רקע
חיים נחמן ביאליק
הִרְהוּרֵי לָיְלָה
mנחלת הכלל [?]
tשירה

יָדַעְתִּי כִּי בִכְיִי –בְּכִי כוֹס בֵּין חֳרָבוֹת,

לֹא יַגֶּה אֲנָשִׁים, לֹא יִשְׁבֹּר הַלְּבָבוֹת;

כּי בִכְיִי עִם־מִטְרוֹת דִּמְעוֹתַי הַשְּׁפוּכִים

הֵם עָנָן בַּצִּיָּה עִם -מַיִם מְלוּחִים;

כִּי דְמָעוֹת שֶׁנּוֹשְׁנוּ מִבְּכִי אַלְפֵי שָׁנִים –

סָר כֹּחָן מִמּוֹגֵג אֶת־לִבּוֹת אֲבָנִים –

וְלָמָּה, לֵב אֻמְלָל, תְּבַקֵּשׁ לַהֶבֶל

מַרְגֹּעַ בַּבֶּכִי, נִחוּמִים בָּאֵבֶל?


מִבַּעַד לְאֶשְׁנַבִּי אֶת־רֹאשִׁי אוֹצִיאָה,

אַף־אֶקְרָא לַסְּעָרָה וְאֶשְׁאַל אֶת־פִּיהָ;

אַבִּיטָה בֶעָבִים, אָבִינָה בַחֲשֵׁכָה –

הַיְהִי קֵץ לַחֹשֶךְ? אִם־סוֹף לַמַּהְפֵּכָה?

הֲיָשֹׁךְ הַסַּעַר וִיְפֻזְּרוּ הֶעָבִים

וְנָגַהּ הַסַּהַר וְנָגְהוּ כוֹכָבִים?

אַבִּיטָה אֶל־אֶרץ אַף־אֵפֶן לְמָעְלָה –

אֵין חָזוֹן, אֵין קֶשֶׁב –רַק סוּפָה וָלָיְלָה.


בַּבֶּטֶן הִקְנַנִי אֵל מִסְכֵּן, חֵלֵכָה,

וַיִּתֶּן־לִי מַקֵּל וַיֹּאמֶר לִי: לֵכָה!

צֵא בַקֵּשׁ מִשְׁפָּטְךָ שֶׁאָבַד בַּחַיִּים,

קְנֵה אַוִּיר לִנְשִׁימָה, גְּנֹב אוֹר לָעֵינָיִם;

לֵךְ סֹב עַל־הַפְּתָחִים בְּיַלְקוּט עַל־שָׁכֶם,

בֹּא פִתְחֵי נְדִיבִים וּשְׁחֵה עַל־פַּת לָחֶם –

וּכְבָר כָּשַׁל כֹּחִי בִּנְדוּדִים וָטֹרַח –

אֲהָהּ אֵלִי, אֵלִי! הֲיִתַּם הָאֹרַח?


מֵרֶחֶם אֶל־אַשְׁפָּה כַּסּוּחָה הוּטָלְתִּי,

לֹא רֻחָץ מֵחֶלְאָה בִּסְחָבוֹת חֻתָּלְתִּי;

שַׁד צֹמֵק לִי חָלְצָה אֵם עֹטְיָה, אֲבֵלָה,

מִמֶנּוּ מָצִיתִי אֶת־כּוֹס הַתַּרְעֵלָה.

מֵאָז שָׂם אֶת־קִנּוֹ בִּלְבָבִי צִפְעוֹנִי

הַמֵּטִיל בִּי אַרְסוֹ וּמֹצֵץ אֶת־אוֹנִי…

הוֹי, אָנָה מֵחֲמָתוֹ אֶבְרָחָה, אָנוּסָה?

גַּם־חָיֹה לֹא־אֶחְיֶה, גַּם־מוֹת לֹא אָמוּתָה!


שַׁפְרִירֵי שָׁמַיִם הַפְּרוּשִׁים כִּסְדִינִים,

וּנְקֻדִּים בִּנְקֻדּוֹת כּוֹכָבִים כִּפְנִינִים;

רֹךְ רוּחוֹת שַׁאֲנַנּוֹת הַמְרַחֲפוֹת בִּדְמָמָה

עִם־כְּרוּבֵי הַשָּׁלוֹם עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה,

הַמְסַפְּרוֹת בְּלַחַשׁ, בִּנְשִׁיקָה, בִּרְמָזִים

לְשִׂיחַ הַשָּׂדֶה סוֹד יָהּ, רָזֵי רָזִים;

שְׁנַת שַׁלְוָה וָשֶׁקֶט, שְׁנַת מַרְפֵּא וְגֵהָה –

לֹא לִי הֵם, לֹא לִי הֵם, בֶּן־אַשְׁפָּה, תּוֹלֵעָה!


בַּלַּיְלָה בַּלַּיְלָה עֵת אֶשָּׂא כִּנּוֹרִי,

עֵת עֵרִים רַק־שְׁנַיִם: אָנֹכִי וּמְזוֹרִי;

עֵת יֵצַר הָעוֹר לְעַצְמוֹתַי הַנְּמַקּוֹת,

וְעֵינַי הַכָּלוֹת תִּלְאֶינָה לְבַכּוֹת –

אָז תַּעַל כָּאוֹר טְבוּלַת טַל בַּת־שִׁירָתִי,

בִּמְשִׁי אֶבְרוֹתֶיהָ תַּז טַל עַל־לִבָּתִי,

וּמָחֲתָה הַדִּמְעָה שֶׁקָּפְאָה בְּעֵינִי –

אַל־טַל, בַּת־שִׁירָתִי! נֹאד דְּמָעוֹת לִי תֵנִי!


נֹאד דְּמָעוֹת, בַּת־שִׁירִי, נֹאד דְּמָעוֹת חֲדָשׁוֹת,

מַרְגִּיזוֹת לְבָבוֹת, מַרְעִישׁוֹת נְפָשׁוֹת.

הִתְעוֹפְפִי, נוּדִי בֵּין עִיֵּי חֳרָבוֹת,

אֶל כֹּתֶל מַעֲרָבִי, אֶל קִבְרוֹת הָאָבוֹת,

עַל־יַד דֶּרֶך גּוֹלִים הִתְיַצְּבִי, עֲמֹדִי,

אִישׁ אִישׁ לְפִי אֵידוֹ יִתְנַדֵּב אֶל־נֹאדִי;

וּבְעוֹדָן בְּחֻמָּן קְחִי, צְקִי אֶל־כִּנּוֹרִי

הַדְּמָעוֹת עַד־תֻּמָּן –וְנָח לִי מִמְּזוֹרִי!


ז' אדר, תרנ"ב

יצירות על אודות יצירה זו
המלצות קוראים
תגיות