חלק ראשון    🔗

המאדונה השחורה    🔗

אין לדעת כמה מתוך מאה אלף תושבי העיר הקדושה צ’נסטוחובה שעל נהר הווארטה שמעו ש“ורד הוא ורד הוא ורד”, משפט אוצר משמעויות גנוזות שהוטל לחלל העולם מעבר לאוקיאנוס האטלנטי, דאה מעל יבשות, מכפיל עצמו כמו אמבה בטור הנדסי, נמתח כמו מסטיק לעבר האין־סוף, ומגיע דווקא לאוזניו הכרויות של הנער אברם, שהסיק מכאן כי אם ורד הוא ורד וגומר, קל וחומר שבלומה־רוזה היא בלומה־רוזה היא בלומה־רוזה. רייזעלע, היה קורא לבלומה־רוזה בעלה יוסף־חיים, אחיו היחיד של הנער אברם וגדול ממנו כמעט בעשרים שנה, ולפעמים, במקרים מיוחדים ונדירים, בלימעלע, אלא שהצלילים רייזעלע או בלימעלע נשמעו באוזניו של הנער אברם כאילו לא שייכים לכאן, רחוקים מדמותה של בלומה־רוזה, מקומתה הגבוהה, מפניה הרחבים ושערה הערמוני הכבד. “כאשר אומרים ‘שיער ערמוני’ זה נשמע סתמי למדי”, רשם לעצמו הנער אברם בשולי אחד הדפים של בלוק הציורים שלו, אבל מי שדרכו להיעצר בשדרות מאריה הקדושה לקול נשילת הערמונים בסתיו, ומי שעיניו יוצאות כל פעם מחדש לקראת ברק הפרי הנוצץ מתוך הקליפה הירוקה שנתבקעה וקורץ אליו מתוך ערימת עלי שלכת זהובים, רק הוא יודע שיער ערמוני מהו". ומקץ ימים אחדים, מתחת לתאריך שבעה־עשר באוקטובר אלף תשע מאות שלושים ושמונה, הוסיף ורשם על דף חדש, נקי מציורים: “ובכל־זאת אני חוזר ושואל מה הכוונה העמוקה בגילוי הזה ש’ורד הוא ורד הוא ורד‘. כלום ורד אדום כגלימת החשמנים, או להבדיל כדגל הפרולטריון הלוחם, הוא כמו הוורד הוורוד הקטן שבזר של כלה, או כלום ורד־התה המהודר שבחלון הראווה של ‘פרחי יאסנה־גורה’ כמוהו כוורדים הלבנים שמניחים על מצבות חיילים?ואני מדפדף ב’דברי ימי הספרות והאמנות’ של המורה שלנו איגנאצי שטראוך, ספר חדש־חדיש שאני אוהב במיוחד, ושואל האם הוונוס ממילו שעל כריכת־הספר כמוה כוונוס ממילו עם המגרות הנשלפות מגופה, שהפרופסור שטראוך הקרין לנו להפתעתנו על קיר הכיתה בשיעור האחרון, והמונה־ליזה של לאונרדו דה־וינצ’י שבאמצע הספר כמוה כמונה־ליזה שהוסיפו לה רוחב על חיוכה המסתורי ומרחו אודם עז על שפתיה ולחייה?”

מסרק של צדף מעוגל היה מהדק את שערה של בלומה־רוזה, שהיה אסוף לפקעת גדולה על עורפה וכלוא דרך קבע ברשת של מלמלה שחורה. לאו־דווקא דרך קבע, אבל אל נקדים את המאוחר. למראה פסלונה של בלומה־רוזה, שפיסל לאחרונה, אמנם חשים היטב בכובד השיער הזה, הישג שאין לזלזל בו, אבל לעומת הישג זה נראית היד הימנית תלויה ללא רוח חיים, סתמית, לגמרי לא שלה. האם גם בעיני אחרים טבועה דמותה של בלומה־רוזה בדיוק כפי שהיא טבועה בעיניו שלו? את זה קשה לדעת, זאת־אומרת קשה לדעת בדיוק, כי גם הדיוק איננו לעתים אלא עורבא פרח, מוליך שולל ומאחז עיניים, וכבר הוכח כי גם בין פתיתי שלג היורדים באותו הזמן, באותו המקום ובאותם התנאים, אין למצוא שניים שיהיו זהים בדיוק, ואפילו טביעות אצבעותיהם של תאומים זהים אינן אותן הטביעות עצמן.

מחשבות שונות על בלומה־רוזה סובבו בראשו של הנער אברם, יש איטיות ועיקשות ויש מתרוצצות בערבוביה. למשל, שאחד מציירי המאדונות, שהעיר הקדושה צ’נסטוחובה מלאה אותם, עיניו החצופות מפשיטות את בלומה־רוזה והוא מדמיין לו איך היא חולצת שד לתינוקה, שד עם פטמה אדומה־שחומה כמו דובדבן בשל, לחוצה טיפ־טיפה בין האמה לאצבע, שד שנמשכים להביט בו ועוד יותר נמשכים למשש אותו באצבעות שנוגעות־לא־נוגעות, אבל קולטות את גלי החום המרטט סביבו, או פרועות דווקא, מתעקלות למעוך אותו עד כאב כשבלומה־רוזה עולה לאיטה מן המקווה, פניה זיו איקונין. אותו צייר היה ודאי דואג בעוד מועד לטשטש את העקבות, אולי אפילו לסלק את בלומה־רוזה מעל פני האדמה, לפני שהוא מציג לראווה על־גבי כן־הציירים שלו את דיוקן האם והתינוק שהתגלו לעיניו, כפי שהוא נשבע בכל הקדוש לו, גם בשמה של מאריה עצמה, שעה שהילך לתומו לאורך הנהר ביום קיץ לוהט ולח ומן הערפל שריחף נמוך עם פני המים עלו אליו השניים, הילות זהובות סביב ראשיהם, ספונים באושרם השמיימי, וכלל אינם נותנים את הדעת לא עליו ולא על חבורות הצליינים המתנהלים עקב בצד אגודל, בדחילו ורחימו, תחת העלווה של שדרות הערמונים המוליכות עד יאסנה־גורה, עד משטח הנרות הדולקים, הערוכים שם צלבים־צלבים ארוכי־זרועות, מהבהבים יומם ולילה, ועד למדשאות שלרגלי החומות המקיפות את הכנסיה ואת ערימת מבני־האבן המצופפים סביבה.

ומאליה עולה השאה מדוע דווקא את בלומה־רוזה ולא אחת פראנקה, או מאנ’קה, המפסיעות בימי ראשון בפסיעות מדודות, שדיהן מחופים בחולצות לבנות רקומות אדום, לעבר שערי הבאסיליקה, או אחת המאריות, שצמותיהן מקלעות של פשתה אסופות בסרטי משי ורוד, העולות להר לקוד קידה, להצטלב, להקשיב בעיניים בוהות לדרשתו של הארכיבישוף, שקולו מהדהד מתחת לכיפת התקרה הגבוהה, משכן כוכבי אלוה, ופושט עד מעבר לחומות האבן מעורב בריח מתקתק־חמצמץ של קהל דחוס, של קטורת וחלב נרות. או עולות ליאסנה־גורה בסתם יום של חול, שכן גם בימי חול מסיטים לרגעים ספורים את פרוכת הקטיפה הסגולה והקהל הכורע ברך רשאי להרים את עיניו ולהביט בפניה הכהים השלווים של המאדונה, אכן פנים משרי רוגע, על־אף שני חתכים של מכות־חרב שהותירו על לחיה הימנית, בימים רחוקים, הכופרים ההוסיטים.

רק פעם אחת ויחידה נקלע הנער אברם אל קודש־הקודשים של באסיליקת מאריה הקדושה, מן־הסתם בהתערבותו של הסטרא־אחרא שגילגל את הכדור לא לעבר שער הכלונסאות המאולתר שבאחת החצרות, אלא מן החצר החוצה והיישר לשדרות ההומות צליינים. הנער אברם רץ בעקבות הכדור עד שהתגלה לו לפתע שהוא עומד בשורה קדמית של מעגל צפוף, לחוץ בין עשרות צליינים בוהים ושותקים, והכדור איננו בידו. במרכז המעגל כרעה ילדה יחפה על ברכיה, כל־כולה מיוזעת ומאובקת. ילדונת קדושה, התפללי עלינו! – נזדעקה לפתע אחת הנשים ובדומיה שנפלה אחרי הזעקה הורמו עשרות ידיים לסמן את סימן הצלב. הוא, הנער אברם, לא הצטלב ורק מבלי־משים הסיר את הכובע מעל ראשו. הילדה, הזוחלת להר על ברכיה, נעתקה אותו רגע ממקומה. איזה חטא נורא רובץ עליה שהיא מתייסרת כל־כך? אולי דעתה משובשת או שהדיבוק נכנס בה? הנער אברם לא ראה את ברכיה, שדימה אותן זבות דם, ראה רק את כפות־רגליה הפצועות ומכוסות בוץ קרוש, הנשרכות על־פני עלי השלכת ועפר השדרה.

לפני שערי הקורות הכבדים, שנפתחו בחריקה, נבקע מעגל הצליינים ונערך כפרסה דוממת. הנער אברם, שמצא עצמו קרוב לילדה הכורעת על ברכיה, חישב להתכופף ולשאול אותה, זאת־אומרת לא לשאול אלא לומר לה שאילו אפשר היה להחליף דברים עם המאדונה השחורה היא בוודאי לא היתה מרשה לילדה קטנה להתייסר עד כדי כך, ושזחילה להר בברכיים זבות־דם איננה אלא משל לאיזה נמשל, ושלמען האמת רק אלוהים בלבד אין לו נמשל, זאת־אומרת… אבל עוד לפני שהמשפט הראשון הצטרף במוחו זקפה הילדה את גבה, הרימה לשמיים את עיניה המעולפות, שהקשתיות נעלמו מהן כליל, והצטלבה שלוש פעמים באצבעות רפויות, כשצמותיה המאובקות, הקשורות בקצותיהן בשרוכים שחורים, נוגעות באבני הגוויל של המרצפת. קבס אחז בו לעצם המחשבה על שפשוף ברכיים פצועות באבני־ריצוף. הוא ניתק עצמו בבת־אחת ממקומו, פילס לו דרך בתוך ההמון אל הבאסיליקה האפלה, וכולו מכווץ, ידיו לחוצות זו לזו על בטנו, מצא לעצמו מסתור מאחורי עמוד־שיש, קרוב לבמה שהתהדרה בפניו בכתרי מלכים ובשרביטי מושלים, איימה בחרבות ממורקות וסינוורה בנצנוצי צלב משובץ יהלומים, שאבן איזמרגד ירוקה במרכזו. ואולי אין זה צלב אלא פגיונו הנודע של יאן סובייסקי, המלך המהולל שהציל את אירופה מציפורני התורכים ובשובו מהקרב ליד וינה בא לכרוע ברך לפני המאדונה השחורה כדי שתחזק את רוחו לפני שיפול, בקראקוב הבירה, לרגלי מארישנקה אשתו היפיפיה, נסיכה צרפתית שכמסופר היתה לה שליטה לא רק על בעלה הגיבור אלא על כל עדת אבירי המדינה.

בעלון הצבעוני שלקח בגניבה מהדלפק שעליו קופת התרומות, ותחב לכיס עם צאתו, מצא כתוב שהיה זה האוונגליסט לוקאס הקדוש אשר צייר את דיוקנה של המאדונה השחורה על־גבי לוח אלון, ששרד משולחנה של מאריה מנצרת והובא ליאסנה־גורה היישר מירושלים. הוא לא מצא בדפי העלון מי ומתי הביא הנה את הלוח הזה, אבל מצא מעצמו שהגוון הכהה של פני בלומה־רוזה קרוב לגוון שבו בחר לוקאס הקדוש לצייר את פניה של מאריה הקדושה, ואין תימה בדבר, שהלא בעורקי שתיהן זורם דם יהודי. אמנם בלומה־רוזה איננה אשת נגר אלא אשת פרוון, אבל גם פרוונות זה מקצוע מכובד.

בלומה־רוזה    🔗

בלומה־רוזה הגיעה לצ’נסטוחובה בגפה מן הכפר הקטן פֶנטליצָה, החבוי עמוק כל־כך בתוך היער המעורב של אורנים וליבנים עד ששמו כלל לא מופיע בשום מפה, גם לא במפה הגדולה של פולין, באטלס החדש של רומר. זה איפהשהו בין קאטוביץ לביטום, יותר קרוב לקאטוביץ, אמרה לנער אברם, אז עוד הילד אברם, אחרי שהשידוך בינה לבין אחיו הגדול יצא אל הפועל בשעה טובה ומוצלחת. בתחילה מצאה את פרנסתה כמשרתת בבתי גבירים יהודים, שככל שהיו אמידים יותר כך התגוררו קרוב יותר לכנסיית המאדונה השחורה. באחד מאותם בתים זכתה ליחס חם מצד כל בני המשפחה, ואף לחדרון משלה. שמחה בחלקה לא התפנתה להתהלך בשאר רובעי העיר, וברחובות שלמטה מגשר הרכבת וסביב השוק הישן ממש לא הציגה את כף רגלה. את הקניות ערכה בחנויות הגויים הסמוכות ליאסנה־גורה, ובדרך־כלל לא הרבתה לצאת מבית מעבידיה – אלא שהשדכנית פייגעלע קרומהולץ גילתה אותה אפילו שם, כשם שהיתה מגלה כל נערה שהגיעה לפרקה במרחק של עשרות קילומטרים, כפי שנודע לבלומה־רוזה מאוחר יותר, עם כל שאר סיפורי נפלאותיה של אותה מזווגת זיווגים מהוללת, למשל איך היא כולאת את המחותנות במטבח שלה, שתיים־שתיים, וטוחנת בלשונה עד שאומרות: אמן כן יהי רצון. את כל אלה סיפרה לו בלומה־רוזה בעצמה ומרצונה, מתוך צחוק עליז לרגעים, והנער אברם לא גילה לה את דעתו המוצקה, שלא מנה ולא מקצתה, לא בזכות שום פייגעלע כזאת או אחרת, אלא בזכות בלומה־רוזה עצמה, וכל זה שיש לה, זאת אומרת השיער הערמוני ועור־הפנים הכהה והחלק, ועוד כהנה וכהנה. יום אחד מצא אמנם לנכון להעמיד את הדברים על דיוקם באוזני אחיו הגדול, שהביט בו שותק, בעיניים סקרניות וחוקרות, שמילאו את חלל החדר בסודות זרים ואפלים.

על מה שקדם לבואה לבדה לצ’נסטוחובה, והיא בת שש־עשרה או שבע־עשרה, לא הרבתה בלומה־רוזה לדבר. מחצאי דברים ורמזי־דברים שהגיעו לאוזניו מפי אביו, קצת מפי אחיו ומעט־מזער מפי בלומה־רוזה עצמה, צירף לו הנער אברם סיפור־מעשה שכזה: אביה חכר מן הפריץ, שכל קרקעות הכפר היו שייכות לו, חלקת אדמה ליד גשר־העץ שמעל אחד מפיתולי הנהר, והקים עליה קרעצ’מע. העסקים פרחו, כשהיא, עודנה ילדה, עוזרת ליד אביה ואמה החולנית – אלא שככל שהתבגרה נעשו לטיפותיהם וצביטותיהם של כמה כפריים מבאי הקרעצ’מע מטרידות יותר וחצופות יותר. הנער אברם היה מתחלחל לעצם המחשבה איך שיכור כזה, שריח וודקה ומחורקה נודף מפיו, שולח את אצבעותיו הצהובות והחומות מטבק לעבר פניה המשיים של בלומה־רוזה. שיכור מטונף, איך הוא מעז?! אמה הבינה מן־הסתם לרוח בתה יחידתה, ועזרה לה, בהסתר מן האב, להוציא אל הפועל את בריחתה לצ’נסטוחובה ואף ציידה אותה בנדוניה לכשתגיע לפרקה. ואילו אביה, כנראה איש חזק ועקשן, התבצר בשתיקתו כמעט חמש שנים, ורק אז בא לבקר אותה, פעם אחת, והיא כבר אשתו של יוסף־חיים. הנער אברם ראה אז את אביה בפעם הראשונה והאחרונה: גבר חסון נעול מגפיים, עצמות לחייו רחבות וזקנו הערמוני סמיך וארוך.

בלומה־רוזה לא נמנתה עם עקרות־הבית המבלות את רוב זמנן בביתן. כי למה תשב בביתה הדומם, הריק מהמולת ילדים ומלא ריח כבד ומכשף של אורניות־יער יבשות, המשתלשלות שרשרות־שרשרות מכל התקרות, סגולה בדוקה כנגד צחנת עורות־הפרווה של שועלים, כלבי־ים, חורפנים וסתם פרוות כבשים ועזים, החודרת לדירה מבית־המלאכה שבחצר גם מבעד הדלתות והחלונות הכפולים. אולי כדי לא למשוך תשומת־לב יתירה, דבר שמונה לה ממילא, וכדי לא להזין לשונות רעות, הקפידה להיראות בימי שבת וחג בעזרת הנשים המרווחת של בית־הכנסת החדש, הניישול, ששם היה החזן הנודע סירוטה עובר לפני התיבה בתפילת מוסף. מפעם לפעם אף הלכה לטבול במקווה, שאולי סוף כל סוף ירחמו עליה שם למעלה ובטרם בלותה תהיה לה עדנה. על הטבילות האלה יכול היה להעיד עדות ראייה הנער אברם עצמו, כיוון שבגדר המרישים המשוחה עיטרן, המקיפה את המקווה מכל צדדיו, היתה שמורה לו אם־סיקוס פרטית, שעינו של זר לא שזפתה, כל־כך הפליא לפקוק ולהעלים אותה אחרי כל הצצה. זה היה הסוד שלו, שיעורי האנטומיה שלא יסולאו בפז: בלומה־רוזה העולה מן הרחצה, המוזה שלו, המביאה עליו השראה, או אם תמצאו לומר, כופה עליו הר כגיגית להוסיף ולפסל את פסיליו.

אבל שוב, אל נקדים את המאוחר.

בלומה־רוזה היתה הראשונה לספר לו, בפרוטרוט, שהוא נולד ביום־הכיפורים שחל אותה שנה בשבת, משמע שיצא לאוויר העולם בשבת־שבתון, כשעדת בני־ישראל עומדים בסיום תפילת נעילה, בין תקיעת השופר בבית־הכנסת החדש, הניישול, לתקיעת השופר בבית־הכנסת הישן, האלטשול, שנבנה לפני יובלות, עוד בימי הקיר“ה, לצד בית־המדרש של חיים־לייבוש, אבי־סבו של הרב וועלוול־לייבוש. חסידי הרב וועלוול־לייבוש נהגו מאז ומתמיד לגשת לתפילת נעילה, ככתוב. כאשר החמה בראש האילנות, משמע כשהיא נוגעת בחוד הצלב אשר בראש מגדל־הפעמונים של יאסנה־גורה, ולהאריך בתפילה ותחנונים ממש עד לרגע האחרון, שלא להפסיד חלילה אפילו הרף־עין אחד מן הזמן ששערי ההיכל העליון עדיין פתוחים לפניהם. בלומה־רוזה סיפרה לו כי אמו, שהצירים תכפו עליה ממש באמצע תפילת נעילה, לא שעתה לשידולים והפצרות ולבכיה הנורא שלה, של בלומה־רוזה, וסירבה בכל תוקף – תוקף מעולם לא חסר לה, ומי היטיב לדעת זאת יותר ממנה, כלתה – לתת אל פיה למען חיזוק הגוף ולו טיפה אחת מהקימפעטארן־יויך, מרק־עוף צלול, שהיא, בלומה־רוזה, בישלה לה בעוד מועד. לא ולא, אסור ואסור, היה גונחת. קשה היה לראות את פניה המיוזעות ואת עיניה שכמו עמדו לצאת מחוריהן, וכמו ידעו הכל באותם הרגעים, ולא ידעו מאומה באותם הרגעים. אמנם כן, אמו סירבה להישמע גם להיתר מפורש שנשלח אליה מבית־הכנסת מטעם הרב וועלוול־לייבוש והתעקשה שרק לאחר שתשמע במו אוזניה את צריחתו הראשונה של הבן הילוד, כעשרים שנה אחרי ששמעה את צריחתו של בנה הראשון – השכנות ניבאו לה, לפי הצורה המחודדת של הבטן שתלד עוד בן־זכר – אז ורק אז תיתן כף מרק לפיה. המיילדת שפרה כמעט איחרה את המועד. לפנות־ערב, כשהצירים באו תכופים בזה אחר זה, לא יכלה עוד בלומה־רוזה לשאת, פרצה אל הרחוב ועלתה לכרכרה הראשונה שהזדמנה לה, שהרי, כידוע לכל, פיקוח־נפש דוחה גם שבת־שבתון, ומשלא מצאה את המיילדת בעזרת־הנשים המאפילה והולכת של הניישול, פקדה על העגלון להדהיר את הסוסים לביתה של שפרה שבמבואות העיר. הדרך לשם עוד עברה איכשהו בשלום, אלא שבדרך חזרה – מי יכול היה לשער?” – שדרות מאריה הקדושה היו חסומות לכל אורכן. סוס אחד מצמד סוסי הכרכרה נרתע, טילטל בחוזקה את היצול ונעמד על רגליו האחוריות: אין לעבור! וגוש הצליינים הצפוף לא חדל לשיר: אם טהורה חוסי עלינו. חבצלת צחורה חוסי עלינו, ומקהלת הפעמונים האדירה מילאה את כל חלל האוויר. בלומה־רוזה לא לקחה איתה כסף לשלם לעגלון, הרי יום־כיפורים היום, גם שפרה לא לקחה. בסוף נטשו השתיים את הכרכרה באחת הסמטאות והתחילו להידחק בין הצלבים והצלמים, בלומה־רוזה בראש והעגלון שבמאסף תבע בזעם את שכרו. מרחוק, במטושטש, הגיעה לאוזניהן תקיעת השופר בניישול, משמע שבאלטשול עדיין עומדים בתפילה והרב וועלוול־לייבוש פורש את תחינתו בפני הקדוש־ברוך־הוא. גם היא, בלומה־רוזה, התחננה בלבה: חוסה נא, הושיע נא, כפר נא, ולו הפעם האחת הזאת, לשתי נשים יהודיות החוטאות ומחללות בפרהסיה את יומך הקדוש. שפרה המיילדת עוד הספיקה לקבל אותך ואמך המנוחה עוד הספיקה לשמוע את צריחתך הראשונה, רק את הראשונה, כי עם גמר תפילת נעילה ותקיעת השופר באלטשול, כשאביך ואחיך חזרו מבית־הכנסת הביתה, כבר לא היתה בין החיים.

משמיים נגזר, לחש הנער אברם לעצמו, וכדי לא לפרוץ בבכי חזר ואמר בקול רם גם אל בלומה־רוזה: משמיים נגזר. אבל מדוע, מדוע גזרו ככה משמיים? במה חטאה את אשר יאהב יעניש, אומרים.

מי יודע, מי יכול לדעת, אמרה בלומה־רוזה.

שתקו, ראשיהם מושפלים. בלומה־רוזה שאלה אם הוא רוצה לאכול משהו.

לא, אמר.

אז לפחות תגיד משהו, ביקשה.

העכבר חושב ככה והחתול חושב אחרת, גם הרב וועלוול־לייבוש חושב אחרת, גם אלוהים חושב אחרת, קשה להבין למה הוא חושב ככה או אחרת, מה?

אני לא יודעת להגיד לך למה הוא חושב ככה או אחרת.

רחמים זה לא בדיוק מחשבה, אמר הנער אברם.

גם עלי אין רחמים, אמרה בלומה־רוזה.

כל העיר התפללה והרחמים נעלמו. כל העולם כולו מהלל יה, משבח, מפאר, מרומם, בשביל מה נחוץ לו לאלוהים שבשמיים שכל הזמן רק יהללו וישבחו ויפארו וירוממו אותו? ולמי הוא מספר שם למעלה שמהללים אותו, מה? למלאכים? לשטן? הוא מתגרה בשטן?

בלומה־רוזה בכתה, אחר־כך אספה אותו אליה. במשיכה אחת הסירה מעל שערה את רשת המלמלה השחורה, הוציאה מהשיער את מסרק הצדף, התירה את הפקעת שעל עורפה וכיסתה אותו בגל כבד, מחוספס ומדגדג, מדיף ריחות עדינים של צמחים לא מוכרים לו. חום משונה, רך וצורב, כאילו חום שלה ושלו גם יחד, הציף אותו.

אולי זה חום של שטן מעורב בחומה של לילית, אמר לבלומה־רוזה.

ועוד אמר לה, אחרי שתיקה ארוכה, כי אלוהים לא ברא לעצמו אמא כדי שלא יצטרך לאהוב אותה. אלוהים אוהב רק את עצמו, את עצמו, לחש לבלומה־רוזה והרגיש איך שפתיו מגששות אחר הדובדבן האדום־השחום המתחבא בתום חזייתה המרופדת.

הפסלונים זכרונם לברכה    🔗

מן הפסלונים שהספיק לפסל הנער אברם, שרובם התמסמסו לו בין האצבעות או נסדקו כשביקש לשרוף אותם על־גבי הגחלים הלוחשות בתנור־האריחים שבחדרו, השתמרו עד סמוך לצאתו לדרך רק שלושה: אחד של הרב וועלוול־לייבוש, שבטנו הנפולה כמו דבוקה לגבו, רגלי קצרות, זקנו ארוך ומדובלל וראשו הגדול כאתרוג בינוני שלוח לשמיים, כאילו הוא עדיין מתדיין עם היושב במרומים איך זה שלא ריחמו מלמעלה על יולדת שסירבה לבלוע ביום־הכיפורים אפילו כף אחת של מרק, ואיך זה שהוציאו אותה מן העולם דווקא עם הישמע בכייתו הראשונה של בנה, כשכל עדת בני־ישראל עומדים בתפילה ובתחינה. האומנם מגלים פני הרב וועלוול־לייבוש – פנים מוכרים היטב לנער אברם שלמד בישיבה שלו כמעט שנתיים – את כל נפתוליה של ההתדיינות הזאת, או של התדיינות אחרת, לגמרי אחרת, שלו, של הנער אברם, טינתו שלו, שלא לומר שנאתו את הרב וועלוול־לייבוש שגירש אותו יום בהיר אחד מבית־המדרש בבושת פנים. מדוע? בגלל מה? מה שנחרט בזכרונו הוא שבאותם ימים עצמם שבהם נאבק על עיצובו של הפסלון הזה נודע בעיר שהרב, שהתאלמן רק לפני כשנה, נשא לו לאשה את הגיורת הצעירה רות־הלנה, ואחד מבני הכיתה, מונייק, זה שגר ממש מול החלונות של הזוג הטרי, סיפר שהרב מתקשה ככל־הנראה למלא את חובותיו וכי טענות־ומענות בשני קולות מסתננות מחלונותיהם החוצה; או אז אזר עוז, עקר מפסלון הרב את איברו הקטנטן והדביק תחתיו איבר ארוך הרבה יותר, ומתוך איזה דחף מענג קשר את קצהו כמין אצבע משולשת.

העבודה על הפסלון השני, זה של המאדונה השחורה, התארכה גם היא זמן רב למדי, כי הנער אברם התלבט מה דמות עליו לשוות לה: בכנסייה שבמרומי יאסנה־גורה לא ניתן לראות את מאריה הקדושה אלא עד חבל שמלתה, ואילו בתמונת פסל ה’פייטה', בספרו של הפרופסור שטראוך, נראו פניה חלקים ודומה צעירים יותר מפני בנה השרוע בחיקה לאחר שהורד מן הצלב. והעיקר: על־אף כל ההשתדלויות שהשתדל היו פניה של המאדונה הולכים ומתדמים לפניה של בלומה־רוזה. וכיוון שכך, החליט לבסוף שלא להתלבט עוד ולכסות את גופה של המאדונה בטוגה רומאית רחבה שתשמור בין קפליה את סוד הבתולים הנצחיים ואת סוד ההתעברות בטהרה.

אבל פסגת עבודתו, מכל מקום בעיניו, היה פסלונה של בלומה־רוזה עצמה. שלושים סנטימטר גובהו, כך שרק בקושי הצליח להשחיל אותו בעד הפתח המלבני לתוך לוע התנור, להניח אותו על הגחלים הלוחשות ולא לקבל כוויה. עבודה יפה, אישר לעצמו. אמנם נאמר יהללך זר ולא פיך, אבל באין רואה ובאין שומע הלא מותר לרוות קצת נחת: בלומה־רוזה עם שדיים קטנים וישבן בולט. נראה שגם כאן הושפע מתמונת פסלון קטן ויפהפה של אלילה אפריקנית יצוקה בזהב, “משקולת ששימשה במאות הקודמות את סוחרי היבשת השחורה”, היה כתוב מתחת לתמונה. בהתחלה שמר את הפסלון, עטוף מטלית כתומה של פלנל, במיטתו, אבל אחר־כך, אחרי התנסותו הראשונה הנחושה והנחרצת כמו זינוק בתחרות ריצה, או כיבוש רכס הר או צוק סלע, תוך חריקת שיניים, קמיצת אגרופים, האצת פעימות הלב, ליטופי עדנה וכמה הבזקי דמיון פרוע, עד לפורקן מהמם ואנחת הידד מרוממת: הנה גם אני יכול, הנה גם אני יודע – אחר־כך, בלילות רבים, ולמען האמת לא רק בלילות, כשהפסלון של בלומה־רוזה גלוי לפניו על המדף מעל מיטתו, היה מאונן חופשי, משוחרר מפחדים, כעצת אוגוסט פורל בספרו הנודע המחלץ ממבוכות ותהומות, מתעקש לתלות את עיניו בפניה של בלומה־רוזה בלי לעפעף ובשמחה לא מופרעת.

סוקראטס טוען, כדברי הפרופסור שטראוך, כי בנפשו של כל אדם נמצא משהו בדומה ללוח מכוסה דונג, מתנת מנמוזינה אלילת הזיכרון, וכשהוא רואה משהו, או שומע או חושב, או אפילו רק מרגיש, מיד נרשם הדבר על־פני אותו לוח ונחתם שם לזיכרון. אמנם נכון שסוקראטס היה החכם באדם, אולי חוץ מקהלת, אבל הרעיון של לוח הדונג לא כל־כך התקבל על דעתו של הנער אברם. כי איך ניתן למשות זיכרון מסויים מתוך מצבורי ערבוביה כזאת, מתוך גוש של דונג צמיגי שאין לדעת באיזו שכבה משכבותיו הוטבע מה שהוטבע בו. הוא, הנער אברם, היה אולי מצייר לו את מצבורי הזיכרון בצורת סולם שלבים, נאמר סולם כפול כזה של סיידים: מעברו האחד שלבי־הזיכרון עולים עד למדרגה העליונה, שממנה, כמעל פסגת גבעה, ניתן להקיף במבט שטח גדול ביותר, ומקץ כך וכך שנים שלבי־הזיכרון יורדים בעברו השני של הסולם עד תחתית המדרגה, שאז רואים רק מה שלמטה ומה שקרוב. חוץ מזה, הרי לא ייתכן לרשום ולשמר את הכל, ומה שלא נרשם ממילא נועד לו קיום קצר, ועם חלוף הזמן, באין עקבות, הוא נמחק, אובד ואיננו.

אותו פלפול מסובך בסוגיית הזיכרון היה בעוכרי הנער אברם כבר בגיל צעיר, וכיוון שלא שמר על לשונו, אמנם גורש בבושת פנים מן הישיבה של הרב וועלוול־לייבוש. ולא הועיל כלום, לא הבקשות של אביו: קצת רחמים, רבי, הרי יתום מאמו הנער, וגם לא תחנוניה של בלומה־רוזה: זה הרי חטא להשאיר את הנער העקשן והמזיק הזה ככה סתם, הפקר, אחריות עצומה הוא לוקח על עצמו, רבי. אבל הרב וועלוול־לייבוש שתק כמו מומיה וגם בכיה של בלומה־רוזה לא הוציא אותו משתיקתו. השערוריה שהתחוללה בישיבה כך התחוללה: למן הרגע שבו פתח הנער אברם לטעון בשטף גובר כי כל מה שלא נרשם בזמנו אחד דינו להשתבש או אפילו להימחק כליל, וחבל על דאבדין, למן הרגע הזה התחיל מצחו הגבוה של הרב וועלוול־לייבוש להיחרש במין תלמים־תלמים עמוקים. אבל הנער אברם בשלו, התעקש לטעון שזה בדיוק מה שקרה להם, לחכמינו זכרונם־לברכה. כיוון שמנעו עצמם מלרשום על־גבי קלף את פולמוסיהם, שלא לפגוע חס וחלילה, על־ידי עצם הרישום, באותיות התורה הקדושה, נבצר אף מרבי יהודה נשיא עצמו, בשעה שערך את המשנה, להכניס לתוכה הרבה דרושים חכמים שנמסרו מדור לדור בעל־פה, ונשכחו ואבדו עם הזמן. לא כל חכם הוא בור סוד שאינו מאבד טפה, ומי לידנו יתקע שעל שום כך לא נמצאים שישה סדרי המשנה פגומים, ואם־כך פגום גם כל מה שבא לאחר־מכן להאיר את המשנה, זאת־אומרת דיני ההלכה שאנחנו מצווים לנהוג על פיהם. מי לידנו יתקע שכל מה שלא נרשם, נשכח ואבד, לא היה מטה את הכף עוד יותר לזכותו של הלל הזקן ולא לזכותו של שמאי הקפדן, שכבר אמר הלל הזקן לא הקפדן ילמד…

אין זאת אלא שהסטרא־אחרא השתלט על הנער אברם, סינוור את עיניו עד לא ידע, עד לא ראה נגדו אלא סייד הניצב בראש סולם כפול, רגל אחת הנה ורגל אחת הנה, מסייד את התקרה ולפתע מטה את פח־הסיד שבראש הסולם ושופך את כל תכולתו על ראש של הרב וולוול־לייבוש, שאמנם עמד חיוור כסיד וזעק מרה: שתוק, משומד להכעיס, צא מפה עם־הארץ, החוצה החוצה! היה זועק ומכה בכף־ידו השטוחה על התלמוד הבבלי הפתוח לפניו על לוח השטענדער: דרך־ארץ, דרך־ארץ! אלא שלא עלה בידו להפר את שלוותם המשונה של תלמידיו, על־כן פנה לעבר החלון. תיקן בתנועה חטופה את אחיזת הכיפה השחורה על ראשו, עיניו כלפי שמיים: מרא דעלמא, אלוהי אברהם אבינו ומשה רבנו וכולי רבנן הקדושים! ורק אז חזר והפך את ראשו אל פנים החדר וחזר לצעוק: צא מפה, גראבער יונג, בור וגס רוח, צא מפה, משומד להכעיס! ואצבעותיו צובטות ותולשות נימים אפורות מזקנו הלא־סרוק.

ריחות לילך    🔗

מתמיד, אולי מאז שלמד לשבת בכוחות עצמו, אהב הנער אברם לבלות שעות על גבי שעות מאחורי בטנת האטלס הצהובה של וילונות התחרה, להיות אדון לעצמו על האדן הרחב של החלון בחדרו, גבו שעון אל מזוזת־הגומחה המרוחה שכבה עבה של צבע־שמן לבן, ברכיו אסופות בין אצבעותיו השלובות ועיניו משקיפות אל הנעשה למטה, בכיכר השוק. בחורף, כאשר למחבוא היה חודר קור צורב גם מבעד לחלונות הכפולים, היה מושך אליו מן המיטה את כסת הפוך ועוקב אחרי אדי החום הבאים מתנור האריחים המוסק ומערטלים, טפח אחר טפח, את השמשות המכוסות פרחי־כפור ומסננות פנימה אור חיוור ועגמומי.

קרירא, חמימא, למאי נפקא מינה, מחבואו הוא מבצרו. רק תושיב מישהו על חול לח בקיץ, או מול שמשה מכוסה אדים בחורף, ומיד הוא מושיט אצבע וכותב את אותיות שמו, שהרי העור קרוב מן הכותונת, אומרים. אמנם לא הזדמן לו עד כה לשבת על חול לח בקיץ – צ’נסטוחובה רחוקה מהים ושתי גדות הווארטה מכוסות בעפר מהודק, חום־אדמדם, שרק פה ושם מבצבצים מתוכו סירפדים עקשניים וצורבים – אבל להושיט אצבע לשמשה מכוסה אדים בחורף נהג גם נהג, הרי גם הנשמה שלו איננה צימוק מיובש. עם־זאת, עד כמה שזכור לו, אף פעם לא כתב על השמשה את שמו שלו אלא כתב, ובאותיות דפוס עבריות, את השם דולצינֵיה, בדיוק כפי שהוא מופיע אצל חיים־נחמן ביאליק בתרגום דון־קישוט. אמנם מהר מאוד למד שאותה דולציניה לא היתה רקדנית פלאמנקו יפהפיה כי־אם איכרה לה־מאנשית מגושמת, אלא שצלילו של השם, דולציניה, הקסים אותו, וכל כמה שחיפש לא הצליח למצוא שם אחר שישמש לו הסוואה טובה יותר לשם בלומה־רוזה, שאולי כלל איננו פחות יפה מן השם דולציניה.

חודש מאי, הריחני בירחים, היה מגיע לקיצו ושני מיני הלילך, הלבן והסגול, היו בלי־ספק משגעים כל חוטם, יהיה סולד או נשרי, נוצרי או יהודי. לנער אברם לא נמצא בשעת שחר זאת דבר טוב יותר לעשותו מאשר להתבצר בגומחה שלו, ליד החלון הפתוח אל כיכר השוק הרדומה עדיין, ולשנן בלחש, לקראת הבחינה הקרובה: canto, cantare, cantavi;, canta… חדרו הקטן, פחות מד' על ד', הצמוד לבית־המלאכה של אביו – בדירה הצפופה אליה עברו זמן־מה אחרי מות האם מדירתם המרווחת בשדרות מאריה הקדושה – היה שואף אל קירבו, יחד עם צינת השחר, גם את הילולת הלילך ופולט מקירבו אל הכיכר האפילה את הריח הסמיך והמשובב של שלחי־עורות שהיו ערוכים ערימות־ערימות בכוך המחסן החשוך, את ריח הקאוצ’וק המדגדג בנחיריים, ואותו בוקר גם את שארית ריחה של הינדעלע, שמדי חודש בחודשו למשך יומיים־שלושה, היתה מפיצה סביבה מין ניחוח מוזר ומגרה, לכאורה מכוסה שכבת או־דה־קולון ולמעשה פורץ בעדה גל אחר גל.

ועדיין ריצד לנגד עיניו החיזיון שהתגלה לו בבוקר יום אתמול מבעד לדלת הפתוחה לרווחה של בית המלאכה. היה תוחב לתוך ילקוט בית־הספר את ספריו ומחברותיו כאשר הינדעלע השמנמנה, העובדת החדשה, פתחה לזמר בביישנות: בוקר טוב מייסטער בערל, בוקר־טוב אהרעלע, ואותו ניחוח חריף שלה כבר מכווץ אם בחיוך ואם בנישוק את שפתיו העבות של המייסטער, שפסוקת ישרה כסרגל חוצה את שערו השחור המקורזל, ובה בשעה מגביה עד מחצית המצח את גבת עינו השמאלית של אהרעלע, הבוהה מאצל מכונת התפירה בחמוקיה הדשנים של הינדעלע, קשתית עינו השמאלית חומה כדבש וקשתית עינו הימנית כחולה כאבן ספיר וכבר הידהד באוזניו של הנער אברם גם נאום־הגבר של מייסטער בערל, המלווה צביטה לוהטת של אגודל ואצבע בלחיה של הינדעלע: בשעה טובה הינדעלע קרוין, עטרת ראשי, מיין גאָלדענע פאווע, טווס זהב שלי, שככה אני אחיה, היום הזה את כולך בשומים־ביקס, תיבת קטורת, ריח ראָזינקעס מיט מאנדלען, צימוקים ושקדים, אזוינס און אזעלכס, שופרא דשופרא, היה מצחקק ופותח לסלסל את ה“קעס” של ראָזינקעס, דוחף את הינדעלע ממנו והלאה וקורץ אליה תוך טלטול־ראש לעבר כוך המחסן. ואילו אהרעלע, מאצל מכונת התפירה, היה ממצמץ אליה בשתי עיניו גם יחד, לא מצליח או לא יודע לקרוץ בעין אחת, אחר־כך מדביק את מצחו לגופה השמנוני של מכונת זינגר, נאנח עמוקות ובנחישות פתאומית לוחץ ברגלו על דוושתה. הינדעלע עוד הוסיפה לעמוד במקומה סמוקה כמו סרטן, הסומק מטשטש את הנמשים על לחייה התפוחות, שאיש לא יגן עליהן מפני צביטותיו הבאות של המייסטער. ולא נעלם מעיני הנער אברם שבמשך מרבית שעות היום היתה הינדעלע מסתופפת דווקא בצילו של אהרעלע, ועם־זאת לא היה לו צל של ספק כי חוטמי מגפיו של המייסטער בערל הם שנתקעים ברצפת החול של המחסן ושעקבי מגפיו הם שמחפשים להם אחיזה באסקופת־העץ הגבוהה של הכוך האפל. כל זה כמובן כשאבא היה יוצא מבית־המלאכה לעסקיו בעיר. או אז כשהוא, הנער אברם, היה חוזר מבית־הספר לגומחתו באין־רואים ובאין־שומעים, הדבר שהפליא אותו, אפילו העליב, היה שהמייסטער בערל כלל לא הפסיק ממה שהיה עושה להינדעלע על־גבי ערימת השלחים החלקלקים גם כאשר ספר כבד נזרק במהומה גדולה, שלא משתמעת לשתי פנים, מאדן החלון לרצפת הפרקט של חדרו.

Veni. Vidi. Vici! Canta puerus Romanus!. ובין כה וכה, עם קרני שמש ראשונות, היו מתעוררים לחיים פעמוני יאסנה־גורה לקדם את פניהם של הצליינים שכבר היו עולים בין ערמוני השדרה לשחר את פני המאדונה, וזימרתם המונוטונית – בתולה טהורה חוסי עלינו! חבצלת צחורה עשי עמנו חסד! – כבר נמהלת בחריקת עגלות־איכרים הבאות העירה מן הכפרים שבסביבה, מעירות בדרכן בקתות חשוכות ושדות רדומים. השמש העולה לאיטה כבר היתה מציתה בוורוד זוהר את כל השמשות הפונות מזרחה, ובלובן זוהר את גזעי הליבנים הזקנים שסביב משאבת הבאר העזובה, אחר־כך מחליקה על־פני אחוריהם של הסוסים המיוזעים ולבסוף נוגעת באבני־הגוויל המשופות דורות של רגליים, פרסות וגלגלי עגלות. משאית יחידה צפרה בשחצנות וחלפה ביעף על־פני שורה ארוכה של עגלות־סולם עמוסות הרי חציר, המתנדנדות שיכורות מצד אל צד – הנה ההיא מתהפכת! – לא, כי הסוסים משכו חזק, איזנו את היצול והר החציר חזר אל שיווי־משקלו. איכר זקן משך בחבל פרה צולעת, מצליף באחוריה תוך כדי פיהוקים וקללות. איכרות יחפות, פניהן מיובשות מרוח ומשמש, נשרכו אחרי הפרה נושאות בידיהן סלים מלאים ביצים, ותרנגולות לחוצות מזה ומזה תחת בתי־שחיין. הפרה הצולעת קפאה פתאום, גועה נואשות, מסרבת להיכנס לסמטת בית־המטבחיים. אצל תעלת השופכין החוצה באלכסון את הכיכר, על־גבי מצע אבני־גוויל רטובות עדיין מטל הבוקר, ישן־נחר לו שיכור, כובע־המיצחה שלו שמוט, שערותיו פרועות, ומעליו, בחצי גורן עגולה, רוכנת חבורת שחקנים עולזת:

סבא־רבא נוח היה איש קדוש

שרה עם אלוהיו –

ועל־כי מים־מים־מים לא אהב,

רוקן כדי תירוש.

אשר־על־כן חיבבהו אל

שמרהו מניוול –

ועם הגיע־יע־יע המבול

היה לו לגואל.

פעם נוח יי"ש לגם עד אור ראשון

על כל מידה עבר –

וכשנהיה לו רע־רע־רע־רע, רע ומר,

בתיבה צנח לישון.

הגיע חם, עם חיוך רחב,

שכמו לוט שיכור אביו –

ובעד זה שלח אותו האל לביב

ובביב הוא עד עכשיו.

משל הוא זה, מוסר לעם,

דור דור אותו יונק –

כי זה שמשיכור־כור־כור צוחק־חק־חק,

בעצמו מזרע חם.

Cantere? Cantore? Cantare? – האומנם נרדם תוך שינון ועכשיו אינו מבדיל עוד בין המן למרדכי, שיכור כלוט מניחוח הלילך והחציר ושארית ניחוחה של הינדעלע, אינו יודע עוד אם החבורה העליזה שהיתה רכונה בחצי גורן עגולה מעל נוח, השרוע שיכור אצל תעלת השופכין, היא מקהלת פרחי־הכהונה של יאסנה־גורה או שמא שחקני הפורים־שפיל שבאו להראות כוחם גם ביריד זה, אחרי שנחלו הצלחה רבתי ביריד הקודם, כשהצילינדר השחור ההפוך ממש עלה על גדותיו מרוב מטבעות, עד שלפתע נטפלו שלושה חמים שיכורים אל המלכה אסתר, משמע אל אהרעלע שעינו האחת דבש ועינו השניה ספיר: הם, השלושה, חייבים ויהי־מה להרים כוסית וודקה לחיי המלכה אסתר, אסתרקה זאת ששנים על שנים שכבה בחיקו של קאז’ימייז' הגדול, שנשא אותה על כפיים ורק למענה הביא אל העיר הקדושה הזו את כל הז’ידים שבעולם, הם מוכרחים, ויהי־מה, ללחוץ את אסתרקה אל ליבם, חובת אבירות פולנית היא להם. וודאי היו חוטפים את אהרעלע, קושרים בחבלים ומושיבים אותו על גבו של אחד הסוסים העומדים למכירה, אלמלא צץ לפניהם, ממש ברגע הנכון, המייסטער בערל:

אנא, רבותי, הואילו בטובכם להניח לה לאסתרקה, כי לא אסתרקה ולא מלכה לפניכם אלא פרולטר יהודי…

איזה פרולטר, מה פרולטר, עם שדיים מפוארים שכאלה…

איפה שדיים, רבותי, אלה כרים, כרים, כרי־שינה מצויים, אמר המייסטער בערל ובלי לחוס על רכושה של להקת הפורים־שפיל הוציא מכיסו סכין תפרים, קרע קריעה במחשוף שמלת המלמלה של אסתר־המלכה, שלף משם את אחד הכרים והתחיל לפרום, בחימה שפוכה, את הציפית שצבעה כצבע הבשר החי.

נוצות פוך קלילות התעופפו מול פניהם של שלושת מעריצי אסתר־המלכה, מתעופפות ומערפלות את ראייתם. אהרעלע ניצל את הרגע, פיזר רגליו ונעלם במבוא הבית, הפוך מכסה את פניו הדביקים מאיפור. המהומה, ממש מתחת לחלונות בית־המלאכה, שקטה במקצת, אבל עלולה היתה להיגמר בכי רע אלמלא השתחרר מכלובו תוכי צהוב־ירוק, שצווח בלי הפוכה: ליתפזר רבותי, ליתפזר רבותי, מושך אחרי זנבו המתנוצץ בשמש חבורת ילדים וסתם אוהבי תוכים. הוא, הנער אברם, הצליח להציל אז מן השחיטה את הכר השני, אולי גם את חייו של המייסטער בערל, מי יודע, מי יכול לדעת, שכן הוציא מידו הקמוצה את סכין התפרים, רץ בעקבות אהרל’ה ועוד הספיק לראות מגומחתו את שלושת השיכורים, אחד מהם צוואר של בקבוק תקוע עמוק בפיו, והשניים, זה מכאן וזה מכאן, מנסים לעקור את הבקבוק מבין שיניו.

הבחינה בעל־פה בלטינית עברה בשלום, גם זאת שבכתב, גם זאת שבדקדוק עברי, ובאותו יום עצמו, יום היריד השבועי – על־כל־פנים כך התגבשו הדברים בזכרונו של הנער אברם – כשחזר הביתה מבית־הספר והציץ מגומחתו בנעשה בכיכר השוק, ראה בפעם האחרונה את אחיו יוסף־חיים, העומד מאחורי דוכנו בחליפתו האפורה ובקסקט־הירידים הנצחי שלו, ומציע בפני חבורת האיכרים המצטופפים סביבו פרוות כבשים ועזים במחירי מציאה. קולו של אחיו לא הגיע אליו, מהומת היריד בלעה אותו, ורק על־פי זרועותיו הפשוטות לפניו ועל־פי שפתותיו הנעות ידע שהוא מכריז באוזניהם כמו מדי קיץ: בזיל־הזול רבותי, מציאות סוף העונה רבותי המכובדים!

שתיקה חשוכה    🔗

כן, זה היה בקיץ, באחד הימים האחרונים של שנת הלימודים. באמצע שיעור האלגברה נפתחה במפתיע ובשקט חשוד דלת־הכיתה. כל התלמידים קמו על רגליהם, סבורים שזה המפקח או מנהל בית־הספר, אבל מי שנכנס היה השרת, שהתקרב על קצות אצבעותיו אל הקתדרה, לחש משהו על אוזנו של המורה, אחר־כך פנה בצעדים מדודים אל שורות הספסלים, התכופף מעל הנער אברם ובמלים מדודות עוד יותר אמר, בלי להביט בעיניו: אתה מתבקש אל לשכת המנהל. כשנכנס ללשכה שבקצה המסדרון קמו על רגליהם גם בלומה־רוזה וגם המנהל. בלומה־רוזה לא בכתה וכמו מבויישת אמרה לו: הרגו לנו את אחיך את יוסף־חיים, ולאיטה הגישה כף־יד שטוחה אל לחיו. הבכי לא נענה לו, גם לא כל הגה אחר, רק איזו חמת־זעם משונה תזזה בו, להשליך לרצפה ולשבור לרסיסים כל מה שנמצא על שולחנו של המנהל, לטרוק אחריו את הדלת ולרוץ, לברוח, לברוח, אבל לא עשה אלא צעד אחד לעבר בלומה־רוזה, נזהר שלא לגעת בשמלתה, שמלת קטיפה שחורה. אשה אלמנה, התגנבו שתי מלים אל ראשו ושקעו בו כמו סלע.

כן, גברתי, זה קרה בשבוע שעבר, הידהד קולו של קצין המשטרה. נבצר מהנער אברם לעצור את רעד אצבעותיו והוא מיהר לתחוב את ידיו לכיסים של חליפת הגימנזיסט שעליו. הכל נראה מאיים בתחנת המשטרה הזאת: קרנות האיילים הפורצות מן הקירות האפורים; הנשר הלבן על גבי רקע אדום, אמנם מזדמן על כל צעד אלא שממדיו כאן חוסמים את האפשרות להחליק עליו במבט לא רואה; דיוקן של דמות לא־מוכרת, לא הנשיא ולא ראש־הממשלה, פנים קשוחים מעל עיטורי הדרגות המכסים כתפות של מדים כחולים. עיניו של מפקד המשטרה המקומית היו נעוצות בקסת הדיו הכבדה שעל שולחנו ולסירוגין בקריעה שתוקנה במחשוף שמלתה השחורה של בלומה־רוזה. להווי ידוע לגברת שביום שני לפני שבוע טיפלו השוטרים שלנו בשלושה מקרים של רצח ושוד, שניים בקטוביצה ואחד בביטום, אבל עד לרגע זה נמצאה גופה אחת בלבד, והמוזר הוא שהיא נמצאה דווקא באחד המרתפים של כנסיית מאריה הקדושה שלנו, דבר המעיד בעליל שלא ידו של קאתולי היתה בפשע, כי שום קאתולי לא יעלה על דעתו להתגרות בקדושת הכנסיה שמרתפיה, כידוע, הם גנזך רליקוויות מקודשות. הגופה נתגלתה סמוך ליום המוות, בלי שום סימני התעללות, קובעת הבדיקה המדוקדקת שנערכה. במעילו של בעלך המנוח מצאנו יפוי־כוח ממשלתי, בתוקף עד סוף השנה, המתיר לו לעסוק בסחר פרוות במערב פולין. אין בידינו קצה של חוט, והנה צצה במוחי מחשבה שאולי הרצח בוצע על רקע רומנטי. אין להוציא מכלל אפשרות גם כיוון זה, שהרי הנשים היפות, ואל ייראה הדבר בעיני הגברת… ברוורמן, בלומה־רוזה ברוורמן, לא כן?… לא לא, גברת ברוורמן, לא היתה בדברי שום כוונה לפגוע, להיפך…

הנער אברם אינו זוכר מי משניהם קם ראשון על רגליו, בלומה־רוזה או הוא. באין־קול פנו לצאת ממשרדו של המפקד. מה שזכור לו הוא שבדרך אל דלת היציאה הרגיש שגבו מתכווץ, נעשה קשיח, כדי שמבטיו של מפקד המשטרה לא יוכלו לקדוח בו חורים. זכור לו גם שברגע שעזבו את בניין המשטרה ונמצאו ברחוב, אחז בידה של בלומה־רוזה.

טוב שבאת איתי, אמרה בלומה־רוזה, ולנער אברם זכור שרק אז חדלו אצבעותיו לרעוד.

לא ניתן להשיג שום אינפורמציה נוספת. שתיקה חשוכה, א פינסטער שווייגן, אמרה בלומה־רוזה בעיניים יבשות, מתרחקות והולכות מן הסובבים אותה. יושב־ראש הקהילה היהודית של צ’נסטוחובה הדוקטור אדולף טורונסקי אמנם התקבל לראיון אצל ראש־העיר, אבל, כפי שמסר לבלומה־רוזה, יצא משם בידיים ריקות ובבושת־פנים, למשטרה שלהם, אמר לו ראש־העיר, שאין כדוגמתה לניקיון כפיים, יש הרבה עניינים בוערים לענות בהם, גם אין זה סוד שבקרב חוגים שונים של האוכלוסיה היהודית מתרבים לאחרונה כל מיני תאים חתרניים, טרוצקיסטיים סטאליניסטיים ואנרכיסטיים. הוא הגה את המלים לאט ותלה בו מבט חשדני, כאילו הבעיה שעל הפרק היא לאיזה תא מתאים אלה משתייך הוא, יושב־ראש הקהילה היהודית. גם הרב וועלוועל־לייבוש העז להתערב אצל הרשויות ואף התקבל על־ידי כבוד מעלתו הארכיבישוף של יאסנה־גורה. ליד שער הקלויסטר, סיפר הרב בבואו לביקור של ניחום אבלים בביתה של בלומה־רוזה, התחצף כלפיו השוער הגוי ותבע ממנו שיוריד את המגבעת ויגלה את ראשו, כי כך הנוהג אצלם, שאין להתקרב אל הצלם אלא בגילוי ראש. אבל מה לו לרב ולמנהגי הגויים, שבוש לא ייבושו וגם כלימה לא יידעו. לבסוף ירד הגלח בעצמו אל השער, לא הזכיר את המגבעת והוליך אותו ללשכתו. הוא, הארכיבישוף, יעשה ככל יכולתו להרגיע את הרוחות בעיר ויבקש את צאן מרעיתו שלא יגיבו בחומרה על חילול מרתפה של גבירתם הקדושה, אמר וקם להוליכו חזרה אל השער. איך אמרת, מרת בלומה־רוזה, שתיקה חשוכה, אכן, שתיקה חשוכה, גיא צלמוות. אל תעיר ואל תעורר רשעים.

ימים אחדים אחרי שקמו מן השבעה חיכתה מתחת לדלת בית־המלאכה מעטפה עלומה: “אל מר ברוורמן ובנו”. כיוון שלא מצא את אביו בבית, פתח הנער אברם את המעטפה. הוא שלף מתוכה פיסת בטנה של מעיל פרווה, אליה חובר בסיכות פתק שנכתב במכונת־כתיבה: “אם יש לכם עניין לדעת מה עלה בגורל הפרוון ברוורמן, מתבקשת אלמנתו לתלות עד חצות הלילה, בין יום שלישי לרביעי, את פרוות המינק שלה, ועוד שתי פרוות נוספות שנשארו בבית־המלאכה, על המצבה השביעית בשורה השביעית, מימין לשער של בית־הקברות היהודי, אם תעשה כך, לא יאונה רע לא לה ולא לכל בני משפחתה”. משהו התרופף והשתבש במוחו של הנער אברם, שלא חיכה עד שאביו יחזור הביתה, רץ לביתה של בלומה־רוזה וחבט בשני אגרופיו על הדלת: לא, את לא תביאי להם את פרוות המינק שלך, את לא תביאי להם את פרוות המינק שלך! וכאשר הסירה מבפנים את הקורה שהגנה על הדלת ופתחה לו, זרק אליה את המעטפה מן הסף, לא היה מסוגל לעשות אפילו צעד אחד נוסף. בלומה־רוזה הרימה את המעטפה, ניגשה לשולחן, ישבה, החליקה בידה על־פני פיסת הבטנה, ורק אחר־כך התחילה לקרוא, על שפתיה חיוך שהעביר בו צמרמורת.

בסדר, לא אביא להם, אמרה לאט, כמשהה במתכוון את החיוך המפחיד על שפתיה, אחר־כך הוסיפה במבע ענייני: אארוז את כל המינקים שנשארו אצלנו ואתה תעשה בהם כטוב בעיניך… סיפרת לאבא?

לא, לא סיפרתי.

טוב, אמרה, קמה ממקומה וכמנהגה לאחרונה הגישה אל לחיו כף־יד שטוחה וקרה, מקפיאה כמו החיוך שנעלם בינתיים משפתיה.

בית־קברות, חצות    🔗

מתֶאוש: אמצע יוני וקור כלבים שכזה.

סטאך: כמו בקבר של יהודים.

מתאוש: אתה חושב שאצלנו בקבר יהיה לך פחות קר, אה?

סטאך: בטח, אצלם הכל יותר, יותר מינקים, יותר שטינקים. בגיהינום אצלם בטח גם יותר שורף.

מתאוש: תמצא משהו יותר מבדח.

סטאך: טוב. גם אצל הנקבות שלהם בין הרגליים.

מתאוש: ניסית?

סטאך: שתוק רגע, משהו זז שם, מקפץ, מה זה שם, ארנבת?

מתאוש: מה פתאום ארנבת? זה מינק, תשמע מה שאני אומר לך. זה מנהיג המינקים שקיבל פקודה להתייצב אצל הקבר של הפרוון. עוד מעט, חביבי, יתקבצו כאן כל המינקים, מכל הסביבה. בפצעי המושיע, מה אתה רועד ככה? תחרבן במכניסים ורק אל תשתין לי פה על השיש הזה. אם יש לך נקבות בראש אז תשאיר את הפלאטה הזאת יבשה או שאני… תגיד, בן־זונה, אתה באמת מאמין שהנקבה הזאת עוד תבוא הנה?

סטאך: מי שבן־זונה פה שמינק ילקק לו את הפרצוף.

מתאוש: אתה, סטאך, מכיר את הראש היהודי כמו שאני מכיר את התחת שלי. ואני, איפה היה השכל שלי להאמין שהזאת תבוא הנה, ועוד עם שלוש פרוות. חכם הפולני אחרי הנזק. שמעת פעם את הסיפור על יהודי ברכבת ועל ראש של דג? חבל לבזבז עליך בדיחה טובה. זה הוא שסיפר לי, הפרוון הזה נוחו עדן. הם יודעים לספר בדיחות, גם בדיחות על עצמם, ישטוף אותם הדם הקולח. נאד נפוח, אם אתה לא מפסיק עם הסרחונות שלך במקום קדוש הוא עוד יקפוץ עליך מן הקבר. אהה! דווקא ברנש עם שרירים היה. אם אתה רוצה לשמוע אז עליתי עליו בקרעצ’מע ההיא שעל־יד לומז’ה. אנחנו יושבים לנו ככה יחד לשתות ולאכול. קישקע שלהם אכלת פעם? גם לשתות ידע הברנש. לקח לי הרבה זמן עד שהעגלון שלו תפס מה העניין ופיזר רגליו, התנדף, האדמה בלעה אותו. ואילו ההוא, הפרוון, כלום. עוד הספיק לספר לי את הסיפור על המינקים לפני שיצא לחפש את העגלון שלו, ואני, ככה, אחריו. ואיך שצחקתי איתו יחד עד שסתמתי לו את הפה, ואיך שהלכה נשמתו לגן־העדן והגופה אל השק. לא היה חסר הרבה שאני אריח את הפרחים מלמטה ולא הוא. אז ככה, שני מינקים רצים־בורחים מפני ציידים, וכאשר רואים שהם מוקפים, מצפצף אחד מהם אל חברו: אין דבר, חביבי, בשבת ניפגש בבית־הכנסת. לא רע, לא רע. ואתה, שתיקח אותך הכולרה, חשבת שתפגיש את המינקים פה בבית־הקברות, אה? גם סוס היה צוחק. מה, שוב אתה משתין? זאת הפעם האחרונה שאני מזהיר אותך לפני שאני מועך לך את הפרצוף ככה שאפילו האמא שלך שילדה אותך לא תכיר אותך, מועך ומכניס ישר לשק הזה שמחכה לפרוות שראית בדמיון העקום שלך.

החליצה ולאחריה    🔗

אין לך מראה עצוב יותר ממראה ליצן עצוב, אומרים, והנער אברם, אלמלא חשב שטרם בגר מספיק לפסל את דיוקן עצמו, היה ודאי מפשיל את שרווליו מיד אחרי אותו טקס, מוציא מתחת למיטה את קערת האמאיל שבה שמורה תמיד החרסית העטופה בסמרטוטים לחים וניגש יש לפסל את עצמו כליצן עצוב עם נעל ביד: הנה לכם, רבותי, ‘ליצן חולץ’, ואם תרצו ‘ליצן נחלץ’. היה לגמרי מבולבל באותו מעמד, עד כדי כך שלא זכר אם היה זה הוא שחלץ במו ידיו את הנעל מרגלה של בלומה־רוזה והשליך אותה לאיזו פינה חשוכה בחדר בין־הדין הרבני, או שהיתה זאת בלומה־רוזה שחלצה את הנעל שלו מרגלו והשליכה אותה לאותה פינה. אם היה זה הוא שירק שלוש יריקות לעברה של בלומה־רוזה, או שהיתה זאת בלומה־רוזה שירקה שלוש יריקות לעברו, או אולי שניהם ירקו יחד טפו וטפו וטפו. מה שנשאר שמור בראשו הסחרחר עליו היה דווקא קולו של הרב וועלוועל־לייבוש, כמו מין לחש עולה מאוב, מן הבמה המוגבהת של בית־הדין, ומצווה על שמשו שני דברים: אלף, לבדוק אם הרוק שמתנוצץ על הרצפה, הרוק שלו או של בלומה־רוזה או של שניהם, הוא עדיין רוק כהלכתו, משמע מכיל לכל הפחות שלוש בועות חיות ורוחשות, ובית, להתיר במחילה את השלייקעס של היבם, לפתוח את הכפתורים במכנסיו ולוודא אם סביב זכרותו כבר ניתן לגלות סימנים מוחשיים של זקן־תחתון. אלמלא נערך הטקס לפי בקשתה של בלומה־רוזה, ומוטב לדייק ולומר לפי תביעה נחרצת מצידה, כי אז ניתן להניח שהנער אברם היה שולח בעיטה הגונה היישר אל שיניו הצהובות של אותו שמש הממשמש במבושיו, וכלל לא היה איכפת לו שתקום שערוריה ויקיץ הקץ על המעמד הזה עוד בטרם יסיים הרב וולוול־לייבוש את מלמול ברכותיו.

בלי להביט בבלומה־רוזה חטף את נעלו מן הפינה ורץ החוצה לנעול אותה, מוסיף משום־מה עוד שני קשרים בשרוך. לא הלך עם אביו הביתה, להסתגר בגומחתו, אלא התלווה אל בלומה־רוזה. היתה שעת בין־ערביים ואי־אפשר היה להבדיל בין צליין מיוסר העושה דרכו ליאסנה־גורה לבין סתם עובר־אורח. ערמונים בשלים היו צונחים לאדמה בטפיחות חרישיות, פאק פאק פאק, כמוהן כיריות בודדות ורחוקות של רובה־ציד. אולי אסור היה לו להשאיר הערב את אביו לבדו בבית, כלומר מסוגר בבית־המלאכה? אבל הרצון להיות במחיצת בלומה־רוזה היה חזק ממנו, רצון, יצר, תשוקה, השד יודע מאי האי, משהו שאין לכבוש אותו, מין כורח לנשום את נוכחותה, לשאוב ולהטביע את דמותה עמוק בעיניו ובאצבעותיו. אביו לא העלים ממנו שניסה לדחות שוב ושוב את מועד החליצה, אבל לא ידע לעמוד מול החלטתה הנחרצת של בלומה־רוזה, גם לא לסתור את טיעוניה החוזרים ונשנים כי בעיר נפשעת זאת, הרוחצת כפיים בזיו פניה של מאריה הקדושה, עתידו של אף אחד מהם אינו מובטח עוד, ושגם היא בלומה־רוזה, אין בכוונתה להישאר בעיר זו זמן רב, שהיא תישאר בה רק עד שתצליח למכור את מה שהוריש לה יוסף־חיים… מה עובר בראשה כשהיא מפסיעה כך לצידו, בצעדיה המדודים, אל ביתה הדומם כמו קבר? ומה תיקח איתה בלכתה מכאן? מה הוא יקח איתו בלכתו מכאן? את קול נפילת הערמונים ואת ברק קריצתם מבין עלי השלכת? חיוך מריר כיווץ את שפתיו בחשיכה היורדת. מהו זה שלוקח איתו ההולך שנודד ממקום למקום? לוקח איתו את געגועיו, אם יש לו אל מי ואל מה להתגעגע. בלומה־רוזה תיפול על המצבה של יוסף־חיים, אולי תנשק אותה, אולי תניח עליה חלוק־אבן וזר־פרחים אחרון. המצבה שייכת לא רק לה, גם לאמו המנוחה ולאביו, שהגורל מכה בו מכה אחר מכה. לא מזמן, באחד הערבים המתארכים כבר אמר לו אביו, ולמען הדיוק לא אמר אלא לחש, ולאו־דווקא בנימה של חרדה או מועקה, אלא במין חיוך רחוק: אל תשליכני לעת זיקנה, והסתכל בו ארוכות באותה השתאות תוהה שבה היה בוחן שלחי־עורות פרושים על־גבי לוח־הגזירה, להוציא מהם את המירב והמיטב, או סוקר ז’ורנלים המגיעים מבירות רחוקות, וחולם, כך סיפר לו, על דגמים חדשים של נעליים יפות יותר, שונות, מטורפות, לא רק שחורות וחומות, למה לא סגולות וירוקות, למה לא? ואולי זו אותה השתאות עצמה, ההשתאות שלו כשהוא מביט בראי שמולו, תוהה על גומתו המוארכת שמעמיקה בלחיו השמאלית, בין זווית שפתיו לאוזנו, ויודעת שלא להעמיק יתר על המידה. איך את יודעת שלא להעמיק יתר על המידה, גומת חן שלי?

רק נכנסו פנימה ומיד הגיפו את תריסי־העץ והבריחו את דלת־הכניסה. בלומה־רוזה הלכה להתרחץ בפיילה הגדולה במטבח: להתרחץ הרבה ולהתמרק מעט, אמרה לו ולא סגרה את הדלת אחריה. כשיצאה משם, אחרי עידן ועידנים, כך נדמה לו, כבר לא לבשה שחורים, לא עוד אותה שמלת קטיפה עם הקריעה המתוקנת במחשוף, שרק בה היתה יוצאת בימים אלה מן הבית, אלא שמלת משי לבנה וארוכה עד קרסוליה, מן־הסתם שמלת החתונה שלה. שערה לא היה עוד אסוף בפקעת על עורפה, אלא בנוי כאגס שטוח על ראשה, ומהודק במחרוזת פנינים לבנות. חרדה לא מובנת, שלא היתה לו שליטה עליה, ירדה עליו וניגון רחוק של בית־מדרש התחיל להזדמר בתוכו: חתן־חליצה, חתן־חליצה, צ’ירי בים, צ’ירי בום…

הכנתי לך מים חמים בפיילה, מגבת נקיה וסבון. אמרה לו בלומה־רוזה, אלה מים רכים, מי־גשמים שאני אוגרת במיוחד לימי חפיפת השיער.

גם הוא לא סגר אחריו את דלת המטבח. היה מסבן ומשפשף את גופו לאט לאט, עידן ועידנים, כמוהו כבלומה־רוזה מכין עצמו לקראת איזה טקס מיסתורי שלבטח ייערך פה הלילה. הבין מליבו שאסור לו לנעול את נעליו שמילאו תפקיד מוזר כל־כך באותו חדר מחניק של בית־הדין, ושמוטב לו להישאר יחף. לרגע ראה לנגדו בבהירות את הילדה היחפה והמאובקת, המטפסת על ברכיה הפצועות למרומי יאסנה־גורה. למה פקדה על עצמה להתייסר כל־כך? לא הספיק לומר לה לפני ששערי הקורות העבות נפתחו לפניה כי רק לאלוהים לבדו אין נמשל. אילו עצם את עיניו בפיילה, המלאה עדיין מים חמימים, היו ודאי ידיו נמשכות מאליהן אל פסלונה של בלומה־רוזה שעל המדף בחדרו. בתנועה אחת, בלי להתנגב כלל, עטף את גבו ואת כתפיו הערומות במגבת הפשתן הגדולה והלבנה, כפי שאביו היה עוטף את עצמו בטלית מדי בוקר. בגדי חתן ללבוש אין לו. רק עורו עליו, שזוף כהוגן אחרי הרבה שחיות בווארטה. לא היה קר בחדר, סתיו־הזהב המהולל היה עדיין בעיצומו.

בלומה־רוזה, תמירה בשמלתה הלבנה הארוכה, העבירה עליו מבט חטוף. לרגע קצר הליטה עיניה כמו בשעת הדלקת נרות שבת, אחר־כך ניגשה אליו קרוב־קרוב ובאגודל ואצבע העיפה סנוקרת בזכרותו המתוחה כמיתר. היה גאה וחרד גם יחד. במרכז השולחן המכוסה מפה לבנה עמד פמוט נחושת עם נר דולק, לידו בקבוק שנאפס צהבהב־ירקרק, שני גביעי זכוכית ארוכים ומגש געפילטע פיש. סעודת־הבראה, חשב, סעודת־מצווה, סעודת־חליצה.

הנר עוד לא כלה כשבלומה־רוזה הוליכה אותו לחדר הקטן, לשתי המיטות הצמודות זו אל זו. האוויר בחדר האפלולי היה סמיך, מסחרר, ריח שיער רטוב, בושם, עמילן מצעים טריים ואותו ריח מוכר־מכשף של פטריות־יער יבשות, המשתלשלות במחרוזות מן התקרה. תיאר לעצמו שהדברים יתרחשו אחרת, איך בדיוק לא ידע, אבל בדמיונו לא היתה אותה יפחה: קינד מיינס, ילד שלי, ולא אותה שורה של רעדים בוטים סביב איברו. לא, לא רעדים אלא מין הדי התכווצויות תכופות, או מה, שטיפסו בתוכו ועלו עד אוזניו והפכו שם לפאק פאק פאק של ערמונים בשלים הנושלים בשדרות מאריה. המציאות עשירה מכל דמיון, אומרים. ואולי להיפך. במיטתו, מול פסלונה של בלומה־רוזה, היה הכל מתרחש אחרת, שם היו שפתיו משחקות משחקי לפות־והרפה עם דובדבני פטמותיה, שם היה לוחץ את שדיה אל חזהו עד אין נשימה, גולש ותוחב את ראשו בין רגליה, עולה וחונק ראשה בצבת רגליו.

בלומה־רוזה העירה אותו והלבישה אותו לאט ובקפידה, גם שרכה על רגליו את נעלי החליצה. אבא בטח מחכה ודואג לך, דיברה אליו. תספר לו כל מה שתרצה לספר לו, אמרה. כל מה שתמצא לנחוץ. אביו, עדיין חגור סינר־עבודה, חיכה לו ליד שער הבית. פעמוני יאסנה־גורה צילצלו חצות. שותקים נכנסו הביתה. אביו לא שאל דבר ומיד סגר אחריו את דלת בית־המלאכה. מאז חזר מביקורו אצל הרבי מגור לא היה עוזב עוד את בית־המלאכה אלא לשעות מעטות של שינה, אכילה ותפילה. הוא אמנם לא זכה להתקבל אצל הרבי, אבל הצליח להעביר אליו פתקה ואף לזכות בתשובה ממנו, כנראה בכתב ידו: “מה שיהיה על כלל ישראל יהיה על רב ישראל וזה הנער הקטון היוצא לדרכו עוד גדול יהיה”. הנער אברם עדיין לא נרדם כשאביו פתח בלאט את הדלת ונכנס לחדרו, בידו זוג נעלים גבוהות שהבריקו בברק עמום באור שנשפך מבית־המלאכה, העמיד אותן ברכות לצד פסלון החרסית של בלומה־רוזה. אביו ראה את עיניו הפקוחות, עמד מעליו זקוף ולחש לו, מצביע בסכין התפרים על הנעליים החדשות, שלתוך עקביהן הכניס, כך לחש, ארבע אבנים יקרות. השתיים בעקב שמאל שויין יחד כשש מאות דולר והשתיים בעקב ימין כחמש מאות. זהו כל הרכוש שנותר לו, זה והמכונות של בית־המלאכה, והמלאי הלא גדול של שלחי־העורות בכוך המחסן.

כנגד הרקלייטוס האפל    🔗

פתק משמיים: מכתש־הנחושת הכבד, שעלי עם גולה משוטחת מזדקר מתוכו באלכסון, היה הכלי שממש הזמין לכתוש בתוכו עד דק את שלושת הפסלונים שנותרו שלמים כמעט עד יום צאתו מן העיר: זה של המאדונה השחורה העטופה טוגה רומאית, זה של הרב וועלוול־לייבוש המתדיין ברוח נמוכה על הקדוש־ברוך־היא, וזה של בלומה־רוזה שעל המדף למראשותי מיטתו. אותו מכתש ממורק ומתנוצץ מלמעלה בזהב עמום היה מוצג לראווה, דומה מאז שנפקחו עיניו להבחין בין חפץ לחפץ, על הכרכוב של המזנון התלת־קומתי, שלדברי בלומה־רוזה היה חלק מן הנדוניה שהביאה אמו מבית הוריה בקראקוב. אמנם מזנון זה מעץ אלון הוא רהיט עתיק יומין, אבל המכתש עתיק ממנו, טענה בלומה־רוזה, ומניין שנותיו לפחות כמניין שנותיהם של פעמוני יאסנה־גורה, אם לא למעלה מזה. כבר לפני מאות בשנים – כך היא זוכרת את מה שסיפרה לו אמו – בימי הפסחא, כשפעמוני הכנסיה היו מזעיקים את קהל המאמינים אל התפילה במרומי ההר, היה עלי נחושת זה כותש מצות לקמח, אגוזי־מלך או אגוזי־יער לעוגיות פסח כשרות. ובאשר לפעמוני כנסיות זכור לה פזמון של צחוק…

נסים ונפלאות קרו שם, בים־בם.

פעמונים דיברו מעצמן, בים־בם,

כשכמרים עמדו לידם, בים־בם

ומשכו בחבל בכל כוחם, בים־בם…

בלומה־רוזה הביא איתה מהכפר פֶנטליצה פזמונים משעשעים לרוב, גם אהבה לשיר אותם באוזני הנער אברם, אולי כדי להרחיק ממנה וממנו את מנגינות הצליינים שנישאו בלי סוף סביבם ומילאו את ביתה ואת חצרה. והנה, באחד הימים שאנו עומדים בהם, אף נמצא לה בן־ברית שהיה מוכן לצאת למאבק בשלטונן הבלעדי של הליטאניות: במורד השדרה, באחת הסימטאות הניצבות לה, נחנך פונדק ‘לעמן הצליין היגע’, וברשות הרבים הוצב מקלו רדיו מן הראשונים בעיר. שערוריה רבתי פרצה והכפשות וקללות ניתכו על ראשו של האדון תדאוש מטארופלאק, בעליו של אותו פונדק, ויותר מאשר על ראשו על ראש סבתו מצד אמו, בגין מוצאה השנוי במחלוקת. לא, שום מחלוקת, נכתב בשבועון ‘בעירנו’, שהרי כבר הוכח בעליל, על־פי כל התעודות, שסבתו מצד אמו של האזרח תדאוש סטארופולאק אכן היתה ניאופיטית מוכרת. תעודות לא תעודות, המחלקות צברה תאוצה והיתה ודאי מעכירה את שלוות העיר. גם אין ידוע כיצד היתה מסתיימת, אלמלא הגיעו מהואתיקאן שליחי הכס הקדוש והביאו איתם פשרה הוגנת: תיבת הרדיו תורשה להשמיע את קולה, בעד דלתות הפתוחות לסמטה, שלוש שעות ביממה, אך בשום פנים לא בשעת תהלוכות צליינים ותפילות רשמיות. פרטים נוספים על אותה פרשה מביכה נחשפו בקונטרס הכנסיה ‘בשערי יאסנה־גורה’, בשני מאמריו של ארכיבישוף האיפרכיה: “למען עירנו הטהורה לא נחשה”.

באחד מלילותיו האחרונים בעיר ארז הנער אברם, בשלוש שקיות נייר חומות, את החרסית הכתושה עד דק של שלושה הפסלונים, נשא את השקיות לנהר, חלץ את נעליו – לא את החדשות שבעקביהן טמונות אבנים יקרות ושאותן עדיין לא נעל אפילו פעם אחת – נכנס לתוך הירוקת שעם החוף וזרה את אפר השקיות על־פני גלי הווארטה, נזהר שלא יתערבב מין בשאינו מינו ושלא ייווצר חלילה שעטנז של הבתולה הקדושה והרב וועלוול־לייבוש. עלי שלכת שנשרו בהמוניהם מהדלבים והבוקיצות והאלונים שעם גדת הנהר, ספוגי מים ומזהיבים־מכסיפים באור הירח העולה, היו משקעים יותר ויותר את רגליו בירוקת הדביקה. חייך לעצמו אל מול הירח: שליחיה של בתולת־הווארטה באו מתחתית הנהר לפתות אותו שישאר כאן, להשריש אותו על החוף בדמות ערבה בוכיה. כמה פעמים עליו לברך שהחיינו שלא ליפול לזרועותיה הקשקשיות? מה עליו ללחוש על אוזנה עם פרידה? בכל פרידה יש קורטוב מן המוות, שמע מפיה של המורה לצרפתית. מהו קורטוב מן המוות? שאל ולא ידע מה להשיב. מה שכן ידע זה שהנה הוא נוטל פרידה מהחרסית שהיה מביא מגדות הנהר, חרסית שידעה לגשר בין שעותיו השקטות לשעותיו המלאות מתח מוזר ומכלה ומחשבות מטורפות, יש ישרות ויש סוטות, והנה גדות הנהר שנתנו לו את החרסית הזאת לוקחות אותה ממנו, כי הכל זורם וכל הנהרות אינם אלא בבואתה של מציאות, תהיה מעורפלת, בהירה או אפילה, ככתוב באות מודגשת בספרי הפילוסופים. ממש ראה את האותיות המודגשות לנגד עיניו, על רקה השמיים השטופים באור הירח: אין אדם נכנס פעמיים לאותו הנהר, אמר הרקלייטוס האפל.

רגליו היו קופאות, הקור צבט באפרכסות האוזניים ובנחירי החוטם. שלף עצמו מן הירוקת הבוצית, אסף על החוף ערימת עלים יבשים והיה מנגב את רגליו אצבע אצבע. לפתע הפך חיוכו לפרץ של צחוק: זה קרה לא מכבר. באחד השיעורים בתולדות יוון העתיקה הרים אצבע עיקשת, וכאשר קיבל רשות פתח לטעון שאותו הרקלייטוס אפל, או אולי מעתיקיו, החסירו דבר משמעותי ביותר, שהרי הקביעה כי אין באפשרותינו להיכנס פעמיים לאותו נהר עצמו, כיוון שהנהר זורם כל הזמן ומשתנה ללא הרף, לא מביאה בחשבון כי גם אנחנו משתנים כל הזמן, כלומר שלא אותו אדם שנכנס עצמו הוא פעמיים לאותו נהר עצמו, זאת אומרת… הפרופסור שטראוך הפסיע פסיעה משמעותית אל קדמת הקתדרה, מקרב באגודלו ואצבעו את גבותיו זו אל זו, אות לגערה או לשבח, זו גם זה טובעים במבול מלים: אילו היה כובע על ראשי הייתי מסיר אותו הפעם בפני התלמיד אברם, קרי אברהם, שהנה השמיע באוזנינו פלפול חריף נגד פילוסוף יווני גדול, הרקלייטוס בן בלוסון איש אפסוס, המכונה בפינו, ובצדק, האפל, פלפול עד דרך הדרוש שבאבות־אבותינו ירשו מחכמי יוון, מן הדיאלוג היווני שאיננו בהכרח שיח בין שניים, כטעות המהלכת, אלא גם רב־שיח, מיוונית דיא, דהיינו: במפולש או במצולב. היוונים הם שהורישו את הדרוש לאמוראים שלנו, שהורישו אותו לסבוראים, שהורישו אותו לגאונים וכולי וגומר, עד אשר הגיע אל רבנינו בישיבות. הוא, הפרופסור שטראוך, איינו דווקא מומחה ליודאיקה, ואפשר הוא טועה בשרטוט השרשרת, ובכל מקרה כדאי לבדוק באנציקלופדיה. עם־זאת, הוא מוכן להמר שהתלמיד אברהם למד בישיבה. מה? אינני טועה? אצל רבנו רב וועלוועל־לייבוש קאצובער, שהוא רב גדול בתורה וגם איש־אשכולות. מה, הרב גירש אותך מן הישיבה? מעניין, מעניין. יהיה על שנינו להיפגש לשיחה בנושא. הוא, הפרופסור שטראוך, ישמח לארח בביתו את התלמיד אשר בדרוש שלו יש מן ה… וללא שום קשר מסתבר פתח להרצות אל אשתו של סוקרטס, קסנטיפה, הידועה לשמצה. אמנם לצד אנשי־אשכולות שבחרו לעצמם קסנטיפות לנשים, או עשו לעצמם קסנטיפות מנשותיהם, יש לזכור גם את הדוגמאות שכנגד, כמו למשל את רחל אשת רבי עקיבא, בתו של בן כלבא שבוע משועי ירושלים, שמנודה על־ידי אביה כיוון שנישאה לאחד הרועים, מכרה בשערי העיר את מחלפות שערה למען יוכל בעלה ללמוד תורה באין מפריע…

בלומה־רוזה גיהצה לנער אברם, לכבוד ביקורו אצל הפרופסור שטראוך, את מכנסי השבת השחורים ואת חולצת החג הלבנה. היום שנקבע לאותה פגישה היה גם יום הגילוח הראשון שלו, ובתער שירש מאחיו יוסף־חיים, גילוח שעבר איכשהו בשלום, על־אף מכת הפצעונים שלא הניחה לו זה חודשים רבים. מצוחצח ומקושט כחתן המתין עד בוש ליד דלת־העץ המגולפת. רק אחרי הקשתו השלישית הנמרצת, ודומיה ארוכה אחריה, נפתחה הדלת כדי רווח מסויג בשרשרת, ומאחוריה הופיעה לא אחרת אלא קסנטיפה, ראשה שורות שורות של גלילי־סלסול, פני הלבנים לובן פנטומימאי, ושפתיה משריקות: ששש… שקט, הפרופסור ישן! לבוא פעם אחרת ולתאם מראש, והדלת נטרקה עוד לפני שהספיק לזרוק לעברה: תיאמנו! אנחנו תיאמנו.

אף־על־פי־כן הפגישה נערכה, אמנם לא בביתו של הפרופסור שטראוך – הנער אברם סירב לנסות את מזלו בשניה – כי־אם בפונדק הבוהמה הצ’נסטוחובאית, ‘אצל בוי ומרת סטפניה’: מי שנמצא לו העוז לצאת נגד הרקלייטוס האפל אין ספק שמקומו כאן, אצל מר בוי ומרת סטפניה, קידם את פניו הפרופסור שטראוך, מצחו ועיניו מציצים מאחורי עיתון המתוח במסגרת במבוק גדולה, ואפילו התרומם לקראתו מתוך כורסת הבמבוק העמוקה: מה להזמין בשבילך, ידידי הצעיר, לא קפה חריף ולא וודקה, כמובן, אז אולי תה, או מיץ פטל?

כוס גבוהה של מיץ פטל הובאה על־גבי שתי צלחות חרסינה והוצבה לפני הנער אברם בצד מפית לבנה ומעומלנת, מעוצבת כשביס אחות־רחמניה או כמצנפת גרדינל, שהפריעה לו לעקוב אחריה תנועות סנטרו הכבד של הפרופסור שטראוך – סנטר שצבעו וצורתו תפוח־אדמה מודבק מתחת לשפתיים עבות – שפתח לדבר על בחירה ובריחה, על תכונות הנודד הטבועות בגֶנים היהודיים, וכמסתבר גם אצל פולמוסן מפולפל ואנטי־הרקלייטי, שבמקום להדביק חזק את ישבנו לספסל הלימודים בגימנסיה, ואחר־כך לספסל לימודים באוניברסיטת קראקוב… משמע שאת הולך מכאן ועוזב אותנו לאנחות. Quo vadis? אם יורשה לי לשאול?… אדי הקפה שעמדו באולם לא הגבירו ערנות, להיפך, נסכו רפיון, כך גם הניצנוצים של מנורות הבדולח המשתלשלות נמוך מן התקרה, וכך גם פזמוניה של האנקה אורדונובקה הזורמים panta rei מתיבת הגרמופון. יפה, יפה, ניחם או התנחם הפרופסור שטראוך, דרכי למידה אין חקר להן, אם לא גימנסיה שתהיה ישיבה. יש אצלי במקרה, או שלא במקרה, שם של חבר ללימודים שמלמד עכשיו בישיבת וולוז’ין, שאם עדיין לא הסתבך בעסקי פרנסת אחד־עשר ילדיו, וראשו עדיין על כתפיו, הוא ישמח לפרוש עליך את חסותו. אמנם וולוז’ין של היום איננה וולוז’ין של פעם, ולא בכל דור גדלים גאונים כמו פטריות אחרי הגשם. שלושים ושניים היינו במחזור הראשון של הגימנסיה היהודית בצ’נסטוחובה, תשעה־עשר מהם עכשיו אקדמאים, שניים רבים, אחד קצין בצבא. עשרים מאיתנו היו בנות, יפהפיות אחת אחת, וגם שנונות…

האם גם הקסנטיפה שלו היא אחת מהן? כך או אחרת, טוב שפגישה זאת נערכה וגם מכתב לוולוז’ין מרשרש בכיסו. אם לא יועיל לא יזיק. וכבר אצה לו הדרך. על־פי בקשתו לא ליווה אותו איש לתחנת־הרכבת, לא אביו, גם לא בלומה־רוזה. רק פעמוני יאנה־גורה צילצלו לפרידה. עם ארבע אבנים יקרות טמונות בעקבי נעליו, ועם צריר מכתבים בכיס – אחד לדודה נטלקה בפינסק, אחד לבן־דודה של בלומה־רוזה באלכסנדרוב, ואחד אל הרב הגאון רב מאיר־זלמן בווולוז’ין –דחק עצמו נהער אברם, עם מקלו ותרמילו, לתוך קרון רכבת מלא תרנגולות, אווזים וברווזים הקשורים ברגליהם לבל יתרוצצו בין הספסלים, צרורות־פשתן מלאים חריצי חמאה וגבינה, ואיכרות אחדות, היושבות כבדות, ברגלים מפושקות, דוממות בהמולת העופות – והיטלטל בדרכו מזרחה.

התיק האדום    🔗

די, תפסיקי להפוך בזה פנים ואחור, ללכת־לא־ללכת, לפתוח־לסגור־לפתוח את תריסי החלונות שכבר נסגרו ושוב לעמוד כך, מבוהלת, שווולוז’ין במזרח, שצ’נסטוחובה במערב, מרחק פרסאות על פרסאות. ולמתי מזומנת להם הפגישה הבאה, אם בכלל מזומנת, הרי גם הוא שומע את הקולות ורואה את האותות, בכל מקום מקרקרים העורבים רק־רע, רק רע, מלחמה תהיה, השוואבים ממערב והמסקאלים ממזרח, ואלה כאן הפולנים שבתווך ישלחו את הפרשים שלהם לדהור על סוסיהם ולהדוף בחרבותיהם את הטאנקים ממערב וממזרח, מובן מאליו. ככה זה הפולנים, ידוע, אתחרבן ולא אתן. הוא תבע במפורש, טוב, אז מה, הרבה תביעות תבעו בני־אדם במפורש, ומה יצא להם מתביעותיהם? הן התקיימו? שאף אחד לא ילווה אותו לתחנת־הרכבת, טוב, ומה מזה? בין כך ובין כך את אף אחד. אף אחד. מילא, אפשר לא לגשת אליו בכלל, להסתתר שם בתחנת־הרכבת בפינה של אולם ההמתנה ורק לראות אותו דרך החלון. יש לך דברים יותר מוצלחים לעשות? כמה הם כבדים וחלודים המנעולים האלה שעל הדלת בחוץ, כל יום יותר קשה לסגור ולפתוח אותם. וכמה נמאס כל זה. אבל עכשיו די, לא פותחים שוב, הנה הרחוב ללכת בו, שמיים נפוחי עננים נמוכים תלויים מעליו, גשם שוטף יירד עוד מעט. מה קרה להם לעצי ליבנה אתה שנהפכו לשורה של קבצנים מצומקים פושטים לנדבה את מקלות ידיהם. ולאן ללכת אחר־כך? כאילו לא ידעת, גם אחר־כך, גם היום לשוב הביתה, מה זה הביתה, איזה מין בית זה לשבת בו ספונה בין קירות דוממים בדמדומים מתמשכים עד אין סוף, טרף להזיות בשעות הערב השוממות ובלילות המחניקים טרף לחלומות. אין חדש תחת השמש, ומה לך מתאנחת כך בקול, הקבצנים ישמעו. מוטב לזמר, כי פתאום הזדמר השיר, זָאל זיין אז אין בוי אין דער לופט מיינע שלעסער, שיהיה שאני בונה באוויר את מצודתי, טוב, שיהיה, לא ילוו אותו, שיהיה. רצונו של אדם כבודו. לא נורא, יש שם בבית גם ספר לקרוא. הוא חביב בסך־הכל הספרן מספריית י.ל. פרץ, איך תמיד מסביר לה פנים, גם הזמין פעם לפנות ערב לאותו בית־קפה, מה שמו, שם משונה כזה, אה, “אצל בוי ומרת סטפניה”, לא יודעת מה זה, אבל זוכרת את הגלידה, וניל־שוקולד, וכוס סודה עם מיץ פטל, האיחור של עשר דקות בקירוב היה בכוונה, אבל הוא חיכה בסבלנות וקם לכבוד האורחת, אפילו הזיז למענה את הכיסא לאחור, נראה שכך מקובל במקומות כאלה, איך ישבו ושתקו עד שכבר נהיה לא־נעים. הפטל שקע בכוס הגבוהה, הגלידה נמסה לבלבל חום־צהוב, פתאום זוכרת גם שהיה לבוש חליפה בצבע גראנאט, בלי עניבה, הצווארון רחב־הקצוות של חולצתו הלבנה פתוח, והנה גם שימש פתח לשיחה, קוראים לזה צווארון סלובאצקי, נכון? מה זה צווארון סלובוצקי? הוא הסביר בשמחה, יש אצלנו בספריה כרך שירים שלו, עם תמונה, בפעם הבאה שתבואי להחליף ספר אראה לך, אמר, כן. והיא לבשה את חולצת הבורדו החגיגית שלה מסאטן, שיוסף־חיים הביא לה מאחת הנסיעות שלו לווארשה, מתנה עוד לפני החופה, כי אמו, עם כל שהיתה אדוקה וצדקת אמיתית, בדברים כאלה לא הקפידה, כמה שנים עברו מעז, שנים רבות וארוכות, כל־כך ארוכות, זמן מספיק למלא את מצוותה של פייגעלע קרומהולץ שדכנית השדכניות ולהיכנס לחופה ולא למלא את מצוות פרו ורבו, שנה אחרי שנה, ולהתאלמן, ככה להתאלמן, ריבונו של עולם, והספרן בינתיים התקרח, הזדקן, לבית־קפה לא הזמין יותר, אבל הוסיף לקרוא לה מיידעלע, וכשבאה בפעם הבאה להחליף ספר נתן בידיה שני כרכים עבים למדי, כי את לא תרצי להפסיק באמצע, אמר, את הרי אוהבת לקרוא, מיידעלע, זה טולסטוי הגדול, וזאת אחת היצירות הגדולות של כל הזמנים, והגיבורה שלו אנה קארנינה, איך הוא ביטא את השם אנה קא־ריי־נינה, במין התמוגגות וחרדת־קודש, האשה הזאת, ס’איז א זאך… הנה הוא, הנער אברם, כל־כך ברור מבעד לחלון הצדדי הצר הלא־מנוקה של אולם ההמתנה שרק להסתתר יותר, להידחק עוד יותר לפינה, כל־כך גבוה, תמיד גבוה מכפי גילו תמיד מפתיע, אתה גדל כמו על שמרים, אה, אמרו לו כל רואיו, צועד לו שם בתוך המון הרצים לעבר הקרונות הקדמיים של הרכבת. לפי שפתיו המכווצות לעיגול אפשר ממש לשמוע אותו שורק לעצמו איזה שלאגר שקלט מפי זמרת חצרות או מפי שיכורים שמתאספים בימי אלף על הגשר שבשדרות מאריה הקדושה בוהים ניכחם בעיניים מזוגגות ומקשיבים לצלצול הפעמונים או לדרשה מועברת־ברמקול של הארכיבישוף, או מזמרים זמירות אחרות, Wojenco wojenco cóześ ty za pani, מלחמונת מלחמונת איזו מין גבירה את שאחרייך הולכים, שמאחרייך הולכים, מיטב הבחורים… שורק, אבל למי נתונה ברגע זה מחשבתו, לאמו זכרונה־לברכה, שמתה אחרי שילדה אותו, ביום־הכיפורים, כאשר כל יהודי העיר עדיין עמדו בתפילת נעילה? לאחיו זכרונו־לברכה שנרצח בדם קר? לאביו ייבדל לחיים ארוכים? ואולי דווקא לך שערכת לו מין טקס חליצה שאף אחד לא חלם על שכמותו, מוזר, כל־כך מוזר שכמעט לא ייאמן שהיה באמת… חכה, אל תיסע, אבל לא, אולי מטוב כך, אולי המלחמונת לא תשיג אותו במקום שאליו יגיע… מנהל התחנה, סרט אדום תפור סביב כובע־השרד שלו, הנה קפץ מכבש הקרון הראשון וסימן לנהג שהמסילה פנויה לפניו, הקטר צופר, הקיטור מנהל בענן הנמוך, ומתוך המערבולת המכסה כליל את קדמת הקטר תמונות־תמונות מופיעות ונמוגות, ציורים מתחלפים, הנה פנים של אשה, ברורים, כמה יפים, חבל שתיכף יימוגו כי כאלה בדיוק יכלו להיות פניה של אנה קארנינה, רק להוסיף יד שכרוך עליה תיק אדום והיא מנסה להסירו וכך מאחרת להפיל עצמה אל בין גלגלי הקרון הראשון ונאלצת לכוון שוב, אל האמצע שבין גלגלי הקרון השני… צפירה נוספת של הקטר, מה זה היה לך, כאילו הצפירה חתכה עילפון או מה, לא זוכרת את עצמה מתעלפת מימיה, ובאמת גם הפעם לא, עילפון פירושו להחליק לרצפה ואנשים מתקבצים סביב, והנה את עומדת כאשר עמדת, בכל עשר אצבעותיך אוחזת בתיק שלך ולוחצת אותו אל אדן החלון, תיק חום מעור גדי רך, התיק של אנה קארנינה היה אדום, נדמה שלא כתוב ממה היה עשוי, אבל ודאי גם־כן מעור־גדי. הנה הגשם, בבת־אחת, הנה הרוח, גוברת, מצליפה בגשם והוא מנקה ומרענן את רציף האספלט. המטריה נשכחה בבית, טוב מאוד, לצאת, ללכת בגשם, להישטף בגשם, להיטהר. להגיע רטובה עד לשד העצמות כמו שאומרים, טוב מאוד, להשיל מעליה בגדים ספוגי מים, להשליך בערימה אחת אל הפיילה שבמטבח, אותה פיילה שבה הכינה לו מים חמים, נקיים־נקיים, ועל השרפרף, ליד, סבון ומגבת גדולה מגוהצת, ולהתכרבל ערומה בכסת־המוך עצומת־המידות, בפינת המיטה הרחבה, אותה מיטה ששנים ארוכות היתה מיטתם הכשרה שלה ושל יוסף־חיים וטמנה בין קפיציה שעות חוזרות ונשנות של סירוב וקבלת־הדין וביום היתה גם מיטתה שלה לבדה שטמנה בין כסתותיה שעות־סתר של השבעת תאווה פרועה בחטא ובכלימה ורק פעם אחת היתה מיטה של חג שאינו כתוב בתורה. עכשיו כבר תעשי כאן כאוות נפשך, כאוות גופך, כבר לא תפגעי באף אחד, אין עוד איש שייפגע. ולמה לא היית אשה טובה יותר ליוסף־חיים, נכון, לא סוררת, סרה לצרכיו, אבל לא טובה, לא, ומה העניין הגדול כאן, להיענות למה שלא נעים לך, רבע שעה, חצי שעה, עשרים וארבע שעות יש ביממה, והוא היה איש טוב, אף פעם לא הטיח בה: עקרה, מוזר אבל נדמה שאף פעם לא דיבר על זה בכלל. אילו ניבאו לך מה יקרה, יכולת להיות אחרת? מי יודע, מי יכול לדעת. אשה חטאה. אבל לזרוק את עצמך אל מתחת לרכבת, לא, אז זה אי־אפשר להבין, ואסור, אסור להגיע במחשבה עד לרגע שהגלגלים מפצחים את ראשך. נכון שלשבר־שניה היא רצתה לחזור בה, אנה קארנינה, להיחלץ, אבל כבר היה מאוחר מדי, והיא הרי ידעה הכל מקודם, מוכרחה היתה לדעת, לא, זה לא, מה שניתן אולי לדמות זה לחתוך לעצמך את הוורידים בתוך אמבטיה מלאה מים חמימים, יש אנשים שגרים בדירות עם חדרי־אמבטיה מפוארים ולא פיילות במטבח, לדמות אך נרדמים שם גם בלי להתעורר, לא קשה, אפילו שובה־לב, יש אנשים שנוסעים ברכבת במחלקה הראשונה, אומרים שקיימים גם קרונות מיוחדים לישון שם, נוחים, מצוידים בכל טוב, אפשר לנסוע ולנסוע עד ששוכחים מי את, את זה גם את תדעי לעשות, אז לא בקרון־שינה ולא במחלקה ראשונה, טוב, אבל לנסוע, לנסוע עד ששוכחים, זה לא יקשה עלייך בכלל, וגם תסעי, הנה בקרוב גם את תסעי.

 

החלק השני    🔗

הבתולה לא הפקירה    🔗

כאשר עשה את דרכו חזרה ממזרח למערב, אחרי שמונה שנים, ידע שקלושים הסיכויים שימצא את אביו בין החיים. כלומר ידע שעליו לדעת. לאורך מאות קילומטרים בין מינסק ללנובוגרודק נדמה לו שמכל מה שזכר רק היערות נותרו אותם יערות, ואולי גם רוחות הסתיו שהוסיפו לכסות את האדמה בעלי שלכת זהובים. אלא שרגע אחד, בלי שיידע מדוע דווקא ברגע זה, אולי למראה מגדל־פעמונים של כנסיה הרוסה, שצלב־העץ בראשה קטוע זרוע אחת, הוברר לו שגם היערות ששרדו אינם כבר אותם יערות. מבעד לחלונות מנופצים של רכבות בלות, זוחלות בקושי כמו בעל־כורכן, מעל עגלות איכרים מדיפות ריח קש ושתן, מבעד לחרכי קרונות־צוענים מזדמנים בדרך, או כשצעד ברגל במקלו ובתרמילו, ראה, עם הזדהר טללי שחר כבדים כמו דמעות, או עם בוא גשמי־סתיו הנמשכים ימים על ימים, שאפילו מחטי האורנים עייפות עד מוות, משחימות ככל שהן קרובות יותר לאדמה המכוסה רקב, שזרועות הענפים חלשים עד שבירה ושקליפות הליבנים מתכהות ומצהיבות כעורו של שכיב־מרע.

ובמשך כל השנים האלה שמרה הבתולה הקדושה, ממרומי יאסנה־גורה, על עירה, כך שאפילו האגנוסטיקנים המעטים שבצ’נסטוחובה, נער יספרם, לא העזו עוד להטיל ספק בנאמנותה המופלאה, העיקשת והמוכחת. כי הנה העיר, על כל מבניה וכנסיותיה, העתיקות והעתיקות פחות, נשארה עומדת על תילה, חוץ מן האלטשול והניישול ובית־המדרש של הרב וועלוול־לייבוש. שדרת עצי־הערמונים המוליכה אל הבאסיליקה של הבתולה השחורה המתה עולי־רגל כמו לפנים, מהם מהלכים על ברכיהם, מהם מדדים על קביהם, עיני כולם נשואות אל הצלב שבראש מגדל הפעמונים. מלחמה באה מלחמה הולכת, אבל תמיד יימצאו קטועי־איברים שיגיעו מיוגעים ומיוסרים לכרוע ברך לפני מאריה הקדושה, להודות לה על שהותירה להם, ברוב חסדה, ולו מקצת מאיבריהם השלמים, שבזכותם הנה ניתן להם לבוא ולחזות בזיו פניה הקורנים לקראתם כמו מימים ימימה.

נראה היה שיום ראשון בשבוע כשאברשה הגיע לצ’נסטוחובה ופנה ישר בכיוון מרכז העיר, מהלך דקות ספורות מתחנת־הרכבת. לא היה לו לוח־שנה, גם מוזר היה לשאול את האנשים שעל רציף־הזפת של התחנה איזה יום היום, אבל הוא ניחש זאת על־פי עוצמת צלצול־הפעמונים, הטבוע עדיין בדמו, המזעיק את המתפללים, סמוך לצהריים, למיסת יום ראשון, ועל־פי חבורת הולכי־בטל על הגשר שמעל מסילת־הברזל המתנוצצת בשמש, רובם ככולם שתויים בדרגה זאת או אחרת, קשת דרגות שכל כינוייהן עטו עליו בבת־אחת: הלום, שטוף, מוצף, טבול, ערוף, שחוט. אחדים מהם תקעו בו עיניים מואדמות, מכוסות דוק ערפילי, שנדמו לו עוינות יותר מכפי שזכר אותן מן הימים שלפני־ככלות־הכל. הייתכן? האט את הליכתו והביט בהם רגע ממרחק, וכבר ידע שלא יעקוף אותם סתם־כך ולא ימשיך כאילו כלום לצעוד בשדרות עד לבית ששם התגוררה לפנים בלומה־רוזה – כפי שתיכנן מראש: קודם ייגש לביתה של בלומה־רוזה ורק אחר כך לביתו של אביו – אלא יתייצב מול מבטיהם הדלוחים. וכי למה לא? וכי ומי אוסר עליו? הם ישבו על מעקות הגשר מזה ומזה, כאילו חבורה אחת, ולמעשה ישב כל אחד מהם לעצמו, שותק, לא זז ממקומו ורק מדי פעם מרים את הבקבוק ומודד לאור השמש כמה וודקה עוד נותרה לו. אברשה ניגש אליהם בבת־אחת, במין צעד הפקרי, והתחיל להושיט להם את ידו בזה אחר זה. תחילה לא ידע איך יציג את עצמו ורק לבסוף, כאשר לחץ בחוזקה את היד האחרונה, המגוידת במיוחד, אמר: שמי אברשה, נולדתי חמישה בתים מכאן, הנה שם, משמאל, בקומה השניה עם המרפסת ופרחי הגרניום…

אברשה, אה, אברשקה, כמו שקראו לחבר הכי טוב שלי, שהיה ברנש חזק כמו כולֶרה, יחד רעינו חזירים בכפר שלנו, קשפיצה, הוא בכלל לא נראה כמו ז’יד והנה גם זה לא עזר לו, אבל אתה, אברשקה, אחרי שיצאת חי, כפי שרואות עינינו, אתה שתה, שתה איתנו אברשקה, כל עוד אתה חי, כל עוד אתה רואה את השמש מעל ראשך, שתה אברשקה, שתה לבריאות! הריע והושיט לו בקבוק שהיה כמעט מלא. אברשה ידע שאסור לו לסרב, אמר: תודה רבה, תודה רבה, לגם שלוש לגימות ארוכות, ניגב את שפמו בקצה השרוול ועודנו מושיט את הבקבוק לבעליו, המסרב בכל תוקף לקבל אותו ממנו, מצא עצמו מוקף מכל צד, מחובק, מנושק, אפוף הבלי וודקה וריח נקניק־שומים:

נפח נפשו מאצ’ייק, נפח!

על הקרש כבר שרוע –

לו רק ניגון אחד ניגנו לו

היה מקפץ עוד שבוע.

כי מאצ’ייק זה, נפשו כזאת

גם אם ימות, יוסיף לרקוד…

רקד איתם, עיניו בעיניהם, מסרב להתיק אותן, גרונו חנוק, גבו אל בית אביו שבפינת הכיכר, אל שני החלונות של בית המלאכה, אל חלון גומחתו־מבצרו. מסביבו עיר מוזרה, שלפתע כמו מלבינה והולכת, שהרי היא כבר בלי קפוטות שחורות, ובלי ירמולקות, ובלי שטריימלים, ובלי כובעי־מצחה ומגבעות־לבד שחורות. גם בוולוז’ין, שם התעכב ללינת לילה בדרכו מערבה, לא מצא אפילו איש אחד בקפוטה שחורה. הכל בידי שמיים, גם החורבן וההרס בידי שמיים, דברי הרב חיים וולקין מוולוז’ין. לנגד עיניו המעורפלות אחרי שלוש לגימות ארוכות, ראה עצמו עומד רכון־ראש, כולו בלבן. אבוי, יהודים טובים, אימרו נא לי איפה אני נמצא?! שפתיה של המאדונה השחורה שמעליו היו לוחשות דבר־מה על אוזנו, מתחת לחוטמה הדק. אבל הוא מיאן לשמוע. זה חילול השם, חילול השם, מילמל אליה… מה קרה לך, אברשקה, מה קרה? קח מהר עוד לגימה, תנו לו מהר עוד לגימה, שלי כבר ריק, הוא עוד יפשוט פה רגליים: נפח נפשו מאצ’ייק, נפח, על הקרש כבר שרוע, קח עוד לגימה אחת, קח אומרים לך!

כבר אין פה אף נפש חיה אחת שתדע מה פירוש חילול־השם. עקר את עצמו ממעקה הגשר ולא התנודד על רגליו אפילו כהוא זה. לא, הם לא יזכו לראות אותו מתנודד, הם לא יזכו, שינן לעצמו בשיניים חשוקות. שלושה מתוכם נלוו אליו, בוודאי מריחים עוד וודקה, או אולי עוד כסף לוודקה, או סתם משתרכים אחריו. מה איכפת לו. חזית הבית בו נולד, שבו גרו אחרי מות האם בלומה־רוזה ויוסף־חיים, נשארה כפי שהיתה, רק דלתית־השער הצרה והנמוכה נמשחה שכבה חדשה של צבע ירוק. המדרגות מימין, מרופדות שטיח משופשף, אבל עדיין ירוק בשוליו, הדיפו ריח מתקתק של מספרה או פרפומריה. שלושת מלוויו נשארו משום־מה למטה, במבוא הבית, ורק הוא לבד טיפס לקומה השניה. פעמון נחושת, שצורתו מכתש הפוך, עם עלי המשמש לו ענבל, התנוצץ בזהב עמום לצד הדלת, מולו. זה המכתש שעמד על המזנון התלת־קומתי בחדר הגדול ושבו כתש את פסלוניו לאבקה לפני שזרה אותה על־פני הווארטה. אין ספק, זה המכתש, הדם הציף את פניו, היכה ברקותיו, הוודקה עלתה לגרון וביעבעה בפיו. לא הקיא ורק היכה באגרופיו, בכל כוחו, בדלת המוכרת. נערה סמוקת לחיים ובהירת צמה, אחת המאריות הפישתניות הזכורות לו מאז, פתחה לפניו את הדלת ואמרה, כמו מדקלמת משפט מן המוכן:

לא מקבלים קליינטורה בשעות המיסה. ביום ראשון מקבלים אצלנו רק משעה שש בערב. רצתה לסגור בשקט את הדלת, אבל הוא, הגבוה ממנה בראש, גילה פתאום בעומק הפרוזדור, מעל האיקונין המתנוצץ בארגמן וזהב, שרשרת פטריות מיובשות, והציב נעל כבדה ומאובקת בין כנף הדלת לבין סף־העץ הגבוה:

אבקש סליחה מן העלמה, אמר, העניין הוא בזה שגם לפני שמונה שנים היו תלויות באותו מקום שרשרות כאלה…

הנערה החווירה, נסוגה לאחור וקראה פנימה בקול מבוהל: גברת מגדלנה, גברת מגדלנה!…

גם צבע השיער של הגברת מגדלנה היה פישתני, אבל הוא לא היה קלוע בצמה אלא ערוך במין תסרוקת של תלתלים־תלתלים סביב פניה, שקמטיהם כוסו איפור עבה, היא שילחה מעליה בידה האחת את הנערה המבוהלת ובידה השניה פתחה את הדלת לרווחה, בכוונה גלויה לבחון אותו, את הלקוח שבא לא בעתו. אמרה:

נדמה לי שאדוני לא מצ’נסטוחובה.

זה שמונה שנים אני נעדר מצ’נסטוחובה, אמר, ובשקט המפתיע שהחל יורד עליו חשב שבעצם אין פשוט מלבקש אותה שתניח לו להיכנס פנימה ולהתרחץ קצת.

רואים שאדוני בא מדרך ארוכה, אמרה, ייכנס בבקשה, יישב לו פה עד שנשוב מן המיסה…

אלא שבינתיים פקעה סבלנותם של מלוויו השיכורים ומלמטה הגיע קול גרירת רגליים במדרגות, אם כדי להחזיר אותו אליהם, ואם כדי לשתף את הגברת מגדלנה בסודו של זר צעיר זה, שאינו אלא אברשקה־ז’יד. כך או כך, ברגע שהשלושה הופיעו במישורת הקומה השניה, טרקה הגברת מגדלנה את הדלת ישר בפרצופו, דבר שקל היה לעשותו כיוון שבשקט המפתיע שירד עליו משך את רגלו לאחור וחיכה לפני הסף בנימוס ובאורך רוח. ומיד נפתחה עינית בכנף הדלת וקולה של גברת מגדלנה הרעים:

מה זה פה, תור למניקור, תור לפדיקור, או מה?

ודאי שהרעמים לא כוונו אליו אלא אל מלוויו, שכבר ניצבו בשורה מאחורי גבו. אחד מן השלושה גיהק גיהוק ארוך ונצטעק:

מניקור, אה? פדיקור, אה? תספורת א־לה־גרסון? כאילו לא יודעים מה יש לך פה! בורדל יש לך פה, בורדל, ובהנמך־קול הוסיף: זונה בלה!

על־פי כללי משחק־שהוא, אברשקה־ז’יד, מצא עצמו צופה בהם מן הצד, לא נשמעה הגברת מגדלנה מוטרדת כל עיקר, אף לא מופתעת. זה שצעק, וברגע שחדל לצעוק שוב התחיל לגהק, נפנה לאחור וגלש במדרגות עוד לפני ששמע את דבריה עד תומם:

אם לא תפזרו את רגליכם מיד ולא תשחררו את הדלת הזאת מן הסירחון שלכם, אדאג שיסגרו אתכם מאחורי דלת ובריח אחרים לגמרי, ובקול רך ובאדיבות הוסיפה: ואתה, אדוני, בוא נא אלינו בפעם אחרת, אבל לבד, בבקשה ממך.

למרות שהסיום הזה התפרש לו כמכוון להכעיס את מלוויו באמצעותו, הוא השיב לו את תחושת הביטחון ההפקרי. השניים שלידו התחילו להסתודד מפה לאוזן, אבל השתתקו בסוף והתחילו להתנודד במורד המדרגות. הוא ירד בעקבותיהם בשקט, לחץ לפרידה את ידיהם, אפילו הניח את כפות ידיו על כתפיהם כשהתכופפו לפני דלתית השער הנמוכה כדי לצאת אל הרחוב.

נוכח פסלו של טאוואריש לנין    🔗

כיכר השוק הריקה מדוכנים ועגלות־איכרים השתרעה מפוהקת פיהוק של יום ראשון בשבוע. שני דגלים התנופפו ברוח הסתווית מזה ומזה לפסלו של טאוואריש ולאדימיר איליץ' לנין הנואם מעל כן נישא בפני ההאראפאשנע מאַַסן, המוני הפרולטריון של כל העולם האמורים לשאת אליו עיניים, אחד מסדרת הפסלים המוכרת, שתחילתה מן־הסתם בכיכר האדומה וסופה מי ישורנו. הדגל האדום־לבן, עם נשר פרוש כנפיים במרכזו, נראה לאברשה חגיגי ובעיקר מטופח הרבה יותר מהדגל האדום, שאיזה פטריוט צ’נסטוחובאי נועז פרם ממנו את הפטיש והמגל הצהובים. את כן הבטון האימפריאלי, סיפרו לאברשה אותו ערב, לא יצקו הרוסים אלא הגרמנים, ובסמוך מאוד לכניסתם לעיר, כדי להציב עליו במהרה בימינו את הטורסו של הקוויזלינג הפולני הראשון שיתייצב לשירותם. אבל מפני שקוויזלינג כזה לא נמצא בינתיים, הוצב עליו פסל יצוק ברונזה מובחרת שהובא מאחד הגנים של ברלין, מין דמות של ז’אן־ד’ארק טבטונית שתעמוד על משמר הרייך בן אלף השנים. מקץ חמש שנים בקירוב, ביום שנפלה ברלין, כך סיפרו לאברשה, החליט הארכיבישוף של יאסנה־גורה שבאה העת להתיך את פסלה של ז’אן־ד’ארק הטאוטונית לפעמון־כנסיה, לתפארת מאריה הקדושה. החליט ועשה, וכיוון שכך, זכה ולאדימיר־איליץ', בהגיע תורו, לכן בטון סולידי מן המוכן.

ליד פשפש־הגדר של מה שהיה לפנים בית אביו עמדה, כמו מחכה לו, ילדה קטנה ובהירה, בשמלונת שחורה עם כפתורים וצווארון לבנים. רק הופיע ומיד נאחזה בכנף מעילו ופתחה לדבר אליו מהר מהר ששמה מאריה לבית פאוולובסקי, שיש לה, בסלה הקלוע, מתחת למטפחת הזאת, המון מזכרות יקרות־ערך, רק מאה זהוב מכתב כתוב באותיות יהודיות, מאתיים זהוב תצלום, חמש מאות זהוב אלבום־זכרונות של שלושים ושניים עמוד, שהמלאי אוזל מהר, ואם האדון רוצה לבחור לו שתי מזכרות או יותר, כל זמן שעוד יש ממה לבחור, אז שימהר…

מדוע לא יחטוף מידה את הסל, יסיר את המטפחת, לא מטפחת כי־אם טלית קטן – כיצד הגיע לביתה של משפחת פאוולובסקי טלית קטן? – יחטוף את הסל ויזרה את כל תכולתו לרוח, שתעוף עם הרוח, עם עלי השלכת המסתחררים ברוח נמוך עם פני הקרקע…

אילו היו אצלך בסל זרי סיגליות טריות, הייתי קונה את כולן ומניח על המצבות של אמי ואחי, אם המצבות עדיין במקומן בבית־העלמין ולא נותצו, מה? מאריה לבית פאוולובסקי, מאריסיינקה לבית פאווובסקי, מה? שאל וסילק אותה מעליו, טיפס לקומה השניה, אל הדלת האפורה. כן, זאת הדלת ובתחושה של קבס חוזר קרא את הכתוב בפולנית וביידיש על פיסת־קרטון מהודקת בנעצים: הוועד היהודי.

הדלת לא היתה נעולה ובחדר הגדול, מאחורי שולחן ששימש לפנים שולחן־אוכל, ישבו על ספת־הפלוש המשופשפת שני פקידים רכונים על ניירות. אחד מהם, המבוגר יותר, השהה עליו את מבטו ולפתע פרץ בקריאה: אברמק, זה אתה, אה? אברשה לא זכר מי האיש, העביר סביבו מבט תועה, אולי חיפש מראה כדי להיווכח שהשיבה שזרקה בשערו עדיין נמצאת שם. כן, כלומר לא, למרבה הצער, דיבר האיש, ידיו רעדו רעד קל שאינו פוסק, באשר לאביך כל מה שקרה לכלל ישראל קרה גם לרב ישראל, ודווקא יודעים מתי ואיפה, גם זה משהו, אַ יידישער מזל, מזל יהודי. שכל דאַַַרף מען האָבן? מזל דאַרף מען האָבן, שכל צריך? מזל צריך. בהתחלה, בשלושים ותשע, בארבעים, עוד היית מקבל מפה איזה מכתבים שהמייסטער בערל היה שולח לך לוולוז’ין, אה? כך סיפר לנו מישהו ששמע מפי אהרעלע, הפועל השני של אבא שלך, זוכר? בבית־המלאכה תפרו בהתחלה נעליים לנשותיהם של קציני השוץ־פוליציי, הביקוש לנעליים של אביך היה עצום, עד כדי כך שמן השוץ־פוליציי אפילו נתנו רשות לאביך ללון בבית־המלאכה. אבל הוא נחלש מיום ליום, כמעט לא יצא אל הרחוב, רק להתפלל עוד הלך, לבית־המדרש של הרב וועלוול־לייבוש, זכור לך בוודאי, כי את האלטשול והניישול שרפו כבר בהתחלה, ביום־הכיפורים, ורק אחר־כך את בית־המדרש. בערל חשב שאולי עוד תחזור לכאן, שתגיע איכשהו, וכתב אליך, למרות שאבא שלך אסר עליו. קיבלת את המכתבים?

כן כן, הוא קיבל את המכתבים, וגם ניסה לחזור לכאן איכשהו, כן, בדיוק כך, איכשהו, צלח בלילה את הבוג, הגיע לוויסלה, אבל שם גילו אותו, שיסו בו כלבים, ירו…

הקשיב לקולו שלו והמילים נשמעו לו כאילו בדה אותן מלבו, והרי לא בדה דבר, הרי זכר היטב את נביחת הכלבים ואת היריות ואת הבריחה ואת פטריות־היער עליהן התקיים משך יומיים או שלושה, לא ממש נשמר מפני פטריות רעילות, סתם מזל. הלא יכול היה שלא לברוח, כמובן, ויכול היה ליהרג, ומה זה היה מועיל, ולמי זה היה מועיל. יכול היה אולי להסתנן איכשהו, בדרך נס, איכשהו, ומה זה היה מועיל, או אולי… וכך כבר יגלגל תמיד, ידע, יכול היה לא לברוח, יכול היה ליהרג, ומה ולמי זה היה מועיל. יכול היה אפילו להגיע, אבל מה ולמי זה היה מועיל, וחוזר חלילה.

ובלומה־רוזה? שאל.

כלומר רוזה גיסתך, אה? זה סיפור אחר לגמרי, אבל עוד לא גמרנו את הקודם. בערל היה חודשים אחדים עסקן גדול בגיטו, הסתובב עם כובע של שוטר ועם נבוט שקיבל מהשוץ־פוליציי, אבל הם לקחו לו את הכובע ואת הנבוט מהר מאוד ושלחו אותו יחד עם כולם. מה שמספרים זה שאהרעלע, לפני שלקחו גם אותו, דקר אחד מהם בסכין־תפרים שהסתיר במעיל והם תלו אותו כאן, בשוק הישן, בכניסה לבית מספר שבע־עשרה, אתה יודע, איפה שהיה הדעליקאַטעסן. הרבה דברים מספרים, אה? נכונים, לא נכונים, אויפן בוידעם אַ יריד, ומה שנוגע לרוזה, שאתה קורא לה בלומה־רוזה, טוב, שיהיה בלומה־רוזה, למאי נפקא מינה, היא עזבה את העיר עוד לפני הכל, את זה אתה יודע, לא? לא יודע? אז תבוא בערב לדירה שלנו, זה הבית השני מפה, תאכל איתנו משהו, גם ללון תוכל, ונספר לך. אין פה הרבה מה לדעת, סיפורים מן ההפטרה, שמועות על־גבי שמועות.

ערב, כיכר השוק    🔗

לא נשאר ללון אצלם. עצם המחשבה להירדם ולישון פה, מאחורי שבעה בריחים, הרחיקה מעליו את השינה. הם לא חדלו לשדל: נערמו אצלם כדים, שמיכות וכסתות־פוך חמות, הם יציעו לו משכב כיד המלך, שסוף־סוף יוכל לישון בשקט ולחלץ את העצמות אחרי כל השנים שעשה, לא עלינו, אצל המוז’יקים בסיביר. אמנם גם פה לא חסרות צרות צרורות, וכשתהלוכה טובלת בים של דגלים אדומים עוברת בשדרות מאריה הקדושה, חובה על כולם לצעוק יחד ובקול גדול: הור־רה־רה, הור־רה־רה! אז שיהיה, צועקים, אבל לתוך השרוול לוחשים מה שרוצים, שתיכנס הרוח בעצמותיהם, אה? כך היה בימיו של הצאר ניקולאי וכך יהיה בימיו של באטושקה סטאלין. די זעלבע יענטע נאר אנדערש געשלייערט, אותה הגברת בשינוי אדרת, עכשיו דגלים אדומים ואיזה דגלים אז… מי עוד זוכר איזה דגלים התנופפו בימי ניקולאי?…

הוא עמד על שלו ואמר להם שמוטב לו לצאת לדרך עוד הלילה, ולא אמר להם שצמרמורת עוברת בגבו למשמע המילים לישון־בשקט, כשהחלונות מוגנים בסורגים ואטומים בתריסים והדלת חסומה בשתי קורות־עץ מפורזלות. אמנם ידוע לו, אמר להם, שהדרכים בחזקת סכנה, שמע שמתנפלים, כן, שמשליכים יהודים בעד חלונות של רכבות נוסעות, אבל לפי מה ששמע זה קורה גם לאור היום, אשר־על־כן נדמה לו שדווקא הלילה נותן קצת חסות, אולי מפני שבלילה… הם אמרו, מי יודע, מי יכול לדעת, מי יכול עכשיו להיות ערב למשהו, ועוד הגשם הזה שעומד לרדת כל רגע מחדש… הוא צחק ואמר שדווקא מגשם הוא לא פוחד, לא מגשם ולא מחושך. אילו היה צריך לפחד רק מחושך ומגשם…

לפני שיצא לדרכו עוד ישב איתם שעה ארוכה. שתו תה, וודקה, אכלו לחם שחור עם דג מלוח. דג־מלוח כמו בימים ההם, אה? רק סוכר קשה להשיג, סכנת־נפשות, ואת הסיגריות שלהם אי־אפשר לקחת לפה, ס’גייט זיך אַ ברעכן אָן, רק להקיא. טוב, איפה היינו? אה כן, רוזה, אתה אומר בלומה־רוזה, למאי נפקא מינה, שיהיה בלומה־רוזה…

כל המן היו מוזגים משהו, וודקה ותה, תה וּוודקה, מביאים משהו לשולחן, בודקים, זזים הנה והנה. דממה חונקת סגרה מבחוץ ולחצה על תופי האוזניים. ניסה להיזכר באיזו מלה מלפני עידן ועידנים, קלאס־קלאט־קלאוסטרופוביה. ההיזכרות עצמה הביאה לו הקלת־מה, אבל ההקלה נמוגה מיד כלא היתה. בין כך וכך זה לא זה. אז מה זה? חסימה במוח? שיתוק? גם זה לא. מכל־מקום הוודקה והתה ודג המטיאס לא מפוגגים את זה, והכל כאן חסום ואטום, והם רק לוחשים. מדוע הם לוחשים ולא מדברים? ואיך אפשר להסתגר כך ולישון אחרי ש… כן, בלומה־רוזה הגיעה לצרפת, עד כאן הכל ברור, אבל מכאן והלאה שום דבר לא ברור ורק שמועות גל־גבי שמועות. עוד תה? לא מסרבים לשתות תה. פון תהילים או תה טוט דער בויך נישט וויי, מתהילים ומתה הבטן לא כואבת. אחת השמועות אמרה שבלומה־רוזה הגיעה לצרפת באותו יום שבו ברחו מפאריס שני השטינקרים האלה, פטן ולאוואל, החכמים הגדולים שכל־כך ביצרו את הקו הזה, נו, קו מאז’ינו, ביז ס’האָט זיך אויסגעלאָזט אַ בוידעם, עורבא פרח. ומה שנכון נכון, ומוכרחים להודות שהפולאקים, האוהבים הגדולים שלנו, מ’שטיינס געזאָגט, לפחות בזה היו טובים יותר מן הצ’כים ומן הצרפתים, ששלושים ימים ולילות נלחמו על וארשה. ואיך הם נלחמו נגד טנקים ואווירונים? בסוסים ובכידונים, בחיל־הפרשים המפורסם שלהם. צ’נסטוחובה, כזכור לך, וזה רק שני צעדים מן הגבול, אז אחרי יומיים, אחרי שנפסקו ההפגזות ויצאנו מן המרתפים לחצר, ואחרי עוד יום כשיצאנו מן החצרות החוצה, הם, הדייטשן, כבר טיילו להם בשדרות כאילו כלום וחילקו סוכריות לילדים. חשבנו מילא, השד לא כל־כך נורא. אבל מוטב לעזוב את כל זה… לבלומה־רוזה היתה בצרפת איזו קרובה רחוקה, משומדת או אולי גויה, כי מה אתה יכול לדעת בסופו של דבר, מי עם מה ומה עם מי, ומי עם מי, אה? על המושמדת הזאת ידעו כבר מקודם. מה, אתה לא ידעת? עוד היית קטן. בקיצור, הגיע מכתב מאיזו מישהי לאיזו מישהי והמישהי הזאת סיפרה פה שבעזרת המושמדת ההיא נמצא בשעה טובה חתן לבלומה־רוזה, ולא סתם חתן אלא אחד עם קידומת דה־לה. סיפרו פה שזקן שיש לו בנורמנדי או בבורגונדי, או השד יודע איפה, טירה עתיקה או איזה ארמון ישן, והיו שסיפרו שדווקא צעיר, אלא ששכיב־מרע, לא־עלינו, שחפת או אסתמה, שעומד לרשת טירה עתיקה בבורגונדי או אולי בנורמנדי, ושבלומה־רוזה כאילו נשכרה לסעוד אותו בחוליו, או משהו מעין זה… ככה או ככה, מה שנראה כמתקבל על הדעת זה שבלומה־רוזה מצאה לה מקלט באיזו טירה מבודדת… אותה מישהי, שאליה הגיע המכתב, נלקחה תיכף באקציה הראשונה, האקציה שבה התנפל אהרעלע עם סכין־תפרים על אחד מהשוץ־פוליציי. מי היא זאת ששלחה את המכתב, את זה אף אחד לא יודע…

הם אישרו לו שמאחורי הקלויסטער יש דרך עפר שתוליך אותו מהגשר שעל הווארטה ישר ישר עד ורוצלאב, עכשיו בירת שלזיה, אבל פאָלג מיך א גאַנג, חתיכת דרך! טוב, אם החליט ללכת עכשיו, אז הנה הגשם בחוץ כאילו נפסק…

הוא העמיס על שכמו את התרמיל שהם הספיקו לדחוס לתוכו כרית פוך, כיכר לחם, שני נקניקים ובקבור וודקה, ויצא החוצה אל כיכר השוק, ששלוליות־מים שחורות התנוצצו בין אבניה ומדי פעם השתקף בהן חרמש הירח ששט לו בניחותא באגמים הכחולים שבין העננים. רק אחרי ששמע מגבו את חריקת המנעולים ואת הזזת הבריחים החלודים, ואחרי שעקר, באחת, את מבטו מן החלונות השחורים של בית־אבא, שאף מלוא ריאות אוויר קר וחריף והתחיל ללכת.

מלה בדולר    🔗

של מי היה הרעיון, שלה או של הנער אברם – זה היה ימים אחדים לפני שיצא לוולוז’ין – לתווך בינה לבין מורתו לצרפתית הגברת מאס, המורה הכי־הכי טובה בצ’נסטוחובה, כן, הרעיון היה שלו, אבל ההצעה הממשית בדבר תנאי העיסקה היתה שלה: – שימי לב, גברת מאס, אני אתן לך את מחצית הסכום שקיבלתי בעד פרוות־המינק שלי, לבשתי אותה בסך־הכל פעם או פעמיים, אלפיים וחמש מאות זהוב, ואת, בתמורה, תלמדי אותי חמש מאות מילים הכי שימושיות בצרפתית, זה בערך מלה בדולר, מה דעתך? – מחשבה מקורית, אמרה הגברת מאס בקול שבכמותו היתה פונה לתלמידה חדשה בכיתה, איך קוראים לך אמרת, בלומה־רוזה? כאילו זה מה שחשוב, איך קוראים לה. אבל העיסקה יצאה אל הפועל, ואחת שלא חשוב אם קוראים לה כך או קוראים לה אחרת, הנה היא פה, בפאריס, ואם גם לא תדע להגיד בצרפתית מה פירוש להיות פה, בפאריס, הרי לשאול עובר־אורח פלוני איך מגיעים לרחוב פלמוני היא מצליחה איכשהו. מה פירוש להיות פה נראה שלא תצליח להגיד בשום שפה. את שתי פרוות המינק, שהנער אברם החביא אז, מכרה בחצי חינם. אלא מה, מי טיפש וישלם כסף טוב עבור מה שיפול לו כמו יונים אפויות ישר לתוך הפה, כדבר הפתגם הזה שלהם, כאשר יפלשו השוואבים. הרי את דירתה בשדרות מאריה הקדושה, על כל התכולה שלה, לא הצליחה למכור. מי טיפש ויקנה. הרבה כסף והרבה רכוש הצטבר אצלכם היהודים, אמר לה אחד השכנים שבא כביכול לראות כדי לקנות, והרבה דם פולני מצצתם, אבל לא לעולם חוסן. ממש בפרצופה אמר, בלי לעפעף, וממש במלים אלה, כן. מה יהיה עליה, על הדירה ההיא? שיהיה מה שיהיה. אבל זאת גם הדירה שבה שמעה לראשונה מה זה פאריס, מפיו של יוסף־חיים שהיה קורא באוזניה בלילות־שבת מתוך ה’היינט' הווארשאי, איך התגאה, יוסף־חיים, שהוא אבּונֶנט של העיתון המכובד הזה. לילות־שבת שם זה היה בד בבד הנרות הדולקים עדיין בפמוטי נחושת אחרי הסעודה – תמיד מרק אטריות ותמיד געפילטע פיש – ודלתות סגורות על מנעול ובריח, וחלונות חסומים בתריסי עץ כבדים, ודמעות שניקוות בעיניים, אסורות בניגוב, וריח פטריות־יער מושחלות שרשרות־שרשרות ומשתלשלות מן התקרה, והאשמה או הצער, או השד יודע מה, בגלל המיאוס לזכר נשיקתו הלחה של יוסף־חיים בשובו מהתפילה בניישול, וקולו של יוסף־חיים, גבוה בדממה המצלצלת של דירתם, קורא באוזניה את הפרק השבועי מתוך ‘דער תהילים ייד’ מאת הסופר שלום אש, ואת הפלייטונים השבועים של דאָס פינטעלע ייד. היא זוכרת היטב, דאָס פינטעלע ייד היה שמו של הכותב בקביעות בימי שישי, ובאחד הפלייטונים האלה, או בשניים, כן, זה היה בשני המשכים או אפילו שלושה, תיאור ביקורו בבירת־העולם, די מעטראָפּאָליע פון דער וועלט, כיכר פיגאל, קוראי הנכבדים, זה משהו כזה שעוד לא ראיתם, אורות בכל הצבעים והזונות מתהלכות בגאווה וכולם שואפים נחת, ואם לא מתחשק לך להסתובב ברחובות אתה נכנס לאחד הלוקאלים האלה, קובות־לילה הם קוראים להם, מולן־רוז' או פ’ולי־ברז’ר, והרקדניות בלבוש חוה, ממש נאקעטע וייבער, וההמון, והמהומה, והצחוקים… ופתאום השקט הזה כאן, לא להאמין, היא עוד לא יודעת בכלל איפה זה כיכר פיגאל ולא במיוחד בהולה לדעת, מוכנה להישאר במקום שבו היא עומדת, להסתכל ביונים הלבנות על מגדלי הפעמונים של נוטר־דאם, כן, את שם הכנסיה הזאת כבר יודעת, ואפילו בכביש הקוביות הזעירות, המלבניות, הנוצצות בשמש השוקעת בלי להיחפז. בבואה של אשה לבדה נשקפת אליה ממי הסֶנה, נעה ונדה לכאן ולכאן, עומסת עליה בלי מאמץ גלים באים וגלים הולכים, משתחווה קדימה, פעם ועוד פעם ועוד, כמו היהודים החרדים בשעת תפילה. מהעבר השני של כביש הקוביות הרצות בדומיה עם רצועת הנהר, השלט האדום עם ה־ M הגדולה הלבנה, מיודע וחביב למן היום הראשון שלה כאן: תחנת מטרו. המטרו של פאריס! כמו מאגנט רב־כוח הוא מושך ושואב אותה פנימה אל תוך ממלכתו שמתחת לפני האדמה. חוף מן המקום שבו היא עומדת עכשיו, על שפת הסֶנה, הדבר האהוב עליה ביותר בעיר הזאת הוא המטרו, כן, היא מכורה לו מאז ירדה בפעם הראשונה במדרגותיו השחוקות ברחוב כלשהו, ונסעה למקום כלשהו, ומשם לעוד מקום כלשהו, מאייתת לעצמה את שמותיהן של התחנות השונות ועוקבת אחר האופנים השונים של פתיחת הדלתות ואחר כיווני היציאה אל הרציפים השונים, יושבת ומביטה בקיר אפל שנסוג מהר־מהר מעבר לחלון, ממש בסמוך לשמשה, ומיד מתרחק, שטח המסילה מתרחב, מופיעות כרזות פרסומת, יושבת ומביטה, ואם אין מקום פנוי לישיבה עומדת ומחזיקה בלולאה של המוט למעלה ומחייכת משום־מה לעצמה עם כל טלטול חד או עצירת־פתע, מגיחה מהחושך אל אורות של תחנה ושלטיה הגדולים הברורים, משאבת שוב מהאורות לחושך, הכל תמורת פרנקים ספורים שכבר מצויים בכיסה, נוכריה מקרוב באה, סתמית ושותקת בין שאר הנוסעים בשתיקה. להיות סתמית ונוכריה כאן זה נכון וטוב, לא כמו בפנטליצה או בצ’נסטוחובה, בשדרות מאריה הקדושה בואכה יאסנה־גורה, מקומות ששם היתה אמורה להיות שייכת למשהו. סתם עוברת־אורח שאם גם רעמת־השיער הנחושתית שלה היתה מושכת איזו עין פה ושם, עדיין איש ברחוב, או בקרון המטרו הדחוס, לא דוחף את אפו להתעניין מה מוצאה, מאין היא ולאן פניה, כשם שאיש לא מתרגש כמדומה מכותרות העיתון שבידו, שמהן קפצה כביכול לראשה המלה: עדיין. מהן או מן הבשורות שבפי מאדאם מרים, זאת אומרת מאדאם מארי. לא רוצה לחשוב עכשיו על מאדאם מארי. לפנות או לא לפנות מקום ישיבה לאשה עם תינוק בזרועותיה? לפנות. להישיר מבט אל גבר שמנמן וקרח, עם תיק של עור משופשף תחת בית־שחיו, שמודד אותה בגלוי ובלי בושה לכל אורך גופה, מלמטה למעלה, או להחליק עליו מבט כאילו לא היה קיים? להחליק. תחליפי רכבת בתחנת אטואל או בקונקורד, הנחתה אותה מאדם מארי, ורק תשימי לב שלא תסעי בקו ד’אורסיי, כי זה כיוון הפוך. בסך־הכל איזו קרובה־רחוקה של אביו של יוסף־חיים, ששני אחיו היגרו לאמריקה, ואולי לקנדה, ואחרי זמן קצר נעלמו אי־שם במקסיקו, פרשה סבוכה שאין טעם לרדת לעומקה, אבל אין גם טעם לנער מעליה כל הזמן את השם הזה, מאדאם מארי, כך או כך היא מיטיבתה, היא שדאגה להביא אותה לכאן ולספק בתחילה את כל צרכיה. קונקורד וד’אורסיי זה שני שמות מוכרים לה מאנשהו, אולי מהמעט שלמדה, אולי מאותו פלייטון בעיתון ‘היינט’, אבל אטואל… מה פירוש אטואל? בכל־אופן צדקה המורה מרת מאס, שיש רק דבר אחד קל בצרפתית, השפה היפה והקשה, והוא שההטעמה נופלת בה תמיד על ההברה האחרונה… והיא עדיין כאן, על גדת הנהר, ועיגול השמש הכתומה הנה הולך ושוקע מאחורי הגגות של בתי הגדה השמאלית. מדוע קוראים לגדה ההיא שמאלית? הרי אם היא שמאלית או ימנית תלוי בזה מאיזה צד מסתכלים, עם זרם הנהר או נגד זרם הנהר. והרי זאת כאילו שאלה משאלותיו של הנער אברם. איפה הוא כעת כשבארץ בה נולדו שניהם המלחמה כבר הפילה אלפי חללים? ועוד תפיל. עדיין בישיבת וולוז’ין? עדיין מוציא את מוריו ורבותי מכליהם? מה הוא היה אומר אילו ראה אותה כורעת ברך בכנסיית נוטר־דאם, לפי הוראתה התקיפה של מאדאם מרים, מעכשיו הדודה מארי… כמה זמן עבר, שבועיים, באמת רק שבועיים? מאז שעמדה עם מזוודתה מול הדלת הנעולה, בקומת־הקרקע של בית לא רחוק מכאן, ברובע הרביעי, כפי שנודע לה אחר־כך, וחיכתה וחיכתה עד שמאחורי דלת העץ נשמע קול גרירת נעלי־בית, מלווה הקשות קצובות של מקל־הליכה: – האם את מאדאם מרים? היגתה בקפידה את השאלה שהכינה לה בצרפתית, והתשובה הלא־צפויה היתה כאילו לא־צפויה כפליים, כיוון שנאמרה מבעד לעינית הדלת: – הייתי מרים עד לפני כעשר שנים, עכשיו אני מארי. – סליחה, שלא תהיה טעות. אני צריכה לדעת אם את הגברת שאני מחפשת, רק שעכשיו קאתולית, או אולי פרוטסטנטית? ליבה עדיין ניתר בה לזכר ברגע ההוא, ובכל־זאת גם אז כמעט פרצה בצחוק, כל כך מגוחך היה הדיבור הזה מבעד לדלת הסגורה. – קאתולית, חתכה האשה שבפנים ביובש, ובינתיים סיימה את הסרת שתי השרשרות ואת סיבובי המפתחות בשני המנעולים ופתחה את הדלת, לא לכל רוחבה, ומיד חזרה וסגרה אותה מאחורי הנכנסת שעמדה שם והסתכלה סביבה, מחפשת בעיניה את דלת השירותים, ובבת־אחת, כמין התגלות, הוברר לה הכל, כלומר פשר ההזמנה המוזרה בנדיבותה שהגיעה אליה לצ’נסטוחובה. לא היה מפלט: הן התנשקו, אמנם יותר באוויר מאשר במגע שפתיים: – קיבלת זריקה באורלי? מגיפת שפעת משתוללת אצלנו כמו תמיד בחודשים האלה.. ובכן, הנהי המזמינה, האשה הקטנה והמצומקת הזאת, שנראית מתכווצת והולכת ממש לנגד העיניים, איזו אחיינית או דודנית של דודנית, ואולי לא זה וגם לא זה. הדלת הצרה, עם מרובע הזכוכית האטומה, זאת הדלת שהיא מחפשת, הדירה קטנה, אין הרבה מקום לטעות. ואכן לא טעתה. גם זו לטובה. מעל לכיור שני ברזים, למה שניים? ועל יד הכיור מגבת־ידיים, ישנה אבל נקייה. גם זו לטובה. כי השאר כבר מובן, הכל מובן. אמנם וילונות של קטיפה כבדה ושידה מגולפת לתפארת, וכמוה מין כן גבוה וקל למראה, רגליו הדקות מעוקלות בחן והוא נושא עליו מקלט־רדיו, ועל הקיר מעל המקלט מראה במסגרת של זהב משחים… אבל הרהיט הבולט ביותר בסלון, וכבר אין צורך לשוב ולסקור את החדר לאטו לאט, הרי ראתה מיד: כיסא גלגלים נוצץ. מובן, הכל מובן. מאדאם מארי חיפשה לה עוזרת־בית זולה, שתמורת מקום לינה ואוכל תטפל בה לעת זיקנה ובימים ללא גשם או שלג אף תסיע אותה לאורך הסנה. ובאמת הלוא די מסוכן לאשה קשישה לחיות לבדה בדירה בקומת־הקרקע, ובעיקר בלילות. אבל רגע, מה רע בלדחוף כיסא גלגלים במדרכה לאורך הסנה, זה מצד אחד, ומן הצד השני מה זול ונוח יותר מקרובת משפחה בתורת שפחה? מה שמרגיז הוא שבין כל המלים שבהן משתמשת מאדאם מארי, דודה מארי מקץ ימים אחדים, חוזרים בלי הרף שני צירופים: “תזכרי מה שאני אומרת לך”, ו“זה לא מוראלי”. זה לא מוראלי להיכנס למיסה בכנסיה קאתולית ולא לכרוע ברך לפני המזבח; וזה לא מוראלי להיות אורחת אצל קרובת משפחה וכל הזמן רק להחמיץ פנים. מוראלי או לא מוראלי, היא לא כל הזמן מחמיצה פנים, ובוודאי לא מאז ששני כיסאות־גלגלים ולא אחד התחילו להתגלגל זה לצד זה, זה של הדודה מארי וזה של הנער ז’אן־פייר, אולי בן גילו של הנער אברם, שעיניו הבהירות הירוקות, עם נצנוצים של צהוב, מלכסנות מבטים אל שדיה, שממלאים עד אפס מקום, לא מעט למגינת ליבה, את חולצות הקיץ שהביאה איתה, ומקפצים פה ושם כמו בכוונת התגרות. אבל אביו של הנער החולה, ואולי סבו, רוזן רוז’ה, הציג את עצמו, כאילו לא משגיח בזה כלל. זה הוא שהציע את ההצעה ומיד הוסיף בהנמך־קול: – שחפת בשלבים מתקדמים, אבל אנחנו נוקטים אמצעי זהירות ואמנם איש מאנשי הבית לא נדבק. האם תוכלי לעזור לנו, לבוא איתנו לבית־הקיץ, מרחק כשלושים קילומטרים מפאריס, ולקחת את הבחור יום־יום לטיול אחר־הצהריים, כמובן רק בימי שמש, ועוד הוסיף: – לא יהיה בינינו ויכוח על גובה השכר, ואת הגברת, דודתך, נפצה ביד לא קמוצה.

ודאי שתיסע, וזה יהיה באמת לא מוראלי אם לא תברך על מזלה הטוב שמחלץ אותה מכאן. תיסע בלי בהילות, בעוד ימים אחדים. שבוע או שבועיים עוד תתהלך לה בבירת העולם שבינתיים גם היא מיטיבה איתה, מנומנמת בימי קיץ אלה, שכמעט מרוקנים את העיר מתושביה, גם את זה כבר למדה מפי הדודה מארי, ורק מעטים בלבד נותנים את דעתם על האותות והקולות שמרמזים על מלחמה קרבה, כך שבינתיים ניתן ללכת לאיבוד במטרו או ברציפים שמעל הסנה, ובעצם למה לא תפקוד את כיכר פיגאל כדי לכבד את זכרו של דאָס פינטעלע ייד. גם היונים שמכאן מאשרות, כשהן עולות בחבורה הומה לגג הנוטר־דאם, להמתיק סוד על הכרכובים של מגדלי הפעמונים וחוזרות ויורדות בנחת אל הדשאים ואל הרחבה הגדולה, ללקט את פירורי הלחמניות והבאגטים, שמפזרים פה למענן בשפע, מאשרות כמה הן בוטחות שמזונן לא יחסר, קרבות באמון גמור אל רגליהם ואל ידיהם של ההולכים, העומדים, היושבים על ספסלים, וכלל לא עולה על דעתן לחשוש פן יבולע להן, פן יצודו אותן וימלקו את ראשן וינקו אותן בעודן חמות מנוצותיהן על־יד חביות האשפה, כמו בכיכר־השוק של צ’נסטוחובה, ויזרקו אותן חיש־קל לתוך הסירים המבעבעים על אש הכיריים בפונדק שבסמטת גארברסקה, כדי שיפלו אפויות ישר לתוך הפה.

כמעט ארמון מכושף    🔗

נסתרות ממנה הליכות המקום הזה שהרוזן רוז’ה כינה אותו בית־הקיץ ובעיניה הוא כמעט ארמון מכושף. לא מצליחה להבין מדוע הרכב מתעקש לקרוא לה מדמואזל רוזטין והחדרנית פונה אליה ב“מאדאם רוזט” ומנהלת משק הבית, שככל הנראה חולשת פה על הכל ועל כולם, ב־רוז קצר וחד. אבל למה לטרוח כשהעניין איננו בזה מי קורא לה איך אלא במה שעושה לה צליל השמות האלה בפיהם. זה של הרכב מעורר רצון להתרחק, זה של החדרנית שנאה שאי־אפשר לכבוש אותה אבל הרי מוכרחים לכבוש אותה, והרוז מעביר בה צמרמורת קלה של פחד, אם כי מה יש פה לפחד, פסי רכבת אין כאן אבל אמבטיה חמימה יש ובשעת הצורך אפשר יהיה להספיק ולהירדם בה, ורק שבינתיים הפניות האלה שלהם, כל אחת בתורה, מנפצות פעם אחרי פעם את השקט העולה מן הנהר וכאילו עוטף, לזמן קצוב, את חומותיה ואת אדמתה של הטירה שבוואלד’אואז, זהו שמו של חבל־ארץ זה אמר לה הרוזן הזקן, ובאוזניה זה שם יפה כל־כך, כל־כך הולם את השקט הפלאי שכאן. מה הם יודעים, מה הם מנחשים, מה הם עלולים לעשות. מי ימנע מהם ללכת אצל les Fritz שמפקדתם התמקמה הנה שם ממול, במרחק של חצי קילומטר, אמר עוד הרוזן וחייך חיוך של ילד שמובטח לו לנצח במשחק תודות לפיקחותו. מי ימנע מהם ללכת וללחוש שם שאשה שמוצאה מעורר חשד, אולי יהודיה, מסתתרת ממש מתחת לחוטמם. והרוזן לא חושש, או אולי מעמיד פנים? לא, נדמה שהרוזן רוז’ה איננו אדם שמעמיד פנים. הו, הרוזן רוז’ה! באמת, איזה אדם זימן לה הגורל. אלמלא שהגורל עיוור, היתה אולי מתפתה לחשוב שהוא בא לפצות אותה קצת על התלאות שידעה ואלה שעוד תדע בוודאי. ואם לא עיוור, כמו שאמרו גם־כן, מה ראה להשפיע משבטיו ומחסדיו דווקא על אחת שקוראים לה רוזט או רוזטין או רוז או בלומה־רוזה, ומה לזאת שכאן ולבלומה־רוזה, ודווקא שבטים אלה ולא אחרים ודווקא חסד זה ולא אחר? איך הוא מספר לה, הרוזן, באותו חיוך שלו, תאמיני לי רוזטין, והרוזטין שלו תמיד מחזיר את השקט למקומו, תאמיני לי רוזטין, אם אני חושש ממישהו זה בעיקר מפני אשתי, כלומר, אשתי לשעבר, כלומר רשמית היא תישאר אשתי עד סוף חיינו, כי קאתולית אדוקה כמוהה לא מכירה באפשרות כזאת, גירושים, תאמיני לי, האדוקות האלה ככל שהן אדוקות יותר כך הן שלוחות רסן יותר, אבל אל דאגה, היא לא תעז להרע לנו, היא תחשבן ותחשבן ותמצא שאם תעז אולי יבולע עוד יותר לחלקה בירושה, אלא שדבר כזה לא מעלים על דל שפתיים, כביכול גם לא על דל המחשבה, ומהר־מהר מחליפים נושא ומתחילים לדבר על מה מותר ומה אסור לאדם נוצרי לעשות בחיים, את יכולה לישון בשקט רוזטין. ובינתיים כשהיא ישנה, קופא הזמן בוואל־ד’אואז וקופאים החלונות הכפולים ומתכסים פרחי כפור וגם היא עצמה כמו קופאת ורק הרוזן הזקן, בבואו בסופי השבוע לבלות קצת עם בנו החולה מפשיר מעט את הקרח בדיבורו הנעים, האיטי, איטי אולי גם כדי להקל עליה לקלוט את השפה, לא תאמיני, רוזטין אבל עוד לפני שנים לא רבות היה איכר מאסם את השחת בעליית הגג של הבית הזה, מעלה אותה מבעד לחלון בקילשון ארוך של עץ, אלומות־אלומות, ועיזים רבצו על האדמה המהודקת של קומת הקרקע, עד שאמו של ז’אן־פייר בחרה את הכפר הזה ואת הבית הזה למשכן־קיץ ואחר־כך למקום־מגורים של הבן השחפן, ומרבץ העיזים הפך עד מהרה לחדר־אכילה וגן־הירק לבוסתן של עצי אגס ותפוח, העצים האלה שאת כמדומה אוהבת מאוד להסתכל בהם, אחר־כך הלכה לה מאדאם ז’אן והשאירה לו, לרוזן, את תואר־האצולה ואת הבן ואת הבית, בתנאי שמחצית האחוזה תירשם על שמה… גם הפעם תראה בחוש איך קולו נספג בקירות העבים של הבית, כי עוד מעט הוא יקום בכבדות מן הכורסה, מתגבר על הנוקשות הארתריטית של ברכיו, אכן למדה כאן הרבה מילים, ארתריטית למשל, יעיף מבט בצלב הגדול שמעל מיטתו של ז’אן־פייר, וייצא לפאריס, שההאפלה אמנם בוטלה שם, אבל אורותיה שוב אינם אורותיה כי les Fritz השחיתו גם אותם הוא אומר, והיא תישאר כאן מחכה לטקס הקבוע, כבר לא חוששת, אפילו מצפה לזה. איך נבהלה בפעם הראשונה, בתחילה היה הכל כרגיל, מיד עם צאתו של הרוזן הגיע מהמיטה הלחש הדוחק: רוזט! רוזטין! והיא ניתקה את עצמה מהחלון החשוך ותפסה את מקומה על הכיסא המרופד הצמוד תמיד למיטה והתחילה לקרוא לפניו בקול מתוך ספרי ילדים, על סינדרלה, על שלגיה ושבעת הגמדים, על פו הדוב, זאת הדרך היעילה ביותר ללמוד צרפתית אמר הרוזן, ולז’אן־פייר לא היה איכפת כלל מה היא קוראת ובלבד שתשב בצמוד לו, ידה השמאלית מחזיקה את הספר מול עיניה ואילו ידה הימנית לפותה בידו מתחת השמיכה ומתחת לכותונת־הלילה, אלא שהפעם הוא העביר ביד רועדת את ידה על פני חזהו, על פני צלעותיו, ופתאום, או לא פתאום כי־אם לאט דווקא, הנחה את כף ידה אל מבושיו. היא לא שמטה את הספר משמאלה ולא משכה את ימינה מתחת לשמיכה ורק כשהרגישה בתוך כף־ידה את צמיגות הזרע שנפלט ונמרח דביק בין אצבעותיה התכווצה כולה, לא התכווצה, התאבנה, ועבר רגע ארוך עד שהעיפה מבט בנער ששכב חיוור כמו סיד, בעיניים עצומות, מאובן כמוה, אבל נושם, הו איזה הקלה זאת היתה, נושם נשימות מהירות וקטועות ומין חיוך מפוחד מרעיד את שפתו התחתונה. לרוזן הזקן, ואולי הוא בכלל לא זקן כל־כך, הן לא היתה יכולה לספר, אבל לרופא הזקן כמוהו או יותר ממנו חובה למסור, וגם אם לא חובה על־כל־פנים כך החליטה, ואיך חיכתה בבוקר שאחרי שכבר תופיע בחצר כרכרתו השחורה, ובסופו של דבר זה היה יותר קל מכפי ששיערה, מאז היא משתעשעת כל פעם מחדש בניסיון להרים גבה אחת שלה לגובה שהוא הרים את גבתו הסמורה ולהשמיע לעצמה בקולו הפוסק הלכה שהמיניות המגורה של חולי שחפת היא תופעה שכיחה ומוסכמת על מרבית הרופאים ושאותו דבר עצמו היה מתרחש עם זאת שקדמה לה בתפקיד ולא פליטת הזרע היא הדבר המדאיג במצבו של ז’אן־פייר אלא הדם המתרבה והולך בכיח הנפלט מריאותיו ושכנגד זה נדמה לצערו שאין כבר בידו להושיע, אולי רק להמליץ על טיולים יומיומיים באוויר החורפי הצח והוא עצמו יודיע על כך לרכב. נכון, היא התעכבה רגע על המלים אותו דבר עצמו אבל מיד הן נהפכו לה לנועם ולהרווחה, באמת נועם והרווחה, אם הקודמת לה בתפקיד וכולי אז היא איננה אלא מטפלת פלונית שבאה אחרי מטפלת פלמונית ולפיכך איננה חייבת כלום לעצמה ולא לאף אחד אחר, אולי רק ודווקא לקחת חלק באותו פולחן פליטות חוזר ונשנה וככל שלרטט של איברו הסגור באגרופה נענה הד דומה באיברי־הסתרים שלה כן ייטב. ממילא נראה שכבר לא להרבה זמן. ואחר כך? אין דבר, גם את זה מן־הסתם לא יקשה עליה ללמוד, שלא לחשוב על אחר־כך.

מטחנת קפה    🔗

צדיקים מתים עם שחר. מניין בא לה הדבר הזה, מין הדבקה של עניינים אחד מפה שני משם ומה שייך ז’אן־פייר וצדיקים, נער טוב היה, נער אומלל אבל מה בין זה לצדיק?

טוב, מה איכפת בעצם ולמי איכפת בעצם שהיא חוזרת בראשה על המלים צדיקים מתים עם שחר, אם זה מקל. אלא שמה יש פה להקל, הרי היא לא מרגישה עכשיו שום משא כבד על כתפיה, רק עצב נעים מכובד, שיכול להיות של כל אחד, הכל מכובד עכשיו, הכל כראוי, בגדי החורף שלה, הברט שכולא את שערה, המקום שאליו הנחה אותה הרוזן באורח לא־מורגש בין העומדים סביב הקבר הפתוח, זר הציפורנים שהרוזן נתן בידה לפני שעזבו את הבית והצטרפו אל שיירת הכרכרות השחורות, היותה מישהי שאין יודעים את שמה, אולי קרובת־משפחה לא מוכרת אבל רצויה, או מטפלת שהכל יודעים כמה עזרה לילד המסכן, מה יודעים כמה עזרה ובאיזה אופן עזרה, אין כמו אֵם אומרים, מילא, איפה היתה האֵם הזאת שעומדת מולה, לא לגמרי סמוכה לרוזן אבל ברור שזאת אותה מאדאם ז’אן, מבעד לצעיף האבל קשה לראות את פניה, נדמה שיש לה שיניים בולטות מאוד, פורצות קדימה מבין שפתיה, מה היתה עושה האֵם הזאת אילו צצה פתאום אצל מיטת בנה בשעה שהיא… הצמרמורת שהנידה את כתפיה באה כמעט מרצונה, לא קשה לעצור אותה מיד, וגם אם מישהו הבחין בדבר, אין ספק שיפרש אותו אחרת, איש לא יוכל לנחש שהוא בא לנער מעלה בושה ומיאוס, והנה גם הצליחה, כי בבת־אחת הצטיירו ברורות כפות ידיו של ז’אן־פייר, נחות על השמיכה ולא מוסתרות מתחתיה, איזה ידיים יפות היו לו, לגמרי דומות לכפות־ידיו של אביו, ממש העתק, ואם לרגע בא סוף־סוף הכאב, או לא בדיוק כאב אלא יותר פליאה מעיקה, הרי זה כשפתאום יודעים בחוש שהן מכוסות עפר עכשיו, ידיו של נער שלפני רגע היה ופתאום איננו. ומה. ובכן הוא מת, מת ונקבר ושימתקו לו רגבי האדמה. כמו כל האחרים שמתו ונקברו, לא? לא. כי איפה רגבי האדמה שימתקו לשניים ההם, הוריה? האיש הזעפן והאישה השדופה שמהם נוצרה, דבר לא־נתפש, ומהם ברחה, מהם ומהכפר העלוב פנטליצה עם גגות הקש, ומן הנחל שאהבה ומן היער שאהבה, הנחל, הפיתולים, עצי הליבנה, היער, היער, הנה כאילו קמים לה כאן, על מקום עומדה, ובכן זה באמת קורה לפעמים שמשהו קם ככה לתחיה. ואולי הם עדיין בחיים, השניים ההם, או אחד מהם, האֵם? האב? מי יודע מה שם, כל מה שניתן לדעת זה שהיא הרחק משם, היא בין הנמלטים. בינתיים. וכיוון שכך, כל מה שיש לה לעשות הוא להיפרד בניד־ראש מכובד ולחמוק, לחמוק בלי בהילות, לעבור לאורך המפקדה של les Fritz ולהביט רק קדימה ולאטום קצת, לא לגמרי, את אוזניה מבפנים לרחשי זדון ושהאוויר הצונן מלא בהם, ולעלות לחדרה ולהתכרבל בשמיכה ולישון. לישון.

א מענטש טראַכט און גאָט לאַכט. בן־אדם מחשב ואלוהים צוחק. מסתבר שהרבה יש לו לצחוק באלה הימים, מהרבה מחשבות, של הרבה אנשים, והנה הזדמנה לו עוד מחשבה אחת קטנה לצחוק ממנה, של עוד אישה אחת, להתכרבל בשמיכה ולישון, לישון. היא ישנה אבל לא לזמן רב, כי לתוך השינה חילחלו צעדים זרים טופפים הלוך ושוב, חורקים על השביל הקפוא של הגן. רגעים ארוכים נאבקה עם הסירוב להתעורר, בסוף קמה וניגשה לחלון והציצה בעד האשנב. נכון: בשביל למטה מתרוצצת מישהי, לבושה במה שקוראים בגדי יום א', מטפחת תחרה סרוגה, שחורה, על כתפיה, ועל ראשה כובע שחור קטן מעוטר דובדבני־זכוכית, פעם ושוב האשה נעצרת ומעיפה מבטים מהירים לעבר החלונות של עליית הגג, והנה לא קשה לזהות: הפונדקית מווֶטֵיי, מעכברושי הכנסיה, מסוגה של אשתי לשעבר, אמר עליה פעם הרוזן רוז’ה.

נסוגה מן החלון וחזרה למיטה. לא ישנה עוד אבל לא ידעה כמה זמן עבר עד שנשמעה הקשתו המוכרת, העדינה, של הרוזן רו’זה על דלת חדרה. העכברושית שלנו, אמר בחיוך שאנן, הביאה חדשות מפתיעות, נראה שבקרוב יגיעו לכאן ההם מהמפקדה, לחפש מטחנת קפה שדבר הימצאה בבית הזה גונב לאוזניהם. מטחנת קפה, שנה הרוזן ואפילו פרץ בצחוק. קשה לדעת אם הפונדקית השמיעה את ההמצאה הזאת כאזהרה או כאיום, כך או אחרת על רוזט להיעלם מכאן תיכף ומיד. טוב, נגמר הבינתיים. לא ידעה אם הרוזן הבין את מלמולה, מכל־מקום ברור היה שהוא מנסה ככל שיכולתו מגעת להמשיך ולהשרות קור־רוח, ובכל זאת חיבק את גווה, בזהירות, ונשק לה קלות על מצחה, אוחז את ראשה בין שתי כפות ידיו כמו לאטום את אוזניה. אל לה לדאוג, הוסיף לדבר אליה בקול של אבא מיטיב ומרגיע, כך נדמה לה אם כי מעולם לא היה לה אבא כזה, הכל הוכן וסודר בעוד מועד, יש לו אח בפאריס, צעיר ממנו הרבה ועם זה דומה לו, עליה לארוז במזוודה קטנה את מה שהכרחי ביותר, ולכל השאר ידאגו אחר־כך, וכאן, בוואל־ד’אואז, ישמור האל מעתה על נשמתו של ז’אן־פייר, אנחנו כל מה שניתן לעשות עשינו. רק האל לא עשה את שלו, היה אולי מוסיף הנער אברם, שמי יודע היכן הוא ומה צופן לו הגורל.

ויסעו ויחנו    🔗

ועדיין היה עושה את דרכו בנעליים שקיבל מאביו לפני שמונה שנים, שארבע אבנים יקרות טמונות בעקביהן, שתיים־שתיים בעקב. נס גדול קרה לו שיחפני וגזלני סיביר ואוראל לא שמו עליהן עין, כך שכל אותן שנים הן התמידו לשרת אותו נאמנה, כמובן אחרי רוב תיקונים ואיחויים, ואף שני מבצעים של הרחבה והארכה שביצע במו ידיו. מדי פעם, בעיקר כשהיה נקלע למחצבה ממחצבות אוראל, וכחוצב־מומחה היה ממשש גושים של שיש אפור־כהה, היו כריות אצבעותיו נתקפות מיני עקצוצים וגירודים ונפשו, השד יודע מאי האי נפש, ממש יוצאת לפסל את הנעליים האלה באבן, כך כמות שהן, טלאי על־גבי טלאי, ורק מוגדלות פי שלושה או ארבעה מן הנעליים המאובקות שעל רגליו, וכך להציב יד למה שחלף ואיננו, כפי שהיה אומר בינו לבינו לשמע השמועות הרודפות אחריו לכל מקום. באחד הימים אפילו התחיל לגלף את צורתן באבן־שיש שחורה־חומה, כמו רפש דרכים, עם עורקים אפורים, והיה חוזר אליה יום־יום בגמר המשמרת, אחרי עשר שעות חציבה. אלא שלא הספיק להוציא מן האבן, שהסתברה קשה במיוחד, כל מה שתיכנן, כי פתאום הוכרז ברמקול, בגמר העבודה, שלמחרת עם שחר זזים מערבה, בעקבות הצבא המנצח, לחצוב מנהרה בקרבת העיר מינסק.

מנהל המחצבה, איוואן אוגוניוק, פרץ בצחוק אדירים כשפנה אליו בבקשה שישמור לו על הפסל הלא־גמור, המלוטש רק בחלקו, באחת מסככות המחצבה, כיוון שאין יודע מה טומן בחובו הגורל, אולי גם שיבה למחצבה זאת ולפסל זה.

פסל של מי זה, שאל איוואן אוגוניוק.

זה פסל של נעליים מרופטות, ואם תואיל להקדיש לי כמה דקות ולהעיף מבט, אוכל גם להסביר מה הוא בא לסמל…

זה פסל זה? על מי אתה רוצה להערים כאן, זה בא לסמל בדיוק כמו שהתחת שלך בא לסמל את הפרצוף שלך, אלפי אבנים כמו האבן הזאת מתגלגלות אצלי במחצבה אתה לך קצ’ורטו יחד עם הקאקמייקה שלך, ובפה צוחק עדיין, ועיניים מכוסות ערפל וודקה, הרים פטיש כבד, היכה באבן ליד אחד העורקים הלבנים, ו־טראח, פילח את הפסל לשני פלחים והתחיל לרסק אותם במין חימה שפוכה.

ועדיין בנעליים אלה, ששימשו מודל לפסלו המרוסק לרסיסים, יצא לפני כשבועיים לדרכו מערבה. ויסע ממינסק ויחנה בנובוגרודק, לחפש שם את בית־הכנסת שמראהו מלפני שמונה שנים נשאר בזכרונו כמעין הכנה לבאות. נדחף אז פנימה, יחד עם המאות שחיפשו להם מקלט לילה מפני הכפור שבחוץ, ונדחק אל בין השרועים בכל מקום, במעברים ובין ספסלי בית־הכנסת, ועל הספסלים, ועל בימת ארון־הקודש, ובתוך ארון־הקודש, ודומה שכולם, גדולים כקטנים, ישנים או ערים, כולם שולחים ידיים אל מתחת לבגדיהם ומתגרדים במין תאווה פרועה. את בולמוס הגירוד הזה לא ישכח, גם לא את הצחנה הסמיכה שהכל השלימו איתה כיוון שהיתה בה גם חמימות ובחוץ עמד לילה מצמית של דצמבר. גם את עצמו זכר, פוקד על עצמו, פעם בקולו של אביו ופעם בקולה של בלומה־רוזה: צא מפה, ברח מפה מיד, רוץ מזרחה, רוץ ואל תביט לאחור. אבל הסמטה שרגליו הוליכו אותו עכשיו אליה ושנקבע לה שלט חדש: רחוב קאלינין, לא היתה אלא מפולת שסרפדים צורבים עולים בה פה ושם. שום זכר לבית־כנסת. כן, זה היה כאן, בדיוק כאן, שב ואישר לעצמו ושב ויצא לדרך. ויסע מנובוגרודק ויחנה בביאליסטוק, ומביאליסטוק נסע עד בריסק שעל נהר הבוג, ששם מצא את עצמו לילה אחד, לפני שנים, בשטח ההפקר בין שני מחסומים, דחוס בין מאות בני־אדם שעד עצם היום הזה נבצר ממנו להבין איך הם צצו שם כולם בבת־אחת, מן היערות האפלים ומשדות השיבולים הגבוהות שלא נקצרו, ומאדמות הביצה השחורה. מן המערב צעקו אליהם האלט וירו, מן המזרח אליהם דאוואי־נאזאד וירו. שכב עם כל שאר השכובים ללא ניע בבוץ שפיתה לשקוע ולהיטמן בו, עד שרגע אחד, כשנדמה לו שעיט או עורב צונח עליו לנקר את עיניו, או אולי עטלף עיוור, נעקר בשארית כוחותיו מתוך שלולית־המים השמנונית שרבץ בתוכה ורץ אינו יודע לאן ולידיו של מי הוא עלול ליפול, רץ כדי להיות לבד, לבד, היה משנן לעצמו, כך זכר עכשיו, יש גם כלבים וזאבים שמשוטטים לבד. אחר־כך נסע מבריסק שעל הבוג וחנה בווארשה שעל הוויסלה, ששם לא הזדמן בדרכו, בין עיי החרבות, אפילו אדם אחד שיידע לשרטט לו את תווי הרחובות שלפנים שקקו חיים. דודתו נטלקה עם בעלה הירש, וארבעת ילדיהם, התגוררו לפני שמונה שנים איפשהו כאן, בין ערימות הלבנים והטיח האלה, היתה להם נגריה ברחוב פרנצ’ישקנסקה תשע, במרתף. אחר־כך נסע מווארשה וחנה בקראקוב, ששם נותר עומד על תלו רק בית־כנסת ישן אחד בשכונת קאז’ימייז', והפלא ופלא, גם מצבות אחדות שלא נותצו, בבית הקברות הסמוך. ואחר־כך נסע מקראקוב ויום אחד וערב אחד חנה, כמסופר לעיל, בצ’נסטוחובה עירו.

ומצ’נסטוחובה פנה דרומה־מערבה לקנות לו אחיזה באחד ממחנות הפליטים, עבר את רוטשילד שפיטל בווינה, את בינדרמיכל בלינץ, את מחנה וֶגשייד השקוע עד לחלונות בבוץ, ובמחנה מאקסגלאן שליד זלצבורג התעכב זמן־מה להצטייד כדת וכדין בתעודת־פליט, שבעזרתה, ובתוספת קופסת בוליביף אוקספורד, או שוקולד הרשי, או סיגריות קאמל, שמאחורי מסך עשנן נעלמו כלא היו כמעט כל תחנות־הגבול באירופה, ואפשר היה להגיע לכל מקום ביבשת המורעבת. שם, במחנה מאקסגלאן בזלצבורג, אחרי חודשים ספורים בלבד, כבר הוענק לו, בלא עוררים, על־ידי כל המי־ומי של גילדת המבריחים, התואר: גונב־גבולות־מצטיין, שעל־אף גילו הצעיר וניסיונו המועט כבר עלה בידו לקשור קשרים נרחבים, ולפרוש את רשתו עד רומא וירושלים. שם, בזלצבורג, גם שברו לו פינה של אחת משיניו הקדמיות, חסר לא גדול, אולי אף אלכסון שרמנטי, שעם הזמן הפך לו לסמל מסחרי. איך קרה הדבר? הוא אהב לספר על כך לסובבים אותו, שיצחקו קצת, שיצחקו יהודים. ובכן יום בהיר אחד, בשדרות וולפאגאנג־אמדאוס, שאל לתומו טירולי אחד חבוש כובע־לבד מקושט בנוצת טווס מהי הדרך הקצרה ביותר לבית האופרה. נראה שההוך־דויטש שלו הסגירה את מוצאו ואגרוף אוסטרי נשלח לעבר שיניו, ומפני שלט התחשק לו במיוחד להטריד את משטרת זלצבורג לקח את החוק לידיו, הפיל את האוסטרי לארץ, תחת אחד העצים, בעט באשכיו אי־אלו בעיטות סירוס, ורק כאשר שמע את יללתה של הסירנה, של המשטרה או של הצלב־האדום, תיקן את הקסקט על ראשו, יישר את מעיל הגברדין האפור־כהה, שרכש יום אחד לפני זה תמורת שתי חפיסות של קאמל, ועבר להלך ברחוב מקביל המוליך למחנה מאקסגלאן, ששימש כאחד מבסיסי פעילותו, נושא איתו, לעדות ולתפארת התואר שהוענק לו, כובע טירולי מקושט בנוצת טווס.

ומזלצבורג לא רחקה הדרך לבגדסטיין ולדורפגסטיין ולהופגסטיין, ושם קרה לו משהו שגם אותו לא ישכח, אם־כי זה היה דבר שבינו לבינו או בינו לבין המראה שנגלה לפניו: יום אחד, כאשר הביט בשעת זריחה מחלון בית־המלון שבו השתכן, הלמה בו יפעתם של הרי האלפים, שלא דמו בעיניו לשום שרשרת הרים שראה עד אז; אבל גם לא בזה העניין, אלא בזה שהשתלטה עליו תחושה מוזרה שהוא רואה אותם לא רק בעיניו אלא ממשש אותם ממש באצבעות שהתארכו עד אין שיעור לגעת בהם ורעדו מגירוי חד, כמו זרם חשמלי, לצור צורות, לאו־דווקא צורות של הרים, שהרי ההרים כבר קיימים, אלא צורות של משהו שאין לו עדיין צורה ודמות, ולא חשוב מה הוא. אולי יום יבוא, אמר לעצמו בקול, מגחך לחגיגיות הצליל.

באורה הרך של פאריס    🔗

חבוש כובע אופנוענים, לבוש מעיל עור חום ככל חבריו לגילדת גונבי־הגבולות – עדיין נעול אותן נעליים להן ביקש להקים יד של אבן, אלא שמנהל המחצבה ליד מינסק, איוואן אוגוניוק, ריסק אותה לרסיסים בהֶנֶף אחד של פטיש – הגיע אברשה בפעם הראשונה מזלצבורג הקודרת לפאריס שקידמה את פניו באורו הרך של בוקר סתווי. בכיכר הגדולה שלפני גאר־די־נור היתה רוח נעימה מטאטאת את אבני המרצפת ומסחררת, סמוך עם פני הקרקע, את עלי השלכת האחרונים. בחיי שכאן נושמים אחרת, קבע בפליאה. ביקש להיעצר לרגע, להעביר סביבו מבט איטי שנועד להיחרט בזיכרון, אלא שלפתע ראה במרחק־מה לפניו, בתוך ההמון הצפוף, הזורם מתחנת־הרכבת, פקעת שיער ערמוני אסוף מאחור במסרק מעוגל של צדף. טילטל את ראשו, שיפשף את עיניו, פילס לו דרך במרפקים, הקדים בצעדים אחדים את בעלת השיער הערמוני המתנוצץ בשמש, נפנה לאחור, אמר: פארדון מאדאם, אבל למראה העיניים הזרות, הירוקות, הבוחנות אותו ספק בחשד ספק בבוז, סב על עקביו וזרק מעבר לכתפו: אני חשבתי, מאדאם, שצבע השערות שלך הוא טבעי, אבל מסתבר, מאדאם, שטעיתי. פארדון, שב ואמר והרחיב את צעדיו כשהוא ממלמל בינו לבין לבינו: איך הצרפתית הצ’נסטוחובאית שלי, כלומר שלך, מאדאם מאס הזכורה לטוב? פאריס! אני בפאריס! שמע את ההצהרה בראשו, אבל לא הצליח להמחיש לעצמו את פשרה. מראה בני־אדם המהלכים ברחובות רגילים של כל ימות השבוע, כאילו לא נוצרו הרחובות אלא שאנשים יהלכו בהם כרגיל, עורר בו פליאה של מיסתורין, גם משהו של אי־ביטחון. התחיל לכוון את צעדיו על־פי מגדל אייפל, תמרור־הדרך היחיד שהצליח לזהות. לא שיער שהענק המחודד הזה, שכל העולם מלא תפארתו, ידמה בעיניו כאילו הועתק מאחד הדגמים הזערוריים הנמכרים פה ושם בדוכני המזכרות של זלצבורג או וינה, ורק הוגדל כאן לממדים חסרי־בושה. מה שכן שיער, לפי הסיפורים המהלכים על פאריס, הוא שאיש לא יתעניין בו ואיש לא יעקוב אחריו כאן. ואמנם כך היה. אשר־על־כן התיישב לו על פיסת דשא, לא רחוק מבסיסה של אחת מרגלי הקלוסוס דנן, המכוער בעיניו עד עלבון, חלץ בניחותא את הנעליים שליוו אותו עד כאן, נעל את נעלי־הספורט החדשות שהביא איתו בתרמיל מזלצבורג, והתחיל לקלף בסכין קפיצית, שתמיד היתה תחת ידו, שכבה אחר שכבה מעקבי נעליו המטולאות: כן, כן, אבא, עיניך הרואות, אה? הבכי עצור בגרונו, חייך אל ארבע האבנים היקרות שהזדהרו וחייכו אליו, אבל חיוכו קפא מיד, ולרגע ארוך שיתק את שפתיו. אחרי כמה נשימות עמוקות קם והלך לחפש את הסן, שהרי כך החליט: רק במימי הסן, בפאריס, יטביע את נעליו הישנות. מה פתאום החליט דווקא כך? לא ידע להשיב לעצמו, גם לא במיוחד טרח על התשובה.

לא קשה למצוא את הסן בפאריס, גם לא את המדרגות היורדות מן הרציף אל הגדה ממש, אלא שפתאום דימה לעצמו שבכל־זאת עוקבים אחריו מלמעלה, כשם שהוא עוקב אחרי הדייג המשליך את חכתו עם קו המים. עוקבים, לא עוקבים, מאז ומתמיד נרתע לחשוף את גבו למבטי זרים. חיפש מקום שבו יימצא לבדו והוסיף לצעוד לאורך הנהר, הנעליים תחת בית־שחיו, עטופות בעיתון שקנה באחד הדוכנים. לא רצה בשום פנים להשליך אותן לאחד מפחי הזבל, גם לא להטיל אותן לנהר מעל אחד הגשרים, ולהציג הצגה בפני העוברים־ושבים. במרחק־מה מהדייג ראה מין מבנה מבודד של לוחות בטון. אה, פיסואר, גיחך, ומיד התחוור לו מה תפקידו של הרווח המכובד שבין רצפת המבנה לבין תחתית הדלת: למען יראו השוטרים שבחוץ, וייראו השוהים בפנים, ולא יבצעו בפיסואר מעשים שלא ייעשו בפרהסיה. נכנס פנימה, נעמד בעמידת־פישוק המסלקת כל חשד, הוציא מן התרמיל את תיק־הרחצה מעור מהודר, חתך בסכין הקפיצית את קצה השפורפרת של משחת־השיניים, סחט את מחצית תכולתה לתוך האסלה הנמוכה. היה על סף הקאה למשמע ביעבוע הנוזלים בתוכה, ניגש לדלת לוודא שאף אחד לא מתקרב לפיסאור, נשם שם עמוקות והתעשת, עטף כל אחת מארבע האבנים הזוהרות באחד מן הקונדומים שקנה אצל החיילים האמריקאים בזלצבורג, הגנה מפני חומצות, שיקע אותן במשחה וקיפל והידק היטב את קצה השפורפרת. איש לא נראה מסביב, אבל בכל־זאת כיפתר את הכפתור האחרון של מכנסיו בחוץ, אם הסוואה אז הסוואה, חייך תחת שפמו והוסיף לצעוד לאורך הנהר, הנעליים עדיין תחת בית־שחיו. העייפות התחילה לרדת עליו. שאל את עצמו מה בעצם בא לחפש בפאריס, ומתוך עייפותו הקהה היה דולה תשובות תמוהות גם בעיני עצמו: שהוא מחפש להשאיר את נעליו, באין רואים, בפתחו של אחד המוזיאונים; שכוונתו לכתוש את נעליו לעפר ולזרות אותו על־פני הסן, כשם שזרה על־פני הווארטה את עפר שלושת פסלוניו, מעין שילוש קדוש, של המאדונה השחורה, של הרב וועלוול־לייבוש, ושל בלומה־רוזה הדולציניה שלו.

גדות הסן, כמו גדות הווארטה לפנים, היו מכוסים עלי שלכת זהובים, משחימים ומתפוררים כבר. רק כמה עלים שלמים, ירוקים עדיין, נישאו עם זרם הנהר. גם נעליו נישאו עם הזרם כברת דרך קצרה, עד שנתמלאו מים ושקעו. ולמען האמת, הרי לא ניתן לכתוש נעליים לעפר, יהיו ישנות ומתפוררות כאשר יהיו, מה גם שמכתש־הנחושת אינו מחכה לו מעל כרכוב המזנון התלת־קומתי, נדוניית אמו, אלא תלוי במהופך ליד דלת ביתה של בלומה־רוזה וכעת משמש את הקליינטורה של מאדאם מגדלנה.

נאדין מרחוב פטי    🔗

אחרי שטיפס במדרגות של תחנת־מטרו עלובה למדי מצא את עצמו עומד בהצטלבות רחובות אפורים, סתמיים, לא תואר להם ולא הדר. הנה גם זאת פאריס, קבע לעצמו בסיפוק, כמו מיישב איזה חשבון. עם מי? עם מה? רובע תשעה־עשר, רי פֶּטי שבע, עליית־הגג מימין, נזכר בנקל, מאומן היטב בזכירת כתובות שנרשמו בראשו בלבד ולא על־גבי פתקים או ביומנו המסחרי. קרא כמה פעמים את השלט המוצמד לקיר, שהטיח שעליו מתבקע ומתקלף: האמנם רי פֶּטי? הצירוף נראה לו משעשע, שהרי על־פי מעט הצרפתית שלמד בשעתו אצל מאדאם סימון מאס – המורה הכי־הכי בצ’נסטוחובה – חובה להבדיל בין זכר לנקבה, ולהתאים את שם־התואר לשם־העצם, בדיוק כמו בפולנית, ובדיוק כמו בלאטינית חמורת־החוקים, אותה למד ושינן לפני שנים, לפני־ככלות־הכל, כשהוא יושב עם שחר בגומחת החלון המשקיף למטה, אל כיכר השוק המתעוררת לחיים. ומפני ש’פטי' הוא שם־תואר ממין זכר ואילו ‘רי’ שם־עצם ממין נקבה, הרי מה שנראה כשגיאה מוזרה נתפש בתור חידה שלא נועדה אלא לגרות אחד שכמותו, הנמנה עדיין עם עילגי הצרפתית. כל אלה: סוגיית ‘רי פטי’; המלצת רב־החובל פרדי, שותפו לעסקים בצרפת, לפנות אל אחת ממכרותיו, נאדין מרחוב פטי, פקידה בכירה במשרד רישום התושבים של פאריס, שבעזרתה אולי תתאפשר לו גישה לספר מירשם התושבים; וגם מספר הרובע, תשעה־עשר, העולה בהרבה על מספר רובעי פאריס שהיה ידוע לו – כל אלה נסכו בו משהו של עידוד והבטחה.

הקונסיירג' של בית מספר שבע סקרה אותו בעיון מלמעלה למטה בעד חלון דירתה הפתוח למבוא השער. דומה שאף התרוממה מכיסאה לשאול אותו את מי הוא מחפש, אלא שהוא חלף על פניה בלי להתעכב, נבלע בחדר־המדרגות האפל שמימין, בדיוק כפי שהנחה אותו פרדי, דילג כמו בהנף אחד על־פני מדרגות־העץ הקעורות מרוב שחיקה, ובמישורת העליונה, לאחר שהתרגל לחשיכה, קירב את עיניו אל הכרטיס הקטן שעל מזוזת הדלת. אכן: נאדין.

אשה קטנה, זקופה זקיפות בוטה, פתחה לו את הדלת. קשה היה להגדיר את גילה, כמו את גילן של רוב נשות פאריס, תופעה שכבר התנסה בה לא פעם ומנה אותה בין המכות שאינן כתובות בתורה – שיניה צפופות, גדולות וחזקות, עיניה גדולות, בהירות ומישירות מבט, סיגריית גולואז דלוקה בין אצבעותיה הצהובות מטבק. למראיה ניעורה בו תחושה של הקלה, מוכרת לו מפגישות אקראי עם נשים שאינן מצפות בעליל להמשך קשרים, אותם קשרים נסחבים, מייגעים, שלגביו היו כרוכים בתחושה של מיאוס, הרדומה בו מאז ימי מכרות־הפחם באירטיש, מאז הלילות שעברו עליו בזרועות לאו־דווקא מלטפות או עליזות, אלא כבדות ולחות, של נשות סיביר הנמקות בבדידותן בשנות המלחמה. האם היא פילגשו של פרדי, נאדין זאת? מכל־מקום היא לא נראית כאחת מן הפילגשים הכנועות… כן, היא אמנם מבינה יידיש, אמרה לו מיד בפתח הדלת, אבל אם עליהם לדבר על דברים של ממש, יהיו נאלצים לדבר צרפתית, והזמינה אותו להיכנס פנימה, לדירתה, שלא היתה אלא חדר מרווח של עליית־גג, שקיר־העץ האחורי שלו יורד בשיפוע חד מן התקרה לרצפה והוא מכוסה כולו רפרודוקציות בגדלים שונים, לא ממוסגרות, מחוברות לקיר בנעצים צבעוניים. בעומקו של החדר, מתחת לאשנב גדול למדי, עמדה מיטת־עץ רחבה, מכוסה כיסוי קטיפה בצבע יין, והיא השתקפה במין מראה ענקית, צמודה למרבית שטחה של התקרה ועשויה כמדומה יריעה של אלומיניום דק, שגליו הרכים שיוו לבבואות החפצים צורות מתעגלות ונינועות. עכשיו ראה שבאחת מפינותיה, בצמוד לקיר לא מואר, משתקף גם פסנתר לבן, שתחילה לא שם לב לקיומו. אברשה תהה במורת־רוח איך זה שעדיין חוזרת הדקירה הנושנה, איך כל השנים שעברו וכל מה שהתנסה בו לא מחקו אותה מצוקה קטנה עד כדי בושה: את זיכרון הכינור הצועני הקטן, מתנת בר־מצווה של בלומה־רוזה ויוסף־חיים. הוא נואש מחריקות המיתרים מיד עם תרגול ראשון של סולמות, שלא הבין את הגיונם, לא אהב את צורתו הילדותית של הכינור, לא ידע מדוע מכנים אותו ‘כינור צועני’, ובמיוחד העיק עליו הפסנתר שבבית חברו מונייק. הכל היה גדול בפסנתר הזה, ממדיו, הצלילים שהופקו ממנו, כאילו תזמורת שלמה, ובדרכו חזרה משם היה נתקף רחמים נכלמים על הפסלונים הקטנים שאפה בתנור, משל מדובר בבולבוסים לקליה. הוא זנח את הכינור ובוודאי איכזב את אחיו הגדול יוסף־חיים. ואחר־כך אחיו נרצח.

אברשה ניער את ראשו והספיק להתריס בלבו: עוד יפסל פסלים גדולים, גם לזכרו של יוסף־חיים, עם שהוא נענה בשקיקה להזמנת המארחת לשתות איתה ספלון קפה חריף לפני שהיא אצה־רצה לחזור לעבודתה, וכשפנתה להבעיר אש בכירת־הגז מצא לו דרך נוספת להפיס את דעתו: עמד להתבונן ברפרודוקציות. אחת מהן, במרכז הערבוביה הצבעונית, משכה במיוחד את עיניו: מבני כפר אדומי גגות, שתולים במעלה הר ירוק כהה. התקרב כדי לקרוא את שם הצייר, קלוד מונֶה, ואת שם המקום, Vétheuil לא ידע איך לבטא את שם המקום, אבל משום־מה היתה לו הרגשה שדווקא ציור זה יישמר בזכרונו.

נאדין חזרה עם שני ספלוני הקפה הרותחים. הוא אצר לה מה הביא אותו אליה, בקצרה, כהרגלו בשיחותיו העסקיות. היא יודעת להקשיב, קבע בינו לבינו ופתאום מצא עצמו מוסיף שלמען האמת לא איכפת לו להתעכב בפאריס, להכיר את העיר, גם קצת אנשים. היא שאלה אם הוא מתעניין בציור. לא הופתע, שהרי עקבה אחריו כשהתבונן בתמונות שעל קיר־העץ המשופע. כן, השיב, כאשר עוד היה קטן ותמים, כמו שאומרים, ניסה את כוחו בפיסול, אלא שמים רבים זרמו מאז באירטיש… למה דווקא באירטיש?… הסביר לה בכמה מילים והיא צחקה צחוק צרוד, לא ערב לאוזן, ודאי מרוב עישון, עם־זאת חיזק בו הצחוק הזה את תחושת הביטחון שידע במחיצתה למן הרגע הראשון. בוודאי, אמרה, בוודאי, אמנים גולים הוא ימצא בפאריס כאוות נפשו. יש כאן ציירים ופסלים וכל כיוצא באלה, ובעצם, אם הוא רוצה להתחכך בהם, ירשום לפניו כמה שמות של בתי־קפה ברובע הלאטיני. כמובן, אין ביטחון שמיד ייפתחו הזרועות לקראתו, אבל לנסות, מדוע לא? ולו רק כדי לטעום מהאווירה, כי לפעמים פוגשים גם בין כוכבי־השביט מישהו שניחן באופי נדיב, או בסקרנות טבעית כלפי בני־אדם. האם הוא כבר נתקל בשם סארטר, ז’אן־פול סארטר? עדיין לא הזדמן לו? טוב, איש זה כעת באופנה, פוזל לכל הכיוונים, חייכה חיוך שגילם באיזה אופן מוחשי את ריבוי הכיוונים: הוא והאקזיסטנציאליזם, הוא והמרקסיזם, הוא והפנומנולוגיה, הוא והיא, כלומר בת־זוגו הארכי־ארכי־בורגנית ארכי־ארכי משוחררת… שפירושו?… תפוח רקוב, מומחית בינלאומית למין השני. לא, לא שמע? היא לא תספיק לקרב אותו, על רגל אחת, אל המעט שהיא עצמה מבינה, ואם היא אמורה להכין לו, ובהקדם, את החומר הקשור בחיפוש אחר… שמה בלומה־רוזה ברוורמן… בלומה־רוזה ברוורמן, חזרה אחריו לאט מגרגרת את הרי"ש, ודאי שהיא תזכור את השם. מכל־מקום, לסארטר יש ידיד, פסל שגם הוא רואה את עצמו כגולה נצחי. לא, שוב צחקה את צחוקה הצרוד, הוא לא בא ממחוזות האירטיש, גם לא מספרד, למרות שעל־פי־רוב חושבים שהוא ספרדי, והוא דווקא שוויצרי. האם שמע אי־פעם על שוויצרי גולה? זה מצלצל כמו השאלות שהשתעשענו בהן בימי ילדותנו: ראית פעם נזירה ג’ינג’ית רוכבת על אופניים? מילא, נזירה על אופניים זה אולי כבר לא כל־כך בגדר חיזיון דמיוני. כן, היא נפגשה עם אותו פסל כי גם הוא היה זקוק לאיזו עזרה בענייני מירשם התושבים והיא שמחה לעזור לו מפני שכבר נתקלה בעבודותיו. מעולם לא ראתה משהו שידמה לזה. בינתיים שישאיר אצלה האדון… אברשה ברוורמן. כן, כן, היא זוכרת, שישאיר לה כתובת, ואם הכתובת היא בפאריס מה טוב, שאז אם תמצא משהו, היא תשלח לו פנאומטיק. לא, היא לא נוהגת לדחות, כי בדברים דחויים שוקעים תמיד עד צוואר. מכל־מקום, אם שעתו לא דוחקת… לא, אמר, הוא יחכה כמה שיידרש, כתובתו עכשיו היא מלון מטרופול, רי ויקטור הוגו… איך?… ויקטור איגו, כמובן, איגו, איגו, צחק וקם ללכת.

פגישה עם ג’אקומטי    🔗

ג’אקומטי: שלום קאמראד, רצית לפגוש פסל, אתה אומר?

אברשה: נגיד שרציתי לפגוש אותך.

ג’אקומטי: אתה מסתכל בי כאילו זה אתה שמתכוון לפסֵל את פרצופי שלי.

אברשה: אתה מתלוצץ?… אני מסתכל בך כי הפנים שלך הם כמו, איך להגיד, יש ביטוי כזה: כמו מלפני המבול, אבל אני אומר את זה במובן של…

ג’אקומטי: כן, נדמה לי שאני מבין. מעניין, כבר אמרו לי פעם משהו בדומה לזה, המובן שלא איכפת לי להיות בן־זמנם של אנשי המערות. זהו בערך?

אברשה: לא חשבתי במילים אלה, אבל אני מניח שזהו. וזה נכון?

ג’אקומטי: מה? שלא איכפת לי? אני חושב שזה נכון. כי תראה, אם אני חי כאן ועכשיו, אז נראה לי שאני בכלל לא יכול להיות פסל. אין לי תחושה של נפח, אתה מבין? כשאני מסתכל בראש אן־פאס קשה לי לתאר לעצמי את הראש הזה בפרופיל או מאחור, וכשאני רואה את הפרופיל אני שוכח את האן־פאס. לפסל ראש כמות־שהוא, כפי שנוהגים להגיד, זה בשבילי הדבר הכי אבסטרקטי שיש. הפיסול האפריקאי, למשל, שמפסל ראשים שטוחים, הוא הרבה יותר, איך להגיד את זה… רק שהפכו את היוצרות וחושבים ש… אבל כאן אני כבר הולך לאיבוד, אני מתבלבל לגמרי ולא יודע עוד איפה אני עומד ואיפה עלי להתחיל.

אברשה: זה דווקא עוזר לי.

ג’אקומטי: מה עוזר לך?

אברשה: הדבר הזה שאתה מתבלבל, וגם שהמבטא שלך משונה אחרי הרבה שנים בפאריס, נכון? ואולי גם הוודקה עוזרת, כמובן. אתה לא שותה?

ג’אקומטי: לי לא משנה אם אני שותה וודקה או תה או קפה או סתם מים. זה לגמרי היינו־הך בשבילי. זה כמו הפנים שלך. אתה יושב מולי ואני מזהה אותך בלי שאדע לפי מה אני מזהה אותך. ואם אני אתחיל לצייר אותך, אחרי חמש דקות אתה לגמרי לא תהיה אותה דמות שחשבתי שאני רואה לנגד עיני. היא תהיה לגמרי לא מוכרת לי. כי הרי לעולם לא ניתן להגיע אל הדמות הגמורה, המושלמת. ואני שוב לא אדע עם מי יש לי עסק. גם בחיים אינני מזהה אנשים ולפעמים זה ממש מביך.

אברשה: זאת־אומרת שכל אחד יכול להיות גם כל אחד אחר. אז מה בכל־זאת אתה רואה? זאת אומרת איך אתה יכול לפסל? או לצייר?

ג’אקומטי: כן, יכול להיות כל אחד אחר, אבל יחד עם זה הוא נשאר שונה, מיוחד, אבל המיוחד הופך ללא־מוכר, הופך ל… איך להגיד? מסתבכים בזה.

אברשה: אני לא בטוח שאני מבין אותך.

ג’אקומטי: גם אני לא בטוח שאני מבין את עצמי. הלא אמרתי שמסתבכים בזה. היה קורה לי למשל לנעוץ מבט באנשים שלא הכרתי ויש שהם היו יוצאים אז מכליהם. אני לא ראיתי את מה שרציתי לראות, כי אף פעם לא מצליחים לפענח את מה שרואים.

אברשה: גם לא חפצים?

ג’אקומטי: על זה אני יכול לספר לך משהו. בילדותי מה שרציתי יותר מכל זה לאייר אגדות. הציור הראשון שלי שאני זוכר היה שלגיה בארון־מתים קטנטן ושבעת הגמדים. מאוחר יותר, כשכבר הייתי בן שמונה־עשרה או תשע־עשרה, ישבתי בחדר־העבודה של אבי, שהיה צייר, וניסיתי לצייר אגסים שהיו שם על השולחן, עשיתי את זה ממרחק המקובל לגבי טבע דומם, אבל האגסים על הנייר שלי קטנו וקטנו. הייתי מתחיל מחדש, אבל הם חזרו כל פעם לממדים הקטנים שלהם. אבי התעצבן ואמר: עכשיו תתחיל לצייר אותם כפי שהם, כפי שאתה רואה אותם, והוא תיקן אותם, החזיר אותם לגודל טבעי. אני ניסיתי לעשות אותו דבר, אבל לא יכולתי להפסיק למחוק ולמחוק, וכעבור חצי שעה האגסים שלי היו קטנים בדיוק כמו בהתחלה, אף לא מילימטר אחד יותר…

אברשה: יש לך הסבר לזה?

ג’אקומטי: לא. אני יודע רק שכך בערך זה נמשך עד היום. כל מה שאני עושה מצטמצם ומצטמצם. נגיעה אחת נוספת, והופ! הפסל מתאדה. לפעמים נדמה לי שהחפצים לא נוגעים עוד באדמה, שאני שרוי ביקום צף, מתהלך עם תהום לצידי ונאחז אימה בפני הריק…

אברשה: סלח לי את החוצפה לקבוע כאן משהו, אבל לפי המעט שראיתי, הפסלים שלך קיימים מאוד… נכון, הם דקים כל־כך, כאילו שבירים, כאילו בעוד רגע יעברו הלאה וייעלמו, אבל הם לא נעלמים, אני מרגיש שהם ממשיכים ללכת ולהתקיים…

ג’אקומטי: אהה, ממשיכים עד ש…

אברשה: עד שֶמָה?

ג’אקומטי: הנה לא מזמן הרסתי כמה פסלים שזה עתה עשיתי אותם, וזאת כמובן לא הפעם הראשונה, דווקא הייתי מרוצה מהם, נגיד לא בדיוק מרוצה, מספרים שליאונרדו אמר: לא טוב שאמן יהיה מרוצה… אז נגיד שהייתי די מרוצה, אבל ידעתי שהם לא נועדו להתקיים אלא למשך שעות אחדות…

אברשה (אחרי שתיקה במאמץ להמשיך בשיחה): מה שרציתי להגיד… אצלנו אומרים ‘חזק מברזל’. אני לא יודע אם בכל השפות אומרים כך, על־כל־פנים ביידיש שטארקער פון אייזן זה להיות חזק מברזל, זה שיא הכוח. והנה הדמויות שאתה עושה מברזל דקות כל־כך עד שכאילו בעוד רגע יחדלו להתקיים, ואף־על־פי־כן הן כל הזמן קיימות. אולי במובן זה הן חזקות מברזל.

ג’אקומטי (מצחקק מבעד לרווחים שבין שיני־הסוס הגדולות שלו): ודאי, אי אפשר לעשות דברים כל כך דקים מאבן או מחימר, לא?

אברשה: אף פעם לא פיסלת באבן או בחימר?

ג’אקומטי: פיסלתי בגבס. בעצם קיימת רק בעיה אחת, איך לפסל ראש מאבֶן בלי לאבן אותו.

אברשה: ומה שאיננו מאובן מוכרח להיות שביר… כן?

ג’אקומטי: זה בדיוק זה. יש לי תמיד רושם של שבירות, לא? שבירותם של יצורים חיים, כאילו כל רגע יש צורך באנרגיה עצומה כדי שיעמדו על הרגליים, שיוכלו להחזיק מעמד… הם תמיד תחת איום של התמוטטות, הם מאויימים, כן.

אברשה: מאויימים על־ידי מה?

ג’אקומטי: סליחה? מי?

אברשה: האנשים… והאופן שבו אתה רואה אותם.

ג’אקומטי: על־ידי עצם ההיעלמות, כמובן.

אברשה: אתה מתכוון על־ידי המוות.

ג’אקומטי: כן, ודאי. לא?

אברשה: אתה תסלח לי אם אני אשתה עוד כוסית. אתה מאוד מפחד מן המוות? זה קשור במשהו שקרה לך?

ג’אקומטי: אני חושב שכן. פשוט, יום אחד ראיתי אדם מת, ראיתי אותו ממש מקרוב. עד אז כאילו לחיים היה הרבה יותר כוח עמידות, התמדה, לא, אינני מוצא את המילה הנכונה… זה היה כאילו שהמוות זה משהו שמוסיף, מוסיף איזה ערך לחיים, מוסיף להם איזה פן… אפילו פן חגיגי, לא? כאילו יש לך זמן להתכונן… וברגע שראיתי את האופן שבו אותו אדם מת, באותו הרגע הכל נראה לי מאויים. הרגשתי את זה בעוצמה כזאת שבלילה לא העזתי להירדם. הייתי מוצא עצמי בחושך בפה פעור, אחוז בהלה, מנער את ראשי ועושה הכל כדי לא להירדם שוב. מאז אני לא מעז להישאר בחושך ולא ישנתי אפילו לילה אחד בחושך. אצלי תמיד האור דולק עד שהיום עולה. יש לי צורך… תמיד יש צורך בהתמד, בקיום, לא?

אברשה: אני דווקא לא מפחד מן החושך. לי יש תמיד הרגשה… ואני דווקא מאוד רוצה להסביר לך, לפחות לנסות להסביר. כשהייתי נער הייתי עושה לי פסלונים מחרסית, אופה אותם בתנור ההסקה הגדול שהיה בבית. יום, אחד, לא חשוב מדוע, כתשתי אותם בתוך… איך קוראים לכלי הזה? אה, כן, מכתש ועלי, נכון. ובכן כתשתי אותם לאבקה ואחר־כך, זאת־אומרת אחרי הרבה זמן… בזמן האחרון יש לי הרגשה שאיזה מִפלץ ענק לוקח את כולנו וכותש, לא אחד אחד אלא דווקא המונים המונים, ודווקא לאור היום.

ג’אקומטי (מביט בי בשתיקה, אחר כך מסיט את מבטו אל חלון בית־הקפה):

תסתכל, אתה רואה את הזונה ההיא בפינת הרחוב? כאשר אני רואה אותה לבושה אני רואה לפני זונה, אבל כשהיא המודל שלי, כשהיא ערומה, אני רואה לפני אלילה. לא?

אברשה: אינני יודע, מעולם לא ראיתי זונה ערומה. זה ככל־הנראה משהו שמצוי בי עוד מימי הילדות, משהו שלא משתחררים ממנו. זאת־אומרת יש מי שמשתחרר ויש מי שלא משתחרר. כמובן שראיתי גם נשים ערומות, אבל אף פעם לא ראיתי אלילה. חוץ מאחת, אולי, עד עכשיו לא חשבתי על זה ככה.

ג’אקומטי (מוסח־דעת): מהמממ… זהו, תמיד יש איזו אחת שהיא גם כל אחת… אבל בסופו של דבר אולי זה מה שאני רוצה. שבדברים שאני עושה החומר לא ייראה קבוע אחת ולתמיד, שיהיה משתנה ושביר, יותר קרוב אל האנושי. זאת אומרת בהכרח מאויים… ואולי אני לא מסוגל לומר מה אני רוצה…הנה אני רואה בבירור את התמונה שרציתי לצייר, ואינני מצייר אותה, איש לא צייר אותה. ופתאום אינני רואה שום תמונה, רק כתמים שחורים שמתנועעים לנגד עיני. אבל הרי אי אפשר לסרב כל הזמן… מה זה, הם כבר מפנים שולחנות, מאותתים שרוצים לסגור? נראה שטעיתי הפעם.

אברשה ( מחייך בניחותא מבעד לכוס הוודקה): בַמֶה הפעם?

ג’אקומטי: בבחירת המקום. טוב, אם סוגרים אין מה לעשות, צריך לציית לחוקים. אבל יש מרתף אחד לא רחוק, אפשר לעבור לשם.

אברשה: אתה באמת רוצה ל…?

ג’אקומטי: (קם ממקומו, אחר־כך מעביר את עיניו על־פני בקבוקי המשקאות הנוצצים, המוצגים לראווה על המדף מולם): לי זה לא משנה, בין כך ובין כך זה מה שאני רגיל לעשות, לעבור ממקום למקום, מבית־קפה לבית־קפה, מביסטרו אחד לשני, מדירה לדירה. אלא מה, להתיישב, להתייצב, לרהט בית, לארגן לעצמך מה שקוראים איזה קיום מתקבל על הדעת, כשאותו איום תלוי כל הזמן מעל ראשך?… רק תסתכל רגע על הבקבוקים האלה, כמה הם נקיים, לא? כמה הם מבריקים, בררר… אני לא סובל את זה. אצלי הכל מכוסה אבק, כל הבקבוקים של הצבע והטרפנטין, גם השולחן, הכל. אף פעם לא אתן להסיר את האבק. הוא כל־כך יפה. אני מלא כבוד אליו. אולי תיכנס אלי פעם, תראה בעצמך.

 

חלק שלישי    🔗

בית מדרש לגונבי גבולות    🔗

מאוחר בלילה, ברחובות צדדיים וחשוכים, חזר למלונו, אחרי שהצליח לחמוק מידי הז’אנדרמים שסבבו בכיכר אטואל וערכו מצוד אחר פליטי מלחמה זרים שהסתננו באלפיהם לתוך פאריס. במסדרון האטום והצר המוליך לחדרו ריחפו, כמו תמיד בלילה שבין שלישי לרביעי, אדי תפוחי־אדמה מתבשלים בחמאה וריחות שמיר ופטרוזיליה. פתח לרווחה את כנפי החלון, לא העלה אור וכמות שהוא, בבגדיו ובנעליו, השתרע על המיטה. מה בעצם הוא עושה בעיר הזאת? ומדוע בעצם תש לפתע כוחה של חדוות העסקים הפורחים ומרה שחורה ירדה עליו, מין סירוב לפגוש בני־אדם, אפילו את מעט מכריו החדשים. שני לילות בזה אחר זה באה אליו אמו בחלום, כפי שזכר אותה מהתצלום במסגרת המוזהבת, שהיה תלוי כל השנים מעל מיטת אביו. בלילה השני קראה לו אמו לצאת איתה לגזוזטרה, כדי שאבא לא ישמע חלילה, העמידה אותו לפניה כשהוא נמוך ממנה בראש, ואמרה בקול תקיף ­– תקיפות מעולם לא חסרה לה, זכר בחלום משפט של בלומה־רוזה – שהגיע הזמן, ס’איז שוין טאַקע די העכסטע צייט, שיקח את עצמו בידיים ויקים בית בישראל, כדי שבבוא העת יהיה מי שיאמר אחריהם קדיש. יוסף־חיים כבר איננו ואילו הוא מסתובב בודד בעולם. עליו לשאת אשה, תבעה, כמעט שמע אותה אומרת: בלומה־רוזה, אבל רק כמעט, כי תחת זאת שמע קול טפיחות חזקות, כמו של מפרש ברוח, אבל זה לא היה מפרש של סירה אלא מין כיסוי של בד מצהיב, שחישב להינתק מהסל הקלוע שבידי ילדה בשמלה שחורה עם צווארון לבן וכפתורים לבנים. שאל את אמו אם היא מכירה את הילדה הזאת ונאבק בכל כוחו להוציא את הסל מידיה, אבל אחיזתה של הילדה היתה חזקה, ואמו כבר לא היתה לידו לעזור לו. החלום רבץ על מוחו כערפל סמיך, שהתחיל להתפזר רק כשאמר לעצמו שכל מה שעליו להחליט כעת הוא אם לעזוב את פאריס ולשוב אליה רק אם יקבל איזו ידיעה מנאדין, או להמתין כאן, בפאריס, לאיזו ידיעה ממנה, ובינתיים לקחת את עצמו בידיים ולגשת אל האטלייה של ג’אקומטי, מדוע לא, בעצם, לראות מה עושה לדמויותיו המחַשבות להימוג האבק שמכסה אותן, ואם לא זה אז לחפש מציאות אצל הבוקיניסטים שעל גדת הסֶן, או להלך בשאנז־אליזיי ולמלא את כיסיו באחרוני הערמונים הנושרים מן העצים. בהשפעת החלום, או שלא בהשפעת החלום, כי מי יכול לדעת מה באמת משפיע עלינו ומה לא משפיע, החליט לאסור על עצמו להמתין בפאריס אפילו יום אחד נוסף, ומיד גם שיגר מברק לנאדין שכתובתו בזמן הקרוב תהיה פוסט־רסטאנט זלצבורג, וכמי שנכנס בו דיבוק חזר לסובב בדרכים.

בכל מקום שם נפגש עם אנשיו ­– אם זה באראד שבטרנסילבניה, על בקבוק צויקה מחוממת שפלפלונים חריפים צפים בה; אם זה בביקשצ’בה בהונגריה, על בקבוק סליבוביץ יוגוסלבי, ליטר וחצי; אם זה באוסטראווה הצ’כית, על קניידליקי וז’וברובקה פולנית; ואם זה בווינה, אצל יורגן השמן, על בירה ונקניקים והנוף הפסטורלי של שיינברון ­– בכל מקום היה לוחץ ידיים, טופח על שכם, מרים כוסיות או גביעים, תלוי במשקה, ממלא את כיסיו גלילי שטרות בגוונים שונים ומרוקן את כיסי לקוחותיו בצהלה וברטט של נקמה, לא נותן את הדעת על מה הצהלה ובמי הנקמה וכמעט חדל לתת את הדעת איפה הוא, אם בזלצבורג, בפונדק חליל־הקסם, או בבד־גסטיין מול ארמונו של הדוצ’ה, שעל־פי השמועה צדו אותו שם בלילה כאשר טבל בבריכה המחוממת, מוקף פילגשים, שבע פילגשים, שיהיה שבע, למי איכפת, ולא רחוק משם, ביום סגרירי, תלו אותו ערום על ענף עבות של אלון; או בפיאצה סאן־מארקו בוונציה, מול ארמון הדוג’ים, על יין גאריבאלדי הנמזג לגביעים גבוהים של זכוכית מוראנו, כאשר תזמורת־באדום מנגנת, על־פי בקשת הקהל, את השלאגרים של כל העמים ואת הימנוני כל הלאומים; או למרגלות הסטרומבולי, נר הזיכרון של אירופה; או בקורסיקה, באיאצ’ו, ששם זומנה לו פגישה, על ברנדי נפוליאון, עם חבורת טירונים מבני עמנו, ילידי ארץ־ישראל, שנשלחו לאירופה ללמוד תורה בבית־מדרשו של אברשה, כלשונו של יוזם אותה פגישה. שם, בפונדק באיאצ’ו ­– אחרי שתהה רגע ארוך על מניין הגברברים האלה, המסובים איתו לשולחן, ושאל בינו לבינו הכיצד זה שהם מבני עמנו, הציג את עצמו בפניהם כאברם ברוורמן ומיד פתח להעביר להם חינם־אין־כסף מאוצר ניסיונו העשיר ובעברית שוטפת וצחה, אשר למשמעה נפערו מולו כמה זוגות עיניים שלא היתה שום זהות ביניהן, לא בהבעה ולא בצבע ­– חומות, כחולות, ירקרקות, שחורות, ואולי לא שחורות כי אין עיניים שחורות ממש, כמו שאין, כפי שאומרים, פרחים שחורים ממש ­– אבל היתה איזו זהות בין עיניהם בדבר אחד: הוא לא מצא אפילו זוג עיניים יחיד שיוכל להיתלות בו כדי להבהיר לעצמו אם המבטים הורחבו מולו מתוך התפעלות, כפי שסבר בתחילה, או מתוך מאמץ לכבוש איזה גיחוך ­– חשד שעלה בו מהר למדי והשיא אותו, עוד בטרם ישכיל אותם בתכליות אחרות, לומר להם שלא נאה ולא יאה לעוט על ברנדי משובח במין לקיקה גדעונית וגם אין לשפוך אותו בבת־אחת לתוך הגרון כמו שהמוז’יקים שופכים ישר לגרון את הוודקה, ולהדגים בפניהם איך טועמים משקה שכזה בפנים־השפתיים, ומתענגים בניחותא על טעמו וריחו ומגעו הקטיפתי. היה בוחן אותם בעניין אחד לאחד: חליפות מחוייטות, חולצות תכלת ועניבות תואמות, מין טווסים המעיפים בו מבטים הפקריים של אקדחנים מקדמת־דנה ששום דבר בעולמו כבר איננו זר להם, ומתנפלים בתיאבון שוקק על הפסטה והרביולי והקנלוני. פתח את פיו להגיד: כאַפט נישט אזוי, קינדערלאך, ס’איז נישט קיין הייסע לאָקשן, זה לא איטריות לוהטות, אבל לדבר עליהם יידיש זה כמו לדבר עברית אל אסקימואים. איך גונבים גבולות ואיך מעבירים שיירות של פליטים אולי יצליח ללמד אותם, אבל איך ילמד אותם לאכול ולשתות כמו בני־אדם, את הגברברים המנופחים האלה?

אחרי שהמלצר קלט ביעף את הרמז וסילק מהשולחן את הכלים, את בקבוק הנפוליאון ואת המפה המשובצת כחול־לבן־אדום, פרש עליו אברשה גיליון גדול של בריסטול לבן, הרטיב בקצה לשונו את חוד העיפרון ושירטט בשלוש־ארבע משיכות את מפת אירופה, בלי גבולות בין ארצות ועם כל הנהרות הגדולים ושרשרות ההרים העיקריות. אחר־כך קיווקו בליבה של היבשת, כלאחר־יד, את גבולות שוויץ, ללמדך שכאן יש לשים לב, להשגיח בשבע עיניים: אמנם המשטרה בשווייץ טוענת שמדינתם סגורה הרמטית, אבל עלינו להוכיח להם שאין בנמצא סגירה הרמטית. מה, מה אתה אומר, שדבר זה כבר ידוע לכם מנסיונכם? כמה זמן אתה באירופה? כבר שבועיים? יפה. מה שמך אמרת, אורציון? פעם ראשונה שאני שומע את השם אורציון. בנציון, זה כן, היו לי שני בני־דודים ששמם היה בנציון. הם כבר אינם, היו ואינם. לאחד קראו בנצי ולשני קראו בונצ’ה, אולי על שם בונצ’ה שווייג, אם־כי בן־דודי בונצ’ה לא היה שתקן כלל ועיקר. האם מקובל אצלכם להפוך את אורציון לאורצי כמו שהופכים את בנציון לבנצי? לא חיכה לתשובה. התרווח בכיסאו ותלה את עיניו בשמש השוקעת לאט מעל הים השקט של מפרץ איאצ’ו ושולחת אליו, על־פני הגלים, רצי־אש מסנוורים. חכך בדעתו אם מן־הדין ללמד אותם משהו גם על הקשר שבין צבע הים לעומק המים, דבר תקף לא רק כשמדובר בימים שעל־פניהם משייטות עכשיו ספינות פליטים שכל הנמלים חסומים בפניהם, אלא גם כשמדובר בנהרות, שאף אותם צולחות עכשיו שיירות של פליטים, נחלים רדודים ונהרות עמוקים. ובהרהור שני, באשר לעומק המים, אולי באמת אין לחדש הרבה לבחורים אלה שנולדו לחוף ים… דרך־אגב, שב ונפנה אליהם, את הצירוף גונבי־גבולות למדתי מפי האיש שביקש ממני להיפגש איתכם… מי שנשלח ללמוד ממני איך גונבים גבולות אסור לו להיות נוטה להפרזה. בישיבה בוולוז’ין לימדו אותי שזאת דרכם של טווסים, להפריז ביופיים על חשבון כשרונם לעוף ולהתרומם. ידיעת שביל־הברחה אחד, ויהא בטוח כאשר יהיה, אין בה כדי להעניק ביטחון. רק ידיעה מוסמכת של מאה שבילים עשויה להצדיק קורטוב של הימור, וגם זה כאשר שבעה זוגות עיניים בודקים אם השביל נבחן ושוחד כראוי, ומשני צידי הגבול, כי מאז שהומצא המטבע יש שני צדדים לכל דבר. מפי האיש שקישר בינינו נודע לי גם מה קרה לפני שבוע במעבר בין סגד לסובוטיצה: שיירה גדולה של פליטים נתפסה שם כי הגברבר אשר על השוחד, ליאור נדמה לי, אחד שהספיק ללמוד שתיים־שלוש מלים הונגריות מדוד שלו מיקלוש, או מסבא שלו פריקה, הגיע עם שוחד־הדולרים למקום המיועד בסגד באיחור של שעתיים וחצי. מסתבר שאותו בעל־ביטחון שם מבטחו בלוח־הרכבות ההונגרי. ליאור, אורציון, אורי, מאור, אצלכם רק אורים ותומים, ועכשיו יושבים יותר משלושים איש בכלא, ולא בסתם חד־גדיא אלא בחד־גדיא קומוניסטית, ובחד־גדיא קומוניסטית לא מדובר עוד בדולר לגולגולת אלא בעשרים דולר לגולגולת, כי כל יהודי שנתפס על־ידם הופך בן־רגע מסתם שארית־הפליטה לא רק לחזיר בורגני אלא גם לבוגד וסוכן אימפריאליסטי. האם יש פה ביניכם מישהו שעדיין לא חצה, ובמו רגליו, את הרי הקארפטים, נגיד את הגבול בין צ’שין לאוסטראווה, או את הגבול בין… מה? יש ביניכם כאלה? אז אולי מוטב שקודם תכירו את השטח ורק אחר־כך תבואו ללמוד תורה. והיה גם מעשה בשלוש משאיות של הצבא האמריקאי שגוייסו בזלצבורג וטיפסו באלפים על־מנת לרדת אחר־כך לנמל בארי. הנהג היה חייל אמריקאי מבני־עמנו ומלווה השיירה היה איש שלכם, גלעד או גולן, שסגר שלושים ושלושה איש תחת ברזנט אטום ופקד עליהם לשתוק משך כל שעות הנסיעה, שלא לשרוף את המעבר שנפתח שם רק לאחרונה. האנשים שתקו כמו בובעלאך שעה ושעתיים, נחנקים בשקט, ואחרי שעתיים התחילו לחתוך את הברזנטים באולרים ולהוציא את הראשים החוצה כדי לשאוף קצת אוויר. אז גלעד זה, או גולן זה, טיפס על הגג של הקבינה ועם הנבוֹט טראח וטראח על הראשים המנסים לשאוף אוויר. אומרים שאצלכם כולם נולדים טהורים וזוהרים כזוהר הרקיע, ועם כפית של כסף בפה אז ממי קיבלתם את תורת הנבוט?… מה? גם אתם שמעתם את הסיפור, אבל שמעתם אותו קצת אחרת? שאת הנבוט ראו הפליטים מהרהורי־ליבם וקודם־כל הם שצעקו וקיללו כל מי שבא הנה למענם, דברים נוראים, דברים שלא ייאמנו, אה? שאתם גרועים מהנאצים? סליחה שאני צוחק, באמת נורא, אבל יש סוג של נורא שבסוף לא נשאר לך אלא לצחוק. ובאשר לייאמן או לא ייאמן, אולי כדאי לכם ללמוד עוד דבר־מה לפני שאתם יוצאים לדרכים, והוא, שלגבי אנשים אלה הכל ייאמן, ובמלים אחרות, להם אולי מותר מה שאסור למי ש… איך אמרתם? למי שבא הנה למענם. מה שאמרתי לא מוצא חן בעיניך, אה, אורציון? טוב, אבל זה באמת לא משנה, סיים, קבע מועד לפגישה הבאה, שעל מקומה עוד יודיעו להם, ונפרד מהם לשלום.

בהמתנה לארתורו הקטן    🔗

השמש כבר שקעה והשמיים מעל הים היו אפורים־סגולים. בדרכו חזרה אל החוף שוב היה עליו לחצות את חורש הערמונים. כאשר נקלע לתוכו קודם־לכן, בדרכו לפונדק שעל הגבעה, פגש בסבך העצים קורסיקאי חרוש־פנים, מנכש בטוריה עשבים שוטים. כדי לא לעורר שום חשד התעכב לידו רגע קצר, שאל שאלה או שתיים והאיש ענה ברצון, גופו הגרום נשען על ידית הטוריה, סיפר שחלק גדול מתושבי האי חי על הערמונים, שגם השנה טעמם משובח, ומחירם תודה לאל, ואלמלא הצרפתים הכובשים… אבל אין דבר, בני קורסיקה מתגברים תמיד… עכשיו, שלא נחפז ופסע בניחותא, ראה את הערמונים ראייה שונה, פתאומית, וגעגועים עזים תקפו אותו, כאילו שאף אותם מלוא ריאותיו במקום אוויר, והם פשטו בכל גופו, בחזהו, בעורו, במבושיו. והרי לא ייתכן שאלה געגועים על שדרות מאריה הקדושה, אמר לעצמו, וצחק בפליאה, כי פתאום דימה להבין שהוא מתגעגע למקום הזה עצמו שבו הוא נמצא ברגע זה, ושמשום־מה לא יוסיף להימצא בו.

הגלים הרפויים הלוקקים את החוף היו שקטים כגלי אגם, בדיוק כפי שחזה ארתורו הקטן. מדוע קטן? נהג ארתורו הקטן לצחוק ברוב גאווה, כי אצלם באי המידה זה מטר וחצי, בדיוק כמו הגובה של נפוליון שכולנו יצאנו ממנו; ומדוע הגובה שלו היה רק מטר וחצי? כי כל מה שהוסיפו לו בשכל קיצצו לו בגובה. חד וחלק. צוקי־סלע נישאים חלשו כמו צריחים פראיים על המים המאפילים בדמדומים. כיוון את מבטו אליהם שלא להביט בעצי הערמון שהשאיר מאחוריו. בשביל מתפתל כמו נחש טיפס לנישא בצוקים וישב מול המזח הקטן, ממתין לסירת המנוע של ארתורו. ציוצים קרובים וצלולים הצטלבו באוויר, יש עליזים ויש עגומים, חלקם באים כנראה מסבך שיחי הבתה במורד הצוק, וחלקם מקינים של יוני־בר או תורים שבחגווי הסלע. מאקיה קוראים לשיחים אלה בלשוננו, השכיל אותו ארתורו הקטן, וממאקיה לקחו הצרפתים את השם למחתרת שלהם, מאקי, ורק סירסו אותו, הממזרים, כי כזאת דרכם, לסרס כל דבר, חוץ מאשר את עצמם, ואילו ניתן להם היו מסרסים את כולנו, ובינתיים הם מסתובבים באי כמו אדונים, כאילו נפוליאון היה שלהם מבטן ומלידה. הנה יש ביכולתו, חשב אברשה במלים מפורשות, לא רק לכוון את מבטו לאשר יחליט אלא גם לכוון את עצמו אל הרוגע שבישיבה הזאת מעל הים, ולכוון את מחשבתו לדברים שאינם מכאיבים במיוחד. מאימתי התורים כשרים, משיזהיבו, ומאימתי בני־יונה פסולין, משיצהיבו, מילמל פסוק שנשתמר בזכרונו זה עידן ועידנים, ככתבו וכלשונו וכמוזרותו. להקת שחפים נסקה וצנחה־צללה למים. למטה היה החול הדק משחים כבר, מכוסה ברובו חלוקי־אבן שטוחים, עמומים לעומת הצדפים המשוננים, גדולים כמו קיפודים, שהשיבו למבטו ברקים ורודים, כאוצרים בתוכם הד מאודם השקיעה. השחפים שצללו לים ציירו על חלקת המים אדוות הולכות ומתרחבות, נכנסות זו לתוך זו ושולחות זו אל זו קווי קשתות נפלאות. אחר־כך נתן דעתו על המוני החיפושיות השחורות, השמנות, שהתרוצצו בין הצדפות הדביקות האחוזות בצוקים המחוספסים; ועל סטן אחד שהיה חומק שם הצידה, ברור וקל על־פני החול שדומה מחוויר והולך עם החשיכה; ועל היתושים המזמזמים, המתרחקים וקרבים ושוב מתרחקים ­– על כל החי הזה למינהו, כל היצורים האלה השונים במעט או בהרבה זה מזה, שכולם נוהגים על־פי אותם חוקי התפתחות והישרדות, הפועלים מאז ומעולם ­– המאבק על החיים ועל המוות שמתנהל פה בלי הרף, בשקט כזה.

טבעות עשן לבנות קיפצו על־פני הגלים והקדימו את קול תקתוקה של סירת־המנוע. פנס נדלק שלוש פעמים, כפי שנקבע מראש עם ארתורו הקטן, כלומר שהקיץ הקץ על מחשבות האבולוציה. תחי הרבולוציה! צועקים ההמונים וקיים כמובן הפיתוי לצעוק יחד איתם, תחי, תחי, תחי! להתערב בהם, להיות אחד מהם. תחי הרבולוציה של אין גבולות, התעורר בו החשק לצעוק ממרומי הצוק, לפני שיירד לסירתו של ארתורו הקטן שתיקח אותו למארסיי. ובן־רגע, במפתיע לעצמו, היה ברור לו שממארסיי ישוב לפאריס, שממנה נמלט לפני שבועות אחדים מסיבות לא לגמרי ברורות לו. ישוב לפאריס, אולי גם להמשך אותה שיחה עם ג’אקומטי, שאיכשהו השרתה עליו אי־שקט, שיחה שבירה וחסרת ממדים כמו הפסלים שלו עצמם, שגם הוא, לא רק נאדין מרי פֶטי, לא ראה מעודו שום דבר שיהיה דומה להם. למשך רגע נראה לו שאילו פגש שנית את האיש הזה שכולו אפוף אבק ­– נעליו, מעילו, שערו המחוספס ואפילו שיניו המסננות היגוי של חצץ מבעד למרווחים המשונים שביניהן ­– לא היה נרתע מלהיכנס איתו לשיחה על כל מיני דברים, על זונות מונמארטר למשל, או על המוות, או על אלוהים שאין לו נמשל ושאיננו קיים אלא כדי שיהיה קיום לפחד מפניו, או על העולם שאינו אלא גשר צר מאוד והעיקר שלא לפחד כלל, ועל רבולוציה, ועל אבולוציה, ועל כל מה שביניהן.

ואל־ד’אואז    🔗

בתחילה חשב לדחות את הצעתו של ארתורו הקטן שביקש להתלוות אליו בדרכו, אבל בהרהור שני מצא שאולי באמת אין לזלזל עוד בסברה שלא טוב היות האדם לבדו בדרכי אירופה, של ימים אלה, אחרי שכל מנהיגיה ואליליה הכזיבו אפילו את מעריציהם המסורים ביותר ואת עבדיהם הנרצעים ביותר. אירופה כולה היתה אחוזה בולמוס של בריחה מהכא להתם והתם להכא, ובקהל הבורחים היו מלכים ומלכות, על ליצניהם ומשרתיהם, קרדינאלים ומשמשיהם, נסיכים ופילגשיהם, מצביאים בדימוס, שרים ומדינאים רועדים כעלה נידף ברוח, הנמלטים הלוך ושוב מארצותיהם ואל ארצותיהם, אנשי מדע ואידאולוגים ואמני חצר וקוויזלינגים למיניהם, מהם שבאו והתייצבו לפניו כעניים בפתח, עניים מסוג מיוחד המוכנים, כמו מאז ומקדם, לתת מדינה תמורת סוס ואחוזה תמורת דרכון בעל תוקף לשווייץ או לארצות־הברית.

שתי טירות בארוקיות כבר נרשמו כדת וכדין על שמו, אחת ליד מונפליה בדרום צרפת, שיורשה הבלעדי, טרוצקיסט צעיר ושרוף, ויתר עליה תמורת התחייבותו של אברשה, ולו רק בהן־צדק, להעביר אישית, לכתובת מסויימת בלנינגרד, קבוצה של תשעה לוחמי רזיסטאנס המסתתרים עדיין, מטעמים עלומים, בעובי יערות האורן והאשוח של פינלנד; וטירה שניה בנורמנדי, שאת בעליה הבריח מצ’כיה לקורסיקה מיד אחרי שהרוסים נכנסו לפראג. כן נרשמה על שמו אחוזה כפרית רחבת־ידיים ליד גראץ באוסטריה, שבמבניה ובמחסניה אוחסנו בהוראת אברשה רבבות מטילי־נחושת שנוצקו רובם מתרמילי כדורים ופגזים, ומחלקי תותחים שרידי המלחמה ­– אחוזה שבתחומה נועד לקום, לאחר התייעצויות עם מומחי נחושת ואוצרי אמנות, מפעל ליציקת פסלי ברונזה גדולי־ממדים, כמו פסליו של הנרי מור, למשל.

אמנם בחודשים האחרונים התחילה להסתמן האטה מסויימת בתנועתם של הדגים השמנים, אבל לעומתה גברה תנועת דגי הרקק, לרוב בורגנים זעירים הנמלטים על נפשם ממזרח למערב ומוכנים לשלם תמורת שירות אמין במחרוזות פנינים, עגילי זהב, סיכות חפתים ועניבות, שעוני זהב, תליוני ענבר ופסלוני שנהב. טבעות נישואים לא היו מתקבלות, יהי ערכן אשר יהיה ­– חוק ולא יעבור בספר החוקים הלא־כתוב של אברשה ­– גם לא דולרים או פרנקים שוויצריים, וזה על שום מגיפת זיופים שפשתה בכל היבשת.

בשעת אותה הפלגה לילית עם ארתורו הקטן מאיאצ’ו למארסיי ­– הים היה שקט כמו ראי, שלא כדרכו באותם מקומות ­– הצטיירה לנגד עיניו, בבת־אחת ובבהירות, תוכנית גדולה ופשוטה, כאילו עלתה אליו ממעמקי הים האפל או ירדה עליו ממסתורי הירח החיוור: עליו לצמצם עד מינימום את עסקי ההברחה וגניבת הגבולות ולהטות את פעילותו לאפיקים אחרים, בעיקר לרכישה של נכסי־דלא־ניידי, מגרשים זנוחים, מגרשים שאין יודעים מה עלה בגורל בעליהם, בתים מטים לנפול. וכשעמד שוב לפני האשנב של פוסט־רסטאנט בזלצבורג, היתה המתנתו הפעם שונה מכפי שהיתה בכל הפעמים הקודמות. היה עוקב במבט רגוע אחרי תנועות אצבעותיה של הפקידה המעבירה מכתבים מראש הערימה אל תחתיתה, וכשהושיטה לו מכתב שעליו בול צרפתי, קיבל אותו כמעט ללא הפתעה, כדבר צפוי ומובן מאליו: “הננו להביא לידיעתך,” קרא, “כי בלשכת מרשם־התושבים בפאריס נמצאו נתונים העשויים לעלות בקנה אחד עם הפרטים אשר מסרת לנו. והריהם לפניך: ביולי 1940 נרשם אצלנו כי הרוזן רוז’ה דה־לה־קרמייר אימץ לו לבת, כנראה באיזה הסכם נוטריוני, אך המסמך עצמו לא אותר, פליטה מפולין, רוזמארי לבית בראוור. בדיקה נוספת העלתה שלאחר כיבוש פאריס על־ידי הגרמנים שיכן הרוזן את הצעירה באחוזתו שבמחוז ואל־ד’אואז”.

שלושה ימים לאחר־מכן הדמים אברשה את האופנוע בצומת־דרכים, לוודא שהם אכן עוקבים נכון אחרי המפה. הביט סביבו, גפנים ערומות מלוא העין. עצר בתוכו קריאת התרגשות, אבל לא עצר את המלמול: פתק משמיים. השלט המורה על הכיוון המשוער אמר: Vétheuil. ליד דרך עפר שהוליכה כנראה לאחוזה שמאחורי הכפר הקטן ירדו מן האופנוע. שלוות הגפנים הערומות היתה שלמה כל־כך שבלי להידבר ביניהם החליטו לא להפר אותה בטרטור האַלים. עם ההליכה האיטית לאורך קירות־האבן שלא היו בהם פתחים, ורק כפעם בפעם היו צצים ברקע גגות רעפים אדומים, מילאו את אוזניו פעימות לב עזות, היכו על דפנות החזה כמו פעימות מנוע־הספינה של ארתורו, שתמיד הוסיפו להכות על אוזניו שעה ארוכה אחרי שכבר דרך על היבשה. ארתורו אמר לפנות שמאלה, לשדרת הצפצפות שכנראה הוליכה לאחוזה, אבל אברשה רמז לו, בתנועת סנטר, לעבר כנסיה שבמעלה הדרך. ארתורו סקר אותו במבט תוהה, אבל הלך בעקבותיו בלי אומר ודברים. הדממה בפנים הכנסיה היתה איכשהו ביתית ונוחה יותר מהדממה שבחוץ. אברשה השיט את עיניו על פני הצלמים שדמו בכל לאיקוניות כפריות במחוזות מוכרים ורחוקים מכאן והשהה אותן על פניה של מאריה, אם־האלוהים, שידיים ברוכות כישרון פיסלו אותה בעידן ברוך השראה. ידע זאת בבירור, ולוואי וידעתי להגיד על־פי מה, חשב, נמשך לגעת ונרתע מלגעת בעיניה שהתבוננו במחילה אין קץ בשורת הקדושים אטומי־התווים שנוספו כנראה מאוחר יותר, בזמנים כושלים.

טוב, נלך לשם, אמר אל ארתורו שקם מכריעתו.

איש גבה־קומה ולבן־שיער היה מפסיע לאיטו בין עצי הגן הענקי, ענף ארוך בידו והוא מפיל בעזרתו את התפוחים הבשלים לקרקע המכוסה דשא. ליבו של אברשה הלם שוב, כי לרגע דימה שזהו הרוזן אשר בשנת 1940 אימץ לו לבת אחת רוזמארי לבית בראוור. רק כשקרב ופתח בשיחה, הבין שלפניו שומר האחוזה.

הרוזן מנוחתו־עדן מת חודשים אחדים אחרי בנו השחפן. כל המשפחה נידתה אותו בגלל שאימץ לו לבת, כך אמרו, את הצעירה שטיפלה בבנו, אף אחד לא הכיר אותה, אמרו שיהודיה… אתם רואים את המבצר שם על ההר, ממש מול? יודעים את מי אירחנו שם? את המפקדה של הגנרל רומל. אז מה היה לה לחפש כאן, לאשה הזאת? זהו מבצר עתיק, גאוות האיזור כולו, אבל כאשר הפציצו את החומות העתיקות מן האוויר, על דיברתי, הוא, הזקן, שנולד פה ואבות אבותיו נולדו ומתו פה, עמד בחוץ וחיכה לעוד פצצות, שיפלו על ראשי הבושים… גם להלוויה של הרוזן, מנוחתו עדן, לא בא אף אחד. רק האדון הכומר והנער המשמש אותו עמדו ליד הקבר. גם מצבה לא הקימו. עד היום יש שם רק שלט־עץ שתקע האדון הכומר.

והאשה הצעירה?

אלוהים לבדו יודע מה עלה בגורלה.

לא, הם לא יגשו לקבר, אמר אברשה.

שהרוזן הזקן ינוח בשקט על משכבו, הוסיף ארתורו והצטלב.

אברשה נפנה משם ראשון, בלי להביט לאחור. con, פלט כעבור רגע ארוך, וכאשר קלט שארתורו עמד מלכת ותולה בו מבט תובע הסבר, פירש: אל עצמי דיברתי, פתק משמיים, אה?

ארתורו האיץ צעד וליד האופנוע, לפני שעלה עליו, לפת בשתי ידיים חזקות, מגויידות עד כחול, את כף־ידו הבהירה של אברשה:

למה לא תבוא איתי לאיאצ’ו? לכבוד יהיה לסופיה ולבנות שלי לארח אותך. לא חסר כלום בבית, והרבה בזכותך.

אני רוצה להשתכר, אמר אברשה.

ומה, חסר יין באיאצ’ו? מתח עצמו ארתורו הקטן עד כמה שיכול והטביע נשיקה מצלצלת ולחה בצווארו של אברשה.

ב La Rocca על בקבוקי נפוליאון    🔗

ארתורו: זמן לקום וללכת הביתה, אברמו. בוא, אתה לא רואה שהבקבוק כבר ריק לגמרי, טיפה אחת נוספת לא תחלוב ממנו.

אברשה: אז תגיד שיביאו עוד בקבוק. השכל שלי עוד על הכתפיים.

ארתורו: הראש, אברמו, הראש, לא השכל.

אברשה: הראש, בטח שהראש.

ארתורו: זה נפוליאון, אתה מבין, הברנדי הזה שאתה שותה כאן אצלנו, ולא מה שהם מוכרים לך שם בפאריס. עוד לא ראו ב־ la Rocca Taverna de מישהו שיריק שני בקבוקים מן המשקה הזה על קיבה ריקה, בלי לרפד אותה קודם בקדלי חזיר, ויבקש בקבוק שלישי.

אברשה: אצלי החזיר לא נכנס, הגרוגרת הזאת, תסתכל הנה ארתורו, יש לה כאן מחסום מדאורייתא. בטח שאתה לא יודע מה זה מחסום מדאורייתא. ומה חשבת, שלא אסביר? מחסום מדאורייתא זה שאם מנסים לדחוס נתח חזיר פנימה הוא אוטומטית חוזר וקופץ החוצה, או־טו־מ־טית.

ארתורו: הנפוליאון הזה כבר דפק גם לי את השכל. שכחתי שאתה אבראו… אגיד להם שיביאו גבינת עיזים וקפה שחור, סיציליאני…

אברשה: יביאו מה שיביאו, אבל גם בקבוק נפוליאון. עוד בקבוק, שלישי.

ארתורו: פקודה זה פקודה. יביאו, אבל קומנדאטורה, אחרי שנשתה את הקפה נקום על הרגליים וניקח אותנו את הבקבוק הביתה, כי מה יהיה על הסעודה שמכינות לכבודך סופיה שלי והבנות שלי? יש להן שכל, לנשים, כבש שמו בתנור, לא חזיר, אבל אם יישרף או לי ואבוי לך מהאשה ומהבנות… שלוש בנות נתנו לי משמיים, שלוש בתולות טהורות, סמוך על שבט סונינו, כולנו יחד, החותנים והחותנות, האחים והגיסים והאחיינים, כולנו שמרנו עליהן בימי המלחמה כמו על בבת עינינו, למעלה בהרים, קודם מפני האיטלקים, ואחר־כך מפני הגרמנים, ואחר־כך, ועד היום הזה, מפני הצרפתים… שאני אספר לך על הצרפתים? שיילכו להזדיין… אנונציאנטה היא הגדולה, פורטונטה אחרי, והקטנה היא פפינה… אנונציאטה היא היפה מכולן. העור שלה, אין כמוהו לחלקות בכל האי שלנו, אברמו. גם בפאריס לא תמצא עור כזה. האמן לי, גם לההיא, לז’וזפינה של נפוליאון, לא היה עור כמו העור שלה, הוא כמו קליפה של שזיפי סנטה־רוזה בתחילת הקיץ. הייתי נותן לך אותה, את אנונציאטה. לך הייתי נותן… נמכור, כל עוד אפשר, את סירת־המנוע, כבר שירתה אותנו מספיק, בין כך ובין כך הגיע הזמן לשפץ אותה, אין מה לעשות. נחפש בנמל פאלרמו סיפנונת הגונה. אחרי שנגמרה המלחמה יש שם הרבה מה לקנות ולא ביוקר…

אברשה: סנטה־רוזה, בלומה־רוזה, דולורוזה.

ארתורו: אתה, אבראו, מה לגרוגרת העצבנית שלך ולדולורוזה? אני לא את מגדלנה אני מציע לך, בתולה טהורה ממשפחת סונינו אני מציע לך.

אברשה: תן לשבת בשקט, תן לשתות בשקט, תן לי לדבר, ארתורו… במטותא ממך, סלח ומחל לי, אני לא הגבר המתאים לבתולות הטהורות שלך, לא ראוי להן, כי מה שאני יכול זה רק ללכלך לך את אנונציאטה, את סנטה־רוזינה. אני אצל האנטי־כריסט הכרתי רק סנטה־קונקובינה, ולא אחת בלבד… ולא אחת בלבד עמדו עלינו לכלותנו, כך שרים בפסחא שלנו… שם, אצלן, הן גם להתרחץ כהוגן לא נתנו לברנש שחוזר בלילה ממכרות הפחם, לא נתנו, ורק משכו אותו ישר אל מזרן הקש ואל השמיכות המסריחות ממחורקה… שלא תיגע בבקבוק הזה, אתה שומע? שים אותו חזרה על השולחן. הכוס הרביעית בדרך־כלל משכיבה אותי על הקרשים, ואז רק החמישית מצליחה להקים אותי שוב על הרגליים. איפה היינו, אצל הבולשביקים היינו, בסיביר היינו, אה? במין מקום שהוא לא עיר ולא כפר. לנינו, סטאלינו, קאלינינו, השד יודע מאי האי. ומי יודע סקורביסינו? סקורביסינו אני יודע! כך שרים באבראו… מכרות־פחם מפוזרים שם על־פני שטח עצום. מזוג, ארתורו, לא, לא לכוס קטנה, לגדולה מזוג, ונשתה, טאוואריש, לחייהן של שלוש הבתולות הטהורות שלך. לנינו או קאלינינו, את שם המקום כבר שכחתי. איך זה ששכחתי, אתה שואל. גונב גבולות, ארתורו, חייב לאמן עצמו גם לשכוח, לפנות את המוח לשמות חדשים. אבל את שמות הבנות שלך לא שכחתי ולא אשכח: אנונציאטה שהצבע שלה כמו הצבע של הסנטה־רוזה בתחילת הקיץ, פורטונטה שהצבע שלה כמו של הדובדבן הבהיר, ופפינה שהצבע שלה כמו האפרסק… שם, אצלם, הכל היה רק בשחור־לבן. מאופק עד אופק שלג עמוק, טהור־טהור, ומתוך השלג הזה מתרוממים תלים־תלים שחורים של פסולת, פסולת של מכרות־הפחם. השלג לא מכסה תלים אלה מפני שהם פולטים מקרביהם גלים של חום, עשן דליל וחונק ומדי פעם גם לשונות אש צהובות, ישר מהגיהינום. היינו עובדים במכרות מבוקר עד לילה, על־פי מכסה, ורק אבראו שנשלחו לסיביר כמוני מפני שכל הסיביריאקים נלחמו בחזית ורק הנשים שלהם נשארו לשמור עלינו בצריפים השקועים בשלג. כל בוקר, ליד פתח המכרה, היינו נשבעים שנעבוד עד טיפת כוחנו האחרונה ונספק פחם נקי לתעשיה כבדה, שבלי הפחם שלנו לא תוכל לייצר מספיק תחמושת למגיני לנינגרד, סטאלינגרד. ועבדנו… כן ארתורו, כן, עבדים היינו לפרעה במצרים, רק שבמצרים היה חם, ושם עמד קור כלבים. תאר לך, ארתורו, אתה רק גומר את המשמרת, יוצא מן החשיכה שבפנים לחשיכה שבחוץ, וליד תל הפסולת, שהעשן שלה חונק אותך במין סירחון של חרדל רקוב, אורבת לך סנטה־קאלינה או סנטה־מאלינה, קראסאביצה או לא בדיוק קראסאביצה, שבעלה נלקח לחזית, אין יודעים אם הוא חי עדיין או מת כבר, מושכת אותך כמו שמושכים כלב למלונה, מגישה לך תפוחי־אדמה, לפעמים קציצה, תה חם, ומיד למזרן מסריח ממחורקה. ואחרי שעתיים או שלוש שוב מעירה אותך משינה טרופה… בעלה, היא אומרת, דווקא אוהב אותה, לא שותה, לא מכה, אבל הוא כבר שנתיים לא בבית, והרי כל אשה זקוקה לקצת חום. ואם אתה לא מספיק טוב בשביל קאלינקה, מופיעה גרושנקה, או ליזבטה. לכל אחת נחוץ קצת חום. ואם אתה מצליח פעם ביובל להגיע לצריף שלך, אל הדרגש ואל השמיכה שלך, שאולי מסריחה קצת פחות ממחורקה, ושוקע בשינה, מטפס אל הדרגש שלך איזה אבראו שקר לו, שגם הוא רוצה קצת להתחמם, מפני שחבל על כל טיפת חום שהולכת לאיבוד. האו לוחש לך על האוזן, מחבק אותך, סוגר אותך כמו בקונכיה, חושב שאתה אשתו, והכינים שלו מטפסות עליך. ולמחרת בלילה שוב אתה עם ליזבטה או יקטרינה, שאצלה בבקתה יש קציצה וגילדי־שומן וסמובאר רותח… הו, ארתורו ארתורו, רעי כאח לי, היה לו מזל לדאנטה אליגיירי שנולד בפלורנץ ולא בסיביר, אתה מבין?"

ארתורו: בטח, ומה אתה חושב, שעוד לא הבנתי שאין יותר גרוע מן האנטיכריסט ההוא?

אברשה: אתה, שתוק אתה! אתה לא תקלל אותם, לא בנוכחותי!

ארתורו: הרי בעצמך אמרת…

אברשה: אני אמרתי? ומה אם אמרתי? כדי להגיד משהו צריך לפחות לדעת קצת על מה מדברים! אם הם לא היו נקטלים שם בחזית כמו זבובים, וממשיכים להילחם בעזרת התחמושת שנוצרה תודות לפחם שאנחנו הוצאנו מן האדמה, מי היה מגיע עד ברלין? אתה? וכמה, כמוני, ניצלו שם, אתה יודע? עכשיו ימח שמו של הזה וימח שמו של ההוא וזהו, גמרנו את כל החשבון ואתה מובטח מכל הצדדים ואף אחד לא יבוא אליך בטענות… קונץ גדול, אה?… אתה אפילו לא יודע מה פירוש ימח שמו. אז איך תדע שבין ימח שמו לבין ימח שמו צריך להגיד להבדיל! טוב, די, גם זה יעבור, פאנטה ריי, פאנטה סנטה, סנטה רוזה, דולורוזה, בלומה־רוזה…

ארתורו: מה איתך, אברשה, אתה בוכה? בוא נלך כבר.

אברשה: מי כאן בוכה? אני? זה אתה שבוכה, ארתורו. התבלבל אצלך בראש. ובאמת, מדוע אתה בוכה, ארתורו? מתגעגע אל סופיה? אל תבכה, ארתורו, עוד נלך גם נלך, מי יוליכנו קומ־מ־מיות אל סופיה ואל אנונציאטה ופורטונטה ופפינה ופרשנתדא ודלפון ואספתא ופורתא… הנה שכחתי מי הבא בתור, זוכר רק שהאחרון היה ויזתא.

ארתורו: תעזוב את הבקבוק הזה! משאירים קצת לבעל־הבית, כך נהוג אצלנו באיאצ’ו, לא קבצנים אנחנו. שמעת? קום! גם מי שלא הגיע עד ברלין יכול פעם לתת פקודה, אה? קום, אמרתי, הולכים.

בריחה מאיאצ’ו    🔗

מזל של גוי, אמר לעצמו אברשה בקול, ולמשמע התיבה ‘מזל’ צפו במוחו, שעדיין ריחפו בו האדים של ברנדי נפוליאון, המלים: ‘שכל צריך? מזל צריך!’ ­– מלים ששמע בשעת ביקורו החטוף בעירו צ’נסטוחובה מפיו של אחד הבודדים שאמנם המזל שיחק לו והוא נשאר בחיים, אחד ממשפחה, אחד מעיר? איך כתוב: אחד מעיר ושניים ממשפחה, או: אחד ממשפחה ושניים מעיר? ירמיהו פרק ב‘? פרק ג’? טוב היה לבדוק מיד, כדי שגרגיר נוסף של אי־ודאות לא יכה שורש בין תאי המוח, כי הרי יותר מדי מן האי־ודאות ממילא שורץ שם. מניין ניתי ספר ונבדוק? ואולי הקפיטן פרדי, שעם כל היותו אזרח צרפתי למהדרין נולד בכל־זאת יהודי, לוקח איתו להפלגותיו, בין שאר מיני הקמיעות, גם ספר תנ"ך…

ניתר מעל תעלת מי־השופכין ואמנם ספינתו של פרדי עדיין עגנה בנמל. באור השחר המפציע ראה מרחוק, בעיניו החדות, את האותיות הלבנות הגדולות: Liberty ואת דגלה של ליבריה מתנוסס על התורן. כשהתקרב יותר הבין שההפלגה קרובה מאוד, שהמטען של חביות היין כבר הורד לבטן הספינה, ושהתרוצצות הסוורים על הסיפון פירושה שגם העמסת מיכלי הדגים החיים כבר נסתיימה והגיעה שעת היין האדום והדגים הצלויים, חינגא זוטא, כמנהג איאצ’ו, הנערכת עם סיום ההעמסה על חשבון בעל־הבית, ובמקרה זה על חשבון הקברניט שהוא גם בעל־הבית. סל של דגים חיים, חביונת יין, שק ערמונים, שניים־שלושה זוגות גרבי ניילון, כמה חפיסות פליירס או קאמל, וכל נמל בים־התיכון פתוח לפניך, היה פרדי מכריז עם כל פגישה ביניהם.

לא הקיש על דלת תאו של פרדי אלא טיפס בסולם־החבלים היישר לגשר הפיקוד. החריקה היבשה של החבלים הקפואים הרחיקה ממנו מעט את אדי היין, את ריחן של צלעות הכבש, את ניחוח הפסטה הטובלת בשמן מתובל ואת שירתה החרישית המבויישת של אנונציאטה, עם תום הסעודה בחצר הבית, מתחת לאגוזה שכבר משירה את ראשוני עליה. לפני כרבע שעה, באחת הסמטאות הצרות והמפותלות של איאצ’ו היורדות לנמל, נתקף סחרחורת. בתי העיר רקדו כנגד עיניו, והוא הקיא את נשמתו עד שנאלץ, כדי לא ליפול למי־השופכין הזורמים במורד הסמטה, להישען רגע ארוך במצחו וכפות ידיו אל חומת־האבנים המחוספסת של אחת החצרות. השחר העולה הווריד את הערפילים ואת רכסי ההרים המחודדים שמגבו, ומשבי רוח קלילה ניענעו את הים האפל עדיין, יחד עם כלי־השיט המעטים העוגנים ליד הרציף. היה מטפס ונושם נשימות עמוקות וארוכות, מנסה להתאים אותן לקצב ניענועי הספינה. יחד עם צפירת הפרידה של ליברטי בנמל, ועם נגיעת קרני השמש הראשונות בגלי הים השמנוני הכבד, חש על כתפו את כף־ידו של פרדי.

לא נבהלת מאורח בלתי־צפוי כמוני? שאל אברשה, בלי להסב את ראשו, אחרי שנדמה הצפירה הארוכה, צפירת הפרידה, וליברטי החליקה מפתח הנמל אל הים הפתוח.

לא, בכלל לא נבהלתי, שמע מגבו את קולו המוכר של פרדי, גם האורח לאו־דווקא בלתי־צפוי, כי עוף הטאוורנה הוליך הלילה את הקול שארתורו הקטן עבד עליך בפרך כמה וכמה שעות. ליבי ליבי לך, קשה לברוח מאבי שלוש הבתולות…

לא ברחתי, נפרדתי לשלום, אמר אברשה בקול יבש והפך את פניו אל פרדי וגבו אל הים.

שיהיה, שיהיה, צחק פרדי, שולף מכיס חליפתו הלבנה מקטרת עם ראש של כריש, בכל־אופן, הבתולה אנונציאטה והקולוראטורות שלה מתחת לעץ אגוזה בחצר, זה לא בדיוק החלום הרטוב שלך, מה?

אני אוהב את ארתורו הקטן, אמר אברשה. אולי גם הוא אותי. בחצות הוא הציע לי דווקא את פפינה הקטנה, היא כבר בת שש־עשרה, גילה לי.

פרדי בחן אותו בתשומת־לב. ארובת ליברטי שוב שלחה צפירת פרידה לעבר הנמל. אברשה היה מעביר את לשונו מזווית אל זווית של שפתיו היבשות.

די, פרדי. הכל נמאס עלי, כל־כך נמאס עלי. תגיד, לאן אתה מפליג?

לנאפולי, לפרוק את היין ואת הדגים. אחר־כך לבארי, ששם מחכים לי כמאה איש, רוב־רובם פליטים ומיעוטם קאתולים, עולי־רגל לארץ־הקודש. מאתיים דולר הגולגולת. רוצה להצטרף? ממך אקח רק מחיר סמלי, לירטה אחת.

מה יש לי לעשות בארץ־הקודש?

מה? נמאסו עליך גם החיפושים אחרי… מה שמה?

בלומה־רוזה. אולי דווקא שם תמצא קצה של חוט. ואולי היא שם ומחפשת אחריך? עד כמה שידוע לי יש שם מוסדות מיוחדים לחיפוש קרובים. הפליטים שאני מוריד שם על החוף, כל פעם באיזה מקום אחר, מספרים על כל מיני נסים שקורים. אין לך שם איזה קרוב או מכר?

לא. יש לי שם רק כמה טווסים שלמדו אצלי איך גונבים גבולות. נתתי להם את כל הפרטים שידעתי… ולא כלום.

ממתי אתה סומך על טווסים ולא ניגש לסדר את העסקים בעצמך? הרי כבר לא בוער לך כאן, שתי אחוזות כבר יש לך, אומרים.

יש לי שלוש. קצת קאוויאר וקצת ברנדי לשטוף את הגרון יש לך בתא? ואולי במקרה גם ספר תנ"ך? רק להציץ, לבדוק משהו.

בשבילך תמיד יש. ולמה לא תיקח קצת חופש מהאחוזות ומביצי־הזהב שהתרנגולות מטילות לך כאן?… אז מה, עשינו עסק?

אני חושב שקודם עוד אחזור לפאריס לסגור כמה עניינים, אראה, אסתובב פה ושם, אפליג לפה ולשם…

משום מקום לשום מקום, הינהן פרדי והצית את המקטרת tourner tourner, בלי לדעת איפה אתה הלילה ואיפה אתה מחר בבוקר.

אה־ה־ה, זימר אברשה ובלע פיהוק, מספרים על יהודי שרץ ביום שישי אחרי הצהריים עם שק־טלית תחת בית־שחיו; לאן רץ יהודי ככה, ביום שישי לפני הדלקת הנרות, שואלים אותו; לבית בושת, הוא אומר; עם שק טלית?… חשבתי, אולי ימצא חן בעיני ואשאר לשבת… מה פתאום נתפשתי לסיפור בדיחות יהודיות, אה? סימן רע, אה, פרדי?

על מדרגות מונמארטר    🔗

מערבולת של סתווים שייטה במבטו וגירתה את נחיריו כשעמד כך, שעון בגבו לפנס גראציוזי במעלה מדרגות מונמארטר: סתיו־הזהב בשדרות מאריה הקדושה למרגלות יאסנה־גורה; סתיו ערמונים באיאצ’ו; סתיו ארגמני במורדות ההרים המשוננים שם; סתיו אפרסקים אפילים וקטיפת תפוחי־עץ באחוזה מעל וטיי ­– ועכשיו התבונן בסתיו של פאריס, הצונן כבר, המפשיט את שדרות העיר ודואה במערבולות של עלי־שלכת מרשרשים מעל פסיפס הגגות המשופעים, שהגשם כבר רחץ אותם מאבק הקיץ והשיב להם את צבעיהם, יין אדום יבש או הטראקוטה של חרסית רטובה, זאת האצורה עדיין בקצות אצבעותיו מאז הימים שעל גדות הווארטה. שתי יונים מפוטמות, שלל של קרום־לחמניה אחוז במקוריהן, התנגשו זו בזו תוך נסיקה, ממש מול עיניו ­– משהו סימא אותן, או מה, משהו סיחרר גם אותן, או מה ­– ובעוצמה כזאת ששתיהן צנחו יחד, גוף אחד הנוטף דם אל המדרגות שלרגליו. קפא על עומדו, איננו יודע מה עליו לעשות, והאם עוד ניתן להציל את היונים המפרפרות, או שמא נינועות מכוח משב־הרוח. ומיד, לא עבר אלא רגע קצר, וכבר התחככה בין רגליו חתולה זהובה־אפורה, רצועת עור חומה על צווארה וחברבורות־נמר שחומות על גווה, קפצה וכיסתה את היונים בכרסה הנפוחה, ודאי מלאה גורים, וביללת ניצחון התחילה ללקק בשקיקה את דמן החם ­– והוא, עדיין דבוק בגבו אל הפנס, שוקל בשלוות־פתאום איזהו החומר הנכון לפסל בו את פקעת הדמים שלרגליו. ודאי לא החרסית מגדות הווארטה, הרכה וחלקלקה כאיברים הפנימיים של יונים מרוסקות אלה, שכבר ניגרים מתחת לבטן הכבדה של החתולה ומחליקים בשלשלת רציפה ומדממת במורד המדרגות. ומדוע לא לפסל את פקעת האיברים הזאת בברזל דווקא, ברזל קר ונוקשה ומחליד, שצבעו עם חלוף השנים יהיה כצבע החברבורות של החתולה? אולי כבר שם וכבר אז, על גדות הווארטה, מן הדין היה לפסל בברזל את המאדונה השחורה? ופתאום הבזיקה במוחו המחשבה למכור, כל עוד מחירי השוק סבירים, חלק מן הנחושת המצטברת באחוזה שליד גראץ, ולרכוש גושי ברזל, תותחים פגומים, טנקים שרופים, אוניות תקועות על שרטון, ושקבוצת פסלים גולים הנודדים משום מקום לשום מקום, תקים כאן, במרומי המונמארטר, אנדרטה גבוהה מן האייפל, כדי שאיש בפאריס לא יוכל שלא לראות את הדיבר האחד־עשר, שייחקק לא בלוח־שיש חלק ומלוטש אלא בבשר קרוע של ברזל: לא תפקיר! דיבר חשוב לאין ערוך מן הדיבר לא תגנוב. לא תפקיר! כי הפקיר. את מצבת אמו ואת מצבת אחיו שנרצח לפני־ככלות־הכל, ואת אביו הפקיר, אביו שהלך ונחלש והוא לא בא לתמוך בו לעת זיקנה להיות איתו בשעת מותו. גם את שפת־אמו הוא מפקיר, והיא קבורה בבתי־קברות עתיקים ובשדות פתוחים ובעמקי יערות עבותים ובתחתית נהרות גדולים וקטנים. גם את גאוות הוריו על המעט שהיה להם הפקיר, המעט שהשיגו במו ידיהם. מה יש לו לומר להצדקתו? היה נושף את המלים לאט ושב ושואף אותן מלוא ריאותיו, לגדוש את הסאה ולא להרפות. כלב־חוצות לבן, שמוט זנב, בא בריצה, תלה באברשה מבט חשדני ונשך לחתולה, אות כי מוטב לה לחפש זירת־זלילה אחרת כשהוא עצמו ניגש לפצח את עצמות היונים. גשם זלעפות ניתך, בבת־אחת, שבר ענן, רעמים וברקים, אבל אברשה נשאר עומד על־יד הפנס, ‘צליין יגע לברק הרעם’, ציטט בינו לבינו, או בינו לבין הכלב שחדל להתבונן בו ועט על שיירי הטרף בטרם יגזלו אותם ממנו המים השוצפים במורד המדרגות. הגשם, כשם שבא מהר כך הלך מהר, כדרך גשמי הקיץ. קלושאר עיוור, עטוף סמרטוטים, הקיש על גבו במקלו המגשש לפניו, ופתע נעצר וחבט במקלו הדק והשורק בכלב המפצח בנחת את עצמות היונים. צמרמורת אחזה בצלעותיו הבולטות של הכלב ופרצופו לבש מבע של מלאך־המוות מן ההגדה. לא להפקיר, הידהד עדיין במוחו של אברשה, ובקפיצה אחת התייצב בין הקלושאר העיוור לבין הכלב המתנפל, המחרחר אימים, שנרתע לאחור מפני מעיל־העור המבריק של רודף לא־צפוי נוסף והביט במקלו הלבן של הקלושאר בעיניים חומות ועצובות. ואילו אברשה אחז בזרועו של הקלושאר, לעזור לו לרדת במדרגות. חום הסתנן אליו מבעד לסמרטוטים, חזק מן הריחות הנודפים מהם. מתי הרגיש בפעם האחרונה חום אנושי כזה?

בחנות־המכולת הראשונה שנזדמנה על דרכם מילא ארגז של קרטון בנקניקים, לחם ויין, ותחת גשר ראשון שנזדמן להם ישבו לסעוד. הקלושאר, עיניו הסומות נוצצות באור שלא מן העולם הזה, שר לאברשה, בין נגיסה ללגימה, על מארגו ואהוביה ועל מארינֶט וחתוליה ועל ז’יל שהטביע עצמו במימי הסן, ואברשה השיב לו בשירים מן ההגדה, ויהי בחצות הלילה, ואחד מי יודע, וחד־גדיא דזבין אבא בתרי זוזי, ואתא שונרא, עד שאתא הקדוש־ברוך־הוא ושחט למלאך־המוות. היין הכבד הרדים את הקלושאר, כמעט הרדים גם את אברשה, שלא הספיק לומר לו כי הסיפור על חד־גדיא הוא סיפור אמיתי מן החיים ורק לא נכון שהקדוש־ברוך־הוא שחט למלאך־המוות, לא דובים ולא יער, גם הוא, אברשה, ראה אותו לא פעם פנים אל פנים, מלאך־המוות חי וקיים, אשר מרד בקדוש־ברוך־הוא ועדיין זרועו פרושה על הכל.

יהודי מנוחין מנגן מוצרט בצלצבורג    🔗

עזה כמוות תאוות

יהודי מנוחין

לנגן בזלצבורג

בפני קהל גרמני

אינ־ טֶ־ לק־ טו־ אלי להשיב לגרטכן זהובת השיער

וירוקת העיניים כעלי תאנה

ולהאנס ולהיינריך

כלבי הציד

ורבי אמנים בתכנון וביצוע

את מוצרט שדבק באצבעותיהם

וניגר מנשמתם החלולה

טיפה אחר טיפה

ארס נחשים

כי כה אמר יהודי מנוחין

אחרי־ככלות־הכל

באולם מוצרט בזלצבורג

גרון כינורו צמוד לירכו

בין אצבעותיו האמונות

ובטן כינורו

חלל פעור

פצע דומם כמוות

וכה אמר אל גרטכן ירוקת העין

ואל האנס והיינריך המוחאים לו כפיים

רחוצות

כי כה אמר יהודי מנוחין

המאה שלנו עוררה את התקוות הגדולות ביותר

שידע אי־פעם מין האדם

ומחאו לו כפיים גרטכן והאנס והיינריך

ויצאו מגדרם

וקמו על רגליהם

ונשאו אגרוף

ולא צעקו הייל הייל

צעקו הללויה

ה־ ל־ לו־ יה אבל זאת גם המאה שהרסה את כל האשליות

אמר יהודי מנוחין

ואת כל האידיאלים

אמר יהודי מנוחין

ודומיה אבלה עטפה אז את זלצבורג

וגרטכן שיקעה ראשה זהב

בעדנה ובעצב

בין אותות הגבורה על חזהו של האנס

או של היינריך

ואין עוד בכולי עלמא לא אידאליסטים

ולא מטריאליסטים

גם בונדיסטים אין

ולא יידישיסטים ולא ציוניסטים

נער יספרם

אחד מעיר ושניים ממשפחה

עולים ממחנק הבונקרים

ומעבי יערות האורן

ורק עכברושי מחמד

ותיקני מחמד מבריקים כברונזה המלוטשת

זוחלים מן הקברים

ומתרוצצים בעיירות רפאים

ואורציון

לא בנצי ולא בונצ’ה

בא גם הוא מציריך לזלצבורג

לשמוע את יהודי מנוחין מנגן את מוצרט

עלם חמודות עם בלורית מתבדרת ברוח הוד והדר

ובהימוג הצלילים השמימיים

באולם מוצרט בזלצבורג

פרץ גם הוא בשירה אדירה

ה־ ל־ לו־ יה בדם ואש יהודה נפלה

בדם ואש יהודה תקום ­–

שיבה מאפילת עצי האשוח    🔗

רק לקראת החורף חזר אברשה מהאור הקפוא של הלסינקי אל אורה הרך־עדיין של פאריס, אלא שהפעם, שלא כמנהגו, לא קבע את אכסנייתו בבית־המלון הקטן של מדמואזל ראשל, ברחוב איגו, לא רחוק מן האטואל, ששם איכשהו הרגיש עצמו לעתים כאילו הוא שייך לאיזה מקום ממקומות, על־כל־פנים שייך אליו יותר מלכל מקום אחר בכולי עלמא ­– אמנם לא כמו בן־בית אלא כמין קרוב־רחוק שבא מדי פעם לביקורים קצרים ­– אם זה בגלל וילונות־התחרה של חדרו בקומה העליונה שביטנתם אטלס צהוב, אם זה בגלל בקבוק השנאפס שמרובעים של קליפת לימון צפים בו, שנאפס השמור לו במיוחד ומוגש לו בקרים יחד עם דג־מלוח בשמנת ובצלצלים ירוקים, ואם בגלל הקוגל והזפק הממולא של תרנגול־הודו כל פעם שהיה מזדמן לפאריס בצהרי שבת.

הפעם הזאת בחר לעשות שבועות אחדים במלון נחבא ליד גאר־די־נור, ועוד שבועיים בפנסיון בכיכר פיגאל, שבעיקר קירותיו הוורודים, אבל גם הקרואסנים המתוקים בחמאה וריבה, היו מעכירים עליו את שעות הבוקר. ורק לאחר־מכן, בגבור הקרה, החליט לעבור לדירה ברובע השישה־עשר, שגם גרם מדרגות־השיש שלה, וגם חלל המעלית העולה אליה, עוצבו, לדבריו של מסייה טורטילייה, סוכן דירות מכיכר האופרה, בידי האמן המהולל דיביפֶה עוד בתחילת המאה… כיצד אמרת, מסייה? איך? דיביפה? לא, השם לא מוכר לי, לבושתי, אמר אברשה, מחפש לשווא תחליף צרפתי הולם למלים המתרוצצות בראשו בבליל לשונות ומעביר לאט את ידו על־פני מסעד כורסה עמוקה, שברק המהגוני הכהה שלה כבר התעמעם פה ושם, אלא שדבר זה רק חיזק איכשהו את רושם האצילות השורה כאן על הכל: כן, מסייה, לא נובורישים התגוררו כאן, אישר אברשה שאננות, אמת, זה מדבר מכל קיר בדירה. הוא, ולאדימיר סמיונוביץ' ביילי, שנולד וגדל בקייב, עיר שגם היא ידעה לפנים תור זהב של אמנות ושל אצילות, אינו בור גמור בכגון דא. הוא שוכר את הדירה לא בשבילו אלא בשביל אחותו רוזמארי ולר, ובעלה ז’אן־ז’אק, שניהם ילידי פאריס. ככה זה בימינו מסייה טורטילייה, ככה, כל אחד מבני אותה משפחה יוצא לאוויר העולם באיזה מקום אחר. רוזמארי וז’אן־ז’אק ישמחו לשמוע כי ידיו של אותו דיביפה מהולל עיצבו את המעלית הזאת ואת המדרגות האלה. הם ושלושת ילדיהם אמורים לשוב הנה מסן־פרנסיסקו בעוד שבועות אחדים. אומרים שהכסף זורם עכשיו חופשי בחוצות סן־פרנסיסקו. אמנם נכון שכסף לא יענה את הכל, קידם את מבטו הדרוך של מסייה טורטילייה המחפש בלא הסתר לתהות על קנקנו, דבר זה ברור כמדומה לכל מי שנולד בעיר הזאת וינק עם חלב האם שבנוסף על הכסף נחוץ בחיים עוד משהו, נחוץ השיק הפאריסאי והאספרי והיין והמטבח הצרפתי, ואין לשכוח את הערמונים הקלויים ואת השמש המשתקפת בסן, ואת התרבות, התרבות, מסייה טורטילייה…

אמנם ניתן להניח שאנשי הק.ג.ב. לא יחפשו דווקא ברובע השישה־עשר המיוחס אחרי פליט יהודי, גונב־גבולות ערמומי, שחמק להם בין האצבעות. ואולי דווקא כן, השד יודע אותם. אבל לפי שעה נדמה לו שדווקא ברובע זה, כשהוא עטוף קימונו יפני או לבוש חליפה סינית מכופתרת עד סנטר, אופנה שהתחילה לכבוש לאחרונה את אירופה, יוכל לחרוץ לעומתם לשון ארוכה בלי פחד שפורפירי אברמוביץ' יעקור לו אותה מגרונו במו ידיו החזקות והיפות, בעוד עיניו האפורות, הנוצצות לרגעים כמו כדורי קרח, מחייכות אליו בלבביות רחבה כרחבות הוולגה.

באחד הערבים ישב עם נאדין בקולנוע מונטה־קארלו בשאנז־אליזיי ­– אותו זמן העדיף שלא להיראות עוד לבדו בבתי־הקולנוע הקטנים של הרובע הלאטיני שהתחבבו עליו מיד בבואו לפאריס ­– וצפה בסרט איטלקי שובר קופות ומשעשע למדי: מעשה בקברניט ספרדי של מעבורת בגיברלטר שחי לו חיים כפולים ונינוחים עם שתי נשותיו, האחת אנגליה צרת־מותן בגיברלטר והשניה ערביה רחבת־מותן בטאנג’ר, ומדי הגיע המעבורת לאמצע המיצר, שבעה קילומטרים מהחוף מזה ושבעה קילומטרים מהחוף מזה, ועם הישמע צפירתה־יללתה הארוכה, הנפרדת מן וכבר מתגעגעת אל, היה ממהר אל תאו להפוך על הקיר, לצד שני, את תצלום האשה הבלונדית, המחייכת, לתמונת האשה השחורה והמחייכת, או להיפך, עד שיום בהיר אחד בילבל את היוצרות וכולי וגומר, ואברשה צחק צחוק כפול, גם בגלל המתרחש על המרקע וגם בגלל המשפט שלחש ונאדין ספק שמעה אותו ספק לא: הנה עוד פתק משמיים, ואני חשבתי שכבר נרפאתי מזה.

נאדין היתה אחד האנשים הבודדים שלא חשש להיפגש איתם, אף־על־פי שידע יפה את נטיותיה הפוליטיות. רושם השלווה שפקד אותו כשראה אותה בפעם הראשונה, ושמאז היה חוזר על עצמו, היה כרוך בתחושה שלנאדין אין עניין בגברים. בראשו נשארה תקועה אמירה של חדרנית בית־מלון בעיר מערי נדודיו, שהיא מזהה את ההומואים לפי ההרגשה שיש לה במחיצתם, הרגשה של היותה מוגנת. הוא אולי גם ישאל את נאדין שאלה ישירה באחד הימים. ובינתיים, אחרי שטיילו בגמר הסרט לאורך הסן ועברו לגדה השמאלית וירדו ל’מרתף', מסעדה יהודית שקטה, לא כשרה, מציאה גדולה בפאריס, ונאדין היתה שולה במיומנות חלזונות־בחמאה מקעריות חרסינה מזכירות חצאי־קליפות של אגוזי־יער, ובהנאה גלויה מטעמם מעיפה מבט אירוני בגפילטע־פיש שהזמין לעצמו ­– בינתיים היתה היא השואלת: מה עניין פתק משמיים לכאן? והוא פתח להסביר ברצון, לא לפני שביקש להגיש שמפניה, שהנה, למשל, היא הציעה לראות את הסרט הזה כפול־הנשים בלי לדעת כלל על קיומה כפול־הגברים של סלמה יוהאנסן, כלומר סלמה יוהאנסן מהעיר להְטי שהיא גם יקטרינה מאלנקין מלנינגרד. לא, הוא איננו מאמין שסלמה־יקטרינה מסרה אותו לידי איש ה־ק.ג.ב., לא, לא היא. על מה מתבסס האינני־מאמין שלו?… על תחושת בטן, למרות שזאת כמובן שטות גמורה, כל אותו עניין של תחושות בטן, לא?… מה? דווקא בזה היא לא לגמרי בטוחה? טוב, פקפוקו של אדם כבודו.

השיקו כוסות של יין אדום יבש.

כן, הוא ריחרח שבועות בלהטי וסביבותיה, שהלא התחייב להעביר מהיערות שבדרום פינלנד לכתובת מסויימת בלנינגרד, ובמו רגליו, כמה טרוצקסטים או אנרכיסטים או בוגדים או מלאכי־שרת, השד יודע, הוא איננו יודע, עד היום איננו יודע, צ’ורט יבו זנאייט. לאותה סלמה יוהאנסן עיניים ירוקות צרות מעל עצמות־לחיים רחבות, איך אומרים? העיניים הן ראי הנפש, פוסטע רייד, סתם דיבורים. לנפש אין ראי לא כלפי פנים ולא כלפי חוץ. גם לרוע אין. תכלת בהירה בחוץ ואילו התוך, הנפש, כבר ראינו, לא? עיני תכלת בהירה, מצח גבוה, אינ־ט־לי־גנ־טי, לולא ראינו במו עינינו לא היינו מאמינים, מה? לאותה סלמה או יקטרינה, אשה גבוהה ומוצקה, יש אמנם סנטר כפול, אבל לא כזה תלוי ורפוי אלא כזה עיקש ומשורבב קדימה, כמו נשלח להקדים את העיניים בבחירת המעבר האפשרי בין האשוחים העבותים, ששם, באותו איזור, הם כמעט צמודים זה לזה. עשרים שעות ביממה מאירה שם השמש, אבל עליך להבקיע את דרכך באותם יערות שבין המפרץ הפיני לכפרים הרוסיים מצפון ללינגרד באפלולית ירוקה, כי כמעט לא רואים את כיפת השמיים בעד צמרות העצים והצמחים הטפיליים המטפסים עליהם ומכסים אותם כליל, מין אור מיסתורי של אקווריום. ובכן, סלמה־יקטרינה מבקיעה דרך בראש, ואני הגבר בעקבותיה… היא חיה חיים כפולים, סלמה־יקטרינה, עם איוואן מאלנקין בלנינגראד ועם פיטר יוהאנסן בכפר ליד להטי. לא ראיתי שהחליפה את מטפחת־הראש המשובצת באמצע הדרך, בין לבין. יש לה שני בנים גדולים פה וגם שני בנים גדולים פה. אולי מוזר, ואולי דווקא לא, אבל היא כמעט לא השתמשה במלה ‘שם’ לכל אורכה של הדרך. באיזו שפה דיברנו? רוסית כמובן. לא, אין לי מושג, אינני יודע אם היא ילידת לנינגרד או ילידת להטי, או אולי ילידת הכפרים הקטנים פה או פה, זאת־אומרת פה או שם. ארבע פעמים בשנה היא עושה את הדרך מפה לפה, חוצה יערות, עוקפת את האגמים הגדולים והקטנים והקטנטנים, ואלה, הקטנטנים הם המסוכנים ביותר, כיוון שכמעט לא ניתן להבחין בהם ביערות האפלים, שכל אדמתם איזוב טובעני. הכל שם ירוק, האיזוב, מי האגמים, העצים, האור. שישים אלף אגמים יש בפינלנד. הסובייטים לא מכירים בקיומה של יקטרינה מאלנקין־יוהאנסן, ואילו הפינים פוחדים פחד מוות להכיר בקיומה של סלמה יוהאנסן־מאלנקין, ובלי דרכון חוקי מי יעלה לרכבת סובייטית החוצה את הגבול ומגיעה לתחנת להטי? אז סלמה־יקטרינה פילסה לה דרך משלה וארבע פעמים בשנה היא עושה אותה רק לאור היום, כי בחושך יש זאבים ואנשים נשבעים שבחושך גם שדים מתרוצצים ומכשפות עולות מן האגמים הקטנטנים ומייללות, מכשפות עם שד אחד ארוך שממנו נוטף כל הזמן חלב שחור. אמנם היא, סלמה או יקטרינה, לא כל־כך פוחדת משדים, כי יש בני־אדם גרועים משדים. בהתחלה היה איוואן משתכר ומכה אותה כשהיתה שבה מפיטר, גם פיטר היה משתכר ומכה אותה כשהיתה שבה מאיוואן. כעת הם מכים קצת פחות אבל משתכרים הרבה יותר. היא לא פוחדת מהם, מה שהיא כן מפחדת זה שיום אחד יקום אחד הבנים שלה, פה או פה, ויהרוג אותה. כעשר שעות הלכו באותו סיור היכרות שלו עם השטח, עד שהיא הכריזה שהנה האגמים הקטנטנים מתמעטים וזה הסימן שכבר חצו את הגבול ושעליו לחזור על עקבותיו כל עוד השמש לא שקעה, כי בלילה, בכל־זאת, מי יודע, גם בעניין המכשפות מי יודע… כשנפגשו בלהטי בפעם הראשונה לא דיברו הרבה על כסף, ולא קבעו סופית את המחיר, ואולי דווקא זה שיכנע אותו להסתכן וללכת איתה עד הגבול. את חבילת הרובלים, ואת מטבעות הזהב, שנתן לה עם פרידה, כמעט ואי־אפשר היה לדחוס בין שדיה, אותם נשאה לפניה בגאווה…

ומניין לך שאשמור סוד? שאלה נאדין.

חושת בטן, צחק, וחוץ מזה, ממילא אצטרך למצוא דרך שזה לא יהיה איכפת לי.

עם פורפירי אברמוביץ'    🔗

הדלת נסגרה אז מאחוריו בשקט. רגע ארוך נשען אליה בגבו, נושם נשימות עמוקות ומעלה על שפתיו ביודעים חיוך מריר ורפה: עליו להיות צלול־דעת, החיים והמוות ביד צלילות־הדעת, רק אבדון מחכה לו אם לא ישמור עליה. עקר את גבו מהדלת, התיישר ותיקן בקפידה את שערו ואת שפמו. לפני כשעתיים, כשכבר חש באוויר הצלול של הערב את קירבת יער האשוחים ואוזניו כבר מלאו ערבוביה של קרקור צפרדעים שבאה מהאגמים הקטנטנים, המיסתוריים, האורבים לו בדרך־לא־דרך שתחזיר אותו צפונה אל החופש, ננעצה בו לפתע קרן־אור מסנוורת, סרקה לאט את פניו, החליקה על כתפיו וזרועותיו וכפות־ידיו הריקות, ושוב עלתה אל עיניו הממצמצות, חסרות המגן, וקולו של גבר, עמוק ומלודי, ציווה עליו לפנות לאחור ולעלות על השביל שהפנס מצביע עליו. אוושת היער החרישית וקרקור הצפרדעים המנסר את הלילה מגבו היו מתרחקים והולכים צעד אחרי צעד. אחר־כך, ללא שום אתראה¹, מקץ שעה ארוכה של צעידה, הפסיק לפתע האור לרקד על־פני השביל וכבה. האם זאת פקודה שעליו לעצור? קדימה, קדימה, שוב נשמע הקול העמוק והמלודי, הפעם ממש ליד האוזן. אחרי שחצו שדה שיבולים בשלות שדיגדגו את הנחיריים ואת אפרכסות האוזניים, ונדמה היה שאין לו קץ, הופיעו פתאום, מאחורי קבוצת עצי־ליבנה מרוטים, פנסי־רחוב אחדים שהאירו באור קלוש שדרות רחבות ושוממות. עכשיו כבר צעדו יחד, זה ליד זה, בשתיקה מאיימת, ורק כאשר עברו ליד שער־עץ של אחד הבתים, שבתאורה הדלה של הרחוב נראה קודר ככל יתר שערי הבתים, השמיע הקול המלודי שלצידו: כאן, בבית הזה, כתב פיודור מיכאילוביץ' דוסטוייבסקי את ‘החטא ועונשו’. אברשה החליף צעד ורק עכשיו צימרר הפחד את גבו. מתוך השיחות, שניהלו ביניהם ותיקי הכורים בסיביר, קלט שהללו אוהבים להצטעצע בזמן חקירותיהם דווקא בדוסטוייבסקי ורסקולניקוב: יש לשרוף כל עותק של הספר המקולל הזה שכל הגיונו העקום פירושו שאסור למפקד כיתה להקריב חייל בודד כדי להציל גדוד שלם, או להעמיד לקיר חבורת בוגדים שמסכנת אומה שלמה, או חמור מזה, אידאה גדולה.

זה לא היה תקתוק אורלוגין נעלם, זה היה דמו שהולם בעורקים לקרוע אותם. עמד בחדר שקירותיו ערומים, ללא דיוקנו של סטאלין, ובהעדר אותם פנים ערמומיים, שבעי־רצון מעצמם, פנים של סַפָר מצליח, בהיעדר אותו שיער דשן ואותו שפם דשן היה משהו שהעצים עוד ועוד את החרדה. מורו בוולוז’ין, רב חיים וולקין, היה ודאי מציע לו לנדור נדר ברגע כזה, שאם ירצה השם ויוציא אותו בריא ושלם בגופו ובנפשו ממלכודת זאת, הוא יגלח את שפמו ויגדל במקומו פיאות מסתלסלות. לגלח את השפם, ניחא, קורבן זוטא לשינוי הדמות, שהרי כל מי שנכנס לרשימתם מאויים, ואין לו תקנה עוד אלא בשינוי־דמות עד אין הכר. מנורת־הנחושת על השולחן, שאהיל המלמלה שלה הזכיר לו את חצאיות הבאלט של ‘מפצח האגוזים’, הצגה שהצליח לראות ביום היחיד שעשה במוסקבה בדרכו מהרי אורל לסיביר, האירה את ארבע גולות־הנחושת המנצנצות בזהב בהיר מארבע פינות המיטה הרחבה, המכוסה פלוש ירוק־כהה עם פרחי־ורדים ארגמניים במלוא פריחתם. לא הצליח לשלוט ברעד שאחז בגופו כשהדלת נפתחה לרווחה והאיש שנכנס, לבוש מדים עמומי־צבע, לחץ את ידו:

על ראש הגנב בוער הכובע, אה? מה זה עוללת שאתה רועד כל־כך?

אני תמיד נתקף רעד כשאני נקלע לחדר רשמי שלא תלו בו פורטרט המנהיג.

זה לא חדר רשמי. זה חדרה של ידידה שלי. המשרד נמצא לא רחוק מכאן, שלושה בתים, אלא שאני אוהב לנהל את החקירות הראשונות דווקא פה. ואחרי הפסקה קצרה, באותו קול עמוק ומלודי: שמי פורפירי אברמוביץ‘. ושמך הוא… אני רואה שאתה מהסס לגלות לי את שמך, נראה שיש לך סיבות טובות שלא לגלות אותו. זה לא נורא, עוד תגלה, שום דבר לא דוחק, הלילה עוד צעיר. תגיד, טאווארישץ’, אתה לא יהודי במקרה?

כן, אני יהודי. אין לי מושג אם במקרה.

נימול? נימול. כלומר יהודי לא־מקומי. יש לך ראיות לדבר?

לדבר היותי יהודי וגם נימול?

אכן. מסתבר… אם־כי חוקרים אינטליגנטיים אמורים לעמוד על יהדותי בלי שום ראיות… חוקרים כמוך למשל, אמר וידע מיד שהמלים האחרונות היו מיותרות, שחוקרים אינטליגנטיים שונאים מחמאות מפי נחקרים. ושוב חלף במוחו: החיים והמוות ביד צלילות־הדעת… סליחה רגע, האם אני רשאי לספר משהו?

כן, אתה רשאי.

אחי נרצח בפולין עוד הרבה לפני המלחמה, ובטקס החליצה, הייתי אז אולי שנתיים אחרי הבר־מצווה, בדק שמשו של הרב אם כבר ניכרים בי סימני זקן תחתון. חליצה זאת־אומרת שחרורה של אשת אחי הנרצח, שלא ילדה לו ילדים, מן החובה להקים איתי, במקומו, בית בישראל, כלומר…

רבים מדי מתחזם עכשיו ליהודים, טוב, נניח לזה.

תודה, פורפירי אברמוביץ'. ואילו לי קשה להניח לשאלה שעומדת לי על קצה הלשון.

אינטליגנטית? לא במיוחד.

שאל. האם גם אתה יהודי?

פגשת פעם סיני או פיני ששמו אברמוביץ'? כן. אני יליד לנינגרד. לא נימול.

לא מזמן קראתי ספר רוסי נפלא, ‘פטרבורג’ של אנדריי ביילי.

איפה מצאת את הספר?

בפאריס. לכאורה לא נשתנה דבר בקולו העמוק של פורפירי אברמוביץ', ואף־על־פי־כן…

בחוגים ששונאים את המהפיכה.

יש בפאריס גם חוגים של ידידי המהפיכה.

אומרים: שאלוהים ישמור עלי מפני ידידי, מפני שונאי אדע להישמר בעצמי. את זה גם הוכחנו, לא? שאלת את עצמך פעם מה היה נשאר מאירופה אלמלא האכזריות הידועה לשמצה של המצפון המהפכני שלנו? למשל בלי עמידתנו ההרואית, כן כן, אוזניים אינטליגנטיות תצילנה, בסטאלינגרד ובשערי מוסקבה…

גם אני לא הייתי יושב פה לפניך.

אה. למדת שהמודה באמת מקילים בדינו. יפה. אבל נשוב לענייננו. בתור מי אתה יושב כאן לפני?

בתור יהודי נימול, גובה מטר שבעים וחמישה, צבע עיניים חום, צבע שיער…

אינני עיוור. מקצוע?

גונב־גבולות, ממזרח למערב וממערב למזרח.

את מי עמדת להגניב מכאן?

מכאן? אף אחד. הגנבתי לכאן. לפנות ערב נפרדתי מן המוגנב ליד הנייבה והייתי בדרך חזרה אל יער האגמים…

מי האיש שנפרדת ממנו?

פורפירי אברמוביץ', אנחנו משחקים בחתול ועכבר, אני כמובן העכבר, ובוודאי ידוע לך שממוחו הזערורי של העכבר נמחקים במהירות דברים כמו שמות, כתובות, מספרי טלפון…

אברם מויסייביץ'… יהיה זה בינתיים שמך, כיוון שעדיין לא הואלת להציג את עצמך בשמך האמיתי או באחד הכינויים שלך… כאמור, הלילה עוד ארוך. לפי שעה אשאל אותך שאלה פשוטה: האם תהיה מוכן להעמיד גם לרשותנו את נסיונך העשיר בגניבת גבולות, נגיד מכאן למערב?

ייתכן. כלומר? ייתכן, בתנאים מסויימים, והתנאי הראשון הוא שיינתן לי להגיע עוד הלילה ליער האורנים שממערב ליער האשוחים, שם יש פחות אגמים בשליטת המכשפות.

איזה מכשפות?

השאלה נאמרה בנימה סתמית, אבל אברשה עמד אז מיד על כוונת מבטו של פורפירי אברמוביץ': לבחון אם הוא מנסה פתאום להתחזות כלוקה בשכלו.

אה, זאת מין אגדה, רוסית או פינית. אינני בטוח.

אתה לא הגנבת מסַפרי אגדות, רוסיות או פיניות. אולי שיחדת אחד מהם בכסף או בשווה־כסף שיעביר אותך בין האגמים המסוכנים האלה, אכן מסוכנים אפילו לגונבי־גבולות מקצועיים.

פורפירי אברמוביץ', גבולות בטוחים הם רק אלה שבשליטת גונבי־גבולות מהימנים.

אינני מכחיש את זה.

אם־כן, ברשותך… אם הבנתי נכון אנו נמצאים בחדר פרטי של ידידה פרטית ו…

אגב, שמה הפרטי ליזבטה.

תודה. והיעדר האיקונין פירושו…

סליחה? זה אני שצריך לבקש סליחה… והיעדר הפורטרט פירושו גם היעדר השגחה.

הבינות נכון.

ועלי לסמוך על זה?

כרצונך. נשתה משהו, אברם מויסייביץ'?

נשתה. ובכן לחייך!

ולחייך! וכוס שניה לחיי מי שבזכותו אתה שותה עכשיו איתי.

אכן, לחיי כל אלה שבזכותם אני שותה עכשיו איתך.

ואפילו להשתכר אינך פוחד בחדרה של ליזבטה שלי? לא פוחד?

עכשיו כבר לא פוחד.

ותשתה איתי גם כוס שלישית?

ברשותך לא מיד. הקיבה שלי מסרבת ליותר משתי כוסות בהיעלם אחד, ואני גם רוצה קודם לגלות לך משהו.

אוהו! כבר? למה?

אם לדבר בכנות… במקרה שיעלה על דעתך להבריח את ליזבטה שלך מכאן לפאריס, או לאמסטרדם, או לזלצבורג, תוכל להיעזר בנסיוני.

אכן חדלת לפחד, מסתבר.

מסתבר. סיבה טובה לזהירות יתר.

אולי. אבל יש כנראה כוחות שהזהירות לא תעזור נגדם.

אמור, אברם מויסייביץ', מדוע אתם שונאים אותנו כל־כך שם במערב, את כולנו?

אני אינני שונא אתכם. אומרים עזה כמוות אהבה, אומרים שנאה עזה ממוות, ויש אומרים שהקשה ביותר הוא ערבוב בין השתיים. אבל אם מדובר בשנאה: המשפט היחיד ששמעתי מפיך בדרך הנה היה שכאן, בבית שעל־ידו אנו עוברים, נכתב ‘החטא ועונשו’. למה אתם שונאים כל־כך את פיודור מיכאילוביץ' דוסטוייבסקי?

תקשיב טוב, אברם מויסייביץ‘, אומרים גם, למשל, שהחיפזון מן השטן. אבל יש דברים יותר גרועים מחיפזון, הפכפכות למשל, לא לדעת מהי דרך עקבית. כך היא הרליגיוזיות המפורסמת של פיודור מיכאילוביץ’, רליגיוזיות מהשטן ולא מהאלוהים, שזה, למעשה, היינו הך, כל תאולוג אינטליגנטי יאשר לך את זה. פעם הוא טוען שהכל מותר, אבל רק לאנשים בלתי־רגילים, ואחר־כך הוא טוען שבכלל לא קיים מותר כזה. אתה, אברם מויסייביץ‘, אתה יורד לסוף דעתי? שאל פורפירי אברמוביץ’ ונעץ בו מבט נוקב, כאילו גם זה עניין לחקירה ביטחונית.

אני ככה, מה שהספקתי ללמוד עד לבר־מצווה שלי…

אבל ראשך ראש יהודי, כלומר מסוגל להבין שלמעשה קיימות רק שתי תורות מוסר, אחת שלכם, המקדשת את היחיד בטענה שהכללים המתמטיים אינם תופסים לגביו, והשניה שלנו, המצווה על היחיד להעדיף, על־פי לוגיקה פשוטה, את טובת הכלל, גם אם כיחיד יוקרב בשעת הצורך כמו עכבר־ניסויים. אברם מויסייביץ', מאז ומעולם מצויה כל מהפיכה בהתגוננות מתמדת, המאלצת אותה להכיר שההכאה על חטא בשם קדושת החיים, כביכול, מוליכה בהכרח לאימפוטנציה, וכל אותם סנט־ז’יסטים ודאנטונים ורובספיירים לא היו אלא חובבנים בעלי כוונות טובות ששילמו בגיליוטינה עבור חובבנותם…

את הגיליוטינה ביטלתם, זה נכון.

פורפירי אברמוביץ' צחק פתאום.

אתה לא רומז למשהו במקרה? והמשיך בחביבות: אני מסכים איתך שכל שלטון יזדקק לכלים כלשהם, לא כולם נחמדים, כדי לפשוט את העור הבלה של האנושות ולהלביש אותה עור חדש, ובזה מדובר כאן, טאווארישץ', לא פחות ולא יותר…

פורפירי אברמוביץ‘, אם הזמנתך לכוס שלישית עדיין בתוקף, ברצון אשתה אותה עכשיו לחייך ולחיי ליזבטה שלך, ואנא הרשה לי להשאיר בשבילה בידיך הנאמנות והיפות… סלח לי, פורפירי אברמוביץ’, שאני מרשה לעצמי ככה, אבל באמת יש לך ידיים יפות וליזבטה ודאי תאשר… ובכן, הבה ונשתה לכבוד לילה קצר זה שעשינו יחד, והנני להפקיד בידיך את התליון שעל צווארי, המשובץ יהלומים, נכון שהשרשרת נראית כעשויה חוטי־פח, אבל זה רק לצורך הסוואה, להטעות את עיני הבריות. פה, מתחת למכסה, חרוט לא אחד הכינויים שלי אלא שמי היהודי שניתן לי על־ידי אבי בלבד כי אמי מתה בלדתה אותי.

פורפירי אברמוביץ' התבונן בתליון ועיניו הבהירות מאוד התנוצצו אף הן כשני יהלומים. על־כל־פנים כך זכר אותן אברשה, והן שרודפות אחריו מאז. מדוע שגה אז, בחדרה של ליזבטה בלנינגרד, את שגיאת חייו, ותחב לתוך ידו של פורפירי אברמוביץ‘, המוצעת אין־ניע על־גבי לוח השולחן השרוט, את התליון המזוייף דווקא, אחד מחמשת התליונים שלקח איתו לדרך? החיים והמוות ביד הלשון וביד צלילות־הדעת, וצלילות־הדעת אכן אבדה לו במרוצת אותו לילה קצר ולא שבה אליו גם כשפורפירי אברמוביץ’, במדיו העמומים ובמגפיו הכבדים, קם במפתיע וליווה אותו בשתיקה עד העצים הראשונים של יער האורנים ששם אגמי מכשפות אינם אורבים על כל צעד ושעל. או אולי אחרת, אולי דבר־מה עקבי שבתוכו סירב להשאיר בידי האיש הזה, הרך והעקבי כאחד ­– הנה אפשרי הדבר, וכמה יפה נשמעה בקולו העמוק והמלודי המלה ‘עקבי’ ­– את אחד היהלומים שאביו הטמין בעקבי נעליו לפני ככלות־הכל. השד יודע מאי האי. אבל מה שהיה ברור לו לחלוטין הוא שפורפירי אברמובי’ץ לא יסלח ולא ישכח את העלבון וירדוף אחריו, הוא וסוכניו, עד קצה עולם.

שחקי שחקי על הַחֲלומות    🔗

לא גילח את שפמו שהתרכך עם השנים וחדל לעקצץ את שפתיו, גם לא גידל לשם הסוואה פיאות מסתלסלות כשל חסידי האלטשול שעלה באש, אבל למן היום שבו חזרו רגליו לדרוך על מדרכות פאריס התחיל לטשטש עקבות ולחסל במהירות, בלי להתחשב בנזק שייגרם, את עסקי ההברחה בין מזרח למערב. גם הפסיק לפקח על עבודת השיפוצים בטירות הרשומות על שמו, שאחת מהן, זאת במונפליה, הפכה זירת־קבע לתמונת־דמיון אותה היה שב ומעלה כרצונו. כדי לשוב לתמונה זאת היה עליו לדלג כמעט כליל על מעשיו בפועל, על ניסיונות החיפוש הכושלים שמהם חדל כבר לפני זמן רב למדי, גם על שמות ועל זכרונות של ממש. אשה זקופת־גו היתה הולכת שם תחת פרגולת בוגנווילאות אדומות לבנות וכחולות, משער הטירה ופנימה, השמש בגבה, מציתה בזהב כהה את שערה הערמוני, ובכל גוני הצדף את המסרק הגודר במעוגל את פקעת־השיער הכבדה שמעל עורפה. נדמה לו שראה פעם איזה ציור דומה לזה, אבל לא זכר איפה, גם לא טרח במיוחד להיזכר. ואולי ראה את התמונה באחד מחלומות־הלילה שלאחרונה חזרו לפקוד אותו לעתים תכופות, דבר שהתנסה בו הרבה בשנות הילדות, את זה זכר היטב, ושנעלם כמעט כליל בשנות המכרות והמחצבות. לפעמים היתה האשה מפסיעה לבדה ולפעמים הוא היה מהלך לצידה, ובאותן פעמים היה מצליח להעלות באוזניו גם את דיבורה, פעם יידיש רכה של מחוזות־הספר ופעם צרפתית, פעם צרפתית טובה משלו ופעם דווקא עילגת משלו, כפי שהיתה גם הפולנית שלה. של מי שלה? היה מדלג, אל הגובלנים הצפופים העבים שיקנה לה כדי לתלות אותם באולמי הטירה, או אל תמונות אמנות גדולות, מן הישנות או מן החדשות, שכן פאריס היתה עכשיו מוצפת בהן, רובן גנובות או שדודות, ומחיריהן נמוכים ביותר, השקעה כדאית בלא ספק, אלא שאליה וקוץ בה: אפילו המומחים התקשו לקבוע מה אוריגינל ומה זיוף. בגראץ כבר התמלאו כל מבני אחוזתו פסולת־נחושת וגרוטאות־ברזל, אלא שגם בזה הפסיק לטפל ובהדרגה אף ניתק את עצמו מכל אנשיו שהוסיפו לחפש פרצות במסך הברזל. לארתורו הקטן, שותפו היחיד עכשיו, שעדיין האמין שאנונציאטה או פורטונטה, ואם לא זאת ולא זאת אז פפינה הקטנה עוד תמשוך אותו אחריה אל הכנסיה בשובל שמלתה הלבנה, או בתכסיסיה המחושבים היטב אל אמה ­– לארתורו הקטן כבר החליף כהבטחתו, את סירת־המנוע בספינה מרווחת להובלת פרי, עם סידורי קירור נאותים, המפליגה מיפו למרסיי וממרסיי לאיאצ’ו, וחוזר חלילה. יבשת אירופה היתה נרגעת לאיטה, מסך־הברזל היה מוסיף עובי וחומרה ונסגר על שבעה בריחי פלדה, ואילו צרפת, כדרכה מימים ימימה, השתגעה אחרי ערמוני איאצ’ו, שאין דומה לטעמם, ואחרי תפוחי־זהב מיפו, שלא קם להם מתחרה. גשמי הסתיו הטרדניים, הערפל הסמיך שאין יודע מי אורב לך בתוכו, השמיים מסובלי־הלחות, שהכל זוחל תחתם ללא תכלית, סגרו אותו ימים על ימים בדירתו הנושבת זרות, מאחורי חלונות כפולים, מכוסים וילונות קטיפה ירוקה־כהה, כמו אגמי המכשפות ביערות האשוח האפלים, ומאחורי דלתות מהגוני מוגנות בסורגי־ברזל מוזהבים. קירות־האבן של הבית הישן, שכבר השחיר מבחוץ, הדיפו ריח עבש של טחב, שהסתנן פנימה בעיקר לקראת שעות הלילה. חלוקי הקימונו, בהם הצטייד בחנות יד־שניה ברי־דה־רן, והיה עוטף את עצמו בהם ליד האח המבוערת ­– בערבים קרים היה מזמין את הקונסיירז' להבעיר אש באח, גם כדי להנעים במקצת לעצמו וגם כדי להרדים חשדות אפשריים ­– חלוקי־קימונו אלה, על צבעיהם הזוהרים, דומה הספיגו את עורו בריח מעיק של איזה תבלין חריף־מתוק ואולי בריח מחצלות שגיישות עייפות השתופפו עליהן. ומה הלאה? ווייטער גייט א באן, קפץ עליו גיחוך אווילי שעיקם במוחש את שפתיו. בילדותו הרחוקה אהב כשאביו היה משיב על השאלה: און וואָס ווייטער? ב: ווייטער גייט א באַן, הלאה נוסעת הרכבת. אילו ניתן לספר לאביו שאלפי דולרים הצטברו על כל אחד משמותיו בכמה בנקים שווייצריים, ולשאול אותו: ומה הלאה? אולי היה משיב לו כך גם עכשיו: ווייטער גייט א באַן. תולעי־העץ הנצחיות עמלו בדומיה, במוחש פתאום, לחפור מבוכים עלומים ברהיטים, ודאי גם במעקות־העץ של המדרגות, מעשה ידיו להתפאר של אותו דיביפה מהולל. היה מבעיר את המקטרת עם ראש הסמוראי, מנהג חדש שקנה לו, רגליו משולבות זו על זו, מוצץ קצת מן המקטרת, מניח לה לכבות. הגחלים שלהטו קודם בקדמת האח כבר היו דועכות והולכות, אם־כי לשונות האש הזעירות היו שבות עדיין וזוחלות על־פני האפר.

ישב בשורת הספסלים הראשונה של קרקס, או של איצטדיון, אורות הזירה היו זוהרים, מכים בו ומסמאים את עיניו. מבלי שיביט סביבו ידע שבכל ההמון העצום הזה הוא היחיד שהגיע הנה בלי מדים, בחולצה פתוחה בלבד, ושעל חטא היותו כאן זר ושונה הוא ראוי לכל עונש. כך בבירור חשב. במרכז הזירה, על כן גבוה, עמדה בתולת־הים. גם את הצירוף ‘בתולת־הים’ הגה בבירור ובביטחון, אם־כי היה תמוה בעיניו שזנבה, יותר זנב של לוויתן מזנב של סירונית, אחוז בתוך גוש קרח נוטף זיעה, ושהשלולית סביבו, צהובה ודביקה, הופכת ממש לעיניו אגם קטנטן ועמוק, כמעט שחור. ופתאום גילה ששדיה המוצקים, המבריקים כמו ברונזה מלוטשת, עולים ויורדים והבין מכך שהיא חיה ונושמת. עיניה הבולטות שעמדו כל רגע להישפך מתוך ארובותיהן, ועצמות לחייה הגבוהות היו בפירוש של סלמה־יקטרינה, ובו בזמן היו פניה גם פני מישהי אחרת, ותוך שהוא מאמץ את עיניו להיזכר מי זאת, גילה מעל זנבה העצום, הקופא בתוך גוש הקרח, את מאלפה הקטנטן, החרומף, גם הוא במדים מכופתרים, מגפיו הזעירים יציבים להפליא על חבל המתוח על־פי תהום, בידו האחת פרגול קלוע של מאלפי ­– arena גם את המלה arena אמר בבהירות וההנאה מהבהירות הזאת סילקה ממנו לרגע קצר את כל השאר ­– וידו השניה מחליקה באגודל ואמה את שפמו הקצוץ. של מי השפם הזה, את מי הוא מזכיר? ידע שהוא מיתמם בחלום, שנהיר לו את מי הוא מזכיר, ושעליו לרשום את זה לפניו ולהביא ראיה למישהו שאמר אין דבר כזה, חלומות־לילה פוליטיים, ניסה להעלות את שמו של מי שאמר כך, אלא שבאותו רגע הניף המאלף את הפרגול ובשדיה העולים ויורדים של בתולת־הים הוטבע פס ורוד־סגול. אבל זה הרי היינו־הך, רבותי, הכריז בעל הפרגול ברוסית רהוטה, ופתאום גבה עד מאוד וכבר עמד על קרקע מוצקה. אברשה ניסה לצעוק: סלמה־יקטרינה! להזהיר אותה מפני צליפה נוספת של הפרגול, אבל הקול לא יצא מגרונו, כך זה תמיד בחלומות אמר לעצמו, עלי להתעורר, אלא שהוסיף לשבת מרותק להמשך דבריו של הנואם, בלי שיידע באיזו שפה הם נאמרים כעת, אף־על־פי־כן הבין אותם, ועצם הדבר הזה, שלא ידע את השפה והבין אותה, הפיל עליו אימה. מה שנצעק עכשיו מן הזירה ישירות אליו היה שהיינו־הך, תתפוש את זה סוף־סוף לטובתך, רק האידאה חשובה, ולטובתך אתה עליך לתפוש שלא יהיה עוד ככה או ככה, או גם ככה וגם ככה, כי אנחנו עק־בי־ים, או אולי קונ־סק־וונ־טי־ים היתה המלה, או מלה אחרת, לא מוכרת אבל מובנת, אנחנו בלי סנטרים כפולים ובלי שומנים עודפים ובלי חשבונות בנק ומי שיש לו חשבונות בנק יירה מיד ואם תנסה לברוח יירע לך עוד יותר. ואותו רגע התגלה לו גם שהפרגול לא עוד מטביע פסים בוערים בשדיה של בתולת־הים אלא ממש קורע אותם לגזרים, ושזנבה העצום עדיין לא זז להציל, אחוז בגוש הקרח המטיף זיעה ואיננו כלה, והאגם הירוק שסביבו משחיר ומעמיק. עכשיו עמדה שתיקה אדירה מסביב, דממה גמורה, עד שאוזניו מלאו, לפתע, סערת פעמוני יאסנה־גורה. יום־הדין הגיע, נצעק בראשו כשמכנסיו ותחתוניו נתפסים בגדר־התיל המקיפה את הזירה וסערת הפעמונים מתחלפת בבת־אחת בצחוק אדירים. אסף את מבושיו בכפות שתי ידיו, עליו לרוץ אל מחוץ לאוהל הקרקס, או האיצטדיון, ולהיכנס לפיסואר. אבל כשמצא עצמו בפנים הבין שדלת הפיסואר עקורה מצירה התחתון, תלויה רק על הציר העליון, ופתוחה לרווחה, הצידה והחוצה. שמישהו יעזור, התחנן, שמישהו יחזיק רגע את הדלת הזאת. מישהו אמנם התקרב מגבו, אבל היה ברור שלא כדי לעזור בא, והוא צעק: די! והצליח להתעורר.

האומנם הוא מייחל לשינה בלי חלומות? שאל את עצמו בחשיכה הגמורה, אינו מבחין בין ימינו לשמאלו, באיזה צד הדלת ובאיזה צד החלונות המחופים וילונות כבדים, ששום אור לא מבקיע בעדם. לא, לאו־דווקא בלי חלומות, והמענה שנתן לעצמו הפליא אותו למרות שידע מה טעמיו: מחלומות אתה מתעורר, ואם גם באטיות, ואם גם רצוץ כמו אחרי יום ארוך של חציבה, בכל־זאת אתה מתעורר, והדירה פה, הרהיטים והמקטרת פה, ופורפירי אברמוביץ' לא פה. ועוד, בחלום תמיד מתרחש משהו, ואם גם משהו שמטיל אימה ­– נדמה שלילה ללא כלום גרוע מזה, שואב אותך לתוכו כמו בור ללא תחתית. וגם זה שחלומות באים להבהיר דבר־מה, ומעניינך להבין מה הם באים להבהיר, ועד כדי כך שלא נסוג מלהציץ לתוך האגם, שאין לראות את קרקעיתו, כפי שנסוגה מפני ההצצה לבאר אותה אם מאגדת אנדרסן, שנתלוותה אליו באיזה אופן לא־נתפס² ובו־בזמן נעלה על כל ספק, לבושה שחורים, בדרכו אל האגם הזערורי והעמוק. מגפיו היו שוקעים בטין החום החלקלק. כאן גר התאו וחזיר־הבר וה־rosomak, השמיע מעין דקלום־הכרזה, וקרוב לוודאי גם המכשפות שצמח להן רק שד אחד וחלב שחור נוטף ממנו בלי הרף. קול בריטון צלול שאל אותו מתוך האפילה הירוקה של הסבך: מאיפה אתה יודע את כל זה? זה היה כלול בתוכנית־הלימודים עוד בימים שלפני הבר־מצווה, השיב בנעימת התנצלות. אבל לא בעל הקול הצלול עמד לפניו בין האורנים אלא אביו, והוא חי ומחייך אליו ומבקש ממנו בתנועת־יד: עזור לי רק לחצות את הביצה, אחר־כך כבר לא תצטרך לטפל בי הרבה. עזוב אותי במנוחה, אמר לאביו ביגיעה ואביו התחיל לרוץ, מלקט תוך כדי ריצה פטריות־מאכל, ופתאום הפנה את ראשו לאחור בלי שיזדקף ולחש: שכחת, מיין טייער קינד, שאמא שלך מתה בגללך… זקן אנוכיי שכמותך, צעק לעבר גבו הכפוף של אביו, רק על עצמך אתה חושב! נחנק מחימה. ידע בחלום שהוא מחוויר, שתוקפת אותו בהלה שכבר אין בה מקום לשום בהלה נוספת. הביט סביבו וראה שהאופנוע שלו איננו ואם לא ימצא אותו תיכף ומיד יהיה עליו לשאת את אביו על זרועותיו ולרוץ איתו הלאה, כי הרי הזמן אוזל. נראה שצעק בחלומו והתעורר, ופתאום היה לבדו בקרחת יער, בין אורנים גבוהים. להקה של טווסים־זכרים פרושי־זנב התעופפה אל־על וירדה בבת אחת על אמירי העצים שמסביבו. מה קורה פה ביער הזה, תהה, הרי הטווסים בחרו ביופי וּויתרו תמורתו על היכולת לעוף, טען הרב חיים וולקין, והנה הם כבר מקיפים אותו והאופנוע שלו איננו ואין מפלט…

לא, זה לא כל מה שהיה בחלום, נטרד, ער לגמרי הפעם, ואולי זה גם לא עיקרו. הביט בשעון. השחר עוד רחוק, קבע לעצמו, ונזכר שחבורת המתלמדים מארץ־הקודש אכן היו מכונים בפיו, בהקיץ ובפועל, וגם בפניהם, הטווסים, וחילופי דברים עוקצניים נפלו בינו לבינם במציאות, גם אותה הרגשה של אי־נוחות, כאילו חלה עליו כלפיהם, או עליהם כלפיו, או זה אף זה, איזו חובה שלא הוא ולא הם לא ירצו ולא יוכלו למלא. אבל הוא הרי לא חידש את הקשר איתם אחרי הבילוי בחברתו של פורפירי אברמוביץ‘, כפי שקרא לזה בינו לבינו ובינו לבין נאדין, איך ייתכן אם־כן שעל שאלתו: וכי מה יש לי לעשות שם אצלכם, אותה זכר בבירור, ניתנה לו בהקיץ התשובה: אין בכל העולם מסתור בטוח יותר מפני ציפורניו של פורפירי אברמוביץ’. אצבעותיו גיששו בחשיכה על־פני דש הקימונו למצוא שם את התג של מסדר־הטווסים שהוענק לו זה־עתה ביער באיזה טקס מוזר ומגוחך שקטעים ממנו הבהבו בזכרונו; כשם שבסרט מסרטי המיסתורין, שלא האמין בהם, מוצא הוזה־הזיות בתוך כף־ידו הקמוצה, לאחר שפקח את עיניו, את המטבע שהושמה שם בשעת ההזיה. עם עלות השחר עדיין נמשך מבטו אל דש הקימונו, לוודא שהתג אמנם איננו. היה צוחק בחצי קול ואומר בניע שפתיים בלבד: ואולי אני באמת שותה יותר מדי, הזיות של דליריום טרמנס, עכשיו צחק בקול. אתה עוד תראה בעצמך, אמר לו מנהיג הטווסים בשעת הטקס, אתה יכול לסמוך עלינו, אחרי שבוע איש לא יבדיל בינך לבינינו, אותו דיבור, אותו פרצוף שזוף, אותם בדי חאקי דמויי מדים. מה איכפת אם זה בחלום או בהקיץ, משך בכתפיו, כך או כך, תהיה ההצעה הזאת זרה לו ככל שתהיה, הנה זה זמן רב לא נזדמנה על דרכו שום הצעה אחרת שתיראה לו זרה פחות. אשר־על־כן, אמר לעצמו, למאי נפקא מינה והשד יודע מאי האי.

פסל ברזל וברונזה, גובה 19 מטר    🔗

“לכבוד ראש העיר גראץ, האדון הלמוט בירקנבאו. הנידון: שמירה על פסל שבכוונתי להקים באחוזת דורפינגן שהועברה לבעלותי לפני שנתיים על־ידי יורשיו של גראף פון־שנדאו. הפסל יורכב ממוטות פלדה, קרעי לוחות ברזל וגושי ברונזה, יתנשא לגובה רב וישקיף ממערב על כביש וינה וממזרח על נהר מור. לצערי לא מצאתי בין כל הכיכרות של עירך, המוקפות חזיתות בתים בארוקיים ומאוכלסות פסלים מושלמים לפרטי פרטיהם של מצביאים גאים על סוסים לתפארת, אף לא כיכר אחת שממדיה יענו על תביעות הפסל שיש בכוונתי להקים. ואנא, עיין ברישומים המצורפים בזה. ידוע לי, ומכרי מר ויקטור פוגרסי המכובד, אזרח עירך המחזיק בידיו אוסף עשיר של יצירות אגון שילה, אף השכילני שבאוסטריה דהיום, המשוחררת מן האזיקים של האנשלוס, חופשי כל אמן ליצור פסלים כאוות־נפשו, בלי להינזק, ולהציבם באתר עבודתו. אלא שאשרי אדם מפחד תמיד, ככתוב במקורות שלנו, ואיש אינו יודע את דרכי הוואנדאלים החדשים, העלולים להתנכל ליצירה המוצגת בנוף הפתוח. אשר־על־כן הנני לפנות אליך, אדוני, כיוון שאינני יושב קבע באחוזתי בדורפינגן אלא עושה את רוב ימי בפאריס, שעיריית גראץ תקבל על עצמה, רשמית, אחריות לשמירה על היצירה. ובאשר לחוות־דעת לגבי טיב עבודות הפיסול שלי, אנא, נסה לפנות אל הפסל הנודע אלברטו ג’אקומטי המתגורר בפאריס, או אל המנהל של מחצבות השיש באורל, החבר איוואן אוגוניוק. כמובן, הריני מוכן לשאת בכל ההוצאות הכספיות הכרוכות בדבר, ולפתוח מיד חשבון על שמך, או שם רעייתך, או כל שם אחר שיועבר לידיעתי, באחד הבנקים השוויצריים בז’נב. ואולי מעדיף אתה, אדוני, לקבל לידך בתמורה את אחת מיצירות השמן של אגן שילה, או לחילופין כמה מרישומיו? אני מניח שכיווני הציור שנולדו בארצך וכבשו את העולם, אינם רחוקים מליבך. ולענייננו: העבודה על הקמת הפסל תתחיל בימים אלה. חמישה עוזרים מקצועיים, ששכרתי בשטייר, כבר הגיעו אל דורפינגן ואני מקווה כי תוך ארבעה חודשים, אולי אף פחות מזה, ובוודאי לפני חג הפסחא, יעמוד הפסל על כַּנו, כלומר לא יעמוד על כנו, כי אין לו כַן, אלא יעלה היישר מקרקע האחוזה…”

מהירות התגובה כלל לא הפתיעה את אברשה. ההסכמה לעיסקה ניתנה מפי הגברת בירקנבאו, בשיחה טלפונית, יומיים אחרי שהפניה האישית אל ראש־העיר הופקדה בידי מזכירתו. אכן כן, מדברת גרטה בירקנבאו, רעייתו של ראש העיר, בשם בעלה ובשמה שלה. לא, אין צורך לערב בפרטי העיסקה את מר ויקטור פוגרסי, מיקירי העיר ומבאי ביתם, שכן לא מדובר כאן בעבודות ציור, מה גם שקירות ביתם מכוסים עד אפס מקום, כן, גם ביצירות מפורסמות של המאה הזאת…

באילו יצירות, אם מותר לשאול.

באילו יצירות? הו לא, אני מעדיפה להימנע מהיגוי כל השמות הצרפתיים והרוסיים, מה גם שבעלי בקי הרבה יותר ממני בתחום זה. מה שכן יש ברצוני להודיע לך הוא שאנחנו מתכוונים לבוא בימים הקרובים לדורפינגן ולסכם את פרטי העיסקה במקום. הביקור יהיה לנו לעונג ואין צורך בשום גינוני טקס רשמיים, אמרה הגברת גרטה בירקנבאו.

אברשה שתק רוב הזמן. לא אתפלא, חשב, אם היא תוסיף עכשיו: קרא לי גרטי, פשוט גרטי. היא אמנם לא הוסיפה: קרא לי גרטי, אבל ביקורם נערך, כצפוי, כבר למחרת אותה שיחה. הם הביאו איתם זר גלדיולות עבור הפסל הנודע: כן, ודאי שכבר נתקלו בשמו. איך לא? לגבי דידם הוא איננו זקוק לשום המלצות, לא מפי ג’אקומטי ולא מפי הקומיסאר אוגוניוק. העיר גראץ איננה פרובינציה, ועכשיו, תודות לו, תעלה גם היא על מפת פסלי המודרנה שכבר מוצבים ברבות מערי אירופה וארצות־הברית.

הוצאתו של זר הגלדיולות מידיה של הגברת גרטה בירקנבאו פטרה אותו מן הצורך לעסוק בסוגיה של לחיצת־ידיים, וכך נגרע מן התמונה שצייר לו בדמיונו קטע מוחשי שבו הוא ניצב לפני האדון בירקנבאו ורעייתו ושומע את עצמו משמיע באוזניהם מלים פשוטות ומפורשות, מרגיש בעליל בחיוורון מצחו וברעד שפתיו: אני מניח שלא יקשה עליכם להבין כי לפני שאני לוחץ ידיים באוסטריה או בגרמניה עלי לברר במה עסקו אותן ידיים לפני שנים אחדות. במקום כל זה הוא הידק בשתי ידיו את עטיפת הצלופן של הגלדיולות הוורודות הגבוהות, הוציא את הזר מידיה של הגברת בירקנבאו, העטויות כסיות־תחרה לבנות, ארוכות כמעט עד למרפקים, נפנה לחפש בכל מבני האחוזה איזה אגרטל גבוה ולא מצא אלא דלי פח לשטיפת־רצפות, מילא אותו מים מאחד הברזים בחצר, הציב אותו בפינת המבוא בו עמדו, הזדקף והתנצל קצרות, מישיר מבט אל עיניה התכולות של רעיית ראש־העיר ­– אלא מה, לא עיניים תכולות? ­– מנסה לשווא להיזכר בשמו של הפסל שפיסל נשים כאלה, אמנם לא עטויות חליפה וכסיות אלא מציגות לראווה גוף מתכתי חשוף ופנים מתכתיים עגולים עם עיניים בהירות עד סינוור, על טוהרת הגזע הארי, כמו פניה של האשה העומדת לפניו כאן ועכשיו. “מעשה שטן” אלה המלים שחלפו בו למראהו של אחד מן האורים־והתומים, כפי שנהג לכנות את תלמידיו מבית־המדרש לגונבי־גבולות, והנה גם זרועו חובקת בלונדינית תכולת עיניים או ירוקת עיניים ­– לא נתן במיוחד דעתו על העיניים וקבע את צבען כשם שקבע שאין היא לא צרפתיה ולא איטלקיה ­– כך או אחרת, רק השטן יכול היה להלביש עליו אותו יום גם את הטווס הזה ואת הזנזונת הזאת. מה מחירה בשוק? פי שניים או פי שלושה מן המקובל. ראשו לא היה פנוי לאורחים, מה גם שהבוקר הוברר שטעה בחישוב העובי של מוטות־הפלדה שנועדו לתמוך את גוש הברונזה העליון, דמוי המקדח, פסגתו של הפסל. הסבא קונסטנטין משטייר העמיד אותו על טעותו מיד עם הצצה ראשונה בתוכניות העבודה. ביוהרתו כי רבה ניסה להגן על חישוביו וכמעט גרם לתאונה קטלנית. ראשו היה במקום אחר, אבל אורחו לא הניח לו, טפח על שכמו ודיבר בלא הפוגה, סיפר שהוא מופקד כעת על מעברי האלפים בין אוסטריה לאיטליה, וברגע מסויים, בעקבות איזו העוויה גלויה, או חיוך גלוי על פניו של אברשה, תלה בו עיניים מצומצמות ושאל אם גם לאוזניו הגיעו הרחשים על רעיונות נקמה, והרעיון בה"א הידיעה: התזת גנים של יהודים לתוך רחמיהן של נשים אריות טהורות־גזע, רבות ככל־האפשר, סקולקו וְלֶז, כמו שאומרים הבחורים שחזרו מרוסיה, כמה שנכנס, להפרות אותן לדורי־דורות בזרע יהודי מורעל…

גם אני חזרתי מרוסיה, אמר אברשה.

אתה, אתה זה משהו אחר, אם־כי מי יודע…

וזה גם מענג, כמסתבר, אה? שפתיים יישק, המתוקה שבנקמות? ציקצק אברשה בלשונו.

גם. נניח שגם. אז מה? אסור לנו?

לא יודע, רק שמעתי מספרים שהרבנים התירו פעם לחיילים היהודים בצבאות הגויים, בימי מלחמה, לאכול בשר חזיר, עניין של פיקוח נפש, ובלבד שלא ילקקו את השפתיים מרוב הנאה.

לגלות לך משהו אישי? שאל האורח כשהוא כורך חזק יותר את זרועו סביב מותניה של הצעירה הבלונדית. תכירו, שמה אינגה…

אברשה קד קידה קלה מרחוק. ראה את אינגה מסמיקה עד תנוכי אוזניה, סומק ילדותי, תמים.

אינגה זאת שלפניך רוצה לבוא איתי לארץ־ישראל, ללמוד יהדות, גם להתגייר, לכפר על מעשי אבותיה…

לכפר מהר־מהר, אה? בעגלה ובזמן קריב ואימרו אמן. אוצי רוצי, אינגה, לארץ אבותינו… הרגשה של קבס תקפה אותו בגלל מה שאמר, בגלל מה ששמע מפיהם של אחרים, בגלל כל הטענות והמענות. שוב אתה מטיף? כבר מתגלגל מטה־מטה במדרון כל הידוע, הלעוס. לא תעשה לך פסל ומסיכה, לא תעבוד עבודה זרה… מי שמך? מי אתה בכלל? אחד שבגד בכל המצוות והדיברות. גם התרסה כלפי שמיים כבר היתה, ומה שנותר לפליטה זה קרעי ברזל מאובק, ופלדה קרה וברק הנחושת, והצירוף של כל אלה, צירוף שהוא שלו. ומה בכך שהברזל יחליד עם הזמן? צבע החלודה יוסיף עומק לכסף־הפלדה ולזהב־הברונזה החלקה הדבשית. בשעות מסויימות של אחר־הצהריים היה מגלה שוב ושוב את השילוב הנכון הזה בערימות הגרוטאות שנדחסו בכל מבני האחוזה. פועלי שטייר, מקצוענים חרוצים, ניסרו וקדחו והדביקו מתכות זו אל זו בלי לדעת מה יוקם פה, גם הירבו להרים גבות, ועם זה נוצרה בדורפינגן, על אפו ועל חמתו, גאוות יחידה, עבודה מתואמת, משותפת, ממלאה את חלל האוויר שאותו נשמו יחד. ואם צחק אי־פעם בדורפינגן, זה התחיל אז:

לא יכולת לבחור לעצמך שם אחר אלא דווקא אדולף? שאל את הצעיר בעוזריו, נער עדיין. וכי מה יכולתי לעשות? אמי ילדה אותי בבראונאו, ממש בקירבת הבית שלו, וגם בדיוק ביום הזיכרון הראשון לפוטש האומלל שלו במינכן.

סבא קונסטנטין, פניו חרושים וקודרים, הימהם משהו מתחת למסיכת־הריתוך, מתוך מניפת ניצוצות מלובנים: העולם יכול להתקיים גם בלעדי הלצות טיפשיות, אמר, ואילו להלצות טיפשיות אין קיום בלעדי העולם, סובב לו סובב הגלגל.

הנער אדולף הוסיף לצחוק ואברשה חשב, מביט בוורידי ידיו של קונסטנטין, המפוצצים ממש את עורו, שכל מה שיש זה ניצוץ מלובן ועבודה, ודרך אפורה של ביצוע, וידיים מאומנות, שרק נוגעות בפסל והנה הוא מתרומם כל יום יותר ויותר מול שמיה העגומים של גראץ. ראה בפאריס את פסליהם של בראנקוזי וארפ. לרגעים היה אומר לעצמו: אני נוגע בהם, ואולי מאז ומתמיד רציתי בכך. הרי כל אמני העולם, בכל הדורות, רק נוגעים זה בזה ורק מוסיפים קורט משל עצמם, ואפילו כשהם פונים פניה חדה בניגוד לקודמיהם, הרי גם זה סוג מסויים של נגיעה, נגיעה־רתיעה, והמקור תמיד אחד, קווי הטבע, מראותיו ריחותיו וצליליו. עצם לבישת בגדי־עבודה, והריח של שבבי מתכת החודר לריאות, הצהוב־הכתום־האדום של הברזל המלובן הצורב בעיניים, היו ממלאים את ימיו. הגוש המוארך של הברונזה הנוצצת במרומי הפסל הצטייר בעיניו פעם כמו מקדח, פעם כמו פין קורע רקיעים ריקים עד כדי ייאוש, פאלוס מדושן הֶצבֶר שידוע רק לו בלבד, של צ’נסטוחובה ואירטיש, סיביר ואורל ופאריס ויערות האשוח האפלים של פינלנד בואך לנינגרד. הנה הוא ניצב במרומי סולם־הפלדה שבנה סבא קונסטנטין, מצרף עוד סיבוב של מקדח ברונזה מושחז, ועוד סיבוב, תשעה־עשר מטר פלוס מעל פני האדמה. אוניית נוסעים, על סיפוניה המלאים, צופרת אליו ממימי המור, מכוניות מדליקות־מכבות את אורותיהן לכבודו. אין לו צורך בהסוואות אוויליות. הוא עושה כל מה שעולה על דעתו או מה שצורב בקרביו. לא עוד שתיקה מכובדת של עץ ואבן, אלא קרעי מתכת שבאים לקדוח בשמיים. לא פסלים על כַן, אלא מקדח־רקיעים העולה ממעמקי האדמה להשיב לו, אם לא את כולם, לו רק את בלומה־רוזה.

בנחיריו הרגישים חש את השערוריה המתקרבת, ולא ניאות להגיע לטקס הסרת הלוט מן הפסל. יש לו פתיחת תערוכה בבוסטון, מסצ’וסטס, כתב אל הגברת בירקנבאו. על מה שהתחולל אותו יום בדורפינגן נודע לו ממכתב שנשלח לזלצבורג פוסט רסטאנט, על־ידי מר ויקטור פוגרסי: לא, ידידי, לא הוואנדאלים התאספו לפגוע ביצירתך, לא הפעם הזאת, אלא אוסטרים נאורים, נוצרים טובים, קאתולים מאמינים, שהרי רק אנטי־כריסט מגלומן יכול היה להרים מין מפלצת שתתנשא בגובהה מעל כל הצלבים של כל מגדלי הכנסיות בגראץ. כגון זה שמעתי אומרים. וגם חוצפה יודאיקה, שמעתי אומרים. בסוף, בפשרה שהושגה בין ראש־העיר להוד רוממתו הארכיבישוף של מחוז שטיריה, הוחלט שלא להרוס את הפסל אלא לפרק אותו לגורמיו, מלאכה שנעשתה, ועלי לציין במסירות רבה, על־ידי חמשת עוזריך משטייר.

וחלומות־לילה זה מה    🔗

שכן מלכתחילה היה כך. יצתה בת־קול ואמרה שפלונית בלומה־רוזה לא תדע אף פעם מה זה חג שמח. ואם יש שניסתה להבין מדוע זה כך, או בכלל להבין משהו, היתה אמם של יוסף־חיים ושל הנער־אברם אומרת לה: קלער נישט אזוי פיל אריין רייזעלע, אל תתעמקי כל־כך הרבה במחשבות. שנים על שנים שמעה את צליל הקול הזה ברור כמו שהיה, גם שעה שהאם כבר לא היתה בחיים, גם אחרי שיוסף־חיים נעקר מבין החיים והנער אברם הלך לדרכו ורק היא והאב עמדו במוצאי שבתות אצל נר ההבדלה שכלל לא הבדיל בין קודש לחול אלא בין עוגמה של שבת לעוגמה של ימות השבוע. האב ממלמל פסוקים אחדים מן התנ"ך, מברך ברכת הנהנין שנתן לעמו את האש. הנר עשן, וכבר אין זמן, האב חוגר את הסינר על בגדי השבת ופונה לגמור איזו עבודה דחופה בבית־המלאכה. בבואת הלהבה רועדת קלושות בזגוגיות החלונות המכוסים כפור ושם מאחוריהן בשדרת מאריה הקדושה עומדים בשלג הדומם גזעי עצים שחורים, עץ עץ ותכריכו הלבן, ופעמוני יאסנה־גורה מוסיפים חרדה על עוגמה ועוגמה על עצב. ועוד לפני־כן, שנים רבות לפני־כן, כשעדיין היו חמישה להסב אל ליל־הסדר, איזה מין ליל־סדר זה היה, בלי קרובים מרחוק באו, בלי תינוקות צוהלים, בלי קרואים, לבד משני העובדים ששרים בגרון ועליית הנשמה בל איתם, גבר גבר לעצמו, נמק בבדידותו המזדקנת, כאילו הקדימו את מה שעתיד לקרות. שרים ומזייפים, היא, לפעמים, היתה מגבירה את קולה לכסות על הצרימות, כי־על־כן הבורא חנן אותה בקול ששר נכון, כך העידו כולם, אבל במהרה היתה מרפה ומשתתקת. עוגמה ועוגמה, ומה מזה, מי אמר שבני־אדם לשמחות נולדו. קלער נישט אַזוי פיל אַריין, רייזעלע. והרי את זה בדיוק היא רוצה, נישט אַריינקלערן, לא לנבור במחשבות, סחור־סחור, ולהגיע תמיד לאותו מקום: לא מבינה, לא מבינה, לא רוצה זכרונות שמכסים על כל מה שרואות העיניים ושומעות האוזניים, לא רוצה לזכור שגם לבכות, פשוט לבכות, לא ידעה כמו שצריך, כמה שצריך, ולא לאהוב פשוט, כמו שצריך, שתמיד היתה כזאת, מה זה כזאת? לא רוצה לדעת מה זה כזאת. לא רוצה לב שמתחמץ מקנאה, מעצמו, לפני שמספיקים לחשוב, כל פעם שרואים אשה עם תינוק, גם עכשיו, כשכל זה כבר מאחוריה, כשהיא כבר נסעה ונסעה והגיעה למקום אחר לגמרי. לנסוע זה למות קצת, את זה למדה עוד בפאריס, או אולי עוד קודם, בצ’נסטוחובה, אצל המורה סימון מאס. ודאי הובלה לאן שהובלו כולם, המורה המצויינת לצרפתית סימון מאס. מלה בדולר, חמש מאות דולר קיבלתי בתמורה לפרוות המינק שלי, עשינו עסק? געמאכט א געשעפט? מה אומרים לעילוי נשמתם של אלה שהובלו? יתגדל ויתקדש? שהחיינו וקיימנו? ועוד למה, ואת זה היא כבר לגמרי לא זוכרת ממי ומתי: אדם ייסע לאשר ייסע, לכל מקום ייקח את עצמו איתו. והיא כבר נסעה ונסעה, הרבה יותר מכפי שהיתה משערת אי־פעם, נסעה מפנטליצה, גגות כבדים משחירים ושבילי בוץ בין פיתולי הנהר, לצ’נסטוחובה, פעמוני כנסיות והמוני צליינים מכל קצווי ארץ והליטאניות האינסופיות שלהם, והאבק המכסה אותם והאיקונות הנישאות מעליהם, ומשם לפאריס ומפאריס לווֶטֵיי ושוב לפאריס, ומפאריס עד פה, עד בוסטון. נסעה בעגלת סוסים וברכבות ובמטוסים, כן, ודווקא בשעה שהיתה נוסעת, אם ביבשה אם בים אם באוויר, היתה ניתקת ממנה אבן־הריחיים הזאת שקוראים לקחת־את־עצמה־איתה. ואולי בעצם לזה התכוונו כשאמרו: לנסוע זה למות קצת. היא לא מבינה מה זה למות קצת, אבל מבינה בדיוק מה זה למות ככה, כלומר להמשיך להיות בלי להיות שום היא־עצמה. לא להיות שום היא־עצמה, זה מה שתמיד היה מיטיב אותה, זה מה שרצתה תמיד.

זה בהקיץ, אבל חלומות־לילה זה מה?

בחלומות היא לכאורה משהי שאין לה שם, שאיש לא קורא לה בשם כלשהו, אבל אותה מישהי תמיד חוזרת, לפעמים לילה אחרי לילה, לאותו מקום, אל אותו חיפוש. חלקי התמונה משתנים מפעם למשניה, אבל זאת תמיד אותה גזירת חיפוש שתמיד מסתיים באימה חשיכה. מצוי שם, כלומר אמור להימצא שם, בית שהיא חייבת לשוב ולבקר בו, דבר זה הוא הכרח גמור ואין שום אפשרות לערער עליו. היא מנסה להתמצא לפי מגדל הכנסיה; בהקיץ היא שואלת את עצמה באיזה אופן מתהווה בראשה השם יאסנה־גורה, שכן איש בחלום לא אומר מלים אלה והיא עצמה לא אומרת אותן לעצמה, אבל זאת הכנסיה וגם דבר זה ברור מאליו ולא ניתן לערעור, אולי כמו שנושמים ולא בודקים מאיפה בא האוויר הנכנס לריאות. לפעמים המגדל לא נראה בכלל, ואז החרדה מתחילה מיד בתחילת החלום; פעם הוא עולה לפניה גבוה וחד, אבל כשהיא סבה על עקביה כדי להיכנס לבית, שלפי התמרור הזה אמור להיות בגבה, יש שם חומה אטומה כל רוחב המדרכה או מבוך מעברים בין מבנים לא גמורים שבשום אופן לא היו פה לפני־כן, או מורד בוצי תלול וחלקלק, מעולם לא ראתה כמותו בהקיץ; פעם היא מקישה על דלת כדי לשאול, אבל איזו אשה זרה חוסמת לפניה את הפתח; פעם היתה עוברת נואשות הלוך ושוב על־פני בתים אחדים אבל מספרו של הבית שזכרה לא היה בין המספרים, והיא ידעה, בדומה לפעמים אחרות, שמישהו מחכה לה בדאגה גוברת והיא מוכרחה להגיע, ידעה מיהו המחכה, ופתאום עברה על־פני בית־קפה מוכר ונחרדה שמא האנשים שבפנים ראו אותה מבעד לחלון הגדול ועוד עלולים לקרוא בשמה, ופתאום גם לא יכלה בשום אופן לפתוח את שמורות עיניה, גם דבר זה כבר קרה לה פעם או פעמיים לפני־כן, ניסתה לקרוע אותן בידיה, אבל לשווא, הן היו לגמרי דבוקות; העינוי של עפעפיים דבוקים נמשך ונמשך, אמרה לעצמה שלא יעזור לה לנסות בכוח הידיים, שהאפשרות היחידה כאן זה להחליט בכל כוחה לפקוח את העיניים, וגם זה לא עזר, ורק ברגע האחרון, איכשהו היה ברור שזה הרגע האחרון, פקחה אותן בבת־אחת, כלומר התעוררה, ומוזר, הפעם לא התעוררה בתחושה המוכרת שהיא מסומרת למיטה ואבן רובצת על חזה ועל ראשה, אלא במין רגיעה, כן, זאת המלה שעלתה על דעתה, צו רו געקומען, אולי פשוט הקלה שזה היה רק חלום והנה עיניה יכולות לראות, ואולי גם על שאיש לא ידע מי היא. ושוב בפעם אחרת לא היו שום סימני היכר במקום שאליו נקלעה, ורק באחת הסמטאות הצרות והנאלחות הופיע גבר, איכשהו היה ברור לה שצליין, אבל נמצא פה זה זמן רב, ואשה יצאה מאחת הדירות המצופפות, היה לה מין חיוך מפוקפק, ניסו להסביר לה איך ללכת כדי להגיע לאיזה מקום שמשם יש תחבורה; היא לא הבינה את ההסבר והזמן עבר, עבר, והיה חושך; האשה הלכה לפניה להראות לה כיוון, היתה לה הליכה מתנודדת־מפותלת, אבל לא כשל שיכורה אלא כבעלת איזה פגם מלידה. הגבר נעלם, הוא הלך להביא את המכונית שלו, אמרה האשה, והיא תמהה; אה, יש לו מכונית, אבל לא הסתבר לה איך מכונית יכולה לעבור ברחוב צר כל־כך ותלול ומפותל, והזמן עבר ועבר והיא ידעה נואשות שמישהו כבר נורא דואג לה, אלא שהפעם לא ידעה כמדומה מיהו הדואג.

פעם אחת בלבד, כן, זה היה רק פעם אחת ולא עוד במשך כל השנים האלה, חלמה חלום שטעמו הערב ליווה אותה בשעות היום שלמחרת. היא נקראה לבוא לוואל־ד’אואז ששם חיכו לה שני האחים, הדבר לא נאמר אלא נודע איכשהו בדרך נעלמה שבה נודעים הדברים בחלומות, אמורה היתה להגיע אל בית־הקיץ של הרוזן רוז’ה, אבל כשנכנסה פנימה זאת היתה דירתו של האח הצעיר והוא שקרא ראשון: רוזה! בקול של הפתעה ושמחה, ואחריו הרוזן רוז’ה חזר על השם, באותה קריאת־שמחה, והיא לא אמרה כלום, רק חייכה אליהם. הנפלא היה בזה שהנסיעה היתה כרוכה בסכנה גדולה והיא לא פחדה והגיעה כי הם היו זקוקים לה. ועד כדי כך נעם לה החלום שלמחרתו עלה על דעתה למה באמת לא תיסע לצרפת, רחוקה מכל מה שהיה, אחרת, אורחת שבאה לביקור־נימוסים, לומר תודה. בתחילה, לפני שנים רבות, כתבה מכתב־תודה אחד, בנימה רשמית ככל שעלה בידה, ואחר־כך ניתק הקשר. הרוזן רוז’ה כבר במתים חופשי, את זה ידעה מזמן, אבל הרוזן אנטואן אולי רואה חיים עדיין, והוא גר באותה דירה שברובע הרביעי, בשדרה של עצי ערמון, היא תסור לשעה קלה, תטייל לה קצת על שפת הסנה, ותשוב לכאן.

אלא שמקץ לילות אחדים נחת עליה חלום שהיה הגרוע מכולם. היא יצאה מדירת־חדר עם אמו של איש צעיר שידעה ולא ידעה מיהו. הסתבר שבאותו חדר גרים האם והבן ועוד כמה נפשות, הלכו לקנות דבר־מה, האשה שצעדה לידה היתה גוצה וזקופת־ראש ביותר, והיא אמרה: תראה איזו תקיפות יש לה, והצעיר אישר בלי התלהבות. ושוב הלכו רק שתיהן לבדן והיא התחננה שהבן לא יכול לחיות בצפיפות כזאת, בדוחק כזה, והאֵם ענתה לה בריחוק צונן ולא ממין העניין אלא כדורשת דרשה מדוע היא בכלל מסכימה שבנה יתחתן עם אחת כמוה, אחת כמוך, אמרה חדות, ואלה היו המלים שאיתן התעוררה, איתן ועם השיבה אל אותה דירת־חדר שהמיטות מילאו אותה, אחת של האם, אחת של הסבתא, לא ברור סבתא של מי, ועל המיטה השלישית, ממש מול הפתח, השתרע־צנח הצעיר, עכשיו נראה כמו ילד עם ראש של מבוגר, מותש, צוחק מין צחוק כנוע שנועד למנוע בעדה למחות, כי כך זה מוכרח להיות, היא לא יכלה לשאת את עליבותו והיתה בודדה נורא, דומה יותר מכפי שהיתה אי־פעם בהקיץ, ואין פלא בעצם, כי בהקיץ מעולם לא ביקשה שלא להיות בודדה.

והפעם חשבה בכובד־ראש שעליה לחפש איזה רופא שיתן לה תרופה לשינה בלי חלומות. מתי ראתה פני רופא בעיניה? תמיד היתה בריאה כמו שור, כך נהגה לומר בעצמה, וכל מי ששמע היה מחייך חיוך של נחת־רוח. בדיקת־רופא שזכרה היתה כבר כאן, מיד בהתחלה, במשרד־ההגירה. הוא שאל כמה שאלות שלא ממש נגעו לה, היא ענתה והוא חתם על טופס. נכון שעל אחת השאלות התעכבה רגע, האם היו מקרים של מחלת־ריאות במשפחה, היא תהתה מדוע הוא מעלה במיוחד מחלת־ריאות דווקא ולכדי הרף־עין גם התבלבלה ולא היתה בטוחה למה הכוונה במלה משפחה, אבל מיד התעשתה וענתה: לא.

מאז התקבלה, בדרך נס או באצבע הגורל למשרת משגיחה במוזיאון הזה של בוסטון, כך אמרה תמיד בינה לבינה, באצבע הגורל או בדרך נס, אם־כי ידעה יפה שלא נסים פתחו את הדרך לקבלתה, מאז לא החסירה אפילו יום אחד ממשמרתה. לפיכך תוכל להודיע הבוקר הזה היא חולה וללכת לה אל שפת הצ’ארלס־ריבר. באחד הבתים שמעבר לדשאים שעל הגדה הנגדית של הנהר ראתה פעם שלט של רופא. יש בידה להיכנס אליו ולבקש שיתן לה תרופה כזאת. הרי פה באמריקה אומרים, גיחכה אל עצמה, יש תרופה לכל מכה.

 

חלק רביעי    🔗

זזים    🔗

קור כזה לפנות בוקר, והרי כבר חודש מאי עכשיו, אם הזמנים לא התבלבלו עליו. הקור עולה מן האדמה וחודר מבעד למדים שהתקשחו מזיעה. א ביטערע קעלט. לילה מר ונמהר, שותק כמו… שלד הברזל שותק כמו ראי – מזמזמים החבר’ה מתחת לחוטמיהם השרופים, המתקלפים ביום וקופאים לפנות־בוקר. חוטמיהם כחוטמו, כי מצנפת המוקיון הזאת, כובע הטמבל, כפי שלמד מיד במפגשו הראשון עם ארץ־הקודש הקמה לתחיה, בכלל לא סוכך על החוטמים, אפילו אם אלה הולכים ומתקצרים כאן מדור לדור, כמסתבר, ועיניך הרואות, חביבי, לאבולוציה דרכים משלה… איפה היינו? אה, במסכת כובע הטמבל שבכלל לא סוכך על החוטמים, אלא־אם־כן מושכים אותו כלפי מטה, ממש על האוזניים, שאז באמת מרגישים כמו טמבל, יאָצמאַך במאַמע־לשון. מעניין האם יצטמק פה החוטם היהודי הגדול, הנשרי והגא, ואם תרצו המעוקל והדוחה, לאן ייעלם אז אותו חוטם יהודי קלאסי, האם ייסוג אל נבכי הגלות ולא יבלוט עוד לעולם.

קר לך פה? ובסיביר היה לך חם, אה? או אפילו שם למעלה, באלפים או בקארפטים או לפני עלות השחר על גדות הסן בפאריס. העניין הוא כנראה בכך שלא מצפים לקור כזה בחודש מאי בארץ ששמה הולך לפניה כארץ ברוכת שמש ופאָמעראַנצן. משך על תנוכי אוזניו הקופאים את השמיכה הממורטטת, שגם ביום לא ניתן להגדיר את צבעה והיא מדיפה ריח חמוץ של זיעת רבים. שלד הברזל שותק כמו רעי. תחילה חשב: שותק כמו ראי, כי כל האורים והתומים כאן, מיתרי קולותיהם התקשחו כמו מדי־הפח האלה, ואין עוד צירה רך אלא רק שווא וסגול נוקשים, ואין עוד בֵית־סֵיפר אלא בֶת־סֶפר ואין עוד לא חבֵיר ולא שכֵין ולא מסכֵין. הירח, שעוד מעט יסיים את מסלולו בשמי המדבר, גם צבעו מעלה על הדעת את גון הפאָמעראַנץ המבשיל. סדנא דארעא חד הוא, ונדמה שממש כמו צבעו של הירח הזה פה היה גם צבעו של הירח ההוא שם, בסיביר, לפנות בוקר, כשהיה חוזר מן המכרה בגמר המשמרת, מתעכב ומסתכל בו ארוכות על סף ביקתתה של גאלינה, או על סף ביקתתה של לנוצ’קה השמנמונת, מקנח תוך כדי כיווצי בטן עזים את חוטמו מאבק הפיח הסותם את הנחיריים, נושם כמה נשימות עמוקות, מפוחדות קצת, כי מי יודע איך יפלו הפעם הדברים שם בפנים, ומתעכב עוד רגע לצבור כוח לפני שיכופף את ראשו ויפתח את הדלת הנמוכה, החורקת מרה על ציריה הקפואים, וישקע בריחם הכבד של תפוחי־האדמה המבושלים, המתובלים בשמיר ובגילדי שומן, ואחר־כך בריחות החמים והסמיכים של לנוצ’קה ירוקת־העיניים, המזיעה מתחת לכסת־הפוך התפוחה, שצבעה צבע הבשר החי. בעלה טרם חזר מן המלחמה ואולי גם לא יחזור ממנה לעולם. עת מלחמה ועת שלום, כתוב, ואצלי בראש, בחוצפתי כי רבה, מתנסחים הדברים אחרת: מלחמה מולידה מלחמה, כך היה וכך הווה ועכשיו הגיע תורי שלי לצאת ולהילחם. ואני, האם אשוב או לא אשוב מהמלחמה הזאת? מאי משמע אשוב? לאן אשוב? לפי־שעה אני זרוק אי־שם תחת שביל־החלב, בלב־ליבו של הישימון הזה, בין אין־ספור גבעות אופקיות ונמוכות, ודומות זו לזו, שעם עלות השחר הן צהובות־אפורות, ורכות, וצורתן וצבען מזכירים, עם קצת מאמץ או עם הרבה מאמץ, את שדיה של לנוצ’קה. אז שמעו לי, חבר’ה, לנוצ’קה זאת היתה ממש כמו אחת מהסיפורים על יקטרינה הגדולה, וכי מה ידוע לכם על סיפורי יקטרינה הגדולה? וכי מה אם יודעים איך היתה לנוצ’קה מאַיא, או גאלינקה־גאלינקה־גאלינקה מאיא, חוטפת אותי ממש ברגע שגמרתי לבלוע את תפוח־האדמה האחרון, ויוב־טוויו־מאט, היישר אל המזרן… שמעתם את הסיפור על המוז’יק שרואה פעם ראשונה בחייו אווירון והוא חוזר לכפר שלו ומתאר: עומד לו אחד כזה גדול על האדמה, וכלום, שותק, ופתאום מתחיל: יוב־טוויו־מאט, יוב־טוויו־מאט ו… יוב־טוויו־מאט! משמע כך, בקול מטפס וגולש ובתנועות ידיים בהתאמה, מתאר איך הגדול ההוא, עולה י־י־יוב־טוויו־מאט למעלה, ופתאום צונח למטה, יובטוויומאט… אתם מבינים? לא? מה פתאום שתבינו, מה פתאום שתבינו כיצד זה יוב־טוויו־מאט על גבי מזרן רוחש פשפשים… ולבסוף, כאשר לנוצ’קה בוכה בדמעות תנין… ומה פתאום שאחד כמוני, שרק עכשיו עלה מן הגולה הדוויה, יידע מה זה דמעות תנין, אה? אני לא בטוח שאתם יודעים מה זה, אפילו מה זה תנין, ובכן, לידיעתכם: תנין זה מין קרוקודיל, כזאת מין יאַשצ’ורקע גדולה, אתם מבינים? טוב, מכל־מקום, אתם בוודאי לא תבינו איך יכול להיות גם טוב ויפה על־גבי מזרן כזה, ורק שלפתע נתקפים במין געגועים, כשלנוצ’קה לוחצת בכל הכובד שלה על הבטן שלך, שעדיין מלאה תפוחי־אדמה בשומן, אבל גם שרה לך על הוולגה ועל הטייגה, ועל לבלוב האגסים והתפוחים, ולא משחררת אותך עד שגם אתה תצטרף ותשיר יחד איתה, ואחר־כך גם תצרח יחד איתה, עד גמירה. אליבא דאמת, הן נמאסו עלי כמו צנון הנקבות המורעבות האלה, כך הייתי אומר, או חושב לעצמי, איסטניס שכמותי… מה צנון? עמעסער סיביריאָנער רייטאַך, כפי שנהגו לגהק להם בהנאה הגולים היהודים, כורי הפחם בסיביר, וכפי שגיהקו בהנאה בעירי, בצ’נסטוחובה. רק שבעירי, צ’נסטוחובה, זה לא היה סיביריאנער רייטאך אלא עמעסער שווינצ’אַנער רייטאך, ואת המלה “אמת’ער” היו כותבים כדת וכדין ולא כמו באיזו מורמאנסק, או איזה אירטיש, בשלושה עי"נים. אתם, חבר’ה, לפחות לא תוכלו להגיד עלי שאני לא משתדל לשעשע אתכם קצת לפני שזזים, והשד יודע לאן זזים. אז למה שלא תפצחו בשיר, כמו שאתם נוהגים: אברשה בחור כארז והמה־שמו שלו כברז, מה, לא מגיע לי? ממש לא להאמין שאחד כזה, אברשה, שהגיע אלינו מאיזו גלות רק לפני ימים אחדים, מאיזו צ’נסטוחובה של הרב וועלוול־לייבוש… אה? סמוך על סמוך, אברשה! כמו צנון, אה? ולמה דיבר בהן סרה, כפוי־טובה שכמותו, והן, לנוצ’קה וגם גאלינקה, שתיהן האכילו אותו משך זמן רב לחם ותפוחי־אדמה ומרק, לפעמים גם בשר, והישקו וודקה, כי בלי וודקה באמת אי־אפשר שם, ותמיד היה מוכן אצלן סמובאר ותה ויסוצקי וסאחאר ברודסקי, וגאלינקה גם כיבסה לו את הבגדים ותיקנה את הגרביים, ומפעם לפעם גם פלתה לו את הכינים מן הבלורית ומן הזקן שצימח פרע. אז מדוע הוא לא משתתק, לעזאזל, אלא מעווה מיני העוויות למצוא חן בעיני גברברים אלה, מוטב ישכב וישתוק ויזכור יפה איך היה עומד שם עם שחר לפני דלתות ביקתותיהן, נוטל פרידה מן הירח השוקע לו לאט לאט מאחורי האדים הצהובים, העולים יומם ולילה מן התילים של פסולת־הפחם, ירח כתום, ממש כמו זה שעוד מעט ייעלם כאן מאחורי האופק. ורק שהאופק שונה פה לחלוטין, שונה מבכל מקום אחר, עגול לגמרי, מין עיגול שלם ומושלם ובלתי־מופרע תחת שמיים כחולים־כהים עד שחור, כמו כיפת משי מנוקבת אין־ספור נקבים זעירים, שסיכות של אור פורצות דרכם וננעצות בעפעפיים צונחים ונעצמים. הו, איזה לילה מסביב, הם שרים. דממה ואין אור על־פני האדמה הקרה הזאת מאופק עד אופק, ושלד הברזל שותק כמו ראי, כמו רעי, שותק כמו אבן, כמו פסל, כמו פסל ברזל השותק כמו אבן, אה? בחייך, אברשה! פסל אבן שותק, ואילו הפסלונים שלך מחרסית לא שתקו? והרב וועלוול־לייבוש שתק? חה חה. לא שתק, הוא התפלל, שלוש פעמים ביום היה הולך לבית־המדרש להתפלל, כי כבר שרפו את האלטשול ואת הניישול, עד שיום אחד גילחו לו חצי זקן והזהירו שאם עוד פעם אחת יראו אותו… רגע, על מה חשב קודם? על פסלי ברזל, על טונות של ברזל ונחושת שהשאיר בגראץ, על הפסל שפירקו לו בדורפינגן, מפני שהיה גבוה יותר מכל צלבי הכנסיות שבעיר, כי איך זה שפסל של יהודי יתנשא כל־כך… ובין כה וכה היה צולל לתוך הדממה, תרמילו תחת ראשו, בין עוד אחדים שתרמיליהם תחת ראשם, בשעות היום פייטרים לוהטים, שמתוך התלוצצויותיהם הסתמיות, סתמיות או אולי סתומות לו, לך דע, ומתוך רטט בלתי־נראה כמעט של נחיריהם כבר נושב המוות. ומנחיריו לא?… ננער בבת־אחת. לא, זה לא סיכות האור המלובנות, זה העפר הקמחי שחודר אל מתחת לעפעפיים. התרומם על מרפקו, יצק מים מן המימיה לתוך כף־ידו הקעורה, לשטוף את האבק מן העיניים. משטר מים, הבזיקו בראשו המלים שהוכנסו לתוכו מיד לאחר שהתייצב במחנה־יונה. הצריבה בעיניים לא חלפה, אבל השינה שוב השתלטה עליו. לא ביקש להירדם לא עם גאלינקה ולא עם לנוצ’קה, גם לא עם מה־שמה, ההיא, טאטיאנה, זאת שהיתה עוד לפניהן, וגם לא עם סלמה־יקטרינה, וגם לא עם פפינה. ביקש… אה, דווקא לכם, א פייג, בכלל לא מתכוון לשכוח… שמה בלומה־רוזה.

נעל כבדה בעטה קלות ברגל, ואולי לא היתה זאת אלא נגיעה: קום! זזים!

פקח את עיניו. הגבעות האופקיות במזרח כבר הצהיבו. הסתכל בעומד מעליו:

מי אתה?

המ"פ שלך. זזים, אמרתי.

שמע, לא קוראים לך אורציון, במקרה?

אז מה אם קוראים לי אורציון, או לא קוראים לי אורציון? קום, אמרתי.

אברשה קם, קיפל את השמיכה ותחב אותה לתוך התרמיל.

היום זה רק אימון, מחר זה על אמת    🔗

הוא לא אחד משלהם, גם לא אמר להיות, ואם אמר הרי זה, פאגאווארים צ’סנו, נדבר ביושר, רק מפני שאמרו לו: סמוך על סמוך, כעבור שבוע לא יבדילו בינך לבינינו, שהרי אותם מדים, אותו כובע טמבל, אותו חוטם שרוף ומתקלף, ושום פורפירי אברמוביץ, או אחד מסוכניו, לא יגלה ולא יזהה אותך, גם אם ירדוף אחריך עד אום־רשרש. הוא גם לא יעז לרדוף אחריך כאן… ואם אמנם כך פני הדברים, אז מה איכפת לו בעצם שהם טופחים על שכמו שונה מכפי שהם טופחים זה על שכמו של זה? מה איכפת לו שהם לא רואים כמה קל לו לבצע כל מה שפוקדים עליו לבצע, לרוץ, לקפוץ למשאית, לקפוץ ממשאית, לטפס על חומה, לקפוץ מחומה, לגלגל קונצרטינות, לקלוע לבול, תמיד לבול, כי יש מחסור בתחמושת, לא לשתות שבע שעות, שמונה שעות, לא לאכול שתים־עשרה שעות, להחזיק את הסטן כל הזמן צמוד לגוף, אותו תת־מקלע מפוקפק שאם מתחשק לו יורה, ואם לא מתחשק לו לא יורה, ואתה לך וצעק חי וקיים. ואולי זה לא הסטן ששווה לכפרות אלא דווקא הכדורים המחורבנים האלה שנתקעים שוב ושוב במחסנית – דווקא מייצרים אותם ידנית אחד אחד, בפטישים באיזה מסגריות מוחלדות, מהר־מהר, שהרי אין פנאי לעמוד אף רגע – ואולי הצרה לא בסטן וגם לא בכדורים אלא באדמה הקמחית הזאת, שנדבקת לכל טיפת שמן או טיפת גריז ומיד הופכת למין דייסה דביקה וחורקת, שאז כמובן מעצור רודף מעצור. גם לא היה איכפת לו שמיד עיברתו אותו, או איך שהם קוראים לזה, השיבו אותו אל השורשים וקראו את שמו בישראל אברהם, שאמנם בן־יום הוסב לאברום, ושאת ברוורמן עיברתו למן, לא איזה מאַן, מעם לעוז אלא מ' ן', קב ונקי, מן משמיים, ככתוב: דגן שמיים נתן למו. איפה בדיוק זה כתוב? מילא, לא מוכרחים להיזכר בזה הרגע. ובכן ככה, תעודת הפליט אותה קיבל במחנה מקסגלאן בזלצבורג פג תוקפה, ונְתַנֶה תוקף קדושת התעודה של העולה אברהם מן, בן קלמן וגיטה, ובמצורף פנקס צבאי מספר 27496 – את המספר דווקא לא התקשה לזכור – וכן צמד דיסקיות־פח מושחלות על שרוך־נעל…

הי, אתה שם, מקדימה, רוץ, רוץ אברום! בשביל מה שמנו אותך בראש הטור? נו, שלושה ניחושים. אתה דווקא לא נראה כמו אחד שלא יודע לנחש, כמו אחד שעשו אותו באצבע. שמנו אותך בראש הטור בשביל שתעזור לנו למשוך קדימה את הערב־רב הזה. אז קח את רגליך בידיך ותפעיל את הדמיון, היום זה רק אימון ומחר זה על אמת, ואסור שהאויב יגלה אותנו לאור היום. עד החושך מוכרחים להגיע לוואדי. מה זה ואדי? אתה שואל. שאלה טובה, אברום, אבל קודם נגיע לשם ואחר־כך אסביר לך בדיוק מה זה ואדי. מה? לא לימדו אותכם תנ"ך בגולה? לא, לא צריך לחכות עד שייסגרו השורות מאחורה, רוץ, רוץ אברום!

מה הצעקות? לתפארת הצעקה בלבד, שהרי הוא יודע, המפקד הזה, שאי־אפשר לרוץ יותר מהר בנעליים כבדות ולוחצות אלה. השמש לא חדלה להבעיר את אדמת־הלס האפורה, החשופה, ומליחות הזיעה היתה צורבת ומגרה את בתי־השחי ואת המפשעות. אברשה רץ פעור פה: לנשום. לנשום! קרום יבש ומחוספס היה עוטף את החניכיים ואת הלשון עם כל שאיפת אוויר חרוך ומלא אבק, החורק בין השיניים. אבל הרי מוכרחים לנשום!

אין ספק שזאת שטות, האחרונה ברשימת דאגותיו ברגע זה, ואף־על־פי־כן הציק לו שלא ידע מה פירושה של המלה ואדי.

תגיד, כחכח בגרון חסום, פונה אל המ“פ שרץ עכשיו לשמאלו, תגיד, אתה בטוח שוואדי זה מן התנ”ך?

ומפני שלא הסתכל מה לפניו מעד, וכף ימינו החליקה על־פני קבוצה של חלוקי־נחל בוערים, שאולי מבשרים את קירבת הוואדי הגואל ששם אפשר יהיה, סוף־סוף, לחלוץ את הנעליים?

הכל מהתנ“ך, הכל! רעם המ”פ ובעוד מועד אחז באברשה כדי להשיב לו את שיווי־המשקל.

רגליו בסד הנעליים הצבאיות, שהיו קטנות עליו לפחות במספר שלם, מצטער, זה כל מה שיש לי היום במלאי, הודיע לו האפסנאי השמן בסרפנד, זהו, אין מה לעשות, רק שניים־שלושה ימים של יבלות וזהו, אחר־כך מתרגלים, הכל הולך חלק, והלוואי וזאת תהיה הצרה הכי גדולה שמחכה לך, חביבי, היבלות היו מתפוצצות בזו אחר זו ומדביקות את הגרביים אל עור כף־הרגל. היה מנסה להקל על הכאב בעזרת הפלסטרים שנתן לו האפסנאי, אבל אלה סירבו בעקשנות להידבק לעור. שווה לכפרות, כל הציוד הזה שהם מספקים לנו, שווה לתחת, כולל הסטן, הלוואי על שונאי, ניסה לנחם אותו בערב שכנו לאוהל. לא היה קץ למישור הלוהט, הצהוב־אפור, העולה קצת ויורד קצת וחוזר חלילה, ימין ושמאל רק חול וחול, יש להם שיר כזה, מנגינה שנדבקת לנשמה, וגם זה תחמושת, ומן המיטב, הם מבטיחים לו. לשיר חבר’ה, לשיר… לנשום! לנשום! איפה עכשיו האפסנאי השמן מסרפנד ואיפה הוא, אברום? לא ידע אלא דבר אחד, שאותו ואדי נמצא אי־שם לפניו, אבל מה המרחק אליו לא היה לו מושג, גם לא רצה לשאול את המ"פ שרץ מתנשף לצידו. הוא חייב להשיג לעצמו, ובמהרה בימינו, זוג נעליים אחרות. איך כתוב שם: המן הגורן או מן היקב, נעליים מספר ארבעים־וארבע פלוס, ולא ארבעים־ושלוש. האפסנאי גם אמר לו שבדרך כלל משאירים חיילים מתגייסים בסרפנד יומיים־שלושה, לאימונים ראשונים, וגם הבטיח שידאג לו עד אז לנעליים ארבעים־וחמש. הבטיח. נו, אז מה, כבר אסור להבטיח? צוזאָגן און ליב האָבן קאָסט נישט קיין געלט, להבטיח ולאהוב לא עולה כסף, היו אומרים שם וסברה שכך אומרים גם פה, סדנא דארעא חד הוא. תלאות כאלה כבר סופרו בספרי כל המלחמות אם בפאתוס ואם בהומור. שלושה ימים כמעט לא נתנו לישון, חוץ מבאוטובוסים ובמשאיות, שבהם הסיעו אותם תחילה ממחנה־יונה לסרפנד וממחנה־סרפנד, כבר למחרת בואם מזרחה, ואחר־כך היו מובילים אותם הלוך וחזור, כך התרשם, מבית־ג’יז אל בית־סוסין, ומבית־סוסין ללטרון, ומלטרון לבית־ג’יז ושוב ללטרון, רק את שמות הכפרים האלה ידע, ועוד ידע, שהרי הכריזו על כך בשעת כל המיפקדים, בוקר וערב, שחובה לפרוץ, ובכל מחיר, את הדרך לירושלים הנצורה. לנשום, לנשום! לאותו אפסנאי שמן היתה רגל אחת קצרה יותר, והוא אף נהג להודיע על כך לכל מי שפנה אליו: יש לי רגל אחת קצרה יותר, אבל בעד זה השניה ארוכה יותר. חיימול קראו לו. אולי חיפש להצטדק על שאיננו יוצא לחזית. היו לו עיניים כמעט שחורות, חיוך רחב ורפה, ואצבעות רכות וארוכות כאצבעותיהן של המאדונות המיניקות. חי נפשי, עד קצה מדבר הן רודפות אחרי, אותן מאדונות משדרת מאריה הקדושה. לנשום, לנשום! הוא גם לא חדל לדבר, חיימול זה, היה יורה בדיחות ומביט סביבו מה הרושם, ומסמיק כל פעם מחדש כעלמת פנימיה: ואפרופו נעליים קטנות מדי, אז הוסאר אחד היה מתהלך בגליציה בזוג נעליים מספר חמישים, שהרי ידוע לכל שכפות רגליים גדולות הן סימן למה־שמו גדול, עד שבויארית אחת חשקה בו ולקחה אותו אל אחוזתה כשבעלה יצא לציד דובים, ובקיצור: לאחר מעשה נתנה לו כסף שיקנה לו נעליים שלושים־ותשע ויפסיק להוליך שולל נשים תמימות… ביידיש, חביבי זה בטח מצלצל יותר טוב, ביידיש זה גם יותר קצר, שמע, מה אומר לך, אברום..

מה פתאום אתה צוחק, אברום, מה קורה לך?

דער נאר שטופט מיך, הטיפש דוחק בי.

מה?

הטיפש דוחף אותי, קרי…

מה?

כלום. אני מספר לעצמי בדיחות ביידיש.

אל דאגה, אברום, עוד חמישים בדיחות ואנחנו בוואדי.

ארוכות, אה?

מה ארוכות?

חמישים הבדיחות.

ככה־ככה.

לא סובל בדיחות ארוכות.

אז ספר לעצמך מאה בדיחות קצרות ואנחנו בוואדי.

והאוכל יחכה לנו? לא ישכחו אותנו כמו אתמול בערב?

לא בא מענה, כברת־דרך רצו מתנשפים בשתיקה, עד ששוב נשמע, במקוטע, קולו של המ"פ:

יש רק לקוות ש…

שמה? שגם הם, אויבינו זאת־אומרת, רצים על קיבות ריקות ובנעליים לוחצות?

הם אוכלים רק פול ורצים יחפים.

היה רץ ושב אל הלילה הראשון כאמבטיית החום של הארץ הזאת. לא להאמין, זה היה רק שלשום. עמד במחנה־יונה על חוף הים שרבץ כבד ומאופק, שקט כבר, ונופף בממחטתו לעבר ארתורו הקטן ופפינה, שדימה אותם ניצבים על סיפונה העליון של ספינתם העוגנת עדיין בנמל תל־אביב – אויך מיר א פאָרט, גם כן נמל – לפני שתרים עוגן ותפליג חזרה לאיאצ’ו ולמארסיי. מליחות הים צרבה בנחיריים והגלים השטוחים היו מתנפצים אל אבני המזח הקרוב. ארתורו הקטן ודאי לובש את מדי רב־החובל הלבנים, עם הפסים הזהובים, וגם פפינה ודאי במדי מלח, שהרי סוף־סוף מילאה את התפקיד של טבחית ראשית בהפלגה האחרונה, ואמנם הפכה לו אותה לחגיגת פסטה ודגים, יין ומזמורי ערגה. אברשה היה נכון להישבע שאוזניו של ארתורו הקטן שמעו, בנוסף על איוושת הים וטרטורן של מכונות ספינתו, גם מזמורים אחרים לחלוטין, מושרים בפי נערי המקהלה של כנסיית סנטה־תרזה, פטרונית יורדי הים, ואת רחש שובל־המלמלה של שמלת החתונה ואת טפיחות הרוח בסדין המוכתם דם־בתולים המוצג לראווה בחצר בפני כל נשות שבט סונינו. והא לך, ס’האָט זיך אויסגעלאָזט א בוידעם, לאמור עורבא פרח, אין הללויה ואין שמלת־כלה ואין סדין־דמים, כיוון שסדינה של פפינה, בתאה מול תאו, נותר מיותם וצחור כשלג.

לילה בלטרון    🔗

כן, זה היה על אמת, משלושה כיוונים פתחו לירות בהם, והם היו נסוגים בבהלה, באנדרלמוסיה גמורה, איש־איש לעצמו, כדור זוהר הבזיק ושיסע לו את אוזנו השמאלית. כשהרגיש שחלקה העליון של האפרכסת נשאר תלוי על בלימה התנודד על רגליו, אבל מיד אמר לעצמו: זה רק אוזן. לא היה טעם לצרף את קולו אל הצועקים: חובש, חובש! נשען אל גזע חרוך של זית ואיכשהו חבש לעצמו את האוזן בתחבושת האישית שלו ובעוד הדם מטפטף על צווארו מבעד לתחבושת, הצליח לטפס לתוך איזה קומנדקר מכוסה ברזנט, שחיפש לפלס לו דרך בין העצים העשנים, כנראה בכוון השפלה. גבו שעון אל הדופן האחורית של הקומנדקר ניסה להדק את התחבושת סביב ראש, מבלי לדעת אם הדבר עשוי להועיל או להזיק. רקתו השמאלית הלמה נואשות. האם להרים את הראש גבוה או להוריד אותו לברכיים? אני עלול להתעלף כל רגע, חשב, מוטב להקדים רפואה למכה, גיחך, והשתטח על רצפת הקומנדקר. בחשיכה שמתחת לברזנט גישש ברגליו על־פני הרצפה ומצא ששני פצועים, או אולי מתים, כבר שרועים עליה. הוא נשכב לידם על צידו, על אוזנו הימנית. תיזהר, בקע קולו של המרוחק יותר מבין השניים, אסור להזיז אותו. הקול דיבר יידיש. איך הוא יודע מאיפה באתי?… הוא קשור לקרש, המשיך הקול, אצלו יש כמה עצמו מרוסקות… הקומנדקר חדל מלקפץ. נראה שעלה על דרך סלולה. כביש? לא, מרגישים שדרך עפר. נדמה לו ששמע את החלפת ההילוך של הג’יפ שנסע אחריהם באורות כבויים. שומע בשתי האוזניים? ופתאום לא שמע אלא מין המיה אטומה ומתמשכת. סגר את אוזניו בשתי הידיים. הכאב ניסר בתאי מוחו. מה זה, גם הראייה נפגעה? לא, הוא רואה, רואה מבעד לסדק שבין הרצפה לדופן, על־פני העפר הבהיר, שורה של טיפות כהות, שהקומנדקר כאילו מסמן בהן את הדרך לג’יפ שאחריו כמו פירורי הלחם שהצילו את הילד ההוא שתעה בעבי היער. ניסה להיזכר מה שמו של הילד, או מה שמו של הסיפור, ולא הצליח. הכאב בראש התעצם, אולי בגלל מאמץ ההיזכרות, אחר־כך נסוג, ושוב הלם, הלמות חלשה יותר, ושוב נסוג, גל אחר גל. נזכר שלעס קודם איזו גלולה שמצא יחד עם התחבושת האישית. הכאב שכך והלך, אבל אז נדחק אל ראשו, כאילו הושתל שם בכוח, הרעיון שהטיפות על פני הדרך הן טיפות דם וזה הגביר את ההלמות עד כדי צורך להקיא. אידיוט, אמר לעצמו בקול, מה פתאום דם, אלה טיפות שמן. א־אה? נשמעה לצידו שאלה־גניחה של הפצוע שאמור היה להיות קשור לקרש… ש־ששש היסה אותו הפצוע השני, אל תזוז!… אני לא זז, לדבר מותר לי, לא? כבר לא זוכר מתי דיברתי… גם זה נאמר ביידיש, יידיש מזדמרת נוסח וארשה מלפני הכל. על־כל־פנים, לא מתים שרועים על־ידו. הקומנדקר שוב התחיל לקפץ. הקול הקרוב התרחק ונפנה בבירור לעברו של זה ששכב מצידו השני. אברשה הקשיב, זה הסיח את דעתו מן הפציעה ומשום־מה כבר לא היה כרוך במאמץ מיוחד להתגבר על הכאב, אף־על־פי שהתקשה לקלוט כל מה שנאמר בין השניים: מה יש? גם העצמות המרוסקות שלי הן תרומה נאה למען סלילת הדרך החדשה לירושלים. העצמות שלי, העצמות שלו, ימח שמו וזכרו! שכנו שאל משהו בריטון ונענה מיד: מה, אתה לא יודע מה זה מ“פ? זה ראשי־תיבות של מין פוץ, או מוישע פוץ. מה? מה בת־דודה? הוא צחק לי בפרצוף, עוד היום בבוקר, כשהעצמות שלי עוד היו שלמות, אם כל אחד יקבל פה חופשה בשביל להיפגש עם איזו בת־דודה, מצחיק, לא? אתה רואה אותי עומד לפניו דום ומסביר לו, באיזו לשון מסביר לו, אה, באיזו לשון, אולי אתה תגיד לי? עומד דום ומסביר לו שהיא נשארה יחידה מכל משפחת קאַרש. זאת אומרת היא ואני, אולי שמעת על משפחת קאַרש? גבירים, בעלי־אחוזה, לא רחוק מלובלין. היא שאלה אותי איך היא תדע שזה אני, הרי בקושי ראתה אותי כשעוד היינו קטנים. אז אמרתי לה שאביא איתי שקית של… של מה?… עזוב, תן לדבר, אמרתי לך שעכשיו כואב לי קצת פחות. עם זריקה כזאת שדחפו לי זה ממש תענוג לשכב כך ולדבר. הרגשה כמו אחרי שנאפס. היה לי מזל של גוי שהחובשים ניגשו אלי, שקית של מה, אתה שואל? אמרתי לה שאבוא לפגישה עם שקית מלאה קאַרשן.. המצאה, לא? חה־חה, זה מוצא חן בעיני… מאיפה היה לי לדעת שאין פה קאַרשן? אפילו איך לקוראים לקאַרשן בעברית אני לא יודע…. דובדבנים, דובדבנים… שיהיה, איך אתה אומר, דובדבנים? אם אתה מאיזור לובלין, אז כיצד זה שלא שמעת על הגן של משפחת קארש? בדיוק ככה, קפיצת חתול ממיידאנק. אז נדברנו להיפגש הערב על מדרגות בית־הכנסת בראשון־לציון. ושאני אבוא עם שקית קאַרשן, חה־חה, מה השעה עכשיו? אז זה בדיוק עכשיו. אחרי שחטפתי את הצרור לא ראיתי את המ”פ הזה. ומה תגיד, יש לי עוד המצאה, תשמע: הוא בעצמו נסע לראשון־לציון, מילא, אין קאַרשן, אז הוא יחזיק שקית פאָמעראַנצן, פרוליין קאַרש? סליחה, הבן־דוד שלך לא יכול היה לבוא, הוא עסוק בעניין חשוב, הוא משתתף בסלילת הדרך לירושלים. מה? כיצד מצאתי אותה? בזה הם דווקא בסדר גמור פה, כל יום מודיעים ברדיו…

רצה לשמוע עוד, אבל מין נמנום מאוושש גבר עליו, או עילפון למחצה, או אולי הפצוע השוכב לידו השתתק.

רביבים, לילה, העמדה הצפונית    🔗

מי שם?

טו מי, ז’ידקי.

זה מה?

כלום, בדיחה, בחושך טובה גם כסיסמה.

ותרגומה?

קצת מסובך. ואניה שואל מי שם ועונים לו: זה אנחנו, היהודים. העניין הוא שלפי המבטא ממילא מזהים מיד מי שם, ובנוסף, העונה לא אומר יהודים אלא יהודונים, להקדים תרופה למכה… הבנת?

שמע, פה הם מסוכנים, המשחקים האלה שלך, לולא זיהיתי אותך על־פי התחבושת הלבנה על האוזן, הייתי יורה בך.

תמיד מזהים אותנו, כך או אחרת.

טוב, מה אני אתפלסף עם אחד כמוך ש…

אחד כמוני שמה?

ציפור לחשה לנו על האוזן שהשתתפת בקרבות לטרון.

אני אצלכם כבר שלושה ימים ולא ראיתי אפילו ציפור אחת לרפואה, עכבר ראיתי, זה כן, אחד, על־יד חביות המים, ששם מציצים כמה עשבים. אולי זה העכבר שצייץ לכם על האוזן?

תגיד, גם הראייה אצלך קצת ככה…? טוב, אל תדאג חבר, יבואו עוד.

מי יבואו?

הציפורים. הן כבר בדרך הנה. צריך רק קצת דמיון.

באמת? כמו שאומרים אצלכם: סמוך על סמוך? ומה עוד לחשה לכם הציפור?

שהיה שם חרבון גדול בלטרון ושאחרי שנפצעת לא רצית להחזיר את המדים אלא הסכמת לבוא ולעזור לנו בשמירה.

מילא, שיהיה.

ולא היה?

מה לא היה?

מפיצים כל מיני שמועות. שגייסו אתכם ישר מהאוניות, שנתנו לכל אחד מכם סטן עם עשרים וחמישה כדורים, דחפו לכם לכיסים ארבעה רימוני־שפשוף פולניים ויאללה לחזית, איך אומרים, כצאן לטבח.

מי אומרים?

תגיד, אתה לא קצת… עושה את עצמך, או משהו?

בכלל לא, אני באמת אוהב לדעת מי אומר מה. זה בא לי מהשנים שלמדתי בישיבה. שם לומדים: אמר רב אשי, אמר רב אליעזר בן־עזריה, אמר רב… למשל הנביא ישעיהו אומר: כשה לטבח והנביא ירמיהו אומר: כצאן לטבחה, ותהילים אומרים כצאן טבחה וב…

ממש גדול בתורה… כל זה מהישיבה?

ככה, מפה ומשם.

שמע, בעניין הזה של צאן לטבח אני כמובן לא התכוונתי אליך… אני…

אה, לא? למה דווקא לא אלי? ואל מי כן התכוונת? למען האמת גם אין לי מושג אל מה מתכוונים בזה בכלל.

בכל מקרה אתה לא…. בטח היית בפרטיזנקה או באיזה מחתרת לוחמת בגטו וארשה, מה?

לא זה ולא זה. אני, כשהייתי בן חמש־עשרה וקצת, הסתננתי לארץ המחר הזוהר, יפת־נוף משוש תבל, ובן שש־עשרה גורשתי לסיביר, לעבוד במכרות אירטיש ובזה לשרת את אמא ראסייה. באבק שריפה למדתי להשתמש רק כדי לפוצץ מחצבי פחם.

אה… ומה הביא אותך אלינו?

אחרי שתפרו לי את האוזן בהדסה, הציעו לי כל מיני מקומות: המעפיל, האון, רמת־הכובש, רביבים… בחרתי ברביבים מפני שהשם מצא חן בעיני… כרביבים עלי עשב… מילא, עשב לא כל־כך מצאתי פה, אבל תיארתי לי שאתם לפחות יודעים איך להתחפר כמו שצריך. ומה אני מוצא? זוגות זוגות של שומרים ליד ארבע עמדות של שקי־חול בולטות בשטח, ממש מטרה מסומנת לאש… כבר במלחמת העולם הראשונה ידעו איך מתחפרים ואיך שומרים על קו חזית… ובאשר לשמות, סלח לי חבר, מה השם שלך?

לא הגענו הנה לשמור על שום קו חזית. שמי עמיצור. למה אתה מגחך?

כי ידעתי מראש ששמך עמיצור או משהו מעין זה. אם לא על קו חזית אז על מה אתם שומרים כאן?

נגיד, על הטירה הזאת.

איזו טירה?

זאת שאתה רואה ממולך.

זיי מיר מויחל, כלומר סליחה, לקונגלומרט הלבן הזה שם אתם קוראים טירה?

ואיך אתה היית קורא לו?

שאלה טובה. טירה בצרפתית זה שאטו, אז אולי הייתי קורה לה שאטו דה־לה־ גאָרנישט…

גאָרנישט? לא־כלום?

יפה, מוכרות לי כמה טירות בצרפת. שתיים מהן אפילו רשומות על שמי. זה מפתיע אותך שאני כאן?

לא. מדי פעם באים אלינו תמהונים מסוגים שונים ומשונים, משוגענע כאלה, אתה רואה, הנה עוד מלה ביידיש שלמדנו… הם מבקשים שנרשה להם להישאר כמה זמן איתנו כדי שיוכלו גם הם לתת את ידם למפעל ההרואי… לבנות אחרי אלפיים שנה את הישוב היהודי הראשון בנגב המדברי… אתה יודע מה זה הרואי?

ברוסית גיבור זה גֶרוי. רק כל אדם שלישי שם איננו גרוי… ואצלכם?

אצלנו? עדיין לילה ארוך לפנינו ונספיק לדבר גם על מה שאצלנו. אבל בינתיים נחזור אל הגרואים. הם מחזיקים אצלנו מעמד שבוע, שבועיים, חודש לכל היותר. נהוג אצלנו לערוך לכל אחד מהם טקס־פרידה, שהם מרוצים ממנו עד הגג ודואגים שהוא יצולם ויתואר לרוחב לאורך ובאלכסון. בשעת הטקס אנחנו מעלים כל אחד כזה לגג הטירה, איך אמרת? הקונגלומרט הלבן הזה, מזמינים אותו לנאום מלמעלה נאום גרואי, ואם הנאום מתארך יתר על המידה, וזה קורה לא פעם ולא פעמיים, אנחנו פוצחים מלמטה בשיר: משוגענער, רד מהגג!..

והגג הזה לא קורס כל שני וחמישי? שמע, אתמול גירדתי קצת באולר את אחת האבנים שמהם בנוי השאטו־דה־לה־גארנישט, ומה מסתבר? הוא בכלל לא בנוי אבן, אלא…

הוא בנוי אבן־גיר מקומית… בשביל להתיישב צריך…

בשביל להתיישב צריך מה? כיסא, שרפרף או ספסל, וכמובן שצריך בשביל זה ישבן…

אפרופו ישבן, לפני כמה ימים בא לבקר אותנו אחד מוותיקי העמק, רחמנות עליו, איך היטלטל מעין־חרוד עד כאן, לא כביש ולא דרך, רק אבק ואבק. בא להרצות לפנינו, להביא קצת תרבות לנצורי הנגב, אבל אמר רק משפט אחד: חברים צעירים, אם אתם רוצים לראות את ישבנה של ההיסטוריה תלכו מן המקום השומם הזה, אבל אם אתם רוצים לראות את פניה של ההיסטוריה תשארו ותתיישבו בו.

במטותא ממך, אתה יכול להגיד לי מה בדיוק הכוונה ב’תתיישבו' הזה?

להתיישב, בעברית, זה בערך להפסיק ללכת.

אה, הקץ לנדודים?

בדיוק. ואתה חושב שלך זה היה מזיק?

האמן לי, עמיצור, אין לי מושג מה היה מזיק לי ומה לא.

שלא יהיה מקום לטעות. לא מחזיקים פה אף אחד בכוח. רוצה נשאר, לא רוצה, אחורה פנה וקדימה צעד. נסתדר כך או אחרת גם בלעדיך. וגם טקס־פרידה נערוך לך, ובינתיים, טאווארישץ' אברשה, הגיע הזמן לסייר לאורך הגדרות. תיקח את הכומתה שלי וכסה את האוזן שלך שמלבינה באופק, ממש מטרה לצלפים, הרבה יותר משקי החול האלה… חושך מצרים אה? ועכשיו למה אתה צוחק?

כי פעם אמרתי למישהו, מישהו מעניין, בחיי, שמחושך דווקא אינני מפחד, אנ יחושב שזה עדיין נכון. בכל־אופן, מעניין אותי כמה הם בחושך הזה, על הגבעות מסביב?

כמה צלפים?

לא, כולם יחד.

כמה חיילים מצריים יש על הגבעות? לא ספרנו, אולי חמש מאות, אולי אלף.

ואתם פה שלושים וארבעה?

יחד איתך שלושים וחמישה.

ומה?

שום דבר. יום אחד יימאס להם והם יתקפלו.

נניח. ואז מה? תתחילו להוציא מן החול הזה לחם צר ומים לחץ? או שמשה יכה על סלע וייצאו ממנו מים?

יש לך רעיונות יותר מוצלחים בשבילנו?

דווקא כן, קונטרבנדה, למשל. אתמול קראתי בעיתון… אוכל ותחמושת לא תמיד מגיעים בזמן, אבל עיתונים תמיד… באחד מהם קראתי רעיון גאוני להפוך את שארית־הפליטה לשבטים של בדואים יהודים, שהולכים אחרי צאנם בערבות הנגב. אבל אם כבר בדואים אז שמעתי שהם מומחים לעסקי הברחה בקו קהיר־ירושלים. ובעסקי הברחה גם אנחנו, היהודים, לא רעים כלל, אפילו מצטיינים, ועל זה אני דווקא יודע דבר או שניים, האמן לי, אז מה צריך יותר? עדר גמלים מאולפים, כמה ראשים יהודיים שיושבים היטב על הכתפים, קצת העזה ומסירות־נפש, ממש השקעה מינימלית, והופ, עשיתם כסף, הוצאתם את השליטה על שבילי המדבר מידיהם של השייח’ים ומידי הכנופיות המזויינות… ודרך־אגב, זה לא נכון שלקחו אותנו לחזית היישר מן האוניה, בין לבין גם ערכו לנו שלושה ימי אימונים, נדמה לי שלא רחוק מכאן, ליד דיונות החול, ואימון־לילה אחד…

מה נאמר ומה נגיד, פייטרים מאומנים, הצחקת אותי. טוב, עכשיו כבר מותר לחזור ולהיכנס חזרה לעמדה. קר בחוץ. שב, שב. נשב ונשמע. אם לא נקבל את הרעיון שלך אז בטח יש לך איזו נבואה שחורה בשבילנו, לא?

נבואות שחורות יש לי למכביר, כך או כך. למשל: שלפני הציפורים יבואו הנה הזבובים, כאלה שמנים, שחורים־ירוקים, אתה יודע, מזהירים בשמש. הם תמיד הראשונים שבאים אחרי הלכלוך של בני־האדם… גם הנחשים והעקרבים יתעוררו מתרדמתם כדי להכיש… וגם לוחמי־שיריון אמיצים יפלשו למדבר, רכובים על טנקים, ויקימו תמרות אבק שיכסו פה את הכל, שכבר אחר שכבה, אלה מדרום יבואו ואלה מצפון, ואת יתר הגזם אכל הארבה, ויתר הארבה אכל הילק, ויתר הילק אכל החסיל, וכולי וגומר…

שיחה עם דנדוש, מזכיר מתיישבי הטירה    🔗

שטוף זיעה התעורר מן החלום: שני דובדבנים שגבעוליהם מחוברים בקודקודם התנדנדו על אוזנו השותתת דם ושורצת נמלים. טיפות טל שקופות כבדות נטפו מן הדובדבנים על צווארו, אבל הוא התעלם מן הטל הנוטף ומעקיצות הנמלים והוסיף להתווכח בשצף־קצף עם עמיצור, שכומתה שחורה משוכה על מצחו עד עיניו, מה יקדים כאן את מה, מכת הזבובים את רינת הציפורים או רינת הציפורים את מכת הזבובים. מכת הזבובים, שמע בהקיצו את קול עצמו רם וברור. הזבובים שזימזמו באוהל, שחורים ושמנים, זהרו בירוק בטנם בקרן השמש המאובקת שחדרה מלמעלה, מבעד לקרע הפעור שליד ראש התורן, ובאמת, כיצד הגיעו הזבובים למקום שכוח־אל שכזה? אולי עם לשלשת יוני־הדואר, המכסה את האדמה היבשה הסדוקה שמסביב לקורת־השובך, ומיטיבה במקצת עם העיניים העייפות מן הלובן המעולף שבכל; אולי עם לשלשת התרנגולות המתהלכות חופשי בחצר, כיודעות שאיש כאן לא יפגע לרעה בספקיות המזון הטרי של ארוחות הבוקר, חצי ביצה קשה לאיש; ואולי עם גללי הגמלים של הבדואים, שמאז הוכרזה ההפוגה בקרבות מרבים לפקוד את המקום, רגליהם יחפות וצפודות ומבטם פקוח על כל תזוזה בחצר. מה חבוי שם בלבם, מתחת לגלימה השחורה והכבדה, שאין להבין מה תכליתה בחום הזה. מה בלבם? ברכה, קללה, זדון? הגמלים שלהם הם גמלים טרויאניים, או מה? צ’ורט יֶבו זנאייט. אברשה היכה כף אל כף בניסיון נוסף ללכוד את הזבוב שנטפל אליו. מילא, מוטב זבובים ולא יתושי המלריה שתמיד נכרכו בשמעה של הארץ הזאת, או נמלים שורצות באוזן. הצטמרר וגיחך, מנגב את פניו בקצה סדין ממועך ומאובק. גם בניסיון להיזכר בשלגי סיביר לא היה כדי להמעיט מן הליאות הדוממת, הצבורה בין יריעות האוהל. השעה כבר היתה קרובה לארבע אחרי הצהריים. השפתיים והנחיריים המיובשים עדיין לא ניחשו שמץ־סימן של רוח בין־ערביים. כך באוהל וכך בחוץ. במטבח, בקצה השאטו, בארון־עץ שדלתו רשת צפופה ומעליו כתובת מאירת עיניים “אל תזלזל בארוחת ארבע”, חיכו לו שתי פרוסות לחם עטופות במטלית לחה, קוביית מרגרינה נמסה, צלוחית דביקה עם ריבה וקומקום־פח עם שאריות תה מלוח. טוב ויפה, הגיעה השעה לצאת החוצה, לצלוח את גלי החום ולהוסיף ולהעמיק, כל עוד אור יום, את התעלות המחברות בקווים זיגזגיים את המערה שלרגלי הגבעה עם עמדות שקי־החול שבארבע הפינות של גדר־התיל, חפירה לא קשה במיוחד. כבר הכיר את טיבה של אדמת הגבעה, גירית ופריכה למדי. גם הבידור היומי מצפה לו שם: הנה הכריזה שריקת משרוקית עליזה על תחילתו של משחק כדורגל בין המגינים על השאטו לבין הצרים עליו, בשיפוטו של קצין פיני מאנשי האו"ם. כשראה אותו בפעם הראשונה, נתקף בולמוס לגשת אליו ולשאול אם לאמו לא קוראים, במקרה, סלמה־יקטרינה, אלא שניער ראשו ועזב את הפיני לנפשו. עכשיו, ממרחק, כשהשמש בגבו, התבונן משועשע איך הם מבצעים את משימותיהם, השופט ושני הקוונים, מקפידים בקלה כבחמורה, ככתוב בספר. ואילו המשימה הרשמית, שלשמה הוצבו כאן עם ההפוגה בקרבות, משמע לשמור שהצדדים הלוחמים לא יקדמו את העמדות ולא יתפסו שטחים לא־להם – פוסטע רייד, הבל ורעות־רוח. באורח פלא היו העמדות זזות מעצמן מדי לילה בלילו אפילו לאור הירח, ממש תחת חוטמיהם. הוא, אברשה, לא שותף בהסגת גבולות זאת: די לך שנפצעת פעם אחת, אמרו לו בחיוך אפוטרופסי. שפילט זיך, קינדערלאך, שפילט זיך, אמר להם. שחקו לכם ילדים, שחקו.

אותו יום, איכשהו, לא מצא להיפטר מן הרפיון שאחז בו. תנה לי ברכה כי ארץ הנגב נתתני. תנה לי קצת וודקה או קצת ברנדי נפוליאון, תחת אותו נוזל אדום מתוק ופושר שהם קוראים לו יין ולוגמים ממנו חגיגית בערבי שבת. ביובש הצורב עצם המחשבה על וודקה הביאה עליו סחרחורת, אולי נעימה דווקא. יישר את גבו, קינח את חוטמו מן האבק ונשם עמוקות בתוך התעלה המעמיקה והולכת, מחצית גופו העליונה מזדקרת מתוכה ערומה, כבר שחומה כקרום הלחם. השעין את המכוש ואת האת אל דופן הפח הגלי שתמך בקירות התעלה, עיניו המצומצמות שבויות בשמי השמש השוקעת, והוא מובדל ומרוחק מהקאקופוניה הגרונית העולה ממגרש הכדורגל, המסומן בסיד במרחק שווה מהחומה ומעמדות הצרים עליה. לנגד עיניו לא היתה אלא תבערה, לשונות אש פושטות בשמיים ממערב מזרחה. חרדה סתומה אחזה בו, לאו־דווקא מכאיבה או מאיימת. אולי להיפך. אופק הגבעות עטה הוד, בוהק של זהב עמום, ומעל הגבעות ניצת חזיון־קסם זוהר. בהבזק צצה בראשו תמונה צבעונית שהיתה תלויה בדירתם בפינת השוק הישן, תמונה שקנה אביו לאמו, כך סיפרה בלומה־רוזה, אחרי הולדת אחיו הבכר, יוסף־חיים: משה־רבנו עמד שם מתחת לשמיים בוערים, סעורים וזועמים, טוגה רומאית עוטפת את גופו המוצק ולוחות־הברית אחוזים בנחישות בידיו השריריות, הפשוטות לפנים. נדמה כאילו הסנה הבוער ואיננו אוכל חרך את סנדליו, שרצועות עור חומות קושרות אותם בהצלבה אל רגליו, כמעט עד לברכיים.

הזיעה ניגרה ממצחו, צרבה את עיניו, עימעמה את ראייתו, אבל בה בעת, באורח פלא, כמו העצימה וחידדה אותה. האופק, עד קצהו היה מוצף אור שלא מן העולם הזה. מרחבי שמיים סגולים וכתומים, צהובים ואדומים וירקרקים, מזהירים בזוהר אחרון, משתנים שניה אחר שניה ועדיין לא מניחים לדמדומים להשתרר עליהם, מילאו את כל החלל לא רק באור מכשף אלא גם בריח מכשף. אולי ריחו של נקטר, אולי ריחה של קטורת? רגע ארוך לא הבין מה קורה לעיגול השמש הכתום השוקע לתהום הפעורה שבין רכסי הגבעות הזהובים העמומים לבין השמיים העוטים גוון של רמץ פחמים. אחר־כך חזר אל המכוש ובמאמץ עצום עקר ממקומה אבן גירית בהירה ושטוחה שנחשפה כמין מדרגה לפני רגליו היחפות. רקותיו הלמו כמו מפוחים. על אחת הגבעות האלמוניות והזהובות האלה יקים את פסלו, פסל הברזל והברונזה שיתנשא לגובה של תשעה־עשר מטר פלוס, פסל שבוזה באחוזתו בדורפינגן־גראץ על־ידי הוד רוממותם, הארכי־בישוף הפרוטסטנטי וההגמון הקאתולי של מחוז שטיריה…

משחק הכדורגל הסתיים. עכשיו הזמן למצוא את המנהל, הנאַצ’אַלנק, המזכיר, או מה התואר שבו הם הכתירו את האחראי על הישוב הקיקיוני הזה. איך קוראים לו? הנה שכח את שמו, משהו קטן ומצחיק כזה, בלי עמי ובלי צור ובלי אורים ותומים. אה, דנדוש! היענות הזיכרון, כמו תמיד, ניערה מעליו את שיירי הרפיון. מה יגיד לו? חישב מהר: זה לא יעלה לכם אפילו פרוטה שחוקה אחת. ארתורו הקטן ידאג להעברת הפסל והציוד הדרוש להצבתו. מי יעשה את העבודה? על זה אחר־כך. כבר פתר בעיות קשות מזו.

אני יודע מה מביא אותך אלי, קידם אותו דנדוש בסבר־פנים של משיב הפתעה שערה.

אתפלא.

אתה רוצה להישאר איתנו, להצטרף.

לא, בכלל לא. תקעת לך גול עצמי.

אה, לא? ולמה לא? אנחנו לא לטעמך?

אולי. באירטיש ובמקומות אחרים למדתי שמוטב להתרחק מאנשים וואס גלאָצן מיט די אויגן.

מה זה?

כרגיל, קשה לתרגם. משהו כמו דור ראשון לגאולה. גלאָצן מיט די אויגן זה בערך לגלגל עיניים כלפי שמיא… אינך חושב שקשה להלך זמן רב כשהמבט מופנה השמיימה? עלולים ליפול כל רגע.

כך אתה רואה אותנו? מעניין. ואני חשבתי שמבטינו דווקא תקועים באדמה. ואולי זה מה שמפחיד אותך? האדמה? המדבר?

כבר הייתי במקומות יותר מפחידים.

הנוף משעמם בעיניך?

אה, באשר לנוף… שמע, דנדוש, דווקא על זה רציתי לדבר איתך. אני הנני זאב בודד, מילא, אדם בודד, נשארתי לבד… עשיתי הרבה כסף אחרי המלחמה, באירופה. עסקתי בהברחה, בגניבת גבולות. השיגעון האחרון שלי היה להקים פסל של קרעי ברזל, פלדה וברונזה, תשעה־עשר מטר גובהו, תשעה־עשר פלוס למען הדיוק. הקמתי אותו בקירבת העיר האוסטרית גראץ, אלא שהדבר הזה לא מצא חן בעיני הכמורה המקומית, כי הפסל היה גבוה יותר מכל מגדלי הכנסיות שבעיר גראץ… היום, בשעת השקיעה, תוך כדי חפירה, עלה בדעתי להעביר את הפסל הנה, כי פתאום נראה לי שהוא יחיה בשלום עם האופק כאן. גם אין כאן מגדלים של כנסיות או צריחי מסגדים שיצטרכו לעמוד בתחרות…

מה מתאר הפסל?

מתאר? קשה להגיד. לא חשבתי על זה ככה. בכלל קשה לענות על שאלה כזאת, לא?

למה? בפינה הקריאה שלנו, במגדל הטירה, תלויה תמונה של פסל. שמת לב?

ודאי ששמתי לב. ‘האדם החושב’ של רודן.

קשה לענות על השאלה מה הפסל הזה מתאר?

לא… טוב, נגיד שהפסל שלי לא בדיוק מתאר כמו ש’האדם החושב' של רודן מתאר אדם חושב.

שמע, אני אינני מבין גדול באמנות, אבל כל אחד יכול לראות ש… יש לך משהו נגד הפסל הזה?

לא לא, לא אמרתי את זה, רק ניסיתי לענות על השאלה מה מתאר הפסל ההוא שעשיתי, ואני לא כל־כך מצליח. אתה יודע, זאת מין פרידה שלי, מין קריעה שלי. קריעה בעי“ן. אתה יודע מה זה קריעה בעי”ן?

בוודאי, בבית־הקברות, אצל הדתיים, כאשר…

זה לא פסל שיש לו כן, למשל. אין לו כן. קרעי הברזל יוצאים ישר מן האדמה. אולי הוא יגיד לכם משהו כשיהיה ניצב על אחת הגבעות במערב וקרני השמש השוקעת יגעו בראשו, גוש של ברונזה…

אני לא כל־כך מצליח לעקוב מי פה מסתכל לשמיים ומי לאדמה.

אולי גם אני לא. אז תיקו. אתה יודע, לפני כמה שנים עבדתי במחצבת־שיש בהרי אורל. מאחר ששמונה שנים נדדתי ממקום למקום באותו זוג נעליים שאבי צייד אותי בהם כשנסעתי ללמוד בישיבת וולוז’ין… שמעת על וולוז’ין? לא? לא חשוב, כלומר חשוב אבל לא ברגע זה… ובכן, יום בהיר אחד עלה בדעתי להקים, איך אומרים, יד לנעליים האלה והתחלתי לעבד, אחרי העבודה כמובן, גוש שיש יפהפה, דומה בצבעו לאדמת דרכים בוצית. פעם יצא לי להראות את האבן לאיוואן אוגוניוק, שהיה מנהל המחצבה. הוא הביט באבן ואמר לי שהיא דומה לנעליים כמו שהפרצוף שלי דומה לתחת שלי, או משהו בדומה לזה, ובמכת פטיש אחת ריסק אותה…

מה עלי להבין מזה?

כלום, וליתר דיוק: לא־כלום. סתם נזכרתי.

אז נמשיך בשיחה?

אולי בפעם אחרת. אם יזדמן. ותזכיר לי לספר לך מה זה וולוז’ין. לא יזדמן, אמר לעצמו בקול כאשר השתרע על מיטתו באוהל.

אלברט רעי כאח לי    🔗

מי יודע איך היו מתגלגלים הדברים אילמלא אותה פגישה עם האדון אלברט לוי. וכי מה זה היה אם לא אהבה ממבט ראשון, היה אברשה אומר אחרי שהמלה אדון נשמטה מן השיח־ושיג ביניהם ומר אלברט לוי נהפך בפיו לאלברט ידידי ורעי. ואם לדייק, אולי אהבה ממבט שני, כי המבט הראשון לא סקר אלא דף בריסטול שהיה מחובר בנעצים אל גזע עץ בכניסה לחצר והודיע על דירות להשכרה, למכירה ולקניה, וגם על שותפות אפשרית בתחנת דלק סמוכה, אבל לא נראה כמבטיח גדולות. המבט השני לעומת זאת נפל על לוחית של אמאיל לבן שהתנוצצה באפלולית חדר־המדרגות ומשום מה נעמה להפליא לעיניו, על אותיותיה הכחולות המסולסלות לנוי: אלברט לוי, קניה, מכירה והשכרת דירות. ותיכף גם גילה מעליה משהו שדמה לאיקונין או לקמיע, וזכור לו ששאל את עצמו, אבל כבר בלי זעם: גם אלה מצפים לי בארץ־הקודש? זאת היתה כף־יד צמודת־אצבעות, עשויה מתכת כסופה־כהה. אברשה לא מצא פעמון, הקיש על הדלת, נענה מיד בקול גברי חם שהכריז: פתו־ו־ח! בדירה פנימה היו תריסי־העץ התכולים מוגפים למחצה והשמש הלוהטת בחוץ ציירה פסים מקבילים, זהובים ודקים, על־פני קירות הסלון המרווח, המסוייד ורוד־עתיק.

ברוך הבא, ברוך הבא! נעימת הקול אמרה בבירור שבעל־הבית תוהה על אורחו הלבוש חליפה מחוייטת ביום שרב כבד. שב נא מולי ותוריד לפחות את מעיל החליפה, כי אחרת אתחיל גם אני להזיע, אמר. אברשה כבר התרגל לאור המועט והבחין שהאיש מחייך אליו מתוך כורסתו: אין חדש תחת השמש, הוסיף ואמר האדון אלברט לוי, אין, וכמו בכל שנה יורדים עלינו החמסינים בסוף אלול, להזכירך שהנה־הנה באים עלינו לטובה הימים הנוראים. מה זה חמסינים, אתה שואל? חמסין, אצל שכנינו הערבים, פירושו חמישים, זאת־אומרת שהרוח המזרחית החמה הזאת פוקדת אותנו חמישים פעם בשנה, בדיוק חמישים, כך הם אומרים, וזה בא מן אללה, הם אומרים, אבל אני לא בטוח, לא ספרתי, אין לי עסקים עם אללה ולא מנהל איתו חשבונות, ושרק יעזבו אותנו במנוחה, ושיהיה כאן כבר קצת שקט. לפי הבגדים שאתה לובש ביום חמסין כזה אני מבין שאתה חדש בארץ. ומה זה, רק עכשיו הגעת וכבר אתה פצוע? מה, כבר היית בחזית? הורה באצבע ענודה טבעת־חותם על אוזנו החבושה עדיין של אברשה. מר לוי עצמו היה לבוש מכנסי חאקי רחבים וחולצה פתוחת־צווארון, מכופתרת רק כדי חציה. הוא ישב־שכב בכורסה עמוקה, קרחתו השזופה עד חום שוקולדי מבריקה באור מנורת־הקיר התלויה גבוה מעליו. כן, יש לו חלק גם בשני בתים ברחוב לווינסקי, בין רחוב נווה־שאנן לרחוב עליה, ויש לו ברגע זה כמה דירות פנויות, שתיים מהן מרוהטות, הרהיטים לא מי יודע מה, אחת של חדר־וחצי ואחת של שני חדרים והול, נכון, יש לו ברגע זה גם סככה פנויה מאחורי תחנת־הדלק, שמונה על עשרה מטר, מוכנה להשכרה מיידית. אתה מתכוון להקים כאן נגריה? מסגריה? משהו מעין זה, אתה אומר, לא לא, אתה לא צריך לפרט, ברגע שאתה שוכר אצלי את הסככה אתה יכול לעשות בה כל מה שעולה בראשך, מה שמתחשק לך, רק שלא תהרוס את הרצפה ושלא תקדח חורים בקירות־הפח או בתקרת־הפח. כן, ועוד משהו: אם בכוונתך להכניס לסככה גם משור חשמלי, יהיה עליך להפסיק לנסר בשמונה בערב, כי ככה התחייבתי בפני מר שצ’ופאק, שכבר לפני עשר שנים שכר אצלי דירה בקומה העליונה של הבית שמאחורי הסככה, ומלה של אלברט לוי זה מלה. להפסיק לנסר בסביבות השעה שמונה בערב זה תנאי בל יעבור, כי אז מתחילים להגיע הקליינטים של מסייה שצ’ופאק, והם רוצים קצת שלווה… לפנים, לפני שפרצה כאן המלחמה שלנו, היו מבקרים אצל שצ’ופאק זה כל הסלתא ושמנא של האנגלים, ורק לערבים אסור היה להיכנס, זה היה מחוץ לתחום בשבילם, אבל הם בכל־זאת היו מתגנבים פנימה, לבושים פראנג’י כמוך. הצרה איתם שהם תמיד עומדים על המקח, כמו שרגיל אצלם, ולא פעם אחת קרה שהיה עלי לשלוח לשם את אחד הבנים הגדולים שלי, להרגיע את רוחו של בעל המכון. מה, אלה לא בני־אדם כמונו, הערבים? לא מגיע להם כבוד?כסף שלהם לא כסף? מה, הוא מסריח? רק לפני חודשים אחדים לא היה ערב בלי שיחנה ברחוב הזה, לווינסקי, איזה ג’יפ של הכלניות, שהיו מגיעים הנה מהמפקדה שלהם ברחוב השחר, ואפילו מסרפנד. עכשיו, בשעות הערב, תוכל לפגוש כאן למטה איזה ג’יפ או שניים משלנו, עם דגל שלנו, אולי רק חונה ככה קצת יותר בצד. כמו שאומרים: במלחמה כמו במלחמה ואחריה עוד יותר שמח, אה? לא שאלת כלום על המכון הזה, יפה יפה, מה אתה מביט בי ככה, איך אני יכול לדעת מה אתה מבין ומה לא, אמנם נראה שהתגלגלת קצת בעולם, אבל כשנכנסת תקעת בי זוג עיניים כאילו לא ראית יהודי מימיך… אז דווקא אגיד לך, המכון הזה מכובד לא פחות מכל עסק אחר, ומר שצ’ופאק, דווקא משלכם, כמו שאולי הבנת מהשם, איש טוב וישר, לא מזניח כלום, לא מקפח את הבנות, וממש על ידן מגדל בת משלו, לגמרי לבדו גידל אותה כי הוא אלמן כל השנים, אף פעם לא התחתן מחדש, בודד כמו אבן, בת לתפארת גידל, תאמין לי, לומדת בסמינר, חכמה, גם יפה, אפילו שג’ינג’ית…

העיסקה של שכירת דירה מרוהטת, שני־חדרים והול, ושכירת סככה של שמונה על עשרה מטר, נחתמה בתוך דקות ספורות. מר לוי היה מיומן ובז לקטנות, כמוני כמוך, חייך אברשה בינו לבינו, ואחר־כך הצטרף בכל מאודו לצחוקו הגרוני של האיש, שמחשוף חולצתו הפתוחה גילה ברבים את עוצמת חזהו השעיר. אברשה נינוח בסלון הזה הוורוד־אפלולי, כאילו מישהו בא וסילק במטה־קסם את המתיחות שהצטברה בשריריו הדרוכים. עצלות רכה וטובה עמדה כאן באוויר ומין תחושה של פיוס מסתורי התלוותה לאיוושת המאוורר שעמד על כן־עץ גבוה – כמין פסל קינטי – בינו לבין בעל־הבית. רוח בדיחות נכנסה בו: אם למעשנים כל העולם הוא מאפרה, אז מדוע שכל העולם לא יהיה לכל השבים מן המלחמות בית־בושת אחד גדול? אם השעה לא דוחקת עליך, מר אלברט, אספר לך מעשה… לא, בכלל לא דוחקת, מה דוחקת? מה בוער פה? נעים לשוחח עם אחד כמוך, לא סתם, הסייסטה שלי לא תברח, גם האשה שלי לא, והחיפזון מן השטן, כמו שאומרים בני־דודינו… אה, גם הם אומרים את זה? חשבתי שזה פתגם רוסי, תהה אברשה ומצא עצמו מספר לאט ובהנמך־קול, כמעט כממתיק סוד, איך הגיע בגמר המלחמה אל העיר שבה נולד, כן כן, בפולניה, כאן מקצרים ואומרים פולין, צ’נסטוחובה שם העיר וזאת עיר קדושה לכל קאתולי, ואיך מצא שבדירה בה יצא לאוויר עולם פתחו מיד אחרי המלחמה מין מכון כזה לטיפוח היופי, מניקור, פדיקור, תספורת וכיוצא באלה, כלומר בסך־הכל כזה בית־בושת משופר, שפועל כל ימות השבוע, ביום ובלילה, חוץ מיום ראשון, בשעות שבין אחת־עשרה לאחת אחרי הצהריים, כיוון שאז כל הפראנקות והמאנ’קות והמאריות, המועסקות באותו לוסטיג־הייזל, כך קוראים לזה ביידיש, יוצאות לחופשי למשך שעתיים כדי להשתתף במיסה ולהיטהר בזיו פניה של המאדונה עושת הניסים. נראה שסדנא דארעא חד הוא, מר אלברט, ובתרגום ללשון אמי: א קורווישע וועלט, עולם זנותי.

מר לוי לא צחק עוד, רק בעיניו הכהות ועל שפתיו המלאות בושש מין חיוך מהסס. גם קולו נשמע עכשיו נמוך הרבה יותר ואצבעותיו סגרו כמאליהן, בהיסח הדעת, את כפתורי חולצתו, מן הטבור וכלפי מעלה: וכבר שכחנו את מה שכתוב בספר יהושע, אה? ותשקוט הארץ ארבעים שנה… טל"ח, מר אלברט, לא ביהושע אלא בשופטים, ותשקוט הארץ ארבעים שנה, שמונים שנה.

לפנות ערב נשבר החמסין. רוח צפונית־מערבית באה מן הים ואברשה נהנה לשוב ולמדוד בצעדיו הארוכים את רחובות העיר, כפי שנהג לעשות כל אימת שהיה מגיע לעיר זרה. מפתח הדירה ששכר בכיסו, המזוודה עדיין ארוזה, עומדת בהול וחליפת־הייצוג זרוקה עליה, חפץ שכנראה לא תהיה בו תועלת רבה כאן, במין התעוררות, שזמן רב לא ידע כמותה, צעד מדרומה של העיר, שחושיו קלטו אותו כססגוני וריחני ורוחש חיים אמיתיים (גאָטעניו גאָטעניו מיינער, אולי תבהיר לי פעם אחת מה פירוש חיים אמיתיים?), דרך הסמטאות הצרות היורדות אל הים, שנהימתו אינה פוסקת פה לרגע, סמטאות של מהומת־ירידים שגם היא אינה פוסקת פה לרגע, ועד לצפון העיר, בעצם עדיין לא עיר כאן אלא חולות עמוקים, זהובים, שפה ושם פזורות עליהם קבוצות־קבוצות של קוביות בתים אחידות, מסנוורות בלובנן, כולן תלת־קומתיות, מוצבות זו אצל זו אנונימיות, לא־איכפתיות, לא חיוך להן ולא הוד והדר, לא יופי ולא כיעור, וכאילו לא שום שייכות לזהב־החולות או לכחול־הים, ולפי המראה, או נכון יותר היעדר־המראה שלהן, עשויות לשמש באותה מידה עצמה כדירות־מגורים או מחסני־קירור, קליניקות או משרדי־מכס. היה הולך ומזמר לעצמו בגיחוך מגורה של איפכא־מסתברא מין זמר שכזה: אין פנאי לעמוד אף רגע, לך לך, אברשה, צפונה, וקנה בין בתים אלה, שחלונותיהם נשקפים מאובקים לעבר מגרשי־חול ריקים, כל מה שעדיין עומד למכירה, וככל שידך משגת, כי היינו מתפללים בשנה הבאה בירושלים הבנויה ולא עזר, אז אולי מסתבר שהיינו צריכים להתפלל בשנה הבאה בתל־אביב הנבנית. רכישת תריסר מגרשים בצחיח חולי זה הוא המעשה לעשותו! כספך בשווייץ אמנם בטוח, אבל נראה שאתה לאו־דווקא כרוך אחרי מה־שבטוח־בטוח, וגם, הכסף שם אולי בטוח אבל הוא מתרבה בצעדי צב. ואילו כאן כל דולר או פרנק שוויצרי כמוהו כאמבה המתחלקת במהירות ועד אין־סוף. ראה הוזהרת! די לך למדוד את העיר בצעדיך, מעשה תייר בטלן, גש למלאכה. בשביל מה? בשביל מי? נשארת אחד ממשפחה. אבל מה אם מישהי נמצאת בכל־זאת אי־כאן, או שתגיע לכאן, אם בודדה ואם… ותחכה לך על מדרגות בית־הכנסת בראשון־לציון כאותה בת־דודה מסיפורו של הפצוע על רצפת הקומנדקר שהוציא אותו ואותך מלטרון…

השבח ליצר ההימורים של גונב הגבולות המצטיין מזלצבורג, שרגליו אמנם נטועות עכשיו בחול ועיניו מתכווצות מבוהק השמיים האלה והשמש הזאת, אבל הנה עברו בקושי חודשיים מאז התמקם ברחוב לווינסקי וכבר הוא בעלים חוקי של כמה מגרשים בצפונה הרחוק של העיר ושל שטח אחד רצוף, שלושה דונם, על שפתו של נחל הירקון, בקירבת גשר הברזל החלוד שכנראה הוקם עוד בימי השלטון הטורקי. עם קצת דמיון וקצת כסף אפשר היה להרחיב את הנחל המסכן הזה, לנקות את קרקעיתו, לאכלס בו אם לא לוויתנים אז לפחות קרפיונים כסופים, עתירי־שומן לתפארת הסעודה של ליל־שבת, לזכר הגלות, ואם לאו־דווקא להוטים לזכור, אפשר גם בלי קרפיונים, ורק לבער את הסוף השורץ יתושים שעל הגדה ולטעת חורשה מצלה עם ספסלים לנוי, שהמפרכים גופם על הפיגומים ימצאו בה מפלט ממחנק הסיד והמלט. אלא שהתלהבותו לחזיונות העתיד של הצפון התפוגגה כלעומת שהופיעה, כי עיניו וחוטמו, ואצבעותיו שאינן יכולות שלא למשש כל דבר, כבר היו מכורות לדרום, על סמטאותיו היורדות אל הים ומתפתלות זו לתוך זו. איפה פגש סמטאות כאלה? אולי ליד נמל איאצ’ו? אלא שפה הן מהממות פי כמה, יריד־הירידים שאין בו מקום לגעגועים ויש בו מקום לכל השאר, בוא הנה, איפה תמצא מציאות כאלה, כן כן, אתה עם השפם! בחצי מחיר, ברבע מחיר, מאבטיח עד מטפחת ראש, ועד תחתוני משי, וטלית ותפילין, ודגים, דגים טריים, רק עכשיו דגו אותם, תראו איך הם מקפצים! ופלאפל ישר מהמחבת המבעבעת, ונתחים נחתכים בסכין זריזה מגוש השוורמה הסובב על מוט ושומן אליות הכבשים ניגר ממנו, א־מחיה; וחולצות נשים וגברים וחזיות לשים בתוכן כל מה שיש לכם לשים, מכל הגדלים, רבותי! למדוד במקום, גבירותי! אל תיעלבי, גיברת, אין אונס, אם את רוצה דווקא אבטיח מתוק־אדום, תפאדל, רק תמששי לו טוב־טוב את הזנב, כי אם הוא יבש לגמרי, כמו אצל הזקן שלך, אז האבטיח אלה־ראסי, סו־כר, סו־כר! ותפוחי־זהב בזיל הזול, יותר זולים מתפוחי־האדמה, גיברת, ועוד גראטיס שני לימונים על כל קילו, וחביות של זיתים, ירוק ושחור, ושום משובח, אחלה שום, אין כמוהו שום… התגרים הם שאין כמוהם, התגרים, יהודים שאחדים מהם רק זה חזרו מהמלחמה, כסוסיהם כסוסיו, ואחדים מהם הסתדרו שלא לצאת אליה כלל ועכשיו הם אנוסים להמציא סיפורים, ומה זה עניינו, וערבים שאחדים מהם רק זה יצאו מהכוכים והמחבואים של יפו, ואחדים מהם מי יודע איפה היו ומה עשו, ומה איכפת לו, אלה כאלה, לוואנט לוואנט! אלה כאלה חזותיהם, תחת השמש השורפת, ברונזה מבריקה, רק גש וגע בה, ובתמיהה ובקצת פחד העבר אצבעותיך על שרירי זרועות נוצצים, כמו שהיית מעביר אצבעותיך על חלקת הברונזה של פסלי הנרי מור בפאריס, באוראנז’רי…

ולקראת ערב, בשעה שהחום מרפה קצת, היה רחוב אלנבי מתמלא עוברים־ושבים אפורים, חוזרים מן העבודה מכוסים אבק, מלט וסיד, ומדיפים ריח זיעה חמוצה. בפינת שדרות רוטשילד, שכבר נודעה לו כמקום מושבו הקבוע של מה שהתקרא בפי הנמשכים הנה מדי יום ביומו “הפרלמנט”, היו צמרות העצים עצלות ועייפות, עדיין אפופות הבל חם. וזה מהמופסים זה, לחש על אוזנו הלא־חבושה של אברשה פועל אחד לא־צעיר, על־פי מבטאו יוצא פינסק או סביבותיה, חולצתו מכוסה כתמי מלט יבש, מכנסי החאקי מגיעים מלמעלה עד ברכיו וגרבי החאקי כמעט נוגעים בהם מלמטה, ולהיטותו להסביר רבה כשל דרשן או מורה־נבוכים מתנדב: שים לב, הוא רק ישמיע משפט אחד ומיד את היודע עם מי יש לך עסק. מה? לא, גם אני אינני יודע מאיפה בא הכינוי. אולי מזן של כלבים ואולי באמת, איך אמרת? אולי באמת ראשי תיבות של משהו, אבל מה זה חשוב, חשוב זה לדעת שמופסים זאת מוטציה מסכנה של היבסקים…

המופס, במשקפיים שנתזי סיד מנמרים את זכוכיותיהם, עמד זקוף מאוד על הספסל האכול יובש, שהשמש והאבק ונעלי־העבודה של הפרלמנטרים מחקו ממנו כל סימן של צבע: כן כן! התריס נגד משהו שאברשה לא ידע אם נאמר קודם בואו או שהיה ידוע בלי להיאמר, גם אנחנו פה וגם אנחנו לא נזוז מפה, כי אם יום אחד באמת יגיעו הנה חיילי הצבא האדום המשחרר, צריך שיהיה פה מישהו לקבל אותם בפרחים ולא ברימונים… להוריד אותו מהספסל ולשלוח חזרה למוסקבה, אל סטאלין, לעטוף אותו בדגל אדום ולשלוח בדואר אקספרס!… חבורת הנערים הצועקים הופיעה יש מאין, גם דגל עם מגן־דוד צץ מאיפה שהוא, קריאות הגנאי התחלפו בהברות קצובות: הל־אה מופ־סים, הל־אה מופ־סים! אבל הנואם נשאר עומד איתן, צופה מלמעלה בצרים עליו, כמודע בדיוק מתי תדעך התלהבותם, וכאשר הקריאות נחלשו קצת חזר אל ה־אנחנו: אנחנו פה ואנחנו נישאר פה. כבר מספיק גירשו אותנו. די! מכל מקום גירשו אותנו: יהודים לפלשתינה, ז’ידים לפלשתינה, קומוניסטים לפלשתינה! ועכשיו אתם רוצים לגרש אותנו גם מכאן, שוכחים מאיפה בא הנשק שהציל את כולנו, כן, הבֶּזות, מקלעי הבזות! ושוכחים מי הרים ראשון את האצבע בעד זכותנו למדינה… ברוכות הידיים ששלחו לנו את הנשק, ברוכה האצבע שהורמה, שבזכותם, בעיקר בזכותם… נראה שגם הנואם עצמו לא האמין שדממה כזאת תשתרר סביב. הוא הנמיך את קולו: לא, חברים, סטאלין והיטלר זה לא אותו דבר, ומי שהעז כאן לשים את שניהם בכפיפה אחת הוא או סומא או מחריב את עתידנו. ומאיפה עכשיו באים הנה עשרו אלפי פליטים? ומי אנחנו פה בלעדיהם? מדינה כשלעצמה מה ערכה ומה כוחה? אלא אם כן תדע לאן פניה ועל מי תישען… המדינה היהודית שהנה קמה פה על חוף הים התיכון, אם היא אפילו תתקיים תקופת־מה, הלא תיהפך עם הזמן למדינה זרה באיזור, לא שייכת, מדינה שמוקפת מאות אלפי ערבים, מיליוני ערבים, הלא תהיה תלויה כל־כולה לא בכוחה היא אלא בתככים בינלאומיים ואינטרסים אימפריאליסטיים, הלא צריך להיות עיוור כדי לא לראות את זה… רק מדינה ערבית־יהודית… ההמולה התחדשה, התחדשו קריאות הבוז של חבורת הנערים. השמש השוקעת הוורידה את משקפיו של הנואם. אברשה רשם לפניו פעם נוספת כמה מהירות השקיעות בארץ הזאת, מעל המדבר כמו מעל הים. נראה שגם על שאר באי הפרלמנט דחקה שעת הערב הקרב, כי הנה המופס קפץ מן הספסל, כמו מציית לאיזה כללי משחק שאין להפר אותם, ואת המקום שהתפנה תפש יהודי עטור זקן ופיאות. את תווי־פניו היה קשה לראות, בגלל ענני ערפל ורוד, סגול בקצותיו, שכאילו הבקיעו מן האדמה ונלוו אל הדמדומים היורדים ולרגע נדמו קרובים כדי מגע יד ובמשנהו כדמיוניים בלבד, אבל קולו נשמע קרוב וצלול, ואברשה, שהיה עכשיו נתון כולו למראה־עיניים ולא למשמע־אוזן, קלט בכל־זאת משפטים אחדים: העת לכם לריב עדה קדושה, וחבלי משיח הנה זה בא… או־טו־טו, את זה אתם מבינים, חברים? מלחמות גוג ומגוג היו ותמו… הנביא ירמיהו מה הוא אומר… עיניים להם ולא יראו אותות… בשמיים ובארץ… התורה הקדושה שניתנה לנו במעמד הר סיני כמוה כבושם, אז התבשמו בה יהודים ובואו בפמליית משיחנו בן־דוד שהנה, או־טו־טו… איך זה לא שמתם לב, פנה מורה־הנבוכים אל קהל הנאספים בלי להשגיח שהוא קוטע את דברי המבשר, שיש לנו פה ציר חדש בפרלמנט, איך קוראים לך? אה… ומאיפה אתה? מילא, לא חשוב, אבל אולי תביע דעה?… אלה ואלה דברי אלוהים חיים. נאנח אברשה ופנה ללכת.

פסל יונה הנביא ישחה בים    🔗

וכבר היה לו לאן ללכת. היתה הסככה המרווחת, שבתוכה היה מסדר, על משטחי־עץ גדולים, קרעי־ברזל וגזירי־פלדה, אלה לחוד ואלה לחוד, גרוטאות שרכש בזיל־הזול, על־פי משקל, באחד המחסנים של נמל יפו. בראשו – כבר ללא תחבושת על אוזנו, שבמשך זמן רב, כך סבר או לפחות כך היה אומר, ניטרלה חלק ניכר מתאי מוחו – וברישומי־הפחם ששירטט בהנף־יד ואסף בתוך סלסילת־רשת גדולה, התחיל להיווצר פסל ‘יונה הנביא’, שאורכו אמור להיות תשעה־עשר מטר פלוס, כן, בדיוק כמו גובהו של הפסל ההוא שהוקם ופורק בשעתו באחוזת דורפינגן ליד גראץ, ושעתה זה הוקם מחדש פה אצלכם ברמת־גן, כן, אחרי כמה שיחות עם ראש המועצה שלכם האדון קריניצי, שאמנם היתנה את הקמתו, להווי ידוע לך, בתשלום נאות עבור קרקע הגינה הציבורית שהוקצתה לו ובהחזר הוצאות ההקמה, כולל הובלה. כן, ומאידך הכתבה הזאת ב’קול רמת־גן', איך אמרת? כדי לשכך מחלוקות?… שיהיה. כן, אני הפסל, ואתה המראיין, אם הבינותי נכון. נעים מאוד. תשעה־עשר מטר פלוס, נכון… מה סוד המספר?… לא חשבתי על זה. שזה מספר ראשוני? אולי, כלומר כן, משהו מזה לימדו אותי פעם, בהמשך התוודעתי רק למתמיקה שימושית. אם יש כאן דבר־מה מיסטי? אין לי מושג. איפה למדתי פיסול? על זה דווקא אוכל להשיב לך בדיוק, נדמה לי. את צעדי הראשונים עשיתי בבית־היוצר על שם הבתולה הקדושה שעל נהר הווארטה. לא מכיר? אין דבר. ההמשך, כעבור שנים אחדות, היה בפאריס, על מדרגות מונמארטר. כן, נכון. זה היה כרוך באירוע נדיר למדי, כך אומרים, שתי יונים שהתנגשו באוויר. ירד אז גשם זלעפות, שתי היונים נסקו לפתע־פתאום והתנגשו חזיתית זו בזו והתרסקו שתיהן על המדרגות. הגשם רחץ את היונים המתות מדמן ושטף יחד איתן במורד המדרגות התלול, אולי עד הסן. עמדתי אז בגשם הסוחף, שעון אל פנס, אתה יודע, הפנסים המעוצבים האלה של פאריס, וחשבתי שלפַסֵל יונים מתרסקות אפשר רק מקרעי ברזל מקריים. אחר־כך, ואולי לפני זה, ביליתי זמן־מה באטלייה של ג’אקומטי. נכון, אלברטו ג’אקומטי. אתה יודע מה הוא אוהב, ג’אקומטי? הוא משוגע אחרי אבק, האבק שמכסה שם את הבקבוקים על האצטבאות באטלייה שלו… סליחה? לא, לא כולל הכן, אין כן, אם שמת לב, הפסל הזה עולה ישר מהאדמה, כמו שהפסל הבא שאני מתכנן, פסל הנביא יונה, יעלה ישר מהמים, הוא ישחה לו בים, אולי מול מחנה־יונה ונמל תל־אביב או אולי מול נמל יפו. לא, שני עוגנים של פלדה יחברו אותו אל החוף, החלודה, ודאי, וגם עשביית־הים, שתכסה את הנביא? ומה מזה? חלודה וירוקת, זיווג מן השמיים! אם יתחשק למישהו הוא ישחה עד הפסל ויסרק יפה־יפה את זקניו העליונים והתחתונים.

השעות שעשה בסלון של משפחת לוי הלכו ורבו, פעמים טנדו עם אלברט, פעמים עם אחד או שניים מבניו שנראו שמחים להצטרף ואף להביא איתם את חבריהם. על־פי־רוב היתה שם גם האם, כבדת־גוף כבעלה ונעימת־חיוך, שתמיד נמצאה תחת ידה איזו תקרובת מקורית בלי שתטרח עליה טרחה ניכרת לעין. איך זה שהם נתחבבו עליו כל־כך? אולי מפני שיהודים כאלה באמת לא פגש מימיו. יום אחד הנץ רעיון במוחו: מדוע לא יקימו יחד אלברט לוי את אברהם מן חברה בע"מ לסחר בנכסי־דלא־ניידי? אלברט ינהל אותה בשופי ונחת ואילו הוא יסתגר בסככתו על קרעי הברזל והנחושת שבה ועל חזיונות הפסלים המרחפים בחללה ושבוודאי לעולם לא יתגשמו…

אלא שליבו לא הלך אחר הרעיון, והימים חלפו, עברו שבועות וחודשים, הימים חולפים שנה עוברת אבל המנגינה לעולם נשארת, איזו מנגינה בדיוק? גשמי חורף ניתכו בעונתם וספסל הפרלמנט בשדרות רוטשילד שמם. אחר־כך, בעונתם, חזרו ימי החמסינים, קריאות ההתייצבות לשירות צבאי פורסמו בכל העונות, צעיר בניו של אלברט נקרא לשירות של חודשיים, לאברשה לא קראו. הוכרז משטר צנע, ומיד, כדרכו של עולם, עלה כפורח לצידו השוק השחור. אברשה לא טרח להשיג לעצמו ביצים ובשר. לפעמים היה נעתר לידידו החדש ומקבל מידו מעדנים שמקורם באיזה מושב שם היו לו למר לוי מכרים או קרובים רחוקים. היה ממעט לפתוח את לוח השנה, לפעמים משגר מכתב לארץ מארצות אירופה, יוצא ידי חובה לוודא שנכס זה או אחר הרשום על שמו עומד עדיין על תלו. רק כאשר נתקל באיזה מסמך שהתיישן, או פג תוקפו, השיג שהחודשים הפכו לשנה, לשנתיים, לשלוש. שום דבר לא דחק עליו לשנות מקום לשנות מזל. יש שהיה פונה לאחד המכונים לחיפוש קרובים, גם זה ללא להיטות אלא כאומר לצאת ידי חובה.

זה זמן רב למדי לא היה לבד גם בלילות. תחילתו של דבר בסעודת־שבת מיוחדת לכבוד שובו של הבן הבכור מן הצבא, שבני הזוג לוי הזמינו אליה, בנוסף על בני־הבית ואחדים מחבריהם, את אברשה ואת מר שצ’ופאק עם בתו. הבת הושבה בין אביה לבין אברשה, וקירבתה וקירבת ראשה האדמוני הפרו את השלווה שידע תמיד בדירה הזאת. אלא שבהתנהגותה לא היה שום דבר עוכר־שלווה או מכביד. היא מיעטה בדיבור והמלים הבודדות שהשמיעה לא היו אלא תשובה לשאלות ישירות שהופנו אליה. היא לגמה מעט מן היין ואחר־כך רק צפתה באחרים שהרבו לשתות ארק. על שאלתו אם תרצה להציץ פעם לסככה שהיא, איך לומר, מעין בית־יוצר שלו, ענתה בלי סירוב ובלי שום חנחון ובלא לשאול, ולו במבט, לדעת אביה, שאף לא התערב התערבות כלשהי בחילופי־הדברים הקצרים בין השניים. צדודית פניה היתה נעימה: אף ישר, אוזן קטנה מציצה מתוך השיער הערמוני, וצווארה ארוך ובהיר, צוואר מודיליאני, כפי ששמע מישהו אומר בבית־קפה במונמארטר, הרחוקה ממנו עכשיו כרחוק מערב ממזרח. מזג לעצמו כוס ארק שניה, כמעט מלאה, זו היה המידה שלו שאף פעם לא עבר עליה, שתי כוסות ואף לא טיפה יותר. במה שנוגע לארק, גם אלברט לא טמן ידו בצלחת, אבל לכדי שתי כוסות מלאות עד שפתן לא הגיע, ואף החמיא לאברשה יום אחד: אילו ערכו תחרות שכונתית, אני ערב לך שהיו מושחים אותך למלך השכונה, למרות שאתה לא משלנו. הפעם היטיב איתו המשקה במיוחד, הריץ במוחו תמונות־תמונות בהירות ומתחלפות ללא מעצור, ערמונים בשלים נושרים מעצי שדרות מאריה הקדושה, בורקים מתוך קליפתם העבה הרכה הנסדק במעופם ומתוך ערימות של עלי שלכת זהובים ופריכים, וחורשת הערמונים בין נמל איאצ’ו לבין הצוקים המשוננים, ואגס של שיער ערמוני אסוף במסרק־צדף מעוגל, ושמלת־כלה לבנה המגיעה עד הרצפה, ומשפטים חדים ורהוטים: כמו ברק שתמיד מקדים את הרעם, כלומר, רק לכאורה מקדים, ידוע, ובכל זאת איך זה קורה שהזיכרון מצייר תמונות על פרטיהן וצבעיהן לפני שהוא מצליח להעלות שם אחד שהיה חרוט בו כל הזמן, מוטבע בלוח־שעווה כדאמרי סוקראטס.

וכך, באורח טבעי ורהוט, התנהלו הדברים גם כאשר כבר שכבו חבוקים במיטתו. רהיטי הדירה השכורה אכן לא היו מי־יודע־מה, אבל המיטה היתה טובה וטובה ההתעלסות עליה. אברשה, שכל כמה שהדבר ייראה מוזר לו עצמו, לא ידע אשה זה חודשים ארוכים, ועכשיו נשמר שלא לנהוג מעשה חייל ששב מחזית, וזינה האדמונית גמלה לו בעדנה ובהכרת־טובה. לא עברו ימים רבים והוא שאל את עצמו בפשטות ובכובד־ראש למה לא יישאר איתה, יקים בית בישראל, יוליד ילדים וסוף־סוף יתיישב, כלשונו של אותו חבר דנדוש מן הקיבוץ. אמנם הרגיש יותר ויותר שקשה לו לעמוד על טיבה של זינה שצ’ופאק, המכונה בפי מקורביה זינה’לה הג’ינג’ית. יש שנדמתה בעיניו מחושבת, טווה תוכנית וגוררת אותו לתוכה, ויש שראה אותה תמה כתינוקת. קשה לעמוד על טיבה? ומה איכפת, חשב, אולי זה הדבר שמקרב ביניהם: וכי הוא, לא קשה לעמוד על טיבו?

אלא שבליל פורים אחד שתה עד־לא־ידע ויסקי – משקה שלא התנסה בו הרבה ואולי משום־כך לא היטיב לעמוד בו – ובמיטה, בגילופין, גילה לה ששורש העניין נעוץ בצבע שערה. היא האזינה בשקט, ורגע ארוך אחרי שהשתתק, אמרה כלפי התקרה: כמו בסרטים, אה? אחר־כך קמה בלי בהילות, בנימוק סתמי וסביר, התלבשה ונפרדה לשלום באותו אופן שבו היתה נפרדת ברגיל לפנות־בוקר. יומיים לא ראה אותה, גם לא חיפש אחריה, היה שקוע ברישומיו. ביום השלישי קיבל הודעה על חבילה שמחכה לו בדואר. הלך לשם בלי סקרנות יתירה ומעבר לדלפק הוגשה לו קופסה עגולה, גדולה למדי. במבוא של בית־הדואר פתח אותה ומצא בפנים פיאה נוכרית, צבעה ערמוני בהיר, ופתק מחובר אליה בסיכת־ביטחון. “חיים זה לא סרט”, היה כתוב בפתק. הוא יצא לרחוב, תקוף גועל משונה, וכמעט רץ עד שמצא עגלת־אשפה והשליך לתוכה את התיבה על תכולתה. בצעדים רגילים־כבר חזר לדירתו, ונאחז בולמוס של חיפושים שכמותו לא ידע זה שנים.

 

חלק חמישי    🔗

בוסטון, על שפת הצ’ארלס־ריבר    🔗

האביב על שפת הצ’ארלס־ריבר פרץ בבת־אחת, מפתיע כל שנה מחדש. העצים והשיחים התכסו בן־לילה עלווה מבריקה, וירוק העצים, ואדום הגגות הרחוצים משלג, וכחול השמיים, נראו בעיניה כפסיפס של צבעי פלסטיק. דעתה היתה דווקא נוחה מן הצבעים האלה השולטים כאן בכל – בחלונות־הראווה כמו במסעדות אוכל־מהיר ובגנים ובחורשות בחוץ – אולי מפני שהם כאילו מוצעים לכל דורש ואינם שייכים לאיש. השמש, אף־על־פי שקרירה עדיין, כבר פיזרה את ערפילי הבוקר והוציאה לנהר הזורם בנחת את סירות־המפרש הראשונות. בלומה־רוזה ירדה לדשא הלח עדיין, המשתרע ממש עד שפת הנהר. ישבה־שכבה כשמרפקיה משוכים לאחור וכדי לא להחליק במורד התלול למדי חפרה בעקבי נעליה שוחות־אחיזה בין שורשי הדשא. הלא חודש מאי הוא כבר חודש אביב גם כאן, חשבה וצימצמה את עיניה שתוכל להביט ישר בשמש שכבר עמדה גבוה בשמיים, אלא שהן נעצמו כמו מאליהן תוך שהקשיבה להמייתם העמומה של המים ולהטחותיה הקלות של הרוח במפרשים הזקופים. לא חשבה: בלומה־רוזה, שֵם שהדביקו לה אי־פעם, אי־שם, וניתק ממנה מתישהו, איכשהו. חשבה, בקירוב: הנה, סתם אשה, אחת מרבות, שרועה לה על הדשא לחוף הצ’ארלס־ריבר, והנה איך היא שלווה, ולמה? כי לא נתונה לאף אחד, גם לא לעצמה. עיניה נפקחו שוב רק עם השריקות והקריאות שהגיעו מאמצע הנהר. סירות־המפרש, כמו מין תצוגה שטה של צבעי פלסטיק, פתחו בתחרות, כנראה עד לגשר הרחוק שלשמאלה. רצתה משום־מה שהסירה הקטנה תנצח, ההיא שחרטומה צבוע כתום עז, ובינתיים ניסתה, לרגע, לראות מה בין האשה השוכבת כאן וצופה בשיט הסירות לבין הילדה שהיה־היתה בכפר אחד ששמו פנטליצה, ילדה עם שתי צמות ערמוניות ארוכות עד למותניים, ועם כמה נמשים חיוורים בקצה האף – ניסתה ולא הצליחה, כשם שקרה לה כבר פעמים רבות לפני־כן, ומה בין אותה ילדה עם הצמות הערמוניות לבין הנערה שיום בהיר אחד קמה וברחה מביתה בכפר, ששם אהבה, עם השקיעה המתארכת, ללכת יחפה בשביל הצר, שכמעט לא הורגש, לאורך לולאותיו של הנחל, יותר פלג מאשר נחל, שהעניקו לכפר את שמו. פנטליצה פירושו לולאה, נענתה לה הידיעה מאליה, כמו פעמים רבות לפני כן, בקשר מיידי וברור, שלא כמו הקשר בין התמונות השונות האמורות כולן להיות היא. בסופה של הלולאה האחרונה, בין שתי צפצפות שראשן בשמיים, הלבינה כנסיה מוקפת מצבות אבן עתיקות, רובן סדוקות ואכולות ירוקת, ועל הגדה מנגד, בין עצי הליבנה המטפסים במורד הגבעה הנמוכה, התנשאה הטירה של הפריץ קשיז’ובסקי, בוגומיל קשיז’ובסקי, זכרה. בין ליבנים אלה לבין רצועת הנחל הצטופפו כל בתי הכפר, מכוסים כולם גגות קש גמלוניים, שגונם כרמץ הפחם. זה היה גם גונם של שני הגשרים שעל הנחל, קורות עץ־אלון מרקיבות, קשורות זו אל זו בשרשראות ברזל. הסירה הקטנה, הכתומה, הגיעה אחרונה לגשר. כזו קטנטונת מסכנה, מילמלה אל עצמה בחיוך ולפתע חדלה לחייך, מפני שמחשבתה שוב דילגה מכאן אל המקום ששם היה־היתה אשת־איש, ואיך אמו של האיש, שבמיטתו עשתה אותה אשה את לילותיה שנים רבות, אמרה פעם שמי שמהרהרת בשעת תשמיש בגבר אחר ייוולד לה ילד עיוור, או שתישאר עקרה כל חייה. שנים רבות עברו מאז מותה של האם והאשה ההיא עדיין פוחדת. האֵם מתה ביום־כיפור, בלדתה את בנה השני, אברם. “תשמיש” היתה המלה הנלחשת בעזרת־הנשים של בית־הכנסת, בהפסקה בין שחרית למוסף, ואילו פה, על הדשאים המטופחים של הקמפוסים, עושים את זה לעין השמש, תחת כל עץ רענן. לקנא בהם? בגילה? להתערב בהם? הכל ייתכן אצל מי שלא הצליחה לחדול מלחשוב מחשבות מינות נוראות ואיומות, שדומה איש מלבדה לא ידע כמותן. מה זאת אומרת שאיש מלבדה לא ידע כמותן? אם אצל אשה אחת זה כך, גם אצל השניה זה כך, זאת־אומרת שאצל המון נשים זה כך, וכלל לא משנה לאיזו מהן קוראים בלומה־רוזה או רייזעלע או שיינדעלע, זאת־אומרת שהמון נשים יודעות את המיאוס שבתנועות אלה, מנת־חלקן כשהן חייבות לעבור מיד לתנוחה המתאימה, רגליים כפופות בברכיים מפושקות כלפי מעלה, לעזור לו להיכנס, לנוע קצת הנה וקצת הנה כדי לעזור לו, לפעמים גם בידיים, ואז לפלוט אנחת רווחה קטנה, שהנה לפחות החלק הזה כבר עבר בשלום, ואחר־כך להימעך תחתיו, לשמוע את חרחוריו, לחכות לאותו אה־אה המסיים שלו, ואחר־כך לזכות בהקלה פתאומית מלחץ גופו, לשכב בשקט בתוך ריחו המוכר והזר תמיד, להתכווץ ולעזור לעצמה, ולעשות את זה בזהירות, אף־על־פי שהוא כבר לא שם לב לכלום ושוקע בשינה צנופה בניחוח הפרוות, ממלכתו. דווקא הפרוון יוסף־חיים היה רוחץ הרבה את גופו, דומה יותר מכל באי־ביתו, חבריו למשלח־יד, אשר־על־כן האשה החולקת איתו את מיטתו לא יכלה לומר לו שהריח נשאר ודבק גם בעורה, וממלא את ראשה מראות של חיות שפושטים מהן את עורן, שועלים ועיזים וכבשים ומינקים וכלבי־ים, ובבוקר, עם צאתו למסעות־הפרנסה שלו, היא ממרקת את גופה שעה ארוכה בפיילה הגדולה שבמטבח ומושחת את עורה בכל התמרוקים שידה משיגה, ואחר־כך תולה בכל מקום עוד ועוד מחרוזות של פטריות־יער, ועדיין לא ניחא לה. אחרי שיוסף־חיים נרצח באחת מנסיעות־הפרנסה שלו, ניטלה החשיבות מכל זה. אחר־כך, בכל התמונות שעולות בזיכרון, מופיעה אשה שהולכת ברחובות של ערים שונות ובוהה בעוברים־ושבים שכולם הולכים בהם כמוה, כולם נולדים וחיים ומתים ונתונים כביכול לעניינים שלא ייתכן לפקפק בחשיבותם. כאשר רצחו את יוסף־חיים קרעה האשה קריעה, לא רק מפני שכך נהוג, ולא רק מפני שכך אמר לה לנהוג זכר אמו אלא בכל כובד־הראש ובכל יראת־הלב, גם מפני שהוא לא היה רע מאחרים, שגם אותם אסור לרצוח, ובוודאי טוב מרבים אחרים, שגם אותם אסור לרצוח, ומפני שראתה מין טלף סובב ומגשש לאיטו ויורד על הראשים ונמשך איכשהו, אף־על־פי שעיוור, אל צבע השיער הערמוני של אחת בלומה־רוזה, ומפני עיוורונו נוחת בטעות על ראשו של הגבר שקם ממיטתם, כהרגלו יום־יום, מוקדם בבוקר, נטל את ידיו ג' פעמים, התפלל, שתה כוסית שנאפס ויצא לדרכו.

הילוד שאמו מתה בלדתה אותו היה הנער אברם, שאלמנת אחיו הגדול ממנו בעשרים שנה לימדה אותו שם פרק בהלכות התשמיש. מלה מכוערת “תשמיש”, אבל המעשה עצמו, מסתבר, יכול להיות יפה, גם מזמֵן שעשוע לא־קרוי ומתגרה, כשהאלמנה מפשיטה בזהירות את חתן החליצה ומניחה אותו בזהירות עליה, מצח אל מצח, במקום שהוא יתנפל למחוץ אותה תחתיו, וסוגרת חזק, בצבת רגליה, את רגליו הארוכות, המכוסות כבר פלומה דקה, ודומה מרחפת סבבו, וראשה על הכר מיטלטל מצד לצד, והיא הפולטת בסוף צעקת פורקן. כמו תמונה מסרט, אומרים, אלא שבימים ההם ובעיר ההיא עדיין לא היו הסרטים מצרך מצוי לכל, וחשכת־האולמות היתה נחלת הגויים. הנער אברם היה אז מפסל פסלונים מחומר שהיה מביא הביתה מגדות הווארטה. גם אותך פיסלתי, אמר לה יום אחד – זה היה כנראה עוד לפני־כן, לפני ליל־החליצה – והוא אף העמיד את הפסלון, רחב־ישבן למדי, כך זה נקלט בהצצה גנובה אחת לעבר מדף־העץ שמעל מיטתו. אפשר שהיה מתיז זרע לתוך כף־ידו המלטפת את מבושיו, כשהוא מביט, סהרורי, בפטמות המזדקרות משדי הפסלון הנוקשים. מה איכפת לה, לא עניינה, ומי יודע מה היה סופם של הפסלונים ההם, מי יכול לדעת, איש לא חייב לדעת ואיש לא חייב דין־וחשבון לאף אחד, לא על גלגולי חייו ולא על מה שעשה למישהי פסל אחד שבמוזיאון של בוסטון ולא על הדרך שבה נהייתה פתאום אותה מישהי למשגיחה במוזיאון הזה. אם־כי לפעמים היה דווקא תוקף אותה רצון לערוך דין־וחשבון על הפסל הזה, רק על זה, והיתה מגלגלת בראשה מלים ומשפטים עד שהם הצטרפו למין סיפור שכאילו שמעה אותו מפי אדם אחר ולמדה אותו על פה, בערך כך: אשה מגיעה יום אחד לבוסטון שבארצות־הברית ונכנסת בלי כוונה מיוחדת למוזיאון אשר נקרה על דרכה; באמצע אולם שמעל הכניסה אליו כתוב ‘ימי־הביניים’, ניצב פסל שגובהו קצת יותר ממחצית קומתו של אדם; בפס האור האלכסוני שחודר לאולם מבעד לאחד החלונות הצרים והגבוהים, היא רואה את שמלת הדמות היושבת של הפסל, שמלה צבועה כחול; ברגע הראשון צץ בזיכרונה איקונין־גבס של איזו כנסיה כפרית, בלי שתדע איזו והיכן; אבל כשהיא קרבה עוד היא מגלה שזה לא גבס אלא אבן, ושהצבע לא נקלף אלא דהה קצת בקפלים, ואפשר שכך היה מלכתחילה; היא מקיפה את הפסל מכל צדדיו בלי להתיק עיניה ממנו; ראשה של הדמות, המוטה הצידה, גדול ללא שום התאמה לגוף; האשה בוחרת לה מקום שמשם ניתן לבחון היטב גם את הדמות השניה, היושבת על אחת מברכיה של הדמות הגדולה יותר, המוצבות בפיסוק רחב; כנראה פסל של מאדונה עם ילד, אלא שהילד איננו ילד, גם ראשו שלו גדול מאוד, מורם באלכסון, ראש של אדם מבוגר, ואורכו כמעט כאורך שוקי רגליו התלויות גבוה מעל שמלת האם, הנפרשת בקפלים בין ברכיה; בגדיו של הילד אינם משוחים צבע והם מתמזגים עם צבע גופו; עפעפי האם מורדים, ואילו בנה, המקיף בזרועו את צווארה, בעוד צווארו מוקף בשתי ידיה שאינן מחבקות אותו ממש, אבל איכשהו, בזהירותן הדוממת, יותר ממחבקות, נושא את מבטו אליה; איזה מבט זה? איך לקרוא למבט הזה? לא ידעה, חיפשה ולא מצאה, וכאן נעצר הסיפור. טוב, עד כאן כוחה מגיע, ואולי זה לא מעט לאחת כמוה, אבל אולי מוטב אם־כן לדמיין לה פגישה, כשם שפעם ילדה פתיה אחת, אין יודעים מי היא ומאיפה, אינה שייכת לכלום, היתה מדמיינת לה שהיא שרועה על מיטת פרחים בגן גדול, שאיננו שייך לשום מקום ולשום אדם, ואיזה נער פלאי אורג לה שמיכה של פרחים. היה בתמונה זאת קסם שאין דומה לו ואין שום סיבה לוותר עליו. טוב ויפה, עכשיו תמונת הדמיון תהיה פגישה עם הנער אברם, למשל כך: היא עומדת בקומת הקרקע של המוזיאון, בפתח אגף אתונה ורומי, והנה באים לקרוא לה. היא עולה במדרגות, נכנסת לאולם ימי־הביניים, ושם מחכה לה הנער אברם, שערו שיבה, ובינתיים מסתכל בפסל שבאמצע האולם, והיא ניגשת אליו בצעדים תכליתיים: מסרו לי שאתה מחפש מישהו… ברור לה, בדמיונה, שלא איכפת לו להשיב לה באנגלית רצוצה, אלא שהוא לא יודע כנראה כיצד מבדילים באנגלית בין מישהו למישהי, לכן הוא אומר רק: כן, ומקץ רגע קצר מוסיף: אמרו לי שכאן עובדת גברת אחת ששמה בלומה־רוזה ברוורמן… השם שיוצא מפיו, בעיקר שם המשפחה, נשמע זר באוזניה, אבל היא משיבה לו מיד: אכן, פעם זה היה שמי… ולראשונה הם מסתכלים זה בזה: הוא שואל: היה? מה פירוש היה? ומיד מוסיף עוד שאלה: את מדברת יידיש?… מייגליך, היא משיבה, ומתעניינת: מה אתה רואה בפסל הזה?.. ואת?.. היא נבהלת. תמיד קינאה באנשים שיש להם מלאי מלים להשיב על הכל.

היא חופשית לשנות את התמונה שבדמיון כאוות נפשה: אותו אולם של אמנות ימי־הביניים, אלא שהפעם הוא זה הפותח, כשהיא אך נעמדת לפניו: את לא ידעת עלי כלום? בכלל לא היה איכפת לך?.. היא יכולה לשמוע בבירור את קולה העייף, אולי עייף מן המאמץ להתגבר על אדישות: אפשר להגיד שיערתי שאתה חי… ולא חיפשת לקשור איתי שום קשר?… טוב, אני יכולה לנסות ולהסביר… על־מנת לחפש צריך שיהיה מי שירצה לחפש, ואני החלטתי שאני אינני, זאת־אומרת, קשה להסביר את זה, זה נשמע לא־מובן, איכשהו לא מסתדר, אבל זה הרי כל העניין, שכבר בשום אופן לא מסתדר לי שכולם מתים והחיים חיים, וחוזרים על אותן מלים ולא כלום, ולא כלום, ומי שכבר בשום פנים ואופן לא מסתדר לו, מוצא לפתע שהדרך היחידה היא שגם הוא עצמו לא יהיה. אפשר כמובן להתאבד, ואפשר שלא היה לי מספיק אומץ כדי להתאבד, אבל גם להתאבד זה הרי כמו לרצות להודיע שזה חשוב שאני אני, ושאני קיימת, והנה לא אהיה קיימת. ובכן, אני ניסיתי בדרך שלי וגם הצלחתי. אתה אולי לא תאמין, אבל אני הצלחתי, פשוט, להתנהג כאילו גם אני אחת מן המתים שבעצם לא משנה אם היו או לא; הלא אתה רואה על כל צעד שזה לא משנה…

מוזר איזה חלום ארוך וגדוש דיבור אפשר לחלום כשנרדמים כך בשמש. בחלומה היתה דווקא ערנית ומלאת מרץ ובראשה המון מלים מן המוכן, שבאו מאיפשהו, ממתישהו, כמו מפיותיהם של אנשים שיש להם תמיד די מלים לומר מה שהם רוצים לומר, והן נטפלו אליה כמו שנטפלות אליה המחשבות הסוטות, או כמו שנטפל סתם פזמון שלא זוכרים לא את ראשיתו ולא את סופו וכלל לא רוצים לשיר אותו ובכל־זאת שרים אותו. הנער אברם עמד לפניה, שערו שיבה כמו בתמונות הדמיון שבהקיץ, והיא דיברה בלי הפסק: שכל מה שקרה יכול היה שלא לקרות, וכל מה שלא יכול היה לקרות קרה; שכל מי שאיננו איננו, וכל המהלכים פה ברחובות מתנהגים כאילו האחרים לא היו אף פעם, או כאילו הם, המהלכים פה ברחובות, הם נצחיים, זאת־אומרת שזה כל העניין, שאם זה ככה, אז טוב ויפה, הנה גם היא מתהלכת ברחובות, זאת אומרת שגם לה לא חשוב; אבל כדי להבין את מה שהיא הבינה מוכרח להיות ברור שחסל סדר בלומה־רוזה; ואולי ניתן לנסות ולהסביר את זה קצת יותר: כדי להבין את זה צריך לא להסתלק מן העולם אלא להסתלק מלהיות היא, כלומר בלומה־רוזה; אולי אתה לא מאמין, אבל אני הצלחתי… ראייתה החשיכה מרוב שמש על העפעפיים והיא דבקה בהמשך החלום: אמא של יוסף־חיים ושלך, דיברה כל עוד לא ניתק החוט, נהגה לומר: קלער נישט אַזוי פיל אַריין, רייזעלע, אל תהפכי בזה כל־כך הרבה; היא, האמא שלכם, לא הרשתה לעצמה לחשוב כל־כך הרבה, היא פשוט ידעה שאסור לאכול ביום־כיפור והיא מתה במיטתה ביום־כיפור, מתעלמת מההכשר המפורש של הרב וועלוול־לייבוש, ומסרבת להכניס לפיה אפילו כף אחת של הקימפעטארן־יויך. בהלווייתו של יוסף־חיים קרא הרב וועלוול־לייבוש איזה פסוק, שלי, לאלמנה שעמדה על שפת הקבר, היה כפתק משמים. אינני זוכרת מלה במלה, חיפשתי ולא מצאתי, גם התקשרתי אז אל הרב, שאמר לי שאת מקורו של אותו פסוק הוא עצמו איננו זוכר, שיחפש, מכל־מקום הביא לי את הפסוק כלשונו: אדם אם בן שנה יהיה, או אלף שנים יחיה, מה יתרון לו, כלא היה יהיה. אז כל השאלה היא איך זה שחוזרים וחוזרים על הפסוק הזה ומתנהגים כאילו הוא לא קיים? והיה אז עוד משהו, שבכל־זאת יש יתרון למי שלא נרצח על־פני מי שנרצח. אבל אחר־כך כולם נרצחו, ואחר־כך שוב כאילו יש יתרון לאלף בני־אדם שמסתובבים פה בקומונוולת' ובייקון־היל, מחייכים ואומרים: nice day, וכל־כך מאמינים לעצמם! איך זה שהם כולם כל־כך מאמינים לעצמם?

אחר־כך דימיינה לעצמה עוד אחרת, כבר בלי בהילות, בנחת, בהנאה של משחק: גבר זר, כלומר הנער אברם שבלוריתו שיבה, נכנס לאולם ימי הביניים; היא עומדת חבויה באיזו נישה בעומק האולם, הגבר הזר פונה באנגלית רצוצה אל המשגיחה הממונה על האולם, אלא שזו לא יודעת מה להשיב לו. הוא עובר על פני הפסלים, מלטף אחדים כנגד כל ההוראות ומתעכב ארוכות ליד הפסל הכחול של האם והילד. או אז היא יוצאת מהנישה וניגשת אליו בצעדים מדודים: .May I help you? הוא מפנה את ראשו, מה הוא רואה? אשה לא מוכרת לו, שערה שחור, זאת־אומרת ניתן לנחש שצבוע, אם־כי צבוע היטב עד אין הכר, ומסופר בקו ישר מתחת לאוזניים. ברור לה שאיכשהו לא נוח לו להביט בה והוא מנסה להחזיר את עיניו אל הפסל. אף־על־פי־כן נתקל מבטו בברכיה, שהחצאית הקצרה של המדים הכחולים־כהים חושפת אותן קצת, מן הסתם יותר מדי לטעמו, מה גם שאין אלה ברכיים משובבות דווקא, עבות מדי. היא חוזרת על שאלתה: May I help you?… אולי, הוא אומר. אני מחפש אשה בשם בלומה־רוזה… היא סוקרת אותו ארוכות לפני נטילת החלטה: נראה, היא אומרת, שזה היה פעם שמי… הוא מטולטל, מגמגם: אני, אני לא בטוח ש… מה זאת אומרת: נראה? אני, אני, קשה לי לזהות… נכון, היא אומרת, אכן זו היתה הכוונה. הוא נבהל: מה פירוש?… לא, אני לא מחופשת, מה שאתה רואה זה מה שהנשים עושות ממילא, צבע, תספורת וכולי, אתה יודע. זה לא שייך. מה ששייך הוא שמצאתי לי בית אצל הפסל הזה. אם יעבירו אותו למקום אחר, אלך אחריו לכל מקום. זה כל מה שנחוץ לי… את זה, הוא אומר, את זה אני יכול אולי, יכול אפילו להבין… מתקבל על הדעת שאתה יכול להבין, שהרי ניסית פעם לפסל, לא?… זאת־אומרת שאת יודעת מי אני?… יש קפטריה בקומה הראשונה, היא תאמר אז, ניכנס לשם ונשב, ממילא סיימתי את המשמרת… אז הוא אולי יאחז לפתע בזרועה וילחץ את זרועה חזק אל צלעותיו ויוליך אותה, כאילו בבת־אחת הוא המארח, הוא המכיר את המקום, אל השולחן הרחוק ביותר מדלפק ההגשה: הפסל שראית שם, זה מאדונה עם ילד… כן, בוודאי… אמן אלמוני, כתוב שם, המאה השלוש־עשרה… כן? הוא יאמר, לא הספקתי לקרוא… אז היא תאמר: אולי אנסה להגיד לך מה אני רואה בפסל הזה: מאדונה עם ילד, כן. אבל הילד מבוגר, ראית? מאז שהוסכם כאן לקבל אותי לעבודה כמשגיחה, אני עומדת לי, כשאין איש אני מסתכלת, כשיש קבוצות אני מקשיבה. שמעתי מסבירים כי הילד נראה מבוגר בגלל זה שבמאות האלה לא ידעו לפסל תינוקות. מילא, אולי באמת לא ידעו, אינני מלומדת, אבל אני בטוחה שיש עוד משהו. שלפעמים מתוך שלא יודעים, יודעים משהו חשוב הרבה יותר, משהו עיקרי, תמצית. כן, תמצית שבתמצית. הילד מבוגר כיוון שנגזר עליו להתבגר ולסבול. האם יודעת את זה. היא יודעת לְמה הביאה אותו לעולם. לסבל. וכך זה יהיה לתמיד, כך היה תמיד וכך יהיה עד קץ הדורות. ראית איך הוא נושא את עיניו אליה, מצפה לאיזו נחמה, למשהו גואל, או לפחות לאישור שכך זה חייב להיות? אבל עפעפיה מורדים. היא מחזיקה אותו על ברכיה ברחמים גדולים, אבל גם בזהירות, לא מאמצת קרוב מדי, ועפעפיה מורדים, כי היא גם יודעת, וגם, מה תוכל להגיד לו? כולנו אמורות לדעת, אלה שילדו וגם אלה שלא ילדו, כמוני, וכולנו אמורות לא לדעת מה נגיד לו. וזה הכל. הכל כאן. האם יודעת שבנה נולד כדי למות, לא למות אלא להיות מומת, זה אולי כל הנפקא מינה, אבל אלף בני אדם מסתובבים בקומונוולת' ובייקון־היל, כאילו וחוזר חלילה…

השמש דוקרת בסיכות את עיניה והיא מתהפכת על בטנה. הערב ממילא תמסור את חליפת־השרד הזאת למכבסה. מן הדברים שהיא אוהבת לעשות, כי פשוט, יהיה מי שיהיה העושה אותם, יש להם תכלית קטנה וברורה שניתנת להשגה ולא מנסה להיות יותר ממה שהיא. ותוך כדי כך אפשר גם לחשוב כמה טוב שיש לך כל מה שדרוש לך ולא צריך, למשל, לרדת יחפה לאיזה נהר כדי לכבס בגדי אדונים. או גרוע מזה, יותר מאוחר תחזור מהמכבסה אל הבית שבקירבת המוזיאון, כבר יהיה ממש ערב והיא תשב ליד החלון ו… היא מחייכת: בין כל צורות האשה האלה שהקשר ביניהן לא רוצה בשום אופן להיות ברור, ושאמורות כולן להיות היא, היה־היה דבר אחד משותף, מהסוג שקוראים לו לא־חשוב, זאת־אומרת חשוב כמו כל השאר: כל אחת מהן היתה מצפה לשעת הערב, או הלילה, שבה תוכל לעשן סיגריה ליד חלון, כשכולם כבר ישנים ואף אחד לא יתערב ולא יפריע לה.

זאת שבצ’נסטוחובה עשתה את זה בסתר, כי איך תעז אשה לעשן סיגריה בפרהסיה? בעלה ידע ולא נזף בה, לא אמר כלום. גם על כך חשבה כשקרעה קריעה אחרי שרצחו אותו. זאת שמצאה מחסה בדירתה הצפופה של מאדאם מארי בפאריס, או הדודה מארי, או… ולשם מה לטרוח עכשיו על דיוקו של עניין… זאת היתה מחכה שתישאר לבדה במטבח הקטן ליד חלון הפונה לחצר שאף פעם אינה חשוכה ממש, ולחלונות של עליית הגג שממול. וזאת שכאן, שאיננה חייבת שום דין וחשבון לאיש, תעשן לה כטוב בעיניה, ליד חלון פתוח או סגור של החדר־וחצי ששכרה לה פה, לא רחוק מן הפסל.

דו־שיח עם יוהאן־תומס    🔗

הרבה מזל היה לך רוז, נכון? אומר יוהאן־תומס, שומר־הלילה השחור של המוזיאון, פנים כף־ידו המושטת קדימה שוקולד־חלב שעדיין מעורר בה לפרקים חשק לטעום את טעמו.

היא שותקת כדי רגע שאורכו בקירוב כאורך המשפט שעמד על לשונה, אחר־כך עונה:

נכון, ומוסיפה:

גם לך, לא?

לי? מה למשל?

למשל שאתה יודע צרפתית.

אה… הוא קורץ את קריצתו המוכרת שמעלימה כמעט כליל את הלובן של אחת מעיניו השחורות בפניו השחורים־חומים שחלקות המשי של עורם מורגשת גם בלי צורך לגעת בהם: מה שהתכוונתי לשאול זה איך בכלל התקבלת לפה, זה לא קל…

עובדה, התקבלתי, היא חותכת, ומרככת: אנשים טובים עזרו…

הרי לא תספר לו שפלונית רוזטין התחבבה על הרוזן אנטואן אחיו של הרוזן רוז’ה, בכל אופן נראה שהשביעה את רצונו בשעות הלילה שעשתה במיטתו פעמיים־שלוש בשבוע, וכדי לא לדבוק בה או כדי שהיא לא תדבק בו או מטעמים נוספים או אחרים לגמרי שהיא לא שאלה ולא חקרה אותם, סידר לה שיעורים פרטיים של אנגלית וקורסים פרטיים באמנות ועוד ועוד, זה היה לפני שנים רבות, מיד אחרי שיחרור פאריס, ואחר־כך נעזר בקשרים שהיו לו בכל העולם…

אני שיחררתי את פאריס, את יודעת?

אה…

מאוד מצא חן בעיני שם. אחרי שגרת בפאריס, בוסטון בטח נראית לך עיירה קטנה, לא?

לא בדיוק.

את לגמרי לבד בעולם?

ברצון היתה עונה לו במשפט שלמדה זה לא כבר ולא מצאה הזדמנות להשתמש בו: None of your bloody business. הוא ודאי היה מתקצף אילו ידע מדוע בלעה את ההטחה ולא ענתה אלא:

לא לגמרי.

מכל מקום הוא תפש ככל הנראה שאין לה נטיה להמשיך בשיחה והשתתק. היא זאת שהרגישה צורך לרצות אותו:

ואתה?

מה אני? לבד בעולם?

לא, זה לא מענייני. התכוונתי: ואתה, איך התקבלת?

עושים כאן נסיונות באפליה מתקנת, לא שמת לב? בעיקר במקומות שאפשר להציג הצגה לתיירים.

מה זה?

מה זה מה?

אפליה מתקנת.

זה לפצות קצת את המקופחים, לתת להם קצת דחיפה קדימה שיוכלו לעמוד בשורת הנבחנים יחד עם המשכילים או העשירים, ובעיקר שלא יוכלו לרטון.

ואתה תכעס על זה כל חייך?

בול, הנה אתם וסוג המחשבות שלכם.

מי זה אתם?

את ושכמותך.

מניין לך מי אני ומי שכמותי?

בכל אופן… אם כי אולי את צודקת, באמת אין לי מושג מי את. לפי המראה אולי את בכלל מולאטו. מַיי, ברגע זה תפשתי מה את מזכירה לי כל הזמן, מרגע שראיתי אותך בפעם הראשונה.

מוכן להגיד מה אני מזכירה לך?

איקונין אחד בכנסיה של העיירה שבה נולדתי. תמונה של מאריה קדושה עם פנים של מולאטו. סבא שלי היה אומר שזה מתוך התחשבות שהבהירו קצת את עורה, שמא איזה נוצרי לבן ייקלע בטעות לכנסיה שלנו ויוכה שבץ למראה מאדונה שחורה… מה קרה לך?

שום דבר. יש לפעמים צירופי דברים משונים בחיים. מה רצית להגיד קודם כשאמרת: בכל אופן, וקטעת?

רגע, תני להיזכר… אה כן, שבכל אופן את לא בכיוון, בעניין הכעס וכל זה. אין לי זמן לכעסים. אני מנצל מה שיש. מוכן ללמד אותך איך עושים את זה.

נדמה לי שכבר למדתי. אבל אולי לא מספיק. אולי נדבר על זה פעם אחרת. וגם על צירופי דברים משונים, אולי. שתהיה לך שמירה נעימה.

לילה טוב, רוז.

מה תספר לו ומה לא תספר    🔗

והרי באמת האמינה שכדבר הזה כבר לא יקרה לה. אז מה שוות כל אמונותיה אם הודעת־דואר סתמית מטלטלת אותה ככה. וזה הרי לא פתק משמיים, כמו שמישהו, מתישהו, נהג לומר: פון הימל אַ צעטעלע, כי־אם גלויה רשמית אפרפרה שנדחקה לתוך התיבה דמויית־השובך המחוברת לפישפש הסורגים בכניסה לבית והיא תמיד עולה על גדותיה מרוב ה־junk pail הדחוס בה: עלוני־פרסומת מבריקים וצבעוניים על סוגי קפה או חטיפים עתה־זה יצאו לשוק, חפיסות שלמות של דפי עיתון על מכירות סוף עונה, מעטפות מהודרות שעומדים על תכולתן בהעפת־מבט: הגרלות־לא־היו־כמותן, הצעות שאין לעמוד בפניהן לרכוש מכשיר שבגדר פריצת־דרך או להצטרף לקבוצת־מפגשים דיסקרטית… בדרכה להשליך את הערימה היומית הבחינה באותה גלויה שנבדלה מכל השאר בצורתה חסרת הקישוטים ובלשונה המשרדית היבשה: “הנמען, שלא נמצא בביתו, מתבקש לסור בהקדם לסניף־הדואר ברחוב קרוננשילד לשם קבלת מכתב אקספרס רשום”. רגע אחד, הרי אין בזה כדי להביא אותה לידי איבוד עשתונות ולהרגשה של קירות מתמוטטים. אמנם נכון: מתי קיבלה לאחרונה מכתב אקספרס רשום? אם זכרונה לא מטעה אותה זה היה לפני זמן רב, כאשר נשלחה אליה איזו תזכורת בדבר חידוש ה־Green Card.

“לכבוד מיס או מיסיס רוז, או בלומה־רוזה ברוורמן”, קראה על־גבי המעטפה שנמסרה לה ליד אשנב הדואר הרשום: “רחוב קרוננשילד 75, בוסטון, ארצות־הברית”. בכל־זאת: אם לא צויין המיקוד על המעטפה, סימן שהמכתב לא נשלח משום משרד ממשלתי כאן, ואם כתוב על־גבי המעטפה ‘ארצות־הברית’, סימן שהמכתב נשלח מחוץ־לארץ. אבל מה פתאום בלומה־רוזה? אין כבר בלומה־רוזה, לא קיימת, היה־היתה. בלי צער רב ובלי יגון קודר הננו להודיע כי בלומה־רוזה איננה עוד, עברה מן העולם, לאו דווקא במלחמה, נגיד שסרטן־כבד או שבץ־לב או סתם איזה שלאג אחר בא באחד הימים לאחד מן המקומות ולקח אותה איתו. ולמי מן העוברים על פניה במשרד הדואר הזה איכפת אם היתה או לא היתה או היתה ואיננה עוד ומישהו, באמצעות איזה מכתב בהול, מנסה להקים אותה לתחיה. והרי זה מה שרצתה, שלא יהיה איכפת. אז רק לשבת רגע בשקט בחדר־ההמתנה הזה, ולבדוק. ומה. אילו התעלפה, למשל, אולי היה מישהו ניגש אליה. אבל מה פתאום. טוב, האותיות המרובעות בצד האחורי של המעטפה הן אותיות עבריות, שכאילו גם מזכירות לה משהו. ומה מזה. כל האותיות העבריות תמיד מזכירות משהו, איזה צאנה־ראינה של סבתא, או איזה מחזור־תפילות מכורך בעור בלה, או איזו כתובת בבית־כנסת. לבדוק, אמרת, לא? ובכן המכתב נשלח מארץ־ישראל ושם השולח הוא אברשה מן. תראו תראו, פלוני בשם אברשה מן משגר לה מכתב רשום ובדואר אקספרס! די, תפסיקי לשחק משחקי מחבואים עם עצמך, הלא כבר מצאת. לא רוצה, אמרה בקול רם ושמעה את הקול הצורמני של אשה בת חמישים המעווה העוויות של ילדה סוררת. האם עוד מישהו שמע? נראה שלא. ולפתע, בלי שתדע מדוע, פניה קפואים, הגישה את המעטפה אל חוטמה והתחילה להריח אותה כמו איזו כלבה מיוחמת. הריח של המעטפה לא היה ריחו המשובב של נייר טרי אלא ריח של משהו שהרבה אצבעות מיששו אותו… הדבר הנכון לעשותו הוא להטמין בכיס את המעטפה הסגורה, כמות־שהיא, ולשוב אל פתח המוזיאון. אולי יוהן־תומאס כבר על משמרתו, וטקס חיזורו הקבוע לא יכזיב גם הפעם, ואולי אף ישיב לה את שיווי־משקלה:

או־הו, הנה באה רוז, עוד יותר מושכת מתמיד, אז אולי סוף־סוף תבואי לבלות איתי פעם, לפני שיהיה מאוחר מדי?

והיא תענה לו כמו תמיד:

שוב אתה שוכח כמה מאוחר כבר גם ככה, עוד פעם אני צריכה להזכיר לך בת כמה אני?

והוא יחזיר לה כמו תמיד:

עוד פעם אני צריך להזכיר לך שחמישים שווה שתי פעמים עשרים וחמש?

והיא תחייך ביותר משמץ הנאה, והכל יבוא על מקומו בשלום, היא תיכנס למעלית מדיפה ריח מוכר של חומר חיטוי מחופה מתיקות ורודה ותינשא לקומה שלה, סתמית ויציבה, בלי מטען חורג של זכרונות משונים.

"מיס או מיסיס רוז ברוורמן – לשעבר בלומה־רוזה ברוורמן – האומנם אני טועה? אני תקווה שלא! אחרי חיפושים ממושכים, אמנם לא רצופים, אני מודה, אבל מתחדשים כל פעם ביתר להט, הנה הגיעה לידי כתובת זאת בבוסטון, בסופו של דבר די במקרה, ואפשר לומר בגזירת הגורל, או אפילו באמצעות פתק משמיים, כמו שנהגנו לומר פעם, זכור לך, בלומה־רוזה? אם זכור לך סימן שזאת את.

אני רושם כאן את מספר הטלפון, שגם אותו השגתי, אלא שהטלפון שותק, אדיש כמו אבן, גם ביום וגם בלילה. ואולי הוא בכלל שגוי, המספר שהגיע לידי? אני תקווה שלפחות הכתובת לא שגויה ושאמנם את היא זאת המחזיקה כעת את הדף הזה בידייך וקוראת. מי יתן והיה כך! ומפני שאינני יודע אם זה כך או לא כך, הנני להבהיר: שטרות־הכסף המצורפים למכתב של 100$ כ“א, מותרים בהחזר לשולח רק באחד משני המקרים הבאים: 1 – אם אין זאת את אלא איזו אשה זרה שכלל לא יודעת במה מדובר; 2 – אם מטעמים השמורים איתך את מסרבת לחדש כל קשר עם החתום מטה. בכל מקרה אחר העניין הוא פשוט, ועינייך הרואות שאני מוסר לך אותו בפשטות רבה. ככה: עשיתי די הרבה כסף בארצות אירופה אחרי המלחמה. הכסף אמנם לא יענה את הכל, אבל על כל צרה שלא תבוא – אין לי שום מושג על מצבך הכלכלי – הוא יאפשר לך, ראשית וקודם־כל, להשיב לי מיד ובכל דרך אפשרית; ושנית, לערוך לי קבלת־פנים כיד המלך שאני בהחלט זקוק לה אם וכאשר; ושלישית, אבוא אלייך לבוסטון מיד לאחר שאקבל ממך איזשהו אות־חיים. ולשם מידע ראשוני: אני חי לבדי בארץ, מפסל פסלים, על־פי־רוב מברזל, גדולי מידות, פסלים מביטים לשמיים הפרושים פה מעלינו יבשים כחרס – רווק זקן שעדיין לא מפיץ סביבו, כך אני מקווה, את ריחה המעופש של הרווקות, אברשה מן הוא אברם ברוורמן שלא יודע שום דבר עלייך, שלא ניסה להקים בית בישראל וכל מבוקשו, לפי שעה, הוא שנשב זה עם זה ונספר”.

לא רוצה, חזרה ואמרה, בלי קול הפעם, אבל בנחישות בהולה עוד יותר. “נשב ונספר”. איך הוא כותב את זה ככה, כדבר פשוט ומובן מאליו, כאילו… ומה על בלומה־רוזה שאיננה עוד? הדליקה סיגריה נוספת, נוספת על כמה שכבר עישנה היום? מה איכפת. Que sera sera, עלה מתיבת הרדיו של השכנים קולה המרגיע של הזמרת. מי היתה הזמרת בסרט ההוא של היצ’קוק? מילא. ומה עכשיו? קמה והעלתה אור בנורה קטנה בהול. Que sera sera, מה שיהיה יהיה… נשב ונספר, אה? ככה פשוט, כאילו מובן מאליו שזאת היא שעמדה שם, לפני כמה שנים? לפני עשרים שנה? זה כבר יותר מעשרים שנה, בשמלת הקטיפה השחורה, ליד השולחן המכוסה לבד ירוק, בחדרו של מנהל בית־הספר, מחכה לנער אברם שהנה ייכנס והיא תודיע לו שרצחו לה את יוסף־חיים, את אחיו יוסף־חיים, כך ידה הימנית – באיזו חדות זה חוזר פתאום! – כף ידה צמודת־האצבעות עדיין על לחיה שלה, לפני שתיגע בלחיו של הנער אברם. ומה אם הוא מגדל עכשיו זקן?… וכאילו כל מה שנחוץ הוא להמשיך מאותה נקודה ולמסור מה התרחש אחרי מה, אחרי שהוא נסע בגפו ללמוד בישיבה בוולוז’ין, הדבר האחרון שידעה עליו, והגיע ל… ואחר־כך ל… ואחר־כך היא נסעה ל… ואחר־כך ל… בסיפורים שהיתה מספרת לעצמה, נכון, לעצמה היתה מספרת סיפורים – אבל לא על מה שהיה אלא על מה שהיא מציירת לעצמה כעת, חופשית שלא לדבוק בשום דבר – הוא היה מופיע כנער בעל בלורית שיבה צפופה… ואולי זרקה השיבה רק בצדעיו? גברים שצדעיהם שיבה תמיד משכו את תשומת־ליבה. והיא, מה עליה לעשות? האם להסיר את הצבע הכמעט־שחור משערה ולשוות לו את צבעו הקודם, כלומר דומה למה שהיה לפני שהתרבו בו נימים לבנות? זה אולי ניתן, בקירוב, אבל כמה זמן יידרש לשיער לצמוח ולהתארך מחדש, אם יצמח בכלל?… לרגע היה ראשה קל עליה וכאילו עירום, והיא חישבה להעלות אור בחדר־השינה, ולבחון את פניה במראה של שולחן־האיפור. נאַראָנים ענדערן זיך נישט, שוטים לא משתנים, חייכה לעצמה ולא קמה מכיסאה לא להעלות אור ולא לבחון את פניה. אם תדחה את תשובתה נאמר לשבוע־שבועיים, יהיה לה פנאי ל… רגע, מי אמר שהיא תענה בכלל? צריך לחשוב בשקט: האם אפשר שלא לענות? למי? מה פתאום מן? ואולי הוא חיפש להשכיח את ברוורמן כפי שהיא חיפשה להשכיח את בלומה־רוזה?… וכל אותו הזמן ידעה במעומעם שכל זה רק כדי להסיח את דעתה, ומה שדוחק עליה באמת הוא מה תספר לו כאשר יבוא, ומה לא תספר לו. קדימה, תנסי, בין אם יבוא ובין אם לא יבוא. הנער אברם, שהוא עכשיו כבר גבר, אבל עדיין רווק, הזכירה לעצמה כמו בגניבה, יאמין או לא יאמין לה שהיא לא היתה פילגשו של הרוזן הזקן? אולי גם יאמין, אף־על־פי שלכאורה מתבקש לחשוד דווקא בזה… את האמת, את כל האמת ורק את האמת, נשבעים בבתי־המשפט, שבועת־שקר בהכרח, כי אפילו נניח שאת האמת ורק את האמת, מי מסוגל להגיד את כל האמת? אם־כי על ז’אן־פייר, כך נראה פתאום, ועל מה שהיה מתרחש בינה לבינו כמעט מדי ערב, כלל לא יקשה עליה לספר, זה איכשהו שייך לנער אברם, נראה שהוא יבין ולא יהיה נבוך אפילו. הקשה יהיה מה שבא אחר־כך, אצל אחיו הצעיר של הרוזן רוז’ה. עייפות גדולה נפלה עליה בבת־אחת. אוי, כמה נמאס, מילמלה וקמה והלכה אל החלון של החדר החשוך. שכחה את הסיגריות ליד הכורסה בהול, אבל לא חזרה על עקבותיה. בערפל המתקרר ומתעבה על פני השמיים הלא־נראים, מאחורי הבניין המוצק של המוזיאון, נשאר עדיין שריד של שקיעת השמש. מעולם, כך נדמה לה באותה שעת דמדומים, לא היו קצותיו הסגולים־אפורים של הערפל עמוסים עוגמה שכזאת. ובעצם למה קשה, היא תספר פשוט, ראשון־ראשון אחרון־אחרון. היא תתחיל ממטחנת הקפה, זה מוזר ומשעשע, כמעט בדיחה. ובכן אחרי זה עזבה בחיפזון את טירת ואל־ד’אואז, ובערב של אותו יום כבר עמדה במבוא הבית שחזיתו פונה אל שדרת ערמונים עבותה, ביתו של הרוזן אנטואן בפאריס. שני האחים היו שונים זה מזה בתווי פניהם בצבע העיניים והשיער – זה של רוז’ה דליל ואילו זה של אנטואן סמיך, שאטני עם צדעי שיבה – ולמרות זאת דומים זה לזה אף יותר מכפי ששיערה על־פי דבריו של הרוזן הזקן, דומים עד כדי בלבול־חושים, בדרך המיוחדת שבה היו שניהם יורדים במדרגות־העץ הפנימיות, או פונים בצעד מדוד לדלת־היציאה, אוספים בדרכם את הכובע ואת המקל מן הקולב, כשהראש כמו שלוף קדימה מן הצוואר הארוך; או באופן שבו היו מקישים בכפית על קליפת הביצה בארוחת־הבקר, או מגישים אל פיהם ספל קפה או גביע יין בשעת ארוחת־הערב. עד היום לא ברור לה מה ידע הרוזן אנטואן על האורחת שהגיעה לביתו ברובע השישה־עשר, מתוקף איזה הסכם לא־מחוור לה בין שני האחים. לא יקשה עליה, אפילו ינעם לה כמדומה, לתאר לאיש הזה, אברשה מן, את הפגישה הראשונה עם האח הצעיר: מזוודת־העור הקטנה אבל כבדה מאוד עדיין בידה, והברט הכחול־כהה חבוש קצת באלכסון, אוסף תחתיו בדוחק את פקעת שערותיה הערמוניות, שלא מעט נימי שיבה כבר ביצבצו בו. ואיך נרעדה למגע ידו שהוציאה מידה את המזוודה. אולי כדי להרגיע אותה הוא פנה אליה בדברים וקולו נשמע מוכר עד כדי־כך שלרגע עצמה עיניה, להשכיח מעצמה איפה היא נמצאת: המקום שהגעת אליו מאדאם, איננו בטוח לגמרי, כמובן, שהרי אין עכשיו מקום בטוח בפאריס, אבל נעשה כל מה שניתן, והיי ברוכה בבואך. שעה קודם לכן, לא יותר מזה, חמקה מעיניו של ז’אק, המשרת שעל הגן ועל הסוסים בטירה, שסחב את מזוודתה עד בית־המלון שם היתה מאדאם רוזט אמורה להשתכן בפאריס. היא הניחה לו להכניס את המזוודה לאולם הקבלה ומיד נפרדה ממנו. מפתח הדלת עקבה אחריו עד שראתה אוו יורד לתחנת המטרו הקרובה. המתינה עוד כמה דקות, אחר־כך הרימה את המזוודה כאילו היא קלה מאוד ונשאה אותה עד תחנת המטרו הרחוקה יותר. ודאי תרצה גם לספר איך התאהבה במטרו כשרק הגיעה לפאריס בפעם הראשונה, איך למדה את מבוכיו, ואיך אחר־כך, באותם ערבים ארוכים – אלוהים כמה רכות היתה באוויר שם! – כשישבה ליד מיטתו של ז’אן־פייר, היתה עורכת אותו, בין סיפור על יער עבות לסיפור על ארמון מכושף, טיולים דמיוניים בפאריס. היו צועדים לאט לאורך הסן, הנה כאן פון־נף, ושם רחוק פון־ד’אורסיי. היו נכנסים לקפה סן־מישל שעל הגדה השמאלית – הרופא לא אסר על ז’אן־פייר לשתות קפה של מבוגרים – נכנסים ללובר, לגן לוכסמבורג, אצבעה מורה דרך בביטחה על־פני המפות של רובעי העיר, במדריך האדום, הקטן והכרסתני, שקנה לה הרוזן רוז’ה, ואיך אחד הכינויים שכינה לימים האח הצעיר, הרוזן אנטואן, את החוסה בביתו, היה “נסיכת המטרו”. אבל היא לא תתפתה, את כל זה תשאיר לשעה אחרת, בינתיים תספר פשוט, דברים כסדרם וכהווייתם: ובכן באותו ערב ראשון של בואה היא טיפסה במדרגות בעקבותיו – הוא היה נפנה תכופות לאחור, לרמוז לה שרק כדי להנחותה הוא מקדים אותה, שלא על־פי כללי הנימוס – במדרגות־עץ מרופדות שטיח עבה, אפרפר־כסוף, שהוליכו גם כאן לעליית־הגג, לחדר שתקרתו משופעת ומחלונו ניתן לראות במרחק פס רחב ומתנוצץ של נהר. זה נהר הסן, אמר לה מארחה החדש, ולפעמים זה מרגיע להביט בו, מרגיע אותי, אולי ירגיע גם אותך…אותו רגע הרגישה כמעט בנוח והסירה מראשה את הברט. בן כמה האיש, שאלה את עצמה כשנותרה לבדה בחדר והתחילה להוציא את בגדיה מהמזוודה: גרדרובה כלל לא דלה, ירושת שהותה בוואל־ד’אואז, ששם היה אביו של ז’אן־פייר מביא לה מפעם לפעם, מנסיעותיו העירה, מתנות ארוזות יפה בנייר דק, על־הרוב שמלות. היה מניח את הקופסה השטוחה בקצה מיטתו של ז’אן־פייר ולוחש: הבאתי משהו, שתיראי כיאה למעמדך בביתי. היה אומר את זה ספק דרך־אגב ספק בנימה של מהתלה, עומד מבוייש אצל כורסת־העור ומחכה עד שהיא תיגש אליו ותרפרף בשפתיה על־פני לחיו השקועה. תמיד היה מגולח למשעי ומדיף ניחוח רענן ומריר. ניחוח־רוזנים מן־הסתם, תגיד ותחייך, כי בדיוק כמוהו, כך נדמה לה, היה הניחוח שריחף בחדר שהמארח החדש היה יוצא ממנו. כל מיני רוזט התרוצצו בראשה וכל מיני שאלות בפיהן, לא ערוכות על־פי סדר חשיבותן. הרוזן אנטואן אמר לה בצאתו שתה יוגש בעוד מחצית שעה, זאת אומרת שעליה לבוא לשם? לאן לשם? יהיו שם עוד אנשים? מיהו שיגיש את התה? האם להחליף שמלה? החלון, מרובעי זכוכית גדולים, משך אותה. אולי זה באמת מרגיע להתבונן בנהר? ומה עבר בראשו למראיה? מה סופר לו? ומה ידוע לו, ולו רק על נסיעה אחת קצרה מתחנת גאר־דה־ליאון ועד תחנת טרוקאדרו, בקרון רוחש חשדות אפלים כאפילת התעלות התת־קרקעיות שבין תחנת מטרו אחת לשניה, כשעלייך לעקוב אחר כל הנוסעים בקרון ולא להביט באיש, גם לא בילדים… רק לאחר כמה שבועות נענה הרוזן הצעיר לבקשתה לעזור למדמואזל מאדלן בניהול משק ביתו. אז כבר היה ידוע לה שאותה מאדלן, שחומת־העור ומקורזלת־השיער, אלג’יראית שנולדה באוראן – כפי שהציג אותה הרוזן אנטואן – לומדת שעתיים ביום עיצוב שיער וחמש שעות ביום צופה הליכות הבית, ופעם או פעמיים בשבוע מתייחדת עם הרוזן בשובה מן המספרה והיא אפופת רשמים וריחות מתוקים… כאן תדלג, מותר לה, זה היה באמת רק בינה לבינה וכך יישאר, איך בתחילה לא עמדה בפיתוי, היא, השלישית, והיתה מתגנבת אל החדר הסמוך לחדר־השינה של אנטואן, מצמידה את אוזנה לכותל ומתירה את רסן הגירוי המחריף והולך עם אנקות העונג הנשיות, שאז היתה עמלה בבהילות להביא את גופה לידי פורקן. גם מהר למדי חדלה ממה שעשוי ליהפך לסכנה ולקלון, וחיכתה למה שאמנם התרחש, אפילו מוקדם מכפי ששיערה. מכאן תמשיך ותספר, מסתבר שזה באמת פשוט למדי, אפילו לא מחייב התגברות מי־יודע־מה: באחד הלילות הקיש הרוזן אנטואן על דלת חדרה בעליית־הגג, הדלת פתוחה, אמרה, או לחשה, היינו־הך, והכל התנהל כצפוי, אולי אף יותר יפה מן הצפוי, ואחרי ככלות הכל התגלה לה כמרגיע, כמו ההסתכלות בנהר… עד שפעם, בזמן שהרוזן אנטואן נעדר למשך שבועות אחדים מפאריס – אין כמו שיעמום של פאריס בחודש אוגוסט, אמר, זה הדבר היחידי שלא השתנה פה – עצרה אותה מאדלן ליד דלתו הפתוחה של חדר־השינה שלו: האמיני לי, לי זה בכלל לא מוזר ששתינו, שאנחנו ככה, אצלנו באלג’יר יש לא מעט גברים שיש להם שתי נשים, לפעמים אפילו ארבע, והן לא מתקוטטות ביניהן יותר מכפי שמתקוטטת אשה אחת עם בעלה האחד. היא עמדה לשאול: כך זה באלג’יר? לא ידעתי, ולא שאלה. וכי מה היא יודעת על החיים באלג’יר? ביקשה לחזור לחדרה, אבל אותו רגע עצמו התרוממה מאדלן על קצות אצבעותיה, חיבקה אותה בשתי ידיים חזקות, עמלניות, והתחילה לנשק אותה על צווארה. ריח חריף ולא מוכר לה עלה באפה, ואילו מאדלן פרצה פתאום בבכי: גם אני יהודיה, גם אני מסתתרת פה, הרוזן אנטואן דאג לי לניירות – וברחה למטבח, טורקת אחריה את הדלת. מאז היא עשתה הכל כדי לא לפגוש את מאדלן והתבצרה בחדרה בעליית־הגג, שעות על שעות, בעיקר בזמן הדמדומים המתארכים שם בסתיו עד אין סוף. היתה יושבת ליד החלון, עיניה ברצועת מימי הסן המוורידים עם שקיעה בימים של שמיים ללא עננים. את כל החובות שהוטלו עליה, או שהיא הטילה על עצמה, ושבין כך ובין כך איש לא השגיח על מילויין, מילאה בשעות שבהן מאדלן נעדרה מהבית, או בשעות הלילה המאוחרות. גם כשהרוזן שב לפאריס מבית־הנופש שלו באקס־אן־פרובאנס – לא נצליח להסתיר אותך שם, המקום קטן מדי, אמר לה לפני שנסע – לא שינתה ממנהגה. היתה יושבת אצל החלון או מתחפרת בשינה, לפעמים במשך רוב שעות היום, מכורבלת בשמיכתה. לבסוף, כשהיתה מתעוררת, מקשיבה שמא מהדהדים צעדים בדממת הבית, היתה נתונה בעיקר למאמץ להדוף ממנה והלאה את השינה הדחוסה, כאילו זאת דלת כבדה או מחסום פלדה שאין להתגבר עליו.

הנה הצליחה לספר, ועכשיו היא עדיין חופשית גם לבקש שלא יבוא.

שיחת־לילה טראנסאטלנטית    🔗

אז איפה אנחנו לעת הזאת? אנחנו עדיין עם אברשה בתל־אביב, בחשכת רחוב לווינסקי, שני בתים מרחוב העליה המואר לכל אורכו באורו הקלוש של פנס אחד. השעה כבר מאוחרת, הרבה אחרי חצות, נהימת הים המגיעה עד הנה, המבקיעה לה דרך ברחובותיה העקלקלים של יפו, נבלעת כולה בריח הפרסים, ששנה אחר שנה נסוגים דרומה ואף־עלפי־כן ריחם עדיין מורגש כאן היטב בשעה כזאת. נשמע מוזר: נהימה נבלעת בריח, אבל הנה, עובדה! ומספיק לנשום כמה נשימות עמוקות. בשדרת הברושים הקרובה, שלא ניתן לראותה בחשיכה הסמיכה – שבוודאי שימשה בימים עברו שובר־רוח להגן על עצי־ההדר המפונקים – מנהלים ביניהם עכשיו כמה ינשופים זקנים דיאלוגים ליליים ארוכים, מלווים כל הזמן במיני נשיפות חורקות, מזכירות נשימות של חולי־קצרת… רגע, בלומה־רוזה, אני רק אתקרב אל החלון הפתוח ואנסה להטות את האפרכסת כלפי חוץ… את שומעת? לא? עכשיו שומעת משהו? טוב… בקיצור, אנחנו בסדנתו של אברשה, כלומר בסככתו, שעם השנים פרצה צפונה ונגבה קדמה וימה, ואף גג־הפח המשופע שלה הורם בחלקו הגדול כלפי מעלה, בהסכמתו המלאה של הבעלים אלברט לוי, רעי כאח לי, עד תשעה־עשר מטר פלוס, כגובה מרבית פסלי הנוף של אברשה… מה? סליחה, מה את אומרת? שעל־פי הקול בלבד לא היית מזהה בשום אופן מיהו המדבר אלייך? ומה תימה, כמה שנים עברו מאז ששמעת בפעם האחרונה את קולו של הנער אברם, כפי שקראתם לי, שיום מעונן אחד קם, עלה לרכבת, עזב את העיר הקדושה צ’נסטוחובה ושם פעמיו לישיבת וולוז’ין? אַ שאָק מיט יאָרן, חתיכת זמן, אה?.. אבל־על־פי אותו שיר־ערש ודאי שתזהי, רק לא לצחוק בבקשה, כי תיכף אזמזם לך אותו לתוך האפרכסת, לא, אדרבה, תצחקי, טוב לשמוע את הצחוק שלך. לידיעתך הוא דווקא לא השתנה במשך השנים כהוא זה… את זוכרת, זה השיר שתמיד הייתי מוצא תירוצים לבקש שתשירי אותו… ואת תמיד היית נעתרת ושרה לי אותו שוב ושוב. מעולם לא סירבת לי… אני מתנצל מראש על הזיופים, מה לעשות, לא כל אחד קיבל מתנה משמיים קול ושמיעה כמו שהיו לך… כמו שיש לך, נכון? טוב, את לא חייבת לענות. פאַרוואָס איז מיין… רגע, התחלתי גבוה מדי… תשמעי עכשיו: פאַרוואָס איז מיין בלומעלע פאַקוויאַנעט? פאַרוואָס איז מיין בלומעלע פאַרוויאַנעט? איך האָב עס געטוליעט, געהיטן פאַר ווינטן, געוואָלט עס זאָל בלי־י־יען… מדוע קמל פרח קטן שלי, חיבקתי אותו שמרתי מפני רוחות רציתי שיפרח… פאַרוואָס איז מיין סטרונעלע צעריסן? פאַרוואָס איז מיין סטרונעלע צעריסן? איך האָב עס געצויגן וואָס העכער און העכער, געוואָלט עס זאָל שפי־י־לען… מדוע פקע מיתר דק שלי, מתחתי אותו עוד ועוד רציתי שינגן… את… בוכה או משהו? לא? אף פעם? באמת? סליחה, לא התכוונתי, קצת קשה ככה פתאום וממרחק כזה של שנים וקילומטרים. אין דבר, כל הלילה לפנינו. כן, אני יודע, חישבתי את הבדל השעות. מה זאת אומרת משמרת בוקר? איפה את עובדת? טוב, לא עכשיו. אני? אני ציפור דרור. וכרגע אני מברך ברכה שאינה כתובה בתורה, ברוך אתה הנותן לנו את השח־רחוק הזה, כן, כך רצו לקרוא לטלפון בלשון־קודש. רק לפני זמן קצר הוא הותקן אצלי, בסדנה שלי הטלפון. סדנה זה… אינני מוצא מלה, אסביר לך בפעם אחרת. על־כל־פנים יותר משנתיים חיכיתי. ולא קיבלתי אותו אלא אחרי כמה דפיקות הגונות על השולחן וגם טיפ־טיפה שוחד. בקשיש קוראים לזה פה, ירושה מן התורכים, ידעת שהתורכים שלטו פה לפני הבריטים? סליחה, אינני יודע בדיוק על מה אני מדבר איתך. גם קניתי לי הרגל לשתות קצת לפעמים, מפחיד אותך? האלו? טוב.. נכון יותר, אינני בטוח בדיוק שאני מדבר אל מי שהתכוונתי לדבר… אל בלומה־רוזה ברוורמן, גיסתי בשכבר הימים… נכון. את יודעת, יש כזאת דרך לבדוק, משעשעת… מין פטנט… ככה: השם מוישע־לייב האַלפערן אומר לך משהו? לתת לך רמז? ספר עבה בכריכה אדומה, צבע הפרולטריאט, ורוכל, מין מענדעלע מויכער־ספאָרים, שבא לפני פסח לבית־המלאכה של אבא. האלו? נכון. ובכן הפטנט הצליח. ובכל־זאת אני רוצה לספר, מה איכפת לך? כן, זה היה הרבה לפני שיצאתי מצ’נסטוחובה, ואותו מוכר־ספרים הניח על שולחן־הגזירה של אבא שלושה עותקים של אותו ספר־שירים, אחד למייסטער בערל, אחד למאשיניסט אהרעלע, זוכרת אותם? ואחד גם לאבא, מפני שבעל־בית־מלאכה יהודי קטן נחשב גם הוא פרולטאר, וגם לו מגיעה לכבוד חג הפסח מתנת־ספר, וכמה זה יעלה לך בסך־הכל, כל העסק, באמת, אפשר לחשוב, ובשנים־עשר תשלומים, זה הרי בכלל לא ייחשב לכסף, והחתים את אבא בביכל המרוט שלו, שתים־עשרה פעמים, מראש־חודש ניסן ועד ראש־חודש ניסן בשנה הבאה… לקחתי אלי לחדר שניים מתוך שלושת העותקים, כיוון שרק אהרעלע מצא עניין בשיריו של מוישע־לייב… את בוודאי לא שמעת שאהרעלע היה בין הבודדים שסירבו ללכת עם כולם לכיכר השוק, שהוא שלף מכיסו סכין־תפרים, ושהם תלו אותו שם, במקום, לפני המבוא של בית מספר שבע־עשרה, איפה שהיו פעם המכולת של איציק כץ והדעליקאטעסן של ציפויקע, את יודעת, האלמנה הגבוהה הזאת שהיתה תמיד לבושה ככה טיפ־טופ… האלו? טוב, אמשיך… אבא לא מצא שום עניין בשיריו של מוישע־לייב, את עצמך הרי היית מספרת לי שמאז מותה של אמא הוא לא מצא עניין בשום דבר חוץ מאשר בעבודה, וקצת, אחרי העבודה, בלימוד גמרא בבית־המדרש הישן, את יודעת, זה ליד האלטשול… כן, הייתי בצ’נסטוחובה אחרי המלחמה, והבאסיליקה של יאסנה־גורה עומדת על תילה, גם הבולשביקים לא נגעו בה, אבל האלטשול והניישול, ובית־המדרש הישן של הרב וועלוול־לייב עלו בעשן, נשרפו עד היסוד, זכר לא נשאר… מי שרף? יש אומרים שהגרמנים שרפו ויש אומרים שהפולנים שרפו, ומפיו של גוי שיכור שמעתי ששני ניצוצות הבזיקו בחג הפסחא בעיניה של הבתולה הקדושה, עפו לעבר שתי הסינאגוגות של הז’ידים והעלו אותן באש, בדיוק־בדיוק בחג הפסחא, בפצעי ישו הוא נשבע… כן, גם בדירה שלך ושל יוסף־חיים הייתי. מכון־יופי חדש שוכן שם עכשיו, כלומר בית־בושת… זוכרת את מכתש הנחושת ואת העלי העבה שלו, עם הגולה הפחוסה בקצהו, שתמיד עמדו מבריקים, ממש מסנוורים את העיניים מעל אותה שידה תלת־קומתית, מתנתם של הורי־אמי לחתונתה, כפי שפעם סיפרת לי… אז נסי לדמיין לך, מאדאם מגדלנה ונערותיה תלו את המכתש שלנו במהופך, כמו שתולים פעמון ליד שער של כנסיה או של אחוזה, הפתח שלו כלפי מטה, קדחו חור בתחתית, שעכשיו היא למעלה, והעלי העבה תלוי שם על חוט ומשמש כענבל… תושיה לא חסרה להם, סמיקאלקה הם קראו לזה בלשונם, את זוכרת? לא סיפרתי לך, וגם לא לאף אחד… וכי למי נשאר לי לספר, שבאותו מכתש עצמו כתשתי עד דק את שלושת הפסלונים האחרונים שפיסלתי עוד בבית אבא, בחומר שאספתי על גדת הווארטה, פסלונים שהייתי מכניס לתוך הלוע של תנור האריחים לייבוש ולשריפה… הם היו שלושה, האחרונים: אחד של הרב וועלוול־לייב, אחד של המאדונה השחורה, ואחד שלך… אז עכשיו אספר לך, שאת זה האחרון העמדתי ערום ועריה על־גבי המדף מול המיטה שלי… את צוחקת? כי ידעת? איך? הצצת? טוב, לא חשוב. איקונין של הצלוב תלוי שם עכשיו, בדירה שלך, מול דלת הכניסה, ומעליו, את לא תאמיני, משתפלות להן מהתקרה שרשרות של פטריות־יער מתייבשות, מדיפות אותו ריח מוכר של רעננות וניקיון… הגברת מגדלנה דווקא קיבלה אותי יפה, אפילו עמדה בפרץ נגד שני שיכורים. מה? תשמעי, יש דברים שלא היית צריכה להעלות על דעתך, ולא חשוב כמה שנים עברו, ואם את מצליחה או לא מצליחה לזהות אותי. אה לא? רק עייפת? את זה אני דווקא מתאר לעצמי. אני יכול להפסיק עכשיו, גם אם זה קשה לי, ולהתקשר עוד מעט, או לחכות על הקו עד שתנוחי קצת, או תשתי קפה, או תדליקי סיגריה או משהו… את עוד מעשנת?… ומה חשבת, שהייתי עיוור? לא, בלומה־רוזה, את לא צריכה לדאוג, לא ייגמר לי הכסף אפילו נדבר בטלפון שבוע תמים. יש לי די והותר, אוהמממם, מופקד בשני בנקים שונים בשווייץ, אחד בבאזל ואחד בז’נב… אז בואי לא נדבר עכשיו על כסף, זה באמת סתם בזבוז זמן, אלא אם את באמת מוכנה להקשיב עוד קצת, אז עשי איתי חסד, כן, ממש חסד, ותני לי לחזור אל התכשיט הזה מוישע־לייב. דאָס איז דער תכשיט מוישע לייב וואָס וועט אַמאָל דערפרירן… זה התכשיט מוישע לייב שיום אחד יקפא… זוכרת? אני רוצה להאמין שכן, כי הרי הבאתי אלייך הביתה את שני העותקים של הספר, ישבנו אצלך על גזוזטרת הברזל הצרה, זה מול זה בדמדומים המתארכים, ברכי כמעט נוגעות בברכייך… לא? כן! ברכי כן נגעו בברכייך. כן, ואף־על־פי שחלפו מאז הרבה שנים, עולה עכשיו לנגד עיני, פה בחשכת הסככה, תמונה חדה: הנער אברם במדי גימנזיסט, ומולו גיסתו היפה, הגדולה, בעלת השיער הערמוני, השעה תשע בערב, תשע־וחצי, אביב, האוויר כולו מלא ריח לילך. אני קראתי שיר, את קראת שיר. הדמדומים השרו מין עוגמה, מין שפלות־רוח, לא רק הדמדומים כמובן… יושבים על גזוזטרת הדירה בשדרות מאריה הקדושה, למטה כבר מחשיכה העלווה של עצי הערמונים, שקט, אין פרץ ואין צווחה, איך מתרגמים את זה? ערב, אין צליינים.. החושך פה אצלי כמעט מוחלט, רק נורה קטנטונת, כמו של פנס־כיס, רומזת איפה חדר־המדרגות המוליך אל המכון, כן, גם פה מכון, כן, מאותו הסוג, רק שפה זה של האדון שצ’ופאק, אביה של זינה’לה… אני עוד אספר לך, כן… אולי עוד נמצא פעם איזה מקום בעולם, אולי באמריקה, ואולי בצרפת או בקורסיקה, שיש שם גזוזטרת ברזל צרה מעל עצי־ערמון נישאים, ונשב לנו, את תקראי שיר של התכשיט מוישע־לייב, אני אקרא שיר. גם את “אָ גינגילי מיין בלוטיק הארץ” את זוכרת?… הרי עוד נמצא איפשהו בעולם ספר שירים, כרוך בבד אדום, צבעו של הפרולטריאט, מאת התכשיט מוישע־לייב… נחפש ונחפש עד שנמצא… את שותקת.. נרדמת? אין דבר. בין כך ובין כך לא תוכלי לשמוע איך הדממה מצלצלת באוזני. אין עוד ינשופים, אין עוד טריקת דלתות במכונו של האדון שצ’ופאק, כולם הלכו לישון. לא, איני רוצה לישון. לא רוצים לישון, רוצים להשתגע, שרים הילדים פה, ואני רואה שהצדק איתם. אגב, פה בארץ הקודש דווקא הוחלט לאחרונה להחיות את היידיש. כמה מכובדים יצאו לשנורר קצת כסף פה ושם, גם אלי הגיעו, אין לי שמץ מושג מי מסר להם את הכתובת שלי. נתתי להם בעין יפה, מי יהודי דובר יידיש ולא ייתן, אם רק יש לו. נראה שהיו עוד כמוני, כי בסוף, לא תאמיני, הוקמה קתדרה ליידיש באוניברסיטה העברית בירושלים. מספרים שבתחילת שנת הלימודים נכנס הפרופסור לאולם שהועמד לרשות המוני הסטודנטים שיבואו ללמוד יידיש ומצא שם תלמיד אחד ויחיד, לא איבד את עשתונותי ופתח, כדרכו בקורסים אחרים, ב־גבירותי ורבותי… לא, למה? בכלל לא, אין לי ברגע זה עניינים יותר חשובים לעסוק בהם. טוב, ברור שאני מספר סיפורים כדי לא לשאול שאלות, את יודעת, כאלה שמתחילות ב“את זוכרת?” בשביל זה הייתי צריך לפתוח בקבוק נוסף… כן, יש לי, אבל אינני רוצה. טוב, ננסה קצת בלי… את זוכרת איך שתינו כמו גדולים שנאפס צהבהב מתוך כדון של זכוכית שקוביות של קליפת־לימון צפות בו… כן, איך אחרי אותו טקס מביש אבא חזר מיד לעבודה ואת ביקשת שאלווה אותך… ואיך אחר־כך סידרת את שערך בצורת… ופה מיד עוד שאלות, כמו: הוא עדיין בצבע הערמון, השיער שלך? לא, את לא צריכה לענות. מאז ומתמיד תמיהה היא בעיני: באיזו קלות, מיד, כהרף־עין, מצרף לו המוח שלנו תמונות רחוקות, מורכבות ואף מפורטות ביותר, ולעומת זאת מעכב בקצה לשוננו שמות של אנשים מוכרים לנו היטב… נכון, זכרתי את שמה של ציפויקה ושמו של בעל חנות המכולת… בחלומות־הלילה דווקא לא ראיתי את פנייך, נדמה לי שאף פעם לא, והם חוזרים, החלומות האלה, ובהם אני רואה אותך מאחור, תמיד מאחור, שמש בגבך ואת הולכת במין פרגולה מכוסה מטפסים, בוגנווילאה נדמה לי, הולכת בכיוון דלת־עץ כבדה של אחוזה כפרית, הפקעת הסמיכה של שערותייך ממש בוערת באור השקיעה, ותמיד נעוץ בה אותו מסרק של צדף… את שומעת? שוב אני מטה את האפרכסת החוצה דרך החלון הפתוח… לא, דיאלוג הינשופים לא התחדש. הם יצאו, עם צאצאיהם לשיעורי ציד. בלילות ירח אני עוקב אחרי תנועותיהם שעות על שעות, רושם לי על־גבי פיסות נייר מין קווי גואש עבים. אחרי שאגמור את פסל יונה הנביא שאני מתכנן אולי אגש לפסל קבוצת ינשופים יוצאים לציד בטרם שחר. נכון, יצא להם שם של חכמים, אבל הם גם טורפים. עכברים למשל, הרעיון לפַסֵל ינשופים משחרים לטרף מקרעי ברזל מחלידים נראה לי לרגעים אפילו מלהיב, ואני מרגיש כמו שזה קורה לי לפעמים, אני ממש מרגיש מיץ עקצוץ מגרה בקצות האצבעות… אמרת משהו? סליחה? אני? לא, אני שתקתי לפני שסוף־סוף אתחיל לדבר תאכלעס. ובכן התעניינתי, ניתן לומר שערכתי קצת מחקר. אם אפשר להתיר חליצה. כן. לפי ההלכה, אני מתכוון. כן, ככה. הלכתי לרבנות הראשית בתל־אביב, למה לא? שלחו אותי מפה לשם, בסוף הגעתי אל רב נחמד דווקא, צעיר, אבל נשמע בר־אוריין, היה לו ברק בעיניים כשאמר שזה מעניין, גם אותו, זו הפעם הראשונה שבאים אליו בשאלה כזאת. חיפש ומצא במהירות מפליאה, גם בהתלהבות. רשמתי לי, מסכת יבמות, דף כ“א: “אבל הכא חליצה במקום שצריך היה להיות ייבום, לאו מצווה היא כל־כך כמו ייבום”. מה יכול להיות יותר יפה? הרי פירושו שניתן להחזיר על כנה את מצוות הייבום, שעולה על מצוות החליצה. ואם לא כאן, אצל הרבנים החרדים של ארץ האבות, אז יש להניח שאצל הרפורמיים בבוסטון, ירושלים דארה”ב, שעוד מעט אבוא בשעריה. את ממשיכה לשתוק… וואָז’ע שווגייסט דו, נו!?… מילא, אולי מוטב כך. אני אמשיך לדבר. אינני ותרן. העיר פה עדיין ישנה, טל יורד על קרעי־ברזל מפוזרים בחצר, ערפל דליל, אפרפר־שקוף, עולה לאט מהאדמה וכבר מווריד בקצותיו, הזריחה כמנהגה נוהגת. אינני אוהב במיוחד את הזריחה הנמרחת על־פני הגגות השטוחים… בסיביר, מעל האופק המושלג, או בנגב מעל אופק המדבר הצהוב… סליחה, בלומה־רוזה שאני שוב מדבר קצת עם עצמי… זה מפני שמצאתי שם, לאו דווקא בשעת זריחה אלא בשעת שקיעה, רכס של גבעה אופקית ממש מזמין להקים עליו פסל ברזל שיעצור, ככה, לרגעים ספורים נגיד, את העולם־כמנהגו־נוהג ובשעת שקיעה, נגיד, יתארך צלו של הפסל עד שייגע במפתני בתיהם של המתיישבים שם, בתים שנועדו לעצור את דיונות החול… מה? כן, ככה הם טוענים, לעצור את הדיונות הזוחלות מחופי הים הגדול ואת אבק הלס הבא מן הסהרה… פעם היתה להם סיסמה, כך סיפר לי המזכיר לשלהם, דנדוש קוראים לו, “חיינו אכזרים במציאותם ונפלאים במהותם”, אבל בינתיים התחלפה להם הסיסמה ב“אם־אין־אני־לי־מי־לי”, כמו שכתוב בתורה… טעות בידך, חבר דנדוש, תיקנתי אותו, זה לא כתוב בתורה אלא במשנה, במסכת אבות. הבורות השחצנית של הטווסים האלה תמיד עלתה לי על העצבים.. פעם הם בנו את המולדת, דנדוש וחבריו, בלי פרוטה על הנשמה, בלי להתחשבן עם אף אחד, אבל עכשיו, שכולם מסביב מתחשבנים, אולי הגיע הזמן לחשוב קצת על “אם אין אני לי מי לי”… תגידי, בלומה־רוזה את בכלל שמעת את מה שאמרתי? לא, קודם. בקשר למסכת יבמות. כן אני יודע, לא שכחתי לספור עד חמישים ואין לי הזיות. אבל נוכל לאמץ ילד. סליחה? ילד שחור? שיהיה שחור, או חום או צהוב ובלבד שתדברי ככה, כאילו רק ברגע זה התעוררת. אמנם אינני מבין מדוע, אבל מה זה חשוב. נכון, משהו כתבת, וגם אז לא הבנתי, שאת לא בלומה־רוזה, אין, לא היתה, יוק, אני משער שלזה את מתכוונת, ומזה נובע על דרך קל וחומר שלא רוצה המשך לבלומה־רוזה, כן, בשביל הסייפא הזה גם אני מספיק חכם. אלא שלאחרונה דווקא דוחק בי הרצון שיישאר משהו… אברשה, מילא, אבל אבא, אמא, יוסף־חיים, ואז מובן שגם בלומה־רוזה… שיהיה מישהו שייזכר ויספר… את חושבת שאפשר ללמד ילד כושי יידיש? כמה אני אסיר־תודה לך על הצחוק הזה! לא תוכלי לשער, כי את לא משערת כמה הוא נעים הצחוק שלך, היה והנה נשאר, נעים כמו… שאשתטה ואתפייט לך על פעמוני מזחלות בשלג? מה קורה לי, אני מתגעגע לשלג? בררר… טוב לגור בבוסטון או בניו־יורק, ובהארלם דווקא, מדוע לא? אם תרצי אז גם זה רעיון. אפסל לי פסלים מקרעי ברזל, פסלים שאף אחד לא צריך אותם, אף אחד לא מת עליהם. סדנא דארעא חד הוא. בהארלם, כמו ברמת־בן או בשנחאי, יש סיכוי סביר שמהמקומיים, שחורים, לבנים או צהובים, יהרסו אותם עד היסוד. לפעמים אני חושב לעצמי… לא, על זה נדבר כשאגיע. ודאי שאני מגיע. כן, ודאי שאודיע. מה יש לי לחשוש? מה תעשי? תברחי ממני? תיעלמי ותסתתרי מפני? תטרקי לי את האפרכסת בפרצוף? אחרי כל אותן שנים, עשרים ותשע שנים, לא ייאמן, גם אין לי כל כוונה להאמין… רגע, הביטי, כלומר תשמעי, דבר כזה עדיין לא ראיתי: ינשוף זקן, כן, כך נדמה לי, זקן וחכם, משסע לו לתיאבון יצור מפרפר, נראה שעכבר, על־גבי מכסה פח־הזבל העגול שבחצר, במרחק שלושה־ארבעה מטר ממני, שיושב ליד החלון הפתוח. החכם הזה חש מן־הסתם הרבה לפני בזריחה הקרבה והתבלבל, או התלבט, לא רצה להרפות מטרפו ולפני שיימלט אל הברוש שלו בשדרה חמק לפינה החשוכה בחצר, אחת מאוזניו של העכברון אחוזה במקורו… כן, כן, אני אוהב ינשופים חכמים וטורפים, אפילו כשאחד מהם, הנה, ממש לפני, מרוקן לו בשובה ונחת את בטנו הפתוחה של עכברון מדובלל… למה?… ככה! זאת התשובה הרווחת כאן, במדינתנו הצעירה, שלא להסתבך חלילה בחשיבה יתירה…. אומרים: חיובי, או שלילי, או אומרים: סמוך על סמוך… ומי צריך ינשופים חכמים כשהארץ הזאת מלאה טווסים יפי־זנב שאינם מסוגלים להתרומם ולעוף מעל לגידרה בינונית, אבל כטייסים בשמים אין טובים מהם בכולי עלמא, ובכלל לא היית מאמינה איזה פטנטים המציאו כאן, איזה מיני נשק, סטן וברן ודווידקה, וגם את הפטנט של טוהר הנשק, שמעת פעם דבר כזה? אלוהים ישמור עלי מפני הטוהר, מפני הלכלוך אשתדל להישמר בעצמי.. הינשוף בהיר־הנוצות מנקה עכשיו את מקורו מן הדם ועיניו הבולטות תרות אחר דרך נסיגה מקרני האור הראשונות שכנראה כבר מסנוורות אותו. לא נשאר הרבה מן העכבר, אולי רק קווצת שיער כהה…

ויסע ויחנה בבוסטון    🔗

שעון־בוסטון עדיין לא נטבע בדמו ובעצביו, אף־על־פי־כן קפץ מן המיטה בבת־אחת, כהרגלו מאז ומתמיד, מן הימים שעבד עם כורי הפחם במחנה אירטיש, ואף קודם־לכן, כאשר למד שנה ומשהו בישיבת וולוז’ין והיה שומע את הרב חיים וולקין, כל אימת שאחד הלומדים לא התייצב לתפילת שחרית, עובר בין הספסלים ולוחש כמו בינו לבינו שכבר לימדנו הרמב"ם זכר צדיק לברכה שלא להשתהות במיטה חמה שמא יפתנו הסטרא אחרא. חדר־השינה של בלומה־רוזה, יותר נישה מחדר, היה מוצף אור. מה השעה? השעון העגול מעל הכירה החשמלית, בפינת־הבישול, הורה עשר ורבע, וגם מיקומה של השמש במחצית מסלולה בין אופק המזרח לאמצע השמים אישר שזאת השעה בקירוב. הוא ניגש לחלון והביט החוצה בתהיה רגועה, בלי לכווץ את העפעפיים. קרני השמש לא סינוורו כאן כמו שם, בארץ־שטופת־שמש, ולא עימעמו את כחול השמיים הגבוהים, שעבים לבנות נתלו מתחתם כמו לקישוט. הנמנום עדיין ליפף אותו, רך ונעים. חייך לעצמו: זה ודאי המחסור בשינה שנמשך מאז יום בואו הנה. העביר את משקל גופו מרגל ימין לרגל שמאל ונשען אל מזוזת החלון ששתי כנפיו פתוחות לרחוב מוצל ושקט. המכונית האדומה, ששכר מיד בשדה־התעופה, קרצה אליו בברק הכסף של פנסיה. כמה שעות, או כמה יממות, היא כבר עומדת באותו מקום? לא היה לו רצון לחשב חישובים. עומדת לה בסבלנות, לא זזה ומחכה לו, מחכה להם… כמנהג הצוענים, אמר נכחו בקול רם, סוגרים את בני־הזוג לשבוע ימים באיזה אוהל, או באיזה קרון מבודד בשדה, אין יוצא ואין בא ואין מפריע.

עד עכשיו לא ראיתי צוענים בבוסטון, גם לא בעיר התחתית. אולי יבואו בעקבותיך, אמרה בלומה־רוזה.

שמע אותה מגבו ולאט לאט הסתובב אליה. שערה הקצר נקלט בעיניו כמין תערובת מבריקה, ערמונית־אדומה. ראה את הקמטים סביב עיניה וסביב שפתיה, ואת העור הרפוי מעל מרפק ידה השמאלית, חייך אליה, ולא מצא איך לומר לה, כך בפשטות, שהיא יפה מאוד בעיניו. תחת זאת אמר:

לא שמתי לב שאני מדבר בקול. נראה שאני מדבר מתוך שינה, לא?

פה גם לא מסתגרים בשום אוהל או קרון, המשיכה בשלה, לפעמים נדמה לי שהכל כאן בפרהסיה, על פני דשאים פתוחים. חוץ משנינו, שניים משונים…

היית מעיזה, ככה, על דשא פתוח?

ואתה?

לראשונה מאז בואו ראה אותה מחייכת במלוא שפתיה המלאות. כל לבושו היה קימונו לא חגור, כחול, חזהו שעיר ואיבריו גלויים, מוצגים כמות שהם, כלאחר־יד, לא רפויים כדי בושה, אבל גם לא מוצקים כמו שצריך. סליחה, מה פירוש ‘כמו שצריך’, תהה נכחו בלי להיות מוטרד במיוחד. ולפתע, כבמטה־קסם, היה ער לחלוטין, כאילו הנמנום והבלבול לא היו ולא נבראו. שם לב שבלומה־רוזה לא מתיקה את עיניה מגופו, מסתכלת בו במין ריכוז שלֵו, כמו שמסתכלים בתמונת עירום במוזיאון.

מפריע לָך שלא קשרתי את הקימונו?

לא.

יש לי יחס רגשי לקימונו. היו ימים שהקימונו עזר לי… להערים על הקונסיירז' ברובע השישה־עשר של פאריס, או להסתתר מפני אחד פורפירי אברמוביץ, שסוכניו ארבו לי בכל מקום, ומי יודע, אולי הם עדיין אורבים לי, וכל זה מפני שלא נהגתי כלפיו בהגינות.. יבוא יום ואספר לך, לעת עתה, מאז שהגעתי אלייך… מתי בדיוק הגעתי, מה?… אני יודע רק מה היה לפני שעה: את ישנת ואני הבטתי לי כך החוצה. התאפקתי מאוד שלא להתגנב חזרה למיטה, שלא להתנפל עלייך מחדש. את שכבת ערומה, השמש הזהיבה את גבך. מניין לך הגב השחום, הרי את לא משתזפת על דשאים? גם גב יפה יכול להקסים, שמעתי איפהשהו אימרה כזאת. תראי איזה תפלויות נחרטות לפעמים בזיכרון. ובכן הפניתי את גבי לגבך וערכתי לי ספירת־מלאי בעיניים. שיח הלילך הסגול הזה, שם משמאל, הסמיך הזה, כבר כמעט מגיע עד לגג המשופע ולארובת הלבנים האדומות של המבנה הציורי הזה. מה? כבר אמרת לי שזה אחד המבנים המשוחזרים של בוסטון? לא זכרתי. עוד מימי מסיבת־התה המפורסמת, באמת? יש כאן המון בתי־עץ של קומה אחת, צבועים לבן, ואני חשבתי… והדשאים האלה שלפני מרפסות־העץ… ואני חשבתי שבוסטון היא עיר של בניינים גבוהים של מפלצות מטפסות לגובה ומתחרות ביניהן. והנה בתי־עץ נמוכים בלב העיר, עומדים להם בשלווה, וכל הצומח סביבם ממש מתפוצץ לנגד עיני מרוב צמיחה. אני מביט ורואה, וכאילו לא ממש רואה, כאילו כל זה רק תפאורה… לא, זה לא בדיוק זה… תגידי, באיזו שפה את שרה כשאת שרה לעצמך, למשל כשאת באמבטיה?

ביידיש כמובן, לעתים רחוקות בצרפתית, ולעתים עוד יותר רחוקות באנגלית.

את מכירה את השיר על הגאלדענע פאווע?

מה זה? שוב מוישע־לייב?

דווקא לא. הפעם זה תכשיט אחר, איציק מאנגער, אפיקורוס מושבע שהתחשק לו למות בארץ־הקודש. לחיות שם, לא, אבל למות, רעיון לגמרי לא רע. ביקשו ממני לתרום סכום כסף להחזקתו באיזה בית סיעודי בגדרה, עיירה כזאת, נישט אַהין און נישט אַהער. אז מה, לא אתן? למצבה גם־כן נתתי, עד שיבוא יום ויעבירו אותו לפנתיאון שיוקם בירושלים, לא, לא ישראלי, יהודי… פעם ביקרתי את התכשיט איציק מאנגער שם בגדרה. הוא לא התעניין בכלל מה שמי, קרא לי פישערל, הזמין אותי לכוסית אחת, לשתיים, לשלוש, והודיע לי בפרץ מלים שלא ניתן להפסיק אותו שהוא דורש אנדרטה של ברזל על קברו, כדי שהגויים לא יוכלו לנתץ אותה בכל הזדמנות שהדם יעלה להם לראש. כל העולם כולו לא גשר צר אלא אַ גרויסער תיאטער, והתחיל להציג לפני, כשמיטתו במתו וטורבן לראשו, איך גוסס הסולטן התורכי…

בעל־חלומות היית ובעל־דמיונות נשארת…

כל מה שסיפרתי על איציק מאנגער אמת ויציב. בעל־חלומות, אמרת? מילא, שיהיה בעל חלומות. כשקמתי הבוקר לא ידעתי בדיוק, ברגע הראשון, איפה אני נמצא, לא התרגלתי עדיין… את ישנת, לאו־דווקא מה שקוראים שנת־ישרים, נראית נאבקת קשות עם איזה חלום, דווקא את… יודעי דבר טוענים שחולמים בעיקר באשמורת השלישית… נזכרתי בהמון דברים בבת־אחת, זה קורה לי לא פעם עם שחר, כלומר לא חשבתי אותם בבת־אחת, אי אפשר לחשוב הרבה דברים בבת אחת, אבל אפשר לחשוב מהר מאוד, בזה אחר זה, במעורבב. הסתכלתי בך, איך את נאבקת עם החלום, ונזכרתי בשורה אחת מתוך שיר ערש: קליינע קינדער שלאפן אליין, גרויסע מוז מען ווי־י־גען, ילדים קטנים ישנים מעצמם, גדולים צריך לערסל, חשבתי מה דעתך שנישאר כל היום במיטה וננסה לפרש חלומות, פאַרטייטשן חלוימעס… טוב, אם לא, אז אולי הגיעה השעה שנשתה את הקפה הזה שיש לכם כאן, אויף אַלע מיינע שונאים געזאָגט, על כל שונאי, וגם נאכל משהו כמו ארוחת־בוקר, ואחר־כך נשוחח קצת ברצינות, מה?

הוא השתדל לדבר בנימה שאננה, אבל החיוך התעקם על שפתיו תוך כדי התהוותו. כבר ארבע יממות הוא כאן, ארבע או חמש? כך או כך, כבר ידע מה צפוי, לאן יתגלגל הדיבור. אולי התמיהה החוזרת ונשנית על פרץ החיים ההולל, שפוקד אותם לילה אחר לילה, היא שמביאה אותם בשעות היום כמו על־פי גזירה, לידי דיבור על מוות. ובעצם, לא רק בשעות היום, גם בלילה קרה שיגידו במקוטע, דברים כמו: מדוע לא כך, שזורים זה בזה, מותשים עד שלווה גמורה, וכך ימצאו אותנו, מילא, מה איכפת, אנחנו כבר לא נראה.

כי בלילות התרחשו דברים בל־ישוערו.

ובעצם, מדוע בל ישוערו, אמרה בלומה־רוזה. היא הרי מאז ומתמיד היתה כזאת, אשה סוטה, פרועה, חושבת בשעת מעשה על גברים אחרים. או בעצם, הרי מאז ומתמיד התאוותה רק לזה, לנשק כל חלק בגופו של הנער אברם, להעביר את שפתיה על־פני המצחיק באיברים הזה, הסומא בארובה הזה שאין כמוהו מכמיר את הלב ואין כמוהו לקטיפה, אלא שהמגע הופך אותו מיד לאין כמוהו חוצפן שעושה כטוב בעיניו, בעיניו? חה־חה… והנה הוטל עליהם, ועליהם בלבד, לקרוא לו בשמות שאיש חוץ מהם לא יידע אותם לעולם, כי כל מה שמצאו אחרים עד כאן, או כל מה שמצאה היא בספרים שנזדמנו לה בבוסטון, לא רבים, זאת האמת, ספרים שנפלו לידה, או שהכל גילגלו בהם לתיאבון עד שגם היא ניסתה פה ושם את כוחה בקריאתם, כל מה שמצאה בהם היה גס, לא פרוע, פרוע זה טוב, סתם גס, גס וסתמי, עלוב, משוקץ, סתם, סתם, סתם, עשוי לעורר רק מיאוס בעצמה ובכל. אבל מה איכפת כל זה כשגופו הרך והארוך נושם לו כך לידה, לאט לאט, בקצב אחיד, ורק נועם חמים יש בשכיבה הזאת לצידו, במיטה זו, הצרה מדי לשניהם, בהידחקות אל כתפו, אל חזהו, אל גבו, כך? עוד לא כך, עוד לא די קרוב, הנה אולי כך, כן. לא היה גבול לעונג הזה של חיפוש אחר המקום היפה מכולם להיות מקלט ראשה, בגומה שבין החזה לכתף, או בשקערורית צווארו, או בגבו, בשקע שבין שכמותיו.

אבל הנה, הוא כבר ידע שזה יבוא, ללא מנוס, בעוד שעה, בעוד שעות, שישוב ויבוא הרגע של: לא, לא, גם זה לא נכון, אני לא רציתי כלום, אני לא ביקשתי, למה באת? ושזה איננו משחק אלא אמת, ממש כמו זה שהיה לפני שעה או לפני כמה שעות. יבוא אותו מבט זר, דוחה, אני לא רציתי כלום ממך, ועד: אני שונאת אותך. וקרה שהיא עצמה הוסיפה: תראה: כמו אצל איכרים שיכורים. עכשיו היידה למיטה, ואחר־כך… חסר רק שתכה אותי… גם זה יבוא, אמר בשיניים חשוקות, נאבק מרה על היענותה, והיא היתה מתרצה, ופתאום אומרת: טוב, נניח שהיא תמיד היתה כזאת, אבל הוא, מה הוא מוצא בה, מאיפה אותו להט פרוע שלא יודע שובעה… מה אתה מוצא בי? די, חדל! פעם אמר לה, מנסה להערים על ייאושו: טוב, שיהיה די לעכשיו, הרי צריך להשאיר משהו, לשים בצד, לעת זיקנה. והיא אמרה: הזיקנה שלי כבר כאן, אני זקנה, אתה לא רואה? איפה העיניים שלך? וכשאתה אומר לשים בצד, לעת זיקנה, זה עושה גם אותך זקן, ואני שומעת פתאום את הקול של אמא שלך: אסור להרשות דיבור שמפיל על האדם את הזיקנה.

אני כמובן לא יכול לשמוע את אמא שלי מדברת. לא זכיתי. רק לפעמים כשאני חולם…

אני שומעת אותה במקומך. ורוצה לעשות את מה שהיא מצווה עלי.

מה היא מצווה עלייך?

שאגיד לך ללכת ממני, לא להיות זקן כמוני. להקים בית, לראות בטוב, לגדל מי שיאמר קדיש… אני נשבעת לך שאשמח. למה באת בכלל?

את חושבת שיכולתי לא לבוא? חיפשתי, לא כל הזמן, נכון, גם דברים אחרים חיפשתי, אבל לא מצאתי בשום מקום דבר שארצה בו יותר, ואת?

אני?

היא השתתקה, אבל הוא כבר ידע, כבר שמע, אתמול, שלשום, שגם זה שקר, איך יכלה להגיד שרק את זה רצתה כל חייה, להיות איתו, להיות איתו במיטה, לנשק כל איבר מאיבריו, להיצמד אליו, להצטנף בו, להתגלגל בו, הלא רק תמול שלשום רצתה את ההיפך הגמור מזה, וחשבה שהצליחה: בחיי, חשבתי שהצלחתי לא לרצות בכלל, לא לדעת מי אני, לא להיות שום אני, רק לחיות כמה שמונה לי, ואל תצחק ממני כשאתה לא מבין, רק להיות על־יד הפסל ההוא שבסופו של דבר יעזור למות בלי צער פרידה. הוא כבר ידע, כבר עמד איתה גם שעה ארוכה על־יד הפסל, השמיע מלים מדודות של הסכמה, השתדל לדלות מתוכו מלים של איזו הסתכלות שלו. ראה את פניה מתקשחים באכזבה, דיפדף בקטלוג, שאל אם אמנם דווקא כאן נמצאת אחת מתמונות ישו של ז’ורז' רואו, שאנשים בכל העולם מחפשים אחריהן, וגם אותה תמונה של בייקון, פראנסיס בייקון אם איננו טועה…

האיש המעוקם על האסלה המעוקמת? שאלה באדישות.

כן.

אני לא כל־כך נכנסת לאולם ההוא.

אבל משרתך מחייבת שתדעי מה יש כאן, לא?

כן, מחייבת, אז אני יודעת פחות או יותר, אבל לי מספיק הפסל שלי.

הוא שמע, שתק, לא הבין. מעולם לא היה עולה על דעתו להסתפק בפסל אחד, אפילו השאלה: מה היית לוקח איתך אל אי בודד, נראתה לו מן המטופשות שבני־אדם המציאו לצורך שיחה נאה.

היה מגשש אחר ראשה, ללטף את שערה, הכיר לה טובה על שהצליחה איכשהו לשמור או להשיב לו את גונו, אבל אצבעותיו חיפשו לחפון אותו על עורפה, לחפון את כל הפקעת הסמיכה, והעורף היה חשוף. לא עלה בידה להשיב את שפע שערה כקדם, גם דרוש היה מעשה־כשפים כדי לחולל את זה במשך הזמן הקצר שהותיר לה מאז שיחת־הטלפון ההיא ועד בואו.

פעם, באחת משעות היום, שאל:

אז מה הלאה?

כמעט התפלל שתגיד: וויטער גייט אַ באַן, והיא אמרה: "וויטער גייט אַ באַן, והוא לא ידע את נפשו מרוב אסירות־תודה, וחיבק את מותניה והרים אותה מעל הרצפה. קלת־משקל לא היתה אף פעם ונשארה כמו שהיתה, אבל לא השמיעה את המחאה המתבקשת: אוי מה אתה עושה! אלא איכשהו הגביהה את עצמה בכוחה היא, כדי לעזור לו, ומשהחזיר אותה, מתנשף, אל הרצפה, אל השטיח מקיר־אל־קיר שהיה מן הסוג הפשוט ביותר אבל רך דיו לבלום חבטה, הכריז בקולו הנגיד מימי בית־המדרש לגונבי־גבולות:

לא. ווייטער פליט א סאַמאָלאָט, ואנחנו טסים בו לארץ־הקודש.

היא שאלה רכות, בקול מזמר:

ומה אני אמורה לעשות בארץ הקודש?

מה אני יודע? אולי לעזור לי להבין מה אני עושה שם שנים, כי בעצמי לא כל־כך הצלחתי להבין. וגם להכיר את מר אלברט לוי, ואולי גם איזה טווס או שניים, ככה, שיהיה.

אתה יודע, יש אשה יהודיה שמוכרת בייגעלאַך ליד מדרגות המוזיאון, בודדה כמו אבן. פעם בשבוע אני קונה אצלה. בייגעלאַך טעימים, בעצמך אמרת אתמול. אבל בשבוע הבא היא טסה לארץ־הקודש למות ולהיקבר שם. עד עכשיו לא כל־כך חשבתי על זה.

גם אני לא… ורק בהרהור שני, כמו שאומרים, נראה לי שיש שם מקומות יפים למות בהם. לאו־דווקא קדושים, ולאו־דווקא בנוסח של טוב־למות־בעד־ארצנו כמו שאמר שם איש גבור אחד, או אולי בכלל לא אמר, בזמן אחרון התחילו להתווכח על זה… סתם גבעות בשמש, או מקום אחד במדבר, בדרך מרביבים למכתשים, כן, אסביר לך מה זה, אראה לך, נתהלך בשמש או מתחת לכוכבים. סתם לשכב ולהירדם, וזהו. אומרים שאת האסקימוסים הזקנים מוציאים למות בשלג, אבל אנחנו הרי עוד צעירים, ותפסיקי לתקן אותי כל פעם, ובכן נוכל לשכב לנו בשמש ולעצום את העיניים, נדמה לי פתאום שאין כמו שמש להרדים כל פחד… ואם לא ימצא חן בעינייך, ניסע הלאה, לכל מקום שתבחרי, לניו־זילנד, למשל, יש שם באי הצפוני, במחוז אוקלנד, כזה צ’ופצ’יק של אדמה מוקף אוקיינוס… נקנה לנו בית קטן, ונהיה שם רק השמש והאוקיינוס ואנחנו, ואולי גם זוג צעיר של דולפינים קטנים וחכמים…

ויסעו ויחנו ויסעו    🔗

ומה באמת יעשו? לאן יסעו? מה התחנה הבאה? ואם לא יסעו לשום מקום אלא יישארו פה כמות שהם ויתנו לזמן לעבור, עד מתי ישאו אותם גלי הקירבה החגיגיים הבאים מי־יודע־מאין ופתאום לפתע שוככים ומתכווצים עד מחנק, עד עוגמה, שעלולה להימשך ללא גבול. מדוע? כי פרפר התעופף מן האדמה המפשירה בסיביר או במונגוליה, או כי איי־קרח ענקיים כמו יבשות שלמות התחילו להיסדק סביב הקוטב הדרומי, או כי השד יודע מאי האי… ושוב מפזמים את שיר־הערש ההוא: קליינע קינדער שלאפן אליין גרויסע מוז מען וויגען. זוכרת? ועוד שירי־ערש, בכל מיני לשונות, יידיש, פולנית, רוסית, אוקראינית, ולאחרונה גם שיר־ערש עברי שלימדה אותי אחת זינה, במשך הזמן אספר לך עליה, שיר שמשום־מה למדתי מהר ובלי לזייף. רוצה לשמוע? נומה בן עצום עיניים, נומי בת גם את, וכן הלאה. נומי רוז, עיצמי עיניים…

וזה למה? הרי בקושי אני פותחת אותן?

ככה, כי צץ בראשי מין רעיון כזה: אני פורש על־פני השמיכה את מפת העולם, ואת, בעיניים עצומות, מרימה אצבע אחת למעלה ואחר־כך מצניחה אותה בבת־אחת על נקודה מסויימת במפה, ולשם אנחנו שמים את פעמינו, אה? ואת רק חייבת להיזהר בחוש שלא להוריד את האצבע אי־שם בין פינסק לוולאדיווסטוק, כי שם זאת הטריטוריה של פורפירי אברמוביץ' וחבר מרעיו.

וכל היתר לפי גורל עיוור?

אם גורל אז הרי ממילא עיוור, לא? אני עדיין זוכר, מספרו של איגנאצי שטראוך שלנו, את תמונת האלה פורטונה, שעיניה קשורות תמיד, אם־כי נדמה לי שהיא היתה לא בדיוק אלת הגורל אלא יותר אלת המזל או אלת המקרה.

זה קצת יותר מדי מסובך בשבילי.

אה־אה, את כבר ניסית להסביר לי דברים יותר מסובכים…

והצלחתי?…

חלקית, אולי, חלקית ודאי שהצלחת…

אז מה דעתך ששנינו נעצום עיניים, אבל אתה תהיה זה שיצניח את האצבע, שהרי מפות טבועות באצבעות רגליך וידיך גם אם עיניך עצומות, כך אתה אומר, וגם יש לך כסף, ואדם שיש לו כסף הוא אדם חופשי יותר בעולם, גם את זה אמרת, אז זה יהיה גורל שהוא עיוור חלקית…

איך אומרים? געמאכט א געשעפט, אמר, עשינו עסק, אבל עוד רגע, תשמעי, היו בין העילויים בישיבת וולוז’ין כאלה שאם היו תוקעים סיכה באחד הדפים של הגמרא הם ידעו איזו מלה תינקב בכל הדפים הבאים ואפילו איזו אות תינקב בכל הדפים הבאים, דף אחד דף. אמנם זה לא היה עניין של גורל או מזל או מקרה. ואני, לאו־דווקא עילוי, כיוון שלא הספקתי ללמוד הרבה, אינני אלא גונב־גבולות, אמנם מקצוען, אבל את האצבע אשתדל להצניח ביושר, בעיניים עצומות ובבת־אחת, הנה הופ! ואת כבר יכולה לפקוח את עינייך. טוב, משמע שתחילה אנחנו טסים לארץ הקודש, שהרי האצבע, תקועה, כפי שאת רואה, בים התיכון, ובאות האחרונה של תל־אביב, ששמה כתוב על הים, כי על היבשה אין מספיק מקום, תביטי על המפה. אם־כי עכשיו כבר יש קצת יותר מקום, אחרי המלחמה האחרונה שכל־כולה ארכה שישה ימים ורק כמה מאות בחורים נפלו בה… פעם היו מתפארים שם תראו כמה צר, עכשיו מתפארים תראו איך ניצחנו והרחבנו… כך או אחרת אנחנו טסים בסאַמאָלאָט, קודם לשם ואחר־כך משם לכל מקום שתרצי, חוץ ממרחבי האימפריה של פורפירי…

סנאי מקפץ לפני המכונית האדומה. לא, לא, אל תדרוס אותו. לחיצה קלה על דוושת הבלימה, הסנאי ניצל והם כבר בנמל התעופה של בוסטון. ומי היה משער שדווקא בנמל התעופה של בוסטון תהיינה צפויות להם תקלות משונות, שפתע־פתאום המון בני־אדם יהיו נועצים בהם מבט חשדני, מהם סתם עוברים־ושבים, ומהם פקידי רשות העומדים על משמרתם, כמו אותה דיילת־קרקע שחורה שאפילו לא מנסה להעטות על פניה מסווה של חביבות למראה הדרכון הישראלי שלו, והדרכון הפולני שלה, מה קורה לגינוני־הנימוס הנודעים של הארץ הזאת, ומה קורה לאותו פקיד שחולש על הדלפק החוסם את המעבר, לבקן דווקא, למה הוא עובר שוב ושוב על־פני כל הרשימות באוגדן שלפניו, ומדי פעם מרים את עיניו המאודמות ובוחן, את מי הוא בוחן, ממי קיבל את ההוראה לבחון? אמנם נכון שהם זוג משונה במידה רבה, גבר עדיין צעיר למדי, עור־פניו בהיר למדי, שעד לפני רגע עמד מין עמידה נונשאלאנטית ליד האשנב של חברת אוויס להשכרת רכב, כשלידו אותה אשה נגיד מרשימה, או נגיד מעוררת תשומת־לב, בעלת שיער ערמוני ועור כהה למדי, מבוגרת ממנו בעשר שנים לפחות. זוג נשוי? ואם כן אז למה שם המשפחה שלה ברוורמן ושם־המשפחה שלו מן? סברה שיש לבחון בשבע עיניים את הישראלים האלה ואת הפולניות שלהם, ופולניות עם גוון־עור כזה?… שגם אם אינן צעירות… עכשיו האשה מרוחקת מבן־זוגה הישראלי, שומרת על שתי מזוודות־עור משובחות, צבע קוניאק, מביטה בהן ואפשר מודה בינה לבינה שאולי בעצם חלמה גם היא על נסיעה כזאת ועל מזוודות כאלה ומוודאה לעצמה מדי פעם בפעם ששני הכרטיסים בוסטון־תל־אביב אכן מצויים בכיס החיצוני של הארנק, גם הוא חדש, גם הוא עשוי עור משובח, בגוון חום־בהיר, עמום, כמו גון הערמונים אחרי עונתם. אם יגש אליה מישהו וישאל: אוכל לעזור לך? היא תענה: לא, תודה, אני מחכה לבעלי, הוא תיכף יגיע, ואולי גם תגחך לצליל המלה ‘בעלי’. ממקומה, הקרוב למדי אל אחת מדלתות־הכניסה הרחבות של הטרמינל, הנסגרות ונפתחות אוטומטית במין איוושת־סוד מבטיחה גדולות ונצורות, היא לא יכולה לשמוע את קולו, אבל נדמה לה שלדיבורו מתלווה נימה הפקרית במכוון. הנה הוא ניגש פעם נוספת אל דוכן השכרת הרכב, אחר־כך נפנה לעברה, היא רואה שפניו סמוקים, אולי ממאמץ לנהוג כאילו שום תקלה לא תוכל לקרות לו כאן, ומשום־מה היא מרגישה אותו רגע שמפניה שלה אוזל הדם. הוא מנופף אליה במגבעת הלבד. לרגע היא מחייכת: הוא הבטיח לשכוח את המגבעת במטוס, או לכל המאוחר על ספסל ביציאה מן הטרמינל של לוד. אבל מדוע הוא מנופף? מה קורה פה? מדוע הוא הולך ומתרחק ממנה בצעדים מהירים, מה הוא עושה, מה הוא חושב? אולי הוא חושב שבמקום הזה, שהם נקלעו אליו, בין אם קוראים לו נמל תעופה הומה בני־אדם, ובין אם קוראים לו העולם שבו מסכי הטלוויזיה משכפלים בוקר וערב גופות אחוזות להבות של פצצות נאפאלם או טובעות בביצות הירוקות של וייטנאם, ולפני כך וכך שנים שיכפלו דחפורים גורפים ערימות של שלדים במחנה־מוות, ובעוד כך וכך שנים מי יודע מה ישכפלו – במקום כמו זה מדוע לא יהיה סביר שהאיש ההוא, המנמנם לכאורה בהסבה מרווחת על אחד מספסלי ההמתנה שהוקצו לשער מספר זה וזה, אינו אלא אחד מסוכניו של פורפירי אברמוביץ', ושעל־אף, המלחמה הקרה בין שתי המעצמות הגדולות נחתם איזה הסכם בין הק.ג.ב. לבין הפ.בי.איי, לערוך מצוד על אחד אברהם מן, הוא אברשה ברוורמן, יהודון אחד שמהתל בכולם. ואולי אותם לילות פרועים בדירתה הם שהיקהו את ערנותו ואת תושייתו המפורסמות. הוא שילם במזומן ליד הדלפק של חברת ההשכרה. האם כסף מזומן מעורר כאן תמיהה כששולפים אותו כך, בלי לספור פעמיים, מהכיס של מעיל־העור החדש והיקר בעליל?

ובכן היא פונה לעלות, לבדה, בין שאר העולים בכבש המטוס, את המזוודות הפקידה בכוחות עצמה, ואיתה רק הארנק ובו הכרטיס הנוסף שאיש לא בדק אותו. פנים־המטוס מתמלא, הנוסעים מוצאים איש־איש את מקומו והיא ביניהם, פותחים את התאים שמעל למושבים לשים שם את מטען היד, היא פטורה מן הטורח הזה, מטיסותיה המעטות היא יודעת שעוד מעט תישמע הבקשה להדק את החגורות ולאחריה יהיה על הנוסעים להציץ מזווית העין, למען הנימוס, בהדגמת אמצעי בטיחות לשעת סכנה, אחר־כך מן־הסתם יתכבדו במשקה ואחר־כך כבר יהיו גבוה מעל לעננים. הכורסה שלידה ריקה. מה מתרחש בראשה? איבוד עשתונות, פאניקה, חיפוש מבוהל אחרי מישהו לפנות לעזרה? לא, רק הפתעה גדולה מן השקט שהנה אופף אותה, שקט של חופשה שלמה, כך היו מאחלים לחולים, רפואה שלמה. כבר לא האמינה שזה עדיין ייתכן, אחרי ימי הטלטלה האלה, והנה היא זוכה שוב בחופשה מבלומה־רוזה. נכון שתוך־כדי־כך היא גם חושבת: טוב שלקחה איתה את המכתב שקיבלה ממנו לפני בואו, שעל מעטפתו רשומה הכתובת שלו בתל־אביב, ואף נהנית שהכתובת זכורה לה מבלי שתוציא את המכתב מארנקה: רחוב לווינסקי 6. היא לא תלך לאיבוד שם, הוא הרי גם תיאר לה את הבית ואת החצר, גם את סככת־הפח שבה הוא עובד. אבל כל זה כמו לא ממש נוגע לה, רק מוסיף שקט על שקט. היא פותחת, בעקבות הנוסעים האחרים, את מדף־האוכל המחובר אל גב המושב שלפניה ומתענגת על ההמתנה לארוחה שעוד מעט תוגש, ובינתיים גם מחייכת קלות: הוא הרי יגיע בין כך ובין כך…

והוא אכן יגיע עוד לפניה, אלא מה, לא יגיע? כלום אין שמו אברשה? הוא מגיע במטוס שבדרך־פלא המריא אחרי קודמו ונחת לפניו. קורים דברים כאלה, אמנם לא לעיתים מזומנות, אבל קורים, אפשר גם לתאר איך זה קרה הפעם, אבל לשם מה, כשהוא כבר מחכה לה בנמל־התנופה לוד, חיוור, שותק, מחייך, לוחץ אותה אל לבו, ממש מפרק את עצמותיה, עניבתו תלויה לו על כתפו ושרוולי חולצתו מופשלים עד מעבר למרפקים, שתי מזוודות־העור לרגליהם, והמון הנדחקים במעבר הצר המוליך מהטרמינל החוצה מתקשה לעקור אותם ממקומם. הם אינם אלא פסל, פסל־אבן יציב. פסל הנשיקה של רודן? דווקא את הפסל הזה של רודן לא אהב. אדון! גברת! צועדים יהודים ממהרים, ואחד מהם, מזוקן, חובש מגבעת־לבד שחורה, מפליא נזיפתו: במטותא מכם, אפשר איז שוין טאקע גענוג, אולי כבר באמת מספיק?!

ואיפה יתארחו בערב שלמחרת אם לא בסלון הוורוד־עתיק של משפחת אלברט לוי. אמנם לא שיערו שקבלת־פנים שכזאת יערכו שם לכבודם, עם שולחן שהוגדל כמו לסעודת־חג וכוסה מפת־משי לבנה שנחשפת רק קטעים־קטעים זעירים בין מגשי פרפראות סדורים פסיפסים ססגוניים מעשה־חושב וקדירות מהבילות ובקבוקי ארק וברנדי ויין טמונים עד מחצית גובהם בסלסילות קלועות ומערכות של כלי אוכל, מספרן כתריסר, למה רבות כל־כך? כי הבנים יגיעו, ויש עוד מוזמנים, זאת הפתעה… וכבר הבנים כאן, הבכור מחבק את אברשה וקד קידה בפני האשה שאיתו, הצעיר קורא בהתפעלות: יא אללה! ונושק לבלומה־רוזה על לחיה, היא צוחקת, גם אברשה צוחק, אלא שהנה ההפתעה: זינה, מלווה גבר במדי טייס, ממתנת במוחש את גאוותה, הטייס שואל: מה זה כאן, חתונה? וגברת לוי, רוחמה, אומרת, עיניה מבריקות בקונדסות: לא, רק טקס חינה, רוצים גם כן? וזינה אומרת: לא צריך, אני מספיק ג’ינג’ית גם כך, ואברשה מבחין או מדמה להבחין, מבעד לארק שכבר שתה ממנו לא מעט על קיבה ריקה, שהיא מלכסנת מבט לעברו, ורושם לפניו בצלילות את מבוכתו, לא מפני הטייס ולא מפני שהביא איתו אשה גדולה ממנו בשנים, אלא מתוך תמיהה איך היה מסוגל לתנות אהבים ואף לרקום תוכניות לעתיד עם זינה זאת, ופתאום גברת רוחמה בפיסת־המרחב הפנויה של הסלון, רוקדת, בעיקר ידיה רוקדות מעל לראשה ולגופה הכבד למדי, בחן מרחיב־לב ובגמישות גלית מופלאה, ובלומה־רוזה קמה בפנים קורנות ומצטרפת, מניין לה התנועות האלה והשמחה הזאת, גם הבנים מצטרפים, מר אלברט לוי רווה נחת בכורסתו, הטייס, אצבעותיו שקועות בבלוריתו, צופה ממקומו בחיוך מרוחק, ובכן גם אברשה קם וניגש אל המתנועעים, מסורבל קצת, הריקודים היחידים שקלט פה ושם הם כמה סיבובים של ואלס וכמה שיוטים של טאנגו ואי־אלה דילוגים וטיפופים של מחולות רוסיים, אבל ההתלהבות להצטרפותו והאלכוהול מפשירים את איבריו, והנה גם הוא רוקד. וכאשר כולם מסובים סביב השולחן הרי זה כאילו לא קמו ממנו כלל, כאילו הקטע הקודם היה מסרט אחר או מחלק לגמרי נבדל של אותו סרט. עכשיו הכל טועמים בשקיקה את כל המאכלים, אברשה מקיף בשמאלו את כתפיה של בלומה־רוזה ובימינו מרים כוסית לחיים, הכל מרימים כוסיות, משבחים את מרק־הקציצות, בין המרק לבין העוף הממולא שואל הטייס את בלומה־רוזה, בעברית, מניין באה, היא מביטה בו מחייכת ושותקת, ואברשה, תחת אשר יתרגם בנימוס, פונה אל זינה, כאילו עתה־זה התעורר, בקושיה מוטעמת: אז מה שלומך, זינה? והיא עונה: מצויין, כפי שאתה רואה, ומיד מסיטה את עיניה אל בלומה־רוזה ומתעניינת באנגלית אם הטיסה נעמה לה, ובלומה־רוזה, רגועה וחולמנית, מספרת על המשיכה לצנוח על מצע העננים הרך, ולהימוג בו. וזאת תהיה חווית־הטיסה היחידה שבלומה־רוזה תספר בסלון של משפחת לוי, וכמעט כל מה שתאמר שם בכלל, אבל לפני צאתם – זינה הג’ינג’ית והטייס שלה פרשו קודם־לכן – היא תתחבק ותתנשק עם כל בני־הבית, אחד־אחד.

טווס משמיים    🔗

ושוב בדודג' אדומה, אולי אחות תאומה של הדודג' הבוסטונית, אבל הפעם כבר לא שכורה אלא קנויה בעשרים ושניים אלף פרנקים שווייצריים, טבין ותקילין, לאחר בדיקה בשבע עיניים של אחד מבני משפחת לוי, מוסכניק בקי בהוויות העולם, כל המרבה בבדיקות הרי זה משובח, הוא אמר, גם אם הרכישה נעשית בסלון־תצוגה נכבד שבצפון תל־אביב, באחד הביתנים המשוקמים של תערוכת־המזרח, או איך שקראו לה, על־כל־פנים שמה הלך ועדיין הולך לפניה, כי הרי בפתיחתה ניגנה התזמורת הפילהרמונית בניצוחו של לא אחר אלא מַאֶסטרו טוסקניני, כזה עוד לא ראית, והכנר הראשון היה ברוניסלאב הוברמן, שאם הוא בא לנגן אצלנו סימן שאנחנו על המפה, סמוך על סמוך, סוף־סוף גם אנחנו על המפה… צירופים כמו “כזה עוד טרם ראית”, “סמוך על סמוך”, “סוף־סוף גם אנחנו על המפה” נטפלים אליך פה כמו עלוקות שמוצצות את שכלך. אבל בואי נניח לזה, ולהווי ידוע לך שמכונית זאת נרשמה על שמך, המסמכים במגירה שלפנייך, הדלתית תיפתח אם תלחצי על הכפתור ההוא למטה. מה דעתך שניתן לה שם למכונית שלך, ככה בינינו, אה? למשל שם כמו דולציניה? למה דולציניה, כי כך קראתי לך בדמיונותי, לפנים, הייתי כותב דולציניה, באצבע ובאותיות עבריות, על־גבי כל דבר שהזדמן תחת ידי, פעם אפילו אצל הרב־וועלוול־לייבוש, על השטענדער שלו שהיה מכוסה שכבה עבה של אבק, אבל בעיקר בחורף, בחדרי, על שמשת חלון מכוסה אדים ופרחי כפור… בלומה־רוזה עיניה בניירות, לא מוצאת בהם את ידיה ורגליה, ופתאום יורד על פניה המסך המוכר של עייפות וסירוב, כמעט אפשר למוש אותו בלי להפנות מבט:

ובשביל מה אני צריכה את כל זה?

בשביל שאני אהיה הנהג שלך, אשרת אותך, אף פעם לא היה לך מי שישרת אותך. אולי גם אקנה לי כובע־שרד עם מצחיה שחורה מבריקה ועם פסי זהב, כמו שיש לנהגים של בתי־מלון מהודרים…

הם כבר רחוקים מן העיר. נידפו ואינם הריחות החריפים של שכונת פלורנטין ושל סמטאות יפו המפותלות, ריחות מעוררים תיאבון בריא ומשתיירים בנחיריים. גם ריחו המלוח של הים נשאר הרחק מאחוריהם. לפניהם שדה רחב של תלתן.

תסתכלי לשם, ימינה, שתי שורות הדקלים הוותיקים זאת שדרה שמוליכה אל בנייני בית־הספר החקלאי מקווה־ישראל, שמעת פעם על דבר כזה בית־ספר חקלאי? ועוד בית־ספר חקלאי יהודי? תסתכלי טוב, כי מפה והלאה ייעלמו מן הונף, בהדרגה, כל העצים המתנשאים לגובה ואת מקומם יתפסו עצים צעירים שעוד לא ברור מתי יתנו קצת צל ואם יגדלו בכלל, יותר שתילים מעצים.

ראשון־לציון, נס־ציונה, עוד מעט רחובות. לקרוא באוזניה את הכתוב על השלטים? בין כך ובין כך הרי לא ייתכן שתזכור את כולם, גם לא שאלה. ובינתיים מבטים חטופים בראי הפאנורמי שמעל השמשה הקדמית לוכדים רצי־שמש דוקרניים שנקלעים לעיניה וכשהיא מפנה את ראשה ימינה להימלט מהם, או מי יודע ממה, מזהיבים את שערה שכבר מחליק לעורפה, לא כבד וסמיך כמו לפנים, אבל מי יודע, אולי עוד יסמיך ויתארך בשנים הרבות או המעטות שמונו להם יחד וישוב וייאסף לפקעת ויגודר במסרק צדף… בשוב אדוני את שיבת ציון היינו כחולמים, לוחשים אברכי־הקדוש־ברוך־הוא, ואילו אברכינו, הטווסים שלנו הזכורים לטוב ולרע מימי איאצ’ו הרחוקים, פוסקים שאם תרצו אין זו אגדה. בין מלחמה קטנה אצלנו למלחמה קטנה לא אצלנו… איפה היא מתנהלת עכשיו, המלחמה הקטנה? איפה? בפרו, באנגולה בבנגלדש? מלחמונת מלחמונת, איזו מין גבירה את, שנבחרי הבחורים הולכים אחרייך בשעט… זוכרת? מין שיר שקוצי זה היה, אה? הנה עיניה במראה הפאנורמית נוצצות כמו לפנים. הוא לא יתן להן לדהות.

את שואלת למה שוב אדום מבריק? מפני שלא מצאתי בשום מקום מכונית בצבע…

אני? תראה איך באמת אתה לא יודע עלי כלום, למשל שאני דווקא אוהבת צבעי פלסטיק, נוח לי איתם, הם נותנים לי הרגשה שאף אחד לא תובע ממני שום דבר. נכון שקרה לי גם לפזול לכיוונים אחרים, כמו המזוודות האלה שקנית, אבל זה עובר מהר.

כן? ואני דווקא שנים פזלתי לכיוון אחד, אשה צועדת בפרגולה של שאטו עתיק, השמש בגבה, מציתה היבהובי־אש בשערה הערמוני וניצנוצי־כסף במסרק הצדף שלה…

עיניה שבמראה מרוחקות:

לאן בדיוק אמרת שאנחנו נוסעים היום?

לא, הוא לא יוותר, גם אם יהיה עליו להוסיף ולהישען, ביודעים, על כיווני־חן של פסוקים:

למדבר, ככתוב: זכרתי לך חסד נעורייך לכתך אחרי במדבר. ואם איחרנו אז מה, אפשר גם: זכרתי לך חסד בגרותך, לכתך אחרי למדבר. את יודעת, אני אוהב את החבורה שפגשתי במדבר הזה, לפני לא מעט שנים.

באמת? זה לא נשמע כך…

מתי?

באותה שיחת־לילה תל־אביב־בוסטון.

איך בדיוק זה נשמע אז?

בדיוק לא אוכל להגיד לך, כי לא רשמתי וגם הייתי די מבולבלת.

טוב, בכל מקרה קשה להגיד בדיוק מה זה אוהב. אולי זאת המלה המזומנת לכל מיני התחמקות? ואולי דווקא לא. מה? כשאני נתקל בפסל שמעניין אותי, שכובש אותי… עמדתי שותק בסטודיו של ג’אקומטי, אימצתי את מוחי מה אני יכול להגיד על פסליו ועל רישומיו ולא מצאתי אלא: אני אוהב את הפסלים שלך, קאמראד ג’אקומטי. גם כשאני גומר לקרוא ספר שמוצא חן בעיני, כל מה שאני יודע להגיד הוא: אני אוהב את הספר הזה. וכך גם לגבי אותם בחורים שאנחנו נוסעים כעת לבקר. בכל זאת, איך זה נשמע לך אז?

שאתה די לא סובל אותם.

אה… החיים מלאים סתירות, זה מן המפורסמות, לא ?ומסתבר שלפעמים דבר והיפוכו גרים בכפיפה אחת. למה את צוחקת?

כי באמת מסתבר, מי כמוני יודע.

ובלבד שתמשיך לצחוק. ובלבד שלא להחמיץ את הרגע. שירבב את ראשו בעד חלון המכונית וצעק אל הרוח, כאילו האשה שאליה כיוון את קריאתו נמצאת אי־שם בחוץ ולא במושב לימינו:

אם כך אז כאן תהיה חתונתו, כאן ועכשיו, שומעת?

משוגענער אַראָפ פון דאך.

מזלי שאין אפילו גג אחד בכל המדבר הזה עד למסגד של ביר־עסלוג'.

והמדבר כבר בכל מקום, מקיף אותם מכל צד. מישור אפרפר עולה ויורד, יורד ועולה, גבעות שרכסיהן כמעט אופקיים, דומות זו לזו עד איבוד עשתונות. הוא החזיר את ראשו פנימה:

עדים לא נחוצים לנו, גם אין פה בנמצא אפילו זכר לעד כלשהו, לא אדם ולא כלב ולא עץ רענן, אין קול ואין עונה, גם רוח לא נושבת עכשיו, אבני הגיר שאת רואה מפוזרות פה ושם הרי שותקות תמיד כדרך כל האבנים וישתקו לנצח, רק את ואני, אני ואת, עירום ועריה, יצור ארבע־רגלי מתחפר באדמה קמחית ואין איש שומע את אנקותיו. אבל לפני־כן קול חתן וקול כלה, נעשה לנו קצת שמח ונרקוד לנו, כמנהג החתונות, איזה ואלס גראציוזי על הכביש הריק, איינס צוויי דריי, איינס צוויי דריי, חת שתיים שלוש, חת שתיים שלוש, זוכרת? ההגה של הדודג' משוכלל ואמין מאין כמוהו, אלוף הזיגזגים, לעולם לא יזרוק אותנו מן הכביש, אז הנה ימינה, ושוב שמאלה, ושוב ימינה, ושוב… שאאיט קצת? הנה, על־פי קצב הטאנגו… טאנגו מילונגה, זוכרת?

עכשיו רק להוריד את המכונית מן הכביש ולהסתיר אותה מאחורי איזה קפל־קרקע, להוציא מתא המטען את כיסוי הברזנט, כדי להעלים מן היושב במרומים את הבושה, כדי שלא יראה במדבר המשתרע בין ים לים את ערוותה האדומה הנוצצת של הדודג' האמריקאית החצופה. כאן כבר גם בלומה־רוזה נותנת כתף, מסייעת בשקיקות כאילו שמעה את מחשבותיו ומאשרת. אבל בעוד הם נערכים לקידוש האהבים שרק לפני שעות ספורות חדלו מהם לזמן־מה, מתרומם יש מאין, במרחק כמה מאות מטרים ממערב להם, חופן גרגירים זעירים של קמח־לס, הגרגירים נצמדים זה אל זה, מהר מהר, מסתחררים תחילה עם פני האדמה ומיד מעלה־מעלה, עולים ועולים וממשיכים להסתחרר בעלעול של אבק והופכים מקדח ענק לקדיחת רקיעים, שסובב סביב צירו אבל גם דוהר דהירת אמוק קדימה, ומתקרב. ובד־בבד, מן המקום שם התחילה המערבולת להתערבל נשמעים צלילים דקים של פעמונים ונחשף עדר צאן, כבשים עוטות כולן צבע אחד, צבע האבק, ואולי צבע הגמל הבהיר, כבשים ועוד כבשים וכמה עיזים שחורות, ועייר, ורועָה, ילדה קטנה, נוהגת בם צפים ונכנסים לחוג־הראייה, שווי־נפש כלפי הסובב או מתואמים איתו תואם גמור.

הנה לך גם עדים וגם רוח, אז בוא נסתלק מפה, אין דבר, נתחתן פעם אחרת, באיזה מדבר אחר…

קולה של בלומה־רוזה רפה כמו מתנמנם. גם אחיזתו בהגה רפה כעת. כברת־דרך ארוכה נוסעים בשתיקה, ושוב דיבורו קולח, למחוק את שעת־ההוד שהופרה:

ואולי גם זה לטובה, שכך עוד אפסיק להסביר לך קצת, ככל שאני מבין בעצמי, כי עוד מעט אנחנו מגיעים לשם וברגע שניפגש איתם יש סבירות גבוהה שבעיקר נקנטר זה את זה אני והם ונתכתש, ואת תעמדי מן הצד ולא תביני מלה ורק תהיי עייפה ומאוכזבת. הביטי ימינה, הביטי באיזו מהירות סובב־לו־סובב עלעול האבק הזה שם, ממש קודח חור ברקיעים. לפני שנים רבות הייתי שותף לבראנז’ה הזאת של קודחי רקיעים. עשיתי אז פסל… אבל נעזוב את זה כעת. כשהגעתי למדבר הזה אחרי לטרון, עוד עם אוזן חבושה, נפלתי כאן, כלומר עוד מספר קילומטרים דרומה מכאן, על חבורה של איזה שלושים איש שנראו לי, איך להגיד לך, דפוקים בראש לא־עלינו, כמו שאומרים פה היום, לשון אחר מבודדים כערער בערבה, כולם עד אחד בני עשרים וכמה שהגיעו למדבר הזה חמש־שש שנים קודם־לכן. זה היה מקום, איך להגיד לך, ימין ושמאל רק חול וחול.

את זה אני רואה.

לא, זה מין שיר כזה מהימים ההם. אבל לא בזה העניין, על־כל־פנים לא רק בזה.

אלא במה?

בזה שהם התכוונו, החבורה הזאת, ככה, אגב אורחא, גם לשנות את העולם, את סדרי בראשית, אני ואתה נשנה את העולם, כלומר לא לגמרי לבד, מפני שהם היו חלק מאגודה של כמה עשרות אלפי אנשים, בכל אזורי האר הזאת, ממנרה בצפון ועד רביבים בדרום, זאת היתה אחת הסיסמאות שלהם, אלה שתיכננו את כל הפרוייקט הזה, איין קלייניקייט, דבר של מה בכך, לשנות את פני העולם.

א־א־א…

מה את רוצה להגיד ב־א־א־א־ הזה? טוב, נניח שאני יודע, הייתי פה ושם וראיתי בעיניים שלי מה קורה כאשר מיליונים מנסים לקפוץ מעל לקורקבן של עצמם ולשנות סדרי בראשית.

אבל החבורה הזאת שלך היו מוכנים להצטרף לפרוייקט של אותם מיליונים, לא? בני־אדם אוהבים להיות עם הרבים…

טוב, הם היו תמימים, הדפוקים האלה כאן, שאני חוזר ואומר שאני אוהב אותם למרות הכל, על־כל־פנים ברגע זה. בעצם אפילו אז שמחתי להציג לפניהם משהו שגם אני נתתי, בלטרון, אם־כי זאת היתה בסך־הכל חתיכת אוזן, כי פשוט היה לי מזל של גוי. בכל־זאת תגידי, ראית בריות כאלה בכולי עלמא? כל היום נשרפים בשמש, עובדים כמו חמורים ולקינוח שותים תה מלוח וקפה מלוח. כי לא היו להם שם מים מתוקים, רק קצת מים מליחים שמסוגלים להמית כל צמח שמעז להרים ראש, שמונה מאות מיליגרם כלור לליטר מים, נדמה לי. ועוד אהבו לספר שכאשר היו באים לבקר את הוריהם בצפון, בארץ נושבת, היו מוסיפים קורט מלח לתה ולקפה כדי להרגיש איזה טעם. שאלתי אותם: ואתם לא פוחדים שתיהפכו בסוף לנציבי מלח, כמו ההיא, אשתו של לוט? והם, תוך שהם משבשים לי פסוק מספר בראשית, אומרים לי: לא, כי אנחנו לא מביטים לאחור, אנחנו מביטים רק קדימה, פנינו אל השמש העולה… ואת יודעת מה אמר להם ראש־הממשלה דאז, אומרים שיהודי נחמד דווקא, אמר להם בהאי לישנא: קינדערלאך, אני אקיים אתכם משך כל חייכם במלון אכדיה, ליד הערצלייע, זה יעלה לי פחות מלדחוף מים מהכינרת למרחק כזה ולגובה כזה… מלון אכדיה, זה אומר לך משהו? לא, ודאי שלא. להם זה כן אמר, אבל הם סירבו להצעה, לאו־דווקא בנימוס, וניצחו בסוף. וקודם, ממש בהתחלה, בשנת ארבעים ושנתיים, כשהטנקים של רומל עמדו לפלוש לארץ־הקודש מדרום, דווקא אז הם החליטו שהגיע הזמן להתיישב בנגב ואיש לא יעצור בעדם. הם יחפרו תעלות עמוקות בטוריות ובקאטרפילר 2D שלהם, והטנקים של רומל יפלו לתוכן אחד אחד. מזל שהאנגלים הקדימו אותם באל־עלמיין…

פתאום, מאחורי הסיבוב, חורבות כפר בדואי נטוש:

ביר־עסלוג' קוראים לו. ביר זה באר, או בור.

והמלה השניה?

עסלוג'? גם אני אינני יודע מה פירושה. אלה כאן זה הריסות מסגד, וערימת האבנים הזאת היתה פעם בניין המשטרה הבריטית ומשרדי המכס הבריטיים. הגבול המצרי לא רחוק מפה, כעשרים וחמישה מייל, לא יותר מזה. נראה שכאן יש לפנות ימינה, זאת־אומרת לרדת מן הכביש ולעלות לדרך העפר שחוצה את הוואדי. תראי, מטוס בשמיים, מטוס צבאי כנראה, קטן כזה, שקט, גבוה, אבל אפשר לראות מגן־דוד כחול, את רואה?… הנה הוא קרב ובא. ראית איך הזדהר לרגע באור השקיעה? ודאי בא לערוך תצפית. פעם־פעמיים בשנה יש במה לצפות כאן, אבל לא כל שנה, כי אין הסכם עם הריבונו־של־עולם שבכל שנה אכן יגעשו השטפונות באפיק הוואדי ויותירו אחריהם שכבות־שכבות של זיפזיף וחלוקי נחל חלקלקים… רגע, הנה השלט, במעלה הגבעה שם, כן, שלט־פח תלוי על צינור, נכון, תלוי על בלימה, אבל כתוב עליו: קיבוץ רביבים. לא כל־כך ברור כי הפח מנוקב כולו חורי קליעים. נראה שמשמש מטרה לכל החיילים המשועממים המחכים לטרמפים בצומת השומם. וכי במה עוד ניתן להעסיק את העיניים העייפות משמש ואבק?… וכן, שכחתי, טיפה שמאלה, את רואה שם מין מבנה עגול, כן, שם, על שפת הוואדי. אני בהחלט יודע מה זה, זה מעגל אסלות־בטון מחוברות יחד, המזכרת האחרונה מן השלטון המנדטורי של הוד מעלתו מלך אנגליה, או כבר הוד מעלתה מלכת אנגליה, אליזבט. קשה לזכור… אבל הדבר הזה שם, קצת הלאה מן הכביש, מה זה? זה חדש כאן, לא הכרתי. לא, יותר שמאלה, על־יד האשלים והאקליפטוסים המסכנים האלה. נכון, זה כאילו שייך לחורבות המשטרה הבריטית, אבל לא, זה נבנה במכוון, נראה שזאת מין אנדרטה, נדמה לי שקוראים לזה גל־עד…

ומה העוגמה הזאת, פתאום, שעוטפת את הנשמה, כאילו באו הנה להתאבל על מישהו קרוב, או כאילו רק עכשיו התגלה להם שנקלעו למקום שכוח־אל.

בואי נחנה את המכונית וניגש לרגע, לפחות נקרא את השמות.

המכונית חונה בשולי הכביש. המטוס הצבאי הזעיר, זה שעבר מעליהם והתרחק, חוזר ושוב בא אל מולם, עכשיו נראה כמו עוף דורס שדואה איטי ודומם מעל, או אולי כמו הוזמן הנה לצלם איזה סרט תעודה. הטייס, מלמעלה, ודאי רואה ממושבו איש גבה־קומה עם שפם, לצד אשה גדולה עם שיער ערמוני, בולטים על רקע אדמת הלס הצהובה אפורה. המטוס חג במעגלים, עדיין גבוה למדי מעליהם, אבל הנה הוא מנמיך, כרוצה לבחון מקרוב יותר את המכונית האדומה, הנוצצת על־אף עפר הדרכים המכסה אותה, ואולי לבחון את רגליה צרות־הקרסוליים של האשה, ואולי את מראהו של הגבר, שתי דמויות הצועדות יד ביד לעבר הגל־עד. עשרים ושניים שמות חקוקים בלוח השיש הבולט מן הצלע המערבית של הגל־עד הפונה לכביש. הנה גם שם מוכר: עמיצור. איך זה? הוא הרי דיבר עם עמיצור כבר אחר המלחמה ההיא, אחרי קרבות לטרון שהיו מן האחרונים בקרבותיה, אחרי ההפוגה. מה פירוש אחרי? פה הרי מלחמה רודפת מלחמה, אחרי קרבות הפוגה, אחרי הפוגה משהו שקוראים הסכם, אחרי ההסכם פדאיון אחרי פדאיון התשה, אחרי ההתשה ששת הימים, אחרי… וכי עמיצור אחד ישנו בארץ הזאת?

המטוס שוב מעליהם, חג במעגלים, מנמיך, מנמיך עוד. אברשה מדמה לראות את פניו של הטייס שכאילו צוחקים אליהם, או כאילו פוקדים עליהם דבר־מה, אבל טרטור המנוע מחריש את המלים. עכשו אברשה הוא הצועק לעבר הפנים למעלה, שאינן חדלות לחייך: אתה השתגעת, או מה?! אבל אז באה חבטה עזה מימין, אחד מגלגליו השלופים של המטוס חובט במכונית, הופך אותה על צידה. למה? למה? מה הוא רוצה המטורף? הגלגל שחבט במכונית ניתק מגוף המטוס, מתגלגל על הכביש. לאן נעלם המטוס? איך ינחת עם גלגל אחד, יתרסק או מה… הוא לא פגע בבלומה־רוזה, הוא לא! אבל הוא פגע בה. הנה היא מוטלת בתעלה שלצד הדרך. אברשה מנופף בשתי ידיו, לא יודע אל מי הוא מנופף. עיני בלומה־רוזה עצומות. היא רק התעלפה, הוא אומר בקול. הדופק בפרק ידה חלש, גם הדופק ברקה. מאיפשהו צפה הידיעה שאסור להזיז אותה, אולי רק להרים קצת את ראשה. בידיים רועדות פשט את חולצתו כדי להניח אותה מתחת לעורפה, וממש באותו רגע, וממש קרוב־קרוב ראה את הילד הבדואי גולש מחמורו הצייתן. יא ואלאד, יא ואלאד, הוציא מכיס מכנסיו חפישת שטרות וסגר אותה בתוך כף ידו של הילד: רכב מהר לשם, אל הקומפאנייה… האם זאת המלה?… הילד הבין: רביבים? כן, תבקש מהם דוקטור ואמבולאנס, מהר, מהר. כשתחזור עם הדוקטור תקבל עוד, עוד מאסארי, זאת המלה, אבל הילד לא שמע כבר, נעלם דוהר בענן אבק.

בינתיים    🔗

טוב פה בבית־חולים. רק תחזיק כל הזמן את האצבעות שלך על היד שלי, ככה. תגיד, זה נכון שכל הדרך החזקת את האצבעות בדיוק ככה וצעקת למישהו שיסע יותר מהר, שאתה לא מצליח להרגיש את הדופק? כן? מתי זה היה? לפני שבוע? לא, באמת? למי צעקת? במה נסענו? לא חשוב, משום־מה משמח אותי שזאת לא היתה הזיה. אבל כשהזריקה נגד כאבים מתחילה להשפיע, הכל משמח אותי, אי־אפשר לתאר את זה, אולי כך מרגישים בגן־עדן. תראה, אני מזיזה את הרגל שקודם כאבה נורא, נשכתי את הכר כדי לא לצעוק, עכשיו אני מזיזה אותה והנה טוב ונעים, אז אני שוב משנה את מקומה כדי לבדוק ועוד יותר טוב ונעים. אולי תבקש מהם שימשיכו לתת לי את הזריקות גם אם הכל יסתדר? מדוע אתה מופתע כל־כך? מה אתה יודע עלי? מי יודע, מי יכול לדעת… זאת היתה אימרה כזאת, של מישהו… שלי? לא זכרתי. אז אולי תבקש מהם? טוב, לא צריך. מה הם אומרים, שאוכל ללכת? אולי אפילו לא אצלע כמעט, אם… אם מה? אם תהיה לי סבלנו ללמוד מחדש ללכת? אבל מה זה איכפת, אם אצלע זה יהיה העונש שלי. מגיע לי… על מה? אתה באמת לא מבין, או שאתה עושה את עצמך? טוב, אם אני חייבת להסביר… על זה שעזבתי את הפסל שלי. אלוהים מעניש על דברים כאלה. אלוהים מעניש את כולם, לא חשוב באיזו דת הם מאמינים… שהתפתיתי והלכתי אחריך במדבר. ככה זה כתוב? מילא, לא איכפת. ספר לי עוד משהו, כל זמן ששום דבר לא איכפת לי באמת. למשל מי זה היה שביקר פה קודם, כשנימנמתי. נדמה לי שגם מה שהוא דיבר היה משמח. אה לא? להיפך? אין דבר, ספר, כל זמן ש… אני אקשיב, רק אעצום את העיניים, בעיניים עצומות יותר קל להתרכז…

והוא מספר, מתוך זעם, אולי גם מתוך איזה דחף אפל להצטרף אל המענישים, אותה, את עצמו, על שכך קרה להם, ואת כולם, על שממלאים פיהם מים. למה לכל הרוחות הביא אותה לארץ הזאת? למה פיתה אותה ללכת אחריו למדבר הזה? ועכשיו הוא גם יודע שהיה פה מקרה דומה, כמעט זהה, ליד אותה רביבים עצמה, זמן קצר אחרי שהלך משם, והארץ לא רעשה, ואיש לא פצה פה ולא ציפצף. שהרי הטווסים ערבים זה לזה, וכל חבריהם של הטווסים, וקרוביהם, וקרובי קרוביהם, וכל מי שחפץ ביקרו של חיל־האוויר הצעיר שאין שני לו בעולם. היה איזו חקירה, הטווס רוחם תודות למעלליו באחת המלחמות או תודות לנוצותיו היפות ועף לו אל מעבר לים, והדרך היתה סלולה למעלל הבא, שבמקרה פגע בך…

היו פה עוד מבקרים… קולה של בלומה־רוזה מרוחק, כאילו דבריו לא הגיעו אליה, או כמבקשת לפסוח עליהם ולשחזר לעצמה עניינים אחרים, פשוטים.

הזוג לוי, כמובן.

כן, אבל גם אחרים, שלא הכרתי…

אה, אלה… שניים שבאו יחד, אשתו של הטייס שפגע בך ועורך־הדין שלו. האשה מין ציפקה כזאת שקשה לזכור את פניה, לא העזה לגשת אלייך, הביאה לך מתנה מקורית, ספר תנ"ך, עם הקדשה: החלמה מהירה, ושלושה סימני קריאה, נפלה על צווארי והרטיבה בדמעות תנין את חולצתי מהצווארון עד לחגורה. היא כולה כאב והשתתפות בצער, והלוואי שיכלה להתחלף איתך. היא יודעת מה זה כאב, אוהו! לפני כמה שנים, עוד בבית־ספר, גלשה ממעקה המדרגות ונפלה חצי קומה. במגן־דוד אדום בקושי הצליחו לעצור את הדם שזרם מן הקרסול הנקוע והפצוע. וכל הזמן עקבה אחר תגובותיו של עורך־הדין. ואילו הוא פתח את נאומו ב: פאסקודנאיה פרופסיה! איזה מקצוע גועלי, עורכות־דין. תאר לך רצח ואין גוויה. חיל האוויר הרים כל אבן בסביבות הצומת ולא מצא שום גלגל שיוכל לאשש את העדות כפי שמסרת אותה יומיים אחרי האירוע. גלגל שני של המטוס נמצא דווקא בחבל לכיש, ועל־פי עדותו של הטייס, רב־סרן אליהו… אלישע, תיקנה אשת הטייס.

הוא דיבר כל הזמן כשעיניו בחלון, וכאשר החזיר את מבטו אל המיטה ראה את בלומה רוזה ישנה שינה עמוקה וחיוך עדנים על שפתיה. לא ידע מתי נרדמה, אולי מיד עם תחילת הסיפור.

ואחר־כך, גם על אותה מרפסת מוצלת־למחצה היה טוב. אמנם בלי זריקות של הרקיע השביעי ועם כאבים ארציים בהחלט, אבל ראו הרבה שמיים, והרבה בתים חדשים, כמו הבית הזה שאברשה שכר בו דירה עם מרפסת לכל אורכה, שממש נועדה למתיחת כבל מהקצה האחד אל הקצה השני, במקביל למעקה, כדי שבלומה־רוזה תהיה פוסעת לאט לאט בצעדים קצובים וזהירים, להתם ימינה אוחזת בכבל ולהכא, בדרך חזרה, שמאלה על מעקה הברזל, ואברשה פעם לימינה ופעם לשמאלה, בחדווה: לא יעזור לך, יום אחד תיאלצי להודות שאני לימדתי אותך ללכת. בתחילה התקשו להפיס את דעתה של הגברת לוי, היא לא אוותה לשמוע, יש די מקום גם בבית שלה, גם בסלון שלה אפשר למתוח כבל, ואיש לא יטפל בך טוב ממני, הלא כמו בבתי שלי אטפל בך… אבל הביאו פסק של רופא שמוטב לערוך את האימונים בשטח פתוח, באוויר צח, והמרפסת הזאת באמת אידיאלית, ועוד חזר ואמר הרופא: לא מקל, בשום אופן לא מקל, אם תתחילי ללכת עם מקל תצלעי כל חייך, אז הביאו את גברת לוי לסקור את השטח והראו והדגימו ודיברו על לבה עד שהתרצתה, אבל את ארוחות־הצהריים היא תביא להם הנה ועל זה אין ויכוח.

עכשיו את מבינה שאדם שיש לו מספיק כסף הוא אדם חופשי יותר בעולם? איך הייתי יכול לשכור דירה, אה? מה, לקחת כסף מאלברט לוי? לא לוקחים כסף מרעי כאח לי. אולי הייתי הולך לבקש הלוואה מדנדוש? מבטיח לשלם הכל בכל כל בפסלים שאף אחד לא צריך אותם? היו מכנסים ועדת חברה, ועדת כלכלה, ועדת שו־אשמו, אחר־כך מזכירות, אחר־כך אסיפה, ובסוף מצביעים הנה או הנה… מה היינו עושים, אה?

קודם־כל בכלל לא היינו טסים לשום מקום. מה עצרת בפתאומיות כזאת, הייתי עלולה ליפול. והרופא אמר שצריך ללכת ברצף ולעצור רק כשאני עייפה, ואני לא עייפה, חוץ מזה אל תיפגע כל־כך, מסתבר שאני אוהבת לטוס.

ובכן המשיכו להתאמן בסבלנות, בהקפדה, שעה אחרי שעה, יום אחרי יום, עד שהרימו כוסית לכבוד הסרת הכבל, אחר־כך לא היה עוד צורך להישען על המעקה, אחר־כך הוסיפו להלך להנאתם גם בערבים, ואברשה אמר, וזה היה ערב זרוע כוכבים ונודף ניחוח מרחקים: תראי כמה יפה את הולכת, בקרוב נוכל לנסוע, אם לא תרצי לניו־זילנד אפשר להרי קילימאנג’ארו למשל, למה לא ואפשר לוואסילקוב למשל של רבי דוויד’ל, או לטאלנע, או בכלל לצ’נסטוחובה, לראות את שדרת הערמונים ולבקר את רבי וועלוול־לייבוש… רבי דווידל, רבי דווידל מוואסילקוב – זימר לה – ועכ־שיו הוא בטאל־נע… כלומר היה… ונדמה לי שכבר מותר להזכיר… כן? שלא הגענו גם לאותו נווה־מדבר שאני פעם בחרתי בו כמקום מקלט ארעי רק משום שצליל השם מצא חן בעיני, ר־בי־בים, אז אם תרצי נוכל ביום מן הימים לנסות שוב, אינני ותרן כידוע, לראות מה היה עליו, אם לא הפך גם הוא לכתריאלובקה או יהופיץ, כדרכו של עולם, או אולי לא היה אלא פאטה מורגאנה, חזון תעתועים חלילה וחס…

ואחר־כך בלומה־רוזה הודיעה שעליה לחזור אל הפסל שלה בבוסטון. אולי לזמן־מה, אמרה. ואברשה אמר שלא ירפה ממנה, שיבוא שוב. אבל מי יודע, מי יכול לדעת.