לפעמים אתה ערב את לבך לתפוס בבת אחת את כל המון התעלומות אשר עלינו, עם לא־עם, נטל לפתור אותן בדרך המכאובים החדש. הנה עדרי אנשים בלולים עתידים במשך דורות רבים לחרוג מתוך המצרים הישנים למען בוא מחדש במצר ארץ קטנה; פה, בארץ חולות וסלעים ושרב, יאמינו רבים למראית עין, כי החיים יקלו פה את עולם, כי יד המולדת תהי עליהם לטובה, כי במקום הזה ינתן להם הכל באופן יותר קל. אבל בטרם יגיע היום הרחוק ההוא יבוא דור אחרי דור אל אבותיו – עיף מכאובים, אכול ציפּיה, מוכה תמהון. תאר לך מראש את החזיון הזה, אשר כולו תוגה ויפעה ואשר יתקיים בארץ יהודה במשך ימים רבים: בסתר נפשם יבינו הכל, כי למען הקשות את עוּלם טלטל אותם גורלם אל הארץ הזאת, ובגלוי ידובר תמיד על הטוב המקוּוה, על הלחם והמים הנאמנים, על דבר־מה אשר יקום להיות לנחלה! במה איפוא צפון הכוח אשר ידע לנהל אנשים נחשלים, אשר יקראם לארץ אבות ויענם במעט טוב? – אין זאת כי היהודים באים לארץ הזאת לא למען קבל יותר מאת החיים; הם באים הנה בשביל לתת.

על כל הדורות העצומים, אשר עברו מימות החורבן, אתה יכול להמשיל את המשל הזה: כוונת חייהם היתה לקבל ולא לתת. כל התורה, עד סוף כל החידושים, היתה מקובלת כבר מסיני; את ההשגה המופלאה הזאת של עם שלם אפשר, כמובן, להבין בתור מעשה־תפלות רגיל של חוקקי מסורת – אבל בעשותנו כזאת אנחנו מקצרים לראות. עם, המאמין כי גם הלויתן ערוך מששת ימי בראשית, מגלה לך על ידי כך תפיסת חיים מיוחדה. היהודים הבינו את כל המעשה תחת השמש בתור חילופין; הכל מוכן, צריך לעשות דבר־מה – מצוות או מסחר – בשביל לקבל את המוכן הזה מאת אלהים או מאת הגויים. בזה כלולה קללת הגורל: אנשים היודעים לעשות, אבל אין ביכלתם לתת. הנותן – הוא הרחמן, התמים, המחדש. ליהודים חדל העולם ביום מן הימים להיות עולם של חידושים. מתי חל להיות היום הנורא ההוא? דמיוננו מתאר לנו את עם יהודה והוא עיף עד מות אחרי הרבותו לתת; ימים רבים הלך העולם בעיני היהודים הלוך והתחדש: מזה נבראים החוקים אשר כלול בהם צדק ללא פתרון, אור האלהים הולך על ידי כך הלוך ורב. הנפש יוצרת געגועים עזים הנוהים עד קצות כל הדורות. אבל הנה בא הגבול, הקץ לדבוֹרת העמים הקטנה אשר הריקה ללא שכר את כל דבשה. מה יהי ברגע הפלאות הזה – המות, כאשר היה ליון ולרומא? לא. בא המות החנוט: חדל להיות כל חדש תחת השמש. ולאט לאט מתעבה האימה הגדולה אשר בכל חילופי־גורל: עם, אשר מרוב ערגה לפלאות ראה צדק משמים נשקף וצדקה מארץ תצמח, חדל פתאום לראות את השמש אשר ברקיע ואת העשב אשר על הארץ; כל זה כבר נתחדש ולא יוסיף עוד עד עולם. הכל הוא בעצם רכוש נושן וזר, העובר מיד ליד: סדן הארץ אחד הוא, כל השפות נוחות לדיבור, כל נוסחאות החיים טובים לאדם ובלבד שיקבל דבר־מה. אמנם רק בדורות האחרונים נתגלתה כוונת החיים של היהודים בצורה המנודה הזאת, אבל ראשיתה נעוצה עוד בימים קדמונים. כל הגלויות הנשכחות מופיעות לפני חזון רוחך בדמות חלכאים אלמונים אשר ידיהם פשוטות לקבל מאת אביהם שבשמים ומאת עמי הארצות אשר על פני האדמה. מה נשאר מהם? מספר כבד של דורות אשר עשו רק חילופין; הם לא הפרו ארצותיהם, לא ידעו לתת את כוחם. הם לא חידשו מאומה גם ברוח, יען כי גם את תאות נפשם לא ידעו לתת.

השיירה הגדולה של הנודדים, של העושים התפלים, של האומללים הצפויים ללא־דבר – הנה היא באה עד הקץ האחרון, ומגמת פניה בלי יודעים לסוב אחורנית. הכל עוד כמקדם. בלב כולם עוד התקוה הממאירה; הם מאמינים, כי הם הולכים להיות עושים המיטיבים לעשות מבראשונה, אבל הגורל כבר חרץ, כי היה לא יהיה כדבר הזה. ארץ יהודה לא תשא אותם אם לא ירגילו את ידיהם לתת בלי חשבון, להשליך את מיטב עמלם לתוך תהום של עתיד בלתי משוער. אל ישעה אותך קול ההמון הרב המדבר על מעשים אשר יעשו לטוב ולרווחה. המעשים ייעשו, יען כי הם המה קרום החיים. אבל במסתרים תאכל את כל העם הזה תאוה נסתרה לתת, לחדול מחילופין, לבייש את העבר. בבואנו כיום הזה לארץ אבות הננו באים לארץ אוכלת יושביה – איזה חזיון של גורל עצוב ואדיר תהלות גם יחד! כל הארצות – לא כל הגויים, כמובן – נתנו לנו בלי יודעים להסתופף בצלן, יען כי אנחנו עצמות יבשות ואדמת אלהים היא רחבה; רק אדמת יהודה היא זועפת למול כולנו, היא תגזול מאתנו את מנוחתנו האחרונה, את מנוחת החנוטים. גם הדל אשר בקרבנו יכּון לקראת המולדת האכזריה אשר לא תדע סליחה, יען היא קטנה מהכיל עושים, צחיחה מֵהָקֵר תנחומים רבים, נאמנה מהוליך בטלים שולל.

בין אנשינו, המתאבלים על העבר והוזים על העתיד, ישנם מתי־מספר ההוזים הזיה מוזרה: לראות את העם הקטן, המתערה לאט לאט בארץ יהודה, הוּלך ושקט ומתכוץ במרוצת הימים בתוך מסגרת חיים צרה ומסוגרת. לא קו־מטרה אשר אין לו שחר, כי אם מעגל לאין־מוצא למען הֵרָגֵעַ; לא חליפות־חפזון, כי אם קורות הולכות לאטן; לא ערוּת חדשה כפולה ומכופלת, כי אם תרדּמה עזה אשר תפול על העם היגע הזה, למען ינוח בו לבו ולמען יקום באחד הימים הרחוקים נעור וריק ותמה.

רבים הם אתנו אשר חלומם יקפא בלבבם אם נגיד להם, כי רצינו לרדת במדרון, במקום שם האוויר כבד ואד עולה מן הארץ להיות חוצץ בפני המרחקים. ואולם, בעצם הדבר, מיום שנקבעה בין היהודים המחשבה הצורפת בדבר חידוש החיים, התחילה גם הנהיה המתוקה אחרי נוף־מכורה צר, אחרי ערש־מולדת הניצבת בפינת תבל נשכחת ושוממה כמעט. בתחילת ימי ההשכלה, כשנשבר בפעם הראשונה קו־התעתועים הארוך של חיי־היהודים, היו אנשי התקופה מתראים כפורצי סייגים, היו מעמידים לעין־רואים את האידיאל של יהודי יודע־דבר ויודע־כל; אבל במסתרים אמרו כולם שירה, העסיקו כמו בכוונה את עטם בדברים של מה־בכך, היו דורשים בסגנון מאריך ומיישן פסוקי־תנ“ך מטושטשים שאין להם כל אחיזה אפילו במציאות העבר הרחוקה. אפשר, כמובן, להתמם ולראות בכל זה מעשה־ילדות של תחילת תקופה; אבל די להשקיף על חייהם המיוחדים של האנשים האלה למען הווכח, כי כולם הרבו מעשה, הצליחו בעושר ובתחבולות־חיים, ורבים מהם עברו בצעדי אבירים את הדרך הרחוקה אשר בין מציאות למציאות – זאת אשר בין יהדות־המסורת ובין השמד. אצל אנשים כמו אלה אין לשער גמגום הבא מאליו; הם גמגמו מתוך רצון, למען יַשֵׁן את עצמם ואת אחרים. שים עין לחזיון: המשכילים הראשונים השמיעו את צעקת הלידה של חייהם החדשים והתאוו כהרף עין לשכוח, לעצום עין ולהרדם. יש בזה כעין חוק חיים; גם החסידים הראשונים, שהיו שותפים לתקופה עם אנשי המאספים, הניחו איש את ידו על שכם רעהו למען רקוד, למען התנער, למען התלהב; אבל כל זה היה רק למראית־עין, נמשך כמו־שהוא רק רגע אחד קצר: המעגל התלכד למען התנועע מתוך תרדמה למחצה. יד־איש על שכם רעהו, ראשים עולים ויורדים בטקט פרוע, עינים מעולפות שאין בכוחן וברצונן להציץ אל מחוץ לד' אמות של שכורים – כזאת היתה דמות האנשים אשר באו לכאורה להמיר דבר בדבר, להמס קפאון, להפריע מנוחת חנוטים. במשך מאת שנות הקיום, כשהחסידות היתה מסלדת לבבות מבפנים והיתה פרועה לצחוק מבחוץ, היו גדול וקטון בתוכה מסיעים בלי חשך אל לב המחנה כל מיני סמים של שכּרון: את הזמר הנוסך הזיה, את ה”הגדה" הפיוטית המטיפה את אמריה כמו מתוך שינה, את הבטחון ואת האמונה. המון מאוויי שלום, הבאים צפופים בתוך עדה דרוכה, המתכוונת בגלוי לנתוץ ולחדש! החסידות קראה לחיים, אבל מי שנכנס פנימה רוחץ ושופשף למען יישן שינה של חג, ארוכה ומתוקה. תרמית שלא מדעת כזאת הנהיגה גם הספרות העברית החדשה: התחלותיה הן תמיד תגרות, תוכה רצוף חלומות וגעגועים, צורות הגמר שלה עשויות להרגיע, להשכיח את ההווה עד־תום. ועוד גם זאת: כעין קו מבדיל עובר בדורות האחרונים בין יצירות היהודים שבלשונות העמים ובין אלה אשר בשפה העברית: הראשונות נוטפות סטירה, בקורת, חידושים; האחרונות מזמרות על אוזן לא־שומעת, לוחשות תנחומים, מבטיחות דבר־מה אשר אין לו שחר. הסופר העברי משׂיח אם מעט ואם הרבה את התשוקה למרגוע של נשמת עם דוויה, העיפה לתנומה.

את הערגה לארץ יהודה אפשר לראות כגישוש־הסנוורים לקראת יצוע־מנוחה. הנה התמונה: עם מפוזר, מרודף וער גם יחד; לעצום עין לא יתכן לו אף לרגע, פן יירדם תרדמת המות. דורות ותקופות עוברים בסך והעם הזה ייגע יותר, העבר ירחק ממנו, ורק שׂרידים אחרונים מהבהבים במוח; השפתים משננות בלי־חשׂך, דומה כי הן מנפּות בנפה לא נראית. מה לא עבר דרך הכברה הנעלמה הזאת: תלמוד ותשובות גאונים, העשויות בליל עברית־יהודית וארמית; ספרי מחקר אטומים בחונף נפש ולשון של ערב, ודברי שיר קצובים של יהודים צועדים מעדנות בספרד; ספרי יראים ותוספות שקמח מלותיהם דק מן הדק, תלי־תלים של חיבורים הכוללים דינים מפורשים וגמורים, רבים ומרים כספיחים העולים על שדות לא־נחרשים. הימים ירבו, השפתים משננות ללא־הבין, רק למען הביא במוח מבוכה, למען הרבות בו את העזובה המרחיקה את התרדמה; ואולם מדי הסתנן דרך הכברה גרעין חי, שארית תנובת הימים עברו, ישתוקק גוף העם היגע להרכין כאש, לצנוח, להרדם. אלה הם רגעים גדולים, מובנים וברורים; אז נפגשים פנים אל פנים רגש החיים המתעורר מכּל עוֹז ותאוה למנוחה ולשכחה אשר אין לה גבול. ציוני רגעים כאלה נשארו בספרותנו במספר לא קטן, כאלה הם הלכות מלכים וימות המשיח של הרמב“ם, “ציון הלא תשאלי” של יהודה הלוי, הפואימה של רמח”ל. עוד גם זאת: כל ספר עברי מקורי מתקרב מעט או הרבה אל הטיפוס של ספרי עכו"ם טובים; אף הוא גורם נחת, מציע למי־שהוא מקום מנוחה. בניגוד לספרות תקופות שבישראל, זו שידעה להוכיח, לנצור את הרוגז והמבוכה, להרים אבק פלפול או חקירה.

בארץ ישראל, במקום שהכל הוא בשבילנו תוכחה ונחמה גם יחד, עלול יהודי אחד מרבים לגלות, כי כל חמדת המולדת כלולה בזה שהיא מטילה צל של נכר על שאר כל העולם. הוא, המשתחרר, יהיה גורע המון דברים שאפשר לכנות אותם, ויהיה מוסיף, דבר־מה שאין לו שם הולם – את רגש ההפחתה שבנפש; הוא ילך לארץ הזאת כאחד מרבבה, כמרגל את שלום האומה – אך בבואו הנה יתו לו מעגל מסביב לגפן או לתאנה ויירדם לשבעים שנה. הוא יהיה כמנמנם; ידיו תעבודנה והוא יחלום מעט חלומות. הוא יתכווץ, יתפשט את לבושיו, ידל בהבעת פניו – כדרך הנרדמים; אחיו הקטון ממנו במדינות הים יאצל פי שבעה על סביבו, אבל רק הוא, חוני בן־בלי־שם הישן במעגל, ייקץ ביום מן הימים לחיים חדשים. אבל בינתיים, לפני בוא היום הגדול, תשבות רוח הארץ ותרצה רק מעט; נשמת העם, השועל המעופף אשר עבר את הים הגדול לארץ יהודה, ייתלה פה על ענפי־העצים וינמנם בזוהר השמש הרב. רבים ינודו לקהל העם,הדל הזה, אבל המשכילים יתהלכו בין הישנים ולבם ירחב; הם ישיבו לנפשם את דבר ההגיון הברור, לאמר: כל גוף חי אשר יעף עליו להרדם למען החליף כוח. הה, התרדמה המתוקה, המון הבלי הדעת והרוגז הנמוגים כצללים! מה טוב אם יקוים הדבר: להיות סרוח על האדמה ביחד עם הרוח; מה נאדר הדבר להרדם ברוח כבדה על יד גפן שפלת קומה או ליד תאנה בלה, ולהתעורר בבוא מועד ולראות את העצים אשר גדלו ואת הרוח אשר קטנה.

“הה, השרב!”

בכל יום מימי הקיץ אתה שומע את הקריאה השגורה הזאת, אלף פעם ואחת. עייפי החיים, ואלה אשר ביום גיחם מבטן נועדו לבלות תחת השמש רק מעט כוח בלתי נחשב – כולם למדו במקום הזה לדבר מתוך קורת רוח על הבטלה, על רפיון הידים, על התקלה התלויה ולא בהם. התכונה הנלעגה של היהודי: להשתמש בנסיונות החיים של אנשים זרים כמו בחומר שהנהו שלו ולסכּם אותם בלי כל היסוס הדעת לאמת מועילה בשביל עצמו – התכונה המבישה הזאת עוזרת פה בכל עוזה הכוזב. “האזור הממוצע הוא גם תחום החיים של האנשים העובדים!” – בפי המתלוננים אשר בקרבנו הדברים האלה הם דברי הבאי גמור, יען האנשים האלה, הם ואבות אבותיהם עד דור רחוק, ביישו בלא־עמל את הצפון ואת הדרום גם יחד.

הכל נשכח. גם הדבר הפשוט הזה, העומד אולי כאות מבעית ומיוחד במינו בכל קורות האדם, כי במשך ארבע מאות השנים האחרונות נכתבו בפולניה ובגרמניה – באזור הממוצע – אלפי ספרים של יהודים, ובכל הספרים האלה אין זכר לשמות הכינויים של העשב, של הרוח, של המים, או לכל הפחות – אין המלים האלה באות שם במובנן הטבעי האמתי. הדבר נשכח, כי מחלת הבטלה תקפה את היהודים רק מדי שקעה מאחוריהם שמש יהודה הלוהטת, ורוח עוועים לבשה אותם עד תום ככל אשר נדדו נדוד והתקרב במעלה הריינוס, הויסלה והדניפר, עד אשר – לאחרונה! – הושגה כותרת ההתפתחות בדמות תאומים של בית־מרזח בכפר של אוקראינה ומאה ברכות בכל יום. והנה עתה, כשאתה שומע מפיהם של צאצאי היהודים האלה את קריאות האיבה נגד החום, את מליצות ההסברה בדבר הארץ הצחיחה המשכלת באדם את החריצות ואת מעוף הדמיון, הנוטלת ממנו את תקיפות הדעת לעמול עד תכלית אחרונה – הרי הדבר ברור לך, כי כל זה הנהו רק להג תואנה של חולה אשר העבירו אותו ממדור למדור והוא טוען – בכאב הבטלה אשר עודנו חזק אתו – כי לחנם טלטלו אותו טלטלה וכי המקום הראשון אולי טוב היה לפניו מן האחרון. אמנם כל זה הוא נושן וידוע. על סיר העמל לא ישבו אבותינו מעולם לא בלובלין ואף לא במגנצה; אבל ככל אשר אזנך קולטת באי־רצון את הגידופים המכוּונים כנגד מזג החיים של ארץ יהודה, כן אתה מסוגל לפעמים להרהר ברצון רב בחידת העתיד, הצפונה בשבילנו בטבע הארץ הזאת. הפתרונים הם לעתים הרחוקות מאתנו מרחק רב, אבל להתכוון במחשבה־תחילה לזה אשר יבוא – גם זה ניתן לנו כנחמה. העתיד, אם הלזה יפואר על ידינו בעמל לא־אנוש, פּורע על ידי כך מראש: אנחנו מרגישים במין הרגשת אהבה את הדברים אשר את בואם לא נראה במו עינינו.

אנחנו, אם צפון לנו בארץ הזאת גורל ללא־כלימה, נהפוך ברבות הימים לדבר־מה נעלה את הכוח הלוהט אשר בשרב. בזה לא מכוון בעיקר לכשרון המעשה, אף אם גם הוא הנהו אפשרי ומובן. סדורם של חיים נוחים בארץ חמה לא יכול להחשב בימינו כעיקר, רוצה לומר: כפתרון לחידת הגורל של עם שלם. דיירי העולם שואלים עכשיו זה מזה תחבולות ומעשים ומבלי לייגע את הדמיון אתה יכול לצייר לך את היום הרחוק, עת רצועת הארץ הצרה, אשר ליד הים הגדול, תכוסה שדות־תבואה, תמלא שווקים, תהמה מאדם רב. אבל גם ביום הרחוק הלזה עוד טרם נהיה לעם אשר לו מולדת. בכלי־המלאכה יעשה כל עם ועם את מלאכת חייו הגלויה; ואולם יש עוד גורל צפון: זכור עמים מעמים שונים ואתה תווכח מהר, כי לכל עם ועם יש כוח מיוחד נפרז. להגדיל בלי־חשׂך את הכוח הזה – דרך אגב: בגלל מידה נפרזה כזאת מגנים העמים איש את רעהו! – זאת היא החובה אשר לה ישבע עם ביום אשר יקום לחיות על אדמתו. זאת היא ברית החילופין הנשמרת בכל תוקף תחת השמש: האדמה, הנותנת מקלט, מעמיסה על האדם היושב עליה את החובה להשיח את טבעה. זה הוא הגמול אשר בו יתרצה עם אל מולדת ואשר בלעדיו תשים לה ארץ המולדת הסתר־פנים, תעטה צעיף שממון, תעגוב לאחרונה על זרים. לא לפי רוב ההצלחה יאָהב עם בארצו; התשוקה המענגת במסתרים – כמו בכל ברית אהבה, כן גם בברית האהבה אשר בין עם ובין מולדת רק זה הוא הדבר הנחשב. רק במובן זה ייאָמר על עם: הנה עם האוהב את ארצו. והנה לפנים שמרנו גם אנחנו את חובת האהבה הזאת: נצמדנו בכל מאודנו אל סלעי ארץ יהודה, עד אשר גמרנו את דבקות המולדת העזה באופן נשגב, אשר כמעט אין למעלה ממנו. כי הנה בא יום והדבר נעשה דומה, כי בארץ יהודה לא יתואר עם אחר מלבד עם היהודים. זאת היא המדרגה העליונה אשר אליה צפוי עם בלכתו לקראת גורלו. אבל מדי עשות העם הקטן הזה, עם כתבי הקודש, את אשר נטל עליו – עיפה נפשו למנוחה מרוב דברות בארץ הצרה הכלואה בין מדבר לישימון, מרוב אהבה תחת שמי השרב.

אלפים שנה היה כמתעלף העם הקטן הזה – זה האוהב הגדול אשר הוכה לאחרונה בשממון. והנה אנחנו עוד הפעם בארץ יהודה. השרב אוכל בנו בכל פה – ככה יחשבו התמימים, הסכלים והעצלים. אבל השרב הוא גם כור האש בשבילנו: הסיגים ייחרכו לאפר והנותר יהי לעם. כי מדי כנותנו את מזג הארץ הזאת, אנחנו מכנים בלי דעת את מזג החיים של עמנו, של עם העתיד. שר־החיים שלנו שמו שרב, ועלינו, בהכרח וברצון גם יחד, להבין את כל פלאותיו, לצמצם מאשו הכבדה את כוחנו הנפרז, זאת הבינה הצלולה והעקשנית אשר בכתבי הקודש. היא מייגעת כמעט, הבינה הצורבת והערומה הזאת; יש חשק להמלט מפניה, להיסתר בצל – אבל ככיפת השמים אשר בארץ יהודה אף היא נבראה על מלוֹאה – יחס חיים צחיח כמעט אבל מלא עוז! היהיה כדבר הזה? המאמין – יאמין. כי אין עם אשר ניתנת לו ערובה. ואולם זאת להרגיש: השרב הנהו מטוה לוהט מצבעים, אשר ממנו – אם יקום ויהיה כדבר הזה! – תיעשה גלימת הכבוד לעם קטן ונמרץ

זה ימים רבים מושך את הלב חזיון אחד: ריבוי השפות אשר במקום ישובנו המשגשג, ההולך וגדל למראית עין. אמנם לא ריבוי השפות כשהוא לעצמו הוא הדבר המפתיע; כולנו חזינו מראש את התקלה הזאת, כבלבול אשר יבוא בד בבד עם קיבוץ גלויות. אבל אופן חייהן של המון השפות האלה, המדוברות עכשיו על שפת הים התיכון העברי, הוא כה מוזר, אפשר להגיד: כה שפל ודל־ערך, עד שלפעמים אתה גוזר ואומר: השפתים של היהודים האלה, המִטַמאות למין דיבור קלוקל כזה, אין סופן לדבר בזמן מן הזמנים בשפת אנוש מיועדת, שיש אתה הכרח של חיים.

מה שנישא עכשיו על שפתי היהודים זהו מוץ נידף, ללא גרעיני רגש ומחשבה; העתיד לא יקח בכל זה חלק. למען קרב אם מעט ואם הרבה אל ההשגה את דיבור־השידפון אשר היהודים הביאו אתם לארץ האבות, עלינו לזכור, כי היהודים דיברו קלות גם בארצות פזוריהם; את החמורות אשר בשפה הם לא ידעו מעולם. אם נמשיל את הלשון למזון הנפש, העולה על חלקת החיים של כל אומה ואומה, אז נחזה את היהודי כבן־כרך, אשר את משך הזרע לא ראה, על הקציר לא הריע ואת גרעיני הדיש לא אסף לממגורות. יהודי בן־אירופה דיבר צחות; בזה עמדו לו בלי ספק כשרונותיו. במהירות מרובה מאשר אצל אחרים הוא נער את הפסולת ואת המלים העמומות; בזה הוא הראה את כוח ההבחנה המפותח. אבל חיוּת לא היתה מלווה את דיבורו. רק במקום ששפת התושבים היתה נהפכת בפי היהודים ללשון מסורסת, למין ז’רגון שמשכילי היהודים קראו לו תועבה, רק שם דיברו היהודים קשות, והזר השומע הרגיש, כי בשביל לעמוד על מלוא כל המדובר דרושה לו בינה יתירה. אבל היהודי אשר לשונו תרוץ לדבר צחות? חומה של סייגי־ארשת מיוחדים לא היתה מעולם מסביב לקשקוש השפתים הלזה. הכל פרוץ לארבע הרוחות, מובן, קל לתפיסה עד למקום ששמה מגיע הקול המצלצל של המדבר. הדבר מובן, כי שימוש הלשון של היהודי גרר אחריו הרבה יתרונות: מי שמזומנות בפיו המלים המובנות ביותר, הוא גם ימהר לבוא לידי הבנה עם מספר גדול של אנשים. עוד יותר: המשכילים שביהודים, מדי דברם כולם יחד שפה מצוחצחת, ערוכה במשטר אחד ישר, נטויה כולה בכל חוּדי המלים שלה כלפי חוץ – נעשו בהכרח למין גדוד דוברים מנצח, לצבא מהגים מסודר אשר הנקל היה לו לעמוד במערכת ההשפעה, הבאה מן הפה, נגד המוני הגויים המזוהמים אשר יחידיהם נלחמו כל אחד לנפשו, בכלי דיבור שהוא כולו בן־בית, ירושת־אבות עתיקה, שלעתים קרובות כיסתה אותו כבר החלודה היקרה של המסורת הרחוקה. אבל לעומת כל היתרונות היה שקול ההפסד האחד הגדול: חוסר הרֵעות שבין היהודים ובין עמי הארצות. לעסקים, לעתונות, לדרשות מעל הבמות – לכל אלה היתה שפת היהודים שפה מצוינת, אבל להשיג בעזרתה את הרעות – לזה היה כוחה קצר.

אבל כל זה כאין וכאפס לעומת פסולת הדיבור אשר נדחי הגולה הביאו אתם לארץ האבות. פרט מענין: אם תפגוש בארץ נכריה שני אנשים והם דבר ידברו בשפת מולדתם – אזי הדבר מובן מאליו, כי אתה, השומע, תרגיש בשנוי אשר חל בשפתם השגורה של האנשים הגרים האלה. לפעמים, אם המדברים הם חדשים אשר זה מקרוב באו, יסתמן שינוי הדיבור ההכרחי הזה רק בהנמכת הקול. אבל כל יום מביא לגר תמורות בצרופי הביטויים, תשוקה והכרח לתת ארשת כל שהיא לחדש הסובב, הכופה עליהם יותר ויותר את שלטונו. מתוך להג השפות של אנשינו־עולינו ולא תקלוט אזנך אף פעם צליל כל־שהוא המעיד על נטיה מן המסילה, על נימת דיבור אשר פקעה, אשר נמתחה ביתר עוז. האדמה החדשה והשמים החדשים אינם בוראים כל חדשה בשפת האנשים האלה; שם, במקומות מגוריהם הקודמים, היו האנשים האלה משותפים לחיי המקום רק בכוח השפה, ועתה, מדי בואם אל מקום חיים חדש, אינם מסוגלים, כנראה, להרגיש כל שינוי. מוץ המלים אשר בפיהם מתעופף ברוח ארץ יהודה כאשר התעופף מקודם במקום פלוני אלמוני. אתה נזכר בלי־משׂים באותו שומר הסף, אשר כל כבוד משרתו היה מסומן רק בכובע השׂרד אשר על ראשו; יום אחד נדחה האיש ממשרתו – והכובע נשאר על ראשו עד אחרון ימיו. השכל הישר מחייב, כי מי שאשר יצא מארצו לבלי שוב, על פי רוב מארץ אשר שם שׂנאוהו, בזוהו, הגידו לו בכל פה את מגרעותיו הכּנות והמדומות, כי האיש היהודי הזה מוכרח, על פי דרך הטבע, להשתוקק כי ימהר ויבוא היום אשר פיו לא יזכירנו עוד את הבוז, את השנאה, את רגש האפסות. לא ולא. איש מאתנו לא חיכה לפלא הגדול הזה, כי על כן ידענו היטב מה קלה היתה השפה בפי היהודי גם בארצות פזוריו; זה אשר הנהו קל הוא גם לפעמים קשה ביותר להיות מושלך אחרי גו. הדיבור בשפה הזרה לא עלתה ליהודי מעולם בחבלי לב; ומדי לכתו הנה לא תפסה אצלו מקום, לא הכבידה עליו את הטלטול. מה הוא משקל מוץ הדבק אל השפתים?

לא. אין איש מאתנו מתפלא על החזיון הזה. כובע השרד של שומר הסף הדל נשכח פשוט על הראש. אבל יש ואתה תמה: הנה שמש חדשה, והיהודי הבא מן הגולה מכנה אותה בשפתו השגורה בניב כל כך שגור, במבטא בוטח, בשויון נפש שוטף ועובר… נדמה לך, כי יובל שנים עלול לעבור במקום הזה על האנשים האלה, מבלי אשר ישׂרוט שׂרטת בלהג שפתיהם החנוט. השפה החיה יודעת בושה, תמהון, הכנעה. שפת האנשים האלה אינה בושה בפני השפה אשר מצאה בארץ הזאת, גם למראות החיים החדשים לא תשתומם, גם בפני חזון הטבע הזר והמפליא לא תרגיש כל צורך של הכנעה. הפה הולך כאן למישרים כאשר הלך במקום הזוועה של רוסיה, בפינת הטנופת של פולניה. לא על זה אתה משתומם, כי נהג אוטומוביל דורש לפעמים מאתך את אגורת התשלום ברוסית, או כי חבורת יהודים מגרמניה מדברים ברחבות יתירה את האשכנזית היותר נמלצה. כאמור, לא בזה כל הפלא. הבטחון שלהם – זה הוא אשר יגרה את העצבים. ברור לך, כי בטחון כזה, בארץ הנכר, בתנאי חיים חדשים, למול אותות טבע לא נכּרים, הוא עלול להיות מצוי רק אצל אנשים אשר מוצא פיהם אינו נחשב אצלם אף כמעט מן המעט, כדבר קלוקל לגמרי שאינו מסוגל לפגוע קשה באחרים.

ימים הולכים ובאים. משמים ניתך שרב, מן הביצות עולה קטב ואדמת הטרשים מרמזת על עמל דורות בלתי־מתואר. לעומת זה נוטפים הלילות חן עובר, הטבע המעולף וקשה הקלפּה מרגיל לאט לאט לרגש של עתיד רחוק. הארץ הצרה, אשר בין המדבר ובין המים הרבים, מצמצמת את החושים כמו בצבת ומכינה את הלב לקראת הרגשה של מולדת עקשנית – ובכור הרעות האלה צריכים לבוא כל הבאים, למען יצא מהם ברבות הימים דבר־מה אשר ימחה כמעט כליל את עקבות הזועה של רוסיה, את הטנופת של פולניה, את הנמלצות ללא־שכר של גרמניה. אבל מה רחוקה הדרך! החומר, הבא אתנו יחד אל כור החיים החדשים, הוא כה חלק בשפותיו, עד כי כל לשון תלא לנבא לו עתידות. מה קל לעצב אנשים כמהים, בושים, נכנעים, ומה קשה ליחל לאלה אשר כל הנצורות יגמרו את חליפותיהן על דל שפתיהם!

איש אחד, בן־חיל ובעל־דמיון, עשה כעין מעשה גבורה והביא לביתו דבר־מה נחמד, מפתיע ויקר־מציאות. זה היה כיכר לחם לא־גדול ומארך, קרומו העליון כעין נחושת עמומה וצלעותיו הישרות חומות־מזהיבות כעין קנמון. ביד רופפה מעט הניח האיש את כיכר הלחם על שולחן המשפחה, וברגע הראשון הוא התנוסס שם כצעצוע; עקרת הבית התמיהה אליו את עיניה החוקרות, ובכור ההורים, בחור בן שבע, חרד בין־רגע מפינת המשחק ויבוא לראות בנעשה. הוא התעזר, כנראה, בחוש המיוחד של הילדים, הנותן להם לנחש בלי־ראות כל מעשה־חידוש המתהווה מסביבם – והנה הוא בא מדלג, התיצב קוממיות לפני השולחן וסקר בתאות־נפש לעומת כיכר הלחם, אשר הסתופף כגר מארץ נכריה בין שאר הובאות־השוק הרגילות. יד טרם נגעה בכיכר הלחם, ורגע ההתפלאות ארך; ופתאום צוה הילד צו קטן של ילד מפונק: “אני רוצה לחתוך את הלחם!” ההורים הועילו לו ברגע העשיה, שׂכּלו את ידו האוחזת בסכין, ובן־הנחתום נבצע וגלה לב רך וכתום כעין הזהב העתיק. הנה נהיה רגע הילולים: האם ובנה הריחו בלחם, הטילו את שני חצאיו מכף אל כף, טעמו ממנו והכריזו על ריח ועל טעם לשבח; לבסוף שאלה האם בקול דממה, כשואלת לדבר־פלאים: “מה־הוא הלחם אשר הבאת היום?” – האיש ענה בבת־צחוק, כאדם מבויש במקצת: – זהו לחם טהור הנעשה מן החיטה הגדלה בגליל.

בגליל, אשר למען שדותיו המעטים נשפכו מי־דיבורים אדירים לאין־סוף, גדלה החיטה הטובה אשר ממנה ייאפה הלחם הכתום, הנחמד למראה והטוב לאכילה; ואולם, בראותך לפעמים כיכר לחם לא־נחשב כזה על שולחן־מכירה של חנוני, אתה משתומם מאוד על המקרה אשר התעה ללא־מקום את יקר המולדת, ואתה נזכר בלי משים בכל המון בית ישראל העושה פלסתר את מאוייו, את מוצא פיו, את מיטב חלומותיו. אליקום צונזר צירף מאלפי מאויים לא־נמלאים של עם מטורף בעניו חרוז אחד תמים, ליצני מעט ונוגע מאוד על הלב: “אין דער סאכע ליעגט די מזל־ברכה;” ממנו למדו ושיננו את פתגם השיר הזה כל בנות־המשפחה וכל הבחורים התמימים אשר בליטא, רייסן ואוקראינה. עוד לפני שנות חצי־דור צלצלו הדברים האלה כשם המפורש של תאות עם, כל שומעם הבין אותם כתמצית געגועים של עדה יגעה עד מאוד, אשר למען אמת אחרונה הגידה הפעם הזאת דבר־מה בעניוות ובפשטות גמורה. יחד עם זה היתה בימים ההם מהלכת בכל תפוצות ישראל הלשון הממללת רכות של חיבת־ציון; בשעת דמדומים של חול, עת בבית היתה אמא צנועה־גלמודה של יהודים מזמרת את הבשורה על־דבר המחרשה, והיתה תובעת מגולם הברזל הדמיוני רמז לטוב, לנעימות ולרוך־חיים – בשעת געגועים זאת היה בבית־המדרש עומד על הבימה יהודי מגיד, גר ובן־עוני, והיה ממשיל אף הוא מן המחרשה על כל הנחמות שאפשר לשער בשביל יהודים דוויים. ולאחר כך, כשקיפל המגיד את הטלית הזרה, השאולה מאת השמש לצורך הדרשה, והיה סופר בקרן־זוית את מכסת הפרוטות שנצברו בצלחת ליד הדלת – לא נכרתה כולה דמות הדברים מדמיון השומעים. יהודי מהיהודים היה משיח את המית לבו לפני אשתו, הניבטת אליו בשעת ארוחת הערב: “מגיד הגיד היום בבית המדרש.” האיש לא נדרש, כרגיל, לפרש יותר, אף גם הוא בעצמו לא ידע ברור, כי כל דברי הפליאה על נחמות ועל גאולות ועל גלגולי־מרחקים מארץ גלות לארץ־ישראל אינם אלא משל אחד נמלץ, המסיים בכיכר לחם אשר ייאָפה מחיטה הגדלה בארץ מולדת. ועדיין נמשכה בתוך אותו בית שלשלת החלומות: בן־בכור שב בחצי הלילה מאסיפת ציונים, והיה מתהפך שעה יתרה על משכבו מרוב הגיון ומרוב דמיון; במוחו נקלטו המון ציוני־רזים של דרך המובילה אל העתיד. והוא, כאיש היגע מחדשות, ביקש לבוא בדמיונו עד מקום סיום, להישקט למראה אותו המעט האחרון אשר ייאָמר עליו כי הנהו אושר, גאולה, חידוש חיים: ואולם אף הוא חזה רק ביעף־דמיון חולף את כיכר הלחם העולה מן האדמה; רוב נוער ורוב דברים אשר שמע סבוהו, טלטלוהו, נסכו עליו כעין שממון עז ועכור. ולמחרת ולמחרתיים הלך הרחוב היהודי הלוך והתכסות בערפל כבד; דמיונות לאין תכלה, משלי־חיים לאין־חקר, תורות־עתיד אשר אין להן שם מפורש – כל אלה התכנסו כדבר שאין בו ממש במוח לא מרווח של בחור בן־עיירה, ושבו להיות פרושׂים, כאדים קלילים, על ראשי יהודים רבים ושונים, אז נעלמה כמעט דמות היקר של כיכר הלחם; ואולם אותו הכוסף הנעלם אשר הנהו ראשית כל מעשה, אשר מעט ממנו הופך להיות אדי־דמיונות רחבים מני ים – הכוסף האלמוני הזה יצא ממך, אתה כיכר הלחם המוזהב!

הנה נראית פה פעם כמו פלא, בין רבבות יהודים בארץ־ישראל. קרומך העליון היה מוזהב, לבך היה כתום ורך וכולך נראית כשם מפורש לדבר יקר, כאותו המעט האחרון אשר הנהו אחרית כל סתום, כל חידה, כל ערגה לאושר. בטרם תוולד נדברו עליך נכבדות, רבות ופליאות, וביום אשר נראית היית כה רענן, כה חדש, כה קטן מהכיל דבר־מה אשר ימשילו עליו מושלים. רק ילד קטן חרד אליך כאל חידוש־חיים, ואולם בעיני־כל נקלות, נדמת ללא־נחשב; רק שינים קטנות לעסו אותך ותהי למתוק – אתה כיכר הלחם המוזהב, אשר ימים ושנים הרעפת על כל המון בית ישראל את המאויים המתוקים ואת זהב כל החלומות.

איש בן־שלשים, קל בלבבו ובעיניו, נקרה להיות בבית־משפחה באחד הבקרים אשר בקיץ. על מרפסת הצל, הנשקפת אל פני הים הגלויים, ישב האיש ביחידות עם גברת־הבית אשר לקטה אגב־שיחה פרורי־חן מעל השולחן המכוסה בכל מאכל הנאכל לארוחת בוקר. האשה הצעירה שׂיכלה את ידיה אל הצלחות ואל הצנצנות, כגברת־בית הרגילה להיות סועדת בשעת קבלת אורחים, והאיש האורח שיכל אף הוא את עיניו אל תנועותיה, ומראהו היה כנלהב וקודר גם יחד. האשה שאלה: למה יזעף? למה יביט בתמהון? – האיש ענה את דבריו; ופתאום קרא: ”הה, גברתי! מה נורא המקום הזה; אין דבר אשר אומַר: שלך הוא. הכל, מה שעל ידך ומסביבך, הנהו זר, מובא ממרחקים. את בעצמך נראית על־ידי־כך מוזרה, מופלאה, בלתי־נתפסת; יש בזה גם כעין קסם," סיים האורח בבת־צחוק, “אותו הקסם שגברים מאנשי הגויים מיטיבים לראות בכל בת־ישראל.”

נדנוד־ראש, תמהון, צחוק. האיש המשיך:

“אין דבר אשר בא אליך מקרוב – מן המאכל אשר בפיך, עד השמלה אשר על עורך ועד הדמיונות אשר בראשך. שולחנך דומה לסביבון בן־אגדה אשר הקיף מלוא־תבל ואסף מטוב כל הארץ: הלחם והחמאה מאוסטרליה, הגבינה מהולנד, הפירות הכבושים מאיי הים, הזיתים מסוריה והצלחת המכילה אותם – מצ’כיה. שפתך היא מטבּור אירופה, התמהון הגדול, הרובץ מעל לגבות עיניך, אף־הוא איננו בן־המקום; נראה ברור, כי בן־מצחך זה אין לו אף מודע אחד יחידי בין המון דמיונות המולדת, המתגוללים במקום הזה בראש כל חוצות. גם בת־הצחוק, הקורנת מעל פניך לחן לך ולי לשעשועים, עשתה קפיצת־דרך לא־מעטה למען הגיע אל הגבר הזר… חסל! המעגל נסתיים; הוא חבור כולו מנקודות חיים מרוחקות, זרות אחת לשניה. אין אף דבר אחד הבא מקרוב, מן השורש, מתוך עמל־מסורת. אמנם יש עוד דבר־מה – האל הגדול, אשר ביחס אליו אין קרוב ורחוק. אבל את אינך מאמינה באלהים, נפשך איננה דורשת לאמונה.”

מבט אשה לוחש סתרי־נסתרות, וזעף על שפתי־חן; האיש הגה מעט את דבריו מן המסלה: “נשאתי משל, אבל לא משל יחידים. הה, זאת העיר אשר על שפת הים – קריה לא־נאמנה, אשר אין בה דבר ללא מגרעת! כל אשר אתה סובא בקרבה מן החיים מהול תמיד במים, בפסולת, בלא־יקר; כאילו גם הים, הים שיש בו ממש, מתחיל כאלפּים אמה מן החוף והלאה. פה אין דבר אשר הנהו מתום: לא הסחורה אשר בחנות, לא המזרח, לא האוויר המאובק. לא רחוב שכולו תחום, לא גן מוגמר, לא שביל המוביל עד תכלית. כל הנלקח פה ביד מעורר אגב ראיה ראשונה רוגז, חשד, אי־חמדה; דומה כאילו מי־שהוא כבר החזיק אותו בכף, שקל את ערכו לחובה, כיהה בו בעין זועפת.”

האשה נענעה בראשה כמסכימה, כמשותפת להבנה; היא מלמלה: “הה, אין במקום הזה אף דבר אחד של מאה אחוז!” ואולם האיש סרב להקשיב; הוא דיבר עכשיו אליה כדבר גבר אל אשה – מבלי ערוך את הקשבתה ובפנותו רק אל האור אשר בעיניה ואל הצל הנופל מעל עפעפיה. הוא המשיך: “לפנים נואלנו לחשוב, כי יחידי־יהודים, בהתקבצם מארצות שונות למען שוב לבצרון משותף של חיים, יביאו אתם כולם רכוש גדול בטעם, בדעת ובמאויים; חוזים חזו לנו מראש את תערובת החכמה, את צירוף הכוחות, את הבקורת אשר הוחדה על אבני־נוד לאין־ספורות. אכזבה ודאבון עינים! לפניך עיר המלאה ממזרי־רוח, אסופי־טעם, ספיחי־כלאים שילשים וריבעים; לו יכולת למצער לדעת את מקום מוצאם של הנידחים האלה, ורווח לך. אבל כל היהודים האלה, מביאי השיירים, שכחו בעצמם את מקום מולדתם של הדברים הבלולים אשר אתם; ממזר הצורה – של הבית, של השיר, של יסוד האמונה – הורה בחרקוב או בפריז. רגש מוזר, שיש בו מחבלי הכישוף של האגדה – להיות מוקף, מבית ומבחוץ, בדברים אנונימיים! אף לא דבר אחד אשר תאמר: זה־הוא, ידעתי את מוצאו, אני משער את גידולו ואת תולדותיו; בכול רק דברים נעלמים, אשר לא תדע להוציא עליהם משפט. אתה קורא מאמר בעתון, שומע קול בתלהבות של נואם, רואה סדר־זרעים בגינה קטנה – ואתה כילד או כעוור: האם אלה מעשי ראשית או הדי־אחרית? תיאטרון של בובות, בלי החיל המתוק אשר בימי הילדות; הלזה, זעיר־בחורים בן־שש, היה זוכה לבסוף לראות את הדפנות כשהם מתבדרים ואת עושה הקומדיה כשהוא יוצא ומצטחק: הנני! ואולם זה אשר לימד את בובותינו הוא נעלם בן המון ארצות. מכרכי־הים הוא שהגלה אלינו בלילי טעם ואמונות ודעות; וכל המרכולת הזרה הזאת באה אלינו ארוזה לחלקיה מוכנה לשימוש בלי שהות. תמול בקובה, היום אצלנו; מחר תעיף עינך – ואיננו: סחרחורת שיש בה כל ואין בה ממש. דומה שמלוא כדור הארץ הפך להיות אצלנו מעגל־משחק עם בולי־סוסים אחדים: בן־רגע והמעגל נתסיים, בעוד רגע ו’הידד' ההתחלה מתחיל מחדש.”

דממת רגע, בת־צחוק ותוכחה: “עכשיו תחדל מזה ושתית את כוס הקפה, כי הלא את הכל כבר אמרת.” ואולם הפעם הקשיב האורח לדברי בת־שיחתו, והוא סיים בבת־צחוק:

“אוסיף לך רק זאת: כל מה שאמרתי לך כבר נאמר מפי זרים; כל זה חזו מראש אנשים מאנשי הגויים.”

לפנות ערב, אגב הליכה לפי־תום, ראינו את המחזה. לכתחילה, כשנתקלו עינינו בדקל הראשון ערוף־הכותרת, אמרנו רק מקרה הוא זה או מעשה נבלה בודד – מיוחד במינו ובלתי מובן. אבל אחר־כך, כשהוספנו לשׂרך את דרכנו, ראינו והנה כל הדקלים, אשר התנוססו לתפארת במקום הזה, הם ערופים; עדי הכפות שודד בידי יהודים בשביל לשמש סכך לסוכות, והשארית האחרונה, אשר לא היה צורך בה, אף היא רוסקה, שוברה, כאילו נעשה בה בכונה מעשה השמדה. היה דומה כאילו מי־שהוא התכוון להביא את שכונת היהודים לידי שוו־צורה: לנוול אותה כיאות לה.

הדקלים הדוממים הם צאצאי אדמת יהודה, מעשה הפלאים הזה של טרוף ורוע לב נעשה בידי יהודים אשר קיימו מצוה מן התורה. מחזור הגלגולים של חיי העם מתגלה פתאום לעין: מנהג הסוכות, אשר תחילתו נעוצה בהרגלי החיים של שבטי רועים ואנשי שדה, נסחב, ביחד עם המטלטלים האחרים של הדת, לארצות בבל, ספרד, אשכנז, פולין; מתנדפים רמזי הזכרונות בדבר הטבע, האושפיזין משתלבים בנחת רוח גמורה עם הסכך המובא בידי ערלים – והשלשלת נמשכת. והנה דור אחד של יהודים צאצאי פולין נקלע שוב לארץ יהודה, בונה לו בתים בתוך חורש של דקלים והולך לו יום יום לעסקיו. בוקר רואה היהודי את הדקל המשחר פני שמש, בערב הוא רואה את הכפות המנפנפות לאטן ברוח, ואולם כל קשר לא נהיה ביניהם; הם לא הכירו איש את אחיו: הדקל הנאה, הענוג והאמיץ גם יחד, נשאר זקוף ובודד לעצמו, כשהוא מסמל את המזרח, את בני הקדם, את תפארת הדמיון של אלף לילה ולילה; והיהודי התהלך לו כשהיה, כשהוא חורש מזימת חייו הרגילים, כשהוא נושא ונותן עם אחיו הידועים, המתנכרים אף הם כמוהו, האטומים כמוהו בפני כל רמזי הטבע. פה נשארו – כשהיו – שני עולמות נבדלים: המזרח וגלות היהודים אשר בפולין המעוטרת; הם לא רמזו איש לאחיו, לא נדברו ביניהם על דבר מולדת. והנה הגיע יום עברות: חג הסוכות הגיע ליהודים יושבי פולין ורייסין; נחוץ היה לבנות את הסוכות כדת, לפי המצוות של ארץ פולין ורייסין ואשכנז, ועל כן הורם המוט המשחית ויסעף את כפות הדקלים.

כי מה לו ליהודי ולדקלים הנישאים, המסמלים את העזים אשר בגעגועי המולדת? פה לא נהיתה ארץ יהודה; היא היא אשר חסרה. עוד יותר: היהודי הזה, הדור הראשון ליורדים על שפת ים יפו, בהכרח הוא שיהיה יותר צחיח, עזוב יותר לנפשו. שם, בעיירה היהודית המוקפת נאות גויים, היה היהודי קולט בעל כרחו רמז כל שהוא מן הטבע; כל המוני השדות, היערים והנהרות, אשר היהודי לא ידעם ואשר הוא צירף את כולם בדמיונו לגוש חיים אחד מוזר, שנדף ממנו כעין ריח של עבודה זרה – כל זה היה שולח ממרחקים הדים קלושים. פעם בפעם היתה מופיעה על פני השוק עגלת השחת של האיכר, מקצות העיירה היו מגיעות שירות הקוצרים, בבקרים העמומים של תשרי היו השקצים של הערלים מביאים את פארות עץ הערבה – אמנם כן, גם הסכך אשר לסוכה היה בכוחו לעורר אצל היהודי מין חרדת לב לא ברורה, נוגה ומתוקה גם יחד: בעד שתים שלוש אגורות היה היהודי מקבל שיירים של עולם רחוק, שיש בו עלים וענפים, ובדבר הזה היה בכל הזמנים ובכל תפוצות הגולה כעין זכר לכשלון, כעין עונש סתום שבא בעקב חורבנה של אותה ארץ רחוקה וסתומה, אשר יאָמר עליה בשעת געגועים בבית־הכנסת: “ונתרחקנו מעל אדמתנו.” אבל על חופי ארץ כנען! פה בטלים המרחקים. שדות, יערות ונהרות אינם; פה עומד היהודי פנים אל פנים מול המולדת מבלי להכירה. עינו נתקלת פה בדקלים לבושי שריון, אשר על דמותם חופף דבר־מה כה מוזר ורחוק, מין גידול־חיים של בני קדר – ומזה לא בא כל רמז.

מה יפו לפנים הדקלים האלה, עם גאות יפים המנפנף באוויר; גזעם החוּם, הנצב קוממיות, כולו ישר ואיתן, סמל אופי נבדל של חיים, אשר לא יתערב, אשר יתמר אל על, מבלי נטות לעברים; טבעות השריון נלחצו בקצב איש אל אחיו, כדורות המצטרפים לגורל אחד אדיר, וכפות הכותרת, כה רחבות וכה מעונגות, היוו נוה־מרומים, אפריון חי ומתנועע אשר עורר את הדמיון, פיתח את הלב לְחַשֵב כי יש בחיים דבר־מה נאצל. הם עמדו ברוב כוח ובמלוא קומה, הדקלים האלה; הם נראו, מתפיסת עין ראשונה, כאדירי דורות, כיצורי אדמה מחוננים הנושאים לתאות נפשם את חן כל הארץ, את הדר כל המזרח. העין לטפה את דמותם מרחוק כנס של יופי מונף, אשר ינפנף גם לדור אשר הנהו עוד רחוק מכל רחוק; מקרוב היו העינים נמשכות את מרום כותרתם בעדנה מלאה ומהירה, כאילו למראה כל דקל מעוטר היה הלב חומד מאליו את כתר הגורל, את השלימות אשר ישיגנה אדם רק אחרי דרך ישרה, הבוקעת כחץ. – וכה הם יפו, הדקלים האלה; עד אשר באו יהודים וערפו אותם.

בעד החלון הפתוח נתעים ביעף לתוך הבית אחדים אחדים מכל חית־הכנף הקטנה אשר בתוך האוויר. יש אשר יקרה כי אנקור אובד־דרך יתפרץ ברעש לתוך החדר, יתלבט פעם ושתים בין הקירות, יעבור אחת ואחת בטיסה מטורפת מפינה לפינה, ישוב רגע כנואש אל פני התקרה, ופתאום – עוף! הצפור התועה איננה, כי נקראה מטבעה לחזור. זרם האויר, ההולך ובא בעד החלון הפתוח, מביא בשגגה אורחים חדשים: הנה הצרעה או הדבורה, יגעות־ריק או עיפות־צידה, נכנסות בזמזום שוקק המבשר או מתאונן. הן עוברות פעם ושתים את החדר לאורך ולרוחב, מבלי להרגיש, כנראה, כי מסביבן מלכודת גדולה; כל עוד מעט והאוויר הכבד, המעיק על שלוחות השפם, מבשר להן את דבר המבוכה, ובנות־הכנף הקטנות מתחילות לרוץ בלא־דרך, מדי שאפן לצאת למרחב. הן נלחצות כה וכה אל שמשות החלון אשר מבפנים, הן קרבות כמלוא ניד־כנפים אחד אל המוצא, אבל הן שבות ומתרחקות, עוללות ויורדות, עד אשר לבסוף יבריח אותן איש מאנשי הבית החוצה. כל אלה הם מאורעות קטנים בשביל תושבי הבית; לא כן נדידת הזבובים: הלזו היא כל כך רגילה והכרחית, עד אשר יצאה מכלל השגחה.

אל מה אדמכן, מקהלות הנודדים היהודים, העוברות בצדיה מעיר־בירה לעיר־בירה, אם לא לזבובים הנקלים הללו, אשר בהיות החלון פתוח הם מתגלגלים לתוך הבית בלא פחד, במעוף שוקק וגלוי גם יחד, כאילו נטל עליהם להיות בתוך החדר פנימה לנחמה ולשעשועים. הדבר מכוּון לא לנודד עמוס־הצאצאים וכבד־הגורל, היוצא ברעש ובטלטול רב מארץ מסכנות, למען היכנס לארץ חדשה – כי אם לאותם יהודי־המלתחה הזריזים, אשר מיום היות אינפלאציה בארצות הם נהיו לזבובי־נוד אשר העין תכירם על־נקלה. זהו משל־רוגז המתאַמת עד תום: היהודים האלה יודעים, על־פי־רוב, גם להציק וגם להתכווץ בפינות ולהיות כלא־הוֹוים; כזבוב, אשר הקיר החלק משמש לו מקום הילוך גמור, כן גם היהודי הקל הזה, כשהוא בא לעיר־בירה חדשה, הוא ממתיק כעבור־יום אכילה ושינה וטיול של רווחה, במקום שהכל נכר ועמל־זרים ותעלומות־עבר. כאשר לא תבחין לדעת על פי מראה זבוב אם הלזה בא ממקום הטנופת או מהיכל מלכים, כן לא תנחש בנוגע ליהודי מסוג זה אף חצי־דבר: את מוצאו, את גלגוליו ואת טעם חייו. הוא איננו בא לקנות לו מולדת חדשה, הוא איננו שואף את האוויר החדש למען חמוֹד אותו לצמיתוּת – הוא רק עובר ממקום למקום; הוא מתפנק בתוך חללו של העולם הזר, אם כי הוא מוכן בכל רגע לרדת על השולחן וליהנות מן המטעמים; זיז כל־שהוא של אצבע, ניד־כתפים – והזבוב מסתלק; יושב לו על חודו של דבר והוא כולו משותק, מעולף, נראה כנקודה שחורה שאין בה ממש.

האם תגיד עליהם חזות קשה? הה, לא: הם יושבי־שער, שוכני קרת, תופשי־תורה! כזבובים הם אוהבים להתעלס באור, לדלג ממקום למקום למען יוודע להם דבר־מה חדש; בניהם ימהרו לרוץ לפני המוני־עם, בנותיהם תעכסנה במרומי קרת, גם זקניהם עוד יחלמו חלומות; הם פאר הרחובות – מדי לכתם כה וכה ברגל שוקקה ובעיניהם ברק וערמת אנשים רבה. בין־לילה יעלה בלבבם פרח המולדת: לבוקר, עם לחם־זרים ראשון, הם מתפללים לשלום הארץ החדשה, משתאים לראות בקרבה פיגול, רמיה ואוולת; בכל נפשם הם משתוקקים לראות מעל הבמה את המחזה הנהדר ביותר, לעמוד על במתי עיר פנים אל פנים אל־מול תשואות חיים אדירים, לחזות ירחים רבים בנועם ימי־שמש קלילים ונחמדים. יום כי עבר עליהם ללא תאות־רוח וגו, ללא מקרה סואן בלב־עיר, ללא שמועה צוררת מלוא עולם בכנפיה – וגעלה נפשם כמעט קט את העיר, את הארץ, את שארית התקופה הנמוגה בשממון. הכי יתואר כי תרע עין להביט בהם? בגדם עשוי מאטון רך, על שפתיהם מעט חמדת־נדיבים, במבוא פיהם כעין בת־צחוק של סליחה. כשאתה פוגש באחד מהם בשעת הגבורה של בוקר, כשעם הארץ יוצא לכל מלאכה, אז נדמה לך, כי אישון העין של אותו יהודי מתכווץ, פולט זעף, קולט בחילה; וברגע זה, למראה היהודי המזנב במבט־עין את העוברים ושבים הנחפזים, נראים לך כעיקר־העולם המחזות אשר על הבמה, המנגינות אשר למנגן מהולל, הדיבר אשר עצמה וקסם לו.

אמנם כן – אין להטיל דופי בהם: – כמו לזבובים גם להם כנפים רפות אך קלות עד מאוד; בלא־עמל הם מעבירים על כנפי התבונה האלה מעט יפי־לב, מעט חקר־חיים, מעט כשרון־מעשה. מראיהם, כשהם מסתובבים באור נחת ושמש, הוא לפעמים נחמד ונעים; אתה משתאה להם על עברם בלי־יגיעה מרחקים גדולים, על טהרת מצחם המעידה עליהם כי זכר המקומות, אשר משם באו, נמחה מלבם כליל. לבבך יהמה עוד יותר מדי ראותך אותם מעולפים על שבתם, כאותם הזבובים הנרדמים על הקיר; הם מסמלים לעיניך בבת־אחת את החן של שבת־אחים, את הנועם של משפחה צרופה, את שקט העדינות של אנשים נעלים היונקים בתאות נפש לשד של מולדת חדשה. אבל בטרם תעיף את עיניך מהם והלאה, והנה – עוף! זבובי־הנוד נַעֲלו מעל מושבותיהם, התגלגלו ביעף שוקק עד החלון הפתוח ויצאו חוצץ החוצה. לאן מועדות עיניהם השוקקות, המפיקות מעט תבונה, מעט בוז, מעט געגועים? אל נחש את זאת: כזבובים כן יבחרו גם הם למסור את עצמם לזרם האוויר הזורם בין עיר לעיר, בין מדינה למדינה. על כן אל דאוג להם ואל שאול לגורלם: הזרם יביאם למבוא פתוח והם יכנסו במעוף שוקק אל עיר־בירה חדשה. שם הם ישאפו מחדש תשואות, נצורות, הליכות־עולם; הם יקלו, יחכמו, ביום המחרת ידעו להשיח את ענות המולדת החדשה.

שנת בצורת או דבר או מלחמה כי יבואו לארץ – ונשאר הדבר לזכרון; אצלנו לא השאירה תקופת ההריגה אשר באוקראינה כל זכר כמעט. הדמיון, דמיון היהודי הרפה, לא יצר כל דמות משטמה, בלבבות לא נשאר כל רגש של בושה.

כך הוא מנהגו של עולם: החלשים מתפייסים; אבל הדבר נעשה רק למראית עין. במסתרים, בדמיון וברגש, שומר גם אדם יחיד על כל עלבון קשה; גם ברבות הימים, אחרי אשר המעשה הרע נמוג ואפסה לו כל דמות, גם אז יש אשר האיש הנעלב יילָפת פתאום על לא־דבר. דבר־מה חלף עליו. לא משטמה: הוא כבר סלח; לא רפיון־לבב: הוא כבר שכח את הכשלון. אולם זכר העלבון עלה בכל זאת – בלא־עת, מבלי הידרש. הוא מתעורר פתאום כקול מסתורין של הדם, האזהרה סתומה אשר גם לא יכבד להבין פתרונה. זהו ההד האחרון לכל חרפה – הוא אינו דורש נקמה, אין בכוחו לעורר חרפה; הוא רק מבייש.

היא צורבת את הנפש עד היסוד, הבושה הזאת אשר הִנֶהָ השארית האחרונה לכל עלבון. רק הנקלים לא ידעו אותה. הם הם המשלימים עד גמירא, המסיידים את כל בית נפשם בלובן הסליחה, מבלי להשאיר טפח מרובע של קדרות כזכר לחורבן. גם העמים מחיים את הזכרון לפי עוֹצמתם, לפי גודל גורלם. “קרתגה אשר תחרב!” של הרומאים – זהו קול אדיר של זכרון אשר כמוהו יתן רק עם אדיר; אבל גם בישראל היו מונים לפנים את השנים מחורבן המקדש, מגירוש ספרד, מגזירת ת“ח. אבותינו לא עצרו כוח לשכוח – למרות זה שאת כל הפגעים הגדולים הם קבלו כיסורים מידי שמים. מאות בשנים עברו מימות החורבן, והמון מדרשים, אגדות ופתגמים חזרו וטפלו בשנאה עזה באדום – היא רומא – “אשר החריבה את ביתנו והגלתה אותנו מארצנו!” בתקופת הגירוש של ספרד לא התאכזר כמעט עם הארץ אל היהודים; לאלה אשר אחזו באמונת המדינה ניתנה חנינה גדולה, המגורשים לקחו אתם הון, את הנחשלים לא זנבו. ואף־על־פי־כן נוצרה בימים הגדולים האלה האגדה על דבר נידוי ארץ ספרד. ולאחרונה – גזירת ת”ח. – פה, בקהלות פולין ואוקראינה, פגעה הרעה בצאצאים אחרים של בית ישראל, שונים הרבה מגולי ספרד; עם כל זה נשאר מן הימים ההם הקונטרס “יון מצולה,” אשר דבריו קצרים ונמרצים, למען יעמדו לזכרון. ופי העם רקע שם הולם וחד: גזירת ת"ח! רק ההריגות האחרונות אשר באוקראינה היו כלא היו; פי העם לא יקוב את התקופה הזאת בשם, וכיום הזה רבים הם בקרבנו אשר לא ידעו להגיד ברור, מתי קרו ההריגות הגדולות ביותר אשר בדברי ימי ישראל.

נפש העם כאילו הקיאה מקרבה את כל הזכרונות. היא לא סלחה. גם הסליחה הנבונה הנה במובן ידוע מעשה גבורה, היא מרוממת את הנעלב ומקרבת אותו על ידי כך אל החזק, אל המעליב. היהודים שכחו – הם חסרי האמונה, המיחסת את תמצית הרע לזרוע הנטויה של אלהים; היהודים שמטו מלבם את הכל – הם אשר ברובם הגדול הם חסרי עתיד, שכחי חזון וכל חלום נעדר מאתם! כי יש אשר גם הסליחה תקדים לבוא – בזמן אשר לפתע פתאום יישקף עתיד גדול, המסיח מן הלב את כל הראשונות. אבל כל אלה האלפים והרבבות, הנושאים עכשיו את שם אוקראינה על שפתיהם, לא קנו את השכחה בעמל נפש, מתוך דבקות במה שעתיד לבוא; לא, הם שכחו בלא מחיר. הם מדברים על אוקראינה דברים גלויים כל כך, נקיים מכל שמץ שנאה, מכל קורטוב של בושה. לא רק כלפי חוץ; גם זאת היא מדת חיים: לדבר אל האויבים אשר מתמול מתוך הסתר־לב. אבל הם, היהודים, מדברים ביניהם לבין עצמם: אוקראינה אשר נזכור, אוקראינה אשר נדע! מאחורי שיח ושיג זה אין כלום. איך זה קרה לנו כדבר הזה? האם דומים אנחנו לעשבי השדה, המתנועעים ברוח היום אחרי היעלם המגל? האם אין אנחנו מסוגלים להשיג, כי יש לחי אויבים? הה, כאלה הם החיים מאז ומקדם: לשוב ולגשת לא פעם ולא שתים למקום הפורענות; ההכרח, כידוע, לא יגונה. אבל הזהירות, החשד בעינים, הבושה הכמוסה הניזונה מעלבונות העבר, הכי אין לאו חלק בכל אלה?

להטיף ליהודים דברים על אודות השנאה – את זה יעשה רק הכסיל; השנאה היא מושג מגובש, דבר של ממש, מין קת של חרב בשביל הגבורה, ולנו היא לא תסכון לעת עתה. אבל יש מדה המסורה ללב, וזאת היא הבושה. אתה מוציא מפיך: אוקראינה… אתה מתכוון בזה להגיד, כי בנוף הארץ היפה הזה תקועים רבבות רבבה של יהודים לאין מוצא; הם נוסעים לעגלות אכרים, אוכלים את פרי אדמתם של בני הארץ, הם חוסים תחת השלטון המאיר להם פנים כיום הזה. אבל האם אין לבך הולם יותר מן הרגיל ברגע הזכירך את השם המפורש – אוקראינה? הכוונה היא לא לשנאה גלויה, לאש היוקדת בעינים, אבל יש דבר המסור לחי באשר הוא חי: להיכלם ימים רבים אחרי עבור העלבון, להתאדם לפתע פתאום מבושה, מחרטה אין אונים, מהרהור אווילי הלוחש: הה, מה טוב היה אילו לא עברה עלינו הכוס הזאת…

זאת היתה חבורה של בחורים ובחורות אשר עלו כפורחים בתוך חליפות המהפכה האחרונה; המבוכה, אשר שׂררה בכל, גרמה להם רק להשתוקק לחיי חרות. עיניהם, אשר ראו בהמיר סדרים אחרי סדרים, למדו להביט למרחוק, לדבר־מה אשר הנהו עיקר. שלטון העם, שיתוף הרכוש, מעמד עובדים אחד ואדיר – בכל זה לא היה להם די, יען כי הם בגרו להיות אנשים בשנה הרביעית לריבולוציה! נוסף לזה היה מקום מגוריהם סיביריה המזרחית, ובריחוק־מקום מופיע, כידוע, כל דבר כמצומצם, כ“תוך” יקר ללא קליפּה. והנה גרם להם מזלם למצוא איש את אחיו – אף זה להם אור לישרם ולאמיתם, יען כי בעת עוועים ישנה רק מסילה אחת לעבור בה – הלא היא הדרך מלב תמים אחד אל השני. וכמצאם כן הבינו איש את אחיו: כולם, באין דבר נגרע מהון עלומיהם, נדברו ביניהם על אלהי חיים חדשים. כן, הכינוי הנעלה הזה היה בפיהם, אף אחד לא אבה לגרוע מעט מן הטוב הגדול הזה. היכבד לעשות דבר בשם אלהים? התארך דרך המובילה אל אלהים? על כן אין פלא, כי כולם קמו ללכת אל ארץ יהודה – מדי הגיע לאזנם השמועה על דבר תוחלת החיים החדשים המתרחשים בנוף הרחוק הזה. וזה להבין: הם הלכו לארץ־ישראל לא בתור מוקירי־מולדת. היו ביניהם אמנם אחדים אשר ידעו עברית, אשר לא כיחדו בגעגועיהם על ארץ אבות, אבל הרגשות האלה בטלו כמיעוט בתוך שאיפה גדולה כמלּוא כל החיים: לנסות הכל מחדש, בתוך ארץ חדשה. הארץ, למרות חיבתם אליה בתור יהודים, היתה נעלה וחדשה בעיניהם לאין ערוך, כאיש אשר יביט בואֶסטאַלית, המכהנת לאלהים ולא יראה בה חמדת בשׂרים. וככה הם התחילו לעשות את דרכם – בשבע דרכים ובהמון תחבולות; אך גורלם איחד אותם מחדש, לשמחתם ולציפית גורל אשר לא היתה לה קץ. הה, איזו נסיעה בים הגדול, סביב־סביב, הלוך והתקרב אל החוף האחרון בנתיב מים רבים, על פני מי האוקינוס המשוים חלומות נוספים, המסוגלים לעורר בלב רַגָש את הדמיון על דבר מהות חיים בלתי נתפסת ואדירה גם יחד! וכתום הנסיעה – הנה הארץ אשר שם יחלו החיים עם נסיונותיהם, אשר לשמם, לשם כל מיני נסיונות קשים ומרים, הביאו בני־העלומים האלה די און, די חרף־נפש, די בטחון.

כמה ימים עברו מיום כניסתם לארץ? אולי שנה, אולי ששה חדשים. אבל כיום הזה אינם פה אתנו. איש לעברו הלכו, מי שנדחק עוד לארצות הברית, מי שפסע פסיעה קצרה לפריז, ומי שתקע את יתד נפשו האחרונה באלכסנדריה של מצרים. אבל גם שנים מהם לא הלכו יחד. הם חיללו את בריתם עד ארגיעה, הם נפוצו איש לעברו לא להוותם, לא לנדוד, לא לאלם נפש של יאוש. להפך, הדבר הוא בגדר המציאות, כי כל אחד מהם ימצא לו בקרוב חברים חדשים ויתאגד אתם לחבורה, אשר תנהה מחדש אחרי אלהים חדשים. אבל מה שהיה – נמוג ויהי כאין. הכנת הנפש המלאה, אוסף הכוחות אשר בשרירים ואשר בלב, עליצות האופי, המצדיקה למפרע כל גורל – כל זה היה כקש נידף.

כן: הם שבו מחפצם. המצאו את ערות הארץ? הדבר יתכן. ההיו נבונים כאלהים וצפו מראש עתידות, כי עמלם יעלה פה בתוהו גמור? לא! כדבר הזה איננו בגדר האפשרות. הם רק שבו מחפצם – פתאום, בלי־משׂים, אולי על סף המכשול הראשון. גם לא כדאי הדבר לחקור, על מה ולמה יצאו כל אלה את הארץ בחפזון כל כך רב; הם יותר מדי באושים, חבורה נבלה ולא חכמה – הם, הנבחרים לפנים, הטובים והנאמנים, אשר כשחוק היה בעיניהם לעמוד בכל נסיון! בלכתם לא לקחו אתם גם את הזכות המבישה והאחרונה של מוגי לב, יען כי הם לא חיכו גם לעת אשר יימלא יום הבריחה. הכי דחה אותם דבר־מה לברוח? לא אי־הצלחה, לא מעשים אשר אין בהם חפץ, אף לא משהו של אי־התאמה. אולי כל אחד מהם, ביום עלותו בשניה על אנית הנדודים, נשא אתו געגועים, לחץ של חידה אשר לא היתה לה אף התחלה של פתרון. הם התפרדו, הלכו בידים ריקות – למרות זה אשר רבים מהם נשאו נפשם לציון, למרות זה אשר כולם חשבו את גורלם למפרע לימים רבים. הם, פשוט, שבו מחפצם – כאילו למען אַמת לכולנו גם יחד, כי אל לנו לבטוח במוצא שפתים, בברית אשר נשבענו לה אמונים בהכנת נפש אשר מלאה עד תום. עוד משם, מכל מקומות פזוריהם התפלים, הם כאילו מגחכים אלינו בצחוק זועה:

“אמנם כן, אנחנו שבנו מחפצנו!”

בסינגוגה לנאורים אין תפילת־ציבור עוברת מבלי שיימלא הבית מזמן לזמן חרדה נמהרה ומתוקה. פעם בפעם, בהישמע מעבר המבוא אוושת־צעדים, יַפנו המתפללים־בשפה־רפה את עיניהם לראות; איך יוכר באיש הנכנס מחדש דבר־מה מוזר – במהלכו, בלבושו או בעיניו השוקקות עד־מאוד אל מראה הבית – והביטו אליו האנשים מקרוב ומרחוק ותמהו אליו וחקרו את הבעת פניו. הנה הוא עמד; הֲשׂם הזר את לבו אל משען הספסל מעשה חרש־אמן? הנה שלח את מבטו אל־על; התיפּלא בעיניו הכיפּה מכל יופי? הנה הוריד ראש; היקשיב בתמהון לבב אל זמרת המקהלה אשר אין כמוה? המון חצי־עינים – וַחֲלָף! אורח חדש, אשר לא שיערו את בואו, עומד בפתח, מתבונן, משתומם, נראה כחושב לשוב על עקבותיו. המנין הקרוב, הרואה את האיש בכל־עין, עוצר נשימה: היכנס. שהה, תן כבוד לסינגוגה! אך הלזה יצא; איש־גוי מעם הארץ אשר עבר לתומו ויסר לראות מה קול־הזמרה ומה אורות־החג. כהה ליל־העצרת על באי הבית, החזן יתן קול ללא־הדר. אוי לנו כי שודדנו כמעט; במעלה הבית רק עדת באי־מועד עוטה צילינדרים, אל פינות הבימה נשענים רק מגידי־קדיש כהי־פרצוף. עוד החזן מזמר, זמר וכלה; ועוד יש אשר יאונה דבר־מה. מעבר הדלת נרתעת דמות יהודי שלא מן הנאורים, לבוש הקפּוטה ועמוס משני עברי הצדעים כדורי פאות סגלגלים; הוא מעקם את מהלכו, כמבויש וכתוהה, וליד מחשוף ספסל הראשון הוא כופף את עצמו אל בין העומדים ונראה כרובץ אגב עמידה. הוא סוקר על ימין ועל שמאל במבט תועה, כאיש אשר תפלתו כלתה במקום אחר, חזות פניו אומרת, כי הזמרה לא תקדש בלבבו; אבל הוא כמו שהוא – זר מעט ומבזה מעט מקום לא־לו – מעורר אצל שכניו בספסל את כל תשומת לבם. הקרוב אליו במאוד מחייך לעומתו: אף אתה מתקת לנו פה, יהודי לא־מן־הנאורים! סקור! גלה פה כבוד!

אוולת היא לנו בארץ הזאת לחרוד אל כל איש זר, לדעת ולהודיע על־דבר התמהון המקנן בבוקר בין גבות עיניו ועל פלאי הכבוד אשר ירחש לנו לבו בערב. יש אשר לפעמים – כשהמבקרים בארץ מרובים והמתחקים על עקבותיהם ערים ביותר – יבאיש הענין הרע הזה את כל אשר לנו בתחום המולדת; כל מקומות חיינו בארץ הזאת דומים בזמנים כאלה לקנים קנים של קורי עכביש, המצפים לזבובים וליתושים שיגעו בהם ויביאו אותם לידי רעידה. השכחו כל האנשים האלה, המקפידים על פליטת רושם כל תייר, כי להיות לראוה זהו עשן לעינים בשביל כל דבר שהנהו ישן, קבוע, חוזר על עצמו? – “בחור שלי, פתח את הגמרא והדוד ינסה אותך!” אבל הבחור כבר מבוגר וזועף; אין לו פתחון פה, רק במסתרים יהמיו כל קרביו מבוז ומבושה. המשולש המתוק – זה ששלוש צלעותיו הן האם והדודה והילד – מקומו רק בחדר התינוקות; אחר כך, כשהקטן אוסף אל מכנסיו את זנב־חמודות ומכנס לתוך נפשו את סוד גורלו, אין מנסים אותו יותר בחידות. חלף מלות־החיבה וחלף מתנות טובות מידי דודים ודודות לא כדאי להעלות על פניו של בחור מגודל אותה אוולת־הלוי שהנפש תקוץ לראות בה. אכן נגרע חלקנו וכזאת היא משפחתנו – אוהבת לראות ולהראות, מיסרת ומפנקת את צאצאיה לעין־כל, משדלת תמיד את דעת הבריות בדבר בניה. אבל גם לענין רע שתי פנים; הצחוק ומנוד־הראש הם בזה, כי המכשלה יושבת בינינו בפניה המכוערים. אפשר לקבל אורחים מתוך כיבוש היצר; אבל כל תייר הוא אצלנו בבחינת שליח בית־המשפט, שבידו להניח חותם של חרם על כל נכסינו. להיות בהול לקראת עיניהם ושפתותיהם של אורחים – זאת היא כבר מארת אלהים; אבל אצלנו גורם כל ביקור לא־נחשב גם שינוי בקול־הדיבור ושינוי בצבע הפנים, רוך־בכיינות לפני מוצא־הפה של האורחים. ומשוש כל תוי־הפרצוף לאחר אשר בא מוצא הפה הזה, אשר על פי רוב אין בו ממש. כבדים מנשוא הם יסורי ראוה אלה, ואף מתעים אותנו לחשוב, כי כל זה נחוץ לנו בכדי למשוך אלינו שפע מתפוצות הגולה. פרסום ותשומת־הלב, אם מהוים אותם בגלוי ולא בדרכי־טבע נסתרות, גורמים גם זלזול. אנחנו דוחקים את הדברים אשר בארץ לקראת כל עובר ושב אין פלא איפוא כי רבים נקלים וקצרי־ראות רומסים את מעשינו הטובים ברגליהם; עוד יותר: כל היהודים הנאים, כיון שאנחנו נוגשׂים בהם בלי הרף: ראו והבינו! – מרגישים את עצמם כפטורים מלשלם את המס בעד כל החידושים שהם רואים בארץ הקטנה הזאת. יש כפרים במקום שכל איש זר, העובר ברחובותיהם הפרוצים ללא שקט וצל, ייגע עד מהרה מהמון נערים המבקשים כולם יחד להורות דרך, מהמון עינים הבולטות מחורי החלונות ותובעות ומכריזות: הנה זר! הנה זר! ישובים לא־מרוחמים כאלה ימהר ההלך לעבור, מבלי לשעבד אף במעט את לבבו אל דמות המקום ואולם יש אשר בכפר שקט יתהלך איש זר לבדו בין בתים שאננים, ועין לא תציץ אליו מבין החרכּים: המנוחות והחיים – אלה בצד אלה – יעוררו בו געגועים, ימגרו כהרף עין את הגאוה אשר הביא ממרחקים. ואנחנו הלא את הטוב ביותר נעשה, אם נמגר את גאות היהודים הבאים לתור בקרבנו.

כל יציאה במנין מארץ־ישראל פוקדת עלינו עוונות־יהודים רבים ושונים, אבל בראש ובראשונה אנחנו נפקדים בכל הזדון אשר למורך הלב. אמיצי הנפש והדומים להם הם על־פי־רוב תמימים ושוגגים; את תועבות הכשלון אתה מוצא בעיקר אצל הפחדנים. עורף הזנונים, השמחה לאיד הרבים, הצלחה בדרך המנוסה – אלה הם דברים שאינם מצויים בהכרח אצל כל מחנה נסוג לאחור; במקום שאתה מוצא אותם אתה יכול לנחש את האותות לאחור ולהגיד, כי הכהנים לא הבדילו מתוך יוצאי המלחמה את היראים ורכי־הלבב.

כל אספסוף־חיילים, הנס מן המערכה, משוה תמיד לעין־רואים מראה־כשלון אחד: הם רצים לקראת השבי, הם מנשאים את האויב, הם מגדפים את שריהם; את כל פליט מן המחנה הם שואלים בתאוה רבה: האף אתם ברחתם, דיברתם בשׂרים, הבינותם כי שוא המלחמה? אם יוגד להם כי רבה המכשלה, ועלז לבם; אם יסופר כי רבים עוד אחוזים בקשרי מלחמה, וחרה להם. ככל אשר ירבו – כן ילכו ביד רמה בדרך המנוסה, כן תגדל גאותם. אבוי, גאות השגעון של מוגי־הלב! באין להם השבי, מגפת המלחמה, התוכחה היוצאת מן המפלה; רק נשׂוא לא יוכלו את הרעיון, כי הם נכשלו בשל עצמם. לשוא תחפש ביניהם את המנוצח – את הגבור המתנהל בצעדי יגע, ראשו מורד והוא כולו אומר הרהורי־עצב; הם כולם, בכל צרתם, זקופי־ראש ומלעיגים. בתלונתם, בקול־פחדים ובזעקת השבר הם לא ייטיבו להקל מעל לבם כמו בדברי הלעג השנונים. על הדרך, הזרועה חיילים נתעים, רצוצים, נמוגים מפחד ומעמל – עפים חצי מות העשויים לעג ואיבה; המהתלה היא פה חריפה, הצחוק המר מצלצל כמשפט בלי רחמים. האנשים היגעים האלה מנדים בכל כוח, בכל רגש הצדקה של בעלי־תשובה גמורים. מורך־הלב, בכל הרעה אשר מצאה אותו, מבקש קודם־כל לשחרר את עצמו מכל חשד של אומץ־רוח. כעניבת התליה הוא דוחה מעל פניו את הרעיון בדבר מלחמה מרצון, מתוך בקשת עלילה ונצחון; ברגע הכשלון הזה, עת אוכלים אותו בכל פה הכפן, החולי והבהלה, הוא חורג אל מיטב דמיונו למען סרס את האותות אשר מאחור ולהוכיח, כי הוא לא רצה את המלחמה, לא הבין את הגבורה, לא שאף אל הנצחון. זהו היום הנתעב אשר למורך־הלב עת הוא מתכחש לכל גבורה, לכל דבר־מלחמה, לכל ענין אשר תוצאות ממנו לנצחון או למפלה.

כל אלה הן פניות־זדון, הרבה יותר מאשר מרד מתוך יאוש או תרעומת שלאחר יאוש._­ אבל חוץ ממוגי הלב, הנסים מנוסת זנונים, אתה רואה את הרבים בין היוצאים והנה הם נעשים פי־שבעה ערים בהציגם כף רגל על האניה, הם נראים כּשׁכוּרים מן האוויר אשר מעבר למולדת. יש אשר אתה רואה על פניהם גם בת־צחוק מוזרה, ערמומית וסולחת גם יחד. מה זה היה לאנשים האלה – האם הם הבינו יותר מאשר כולנו את הרע אשר בארץ־ישראל ואת הטוב אשר בשבי הגלויות? אף לא זה; הם רק עושי־תשובה. על כן לבם כמעט טוב עליהם יען כי הם מתחרטים חרטה גמורה על העבר; יום היציאה הוא בשבילם כעין יום וידוי ויום כפורים. הם מתודים על הנסיון: הם ניסו לרכוש להם כעין מולדת! איזו כלימת פחדים תאחז אותם בזכרם את הנסיון הנמהר הזה! הם ואבותיהם כל חייהם ידעו רק שיח ושיג עם האנשים, רק זה ולא יותר; והנה הם הוצאו מתוך המעגל הזה. פה, בארץ־ישראל, היה להם דבר לא רק עם אנשים. הם הרגישו בזה, ומנוחתם כאילו נדרכה מן הרגע אר הציגו את כף רגלם על חוף יפו. לסכום החיים, אשר הם היו מונים בו בעולם רק אנשים והליכות, נצטרף דבר־מה חדש, בלתי מובן, בלתי משוער. המולדת? הם אולי לא שמעו עוד את מלת החידה הזאת, אבל הרגש הרגישו בהויה המוזרה אשר אפפה אותם מסביב, אשר לא נתנה להם לשוב אל עצמותם, אשר הדיחה אותם לאחרונה מתוך הארץ. עכשיו, בנשוא אותם אניה זרה וקלה, נעדרה פתאום אותה ההויה הכבדה, ואף להם הוקל לפתע פתאום. והנה הם מתכחשים ומתוודים: לא יתכן כי הם בעצמם נואלו לצאת מתוך המעגל של אנשים והליכות, אין זאת כי הסיתו אותם, כי שריהם היתלו בהם. עוד פעם ועוד פעם: סליחה ומחילה! הם לא איוו את הארץ הזאת, לא שאפו לכבוש אותה, הם לא הגו כלל את המחשבה הזאת. בפה מלא, מדי שאפם מלוא חזיהם את אוויר העולם הרחב והפתוח: הם לא הגו כלל!

לו זכינו היו יוצאים מארץ־ישראל רק יהודים מחרישים ונסוכי־עצב. הארץ הזאת, העניה והמיוחסת, נותנת מעט בשל עניה הגדול ודורשת הרבה בשל עברה אשר אין לו דומה, ועל כן כמו שהיה כן יהיה רגיל לראות את דורשי שלומה שבים ריקם, לעשרות, למאות ולאלפים. המנצח והמנוצח שניהם נכתבים בספר חיינו החדשים, ואיש, אשר הארץ לא רצתה אותו, יש אשר ילך מפה כמחריש וישא בלבו חלום מולדת אשר אין דומה לו; לזה יהיה עולם הגלויות אשר ישוב אליו כזר מעט, כחסר דבר־מה, כחלל חיים מפולש ופרוץ לכל הרוחות. אבל מה משונה בבשתה היא המציאות! יהודים יוצאים את הארץ כהולכים אלי גיל, כשבים אל קנם, כמתנערים מתוך חלום רע. המרירות, הטורח והמנוסה אין בכוחם למחות מעל פניהם את האור הזרוע, זה חסד הגאולה של אנשים אשר עבר עליהם סער ולא עקר אותם משרשם. בצאתם, בטרם ישימו לב לעתידות, הם חוגגים דבר־מה; הם מרבים שיחה ביניהם, ופעם בפעם הם מטילים מתוך לבם אנחה רבת מתיקות ורבת רמזים. הה, האנחה היהודית הזאת שאתה שומע אותה בבתי ישראל לאחרי יום חול, לאחרי יום שיעבוד, לאחרי יום צרה! גם באנית היוצאים פירושה גלוי לכל אוזן, לאמור: “הנה אנחנו שבים לטבענו, אל זה אשר היינו מעולם ואשר נהיה עד עולם.”

שעה ראשונה של – אשה מעוררת תאניה בפני קהל זרים, ילד מתיפח וגבר לובש זעף או קדרות; שעה שניה ושלישית של אסון – הילד נרדם אחרי כלות בכי, האשה – בעוד הרואים צובאים על אסונה – כובשת את הנהי, מפיגה את יגון פניה על ידי אנחות סתומות ומעלה על שפתיה בת־צחוק רפה. אותה שעה הגבר אינו משנה הרבה בלבוש אבלו; פעמים זעפו הופך להיות יגון־חיים, הקדרות שבנפשו מחווירה עד כדי צער ללא תקנה. אבל על פניו נסוכה תמיד הבעה של קשי נפש.

השכחה הגמורה אינה ראויה לגבר העומד ברשות גורלו; על אחת כמה וכמה, שאין עם המכיר עבר ועתיד, מצווה להשתמש בצרי הנקלה הזה. היחיד, אשר ידע יום עברות, פניו נעשים נקשים, צחיחים, זעומי־פרישות. העם, אשר יריבים שפכו עליו את חמתם, בהכרח שידבקו בו בזו אחרי זו כל מידות השנאה למיניהן ושכולן גם יחד יתמו במרוצת הימים ויפַנו את מקומן לרגש סתרים אחד: לזעם אלם. זהו רגש מדמדם שאין לו כמעט כל ציווּיים; אינו חורש כל רעה, אינו זומם כמעט דבר שנאה או נקמה, אינו מזכיר אפילו נשכחות. אבל הוא מצהיב פעם בפעם את הפרצוף הנקלה של עם האוהב הכנעה ומקרין על מצחו הבהוב זר וקר שלא מעולם זה – עולם זה המלא קישואים רווּיים מי־שלוֹמים ואבטיחים מתוקי סליחה. זעם־מסתורין זה המאריך ימים, כביכול, ללא חמדה וללא תועלת, הוא מעין קמיע של יסורים התלוי על מקום התמצית של לב האומה; ממנו אותו תוקף מעט של עמים נעלבים, אותו יצר שותת דם ודמעות של עמים רמוסים ואותו שאָר־כבוד אשר לעדה מעונה על עברי פי פחת. רק על פי קמיע זה יוכר באחרית הימים העם המזוהם אשר יצא מזרע אצילים; כי איך שכבו אף ישנו אבותינו בבשתם דורות על דורות והרקב לא כיסה עליהם לעולמי עד? יען וביען הם זעמו על תבל ומלואה, על עמים ומדינות, על כל אשר בשם אדם יקרא.

כתוב בתורה: זכור את אשר עשה לך עמלק! מלקטי המצוות התמימים השליכו את הציווי האדיר הזה לתוך דוד העצמות הגדול של תרי"ג, מסורת ענוה קבעה אותו בתוך סדר התפילות אשר לימות החול; ואולם לחה של מצות־אנשים זו עדיין לא נס. הפסוק הקצר מבריק כאבחת חרב, דומה הוא לחרב מתהפכת על שערי גן העדן של הסלחנים: אל תיכנס! זכור! אם תבוא באש ובמים אתך יהי הזֵכר האחרון הזה; לו אבו אבותיך להזכיר שם אלהים אחרים, כי אז עמדה להם הצלה; אתה אל תרויח במחיר השכחה. אל תשאל: מה בצע? אבותינו אכולי המדורות הגדילו על אויביהם מדי קראם עם יציאת נשמה: שמע ישראל. אנחנו נישא עד עת קץ את זכר אויבינו; הננו המרגלים המביאים את עֶרְוַת העולם הזה; לא דרך כלבים לנו המתחילים בנביחה ומסיימים בכשכוש זנב. אהבנו את החיים כגברים המצרפים לאהבה גם את אורך הרוח; אוהבי השכחה הם הם המכחישים את הישארות החיים.

ראה אף ראה: אם אויביך הרעו לך ואין לאל ידיך לשלם להם כגמולם – עוד יש גורל, דיין אמת, הנאמן להשיב לב עולבים על נעלבים, עוד יש זמן הולך לתומו והוא ממונה לכלות את קוצי התרעומת משדות־החיים. ואולם יש רעה נתעבה שאין לה תקנה; הזמן אינו מכפר על תועבות. הללו, תועבות עמלק, נפרעות ממך בשעתן ושלא בשעתן; גזירה היא ששמן יהיה כרקב בעצמותיך, שאם לא כן הרי אתה נעשה, כביכול, שותף להן ולעושיהן. אל תתמה על החפץ: אין הטבע נותן למוכים שיישנו שנת ישרים. אל תאמר: דַיֵנִי בפורעניות. מי שהמון החיים בידו הטיל עול משנה על המעונים: את היסורים ואת בושתם, את העלבונות ואת חרפתם, את העמלקים ואת זכרם.

יצר הבדחנות של ההיסטוריה, כדרך כל היצרים הרעים אשר בעולם הזה, מטיל את סיפוקו על החלשים – על עמים פותים בשל צעירותם או על עמים נקלים בשל זקנותם. בדיחה מרעישה מסוג זה נגזרה לעינינו על אותו לאום מדולדל ומבולבל ששמו ישראל: – יום אחד בירח אב, יום לוהט מאיבה, שהה זקן זה על סף ביתו וידיו הרועדות במקצת טיפלו לסירוגין, כדרך ידים של זקנים, בעבודות קלות וחמורות; ופתאום התנפלו עליו בריונים והוא צעק לעזרה: הושיעו, ג’נטלמנים! ולא עבר רגע אחד עד שנקהלו על המתבוסס ארבעה בחורים, פניהם כפני מצילים וידיהם מגששות כעוזרות; רגע ומשנהו – ושלשת הג’נטלמנים שלחו את ידיהם בכיסי הזקן והריקו אותם עד תום. הם הלכו ולא הביטו אחורנית; רק הרביעי שבהם השיב ידו אל כיסו והיה כמהרהר או כמתחרט.

אחרית בדיחה תוגה; התוגה התפלה הזאת מתמידה בנפש הנעלב גם לאחר שרקב הבדיחה הצמיח את פרח הרחמים. כי הנה רוב המסכנים, שמעליבים בהם על ידי בדיחות עוקצות או הלצות גסות, סופם שמרחמים עליהם; ואולם מרחמיהם של אלה אין בידם לתקן אלא את המעוות הגלוי לעינים. אל התוגה העושה את הבליה בנפש הנעלב – אין בכוחם להגיע אפילו בקרני החסד של החרטה הצרופה. ותוגה זו שלאחרי צחוק זרים היא תוגת־מעטים האיומה בכל התוגות: החוטאים אינם לוקים בה וחדלי אישים ועמים אינם מבחינים בה, ורק התוהים על החיים, אלה השנואים במקצת על עצמם, הם הם העלולים לקבל את מרותה השוממה. זה בוז הליצנות, המבריח את היחיד לתוך חביון הבדידות, גורם לו לפעמים לעם, אשר הקניטוהו מתלוצצים, שיעצום את עיני גורלו לעידן ולעידנים. עם כזה מתחיל מהסס בפני מעשים העושים להם שם, כשם שיחיד מרודף־ליצים מתרחק מן השיחה הגדולה; איש אשר נתבזה על ידיי צחוק – מדמה להרגיש מעין זוהמה על עורו; הקיבוץ השלם, שטעם את זלזול הצחוק, רואה פתאום חטיבה גדולה של עברו ושל עתידו כמשוקץ או כדבר שאין בו ממש. כל התנגדות נראית לו פתאום תפלה – לא קשה כבשעת אסון ולא מוזרה כמו בזמן של יאוש אלא תפלה ושוממה כמענה חימה הניתן לליצנות.

בבית המשתה של העולם הזה יש תבלין מדושן ושמו הלצה. אוכליו קמים על פי רוב בחפזון מעל שולחנם, ואת כלי־הבישול המלוכלכים הם מפקירים לידים זרות. הה, דוד מגואל זה שרק מיץ נפש חריף עלול למוגג מעל שוליו את הטיפות הקפואות! ההיסטוריה, שבמובן ידוע אינה אלא אוסף של כלי חיים המתייצבים מאליהם אחד ליד השני לאחר שהם מתרוקנים מתוכנם, אינה מוותרת גם על כלי העוולה של בדיחה רעה. ככלי הגאולה לכל סוגיהם, כבזיכים אשר לאביבי עמים, כקדירות החול אשר לחיי אומות יגעות – כן יש אשר יעמוד כלי הבושה הזה בבית־הגנזים של עם טהור. אולי גם יישאר לעולמים; מימינו אגן זהב מימי מלכים או נביאים, משמאלו מחבת קטורת לקידוש השם אשר שרדה מתקופת הרג – והוא באמצע: כלי גס ואטום, פיו צר ובטנו רחבה ובקרבו אפלולית מפחידה ומוזרה. שנים תעבורנה, דורות יחלופו; ואולם ריחו לא ימוג מתוכו עד עת קץ, עד אם ירצה העם גלגולים רבים ורחוקים.

סנהדרין קטנה יושבת לדין בירושלים ולרגליה מתגוללת שושנת יעקב הנובלת. שרים אנגלים יבואו בבית־המשפט הנדגל הזה, ואולם איש מהם לא יתעורר לחמלה על הפרח המסכן, המתפלש בעפר מולדתו הקדומה; ויש אשר בעמוד אחד האנגלים להעיד בפני השופטים – ודרכה רגלו בלי משים על גבעול הפרח וחרטום נעלו יגע כמתגרה בטרפים הענוגים, לאמר: ידענוך, ציץ־גאוה אשר לעם נובל, לא צבע לך ולא ריח!

אנגלים מדברים על־אודות רציחות שנעשו ביהודים, ואיש כי יתן אוזן לשמוע – ישתומם על צבע הדברים ועל העלבון המשתמע מתוכם: הדברים הם, על־פי־רוב, לא דברי בלע, אבל שפוד העלבון הדוקר מתוכם נראה כמלובן באש קרה מן הקרה. בעצם לא יתכן לגרוס כאן גם משמעות של בוז. עולם העלבונות יש לו בן־שער המוליך מן המשטמה אל הבוז ומן הבוז אל הבזיון; החזקים אינם נדונים אלא במשטמה, החלשים מקבלים את עלבונותיהם מתוך בוז ויש להם לפעמים תקנה, אבל יש סוג אחרון של ענווי־ארץ, שהמעליב בהם מטיל בהם גם בזיון. הבוז הוא מעין חץ שלוח, הבזיון הוא מקור נרפש של חיים באושים; יש נעלב אשר כוחו אתו להתכחש לבוז, ואולם הבזיון הוא כרקב בעצמות. ואף גם זאת: הבוז הוא מעין עונש, גמול למעשים או לתכונות חיים; הבזיון הוא מין ספחת־גורל הבאה מאליה, היא צמודה אל העבד, אופפת את הזקנים העוברים ובטלים מן העולם, עוכרת כאחת קדשות ועם־קדושים פרוע לשמצה. וכאחד מסוג האומללים האלה היה בפי השרים האנגלים גם בית־יעקב: הפה הזה לא דיבר בנו סרה, אבל הוא הטיל דופי, כביכול, בעצם הערך של חיי היהודים. בסיפורי העדים האנגלים לא היה אף מקצת מן המקצת מאותו תמהון האימה שכל עד־ראיה מתבל בו את דבריו כשהוא סח על רציחות; אותה תמצית מן התמצית של חיי־אדם, הנעשית במקרה רצח מין יהלום שחור וקשה שאין עושים אותו כתית– היא הובאה בידי רואי־הרצח האנגלים כעין מכיתת־רסיסים שאין בה ממש. ראיתם של האנגלים לא כינסה לתוך עצמה לא אבחת מות, לא זדון רצח, אף לא את הברק היוצא מכל תועבה גדולה; אישון עיניהם הוליך כרגיל את גליו הרוגעים. המות? יש חיים, מופלגים בזקנה או בחולשה, שקריעתם אינה משמיעה כל נפץ מחריד; הרצח? הבזיון מחלק גם את הרציחות לחמורות ולקלות; התועבה? התועבה הגדולה עדיפה בכל־זאת מיסוריהם של עוברים ובטלים. כי אנחנו, עם זקן שבזקנים, השולח את ידו אל כלי החיים אשר למולדת, הננו בעיני שרים אנגלים מעין ישיש אשמאי המתאוה לחמודות; עוד יותר: כל שׂב הוא חרש במקצת לעלבונות, בית קיבולו כאילו מתכווץ ואיננו מכניס מידת־משפט שלמה. אנחנו, העם אשר שבע ימים וידע המון חליפות תוהו, מראינו בעיני זרים הוא לפעמים כגוף דל־דם המכוסה ביבלות גורל; מי שמחסר מחיינו דומה לעצמו ולאחרים כקורע מבשר יבלת. צעקתנו בעת צרה היא לרבים נהי זקנה, דמעותינו תאנית ריק של ישישים, דמנו השפוך הוא מין שבץ עורקים הנגרם מאליו על־ידי שיבה.

אם ראית אנגלי – אחד מיודעי עולם – המזלזל בערך חיינו ומטיח בנו את הזלזול פנים אל פנים, אל תתמּה על החפץ: הלז מתכוון כביכול, לשם שמים; אנחנו אשמנו בעיניו כי זָקַנו. אמנם מהדרין פני זקן, אבל רק בזמן שהוא הולך על משענתו; כבוד השיבה לא יתואר אלא בדמות אריה הולך למות, שרעמתו הקרחה תזוּע לאין חפץ בדמדומי החיים האחרונים. בסעודת החיים מגישים לזקן שבחבורה את הצלחת אגב קידה, אבל מנת הבשר היא זעומה. וכן גם אנחנו, אשר ייאמר לנו עם הביבליה: צלחת משומרת ולא מנה שלמה, מרק רוח ולא בשר מציאות. תָּאֳרֵנוּ בעיני זרים הוא לביא יהודה; הזמן הטיל קרחה ברעמתו, שחין בעורו, יּלפת בעיניו. אבל בזמן שהללו רואים אותו בין ערוגות החיים, הם משתוממים ואומרים: ההפך זה להיות צפיר עזים? והם מחייכים: כלך לך, זקן שוטה! – לשוא ינתז מפיך דבר שאלה: הלא גם על ההודים עבר כלח, הסינים הרבו ימים כחול, כל עמי הקדם וכל שבטי ערב כולם יחד נקרו ממחצבת קדומים? הזרים יחייכו שוב כנגדך ויענוך: עם הביבליה!

בכל דור ודור בת־עינה של כנסת ישראל מזילה דמעות־חרש על סיפּם של בתי משפט פסולים; שם, במקום עדרי אדם עוברים תחת שבט המשפט, טועם לב האומה מעין טעם של עלבון אחרון השם מחנק לנפש. חרדה שלפני יאוש, כביכול, אוחזת את הבינה היהודית בשעה שמושיבים לעיניה בשפל את מידת הצדק; את העלבונות היא עוטפת בקורי פלפּול עד שהם נעשים כזבובים חנוקים בתוך רשתו של עכּביש, את הָרֶשַע היא משכיחה, אחרי היסורים היא מתנחמת, אבל בזמן שהיא רואה בהבלי בית־הדין הוא כולה בּוֹשה, כולה תמהה וכולה כעלה נדף. הבינה היהודית החרוצה, הערמומית והיודעת כל, זו המשלימה אל גלות ואל בוז, המחפה על עבר נקלה ועל עתיד נעוה, המאירה לעצמה בתוך כל תהפוכות ואינה מתמוגגת מפחד מדי צעדה בין חללים – הבינה הגדולה הזאת נפשה יוצאת אל המשפט ואל חין דבריו, כאילו היתה הרכה והתמה בבינות. כל עיווּת דין נראה לה כעלבון בראשית, כל צדק פיסח כמום עולם, כל משפט נרפה אפיסת כוחותיו של מין האדם; מעשה נקלה של שופט מבעית אותה עד לבלי האמין בחייה. היא, המנשקת גם שוט, גם פצעים, גם שפתי אויב – מכסה את פניה בכפות ידיה מדי ראותה תועבת דיינים; היא, המחניפה במחיר כל גרגר חיים, רואה מדי פעם בפעם במשפט את חזות כל השילומים: לרשע מרוק עוונות ולצדיק חיבת כפלים, השבת ארבעתים, צדקת שבעתים.

מי יאלפנו להבין את חידת היהודי המתחלחל עד היסוד בו מדי הנגפו עד־ארגיעה על דרך המשפט! הלזה, היהודי הלובש סחבות גורל, איננו הורס לבוא בשערים הגבוהים אשר לחסד ולאמת ולצדק; נזיפת־יד של שומר תבריחנו משם על־נקלה, אותו ואת בת־צחוקו המחניפה והמרשיעה גם יחד. ואולם על פתחו של כל שופט אווילי הוא ממתין עד בוש וחוזר שם פעמים אין ספורות על קיא מלותיו הקדושות והתפלות: אַיֶכָּה שופט הארץ! בשעות מוזרות אלה דומה היהודי לילד עיקש הזוחל על ארבע לרגלי אביו־מכהו, מתיפח ומתחנן־קובל בלי הרף: “אבּא! אבּא!” למראה הילד המפרפר, הנותן קול נואש שיש בו גם תחינה גם תלונה גם חרון אין אונים, יש אשר אחד העוברים ושבים יעמוד מלכת ויסתכל במחזה כאיש אשר נגע דבר עד לבו; ואולם היהודי הרובץ על הסף הקר של בית השופט, כשהוא מטה אוזן כגנב או כתלמיד של אמונה חדשה, כשהוא מעלה על פניו חליפות דבקות וחיל ובטחון, כשהוא חרד אל כל בת־קול, הבאה מתוך הבית, כמו לצעדי המשיח – היהודי הזה, העושה את עצמו מעין זנב לאנושיות והולך ומכשכש מאליו מסביב לבתי הדינין – אינו מרעיד לבבות זרים לא במראהו ולא באותו שאר תיקון־עולם שהוא מטיל על עצמו. אין רואים בו אלא את אחד ממרבי־הטורח אשר הארץ מלאה מהם עד אפס מקום; ואולם אללי לנו! – אנחנו הפקדנו בידו את אחרון חלומותינו. אם הוא ימעל מעל – ושיכלנו את ערמתנו הטובה ביותר, זו המלמדת אותנו לחתות מעט יושר־חיים מבין שיניהם של טורפי אדם ומתחת טלפיהם של עדרי גויים עצומים; אם הוא יניד עפעף כלץ למול פני שופט, אם ירמוס ברגלו כל לענת משפט, אם יהיה ככל המון הנבונים וקילל בשופטו – והיינו כולנו יום אחד מרמס לרגלי אנושיות נמהרה ורַגָזָה.

אין עם אשר כל הגויים יתארוהו ערום וזומם כמו עם האנגלים. עוד מימי יוליוס קיסר רבים משוררים ניאצו בחרוזים את שם אנגליה בתורת “אַלבּיון נוכל,” ועמים רבים הביעו במלוא פיהם את אשר ירחש לבם לאנגליה החורשת מזמות במסתרים. הגרמנים חקקו, כידוע, בימי המלחמה, מטבעות זכרון, אשר עליהם היה חרות: “אלהים, שלם לאנגלים כגמולם!” – בזה לא צריך, כמובן, לראות אוולת־פחדים של עם נואל. להפך, הדבר היה בראשית המלחמה, ומיליונים רבים ועצומים בגרמניה האמינו, כי סוף הנצחון לבוא. אין זאת כי כל שבטי גרמניה גם יחד הביאו בזה לידי ביטוי את החרדה הגדולה אשר אחזה אותם למראה האנגלים המצליחים בלהטי הפוליטיקה על ימין ועל שמאל. לא הכוח הוא אשר הפיל את חתיתו, כי אם המזימה הנמהרה, אשר עין זרים תלא לתפוס אותה, לשוטט בעקבותיה. בימי תבערת העולם, כמו בשעת תבערה רגילה, לא אמיץ־הידים הוא האחד אשר אליו כל העינים נשואות, כי אם המפקד, האחד אשר ידע לחרוץ, מבלי הרעים עין, מה להציל ומה לדון בלי רחמים לשרפה, לאבדון. כאלה היו האנגלים, העם אשר לאור הזוועה של מוקדי המלחמה הזעימו את מחצית פניהם כלפי האויבים, ומחצית פניהם השניה חייכה מעדנות לקראת כל הקהל הצופה בחרדה בתבערה. עם נבון ונורא, אשר יעריצוהו במלוא העולם, אך אהוב לא יאהבוהו.

ולעומת זה – שם הכבוד של ג’נטלמן אנגלי. למראית־עין – תהום עמוקה, המפרידה בין נכלי הרבים ובין חוק החיים המזוקק של היחיד. העם, בתורת קיבוץ, התיר לעצמו להסיג את כל הגבולות, והאיש היחיד, הג’נטלמן – מוזהר בשבע הזהרות על הכבוד, על המשפט, על נקיון הכפים. כלפי חוץ לא ידע העם הזה שבעה; עוד בהיותו קטן, לפני יובלות שנים, נקעה לתוך בית בליעתו הצר החתיכה האדירה של הודו והוא לא אמר די; ובה בעת רעבו בביתו פנימה כל הרעבים, ואשר גנב תרנגולת – נתלה בלי רחמים על עץ. איזה ניגוד מופלא בין הכלל והפרט, אשר האנגלים הגדילו אותו עד ליד פלא! העם עשה בכל תחבולות למען השיג את תאות נפשו; עוד יותר, הוא לא ידע את עצמו חוטא מיום היותו לעם ועד היום הזה. אבל היחיד – שמו נכתם מכל עבירה קלה. מלך האנגלים אשר עשה מעט לא במשפט, נדון ועלה לגרדום; ביירון לא האיר את מלוא פניו לאשת חיקו – ונידח ממחנה הג’נטלמנים; וככה קרה לרבים גדולים וטובים. העם זומם רעה כל הימים; לוּ יגיעו ככה כל עמי הארץ. אבל אל יגיד איש, כי נפגמה שלמות המידות אצל הג’נטלמן האנגלי. ואמנם עוד טרם ניסה איש להגיד כדבר הזה.

סדר המוסר שלנו היה אחר. בכל ימי גורלנו אווינו תמיד להיות לעם סגולה, ועל ידי כך העברנו את נקודת הכובד מן היחיד אל הכלל. תקופתנו הראשונה, עד בוא ימי תפוצותינו, היא כמובן אחרת; אבל מעת לכתנו בגולה אמרנו על פי רוב בנקל נואש מן היחיד, מבלי לוותר על החלום של עם נבחר, המסמל אידיאה טהורה מכל טהור. את כל המצוות וחוקי המוסר העמסנו על היחיד בתורת בן לעם ישראל, אבל איש בינינו לא חלם, כי יבוא יום ויגידו: אין כיהודי איש יפה המידות! לא ידענו כי יש אושר כזה בעולם – לברוא את טיפוס האיש הטוב הין האנשים; חשבנו, כי רק העם קיים לעד ורק הוא המופיע כלפי הגויים ורק אתו יעשה הגורל חשבון. כמה זרות, קשי לב וגם תועבות מחלנו ליחיד, אם רק לא נגרע דבר מן העם כולו! שפלות, רפיון לב, רמיה אוכלת עד היסוד – בכל אלה עוד לא עכר אצלנו היחיד את נפשו; אבל איש מישראל אשר לא עלה על המוקד למען קדש את אמונתנו – רק אז ידענו, כי יש בקרבנו מוג לב. אף זה הוא ניגוד נעלה בין הכלל ובין הפרט, ואנחנו, כמו האנגלים, הגדלנוהו עד לידי פלא. היו עתים וכל מעשה נשחת, אשר עשה איש מעדת היהודים ואשר שמעו לא הגיע לאזני ערכאות הגויים – לא נחשב אצלנו לחטא, לא הבדיל את עושהו לרעה, לשמצה, ואף לא לחרטה. ועוד גם עתה – עוד מגמת דורנו כולה ירושה, כולה הרגל קדמונים. את אשר נחפש, זה אשר אנחנו דנים לגניזה וזה אשר נתאמץ לברוא מחדש – כל אלה הם, על פי רוב, סדרי חברה, תחבולות חיים המכוונים כלפי הקיבוץ, צדקות אשר נאמר להטביע אותם על פני הרבים. את הטהור הנשקף מעין לעין עוד טרם נחפש. עוד טרם נדע כי זהו האושר – לראות בלכת היחיד הלוך וגבור מדור לדור.

קרית המכפלה התמימה, שנצטיירה בדמיון כגניזה נשכחה וקדושה, הפכה פתאום להיות עיר־מפלצת ושלפה יום אחד את רצח־הרצחים – זה הרצח הנתעב והנורא שלא נוצר, כביכול, בעולם הזה אלא בשביל היהודים בלבד.

הוי, חברון עיר־הקדומים ענוגה כמסורת, עיר האבות, אשר השיבה כאילו הפיגה מקרבה את עוולת החיים הרגילים; דומה היה, כי מכל חמס־אנוש לא נשאר בתוכה אלא מעט ערמה שאננה אשר לבני חת, מעט יצר כמוס אשר לנשיאי־עם הסוחרים אל סף המדבר, אף גם המון הזיה הפרוש על פני שטח־זמן בן ארבעת אלפים שנה. והנה נתרחש פלא איום ונורא, והעיר חברון מלאה דמים כעיר מקרוב באה אשר לא תדע רחם, לא תדע בושת, לא תדע בינה; פה, במקום אשר יפעפע עוד בסתר מקור המכורה היקרה אשר לעברים הקדמונים, הוכלמנו כחדלי־אישים אשר עמם לא יקוֹם את נקמתם, שכניהם לא ישׁוֹמו על אסונם וכל יודעיהם מרחוק לא תצילינה אזניהם לשמועה הגדולה והרעה. בעיר הזאת, אשר אנחנו נתנו לה שם ושארית עולם, שפכו עלינו את הבוז אשר לרמוסים ולחנוקים ולזבוחים; משם נועדו אבותינו לצאת למלחמותיהם הגדולות, למען פדות להם אלהים גדולים, ושם גם עשו בנו הרג נקלה ונמהר. הה, הרג נמהר זה המשאיג שאגת־פחדים אחת את האנשים והנשים והטף, הכופה על המומתים את תרעלת כל הזוועה אשר בעולם הזה ונותן לממיתים את כל עונג המשנה אשר בעולם הזה, עונג של תליינים וזובחי־קרבנות גם יחד – האומנם בָּאָנו ההרג הזה בחברון עיר דוד, מקום שם אצרנו עבר עתיק ונכבד, עתיק מהשמד ברמיסה ובחניקה ונכבד מהתבוסס בדם הפקר של זבוחי יום אחד?

השקיפה מגבעת החללים וראה את האמת המבישה: מסביב לו, להר־המתים, עולים כל צמחי־הרקבון – הנהי והיאוש וחרוק־השינים – ורק נטע אחד, יקר לאדם ולאל, לא יראה בכל הכיכר האיומה הזאת: הנקמה. דם יהודים, שדורות על דורות הפיגו מקרבו את תאות ההרג – יצא, כביכול, מכלל הערכין העצומים של העולם הזה וכפרתו הלכה הלוך ודלה. הנקמה היא מתוקה; מתקה קדוש מן הסליחה, עז ומטהר מן השכחה, טוב ומיטיב מן התשובה. הנקמה, התומכת את מוסדות־החיים, לא באה לעולם כדי להנות את יורשי הנרצחים; חכמת רזים לה, הדורשת עין תחת עין, והיא היא הפוגעת בענגו של הרוצח שלא יהיה שלם. בזה כלולה בינת־בראשית אשר לנקמה: לחסר מן השׁכּרוֹן, מן הרהב, ואחרון אחרון – מן התמימות אשר במעשה ההרג. ואולם – אבוי! – דמנו, דם יהודי, אינו קורא לנקמה; רוצחינו באשר הם שם הם סוג מיוחד לעונג ולנחת הנופלים בחלקם. הם עטים אל זבחי־יהודים כמו אל כרה נפלאה אשר יערוך להם מלך־המלכים – המות; הם משׂתערים לקראת הזבח הזה כשהם נלהבים עד תום, מתהולללים לבלי פחד, סולדים וששים כמו בפני פלא. הה, מה גדול ונורא הפלא הזה: דם אשר יישפך כמי־השכחה או כשמן הסליחה; רצח אשר איננו בא כרקב בעצמות, כי־אם כמכאוב אשר יינשא; הרג חוגג המנחיל אושר לא־נעכר, המנשא את הרוצח עד לשיא־אלים לא־נחקר, עד לתאות־אלים נאדרה, לאמור: לכלות־חיים על לא־דבר.

לפנים בישראל כיפרה אימת הרצח על פחד המות. היהודי, אשר חרדה זוללת הנפש, חרדה לא מעולם עכו"ם, כבר הציצה מעיניו מדי פגוע בו יד להכות בגופו; אשר כל דמות סתומה של מחלת־בשר עכרה כחתף אותו ואת ביתו וגם הותירה מעט בהלה אנושה לכל שכניו מסביב; אשר כל מראה מות – אם המות המשתאה הבא לילד, אם המות הנעוה הבא לגבר ואם המות הנאלם הבא לשבע־ימים – עשה במעוף עין אחד שמות בכל חוסן הירושה שבנפשו ובכל תנחומות דתו: – היהודי הזה גם תיעב את הרצח לא ככל האדם. על ידי כך הוא השוה כמעט את חשבון עולמו; מחרדתו הגדולה ניטל טעם השמצה של פחדנות הגוף, והיא הפכה להיות מעין תמהון לב גדול ונאדרי. בשר ודם זה, אילו עמד לפני שופט צדק, היה יכול לטעון, כי רמז הרציחה שבכל מעשה מות מביא אותו לידי תעוב המחריד את עצמותיו; בוחן מישרים, מדי ראותו את עין היהודי משתאה לאין תכלה אל כל רוצח, היה עלול להוציא דבר מתוך דבר ולנחש, כי גם המות בכבודו ובתומו הוא לגבי היהודי מעין קין ראשון בעולם.

ימים רבים נשתמר בגנזי הישראליות מטבע־חיים זה, שמצדו האחד חטא ומצדו השני כפרה; ההריגות הגדולות, שבכוחן נתפוררו בנפש היהודי כמה וכמה חוקי ברזל של הטבע, לא עצרו כוח למחוק אף תג אחד משתי צורותיו של מטבע זה, אשר הטבע יצק אותו, כביכול, בדפוס מיוחד לשם היהודי. ההרג הלך ורב, ואולם פליטי העם הזה לא הרפו ממעוות אבותיהם, ויום המיתה הוסיף להיות בשבילם מעין שינוי של סדרי בראשית; הרצח התהלך דורות על דורות בכל חוצותיהם, והללו לא הפיגו את עדנת הלב של אבותיהם ולא הליטו כדרך האדם בצעיף הרגל את דמות התועבה. ורק עם פרשת כל הגלויות, מדי שוב היהודים לשבת בקרב הכנענים אשר בארץ יהודה, מעט מצלם הפחד מפני המות ופחתה אצלם הרגשת התועבה בפני הרציחה. תוספת־הגבורה, אשר שואפי תקוה יחפו פה על בני עמם, לא ניתנה עדיין להשקל במאזני נחמה; ואולם הסגולה האחרת, הטובה והמכפרת, עלולה אולי לבוא לידי פחת גדול ברבות הימים. מי בוטח ויגיד, כי רבים מבינינו לא ילאו פה בחליפות העתים לשמור בדמיונם את החיץ אשר בין הרג לוקח נפש ובין רצח קובע יסוד עולם? הדמיון יכול לדאוג לרחוקות ולשער, כי בנינו אחרינו ישחתו אולי אל אדמת המולדת את הרגש העז והצלול נגד מרצחים, זה הרגש של אבותינו אשר המליץ רזים טובים על פחדנותם, פירש את שממונם בפני המות כמושכל נאצל – וגרם להם, על אף היותם דוויים מכל באי עולם, לספות בסתר עדתם ערך נוסף על החיים, כעין ערך אחרון שבאחרונים. כל זה עלול להתקיים לרעת נפשנו; כי מה שלא עשה הזמן, הזמן הארוך, ליהודים – יכול לעשות להם מקום־המזרח קצר הידים, מקום המזרח השומר בחובו את קדמוני הקדמוניות של הטוב והרע. דומה הדבר כי פה, בארץ המולדת, סרפד הרצח גדל בצדי דרכים יחד עם שאר קוצי הפשעים; הרציחה, אשר ברוב ארצות תבל היא קובּעת משכרת, הנה פה כשאר יינות החטא הקלים הנשתים מתוך היסח־דעת בשעת סעודת חיים; הרוצח אינו פה שכול או אומלל עד תכלית, כי אם איש צרה שיש לו עדיין חלק במזל העולם. כל אלה מצטרפים יחד למין מפלצת־יצר חשאית, הזוחלת ועוברת בכל שבילי הכנענים, וזו קוסמת גם ליהודים בעיני תנין.

השמעת באזניך בקלל איש יהודי במו פיו את ארץ־ישראל? יש אנשים תפלים מן התפלים, אשר מדי ראותם צפור מדדה באין־כוח על טרשי חורף – ירימו את עקב הנעל למען רמוס; בין אנשי גזענו יש אווילי־לשון, היורקים פעם בפעם את קיא־פיהם בפני הארץ הקטנה והנחמדה והיגעה. הם מיטמאים אל הקללה לא רק ביום עברה, בכלות הרעה אל עצמם ואל בשרם; דיבת ליצנים כי תסופר מזקן לזקן, יללת ילד כי תרגיז את האם, עוול כי יאונה לבחור שכיר־יום – והנה עברה האָלה כרינת שפתים קלה, כאמור איש לרעהו ברבות הבל־פיו: “חזיז ורעם!” גם השומע לא יחרד; הוא דומה לאדם המהלך בהודו או בלב אפריקה, ומבחין אגב־חלוף בתחום צעדיו יצור ממין הנחשים או השרצים. מי ירגז למראה מקלל־מולדת אשר פיו כאילו ירק למשעי?

גם בין עכו"ם תמצא אנשים אשר הפך לבם לשנוא את ארצם; יש גם אשר איש עז ונמהר יתחבר אל האויב ויעל יחד עמו להלחם במולדת. כמו כן מצויים בין כל העמים מבקרים על שוא ומחפשי־תואנות; אבל כל זה עוין ושוטם ומקלל את האדם היושב בקרב הארץ, ואינו מבזה אף במעט מן המעט את האדמה בדמותה ובצלמה. רק היהודי עלול לראות ארץ מן הארצות כדבר באושים – ארץ בתורת חטיבה מיוחדת, על אווירה ועל עפרה, על העשב ועל השמים, על הערבים ועל הבקרים. היהודי – האחד מאלף – המקלל את ארצנו, הוא בבחינת אדם נרגז, אשר עיניו משוטטות לקראת חלון פתוח, למען זרוק החוצה דבר גרוע מן המטלטלין; גם החרופים והגידופים, שבין־גזע־לנו כזה מצרף מפנים ומאחור אל הקללה, אינם קיא הנפש המזדעזעת. הלזה, היהודי המקלל את האדמה – את האלהים השוכן למטה – הוא פושע מיוחד במינו, אחד מאלה אשר מבחינה ידועה אינם כלל בני־עונשין; הוא עובר עבירה ואינו מרגיש בה. כי תשאלו אותו: הידעת, כי ביחד עם שאר האדם אתה שואף דרך כפות רגליך את מעט בטחון החיים אשר לכל יצור חי? וענה האיש: הן… אבל בזווית־פיו תסתתר ערמה לועגת. הוא לא יאמין, כי באמת ובתמים יש מי שסופר בין הענינים החולפים של החיים דבר־מה אשר הנהו עיקר והוא גם רפאות ללב, לנפש ולדם; הוא ישער, כי גם המושג בדבר האדמה הוא בגדר אמירה. פה היא נקודת התאומים של הפשע ושל סליחת הפשע גם יחד: הלא הגיד היהודי ואבותיו הגידו אלפים שנה את התפילות בדבר אלהים ועזרתו וקרבתו, ובחיים לא היה דבר אשר יאמן מכל הטפלות הקדומה הזאת! לאט לאט הלך והפריש את רעלו בתוך נפש העדה כעין ציניזם מסתורי; גם היהודי של עכשיו, המסוגל לקלל את האדמה אשר מתחת לרגליו, אינו מעוות את ישרת האדם; הוא רק מעלע בלי־יודעים את סחי היאוש שנתכנּס במעמקי הנפש היהודית. כל הקלס, אשר יהודינו באשר הם שם מזילים במו פיהם על אדמת ארץ־ישראל, אינו אלא יאושנו הגדול, השותת טפות טפות סרוחות.

הלב ירפה, הדמיון יבוש, החרון לא ימצא ניב אשר ישׂפיק לו, בשוב אדם מישראל לחשוב מחשבה פותרת על שוחרי הקומוניזם ברחוב היהודי, פטרית הרעל, המתפּטמת להנאתה תחת שׂיח העתיד אשר לשבי ציון, צופה בך כעין מגודלת מטרוף, השקויה כולה אדמומית של בלהות, החסרה ללא שׂריד את לובן השלום אשר למסכת הראיה. כנגד העין הרעה הזאת, היורקת פעם בפעם מתהומה רמזי מזימה שיש בהם מטבע המשפחה היהודית, כביכול, אין אתה יכול לכוון מבט סוקר ומלא, כמי שרואה בחרדה מתוקה יצורים לקויים; גם מנוד הראש, המשמש כעין סיום מחשבה לגבי דברים שאין להם פתרונים, לא ימצא לך בשכנותם של האחים המפחידים האלה, המתהלכים בסודותיהם מאחורי חיץ המשפחה הדק אשר לקיר חדרם, וצעדם רוחש ומבעית חליפות וקולם עולה ויורד בלחש טורד ובזמירות טירוף. אתה נשען אל הקיר ומטה אוזן לשמוע, ואותה שעה כל איבריך נאנקים בלי קול, כמי ששומע את מרדות חליו של אחיו או את תֶּבֶל השגעון אשר לאחותו. מעבר החיץ הדק, אשר הנקל לכאורה לפתחו למען ניחומי מרפא, מהלך קול בוטח כמעט, דומה בלשונו ובלהטיו לשאר כל החיים אשר בבית: – אהה! זו היא האימה הלופתת קרובים מדי ראותם את נכר שגעון המתעטף כל היום בקול המורשה אשר למשפחה.

יש דברים הנבראים ערירים, ואין אתה יכול לתת להם עזר כנגדם אפילו בדמות כוונה כל שהיא או הכרח בן גלגולים רחוקים, ואין אתה רשאי לשוות עליהם הסבר דק מן הדק שיגונן עליהם במקצת מפני העין הברה של המציאות. כזו היא מזימת הקרובים הסהרורית, הקרואה בארץ יהודה קומוניזם יהודי. לתאות הטירוף הזאת, המידבקת בכל תומה הקודח בנערים ובנערות, אין כל פשר שיהא דומה לפתרון רגיל, לאמור: שתמשיל על הדבר הנדון מדבר אחר ותכלול אותו על ידי כך בסדר העולם. אמנם כן, כמותו לא היו בוודאי בעולם וגם אחריו אולי לא יקומו עוד כמותו. והוא עצמו, הקומוניזם היהודי בארץ ישראל, המשתייך לכאורה לרעיון כולל, המשדר את מעשיו לפי נוסח קבוע, היוקד וצונן לפי חליפות הזמנים, אינו אלא פרי שחיתות של גוף אחד נבדל, הוא הגוף היהודי: כשם ששאת בבשר היא פרי הגוף המסתאב, ואם כי סוג החולי ידוע מדוגמאות רבות ושונות. זהו הקומוניזם הצורב בבשרנו וזה פשרו הקטן והמבעית גם יחד: סאוב שותת של גוף עם; גוף זקן ודרוך שבעתים, המזרז ביודעים ובלא יודעים את דמו ומריץ על ידי כך מעמקי מעמקיו כל מאוכל, כל סמוי, כל מוקצה. הבחור הנדגל בעיניו, המשתלח בכוח סנוורים לעשות את רצון האויב של השבט, של המשפחה, של העולל אשר מעבר לקיר – אינו אלא פרודת גזע זעירה העושה שלא מדעת שליחות חפזון, המסתאבת מרצונה כאותה טיפת דם לבנה שנגזר עליה לשאת את משא סאובה הקט אל פי המכה; זוהי טיפה קטנה של דם יהודי, עטופה וגלומה היטב היטב בדרך הטבע, והיא מרקידה את חייה הסתומים כשהיא עמוסה לעיפה וכל שטחה האדום אומר: הבו גודל לציר הקטן בן הארגמן, המתועב והמכפר, המוליך מתהום גזעו פסלות־יצרים מדור לא נדע ומתקופה לא נשערנה! זו הבתולה הרכה והזעומה, המתהפכת בלילותיה כשיכורה, המתפלשת על משכבה בתהפוכות מזימה למען פנות מכשול כחוט השערה מדרך חומסים־חומסיה ורוצחים־רוצחיה – הריהי כלת שגעון פעוטה ולא רחומה, שנלכדה בגורל ולקחה מעט מזער מחרם הדם העתיק של העדה הישראלית, והיא אחוזה כולה צמרמורת למען המליט את החרם הזה החוצה, עד תום, עד אשר ינוח הדם היהודי מסאובו ומרוב גירוייו הנדלחים. ואחרון־אחרון: אף אותו טיפוס יהודי המקושט בחג עצמו, הדרוך שלא כדרך הטבע מחכמת מוסר או מטוב דעה, המתהלך בעולם הזה כשליח מוכן לכל דבר מצוה, העושה את אזנו אפרכסת לשמוע את גידול העשבים בגן העדן של העתיד, אף הוא אינו אלא נוגש סכל המעביד בכוח גזירה של מעלה את תאי דמנו הנרקבים. הוא מחונן את הקומוניסטים היהודים שבכל המדורים, בגלויות ובארץ יהודה, אך הוא עצמו אינו אלא בהרת כחודה של מחט, שרבות כמותה בעור גופנו, ספק פי מכה לעתיד וספק רק כתם אוילי שאינו פוגם אלא ביפיה ובחזותה של חלקת העור הצחה.

אף זה הוא הסבר; אולם יש הסבר אחרון שבאחרונים שאינו אלא בינת יאוש, מין קריאת עזרה חנוקה מתחת למפולת, כשהפה נטוי מאונס כלפי התהום הבולעת. אבוי! אנחנו רק מסתכלים בני דורם־יומם, אנו מכלים את עינינו עם מחזה הגורל היהודי, ובעינינו אלה הלאות עולים פעם בפעם טפילי העינים האדומים, ההופכים מחזה מתוק למר ומסת גבורה לחזיון עוועים. מה הסבר, אם פשרו אינו מתגלם כדי נוסח כל־שהוא של אזהרה? לא אזהרה כמו רגע, מחשש סכנה, כי אם אזהרת עולם לשלמים בקרבנו; למען ידעו, להוותם ולתרופתם גם יחד, כי בנים לא־חסינים הם לעם גדול ונורא הנותן תורשה עזה לטובים ולרעים, המשלח בעורקי צאצאיו דם חשוד וצלול, הזך לפעמים מיושן ושקוף לפעמים כארס. רק זאת עוד עליהם לדעת, מלבד דעתם את המלחמה באויביהם: חנוף תחנף תחתם גם אדמת חייהם החדשה, אשר בארץ יהודה, אם לא יאבו לדעת כי מאז ומעולם – מימי הקנאים הנואשים בירושלים ועד ימי הקומוניסטים הנעלסים ביהודה – נתייסר או נתנסה הגזע היהודי ביצר כפול, אחד לחיים ואחד למות; אחד נבון מגבורה ועז מיסורים, ואחד סבל והפכפך כטובע; אחד קבוע ככוכב במסלולו ולא יפתוהו כל תהפוכות עולם, ואחד חונף חליפות לעצמו ולאחרים, בוחל ומתרפס בבת אחת, מפקיר טובו וחומד כל מראה עינים. אכן לא תקום יהודה, אם לא ידעו שביה לפתור לטובה את הסוד הגדול, הגלוי לכל באי עולם, כי אחד ומיוחד הוא זרע ישראל – מקיים ומהביל כאחד את חייו עד למעלה מכוח אנוש, מרפא בענוה את פצעיו הגדולים כעם יודע רפאות מכל הגויים – ומביט אותה שעה מבלי הרעיד עפעף, כחולה אנוש או כגוסס, אל סאובו השותת ואל בהרות נגעיו הפושים בעורו.

עם עונת היסורים הזאת, כשמנין יהודים רגילים – אווילי אמון כזבובים הנלכדים מדי אביב בחלל הסתום שבין תאומי חלונות – נערפו לתומם בלבה של יפו הקדומה על לא־דבר, על לא שלטון, על לא נקם: – נתמלאו חוצותיה של העיר העברית המפוטמה, הסגורה אותה שעה ככוורת סנוורים, כרוזים מאירי עינים ובהם כתוב לאמור: הבליגו. ליהודי הגלויות הנקבצים, שביום צרה נפשם מתוחה ושריריהם לא דרוכים, נשלח לא צו, כי אם עצה הומיה המלאה רמזים – אלה הרמזים הממאירים שבעתים לכל יהודי, הנהפכים על נקלה לעיני כל פחדן לנחשי אימה או יאוש; ליהודי הקריה הבלולים, המהגים בכל שבעים הלשונות של הפה והנפש, לא ניתן אפילו לקח בצורת לאו מפורש וקצר, שעם כל היותו ריק ממצות פעולה – הרי הוא לפחות בבחינת נוסח שיש בו ממש, שאפשר לשנן אותו בשפתים נאמנות, בלב חוסה, בפנים שלמים; וליהודי הסגולה, אשר עמדו כבר מעט לגורלם בארץ יהודה, לא נאמרו דברים כדרבונות, המשוים על מצות ההתאפקות גם מעט גבורה, ולו רק גבורה שבהשערה; לא הוגד: אל תתגרו באויביכם, כי שעתם שוחקת; אל תכו נקיים, למען נקם, כי טובה ונכונה רק נקמה טהורה; אל תרגזו לשוא לעיני השליטים, פן יאבו את רעתכם. רק ככה הוגד: הבליגו, מלה סתומה ורוחשת, שפירושה העלוב אינו אפילו סליחה נאצלה, כי אם מחילה תפלה.

עם ועם וארסו המיוחד לו, המסוכן לו יותר מכל מפלה. אנחנו, החיים את רוב חיינו בכוח מחשבה על אחרים, בכוח המשפט הנעשה על ידי אחרים, בכוח הצדק המנוסח על ידי אחרים – אסורים בהבלגה, שכן פירושה של זו היא שוב מחשבה על אחרים; לנו מותרת ההתאפקות על כל סוגיה: מן הסליחה הנעלה, שיש בה תמיד קורטוב של בוז מוותר כלפי עושי הרעה, ועד חרוק השנים הנאלם, הצופן לעתיד לבוא נקמה זכה של מעשי יצירה. גופנו, על כל שריריו, תוסס מאז ומתמיד מרעל מחילה הבאה מאונס, לבנו מפרפר בכל שעת צרה כתינוק בוכה והוא חוזר ומרגיע מאין אונים כאותו תינוק לאחר בכיו – מה בצע כי נרפא את דמנו בתרופת הקזה זו ששמה הבלגה, ודמנו מלא ממנה מפה לפה? כל הויתורים מותרים ליהודי בארץ ישראל, חוץ מן הויתור על מידה קטנה של גבורה ששמה: עמידה תמה של הגוף הישראלי; ההתחפשות, זו ששמשה בארצות הגולה אפר אחד ויחידי לגורל היהודי, נמשכת והולכת אולי גם בארץ יהודה, אבל היא אסורה בשעת מבחן. שם, בכל הגלויות, מעבר לאותו החיץ הדק שבנינו בארץ ישראל וששמו: גאולה מעול זרים, לא ידענו כגויים אחרים את המלחמה הצלולה; ידענו רק את ערפלי הצרה ואת הפורענות הדלוחה. אבל כאן אנו מצווים לומר: אויב; מי שאינו מבחין בהבדל, סימן לו שלא עמד בברית גורלנו החדש. אומה יודעת צרות רק מידי שמים, היד אשר נחתה בה להכותה היא תמיד יד אויב – ואם גּם יטנה לאחרונה העתיד לעבר אחר, לתנועת שלום או ללחיצת ידידות; אף אנחנו אמרנו כי נהיה כאן עם קטן ועז בזעיר אנפין ונדע לקרוא בשם אויב, ולו רק פעם בתקופה, בקום עלינו אדם להכותנו. מחר נשלים אליהם, מחרתים נחונן אותם ברוב ידידות ונעתיר עליהם טובה, כדרך עשותנו בנכר לרודפינו מתמול שלשום; יתר על כן – אולי גם מותר יהיה לנו להתפאר על אמת ולומר, כי הפכנו מידת התרפסות נקלה של הגלות למידת נדיבות של עליזי מולדת. אבל בעצם שעת מבחן הדברים הם כהויתם, ואין כל כוונה טובה רשאית ליטול מן היהודי את יקר המבחן. כמכורים הבאנו הנה מנכר את בשרנו ונפשנו; בלב לחיינו להטה תמיד אדמומית מבישה של אנשים כפותים, אלה שעיניהם מורדות והם מביטים במעניהם בכל גופם. האין כל הגאולה הישראלית, אם תכון, נתפסת בפסוק אחד קצר: שחרור מזרים מבחינת הטובה ומבחינת הרעה? הנאבה לנטוע בבשר טפנו יושר אחר מלבד יושר החיים הרגיל, זה שמאמץ מאליו את הגוף, מאמצו אם מעט ואם הרבה עד כדי שאינו יכול להכחיש את עצמו? היקום לנו פעם עתיד שרובו איתן – אם לא נעמול מעט למען גבורה בכל שעה קשה, אם לא נשבור את כוחה של הצמרמורת היהודית – זו הדוחה תמיד עד לזמן של ישועה כל עמידה, כל חשבון תכוף, כל מענה נאצה – בכוח הערמה של צוויים חדשים, חדשים כגאולתנו ונכספים כפדות נפשנו?

יונת הרחמים של האומה הישראלית מנהמת עכשיו בארץ יהודה לא רק על שדות חררים משריפה ועל גופות ערופים בהרג, כי אם גם על היסורים אשר חמרמרו על לא דבר. נגרע מאתנו כל החלק הטוב של השואה הזאת, כי לא קם בנו רוח בינה לראות רק אויבים, כדרך שעושה כל אומה בזמן של סכנה, זמן יקר שאין מוציאים אותו לאמירת שמות כפולים ומכופלים. מה ליהודי – במקומנו זה היקר, הקצר בגבולותיו וצפוף מהמון כלי עתיד – ולהמון כינויים המפתים את יצר הפלפול? מה אושרנו אילו ניתן לנו לקח תמיד וחדש: היה אויב לאויבך; עד עת מצוא, עד השלימך! תחת זאת הלעיטונו כל היום את הענין הישן והתפל בדבר מסיתים וצוררים ובדבר מנהיגים זרים הפסולים למנהיגות – הכל רעל ומכשול לאוות נפשנו החדשה, זו התובעת צמצום של תום בכל המעשים, הכל פיתוי מביש לתכונת ההפקרות של היהודי, זו הגורמת לו שיתרפק על עניני זרים גם בשעת חירום. מה פירוש לכל חיינו, בקריה נכונה ובחצרות שדה, אם לא שבתנו לבדנו שבת אחים, נקיים לאחרונה מקורי נכר ומאוחדים כעם אחד מתאפק? אשר יאמין בזאת לא יאבה כי ילמדונו ללא חפץ את הפירוד הבא ברוב דברים; אשר נפשו נכספת לזאת לא ישקוט מדי ראותו כי מזכים שוב בזכויות יתרות את רשות היחיד של היהודי, על ידי ציוויים לא ברורים, שכל הרוצה דורש אותם כערמתו או כתומתו, לגבורה או לפחדנות. כי זה הוא אחרון אחרון לכל מדרש חיינו: ־ כנופת לצמא כן הנפתולים לנפש היהודי.

בתוך הלילה הם מקיצים, ילדי הכפר אשר בשדה המצור ביהודה; יומם הם מהגים גבורות ונקמות כגורי־עם קטנים, ולילה יקיצו לקול היריות השלוחות כאפרוחי־הורים מעונגים, ובהקיצם תתמוגג נפשם עד־ארגיעה אל חיק האם הנאמנה ואל זרועות האב הנוטר. אימת־בכים גדולה ואוכלת לב, הלא היא אימת יצורים הנפגעים לראשונה מנצורות־זוועה שאין להם שחר; מנוחת־דיבורם נפלאה כדי־חזון ומרגיעה כמו־רגע גם הורים, כי כן שלוים לאחר אימה כל יצורי הטף שלא טעמו עדיין את הטעם הדמיוני של המות. הם אומרים: קצת־יורים, ועיניהם מנצנצות בחשכה לא רק מחרדה ומתמהון ומרוגז לילה של ילדים; בין נפץ־יריה אחד למשנהו יש שהם שבים ומתיפחים מעט כנכלמים, כאילו שודדה על לא־דבר תפארת תמהונם. הם נשאלים: הלא לילה הוא לישון? – ואף הרכים מביניהם ממאנים להשיב את ראשם אל הכר; הם נתבעים באזהרה: מחר לא תהיה מנת יומכם שלמה! – ואף התמימים שביניהם דוחים בכף יד קמוצה את האב המדבר או את האם המתחננת; הם מושבים לאחרונה בכוח־חיבה אל חיק ערשם – והם מתמתחים בלא־חשק, כמו לאחר חידה לא־נשלמה, וזרועותיהם השלוחות יסובו עוד כה וכה שעה רבה, כאילו נגרע מהן דבר אשר תאחז בו היד. ובנפול כבר עליהם תרדמה – תשוב האם אל ערשה ואל מנוחתה, כי תמו לעיניהם רגעי חרדתה, והאב המתאפק עוד יוסיף וישב למרגלותם. עפעף עינם כי ירעד, ואמר בלבו: אגן תרדמת אלהים היא שנת ילדים; כל רז וכל זר וכל מותר־זוועה לא יעברו כמעט את גבולה; ובעברם – והיו בבוקר כמסוס מושלך אשר לא תשוב עוד וּתֵחַיֵם נפש הילד. משל לפליטת־מידוזות ללא רוח חיים אשר הקיא הים בזעפו אל החול: – הגלים רק ילקקו עוד את נבלתן, מבלי דעת אף הם עצמם כי זאת היא פליטה ממפלצת תהומם אשר התנוססה זה לא כבר בקרבם, והיא אז כולה שקופה כחידה אשר פתרונה ממנה והלאה.

כן יחשוב בלבו האב הנוטר, המנחש לבדו למען גורל הטף. ואולם יש אשר אחד לא־לומד, פרא־אבות, יחבק את בנו במחשכים והיה כמוצא שלל רב למול קול היריות. ידוע ידע האיש, כי הקולות המתפוצצים יגידו בלשונם האדירה, הגד וחזור בקצב־בראשית אחד, אמת קטנה ועזה, אמת לוהטת במערומיה; בין יבין האיש כי זאת היא אחת מאמיתות־בראשית ללא חותם גלגולים, ללא כל לבוש וללא כל ערמת פרצוף; ואף הוא, האב הנכלם והחומל והמתעבר, יתאוה פתאום תאוה אחת להתנקם ולענות אף הוא חלקו אמת קטנה ועזה. לב הילד על לבו, ושפתי האב ידובבו רק חלקות ומנוחות, אך לבו ידבר ללא־מלים; וכה יאמר: הה, בני! מה טוב כי השיבונו היורים האלה לאחור, אל קדמות ימי המערומים! מה נעים כי הגיעו לנו ממרחקים גדולים ימים אשר נאבה מחדש לראות את ילדינו לפנינו ללא כתונת לנפשם, ורק עורם להם לחום ולמגן. אבותינו, אשר לא ייספרו מני רוב גם הם גם לבושי דאגותיהם ותקוותיהם, לא ראו במו עיניהם את הבן בדמותו ואת הבת בצלמה; גם אהבתם גם דאגתם לחכו תמיד מתחילה את לבושי הצאצאים. ספריהם העידו בהם כי לא היו כמוהם בין הגויים אבות רחמנים, אך הם שיחתו את רוב רחמיהם אל מעבה הבגדים, הטפלים כולם יחד אל הבשר ואל הנפש – מכתונת הדת הראשונה אשר לרוח הטף ועד גלימות המוסר ומעילי המסורת אשר על כתפי העלם. עולל במערומיו לא נקרה אולי בימים ההם אל חיק אב מישראל, אשר יראנו מולידו בחלקת בשרו ובמלוא־נפשו, והאב המכלכל יכיר במו עיניו, כהכיר שליח־טבע נאמן, את פי המבואות המוליכים אל הלב ואל הרוח ואל הדמיון – בטרם יכוסה גור החיים הקטן בשער הצמיחה המאפיל והמבואות יהיו למאורות־סתרים; ועלם לא עמד לפני אביו כעמוד יורש לפני מורישו, למען ידבר הגדול אל הצעיר בלשון האבות הקצרה, זאת הלשון השומרת בחובה מעט מן הרזים הנאלמים אשר בדבור האהבה, מעט מן הצו הכבד והחריף היוצא מפי הגבר החובק. הה, לשון טורחת, בת־מזימות, נוצרה גם למען המשפחה בישראל, לשון אשר דמתה לא־מעט גם לשפת־כתית זו המתפזרת בחוץ ובמבואות שווקים – כי על כן היו גם הבנים טרחנים מרוב חשבון, נזעפים מרוב מנהגים, מתנכרים או יגעים מרוב לבושים. וכן נהיה הדבר אשר שכח יהודי את כל הקצרות ואת כל הנסתרות בדרך הלשון ובדרך האמיתות, אשר מאס יחד עם זה גם את החשופות בחיים ובמות. ואולם אתה, בני, עוללת לי פלא בחשכה הזאת, וידעתי בלבי כי לא אוסיף עוד להורותך בקול ובחשבון וברוב דעות. כקול הנפץ הזה, האטום וחשוף גם יחד כקול בראשית, כן יהיה מעתה לקחי אשר אתן לך למען העתיד: – כוח נאמן מנפשי, גביש מורשה מנפש העם, צדקה נקשה מנפש האדם. אף אנכי הייתי לפנים מהיר כאבותי, ועתה נגולו אבנים כבדות על שערי נפשי, על עיני נפלו דמדומי־סנוורים בני־קדומים ולא אראה עוד היום נכוחות וספורות וטובות, כי אם גשש אגשש לקראת נדבת גורלי; כל מבואות בינתי נעתמו כמו מערפלי שחר, ורק תמצית חיי מאירה עוד ללא־תמורות באור בודד – מה איפוא הבן אשר ייטב לי אם לא בן מחריש, אשר כוח עוורים כוחו לשאת את כל נפשו אל המעט? ועל כן שמע, הה, בני, ואגידה לך את המעט אשר אויתי: כבוש את נפשך התמה כאשר קמצת זה עתה את כף ידך הקטנה לקול היריה המתפוצצת.

חוטר בן־גזע, מעץ יהודה הניסח, ניטע אף נבט מחדש בארץ יהודה; ורבים השומעים עליו מרחוק כשמוע כזבי גורל, ורבים הרואים בו מקרוב – עד כדי מישוש האצבעות במחבוא השרשים. ויש אשר אחד המשתאים ישא את עיניו למעלה, כי יאבה לראות מה חופת הגידול לראש הנטע הנשפט הזה – וראה שמים שטופי־אד, כמראה אשר יהיה לשחק לפני חילוף רוחות או בערב אביב מוקדם ונמהר; ואל האופק יביט הרואה – והנה שם רבצת עננים, כחולי־שחור, הרומזים לסערה כי תבוא או למצוקת אוויר רבת ימים ולילות. וניחש האיש בלבו לאמור: הנה בקצה האופק ההוא שם אירופה וענניה, טור על פני טור, ענני זעם מוצקים אשר לא יתלכדו במהרה למסכת־ענן אחת, אפורה ורכה כעין ערפלי הגשם, כי אם גאה יגאו במוראם ולא יכלו ללא סופה; ושם עב כמתאבכת על פני אסיה, ומנגד לה ירחפו עננים מקצות שמי אפריקה הצחיחים, מקצתם שקופים כלאחר סער, ומקצתם כנאדות המלאים; ועוד הלאה מזה, במעגל האופק – רצועת ערפל ללא ניד, עמומה עד־מאד ממרחק, ואין לדעת אם לא שלוחות ענן הן העולות על פני אמריקה בת־התאומים; ואוסטרליה הרחוקה אף היא אדים לה במלוא קצותיה: – הכי מן האופק הזה לא תבוא חרדה?

עץ־פרי, בארצות של ארבע תקופות־שנה, יש שהוא מעלה ניצה בעצם סופות ניסן; ואיכר בעל־גן, מדי שמעו לילה את יללת הסופה, יחבר בלי משים פתגם ויאמר: – עץ המלבלב בתקופת סופה – פירותיו משובחים. אמנם כן, אף זוהי ערמת איכרים טובה – לברך תמיד על טבע השדה והגן, בין שהוא הולך במישרים עם גידוליו ובין שהוא משרה עליהם חליפות אבחת כליון; התמימות הצומחת מערמה זו משמשת בעיקר תריס בפני חכמה נפסדת, הלא היא התחכמות כל הפזיזים והחמדנים למיניהם, המרדפים תמיד סוג אחד ויחידי של טבע – זה שהוא טוב נוח ומתוק. אבל הטבע הוא תמיד אחד, וסוגיו לא היו ולא נבראו; הוא רב־און ושופע כוחות לבטלה ולעלילה – וככל היצורים הכבירים אין שותפות עמו אלא בשלום. אל תאור אותו כילד, אל תכסה על פניך מאימתו כפחדן, אל תכוף את ראשך לסור מן המקום כזקן; היה כגבר וצעד עמו שפי בכל אשר יצעד, ובין מעט גם בחנופה – כי אוהב חלקות הוא אדוניך זה, ואיש אשר יאשרהו יאושר אף הוא, אם מעט ואם הרבה. שים בפיך נחש־לטובה ואמור: הנה שטף אד את השמים אשר על ראש גידולי – אין זאת, כי קרוב יום אביב רוה; הנה אראה בקצות כל האפקים רבצת עננים עזים, כחולי־שחור – הוא הוא הזֵר, זר האימה וההוד גם יחד, אשר בלעדיהו לא יהיה למפעל־אנשים חלק באימת העתיד ובתפארתו; בלעדיהם, בלעדי רמזי־הכליון העוטרים תמיד מעברים כל במת חיים גדולה, לא יצדק לנפשו רפה־הידים המתחמק ולא יגבה מפחד לב האמיץ. מעטים הם חלקי היסטוריה שקורותיהם הן נחת והנחת היא פרי שלוה; חלקים כאלה בספר הדורות – פירושם מצוי לצדם ואומר: הללו לא היו אלא זמני־בינים, שעה ששר הגורל מנמנם, כביכול, ליד מפוחו השובת. אך מי ראה את דפי היסטוריה שאינם מהבהבים לסירוגין מאותות־לרעה, כאותן זגוגיות החלון הנדלקות וכבות חלילה מחזיז רחוק ומברק קרוב? הט אזנך אל מפעל־אנשים – ושמעת מתוך קרביו קולות־שבר אטומים; צמצם את עיניך אל דבר מן הדברים הנעשים – וראית מחול חלקים קטנים ללא משטר, העומדים, לכאורה, להסתיים בערבוביה נמוגה, כדרך כל המחולות; אמץ את דמיונך מעט – ובינות בכל חפץ אשר תחת השמש כמו בדבר אשר תחילתו וסופו מתארים מחזור שלם של כליון. אך האם לבינות כאלה יקרא חיים? היא הנותנת: חכמת החיים הולכת וגדולה ככל אשר יגדל בנפש החי הכשרון לראות דברים כמו־יחד, עד כדי היותם לעין שטח רחב וחלק; להקשיב יחד לכל הקולות, הגלויים והנסתרים, עד כדי צרף אותם מאליהם למנגינת עלילה אחת; לחזות בכל האותות, המלוים את המעשים, כמו שחוזה בתמונת ציור – על צבעיה־אוריה אשר בתווך ועל צלליה ההולכים וקודרים אל מול השולים.

מן האותות אשר באופק הדברים אל תַּחַת, כי ענני־האופק רובם נמוגים באפס כל סער ועין לא תראה אחריתם. אך אם יש בהם מבשר רעות – הבט גם אל המבשר העז הזה בתוחלת, כי גם ממנו יצא דבר: דבר־התפארת שאינו נוצר אלא מערבוב טובה ורעה. מכל המצוות התלויות בבנין עתיד – מצות התפארה היא הראשונה במעלה; רק הוד מעשינו יסופר לבנים. שפת המסורת היא משחק צבעים, והלובן של יום בהיר בהיסטוריה אין כוחו מרובה, מבחינת הביטוי, מאפרורית הבטלה. על כן נהיה כמתכחשים לטובנו, אם נצפה בלי הרף לימים בהירים; כי הימים הטובים והשקטים, זמן שהידים עמלות בקצב של שלום ונדבכי הבנין עולים מהר זה על גב זה, אף הם תובעים לעצמם – למען חינם וערכם – מסגרת בת חומר עמום,שהרואה בה ינחש בלי שהות, בכוח הצל הנאצל משוליה, את הסגולות אשר מעבר למסגרת פנימה, את יחודן המסוגר, את בעלותן ללא פרץ, את דבר היותן חשוקות יחד כמשפחה ביום סער גדול. והלא לזאת יתפלל כל עושה עלילה, אם איש ואם עם: למעט את הבוסר במלאכה, זה שאין בו הכרת שמחה ויגון. אמנם כן: יש דוגמה שכולה נועם מעושי מלאכה שאננים והוזים, אשר מקומם לרוב בארצות מזרח ובאגפיהן והם מכשירים את מלאכתם עד קצה התכלית; הללו יושבים בצל החמים אשר לקיר הבית, רוח השרב ינוע סביב ולא יגע בהם כמפגיע מדי הרימם יד על הברזל או מדי נהלם את החרט הדק בכסף ובזהב: – אך לעומת זה נודע לטוב סוג אמנים מסוג אחר, אישים דואגים ולא־נפחדים, התרים להם אור עם אשנב אחד בבית או מצפים באין אונים לשתיקת לילה, האוררים שבע ביום את הערפל הלח אשר בא בחומר מלאכתם או את שאון הזרים אשר נשל אותם מדרך מחשבתם. למי מאלה תחפוץ כי תדמה? אך שוא כל חפצך, כי בחור לא תוכל את דרכך וגורלך נכון עד אחריתו: לסוב בין מעשי ידיך אל מול נוף־חליפות, המבהיר ומקדיר חליפות. מקומך מקום מערבולת של רוחות העולם, הלא הוא בקצה המזרח והמערב, וכארוך ימיך כן יארכו לך הרמזים הטובים והרעים; בוקר תאמר: מי יתן זעף ענני לילה אשר לא תבחנו העין כמו, וערב תצפה אל בוקר למען האדומומית המרהיבה והחולפת אשר בעננים.

בימים חמורים, כשמושגי התקופה מתנערים אם מעט ואם הרבה מאבק הבטלה, ורבים מהם – מאלה הנפקדים במפקד ונבדקים לכוחם ונלקחים לעבודת המשמר של התקופה – גם מתקינים לעצמם לבוש־לשון מחודש, צר ועז ולא־מסולסל, כעין המדים אשר לאנשי הצבא: – אז יש אשר בקצותך המחנה הזה, ההומה ממלים חריפות כחצים ומביטויים לטושים כחרבות, יופיע פתאום יצור־מושגים מופלא, הלבוש אדרת לשון רחבה עשויה קפלים. מראהו אומר חשיבות וּתמימות, וכל דמותו, אשר לא מאפנת־הימים, מאצילה מיד על כל הפוגש בה זכר של עתים נשכחות, הלא הוא הזמן שמושגי חובה ישישים ישבו עוד ראשונה בסוד הגורל של האדם. הרואה אותו לראשונה לא יכירנו, אף ישתאה תחילה עד מאוד לישיש רב־קומה זה, המהלך קוממיות ומלוא רוחב מהלכו כתחום הרוחב אשר למסילת עולם גדולה; ולאחרונה לא יאבה עוד הרואה להתאפק ועצר בדברים את הישיש השגיא: “מי אתה ומה שמך?” – מרומא אנכי, עיר האזרחים הקדמונים, ושמי נודע גם בגויים. “אנכי איש ביהודה, המפליאה רבים ביצורי־מושגיה, וכדמותך הגדולה לא ראיתי עד היום ואת שמך לא שמעתי. רק עוד לי חשוב מעט עד אם אגיד את שמי בלשונך, כי לא נוסיתי עוד בארץ הזאת; וזה שמי, אשר רחב ונסב בלשונכם מפאת החידוש: אומץ הרוח אשר לאזרח בתורת אזרח.”

אמנם כן, מידה זו לא נתקיימה עוד היום ביהודה אלא מעט מן המעט. הַדַבָּרים, הרפים והחזקים גם יחד, הרחיבו את דיבורם רק לעבר אחד, בזמן שהיו מונים כל מיני ציוויים אשר בקום וזכה, אבל החרישו מלמד את העם להנזר כל הנזירות הרבות שחייב בהן כל צבור היוצא למטרה גדולה. רבים פשעיהם ולא ימנו מרוב; אבל על פשע אחד עלולה גזירה להתגלגל על כל יהודה החדשה: על אשר לא הוגד לעם הזה, ולו רק לאנשי המשמרות, המגששים במו רגליהם בשבילי העתיד, כי פלא החיים החדשים פירושו הוא לא רק לרבות כי אם לחסר ידוע ידע אולי כל הולך בראש כי ההולך אל מטרה שואף אל גבולים, כל מטיף ניחש אולי בלבו כי ההבטחות לעתיד־לבוא קיומן לא ישוער אלא במין כלי־חיים בן־דפנות, שיש בו כדי ריכוז וכדי שמירה וכדי הבדלה משאר כל העולם; אבל באין אומץ רוח לא נאמר לכל יהודי, בהיות יהודי זה גם בשכרון הגאולה פיכח לכל הבלי הבליו, כי הנגאל־באמת דומה לכילי אכזרי אל־נפשו, זה המקבץ המון פרוטות ומעביר אותן בלי הנאה מעולמו כדי שיזכה למשש במו ידיו את דינר הזהב. מי ראה עם כילי, לאמר: עם שואף גדולות, כשידו האחת מושטה לדינר הזהב והשניה מוציאה בלי הרף אגורות אגורות לכל מיני לקיקה? כל הגאולות הגדולות יותר משעשו נפשות על ידי מתק ההבטחות – כבשו את הלבבות הפשוקים על ידי אזהרות; כל בשורת פדות לוחשת על אוזן נטויה: הצמצום הוא הדמות בגילויי החומר והרוח גם יחד, ומושכל ראשון הוא לגבורת האדם: הנזר מן הריבוי. בו, בריבוי זה התובע מן הנפש את אונה בכל פיותיו הרבים, אין אושר ליחיד, אין חוסן לצבור, אין גורל לאומה. אף הדת, צורה ראשונה לגאולת האדם, מתארת את העולם לפני מאמיניה בתואר הכלוב, ואם אמנם היא מזהיבה בכוונה את בדי הברזל. גם גאולתנו, מימי פּינסקר ואילך, מחושבת היתה לכאורה בצורת מולדת סגורה, עם הגפן והתאנה ועם צל המנוחה אשר תחתיהן, זה הסובב חלילה ואת מקומו לא ימיר; אך כלוב מולדת זה ניתנו לו מלכתחילה בין בדיו רווחים גדולים מדי, למען יוכלו אווזי־אדם שבין היהודים לשרבּב על־נקלה את צואריהם הארוכים ולגעגע בקול גדול אל מרחב העולם: – גע־גע־גע, הבה לנו נגינה! גע־גע־גע, הבה לנו משופרא של תרבות, גוון מאיר־עינים של אמנות! גע־גע־גע, הבה לנו בליל חידושים, כי זה מאכלנו אל צוארינו הארוכים! – וככה יצעד העם הזה אל מטרתו, אשר שבילה ילך הלוך וצר, כטבע כל דרך המתקרב אל קצהו: נפשו מפושקת, עיניו נוטפות תשוקה, ידיו חלקלקות מזוהמת המתק של מעדנים בני פרוטה. הנפש כזאת תהיה בבת אחת לנציב גבורה? העינים כאלה תנעצנה בפני אויב? הידים כאלה תאחזנה דבר לבלי הרפות?

ימים יבואו – ומקק נפש לאין מרפא יפשה בערי יהודה אלה, המלאות מפה לפה חושקים, אשר אחד ממשפחה בתוכן לא יאבה לבחור במעט תחת הרבה, למען עשות במחיצתו את ההקדמה הקטנה לחזיון החרות אשר לאומה השלמה. שובע, אשר לא־כתוב בספר הגורל, ירבה בקרבן, ופימה שמנה – מרוב אכול חמאת תורות ודבש שעשועים – תדבק כמועקה אל כל צוואר; רוגז תפל, החרות בגלוי על הפרצוף, יילווה אל כל עובר ברחוב, כחוק לכל אלה אשר טרדתם או תשוקתם פזורה על כל עבר, המון הצובאים בחוצות לא מיכלול את האביון התם, את הרעב ההולך לבטח, את הנבער מדעת הטוב בבערותו – אלה טיפוסי אדם החמודים אשר לכל הגויים. ובית לא ישאר עוד אשר תשלוט שם נחת צפופה ותמה, היא הנחת הפרושה לרגלי האדם כמרבה הדשא אשר גבעוליו אלפי רבבה ומראהו אחד; וחדר לא יהיה עוד אשר ינוה שם סוד האושר הנבחר, זה אשר איננו ברוב המקרים בלתי אם תחום פרישות בין ארבעה קירות; ובית־אב לא יהיה עוד אשר שם ישב גבר בכל כבודו ומאודו, הוא הגבר אשר כבודו פנימה והוא הטוב והנכבד בכל מגיני העולם הזה – כי בכל בית יתגוררו אנשים ונשים אשר לא ידעו לחיות לפי עצם החיים והם עטו תמיד בשיניהם, כדרך חיות־שחץ קטנות, רק אל הגדילים אשר למפּת החיים הרקומה. רק אל בתי־שעשועיהם ואל מקומות נאומיהם ואל במות מריבותיהם ילכו כולם כהלוך אל המוחלט, אל העיקר, אל השלם; ואולם אזניהם, אשר היו כשרועות מרוב שמוע, תצילינה תמיד גם בעשותם את פועל כפיהם וגם בשבתם אל מנוחתם. ולילה אחד, מדי רחוש המוניהם באולמים, המון והמון באולמו, תרד על עריהם בשורה רעה וגמאה בכוח גדול, כעננת סער, את חוצותיהם ואת כל מבואותיהם; ואולם כעננה בסופה תעבור הבשורה ולא תשפוך עליהם גשם דמעות ולא תסקול את בתיהם בברד חרדה; במבוא אזנם הרחב מדי יתעלף הקול כמתעתע ולא יגיע אל נפשם: – או אז יתרוצצו דַבָּריהם כמשתוללים ויחפשו גבר לגבורה, ענוים לסבל, תמימים לאמונה – ואין. עינים כבות, עיני כסילים, כתום אוולתם, יביטו בהם מכל עבר.

נשבה הרוח ונמוגה; השקמה, הערה בלילות, התאפקה כמו־רגע בעוד־רוח, ואחרי כן רעשה כה וכה במלוא גבולותיה, בין הכרם קצוב הגפנים ובין הדרך המתנכרת. חרמש הירח שח אל הערפל אשר בפאת הרקיע, והגפן העמוסה לא יספה עוד להבהב אל פני החול אשר מתחת לשלוחותיה; עין־האלף באשכולותיה הועמה מתחת לעפעפי הטל, ולעומת זאת התחילו מנצנצים לאטם העלים הנרטבים – כי כן תאציל הגוויה לעורה ארשת חיים ברורה מדי כסות מסך־השינה את עיניה. במחבוא הבדים, עם מבוא השרשים, נסוכה כבר אפלולית חצות תמה: נחת לילה, קצרה ומלאה, של אמצע קיץ; נחת שינה על יצור ברוך־יום אשר אין ניב ואין שארית יגון ללילותיו. נפתולי השלוחות קצובים בחשכה כמעגל, גֵבֵי החול מתחת יסובו כמלוא הגפן הסרוחה, מנשׂאים מעט מזער את יצור השׂריגים מעל פני האדמה הרבה; וממעל, במקום שם יתגודדו כל הלילה רזי הנוחם אשר לחיים, לא ירד כל שיג אל הגפן שפלת הקומה. הרוח יזוע חליפות והגפן תדום; היא למדה היטב עלפון תרדמה מאבותיה־רבבה, תחת שכבה יומם בהקיץ בכרמים החשוּפים, דבוקה בקצות בדיה אל החול הצורב, שפוכה כולה על פני ארץ למען לשדה, ללא משען־גזע עבה־מורשה, ללא צמרת קלת שרביטים המשיחה את עמל הצומח. הנה רוח מצפון משיבה צינה נכריה; השקמה, אילן־גבורות חדל־עלילה, חורק פתאום מכל מוסדי שרשיו ונופו הרחב נרעש לסירוגין לכל משכנותיו. אך הגפן לא תחרד. היא יצור תחתיות על פני חול, החול הצחיח ורך הלב גם יחד אשר יתן את לשדו המעט לדבקים בו כל הימים; היא עשירה ומטופלת מכל שיח, על כן היא בדלה ונבונה רק לנפשה. מורשת־קדומים נשלמה בכל שריגיה, ובכל דרכה – זה דרכה הנעלם אשר ארך אולי כארוך ימי החול המצמיח – לא אגרה בלתי אם בינת פריה ותעלומות מגדים; ברבות חמודותיה, מיום הצמיחה על פני ערבות שמש גרגר בוסר ללא בציר ועד יום אשר למדה לגדל בכרמי גיל ענב־חמד למינהו, לא השתעשעה בכל תמורות – מלבד תמורות האון הנאצלות מאליהן על יצורים מבורכים. היא לא טעמה מימיה חרדת אילנות, שלוחי־גזע וכלילי צמרת, הגדלים בעולם הזה לגורל־תאומים: לתועלת ולרמזים; מנפשה נשכחה זה כבר כל ארשת סרק ללא גמול, כל תאות רויה ללא פתרונים: – כולה תאוה נמלאה, כולה רויה שלמה, קיץ יבואנה ללא זכרונות פּחדים מיום צחיח, חורף יחלוף עליה ולא יעיר בקרבה ערגה סתומה לימים דשנים שבעתים. על כן היא ישנה עם חצות כתומה, ואף אבחת הלילה הנאלמה, זו המתעלמת על פני צמחי השדה עם רדת ירח פגום – עגה־חגה מסביבה ואליה לא תקרב. הה, היא לבדה, אשר רצתה ללחך חול לא־עז ולהשקף בבדולח ענבים מאצל עפר האדמה, רק היא מכל שיח מכסה את ערית אדמתה בשכבה יקרה המשורגת מפּרי ועלים ובדים; לו ישב במלונה הפרוצה, אשר במעלה הכרם, נוטר נאלם ובוטח, היה אולי מדמה בלי־משים את מלוא כל החיים לנחלה שאננה ושפלת קומה המשלימה כל חוק רויה במעלה טפח אחד מעל האדמה.

הס: חרמש הירח נהיה כבר קרן הפוכה, ורמזי עולם אחרונים ננערים מתוכה באין רואים אל אפסי הערפל. מסביב רק אד ודממה, ואף קלי העשבים, הגדלים עם משוכת הכרם, כפופים ללא תואר וישנים שינה גנוזה של אחרי לילה; אפסה כל אוושת תעלומה מן השדה, כי הגיעה השעה הבטוחה שבין חצות ובין שחר, אותו שלב אחרון בקצה המסלול של יום־ולילה אשר לא יתרחש עוד עליו דבר לכל חליפותיו. היא היא השעה אשר בחיקה יעוֹרו פעם בפעם הקולות הקטוּעים לצפּרים נדרסות או דורסות, והד לא יענה אחריהם ומקומם לא יוָודע, ודמותם לא כצעקת עזרה אף ללא כקול המקרה – כי אם כשארית שכוֹל או נצחון אשר השלימו זה כבר את דרכם, באנחה או גיל; אף אילנות מרחוק ינועו ללא שיח עלים, כי אם חרוֹד במלוא נופם והאָלם עד־ארגיעה. אך הנה השקמה לחשה לעבר הכרם, ולחשה בא גל אחרי גל, כחוזר משיח סוד בעתו; היא היא השקמה, עץ הלחשים הגדול, אשר פירותיה הצומקים נושרים לבטלה ותפארת־אבות בתארה ובלשונה, ושׂיחה כי יבוא לא ימוֹג במהרה. אך הפּעם חרדה השקמה גם חרקה בנפתולי גזעה הנטושים לארץ; ושם, במחבוא תחתון זה אשר מסביבו מתעקלים ועולים בדים כקורות, יזועו חליפות חד וצל, ומאליהם – באין עין צופיה מן המלונה אשר במעלה הכרם – יפוצו מן השקמה והלאה, יגעו במשוכת הכרם, יפּלו על שריגי גפן מעבר הגדר פנימה. וכמו קול צעדים – וקץ הלילה, הגאול והנשכח, הפך פתאום זמן טורד, כאשר יהיה תמיד מדי יישמע קול צעד מצעדי יצורים וכבר יסובו צללים כה וכה במלוא הכרם, אך הגפנים רבצן ושנתן לארץ, בדיהן הנרמסים ישקשקו וישובו למנוחות; הן ישנות עוד שנת ישרים, לאחר יום־חפץ נשלם, ולבבן הסגור לא יפתח על־נקלה כלב יצורים נמהרים. הנה צל מן הצללים הנדים גחון על פני אחת הגפנים, והיא כל דמותה שפוכה לארץ ולא תדע דבר, כאשר לא ידעו דבר בשנתם יצורים שבעי נפש; העומד עליה ידרוך ברגלו כנגדה, מאגודות עיניה יפוצו רבות לכל עבר ודם עסיסן הולך נוזל בחול – אך שארית אשכולותיה אשר מצדה האחר ינובו עוד באור בדולח, זך ומעולף גם יחד, אור מאישונים אשר יישקף בהם עולם מגדים. רגע ומשנהו – והמשחית יניף עליה ברזל; אך הגפן, בהאחז היד בגזעה הקצר והשחום, רק תחריד רגע את קצות בדיה אשר עם החול, ועליה הרטובים ינועו לאטם כמו למגע הזומר. הס: הנה היא כרעה על גזעה, כי פלח הברזל את עצה; שׂריגיה סבו בכוח־חרדה מאצל האדמה, עיניה לאין מספר נטיו כמנתּרות למול כוכבים ברורים ומעולפים, ובמראיהן ערבוב זוועה ותנומה: הללו עוד אישוניהן מעולפים, והללו מרוּטות לאין־מרפּא, או חשׂוּפות מדוק הטל אשר עליהן ופקוחות לאימה; והיא עצמה – הפּצועה וההפוכה, הלקוחה ממחבוא החול ונטושה פתאום בכל קרביה כנגד מלוא העולם – הקיצה כהרף עין למותה, כאשר יקיצו פתאום למותם יצורים שבעי נפש. דלף מגדים עוד בפצעי עיניה, אך כל דמותה, המרעידה חליפות מדי הכות הברזל באחיותיה אשר מסביב – כשׂממית פרועה אשר לא הכירה שמץ תנחומות במות.

המסורת, הנכתבת לסירוגין בספר, הולכת ונוצרת מדמויות גלויות של מעשי אבות; לא כן המורשה הנאלמה, הנשקפת מבבת העין של האומה: זו נוצרת באין רואים מכוחות שכולים, כביכול, המפרים לעתיד לבוא ואינם מולידים בשעתם. הכוחות הללו אין להם לא תואר ולא שם, שכן כל הויתם מתגלמת בד בבד עם מותם הנעלם; ראשיתם, היא־היא ראשית כל מורשה, נעוצה תמיד בתקופת ההתהוות או בתקופת ההתחדשות של האומה, והנושא אותם בחובו לראשונה – את הכוחות המצניעים הללו, הנעשים במשך הדורות ברורים כחותם ועזים כגורל – הוא יצור אדם רגיל שברגילים, בן אומה שלא הגיע עדיין למידת גבורה. לו אנו יכולים אולי לקרוא בשם; זה יהיה שם רפה, נלעג כמעט, אך מפתה במקצת את הדמיון. הוא, אבי המורשת המעטירה, הוא האָב המצוה דבר לבן ולנכד; אך הוא מצוה בלי מלים, ללא שפת מעשים, ועל כן יש אשר נקרא לו: האָב המתאַפּק.

הזאת מורשה? אמנם כן: האָב מתאַפּק ומנחיל על ידי כך לבנו תוספת ראשונה של גבורה. דוֹק ותראה שאותה תקופת האלם הידועה, האופפת כערפלי בוקר את ראשית חייה של כל אומה, היא־היא גם המקדימה והולכת תמיד במשך כמה דורות ומתקינה את מידת הגבורה בשביל דור שמורים אחרון המחדש את חייו. אין מרד מתפרץ אלא אם הוא חבוי ימים רבים עד מאד, הצו הגואל יורד כגזירה רק מעל שפתים אשר נאלמו עידן ועידנים. מופת זה יש שהוא מתגלה בדרך הטבע החמור, לאמר שהעם עושה את עצמו אילם מרצונו; ויש שהטבע, המקים מורשה לעם, מתחכם לעמו זה בתחבולות, ומשעבדים ועריצים זרים בולמים במתכוון את פי המשועבדים, למען יתאפּקו וירע להם שבעתים ולמען ייטב שבעתים לבניהם אחריהם. אם כה ואם כה, אם מרצון ואם מאונס – והמורשה האמיצה, אשר אביה האָב המתאפק ואמה האוּמה, אינה באה לעולם אלא לאחר הריוֹן ממוּשך של שתיקה. האָב ־ איש רגיל ונדיב, האובד בחיק הדורות – ישים פתאום אל לבו לחסוך מעט מנפשו למען הדורות הבאים. איככה יעשה כזאת? הוא לא גבור, כי אם נדיב; נפשו זרועה רסיסי כוחות, כרסיסי הפז אשר בעפרות זהב. היהגה בקול, הישאל לנתיבות, היצפה יום־יום לחדשות מפי גורלו – וידמה בלבו דמיון שוא, כי אמנם השׂכּיל לעשות למען העתיד ברביבי הכוח האלה, אשר השלימו במועדם את כל מחזור גלגוליהם? כזאת לא תהיה; ההגוי בקול, אם רב ואם מעט ערכו, פורש מיד לגנזי המסורת. המורשה הנסתרה – שגם בימי גבורתה, בהיותה לאם כל תכונות, היא סגורה ומסוגרת במחשכי הדם – זו ניזונה רק מן הנאלם, מן ההגוי בלב, מן הכוח המתאפּק. וזה האיש, אשר נדמהו בדרך משל כּאָב ראשון למורשה, כה יאמר בלבו: לא אדבּר, כי זרם לדברים והוא שוטף וסוחף את רסיסי כוחי לתהום הנשיה; לא אשאל ולא אתמה ולא ארגז אל מעבר למחיצות ימי, כי כל אלה הלא יוגיעו את הנפש – ולה אוריש את נפשי לבני והיא מעוכה ויגעה וקרחה? הבה אכלא את נפשי; הנכנס יכּנס והיוצא אל יצא.

נחוד חידה לבית ישראל, ונלכד לנו שבט משבטיו, ואיש יעלה מן השבט הנלכּד – והנה הוא הגבר הנרצה, הטוב מכל טובי אנשינו, תאות כל חלומותינו. מה שמו כי נדע? הוא כנכלם מעט על דבר שמו; מה כוחו כי נדע? הוא רק מתאַפּק ויותר מזה לא יעשה לעתיד; מה ערכו כי נדע? הה, ערכו גדול ורם: הוא האָב. הוא נורא ונאדר מרוב שלטון; ברצותו יחריש ויצבור כנדבה את גרגרי אונו, וברצותו יוציאם לבטלה, ישרפם בהבל פיו, כאשר עשו אבותיו ואבות אבותיו. הוא המוליד העריץ אשר יצוה תכונות לזרעו, ואין לשנות; הוא ייטיב לבניו ויעשיר את ניניו – אם התאפּק לאמיתו, אם החריש בלי דעת, אם הרביץ את נפשו לעולמים; הוא יעזוב כזב לבניו ויסכסך תכונות בתכונות בנפש נינו – אם התחפש כנבדל מאחיו, כשפל נבחר מעם, כגבר צרור במנוחותיו. אשריהו אם החריש; אבוי לנו אם היה כמחריש. אך אם כה ואם כה – והוא האחד ובלתו אין שני. כל אחיו המהגים עומדים במזל ישן. בדברם הם מבלים את תקות ישראל; בגבהם הם תומכים את סיפּון ההבלים אשר לבית ישראל; בלטשם עין לעברים – הם מָשיבים אימה בפני כל תכונה חדשה, מן הטף אשר לנפש אדם מישראל. כל אלה – יהודים אחים לקול הנקלה והמבזבז, ולא אחים לאלם הטמיר והיקר – עומדים בחומו של עולם ושארית אונם שופעת כיזע, כביכול, דרך נקבוביות עורם. האם לא יתם לאחרונה כל כוחם, כצאת דם החי דרך העורקים השסועים? רק הוא, האָב המתאַפק והרחמן, הגה בלבו רעיון למרפא – להתכפש בעפר האדמה באשר ימצא, או בכל תום או בכל שכחה, למען ייסתמו הפיות המבישים והנפש לא תוסיף עוד לנזול, לדלוף, לשחת בלי הרף ליום הווה את לשדה.

האָבות מצניעים את דודיהם הכשרים; אַל תחפש איפוא לשוא את האב המתאַפּק, המוליד במסתרים את תכונתנו החדשה. לו נאוה דומיה. אם תכיר אותו בדרך – והלם לבו רגע על לא־דבר, להוות כולנו; אם תקרא בשמו – וחרד גם האיש העניו הזה לקולך, כחרוד יהודי לכל קול מתקוה ומדמיון; ואם תגיד לו תהילה בפניו – ונהר ורחב והיה פתאום ככל יהודי. שטה ועבור מעל פני דרכו; כי באָבדו תאבד עמו גם תקותנו. לא אחת התקוות הגדולות והגלויות אשר נחרתו בשם ובתואר בספר המסורת. הללו לא יתמו, לא יכזבו את בואן; הללו ימאנו מאליהן להקרע מעל בית־ישראל. הן נושנו בבית הזה, אשר ריח נצחים נודף מכתליו; כה טוב להן, לתקוות שׂבעות ימים אלה, לשבת בין גוילים צהובים המשמיעים כל היום רשרוש קדומים. כה טוב להן פה ודבר לא יבריחן, את בנות התקוה האלה הנבונות והשבעות, אשר לחם חוקן ניתן להן מספר הספרים ושיקוין ילוקח מלשד נפשה של בתולת יהודה. ואולם מות תמות אולי תקותנו היחידה והנאלמה, התקוה למורשה חדשה. הלזו לא נכתבה בספר, לא נקראה עדיין בשם בפני קהל ועדה; חוזים לא דמו עדיין את תארה החמוד. ומגן אין לה עדיין בארץ היהודים, בלתי אם האב הנעלם, המתאפּק והרחמן.

הנוֹחם עומד מאחרי כתלנו, ועוד מעט והוא ימחה את הדמעה האחרונה מעל פנינו. לפניו ילוו אלינו מלאכי הרחמים, אלה הנחפזים מאליהם לכל מרום־קרע של מעשים; יבוא היגון בהיר־העינים ואחריו הדאגה המתאפקת ואחריה התוחלת בת התקוה, זו אשר לא תבושש גם ביום רע ובחצנה תמיד אהבת־חליפות חדשה. אך הוא, הנוחם בן־העיים, יבוא לאחרונה ויעבור במחננו בצעדי חרש; ומדי נעצום עין לרגע מרגוע אחד, רגע־עלפון אשר כמוהו יקרה לכל מחנה של יגעי־אסון, יגשש הלז על סף בית אשר יבחר, ואל האיש אשר יאבה בו ישלח את לחשו בלי קול: פתח לי, כי רק רוח לילה אנכי, ובעלות השחר למעשים חדשים – אמוֹגה על מקומי ללא שריד.

וכזאת ידבר הנוחם:

אטום את אזניך משמוע את דבריהם של החלפנים מישראל. מעברים, מקרוב ומרחוק, הם יבואו עליך ועינם הרעה לטושה אל הכוונה השלמה הנשקפת מתוך מעשיך; בלבם מזימה ובפיהם חלקות: הה, איש־חמודות אשר בגיא המולדת! על מה הוקעת נגד כל אויביך את הכוונה השלמה – והיא לא תצלח ליהודי איש־חמודות? הבה נמירה לך את האחת בכוונות רבות, למען לא יכירך אויב על־נקלה ולמען תנעם שבעתים לאוהביך. ככה ידברו בפיהם, ובחפני כפיהם מכל רעיון, מכל מגמה, מכל חנופה. אל תאבה ואל תשמע. ארורים המעשים שאין כוונתם שלמה – ואף אתה עוד תמול ושלשום גלגלת את נצורות המולדת ביד נמהרה, כמי שמגלגל באבני קוביה. זכור את תנאיך לבלי ספור אשר התנית בארץ הזאת אל גורלך ואשר החלפת אותם עשרת מונים, מדי נשׁוֹב שרב־סנוורים בפניך בירח הקיץ, או מדי ניסח אהלך בלילות אל יוֵן הסתיו או מדי תום יום אחד נחת הראוה מחוצות עירך. זכור איך לווּך הזיות טורדות בכל דרכיך, כלוות נחיל זבובים עיקשים את המגואל; על המכורה הקטנה הזאת, אשר למען החיותך מחדש הוציאה עד־ארגיעה מעפרה הדל את לשד־תעלומותיה הישן, התפארת בלי־חשׂך במגמות רבות, הִזִיתָ עליה מפקידה לפקידה מי־קודש, כאילו יראת פן ידל ערכה – והיא, הצמאה בכל ארץ, ספגה עם זיעת עמלך גם דלף תלונותיך לאין־שחר, גם דשן תקוותיך ללא־פשר, גם נטיפות יגונך הדלוחות, – אלה אשר מקור להן בנפשך עוד לימים ולשנים ולדורות. ואף ביום אשר אהבת היית כמחלל; מפיך לא יצא דבר־עדנה ללא עווית מצח או נדנוד עפעף. ארצך, כאשה לא־רוחמה, לא טעמה עוד כמעט את מתק שפתיך. כי כה היה דברך תמיד: זאת ציון מכורתי, למען אתקדש באין־מפריע בדת אבותי; זאת יהודה מולדתי, למען אדמה בחופשתי לעם עליון; זאת נחלתי במזרח, למען ימצאוני על גבול בני־קדם חדשות וצדקות. התשמע ארץ־מולדת תאנית־אהבים כזאת – ורגוז לא תרגז תחתיה? אך היא יהודה הדלה והנאמנה בארצות, לא התכחשה אליך בימי הרעה, ויהי להפך: בחפּזון, אשר לא ייאמן בלתי אם יסופר על אם או מולדת, החילה לך מעט גבורה תמה, הטהורה מגמול ומחרטה, מוגגה באין־רואים בזיעת יסוריך את כל כוונותיך השונות, כמחות יזע־עמל רב את השרק ואת הכחל, ונתנה לך בלי־משים תחת אלה את הכוונה השלמה, היא הכוונה השלמה שבתוך המעשים, הגורמת להם שיהיו מאירים מגופם בימי הרעה, כיהלומים המנצנצים בתוך החשכה.

ועתה הם יבואו עליך מעברים, נדחי השקר הישראלי למיניהם, ועינם החנפה אל הכוונה השלמה הנשקפת מעל פניך. אמור לא יאמרו לך, כי שוא המולדת היחידה – פן תתעבם בלי משים; אך סחור־סחור יקריבו אל לבך את מזימתם, מזימה כנה ואמולה של יהודים המרדפים בבוא־מועד מועדים חדשים. כטפסר היוני אל חנה ושבעת בניה כן יתנפלו אל תומת מעשיך במשל ומליצה: הה, איש חמודות – הלא כמונו היית עוד תמול ושלשום שוכן־במות! מה היה לך כי שחות, כי חמרמרו פניך כולם, עד אפס מקום למשחק הרזים אשר על פרצוף יהודי? הנה ראינוך בגיא המולדת, האחד והיחיד, ופאת ראשך לא תגיע עוד אל קצה במותינו; סגוד איפוא אל אדמתך, אך כוון את דעתך לחפש במקומך זה המעט את טבעת־החותם אשר נשרה זה עתה מעל אצבע האדם; כוף על טפּך למען הגן – ויהי זה לראוה כאילו שח ראשך מרוב הגות, מהמון חליפות, מחשבון צרופים; כרע תחתיך, אם גבר אויבך – אך מהל באנחתך האחרונה מעט עווית־סליחה או פלצות־חרטה או זעקת־בינה, למען תהיה גם במותך יהודי מסוער ככל אחיך: מחליף חליפות, מכוון כוונות, מוצא מוצאים. ככה ידברו אליך בכל לשונותיהם, לשונות הסולת המנופות, ואתה אל תשמע ואל תאבה, כי חגך רחוק וכל דבריך – אשר יבואו אל אזניך ואשר יצאו מפיך – עוד יהיו ימים רבים מטחן בן־יומו, לקוח כדי־חפנים גרעיני בכורים משדה חייך ונתון בחפזה אל אבן הריחים הקלה, היא אבן הריחים לכפר ולבית, מעשה חוצב איש־עתי, אשר תסובב על נקלה האם או הצעירה בבנות. מה לך ולסולת חגם? הם רכים ומעונגים, כקדשות הגורל, ועור נפשם משוח בשמנים מנכר. ואתה כבד מתומך, נקשה מתקותך, איש חררים מאמתך, ומאכל נפשך לא ייקנה עוד ממרכולת־השווקים הרחוקה. שׂטה מעליהם ואל תען להם כערמתם, כי דבר לא יוכיח עוד ביניכם. עפר האדמה יטמנך אולי ביום צרה, אבן השדה תהיה לך לעד ביום מריבה, העץ על גבולך ישיח אולי ביום מנוחות את טוב גורלך – אך הם לא יאמינו לך: – גילך בעיניהם כאחת החליפות, ויגונך הגדול, יגון יהודה הצעיר, קל בעיניהם כאֲפֵר אשר בא מחדש משוק נכרים.

עלם פלוני אלמוני ירד לפני עשרות בשנים בחופה של יפו, ובהציגו לתוּמו את כף רגלו על אדמת יהודה – נתגלו לו יקרות ונפלאות, והוא לא ידע לכנות אותן בשם. מסביב המה לתאבון וללא תכלית קהל ערבים, אביוני מזרח פרועים ונעלסים; ביניהם, כזרים בין מוּזרים, התבוססו בתשואות יום הנמל יהודים רגילים נטויי גרון, ויהודים ספרדים – אישים שלוים למראית־עין – התנוססו מעברים במלוא תארם, התהלכו מתוך נחת וזהירות ככנענים אשר הגיעו למחוז חפצם. ואולם העלם לא שת לבו לאותו המהומה המבשרים לכאורה רק חיים גלויים ומעטים, ומדי לכתו בשרב הצל לאורך חוצות עקלקלים – ידע לבו מאוד את דבר היקרות והנפלאות, ופעם בפעם נשען אל קיר חומה, למען יעמול דמיונו למצוא להן שם. הפתרון בושש לבוא ואם כי העלם היה לפי נפשו זר להמון הבלי עולם ומודע להמון רזי חיים; ורק כעבור ימים וירחים והוא מהלך לבדו בערב בשדה טרשים אשר באחד הישובים הקטנים, הוא חפצי־בה אשר בקצה השומרון, שמע פתאום מלבו את השם הנכסף. מסביב היתה דממה, הדממה הנעלה אשר לאור הירח, ורק צעדי השומר הבודד הגיעו לסירוגין מן המדרון אשר עם הנחל; רוח הלילה נכנף בין הטרשים, ומדי האלמו חליפות עלה אחריו לחש קל וערב, כאילו התלחשו פרחים מבינות האבנים; רבות נשנה הלחש הזה, המתוק והתמים; ובהתהלך העלם כה וכה והוא מקשיב בלב צלול וקשוב, כאשר יצטלל הלב בלילה בארץ נכריה – ידע פתאום כי לרגליו יתלחשו פרחי המשיח.

אמנם כן, הארץ מלאה בימים ההם את פרחי המשיח הקטנים, ובכל אשר התהלכת – אם בלב יהודה ואם בקצה השומרון ואם במשעולי הגליל – כן ראית אותם בחליפות גונים: מקצתם כארגמן, צבע אחד שלם ומעולף מתוכו, כאומץ הלב המעט והתמים אשר לשומרי השדות ולנוטרי הכרמים; מקצתם עליהם הזעירים עוטים לוֹבן רך על שׂפתם, כטוהר העין הראשון אשר ליהודי בן־מושבתו; ורובם כעין טיפּוֹת קטיפה עם נקודות הכסף, צבע כהה ומאיר כאחד, גון רזים מדושן וצנוע גם יחד, פרחי חמד ללא ריח, אשר כל כותרתם כעבי עלה אחד: הללו דומים היו לאותם רסיסי הגורל החדשים אשר כוננו למו יהודים בארץ יהודה, בעיר או בכפר, בעצת ערמה או בתומת גבורה, למען תכונותיהם או למען תכונת העתיד. כאלה וכאלה הם פרחו בימים ההם בכל הארץ, וכמו נשמת פרחים נכונה היתה אז לכל היקרות והנפלאות, נשמה קטנה ותמה אשר אין לה דבר עם דאגת גידול ואימת חשבון. כעין תום היה אז במעט הגבורה והתקוה והרצון, תום העולל אשר פניו קורנים בלי דעת ליד האש הלוחשת או לנוכח הנחש המתפתל כמחריש. היוגב היהודי היה מסוגר בתחום צר של בטחון, תחום פלאי העומד בנס ללא התחזק וללא התרופף; הנוטר היה כמהביל באומץ לבו הרענן והפעוט: עלילת ערבים, קלה מלהג ונלעגה מדיבה, הבריחה אותו מגליל ליהודה, למען ינטור שם בכרמים עד עת מצוא, כדור נוקם יש אשר הכריע אותו ממארב הלילה, למען יבוא תחתיו אחד מאחיו ויתהלך כמותו עם אֲזַנוֹ, נערץ ופותה וחמוד; ואחרון־אחרון – הטף אשר בימים ההם נולד לעתיד בן בלי־שם, כהוולד פרחים. מוזר ומודע גם יחד היה בארץ, מין צמח מולדת דשן וחסר־גורל אשר לא ידעוהו שליט וחוקי מדינה והוא עלה כפורח ונשכח, כולו חיים נאים ללא מחיר, נחלת צאצאים חמודה ללא ציוני דאגה ומשפט. ועל כל אלה, על יקרות ונפלאות אין דומה להן, אשר לא יקום חרון גדול אם יירמסו ברגל, ועין הרואה לא תשתומם עליהן עד בלי די אם יאדירו וייפו שבעתיים, זרחה שמש תמיד, מאירה ללא תכלית, כביכול, נותנת חמדה ללא כוח, מבעירה צחצחות לאין שחר; ובמרחקים, בקושטא הנלעגה והנפלאת, זרחה שמש מלכות גדולה ועמומה, מלכות מוקסמה ללא מלוא קרנים, זו אשר חסדה וכבודה וערמתה גם יחד נפלו בארץ יהודה הרחוקה רק אלומות־אלומות, למען השאיר בארץ רווחה ותעלומה טובה, כרווחה וכתעלומה המצויות בכל ארץ אשר לא ימשלו בה שליטיה ממשל רב.

והנה עברו עשרות בשנים וחדשה נהיתה בארץ: הגיעה מלכות הנציבים אשר חסדה כאור המסוכן אשר לירח. מזוהר פני מלך גם משטר וגם רֶשַׁע, ואולם אור משנה זה, הזולף במסתרים גם בשעה שהוא בא מלב האופק, מלטף וקוסם כאחד, נוסך תמיד על נתיניו דעות והשגות אשר לא מן המציאות הבּרה, מאיר באור רך ומסכסך מאליו באורו את הדרכים, כופה רבים לעקשנות סהרורית אשר סופה אבדון או תרדמת הזיה. הה לפרחי המשיח: באור הטוב והרב והפרוע אשר מלפנים הם חסו בצל טרשים, ואולם מזל הסהר אשר מלך על הארץ הדריך את כל יושבי־בה, המונים־המונים ירוצו ללא דרך וירמסו על נקלה כל פרח, כי אפסו ברורות באור הירח. כבר היה כזאת לעולמים: בימי נציבי רומא נמוגה שארית יהודה לא מחוסר גבורה, כי אם מרוב משוגות חיים. הקנאים דרכו כסהרורים לקראת חודי החרבת של הלגיונות, ואנשי בן־זכאי ראו כחולמים בהקיץ טובות רחוקות מכל רחוק, אלה הטובות האיומות שאינן בגדר מצוה ממש לשום עם חי. ואולם יותר מכּל שרשה הנציבות ההיא בשעתה את הנטעים הענוגים אשר לעם יהודה: חדלו מישראל מתאַפקים יודעי כבוד. חצר בית המקדש ואגפיה מסביב שימשו אות ראשון וגדול למבוכה; הם מלאו תמיד המון שוקק, המתאוה הרבה ומקיים מעט. ואולם גם במלוא כל הארץ נהרו היהודים באור יתיר; החסיד היה כנזיר, האיכר רץ על נקלה אל המטבּלים, ואנשי הערים נדדו כמכושפים אל מעבר לגבולות יהודה. זאת היתה תקופה איומה ונאדרה: שמש יהודה עמדה עדיין בשיפּולי רקיע, ולמולה עמד כבר הכן במרום השמים סהר מלא, מתחסד ומכשף. הארץ מלאה גבורים ונואשים, הוזים ונודדים, מתחסדים ונבוכים, אך נוסף על כל האותות האלה נעשתה הארץ חררה מכל פרחיה. הללו נצמתו לאטם בכוח האור השופע מן הנציבות, אור ללא פשר הבא תמיד כאחרית, כשלות ערב או כביעותי לילה. היהודי לא היה עוד איש יושב תחתיו, כי זה דור או שנים הדריכוהו מנוחה ללא פשר; תינוקות של בית רבן לא ידעו אמון עולמים, אשר ממנו מוצא לדור קיים, כי בקריה ובכפר הסתובבו לעיניהם חליפות לא סרדיוטי מלכות רגילים, כי אם בּלשים מבעיתים, זרים לא ידועים המתקרבים ומתרחקים באור־הירח. הגבר התחקה על מושלו עד בלי די, למעלה מחובת נתין, למעלה מכוח אנוש; האם אף היא ניחשה למכביר, כקסומה אל צוהר עתידות נעלם – וכל משפחת עברים בארץ יהודה היתה בימי הנציבים כעין נפש אחת כלה ונמוגה.

שגגה או צדקה, כביכול, יצאה מלפני הגורל, הוא המיט עלינו בבת אחת אויב ורוכבו; אבל אם כה ואם כה – ונער־ישראל זה, ששמו הישוב הארץ־ישראלי, הועמד לנסיון־בינים: בין חיים למות, בין הבל לתעודה, בין ריבוי לגידול. מעכשיו לא נוכל עוד להשתבח לחינם ולומר, כי כולנו מכונסים על נקלה ולרווחה תחת חופת האביב שביהודה וכל הרוצה בא ומטיל את מטלטליו במקום אשר יבחר – יהודי וסחבות תורותיו; יהודי וסחבות מנוחותיו. הוברחנו עכשיו, בעטים של שכנים רעים או בעטיו של כוח בוחן, לתוך חצרות חיים מגודרות וצפופות, ושם נישאר ימים רבים כמו בתוך דחקות מצודה, גם לאחר אשר תיטב ותרחב הארץ לפנינו ככל אשר חפצנו. פה, במבצרי משורה סגורים, נקרב איש אל אחיו, ומאפס מקום ומאפס חמדה לא נחמוד עוד את הדמות היהודי המבהיקה והמסורבלת, זו שעורה משוח כדי טפח בכל מיני שמנים של בחירה וגופה משומר בכל מיני לבושים של בטחון; לעומת זאת ינעמו לנו אחים תמימים ודרוכים אשר יקל להם ללמוד דבר מפי הגבורה, אשר יתאמנו כילדים ימים רבים למשחק גורל אחד ולא יתבוששו.

הרווחה לא תהיה עוד בארץ, לאמר: הרוחה היהודית שאינה יונקת ממקור, אלא מתלקטת מבחוץ; זו שפירושה מלוא־חפנים ולא מלוא־רצון; זו הבלתי־נאמנה,החסרה את עפעפי הצניעות, המקנאה כל ימיה בכל רווחה אחרת הטובה ממנה; זו שאין בכל תאוותיה תאות מורשה ואינה ניתנת להימסר בצורה מן הצורות לדור יבוא. הרווחה הזאת סופה שתבוטל במקומנו, אם נזכה כאן למקום עולם, או שתידחק לפחות אל נויהם של יהודי־ראוה ספורים העתידים להסתופף בבמות הקריה שביהודה; אבל בחצרות שדה, ובכל מקום אשר תגיע שמה יד גורלנו, יתכונן יהודי ירא־מולדת. התמורה תבוא; היא תיברא ממכשול, מאסון, מלחץ אויב – כברוא הקונכיה את הפּנינה מסביב לגרגר החול המסתופף בחללה. החדשה תווצר; כי לא יתואר הדבר אשר לא ישולם מחיר בעד מולדת. הה, עמים רבים קנו את נחלתם בלא־יודעים, בהמשך נאלם של דורות; אבל הללו זכות ילדותם עמדה להם לקבל דוֹרן מאת הגורל – ואנחנו, באי יהודה – ואם אמנם השכלנו לקרוא לעצמנו בשם: נער ישראל – רק בנים אנחנו לעם נושן אשר חן העלומים נמחה זה כבר מפניו הנקשים. העם כזה יקו למתנת חינם? ואם שבע בתקופה ישוה על פרצופו העוית תחנונים – היא לא תצלח; רק קלסה ינחל אם ילהג כילד או יתפנק כעלם. הוא לבדו יחולל את הפלא באין רואים, בין דמעת אסון אחת למשנֶהָ. איש לא ישמע את אוושת הלידה האיומה הזאת, אשר מקומה כל טרשי יהודה ואנחותיה במלוא כל בית ואוהל, בעיר ובשדה; זר לא יבין, ותושב יהודי לא ישיח לפני הזר הזה דבר, לאמר: הביטה וראה, כי היתה לנו עדנה! זָקַנו, ואיש לא יאמין לשמועתנו; רק עצמנו־ובשרנו יאמין, יחוש, יתאפק מחדוה. כי רק אנחנו לבדנו נדע בדממה את חידתנו ואת פתרונה, לאמר: כי עולל מולדת בחיקנו ולהגו כמתק נצחים, פחדו כחרדה אדירה, מאור פניו כבינה הטובה בכל הבינות.

עולל מולדת נולד לנו ליסורי גידול, ואנחנו אב־ואם לסוכך ולהגן. אם נעשה את יומנו להתיפות – והיינו כזונה אשר יומה בתֶבֶל וזרעה ממזר; אם נרעה רוח עם לצים – וגדלה מולדתנו פרא ובעטה באביה ביום איד. אל לנו ספוֹק כפים מחדוה או מיגון; רק מעט ערגת שפתים לאם אוהבת, רק מעט חזון לאָב חנון. אמנם כן: עוד דורות למכביר ינקופו עד אשר תגדל מולדתנו והיתה כבת חמודה אשר המשתאה אליה ישתאה בדממה, או כעלם חסון הצועד לבטח בין רבים ושונים והפוקד אותו יפקדנו בברכה תמה; זמן רב עוד יתגודדו מסביב לעולל המון דודים ודודות, ומצמוץ לשונם לא יחדל והחרדה בעינים תעלה ותכבה חליפות. אבל היושב בציון ידע, כי טובה שינה מתוקה למולדת – למול הרוח העולה מן הים, בצל השקמה המלבלבת רמזים טובים שאינם תובעים פתרון. מאצל השקמה תפנה הנתיבה אל הבית, יט השביל אל השדה, תתפּתל הדרך אל העיר הקרובה או הרחוקה – ובזאת יתמו כל השבילים והדרכים; מלמעלה עד מלוא השמים, אשר בהם אולי אחרית החידה לכל חיים ותעודה, לא יהיה עוד שביל ודרך ליהודי היושב בציון. המכורה הנלעגת הזאת, המשתרעת כחפץ לב יהודי מקצה אוויר עד קצה־אוויר, תחלוף כליל; שעשועיה וחליפותיה וכל הדרה ילכו הלוך והקרע מפקידה לפקידה, עם היות רעמים וברקים על ראשנו. יום אחד וטהרו השמים על ראשנו; אך עד היום ההוא הרחוק נאַמן את עינינו לכפיה, נדבר בסתר על לב אח: בוא גם אתה בבריתנו, כי הקימונו ברית נאלמה ונאדרה אשר כמוה לא היתה לעולמים, לאמר: להשמיד באין רואים מכוֹרה ישראלית הבנויה מבצרי רוח לאין ספוֹר! – אשר יילוה אלינו לא ילבש גבורה, כי אם אחת יעשה – חדול יחדל לכלכל במו עיניו ובמו פיו את יצורי השחץ האוורירים, עדרי ישראל העליונים אשר גם אוויל מבני הגויים יכנה אותם לפעמים מבלי דעת בשם הון או קנין או נחלה. כל אלה ילכו הלוך והמוֹג, הם ושמותיהם: החריפוּת, ההתעלוּת, ההתקדשוּת; הם ורעיהם: פושׂקי העינים, זבי הנפש, להוטי הגרון.

והיתה דומיה בציון, זאת הדומיה אשר כל נולד יוולד בחיקה. אל תתמה על החפץ הקדוש הזה, אשר רוב המון בית ישראל ילעגו לפשרו ויאמרו כמתאוננים: על מה נלך למדבר הדממה הזה אשר סירי הרוח לא יקטרו שם את קיטורם? זאת לא זאת: יש המון חיים אשר קולם משול כמעט לקול מערכת הגלגלים, אלה המנסרים בכוח ובקצב ובדממה. כי זה כל חפצנו: לקרוע מעל כל חטיבת חיים יהודית את יתר ההמולה, את כנפות הסרח המתלבטות, המקישות ברוח כמפרשי אניה בטלים. כי הנה הגיעו ימים אשר הוגד עליהם מראש – ברמז נבואה, בשיח נחמות, באָלת נפשם של יהודים מעונים לכל לשונותיהם; אלה הם ימים אשר הרואה בהם יבין כי נועדו למען אחרית. אך מי סכל ולא ידע כי אבחת האחרית אינה נאחזת במקום שהאוויר רווי להטים תפלים, אלה שגם חרד חדה חותכת בהם בלי כוח?

השׂמת לבך אל סמל אחד ענוג, נוֹשן ולא־נובל, המציץ אלינו מבין מפלשֹי העתים של האומה? הוא איננו עוד כיום הזה כוכב קבוע מכוכבי הסמלים; רק ישׁוּת רמזים בלבד הוא אורו, וכל החומר אשר היה בו לפנים, חום האמונה וצורת המנהג – עבר כבר ובטל מן העולם. אך זקנים יורשי־זכרונות יגידו לך עוד את כל דברו בנשימה אחת: קומץ עפר, מעפרות הקודש אשר ביהודה. שאר הענין הוא ענין בתשמישי קדושה, יתר המעשה הוא במשולחים מארץ הקודש שהוליכו את עפר הסגולה לגלויות, קץ כל התכלית הוא שקיק ככף־איש מלא עפר שהורד עם האיש היורד אל קברו; אבל עצם הסמל קצר היה גם לפנים וקצר שבעתים גם כיום הזה: עפר האדמה הנלקח לעדות ביום המות.

בדור מטופל זה, המכלכל בצמצום סמלים מרובים מדי, דומה לכאורה סמל־העפר הקטן לבן־משפחה לא מקורב המגשש אל פתח בית קרוביו מלא הצאצאים; אבל יד מי תדחנו מבוא פנימה, את שאר־רוחנו הנחמד הזה? בבואו יתערב בדממה בקרב טף הסמלים, ואיש לא יראנו במרוצת עתים רעב ומבקש מחית־נפש; כי הוא חי את כל שארית חייו בנס, כטבעו של סמל מסמלי העבר, ופרשת גלגוליו מסתיימת לעינינו בעונת קיום קצרה ומופלאה שאין בה לא מחיה ולא דאגת גידול ולא קנאת רעים או אויבים, והיא כולה קודש לתואר עצמו של היצור החמוד. מחזה נדיבות כזה מצוי אולי במחוזות הטבע אשר לפרפרים, במקום שזחל עיוור בצורת דיירה זולל בלי הרף במקום שבילו ועושה בסתר את כוח הגלגול האחרון למען הפרפר העומד להתגלות; הלזה, כשהוא מגיח מלבושו הנושן והנובל, הוא כולו חדש, כל ישותו כנפים וצבעים, כל קיומו טיסה ועליה קלילה, כל ערכו מראה עינים לעצמו ולעולם. האין גם סמל העפר הקדוש בן גלגולים כזה? בימי אבותינו היה כנחבא, יושב כלא־נודע בסתר מאוייהם, אוכל וזולל ממיטב נפשם, עד קצות שרשיהם הנוגעים בתהום המות; הוא טרם יהיה לסמל גלוי בימים ההם, מין דיירה היה שכל רזיה בימי עוורונה אינם אלא עשית כוח למען בנה־גלגולה. והנה הוא לעינינו: הסמל הכלול: הגלגול הנכסף, מראה העינים שכולו מתום. הוא מתעופף מעל ראש הדור, פרפר ירושה אחרון ויקר, וימיו לא יארכו עד מאוד; כי אינו אלא סוד נשלם, סוד אבותינו וצמצום כל מאוייהם בפתרון אחרית אחד. אך במותו לא תישכח אחריו פרשת גלגוליו; ידוע נדע על פיה כי לא מתמול אנחנו עם עפר הקודש, ורק אוויל מבינינו, זה אשר בדה למען אחיו היהודים את סמל־הבחירה המדומה, הכולל כביכול בבת אחת את סמלי כל האומות – הוא לבדו יִוָּאֵל להאמין כי קורותינו נחצו ביום מן הימים למלוא רוחב רקמתם, ועל כן כאחוּזי־סהרורית אנחנו בדור זה מדי בואנו לצעוד על פי תהום. בלעדיו, בלעדי העד הקטן והער הזה, העד הנאמן האחרון אשר נשאר לנו בעולמנו למען העיד כי בסתר היינו גם אנחנו שלמים כמעט עם האדמה – והיינו בעינינו כזרע אנשים רמוס אשר נקבר בגזירה עילאית לשבעים דור בקרב אפסותו, וקם אחרי כן מן הנרדמים למען גחך גיחוך מבהיל אל עיקרי העולם המצויים בידי אחרים – מין חוני־המעגל אשר נמנם שבעים שנה לפי גזירה מן השמים, ובהקיצו – והנה הוא כזר ומשונה בעיני כל הברואים הרגילים, אלה אשר שלשלת מאוייהם שלמה והם לא זכו מעולם לרמזי השגחה מיוחדים. היינו מבקשים אולי את נפשנו למות, כאותו חוני־המעגל בשעתו, כי לא היינו יכולים לעמוד ברוח אפסותנו; אפסות אחת גמורה היתה נודפת מכל ישותנו, זו המשתייכת על עיקר האדמה, ואז התעצלנו אולי גם אנחנו, על אף היותנו רגילים לחשבונות רבים וממושכים – להתחיל בחשבון כבד שאין לחזות את אחריתו. אך הנה הוא עִמָנוּ, עֵדֵנוּ־גואלנו, ואת אשר ישימו בפיו המון דורות, דורות פתלתּולים של יהודים, ידבר בלשון החלקה אשר לאמת קצרה; את כל ההזמות־מאונס, שעדת יעקב חוזרת עליהן פעם בפעם בפני מיטיביה ומשנאיה גם יחד והן תקועות תמיד בגרונה כגֵרה תפלה, ואפילו גם בשעה קשה לדיבוּר, כשדמוּת גופה לחוצה לחצאין בדלת העתיד – את כל אלה מצמצם סניגור נבון זה בתואר מעשה אחד, הוא המעשה ביהודי אשר לא אבה ללכת ערירי אל קברו, ואם כי אפפוהו ביום המיתה המון מליצי מצוות והמון בוז לחיי ארץ ולכל יושבי־בה, ואם כי מאחרי ארונו עתיד היה להגרר שובל גאוה לאין־ערוך, שובל סגולה רקום יקרות שתחילתו במעמד הר סיני; את כל הנחשבות האלה הוא מצוה לבניו אחריו, עוזב אותן בחלל העולם הזה המלא לאין הכיל גאוה ובוז ותפארת מדומה, ולמקום היעוד אשר בקבר, הוא המקום אשר שם ישוב החומר הנברא והבורא אל עפרו, יקח עמו את הקומץ העפר הפודה, עפר הקודש הבא מאדמת יהודה.

הנה שכב כבר עם אבותיו היהודים המחשב־מותו, אחרון היהודים ההולכים אל קברם כהלוך אל עולם מלא; אין דורש עוד לתכריכי־סמל יקרים. כלתה הנתיבה לסמל העפר הקדוש, וחמרו שב בדמות ערפל מנצנץ אל ערפלי הזוהר אשר בנשמת האומה; רק תואר־אורו עוד תלוי למשמרת ברקיע הישראלי, הוא הרקיע השחור אשר כל הסמלים נראים בו ככוכבים בני גודל ראשון. אך כל כוכב מאיר, אפילו אם הוא מן הבטלים־בחומר, עודנו בחזקת מזל; גם זה הסמל־סמלנו נעשה מזל־מות לנפשות לא־רבות מישראל, מזל קצר ללא חשבונות מרובים וללא רמזים מאליפים. כל אחיו, כל מזלות היהודים הפתלתולים, מבטיחים ומכזבים בשבעים לשון – ובפיו רק לשון אחת, לשון המות שאין בה כפל וכזב; האחרים משברים את אורם אל כל יש ואל כל מדומה, והוא רומז רק רמז אחד על־אודות האדמה. עליו לא יסופר. כי החי לא יראנו כמו במו עיניו, ורק הנופל שדוד על אדמת יהודה יחזנו בן־רגע בצאת נפשו; המתעתעים והמהגים לא יעבירו את שמעוֹ בין יהודים מתאוים, כי אין תאוה בתשועת המות ואין יתרון־תעתוּעים ושאר הגוּת ביום המיתה. גם הדורכים על אדמת יהודה לא יהגו בו הגוּת שלמה, כהגות אדם בדברים הניתנים לחשבון ולתמורה, כי אם נטוף אחת מני אלף ממהותו לתוך מחשבתם; וכן כל הצפויים ביום מר לסכנה ולפחדים ולאבחת היאוש: רק רמז ממנו יצורף אל המחשבה המוסבה על המולדת ומועדיה, על האדמה ותעצומותיה, על הדבקות ונוראותיה. והוא עצמו, המזל הטמיר, יעמוד במרומיו ויזרע את אורו ללא רחמים על שדות לא־נרחבים וטרשיהם; אף זרוח יזרח על פני ערי יהודה ויושביהן, המפללות עוד לכל המזלות הבלולים, הרבים ככוכבי השמים; וגם שם, בזוהר המזלות הבלול אשר על פני ערי יהודה, לא יתבולל אורו ולא ידל מרמזיו. כי אין אור נבדל כאור המות.