התפקיד הכי נעלה והכי יסודי בבנין ארץ־ישראל, נפל בחלקה של הקרן־הקיימת. כל הגורמים המהווים את תוכנה של תנועת השחרור העברית, הכלכליים, החברתיים והפוליטיים, מצטרפים כאן לנקודה הארכימדית אשר עליה נשען המנוף העיקרי להגשמת הציונות. שיבת־ציון פירושה קודם־כל שיבת אדמת־ציון לעם ישראל – ובמנין התפקידים שאנו מונים כיום בדרך הבנין וההגשמה, עומד התפקיד הזה הראשון במעלה והראשון בשורה.

השעה שבה נוסדה הקרן־הקיימת־לישראל בקונגרס החמישי, היתה אולי שעת הארת־הלבבות הכי גדולה בציונות. במלה משחררת אחת היא השיחה את כל המאויים וכיוונה לכל המטרות: אדמה – זוהי נקודת הפורקן הכי עליונה בגעגועי עם למולדת, וממנה אפשר לנחש את כל האותות והמופתים של התחדשות לאומית ושל חיי חרות ויצירה. הסולם אשר מוצב כאן ארצה – ראשו מגיע השמימה. כי רצון־היצירה ההיסטורי אצל כל אומה ולשון מתגלה בראשונה לא בענני־כבוד כי אם בענני־אבק המתרוממים מאחרי המחרשה של האדם העובד, הדבוק ברגבי־המולדת.

זוהי חובת תמיד וחובת השעה המיוחדת בהזדמנות חגיגית זו, לשנן לעצמנו את הדרך ואת המטרה הקובעים את תוכנה האיכותי של הקרן־הקיימת־לישראל. ישנן אמיתות אלמנטריות אשר אצל כל עם אחר הם מושכלים ראשונים שאינם דורשים אף מלה נוספת אחת של הוכחה, ואצלנו הן זקוקות עדיין לבירור ולשינון, למען לא ימושו מקרבנו ולמען נשוה אותן לנגדנו תמיד. ביצירת המשק העולמי פועלים שני גורמים יסודיים, אשר בלעדיהם אינם אפשריים לא חיים כלכליים ולא חיים חברתיים ומדיניים ואף לא חיי תרבות בריאים: האדמה והעבודה. זאת אינה היפּוֹתיזה שאפשר להתווכח על אודותיה בדברים, כי אם אמת ניצחת, הקבועה ועומדת כחוקי יום ולילה. הטרגדיה הלאומית של העם העברי לא התחילה בשעה שנחרב ההיכל ובטל התמיד, כי אם בשעה ששארית־ישראל נתרחקה מעל אדמתה, בשעה שאבד המשען האחרון מתחת כפות הרגלים, וקץ הטרגדיה הזאת לא יבוא בשעה שיקום איזה היכל תפארת אחר וישובו כוהנים אל דוכנם, כי אם בשעה שתשוב האדמה אל תחת כפות רגלי העם. זהו ה“אני מאמין” היסודי של הציונות, המחייב אותנו למסקנות הכרחיות בתכנית ההגשמה: הקובע מראש את המוקדם ואת המאוחר ומציין בקווים בולטים את הדרך שעלינו ללכת בה. גאולת הקרקע קודמת, לא רק מפני הפחד שמא נאחר הזדמנות אשר לא תשוב, אלא משום שזאת היא נקודת־ההתחלה הטבעית שאי־אפשר להמירה באחרת ומשום שכל נסיון לשנות את הסדר הזה ולהזיז את נקודת־הכובד למקום אחר אין לו שום תקוה להצלחה.

הננו דשים בנושא בלי־הרף במשך שנים רבות, ואיננו יכולים בכל־זאת להשתחרר מההרגשה שעוד טרם השתלטה והתבססה ההכרה הזאת בכל רחבי התנועה הציונית. לא בכל מקום כבר נגמר הויכוח בהחלט, וישנן עוד שעות של התכחשות והתעלמות מאמת יסודית זו גם אצל חוגים מבוגרים בהסתדרות הציונית. הננו נראים בעיני עצמנו לפעמים כדון־קישוטים אשר הוטל עליהם להתאבק עם ארגומנטציות הדומות לריחים־של־רוח, כדי להוכיח שיום הוא יום ולילה – לילה. מלחמת־הדעות בשטח זה היא אולי הכי קשה בכל השקלא־וטריא הציוני. כי לזה אשר איננו יודע להבחין בין יום ובין לילה קל לפעמים להוכיח את ההיפך, אבל קשה מאד להעמידו על הדברים כהוויתם. אם כיום הזה עוד רווחות בחלק גדול של התנועה הציונית דעות מוזרות, הרואות את האילוּזיה דוקא במכשיר הקרקעי הלאומי, ואת פתח־תקוה ה“ריאלי” לבנין א"י במפעלים תלושים ופורחים באויר – הרי אין זו שאלה של השקפות ושיטות או של חילוקי־דעות טכניות, כי אם כאן מתגלים מעצורים פסיכולוגיים אשר מקורם בטבע־שני של שבעים דורות של גלות; זהו הפחד מפני הקביעות, מפני הדמות הרצינית והכבדה הזאת המצווה עלינו מצוות־חיים חמורות ועמוסות אחריות. מבחינה זו נוסף לקרן־הקימת־לישראל תפקיד חינוכי ממדרגה ראשונה, חינוך למהפכה רוחנית בעם, להמרת הסוּרוֹגט של “קרקע־מולדת” אשר יצר לו העם העברי, בשנות גולה ארוכות, במטלטלין הרוחניים שלו מצד אחד ובמטלטלין הכלכליים מצד השני – בקרקע־מולדת קבועה ונאמנה, המזינה את הגוף ואת הנפש ומהווה מקור־יניקה לא־אכזב לחיים ולתרבות אחוזי שרשים ודבוקים במוצק, באדמה.

פרק מיוחד בהערכת תפקידה המקיף של הקרן־הקיימת־לישראל קובע תוכנה החברתי, המתבטא בשלילת זכות הקנין הפרטי על אדמת א“י ובהלאמת־הקרקע. גם כאן ניתן אות למהפכת־חיים יסודית ששרשיה נעוצים בתרבות העברית הקדומה ופארותיה שלוחות לקראת בשורת־העתיד של סדרי חברה ישרים וצודקים. בתולדות קנין־האדמה ידועות שלוש תקופות עיקריות, אשר מכל אחת אל הבאה אחריה דרגת ירידה לקלקול החיים והמידות האנושיות: א. קנין משותף, ניצול משותף והנאה משותפת; ב. קנין משותף, ניצול משותף והנאה פרטית; ג. קנין פרטי, ניצול פרטי והנאה פרטית. עם התחלת התקופה השלישית בקנין האדמה, ריכוז האדמה בידי יחידים ומונופוליזציה של המקור הראשון והעיקרי לחיי אדם והזנתו, התחיל דור־ההפלגה בעולם, התחילו אי־השיוויון החברתי והמלחמה החברתית, התחילה העבדות בצורותיה השונות עד הרכושנות המודרנית. זהו יסוד הרע בעולם ושורשו, ותחת עיוות־חיים זה קורסת האנושות ונאנקת מתוך סבלותיה. בשובנו לא”י איננו יכולים להחשיב במסורת התרבות העברית את המצוות הטפלות דוקא שאין להן כוונת־ חיים יסודית, ולהתעלם בשעה זו ממצוות שכליות מכריעות, שהן כמסמרים נטועים בהכרה האנושית־החברתית. האדמה איננה יכולה להיות קנין הפרט. הסחר החפשי באדמה הוא כמו הסחר בנפשות־חיות; והסחר באדמת א“י, שנועדה למתן חיים חדשים ומשען לעם מחוסר קרקע, היא כפירה בעיקר ובגידה בקדשי העם והמולדת. לפיכך, ערך הלאמת הקרקע מוכרח לעמוד אצלנו בשורה אחת עם שאר הערכין הלאומיים המכריעים, כמו הלשון וא”י עצמה, שבלעדיהן לא תתואר הגשמת הציונות.

אולם מלבד הערך האתי־החברתי הכללי הזה, יש להלאמת הקרקע הא“י גם תפקיד כלכלי־מדיני מרכזי, הנובע מתוך המציאות המקומית והתנאים האובייקטיביים שהארץ נתונה בהם. א”י היא ארץ קטנה ועניה, שנועדה עפ“י טבעה להיות ארץ חקלאית בחלקה המכריע. אפשרויות ההתיישבות בארץ הן מוגבלות גם ע”י מציאות עם אחר אשר יושב בה. הפוליטיקה ההתיישבותית של הציונות מוכרחה להיות מכוונת לצפיפות מכסימלית של האוכלוסין העברים בארץ ולניצול רציונלי של האדמה, למען תוכל לקלוט ולכלכל המונים רבים של יהודים. פוליטיקה התיישבותית זו יכולה לצאת לפועל רק ע“י פוליטיקה קרקעית רציונלית, אשר תמנע מצד אחד בעד ריכוזה של אדמת א”י בידי יחידים וסגירת הדרך בפני ההמונים אל הקרקע, ומצד שני בעד המסחר החפשי באדמה, ההופך את “אֵם־כל־חי” זו, שנועדה לתת לחם לעובדיה, לאובּייקט של ספּקולציה וגזל־הרבים. ב“משחק החפשי של הכוחות”, אשר רבים בתנועה הציונית נושאים אליו את נפשם ורואים בו אידיאל נשגב בתכנית הבנין של הארץ – לא תתגשם הציונות אף פעם. ה“משחק החפשי” הזה יכול להביא אותנו לידי כך שאת כל אדמת א“י יזללו עשרת אלפים אפנדים עברים, אשר לא יעבדוה ויעקרו את כוח פריונה, או יעבדוה בידים זרות ויסתמו ע”י כך את מקור הקליטה והחיים בשביל ההתיישבות העברית העממית. נסיון השנים האחרונות יכול ללמד אותנו הרבה בנדון זה. בימי הבהלה של העליה הרביעית הפכה אדמת א“י על ידי “משחק הכוחות” הזה ל”עפרות זהב“, כמו ממגע ידו של המלך מידאס באגדה הידועה, אבל הברכה הזאת היתה מיד לקללה איומה, ותוך חשרת זהב זו עמדנו לגווע מרעב לאדמת־עפר פשוטה המוציאה לחם מחיקה. תפקיד הקרן־הקיימת־לישראל איננו, איפוא, לשמש תריס בפני הספקוּלציה בתור הופעה חברתית שלילית בלבד, כי אם לשמש תריס בפני סכנת השיתוק של כוח הקליטה והכוח הכלכלי העיקרי של א”י, שהוא יחד עם זה שיתוק כוחה הפּוליטי הריאלי, שביטויו הנאמן היא התיישבות יהודית צפופה על אדמת א"י.

מפעלי הקרן־הקיימת לישראל, בדרך למילוי תפקידיה, עד עתה הם מצערים עדיין. הפלח הקטן בתוך העיגול המסמן בצבע צפוף את סימני הגאולה והכיבוש של אדמת א“י, יותר מאשר הוא מפנה את העינים כלפי עצמו, הוא מפנה אותן כלפי השטח הגדול שנשאר עדיין לבן וריק. מאתים אלף דונם הללו מצטרפים רק לאחוז אחד מאדמת א”י ולשבר־אחוז קטנטן מהאדמה הדרושה למעמד רגליו וחייו של העם. אם יש שעה דוחקת בציונות, המכריחה אותנו להחיש את צעדינו, הרי כאן השעה הדוחקת ביותר וכאן הסכנה הגדולה לאבד אבידות שאינן חוזרות. ראשנו בין ברכינו הננו עומדים בתוך העיגול הזה, כחוני המעגל בשעתו, ומפללים לגאולת כל שעל אדמה נוספת ולתגבורת כוחו ויכולתו של המוסד היקר הזה הממונה על גאולה זו.

חצי יובל השנים שעבר, צריך להחשב כתקופת הכנה וחינוך, אשר תתן בחצי־יובל השנים הבא את פריה המלא. התפתחותה של הקהק“ל בשנים האחרונות וגידול הכנסותיה מראים על פּוֹטנציה כבירה הצפונה במוסד עממי זה. אבל יד ביד עם ההתפתחות הטבעית הזאת יש צורך במפעלים מיוחדים כדי לזיין את קהק”ל באמצעים מספיקים למילוי התפקידים הדוחקים העומדים לפניה בשעה זו. היא צריכה לההפך מאחד הקונים בשוק הקרקעי בארץ לקונה העיקרי, או יותר נכון המוֹנוֹפּוֹליסטי, אשר ישלוט על ריזרבה קרקעית מספיקה באזורי ההתיישבות השונים, ויכונן ע"י כך את הפוליטיקה הקרקעית בארץ. כי לא תמיד אפשר יהיה לחיות מן היד אל הפה, כמו שחיינו עד עתה, והזדמנויות רבות עומדות להשמט מתחת ידינו, אם לא נצליח בשנים הקרובות הבאות להעביר לרשותנו כמות מכסימלית של אדמה בשביל ההתיישבות הלאומית. לזה דרושים אמצעים גדולים אבל לזה דרוש גם מעוף רחב של פעולה, היודע לחוש לא רק את צרכי השעה כי אם לנחש גם את אותות העתיד.

תרפ"ז.