חינוכית שתיאטרון שלנו ומבקרים שלנו כאחד יש להם חלק לא קטן בה.

אוצרות בלתי־נדלים של דרמה ושל פולקלור עדיין מצויים אצל מנדלי, שלום עליכם, פרץ ובני דורם והם גנוזים ומשובצים כאבני־חן אצל עגנון, הזז, בורלא ואחרים. התיאטרון העברי מכתת רגליו למרחקים וטורח טרחות הרבה כדי להשיג ולהכשיר להצגה פרקי־חיים והווי של עמים רחוקים, כבודה של טרחה זו מבחינה תרבותית כללית במקומה מונח. אך מותר לנו לצפות כי בימת הארץ הזו תקרב יותר אל יצירתנו המקורית, העברית והאידיש, ותיצור מהם ערכים בימתיים חדשים לחינוך הצופה העברי, ואם תשקיע בהכנתה לבמה אשר היא משקיעה בּזר — סופה לקצור פירות־ברכה לבמה העברית ולחדש יניקתה ממבוע לא־אכזב שרק בו וממנו כח־החיות של התיאטרון העברי וכוח צמיחתו לימים יבואו.

9 באוקטובר 1953

מבחינת העשייה התרבותית היזומה אפשר לומר, כי המדינה חיה חיי תרבות והסברה תוססים מאוד. מרצים, מסבירים, מטיפים, אמנים, בדרנים — חיים ודוממים — פושטים מדי שבוע בכל הארץ ומעוררים רחש עצום של פעלתנות תרבותית, שכמוהו לא ידעה הארץ מעודה. כלי תחבורה קלים וכבדים נעים מדן ועד באר־שבע ומבאורותיים לים ומסיעים את צבא־התרבות על נשקו ועל תחמושתו החדישים: עולם מלא של אביזרים טכניים, שאין תרבות ישראל נעשית היום בלעדיהם.

נציץ נא לפנים המלאכה המרובה הזו, ודאי, לא דל תוכה, אך לא מעטות קליפותיה. את גרעין הפעילות התרבותית, ועל אחדות מהן הבאות במקום התוך — נשיח כאן.

*

לפנים נמדדה התרבות בעומק, היום — לפי אורך המודעה שאתה מפרסם בעתון: אינטש על טור אחד — פעולונת בטלנית של תרבות. שריד מיושן מימי העליה השניה; חצי עמוד — חוסר העזה; כל העמוד — סימן למעוף, לדמיון — פעלתנות ראוייה לשמה. יש לך דמיון — אתה קונה כל העמוד הראשון של העתון ומתרבת את ישראל בבת־אחת, בחדא־מחתא ולא טפין־טפין כדרך העצלים או הבטלנים מדור־החינוך הישן. אין לך דמיון —אתה הולך אצל הכרוניקה הפטיטית ונקלע שם בין תורנויות של בתי־מרקחת ובין הרצאתו של יוסף אריכא על שורת המתנדבים, ואין נפש חיה בישראל יודעת כי פעלת פועל תרבות. בקיצור, המודעה היא ראשיתך, ועתים, חלילה, גם אחריתך.

ולא רק באינצ’ים, גם בפרסאות, " כך וכך פרסאות" — מודיע תיאטרון תוססני — “עברה הגיבורה בעלותה וברידתה מן המדרגות בהצגה פלונית”.

דמו בנפשכם גודלה, היקפה ועומקה של התרבות; מהלך ששים פרסאות בהצגה אחת! לעומת מחזה מרתוני כזה, מה ערך, למשל, להצגה שבה הגבורים יושבים רוב הזמן, או שבכלל אין בה מדרגות? פשוט, לא כדאי ללכת. שפל המדרגה.

הנוסח החדש הזה, הנארג בפעילות הרוחנית שלנו והמכניס את כולנו למירוץ של מיכסות וכמויות, איננו אלא אות־מבשר כי תמה והולכת תקופת הכנור בתרבות והגיעה עת הסכסופון. התרבות והחינוך, אומרים האומרים, אינם סובלים עוד כשמדברים על אודותיהם בקול דממה דקה. הם רוצים ברעש, בשאון, במהומה ובהמולה. נוסח: תרבת אותי בסערה בכוח, באלף תופים — בליאונל המפטון. אל תצייץ אלי כצרצר, כוף עלי תרבות כגיגית — והכה בגיגית. תקע בשופר גדול לתרבותנו!

*

עוד לא הספיקו לנקוף אצבע למטה וכבר מכריזים על נקיפה זו באלף כרוזים מלמעלה — מירושלים או מתל־אביב, או מאיזה שהוא “מעלה” אחר, התקיעות עצמן, אומרים התוקעים, אף הן בגדר מעשה־חינוך, או לפחות מעשה־הסברה; הן מסבירות את קיומך, אם אני עושה מעשה־תרבות צנוע במושב אחיהוד יש לו, כלכל מעשה חינוכי, ערך יחסי, אך אם אני מקים סביבו שאון בירושלים ובתל־אביב, יש לשאון הזה ערך כמעט מוחלט: הוא מוכיח כי אינני גברא קטילא, וכי אינני עושה תרבות מתוך קימוט־המצח אלא מתוך הפשלת־השרוולים.

אבל לא רק על העשייה ומסביבה יש לתקוע. גם המעשה עצמו הוא בגדר מיבצע של תקיעה גדולה אחת. מכל מקום, כך חידשו המחדשים, תרבות, אומרים הם, אין לוחשים באוזן. גם משה רבנו לא נועד עם כל אחד מששים רבוא בני־דור־המדבר ללחוש לו באופן פרטי עשרת הדברות. הוא הרעים והבריק, ובבת אחת לכולם. ואלמלא הימום זה שהמם אותם, ספק אם היינו זוכים לקבל את התורה. תוף־אזנו של אדם אוהב תופים, מאז מעמד הר־סיני אין אתה יכול, כנראה, להעניק לאדם תורה או חינוך, או לבאר לו דיבור־דיבור על אופנו בדרך ההגיון והשכל הישר — אלא אם כן אתה מוציא אותו במקצת מן הכלים. ואתה מוציא אותו מן הכלים — בעזרת כל הכלים; בתוף, במצלתיים, בשופר, — בהמולה, לאחר שאתה מערפל קצת את מוחו, שוב לא ייבצר ממך להכניס לתוכו הכל. כך, אומרים, דרכו של מוח האדם מאז ועד ימינו. אמנם בין “אז” ובין “ימינו” היו גם שיטות אחרות של הקניית־דעת ושל החכמת יהודים, אלא ששיטות אלו, כנראה, לא עלו יפה. והא ראיה: ה“עם־הארציות” הגדולה של הדורות הקודמים, והבערות הגדולה הפושה בעם שאין לה תקנה אלא שופר או גיגית.

*

גיגית זו נוהגים החדשנים לכפות קודם כל על העולים החדשים. כלום תהינו לשאול עולים אלה כראוי למאווייהם הרוחניים, לחוויותיהם הנפשיות ולצרכים החינוכיים המיוחדים לכל עדה ולכל שבט? חלילה, אין לחברה המתוקנת פנאי לתת לבה על טעמה המיוחד של עדת־אנשים, אין היא יכולה להרשות לעצמה תפירת בגדי־תרבות לפי המידה. יש לה “קונפקציה” חינוכית, מעין שמלת־פרחונין גזורה לפי מידה אחת, או לפי כמה מידות קבועות. ואותה ראה וקדש. בין אם אתה מפוזנאן או ממאראקש, מסאמארקאנד או מקוצ’ין. בכלל, ההנחה היא, כי אין אתה יכול להביא עולים חדשים לכלל פעילות רוחנית ותרבותית אלא אם כן אתה מפגיז אותם תחילה. המטר עליהם הכל בבת אחת: את מרלין מונרו, עם הסברה שימושית לחקלאים על מחלת הפה והטלפיים; הסברה מוקלטת מעל סרט־מוכני על האינפלציה, ביחד עם פרקי־זמרה מעל גבי תקליטים, הב להם הרבה והב להם גיוון. יש להם, כידוע, לעולים החדשים (הכל “עולים חדשים”, ואין צורך להתעמק מי כל אחד ומה צרכיו), מין מוח מיוחד, מוח־עולה־חדש, והמוח הזה, — שסימן ההיכר שלו איננו מאין בא, מה מקורו, מה אוצרו התרבותי, המחשבתי והנפשי, מה מסורת יצירתו הרוחנית, אלא הותק שלו בארץ, — מוח זה כאילו איננו סובל דיבור של הגיון, מלה של ישוב הדעת, חינוך והדרכה של אורך־רוח. דברים היוצאים מן השכל או נארגים מלב אל לב. לא, זהו, כביכול, מכניזם מחשבתי מיוחד שאיננו מופעל ואיננו מגיב כטעמך אלא אם כן אתה פונה אליו ברמקול צרחני. ואם תאמר, איך למדו יושבי־מערות יראת־שמים ותפילות, ואיך למדו בני תימן, למשל, פרקי זהר ורמב"ם, ואיך השכילו להבין בספירות הקבלה ולאהוב עמם ואלהיהם בלי מנגנוני ההסברה המודרניים ובלי אביזריהם המוכניים, יאמרו לך: אינה דומה צנעא לתל־אביב. ששם נשמע גם ציוץ של תורה ואילו כאן אי אתה יכול בלי צופר. כך מקנים תורה בימינו. כרצונך: קנה או דחה, קח או הנח.

*

הרבה דברים עשויים לחבב מולדת על אזרחיה, עיקריים בהם: אחוות אדם לרעהו. טיפוח מנהגי תרבות אלמנטריים. עילוי הרמה המוסרית של האזרחים בדרך המופת והדוגמה האישית, נועם־הליכות, עבודה לדורש ולחם לרעב וחירותו של אדם לחיות כרוחו. טיפוח נוף הארץ ושיפורו, שימור שכיות עבר. בקיצור: ריקמה שלמה של מעשים, גינונים, מנהגים, מסורות ומגעים בין אדם לחברו, המשתזרים בתהליך אטי וממושך בחיי יום־יום של הפרט והכלל עד שהם אופפים את האזרח בהרגשה של נועם־מולדתי־ייחודי. נוטעים בו גאון לאומי חיובי ומוסכים בו, כשיקוי טוב, אהבה לפיסת ארצו. שעם כל קטנותה לעומת כדור הארץ כולו. אין בעיניו נאה ממנה. טוב ממנה ואהוב ממנה בכל העולם כולו. במדינה המקבצת עמה מירכתי עולם — מעשי־חינוך מכוונים לא זו בלבד שאינם מיותרים

להחשת התהליך האוביקטיבי של ההתלכדות אלא שהם חיוניים. אבל גם יצר־הטוב הזה של חינוך־הציבור יש לו גבולין. וגבולותיו הם: אל תיכנס בשופרות־ההסברה לתוך בני־מעיו של האזרח. ממשלה, כל ממשלה, היא אמנם דבר נחוץ. ממשלה טובה — היא אפילו דבר מועיל. אף־על־פי־כן זוהי מין בריה בחלד הסוציולוגי של החברה, שכל מה שנתקלים בה פחות מחבבים אותה יותר. מכל מקום, אין היא האורח הרצוי ביותר בקירבת רשות־היחיד של האדם, אבל אם אתה פושט בגניו, בחוצותיו ובסימטאותיו של האדם ומקדם אותו בכל מקום ברמקול, במכונות־הקרנה ובתיבת־נוגנים, אין אתה מקרין עליו רווחה־של־ארץ, וספק אם אתה אוצל עליו אהבת־ארץ. אפילו עם הציור על גבי הבד שאתה מקרין לפניו בחוצות העיר חשוב ומעניין — ההמולה משתלטת עליו. אתה מדמה כי אותו קהל־

צופים נכבש ליופיה של התמונה שמראים לו על הבד, אך הוא נכבש יותר אל ההמולה. צבור אוהב ירידים. גם יריד של תרבות, אף־על־פי־כן אין מקנים תרבות באמצעות יריד, ואם מצליחים להקנותה —מקנים תרבות של יריד.

לא נקפח כליל מקומם של הרמקול והתוף. מעשה התרבות יכול אמנם לוותר עליהם לחלוטין, אלא שיש ימים שבהם אין החברה יכולה בלעדיהם. אימתי? בשעה שיש לקרוא את האזרח למיבצע דחוף. חד־פעמי ועתים גם גורלי, כגון: גיוס לעת מלחמה. יריד של בחירות או, להבדיל, רכישת פיס. גם אז אין לרמקול זה כל קירבה או סמיכות לתרבות, אך נועד לו תפקיד הצופר במכונית הכבאים במרוצתה אל מקום הדליקה. ימים אלה יש להביא הכרתו של האזרח לחידוד מופלג, או לטמטום גמור, במהירות מכסימלית ואין ברירה אלא לתקוע בכל הקולות ובכל הכלים. אבל חינוך אזרחי יומיומי הוא מעשה מורכב ואטי עד אכזריות ושום תקיעת־שופר אינה מחישה אותו. ואם חיינוּ כל ימות השנה יהיו ערוכים לפי סולם־הקולות הגבוה ביותר — מה הצליל שיישמר לנו ליום־פקודה ממש?

כל האומר כי רמקול זה לא בא אלא כמשקל־שכנגד לצריחת מקטרגים ולצווחה של השקר, אינו אלא שוגה מעיקרו. אין אתה יכול להלביש אמת בבגדי־מוקיון ואין אתה יכול לתופף אותה מתוך לגינים נבובים. יש אמת לא רק תוכן משלה אלא גם כלים. סולמי־קול משלה, ואם היא מנסה להשתמש בכלים שאינם שלה, אין היא נשמעת עוד כאמת לשום אוזן, ואין היא נאמנת.

*

מעשה התרבות בימינו ניתן לא רק בשפע אלא גם מיכסות־מיכסות. במיבצעים חד־פעמיים. המונח “מיבצע” נדד משדה־המלחמה ישר אל תלמי־התרבות. מעולם, למשל, לא עלה על דעת קדמונינו להכריז על מיבצע “רבנו עובדיה מברטנורה”, ובכל זאת לא היה חייט יהודי שלא ידע פרק משניות עם פירוש רבנו עובדיה או קחו, למשל, ספר כל כך לא פופולרי כמו התנ“ך. בשום מקורות לא מצאנו אפילו רמז ל”מיבצע תנ“ך מימי עזרא הסופר ועד ימינו”, ובכל זאת: איכשהו נתקיים ספר־הספרים ונתקיימנו אנחנו עמו. היום יש לנו ברוך השם, מה שקרוי “מיבצע שבוע התנ”ך“. ללמדך: למה נעסוק, יושבי ארץ התנ”ך, במעשה מייגע ומשעמם של פרק יומי, מוטב נרכז כל הכוחות למיבצע תנ“כי שבועי בשנה, מעין הפצצה תנ”כית מרוכזת אחת, ושלום על ארץ התנ“ך ועל אזרחיה לפחות שנה תמימה, עד המיבצע הבא, ובמיבצע הבא נקח את הרמב”ם, מדוע לא? ומקום מתקנא בחברו, צא וראה — אומר לך איש צבור — מה בינך לבין תאומך־בתפקיד: אתה עוסק כל השנה בליקוט גרגרים, מקיים חוגים לתורה עם מפרשים ומלקט שומעים אחד־לאחד — בא חברך ומקים בבת־אחת פיתום, כל התנ“ך כולו על שבוע אחד. כמעשה השמש מחלם, שהחליט: למה לו ללכת בוקר־בוקר ולדפוק על כל תריס ולכתת רגליו בכל העיר כדי לקרוא ל”סליחות“, אם הוא יכול לאסוף כל תריסי העיר בביתו ולדפוק בהם ל”סליחות" בבת־אחת!

“חכמי־התריסים” מסוגו של השמש מחלם הולכים ומתרבים באחרונה והם מעוררים רגש־נחיתות או קנאה. וקנאת־פעילים אפשר מרבה תרבות אבל גם מרבה שאון. מה אתה מביא למעברה, או לישוב אחר של עולים, סרט ראינועי, אני אביא להם מין מכונה, שהיא גם מדברת, גם מראה מראות, גם מתקפלת, גם נפרשת — כל כולה מעשה־פלאים. תרבות עם לונה־פארק. אתה אומר: חוג לומדי חיבור וחיסור בישוב אחד, או חוג לזמר? תוך שבוע ימים אקים לך עשרה חוגים, מאה חוגים, מאתיים — כמה שתרצה, כל העם יזמר, יחבר ויחסר תוך שבוע ימים — אם רק לא נהיה בטלנים. אם נדע לדרבנו כראוי. צריך רק למצוא את צלעותיו של העם ואת הדרבן הראוי שידגדג אותו בינותם. מכאן ואילך הוא ישיר, הוא ירקוד, הוא יאהב — כדרבנות!

*

לא ייפלא איפוא, אם את מקומו של בר־האוריין במעשה החנוכי מנסה לדחוק הפרש, בעל־הדרבנות. במקום מחזיק המקדח, במלאכת תרבות אפורה שכולה יגע וניקוב־צורים, בא משלח־העפיפונים. אין הוא נזקק יתר על המידה למשנה חילונית או מסורתית שאובה מעיינות או מקרנות־השפע. די לו במה שהוא קולט בחטף מישיבת־קרנות. הזריזות קודמת לבקיאות. אין אדם שואל אותך עוד אם אתה בקי אך הוא רוצה להיות בטוח שאתה זריז. ואם אין אתה זריז די־הצורך אתה יכול לעשות כל מלאכה שהמדינה צריכה לה: במכרות, בחציבה, בחרושת או בשדה, רק לא בתרבוּת, כי מיזוג הגלויות הרוחני הוא ענין שהציבור צריך לו מיד. ואין לו פנאי להמתין עד שיתגלו תלמידי־החכמים, המעלית הרוחנית של הדור צריכה שרירים. פשוט: שרירי בשר, מעלית ככל המעליות, והיא איננה יכולה לנוע בחבלים. לא בחבלי־תהייה ולא בחבלי־נסיונות. מנופים היא צריכה ומניפים גברתניים. כך חידשו המחדשים.

ואולם דבר אחד באמת אין התרבות יכולה בלעדיו: מקצת חן ולא על דרך הדרש וראשי־התיבות. לא שום חכמה נסתרה, רק קצת חן אנושי פשוט שעיקרו צורה, טעם־טוב ומשהו מקסם־הליכות שאין אתה יכול להגדירו כמו מוגזם יהיה לומר כי כל העשייה הרוחשת של ארגונים ומוסדות בשדה התרבות עטופה גם מעטה כזה.

הפשלת־שרוולים זאת למלאכת החינוך כאל ניסור־עצים, או כאל תרגיל התגוששות — איננה האחרונה בקליפות.

22 באוגוסט 1956

מחיצתו של שאגאל היא קודם כל מחיצה של יהודי גדול. יש מונים בו לפעמים מום של דבקות בגלות, ואולם סימן לא טוב הוא לנו אם כל מה שעוסק בהוויה היהודית בנכר ואיננו בתחומי הרינסנס הלאומי נטבע מיד בחותם של גלות במשמעותו של השלמה וכניעה. סימן לשיכחה, להתנערות־מדעת מאבק היסורים והגבורה הנאצלה של יום־יום יהודי בגולה — אבק שהוא הילתו. שאגאל נושא בלבו עד אחרון נימיו את הילת־הגבורה של היום־יום היהודי המעונה. יצירתו היא גם תעודה מונומנטלית לספר הקורות ועיקשות־החיים של העם. גם תעודת החסד והאמונה בעתידו. אילולא ריחפנו כולנו מעל גגה של וויטֶבּסק ואילולא נישאנו קצת מעל גגו של העולם הארצי והמפוכח, כולם היינו מסוגלים היום לעמוד כאן? עמידה זו שלנו לא באה אלא בזכות הריחוף ההוא. עד היום הזה נושא עמו שאגאל את הריחוף היהודי לא כתוכחה אלא כבשורה של התעלות והתרוממות הנפש. חלום הפדות שטווה היהודי במעמקי נשמתו הרחיף אותו, עם כל תרמיל יסוריו, מעל להוויתו הקודרת בין הגויים. משאת־הנפש אל הפדות הצמיחה לו גם כנפי־אמונה. בין עבי הבדידות והתוחלת ליווה אותו חיוך הבינה והחסד של שאגאל.

*

לענין השקפת־העולם, שהיא יסוד ליצירתו, אל תשאל את שאגאל שאלות במישרין. לא יענה לך. יחמוק מהן או ישיב לך בשאלת־תם: “מאין בא צעיר בהיר־עינים כמוך? פשוט, מתל־אביב? כלומר: מן החולות, מן הים ומן הנעורים. ואין לך בשעת־בוקר זו ובעיר שוקקת זו מה לעשות אלא לחלוב צייר חֵלֵכָה?” — כך מסיט שאגאל את השיחה לנושאי־הבאי או לנושאים שהוא מגלה ענין בהם, אך אינו גורס שאלות מכוונות שמציגים לו כדי לדלות ממנו הברקות, אפוריזמים או רמזים להשקפת־עולם ולהשקפת יהודי, אלא שבשטף השיחה הוא משיב על שאלות שלא נשאלו בפה, אך יודע כי הן מרחפות ומטרידות יהודים — ואולי מטרידות גם אותו עצמו: מדוע דוקא דמות יהודי עם טלית ועם טוטפות כסמל הצלוב מנצרת? פשוט בתכלית: “וכי הם, כלומר: הנוצרים, הצלובים? וכי בבשרם תוקעים מסמרות? אותנו צולבים כך אלפיים שנה, יום־יום, שעה־שעה, בכל ארץ. אם יש מעונה בעולם — זה יהודי עם טוטפות. הרי גם הצלוב הראשון היה יהודי”. ביאור זה, שניתן כאילו בלי־משים, מפזר תמיהה ומעמיד את “הצלוב” של שאגאל באור של טראגיות יהודית גדולה. מה שהיה לפני רגע מוקשה, בלתי מובן ועתים גם מקומם — נעשה פתאום טבעי וכמעט שאינו ניתן לפירוש אחר. אם צלוב — כי אז: יהודי, אם מעונה — כי אז: נושא הטוטפות, פירוש נוקב.

המגע עם ישראל ואנשיה וביחוד עם הנוער שלה הוא בשביל שאגאל כמכווה־אש. מה שמתחולל כאן הוא בסתירה גמורה לעולמו הפנימי ואם לא בסתירה — לפחות, אחר. כאן יהודים אוהבים זה את זה יותר. בכל העולם כולו שואבים השראה מן השמש, האחו, העננים — אצלכם די להביט בחיים עצמם, בשטפם ובנוער, שהוא כמעשה־פיסול יווני. די להביט — וליצור? מי יודע כוח־ההלם של התמורה המופלאה הזאת על הדמיון היוצר. מי יודע מה יכול הירואיזם חדש זה, הירואיזם רענן ומתפרץ, לחולל בנפש אדם יהודי שלמרות כל תמורות העתים עדיין וויטבסק היא צירה, וחולין של חיי יהודיה הם־הם סמל הגבורה, המהפכנות וקשיות־העורף — העזה מגבורה — לחיות.

*

עם יהודים עבדקנים, חסידי חב"ד, מסב שאגאל כעם הגבורים החיים והאמתיים של דרמה שהוא כתבה. המיפגש עם ר' אלי הישיש, מזקני וויטֶבּסק, הוא כמיפגש עם היהודי בעל־התרמיל ששאגאל הרחיף אותו באחת מתמונותיו בליל שלג וכפור מעל לוויטֶבּסק. “הנה הוא כאן. שילחתי אותו לפני ארבעים שנה מוויטבסק — לך דע שיגיע הנה, לשפריר. הוא אשר אמרתי: יהודי אינו הולך לאיבוד.”

ומדוע אינו הולך לאיבוד? — משום שהוא מהפכן. העבדקנים האלה המסובים בכפר החב"די הם המהפכנים האמתיים של העם. החידוש שהם נושאים עמם: עבודת כפיים ואדיקות דתית באוירתה של ארץ חילונית. איננו פחות מהפכני מן החידוש שנשאו צעירים מתפקדים ונאורים, כביכול, לפני כמה עשרות שנים. “טוב לסעוד עם רֶווּלוציונרים”.

*

בביתו של ש. א., סופר יהודי דגול, בעל שם עולמי, ידידו של שאגאל משכבר הימים. קילוח השיחה ביניהם ראוי היה מצד עצמו להיקלט. שאגאל פורק כל עול הטכס והמעצורים של אורח־מוזמן ומופיע כאיש־שיחה נלבב שאיננו חסר שובבות. עיניו הקטנות, הכחולות והעמוקות, מרצדות בתוך בתי־העין, מצטמצמות, מתבדרות כשני מיפרשים כחלחלים. חכמה גדולה יש בהן ומשובת־נעורים, לא בלי שמץ קורת־רוח מספר על מסעותיו בארץ כאורחם של — — — של מי לא? של הממשלה, של ההסתדרות (“מה בעצם ההבדל ביניהן כבר לעולם לא אבין”). בקיצור: הכל, יש לי רושם, אוהבים אותי כאן. אפילו הנהג, גם הוא אומר שהוא אוהב אותי. רק הבוקר הכירני וכבר מאוהב, אהבה במבט אחד. בכל זאת: עמא פזיזא. במה ישיב לב דל כמוני לכל הרבה אהבה?

המארח הגדול — ש. משתקע בהרהורים, לפתע ננער, טופח לשאגאל על שכמו כשנצנוץ של דמע מבריק בעיניו: “הנאה גדולה יש לי לראות כי אותך, מאַרק, מקבלים כאן בכבוד־מלכים”. שאגאל משתתק, נושך שפתיו רגע, עושה העווית־פנים, אחת מאותן העוויות שאגאליות טיפוסיות שאלף מבע להן. הפעם זו העוויה של “בתמיהה”, לאמור: כל כך זכיתי, ואני לא ידעתי. לוגם לגימת־לחיים מן הלגין הקטן. אחרי הפסקה קטנה לוחש באזני המארח: “למה בשם אלהים, צריך היית להתעשק עם הרבונו־של־עולם היהודי?” — — —

*

במשרד נסיעות — לקבוע פרטי הטיסה בחזרה, לצרפת. אף כי פקיד אחד דיו כדי לטפל בענין. משקרא בשם הלקוח החלו כי פקידי החברה מסתננים בזה אחר זה אל הדלפק — משל כל אחד יש לו טיפול בו. הבכיר בפקידים נוטל גליון־אוטוגרפים רשמי של החברה, שבו מחתימים לקוחות ידועי־שם, מושיט לשאגאל וכדי להבטיח לשאגאל שיימצא בגליון־החתימות בחברה טובה, מצביע על שורה פנויה לחתימה מתחת לחתימתו של אמן אחר, שגם הוא טס במטוסיה של אותה חברה. שאגאל קורא את השם, מהרהר רגע בכובד־ראש מעושה, הופך את הגליון, בוחר לט איזה מקום פנוי אחר בזווית הגליון. חותם את שמו, מהרהר רגע אחר כך מוסיף מעל לחתימתו באותיות גדולות ובשורה מיוחדת: " RAPHAEL " מצטחק בהנאה ומפטיר: אם כבר שכן, לפחות — — —

*

כאשר פתח הרב בכפר שפריר בנאום־ברכה תמהנו מה יוכל רב בישראל, האמון על הלאו המפורש “לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה”, לומר לאדם שכל מלאכתו, כל ימי חייו, הם עבירה על הלאו הזה. לבסוף מצאנו נאום הרב הטוב והעמוק בנאומי הערכה לא רק לענין הצייר הגדול אלא לענין הציור בכלל. פניני מחשבה בשם הרבי הגדול:

בנושא הציור ומלאכת הדימוי כבר אמר הרבי, זכותו עדן, כי שלושה אופני ציור הם:

ראשית: המחשבה. וכי מה היא המחשבה אם לא מלאכת ציור ודימוי, וכי מסוגלים אנו בכלל לחשוב בלי דימויים? מבחינה זאת כל אדם חושב — מצייר. אין למחשבה שום אחיזה ואיננה יכולה כלל להיקרא כך אלא אם כן אנו מאחזים אותה באיזו שהיא ממשות דמוייה, מצויירת במוחנו. ומהי מחשבה שאיננה צלולה אם לא איזה ציור או דימוי מבולבל?

שנית: הדיבור. מהו הדיבור אם לא תיאור, אם לא ציורם של הדברים? המלים הן הצבע ולשוננו — המכחול. אמן הדיבור הוא מעיקרו אמן הציור. זהו מין מעשה־גילוף אמנותי בפה, בכלי הדיבור.

והשלישית — הציור עצמו, והוא המדרגה הגבוהה ביותר בהמחשת הדימויים, שתים הראשונות הן בכל זאת בתחומי מלאכת־המחשבת ואילו המדרגה השלישית, הציור עצמו, היא האמנות, היא חסד־עליון, בשביל השניים הראשונים מספיק שכל מאורגן. השלישי — לעומת זאת — צריך גם שכינה, רוח־הקודש, קצת שלהבת־יה.

הגיגי הרבי המנוח בענין ציור — יש לכותבי מסות על אמנות בימינו מה ללמוד מהם.

*

בעוד הרב מפיק מרגליות־הגות באזני שאגאל, לוחש יהודי עבדקן וחכם־עינים אחר דבר־תורה משלו באזני שכנו: כל ענין לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה אינו מכוון כלל לשאגאלים ודכוותם. ציור טוב שמקורו בהשראה, היינו: בזיק שכינה, ספק אם הוא אסור על פי דיני ישראל. אלא שכבר בימי דור־המדבר ומתן התורה החלו מתרבים המודרניסטים והמופשטים והחלו ממלאים דפנות האהלים של יוצאי דור־המדבר בתמונות תמהוניות, זרות ומוזרות, עיוותו פני האדם ועשו צלם־אלקים שלו מסולף ומעוקם, שמו בו שלוש עינים שיהיה נראה מן החזית ומן הזוית גם יחד. ביקשו להוסיף על מעשה־אלקים ונטלו כל שמחת־חיים מדיוקנו של אדם. ראה משה רבנו נחשול של סילוף־דמות ושיבוש־הטעם עולה, חלילה, על ישראל. מיד חזר להר סיני ואמר לאותו מלאך שכתב לוחות הברית: הוסף להם לאו של “לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה”. שאם כך מציירים ואינם נזקקין כלל לשכינה — מוטב שלא יציירו כלל. אבל לצייר כשאגאל, שכולו רוחניות, לא זו בלבד שאין זו עבירה אלא שמצווה גדולה היא שהרי הוא מקיים בריחופו־ציוריו מאמר מפורש ביחזקאל “בהינשא החיות מעל הארץ יינשאו האופנים — כי רוח היא באופנים”.

*

הרבה ימים הטריד שאגאל־הילד את אמו להביאו לבית־הספר היחיד לציור בוויטֶבּסק הוא בית־הספר של הצייר והפדגוג פאן. כאשר למד שנים אחדות אצל פאן ונחוץ היה לבחור כמה תלמידים מוכשרים הראויים לסטיפנדיה כדי להמשיך בלימודיהם באקדמיה לציור בפטרבורג, בחר פאן בכמה תלמידים, שרובם אינם ניכרים עוד בציור הרוסי ובוודאי לא בציור העולמי, אך לא בחר בשאגאל. “לא כדאי. בין כה וכה לריק”.

ענין זה של מורים, ואפילו מורים דגולים, שאינם מבחינים כלל בכשרונו המובהק של התלמיד ומרפים ידיו דווקא בשטח שבו הוא עתיד להתגלות כגאון — הוא שכיח למדי בתולדותיהם של גדולי אמנות ומדע ותובע: דרשני. דומה, המורה אינו מבחין בין נצנוצי־גאונות לבין גילויי־בערות, יען כי שניהם עומדים בסתירה אל הכללים הנלמדים. הראשונים — מתוך מרדנות יוצרת, האחרונים — מתוך טמטום. טבעה של הגאונות שהיא מקדימה את כוח־התפיסה הרגיל וחורגת מקני־המידה המקובלים בשיפוטי הטעם או ההגיון. לכן, כנראה, אינה נתפסת על־ידי הניצבים על דוכן ההוראה של הקיים ושל המקובל. הגאונות היא מהפכנות, ההוראה — שמרנות, שמירה על הכללים. ומשום שהגאונות מופיעה בחדשנות ובניתוץ כללים, סימניה נראים לחסרי חוש האבחנה כסימנים של בורות שמחמת אי־ידיעת הכללים. די לזכור עצותיו של הלברכטסברגר, מורהו של ביטהובן בקונטרפונקט לתלמידיו, שלא לבוא במגע עם בטהובן “יען כי הוא (כלומר: בטהובן) מעולם לא למד שום דבר ולעולם לא יעשה שום דבר באופן סולידי”. רצה לומר: הסולידיות קודמת לכל — השקפה מקובלת אצל מורים. למזלה של היצירה האנושית, מי שיש בו ניצוץ־שכינה סופו מבקיע גם חומת התנכרות של דורו גם חומת אטימות של מורו.

*

— — — עשינו אזננו כאפרכסת לשמוע עוד דברים של טעם־טוב מפי הרב, שנשמע לנו לא רק כתלמיד־חכם מופלג אלא גם כאסֶאיסט נפלא, אלא שכאן פנה לדרוש אחד שהיה בו יותר מרמיזה.

שמעתי כי נזדמנת לישראל בשנית בכוח הזמנה שהוזמנת. ועל כגון זה יש דבר תורה. נאמר אצל יעקב אבינו בצאתו לחרן “— — — ושמרני בדרך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש ושבתי בשלום אל בית אבי” נאמר “ושבתי” ולא נאמר “והשיבני”. משתמע מכאן שתחילה נחוץ אמנם לתת לאדם משמר והנחייה בשביל שירצה לשוב אלא שלשוב הוא צריך בעצמו. נחוץ לשמור אותו, להנחותו, להבטיח את הדרך, אך לא להביאו. לבוא צריך מעצמו. כל אדם צריך לבוא בעצמו.

דברי הרב הדהדו באזני שאגאל כל שאר ימי שהותו בארץ ולא חדל למלמל בלי הרף: “לבוא בעצמו, קוּמען אליין. מעכשיו — בעצמו”.

6 בספטמבר 1957

בחוגי לשכות המדינה מתכוננים זה למעלה משנה לחוג את העשור. לשבחם של ראשוני המארגנים ייאמר כי בראשית תיכנון החג ראו לנכון לזמן גופים ציבוריים שונים וקבוצות ממומחים לליבון פרטיו. ואולם לפני שנה לערך בא מיפנה. בהשפעת חילופי־רשויות או חילופי־שיטה כאילו ירד העשור למחתרת. תוכנו וארגונו היו לאחד הסודות הנשמרים ביותר במדינה, ונראה סיכוי גמור שההכנות לחגיגות העשור, ואולי גם החגיגות עצמן, יעברו בשקט. מתוך ארגון למופת בלי הפרעה מוגזמת מצד אוכלוסי המדינה. נראתה בבירור האפשרות לתכנן את החג ב“בלופרינט” ברחובות. לקיים אותו בפאר מ“דן” ועד “רמת־אביב” בלי שהעם — העם הרב והטורדני הזה — יתערב בחגיגות וישבש אותו. הסגל הדיפלומטי היה מרוצה, התיירים היו מרוצים ויקירי החברה הישראלית, המסתופפים בצִלָם של דיפלומטים ותיירים, גם הם היו משבחים טוב־טעם־ברירתו של מנגנון העשור לישראל. היתה אפשרות — ואיננה עוד. כי באיזה שהוא מקום נסדקו צינורות והחלה דליפה ופרטים שונים על החג ועל הדרך לקראתו החלו מגיעים שלא במכוון לאזני הישוב. ואז בא הכינוס ברחובות, באולם על שם כובש צ’ילי והפרוקורטור של פארו, ובו צויירו קווים נרחבים לתוכנו של החג ולדרכי ארגונו, לפי תפיסת המתכננים והמארגנים. וכיוון שנודע לישוב, הוא רוצה, כדרכו, להתערב ולחוות־דעה, יען כי חג העשור לתקומה נוגע באיזו נקודה חמה מאד בלבו של אותו ישוב — ואין מפלט.

*

עתה, כאשר הולכות ומתמוטטות המרכאות מסביב למושג ציונות, מותר אולי לדבר גם על עצמאותנו בלשון ציונים בלי להיות נלעג. העצמאות היהודית, אם כי לצרכי הגדרת מצב הריבונות של עם היא מציינת לגבי ישראל מה שהיא מציינת לגבי כל העמים האחרים שזכו לשחרור לאומי, דומה ואינה דומה לשלהם. כמה שלא נרצה לאמץ לנו מושגי עצמאות שאולים מאחרים — משעה שאנו מביאים אותם לחצרנו הם כאילו מושלכים לתוך כבשן ומלובנים באש הייחוד היהודי. לא בדינו את הייחוד היהודי. לא בדינו את הייחוד הזה. הוא צילנו למראשית הדורות. אין עם שלא שילם מחיר עצמאותו במאבק, ביסורים, אך שום עם לא שילם מחיר יקר כל כך בתוחלת־לב, בכיסופי־דורות, במרטירולוגיה המתמשכת על פני כל תולדותיו ובמיצוי כל שטניותה האפשרית של המרטירולוגיה הזאת כאשר שילמנו אנחנו. כשם שנכון הוא ששום עם לא זכה ל“השבת אבידה” של חירותו הלאומית לאחר תקופת־דורות ארוכה כל כך כאשר זכינו אנחנו. לכן גם שמחת־העצמאות שלנו מהולה יסודות נוספים. היא מעוררת לא רק תאוות־שעשועים, היא גם מעבירה בנו רעד, מבעד לחג העשור הקרב נזרק אור גדול עד לעמקי קורות היהודים, והאור הזה פורש לפנינו כל תמונת־חיינו כעם. גם על המחיר האיום גם על הגמול הגדול.

יש גם יסוד רוחני עמוק לחג עצמאותנו. זהו נצחון גדול של קריאת ה“אתה בחרתנו” הרוחני והמוסרי שקיימה את ייחודנו הלאומי והאנושי במשך הדורות. שום דבר לא טפח כל כך על פני הרעיון “ככל הגויים בית ישראל” כדרך הייחודית שבה הלך העם על פני הדורות כדי להחזיר לעצמו את חירותו וכדי להיות, מבחינה מדינית, ככל הגויים. לכן יש לשמחתנו אופי אחר, כלל לא “גויי”. ומושגינו על החג שאנו עומדים לחוג — ושהוא חייב קודם כל להיות חג של שמחת־הלב ושל הודיה — אינם יכולים להיות קרובים למושגים של תהלוכות ברודווי. אין פירוש הדבר שאנחנו נשמח פחות. אבל נשמח כיהודים ונשמח כישראלים. בתנאי, כמובן, שהממונים על השמחות יתנו לנו לשמוח כיהודים וכישראלים, על פי אוות־לבנו.

למה נכחד: המגמות המתבלטות בארגון של חגיגות העשור ובעיצוב תוכנן אינן מעודדות להאמין כי אמנם יתנו לנו.

*

אבל עד שאנו באים אל התוך של החגיגות — נעיז ונפצח כמה קליפות.

לפני שלושת אלפים שנה, לערך, כונן המלך דוד את ירושלים כבירת מלכות ישראל המאוחדת. אולי היתה זו טעות מצידו. ראשית זה סיבך אותנו מאז ומתמיד בצרות־צרורות, החל בקמצא־ובר־קמצא דרך תעלולי פונטיוס¹ פילטוס ועד ימי האמרשלד ושער מנדלבוים. שנית — זה רחוק מרחובות, אבל, אין ברירה: זוהי הבירה. אפילו פקידי המכס הכירו בכך ועוברים לירושלים. אולי זה לא לא נוח מבחינה אדמיניסטראטיבית, אך אין זה הדבר הבלתי־נוח היחיד בארץ זו. וכי נוח לחרוש בנחל־עוז או לקצור בקיבוץ דן? וכי נוח לנסוע באוטובוס של “אשד” בחול־המועד? או האם נוח, למשל, להאזין למרצה מפלגתי בשעות־הים והרחצה של שבת בבוקר? — בכל זאת נושאים האוכלוסין בעול ודוחפים עגלת־המדינה קדימה. אלא שלא ניתפס למליצה אם נאמר כי ירושלים היא משהו שמעבר לשיקולי הנוחות האדמיניסטראטיבית. כלום אין החוש המוסיקלי. לפחות של המארגנים, אומר להם כי בשורת העשור של מדינת ישראל, היוצאת מבירתה ירושלים, יש לה מלכתחילה צליל אחר מזו שתצא מכל מקום אחר בארץ, ויהא נוח וחשוב כפאר המושבות העבריות — רחובות? ואולם קרוב לודאי ששיקולי הנוחות יגברו ודבר העשור יצא מרחובות. מילא, סוף־סוף גם רחובות. מילא, סוף־סוף גם רחובות היא בתחומי מדינת ישראל.

אבל יש גם קליפה אחרת:

בין אם דומה חגנו לחגן של אומות אחרות, בין אם איננו דומה — חג מתחילים מבית. גם תכונה לחג מתחילים מבית. לא שמענו עד כה שעמים יתחילו לארגן חג ציון — שחרורם — מחוץ לארץ, אבל, שמענו שכך התחילו לארגן את “חג העשור לשחרור ציון”. מן התנועה המוגברת של מארגני חג־העשור לחוץ לארץ ומחוץ לארץ מתקבל הרושם כי מדינת ישראל, האובייקט האמיתי של החגיגות הקרובות, איננה בפיסת־ארץ זו לשפת הים־התיכון אלא באחת מארצות אירופה או אמריקה, היינו: בכל מקום שיש בו, או שמאמינים שיש בו, תיירים פוטנציאליים, אך לא במקום שהמדינה חיה ונושמת. בארץ העברים גופה ובמקום שבו חיים ונושמים העברים עצמם. ציונים ועסקני־ציון טובים, שהיו רגילים במשך שנים ל“מדינה בדרך” לא נגמלו, כנראה, ממושג זה עד היום, מדינה בדרך, עשור בדרך, הכל — “בדרך”. האוירון נהפך לשם נרדך לכל עשייה. כאילו אין דמיונו של אדם יכול להמריא אלא אם כן האדם עצמו ממריא עמו. ובין טיסה לטיסה, בין אירופה ואסיה לאמריקה, מעשרים את ישראל. כאשר נשאל מי שנשאל מה טעם הטיסה העשרונית הזאת ומדוע מתחילים את החגיגות לא מקרקע הארץ הזו, שהיא עצמה כלת־היובל ושעליה יושבים השושבינים העיקריים של העצמאות העברית. לוחמיה ונקבציה, השיב תשובה כמעט בורוכוביסטית: “זוהי תוצאה של האנומליה היהודית. שם פזורת ישראל”. אנומליה? — אולי. אבל לא רק של הפזורה.

*

התיירות היתה, הווה ותהיה אחד המכשירים החשובים להמרצת ההיכרות בין עמים, להתקרבות חברתית ותרבותית ולהקניית־דעת הדדית. שום עם אינו יכול עוד לתכנן כראוי מסכת חייו הכלכליים ודרך מיפגנו התרבותי או האמנותי בלי להביא בחשבון את התייר. ישראל הצעירה יש לה ענין נוסף ומיוחד בתיירות. ראיית ישראל מקרבת יהודים ועוקרת דעות קדומות אצל לא־יהודים. היא גם מסייעת בעקיפין להקהיית אנטישמיות בתפוצות שונות. לכן חייבת ישראל אולי יותר מעמים אחרים לתת דעתה על התייר. מי כמונו אכל פירותיה של תיירות מרת־נפש ומוציאת־דיבה כזו של ראשוני התיירים בכנען, שלוחיו של משה רבנו? לכן, אין כעמנו יודע להעריך תיירות. ואולם עַם המתחיל לראות כל חייו באספקלריה של תיירות — מתחיל לחיות למעשה חיים אכסהיביציוניסטיים. ואם הוא מטפח בלי־הרף יסוד זה בחייו הלאומיים, סופו מקבל ארשת־טמטום של מאנאקין. הליבנטיניזם, שעיקרו התגהצות חיצונית כדי להידמות לזרים, הוא בעיקרו מיצוי קיצוני ומעוקם של השקפת העולם התיירית.

אף־על־פי־כן, לא מעטים בארצנו האנשים הרואים את המולדת בנקב התייר. עתים נדמה לך כי לא חשוב להם כלל מה הננו באמת. חשוב מה יאמרו עלינו. ישראל זאת, שקמה מאפר העם ומתוך הרמץ של תבערתו הגדולה, היא קודם כל ישראל של ראווה. זה לפעמים לא כל כך חשוב שיהודי ישראל יהיו מרוצים מארץ ישראל, חשוב שתיירים מאמריקה יהיו מרוצים מיהודים מישראל. אנחנו, מסבירים לנו פטריוטים־תיירים, איננו חיים בשביל עצמנו. גם לא כפי שסברו חולמים־ולוחמים בעבר: בשביל הדורות הבאים. אנחנו חיים בשביל הדורות הנוכחיים של… התיירים.

ואם התיירות היא חזות הכל כי אז — הכל למען התיירות. גם חג העשור. לכן נתחיל לארגן אותו לא מצד פנימו, מצד שמחת־הנפש שראוי לתיתה לעם היושב כאן והנאבק כאן והראוי לשמחה זו לפני כולם, אם כגמול ליסוריו, אם כדרבן לעמידתו האזרחית בעתיד ואם כסתם־שמחה שראויים לה בני־אדם. כל בני אדם, הממשים את חלומם, — אלא נארגן אותו קודם כל מצד הראווה. אם נהיה טובים ואם נטיל עצמנו בלא היסוס לזרועותים של מארגני החגיגות, כי אז — כנראה — נמצא את עצמנו שחקנים טובים בהצגת־עם גדולה שתוצג בשביל תיירים, כלומר: יותר משנשמח נתבקש לשַמֵח. אל־תקרי: ושמחת בחגיך אלא ושימחת בחגיך. במקום לרקוד בככרות העיר בכוח־שמחת־פנים שלנו נתייצב כחוגגי־שעווה בחלון־הראווה של התיירות.

יתכן, כי אין זו המגמה האחת בחגיגות העשור — ובודאי שאין זו המגמה האחת! — אך אי־אפשר להשתחרר מן ההרגשה כי הקווים הכלליים של תכנית העשור רפודים מגמה כזו. כשם שאי־אפשר להשתחרר מן הרושם כי כמה תושבים מארץ־ישראל, שהגורל או התפקיד זימן להם לבלות שנים אחדות בחוץ־לארץ, ובעיקר: בארץ אנגלו־סכסית, חוזרים לארץ לא רק עם “ל” עברית קשוייה קצת, אלא גם עם “נקודת מבט” מיוחדת. הם סמוכים ובטוחים כי מלבד שתי העיניים הישראליות שהחזירו עמהם, הם מצויידים עוד בעין שלישית אחת והיא עין־העיניים: מבט של מסתכל־אובייקטיבי־מן־הצד. שלוש או ארבע שנים שהם יושבים בחוץ־לארץ הם אוגרים בשבילנו את שמן־המור שבו היו רוצים כי נבריק קצת את בלוריתו של העם. נהיה, אומרים הם, מיופייפים קצת, לא הכרחי כל כך להיות יפה, צריך להיות מיופייף. אם איננו יכולים לספוג כל עושר־תרבותה ושפע מסורתה הנאצלת של ארץ רחוקה אחרת. נתפוס לפחות את גינוניה, אם לא את האור, לפחות את הבוהק. ולא יזיק. סבורים הם, אם נשמח בבוהק הזה לא רק אורח־חיינו, גינוני־חברה ונימוסין שלנו, אלא גם מועדינו וחגיגותינו — ואפילו חג כה אינטימי של עם וכה טבוע בחותם ייחודו — כחג עצמאותו.

*

ולצרכי הבוהק הזה עומדים לגייס לקראת החג בישראל מיטב זיקוקין־די־נור אמנותיים מבחוץ. אין חגיגה בלי “מסמר” ואין מסמר אלא כוכב ואין כוכב אלא שביט מהוליבוד. וההגיון העקיב של התיירות מדריך, כנראה, את המארגנים לסבור כי כשם שתייר ישראלי² הבא לארצות־הברית משתוקק לראות את דני קיי ואת אסתר ויליאמס. כך, יש להניח, ישתוקקו לראותם בארץ תיירים מארצות־הברית בחג העשור. אם נצליח להוריד לחג העשור כמה שביטים מקאליפורניה — הצלחת העשור לתקומתנו מונחת בקופסה. כי מה יכול להיות מרומם יותר והולם יותר את רוח ישראל מתסריט על נושא ישראלי כתוב בידי רב־תסריטאי של ברודוויי ומבוצע, למשל, על ידי נסיכת הסכס והכדורגל של ניו־יורק רבתי: או הצגה תנ“כית־ישראלית גדולה נוסח ססיל־דה־מיל עם דמויות תנ”כו־אינדיאניות?

אחדות העם היהודי צריכה, כידוע, להיות אחת המטרות המודגשות והמופגנות של חג העצמאות. קיבוץ הגלויות של ישראל — אחד הנסיונות הנועזים בקורות העמים של יציקת שבטים, עדות ונצרי־עם שונים לחטיבה לאומית אחת — מדגיש אחדות זו יום־יום. ואולם דומה, כי התקבצות החאבאנים מחצר־מוות והבארבארים מהרי האטלס ויהודי קוצ’ין מירכתי הודו וחסידי לובאביטש מאוקראינה וחלוצי הקיבוצים היהודים מארצות־הברית, עדיין אין בהם, בעיני רבים מאתנו, להעיד על אחדות־העם היהודי. אך אם יעלה בידינו לגלות סבא־רבא יהודי אצל ליצן־בדים פלוני או סימנים של מוצא יהודי אצל כוכבת פלמונית ולהביאם לשמח אותנו בחג העשור — או אז תהיה שמחת העם שלמה ואחדות האומה ומקוריותה תופגן לעין כול.

אך רם חוש־השמיעה לא היטעה אותנו, הרי תהיינה עינינו נשואות לחוץ־לארץ לא רק לצורך דליית כוכבים. מסתבר כי אם, למשל, נחוצים בחג העשור דגלונים. דגלוני מדינת ישראל, כדי שפעוטות בישראל ישמחו וינופפו בהם בימי החג — לא יצטרכו ילדינו המעודנים לטרוח ולרקום את הדגלונים באצבעותיהם הרופסות. המרקמות המיכניות של ארצות הברית ידפיסו לנו בשיטת הסרט הנע דגלי ישראל כמה שנחוץ — לחג העשור, לחג העשרים. אפילו ליובל. וכמובן: הכל חינם אין כסף, במסגרת המגבית או כמפעל מיוחד — מפעל הדגל, או למשל, ממתקים, שקיק ממתקים לילדינו הלקקנים בחג העשור. א ביג דיל: בארטון! ענין גדול הוא לקונצרן הממתקים המסועף של בארטון בארצות הברית להמתיק לנו קצת את חג העשור! ממתק אחד לאזרח. מיליון שמונה מאות אלף ותשעים ממתקים — גם כן בעיה!

ואם אלהי המוזות יהיה בעזרנו וג’ורג' ג’סל יצליח בשכר חמשת אלפים דולר להקנות לנו הימנון לאומי חדש, מיובא ומגוהץ, במקום “התקווה” — ונסגרה עוד חוליה אחת בשרשרת האפתעות הנכונות לנו בחג העשור.

דוגמאות אלו אינן בדויות. הן רק ציצים מזר. נוצות מכנף המעוף, משבים קלים המרמזים בדאגה על כוון הרוח.

*

יש רואים בחג העשור גם חג למנין שטרות־דולר. בלשכות שונות יושבים ומונים חשבון הערך־המוסף של חג העשור. נוסח תעשייה: כך וכך השקעה במטבע מקומי, כך וכך במטבע זר, כך וכך הכנסה נקייה במטבע זר — הרי עוד שלב בעצמאות הכלכלית שלנו. וכדי שנוכל קודם כל לעמוד בהשקעה מבטיחים לנו כי כמחצית אותו מיליון דולר. לערך, הנחוץ כהשקעה יינתן על ידי יהדות העולם. רצה לומר: הסיכון מלכתחילה אינו גדול.

כותב־הטורים אינו איש פיננסים, אך כלל עתיק נקוט בידו, מורשת מפי זקנים, כי “במקום שמדברים על רווחים — הכן צרורך לגרעונות”. במדינה ישראל כבר נתקיים לצערנו כלל זה לא אחת ואין לנו אלא ליעץ לשר האוצר לתת דעתו על הפתגם. מכל מקום: התנופה האורגניזציונית האדירה, המבשרת רשת של לשכות עשור־של פלך ולשכות־עשור־של־גליל וחבר־מקשרים בין חוגגי עשור לחוגגי יובלות מקומיים (כגון: יובל תל־אביב וכיוצא בו); אולי היא מעידה על מעוף ועל שאון יוצר, אבל בקושי היא מבשרת חסכון.

ואולם הצד הפיסקלי הוא עניינו של שר האוצר. אנו נתונים כאן לבחינה אחרת, לא נחשוש לומר: המוסרית של כלכלת העשור.

מותר לעם הזה, הקיבוץ היושב בעמדה הקדמית של מערך האומה, לגייס עזרת כל יהודי העולם לביצור בטחונה של המדינה, לקיבוץ נידחים, לפיתוח משקה ולביסוס כוחה התרבותי־הרוחני שהוא חלק מביצור האומה — אך את חגיגותינו ננסה לפרנס בעצמנו. עדיין לא הוכח כי שמחת־הלב גואה בפרופורציה ישירה למחול־המספרים וכי כמות האנרגיה של חינוך אזרחי שאפשר ושנחוץ אולי להזרים בתוך העם הקובלן אך הנדיב הזה ביום חגו הגדול — עומד ביחס ישיר לכמות הכסף שיש להשקיעו בחיגוגו.

אם עשירים אנחנו — נחוג את העשור במלוא הדר עושרנו, אך אם אביונים אנחנו — ואנחנו מאוד אביונים, אפילו יש לנו דודים עשירים — נחוג אותו כאביונים. כמה נפלאה היא שמחת העניים!

*

כי חג העשור לעצמאותו איננו בשום פנים מיבחן לכושר־הניפוח שלנו, הוא איננו חג הראווה וחג ההתקשטות בנוצות לא־לנו. בעצם היותו חג של יהודים הוא גם חג הענווה: חג הכוחות החבויים בתוך העם היושב כאן — מיפגן העושר והדלות כאחת. נתפאר ונשתבח במה שיש לנו, אך גם במחסורנו לא נתבייש.

ניתן ביטוי לשמחת־לבנו בדרך העממית ביותר. אולי פה ושם ייראה הגמגום, פה ושם יחסר הליטוש. אין רע. אין דבר חינני יותר מהתבטאותו הטבעית של עם על פי דרכו ובמיטב כוחותיו שלו, אפילו היא מגומגמת כלשהו. הניחו לבגדי השיראין השאולים, נלבש לחג העשור את בגדנו המנוקה ונצא לרחוב לשמוח — בלי “כוכבים”. ואם יבואו אחים ממרחקים יראו אותנו בשמחתנו — אל דאגה. ישראל הטבעית כמות שהיא, כובשת תמיד. איך אמר אותו קברניט: “אל תקפלו את הדגל, אך למען השם: קפלו קצת את המיפרשים!” תנו לנו לשמוח כאביונים. אך כזקופי־הקומה באביוני העולם, כעשירים בעניי העולם, בשמחת התחושה העמוקה והנפלאה של החירות.

25 בספטמבר 1957

לא נכחד: דברי הדפוס שמשפיעים עלינו באחרונה מוסדות שונים מרתיעים אותנו קצת ועל הרוב אינם מעוררים עודף־אמוּן. אין לך מוסד שאין לו עתון משלו. תחילה במכפּלה, אחר כך בדפוס, אחר כך בתצלום. פעמים הרבה: בתצלומי אישים מקומיים, ולא תמיד קנאַת־ספרוּת זו מרבה חכמה. אלא שנפחדים אנו ביותר מן הספרים. ספרים שלמים, כרסתניים והדוּרים, שכמה מהם רוח של קרתנות גדולה נושבת מהם. ואף כי תפוצתם — במשמעות הטכנית של המושג — מרובה, קריאתם מועטת, עתים אפסית. ריח של שׂרד נודף מהם והידורם רק עושה את השרד למגוהץ יותר, ואולי גם מאיט את ההתעבשות. מכל מקום: כרכים שלמים מסוג זה כשם שהם נשלחים מן המוציא לאור כתשורה למקבל, כן הם נשלחים מניה־וביה מן המקבל כתשורה לספריה ציבוּרית או לספריות חיילים. ספרני צבא יוכלו לספר הרבה על השפע הזה של כרכי ניורת ותצלומת שרק מחברי־המלונים התמימים מכנים אותם בשם ספר. המלון כך — אף אנחנו כך. אלא שסוגיה שלמה היא ואולי עוד נשוב באחד הימים לראות בר שבה ותבן שבה, יתרונה וחסרונה מבחינה חינוכיתת ומעוד בחינות. כי יש גם יוצאים מן הכלל.

יוצאים מן השרד

אחד המועטים הטובים נזדמן לידינו בצורת שנתון של מועצת פועלי חיפה (מעשה ועדת התרבות, כמוּבן). מאסף של יֶדע ושל טוּב־טעם, עשוי במינימום של הידור ובמינימום דומה של התהדרות. סיפור־חולין מלא ענין. תאמינו או לא תאמינו: חוט של צניעות משוך עליו. סיפור־המעשה של פועלי חיפה ומוסדותיהם בשנה אחת, המפתח עלילותיו כסרט סימפאטי, יש סופרים לחיפה. רישומם בחיי העיר — כך אומרים — לפי שעה איננו רב. אך בספר זה הוא ניכר. ערכו סופר בעל טעם. אנחנו יודעים שמו אבל לא נגלהו. עוד כמה אפתעות טובות שמורות לקורא בגוף הספר.

חטים ושעשועים

יש בו מספרים לימודיים ויש מספרי ראווה. כאלה כן אלה נשענים על הסטאטיסטיקה המדוייקת. כוונתנו שהחומר טוב ללומדים ולחוקרים וטוב למחפשי הישגים. בדרך אל מדורי התרבות, המעניינים אותנו במיוחד, הצצנו ביעף במדורים אחרים ואגף סיפוק יצר הסקרנות למדנו כמה וכמה דברים מעניינים, מהם אפילו פיקנטיים במובנה הטוב של המלה, למשל: “הים משליך כל צרור של כסף ושל זהב וכל ספינה אבודה אל ים של חיפה”. אינכם מאמינים? עיינו במסכת תנאים לדברים ל“ג, י”ט — כ"א, או, לשם קיצור הדרך — בעמוד 14 של שנתון חיפה. בתקופה מאוחרת יותר עלולים היו שני מטילי זהב, שנפלו בעת פריקת ארגזים במדינת ישראל, להרוג שני סווארים, אלא שאנשי קואופרטיב־המונים “הגל” (גם על קיומו של מקצוע המונים, מקצוע ימי מיוחד, נודע לנו מאותו שנתון), מצאו אותם ואגב כך גילו רשת להברחת זהב. עוד למדנו שאהרן שרמן הוא אלוף דייגי החכות המעלה את שללו בחכת־ניילון אחת ויש לו, כמאמר הדייגים, “נשמה בידיים”. אך הידיעה השייכת ביותר למדורנו היא כי בית הממגורות בנמל חיפה מצטיין בעיטורים אמנותיים, בשער הכניסה — לוח מוזאיקה המראה קציר חטים, עבודות גראפיט על הנושא “ואספת דגניך” ומוזיאן־זוטא בתוך המפעל, המדגים את התפתחות אסמי־התבואה מימי קדם ועד ימינו. חיטה ושעשועים. בקיצור: אין קץ לדברים המעניינים, והספר נושם נשימת ים ונשמת הייחוד של עיר נמל עברית, אלא שפנינו אל מלאכת החינוך והתרבות, שאם לא כן יקשו עלינו הלמאי אנו מרחיבים את הדיבור על עיר ופועליה במדור זה דוקא.

הפועלים — נושאי תרבות העם

כשאתה מציץ אל הפלטין הגדול של עבודת התרבות בחיפה אתה מאשר מסקנה אחת ומגלה אחרת. אתה מאשר מסקנה, הקובעת עצמה כעובדה ניצחת ורבת־חשיבות בחיי התרבות של הארץ,. כי אם יש איזה נושא לעבודת תרבות בהמוני העם, על כל גילוייה, זו ההסתדרות או, באופן מפורש יותר: המרכז לתרבות ולחינוך ומועצות הפועלים בכל מקום, סלק פעולותיה של מועצת פועלים אחת בשדה התרבות ותתגלה שממה בכל אימתה. זה ניכר בכל מקום, זה בולט בחיפה. חישוק שלם של מפעלי תרבות וחינוך והסברה ובידור מקיף חייהם של פועלי העיר הזאת, והדברים כולם מתוזמרים וערוכים לפי מידות היחס הנכון בין פעולה לפעולה. לפי הצרכים ולפי המגמות. ממלכה של חיי תרבות רוחשים. מסקנה זו אתה מאַשר, ואילו מסקנה שאתה מגלה היא, כי בימים שאין חיפה עוסקת ב“אתא” היא נתונה ראשה ורובה לענייני הקניית תרבות ודעת לפועלים — במבט־רחב, בתנופה, באדיקות.

בשמונה דרכים

אם לא יספיק לנו המצע לתאר כל מעשה התרבות אולי יספיק לנו כוח־המנין. בשמונה דרכים ניסו להביא דבר ההסתדרות לפועל: בהרצאות במקומות העבודה (“חגיגיות חברית ופועלית פשוטה נסוכה לפעמים על הרצאות אלה בחדרי־האוכל של מקומות העבודה”); במועדון התרבות בשכונות (“כאן משתדלים להפגיש את הפועלים זה עם זה לאחר שעות העבודה. על משפחותיהם וידידיהם. באוירה נוחה ונעימה”); באולפנים לעברית. איך אומרים העורכים: “על סעיף זה אין צורך להרבות מלים”. נכון. ביחוד אם הסיסמה הראשונה להקניית הלשון היא “אלף מלים בעברית”; דרך רביעית: חוגים להשכלה אֶלמנטרית. מחשבון אלמנטרי עד פרקים במדע הכלכלה; דרך חמישית: אמנות ומוסדות אמנות; דרך ששית: טיולים קולקטיביים להכרת נופים ולהרחבת אופקים — של הנוף ושל הרואה. דרך שביעית — גוּלת כותרת: ספרים וספריות וגולה שבגולה: ספרית ילקוּט. כי אם מסופר — וזו אמת! — שבתקופה שנתיים הוכנסו לבתי פועלים שלוש מאות אלף ספרים עברים — כלומר: יום־יום, וכך במשך 730 ימים, מצאו את דרכם לבתי פועלים כ־500 ספרים עברים — הרי זה כמעט בגדר מתמטיקה גבוהה או בגדר מעשה־חושב: “שרשרת של ממש בין עולמו של הפועל לבין ממלכת הרוח של האומה”.

על אדני סטטיסטיקה

נהיה נאמנים לכותרת של מאמרנו ונתעכב על הדרך השביעית: הספרים. האמת היא שבחרנו בה גם בשל הסטטיסטיקה. אנשים המסמיכים למעשה־התרבות שלהם גם סטטיסטיקה מדוייקת הקרובה למחקר, סימן שהם עוקבים אחרי שהם עוקבים אחרי מעשי עצמם ואינם זורים לרוח. תנו לי עסקני תרבות הרושמים כל מעשה שלהם כדי לצרף כל המעשים שעשו, להתבונן בהם וללמוד מהם על המעשים שהם עומדים לעשותם — ואתקע להם ורד בדש בגדם או אמסור דיוקנם לאבא פניכל לציירו ולשבצו ברשימתי. הפעם נתקע ורד בדש החיפנים גם בשל עצם ליקוט המספרים גם בשל ליקחם.

כמה ומה קוראים הפועלים?

פועלי חיפה קראו בשנת 1956 בספריות של הפועלים — רצונכם לדעת בדיוק? — מאתיים עשרים ואחד אלף שש מאות שמונים ותשעה ספרים. המספר אינו מבטא כל הקריאה. ראשית מפני שהרבה פועלים — אפילו בחיפה — קוראים גם בספריות לא פועליות: שנית, כבר אמרנו שאותה מועצת־פועלים עצמה ציידה כמעט ביתו של כל בית־אב רביעי של פועלים בחיפה בספריה משלו. כוחם של ספרים אלה נזדמן לנו לראות באחרונה בבית החלמה אחד. כל מבריא שבא לבית־ההחלמה עושה עצמו מיד מנוי לספריית המוסד, מה שאין כן חיפנים. יש להם משלהם. מתיישב לפניך חיפני בחורשה ושולף מתוך כיסו, לא בלי שמץ־גאווה. “תמול שלשום”, “פרטי” של עגנון — קלסיקה־של־כיס מעשה ידי חיפה ואינו צריך לא לחסדי שכנו ולא לחסדי ספרן. לא נגרע מחשיבות הסטטיסטיקה לגבי מבוגרים אם נגלה שספרות־הילדים תופסת 44.3% מכלל הספרים הנשאַלים בספריות. וכי “פו הדב” למילן, למשל, הוא חומר קריאה רע למבוגרים?

האומנם, דור שאינו אוהב שירה?

“עוּבדה מצערת היא — אומרת סקירתה של ועדת התרבות — שספרי שירה אינם קוסמים לנוער שלנו בימינו אלה כפי שזה היה בדורות הקודמים”. רק אחוז אחד (בדיוק: 1.1) מכל הספרים המושאָלים הם ספרי־שירה ורובם ספרי לימוד־חובה לתלמידים. סתם לקרוא שירה — אין זה, כנראה, עיסוק בשביל הנוער. יש דברים ארציים יותר. בימים של ירח מלאכותי, המדע נעשה, כנראה, שמימי יותר מן הליריקה. חסל סדר חלומות.

אלא שתמהנו אם לעושי התרבות מותר להסתפק בהפטרה כזו. לפנים היה ספר־השירים או ידיעת איזו פואימה קלסית בעל־פה או ציטטה משל גיתה, פושקין. ביאַליק — נחלתו וגאוותו של בן תרבות יהוּדי. לא היה מזיק כלל לכוחם החיוני המפעיל של הרבה מעסקני התרבות שלנו אילו, למשל, היו מקדישים שעות אחדות בשבוע לשינון כמה פרקים מתוך “עיר היונה” לנתן אלתרמן. תחילה לעצמם ואחר־כך — לאחרים, ולו על חשבון כמה נאומים שיחמיצו, ואין הדברים אמורים לחיפה דוקא.

נפט וספריות

מי שומר לקנות את מיתקני חברת “של” — אל ישכח לגאול גם את הספריה העברית הנאה שהוקמה שם על ידי ועד הפועלים והמפעל. אלף ספרים למאה עובדים — לא רע. 17 מקומות־עבודה (מנין טו"ב) יש להם 15,675 ספרים. 55% מן הפועלים במקומות אלה נזקקים להם. מהם — כך חישבה חיפה — 54.2% עולים חדשים.

איננו יודעים אם ענין הספריות במקומות העבודה הוא המצאה של חיפה. מכל מקום: זהו מעשה הראוי לחיקוי מחוץ לחיפה ולהרחבה בחיפה עצמה. גם הרעיון שנותני־העבודה יציידו את מפעליהם בספריות איננו עקום כל עיקר. הסיסמה “ספריות למקומות העבודה” עדיין אי אפשר ללכת עמה לבחירות, אך אפשר ללכת עמה לשולחן הדיונים, וקודם כל: עם “המעבדים” במשק ההסתדרותי. הנה פתח־עשייה חדש, וכבר פתוח כלשהו לפעילי התרבות. אפילו עם כתובת מדוייקת. אדרבה!

*

היתה זו הצצה בלבד מבעד לספר־השנה ובתוכו — מבעד לצהר קטן: ענין הספריות, הספרים ומיקרא הספרים שהם גם אדן לחיי־תרבות וגם אבן־בוחן שלהם. לא הרחבנו יריעתנו על כל חיי התרבות של חיפה — כי אנחנו, לפחות, לא נתכוונו לכתוב סםר שלם אלא רשימת־עתון בלבד. אך גם המבט מבעד לצוהר הקטן — מעורר כבוד למעשה התרבות הרוחש של מועצת פועלים אחת.

25 באוקטובר 1957

כשנזדמנו לפני שנים אחדות לאנגליה ולארצות הברית היינו נוסעים ומפליאים חזיון נפרץ אחד כמעט בכל עיר ועיירה: העם לומד. מיד לאחר שבתי־הספר מתפנים מתלמידיהם הרגילים הם מתמלאים מבוגרים בגילים שונים הלומדים מאלף־בית ועד משוואות סבוכות ביותר בפיסיקה־מתימטית. במקביל לצמאון העם לדעה ניכר מאמץ של רשויות מקומיות ואזוריות ושל אגודת וולנטריות למיניהן לרוות צמאונו של העם.

לפני ימים אחדים נוכחנו לדעת, כי לא היה כל צורך בנסיעה למרחקים ארוּכים כדי לעמוד גם על הצמא, גם על המאמץ לשברו. את הנעשה אין, כמובן, להשיב וכיוון שנסענו — נסענוּ, אלא שנספר, לפחות, מה ראינו ביעף, ממש כאן מתחת לחטמנו.

תנ"ך על שפת־הים בערב

נימוקים של סקרנות אנושית צרופה הביאונו עם ערוב היום לשפת ימה של תל־אביב. ביקשנו לראות רחבה זו של מכונות־מישחק. של צעירות וצעירים במכנסי־ג’ינס ועשן־קלייה של ערמונים ואגוזי־אדמה — מה בינה לבין " down town " בכל העולם. לפי הכלל שאין אדם אלא מהרהורי לבו יכולנו להיווכח במה הרהר לבנו באותה שעה. מסתבר, כי הרהר בתנ"ך.

מעבר מזה התרוצצו שחומי הבראזיליאנה, מעבר מזה נחפזו אחרים לעסקי שפת־הים של שעות הערב ובתווך: קבוצת אנשים לומדים. העפתי עין: תאמינו או לא תאמינו — ספר־הספרים. אמרתי בלבי: ודאי איזו קבוצה מיסיונרית. הללו, כידוע, מגיעים לכל מקום ומבקשים להקנות דבר־האלהים גם לתועים בשפתות הימים. טעות. יהושע, שופטים, שמואל אינם מן הספרים שמיסיונרים נמשכים אחריהם. כשראיתי אחד מקבוצת עשרים האנשים פורש לפינה ומתייחד עם גליון נייר שלו, הצצתי מעבר לכתפו, הוא מתלבט בסוגיה של מלחמת יהושע בעמק־איילון, בהיסטוריה של חלוקת המלכות בישראל ואיחודה בימי המלך דוד ובאיתור מדוייק ככל האפשר של אמבטי המלך שלמה. גיוון הנושאים לא הורה אפילו ברמז על מקצועו של הלומד: איסטרטג? מונארכיסט? שרברב? לא זה ולא זה — נהג. מוותיקי הנהגים בארץ. אב לשני ילדים ובן לאב של העליה השניה. אך אין כל סיבה להסתיר שמו. הוא איננו עסקן ציבורי ואין לו שמשי־פרסומת. נעשה זאת אנחנו תחתיהם: שמו משה שוטלנד, נהג בחברת המוניות “אילת”. גם חוקרי־התנ“ך האחרים הם נהגים. חברת תיור אחת אירגנה אותם בקורס מיוחד של חדשים אחדים להרחבת או להעמקת ידיעותיהם בתנ”ך. בהיסטוריה ומעט גם בארכיאולוגיה, ובאתרים היסטוריים כדי שמדרכי טיילים או תיירים בישראל לא יביישו את עם־הספר. פעמיים או שלוש פעמים בשבוע מעמידים את המכונות לשעתיים ונרכנים על התנ“ך. מתחילים, כמובן, “במהלך ראשון” אחר־כך, לפי כל כללי הנהיגה הנכונה. במהלך שני ולבסוף דוהרים בתנ”ך כמו על הכביש החדש לאילת. החלפנו עם משה שוטלנד מלים אחדות בענין הבית הראשון של המלך שלמה ובענין הבית שלו, של משה שוטלנד עצמו. משפחה מושרשת בארץ. עליה שניה מזה, מיבצע “נחשון” מזה וסיני כגולת־כותרת וכך, אם איני טועה, לפי הסדר: שלושה דורות — הסב, האב, הבן. תורה, חלוצים והגה במקום אחד.

עם תום השעור — חזרנו על עקבותינו ולא המשכנו עם הטיילת. זיכה אותך המקרה ברושם טוב אחד מחוף ימה של תל־אביב — אל תקלקלהו.

תורה נמשכת להרים

על מגידו נאמר, בין השאר, שהיא עיר קדומה בגבול עמק יזרעאל והרי שומרון ושהיה לה ערך איסטרטגי רב. זה — באנציקלופדיה השימושית (המצויינת!) של מועצת פועלי חיפה בעריכת דן פינס. אנציקלופדיות כרסתניות יותר מאריכות, כמובן, יותר בסיפור תולדותיה של העיר אך אינן מטיבות לעשות זאת מדן פינס. לחלק אחר מן הציבור הישראלי זכור השם מגידו בצירוף למושגי מלונאות, בילוי, חוג נוצץ, מכוניות הדורות ו־אל נא ייחשב הדבר לחטא: יקרוּת מופלגת. לחברי קופת חולים בימינו מוכר השם כמקום־מרפא מן הנאים והמצויינים במקומות המרפא של קופת־חולים. אין הדבר שייך למדורנו, אך אי־אפשר שלא ללחוץ ידה של אותה קופת חולים (אגב, לא קשה ללחוץ, ידה ממילא תמיד מושטת…) על ההברקה הנפלאה של רכישת פינת־החמד על הכרמל. כאן הוכח בעליל שלא רק ההסתדרות יודעת לבנות בתים משוכללים, גם בעלי־הון פרטיים “צנועים” מסוגלים לכך. אלא שטוב לפועלים במיוחד להתגורר במקום שכוונת המכוונים היתה לשכן בו עשירים. איני יודע איך להעביר לכם תחושת הטעם הזה אבל האמינו לי: יש איזו הרגשה טובה במיוחד, בחינת: עדיין לא כל העולם כולו שלכם, אלא שלנו נזדמנה הכרת מגידו כמקום־תורה. ואף זה בזכותה של אותה קופת חולים, של אותה ההסתדרות הכללית, של אותם העובדים העברים בארץ ישראל.

כחמישים לומדים, כולם עובדי מרפאות של קופת־חולים נתאספו למחזור האחד־עשר (מדוע, לעזאזל, עברו עשרה סמינריונים כאלה ולא סיפרו עליהם לא לנו ולא לציבור?) ללמוד תורת קופת־חולים. עשרים ואחד יום נמשכים הלימודים והם מקיפים עולם ומלאו. מ“מס מקביל” ועד “אבחנת מקרה דחוף”, מתורת הביטוח הסוציאלי ועד מעשי־המרכבה של תקציב קופת־חולים והמתמטיקה הגבוהה והמסחררת של עשרות המיליונים. אתם ודאי סבורים הייתם שקופת חולים זה שירות רפואי לפועלים ותו לא, מסתבר שזו תורה, ותורה סבוכה. בעשרות שנות קיומה השכילו כל מיני מוסדות מחוקקים לתקן תקנות וסעיפים ובני סעיפים ופירושים לסעיפים — ר' יוסף קארו לא יתמודד עמם. טבע שבי להימשך למקום תורה, השכיח מלבי לשם מה באתי למגידו — ונחבשתי עם האחרים לספסל. בקיצור: אם תבואו מחר לאשנב של קופת־חולים והאשנבאי לא יסגור לפני אַפּכם ממש את החלון, אלא יכנס עמכם בשיחה לשלומכם, לשלום בני־הבית, למצב העבודה: יציע לכם כסא להמתין בו בנוחות ואפילו ימזוג לכם כוס־תה (כנהוג בועד־הפועל) — תדעו: הוא למד זאת במחזור האחד־עשר במגידו. רק אל נא תמהרו לתבוע זאת ממנו מחר ממש. לפי התקנות אין זה מגיע לכם. רק לפנים משורת הדין, אלא שגם את ה“לפנים משורת הדין”, שעיקרו קצת נימוס, אדיבות, הסברת־פנים. היקנו במנה גדושה באוניברסיטה של המחזור האחד־עשר במגידו.

כשאתה מסיר לרגע משקפי הפליטון ומתבונן קצת בכובד־ראש בנעשה מסביב אתה מתמלא הערכה ליוזמי התכנית, ללומדים, למרצים, בעולמה הסבוך של קופת־חולים יש בודאי לחייקל ווישינסקי, חבר המרכז, הרבה דברים לענות בהם, אך הוא לא שכח דבר אחד: שהשירות הציבורי בימינו הוא תורה ושאין אדם יכול לעשות שירות זה כהלכתו אם אינו לומד אותה. הוא שיזם את השכלת־העובדים הזו. כחבר קופת־חולים פשוט נעים היה לדעת: אי־שם, למעלה־למעלה, במרכז, חושבים אפילו עלינו. גם זו לטובה. כאדם הקרוב לעניני התרבות של ההסתדרות נעים היה לדעת: אין תורה פוסקת בין כתליה.

על גרעונותיה של קופת־חולים אנו קוראים הרבה, ביחוד בעתון “הארץ”, הוא מהלך עלינו אימים ומטריד לא פעם שנתנו בלילות. כי מה יהיה אם יעירו אותנו לילה אחד ויאמרו לנו פְּרע שטרות של קופת־חולים המגורענת שאתה חבר בה, ולא — אנו מעקלים לך את ה“ווספּה”, למשל? הרצאתו של משה ס. מראשי קופת־חולים, מאבות הפיתוח הנועז של המוסד ומקובעי־ההלכה בתוכו, הסירה קצת את הסיוט הזה ופתחה שער להבנה מעמיקה יותר בהנדסה המורכבה של מגדל־העוז לעזרה הדדית של הפועלים. מסתבר, כי זוהי סוגיה מורכבת שביסודה יש חישוב סוציאלי קפדני לחלקו של הפועל, לחלקו של המעביד, לחלקה של החברה כולה. זהו שיעור חשוב בסוציולוגיה לא פחות מאשר בפיננסים. רצונך: תורת המאבק של האדם העובד על ערכים מוסריים של עזרה הדדית בינו לבין חברו ועל קיום אחריותו של הכלל ליחיד בצר לו.

לשבחם של המרצים ייאמר כי הם באים כשמשנתם סדורה ודיבורם ערוך והם מצויידים בדיאגרמות מאירות־עיניים. חדלו לסמוך על הנסים. מנין להם תורת החינוך הויזואלי — האלים יודעים. אבל הם מקיימים אותה בטעם, בתרבות ובהבנה מיתודית.

כחמש מאות איש עברו את ההכשרה הזאת. הרבה מהם עולים חדשים, אם לא רובם. ויש בחינות ויש תעודות־סיום ויש בין הלומדים קצת רעד של “לפני בחינות”. בקיצור: תורה על כל סממניה. אלא שמי שאמר כי אין תורה נקנית אלא ביסורים, לא היה כנראה מעולם באולמיה המרווחים ובאוירתה המנעימה של מגידו.

*

כשטיילנו אותה שבת מסופר לסופר על הר הכרמל ולגמנו “קידוש” והפטרנו דבר תורה אצל יהושע בר־יוסף ראינו על אותו הר־כרמל עצמו שלט: “בית ספר לחברי ההסתדרות”. שוב תורה. היינו מספרים עליו אלא שקצרה היריעה. אין קץ לתורה היוצאת מכל נקיק, אלא שמאז ומתמיד, מימי נתינתה, יש לה, כנראה, משיכה מיוחדת להרים. והכרמל יוכיח.

23 בינואר 1958

החודש עמדנו לסייר באחד מישובי הספר. באלומה זו שאנו מלקטים מנגוהות הפזורים פה ושם נחוץ היה לנו הספר לא רק משום שחיי הארץ. על כל גילוייהם, נמצאים נוטים במקצת על צידם אם אין אתה מגלה סמוכת־אדירים זו שספר שמה, אלא משום שהצצה שם מראה לך יותר מבכל מקום אחר אדם במאבק. חיינו במפּחה האמיתית שלהם. שום דבר אינו חושף כל כך שרשים כמו פעייה של מקהלת ילדים בדימונה, ניסורי פוגות של באַך בתל־קציר, משיכת מכחול של שושנה סנדלר בקדרון. בתי־השיר, המכונים בלשון הספרות: “לבנים”, שפלטיאל סתויי, הנער השחום מטריפולי, בונה במחברותיו במושב זיתן. ולא לאחרונה: קול תורה היוצא מפי אזרחים חדשים, תמהוניים כלשהו, ב“אהלו” לשפת הכנרת, פּכפּוכם של עיינות.

אלא שחיפושי־הספר שלנו יש להם עוד טעם אחד: תרבות בכפר זוהי תרבות עם בושם האדמה. אנחנו איננו יודעים סוד החיבור והפירוד של אטומים רוחניים, אך נדמה לנו כי אין ככוח הרוחני המתהווה כתוצאה מחיבור תורה עם אדמה. מים עם שרשים.

ואולם כל מה שאמרנו לא היה אלא בגדר הרהורי־ספר. כך, לערך, היינו מתחילים לכתוב אילו הלכו הדברים כשורתם ואילו נזדמן לנו החודש לבקר בספר. אלא שלא נזדמן לנו. מסתבר, כי בימינו לא כל מחשבה טובה מצטרפת למעשה. מכל מקום: לא בימות הגשמים. לא נוסיף, איפוא, להעמיד פנים: גשמי־הזעף סגרו אותנו על מנעול ועל בריח. ניתקו גשרים בין ישובים וותיקים לחדשים ועשו את הספר עוד יותר ספרי מתמיד ואין יוצא ואין בא אל אשדוד־ים — הוא המקום שבו אמרנו לבקר באותו חודש ולא ביקרנו בו. מחמת הגשמים כמובן, כפי שכבר הסברנו.

*

בתל־אביב מלינים עלינו כי אזננו ערה לכל איוושה ממרחקים ואטומה לקולות התוקעים עצמם בתוּפה ממש. משתכפו הגשמים וכל הארץ היתה חשרת־עבים, אמרנו: נקפל תכניות גדולות ונשלוף תכניות צנועות, הנחנו לרכב הרתום ושמנו פנינו רגלי, ככל האדם, אל הבית שפועלי תל־אביב אינם פוסקים להפליג בשבחו בית תבורי, לאחר שביקרנו בו — נספר עליו. לאחר שנספר עליו — יסתבר: א) שפועלי תל־אביב צודקים; ב) שהמושג “ספר” איננו מוּשג גיאוגרפי בלבד או כמאמר המילונאים: “רצועת אדמה החוצצת בין שתי מדינות”, אלא גם מושג סוציולוגי־רוחני. מבחינה זאת אתה יכול למצוא ספר אפילו במקומות הרחוקים מ“רצועת האדמה החוצצת” ולא רק בסימטאות הכרך ובפרבריו, שהם שם־נרדף לעזובה חברתית, אלא גם בטבורו ממש. רצונך: אפילו בככר דיזנגוף. כי בית תרבות הניצב מול לועיהם של המפוארים בבתי־הקולנוע, במרכז שאונם והמונם של בתי הקוקי והפּיצות וסרטי בלהות־האהבים ובמוקד שעשועיו של כרך מתהולל — הוא בית על הספר. אין לו ניאון שדולק וכבה ואין לו מאותם תצלומי מראות הכובשים את הרואה מבחוץ ומזמינים אותו לבוא פנימה, אך מהבהב בו נר, מן הנרות העתיקים של העם. עדיין לא ידוע מה כוחו של נר זה, מן הנרות העתיקים של העם. עדיין לא ידוע מה כוחו של נר זה להכריע את ברק־הניאון, אך הוא מתמודד אתו. מתמודד בכוח, בהעזה, בשמרנות שלו, בדבקותובגרעין ובחכמת שומרי־הנר — האינסטרטגים־של־תרבות.

*

כשאתה מתבונן במעשה התרבות, כפי שהוא נעשה על ידי ההסתדרות בערים, אי אתה יכול שלא לקבוע שינוי גדול שחל בו, שינוי בקנקן וביין כאחד. בית־תרבות בעיר הוא כיום בית־תרבות לכל דבר: גם למראה החיצון, לקפידה אסתיטית על הקישוט והעיטור, ואפילו על מערך הריהוט. עציץ ההרדוף בזווית ופרח בארגרטל ושלווה טובה ומאירה. ואף שהבית מבהיק כלשהו, אין בו קור ויש בו אצילות. אדם נכנס אל הבית — ואור לו. בתוך בית שכזה האוזן נפתחת מאליה, העין, שהיא בבת־הלב, פקוחה לרווחה והלב עצמו פתוח לאהבת המקום, ואם יש איזה רגע שאדם מסיח דעתו מן התורה שהוא שומע מן הבמה — זוהי הסחת־הדעת לשם ההתגאות, לשם התרחבות־הדעת. נוסח: נכס זה שלי הוא. לא אשבע בנקיטת־חפץ כי בכל בתי־ההסתדרות כולם יורדת על הבא הרגשה כזאת. אך ודאי לי כי זו הרגשה בבית תבורי. אוירה היא דבר שאין אתה יכול להגדירו־כמו. אף על פי כן אין לך דבר מוּחשי יותר ממנו. והאוירה לכל הבא ברחוב שולמית מספר שבע בתל־אביב היא: זה ביתי ואנווהו.

*

מה עשתה תל־אביב של ההסתדרות לפני בית־תבורי — כמעט קשה להבין, אך מה שהיא עושה עתה בתמיכתו העקיבה והממריצה של אליעזר שכטר, ראוּי לכל ברכה. אני יודע כי אפשר לגלות בדברי פנים שלא כהלכה, בכל זאת לא אחשוש לומר כי יש איזו אירופיות — במובנה הטוב ביותר של המילה — בכל דרך העבודה התרבותית בבתים אלה, כשאתה מביט במודעת השבוע אתה רואה חלוקי־אבנים בודדים, אך יש מי שדואג לצרפם לפסיפס. יש איזה חיבור סמוי בין קונצרט סימפוני של פועלים ובין הרצאה בסוציולוגיה; בין מיפגשי זמר של ילדי־פועלים ובין הסברה ברום־עניניה של המדינה: יש איזו הולכה מכוונת למחוז־חפץ תרבותי, שבה איך־שהוא נארגים כל השבילים האלה ומתחברים לדרך־מלך אחת, ויש הרגשה כי יש מי שדואג מראש להתחברות הזאת. בסך הכל זהו עמלם של הלשים דיוקן.

כבר אמר מי שאמר: לא הייתי רוצה למכור כשפים לחרטומי מצרים ופחות מזה הייתי רוצה לעשות תרבות בין יהודים. תורה, זוהי, בידוע, פרקמטיה שכל יהודי לא זו בלבד שהוא בקי בה לעצמו, אלא שיודע בדיוק איך להקנותה לאחרים, לכן אנו מבינים לא פעם ללבטיהם של העושים בשדה, אלא שברל פרימר ופמלייתו הציבו את מעשה התרבות של ההסתדרות בתל־אביב במעלת הידיעה ובמעלת ההעמקה. פחות מרצים, השואבים כל תורתם מן הברושורה והבוססים זה שנים במליצות־עצמם, ויותר מבינים מיוחדים־לנושא, מתעמקים בו ומעמקים בו את השומע; יותר הסברת־דברים ופחות הימום. פחות מקרה וארעי ויותר שיטה וקבע. כך לתורה, כך לבידור, כך ליציקת מסגרות־חברה כלילות־שבת וערבי־שבת לרבות ערבי־חול שלא פעם תורה חוגגת דווקא בהם.

*

עם גיאורג זינגר יש לנו חשבון. לא כל מנצח אנו נושאים על כפיים. אותו נשאנו — ובאופן האישי ביותר. ולא לאחר ליל קונצרט וניצוח מופלא. הימים — ימי זכרונות, לכן לא נעלים: נשאנו אותו, חוליית־הגנה, פשוטו כמשמעו, על כפיים מספינת־ניצולים בליל־סגריר אחד מול קנים נטויים ומול עיר נאפדת סוד וגבורה. זה היה לפני תשע־עשרה שנה. לערך, בימי מיפרשים ותקווה, לפני שבועות אחדים נשאנו על כפינו (לא כפשוטו) בשנית. זה היה באותה עיר־חולות, לא הרחק מן המקום שבו תקענו זרוע־שרירית תחת בית־שחיו ולחשנו לו. לחש־מחתרת שאין כמוהו לבטחון ולתקווה: אל תירא! הפעם: ברחוב שולמית שבע, כאשר סיים את הניצוח על “הקונצרטו גרוסו” בביצוע התזמורת של עובדי עירית תל־אביב. המוסיקה בישראל חבה הרבה לגיאורג זינגר המנצח והפסנתרן, אך אנו לוחצים ידיו הפעם במיוחד כלחוץ ידי חלוץ ופידגוג. כי אם לוקחים ממונה על מדחנים, ופקיד־שומא, ומהנדס־דרכים ועובד־נקיון של אחרי־חצות ועושים ארבעים עמלים שכמותם צוות־מנגנים לתפארה ומשמיעים עמם, להפלאת הכל, מיטב המוסיקה הקלאסית — עושים מעשי־בראשית, ואף זו קודמה להליכה בדרכים לא סלולות של אדריכלי התרבות בכתלי ההסתדרות בתל־אביב. מגוּמות־הנוי בדיוקן.

*

ישבנו אותו ערב — אחד מערבי התרבות המגוונים והתוססים של הבית — ומבטנו שוטט באולם. פני העמל הקשובים אין כמותם לאמת. יש לתרבות־כפר בושם שלה ויש לעיר חותם משלה: חותם העמל והחומרה. מן האולם נשקפו לנו דמויות משל מאסארל ומשל קטה קולביץ ויותר מהן — משל בית־היוצר החדש של האומה העושה שבטים לעם. יוצקת כולם בצלם אדם עובד ונותנת בו מאור. לא יצאנו החודש לספר הרחוק, אך גם מקרוב נשכרנו. הלכנו בעקבות מחזיקי הנר בכרך המהמה ושמענו באין־קול הלמות הפטיש המנגד דמות.

9 במאי 1958

שלוש קולות הולכין מסוף העולם ועד סופו: קול גלגל המה וקול המונה של רומי וקול נשמה בשעה שיוצאה מן הגוף… ויש אומרים: אף (קול) רידייא.

(מסכת יומא, כ' ב')

עד היום מתקשים מפרשים להסביר מהותו של אותו קול הרידייא הנזכר במסכת יומא, כאלף ושבע מאות שנה לפני המצאת האלחוט. ואולם אם לקבל אחד הפירושים הרווחים, הדברים אמורים במלאך הממונה על הסערות, שקולו הולך מסוף העולם ועד סופו. לפי אותה מסכת נמצא כי כל ענין הרדיו אי־אפשר לו בלי סערה. ההתפתחות מסביב לעתון הרדיו לא באה אלא לאשר סברה זו. אין זאת כי כל מה שנולד במזל רדיו נולד במזל מישברים, כך הרדיו. כך עתון הרדיו.

הפשה כולה, שאך לפני שבועות אחדים העסיקה את דעת הקהל בישראל, הגיעה, כידוע, לקיצה בעזרת פשרה בין מחייבים ושוללים וירדה לעמק השווה. יש לנו בדרך כלל השגות על סעיפי הרזרבה שמשרדי הממשלה נוהגים לחתום בהם את תקציביהם. אך אלמלא נבראה הרזרבה אלא בשביל שתהיה אפשרות למצוא בה בשעת־חירות מקלט בטוח לקואליציה ממשלתית — דיינו. כי אם זהו מונח־הקסם העשוי להציל ממשלה ממשברים, הן גילינו אחת מתרופות הפלא ליציבותו של שלטון, ובארץ הקואליציות כארצנו זהו הישג שאין לזלזל בו כל עיקר.

ואולם כשוך הסערה בצלוחיתו של עתון הרדיו מותר להפטיר כמה וכמה לקחים לתוכו של ענין ולברו. אולי מצווה להפטיר אותם, לפי שבתודעת הציבור החושב אפילו פרשה צדדית כזו חורצת חריצים, אין זה מאוחר ואין זה מיותר להעלותם.

*

שלומי אמוני הדימוקרטיה בישראל, ביחוד: לבית מפלגת הפועלים המאוחדת, חרדים מפני עתון־הרדיו שמא יהא ריח של שרד נודף ממנו. והם, כידוע, סולדים מפני השרד. לאנינים אלה אנו מניחים, אף אנחנו איננו גורסים מתג לפיהם של כותבים, פחות מזה אנו אוהבים מאמרים הנכתבים בקצב ההכתבה מגבוה, אך פחות מכל אנו אוהבים ישועים. מוזר מאד לשמוע חלחלה מפני שרד מפי אנשים הנוהגים כל ימי חייהם לקבוע טעמם על פי שרד, ועל פיו בלבד. דומה, אין לך חטיבה חברתית באוכלוסיה הציונית של הארץ שתהא יותר שרדית, ממושטרת וצועדת במיקצב אחד בהשקפת־עולמה, בהליכותיה ואפילו בעיצוב טעמה האסתיטי כמפלגה שוחרת־גוונים בישראל זו. כשמזדמן לך, לפעמים, לקרוא עתונות שלה, בין בדיבורה אל הקהל בין בשיחה־ובשיגה בינה לבין עצמה, אתה מופתע לא רק לאחידות הנוקשה של כל פרט בהשקפת־עולמה ולאוניפורמיות בהשקפת־עולמו של כל פרט, אלא גם למונוליטיות הגמורה של הניב שבו באות השקפות אלו לכלל ביטוי, כאילו אין משנתה של אותה תנועה יכולה להתבאר אלא בניב־מתכונת המדהים לפעמים בשממונו ובחד־טונליות שלו. לשון־שרד מיוחדת זו — תערובת של הגות מרכסיסטית, פלפול אמוראי ולבטי־מחשבה־ורגש של וֶרְטֶר הצעיר — נמשכת זה שלושים שנה ומעלה והיא נתונה עד היום כתו־היכר וכסימן־שרד של התנועה, החל בבטאוני ההגות העמקניים ועד הפשוט בכלונים הפנימיים של שכבת־הנוער החינוכית.

לא ניכנס למהותו של אותו סגנון, שאינו עומד כערך לעצמו אלא כראי לתיפעולו של מיכניזם מחשבתי מסויים — ערפל לשוני שאיננו אלא בבואה של עלטה מחשבתית. הדבר ראוי מצד עצמו למחקר, כדרך שאנו חוקרים עתה דיאלקטים של כיתות שונות תמהוניות פחות או תמהוניות יותר, בדברי ימינו. אבל דבר שאיננו מוטל בספק הוא כי לפנינו סגנון־של־שרד. נוסח: כך כותבים אצלנו, כך ולא אחרת. רצונך, לא זו בלבד שאי־אפשר בתנועה זו להתנבא שלא לפי קו־השרד אלא שלמעשה אין מתנבאים אפילו בסגנון אחר.

לכן אנו מניחים להם. עוד יעבור זמן רב עד שיתנערו משרד עצמם ועד שיסגלו להם, בשורות עצמם, את תורת “מאה הפרחים” העושה עכשיו דרכה מפקין, וכל עוד לא עיכלוה כראוי אל נא יעשו עצמם בארץ זקיפים לגיוון הביטוי ולדימוקרטיה של המלה הנכתבת. פשוט אין מאמינים להם, ויותר מכל מפחדת מפניהם הדימוקרטיה עצמה. כי גם היא, על פי טבעה סולדת מפני ישועים.

*

איננו שותפים גם לחרדתם של פלגים אחרים, צדוקיים פחות, לא משום שאנחנו אוהבים שרד, אלא משום שאנחנו סבורים כי ממשלה שהיא בּיאוּת־כוחו הלגיטימית של ציבור הבוחר אותה באופן דימוקרטי רשאית לדבר אל הציבור ואפילו לספר לו על מעשיה. בסיפור זה כשלעצמו, כל עוד הוא אמת, אין לראות שום פגם. רצונך, זוהי מצוות־עשה של החינוך האזרחי, ואם המעשה המסופר, כל עוד הוא אמת, מזכה את עושיו ברחשי הערכה של הקורא — לא נאמר בשום שולחן־ערוך של הדימוקרטיה כי זוהי עבירה. כשם שלא נאמר בשם יורה־דעה של הדימוקרטיה כי חינוך לאזרחות טובה פירושו דווקא שפיכת קיתוני־שימצה על המדינה ועל עושי דברה, ואילו סיפור עלילת המתח והמאמץ לבטחון הארץ, לפיתוחה, להבטחת לחם ליושביה — הוא בסתירה לחינוך אזרחי טוב. יש בארץ עתונים מרובים למדי העוסקים במלאכת הנאצה, מהם המודרכים על ידי השקפת־עולם ניהיליסטית, שמצוות מירור טעם־החיים היא להם מטרה לגופה, מהם המודרכים על ידי השקפת־עולם מפלגתית, שמלאכת ניאוץ השלטון היא להם עצמם דרך אל השלטון. עתונות זו מנסה להסביר לנו כי הישגו של החינוך האזרחי הטוב נמדד במידת שאט־הנפש שהוא מעורר אצל אדם למדינתו. כמה משבועוני־המידרכה המצויירים והירחונים הבטרם־פילוסופיים עמלים בפרך על עיצוב המאזוכיזם הלאומי שלנו על ידי טיפוח המאזוכיזם האישי של כל הנותן יד לבנין המדינה בצלמה הנוכחי. כאשר אזרחי ישראל כולם בלי יוצא מן הכלל, יהיו משוכנעים כי זכו לגרוע ולמושחת במשטרי העולם; כאשר המדינה תהיה מאוסה בעיניהם עד להחריד, או־אז תושג התכלית הנרצה. כל מה שהם מתאמצים לעשות הוא לצייר — בעזרת כמה כתבים זריזים וכמה פרופסורים שיש להם זכיון על המוסר וקו ישר אל אלהיו — מעין תמונה של גרניקה מוסרית שאליה, רחמנא־לצלן, הטיל אותנו השלטון הזה.

אנו יודעים כי חוקיה של דימוקרטיה אמיתית מניחים לכל אדם לכתוב כעולה על רוחו, ואפילו היא נתבלעה עליו. אך בשום מקום לא נכתב כי ממשלה חייבת להימנות עם שומעי קיטרוג ואינם משיבים. מכל מקום; זהו חלק בלתי־נפרד של משנת החינוך האזרחי לספר לאזרח מה עושה השלטון שהוא האזרח, בחר בו. ביחוד אין לראות שום רע בכך אם השלטון הזה איננו יצוק מפלגה אחת ואם מעשי השלטון והישגיו הם מעשיהם והישגיהם לפחות של אותם הזרמים החברתיים המשתתפים בו יום יום. דיבור זה אל האזרח נחוץ וחיוני שבעתיים בארץ שבה כמעט מחצית התושבים חסרה חינוך אזרחי אלמנטרי. ממשלה המחוייבת לדאוג לגיבוש חטיבה לאומית משרידי עם מפוזר ומפורד, אינה יכולה כלל לפטור את עצמה מלתת חיסון הסברתי עובדתי נגד הרעל הנמזג יום־יום בנפשות האזרחים, לפי מיטב סבלונותה של הדימוקרטיה. בשום פנים אין לשלול מממשלה את הזכות לספר על מעשיה ולהגן עליהם מפני הסילוף. ואם מצא מי שמצא כי עתון עשוי לשרת מטרה חינוכית־הסברתית זאת — יהא עתון.

*

ואולם, אם עתון הרדיו אינו מיועד כלל למלא שליחות הסברה ממשלתית, שהיא בעינינו שליחות לגיטימית כשלעצמה, אלא נועד להוסיף עוד שיפור לשירותי קול ישראל — כי אז שמורות עמנו הערות אחדות.

לא נכחד: מורגש בציבור כי שירותי קול ישראל נתונים זה שנה ומעלה בסימן המאמץ לשכלולים ולשיפורים. אומנם, חלקם של השכלולים הטכניים בולט יותר מן השיפורים המהותיים בתכנית, אך אפשר טבע הדברים הוא כי שיפוצים מיכניים, שהם מוחשיים מאד, נותנים סימניהם בטכניקה של השידור יום־יום מה שאין כן תיקונים קלים בתכנית, המשתרעת על פני זמן־האזנה ממושך, שרק מעטים מאד שומעים אותה בשלמותה. אך מי שסבור, כי השיפור החיוני ביותר בשירותי השידור בשעה זו הוא עתון־רדיו — טועה, וטעות זאת שלו ושל חבריו היא הנותנת כנראה אותותיה בשידוריו של קול ישראל.

לא נרחיב כאן את הדיבור על מכלול בעיותיו ותפקידיו של קול ישראל. אך לא נעלים מן האחראים לו הרגשה שהיא לפעמים נחלתם של מאזינים לא מעטים. שהקול הזה יכול היה להיות ערוך במידה גדולה יותר של קפידה, המחייבת את שירות השידור של מדינתנו — על כל ייחודה האתני, התרבותי והמדיני. ואין המונח קפידה שם נרדף לשעמום. כוונתו קודם כל להיות ניגודה של משובה־פאמיליארית המתגנבת או משתלטת לא אחת על התכנית. נחוץ היה שמי שהוא יבדוק ביתר קפדנות ויעקוב ביתר שיטתיות אם אין אנו נוהגים כאן, באחד מכלי התרבות וההסברה האדירים של המדינה, חקיינות מוכנית ולא בררנית במידה מספקת לתכניות של ארצות שבהן נזדמן לאנשי שירות השידור לבקר כמילגאים. נחוץ היה לבדוק אם אמנם מוצדק המקום המרווח שאנו מייחדים בתוכניותינו לחקיינות של חיות ועופות, לתסכיות־המתח והבלש המופלאות ולפרטי הבירורים הפליליים במטה המשטרה שבהם מלעיטים את המאזינים על משכבם בלילות ומבטיחים להם חלומות־בלהה מתוקים; לשידורים “במישרין אל המיקרופון” ממועדון לילה מובחר ולפיוט הנעלה הטמון בשירים־החרוזים בנוסח: “פריון, טכניון, מיליון”, המורעפים עלינו, הם ודכוותם, בתדירות מטמטמת עתים פעמיים או שלוש פעמים ביום, כשם שנחוץ היה לבחון מה טיבה של אותה אינטליגנציה אנציקלופדית — מדהימה, רעשנית, מסחררת ומכה אל החומש — ההולמת אל רקותינו שעות רבות בשבוע באמצעות החידונאות המופלגת, שבה משיגים החידאיים בקושי את שטף ההברקות של עצמם ונעים, וכך מניעים את קהל המאזינים, בקצב סילוני מקוטב אחד של תנ"ך והיקסוס אל הקוטב של עלילות לנה טרנר וחוזר חלילה — בידענות שאין קץ לרוחבה, ונחוץ היה לבדוק מה השפעה מפציעה לוליינות השכלתית זאת להמרצת הלימוד והידיעה ומה — לטיפוח השטחיות התשבצית. ואלם יתכן כי צורם מכל הוא “קול הנערים” הנותן לפעמים אותותיו בממלכת קול ישראל באין מכלים והפמיליאריות באופי השידורים בנוסח “קול ישראל — חברים” הנושבת מצורת הגשת התכנית והעושה לא אחת רושם כאילו היה שירות חשוב זה ענינה של חבריה סימפטית אך לא דוכן של מדינה, על כל המתחייב מכך.

איננו מתכוונים ליצור את הרושם כי זוהי דמותו של קול ישראל. אנו יודעים להעריך חלקים חשובים מאד של התכניות, שבהם הושגה רמה המשתווה לחלק הטוב שבתכניות בינלאומיות, והם משרתים גם צרכיה המיוחדים של המדינה. אנו מוקירים לא פעם את הכושר העתונאי הבא לידי ביטוי ב“כיסוי” מאורעות בארץ ברהיטות, ובדיוק שבהגשת החומר האקטואלי. ניסינו למנות רק סירפדים שיש לנכשם ולא היינו מאריכים עליהם את הדיבור. אך אם ראש שירותי השידור מוצא להדגיש כי עתון־רדיו נחוץ לנו עתה בין השאר כדי להביא תצלומי דיוקנאות של קריינים וביאוגרפיות שלהם, ומדבריו עלינו ללמוד כי אלה הם לפי תפיסתו הדברים החשובים בשעה זו להשלמת שירות הרדיו ולהשלמת אוצר השכלתו של המאזין — עלינו לומר לו כי בענין זה טעמם של כמה מאזינים מן השורה הוא אחר במקצת. אמנם דיוקנאות של קרייניות וקריינים כאשר יודפסו כל שבועיים ב־350 אלף טפסים יצטרפו ברבות הימים לאלבום חשוב והיסטוריוגרפי של עושי תרבות־האֶתֶר בישראל, והביוגררפיות שלנוהם יתרמו בודאי תרומה חשובה לספרות הרדיוגרפית שלנו, אף על פי כן נדמה, כי כל עוד המדובר ברדיו ולא בטלביזיה, הבעיה איננה איך נראים הקריינים אלא מה הם משמיעים — נכון יותר: מה ניתן בפיהם להשמיע. ומאחר שקול ישראל הווא קודם כל מועדון־מישמע ולא מועדון־מיקרא, שיפור השידורים למאזנים קודם לאספקת חומר־קריאה פוטו־ספרותי של אותם השידורים עצמם — לקורא. ואף כי אין הכסף עונה את הכל הרי במחצית המיליון או אפילו בפחות מזה ניתן לעשות לא מעט לשיפור השידור, שהוא־הוא לוז־קיומו של קול ישראל ותמצית תפקידו, וכל השאר אינם אלא אביזריו.

*

כאמור, פרשת עתון הרדיו הגיעה מבחינה צבורית לקיצה ולאחר שהסעיף המפורש של העתון הוטמן בכותרת הכללית של הרזרבה, כאילו פוייסה דעתם של כל הצדדים ורווח גם למתנגדים. סיומה של פרשה זו מזכיר את תוצאות הדו־שיח בין שני בחורי ישיבה בענין הנעליים שנועל רוטשילד:

— ראה, אילו נעליים נועל רוטשילד?

— פשיטא של זהב.

— ומה יעשה כשירד גשם?

— ינעל ערדליים.

— ואיך יראו את נעלי הזהב?

— יעשה חור בערדליים.

— הרי יחדור גשם?!

— גם כן בעיה! יסתום את החור בקש.

התשובה האחרונה הניחה דעתו של השואל והדו־שיח הגיע לקיצו, כך בענין הנעליים וכך — בענין עתון הרדיו, אלא שבכל הויכוח הנסער מסביב לענין העתון יש עוד צד אחד והוא: הגילוי המשונה במקצת של חוש־הממלכתיות שלנו.

קברניטי הציבור והמדינה קוראים מזמן לזמן את הציבור לגיוס מהיר ומחודד של הכרתו האזרחית. לעתים קרובות למדי הוא נתבע להבין לעומקם דברים מורכבים ביותר מבחינה מדינית, בטחונית או כלכלית־פיסקלית והוא נתבע להבינם ברמיזה ולהיענות להם לאלתר, הניסבות הבטחוניות והאחרות של הארץ עושות את האזרח מוּעָד־לקריאה בכל עת. אולי סוד־כוחה האמיתי של המדינה הוא בדריכותו ההכרתית של הציבור, שבמידה רבה אין דומה לה בציבורים אחרים בעולם. רק לפני שבועות אחדים נסער אותו ציבור בענין דליפה וקיבל שיעור מחמיר עד־מאד בהשכלתו האזרחית ושילם שכר־לימוד גבוה מאד, ועדיין טחנות המחשבה שלו טוחנות לעכל את השיעור החמור — והמוצדק — הזה ואת מסקנותיו. מחר עלול אותו ציבור עצמו להיות נסער לענין אחר שברום־מעלותיהם של חיי המדינה, כי בים הנרגש שבו אנו שטים, ההתנחשלות היא דבר שאפשר לצפות לו כל יום. בנסיבות אלו חכמת־מנהיגות היא לא לדרוך את הכרתו של הציבור למיבחנים טפלים באופן יחסי, כדי שלא להקהותה לקראת מיבחני־עיקר. כאן עומד בנסיון לא רק חוש־הממלכתיות של האזרח, אלא — ימחלו לי — גם חוש הממלכתיות של רבי־המדינה עצמם.

ממשלת פועלים זאת, או כפי שהיא קרויה: ממשלת הרוב הפועלי, יש לה יסודות עמוקים מאד בתודעה של ההמונים. נכון לומר כי הרבה משגיאותיה נסלחות לה בשל היותה ממשלה של כל מפלגות הפועלים הציוניות, ואת המחיר הזה צריכים לדעת הרוב והמיעוט כאחד. אולי נלמד קצת מקדמונינו: אדם מישראל חייב בתרי“ג — שש מאות ושלוש עשרה! — מצוות, עשה ולא תעשה. אף על פי כן, כשעמדו חכמים לבחור מה הם ה”לאווים" שעליהם ייהרג יהודי ולא יעבור, בחרו בשלושה בלבד! היתה להם, כנראה, חכמה עמוקה להבחין בין עיקר לשאינו־עיקר ולא להעמיד יהודי בנסיון למעלה ממידת ההכרח. בימים ההם — על אף כל הנאמר במסכת יומא — עדיין לא היה רדיו, ולא עתון רדיו, אך מותר לנו להניח כי חכמת קדמונינו לא היתה מדריכה אותם להוסיף את עתון הרדיו כ“לאו” רביעי, שעליו נהרגים ואינם עוברים, וייאמר במפורש: זה חל על תבונות הרוב לא פחות מאשר על המיעוטים. אולי זה מחייב את חכמת הרוב, אם הציבור הרחב, בעצם מתן האימון באלה שבחר בהם כרוב, מניח כי תבונתם גדולה מתבונתם של אלה שהניח אותם במיעוט, וכי תבונה יתירה זו תעמוד לרוב לא רק להנהיג מדינה, בטחונה, יישובה וקיבוץ־שבטיה אלא גם להבחין בין עיקר לשאינו עיקר, ועתים לוותר לשאינם־נבונים.

פרשת עתון הרדיו רק הוכיחה כי מרובים הדברים שמוטב מלכתחילה, בעת קביעת העמדה כלפיהם, לנהוג בהם מידה מסויימת של התאפקות ורזרבה, בטרם מחייב פולמוס נסער להעבירם אל הרזרבה של התקציב, הלקח הוא לציבור ולקברניטיו כאחד.

9 במאי 1958

(מכתב מקנדה)

השאלה ששואלים עמי אפריקה אינה רק: “איך עושים זאת אצלנו?” הבעייה המעסיקה אותם והחייבת להעסיק לא רק אותם, היא איך להבטיח שהציביליזציה המערבית, הפורצת עתה בסערה אל יבשות עזובות, לא תקפח את עצמיותה; איך למנוע אוניפורמיזציה משעממת ומטמטמת של הליכות־אדם, הרגלי־בילוי ומראות עיר וכפר בכל היבשות. איך להבטיח — כמאמר אחד הצירים בועידה — שהדחפורים הגדולים של הקידמה האנושית, כאשר הם באים לאזורים צחיחים מבחינה טכנולוגית וסוציאלית, לא יסחפו עמם את הנטעים המושרשים של תרבות־עם מקורית ולא יחריבוה.

"בכפרים הנידחים של ארצי לא ידענו קולנוע. אבל כאשר באה אלינו תיבת־הקסמים הזאת היא באה לא עם לורנס אוליביה, או עם צ’ארלס לאוטון אלא עם “מטען גדול של חזה”, ופיזרה אי־שקט בכפר ויצרה מתיחות חדשה ומערערת חיים מאוזנים, אולי פרימיטיביים — אבל מאוזנים. “ואני תוהה — אומר איש אינדונזיה — אם לא מוטב היה לכפרנו בלעדיה.”

תרבות־העולם — אומר איש הודו — נעשית חד־גונית יותר ויותר. ועוד מעט לא יהיה לנו מה ללמוד איש מרעהו. כבר היום אנו מתהלכים ברחובות הראשיים של לונדון, פאריס, טוקיו וניו־יורק בשעות הערב ואיננו מבחינים עוד באיזו מארבע הבירות אנו נמצאים, כי כל כרכי העולם שווים לפני אורות־הניאון וכולם כרעו ברך לפני תרבותה החד־גונית של הפרסומת, ויותר משכרך אחד משתדל להיות שונה מחברו — הוא משתדל להיות דומה לו וכל בדרי־העולם משתדלים להטיל עלינו אימתו הגדולה של השיעמום שבחד־גוניות.

אבל אולי הגדולה בזעקות, ביחוד של עמי אסיה, מול ההסתערות של הציביליזציה המערבית היא בתחום אחר: בהכנעת ערכי־רוח על ידי עורכי־חומר. ההתקדמות המפליאה של המדע מעתיקה את נקודת הכובד בחינוך האדם מן ההומניסטיקה אל המחשבה הטכנית השימושית. האדם נעשה משוכלל יותר ויותר, אך גם מעודן פחות ופחות. הנוסחה המתמטית, שכוחה בקשיחותה, בחד־משמעותה ובפסקנותה, מכניעה את גמישות־הרוח האנושית ומוכרחה ברבות הימים לטבוע את חותמה הקשוח על דמות האדם. ההתמודדות הזאת בין המדע הטכני והחינוך ההומאניסטי מורגשת כבר היטב בעולם שנתחנך על ברכי התרבות המערבית, אבל היא חריפה שבעתיים ביבשת כאסיה, העוטה עדיין בחלקה הגדול דוק של רוחניות והנותנת לערכים רוחניים, אפילו מיסטיים, משקל מכריע גם בחיי יום־יום, של היחיד ושל הצבור. וכאשר ההתקדמות הטכנולוגית מגיעה באותו קצב עצמו גם ליבשות אלו, היא מערערת, לפעמים, את כל עולם המושגים הרוחני של ארץ ויושביה.

לא קל למצוא שביל־זהב בין עולמות מתנגשים אלה, כשם שאי־אפשר לעצור את הלוויינים המלאכותיים במירוצם מסביב לכדור־הארץ או במערכת השמש, כן אי־אפשר עוד לעצור את עצם שילוחם שהוא מן השלבים העליונים בהתקדמות מחשבת האדם. אבל אחד הצירים של אסיה הקטנה סיכם מסכת מורכבה זו בקו שנתקבל על דעת הועידה כולה והמכוון להקהות את המחץ של התקדמות זו: “כאשר אנחנו נכנסים אל עולם חדש ומופלא זה שאנו קוראים לו “העולם המשתנה” — ניכנס אליו כאל בית־חרסינה. אל נמהר. אין כל רע אם כמה אביזרים טכניים של המאה הזאת יאחרו להגיע אל ארץ שלא ידעה אותם מאות שנות קיומה. ניתן ריווח גדול יותר של זמן למיפגש דרמתי זה של תרבויות, מסורות, מינהגי־אדם, מינהגי־משפחה ומינהגי־חברה. ניתן להן להיאבק ביניהן. ניתן להן לפעול על פי החוק הביולוגי של הסלקציה הטבעית. בתוך מאבק חפשי כזה קרוב לוודאי שערכים מהותיים של תרבות, בין זו הנראית בעינינו פרימיטיבית ובין זו שאנו רואים אותה כמתקדמת, ינצחו כל דבר טפל ויהוו אותה תרבות חדשה וממוזגה שיכולה להיות פריו הנפלא של מיפגש העולמות”.

זוהי נוסחה הטובה למיפגש־תרבויות בין ארצות ועמים שונים. היא חשובה לא־פחות למיפגש כזה בתוך ארץ אחת בין שבטי־עם שונים ועתים נדמה כי גם בארצנו — מרובת העדות והשבטים — מותר היה לתת עליה את הדעת קצת יותר.

ויש איזו “נקודה ישראלית” בסיפורנו שאין הכותב יכול לפסוח עליה. עתים אתה משתאה כמה מהר אנו מסתגלים לעובדות שהן ביסודן מהפכניות וכמה מהר אנו רואים אותן כשיגרה. ההתוודעות שלנו אל עמי אפריקה ואסיה וההתוודעות שלהם אלינו היא אחת העובדות האלו. איננו רואים עוד שום חידוש או הישג מיוחד באותן ידידות והיכרות עם עמי אפריקה ובלהיטותם לבוא אלינו לרוות צמאון לידיעה, לנסיון, להחשת הפיתוח של ארצם, אנו מזכירים שמות כמו צ’אד, קאמרון, סיאֶרה ליאונה וסנגל כאילו היו שזורים בחיינו מדורות וכאילו הזכרנו מדינות באירופה המזרחית או המערבית שבהן היה קשור גורלנו לשבט ולחסד — לשבט יותר מאשר לחסד — עשרות דורות. אבל רק לעיתים נדירות אנו מתעכבים על משמעותה — מותר לומר: ההיסטורית — של השיגרה החדשה הזאת. רק לעתים נדירות אנו עומדים על כך. שבעצם זהו אחד מגדולי הפלאים שהתרחשו בחמש־שש השנים האחרונות ושכוחו של פלא זה אולי אינו נופל מפלאי הכיבוש והפיתוח של מדינתנו מאז קמה. זהו פלא — כי הדבר לא מוכרח היה כלל לקרות. כי נחוץ היה רק קורטוב של התעלמות־בשוגג מחשיבותו המכרעת של חלק־עולם חדש זה, נחוץ היה רק איחור קל, כדי שנעמוד מול יבשות אלו כזרים וכדי שהן תעמודנה נגדנו כחומה.

איננו באים להתנבא על כוחה של ידידות זו עם כמה מעמי אפריקה ואסיה או לעמוד על ערכה המדיני המעשי. אבל עצם העובדה, כי כאשר אתה אומר במיפגש בינלאומי לבן־אפריקה — מכל מדינה שהיא פרט למדינות־ערב — שאתה מישראל, מתנצנצת עינו בהיכרות, בהערכה גם, בהרבה מקרים, בגילוי בולט של חיבה — הוא אחד הכיבושים הגדולים של מדינתנו בתקופה האחרונה. מסתבר, כי מצאנו ניב אל המנהיגים הצעירים של עמי אפריקה אולי ביתר קלות משהצלחנו להתוודע אל הדור היהודי הצעיר בארצות התפוצה. מדינת ישראל חייבת הרבה לאלמונים וללא־אלמונים בתוכנו שברוחק־ראייתם חיפשו ומצאו במועד נתיבות אל יבשות ועמים אלה.

בעיית ה“אֶקוויליבריום” מטרידה יותר ויותר את מכנסי הועידות הבינלאומיות. ככל שמתערערים שיוויי־המשקל באזורים שונים בעולם, כן מתרבה הצורך לשמור על מאזן אזורי, גזעי, גושי בגופים השונים הנבחרים בתוך הועידה. העולם אולי חצוי לשני גושים פוליטיים עיקריים. אבל בתוך הגושים ובינות הגושים הוא מחולק פצלים־פצלים. ואין לך גוש שאין בו התגוששות פנימית. מי שמדבר היום על גוש ערבי אורגני — מדבר על דבר שאינו קיים. כאשר מושיבים מצרי בוועדה וחולקים לו כבוד אין די עוד אם מושיבים לצדו לשם שיווי־משקל גם ישראלי. כי המצרי עצמו רחוק להיות מאוזן בתוך הגוש שלו עצמו. אם יש מצרי — נחוץ עיראקי ואם ישנם שניהם, נחוצה תוניסיה ואיזה מתח פנימי של חוסר אהדה הדדית מופגנת מורגש ביניהם. ואף שמדובר היום על גוש אפריקאי, לא נראה רחוק כל כך היום שגם בתוך הגוש הזה עצמו, יצטרכו לשמור על “אֶקוויליבריום”, ואין לדבר סוף. עוד מעט לא ייתכן כלל לשמור על שיווי־המשקל של כדור־הארץ כולו. אם לא יימצא לו כדור־שכנגד לאזנו.אך אולי יצלצל הדבר כפרדוכסלי, אם נאמר כי מתוך ריבוי הניגודים והתערערות המשקלים מתחילים לצוף איזה פיוס־שבתבונה, מעין אחדות חדשה ואיזה אי־רצון להעלות ניגודים ולהחריפם מתוך ידיעה, כי זה מוכרח להביא למבוי סתום, כי ממש כשם שיש לי ניגוד עם פלוני, כך יש לאלמוני ניגוד אתי ואיני יודע אם בסופו של דבר אִימצא מרוויח או מפסיד. ההרמוניה המופלאה ששררה בין כל המשלחות בועידה לחינוך מבוגרים במונטריאול, מקורה, כמובן, גם בנושא, שהוא שלוו באופן יחסי, אך אולי היא מסמלת לפחות בשכבת המחנכים את ראשית עייפותם של עמים ומדינות — לשנוא.

9 באוקטובר 1960

ממרחקים נראית לפעמים ארצי כמפרפרת בין הגאווה והנחיתות. היוצאים אותה לשעה שומעים תהילתה מפי זרים ורואים נצנוץ קנאתם: הנה ארץ קטנה כזרת, אך אפופת רוח גדולה: כורעת תחת משא עצמה, אך נותנת כתף לאחרים; חייה מתח ומעט מרדות, אך אנשיה נושאים בעיניהם איזה שביב־של־מטרה הנותן טעם לחיים. לורד פונטלֶרוֹי הקטן של העולם. פרפוּר נעים לכיוון הגאווה.

כנגדם, החוזרים אליה ומהם כורעים תחת הנחיתוּת: ארץ לנו קטנה וכנפיים אין לה, לא טלביזיה, לא מרוצי סוסים, החשׂפניות — נער יספרן, קונכיה. כל עוד אתה יושב בה אתה מדמה שאתה שט באוקיינוס ההודי וכל התנחשלות קטנה היא כשיעול הלווייתנים בקרקעית הים או כהתעטשותה של הידרה. רק יצאת ממנה ונקלעת לעולם שהוא גדול באמת, מיד אתה עומד על כל גודל קטנותה, כלום. מחט קטנה. אחת ממאה מיליון מחטים שאמריקה אחת מעיפה לחלל בסנוקרת אחת. פרובינציה. ללא מסעדה סינית ראוייה לשמה. ללא מרק צבים. ללא אותו בושם חריף של ציוויליזציה מערבית העולה מרשרושן של שמלות קוקטייל והעושה את האדם לאדם ואת חוה — מה עוד אפשר לעשות ולא נעשה לה? בקיצור: תחום מושב. איך חיו כאן שלמה המלך, ישעיהו הנביא, ר' שמעון בר־יוחאי, ולהבדיל: אשה אוניברסאַלית כמו מלכת־שבא; איך כתבו כאן כתבים, איך בילו בילויים. מה הם עשו כאן בערבים — חידה היא ואין פותר. פרפור נואש לכיוון הנחיתוּת.

ובין המפרפרים — שועים ופושטי־עם, עולים־מנכסיהם ושכירי־יום — שכבה לא תחסר. עם שלם קם להגן על עצמו מפני הקרתנות. מאז מלחמת הקוממיות לא נראה לי עמי מלוּכּד כל כך כפי שהוא מאוחד היום בשאיפה־החרדה שלא להיראות חלילה באספקלריה הבטלנית של כנרת־כנרת או של חידון התנ"ך אלא להופיע בכל הילתו הכרכית. ללמדך: הוקפצנו מן השיעבוד ישר אל שובך החברה הגבוהה ואנו מרגישים — כמו בבית.

ידידי שקידם את פני בהזמנה ל“מסיבת קוקטייל של שעה חמש לרגל בר־מצוה של בננו” וחברי האמן. שהיה נחבא תמיד אל כלי־אומנותו ומקדם אותי היום בהזמנה ל“מסיבת קוקטייל לרגל פתיחת תערוכתי” — כמו הטילו אלומת־אור על המהפכה החברתית העוברת עתה על ארצי. פירושי המושאל של המונח קוקטייל הוא, כידוע, בליל של משקאות. פירושו המילולי הוא פשוט: זנב־התרנגול. פירושו החברתי בימינו בישראל מתחיל לדמות לתרבות חיים. תרבות של זנב־התרנגול.

נטפל באחדות מנוצותיה.

* * * * *

הלכות נימוסין אינן זרות למסורת היהודית. לא גילה אותן השולחן־ערוך המקוצר לנציגי חוץ ואפילו לא העורכות של מדורי הנימוסים בעתוני היום והערב שלנו. כל תורת ישראל היא תורת נימוסין גדולה אחת המקיפה יחסים בין אדם לחברו, מחברת את הנימוס במוסר ועושה את נימוסיו של אדם לא מערכת־גינוּנים תפלה אלא ערך מערכי חייו. ר' יוסך קארו ישב בעיירה גלילית נידחת בלי שיהיה לפניו לא תקנון של הפרטיכל הדיפלומטי ולא ספרו של קַרנֶגי “איך לזכות בידידים” ועם זאת חיבר את ספר הנימוסין המקיף ביותר שבין אדם לאדם ובין אדם לחברה. הוא לא הדריך אותנו באיזה כיוון לשים את המזלג על השולחן, אך הוא מאריך עמודים רבים בסדר נטילת ידיים לפני האוכל. הוא לא קבע בדיוק סדר ליווי גבירה לאחר נשף־חשק. אך האריך מאד בסוגיית הנימוסין הפשוטה של ואהבת לרעך כמוך. הוא לא ביקש למרוח פני חברתנו במרקחת של גינוני הבאי, אך ביקש לעצב פרצופה המוסרי במסכת נימוסין שהיא עצמה הווי, אורח חיים.

אמת, מידות נימוסין אלו מתמעטות בחברתנו. כאילו פּקעו מיתרי הסבלנות שבין אדם לרעהו ואדם נוהג לתבוע מרוּת־נפש של עצמו — מזולתו. אדם רוטן על מעביד שמקפח אותו, אך גובה כעסו מן הממתין לעזרתו; השרב פורע עצביו, אך הוא נפרע על כך ממוביל הקרח; לבסוף הוא רוטן על עצמו על שהוא מוציא רוגזו על אחרים — אך חוזר ונוקם גם נקמת הריטון הזה מזולתו. שרשיה של מתיחות נפשית זו, הפרושה במידה מוחשית מאוד על פני חיינו בארץ, הם בוודאי במידה רבה בתמורה האדירה העוברת על העם והארץ והמשנה פניהם מן הקצה אל הקצה. ארחות־חיים של שבטים ועדות יותר משהם מתמזגים — הם מתנגשים ואנו נמצאים עדיין פחות בתקופת המיזוג ויותר בתקופת ההתנגשות, התנגשות מולידה מתח, ומתח מוליד אי־סובלנות. גם פּלאי הפּיתוח המתחוללים בארץ והמעוררים השתאות — מתחוללים בידי אדם, ואדם יכול לחוללם רק מתוך מיתוח כולל של כוחותיו הנפשיים בעוד מיתרים אחרים של אריכות־אפיים ושל סובלנות מתרפּים. מעולם לא היינו זקוקים, איפוא, לקודכּס הנימוסין העתיק של העם כפי שאנו זקוּקים לו עתה. נימוסין של האצילות היהודית המקורית שדבר אין לה עם להטוטי חברה נאורה.

אך “תרבות של זנב־התרנגול” שהיא מסימניה של תקופתנו, אינה עוסקת כלל בנטיעת נימוסין. המדורים השונים בעתונות העברית המודרכים בקפדנות על ידי גבירות נאורות ורחבות־אופק. אמנם קוראים לעצמם “מדורי נימוס”, אך אינם אלא מדריכי־הגינון של חברה נבוכה מאד המתקראת גבוהה. הקודכּס הזה מצווה עליך, למשל, לזקוף דרך אצילות אצבע קטנה בשעה שאתה מרים כוס תה. אך הוא מתיר לך לתקוע בעת ובעונה אחת מאחורי גבו של חברך אצבע משולשת. בחריסטומטיה קפדנית זאת שבה מלעיטים את הקורא העממי שלנו כל שבוע, תמצא נימוסים מכל הסוגים, אפילו פרק מיוחד ל“נימוסי חדר מדרגות”, שם תלמד, למשל, דבר שבוודאי איש מאתנו לא ידעו עד כה, כי גם חדר־מדרגות תמים יש בו מעלות־אצולה ומעלות כבוד שונות. וכי עלינו רק “לזכור שהמקום המכובד (!) בחדר המדרגות הוא המקום ליד המעקה” וכל שאר המדרגות הן, כמוּבן, בשפל המדרגה.

בפרק אחר של אותם מדורי נימוסים שאסרו מלחמה על הקרתנות תמצא כי “אם התעטשת ליד השולחן, איש אינו צריך לשים לב אליך ואף לא לומר לך “לבריאות”. אתה הוא המבקש סליחה. ככה זה”. זה אמנם שינוי־ערכים גמור בכל מה שידענו עד כה בהלכות עטישה בציבור. אך — “ככה זה”. במופלא ממך אַל תדרוש. איך היה סבא אומר במר יאושו: אין מה לעשות.

במדור אחר, העוסק כמעט בדיני נפשות, ייוודע לך כי “לא מדברים עם סַכו”ם ביד, זה יכול להתפרש כאַקט בלתי ידידותי, כשאתה מנופף את הסכין ביד לעבר היושב מולך". נקל לשער מה גדולים האחווה, השלום והריעות שבחבורת אוכלים מהוגנת כזאת, אם כל נפנוף בסכין בעת חיתוך האוּמצה הוא פשוט איום ברצח. אבל, איך נאמר שם: “ככה זה”.

מאֵזור אחר באותה הדרכה מקיפה יסתבר לך כי מלחמת־המצוה בקרתנות דוחה גם פירוח־נפש. וכה נאמר שם, מלה במלה: “אם נתקעה עצם בגרון, עוזבים את השולחן ויוצאים. אם המסובים הם אנשי נימוסים(!) לא ישימו לב אליך. רק אם יש שאתה נחנק או בדומה לזה” — למשל: משמיע ניחורי גסיסה.

זה נשמע מוזר, הדרכה זו עצמה בעתונות יומית מכובדת כמו נתקעת לנו כעצם בגרון. אבל זוהי כלשונה תורת הנימוסים של “זנב־התרנגול” המשופעת עלינו באחרונה לא רק מצינור אחד. זו צריכה, כביכול, להיות התשובה לאכילת פאַלאַפל בחוצות, לדוכני שש־בּש או לפיצוח גרעינים בבתי־הקולנוע. אך זו איננה התשובה, זוהי ההשלמה. רצונך: זוהי תרבות מסויימת־מאוד בשלמותה: גזזת עם מי־קולון.

אַכן, מעט יותר נימוסין בין אדם לחברו היו עושים בוודאי את חיינו נעימים ומלאי־תוכן יותר. כולנו צמאים למעט מאור־פנים, למעט יותר נכונות לעשות חיי הזולת קלים יותר במחיצתנו. אנו צמאים לכך בכל מקום — באוטובוס הציבורי ובצמרות־ההנהגה של הציבור כאחת. ערכים אלה צריכים גם צריכים טיפוח ומערכת חינוך שלמה צריכה לרתום עצמה לכך מגיל בית־הספר — חינוך לנימוסין, לסובלנות הדדית ולא לגינונים תפלים. בחדר האוכל של קיבוץ או של קבצה אין המזלגות והסכינים מונחים כזקיפים של חצר המלכות באנגליה, אך מעטות החברות בעולם היכולות להתחרות מבחינת נימוסין, במשמעותם העמוקה עם החיים הכל־כך לא פרוטוקולריים כמו חיי הקבוצה למשל. חינוך של סובלנות אדם לרעהו מוליד מאליו נימוס של הליכות, אך הניסיון להפוך כל בית ישראלי לבית־דיפלומטים ולהשליט על מסיבת רעים יהוּדית פשוּטה טמטומו האוניפורמי של פרוטוקול, הוא אווילי לא פחות מנסיונם של כמה דיפלומטים — לאשרנו, יוצאי דופן ספוּרים מאוד — להשליט על חייהם, אורחם וריבעם בבית ובחוץ את עובשה, גינוניה ושממונה של דיפלומטיית־הרוזנים־המכופתרים שאָבד עליה כלח.

לכן, נלך נא גם אנו בעקבות מעצבי דמות חיינו החדשה ולפחות בסידרה זאת של גינוני שולחן נעוץ עצות אחדות: אירע לכם האסון ונתקעה עצם בגרונכם — הוציאוה בו במקום, ליד השולחן, בפרהסיה, במשפט גלוי —מיד. אל תתגנבו בשלוות נפש — כעצת המדריכים — אל הפרוזדור ואל תחייכו באווילות תקועי־עצם־בגרונכם לנערות המלתחה. אל תסמכו על ההבטחה כי אם, חלילה, תעמדו להיחנק — כל החברה תחוד לעזרתכם. להד"ם! באווירת החברה הנאורה שמבקשים, כנראה, להשליט עלינו, אנו עלול עם להיחנק בציבור גם בלי שתיתקע עצם דגים בגרון, אך אם, חלילה, תיתקע — נוציא נשמתנו בפרוזדור ביחידות, בגלמוּדיות מדכאָה. צפור לא תצפצף, איש לא יחוש לעזרתנו באפלה ואיש לא ילך להלווייתנו ביום גשם. כי חברה זאת איננה מתחנכת על גמילות־חסד אנושית. היא עסוקה בחפירת חפירות להתגונן מפני הקרתנות — ומעמיקה אותה.

והיא מעמיקה אותה לא רק באמצעות מדורי הנימוסים בעתונים. זנב־התרנגול הזה המכונה “קוקטייל” היה לפנים מכשיר־קשר עיקרי במה שקורין היום “מגעים דיפלומטיים”. אם לא השכלת לקשור קשרים בדרך אחרת, היית קושר אותם באמצעות ה“טייל־של־הקוק”. מה שניסו דיפלומטים מוצנפים להסתיר ליד שולחן רשמי, הסכימו ללחוש ליד כוסו־של־תרנגול, כדי שיוכלו לומר כי אמרו מה שאמרו בשעה שהיו בגילופין. האמת היא שבימינו כלי־תמסורת זה אינו יעיל עוד באותה המידה. מדינאים ופרחי־מדינאים עדיין באים זה לזה ומריקים כוסות להנאת ההרקה עצמה, אך אין מריקים סוד. הדיפלומטיה העולמית בימינו נעשתה גלויית־פנים וגסת־רוח יותר ומוכנה לנהל את דו־השיח המדיני שלה מן המרפסות. ואין לך דבר שהיא יכולה ללחוש אותו באוזן בלי שתהיה מוכנה להודיע עליו מבעוד זמן ובתקיעת שופורות כי הנה היא עומדת ללחוש עליו באוזן. להיפך, ככל שהסוד גדול יותר, כן היא משתדלת לעשות לו פומבי, לפרסם עד כמה הדבר הוא סודי. לכן, עדיין מרשרשים זנבות־הפראקים במיפגשי זנבות־התרנגול. האלה, אך אין מרשרשים סודות. שותים ומקנחים, ויש שסובאים וזוללים, לבסוף אומרים כמה דברי קילוסין ויוצאים, ואוהבים — או שונאים — את מדינת־המַשקים כפי שאהבוה — או שנאוה — קודם. נכנס יין וסוד לא יצא.

אך בעוד העולם המדיני מקיים עדיין את מצוות־השממון של הקוקטייל כמס עובד למקצוע וכנאמנות, שאין מפלט ממנה, למסורת, מתחילה החברה הישראלית כולה רק עתה להתרפק עליו. במיפגשי עקרות־בית, במשא־ומתן על תקנות פנסיה, בחנוכת חדרי איזוטופים, בחגיגת בר־מצוה ובברית־מילה. פעם קידשו על היין, היום מקקטלים עליו. אנו עומדים במסיבות אלו ויודעים כי על אף תמורות העתים קלסתר פני כולנו — של המארחים ושל האורחים גם יחד — הוא עדיין יותר פנים של קידוש־ליל־שבת או של פדיון־הבן, ולכל המרובה: פנים של “קומזיץ” חברי — אך אנו מעדיפים אווירתו המרוממת כביכול, של קוקטייל. משל, אלפיים שנה הדירו אותנו מהנאַת הטעם הנאצל הזה והנה הוא בא. באיחור, אחרי הרבה שנות צמא, אבל בא, וכך נהפך זנב־התרנגול־בצורת־נוזל לכתר האלגנציה של חברתנו החדשה בהתהוותה. מעט־מעט הוא חדל להיות אוברטורה לארוחה ונעשה אורח־חיים לעצמו. מסביב לו מתלבשים, הוא קובע שיעור המחשופים, הוא קובע שיעור הניכויים של ראש המשפחה ואת השארית שיביא לביתו. הוא סיר־הלחץ של הרכלנות. אך שכרו הגדול הוא, כנראה, שהוא נושא עמו בֹּושׂמה החריף של חברה המשועממת אד אימה אך — הגבוהה.

מעטים, כנראה, מסוגלים לחזור ולהמיר את השכר הזה במפגש־רעים, שחינו בפשטוּתו, ושהיה בעבר מסימניה החיוביים המובהקים של חברתנו.

* * * * *

הזנב לא היה מעולם פסול לחלוטין במסורת היהודית, הכל לפי מי שעמד בראשו. הן חכמים אמרו: היה זנב לאריות. משמע: גם כבודו במקומו. אף הנסיון, בגילויים אלה ובגילויים אחרים שעוד נעמוד עליהם, לקשור את אורח־חיינו אל זנבו של תרנגול דווקא, מתוך תקוה שהוּא אשר יביאנו אל מעלת פאריס, לונדון או ניו־יורק — בטעות יסודו. הוא פשוט מוליך אותנו ל — ביירות.

15 במארס 1953

נודה על האמת: לא נלהבנו מעולם לארגוני־חברה בישראל הנושאים שמות לועזיים, וארגון “רוטארי” ביניהם. בימים שלפני הריבונות היו כל הארגונים האלה מסמלים לנו, משום מה, התבדלות מן הקרוב והתפרקות על הרחוק; עקימת־אף אֶל הבית וחיפוש השראות בעולם זר. רוצים לגמל חסד — אמרנו — יקימו אגודה של גמילות־חסדים; רוצים לסעוד את החולה — יחדשו את לינת־הצדק. לשם מה להיתלות דווקא בהמצאתו של עורך־דין אחד שוחר־טוב משיקאגו ולדבוק בשם לועזי, שהוא טכני בעיקרו ושאינו בא אלא לציין רוטאציה־של־ תורנות לפגישות: פעם אצלי, פעם אצלך — “רוטארי”.

כלום חסרים במסורת היהודים מקורות של השראה לאהבת הגר, לעזרה לזולת? כלום בשיקאגו כתבו לראשונה את כלל־הכללים של חברת האדם: ואהבת לרעך?

כך היינו מהרהרים כאשר היתה העין נתקלת בשם הלועזי הזה, וכאשר סיפר לנו ידיד כי הלך והתחבר לשם — היתה לנו הרגשה כאילו נטל פרידה מהווי אחד ונתחבר להווי אחר. שייך — אבל כבר לא לנו.

השבוע בושנו מעט בפני עצמנו — והסירונו את הכובע בפניהם. באשקלון ובקריית־גת.

* * * * *

בושנוּ.

כי עתונינו המכובדים ביותר היו מלאים השבוע תיאורים דרמטיים על האסון בקריית־גת וכתבים סיפרו בהרחבה על סחף־הגורל הזה, שכמו שטף את הקהילייה האנושית הקטנה במבואות לכיש. הזריזות העתונאית עמדה כאן במיבחן, עמידה הראוייה לתהילה: צולם נחל האכזר, צולמה האם השכולה והפעוטה חסרת־האונים ששלחה יד מן הנחשול. צולמו המשפחה והמצילים. ופרט לנחל הגועש עצמו, שאותו, כידוע, לא קל לראיין — אין לך כמעט אדם בקריית־גת שלא רוּאיין. על הטעם הטוב שבאותה נבירה עתונאית ברגעי האסון ממש — אין טעם להתעכב. לאחר ששמענו פעם מראיין של “קול ישראל” משוחח עם אֵם אחת מוכת־גורל שנשפטה על הריגת ילד בעל־מום ושואל אותה לפני שני מיליון מאזינים, בכל כובד־הראש של האיוולת: "מה היית עושה אילו עמדת שנית לפני בעייה כזו? — לאחר ששמענו זאת, שוב לא יפתיעו אותנו מראיינים ישראליים. זו עתונאות חדישה וזה טעמה.

ואולם מעבר לאותן כתבות נרחבות לא ראה שום עתון צורך (פרט לעתון ערב אחד) להקדיש מאמר ראשי לאותו גילוי נדיר של מסירות־נפש קמאית שגילו יוסף איפרגן ואדמונד דיין בקופצם אל הזרם הסוחף, כאילו כל יום קופצים אזרחי ישראל כולם לתוך סחפים להציל את חבריהם. ובוודאי שלא נתעוררו כותבי הטורים המכובדים האלה לומר לאמהות, לילדים ולרעיות — לפחות באותה העמדת־פנים של חשיבות שבה הם מדברים בעניני מדיניות־החוץ של סין — כי לבנו הולם איתם וכי לא יהיו נעזבים. כאילו גילוי נדיר זה של אהבת־אדם — שעליה ורק עליה יכון חינוכו של העם הזה — פחות חשוב ללוותו מאשר את נאומיהם של ראשי מדינה. נאום לא נעדר.

ובושנו גם בפני עצמנו. בושנו מפני שחברת־הסעד המשוכללת שלנו יצרה כּלים לכּל וארגון לכל וכרטסת לכּל — אך כמו המיתה את ההתעוררות הפשוטה והבלתי־אמצעית של היצר־הטוב הפרטי שלנו לחוש לעזרה. כבר לא כדי להציל את הנסחף. כדי לסעוד מעט את המיוּתם. כאילו שטר־הניכויים שאנו תורמים כל חודש למוסדותיה השונים של החברה המאורגנת — הוא גם השטר שעל פיו אנו מוכרים לה בקבלנות את חוש־החסד האישי שלנו.

* * * * *

הצדענו, איפוא, ל“רוטרי”. הצדענו לפני החברים האלה באשקלון, שמכל המדברים בימינו גבוהה על חברה־של־אחווה ומכל השקועים עד צוואר במערכי־האחווה — באו הרוטאַריונים האלה אל בית האֵם שתרמה כליה לבנה החולה ושטפו את הרצפות ובישלו מעט גריסין ועזרו בתורנות מתחלפת במשק־הבית של האם האמיצה. והצדענו לפניהם בקריית־גת, שבלי אומר ודברים ובלי קצינים ליחסני צבור ובלי מסיבות־עתונאים החלו לאסוף תרומות למשפחות. וכבר הם עומדים באלפים, ומכל המדברים בעברית על הבחינה האנושית העמוקה שבקליטת העולה — באו דווקא נושאי השם הלועזי הזה וישו. עשייה נוסח ישן, מאדם לאדם.

* * * * *

אך יותר מכל הרכנו היום את ראשנו לפני מה שמכונה: ישראל השנייה.

הזכות היהירה הזאת שלקחנו לעצמנו להיקרא ישראל הראשונה — עומדת זה שנים מול הערעור החמור של חיי היושבים על הגבולות והמתנחלים באזורי הסחף של כל הסכנות למיניהן. היד הקטנה של אסתר וייצמן שנשלחה מן המערבולת וידיהם של אדמונד דיין ויוסף איפרגן שנשלחו ללא חשבון אל תוך המערבולת — ממוטטים כּליל את המנין הסידורי האווילי הזה. היכן היא ישראל הראשונה — זאת האיר בברק־סנוורים הנחל שגאה השבוע בעמק לכיש.

24 בינואר 1965

(דברים במסיבה)

כשאני רואה לנגד עיני את המסובים כאן, אני יודע כי בנסותי להנחות את המסיבה הזאת. אהיה משול לאדם שמנסה לנווט ספינה שכל נוסעיה קברניטים.

ואני מודה כי רוב ימי השתדלתי ככל יכולתי להתחמק מתפקידים כאלה. שאף כי יש בהם מן הנעימות של חלוקת כבוד לחבר, יש בהם גם מן המבוכה שח אמירת שבחו של חבר בפניו. אלא שמסיבה זאת היא בין העולין הנעימים משום שאני סבור כי הסתדרות, שבה כולם חברים. החולקת לעיתים קרובות כבוד לגדולה. מותר לה לחלוק מזמן לזמן, ועל פי כל גינוניה המקובלים, גם כבוד לתורה.

את מעלותיו של אליקים גצל קרסל (אגב, אולי יסבירו לנו דב סדן או קרסל עצמו את מקורו המדוייק של השם גצל, ובייחוד את הצירוף הזה של אליקים המונותיאיסטי מזה וגצל הפאגאני מזה, שרק גליצאים, כנראה, יכלו להמציא אותו). את תרומתו ללכסיקוגרפיה העברית ולספרות העברית ודאי יציינו בהרחבה הרשומים אצלי בתור הנואמים במסיבה זאת. כשלעצמי, בתחום שבו אנו מקיימים מסיבה זאת. הייתי רוצה לעמוד על התרומה. שתרם אליקים־גצל־קרסל לספרות תנועת העבודה ולביבליוגרפיה של ספרות זאת.

לגבי כל מי שלומד מקורותיה ומשנתה של תנועה זו היה השם קרסל לא רק שמו של מחבר, אלא שמו של מכשיר של כלי־עבודה, של קרדום שחופרים בו תורה — כשם נרדף בתחום זה אל המושגים הלכסיקוניים של לארוס ואחרים. כשאתה מתבונן בעבודת החיטוט, המחקר והגילוי שעשה איש יחיד זה, אתה מתקנא בדור הנוכחי וחושב כמה מבורך ומאושר דור־לומדים של ימינו שיש לו סדן’ים וקרסלים ושיכול לעשות לעצמו מלאכת הלימוד קלה ושוטפת. ואתה מתפלא לפעמים איך דור, שמבחינת לימוד תורה אינו צדיק מופלג כל כך, זוכה שחלק גדול ממלאכתו כבר נעשה לו על־ידי אחרים. אנחנו ובני־דורנו חייבים היינו לתעות ביער הסבוך הזה בלי מורי דרך מסוגם של קרסל, סדן ודומיהם — ואין דומיהם.

ואולם אם יש דבר השקול כנגד עומק הידיעה, הבקיאות והעיליויות של קרסל — זו אולי רק ענוות הבקיאות הזאת ונחבאותה.

כשאתה סוקר את יבולו הספרותי והלכסיקוגרפי של קרסל, אתה עומד משתאה מול הצניעות, המחתרתית כמעט, שבה נעשתה מלאכת־אדירים הזאת, ורק בהבשיל אחד מפירותיה, היא עולה פתאום מעל פני השטח. ועל־פי טיב הפרי והיקפו יכול אדם רק לדמות לעצמו מה עמוקים השורשים ומה עבה הגזע שהיו נחוצים כדי להצמיח אותו.

אליקים קרסל הוא מן הגילויים ההולכים ומתמעטים של המתמיד והעילוי היהודי שתורתו ובקיאותו וכוח זכרונו גם עמוקים כים גם רחבים כמוהו. אין הבקיאות חיזיון נדיר גם בין חוקרים ולומדי אוניברסיטאות בימינו. אך הבקיאות בימינו ככל שהיא מעמיקה — שטחה ותחומה הולכים ומצטמצמים. קרסל הוא מן השרידים של אותה בקיאות יהודית תורנית, שרוחב אופקה לא רידד את עומקה, ושעומק־ידיעתם לא צמצם את אופקיה.

עיליות זאת הולכת ונעלמת כשם שהולך ונעלם הטיפוס של תלמיד־חכם יהודי רב־אנפין שאף כי אחיזתו בענף אחד של חכמת ישראל, אין היא מפריעה לו להפליג אל מרחבים גדולים של תורה ושל בקיאות בכל תחומי חכמת ישראל וגם מעבר להם.

כשהייתי נער והבאתי בפעם הראשונה הביתה לכסיקון רוסי — אם אינני טועה: בתחום הגיאוגרפיה — והתחלתי לשנן אותו בצמאון פרק אחר פרק בסדר הא"ב ניגש אלי סבי, הוציא מידי בזעף את הלכסיקון ואמר: בספר זה תעיין כאשר תדע כבר את כל הספרים שהוא כותב עליהם.

הסכנה הזאת שנקרא ונלמד מתוך הלכסיקון, במקום לקרוא וללמוד את הספרים עצמם, הולכת וגדלה דוקא כשהלכסיקון הוא טוב ושכתיבתו רהוטה וכשהוא נע בין הביו־והמונו־והביבליוגרפיה. את הסכנה הזאת הטיל לפיתחנו גצל קרסל עם הלכסיקון המורחב לספרות. אבל באיזו סכמה שביודעין או בלא יודעין, תנא קרסל — ושייר, והטיל, כמדומה לי, בתוך כל ערך איזה גירוי־של סקרנות לדעת על הערך הזה יותר, ובחשובי הערכים — לרצות לדעת אותם עד תומם. ואין אתה יכול להגיע לידיעה זאת, כמובן אלא בהליכה מקרסל אל המקורות עצמם. וגירוי זה, הארוג בתוך כתיבתו עצמה, שבאה לא רק ללמד עובדות־יסוד שאתה מחפש לדעת, או לוודא דברים שאתה יודע אלא גם לעורר צמאונך לדעת יותר — הוא אחד הסממנים החשובים שהטיל קרסל בתוך החיבור המקיף והמסייע הזה.

הסכנה שהזהיר מפניה סבי, לפחות במקרה שלנו איננה קיימת גם מסיבה נוספת: גם אם יסתפק הקורא של ימינו בקריאת קרסל בלבד על פי הא"ב, ירכוש ידיעה עמוקה ונהיה כזוכים מן ההפקר, אבל טיבו של הלכסיקון וברכתו למעיין שמתוך־ידיעה — עליהם בודאי היה גם סבי מברך.

ואני רק פותח בזה את שורת הדברים שראוי קרסל שיאמרו לו, אינני יכול שלא להביע תמהון לפעמים איך קרה הדבר שהעוצמה העיקרית של הזכרון היהודי כמו נאחזה דווקא בגליציה, בזבלוטוב או בברודי. אבל עובדה היא כי גליציה היא שנתנה לנו שני המחשבים האלקטרונים של הזכרון התורני היהודי שבינותם אני יושב ברגע זה. ואת הבכיר במחשבים אלה, את דב סדן, אזמן בזה אל הדוכן.

5 בינואר 1959

א. הקולות שאנו סופרים

אפילו נניח כי פתקי־הקולות, המצטופפים יחדיו בקופסת הקלפי בשעת־לילה אפלולית, נתפסים ליצר הריבוי הטבעי — עדיין אין להסביר אלא על דרך הנס איך הם מתרבים אף למעלה ממנין הזכאים בכלל להצביע.

הנס הזה אירע כנראה באחרונה בקטע ממערכת בבחירות בישראל — אך אין הוא מבדח כל עיקר.

הדברים המנסרים בין הפה ןהאוזן על מהלך הבחירות פה ושם בהסתדרות מקצועית נכבדה אחת — אינם יכולים עוד להישאר בתחום מצומצם זה. השמועות הנלחשות ושאינן נלחשות אינן נוגעות בשולי הדברים. הן נוגעות בכבודו ובמצפונו של כל חבר בארגון. אם גמדי־עסקנים פה ושם מבקשים להוליך אותנו אל בחירות נוסח האיטי — עלינו לדעת זאת. אולי נלך — מפני האֶקסוטיות והחידוש שבדבר; אולי נעדיף לשבת בביתנו, להניח לפתקים להצביע בעצמם ולתת לדמוקרטיה לבנות את עצמה כבניין־נייר אדיר, על כל העוצמה היצוקה בבנייני־קלפים. אך עלינו לדעת זאת, איננו רוצים להיות מזוייפים שלא בפנינו.

החרדה הזאת איננה רק עניין של מפלגות קטנות. היא עניין מוסרי ראשון־במעלה דווקא למפלגה מנהגת, כי על פיה נקבע סולם־התווים של מנגינת ההתנהגות הפוליטית בישראל. רצונך, יש גם עניין תכליתי מאד בידיעת הדברים לאשורם: אם אין האמת נחשפת ואם המספרים בחלקם עלולים להיות בדויים, הרי הלקח העשוי להילמד מהם אף הוא לקח בדוי, מתעה.

ייבדק הדבר מיד, בלי רחמי מפלגה על עצמה. אם מחייבת האמת להפסיד שרביט שלטון, יהיה השרביט כפרתה. אפילו לדעת המפוכחים, המעשיים והתכליתיים — המחשיבים את התוצאה הסופית יותר מאשר את הדרך שבה נתקבלה — הפסד שלטון בארגון מקצועי אחד עדיין איננו קץ כל בשר פוליטי.

ב. המליצה המדעית

הלשון האוניברסיטאית של ימינו, בייחוד בתחום מדעי החברה. ראויה בוודאי למחקר מיוחד הן מן הצד הלינגוויסטי הן מצד היותה בבואה להוראה הנוטלת מן הלימוד את נשמתו ומקנה לתלמיד נוסחאות מיכניות תחת תורה. דור המלומדים הצעיר של ישראל גדל בתוך סדים אלה כמלפפון הגדל לתוך בקבוק. נעסוק בו בהרחבה בהזדמנות אחרת. הפעם דוגמה אחת.

“ב”אקדמאי", בטאון — אינפורמטיבי בעיקרו — של האקדמים במדעי החברה והרוח, אנו קוראים מאמר בעניין הפער הסוציאלי, המתכוון להציע תנועת התנדבות לצמצום הפערים — דבר יפה ובעתו, לכל הדעות. אך הנה, כלשונו, הפרק הראשון שכותרתו: “נוסחת הגורמים היוצרים את הפערים החברתיים־כלכליים”.

"נסמן את הגורמים היוצרים את הפערים ב־X, ואת הפערים עצמם ב־Y, ונקבל את

הנוסחה (X)f = Yהפערים הם הפונקציה של הגורמים לפערים חברתיים־כלכליים.

X — הוא המשתנה הבלתי־תלוי שאנו יכולים לנסות לשנותו כרצוננו.

Y— הוא המשתנה התלוי. כשנגרום לשינויים ב־ X ישתנה גם — Y.

במידה שנצליח לבטל חלק מן הגורמים היוצרים את הפערים המסומנים ב־X.

זה יצמצם את הפערים עצמם המסומנים ב־Y.

הגורמים היוצרים את הפערים החברתיים־כלכליים מתחלקים למעשה לשני סוגים:

1.הגורמים הגלויים.

2.הגורמים הסמויים (הלאטנטיים).

הנוסחה תשתנה בהתאם לכך ל־ (X2+ 1X) f= 4

1X — הגורמים הגלויים. 2X — הגורמים הסמויים היוצרים את הפערים החברתיים־כלכליים".

עד כאן — הפרק הראשון. ברור כמאדים. לאחר כמה מהמוּרות מדעיות נוספות באה פנייה להתנדבות הבוגרים לצמצם הפער. מעניין רק איך יצמצמו המלומדים הצעירים את הפער באור־עקיבא ובקטמונים, למשל, כשהם חמושים בנשק המתוחכם של המישוואה הלאטינית.

מאמר קצר זה, שחלקו הבאנו כאן, אינו אלא נטף מתוך המבחנה. מליצה טכנולוגית, פסבדו־מדעית, הולכת ומשתרשת אצלנו בתחום הרוח, בין נחוצה בין אינה נחוצה. את מקומו של המליץ הלשוני הולך ותופש המליץ המדעי המצעיד עלינו גדודי מלים המחופשות כמדע. השימוש המופלג בנוסחאות אלגבראיות פוטר את הכותב ממאמץ מחשבתי מקורי ומתרגיל בהתבטאות ובהבעה. הוא פוטר אותו מסגנון. אך מעל לכל הוא מנתק את המחבר — וממילא את הקורא — מכל קשר רגשי אל הנושא האנושי שבו אמורים הדברים. אף כי זהו הדבר הנחוץ אולי יותר מכל בטיפול בעניינים של פער בין אדם לאדם ובין עדה לעדה. הנוסחה המדעית של הפער הזה פשוטה כלחם ולהבדיל מן הפיסיקה הגרעינית, למשל, אין היא צריכה כלל למישואות לאטיניות. המדובר הוא פשוט בעוני, על כל הסתעפויותיו. לב יהודי ואנושי חם עם קצת ידיעה אריתמטית פשוטה ייטיבו עם הנושא יותר מאשר אֶקס פּלוּס Y, פלוס— דווי.

מי אמר: דיברה תורה בלשון בני־אדם"?

ג. תכנית אב

עם כל הכבוד שאנו רוחשים למונחים שריח של קידמה וייעול עולה מהם — קשה מעט לעכל את המושג “תכנית־אב” לתיאטרון, שלפי כל הנכתב בעתונות עומדת המועצה העליונה לתרבות להגישה לממשלה או לשר החינוך והתרבות, אלא אם כן הכוונה היא למהדורה אחרת של תכנית־הב — כביכול בתקציבים בלבד תלוי גורל תרבותנו ודמותה.

איננו יודעים מי משני ההורים חסר לתיאטרון העברי: אבא או אמא, אך אם לשפוט לפי צוצן של להקות חדשות לבקרים — אין הפעילות התיאטרונית חסרה אבות. להיפך: הרבה אבות לה. מהם גם אבות־נזיקין.

חוקי “הברירה הטבעית” תקפים לגבי פעילות אמנותית לא פחות מאשר בכל שדה אחר ויש להניח לחוקים אלה לפעול. הטוב, אם ייתמך, סופו להכות שורש ואילו הקלוקל ממילא יתפשט ושום דבר לא יעצרו: הן על כך עמלים כל־יום־תמיד שירותי הרדיו הממלכתיים ולהקת הנערים והנערות שבראשם. המפרנסת את אמנות הבידור והקלעים של ישראל.

כך או אחרת — יניחו לנו עם “תכניות־אב” לתיאטרון. מעט יותר עידוד לנקי ולמבורר. קצת פחות עידוד לתפל וקצת יותר “אבא” לתכניות האמנותיות והבימתיות שהמדינה עצמה משפיעה עלינו בכליה שלה — ואיך־שהוא נישא את יתמותנו.

שלושה חדשים, אומרים, תימשך עבודת הוועדה על “בניין אב”. חבל על יגיעה מאומצת — ובסופו של דבר: סיזיפית — של מוחות ישראליים דווקא בימי הקיץ המתישים.

ד. בזכות “בימות”

ועוד לעניין הבמה:

מלחמה “בימות” על הקלות להצגותיה ראויה לתמיכה מצד כל שוחרי היזמה האמנותית הטובה. ואין זה חשוב כלל אם הממריץ לפעילות הוא עיסקי ביסודו. חשובה רמת־הטעם וחשובה התוצאה. והתוצאה היא כי שורה של מפעלי אמנות שיזמה “בימות” מאז הקמתה לא הרבה ניזומו כמותם — מצד התרומה למקור ולעידון־הטעם — על־ידי גופים בעלי אופי ציבורי שעל פי עצם מהותם אמורים היו להיות חלוציה של יזמה כזאת.

באחדות מהצגותיה סתרה “בימות” את ההנחה המטופחת — ומשום כך גם רווחת — כי אם אין במה יורדת ל“טעם ההמון” סופו של ההמון להוריד אותה. נסתבר כי מה שקרוי “טעם ההמון” אף הוא, במידה מסוימת, דבר בדוי או חיפוי על טעמם המגושם של המגישים. הבמה איננה רק תולדה של טעם הציבור, היא גם מראשי מעצביו. “איש חסיד היה”, “הבוסתן הספרדי” והמחזת שירי איציק מאנגר הם דוגמה איך אפשר במעט דמיון והעזה לעצב את טעמו של “המון” זה ולהביאו אל דברים מעודנים יותר ואפילו — כמו ביצירות איציק מאנגר — אל הנאצל.

איננו יודעים כמה עושר משקיעה המדינה כדי לעודד את דלות־הדמיון וחוסר־הטעם היורדים עלינו באחרונה ממסכי הקולנוע בדמות “שתי דפיקות לב” או בדמותן של יצירות דומות בסרט הישראלי המקורי הפורה מאד באחרונה. אך מידת הצדק מחייבת, לפחות, שלא לקפח מפעל אמנתי פרטי המודרך על ידי התכוונות לרמה גבוהה ולטעם אמונתי. ככלות הכל, במה גרוע חלקו של מפעל פרטי בתחום התיאטרון מחלקה של יזמה פרטית ו“מאושרת” בתחום הטקסטיל, האטריות, או הקרמיקה הסניטרית למשל?

או אולי אין שום גוף יכול לזכות בנדיבותה של המדינה אלא אם כן הוא מראה מינימום של כשרון לפשוט את הרגל בממדים לא־פרובינציאליים? אולי.

ה. עוד בנתיב הנפט

כמי ששלחו עטם על פני נתיבי הנפט של ישראל, איננו רואים עצמנו פטורים לראות גם נתיבים אחרים. מסתבר שלא כל מה שהוא נפט בארץ — בּוֹאש, ולא כל שנעשה בתחומו מסעיר כותרות ומגרה נחיריהם של עתונאים.

הלכנו השבוע בעקבות צינור הנפט החדש שנמתח מן השפלה לירושלים. כעשרה חדשים נמשכה הנחתו. כך — בצינעה, בדממה חתומה ונחרצת. קרוב לשנה נגסו הדחפורים יום יום בסלע, נהמו המבקיעים, ניגרה זיעתם של פועלים ורעמו הדי פיצוצים לאורך כל הנתיב מאשדוד דרך הרי יהודה עד ירושלים. אזננו העתונאית רגישה לכל איוושה קלה בחייה של ישראל. את הדף־האוויר הזה לא שמענו.

ובאמת מה יש כאן לספר? הילולות, כנראה, לא היו; מכונות לא נקנו ולא נמכרו; עורכי דין מקדשי שם־שמים לא היו מעורבים; המלאכה היתה קשה אך שולמה במטבע רך; הפועלים לא זכו בשום שכר־טירחה כי לא עבדו בהתנדבות אלא על פי שכר־העבודה המקובל של ארגונם.

העובדה כי הולכים ונמתחים עורקים לירושלים, עורק אחר עורק, לגאול אותה מניתוק, מצמא למים ולכוח; להשיט אותה במחזור דמה של הארץ — עובדה זאת איננה כלל סיפור לספרו; נפט שאיננו מעלה באַשה —מה מטעמים כבר אפשר לעשות ממנו?

אלא שדרך חלל־הצינור הזה נשקפת גם המחשבה שבתחילת המעשים מישהו טורד את מוחו. רואה נולדות, מחזיק בידו איזו מפת־תיכנון. מענה עצמו בשאלות ובוחן תשובות ונותן תוואי לפיתוח, לירושלים גדולה.

הקורא, שכולנו מפטמים אותו יום־יום בבקורת נטולת־חסד, יהסס בוודאי להאמין שגם מאחורי כל זאת עומדת — הממשלה.

7 ביולי 1972

עד היום אנו עומדים, כידוע, משתאים מול חכמת החניטה של חרטומי מצרים. ואם אין אנו טועים — סוד חניטת המת, כפי שידעוהו חכמי הזמן העתיק, לא נתגלה עד היום הזה. ואולם באחד מערבי הסתיו הארוכים, שהם גם ערבי מקרא ועיון, נוכחנו לדעת שאף כי אין אנו מבינים עדיין את סוד חניטת המת — יתכן שגילינו את סוד חניטת החי.

לצורך חניטה כזו אין צורך בשום סמים מסתוריים, צמחים ותבלינים, לחשים או השבּעות, מספיקה לשון־חונטים מדעית ואין לך דבר חי, רוטט ומפרפר, שאין אתה יכול להקפיאו. אך למה נאריך? — קראנו בעיון כתב־עת מדעי בהופעת־הבכורה שלו: “הקיבוץ — במה בין־תחומית לחקר החברה הקיבוצית”.

* * * * *

אתה מעיין בכתב־העת ואתה נדהם לראות איך מציאות מופלאה, יחידה במינה בהוויה החברתית של העולם, שכל כולה שפת אמת ושפת־עצמה ויצירת־חיים מקורית — עומדת כמו כנועת־ברכים לפני לשון־החרטומים של הסוציולוגיה המודרנית. וכמעט מתמוטטת בפני הפלא הגדול של המלים, המילים הנישאות, שאוניברסיטה בת־ימינו מגדלת על משמעותן, האמיתית או המדומה. לא מעט מן הבּוּרוּת נושאת־התואר של התקופה, ושום מאמץ לא ייקר בעיני המחברים כדי להוכיח שאין היצירה הקיבוצית קרתנית עד כדי שאי־אפשר להכניסה בסד התבניות הסוציולוגיות — המילוליות, לפחות — של המדע בן־זמננו.

בתוך מאמר מנותח ומעומק על שינוי והמשכיות בקיבוץ — נושא חשוב לעצמו — אנו מוצאים, למשל, את הפשטות המילולית הבאה:

" — — — הנחה שתים: היכולת הדיפרנציאלית של החברים בהתממשוּתה מהווה מקור למשאבי הקיבוץ כקולקטיב“, או " — — — העקרון השלישי הוּא אי־התנאה בין המשאבים המגוייסים מכל פרט ופרט לבין המשאבים המוקצים למימוש מטרותיו וצרכיו הדיפרנציאליים”.

מה שאנרכיסט אחד השכיל עוד בראשית המאה הקודמת להגדיר במשפט מבריק ומובן לכל בן־תמותה: “מכל אחד — לפי יכולתו, לכל אחד — לפי צרכיו”. מחייב את המדע המודרני לגייס את כל פיתולי־הסגנון כדי להלבישו מסתורין ובלבד שייראה מדע.

אנו ממשיכים לקרוא — והנה עוד מהמורה:

" — ־ — — אינני עוסק כאן באופרציונליזציה של האספקטים התיאורטיים, אך על בסיס האלמנטים שאובחנו ניתן להבחין פרופיל וכו' " או שרטון אחר " ־ ־ ־ ב‘: הדפוס המשברי־מבני. כאשר חל שינוי במקביל הערכים המצביים וקיים מצב של אי־הלימה וכו’"

ובכן, קיים ולא־קיים מצב של אי־הלימה. לא קיים “מצב של אי־הלימה”, כי הסגנון הולם מאד, והולם כפטיש, ברקותינו. אך קיים גם קיים מצב של אי־הלימה גמורה ומשוועת בין חיים תוססים, נושמים וסעוּרי רוח גדולה לבין אבני־לשון דוממות שהן כמו אבני־נגף לכל מחשבה בהירה ואבני־סקילה לכל גרעין של מחשבה יוצרת.

* * * * *

לזכותם של חוקרים אחדים, חשובים וישרי־לב, המשתתפים בקובץ, יש לומר כי פה ושם הם חוזרים ומעירים ש“קורא שאינו מעוניין בניסוח הפורמאלי — יוכל לעבור לדיון בקטע הבא” אילו נהגו כך רוב המחברים בקובץ סברה שהיינו יכולים לפסוח על חלק ניכר מן הרגבים הלשוניים או הגיאומטריים הפזורים בו בשפע כזה.

אך זוהי, כנראה, אופנת הלשון של המדע החברתי בימינו, היוצא מכלי־כליו כדי להבטיח שבשום פנים לא תדבר תורה בלשון בני־אדם. כל מה שאתה מסתבך יותר בשפת עצמך, עוטף הגיונף בקליפות־דיבור — אתה יותר מדעי, עמקן, מתוחכם. בימינו אין אתה צריך להיות תלמיד־חכם. חשוב שתהיה מתוחכם. וכל מה שאתה מרבה מטלה. (יש מלה כזאת) צילווּח, מישתנים, דיפרציאלים, נורמאטיביות — אתה מתוחכם יותר. אתה נדהם לחשבון כמה מאות מיליונים משקיע הציבור כדי להקנות לצעיריו ולצעירותיו מונבּלאַן של מלים שאין בהן שימוש למאומה. מונבלאן של דיבור — ומידבר־נוואדה מחשבתי. אסמי־מלים לא להזנת החברה, לא לשיח יוצר בין תלמיד־חכם לחברו ובוודאי לא לקניית ירקות בשוק, החצץ הלשוני־המדעי הזה הוא תוצר האוניברסיטה של ימינו — ביחוד בתחום החברה, אם כי לא רק בו. מסתבר כי כוחן העיקרי של מלים כמו־מדעיות אלו הוא כוח־החניטה — הכשרון להמית נושא ולשמר אותו ממעמיד פני חי.

אתה פותח בשיח־של־פלוגתה בנושא עיוני מעיקרו עם איש אוניברסיטה של ימינו ועוד בטרם הספקתם להבהיר זה לזה מושגי־יסוד שמהם אתם עומדים להפליג לוויכוח — וכבר אין בן־שיחך יכול להמשיך אלא אם כן צייר לך ציור, עוד בטרם שלף תורתו — הוא שולף סרגל. דעתו, כך טוען, אינה יכולה להסתבר לך אלא על פי התרשים או הרצף או העקומה או הגראף או כל ציור אחר מאזור הגיאומטריה. רק כאשר מניחים את המושגים כשהם מצויירים קווים ועיגולים ומשולשים — רק אז אפשר לראות עומק הרעיון וגם מסקנותיו ותוצאותיו ב — — — צילווּח. כן צילווח.

* * * * *

נזדמנו פעם לדיון בעניני אמונה ודעה במרכז חברתי ופוליטי חשוב ביותר, ועל הבמה. לפני מאות חכמי המרכז, התנוסס לוח שהמחיש תוצאותיה של כל החלטה אפשרית — כמנהג החינוך החזותי לקשי־לימוד או כמו סיכומה המשוער של נוסחה כימית. עמדנו כמתלהמים מול התקדמות מפליאה זאת של החינוך הוויזואלי בתחום הרוח והשפעתו על פריחת צמרת מחשבה. כגזר־דין אלגבראי של ניוּטון או של גאליליי אך יותר מהם — כחרב המתהפכת תלוי היה הלוח על ראשם של המשתתפים באותו ויכוח ורק הפלאנו איך יכלו מונטסקיה. או בן־מימון לנסח מחשבתם המדינית. הגותם וייחוד השקפת עולמם ולהעבירם מדור לדור, בלי עזרת גראף של גיאומטריה.

דבר הלמד מענינו הוא, שבסופו של דבר, פנה הוויכוח ופנו המתווכחים באותו כינוס לאשר פנו בלי שום התייחסות אל הפלא המדעי הזה של דחיסת הרעיונות לתבנית של תנור־אפיה. אך הלוח התנוסס כל הזמן על הקיר כ“שיוויתי” מודרני, כסמל לאורחות מחשבה חדשים וכקול־מבשר מהפכני.

כאשר יצאו מאותה ישיבה שאלנו יעלת־חן אקדמאית אחת איך קוראים לתשבץ המקורי שהתנוסס כל הזמן על־הקיר ושאיים כל כך על כולנו? — צילווח, אמרה לנו בחן. וענינו השתי־וערב המדעי־גיאומטרי המתקבל כתוצאה ממהלך זה או אחר שננקוט. שאלנו: גם בעניני אמונה אמונה ודעה? — מה ההבדל, צילווח הוא צילווח — צילוב ולוח.

פירושו האמיתי של צירוף זה הוא קרוב לוודאי לא צילוב ולא לוח אלא צילוב־הרוח — והוא כנראה בדיוק הדבר הנעשה עתה במוחותיהם של אלפי תלמידות ותלמידים — אף כי בעיקרו ומרביתו אין שימושן של כל המלים האטוּמות האלו טוב לא לבנין חברה ובוודאי לא לעירוב־תבשילין כהלכתו בכירתה של עקרת בית.

* * * * *

כשאתה חוזר אל מאמץ־הבתולים המדעי של הקיבוץ אין אתה יכול שלא להציג את השאלה: למי ככלות הכל מיועד כתב־עת כזה? אם הכוונה היא לתכלית המעשה, לשירות הקיבוץ — ספק אם מרוב מדע אפשר לשאוב ממנו ידיעה. למגלפים את דמות הקיבוץ וחושבי מחשבתו מוגשת כאן לא מיפסלת אלא מערכת שלמה של מצבטים ונקרים מחדר הקבלה של רופא־שיניים. כל מערכת פּתולה מחברתה או פּרֶציזית מחברתה. לא נתפלא איפוא, אם יותר משנמצא סיכומי מחקר אלה בחדרי המפחה היום־יומית שבהם נילושה ומעוצבת תבנית החיים של הקיבוץ, נמצא אותם בשלב העליון על מדפי הספריות שקוראם החרוץ ביותר יהיה העש.

ודאי: הספרים יעמדו באיזור המדע, זה המדע הסוציולוגי של האוניברסיטה בת־ימינו שנראה כאילו תכליתו להעמיד אותך במרחק נאות מן החברה ומחייה; להכשירך להיות יודע לשחק עם עצמך או עם עמיתיך במושגיה המדעיים של החברה — אך סופך שאתה עצמך נהפך לאחת מבעיותיה הסוציאליות, והיא: חוסר קומוניקציה פשוטה בין שיכבת־מלומדים גדלה והולכת, גדלה ומתייהרת, לבין החומר הלימודי והמחקרי שממנו נילוש כל מחקר בתחום החברה — חומר רוטט הנושא את השם הבלתי־ יומרני: אדם. כאשר הלך־מלים זה מנסה להשתלט על תנועה אנושית מופלאה כתנועה הקיבוצית, שהקומוניקציה בין אדם לאדם בתוכה היא אבן פינה לכל בנין חייה — מותר למוקיריה של תנועה זו לראות זאת במידה “משמעותית מאד” של דאגה.

* * * * *

אין הדברים באים להמעיט כלשהו בערך הנסיון לנתח כמה חזיונות חברתיים בתוך התנועה הקיבוצית, כפי שהוא נעשה גם בכתב־עת זה. חברה שנרקמה במזיגה נדירה כזו של הכרה מוכחת ושל מאוויים חברתיים חריפים — יש ויש טעם לנתח באופן מיושב וצונן תהליכים המסתמנים בה ורמזי־כיוון. אך המקוריות שבדמות החברה הזו והייחוד שבה מחייבים איזה מינימום של עצמיות גם בדרכי־הניתוח ובניבו. עצמיות — ולא להיטות כנועה כל כך אחרי המלל המעונן של הסוציולוגיה המודרנית, המתפתלת להוכיח כי בעידן הגרעין היא מסוגלת להיות גראפית, לינארית ואלגבראית לא פחות ממדע הגרעין עצמו.

לאחר שאתה קורא כל החומר המדעי שבכתב־העת אתה מתמלא געגוּעים — לימי הפובליצסטיקה והמסה של התנועה הקיבוצית. אתה פונה אל גליונות בלים־מעט של “מבפנים”, “הדים” ו“ניב הקבוצה” ואל חוברות־לשעתן שנכתבו על ידי הוגי מחשבתה של תנועה זו ואתה קד להם קידה של הכרת־תודה. אין בהם יומרות־מחקר מפליגות ואין בהם שרטוטים של אלגברה לינארית, אך מכל עלה ועלה מבצבצת איזו ירקות מחשבתית, רעננות — ומקור. הלשון היא לשונם שלהם, חתומה בייחודו האישי של כל כותב — ואם להוציא פה ושם כמה מטבעות שנטבעו על־ידי אחרים, כל כתיבתם והגותם — נביעה. כמיהות־ הלב לחידוש פני חברה ולסולם־ערכים חדש לא שיבשו כלל את צלילות־ההגות ואת חדות־הניתוח של השכל, גם בטפלם בנושאים השייכים לאיזור הכיסופים שלהם.

11 בינואר 1974

המושג “פרה קדושה” הוא מושג נפוץ מאד, אך דווקא מפני שהוא פופולרי כל־כך מחוץ לתחום הרפת, מתעוררת לא פעם הסקרנות לדעת איך ככלות הכל נולדה פרה כזו — וביותר: איך מקדשים אותה. כלומר, מהי הפרוצדורה של קידוש פרה של חולין.

ובכן נדמה כי היתה לנו הזכות לעקוב אחרי התהליך הזה. ולמדנו זאת, כמצוות הימים, על דרך החינוך הוויזואלי, עין בעין ראינו עור הפרה הזו ודרך התקדשותה. והיכן? בתיבת־המראות של ישראל, היא הטלביזיה מירושלים, בתהליך של ניקוי הראש.

* * * * *

ראשיתה — בריה ככל הבריות ממשפחת היונקים. נבוכה מעט ובוהה היא מהלכת על פני המסך הקטן בטיפוף זהיר וקוקֶטי כמו דוגמנית על בימת המיבחן. מטלטלת מתניה אילך ואילך. קדה קידה קלה ויורדת מן הבמה. בשלב זה אין היא יוצאת מכלל פּרוּת, עד כדי כך שאתה תמה מה מותר הפרה מן הבהמה.

ואימתי היא מתחילה להתקדש? כשהיא מטילה מה שהיא מטילה. תהליך זה מוכר היטב בחוצות כלכותא. עברה פרה קדושה, הטילה מה שהטילה — שניהם מקודשים. גם היא גם יציאתה. וככל שהיא מרבה לעשות כן, כל היא מתקדשת יותר עד שאתה תמה אם מן הצד האטימולוגי של הענין באמת אין כל קשר בין המונח “גילוּל” שענינו בעברית “אליל”, לבין המונח “גָלָל” שענינו מה שענינו. והדברים ידועים.

* * * * *

בקצרה: החלה פרה זאת להטיל באופן שיטתי ונועז מעל מעקות הצבור — על ראש יהודי דתי. על ראש מתנחל. על ראש נשיא, על ראש המלכה אליזאבט כביכול, או על ראש מוצג ארכיאולוגי של האופוזיציה — מתחיל תהליך התקדשות. מעט־מעט אתה נעשה עד לתהליך של טראנספיגורציה שכמוהו, כידוע, נתחולל בארץ רק לפני כמה אלפי שנים. פתאום אתה רואה איך פרה סקוּלארית, בהמה של חולין, שלא עלתה על זירת־המראות של “קול ישראל” אלא כדי לבעוט ולרמס את כל “הפרות הקדושות” שבחיי החברה והממסד — איך היא עצמה לובשת קדושה. ואיך נקבצים סביבה כל השוחטים המקצועיים של הפרות הקדושות ומַזים עליה מימיהם בטורי־העתונות ומביאים דווקא אותה למדרגה של קדוּשה צרופה, עילאית.

* * * * *

משנתקדשה — היא מתחילה גם להלך אימים. הופכת מעמדה הביולוגי ונעשית שור. שור נגח. בפרה קדושה אתה מהסס לנגוע מפני הקדושה. מול שור נגח — אתה נרתע מפני האלימות. נסה להתגרות בו ואתה מבועט בפומבי. קבל עם ועדה. ברבות הימים הוא, כלומר: הפר, אוגר כוח־הפחדה כזה עד שאם אתה רוצה להעיר כי בענין זה או אחר הוא מעלה־גירה יתר על המידה — אין אתה יכול לעשות זאת, אלא אם כן אתה מקדים לו שבחים על מוצאו הגזעי. על העיצוב המופלא שעיצבו המגלף ועל עוז־רוחו השורי. אין אתה עושה זאת — אתה עלול להיבעט בגלוי. בלוח המראות.

אנו נסתכן בהערות אחדות — בלי קידות מקדימות כאלו.

* * * * *

הביקורת המתקדמת של ישראל, שיותר משהיא עוסקת בענין הראש המנוקה הזה מבחינת המהות ההומוריסטית והטעם היא איננה שוכחת את תפקידה כזקיף לחירות הדימוקרטיה — מגינה באופן מלומד מאד ובעזרת הספרות המקצועית על זכותה של הסאטירה, זוהי דרך טובה למדי להעתיק את נקודת־הכובד של הבחינה מאיזור הטעם אל איזור המאבק על נפשה של הדימוקרטיה. ר"ל, כי משעה שהדברים מועתקים אל זירת־השוורים הזאת — מי יהין להופיע כלוחם נגד חירות־הדיבור ולכבות פנסם הרועד של דיוגנסים ישראליים?

אך הבעייה — בעיני כותב־הטורים, מכל מקום — אינה כלל הזכות ללגלג. אפילו לא הזכות לרישעות הלגלוג. אף כי קב אחד של חסד כנגד כל תשעה קבים של רישעות. לא זו בלבד שלא היה משבש חירותה של הרישעות.וטעמה — אלא שהיה גם מיטיב עמהם. הבעייה היא, איפוא, לא הזכות ללגלג אלא הכשרון לעשות זאת. ואין הכשרון או חוסר־הכשרון בתחום הסאטירה נבחנים אלא בחכמת השנינה, בחריפותה, בחדות המילה הנאמרת או בברק הסיטואציה. באין שנינה, באין חריפות־מוחין, כל הבידוח אינו בידוח ולחינם מטריחים לכאן את “סאטיר”, אותו אליל אומלל מן המיתולוגיה היוונית שחציו־תיש וחציו־אדם. בקושי בא כאן חצי אחד שלו על סיפוקו — ובחרו בחצי שתבחרו.

* * * * *

המתמוגגים כל כך מאומץ־הלב של התכנית ישימו נא לב כי ככלות הכל אין שום קושי להעמיד איזה “מֶנֶקֶן פיס” בדרני שיטיל מימיו מן הבמה על כל מי־ומי במדינה הזאת. זה יהיה מעשה נדיר של אומץ־לב. פֶּרבֶרטי מעט — אבל אומץ לב, אבל זאת עדיין לא תהיה סאטירה. אפילו לפי משנתו של גילבֶּרט הייט. ואם ללכת לפי שמו של המישדר בטלביזיה הישראלית — זה עשוי להיות ניקוי של כל רמ"ז האברים, רק לא של הראש.

* * * * *

על פי בחינה אלמנטרית זאת אתה צופה בתכונה הויזואלית, בהמולה וביזע, בגרירת מוצגים של "Papier Mache " מהכא להתם ומהתם להכא; אתה רואה קטרים נושמים־ונושפים הרתומים לרכבת של הרבה קרונות־משא ריקים כדי לגרור אי־שם בפינת הקרון האחרון בדיחה צפוּדה, בת־פקוּעה של ליצנות שבקושי מוצדק היה לרתום להובלתה עייר אחד.

עולם התיאטרון האמתי יודע היטב כי אף התפאורה הגרנדיוזית ביותר אינה יכולה לבוא במקום טיב המחזה וטיב המישחק עצמו. ואשר נכון לגבי התיאטרון בכללו — תקף שבעתיים לגבי הסאטירה. אם אין גרגיר של שנינה וברק־השכל — אפילו עשרה צמדים של קרניים עם חמישה שעירים לעזאזל ליד כס־המשפט, לא יעוררו את רֶפלֶכּס הטחול, שהוא, כמקובל מפי קדמונים, המוקד לאותה עווית נעימה הנברקת בפנינו: הצחוק.

כי ברוב הדברים הנחשבים סאטיריים והמוצגים בטרחנות מרובה כזאת — יש בקושי שמץ של שנינה. והם דומים לביצה המבקשת להיבקע אך אין לאפרוח די־כוח להבקיע את הקליפה ולצאת — או שמא אין בה אפרוח כלל.

ההנאה שאנו נהנים מן ההתקלסות הפומבית באחרים — היא כשלעצמה אין לה קשר עם הסאטירה. מכל מקום: אין היא יכולה לבוא במקומה. יש אנשים ומראות שאנו כה צמאים לבקר אותם עד שההתקלסות בהם בציבור היא עצמה גורמת לנו הנאה, אפילו אין בה שמץ של חידוד. ואולם דבר זה, שהוא לגנות האופי האנושי שלנו, לגנוּת יצר לב־האדם. עדיין איננו לשיבחה של תכנית האמורה להיות תכנית של בידוח טוב ולעורר בת־צחוק וחיוך מפוייס גם אל הנקלה — ולא רק לגרות את יצרינו הקטנוניים, ואותם בלבד.

* * * * *

הסאטירה יש בה אלמנט של רישעות. ההומור — לאו־דווקא, ההגדרה המקובלת של ההומור היא: התבוננות טובת־לב בסתירות או בהתרחשיות בלתי־הארמוניות של החיים. במקום שהוא מתחיל לעורר חימה, זעם, ואין בו, בסופו של דבר, יסוד שך סובלנות או השלמה ( Tolerance or Acceptance) — שם תם ההומור והוא מתחיל להיות דומה להתגרדות בקלשון (לטובת המומחים נאמר מיד כי זה מובא מספר לועזי רב־חשיבות — ולא ממקורות יהודיים מיושנים).

אלא שבתוך ההתחכמות ההומוריסטית שב“ניקוי ראש” לא היה קורט של תבונה מפייסת, המוסיפה איזה מבט של “הבל הבלים” לא רק לדברים שנעשים ללעג אלא לעשיית־הלעג עצמה. לפי טעמה של תכנית זאת עלינו לראות, להתרשם, אולי גם לצחוק מעט — אך לסלוד. לא לחייך חיוך סלחני, מפוייס — רק לסלוד. יצאנו מפוייסים מעט — שיבשנו כל תכנית המציגים.

ובעוד קבוצת הבדרנים מעמידה בראי־עקום את עודף־הרצינות במעשיהם של אחרים, היא “לוקחת את עצמה” ברצינות תהומית — עם כל האביזרים והתפאורות שהם חלק מרצינות מופלגת זאת. ואולי זהו אחד מגרעיני ההומור האמיתיים שבתכנית.

* * * * *

מינוּאט של מוצארט ביחד עם כוריאוגרפיה של וואלס ווינאי בצירוף ריקוויזיט של האופירה המטרופוליטאנית מגוייסים כדי להוליך, למשל, בדרך מייגעת של מחול מתארך — זנב־בדיחה על קידה לסמל הכנסת. יש להודות: הנושא כשלעצמו איננו חסר זווית מבדחת, אבל הוא כמו נדון לתלייה איטית ומודרגת על ידי תיחכום בימויי, שאין הבדיחה, אפילו בבואה מן הטלוויזיה, צריכה לו כלל.

מבלי משים אתה נזכר בסיפור על היהודי שנמצא אחרי חצות הלילה מדשדש בפרוזדור של מגרד־שחקים בניו־יורק וגורר עמו סוס. המעלית מקולקלת והוא גורר את הסוס במדרגות האחוריות עד הקומה הארבעים שבה הוא גר. לבסוף פותח דירתו. שולף אקדח, יורה בסוס — נאנח אנחת־רווחה וצונח לתוך הכורסה. — מדוע עשית זאת? נשאל על ידי השכנים הנדהמים. — אני גר עם אחי. כל בדיחה שאני מספר לו הוא טוען שכבר יודע אותה. הנה הוא עומד לחזור עוד מעט מפילדלפיה, יראה פגר־סס בבית. פעם אחת אוּכל גם אני לומר לו: אני כבר יודע.

כך משכה אותנו לא פעם גם תכנית “ניקוי ראש” אל הקומה הארבעים עם כמה צמדי־סוסים כדי להראותנו בראש המגדל משהו הדומה לנפל־בדיחה.

* * * * *

הומור זה שהוצג לפנינו, יש בו אולי הרבה התחכמות אך מעט מאד חכמה. טעמו של סיפור מבדח, גם סיפור במראות, הוא בשנים: בדרך סיפורו ובשיאו. אך בדרני המסך הקטן הוליכו אותנו מהלך פרסאות אל מעין התאדוּת (אֶוואפּוראציה בלע"ז) הומוריסטית, עד שלאחר שאתה מגיע עייף ויגע אל קצה הדרך, אינך יכול שלא לשאול: “אז מה”?

אין אנו מבקשים מהומור ישראלי תכונות שהיו להומור יהודי, ושהיו לו סיבות ומקורות משלו. אך כבר ראינו גם הומור ישראלי שטעמו — ואפילו חריפותו — עמו והוא צבעוני ומלא חיוּת. די לראות תכנית של אותה רבקה מיכאלי עצמה — ביחידות או בצמד — כדי להבחין בין מבריק לאפור. ואילו בתבנית הנוכחית גם דמות זאת, מן הרעננות על הבמה, משחיתה הן עצמה בהעוויות־חזות ותנועה שהן כסד וכמחוך לאיש יוצר. לו — ולצופה בו.

* * * * *

איננו יכולים שלא להיזכר בהקשר־דברים זה בחזיון דומה שהיינו עדים לו רק לפני זמן לא רב.

המילון העברי, הישן והחדש, לא הספיק, כזכור, למבקרי האמנות בישראל כדי לשאת תהילתו של הדבר העצום שנפל בדרמטורגיה של ישראל עם העלאת “יעקבי וליידנטל”. דרך כוכב! וביותר, כמובן, שוּבח גם כאן הצד האמנותי בשל ההעזה החברתית ופריצת־המוסכמות שהיו בעצם חגיגתה הגדולה של האסלה וניחוחה על הבמה הישראלית.

ויען כי לא בא עוד כבושם הזה במחזאות הישראלית — נתגייסה כל האינטלקטואליה המתקדמת להלבישו שפת אנגליה, להוציא בשורה אוניברסלית זאת מתחומה הצר של הפרובינציה הישראלית ולהביאה בלבוש משופר אל המרכז האמתי לתרבות־התיאטרון של ימינו, הוא לונדון. “יעקבי וליידנטל” העבריים היו ל“דומינוּס” — שם עם בושם רומי, כיאה למטרופולין של העולם הגדול. את שם הגיבורה “בּיג טָאכעס” — לפחות את מחציתו — לא צריך היה לתרגם לאנגלית.

אלא שמה שהבינו מבקרי ישראל — לא הבינו כנראה המבקרים הנבערים מדעת של ה“טיימס” וה“גארדיאן” הלונדוני וכתבו על המחזה הזה ברוח של משיכת־כתפיים תמוהה. פליאה וסלחנות, נוסח: איננו מבינים כלל מה מצאו הישראלים במחזה שכה נתמוגגו ממנו. כאשר חזרה תהוּדת הביקורת הזו לישראל כמעט האשמנו את העתונים באנטישמיות. לא את המחזה — את העתונים האנגליים שביקרו אותו.

וזו רק דוגמה מסייעת איך מוחלפת בחינה ספרותית־אמנותית בבחינה אידיאולוגית־חברתית הנותנת אולי פורקן למאווייהם של מבקרים, אך נרחקת מן הגרעין של הנושא המבוקר. כך שם, כך ב“ניקוי ראש”.

* * * * *

כמו לאגלי־טל כך צריכים חיינו למעט חיוך והתפרקות ואין לך דבר שביקורתנו ואפילו זעמנו יכולים למצוא בו פורקן יותר מאשר בסאטירה. אך התכנית שנפרדה מאתנו זה עתה תרמה לכך רק מעט. מבחינה מסויימת היא הוסיפה גם מעט תוגה על שאבד ללא תקנה ההומור היהודי המבריק והמפוייס שקיים אותנו בתלאות־הימים ובעצבונם.

איננו מצפים כי יינתן לנו בתחום ההומור יותר ממה שיש לנו. אם זה כל מה שיכולה להעניק לנו “האשה היפה ביותר בפאריז” בשטח ההומור — לא נותר לנו אלא להסתפק בכך. זה הבור וזו חולייתו ואין טעם לקונן על כך. שהרי גם אנחנו חלק מן הבור ומן החולייה, אם לא בתוכו.

ידידנו שמעון דז’יגאן, הוירטואוז המופלא של ההומור היהודי בימינו, סיפר לנו פעם על אורח במסעדה יהודית בווארשה שכאשר נשאל על־ידי בעל־המסעדה אם אין לו תלונות על המרק. ענה: יש לי שתיים: האחת —מדוע כל כך תפל, השניה — מדוע כל־כך מעט. דבר אחד נוכל להבטיח לאנשי “ניקוי ראש”: טענה מן הסוג השני אין לנו. צאתכם לשלום. בסך הכל, קבוצה סימפטית של מתבגרים, מגודלים מעט — אבל שוחרי טוב.

7 במארס 1975

הקרב על הרדיו מתנהל תמיד בעמק הפוליטי של לשון היבשה הציבורית שלנו ועיקרו עניני שטחים ופארצֶלאציה: כמה דקות הוקדשו לזרם זה וכמה לזה; את מי קיפחה המצלמה ואת מי העדיפה. צריח־המערכה המקובל הוא דוכן הכנסת ובו, שלא כמו מדוכן השידור, החלוקה היא מדוייקת עד אלפית הסיעה. תקנון הדמוקרטיה מגן על הכל ואתה מרגיש כי הנואמים יורדים מן הדוכן כמו לאחר פורקן־יצרים מפיג. דיברו ורווח להם.

וולטיר מופיע, כמובן, תמיד. לעולם יימצא חבר־כנסת הבקי לפחות בפסוק זה מן הפילוסופיה והקלאסיקה של צרפת. “אתנגד וכו‘. אבל איהרג וכו’” — והדברים ידועים. ואם לא למד זאת מן המקור. למד מחברו שכבר אמרו קודם לכן מן הדוכן. עולה חבר־כנסת אל הדוכן בעניינים של הגנה על הדמוקראטיה או התקפה עליה — יעלה את וולטיר על ראש שמחתו. מן האוב. אילו זמננו פנוי ורוחנו מבודרה ולא מועקה, היינו מקבלים על עצמנו למצוא איזה ממלא־מקום לוולטיר, שלא לעייפו כל־כך. נדמה לנו שפרקי־אבות או שמונה־פרקים להרמב"ם, שהם קודֶכס יפה להליכות אדם בחברה, הם אזור טוב לחפש בו את מקביליית־ווֹלטיר. אך פרקים אלה כידוע לא חיברם פילוסוף עם שם צרפתי — מה טעם יש, איפוא, לצטט אותם מן הדוכן?

* * * * *

יהא נא ברור: אין אנו מזלזלים כלל גם בחלוקת זמן־השידור לפי ההשקפות. ואף שגם אנחנו התחנכנו על עקרונות דומים לשל וולטיר, איננו סבורים שלפחות חלק מקבוצת־הנערים הממונה על המיקרופון הלאומי שלנו הם כה חפים מחטא או באמת “זכּי־גו כסולת” — כמאמר המשורר. יש להם רציוֹת ואי־רציוֹת בתחום הפוליטי והן משתקפות יפה־יפה במראות ובקולות ואין צורך לעשותם קדושים. אין אנו בטוחים שהם יודעים תמיד מה הם רוצים, אבל הם יודעים היטב־היטב מה אינם רוצים והם אינם מניחים לנו בענין זה שום ספק. מסתבר כי דווקא מקום המוגן מעיקרו ומראשיתו על ידי העקרון החיוני של חירות־הדיבור — נהפך לא פעם לקן של צרעות מזמזמות המוצאות מחסה בעקרון הזה ומעוותות אותו.

* * * * *

קוּריוז לדוגמה:

לילה שלפני יום הבחירות בנצרת, סקר שליחו של השירות הממלכתי את עניני העיר הזאת. אילולא ידענו כי אפילו ברשות השידור בהעצמאית עדיין שלטת מדינת־היהודים — היינו בטוחים כי זה שידור של רק"ח לקראת הקלפי שתיפתח מחר. הסוקר — כאמור, שליח מיוחד של שירות־השידור מירושלים — מנה במשך כרבע שעה כל מוּמי נצרת בשלטונה הנוכחי. לא פסח על שום שטח שיש בו עמק־בכא ולא דילג על שום שיכבה שיש בה בוכיים — מבעלי המלאכה עד האקדמאים, ורק הפליא אותנו שלא הביא כעדות מסייעת גם את הכנסיה הנוצרית, שהרי גם לה בוודאי טענות אל נצרת שבמימשל יהודי — אם לא טענות קדומות יותר. הרושם שנתקבל — ואותו ביקשו כנראה ליצור — הוא שנצרת היא באזור החורף של לֶפּלאנד, המקום והתקופה שבהם כידוע השמש אינה זורחת לעולם. השמש? — אפילו לא איזה מאדים חיוור. פשוט: חושך, ממש, תמיד חושך, ואין צורך לומר בעטיו של מי.

לא צריך להסביר לנו שלא הרדיו עושה את הקלפי — רק המעשים. ולעניין נצרת נכון יהיה לומר כי האווירה המדינית הכללית קובעת שם יותר מצנרת־הביוב המקומית שתוקנה או שלא תוקנה, והראוייה כמובן לתיקון בנצרת ממש כמו ברחובנו. אבל במנין הקולות שלמחרת היה גם לשידור חלק. אילו לא ידענו מה לשים מחר בקלפי — לאחר השידור היינו יודעים. לא הותירו בלבּנוּ שום ספק.

אחרי שידור זה לא היינו בטוחים אם אמנם תמיד מוצדק לקיים בשלמות את פסוקו הנודע של ווֹלטיר. מובן, כל עוד איננו סבורים שדמוקראטיה היא שם־נרדף לבית־מחסה לשוטים וכי תפקידה הראשון של דמוקראטיה הוא לגזור כלייה על עצמה או להיות עץ־גרדום למחזיקים בה.

אבל זוהי רק הערת אגב, וגם לא נוסיף לקוריוז זה את העוּבדה — הבלתי־שייכת, כמובן, כלל וכלל לענין — שארבעה מעורכי התכנית הסאטירית המבריקה מאוד, הם חסידי המגע עם אש"ף ושוחרי פלשתינה. עניינם הוא וזכותם ואין, כמובן, לבני־אוואנגארד אלה שום הרגשת שליחות במישדרים הסאטיריים או האחרים, שהרי גם הם וולטירים קטנים ומוכנים בוודאי ליהרג על כך שגם דעות שאינן כשלהם ישודרו ויפוצוּ חוצה.

* * * * *

ואולם ההסתערות על נאומם של פרופסור אחד או שניים ברדיו — הרצאת־דברים והשקפות שהם זכאים בכל זכות לומר אותן במיקרופון הלאומי לא פחות משזכאי לכך כל בעל דעה אחרת — עושה כמה משדרני ישראל לגיבוריה של הדמוקראטיה, לשומרי חומותיה, ומזעיקה לימינם מיד כל מי שחירות־הביטוי אמנם יקרה לו בכנות. וכך נמצא הנושף בצוננים — נכווה אחר־כך ברותחים.

כי מלחמה שגוּייה כזאת מסיחה את תשומת־הלב מן העיקר: מן העובדה שקול זה — הוא, בידי חלק מן המחזיקים בו היום, מכשיר מעוקם ומעוות מבחינה רוחנית. משובש מצד הכיוון והמגמה, והוא מן הכלים האדירים המטשטשים היום כל דמות ייחודית של עם ומדינתו. פעמים מתקבל הרושם כי זוהי התקבצותה של חבורת נערות ונערים שחלק מהם משטה בנו להנאתו וכופה עלינו טעמו של ליבאנט מיושן ואנאכרוני־מעט (הליבאנט של ימינו לבש מזמן גאוות־עצמו ואינו עוד חקייני ומתרפק על גינוניו המזוייפים של המערב, כבעבר.)

ואילו לגבי העיקרון של אופן הגשת החדשות והריפורטאז’ות — הקול הזה עדיין לועס עד גירה את הכלל הבאנאלי שידיעה היא בגדר “חדשה” רק אם “אדם נשך כלב” ולא להיפך. השיגרה המטמטמת הזאת הגיעה לידי כך שפעמים אנו משתוקקים לאיזה בולדוג שינשוך אדם — וזו תהיה, כנראה, הסנסציה המסעירה ביותר במיקרופון או במצלמה הרשמית של ישראל, שבה — כל הימים ובכל המראות — כל האנשים נושכים את הכלבים.

* * * * *

יתכן כי גם הגירסה הפוליטית מושפעת מן הנוסחה הבאנאלית הזאת, הנלמדת בגן־הילדים של הרפורטאז’ה העתונאית. יותר מאשר מזדון־ליבם של העורגים על הקידמה.

נאומי כמה מן השרים, למשל, חדלו מזמן לרגש אותנו, גם מצד תכנם גם מצד צורתם. לרוב, אין בהם דבר שעדיין לא אמרוהו אחרים או שעדיין לא אמרו הם עצמם. ואילו מצד הצורה — ימיהם של האוֹראטוֹרים הגדולים נוסח ז’אן ז’ורס וזלמן שז"ר חלפו־עברו מכבר, ואתה נאנח היום אנחת־רווחה כאשר שר מסיים נאומו בלי עושר מוגזם של סירוסי־לשון.

אך דווקא משום כך היתה לנו פתיעה ביציקת־דברים רעננה של שר החינוך והתרבות בכנסת, להגדרת ההבדל בין שייכותנו שלנו לארץ־ישראל לבין שייכותם של אחרים. ויען כי שום אדם “לא נשך כלב” בדברים הגבישיים האלה — הם לא הובאו אפילו בעתוני־הפועלים של התקופה. נביאם למען אמת הרפורטאז’ה:

" — — ־ ארץ ישראל, כארץ שבה נתקיימו חיים היסטוריים, לא היתה כזו אלא על ידי העם היהודי. בידי אחרים היתה ארץ זו רק מחוז, חבל, גליל, אבל פנים היסטוריות לא היו לה אלא על ידינו. ושיבת ישראל לארצו היא תהליך היסטורי כביר, מסובך מאוד, ועל כן יש לנו חילוקי־דעות. חילוקי־הדעות הם על מדיניות בכל שלב, אבל התהליך ההיסטורי הוא הגורם המכריע גם בגורל העם היהודי. גם בגורל ארץ ישראל. — — — ארץ ישראל היתה חלקת אחוזה לעמים ולכובשים רבים אך היא מולדת מעשית ורוחנית לעם אחד בלבד."

איך אומרת המודרנה: “סוף ציטוט”.

* * * * *

בקריאת ביניים הביע חבר־הכנסת מנחם בגין תקווה — נאיבית מעט — שהטלביזיה תשדר כל מלה מנאום זה. אבל איך אומר הישראלי: היית מת". אף לא מלה אחת מכל התבנית היצוקה הזאת, המתקנת קצת את המסלול של החלליות המחשבתיות המבולבלות התועות עתה בעולמנו. אף לא מלה אחת, כי דברים אלה המאירים זווית חשובה — אחת, אמנם, אבל חשובה — של מהותנו ומיהותנו כאן, הם בגדר ציונות נמלצת. “פלשתינאות” היא, כידוע, מלה של קידמה בישראל, קידמה של הירחמיאלי המקומי המהופך שעדיין לא טעם טעמו של משטר שמאלני אמיתי. אבל — קידמה. מה שאין כן הגדרות ציוניות, וביחוד הגדרות הקשורות בנימים ההיסטוריות המקשרות אותנו אל הארץ הזאת. הן שייכות לתחומי הפגרון הפוליטי, אם לא לאזור “אמונים”.

מכל נאומו של שר החינוך והתרבות נבחרה, איפוא, לשידור הידיעה כי — לערך — “השר התייצב לימין הגנת חירות הדיבור של שידורי ישראל” — עם תמיסת וולטיר או בלעדיה. כי דברים כאלה היוצאים מפי שר של הממלכה הם, כידוע, אפתעת היום, בגדר “אדם נשך כלב”, והם־הם לדעת “קול ישראל” בשורת ישראל תשל"ו וגולת חדשתו.

* * * * *

אבל התפיסה הפוליטית היא רק צד אחד של הדברים ויש בה בוודאי פנים לכאן ולכאן. הנקודה שאין דנים בה בכנסת — משום שאין היא פוגעת או מקפחת שום דובר ושום סיעה — היא נקודת התפיסה התרבותית הכללית המדריכה את ראשי המישדרים שלנו. התפיסה הכללית והתפיסה היהודית.

כי מתוך התיבה המזמרת הזאת עולה לא פעם קולה של בערות יהודית. מעין “למנצח על הניתוח”, כסיפור השבוע של העתונים. מסורת של תרבות יהודית נתונה בו באחד משני הקצוות: או בתוך עקמומית סאטירית מופגנת או בדמות שיעורים בהלכה. אותו רצף של תרבות יהודית ועברית עסיסית ושרשית; של ערכי מחשבה והגות וספרות ומעט דרך־ארץ לפניהם כלפני נכס־יסוד רוחני שהוא כל ייחודנו — אינם קיימים. אין זו שאלה של דת או אדיקות במסורת, זוהי שאלה של רצף חיי התרבות ומי שמבקש להבין חשיבותם של ערכים אלה על דרך המדע המודרני — יקרא נא בקפידה את חיבוריה של מארגרט מיד.

* * * * *

כבר השלמנו עם מעט בורות. כך השלמנו, למשל, שאין אזארבייג’אן אלא אזראַביג’אן ואין אוליגארכיה אלא אוליגראַכיה ושעזריה אלון מרצה על גוף הארץ ולא על הנוף ושיש מלון בן חמש כוכבים, ובשבועיים יש ארבע־עשרה ימים — וכיוצא־באלה דברים חסרי ערך.

אך גדולה מאלה הבערות — והיא בבואתו של דיוקן רוחני פחוּס, שכמו רידדו אותו במערוך. זו התפיסה שפותחת “זמר־זמר לך” בשבת בבוקר בתפילת “יברכך ה' וישמרך” וממשיכה מיד ב –" Kiss me baby “; זו שבוחרת דווקא את ליל ראש־השנה, ליל הימים־הנוראים, לספר בו על “חייה והרפתקאותיה של מֶרלין מונרו” (אולי משום שהיתה גיורת?: זו שקוראת ליום־תענית של הקדיש הגדול לזכר השואה וממשיכה עם “ממני — מני”; זו שמוכרת לפירמה של מטליות וסמרטוטי־ניקוי את האפוטרופסות על פרקים ביהדות, מבזה בטעם בלול ומעורב זה את היהדות ומכבדת את הסמרטוטים ומכתירה את כולם ב”הבאי אפס־חמש“; זו שמבקשת להסביר לנו ש”ניקוי ראש" או ניקוי כל אבר אחר, שעניינו הומור שארז' או סאטירה, אינו צריך כלל לעורר חיוך מפייס, רק סלידה ושאט.

ידידנו חיים איזק העיר בזמנו¹ הערה נכונה בעיקרה: “אנו מתייחסים לאנשי השידור באופן מוגזם מחשבות־זדון שקולות. האמת היא שפשוט חסר שם עורך”. אבל האמת השלמה היא שהדבר הנחוץ הוא לא רק מינוי עורך אלא הפיכת כל המערכת הזאת — המערכת בכל משמע.

26 בדצמבר 1975

א. ריאליזם סוציאליסטי מאד

הצייר זֶלֶנין הורשה לעזוב את ברית המועצות. התנאי: לצמיתות

(“יונייטד פרס”)

הסיפור הכרוניקאלי של הצייר זֶלֶנין הוא, לפי מעגלי ברית המועצות, שיגרתי למדי: שילוח, חירות, מעצר, גירוש — “קוריקולום וויטאֶה” נורמאלי של חלק גדול מאזרחי הארץ ההיא. סיפורו הקונקרֶטי של הצייר זֶלֶנין בתקופה האחרונה: בספטמבר נעצר על ידי השלטונות במוסקבה כדי למנוע השתתפותו בתערוכה בלתי־רשמית של ציור מופשט שנערכה תחת כיפת השמים. השבוע הורשה לצאת את ברית המועצות. אבל — לצמיתות. לאמיתו של דבר, שום נושא בידיעה הזאת איננו מפתיע יותר מן התגלית המקרית שגם במוסקבה, חסרת־האלהים, ה“בֶּזבּז’נית”, יש כיפת שמים. אין זה מעט.

אלא שלא לגילוי זה נתכוונה סוכנות הידיעות. היא נתכוונה לומר שבהתמודדות הזאת שבין עולם המחר לבין עולם המופשט. המצב, לפי שעה, תיקו. “מכונית אשפה הטילה מטען של אדמה על אחד הציורים ואחד הפועלים דרס תמונה אחרת במגפיו, כשהוא משמיע קולות. לאחר התקפת הדחפורים מטעם השלטון. סובבו האמנים בשטח כשבידיהם תמונות קרועות ומסגרת שבורות”. זה היה לפני חדשים אחדים. עכשיו, כאמור, ישתרר תיקו. זֶלֶנין יעזוב לצמיתות ורק לאחר שתתלכד קבוצה חדשה של אמנים מופשטים. נדע מה יעשו שוב דחפורי הקידמה.

כבר הורגלנו לידיעות משם. כבר קראנו גולאג אלף וגולאג בית; כבר רותקנו לרשוּמות של יהושע א. גלבוע ושל אדוארד קוזנצוב וליומנים אחרים שמתוך מחנות פוטמה וקולימה — ואף על פי כן כל ידיעה על הרישעות השוצפת של משטר־המחר הזה כמו מהלימה את רקותינו מחדש.

* * * * *

קרוב לששים שנה. כמעט שלושה דורות מבחינת מה שנתארע בתוכן — כמעט אין־קץ דורות. אך עדיין אותה קהות, אותה אטימות, אותו פחד מפני הסמוי, מפני המזימה הנחרשת בשיח נאהבים בגן. בסוד מתפללים. בצקון־לחש של אדון לפני אלהיו. באופן העמדת הבית הנחרז בשיר. במשיכת המכחול. אותה חרדה. מפני הדמות המסותרת אולי בתוך הקו הגיאומטרי התמים של המופשט. מפני הלעג החבוי, מפני כתב־הסתרים שהמחתרות של כל הדורות נוהגות להעלים בתגי הטוטפות של היהודים, במזוזות, בנקבים הסימטריים האלה שבמצות לחג הפסח. גם במשולש ובמרובע של הציור האבסטרקטי. כל מה שאינו מדבר בשפה ברורה — חשוד. קרוב לוודאי: מסית, יוצר קשר עם אחרים. מעבר לקיר. מעבר לגדר. מעבר ליבשות. למשטרים.

לדבר בשפה ברורה — ולדבר ביחידות. שום דבר אינו מסוכן יותר מאשר דיבור סמוי — ובצוותא. יוצאים אל השדה לקרוא שיריה של נאטאליה גורבאנייבסקאיה — המגורשת גם היא לצמיתות — קושרים; נאספים ל“מנין” יהודי — זוממים מחתרת; מותחים־בקבוצה בדים מופשטים להציגם בככר האדומה — מכינים ניסי מרד. כך או כך — רק לא אבסטראקט. רק לא שפת סתרים. ריאליזם. והוא בלבד. כדין הפילוסופיה הסוציאליסטית מאז.

אבל גם ריאליזם בפירושו הנכון. כל מה שאינו מדבר בשפה ברורה — מסית, אך גם כל מה שמדבר בשפה ברורה שלא כרצון השלטון — דינו לקפוא עם הנהר. כמו עצמות האסירים הקופאות בגולאג והעולות עם הזרם המפשיר באביב. ריאליזם של לחיים שנוורדו בגיר צבעונין. של בת־איכרים עליזה המחייכת מן הכרזה הסטאחאנובית, לא ריאליזם של מסע־המוות אל המחנות. לא של הרפסודות והקרונות המוליכים לשם. לא של השרפרף העומד על בלימה בכלא לוביאנקה או של הנחקר ה“יושב” על בלימה זו חמש יממות רצופות עוד בטרם הוחל בסחיטת הודאתו. ריאליזם כפי שמפרשים אותו בשעה הנתונה הזאת בלוביאנקה או באופן ספציפי ומסויים יותר: בכרכרה האטומה המוליכה לשם ללא הפוגה, ללא הרף, את זרמי האדם. את “פושעי ההווי” ואת הנציגים האחרים של בוגדים למיניהם (ראה גולאג). ריאליזם אמנותי של ה“עורבנים” — הכרכרות האטומות המסיעות אל הנשייה, אל האבדן.

* * * * *

ובכפרים הרוסיים משתולל באותה שעה ממש ריאליזם סוציאליסטי אחר. “סֶלאסקיה ז’יזן” (חיים חקלאיים) מספר כי בכפרים רבים של ברית המועצות חסר לחם והאיכרים מכתתים רגליהם אל המרכזים האזוריים לשבור שבר. מתוך מתת “הלחם והחרב” מקיימת ברית המועצות קיום למהדרין את המתן האחרון. בטילים, למשל, אין מחסור, היבול הזה שופע. לצרכי המדינה ולצרכי יצוא. למצרים, לאבו־דאבי, לאנגולה. לכל מדינה של קידמה בעולם. גם, כמובן, לאש"ף. הסוציאליזם חוגג את נצחונו בתחום הבאליסטי. אך הוא מוּבס לגמרי בתלמים. העבדות עצמה עדיין אינה מולידה לחם. גם לא החירות שמדגלים אותה כסיסמה עקרה.

במה לא דישנו את אדמתה של “אמא רוסיה”? בזיעת עובדי־הכפייה, בלשד אדם ובדמו, ולחם — אין. יש חלליות, הרבה חלליות, אך גדול ורב מהן החלל בסיפוק צרכי אוכל־נפש של האדם. על כרחך אתה חוזר אל סיפורו של תמיסטוקֶלס, בונה הצי היווני, ואל מוכר־הנקניקיות שבשערי אתונה. “צי ספינות גדול, אומר מוכר הנקניקיות, לפי אריסטופאנֶס, הוא דבר עצום, פארה של יוון. אך כותנת לחימום הגוף — האמן לי — גדולה ונעלה ממנו”.

צי כזה בנתה באחרונה גם ברית המועצות. בנתיבי ימים, בשחקים, בחלל, את ה“טופולב 144” — תאומו של ה“קונדורד” — הניפה אל במתי־עב. אך את האדם הסובייטי קירקעה. את לחמו, כפשוטו, אינה יכולה, להבטיח. כששים שנה אחרי הפלת בית הרומאנובים אכול הרקב, ביססה סוציאליזם של רשע — ושל עניים. כחמישה אחוזים בלבד של כוח העבודה האמריקאי, העוסקים בחקלאות, מפרנסים מאתיים מיליון אמריקאים ופותחים אסמיהם גם לרוסים, כששים מיליון חקלאים, שהם קרוב לשלושים אחוזים של כוח העבודה בברית הסוציאליסטית, אינם יכולים לפרנס מאתיים מיליון שלהם. והגשמים והבצורת אינם מפלים, כידוע, לטוב או לרע, שום משטר. והגשם יורד — או אינו יורד — באותו שיעור, לערך, בקפיטליזם המנוון ובסוציאליזם המהפכני; בקאנזאס, הוא סל־הלחם של ארצות הברית, ובאוקראינה — הממגורה של ברית המועצות. אבל רצון האדם לעמול ולא לו — מפוגג ושוקע רק במקום אחד. דווקא במקום שבו הונף דגל גאולתו.

התורים מתמשכים למכנסיים וללחם — וכמוהן מתמשכת הדאגה. דאגה עמוקה מול עוני מרוד. אך שום דאגה אין בה, כנראה, כדי להסיח את דעתה של הרישעות מן הסכנות שברוח האנושית הסועָה; מפחד חירותה של מחשבת האדם. מן המראה המסוכנת של רוח־האדם האסורה בכבלים, מן הסתום והעלום והמופשט. קמח אין, אך תורה סוציאליסטית מעוותה מוסיפה ליקוד כאש־תמיד על המזבח שעליו נעקדים זה עשרות שנים אדם וחירותו — אדם וחלומותיו.

* * * * *

באחת הסקירות של המשורר והחוקר הבריטי הנודע רוברט קונקווֶסט, במחזור “בחינות סובייטיות”, מובא מתוך עלון “סאמאיזדאט” הסיפור על כתב האישום שהוגש נגד יענקל האנצ’יס בעיר קירוב, בשלושים באוגוסט:

לאחר פירוט החטאים לפי סעיף 190 א' של החוק הפלילי — ובהם למשל, האישום כי בעת שהותו במחנה עבודה הגדיר את שיטת “צינוק־הענישה” כפאשיסטית — חותם כתב־התביעה את פרשת החטאים של יענקל האנצ’יס בפשע הבא: “בסוף פברואר, בשובו מן הדוכן, שבו אמור היה לקנות כמה עתונים, העיר בדו־משמעיות, בוגדנית, כנראה: “פרבדה” (אמת) — איננה: “רוסיה” — נמכרה ואזלה, נותר רק ‘טרוד’ (עמל).”

מה יכול להיות מסוכן יותר למשטר מדיבור אבסטראקטי, סימלני ומרומז כזה? ומה יכול להיות מסוכן יותר לאדם ממשטר, הרואה בקו המופשט של המכחול את הקשת הדרוכה של אויביו?

* * * * *

כך קיבלו ארבעה אמנים לא־יהודים — משוררת אחת, שלושה ציירים וזֶלֶנין בתוכם — אשרת יציאה. אבל — לנצחים. שלא על מנת לחזור. ולאן קיבלו רשות לצאת? לא תאמינו: לארץ העברים. כביכול, אם אתה רוצה חירות — לך שמה. איזו מחמאה מאזור בלתי־צפוי.

לו רק יכולנו לעמוד בה.

ב. בַּנקים

אם להודות על האמת; אף שאיננו אוהבים בנקים — אנו אוהבים את הבנק שלנו. ולא, כפי שאפשר לחשוב, מפני הבטחונות שהוא נותן לנו, או מפני ריבית גבוהה יותר שהוא מעניק למפקידים, לא. אין זו אהבה מטעמים פיסקאליים. היא איננה תלוייה בדבר. מכל מקום: לא בדבר זה.

אנו אוהבים את הבנק שלנו מפני שתענוג הוא לבלות בו שעה קצרה — וגם ארוכה — בתנאים של סאלון ממדרגה ראשונה. כמו באולם המתנה של מלון “הילטון”. לבלות — וביחידות. כמעט במדיטציה. כלומר: לא ביחידות מוחלטת. ככלות הכל: יש בבנק דלפקים וליד כל דלפק פקיד, וליד כל פקיד סגן־מנהל — ולעולם אינך יחיד באולם המפואר הזה אבל — לקוחות אינם מפריעים. הם פשוט אינם. לכל המרובה יש מעין חילוף־משמרות. אנו יוצאים — בא לקוח אחר, כסדר. בחילופין. לעולם לא ביחד. במשמרות, כדי שלא תהיה התקהלות.

בקיץ — התענוג, כמובן, כפול, המקום ממוזג־אוויר ואתה יכול לפוש בו בשלווה וגם למצוא באוירו הצונן מיפלט מן החום היוקר שבחוץ, בשום בית־הבראה, אפילו של תנועת הפועלים גופה, לא תמצא נוחות כזו, חמצן מזוקק כזה, וכמובן: פאר כזה ומיבחר קפדני כל כך של אמנות ישראלית חדישה. כאשר האונייה “שלום”, עליה השלום, פשטה את הדגל הלכנו לראותה בטרם תלך ואיננה. הריהוט והאדריכלות הפנימית של כל סניף בנק חדש בישראל מזכירים לנו קצת תפארת האנייה הזאת. את הדרה וריהוטה, כמובן, לא חלילה את גורלה.

* * * * *

בקירבת ביתנו נסגרו באחרונה סנדלריה, חנות־ירקות ובית־קפה — בסדר זה. במקומם נפתחו — לא חשוב באיזה סדר — בנק ובנק ובנק. אם להודות על האמת: אין סיבה להצטער. יהיו כל נעלי־הפלטפורמה והחרשפים ומסחטות האספרסו כפרתו של בנק אחד. לו רק אפשר היה לאכול בנקים או לפחות לתקן בהם זוג נעלים.

אם אתה ממיר חנות ירקות בבנק — אתה מוסיף יוקרה לשכונה כולה. אם הבנק הוא של תנועת הפועלים אתה זוכה גם ביוקרה אישית. הנה התנועה שלך, אינה מפגרת. מתקדמת עם הזמן, פעמים אפילו מקדימה אותו, גם אותך.

לא בלתי־מעניין הוא לעקוב אחר התחרות בין הבנקים. כמו במירוץ הארנבות בפלורידה. בוקר אחד אנו קמים ובפינת הרחוב — בנק. של האומה. כמובן. ראשון או לא ראשון? בשעות הצהריים כבר אנו רואים אדריכלים־של־פנים בולשים בסביבה ונועצים עיניהם באטליז הסמוך. אין ספק: מחר ייעלם. חסל סדר בשר. במקומו יבוא — אתם כבר יודעים מה, של העמלים, כמובן, לא ייתכן שיהיו שניים. אחריהם ידדה כמובן בנק הנכיון — אם לעברת מונח שאינו עברי. יבוא — בלי צל של ספק, כמו המחזוריות שבתורת קופרניקוס. כמו החוקיות שבשקיעה ובזריחה ובמחזור הכוכבים. רק מנין שהוא לא פחות משלושה מצטרף. כידוע, ל“מזומן”. ובכן, רוצים מזומן — יהיה בנק שלישי.

חמישים אחוזים של הסימטה הצרה שלנו — בנקים. כבר עמדנו בעבר על כך כי היחיד שפחד מן הבנק הוא גבורו של ג’ון סטיינבק ב“ענבי זעם”. כל הדרך הארוכה מאוקלהומה לקאליפורניה חימר אחרי מכוניתו — וקילל את הבנק. גם משה נאדיר, כידוע, לא היה מאוהב בשולחנים. אבל הוא צחק לבנק. אנחנו — לא. הבנקים. כך נדמה לנו, צוחקים לנו.

* * * * *

בנקים, הסביר לנו ידיד אחד מומחה לפיננסים, נחוצים לא כאשר ערך הכסף עולה, אלא כאשר הוא מתרבה. מתרבות המטבעות, מתרבים השטרות — מתגבה סך־הכל. אלפים הופכים למיליונים; מיליונים — למיליארדים. היכן תאכסן ריבוי סרטני כזה אם לא יוקם בנק נוסף?

הסביר— ונחה דעתנו. כמות הכספים מתרבה. איכותם מתמעטת. הבנקים מתרבים. אנחנו מתרוששים. עוד מעט תימלא כל הארץ בנקים, “החומה והמגדל” של התקופה.

בשיטת “אמנות המיחזור” החדישה, המקובלת היום מאד במוזיאון ישראל למשל, אפשר יהיה לפתוח בבנקים אלה מאגר של נייר. השטרות שהיו פעם כסף יהיו כעיסה טובה למוצר זה. על הנייר נוכל להדפיס עתונים ובעתונים נוכל לכתוב מאמרים בגנות פשיטת הרגל —

לא של הפיננסים.

של החברה שבה תלינו חלומותינו.

23 בינואר 1976

ובכן: אנחנו עומדים ונובחים — כך לשון הפתגם — ושיירת השידור דוהרת אל הפרסומת כמו פרש בלי מרדעת. ואין זה חשוב כלל מה טוענת ברית התנועה הקיבוצית, חישוקן של שלוש התנועות שהן שריד מגאוותה החברתית של ישראל; לא חשוב מה מעלה בניתוחו החד אהרן מגד, מה אומר חיים איזק אנין־הטעם, מה טוען במחקרו פרופסור אליהוא כץ, אבי הטלביזיה הישראלית; מה אומרים קוראים למערכת או מה אומרים חברי וועדת־החינוך של הכנסת — אף הם, כידוע, אזרחים המחזיקים ברשיון חוקי למקלטי חזות ושמע. שיירת השידור דוהרת אל שדרות מאדיסון. היא מטיבה לדעת מכולנו מה טוב לכולנו.

תהיה פרסומת — יהיה תקציב. יהיה תקציב — תוכל להרחיב תכניותיה. תרחיב תכניותיה על פי טעמה — תביא לנו עוד קוז’אק אחד ועוד משפחת בּאנקר לעילוי נשמת תרבותנו. נרים שוב קול צעקה — תהיה עוד פרסומת. יהיה עוד תקציב, תוכל שוב להרחיב תכניות. תביא עוד הבאי־חמש ועוד קולומבו — דינמיקה הנלמדת מנסיון עצמה ומעברה. וכל מה שהיא אומרת לנו עתה, לפני קבלת ההסמכה לשדר את התפלוּת, הוא, במחילה מכבודה, רעות־רוח. לטוב: מַטעה את עצמה; למוטב — מתעה את כולנו.

* * * * *

מנהל רשות השידור אינו בטוח — כך טען שלשום בוועדת החינוך והתרבות של הכנסת — אם יש לכנסת מעמד חוקי וסמכות להתערב בעניני רשות השידור. יש, ברוך השם, למדינה יועץ משפטי, שהוא עתה האורים־והתומים לא רק של הדין אלא גם של השכל־הישר ברבונות הישראלית — נניח לו ולכנסת עצמה להכריע בסוגיה זו. אף כי אם לשפוט לפי הזהירות וההליכה־על־בהונות שבהן מטפלים חברי הכנסת ברשות השידור כל אימת שענייניה או תקלותיה עולים לוויכוח — הדין כנראה עם המנהל. בסולמו הנודע של מונטֶסקיה הושמטה, כנראה, חבורת מחזיקי המיקרופון הלאומי כרשות רביעית; הרשות המחוקקת, הרשות השופטת, הרשות המבצעת — ומעל לכולן: רשות השידור. אין שום סיבה מדוע לא תמלא שדווקא מדינת ישראל את ההשמטה המצערת הזו של הפילוסוף הצרפתי.

אבל מנהלי שירות השידור מופיעים בענין הפרסומת. חזור והופע, לא כמי שמופקד על כלי לאומי, שבין השאר הוא מגלף יום־יום את דיוקננו הרוחני והתרבותי, אלא כבנקאים או כחשבי־תקציבים. ובהמשך להסבר הפיננסי ולבקיאות בענין המרצת השיווק. התחרות והתחשיב — הוכיחו באותות ובמופתים, שגם העתונים לא יקופחו וכי מודעה בטלביזיה רק ממריצה לתת עוד מודעות בעתונות. פרסומת גוררת פרסומת. כמים לים מכסים. זה נהנה ואיש לא חסר.

* * * * *

לא נחזור אל בעיית העוני, הצריכה ורמת־החיים. גם לא נשאל בהקשר זה שאלה הנשמעת היום נאיבית: האם עידוד צריכת המותרות כלול בפרוגרמה הלאומית והסוציאלית של התנועה המחזיקה — לפחות בשעה שטורים אלה רואים אור — בהגה המדינה. זוהי שאלה שאין להתבייש להציגה גם בשעה ששאלות חמורות בהרבה, בקונטֶכסט זה של דמות־החברה בימי שלטון הועלים, נזקרות מול תנועה זו כרמחים. לענין השפעת הפרסומת של צריכת־היתר — נפַנה את הבמה להדסה צמרת מבית השיטה, לגבינו — קוראת אלמונית המביעה השקפתה באגרת רבת־ענין ובראשוניות כּנה:

" — — — משום מה נפקד הנושא של הפרסומת בין שאר הרעות החולות שאנשי־העט עוסקים בהן. אציין תחומים שבהם נראה לי עיקר הרע: א) עידוד התאווה לרכישה וטיפוח ייצר הקנייה; ב) חינוך לבלבול ולשקר.

"— — — ייתכן שאין שום אפשרות למדוד מה משקלה של הפרסומת בבולמוס השאיפה לרמת־חיים שאנו שרויים בו. אינני תמימה לחשוב שזוהי הסיבה הראשית. אך אני בטוחה שהפרסומת עוזרת בזה בקנה־מידה כביר. כזרוע משתלטת ומשפיעה.

"— — — אני יודעת: אנחנו מבוגרים ויודעים להבחין ולהעמיד דברים בפרופורציה הנכונה. אבל הילדים כולם מתחנכים מתחת למטר המזרזף הזה (פעוטה בת־ארבע מחקה בלי־הרף את קולה הסֶקסי של הזמרת: ‘תנו לזקן מט — בדיפלומט’).

" — — — לא ארחיב בענין ההשלכות שיש לזה על כושר־ההאזנה. כושר־הקליטה ויצירת יחס־של־כבוד לדברי הזולת, יבואו מאשר יבואו. — — — איני משלה את עצמי להאמין כי משרד החינוך יצליח לבטל את הפרסומות ברדיו — — — אך אולי תקום תנועת־הסברה נגד שידורי הפרסומת המאיימים עלינו בטלביזיה."

דברים כפשוטם בעניני החינוך לצריכה של הדסה צמרת מבית השיטה — וזהו רק חלק מאגרתה הנבונה והמאלפת בנושא זה. אך עניינו לא רק בהיבט זה. עניינו גם באזור ההשראה הרוחנית והאסתיטית.

* * * * *

" — — — הכל מאמינים — נכתב בהרחבה בפנקס זה לפני חמש שנים — כי כאשר משדרים כל יום סיסמה רבת־חן, כגון: ‘חיי תיאום על מזרן בעל־גוּם’ — הדבר מסייע למכירת מזרנים. אך איש לא ניסה לבדוק מה עושה חרוז רב־השראה כזה, — או חרוז כ’מט־דיפלומט' ומאות כתפלותו המיוצרים כל יום לצרכי פרסומת — לטעמו של השומע, כאשר הוא מוזלף אל האוזן שעה־שעה. איש לא ניסה לבחון אילו קני־מידה חדשים להערכת המלה הנכתבת יוצר טיפול־ההלם החרזני הזה המושפע על המאזין הישראלי במשך שנים רצופות."

לא על הסגת גבול העתון אנו משיגים אלא על הסגת גבול הטעם האלמנטרי. על פתיחת פתח כרחבו של אולם לנחשול חדש של גרפומניה מילולית־חרזנית המציף אותנו ממילא בעידודה, בשירותה ובהמרצתה האדיבים של רשות השידור כל יום מימות השבוע.

שש דקות רשמיות של תפלוּת לכל שעה רגילה של שידור. מעשר מדוייק של טמטום — מוכר על ידי הממלכה. חצי שעה של מטחי־השראה כאלה יום־יום, שלוש מאות וששים יום בשנה, להוציא שבתות. ומי שמבקש לראות דוגמה של התקרובת שעומדים להגיש לנו במסגרת החדשה — ישים נא לבו לשאר־הרוח של תשדירי־השירות החינניים שבהם מנסה רשות השידור להטעימנו טעמה של הפרסומת העתידה לבוא עלינו כמעשר ממלכתי. שלה ושל רום רוחה. מעתה גם נראה את הקולות.

* * * * *

בעיית החרזנות הצרחנית נראית לנו, איפוא, חמורה לא פחות מבעיית הצרכנות המנופּחה. מכל מקום: מעליב מעט הוא ההסבר כי בשביל לחזק בושׂמהּ, מורהּ ונרדהּ של תכנית הטלביזיה הרגילה — הכרחי למהול אותה במנה הגונה של מי־רגלים.

לא עשו כן, כידוע, אפילו לפיטומה של הקטורת.

ב.לָמד־וָו

אילו ביקשנו קורטוב־של־נחמה למתהווה בחיינו היום בדפים של העבר הלא־רחוק — היינו מוצאים אותו בנקל בפזמונים שכתב נתן אלתרמן לתיאטרונים הסאטיריים של ישראל בשנים הסמוכות לקום המדינה. ועיקר הנחמה הוא בזה שאם אמנם כך היו פני הדברים בתוך הישוב והחברה הישראלית לפני כארבעים שנה ומעלה ועדיין אנו בחיים — אין אנו חסרי־תוחלת גם היום. כבר נאמר במקום שנאמר: סדן הזמר היהודי — אחד הוא. אין לך הוכחה טובה לכך מן התימטיקה של הפזמונים האלה שריב האחים, פילוגם, פיצולם, ריסוקים — הוא הרבה פעמים מוקד הסאטירה הצורבת של חכם המשוררים.

מָה קָרָה לָהּ לְאַרְצֵנוּ

מִי אוֹתָהּ כָּל כָּךְ שִׁנָה;

כְְּחוֹמָה גְבוֹהָה בֵּינֵינוּ

מִי הִצִיב אֶת הַשִׂנְאָה.

שִׂנְאָתֵנוּ הִיא עִוְרֶת

אִישׁ אָחִיו אֵינוֹ מַכִּיר;

אַל תּשְׁאַל מַה זֹאת אוֹמֶרֶת —

זֹאת יוֹדַעַת כָּל הָעִיר.

שני בתים אלה לקוחים מתוך הפזמונים שכתב נתן אלתרמן לתכנית ל"ה של “המטאטא”. שבכורתה נתקיימה ב־28 באוגוסט 1934. לפני כארבעים ושלוש שנה. מסקנה: עסיס־חיינו — הקטטה. עם שאינו חדל להינצות. ותמיד באותה מידה של אדיקות, באותו שצף־קצף, באותה קנאות של “ייהרג ולא יעבור”. היינו־הך אם הדברים אמורים בהבדלים שבין אמונה לכפירה, בניואנסים שבין השקפה פוליטית אחת לאחרת או במאבק על שררה אישית, שתמיד ידעו בארץ הזאת לרפדו ריפוד של אידיאה ושל השקפת עולם.

יש להודות כי אם נבקש נוחם בדפי־העבר הרי מכמה וכמה בחינות ההשוואה היא לטובת הזמן הנוכחי — זמננו. כי אם אפשר היה בתקופת הישוב השסוע הזה, תוך ריב חריף ובלתי־מתפשר כפי שמתארו המשורר, להילחם על העצמאות, לכונן אותה ולגונן עליה; להפריח מדבר ולכנס נפוצות עם — אין סיבה שלא יופלאו פלאים גם תוך הריב והפיצול הנוכחי. אם קו הוא החקוק באופיו של עם, — אין טעם לנסות למחקו. מאז ומתמיד, כנראה, באחת ידו עושה בקטטה — ואחת מחזקת השלח. אולי מצליחים אמצעי התקשורת החזותית להדגיש היום יותר את קטימת־האפים ההדדית — אבל אין עוצמתה היום עולה על כל אשר ידענו בעבר. ידענו — וחיינו.

* * * * *

ואף על פי כן דומה שימינו, מבחינה זאת, מסוכנים יותר, אולי מפני שהאפשרות לאבד את נכס העצמאות היא במהותה קלה יותר מן המאבק להשיג אותה ומפני שהכוחות הצרים עליה אדירים ונחרצים יותר; אולי מפני שהפיצול בעם בימינו יש לו לא רק יסודות פוליטיים אלא גם יסודות סוציאליים ועדתיים עמוקים. ואולי גם משום שמשקלו הסגולי של הזמן הוא אחר, שונה מן הקצה אל הקצה. תכולתה הפנימית ומיקצבה של אותה מכסת־זמן עצמה שונה היום מאשר לפני ארבעים שנה. הזמן מקבל עתה החלטותיו בפחות היסוס ורתיעה וביתר נחרצות ונטילת־סיכון. מול הזמן הזה — אימת השיסוע הפנימי היא אימה כפולה ומכופלת והמסקנה מהשוואה לשנת 1934 היא, מבחינה זאת, כפולת־פנים.

ובכל זאת — צרת תקופות־רבות חצי נחמה. והחצי הזה — ורב ממנו — עולה באדיר גם משירי־הזמר והפזמונים האחרים הבוקעים, עליזים ומתרוננים, חכמים עד אין־קץ ומנחמים. מתוך שלוש מאות העמודים של הכרך הששה־עשר לכתבי־מקור של נתן אלתרמן שהביאו לבית הדפוס מנחם דורמן ורנה קלינוב.

* * * * *

כך הורסים ענייני ספרות אל פנקס־הימים האפרורי ומבקשים להיקלע בו כחוט משזר ואין. באמת, פדות בינם לבינו. שלושים וששה כרכים של כתבי אלתרמן שיצאו לאור בחמש השנים האחרונות במאה חמישים וחמשה אלף עותקים — יוצאים מגדר מאורע ספרותי אדיר ונרקמים בתמונה הכללית של נוף החברה ודיוקנה. כתכלת במטווה, כשָני במקלעת. רבבות ספרים אלה אינם מתחלקים רק במכסה ממוצעת למדפו של קורא. הם מצטרפים כאבן־חלמיש אחת, כגרם רוחני אדיר־כוח, אל עצמה תרבותית ומוסרית של עם שלם.

הכרך “פזמונים ושירי־זמר” הוא הכרך הלמד־וו. האדם השוקד זה חמש שנים, מאז פטירת המשורר, על ההדרת כתבי אלתרמן. קירוב פזוריהם והבאתם לבית־הדפוס — מנחם דורמן — אף הוא מן המנין הזה. אולי העובדה שהוא עצמו איש קיבוץ ובית־ההוצאה הוא של תנועה קיבוצית¹ — היא ששיוותה למיפעל—איתנים זה צנעה כזו, הס כזה, כאילו עשו אותו המהדיר והמוציאים־לאור בהישל־נעל.

* * * * *

פעמים אתה מהרהר מה גדול חובה של הספרות ושל השותים יינה למוזגים מסוגו של מנחם דורמן (לפני זמן־מה הזכרנו בהקשר־דברים דומה מוזג אחר: פרופסור ישראל לוין). טור לא היה מספיק לנו אילו ביקשנו לפרט כאן את כל התאורה שהעמיד מנחם דורמן לקורא בכל כרך מספרי נתן אלתרמן. פנס הרקע ההיסטורי והחברתי; פנס האוירה הספרותית והתרבותית של התקופה; פנס הלשון — המגלה כל פינה חבוייה או מוצלת בלשונו המתרוננת של המשורר; פנס החכמה — והוא מלווה את כל עבודת המהדיר בבנין ובשיוך ובסיווג. ובצד כל הפנסים האלה עומד תמיד מחזיק האבוקה־המדליקה, בריחוק קל של כבוד והתבוננות ורתיעה. וצירף לזה אוצר־רישומים נדיר של צילה בינדר.

הספרות — והאמניות בכלל — יודעות את חזיון הצמדים. צמד זה של נתן אלתרמן ומהדירו, מפרשו לעת צורך, מנחם דורמן י"ל — הוא מן הצמדים המופלאים האלה. מאליהם עולים בזכרון הצמד גיתה — אקרמן בספרות; פרנץ קאפקא — מאכּס ברוד, או בתחומנו, ר' נחמן מברצלב וסופרו־ימינו ר' נתן שטרנהרץ — והזכרנו רק מעט מן הצמדים האלה באמנות. אין שום צמד דומה לחברו לא במהות הצמדיות ולא באופי הקשרים אך יש דמיון בהתמכרות, בשירות תוך דרך־ארץ ופועַם־לב, שהיה המהדיר או בן־הברית של היוצר, מגלה לחברו. רק התמכרות כּוּלית, כהתקדשות ליעד רוחני, ונאמנות ליוצר־חבר כזו של מנחם דורמן יכלו להביא לספרות העברית תוך חמש שנים בלבד יבול של שלושים וששה כרכים, למעלה משנים־עשר אלף עמודי מקור ותרגום, פרי רוחו של נתן החכם: האם הרהר מי, שאמנות־המוזגים הזאת — בצד יינו המשובח של המוזג עצמו — ראויה לביטוי נעלה של הוקרת עם ותרבותו?

* * * * *

היינו חוטאים לאמת שבה אנו מנסים לאמן את עטנו אילו לא העלינו הרהורים אחדים שהציפו את הלב למקרא הריפרטואר של תיאטרונים בישראל בפרק־זמן אחד של ימי התקומה.

ימי האסון הגדול שפקד את העם במלחמת העולם השניה נתנו את רישומם דרך קבע בשירת אלתרמן. בטור השביעי, בשירי “מכות מצרים” ובכלל שירתו באותם הימים. כל מי שהיה קרוב למשורר באותה תקופה יודע באיזו אינטינסיביות מתוחה ומַסערת חי את חוויית הימים ההם ואת אסונם. לעומת זאת אתה רואה ריפרטואר של התיאטרון העברי הארצישראלי מאותם הימים — למעלה מעשור: 1934 – 1944 — ובשום מקום בריפרטואר הזה אין אתה מוצא ביטוי כלשהו — הד, רמז, או אפילו התייחסות עקיפה — לדרמה הנוראה שהתחוללה באותן השנים ממש ביהדות אירופה. אתה עומד לפני חזיון מדהים זה עתוּק־לשון.

משנת 1943 ואילך היה ידוע באופן לגמרי לא־עמום על ההרג הגדול של העם היהודי, ההולך ומתחולל שם. לפי תעודות־הימים נתבעו בעלות־הברית כבר ב־1943 להפציץ את ברגן־בלזן. פירושו: דבר קיומם של ברגן־בלזן של כבשני־הגז כבר היה ידוע. ואף־על־פי־כן: אף לא הגה, אף לא רימוז אחד בריפרטואר של תיאטרון בתל־אביב.

אתה סוקר את ספר הריפרטואר הכללי — לא רק של פזמונים אלה — של “המטאטא” ו“לי־לה־לו” בעשר השנים הקריטיות האלו ברגש של תדהמה. השמש זרחה, השיטה פרחה, השוחט שחט — והתיאטרון שׂחק. מה, אתה מהרהר בלבך, קרה אז ליישוב בארץ? מה קרה לבניהם. לאחיהם, לאחיותיהם של הנשמדים, שישבו בטח בארצם? מי עירפל כך את מוחם, מי היקהה כך את חושיהם?

* * * * *

וודאי ינסה מי לתרץ כי במה סאטירית איננה מקום לטפל בו בטראומת־איתנים כמו השואה וכי נושאי החורבן אינם נושאים לבמה כזו דווקא. אבל הסאטירה היא רק עוד דרך לביטוי המכאוב, לזעקה, לאתרעה — פעמים היא דרך יחידה. ואיך אפשר היה בכלל לגלגל אותנו כך בצחוק בשעה שאחים גולגלו במחילות־עפר ובקברי־אחים? ומכל מקום: איך אפשר היה שלא נעלה יגונם לפחות ברמז. כלשהו, על ראש שחוקנו?

אתה מקביל תאריכים זה לזה — והתדהמה שלמה: במרץ 1943, תכנית ס“ב של “המטאטא” בשם “הילד ישנו”. באפריל של אותה שנה מתחולל מרד הגיטו. על מוראותיו, אך חודש ימים בלבד לאחר מכן, במאי של אותה שנת 1943 עצמה, מציג “המטאטא” תכנית ס”ג שלו “מיסטר קבוץ” ואף לא איזכור אף לא הגה — כמו דבר לא אירע בינתיים. והשיר החדש — והנפלא — שהוא כנעימה מוליכה באותה תכנית הוא “כחול ים המים” ־— — —

חוקרי הזמן בבואם לנתח תקופה זו יעמדו לפני הקהיון הזה של הבמה העברית ושל החברה המשתקפת בתוכה — כלפני תעלומה וחידה, כשם שנעמדנו אנחנו.

ושמא השיכחה וההשכחה — גם הן קו של אופי, ענין של מהות?

עצוב — אם כי חובה — להרהר בכך גם בימינו.

28 בינואר 1977

אף שלא חישקנו את כותרת הטור הזה בגרשיים — לא אנחנו המצאנו את הצירוף הלשוני הזה. זכות היוצרים עליו שמורה להיינריך בֶּל, בעל פרס נובל לספרות, שהגדיר בדרך זו את תעלומת הטורח המדעי המופלג של אחד מגבוריו.

בין הדמויות המאכלסות את היציע הספרותי המגוון שלו, משרטט היינריך בֶּל את דיוקנה של הנזירה הגרמניה רחל, המכונה הארוספיקה, שכל מעיינה — טינופת. כן. עיקר עיסוקה הרוחני של גבירה זו הוא ללמוד את אופי האדם, לרבות כושרו האינטלקטואלי, על פי התצורה של הפרשת העיכול שלו. הארוספּיקה זאת מדייקת ברישום התבניות השונות המתהוות מן ההפרשה, עורכת, תוך קמיטת מצח מענה, סטטיסטיקה ומישוואות אלגבראיות, עד שלאחר עשרים־ושמונה אלף בחינות של תהליכי־עיכול היא מוצאת את המכנה המשותף — והוא, כנראה, הצירוף הרוחני המזוכך — בין הפילוסופיה ובין הגסטרונומיה בגלגולה האחרון: המוצר הסופי של פי הטבעת.

יש להודות כי לא על־נקלה תוספת הסביבה המדעית והאחרת את כל העומק והעולֶם של כוונת החוקרת, אבל כל תורה, נסתרה ככל שתהיה, סופה שהיא נוקבת גם מוחותיהם האטומים של אנשי המדע ומעט־מעט נגלית גם להם המהות הפילוסופית העמוקה החבוייה בין הסטראטות השונות של הגלל האנושי — ניחוחו ותצורותיו.

“Fäkalistische Mystik” מיסטיקה של מַדמֵנָה מסכם היינריך בֶּל את תצפיתו הספרותית הפּרֶציזית באחות רחל — היא הארוספּיקה, מגדת־העתידות.

* * * * *

למפעלה המדעי של הנזירה הארוספּיקה קם זה מכבר בדרמטורגיה הישראלית ממשיך. אם לא מתחרה פּוֹטֶנטי מאד. מתחרה — כי אין להשוות כלל את העמקות, התיחכום, כושר־הפירוק לחמרי־יסוד, הצבעוניות והריחניוּת שמגלה חנוך לוין בחומרי ההפרשה ובאברי ההפרשה של האדם —אל הרדידוּת המדעית שבה מהפכת בהם גיבורתו של היינריך בֶּל. אין היא מגיעה אפילו לעיגול שיתו של מחבּרנו העברי המקורי — אם לשאול לשעה קלה קצת מן הדימויים האנטומיים החביבים על שני גבורינו גם יחד.

והיה טעם לברך שנמצא לנו סוף־סוף בלשוננו התנ"כית הנקייה, גם בהגותו הפילוסופית המזוקקה, יוצר צעיר ותוססני שכל מעיינו גללים. ובאמת היינו מברכים על כך אילולא הביא אל הבמה את כל המבחנות כולן. מפרק בהן את החומר לנגד עינינו, מפוגג ניחוחיו אל נחירינו וממלא כל חללו של תיאטרון — הפעם של תיאטרון “הבימה” ויובלה — רק בּושם אחד בלבד מן הרקחים הנלווים אל סממני הקטורת, הוא בושמם של מי־הרגלים, ולא זו בלבד, אלא שהוא כופה עלינו, בעזרת מומחים זוקפים־גבּה, לומר כי זו ספרות. כי זו דרמה. כי זו מודֶרנה. ומעל לכל: כי זוהי מרידה בקיים וממילא — גילוי נועז של נון־קונפורמיזם רוחני. תרבּית בקטריולוגית של הדרמטורגיה הישראלית החדשה, המתיימרת להיות גם תרבּותה.

* * * * *

לא נעמוד על עמקות הרעיונות הדרמטורגיים ועל מהות הפילוסופיה של האדם הדווּי העוברת כחוט־השני במחזותיו. הרעיון להעמיד (ב“הלווייה חורפית”) זה־מול־זה הלוויה של אדם ערירי ביום חורף מול חג־כלולות של משפחה זעיר בורגנית ומול תחבולות החוגגים להדחיק ענין הלווייה מתודעתם — אינו חסר יסוד של צער־אדם ושל חישוף חולשותינו האנושיות. אבל גם רעיון גימנזיסטי סביר, איננו מצדיק העלאת כל עביטי־השופכין הנקווים במוחו של מחזאי, או במירחש האנאלי שלו, אל בימת הקהל והמשחק — באופן שגם בדל־רעיון, אם מצוי כזה, יהיה בטל בהם בששים. ככלות הכל, כתיבה איננה נשפטת רק לפי הרעיון שאותו מבקש הכותב להביע אלא גם לפי האופן והאמצעים שבהם הוא עושה זאת. והרי לא יעלה על דעת איש לעמוד — חוץ מבימי צפּדת וכפן — שעות על גבי שעות ולנבור בערימות של גללים, רק מפני שיש סיכוי של אחד־לעשרים־ושמונה־אלף, אם לנקוט מיכסה של האחות הארוספיקה, כי יימצאו לו בתוך הפרש גם גרעינים אחדים של חיטה שלא נתפרדו בתהליך העיכול ושאפשר לטחנם למאכל. ונקל גם לשער מה יהיה במקרה הטוב ביותר טעמה של פת כזאת לכשתיאפה, ומה גובה הר־הזבלים שיהא צורך לנבור בו כדי למצוא בו חטים כדי פת־מאכל אחת.

* * * * *

ניתן להבחין שהתסביך האנאלי של המחזאי הצעיר נענה וניעור כנראה, כדרך כל תסביך, לגירוי אחד ומסיים, הוא גירוי הבא מעליית המסך ומהֶבזק אורות הבמה. מן הבחינה הפסיכיאטרית — אומר לנו מומחה־לדבר — שום דבר אינו קובע יותר את ודאות קיומו של תסביך מן העובדה שהוא ניעור בסיטואציות קבועות ומגיב לגירויים מוגדרים מאד. בכתיבה החסרה גירוי אכסהיביציוניסטי כזה, כתיבה שאין עמה קלעים, מסך ואורות, מעלה לפעמים חנוך לוין גם שורות שיש בהן גרעין של סיפורת טובה ובחוברת האחרונה של “סימן קריאה” (מספר 8) נזדמן לנו במפתיע לקרוא שורות מפרי עטו שלא חסרו בהן סממנים מובהקים של כתיבה שפוייה וכובשת.

אלא שתכלית שורותינו אלו איננה לשפוט את כלל עטו של ח. ל. אלא את עביטו הדרמטורגי כפי שהוא מריק אותו עלינו, בשממון החוזר על עצמו ובהעלאת־גירה אנאלית, מבמות התיאטרון בישראל בעשר השנים האחרונות — החל מבכורת־האסלים, היא “מלכת האמבטיה”, דרך “סוחרי־הגומי” ועד “ההלוויה החורפית”. ועל אף שמה הגוזר והחותם, — שהרי אין עוד אחרי לוויה ולא כלום — הרי לפי גלגול עיניהם של מבקרים מסויימים אין סימנים שהיא מבשרת סתימת הגולל על תרבות הגללים שח. לוין — וכבר יש לו סיעה גדולה של אפּיגונים — מילא בה את בימותינו בשנים האחרונות.

*

וכיוון שכבר הזכרנו “אֶפּיגונים” — נאמר מה גם בעניינם. המלה “חינוך” היא כמובן מילת פיגור — כמעט פיגול — בימינו ושום בר־דעת לא יהין לשרבב גם אותה כקריטריון או כקנה־מידה — אפילו אחד מרבים — בהערכות ספרותית או אמנותיות. האדם בימינו מחנך, כידוע, את עצמו, בּורו מתמלא מחולייתו שלו ואין מסגרות התרבות והחינוך של החברה חייבות בחינוכו. ולא זו בלבד שאינן חייבות אלא שהדבר אסור עליהן בקונמות של הקידמה.

אך אם בכל זאת יש לבמה, לנאמר עליה ולנתקע באזננו ממנה, ערך חינוכי כלשהו, הרי החינוך לטעם ולאהבת התיאטרון שמנחילים ח. ל. ומחקיו לגילאים ולדור שזה המיפגש הראשון שלהם עם התיאטרון, הוא כחינוך הפיוטי הנאצל שנותנים חרזני הפרסומת ברדיו לאהבת שירה ולתפיסת מהותה — והוא משלים חרזנות זאת היטב.

ואף שטעם איננו דבר שניתן להגדירו־כמו הרי השחתת־הטעם איננו דבר שהוא לחלוטין בלתי נורמטיבי. וכך הולכת ומתהווה נורמה חדשה של נפל־דרמטורגי שהזבל האורגני הוא מפיטומי קטורתו ופי הטבעת — חישוקו. לעולם אי־אפשר יהיה לשלול מחנוך לוין זכות ראשונים באיזרוחו של תוצר זה על בימותינו, חבל רק שעדיין אי אפשר למנות בו מבחינה זאת גם זכות אחרונים. המשך הדרך על בימות ישראל — עדיין הוא בעיצומו.

* * * * *

לא נעמוד בהרחבה על הבעיות הספרותיות והצורניות המתעוררות עם שמיעת הטכסט. המרחק בין הנופת ובין היפוכה הוא כידוע מרחק של אות אחת בלבד באלף־בית העברי. יש אומרים כי המליצה של תקופת ההשכלה נתמצתה במידה גדולה באות “ו”, בשימוש המופלג ב־“ו” המהפך כמורשת הביטוי התנ"כי. הנון־קומפורמיזם של חנוך לוין וחבריו העתיק את המליצה הקודמת רק אות אחת בלבד קדימה והפך את האות הבאה אחרי הוו' לאות הדומיננטית בכתיבה בת־ימינו. האות “זין” חדלה לשמש אות באלף־בית או אפילו אבר מסימני־הזכרות של האדם. היא היתה למליצה ספרותית ולשונית שלטת, המסמלת את המודרנה הספרותית של ימינו — כלי־זינם של חדשנים. כאילו הם־הם שהמציאו את האות ואת האבר גם יחד.

היא מובאת בפי נסיכי החידוש הלשוני המהפכני הן כעיקר והן כעיטור; הן כבשר התבשיל הספרותי והן כתבלינו; הן כקידומת והן בסיומת ומכל אותיות האלף־בית העברי — להוציא את האות ת' שגם לה ייחוד משלה בספרות בת־ימינו — נשארה האות ז' הפעילה ביותר בספרות החדישה ובדרמטורגיה שלה במיוחד.

ב“הלוויה חורפית” היא מנגנת כלי ראשון. ומסביבה ממלאת את הבמה כל הזמן תזמורת מילולית אדירה של כלי נפח.

פילוסופיה של צאת־הנשמה. מפת־הנפש נוסח חנוך לוין.

* * * * *

בין הרוגי הבושם הזה, הנראים כמעורפלים מרוב התפעלות, אתה מוצא קודם־כל שורה של מבקרים אמנותיים מלומדים. מעט־מעט נכרתת ברית הקידמה בין הדרמטורגים לבין מבקרים חדשנים כמותם. החיטוט הפילוסופי הזה: אם הוא אומר “ת־ת” למה הוא מתכוון? אם הוא שר שיר לאבר — למה תרמוז מילתו? אם הוא משמיע פתאום, בלוויית מוסיקה. “אריה” של קיטש, המחללת גם את שפת יידיש — מה הוא בא לומר לנו? שהרי יש בוודאי הבדל של כוונות בין המערכת האנטומית התתית בעברית לבין זו שביידיש וכל ניואַנס איננו אלה סתר־כוונה.

מה לא שמענו מכמה מן המבקרים: צירוף של בראכט ובקט; קאפקא ודוסטוייבסקי — והכל במפח עברי אחד. שחנוך לוין מדומה אל כל אלה — מילא. אבל העובדה שעל־פי חוקי הסילוגיזם האנושי משתמע מכך שכל אלה דומים לחנוך לוין — עובדה זאת עושה את כל טירחתנו בעבר בקריאת קלסיקונים — מיותרת. אילו היה לנו קצת אורך־רוח יכולנו שנים אחדות לאחר־מכן להסתפק ב“ורדה’לה” או ב“יעקבי וליידנטל” ולהיות פטורים מעונש הסירבול של “החטא ועונשו” או של ה“אידיוט” הקלאסי.

חבל.

* * * * *

אחד הרעיונות התפלים, העשויים לגרום עלבון צורב לכל מרדן־במוסכמות של ימינו, הוא כי אין אדם מסוגל כלל למרוד בקונפורמיה מרידה־של־ממש אלא אם כן הוא פותח את הסתערותו עליה מאזור השת. את חומות יריחו הפילו, כידוע, בתקיעת שופרות. את חומות השמרנות הרוחנית של ימינו — סבורים חדשנים אלה — ניתן למוטט במפחים טבעיים יותר. לפנים, נתפתו מורדים להאמין כי הגיון הדברים וצידקתם הם העשויים לחולל את המהפכה המיוחלת במוחותיהם של הבריות. חנוך לוין מבקש בעקשנות של נפּח להוכיח לנו שראשית המרד בחברה, עיקרו ושיאו, הם באזור האנאלי שלנו. ובשורת בואו — עודף הסרח. קריאת־תגר עם ריח. ואין אתה מעביר קריאת־קרב זו לקהל שמנגד־לבמה אלא אם כן אתה מציף אותו בכל הנרדים שדרכי העיכול האנושי, בנדיבות מופלגת כזו, מוותרים עליהם.

בחברה מוכת הלם ובלבול תרבותי, המעפילה בכל כוחה אל מרומי המודרנה ומבקשת להיחלץ מצפרני הפרובינציאליזם הרוחני — לא נתפלא עוד אם יכלאו את אדי־בושמו של חנוך לוין בצלוחיות וימכרום כשכייה בבתי־התשפורת בקרב המעמד הישראלי החדש של ימינו.

דין התקופה וטעמה.

* * * * *

בחילוף־אגרות מרתק שבין גיאורג ברנדס, בחיר מבקרי הספרות והאמנות של שלהי המאה הקודמת, לבין ניטשה, מעלה ברנדס הרהור על הנכון ושאינו נכון בהעלמת־עין מן השלילה העולה מתוך כמה חזיונות שבתחום התרבות. בתשובה ממקום שבתו בריביירה הצרפתית, שבה ניסה להתרפא מתחלואיו, משיב ניטשה לברנדס בינואר 1888, בזו הלשון, לערך: “במה עוד ייתכן היום להיות, ‘שליח לדבר תרבות’ אם לא על ידי ‘הפצה’ של אי האמון בתרבות?”

המתבונן בארחות התרבות של ישראל אינו יכול שלא להיזקק להרהור זה. והוא תקף כלשהו גם לגבי ארחות־התיאטרון בימינו.

ששים שנה נמשך מהלכה של “הבימה” מן “היהודי הנצחי” אל “ההלווייה החורפית”, מדוד פינסקי אל חנוך לוין. מהלך ארוך של טורח ויגע שספק אם נתכוון — אל מחוז־חפץ כזה דווקא. הנחמה היחידה היא בכך, שב“הלווייה החורפית” המבושמה הזאת, מגיעה “הבימה” אל פסגת האנטיתיזה שלה. ואם אמנם כך הדבר, הרי על פי חוקי הדיאלקטיקה — וגם על פי חוקי התנדפות הבשמים — לא נותר עוד לתיאטרון הלאומי מרחב גדול להתקדמות בכיוון זה. הקוּבּעת הזאת נשתתה כבר, כמדומה, בתיאטרון הישראלי עד תומה. הגרף הזה כבר רוקן וגורד, כמדומה, עד התחתית. אחרי המזמור לסוחרי הגומי ואחרי הכוראל אל הצחנה — אין עוד לאן להתקדם. כאשר כל האולם מלא עכּוּזטיקה — שום אודַה לאחוריים אינה יכולה עוד להלהיב. על אחת כמה וכמה כאשר הבשורה מגיעה ל“הבימה” באיחור מה ואפילו המיית בני־מעיו האמנותיים של הדרמטורג הצעיר מגיעה אל התיאטרון הלאומי פגוּגה ומפוגגת לאחר שחנתה חנייה ארוכה ומתנשפת בכל הבימות האחרות.

בכך, כאמור, משלימה “הבימה” מעגל דיאלקטי, ורק דף חדש, תיזה חדשה, דיוקן חדש, עשויים להניח ל“הבימה” איזה תו של ייחוד בקיומה התיאטרלי. היא חייבת זאת לשמה — לקסם השם, היא חייבת זאת לתארה הלאומי שכה התרפקה עליו, היא חייבת זאת לשיכורי יינה הישן — וגם החדש, אך לא המוחמץ.

ואולי היא חייבת זאת יותר מכל לכבודו של הנון־קונפורמיזם הרוחני האמיתי — שכל שעה היא שעתו, שאין לך מקום פנוי הימנו ושכּל שלב בחיי התרבות והרוח של האדם הוא שלבו — אחד ממקדמי התרבות האנושית שקצת ישראלים, המתחזים כמרדנים, מבקשים להטביעו בתוך מיסטיקה של מדמנה.

3 בנובמבר 1978

דברים שאדם כותב — דין שיהיו מודרכים על ידי אמונת־עצמו בדבריו. זו אמונת־חובה. מי שמתפתה גם להאמין כי דבריו ישנו סידרי־בראשית — כאילו דבק באמונה תפלה או נסתפח על המאמינים־לכל־דבר, שעליהם כבר פסק החכם־מכל־אדם מה שפסק.

מפי וולטר ליפמן, מאבות העתונאות המודרנית, שמענו בערוב ימיו, נוסחה זאת: “האמן במה שאתה כותב, אך לעולם אל תשגה להאמין כי מה שכתבת — מיד מחולל מהפכה” — זו אימרה עם דיגוש סקאֶפּטי מאוד, אם לא ציני מעט, אך איננה חסרת־אמת לחלוטין. מכל מקום: בעוד שאין היא מקהה אמונתו של הכותב בדברי עצמו, היא מפכחת אותו מאד לגבי כוח־השפעתם הממשי, המציאותי, של דבריו.

הקדמה זו יאה להרבה נושאים, שלהם נדרש העט מזמן לזמן. אלא שלנושא המעשי, הבלתי־מופשט, שבו נדון בהמשך — שמוּר עמנו גם משל מן החיים ואין הוא צריך לחכות לביאת־המשיח כדי להיות דומה לנמשל. הוא פשוט, תאומוֹ.

ברוחה של אגרת, שבה נכתבים טורים אלה, לא נפסח גם עליו.

* * * * *

לפני שנים אחדות הונח, לא הרחק ממקום מגורינו, היסוד לארובה הגדולה של תחנת רידינג, היא הארובה הנותנת היום בנופה של העיר סימן מובהק של זכרוּת. רק החלו מעלים נדבכיה של הארובה, מיד נצטווחו כל שוחרי האויר והאוירה והנוף. יום־יום היה מתפרסם מאמר־עתונאי בגנות המפלצת הזיהומית העתידה לאיים על העיר, ויום־יום, במקביל, היינו מבחינים ממצפה ־ביתנו איך מתגבהת הארובה עוד אמה ועוד אמה; יום־יום הוגשו תביעות של אזרחים לערכאות — ויום־יום נזקרה הארובה. ביום שבו תביעות של אזרחים לערכאות — ויום־יום נזקרה הארובה. ביום שבו הגיעה התביעה הכמעט־אחרונה אל הערכאה העליונה ביותר — הועלתה חגורת־הנדבכים האחרונה, הארובה הושלמה והחלה לדגדג את הרקיע. וכאשר יצא פסקו של בית־הדין הגבוה לצדק נגד הזיהום — יצא גם תימור־העשן הראשון של ארובת רידינג והוא מיתמר אל תוך נחירי אפנו ומהול בנשמתו עד היום הזה.

היחס האמיתי בין האות הנדפסת — למציאות. או: כוחה היחסי של המלה הנכתבת.

* * * * *

כך היה גלגולו של העשן מתחנת רידינג. כך עתיד להיות גלגולו של הצבע בטלביזיה הישראלית. ולא שהדברים דומים במהותם אלא קרוב לוודאי שיהיו דומים בתוצאות ההתמודדות שבין הדעה המושמעת לבין המציאות. מי שהחליט כי תהיה ארובה בתל־אביב — ידע כי היה־תהיה. מי שהחליט כי צבע בטלביזיה הוא הדבר החיוני ביותר לישראל בשעה זו וכי בלעדיו נוסיף להיות שקועים בעזובה אסתטית וטכנולוגית, לא־עלינו, ידע כי היה־יהיה צבע. ומהר. חיש־גד. היינו־הך מה כותבים קוראים בכל העתונים או מה שכותבים בהם הכותבים.

כאשר לימין הצבע מתייצבים גם כמה אנשי קידמה רעננים ופורצניים של תנועת העבודה — שהיא, כזכור באופן עמום למדי, גם תנועה של מגשימים — כבר יש וודאות: יוגשם. יהיה צבע. העטים יעייטו, השיירה — תיסע.

בהכרה מראש כי מלחמה זאת שייכת גם היא למלחמות הקטנות והאבודות של העט — נשאל שאלות אחדות.

* * * * *

אין אדם משים עצמו רשע או דון־קישוט או אוייב הקידמה — ולכן נקדים ונאמר: רק גיחוך והבל הוא להיות אוייב של התפתחות טכנולוגית מוכרחת, והשידור בצבעים הוא בוודאי שלב מרתק בהתפתחות זאת. ואף שידידנו, אמן המכחול, אינו נלהב לרעננות ולוויטאליות של הצבעים המתקבלים בשידור טלביזיוני — אין אנחנו תמימי־טעם עימו. לפחות, את תפרחת־האביב של השקד בהרי ירושלים, את הלבלוב הארגמני־מעט של הנשירים או את כּותם פרי־ההדר וירקוּת עלוותו בשרון היינו משתוקקים לראות בגונם הטבעי.

ואולם השאלה שבמדינה כישראל חייבת להציג לעצמה היא לא אם צבע הוא דבר מרתק, או: מי בארץ הזאת מבחין בצבע ומיהו דאלטוניסט. השאלה היא האם יכולים היא ואזרחיה להרשות זאת לעצמם עכשיו וההדגשה היא גם על “להרשות לעצמם”, גם על “עכשיו”.

* * * * *

אין לך דבר מביש יותר מאשר דל גאה. שמעון בן־סירא, הרחיק לכת ומנה את התכונה הזאת, את הדלות המתייהרת, בין ארבעת הדברים שנפשו קצה בהם. אילו נזדמן עכשיו אותו ממשיל עתיק לישראל, קרוב לודאי שהיה מציב תכונה נסלדת זאת לפני כל שלוש התכונות האחרות.

מדינה שלפחות שליש אחד משלושת שלישי־השנה — כך הסביר לנו כלכלן — איננה יכולה להתקיים בלי עזרתם של אחרים; מדינה שמאות אלפי נפשות בתוכה מתגוררות בתנאי תת־עוני; מדינה שבבתי־חולים שלה מנתחים, מפני הצפיפות, בפרוזדורים; מדינה שתקציבה עלול לשאת השנה גרעון של כעשרים מיליארד לירות משום שאין בכוח אזרחיה לכלכל את שירותי־עצמם החיוניים; מדינה ששטר־הכסף שלה כבר מראשית גיחתו ממכונת־הדפוס נושא עליו חותם של כסף־מזוייף משום שברגע שהמכונה פולטת אותו אין הוא שווה עוד את הערך שנטבע בו וספק אם יהיה שווה מחציתו לפני צאת שנתו הראשונה; מדינה העומדת לארוז גם נדל"ן שלה גם נכסי דניידי שלה, במדבריות כבארץ זרועה, שבהם השקיעה מיטב חלבה ודמה. ולחפש ליושביהם אחיזות חדשות במחיר מיליארדים —

מדינה כזאת — האומנם אין היא יכולה להתקיים עוד שנים אחדות בלי מראות צבעוניים? הקידמה הזאת, טוענים גם כמה עסקנים, איננה יכולה לחכות. כך טוענים — ועדיין מצפים שנאמין כי הם שפויים שפיות סוציאלית או מוסרית — וכי זעקתם בעניינים סוציאליים בוערים איננה גלגול־עינים צדקני אלא אמא היוצאת מלב.

מאליו עולה הסיפור על שתי הכפריות ביוון שנזדמנו לאתונה וראו בחלון־ראווה של צלם־פסלים את תמונת אפרודיטי בעירום. ראי־נא־ראי — אמרו זו לזו — לקנות כתונת לעורה אין ידה משגת אבל להצטלם צילום־ראווה — יכולה גם יכולה.

* * * * *

לא נבוא עתה בויכוח על מהותו האנציקלופדית של המושג קידמה. אך אולי נפרש משמעותו בעינינו:

אם חברה חוסכת מפי־עצמה ומאפשרת — ולו גם לילד נוסף אחד — לרכוש לעצמו ידיעת אלף־בית — זו קידמה;

אם חברה מסייעת לילד נוסף אחד לעבור מבית הספר היסודי אל שלבי החינוך הבאים, — התיכון או הגבוה, המקצועי או העיוני — זו קידמה (מבחינה זאת, למשל, עתיד שר החינוך והתרבות להרים לקידמה שיעשה קאליידוסקופ שלם של גוונים בטלביזיה. החינוך התיכון חינם, וביותר — יום החינוך הארוך, אם אמנם יונהג, הם שלבים של קידמה אנושית אמתית שכל צבעי־הקשת של תיבת הטלביזיה, ימחלו לנו המתקדמים, יכולים להיות כפרתם);

אם חברה דואגת לכך שאלפי ילדים נוספים לא יופקרו לרחוב וייקלטו במעונות חינוך וטיפול, להיותם גדלים כאזרחים מועילים לעצמם ולציבורם — זו קידמה;

אם חברה מפתחת ומשכללת עד קצה גבול יכולתה וכשרונה את מערכת־הייצור הטכנולוגית שלה, עד המעלה העליונה ביותר בסולם ההתקדמות האפשרית, כדי להגביר כושר קיומה העצמאי, הכלכלי והמדיני גם יחד; אם איננה מוותרת על שום כיבוש מדעי, רוחני או טכנולוגי כדי להשיג מטרה זו של עילוי עצמה והתקיימות בכוח עצמה — זו קידמה.

אבל במה — זולת קיום תורתו של אריסטיפּוּס היווני על העליונות המכרעת תמיד של ההנאה האישית, ההדוניסטית — מתבטאת הקידמה, או במה מקוּדם כוחה של חברתנו, אם נראה את קוז’אק או את קולומבו — ולענין זה: אפילו את התזמורת הפילהרמונית הישראלית, אף שהיא כשלעצמה, ככלי־אמנות ראשון במעלה, ביטוי מובהק של קידמה; אם נראה כל אלה לא בשחור־לבן רק בצבעים קוואזי־טבעיים?

אלא שההבדל העיקרי הוא כנראה בין קידמה של יוקרה, של מה שהאנגלי קורא:Keeping־up with the Joneses”“” (“לא לפגר אחרי הג’ונס’ים”) לבין קידמה של מהות, קידמה של חברה. שהרי גם בסעודיה ובאבו־דאבי יש טלביזיה צבעונית ואף־על־פי־כן איננו מניחים שאפילו שוחרי הקידמה הצבועה ביותר אצלנו יש להם רגשי־נחיתות כלפי אבו־דאבי או כלפי סולטאנות עומאן. אף כי האמת היא שמבחינה אחת יש לנו סיבה אמיתית לרגש־נחיתות עמוק אפילו כלפיהן: שתי מדינות אלו מתקיימות על מקורותיהן — אנחנו לא.

* * * * *

האמת היא כי הנהגת שידורי צבע בישראל העניה, ישראל המתקיימת במידה לא מועטה מנדיבותם ומעמלם של אחרים, היא ניגודה של קידמה מוסרית אלמנטרית, שגם היא, בדרך כלשהי, מחייבת קצת את כל החושבים על חברתנו במושגים של קידמה.

ומבחינה זאת הבעיה האמתית, התכליתית, היא: היכן סוף־סוף מתחילה נקודת ההתנזרות הראשונה, נקודת־הזינוק של הסיגוף, המתחייב, מעשית ומוסרית, מן העובדה כי עדיין איננו מתקיימים מיגיע כפנו אלא מיגיע כפם וכספם של אחרים. היכן מתחילה נקודת ההתאפקות והצמצום נוכח הידיעה כי החוב החיצוני של ישראל מגיע ל־3,000 דולר לכל נפש — שיעור שאין דוגמתו בעולם; היכן מתחילה נקודת חשבון־הנפש והמסקנות המשתמעות ממנו יום־יום נוכח אותה ידיעה עצמה שמביא לנו מנהל בנק ישראל בניסוח אחר, היינו: כי כל אזרח בישראל מתחיל את חייו בחוב של ששים אלף לירות. “אנחנו, אומר ד”ר ישראל שפר בהקשר דברים זה, יכולים להתקיים עם גרעון לאומי כזה רק משום שאנחנו מגייסים מענק אמריקני, מגביות, בונדס, הלוואות ופיצויים מגרמניה, מדינות אחרות לא היו יכולות להתקיים כך".

ולא קם עד כה מנהיג בישראל שיהין לומר לעמו ההדוניסטי, תאב־העינוגים, דברים פשוטים ואמיצים, תוך פאראפראזה של דברי המשורר: אלהיכם אינו עשיר כמותכם! אין לנו, פשוט אין לנו במה לקנות לא צבע ולא דברים חשובים ממנו ואין אנו נשכרים־די מיגיענו כדי לקנותם. אנחנו מתגרים ומסחרים זה עם זה בנייר דמוי־כסף ורק בתוך הקונכיה הכלכלית של עצמנו אנו יכולים לרשרש כך בשטרות, בהרבה שטרות, ולדמות כי אנו שכובים על דינרים אמיתיים.

* * * * *

יש מידה גדולה של גניבת־הדעת וכמותה — מידה של זלזול באינטליגנציה של השומע — אם אומרים: זה לא יעלה לאוצר המדינה יותר מכמה עשרות מיליונים ואילו השאר — רכישת המקלטים — הוא ענינם וכספם של אזרחים, שממילא, כנראה הוא מצוי אצלם. ובכלל, אומרים האומרים, הכלכלנים עדיין לא אמרו את דברם ועדיין לא ידוע אם החלפת המקלטים תעלה עשרים וחמשה או שלושים מיליארד לירות, עדיין לא ידוע.

ובכן, רק המשלים עם כך כי אנחנו רשאים ויכולים לחיות כל חיי המותרות שבעולם מעמלם ומנדבתם של אחרים — יכול לטעון כך. גם כסף של אזרחים תושבי הארץ הוא, ביסודו של דבר, מנכסי־קיימא של המדינה והשאלה לאן יופנה כסף זה איננה פחות חשובה ופחות קובעת מן השאלה לאן יופנה כספו הישיר של אוצר המדינה. בולמוס הביקוש, שיבוש העדיפויות, הרדיפה האסטמאטית אחרי יכולתם ובזבוזם של אחרים ועצם העובדה שגם תועפות־כסף אלו יש להן שרשים, בריאים או חולניים, במקורותיו של הציבור — הם גורמים מספיקים כדי לעשות גם טעם הכסף הזה גם תכלית הוצאתו — ענינו של הצבור כולו. ויש — כידוע גם לקצת חברות וחברים בכנסת המעורבים במוקדים הסוציאליים של חברתנו — מטרות חשובות בהרבה מצביעת התמונות בטלביזיה, שאליהן יש להדריך את הציבור, בלי להכניס את העניים ומעוטי־היכולת אל המירדף המתיש האנטי־חינוכי אחרי דברים שבשום פנים עדיין אין ידנו משגת לאמצם לעצמנו.

* * * * *

מתןך שפעת המכתבים־למערכת, שנדפסו בעתונות ושרובם שללו “צבע־עכשיו” מאותם טעמים שהזכרנו לעיל, ראוי לבור קטע ממכתבו של ש. זבלבסקי מגבעתיים, שבו — תחת הכותרת “ראווה צבעונית” — נאמר בין השאר:

“— — — סיפר יעקב אחימאיר, כשהיה כתב הטלביזיה שלנו בארצות הברית, ששאל אשה יהודיה שם למה אין לה מקלט טלביזיה, השיבה שכל דולר שחוסכת היא מעדיפה לתרום למדינת ישראל הענייה”.

איך אומר הפתגם: אחינו באמריקה עובדים יותר מדי קשה מכדי שנמנע מעצמנו את כל המהנה שבטלביזיה צבעונית. תעיד על כך בת־שיחו המרודה של יעקב אחימאיר, שכמוה — נאמנים עד־כלות — הכרנו לאלפים במגענו שלנו עם יהודים נלבבים בארצות־הברית.

לכן, אל דאגה, לזכור צוואתו של נגיד העתונות המודרנית — ולא לדאוג. יהיה צבע, יהיה, כוודאות של ירח שלם במחצית אדר. לא המכתבים למערכת ולא המאמרים בעתונים יעצרו את הקידמה הזאת בדהירתה. אפילו לא עד־ארגיעה. אפילו לא לשנים מספר. אפילו לא עד גמר הפינוי מסיני או עד התחפרות־המיליארדים החדשה בעורפה של רפיח. הצבע יעשן. בעגלא. בזמן קרוב. כמו הארובה.

יהודים נדיבים בארצות הברית ישאו אותנו גם כדלים, גם כגאים. הם משלמים את דלותנו. הם ישלמו גם את גאוותנו.

היינו־הך מה חשב על כך אלפיים שנה קודם לכן מַמשיל יהודי אחד.

16 במארס 1979

לזכרו של ר' זלמו שז"ר במלאת תשע שנים לפטירתו.

תוך ריכוז חומר לעבודה מונוגרפית על זלמן שז"ר — דמות מרתקת בצבעוניותה המחשבתית והרגשית בין אנשי־הרוח של העליה השניה — נמצאו לנו בראש האמיר עוללות שכמצוות קצת מן הפוסקים ראוי לברך גם עליהן.

טעם העוללות האלו, הרשומות בפנקס־הזמן של קשרי עבודה ורעות במשך שנים, הוא בלווית־האותנטיות שהן מוסיפות לדמותו הססגונית. לקסמו, לברק החריפות היהודית, לחסד־ליבו — פעמים גם לתמהוניותו. שהרי בעצם נדירותה וייחודה של דמות כה רבת־אנפין טמונה גם תמהוניות כלשהי. אלא שיותר משהיא תמהוניוּת שלו היא תמהוּת שלנו. והיא התמהוּת שמטבע הדברים מתעוררת בנו למראה חזיון לא שיגרתי, שונה, מיוחד וסגולי בנוף האנושי המקיף אותנו. את התמהוניות הזו בוראים אנחנו, ראייתנו, הרגילה באפרורית ובשיגרה, היא הבוראת את התמהונים.

נקדים עוד ונאמר כי ככל שהדברים נדלים מנבכי הזכרונות האישיים, בעבודה ובשיחות טן־דוּ. הקושי העיקרי לכותב הוא במאמץ לעמעם את ה“דוּ” ולהניח סיפורו בטן־חד. כשה“דוּ” הזה — זולתך הוא, כמובן, ציר הסיפור ועיקרו. אלא טבעם של זכרונות אישיים הקשורים בזולת שעצם היבראותם היא בהיות הנפשות הפועלות, נפש הנכתב ונפש הכותב, כרוכות זו בזו בגוף התהוותו של הסיפור, פעמים ללא הפרד. זו אולי הסיבה העיקרית שלא נענינו עד כה לשום פניה לכתוב בהיקף מלא זכרונות העבודה והקשר בימיה הראשונים של מדינת ישראל עם דמות מופלאה זו בגלריה של אנשי־הרוח הבולטים בתנועת התחייה היהודית. קשר מימים ראשונים למדינה ומימים נמשכים של כהונת זלמן שזר כנשיאה השלישי.

לכן: עוללות בלבד, שבהן יבקש העט — ככל שיעלה בידו — להקפיד בליווי ובהשקפה מן הצד. ובקבצנו רק אחדות בלבד מן השפע הממלא את הרשומות, כמו ביקשנו לקשור לזכרו אגד־צבעונים בלולאה של אהבה.

ושלי — היה?

יום אחד, באביב 1949, בשירותנו, בשלהי מלחמת השיחרור, במטה פידוד המרכז ברמלה, נקראנו אל אלוף הפיקוד, צבי אילון. ברגע זה, אמר, טילפן אלי אלוף שאלתיאל, ראש אגף כוח־האדם במטה הכללי, והודיע לי כי מר זלמן רובשוב־שזר, שנבחר זה עתה כשר החינוך והתרבות הראשון של מדינת ישראל, מבקש לשחרר אותך מיד כדי שתצטרף אליו בתפקיד מזכיר כללי למשרד החינוך ההולך ומוקם. התיבה “מיד” הודגשה חזור והדגש בפי אלוף הפיקוד כמובאה מדברי אלוף שאלתיאיל וכמובאה שלו מדברי ר' זלמן רובשוב, ברוח מפורשה של קוצר־רוח. מיד.

למחרת, כמו על דרך הציות לצו־תנועה צבאי, התייצבנו, עדיין במדי רב־סרן של צה"ל, ברחוב כלשהו — ה', אם איננו טועים — בקריה ליד אחד הבנינים השוממים, שנועד, ביחד עם קבוצת בנינים נוספת, לאכלס את משרד החינוך והתרבות. שר החינוך הגיע באיחור קל של שעה אחת — והוא, כפי שנסתבר לנו אחר־כך, איחור של חסד — אך במאור־פניו, שנתעלם לגמרי מן האיחור כמו היה כּלא־היה. פיזר מיד עגמומית הממתינים והתחלנו פוסעים ביחד לראות את הבנינים עד שהגענו לבית בן קומה אחת שאמור היה לאכלס את לשכת השר והמזכיר הכללי. באנו פנימה ומצאנו תרהוטת מושלמת של חדר־שרד לשר והלשכות הסמוכות — פרי דאגתו, יעילותו וקפדנותו של מזכיר הממשלה דאז זאב שרף בידי שלחיו.

עמדנו מהורהרים מעט בטבור החדר. ההגדרה, שבמרוצת הימים נשתגרה מאד ונתבלתה ולבשה מרכאות: “אחרי אלפיים שנה”, היתה בימים ההם, וברגע המסויים הזה, הרגשה מוחשית מאד, מרעידה. היה רגע של דממה ומבוכה קלה.

פתאום מקיש שזר במקלו העבה ברצפת החדר, כמו נקישה פסקנית של קבלת החלטה: “אין ברירה, צריך לעשות מיניסטריון”. כאן המקום להעיר כי כמעט כל ימי כהונתו כשר החינוך הראשון של מדינת ישראל העדיף שזר בשימוש־לשונו את התיבה הלועזית “מיניסטריון” על פני תרגומה העברי “משרד”, שהרי משרדים היו קיימים בארץ־ישראל גם לפני קום המדינה (“די לי — אמר פעם — בזכר ‘המשרד לעבודות צבוריות’. שזרוע אחת שלו פשטה בזמנה את הרגל, כדי שלא אהיה מאוהב בשם הזה”) ואילו “מיניסטריון” הוא מחידושיה הבולטים של הרבונות. “משרדים היו לנו, מיניסטריונים — לא.”

עמדתי מהורהר, תוהה ונבוך ולא השיבותי לו. נקש נקישה שניה, כמו מבקש להקיצני, ואמר בהיפוך הסדר: “צריך לעשות מיניסטריון — אין ברירה.”

נטלתי ידו בידי ופניתי אליו, ספק בלחישה ספק באנחת־נואשים: לומר את האמת? אינני יודע איך עושים זאת. אבי לא היה מינסטר, סבי לא היה מיניסטר. אינני יודע איך עושים מיניסטריון.

“כך? — נעץ בי שזר עין אחת של תוכחה ועין אחת של חסד — ושלי — היה, הא?”

הנימוק המוחץ הזה שיכנע אותי, כמובן, מיד.

צריך רק לרצות

יש לדעת כי מערכת־החינוך גופה פעלה, כמובן, כסידרה, כמכונה משוּמנה, עם טובי המחנכים והמארגנים מימי כנסת ישראל והועד הלאומי, והמשיכה לפעול בלא כל הפרעה. הבעייה היתה בעית המבנה הכולל של מיניסטריון שנוספו לו פונקציות חדשות בתחום התרבות, העתיקות, ההכשרה הגופנית — וזה בצד התפקידים שעליו למלא כמוקד כל הפעילויות האלו וכגג להן.

הלכתי, איפוא, למחרת אל המועצה הבריטית וביקשתי לצייד אותי בתרשים המיבנה הפונקציונלי של המיניסטריון לחינוך באנגליה. עיינתי בזה ימים אחדים ישר והפוך — מתוך חוסר־אהדה מושרש לבריטים ביקשתי לבדוק דווקא מה ניתן לעשות להיפך מהם — נועצתי עם מזכירים כלליים של משרדים אחרים שכבר היו קיימים זמן־מה (משרד החינוך נכון רק עם קום הממשלה הקבועה הראשונה) ובתום שבוע ימים באתי אל שזר בתרועה, שחצייה כניעה וצידוק־הדין וחצייה נצחון: אני כבר יודע.

— הוא אשר אמרתי, הפטיר שזר לשון מורה ומוכיח: צריך רק לרצות.

מה היה לרצייה זאת, למדתי רק לפני שבועות אחדים בירושלים. כשהוּראה לי במקרה תרשים המיבנה של משרד החינוך והתרבות בימינו. מצאתי בו עקבות ברורים של התהיות שתהינו לפני שלושים שנים. רוב השיפורים, כמובן, של הבאים אחרינו, רוב התקלות — מקורן בחתום מטה ובמועצה הבריטית.

להכשיר עתודה של לוויים

ימים ראשונים היה המשרד מוצף מאות מכתבים ובקשות לראיונות. בעניני מדיניות או בבעיות מוניטאריות. למשל, אולי לא היו ליהודי ארץ־ישראל רעיונות מיוחדים להציעם למוסדות הממלכה החדשים שקמו זה עתה, אבל בעניני תרבות ורוח — לחם־חוקם וסוד־קיומם של אחינו בני־ישראל כל הימים — לא היה קץ לרעיונות ולהמצאות. משל, כל אחד שימר בגנזיו תכנית לשיפור חיי התרבות והרוח של ישראל ורק חיכה לבוא הממלכה. והנה באה. החל מן הרעיון להקים מיד קרקס תנ"כי שהטקסט בפי הליצן יהיה שאוב כולו מפסוקי משלי (ובאמת: מי חכם כמחברם?) ועד הרעיון לכונן אוניברסיטה ביבנה — תאום לאוניברסיטה העברית בירושלים. ובין אלה לאלה — פסטיבל מלכת־שבא באום־רשרש, היא אילת. (היום — בעידן הפסטיבלים — היה הרעיון בוודאי נקלט מיד); הקמה מידית של בית־ספר לזמרה “ליטוּרגית”, לנבחרים מבני־לוי בישראל, כדי להכשיר עתודה של לוויים להנעים זמירות בבית המקדש — שבוודאי תראה המדינה בראש מעייניה את הדאגה להקימו בהקדם. את הכהנים אמור היה לפי תכניתו של אותו יהודי, להכשיר משרד אחר, שהרי יש במעשי־הכהנים יסוד של מיומנות מקצועית ותבונת־כפיים, וענין ההכשרה הזאת שייך יותר לתחום ההתמחות המקצועית “PROPER”. מובן, בפיקוח אנשי־הלכה הבקיאים בעבודת הכהנים, מה שאין כן הכשרת הלווים שכל־כולה ענין של הכשרה מוסיקלית.

ותכנית, חשובה באמת, וערוכה לביצוע מידי: הוצאת קונקורדנציה מלאה של התלמוד והמדרשים, שכבר מוכנה לדפוס בידי הגאון ר' יהושע קוסובסקי. נקל לנבון דעת כי הדבר שקסם לזלמן שזר היה מיפעל הקונקורדנציה, ואמנם מיפעל־אדירים זה אומץ על ידי המדינה בחתימתם של זלמן שזר ודוד רמז ובתמיכתו הנלהבת של ראש הממשלה דאז דוד בן־גוריון. משך שלושים שנה הופיעו מטעם משרד החינוך בשיתוף הסימינריון התאולוגי בארצות הברית כל מ"ז הכרכים של הקונקורדנציה עצמה ועתה מוסיפים להופיע כרכים משלימים של שמות ומילואים והם מנכסי צאן־הברזל של הלכסיקוגרפיה והאנציקלופדיקה העברית. הרב יהושע קוסובסקי עצמו נסתלק בשיבה טובה אך בניו בנימין ומשה המשיכו במיפעלו והביאוהו עד סיום.

בין פורה לליתה

רוב הרעיונות וההמצאות האלו הושטו בליתה, הוא נהר־השכחה של היוונים, או נפלו בידי פּוּרה, שהוא שר־השכחה של היהודים, משום שפשוט אי־אפשר היה להשתלט על ערימות המכתבים. קל וחומר — לבחון ביסודיות כל הצעה והצעה. הדבר לא היה אפשרי גם מבחינה פיזית אלמנטרית משום שאחד העקרונות שזלמן שזר היה חוזר עליהם למן היום הראשון שבו דרכה רגלו על מפתן משרדו היה: רק לא פקידות. רק לא מקהלה של לבלרים.

הנה, למשל, כדבריו: “נחוצה מזכּירות לי, ונחוצה מזכּירות לך, נחוץ מישהו ליד הטלפון ומישהו שיודע להדפיס מכתבים — והנחוץ ביותר ובדחיפות הוא יועץ משפטי לשרטט טיוטה ראשונה של חוק חינוך חובה חינם, כי למן היום הראשון אין ב. ג. נותן לי מנוח בענין זה. אילו מצאנו אשה שגמרה משפטים ויודעת גם מלאכות־משרד, האמן לי שאפשר היה להסתפק בפקידה אחת. לא צריך יותר. וכי מה, למשל, יתנו לך שתי טלפוניסטיות? עם מי רוצים לדבר: אתי או אתך, נכון? ובכן, כך או כך לא תוכל לדבר שתי שיחות טלפון בבת־אחת. תוכל?”

על פי תפיסה כזאת — הנראית כה תמימה וכמעט אבסורדית ושבה טמון בעצם גרעין של ראייה־מראש לאיזה תמנון רב־רגלים יכול להתפתח מנגנון ממשלתי אם תוּתר רצועתו — בקושי ניתן היה לפתוח כל המעטפות שבהן שוּלח לחפשי דמיונם של אזרחים רבים שוחרי־טוב. וכמה מהם בוודאי צללו, מדוע לא נודה, בתהומותיה של בירוקרטיה עוד בטרם תקום. אחדות מהן ודאי יעמדו לגורלנו מקץ הימים וחלחלה תוקפת אותנו לעצם האפשרות של עימות פנים־אל־פנים עם דמיון היהודים שנקטע אולי, פה־ושם, באיבו, בעצם התלבלבותו.

לזכותנו, אולי נטען כי ח’וק ח’ינוך ח’ובה ח’ינם (הוא “חוק ארבעת הח’תים” כפי שאהב שזר לכנותו עד שבא היועץ המשפטי והוכיח שהתיבה הרלבנטית והמגדירה לחוק זה הוא “לימוד” ולא “חינוך”. המשפטן רצח ח' אחת וקילקל לשזר את כל ההברקה של ארבעת הח’תים. אף כי שזר לא נכנע והפטיר: אין דבר. הוא עצמו הוסיף ח' — זהו חטא השינוי שעשה) — חוק זה הוכן למועד. פקידות לא היתה ורק קצת מכתבים נענו אבל הטיוטה הראשונה של “חוק לימוד חובה חינם” היתה מוכנה לאותה ישיבת ממשלה שבה העמיד ב. ג. את הנושא על סדר־היום. נצחונו של זלמן שזר בעיני עצמו מבחינת הדיוק בהכנת טיוטת החוק למועד. לא היה קטן מן ההישג המהותי שבעצם הגשת חוק לימוד חובה חינם לילדי ישראל, וכמנין הימים ההם: “הראשון אחרי אלפיים שנה”.

עם אישור החוק בכנסת כתב נתן אלתרמן, שחושו היה מחודד למשמעות ההיסטורית הטמונה לפעמים באירועים של חולין. בטורו השבועי, “חוק חינוך חובה” — הח' השמוטה של היועץ לא הפריעה לו). בפּאראפראזה על “חדרו של ר' מאיר” מתוך “ספיח” לביאליק:

יָבוֹא יוֹם וְ“סָפִיחַ” יִכְתֹּב הוּא

וִיתָאֵר אֶת הַבֹּקֶר הַשָׁר

וִיסַפֵּר אֵיךְ הָלַךְ אָז בָּרְחוֹב הוּא

לְחַדְרוֹ שֶל רֶבּ זַלְמָן שַׁזָר.

— — — “הוא הכל יתאר, את התכלת/ את האור, את העץ בטלליו”

— מי שראה את זלמן שז"ר יורד מדוכן הכנסת לאחר נאום ההצגה של חוק חינוך חובה — לאה, שטוף זיעה, אך נוהר — יכול היה לחבר אליו בלי קושי את הדימוי “העץ בטלליו”. “בין חוקים שעברו לדובר ואושרו! בעצרת הכנסת — כתב נ. א. — אין עוד חוק מאושר יותר.” אכן, בין שרים שישבו אז בכנסת לא היה אז שר מאושר יותר. לימים אמר הוא עצמו: “את משק־הכנפיים האמתי — הרגשתי אז”.

ישראל־של־כל־הדורות

נערמו מכתבים ולא נבוא לספר בכולם שהרי אילו הספקנו, כמעט צילמנו ב“לייזר” מידגם מוחותיהם של יהודים — תחינתם, פיתוליהם, מעוף־דמיונם, הבריא או הממריא, וכל סערת־לבָּם האמתית, הכנה, נוכח קום תקוותם. והוא צילומם של ימים שלא יישכחו לעולם, כשם שלא ימושו לעולם מעיני רואם מראות המחולות הספונטניים בככר דיזנגוף עם מנין הקולות הנודע — ה“יאֶס” וה“נוֹ” — בעצרת האומות ב־1947. אך גם אילו ביקשנו — לא היינו מספיקים, וספק אם העט היה מסוגל להציב גדות לסמבטיון הנפלא הזה שהיו מעורבים בו קור־הרעיון וחום־הריגשה; התפרקות על הווית מלכות תנ"כית ארצישראלית מזה ועל מורשת סורא ופומבידיתא מזה ועל כל אשר נאסף בממגורת הרוח של העם דרך “תור הזהב” וההשכלה עד ימי התחייה בישראל. אין כמעט חוליה בתרבות ישראל שבה לא נגעו ההצעות והרעיונות. ובצד כל אלה: רעיון מרכזי בלבוש של ביצוע כמעט־קונקרטי, איך מחברים כל החוליות וממשיכים לנגד שלשלת. שהרי זה עיקר תפקידה של המסגרת הרבונית המחודשת: ליטול כל החוליות ולחברן, לשאוב מכל מכמניה של תרבות ישראל ולצקת אותם בדמות חדשה, סגולית, של ישראל־של־כל־הדורות.

אלא שרוב הרעיונות באו מפי זלמן שזר עצמו או הובאו אליו בעל־פה. וכבר היית יודע שאם שהה, למשל, למנוחה קצרה בסנטוריום של בודנהיימר על הכרמל (היה־היתה פנינת־יקרת כזו. לימים, כמדומה, נרכש המקום על ידי “משען” המקיים בו בית־אבות) והיה שבוע ימים במחיצתו של מרטין בובר, שגם הוא חיבב את המקום, בוודאי ישוב משם טעון רעיונות חדשים. וכך הווי. בוקר אחד קרא לי אל הכרמל לשמוע מפי שניהם את התכנית להקמת “בית מדרש למורי־עם” — ועיקר תפקידו של בית־מדרש זה להכשיר מורים למבוגרים נוכח הצורך הדחוף בפיתוח רשת השכלה כזו לגלי העליה החדשה שהגיעו אז לחופי הארץ. הרעיון— כמו השם “מורי־העם” — הלהיב את שזר וביחד עם בובר מצאו את האיש הנכון: דמות נדירה של מחנך מטוהר־סולתה של העליה הגרמנית הציונית, את ד"ר פרוידנברג מנהלל, לנהלו. בית־המדרש קם בירושלים וכמדומה קיים עד היום. וזה רק אחד הרעיונות שנולדו בשיח שזר, “בדרך הילוכו”. רובם — המופשט עלה בהם על המוחש, רעיונות שרק מיעוטם ראוי היה לקרום עור וגידים ורק מיעוט שבמיעוט אמנם קרמם.

הזמן שנכלא בתוך שעון

הכל מבקשים ראיונות. בעיני האזרח: כל הנושאים בתפקיד, אף הבכירים ביותר — פקידות. השר — כהונה. מבקשים את השר, פגישה עם השר היא ציון ביומנו של המבקש. חג. פגישה עם הפקיד, יהיה החשוב במעלה — חולין. עוד שורה ביומן. שום חשיבות. שהרי, לימים, כשאדם יבדוק יומן־עצמו או יוריש את היומן לנכדיו — והם יעלעלו בו וימצאו בין השורה ‘ישיבת ועד הורים’ או אסיפת איגוד יוצאי שטויבץ' את הציון: “בשעה 10 — עם שר החינוך והתרבות” ינעם להם ויכובד. הכל היו חייבים, כדרך הלשכות וכהלכות סדר ומדינה, לבקש מן המזכירה מראש מועד לפגישה עם שר החינוך והתרבות. הכל — חוץ מאחד שעליו לא חלו שום כללים ושום תקנות וכל גינוני מלכות נעשו עפר תחת כפות רגליו, והוא ר' פנחס אלטהויז, עליו השלום, איש חב"ד היושב דרך קבע בישראל, נציגו של הרבי מליובביטש, ר' מנחם מנדל שניאורסון, היושב כידוע, דרך קבע, בברוקלין.

כשהיינו רואים מבעד לחלון המרווח של הבית הקטן ברחוב ה' בקריה, צלליתו המתקרבת של אותו יהודי גבה־קומה, שפרקו נאה וזקנו השחור עובר לו על פי מידותיו, הבינונו כי הבוקר אבוד וסדר־היום משובש ללא תקנה ורק נכמרו רחמינו על קרבנותיו־בכוח של הלוח־המשובש הזה שיבואו בוודאי איש־איש למועדו וימתינו עד בוש. שהרי איך יכלו לדעת כי בחדר־השר הסמוך שקועים ר' פנחס אלטהויז ושר החינוך והתרבות בענינים העומדים ברומו של עולם חב“ד — בכללם גם ענינים שבהלכה, גם ענינים שבמעשה, כגון סיוע לפיתוח מוסדות חינוך והכשרה, שאמנם קמו אחר־כך לתפארת בתחומי כפר שפריר הוא כפר חב”ד. אלא שבינתיים היה חדר־ההמתנה רוחש ממתינים. איש־איש לשעתו שלו, עד שלבסוף היתה נפתחת לצדדין דלת־ההזזה הרחבה של זכוכית אטומה ור' פנחס אלטהויז היה פוסע משם בנהרה ועדיין מעלע מלים של חתימת־שיח ור' זלמן שזר מחרה אחריו, מלווהו וכבר הוא מחווה קידה ותרועה לממתינים, מתקשה מעט בקביעת סדר הנכנסים אך לבסוף קובעו לפי טעמו בלא שום קשר עם לוח־השעות שנקבע על ידי לשכתו. ושאר הממתינים משיבים לו — לפחות למראית עין — בחיוך של סלחנות. ור' זלמן נבלע עם בן־שיחו ושום דבר לא קבע אורכה של השיחה ומישכה זולת הענין שמצא שזר בבן־שיחו — והענין בלבד.

השעון היה במקרה זה המצאה מיושנת של קדמונים שכבר מזמן אבד עליה הכלח ורק האינֶרציה הטבועה באדם, או שריד הייצר האטאוויסטי של עבודת־אלילים, עדיין כופה את האדם לסגור ליצור מוכני שבסך הכל איננו אלא קוצב שעות. שניהם — השעון והלוח — כמו לא נבראו אלא לנגוס, אחד הממעיט ואחד המרבה, בתוחלת החיים שנקצבה לאדם. שים לב: דבר אינו מקצר את חיינו יותר מן השעון. הוא והלוח. איך הסכים הזמן, אחד מסודות הקיום וחכמתו, להיכלא בתוך מערכת גלגלונים ננסיים כאלה — לעולם לא נבין. שאפהאוּזן נעשה הבעלים של הזמן שלנו — האין זה מגוחך?

שני שגרירים

יום אחד כמעט חולל ר' פנחס אלטהויז משבר בין־לאומי.

כבן־בית במשרד חדל בכלל לקבוע עתים לפגישה ורק “השכים לבית השר”, הקדים בואו לבוא השר. והיה מקבל פניו בלשכתו בבוקר עוד בטרם יקדמוהו אנשי לשכתו. רק הגיע שזר מיד היו נבלעים שניהם בחדר השרד, אין יוצא ואין בא. ומי יעז להפריע להם כאשר בבואו טרח ר' פנחס אלטהויז לרמוז לאנשי הלשכה כי חזר רק שלשום מארצות־הברית. וארצות־הברית לענין זה לא היתה — נקל לנבון דעת — לא פסל־החירות ולא גבעת הקאפיטול רק הבית ברחוב איסטֶרן פּארקוויי מספר 770, חצרו של הרבי מלובביטש. מי יודע איזה מסר־של־מסתורין הביא הישר מברוקלין ומי יהין להפריע לשני חבד"ניקים הממתיקים סוד?

אלא שהשגריר הצרפתי — אם אין זכרוני מטעני, מר אדוארד פילים גיוֹן — לא שם בכלל לִבּו לכך והגיע בשעה היעודה, היא 09.30 בבוקר. לפגישה שנועדה לו עם השר.

עיכבתי מעט את השגריר בשיחה מקדימה. המעמד הזה לא היה לגבינו מעמד שיגרה. כל ימינו — ימחלו לנו גינוני הממלכה — לא הרבינו להיפגש עם אמבסדורים, גם מן הסיבה הפשוטה שמימי היותנו גרעין בקיבוץ מרחביה עד אמצע האביב של 1948 לא היו האמבסדורים ידועים כלל בארץ־ישראל, קל וחומר: נפוצים. המעט שידענו על ויקטור הוגו, על וולטר ומופסן; על בודליר ורש“י, על מאטיס, שאגאל ושרה ברנארד — הלך ונדלה בשיח־המתנה זה, אך מחוגי־השעון נעו והנושאים כלו ובשעה 09.55, עשרים וחמש דקות לאחר השעה היעודה, החלטנו להעיז, פתחנו חריץ בדלת ההזזה של לשכת השר והפטרנו בלחש: “השגריר הצרפתי”. “גם פה יושב שגריר” — הפטיר לעברנו זלמן שזר בעיצומו של דו־שיח ער עם שגריר חב”ד, והיה מובן שאין להפסיקו.

כעבור עשר דקות יצאו. ר' אלטהויז חמק הפעם מהר, מחשש, כנראה, שמא תצנח עליו השפה הצרפתית, ואילו ר' זלמן כמו עשה תפנית חדה מעולם אחד לעולם אחר, החווה ידו אל השגריר בתנועה של הזמנה אל הכניסה והכריז באקצנט צרפתי מלא־חן של שטויביץ: " VOTRE EXCELLENCE". נכנסנו בעקבות השגריר ובילינו כ־45 דקות בשיחה שוטפת שבה — יש לציין נדיבותנו — ניתנה רשות הדיבור גם לשגריר, וסוכם משהו על קשר ושיתוף־פעולה שעוד יטופל וינובר בו כדין במשרד החוץ. בעיני צרפת, אם אנו זוכרים כהלכה לא נחשבנו עדיין. וממילא גם לא יכולנו לחדול להיחשב. “ידידה ובעלת־ברית”, וימי דה־גול, שטבעו את המטבע הזה ושחקו אותו אחר־כך, עדיין היו רחוקים. צרפת, כזכור, בעל־כורחה ענתה “אמן” להקמת ריבונותנו ועננה קלה זאת לא משה מתודעתו של שר החינוך בשיחתו.

השגריר נפרד — ויצא. שזר, שהבחין בתרעומת קלה על פני בשל השהיית השגריר בהמתנה שעה ארוכה כזו: פנה אלי ואמר, ספק בבידוח ספק בכובד־ראש — והתכוון בפירוש להניח לשומעו להיטלטל בין שני אלה:

שגריר— אך — זה תפקיד חשוב. אבל בכל זאת — תפקיד ארעי, חולף. היום שגריר מחר “אויס”. רוצה ראש ממשלתו — מדיחו מחר. אבל הרבי מליובביטש שריר וקיים לאורך־ימים עד מאה ועשרים, ואין, ברוך־השם, שום כוח בעלמא־דארעא שיכול להדיחו. קבע ושאינו קבע — קבע עדיף. פסק.

האם כבודו רצח וגם ירש?

בהיבחרו נשיא המדינה מצאתי קושי מסויים בדרך הפניה אליו. הדיבור בגוף נוכח — “אתה” — לא נראה יאה בשיח עם נשיא, גם אם הוא ידיד, חבר. פתחתי, איפוא, שיחותי הראשונות עמו כנשיא בגוף שלישי והדברים היו מסתבכים ומתערפלים מעט כי בשעה שדיברנו בזולתנו קשה היה להבחין מתי ל“הוא” הנוכח, שזר, ומתי לאדם שאיננו כאן והוא באמת גוף שלישי.

הסחתי לפניו לבטי. הפטיר מניה־וביה: “למה תתלבט? תלמד מאליהו התשבי. זוכר את הסיפור על כרם נבות? ובכן, איך אמר אליהו לאחאב מלך שומרון? האם אמר לו: ‘האם כבודו רצח והאם כבודו ירש’ בגוף שלישי? — לא. אמר פשוט: ‘הרצחת גם ירשת’, בגוף שני. אתה, ואם אל מלך כך — אל נשיא על אחת כמה וכמה.”

עוד נימוק בנימוקיו המוחצים של זלמן שזר. וכרגיל — משכנע מאד. ומאז — “אתה”, בגוף נוכח. והשיחה החלה קולחת וכך אמנם קלחה בינינו בעשר שנות נשיאותו. אתה.

רגל

משכן הנשיא, עדיין בצריף ברחוב אברבנאל, המה אותו ערב אורחים מארצות־הברית — רובם, וותיקי פועלי ציון. העילה: סמנריון “הרצליה” מיסודם של “פועלי ציון” בניו־יורק, שזה לא כבר קיבל הרשאה משלטונות החינוך בארצות־הברית להעניק תואר שלישי, החליט לכבד את שזר, הנשיא השלישי של ישראל, בתואר דוקטור של כבוד.

בעבור הנשיא אל מושבו לקראת התחלת הטקס נעצר לידי באחת השורות והפטיר: תישאר כאן אחרי הטקס. דבר לי אליך.

ענין לעצמו הוא תיאור התהלוכה של כמניין וותיקי התנועה מארצות־הברית אל השורה הקדמית. חבושים מצנפות־אקדמיה חידודית ועטויים גלימות־שיראין שחורות, קמוטות ומקומטות כמו הוצאו זה עתה ממגרות בית־העבוט ועדיין לא גוהצו כל צרכן. נראו הצועדים יותר כשיירת־אבלים מאשר מיצעד־חג.

לבסוף מצאו הכל את מקומם והטקס נערך וסויים — ברוב נאום, כמובן שהרי לא כל יום מזדמן לאנשים לדבר מדוכן הנשיא במשכנו. במהלך הטקס — כמו מן ההזמנה אליו — נתחוור שבנוסף לנשיא המדינה, הזוכה בתואר הכבוד, הביאו וותיקי התנועה מארצות־הברית גם איזה עורך־דין משיקאגו שראו להכתיר גם אותו סימולטנית בתואר הכבוד דווקא במשכן הנשיא בירושלים, נוסח: “טובים השנים מן האחד”.

תם הטקס וכמצווה — עלינו עם שזר אל דירתו.

לא הספקנו להגיף את הדלת אחרינו ושזר לא יכול לכבוש את מריו: “שפוט אתה, האם היה זה בגבול הטעם הטוב לצרף לטקס של הענקת תואר לנשיא ישראל, עוד דוקטור אחד שאינני יודע בכלל מיהו ומהו, בנשיא לא די? מינהג משונה: רגל משיקאגו”.

לא הבינונו מה פירוש “רגל משיקאגו” אך שזר לא נתן לנו שהות לתהות הרבה.

“כידוע לך, לפי דיני ישראל, אבר שחותכים מגוף האדם יש להביאו לקבר ישראל. משקטעו, ר”ל, רגל לאחד מבני העיירה היתה חברה־קדישא מתלבטת איך להביא את הרגל לקבורה. הן לא יערכו לווייה מיוחדת לרגל. חיכו, איפוא, עד שתזדמן לוויה רגילה ולפני סתימת הגולל היו טומנים בקבר הבר־מינן גם את הרגל שחיכתה לקבורה.

אלא שזאת לא היו מעיזים לעשות לבר־מינן שהיה מנגידי העיירה. ואולם אם נפטר אחד הקבצנים, אחד מפושטי־היד של העיירה, אפשר היה לפעמים לשמוע בבית־העלמין, רגע לפני סתימת הגולל, איזו קריאה פתאומית של אחד הקברנים: חכו, חכו, יש רגל."

מדוע חשבו פועלי־ציון האמריקנים שלנשיא ישראל מגיע דווקא דינו של קבצן העיירה, מדוע הגיעה לו “רגל משיקאגו” — להם פתרונים. אבל בסך הכל: אין נחת — בלי עוגמה. “צויל טאָר מען זיך נישט פארגינען” (לערך: “אין אדם צריך לשאוף לעודף טובה”).

תלמיד־חכם שמחל על כבודו.

רוח קדשך

יום ששי אחד בשעה מוקדמת בבוקר טילפנה שולמית כהנא. חכמת־הלב, מנהלת לשכת הנשיא. שזר נמצא ב“גלי כנרת” בטבריה ומבקש לדבר איתך. אבל טוב שתפנה כבר עתה את בוקר יום א' ותבוא לירושלים. הדבר היה סמוך מאד לגמר הקדנציה האחרונה שלו כנשיא.

תוכנה של אותה שיחת־שחר פתאומית עדיין אפוף חידה בעיני עד היום. היה סיפור — ואולי, כביכול, סיפור — על חלום שחלם באותו לילה והחלום זרוע פרקי־מציאות שהכאיבו לו מאד. בגמר השיחה ניסיתי לפרום את חוטי־החלום אחד־לאחד, תפסתי קצת מפשרו והבינותי מה מבוקש ממני לעשות. והסיפור מורכב — ואינו ענין לכאן.

ביום הראשון הקרוב הופעתי בלשכתו בירושלים. מצאתיו עצוב מאד.

“יש שני פסוקים בתהלים — אחד אינו מדאיגני ואחד מדאיגני מאד. בפרק ע”א נאמר " אל תשליכני לעת זיקנה“. פסוק זה אינו מדאיגני עוד. אין מניחים עוד היום לנפשו זקן בככר העיר. וינר (הוא זאב וינר, ראש “משען” — י.) בנה בתי־אבות לתפארה, כמעט “ארמונות לזיקנה”. לא ישליכוני לרחוב. אבל פסוק בפרק נ”א — “ורוח קדשך אל תקח ממני” — מדאיג אותי החל מן השבוע שעבר עד דכא. ומדוע מן השבוע שעבר?

היתה עצרת־חג גדולה של ה“בונדס”. ישבנו ליד שולחן הנשיאות ולימיני דוד בן־גוריון. הוא הוזמן ממעונו בשדה־בוקר. זו היתה שנת־חייו האחרונה. ב. ג. נקרא לדוכן, נאם אנגלית, ציטט באנגלית פסוקים מן התנ"ך והשתמש במונח " LORD " לתרגום שם האלהים, פעם “לורד”, ושוב “לורד”. שמעתי זאת — וכבר לא מצא הדבר חן בעיני.

אבל אחר־כך בא דבר מכאיב יותר ב. ג. פתח בסיפור אחד, כעבור דקות אחדות חזר עליו ובתוך חמש־עשרה הדקות של נאומו עמד לחזור עליו בשלישית ואז רמז לו סֶם רוטברג, יו"ר העצרת, מה שרמז וב. ג. הפסיק נאומו והתיישב.

כל הלילה בכה ליבי. בן־גוריון, צלול המחשבה, בעל הניב הגבישי, הסלעי, שהגיונו חלמיש: הנה ענק זה חוט־המחשבה מתנתק לו פתאום בחדשים האחרונים — ואין שליטה, אין.

לא עצמתי עין כל הלילה, ורק מלמלתי בליבי: אלהים. “ורוח קדשך אל תקח ממני” — רגע אחד קודם עצום לי את עיני. בלי רחמים. שמעת — “בלי רחמים”.

ההשגחה נענתה לתפילתו — כמעט עד נשימת אפו האחרונה.

* * * * *

ברשומותינו נחתם הדף כך:

דמותו הנגלית של אדם הוא קצהו המועט. חוּדוֹ, של הקרחון, במעמקים. בכל הרבדים, רוגשים החיים האמתיים שבין אדם לבין עצמו. לגבי זלמן שזר לא היה צורך לנפץ מעטה של נוקשות או לקלוף קליפות הרבה כדי להגיע אל הגרעין, הקליפה עצמה היתה קליפה של משיים שכיסתה על גרעין של נודב־לב וגודל־רוח אצילי.

דומה, רק בסיפורי ר' נחמן מברצלב אתה מוצא רתק כזה של ענין־אחוז־בעניין וחן של לולאות־דברים הקושרות נושא בנושא — כפי שהיית מוצא בשיחו של זלמן שזר. רבדי שיחה הקשורים זה בזה בשלשלת־אסוציאציות: חולייה בתוך חולייה, דמות אחוזה בדמות, דיוקן אחד גורר אחריו סיעה מרהיבה של דיוקנאות. אור־האישים שהועלו ונוגה האיש המעלה אותם.

הלבבות החסידיים האלה: פתוחי אופק עד־אופק כערבה, נדיבותם ממיסה קפואים ומפיגה רגוזים ומנענעת אותך לשעה קלה כבערסל דמיוני — בורא מאורי הלב.

21 באוקטובר 1983

כשאתה קורא בשמו של אדם בחייו – כאילו משכת בפעמונה של דלת. כשאתה קורא בשמו לאחר מותו – כאילו נגעת במיתרו של כינור. כל אדם כך – כל־שכן אדם שבאחד מצמתי־חייך כמו נקשרה נפשך בנפשו.

אנו מעלעלים בפנקס שדפיו מצהיבים מעט. רישומי־יעף של פגישות, שיח, התבוננות. וויניאֶטות קלות, כשם שנרשמו בזמנן סמוך להתרחשויות. ללא יומרות הערכה או ניתוח; ללא הרגשה של בלעדיות כלשהי על ידידות, על קשר. ללא הגזמה בעמקותם. רק נקודות־חיבור תוך גילויי ריעות כפי שעלו בפרקי־זמן שונים בזימונים שונים בישראל, בפאריס, בניו־יורק. עוללות בלבד. הבהקים החוזרים אל אדם ממיפגש עם מקור־אור.

ביקשנו לפתוח מיד בפרקים מן העבר, אך העתונים של הימים האחרונים־דווקא דוחקים עצמם אל מבוא הפנקס וכמו מבקשים לטבוע חותמם עליו. ולא רק בעצב העמוק הנוׂשב מהם עם מותו של אחד גאוני היהודים. שהרי אי־אפשר לכתוב אפילו שורה אינפורמטיבית אחת על מות שאגאל בלי להעביר לקורא את ההרגשה כי נעקר משהו מנוף־הרוח היהודי וכמו נטרף אחד המיפרשים שעימם הפליגה רוח־היוצר של האדם אל מרחבים בלתי־מושגים, אל נצורות.

אבל הידיעות – המעורפלות משהו – ממהלך טקס הלוייה, ממקום הטמנתו של שאגאל, ממה שנאמר ושלא נאמר שם, כמו מעמיקות את התוגה – מזווית אחרת.

מדוע לא מגיע לעם היהודי קורטוב הכבוד הזה ללוות אל בית־עולמו את אחד מגאוניו בסימן השייכות של “עצם מעצמנו ובשר מבשרנו”? מדוע צריך היה אותו יהודי ישיש לבקש רשות לומר “קדיש” על הקבר ולקבל רשות כזאת רק אחרי שקלא וטריא משפחתית מול הגולל? וכפי שאנו יודעים עתה, היתה זו אלמנת האמן, האשה האצילה לבית ברוצקי, שהכריעה את הכף ובזכותה הידהד – בכל זאת – ה“קדיש” היהודי בבית־העלמין העירוני של סן־פול־דה־וואנס כשנכדו של שאגאל חוזר מלה־במלה על תפילת הפרידה הארמית של היהודים. מדוע מגיע לנו העלבון הצורב שבעצם הצגת השאלה: מותר או אסור לומר “קדיש”? האם היה משהו טבעי יותר מהורדת היהודי־המרחף מגגות ויטבסק אל פיסת האדמה, הנכרית אף היא, שבה נטמן משיצר דמותו הסימלית כל־כך, השמימית כל־כך, של אותו יהודי?

כך תגובת־הלב הראשונית, הטבעית עד אין טבעית ממנה. מבחינה זאת כאובים הדברים שעלו מטקס הפרידה בסן־פול־דה־וואנס. ואולי יתבהרו יותר במהלך הימים ויוקל מעט כובדם. אלא ככל שהדברים אמורים בדמותו של מארק שאגאל עצמו כיהודי, נראים כל הרימוזים – מהם גם מרושעים־מעט – כחסרי אחיזה, אם לא כהבל. לא היה יהודי “יהודי” ממנו. המושג “בכל רמ”ח אבריו" אינו ממצה זאת. שהרי זיקתו היהודית של מארק שאגאל היה בה גם משהו מיטפיסי היצוק בתודעה, בדמיון, בחלומות – בכל עורקי־הרוח של יצירתו.

עוד נשוב אל הנושא בחיתום הפרקים. נאמר אולי רק זאת: מחיצתו של שאגאל היתה מחיצה של אמן מופלא ושל יהודי גדול.

“אפשר לכבות את הפנסים”

בדירה צנועה ברחוב דיזנגוף נאספו בערב כמנין אורחים מבאי־הבית. נוספו עליהם מארק שאגאל, שלכבודו כל ההתכנסות; שלום אש, שבא – אם אין זכרוננו מטענו – לחנוך את ביתו בבת־ים, וזלמן שז"ר שכיהן כשר החינוך והתרבות. בשעה מאוחרת יותר הופיע הצייר חיים גליקסברג, ניצב בדלת הכניסה, הבחין בשלושת הענקים, תלמיד חכם כפי שהיה – הפטיר בהדגשת החרוז מלרע: “הנה פמליה של נהורא מעליא. כל המאורות. אם הם כאן, אפשר לכבות את הפנסים ברחוב דיזנגוף”.

שאגאל ואַש סוקרים את ארון־הספרים. אַש מוצא שם מדרש “בראשית רבה”, מעלעל, מספר כי הוא שקוע עתה בכתיבת יצירתו על ארבע האמהות והוא עומד עתה “בפרק שרי (שרה), הדמות הטראגית ששפחתה היתה פילגש לבעלה. ועדיין לא ירדתי לכל עומק נפשה של אשה מורכבת זאת. ובכלל קשה ל”אנש" את הדמויות התנ“כיות. הנה, לכאורה, בשר־ודם כמונו. עם יצרים, תאוות – אש־אוכלת. ופתאום – יצורים מעולם אחר. שפחה מצרית מסתובבת עם מלאכי־עליון כמו היו חברים מנוער. והכל מדברים עם האלהים. כל אחד מהם טופח לאלהים על השכם (“א גאנצער ‘פּאַן בראַט’ מיט גאט”). לך פענח אותם. צריך ללמוד מלוא־עולם כדי לרדת לעומקן של דמויות אלו”.

מחזיר “בראשית רבה” למדף. שולף “מורה נבוכים” עתיק, דפוס ונציה. מתפעל מהשתמרות הדפוס ומן ההדפס הברור של חיתוכי העץ. פונה לשאגאל: “ביננו לבין עצמנו, מארק: שנינו רחוקים מלהיות למדנים גדולים. הרב שלי מקוטנו (עירו של אש) ומורה־ההוראה שלך מוויטבסק (עירו של שאגאל), היו למדנים גדולים מאתנו. הבה לא נרמה את עצמנו”. שאגאל נותן בו מבט קונדסי: “איננו למדנים גדולים – אמרת? ובכן, תמחל לי, זה לא בדיוק כך. איננו עם־הארצים קטנים – כך צריך לומר”. “ובכלל למי יש כוח להררי־ספרים כאלה? יהודים אהבו לכתוב ספרים. מראשית־ ראשיתם”.

ומה רצית – עונה לו שלום אש – שיציירו תמונות? הרי הדבר הראשון שאסר עליהם משה, הוא־ הוא הדבר שאתה, מארק, עושה כל ימי חייך. פשוט, יושב כל הימים ועובר עבירות. מזל גדול. דמה בנפשך מה היה קורה אילו כל אותן ארבעת אלפים שנה מאז מתן תורה היו היהודים יושבים ומציירים תמונות? את כל העולם היו מציפים. רק זה חסר לנו: עולם מלא שאגאלים. שאגאל אינו נשאר חייב: “ועולם מלא שלום־אש’ים – יותר טוב?”

משה מוקדי, זכרון לברכה, האמן האציל והנשכח־מעט, שהחל אז לעבור מציור פיגורטיבי לאבסטרקט, לוחש על אוזן שכנו: “חשוב רגע. בעצם, משה רבנו אסר רק על הציור הפיגורטיבי: ‘לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה’. פחד מפני הסגידה לדמות. אבל מה שאין בו דמות – אינו אסור. כך התחיל האבסטרקט אצל יהודים לפני ארבעת אלפים שנה. ה’גויים', מסתבר, איחרו קצת”.

באולם האורחים תלוייה היתה תמונה עזת־צבעים של הצייר היהודי מ.כ. שליט בה הצהוב החריף ודומיננטי בה דיוקנו של יהודי שזקן עבות יורד לו על פי מידותיו. המארח הושיב אותנו כאשר הושיב אך הבחנו כי שאגאל אינו מרגיש עצמו נינוח, פונה לצדדין, נועץ עיניו תוך בהייה באיזו נקודה סמוייה, לבסוף כמו מסתנן אל העבר השני של השולחן “נדמה לי כי כאן נוח יותר. בין החברים”. במושבו החדש היתה התמונה הצהובה מאחוריו.

בשובנו למלונו היתה דעתו של שאגאל זחוחה עליו וכמו בלי שום קשר עם סדר־הישיבה שעות אחדות קודם לכן, החל לספר: "יום אחד בא לראיין אותי אחד מעורכי מדור האמנות של עתון צרפתי נודע. שעה ארוכה ישב ו’פרם את גידיי' ודיבר, כמו כל מבקר אמנות, בידענות מופלגת עם הרבה מלים רומיות. חמישים שנה אני מצייר ולא שמעתי עוד שטפון כזה של מלים זרות כפי ששמעתי בשעת־ראיון קצרה בסן־פול־דה־וואנס מפי אותו מומחה קוקֶטי.

בגמר הראיון שאל אותי בזהירות מתחנחנת: מר שאגאל, מה דעתך על בן־דורך מ.כ., צייר יהודי מפורסם היושב גם הוא בפאריס?

עניתי לו בכובד ראש: דע לך שהזכרת ברגע זה אחד מגדולי הציור בימינו. אם אתחיל למנות מעלותיו – לא אספיק. בקיצור: גדול מכל גדול!

המראיין רשם תשובתי מלה במלה, לבסוף כיחכח מעט בגרונו והעז: סלח לי, מר שאגאל, אם אשאל אותך שאלה לא דיסקרטית אבל בעקבות תשובתך – היא מענה אותי מאד: לפני שבועות אחדים ריאיינתי את הצייר מ.כ. ובסיומו של אותו ראיון שאלתי גם אותו: מה דעתך על בן דורך, צייר יהודי מפורסם אף הוא, מארק שאגאל? בן־שיחי פתח בטיראדה של בקורת עליך, כפר בכל גאונותך ולא אחזור כאן על כל מה שאמר בגנותך. איך אפשר להסביר זאת: אתה מפליג בשבחו עד רקיעים והוא עושה אותך כעפרא דארעא.

אין דבר – מספר שאגאל – אמרתי לו. אל תתרגש, איש צעיר. שנינו שקרנים."

בין האמת והחסד

לאחר הפצרות מרובות נאות לבקר בתערוכה של אמנים ישראלים בביתן התערוכות, ברחוב אלחריזי שבתל־אביב. פנים הביתן, לפני שלושים שנה ומעלה, היה – אם לנקוט לשון המעטה – צנוע מאד (הוא עומד, כמדומה, בצניעותו עד עצם היום הזה). ירדנו בשלוש המדרגות – ריצפת הביתן נמוכה היתה ממיפלס הרחוב – ונגלה האולם האפלולי על מחיצות ה“יוטה” שלו. שאגאל נעצר וקרא בהתפעלות: “איזה עוני יפהפה! בדלות כזאת צריכה – חייבת! – לצמוח אמנות גדולה. האמנים בארץ הזאת הם חלוצים אמיתיים. הכל כאן מייבשים ביצות. גם הציירים”.

עברנו מחיצה אחר מחיצה – כל אמן או כל צמד אמנים, קיבלו תא כזה לעצמם. האמן מלווה אותנו בסיור, מסביר, מאריך ומצפה בקוצר־רוח לפסק־דינו של שאגאל. אך שפתיו של שאגאל חתומות וכווצות במין העווייה שאגאלית טיפוסית שיש בה גם תום ילדותי, גם כובד־ראש וריכוז אמתי וגם שביב של אירוניה “ממזרית”.

בהמשך הסיור כמו “נפתח” והחל להפטיר הערות: “אמרתי לכם כי בעוני כזה מוכרחה לצמוח אמנות גדולה. ובכן, היא צומחת. רואים בעליל: צומחת וצומחת ואיננה חדלה לצמוח”.

לך דע טיבה של מחמאה זו.

נעצר ליד אחד הציורים. האמן לצידו. מחכה למוצא פיו. “כשאתה מצייר – אתה מתגרד. (מדגים) נכון? רואים. זה מציק ומציק ואתה אינך מפסיק להתגרד. כן, רואים. אין דבר, גם אני הייתי מתגרד בפטרבורג. בכל זאת – אני יודע? כך אומרים אנשים – יצא משהו, אין דבר. ייצא. גם בתל־אביב. נחוץ רק אורך־רוח. ראית עם יותר ארך־רוח מן היהודים?”.

נעצרים בתא אחר. גם כאן האמן לצידו. הכרת־פניו של שאגאל ענתה בו בעליל כי הפעם אינו מרוצה ממראה עיניו. “דלקרוּאָה! פּוּנקט דלקרואה. נו, אז הרי דלקרואה כבר עשה זאת פעם.” רצה לומר: עוד אחד, דמוי דלקרואה, לא נחוץ.

היה יותר מקורטוב של רשעות בהערה זו. לחשנו באזנו: “שאגאל, טיפת חסד!” “בעונג”, הפטיר ברחבות־לב, “רק אמור לי מה אתם אוהבים בארץ־האבות יותר: חסד או אמת?”

שאגאל ומלוויו לא יכלו, כמובן, לפני שלושים שנה להעלות על הדעת כי יום יבוא ולא נאהב בארץ לא את זה ולא את זו.

בכל זאת נצטרך לנסוע לסן־פול־דה־ונס

בשבת בבוקר יצאנו לטיול ל“בית דניאל” בזכרון־יעקב. היו בקבוצה הצייר משה מוקדי ז"ל ורעייתו. המשורר סוצקובר ורעייתו, רות קליגר (לימים: עליאב). מארק שאגאל ובת לוויתו וכותב הטורים עם הרעיה. בדרך גילה לנו כי היום יום הולדתו. העמדנו פני מופתעים אף כי הסוד הזה טופטף לאוזננו ימים אחדים קודם לכן על־ידי בת־לוויתו.

עמדנו גם אנחנו להפתיעו.

יש להזכיר כי ביקורו של שאגאל בארץ עורר גלים של חום והוקרה והוא חש זאת – כפי שעוד יסופר מפיו בפרק אחר – על כל צעד ושעל. שלוש שנים בלבד לאחר קום המדינה עדיין ראו עצמם היושבים בה כמשפחה גדולה אחת שימינה פשוטה לקבל שבים מבין דגולי היהודים, לכבדם, להתכבד בהם ולהמריצם להשתקע דרך קבע במדינת היהודים שזה עתה קמה. רעיונו של דוד בן־גוריון להציע לאלברט איינשטיין את כתר נשיא ישראל היה כמו מסקנה טבעית מהלוך־רוח זה, שהיה נחלת יושבי הארץ כולם בראשית ימי ריבונותה. היו אלה ימים שבהם המטבע “עם סגולה”, – שבן־גוריון שאלו מספר “דברים” והטילו לחללה של ישראל הצעירה, הנערצה בגויים – לא נשמע כלל כמליצה אלא כשאיפה בשאיפות העם שסיכוייה להתמלא נראו מוחשיים למדי. מכל מקום, שאיפה זו לא נראתה דמיונית יותר מעצם הכמיהה לעצמאות שהיתה, בסופו של דבר, למציאות ממשית, או משאיפות לצדק חברתי ולשוויון, שהקיבוץ, למשל, היה גישומן המוחשי. מדינה, שנראתה ב“חלום באספמיה” – כן; חברה שוויונית, שנראתה כאוטופיה לקוחה מן הספרים – כן; עם סגולה – לא?

ברוח השאיפה התמימה הזו הועלה רעיון להציג לשאגאל – כמתנת המדינה – כברת־אדמה של דונם או שנים באחת הפינות היפות והמבודדות בצלע הכרמל של זכרון־יעקב, לבנות לו מעון־משכן ואטלייה כצרכיו ורק לצפות שיעשה את ארץ ישראל מעון־מגורים, תאוֹם למעונו בריביירה הצרפתית. יבלה בארץ שלושה ארבעה חדשים בשנה, יחיה וייצור דרך חירות כאוות ליבו.

רעיון כזה אין מעלים, כמובן, אלא לאחר בדיקה קפדנית אם אמנם נכונה המדינה למעשה נאצל ומשמעותי כזה של נדיבות והוקרה. ימים אחדים לפני צאתנו לזכרון־יעקב נועדנו, איפוא, עם משה שרת, זכרו לברכה, שכיהן אז, באיזו תקופת־בינות קצרה מאד של שבועות אחדים, גם כממלא־מקום שר החינוך והתרבות.

שרת נכבש לרעיון, אך שקול ואחראי כאשר היה, ביקש שהות להתייעצות. מדייק וקפדן, כדרכו, הביא כעבור יומיים תשובה חד־משמעית: “אתה רשאי להציע לו זאת”. “אבל – כדרך האריסטוקרט שבו – תדגיש: שום תמורה. התמורה היא היותו עימנו. התמורה היא עילוי כבוד ישראל בעיני עצמה גם בגויים”.

בידענו משמעותו של דיבור זה, האחריות וההתחייבות הנובעות ממנו, ובשביל שלא לחפש אחר־כך סימוכין בזכרון, רשמנו בפנקסנו – בדפים שמהם אנו דולים עתה פרקים אלה: “מ. שרת: אתה רשאי להציע לו זאת”. הראינו לשרת את הכתוב ולא זו בלבד שלא נפגע אלא שהפטיר “כך נכון לעשות. זו מידה של אחריות”.

בשבת בין השמשות, סמוך למוצאיה, הסבנו בצילו של כליל־החורש בגינת בית־דניאל בזכרון־יעקב לחגוג את יום הולדתו. רות קליגר־עליאב “גירדה” איזו מחצלת שהספיקה למושב כל החבורה. מאי־שם נשלף בקבוק יין כרמל אדום (השגות השתייה והגילופין של הימים ההם!) והרמנו כוס לחיי שאגאל. מלאו לו ששים וארבע.

בתוך שיחת רעים על דא ועל הא השחלנו את ה“סוד”. באיפוק מופלג. בזהירות. בהרבה “אולי” ו“יש רעיון”, בלי שמץ של אכיפת־טובה אבל בהדגשה ברורה כי הדברים נאמרים “בשם ובמלכות”.

חיכינו בדריכות לתגובתושל חתן המסיבה.

עיניו התכולות והעמוקות מרצדות בתוך בתי־העין, מצטמצמות, מתבדרות כשני מפרשים כחלחלים. חכמה גדולה ניבטת מהן ומשובת־נעורים. ואולם תחת להתייחס להצעה שהובאה לפניו, פתח במשא על – – – “האהבה הזורמת אלי מכל עבר”. "נראה כי אוהבים אותי כאן. אפילו הנהג אמר שהוא אוהב אותי. אני מבין שאפילו הממשלה אוהבת. ראיתם מימיכם ממשלה בעולם שיודעת לאהוב? אבל, בעצם, מה הפלא בדבר? כשיושב בה מאהב מופלג כמו זלמן שזר? איך הוא מסוגל בכלל ל’משטר' ענינים – הרי תוכו רצוף אהבה, רוחניות (‘גייסטיקייט’)?

“נו, במה ישיב לב דל כמוני לכל כך הרבה אהבה? (אל בת־לווייתו) מה דעתך וו – ה?”

עם הכוסית השניה והשלישית נעשתה השיחה מפכה, חופשית יותר, מצד כל המשתתפים: כיוון שעלינו הוטלה החובה להביא תגובתו לרשויות, העמדנו פני גילופין ואמרנו “אהבה – לכאן, אהבה – לשם, סוף דבר אתה בא או אינך בא?”

דממה. ואחר־כך אנחה שהיה בה כדי לשבור חצי גופו – – – של הזולת: “הוי, וויל איך! (הוי, כמה אני רוצה!).”

הבינונו כי חסל סדר זכרון־יעקב וכי אם נרצה לראות את שאגאל, נצטרך. בכל יום שהוא מימות השנה, לנסוע לסן־פול־דה־וואנס.

“ליברטה”, טור־עופל ומשה רבנו

פרק זה חזר ונחתם סופית בהזדמנות מאוחרה יותר.

עשר שנים חלפו ושליחות ציבורית־מדינית השהתה אותנו בניו־יורק. שאגאל הגיע לארצות־הברית לביקור קצר – אם איננו טועים: לפתוח במוזיאון לאמנות מודרנית בניו־יורק את תצוגת הויטראז’ים שנועדו לבית החולים “הדסה” בירושלים, לפני העברתם קבע לישראל. הזמיננו לסעודת צהרים טן־דוּ על סיפון אוניית הפאר הצרפתית “ליברטה”, שבה הגיע לניו־יורק ובה עמד להפליג ממנה באותו ערב.

לאחר המהומה הגדולה של המטרופולין האמריקנית, הרגיש עצמו נינוח מאד בהיותו שוב על להפליג ממנה באותו ערב.

לאחר המהומה הגדולה של המטרופולין האמריקנית, הרגיש עצמו נינוח מאד בהיותו שוב על טריטוריה צרפתית. האניה “ליברטה” היתה, כמדומה, נושאת הכתר באניות הפאר של אותה תקופה ואפילו “המלכה אליזבת” לא יכלה להתחרות בעידון הצרפתי. בפאר המאופק, במסורת האסתטית של הצרפתים.

עיינו בתפריט שהיה גדוש מאכלים שמעולם – למה נכחד? – לא שמענו שמותיהם. “אתה בטוח – שאלנו את המארח בחיוך – שהכל כאן על טהרת הכשרות?”. “הכל? – אינני בטוח. אלא שאם אין זכרוני מטעני לא היתה אמא בוויטבסק מגישה בסמוך לחמין־של־שבת דווקא מרק־צבים.”

היתה זו שיחה של חום וחביבות. בסיומה שלף דפי־הגהה אחרונים של ספרו “חיי”, שעמד להופיע במהדורה צרפתית חדשה, רשם הקדשה וצייר את שלושת תמרורי המקומות שבהם נפגשנו עד כה: טור־עופל – והוא סימלה של פאריס; הספינה “ליברטה”, והיא מסמלת את ניו־יורק שבה עגנה הספינה באותה שעה, ואחרון אחרון: משה רבנו עם הלוחות – והוא, לדבריו, סימלה של ארץ ישראל “של תל־אביב” – דווקא.

כיוון שהזכיר את משה רבנו ואת תל־אביב ובהיות רוח־השיחה קלילה ושובבת מעט וידנו בתוך ידו לפרידה העזנו: “אתה זוכר מה שהצענו לך לפני כעשר שנים בזכרון־יעקב – אולי היה לך הרהור שני?” “הרהור שני – אתה אומר? בענין כה נדיב, כה נאצל (‘noble’) מהרהרים רק שני הרהורים? מהרהרים ולא חדלים להרהר.” ושוב: “הוי, וויל איך (הוי, כמה אני רוצה!)”.

הבינונו כי אין ברירה ובכל זאת נצטרך לנסוע לסן־פול־דה־וואנס.

בעוד אנו מנפנפים אליו מן הרציף והוא נשען על מעקה הסיפון, הבחנו כי הוא “מתעסק” באיזה דף נייר שבידיו, מקפל וחוזר ומקפל לבסוף עושה ממנו דמות ציפור מכונפה, כדרך שהיינו עושים כילדים בבית־הספר, ומעיף אותה מן הסיפון אלינו, מעשה שובבות נערית ואלף־חן. ובבטן־“הציפור” מלים אחדות של ידידות ושל פרידת ההפלגה.

פרידה – וחלום השתקעותו, ולו גם החלקית, בארץ, נגוז סופית.

*“לצרפת יש רק שאגאל אחד”

הוא אהב את צרפת – וצרפת אהבה אותו. הוא היה בעיניהם צרפתי לא פחות ממאטיס, מסיזאן – ומפיקאסו הספרדי, שאף הוא אומץ כצרפתי, אם כי לא יצא מעולם מכלל ספרדיותו. “אתה יכול לתאר לעצמך את פאריס בלי טור־עופל? כך לא תוכל עוד לתאר אמנות צרפת של ימינו בלי שאגאל.” הוא היה מסימני־ההיכר של הגדולה בנוף התרבות והאמנות של צרפת.

כאשר השלים את הויטראז’ים בשביל בית־החולים “הדסה” על הר הצופים, הציגם – לפני העברתם לירושלים – בפאריס ובניו־יורק. בניו־יורק הוצגו במוזיאון לאמנות מודרנית בצפיפות כלשהי שלא הבליטה כראוי את היצירה המונומנטלית של שאגאל. בפאריס, לעומת זאת, הוקם לצורך התצוגה הזמנית הזו ביתן מיוחד רחב־מידות בחצר ה“לובר”, כנספח למוזיאון המהולל. רק שם אפשר היה לראות כל יפי הויטראז’ים הן מצד כיווני־האור ומינוּנו, הן מצד המרחב והפרספקטיבה הנחוצה לעין הצופה. אם יישארו לנצח במאפּליית המיבנה בבית־החולים “הדסה” בעין־כרם, בלי תיקון יסודי בתנאי התצוגה – לא ייראו הויטראז’ים לעולם כפי שנראו בביתן הארעי המיוחד שממשלת צרפת ראתה להקים להצגתם.

כאשר היפנה אחד מקוראי “לה מונד” שאלה אל שר התרבות של צרפת: איך מבזבזת ממשלה כסף־ תועפות כדי להקים ביתן לתצוגה ארעית של חדשים אחדים – השיב אנדרה מלרו, שר התרבות של צרפת באותם הימים, באופן לאקוני, קצר וחד:

“לצרפת יש רק שאגאל אחד”.

תוכו רצוף אהבה

התיבה “אהבה” שזורה היתה בשיחו ובדברים שכתב – בין מכתב, בין הקדשה, בין הודעה לציבור. תוכו היה רצוף אהבה. אהבה כמושג של חסד, של פיוס אנושי גדול. אהבה שהיא כמו אפיריון לכל מערכת היחסים בין אדם לאדם, בין אדם לטבע – רצונך, אפיריון ליקום כולו. אולי יסוד־האהבה הזה, שהיה כמו יצוק בעורקיו של שאגאל, הוא־הוא שריסן פה ושם את הזדעקותו, הזדעקות של חרון וזעם, שנתבקשה, לפעמים, נוכח עוולות. קשה לנו לדמות לעצמנו את האדם ש“תוכו רצוף אהבה” כלוחם זעוף, כ“נביא נושא חרב”. גם מריו הוא מרי מאופק, עצור, שיש בו מיסוד העצב והתוגה יותר מאשר מיסוד הזעם. את ציוריו היהודיים הנוגים עוטפת דמעה, לא חרון.

בדבריו בירושלים, עם חנוכת הוויטראז’ים שלו, העיד על עצמו: “אני יודע כי נתיב חיי הוא נצחי וקצר. ולמדתי, מיום צאתי מרחם אמי, ללכת בנתיב זה יותר מתוך אהבה מאשר מתוך שנאה.”

בשיחה נינוחה בבית שלום אש אגב איזכור השם שאגאל אמר לנו שלום אש: “שמת לב איך מהגה שאגאל את האות ל' במילה “ליבע' (אהבה)? באיזה רוך והתנגנות. הוא אינו צריך אפילו להגות את המלה כולה. אופן ההיגוי של ה’ל' המיוחדת הזאת – אינו יכול להטעות. מדובר בפיוס, במיקצב מתמשך, Lentissimo, ל – – י – – בע. לעולם לא אהיה מסוגל להגות תיבה זו כך. ואיך אוכל? – אם אני עסוק כל הימים ב”אל נקמות” והוא כל ימיו מתנה עם האלהים אהבים. עם אלהים, עם אדם, עם היקום. הוא עובד את אלהי האהבה. שפינוזה היה נהנה ממנו מאד. פאנתאיסט שכזה. אבל לא סתם פאן־תאיזם. רק “פּאן־אַמוּר”. הכל נישא אצלו אל שמי עליון. ובעצם, האם בראשו של עגל אין אלהות? ואתה, אני וכל ה’הומו סאפיאֶנס' שלנו כבר יודעים בדיוק מה זה, מה זה, ראש של עגל?

רק להציץ לתוך המוח של השאגאל הזה – מה אין שם: כנורות, עגלים, גגות, שעונים, זקנים, תרועת־חיים, לווייה, ישו, משה רבנו, צלב, תפילין – אל אלהים! וכל הניגודים האלה יוצאים אחר־כך על הבד באיזו הרמוניה מופלאה, הרמוניה טבעית, לא מחושבה אבל נובעת גם מאיזו הרמוניה שכלית פנימית, מנבכי השכל־הבלתי־מודע, אם אמנם קיים דבר כזה. "

עד כאן שטף שיחו של שלום אש – כמו היה אחוז יקוד וסער־לב.

“בסימן של מסירות־עד־כלות”

עם נעילת התערוכה הרטרוספקטיבית בתל־אביב – לפני שלושים וארבע שנים – הירבה להתלבט איזו מיצירותיו יותיר לישראל. הצייר משה מוקדי, סיפר לנו כי יום־יום היה שאגאל מענה אותו ושואל מה, לטעמו, נחשב כאן ביותר ומה ראוי להניחו כאן “אבל, לא באופן החלטי. לא קטיגורית. משאלה. לשם קבלת מושג. כמו ששואלים ילד: מה היית רוצה, אבל עדיין אין פירוש הדבר שזה בדיוק מה שיקבל” – נאום שאגאל.

סיכמנו בינינו כי לא נייעץ לו דבר כדי שלא להבין אותו – אם עצתנו לא תיראה בעיניו – ואותנו, אם יחליט בהיפוך ממנה.

יום לפני נעילת התערוכה זימן לארוחת בוקר במלונו – אז: גת־רימון – את זלמן שזר, הצייר משה מוקדי וכותב־הטורים. ופתאום: “מה דעתכם על המיספר שלושים ותשע – מיספר יפה?”

ר' זלמן שזר, עם נטייתו לקבלה ולגימטריות, צירף, כנראה, מספר למספר ומשמעות למשמעות ופסק מיד: ודאי. שלושים ותשע, מנינו “טל”, כנאמר בישעיהו: “כי טל אורה טלךְ”.

בעוד שז“ר מעמיק בדרוּש ובגימטריה העמקנו – מוקדי והח”מ – בהרהורים למה בעצם התכוון שאגאל? לבסוף, שלף את קטלוג התערוכה ואמר: “חפשו!” מצאנו כי במספר שלושים ותשע רשומה התמונה “בדידות” – מפאר יצירותיו של שאגאל. רק כילה שזר את דרושו, קראנו אל שאגאל כמעט ביוניסון: “שלושים ותשע? – מספר נהדר!”

“Solitude” לחש שאגאל בצרפתית בדידות. “שלכם היא. היש עוד בעולם אומה Solitaire (בודדה) יותר”.

שלף מכיסו אגרת מוכנה כתובה יידיש וממוענה אל מ. מוקדי ואל כותב הטורים ונאמר בה, בין השאר:

" – – – היה זה חפצי כל הימים שלא להוציא מידי תמונה זו לארצות אחרות עד שנוצרה עתה מלוכה יהודית. אני עושה זאת עתה גם כסימן של מסירות־עד־כלות (‘מיין נשמה איבערגעבנהייט’) לארץ בפסיעותיה הראשונות – – –.

אני מניח עמכם, כנציגי שר התרבות של ישראל. את האחריות להשגיח ולהחליט באיזה מוסד רשמי ולאיזה קיר יאה התמונה הזאת, בהרמוניה אסתטית וסוציאלית ובהסכמה עמי. – – –

המסור לכם,

מארק שאגאל".

“Solitude”. בדידות, במוזיאון תל־אביב. עם לבדד.

“הצבעים והקווים זולגים כמו דמעות מעיני – אף כי אינני בוכה”.

אל שורה אחת באגרת זו יתחברו אולי הדברים שבהם נחתום פרקים אלה והם כחוליית חיתום המקשרת אותם אל ראשיתם.

פעמים נדמה כי זה שנים אנו עומדים ואורבים בפינה לשאגאל היהודי באיזה מאזוכיזם שאין להבין פישרו. כמו היינו רוצים לשכנע את עצמנו כי הוא מתרחק מן היהדות ומבקש להבליט את אי־שייכותו. מרוב מאמץ להוכיח זאת קשה כבר להבחין מי באמת נגוע בתכונה גלותית: הוא או אנחנו.

ודאי יכלה להכאיב למי שיכלה להכאיב העובדה שצייר את המושיע בסמיכות לדמויות התנ"כיות, בחלק מן העיטורים בבית התפילות של הנוצרים. אלא שבתחום הציור, בתחום הגאונות של הציור, נכון יהיה לומר כי היתה לשאגאל שכינה, רוח־קודש, משלו. ספק אם היה עוד אמן שהמיסטיקה של עצם אמנות הציור, החלומיות העל־גשמית, כה טבועות בכל אשר העלה מכחולו כפי שהן טבועות ביצירתו של שאגאל. “אלי שבשמים! קרא פעם באנחה – אילו הבינותי את שאגאל אולי הייתי נראה אחרת – ואפשר הייתי חדל בכלל לצייר.”

אלא שיש לנו, כנראה, מידפסות מסויימות, שלפיהן, על פי שיגרת מחשבתנו, צריך להתנהג יהודי שקנה לו שם בעולם. ודאי, כה הושפל העם וכה מתעמרים בכבודו עד שכל גילוי גאוני בתוכו כמו בא לפצותו, בעיני העולם ובעיני עצמנו. גם נסיונם של זרים, המוכר לנו ממקורותינו, לגזול

נכס כזה מאיתנו ולאמצו ברבות הימים כחלק מנחלת־הגאונות שלהם; ליטול ממנו חותם־מוצאו ולטבוע בו חותם של אוניברסליות על־לאומית בלבד – מטבעו מעורר בנו כוחות הדיפה ותנגודת.

אלא שחשדנות זו, שיש עמה כמו מעקב־צמוד אחרי כל איוושה הנראית לנו כסטייה מכל מה שאנחנו, לפי אמות־מידה שלנו, קבענו כנורמה של נאמנות ליהדות; חשדנות זו עושה צל־הרים כהרים, מהלכת עלינו אימים ללא־צורך ופעמים מרחיקה מאיתנו. אך רב מזה: היא עושה, לפעמים, עוול לאחד גדולי הגניוס היהודי והאנושי בדורותיו. ואין גם להתעלם ממידה של צרות־עין לגאונים. יש כזאת. שהרי ביזוי הנפילים הוא, לעתים, חלק מן ההגנה העצמית של הננסים.

וכך כתב מארק שאגאל המשורר:¹

"אני במדבר עומד לפני ערמות

של מגפים,

בגדים – אשפה ואפר – וממלמל את קדישי"

ובמקום אחר “על הארץ החדשה”:

– – – ארצי החדשה היא בת

שנים ספורות

מה צעיר הוא בני דוד

כל השנים את הדמעות ספרתי

חפשתיך בשמים ועל הארץ – – –

ובשיר קדום יותר, ששאגאל לא פירש מענו ובוודאי שלא ננסה אנחנו לפרשו, כמו ביקש על נפשו:

"כועסת את עלי ארצי?

"כמים בתוך כד אני פתוח לפניך.

"טלטלת אותי מכבר אל מרחקי אפסים,

"ואני לישון לעד אבוא אליך.

"ואת קברי באפר תכסי.

“נדמה לי כי הצבעים והקווים זולגים כמו דמעות מעיני – אף כי אינני בוכה” – כך אמר שאגאל בירושלים. בקידה של יגון ודרך־ארץ לפני אחד גאוני היהודים אגדנו שורות אלה כזר צנוע על קברו בנכר.

3 במאי 1985

הקרב – הגלוי והסמוי – על הערוץ השני בטלביזיה חוזר ומזכיר לנו, בנסיבות־החיים של ישראל בימינו, את הסיפור על האיכר היווני ופסל אפרודיטי.

עבר איכר יווני משדות־המרעה של ארקאדיה על פני חלון־הראווה של צלם־צמרת ברחוב הפאר של אתונה. ראה מראות הרבה, אך נשתהה על תצלום פיסלה של אפרודיטי בגודל טבעי, בעירום, כמובן. ראה נא ראה – אמר לחברו – לקנות כסות לגופה אין ידה משגת אבל להצטלם היא מצטלמת דווקא אצל צלם־צמרת!

ובכן, הארץ חנוקה במצוקות. רוב יושביה אינם חסרי־כל אך היא עצמה מתבוססת בעונייה. אין במה לקיים את “אתא” ואין במה לייצר מנועים בבית־שמש; אין במה לקיים ארוחות חמות לזקנים ואין אפשרות להניח לגימלאים מלוא־חוסכם לעת זיקנה; אין במה לקיים רפויי־דעת ותשושים בבתי־החולים המיועדים להם ואין במה להקנות דעת לילדים, וחרף כל אלה – הדבר החסר באופן חיוני, כמעט נואש, לחיי העם, לתרבותו, לחינוכו ולבידורו, הוא עוד ערוץ אחד לטלביזיה. על שני קביים קל, כידוע, יותר לצלוע.

איך אומר הישראלי המצוי: שגעון.

כאשר ביקש יובנליס, הסטיריקון הרומי הנודע, לפני אלף ושמונה מאות שנים, לגנות את השפל המוסרי של אזרחי רומי, הוא טבע את המימרה הנפוצה עד היום: “לחם ושעשועים' – רק שני אלה יבקש, כנראה, עמה של רומי”. לפי הדביקות שבה עוסק שר־התקשורת בישראל בעניני הערוץ השני מתקבל הרושם כי בישראל סיסמה זו היא סיסמתו של המימשל. כאילו כבר פתרה ישראל את כל בעיות הלחם, והדבר היחיד שאין היא יכולה בשום פנים בלעדיו הוא ה־CIRCENSES, שעשועי הקירקס, או בלבושם המודרני בישראל: הטלביזיה. שהרי בתעלולי ניהולה מתחרה הטלביזיה הישראלית, באמת, רק בקרקס “מדראנו” – רומי אף הוא, וכפי ששמענו באחרונה: פושט־רגל אף הוא.

ומדוע – אומרים – נחוץ הערוץ הנוסף הזה? משום שאין כל חכמי ישראל מסוגלים להשליט טעמם על הערוץ היחיד הקיים. לא נותר להם, איפוא, אלא להניח למימיו לזרום בעכרוריותם ולפתוח לצידו ערוץ שני, מתחרה. עוד ילובן בהמשך־הדברים במה, באמת, עתיד הערוץ השני – אם יקום – להתחרות באחיו הבכור, אך הטענה העיקרית היא כי אם לא יהיה לנו עוד ערוץ יקרסו תחתיהן, ר"ל, הדימוקרטיה והתרבות גם יחד.

על שני נימוקים לשלילה, שכבר הועלו בעבר בוויכוח זה, לא נרחיב את הדיבור ועל השלישי – והוא עיקר ענייננו בטור זה – נרחיבנו.

לא נרחיב את הדיבור על עידוד הצריכה, שגל־פרסומת מיוחד בטלביזיה עלול להמריצה. אין זה חידוש במדינת היהודים שיד אחת עושה בה בענין אחד, ויד שנייה – בהיפוכו, בניגודו. לא זו בלבד שנשתבש סדר־העדיפויות בשורה של דברים: הטפל עלה למדרגת עיקר והעיקר נדחק לתחתית הסולם (ראה, לדוגמה, מקומה של העלייה, נשמת־אפה של הארץ הזו, בסולם־העדיפויות הממלכתי בשבע השנים האחרונות), אלא שדבר והיפוכו נקבעו לא־פעם בסדר־בכורה שווה. כך, למשל, יכלה יד אחת להכביד על יבוא מכשירי־וידיאו והיד האחרת הוכיחה באותות ובמופתים בשידורי־פרסומת שבלי מכשירים אלה חייך אינם חיים.

גזירות הימים האחרונים עוד יחריפו פרדוכס זה – אבל, כבר למדנו שאין מביאים ראייה מן הסיכלות והדברים בחוסר הגיונם מתקיימים, כנראה, בישראל בנוחות זה לצד זה.

גם לא נתעכב בהרחבה יתירה על התחרות לעתונות היומית הצפוייה מערוץ הפרסומת הזה. חרף כל המגרעות שאנו מונים בה, עדיין אין לישראל סיבה להתבייש ברמת העתונות שלה בהשוואה לכל ארץ דימוקרטית אחרת. יש לזכור כי מצבה של עתונות זאת מבחינה כלכלית נחות אפילו ממצבו של מיפעל תעשייתי, פרטי או ציבורי, הנאבק על קיומו. מיפעל כזה יחפש את תמיכת הממשלה במצוקתו, העתונות, לעומת זאת, לא זו בלבד שאינה יכולה לחפש תמיכה ישירה כזו אלא שאילו הוצעה לה היתה מצוּוה לדחותה על הסף. שהרי הדבר האחרון שעתונות חפשית יכולה לאחל לעצמה הוא פטרונז' על הנכתב בה והפיכת “בעל המאה” ל“בעל הדיעה”.

וסיפור מוסגר, אך שייך לעניננו:

בביקור במכסיקו לפני למעלה מעשור ריאיין אותנו שליחו של אחד העתונים היומיים שם, והוא, כפי שהוסבר לנו בשגרירות ישראל, עתון אופוזיציוני. ראינו לפנינו עתון רב־עמודים, גדול בתבניתו מן העתון היומי של ישראל, ושאלנו את המראיין אם עתון בהיקף כזה מסוגל לקיים את עצמו. “הוא, לא! – השיב המראיין – הממשלה מכסה את הפסדיו. יש ענין למשטר שתקויים במכסיקו גם עתונות אופוזיציונית. זה משפר את המראה הדימוקרטי של המדינה.” ואין הדבר משפיע כלל על העמדות שנוקט עתונך? – הוספנו לשאול. “אם לומר את האמת – השיב המראיין שהיה למרואיין – זה ממתן אותן קצת.” ממתן. כלומר, עושה את הכתוב בו פושר יותר, לא חד־משמעי כל־כך. לא קרירא ולא חמימא.

מוגזם יהיה לחשוב כי חכמי המימשל, הלוחמים לערוץ הנוסף, נושאים בחביון־ליבם גם את החלום הזה. שהרי חופש־הביטוי של העתונות בישראל יכול, באמת, לבלע דעתו של כל שלטון.

אבל, כאמור, ענייננו בהיבט אחר והוא ההיבט החינוכי הכולל. והרהורינו מבוססים על ההאזנה – עתים מכורח נסיבות – לפרסומת בעשר השנים האחרונות ב“קול ישראל”. וצפייה בה, באותה תיפלוּת עצמה, מזמן־לזמן, ככל שהיא מופיעה כבר היום באופן פיגורטיבי בטלביזיה הישראלית.

עוד לא עלה – לדאבוננו – בדעת איש לחקור את הזבל ה“פיוטי” הניתך עלינו בשידורי פרסומת אלה. כשם שלא נחקרה עד כה התרכובת הכימית של ההפרשה הפיוטית הזאת היוצאת מהרבה תכניות־בידור – לאו דווקא פירסומות – של קול ישראל.

ארץ זו, שהיתה בעבר ארץ של נביאים־פייטנים, נהפכה לארץ של משוררים־בגרוש, שכל מילת־הבל שלהם וכל שטות־נחרזת מוקלטות מניה וביה ונשדרות בהדרן המטמטם בגלי הרדיו. כל זמר היה למשורר. כל פטפטן – לפייטן. אין זמר־הבידורים של ימינו צריך עוד למשוררים. הוא יכול לקיים אוֹטרקיה ספרותית־אמנותית משלו. בנפשו – הפיוטית – יביא לחמו: הוא מפייט בעצמו את מה שהוא עתיד לזמר. בור־הזימרה שלו מתמלא מחוליית־עצמו. אוצר־המלים של הפייטנים האלה הם בבואה נאמנה לאוצרם הרוחני הכולל. המלים עצמן הן יבושת של עץ חלול, אך את הירוקת מוסיף הזמר מעצמו בכעכועי־גרון, בגלגול־עינים, בהתפתלות של יסורים מדומים. המלים, התפלות כשלעצמן, יוצאות מגרונו תוך עווית. כמו היו לו, חלילה, טחורים בגרונו. רק ישו על הצלב, כפי שציירוהו אמנים מימי הרנסנס ואילך, מראה פנים מעונות כל־כך כמו שהראה הזמר שהתייסר לפנינו – ועימנו – לפני זמן לא רב בתכנית־יחיד בטלביזיה הישראלית.

ובעקבות כל זמר־פייטן מחמרת, אגודל בצד עקב, פמלייה של יוצר־משרתים, היינו: משרתים את היוצר ואת קופת עצמם. הולך האמרגן, ואחריו – המפיק (והוא היום, כמדומה, בין הראשונים בסולם הסטטוס החברתי של ישראל), ואחריו – יוצק התקליטים. וסוגר את הטור, כחיל מאסף, הקצין המייחס על כולם את הציבור.

וכמובן: השדרניות והשדרנים ברדיו ובטלביזיה, שהם עצמם חלק אינטגרלי מן ההווייה הרוחנית הזאת, הם העוטפים את ה“יצירה” בצלופן של מתק ומיגוג. הם־הם המטבעים אחר־כך את כולנו בשלולית הזאת, שבה מעורב בושם במי־רגלים, ומיהולם הוא, כנראה, היוצר את ריח־החלבנה המתקתק העולה מן הפיוט־תוצרת־בית של זמרי (וזמרות) ישראל בימינו.

הוסף עוד ערוץ אחד – ואתה מוסיף לא פרקים נוספים של אלתרמן, אורלנד, גורי, זך וחפר, אלא עוד ועוד חופן אל ערימת הפיוט־בפרוטה המבקש להאכיל את כולנו בדומן הזה עד שנהיה לחיפושיות־זבל.

בעיית הפרופאנאציה של הזמר הישראלי בכלי־התקשורת היא, כמובן, עניין לעצמו ואולם אין דבר הממריץ יותר את שקיעתו מן הפירסומת, החרוזה והבלתי־חרוזה, הנשפכת אלינו מבית היוצר של פרסומאים בארץ (להוציא בודדים בעלי רהיטות ושאר־רוח) ומהשראתם של כותבי ה“ג’ינגלים” למיניהם.

איננו יודעים כמה אזרחים ממהרים לשלם את אגרת הטלביזיה בעקבות ה“ג’ינגל” רב־ההשראה החוזר אלינו יום־יום בטמטומו: “יש דרכים שונות לנשק בחורה וכו'”. אנו יודעים רק כי די לו לצעיר־ביתנו במדים, המגיע לחופשה קצרה, לשמוע מעבר לדלת את האוֹדה המרוממת הזו, כדי שיקרא אלינו עוד מן העבר ההוא: “אם לא תסתמו שם את הטמטום הזה – אינני נכנס הביתה”. אבל הטמטום מתקיים ומשתרש ונשגר בפי נהג ובפי עקרת־בית, וכל־כולו, שימו לב, פירסומת רשות השידור למען עצמה, היינו: זה איננו טכסט שאיזה יצרן טמפונים העמיס על התקשורת הלאומית שלנו, אלא טעמה של רשות השידור עצמה בשעה שהיא בוחרת את הפיוטים לצורך האדרת השם והאגרה גם יחד.

אלא שבצד ההבל, ההולך ונהפך לאכסיומה, שבלי ערוץ נוסף יתמוטטו, חלילה, אשיות הדימוקרטיה והתרבות, החל מתפתח בן־הבלים קטן והוא הרעיון שערוץ כזה – אם יקום – יהיה נתון לאחריותו של משרד התקשורת, הוא משרד הקומוניקציה.

מסתבר כי משרד התקשורת – שעיקר מהותו ותפקידו פיתוח השירותים הטכניים לתועלת האזרח – הוא הטוען בעיקשות לבעלות ולפיקוח על הערוץ הזה. משל, נפקיד את הפיקוח הרפואי על מחלקת־הניתוחים בבית־חולים בידי החברה המייצרת את שולחנות הניתוח או בידי הטכנאים המפקחים על תקינות המנגנון. כאילו הדרך היחידה להשתחרר מכל מעורבות ממשלתית בענייני חינוך, תרבות ורוח הוא למסור אותם לממונים על הטכנולוגיה.

אין לך דבר נואל יותר מהפיכת משרד הקומוניקציה לשותף באחריות על הרמה, הטיב והמהות החינוכית והדימוקרטית של ערוץ־שידורים כלשהו. ורק תמהנו על איש המכובד עלינו, כשר התקשורת הנוכחי, שראה לאפשרי להעלות רעיון מוזר כזה.

נימוק אחר נשמע גרוטסקי אפילו בשוק־הפרסי של הקואליציות הישראליות. עיקרו: הערוץ השני הובטח לבוחרי “שינוי” במצעה לבחירות וחובה לקיים הבטחה זו בעקרון ובמעשה. בעקרון – לעמוד בכל הכוח המוסרי" על עצם הקמת הערוץ הנוסף, בין יפה שעתו בישראל המיוסרה של ימינו בין אינה יפה; במעשה – יען כי המצאה חד־פעמית זאת נולדה בחביוני “שינוי”, רק הגיון הוא ודין הוא שנציגיה, בעלי “זכות היוצרים”, יופקדו על הגשמתה. ועל ההנמקה הזאת מגן אדם חכם־לב וחכם משפטים שנוהגים היינו “להתפלח” אל אולם ההרצאות של האוניברסיטה כדי להאזין לדבריו השקולים והמוסמכים בענייני דין ומשפט.

צאו וראו מה מסוגלת לעולל השררה או הפתולת הקואליציונית של דימוקרטיה מעונה.

כמעט מתבקש לשטח בקשה: הניחו לרעיון הזה כולו. גם שר החינוך והתרבות, מטובי המחנכים של ישראל – בפירוש: המחנכים, כי חמש שנות כהונתו כנשיא ישראל היו, ויישארו גם מופת חינוכי לעם ולמחנכיו; גם שר החינוך – כמו ישראל כולה – זכאי שלא להיות מוטרד לעת כזאת בענין הטפל הזה. המצוקות שאליהן הוטל החינוך בימים אלה, ושנפלו, לדאבון־הלב, דווקא בחלקו ובתקופת כהונתו, מזכּות אותו להיות פטור מעיסוק בהבלים. הערוץ השני – הוא אחד מהם.

כן. כמעט שכחנו ענין הבטחת התדר בלוויין בשחקים, והחשש שמא ייתפס על ידי אחרים ולא יימצא לנו עוד תדר פנוי. זוהי, כמובן, סכנה מוחשית, אף כי אילו בידינו הדבר – עדיף בעינינו חוסר־תדר מאשר תדר מהמם עם צביקה פיק ודומיהו המקיף את הארץ כמה פעמים ביום ומשדר לאוניברס כולו. אבל אם אין ברירה ויש להבטיח לנו את הערוץ בשחקים אולי נשדר בו איזה מסר – כך קוראים לזה בימינו – לעולם, מספר הספרים, מארץ הבחירה?

אבל זו כמובן. הצעת שווא. אנו נשדר לחלל העולם כולו כך:

"לך קנה לך כרטיס

"המכניס מיליונים לכיס

צריך פיס בחיים – יים – יים – יים". וכדי להוציא את המסר מתחומו הפרובינציונלי ולעשותו יפה לאוניברס כולו – נשדר בלוויין:

"פיס לדל – פיס לשוׂעים

פיס מציון – אור לגויים – יים – יים – יים."

26 ביוני 1985

"הו ארצי מולדתי – אַת

הולכת פַייפן"

בצד הזרמים החיים של השירה העברית בימינו קולחַת לה, דרך קבע, פַּייטָנוּת של מֵי־מדמנה. הרדיו ממלא חלל־הבית בשפע של תפלוּת מפוּיֶיטֶת, בחרזנות רגילה ובחרזנות של פרסומת, ואם תנסה לסגור את המכשיר בביתך – הקילוח השיטתי הזה ישיג אותך במונית, בבית־הקפה ואפילו – לא תאמינו – בבנק. שהרי ה־“Soft-music” הוא אחד הפיתויים שבו מבקש הבנק המודרני למשוך לקוחותיו או להנעים להם את השהייה בתוכו. וזה, כמובן, מאותות הצנע באורחות־החיים שהוא, כידוע, מסימני־ההיכר המובהקים של בנקים בישראל של ימינו.

אלא שעניננו בשורות אלו לא ב“חמצן של המדינה” אלא בחנקן הפיוטי המוּמְטָר עליה.

אין לך זַמָר בישראל שאיננו משורר. אין הוא צריך כלל לתמליל של אחרים. הוא עצמו מתַמְלֵל. כל פּטפּטן – פּייטן. בנפשו – כפי שכבר נאמר –יביא לחמו הפיוטי. כיוצא בזה, אין זַמֶרֶת, בת־פקועָה, מגיעה, כנראה, לאביונה אמנותית מושלמת אלא אם כן חיברה לעצמה גם את תֶפֶל מילות־השיר. כל אוצר המלים של משוררות ומשוררים אלה מגיע בקושי למאה, אבל גם במאה מלים אפשר, כידוע, לשורר. בייחוד את הדלוּת. הצרצר, כידוע, עושה זאת בלי מלים בכלל.

יורשיהם של האלתרמנים והשלונסקים בימינו אינם – כפי שרבים סבורים, בטעות – חיים גורי, יהודה עמיחי, נתן זך, אשר רייך ודומיהם. נסיכֵי הפיוט האמתיים של התקופה הם ריטה, חַזה, אריק איינשטיין ושאר בדרני־זמר למיניהם. חותמו של פיזום זה: הגות־אינפנטילית ולרוב גם עלגוּת לשון. אלא שאפסה כמעט כל תקווה להילחם בהם, כי מַלְאָכָם רוכב על כתפיהם של כל עקרת־בית במטבח ושל כל נהג מונית ברכבו – ובפיהם מיתגוֹ.

נדרשנו לנושא זה פעמים אחדות, אך המאורע הספרותי האקטואלי שהמריצנו לחזור אליו הוא יצירה פיוטית חדשה של אריק איינשטיין – והוא גם בעינינו מן המעולים והמעודנים בזַמָרי ישראל – על “המדינה ההולכת פַייפן”. הבשורה על הופעתו הקרובה של ה־“Chef d’oeuvre” הזה נִתְִרְעָה אלינו מן הרדיו וממדורי־הבידור של העתונות ימים רבים לפני שראה אור עולם. סוף־סוף השמיע אותה הרדיו לפני שבוע בזימרת־בכורה. מעתה ואילך ודאי יִלְפּוֹת אותנו הזֶמֶר בכל מקום – מהיכלי־התרבות עד, ימחלו לנו, בתי־הכבוד הציבוריים של האומה.

כיוון שאין לך בימינו דבר פּופּולרי ומשיב־נפש יותר מקינָה אוֹנֶנֶת על המדינה האומללה הזו ועל גורלה המר – חוגר אותו זַמָר שֹק ובשִבתוֹ על הגדר, “רגל פה, רגל שם”, הוא מקונן על חלומותינו הלאומיים ש“הלכוּ פייפן”, כלשונו.

מה תָרמה באמת גם תפלות מחורזה ושיטתית זו – ועימה ולצידה מחזאות רבת־השראה כמותה – לרוח ה“פַייפן” של המדינה, דבר זה עוד ראוי לבחינה. ואולם את ריח־המדמנה, העולה אלינו – ביחד עם איזה ערפל־כוהלי – מן החרזנות הזאת, אנו מתרגלים לנשום אל תוך ריאותינו כבוֹשֹמָם של מי־ורָדים.

והשיר הזה, מבטיחים לנו, יִסַק נסיקת־בכורה לקראת ראש־השנה. ומה, באמת, יאה לפתיחת “הימים הנוראים” מִן הַפַּיִט המנחם הזה?

אין טעם להרהר במה שאירע לפזמון העברי – החכם, השנון וגם הבוֹטֶה – מימי נתן אלתרמן, יעקב אורלנד, חיים חפר ודומיהם. אי־אפשר גם לשלול לחלוטין את תופעת “זִמְרַת הקסטות” כפרץ טבעי ואותנטי של כל המבעבע היום בעמקי ההווייה הישראלית.

ואולם היומרה של המתקראים “זַמָרֵי צַמֶרת” לצַמְרֵר אותנו בפיוט עצמי תפל ולהעלות גם את מילותיו לראש סולם הפיזום העממי של איש ואשה, נער ונערה, בבית, ברחוב, בויעוּד חברתי – אין בה מאומה מיסוד־המעמקים הטבעי הזה. היא איננה אלא העמדת־פנים מלאכותית המבקשת לקרוץ אל הרום ואל המעמקים גם יחד ואיננה אלא אנדרוגינוס של שניהם.

אלא שלא בהם תלוי עיקר הקולר. יומרה זו מזוּבָּלָה ומדושנה על־ידי כלי התקשורת, מדורי הכוכבות והַמַזָלים, ומבקרים זוקפי־גַבָּה. באחת התכניות הקרובות של הרדיו או הטלביזיה בוודאי נשמע “ראיון לעומק” עם המחַבֵּר על חיבוטיו של היוֹצר עד שהוליד את ה“פייף” הנעלה הזה וכמה אימץ את חלציו המחשבתיים והרגשיים כדי להראותו אור עולם. ובעקבות ראיון כזה יבוא בוודאי ניתוח אנליטי של התקליט החדש עם הארות מלומדות של אהוד מנור, או מומחים אחרים, על עמקות הרעיון ועל האור הגנוז בַּשֶׁרֶק החד־פעמי הזה.

“קול ישראל” ו“גלי צה”ל" בוודאי יוסיפו להעמיד לרשות כל אלה את מרפסתם כדי להטיל עלינו ממרומיה את פרחי – או גללי – זִמְרַת־העם החדשה הזו. וכך יוסיפו להוליך אותנו בעקשנות אל החופה עם הכּלה שהועידו לנו על פי טעמם – עִם זִבְּלִית הזמר.

24 ביולי 1986

יש לחסל את הצנזורה – ולחסלה מיד. יש לנתץ בלי דיחוי את חומת ההתערבות הביורוקרטית החוצצת בינינו לבין תרבותנו החדשה בהתהוותה.

ויש לשלוח את חברי הוועדה לבקורת מחזוֹת אל אִיי־השֵדים לא רק מפני עקרונות הדימוקרטיה שבה אין לחסוֹם שום אדם בניבוֹ. יש לשלוח אותם – כדי להסיר את המיכסה הסוגר על הדוּד שבו רותחת היום המחזאות הישראלית החדשה ולתת לבוֹשֹמהּ – או להיפּוכו – לפרוץ הַיישֵר אל תוך נחיריהם של הצופים. יש לעשות זאת כּדי ליטול משומרי־החומות של רבונות האמנות את תמרון ההיסט הזה של דעת הציבור אל עניני חופש הביטוי והקידמה והסחָתָה מחובתו הטבעית להשתהות, קודם כּל, על ערכּו האמנותי האמתי של החומר הדרמתי המוצג לפניו. חומר – פעמים, זיבורית – המוגש לו במעטה של תעוזה חברתית וקידמה אסתטית; חומר דרמתורגי שרק הסטרוקטורה הסגולית של מחזה – העשוי מטבעו קטעים־קטעים, כניסות ויציאות, דיאלוג ועלילה, שיר ופזמון ואפקטים חיצוניים – מכסה לפעמים על רצף הריקוּת והדלוּת הרעיונית והספרותית.

ויש לחסל את הצנזורה כדי להעמיד את נחירי הצופה בעימות ישיר ובלתי מופרע עם כל שלושת הַנְרָדִים העולים מחלק ניכר של המחזאות הזאת:

א. הבושם הספרותי;

ב. הניחוח הלשוני וההגותי;

ג. ריח־הרָקָב של שנאת־עצמו.

ונפתח, כּסדר הדברים, בראשון.

המחזאות, שעיקרה הדיאלוג ואין בה רצף פאבּולרי כרצף של סיפּורת; שבניינה מפולש במידה רבה בשל עצם טבעו של דיאלוֹג בין נפשות שונות; היא, מבחינה זאת מיקלט מצויין ומחסה אידיאלי לחסרי־כּשרון. אין כּלל גבוּל לפטפוט־ההבל שאפשר לשֹימוֹ בפי המשתתפים בשֹיח. כּל־גבב חרוז, כל נפל־רעיון העולה במוחו של המחבר, ניצוקים ונמהלים במחזה. האפקטים הנלווים לכל אלה רק מפָרקים עוֹד יותר את הרצף ומשחררים רבים מן השוֹלחים ידם במחזאות מחובת הכּשרון לטוות איזה מירקם עלילתי ורעיוני על הבמה.

בחיבורו המאלף “ליצן החצר והשַליט”, שעניינו הסאטירה הפוליטית בישראל, מזכּיר לנו איש התיאטרון ד"ר דוד אלכסנדר בין השאר, כּי “המונח ‘סאַטירה’ נגזר מן המלה הלַטינית SATURE ופירושה: מלא או גדוש. ובהרחבה: תערובת המלאה בדברים שונים”.

מבחינה זאת מקיימים כּמה ממחזות־הסאטירה הישראליים בשלמות את ההגדרה הלטינית הזאת: בליל של התחכמויות, חוסר־חריפות של חכמה אמתית, הגות־של־בוסר ואפילו הרישעות – בהיותה חסרת חן וברק – היא רישעות נלעגת, אם לא מאוּסה.

לא נהיה בין נושאי־מֶשֶׁך־הזבל של מר הספרי, מחבר “החילוני האחרון”, ולא נביא בשלמוּת את הדיאלוג הַבָּשׂוּם, המשתרע על פני ארבעה עמודי־פוליו והסובב בעיקר על מאמציו הפיסיים של הגיבוֹר – צ’ופּצ’יק שמו – לנגן את “התקווה” בנפיחוֹת. זהו אחד הנְרָדִים הספרותיים של המחזה, והוא, כמובן, הברקה נדירה, שגם היא יצאה, כּנראה, מאותה תיבת־נוֹגנים עצמה שממנה ביקש הגיבוֹר להפיק את “התקווה”.

לא נעמוֹד בפרק זה על מהותו הפתולוגית של הביזוי העצמי, הכרוכה בעצם הזיווּג הזה של ההימנון הלאומי עם חמת־החלילים התחתונה של גופנו. הקידמה, כּידוע, אינה מכּירה בשום פּרות קדושות (להוציא פרוֹת שהיא עצמה בוראת בתוך מסעה). אף־על־פי־כן, אנו רוצים להניח כּי מעטים הישראלים המתקדמים שהיו מעיזים לעשות שידוך דומה בין “האינטרנציונל” – הימנון הגאולה של האנושות – לבין התיבה־המזמרת הזאת. וזה לבד מן העובדה ש“האינטרנציונל” הוא הרבה יותר פּוֹליפוֹני מ“התקווה” ולשם ביצועו המושלם נחוצה מערכת מורכּבת יותר של כלי נשיפה ששום בן תמותה עדיין אינו מצוייד בה בשום איזור של חלציו.

נניח, איפוא, לתסמונת הפתולוגית, שעליה עוֹד נעמוד בהמשך. אבל העובדה שמבחינת הכּתיבה הקרויה “ספרותית” אפשר בכלל להעלות על הנייר דיאלוג מטומטם כזה – מעידה על טיב הרֵיח העולה באחרונה מכּמה מחזות ישראליים.

ושתי הערות־ביניים:

אלף: כּיוון שהעמידו אותנו על כך שמחבר הסאטירה הזאת – האריסטופנס הישראלי הצעיר – הוא, בנוסף לסגולותיו האחרות, גם ירֵא־שמים, נניח לשוֹכֵן־ערָבוֹת לבדוק מה רוחש תחת כּיפתו ומה קודח במוחו של אותו מאמין המתהדר בכך שיוכל לנפוח ממערכת הביוב הפרטית שלו את הקריאה: “שמע ישראל, ה' אלהינו ה' אחד” – כּן, במפורש, בשם־ההווייה ובהטעמה הראוייה.

בית: כּתחליף לביצוע בכלי־הנשיפה האישיים שלו, שאותו גיבור מתקשה בו פיסית, הוא מציע למפעילו על הבמה ביצוע בציוּר – בטכניקה חדישה של הגרפיקה השימושית: “אשתין לך על הקיר מה שאתה רוצה” למשל “שמע ישראל – בצבעים”. מעניין לדעת איך היתה הקידמה הישראלית, הנזעקת לחופש הביטוי ורוקדת בבּיר־זֵית, מגיבה על טכניקה כזו אילו ביקש אותו צ’ופצ’יק לצייר על הקיר בכתב־שׁתָנים פרק מן הקוראן, למשל.

עד כאן – הבושם הספרותי. הניחוח הלשוני יש לו מסלול משלו.

המַתכּוֹן למחזה ישראלי בן־זמננו נראה פשוט: עֲרוֹך רשימה של עשרה־עשרים מונחים מן האיזוֹר האנאלי – מונחי הפרָשָׁה או מישגל; דאג ששום אחד מהם, במכפלה נאותה, לא יחסר בדיאלוג הבימתי; הוסף לזה – במיטב טעמך – “בן־מיעוטים” מן השטחים, הנאנק תחת מגפו של הקלגס הישראלי; תַבֵּל כל זאת בכמה אברכים מפואתים ומצוייצים – והרי לך מחזה ישראלי מקורי ומושלם ששום יסוד חשוב (או מעוּות) אינו חסר בו. תבזוק על כל אלה כמה הגיגים של פילוסוף־גימנזיסט – והעלית מן התבשיל גם תאוּדה של הגות.

וכך הולך ונולד לנגד עינינו ירחמיאל חדש – מהוּפּך. ירחמיאל עם אוצר־מליצות חדש, ששפת דיבורו וכתיבתו מעידים על דיאלקט מיוחד ועל שייכות למועדון־לשוני חדש ומתקדם השואב עיקר השראתו מן האינסטלציה האנאלית.

אם סימנו הלשוני הסגולי של ה“ירחמיאל” הקלסי בעבר היה ו' המהַפֵּך, השאוּב ממקורות תנכיים ארכאיים – סימנו הלשוני של ירחמיאל בן־ימינו הוא האות הבאה אחרי ו'. אות זו היתה לעמוד־ התווך של כל הבנין הדרמתי. כך היא, כך החֵ’ית הבאה אחריה. וכך היתה גם ה“ח’רא” לא רק קוֹרט־בשָֹמים שבוזקים אותו על התבשיל כּתבלין – כשם שהיו מוסיפים מֵי־רגלַים לבִישֹוּם הקטורת – אלא היא־היא התבשיל עצמו. לקיים “אכלת אותה”.

וכדי שיידע הקורא על מה קוראים לנו נציגי הקידמה להגן בחירוף נפש – על פי נוסחתו הידועה של ווֹלטֵיר – נַטעים את הקורא, על אף סלידת העט, פסוקים אחדים מן התבשיל הזה:

“שלאנג: מרד שמֶרֶד. כּל שמוֹק מקים פה מרד. קאַקערים. שטוף־זימה אחד שרוצה טאַכעס. כל פרעסער פּוצוביץ נהיה לי פרופסור לייבוביץ”.

ואם צודק ירחמיאל – הוא הַסְפָרי – בהנחתו, בפי אותו שלאנג במחזה כי “כשיציגו רבע־תחת, כּשיוציאו את הַשַד / יעמדו כּאן אלפים עם הכּסף ביד”; אם הנחה זו נכונה – יש לסלק את הצנזורה מיד ולהיווכח, אחת לתמיד, אם מושכת־הקהל העיקרית של המחזאות הישראלית היא באמת מערכת־הביוב האישית שלנו.

חברנו הנאצל, המשורר אהרן זאב, זכרו לברכה, אמר לנו בזמנו בצאתו, דרך מחאה, באמצע הצגת “מלכּת האמבטיה”:

“צנזורה – שמֶנזורה! מי צריך צנזורה? אצלנו, בפולין, היינו עושים זאת, פשוט, בשתים־שלוש ביצים סרוחות”.

נעיר רק כּי בהצגה, שבה אנו מדברים בטורים אלה, יספיקו הביצים בלבד. הריח מסוּפָּק על ידי הבמה.

נכון, איפוא, שאין שום צנזורה צריכה לחצוץ בין המחזה ובין שיפוטו. ומבחינה חינוכית אולי, באמת, אדרבה: יבוא הקהל הישראלי ויראה “איזה רַב יש לנו”.

ולענין "רֵיח הרָקָב של שֹנאת עצמו, שהוא מעבר למחזהו המסויים של מר הספרי.

יש להקדים ולומר:

ככל שאין הדברים אמורים בהיבט המדיני של מעמד הפלשתינאים, יש לברך בכל־לב על כל גילוי כֵּן של רגישות לאפליה, לקיפוח ולכל השפלה ופגיעה בכבוד האדם, בכבוד כל ברוא־בצלם, כל שכּן אדם המשתייך למיעוט אתני בחברה שלְאוֹם אחר דומיננטי בה.

עניינים רבים בתחום אנושי זה משוועים לתיקון – וזה כּולל את תנאי־המגורים הבלתי־אנושיים של עובדים מיהודה ושומרון, שרובם באים לעשות אצלנו במלאכוֹת שאנחנו – בהיפּוך־הערכים של חברתנו – מאסנו בהן. והדבר חל גם על אופי שלטוננו ביהודה ושומרון ועל גילויים של בהמיוּת גסה ומשפילה מצד מתנחלים מסויימים ומצד בודדים במערכת הבטחון (מאורעות חלחוּל בזמנם ובדומה להם). יתר על כּן: מי שרואה, על פי השקפתו, את יהודה ושומרון, או חלק חשוב מהם, כּמסופחים בעתיד למדינת ישראל חייב שבעתיים להקפיד בהתנהגותו כּלפי אנשים הנחשבים בעיניו אזרחים־בכוח של מדינתו.

בטורים אלה הושמעה לא־פּעם אתרעה חד־משמעית בנושא אנושי זה, שבו חייבת ישראל לנהוג על פּי מיטב הערכים של כיבוד האדם ולהילחם בענין זה בלי רתע במהרסים מִבַית.

ואולם המחזאות והסַרטאוּת הישראלית – ברוּבּה – יותר משהיא מודרכת על ידי אהבת הגר היא מודרכת על ידי שנאת־עצמו. היא הופכת עצמה באופן אוֹבּסֶסִיבִי לא רק לנושאת־דיגלה של הלאומנות הפלשתינאית, אלא גם לנושאת־דיבתה – בהגזמה, ברשעות, ברוח מופלגת של שנאת־עצמו – של מדינת היהודים. היא מחפשת לה מעין “מרפסת בּאזל” להוליד ממנה את בשורת חיבת ציון הערבית. ואילו ממרפסות המחזאוּת שלה היא מטילה, ברוֹב מחזותיה, את גלליה על שיבת־ציון היהודית בהתגשמותה. כּמו חטאנו חטא־קדמון לפני תשעים שנה באותה באזל עצמה וכמו הוספנו עליו פשע לפני כּארבעים שנה. מכל הדיאלוגים – היינו הך מה רמתם הספרותית או האינטלקטואלית – כמו נושבת רוח החרטה הגדולה על עצם הצעד הנועז שצעד העם היהודי אל תוך לוע־הארי של ההיסטוריה העולמית, ובייחוד: אל לועו הפעור והטורף של המזרח התיכון.

כמו לא הגענו אל הארץ הזו בשארית כוחותיו של עם יתום מאבות ומאמהות ושַכּוּל ממיליון עוללים מוּמתים. כּמו לא הבאנו עימָנו צדק פצוע וזב־דם שאנו גוררים אותו בשארית כּוחנו, מִן הארץ הזאת ואליה, לאורך דורות.

וודאי: שאלת החיים עם שכנינו והיחס אל הגֵר הגָר בתוכנו, היא משאלות־המוקד הקיומיוֹת, המוסריות והלאומיוֹת, של החברה הישראלית ועתידה.

ואולם בחברה זו יוקדות כּמה בעיות־קיום חמורות נוספות: סוציאליות, עדתיות, רוחניות (דתיים וחילוניים); יחסי אבות ובנים, היחס לעבודה וליגיע־אדם, קשר ישראל עם העם היהודי בתפוצות וכמעט אמרנו גם שאלות “ציביליזטוריות”, ככל שהדברים אמורים בהמשך הבטחת רמתנו האיכותית והטכנולוגית בחבל־עולם סָעוּר זה. משא־הבעיות העמוס על ישראל מסוגל לרסק חוט־שדרתו של עם חסון בהרבה, בעל מסורת ארוּכּה יותר של עצמאות וליכּוד לאומי.

ואולם כּאשר באה במאית של תיאטרון לילדים בישראל להביא את יצירת־הבכורה שלה לבית־הספר היא פותחת בנושא סבוך ונפתל שהוא מכוות־אש גם לבוגרים, ומבקשת, דרך עדיפות, להלעיט את הפעוטות הבּוֹהים בנושא שהוא אולי אובססיבי לבמאית, אך עדיין הוא מחוץ לטרדות המרכזיות של מוֹח הילד ונפשו.

וכאשר באים מחנכים – גם חילוניים – (וגם מחנכים הם, כּידוע, מימסד. היחידים שאינם מימסד הם במאים, שחקנים, מבקרים והיח"צים שלהם) ובתום־לב פידגוגי מטילים ספק בעדיפותו החריפה של ענין נשואי־התערובת לגבי הילד הרך בישראל – מיד מגוייסת זעקת־שבר על התאַנוּת לחופש הביטוי.¹

כאילו אסור להטיל ספק בחשיבותו החינוכית המיידית בישראל של ענין נשואי התערובת – מנושאי־הבעירה הסבוכים של הקיום היהודי בימינו. כּמו אין הילד היהודי בישראל יכול עוֹד להתקיים אפילו יום אחד בלי שנושא בּהול זה יוּאַר לוֹ – באוֹר הקידמה, כמובן – כבר בראשית צעדו אל עולם תיאטרון הילדים.

הפטרה:

את המטבע “שנאת־עצמו היהודית” לא אנחנו המצאנו. שאלנו אותו מהוגה־הדעות היהודי־גרמני

תיאודור לסינג. הוא שטבע מושג זה והכתיר בשם זה את ספרו האחרון (JUDISCHER SELBSTHASS), שהופיע בברלין בשנת 1930, שלוש שנים לפני הירצחו בידי פלוגת־רצח נאצית, שנשלחה למשימה זו במיוחד אל מעונו במארינבאד.

דמותו של תיאודור לסינג, שנולד כּיהודי ומת כיהודי, היא דמות מורכּבה ומרתקת. אמרנו: נולד כּיהודי ומת כּיהודי, משום שבין שני האירועים הבּיולוגיים האלה, בהיותו סטודנט, הֵמִיר דתו והיה ללוּתראני. בַּעֲלוֹת הציוניוּת המדינית האקטיבית על במת ההיסטוריה היהודית – חזר לסינג ליהדות, נלהב לרעיון הציוני ופירסם, כּאמור, את האחרון בספריו: “שנאת עצמו היהודית”. עיקרו של ספר זה – מחקר קלִינִי של האינטלקטואלים היהודים שהוכרעו על ידי תסמונת החולי “שנאת עצמו היהודית”, שתיאודור לסינג – על פי מהלך קורותיו – התנסה בו בעצמו.

מקום מרכזי בין שש הדמויות שלסינג מונה בספרו, תופס אוטו ויינינגר (אגב, כּל מי שנתפס בדבקות כּזו לפרק “הנפש היהודית” במחשבת ויינינגר, שבו בולטת כּל כך תסמונת החולי הזה, מן הראוי שיעיין מעט בפרקי הספר הנשכּח של לסינג). כהפטרה לניתוח יסודי של אחת משש הדמויות בספר זה – כּולם אנשי יצירה והגות – כותב לסינג במשפט חותם:

"עמדה לפנינו הבחירה לראות בגיבור זה דמות נתעבת (כּמידת הדין – י.)

או דמות אומללה (כּמידת הרחמים – י.) “אנחנו רואים בו אדם אומלל”.

איך נתגלגלה תכונת אופי זו של “שנאת עצמו”; איך נשתרשה והסעיפה שלוחות בקרב שכבות של אינטליגנציה עברית באַרצָה הרבונית – אינטליגנציה המשוחררת מכל תסביכי היוצר היהודי, חצוי־הנפש, בארץ נכריה – זוהי חידה המחייבת אולי מחקר קליני לעצמו.

ואולם כּאשר אתה קורא את “החילוני האחרון” ועוֹד רבות מיצירות הדרמטורגיה הישראלית של הזמן האחרון וכשעליך להחליט אם לשפּוט מחברים אלה – בּנוסח לסינג – כנתעבים או כּאומללים, הרי מתוך אַטאוויזם של חסד יהודי ושל מידת־רחמים יהודית מושרשת – אתה בוחר בהגדרה האחרונה.

19 בדצמבר 1986