רקע
יעקב שטיינברג
עפר הקודש
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

השׂמת לבך אל סמל אחד ענוג, נוֹשן ולא־נובל, המציץ אלינו מבין מפלשֹי העתים של האומה? הוא איננו עוד כיום הזה כוכב קבוע מכוכבי הסמלים; רק ישׁוּת רמזים בלבד הוא אורו, וכל החומר אשר היה בו לפנים, חום האמונה וצורת המנהג – עבר כבר ובטל מן העולם. אך זקנים יורשי־זכרונות יגידו לך עוד את כל דברו בנשימה אחת: קומץ עפר, מעפרות הקודש אשר ביהודה. שאר הענין הוא ענין בתשמישי קדושה, יתר המעשה הוא במשולחים מארץ הקודש שהוליכו את עפר הסגולה לגלויות, קץ כל התכלית הוא שקיק ככף־איש מלא עפר שהורד עם האיש היורד אל קברו; אבל עצם הסמל קצר היה גם לפנים וקצר שבעתים גם כיום הזה: עפר האדמה הנלקח לעדות ביום המות.

בדור מטופל זה, המכלכל בצמצום סמלים מרובים מדי, דומה לכאורה סמל־העפר הקטן לבן־משפחה לא מקורב המגשש אל פתח בית קרוביו מלא הצאצאים; אבל יד מי תדחנו מבוא פנימה, את שאר־רוחנו הנחמד הזה? בבואו יתערב בדממה בקרב טף הסמלים, ואיש לא יראנו במרוצת עתים רעב ומבקש מחית־נפש; כי הוא חי את כל שארית חייו בנס, כטבעו של סמל מסמלי העבר, ופרשת גלגוליו מסתיימת לעינינו בעונת קיום קצרה ומופלאה שאין בה לא מחיה ולא דאגת גידול ולא קנאת רעים או אויבים, והיא כולה קודש לתואר עצמו של היצור החמוד. מחזה נדיבות כזה מצוי אולי במחוזות הטבע אשר לפרפרים, במקום שזחל עיוור בצורת דיירה זולל בלי הרף במקום שבילו ועושה בסתר את כוח הגלגול האחרון למען הפרפר העומד להתגלות; הלזה, כשהוא מגיח מלבושו הנושן והנובל, הוא כולו חדש, כל ישותו כנפים וצבעים, כל קיומו טיסה ועליה קלילה, כל ערכו מראה עינים לעצמו ולעולם. האין גם סמל העפר הקדוש בן גלגולים כזה? בימי אבותינו היה כנחבא, יושב כלא־נודע בסתר מאוייהם, אוכל וזולל ממיטב נפשם, עד קצות שרשיהם הנוגעים בתהום המות; הוא טרם יהיה לסמל גלוי בימים ההם, מין דיירה היה שכל רזיה בימי עוורונה אינם אלא עשית כוח למען בנה־גלגולה. והנה הוא לעינינו: הסמל הכלול: הגלגול הנכסף, מראה העינים שכולו מתום. הוא מתעופף מעל ראש הדור, פרפר ירושה אחרון ויקר, וימיו לא יארכו עד מאוד; כי אינו אלא סוד נשלם, סוד אבותינו וצמצום כל מאוייהם בפתרון אחרית אחד. אך במותו לא תישכח אחריו פרשת גלגוליו; ידוע נדע על פיה כי לא מתמול אנחנו עם עפר הקודש, ורק אוויל מבינינו, זה אשר בדה למען אחיו היהודים את סמל־הבחירה המדומה, הכולל כביכול בבת אחת את סמלי כל האומות – הוא לבדו יִוָּאֵל להאמין כי קורותינו נחצו ביום מן הימים למלוא רוחב רקמתם, ועל כן כאחוּזי־סהרורית אנחנו בדור זה מדי בואנו לצעוד על פי תהום. בלעדיו, בלעדי העד הקטן והער הזה, העד הנאמן האחרון אשר נשאר לנו בעולמנו למען העיד כי בסתר היינו גם אנחנו שלמים כמעט עם האדמה – והיינו בעינינו כזרע אנשים רמוס אשר נקבר בגזירה עילאית לשבעים דור בקרב אפסותו, וקם אחרי כן מן הנרדמים למען גחך גיחוך מבהיל אל עיקרי העולם המצויים בידי אחרים – מין חוני־המעגל אשר נמנם שבעים שנה לפי גזירה מן השמים, ובהקיצו – והנה הוא כזר ומשונה בעיני כל הברואים הרגילים, אלה אשר שלשלת מאוייהם שלמה והם לא זכו מעולם לרמזי השגחה מיוחדים. היינו מבקשים אולי את נפשנו למות, כאותו חוני־המעגל בשעתו, כי לא היינו יכולים לעמוד ברוח אפסותנו; אפסות אחת גמורה היתה נודפת מכל ישותנו, זו המשתייכת על עיקר האדמה, ואז התעצלנו אולי גם אנחנו, על אף היותנו רגילים לחשבונות רבים וממושכים – להתחיל בחשבון כבד שאין לחזות את אחריתו. אך הנה הוא עִמָנוּ, עֵדֵנוּ־גואלנו, ואת אשר ישימו בפיו המון דורות, דורות פתלתּולים של יהודים, ידבר בלשון החלקה אשר לאמת קצרה; את כל ההזמות־מאונס, שעדת יעקב חוזרת עליהן פעם בפעם בפני מיטיביה ומשנאיה גם יחד והן תקועות תמיד בגרונה כגֵרה תפלה, ואפילו גם בשעה קשה לדיבוּר, כשדמוּת גופה לחוצה לחצאין בדלת העתיד – את כל אלה מצמצם סניגור נבון זה בתואר מעשה אחד, הוא המעשה ביהודי אשר לא אבה ללכת ערירי אל קברו, ואם כי אפפוהו ביום המיתה המון מליצי מצוות והמון בוז לחיי ארץ ולכל יושבי־בה, ואם כי מאחרי ארונו עתיד היה להגרר שובל גאוה לאין־ערוך, שובל סגולה רקום יקרות שתחילתו במעמד הר סיני; את כל הנחשבות האלה הוא מצוה לבניו אחריו, עוזב אותן בחלל העולם הזה המלא לאין הכיל גאוה ובוז ותפארת מדומה, ולמקום היעוד אשר בקבר, הוא המקום אשר שם ישוב החומר הנברא והבורא אל עפרו, יקח עמו את הקומץ העפר הפודה, עפר הקודש הבא מאדמת יהודה.

הנה שכב כבר עם אבותיו היהודים המחשב־מותו, אחרון היהודים ההולכים אל קברם כהלוך אל עולם מלא; אין דורש עוד לתכריכי־סמל יקרים. כלתה הנתיבה לסמל העפר הקדוש, וחמרו שב בדמות ערפל מנצנץ אל ערפלי הזוהר אשר בנשמת האומה; רק תואר־אורו עוד תלוי למשמרת ברקיע הישראלי, הוא הרקיע השחור אשר כל הסמלים נראים בו ככוכבים בני גודל ראשון. אך כל כוכב מאיר, אפילו אם הוא מן הבטלים־בחומר, עודנו בחזקת מזל; גם זה הסמל־סמלנו נעשה מזל־מות לנפשות לא־רבות מישראל, מזל קצר ללא חשבונות מרובים וללא רמזים מאליפים. כל אחיו, כל מזלות היהודים הפתלתולים, מבטיחים ומכזבים בשבעים לשון – ובפיו רק לשון אחת, לשון המות שאין בה כפל וכזב; האחרים משברים את אורם אל כל יש ואל כל מדומה, והוא רומז רק רמז אחד על־אודות האדמה. עליו לא יסופר. כי החי לא יראנו כמו במו עיניו, ורק הנופל שדוד על אדמת יהודה יחזנו בן־רגע בצאת נפשו; המתעתעים והמהגים לא יעבירו את שמעוֹ בין יהודים מתאוים, כי אין תאוה בתשועת המות ואין יתרון־תעתוּעים ושאר הגוּת ביום המיתה. גם הדורכים על אדמת יהודה לא יהגו בו הגוּת שלמה, כהגות אדם בדברים הניתנים לחשבון ולתמורה, כי אם נטוף אחת מני אלף ממהותו לתוך מחשבתם; וכן כל הצפויים ביום מר לסכנה ולפחדים ולאבחת היאוש: רק רמז ממנו יצורף אל המחשבה המוסבה על המולדת ומועדיה, על האדמה ותעצומותיה, על הדבקות ונוראותיה. והוא עצמו, המזל הטמיר, יעמוד במרומיו ויזרע את אורו ללא רחמים על שדות לא־נרחבים וטרשיהם; אף זרוח יזרח על פני ערי יהודה ויושביהן, המפללות עוד לכל המזלות הבלולים, הרבים ככוכבי השמים; וגם שם, בזוהר המזלות הבלול אשר על פני ערי יהודה, לא יתבולל אורו ולא ידל מרמזיו. כי אין אור נבדל כאור המות.

המלצות קוראים
תגיות