צילום של לופבן

יצחק לופבן

I. מתולדותיו

נולד בדֶמביצה (מערב גליציה) בט׳ אב תרמ"ח (1888). אביו אליקים גצל, היה סוחר־יערות מכובד וידוע כנאמן בדיבורו. תלמיד חכם, בקי בספרות המחקר העברית מימי הבינים (ממשפחת רבנים, שספר היוחסין שלה הגיע עד אברבנאל). אמו, רחל, היתה בת ר׳ אברהם לייב פולאנד, חסיד קנאי ולוחם לצדק בקהילתו. אבי־אביו, ר׳ יהודה אריה לייב, היה למדן גדול, קיבל סמיכות לרבנות, מתנגד ומראשוני תנועת חיבת ציון בגליציה.

לופבן למד ב“חדרים” ובבית־המדרש. נודע כ“עילוי” מילדותו, ואבי־אמו לא נתנהו לעסוק בלימודי־חול, למען יתמסר כליל ללימודי הקודש. ואכן, בעודנו נער כבר ידע לופבן להרצות בבית־המדרש בש"ס ופוסקים, כלמדן מובהק. אך רוח הזמן חדר אליו לבית־המדרש. החל לקרוא בסתר ספרות אסורה (“אהבת ציון” של מאפו וכיו"ב) ושקד באופן פרטי על השכלה כללית. במשך הזמן הצטרף בגלוי לתנועת “השחר”. בן 16 ערך בבית־הכנסת אזכרה להרצל, למרות התנגדות הרב וראשי הקהילה — וההתנגשות אף הביאתו למאסר קצר, בעוון הפרת הסדר הציבורי.

בשנת 1908 הצליח להשיג סכום מועט להוצאות הדרך לארץ־ישראל, ולאחר שקנה בטריאסט כרטיס־אניה ליפו — כתב לאביו מכתב־פרידה והודיעו על עלייתו.

בארץ התחיל לעבוד כפועל חקלאי במושבות, והצטרף למפלגת “הפועל הצעיר”. זמן־מה עבד בירושלים במערכת “הצבי”, כעוזר לאליעזר בן־יהודה. בשנת 1910 נסע לשווייץ והיה שומע חפשי לפילוסופיה במכללת ציריך. ב־1912 נקרא טלגרפית לארץ, לעריכת חוברות מדעיות עממיות בהוצאת “לעם”.

בתרע“ד השתתף עם יוסף אהרנוביץ בעריכת “הפועל הצעיר”. וכשהוגלה אהרנוביץ מצרימה, במלחמת העולם הראשונה, בגלל נתינותו הרוסית, מילא לופבן את מקומו בעריכת העתון (כנתין אוסטריה, בת־בריתה של טורקיה, הושאר בארץ). כשנסגר “הפוה”צ”, ערך הוצאות פריוֹדיות שונות — שבהן ניתן ביטוי לרחשי התנועה והישוב בשעת־החירום. בימי הגירוש הכללי מיפו ות"א, התגורר לופבן בעין־גנים.

אחרי הכיבוש הבריטי בדרום הארץ, פעל לופבן בארגון הישוב מחדש, והיה סגן חבר הועד הזמני, וכששבו החיים בארץ למסלולם, היה ציר אסיפות הנבחרים א׳—ג׳, חבר ועד החינוך של ההנהלה הציונית, כנציג ציבור הפועלים, וציר בכמה קונגרסים ציוניים. חבר מרכז מפלגת “הפועל הצעיר”, ומאז האיחוד עם “אחדות העבודה” — חבר מרכז מפלגת פועלי א"י.

בתרפ"א, אחרי השתתפותו בקונגרס הציוני, יצא לעבודת ארגון ותעמולה בפולין וערך בווארשה את העתון “פאלק או לאנד”. לאחר מכן ערך בברלין את העתון “ארבייטס פאלק” וכתב גם בעתונים אחרים באידיש, גרמנית ופולנית.

כשהתפטר אהרנוביץ בתרפ"ג מעריכת “הפועל הצעיר”, נתבקש לופבן לחזור לארץ — ומאז ועד ימיו האחרונים היה עורכו של העתון.

במשך שלושים שנה הביאו גליונות “הפועל הצעיר” את מאמריו ומסותיו של לופבן, שנתחבבו מאד על הקוראים, ושימשו מופת לפובליציסטים כימי דור שלם. מיצירותיו של לופבן הופיעו מזמן לזמן גם ב“השלוח”, “התקופה”, “מאזנים” ועוד.

תרגם לעברית את שני כרכי הספר “נפוליון” לאמיל לודוויג, ערך את ספרה של עדה פישמן “תנועת הפועלות בא”י", כמה חוברות של הירחון “אחדות העבודה” ואת ארבעת ספרי “דברים” — אוסף מאמרי חיים ווייצמן, בהוצאת “מצפה”, 1934.

זמן קצר לפני מותו ערך והוציא את הקובץ “ארבעים שנה”, ליובל ה־40 של השבועון “הפועל הצעיר”.

נפטר בתל־אביב, ו׳ אלול תש”ח (10.9.1948).

׀׀. בקו־השחר

א.

נהר־הסאַן שחצה את מדינת־הכּתר האוֹסטרית, הקרוּיה בּשם הבּדוּי גליציה ושהיה כּקו־פילוּג בּין מזרחה שעיקר אוּכלוֹסיתוֹ העיד על קריעתוֹ מעל אוּקריינה וּבין מערבה שעיקר אוּכלוֹסיתוֹ העיד על קריעתוֹ מעל פּוֹלין, היה גם כּקו־הפרד בּין יהוּדיה. המתבּוֹנן מקרוֹב אינוֹ יכוֹל להתעלם משוֹני סמוּי יוֹתר, ביחוד בּמנטליוּת, אך גם המתבּוֹנן מרחוֹק נבלט לפניו שוֹני גָלוּי יוֹתר, בּיחוּד בּהתפּתחוּת. וַדאי, אוֹתוֹ תסבּיך זרמים ונפתוּלים חילחל את המסגרת כּולה, אך לא חילחלה בּמידה שוָה וּבאוֹפן שוה.

ההבדל הזה ניכּר למי שיבחוֹן דרכּם של זרמי־יסוֹד ראשוֹנים, החסידוּת וההשׂכּלה וּמלחמתם, משני עֵברי הסאַן. מזרחוֹ נראֵה כּחזית של בּיצוּרים עזים של ההשׂכּלה, כּנגד בּיצוּרים עזים של החסידוּת והמלחמה בּמערכה רצוּפה וּפתוּחה, ואילוּ מַערבוֹ נראֶה כּשׂדה־כּיבּוּש של החסידוּת שננעצוּ בּוֹ כּיסי־פּלישה של ההשׂכּלה והמלחמה בּמערכה פּסוּקה וּפּארטיזנית. התפיסה המצוּיה של מַסַע־ההשׂכּלה מבּרלין דרך פּראג וּוינה למזרחה של אירוֹפּה היתה מחייבת מַעבר, שתחילתוֹ קראקא וטרנוֹב ורישא והמשכוֹ לבוּב וּבּרוֹדי וטרנוֹפּוֹל, אך בּאמת המַסע לא היה כּקו־הרכּבת אלא כּמעט כּהיפּוּכוֹ, בּאוֹפן שניתן לוֹמר, כּי ההשׂכלה בּמערבה של גליציה היתה כבת־קוֹל ממזרחה.

ההבדל הזה ניכּר גם למי שיבחוֹן דרכּם של זרמי־יסוֹד אחרוֹנים, הטמיעה והלאוּמיוּת, ומלחמתם משני עברי הסאַן. ממזרחוֹ של הנהר היוּ היהוּדים נתוּנים בּין הסַדן של רוֹב אוּקריינים נשלָטים וּבין הפּטיש של מיעוּט פּוֹלנים שליטים והמתיחוּת הזאת היתה תוֹספת־סיוּע להקדים את בִּישוּלוֹ של גיבּוש ההכּרה הלאוּמית ותכניתה המדינית, והוּא גוֹרם שחסר ממציאוּתם של היהוּדים ממערבוֹ של הנהר, ושעל־כּן נראה גם פּה היחס כּבין קוֹל והדוֹ.

ב

התפּתחוּת זוֹ, שמתוֹכה נראוֹת תנוּעת ההשׂכּלה והלאוּמיוּת בּמערב גליציה כּביכוֹל כשלוּחוֹת מזרחה, היא גם שגרמה ליחוּדם של המרכּזים המעטים והבּוֹדדים אשר לזרמים האלה, וּלחיש וּל אָפים של נוֹשׂאיהם. תכוּנוֹת אלוּ בּוֹלטוֹת בּיוֹתר בּמרכּז־המרכּזים, שבּוֹ הזרמים האלוּ נתלכּדוּ בּחינת אֵם ויוֹרשתה. הכּוָנה היא לטאַרנוֹב, שחישוּל האוֹפי הזה נתגבּש בּה כּדי דפוּס ונוֹסח, הניכּרים בּדרכּם של בּני־השפּעתה. בּתוֹך האיפּרכיה הגדוּלה של החסידוּת, שנשענה על בּתי שוֹשלוֹת, — ליז׳נסק ורוֹפּשיץ שנוֹספה עליהם דינוֹב וּלימים צאַנז — ננעץ פּה, בּטאַרנוֹב, קנה המתנגדוּת שנציגיו הקיצוֹניים הוּא מכּאן טיפּוּס כּשל ר׳ שבח אלמוּגין, שתחילתוֹ מגיד של מתנגדים וסוֹפוֹ, מסַייע לחוּג משׂכּילי טרנוֹפּוֹל (בּנוֹ הוא החכם ר׳ שׂמחה פּינסקר ונכדוֹ הוּא בּעל האוטוֹאֶמַנציפּציה) וּמכּאן טיפּוּס של רבּי של מתנגדים. על רוֹבד המתנַגדוּת נוֹסַף רוֹבד ההשׂכּלה וּנציגיה שוֹנים, למן הטיפּוס הרציני כּשל נפתלי קרל בעל “הבּיכּורים” עד הטיפּוּס המשעשע כּשל מרדכי וַיסמַן־חיוֹת, וּבינוֹתם מי שהרצינוּת והשעשוּע נתמַזגוּ בּסגוּלת־כּשרוֹנוֹ כּחטיבת־חמדה של הוּמוֹר — מרדכי דוד בּראַנדשטטר, ושלשתם, כּחבריהם עמידתם כּבר בּתחוּמה של ראשית ההתנערוּת הלאוּמית, ומחיצתם המשוּתפת, מחיצת “השחר” ועוֹרכוֹ סמוֹלנסקין, תוֹכיח. ועל רוֹבד ההשׂכּלה נוֹסף רוֹבד הלאוּמיות וּנציגיה שוֹנים, וּכבר בּוֹלט בּהם חלקם של בּני־לעז, בּין אלה שהניחוּ תלמוּדם בּבית־המדרש וקנוּ השׂכּלָתם בּסתר — לייבּוש רפאל׳ס, הוא ליאוֹן קלנר, מראשוֹני המצטרפים להרצל, בּין אלה ששוּב לא ידעוּ את בּית המדרש ותלמוּדוֹ אוֹ ידעוּהוּ בּקצה המַזלג ועברוּ בּגָלוּי בּשערי־הגימנַסיה בּעירם וּבבוֹאם לעיר־המכלָלָה בּיחוּד בּוינה, נאחזוּ בּמַעגָלָה של התנוּעה הלאוּמית הצעירה, בּיחוּד אגוּדת “קדימה” והביאוּ בשוֹרתה לחבריהם בּעירם. משלוֹשת ראשי הנציגים של השכבה הזאת, שדיוֹקנם ניבּט בּנוּ מתמוּנת הכּנסיה הבּזילאית, אברהם זאַלץ, אדוואַרד שוואָגר וזיגמוּנט בּרוֹמבּרג־בּיטקוֹבסקי, נוֹדע הראשוֹן כּנפש הפּוֹעלת של תנוּעת “אהבת ציוֹן”, שניסתה גם בּמעשׂה של התישבוּת — מוֹשבת־מַחנַיים האוּמללה — ולוֹחם על זכוּתה בּפני הרצל, והאחרוֹן שהיה גם ממנהלי מַחנַיים נוֹדע כּמשוֹרר, עוֹרך, פּדגוֹג.

טאַרנוֹב ו“אַהבת ציוֹן” נעשׂוּ בּתוֹלדוֹת הציוֹנוּת בּגליציה כּשמוֹת נרדפים, והנה טאַרנוֹב זוֹ על רבדיה ו”אַהבת ציוֹן" הם־הם שהיוּ כּמוֹקד־ההשפּעה על סביביה, וּביחוּד על המחוֹזוֹת הקרוֹבים לה, כּנקוּדת־הליכּוּד של כּל הניצוֹצוֹת שנתלבּו בּעיירוֹת אשר בּמערבה של גליציה וכל חזיוֹן נחשב לא יבוֹאר בּלעדי ספירת־ההשפּעה הזאת וּמרכּזה.

ו“אַהבת ציוֹן” היתה גם סמל ליחסים בּין האינטליגנציה והעם — הפּרקליט, שבּא מהשׂכּלת־לעז, היה נשׂיאָה של אגוּדה, אשר חבריה היוּ משׂכּילים ואדוּקים, וּמיסדה של מוֹשבה שבּוֹניה חרדים, ושוֹני־היסוֹדוֹת העלה גם הכרח־התנגשוּת גם הכרח מזיגה. והדרך הזאת על ניגוּדיה קיימה עצמה בּכמה גלגוּלים — הרי הקבוּצה של יעקב מאיר (מאַכּס) ביננשטוֹק וּזאב (וילהלם) בּרקלהאמר ויצחק (איגנאצי) שיפר, שאפילוּ אתה בּוֹדק לשוֹנוֹת כּתיבתם וענינם אתה רוֹאה, בּיחוּד בּראשוֹן וּבאחרוֹן, גם הדבקוּת בּלשוֹן־הנכר, גם השיבה ללשוֹן־העם, בּיחוּד לשוֹן־ דיבּוּרוֹ.

ג

הרי לפניך, בּקוים כּוֹללים, דרכּה של טאַרנוֹב, שהשפּעתה היתה על סביביה וּביחוּד על עיר כּדמבּיצה, שהיתה מבּחינה זוֹ כּפרבּר שלה. וּבבוֹאך לדבּר על בּני דמבּיצה ושכּמוֹתה, וראש להם יצחק לוֹפבּן, שהיתה בּהם יד ההשפּעה הזאת ודרכּה, ראוּי לך לזכּוֹר את שׂחוֹק־הניגוּדים וההשלָמה הזה שבּין האינטליגנציה והעם, שאם תרצה תוּכל גם לפרשה כּניגוּד בּין בּני אינטליגנציה־מקרוֹב־בּאה, חניכי גימנַסיות וּמכלָלוֹת, וּבין בּני אינטליגנציה־מבּית, חניכי חדרים וּבתי־מדרש. כּי הניגוּד, שנתגלָה בּ“אַהבת ציוֹן” בּין הראשוֹנים שהבינוּ את שיבת ציוֹן למעשׂה ועוֹדדוּה אך לא היו בּין העוֹלים וּבין האחרוֹנים שדרשוּ הלכה למעשׂה ונכשלוּ גם בּשל הניגוּד הזה, נתגלָה לימים אף בּתנוּעה הקטנה אך חשוּבה “השחר” שהגדרתה היתה: הסתדרוּת הבּחוּרים התלמוּדיים אוֹ: חוֹבשי בּית המדרש. היתה זוֹ תנוּעת נוֹער שקמה מקרב האינטליגנציה המקוֹרית, בּחוּרי בּית המדרש, שחשוּ בהוֹלם־השעה ועל־כּן הקדימוּ את בּני־גילם, בּחוּרי הגימנַסיוֹת. שהרי וַדאי לא מקרה הוּא, כּי לא חברי האגוּדוֹת הגדוֹלוֹת של הסטוּדנטים הציוֹנים אלא חברי האגוּדה הקטנה הזאת, העמידוּ מתוֹכם את חבוּרת־העוֹלים, חוּלית־חיבּוּר לָעליה השניה. בּחוֹברת “השחר” פּרטי־כּל מהקוֹנפרנציה השניה של האגוּדה הזאת, שיצאה בּהוֹצאת “נייע פאָלקס־צייטוּנג” בּרישא בּעריכת מזכּירה נפתלי זיגל דראָהאָבּיטש, תרס"ח) אנו קוֹראים: “בּלי רעש וּבלי המוּלה נהיה דבר גדוֹל. התאַספוּ הבּחוּרים מכּל קצוֹת גליציה בּפינה קטנה (האסיפה נתקיימה בּרישא ב׳ חוֹל המוֹעד פּסח תרס"ח) כּדי להתיעץ על דבר מצבם וצרכיהם ולברוֹא להם אוֹרגניזציא. אוֹת הוּא, כּי לא פּרסוּם יחפצוֹ הבּחוּרים — כּמוֹ שמאשימים אוֹתם אחדים — אך עבוֹדה ממשית, לא פרזוֹת כּי אם פעוּלוֹת. מי פּילל לפני שנים אחדוֹת כּי יבוֹא יוֹם, ויתאַספוּ בּחוּרי בּית־המדרש והקלאוּזים לאסיפה לדבּר על־דבר ענינים כּלָליים? מי האמין כּי אלה הנרדפים, אלה “החשוּכּים” יתעוֹררוּ פּתאוֹם לחיים ולעבוֹדה? " מדברי מיסדה של התנוּעה, משה ויזנפלד, ניכּרת תגבּוֹרת ההכּרה העצמית: “וגם ערך הבּחוּרים התנַשׂא והתרוֹמם הרבּה על־ידי תנוּעת “השחר”. לפנים חשב לוֹ כּל נבער מדעת לכבוֹד לבזוֹת את בּחוּרי בּית המדרש ולהתל בּהם והיתה לוֹ זאת לתהלה, והיוֹם לכל הפּחוֹת מבּיטים על הבּחוּרים כּעל אנשים מוֹעילים, כּעל בּנים טוֹבים לאוּמה הישׂראלית. וגם אנחנוּ מצדנוּ התחלנוּ להסתכּל יוֹתר אל מַצבנוּ, אל תעוּדתנוּ בּחיים ואל חוֹבתנוּ לעם היהוּדי. וּככל מה שהננוּ מתבּוֹננים יוֹתר ויוֹתר אל תכוּנת הבּחוּרים, כּכל מה שהננוּ מתעמקים בּשאלת עמנוּ, הננוּ בּאים לידי הכּרה, כּי רק הבּחוּרים הם הם היהוּדים היוֹתר טוֹבים, הלאוּמיים היוֹתר מצוּיינים, וכי רק המה הנם היוֹתר מוּכשרים מכּל חלקי האוּמה הישׂראלית להיוֹת נוֹשׂאי דגל התחיה והתנוּעה הציוֹנית וכי רק הם־הנם האֶלמנט היוֹתר בּריא והיוֹתר רענן ביהדוּת”. האם לא נשמע מתוֹך הדברים האלה כּמין צלילה של תנוּעת־הנוֹער אשר קמה לשנים בּרחוֹב היהוּדים בּגליציה, והכּרתה העצמית מצאה אישוּרה בּהגדרתוֹ של מ. בּוּבּר, כּי הנוֹער הוּא שאַנסַת־האוֹשר הנצחית של האנוֹשיוּת. ואם בּיקוֹרת־ימינוּ רוֹאָה בּהכּרה זוֹ יהרה, הרי דעתה נסתרת, בּמקוֹם שההכּרה העצמית הזאת יוֹתר משהיא בּאה כתביעת־זכוּת היא בּאה כּמילוּי־חוֹבה. וכך היתה דרכּה של תנוּעת הנוֹער שלנוּ, בּין בּדיוֹקנה המוּקדם והאינטוּאיטיבי יוֹתר — העליה השניה, וּבין בּדיוֹקנה המאוּחר והתוֹדעתי יוֹתר — העליה השלישית ואֵילך. והחבוּרה הקטנה הזאת, “השחר”, כּשם שהיתה כּבלי־משׂים חוּלית־חיבּוּר לדוֹר שלפניהם, אלה אנשי “אַהבת ציוֹן” בּני עיירוֹת מערב־גליציה, שהתחלצו לעלוֹת לארצנוּ ולהאָחז בּה, כּן היתה כּבלי־משׂים חוּלית־חיבּוּר לדוֹר שלאחריהם, זרם הנוֹער מעיירוֹת מזרח גליציה וּמערבה, בּיחוּד בּני “השוֹמר הצעיר” שנישׂאוּ על גלי העליה השלישית. ואָכן, העליה השלישית הזאת מבשׂריה היוּ חבוּרוֹת קטנוֹת, כּחבוּרת “חלוּצי ציוֹן”, שקמה בּבּרוֹדי בּיזמת יוֹסף אהרוֹנוֹביץ, וחבוּרת אנשי “השחר” וכן יחידים שנחלצוּ וּבאוּ לארצנוּ. והרי קו מציין הוּא לחבוּרת “השחר” ורצינוּתה, אם ימים לא רבּים אחרי שנשמעה הכרזה זוֹ של הכּרה עצמית, נראים חבריה בּארצנוּ — הרי איש דמבּיצה, יצחק לוֹפבּן, שנעשׂה מראשי הפּובּליציסטים של תנוּעת העבוֹדה ועוֹרכוֹ של “הפּוֹעל הצעיר”, הרי איש יסלא, בּריש מלר, שנוֹדע בּשם דב קמחי כּסוֹפר, מוֹרה, עוֹרך (אַגב בּאסיפה ההיא הוּא פּוֹתח דבריו: “בּתחילה אתנַצל על שאני מדבּר זרגוֹנית”); הרי אַנשי טאַרנוֹב יהוֹשע ויחזקאל בּרנדשטטר ואריה ליכטינגר הנוֹדעים כּחקלאים ועסקני־ציבּוּר. הרי איש דמבּיצה צבי ווֹלף נאמַן הקרקע והשמירה העברית ואחרים. וגם לימים, בּעליוֹת הבּאוֹת, נראים פני בּחוּרי “השחר”, שהפליגוּ בּינתים כּקוֹדמיהם למחנוֹת אחרים, ועיקרם בּמחנה־העבוֹדה, הרי איש דמבּיצה דניאל לייבּל, סוֹפר ועסקן, עוֹרך וחוֹקר; הרי איש־מוֹשציסקה נפתלי זיגל, מוֹרה ומוֹ”ל, מחבּר ספרי לימוּד; הרי איש־בלזא יוֹסף פאַלק, משוֹרר וּבעל מסוֹת; הרי אברהם כּהנא (אַבר"ך) סוֹפר ופוֹלקלוֹריסטן ואחרים. אך עיקר ענינינוּ עתה הוּא הציוּן, כי חבוּרת “השחר” העמידה מחלוּצי העליה השניה.

ד

אם נחזוֹר מעט לאסיפה ההיא נשמע כּמה דברים של ענין. מכּאן על אַהדה — אברהם זאלץ “עוֹבד בּמחננוּ”, הקהילה תוֹמכת: “גם המתבּוֹללים הסכּימוּ לתת לנוּ בּאָמרם: אלה הם צעירי העתיד”. מכּאן על איבה — “הסתדרוּת הבּחוּרים היא אוֹרגניזציה אי־נוֹרמלית, הבּחוּרים עוֹבדים את עבוֹדתם בּסתר, שלא יטילוּ עליהם חשד האבוֹת, חשד בּעלי הבּתים וכן הלאָה”. מכּאן יחסי קירבה עם הסטוּדנטים — הנוֹער האקדימי הציוֹני בּטאַרנוֹב רשם את “השחר” שם בּספר־הזהב; מכּאן יחסי ריחוּק מהם — “איננוּ רוֹצים למסוֹר בּידי הסטוּדנטים את הנהגת העבוֹדה, איננוּ חפצים לסמוֹך עליהם”. הפרוֹגרמה נגדרת בּתוֹרת התאחדוּת הבּחוּרים התלמודיים לתכלית השתלמוּת על יסוֹד הפּרוֹגרמה הבּזילאית וּמטרוֹתיה הרמת מצבם בּחוֹמר וּברוּח וחינוּכם בּרוּח לאוּמי ואירוֹפּאי; זיקתה להסתדרוּת הציוֹנית היא זיקה ישרה לוַעד הפּוֹעל הציוֹני בּקלן, שׂפתה עברית וכשׂפת־עזר אידיש. המלחמה להגדרה העצמית ולעצמאוּת היא נמרצת — מענין כּי הסירוּב לתלוּת בּהסתדרוּת הציוֹנית הארצית בּא מתוֹך בּיקוֹרת הטיפּוּס המבוֹלָל של העסקן הציוֹני המצוּי: “כבר ראינוּ איזה נוֹאמים הוּא (הדיסטריקט) שוֹלח למקוֹמוֹת חסידים, רוּבּם אנשים מגוּחכים, שיוֹתר שהם עלוּלים לעשׂוֹת תעמוּלה בּעד הציוֹנוּת, הם מוּכשרים לבזוֹת אוֹתה— — אין אנחנוּ יכולים למסוֹר עצמנוּ לאנשים הכּוֹתבים אלינוּ בּשׂפה שאין אנוּ מבינים אוֹתה”. אבל הויכּוּחים כּבר מַראים בּקיעים, בּיחוּד בּנקוּדת־המַגע עם “פּוֹעלי ציוֹן”, (ואָמנם סוֹפם של חברים הרבּה שנבלעוּ בּתוֹכם), והמשתלשל ממנה בּענין אידיש (ההצעה להוֹציא את “השחר” גם בּאידיש נדחית לא בּלבד מתוֹך טעם של עיקר אלא גם מתוֹך העוּבדה, שכל החברים מבינים עברית; היתה גם הצעה לבקש שיתוּף עם “רביבים” של י. ח. בּרנר ונדחתה. אַגב, בּרנר כּתב רשימת בּיקוֹרת על כּתב־העת “השחר”).

כּללוֹ של דבר: לפנינוּ תנוּעת נוֹער יהוּדית־מקוֹרית לפי הרכּב חבריה — תלמידי־בּית־המדרש, שהציוֹנוּת והלשוֹן העברית היא להם כּהנחה טבעית מוּבנת מאליה, והם שוֹאפים לתרבּוּת עברית הקלוּטה רוּח כּללית, וּמגינים על יחוּדם מתוֹך בּיקוֹרת הטיפּוּס המצוּי של הציוֹני, וגם הציוֹני הצעיר בּכלל זה, שלא חש בּסתירה שבּין סיסמתוֹ הלאוּמית וּמציאוּתוֹ הלוֹעזית. היתה זוֹ תנוּעת־מעבר שהכשירה את חבריה להכּרה עצמית, זקיפוּת קוֹמה, חוֹבת־ההשלָמה העצמית. אם דוקא בּחבוּרה זוֹ נתעוֹררוּ חלוּצי־עליה — היתה זוֹ מַסקנה של הרצינוּת היצוּקה בּעצם התנוּעה.

ה

הרי המסגרת והמצע לראשית גידוּלוֹ של יצחק לוֹפבּן, שהיה מראשי הנפשוֹת הפּוֹעלוֹת בּחבוּרה זוֹ. ממרחק־הימים אפשר ונתמַה, כּי בּאסיפה ההיא נמסרה ההרצאה על העתוֹנוּת לבּריש מלר, הוּא דב קמחי, ואילוּ ההרצאה על התעמוּלה נמסרה ליצחק לוֹפבּן, אך אנוּ שהיינוּ רגילים לראוֹתוֹ סוֹפר ועוֹרך נעלם מעמנוּ, כּי היה בּוֹ כּוֹח־ארגוּן. וראוּי כּי נשמע עתה את הרצאתוֹ הקטנה כּפי שהוּבאה בּפרטי־כּל ההוּא (עמ׳ 14—15) והמעידה על אוֹמרה כּי ידע להביא סדר וּבהירוּת בּמַטרה

חברים נכבּדים! תנאי הכרחי לכל הסתדרוּת היא תעמוּלה טוֹבה וּמסודרה. על־ידי התעמולה יתפּשט הרעיון וירכּוש לו מַעריצים. ואצלנו לא היתה תעמולה מסודרה כּלל. לא היה (היו) לנו נואמים ואורגניז־ טורים מוכשרים שיסעו בּכל ערי גליציה ויעמלו למען רעיוננו ועל־כּן לא התפשט רעיוננו כּדבעי. אבל לא זה הוא עיקר החסרון. הרע הוא, כּי גם שם (בּמקום) אשר נעשתה תעמולה למען “השחר” נעשתה בּלי מַטרה ראשית, בּלי שיטה ובלי סדר, ותחת להועיל הזיקה הרבּה. החברים אשר עמלו בּין הבּחוּרים לא ידעו להתהלך עמהם, איך לדבּר אתם ועל־ידי־זה גרמו הפסד מרובּה להסתדרותנו, כי הוסיפו הבּחורים להתרחק מאתנו ולהתנַגד לשאיפותינו.

מן הנחוץ הוא, כּדי להנהיג את התעמולה כּראוי, למען שתוכל להביא את התועלת המקוּוָה ליסד לשכּה־תעמולית שתעודתה תהיה

א) לעבּד שיטה ופרוגרמה בשביל התעמולה.

ב) ליסד על יד החבורות סניפים להלשכּה שיודיעו להלשכּה המרכּזית מן הכּוחות המוכשרים לאַגיטציה.

ועל־ידי־זה תתפשט עבודתנו על פּי סדר ושיטה".

בּתוֹך הפּרטי־כּל אנוּ שוֹמעים כּי הנשׂיא, משה ויזנפלד מַציע למסוֹר לוֹ ללוּפבּן “לעבּד את הפּרוֹגרמה התעמוּלית וישלחנה בּמכתבים חוֹזרים לכל וַעדי הגלילוֹת” והצעתוֹ מתקבּלת וכן אנוּ שוֹמעים כּי בּין הערים שנקבּעו בּהן וַעדי גלילוֹת נמצאת גם דמבּיץ וּבראש הוַעד יצחק לוּפבּן, והוּא וַדאי קיים את העבוֹדה שהוּטלה עליו אך לא התמיד בּה ימים הרבּה, שנשמע לדברי משה ויזנפלד, שנעל את האסיפה בּדברים תמים אלה:

— — עלינו לזכור את ירושלים על ראש שמחתנו. הנכם יודעים, אחים יקרים, כּי הישוב בּארץ־ישראל מתפּתח ויש היום היכולת לכל יהודי להתישב שם, לא רק לשם האידיאה בּלבד, אלא גם לשם הרויח כּסף, למען עשות עסקים טובים. החובה מוטלת אפוא עלינו לנסוע לפלשתינה. הנני מודיעכם, חברים יקרים, כי חברנו מר יונגרוירטה אשר עבד אתנו אֶשתקד על הועידה, נסע ארצה ישראל להשתקע שם. בּשם כּל האסיפה אני מבּיע לו את בּרכתנו העמוקה, וברכתנו זו תלוה אותו בּדרכּו בּלכתו לארצנו (מחיאות כפים). נשתדל נא גם אנחנו לצאת בּעקבותיו ונסע לפלשתינה כּי היא מַטרתנו האחרונה, זה הוא המקום הנועד בשבילנו. הלא תדעו כּמה בחורים התגוללו עד עתה בחוצות וינא וברלין ויבקשו למו מטרה בחיים. הגיעה העת שכל אותם הבּחורים יסעו לארצנו. עשו חברים את דרכּכם לארצנו! התאַמצו ליסד שיירא של חלוצים שיסעו שמה, שיעבדו בארץ אבותינו, כּל אחד בּמקצוע שהוא בּקי בּו.

אנחנו הבּחורים באהבתנו הגדולה לארץ אבותינו נוכל לפעול הרבּה לתחית ארצנו. התעוררו, אֵפוא, לעבודה ולמעשה! ובטרם ניפרד אסַיים בּבּרכה הישנה: לשנה הבאה בּירושלים (מחיאות כּפּיים סוערות).

דברי נעילה אלה שיצאוּ מלב נכוֹן, לב נשׂיא האגוּדה ההיא — הוּא עצמוֹ לא זכה לבוֹא לארצנוּ אך נאמן לה עד אחריתוֹ המרה, בּיחוּד כּראש הקרן הקיימת — נכנסוּ ללב נכוֹן, והקריאה הזאת — יצחק לוּפבּן היה מראשוֹני הנַענים לה, ואָמנם אוֹתוֹ חבר יוּנגרוירט הוּא היה פּוֹזיציה חשוּבה בּדרך חייו. ולא יצאוּ ימים הרבּה וקוֹלוֹ של לוּפבּן נשמע בּין הנוֹער בּגליציה בּמכתב גלוּי שׁעשׂה רוֹשם. וּמעשה שהיה כּך היה: אחרי שנה, בּהיוֹת לוּפבּן כּבר בּירוּשלים נתגלגלוּ לידוֹ גליוֹנוֹת של הירחוֹן הפּוֹלני של הנוֹער הציוֹני בּגליציה “מוֹריה” וּבאחד הגליוֹנוֹת מצא כּתבה מעיר מוֹלדתוֹ דמבּיצה והוּא החליט להגיב עליה בּפנייה גלוּיה: אל אַחיוֹתי בּגוֹלה. (“מוֹריה”, לבוּב, שנה שביעית, גל׳ 5—8׳ ספּטמבּר 1909, עמ׳ 178—179).

ו

המכתב עצמוֹ נתחבּר וַדאי בּעברית, שכּן מערכת מוֹריה מפרסמתוֹ בהערה, כּי היא נוֹתנת אוֹתוֹ בּתרגוּם פּוֹלני. ואנוּ בּבקשנוּ להביא עתה את המכתב ההוּא, כּבר ניכּרים בּוֹ סימני סגנוֹנוֹ שידענוּ אוֹתוֹ לימים, אין בּידינוּ אלא לעשׂוֹת תרגוּם־של־תרגוּם. הוּא פוֹתח דבריו בּהערה, כּי קרא את הכּתבה ההיא בּרוֹב ענין —

שכּן הנני, רחמנא־ליצלן, חניך העיר העלובה הזאת, וצללי העבר הישנים התחילו אופפים אותי ופחד אחזני… לא אדע, אם אתם בגולה מסוגלים בכלל להרגיש כּשם שאני הרגשתי בקראי את הכּתבה הזאת, שיש לה יותר אופי של נקרולוג. — “קל להזכּיר” — אַזכּרת מתים! — משהו שלא היה קיים מעולם. עודני זוכר אחיות יקרות! עודי מזכיר לי לפעמים את הגולה, החלומות וההזיות, המתפּקעות כּבועות סבון!. ..

לא כּתב אַשמה אני מביא כּנגדכן, אולם חפצי להגיד את האמת.

בעבודתכן לא היתה מעולם רצינות, מעולם! ועל כּן אינה נושאת פּרי. גוף בּלי נשמה אין לו חיים! ואם אפילו נמצא לפעמים אחד, שנהג רצינות בתפקידו, הרי החריב את עצמו בּגופו וברוחו בּגלל היותו אחד, והאחרים, כּביכול, תומכיו ועוזריו, דוקא אלה “בּעלי המַדים” פּעלו לפי נימוקים אנוכיים או העמידו פּנים של עשיינות שקודה ועל־הרוב היו כּאלה, שלא היתה להם השגה כּלשהי מה פירושו של יהודי.

ולשוא אתן מצטערות, אחיות אהובות! עם ישראל לא הפסיד בהם כּלום, וכן ארץ־ישראל אינה צריכה לחלוצים כּאלה, כּי הלָלו עשויים רק לגרור את הגלות הנה.

פּסימיסטים נעשו בּעלי־ההזייה האלה, לא ייפּלא הדבר, הלא כּן עתה האָפנה, קוראים את ניטשה ונעשים “אריסטוקראט רוחני” ומביטים מגבוה על זה… “משחק הילדים”. “המפלגה כובלת אותי” — אמר לי אחד מהם, עוד בּטרם הסירו את כּובע־התלמיד עם האות גימ"ל. היה זה בּחורף בּערב, שוטטתי עמו אָנה ואָנה, הבּטתי בּתמהון בעיניו, הכּרתי מה ריח נודף מזה. . . “יקברו המתים את מתיהם.”

ואתן עם הקומץ הקטן שלכן, אילו רציתן לעבוד ברצינות, יכלתן לעשות יותר, מאשר בּהמון בּן־מיליונים של “כּובעי סטודנטים” כּאלה.

פּסלוּת העשׂיינוּת המדוּמה והחשבת המעשׂה האמיתי; בּיקוֹרת ההשתמטוּת וחשׂיפת כּיסוּייה וגילוּי חיפּוּייה; העמדת הכּל על הקוֹמץ הנאמן שכּוֹחו גדוֹל וּמַכריע משל ההמוֹן האינרטי — עד מה ניכּרת מתוֹך הדברים האלה הפּגישה בּין חניך “השחר” ובּין העליה השניה, עד מה ניכּרת עצם תנוּעת “השחר” כּחוּלית העליה הזאת.

מאת דב סדן

א. המעיָן (ההוויה הציונית; חתחתים ופסגות)

מאת

יצחק לופבן

---

ההבנה הריאלית

מאת

יצחק לופבן

רק פרטיכל מקוטע ואופיציאלי הגיע לידינו, לע“ע, מישיבת הועד הפועל הציוני בלונדון. רק חצאי משפטים ורמזי דברים, ממה שנאמר וממה שלא נאמר, אפשר להקשיב ממנו. והרושם הכללי הוא, כי הישיבה הזאת היתה יותר חשובה, יותר פוריה ויותר אל הענין מאשר אלה שקדמוה. ב”פרופוזלים" ובפוליטיקה לא הרבו לדון הפעם. “אלמלי – אמר הד”ר ויצמן באחד מנאומיו בישיבה – אלמלי היה היסוד החקלאי שלנו בארץ יותר מוצק, כי אז היה לתביעותנו הפוליטיות יותר תוקף". זו היתה הודאת בעל־דין, או הרגשת בעל־דין – והרגשה זו היתה, כנראה, משותפת הפעם לכולם, ההרגשה, כי זכויות פוליטיות אינן תופסות בדברים שאין בהם ממש, וכי בכדי לאחוז בזכויות שכבר השגנו ובאלה שאנו רוצים להשיג, מוכרחים לעבוד בארץ, מוכרחים לאחוז בה אחיזה שבעין. אם בשבע חותמות יחתם ויאושר שטר הקנין שלנו – בלעדי החותם האחרון הזה, החותם שלנו, של אדמה, של עבודה, של קנין ממשי, ישאר הוא תמיד משולל תוקף ומשולל בטחון.

מה שהיה מובן אצלנו פה בארץ ברגע הראשון לנתינת הדיקלרציה, מה שציבור העובדים לא חדל מתבוע ומהכריז במשך כל הזמן הזה – הגיע ללונדון רק עתה. שתי שנים וחצי נמשכה הדרך. במשך שתי השנים וחצי הללו כאילו הסתתרה בינתנו המדינית. היו בתוכנו שהשלו את נפשם באילוזיות, שלעגו ל“אובסטנובוצ’קה”, שוויתרו, או שהיו מוכנים מוכנים לוותר על הישוב הקיים ובלבד להעמיד את ענינינו ב“שדה הראיה” של הפוליטיקה הכללית. היו שדיברו גבוהה גבוהה, העיפו רקיטים, אש־בנגלי – ושולל הפרדוכסים היותר גדול שבתוכנו, מקס נורדוי, הציף את עולמנו במבול של פּרדוכסים, של מושגים ערטילאים, ע"ד מקסימליות ומינימליות, והכה גלים בצלחת המים שלנו, הנרגשת והסוערת בלאו הכי. שתי שנים וחצי נמשכה הדרך. שתי שנים וחצי עברו עלינו ללא מעשה ממשי, ללא תוספת אנשים, ללא חיזוק עמדתנו וללא הגברת כוחנו בארץ.

הפעם נפקחו קצת העינים. לא תקוות נכזבות, לא מקסם שוא, אלא חזרה אל ההבנה הריאלית, אל הפוליטיקה האקספרימנטלית, שאינה יכולה להתקיים בלי נקודת משען יסודית, שאינה יכולה להיות רק סיסמא או צפיה המנסרת בעולם, מחוץ למקום ולזמן.

טענותיהם של בעלי ה“פוליטיקה המקסימלית” נסתתמו מיד בישיבת הועד הפועל. נורדוי חזר בתשובה, ושני השמפיונים הפוליטיים, ז’ן פישר ואלכסנדר מרמורק, המייחסים לעצמם משום מה להיות נושאי ירושתו של הרצל, הסתפקו בתרגילי ריטוריקה קלים ונשתתקו אף הם. אין לדעת אם נוכחו או לא נוכחו – אבל, ברור היה שאבדה ההשפעה לבקורת זו, והסערה שעמדה להתפרץ בישיבה נתפזרה בלי רושם מיוחד.

וצריך להודות כי דברים גדולים לא נתחדשו בישיבת הועד הפועל גם הפעם. בעצם היתה זו רק ישיבה קונסטיטוציונית, שאחרי שש שנים של פרוד הכרחי, היא באה להקים מחדש את שלמות ההסתדרות הציונית. אולם זו היתה גם ישיבת מעבר לפוליטיקה חדשה, פחות חיצונית ויותר פנימית, פחות אילוזיונית ויותר מעשית. מהלך הדעות הכללי בישיבה זו היה חדור כבר בתפיסה יותר ריאלית של המצב, ביחס יותר קרוב אל המציאות ואל תביעותיה. קולה של ארץ־ישראל נשמע בכל השאלות – והרבה מההחלטות המעשיות בשאלת העבודה בארץ ישראל הוצעו על ידי באות־כוחה של תנועת העבודה בציונות, “הפועל הצעיר” ו“צעירי־ציון”.

התביעות הפרינציפּאליות שלנו ביחס לדרכי העבודה הציונית מצאו להן הד רחב. רעיון הלאמת הקרקע ושיטת העבודה הלאומית, הודגשו כפּרינציפּים מכריעים בעבודתנו העתידה, בניגוד לשיטת האיניציאטיבה הפרטית וההתיישבות הקפיטליסטית, שרוב המשתתפים היו בעד הגבלתן וצמצומן, עד כמה שאפשר. אולם גם כאן העיקר חסר היה מן הספר. חסרה היתה עצם התכנית הישובית, אשר תוציא את הדברים האלה מגדר של הלכה, מגדר של ויכוחים תיאוריתיים. וחסר היה עוד עיקר אחד, שהוא ממדרגה ראשונה בשבילנו – חסר היה פתרון, או לכל הפחות העמדה נכונה של שאלת ההגירה לא"י, שהיא היותר בוערת והיותר מטרידה אותנו ברגע זה.

שני צדדים ישנם בשאלה זו בשבילנו, שאין אנו יכולים ואין אנו רשאים לעבור עליהם לסדר היום: שאלת ההגירה ופתיחת שערי א“י בכלל, ושאלת עלית החלוצים והגברת יסוד העבודה בארץ בפרט. אפשר מאד כי הדעה השלטת ברוב החוגים הציוניים, שאי אפשר לקשר את עבודתנו הישובית בא”י עם הקטסטרופה העברית בגולה, היא דעה נכונה, באופן אובייקטיבי. אולם מי יכול לדבר בקור רוח כזה, בשאלה זו, כרגע? מי זה יכול להעמיד את ענינינו כעת על פּרינציפּים אובייקטיביים ולהבדיל בין נגע לנגע, באסוננו הלאומי הכללי? ומה שנוגע לעלית החלוצים, לעלית כוחות עבודה לארץ – הרי כאן אין צדדים אובייקטיביים לגמרי, הרי זוהי השאלה הכי סובייקטיבית שלנו, זוהי עצם העבודה, החלק הבלתי נפרד מכל פעולה ישובית.

המו“מ בשאלה זו בישיבת הועה”פ היה קצר וחטוף. נראה היה שמדברים בה רק דרך אגב, בלי שום התאמצות להקיפה ולהעמידה על נקודת הגובה האקטואלית. וההצעה היחידה שהוצעה בנדון זה להחלטה, ע“י בא־כח “הפועל הצעיר” ו”צעירי־ציון", הדורשת “סיוע תכוף לעלייתם של האלמנטים החלוציים לשם עבודה בארץ”, גם הצעה זו הוסרה מעל הפרק בלי שום פתרון.

שורת ההחלטות שנתקבלו בישיבת הועד הפועל בודאי שאיננה נותנת סיפוק מלא. אפשר מאד שאלמלי היתה הישיבה מתרכזת בשתים שלוש שאלות הכי אקטואליות הדורשות את פתרונן, היתה היא מצליחה לבוא לידי מסקנות יותר ברורות ולידי החלטות יותר מבוססות. ערבוב הענינים השונים, שישיבת הוה“פ ראתה חובה לעצמה לנגוע בכל אחד מהם, שלל ממנה את היכולת להתעכב בפרוטרוט על המומנטים הכי עיקריים של העבודה הציונית הקרובה. אולם בסיכום הישיבה הזאת בדרך כלל, יש כדי להניח את דעתנו במידה ידועה. היא הסירה את המחיצה המדומה בין חלקי הציונות השונים, היא ריכזה שוב את כל הכוחות של התנועה לעבודה משותפת, ועלה בידה להוציא מלבם של חסידי ה”ציונות הפוליטית" כי ישנה בציונות אפשרות של פוליטיקה אחרת, מאשר פוליטיקה ריאלית ועבודת בנין ריאלית בא"י.

תר"פ

---

"סבלנות"?

מאת

יצחק לופבן

באניה הרוסית הראשונה, שהגיעה ישר מאודיסה לארץ־ישראל, נכנסו לארץ שש מאות ועשרים נפש יהודיות – עולים, שבי־גולה ופליטים. קשים כחבלי היציאה משם היו חבלי הכניסה לארץ: ביום סערה, ביום גשם טורד, באניה קודרת ומיטלטלת על גלי ים עכורים, הגיעו המה, אחרי נדודים רבים וטלטולי־דרך ארוכים, למחוז חפצם.

מהם – קודרים ואבלים, צללי בני אדם, שבפניהם ובעיניהם משתקפות עוד הבבואות של חיי הבלהה ברוסיה ובאוקריינא; אלמנות ויתומים, חצאי משפחות ושרידי משפחות, ובפיהם הבשורה האיומה, הבלתי אמצעית, מחרון־האף הגדול אשר ניתך על המוני בני עמנו האומללים.

ומהם – צעירים וצעירות, עליזי עבודה, מלאי מרץ והתפרצות למעשה יצירה על אדמת ישראל; עם שפה עברית חיה בפיהם, מזוינים בחלקם בידיעות ובהכשרה מוקדמת לעבודת השדה, עם רצון חלוצי וסבלנות רבה אשר הוקנתה להם בתקופה אכזרית זו של חמש שנות סבל ועינויים.

וכולם, כולם עדים חיים לטרגדיה העברית, עדי ראיה ועדי שמיעה לאותה היללה המחרידה, הנישאת אלינו מעמק בכא זה. לא משא נימירוב, לא סיפורי השממית בעליית הגג, לא “דברים הנוקבים את המוח ויש בהם כדי להמית” – כי אם געיה מרה קורעת לבבות ומקפיאה את הדם של צאן־ישראל המובל לטבח, של אחים נשחטים לרבבות ושל אחיות מחוללות, של עם הנדון לכליה, הנדרך כענבים בגת ואין מפלט ואין מוצא. מגילת איכה, שאין עדיין ככתב ולשון להביע בהם את תהום המכאוב הלאומי ואת יללת הצער האנושי השפוכים בה.

רק מלה אחת גואלת ומשחררת נשארה ליהדות הרוסית, רק תקוה אחת ויחידה, רק נחמה אחת מעצבונה הגדול ומאבלה הכבד – והמלה הזאת היא: ארץ־ישראל.

“אלמלא ארץ־ישראל לא היתה להם ליהודי רוסיה אפילו היכולת למות” – משיחה אחת הפליטות לפי תומה. בלי זיק התקוה האחרון הזה, בלי קו האור המנצנץ להם מבין מחשכי גורלם, היתה מתרחשת כנראה קטסטרופה עוד יותר נוראה ממות, קטסטרופה שאין לה עדיין תמונה ריאלית בדברי הימים.

ואנחנו מה? – האם נתנחם וננחם את העם המיואש בתקוות רחוקות, האם נחכה לחסד לאומים, האם לא נמצא דרך לתת תיכף תשובה על נהי התמרורים האלה, הנישאים אלינו מעל השפתים האלמות וממבטם הקפוא של פליטי הגיהנום אשר הגיעו אלינו עכשיו?

שש מאות ועשרים הנפש שנכנסו כעת אל הארץ, אלה בודאי יסתדרו בעבודה, באיזה אופן שהוא. אולם, רבבות, רבבות דופקים על שערי הארץ – האם לא יפתחו תיכף בפניהם? היש אצל מי שהוא בתוכנו אומץ־רוח אכזרי כזה להגיד להם: “חכו”! להגיד להם: השחטו, הכלו, היו מרמס לחיתו טרף, הקריבו את כבודכם ואת כבוד נשותיכם ובנותיכם עד אשר… עד אשר מי יודע מה? היש מי בתוכנו אשר יעיז ברגע זה להוציא מפיו את המלה הארורה הזאת: “סבלנות”!? האם לא יפתחו לבותיהם של בעלי היכולת בקרבנו, האם יאכלו במנוחה את לחמם על הדם, האם לא יתפלץ לבם למראה החורבן הנורא הזה ולא יקומו ויקדישו את כל אשר להם למען הציל את שארית הפליטה?

לא “לעזרה” זקוקה כעת היהדות הרוסית, לא לפת לחם להשקיט את רעבונה, לא לבגד לכסות את מערומיה – כי אם למקום מקלט, לפינת אדמה זו הממלאה את נפשה ואת הגיגיה ברגעי־היאוש הנוראים על סף הכליון. ואם מכאן לא תבוא ההצלה, אם לא תקום התנדבות לאומית גדולה, אם לא יבוא תיכף המפעל הרב של בנין המולדת, של עבודה מהירה ורחבה, יש לחשוש כי אכן נגזרה כליה על זרעו של אברהם.

לא תנחומין שבפה, לא להתנצלות ולהרגעת הרוחות אנו צריכים כרגע, יש רק מלה אחת היכולה לענות על זעקת השבר של עמנו – והמלה הזאת היא: עבודה! – עבודה על אדמת המולדת העברית!

תר"פ

---

לדאגה פוריה

מאת

יצחק לופבן

התחילה העליה של כוחות צעירים לארץ. התחילה עלית החלוצים שכל כך הרבה פיללנו לה במשך שנתיים וחצי האחרונות. קמעה קמעה הם באים לעת עתה. שערי הארץ עדיין נעולים, וחבלי־העליה עדיין גדולים מאד. אולם, בידי שליחי “הפועל הצעיר” בחו"ל עלה הדבר לפרוץ פרץ בחומה הסגורה, ואפשר לקוות כי הפרץ הזה ילך הלוך והתרחב.

העבודה הזאת, הנעשית כעת על ידינו, היא בלי ספק עבודה גדולה, רבת ערך ורבת אחריות. בדפיקת לבב הננו מחכים לכל ספינה וספינה, לכל קבוצת עולים חדשה, העתידה לבוא. בשמחה ופחד הננו פוגשים אותם, הננו מטפלים בהם – ואנו תפילה שלא ניכשל בדרך למטרתנו, שהעולים יתנו לנו עובדים נאמנים וכוחות חלוציים, אשר יצטרפו לאבני־יסוד בבנין הקיבוץ העברי העובד, ולא יכזיבו את תקות העם בהתחדשותו הלאומית והאנושית.

עלית החלוצים מוכרחה, לדעתנו, להקדים את עליית ההמונים. הכיבוש המדיני והכלכלי של הארץ מוכרח ללכת יד ביד עם כיבוש יסודות חיינו החדשים. יש כאן כוונה גדולה ועמוקה. מכאן מתחילה המהפכה הלאומית שלנו, ההבראה העממית וטביעת פרצופה הלאומי והאנושי של כנסת ישראל המתחדשת. התביעה לפתיחת שערי הארץ בשביל הגירה יהודית חפשית, זוהי תביעתנו המדינית היסודית, אבל היא מכוונת בעיקרה כלפי חוץ. ההשגחה על ההגירה ועל כיוון ההגירה מוכרחה להיות נתונה בידינו, בכדי שנוכל להתאימה לצרכינו הלאומיים וליכולתנו הלאומית. להתאים – נדע אנחנו ולא אחרים. אולם כלפי פנים יש דבר מה המתקומם נגד אמיגרציה מבוהלת ונגד הערבוביה הגדולה הכרוכה בעקבות אמיגרציה כזו.

השאלה היא שאלה אקטואלית. ההגירה תתחיל, אם לא מחר אז מחרתיים. תרועת חצוצרה אחת עלולה להניע מחנות כבירים של מהגרים. הלחץ הכלכלי והמדיני שאוכלסי ישראל במזרח אירופה נתונים בהם, הוא גדול מאד ומעיק מאד – ומבלי לבקש חשבונות רבים, ילכו לכל מקום שימצאו שם דלת פתוחה: לאמריקה או לא“י, למכרות הפחמים בגרמניה או לעבודת הקמת הנהרסות בצרפת. ועד כמה שאנו בהולים על יצירת רוב יהודי בארץ בהקדם הכי אפשרי, הרי כמעט ברור הדבר שא”י־אפשר לעשות כרגע את א"י לארץ של אמיגרציה טבעית, למקום מפלט מלחץ כלכלי להרווחה כלכלית. לפני המהגר מוכרח, איפוא, לבוא העולה, העולה מעצמו מבלי לבקש תנאים מוקדמים ובטחונות מוקדמים – המתנדב, החלוץ.

עבודת ההכשרה של הארץ איננה רק יצירת “שוק עבודה”, כי אם קודם כל יצירת דוגמא של חיי כלכלה ותרבות, הנחת יסוד לדרך החיים החדשה. לפיכך כל נקודת־הכובד של ההגירה צריכה להיות נתונה כעת על עלית חלוצים גדולה ומקיפה, על עלית עובדים שאינם חושבים את עבודתם לערך של קנין־שכר בלבד, כי אם בעיקר לערך של בנין לאומי.

הדבר הזה צריך לכאורה, להיות מובן לכול. קודם כל צריכה היתה ההסתדרות הציונית להבין זאת ולהעריך את השאלה כראוי. אחרי עשרות שנים של עבודה ושל תכונה לעבודה, מן הראוי היה שיהיו בנדון זה מסקנות ברורות ולא יצטרכו בכל פעם לגולל ספר־תורה מבראשית ולהלחם על כל דבר המובן מאליו. ביחוד צריכים היו להבין זאת האורגנים המוציאים לפועל של ההסתדרות הציונית, המחלקות־לעבודה שלה.

“צריכים היו” – אולם, למעשה גדולה הערבוביה, למעשה עבודתנו היא אימפּרסיוניסטית, חסרת שיטה וחסרת בסיס. ע"י שחק מכונת־כתיבה אין בונים עם וארץ. ואנשי־המעשה, אנשי־המציאות ויודעי־המציאות – מה דלים הם אצלנו, מה מעטים!

שנתיים וחצי הלכו לאיבוד. אותה העליה המתחילה כעת, יכולה היתה להתחיל בשנת תרע“ח, ואולי גם קודם לכן. אפשר היה להכניס לארץ במשך הזמן הזה אלפי צעירים, ואולי יותר מאלפים. איסור הכניסה לא היה אז יותר קשה ואיננו כעת יותר קל. האמצעים הכספיים לא היו אז יותר דלים ואינם כעת יותר מרווחים. התנאים הפוליטיים ג”כ לא השתנו עדין בהרבה. רק עמדתנו הפנימית התרופפה בינתים. הפסדנו נקודות ישוב אחדות בגליל העליון, היו אצלנו פוגרומים ויש פחד של פּוֹגרוֹמים – ועשרות ומאות אמיגרנטים שלחנו מכאן לכרכי הים.

ואף עכשיו, העיכובים הפנימיים לעליה הם יותר גדולים מאשר העיכובים החיצוניים. אף עכשיו עלה בידי שליחי “הפועל־הצעיר” להשיג מאת ההסתדרות הציונית המרכזית ומצד באי־כחה בארץ רק הודאה להלכה, ולמעשה מתקבל רושם כאילו הענין הזה הוא רק באלאסט מיותר, רק טרדה יתירה, המרגיזה את המנוחה…

עולמנו אחוז בולמוס של “שנסים” פוליטיים, של מחאות ואסיפות־עם, של דיבורים, ריזוֹלוּציות ומעשי־חשיבות טפלים, המסיחים את הדעת מהעבודה החיונית האלמנטרית, המשקיעים אותנו בעסקנות היסטרית.

כל האנרגיה שלנו מוּצאת לבטלה ולאי־פּרודוקטיביות. לעבודה אין איש שם לב. בשעת סכנה מכניסים האכרים פועלים עברים למושבות, כשעוברת הסכנה הם מפטרים אותם. בשעת סכנה מוציאים סכומי־כסף ענקיים לצרכי הגנה, כשעוברת הסכנה אין תקציב לסדר את העולים בעבודה ובהגנה הטבעית אשר בתוך העבודה. וכך אנו הולכים, מסתובבים בלי הפסק בתוך מחול־שטנים מבוהל זה.

לע“ע עלית החלוצים הולכת ונמשכת, הולכת ומתרחבת. משרדי העליה של ההתאחדות העולמית של “הפועל־הצעיר” ו”צעירי־ציון" התחילו בפעולה מקיפה ואינטנסיבית. אלפי צעירים מוכנים לעליה בחדשים הכי קרובים. כוחות עבודה חדשים, רעננים, יתווספו לארץ. ואלה, אפשר שיתנו את הדחיפה לשנות את פני הדברים. העובדה תיצור את ההכרח – וההכרח יזעזע את משרדי ההסתדרות הציונית ויכניס לתוך הישוב דאגה חדשה, פוריה, דאגת העבודה.

תר"פ

---

דיבות

מאת

יצחק לופבן

שמועות שונות ומשונות התחילו מתהלכות ומתפשטות בחו“ל על אודות ארץ־ישראל. שמועות מוגזמות, המתארות בצבעים נוראים את המצב בארץ, המספרות ע”ד עטופי רעב מתגוללים בראש חוצות, ע“ד אנשים המשליכים את עצמם לתוך גלי הים ומאבדים א”ע לדעת ממחסור ומכפן, ועוד כהנה וכהנה ידיעות מרגיזות ומחרידות, שיש בהן כדי לדכא את הרוחות המדוכאים בלאו הכי ולרפות את ידיהם ואת לבותיהם של העולים ושל העם העברי כולו.

מי הוא המפיץ את השמועות הללו, אין אנו יודעים בדיוק. חלק גדול בין מוציאי הדיבות לוקחים בודאי מעט מן העולים שאינם יכולים לעמוד בנסיון ועוזבים את הארץ. כך דרכם של הנחשלים: הם רוצים להצדיק את חולשתם – ומטיחים כזבים ומפיצים רעל ושמועות שוא. כך היה גם לפני עשר וגם לפני חמש־עשרה שנה. בא“י היו תמיד נכנסים ויוצאים – ואלה אשר הארץ הקיאה אותם, מילאו תמיד את תפקידם העלוב של המרגלים. אלא שאז היו היוצאים בודדים באשר גם הנכנסים היו מעטים, לפיכך רישומם לא היה ניכר ביותר. עכשיו יהיו נכנסים לאלפים ויוצאים לעשרות ואולי גם למאות – וה”חלוצים הנודדים" הללו יוציאו את דיבת הארץ תפוצות ישראל.

הגולה היא נאיבית מאד. היא עשתה את התואר “חלוץ” לשם נרדף עם “אמיגרנט” או “מהגר”, בין אם הוא נוסע ארצה ישראל או לאמריקה, בין אם הוא נוסע לארץ־ישראל או מארץ ישראל. הגולה האמינה לדברי־הבאי של לגיונרים ידועים מהאמריקנים, והיא מאמינה ל“עדי־ראיה” החדשים. הידיעות המתקבלות מהכא להתם הן תמיד בעלות־כנפים. העובדות מסתרסות ומתנפחות לטוב או לרע. הן יוצאות בלבוש אחד ושבות בכמה וכמה לבושין. ואם נושא הידיעות הללו מופיע גם בשם־הזוהר לגיונר או “חלוץ”, הרי בודאי שהן מתקבלות כמטבעות עוברות לסוחר.

אולם בעתונות היהודית־הציונית בחו"ל ישנם רמזים כי השמועות הללו נתמכות ונעזרות גם ממקורות ציוניים רשמיים – מתוך כוונה פוליטית, בודאי כדי לעכב את העליה. אנחנו איננו יכולים להניח אף רגע כי יש בחשד הזה, ביחס להסתדרות הציונית, אף אחוז הכי קטן של אמת. לידי כסילות כזו של הוצאת דיבה בכוונה היא עוד לא הגיעה. כך צריך לשער. אולם, אם אמת הדבר כי באיזה אופן ישר או בלתי ישר מרשים לעצמם איזה פקידים של ההסתדרות הציונית לנהל משחק פוליטי כזה לשם “המטרה הקדושה” של “סטוֹפּ אימיגרישן”, אם אמת הדבר – הרי זה זדון־פשע אשר בעדו צריכים להעמיד את האנשים האלה בפני משפט של עונשין.

המצב בארץ ישראל הוא רחוק מאד מהיות מצב של אידיליה. יש משבר כללי בארץ, יש חוסר עבודה ויש, בלי ספק, גם רעבים וסובלי־מחסור. הרווחה יתירה לא היתה בא“י מעולם. גם לפני שנה ולפני שנתיים לא היה המצב יותר טוב מאשר הוא עכשיו. גם אז עברה הרינה במחנה הציוני כי אסור לעלות לא”י, כי אין מה לעשות שמה וכי צריך מקודם “להכין” וכו' וכו'. בינתיים נכנסו אלפי יהודים; חלק מהם פלטה הארץ חזרה, אולם תשעים אחוזים נשארו ומוצאים עבודה. ואלמלי היינו רוצים לשמוע לדירקטיבות הרשמיות של ההסתדרות הציונית ולחכות עם העליה עד שיחדל המשבר, עד שיגמרו את התכניות והכול יהיה מוכן לסעודה – לא היינו זוכים לעליה זו מעולם. המשבר יהיה אצלנו בבחינת מחלה מתמדת במשך של דורות, כל זמן שנעסוק בעבודת בנין. בנקל לא נרכוש את א“י, לא ע”י פוליטיקה, לא ע“י תכניות מחוכמות של אנשי־מסחר ומצרפי־ספרות, אלא ע”י כיבוש, ע"י התנגשות בלתי אמצעית עם המציאות. אלפים יפלו מימיננו ואולי גם רבבות משמאלנו – אבל את הדרך נמצא בתוך העליה ומתוך חבלי־העליה, בתוך העבודה ומתוך חבלי־העבודה.

אכן יש משבר בארץ, יש משבר בציונות, אבל גם עכשיו, גם בתנאים הנוכחים, אפשר להכניס לארץ עוד כמה וכמה אלפים יהודים ולהעסיקם בעבודה. האפשרות הזאת ישנה בעין, העבודה מחכה לעובדיה, היא דורשת רק התאמצות כדי להשיג את האמצעים המינימליים, הדרושים לקרן־החוזרת, למען נוכל להעבירה לרשותנו. בינתיים הולכת העבודה הזאת ומתמלאה ע“י פועלים מצריים ופועלים בלתי יהודיים אחרים. החלפנו את התפקידים: המצריים בונים לנו את פתום ואת רעמסס, את מסילות הברזל ואת הכבישים – ואנחנו עוסקים ב”הבה נתחכמה" איך לעכב את העליה, איך לצמצם את התקציבים ואיך להחניק את הקבוצות.

המשבר בא“י, בכל אופן, איננו יותר גדול מאשר באוקריינה, בגליציה המזרחית ובפולין. עסקי וואלוטה ו”מסחר סתרים" לא נפוצים אמנם בארץ במידה שהם נפוצים בארצות אחרות – ואלה שמבקשים להם “פרנסות קלות” בודאי שנוח להם ונוח לנו שלא יבואו מאשר יבואו. אולם אנשי־ עבודה חלוצים, המוכנים לקבל על עצמם את כל הסבל ואת כל ההתאמצות הכרוכים בעבודת בנין העם – בשבילם אין משבר בא"י, אלא קושי ומלחמת הסתגלות; והקושי הזה והמלחמה הזאת היו ויהיו תמיד במידה זו או אחרת – ויהיו אשר ילכו בהם ויהיו אשר יכשלו בהם. עלינו, על ההסתדרות הציונית, מוטלת החובה לאמץ את כל האפשרות בכדי להקל את כל סבל העבודה וליצור תנאים יותר קלים ויותר נוחים. אבל אם נשב בחיבוק ידים עד שיווצרו התנאים למפרע, בודאי שלא נזכה להם עולמית.

אכן, יש משבר, יש קושי, יש סבל – אבל כל השמועות המפחידות והמרגיזות אשר נפוצו הן בדויות. ואתם שם בחו"ל, עסקנים, סופרים ואנשי העתונות הציונית – אל נא תגזימו, אל תגזימו לטוב ואל תגזימו לרע. אל תשירו המנונים לשמי התכלת ולאביב אשר ינוה לעולמים, אבל אל תטפחו גם שקרים. בין כך וכך: המוציא דיבה הוא כסיל.

תרפ"א

---

נסים

מאת

יצחק לופבן

שוב היתה לנו תקופה קצרה של משבר פוליטי – ועברה. מאורע צ’רצ’יל עבר בשלום. הדקלרציה של בלפור נתאשרה מחדש, וביתר תוקף, ע“י הדברים הברורים והמוחלטים שהשמיע צ’רצ’יל באזני המשלחת הערבית, ע”י דבריו למשלחת העברית וע"י נאומו החגיגי על הר־הצופים, במעמד קהל ירושלים מרובה האוכלוסין.

שוב קרה נס של פורים. זממת הרעה נהפכה עלינו לטובה. הדאגה המטרידה שהשתררה בישוב בימים האלה – הושחה. הרוחות הסוערות הורגעו. נוספו תעודות חדשות – וישראל ישכון לבטח.

הננו חיים בנסים. במקום שאין בטחון־עצמי – מברכין הגומל על כל רוח מצויה; במקום שאין אחיזה נאמנה – הסכנה תמיד קרובה, ומפחדים מפני קול עלה נידף. הפוליטיקה שלנו היא פוליטיקה פאטאליסטית, היא תלויה בלב מלכים ושרים ולא במניעים ריאליסטיים של כוחות־חיים ממשיים; לפיכך מרובים אצלנו הנצחונות ומרובים אצלנו הפחדים וחולשות־הדעת.

והנה ניצחנו שוב. ניצחנו בשנה שעברה¹ בסן־רימו, ניצחנו ב“אלבּרט־האל” בלונדון, וניצחנו גם הפעם על הר־הצופים בירושלים. יש לנו כבר תיקים מלאים דיקלרציות. יש לנו כבר תלי־תלים דברי סימפּטיה והבטחות. ובכל אלה אין לנו כלום. בכל אלה אנו מסתובבים במעגל־קסמים של עליות וירידות במצב הרוח – היום דכדוכה־של־נפש ומחר זחיחות־דעת רגעית, היום יאוש ומחר ברכות “מי־שברך” ותפילות לשלומה של מלכות.

זוהי יגיעה בדי ריק. אלה הם נצחונות, שבהם אובדים עמים ולא בהם נגאלים. כל פוליטיקה פאטאליסטית, היא פוליטיקה של פשיטת־רגל. אנחנו אף רגע לא חשבנו כי הצהרת בלפור היא “נייר מחוסר ערך”, אבל היא עלולה בכל זאת להיות מחוסרת־ערך אם נסמוך על נסים, אם נעשה אותה תלויה בגורמים חיצוניים, בנטיית־רוחם של אנשי־מדינה, או בחשבון ריוח־והפסד של איזו ממשלה אימפּריאליסטית. לנצח, לנצח באמת, לתת תוקף של קיום לפוליטיקה, לזכויות פוליטיות ולהבטחות פוליטיות, להשיח מלבנו את הפחד התמידי מפני שינויים ברוחות המנשבות, לתת תוקף לעמדתנו ולבטחוננו בארץ – את זה אנחנו יכולים להשיג אך ורק ע“י גילוי יכולת עצמית של מעשה, ע”י עבודת בנין והכנסת המונים לארץ, ע"י יצירת מציאות כזאת שתעמוד כמו סוללה בפני כל נסיון של פגיעה בזכויותינו על הארץ הזאת.

מאורע צ’רצ’יל וכל הכרוך בו, צריך לשמש לנו שוב אזהרה. אסור לנו להשלות את נפשנו בנצחונות פיקטיביים כאלה. אנחנו מוכרחים לשנן ולחזור ולשנן לעצמנו, כי כל זמן שאנחנו לא נהיה בארץ לכוח ממשי, כוח שבמנין ובבנין – תמיד תרחף חרב־דמוקלס זו על ראשנו, תמיד ישאר אצל מתנגדינו ריוח לפורמוּלה מסוכנת: “הפה שאסר – הפה שהתיר”. מה שאירע בעזה ובחיפה, מה שהתרחש ביפו ובירושלים נעצר לע“ע, נעצר ולא נפסק. להיפסק לגמרי ולאבד את עוקצו – זה אפשר רק אם בזמן קצר, בזמן הכי קצר, יתחילו לזרום אל הארץ מחנות עולים כבירים, ואם על כל גבעה ובכל בקעה ישמע הד העובד, המבשר חיים ובנין עבריים בארץ. רק בפני המציאות המוחשית הזאת תאלם הקטיגוריה, רק העובדה הממשית תכריע את ההתנפחות השוֹביניסטית הערבית־עירונית, המנצלת את חולשתנו ומנסה להכשיל אותנו בדרכים שונות, ורק ע”י העובדה הממשית הזאת נוכל לשמור על הכרתנו המוסרית: “דעלך סני לחברך לא תעביד”, ולא נצטרך לדרוש פוליטיקה־של־כוח מאת הממשלה ולא נחשוב אותה לצדקה.

בפוליטיקה שאין אחריה מעשה – תמיד נבוא בהתנגשות עם הערביים; בעבודה הממשית – נוכל אולי למצוא את הדרך לשלום ולהבנה הדדית. לפיכך: נעלה את ירושלים על ראש שמחתנו. ובה בשעה שאנו חוגגים את הנצחונות הפיקטיביים על השנות ההבטחה בפי צ’רצ’יל, בל נשכח שלעת עתה לא אנחנו המנצחים; בל נשכח כי מבפנים אנחנו נוחלים מפלה אחרי מפלה; כי סוכתנו הרוסה ; כי, לאסוננו, לא קמה בנו הרוח ולא קם בנו הכוח להרים ברגע זה את עבודת ההצלה של העם והארץ מעל לפוליטיקה אישית ומלחמה הדדית, גם במוסד האקזקוטיבי הראשי, שעליו מוטל התפקיד ההיסטורי הכי גדול והכי אחראי ברגע הנוכחי. ואסוננו הגדול הוא, כי עם כל הדקלרציות וההבטחות הניתנות לנו מצדדים שונים, עדיין לא זכינו לדקלרציה האחת, העיקרית והמכריעה – עדיין לא זכינו ל“דקלרציה של העם”, בלשונו של א“ד גורדון. את התשובה הנאמנה על התביעה ההיסטורית הגדולה והקשה, העומדת כעת בפני העם העברי, נתנו לע”ע רק אלפים אחדים של חלוצים, אשר התפרצו לעלות לארץ – ועלייתם זו, שרבים התנגדו לה, שנלחמו בה מימין ומשמאל, נעשתה כעת לגורם מעשי ופוליטי מכריע גם כלפי חוץ וגם כלפי פנים. יותר מזה לא שמענו ואיננו שומעים. שמענו רק את ההימנונים שהושרו על סן־רימו; אנו שומעים רק מפעם לפעם את קול ענות הגבורה של השופר הציוני; ואנו נשמע בודאי בקרוב שירי תהילה והתפעלות חדשים על נאומיו של צ’רצ’יל. ומצד השני אנו שומעים את זעקת היאוש של אחים מעונים, תפילת־אלם של רבבות יהודים מוכים ונרדפים, המבקשים מפלט והצלה מכליון ואבדון. אולם, היכן העם? היכן ההתאמצות הלאומית הגדולה אשר תיצור את האפשרות של עליה ועבודה בשעת רצון זו? היכן גילוי היכולת הרוחנית, אשר תרומם, תעודד ותיצור את ההתלהבות הדרושה בכדי לשבור חומת־סין זאת של אדישות וקפאון?

האומנם חציר העם?

ה“דקלרציה של העם” עדיין לא ניתנה. שארית הפליטה של היהדות האוקראינית והרוסית המוכה – היא אוננת ומשוללת עזרה; גזוזי הזקן והנרדפים בפולניה – נמקים בעוניים ומושכים בעול גורלם העלוב, מתוך מבוכה של אובדי־עצה מצד אחד ומתוך ציניזם של ספּקוּלנטים מצד השני; והשאננים באמריקה ובארצות אחרות – הללו משלמים לע"ע פרים שפתם, עושים פוליטיקה, מדברים גבוהה, יוצרים להם פּרוגרמות מדומות והורסים את ההסתדרות הציונית.

לע"ע אנחנו המנוצחים ולא המנצחים. אנחנו עמדנו בנסיון אצל צ’רצ’יל ואצל אנשי מדינה אחרים – אולם לא עמדנו עדיין בנסיון אצל עצמנו.

נסים לא קרו – ועל נסים אין לסמוך. העבודה המוטלת עלינו היא קשה מאד ואחראית מאד, ועלינו לעשותה בהתאמצות הכוחות הכי מקסימלית. ארץ אינה נקנית לא בשטר ולא בדיבור, היא נקנית באחיזה, במשיכה, בעבודה – ובעבודה ננצח.

תרפ"א

---

לאן אנו הולכים?

מאת

יצחק לופבן

שוב באנו אל פרשת דרכים. שוב הגענו לנקודת־בירור שבה אנו צריכים להגיד לעצמנו מה אנו רוצים ולאן אנו הולכים. דוקא בשעה קשה זו, בשעת ההתרגשות הכללית, מתוך התמרמרות ואי־שביעות־רצון, מתוך צער ועלבון של הימים האחרונים, דוקא בשעה זו אנו מוכרחים לשוב לעצם הענינים, לשאלות המכריעות בעבודתנו הלאומית, בהווה ובעתיד.

הנה עבר יום האבל, עברו השלושים למאורעות יפו, עבר גם ה“שלישי ליוני” המקוּוה. קידשנו צום, קראנו עצרה, הוצאנו את הרליקוויה העתיקה מתוך ארון הקודש של צרות־ישראל, שמענו “דקלרציה” חדשה מפי הנציב – ושוב אין לנו מלבד מפח נפש, מלבד עלבון נוסף ותוחלת נכזבה, ושוב אין בפינו מלבד מלים, מלים שאין בהן ממש, שאינן מעלות ואינן מורידות, או אולי אינן מעלות אלא מורידות.

כולנו נהפכנו ליושבי־קרנות פוליטיים. הננו מעלים קצף ומסתערים על טחנות־רוח מתוך עיוורון דון־קישוטי, הננו בוחרים תמיד ללכת בדרך הקלה, בדרך שיוצאים בה ידי חובה בפליטת־פה במקום מעשים, בבקורת והאשמות כלפי אחרים במקום בקורת עצמית והתאמצות של פעולה. הננו לובשים כסילות ומרעישים עולמות, כביכול, אותם העולמות שאינם נרעשים ואינם מנידים עפעף לכל התרועה הגדולה שלנו.

יש לנו צורה סטריאוֹטיפּית של אֵבל ומחאה, ויש לנו פרזה סטיריאוֹטיפּית של תנחומין. כך אנו פה וכך הם שם, בגולה. אולם כל אלה הן לחישות טפלות על מכות, שאין בהן לא מזור ולא תרופה למצבנו הקשה והמסובך. כל אלה הן לכל היותר נרקוֹזה לשעה אחת, המכוונת להשתיק את הכאב באנחות או בבלבול החושים.

אנחנו שגינו באילוזיות והננו שוגים בהן עד היום. אמרנו לעבור את הפּרוֹצס הקשה הזה של התחדשות לאומית ובנין מולדת מתוך טיסה על כנפי דמיון פוליטיים. מה שעמים אחרים רוכשים להם ע“י התמדה של דורות, בעבודה רבה, בקרבנות גדולים, בעקשנות ובהתאמצות כבירה – חשבנו לרכוש לעצמנו עפ”י הדיבור של מיניסטר פלוני. והנה בא המשבר! הוא לא בא פתאום. הוא מתמיד וקיים כבר שלוש שנים ומחצה. הוא התחיל עם הדקלרציה, עם אותה שעה שבה קרה ה“נס” ההיסטורי אשר הכה אותנו בתמהון, אשר הוציא אותנו מתוך מהלך מחשבותינו הנורמלי והשכיחנו את האמת העמוקה, כי הפוליטיקה שלנו יכולה להיות רק ילידת המציאות והיכולת, ילידת המעשה הנעשה והיצירה הנוצרת. באשר פוליטיקה שאיננה נשענת על כוחות מזויינים בים וביבשה, פוליטיקה שאיננה יכולה להניף חרבות ולהסיע מחנות מוכרחה להניף כף־סיידים ולהסיע אבנים לבנין ולהתבצרות פנימית.

ומה עשינו אנחנו במשך שלוש שנים ומחצה? מה עשה עם ישראל? במה ניצלנו את ה“אפשרויות הגדולות”, במה מילאנו את ה“פּרספּקטיבות הרחבות?” מה עשינו? מה בנינו? מה יצרנו?

אנחנו טיפסנו על הקירות – ועם ישראל שר הימנונים. אנחנו נשאנו את עינינו אל החוץ – ובחוץ קרצו בעינים מאושרות כלפי שמי התכלת שלנו, כלפי הגאולה והפדות של “העם החפשי” היושב בציון. שרו לנו שירי־תפארת ושירי־תהילה. האירו את דרך־היסורים של גאולת־העם באש־בנגלית ובעשן. ומלבד הצעירים החולמים והמעיזים אשר סללו בגופם ובנפשם את הדרך לא"י, ומלבד פליטי העוני והפרעות – הרי איש לא נע ואיש לא זע; ומלבד פרוטות של צדקה קטנה או גדולה – הרי איש לא הראה את נדבת לבו ואת נדבת רוחו, ורק מעטים הם אלה אשר הוכיחו בפועל כי רוצים הם באמת בציון, בגאולה, בפדות ובכל אותם השמות הנרדפים המקשקשים בקולי קולות בתוך הלגינא הציונית.

מה עשה עם ישראל? במה נתן ביטוי לרצונו הלאומי? איפה הם רגעי ההתעוררות וההתנדבות הגדולים? היכן ההתרגשות הלאומית שאיננה יודעת חשבונות קטנים, שאת הכל היא נותנת, את נפשה ואת מאודה?

תאמרו “וואלוטה”, תאמרו רוסיה, תאמרו פורעניות ושחיטות באוקרינא, מצוקות ורדיפות בפולניה. ידענו את כל התירוצים המטהרים והמצדיקים. אבל, איפה הם האחרים, איפה הם אלה שאין אצלם שאלת וואלוטה, איה בעלי־היכולת שלנו, ה“מקשטים”, כביכול, בשמותיהם כל ועד ציוני מרכזי? האם היתה א"י רק חלום של דלים ויורדים? האם נעשתה הציונות רק למשרת־כבוד בשביל בעלי־בתים שאננים ודוקטורים משתעממים? האם נעשתה שאלת החיים והמות שלנו רק ענין לפרוגרמות, לויכוחים ריקים ולנקודות־מבט מפולפלות בשביל בחורים רודפי־אמרים?!

ומה עשינו אנחנו כאן? – בילינו את הזמן בדימונסטרציות, בחגיגות, במחאות, התמרמרנו ואכלנו זה את זה. היינו עצלים וטרחנים, עשינו את הטפל לעיקר ואת העיקר לטפל, את האמצעי למטרה – ואת המטרה עפ“י רוב שכחנו. דחינו את הכול למחר, לאחרי הנצחון, לאחרי המנדט; כלכלנו את עצמנו ב”פּרספּקטיבות", בגבולות, בפוליטיקה גבוהה – ובינתיים אף שעל אדמה לא נרכש, אף מושבה לא נבנתה, אף עמדה לא נתבצרה. ובינתיים באה ירידת־הרוח, באו האפּטיה, שויון־הנפש ודיזאורגניזציה ציבורית. וכך אנו עומדים עכשיו נבוכים ואובדי־עצה כלפי המצב החדש – ושוב אין בידינו מלבד הקלף המזויף של פּוליטיקה נבוכה, הנדון להפסד למפרע.

יש לנו הרבה מלים – ואין לנו המלה המתאימה; יש לנו מפעלים מדומים – ואין לנו מפעל ממשי וחותך. אנחנו מפגינים בלי הפסק בא"י־היכולת שלנו, בצום ובעצרה, בהתמרמרות ובמחאה. ומעל ראשנו מרחפת תוכחת־המוסר העתיקה: למי יש חפץ בצומותינו ובמחאותינו? מי ישעה אליהם ומי ומי ישימם אל לב?

הננו מרי־נפש כרגע. הננו רואים את עצמנו מרומים ע"י אוהבים. שלושים ושלושת הימים, מהאחד במאי עד השלישי ביוני, עברו עלינו כגלים זידונים של זעזועים ועלבונות קשים. הקשה בהם הוא העלבון האחרון: “נציב יהודה”, אשר מנינו מספר לעשרות דורות הנושאים אליו את עיניהם הכלות, נתן פתרון שוא לדקלרציה. גם הוא עשה זאת מתוך פוליטיקה –ופוליטיקה תמיד נותנת פתרונות שוא ותמיד מרמה. אולם אף הוא עשה זאת רק במלים, באמרי־פה. באשר פתרון־אמת או פתרון־שוא לתקות ישראל אינו יכול לתת לא נציב ולא מלך, כי אם אנחנו בעצמנו – עם ישראל.

הגענו אל פרשת־דרכים. הגענו לאותה הנקודה שאנו מוכרחים להתעכב ולחשב את דרכנו הלאה. אנחנו מוכרחים סוף סוף להסיר את הלוט מעל עינינו ולראות את האמת ואת המציאות כמו שהן. נלמד להבין את כתובת־ הפלאים שהיתה חרותה על פתחי־ההיכל של דלפי: “דע את עצמך!”. נחדל מההערכה העצמית המוגזמת האוכלת אותנו בכל פה; נחדל מהמיסטיפיקציה של הציונות, מהאמונה במשיח שיבוא בהיסח הדעת; ונחדל להאמין כי יש לנו כוח לתבוע ממי שהוא, וכי יש ערך ואזנים קשובות לתביעותינו, אם אין בהן טובת־הנאה לנתבע. ואם יש בנו אמונה בציונות, אם יש בנו שארית של אמונה ברצון העם העברי, אל נא נהפוך אותה לאמונה טפלה בכוחות־חוץ. אל נעשה את האמצעי למטרה, ואל ניתן את לבנו ואת לב העם העברי לטעות ולחשוב כי מווסטמינסטר או מהיכל הבורבונים, או מהיכלות אחרים של אדירי תבל ומשעבדי עמים תצמח לנו ישועה, כי בהם יחתך גורל עתידנו לחובה או לזכות. דקלרציות, הבטחות, מנדטים – כל אלה יש להם ערך במידה שהם עוזרים לנו, במידה שהם בעדנו ובמידה שהם באים רק כמנגינת־לוי לעצם עבודתנו, הבונה, הכובשת והיוצרת נכסי כלכלה ונכסי תרבות לאומיים בארץ. אולם הם מחוסרי כל ערך אם הם נגדנו, והם מחוסרי כל ערך בין כך וכך, אם אנחנו נחשוב אותם לקמיע מחולל־פלאות, אשר יקים לנו בלי משים את המולדת ואת העם.

מאורעות הימים האחרונים מוכרחים לתת לנו מסקנא אחת: יש עולם אחד אשר אנחנו צריכים להרעישו – וזה עולמנו אנו; יש כתובת אחת שאליה צריכות להיות מכוונות כל התביעות שלנו – זוהי הכתובת שלנו. אל נכלכל את תקות העם בהגזמות, אל נשיר לו שירים על לב רע – נישא לתוך העם את כל הגות־רוחנו הקשה ואת כל שובע־התמרורים שלנו, ונקרא באזניו בלי הרף את הקריאה המחרידה: “המולדת בסכנה!” – אולי יענה, אולי ירוכך לב האבן אשר בקרבנו.

צריך לשים קץ לכל ההומבוג הזה המתחולל סביב המלים ארץ־ישראל וציונות בגולה. צריך לטהר את האויר הציוני מפרזות ריקות ומלוֹזוּנגים עקרים. אנשי ארץ־ישראל, אנשי עבודה בארץ, שומרי הגחלת האחרונה של תקות העם, הללו צריכים לעבור מארץ לארץ, מעיר לעיר, ממושב יהודי אחד לשני עם לפיד ביד ולהכניס אור והבנה במצבנו הטראגי ובצרכינו האמתיים. פעם אחת אנחנו מוכרחים להיווכח ולדעת אם יש עם הרוצה בארץ־ישראל או ישנם אלפים אחדים של הוזים וחולמים מחוסרי יכולת?!

מה שהיה עד עכשיו, היה מחול של שלדים. מלבד העשרות והמאות הבודדות של צעירי ישראל אשר באו לחונן את אדמת א“י באמונה, שמענו רק נקישות עמומות של עצמות יבשות. בשעה שכל הדרכים נפסקו, בשעה שכל השערים נסגרו, בשעה שאפסה כל תקוה אחרת – נשארה א”י כעיר מקלט וכמשאת נפשם הרחוקה של נידחים ותועים. יבואו הנידחים והתועים האלה – אבל יחד אתם יבואו נא הרצון וההתנדבות של העם. בלי זה אין דרך – משמי־תכלת ומזיו־שמש בלבד אי אפשר לחיות ולכונן ארץ.

השעה הזאת איננה שעה של מחאות, כי־אם שעה של מפעלים. אנחנו לא נעשה ויתורים, אנחנו נגן בכל תוקף על ענינינו, נלחם נגד העוול והרפרסיות הנעשים לנו – אבל אנחנו לא נפּיל את חומות יריחו בתרועה, אם מאחורינו לא יהיה עם חמוש־יכולת ומעשה. גם אם המשבר הזה יעבור, גם אם יבוא סן־רימו חדש והבטחות חדשות, גם אם יהפכו לבם של מלכים ושרים עלינו לטובה – לא ניוושע.

בפּוֹאימה הלאומית של פּולניה, אשר לויספּיאנסקי, מסופר הסיפור הידוע על ישק השוטה אשר נתנו בידו שופר של זהב למען יתקע בו את תרועת השחרור של העם – והוא, השוטה, רדף אחרי הכובע עם נוצת־הטווס אשר שדדו הסער, והשופר אבד ממנו. נשאר לו רק החבל על צוארו. יהא השוטה הטרגי הזה גם לנו לסמל. וכשאנו עומדים מדוכאים ואכולי ספקות ויאוש, על פרשת דרכים של גורלנו הלאומי – נדע נא לבחור בדרך הנכונה, בדרך אל עצמנו.

תרפ"א

---

הקונגרס הי"ג

מאת

יצחק לופבן

נפתח הקונגרס הציוני השלושה־עשר. נשיא הקונגרס, מר סוקולוב, דרש נוטריקון בעת קבלת הנשיאות: “הקונגרס הבר־מצוה”. מלבד זאת – הכל בסדר הרגיל: דברי תנחומין פוליטיים ודברי־שלום לערביים.

עם נאום־הפתיחה של ויצמן התגלע הויכוח הגדול סביב השאלה הכי בוערת. דמות קונקרטית עוד טרם ניתנה להצעה. ויצמן דיבר אודותיה לע"ע מנקודת מבט פּרינציפּיאלית ומנקודת ההכרח האובייקטיבי. הוא הציג לה גם ארבעה “תנאים מגינים”, שהם במידה ידועה בבחינת “פסיק רישא ולא ימות” וסיים בפאתוס: “תחי הציונות, תחי ארץ־ישראל” – והאובציות הסוערות באו מאליהן…

הידיעות הראשונות שהגיעו מפתיחת הקונגרס ומהתכונה אשר מסביבו, מאשרות את ההשערה כי “הרוב” של ויצמן, אשר הרבו כל כך להתריע עליו למפרע – לא היה אלא רוב מדומה. הרכב הצירים בקונגרס מוכיח על פרופורציה שונה לגמרי מזו שנתקבלה בועידות הארציות. יחס הכוחות הוא אחר. אלה הנוהים אחרי שיטתו של ויצמן נמצאים במיעוט, ויש מוסיפים: במיעוט קטן.

מצד זה הסכנה איננה, איפוא, כה גדולה כפי שחשבו רבים לפני כך. צריך להניח אמנם שויצמן ישתדל להשפיע בתוקף אישיותו ובתוקף “הדוד העשיר” אשר באמריקה כדי ללחוץ את הרוב – אבל אין בכוחו להכריע את הכף ואין בידו להכניע את האופּוזיציה באופן פּרלמנטרי רגיל.

ובכל זאת מוקדם יהיה, כנראה, להזדרז ולהכריז כבר עכשיו על נצחונה של האופוזיציה. אופוזיציה הנמצאת ברוב, מצבה יותר טרגי מאשר של זו הנמצאת במיעוט; וכשהאופוזיציה הזאת גם איננה מרוכזת סביב שום פּרוגרמה חיובית ואין לה לא ההכשרה הפסיכולוגית ולא הכשרון הממשי לקחת על שכמה את כל עול האחריות – הריהי תמיד יותר נוטה לויתורים מאשר המיעוט התקיף. בהרמת ידים בלבד אין מכריעים שאלות כאלה, וביחוד כשהידים המורמות היום אינן גם הידים המגשימות מחר.

וצריך להודות על האמת, שמלבד צירי אגף־העבודה (שבו מופיעה גם הפעם “ההתאחדות” כפרקציה הכי חזקה) משמאל וקבוצת די־לימה מימין, אשר גם האופּוזיציה שלה היא עקבית ומתבססת על פּרוגרמה פּוזיטיבית, טובה או רעה – מלבד אלה הרי כמעט כל הקבוצות האופוזיציוניות הן מחוסרות משקל ואינן נכנסות בחשבון ככוחות מכריעים בשאלת עתידה של הציונות. מתוך כך אפשר להבין את העובדה כי בתוך האופּוזיציה עצמה אין התלהבות גדולה ליצירת חזית מאוחדת נגד ויצמן, באשר התנגדות בלבד איננה מספיקה עדיין לשמש פּלטמורמה מאחדת, ושיתוף אחר בין החלקים השונים אין ולא יכול להיות.

במצב של איזולוציה גמורה נמצא ז’בוטינסקי. גם בחוגים הבעל־ביתיים יודעים, כנראה, עכשיו את הסוד שלא בכל מקום אשר שם הקול גבוה ורם ביותר, שם מדברת גם האמת מתוך הגרון. ואף הוא עצמו נטש ברגע האחרון את ויצמן ומכוון את כל “הארטילריה הכבדה” שלו כלפי סמואל – ומקווה לתת ע“י כך מהלכין לסנסציה. ארבעים ושנים הצירים של “ציונים כלליים” אשר התאחדו תחת הדגל המשולש גרינבוים, טיומקין וד”ר מוסינזון – אף קבוצה זו איננה פּופּולרית ואיננה נפגשת ביחס רציני ביותר גם בחוגי הציונים הכלליים הרחבים (הם מונים 171 ציר). נושאי הדגל האופּוזיציוני הזה הם אמנם אנשי צורה, אבל אין להם כל תכנית חיובית, לא פּוליטית ולא כלכלית ואף לא תרבותית. מלחמה בעד תקציב החינוך איננה עדיין תכנית, ודרשות סתם ע“ד “השארת הנפש” הציונית ודברי מליצה נדושים אינם מסוגלים כיום לכבוש לבבות ולעורר אמון ציבורי. מלבד זה, הרי הקבוצה הזאת מתרכזת סביב אישיות ידועה, אשר גם המתנגדים הכי קיצוניים לויצמן אינם מודים בה, אינם מחייבים אותה ואינם רואים בה דוקא את המוצא מן המבוכה ואת הפתרון המוצלח לשאלות המטרידות. ומה שנוגע ל”מזרחי" הרי הללו עלולים לבגוד שלוש פעמים עוד טרם שיקרא התרנגול; הם משתמשים רק בכוחם הכמותי בכדי לעמוד על המקח ולהשיג עד כמה שאפשר יותר פיצויים, קומפּנזציות, החלטה של כשרות, של שמירת השבת או איזה טובת הנאה מפלגתית אחרת – ואם, לפי הידיעות האחרונות, עמדתם האופוזיציונית התרופפה עוד לפני היפתח הקונגרס, הרי זה רק סימן שהמקח קרוב לגמר.

חזית מאוחדת לא נוצרה איפוא, ואיננה יכולה להיווצר. האופּוזיציה היא משוסעת ונפרדת מבפנים. הניגודים בין החלקים השונים הם במקרים רבים לא פחות פּרינציפּיוניים ועמוקים מאשר ההתנגדות הכללית לויצמן. אין אמון הדדי ואין אמונה כי בכל אלה צפונה היכולת הכי קטנה להצטרף למנין של כוח אשר יהיה מסוגל לשאת על שכמו את גורלה של הציונות ושל בנין א"י. לפיכך, המצב הוא כעת פי כמה יותר קשה ויותר מסובך מאשר אלמלי היה הרוב על הצד השני. אפשר שהתוצאות לא היו אחרות, אבל במקרה האחרון היה הצד השני נאלץ לבקש את הדרך להסכמה ולויתורים – ולמיעוט האופּוזיציוני היה ניתן יותר תוקף לשמור ולהגן על עמדתו.

אין לע“ע לצפות מראש באיזו דרך תבוא הליקוידיציה לשאלה המסובכה הזאת בקונגרס. בכוח הרוב בודאי לא תוכרע ואיננה רשאית להיות מוכרעת. ברגע האחרון ימצא בודאי ה”מודוס ויוונדי" שיש בו כדי לשמור על שלמות הציונות. אפשר שהצעת “ההתאחדות” בדבר יצירת מועצה בעלת יפוי־כוח ידוע סביב הסוכנות היהודית, תשמש יסוד לנקודת מוצא זו. בכל אופן אוגנדה שניה לא תחזור הפעם – ואלמלי היתה חוזרת היה זה בלי ספק האסון הכי גדול לציונות.

“שלמות התנועה” – זהו אחד היסודות העיקריים אשר יש להצילו מתוך הערבוביה הגדולה של הקונגרס הנוכחי. אלה המדברים בלב קל ע“ד פרוד, “ניתוח” וע”ד “יקוב הדין את ההר”, עושים זאת רק מתוך התלהבות עיוורת של נצחנות, ולא מתוך הערכה נכונה של המצב. סרסורי־פירוד ישנם די בתוכנו. הפרוצס של התפוררות פנימית בעם העברי בגולה ובא"י צועד בלאו הכי בצעדים ענקיים קדימה ומעמיד בסכנה את כל התאמצותנו הלאומית. בגולה הביא עוד מעט הפרוצס הזה לידי אטומיזציה גמורה. כל נסיון של פעולה מחדשת, תרבותית או ציבורית־פּוליטית נכשל ונתקל באבן־נגף ממאירה של התנכרות פנימית, של הסתלקות מהערבות ההדדית ומתקות־גאולה משותפת. ובתוך התוהו ובוהו הזה של איש לאהלו ישראל, הרי המצע היחידי היכול עוד לשמש נקודת־ריכוז עממית, כדי להציל את שארית הפליטה וכדי להתחיל ממנה, בכל פעם מחדש, את פעולת ההתחדשות הפנימית שאנו כה מרבים לדבר אודותיה – זוהי הציונות, אשר עם כל הרזון ששולח בה בשנים האחרונות, עם כל חיוורונה ואפיסת הכוחות השולטים בה כיום, היא נשארה סוף־סוף הכוח הפוטנציאלי היחידי שבו אצורה שארית האנרגיה הלאומית שלנו. גם עכשיו התנועה היא די מדולדלת וקרועת־אונים. אולם כל פירוד נוסף, כל שטן־מרקד חדש מבפנים – זהו שיתוק והרס גמור. אם על החזית הקשה כלפי ההתכחשות והאדישות הכללית, שהציונות מתאבקת עמהן באחרון כוח, תתווסף עוד חזית מלחמה פנימית על כל הויכוח הטרחני והטפל שיגרור אחריה בהכרח, הרי זה לא יוסיף עצמה לגילוי היכולת הלאומית בעם, אלא להחלשתה ולפירורה – ובמקום “הצלת הנשמה”, שמבקשי הקרבות הנלהבים דוגלים בה, תבוא שריפת הנשמה…

ומה יהיה הלאה? מה יתן הקונגרס הזה לנו? איזה פּרספּקטיבות צפויות ממנו להמשך עבודתנו לעתיד, לפתרון השאלות המעיקות של העליה, העבודה והתישבות העובדים?

נסים בודאי לא יקרו, על האופּטימיות של ויצמן ועל בשורת מיליון הפונטים שהוא בישר בישיבת הועד הפועל האחרונה אין לבנות תכניות ריאליות. אפשר נצטרך לשוב אל ה“אבוס השבור”. על יד אבוס שבור תמיד אפשר לחלום ע“ד אבוס חדש ושלם – אולם בלי אבוס לגמרי אפשר לגווע מרעב. ואנחנו, העוסקים “בפעוטות” האלה שהן סוף־סוף עיקר העיקרים, כי זוהי הדרך היחידה ליצירת העבודה הריאלית של א”י עברית – אנחנו בוודאי פחות מכולם נהיה שבעי־רצון מפתרון זה אשר יותן למצב בקונגרס הנוכחי. כי איך שיפול דבר – תשועת העבודה לא תבוא מקרלסבד גם הפעם. ואפשר שבשבילנו מתחילה מקונגרס זה התקופה הכי קשה. אפשר שלא נוכל לשאת יותר באחריות ההנהלה הציונית, לא במשטר ה“נוטבלים” של ויצמן ולא במשטר ה“נוטבלים” מסוגה של ה“דימוקרטיה” הבעל־ביתית. אז עלינו יהיה לדאוג להתלכדות הכוחות בתוך תנועת העבודה בשביל פעולה עצמית להצלת דרכנו ועניני העבודה בארץ. השעה הזאת, בכל אופן, קרובה לבוא. ואולי בועידה בשביל א"י העובדת, אשר תתכנס כתום הקונגרס, יעשה הצעד הראשון בדרך זו.

הצעת “ההתאחדות” שסיכמה את הויכוח הכללי בהערכה נכונה של מפעלי ההנהלה הציונית, הן ביחס למעשיה השליליים ומחוסרי־האחריות לפרקים, והן ביחס למפעליה החיוביים בעבודת ההתיישבות ובהשגת האישור של המנדט – נתקבלה ע"י רוב דעות של הקונגרס.

ההצעה הזאת היתה הכי הגיונית במצב שהתהווה, היא היתה חדורה הרגשת האחריות המלאה, הנובעת מתוך מציאות ציונית והמציאות הא“י גם יחד – והיא היתה הנוסחא המצילה למען לא להביא את הקונגרס לידי התפוצצות עוד טרם הגיעו לידי סיומו, מה שהיה מכניס את הציונות ואת העבודה הא”י מיד במצב קטסטרופלי שאין ממנו מוצא.

אין בהצעת “ההתאחדות” הבעת אמון מוחלט ואין היא נותנת שום אוונסים למפרע – אבל אין בה גם הבעת אי־אמון ובעיטה במעשיהם של האנשים הכי מסורים לתנועה. היא מבליטה גם את הזכויות שלה. היא רשומה בכתב האמת של עובדות ממשיות, אשר קודם כל עלינו, על ציבור הפועלים בארץ, שהציונות איננה בשבילו רק ענין לפוליטיקה קטנת־מוחין של עסקנים מתחרים, כי אם שאלת־חיים ממש – לבלי להתנכר אליהן.

לא נשיר הימנונים להנהלה בתור שכזו; הקומפלקס בודאי שלא רכש לו את אמוננו – אבל תהא נא הערכה צודקת ביחס לאותם האנשים בהנהלה, המסורים באמת, אשר חוללו ומחוללים מפעלים חיים בציונות, הנושאים על שכמם את כל מכאוביה; אלה שנתנו לנו את האפשרות לעבוד בכלל, להגדיל את רכושנו הקרקעי, לכבוש את עמק יזרעאל, להקים מוסדות כלכליים לציבור הפועלים, אלה העובדים אתנו יחד ושקיבלו כקו יסודי בכל עבודתם את הכיוון, כמעט את כל הכיוון שלנו – הללו, עם כל שגיאותיהם, אינם ראויים לקבל הבעת אי־אמון מצדנו.

כמובן, אין זה מספיק ואין זה מניח את דעתנו; כמובן, הצרכים הריאליים שלנו לא נמלאו אף במקצת מן המקצת – ואף זה לא מרצון רע, אלא מחוסר אפשרות; ומובן גם שאת אמת־המידה של בקורת לא נניח אף רגע מן היד. אולם בשעה שאנחנו מביטים מסביבנו ורואים מי הם המתנגדים, מי הם החוגגים את “אי־האמון” ומי הם הפרטנדנטים לקבל מחר את מושכות ההנהלה לידיהם, הרי אי־אפשר להיות תם כזה ולא לדעת במי לבחור ואת מי לבכר. הלא כל הכנופיה הזאת (“המזרחי”) שהרימה את ידיה נגד, והביעה “אי־אמון” – פניה היו מכוונים אלינו. הלא אי־האמון הזה הובע לציבור הפועלים ולשיטת עבודת ההתיישבות העומדת תחת השפעתו. הלא “המזרחי”, כל הספקולציה המפלגתית שלו וכל ההתלהבות הזאת לקראת קונגרס יהודי עולמי אינן אלא בכדי לחרוג מתוך הדיסציפלינה המעיקה קצת ולפרוץ דרך להפקרות, לאיחוד עם “אגודת ישראל” ולהשלטת מרותה היזואיטית על עבודתנו בארץ.

ומה עשו האחרים, אלה שהם בעצמם בעלי יכולת חומרית גדולה בפולניה ובארצות אירופה, אלה “הגבירים” הציוניים פליטי הריבולוציה הרוסית אשר “מרכזם” נדד אתם וגם כספם, איך הם עישרו את רכושם, איך הם נתנו דוגמא לעם ובמה זכו פתאום לאמון מצדנו?

אף “פועלי־ציון” ו“צ”צ" השמאליים נמנעו מהצבעה. לא היה אצלם די אומץ רוח להרים יד נגד, אבל לא הרימו יד בעד. את “הנויטרליות” הזאת צריך, בלי ספק, לזקוף על חשבון חבריהם הא“י, שבמידה שהיה בידם עיכבו בעד ההתפתלות הריבולוציונית הזאת שלא תגיע לידי הצטרפות למעשה לווככאנאליה של “המזרחי”. “אחדות העבודה” יודעת סוף סוף את מצב הדברים כמונו. היא יודעת שאין לע”ע במחנה הציוני אנשים אחרים אשר אתם יהיה לנו יותר נוח לעבוד, ושעוד טרם הגיעה השעה שתנועת העבודה בציונות תקבל על שכמה את כל האחריות בעד העבודה הציונית. ואלמלא זה שצריך לשלם מס לרדיליזם ו“לריבולוציה” של ה“המונים” אשר ל“פועלי־ציון”, בודאי שאפשר היה לחברי אחדות העבודה להתאחד בנקל עם בסיס הריזולוציה של “ההתאחדות”. סוף סוף עצם הימנעם מלהצביע נעשה בכוונה תחילה בכדי שהצעת “ההתאחדות” תתקבל ולא בכדי שתיכשל – אלא שיחד עם זה השאירו לעצמם מקום “לרחוץ בנקיון כפם” ולהגיד: אנחנו לא השתתפנו ואיננו אחראים.

מי שהתעניין בועידת “פועלי־ציון” האחרונה בברלין, יכול היה להבין בנקל כמה שעמדת אחדות העבודה בתוך “הברית העולמית” הפיקטיבית הזאת איננה תקיפה כל עיקר, למרות מה שהיא המפלגה היחידה המציאותית של הברית הזאת. ומה שנוגע לפוע“צ עצמם הרי גם להם סוף סוף קל להסתלק מהאחריות ויש להם גם העזה להכריז שאם לא כך “הם לא ישתתפו יותר בעבודה לטובת קרן־היסוד” – בשעה שבכל מקום באירופה שנשאר עוד איזה שריד אחרון לפוע”צ, התיחסו הללו כמעט ביחס של בויקוט לעבודה זו.

ה“התאחדות” איננה יכולה להרשות לעצמה את המשחק הזה של “הסתלקות מאחריות”. היא אינה יכולה להיות פּסיבית ולהמנע מהצבעה. בהיותה נאמנה להשקפותיה הריאליות על הענינים, איננה יכולה להסחב אחרי שום זרם דימגוגי ולרקוד את הריקוד הכללי של “ריבולוציוניות” דימוקרטית אשר תקפה פתאום את העסקנות הנמושה ומשוללת היכולת בתוך ההסתדרות הציונית.

שאלת הציונות כיום היא שאלת יצירת עובדות ריאליות, כפי ההגדרה של ועידת הפועל־הצעיר בנהלל; השגת אמצעים, עליה, עבודה, אדמה, התיישבות, ביסוס כלכלי וביצור תרבותי של העובדים – כל השאר הוא בבחינת כמהין ופטריות, אבל לא גופי הלכות. זוהי נקודת המוצא לאורינטציה שלנו, והיא היא המחייבת את המסקנה ההכרחית לבלי לשחק בפוליטיקה, להסתלק מעול האחריות ולנער את חצננו מפחד שמא לא נראה בעיני מי שהוא די רדיקליים וריבולוציונריים. אנחנו איננו צריכים לשלם שום מסים למי שהוא אחר מחוצה לנו. יש לנו רק חובת מס אחד קדוש לאינטרסים החיוניים של ציונות העבודה בארץ – והאינטרסים האלה דורשים כיום לא תוהו ובוהו ולא פּרינציפּים עקרים, אלא אפשרות של עבודה ושל פעולה והתאמצות לצאת מן המחנק כדי לא לשקוע באינרציה, בקטנות וכדי לא להקפא בנקודה מתה זו שהגענו אליה.

נשיא הקונגרס, מר סוקולוב, השתמש, בנאום הנעילה שלו, גם הפעם באותה פרזה עצמה שבה הוא סגר את הקונגרס הי"ב, לפני שנתיים: “זה היה קונגרס קשה – אבל קונגרס טוב”.

מרגלא בפוּמיה. אולם, אנחנו לא ידענו היכן ה“טוב” הזה צפון אז – ואיננו יודעים זאת גם כיום. בעצם הרי שום דבר לא נשתנה. כל הפולמוס הגדול שנדמה היה לכתחילה כי הנה הוא מתחולל כסערה איומה, התנדף לאט לאט כטיפות גשם קטנות. מערכות האופוזיציה שודדו לגמרי באחרונה. ה“מזרחי” הפך את עורו: ה“לאו” שלו שהוכנס לקונגרס בקולי־קולות ובהמולה רבה, הפך ל“הן” ברגע האחרון. גם קבוצת גרינבוים התנדפה ונשארו ממנה רק מתי מעט. ואוסישקין עצמו, שהורם כדגל־המלחמה אשר לאופוזיציה של הציונים הכלליים, נשאר נייטרלי לבסוף ונמנע מלהצביע בשאלת הסוכנות.

ויצמן ניצח. הוא לא ניצח בתוקף האידיאה ובכוח ההוכחה ששיטתו היא הנכונה, אלא בתוקף אישיותו שלא מצאה לה מתנגדים כערכה. בין כל עושי ה“ריבולוציה” כביכול, שרצו לחלק את המלוכה, לא נמצא אף אחד אשר יעמוד כוח מול כוח ואשר ישנס אומץ־רוח להגיד “רד” מתוך הכנה גמורה לשאת באחריות כל התוצאות, כמו שאמרנו פעם “רד” לוולפסון בשעתו וכמו שאמר ויצמן לברנדייס לפני שנתיים. כוחות חדשים לא נתגלו, פוטנציה חדשה לא חושפה. ואופּוזיציה הנשענת בעיקרה על פּרינציפּים פורמליים ובמקום פרוגרמה של מעשים היא דוגלת בסיסמאות של “אפשר לחכות” ושל “נצח־ישראל” – אופּוזיציה כזאת מיועדת למפרע לכשלון, אפילו בשעה שהיא הרוב. ויצמן ניצח, לא משום שהוא צודק, אלא משום שאמר: “אם לאו – אני נוסע” ומשום שמצא אטמוספירה כזאת שאפשר היה לו לדבר בטון כזה, מבלי לחשוש שמא יאמרו לו “סע!”.

וצריך להודות שבשבילנו לא היה ואין גם כעת לכל הפולמוס הזה שום משקל רציני. לא יחסנו לשאלת הסוכנות חשיבות מכריעה בגורל עתידה של הציונות לפני הקונגרס, ואיננו מייחסים לה חשיבות כזאת עכשיו, אחרי “הנצחון”. איננו מאמינים בברכה הצפויה ממנה ואיננו מפחדים גם מפני הקללה וסכנת־הכליה לציונות שמבשרים אחרים. גורל הציונות לא יוכרע ע"י מלחמת פּרינציפים פורמליים בגלל איזה “סוכנות” מופשטת. הוא יוכרע בכוח היצירה של נכסים לאומיים ממשיים בארץ, בתוספת אחיזה ובתוספת כוחות מוחשיים. בנדון זה הננו בהחלט תמימי דעה עם ויצמן: עוד אדמה, עוד אנשים עוד בנינים – זהו כוח־הכיבוש וכוח ההכרעה הפוליטי והכלכלי כאחד. ובנדון זה דוקא מתקבל רושם כי אמנם היה זה במידה ידועה קונגרס טוב: הושם קץ לאילוזיות הפוליטיות, לצפיה לדקלרציות ולהבל־פיהם של שרים מושלים. נקודת הכובד זזה שוב אל המהות הריאלית של שאלת הגשמת הציונות. לא קינות, בכיות ומחאות, לא העוויות גבורים נלעגות כלפי עוולות פּוליטיות שאין בידינו לשנותן – אלא תפיסה ממשית של הזכויות ויצירת המציאות העברית בארץ, זוהי שאלת השאלות!

את התוצאות הממשיות של הקונגרס הזה, אין להעריך כיום. במידת שטחי הקרקע שיתווספו, במספר הנקודות החדשות שיווצרו ובמנין האנשים העובדים שיתרבו בארץ – נמוד את תוצאותיו.

הפולמוס, בכל אופן, הסתיים. את הויכוח בשאלת סוכנות רחבה או לא רחבה לא נמשיך יותר. עלינו יהיה להלחם בכל תוקף נגד אלה אשר יחפצו להטות את שימת לבה של הציונות לפוליטיקה המטרידה והבלתי פוריה הזאת ולעשות אותה למקור של סיבוכים פנימיים. התנגדנו לדעה זו בתור דעה, בתור שיטה מצילה, אבל התנגדותנו לא עצרה כוח – עכשיו נהיה אמפיריקים ונראה מה יהיו חלומותיה. שאלת “חיים או מות” לא עשינו מזה ולא נעשה מזה גם עכשיו. “סכנת־נפשות” לאומית אין כאן בכל אופן. היו אצלנו סילוון לוי, היו גם אחרים שאפילו את שמותיהם שכחנו. הרבה מהמתנגדים היום, קיבלו את פניהם בהלל הגדול ובריצה לפני המרכבה, ונפטרנו מהם לבסוף, בשעה שעמדו על דרכנו – גם מ“מיוחסים” אחרים נפטר בשעה שיהיה צורך בדבר.

כעת עלינו לעבוד, רק לעבוד. השבת הרוח, הרמת הדגל, הצלת הנשמה – כל אלה אינם תלויים באישיות זו או אחרת.

מרימי הדגל ומחיי הרוח שלנו אלה הם העובדים אשר בעמק הירדן, בעמק יזרעאל ועל כל רמה ובכל בקעה שמשם מגיע הד היצירה העברית. התפילה לנביא שיקום – זוהי תפילת שוא. עבודתנו היא עבודת נמלים – גם בחו"ל, בעבודת ההכשרה של העם העברי וגם בארץ במקום ההגשמה הבלתי אמצעית. גרעין לגרעין, גרגיר לגרגיר – זהו כל המשקל.

תרפ"ג

---

שתי סוכנויות

מאת

יצחק לופבן

דברי הנציב העליון אל הערבים היו בפעם הזאת דברים נמרצים, שלא היינו רגילים לשמוע דוגמתם מפיו, באופן פומבי, במשך שנות כהונתו בארץ. האישור האחרון של המנדט הא“י, המעמיד רק עכשיו את א”י בסטטוס המיוחד שנקבע לה עפ"י המנדט, הוא אשר נתן, כנראה, לנציב את הבטחון המדיני לדבר הפעם דברים ברורים וגלויים, מבלי אותה ההשתדלות להעלים ולטשטש את הצהרת בלפור ואת הציונות כגורמים מרכזיים בהמשך הפוליטיקה של הממשלה הבריטית.

צורת המו“מ של הנציב עם הנוטבלים הערביים הסבה לנו לא פעם עלבון קשה. הוא ניסה להשביח את סערת רוחם של המקטרגים נגדנו ע”י כך שהשליך הימה צרור אחרי צרור ממשקל הזכויות שלנו. ולמרות מה שלא חשבנו כי זה נעשה מתוך שרירות לב ובכוונה רעה, הרי בכל זאת ראינו את עצמנו נפגעים באופן הכי מעליב ע"י שיכול־ידים זה, הנחשב אמנם בעולם לתבונה מדינית ולסוד קיומה של האימפּריה הבריטית.

בדברי הנציב האחרונים יש מעין פיצוי, לכה“פ לגבי אותו הרגש האלמנטרי הבוחל והמתקומם נגד הברחת־מכס חשאית של ענינינו הלאומיים. אולם תוך כדי דברי התוקף והבטחון הללו, העלה הנציב על הפרק קומפנסציה פּוליטית חדשה לערביים, אשר אף בה רואים רבים מאתנו התנקשות בזכויותנו המובטחות לנו במשפט הבינלאומי בסעיפי המנדט. הנוטבלים הערביים לא קיבלו את הקומפסציה הזאת. הם דחו את הצעת הנציב בדבר “הסוכנות הערבית” בשתי ידים. ע”י כך חדלה, אמנם, השאלה להיות בוערת ואקטואלית למעשה. אולם האפיזודה הקצרה הזאת של ההצעה ודחייתה יוצרת בכל זאת פרצדנט פּוליטי חדש בשבילנו, שכדאי לנו להתעכב עליו במקצת.

וצריך להודות כי במידה שלא היתה זאת חכמה פּוליטית מיוחדת מצד הנוטבלים הערבים לדחות את ההצעה הזאת, באותו מעמד, מבלי לראות גם צורך לעיין בה תחילה – כך לא תהיה זאת תבונה פּוליטית מצדנו להזדרז ולצעוק חמס, מבלי לבחון ולבדוק את ההצעה מבחינת הפוליטיקה הריאלית שלנו. השלילה הכפולה הזריזה הזאת, המתפרצת לעתים קרובות בבת־אחת משני הצדדים, מצדנו ומצד הערבים, וכל אחד מגלה את העוול לצדו באותו דבר עצמו – מעמידה גם אותנו לא פעם במצב משונה. ע"י כך יש ומתחת ידינו נשמטים יתרונות טכסיסיים כאלה, שהיינו יכולים לנצל אותם במידה ידועה לחיזוק עמדתנו.

אולם מלבד מומנטים טכסיסיים, הרי עצם ההצעה בדבר סוכנות ערבית פּרללית לסוכנות היהודית, המעמידה את הערבים הא“י באותו הסטטוס המדיני ביחס לשלטון א”י כמונו – אין בה בכדי ליצור אצלנו קונפליקט פנימי רציני עם מגמתנו הלאומית; ואם הסכמנו לחוקה הא"י, למרות מה שיצרה פרצדנט קשה של רוב ומיעוט – הרי אין ספק בדבר שפתרון השאלה בדרך זו של צדדים שווים, הוא בהרבה יותר מתקבל על הדעת, אם גם הפעם ישנם די נימוקים פורמליים להתנגדות.

עצם המו“מ על שטח זה מחזיר את הפוליטיקה הא”י, בכל מה שנוגע לערבים, לגבולותיה הלוקליים. לא חוסיין ולא עבדאללה ולא ברית מדינות ערביות, אלא בקשת פתרון מבפנים, בתוך גבולות המנדט הא"י, עם כל ההנחות המוקדמות אשר בו; ולבקשת פתרון כזה, במידה שאין בו המעטת הדמות שלנו, ובמידה שאין בו בכדי לעכב ולהפריע בעד עבודתנו המעשית בארץ, אנו יכולים להתייחס בחיוב.

לגבי אלה השוגים באילוזיות כי כל הפולמוס הזה של הפוליטיקה הא“י הוא רק איזה קשר גורדי שאפשר לקצץ אותו ביד חזקה ובחרב פיפיות זו של המנדט הא”י המאושר – לגבי אלה יש גם בהצעה זו פּוליטיקה של הכנעה ושל חולשה. אולם אנחנו, שכל מלחמתנו הפוליטית אינה מוסבה על פורמולות של זכויות־קדימה מופשטות, ועמדתנו לכל השאלה הזאת נקבעת בעיקר מתוך נקודת ההשקפה של יצירת תנאים אשר יתנו לנו את היכולת לבנות את מציאות חיינו הלאומיים בארץ – איננו יכולים לראות נימוקים מספיקים שגם אנו נתנגד להצעה זו, המבטלת למפרע, לכל הפחות בהנחה התיאורטית, את היחסים הפרופורציונליים במשקל הזכויות המדיניות של א"י.

שני צדדים שווים – כיום אנחנו יכולים להסכים למודוס כזה. בראשי הפרקים של הפרוגרמה הפוליטית אשר סימנו לעצמנו בקונגרס הי“ב ושהוכנסו לקונגרס זה בצורת ריזולוציה, קבענו את הקו המכוון בעבודתנו הישובית־המדינית בנוסחא של “ארץ בעלת שתי אויטונומיות”, מתוך הנחה כי זאת איננה דקלרציה כלפי חוץ בלבד, אלא שהגדרה זו מבטאת באמת את רצוננו ושאיפתנו בקביעת צורתה המדינית העתידה של א”י. איננו רוצים לשלוט על מי שהוא, אולם איננו רוצים גם שאחרים ישלטו בנו. ואלמלי היה עולה הדבר בידינו למצוא את הדרך להסכמה כזאת – היינו יכולים לחשוב את זה למוצא מוצלח מתוך הסבך הפוליטי שהציונות נתונה בו. ואם לגבי עתידות רחוקים אפשר עוד להעמיד את ההגדרה הזאת כפרובלימה – הרי כיום בודאי שאנו יכולים להסכים לה.

אולם בהצעת הנציב ישנו סעיף אחד אשר לא רק שאיננו יכולים לקבלו, אלא עלינו להלחם בכל תוקף גם נגד ההנחה התיאורטית שבו – וזהו הסעיף בנוגע לעליה. אם שתי “סוכניות” בעלות זכויות וחובות שוות, מן ההכרח שתתבטל הפּרופורציה גם בפונקציות הממשיות של הסוכניות הללו, ובשום אופן לא יתכן להכניס בהן מחומרות החוקה הא“י בדבר קונטרולה של העלייה ע”י ועדה המורכבת מרוב של מתנגדים לעליה זו. אין כאן רק קיפוח זכותנו אנו, אלא נתינת יתרון בלתי צודק לאחרים עלינו. העליה אינה בשבילנו זכות־קדימה, אלא זכות אלמנטרית – ובשעה שמדובר ע“ד העליה שלנו, אין לסבול שום קונטרולה אחרת מלבד זו שלנו בעצמנו. ואלמלי היינו מסכימים לועדת בקורת פּריטטית מב”כ שתי הסוכנויות, היה זה הויתור הכי גדול מצדנו.

דחיית ההצעה הזאת ע“י הערבים, בודאי שאיננה מוסיפה להם שנסים פּוליטיים. אפשר מאד שלמשך תקופה ידועה ישתתק הפולמוס העצבני הזה סביב שאלת המנדט. המשלחת הערבית בודאי עוד תנסה את כוחה בדרכים שונות, אולם היא סגרה לעצמה את הדלת בפני כל המשך של מו”מ פּוליטי אתה. ומה שנוגע לנו, הרי במשך השנים האחרונות נוכחנו למדי כי לא הפוליטיקה עושה ולא היא הנותנת ערבות. הפוליטיקה היא לכל היותר הרווח שבין המעשים והעובדות הריאליות – ואם אנחנו נמשיך להבליט את החולשה ואת חוסר היכולת שלנו, במידה זו שאנו מבליטים אותם כיום, בודאי שניתן יד לקטרוג.

תרפ"ד

---

בעלת־אוב

מאת

יצחק לופבן

באנחות העמוקות, המגיעות כפעם בפעם לאזנינו, על ה“אפוליטיות שהשתררה בעולמנו” בעוונותינו הרבים, יש מעין הטפת־מוסר, הנאמרת לכאורה עפ“י כתובת נעלמה והמכוונת בכל זאת לכתובת ידועה וברורה, שאין טעם ואין צורך להתכחש אליה. ההזדרזות להפוך כל שיח־תפל ל”עמקות" פּוליטית, וכל ויכוח בנלי אודות ענינים שאין מהם מסקנא לשום צד ואין מהם כיוון לשום דרך, ל“הבנה חודרת” ול“רצינות” כבדת־

משקל – יש בה מעין התחכמות נלעגת להשמיע: הביטו וראו, להם יש מרחב, פרספקטיבה, מעוף, ולכם מה? חוג צר ומוגבל של מעשיות וריאליות, הנכתבות עפי"ר בסמני־הבאה והאומרות ביטול והבטה מגובה בלתי משוער של חיבוק זרועות עולם…

ברם, אין ברצוני לגרוע אף טיפה מנאד האנחות האלה. בדלית ברירה היינו יכולים לקבל גם את גזר־דינה של הז’ורנליסטיקה היומית או החדשית, שפרובלימת ההגשמה של הציונות מתחלקת לשתים: מחציתה אפוליטית, שטחית, מוגבלת וצרת־אופק, כמו קרקע, עליה, התישבות, ומחציתה –

עמוקה כים ורחבה כפתחו של אולם, כמו קונסטיטוציה, אויטונומיה, “בוסתנאי” ו“קליפת האגוז” של ה“מראת־אל־שארק”. בתוך כל דברי הלהג הממלאים עתה את העתונות הציונית, בתוך כל סילוף המציאות והערכות השוא ביחס לענינינו וצרכינו החיוניים, – יש בודאי מקום גם לדיפיניציה מדויקת כזאת. ובכל זאת כדאי להתעכב קצת על הפּרובלימות הפוליטיות הבוערות, כביכול, שזכו ל“ערות” מרובה ושהתחילו מנסרות בזמן האחרון בעולם הדיבור שלנו.

יש לחשוב כי זה שאנו מתדפקים על דלתות בעלת־האוב, גם בשעה שהפלשתים אינם חונים מסביב, מעלים דמויות ומרגיזים צללים ממנוחתם כדי להפכם לפרובלימות אקטואליות – זהו סימן כי באמת סר אלהים מאתנו. ה“ערות הפוליטית” מצד אחד וה“פרינציפּיוניות הדימוקרטית” מצד שני, המבקשות להן בכל פעם איזה novum רדיקלי כדי לזעזע את הדממה הפוליטית ולעלות על הפרק שאלות שאינן מענינא ושאין להן גם צל של פתרון אפשרי כיום הזה – אינן אלא ויכוח של מבלי־עולם אשר “מעשה החשיבות” המרמה מרובה בו תמיד על האמת הפנימית. יש מירמה בכל פּוליטיקה וכל עם מרמה בה עפ“י דרכו, אולם הסכנה הכי גדולה בפוליטיקה שלנו היא, כי היא עשויה לרמות את עצמנו, להטות אותנו מן הפשט אל הדרש, אל העקמומיות שבפלפול אודות ביצה שלא נולדה. המימרות הללו, שיש צורך לקדם את פני הדברים ולדאוג ל”חיי עולם", הן מימרות־שוא ופחות מכל יש בהן הגיון פּוליטי. יש צורך קודם כל שאנחנו בעצמנו נדע מה שאנו רוצים, שתהא לנו ברורה הדרך הפוליטית שאנו אומרים לכוון בה את מעשינו. אולם הפּוליטיקה הנעשית, האקטיבית המוצאת אל הפורום הפומבי, איננה בעלת קלקולציות רחוקות ואיננה צופה לדורות רבים, היא ילידת קוניונקטורות ורוחות מנשבות – והפוליטיקאי הטוב הוא זה שיודע לכוון את הרוחות ולנצל את הקוניונקיטורות האלה לטובתו.

וכי מהו כיום הויכוח הרחב הזה והשקלא וטריא אודות קונסטיטוציה דימוקרטית בשביל א“י, אם לא סנזציה, אם לא עשית פּוליטיקה שלא בזמנה ושלא לצרכה, אם לא איזו הבעה דימונסטרטיבית והקמת שאון שהנה אנחנו עוסקים בענינים העומדים ברומו של עולם?! כשבאה ממשלת המנדט לפני שלוש שנים לזכות את א”י בחוקה פרלמנטרית, היתה זאת הפתעה בלתי נעימה ביותר בשבילנו. אבל אמרנו לעצמנו שאין טעם ואין הגיון להתנגד למתן הקונסטיטוציה הזאת, באשר התנגדות זו, אם גם היא מובנת לנו היטב, איננה עלולה להיות מובנת לאחרים ולמצוא הצדקה בעולם החיצוני, שהמושג “שלטון עצמי” הוא אצלו שם נרדף למחשבה הדימוקרטית, ואיננו מסוגל לקחת בחשבון את המומנטים הספציאליים, העושים במקרה שלנו את כל המושג הזה ואת תוכנו פלסתר. אולם, בעצם הרי היו לנו יותר סיבות מאשר לערביים לבלתי היות שבעי־רצון מ“שלטון עצמי” פיקטיבי זה; לא משום שלנו נוח יותר שלטון אויטוקרטי מאשר שלטון קונסטיטוציוני ולא משום שאנו רוצים בקיפוח זכויותיהם של אחרים, אלא משום שברור הדבר כשמש בצהרים שכל שלטון קונסטיטוציוני שישלוט כיום בא“י יהיה בו בהכרח משום קיפוח זכויותינו אנו. באשר ישנם בא”י שני צדדים המעונינים בכוח המחוקק והמוציא לפועל של הנהלת הארץ, אבל הצד האחד הנהו כבר עכשיו כוח שבמנין והצד השני הוא לע"ע רק כוח פוטנציאלי הנמצא בראשית מתן צורה. אולם בחשבון של סדר קונסטיטוציוני נכנסים רק כוחות שבמנין מציאותיים, ובמקרה שלנו הרי זאת אומרת; יתרון זכות לצד אחד ומיוריזציה אויבת כלפי הצד השני.

וצריך שיהיה ברור לנו דבר אחד: משטר קונסטיטוציוני איננו צורת־שלטון צודק ומוסרי במובן האבסולוטי – הוא צודק ומוסרי רק אז בשעה שהוא מבטיח באמת שויון ממשי ואפשרות של הגדרה עצמית מלאה, פּוליטית, כלכלית ותרבותית לכל הגורמים הלאומיים שבארץ או במדינה. אבל כשהוא נהפך למושג מיכני, הנותן כוח של השתלטות הרוב על המיעוט ושל התעללות הרוב במיעוט, הרי הוא עומד בשורה אחת עם האבסולוטיזמוס הדיספוטי אשר לשלטון היחיד, ומצוה להלחם בו.

השאלה העומדת לפנינו היא פשוטה וגלויה: מה דרוש לנו כדי לאפשר את התפתחותנו ההיסטורית החפשית בא“י? איננו רוצים בהגמוניה ובהשתררות על אחרים, אבל איננו רוצים גם שאחרים ישתררו עלינו לרע לנו ויניחו מכשולים על דרכנו. הדרך של הבנה הדדית בינינו ובין שכנינו הערבים היא במישור, בהבעת הרצון הגלויה והאמתית, ולא בנקיקי סלעים ובשיכול נוסחאות פּרלמנטריות. אין לנו כיום צורך להסתיר את הקלפים, ואין לנו צורך לערפל את היחסים בענני קטורת, העלולים רק לעורר חשד שמתחתם מסתתרת איזה מזימה. אין לנו מזימות, ואיננו רוצים לבוא בעקיפין או במחתרת. לפיכך, אפשר לנו להגיד גלוי שכל זמן אשר לא נוצרה עדיין אצל הערבים ההכרה שגורלה של א”י הוא להיות למולדת משותפת לנו והם, ושאין לעכב בעד ההכרח ההיסטורי הזה – איננו רוצים שתהיה בידם ההכרעה בשלטון הארץ. בכל אופן אין אנו יכולים לדון בשאלה זו מתוך דוקטרינות ופרינציפים פורמליים, ואי־אפשר לעשות מזה גם ענין לדימונסטרציה בעד מחשבתנו הדימוקרטית. אין לנו כל סיבה להיות שבעי רצון מההנהלה האדמיניסטרטיבית הנוכחית של א"י, ובודאי שאין אנו רואים בה אידיאל וצורת־שלטון נכספת. אולם, במידה שזאת היא צורת־מעבר נויטרלית, שאיננה קובעת מסורת וחוק, הרי עד שיווצר שיווי־משקל ידוע בכוחות שבמנין בארץ, אין בזה הגיון פוליטי, שאנחנו דוקא, במצבנו כיום, נעורר את שאלת הקונסטיטוציה, בשעה שממשלת המנדט איננה מעוררת אותה ובשעה שהערביים אינם רוצים בה…

גם שאלת “האויטונומיה” בצרוף כל הנוסחאות הלקוחות משפּרינגר ומהפּרוגרמה ההלסינגפורסית, מתחילה לקבל צורה של “סחורת אימפּורט”, שאין לה יסוד נאמן ברצוננו הלאומי. אין אנחנו נושאים את נפשנו בא“י לזכויות של מיעוט, ואין אנו מעונינים לגמרי לקחת בהשאלה אצל יהודי ליטא ופולניה את “החרות בתוך עבדות” הנכספת, כאמת־מידה לחיינו המדיניים בא”י. גם בארצות הגולה מתחילה הסיסמא של “האויטונומיה האישית” לצלצל כשם שהתרוקן מתוכנו והפרספקטיבה שלה לבוא פעם לידי הגשמה, אפילו באופן חלקי, מוטלת בספק גדול גם אצל לוחמיה הכי אדוקים. ביחסים הלאומיים והגזעיים השוררים כיום בעולם ושבודאי לא במהרה ישתנו, אין כמעט תקוה שאינסטיטוציה כזאת תיקלט ושתהא מבורכת בכוח חיוני פנימי. אם עם קטן, דל־אונים וחסר־תרבות כמו העם הליטאי, שבעצמו זכה רק אתמול לחרות מדינית, הפך בזמן קצר מאד את הקערה האויטונומית של יהודי ליטא על פיה, הרי אין להעלות על הדעת שהעם הפולני, למשל, שכל הפוליטיקה הפנימית שלו מכוונת לביצור הסובריניות הפולנית המוחלטת ולבליעת כל היסודות הלאומיים הזרים, גם אלה השותפים בגזע והקרובים בלשון, המרוכזים ומושרשים באדמת מולדתם ההיסטורית, כמו הרוסים הלבנים והרותינים, יתן פתאם אויטונומיה ליהודים, שהם באמת תלושים ונשויי־מולדת ושבדו לעצמם סורוגט של חיים לאומיים, אף הוא תלוש וחסר שרשים נאמנים.

הציונות ידעה היטב כי זהו פתרון־שוא, ממש כמו האמנציפציה בתקופת ההשכלה – לפיכך העמידה את נקודת הכובד על המושג מולדת, על ריכוז טריטוריאלי, על ההשתרשות באדמה ועל יצירת ההנחות האלמנטריות של התחדשות לאומית בעלת זכויות מלאות. והנה עכשיו, כעבור חצי־יובל שנים אחרי הפרוגרמה הבזילאית ושבע שנים אחרי המנדט ואחרי שנשנה והוכרז באזני עמים וארצות שהיהודים נמצאים בא“י לא ע”י איזו הטית חסד אלא בכוח של זכות היסטורית – באים פתאום ומעלים גם אצלנו על הפרק שאלה של “אויטונומיה” אישית", שהיא בעצם לא הרחבת זכויות אלא הגבלת זכויות ושבשמה ובתוכנה ישנה דיגרדציה גמורה של הרעיון הפוליטי בציונות.

הכוונה ביצירת אסיפת הנבחרים והועד הלאומי היתה ארגון לאומי של היהדות הא“י, יצירת ביאת כח אויטוריטטית, סידור וחינוך דיסציפלינרי, צבורי, חינוך לחובה אזרחית והכשרה עצמית כלפי האויטונומיה הלאומית במושגה הממלכתי הרחב, שאפשר להתקרב אליה בצעדי ההתפתחות של הגשמת הציונות. אנחנו הבטנו על המוסדות הללו לע”ע כעל צורת סידור לוקלי, שיש להם בעיקר תפקידים פנימיים, הגדלים ומתרחבים בהתאם לגידולו והתרחבותו של הישוב העברי בארץ; אבל לא חפצנו, בפירוש לא חפצנו, לראות במוסדות הללו כבר עכשיו את נושאי הזכויות של א"י העברית, באשר בתור נושא הזכויות האלה אנו חושבים את העם העברי כולו.

אולם המעטת הדמות העצמית, עד כדי לראות בחוקת־קהילות, בעלת זכויות מוגבלות או מורחבות, אורח חיים פּוליטיים, נובעת באמת מהערבוביה הגדולה השלטת באורינטציה הפוליטית שלנו, המחליפה מושגים מדיניים במושגים קומונליים ועוברת מהר מאד ממחשבות ע“ד “סובריניות” למחשבות ע”ד “אויטונומיה אישית”.

אף “האויטונומיה הטריטוריאלית” איננה נקנית במתן־זכויות. אותה יש ליצור, להפכה לעובדה מציאותית. במקום שיש ריכוז טריטוריאלי היא מובנת מאליה והיא גם ישנה. תל־אביב לא היתה צריכה להלחם הרבה על האויטונומיה האדמיניסטרטיבית שלה, והיא קיבלה אותה בתור זכות. אולם כדי להרחיב את האויטונומיה הזאת עד לידי מושג מדיני, לא סגי בנקודות ישוביות נפרדות, אלא יש צורך בריכוז המוני עברי על אדמת א"י – וזאת היא באמת שאלת כל השאלות, העומדת ראשונה במשאת נפשנו המדינית, הכלכלית והתרבותית גם יחד.

תרפ"ד

---

העליה לרגל

מאת

יצחק לופבן

העליה לרגל, שהיתה השנה יוצאת מן הכלל בגודל כמותה ובשלל צבעיה, הכניסה במקצת מצב רוח אופטימי באטמוספירה הארץ־ישראלית. דרכי־ ציון שהיו אבלות בשנה האחרונה, שהיו שרויות בעצבון של יציאה ועזיבת המערכה, צהלו שוב מבאי־מועד ומההתחלה הקטנה של עלית־עובדים מתחדשת. נדמה היה שרק עכשיו, כעבור עשר שנים מעלית־החוגגים הגדולה בערב פרוץ המלחמה, התחדשה המסורת הצעירה של חובת־ראיה זו, שיש בה בלי ספק לקרב את א"י אל הלבבות של שדרות שונות בעם.

אירע גם שבעצם הימים האלה הוטב פורתא המצב הכלכלי בארץ גופא. חוסר העבודה שהיה מעיק ומדכא בחדשים האחרונים, מצא לו פתרון חלקי. המועקה הוסרה, הנשימה שוחררה במקצת, הדאגות הקטנות “להחזקת הנשמה” מתוך התאמצות של קיום עלוב, הוסרו. כל זה הצטרף יחד והטביע את חותמו על מצב הרוחות בשבועות האחרונים שנדמו כיומא־אריכתא רב־תכונה ומלא תשואת חג.

עולי הרגל, בחלקם הגדול, לא היו הפעם מהחוגים הציוניים המאורגנים בלבד. באו יהודים סתם, ובאו גם יהודים ממחנות אחרים, מתנכרים, שעמדו כזרים וכצרים לציונות זה עשרות בשנים. הללו החלו, כנראה, לחוש אולי יותר מאשר הציונים, כי יש הכרח בדבר להתייחס ברצינות לענין זה שנחשב בעיניהם עד עתה למשחק ולאוטופיה. באשר אפסה התקוה ואזלה התשועה מההתאמצות היהודית בגולה; באשר בכל יום ובכל שעה הולך ומתברר יותר ויותר כי האוטופיסטים היו הם ולא אנו, הם שהאמינו כי אפשר לעשות את העקוב למישור, כי אפשר לקיים אוטונומיות לאומיות, שפות לאומיות, ולסלול דרך של שחרור בשעה שמסביב מתוחים כוחות של מיאוּן בעלי רבבות אטמוספירות, המכשילים כל נסיון של קליטה יהודית והעלולים להתפרץ בכל רגע כסערה משמידה. גם ההרווחה הכלכלית איננה, כנראה, מנחמת יותר. ההרגשה שכל זה תלוי בשערה, מדריכה את המנוחה, ואין יותר טעם ואין יותר תועלת להתעלם מהאמת המרה המנקרת את העינים.

ההכרה הזאת לא חדרה אמנם עדיין במידה כזו שתחולל תנועה כללית. היא מתחילה רק להבהב פה ושם כהשערה מדמדמת. מניו־יורק ועד לודז נראים בקיעים בחומת סין זו שחסמה את הדרך בפני הציונות עד היום. אלה הם בקיעים שבנפש “וכַוִין פתיחן” כלפי ירושלים. אין לחשוב שאפשר לפרוט את זה מיד למטבעות שבעין, ואין לשקול את זה במשקל של סכומים מסוימים. העובדה הזאת ששני המבצרים הללו של האסימילציה וההתנכרות היהודית, אילי הכסף מצד אחד והפּרולטריון מצד השני, הזדעזעו בבת־אחת – היא די סמפּטומטית. ואין להאמין שהתגלגלה כאן רק איזו מידת רחמנות ופילנטרופּיה, שיש כאן דאגה לאחרים, לכם ולא לו; גם אלה שהתאספו ב“מלון אסטר” בניו־יורק וגם אלה שהתאספו ב“קיפר יוניון”, למרות מה שהם מתכחשים עדיין אומרים שהדאגה לאחרים הביאתם לשם, הרי זו בכל זאת דאגה לעצמם ולבשרם: אלה ואלה מרגישים שיש הכרח לבצר איזה קו אחרון שאפשר יהיה לכוון לשם את הנסיגה לאחור בשעת הצורך – והדאגה הזאת לנסיגה־לאחור מתחילה להיות אקטואלית בכל חלקי התבל שהיהודים נחתים בהם, ובכל השדרות והמעמדות.

בין עולי הרגל נראו פרצופים שבאו הנה עמוסי סבל האכזבה הגדולה הזאת. פשיטת הרגל של האמנציפּציה היהודית בגרמניה, התפוררות האויטונומיה בליטא, מקסם־השוא של הסיימיזם בפולניה, היאוש מדעת מהאויטונומיה התרבותית האידישאית והתבדות האידיאולוגיות הפּרולטריות שאמרו לקשר את גורל השחרור של ההמונים היהודים לעגלות זרות – כל אלה הניסו הנה את שליחיהם.

ברם לא מעניין אותנו כל כך לראות בתוכנו עסקנים ציוניים כתיירים, העוברים את הארץ על “פשפש־הכביש” של פורד, ויוצאים מכאן “מומחים” וריפרנטים ב“שאלה הפלשתינאית” בועדה המתמדת של הקונגרס או בועידות הארציות. אינם מעניינים אותנו ביותר אלה הבאים בראש “שיירות”, כותבים רשמי־מסע בנסעם להכא ורשמי־מסע בשובם להתם ומוסרים “אינטרוויוּים” על ארץ־ישראל בסגנונו של הד“ר ג. ראש שיירת “הכוח” הוינאי לה”נויע פרייע פּפּרעסע“, שהנה: “בא”י קנו היהודים חלקת אדמה מאת אפנדי ערבי אחד ששמו עמק ובנו עליה ישוב הנקרא “עמק ישראל”. אינם מעניינים ביותר הציונים הללו העושים טיולים לא”י פעם בחמשים שנות חייהם ושבים שבעי־רצון מפרי עבודתם, כביכול, רושמים בפנקסי הזכרון של המלונים והפּנסיונים את קורת רוחם מ“הנקיון המופתי, האוכל הטעים והשרות המצוינה”, או גם יוצאים זועמי בקורת על יער־הרצל, על הקבוצות ועל כדומה. ולא מעניין אותנו ביותר גם מקצוע הפרנסה שב“תיירות” בשביל הישוב. לבנות על מקצוע זה את הכלכלה הלאומית שלנו, בודאי שלא נוכל ובודאי שגם לא נרצה. המסחר בקדושת המקום, בשרידי עתיקות וב“סוּבניר”, אלה הם תפקידים ליבנטיים, שיש בהם אמנם מקור הכנסה הגונה לבעלי־מלון, למורי־דרך ולסרסורים, אבל אין בהם מקור של חיים כלכליים בשביל עם. אלה הם הכמהין והפטריות של הכלכלה, שהם אולי טובים ונאים בשעה שהם תבלין לחיים אורגניים בריאים, אבל לא כשרואים בהם מקצוע וכשמדברים על “ארץ התיירות”, מביאים ראיה משווייץ ומאיטליה ומריעים על עשרות אלפים הלירות שהכניסו האורחים…

אותנו מעניינים הרעבים שבאים הנה, אלה הממששים כל קיר וכל גדר כדי להיווכח אם זאת היא באמת מציאות, אם זהו באמת החוף האחרון שאפשר לה לספינה המיטרפת לעגון בה, אלה הרוצים להכנס היום או מחר בעול החובות האזרחיות של הארץ ולקבל על עצמם את כל החומרות של המקום הזה, אלה הבאים הנה לחונן דבר־מה. כאלה בודאי לא היו המרובים בתוך המון־החוגג – אבל היו. הם לא התבלטו כל כך, האוטומובילים שלהם לא העלו ענני־אבק של כבוד ופגישות. אבל פה ושם אפשר היה לראות את מי שהוא הולך שפי, מחשב את חשבון נפשו ומנדר את נדרו בחשאי.

והיו גם פנים מוכרים משכבר הימים, שמציאותם כאן, על אדמת ארץ־ישראל, באטמוספירה חוגגת ומתרוננת, היתה מתמיהה ברגע הראשון: מנהלי “בונד” ידועים, עסקני ס. ר. ותיקים. והפעם דוקא פניהם רציניים כלפי א“י, בלי אותו לעג השאננים וארשת הביטול שהמלה “א”י” היתה נפגשת בהם תמיד בתוך החוגים הללו. ניכר היה כי יש בין האנשים האלה הנושאים בחובם טרגדיה איומה של יגיעה בדי ריק במשך עשרות בשנים. וניכר היה גם שעלייתם לארץ היא אולי הרבה יותר שורשית מאשר הם עצמם משערים; יש בה דרך תשובה חבויה עדיין בזוית של סף ההכרה, שהם משתדלים להאפיל עליה בשארית האנרציה של מלת־מרי הבאה מן השפה ולחוץ. מציאותם של הבודדים האלה בתוך להקות החוגגים היתה אולי הכי מעניינת הפעם, באשר גם אלה הם סוף סוף מהרעבים שבתוכנו, ומהם מגיע אלינו מעין הד נקישת האצבעות של חברים אסירים בקיר של בית־הכלא, המודיעה על קירבתם. ואף אחד מהם רשם בספר־האורחים של היריד־התערוכה, בכתב אמת ובלשון־עברית־אמת מלים קצרות ונאמנות, הנשמעות כעין וידוי והודאה על טעות חוזרת:

“ברוכה היד העובדת!”

והיו גם “גויים”, יהודים־גויים, שנפגשה להם א“י על דרכם, מחוץ לתכנית ומחוץ לגבולות ה”בדקר“. הם ביקשו חורבות, גירויים אוריינטליים, ומצאו דרך אגב איזה “בן־אובד”. אפשר היה לראות אותם במקומות־הכינוס השונים, בתערוכות, בחגיגות וברחוב, תמהים ומשתאים, מרוכזים בתמהונם כמתאמצים להעלות נשכחות. אפשר “ואני” עם פירוש רש”י, אפשר דמות דיוקנו של אב זקן? לנו קשה לשער את האימוֹציות הנפשיות שארץ־ישראל החדשה מעוררת אצל האנשים הללו. אלה שלא ניצבו אתנו בתחתית ההר בשעת מתן התורה הזאת, אלה שלא נשאו אתנו בכל הריב והטורח של ארבעים שנות הציונות, אלה שלא ראו את הקשרים ולא מנו אחד אחד את החוטים בתוך המטוה הזה בשעת טויתו, אפשר שהם רואים את א"י ראיה יותר נכונה מאתנו, בשעה שהם מתפעלים ומגזימים.

תרפ"ד

---

אחרי עשרים שנה

מאת

יצחק לופבן

על דפי יומנו רשם: “ימים של רפיון רוח. הטימפּוֹ של התנועה הולך וחלש. הסיסמאות הולכות ונפסדות. הרעיון נעשה אובּייקט לדקלמציות, והדקלמציות אף הן מתרוקנות מתוכנן”…

מה ידענו מפרשת חייו ומותו? מה ידענו משעות הבדידות כבדות־היגון, כשאפפתהו הרגשת המציאות, ועמלו נראה לו כיגיעה בדי־ריק, ואת ניצוצות נפשו ראה והנה הם ניתזים על סחבות רטובות, המעלות רק עשן ואֵד, אבל אינן משתלהבות, אינן מתלקחות ללהבה.

הדמות הקורנת משפע של אמונה, הוגה פתאום נכאים בערב־סתיו, כש“הרוח סואנת בין ספיח השדה” והוא את צעדיו לא יכפיל, איננו יכול להכפיל; כשהוא מתבונן ואין איש, רואה ואין עוזר, והוא לבדו, לבדו כבנם של יפטוֹס וקלימנה, נושא על כפות ידיו את המשא הכבד הזה בתוך הריקות חסרת־המשקל אשר מסביב.

גשרי־האנחות בדרך הייסורים של הרצל לא היו הנסיונות־שלא־הצליחו; לא האכזבות הגדולות בדרך ההגשמה; לא המכשולים הפוליטיים והכלכליים שניצבו לו לשטן; לא ההתכחשות של הכופרים, של גבירי האומה המתנכרים ואף לא לעג־השאננים הציני של קבצני־עולם הללו שעלו לגדולה – כי אם האנמיה של הרוח אשר בציונות, שהתחילה עוד בראשית מצעדיה, ותמורת־החמרים שבנפש, זו המחלה הקשה שאין לה תקנה, המהפכת את הרעיון לדקלמציה, את הגרעין לקליפה ואת פתגם־החירות הנועד לחולל דברי־ימים חדשים בחיי עם, לפאתוס חיצוני, שאין בו כלום מאימפּולסיביות נפשית נאמנה, ואין בו מאומה מחובת־הלבבות.

מתנגדיו של הרצל, אלה שהגיפו את תריסי־חלונותיהם וסגרו את הדלתות בפניו, הבינו אותו לפעמים יותר מאלה שנהו אחריו; אויביו, אלה שצעקו “צלבוהו”, חשו לפעמים יותר במפעל־האדירים אשר במשאת־נפשו, מאלה שנפנפו לעומתו בכפות־תמרים. הללו פחדו מפניו, חלו ורגזו מפני ההעזה

הריבולוציונית, הרגישו בו את רגלי המבשר ואת אימת יום־הדין – והללו כאילו ידעו בנפשם למפרע שבעצם כלום לא ישתנה לע"ע, שזהו “מפעל לדורות”, ושמחו על האילוּזיה שנוספה בשממון חייהם ועל ההזדמנות שניתנה להם לצעוק “יחי!” למלך שגזירותיו אינן גזירות, אינן חובה בכל אופן, ואין לחיל מפני מרותו.

כי מה היתה הציונות אם לא מלכות של רשות? מה דבק בה מהרצון למולדת אשר התפרץ לתוך עולמו של הרצל כנחשול ענקי, מהמחשבה ההירוֹאית שהתגלתה אצלו בשפע כוחות סוּגסטיביים, אשר לא ידעו מעצור ?

זה שצריך היה להיות תנועה, חדורה הרגשת־עולם, נישאת ע“י כוחות איתנים, חיה ומפכה, מתערה בשפעת רצונות ומאוויים, מעפילה ומתפרצת – היה להסתדרות, לעשרות אלפים נושאי אוּניפוֹרמה מדומה, קפואים וכבדי תנועה, קרחי־רוח וחסרי־דמות; זה שהיה צריך להיות חזון – היה למכונת־תעמולה, עילגת־לשון וכבדת פה, שעל פי רוב לא יצאה מן הלב וגם לא נכנסה אל הלב; זה שהיה צריך להיות תפילה – היה גמגום; זה שהיה צריך להיות מסירות־נפש – היה נדבת־פרוטות, כופר־נפש זול ומעשר מן התבן; וזה שהיה צריך להיות מולדת, יקהת־אֵם טבעית, אלמנטרית – היה לפרוגרמה, לכל היותר לברירה האחרונה, לכל היותר ל”מולדת בדרך", בשלהי דקייטא, אחת לשנתיים…

ותמורת־החמרים הזאת הולכת ונמשכת. רפיון־הרוח לא פסק מאז ועד הנה, הרעיון הנהו גם עכשיו אובייקט לדקלמציות – והרצל, הרי הוא נשען עדיין, כמאז, על גשר הרהינוס אשר בבזל והוגה בקשי־רוחו:

“אני עומד בראש צבא של שנוררים, אני הנני ראש לנערים, קבצנים ובטלנים. אלה מנצלים אותי, אחרים מקנאים בי ובוגדים בי ואחרים עוזבים את המערכה עם נשיבת־רוח אחרת. עם טובת הנאה כל־שהיא. רק מעטים הם הנלהבים באמת לשם שמים”. והוא יודע כי “מדינת־היהודים”, אשר דימה ליסדה שם, איננה עדיין מדינה, איננה מדינה אפילו בפּוֹטנציה; לכל היותר היא בבחינת מסגרת לתמונה היסטורית, המרחפת עדיין על פני התהו ובהו ומחכה למתן צורה; והוא יודע כי לעת עתה הנהו הוא לבדו בעל־החלומות, ההולך שפי בבדידות נפשו עם חזון־המראות הגדול אשר נוגה לו ועתידות.

כמה מלין אנו רחוקים היום מבזל?

וי לנו, אם כיום, אחרי עשרים וכמה שנים, אפשר בכלל להציג שאלה זו, להעלותה על דל שפתים; אם אפשר להתווכח בה, להכחישה, להצביע על כיבושיה של הציונות, כי אמנם צעדנו קדימה!

ברם, את ה“צ’רטר” קיבלנו. את “המשפט הגלוי” השגנו. עברנו את המכשול הפוליטי, שנראה היה לו להרצל הכי גדול והכי קשה. עברנו אותו כמשחל בינתא מחלבא, כמעט בהיסח־הדעת, בשעת־רצון שהרצל לא זכה לה, אבל צפה אותה באספקלריה מאירה. ובכל זאת: כמה מלין אנו רחוקין היום מבזל? – תשעים אלף יהודים בא“י ועל במת הקונגרס עוד טרם נסתיים הויכוח ע”ד סדר־היום!

מסביב לנו נכפלו הממדים, נכפלו ההשגות והמושגים, נשתנו כלי המידות; עולמות נחרבו ונבנו, שודדו אפילו מערכות הקוסמוגוניה; המטפיזיקה של המלחמה והמהפכה הרתיחה את מצולות־החיים, ממש נבקעו מעיינות תהום רבה, הכול הכול בוקע ועולה, מתפרץ ועובר על גדותיו. גם “הפּ”־“הפּ” של הנער הפוחז מבדן, נהפך למסע־צלב, המתפתל כדרקון ענקי על מסילת חיינו; גם “צרת־היהודים”, שהיתה מקודם סכום של פרעות עירוניות, של רדיפות לעתים, של אנטישמיות סלוֹנית – נהפכה לאוקיינוס גועש של משטמה, אשר אין לו סוף ואין לו מעצור, ולמצוקה איומה, מתמדת ומתגברת, המבקשת לעקור את הכול – ואנחנו לא סיימנו עדיין את תפילת־העני לקב חרובים צנום ודל, ולא הרפינו עדיין מאמת־המידה של זרת, שאחזנו בה בימי חיבת־ציון!

מסביב לנו הולך ומתערה בכל יום שפע של אנרגיה משחררת; עמים כהי־ עור, גזעים נמוכים, כושים משופעי־קדקוד וכתובי־קעקע, שדימינו כי נולדו לעבדות, להיות מרמס תחת פרסותיה של הציביליזציה המפורזלת, מתפרצים לחרות בעוז, מכרסמים בשיניהם הלבנות והחזקות כבלי־ברזל ומטילים אימתה ודאגה על כיבושיה של התרבות האירופּית־אמריקנית; ואף מסביב לנו ממש, נגד עינינו, פה בארץ ובארצות השכנות, במצרים ובעיראק, בסודן ובלבנון, עמים שהתנשאנו עליהם בגודל נפשנו ואמרנו בחפזון כי זרמת חמורים זרמתם, מפגינים רצון פּרימיטיבי לחיי חופש, לא רק במליצות־לשון־המזרח אלא בתבונה פוליטית ובמעשים שיש בהם לפעמים יותר סגנון ויותר שיקול־דעת מאשר במעשינו אנו – ואנחנו גועים עדיין על בליל זה של מושגים חיוורים בפילוסופיה הלאומית, דופקים על כיסינו המלאים זכות־אבות של מתנת־התרבות הגדולה אשר העשרנו בה את העולם, של המוֹנוֹתיאיזמוס וספר־הספרים, ובעצמנו איננו יכולים להנתק “מחנות־המכולת”, החומרית והרוחנית גם יחד, שהננו רובצים בה כמה וכמה עשרות דורות ומחכים עד “שתמלא הארץ דעה” ומשליכים את יהבנו על נצח ישראל ועל נצח ארץ־ישראל שלא ישקרו בינתיים…

את הדיאגרמות אני יודע. אני יודע את העץ הקטן בשנת תרס“ח בקצה האחד ואת העץ הגדול רב הפארות בשנת תרפ”ד בקצה השני. אני יודע את הספירות ואת הרדיוסים אשר בתוך העיגול, המציינים את מידת־הגידול וההתפתחות וההרווחה שהיתה לנו במשך הזמן. ואני יודע עוד דבר אחד: בתוך יליל־השממון ישנם גם זיקי אור, פינות־תנחומין, איים של עבודה ומסירות־נפש חלוצית; בהם הולך ודורך כוכב מיעקב; זהו אולי “בית־לחם” שלנו, שבה ניצבת עריסת־הפלאים, וממנה מתן ברית־חדשה עם החיים, עם האדמה והתרבות. ובכל זאת, האם אין אנו מגלגלים עדיין את האבן הראשונה, והאם התרחקנו באמת מתקופת ההתחלה צרת־ההיקף וסתומת הפּרספּקטיבה? התפילה לשעל אדמה נוסף, לאפשרות של עליה מצומצמת, לשבוע של עבודה, למידת־יכולת שיש בה להחזיק את נשמת עבודתנו הקטנה והפעוטה – אף זאת איננה יותר מאשר תפילה־לעני וחלום של דלים קטן־מאוויים. אבל אנה אנו באים עם התעודה ההיסטורית של בנין עם ומולדת ?

ויודע אני את אלה המדברים ע"ד “הציונות הגדולה” ומצביעים על הקבר היקר אשר בדבלינג. הן גם אלה מבקשים להם מפלט בצלו של אלון חסון זה רק בשעה של מבוכה מוסרית, כשהם באים עם נאדות נפוחים ורוצים שנאמין כי זהו יין המשומר…

פוליטיקה מכסימליסטית, דרבנות, צחצוח־חרבות של סטודנטים, אנשי כדור־רגל וחילוץ־עצמות, בלטביה ובוינה, בתור אֵפּיגוֹנים של הרצל – אלה הם באמת הקווים הקוֹמיים בגורל הטרגי שלנו. איך אומר היינה: “…אחרי שהגיבורים עוזבים את הבמה באים הלצים עם כובעי האוילים, אחרי מחזות הדמים של הריבוֹלוּציה בצרפת ואחרי מפעלי נפּוליון, באים ומדדים שוב הבּוּרבּוֹנים עם ההיתול הנוקשה על שפתותיהם…” ממש ככה: הבּוּרבּוֹנים – משחק בקיסרים!

אלמלי היה הרצל מופיע כיום בין החיים, היו בודאי אלה המתיימרים להיות היום שליחיו, מעפרים בעפר לעומתו או אולי גם שמים אותו בבור, כשם שעשה האינקביזיטור הגדול לישו בפּוּאימה קרמזוב. אלה הם הקטוליקים של הציונות, המקדשים את הכנסיה ואת הקולטוס קדושה עצמית. העיקר היא הלבונה ולא אהבת האדם ולא מלכות שמים. בהרצל החי, רב הפעלים וגדל הסרעפים אין להם חפץ, הם צריכים דוקא את הרצל המת, שאפשר למצוא בו כפרה לכל עיווּת של חיים ועצלות־הלב.

אכן “ימים של רפיון רוח” וכו' – האומנם עברו כבר עשרים וכמה שנים מיום שנחרתו הדברים האלה בחרט אנוש?

אחד מכפ“י התמוז, בבית־הקברות אשר בדבלינג. היה יום גשם ומתי מספר ציונים, שהקדימו לצאת את בתיהם טרם שהתקדרו השמים בעבים, לבשו עצבות וסרטים כחולים־לבנים ועברו בתהלוכת־חפזון על יד מצבת קברו. בשער בית־הקברות עלה בזכרוני הקטע הנעלה מ”פוֹיסט" של גיתה, כשפוֹיסט ומפיסטו עוברים על יד הצלב. פויסט שואל Mephisto, hast du Eile? Warum schlägst du vorm Kreuz die Augen nieder?

(האם אתה נחפז, מפיסטופל? למה הורדת עיניך בעברך על יד הצלב?).

והרהרתי במצוקת לב: הנה כך אנו עוברים כולנו, כל עם ישראל, אשר את חליו הוא נשא, בתהלוכת־חפזון ובעינים מורדות על יד מצבת קברו, עוברים מהר כי שם באיזה מקום כבר נפתחו שערי הבירזה וסובבים הרוכלים בשוק; ומהשמים ניתך גשם וחזון אין בעם ואין אמונה אף כגרגר של חרדל – ואיכה נרים ראש?…

תרפ"ד

---

ה"הרחבה"

מאת

יצחק לופבן

ישיבת הועד הפועל הציוני, העומדת להתכנס בימים הקרובים בלונדון, באה הפעם למלאות את מקומה של הועידה השנתית, ותפקידה העיקרי יהיה, מלבד סידור העניינים השוטפים, להכין את הקונגרס הי"ד, אשר יתאסף בתור יוצא מן הכלל עוד בשנה הזאת, בסוף הקיץ או בראשית הסתיו. השינוי הזה שחל בסדר האורגניזציוני הקבוע והמקובל, שימש כבר חומר לויכוח ולחילוקי דעות בעד וכנגד, ויש שרואים בו התחלה של זלזול במסורת הפּרלמנטרית של ההסתדרות הציונית, וראשית סימניה של רוח האנרכיה הצרורה בכנפיה של התקופה החדשה, תקופת “ההרחבה” המתרגשת לבוא.

החרדה הזאת על קדושות פורמליות, הבאה כהקדמה לויכוח הגדול, הפּרינציפיוני, העומד להתגלע מחדש בעקבות ההצעות המסוימות המוצעות כיום להכרעה בשאלה זו, יש לה סגולה מנוסה להטות אותנו בכל פעם הצידה ממרכז הפּרובלימה הרצינית, העומדת על פרשת הדרכים של גורל הציונות ועתידה. ויש צורך, יש צורך הכרחי דוקא עכשיו, לצאת מתוך האטמוספירה האוֹפּוֹרטוּניסטית, המלאה חשדות בהערכת השאלה הזאת, ולשוב אל האידיאה החיה אשר בה, הדבוקה במציאות ההיסטורית שלנו, שאין להתעלם ממנה כיום בשום אופן ושאין לקפוץ ממנה והלאה ולבקש מפלט בשה“י ופה”י של נפתולי ריטוֹריקה.

הגבולות שבהם עומדת כיום שאלת “ההרחבה” בציונות, נמצאים כבר מעבר לדיסקוּסיה אודות נוסחא של החלטה זו או אחרת, ומעבר להתחכמות למצוא הגדרות מפשרות; שיש בהם כדי להניח את כל הדעות וליישב את הסתירה בין הקונסרבטיזמוס, הבא מתוך עצלות־הלב והאדיקות במסורת הציונית השקטה בבטחונה, ובין הפרוצס של ההגשמה, המאיץ ומדריך את המנוחה, ותובע בכל שעה ובכל רגע לצאת מתוך מעגל הקסמים אשר מסורת זו עגתה מסביבה.

על עצם השאלה אין כבר ויכוח כיום. ההכרה שאין המצב יכול להימשך כפי שהוא נמשך עד עתה, שאי־אפשר ללכת בדרך ההתנוונות מתוך גבורה עליונה, כביכול, של “שמחים בחלקם”, וכי יש הכרח לא יגונה בהרחבת הבסיס, ביציאה מן המיצר שאנו נתונים בו, בהתאמה עצמית לתפקיד הפוליטי־ההיסטורי בבנין א“י – הכרה זו הולכת וחודרת כיום יותר ויותר לתוך כל השדרות וכל החוגים, לאור המציאות האובייקטיבית של מצב היהדות בעולם. אלה שעמדו עוד לפני שנה והכריזו מתוך שלווה ריטוֹרית כי “אפשר לחכות”, לא הרחיקו, כדרכם, לראות מעבר לד' אמות מצומצמות של איזו קוניונקטורה מרמה. הם ראו את העם עומד על יד האבוס המלא של וואלוטה וספּקוּלציה, לועס את חיי־השעה ומעלה הבל של שובע, והשיאם לבבם לנדות ליום רע ולנבאות את נבואת־השקר ע”ד תנחומים לאומיים ליהדות בגולה, המטפחת כיום על פניהם בכל מערומי כזבה. כיום נוכחו, כנראה, גם אלה שאי אפשר לחכות יותר. “המציאות החדשה”, כביטויו של שלמה שילר, שנתגלתה עכשיו בכל ארצות הגולה, סיימה בזרוע נטויה את הויכוח התפל הזה. לא אנחנו הננו דוחקים את הקץ, אלא הקץ דוחק אותנו. וזה יהיה שוב פעם עיוורון לחשוב כי לפנינו מקרה עובר, והעננים המקדירים היום את האופק יתפזרו מחר שוב. זאת היא אטרוֹפיה של החושים לבלי להרגיש בסערה המתחוללת, אשר היום או מחר תניס את היהדות מכל מרכזיה באירופה, בלי יוצא מן הכלל, אל דרך הנדידה, שאין לפניה אלא המקלט הבטוח היחידי והאחרון, – ארץ־ישראל. ואם יש עוד מי שהוא במחננו הרוצה להאפיל על המציאות הטרגית הזאת, הצועקת אלינו מארבע כנפות הגולה, בדברי תנחומין אשר ב“והיא שעמדה לנו” ובחיסון ההיסטורי שבקיום היהדות – הרי הוא מעשרה האוילים האחרונים.

בודאי שהיה טוב ורצוי אלמלי היו כוחות הגידול והצמיחה הפנימיים של הציונות חזקים במידה מספיקה והיו נאמנים לפּרוצס של ההתפתחות ההכרחי בדרך הגשמתה, מבלי שנצטרך להתדפק על דלתות נדיבים ולהיכנס במקח וממכר של אחוזים וזכויות. אולם כל הנבואות, ההשערות והמשפטים הקדומים, אשר משמיעים לנו מפה ומשם בדרך אזהרה על הסכנה הצפויה לציונות ממידת ההרחבה הזאת שהיא אומרת לאחוז בה כיום – יכולות במידה שווה להתאמת ולהתבדות. אלה שהתאספו במלון אסטור באמריקה ונענו לתביעתנו להשתתף בבנין א“י, הם סוף סוף קרוצים מאותו החומר הנאצל ממש, שממנו היו קרוצים רובם של אלה שהתאספו עם הרצל לקונגרס הציוני הראשון. בדברי הנאספים בועידת מרשל, שהשתתפו בה אנשים שהיו רחוקים עד עתה כמה וכמה תק”י פרסה מא“י והתנועה הלאומית העברית, והיו נושאים את דגלה של האסימילציה הפּרינציפּיונית ברמה – היו מומנטים של התרגשות ווידויים לאומיים, אשר לא היו דוגמתם זה זמן רב בתוך מחננו. והרי כל הציונות המערבית, כל אותם הכוחות שלא ידענום מתמול שלשום והם נתעלו פתאום למנהלי התנועה ולמכווני דרכה, היו בבחינת בני־נח בראשיתם – ו”חובבי ציון“, נושאי־המסורת של הציונות על פי הבנתם ועפ”י דרכם, התייחסו באותו אי־האמון ובאותה הבקורת־למפרע אל הופעת הציונות הפוליטית של הרצל כמו שמתייחסים אצלנו כיום אל הופעת מרשל ולשאלת הסוכנות. הארגומנטציה שלנו היום היא העתקה סטיראוֹטיפּית מהארגומנטציה של חו“צ אז – ובכל זאת עלתה המזיגה יפה והשפעת הגומלין גרמה לעלית הציונות ולא לירידתה, וגם חו”צ עצמם נצלו ע"י כך מהתנוונוּת שהיתה צפויה להם בתוך האידיליה ההוֹמוֹגנית.

הדרך, כמובן, לא היתה חלקה אז ואין לקוות שהיא תהיה חלקה עכשיו. אולם מתי זה בחרנו אנחנו בדרך החלקה דוקא ומתי זה נרתענו לאחור מפני קושי ומכשולים ומפני ההתאבקות היעודה לנו בדרכנו?

גם דרכנו בציונות כיום הזה איננה חלקה ביותר. רוחו של גיאורג הלפרין, של די לימה וחבריו ורוחה של ה“תיירות” הציונית מאמריקה ומיבשת אירופה, הכותבת תזכירים ומציעה “ריפוֹרמות”, כביכול, בדרכי הבנין – במה היא נבדלת מרוח האמריקניות שאנחנו כה מפחדים מפניה? והאם לא נשבה כבר פעם רוח של מרקנטיליות אמריקנית במחננו, קצת יותר קטנה ויותר מוגבלת, בהתאם לזמן ולתקופה; זו של וולפסון המנוח – ובכל זאת הבלגנו עליה, בהיותנו עוד פי כמה יותר חלשים ופחות בטוחים בדרכנו העצמית מכפי שהננו היום!?

“הרוח החדשה” המנשבת כיום בציונות, יונקת בלי ספק את העזתה ואת אומץ־לבה מהתחושה המוקדמת של השינויים העלולים להתהוות ושל “הזמירות החדשות” שיבואו בעקבותיהם. אבל זוהי בכל זאת טעות לחשוב שהקדחת מולידה את המחלה ולא להיפך. התורה הזאת, תורת “היסודות הבריאים” ו“המעשיות”, הנישאת על שפתי כל “בעלי־הצעה” ו“ידעונים” אקונומיסטיים, המתחדשים לבקרים, מעבטת את אורחותינו זה שתי עשרות בשנים, לכל אורך המעבר הזה הנמשך מפתח־תקוה עד ישובי העבודה בעמק־הירדן ובעמק־יזרעאל. אותם החוגים בציונות, הרואים את “הגניוּס הלאומי” של העם העברי בכשרונותיו הגדולים והמפותחים להתפרנס כעורב וככלב מפירורי ההפקר של היצירה הכלכלית אשר לאחרים – הם, כמובן, רחוקים מרעיון המהפכה וההתחדשות שבציונות, המכריחות והמחייבות את דרכנו אנו. בשבילם, כמובן, ישנה למושגים “מעשיות” ו“יסודות בריאים” דמות מסויימת, כל אחד כפי השכיחה בשדה־ הראיה שלו; האמריקנים ב“בּוֹס”יוּת המהוללה, והפולנים ביהודי הטיפוסי מנאלבקי בווארשה ומרחוב פּטרקוב בלודז. אבל לעבודה הא“י ישנו ריגוּלאטור טבעי, הנעוץ בקצהו האחד בהכרח התנאים ובקצהו השני ברצון היצירה של דור־החלוצים העובד, הלועג לכל ה”תכניות" המחוכמות הללו והעלול לכוון, מוקדם או מאוחר, את כל הדרכים אל הדרך שלנו. זה המקרב כיום את פעולת הברון רוטשילד ויק"א לאורחא דמהימנותא, לנטוש את “הקולוניה” המסחרית ולעבור לצורה קרובה למושב־עובדים, הוא יסכל כל עצת־אחיתופל, בין אם היא תבוא מעל במת הקונגרס הציוני ובין אם תבוא מאיזה “קונסול” של הסוכנות היהודית.

את המלחמה בעד הפּרינציפּים שלנו, מלחמת ההסברה מצד אחד ומלחמת ההוכחה בדרך היצירה הריאלית מצד השני, עלינו לנהל במידה שווה גם במסגרת האורגניזציונית הקיימת וגם בכל מסגרת אחרת, בין אם היא תיווצר עפ“י פוֹרמוּלה דימוקרטית, או לאו. קירבת המחשבה שישנה כיום בין תנועת העבודה הציונית ובין שאר החלקים, שאתם אנו נפגשים על הפוֹרוּם של הקונגרס, היא מדומה בעצם. הסברת־הפנים המחייכת לקראתנו פה ושם מתוך החוגים האלה, יותר מאשר היא נאמנה וילידת ההכרה וההבנה, יש בה מהדמעה־הצוחקת אשר ב”קוֹמדיה הבכיינית“. החולשה והריקניות העצמית מביאה רבים מאלה לידי התרגשות “חלוצית” ושמה בפי הגביר הציוני, שעוד טרם בא לא”י, את שירת: “כי העבודה היא כל חיינו”…

אבל אלה ששרו אתמול “יה חילילי”, כותבים היום תזכירי קיטרוג נגד ציבור הפועלים ומוכנים בכל רגע לבעוט ברבים בקדושה זו שקידשוה ברבים.

ישיבת הועד־הפועל הציוני המתכנסת כעת, אין לה יפוי־כוח לקבל החלטות בשאלת ההרחבה, ובכל זאת תעמוד, כנראה, השאלה הזאת במרכז המו“מ בישיבה זו. מצב הרוח שנוצר בציונות בדרך לפתרון האחרון של השאלה, הוא כעת פחות מתוח ופחות עצבני מכפי שהיה לפני שנה, כשכל ההצעה היתה עדיין ערטילאית, חסרת דמות ומשוללת יסודות ממשיים. ההכרה הברורה כי ה”הן" וה“לאו” אינם יותר הבעות דימונסטרטיביות בדרך הניסוח של ריזוֹלוּציה פלונית או אלמונית, כי אם יש בהם כוח־ההכרעה, החותך את גורלה של הציונות, וכי נובעות מהם מסקנות כבדות־אחריות לעתידה של תנועתנו – משליטה בהכרח דיסציפּלינה ידועה על דרכי הויכוח הזה. כל הטענות הללו, האובדות באבסטרקציה של הפילוסופיה הלאומית והנאחזות בקרנות המזבח של פּרינציפּים פורמליים, אשר עוד לפני שנה מילאו את אוצר הארגומנטציה של האופּוזיציה – רפו כיום מאד. ניכר יחס יותר רציני ופחות התפרצות היסטרית. ויש תקוה שבמצב רוח זה אפשר יהיה לדון ביתר הגיון אובייקטיבי על השאלה מאשר במצב של אקזלטציה, שנמצאו בו השוללים והמחייבים בראשית התגלע הריב.

אולם במקום הפרינציפּים הפורמליים מוכרחים כעת פּריניציפּים יסודיים, שעליהם יש צורך להלחם, ושבהם יש כדי לשמור, בתוך הצורה האורגניזציונית החדשה, על המסורת החיובית של הציונות בדרכי הבנין של א"י. התנאי העיקרי שלנו להרכבת הסוכנות איננו מצטמצם בצורת הבחירות דוקא, אלא בדרך העבודה בארץ. ועל דרך העבודה הזאת עלינו יהיה להלחם, כנראה, בשתי חזיתות, גם במחייבי ההרחבה וגם בשולליה.

תרפ"ד

---

העליה הרביעית

מאת

יצחק לופבן

על לוח העליות לא"י, הננו רושמים כבר כיום הזה את העליה הרביעית. ויצוין הדבר בקורת־רוח על דפי ספר־הימים שלנו, שאחרי תקופה קצרה של דלדול וירידה, אחרי דברי־לויה, שהיו רוגזים לפעמים ונוגים לפעמים, שהיינו מפטירים בהם אחרי היוצאים, העוזבים את המערכה, הננו מקבלים שוב את הבאים מחדש בחדווה אמתית ומתוך תפילה נאמנה שלא יכשלו בשליחותם אשר הטיל עליהם הגורל ההיסטורי של העם העברי.

התקופות בכלל הן קצרות מאד אצלנו ומתחלפות מהר. התמורות במצב־ הרוחות הן פתאומיות ובלתי צפויות. מבית־האֵבל אל בית־השמחה הננו מונים רק צעדים מספר. אתמול יציאה והיום כניסה, אתמול קירות אטומים וחוסר פּרספּקטיבה – והיום כאילו חלונות קרועים לרווחה ואוֹפּטימיזם לא נדע שחרו.

מה קרה בינתיים? מה גרם לחליפות הללו במידה בלתי מקוּוה? – קשה לענות בדיוק על שאלה זו. לא היו לנו הצלחות פוליטיות מרעישות במשך הזמן הקצר הזה. לא זכינו גם באיזו ירושה מן ההפקר ולא התעשרנו פתאום במובן הכלכלי. פה בארץ ניתן רק רמז קל, נפתח סדק קטן לתגבורת סגולת־הקליטה, נשתנתה במקצת מערכת העבודה, העברנו את נקודת־הכובד מאבנים ומלט צחיחים אל השדה, נוסף רק מעט כלורופיל לרקמת חיינו, נוספו מעט כוחות צמיחה – והיתה רוח אחרת מסביב.

אבל קרה עוד דבר מה. יותר מסגולת הקליטה של ארץ־ישראל גברה פעולת “הפליטה” של הגולה. נחשול משטמה ומצוקה, שעוד לא היתה דוגמתן, עוברת כיום על היהדות באירופה המרכזית והמזרחית. אין אולי פרעות מרטשות הרות ודוקרות עוללים, אין אולי מדושת־הגו כמו באוקריינא – אבל יש אבדן־תקוה לצאת פעם מבין המצרים האלה, להחלץ ביום מן הימים מן החבל המוּשׂם על הצואר. יש יאוש נורא עד לידי טירוף הנפש, עד לידי חרקירי של גזע נעלב ומעונה. היהודים שם נטשו את דברי הזכויות הנוספות והאבודות של מיעוט לאומי, ודואגים לשמור על שארית כיבושיה של האמנסיפּציה, אשר אף הם עומדים כיום בסכנה גדולה. ההצעה בדבר “חוקת היהודים” בגרמניה, אם גם אינה עלולה להתקבל כיום באופן פורמלי, למעשה היא כאילו נתקבלה כבר במובן הפסיכולוגי. 65 הסעיפים היהודיים אשר פירסמה המפלגה הסוציאלית הלאומית, אינם נכנסים יותר בגדר של המושג “אנטישמיות” ודברי־שיסוי של סטודנטים מתהוללים. אלה הם ימי הביניים סוּפּרלטיביים, עם כל כוחות ההכפלה של “התרבות” והטכניקה המודרנית. אף בפולניה לא “הנוּמרוּס קלאוזוּס” עושה וגם לא הפוליטיקה של מסים אשר למיניסטר־הכספים גראבסקי; מתוך “מלכודות” כאלה יודעים היהודים להנצל, ועל עלבונות כאלה הם רגילים כבר לוותר. אבל שם, במולדת חורגת זו, האדמה והרקיע זרועים עוקצים והם הולכים ומתקרבים זה לזו, כמו הרצפה והתקרה בחדר־ הסתרים הידוע שבאגדות שודדים – ובין שניהם עומדת היהדות להימעך, וכך גם ביתר הארצות, ברומניה ובהונגריה וכדומה.

ישנה גזירת גירוש כללית, גם בלי גושפנקא ובלי פקודה מיוחדת. היא חרותה באותיות לוהטות על יריעת השמים הזרים. והאדמה מקיאה – ואין מפלט. בפרעות אפשר להסתתר במרתפים ובפינות אפלות; פרעות עשויות לעבור; יש נספים בהן ויש ניצולים, ומחר מחרתיים הכול שב כשהיה; אולם משריפת־המשטמה הזאת אין מפלט, ושום דבר איננו מציל, גם השמד עד עשרה דורות, גם הכסף והזהב, גם התרבות ועטרת הגאון האנושי.

אכן, גם שם היתה רוח אחרת מסביב. ו“מרוח־אחרת” זו נזונה במקצת האופּטימיות שלנו. זאת היא “הירידה – צורך עליה”, ואם גם השוט הוא המעורר – ברוכה תהא לנו התעוררות זו. אפשר שהיא פחות תכזב מאשר האקזלטציה המדינית אחרי סן־רימו; אין אתה, אמנם, הזוהר של מעפילים, אבל יש אתה הזוהר של מעונים ומיואשים, אשר בשעת רצון יכול הוא לההפך למקור של אורה וברכה רבה.

ראשית העליה הרביעית מצערה היא לע“ע, אבל מאחוריה נראית שרשרת ארוכה רבת חוליות. ידיעות ממרכזי היהדות באירופה מספרות ע”ד תנועת ליקבידציה בכל השדרות והחוגים. בודאי ישנה הגזמה בידיעות הללו – אבל אין להתעלם מהסימנים המעידים כי אכן נסה המנוחה מן הלבבות. ואין לדעת מה יהיה גורלה של עליה זו, אם היא תעצור כוח והתעוררות זו תרף לזמן מה – אבל היא לא תרגיע יותר. ואין לדעת מה יהיה גורלה של עליה זו, אם היא תעצור כוח להתגבר על חבלי הקליטה של הארץ במידה שהיא מתגברת כעת על חבלי העקירה של הגולה. אין לדעת גם אם חוגי בעלי־הבתים ובעלי־היכולת העולים כיום יעמדו במבחן הלאומי, לשנות יחד עם מקום מגוריהם גם את ערכי חייהם הפּרזיטיים, הכלכליים והתרבותיים גם יחד (שבהם צפון בעצם סוד כל העלבון הגדול הזה של הגזע, המתנקם כיום באופן כה אכזרי), ויהפכו לכוחות פרודוקטיביים ויוצרים בארץ. עלינו יהיה בכל־אופן לשקוד על המצב ולדרוש התאמה עצמית, כלכלית ותרבותית, לאינטרסים הלאומיים של בנין א“י העברית. אולם שימת לבנו העיקרית צריכה להיות מופנית כיום לעלית החלוצים העובדים החדשה, העומדים אצלנו ראשונים בשורת כוחות ההגשמה של הציונות ושל חברת העבודה העברית החפשית בא”י.

כיום איננו מעלימים יותר, כי הכשלון החלקי של העליה השלישית בא במידה רבה גם באשמתנו אנו. זלזלנו בה במקצת. העמדנו את כל הטיפול בעליה זו על צורת ארגון חיצונית בלבד, ולא חינכנו אותה לתפקיד החלוצי, המתמיד, שהיא נתבעה לו בתוקף הצרכים והתנאים של עניני העבודה בארץ. ריכזנו אותה במידה מוגזמת בערים, בין החומר והלבנים והקפנו אותה במסגרת של דאגות קטנות מחוסרות פּרספּקטיבה ופתחנו לפניה, ע“י כך, את המוצא אל הים ואל ההתגדרות החלקית בתוך אינטרסי־מעמד צרים, הבאים לא פעם בהתנגשות עם התפקיד ההיסטורי שהוטל על שכמו של העובד העברי בבנין א”י. האטמוספירה של החיים התרבותיים ביהדות הגולה, במשך השנים האחרונות, לא חינכה בכל אופן בשביל א“י חומר אנושי יותר טוב מזה שבא עם העלייה השלישית. ואם לא נדע עתה לכוון את עבודתנו בכיוון הנכון, אם לא נדע ליצור אטמוספירה של עבודה מחנכת ומקרבת את העולים החדשים לאידיאלים הלאומיים והחברתיים שטופחו ע”י ציבור העובדים בא"י במשך שמונה עשרה השנים האחרונות – אפשר מאד שלא נמנע מכשלון גם הפעם הזאת.

עלינו יהיה לשמור על העליה הזאת מראשיתה, ועלינו לזכור כי מסיכום שלוש העליות הקודמות איננו מתקבל סך־הכל מנחם. ומי יכול לנבאות כמה עליות יעודות עוד בחיי עמנו? –

תרפ"ד

---

שעון של חול

מאת

יצחק לופבן

הועידה לעניני העליה, אשר נקראה על־ידי הועד הלאומי של יהודי ארץ־ישראל, עירבבה שתי שאלות, שאין ביניהן לא קשר לגבי דרכי הבירור ולא שיתוף לגבי דרכי הפתרון, לפיכך הסתבכה ועידה זו בויכוחים מטשטשים ומסיחים את הדעת מעצם המטרה שבשבילה נועדה. היא עירבבה את שאלת העליה בשאלת הגבלות־העליה; את השאלה האקטואלית, הבוערת, שהיא כיום שאלת הציונות, ושפתרונה יכול להימצא אך ורק מבפנים, בכשרון הסידורי, באינציאטיבה ובחשיפת היכולת הלאומית שלנו לכוון את העליה הזאת ולסדרה – בשאלה המתמדת העומדת על סדר־היום זה כמה שנים, אף היא אמנם לא פחות אקטואלית ולא פחות בוערת, אבל היא שייכת לקטיגוריה אחרת לגמרי, לקטיגוריה הפוליטית, שפתרונה תלוי כולו מבחוץ, ושלגביה אין לנו אלא תביעה שבעל־פה, מחאות ואינטרבנציות.

שתי השאלות הללו אינן נפגשות בדרך אחת ואינן יכולות להיזכר בנשימה אחת. לכל אחת מהן יש קריטריון אחר של הערכה וכיוון אחר לגבי הפתרון. שאלת הגבלות־העליה, שצורותיה וצרותיה, צערה ועלבונה מצאו להם ביטוי מכאיב ופלסטי בועידה זו על־ידי מסירת עובדות מדהימות, נדונה למפרע להסתיים במחאה ובהפגנה פוליטית. לעומת זאת שאלת העליה, העובדה של עלית עשׂרות אלפים יהודים לארץ־ישראל, הנתונים להפקרות ולדמורליזציה כלכלית ותרבותית, מחוסר טיפול וכיוון, מחוסר שליטה ומשמעת לאומית וציבורית – זאת היא שאלת גורל הציונות, אשר פתרונה איננו לא בהחלטת ולא בגילוי־דעת, אלא בתכנית של פעולה מסויימת ומכוונת אל המטרה.

וצריך להודות שבנדון זה לא עמדה הועידה על גובה תפקידה. היא לא היתה, כנראה, מוכנה כראוי והועמדה מראש בגבולות של הרצאות וויכוחים חפשיים, שלא הוסיפו הרבה להארת המצב ולא עזרו לקרב את השאלה לידי פתרון.

ראש המדברים בועידה זו היתה צריכה להיות ההנהלה־הציונית. עליה היה לתת את הטון ואת הכיווּן לדרכי הבירור של השאלה החיונית ביותר לציונות כיום, ועליה היה לבוא לפני הועידה בתכנית מעובדת, לכל הפחות בתכנית סכימטית: מה היא אומרת וחושבת לעשות כדי לרכז את העליה הזאת, להשתלט עליה ולכוונה; ומה היא דורשת מאת הישוב הארצישראלי המאורגן, שיעשה הוא מצדו ושיצרף את יכולתו ואת רצונו לעזרת ההנהלה הציונית במפעליה. מעל הבמה הזאת היתה צריכה ההנהלה הציונית להרים סיסמא חדשה לציונות ולעם העברי, לתת דחיפה לדרכי עבודה חדשות ומאומצות, מתאימות אל הצרכים שגדלו, לתת דחיפה לדאגת־תקציב חדשה, להרחבת המושגים ולשינוי ערכין בהשגה. זה היה מוזר מאד, אם מנהל מחלקת העליה ומנהל מחלקת הכספים (כיום גם ממלא־מקום המנהל הפוליטי) הודיעו מעל במת הועידה, כי הם “באו רק לשמוע ולא להשמיע”. ההנהלה הציונית איננה תייר עובר־אורח בארץ־ישראל, הבא ללמוד את הענינים ועושה את אזנו כאפרכסת. היא איננה רשאית “לבוא לשמוע”, בשעה שעל הפרק עומדת אחת השאלות המכריעות, שהציונות יכולה להוושע בה וגם להיכשל בה. חובתה לכוון את המחשבה ואת המעשים, לעורר ולהעיר על האמצעים והדרכים שיש לאחוז בהם, ולתבוע מאת הציבור, מאת ההסתדרות הציונית ומאת העם העברי את העזרה החמרית והמוסרית הדרושה להגשמת תכניותיה. הנהלה ציונית בלי תכנית מסויימת ברגע זה לא תתואר והיא גם בלתי אפשרית. לא יתואר בשום אופן שההנהלה הציונית תהיה בבחינת עֵד־אילם למאורע היסטורי של זרם עליה עממית המתפרץ לארץ בשבעה דרכים, והיא תשקוד בשעה זו על העבודה הנורמלית כמלפני שנה־שנתים, כאילו שום דבר לא קרה, כאילו לא היתה חדשה בארץ. לא יתואר בשעה זו שכשרון האיניציאטיבה הציונית ישתקף וימצא את ביטויו במנוחת־הנפש הסטטיסטית של מי שהוא, המודיע בשביעת־רצון ומוכיח במספרים מחכימים שהנה הכל בסדר בממלכת דנמרק, שאין כבר ברוך השם עליה של חלוצים, שרוב העליה היא של סוחרים ושהכול על מקומו בא בשלום.

פרובלימת העליה הנוכחית היא פּרובלימת הציונות. היא הפּרובלימה הכלכלית, הפוליטית והתרבותית של בנין ארץ־ישראל. השאלה העיקרית איננה איך לקבל את פני העולים על החוף ואיך להקל עליהם את חבלי הכניסה – גם זו שאלה, אבל שאלה ממדרגה שניה ושלישית. אבל השאלה העיקרית היא הדאגה לכוח הקליטה הכלכלי של הארץ, לקרקע ולהתיישבות, לבתים ולהספקה עצמית; הדאגה להגביר את הכוח הפּרוֹדוּקטיבי בעליה זו על פני הספסרים והפּרזיטים, הדאגה להציל מעליה זו מה שאפשר להציל לשם עבודת בנין קונסטרוקטיבית ציונית, מתוך כיוון ושיטה מסויימים.

המבוכה שישנה כיום בעליה, איננה משום שיש צעקה ללחם. אדרבא, בנדון זה דוקא שלטת אופּטימיות על פני כל אורך החזית. אין צועקים היום ללחם. יש עבודה ויש פרנסה, אבל הלחם שאנו אוכלים איננו שלנו, והוא מעביר את תוספת הרכוש העברי הנכנס לארץ בעקבות העליה, רכוש גדול בערך, כמו דרך כברה, לידים זרות. כיום אין הדבר עדיין ניכר ביותר. זהו מעין שעון של חול המסנן לאט לאט גרגירים, גרגירים אולם ביום בהיר אחד יורגש החסר, יורגש כי בית־הקיבול העליון מתרוקן. הדאגה הראשונה היתה צריכה להיות להגביר את התוצרת העצמית של הישוב העברי, לשם הספקת צרכי החיים האלמנטריים לאוכלוסין המתווספים. מסביב ליפו ותל־אביב, שבהן מתרכז רוב מנין העליה החדשה, היו צריכים לעבד השנה כמה אלפים דונמים חדשים של ירקות, היו צריכים לכונן כמה משקים חדשים של חלב ועופות. יוקר צרכי החיים המאמיר באופן מבהיל, אם הוא יתמיד, והוא מוכרח להתמיד כל זמן שהתוצרת העצמית לא תוכל לספק במידה מספיקה את דרישת השוק, עלול להיהפך לגורם מעכב ומחניק את העליה יותר מכל הגורמים החיצוניים. העובדה שהשנה לא נעשתה שום פעולת התיישבות חדשה, מעמידה את הפעולה הציונית בניגוד גמור לצרכי העליה; והיא מראה על צרות־האופק ועל חוסר פרספקטיבה בעבודתנו. והוא הדין ביחס להספקת בתים לעליה. פעולת הבנין הספקולציונית הנעשית כיום באופן קדחתני יוצא מן הכלל בתל־אביב, למרות כל השפע הכלכלי שהיא משפיעה עלינו, לכאורה, איננה עשויה בשום אופן לעזור לקליטת העליה. היא מאכילה אותנו מן במדבר, אשר בזרוח השמש ונמס וגם יתליע. אם משפחת עולים תוכרח לשלם עשר לי“מ, ויותר מזה, שכר דירה לחודש – לא תוכל לחיות כאן ולהתקיים; ואם הפועל העובד בבנין יוכרח לשלם 5 לי”מ לחודש בעד חדר, הוא יצטרך לקבל 50 גרוש שכר־עבודה ליום, ואז כמובן בונה־הבית ידרוש שבע או שמונה לי“מ בעד חדר, ונגיע ע”י כך לאבסורד כלכלי כזה שאין דוגמתו בעולם. מה שנעשה כיום בתל־אביב זה איננו בנין, זוהי בורסא של הוואלוטה הארצישראלית, והיא כורתת בידיה את הענף הכלכלי הזה שחלק גדול נשען עליו.

יוקר החיים ויוקר הדירה הם הפגעים הכי קשים בדרך העליה. הם מבזבזים את הרכוש הלאומי באופן בלתי פרודוקטיבי; הם מקטינים את ערך ההתאמצות הכספית של הציונות ואת ערך היכולת הלאומית; הם יוצרים את האטמוספירה של הספסרות המכוערת הגורמת לאנרכיה כלכלית ולירידה תרבותית, והם עלולים להביא את העליה למיתת חניקה מבפנים. מאלה מתחילה פּרובלימת העליה בכל היקפה, מתחילה שאלת ריכוז האוכלוסין בעיר ובכפר, שאלת ההתיישבות החקלאית וההתיישבות העירונית, שאלת השפה והתרבות וכו' וכו'. את הדברים האלה לא תעשה ולא תפתור שום ועדה לעזרה קונסטרוקטיבית ושום מרכז־עליה ארצי. אלה הם תפקידי הציונות הכי יסודיים; הריגולציה של העליה ובנין הארץ צריכים להמצא בידיה.

לא נעלמה מאתנו אף רגע העובדה, שלהנהלה הציונית יש תקציב מוגבל ומצומצם שאינו מספיק אפילו לכלכל בו את הצרכים הנורמליים של עבודתה. לא נעלם מאתנו, ביחוד מציבור הפועלים בארץ, חלקה האיניציאטורי והמעשי החשוב של מחלקת העבודה באותם המעשים שנעשו ונעשים להכשרת הקליטה של עלית העובדים. אבל תקציב איננו גזירה של גורל, הוא איננו רשאי להיות כבלים על ידיה של האיניציאטיבה הציונית, ואיננו יכול לפטור אותה למפרע מלחשב את דרכה ומלהביע את מחשבותיה ואת רצונה לפתרון הפּרובלימות הקשות והמכאיבות האלה.

תרפ"ד

---

שלושים שנה לקונגרס הציוני

מאת

יצחק לופבן

מציבי הדלתות ובוני הטפחות

יכירו מי ירה האבן הראשה…

(ביאליק)

מעבר לשטח הצללים של שעה זו לציונות, ניצבת נגד עינינו תקופת שלושים השנה שעברה מאז התכנס בבזל הקונגרס הציוני הראשון עד הקונגרס הט"ו אשר נפתחה בה בעיר לפני ימים מעטים. מעל הרמה של הערכה היסטורית, אפשר לנו לראות את הענינים באספקלריה יותר בהירה; לא מתוך ראיה־חלקית ומתוך קללת השעה החולפת ללא מלוא משאלות־לבנו, כי אם מתוך ראית־הכול ומתוך ברכת־הנצח, המצטרפת אצלנו, כמו בכל מקום ובכל זמן, מטיפות קטנות של הצלחה ומצעדים אטיים של התקדמות בתוך יגיעת־שנים ועמל־דורות.

זאת היא בודאי פרזה בנלית, אולם אי־אפשר להתכחש בשום אופן לאמת שבה. שלושים שנה במפעל אדירים של בנין עם ומולדת אינם יותר מאשר הרף־עין. אנחנו, שלא האמנו בנסים, במשיח שיבוא בהיסח־הדעת, וראינו בציונות תמיד מפעל־יצירה אנושי, המלווה בהכרח קושי רב והתאבקות מתמדת, הנתון לניגודים בלתי פוסקים בין הצורך והיכולת, לעליות וירידות, להעפלות ולנסיגות לאחור ושוב להעפלות חדשות – אנחנו לא נסיק מסקנות של יאוש מן העבר ולא נביט דרך המשקפים הכהים של ימי־המצוקה הנוכחים על הימים אשר יבואו. ילל־החתולים הפסימיסטי, ההולך וגובר כיום בתוך המחנה הציוני, המתנה את גדולת־העבר, את תפארת הקונגרסים הראשונים, את הזוהר שנאסף ואת “תור הזהב” שחלף, ומבכה את הירידה, את ה“ליקבידציה” ואת הבירא עמיקתא שנפלנו לתוכה מאיגרא רמא – כל זה הוא פרי מבוכה של אנשים אשר איבדו את הקשר החי עם התנועה ועם המפעל ומזינים את נפשם הריקה בקסמי־שוא של תפארת שדודה.

הננו חדורים כולנו יראת־הכבוד ויראת הרוממות לזכר האדם הדגול מרבבה, יוצר הקונגרס ומחוללו, זה אשר הקים את הבמה הזאת “למקראי ציון” ואשר, בלשונו של אחד־העם, פרץ את גדר “הצניעות” של “התשובה הלאומית על שאלת היהודים”, הוציאה לרשות הרבים ו“פרשה לכל העם בקול רם, בשפה ברורה ובקומה זקופה”. הרבה מאורה של הציונות בעבר ובהווה ממנו ומשלו הוא, ובעלות לפנינו זכרון השנים האלה, נזכר בראשונה בדמות דיוקנו הקורנת. אבל, “תור־הזהב” של הציונות איננו מאחורינו, כי אם מלפנינו. הוא עוד לא היה והוא עוד איננו, אבל הוא יהיה ויבוא כתגמול אחרון של מאמצי בנין ויצירה על אדמת א“י. כל האגדות ע”ד ה“ימים־הטובים” שהיו לציונות מלפנים אינם יותר מ“סיפורי הירח”, שאין להם שום אחיזה במציאות. מי שמכיר את תולדות התנועה, את תלאותיה המרובות, את חבלי גידולה וצמיחתה ואת שלשלת האכזבות המלוות אותה מן הקונגרס הראשון עד היום, יודע היטב שלא היתה בה אף שעה אחת של קורת־רוח אמתית, אף רגע אחד המניח את הדעת ואף מפעל אחד הממלא את הנפש השוקקה. ואעפי"כ, מתוך ההתאבקות הזאת והאכזבות האלה, נוצר מה שנוצר, הוקם יסוד־המעלה ונוצרה הפוטנציה הכבירה, אשר חסר לה רק מעט בכדי להיהפך בן רגע לכוח־הגשמה מחולל עלילות נפלאות.

אינני יודע אם יש מי כיום בתוך התנועה הציונית אשר חושב ברצינות, שהיתה ביום מן הימים אפשרות אובייקטיבית יותר קלה ויותר נוחה להגשמת הציונות, הן מבחינה פוליטית והן מבחינת ההכשרה הנסיונית, מכפי שישנה עתה. למרות כל התלונות הגדולות והקטנות שלנו, ולמרות אי שביעת רצוננו הכרונית, עלינו להודות כי הכיבוש הפוליטי שכבשה הציונות בעשר השנים האחרונות, פתח לפנינו מרחב לפעולה אשר לא חלם עליו הרצל גם בשעות הכי אופּטימיות שלו. מתקופת הגישוש האטומה ומתקופת ההזיה וההשערות המעורפלות, עברה הציונות לתקופת־מילואים ממשית והועמדה לפני שערים פתוחים של יכולת־הגשמה אובייקטיבית, כמעט בלתי מוגבלת. הדברים שהיו מלפנים בבחינת סכימות מטושטשות ומשאלות רחוקות, החלו ללבוש בשר וגידים ונעשו לערכי־מציאות, במידה שיצרנו להם בארץ נושאים ממשיים ושטחי־תפיסה ריאליים בחיינו הכלכליים והתרבותיים. עצם העובדה הזאת, שלתביעותינו הפוליטיות יש כיום הזה מראי־מקומות קונקרטיים, שאיננו מדברים יותר על “שלוש־סעודות” פּוליטי סתם, כי אם אנו מצביעים על פגימות פה ועל ליקויים שם, על קיפוח־זכות במקום זה או אחר – זהו הסימן הכי מובהק שהננו נמצאים כבר מעבר לרוביקון הפּוליטי.

הערכה איננה אומרת השלמה, איננה אומרת קוויאטיזמוס, איננה אומרת הסתפקות במה שיש. אנחנו נלחמנו כל השנים נגד צועקי ה“הידד” מכל המינים, נגד מפיחי הכזבים ונגד הרכרוּכית הסנטימנטלית הזאת, הרואה בכל מקום ובכל דבר בא“י גילויי־שכינה ושמי־תכלת צוחקים. אבל גם זהו מנהג שטות, וולגרי וזול, לעטוף תמיד שחורים ולנהום לתיאבון מתוך קופה של ניהיליזמוס. מי שאיננו יודע להעריך עובדות קיימות, איננו יודע גם להעריך את עצמו והנהו בכלל נטול חוש־המידה. מכאן אותו ה”מכסימליזמוס" האוילי, המדבר תמיד על פּוליטיקה ערטילאית, חובקת זרועות עולם, כביכול, ודש בעקביו את המציאות הפוליטית הגדלה עמנו בארץ לעינינו. זאת היא סוף־סוף אוילות פּוליטית להקים שאון של מחאות נגד זה שקבר רחל מצוייר על בולים בעלי יחוס פחות גדול מאשר אלה שצויר עליהם מסגד־עומר, למשל, ולא להעריך את עצם העובדה הפוליטית של בולי דואר, בולי־קבע, עם כתובת עברית, אם גם כתוב עליהם לע“ע “פלשתינא” ואם גם “א”י” נתונה עדיין בסוגרים ובראשי־תיבות. עם שלא יצאו לו מוניטין זה אלפיים שנה; עם שסוחר ועוגב עם כל המוניטין שבעולם; המלקק בלשונו את כל בולי־הדואר שבעולם; המחמם בדרך נדודיו את כל תעודות־המסע וכרטיסי־הרכבת שבעולם – האומנם יכול הוא לבלי לראות בזה זכות גדולה וכיבוש פּוליטי רב־ערך, אם האותות האלה קמים לפניו בארצו בשפת עברו ועתידו, אם גם לע"ע למחצה ולשליש?! הרי אי־אפשר למחות נגד קיפוח הלשון העברית במוסדות הממשלה ונגד הטופסים המשובשים בתעודות הטאבו וכדומה, מבלי להעריך את העובדה המעודדת של זכות ממשלתית רשמית ללשון זו אשר רק לפני שלושים שנה אמר עליה הרצל, שאין יהודי בעולם אשר ידע לקנות באמצעותה כרטיס־נסיעה ברכבת. אי־אפשר גם לבלי למחות במידה ידועה למראה השיבושים הרשמיים האלה, כשם שיחד לב אם בראותה את ילדה המעבט את ארחותיו בראשית צעדיו עלי קרקע. אי אפשר לראות הצל מבלי לראות את האור ואי אפשר לראות את קיפוח־הזכות מבלי לראות את הזכות. הדברים האלה הנראים כקטנים ושאין אנו יודעים להחשיבם כראוי, הם בתי־קיבול למנת־חיים גדולה, הם ראשית המסגרת לאחרון המאוויים במשאת נפשנו המדינית. כל השרטוטים הקלושים יתבלטו יותר במידה שתתבלט יותר מציאות־חיינו בארץ זו. גם פקידי הממשלה שאינם מבני ישראל ישלמו את מס־הכבוד הראוי ללשון־העברית, אם אנחנו בעצמנו נשלם את המס הזה, ואם אלה המוחים שבע ביום ילמדו קודם כל את לשונם לדבר כן בלשון זו אשר הם מגינים על זכותה בפני אחרים – ולא יחתרו בשפת־חייהם יום־יום תחת זכויותיה הקיימות.

נקטתי בסמלים פּוליטיים אחדים רק לשם דוגמא, איך אנו משכלים את מידות־ההערכה ומבליטים תמיד את החסר, מבלי להדגיש את היש. גם ביחס לפוליטיקה המעשית, היותר מקיפה, זו אשר צריכה לאפשר את התיישבותנו ואת בנין חיינו הכלכליים בארץ, אנו משתמשים במקרים רבים במידות־הערכה בלתי נכונות. אנחנו חוטאים בזה לציונות ולתפקידיה, אם אנו מחפשים לנו בשטח הפוליטי הצדקה עצמית על כשלון זה או אחר, ואם אנו רוצים למצוא כאן את המעצורים המכריעים בדרך עבודתנו הישובית והתפתחותנו החפשית בארץ. לא שהכל כאן בסדר ושאין לנו על מה להלחם ומה לתבוע, אלא שלא כאן נקודת הקושי, ואין אנו רשאים להרגיע את מצפוננו שהנה אנחנו אנוסים במעשינו ע“י הפרעות חיצוניות. רק בעצלות־הלב שלנו הננו מבקשים לנו תמיד צואר מן החוץ, כדי לתלות עליו את הקולר. בכל פעם שאנו מגיעים לרכז את מחאותינו ואת תביעותינו בהגדרות קונקרטיות, הרי כל הפילים הגדולים האלה מתכווצים ומצטמקים עפי”ר לאפיזודות אדמיניסטרטיביות, העומדות מחוץ לתחומים של פוליטיקה לאומית, כמו מכסים, מסי עשור וכדומה. מכל הקומפלכס הפוליטי העומד בקשר עם פעולתנו ההתיישבותית, אפשר לציין שנים שלושה ענינים ריאליים, שיש לנו בהם אינטרס לאומי מאוחד, כמו השתתפות הממשלה במפעל החינוך והבריאות שלנו, והשתתפותנו אנו בכוחות ההגנה של הארץ, זכותנו בעבודה הציבורית וכו' אשר עליהם כמובן עלינו להמשיך את מלחמתנו ואשר בחלק מהם (בחינוך) ניכרת כבר התחלה של פתרון. אולם הדבר הוא למעלה מכל ספק, שבהיקף הפוליטי הכללי אין הפרעות בדרך הגשמת הציונות, אם גם אין עדיין הסיוע הדרוש בפועל, שאליו נתבעת הממשלה המנדטורית.

אין כוונת הדברים כאן ליישר את ההדורים ולפשט את העקמומיות וללמד זכות על משהו ועל מישהו – כי אם לברר לעצמנו את אחת ההנחות היסודיות, שממנה יתד ופינה להבראת המחשבה הציונית ולהכרת דרכה ותפקידה בעתיד. נקודת־הכובד של הציונות איננה כיום בכיבושים פוליטיים חיצוניים, כי אם בכיבושים פנימיים בתוך העם העברי. קוטב הפּרובלימה אינו בהשגת זכויות פּוליטיות כי אם ביצירת עובדות פּוליטיות, ע“י מפעל התיישבותי רחב־מידות וע”י תוספת אחיזת בנין ומנין בארץ. בשלושים השנים של עבודה פּוליטית, מן הקונגרס הראשון ועד היום, השיגה הציונות בשדה זה אולי יותר מאשר עלה במחשבתה תחילה. מה שהיה בעיני הרצל המכשול הכי גדול והכי קשה – אנחנו עברנו אותו בנקל, בשעת רצון ידועה שהרצל ראה אותה אמנם באספקלריה המאירה שלו. אבל דוקא זה שהיה כה קל וכה פשוט בעיני הרצל, פרוצס המימוש וההגשמה, הוא הפך לנו למכשול ולפרובלימה הכי מסובכת.

אין צורך ואין טעם, כמובן, לזלזל גם בכיבושים הכלכליים של הציונות בשלושים השנים האלה. אנחנו הנמצאים בלי הרף על יד העבודה הזאת ובתוכה ובתוך מריה, תלאותיה ועצבונה, איננו מסוגלים להעריך במלואם את צעדי ההתקדמות שנעשו בה, למרות המעצורים והמכשולים הקשים אשר על דרכה. משאת־נפשנו הגדולה, המחשבת את הקץ והדוחקת את הקץ, הרוצה לראות בנחמה הקרובה והחרדה למפעל¹ הגואל, הגדול ורב ההיקף, יוצרת בתוכנו לא פעם את הבוז לקטנות ומורידה בעיני עצמנו את זה שחוללו ידינו. את תהילת מפעלנו אנו שומעים עפי"ר בתמהון מפי אחרים; לא רק מפי תיירים עוברי־אורח, המתפעלים מכל דבר קטן וגדול, למראה־עיניהם השטחי ולהלך־נפשם הסנטימנטלי, כי אם מפי אנשי־מידות ונסיון, בעלי מחשבה בקורתית וכוח־שיפוט רציני. אלה שבאים מן החוץ ואינם יודעים את מכאובינו הפנימיים ואת צער הגידול שלנו, רואים אולי בעינים יותר פקוחות מאשר רואים אנחנו ומעריכים אולי את עבודתנו בהערכה יותר אובייקטיבית.

במשך השנים האלה שלחנו בכל זאת שרשים בארץ זו, הצלנו מתוך השממה איים כלכליים והנחנו יסודות למשקנו הלאומי. לא כל מה שנזרע נקלט. במעשי־ידינו לא שלטה תמיד הברכה. היה הרבה עמל־שוא ועבודת־סיזיפוס. גם הזורע הכי מנוסה המפזר גרעינים מבוררים על קרקע דשנה, אין לו תקוה שעל כל גרעין וגרעין תעניק לו האדמה את ברכתה – ועאכו“כ לנו, שלא היינו מעולם זורעים מנוסים וגרעינינו אינם מבוררים ואדמתנו אינה דשנה. הן מאחורי החנויות, בתי־הספר וספסלי בתי־המדרש לוקחו אנשינו להיות עובדי אדמה ויוצרי כלכלה בארץ – בעוני ובמצוק, בתנאים בלתי אנושיים ועל אדמה מקוללה! ואעפי”כ, ברעב ובאהבה, במלחמת־איתנים עם השממה הגדולה, עם הסלעים ועם הביצות ועם קטב־מרירי של אקלים אכזרי, נכבשו צעד אחרי צעד, בקרבנות מרובים, עמדות־יצירה – ומלקטי פירורים תחת שולחן־הכלכלה של אחרים הפכו להיות מוציאי־לחם־מן־הארץ ומצמיחי תרבות־שדה שהעם העברי לא ידע כמותם מיום גלותו מעל אדמתו.

אין בשום אופן לשכוח בתוך דאגות־השעה את רכוש־הנצח שלנו. כיום הזה שאלת ההתיישבות בא“י היא אולי בעיקרה שאלה של אמצעים חומריים, של כסף, אבל עוד עד אתמול לא היתה זו שאלה של כסף בלבד. מה שיש לנו – יותר מאשר ע”י הכסף שהושקע בו הוא נוצר ע“י מסירות נפש חלוצית, ע”י כוחות מעפילים ופורצי דרכים, ע“י חינוך עצמי וע”י האמונה והאהבה הגדולה למפעל השחרור של העם. גם מחר־מחרתיים לא תבנה א“י ע”י כסף בלבד; אבל בעקבות הנסיון שנרכש בחלבו ודמו של דור החלוצים העברי, בודאי תקל הדרך – ודור לדור יספר “מי ירה את האבן הראשה” ומי נטה את הקו. כל תפילתנו לכמות, שאנו מתפללים כיום, היתה בודאי תפילת־שוא לולא האיכות אשר נוצרה במשך השנים האלה. ואף לימים הבאים, יהא לנו ברור שכל המשך וכל נסיון של עפלה חדשה, אשר לא ילכו במחתרת הזאת שנחתרה ע"י דור־החלוצים תחת חומת ההרגל והמסורת הנפסדת באורח חייו הכלכליים והתרבותיים של העם – לא יצלחו ולא ישאו פרי.

היו אורות וצללים בשלושים השנים האלה. אנחנו, עם המתלוננים והרוגנים, מדור־המדבר ועד היום, הננו נוטים תמיד להבליט את הצללים ולהאפיל על האורות. דוקא בשעה זו, העצובה והקשה, בשעה שכל פה מלא קללה ורוק וכל חדל אישים מבקש לו הזדמנות להראות ולהתבלט בלעגו ובעפרו בעפר־עלינו, קשה להלחם נגד ה“ניהיליזמוס” הזה שנעשה לקישוט של מודה בציונות. מלבד זה שהערכה זו איננה מבוססת, והיא מזוייפת ומזייפת את פני המציאות, הרי מאיזה צד שהיא באה, מימין או משמאל או מן האמצע, היא הנה בעצם יסוד עקר, מעכב ומהרס בתוך התנועה. לא לשם תכסיס פּרופּוגנדיסטי ולא בכדי להרגיע את הרוחות – כי אם לשם האמת ההיסטורית והמציאותית, עלינו להבליט את דמות הדברים לאמתתם, מתוך הכרת ערך עצמנו ומתוך הכרת ערך היצירה הציונית בא"י, למרות הקושי והמועקה שאנו נתונים בהם בימים האלה. את הליקויים צריך לתקן, את החולה והנשבר אצלנו צריך לחבש ולהבריא; צריך לשמור על הקיים וצריך לאמץ את הכוחות ואת היכולת בשביל המשך של בניין בטמפּו יותר מהיר ובממדים יותר גדולים; צריך להרים את רוח העם ואת רוח ההתנדבות בעם; צריך לחדש את פני התנועה החלוצית ולכוונה שוב לנתיבות הראשונים של העפלה ונאמנות. אבל צריך שתהיה לנו ברורה ההנחה היסודית כי הציונות היא מהפכה ברוח ופרוצס ממושך בהגשמתה המעשית. חוקי המקום והזמן בה לא ישבותו. בהכרת הדרך והשיטה, בצעד אחרי צעד ובכיבוש אחרי כיבוש נגיע עד המטרה.

בשלושים השנים האלה נוצרו היסודות. נוצרו התנאים הפּוליטיים, נסללה הדרך ליצירה כלכלית יסודית, הוקמו מצודות לתרבות העברית וללשון העברית, הוכנו ידים ורוחות, קם מחנה של כוחות מגשימים, העובדים בכל עבודה ומשלוח־יד בשדה ובעיר. זוהי פּוטנציה כבירה, אשר יכולה לגדול בכל שעה ולחולל יצירות גדולות, חסר לה רק מעט: נכונות העם למלאות את נדרו לארצו ולמולדתו – בה בלבד תלוי היום המשך התפתחותו ושגשוגו של מפעלנו ההיסטורי. והקונגרס הט"ו, המתכנס עם סיום דור־חיים ראשון לציונות, בעלת ההיקף המדיני ומשאת־הנפש הגדולה, דור אשר נתן לנו את מניחי־היסודות – הלואי ויתפזר מתוך בטחון כי הדור הבא יתן לנו את מציבי הדלתות ואת בוני הטפחות.

תרפ"ז

---

שתי תפיסות

מאת

יצחק לופבן

הערבוביה השלטת בהערכת המצב בציונות ובא“י, והתסבוכת הנוראה של התשובות הניתנות על השאלות שמוצגות לפנינו בקשר עם מצב זה – מחייבות אותנו לשוב מדי פעם בפעם לבירור דרכי הציונות ולבירור דרכנו אנו בציונות ובבנין הארץ. בימים האלה שאונאת־הדעת העצמית משמשת מפלט יחידי לחוגים רבים בתוכנו, הרי אין זה תפקיד פּופּולרי ביותר לפזר אילוזיות, ואין הוא עלול להיות מוכתר על נקלה בהצלחה. לעתים קרובות מאד נטפלת ההרגשה שהמחנה הציוני, זה שההיסטוריה הישראלית העמיסה על שכמו מפעל אדירים, הדורש אחריות גדולה, חכמה רבה ופכחון הנפש והמוח – הפך להיות מחנה של פּר־גינטים, גיבורי־שפתים וטרוּפי מניות, אשר מתחנה לתחנה בדרך האכזבה חוזרים ושבים לסורם. שום דבר איננו מלמד אותנו יותר, ואין אנו לומדים משום דבר, כאילו ניטל השלטון מן ההגיון ומן השכל הישר. כל מה שנאמר עתה אצלנו, בעתונות הציונית ובמקראיה בארץ ובחו”ל, אם איננו היפוקריזה, אם איננו בא לשלם תנחומין במטבעות מזויפות, אם איננו בא לקדש את המוסכמות, את זה שנכשלנו עליו, שהננו שוברים את ראשינו בפגיעתו הרעה, את זה המעכב והמכשיל את מפעלנו ואת כיוון מחשבתנו לפעולה – אין לו קשב ואין לו גם תקוה גדולה להיות נשמע בשקט, מבלי להצית מיד את החומר המפוצץ, זה שנערם אצלנו במקום המחשבה ושיקול־הדעת. ישנם צרורות מוכנים הנזרקים בכל עת מצוא ב“פקחים ובאנשי־מעשה”, וישנם כתרים של בזיון וקצף אשר מכתירים בהם אצלנו מיד את כל המעיז להעיר את שימת הלב, שהנה יש לחשוש שאנו מידרדרים במדרון ושיש צורך לחשב את דרכנו מחדש ולבדוק את המתודים שאנו משתמשים בהם לאור המציאות והנסיון, אם הם קולעים למטרה אם לאו. ואף־על־פי־כן לא נינקה בפני המצפון ובפני הגורל ההיסטורי של העם העברי, אם הנימוק האופורטוניסטי יעכב בעדנו מלהיכנס בבירור זה ומלהסיק ממנו את המסקנות ההכרחיות.

צדק בלי ספק מי שאמר במועצת ההסתדרות האחרונה ששולטות שתי תפיסות בדרכי הציונות ותפקידיה. צריך רק להוסיף שזה אינו נוגע רק לשאלה אקטואלית זו או אחרת, כ"א אלה הן תפיסות יסודיות, שמהן נובעת שלשלת של מסקנות בכל הערכין הקובעים את פרוצס ההגשמה, הכלכליים, הפוליטיים והחברתיים. התפיסות האלו אינן מחולקות לפי מעמדות ושדרות חברתיות שמהן מורכבת התנועה הציונית, הן עוברות את התנועה וחוצות אותה בנפח שלה לכל שכבותיה.

מבלי להיכנס בבירור מקיף ומפורט, אפשר לנסח את התפיסה האחת בהנחות מצומצמות כדלקמן: השעה דוחקת לקצר עד כמה שאפשר ולהחיש את הפרוצס של הגשמת הציונות ובנין המולדת העברית. הציונות השיגה תנאים פוליטיים אובייקטיביים המאפשרים, בלי עיכובים רציניים, את הגשמתה המהירה. נקודת הכובד של מפעל ההגשמה מונח עתה בעם העברי, ביכולתו ובכשרונו. לנו דרושים עתה כוחות מגשימים מוכשרים ומוכנים, בעלי הכרה ציונית ובעלי רצון חלוצי, ודרושים לנו גם תכנית משקית ברורה ואמצעים מרוכזים ומספיקים כדי להוציאה לפועל. את הרכוש הזה אפשר ליצור ע“י עבודת הסברה והכשרה אינטנסיבית ומתמדת וגם ע”י עבודה פּוליטית מותאמה. תנועת הפועלים בא"י, העומדת במרכז פעולת הבנין, הנושאת על שכמה באופן בלתי־אמצעי את כל כובדו ואחריותו של מפעל ההגשמה, והשואפת לחיים חברותיים מתוקנים וצודקים – איננה רואה את עצמה בשאיפתה זו ובמעשיה ובמלחמתה להגשמתה, כשומרת וכמגינה על איזה שהם אינטרסים איגואיסטיים, כי אם על אינטרסי העם כולו, על תוכנה הרעיוני והמעשי של הציונות ועל הפוסטולטים המוסריים שלה. הקווים היסודיים שהתוותה תנועת העבודה העברית בבנין הארץ, עבודה עצמית על קרקע הלאום וצורות קואופּרטיביות של חיים ועבודה במשק הכפרי והעירוני – אלה הן הדרכים היחידות האפשריות להקמת המשק הלאומי בארץ, הן מבחינה כלכלית מעשית, הן מבחינת צרכי המוני העם העברי והן מבחינת תוכנו החברתי של רעיון התחיה הלאומית.

אין אנו מצווים ועומדים ללמד זכות על כל שגיאה ששגינו ושהננו שוגים בנסיונותינו ובחתירתנו למטרה זו. שגיאה בכלל איננה לא חטא ולא בושה. אלה שאינם עושים מאומה – אינם עלולים לשגות לעולם. אולם שום דבר איננו מתקדש ע"י כך לנצחים, משום שנראה היה לנו פעם לדרך טובה ורצויה. מכל מה שהתבדה ומתבדה בדרך הנסיון שלנו – עלינו להרפות; את שגיאותינו נתקן, את הפרצות שלנו נגדור – אבל על הדרך היסודית הזאת נשמור ונלחם בכל המצבים ובכל התנאים, באשר היא איננה באה, כאמור, לשמור על אינטרסי פרט או מעמד, כי אם על התנאים ההכרחיים להגשמת הציונות.

גם בשעת רווחה וגם בשעת משבר אסור לנו לאבד את הראש. אי־אפשר לראות את העניינים מתוך היקף של שעה אחת, של יום אחד, או של שנה אחת בלבד. צריך להעריך את ההופעות ולדון בהן מתוך הכרת הסיבות שלהן ולא מתוך סימניהן הפינומינליים. אם בא משבר לארץ בגלל זה שהיתה עליה מבוהלת בלי פעולה כלכלית מקבילה לקליטתה, אם נכנסו אנשים לארץ כאמיגרנטים סתם, משום ששערי הארצות האחרות היו סגורות; לא מתוך יחס לא“י ולא מתוך רצון ציוני, כי אם כ”מבקשי זהב“, והם נשברו ונהרסו – הרי זה אסון גדול, אבל אי אפשר להפוך ע”י כך את הציונות ל“ועד־מחלק” ולאפרט לסיוע לכלכלת רעבים, אלא מן ההכרח לרכז את האנרגיה במפעלים כלכליים וביצירת מקורות עבודה, ומן ההכרח לקבוע לעתיד פּוליטיקה של עליה יותר בריאה. דרישתנו לעליה חפשית איננה יכולה אף פעם להתפרש כפשוטה. זאת דרישתנו הפּוליטית, שענין סידור העליה, ארגונה וקביעת ה“קווֹטה” שלה ימסר לידי הסוכנות היהודית הבונה את הארץ. אבל חופש איננו אנרכיה, ואנחנו לא נוכל ולא נהיה רשאים אף פעם להשתמש בחופש זה במובנו הוולגרי. אנחנו נצטרך אולי יותר מן הממשלה להקפיד על העליה שלא תהיה חפשית. מידת הדין וההגיון הישובי יצטרכו תמיד להתגבר אצלנו בנדון זה על מידת הרחמים. א“י איננה יכולה לע”ע לשמש מפלט לסחופי־גורל סתם; ואם יעלו עתה, למשל, לארץ מאת אלף משפחות המוזגים שעומדות להשאר בלי פרנסה בפולין, עם האספירציות שלהן ועם הרגלי חייהן, הרי לא נוסיף ע"י כך שום דבר לבנינה של הארץ, כי אם נחריב אותה ונחריב גם את תקוותנו לבנות אותה פעם. העליה צריכה להיות באמת לפי “כוח הקליטה הכלכלי של הארץ” ושל מפעלינו הכלכליים בה המכוונים להגדלת כוח הקליטה הזה – אבל את כוח הקליטה הננו רוצים לקבוע בעצמנו, ולא שאחרים יקבעו אותו בשבילנו.

היחס המתוח תמיד בין הצורך והיכולת, שאיננו עלול להשתנות, ושגם במקרה של הרווחה גדולה יהיה תמיד הצורך יותר גדול מכפי אשר תשיג ידנו למלאותו – מחייב אותנו להנהיג חסכון מכסימלי בעבודתנו המשקית ובכל ענפי העבודה הלאומית האחרים בארץ. ציבור הפועלים, בשליחות ההיסטורית שלקח על עצמו, צריך להיות בשורה הראשונה נושא ההקפדה שאף פרוטה אחת מכספי הלאום לא תתבזבז לבטלה ולא תגזל מצרכיה המרובים של יצירתנו הלאומית. התביעה לתכנית משקית בריאה, איננה רשאית להיות מוסר שאחרים יטיפוהו לנו, כי אם להיפך אנחנו צריכים להיות מטיפיו של מוסר זה ואנחנו צריכים גם לשמור עליו. מעשינו ומוסדותינו הכלכליים צריכים להיות לדוגמא ולמופת. צריך להשתחרר מהדילטנטיזם, מכל מיני תכניות והמצאות פורחות, ולאור הבקורת העצמית עלינו לבדוק גם רבים ממפעלינו אנו ולצרוף אותם מסיגיהם. אנחנו נוכל להיות תובעים מאת אחרים ויהיה תוקף מוסרי בתביעותינו, אם מעשינו אנו לא יהיו לקויים; אנחנו נצליח להקנות לתנועה הציונית ולגורמים האחרים שעומדים עתה להצטרף לפעולה הישובית הכלכלית את הכרת דרכנו, את צדקתה ואת הכרחיותה, אם נוכיח מידת אחריות מלאה וכיוון תכליתי בעבודתנו המשקית.

התפיסה הזאת של הענינים, הנחות אלה שאפשר כמובן עוד להרחיב אותן ולהוסיף להן גם פאתוס רב וגם הוכחות חותכות – אינן קונצפּציה חפשית. אין זאת אחת הדרכים, שלעומתה אפשר להציג דרך אחרת שאף היא מובילה אל המטרה, כי אם הדרך היחידה האפשרית. התפיסה הזאת מתבססת על הכרת המציאות על הכרת עצמנו ועל הערכת יחסי הכוחות והתנאים. היא רואה את פּרוצס ההגשמה מותנה בשני גורמים מכריעים, ביכולים וביכולת, בתכנית בנין רציונלית ובאמצעים להוציא אותה לפועל; בחומר ובצורה, בשתי אמות היצירה הללו, שהן מכבשונה של כל הוויית העולם. היא מאמינה בכוחו של הרצון, אבל איננה מאמינה בנסים. היא מאמינה באפשרות ליצור עובדות פּוליטיות, אבל איננה מאמינה באפשרות של פּוליטיקה אשר אין עמה עובדות מציאותיות. היא רואה את המטרה הציונית בכל צעד של התקדמות בעבודתנו, בכל תוספת אחיזה בארץ, בכל ביסוס ובכל הרחבת התחומין של כיבושנו הכלכלי והתרבותי – אבל איננה מחשבת קצין ואיננה נושאת טרנספרנטים עם סיסמאות, אשר כוונתן לגלות מראש, בלי כל שריד, את קצה הכוונה האחרונה…

לעומת זאת, יש בתפיסה השניה ההיפך הגמור מכל מה שנמנה בראשונה. היא איננה מתבססת לא על הכרה עצמית ולא על הכרת המציאות. מתוך איגנורציה גמורה של יחסי הכוחות והתנאים, היא מריקה בכל הזדמנות פּאתוס גדול של רדיקליזמוס ותפיסת־מרובה, שאינם נמצאים בשום התאמה לא עם התכלית ולא עם התועלת של עבודתנו הציונית ומשאת נפשה. בעלי התפיסה הזאת נשארו “חולמי הגיטו” גם בשטח הרינסנס הלאומי בפוליטיקה. הם כולם מסורת ונושאי סבל ירושה. החינוך הפוליטי שלנו במשך דורות רבים לא היה ולא היה יכול להיות אף פעם חינוך לפוליטיקה תכליתית וקונסטרוקטיבית. התנאים שהיינו נתונים בהם בכל מרכזי הגולה בתור מיעוט נרדף, בתור משוללי זכויות, מצוקים ונרמסים, יצרו בתוכנו את רוח ההתקוממות חסרת האונים, אשר התבטאה באופּוזיציה בלבד לכל ממשלה, בבקורת עויינת גרידא של כל פעולה, בחשדות לכל מעשה מדיני. במרוצת הימים הפך הדבר אצלנו לסגולה גזעית כמעט. האופוזיציה היתה לנו לאינסטינקט, הנפעל לא ע“י העצב המרכזי, לא על ידי התנועה השקולה והמחושבת מראש, כי אם ע”י העצב הפריפרי, ע“י התנועה החוזרת, בלי מחשבה ובלי חשבון המעשה. ובהמשך מרוצת הימים נואלנו אפילו לחשוב את הרודימנטים האלה לאורגנים פּוליטיים מפותחים ועיקריים. אף בשטח הפּוליטיקה הציונית והא”י שמעמידה לפנינו תפקידים תכליתיים בלבד, הולכת תפיסה זו עפ“י הקו המקובל. השאלה בשבילה איננה איך נשיג את המבוקש ומה עלינו לעשות כדי להשיגו, כי אם איך נענה על הגירוי, איך “נפעול” ואיך “נתעסק” באופן פּוליטי. לכיוון פּוליטי זה יש במובן כלי זין מיוחדים ואמצעי־מלחמה, שלא רק שאינם מובילים לשום מטרה, כי אם גוררים עפי”ר נזק ברור. בעצם ההנחה הזאת, ששאלת המשבר הנוכחי בא"י היא שאלה פּוליטית חיצונית, כרוך כבר נזק רב הן כלפי פנים והן כלפי חוץ. היא משתקת חלק גדול מהאנרגיה הציונית ומסיחה את הדעת מהפּרובלימות החיוניות המכריעות אל אימוציות־שוא, שאין מהן שום תוצאות. גם תיאור המטרה הפוליטית בצבעים אכספרסיוניסטיים צעקניים, והשימוש בהכרזות ובהגדרות שאינן אקטואליות לא להיום ולא למחר, ושתוכנן הוא אפּקטיבי בלבד – הוא מזיק ומטפח אילוזיות ומקלקל את היחסים הפּוליטיים שאנו מצווים עליהם לשפרם. זה אשר במקום לשנות את יחס הכוחות למעשה, מתכחש להבנה בכלל ליחס־הכוחות, מוכיח רק שהוא בעצמו הנהו חדל אונים; ומי שמתייחס בביטול אל העובדה המציאותית ודורש את הבלתי־אפשרי בשעה הנתונה, איננו מכסימליסטן ולא ריבולוציונר, לא בעל שכל גדול ואף לא בעל מעוף, כי אם פשוט אדם שאבד את שיווי המשקל בהבחנה האלמנטרית של הדברים.

הקווים האופייניים לתפיסה זו בפוליטיקה סתם, חוזרים ונשנים כחוט השני גם בתפיסת הפוליטיקה הכלכלית והחברתית. גם כאן נחשבים רודימנטים שונים לכלי שימוש ופעולה ממדרגה ראשונה. מצד אחד באים עם כדם הכלכלי השבור נושאי המסורת והרגלי הדורות, שחיו במשך כמה שנים כאיזוב בקירות חייהם הכלכליים של אחרים, התפרנסו כעורב וככלב ורואים בהמשך המסורת הזאת בא“י את האידיאל של בנין – ומצד השני ערבוביה איומה של המצאות וסברות־כרס כלכליות, גם במחננו אנו וגם במחנות אחרים שמחוצה לנו. הפלס ההכרחי, שבלעדיו אי־אפשר להקים לא בית ואף לא סוכת־קרשים טובה – נעלם לגמרי מאופקיה של תפיסה זו, כשבאה לדבר על הקמת משק לאומי ובנין מדינה. הכל נושם בספיקה של אי־רציונליות. אין מוקדם ואין מאוחר. אין חלל ואין זמן. הכאום נחשב לקוסמוס. זה שעומד כמטחוי דורות בקצה המטרה האחרונה, מדברים עליו כאילו היתה זאת שאלה של יום המחרת; וזה שבוער, אקטואלי, שאם לא נעשנו היום ישמט מחר מתחת ידינו – נדחה כהלכתא דמשיחא. “חוקי־הברזל” בפוליטיקה כלכלית זו נקבעים עפ”י פינומינים ולא עפ“י יסודות, שרשים וסיבות. לפיכך עומדות, כמעט על אותו שטח עצמו, מצד אחד התביעה ל”רינטבליות" קיצונית, שאיננה לוקחת בחשבון שום תנאים אובייקטיביים שבהם מותנה בנין משקנו הלאומי – ומצד שני האיגנורציה הגמורה כלפי תביעה זו. לפיכך גם כאן, כמו בפוליטיקה סתם, שלטת הפרזה רבה בהגדרת דרכים ובהערכת אפשרויות כלכליות מכל הצדדים. והמומנט היסודי הזה בפרוצס ההגשמה הציונית, שהוא קודם כל מוכרח להיות ברור ובולט, משום שהוא בבחינת אבן השתיה לכל הקונצפציה הלאומית שלנו – עוד מעט והפך להיות לתיאולוגיה.

ציינתי רק בראשי־תיבות כמעט את הקונטורות של שתי התפיסות האלה השולטות כיום בציונות, שלשתיהן בלי ספק כוונה משותפת: הגשמת הציונות. מלבד אלה ישנן עוד כמה וכמה דעות ואספּירציות, שאיפות פרטיות ומעמדיות, שמצרפות גם הן את קולותיהן למוסיקה הכושית הזאת של התפיסה השניה. משתי התפיסות האלה נובעות, כמובן, מסקנות שונות להערכת הופעות חיינו, המעשים והמפעלים שאנו עסוקים בהם והחליפות והתמורות, העליות והירידות במצבנו. בה במידה שהתפיסה הראשונה היא מקור היצירה הציונית, מקור כיבושיה הריאליים והיא תקות הצלחתה בעתיד – הרי התפיסה השניה היא מקור המבוכה הגדולה שהועמדה בה הציונות בשעת משבר קשה זו, אשר את ראשיתה יש לראות לא בהפסקת העליה הרביעית אלא בהתחלתה ובדרכים שהלכה בהן. ואף עתה, כשאנו באים לתת תשובות על שאלות המתעוררות בקשר עם הליקבידציה של המשבר הזה, הננו נתקלים שוב בשתי התפיסות האלה ובדרכים השונות שנובעות מהן: מצד אחד התביעה להבנה ריאלית של המצב, לביטול הסיבות של המשבר, לעקירת הרע משורשו, ליצירה משקית וליצירת מקורות עבודה מתמידים שיספגו לתוכם את חוסר־העבודה, שייצרו צנורות של מחיה לא ליום אחד כי אם גם למחר ולמחרתיים ושישמשו התחדשות והמשך לפעולת־בנין ציונית – ומצד השני השלמה עם המשק הבנקרוטי של העליה הרביעית ופסיכולוגיה של פושטי־רגל שרוצה רק לדחות את הקטסטרופה ע“י טלאים זמניים וחיצוניים, ע”י “גמילות־חסד” ליום ולשעה.

ויש להצטער ביחוד על זה, שגם בתוך ציבור הפועלים, אשר יותר מכל שכבה ציונית אחרת הנהו מאוחד בעיקרים היסודיים של דרך הבנין הציוני, שולטות כיום במידה ידועה שתי התפיסות האלה. במועצת ההסתדרות האחרונה הן באו במידה ידועה לידי ביטוי בולט. הלך־רוח זה שמטפחים אותו בארץ, שבשאלת פתרון הפרובלימה של חוסר־העבודה עומדים זה מול זה מחוסרי־העבודה וההסתדרות הציונית כתובעים ונתבעים ולא כנתונים בצרה אחת ובדאגה אחת, וכי יש דרך לפתרון זה בהסרת האחריות, במיטינגים, ובדימונסטרציות – הוא פרי התפיסה השניה. חוסר העבודה בארץ הוא אסון גדול לציונות, הוא מתנקש בנפשה וברכושה הכי יקר: בכוחות החלוציים שגדלו לה ושצפויים להתנוונות – אבל התשובה ע“י הקמת משק של שעת־מצוקה בלבד, אף היא גוררת אחריה אסון לא פחות מזה. התשובה יכולה להיות תכנית עבודה ולא עבודה סתם לשלושה חדשים או לחצי שנה, אשר אחרי כך לא ישאר ממנה כל זכר ונעמוד שוב בפני האבוס השבור. פרי התפיסה השניה היא גם אותה הקונצפציה המוזרה התולה את פתרונה של פּרובלימה קרדינלית זו, שיש לרכז בשבילה את כל האנרגיה הציונית ואמצעים גדולים, בפעולות ביתיות קטנות כמו הורדת איזה אחוזים ממשכורות הפקידים בהנה”צ וכדומה. את המשכורות המוגזמות, שאינן עומדות בהתאמה לכוחנו הכלכלי צריך בין כך וכך להוריד. צריך בכלל להנהיג חסכון בכל מקום שאפשר, וצריך לבטל את הפּריבילגיה הזאת שבין הסמוכים על שולחן אחד יהיו אלפים רעבים ומאות נתונים במותרות – אבל אי־אפשר לעשות זאת לסיסמא מצילה ואי־אפשר להטיף בזה תנחומין למצוקה שאנו נתונים בה.

ציינתי כאן רק מומנטים אחדים אקטואליים כיום לשם קונקרטיזציה, אבל לא לזה בלבד מכוונים הדברים. הכוונה היא להבליט, כי מתן תשובות לא נכונות על שאלות שבהן תלויים החיים והמות בציונות, מהווה את השבר הפּסיכולוגי בתנועה, שהוא אולי יותר קשה מהמשבר הכלכלי. הדבר דומה לחולה בטיפוס הבהרות שמדביקים לו אספלניות לרפא את הבהרות, ומזניחים את עצם המחלה שהבהרות הן רק סימניה החיצוניים. בדרך זו לא נרחיק ללכת, לא נוכל ללכת, לא נוכל לתת פתרון לשום שאלה ולא נציל את המצב, כי אם נסבך אותו עוד יותר.

הננו עומדים עתה אולי על סף של שינויים מכריעים בהתפתחות העתידה של עבודתנו, ועד שבאים לייעץ לנו צמצומו של הרעיון הציוני כתרופה ל“קונסולידציה משקית” – נתחיל קודם כל באמת בקונסולידציה של המחשבה הציונית והגיונה, עלינו לברר לעצמנו בפעם האלף מה אנו רוצים ולאן פנינו מועדות ועלינו ליצור תכנית ברורה לבנין א"י, אשר תשמש לנו קו מחייב, תציל אותנו מהערבוביה הנוראה השלטת ומהפתעות וסיבוכים שאין מהם מוצא. מבחינה זו יש אולי חשיבות מרובה לועדה שתבוא לארץ. היא תכריח אותנו להכניס קצת סדר בתהו ובהו שאנו נתונים בו. כי הועדה הזאת תצליח בעבודתה רק אז אם אנחנו נציע לה תכנית מבוססת, ואם נצליח להקנות לה הבנתנו אנו את העניינים ולא להיפך.

תרפ"ז

---

הסכם הסוכנות

מאת

יצחק לופבן

א.

ראשי־הפרקים המטושטשים שהגיעו אלינו עד עתה על דבר ההסכם בין ויצמן ובין קבוצת מרשל בענין הסוכנות היהודית, אינם מספיקים עדיין לא לפצוח בתהילה ולא לשים תהלה. ההזדרזות המוזרה שמתגלה אצלנו לעתים קרובות לשלוֹת את הדגים טרם שמעלים את החכה ולהרים מיד קול צעקה מחרידה על בגידה ועל מכירת הציונות, יש בה משום “משיב דבר בטרם ישמע”, שאיננו ממידתם של שקולי דעת ומעריכי־האמת. עד שבאים שוב לצחצח את החרבות של האוֹפּוֹזיציה, יש להמתין לכל הפחות לידיעות הראשונות המוסמכות והמפורטות, ואי־אפשר להאחז באיזה ציטטה של מכתב, שנמסרת בכוונה סנסציונית גלויה ע“י ה”דילוג־רב“, כדי לספוק כפים ולהתייפח. הדברים האלה אינם מכוונים, כמובן, לרביזיוניסטים ודומיהם, שכל חכמתם וכל תוכנם הרעיוני הוא להקים רעש, למחות ולגרות את היצר האופּוזיציוני. בשבילם כל סבלות הציונות, כל צערה ומלחמתה, כל נצחונותיה וכשלונותיה אינם אלא רוח על כנפי הריחים־של־רוח שלהם הטוחנים הבל, והם באיולתם מאמינים או רוצים שאחרים יאמינו כי זוהי סולת מנופה. אולם קשה לשער שיש כיום הזה עוד איזה חוג רציני ואחראי בציונות, אשר יחשוב כי זהו טוב ומועיל למפעל ההגשמה, לתנועתנו ולתעודתה ההיסטורית, להזדרז ולהטיל למפרע דופי בנסיון הזה לקרב רחוקים ולצרף לפעולת־ההתישבות הציונית שהגיעה עד משבר (ואפילו לולא הגיעה עד משבר) כוחות נוספים מן החוץ, שאולי (ויודגש האולי הזה) יעזרו לנו באיזו מידה לצאת מן המיצר שאנו נתונים בו לע”ע באין מוצא.

הויכוח הלאה והממושך שמתנהל זה שנים מסביב לשאלה זו ושהספיק עוד מעט להחריב את ההסתדרות הציונית, לא היה מלכתחילה ואיננו גם עתה אלא התעסקות פּנוימטית בפילוסופיה לאומית, כדי להסיח את הדעת ולהשתמט מלתת תשובות קונקרטיות על שאלות קונקרטיות. לכל הדיבורים ע“ד קידות “לעגל הזהב” ועל שאלת הציונות “שאיננה שאלה של כסף” ועוד פתגמים מחוכמים כאלה מתוך “שבט המוסר” של האופוזיציה הציונית – לא היתה אף פעם דמות רצינית, משום שהם בבחינת משל בלי נמשל ומשום שיש בהם אותה ההתחכמות של אנשי חלם, בסיפורו של פרץ, לרמות את היצר־הרע. לצערנו הגדול שאלת הציונות היא כיום הזה בחלקה המכריע שאלה של כסף ושל יכולת חומרית. במומנט הכי גשמי זה, הכי בלתי נחשב במסכת האידיאה של תחיה והתחדשות לאומית, מונחה כיום אולי האוּטוֹפּיה היחידה של הציונות בחבלי הגשמתה. אילו אפשר היה לבנות את א”י בנאומים, באסיפות, בקונגרסים ובפּרוגרמות, היינו עשירים כקורח ולא היינו באים בודאי לידי נסיון זה של דפיקה על דלתות נדיבים; אבל כשיש צורך בקרקע, בחומר ובלבנים, באנשים חיים, במחרשות, בבהמות ובמכונות – הרי כל דיאלקטיקה אשר תחפוץ להוכיח לנו שאפשר ליצור את כל זה עפ“י הדיבור או ע”י איזה להטים כמוסים אחרים, איננה אחרת מאשר רעות־רוח.

אין להסיק מהדברים האלה שצריך ללכת בעיניים עצומות לקראת ההסכם הזה, ושאינם כרוכים בו שום חששות וסכנות. אלה המחייבים את דבר הרחבת הסוכנות ואשר הסכימו גם לסכן דבר־מה בנסיון זה – מרגישים בודאי יותר מכולם את הקושי הנוסף שאנו מעמיסים עלינו; ואם יהיה מי אשר ירגיש על עורו את השינויים שיתהווּ ע“י כך בהנהלת העבודה וברוחה, יהיה זה קודם כל ציבור הפועלים. כבר בשעה זו, עוד טרם התגשמה הסוכנות ובלי כל קשר אתה, מזדמן לנו לטעום לעתים קרובות מאד מעין טעם “עולם הבא”. הפגישה עם באי־כוח אמריקה על שדה העבודה הא”י, איננה מלבבת ביותר ואיננה מבשרת לנו אידיליה בעתיד. לא שן אחת נשבור בודאי עד שנפצח את האגוז הקשה הזה. בנדון זה אין הבדל גדול בין ציונים אמריקאים ובין בלתי ציונים. הרצון לדיקטטוּרה, להשלטת המרות, להיות רק דעתה בלבד נשמעת ומכריעה, זוהי סגולת־נפש כמעט גזעית של אמריקה בכלל. שמץ מסגולה¹ זו לקחו אפילו יהודי שניפּישוק שישבו באמריקה רק שנים אחדות ועלו לא“י מתוך מרתפי הסמרטוטים אשר להם שם, ועאכו”כ היהודים מהשדרה החמישית, אילי הכסף וההשפעה. ואף־על־פי־כן, בהכרה ברורה של הסכנה והמלחמה הפנימית הקשה הצפויה לנו, עלינו לחייב את ההסכם הזה, לא רק מתוך אי־ברירה של שעת מצוקה, כי אם משום שלא נוכל בשום אופן לקיים את נדרנו לעם ולמולדת העברית, אם לא נכבוש את המבצר הזה בשביל הציונות, ואם לא נעשה אותו יתד ופינה להרחבת תחומיה ולהגברת יכולתה.

שליחי הפועל־הצעיר וההתאחדות הציעו הצעת חוקה יסודית שתבטיח לנו את הכיוון הפּרינציפּיוני של העבודה הא“י, אחרי שיצטרפו אליה הגורמים המשפיעים החדשים מן החוץ. החוקה הזאת, המתנה: א) הגברה מתמדת של העליה; ב) גאולת האדמה בתור קנין העם; ג) התיישבות חקלאית על יסוד עבודה עברית; ד) הלשון והתרבות העברית – נתקבלה אח”כ גם ע“י הקונגרס הי”ד, ונקבעה כתנאי בני גד ובני־ראובן בתכנית הרחבת הסוכנות. אין לנו יסוד לחשוד שוויצמן במו“מ שלו עתה באמריקה לא הביא בחשבון את החלטת הקונגרס, ואין גם לחשוב שהחלטה זו נעלמה מהצד השני. בחוקה זו, בשמירתה וביציבותה, אנחנו רואים את ההודאה המפורשת ביסודות הציונות, בביטויים הקונקרטי על שדה העבודה הא”י, וממנה לא נזוז.

אלמלי היינו מתחשבים עם המנטליות השלטת בשעה ידועה בלבד, לא היתה הציונות יוצאת אף פעם מתחומי “חובבי ציון”. הרי בעיני אחד־העם נחשבה הופעתה של הציונות הפוליטית אסון לציונות, לא פחות מאשר ענין הסוכנות נחשב לאסון בעיני מי שהוא כיום. כשמדפדפים בדפי התקופה ההיא, נגולה כמעט אותה תמונה עצמה של היחסים, החששות והחשדות. אחד־העם הפלה אז בין “יהודי־מדינה ויהודי־יהדות”, ולא האמין בהרצל אפילו בשעה שדיבר כמותו וברוחו ע“ד שיבה ליהדות, וחשב את דבריו “למליצה נאה בלבד”. ואמנם, הפירושים שניתנו בימים ההם ע”י רבים מראשי התנועה החדשה לתוכנה ולכוונתה של הציונות, לא היו יותר ציוניים, במובננו אנו, מפירושיו של מרשל. ואעפי“כ כיום אנו יודעים כולנו שזאת היתה מצד אה”ע הערכה מוטעית. לולא הציונות הפוליטית, דוקא זו עם “אנשי המערב”, עם חצאי־המתבוללים הללו אשר החריגו את התנועה מציריה החלודים והכניסו בה דם חדש – היתה תנועת חיבת־ציון מתנוונת מתוך חיתון פנימי זה בין נושאי היחוס של “יהודי־היהדות”. אי־אפשר, כמובן, להשוות את מרשל וורבורג ודומיהם, להרצל ונורדוי ודומיהם, אבל עוד פחות מזה אפשר להשוות את רוברט שטריקר וריכרד ליכטהיים וז’בוטינסקי, הקנאים הכי גדולים לטהרת הציונות עתה, לאחד העם. אם לצאת בכלל מתוך נקודת־השקפה זו של בדיקת היסודות ובחינת ערכה המוחלט של המטבע הלאומית שמצלצלים בה רבים מתוכנו, הרי באמת אין ההבדל בין אלה המדברים על מלכות ובין מרשל המדבר כאילו על אימפּריה יהודית עולמית אלא ב“מליצה נאה” בלבד. אולם בשבילנו, שבשורה הראשונה הננו רואים את הפעולה ההתיישבותית העברית בא“י, את יצירת המציאות הלאומית, יהודים בהמוניהם יושבים על אדמת א”י, מתאחזים בה, יוצרים בה ערכין כלכליים ותרבותיים, ושהננו משאירים באמת, כדברי ווייצמן, להיסטוריה שתסכם את הסך־הכל המדיני של הפעולה הזאת – בשבילנו, כל הנשבע ומתנדב לבנין זה, כל העוזר לנו במעשינו ובעבודתנו, הוא ציוני, בין אם הוא עצמו מכיר ומודה בזה ובין אם לאו.

הן אנחנו ידענו היטב כי מרשל איננו מבכר את א“י, אלמלא כך לא היתה שום שאלה ולא היה כל צורך במו”מ ובויכוח הזה. הרי זאת היא בעצם הנקודה העיקרית שעליה אנו מחולקים עם קבוצת מרשל. אנחנו אומרים: בשורה הראשונה א“י ובנינה וגם פעולה קונסטרוקטיבית בתוך מרכזי היהדות בארצות אחרות, והללו אומרים: גם הגולה וגם א”י. אולם תעודתנו ותעודת הציונות כולה היא לנצח את השקפת הקבוצה הזאת, לחנכה ולהקנות לה את השקפתנו אנו, כשם שחיבת־ציון חינכה והקנתה את השקפתה לתנועה הציונית המדינית ובמקום “הסגולה לעניות” כהגדרת אחד־העם, העמידה במרכז את האידיאולוגיה שלה, את ההכרח הלאומי־היסטורי, שהיה זר לה בהחלט בראשיתה. אם יש כוח חיוני בציונות – היא תעשה זאת גם הפעם.

ב.

כל הדברים הנזכרים אינם נוגעים עדיין להערכת המצב המיוחד בציונות והמשבר הקשה שעובר עליה בשעה זו. כשאנו באים לפרק עגום זה, הננו נכנסים לתוך קומפלקס אחר לגמרי של מסיבות וגורמים המחייבים את הרחבת הסוכנות, לו גם לא כמטרה לעצמה אלא לשם השבת־נפש רגעית, “אטעמפּוֹיזע” בלע“ז, כדי שנוכל בכלל להתחיל לחשב את דרכנו בצורה יותר תכליתית. בקושמר הזה שאנו נתונים בו, ביגיע זה בדי ריק, מתוך עוני מנוול מתוך קוצר רוח ומתוך בזבוז בלתי פוסק של האנרגיה הלאומית בין עליה ויציאה, בין רעב וסיוע ובין עבודת־קלוקל שבאה לספק צרכי רגע בלבד – לא נוכל להמשיך זמן רב. אפשריות שתי מסקנות: או להשלים עם המצב, לשוב לדרך חיבת ציון, לצמצם את הרצון הלאומי ולהתאימו אל היכולת הקטנה הנתונה לנו בדרך ההתפתחות הנורמלית של העניינים – או לפרוץ ע”י איזה מעשה רב את הקירות האטומים כלפי המרחב. בדרך הראשונה בודאי שלא נאבה ללכת עוד, ובדרך השניה – הננו נושאים את עינינו לארבע רוחות השמים מאין יבוא עזרנו, ונסים אינם קורים ומן השמים אינם מרחמים. העבודה בא“י דורשת סכומים כבירים גם בהערכה הכי צנועה של הטמפּוֹ שלה, אם רק לקרבה באיזו מידה למסשטבּ של מפעל התיישבותי־מדיני בעל ערך, בלי הגוזמאות המנופחות של דלוקי לב ודלוקי מוח בקרבנו, הגועים מתוך קופה של פרזות על קיסרות ומלכות וכדומה. ומאין יבואו הסכומים הללו? מפולין או מליטא, מרומניה או מרוסיה? אין לזלזל כמלוא נימה בערכה המכריע של העבודה העממית. הפרוטה הנאספת מדוי־לחמם של העניים בעירה היהודית, הרוויה כוונה ואמונה וכליון־נפש לגאולה ולפדות לעצמם ולביתם ולבית ישראל, היא בודאי יקרה ממיליונים הניתנים מתוך שובע, מתוך התכחשות ומתוך ג’סטה של רחמנות כלפי אחרים. הפרוטה הדלה הזאת היא אוצרה המוסרי של הציונות. היא אינה נערכת עפ”י מספר הדונמים שאפשר לרכוש בעדה, ובמספר המתיישבים שאפשר להושיב על ידה, היא שקל הקודש. אבל באוצר מוסרי בלבד אי־אפשר לבנות את א“י, ואי־אפשר להשביע בו את רצוננו הלאומי. כל הנאמר על אמונה בעם, אם זה איננו רק פרזה של פולמוס, הוא טוב ויפה ויש להאזין לו ולמלא אחריו ע”י עבודה חינוכית אינטנסיבית ומתמדת, מתוך תקוה שסו"ס תבוא שעת הארת־הלבבות המקווה. אבל הדברים האלה אינם עומדים בשום קשר עם הפּרובלימות הבוערות שדורשות פתרון ריאלי מהיום למחר ולמחרתיים. ואם אמנם אין אנו קובעים מראש את מספר השעות והשנים להגשמת הציונות, הרי בכל זאת אי־אפשר לעשות את זה שוב פעם “הלכתא דמשיחא” ולהתנחם בפאטאליזמוס של נצח ישראל לא ישקר.

אין הדברים האלה ענין של וידויים ושל אמונה ושל דקלרציות על “שיתוף־הגורל” ועל “מדינת יהודים” וכדומה. יש לחשוש שאלה שרוצים להסיח את דעתנו מן התפיסה הריאלית אל האבסטרקציה של הגדרות, אינם מאמינים בהגשמת הציונות, ומבקשים להם מפלט לסיסמאות בעלות כנפים וחסרות תוכן ממשי, שאינן מחייבות לשום דבר. הם תופסים את המרובה כדי שלא לתפוס מאומה, כדי שלא יהיו מחוייבים לתת את התשובה על השאלה הכי קשה והכי מעיקה: איך וכיצד?

אי־אפשר, כמובן, להגיד בבטחה אם אמנם תבוא תשועת הציונות מהסכם זה של הרחבת הסוכנות; אי־אפשר לנחש אם יש ממש במיליונים הללו שחולמים אודותם או לאו. אפשר מאד שמחר, מחרתיים נעמוד בפני אכזבה חדשה ויתברר לנו שגם זהו נסיון שלא הצליח. אז, כמובן, יהיה רע מאד. אנחנו בודאי גם אז לא נוריד את הדגלים, ונצטרך לחפש דרכים חדשות. אבל ארור אשר ישמח לאיד! זה לא יהיה מחכמתו של מי שהוא, אלא מביש־גדא שלנו, מאסוננו הלאומי. כיום הזה נראה לנו בכל־זאת כאן מעין פתח־תקוה. וחובתנו וחובת כל אלה החרדים באמת על גורל הציונות ועל גורל עבודתנו בא"י, לעשות כל מה שאפשר לבלי להכשיל את הנסיון הזה ולמען לא תהיה זאת תקות־שוא.

תרפ"ז

---

יובלה של הקרן הקימת לישראל

מאת

יצחק לופבן

התפקיד הכי נעלה והכי יסודי בבנין ארץ־ישראל, נפל בחלקה של הקרן־הקיימת. כל הגורמים המהווים את תוכנה של תנועת השחרור העברית, הכלכליים, החברתיים והפוליטיים, מצטרפים כאן לנקודה הארכימדית אשר עליה נשען המנוף העיקרי להגשמת הציונות. שיבת־ציון פירושה קודם־כל שיבת אדמת־ציון לעם ישראל – ובמנין התפקידים שאנו מונים כיום בדרך הבנין וההגשמה, עומד התפקיד הזה הראשון במעלה והראשון בשורה.

השעה שבה נוסדה הקרן־הקיימת־לישראל בקונגרס החמישי, היתה אולי שעת הארת־הלבבות הכי גדולה בציונות. במלה משחררת אחת היא השיחה את כל המאויים וכיוונה לכל המטרות: אדמה – זוהי נקודת הפורקן הכי עליונה בגעגועי עם למולדת, וממנה אפשר לנחש את כל האותות והמופתים של התחדשות לאומית ושל חיי חרות ויצירה. הסולם אשר מוצב כאן ארצה – ראשו מגיע השמימה. כי רצון־היצירה ההיסטורי אצל כל אומה ולשון מתגלה בראשונה לא בענני־כבוד כי אם בענני־אבק המתרוממים מאחרי המחרשה של האדם העובד, הדבוק ברגבי־המולדת.

זוהי חובת תמיד וחובת השעה המיוחדת בהזדמנות חגיגית זו, לשנן לעצמנו את הדרך ואת המטרה הקובעים את תוכנה האיכותי של הקרן־הקיימת־לישראל. ישנן אמיתות אלמנטריות אשר אצל כל עם אחר הם מושכלים ראשונים שאינם דורשים אף מלה נוספת אחת של הוכחה, ואצלנו הן זקוקות עדיין לבירור ולשינון, למען לא ימושו מקרבנו ולמען נשוה אותן לנגדנו תמיד. ביצירת המשק העולמי פועלים שני גורמים יסודיים, אשר בלעדיהם אינם אפשריים לא חיים כלכליים ולא חיים חברתיים ומדיניים ואף לא חיי תרבות בריאים: האדמה והעבודה. זאת אינה היפּוֹתיזה שאפשר להתווכח על אודותיה בדברים, כי אם אמת ניצחת, הקבועה ועומדת כחוקי יום ולילה. הטרגדיה הלאומית של העם העברי לא התחילה בשעה שנחרב ההיכל ובטל התמיד, כי אם בשעה ששארית־ישראל נתרחקה מעל אדמתה, בשעה שאבד המשען האחרון מתחת כפות הרגלים, וקץ הטרגדיה הזאת לא יבוא בשעה שיקום איזה היכל תפארת אחר וישובו כוהנים אל דוכנם, כי אם בשעה שתשוב האדמה אל תחת כפות רגלי העם. זהו ה“אני מאמין” היסודי של הציונות, המחייב אותנו למסקנות הכרחיות בתכנית ההגשמה: הקובע מראש את המוקדם ואת המאוחר ומציין בקווים בולטים את הדרך שעלינו ללכת בה. גאולת הקרקע קודמת, לא רק מפני הפחד שמא נאחר הזדמנות אשר לא תשוב, אלא משום שזאת היא נקודת־ההתחלה הטבעית שאי־אפשר להמירה באחרת ומשום שכל נסיון לשנות את הסדר הזה ולהזיז את נקודת־הכובד למקום אחר אין לו שום תקוה להצלחה.

הננו דשים בנושא בלי־הרף במשך שנים רבות, ואיננו יכולים בכל־זאת להשתחרר מההרגשה שעוד טרם השתלטה והתבססה ההכרה הזאת בכל רחבי התנועה הציונית. לא בכל מקום כבר נגמר הויכוח בהחלט, וישנן עוד שעות של התכחשות והתעלמות מאמת יסודית זו גם אצל חוגים מבוגרים בהסתדרות הציונית. הננו נראים בעיני עצמנו לפעמים כדון־קישוטים אשר הוטל עליהם להתאבק עם ארגומנטציות הדומות לריחים־של־רוח, כדי להוכיח שיום הוא יום ולילה – לילה. מלחמת־הדעות בשטח זה היא אולי הכי קשה בכל השקלא־וטריא הציוני. כי לזה אשר איננו יודע להבחין בין יום ובין לילה קל לפעמים להוכיח את ההיפך, אבל קשה מאד להעמידו על הדברים כהוויתם. אם כיום הזה עוד רווחות בחלק גדול של התנועה הציונית דעות מוזרות, הרואות את האילוּזיה דוקא במכשיר הקרקעי הלאומי, ואת פתח־תקוה ה“ריאלי” לבנין א"י במפעלים תלושים ופורחים באויר – הרי אין זו שאלה של השקפות ושיטות או של חילוקי־דעות טכניות, כי אם כאן מתגלים מעצורים פסיכולוגיים אשר מקורם בטבע־שני של שבעים דורות של גלות; זהו הפחד מפני הקביעות, מפני הדמות הרצינית והכבדה הזאת המצווה עלינו מצוות־חיים חמורות ועמוסות אחריות. מבחינה זו נוסף לקרן־הקימת־לישראל תפקיד חינוכי ממדרגה ראשונה, חינוך למהפכה רוחנית בעם, להמרת הסוּרוֹגט של “קרקע־מולדת” אשר יצר לו העם העברי, בשנות גולה ארוכות, במטלטלין הרוחניים שלו מצד אחד ובמטלטלין הכלכליים מצד השני – בקרקע־מולדת קבועה ונאמנה, המזינה את הגוף ואת הנפש ומהווה מקור־יניקה לא־אכזב לחיים ולתרבות אחוזי שרשים ודבוקים במוצק, באדמה.

פרק מיוחד בהערכת תפקידה המקיף של הקרן־הקיימת־לישראל קובע תוכנה החברתי, המתבטא בשלילת זכות הקנין הפרטי על אדמת א“י ובהלאמת־הקרקע. גם כאן ניתן אות למהפכת־חיים יסודית ששרשיה נעוצים בתרבות העברית הקדומה ופארותיה שלוחות לקראת בשורת־העתיד של סדרי חברה ישרים וצודקים. בתולדות קנין־האדמה ידועות שלוש תקופות עיקריות, אשר מכל אחת אל הבאה אחריה דרגת ירידה לקלקול החיים והמידות האנושיות: א. קנין משותף, ניצול משותף והנאה משותפת; ב. קנין משותף, ניצול משותף והנאה פרטית; ג. קנין פרטי, ניצול פרטי והנאה פרטית. עם התחלת התקופה השלישית בקנין האדמה, ריכוז האדמה בידי יחידים ומונופוליזציה של המקור הראשון והעיקרי לחיי אדם והזנתו, התחיל דור־ההפלגה בעולם, התחילו אי־השיוויון החברתי והמלחמה החברתית, התחילה העבדות בצורותיה השונות עד הרכושנות המודרנית. זהו יסוד הרע בעולם ושורשו, ותחת עיוות־חיים זה קורסת האנושות ונאנקת מתוך סבלותיה. בשובנו לא”י איננו יכולים להחשיב במסורת התרבות העברית את המצוות הטפלות דוקא שאין להן כוונת־ חיים יסודית, ולהתעלם בשעה זו ממצוות שכליות מכריעות, שהן כמסמרים נטועים בהכרה האנושית־החברתית. האדמה איננה יכולה להיות קנין הפרט. הסחר החפשי באדמה הוא כמו הסחר בנפשות־חיות; והסחר באדמת א“י, שנועדה למתן חיים חדשים ומשען לעם מחוסר קרקע, היא כפירה בעיקר ובגידה בקדשי העם והמולדת. לפיכך, ערך הלאמת הקרקע מוכרח לעמוד אצלנו בשורה אחת עם שאר הערכין הלאומיים המכריעים, כמו הלשון וא”י עצמה, שבלעדיהן לא תתואר הגשמת הציונות.

אולם מלבד הערך האתי־החברתי הכללי הזה, יש להלאמת הקרקע הא“י גם תפקיד כלכלי־מדיני מרכזי, הנובע מתוך המציאות המקומית והתנאים האובייקטיביים שהארץ נתונה בהם. א”י היא ארץ קטנה ועניה, שנועדה עפ“י טבעה להיות ארץ חקלאית בחלקה המכריע. אפשרויות ההתיישבות בארץ הן מוגבלות גם ע”י מציאות עם אחר אשר יושב בה. הפוליטיקה ההתיישבותית של הציונות מוכרחה להיות מכוונת לצפיפות מכסימלית של האוכלוסין העברים בארץ ולניצול רציונלי של האדמה, למען תוכל לקלוט ולכלכל המונים רבים של יהודים. פוליטיקה התיישבותית זו יכולה לצאת לפועל רק ע“י פוליטיקה קרקעית רציונלית, אשר תמנע מצד אחד בעד ריכוזה של אדמת א”י בידי יחידים וסגירת הדרך בפני ההמונים אל הקרקע, ומצד שני בעד המסחר החפשי באדמה, ההופך את “אֵם־כל־חי” זו, שנועדה לתת לחם לעובדיה, לאובּייקט של ספּקולציה וגזל־הרבים. ב“משחק החפשי של הכוחות”, אשר רבים בתנועה הציונית נושאים אליו את נפשם ורואים בו אידיאל נשגב בתכנית הבנין של הארץ – לא תתגשם הציונות אף פעם. ה“משחק החפשי” הזה יכול להביא אותנו לידי כך שאת כל אדמת א“י יזללו עשרת אלפים אפנדים עברים, אשר לא יעבדוה ויעקרו את כוח פריונה, או יעבדוה בידים זרות ויסתמו ע”י כך את מקור הקליטה והחיים בשביל ההתיישבות העברית העממית. נסיון השנים האחרונות יכול ללמד אותנו הרבה בנדון זה. בימי הבהלה של העליה הרביעית הפכה אדמת א“י על ידי “משחק הכוחות” הזה ל”עפרות זהב“, כמו ממגע ידו של המלך מידאס באגדה הידועה, אבל הברכה הזאת היתה מיד לקללה איומה, ותוך חשרת זהב זו עמדנו לגווע מרעב לאדמת־עפר פשוטה המוציאה לחם מחיקה. תפקיד הקרן־הקיימת־לישראל איננו, איפוא, לשמש תריס בפני הספקוּלציה בתור הופעה חברתית שלילית בלבד, כי אם לשמש תריס בפני סכנת השיתוק של כוח הקליטה והכוח הכלכלי העיקרי של א”י, שהוא יחד עם זה שיתוק כוחה הפּוליטי הריאלי, שביטויו הנאמן היא התיישבות יהודית צפופה על אדמת א"י.

מפעלי הקרן־הקיימת לישראל, בדרך למילוי תפקידיה, עד עתה הם מצערים עדיין. הפלח הקטן בתוך העיגול המסמן בצבע צפוף את סימני הגאולה והכיבוש של אדמת א“י, יותר מאשר הוא מפנה את העינים כלפי עצמו, הוא מפנה אותן כלפי השטח הגדול שנשאר עדיין לבן וריק. מאתים אלף דונם הללו מצטרפים רק לאחוז אחד מאדמת א”י ולשבר־אחוז קטנטן מהאדמה הדרושה למעמד רגליו וחייו של העם. אם יש שעה דוחקת בציונות, המכריחה אותנו להחיש את צעדינו, הרי כאן השעה הדוחקת ביותר וכאן הסכנה הגדולה לאבד אבידות שאינן חוזרות. ראשנו בין ברכינו הננו עומדים בתוך העיגול הזה, כחוני המעגל בשעתו, ומפללים לגאולת כל שעל אדמה נוספת ולתגבורת כוחו ויכולתו של המוסד היקר הזה הממונה על גאולה זו.

חצי יובל השנים שעבר, צריך להחשב כתקופת הכנה וחינוך, אשר תתן בחצי־יובל השנים הבא את פריה המלא. התפתחותה של הקהק“ל בשנים האחרונות וגידול הכנסותיה מראים על פּוֹטנציה כבירה הצפונה במוסד עממי זה. אבל יד ביד עם ההתפתחות הטבעית הזאת יש צורך במפעלים מיוחדים כדי לזיין את קהק”ל באמצעים מספיקים למילוי התפקידים הדוחקים העומדים לפניה בשעה זו. היא צריכה לההפך מאחד הקונים בשוק הקרקעי בארץ לקונה העיקרי, או יותר נכון המוֹנוֹפּוֹליסטי, אשר ישלוט על ריזרבה קרקעית מספיקה באזורי ההתיישבות השונים, ויכונן ע"י כך את הפוליטיקה הקרקעית בארץ. כי לא תמיד אפשר יהיה לחיות מן היד אל הפה, כמו שחיינו עד עתה, והזדמנויות רבות עומדות להשמט מתחת ידינו, אם לא נצליח בשנים הקרובות הבאות להעביר לרשותנו כמות מכסימלית של אדמה בשביל ההתיישבות הלאומית. לזה דרושים אמצעים גדולים אבל לזה דרוש גם מעוף רחב של פעולה, היודע לחוש לא רק את צרכי השעה כי אם לנחש גם את אותות העתיד.

תרפ"ז.

---

ל"ב פירושים

מאת

יצחק לופבן

א.

ה“מקראות הגדולות” שלנו, לא רק אלה שבכתב, כי אם גם אלה שבחיים, שבתמורות המעשה והמפעל אשר אנו עוסקים בהם, מופיעות תמיד אצלנו בלווית טורי פירושים נערמים, הדורשים כל קוץ וכל תג, המגלים פנים שונים מאחור ומקדם, ואינם מפרשים אף פעם את הפסוק כפשוטו וכמשמעו. בשעת התרגשות כבשעת מבוכה, בימי גיאות כבימי שפל, אובדת לנו עפי"ר אמת־המידה להערכה נכונה של הדברים, והננו מתלבטים בארחות עקלקלות של סיבות־לא־סיבות ופתרונות־לא־פתרון. מרוב הפירושים השונים והמשונים שנערמו עתה מסביב למצב בציונות ובארץ־ישראל, אי אפשר יהיה עוד מעט להכיר את השאלה ואת מקומה. הם נעשו כאילו מטרה לעצמם, חומר לדיאלקטיקה פוליטית וכלכלית, שדה־נסיון לפרוייקים מעופפים. אלפי קולות מכל צד, דרך מגפון ודרך חזיזים יותר פּרימיטיביים מכריזים שעה שעה: “אייריקה!”, מצאתי, מצאתי! – וכשבאים למשש את “המציאה” הזאת נוכחים מהר שזהו חזון בדים, אשר לא רק שאין ממנו ישע ותנחומין, אלא עוד מגביר את המבוכה ואת האכזבה.

היש משבר בציונות ובא“י, אם אין? – אף נקודת־מוצא זו עצמה משמשת כעת נושא לויכוחים אקטואליים. דבר זה נראה עוד מעט כמטפיזיקה. כאילו היה כאן איזה שכל נעלם, וכאילו אינם שולטים בשטח זה האמצעים הכי בולטים של ההוכחה: ארבעת כללי החשבון האלמנטריים. יום היווסד הציונות היה יום התחולל המשבר שלה. היא נולדה לתוכו, לתוך המלחמה הקשה והמטרידה בין השאיפה והיכולת. לא היו לה אף פעם ימים טובים; לא נתמלאו אף פעם גם מחצית מתאוותיה; לא זכתה אף פעם לרגע קט שאפשר יהיה להגיד לו: “הימשכה נא!” היו בה רק רגעים חולפים של היסח־הדעת, של אילוּזיות ואונאה עצמית – וכל שעת פכחון מאילוּזיות כאלה נפתחה לפנינו כתהום, ונראתה לנו בדמות “משבר” חדש. המשבר הוא החזיון הפּרמננטי – ההפסקות המדומות שלו הם החזיונות החולפים והמקריים. בו, במשבר זה, גם הכוחות הדינמיים של הציונות: ההתפרצות מן המיצר, הרצון להיוולד, ההעפלה לכיבוש החיים בכל יום מחדש. מתוך המשבר נוצר מה שנוצר בארץ־ישראל ומתוכו בודאי תתגשם הציונות. ולא בקושי ולא בהכרת הקושי מקור הרפיון כי אם בהיפך, בהתנכרות למציאות הכרחית זו, באמונה ובהפחת האמונה כי ישנן דרכים קלות, כי ישנם באיזה מקום אוצרות גנוזים, שאפשר לזכות בהם ע”י להטים ונחשים, ללא עמל וללא סבל.

אכן, יש משבר בציונות ובא“י – והוא איננו מתמול שלשום. בימים האלה המשבר הזה יותר בולט ויותר מורגש משום שהיה גאון מדומה זמן מועט לפני כך, משום שהיו שמונה־עשר חודש שבהם נדמה היה למי שהוא כי נפרצו כל הסכרים וגאון־יעקב עלה על גדותיו; ומשום – וזה העיקר – שהולכת ומתגברת אצלנו ההרגשה כי השעה דוחקת, כי השנים הקרובות הן שנים מכריעות, כי בנו ומסביב לנו הולכים ומתגברים ומתבשלים גורמים מעכבים העלולים אח”כ להכביד עלינו את הדרך מאד, כי כל שנה עוברת עלינו ללא התקדמות ניכרת היא אבידה שאינה חוזרת. הכרת המצב הזה מחייבת אותנו לחרדה נוספת, לתגבורת כוחות ומאמצים, להכפלת הצעדים. עוקץ השאלה איננו ב“זעקת הרעבים”, והפתרון לא יבוא ע“י שום הצעה לכלכלת הרעבים. אין צורך להפחית גם את ערך השאלה הזאת ואת ההכרח לבקש לה פתרונים – אבל לא היא ולא בה הביטוי של המשבר בציונות ובא”י ולא כאן מקור היאוש והתקוה. הדאגה המעיקה לגורלה של הציונות בשעה זו מונחה בשטח אחר לגמרי:

בחוסר פּרספּקטיבות למפעלי־התיישבות רחבי־מידות, שהמצב האובייקטיבי מבפנים ומבחוץ תובע אותם ומחייב אותם;

בדחיפה אחורנית אל המסלול הצר ואל צעדי־הצב בדרך ההגשמה ;

בחוסר מצפן ותכנית כללית, דיסציפּלינרית, למפעלנו הכלכלי והישובי;

בחוסר הכשרה פסיכולוגית מספיקה בתוך העם בשביל מפעל קולקטיבי של בנין מולדת;

וברוח השקר אשר היתה בפי הרבה נביאים בציונות, לערבב עליה את עולמה, בשאלות אשר אינן שאלות ובתשובות אשר אינן תשובות.

זהו תוכנו האיכותי של המשבר – ובשטח זה נדרשת התשובה המתאימה. והתשובה היא ברורה ונצחית. אי־אפשר לדבר על “שבירת־המשבר”, כי אם על דחיפות חדשות, יותר חזקות ויותר תכופות אשר יניעו את המוטור שלנו בדרך ההתקדמות. גיוס היכולת הפנימית של העם; תכנית כלכלית ישובית רציונלית, והגברת מידת הפּרודוקטיביות של עבודתנו ואמצעינו; הכשרת הלבבות, חינוך העם לבנין קולקטיבי ולאחריות לאומית, תגבורת החלוציות; רוח אמת בציונות, הבנה מבוגרת של השאלות ותשובה מבוגרת ואחראית עליהן – אלה הן התשובות, הבּנליות כמעט, אבל אמתיות ונצחיות, העומדות מול פני הציונות כאותות אזהרה לכל ארבע רוחותיה. מקוריות לא תחולל כאן מאומה. כל היסח־הדעת, כל תשובה שלא מענינה, כל רצון להטות את שימת הלב לנקודות אחרות, כל פירוש־שוא וכל נימוק־שוא, כל טיפוח אילוּזיה – אלה הן פעולות אנטי־ציוניות ואנטי פּוליטיות.

אכן, השעה דוחקת. אבל גם שעה דוחקת אי־אפשר לאנס בידים; בכל אופן אי־אפשר לאנס אותה במלים וברדיקליזמוס שבעל־פה. אלה הן הזיות־שוא לחשוב כי אנחנו נוכל באיזה אופן שהוא להגשים את הציונות מהיום למחר. לא נוכל, אין בהחלט שום דרך כזאת, ואינני יודע גם אם נרצה, מפחד: “פן תרבה עלינו חית השדה”. כל כשלון שיארע לנו על דרכנו – איננו עדיין כשלון הציונות. כשלון כלכלי – איננו כשלון הציונות; כשלון פוליטי – איננו כשלון הציונות. אבל כשלון האידיאה הציונית וכשלון תוכנה הרעיוני – הוא מות לציונות ללא תקומה. במשך השנתיים האחרונות טעמנו מעין טעם “עולם הבא” של “הגשמה” מבוהלת זו, ועוד זמן רב נחוש את טעם פריה המר. אינני יודע אם יש צורך לבכות את היוצאים. אילו היתה יציאה זו סתם פליטת העודף הזה שאין הארץ יכולה לקלוט אותו, לא מבחינה כלכלית ולא מבחינה מוסרית וחברתית, בלי אותם חזיונות הלואי המבישים הכרוכים בעקבה – לא היה צורך לבכות את “התמוז”, להצית אש בבטן האליל הזה של פתטיקה לאומית כדי שעיני העופרת שלו יזילו דמעות. מציאות האנשים האלה בתוכנו לא היתה ואיננה תוספת כי אם מגרעת, לא מעלה אלא מורידה. היא אינה מגבירה את הכוח הכלכלי של הארץ כי אם מתישה אותו, לא מגבירה את כוחנו הפוליטי כי אם מסכסכת ומסכנת אותו, לא מגבירה את כוחנו התרבותי כי אם מחלישה אותו, היא אפילו לא מבטיחה לנו דור־בא ואסימילציה פנימית במשך השנים. מאתים אלף יהודים מעורים בקרקע המולדת במובן הכלכלי, התרבותי והמוסרי, מרוכזים בתוך האידיאה הלאומית והאחריות הלאומית, הם כוח לאומי ופוליטי פי כמה יותר גדול ויותר חשוב מאשר מיליון יהודים פרועים לשמצה כלכלית ורוחנית. בצבא קטן, אבל מחונך, בעל משמעת ונושא־רעיון, ניצח נפוליאון מחנות צבא כבירים וגדולים פי שלושה וארבעה, וכבש עמים וארצות אשר יכלו לרגום את כל צרפת בכובעיהם. חזיונות כאלה יודעת ההיסטוריה בעבר ובהווה לאלפים ולרבבות.

הדברים האלה אינם אומרים הסתפקות במועט והשלמה עם איזה מצב שהוא. הם אינם אומרים “ממלכת כהנים” ואנשי סגולה. הם אינם אומרים שעלינו לוותר או להסתיר את שאיפתנו לעשות את א“י מולדת לעם העברי, בכל ההיקף שהדבר הזה אפשרי וריאלי. אבל זאת היא תביעה לבנין שיטתי, תביעה להכרה ציונית ולכוונה ציונית במעשינו הכלכליים והפוליטיים. לא ע”י עירום גל אבנים גדול, כי אם קו לקו, צו לצו, כיבוש לכיבוש וכל אבן במשבצתה – כך נבנה את א“י וכך תקום חרות ישראל ולא אחרת. בשטח זה שוגים רבים שגיאה פאטאלית: ההכרזה על “רוב” כמטרת הציונות, איננה רק תכסיס פוליטי לא נכון כי אם אידיאה פוליטית לא נכונה. לא בזה קצה המטרה של ההגשמה הציונית, ולא רוב שבמנין קובע את הקריטריון של רינסנסה לאומית ויוצר את הכוח הפוליטי. אפשר להביא בנדון זה ראיות רבות מהנסיון האמפּירי בא”י עצמה. יש לנו בא"י כיום מאה וחמשים אלף יהודים, וכוחו הפוליטי והלאומי הממשי של הקיבוץ הזה איננו מגיע אפילו כדי חמשים אלף. ישנן אצלנו נקודות אבטונומיות־טריטוריאליות נקיות, ובהן אנו קורסים תחת נטל ההסתכסכות ההתפוררות ללא כל יכולת של חישוק פנימי. לא הרוב היא נקודת המטרה, כי אם המדרגה הקרובה בהתקדמות המפעל והבנין. זהו הר־נבוֹ אשר ממנו נשקפת לנו הפּרספּקטיבה ההיסטורית של הציונות. כמדומני שאחד־העם השתמש באיזה מקום במשל זה: מי שרוצה לעלות על גג גבוה ומביט אל השלב האחרון של הסולם ולא אל הראשון השני והשלישי שלפניו, לו צפויה סכנה לשבור את מפרקתו. הפּרספּקטיבה ההיסטורית לבנין עם ומולדת מתחילה מהשלבים הראשונים ולא מהאחרונים, כי מי יודע איזהו השלב האחרון ומי יביאנו לראות מה שיהיה אחריו?

ב.

כל ל“ב הפירושים המלווים כעת את הציונות בפרק הקשה שהיא נתונה בו – הם עפי”ר פירושי־שוא ומדוחים ופתרונות שוא הולכים בעקבותם. אמרתי ל“ב רק מתוך אסוציאציה בלבד, אבל בעצם מספר הפירושים האלה הוא יותר גדול. מצדדים שונים משתמשים עתה בכל הקומבינציות האפשריות להוציא את הפסוק מידי פשוטו. מתוך העוויות גדולות מאד ודרך מגפונים משמיע ז’בוטינסקי את האימפּרוֹביזציות הכלכליות והפוליטיות שלו לפתרון שאלת הציונות, שאי־אפשר להתייחס אליהן בשום אופן ברצינות. המגפון מגביר את הקול, אבל אינו מגביר את ההוכחה – ולא תמיד במקום ששם הקול רם ביותר שם גם הדברים נכונים ביותר. עצם ההכרזה הווּלגרית שהנה: “היהודים הם אָללרייט; האנגלים אָללרייט; רק המנהיגים שלכם אינם אָללרייט” – היא תמצית רוח המרי העקר המלווה את העם היהודי הטרחני ממצרים ועד הנה. המנהיגים תמיד אינם אָלרייט. גם הרצל לא היה אָללרייט, כל עוד היה בחיים חיתו. בנדון זה לא חידש ז’בוטינסקי מאומה. כל אבן מקיר תזעק זאת בא”י ובכל מקום אחר שיהודים נחתים שם. החל מה“גבאי” שלא נבחר באיזה קהילה יהודית בפולין, עד בן־אבי בירושלים כולם מנבאים בסגנון זה, במשקל זה. במשקל הערכת הענינים בציונות ובא“י זה בכל אופן אינו בא, אבל גם משקלן של כל שאר ההנחות של ז’בוטינסקי ומשקל הצעותיו שהוא מציע אינו יותר גדול. מי שרואה את כל הקומפּלקס של שאלות הציונות ובנין א”י מן הפּרוֹפיל הפוליטי בלבד, הוא עיוור בעין אחת; ומי שרואה את הפוליטיקה הולכת יד ביד עם עוויות רדיקליסטיות וטרטור אופּוזיציוני, הוא עיוור בעינו השניה; ומי שחושב אחרי כל זה שרק הוא הרואה נכונה, יש לבדוק גם אחרי שאר חושיו.

איני חושב אף רגע כי המצע הפוליטי שלנו בא"י הוא טוב ומניח את הדעת. יש התנכרות מצד הממשלה לתביעות צודקות, ויש צורך להלחם עליהן עד שתתמלאנה; יש גם קיפוח זכויות אלמנטריות ויש צורך להלחם נגד תופעות אלה בכל האמצעים הקולעים אל המטרה. אבל מי שבא ואומר כי הסטטוס הפוליטי הנוכחי הוא עיכוב אובייקטיבי בדרך הגשמת הציונות הוא פשוט משקר. הדברים שעליהם מדבר ז’בוטינסקי אינם בכלל בגדר של פוליטיקה; זהו רדיקליסמוס ניהיליסטי, יאוש מן ההגיון. את סימניה של הפוליטיקה קובע אחד הסופרים הגרמנים החשובים במלים הבאות: “פּוליטיקה היא בהכרח הרצון לתיווּך ולתוצאות חיוביות; היא הנה חכמת גמישות, אדיבות ודיפּלמטיה, היא הניגוד לרדיקליזמוס”. ואם בשטח של יחוסים מדיניים שבין עמים בעלי־כוח ומשקל שווים הדבר כך, ביחוסים מדיניים שבין עם מחוסר כוח ובין עם אשר מצודת כוחו וחכמתו המדינית פרושה על חמשת חלקי התבל, על אחת כמה וכמה. מה שעושה ז’בוטינסקי, לא רק שאין בו אף אחד הסימנים שמנו חכמים בפוליטיקה, כי אם יש בו ההיפך הגמור מזה. את הדרישות ההגיוניות והריאליות הוא מסרס עד כדי חוסר הגיון והגזמה, עד כדי איבוד פרצופן הרציני.

אשתמש בשתי דוגמאות, הבולטות כשני צירים עיקריים בפּרוגרמה הפוליטית והכלכלית של הרביזיוניסטים, ואשר ז’בוטינסקי בונה עליהן את כל השקפתו “המהפכנית”. התביעה לאדמת הממשלה בשביל ההתיישבות היהודית אינה המצאתו של ז’בוטינסקי; היא קובעת את אחד הקווים של הפוליטיקה הציונית מאחרי הכיבוש הבריטי עד היום. היא נכנסה כאחד הסעיפים במנדט. היא מצאה גם את אישורה בחוות דעתה של ועדת המנדטים. צריך, כמובן, להמשיך בתביעה זו עד שתתמלא, אינני יודע אם זה שאפשר להשיג בשטח הדרישה הזאת יש בו באמת הצלה ומסקנות מעשיות מכריעות בשבילנו, כפי שמתארים לעצמם רבים. אבל אם מנפחים את הדבר הזה עד לידי דרישה להפקעת הקרקעות הפנויות שיש עליהן בעלים¹ “משני עברי הירדן”, ועד לידי עשיית קרקעות אלה לבסיס היחידי של הקולוניזציה שלנו ועד לידי הוכחה מוזרה שעל אדמה קנויה אי־אפשר לעשות קולוניזציה – הרי אין כאן רק תפיסת־מרובה מחוסרת הגיון ואפשרות מעשית, כי אם זהו אקט אנטי פוליטי, החותר גם תחת דרישותינו הפוליטיות הריאליות ופוגם את דמותה הרצינית של הציונות. והדוגמא השניה: אין ספק בדבר כי ביכולתה ובתפקידה של הממשלה לעזור להתפתחות התעשיה העברית בא“י. בנדון זה יש קוֹמפּלקס שלם של דרישות הגיוניות וצודקות: ביטול המכס על חמרים ראשונים המוכנסים מן החוץ, ביטול המכס על מכונות לתעשיה, הוזלת צרכי ההובלה בפנים הארץ, שחרור מפעלי תעשיה ממסים מעיקים וכו' וכו'. אבל לז’בוטינסקי נעשה ענין “ההגנה” למין פֶטיש, וכשהוא בא לתת תשובה לשאלות כלכליות, גם אז זו מופיעה לפניו בדמות “גדוד” של “מכסי־הגנה”. אלמלי גם היה הדבר הזה אפשרי ורצוי, אי־אפשר לדבר כאן כעל “טרוּמף” כלכלי לפתרון מכריע של שאלת הציונות. אבל יש ספק גדול אם בכלל דבר זה רצוי, ויש בו איזו תועלת שהיא מבחינה כלכלית. יש כלל גדול בתורת הכלכלה: “רק בשעה שכוחות התוצרת של העם התפתחו במידה כזאת שיש להם סיכוי לעמוד בהתחרות עם סחורות חוץ, אפשר לקבוע מכסי־הגנה, בזהירות רבה”. במצב הנוכחי של האינדוסטריה הא”י ושל החקלאות הא"י, השכר שיבוא ממכסי־הגנה לאיזה ענף תעשייתי, יצא פי כמה בהפסדם של יוקר החיים והחלשת כוח הקניה. אפילו בארץ כמו רוסיה, שיש לה כמעט כל החמרים הראשונים בארצה, וששימשה תמיד ארץ אכספּורט של תוצרת חקלאית, הביאו מכסי־ההגנה לפני המלחמה תוצאות מהופכות מאלה שקיווּ להן.

ציינתי את שני הפרטים האלה הבולטים כל כך בנאומיו של ז’בוטינסקי ובקומפּלקס הפוליטי־הכלכלי שלו, כדי ללמוד מהם על השאר. אינני מתכוון להיכנס כאן בכל פרטי הקומפּלקס הזה. אבל אפשר היה לקחת כל סעיף ולמרוט את נוצות־הקישוט שבריטוֹריקה ולהוכיח את האבּסוּרד שבהם. כי בעצם התשובה הסטיריאוֹטיפּית: “הממשלה!” על כל השאלות והפּרובּלימות המתעררות בפּרוצס ההגשמה של הציונות, מוכיחה את התפיסה השטחית ואת האפסות שב“פּרוגרמה” זו.

אם בכלל אפשר לדבר על נקודות התנגשות וחילוקי דעות פוליטיות וכלכליות בינינו ובין ז’בוטינסקי, הרי זה מתבטא רק בצורה דלקמן:

נקודת הכובד ונקודת המוצא בחובת המילואים של הציונות היכן הן – בעם העברי או בממשלת המנדט?

אנחנו אומרים: בעם העברי! אנחנו אמרנו את זה בכל הפזות של הציונות, בימי עליה פּוליטית ובימי ירידה פּוליטית, ביום קטנות וביום תרועה. עוד לפני הכיבוש האנגלי ולפני המלחמה, בשעה שעמדו חכמי־המדינה, כמו ז’בוטינסקי היום, והכריזו: “מקודם תנאים – ואח”כ ענינים!" התפרצה עליית הכיבוש לא“י והניחה את היסוד לקו הפוליטי והכלכלי של הציונות הריאלית בדרך הגשמתה. אלמלי היינו מחכים עם “הענינים” ל”תנאים" המוקדמים, היינו מפסידים גם את אלה וגם את אלה. אין אנו אומרים לוותר אף כשרוך נעל מדרישותינו הפוליטיות ממלוא המנדט, אבל אנחנו חדורים הכרה כי מילואים אלה יבואו ויכולים לבוא רק כתוצאה ממעשה־היצירה שלנו בארץ, כתוצאה מיצירת העובדות הפוליטיות, שאין בפניהן כרגע מעצור אובייקטיבי. ההכרה הזאת מחייבת אותנו לרכז את כל האנרגיה הציונית ביצירת העובדות האלה. זוהי הדרך הכי קשה, היא דורשת חינוך עצמי ומאמצים כבירים חומריים ורוחניים – אבל זאת היא הדרך אל המטרה ואחרת אין.

מה שרוצים ז’בוטינסקי ונושאי־השובל שלו אין בו בכלל נקודת כובד ונקודת מוצא. אלה הם ה“גנים התלויים באויר” של העדן האבוד, שאפשר אמנם לנאום עליהם נאומים כדימוסתנס וכציצרו, אפשר לשיר אותם, לדבר על קיסרות ועל כתר מלכות, אבל אין להם משען מציאותי.

התעכבתי ארוכות על ז’בוטינסקי, משום שהוא טיפוסי והוא ממפרשי־השוא הכי פּופּולריים של הציונות בזמן האחרון. אחריו הולכת שרשרת ארוכה של מפרשים אחרים, קטנים וגדולים, המסובבים את הדברים, נאחזים באפיזודות שונות ומבקשים פתרונות פורחים – ולתוכן הדברים לא יגיעו. וצר מאד לראות, שישנם גם אנשים רציניים ואחראיים אשר חוזרים למחצה או לשליש על הרדיקליזמוס הזה של ז’בוטינסקי ודכוותיה, ונאחזים אף הם בגבעולי קש להערכת המצב ולפתרונו. זה מזכיר את המערכה הידועה בחצר המלכות אשר בפויסט השני, כשמפיסטו מופיע בתור מציל המדינה. מי שהוא מבין הקהל אומר אז: “הכסיל לוחש על האוזן – והחכם מדבר…”

ג.

היש משבר בא“י ובציונות – אם אין? בודאי יש! אבל המשבר הזה הוא מקור של דאגה רבה ורצינית ולא מקור של יאוש. יש עמים וארצות שעברו עליהם רעידות־אדמה קטסטרופליות ואינם נואשים. יש שמלחמות השמו את נויהם ואת שדותיהם ואכלו את מיטב בניהם, ואינם נואשים. מה שעבר עלינו בזמן האחרון זוהי רעידת־אדמה קלה: נפלו בתים אחדים, התפוררו ארובות עשן אחדות, ברחו ובורחים גם מעט אנשים מוגי־לב – זוהי מצוקה אבל לא אבדן תקוה. המסקנות מזה הן: להקים את ההריסות ולבנות את בנינינו באופן יסודי, למען יעמדו בפני רעידות מצויות. מכשלונות בודאי לא נמנע גם להבא. בטחון בכלל לא נדע ולא ידעו אולי גם בנינו ונינינו. אבל בטחון אחד הוא הכרחי שבלעדיו לא נוכל לזוז – זהו הבטחון בנכונות הדרך שאנו הולכים בה. יש פירוש אחד לציונות ולא ל”ב פרושים: התערות הכוחות החלוציים של האומה, ותגבורת מאמציה החומריים והרוחניים לתוספת בנין ואחיזה בארץ. זאת היא הציונות בהתגשמותה. זהו ציווי כל השעות וציווי מוחלט של השעה הנוכחית. ציונות אחרת אין.

ד.

ב“פלוריאן גייאר”, הטרגדיה של מלחמת־האכרים אשר לגרהרד הויפטמן, ישנה סצינה אחת קצרה הנוגעת עד הנפש. גייאר עג עיגול בקרטון על דלת הכנסיה ומבקש מאת בני־בריתו שיתקעו כל אחד את כידונו בתוך העיגול לאות קשר והסכמה. כל אחד מהאבירים השחורים תוקע את סכינו מתוך הכרזת־אומץ פתטית כלפי האויבים: “לבישוף קונרד פון טינגן – באמצע הלב!”, לפלוני אלמוני – באמצע הלב! וכדומה. רק אחד יש ביניהם סרטוריוס, איזה מגיסטר צנוע, שאינו קורא בשם ותוקע את סכינו בהכרזת־אומץ אחרת לגמרי: “לפירוד הגרמני – באמצע הלב!”. הרגע הזה מזעזע; צמרמורת עוברת בבשר; ניכר שסרטוריוס הוא אשר קלע לנקודה הנכונה. לא פלוני ולא אלמוני הוא האשם בטרגדיה העממית ולא אותו יש לרצוח־נפש, כי אם יש לרצוח נפש את ריב־האחים, את ההתרוצצות וההסתכסכות ההדדית על לא דבר.

בתוך המעגל המכושף של הציונות נתקעים עכשיו סכינים מכל צד. בהעויות פתטיות עומדים האבירים השחורים מסביב חמושים כלי מלחמתם ומבקשים להם שמות כדי לזרוק בהם את כידוניהם. “מי הוא האשם במצב הנוכחי בציונות ובא”י?" – זהו התוכן העיקרי שמסביבו מתנהלים בחום רוב הוויכוחים על הבמות השונות ובועידות הציוניות בזמן האחרון; וזוהי נקודת־המוצא לשטף של החלטות־סרק, שיש מהן רק מסקנות מסבכות אבל לא תוצאות ממשיות לפתרון שאלותינו הכואבות. כולם קוראים בשמות, ואיש אין אשר יבוא ויגיד כי אין אשם. כי כולנו אשמים, ואשר יתקע את סכינו באותה הנקודה שתקעו סרטוריוס: “לפירוד הציוני – באמצע הלב!”

אחד ממראות־הנגעים הכי קשים של הציונות בזמן הזה, היא ההתפוררות הפנימית והערבוביה הגדולה השלטת במוחות ובלבבות. הכל מנוקב ככברה. כל כשרון החיים והפעולה כאילו בגד בנו. זו איננה יותר דיפרנציאציה על יסוד חילוקי־דעות רציניים בתכנית המעשה וההגשמה הציונית, כי אם פשוט דור־הפלגה, שאיש אינו מבין את שפת רעהו, ואינו משמיע לאזניו מה שמוציא משפתיו. הלכות, הגדרות, מושגים פורחים, שאין אחריהם שום התחייבות ושום אחריות, בצירוף אמביציות קטנות ואספּירציות גדולות לשלטון ולהשפעה – מקדירים מדי פעם את הדמות הנכונה של הדברים ומוציאים את הציונות מתוך המסלול של שיקול־דעת ובגרות אלמנטרית בהערכת הענינים. לב רגז, תמהון, וכשלון איש באחיו – אלה הם סימני התקופה הנוכחית בציונות ובמועדיה.

תרפ"ז

---

עשר שנים להכרזת בלפור

מאת

יצחק לופבן

בעשר השנים שעברו מהימים החגיגיים והנרגשים שבהם הגיעה אלינו, יהודי “השטח הנכבש”, בשורת הדקלרציה של בלפור עד עתה, נגוזה הרבה רומנטיקה, התנדפו אילוזיות רבות ונשרו כמה וכמה קליפות נוצצות, אשר נתנו מעוף לדמיון, למאוויים נמהרים ולדחיקת הקץ – אבל הגרעין לא נפגם והדמות הרצינית של הכרזה זו, שהיתה ראש פינה בדרכה הפּוליטית החדשה של הציונות, עומדת בעינה, בכל משקלה ההיסטורי ובכל משמעה הריאלי. מבעד לתסבוכת הפנימית בתנועה הציונית, מבין העבים הללו של הבנת־שוא ופירושי־שוא, מתחילה לאט לאט להראות קצת ההערכה הנכונה של המאורע הנפלא הזה, אשר יצר את העובדה הפוליטית האובייקטיבית, המטביעה על רצוננו הלאומי העתיק חותם של התחייבות ממשית במשפט הבין־לאומי והמוסרת לידינו את שני קצות החוטים של ההיסטוריה המדינית העברית, שנפסקה זה שבעים דורות – אבל יותר מאשר היא מעניקה לנו זכויות, היא מטילה עלינו חובות, ומעמיסה על שכמנו את כל כובד האחריות למילואים ולהגשמה. רק עם הערכה ריאלית זו חדלה האפוקליפסה ומתחילה ההבנה המדינית.

עשר שנים של הכרזת בלפור, הן עשר שנים של מלחמה על פירושה. על המלחמה עם הגורמים הפּוליטיים החיצוניים עוד נשוב לדבר בהמשך הדברים, כוונתי הפעם למלחמה הפנימית בתוך התנועה הציונית על פירושה לעצמנו, להבנת דרכינו ותפקידנו. עוד בימים הכי ראשונים של ההכרזה, בימים הרי־תעלומה ההם, כש“חושך כיסה ארץ וערפל לאומים” וחיל־גויים הביא לנו את הבשורה המעודדת, בלווית רעמי תותחים ושעטת פרסות סוסים כבדים – עוד בימים ההם התבלטו כבר שתי דרכי תפיסה והערכה מהותית של המאורע: האחת – בלתי־פּוליטית, אפוקליפטית, אשר ביקשה בכול את הגורמים הנעלמים, את החזון הסתום, אשר ראתה במקום דרך – קפיצת־הדרך, אשר חשבה עתק וגבוהה, והיתה נפעמת מרגשות נועזים עד כדי טשטוש ההערכה העצמית ועד כדי התפרצות למעשים שהיו חדורים, אמנם, כוונות נאמנות ומסירות־נפש, אבל היה בהם פירוש חיצוני ומסורס למשמעות השעה ההיא ולתביעותיה; והשניה – פוליטית, אשר גם בשעת ההתרגשות הגדולה לא אבדה את עשתונותיה, העריכה תמיד כראוי את הגורמים הגלויים וחשבה שהדרך היחידה אשר אפשר לנו בה לאחוז אחיזה ממשית באפשרויות הפּוליטיות החדשות שנוצרו, היא הדרך של מפעלים ריאליים, בונים ומרבים ערכין וקנינים כלכליים ותרבותיים על אדמת א"י.

מאז ועד עתה לא פסקה ההתאבקות של שתי התפיסות הללו בציונות. במטמורפוזות שונות, בתנאים שונים ובשטחים שונים, היא חוזרת ונעורה. ההתאבקות הזאת לא היתה ואיננה פולמוס דברים סתם, מלחמת דעות וניצוח אידיאולוגי, כי אם יש ממנה מסקנות מכריעות ישרות בחיי התנועה ובדרכי עבודתנו המעשית בארץ. בתוך עצלות־הלב השלטת בחיינו הלאומיים והציבוריים היתה תמיד יותר נוחה להקלט תפיסה אפוקליפטית מאשר תפיסה פּוליטית ריאלית. הראשונה איננה מעמיסה מצוות־מעשיות מרובות, היא משליכה את יהבה על אחרים, על זה שיבוא בהיסח־הדעת ויעוף כיונה אל ארובותינו. ברווח לה היא מסתפקת בהתרגשות, בהלל־הגדול בבתי כנסיות ובבתי־מדרשות ובברכות־“שהחיינו” שונות בכל הזדמנות ועת מצוא; ובצר לה, היא עושה מעשי־ילדות ומכה את הרצפה אשר עליה מעדו רגליה. והשניה – מטילה חובות רבות, תובעת התנדבות, אקטיביות ואחריות בלתי־אמצעית, ולא קל ביותר לעמוד בגזירותיה. התפיסה הראשונה, שהיתה השלטת במשך שנים רבות בתוך הציונות, השפיעה השפעה מהרסת על התנועה והשפעה מכשילה על העבודה הא"י. את החלק הכי גדול של האחריות בעד המשבר הקשה שאנו נתונים בו כיום יש לזקוף על חשבונה. הדביזה שלה היתה תמיד: “אם ה' לא יבנה בית – שוא עמלו בוניו בו”. “ה'” נתחלף להם במקרה זה בממשלת המנדט ובהכרזת בלפור… כך חינכה את הקהל הציוני ליחסי אפלטוני אל מפעל ההגשמה רב־האחריות, ללא קירבת־בשר וללא השתזרות אורגנית בגורל ההיסטורי של היצירה שלנו; כך חילקה ביד רחבה אבסולוציות אידיאולוגיות, המשחררות מחובות ומעוונות, כמו אפיפיור בימי הבינים. כשנתבעה לאדמה, ענתה: “אדמת הממשלה!”, כשנתבעה לעליה, ענתה: “שערים פתוחים!”, כשנתבעה לעבודה כלכלית בארץ, ענתה: “מכסי הגנה”, וכדומה, כשנתבעה למעשר: לא עישרה אפילו את התבן שלה. באופן זה, אלה שהיה ביכולתם לעלות ולהקים מפעלים בארץ (וכאלה מרובים בציונות אולי יותר מכפי שאנו משערים), השתמטו באמתלאות שונות; במקומם באה “העליה הרביעית”, פליטת העוני, הדלה, חסרת אמצעים חומריים ורוחניים גם יחד – והם חיככו את ידיהם מתוך הנאה והכריזו: הנה תנועה משיחית… אותו חלק בציונות אשר הלך בדרך התפיסה השניה הוא היה הכוח המגשים והבונה. הוא הקים אותו מועט המחזיק את המרובה, אשר ממנו יתד ופינה למילוי משאלות לבנו.

עשר השנים להכרזת בלפור הן גם עשר שנות מלחמה על פירושה עם הגורמים הפוליטיים החיצוניים, ובשורה הראשונה עם ממשלת המנדט הא“י. אף היא ניסתה במשך השנים האלה להקיף את האקט האנושי היחידי, בעל המשקל ההיסטורי הגדול, שנעשה על ידה לכפרת עוון המלחמה, בכמה וכמה פירושים מטשטשים, המצמצמים את ערכו וממעטים את דמותו. מבין שתי הפסקות שבהכרזת בלפור, אשר נכנסה גם בטופס המנדט, האחת המחייבת לעזרה אקטיבית בבנין הבית־הלאומי והשנייה המחייבת לשמור על זכויותיהם האזרחיות של יתר חלקי התושבים – בחרה לה הממשלה לשקוד על הפיסקה השניה ומשתמשת בפיסקה זו לשם תירוץ אוניברסלי לכל הסתירות ולכל התביעות. אף היא בחרה ללכת בדרך הקלה ביותר. את העזרה האקטיבית שהבטיחה לא נתנה לנו עד עתה, על כל פנים לא נתנה אותה במידה מספיקה, לעומת זה היו וישנם בתקופת האדמיניסטרציה של המנדט במשך כל השנים הללו, כמה וכמה מעשים מתנגדים וסותרים את רוח המנדט ואת הנחותיו המפורשות. אינני רוצה בשעה חגיגית זו להיכנס בפירוט העוונות והעלבונות שבמעשי האדמיניסטרציה הא”י, אשר פגעו בנו קשה, לא רק בתור נושאי זכויות מיוחדות בתוקף המנדט והכרזת־בלפור, כי אם גם בזכויותנו האזרחיות האלמנטריות; ולא רק בעבר, כי אם בשטח המעשים השוטפים, ההולכים ונמשכים, הננו מתאבקים עדיין יום־יום עם כמה וכמה מקרים המקפחים זכויותנו, מעליבים ומוסיפים קושי על עבודתנו הקשה בלאו הכי. ענין חיל־הספר, השתמטות הממשלה מלשאת בעול הוצאות הבריאות והחינוך שלנו, העמסת נטל מסים כבד, וכדומה – אלה אינם רק דברים שיש בהם שלילת עזרה להקמת הבית הלאומי, כי אם שימת מעצורים מכשילים ומכבידים על דרכנו. ואם גם איננו מפקפקים אף רגע ביחסה הרציני של ממשלת המנדט להתחייבויותיה – הרי יש כאן בכל זאת אופן משונה של קיום התחייבויות, אם בירושלים שוברים את החבית ובלונדון מכריזים: אנו שומרים על היין…

לא ממשלת המנדט ואף לא אנחנו מילאנו עד עתה אחרי ההתחייבויות והחובות שהכרזת בלפור והטילה עלינו. השנים האלה עברו עלינו ללא ניצול אינטנסיבי. הרבה יכולת אובייקטיבית, בחומר וברוח, נתבזבזה לבטלה; הרבה שעות־כושר עברו אולי ללא שוב. גם מהאנרגיה הרבה שהשקיעה הציונות בארץ במשך הזמן הזה לא הופקה התועלת המכסימלית. בין קפיצת־הדרך ובין צעדי הצב שאנו הולכים בהם, יש עוד באמצע הטמפּו הנורמלי של התפתחות. את זה עוד לא השגנו. אף חלק קטן ממשאלות לבנו עוד לא נתמלא. ואעפי“כ איננו רשאים להתעלם מערכה המרכזי והמכריע של הכרזה זו גם בעבר וגם בעתיד. עלייתנו על הפורום הפּוליטי הבין־לאומי כאחד הגורמים הרציניים, יש לה רפלכסים די ניכרים גם מחוץ לתחומי הפּרובלימה של הבית־הלאומי העברי בא”י. דומני, שנשתנה או הולך ומשתנה דבר־מה בשנים האלה גם בעמדתנו האובייקטיבית בתוך הסוציולוגיה העולמית. כוס־היגונים הזאת של העם היחידי בעולם שאין לו אחיזה משפטית ופוליטית בנכס דלא־נייד יקר זה ששמו “מולדת” – הולכת ומרפה לאט. עדיין אנו נתונים בנידון זה במשבר קשה, בחבלי לידה של הגילוי הפלסטי. אבל ישנה בכל זאת כבר היום הזה איזו הרגשת אחיזה גם ליהדות הגולה. צינורות ההשפעה של המאורע הזה הם אולי יותר גדולים ומרובים מכפי שאנו משערים. המושגים החדשים על עמדתה הפוליטית של היהדות בפסיכולוגיה של העמים, אף להם יש משקל עתידות. אכן, אפשר לדבר עת “תקופה חדשה” מבלי להיות בנלי. ע"י הפירוט לפרוטות קטנות ומתוך ראיה חלקית מיטשטשים ומתכווצים הדברים – אבל מתוך ראית־הכול הם בולטים וניכרים.

בחליפות ובתמורות שחלו במשך השנים האלה במצב הרוחות שלנו, לא היתה בידינו אף פעם המידה הנכונה להערכת הללו, הפרק החשוב הזה בדברי־ימינו החדשים. בימים של עלית־נשמה לאומית היינו תמיד טרופי־אילוזיות והזיות ללא מעצור. ובצר לנו, בשעה שאנו נקלעים מתקוה לאכזבה בדרך הקשה של הגשמה ומילואים, הננו מעליבים לפעמים בעצמנו בעובדה פּוליטית זו ומורידים את ערכה בעינינו. בין שני אלה נמצאת ההערכה הנכונה. הכרזת־בלפור היא בית קיבול למפעל אדירים – אבל את המפעל הזה, אם לא נחוללו בעצמנו, שום איש לא יחוללו בעבורנו. אין טעם ואין תועלת לצעוק על שעבר. המחר הוא תמיד יותר חשוב מאשר האתמול. ולמחר – משפט! למחר – השהות הזאת שניתנה לנו בשביל תקופת־מעבר הולכת ומצטמצמת. ידוע לנו היטב נאד־התנחומין הזה שהננו מוציאים בכל עת־צרה ממחבואו – שהנה הציונות היא מפעל של דורות המכוון לא לנו כי אם לאלה שיבואו אחרינו – אבל גם מפעל של דורות אין לו תקומה בטמפּוֹ זחלני זה שאנו הולכים בו. איננו קובעים זמן לאחרית ההגשמה: לא עשר ולא עשרים שנה – אבל גם לא “הלכתא למשיחא”. אין אנו רשאים לבקש לנו מפלט מן המצפון שלנו ע“י הרחקת העדות והשלכת יהבנו על הצפון בחיק עתידות. צריך שיהיה לנו ברור כי בסטטוס הפּוליטי של הציונות, בקוויו הרחבים, אינם עלולים כל כך מהר לחול שינויים. אותו “הקריזיס” הפּוליטי העולמי, שעליו נסמכה הציונות לפני המלחמה, בספקולציה המדינית שלה, כבר עבר. הוא התפרק במלחמה העולמית ונתן לנו את הכרזת־בלפור. המשיח הזה כבר בא. ה”קריזיס" החדש הנרקם ומתכונן, ואשר עתיד אף הוא להתפרק במלחמה ובתסבוכת פּוליטית גדולה שאין אנו יכולים עדיין לשער את ראשיתן ואת אחריתן – אין בידו להוסיף לנו מאומה, אבל יש בידו לגרוע, אם לא ימצא את הציונות כבר כעובדה פוליטית קיימת ומבוצרת. זאת היא הסכנה הכי גדולה לציונות, אם נבקש לנו תנחומים מרגיעים ואם הדאגה לכל שעה העוברת לבטלה לא תדריך את מנוחתנו ולא תאיץ בנו לזירוז הפעולה ולהכפלת הצעדים. כל עמידה על מקום אחד היא נסיגה אחורנית.

וכלפי המחר הזה עלינו לחזור על הפירוש האמתי והמציאותי שניתן על ידינו להכרזה זו למחרת הכיבוש הבריטי והופעת ועד הצירים הראשון בארץ: “קרקע ועבודה!” – באלה מונחים הבסיס והערובה הממשיים של הציונות בכל מצביה שהיא נמצאת או יכולה להמצא בהם". זהו דרך הקנין היחידי לזכויות פּוליטיות ולחרות לאומית. הוא משיח את הכל, הוא אומר: עליה, הרחבה, תוספת אחיזה ריאלית ויצירת עובדות פּוליטיות קיימות עם שרשים נאמנים שיכולים לעמוד בפני כל רוח מצויה ובלתי מצויה.

תרפ"ח

---

ווייצמאן בא

מאת

יצחק לופבן

בנאומו אשר בבית־הפועלים בחיפה, באר נשיא ההסתדרות הציונית בקצרה, אבל באר־היטב, את הפּרוגרמה של ביקורו הנוכחי בארץ־ישראל. משני החלקים שמהם מורכבת פרוגרמה זו, החלק הכללי בקשר עם המצב בארץ והחלק הפּוליטי בקשר עם המצב בציונות לאחר הקונגרס הט“ו, נראה לנו החלק השני, אשר לו נתן ווייצמן גם הגדרה ברורה ומנוסחת: להכניס את האכסקוטיבה החדשה לעבודה ולסדר את העזרה ההדדית בינה ובין הציבור” – כעיקר המטרה.

תפקידו של נשיא ההסתדרות הציונית בשעה זו, לא יהיה בודאי תפקיד קל ביותר. על הקושי האובייקטיבי שבו נתונה הציונות בימים האלה, הוסיף הקונגרס האחרון קושי פנימי חדש, בערערו את יסודות העבודה המשותפת בתוך התנועה, ובמקום ליישר את ההדורים ולסתום את הפרצים, יצר הדורים ופרצים חדשים. יותר מהר מכפי שאפשר לשער, מתחילות להיות נראות התוצאות המתנקמות. רק ימים מעטים עברו מסגירת הקונגרס – והנה הסממנים הללו, שנועדו להיות סמי מרפא, הולכים ונהפכים לארס. בעצם השעה הזאת שצריך היה לקדש את המפעל החדש, את המלחמה המחודשת נגד המשבר, המצוקה וחוסר־המעשה, בכוחות משותפים ובשרשרת רתוקה אל החזית הציונית המאוחדת – בעצם השעה הזאת נראים מצד אחד סימני רפיון, דכאון ושפלות ידים ומצד השני – מנסרות סיסמאות של התבדלות בתוך המחנה ומבשרות עתידות לא טובות.

יש להצטער על הרושם הבלתי נכון שנשיא ההסתדרות הציונית יכול היה לקבל מנאומים שונים שהשמיעו לו במקום עבודה זה או אחר, כאילו אין לציבור הפועלים מה לומר לו ומה לתבוע ממנו כי אם תוספת אלף דונם אדמה לקבוצת פינסק, או פרה או עז או מקצת עבודה לסובלים. רק הדאגות הקשות של חיי יום־יום שמו בפי הנואמים האלה את התפילה הקצרה של הכהן־הגדול ביום־הכיפורים, שהזכירה ביאליק בפגישה שערכה עירית ת"א לווייצמן: “עמך ישראל צרכיהם מרובים – ודעתם קצרה”. אבל תהיה בודאי לווייצמן עוד הזדמנות לשמוע מפי שליחי ציבור הפועלים את הערכת המצב הנוכחי בציונות, את חששותינו ואת דאגותינו המרובות לגורל התנועה ולגורל מפעליה ואת תביעותינו אליו, היחידי בתוך ההנהלה הציונית היום שהננו שומרים על אמוננו בו ושאתו בלבד אנו יכולים לפעול בקואופרציה לתקנת המצב.

יש בזה בודאי מידה מרובה של אילוזיה והשלייה עצמית, אם אנו באים לווייצמן עם צרורות הצרות שלנו וחושבים שבידו וברצונו מסור הדבר להמציא לנו בשעה זו תנחומים אחרים, מאשר תנחומים שבעל־פה והשתתפות בצער המצב ובסבלותיו. אנחנו, כמובן, לא נחדל מתבוע את קיום ההתחייבות החגיגית בקונגרס בדבר הליקבידציה של חוסר־העבודה, כשם שלא נחדל לתבוע את עלבונם של ההתיישבות ושל החינוך וכדומה. אבל צריך שיהיה ברור, שאילו גם היתה ההתחייבות הזאת מתמלאה במאה אחוזים, לא היינו מסכימים בשום אופן למכור במחירה את הבכורה הציונית, ולא היינו מקבלים את זה כאקויואלנט או כפיצוי על הפגימות הקשות שפגם הקונגרס. השאלות העומדות לפנינו כיום אינן קשורות בפרובלימות השעה בלבד. עמדתנו בתוך התנועה הציונית, המסורת שלנו ותפקידנו בפעולות ההגשמה הציונית, אינם מרשים למי שהוא לייחס לנו תפקיד של אינטרסנטים, המבקשים טובת־הנאה איגואיסטית למעמד שלהם, ומלבד טובת־הנאה זו לא איכפת להם מי ומה ואיך.

ולא את הקואליציה שנהרסה בקונגרס אנו מבכים. קואליציה זו היתה דרושה בשורה הראשונה לציונות ולא לתנועת הפועלים. לתנועת הפועלים, בפרופיל המעמדי שלה, הרבה יותר נוח, גם מבחינה פוליטית וגם מכל שאר הבחינות, להמצא מחוץ לקואליציה. מלבד זה, השפעת ציבור הפועלים על תוכנה של הציונות ועל דרכי פעולותיה, לא היתה קשורה מעולם בהשתתפות הבלתי־אמצעית בההנהלה, כי אם באמת הפנימית של האידיאולוגיה שלו, באמיתות דרכו, מעשיו וסיסמאותיו. לפיכך, לא כלפי ציבור הפועלים עיוות הקונגרס, כי אם כלפי הציונות. והמעוות הכי גדול הוא בזה, שבשעה הכי חמורה לציונות, הדורשת המעטת הניגודים הפנימיים, התובעת במפגיע מיפקד חדש של הכוחות, לשם הבראת התנועה, לשם ליכודה והכשרתה לתפקידה ההיסטורי שעוד טרם בגרה בשבילו, בשעה זו באו הקרעים המסוכנים הללו מבפנים, והופקעה השפעתה של כל ההסתדרות הציונית העולמית כמעט, כדי להשען על משענת קנה־רצוץ של קבוצה אחת, דלה גם בכמות וגם באיכות, שכל תהילתה היא בזה שהיא נותנת מעט כסף לקה"י או לוקחת בשבילה מעט כסף מאחרים – עבודה שכשהיא לעצמה חשובה מאד וראויה להכרה, אבל איננה נותנת שום יסוד ושום זכות לחשוב שכל חכמת הציונות, בינתה, חזונה, נשמתה ואחריותה, נצטמצמו פתאום בד' אמות של צל הכסף הזה בלבד.

ברם, לא מי שיושב על כסא ההנהלה הוא המעניין והמכריע, ואף לא הקלסיפיקציה האישית של היושבים, כי אם האספירציות והכוונות שהעלו הנהלה זו או אחרת, המתווה מראש את האוריינטציה שלה בענינינו ובצרכינו. הכיוון החדש הזה, האומר להעביר את נקודת־הכובד של המחשבה וההכרה הציונית אל הפרגמטיזמוס האמריקני, בכלי שני ושלישי, כמובן, של הסנוביזמוס היהודי, והטנדציה של שלטון אוטוקרטי, בלי כל בקורת, לא של “משלם המסים” כי אם של “גובה המסים” – הוא המעורר אצלנו בשעה זו את הדאגה הכי קשה לגורלם של הציונות ושל המפעל הציוני.

פגישתנו עם ווייצמן כאן, באימון ובכבוד הראוי, איננה צריכה להתפרש כהשלמה וכהסכמה עם הפוליטיקה הפנימית שהוא, לצערנו, נתן לה בקונגרס האחרון את שמו. בזה שהוא בא עתה לא“י, כדי להוביל את ה”ילד" בראשית ה“זמן” אל ה“חדר” – אין עדיין שום דרך לתיקון המעוות. איזו “עזרה הדדית” אפשר לסדר בין ההנהלה הציונית הזאת ובין הציבור, בשעה שאין אף חצי אחוז בציבור הא“י, לא מימין ולא משמאל ולא מהאמצע, שיש לו אימון בהנהלה זו, בשולחיה ובכוונת שולחיה? בתקופת שלטונה של הנהלה זו אנחנו נראה בווייצמן בלבד את האדריסה של ההנהלה הציונית בשבילנו, אתו נבקש את הקואופרציה בעבודה הציונית וממנו גם נתבע את האחריות בעד מהלך הענינים. ואשר להנהלה הא”י, מכיון שהיא נבחרה ומשתמשת באוטוריטטה של הקונגרס, ניתן לה Fair play לא נכריז עליה לא “בויקוט מוסרי” ולא בויקוט אחר – אבל נלחם מלחמה גלויה נגד האספּירציות שהולידו אותה, בכל מקום שתבאנה לידי ביטוי, אם בשדה הפעולה המעשית בארץ ואם בחיים הפּוליטיים של התנועה, והננו מקוים שבמלחמה זו נראה את ווייצמן על צדנו.

תרפ"ח

---

מזרח ומערב

מאת

יצחק לופבן

ההערכה המוזרה של ההנהלה הציונית החדשה והאינטרפרטציה של מסקנות הקונגרס, אשר באו ב“טיימס” ו“בניר איסט”, היו צריכות קודם כל לעורר מחאה והכחשה אצל ההנהלה הציונית עצמה. מכיון שהיא לא עשתה זאת עד עתה, וקיבלה את ה“מחמאות” שחלקו לה בשתיקה כהודאה, יש לחשוש שהאספירציות להערכה זו יצאו ממקורות ציוניים רשמיים, אשר רצו להפגין בזה את הערך הפוליטי המיוחד שיש לשינויים שהתהוו בהרכבת ההנהלה הציונית. קשה לשער, שאת הדברים שבאו לידי פרסום בשני העתונים הללו, כתבו אנשים אנגליים, באינטלקט הפוליטי הטבעי שלהם. התפיסה השטחית והאוילית הזאת, הכותבת את המלה “דימוקרטי” במרכאות כפולות, והמהללת את שפת הדיבור האנגלית ב“מקורה”, של חברי ההנהלה החדשה, כסימן מובהק של לויאליות בריטית ושל מתינות פּוליטית, בניגוד לטמפּרנט הבלתי מתון ו“המזג הרע” של יהודי מזרח אירופה, אשר שלטו עד עתה – זאת יכולה להיות רק תפיסה של זנבות־עתונאים יהודיים, חנפים וביצנטינים, אבל לא של אנשים רציניים מבית־הספר הפּוליטי הרציני של בריטניה.

בקו ההערכה הזאת של “הניר־איסט” וה“טיימס”, היתה צריכה להתקבל המסקנא העקבית שיש קודם כל “לסלק מן ההגה” את היהודי המזרחי עם הטמפּרמנט החם המיוחד שלו, העומד בראש ההנהלה הפוליטית של הציונות זה עשר שנים. אבל העובדה של וייצמן, מחולל הדקלרציה של בלפור, עם קשריו הפּוליטיים המצויינים באנגליה ובמדינות אחרות, עם השפעתו ועם שמו הטוב ההולך לפניו – מוכיחה למדי שאין שום יסוד ואין נקודת־מוצא להערכה מסוררסת כזאת. אותו החלק אצל וייצמן אשר השיג את הדקלרציה והקים את הקשרים הפּוליטיים של הציונות עם אנגליה, איננו החלק האנגלי שבו, כי אם דוקא החלק של היהודי־המזרחי שבו, עם מזגו, עם מסירותו הגדולה עם הרצון והאמונה הציונית כיסוד בלתי נפרד בחיי הפרט ובחיי הכלל שלו, ועם כוח ההוכחה שבאמונה זו. הסגולות האלה, הן אשר היטו לב מלכים ושרים אל וייצמן, והן אשר עוררו בחוגים הפוליטיים המובהקים של אנגליה את ההבנה של הציונות ואת הכבוד לשאיפותיה. “דוברי אנגלית” יש באימפּריה הבריטית למדי; יש לה גם הרבה קולונילים ועורכי־דין טובים, ועד אחרי הקונגרס הציוני הט"ו לא היה ידוע כלל כי יש באלה כדי לעשות רושם מיוחד בחיים וביחסים הפּוליטיים.

דברי הפרסום האלה צריכים, איפוא, להחשב כמניבר עתונאי טפל, המתכוון להעמיד את ההנה“צ החדשה במעגל של אור מעושה מבחינה פוליטית, ולכבדה בקלונם של אחרים. ואעפ”כ אי־אפשר לבלי לראות בזה ביטוי נאמן להלך־הרוחות שהשתלט בחוגים ציוניים ידועים בזמן האחרון, המחלק באמת את המחנה הציוני לשני חלקים בלתי שווים; לחלק “מזרחי” ולחלק “מערבי אמריקני” מורם מעם, שהוא בבחינת “נותן” ואשר לו החכמה ולו הבינה, לו הכסף ולו המעשיות ולו מגיע השלטון. שאלת “מזרח” ו“מערב” שנשתתקה זה יותר משתי עשרות שנים בציונות, החלה להתעורר שוב, והפעם בצורה וולגרית מאד. מקודם היה לכה“פ ויכוח עיוני בהגדרת נקודת־המוצא ונקודת־השאיפה של הציונות – כיום מסתובב הויכוח הזה מסביב לסיסמאות ריקות. כל פקיד בינוני וכל אינטלקט מסופק, המתייחס על החלק הגיאוגרפי המערבי או האמריקני, מתנשאים לראות את עצמם כענקים, ולהביט על יהודי־המזרח כעל חגבים, באיגנוֹרציה ובביטול כעפרא דארעא. הרוח הזאת מנשבת עתה מעל דפי העתונות הציונית האמריקאית־גרמנית; ואף ה”יודישע־רונדשוי“, שנחשב זמן רב לעתון רציני, הקרוב לנו בהבנת הענינים ובתפיסתם, איננו פוסק בזמן האחרון מתהילה עצמית ומהתפארות־שוא, שהנה אנחנו נתנו לציונות את הפּרוגרמה, את דרך ההבראה, את הסדר ואת “מלוא האחריות”, אנחנו ניצחנו את המצוקים ואת הבטלנים ו”ידידינו" פלוני ואלמוני הובילו את הקונגרס בדרך הנצחון, ואת ההנחות האוויליות הללו מקנים גם לעתונות חוץ וחושבים לעשות בזה צעד פוליטי מחוכם…

את ההערכות של ה“טיימס” וה“ניר־איסט” מעתיקה העתונות הציונית בלי כל הערה, כאילו רואה בזה כיבוש פּוליטי חשוב מבלי להרגיש את היריקה שיש בזה בפני עצמנו, ומבלי לחשוש לאן תוביל אותנו הדרך הזאת של הסברה וחינוך דעת הקהל החיצוני.

תרפ"ח

---

קישוטי הכלה

מאת

יצחק לופבן

בנאומו של וייצמן בבית העם בת“א, לפני קהל של שמונת אלפים איש, מאזינים ושוקקים למלה מעודדת, לא היה כמובן, כדי להמציא תנחומין ולשבור את הדכאון ואת הרוח הנכאה שהשתררו בציבור הא”י במצוקות הימים האלה. מי שציפה לשמוע דברי תנחומין בשעה הזאת מפי נשיא ההסתדרות הציונית, הכין לו לעצמו מראש את מפח־הנפש של תקוה נכזבה. ויש לציין זאת לשבחו של וייצמן, שלא ניסה להאפיל באמצעים רטוריים על המצב האמיתי, ומכיון שלא היתה בפיו תשובה מניחה את הדעת על אותה השאלה המנקרת במוחו של כל אחד מאתנו בשעה חמורה זו, נמנע מלדון בה לגמרי וקפץ מעבר לפרובלימות השעה לתוך פרובלימות כלליות של הציונות, והביע, דרך אגב, גם הנחות פרוגרמתיות חשובות, המעניינות אותנו ביחוד, משום שהיה בהן הד של כמה דרישות אשר הוצגו על ידינו במשך זמן רב בנוגע לדרכי ההתיישבות ושטח העבודה בא"י.

אולם בדרך ההסברה של סיכויי העתיד בציונות, גילה וייצמן טפחים אחדים מעל כוונת סתר אחת העומדת מאחורי המהפכה הזאת שהכניס הקונגרס האחרון באדמיניסטרציה הציונית בא"י, שכדאי להתעכב עליה במקצת. בדברו על הרחבת הסוכנות היהודית, העתידה להגדיל את מסגרת הפעולה הציונית ולהכניס אותנו בברית עם גורמים חדשים, אמר וייצמן, בין יתר דבריו, שלשם זה עלינו לעשות סדר בביתנו, כדי להתכונן למצב החדש, והסביר את הדבר בדרך משל: “צריך לקשט את הכלה טרם בוא החתן, למען ימצא החתן כלה נאה ומקושטה בבואו”. האדמיניסטרציה הציונית החדשה, הסיסמאות שליוו אותה וכל המלחמה בגללה, אינן, איפוא, תכלית לעצמן, כי אם גשר לסוכנות היהודית והכנה לשידוד המערכות בציונות, שיחול עם בואה.

התקוות שהציונות תולה בסוכנות, עדיין רחוקות מאתנו מרחק רב. לעומת זה, החששות המלווים את התקוות האלה מתחילים כבר לתת את אותותיהם. במקום לקרב את הסוכנות לציונות, אנו מתחילים לקרב את הציונות לסוכנות ולקצר את המעבר אל המשטר האמריקני העתיד לבוא.

בעצם הכוונה הזאת להכניס סדר בביתנו, בודאי שאין לראות שום עול ושום דבר רע. אולם השאלה היא: מהו הסדר הזה, שאומרים להכניס ומה טיבם של הקישוטים הללו אשר אומרים לקשט בהם את הכלה למען יפותה בעיני אחרים? א“י עם אלפי מחוסרי־עבודה, עם יציאה מתגברת, בלי התיישבות ובלי מפעלים קונסטרוקטיביים, וציונות מסוכסכת, עם טנדנציות של פירוד, עם אי־אמון הדדי – אלה הם בכל זאת קישוטים מוזרים במקצת, אשר אי־אפשר לצאת בהם במחול־משחקים. זהו מק תחת בושם. ואני חושש שאלה הם מושגים פרובינציאליים מאד ע”ד סדר וקישוט, אם אומרים בדרך זו לעשות רושם ולמצוא חן בעיני מי־שהוא. אם אין אנו יכולים לקדם את פני הסוכנות עם הסתדרות ציונית מוצקה, עם עטרת־תפארת של עבודה ומפעלי התישבות בארץ – כי אז, אם גם נתייפה לפניה בסינור זה של בוכהלטריה מסודרת ושל גזברות קפדנית השוקדת על הקופה הריקה, היא לא תראה אותנו ככלה נאה, כי אם כשפחה חרופה.

אני יודע שאין בידינו ולא בידי נשיא ההסתדרות הציונית מטה קסמים כדי לשנות ברגע את פני המצב בארץ, אבל זאת היא השלייה עצמית פאטאלית אם בפארודיה הזאת ל“פּוליטיקה כלכלית בריאה” אנו אומרים ללבב את החלק הבלתי ציוני בסוכנות המורחבת. אנחנו לא חשבנו אף פעם שאנו יכולים להכניס לה בנדוניה את העושר החומרי שלנו; אבל היינו בטוחים בעושר הגנוז אשר בפוטנציה ההסתדרותית של הציונות, בכוחה המוסרי, בחזית העבודה הארץ־ישראלית, העושר הזה מתוך עוני, אשר כל מי שיבוא לשקול אותו בכסף ובזהב בוז יבוזו לו; הרכוש הזה בלבד נתן לנו את האפשרות ואת העוז להתגבר על הספקות המרובים שהתעוררו אצלנו בקשר עם הרחבת הסוכנות ועם תנאי ההרחבה הזאת. אולם כשכל זה הולך ומתערער מיום ליום, כשאנו עומדים ערום ועריה בחולשתנו הכי גדולה, מתחיל השידוך הזה להיות קצת מסוכן בשבילנו.

התכונה שלנו לקראת הסוכנות מוכרחה ללכת בדרך אחרת לגמרי. היא צריכה למצוא אותנו בעבודה ולא ברעב ובבטלה ולא בדימונסטרציות בגלל מאות לירות אחדות נוספות לסיוע; היא צריכה למצוא אותנו בעליה ובבנין ולא ביציאה ובליקבידציה; היא צריכה להרגיש את כוחנו ההסתדרותי ולא את הרפיון וההתפוררות בשורותינו. כאן הוא הסדר אשר יש להכניס, ואלה הם הקישוטים שאפשר לנו להתייפות בהם.

תרפ"ח

---

נוסחה פרובלמטית

מאת

יצחק לופבן

א.

במאמרו של הוגו ברגמן “בדרך להסכם”, שנדפס ב“הפועל הצעיר”, ישנן כמה הנחות והצעות, שאפשר לצרף אותן אל החומר הרב הצריך עיון ושיקול דעת, בקשר עם השאלה האקטואלית בדבר יצירת יחסי־שכנים קבועים עם תושבי הארץ הערבים, אם ע“י הסכם פּוליטי־כלכלי, או בדרך אחרת מכוונת למטרה זו. אבל ישנן במאמר זה כמה הנחות והצעות העוברות את תחומי המטרה הזאת, ואלמלי היינו מקבלים אותן, היו הן עושות את כל השאלה בדבר “יחסי שכנים” למיותרת, לכל הפחות מנקודת־השקפה ציונית. טרם שאנו באים לדון בכל הקומפּלכס הזה, מן ההכרח שנציג לעצמנו את השאלה: מהי כוונתה ומהי תכליתה של שאיפת־שלום זו ושל בקשת הדרכים להסכם כזה או אחר? אם התשובה על השאלה הזאת איננה, כי אנו רוצים ע”י כך להגיע לידי אפשרות יותר טובה להגשים את הציונות ולהקים את מולדת העם העברי בא“י, ליצור תנאים יותר קלים לעליה היהודית, למפעלי ההתיישבות היהודים ולהתפתחותנו התרבותית, מבלי לעורר ע”י כך קנאת־חנם לאומית ושנאת־חנם ומבלי לבוא ע"י כך לידי קונפליקטים קשים והתנגשויות דמים וכו' וכו' – אם התשובה איננה זו, הרי חדלה הפרובלימה של שלום או לא־שלום עם הערביים להתקיים לגמרי בשבילנו, או שהיא קיימת רק מבחינה לוקלית, בשביל מאה ושבעים אלף היהודים היושבים כבר עתה בארץ, שאז בודאי לא קשה למצוא לה פתרון, אבל אז היא מאבדת גם את כל תוכנה וכל ענינה מבחינה ציונית מדינית.

מקום התורפה בקונצפציה של ברגמן איננו בנוסחא של מדינה דו־לאומית. על נוסחא זו בקירוב עמדנו בריזולוציה הפוליטית של הקונגרס השנים־עשר והיא יכולה וצריכה להתקבל ע“י הציונות כולה, אם היא נוסחא פוליטית למחר, אם היא מראה־מקום לסדור היחסים המדיניים בין הישוב העברי ובין הישוב הערבי, לאחר ששניהם ימצאו במדרגה שוה (לאן דוקא מספרית!) של הוויה לאומית בארץ, לאחר שהישוב העברי בא”י יגיע לידי רויה מכסימלית והציונות תהיה הווה ולא התהוות; לאחר שלא תעמוד בפניה יותר, באופן חיוני כמו שעומדת היום, שאלה של עליה ושל התיישבות; לא תהיה זקוקה יותר לדינמיקה הלאומית של תוספת וגדול מבחוץ, כי אם תעמוד בפני אותן השאלות שעומד לפניהן הישוב הערבי כיום, בפני שאלות של גידול וצמיחה מבפנים ובפני ביטויים לאומיים פורמליים בלבד; אז נכנס באופן טבעי לתוך תחום ההיקשים של שוויץ, פינלנד וקנדה, של מדינה אשר חיים בה שני עמים ומוכרחים לחיות בה מתוך קואופרציה מדינית, בזכויות שוות, מבלי שהאחד ישתלט על השני או ישועבד ע“י השני, בין אם הוא מיעוט או רוב. אולם השגיאה בקונצפציה זו מתחילה כאשר תופסים לשון הווה ביחס לעתיד, כאשר מסיחים את הדעת מהעובדה שכיום הננו נמצאים עדיין במרחק רב מהמצב הזה, שהננו עומדים עדיין בתוך הפרוצס של התהוות, בראשית הפרוצס הזה, וכל תכנית של הסכם ושל שיתוף־פעולה מוכרחה קודם כל להיות מבוססת על ההנחה כי התהוות זו טעונה שמירה מעולה וטיפוח אינטנסיבי, והיא צריכה לקבל ערבונות מספיקים ובטוחים שלא תקופח ולא תופרע במהלכה ובהתפתחותה. השגיאה מתחילה כאשר שוכחים כי לנו אין עדיין מה לתת ומה להחסיר מעצמנו, כי אין לנו כלל פררוגטיבות שאנו יכולים לוותר עליהן מבלי לוותר על הכל, כי א”י היא קטנה וסגולת הקליטה שלה מוגבלת באופן אובייקטיבי, כי הכוחות הכלכליים המציאותיים שלה הם דלים, כי אין בכורת זו דבש מוכן שאגרו אותו אחרים ואנחנו באים ליהנות ממנו בלי רשות, אלא אנו יוצרים את הכוחות הכלכליים הדרושים לנו בדם התמצית שלנו, יחד עם כניסתנו לארץ, ואנו מוכרחים, איפוא, לנצל כל הזדמנות להכות כאן שרשים ולהשתמש בכל אפשרות ובכל שטח פנוי כדי להגדיל את כוח הקליטה ולמצוא אחיזה יותר גדולה לכפות רגלינו.

כל הצעה שיש בה להרגיע, לפזר את אי־האמון הנובע מתוך חשדות שוא ולהקטין את שטח החיכוכים בין תושבי הארץ הערבים ובינינו, במידה שאיננה קובעת את עצם מטרתנו ואיננה מצרה את רגלינו, יש בה ברכה רבה ואנו מוכרחים להתייחס אליה ברצינות ובכובד־ראש. לשם זה כדאי לוותר על כל מיני פרסטיג’ות שאינן צריכות לגוף הענין, לשם זה אסור לנו לתת מקום לגלות במעשינו וברצוננו פנים שלא כהלכה, ומן ההכרח להמנע ולמנוע בעד כל מיני הגדרות ונוסחאות פוליטיות מנופחות, שאין להן שום יסוד במציאות ואין בהן להוסיף תוקף וכוח למפעלנו הממשי והאקטואלי. עלינו לעשות זאת לא משום שמוטלת עלינו חובה מוסרית לרצות את מי שהוא בעד העול הנעשה לו מצדנו ולא כדי לסובב בכחש את מישהו, אלא משום שאנו רוצים באמת ובאמונה להקים בארץ מפעל של שלום. אין אנו כובשים המתפרצים לתוך גבולות ארץ זרה, מתוך רצון לכוח, לשלטון ולגזילת־ירושה של אחרים. הננו בתור עם בבחינת עני המהפך בחררה שלו; שיבתנו לארץ זו איננה פעולה של אכספנסיה מדינית, אשר אפשר לקום לה בציץ של פציפיזמוס, או אנטי־אימפריאליזמוס. כל פציפיזמוס עלול להתבדות עד גמירא ולהיהפך לאבסורד, אם הוא ישתמש באמות־מידה שוות לגבי עם המתגולל על עם שני כדי לשעבדו ולשימו למס ולרתמו במרכבת הכיבוש האימפּריאלי שלו ולגבי עם השב לארצו, לא בחיל ולא בכוח ברוטלי, אלא בכוחות יצירה פוזיטיביים ובמשאת־נפש לבנות בה את חייו ולהציל מתוך שממונה את כברת האדמה ההכרחית לקיומו הלאומי. אין בכלל שיור ותקוה לשום מחשבת שלום בעולם, כל עוד לא תיפתר שאלה זו של אחיזת קרקע לעמים ולאנשים נטולי קרקע ותלושי מכורה – ובלי להביא בחשבון שום זכויות היסטוריות ופוליטיות, הרי זהו מושכל ראשון בכל פּציפיזמוס אמתי והגיוני. את זאת הבינו כל נביאי השלום בעולם, החל מנביאי ישראל הקדמונים עד נביאי האנושות האחרונים; את זאת הבינו טולסטוי וגוסטב לנדואר ואחרים. מבחינה מוסרית אי־אפשר, איפוא, שיהיה כאן מקום לשאלות ולפקפוקים.

ב.

אכן, ישנה זכות לסקפטיציזמוס. מי שמפקפק במידות שאפשר להגשים בהן את הציונות המדינית, אינו נעשה על־ידי־זה לפושע ישראל ואף לא לפושע הציונות. הסקפטיציזמוס בכלל איננו כוח עוצר, כי־אם להיפך, כוח מניע ומקדם. מי שניצב על פרשת־דרכים ומהסס ושוקל ושואל לנתיבות, הוא תמיד יותר בטוח כי יגיע אל מטרתו מאשר זה ההולך כסומא בארובה. לפני זמן קצר נתפרסם בהפה“צ תרגום מאמרו של ברטרנד רסל על “ערך הסקפטיציזמוס” בחיי החברה והמדינה, על ערכו המכריע, על התועלת הרבה שבדבר כאשר בוחנים ושוקלים את זה שנראה ברגע הראשון כאילו הוא רע בשבילנו, אם אין הטובה נעוצה בסופו – מאמר מחכים ומאלף שכדאי ללמוד ממנו דבר־מה. אופטימיזמוס בלתי־מוגבל, בטחון עיוור בחיים ובפוליטיקה הם תמיד נחלת האוילים. היה בתוכנו חכם אחד גדול, אשר בימי העליה והפריחה של הרעיון המדיני בציונות הטיף טיפות מרות מאוד של ספקות וכפירה לתוך הכוס התוססת של ההתלהבות והאמונה, והיה סותר באכזריות רבה את האילוזיות אחת אחרי השניה – והוא בכ”ז לא עיכב בעד התפתחותה של הציונות המדינית, אלא להיפך סייע בידה, נתן לה את הגה ההגיון והמציאות והציל אותה משקוע בתוך הזיות טרופות. אלה בתוכנו המתעלמים ממציאות תנועה לאומית ערבית, או מתייחסים אליה בביטול ומפחיתים את ערכה ואת משקלה; אלה שחושבים כי הכול חלק והולך למישרים, כי כל השאלות תפתרנה מאליהן, וכי עלינו להמשיך את היסח הדעת הזה גם להבא, מבלי לנסות אפילו לבקש את ה“מודוס ויונדי”; אלה אשר במקום להתאמץ לחשוב על השאלה הזאת בוחרים בדרך הקלה ביותר לדכא אותה אצל עצמם ואצל אחרים ע“י פראזיולוגיה נציונליסטית, ע”י התנפחות והפרזה בהערכת כוחנו הממשי ובהערכת היכולת הפוליטית שלנו; אלה הבאים ברפואות־אליל, מציעים לנו מידות לפתרון שאלות לאומיות הנהוגות בכל העולם, אלה הדוגלים בשם פּוליטיקה ללא־פשרה, בשם “אני או אתה” – כל אלה המבקשים שכר בעד ציונות של “מאה ומאתים אחוזים” ומקבלים אותו בכל תקופה של שלטון האופורטוניזמוס, הם מכשילי הציונות במידה יותר גדולה אפילו מאלה אשר מתוך קיצוניות שניה באים לידי הצעות שיש עמן יאוש והכנעה.

אין מבטלים עובדות ואין מעבירים אותן מן העולם ע“י כך שמכריזים עליהן כי אינן במציאות. השאלה היא רק מה הן המסקנות מתוך הכרת המציאות הזאת, והיכן היא הדרך להמציא פתרונים שאין עמם פריקת המטען וטשטוש תוכנה ומטרתה של הציונות. השאלה היא על מה אנו יכולים לוותר משום דרכי־שלום ועל מה איננו יכולים לוותר. אפשר להטיל ספק בדבר אם יש אצל מי מאתנו כיום תשובה מניחה את הדעת על השאלה הזאת ואם יש בינינו היכולת לנסח נוסחאות מוחלטות בתוך מועקת השעה הנוכחית, כאשר האקטואליות של השאלה קיבלה את דחיפותה העיקרית ע”י מאורעות כאלה, שיש בהם כדי להעמיק את התהום בין עם לעם, אבל אין בהם בשום אופן כדי לגשרו ולקרב את הלבבות. השעה הזאת יפה אולי להזהיר על השאלה, אבל אינה יפה לתת לה פתרונים. אי־אפשר לדון בעניינים כאלה מתוך מתיחה של קנאה מצד אחד ותחת לחץ של איומים והמשך של פרעות מצד השני. אין עתה הכשרת־לבבות לא להשמיע ולא לשמוע איזה דבר בנידון זה בדעה צלולה ושקולה. אפשר כיום לדון על הענין רק בכללותו, אפשר להדגיש את חשיבותו ואת ההכרח להעמידו על סדר־היום של דאגתנו הפוליטית המרוכזת, מיד אחרי שתיפסק הפּסיכוזה מכל הצדדים. לעומת זה אסור לשלוח על־פני המים הצעות ונוסחאות בלתי מחושבות עד סופן ובלתי נבחנות בחינה מדויקת, לא רק לאור האחריות של המצב האקטואלי, כי אם גם לאור האחריות ההיסטורית למפעלנו.

רק דבר אחד אפשר לומר כבר היום, בשעה זו ובכל השעות והזמנים: ישנה שורה של הנחות מוקדמות, שהן מכבשונה של הציונות ותוכן חייה, שאתן הציונות קיימת ובלעדן אין כל טעם ואין כל ענין בקיומה, וההנחות האלה הן “טאבו”, בהן אי־אפשר לנגוע ואסור לעשות אותן אובייקט לשום מו“מ של ויתורים – והן: העליה היהודית לא”י, הפעולה הכלכלית וההתיישבותית היהודית החפשית, האוטונומיה הלאומית והתרבותית של הישוב העברי. רק מעבר לתחומי ההנחות האלה וכל הכרוך בהן, ורק לאחר ערבונות מספיקים לשמירת האינטגריטט שלהן, מתחיל שטח ההסכם והמו"מ הפוליטי בינינו ובין תושבי הארץ הערביים. מעבר להנחות האלה אפשר לדון על כל נוסחא פוליטית שיש בה משום פּציפיקציה של היחסים, מעבר להן מתחיל השטח של ויתורים הדדיים על כל מיני פּררוֹגטיבות, ומתחילה הקואופרציה והדאגה המשותפת למדינה המשותפת.

הנוסחה שמציע ברגמן כי “בכל הענינים הנוגעים למולדת המשותפת אנחנו קודם כל ארץ־ישראליים ואחרי זה ערביים או יהודים, היא פּרובלמטית מאד, באשר אין בה שום תוכן מסוים בשבילנו. בנוסחאות כאלה: “המולדת קודמת ללאום”, היו דוגלים תמיד החוגים המונרכיסטיים הריאקציוניים במדינות מרובות־הלאומים באירופא, אשר ביקשו לזהות את המושג “מדינה” עם המושג “מולדת” ורצו להכניס למשל, ללבם של תריסר הלאומים בקיסרות האוסטרית, שאוסטריה־אונגריה היא ה־ Vaterland שלהם, שזהו הפּרינציפּ העליון, ולפיכך עליהם לוותר על האספּירציות הלאומיות לטובתו. בנוסחאות כאלה דוגלים כיום גם חוגים יהודיים מתבוללים שונים, כמו ה־. V.C בגרמניה, היהודים בני־דת־משה בפולין וחוגים דומים אחרים בארצות אחרות, ואין אנו מוצאים יחס כזה למולדת לדבר טבעי. בנוסחא כזאת בערך דוגלים גם הרביזיוניסטים, המזהים את המושג “מולדת” עם תפארת של “מלכות” ועם כל הפּרדוֹת הגדולות של צבא, נשיאים, מיניסטורים ואמבּסדורים ורואים בזה את המטרה ואת התכלית של כל עבודתנו הלאומית, אשר לשמן מותר להשתמש בכל האמצעים, ב”רפש“, ב”בוץ“, ב”דם“, ב”שעבוד ובניצול" וכו' וכו'. למחשבה הלאומית המבוגרת לא היתה מעולם אוריינטציה כזאת. אנחנו חשבנו תמיד וחושבים גם עתה כי המולדת נוצרה בשביל הלאום ולא הלאום בשביל המולדת; ואם “המולדת המשותפת” בא“י לא תקנה לנו את החרות הלאומית, את האפשרות להתפתחות חפשית, את השלטון על גורלנו, כי אם, להיפך, תהפך למחנק ולמיטת־סדום בשבילנו, היא חדלה להיות “משותפת” וחדלה להיות לנו גם “מולדת”. מלבד זה, מי יכול לבוא ולהציג כאן סייגים והגבלות ולהוכיח בדיוק מהו לטובת המולדת המשותפת ומהו לטובת הלאום? לנו הזכות והצדקה לומר כי עבודתנו היוצרת בארץ, עליתנו אליה וכל הפעולה הכלכלית והתרבותית בתוכה היא לטובת הלאום ולטובת המולדת המשותפת גם יחד, וכל דבר אשר בא לצמצם את הפעולות הללו, כל דבר שהוא לרעתנו הלאומית הוא לרעת המולדת. חמשים שנות עבודתנו בארץ מוכיחות זאת למדי. בלי ההתיישבות היהודית, בלי הציונות ופעולותיה, לא היתה הארץ מגיעה בשום אופן למדרגת ההתפתחות הזאת שהגיעה אליה היום ושהיא עתידה להגיע אליה מחר. צעקות מנהיגי הערבים על הירידה והדלדול שהביאה אתה הציונות לא”י, היא דימגוגיה מזרחית טיפוסית. העליה והירידה במושגי המופתי הירושלמי ואנשי הועד הפועל הערבי נמדדת עפ“י מספר המשפחות המיוחסות שבימי השלטון התורכי היו קיימקאמים, פחות, או עריצים קטנים ולוקחי בקשישים ממין אחר, אף כי אם נבחן היטב את ה”סקלה" הזאת תתן גם היא מסקנות אחרות. ולמי מתכוון ברגמן בשעה שהוא אומר “המולדת קודמת”, על איזה אינטרסים הוא רוצה לשמור ע"י כך, על האינטרסים של קבוצת רודפי שררה עירוניים או על אינטרסי המוני העם הערבי?

מלבד זה לא הגענו עדיין למדרגה כזאת של התגבשות לאומית, למען נוכל להרשות לעצמנו את הלוקסוס הזה להיות מקודם אזרחים נויטרליים אפילו במדינת א“י ורק אח”כ יהודים. לנו אין עוד הבסיס לכך. פּרוצס ההתחדשות הלאומית שלנו נמצא עדיין בראשיתו. עלינו עוד לעבור כמה וכמה מדורות של נסיונות קשים כדי להפוך את “אזרח העולם” שבנו לאזרח העם והלאום, וכדי להעמיס על שכמנו את עול האחריות והערבות הלאומית ההדדית, הן במובן התרבותי והן במובן הארגוני, הכלכלי והמדיני; עלינו עוד לעבור כמה וכמה דרגות של חינוך עצמי כדי להגיע אל המדרגה של “עם מדינה”, שעליו מדבר ברגמן. כל זה דורש מאתנו ומכריח אותנו להיות קודם כל יהודים בתור קיבוץ, לעמוד עם הפנים אל ההיכל, להיות מרוכזים בדאגה לבנין עצמנו, ליצירת יסודות החומר והרוח הדרושים לקיומנו הלאומי. בלי מעט “איגוֹאיזמוס קדוש”, הדבר הזה איננו אפשרי. אין אנו יכולים לקפוץ מתוך עורנו, מתוך הטרגדיה האיומה של הוויתנו בעולם ובעמים, מתוך הגורל ההיסטורי שלנו, ולהשקיף על עצמנו ועל חיינו ועל יעודנו באובייקטיביות כזאת, כמו שאנו מביטים, למשל, על הפּרובלימה של ברית מדינות אירופה או על שאלת היחסים הפוליטיים שבין צרפת וגרמניה וכדומה. הציונות והגשמתה – זהו הענין החיוני ביותר בתקופה ההיסטורית הזאת של העם העברי; היא החיים והמות שלנו; אותה אי־אפשר להעמיד במדרגה שוה עם שום תנועה לאומית בעולם ואין להקיש עליה משום תנועה לאומית בעולם. ערביי א"י נמצאים בארץ, יושבים בה ישיבת קבע, בשבילם אין שאלה של עליה, של התישבות, של רכוז טריטוריאלי, של תחית לשון וכו' וכו'. התנועה הלאומית היא בשבילם רק שאיפה לביטוי פורמלי, לסובירניות, לשלטון, שבעקבותיהם כרוכים תמיד שוביניזמוס אגרסיבי, צרות־עין ורצון לשעבוד. התנועה הלאומית העברית היא קודם כל שאיפה לריכוז טריטוריאלי, להתאחזות קרקעית, לקבע; היא רצון לשלוט על עצמה ולא על אחרים, לשעבד את עצמה לחיי החרות של עם יוצר ולא לשעבד אחרים (הגילויים השוביניסטיים הנראים פה ושם גם בשורותינו, הם רק פרי של חיקוי שטחי, של סנוֹבּיזמוס, אשר אין לו שום אחיזה נאמנה ברצוננו הלאומי המבוגר והאחראי) – ואין לערבב את שתי הפרשיות הללו יחד ואין לייחס להן פונקציות מדיניות שוות. “המולדת קודמת” פירושה בשבילנו, בהכרח כל המסיבות – “הלאום קודם”.

ג.

אין להסיק, כמובן, מן הדברים האלה שמותר לנו לזלזל באיזו מידה בחריפות השאלה הערבית־היהודית בא“י, ושאין עלינו לעשות הכול כדי למצוא דרך לפתרונה. נכונים, בלי ספק, דברי ברגמן בנדון זה, שכיום עבר זמן ההכרזות וההצהרות על הרצון לשלום ושמן ההכרח להתחיל במעשים, שיש בהם כדי להוכיח את הרצון הזה בפועל, וכדי ליצור אימון הדדי שהוא תנאי מוקדם לכל מו”מ ולכל הסכם. אינני רוצה להכנס כאן בבדיקת ההצעות המעשיות אשר במאמרו של ברגמן. אפשר שיש ביניהן הצעות כאלו היכולות להתקבל על הדעת. אבל אינני חושב כי יש בהן חשיבות מכריעה לפתרון השאלה. אילו, למשל, לא היתה המדינה “מזניחה את חובותיה האלמנטריות כלפינו”, לא היתה בוודאי מתעוררת אצלנו שאלת חלקנו במסים, ועינינו לא היו צרות בשעה שהיא היתה ממלאה את חובותיה אלה כלפי יתר חלקי התושבים במידה שוה, אם גם היה יוצא שבאופן יחסי למכסת המסים שלנו, היתה הנאת הערביים יותר גדולה משלנו, מפני הטעמים שמנה ברגמן. התביעה לחינוך אלמנטרי רחב ולפעולה סניטרית יסודית בין תושבי הארץ הערביים, תמצא תמיד את תמיכתנו המלאה; ואינני מאמין כי ישנה בתוכנו עוד אוילות כזאת האומרת להפיק תועלת לאומית מחוסר התרבות ומחוסר ההיגיינה של הישוב הערבי. אנחנו מתרעמים כלפי המדינה (כלומר: כלפי האדמיניסטרציה הא"י) רק אז כאשר היא מזניחה את חובותיה האלמנטריות האלה ביחס לישוב העברי, כאשר היא רואה את עצמה בתפקיד של מדינה רק ביחס לחלק אחד של התושבים בלבד, וביחס לחלק השני היא סומכת על כוחותיו הוא ורואה את עצמה פטורה מכל חובה. אפשר גם לבחון במנוחה ובלי כל מצוה של דחיה ריגורוזית ושל התרגזות למפרע את יתר ההצעות הכלכליות של ברגמן. אין אני חושב כי מבחינה לאומית אנו מעוניינים, למשל, שהדיוידנדים של חברת ים־המלח ושל חברת החשמל יזרמו דווקא לכיסי קפיטליסטים זרים באנגליה או באמריקה שאין להם שום קשר עם א"י, ויהיו אסורים בהנאה לתושבי הארץ הערביים.

אבל בין הצעותיו המעשיות של ברגמן ישנה הצעה אחת שאי־אפשר להסכים לה בשום אופן ושיש לדחותה מראש, בלי כל ריזרבה, באשר היא מתנקשת בעצם תוכנה של הציונות ובמפעל הגשמתה – כוונתי להצעתו בשאלת העבודה העברית. אכן, אי־אפשר להפוך את הסיסמא של עבודה עברית לסיסמא של חרם כלפי הפועל הערבי, אבל ניסוחה של השאלה הזאת עפ“י ברגמן, שבדומה לו ניסח אותה גם הח' בן־גוריון במועצת ההסתדרות האחרונה, אלא הגיע לידי מסקנות אחרות לגמרי ביחס להווה – הניסוח הזה איננו הולם לא את מקומה של השאלה הזאת ולא את תוכנה ואת ערכה ביצירה העברית בארץ. שאלת העבודה העברית איננה בעצם “מלחמה על מקום העבודה לפועל העברי”, היא איננה שאלה כלכלית בלבד ואיננה שאלה סוציאלית בלבד, היא בשבילנו הכרח סוציאולוגי, היא פּרימט בהתהוות הלאומית והחברתית שלנו, ממנה בלבד אנו מתחילים להיות עם בא”י, ממנה מתחיל המרכז הגשמי והמרכז הרוחני שלנו גם יחד. מאז צמחה הפּרובלימה הזאת על שטח חיינו בארץ, הרגשנו תמיד שצפון בה הרבה יותר תוכן חיוני מכפי שאפשר היה להשיח ולנמק כדי לקרב את הדברים אל ההבנה הכללית של הישוב ושל הציונות. אנחנו הרגשנו כי זהו התא הראשון, כי זהו הקשר הראשון בין העם והארץ, כי זהו כוח הקנין היחידי שהוא בר־קיימא; כי לא הכסף קונה ולא הרכוש קונה ולא השטר הפוליטי קונה, כי אם העבודה ועמל העובד – ובכל תמורות סדרי חיים וחברה, כאשר כל כוחות־הקנין האחרים יתבטלו ויעברו מן העולם, כוח הקנין של העבודה בלבד לא יתבטל ולא יעבור. לא לחינם השקיעה תנועת העבודה במשך חצי יובל שנים כל כך הרבה כוחות חלוציים, כל כך הרבה סבל וקרבנות, בנקודה זו. זאת לא היתה מעולם בשבילנו שאלה כיצד להאכיל מספר כזה וכזה של אנשים סלטה של עגבניות וקציצות של תרד, כי אם שאלת הנצח של הציונות ושל מפעלנו בארץ. ואלמלי היו שואלים אותנו מה עדיף בשביל קיומנו הלאומי בארץ: משק יהודי ועבודה לא־יהודית, או משק לא־יהודי ועבודה עברית, לא היינו בודאי מהססים בדבר לענות כי האחרון עדיף. אינני רוצה לגולל כאן את כל התורה מבראשית, אף שיש, כנראה, צורך בזה, משום שהזמן והשיגרא השכיחו את טעמי המצוה הזאת והיא מופיעה בעיני חלק אחד כמפעל של צדקה, של “וחי אחיך עמך” ובעיני חלק שני בקטגוריה סוציאלית, כעבודה מאורגנת, לא־זולה, אשר חובתה היתה עוברת מן העולם אלמלי גם הצד השני היה בכוחו להציע עבודה מאורגנת ולא־זולה. אנחנו שוכחים גם את המהפכה הפסיכולוגית שיחסנו לסיסמא “שיבה לעבודה”, את משקלה המוסרי הגדול, את שינוי אורחות החיים הנפסדים של עם חנווני מצד אחד ושל אינטלקטואליזם מופרז מצד השני, לחיי עבודה ישרים וכו' וכו'.

אבל גם על הפונקציה הכלכלית של העבודה העברית איננו יכולים לוותר על נקלה. בתוך האפשרויות האובייקטיביות המוגבלות של הארץ הזאת, ודוקא בגלל מציאות שאלה ערבית כה חריפה בתוכה, המכריחה אותנו לנצל כל שטח פנוי וכל מקור כלכלה הנוצר על ידינו כדי להגדיל את סגולת הקליטה של הארץ בשביל העליה היהודית, הרי העבודה העברית היא כיום אחת הדרכים הריאליות המעטות שישנן לריכוז הלאומי שלנו בארץ. אמנם, היינו רוצים לפתור את השאלה הזאת באופן יותר רציונלי, ע“י העבודה העצמית, ע”י התיישבות צפופה על שטחי אדמה מוגבלים כדי כלכלת המשפחה העובדת; משום שהעבודה העברית, גם במאה אחוזים, במשקי־יחיד גדולים, איננה פותרת עדיין את השאלה הזאת ונותנת עוד מקום לקפח ולצמצם מבפנים את אפשרויות ההתישבות היהודית העממית וממילא גם את האפשרות להגשמת הציונות. אבל אם נרצה לוותר גם על השארית המעטה הזאת שנשארת לנו מההתיישבות הפרטית ומהפעולה הכלכלית היהודית בארץ – אנה אנחנו באים ?

העבודה העברית היא פּרימט. היא כמו עליה, כמו קרקע. בה אי־אפשר לקצץ מבלי לקצץ גם בשרשים. אסור להפכה לסיסמא של חרם, ויש בודאי הרבה חוסר טעם ושכל בכותרות הצעקניות בעתונות, הבאות להכתים מקרה יחיד פלוני או אלמוני. אבל אין לחשוש כלל וכלל שמא לא נוכל “לעמוד לפני פוֹרוּם סוציאליסטי בין־לאומי”, גם אם נודה בגלוי ובלי הסתר דבר ש“לא המלחמה בעבודה הזולה היא המכריעה בפוליטיקה של העבודה המתנהלת על ידינו”, אם גם נכריז ונדגיש כי בשורה הראשונה העבודה העברית היא בשבילנו שאלת חיים לאומית, היא תביעה ל“זכות העבודה”, אם כי בצורה אחרת מכפי שהוצגה במהפכת פברואר 1848 בצרפת. יסודותיה המוסריים של התביעה הזאת אף הם אינם מוטלים בספק.

ד.

מקום התורפה בקונצפּציה של ברגמן הוא באנלוגיה, בהיקש מהוויה לאומית אחת על השניה, בהכנסת הפרובלימה שלנו, שאין דוגמא לה בהיסטוריה, לתוך המסגרת הרגילה של בקורת פוליטית. הוא שכח כי אנחנו לעת עתה־עם בלי ארץ, עם בלי כלכלה לאומית, עם בלי עם. כי כל זה מוכרח רק להווצר, כי אנו נתונים עדיין בסבך של קשיים טראגיים מבפנים, כי על כל צעד ושעל מונחות ערימות של אבני נגף ומכשולים. אין אנו יכולים להגיד כיום הזה לתושבי הארץ הערביים: “כמוני כמוך”, משום שלא כמונו כמוהם, משום שאנו נתונים בתנאים אחרים ולנו דרושים תנאים ואמצעים אחרים להתהוותנו ולהתפתחותנו.

השאלה היא קשה. הגרעין היסודי בדבריו של ברגמן, כי אנו מוכרחים לבקש את הדרך להסכם ולשיתוף פעולה עם הערבים הוא נכון ולמעלה מכל ספק. אחרת לא נוכל. אלה שחושבים כי נוכל אחרת, משלים את נפשם ואת נפש הציונות בהשליה מסוכנת. אבל מה בצע בהסכם ובשלום המסירים מכשול אחד ומניחים עשרה מכשולים חדשים על דרכנו? בשעה זו אין בידינו עדיין תשובה מניחה את הדעת על השאלה הזאת. אבל “עלינו לעשות מצדנו – כדברי ברגמן – את כל מה שאפשר”. את כל מה שאפשר, את כל מה שאין בו משום “פסיק רישיה”. בשורה הראשונה צריך ודאי להפסיק את הפטפוט המתרברב בתוכנו, את הבגטליזציה של השאלה הזאת, את המחשבה המטורפת והנפסדת, כי אפשר לתת פתרון אחר לשאלה זו, ע“י התחרות בצעקנות וע”י אמצעים שיש בהם רק להגדיל את האנטגוניזם ולא לפשרו ולהמעיטו. אבל גם את ההצעות הללו הבאות להשליך את המטען מבלי להציל את הספינה, צריך להפסיק…

תר"ץ

---

ה"קפיץ"

מאת

יצחק לופבן

אין טעם ואין תועלת להסתיר את המרצע בתוך השק. הטלגרמות והידיעות שהתפרסמו בזמן האחרון בעתונות כי “אין סכסוכים” בין מנהיגי הקבוצה הלא־ציונית בסוכנות ובין מנהיגי התנועה הציונית, אין בהם כדי להרגיע אותנו אף במשהו. כי השאלה איננה אם היו ואם יש “סכסוכים” או אין.

בדרכנו לסוכנות קיבלנו עלינו מראש ובידיעה את האפשרות של התגלות סכסוכים רבים ואולי גם קשים. אנחנו לא השלינו את נפשנו ולא חשבנו אף רגע שהננו הולכים לקראת אידיליה ושאפשר יהיה בלי חילוקי דעות ואף בלי מלחמה פנימית. אידיליה כזאת לא היתה קיימת מעולם ואיננה קיימת גם עתה בתוך התנועה הציונית עצמה. לעומת זה חשבנו, כי הסכסוכים האלה יהיו בודאי חזיונות־לוי לפעולה קונסטרוקטיבית רחבת מידות, וסמכנו על צדקת השקפתנו בדרכי הבנין וההתישבות שסופה לנצח. אולם כשהסכסוכים אינם חזיונות־לוי אלא עצם החזיונות, לא עם הפעולה הקונסטרוקטיבית אלא במקומה; כשהצעד הראשון מכוון להפקיע את המפעל הארץ־הישראלי מן האספּקט הלאומי המדיני, להפכו למפעל של סיוע, להוריד את ההסתדרות הציונית מעמדת־הבכורה שלה, לבטל את מסורתה הקונסטיטוציונית, להשתלט עליה מלמעלה, לנהוג בה שררה של “הנותן” כלפי “המקבל”, של ה“בּוס” כלפי הפקיד הסר למשמעתו, וכל זה בטרם היה איזה דבר, בטרם החלה הסוכנות באיזו פעולה ממשית, בטרם השקיעה מצדה איזו אנרגיה פורה ומפרה – עם זה לא השלמנו ולא נשלים לעולם. ומוטב – כפתגם העממי – “הריב הראשון”. אי־אפשר, כמובן, שתעמוד לפנינו עתה השאלה: כן סוכנות או לא סוכנות. בנסיון של שבעת החדשים האלה יש כדי לעורר צער והתמרמרות וגם יחס של בקורת חריפה, אך אין הוא יכול לעורר בתוכנו יחס של רביזיה לעובדת הסוכנות הקיימת והמוכרחה להתקיים.

אולם צריך שיהיה ברור הדבר בתוכנו כי ישיבת לונדון היא הצעד הראשון של מלחמתנו בתוך הסוכנות בעד הסוכנות – ועלינו להיות מוכנים למלחמה זו, באשר היא לא תהיה, כפי הנראה, קלה ביותר. תפקידה של ישיבת לונדון איננו, איפוא, תפקיד ארגוני־קונסטיטוציוני בלבד. היא מוכרחה להביא לידי בירור גלוי ויסודי את היחסים ואת התפקידים, את דרכי העבודה המשותפת ואת תוכנה. אי־אפשר לתרץ את כל החזיונות השליליים שהתגלו עם ראשית הופעת הסוכנות בחוסר “הקפיץ” הידוע, או בנוסחא־אחרינא בחוסר “שם המפורש בפי הגולם”. אדרבא, קפיץ ישנו, אלא הוא איננו במקומו הנכון והוא מקפיץ קפיצות־לצדדין ומניע את הגלגלים באופן כזה שעלול להביא לידי דיקונסטרוקציה את כל המכונה, יש גם שם המפורש בפי הגולם, אלא במקום ללכת מקודם לחטוב עצים, כמו אצל המהר“ל, הוא מרים מיד את הגרזן על יוצרו. אין צורך לחטט בנסתרות ולתור אחרי “סנסציות” שאינן ידועות לנו ואינן ידועות לציבור. אין גם לראות את נקודת־המוצא לבקורת שלנו באותה “המפה” המהוללה, שבאה לעשות busied באופן מוזר ומגוחך את מאתים ועשרים חברי הסוכנות הפזורים על חמשת חלקי התבל. את המעשה הזה אפשר לזקוף רק על חוסר ידיעה וחוסר אוריינטציה מספיקה בענינים ובאנשים. אבל דיה העובדה איך השכילו שותפינו החדשים בסוכנות לעקור את פריונה של היכולת הכלכלית הראשונה והמעטה, שיצר העם העברי אחרי המאורעות בא”י, איך פירטו את חצי מיליון הלירות של “קרן העזרה”, – שאמרנו כי הם יהיו קרן של “עזרה ע”י בנין" שתתן לנו בשנת פורענות זו לכל הפחות מקצת של אפשרות לחזק את עמדתנו בארץ ע"י פעולת התיישבות נוספת ומעודדת – לא רק לפרוטות קטנות אלא גם לאסימונים; ודיה העובדה השניה, שבשנה זו דוקא, שנודעו בה תפקידים מיוחדים ותכופים לקרן־הקיימת לישראל, לא רק בשביל היום אלא גם בשביל מחר ומחרתים, תפקידים שיש בהם ערך כלכלי ופוליטי מכריע על כל שטח עבודתנו בארץ – הפריעו, למרות רצונה ודרישתה של ההנהלה הציונית, בעד נסיעת אוסישקין לאמריקה, לשם פעולה מיוחדת לטובת הקרן הזאת; ודיה העובדה השלישית שהשנה הזאת כמעט אבודה כבר בשביל הפעולה ההתיישבותית, כי הנחמה הגדולה ביותר תהיה אם יתגשם תקציב צוריך, במקום אשר חשבנו, כי הכאב והחרדה שבאו בלבבות עם המאורעות ועם התהומות שנתגלו בעקבותיהם, יתנו לנו דחיפה לפעולה מאוששת, מגבירה חיילים ופורצת את מעגל חוסר־האונים שהסתובבנו בו עד עתה; ודיה העובדה הרביעית, העובדה של איגנוֹרציה גמורה גם ביחס למוסדות הקונסטיטוציוניים של הסוכנות עצמה והנסיון לנצח על הענינים בדרך של פקודות אדמיניסטרטיביות והזזת הפיגוּרות כמו במשחק של שח־מט.

את המצב הזה מוכרחים להפסיק תיכף, בטרם שנקבעות עובדות נוספות ונוצרים פּרצדנטים שאחרי כן אי־אפשר יהיה להשיבם בלי קרע רציני. עלינו לבאר באר־היטב לשותפינו החדשים בסוכנות, כי החלק הציוני בשותפות זו, אם כי ויתר מרצונו על יתרון־הזכיות הטבעיות שלו, אינו בכל זאת לא כמות מבוטלת ולא איכות מבוטלת, והוא לא יסבול שום אוזורפּציה ושום נסיון להפוך את הקונגרס הציוני ומוסדותיו הנבחרים ל“נתינים” משוללי זכות וסמכות מספיקה בהנהלת הענינים ובהכרעתם. והתפקיד הזה של באור והסברה, ואם יהיה צורך, גם של מלחמה, מוטל קודם כל עלינו, מחייבי הסוכנות, שהעמסנו על שכמנו גם חלק גדול מאד מהאחריות לדרכה ולפעולתה. הבקורת שלנו מוכרחה להיות גלויה וישרה, באשר עמדתנו בשאלת הסוכנות לא נבעה ואינה נובעת מתוך נצחנות פוליטית המחייבת אותנו להגן על קונצפּציה מסוימת, אלא מתוך דאגתנו העמוקה לעניני הציונות ולבנינה של ארץ־ישראל, אשר הטרידה אותנו טרם היוסד הסוכנות ואשר הולכת וגוברת עתה משעה לשעה. אין אנו נבהלים מפני הקושי שהתגלה ואינה מעניינת אותנו השאלה מי “צדק” בפּרוגנוֹזה; השאלה העומדת לפנינו, השאלה המכריעה והנוקבת עד התהום, היא איך נצדק אנחנו כלפי החובה ההיסטורית המוטלת עלינו בשעה הזאת? אי־אפשר שיהיו בתוכנו חילוקי דעות מה הם תפקידי הסוכנות כרגע, למה היא נתבעת ולקראת מה עלינו לכוון אותה. היא נתבעת להיות מכשיר ההגשמה הנאמן לבנין המולדת העברית, שהתחייבה לכך בהסכמים השונים לפני צוריך ובאופן חגיגי מיוחד במועצת צוריך עצמה. אבל היא נתבעת בשורה הראשונה להבין ולהודות כי המפעל הארץ־ישראלי איננו יכול להיות אחת הנקודות על “מפת” הצדקה־הגדולה של איזו פעולה פילנטרופּית מסועפת, אלא מפעל מרכזי, בעל ממדים היסטוריים ובעל תפקידים היסטוריים, המחייב מראש הערכה אחרת ושיטות־עבודה אחרות. אנחנו ויתרנו על מרותה האורגניזציונית של ההסתדרות הציונית על הסוכנות המורחבת, אבל לא ויתרנו ולא נוותר על מרותו של המעשה הציוני.

הלכנו לסוכנות אחרי היסוסים רבים ואחרי שיקול דעת קפדני, על אף כל החששות והסכנות שנתגלו לעינינו, משום שהיינו חדורים הכרת השעה הדוחקת ומשום שלא יכולנו לקבל את הנוסחא “עם יכול לחכות”, שחלק ידוע בתוך ההסתדרות הציונית רצה להסיח בה את דאגתו ואת דאגתנו לגורל הענינים. אבל אין אנו יכולים לקבל במקום זה נוסחא שניה כי “סוכנות יכולה לחכות” או שאנו יכולים לחכות לה. באשר השטר הבטוח ביותר שאינו קשור בתאריך של פרעון הופך ממילא לפיקציה, ובאשר השעה הזאת, שהיא שעת נסיון קשה למפעלנו, היא גם שעת מבחן ראשון ואולי מכריע לסוכנות המורחבת. לא מחר, כי אם היום היא נתבעת לתת את תשובתה. כי מיום ליום הולך ונעשה יותר ויותר ברור לכולנו שהמוצא היחידי מן המיצר הנוכחי ומכל סבך הפּרובלימות שאכפו עלינו בחדשים האחרונים, היא תגבורת הפעולה הקונסטרוקטיבית שלנו בארץ. הדברים האלה אינם הפעם הנחות תיאורטיות בדרכי ההת­יישבות, שאפשר להתווכח בהן או לחלוק עליהן, אלא זעקת המציאות, שעוד טרם נמצא לה הביטוי ההולם כדי להכניסה לתוך הלבבות ולעשותה הכרה מחרידה וממריצה בתוך העם ובתוך התנועה הציונית.

מיום ליום הולך ונעשה יותר ויותר ברור, שאם צפויה סכנה רצינית למפעלנו ההיסטורי, הרי אין היא צפויה כל כך מפרעות או מנוסחא פוליטית זו או אחרת, כי אם מאבדן ההזדמנות הריאלית, ליצור את העובדה של מציאותנו הכלכלית והמדינית בארץ הזאת. אמרנו כבר את הדברים האלה פעמים רבות, אבל החובה לחזור ולשנן אותם אלף פעם ואחת, באזנינו אנו ובאזני התנועה הציונית והסוכנות, עד אשר יאומנו ועד אשר ידריכו כל מנוחה בתוכנו – כי הימים העוברים עלינו עתה אינם ימים אלא שנים, וכי מחוץ לשטח הפוליטי הולכים ונערמים מכשולים על דרכנו, שהם אולי הרבה יותר מסוכנים מאלה הנראים על שטח זה ושאליהם רותקה כרגע המחשבה הציונית.

לא מחר, כי אם היום! לא מפות של ועדות פיקטיביות, אלא מפה של בנין! לא מכונה אדמיניסטרטיבית חדשה, עם גנרלים וקצינים וסגני־קצינים וכו' וכו', כי אם כוח של פעולה ותכנית של פעולה! לא צדקה, כי אם מולדת לישראל! – אלה הם תפקידי שליחי ציבור הפועלים בישיבת לונדון הקרובה, תפקידי הסברה ותביעה, אבל גם תפקידי מלחמה. אנו מוכנים להרכין את ערפנו בפני כל עול של עבודה אשר תטיל עלינו הסוכנות, אך לא בפני קפּריזים סתם של נדיבים. בשיטת ה“אפּוטרופסות” נלחם הישוב העברי בא“י עוד לפני עשרות שנים, גם בשעה שהיא באה מידו המלאה והפתוחה של הברון, ועאכו”כ שאנו מצווים להלחם בה עתה, בשעה שהיא מושטה לנו, אפילו לא ביד קמוצה, אלא במרפק.

תר"ץ

---

נתן החכם..

מאת

יצחק לופבן

"נוסיף עוד: שיילוק הנהו הרבה יותר יהודי מאשר נתן… “נתן” לא הציג שום יהודי מן המציאות ואפילו רק בתור יהודי־למופת: אבל בקשר עם ההתפתחות הסוציאלית, המדינית והרוחנית הוא יצר מאות אלפים יהודים־למראית־עין כדמותו וכצלמו. אולם אנו, היכולים להפיק תועלת רבה מההומניות אמיצת־הלב של לסינג, ביחוד בתנועה הלאומית הצעירה שלנו, פונים בכל זאת עורף לדמות היהודית שלו החורת ומחוסרת דם, ובוחרים לשמוע עם הינריך הינה בליל יום הכפורים את גניחותיו וזעקותיו של שיילוק: “יסיקה, בתי…!” (ד“ר ארנסט סימון – “לסינג וההיסטוריה היהודית” – “הפועל הצעיר” גליון 15 תרפ”ט).

אם ההפגנה נגד נאומו של הד“ר מגנס בעת פתיחת עונת הלימודים באוניברסיטה העברית, היתה בלתי צודקת ומחוסרת נימוס תרבותי ופוליטי גם יחד, הרי אין להטיל ספק בצדקת ההתמרמרות הרבה שקמה לרגל דברי ההמלצה, ההסכמה וההגהות שבהם מלווה הד”ר מגנס את הצעתו של פילבי ב“ניו־יורק טיימס”. ע“י מתן פרסום לדברים האלה על במה פוליטית כללית, עבר הד”ר מגנס את גבולות הזכות שישנה לדעת יחיד, שיתף את עצמו להצעה חצי־רשמית, המסרסת, בהנחותיה ובכוונותיה, את תוכנה של הציונות, ונתן לה מהלכים בצורה העלולה להשתמע כאילו זאת הצעה מוסכמת ע“י זרם ציונים “שפויים בדעתם”, בניגוד ל”חלומות השוא" שבקורס הפוליטי הרשמי של התנועה הציונית. זהו, בלי ספק, אקט פוליטי פומבי, שאף אם לא נעשה בכוונה להזיק ולשם איזו טובת־הנאה פרטית, אי־אפשר שלא לציינו כפריצת גדר וכמעשה מכשיל וחסר אחריות.

הפירוש שניתן ע“י הד”ר מגנס לציונות ולמטרותיה בהערות אלה, אין בהן שום תוכן ציוני, לא פוליטי ולא רוחני, כי אם מקצת רומנטיקה נוקשה, שאין לה שרשים לא במחשבה היהודית ואף לא במחשבה האנושית המודרנית.

הוא חוזר לכל הפחות מאה וחמשים שנה אחורנית, ומעלה מתהום הנשיה את דמותו של “נתן החכם” אשר ללסינג, כסמל היהדות האידיאלית, וממשיל כמוהו את משלו של בוקציו ב“שלוש הטבעות”, משל שיש בו בודאי מידה רבה של טולרנציה ושל מוסר דתי, אבל יחד עם זה הוא אבי מחשבת הטמיעה ביהדות, וכולל את כל אותם היסודות, שמתוך התנגשות עמם ומתוך מלחמה בהם, נולדה התנועה הציונית, “הארץ הקדושה לשלוש הדתות”! – ובכן לא הדאגה לעם העברי ולגורלו, לא שאלת קיומם הכלכלי והרוחני של המוני העם הצפויים לכליה לאומית, לא קרקע ואחיזה לעם הזה, לא חרות ולא ריכוז טריטוריאלי, שהם יסוד ושורש לכל תרבות אמתית, כי אם מעט מוסר צרוף, “משוחרר מכל משפט קדום”, דתי וגזעי, ודאגה לאיזה בית־נכאת תיאו­לוגי, שאין לו בעלים, שאינו שייך למישהו ושייך לכולם וחלקנו בו אינו חלק של עם, כי אם החלק של האנושות, של כל העולם כולו. במידה שמוזר הדבר לצרף מהלך מחשבה כזה לאיזו קונצפּציה פוליטית, הרי מוזר פי כמה הוא לראות אותו בקונ­צפּציה ציונית ולבקש לה סמוכין אצל אבות הציונות ונביאיה. אף החלק היהודי סתם בקונצפּציה זו מפוקפק מאד, בכל אופן הוא מסתיים במקום שממנו רק מעבר קל להתכחשות גמורה, במקום ש“מקרה־הלידה השליך אותו שם”. זאת היא עתרת שלום ואמת, של איזו “כנסיה חפשית”, שאין לה כל שייכות לא לפרובלימות האקטואליות של הציונות ולא לפרובלימות הנצח שלה.

לשלומי אמוני הציונות, על כל החוגים והזרמים שבתוכה, אין המצע של ד“ר מגנס יכול אפילו לשמש שטח של ויכוח עניני. מלבד ההנחה המקובלת ברוב חלקי התנועה שא”י העברית מוכרחה להבנות על בסים מוסרי, הן ביסודותיה הכלכליים והחברתיים והן בגילוייה הפוליטיים, אין בכל ההנחות האלה אף אחת, שיכולה להקלט בתוך הציונות מבלי להמית אותה מיתה גמורה עולמית. פּרוצס ההתפתחות הציונית הולך ומוכרח ללכת בכיוון הפוך לגמרי מכפי שרוצה לראותו הד“ר מגנס. הוא הולך מן ה־x אל המרכז, מהקוסמופוליטיות אל ההגדרה הלאומית העצמית, מהתיאולוגיה אל הסוציולוגיה, מהטשטוש בין הגזעי, בין הלאומי ובין הדתי, לריכוז, לאחדות מדינית ולהשתרשות קרקעית. קדושת א”י בשביל הציונות היא קדושת מולדת, קדושה של ארץ, קדושה של חיים ויצירה, כשם שקדושה כל ארץ מולדת אחרת לכל עם אחר – ולא “ארץ קדושה” של נזירים הוזים ועתיקים מעולם. חיים מוסריים אינם מן המצוות התלויות בארץ, הם מצוה שוה לירושלים ולפריז, ללונדון ולניו־יורק – ותוכנה המוסרי של הציונות אינו יונק את ההשראה שלו מן העובדה שעל אדמה זו התהלך ישעיהו או ישו או נביאים וחוזים אחרים, כי אם מן ה“הכרה המוסרית שבפנימיותי” והיא לא היתה משתנה במאומה, אילמלי היתה זאת מלפנים ארץ של פּירטים, של שודדי־הים. “החלום הציוני המדיני” אשר מר פילבי רוצה לראות במיתתו המהירה וד“ר מגנס מסייע בידו, איננו “להשתלט פעם על הארץ הקדושה” כי אם להשליט את הארץ הקדושה על גורל העם העברי, להכניס אותו לתוך שטח הגרוויטציה של מציאות קרקעית, להעמיס עליו את עול האחריות של קיום, להשפיל במקצת את קומת הגאוה־הדלה של “מאשרי עולם” הדוחקת את רגלי השכינה, המעמידה את עצמה בפּוֹזה של פּזרן והמעניקה ומוותרת ב”יד רחבה" בשעה שלה לעצמה אין מאומה. עם הפנים אל האדמה ולא עם הפנים כלפי שמים; הדאגה לעצמנו בתור קולקטיב עממי, הכובש בכל יום את חרותו מחדש מתוך עמל ישרים, היוצר את חייו ואת תרבותו להיות אור לעצמו, בלי כל חשבון תחילה להיות “אור לגויים” דוקא – זאת היא הציונות, גם הרוחנית וגם הפוליטית, אחרת אין ואינה יכולה להיות.

למרות המבוכה הגדולה השולטת עתה במוחות ובלבבות, אין לשער כי ישנו איזה חוג בציונות אשר יסמוך את ידיו על הקונצפּציה של הד"ר מגנס. גם אותו החוג החשוד על נוסחאות פוליטיות שיש עמן ויתורים והשלמה עם צמצום היקף ההגשמה המדינית של הציונות, לא ירצה בודאי לזהות את עצמו עם הנוסחה הזאת ולא ימיר את השאלה הפוליטית הריאלית של יחסי עמים, או של יחסי שכנים בין עמים, בשאלה תיאו­לוגית מופשטת של “ארץ קדושה לשלוש דתות”. שאלת צורת המשטר בארץ לעתיד היא כיום אחת השאלות החשובות העומדות לדיון הפוליטי של הסוכנות העברית. היא אינה עומדת בקשר עם המאורעות האחרונים דוקא ואינה רשאית גם למצוא את פתרונה תחת לחץ המאורעות. המאורעות רק חשפו לעינינו את הסכנה הכרוכה בשבילנו, בשבילנו אולי יותר מאשר בשביל אחרים, במשטר של פקידות הנמצא מחוץ לכל קונטרולה ציבורית ואשר שרירות לבו בלבד משמשת לו קו ומשקולת בהנהלה הפוליטית והאדמיניסטרטיבית של הארץ. המאורעות הזכירו לנו גם ביתר תוקף, כי יש הכרח למצוא דרכים ואמצעים כדי להפחית את שטח הניגודים בין תושבי הארץ הערבים ובינינו.

אף שאלה זו איננה ילידת השעה הזאת דוקא ואיננה עלולה למצוא את פתרונה במבוכת השעה הזאת. אולם לא יתכן שום פתרון לשאלות הללו, אם אין הוא נותן ערובה מלאה ומספיקה לשמירת שלמותה של כל מערכת התנאים, אשר בהם מותנה פּרוצס ההגשמה הציונית, הערובה הזאת אינה ניתנת ע“י “נדיבות הלב” הגדולה הזאת, שד”ר מגנס תובע מאת הערבים כי יכירו ב“זכותו השלמה של היהודי לחיות כאן”. אין צורך בתוקף מוסרי גדול ביותר לדרוש את זכותו של היהודי לחיות בכל ארץ וארץ, ואין צורך להשתמש לשם כך בארסינל המדיני ובכל הפּוסטולטים הללו של “קדושה”. הערובה הנדרשת לנו היא שהיהודים יוכלו לבוא הנה בהמונים, שיוכלו לבנות ולהתיישב כאן באין מפריע, לא בתורת יחידים כי אם בתורת קיבוץ לאומי, לא כדי לשלוט על אחרים, אבל גם לא כדי להיות משועבדים לאחרים, לא כדי לתקוף את אחרים, אבל גם לא כדי להיות נתקפים ע“י אחרים. לפתרון זה יכולות להיות נקודות־מוצא שונות. אפשר לומר כי לנו ולערביים זכויות שוות בארץ הזאת, כי אין מקום לפּררוֹגטיבות, ואין לבכר כנושאי הזכויות המדיניות, עם אחד על משנהו; אפשר לדבר על מדינה דו־לאומית למחר, לאחר שנהיה כאן שני עמים שווים בהוויתם הלאומית, אפשר לדבר גם על כל מיני צורות קונסטיטוציוניות אחרות – אבל אין שום מוצא לפתרון השאלות הללו מהנחותיו של הד”ר מגנס על “ארץ בין־לאומית, בית בין־דתי ובין־גזעי” ועל הערכת הציונות כשאיפה ל“מרכז רוחני ואינטלקטואלי”, שלפי כל הסימנים אשר הוא נותן בו הוא בעצם מרכז להתבוללות: קונצפּציה גזורה לפי הלך־הרוח של אותו סוג היהדות הריפורמית, אשר אחד ממנהיגי התנועה הציונית המשיל אותה פעם לדף הריק שב“בייבל”, המבדיל בין התנ"ך ובין הברית־החדשה…

“נתן החכם” הוא פרי־הדמיון של משורר הומניטרי בן המאה השמונה־עשרה, אשר לעומת יהודי־הגיטו הבזוי, ששמו היה לשמצה ולזועה, רצה ליצור דמות של “יהודי טוב” ונאור, שאפשר להכניסו לתוך חברה הגונה. הוא צר בחרט את כל העדי של מדות תרומיות ושל נדיבות־רוח ויצא הטיפוס הזה, שמלבד השם וההודאה ביהדותו אין לו כל דבר משותף עם היהודי והיהדות. הוא מופיע רק כמתווך וכמשלים, כמשיב לב אבות על בנים ולב אחים על אחיות, נושא כאילו תמיד את ידיו לברכה, וחוּנן בלשון למודים לישר את כל ההדורים ולאזן את כל הדתות והגזעים, בלי כל קונפליקטים נפשיים ובלי כל הערכה עצמית וחויה עצמית. אף הוא מכונן בירושלים את הברית בין־הלאומית ובין־הדתית, בין היהודי, הנוצרי והמושלמי, ומוותר ביד רחבה כזאת עד שהוא מוותר על עצמו… בדמותו ובצלמו הרוחני נתן לנו הד“ר מגנס את הפתרון לשאלת הציונות. “נתן החכם” הוא בוודאי איש טוב, יפה ונעלה בדמותו, אציל הרוח ומחוסר כל טובת הנאה לעצמו. ואעפ”כ הננו פונים עורף לדמות היהודית שלו החיוורת והמחוסרת דם ובוחרים לשמוע, יחד עם היינריך היינה, בליל הכיפורים, את גניחותיו ואת זעקותיו של שיילוק: “יסיקה בתי”! – מאשר את חלקת המשל הטוב על שלוש הטבעות של נתן ובדומה לו את המשל על “הארץ הקדושה לשלוש הדתות” ואת הנמשל שלו ומסקנותיו. על זה יש להוסיף רק דבר אחד: במידה שההתעלמות מבקשת פתרונים לשאלה הערבית בימי השלום והשקט שלפני המאורעות היתה שגיאה פאטאלית לציונות, כך גם שגיאה פאטאלית היא האקטואליזציה המופרזת של השאלה הזאת, העמדתה במרכז המחשבה הציונית ועשיתה לויכוח פומבי בעצם הימים האלה, שמצד אחד אין בהם הכשרה אובייקטיבית לישוב־הדעת – ומצד השני בפאתוס שבו מלווה הויכוח בשאלות הללו אצלנו, הוא עלול רק להרבות רוגז ורפיון פנימי, במקום שדרושים לנו כרגע חזית מאוחדת ומאמצים כבירים כדי להתגבר על המשבר הקשה, וכדי לרכז את שימת לב העם לפעולה קונסטרוקטיבית בא“י, שרק היא בלבד יכולה להיות מצע ויסוד לכל מו”מ פוליטי ולכל צורות של הסכם ודרכי שלום.

הויכוח הפומבי הזה הנהו האסון השני לציונות אחרי מאורעות אב. הוא אינו עלול לברר שום דבר, אבל עלול הוא לסבך הרבה דברים ולהגדיל את המבוכה ואת הערבוביה במחננו. לטובת הציונות ולטובת השאלה הנדונה עצמה, הדורשת בהירות רבה ושיקול דעת בבקשת פתרונים – היה טוב להפסיק את הויכוח הפומבי הזה, לכל הפחות בשעה זו, עד שיעבור הסיוט המעיק ונגיע שוב למקצת מנוחת נפש ההכרחית בשביל אוריינטציה מבוגרת ואחראית במצב הענינים.

תר"ץ

---

האולת הומיה

מאת

יצחק לופבן

המימרא המפורסמת של ביסמרק כי “כל מדינה אחראית סוף סוף לחלונות אשר העתונות שלה מנפצת”, במידה שהיא נכונה ואמיתית לגבי כל מדינה בכל מקום ובכל זמן, הפכה להיות ל“מדינתנו” אנו נבואת־פורענות שאין ממנה מפלט. בין המכשולים המרובים המתגלים על דרכה של תנועת השחרור העברית, גם בימים כתיקונם וביחוד בימי מצוקה, הרי אחד המכשולים הקשים ביותר הוא, בלי־ספק, העובדה ששירות־הפרסום של תנועתנו ברובו הגדול, בוגד בה שבע ביום ועושה לעתים קרובות מאד את שירותו ל“שירות הדוב”. אין כוונת הדברים להכנס עתה בהערכות ריטרוספּקטיביות, אבל אילו נמצא מי אשר יקבל על עצמו את העבודה “המדעית” לסקור את העתונות הציונית במשך תריסר השנים האחרונות מהכרזת בלפור עד היום, היה יכול להוציא ספר־של־דוגמאות רב־הכמות, שהיה פותר לנו במידה רבה את חידת המושגים המסורסים על תנועתנו, על תוכנה ועל שאיפותיה, הרווחים לא רק בין הגויים אלא גם בתוך העם העברי, ואפילו בתוך התנועה הציונית עצמה. הוא היה מגלה לנו איך מילא חלק גדול מהעתונות הזאת תפקיד הפוך מזה שבשבילו נועדה, איך טימטמה במקום לפקוח, איך האפילה במקום להאיר, איך האוילה במקום להשכיל, איך הוליכה שולל גם בקול ענות הגבורה וגם בקול ענות החלושה שלה, איך הנחילה לנו בהבל פיה בזיונות מוסריים וכשלונות מדיניים וכלכליים, ומה גדול חלקה בתסבוכת הענינים מבית ומבחוץ, שאנו שקועים בה בשעה זו.

אולם אין, כאמור, כוונת הדברים לסקירה היסטורית. גם בימים האלה, בימים שעניננו מוצג שוב למשפט העמים ואף למשפט העם העברי, בימים שאנו מצווים בהם על משנה שיקול דעת ועל משנה זהירות, וכל מלה היוצאת מקרבנו הופכת להיות כמעט לגורם פוליטי, הננו נבהלים בכל יום מחדש לקול נפץ השמשות בחלונותינו. ולא רק מצד העתונות היהודית והציונית בגולה, הניזונה מכתבנים קלי־דעת וחסרי־אחריות, ואשר מימי המאורעות עד עתה משמשים לה עניני א“י מקור בלתי פוסק של סנסציה, המסרסת את פני הדברים, אם לטובה ואם לרעה; המטפחת בתוך העם הלך־רוח של בהלה מצד אחד או קוסמת לפניו אילוסיות מדיניות מרגיעות מצד השני – אלא גם חלק ידוע של העתונות הא”י הננו פותחים בכל יום ברעדה, שמא נפגוש בה את קלוננו ונאזין מתוכה את האיולת ההומיה, שהיא מקור אסונות רבים לציונות ולמפעלה. זה עתה היינו עדים לחזיון מבהיל. סוכנות סט“א, זו הנחשבת כמעט לסוכנות הטלגרפית הרשמית של העם העברי, בעתונה האנגלי היו”ל בירושלים, שאינו נועד לנו, לשירות פנימי, אלא לזרים, לפקידות הבריטית בארץ, לצבא, לאנשי־מדינה ולאנשים אירופאים סתם, הבא להפיץ את מעינותינו חוצה, לקרב את ענינינו ללבות רחוקים, להסבירם, להבהירם, להבליט את תוכן מעשינו ולפרש את כוונותיהם, פירסמה במאמר ראשי באחד מגליונות העתון הזה תיזה משפטית שאין כמוה לחרפה אנושית ואין למצוא דוגמתה בעתונות השחורה והריאקציונית ביותר במשך מאה וחמשים השנים האחרונות. “מוטב שיתּלה איש חף מפשע, מאשר לא יתלה כלל”! – horresco referens כדברי וירגיל.

צמרמורת עוברת בבשרנו בשעה שאנו באים לחזור על הדברים. כי אין כאן שאלה פוליטית בלבד, לא שאלה באיזו מידה יכולה פליטת־דפוס נואלה זו להועיל או להזיק. אבל תיזה משפטית כזאת, המוצגת ע“י אורגן הטוען בשם הציונות ובשם הפוליטיקה הציונית, היא קודם כל יריקה בפני ההיסטוריה העברית ובפני תוכנו המוסרי של מפעלנו. כשהתחילה הליקבידציה המשפטית של מאורעות אב ונת­פרסמו פסקי־הדין הראשונים של מות, כבשה העתונות העברית האחראית בא”י את ספקותיה ואת חוות־דעתה אם יש להוציא את פסקי־הדין הללו לפועל או מוטב שיחליפום בעונש אחר, חמור לפי מידת הפשע, שיש בו “למען ישמעון וייראון”, אבל אין בו להוסיף דם על דם. אנחנו תבענו ותובעים משפט לפורעים, משפט צדק, אשר יוכיח גלוי שדם יהודי אינו הפקר, וישמש אזהרה מפני השנות מאורעות כאלה. אבל אנחנו היינו והננו רחוקים מכל מחשבת נקם, ופיקפקנו מאד אם התליה היא התגמול הנכון, ויותר מזה, אם היא האמצעי הנכון להשלטת הבטחון והסדר בארץ. כי מלבד הפילוסופיה המשפטית הכרוכה בשאלה זו, יש גם פילוסופיה פוליטית האומרת כי משפטי מות בכלל אינם אמצעי למניעת פשעים, וכי אין בכוחם להפחית את הסכנה של התנפלות חדשה. כי הנסיון מלמד, שבין כל האמצעים שמשתמשים בהם לדיכוי קשרים ומהומות, הרי התליה היא האמצעי הכי פרובלימטי ותוצאותיו הן עפי"ר הפוכות מאלה שמתכוונים אליהן.

במקרים רבים הופך אמצעי זה גם מעשי פשע פשוטים, שמקורם באינסטינקטים ובתאוות איגוֹאיסטיות, למפעל נוצץ בתפארת של “מורד” ו“מעונה”, דבר שאנו רואים אותם כבר עתה במקרה שלנו, עוד בטרם הוצא גם פסק־דין אחד לפועל. ואם בכל זאת השאירה העתונות ודעת הקהל העברית את הענין למצפונו של המשפט הבריטי, הרי לא עשו זאת מתוך רגש פּרימיטיבי של הצדק התובע “נפש תחת נפש”, אלא מתוך הנחה כי במקום שקיים עדיין משפט המות בכלל, במקום שמחר יוצא להורג כל רוצח־נפש אחר בצדיה, אפשר שיראה חסד זה כפּריבילגיה לפורעים. אך הישוב העברי לא עשה את עונש המות לתביעתו הפוליטית, ובודאי שלא היה ואין בר־דעת בתוכנו אשר יחשוב כי יש להשלים עם עונשי מות לחפים מפשע, ואשר יהגה נוסחה מבישה כזאת, כפי שהגו וכתבו אותה על דפי ה“פלשתין ביוליטן”, לבושתנו ולחרפתנו.

על אנשי־סדום נכמרו רחמי אבות: “התספה צדיק עם רשע?” ומי כמונו יודע את נפש החף־מפשע הנתלה בחטאי אחרים? אנו, שבמשך דורות הננו עלולים להיות נפגעים ראשונה ע“י עיווּת־דין וסילוף־משפט, רגשותינו פתוחים תמיד לקראת כל מידה אנושית העומדת לצד הנשפט על לא אוון בכפו. אנחנו צירפנו בהתרגשות נאמנה את מחאתנו למחאת העולם התרבותי נגד משפט סקו־ונצטי, וכמה שמחנו על הקבוצה המתקדמת בצרפת בשעתה, שיצאה להציל איש נקי ממאסר־עוני; כמה רגשות הערצה אצלנו לאמיל זולא, בעד מדברותיו, כתבי ההגנה שלו ומכתבו היפה אל הנוער בעת משפט דרייפוס; וכמה חיבה הגה בית ישראל בכל ארצות פזוריו למקלקוב הרוסי שלימד סנגוריה במשפט בייליס? האם בתוכנו ובשמנו יכתב בקור־רוח “מוטב שיתלה חף מפשע” ודעת־הציבור לא תמלא חצץ את פי מנאצי כבודנו ומשחירי פנינו? אכן, יודעים אנו היטב איזה רוחות מנשבות בסט”א, מה הן הטנדנציות הפוליטיות הפועלות בה, שהיא אינה מבטאה את דעת הציבור העברי ואין הציבור הזה ולא ההנהלה הציונית יכולים לשאת באחריות לידיעותיה ולדבריה. אנו יודעים כי היא נזונה ממעין נרפש זה של הלך־רוח רביזיוניסטי, הלך רוח של תפיפה חסרת־בינה ושל סיסמאות מכשילות. אבל היודע זאת מי מן החוץ? היודע זאת הקורא הזר? המסוגל הוא להבדיל מי המדבר ובשם מי מדברים? היש לנו סוכנות טלגרפית ענפה אחרת, שאפשר יהיה לנו לומר עליה: לזו אנו אחראים ולא לזו? האם לא היה הדבר מקובל אצל ועדת־החקירה כי ה“פלסטין ביולטין” הוא האורגן הרשמי של ההנהלה הציונית והאם הוציאו את הדבר הזה מלבה? והאם אנו מעריכים כראוי איזו מסקנות יכולות להיות לתביעות זכות וצדק הבאות בלווית הנחות משפטיות ומוסריות כאלה? וכמה יוסיף זה על הסימפּטיה לעניננו בעיני העולם התרבותי, כמה ידידים נוספים ירכוש לנו זה בחוגי חבר הלאומים ובחוגים המדיניים הפרוגרסיביים, שאנו מעונינים כה לקרבם להבנת שאיפתנו ומפעלנו?

אכן, אין זה ניפוץ חלונות סתם, אלא אחד ממעשי ההכשלה והפּרובוקציה שנודעו לנו ע"י אנשי הכנופיה הזאת בשנה האחרונה, שגרמו לא מעט להסתבכות הענינים ומוסיפים באיולתם לתת יום יום חומר חדש לקטרוג נגדנו ונגד עבודתנו בארץ.

ועוד שירות פוליטי “אחראי” עשתה לנו סט“א הלזו בימים האחרונים. ז׳בוטינסקי דיבר בלונדון. במסיבה רביזיוניסטית השוה השואות בין א”י ובין אפריקה הדרומית, והסוכנות הטל­גרפית הזריזה הפיצה את האיולת הזאת כחזון־פוליטי חשוב על פני העולם, והעתונות נואלה להדפיס זאת כטלגרמה פולי­טית חשובה באותיות גדולות בראשי עמודיה, אפילו בא"י.

אין אפוטרופסות לדברי ז׳בוטינסקי. אתו פסק הויכוח הרציני בתוך הציונות זה כמה שנים, באשר אפשר להתווכח על דעות משובשות, אך אין להתווכח על רעות־רוח. הוא מופיע זה שנים אחדות כאדם שמחוץ לכל ישוב־דעת ואחריות, המדבר בא“י, על משטר חברתי של איזה “גרגשי”, מטיף לעבדות, לדם ולבוץ ובכוח דמיונו המסולף הוא מבקש לבסס את הקונ­צפּציה שלו ע”י היקשים מגוחכים וחסרי־שחר. אולם בשעה הזאת דוקא, בשעה שאנו נשאלים ועלינו לתת תשובה, ואין ואינה יכולה להיות תשובה אחרת מאשר זו הכנה והאמיתית, המונחת ביסוד השאיפה הנאמנה של הציונות: שאין אנו באים לא“י ככובשים ומשעבדים, שאין ברצוננו לשלוט על אחרים, אלא לשלוט על גורלנו אנו ולחיות בארץ זו בזכויות שוות יחד עם האחרים, כשני עמים, מבלי שיפריע האחד בעד התפתחותו החפשית והאוטונומית של השני – מצאה סט”א הגיון פוליטי להפיץ בעתונות, ומוצאה העתונות הגיון פוליטי לפרסם את המשל הדרסטי ביותר של כיבוש משעבד בתולדות הקולוניזציה, כנקודת מוצא ליחסים פוליטיים בינינו ובין שכנינו בארץ! איך שיהיו חילוקי הדעות בתוך הציונות בדבר העמדה המדינית האקטואלית לגבי שאלת המשטר וכדומה, ועד כמה שיהיו גדולים בלבנו הצער והכאב על זה שעוללו לנו המסיתים והפורעים הערביים בששת החדשים האחרונים – הרי לעצם השאלה של קביעת יחסי שכנים אנושיים בארץ אין ואי־אפשר שיהיו חילוקי־דעות. ושוב, רק מוחות חולניים ותפוסי מניות יכולים לבקש נקודות־מגע, אפילו רחוקות ביותר, בין שאיפתנו לתחיה לאומית ובין תכסיסי שלטון ושעבוד של קולוניזטורים רודפי עושר וניצול, ולרצות לקבוע את היחסים המדיניים בינינו לבין הערביים בארץ על פי המוֹדוּס שבין המיעוט הלבן והרוב השחור באפריקה הדרומית. גם כאן אין לשקול את הדברים רק עפ“י הריוח וההפסד הפוליטי שבהם, באיזו מידה הם עלולים לשפר את היחסים בארץ ולבצר את עמדתנו על הפוֹרוּם הפוליטי הבין־לאומי, אלא עפ”י הסתירה היסודית שיש בהם לכל מערכת המחשבה הציונית, הרצינית והאחראית, ולפי ערכם החינוכי הנפסד.

ואם לזה התכוון מר גרוסמן באותה מסיבה, באמרו כי “משתדלים ליצור פּלטפוֹרמה משוּתפת בין שתי ההשקפות שבציונות(!), אולם המלה האחרונה היא לאקזקוטיבה הציונית” – הרי אין אף שמץ ספק בדבר כי המלה האחרונה הזאת תהיה “לא!”. יסוד לפּלטפוֹרמה משותפת יכולה לשמש רק אחריות ציונית, אחריות פוליטית ואחריות מוסרית גם יחד, אבל לא המונומניה הזאת, המפיחה מצד אחד הנחות פוליטיות כוזבות ואינה פוסקת מצד השני את מעשיה הפּרובוקציוניים, כלפי חוץ וכלפי פנים.

תר"ץ

---

במעגל המקולל

מאת

יצחק לופבן

מחוץ תשכלנה גזירות פוליטיות – ומבית אימה של שיתוק וחוסר־יכולת. זה יהיה האסון הגדול ביותר שיארע לציונות, אם מלבד המרי המוסרי שבו פגשנו את זממת ההכשלה מבחוץ לא יעמוד בנו הכוח להמנע ולהנצל מן הכשלון הפנימי, המהלך באפילת הימים האלה. אשר אמרנו כי נוכח פני המצוקה המדינית, נוכח הרצון הזר הבא לגדע את מאמצי העם העברי ואת שאיפתו ההיסטורית, על־ידי פוליטיקה של מרמה ועלילות, נקים מתוכנו כוח נגדי, לא רק פוליטי, אלא כוח עזוז כלכלי, בונה ומרחיב, שיבקיע מבפנים את חישוּקי הגזירות וההג­בלות – לע"ע לא קם, וסימנים רבים מבשרים כי אין הוא עתיד גם לקום בימים הקרובים. להיפך, ימים קשים מתרחשים, כפי הנראה, לבוא, ימים שלא רק אינן צפויות בהם תקוות של הרחבה וגידול, שיפגינו על שדה ההגשמה בארץ את רצונו של העם העברי ויבצרו את עמדתנו, אלא ימים של צמצום וחוסר מעשה, אשר מי יודע אם אפשר יהיה לשמור בהם במידה מלאה אפילו על המסורת והטימפּו של מהלך עבודתנו עד היום.

כי מלבד האכזבה המדינית שנודעה לנו בעשרת החדשים האחרונים, נודעה לנו עוד אכזבה אחת, והיא אולי מסוכנת ביותר. הסוכנות המורחבת, שהקימונו בימי שלום, בימים שהתביעה האובייקטיבית בלבד של עבודתנו הכריעה את כף הפקפוקים והחששות לזכות, לא עמדה בנסיון כאשר על התביעה הזאת נוספו גורמים מזרזים ומאיצים של שעת־חירום. אנו נזהרנו מלהשתמש עד עתה במלה “אכזבה” לגבי הסוכנות, ביקשנו לה כל הזמן נימוקים מקילים, כדי להמתיק את משפטה ולסייע בידה לנקות את עצמה מן החשד ומן אי־האמון שהלך וגבר בתוכנו. אולם עוד מעט ונצטרך לסיים את מאזן השנה הראשונה לקיומה, ובמאזן הזה עלול להתברר לנו כי החששות שחששנו נתקיימו כמעט כולם, ומהתקוות שתלינו בה לא נתמלאה עדיין אף אחת. הלך־הרוח והפאתוס המכוונים את דרכו ואת פעולתו של החלק הלא־ציוני בסוכנות, גם אינם עשויים להגביר את האמונה כי אמנם זאת היא שעת־מעבר והכנה אשר תתן את פריה בעתה, ומחר מחרתיים נצא אל המרחב. בפתיחת המגבית המאוחדת הראשונה בניו־יורק, בימים האלה שעם־ישראל כולו אחוז חרדה לגורל ההיסטוריה של מפעלנו, שציונים ולא־ציונים ואפילו לא־יהודים, נאורים ובלתי־משוחדים ע“י משפטים קדומים, מאוחדים בסנטימנט הארץ־ישראלי, ברגש של מחאה ושל תביעה כלפי ארץ־ישראל – בפתיחה זו, לא תפסה א”י מקום יותר נכבד מאשר רומניה, ליטא, תורכיה וכל ארץ אחרת שעל מפת־הצדקה של הג׳וינט! והפותח היה יו"ר הועד האדמיניסטרטיבי של הסוכנות, המופיע כנגיד ומצווה בקורפורציה החדשה הזאת שהוטל עליה להגשים את הציונות ולבנות את המולדת לעם ישראל! עם כל התפילה שלנו להצלחת המגבית הזאת, שבה תלוי במידה רבה גורל עבודתנו הקרובה, הרי גם הצלחתה החמרית הגדולה ביותר תיהפך לפיגול בגלל העובדה המבישה הזאת, שלא יתואר בשום אופן כי מקרה היא, כי נעשתה בלי כוונה תחילה להוריד את דרגת המטרה, לחללה, לפרוק את עדיה מעליה ולהעמידה בשורה אחת ובערך אחד לפני קופת הצדקה הגדולה. בין כל הסטיות של הסוכנות, אשר מיררו לא מעט את חיינו במשך החדשים האלה, הרי זאת היא הסימפטומטית ביותר, ומעלה לפנינו מחדש את כל הספקות שכבשנו אותם עד עתה בלבנו.

בכסף אי־אפשר להלבין לשון של זהורית זו. אבל גם כסף אין. תקציב צוריך לא נתגשם ולא יתגשם, כפי הנראה. מה שקיבל על עצמו החלק הציוני שבסוכנות, אירופה הדלה והעניה, נתמלא כמעט בשלמותו; מה שקיבל על עצמו השותף העשיר הלא־ציוני שבאמריקה לא נתמלא. על ההתיישבות החקלאית, על העבודה הכי חשובה והכי חיונית שלנו, עומד לנפול נטל הגרעון הזה. התכניות הגדולות של חברות השקעה בנות מיליונים, נעלמו מעל סדר היום. כספי קרן־העזרה מתמסמסים ללא כל רושם קונסטרוקטיבי, ואף הבשורה המעודדת שיצאה מישיבת הועד האדמיניסטרטיבי בלונדון בדבר “התיישבות האלף”, מהדהדת לע"ע בחלל ריק. לקראת שנת העבודה החדשה מגיעות כבר אלינו בשורות קיצוצים עוד יותר גדולים. לא מיליונים, לא פרישת־כנפים, לא פריצת תחומין, אלא מחנק שלא ידעה ההסתדרות הציונית בשנים הכי ירודות שלה. זהו המאזן של השנה הראשונה והפּרספּקטיבה של השנה השניה לקיום הסוכנות. נוסף לזה, מכונה ביורו­קרטית חדשה; נוסף לזה רצון של שלטון, של דיקטטורה, של הטלת מרות על מפעל, אשר לא היה לשותפינו החדשים שום חלק בו עד עתה, ושלא ידוע עדיין כלל וכלל מה יהיה חלקם בו בעתיד.

נס קרה לציונות בימי הנסיון הכי קשים שלה. הישוב העברי בא“י גילה לא רק גבורת־נפש לעמוד בפני רצון ההשמדה של מתגריו המדיניים, אלא גם גבורה משקית וכלכלית, שבלעדיה היה בודאי נכפל משא אסוננו. עיר עוז היה לנו הישוב; לבדו, בלי כל עזר וסיוע נוסף מן החוץ, הוא נשא את כל נטל התביעות והצרכים של שנת מבוכה זו, שעברה ללא זעזועים כלכליים, ללא חוסר עבודה, לקליטה מכסימלית של העליה. לולא זה, אילו הוטל עליו לצפות לעזרת הסוכנות ולחסדיה, היינו מגיעים לידי קטסטרופה איומה, שהיתה מוסיפה נשק כבד מאוד בידי הקטרוג המדיני והיתה שוללת מאתנו גם את יכולת ההגנה העצמית האמיצה שישנה בידינו כיום. אולם, שנה שלמה של קיום במצב של מצור כמעט, של מכה אחרי מכה מבחוץ ושל רפיון־רוח ושפלות־ידים בתוך התנועה הציונית מבפנים, בלי כוחות־מלואים כלכליים ובלי נטף של תנחומין – שנה כזאת מספיקה אמנם להוכיח את היציבות המשקית של הישוב העברי בא”י, אבל אינה מספיקה בשום אופן לתת לנו בטחון כי ככה ימשך הדבר גם להבא. סימנים של התרופפות פנימית מתחילים להיות ניכרים כבר היום. האיניציאטיבה הפרטית איננה מגבירה יותר חיילים כמו לפני שנה־שנתיים. חוסר הבטחון הפוליטי, ואולי יותר מזה ההטפה המגזימה את חוסר הבטחון פי כמה יותר מכפי שהוא במציאות, ההכרזה הבלתי פוסקת שהנה אנו יושבים על “הר געש”, ההנחה הרווחת בתוך חוגים ציוניים רחבים כי אין לעשות מאומה בארץ כל עוד לא ניתנו לנו הערבונות המדיניים הנכספים, הטילו מורך בלבות רבים. אף הרהורי התשובה שהתעוררו אחרי המאורעות אצל אכרי המושבות בארץ, להגביר את העבודה העברית במשקיהם, הולכים ומרפים לאטם. שוב גובר חשבון הפרוטה, ופרצים רבים נראו כבר בחומת הסולידריות הלאומית שהוקמה בימי ההתרגשות הראשונים לאחר מאורעות־הדמים. ראשית חוסר העבודה כבר נראה בארץ – ואין צורך לפרש ולברר מה יהיה רושם הדבר אם חוסר העבודה יפשה בימים האלה, ומה יהיה משקלו המדיני. כבר עתה, בשעה ששיווי־המשקל עדיין משתמר בדרך כלל, כשחוסר העבודה הוא קטן, “נורמלי”, מצא משרד המושבות עוז בנפשו לשכל את הנימוקים שלו לגזירת העליה, ובמקום הנימוק המדיני שנתן בהודעתו הראשונה, נתן עתה, בתשובתו להנהלת הסוכנות היהודית, פירוש כלכלי. ומה יהיה אחר כך, כשדרוש זה ימצא לו אסמכתות במציאות?

מלחמתנו הפוליטית כלפי חוץ תהא משוללת תקוות להצלחה, אם יוטל עלינו להתאבק באותו זמן מבפנים עם משברים כלכליים ועם חוסר עבודה. זאת תהיה נעיצת סכין בלב ולא בעורף, הכשלה גמורה ופתיחת המבואות לכל המתנקשים בעבודתנו ובקיומנו בארץ. אולם לא רק סכנה של משבר, אלא כל עמידה ושיתוק בשעה זו, פירושן נסיגה לאחור ואבדן עמדות. אין אנו יודעים מה יהיה גורל הפעולה הדימונסטרטיבית שלנו, אם תביא בכנפיה תשועות פוליטיות או לאו, אולם ברור כי במקרה הכי טוב תוּצא העז מביתו של המלמד – והפּרובלימה המדינית של א“י תעמוד ותצפּה הלאה לפתרונה מידינו אנו ולא מידי אחרים. ואף אם תוחלפנה הגזירות וההגבלות בסיוע מדיני, לא ימלא ה”סיוע" הזה לעולם את תפקידי ההגשמה הבלתי אמצעיים המוטלים עלינו ואשר מיום ליום הם נעשים הכרח תכוף יותר, גם מפאת עמדתנו האובייקטיבית בארץ וגם מפאת מצבו הטרגי של העם העברי בארצות אירופה המזרחית. ההכרה הזאת מלאה את נפשנו והדריכה את מנוחתנו עוד לפני המאורעות, והיא אשר דחפה אותנו לבקש בסוכנות מסגרת יותר רחבה של יכולת וכשרון־פעולה. היא אשר האיצה בנו לוותר לזמן מה על פרינציפּים, על מקצת הבטחון שבארגון הדימוקרטי ולהבליג על כל הספיקות שהתעוררו בתוכנו בקשר עם הצעד הזה. הרכנו את קומתנו כדי להרים את קרנה של הציונות, כדי לא לסכן אפילו את השמא ולא לאבד גם כל ספק של הזדמנות להרחבת פעולתנו ולהחשתה.

ההכרה הזאת קיבלה עתה משנה תוקף, ותכיפותו של ההכרח הזה הולכת וגדלה מיום ליום. ואם בשעה כזאת לא רק מתבדות התקוות להגדלת הממדים והטימפּוֹ של העבודה, אלא הולכים ומצטמצמים אפילו ביחס ליכולת שהיתה בתנועה הציונית לפני יצירת הסוכנות, יכולת זו שנחשבה בעינינו תמיד כ“אבוס שבור”, הרי אי אפשר שלא תתיצב לפנינו השאלה: על מה ולמה? על מה היתה המלחמה הזאת במשך שנים, שהכניסה מרירות כה רבה בתוך ההסתדרות הציונית, שכמעט פילגה אותה מבפנים וקרעתה לגזרים? ומהו המישחק של תביעת שלטון ויתרון זכויות – האם כל זה רק כדי לעשות את ארץ ישראל איפרכיה של הג׳וינט? אין הדברים האלה באים כאן לשם פולמוס, ובודאי לא כדי לחדש את הויכוח בעד הסוכנות וכנגדה. אבל חייבים אנו להביט בעינים פקוחות על המצב, ולאמץ את כל הכוחות כדי לקדם את הסכנות הכרוכות בהמשכו ובהתפתחותו. הדבר היחידי ש“הרויחה” הציונות מהסוכנות המורחבת לעת עתה הוא זה, שההסתדרות הציונית באמריקה נחרבה ונהרסה. אפשר אמנם לומר שהיא “גברא קטילא”, שגם בלאו הכי לא התקיימה בפועל ולא היתה אלא מכונה של מגבית אשר פעלה על פי רוטינה ידועה ובכוח של אינרציה שהלכה ופחתה. ואף־על־פי־כן דומה הדבר כי רק עתה, אחרי שאבדה לנו, נתחיל להעריכה ולגלות את הצדדים החיוביים שבה, לעומת המצב הנוכחי. היא היתה מלאה עוונות ופגימות כרימון, אבל כל עוד היתה קיימת, היתה קיימת גם התקוה לתיקונה, לטיהורה, להעלאתה. היא היתה בכל זאת מסגרת של הסתדרות ציונית, נכנעת למרוּת המוסרית של התנועה, נושאת את שם ארץ־ישראל בכבוד לאומי ומנחילה אותו להמונים; היא היתה בכל זאת מקור של סיוע חמרי חשוב לעבודתנו במשך שתים־עשרה השנים האחרונות; היא היתה כתובת שאליה אפשר היה לפנות ועליה אפשר היה להסתער בשעת מצוקה; היא היתה רתוקה לאחריות קולקטיבית, למרות היותה סוררת לא פעם ולמרות אשר ביקשה אף היא פרס של שררה בעד פרוטותיה. ומה יש לנו עתה?

ג׳וינט מצד אחד – ומצד השני כאילו עסק שפשט את הרגל, העומד לעבור לרשות האפוטרופסות של מתחרה ישן. והמתחרה מציג תנאים, בלי כל זיק של רצון להציל, אלא מתוך כוונה גלויה להנקם באחת על חשבונות העבר; לדכא, להשפיל ולדרוך ברגל גאוה על צואר ה“אויב” שקרס ונפל. התנאים שהציגו ברנדייס וקבוצתו להסתדרות הציונית באמריקה, שפנתה אליו בהצעה של שלום־בית, שביקשה ממנו להיות לה לקצין, הם, אחרי נאומו של ורבורג בפתיחת המגבית, סימפטום שני למצבנו האיום מבפנים. לא חשובה עתה לגמרי התכנית הקונסטרוקטיבית, כביכול, שהוא אומר לכפות אותה בהזדמנות זו, באשר אין היא כרגע אלא הלכה שאין עמה מעשה, ואינה יוצרת שום מצע לויכוח עניני. אבל מעניינת ביותר התכנית של ריאורגניזציה. “השותק הגדול” מושינגטון הפסיק את שתיקתו בשעת חרדה זו לציונות, כדי – כדי לנקום בקבוצת ליפסקי, להאציל לה את מכת־החסד, להרכיב “הנהלה מכובדת”, שאין לאנשים שנהלו את עניני הציונות באמריקה עד היום שום דריסת רגל בה, לסדר את הריאורגניזציה לאט לאט, במשך שנתים, אגב “חופש גמור מלחץ כספי” ומכל אחריות של פעולה. וזה צריך להיות “החזרת כבוד ההסתדרות” ומפעל השלום וההבראה! ברם, במאזני הסימפּטיה שלנו נשאו תמיד יחד ליפסקי וברנדייס, ניומן ודי־האז. לא היתה לנו מעולם כל סיבה ורצון להעמיד את עצמנו על איזה צד במלחמה תפלה זו, שאין לה כל טעם וכל סיבה רצינית, מלבד יחסים מקומיים ואישיים. אולם שלום בית כזה, שבו משליך צד אחד את השני החוצה, שבו הכפיה של דעות והשקפות הולכת לפני כל חובה של פעולה – מוטב לו שלא יקום משיקום.

בתוך מעגל מקולל זה נתונה הציונות בימים אלה. גם מחוץ לאמריקה, הנחשבת למשען החמרי העיקרי של מפעלנו, אינם ניכרים סימני התאוששות לקראת פעולות ומעשים מרחיבים, המכוונים להקמת הכוח הנגדי הממשי מבפנים כלפי המזימות והגזירות הפוליטיות מבחוץ. המחשבה הציונית תפוסה עתה כולה לניחוש באספקטים מדיניים, לויכוח מסביב לשאלות הקונגרס, התפטרות האכסקוטיבה וכדומה. ארץ ישראל המציאותית, התשובה הפוליטית שבעבודת ההגשמה, צרכי העבודה ותביעותיה – כל זה נעלם משדה הראיה והדאגה. האומנם נלך בעינים עצומות לקראת הגדול בכשלונות הצפויים לנו, לקראת צמצום והתכווצות, חוסר פעולה וחוסר עבודה ומשברים כלכליים חדשים בארץ? האומנם נקבל גזירות תקציביות פאטאליות בלי מרי, בלי התקוממות, בלי מעשה רב לשנות את המצב? במידה שאנו מזעיקים עתה את העולם הציוני והיהודי בכלל, למחות ולהפגין נגד העוול הנעשה לנו מבחוץ, עלינו להזעיקו לפעולה נמרצת נגד אימת השיתוק והכשלון מבפנים. עלינו להזכיר מחדש לסוכנות המורחבת את חובותיה ואת התחייבויותיה. את היחס הזה לא"י, כלאחת האיפרכיות של הג׳וינט, העומדת במדרגה שווה עם יהודי תורכיה וליטא, לא נקבל ולא נסבול. אם זוהי השיטה ואם זאת היא הכוונה – מוטב לנו לשוב אל “האבוס השבור” שלנו, לקרן היסוד ולקרן הקיימת ולתביעה הציונית. ועלינו להזכיר שוב לתנועה הציונית כי המחאה והמלחמה הפוליטית היא אמנם מצות השעה, אבל המצוה התכופה יותר היא הפעולה המעשית. כי מה שכתבה אתמול ועדת שאו, מה שיכתוב מחר סיר ג׳ון הופ סימפסון ומה שיאמרו ויגזרו הלורד פספילד והפקידות הקולוניאלית, אינו מכריע – ומה שנעשה אנחנו ומה שלא נעשה, זהו המכריע והקובע את גורל מפעלנו.

תר"ץ

---

נוכח המרמה הגדולה

מאת

יצחק לופבן

א.

ה“ספר הלבן” החדש שנתפרסם ע“י משרד המושבות הבריטי והגיע אלינו לע”ע בתמציתו המקוטעת, אינו אלא המשך ה“ונדטה” שנשבעה לנו, כפי הנראה, ממשלת הפועלים באנגליה, החל ממאורעות אב ועד היום. מחוץ לשטח של נקמה פשוטה, של שרירות־לב וכוונה תחילה להכעיס ולהעניש את עם ישראל, על אשר העיז בשעת מצוקתו הגדולה להרגיז את הארי מרבצו, לעמוד על נפשו ולתבוע בקול את עלבונו ואת זכויותיו – אי־אפשר למצוא בשום אופן כל הסברה ופירוש להתעללות־רשע שיטתית זו, שהולכת ומקבלת מיום ליום צורה יותר איומה. שארית האמונה שהיתה עוד בתוכנו כי יחסה זה של ממשלת המנדט למפעלנו מיוסד על שגיאה, על טעות בהבנת הדברים ובהערכתם, וסוף סוף יפקחו עיניה ותכיר במשוגתה – התנדפה עתה כליל. לעיני העם העברי ולעיני כל העולם כולו נתגלה “משחק החתול והעכבר” שהממשלה הבריטית משחקת אתנו, בהסתירה את צפרניה הדורסות בכפותיה החסודות, ובאותה שעה שהיא הולכת ומכריזה בשפת חלקות על נאמנותה למנדט ולהתחייבויותיה לעם העברי, אין היא מניחה את ידה מכל מזימה ומרמה כדי להביא לידי ליקבידציה גמורה את תוכנו האמתי של המנדט, ולעשות את הכרזותיה החגיגיות פלסתר.

לנו אין מה לחכות יותר למילואים נוספים על התעודה המבישה הזאת. שום טיפות נופת אינן עלולות להמתיק ולפשר את קובעת כוס התרעלה החדשה שהגיש לנו משרד המושבות הבריטי. מתוך זר־השושנים של ה“תכנית הקונסטרוקטיבית” המובטחת, אשר צריכה היתה להסיר מלבות היהודים את החשד בכוונותיה “הטהורות” של ממשלת המנדט, הגיח צפעוני בצורת תכנית דיסטרוקטיבית בהחלט, האומרת לעקור – במבטאו הקולע של וויצמן – את תקות־הדורות של העם העברי. עתה לא נשאר יותר אף שמץ של ספק בדבר, כי ממשלת הפועלים נהגה עמנו בערמת זדון, וכל החקירות והדרישות והמשלחות המיוחדות לא היו אלא קומדיה מחושבת מראש, שתעודתה היתה לא לבקש דרכים למלאות את התחייבויותיה, כפי שהכריזה אלא לבקש אמתלאות כדי להפרן. רק מתוך מחשבת־רמיה זו אפשר להבין את הפרשנות הנפתלת, העושה את ההודאה בהצלחתו של המפעל היהודי בארץ־ישראל, בכוחו הפרוגרסיבי הן מבחינה כלכלית והן מבחינה תרבותית וסוציאלית, נקודת מוצא לשלילת המפעל הזה. בצורה פלסטית שאין דוגמתה, נעשה שוב הדיאלוג הידוע בין איש־ההיכל והפטריארך ב“נתן החכם” של לסינג לחויה טרגית איומה בשבילנו. – “אבל, לולא רחם היהודי את הילד הזה, היה הילד מת בעוניו ומצוקתו” – “אין דבר! היהודי ישרף!” אילו היתה החקירה ודרישה מגלה כי לא הצלחנו בעבודתנו בארץ, כי נעדר מאתנו כוח היצירה והכשרון למפעל ההתיישבותי, כי אז היה דן אותנו בודאי הפטריארך פספילד לשריפה, והיה משתדל להוכיח, כי אין טעם ותועלת לעודד תנועה כזאת שאין בכוחה לקיים את ה“שנסה” שנתנה לה; עתה כשגלתה את ההיפך, הוא דן אותנו שוב לשריפה, מתוך אמתלא שזה יזיק ל…שממה הארץ־ישראלית וידחוק את רגלי הפיאודליזמוס, שיש כפי הנראה לבא־כוח הפועלים האנגליים במשרד המושבות ענין מיוחד לשמור עליו ולקחתו תחת חסותו. פטריארך הוא פטריארך בכל מקום, בין אם הוא מכהן בהיכל הנצרות ובין אם הוא מכהן בהיכל הסוציאליזמוס. במקום שהדברים מקבלים את כיוונם לא ע“י האמת האובייקטיבית והאחריות המוסרית, אלא ע”י ספקולציה פוליטית או טינא אישית, הרי אפשר תמיד לשׂכל את ההגיון ואת הנימוקים, ולשרוף את היהודי או את הכושי או כל גזע ועם אחר שאין בידם כוח ברוטלי מספיק להגנה עצמית, בכל מקום ובכל זמן שרוצים.

אלה יהיו, כנראה, דברים לבטלה, אם נבוא להתווכח עם משרד המושבות הבריטי על תעודת־כחש זו. הלך־הרוח של נקמה, בגלל הדיסקרדיטציה שגרם בעצם ידו לפוליטיקה הא“י שלו, במשך שלשה־עשר החדשים האחרונים, מעור את עיני המיניסטר למושבות ומכביד את אזניו מראות ומשמוע ומהודות בצדקת הוכחותינו. מתוך מרירות עקשנית הוא ממשיך את משחק ההזרד, כדי להפוך את השגיאות לשיטה ולקדש את המשפח כמשפט. המשא־ומתן בינינו ובין משרד המושבות חרג זה מזמן מתוך המסגרת של משא־ומתן פוליטי והפך להיות מעין התחרות אויבת; לא מצדנו אלא מן הצד השני, שכוונתה לתת לנו לקח ולהראות לנו כוחו של מי יותר גדול. לנו אין ספק בדבר שכוחה של אנגליה גדול מכוחנו אנו. היא יכולה להרשות לעצמה לירוק אפילו בהחלטות מועצת חבר הלאומים ובמסקנות ועדת המנדטים, מבלי לחשוש כי זה יסבך אותה בקושי פוליטי חיצוני מיוחד, בעיקר כשהדבר נוגע לכוח בלתי־ריאלי כמונו על הפורום הפוליטי הבין־לאומי. בידיה של אנגליה השלטון על הארץ, בידה כוח החקיקה, היא יכולה לגזור גזירות, לחוקק חוקים מגבילים ומצרים את צעדינו ולהפיג בנו את חמתה בדרכים שונות. אבל גם אין כל ספק בדבר, כי העולם הפוליטי הבלתי משוחד באנגליה גופה ומחוצה לה יכיר את רקמת המזימות הללו וידע להעריך אל נכון את מסקנות־השוא שבתעודה זו, כשם שידע להעריך את אלו שבדו”ח של ועדת שאו.

צריך להודות כי התעודה האחרונה הרבה יותר איומה במזימותיה ובסילופיה מן הראשונה. היא פרי רצון מחושב לעקור את הכל ולהגות מן המסילה של הפּוליטיקה הבריטית בארץ־ישראל, או לכל הפחות לשתק ולרסן, אלמנט מסוכן וטרחני, המתיימר להתחרות עם אנגליה כנושא קידמה כלכלית ותרבותית, ונוסף לזה הוא מתחצף בכל הזדמנות להכתים את שמה הטוב בעיני העולם. “הבה נתחכמה פן ירבה” – זו העצה הרעה הראשונה שיעצה ממשלת־עולם עתיקה על העם העברי העתיק בראשית הופעתו כקיבוץ לאומי. חזרה אחרי שלושת אלפים שנה על האכסניה של ממשלת העולם המודרנית, ששמה בריטניה, כלפי אותו קיבוץ לאומי עצמו, בראשית דרכו להתחדשות חייו הלאומיים בארצו. ברוח פרעונית זו נושמות כל ההנחות וכל המסקנות של “הספר הלבן” החדש. הוא מתחכם לסלף את התוכן הברור של המנדט ושל הכרזת בלפור ולפרשו כאילו היותה שאלת ארץ ישראל שאלה של “שני חלקי אוכלוסין” המצויים בארץ וכאילו תוכן “הבית הלאומי” מתבטא בישוב היהודי הקיים, שעל שלומו וטובתו מצווה בעלת המנדט לשקוד. בהנחה מסורסת זו צפונה מזימת־השטן העיקרית, שכוונתה לגדע את חזון השחרור הלאומי של העם העברי סמוך לשרשיו, להפקיע את מפעלנו מתוך שטחיו ההיסטוריים, להגביל את האינטרסים בתוך תחומים צרים של נתונים קיימים, שבהם אפשר למדוד את תביעות העליה היהודית לפי מספר מחוסרי העבודה שבין הערבים, ואת רשות ההתיישבות היהודית הנוספת לפי מספר הפלחים המשוללים קרקע. מכאן נטושות כל שלוחות השקר בהערכת מפעלנו וצרכיו ובהערכת תפקידיה של בעלת המנדט.

מכאן אפשר להתחכם ולהפוך כל צדקה שבפעולת היהודים בארץ לפשע ולסכנה, להכריז על כוחנו הארגוני, הכלכלי והתרבותי כעל גורם שלילי בהתפתחות הארץ, ובשם אותם הנימוקים עצמם שבהם מכשירה אנגליה את כיבושיה הקולוניאליים, המלווים עריצות ודמים, (“קידמה, ארגון, תרבות”), לפסול את מפעל ההתיישבות שלנו, שאין כמוהו לטהרה מוסרית בשום תנועת התיישבות ותנועת שחרור לאומית בעולם. יחסה של ממשלת הפועלים לקרן־הקיימת לישראל יכול לשמש דוגמא מצויינת לתעתועי־הערכה אלה. המוסד הקרקעי המרכזי הזה במפעל ההתיישבות היהודית, הבא למנוע את קנין הפרט באדמה, את הריכוז של שטחי אדמה גדולים בידי יחידים ואת חסימת הדרך בעד המוני העם אל הקרקע, המקים תריס בפני ספסרות בנכס ראשוני וחיוני זה לאדם ולעם, המחזיר את האדמה לעובדה ומגשים בפועל בארץ זו את אשר הנהו אחד היסודות הראשונים במחשבה הסוציאליסטית ומשאת־נפשם של טובי האנושות והמוני העם בכל מקום בעולם – את המוסד הזה פוסלת ממשלת הפועלים, ורואה לעצמה זכות להחליט כי צריך לעקרו מן השורש. כך היא משכלת את ידיה ואת מחשבתה ואת הגיונה ומתכחשת, בלי בושה, להתחייבויותיה המדיניות בתורת ממשלה בכלל, ולחובותיה כלפי האמת הסוציאלית, בתורת ממשלת פועלים בפרט.

ב.

אכן, תפקידנו בשעה הזאת איננו לחשוף את הסתירה בין חובותיהם המוסריות של באי־כוח פועלים היושבים על יד הגה השלטון ובין ההתעללות בתקוות שחרורו של עם פּרולטרי, מרודף ונרמס, הנתון במצוקה איומה ובסכנה של כליה מתמדת. פעולתנו כרגע איננה גם למצוא את המלה ההולמת להגדרת השקר הנורא הזה המתגלה בתעודת־פלסתר זו של משרד המושבות הבריטי – באשר היא לא תמצא, באשר קצרה הלשון ודלה המלה מלהשיח עד תום את הזעם האמתי ואת המחאה הפורצת, הממלאה את נפשנו בשעה זו. אבל תפקידנו ושאלתנו הם, לברר לעצמנו את דרכנו אנו בתוך הסיטואציה החדשה.

עם כל הדכאון הרובץ עלינו בימים האלה, הרי גם המכה הקשה הזאת מבחוץ איננה עלולה לערער את אמונתנו הציונית ואת בטחוננו¹ בהגשמתה המלאה, בכל היקפה ההיסטורי. ברור, שאת מלחמתנו הפוליטית החיצונית אנו נמשיך; אנו נמשיכה קודם כל באנגליה גופה, ע“י פעולת הסברה מתמדת ורכישת אהדה לעניננו בתוך העם האנגלי ומנהיגיו, בתוך תנועת הפועלים הבריטית ומנהיגיה; אנו נשתמש בודאי גם בכוחות השפעה פוליטיים מחוץ לאנגליה, כדי לשנות ולשבור במידה האפשרית את המנטליות של נקמה במשרד המושבות. אבל יותר מזה ברור, כי נקודת ההכרעה איננה כיום בפעולתנו הפוליטית החיצונית. לתשועות ולנחמות אין לנו לקוות מצד זה. אבל נקודת ההכרעה האמיתית היא בפעולתו העצמית והקונסטרוקטיבית של העם העברי, שצריכה להתחיל עתה במשנה מרץ ותוקף. הכרזה זו איננה חדשה בפינו, היא פרי הכרה מציאותית המלווה את עבודתנו בארץ כל הימים, גם בימי מיצר וגם בימי הרווחה. ואם כי במבוכת הרוחות של התקופה האחרונה התחילו מלעיגים בה, היא נשארה הפנציאה ותשאר התרופה היחידה בכל המצבים ובכל התנאים גם בעתיד. בכל מקום שהיא עמדה לנו, הצלחנו להתגבר על המשברים ולשים לאל כל התנקשות מבחוץ. בה התגברנו על כל הגזירות והמצוקות של השלטון התורכי עד המלחמה העולמית; בה עברנו את תקופת המלחמה האיומה; בה עברנו שתים עשרה שנה של מכשולים ופרעות ומצוקות בימי הכיבוש הבריטי, וביצרנו לא מעט את עמדתנו בארץ – ובה נתגבר גם על המזימה האחרונה האומרת להחזיר אותנו לסטטוס פּוליטי מעין זה שהיה לנו בימי השלטון התורכי לפני ארבעים שנה. בפני רצונו התקיף של העם וגילוי יכולתו המלאה תסוגנה לאחור כל ההגבלות, יתבטלו כל חוקי־רשע וישאו כל השערים הסגורים את ראשיהם. באשר נכונים ואמיתיים הדברים אשר נאמרו בגילוי־דעתה של מפלגת פועלי א”י, ש“אין כוח פוליטי בעולם היכול להסב אחורנית את גלגל ההיסטוריה שלנו”, ואף לא משרד המושבות הבריטי.

אולם היש בנו תוקף־הרצון ויכולת־הפעולה הדרושים לנו בשעה זו? האם לא נוציא שוב את האנרגיה ואת ההתרגשות שלנו כדי להצית שלהבת קש של מחאות, להתחרות בכינויים, בהגדרות ובנוסחאות פוליטיות וכדי להמשיך לסכסך את מחננו מבפנים ולשתק את כשרון פעולתו? האם בפעם השלישית הזאת נדע להפוך את מחאת העם והתרגשותו לכוח פורה, פורץ וגובר, בעל נכונות של הגשמה תכופה, אשר יפתח לרווחה את אוצרותיו הכלכליים והנפשיים, שלמרות שעת המשבר הקשה העוברת עתה על העם היהודי בגולה, הם עדיין מלאים וחזקים למען הנף את התנופה הגדולה הזאת שאנו נתבעים לה?

האופּטימיות שלנו מגיעה עד גבול ההכרה כי בידינו אנו מסור כוח ההכרעה וההגשמה של מפעלנו ההיסטורי – אבל היא אובדת בערפל, כשמוצגת השאלה בדבר הכשרת הרוח והמחשבה של העם להביא את הכוח הזה לידי גילוי. עלינו מוטלת בכל אופן החובה והאחריות לקרוא בפעם האלף את אזהרתנו באזני העם לכל חוגיו ושדרותיו; לבלי להיגרר אחרי ההשלייה כי ישנה איזו דרך אחרת שהיא להגשמת הציונות ולבנין המולדת העברית, ולבלי להיתפס לרוח של יאוש עקר בשעה שהדרך האחרת המדומה הזאת משתבשת לעינינו. עוד טרם שאנו ניגשים לפעולת הגיוס של העם העברי ברחבי הגולה לקראת תפקידיו הקונסטרוקטיבים התכופים, עלינו לפקוד, לאחד ולגייס את כוחותינו בארץ, כדי להישמר מפני כל רפיון־רוח ומפני כל פּניקה העלולים למוטט את עמדותינו הנכבשות ולערער את יציבותנו הכלכלית. במשך שלושה־עשר חדשי הזעזועים, החרמות הכלכליים והמשברים הפּוליטיים שעברו עלינו, הבליט הישוב העברי כוח כלכלי איתן ומוצק. כוחו זה בודאי לא פג גם עתה. אבל מוטלת עלינו חובה כפולה ומכופלת לשמור ביחוד בשעת חרום זו מפני זעזועים שיכולים לבוא ע"י פּניקה מלאכותית. אף עבודה אחת אינה רשאית להפסק, כל התכניות של התיישבות שהוחלט עליהן, מוכרחות להיות מוצאות לפועל בלי דיחוי, אף פועל אחד אינו רשאי להשאר בלי עבודה! – זה צריך להיות הצו הציבורי המוסרי של השעה הזאת, אשר יחשב כפקודה של חובה על כל חלקי הישוב. זה יהיה המבחן הפנימי הראשון אם אנו מוכשרים לשאת מתוך הכרה מלאה באחריות המיוחדת שתקופת־חרום זו מטילה עלינו.

ואחרי זה – עם הפנים אל העם! אל העם, באשר הוא בלבד הקובע והחותך את גורלו ההיסטורי, ולא אנגליה ולא ג׳ניבה ולא שום מקום וגורם אחר בעולם; אל העם עם הפנים ועם המחשבה ועם האמונה; אל העם בתביעה הנמרצת לארגון ולהתלכדות, להסיר מקרבו את התרפים של הזיה פוליטית וניחוש באספקטים רחוקים; אל העם למען יסלול לו בעצם ידיו את דרכו לציון. ולעם הזה נאמר: גם עתה, נוכח פני כל הגזירות והנסיונות של קיפוח והגבלות, ישנה האפשרות להכפיל את מספרנו בארץ במשך זמן קצר, ללא מניעות רציניות מבחוץ. אחרי כן נכפיל את הנכפל, וכך הלאה. זוהי הדרך!

תרצ"א

---

ה"עיכוב"

מאת

יצחק לופבן

“אַל תשפט עם שופט – כי כרצונו ישפוט”

(בן־סירא).

עברה עלינו גם הכוס הזאת. כף הסניגוריה מפי ידידים מעטים לא היה בה כדי להפיג את מרירותו של שיקוי התרעלה אשר מזגה לנו הממשלה הבריטית. אך בל נהיה כפויי טובה כלפי הידידים; הם בודאי רבו את ריבנו באמונה, והדברים שהשמיעו מעל במת הפרלמנט האנגלי לטובתנו ולהגנת זכותנו לחיים ולחרות לאומית, תוכם, בלי ספק, כברם. זה היה נחשב לאסון לא רק לנו כי אם לעולם ולאנושות, אילו באמת פסו אמונים ואילו לא נמצא בשעות כאלה גם קומץ קטן כזה בדעת־הציבור המדינית, שיש לו זכות להמשיל על עצמו את ה־“Homo sum” של המשורר בן קרתא־חדתא. כשירצה מי במרוצת הימים להלבין קצת את הפרק המביש הזה בתולדות האימפּריאליזמוס הבריטי, ולהוכיח כי לא כל עם אנגליה, מנהיגיה ודבריה, היו בעצה רעה זו, יוכל בלי ספק, להצביע על אותו קומץ האנשים, המופיע בכל מקום ובכל שעה שאמא־מדינה סורחת; זה אשר הציל את שמה של צרפת בימי משפט דרייפוס, את שמה של אנגליה כשזו תמכה במשטר העבדים באמריקה, ואפילו את שמה של רוסיה הצארית בימי פרעות ועלילות־דם – זה הקומץ המציל את “כבודם ההיסטורי” של כל העמים והמדינות, אך את ההיסטוריה עצמה אין לע"ע בכוחו לשנות…

אכן סערה לא הקימו הידידים המעטים, הם לא זיעזעו את קורות וסטמינסטר בדבריהם ובאגרופיהם. בשבילם זהו סוף־סוף ענין רחוק־קרוב, שיש בו קצת אי־נחת מוסרית, בחינת “כל דבר אנושי אינו זר לי”, אבל אין הם מרגישים את חטאת־השאול שבמעשי הממשלה כפי שמרגישים אותה אנחנו, ואין הם מוכנים להפר בגלל זה אף במקצת את “שיווי המשקל” המדיני בממלכה. לפיכך, מי שחשב כי הויכוח בפרלמנט הבריטי על א“י יסתיים אחרת מכפי שהסתיים, השלה את עצמו באילוסיות־שוא וקיווה לנסים במקום כזה, שפחות מבכל מקום אחר בעולם אירעו בו נסים בזמן מן הזמנים, והופרעה בו הרוטינה הנוקשה של הנימוסים. גם אילו היתה ההתקפה פי כמה יותר חזקה ויותר עשירה בפתוס ובטמפרמנט, לא היו בוודאי משתנות ע”י כך המסקנות. יש בנידון זה אנקדוטה נפלאה על גלדסטון, האישיות המוסרית ביותר בין מנהיגי הפוליטיקה הבריטית, איש תפוס להלך־רוח דתי והוגה ב“בייבל” יומם ולילה. כשענה פעם ליריביו־מתקיפיו בפרלמנט, הוא אמר: “הצירים הנכבדים מאד השפיעו עלי בנאומיהם כי אשנה את דעתי, אבל הם לא השפיעו עלי כי אשנה את הצבעתי”.

ההיסטוריה המדינית של בריטניה במשך מאות שנים מעידה כי כל הערכים הללו שאנו טוענים בשמם, אמת וצדק ויושר, שמירת מוצא־פה ונאמנות להתחייבות, הם רק שחק מאזנים במשקל האינטרסים המכוונים את הפוליטיקה של ממלכת עולם זו. כשיש מהם טובת הנאה ממשית, אזי גם ערכים מוסריים הם ערכים חשובים מאד, אשר לא שוכחים להשתמש בהם ולהכריז עליהם בדבקות רבה; אך כשהם באים בהתנגשות עם טובת־הנאה זו, מיד מפיחים בהם ואינם. ושום דבר אינו מועיל אז, שום הטפה ושום גינוי ושום כינוי, שום “אלביון הנוכל” ושום הוקעה ל“עמוד הקלון” – אז נהפכים גם אנשי המוסר בין המדינאים האנגלים ל“אינקויזיטורים גדולים”, ואלה אשר בטרם הגיעו לשלטון היו רכים, ליריים, רודפי־צדק ואובייקטיביים בהערכתם, מעלים עליהם את המסכה הרשמית הקרה והאטומה, כשם שעשה זה מקדונלד בקבלו עליו “את האחריות לכל מלה ומלה בגילוי־דעתו של שילס”…

ב.

שום דבר לא הועיל. לא תנועת המחאה הכבירה של היהדות בעולם, לא דעת־הקהל באנגליה ובאירופה, לא דברי מנהיגים מדיניים חשובים ואנשי שם ולא השפעת חברים במפלגה – כל אלה לא הועילו לשנות אף כחוט השערה את הפוליטיקה שקבעה הממשלה בספר הלבן האחרון. הבשורות על פירושים ותיקונים אשר צריכים היו להסיר את “אי־ההבנה” “ולהניח את דעת כל הצדדים”, הפכו להיות פרסה נוספת של הדגשת הנאמנות למנדט בלווית שובר של התכחשות בצדה. וצריך להודות, כי ספר לבן זה אינו ניתן גם להתפרש אחרת מכפי שפירשו שילס בגילוי הדעת שלו. אפשר לבטל את הספר, אפשר להשיבו חזרה, מתוך הודאה כי זו היתה שגגה שיצאה מלפני השליט, אבל אי־אפשר לומר על תעודת־רשע שזו מכתב המלצה, וכל נסיון לעשות כך לא היתה לו תקוה להתקבל באמון וברצינות לא על ידינו אנו ולא על ידי שום איש אובייקטיבי ובלתי משוחד בעולם.

אי־ההבנה היחידה שהוסרה בהזדמנות זו היא זאת, שאם היה עוד מי בתוכנו אשר חשב כי כל הענין אינו אלא אינטריגה של הפקידות במשרד המושבות או רוח־רעה ויחס עוין לעבודתנו מצד פספילד – נוכח עתה לדעת כי כל הממשלה, על ראש המיניסטרים שלה, התייצבה שכם אחד מאחורי הקורס הפוליטי החדש הזה, והיא נכונה להגן עליו ולשאת בכל מלוא אחריותו.

הבהירות הזאת היא הרבה יותר חשובה בשבילנו מאשר אילו היו משמיעים איזו מלים מעורפלות, משתמעות לשני פנים, שהיו משאירות אותנו הלאה בספקות ובצפית־שוא. עתה הננו יודעים לפחות לאן הרוח נושבת. עתה אין יותר אף צל של ספק כי כלה ונחרצה מאת הממשלה הבריטית הנוכחית לא למלאות את חובת המנדט כפשוטו וכמשמעו, כי אם לסרסו, להלכה ולמעשה, ולפרשו בצורה כזו שמתן־הזכויות שבו יהפך לשלילת זכויות וחובת “הסיוע בפועל” למצוות עיכוב בפועל. אין הממשלה רוצה חלילה לכלותנו ולגרשנו מן הארץ. היא אינה חושבת אפילו לעכב לגמרי בעד התפתחותנו ו“לגבש” את הבית הלאומי בתחומיו הנוכחיים. אבל היא רוצה לקצץ קצת את כנפינו, להצר קצת את צעדינו, להנמיך את קומתנו, לרסן את האספירציות הלאומיות והמדיניות שלנו, לנהוג עמנו כמו הקומפרצ׳יקוסים ב“אדם הצוחק” של ויקטור הוגו, לשלול מגופנו ומקלסתר פנינו את גידולם והתפתחותם הטבעית, להכניסם בדפוס ולסגלם למידות ההולמות לדעתה את האינטרסים האימפּריאליסטיים שלה. אם הכוונה הזאת לא היתה ברורה במידה מספיקה בגוף הספר הלבן, משום שהוא עסק בעיקר בפולמוס, בהכשרת המצע היורידי, כביכול, לבגידה – הרי היא קיבלה עתה תוספת בירור בדבריהם של שילס ומקדונלד. אין כל ספק בדבר, שיש בדבריהם מקצת נסיגה מאותו הטון המשטין והאגרסיבי, שבו חדור הספר הלבן, הבא להציג את המפעל הציוני בארץ לעיני העולם כפגם מוסרי אחד, מכף רגל עד קדקדו. אולם הכוונה נשארה אותה כוונה עצמה, ואף השיטנה נשארה בעינה, אם כי היא נתעטפה במעט דברי חלקות ושבחים. בעצם התכנית הקונסטרוקטיבית, המכריזה על מלוה בן שני מיליונים וחצי, ש“ישמש ראשונה להושיב מחדש על הקרקע את החקלאים הערביים אשר יתברר כי הם נעשו מחוסרי קרקע כתוצאה מרכישת האדמה על ידי המוסדות הציוניים”

– בעצם התכנית הזאת הונחה דיבת הנישול כעובדה שאין מהרהרים אחריה והיא עשויה להפריח בעולם בצורה מאיימת את העלילה בדבר מציאות המוני ערביים מנושלים מאדמתם על ידי המוסדות הציוניים, אשר רחמי הממשלה נכמרו עליהם. וכשהיא מסמיכה לזה תכנית של התיישבות 10,000משפחות, ה“מכוונת בשורה הראשונה לאותם הערביים מחוסרי הקרקע” וכו' וכו', הרי היא מרמזת אפילו על מספרים מבהילים של “קרבנות הציונות”, שגם הגרועים במקטרגי מפעלנו לא העלום על לזות־שפתיהם. אין עינינו צרות בפעולה הכלכלית שהממשלה מתכוונת לעשותה בין הפלחים הערביים. אנחנו איננו בונים את עתידנו בארץ לא על דלדולם הכלכלי ולא על דלדולם התרבותי של שכנינו; ואילו ניגשה הממשלה באמת וברצינות לפעול דבר־מה להקלת סבל ההמונים הערביים ולהצלתם מהעושק והניצול, שבאים להם גם מידיה היא וגם מידי אותן השדרות בארץ, שהיא נשענת עליהם באוריינטציה הפּוליטית החדשה שלה – היתה פוגשת אצלנו, בלי כל ספק, סיוע מוסרי וחומרי, במידה שידינו מגיעות. אבל הארגומנטציה הפוליטית שעליה בנויה התכנית הקונסטרוקטיבית הזאת, מטילה בספק גדול את כנות רצונה של הממשלה, ומעוררת חשד, כי יותר מאשר כוונתה לרפא את פצעי הערביים, כוונתה למחוץ אותנו וליצור באופן מלאכותי כלפי חוץ (להלכה ולא למעשה) בני־חסות, שכאילו היא מצווה להגן עליהם ולהצילם משיני ה“אימפּריאליזמוס” הציוני.

אולם יותר מבדברי שילס, החוזר בצורה מרוככת ופושרת במקצת על כל היסודות “התיאורטיים” של הספר הלבן, על היחס הכמותי של האוכלוסין המצויים כיום בארץ, בתורת קריטריון להערכת הענינים והתביעות, על סכנת העבודה העברית וכו’ וכו’ – יותר מזה מונח העוקץ של הפירושים החדשים הללו בדברי ה“פיוס” של מקדונלד. נאמנים עלינו דבריו כי “עיכוב אין פירושו הסתלקות מן המנדט”. אנחנו לא האמנו מעולם כי יש בדעת הממשלה הבריטית להסתלק מהמנדט הא“י, לא היום ואף לא במשך המחזור־הגדול הקרוב של הארץ מסביב לשמש. אבל אפשר לנו להטיל ספק בדבר, אם ימצא על פני כדור הארץ פילולוג אחד אשר יאמר כי “עיכוב” ו”קידום" ו“סיוע” הם פועלים־נרדפים וכי אפשר להביא לידי התאמה את הפונקציות הסותרות שבהם. זו אינה הסתלקות מן המנדט, כי אם הסתלקות מתוכנו – ועל הסתלקות זו הכריז עתה ראש הממשלה הבריטית, דוקא בדבריו המרגיעים הללו ש“עיכוב” אין פירושו בטול. אותנו לא מעניין עתה לדעת בעצם מהי הסיבה שהניעה את הממשלה הבריטית לאחוז בקורס פוליטי זה. אפשר, הודו. אפשר, שבמחיר־כלב של מדיניות חנפה כלפי עשרות אפנדים רודפי שררה ו“פעולת הצלה” של מאות פלחים מ“הנישול” הציוני, היא רוצה לקנות לה את הזכות להמשיך בשיעבודם ובניצולם ובנישולם של 325 מליונים הודים. אפשר, שהיא נמלכה בכלל בדעתה, שהדבר אינו כדאי לה; שאין זה עומד בהתאמה לאינטרסים האימפּריאליים של בריטניה, כי על צומת הדרכים שלה במזרח הקרוב יתבצר עם השולט על אמצעי־השפעה פוליטיים בעולם, שיכולים להיות מסוכנים לפעמים לשמה הטוב, המתחרה עמה באיניציאטיבה הכלכלית והתרבותית, התר לו אחרי נקודות חדשות, זומם מזימות של חרושת ותעשיה, מגלה מקורות מחיה ונחשב בעיני כל העולם לנושא החריצות, הארגון והקידמה בארץ הזאת. אפשר שישנן עוד סיבות שאינן ידועות לנו אפילו כדי השערה. איך שיהיה, אין אנו עומדים כיום יותר לפני הדילמה, אם יש אצל הממשלה רצון־טוב או רצון רע; כל הסימנים מוכיחים כי הרצון הוא רע – והדברים צריכים להיות גלויים וידועים לנו ללא השליה.

ג.

מה לעשות? בשני אמצעים אפשר להביא את בריטניה לידי נסיגה מהירה מדרכים פוליטיות נלוזות – בכוח ברוטלי ובטובת־הנאה כלכלית ומדינית. שני האמצעים האלה אינם בידינו. ישנו אמצעי שלישי, שאינו פועל באופן תכוף – זוהי המלחמה הפוליטית בתוך דעת־הקהל באנגליה ובעולם. בשדה־מלחמה זה אי־אפשר להכריע את הקרב מהיום למחר, אבל נוצרים כוחות פּוטנציאליים שאפשר להטיל אותם בהזדמנות נוחה על כף המאזנים לשם תוספת משקל. בשטח הפוליטי – זוהי הדרך היחידה הפתוחה לפנינו כיום, ואנחנו נמשיך בודאי ללכת בה.

אנו נמשיך את המלחמה הפוליטית לא במחאות, באשר מחאות פועלות רק בשעה שהן נדירות, בשעה שהן יורדות כרעם ומסבות אליהן את שימת לב העולם, אבל הן חדלות לפעול בשעה שהן נהפכות לשיגרא וללחם חוק. אנחנו מחויבים להמשיך את המלחמה הזאת בדרך של פעולת הסברה אינטנסיבית, בעשיית נפשות, ברכישת ידידים בעולם הפוליטי, בהסברת הענין שלנו, צדקת שאיפותינו ומעשינו, בחוגים רחבים¹ באנגליה, באירופה ובאמריקה, וגם במזרח וגם בארץ־ישראל עצמה. בין שכנינו, שעמהם אנו חיים ונחיה בארץ זו, וההבנה ההדדית בינינו וביניהם היא התנאי הראשון לאפשרות התפתחותנו והתפתחותם השלוה והחפשית. אנו מחויבים להמשיך במלחמה בצורה תקיפה, בעיקר על עובדות ממשיות ולא על נוסחאות מופשטות, וכל חוק אשר יבוא לקפח את זכויותינו, אנו נפגוש בהתקוממותנו הכי נמרצת. מכל זה אין אנו רשאים להניח את ידנו.

אבל ישנה דרך רביעית, שהיא שקולה נגד שלוש הדרכים הקודמות גם יחד, והיא כולה מסורה בידינו אנו, ברצוננו ובכשרוננו – זוהי הפעולה העצמית, העבודה, הבנין, האמצעים, האנשים. אפשר לשער מראש, שעוד פחות מתמול שלשום תהא התביעה הזאת מובנת היום בחוגים הרחבים של התנועה הציונית ושל העם העברי, בכל ערכה המכריע ובכל אזהרתה המחרידה. האכזבה האחרונה שהנחיל לנו הויכוח הא“י בפרל­מנט האנגלי, חוֹתה מחדש את גחלי האופוזיציה המדינית, ומאיימת לרכז שוב את כל מתיחות הציבור העברי ומחשבתו מסביב לפעולות־סרק, שאין מהן ישע ותנחומין, אבל יש בהן לרפות את הידים ולהטריד אותנו מן האפשרות היחידה להצלת מפעלנו וקידומו. אנו מתחייבים בנפשנו, פשוטו כמשמעו, אם לא נצליח לשחרר את התנועה מן הסיוט הזה ולקרבה אל ההבנה הריאלית של המצב ותביעותיו. לא לשם הרגעה ולא לשם ניחום־אבלים, אלא לשם האמת המציאותית ולשם החדרת האחריות ההיסטורית, אשר נרדמה ביותר בימי התרגשות ומחאה אלה, עלינו לומר לציונות, לסוכנות ולעם, כי ישנו שדה נרחב בשביל העבודה בארץ ישראל, למרות כל ההגבלות וזממת העיכובים מצד ממשלת אנגליה. זה יהיה האסון הגדול ביותר, אם הקרדום אשר הונף יבוא בתוכנו כבעץ רקבון, ואם אנחנו נהיה הראשונים אשר נעכב ונגביל את עצמנו, במקום להסיע את המכשולים מהדרך בכוח המתיחה של המפעל הגדל ומתרחב. האין אנו שומעים היום, כמו פעם “על פי החירות”, את קול הגורל הקורא אלינו מתוך מבוכת־הימים: “מה תצעק אלי – דבר אל בני ישראל ויסעו”! עלית הפועלים ומחוסרי הרכוש מוגבלת לע”ע – אבל עלית בעלי היכולת אינה מוגבלת, והיא מרחיבה באופן טבעי גם את האפשרות של העליה העובדת; ישנה יכולת להגדיל את רכושנו הקרקעי כיום, ותהיה יכולת כזאת גם מחר. אפילו אם הממשלה תבצע את זממת החוקים המגבילים, ישנה גם קרקע מוכנה להתיישבות וישנם מתיישבים המוכנים לעלות עליה, ישנם עוד כמה וכמה ענפי כלכלה אחרים שאפשר לפתחם ולהרחיבם. וזה אינו ברשותם של הקומפרצייקוסיס האנגלים לעצב את קלסתר פנינו ההיסטורי, ולא לקבוע מראש את המידות לגידול גופנו ולהתפתחותו. זה מסור בידינו אנו, למרות הכל. אך היכן אנחנו? היכן האמצעים, היכן התנופה הגדולה? זה יהיה משנה אסון, אם גם כיום ישעה העם באילוסיות ובתקוות לתמורות פוליטיות תכופות; אם ימשיך את “חול־המועד” הזה של צפיה, של טלגרמות ושמועות ואמונת־שוא באפשרות של אינטרוונציה מדינית מועילה מאיזה צד לטובתנו, ובינתים ניתן לימים ולשבועות, לחדשים ולשנים, שיגרו ללא עבודה וללא פעולה, למרבה המהומה והמבוכה בתוכנו…

תרצ"א

---

קרן היסוד

מאת

יצחק לופבן

א.

סיום המחזור הראשון של עשר שנים לקרן־היסוד, חל בימים שלא ירועע ולא ירונן בהם. השעה אינה נתונה לתרועת־יובלות ולצלילי־חג; הצליל היחידי העולה אלינו בשעה זו מתוך היובל הזה, הוא קול פעמון־הסכנה, ההולם ואומר כי יש מודד נאמן אחד לנצחונותיה ולכשלונותיה של הציונות בדרך הגשמתה – זהו כוחו הבונה של העם העברי.

שונה מן הקצה אל הקצה הוא הלך־הרוח שאנו שרויים בו עתה, מזה שמילא אותנו באותם הימים שהתכנסה הועידה הציונית הראשונה מאחרי המלחמה והכריזה על קרן־היסוד כמכשיר הכספי המרכזי לבנין א“י. אלה היו הימים שאחרי סן־רימו. שטופי אופטימיות מדינית עמדנו אז לפני האפשרויות האובייקטיביות, הבלתי מוגבלות כמעט, שנתגלו לפנינו. תכניות רחבות־מידות לעליה ולהתיישבות נתנו מעוף לרצון ולאמונה כי פלא ההגשמה יקום ויבוצע מהר. פחות מכל היינו פנטזיורים בשעה ההיא. אנו לא האמנו בנסים ולא חשבנו אף רגע כי במאמר מדיני תרד לנו א”י של מעלה בנויה ומוכנה. היינו די ריאליים להבין ולהעריך את התפקידים הקשים שמטילה עלינו תקופה זו, אבל האמנו כי בידי העם העברי נמסר המפתח לגורלו, כי ברצונו ובמפעלו תלוי הדבר מעתה, אם תשוקת הדורות לחירות ולעצמאות לאומית ומדינית תהפך למציאות או לא. באמונה זו לא שגינו – שגינו רק בהערכת כושר־רוחו של העם להאזין לתביעה ההיסטורית של השעה ההיא ולהענות לה בכל נפשו ומאודו.

עשרים וחמשה מיליון לירות במשך חמש שנים – זו היתה תכנית קרן־היסוד בעת הווסדה. היא לא נועדה להיות קרן של מגביות ההולכות ונשנות בלי הרף, של שליחים ומנגנון פרופסיונלי השׁוֹחק את עצמו אגב רוטינה ובולע לשנים בלתי ספורות את כל האנרגיה הציונית, כי אם מפעל מרוכז, אשר יאצור את תרומת העם לבנין מולדתו. היא נועדה להיות “הדקלרציה של העם העברי” כהגדרתו של א. ד. גורדון, התשובה השקולה על השנסה המדינית שניתנה לנו, התשובה החותכת והתכופה אשר תהפוך בלי שהיות רבות את “תקיעת־הכף” הפוליטית לקנין של מציאות. לנו לא היה אז עדיין הנסיון של עשר שנים שבאו אחרי כן, אבל מתוך הרגשה אינטואי­טיבית ניחשנו כבר בימים ההם כי הזמן שהועידה ההיסטוריה להגשמת מפעלנו איננו בלתי מוגבל, והצלחת מעשינו תלויה במידת תוקפו וכוח־המתיחה הראשון שלו. ידענו כי ישנן זכויות אשר אם אין משתמשים בהן במלואן הן נפסלות בלינה; כי בקשרי יחסים מדיניים ישנן קוניונקטורות שונות, מעלות ומורידות, ודברים שהיו ברורים בעת נתינתם יכולים לזכות לשבעים ושבעה פירושים לאחר זמן; כי ישנם כוחות מתנגדים ההולכים וגדלים בעיקר על קרקע בור, הפורצים לתוך הריקות שלנו ומתחזקים ביחס פּרופּורציונלי לרפיון עמדתנו. אילו הצלחנו להגשים את קרן־היסוד כפי שעלתה במחשבה תחילה, כי אז היה מעמדנו המדיני והממשי בארץ נכפל לא רק בכפל אריתמטי פשוט, לפי גודל האמצעים הנוספים שהיו נמצאים בידינו לעבודה ולבנין, אלא גם בכפל פּרוגרסיבי, פי תגבורת השימוש הפרודוקטיבי שבהון מרוכז ועוד פי כמה וכמה גורמים שהיו מבצרים את כוחנו בארץ במידה כזאת שהיינו נמצאים כבר כיום מעבר לכל סכנה של התנקשות מדינית.

אבל הפלא הזה לא קם. העם והתנועה עליזי הנצחון המדיני שהשיחו את שגיון־נפשם בריזוֹלוּציות חגיגיות, בתפילות־הודיה ובהלל הגדול בבתי־כנסיות ובבתי מדרשות, לא הבינו, או לא רצו להבין, את החובות ואת האחריות שמטיל עלינו הנצחון הזה. התכניות הגדולות התפוררו לפירורים, קרן־ההגשמה הפכה להיות תקציב שנתי קטן, מתנודד ובלתי בטוח, משולל על־פי־רוב יכולת לשמש שימוש פרודוקטיבי מלא גם באמצעים שעלה בידיו לרכז. עשרים וחמשת המיליונים במשך חמש שנים, הצטמקו לארבעה מיליונים במשך עשר שנים. גרעון של ארבעים שנות פעולה נערם, איפוא, על קרן־היסוד במשך תקופת עבודתה, מלבד גרעון־הערך של הפעולה הבלתי מרוכזת והבלתי תכניתית.

הדברים האלה, המציינים את אשר צריך היה לעשות ולא נעשה, אינם ממעטים, כמובן, את ערך הפעולה שעשתה קרן־היסוד במשך הזמן הזה. לולא פעולה זו, היתה בודאי עמדתנו הרבה יותר דלה וריקה מכפי שהנה כיום. כל אשר נוסף לנו בארץ מאחרי המלחמה, כל הרכוש הזה שבו אנו נשגבים עתה, כל כיבושינו הכלכליים, הפוליטיים והתרבותיים, כל זה שמוסיף לנו בטחון ואמונה ביציבותו ההיסטורית של מפעלנו, נוצר באופן בלתי אמצעי או בעקיפין על ידי ההון הלאומי. זאת היא טעות לחשוב כי אפשר להעריך את מפעלה של קרן־היסוד עפ“י סעיפי הפעולה הנקראים על שמה בלבד. גם אותן היצירות שנוצרו בארץ בכספים פרטיים או בכספים ציבוריים אחרים, נזונו מן הריזרבות המוסריות של קה”י, ומהאימוציות שנוצרו על ידה. העליה החלוצית סללה את הדרך גם לעלית אלמנטים אחרים, וההתיישבות בעמק נתנה כוחות דחיפה גם להתישבות בשרון ולאיניציאטיבה הכלכלית בערים. אפילו פיק“א, הבלתי־תלויה והפועלת בארץ הרבה שנים מלפני המלחמה והכיבוש הבריטי, הרי תקופת פעולתה האחרונה רתוּקה לתנועה כללית זו שנוצרה על ידי ההון הלאומי. באמת־מידה קטנה ובטימפו שלה היתה קרן־היסוד בבחינת ההון הממלכתי, אשר מלבד מפעליו הבלתי־אמצעיים הוא משמש גם כוח מניע ומקדם של המשק הלאומי כולו. אבל דוקא מזה שפעלה קרן־היסוד בטימפּוֹ האטי שלה ובאמצעיה הדלים בערך, אנו יכולים לנחש וללמוד מה היה ביכולתה לפעול בטימפּו יותר מזורז ובאמצעים יותר גדולים. ב”סוד העיבור" של המיסטיקה העברית ישנו מושג בדבר “הילדים שלא נולדו” – פעיית הילדים האלה עולה עתה מתוך מבוכת הימים כקטרוג איום לפני כס ההיסטוריה.

ב.

מקץ עשר שנים הננו עומדים שוב בפני התחלת מחזור חדש בקורות מפעלנו. ההרווחה הפוליטית של הימים ההם הפכה עתה למצר ולמצוקה. נגד עינינו אינם צוהלים עוד אופקים מבהיקים ואיננו נקראים ללכת לקראת פרספקטיבות רחבות, אלא לפרוץ חומות ולהסיר ערימות ערימות של מכשולים מעל דרכנו. התפקיד הנהו עתה פי כמה יותר קשה והחובות והאחריות יותר גדולות.

עתה אין זאת יותר תחושה אינטוּאיטיבית בלבד, כי אם חויה אמפּירית. מאחורינו נסיון של עשר שנים, עשר שנות נפתולים קשים בין הצורך והיכולת, שיצאנו מתוכן מנצחים מעט ומנוצחים הרבה. הסך־הכל הוא: איחוּר של דור שלם. מכאן ואילך הולכת ומתקצרת מידת הזמן, ויום יחשב לשנה ושנה לדור. כבר חזרנו ושנינו את הדברים האלה במשך שנת־הנסיון האחרונה, כי המצוקה שבאה לנו איננה רק פרי של כוחות־קטרוג חיצוניים, אלא גם במידה די הגונה פרי של כוחות־קטרוג פנימיים: אלו הרוחות הרעות שנולדו מן הפגימה שפגמנו בספירת המפעל והבנין. מה שחסרנו ומה שאנו מחסירים איננו רק חולשה פסיבית, אלא כוח אקטיבי נגדנו. ומה שחסרנו ואנו מחסירים איננו תמיד חסרון שיוכל להמנות – כי אם לעתים קרובות אבידות שאינן חוזרות. היובנו, בשעת מצוקה מדינית זו, הדברים האלה שלא היו מובנים בימי ההרווחה? הישמש לנו נסיון של עשר שנים לקח ומוסר לקראת הבאות? לע“ע עוד כבדו האזנים. לע”ע נופלת כל מלה של אמת ואחריות על השטה ההומה של האופורטוניזמוס כטיפת מים על ברזל לוהט.

ריאקציה מכלה ומגדפת! תסיסה של דחיה ואי־סבלנות: מי זה בא להשתיק את סערת העם ע“י תביעה לישוב־הדעת וע”י הטפה להתנדבות ולמעשים? מי זה מכניס את הדיסוננס הזה בתורת הקטסטרופה, ואומר כי בכל זאת צריך ויש גם אפשרות לעבוד ולבנות בא"י? מקרוב ומרחוק, מכל העברים מנסרים הדברים האלה. וכשם שאז, בימי ההרווחה, השיח העם את שגיון נפשו בתפילות הודיה ובריזוֹלוּציות חגיגיות, כך הוא משיח את תוגת־נפשו עתה במרוצת־התחרות של רדיקליזמוס שבעל־פה – ולתביעות השעה לא יאזין ולא יבין.

מהי “קרן היסוד” בשעה זו? מלה משעממת, בת־קול מאתמול, שיטה פוליטית שהכזיבה. בזויות־ההפקר של העתונות הציונית הרשמית והבלתי־רשמית מצטופפים איזה כרוזים ואיזה דברים שבשיגרא אשר אין איש קורא אותם ולא יושם אליהם לב. בכל אשר ידובר עתה על הפרובלימות הסוערות של הזמן לא יזכר שמה. היא מוּתקת מן הזרם החשמלי המניע כיום את החושים הציוניים. גם במוסד העליון של התנועה, בישיבת הועד הפועל הציוני האחרונה, זכתה לאיגנוֹרציה גמורה מכל הצדדים (מלבד שליחי תנועת העבודה וקומץ קטן של ציונים כלליים אשר לא אבדה מהם עדיין שארית האחריות והשכל הישר) ולא הובאה בחשבון בכל הקומבינציות הפוליטיות־המפלגתיות של התקופה הקרובה. מי זה ישים עתה, בשעה הרת שאלות העומדות ברומו של עולם, לב ל“קטנות”? ואף־על־פי־כן הרי כאן היא נקודת־הקפיצה, וזאת היא השאלה האקטואלית והחיונית ביותר בימים האלה: מה הוא כוחנו הריאלי אשר נוכל לנתק בו את עבותות ההגבלות הפוליטיות ולפרוץ את הדרך אל ההגשמה ואל הקמת ההוויה המציאותית של העם העברי בארץ־ישראל? בשטח הפוליטי הננו כיום לכל היותר כוח משפיע, אבל כוח ריאלי איננו לעת עתה; בשטח היצירה והבנין בארץ־ישראל הננו ויכולים להיות כוח ריאלי, אשר יצמיח מתוכו גם את כוחנו הריאלי המדיני. על האמת הזאת אפשר להעמיד עתה את כל תורת הציונות, ובמידה שאנו נתבעים להאיר את עיני הגורמים הפוליטיים באנגליה ובכל העולם להבנת עניננו ולהוקרתו, כך מצווים אנו להאיר את עיני התנועה הציונית והעם העברי להבנת הדרך שבה בלבד יכולים אנו להגיע אל המטרה.

בצורה הרבה יותר חריפה מאשר לפני עשר שנים מוצגת לפנינו עתה שאלת ההון הלאומי המרוכז, בעל כוח פעולה הולם את תביעת התקופה הזאת. הטימפּו של קרן־היסוד לא יתכן יותר. הטימפּו הזה הורה כשלונות, והוא גוזר עלינו מבפנים גזירות אולי חמורות יותר משיש ביכולתה של הממשלה הבריטית לגזור עלינו מבחוץ. השאלה איננה איך לצאת מתוך מבוכת הרגע הזה בלבד ואיך לתת תשובה דימונסטרטיבית לזוממי הרעה נגדנו – זאת היא שאלת עתידה של עבודתנו בכלל, אשר בלי התסבוכת הפוליטית האחרונה ועמה יש לה תוקף שווה, מכריע וקובע את גורל מפעלנו לקראת עשר השנים הבאות, כלומר: את גורל מפעלנו בכלל. אין כוונת הדברים האלה להקדים את גזר־דינה של ההיסטוריה. ישנם, כמובן, בהיסטוריה, גורמים סמויים, בלתי נשקלים ואי־רציונליים, השוללים כל אפשרות של נבואה וגילוי קצי־ימים. אבל ברור, שאם לא נגלה עתה בתוכנו את היכולת הכלכלית ואת הכשרון לפעולה תכופה ומכרעת, תלך עבודתנו הלוך וקשה, ותלכנה האפשרויות האובייקטיביות הלוך והצטמק. זאת היא טעות מסוכנת לחשוב, כי יש בידי איזו הצלחה מדינית לשנות הרבה בפּרוגנוזה זו. ישנם פרוצסים הנמצאים מחוץ לשטח הפוליטי והם מצרים את צעדינו – ואלה הם המסוכנים ביותר. באשר כוחנו רב בשעה שאנו מעמידים מציאות חיובית מול מזימות שליליות, אבל היתרון הזה פג בשעה שאנו מוצגים מציאות מול מציאות.

כשאנו מדברים עתה על “גיוס” לקראת מפעל קונסטרוקטיבי גדול ומהיר, אין אנו מעמידים את התביעה הזאת כניגוד לפעולה המדינית, כי אם מציינים בזה את נקודת־השריפה ודורשים שהפעולה המדינית לא תבוא בניגוד לה, ולא תסיח את דעתנו ואת דעת התנועה מהמקום שהנהו מקור התקוה הכי נאמנה, ויכול להיות גם מקור האכזבה הכי מרה. באשר אם בפעולתנו המדינית לא ידוע לנו מראש המאזן האחרון של ריוח והפסד – כאן הוא ידוע לנו ללא כל שארית של ספק.

אין אנו יודעים אם אפשר להעמיד עתה את קרן־היסוד על תכניתה הראשונה והגדולה, מתוך תקוה למימושה. אבל מה שלא עלה בידינו לעשות נוכח פניה הצוהלים של התקוה המשיחית, מוכרח לעלות בידינו נוכח פניה הדואגים של “המולדת בסכנה”.

תרצ"א

---

עדר או עם?

מאת

יצחק לופבן

א.

בעצם הימים האלה שבהם אנו מתאבקים בסבך של פרו­בלימות, הנוקבות עד תהום גורלה של האומה, נקרה עלינו יום הולדת המאה של יל“ג. אין אף חוט מלאכותי אחד בקשר המחשבתי שבין שתי התקופות הללו, בין זו שנתנה לנו את נעים־זמירות ישראל, הסקפּטי והקפּדן, אשר דימה בנפשו להיות ה”אחרון במשוררי ציון" והיה הראשון, ובין זו אשר הפקפקנות רובצת בה שוב על כליות ולב ו“אחרית התקוה” המדומה של כל ההוגים ברוחם הקשה את מחשבת היאוּש של הזמן, עתידה אולי להיות ראשית של תקופת עדנה והתעודדות חדשה. הסקפּטיציזמוס בכלל הוא חזיון של מעבר מן הרומנטיקה אל המציאות; הוא המתגלה בפנים הזועפים של השלילה, נושא כבר בחובו את עובר החיוב והאמונה, והנהו מבשרו הנאמן של הפוֹזיטיביזמוס הבונה. מה היה יל“ג לבני דורו? ה”רוח השוללת תמיד“, החותה את גחלי הכפירה בכל פינות החיים והתקוה היהודיים. התקופה הראשונה של חיבת ציון ראתה בו מתנגד וזר, מתנכר לנוסח הרשמי של הזמן, איש הניצב תמיד עם הגרזן ביד ומקצץ בנטיעות – והיא לא חלתה ולא הרגישה כי הוא מכלה קוצים מן הכרם ומכשיר את הקרקע לאידיאות החדשות של הרינסנס הלאומי. הוא היה האיש אשר שנים רבות לפני אחד העם השמיע את “לא זה הדרך”, בחרוזים הולמים כהלמות פטישים, מתוך אינטוּאיציה אמתית של חוזה, שהנהו תמיד גם הריאליסטן היחידי בין בעלי ההזיה והדמיון אשר מסביבו. יותר מכל בני דורו הבין יל”ג כי שאלת הגורל של העם העברי אינה ענין של תמורה טונית בלבד, וכי גם שיבת־ציון איננה יכולה להיות דבר הנקנה בלי מחיר גדול, בלי תקון פגימות־הנפש בעם, בלי השתחררות מסבלות־ירושה רבים ועצומים, בלי קוממיות אנושית, בלי כוח־מתיחה חדש, אשר יוציא את העם מתוך התהו ובהו של בטלנות רוחנית וחומרית ויגרש מתוך העם את רוח ה“עדר”, את הרוח השלילי שבעדר, את ההתרוצצות וההדיפה בצד ובכתף, המונע ממנו כל תקוה לישע ולפורקן אמתי.

אולי שלא בצדק רגילים להכתיר את יל“ג כמשוררה של תקופת ההשכלה. משורר אמתי איננו לעולם משורר של תקופה אחת ואינו חותם את זמנו עפ”י חלוקה מלאכותית של כותבי תולדות הספרות. מה שהיה אצלו בן תקופה אחת כבר צנח ונתכסה במשאון, וכשם ששירי החנופה של גיתה לקרל אוגוסט אינם יכולים להעיב את זהרו של הפייטן הגאון, כך לא יעיבו בודאי חרוזי הגעגועים לחסדה של מלכות רוסיה את זהרו של יל“ג. אבל “תשוקת הדעת”, שלה שר יל”ג בזמנו, לא היה בה מאומה מאותה הרומנטיקה המעורפלת והעקרה של ה“השכלה בת השמים”. נגד “השכלה” זו ו“משכילים” אלה, היתה נטושה מלחמתו החריפה כל הימים. “תשוקת הדעת” היתה אצלו תשוקה למציאות, לאורחות חיים, לחוויה עממית בריאה, להערכת ענינים ריאלית, מעבר למסגרת הדוגמטית הכובלת את רוח העם ומשתקת את כוחות ההתפתחות והיצירה שבתוכו. בדמויות אשר העלה מנבכי העבר וההווה שיקף את פּרובלימות הדורות, האקטואליות תמיד והמשיחות לכל דור את נגעיו. הפסוקים המרים שב“צדקיהו בבית הפקודות” מתגלגלים כרעמים מעל לראשי כל התקופות ואפשר לאמרם באותו האפקט ממש כלפי דורו של צדקיהו, כלפי דורו של יל“ג וכלפי דורנו אנו. המלחמה בדוֹגמה ובדוֹגמתיות איננה משתנה בהרבה ע”י כך שפעם היו אלה דוגמות דתיות, שתי שעורים בקדרת המרק של אליפלט העגלון, והיום הן דוגמות מדיניות או חברתיות. צליל שתי השעורים האלה מתהפך עדיין במחננו ומסכסך את נוה של כל משפחת ישראל. גם כיום הזה: שתי שעורים בקדרת האופורטוניזמוס – וכל הרבנים דמתא ו“מורי ההוראה” מפצחים במקהלה:

"חָמֵץ, חָמֵץ האוֹכֶל, חָמֵץ הַכֵּלִים

אָסוּר בַּאֲכִילָה, אָסוּר בַּהֲנָאָה

אָסוּר גַם לִמְכּוֹר אוֹתוֹ לַעֲרֵלִים"

וכו’ וכוי הצורות משתנות, התוכן נשאר – וזהו כבשונה של כל שירה אמתית, אשר בצורות של זמנה היא מביעה את מכאובי כל הזמנים, שמלפניה ומאחריה.

ב.

“אשקא דריספק” לא היה מעולם אגדה ומליצה. הוא היה והנהו תמיד האמת הטרגית של חיי העם, אשר הסכין להעמיד הכל על הנוסח הפורמלי ולקדש בקדושת נצחים דברים שלא היה בהם כל תוכן או שכבר נתרוקנו מכל תּוכן וכוונה. זאת היא פגימת־נפש קשה החוזרת מדור לדור ומתגלה באותותיה הרעים והמשחיתים בעיקר בתקופות הכרעה בחיי האומה, כשמסיבות הזמן מציגות אותה לפני פּרובלימות ומעשים שיש עמם אחריות היסטורית. תקופתו של יל"ג לא היתה תקופה כזאת, אז הצטרפו כל החזיונות האלה רק לאי־נחת תרבותית, לסלידת־הנפש של יחידים גלויי־עין ולב, לזעם של חוזים אשר ראו את עמם “בעצם שפלותו” ולא ידעו במה להושיעו. אבל בימי פולמוס בר־כוכבא נחרבה עליהם ביתר, ובימינו אלה, בימי תנועת השחרור המחודשת, נחרבים עליהם מבצרי־השׂגב שלנו בכל יום מחדש.

“אשקא דריספק”, זהו אותו התסביך הפסיכולוגי עצמו, אשר בימי שקיעת החרות המדינית של העם הוליד בתוכו את המלחמה הפנימית שהצעידה אותו לאבדון; את מלחמת הצדוקים והפרושים, אשר בגלל “שתי שעורים” נעצו חרב בפרוכת ועשו את עם ישראל לשני עמים ויותר; את הכוהנים המפשיעים ואת השועים המנרגנים; את הקנאה ושנאת־החנם ואת התחרות; את רודפי השררה, את המינים והמלשינים, את הצעקנים והסיקריקין, את כל זה אשר נסתיים אחרי כן בליל עברות, שבו הושלך הלפיד הבוער לתוך חלון הזהב של תקות ישראל. וזהו אותו התסביך הפסיכולוגי עצמו המחזיר עלינו כיום את גלגל ההיסטוריה כמעט בדיוק נמרץ, המוליד בתוכנו את כל הכוחות המפוררים והמסכסכים ומרבה מבפנים את המכשולים על דרך גאולת העם ובנינו, יותר משעושים זאת האויבים והצוררים מבחוץ.

אנו היינו לעצמנו משענת קנה רצוץ, עוד טרם שהיו לנו כך האחרים. הכוח היחידי שעם כמונו יכול להשגב בו ולעמוד בפני אילי הברזל של הצרים, הבצרון הפנימי, הרצון המלוכד, האחריות המשותפת והערבות ההדדית, בוגד בנו בשעות הכי מכריעות. המסיבות והתנאים הם עתה אחרים – אך האין המצב בתוכנו כיום כמו בימי מצור ירושלים? אפשר להחזיר ליושנן את תמונות הבלהות על הרקע החדש מבלי לטעות הרבה. איש אוכל בשר רעהו, ואין כוח להחלץ מן המצוקה. מי שלח בנו עתה את מארת הרביזיוניזמוס, שאין בו אף שמץ של מחשבה חיובית ואף ניצוץ של כוח בונה, הנזון רק מן השנאה והקנאה, מהנקמה ומרדיפת השררה, השמח על כל כשלון ומגביר אונים עם כל מחיתה חדשה, הדוגל בתורת הקטסטרופה ומשסה את העם להעלות באש את שארית האמברים של בר אשר לו, למען יגבר הרעב ותגדל המרירות וכו' וכו'? האין אלה אותם הבריונים מאז ששכחו כבר את מטרת המלחמה ואת תכליתה, ותעתועי המלחמה בלבד היו להם למטרה?

מבחוץ ניטש הצר, ובפנים מרקדים כל שטני השאול. מי המם כה את מחננו ופילג את לשוננו עד אשר איש אינו מבין יותר לא רק את שפת רעהו כי אם גם את מוצאי־שפתיו הוא? איך מקונן יל“ג: “אהה, שוד ושבר!” מכסימליזמוס ומינימליזמוס, גבורי שפתים ורפויי־רצון, מנופפי־דגלים ומקפלי־דגלים ו”מלאה הארץ להקות נביאים, פושטים ערומים, הוזים ומביעים, רודפי קדים, רועי רוח ונשיאים" – ואיש אין אשר יעמוד בפרץ ויכוון את לבו ואת לב העם אל מעשה ההצלה. מבחוץ ניטש הצר, ומבפנים חוגגת הדימגוגיה את נצחונותיה המזהירים על השכל הישר ועל האחריות הלאומית. פרובלימות הגורל הקשות ביותר של העם הפכו להיות ענין של רודפי סנסציה ויושבי־קרנות פוליטיים, של הולכי רכיל ומטילי מרה, של מפיצי דיבות ושל אנשים העושים ספקולציה נמבזה על קוניונקטורות פוליטיות פנימיות. “סיקריקין” בלי מאכלת תחת מדיהם, אבל עם צדיה בעיניהם, ששים אלי גיל להרבות את המהומה והמבוכה, לשסות ולסכסך, לצעוק “בגידה” ערב ובוקר וצהרים, להטיל חשדות ולהפיח מדנים ולהתחמם לאורה של הדליקה שנפלה בתוכנו, וכמו העכבישים, באגדה העממית על שריפת בית־המקדש, הם מוסיפים על הבערה את האש שבפיהם. ואיש אין אשר יטה שכם, אשר יאזין לצו השעה, אשר יחוש את הסכנה האורבת לנו, אם על מזימות ההשתקה מבחוץ נענה בשיתוק כוחנו הפנימי וניתן שישתלט בתוכנו הדיפיטיזמוס, המחריש את אזני עצמו ואת אזני אחרים בצעקה על “ציונות גדולה” ועל תקיפות מדינית.

מבחוץ נטש הצר ומבפנים לא רק שאין אנו מבצרים את החומות ומגביהים את סוללות־ההגנה, אלא פורצים בהן פרצים אחרי פרצים ופותחים את המבואות לאויב. הישוב הא“י, אשר אמרנו כי זהו הכוח הלאומי היחידי המגובש כיום בישראל, כי זהו חלוץ הציונות המתגשמת והמולדת הנבנית, הקרוב יותר להבנה הריאלית של המצב, והוא ישמש לנו, בימי המבוכה הכללית האלה, משען נאמן עיקרי בארגון וגיוס העם לקראת המפעל הקונסטרוקטיבי הנכסף – ישוב זה עצמו הנהו מפורר ומבולבל עד שאי־אפשר לקרב בו עצם אל עצם. במקום לשמש דוגמא ומופת לעם כולו בארגונו, בפעולת בצרונו, בהרגשת אחריותו, הוא משמש לע”ע מופת בדיזאורגניזציה ובדימורליזציה שלו. קוריות של ספרדים, קוריות של תימנים, קוריות של אכרים, כנופיות כנופיות סוררות, שכל אחת רואה את עצמה כנפש במאזני הישוב, שלרגלי כל אחת צריך לכרוע ברך, להתחנן ולבקש רחמים שלא תבגוד, שתואיל בחסדה הרב להצטרף לכנסת־ישראל המתאבקת על קיומה ועל עתידה, וכל אחת עומדת על המקח, מחליפה את משכורתה עשרת מונים ויושבת אחוריה אל ההיכל ופניה אל הדלת – כך, “לא עם, לא עדה – רק עדר!…” אכרים בעלי מטעים, אשר בזכות המאמץ הלאומי של העם והתנועה הציונית הגיעו לעושר ולמנוחה ונחלה על אדמת א“י, סוגרים – בעצם שעת החרום הזאת, בשעה שאנו מתווכחים על במת העולם עם ממלכת־העולם הבריטית על כוח הקליטה של הארץ ועל זכותה של העבודה העברית – את משקיהם בפני הפועל היהודי, יוצרים חוסר עבודה מלאכותי, רוצים לנצל את האחריות הלאומית של הפועל העברי כדי לקפח את שכרו הדל, גורמים בגאוות לבם ובגסותם לפרובוקציה פנימית ונותנים את הנשק הנכסף בידי צוררי מפעלנו בארץ ובחו”ל, שבו הם זוממים להחניקנו. מבחוץ ניטש הצר ומבפנים פרצות במקום ביצרון. גם על מחננו אנו, היחידי אולי הנאמן והנושא במלוא חרדת השעה הזאת בציונות ובעם, לא פסחה המבוכה. תנועת הנוער החלוצית, אשר אמרנו כי בשעה הזאת היא תעמוד שכם אחד, חמושה בכוחות הנעורים ובפתוס החלוצי שלה, תהא נושאת בעם את האידיאה של הגשמה עצמית תכופה, תדריך את מנוחתו, תעורר ותניע אותו לפעולות ולמעשים – מפולגה. שתי שעורים בקדרה. “הוי שעורה מוראה, הוי גרעין ארור, איזה הדרך נפלת בפארור?” טובים ובני טובים, שהם עצמם או אחיהם בני גילם שברו תמול את ראשם בפלפול של הסוגיא “תקפו כהן”, משברים את ראשם כיום, באותה דרך עקרה עצמה, ב“דיאלקטיקה מרכסיסטית”, מנחשים באֵטפּות, תובעים “מלחמת מעמדות תקיפה”, מנערים פנציאות משרווליהם ומגדירים את עצמם כיחידים בציבור הפועלים ה“פשרני”, שנגלתה להם האמת השלמה בדרך אל המהפכה הסוציאלית בא"י…

מפולגות גם המפלגות המבוגרות, כל אחת דוגרת על הריחים הריקים של הנוסח, מבלי יכולת לגשר את ה“תהום” המדומה. ואף בא“י ישנם דייגים זריזים בתוך המחנה העושים ספּקולציה על מבוכת הזמן ופורשים את מכמרותיהם במים הדלוחים. תורת המשברים והקטסטרופות שדוגלים בה הרביזיוניסטים מימין, מצאו להם נושאים מקבילים אצל פועלי־ציון שמאל, משמאל. נתקרבו הלבבות, הם מסייעים אפילו זה לזה במלחמתם נגד ה”פשרנות הבוגדת" ומוציאים אחד אצל השני מן העתונות את הצימוקים של הדלטוריה, השקרים והדיבות, המכוונים להטיל זוהמא בתנועת הפועלים המאורגנת ובמנהיגיה. לשתי הכנופיות הללו ישנן תיאוריות מוכנות, ברורות ופשוטות, אלה ואלה ראו את הכל מראש והם יודעים כבר גם את האחרית; אין דרך אחרת אלא להגדיל את המהומה ולהגביר את המרירות. בזה אפשר תמיד להרויח דבר מה: רד, רדו! קונגרס תכוף, ועידת־הסתדרות תכופה! אתם פשטתם את הרגלי – והם את הרגל לא פשטו – הם פשטו את הראש.

אבל, אהה, גם במחנה המלוכד הגדול והאחראי, אין התלכדות המחשבה שלמה כפי גודל האחריות ההיסטורית המוטלת עלינו בשעה הזאת, וכמידת התוקף הדרוש כדי להפסיק את מחול השטנים הזה. אופורטוניזמוס סמוי ופסיבי המכרסם פה ושם בקצוות, מחליש את כוחה ואת תוקפה המוסרי של תנועתנו, הקרויה כיום להיות המדריכה והמכוונת את דרכו המדינית והישובית של מפעל ההגשמה. דעת, דעת, דעת, מעבר להסתבכות רגעית, מעבר לעליות וירידות בהלך־הרוח, מעבר לספקות ולקשיים חולפים, דעת לפני מה אנו עומדים, לאן אנו הולכים ומה עלינו לעשות – – זו היתה הסגולה היקרה ביותר שציינה תמיד את תנועת הפועלים בא"י, אף על פי שהיא היתה לא במעט תנועת הרגש, ולא בושה במניעי הנפש הסנטימנטליים שהיו אור לרגליה.

יותר מתמיד דרושה לנו הדעת הזאת כיום הזה, כשהננו ניצבים, פגועים ונעלבים ברגשותינו העמוקים ביותר, בשעת מפנה של גורלנו ההיס­טורי. היא מצווה עלינו הערכה עצמית שקולה והערכה שקולה של הכוחות, התנאים והגורמים אשר בתוכם, עמם וגם נגדם, עלינו להמשיך ולהתמיד ולהגדיל ולהרחיב את עבודתנו. היה זמן שתנועת העבודה החלוצית היתה נחשבת כחולמת וכבלתי ריאלית בין המון הציונים הפכחים והריאליים, ולא איכפת כלל וכלל אם טרופי־המניות ומשתוללי ההזיות החולניות יראו אותה כיום פּיכחת וריאלית בהכרתה. כי יש דרך מוצא אחד מבין המצרים – זוהי “האוטואֵמנציפּציה”, זו המלה הישנה החדשה שמובנה הנכון היא: פעולה עצמית לביצורה והרחבתה של עמדתנו הריאלית בא"י. זהו חלום הציונות הגדולה, בהקיץ!

ג.

בשירו של יל“ג לכבוד בעל המחברת “אוֹטוֹאֵמנציפּציה” ניתן ביטוי לסקפּטיציזמוס של הזמן: למי אתה אומר כי יגאל את עצמו? הן “עדר עדר לבדו, צאן אובדות הננו!”. הביטוי היה מלא וקולע. אי־אפשר היה לחשוב בזמן ההוא, כי שריקת אמונה אחת תקבץ את הצאן הנידחות ותנהל אותן לקראת קוממיות לאומית. אבל חמשים שנה בערך שעברו מאז ועד היום חוללו דבר־מה בחיי העם. הדרך לאוטואֵמנציפּציה התאמתה עד גמירא במחזור היובל הראשון. האמנציפּציה עצמה עוד טרם התאמתה. כיום הזה, אחרי חמשים שנה של תנועת השחרור העברית, הננו עומדים על סף מחזור שני, מחזור ההגשמה, ושוב הננו מלאים ספקות כרימון. אפשר, בלי ספק, לקרוא עתה את “עדר אדני” ולא להשתומם אם ימצא כתוב מתחתיו ר”ח כסלו תרצ“א, במקום “ר”ח חשון תרמ”ג“. שאלת ה”עדר והעם" נעשתה שוב אקטואלית, בוערת כמעט.

המבוכה וההסתכסכות האיומה, שהציפו כיום את העם, הציונות והישוב, אינן מגלות מקורות של אמונה ותקוות מעודדות. כך בודאי לא נלך הלאה. על המוראות הפנימיים של התקופה הזאת ולמראה כל השגעון הזה מסביב, צווחת רוח־הקודש בלשונו של יל"ג: “היעמוד גוי כזה תחת השמים?” אבל בידינו מסור הדבר להפוך גם את הסקפּטיציזמוס הזה לתקופת מעבר קצרה, שבמהרה תבוא במקומה תקופה אחרת שיש עמה ישע ותנחומים.

תרצ"א

---

"זר לא יבין את זאת"

מאת

יצחק לופבן

מקצת מדבריו של בריילספורד באסיפה הפומבית של מפלגת פועלי א“י, וגם כמה הנחות ועצות שהשמיע לנו בשיחות יותר מצומצמות, עוררו בנו מחדש את הספק אם אנו התקדמנו במידה הדרושה בהסברת עניננו ושאיפותינו. לא רק למתנגדים ולרחוקים, אלא גם לידידים ולקרובים מבני עמים זרים. לנו אין ספק בדבר, כי ה. נ. בריילספורד, שהיה אורחה של הסתדרות העובדים העבריים בא”י במשך שבוע ימים, הנהו ידיד נאמן וגלוי למפעלנו ולתנועתנו.

עוד בטרם היתה לו עבודתנו ל“מראה עינים” עם בואו לארץ, היתה היא לו “הלך נפש”, ובין תופשי־העט האנגלים שהשמיעו את דבריהם בקשר עם שאלת א"י בשנה האחרונה, היה הוא היחידי כמעט, שמלבד חדירה אינטוּאיטיבית והבנה מעמיקה בפרובלימה שלנו, גילה גם יחס אנושי חם ולבבי לשאיפת שחרורו ובנינו של העם העברי במולדתו. קשרי הידידות האלה בודאי התחזקו עוד אחרי פגישתו פנים אל פנים עמנו ועם יצירתנו. לעיניו נגלו כמציאות ממשית הדברים שראה אותם מקודם רק בחזון ובדמיון וידע על אודותם רק מפי הקריאה והשמיעה, וגם לעינינו אנו נתגלה בריילספורד האיש, עם הכרת הפנים האנושית הטובה, שאין בהם מאומה מאותו חוטר הגאווה שהננו רגילים לפגוש בבני הגזע האנגלי – שאומרים פשטות ורצון אמתי להאזין, ללמוד ולהבין ולדון על הענינים מתוך יושר לבב.

ואף־על־פי־כן אין אנו יכולים לומר בשום אופן כי בשיחות המשותפות, הפומביות והאינטימיות, שררה הבנה הדדית שלמה. גם בפגישתנו עם בריילספורד נשנה אותו החזיון, שאנו נפגשים בו לעתים קרובות מאד במגע שלנו עם גורמים ואנשים שונים בעולם הסוציאליסטי ובחוגים המתקדמים של המעמדות האחרים: עד נקודה ידועה אפשר לנו בלי קושי להסיר את החיץ החוצץ בעד הבנת עניננו, במקום שאין משפטים קדומים, יחם של איבה או חשבון פוליטי עוין מראש – אבל מנקודה זו ואילך מתחיל הענין שלנו להיות מסובך ובלתי מובן, ולפרקים אפילו מופרך ומוקשה, גם בעיני אנשים נקיי־דעת ותמימי־מחשבה. יותר מכולם יכול אולי ללמד אותנו בריילספורד כי אי־ההבנה הזאת איננה תמיד פרי של זדון ועקשות־לב אנטישמית, אלא המקרה שלנו הוא כנראה כזה שעוד לא נקלט בשלמותו בתוך מערכת המושגים הסוציאולוגיים והפוליטיים, שמהם מורכבת מחשבת העולם בתקופה זו. בדברי השבח והתהילה על יצירתנו בארץ, שהשמיע באזנינו בריילספורד, אין בודאי אף שמץ של חנופה ושל אדיבות חיצונית. הוא הדין בדברי התהילה וההתפעלות שמפזרים לנו אנשים רבים אחרים, שבאים במגע קרוב או ישר עם מפעלנו. אולי הרבה יותר משיודעים אנחנו להעריך ולהקיף את גודל המפעל הזה, יודעים להעריך אותו אנשים מן החוץ. הראיה שלהם היא אחרת, יותר אובייקטיבית ולפיכך במקרים רבים גם יותר נכונה מזו שלנו, שהננו מטפלים בשפיר ושליה ואיננו מסוגלים לראות את הדבר מתוך דיסטנץ של מסתכל. זהו החלק הריאלי של מעשנו, המובן ביותר והמדבר לעין וללב, וכל המחונן בקצת שאר־רוח, רואה בו לא רק את הכיבוש הכלכלי, אלא גם את האידיאה התרבותית, את האידיאה הסו­ציאלית, או מנחש מתוכו את התעודה של אור לגויים, מעשה־רב הראוי לסימפּטיה רחבה, וכדאי לעודדו ולסעדו. אבל כי זאת היא סובּסטנציה של חיים לכל העם העברי כולו, כי זאת היא תקות־עם אחרונה, כי כאן באה לידי הכרעה שאלת להיות או לחדול של עם בן ששה עשר מיליונים, כי זה ראשית הסיום של טרגדיה היסטורית גדולה, השקולה נגד כל סוג של פרשנות משפטית והתחייבות פורמלית ונגד כל בחינה מדינית שגורה – את זאת לא יבין איש זר, אשר הפּרובלימה היהודית בעולם ותנועת השחרור שלנו אינן בשבילו חויות בלתי־אמצעיות. את זה אינו מבין לא בריילספורד ולא ונדרוילדה וחברים קרובים אחרים בתנועה הסוציאליסטית ולא פרופ' רפרד ולא פרופ' מרטין ודומיהם בתוך האינטליגנציה האירופּית המת­קדמת, ואת זאת אינם מבינים גם אלה מאנשי־המדינה באנגליה ובפוֹרוּם הפוליטי הבין־לאומי, המתייחסים, בדרך כלל, בחיוב ובאהדה לתנועתנו ולמעשה אשר אנו עושים. אילו היינו בולגרים, אילו היינו קוצו־ולכים או סלובקים, היושבים בארצם, וארצם משועבדת לשלטון זר, היתה שאיפת השחרור שלנו מובנת בלי כל נימוקים נוספים, בלי תעודה תרבותית וסוציאלית מיוחדת, בלי בקשת זכויות היסטוריות רחוקות. היא היתה מובנת כפשוטה, כשם שהיה מובן היטב בעולם דבר שחרורה של בולגריה בשעתה, כשם שהיו מובנים רק לפני שנים מעטות בערך שחרורם של צ׳כוסלובקיה, של ליטא, לטביה, אסטלנדיה וכדומה, וכשם שבכל שעת תמורה היסטורית חדשה יכול להיות מובן מאליו דבר שחרורם של האוקראינים, הרוסים־הלבנים ודומיהם – אם כי השינויים אשר חלו ואשר יחולו ע"י שחרור זה אינם נוגעים לשרשי חייהם של העמים האלה במידה שזה נוגע אצלנו, ואם כי המשוחררים הללו לא יהיו בודאי “אור לגויים” ואף לא יקלו על פתרון הפרובלימות הפוליטיות בעולם אלא אפשר שיסבכו אותן יותר.

המחשבה האירופּית מכירה עד היום רק נוסחא אחת של תנועה לאומית: עם וארץ נכבשים ע“י שלטון זר, ועם וארץ משתחררים משלטון זר. לעתים קרובות אין תמורת־גורל זו מכניסה אפילו שינויים יסודיים בחיי העם, נקודת הכובד מונחת בעיקר בביטוי הפורמלי: על המצודה מתרומם דגל הכובש, או הוא יורד ובמקומו עולה דגל העם החפשי. כאן הפּרובלימה היא פשוטה, בלתי מורכבת, התמורה אינה חלה באוכלוסין של הארץ, אלא בשכבה העליונה של השלטון. אלה הם דברים שאינם מוכרחים להיות נחתכים תמיד ע”י מרידה לאומית, ובקוניונקטורה פוליטית ידועה אפשר לשחרר עשרות עמים וארצות בשרטוט קולמוס אחד, כשם שהיה הדבר עם מוצאי המלחמה העולמית. אבל הפּרובלימה שלנו היא יחידה במינה לא רק בתולדות התנועות הלאומיות בעולם אלא בהיסטוריה האנושית בכלל: ההיסטוריה אינה יודעת, מלבדנו, עם בלי אדמת מולדת; היא אינה יודעת מהפכה כזאת בתורת קופּרניקוס: עם המקבץ ושואף לקבץ את פזוריו מחמשת חלקי התבל והולך מן ה־x אל המרכז, בשעה שדרך כל העמים היא להיפך, מן המרכז אל ה־x; היא יודעת נדידות עמים, מחנות של כובשים אשר שטפו ועלו כנחלים פורצים על ארצות לא להם, שדדו, רצחו, החריבו תרבויות של דורות, אבל היא אינה יודעת עם שב אל מולדתו, שניתק ממנה לפני דורות רבים, שב לא במלחמה ולא בשאיפה של שלטון והשתלטות על עמים זרים, בא במעדר על השכם במקום קשת וחצים ורובים, טרק­טור לחרישה במקום אילי־ברזל וטנקים להריסה; היא יודעת הגירת המוני אנשים וחלקי עמים שלמים מארצות של לחץ כלכלי אל ארצות של הרווחה כלכלית, היא יודעת בהולי־זהב, מחפשי אלדוֹרדוּ, להוטים אחרי שטחי אדמה פוריים ורחבי ידים, אחרי שדות מרעה שאין להם גבול, אחרי אוצרות טבע המעשירים את בעליהם, אחרי עבדים וכוחות עבודה זולים, אבל היא אינה יודעת “עליה” לארץ שוממה וצחיחה, שמשקיעים בה הון ועמל אין קץ, כדי להוציא ממנה אחר כך לחם עוני.

לא, זאת איננה תמיד ערלת־לב של אויבים וזדים, כשאנו נפגשים באי־הבנה זו. בשעה שדיבר בריילספורד את מחצית דבריו האחרונים בבית־העם בתל־אביב וחזר כמעט מלה במלה על פסקאות שמשמיע באזנינו לעתים כה קרובות “הניר איסט”, על זה שהפתרון במצב הנוכחי צריך להיות ש“התנועה הציונית אשר התמסרה עד עכשיו ליצירה עצמית של ישוב עברי תתכונן מעתה לתעודה יותר קשה – לפיתוח לאומיות ארץ־ ישראלית משותפת”; כשרמז לנו שזמן רב לא תרצה אנגליה להגן עלינו עוד בכוח הצבא שלה; כשהטיל עלינו את התעודה הקדושה לשאת את לפיד האור של הסוציאליסמוס לתוך העם הערבי; וכשיעץ לנו אחרי כן, במסיבה יותר אינטימית, לחדול להביט אל היהודים בפולין ולראות את עצמנו כבני הלאום הארץ־ישראלי המשותף – הרהרו רבים מאתנו בלבם כי טוב שאלפי אזני חברים שמעו וישמעו את הדברים האלה, למען ידעו ויבינו את קשי הפּרובלימה שלנו. אנו מתמרמרים לעתים קרובות וחורקים שנים וחושבים כי בהטחת דברים ובבקשת כינויים חריפים אנו פורצים איזו פרצות בחומת אי־ההבנה הזאת, ואיננו מרגישים כי הננו דומים בשעה זו לאיש המדבר אל זולתו בשפה זרה בלתי ידועה לו והוא מתמרמר וזועם ומקלל על אשר הלז איננו מבינו.

המקרה שלנו נמצא, כאמור, מחוץ לשדה הראיה של המחשבה האירופית, מחוץ להשגות הפוליטיות השגורות, מחוץ לצומת־הפּרובלימות המרעידות את המצפון האקטואלי של העולם הפּרוגרסיבי – וכיצד להכניסו לתוך שדה־ראיה זה, איך לקרבו אל ההשגות המקובלות ואיך לחברו אל צומת־הפּרובלימות הללו, זוהי השאלה הכי קשה אולי בעבודתנו הפּוליטית. אנו אומרים: נגולל את פרשת הפרובלימה היהודית לעיני העולם. אבל כיצד עושים זאת, איך מסבירים לאיש שלא ידע רעב מימיו את נפש הרעב? הסימנים הגלויים של “צרת היהודים” מובנים עוד באיזו מידה שהיא. אין כיום איש פרוגרסיבי בעולם שלא יגנה את האנטישמיות כחרפה אנושית, שלא יחשוב את עלילת־הדם לטירוף־דעת, שלא יתפלץ על זה שיש עוד מקום בתקופה הנוכחית לחזיון מביש ואיום כמו פרעות, שלא יראה כמושכל ראשון את החובה להגן ולשמור על כיבושי האמנציפציה של היהודים מהמאה התשע־עשרה ועל שיווי־זכויותיהם האזרחיות. אבל כיצד משתקפת “הפרובלימה היהודית” הגדולה הזאת, שאנו מסיקים ממנה את מסקנותינו בנוגע לשיבת ציון ובנין המולדת, אפילו בעיני הטובים והידידים שבמחנה הסוציאליסטי והעולם המתקדם? פּנורמה נפלאה! יהודים בכל מקום בעולם; תופסים בכל מקום עמדות כלכליות חשובות; שליטים כמעט בעולם הרוח; מגיעים למשרות המדיניות העליונות בממלכות הכי כבירות, מיניסטרים, ראשי מיניסטרים, משנים־למלך, רק הכסא יגדל מהם; נותנים את המוחות הטובים ביותר לתנועה הסוציאליסטית, את הכוחות המארגנים הראשיים של תנועת המהפכה; יושבים ראשונה בממלכת האמנות, העתונות והספרות; אכן יש גם עוני ומצוקה כלכלית, אבל עוני יש בכל מקום ואצל כל העמים; שני מיליון וחצי מחוסרי עבודה באנגליה, יותר משלושה מיליון בגרמניה, חמשה או ששה באמריקה; יש גם נרדפים ומצוקים בכל העמים וזה ימצא לו פתרון עם פתרון השאלה הסוציאלית הכללית; מלבד זה הרי הכל בסדר, הכל עולה כפורחת; אין אדמה תחת כפות הרגלים? להיפך במקום כברת־אדמה אחת מלוא כל העולם, במקום נוף משעמם של יער ססגוניות של מרחביה. אם רוצים היהודים ליצור לעצמם בא“י מרכז לאומי קטן, מקום נוסף לאימיגרציה קטנה, איזו לבורטוריה בשביל התעודה המוסרית והתרבותית שלהם בעולם – מה טוב ומה נעים, כדאי לסייע לזה, אך במידה שאין זה פוגם בפרינציפים הדימוקרטיים של אירופה ואינו יוצר זיזים שאפשר להתקל בהם ואינו מהווה קושי פוליטי למי שהוא… כך בערך. כך בערך, בלי שמץ של הכרה או הרגשה שזה יכול לפגוע במשהו ברגשותינו, משתקף הדבר גם במחשבתו של בריילספורד, הידיד הנאמן, הפובליציסטן הנבון והנמרץ, הלוחם על ה” ”Socialism for to־day“, המתקומם נגד כל עוול ועיוות־דין, זה שמכיר גם את מצב היהודים בגולה באופן בלתי אמצעי; שהיה בפולין, ברוסיה, בליטא וראה את מצוקות בני־ישראל עין בעין; שמאמין באידיאליזם שלנו, מעריץ את עבודתנו, חושב, כמונו, את הספר הלבן לבגידה ומבטיח לנו להעמיד את עצמו לשירות מלחמתנו נגד המזימות של הממשלה הבוגדת. את המלה הפשוטה מאד “אנו רוצים במולדת” לא הבין גם הוא עד גמירא; לתוך הטרגיות העמוקה של גורלנו ההיסטורי לא חדר, את פרפורי חיי העם, המתאבק עם סכנת כליונו הכלכלי והרוחני בכל מקום בעולם לא תפש, ואת זכותנו ואת שאיפתנו להיות עם יוצר על אדמתו, להיות קודם כל אור לעצמנו בטרם נהיה אור לאחרים, לא השיג. לא מפני קוצר המשיג אלא מפני זרות המושג.

אין לנו כל ספק בדבר שהמגע האישי עם בריילספורד ושיחותינו עמו, הבהירו לו הרבה דברים וקירבו אותו ליתר הבנה בשאלותינו ועניננו. גם מסיבת־הפרידה אחרי נאומו בבית־העם היתה עשויה להקל עליו את התיקון בכמה הנחות שהביע אותן בנאום זה. ואף־על־פי־כן יש ספק בדבר אם כבר נתברר לו הכל. אבל בריילספורד אינו אלא משל, משל חותך, שיש בו כדי לפקוח את עינינו במקצת גם על המסיבות הפסי­כולוגיות של המצב שבו אנו נתונים. יש הרבה זדון ושנאת־ישראל בעולם, אבל זאת היא אונאה עצמית מסוכנת אם רוצים לתלות בזה את הקושי שאנו פוגשים על דרכנו. לא נכון אפילו לזקוף את ההתעללות בנו מצד האימפּריאליזם הבריטי על חשבונה של האנטישמיות העלובה, כי הרי אימפריאליזם זה, בשעה שהוא זקוק לכך, אינו בוש להתעלל באכזריות רבה גם באחים לגזע הארי ובנוצרים טהורים (אירלנד), ועל אחת כמה וכמה שאין אנו יכולים לבאר בפליטת־לשון זו את החזיונות של חוסר הבנה מספיקה לעניננו בחוגים הסוציאליסטיים והפרוגרסיביים. הדבר שהנהו כה פשוט וכה מובן לנו, אינו בכל זאת פשוט ומובן בעיני אחרים, וחובתנו ותפקידנו הם לקרב אותו אל הבנתם במידה האפשרית. זהו תפקיד קשה מאד. במשך השנה האחרונה הצלחנו בכל זאת להכניס יתר בהירות במוחות רבים מהגורמים הפוליטיים באנגליה ומחוצה לה, בהערכת הפרובלימה שלנו ובהבנתה. המצב בנידון זה הוא כיום הרבה יותר טוב משהיה לפני שנה. אבל זה אינו מספיק. דרושה עבודה מתמדת וסבלנית, דרושים ביאורים יסודיים, דרוש סמינריון עולמי להסברה אלמנטרית של השאלה הטרגית שאנו מתאבקים עמה ושל פתרונה הטבעי. אך כמו בכל סבך הפרוב­לימות שאנו נתונים בו, כך גם כאן היתה ותהיה תמיד המציאות הריאלית שלנו בארץ ההסברה הכי קולעת והכי נאמנה.

תרצ"א

---

דם ברית

מאת

יצחק לופבן

באחד במאי 1921 אירעו בא"י מאורעות הדמים הראשונים, שהיה להם היקף ארצי מאורגן ושבהם הוצתה בפעם הראשונה אש השטן של מחשבת השמדה כללית כלפי הישוב והיצירה העברית בארץ.

הם התחילו ביפו, נתפשטו בו בזמן על מושבות יהודה והשומרון. בהם נספו יותר מארבע עשרות נפשות יקרות. בתוכן י. ח. ברנר, צבי שץ, יוסף לואידור – אבידות שלא ספדנו עליהן כספוד על היחיד, באשר גורל הימים ההם השווה גדול כקטן, ידועי־שם והחלל האלמוני, זקן ונער, אזרחים מדורות, ילידי הארץ, ופרחי חלוצים שמצאו את מותם האכזרי בבית־העולים, במקום שדרכה רגלם ראשונה על אדמת א"י.

לא הרבינו להשתמש בימים ההם במלת “פרעות”. לא משום שרצינו להקל בהערכת מעשי הפורעים, אלא משום שלא רצינו לצרף את החוט הזה ליריעת העלבון של הגלות הישראלית, משום שלא רצינו, וגם לא היה נכון מבחינה אובייקטיבית, להכנס לתוך הקטגוריה של אלה אשר “אין טעם למותם כשם שאין טעם לחייהם” ולהגדיר את עמדתנו בארץ הזאת כעלובי־עולם משוללי שכר לפעלם ושילומים לקרבנם. המתנפלים לא מצאו את הישוב העברי במרתפים ובעלית הגגות, לא בבושת הפקר ובמנוסת־עכברים. בחזית הגנה מרותקת ובעמידה של כבוד על נפשו ורכושו התייצב הישוב הזה, מעטים נגד רבים, נלחם בתעצומות־נפש ובמסירות נפש והדף אחורנית את היד הרוצחת והמתנקשת. הדם היהודי אשר נשפך אז היה לנו מקור של צער רב ויגון קודר, אבל לא העטה עלינו חרפה; הוא לא רופף את אמונתנו ולא השפיל את רוחנו; הוא הפך להיות לדם־ברית, אשר אימץ את קשרינו עם הארץ הזאת, הבשיל בתוכנו רצון הגשמה יותר תקיף וחישל אותנו לקראת גורלנו ההיסטורי. ההרגשה של מוכי־פרעות לא היתה עמנו, לא אותו הטעם הטפל של “שברי־חרש ועצב נפוץ” ולא אותה אזלת־היד וחמת אין־אונים. “כפלים עמול, כפלים יצור” – זו היתה קריאת העידוד אשר מילאה את נפשנו בימי היותנו כואבים ואוננים. מתוך ישיבת־האבל הדוממה, על קבר האחים הגדול, נצנצו לעינינו על אופק הים ראשי התרנים של שבי הגולה. את אשר נדרנו בשעה ההיא קיימנו, קיים העם. אמרנו: במקום האחד שנפל יבואו אלפים – והם באו. הם באו למרות שערי הארץ הסגורים, למרות הגזירות על העליה, למרות הפרס הפוליטי שכאילו קיבלו הפורעים. במקום ארבעים ושנים החללים שנפלו במאורעות אלה, נכנסו לארץ שתי פעמים ארבעים ושנים אלף יהודים חדשים. את אשר זממו המסיתים והמתנפלים לא קם ולא היה. פרי הנסיון הראשון לעכב את גלגל ההיסטוריה שלנו בכוח, בסכין מרצחים, מסתכם לבסוף בשורה של כיבושים ובצרונות ליצירה העברית, בחקלאות, בחרושת, בבנין עמק יזרעאל ועמק השרון, בהתרחבות המושבות הישנות וגידולן, בהתפתחותה הענקית של תל־אביב, בבנינה ובהתרחבותה של ירושלים העברית. ואם לא הצלחנו בכל זאת למנוע בעד השנות הנסיון הזה בימי אוגוסט 1929, הרי זה בא בעיקר משום שלא עשינו את כל אשר הוטל עלינו לעשות, משום שלא ידענו לנצל את שבע שנות השלום שבאו אחרי המאורעות, כדי להגדיל את כוחנו ולבצר את עמדתנו בארץ במידה שלא יעיזו ולא יזידו עוד.

לא נחזור עתה אל החשבון המדיני של המאורעות; טיפלנו בו למדי בשעתם והיינו ממשיכים לטפל בו באינטנסיביות מיוחדת במשך שנתים האחרונות. גם במאורעות מאי תרפ“א כמו במאורעות אוגוסט תרפ”ט היו ניכרים עקבות “מושכי־חוטים” נסתרים, אשר מתוך ספקולציה אימפּריאלית הביטו, ככתוב בהכרזת בלפור, “בעין טובה” או בהעלמת־עין על התחדדות היחסים בין היהודים והערבים, או יותר נכון בין הערבים כלפי היהודים. התביעה שלנו לבטחון הנפש והרכוש היהודי בארץ לא תוכל למצוא לעולם את סיפוקה, כל עוד לא יעלם הגורם המסכסך או ה“נויטרלי” הזה מהשטח הפוליטי הא“י, אשר ערמתו רבה לשתק את כוחות ההגנה בארץ גם בשעה שישנם במידה מספיקה, וללבות, תחת המסוה של הרגעה והדאגה לשקט, את אש ההסתכסכות וההתנקשויות. את זה ראינו בתרפ”א ובמקרים רבים בתרפ"ט; את מציאותו ופעילותו של הגורם הזה הרגשנו גם בימים הכי אחרונים, בשעה שהשתדל וגם הצליח לסכל בכל האמצעים את הנסיון של נשיא הסוכנות היהודית לסלול דרך לכל הפחות להתחלה של פגישה ושיחה עם הכוחות המתונים שבין מנהלי הפוליטיקה הערבית; את קולו שמענו מתוך התשובה שניתנה על תביעת רשות ההגנה מצד היהודים הנתקפים, כי “אין הממשלה יכולה להפלות בין תושבים לתושבים”. וביום הזכרון הזה, כשמאחורינו שני פרקי דמים קשים, שעלו לנו כמעט במאתים קרבנות נפש, עלינו להתעכב ביחוד על נקודה זו, שהיא אולי מקור כל הרעות, ולחדש ביתר תוקף ועוז את תביעתנו מאת ממשלת המנדט לקיים ולבצר את בטחוננו בארץ קודם כל במנטליות של האדמיניסטרציה הא"י; באשר כל פעולה של פציפיקציה וכל מדיניות של הסכם ובקשת דרכי הבנה הדדית, מוכרחה להתחיל ממנה, מרצונה ומכשרונה לנהל את הארץ בדרך יעודה וביצירת תנאים שיאפשרו, ללא מעצור וללא הפתעות מכשילות, את עבודתנו ואת התפתחותנו החפשית.

לו חכמו השכילו מנהלי הפוליטיקה הערבית, היו מבינים כי בסיכום אחרון של כל התנגשות בין רצון היצירה ובין רצון ההרס, בין כוח ההתקדמות וכוח הקופא והעוצר, ידם של הראשונים על העליונה; הם היו לוקחים לקח גם ממאורעות תרפ“א וגם מאלה של תרפ”ט, כי גורלה המדיני של א“י לא יחתך בכוח החרב, כי הדרך הזאת לא תצלח גם בשעה שהיא נתמכת ע”י מושכי־חוטים הללו שהם רגילים לקרוא להם בשם “הממשלה אתנו”, כי במידה שיש לנו צורך לבקש דרכי שלום והסכם, מתוך הכרה במציאותו של ישוב ערבי בארץ ובזכויותיו, כך יש צורך לכל אלה מבין הערבים המעונינים באמת בהתפתחותה הכלכלית והמדינית של א"י לבקש דרכי שלום והסכם אתנו, מתוך הודאה בעובדה ובזכות העובדה ההיסטורית של שיבתנו לארץ הזאת והתאחזותנו בתוכה. אבל לו חכמנו השכלנו אנחנו, היינו מבינים כי הדרך העיקרית לבטחוננו וליציבותנו היא קודם כל בגידולו וביצורו של כוחנו הריאלי בארץ. מה שהחמצנו לעשות בשבע שנות השלום שבין מאורעות מאי למאורעות אוגוסט אנו מחויבים לעשות עתה, בשנות השלום, אשר אנו מקוים כי תבואנה, למרות המתיחות המורגשת עדיין כפעם בפעם ולמרות זה שיש בודאי מי שמעונין ומשתדל שמתיחות זו לא תרפה. בכל עבודתנו המדינית ובכל תביעותינו ודרישותינו כלפי חוץ, עלינו לזכור תמיד כי נצחונות פוליטיים גדולים ומציאות פוליטית חלשה ופעוטה – אין בהם משום בטחון והגנה עצמית מספיקה; לעומת זאת, מציאות פוליטית חזקה – היא מבצר עוז ונאמן בכל התנאים.

תרצ"א

---

מתנגדי ווייצמן (לקונגרס הי"ז)

מאת

יצחק לופבן

הערכת השיסוי והגידוף הנטושה בחלקים ידועים של ההסתדרות הציונית נגד אישיותו של ווייצמן, שבראשה עומדים הרביזיוניסטים ואחריהם נגררים כל אלה המתקדשים למלאות את התפקיד המהולל של החמור במשלי קרילוב – אין דומה לה לניוול ולזיוף, לא רק בהיסטוריה הציונית אלא בקורות החברה התרבותית בכלל. במיתולוגיה היוונית ישנה אגדה ידועה על אודות אקטיאון ולהקת כלביו, ששיסעו בעיוורונם את אדונם ורועם ואחרי כן היו הולכים ומייבבים ומחפשים אותו על פני כל הארץ. משהו מכבשונה של אגדה זו צפונה בלי ספק באותו הטירוף המשתולל של להקת המגדפים, המכריזים את ווייצמן כ“בוגד” וכ“עוכר הציונות” ורוצים לעשותו שעיר לעזאזל על חטאים וכשלונות שמקורם לא במנהיג אלא במונהגים וקודם כל באלה אשר הערימו להופיע כשופטים וכתובעים בשעה שמקומם האמתי הוא על ספסל הנאשמים של המשפט הציוני.

ההתנגדות לווייצמן חדלה כבר מזמן להיות אופוזיציה פוליטית בציונות והפכה בחלקה הכי גדול לאבנטורה של רודפי־ירושה ומזייפי־צוואה אשר היו רגילים להראותם בתעלוליהם במחזות הקלוקל של הראינוע הישן. אין בודקים באמצעים, שום דיבה ושום מעשה דימגוגי איננו פסול כדי להבאיש את ריחו, וכדי להביא את נשיא הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית¹ לידי דיסקרדיטציה כלפי חוץ וכלפי פנים. עלילות קרימינליות, במובן הכי פשוט של המלה הזאת, מושלכות כל יום מחדש לתוך חלל האויר הציוני באין פוקד ובאין עונש. ווייצמן מכור לאנגליה; הרביזיוניסטים בוינה יודעים אפילו לנקוב את הסכום המדויק: שלושים אלף לירות לשנה הוא מקבל בעד בגידתו בציונות – דוגמת שלושים השקלים שקיבל יהודה איש קריות בעד בגידתו בישו; ווייצמן עבדו של פספילד, של המופתי; ווייצמן מתכונן לקבל את התואר לורד בשכר ויתורו על הציונות וכו' וכו' – את כל הרשעות והסכלות והתככים המקננים בנשמת המלעיזים והמשטינים, הם פולטים בנשיפת נחשים ומתוך אותה הספקולציה הטיפוסית לכל הנוכלים והצבועים בעולם: “שקר, שקר, ־ דבר מה מזה יקלט וישאר!”.

אולם לא רק בשטח הרביזיוניסטי, אשר בו קיבלה המלחמה בווייצמן צורת עיסוק של זדון ורשע, אלא גם במקום שנשתמרה עדיין כלפי חוץ הצורה של אופוזיציה פוליטית, הפכה המלחמה להיות שיסוי אישי, המלווה טינות פרטיות, קטנות וגדולות – טינות שלא נוקו מהן, לצערנו, גם ותיקים ונאמנים ומכובדים בתנועה, שעשרות שנות עבודה מסורה ויוצרת משקיפות מבין שערות השיבה שלהם. כל העסקנים המרגישים את עצמם מקופחים ע"י ווייצמן בעמדתם הציבורית והציונית, או שרואים בו מכשול לקריירה הפרטית שלהם בתנועה, מביאים עתה את חשבונותיהם לידי גוביינא. “ידידים” מאתמול, אותו סוג של ידידים המכבד תמיד עשירים ומצליחים ומסתופף בחביונם, היו הראשונים שנחרו בו, משהריחו שינוי בקוניונקטורה; כן, אף מלחכי־פנכא שונים, שהיו קופצים לעומתו תמיד לעומתו ומקשקשים בזנבות החנופה, אותם הטיפוסים הידועים בתוך הציונות האמריקנית, שהניחו תמיד את ראשיהם הנבובים תחת כפות רגליו, כמו ששת אצל רובינזון קרוזו, החלו לנבוח ולעפר בעפר, אספו את זנבותיהם לבין רגליהם ומוכנים לקשקש בהם שוב בפני כל “עולה לגדולה” חדש.

משהו מגורל זה הועידה ההיסטוריה לכל רועה ומנהיג. הדברים כתובים וחתומים, והם נשנו ונשלשו גם אצלנו וגם אצל אומות העולם. אצלנו נוסף רק ה“המלמד שהיו טרחנים”, שהוא כנראה פגימת־הנפש של העם מראשית דרכו ההיסטורית. הדברים אינם באים כאן לשם השוואות והיקשים, אבל ישנה אצלנו תמונה עתיקה של חיים פוליטיים פנימיים אשר נחקקה לפני חמשים דורות והיא כאילו לקוחה מן הכרוניקה של השבוע האחרון: “הקדים משה לצאת, אמרו: מה ראה בן־עמרם לצאת? שמא אינו שפוי בתוך ביתו! אחר לצאת, אמרו: מה ראה בן־עמרם שלא לצאת, מה אתם סבורים? – יושב ויועץ עליכם עצות ומחשב עליכם מחשבות!”

וכך בספרי הימים של ההיסטוריה הציונית החדשה. חשדנות ופרשנות, לזות־שפתיים ורמיזות־זדון, דיבות אוילים ולעג שאננים – זוהי נחלת המנהיג בישראל בחייו, יהא דגול מרבבות, עניו הענוים וטהר הטהורים. זו היתה גם נחלתו של הרצל בטרם הזדככה דמותו בתוך האגדה והמיתוס, וזו נחלתו של ווייצמן היום. כי עדת קורח לא מתה, האדמה לא כיסתה על האנשים הרעים והמטומטמים אשר מאז ומעולם…

אחת נקודות המכריעות בשאלת ההנהלה העתידה של ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית היא, בלי“ס, שאלת ווייצמן. ווייצמן התפטר בתורת מחאה נגד הספר־הלבן של פספילד; התפטרותו עשתה רושם כביר בעולם הפוליטי, ביחוד באנגליה, והשפיעה במידה יותר גדולה מכל צורות המחאה האחרות שלנו, על הנסיגה הפורמלית לכל הפחות מצד הממשלה הבריטית מן הפוליטיקה האנטי־ציונית הגלויה של משרד־המושבות. עפ”י בקשת הוה“פ הציוני ניהל ווייצמן הלאה את עניני הציונות ובעיקר את המו”מ עם הממשלה עד הקונגרס. אולם בינתים הודיע וייצמן על התפטרותו המוחלטת מנשיאות ההסתדרות הציונית והסוכנות גם כלפי פנים – וספק גדול אם יש עוד תקוה להניע אותו שישנה את החלטתו זו. הליכתו של וייצמן בכלל וביחוד בשעה זו של תסבוכת מדינית ומשבר כלכלי, היא אסון וקטסטרופה נוספת לתנועה. רוֹוח בתוכנו הנוסח, ואף מפי וייצמן עצמו הוא נשמע, בעת ביקורו האחרון בארץ, כי “אין תנועתנו יכולה להיות תלויה באיש אחד”. בדרך כלל ומבחינה היסטורית זה בודאי נכון: תנועת החיים בכללה ואף תנועה לאומית ותנועה מדינית איננה מתעכבת על היחיד ואינה נעצרת במהלכה גם על גאון הגאונים. אבל הדבר אינו נכון בדרך פרט ובתנאים מסויימים של מקום וזמן, ובעיקר במקום ובזמן שמוכרחים להעריך את הדברים לא מתוך פרספקטיבה היסטורית וחוקי התנועה הנצחיים בלבד, אלא גם מתוך השפעתם בהווה השוטף ומתוך מסקנותיהם למחר ולמחרתים.

התוכל התנועה הציונית לוותר, לו גם לשנה או שנתיים, על הכוח המבורך, רב־הנסיון וגדול ההשפעה הזה? היש בתוכה כיום אישיות בעלת איכות דומה אפילו במקצת? אין כוונת הדברים לתנות בזה את שבחיו של וייצמן. לא השלמנו עדיין עם פרישתו ועם החלטתו לשכך בקרבנו את מוֹלך השיסוי המשתולל. וייצמן בודאי בן־תמותה, איננו infallible , בלתי מסוגל לשגות; הוא שגה לא פעם, ואם תרצו: הוא שגה הרבה משום שפעל הרבה. אבל אם היה ואם ישנו איש בציונות אשר קרע לה חלונות ודלתות לחיים פוליטיים ריאליים ותכליתיים, אשר קישר וטיפח בה את הקשר הממשי הראשון לא לחזון המדיניות הישראלית אלא למציאותה – הרי זה וייצמן ולא אחר; אם היה וישנו איש אשר העמיס על שכמו את כל הטורח והמשא של תנועת השחרור העברית בימי הנחלה והכאב שלה, בימים שאיננה יותר חלום והזיה ואספקט רחוק, אלא תפקיד טרגי של מימוש והגשמה – הרי זה וייצמן ולא אחר; אם היה וישנו איש אשר ידע ויודע להעריך ולהרגיש את תוכנה המוסרי של הציונות, את דרכה החלוצית, את משאת־נפשה המהפכנית והקונסטרוקטיבית גם יחד – הרי זה וייצמן; ואם ישנו איש אשר מבין, יחד אתנו, כי פוליטיקה היא אמצעי ולא מטרה, כי היא כשלעצמה משוללת כל משקל וממשות, אם איננה נשענת על הוויה מציאותית, על ערכין וקנינים ריאליים קיימים ומושרשים, כי המציאות קודמת תמיד, כי היא העיקר: הבנין, העבודה, האדמה, היצירה הכלכלית, התרבותית והחבר­תית, וכי לזה צריכה להיות מוקדשת כל האנרגיה של העם – הרי זה שוב וייצמן. הוא האיש, עשיר האינטואיציה ורב־התבונה, המחונן בקסם אישי, באותה ה־charisma שבה התחבב ומתחבב על כל האנשים שבא עמם במגע, שבה קשר את קשריה המדיניים של הציונות על הפורום הבין לאומי, שבה קירב רחוקים מבפנים, רכש כוחות חדשים מרובי השפעה לתנועה; הוא הנשיא של הציונות וגם השמש שלה, הרפרזנטנט הפוליטי וגם השד"ר, הוא המבוע לכל מאוייה ולכל מכאוביה. האם ממנו יכולה התנועה להנזר בימי לבטיה ההיסטוריים הקשים ביותר?

אכן לא בכל דרכיו וייצמן הצליח, אבל האם לא הצליח יותר מכל הקודמים לו, גם על השדה המדיני וגם על השדה הכלכלי־היצירתי? וכי זה שלא הצליח, הוא לא הצליח? האם כל שנות פעולתו אינן התאבקות בלתי פוסקת עם האטמוספירה הממרה, עם המציאות הפעוטה והזחלנית, עם עצלות הלב והרוח של העם? האין זאת התאבקות טרגית של היוצר עם החומר? זאת היא התעלמות גמורה מן המציאות שלא להעריך את ערכו ואת משקלו של וייצמן כראש התנועה, שלא להעריך את הפוטנציה הרבה הצפונה בו עוד, שלא להבין באיזו מידה תתייתם התנועה כאשר יסתלק מהנהגתה אפילו לזמן קצר; באשר אין כיום בציונות איש שיכול למלאות את מקומו והמסוגל להוציא אותה מן המיצר והסבך שנקלעה לתוכם. האמונה הרווחת בתוך חלקים ידועים בציונות, גם בחלקים שאינם ממתנגדי וייצמן, כי עם הסתלקותו הזמנית אפשר יהיה להביא לידי פציפיקציה פנימית של התנועה הציונית, היא מוטעית² ביסודה. הפציפיקציה הזאת תוכל לבוא רק אם התנועה תעבור לפעולה קונסטרוקטיבית מחודשת ותצא מתוך הכאוס הפוליטי שהיא מיטרפת בו. בלעדי זה – הרי בלי וייצמן יהיה המצב הפנימי עוד יותר קשה, ופרוצס ההתפרקות יגבר, אחרי שהתנועה תפסיד גם מידה רבה של הפרסטיג׳ה החיצונית שלה ואחרי שיתרופפו גם אותם הקשרים מבפנים שוייצמן עוד מקשר אותם.

אבל יכול להיות כי זאת היא גזירת הגורל, שאי־אפשר יהיה אחרת, והקונגרס הציוני הי"ז יצטרך לבחור בהנהלה שוייצמן לא יהיה בה. גם אז שאלת וייצמן אינה נפתרת עדיין – באשר שאלת וייצמן איננה שאלת האיש בלבד, כי אם שאלה של שיטה מדינית ושיטה ישובית – ואם וייצמן יכול להסתלק, השיטה איננה יכולה ואיננה רשאית להסתלק, אם לא להפקיר יחד עמם את גורלו ההיסטורי של מפעלנו. אנו לא הזדהינו ואיננו מזדהים תמיד עם וייצמן בכל מעשיו – אבל המלחמה נגד וייצמן היא ברובה המכריע מלחמה נגדנו, נגד הציונות הקונסטרוקטיבית ונגד דרכה של תנועת העבודה בציונות. תפקידנו ותפקיד כל החלקים האחראים בציונות יהיה קודם כל ליצור בקונגרס זה קונצנטרציה אנטי־רביזיוניסטית, אשר תמנע את המרת דרך הבנין הציוני באבנטורה פשיסטית חסרת אחריות, ותציל את התנועה מאסון פוליטי וישובי אשר לא תוכל להרפא ממנו. ובין אם תבחר הנהלה קואליציונית עם וייצמן או בלעדי וייצמן – רוחו של וייצמן ועזרתו צריכים להיות מובטחים לה מראש, באשר רק בהנהלה כזו יש תקוה למנוע משברים פנימיים נוספים בציונות ולהוציאה מתוך המבוכה שהיא נתונה בה כיום.

אנו לא השלמנו עדיין עם ההנחה “בלעדי וייצמן”. אבל ברור, שאם וייצמן יפרוש היום, לא יפרוש לזמן רב. אף אלה המשסים ומעפרים בעפר לעומתו עתה, אולי יתחרטו אחרי כך וירגישו מה שאבד לתנועה בהעדרו. אנו נשמור לו אמונים כיוצרה הנאמן והמסור, לא של הציונות המדינית, אבל של המדיניות הציונית, הבונה והמגשימה. ואם גזירה היא מלפניו שיסתלק – נאמר לו את הדברים שכתב פעם ביאליק לאחד־העם: “לא רב צבאך, המורה, אך יש לנו רב – פניך המאירים עוד ילכו עמנו בקרב”.

תרצ"א

---

פולמוס הכותל

מאת

יצחק לופבן

עם פסק־הדין של הועדה המשפטית של חבר־הלאומים לעניני הכותל המערבי, מסתיים אחד הפרקים האקספלוסיביים ביותר בשטח היחסים הפוליטיים שבינינו ובין תושבי הארץ המוש­למים, אשר הטריד אותנו זה קרוב לשלוש שנים. הפרק הזה מסתיים בשבילנו והוא מסתיים גם בשביל הערביים, אם כי במחנה הזה, בעיקר אצל מנהיגיו הפוליטיים, ניכרת תנועה של מחאה והבלטת הרצון לנפח שוב את הלהבה ולשמור על המקור היקר הזה של פרובוקציה ועלילות, אם כי גם במחננו אנו נמצאים עוד יחידים הנוטים להמשיך את סגנון התגובה הבלתי אחראית מלפני אב תרפ"ט.

אין צורך להכנס כאן בהערכת פסק־הדין הזה. מבחינה לאומית־מדינית, כלומר מבחינת תוכנה ורצונה של תנועת השחרור הלאומית והמדינית העברית, הוא לא נתן לנו מאומה ולא לקח מאתנו מאומה. ואף לא היה בכוחו שום דבר לקחת ולתת. מבחינה דתית־מדינית, ניתנה לפסק־דין זה הערכה קלסית כמעט, בקיצורה ובתוכנה הקולע, ע“י הרב זוננפלד דוקא: “הסידור הזה יספיק לנו עד ביאת הגואל”. לא נקפח שכר אימרה נאה זו, אעפ”י שיצאה מבית־מדרשה של “אגודת ישראל”, אשר המטבעות הלאומיות והמדיניות שלה זרות לנו בדרך כלל. זאת היא תשובה של מאמין, שיש בה הרבה יותר הכרה עצמית מאשר בדברי אלה המתפללים בעוית של דרוישים ומכריזים “הכותל – כתלנו”, ויש בה גם הרבה יותר בגרות מדינית ממאמרי הפייטנים ונאומי העסקנים, אשר אם ביודעים ואם בלא יודעים הם נמשכים ורוצים למשוך גם את הציבור הלאה לתוך המוקש הפרובוקציוני הטמון לנו בשטח זה, ומדמים בנפשם להיות נלחמים ומגינים על “קדשי האומה”.

הצד החיובי היחידי והמכריע בפסק־דינה של הועדה הוא בזה שהוא פירש את המושג הסתום והמטושטש של “סטטוס קבוֹ” והפכו לנורמות משפטיות ברורות וקבועות. עתה, אם לא יהיו פקידים מעונינים לסכסך ולחרחר ריב, ואם יהיה ברצון הממשלה ארץ־הישראלית לשמור על הנורמות הללו שקיבלו תוקף חוקי בין־לאומי, יוכרחו גם המנהיגים הערביים להרגע ולקבל את הדברים כעובדה שאין לשנותה. ומה שנוגע לנו, הרי אנו מעונינים יותר מכל בסטטוס קבוע, שאינו ניתן לשינויים ואין תקוה לערערו, על שטח זה המועד תמיד להיות קן של נרגנות וסכסוכים דתיים ופוליטיים, מבלי שתהיה צפויה לנו איזו שהיא טובת־הנאה ממשית או מוסרית. אפשר יראו הדברים בעיני רבים ככפירה, אבל בקומפלכס הענינים המהווים את בנין המולדת העברית ואת התחדשותו הכלכלית, המדינית והתרבותית של העם העברי בארצו, אין הכותל־המערבי תופס, ואי־אפשר לו שיתפוס, מקום גדול או קטן. שערות ראשנו מסומרות כשאנו משקיפים אחורנית על שתי השנים שעברו ומשוים נגד עינינו את טירוף־הדעת אשר השיא את הישוב ואת התנועה הציונית להילכד בפח הפאטאלי הזה, שאם לא היה הגורם הראשי לתסבוכת הפוליטית האיומה שאנו נקלעים בתוכה, היה בכל אופן אמתלא ראשית שלה. זה היה פשוט מעשה־שטן אשר הכה בסנוורים ובטפשות־לב חלק גדול מן הציבור היהודי, שמבלי לראות את הסכנה ומבלי להאמין לקולות שהזהירו על הסכנה הזאת, הוא נמשך אחרי הטרטור של קלי־דעת, אשר בדרך לסירוס תוכנן של שאיפותינו הלאומיות והמדיניות, הכניסו לתוך הקומפלכס הפוליטי שלנו גורמים דיסטרוקטיביים בהחלט, והגורם הדיסטרוקטיבי ביותר שביניהם הוא ענין הכותל־המערבי.

מתי ראתה הציונות בכותל המערבי את האמביציה המדינית שלה, את נקודת־השריפה של מאוויה וגעגועיה למולדת? אכן, ישנם מיליונים יהודים הקשורים עם א“י דוקא באמצעות “שריד מחמדינו”, הקול המנהם כיונה מבין החרבות. אבל גם באלה המיליונים לא היה אף ניצוץ של המרצה להפוך בפועל את שטח הקדושה הארכאי לשטח של חיים ובנין. להיפך, הם עמדו תמיד בסתירה לכל מחשבת בנין בדרך הטבע. העולם היהודי החרדי והמאמין קידש את השממה הזאת כמעט קדושה ניצחת. “ישוב א”י”, שהוא דיבר בו, היה תמיד ישוב שמעבר לגבולות, שמעבר לסף החיים; ואף תקות־גאולתו שהוא נשען בה על נסים ועל כוחות עליונים, הצטיירה בעיניו אחרת מאשר היא מצטיירת בעינינו. הוא ראה בה לכל היותר את חידוש ההיררכיה הדתית, את השבת התמידין והמוספין, את “הכהנים לעבודתם ואת הלויים על דוכנם”. בשם התפיסה הזאת הוא לחם ולוחם בציונות עד היום, רואה בה כפירה. כוח פריונו של הקשר הזה לגבי הארץ לא היה יותר גדול מאשר כוח פריונו של קשר הנצרות אל הקבר הקדוש ושל קשר האישלם אל ה“בוראק” – כל אלה יחד דבוקים באופן אורגני למסתורין שבשממה, והם שוקדים על השממה הזאת כעל ערכין דתיים. לפיכך ישנם חלקים גדולים בין הנוצרים ואולי גם בין המושלמים, אשר מחוץ לכל טעמים פוליטיים, הם עוינים את הציונות על אשר היא דוחקת את רגלי המיתוס ומוחקת מעל מפת א"י את עקבות הרומנטיקה הקדושה והשוממות, ומשווה לה דמות של חיי־חולין.

הציונות יצרה קשרים אחרים לגמרי בין העם ובין הארץ. אפשר לומר אפילו, כי הציונות היתה והנה מרידה ביחס הארכאי הזה. היא צמחה על קרקע של חולין, על הקרקע הסוציולוגית ולא התיאולוגית; היא שמה את נקודת הכובד שלה לא בשטחים הכרוכים בחיכוכים בין־דתיים, אלא ביצירת נכסים כלכליים ותרבותיים הדרושים לנו בתור עם הווה וצופה להתחדשות ולחיים נורמליים בעתיד, ולא ההוזה וממרר בגעגועיו על הרומנטיקה של העבר. עוד בימי תנועת חובבי־ ציון דיברו וכתבו על העתקת המרכז של ארץ־ישראל העברית החדשה מירושלים למקום אחר, באשר כל הערכה נכונה וכל הכרה בריאה אמרה ואומרת שירושלים הקדושה לשלוש הדתות לא תהי מסוגלת להיות המרכז של החיים העבריים החדשים. אף הרצל, החוזה המדיני, אשר העלה בקסמי דמיונו מראות אשר לא שערנו, העתיק באוטופּיה שלו את המרכז מירושלים לחיפה, והשאיר לירושלים את אופיה הבין־דתי, עם כל עם וכל דת בתחומי זכויותיו הקיימות, ללא שום פררוֹגטיבה מדינית.

זאת היתה תמיד תפיסה ציונית, בריאה ומבוגרת גם מבחינה פוליטית, וגם מתוך הערכה תכליתית של דרכנו ועבודתנו. “שריד מחמדינו” היתה ותהיה תמיד לציונות אדמת החולה ואדמת בית־שאן ואדמת עמק־הירדן ורצועת־החוף וכו' וכו', אשר עלינו ליצור עליה ישוב עברי הקולט ומכלכל המונים – ולא “כותל המערבי” ו“הר־המוריה”. יותר מזה: אילו היו המקומות הללו פנויים לגמרי, בלתי תפוסים ע“י דת אחרת, בלי “וקף” ובלי מסגדים ובלי 300 מיליונים מושלמים המאמינים כי מוחמד עלה על סוס ששמו “בוראק” השמימה – גם אז לא היינו עושים בודאי את המקומות הללו לנקודת־המוצא של תקומתנו ושל גאוותנו הלאומית ולא היינו מקימים מחדש את ההיררכיה הדתית, עם דישון המזבחות והקטרת חלבים, עם כהנים הנכנסים לאכול בתרומתם וש”קשה עליהם טהרת כלים משפיכת דמים“. ואיזו רוח שטות נכנסה פתאום ב”נאורים" ובלתי־חרדים בישוב ובציונות, שהחלו לראות כאן נקודת־כבוד ונקודת־הכרעה לאומה ולרצון שחרורה?

אותה האידיאולוגיה המבולבלת והמבלבלת שהכניסה בשנים האחרונות לתוך הציונות את הרדיפה אחרי פּרסטיג׳ה ריקה, אחרי סגנון מתרהב, אחרי כוחות־קנין פיקטיביים של זכויות פורחות, שאין להן בעלים ואין מתחתן שום משען של מציאות – היא אשר קסמה לנו בקסמיה הרעים ובילבלה את המוחות ואת הלבבות גם של אנשים שהם בדרך כלל מיושבים בדעתם בישוב ובציונות, ועאכו"כ של אנשים שהם בלאו הכי טרופי־מניות ורודפי־אילוסיות. השאיפה לחסכון של אנרגיה, להיסח־הדעת מן התפקידים הריאליים, הדורשים עמל רב ומאמצים גדולים ומתמידים, מבקשת לעצמה תמיד שטחי פעולה ועיסוק כאלה, שבהם היא יכולה להפעיל את העצבים הפריפריים, מבלי להטריד לגמרי את העצב המרכזי.

ההזיה הפוליטית היתה מאז ומעולם לחלק גדול בציונות מפלט מן העול ומן החובה, בה אפשר היה לנשום לרווחה, בה אין גבולות לדמיון ואין מעצור למעוף, בה אין פועלים החוקים של זמן ומקום, של כוח קליטה וכוח העמסה: זהו עולם האגדה שגמדים עליזים עם זקנים ארוכים עושים בו להטים, ומדינות ומלכויות נוצרות וקמות בהבל־שפתים. אבל בפסיכולוגיה של הציבור, כמו בפסיכולוגיה של היחיד, גורמים הדיכוי של אמתיות קשות ומכבידות והמרתן בתנחומי־שוא, לתופעות נירוטיות. אחד הגילויים הקשים ביותר של נירוֹזה זו היה ענין הכותל־המערבי, אשר הכניס אותנו לתוך סבך בשטחים הכי חיוניים דוקא של ענינינו, אשר איננו יכולים לצאת ממנו. הציונות זקוקה קודם כל לרפואת־הנפש, למען תוכל להשתחרר מן הסבך הזה. היא מוכרחה להתפכח מן האילוסיה הזאת, שיש איזה תוקף ממשי לקנינים הבנויים על “השכינה לא זזה”, אם אין מאחוריהם שכינת עם חי ויוצר ודבוק בפועל באדמת מולדתו.

לפיכך, מבלי להכנס לכל בקורת הפרטים שבפסק הדין של הועדה, אנו צריכים לקבל אותו כעובדה המוציאה שוב מקומפלכס ענינינו המדיניים את הגורם המסבך והדיסטרוקטיבי הזה. ואם ישנם נערים אשר נפשם חשקה בדיבורים פּרובוקציוניים, ואם ישנם זקנים המדברים דברי־נערות, בלתי שקולים ובלתי אחראים – חובת הישוב והציונות להודיע שענין הכותל־המערבי נגמר בשבילנו בהחלט ואינו עומד יותר על סדר יומנו. מחובת הרבנות הראשית בא“י יהיה כמובן לדאוג כי הנורמות החוקיות שנקבעו בפסק־הדין של הועדה תקוימנה ותשמרנה ע”י הממשלה – אבל יותר איננו שבים לשאלה, וחובתנו להלחם בכל נסיון להדיח את דעת־הקהל ולהכשילו ע"י פרובו­קציה פנימית איזו שהיא.

תרצ"א

---

הקונגרס הי"ז

מאת

יצחק לופבן

א.

ר' לוי יצחק מברדיצ׳ב פגש פעם יהודי מעשן בשבת בפרהסיא. אמר לו: “מסתמא שכחת ששבת היום”. ענה הלה: “לא שכחתי”. אמר לו: “בודאי נעלמה ממך הלכה כי אסור לעשן בשבת”. ענה הלה: “לא כי, יודע אני”. אמר לו: “בודאי חולה מסוכן אתה ורופאים ציווּ עליך לעשן, ופיקוח נפש דוחה שבת”. ענה הלה: “לא דא ולא הא”. נשא ר' לוי יצחק את עיניו למרום ואמר: “רבוש”ע, ראה כמה כשר יהודי זה, נתתי בפיו שלוש אמתלאות – והוא בחר באמת".

בסיפור־מעשה זה, שהוא אחד מאלפי מעשיות דומות החיות בפי העם על אותו צדיק, הנני נזכר בשעה שאני קורא או שומע חברים ולא חברים מגלגלים את מידת הרחמים בבואם להעריך את הקונ­גרס הי“ז, משתדלים להוציא יקר מזולל ולמוץ דברי־נחמה מתוך המרורים הללו שהשביעונו שני השבועות האומללים של בזל. עוד בעצם ימי הקונגרס אפשר היה לפגוש במסדרונים הארוכים של ה”מוּסטרמססה" אנשים אשר קרצו עין מתוך הנאה מול פני הזוועה הזאת, והחליטו בנפשם כי זהו “קונגרס טוב”. הם הצביעו על הפּתוס הגדול, על הטמפּרמנט ועל ההתרגשות הסוערת הממלאים אותו, ואמרו: “צאו וראו, אנשים עזבו לשבועיים או לשלושה שבועות את בתיהם ואת עסקיהם ויושבים כאן, מזילים כסף מכיסיהם ועוסקים בתקנתה של האומה”. במסדרונים הארוכים וההומים הללו אפשר היה לשמוע עוד כמה דברים מתמיהים: “הרביזיוניסטים הם סוף סוף ציונים טובים”. ואמרו זאת לא אנשים קרובים לרביזיו­ניסטים ברוח ובשיטה פוליטית, אלא אנשים אשר רצו לפנות בהרגשתם ובהכרתם פינה חפשית בשביל האופורטוניזמוס, וליצור בתוך עצמם חיסון מדומה, במקרה של ברית קוניונקטורלית עם כנופית לצים מחוסרת אחריות זו.

אפשר לכבד את המידה של ר' לוי יצחק מברדיצ׳ב, לדון תמיד לכף זכות את היחיד ואת הציבור בישראל, להפוך כל חובה לצדקה ולחשוף בכל פשע את ניצוץ “הישר בעיני אלהים”. זאת היא בלי ספק מידה נפלאה ותרומית בשטח היחסים שבין אדם למקום. אבל יש להטיל ספק גדול בדבר, אם היא צריכה ויכולה לשמש קו ומשקולת בהערכת חזיונות פוליטיים ובהארת מאורעות ומעשים אשר על כפות מאזניהם מוטל גורל עם וארץ. בשטח זה הרי פירושה של מידת הערכה זו הוא השלמה, חוסר אונים, ויאוש מכל מחשבת תיקון ושינויים; פירושה הרגעה עצמית על ידי בריחה מן האמת ובקשת מפלט אצל ההשליה. אין זה תפקיד נעים ביותר לשים מקל בגלגלי האופטימיזמוס ולהיות מרואי־השחור דוקא עתה, כשדרושים לנו באמת קצת תנחומים, כדי לעודד את רוחנו ולאמץ את רצוננו, למען נוכל לעמוד במבחן הימים הקשים ההווים והבאים. אבל ההתעלמות מהמציאות לא היתה מעולם הדרך שלנו, ושפתנו לא חרדה אף פעם להשמיע את דבר האמת גם כשהיה מר כלענה, וגם כשהיתה צפויה סכנה ששונאי תנועתנו יעוטו אליו כדי לבקש ממנו סמוכין לתעלוליהם ולקטרוגם. אנחנו גם לא ראינו מעולם את עצמנו מחוייבים להיות צודקים בכל מחיר; זה, ה“להיות צודקים” תמיד, איננו עומד בשום התאמה עם כנות המחשבה וההרגשה של תנועתנו, ועם מידת האחריות הגדולה שהיא מעמיסה על עצמה בהכרה. לפיכך, במידה שדרושה לנו כיום עצה אחת ודעה אחת ושכם אחד, למען נוכל לעמוד בהתחייבות שקיבלנו על עצמנו בקונגרס, אין זה מן ההכרח שנהיה כולנו בדעה אחת ובעצה אחת בהערכת הקונגרס הזה ומסקנותיו.

חילוקי־הערכה אלה אינם יכולים לרפות את הידים, כי אם להיפך: הבירור הנוסף ומעט הסקפּטיציזמוס ביחס לעמדתנו הסופית, יועילו אולי לחשוף לעינינו את כל חומר המצב, למען נאזור כוח להתייצב בפני הסכנות האורבות לנו ממנו.

ב.

אין, כמדומני, חילוקי דעות יסודיים בתוכנו ביחס להערכת עצם הקונגרס. “זה היה קונגרס קשה” – והפעם בלי כל “אבל”. אילו היה סוקולוב נואם את נאום הנעילה של הקונגרס הזה, היה גם הוא, עם כל האופּטימיזמוס שלו, מוכרח לוותר על אותה מימרא שהיתה כבר לשיגרא ולשנינה בתוכנו. זה היה קונגרס קשה ורע; קשה בהרכבו, בפרקו ובתוכנו, ולדעתי גם רע במסקנותיו המוסריות והמעשיות כאחד. אינני יודע אם אפשר להגיע לידי ריקונסטרוקציה נכונה של הקונגרס הזה על ידי דברים שבעל פה ושבכתב.

הוא היה חויה טרגית לכל אלה אשר לא נקלעו בכף הקלע של טירוף־הדעת הכללי ושלא ניטשטשה אצלם ההבחנה הבקורתית בגלל איזה הלך רוח אוֹפּוֹרטוּניסטי. את הקונגרס הזה אפשר היה להכיר, להבין ולהעריך רק מתוך השתתפות בלתי אמצעית במהלכו ובנפתוליו. לו היתה “חכמת פרצוף” מיוחדת, אשר גילתה יותר אינ­סטינקטים מושחתים מאשר דעות פוליטיות נפסדות – ובפרצוף זה היה כדי ליאש ולהמית כל אמונה ותקוה ציונית. חבל מאוד שאין אנו רגילים ללוות דברי פובליציסטיקה בצילומים לשם המחשה. על מעטפת השבועון הציוני היוצא לאור בקנדה ”The Jewish standard“ נדפסה תמונה נפלאה במינה; מ. מ. אוסישקין וסטיפן וייז יושבים ומתלחשים על במת הנשיאות. הצלם הזה ראוי בלי ספק לפרס ולתהילה, הוא קלט ב“קמרה” שלו על שטח של 10x5 סנטימטרים בערך, את דמותו הנפשית של הקונגרס.

תמונה זו, מחוץ לכל שטח אישי ומעבר לכל מאורע אקטואלי, דומה כאילו יצאה מתחת ידי צייר קלסי אשר מיצה לכל עומקו את דבר שיח־סודם של אנשים אשר אחרי קונספירציה ממושכת הם מתכוננים סו"ס לבוא על שכרם… זה היה הקונגרס. מן אזובי הקיר עד ארזי הלבנון שבתוכו. מלבד, כמובן, וייצמן; מלבד, כמובן, סיעת הפועלים, ועוד שרידים מעטים מהציונים הכלליים. שנתים אחרי המאורעות, אחרי הסתבכות כה נוראה ואחרי דלדול כה איום, בימים שאנו נושאים את בשרנו בשינינו ומצפים בתמהון־לבב ובכליון עינים למוצא, לפורקן פנימי, להתחדשות כשרון הפעולה והמחשבה הקונסטרוקטיבית בתוכנו, שזה בלבד יכול עוד להציל אותנו; בימים שהמוני העם בגולה, בכל תפוצות הגולה, מתרוצצים כאילו במגדל־רעב ומנפּצים את ראשיהם אל הקירות האטומים מאין מפלט מן הכליה החמרית והרוחנית כאחת – בימים אלה מתכנסים מאה וחמשים שליחי “תנועת התחיה הלאומית בישראל” ואינם רואים לפניהם שום תפקיד אחר, מאשר לפתוח לרווחה את כל המגופות לרגש השנאה והנקמה שלהם כלפי האיש היחידי שנשא במשך 14 השנים האחרונות בכל מלוא הדאגה והאחריות המדינית והכלכלית של הציונות. ואיך נעשה הדבר הזה! באילו אמצעים, מתוך איזו משטמה מטורפת, מתוך איזו שמחה לאיד על כל תקלה ועל כל כשלון שפתים, מתוך איזה ציניזם וחוסר כל התחשבות, מתוך איזו צדיה לגלות כל מקום בלתי מוגן בגוף שאפשר להטיל בו את החניתות המורעלות, ומתוך איזו תרועת הסתע­רות של משלחת־עונשין!

דומה היה כאילו 150 “שמשונים” מוכי סנוורי־משטמה לופתים את עמודי התווך כדי לנקום “נקם אחת” מן ה“פלשתי” הזה הנקרא וייצמן, גם אם יעלה הדבר במחיר נפשה של הציונות, במחיר עבודתנו בארץ, מצבנו המדיני וכו’ וכו'.

נכון כי הכוונה לא היתה לוייצמן האיש בלבד. סוף סוף רק מעטים רואים בוייצמן מתחרה או מכשול על דרך הקריירה הפוליטית שלהם. הכוונה היתה למצפון הציוני שוייצמן מסמל אותו; הכוונה היתה לתנועת פועלי א“י שמצאה בוייצמן את בר־בריתה הנאמן; הכוונה היתה ל”שיטה" זו המעמידה תמיד את הציונים ואת עסקניהם על הדף של “חייבים”, של “נתבעים”. הכוונה לא היתה לזה שוייצמן לא הצליח למנוע במשך השנתים האלו כמה אסונות פוליטיים, אלא לזה שיצר שיטה “אומללה”, האומרת שמקור כל האסונות הוא קודם כל מבפנים; שיטה הנוטלת תשעים אחוזים מציונותם של הציונים ומנהיגיהם; שיטה שהיא תמיד נוגשת ונושה, מייסרת תמיד, שואלת תמיד “מה עשית אתה”, ומנפצת לרסיסים את העולם היפה של ציונות ללא מחיר, ללא מתיחת רצון וללא קירבת בשר, זו הציונות ה“קלה”, כהגדרתו של בן־גוריון בויכוח הכללי, שאינה אלא דבר־שפתים ריק ומתרונן. על המצפון הזה הסתערו, כמו דוריאן גריי על תמונתו, אותו רצו להמית. הם אינם רוצים להיות נאשמים תמיד; הם רוצים להיות זכאים, “אולל־רייט” כהגדרתו של ז׳בוטינסקי.

לא היה דבר רחוק מהקונגרס הזה כארץ־ישראל. היא אפילו לא נדחקה לפינה, היא הועמדה פשוט מעבר לגבולין ומחוץ לשדה הראיה. גם כשדיברו על “מדינת יהודים משני עברי הירדן” ועל “רוב יהודי בגבולות ההיסטוריים”, לא עמדו הדברים בשום קשר ומגע עם א“י. הם היו למושגים עצמיים, החיים את חייהם ואת בעיותיהם בתוך קונצפּציה תלושה, אכסטריטוריאלית כמעט. כל מי שטען בשם א”י, בשם המציאות הארץ־ישראלית, בשם העבודה, בשם צרכי הבנין, בשם הפולי­טיקה הריאלית, עליו עברו לסדר היום מתוך תנועת כתפים חסרת סבלנות, מבטלת ומיואשת, כאילו רצו לומר: “עם האנשים האלה אין לדבר; הם שרידי שיטה מתמוטטת שצריך להעבירה מן העולם; אנו מדברים על ציונות, על פולי­טיקה ציונית, על פרוגרמה ציונית – והם מדברים על ארץ־ ישראל!” כך, בערך. מלים דומות גם נאמרו בפירוש, אך יותר משנאמר בפירוש בוטא ביחס לדברים. אנו היינו פשוט כ“חגבים בעיניהם”. בקונגרס זה נמתח קו בולט בין ציונות וא“י כבין שני דברים נפרדים, לכל היותר הראשונה היא ה”גבירה" והשניה היא ה“שפחה”, לכל היותר מעניינת ארץ־ישראל כאובייקט של עיסוק פוליטי, כשטח של פרעות, של ועדות חקירה, של גזירות, של תביעות, של תכנית פיתוח, של נציב עליון – אבל לא היא ודאגותיה וצרכיה העומדים במרום המחשבה הציונית. איש לא האזין ולא שם אל לב ולא התעניין בקונגרס זה בשום פרובלימה ריאלית הקשורה עם א“י, אלא במידה שנגע הדבר בשטח הפוליטי המפלגתי, במידה שהיה צורך להצביע נגד כל הצעה שסיעת הפועלים הציעה אותה או תמכה בה. במקרה כזה היתה ההתעניינות רפלקטיבית; הרמת הידים אוטומטית. הפועלים אומרים “הן” – מוכרחים ממילא 150 הצירים, הדורשים ביטול ה”שיטה הקיימת", לומר “לאו”.

ארץ־ישראל היתה בבחינת כמות ואיכות מבוטלות. כשדיברו בשמה ובשם עניניה נגד הפוליטיקה של נוסחאות ריקות והגדרות פּרובוקציוניות – מילאו את פיהם לעג. וכשנתקבלו הטלגרמות הידועות, היו אלה אשר אמרו שהן מעושות ומזויפות, הכי “תמימים וישרים”. באשר היו אחרים (רדיקלים, ציונים אמריקניים וכו׳) אשר זקפו את גוום ולבשו גאון ועוז לאומי ואמרו: “מה? אנחנו נרתע מפני איום של פרעות?” לא חס ושלום: “שום איום של פרעות לא ירתיענו מלעלות לארץ־ישראל, מלבנות, מלהתישב, מלכבוש נקודות אחיזה חדשות ולבצר את עמדותינו הריאליות”. לא. כאן אפשר להרתע, כאן מצוה להרתע. אבל אין אנו רשאים להרתע בגלל איום זה מלעשות את הדבר “הגדול והמכריע” בגורל האומה הישראלית, לקבל איזה נוסח קלוקל על דרישת רוב… והיה עוד אחד מה“אבירים השחורים” של הרביזיוניסטים ורוברט שטריקר שמו, אשר התלוצץ על “הפחד הגלותי” ועשה מודי­פיקציה מנוולת מדברי האזהרה שנתקבלו מארץ ישראל ואף פירסם את הדברים אחר כך בעתונו בזה הלשון: “…והנה באה ביעף טלגרמה מן הארץ: למען השם, בל נא תעשו ריבולוציה, אנו חוששים לחיינו”… כך הבינו ניני האריות הללו שב“אב הרחמן” את התביעה של הישוב היהודי בא“י לזהירות ולאחריות פוליטית; כך פירשו את התנגדותו לנוסחאות פיקטיביות בתוכנן ופרובוקציוניות בצורתן. “אנו חוששים לחיינו” – הישוב היהודי בא”י, ציבור הפועלים בארץ, אשר מיום דרוך ראשונה רגלי המתיישבים על אדמת “מלבּס” ו“עין־קורא” עד ה“שומר”, עד התיישבות הפועלים בעמק הירדן ובעמק יזרעאל, ואשר מתל־חי ועד חולדה ועד ירושלים, חיפה ותל־אביב, גוללו את חרפת מוכי־פרעות ונבהלי־פרעות מעל ההיסטוריה היהודית, הבליטו תעצומות־נפש וגבורת־רוח שלא ידע אותן העם העברי במשך אלפיים שנות גלותו, עמדו בהגנה עצמית גלויה ואמיצה, מעטים נגד רבים, מסרו את נפשם על אשכול ענבים גנוב מכרמו של אכר יהודי – הישוב הזה חושש לחייו, נרתע לאחור בפני איום של פרעות, ורק אלה השטריקרים ועסקני־הרוח הללו מפולין וממקומות אחרים, הם אמיצי לב ועטורי גבורה ועשויים לבלי חת…

ג.

אין למצוא שום צד של זכות לקונגרס הזה. הוא היה רע וכושל, והוא גילה את כל הרקבון הפנימי האוכל בהסתדרות הציונית בתקופה זו. אנחנו, הדור השני והשלישי לציונות המדינית והקונגרסית, לא ידענו את “הקונגרסים הראשונים” בתפארתם. אנו יכולים להמשיל על עצמנו את דבריו של ר' יהודה הנשיא: “אבותינו אמרו נשינו טובה – ואנו אפילו בעינינו לא ראינו”. הקונגרסים שהשתתפנו בהם, מקרוב או מרחוק, הנחילו לנו כמעט תמיד מפח נפש. אבל בין הקונגרסים הקשים ביותר לא היה אף אחד כמו זה האחרון, שלא השאיר אחריו גם ניצוץ למשמרת ולתוחלת. אחד־העם נתן לנו בפרוזה פשוטה ובשורות מעטות תאור נוגע עד הלב מהקונגרס של אוגנדה. אולי אפשר לדמות אליו את הקונגרס האחרון. הפעם אמנם לא “פרשו ובכו” בציבור, אבל במסתרים, במסתרים בכתה בודאי כל נפש דואגת וחרדה לגורלו של מפעלנו ולגודלה ההיסטורי של האומה העברית. דלה וריקה וחסרת אונים ואמצעים להענות לתפקידים הדוחקים של השעה והתקופה, ענית־רוח ונעדרת אחריות ומשוללת כל מחשבה קונסטרוקטי­בית, מוכת סנוורים ומופקרת לכוחות הצנטריפוגליים הפועלים בקרבה – כך עמדה ההסתדרות הציונית ברובה המכריע בקונגרס הזה.

והקוריוזום שבדבר הוא, שאלה אשר פרשו ובכו בציבור בקונגרס של אוגנדה, נתנו את ידם לפשע אוגנדה החדש של הקונגרס הי"ז… ומה הן המסקנות אשר “כיפרו” כביכול על הקונגרס הזה, כדעת בן־גוריון, שהיא גם דעת רוב סיעת הפועלים בקונגרס? את וייצמן השליכו. אנחנו לא טיפחנו בתוכנו מעולם קולטוס אישי. לא הלכנו אחרי וייצמן בעינים עצומות, כשם שלא הלכנו ואיננו הולכים בעינים עצומות אחרי הרצל, גם לאחר שנהפך למיתוס. אבל אנו ראינו והננו רואים בוייצמן את האיש הדגול מרבבה שהקימה ההיסטוריה בתקופה הכי מכרעת אולי בגורל האומה, והעמיסה עליו שליחות שהוא לבדו ראוי לה.

אנחנו ראינו ורואים בו את האיש, אשר יותר מכל נשיא ומנהיג במשך שבעים דורות, סלל דרכים ריאליות להגשמת חלום התחיה המדינית של העם העברי בארצו. ידענו תמיד את מגרעותיו ואת שגיאותיו – אבל על כל המגרעות והשגיאות כיסו הסגולות המבורכות שאין להן תמורה ומילואים בדור הזה בציונות. כיסתה ההכרה כי זה כוח כביר השפעה מדינית ועשיר איניטואיציה והבנה מעמיקה ואחראית, וכי אנחנו והוא חותרים בניקבה אחת זה לקראת זה. אותו השליכו. דבר זה בודאי אין בו משום כפרה.

אני יודע שישנם מעריצי וייצמן החושבים שוייצמן צריך היה ללכת, כדי להשקיט את “זעם העם”. דעה כזו אינה הולמת, לדעתי, מפלגה פוליטית רצינית ואחראית. יש בזה משהו מעבודת אלילים קדומה. ביוון שלפני הומירוס, כאשר פרצה מגפה בתבּי או בעיר אחרת, קראו לרואה העור או שאלו ב“אורים ותומים” של דלפי ונוכחו שצריך להביא קרבן או קרבנות אדם לאֵלים הצמאים וזועמים. מפלגה פוליטית במאה העשרים אינה מקריבה את האנשים, שהיא חושבת אותם לבחירי גורל ולברוכי תועלת, לזעם ה“אֵלים הצמאים” של איזו פּסיכוזה המונית, אלא נלחמת ושומרת עליהם כעל בבת עינה לטובת הענין שהיא אחראית בעדו. כך עשתה באמת סיעת הפועלים בקונגרס ביחס לוייצמן. היא נלחמה באומץ ובאמונה עד הרגע האחרון.

לדעתי, היה זה משגה קשה מצדנו שהסקנו מהקונגרס הזה מסקנות הפוכות מכפי שצריכים היינו להסיק. הקונגרס הזה, פרצופו, מהלכו, שגעונו, חוסר כשרונו לא רק לעשות דבר־מה אלא גם להבין דבר־מה – הקונגרס הזה הוכיח לנו, שבתחומי הרכבו ובתחומי המנטליות שלו ובכוחות שעומדים מאחוריו, אין כל תקוה להבראת התנועה הציונית ואין תקוה לליכודה ולהכשרתה לאותה הפעולה הקונסטרוקטיבית רבת התנופה הדרושה בתקופה זו. הוא היה לנו אולי כאזהרת־סכנה אחרונה, שדיברה אלינו בלשון שאינה משתמעת לשני פנים, כי רק ע“י שינויים יסודיים, מלמטה למעלה, ע”י פעולה מחודשת, מהפכנית, במחשבה ובארגון, אפשר להקים על המכיתות הללו את הכוח המגשים של רצוננו הלאומי. אותה מידת האחריות לציונות ולעבודת הבנין בא“י, שבשמה דרש רוב הסיעה את כניסתנו לקואליציה זו, היא דוקא חייבה אותנו להשאר מבחוץ ולהקדיש את השנתים הקרובות לבנין תנועתנו אנו, לאחודה, לאחד את הנוער, לשבור את מלתעות הרביז­יוניזם והבית”ריות במקומות גידולם, לרכז מסביבנו את השאריות הנאמנות והאחראיות בהסתדרות הציונית, ולעשות את המעשה הרב הנדרש מאתנו בתוקף המצב, כדי להחזיר לציונות את שכלה הישר, את מידת אחריותה ואת כשרון פעולתה. בכניסתנו לקואליציה הזאת יש משום השלמה עם המצב הקיים; יש משום הנחה שגם כך אפשר להמשיך, שאפשר להסתפק בהעלאת טלאים של הסכמים מדומים. זאת לא היתה רק חוסר עקביות מצדנו לכרות ברית טכסיסית עם אנשים אשר במשך כל 15 ימי הקונגרס היו בברית פוליטית יחד עם הרביזיוניסטים נגדנו ונלחמו בנו על כל צעד ושעל מתוך שנאה כבושה ובלתי מתפשרת – אלא כל עצם הקוא­ליציה הזאת היא אילוּזוֹרית ונטולה מראש כל אפשרות של עבודה משותפת פרודוקטיבית. באשר בין אנשינו ובין האנשים שנכנסו אתם בברית זו (חוץ אולי מאחד – פרופ' ברודצקי) אין אף נקודת שיתוף אחת בשאלות הכרוכות בבנין א"י, לא הכלכליות ולא הפוליטיות ולא התרבותיות, ואין צורך לומר החברתיות.

זהו בלי ספק נצחון מפלגתי חשוב, שעלה בידנו לרסן, בפעם השניה אחרי אסיפת הנבחרים, את תאוות השלטון של הרביזיוניסטים, ולהכריח את שני הגופים הציוניים שהיו עמם בברית, לקבל ברגע האחרון פרוגרמה שהם נלחמו נגדה במשך כל ימי הקונגרס. אבל זאת היא אונאה עצמית לחשוב, כי קבלת פּרוגרמה זו פירושה באמת ישוב הדעת ונסיגה מהעמדות הקודמות. שהדבר אינו כך, הוכיחה למדי העובדה שכאשר הציעו (אחרי בחירת האכזקוטיבה) להעמיד את הפּרוגרמה הזאת להצבעה בקונגרס (כפי שהוסכם בועדה המתמדת), הצביעו כל מפלגות הקואליציה (מלבדנו כמובן) בעד הסרת ההצעה מעל הפרק. אנחנו נדרוש, כמובן, בכל זאת את שמירת הפּרוגרמה המוסכמת ואת כיוון הפעולה על פיה – אבל האם לא גילו הציונים הכלליים והמזרחי על ידי הצבעה זו את דעתם, שאין הם מתייחסים לדקלרציה הזאת ברצינות, ושההסכם עליה לא היה אלא טכסיס לאפשר את הקואליציה עם הפועלים, שבלעדיה היה המצב מעמיס עליהם אחריות יותר גדולה מכפי שהם מוכשרים ויכולים לשאת?

אומרים, שזה היה רע הכרחי; שהיתה לפנינו ברירה בין שתי רעות, בין קואליציה רביזיוניסטית נגדנו ובין קואליציה זו נגד הריביזיוניסטים – ואנחנו תפסנו את הרע במיעוטו. צריך להעמיד את הדברים על אמיתותם: לאחר שנדחתה על ידי הקונגרס הצעת הרביזיוניסטים בדבר ביטול החוזה עם החצי הלא ציוני של הסוכנות, היה הדבר מן הנמנע בהחלט שהרביזיוניסטים יכנסו לאיזו שהיא קואליציה, או שהמפלגות שבאו בחשבון להכנס לקואליציה עמם יבטלו פתאום את הסוכנות. היתה רק אפשרות אחת: קואליציה של מפלגות המרכז בלי הפועלים ובלי הרביזיוניסטים. זה היה הרע במיעוטו, במצב הקיים.

אומרים עוד, כי עלינו הוטלה האחריות להציל את הקונגרס מאנרכיה, ולאחד איזה קיבוץ אשר ימשיך בהנהלת הענינים. מה איחדנו? – טחנו טיח חיצוני טפל על פרצים, שאפשר להעלימם רק לשעה קלה, ומחר מחרתיים יתגלו שוב לעינינו בפיותיהם הפתוחים והאיומים. ומה הצלנו? – הצלנו בדל־אוזן של אילוזיה שהצלנו דבר־מה… מחובת התנועה לאמץ את כל כשרונה וכוחה הציבורי כדי לסייע לקואליציה בעבודתה ולהצילה מכשלונות. את זאת דורשת מאתנו האחריות כלפי הציונות וכלפי עבודתנו בארץ. הקואליציה ישנה ואנחנו אחראים ליצירתה ולגורלה, ושום ספקות ופקפוקים, אם נכונה היתה העמדה שלנו בקשר עם יצירת הקואליציה הזאת או לא, אינם יכולים לשנות את עמדתנו אליה כיום ואת רצוננו בהצלחתה.

אבל בסיעת הפועלים בקונגרס היה מיעוט, ומיעוט כלל וכלל לא קטן, אשר שלל את כניסתנו לקואליציה הזאת, בסיטואציה שנוצרה בקונגרס ובמצב האובייקטיבי הנוכחי בציונות – ולדעה זו רציתי לתת ביטוי במאמר זה.

תרצ"א

---

עם שירו של ביאליק

מאת

יצחק לופבן

"הסופר בן־ציון כץ קיבל מאת ח. נ. ביאליק תשובה למכתבו בדבר קצת חרוזים בשיר “ראיתיכם שוב בקוצר ידכם”. את המכתב הבא להלן, מסר מר כץ לנו לפרסום, כדי להרחיק טעויות אפשריות בהבנת הדברים: ידיד נכבד, החרוזים שהפילו עליך אימה – אינם מוסבים כלל על הרביזיוניסטים, ולחנם חרדת החרדה וגם החרדת את זולתך. היצאתם כולכם מדעתכם? כלום יש בחרוזים ההם רמז כל־שהוא לרביזיוניסטים? אני רמזתי לענינים אחרים לגמרי. ואם אתה וחבריך הוצאתם את הדברים ממשמעם ומפשוטם – אני מה? והנני המברך אותך ואת חבריך במעט שכל ישר.

שלך ח. נ. ביאליק"

(“הארץ”, כ“ח חשון תרצ”ב)

א.

מגילת “איכה” החדשה, שחיברה ביאליק והערה בתוך חרוזיה ההולמים את הגות רוחו ואת הגות רוחנו הקשה בימי קדים אלה, העוברים עלינו, על הציונות, על העם ועל הארץ, למעצבה ולזעם אין־אונים – יש בה בודאי להלך אימים ולעורר חרדה בלבות קוראים נאמנים ומרגישים. הדברים נכתבו בבזל, בימי הקונגרס הי“ז, בימי אכזבות וזוועות לכנסת ישראל; הם נכתבו באותה היד שכתבה שלושים ושלוש שנים לפני כן את “מקראי ציון” לזכר “המראה הגדולה” באותה עיר עצמה, והם נדפסו בימים שהתמונות החיות של השירה הזאת מתגלגלות מעל ראשינו כרעמים מהממים במציאות והיו לחויה טרגית של כל נפש אשר לא טפשה בחלב מתוך רשעות זדון או טמטום אוילים. איש לא שאל ולא צריך לשאול למי ולמה מתכוונים הדברים, כשם שאיש לא שאל ולא ישאל למה ולמי מתכוונים הדברים של “אכן חציר העם”, של “דבר”, של “אכן זה מוסר אלהים” וכו' וכו', כשם שאיש לא שאל ולא ישאל למה ולמי מתכוונים הדברים “פרות הבשן אשר בהר שומרון” ו”יען בושסכם על דל" ו“השואפים אביון” וכדומה של עמוס, “הוי החוקקים חקקי און” וכדומה של ישעיה, הנבואה ל“רועי ישראל” של יחזקאל וכו' וכו' – אם כי היה בודאי לכל הדברים האלה בשעתם מצע ריאלי של מציאות, ואם כי היו בודאי אז אנשים וקיבוצי אנשים אשר הרגישו על עורם ובשרם את שבט־המוסר הזה. כי זהו כוחה ועצמה של כל שירה אמתית, שגם הכוונה האקטואלית מתכנסת בה לתוך חביון הנצח, וגם המציאות של השעה נהפכת אצלה למציאות עליונה, המתנשאה מעל עצמה וצופה מראש הדורות עד סופם.

האם אפשר לסמן בדיוק את הגבולות של כיתה או מפלגה אשר אליה מכוונת התוכחה הרבה של ביאליק? היא שלוחה עפ“י הכתובת האנונימית של כל חדלי־הישע ו”אובדי עצה ונתיבה" של הדור; היא חתך־רחבי של כל הווי חיינו ומעשינו בתקופה זו; היא אינה פרט, כי אם כלל, היא מיתוס טרגי אשר מתחתיו המציאות הריאלית “כמו תנור בוערה מאופה”.

רביזיוניזם? – זה אינו אלא בצקת חיצונית של מחלת דם פנימית; הוא עצמו אינו ולא כלום, גורלו בהיסטוריה הישראלית כבר נחתך ובודאי לא יעברו ימים רבים עד אשר ישור לגמרי מן הגוף הציוני, ושמות מנהיגיו ומחולליו יגיעו אלינו או מתוך אחת החזיתות החיצוניות או מתוך אד השיכחה של אפיזודה אשר חלפה. תנועה זו פסולה כבר אפילו למלחמה פובליציסטית, עמה אין לבוא יותר במשפט ובויכוח.

זאת אינה, איפוא, אלא פרשנות אוילית להעלות אפילו מחשבת־לוי כזאת ולהבין את האותיות הללו שבשירת ביאליק, המאירות כבאבוקות שחורות את מכיתות ההרס הפנימי של העם, כמגילה־עפה נגד כנופיה של רועי־רוח מתעתעים. יבדוק נא כל אחד את נפשו ואת מחשבתו, את מעשיו ואת הגיגיו לאור האבוקות הללו, יבדוק נא כל יחיד וכל ציבור – אם לא ישמע מתוכם את תשובת נתן הנביא לדוד: “אתה האיש!”

ב.

לפני שלושים ושלוש שנים:

"אֵד עַמְּכֶם קִבֶּצְכֶם

מִפִּנּוֹת הַגוֹלָה, נַאֲקָתֹוֹ הַמָּרָה אֶת כֻּלְּכֶם הֵקִימָה: – וְהִנֵּה נִהְיְתָה הַמַּרְאָה הַגְּדוֹלָה" וכו’ וכו’ –

והיום:

“אָנָה נָפוֹצוּ נִקְבְּצֵיכֶם וּמַדוּעַ בּוֹשֵׁשׁ מְּאַסִּפְכֶם?”

“מִי אָסַף גִּיל הַפְּדוּת מֵעֵינְכֶם וּמִי כִבָּה שְׁבִיב אִישָּׁה”,

“אֵיכָה דַלֹּתֶם פִּתְאוֹם”,

אֵיכָה נֶעֱזַבְתֶּם בָּדָד",

מִי הִזְנָה אֶת בַּחוּרֵיכֶם":

איכה, איכה ואיכה, מי ומי ומי – זאת איננה קינה, כי אם תמהון־לבב גדול הנוקב תהומות, זהו קול ה“כוֹרוּס” במחזה התוגה המזעזע העובר עלינו, אשר כולנו בו גבורים טרגיים הנאבקים עם הגורל לאין מוצא ולאין פורקן, ולנגד עינינו מהבהבת אותה הפרספקטיבה המבהילה והמשגעת:

"עד הַגִּיעֲכֶם אֶל שֻלְחַן עַמִּים פְּדוּיֵי אֱלֹהִים

וּקְרִיאֵי מוֹעֵד

כּוֹרְתֵי בְרִיתָם לִשְׁלוֹם עוֹלָמִים עֲלֵי זִבְחֶיכֶם,

וְלִקַּטְתֶּם תַּחְתָּיו בְּהוֹנוֹת יְדֵיכֶם

וְרַגְלֵיכֶם הַמְקֻצָּצוֹת"…

המציאות הריאלית של התקופה צווחת מתוך החזון הזה במר רוחה ובמצוקת נפשה. אהה, מה עלה לנו במשך שלושים ושלוש השנים הללו שבין “אד עמכם קבצכם” ובין “אנה נפוצו נקבציכם”, שבין הימנון הבשורה ליקיצת עם וקול ענות האמונה והגבורה הראשון של התעוררות כוחות החיים החדשים בעצמות היבשות, לבין אנקת מצוקים ושפל קול היאוש על סף ההגשמה, ובעצם קרימת העור והבשר של בשורה זו? הדבר הנורא והאיום שעלה לנו בתקופה הזאת הוא בהכרה שהנקודה הכי טרגית בגורל העם העברי יותר משהיא בהתאבקות עם כוחות ממרים מבחוץ, היא בהתאבקות הכוחות הממרים בתוך העם עצמו. החוץ מזנב רק את הנחשלים – אבל מפתח הגורל ופשר החיים והמות הם מבפנים.

ההכרה הזאת איננה פרי של איזו פילוסופיה לאומית מופשטת, אלא פרי הנסיון האמפירי במשך דור שלם, פרי של נסיון שהצליח דוקא, פרי של מכשולים גדולים אבל גם של תנחומים רבים וכיבושים קולוסליים בדרך הנסיון הזה. אותו “אד העם” אשר קיבץ את “מקראי־ציון” לקונגרס הראשון בבזל, עליו הבליג דור הציונות, להלכה. העם העברי איננו יותר אובד־דרך וחסר מולדת; הוא אינו נידון יותר לשאת, בתורת עם, בדומיה ומתוך אונס של הכנעה את עול “הגלות החשכה”; הוא יכול, אם הוא רוצה, להמציא לעצמו פדות, התחדשות ולתת כבוד לדברי ימיו. אבל אותו “אד העם” אשר הפיץ את נקבצינו בקונגרס הי"ז והוא מפיץ ומסכסך אותם בכל יום מחדש, עליו קשה מאוד להבליג, באשר כאן נשתבשו כוחות ההבלגה עצמם והפכו להיות כוחות מכשילים ומהרסים.

את “המראה הגדולה” הצליחה תנועת השחרור העברית להקים לפני שלושים ושלוש שנים – את המפעל הגדול לא הקימה במשך הדור הזה; דודקא עם בואה של “השעה הגדולה” קצרה ידה. “ראיתיכם שוב בקוצר ידכם”. “שוב”? – “עתה ראיתיכם” מיבעי. בקונגרס הי"ז נתגלה הדבר במידה שלא נתגלה אף פעם: בתוך הסיוט הזה אפשר היה באמת לבוא לידי מסקנא כי זו היקיצה שלנו איננה יקיצה לחיי־עולם אלא לחרפות ולדראון.

הרביזיוניסטים? לא ולא! לא עמם באים במשפט, לא הם האחראים ולא מידם נתבע הפקדון ההיסטורי. לא הם, ואף לא ויכוח־השטות על “המטרה הסופית” ואף לא האינטריגה האנטי־וייצמנית – אלא אזלת היד ואפס המשען! זה המקק הכללי בנפש התנועה!

בשלשלת האכזבות המרות שהיו לה לתנועת השחרור העברית במשך עשרות השנים האחרונות, נדמה היה תמיד כי חוסר האונים שלנו הוא פרי של איזה שיתוק זמני וחולף בנשמת העם ודרוש רק איזה זעזוע כביר, פנימי או חיצוני, כדי להשיב לה את כוח החיים, את כוח התחושה ואת כשרון ההכרה העצמית. והנה באו הזעזועים הכבירים, באו מבפנים ומבחוץ, זעזועים שבכוחם לתת חיים לדוממי־אבן ולנציבי מלח ולהפוך ולנער את כל רמ“ח האברים ושס”ה הגידים – ואעפי“כ לא ינוע ולא יזוע. הוא לא יחרד לקול אריות שואגים, הוא לא יסע לקול חצוצרות מבשרות. הוא גם לא ייקץ כאשר “יעירנו השוט”, גם כשהיה באמת למשיסה חומרית ורוחנית ו”מרמס לרגל גאוה" בכל מקום, גם כאשר נפלו ונופלים “מגדלי־השגב” האחרונים שלו, הכסף, גם כשנטרף זה שיט־ההצלה החומרי שלו בכל הדורות. הוא לא ייקץ גם כאשר מתמוטטים ונופלים השמים מעל ראשו, וכאשר נעקרת זרת האדמה האחרונה מתחת כפות רגליו. במקום זה, כמו בכל תמורות הגורל שלו גם הפעם – המיית אוילים מסביב: “עדת נגועי אלהים, אכולי משטמה ומזי קנאה לסכסך אתכם איש באחיו ולהאכילכם את בשרכם”… זאת היא אטמוספירת ההשראה שבה ומתוכה בשל השיר החדש של ביאליק, שאינו בעצם אלא המשך של “אכן חציר העם”, עם אינטרול ממושך של שבעה־עשר קונגרסים ציוניים באמצע, של עליות גדולות וימי תקוה מזהירים, של מפעלים גדולים וכיבושים פוליטיים, כלכליים ותרבותיים עצומים. היש צורך לשאול עוד למי ולמה מכוונים הדברים האלה?

ג.

אך כל יצירה ספרותית בעלת מדרגה יודעת מדור לדור סוג של הדיוטות קרתניים ה“מפענחים נעלמות”, מנסים להסיר את ה“לוט” ולנחש את שם הבתולה שברומן ואת שם גבור העלילה שבשיר, אם לשם פרשנות־לימודית סתם ואם לשם איזו אינטריגה ציבורית או פוליטית. דבר מעין זה קרה גם לשירו של ביאליק. “ידידים” ו“מקורבים”, הרואים את עצמם משום מה גם כאפיטרופסים לשירתו וכממונים להשגיח על הליכותיו הציבוריות למען לא “יכשל”, עיכבו את הקריאה ומשכו את ביאליק בשרוולו טרם שנדפס השיר; המטירו עליו, כפי הנראה, מכתבי חרדה ואימה לאחר שנדפס, ומפרסמים עתה בעתונות, “כדי להרחיק טעויות אפשריות בהבנת הדברים”. אותו מכתב פרטי של ביאליק לבן־ציון כץ, שבו הוא מודיע כי “החרוזים שהטילו עליו אימה אינם מוסבים כלל על הרביזיוניסטים” ומברך אותו לבסוף ב“מעט שכל ישר”, איננו יודעים אם נתפרסם בידיעתו של ביאליק או שלא בידיעתו, על כל פנים תוכן המכתב והברכה שבסופו ראויים בודאי לבעל הכתובת שלו.

האם לא יקרא כל קורא משכיל בין השטין של המכתב עוד פסוק אחד, שלא פורש: מי נתן לך רשות, “ידיד נכבד”, להוציא את עצמך מן הכלל ולחשוב שלא אליך ולדכוותך מכוונים הדברים? אולם אין לחשוב שהאימה הגדולה שהטילו חרוזי ביאליק על ידידיו אלה, נובעת מתוך חשש של קומפּרומיטציה פוליטית חלילה; גרוע מזה, הרבה גרוע מזה והרבה יותר מבאיש מקור ה“אימה” הזאת, אחרי שהיא נובעת, כפי הנראה וכפי השמועה, מתוך חשש של קומפּרומיטציה מסחרית: שמא זה יזיק ל“עסק”, לפעולה למען הספר הנעשית בעזרת ביאליק בפולין. הרביזיוניסטים בפולין הם כידוע כוח; כוח הורס, פרוע ואנטי־תרבותי אמנם, אבל כוח, ואנשים סוחרים ואנשי מעשה נזהרים שלא לבוא בריב, שלא להרגיז, שמא, מי יודע וכו' וכו'. משום כך נתעכבה הדפסת השיר ב“מאזנים” (בלי ידיעתו ולמורת רוחו של ביאליק – זהו “סוד המערכת” שנתפרסם ברבים) ומשום כך נדפס עתה – אחרי שהנסיון לכבוש את הדפסת השיר בכלל לא הצליח – המכתב הזה כדי להסיר מביאליק “לזות שפתים”, כביכול, ולתת לו “ריהבליטציה” בעיני הרביזיוניסטים בפולין.

והנה, לא אכנס כאן בשאלה איזה קשר יש בכלל לרביזיוניסטים (להמוני הרביזיונסטים, כמובן, ולא ליחידים ספורים) לספר ולספרות העברית, ואיזה “צרכן” יש כאן לסחורה זו. אבל עצם ה“גישה” הזאת לספרות, האומרת לעשות לאובייקט של מקח וממכר לא רק את הספר העברי, אלא גם את אמת היצירה העברית, היא שערוריה, שאסור לעבור עליה בשתיקה. לפי גישה כזאת היו נגנזים בודאי שלושה רבעים של ספרות המופת בעולם, החל מספרי הנבואה הישראלית עד ה“קומדיה השמימית” של דנטי ועד חזיונות שכספיר ועד “טשילד הרולד” של ביירון ועד “גרמניה” ו“אטה טרול” של היינה ועד ועד ועד.

אכן, בסוג ידוע של ספרות, במקומות שונים, קיימת גישה כזאת. ישנה עתונות מכורה, העוברת לפעמים מיד ליד לכל המרבה; ישנם גם סופרים מכורים. אצלנו, על השטח הקטן של הספרות והעתונות העברית אין הדבר שכיח ביותר, אם כי פטור בלא כלום אי־אפשר. לעומת זה מפותחה אצלנו הפסי­כולוגיה הזאת אצל הקונסומנט של הספר והעתון העברי. מורים עבריים, למשל, בא“י, משיבים למערכת את העתון שבו נדפסה רשימת בקורת עליהם, ומפסיקים את חתימתם. הם רוצים לומר בזה: אם לא תכתוב עלי טובות, אם אתה כותב עלי רעות – אינני הקונה שלך ולא אמציא לך “פדיון”. אבל גישה כזאת ופסיכולוגיה כזאת בקשר עם שמו של ביאליק ועם יצירת ביאליק, היא שערוריה שאין דומה לה בשום מקום ובשום זמן. היאמן כי יסופר: לרצות לעכב ולעכב באמת הדפסת שיר ששלחו ביאליק להדפסה, ולחטט ולנקר מסביבו באמה של חנוונים אחרי שנדפס, משום שישנם בת”א אנשים, המעונינים בדבר, החוששים שמא אנשים ידועים בפולין יהיו “ברוגז על החזן” (יסלח נא לי ביאליק על המשל הזה) ו“לא ירקדו קדושה” וזה יגרום להם איזה דררא דממנא! לא יאמן! לא יאמן בכלל שהאנשים האלה יראו את ביאליק כ“אגנט” מסחרי שלהם. נסיעתו של ביאליק לפולין היתה באמת קשורה לכתחילה בענין קונקרטי. בפעולה למען הספר העברי, אבל נסיעה זו נהפכה להפגנה נהדרת לתרבות ולספרות העברית. עד כמה שאפשר לשפוט עפ“י ההד שמצאה נסיעה זו בעתונות היהודית בפולין, הרי פרץ ביאליק לתוך שממון המות של היהדות הפולנית כרוח פרצים, מעוררת, מעודדת ואולי גם מטהרת. ומי נתן רשות למר בן־ציון כץ לראות את ביאליק כ”סוכן נוסע" של “בית־המשרפות” שלו, אשר עליו לדאוג מרחוק לריפּוטציה שלו בעיני הלקוחות? ומי נתן לו הרשות להופיע פתאום כמתווך בינינו לבין ביאליק ולקחת על עצמו בכלל את הטורח ואת הדאגה “להרחיק טעויות אפשריות בהבנת הדברים” של ביאליק? מי נתן?

תרצ"א

---

שני האותות הגדולים

מאת

יצחק לופבן

א.

בפרק הפוליטי הדחוס והסוער של חמש־עשרה השנים האחרונות בתולדות הציונות, היו ימים אשר תוכנה ודמותה של “חיבת־ציון” כאילו נעתקו אל מדור השיכחה ונצררו בצרור עלים עתיקים של ערכי גניזה. מבעד העֵבר השני, ההפוך, של המשקפת, היינו רגילים להביט על התקופה הזאת, והיא היתה נראית לעינינו רחוקה וקטנה, סינונים לדבר בלתי נכסף וקונצפּציה מחשבתית ומדינית שאליה אסור לחזור ובשמה אסור לנבאות עוד. אלה היו הימים שבהם ראינו את עצמנו פורשי כנפים ומגביהי עוף, ונדמה היה לנו שהננו עומדים לקפוץ על־פני כל שלבי הסולם ולהגיע בבת־אחת אל פסגת המאויים. אז נראתה לנו “חיבת־ציון” בדמות ה“עז” של לילינבלום, במובנה הווּלגרי, דלת־מראה ודקת־בשר, שאין בה כדי להשביע את הדמיון ולמלאות את הרצון השוקק של העם ושל התנועה ואין לבקש בה סמלים והיקשים לפרובלימות התקופה החדשה. רק לעתות בצרה, בימי אכזבות קשות מבחוץ, כשאכפו עלינו התלאות והתקדרו הפרספקטיבות, היה פה ושם מישהו בתוכנו אשר הטה בלבו מחשבת־חסד לעבר בלתי נכסף זה ונזכר שהנה היה זמן ותנועת־השחרור העברית לא ידעה כלל ימי הרווחה ולא צהלו לקראתה פּרספּקטיבות מרהיבות, והיא בכל זאת היתה נפעמת ע"י רוח חלוצית גדולה והיתה נאדרת אמונה במפעל שהחלה בו ובאחריתו אשר תשגא.

זאת היא טעות יסודית לראות בתקופה ההיא רק תאריך בהיסטוריה הציונית, רק ימי־התחלה רומנטיים, ולייחס לנושאיה רק זכות־בראשית שאפשר לצאת נגדה ידי־חובה בהערצת הגבורה של “החלוצים הראשונים”, של אנשי ה־”Mayflower“ שלנו, אשר קוראים בתולדותם כמו בדפים של ספר־זכרונות ישן, המעניין ומלבב בקורותיו ובהרפתקאותיו – מבלי לראות את הערכים הנצחיים במחשבה ובמעשה, שנוצרו בראשיתה של תנועה זו, ושהם בלבד יצאו שלמים ובלתי נפגמים מכל תמורות הזמן ותהפוכות הימים, דרך עליות־שחקים וירידות־תהומות שנקלעה בהן הציונות במשך יובל־שנים זה.

שני האותות הקלסיים שנתגלתה בהם תקופה זו, במחברתו של פינסקר “אוטואֵמנציפּציה” על השטח הרעיוני ובתנועת ביל“ו על שטח ההגשמה – המה הקובעים את “סטנדרט הזהב” של התנועה עד אחרית דרכה. ערכן ומשקלן של שתי המטבעות הללו לא רק שלא נמר ולא פחת במאומה מאז ועד היום, אלא הם מוסיפים והולכים ומקבלים במרוצת הימים יותר ויותר תוקף אקטואלי. אילו היה פינסקר מחונן בכשרון של מנהיג, היתה הציונות הגדולה מקדימה לקום תחת דגל מחברתו עשר שנים טרם שקמה תחת דגל המחברת של הרצל – ואז היה לה אולי חוסן פנימי יותר גדול והיתה מוגנה, יותר מפני תנודות וסטיות וגם מפני כשלונות רבים. פינסקר לא גילה לבו אם שמע משק־כנפים מעל ראשו בשעה שכתב את המחברת הדקה והנפלאה הזאת, אבל אנו מאזינים מתוכה משק־כנפיה של רוח ענקית, שיותר מכל אשר לפניה ולאחריה העמיקה לחדור לתוך הפּרובלימה היסודית של גורל העם היהודי ודרכי פתרונה. אין, כמובן, לנשא את מחברתו של פינסקר ע”י המעטת דמותה וערכה של מחברתו של הרצל. “מדינת היהודים” של הרצל חוללה תקופה בציונות, ובה גלומים אמרות נשגבות ואוצרות חזון. אבל היא אבדה היום הרבה מקסמה ומתוכנה, לא בגלל הקונצפציה הפוליטית הגדולה שלה, אלא משום שבכל הנסיון הפוליטי והמעשי שלנו במשך שלושים השנים האחרונות אי־אפשר היה להשתמש בה כמקור לאוריינטציה על דרך ההגשמה, בעוד אשר מחברתו של פינסקר היתה ותהיה בקויה היסודיים המקור היחידי לאוריינטציה רעיונית ומעשית, ורק תחת האספּקטים שלה יכולה הציונות לבוא בכלל לידי הגשמה. כשאנו קוראים עתה במחברת זו, כובשת אותנו לא רק האש הלוהטת בתוכה והפּתוס הנשגב של קנאת ישראל, אלא קודם־כל הניתוח הממצה והקולע של טרגיות הגולה היהודית והגדרת הפתרון והמוצא בנקודתם המכרעת. בביטוי מרוכז ומוכיח ניתנה בדפים האלה אספקלריה מאירה, המשקפת את כל חליפות הגורל של העם היהודי לפנים ולאחור. התמונות הקמות לעינינו דומות לאותם ציורי־הדמות הקלסיים, אשר עיניהם מביטות אלינו מכל עבר וצד שאנו עומדים לפניהם, עד שנראות העינים הללו כחיות ומתנועעות לקראתנו עם כל תנועתנו אנו.

לא המצב האקטואלי של היהודים ברוסיה בשנות השמונים מתואר כאן, לא המצוקה של שעה ידועה, בהתגלותה החריפה שבמזל פרעות ורדיפות, שאפשר לה לחלוף ולהשתנות בתנאים חיצוניים אחרים, אלא “נצח־ישראל” בגולה, על כל חוסר התקוה והתוחלת שלו, בכל המשטרים והתנאים הפוליטיים, בכל הארצות והמדינות, בין בשעה שהוא מוכה ובין בשעה שנדמה לו כאילו הוא שוכן לבטח, בין בשעה שהוא מוגן על ידי ה“חסד” ההוּמני והזכויות של העמים שהוא מתגורר בתוכם ובין בשעה שהוא נתון לבז ולמשיסה, מופקר ומשולל זכויות. לא הצהבת וסימני הכמישה בעלים, אלא המקק והרקבון בשרשים, שסימניהם הם עצם הפיזור וחוסר המולדת. במלה “אוטואֵמנציפציה” נחרת תו־הגורל על מצחו של העם, ושאלת קיומו ועתידו הועמדה בתוך מעגל אור האמת של המציאות ובתוך תחום האפשרות היחידה לפתרונה. כל רפואות־האליל שהיו ממציאים במשך דורות רבים ל“צרת היהודים” נתפזרו כמוץ מפני נשיבת רוחה של המלה רבת־המשמעות הזאת. כל תורות ה“השכלה” וה“תיקונים”, כל תורות ה“אמנציפּציה” וה“אמיגרציה” וה“פילנטרופיה”, נתכופפו כקנים רצוצים תחת כוח־התנופה הראשון של מחשבת השחרור החדשה. תנועת שיבת־ציון החלה אמנם לפני פינסקר, רבים ניבאו לה ורבים התרגשו לקראתה ודיברו על “נחלת שדה” ועל “איש תחת גפנו ותחת תאנתו” – אבל אלה היו שבלים או גם אלומות בודדות של רגשות ודחיפות, שמקורם היה בחלקם בכמיהה פיוטית והלך־נפש רומנטי ובחלקם בזלעפות הזמן והמקום. רק עם מחברתו של פינסקר מקבלת תנועה זו את כוח־הכובד ההיסטורי שלה, את מובנה החדש והרחב, הבלתי רומנטי לגמרי, כי אם החד והקשה כצור, הכופה את עצמו כגיגית ומחזיר אלינו את מדרש־האגדה של מעמד הר־סיני: “אם אתם מקבלים – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם”.

במידה שניתוח מצב היהודים בגולה אצל פינסקר הנהו כולל, בלתי מותנה מהופעות חולפות ומתנאי המקום והזמן, כך גם פתרונו הוא כולל וצופה לקראת כל התנאים וכל הזמנים. זהו הביטוי הראשון, המלא והנאמן ביותר של הציונות המדינית, של הציונות הגדולה והמהפכנית, שאיננה נושאת את נפשה לפתרונות חלקיים, כי אם לשידוד יסודי של המערכה הסוציולוגית של העם העברי, להתחדשותו מתוכו, בתוקף רצונו, בכוח “ההחלטה הלאומית”, בנכונותו התקיפה לעצב מחדש את גורלו, להחזיר לעצמו את עטרת הכבוד של קיום לאומי חפשי, את “הבטחון בכוח עצמו”, את ערבותו ההדדית, את אחריות הפרט כלפי הלאום ואת אחריות הלאום כלפי הפרט. “אם יהיה או לא יהיה מפעלנו זה עסק טוב פחות או יותר – אין זה חשוב הרבה לעומת גודל ערכו לעתידות עמנו הנודד”. זאת היא כבר התשובה מראש לאנשי ה“ביזנס” ומבקשי הרווחים שעתידים היו לקום, וזאת היתה גם הציונות הראשונה “על תנאי”, על תנאי מפורש לשנות את אורח חיי העם, מ“חיי צער של אלפי אלפים יהודים רוכלים” לחיי עבודה ויצירה חפשיים על האדמה, על “האדמה שצריכה להיות קנין הלאום, שאינו יוצא לרשות אחרים”.

מן האמת הניצחת הזאת לא נפל שום אות ותג במשך חמשים השנים שחלפו. מכל התמורות שחלו בחיי העם, בחיי התנועה הציונית ובחיי הישוב במחצית המאה הזאת, יכולנו רק להוסיף חכמה ונסיון כדי להבין שהבקורת החריפה והמשמידה של פינסקר כלפי האמנציפּציה האזרחית, כוחה יפה ושווה גם לגבי כל צורה של אדמנציפּציה פוליטית, כל עוד חסרה לפניה המלה הקטנה “אוטו”, “השתחררות עצמית” וכל עוד חסרה אותה “ההחלטה הלאומית” שפירושה אינו החלטת קונגרסים ולא איזו נוסחא תלושה, אלא רצון פועל ומגשים. כיום, לאור המצב האקטואלי, ולאור חשבונה של תקופת יובל השנים שעברה, על הישגיה ועל קוצר הישגיה, הננו מסוגלים אולי להבין יותר מבכל זמן אחר את משמעותה האמתית של ה“אוטואֵמנציפציה”, כצו־ההכרח שאין ממנו מפלט.

ב.

האות השני של התקופה ההיא, אשר קבע על שטח ההגשמה את תוכנה ואת דרכה של הציונות לדורות, היתה תנועת ביל“ו ועליתה. זאת היתה מטבע־”האוטואֵמנציפּציה" בפועל, אם כי מחוללי התנועה הזאת לא ידעו אולי עדיין את מחברתו של פינסקר. מבין עולי־ציון בימים ההם, היו אלה היחידים כמעט שלא היו מהגרים, שלא היו בין העלים הנידפים בסערות הזמן, שחלק מהם הוטל גם אל חופי א“י, אלא בקרבם בשלה זו “ההחלטה הלאומית” שפינסקר תבע אותה. הם היו החלוצים הראשונים האמתיים, נושאי אידיאה חלוצית משנה ערכין ומעפילים לקראת מהפכה, מתוך הכרה, מתוך שבירת־רצון ומתוך נכונות לשנות קודם־כל את אורח החיים אצל עצמם, כדי לשמש מופת ודוגמא על דרך שחרורו של העם. אף יחסם לענין היה יותר סוציולוגי מאשר רומנטי. המלה “ארץ הקדושה” שהיתה רווחת כל כך בימים ההם, לא היתה שגורה בפיהם. בסעיף הראשון מתקנות־קושטא, הם נתנו כבר את ההגדרה המלאה והקלסית של הציונות, עד שאנו תמהים למה באו כל “חבלי הפרוגרמה” וכל הויכוחים בדבר “קביעת המטרה” בקונגרס הראשון ולאחריו. שם נאמר: “מטרת החברה היא חידוש בנינו המדיני־כלכלי וגם הרוחני־לאומי של העם העברי בא”י ובסוריא”. במשפט הזה אין שכולה ואין עקומה, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע גם כיום אחרי חמשים שנה, מלבד אולי המלה “סוריא” שהיתה מלווה בימים ההם את ארץ־ישראל כמושג־תאומים גיאוגרפי.

עליית ביל“ו היתה “העליה העובדת” הראשונה. ואם כי נשתבשה בהמשך דרכה, בעטיין של כמה וכמה סיבות חיצוניות ופנימיות, היא הולכת ונמשכת עתה בתנועת הפועלים העברים בא”י ובתנועת החלוץ והנוער בגולה. גם השאיפה לעבודה אצל ביל“ו, לא היתה שאיפה רומנטית, אלא הכרה סוציולוגית. כל עולי־ציון בימים ההם, “חלוצי יסוד המעלה” ועולי רומניה וכו' וכו', כולם חלמו על ה”סאכע" ועל “עבודת האדמה ביגיע כפים”, אבל רובם לא התחילו אפילו לעמוד בנסיון, ומיעוטם נסיונם לא נמשך זמן רב. אצל ביל“ו היתה הכנה רצינית לזה, “חברים עולים” יכלו להיות רק כאלה “המוכנים לעבוד בעבודה חקלאית או במלאכה פרודוקטיבית אחרת, המסוגלים להתאמצות פיזית, שגילם אינו למעלה ממחצית שנות חייהם, שהם רווקים או בעלי משפחות קטנות”. זה דומה לא מעט לעקרונות של “החלוץ”. אף בא”י נאבקו זמן רב ובעקשנות רבה עם הנסיון לקיים את העקרונות האלה בחייהם ובהתיישבותם. והדבר הזה היה בעוכריהם. הם נפגשו באותה ההתנכרות והבוז מצד אלה שהגיעו לפניהם לידי “התנחלות”, כמו שנפגש הפועל העברי מהעליה השניה, עשרים וחמש שנים אחרי כך, וכשם שהוא נפגש עוד במקרים רבים גם כיום. הם היו מופקרים להתעללות ולרדיפות בלתי פוסקות מצד הפקידות, מצד עסקני הישוב (מלבד יחיאל מיכל פינס, מליץ־היושר היחידי שלהם), נדחקו מתוך העבודה, שימשו אובייקט למלשינות, לדיבות ולחרמות, “נבאשו בעיני השר ראטהשילד”. כל הטרמינולוגיה “האכרית” וה“בוסתנאית” ביחס לציבור הפועלים כיום, היתה רווחת כבר ביחס לעולי ביל“ו אז. אמרו עליהם שהם “עניים שאינם מהוגנים”, וזלמן דוד ליבונטין כתב: “שכל הנותן כסף לביל”ויים הרי הוא כזורק אבן למרקוליס” (מתוך מכתב של לילינבלום. עי' “כתבים לחיבת ציון” חלק א׳).

בחלק הראשון של ה“כתבים לחיבת ציון” נדפס מכתב של י. מ. פינס לרש“י פין מיום ט”ו לחודש טבת תרמ“ד, המתאר במקצת את דמותם של בני ביל”ו ואת האטמוספירה הציבורית שבהם היו נתונים. גם ב“יומן אחד הביל”ויים" של ח. חיסין אנו קוראים בנידון זה פרטים חשובים ומאלפים, אבל מכתבו של פינס הוא אופייני ובעל חשיבות יתירה, מכיון שאינו פרי התרשמות סובייקטיבית, אלא תאור אובייקטיבי של איש שאינו נוגע בדבר ובכל זאת קרוב מאד לענין. הוא כותב: “טרם יצאתי ידי חובת תשובה למע”ל על השאלה הגדולה לבאר לו מהות חברת ביל“ו ואם ראויה היא החברה הזאת לעזרה, כי תקוה נשקפה ממנה לבנין בית ישראל ואם לא. כבוא מכתבו אלי אז, השיבותי לו אך על הקבלה, ועל הענין עצמו הטלתי על סופרי החברה להשיב מפני כמה טעמים. ואולם מתוך מכתבו של הסופר ה' ליוואנדא ראיתי כי תשובתם לא הפיקה רצון מאתכם ודרך החברה לא יתכן בעיניכם. אחרי הלכו ומנותו הזדונות והשגגות של החברה מיום הוסדה עד היום, יאמר ה' ליוונדא, כי ליוהרא יחשב לצעירים לימים כבני החברה להתייצב בראש התנועה ולשפוך ממשלתם עליה ולסדרה(!). ואני אמנם לא באתי להצדיק את החברה במפעליה וגם אין רצוני להגיד כי באמת ראויים הם חבריה על פי מדרגת השכלתם וחכמתם להיות הרוח החיה באופני התנועה, בכ”ז אני אומר, כי ה' ליוואנדא הפריז על המידה בדינו הקשה אשר מתח עליהם. – – – ידיד נכבד! בני חברת ביל“ו הראשונים היו אשר התנועעו ובתנועתם הדפו את אלה אשר עמדו מאחריהם. בני חבר ביל”ו עשו מעשה נחרץ. מבלי מחשבות רבות השליכו ארצם ומולדתם ובית אביהם ובית תלמודיהם ויואשו ממנוחה ויואשו מעתידות טובות ויצאו חוצץ כולם לארץ אבותיהם. גבירינו הבטיחום באמרם להם: לכו וכספינו אחריכם, ויהי אך יצא יצאו ולא זכרו גבירינו אותם וישכחום. והנה הם בארץ מוזרה להם, בין אנשים מוזרים להם וסביבם מנהגי חיים אשר לא הסכינו בם ובכיסם אין פרוטה ובלבבם הטיפה המרה שזרקה בו הבגידה אשר בגדו בם אדירינו, ובכל זאת לא נפל לבם ולא הלך רוחם. בחזקה נענעו ראשם וקווצותיהם וינערום מכל דאגה וכעש, ויגשו אל העבודה שמחים וטובי לב. התדעו אתם האדונים בחו"ל מה העבודה אשר להם?

עבודה במקוה ישראל העומדת תחת פקודתו של הירש. אדונים נכבדים! אילו הייתם בארץ וידעתם את כל הנעשה בה, כי אז דיה היתה התשובה הקצרה ההיא להבינכם את כל העמל והתלאה, את כל העוני והלחץ, אשר סבלו בני ביל“ו בגוף ובנפש. ודיה היתה הידיעה ההיא למלא כל חללי לבכם השתוממות של שמחה וכבוד אל האנשים כבירי הכוח הללו, אשר לא יחתו מפני כל ואל מטרתם ישאפו בלי הרף. אך עכשיו, שאינכם בא”י ואינכם יודעים מאומה, עלי להגיד לכם כי העבודה הזאת בד בבד תשא עם עבודת הכושים בארצות דרום אמריקה כפי שציירה אותה לנו המספרת ב“אוהל תם”, עבודה המפרכת את הגוף ואת הנפש יחד. לא לחנם אמר שלמה בחכמתו: תחת שלש רגזה ארץ, תחת עבד כי ימלוך וכו’ והאיש הירש אשר נפש עבדים לו מבריתו (עורך ה“כתבים” הציג משום מה אחרי מלה זו סימן שאלה), ראיה לדבר, ברגל גאוה ידרוך על כל העולים הרמוסים הנתונים תחת ידו ואת כלם על קו אחד ימתחם. כולם כריקים ופוחזים בעיניו, חבר נודדים ומחזירים על הפתחים. עבודה נתן להם, כי לא יכול לעמוד בפני הלחץ המוסרי שלחצוהו, אך בכל מאמצי כוחו ראה להכביד העבודה עליהם למען יקוצו בה וילכו ממנו, ויהיו רבים אשר פנו לו עורף ויתנפלו בזרועות המיסיון, אבל בני ביל“ו לא נלאו ולא רפו ידם וגם לא הודחו למדחפות, אך הוסיפו לעבוד עבודתם מבלי תרעומות ותלונה, חרשו, חפרו, עבדו, נכשו עשבים רעים, נטעו כרמים – נקו בתי מחראות. ולעת ערב באו על שכרם: חרופים וגדופים מפי הירש, לאמור: עצלים אתם, גוזלי דמי הכי”ח. – – שבוע העבר הודיע הירש לבני ביל“ו כי לשוא ייחלו לתשועת רוטהשילד, כי מנויה וגמורה בסודו לבלי לכונן עוד מושבה בעדם, כי אם אך זאת יעשה להם כי יתן לכל אחד דמי שכר הספינה לרוסיא או לאמריקא, אם ירצה, ואשר יאמר להוסיף לעבוד עבודתו בשדה “מקוה ישראל” לא יוסיף עוד לתת פרנק וחצי ליום כאשר הסכין עד כה כ”א יתן לפקידיו הערביים – – – ולאנשים חדשים הנספחים עליהם לא יתן עבודה מאומה. עד כמה פעלה התשובה הזאת על אלה המעונים – – – " כך.

זהו פרק קלסי בתולדות תנועת העבודה הארץ־ישראלית. במקרים רבים לא נשתנו הדברים גם היום. במנטליות שלהם לא נשתנו בכלל. המחשבה הבעל־הביתית לא יכלה להשלים כבר אז עם החדשה שהיתה בארץ, עם “צעירים לימים” הקופצים בראש, המשנים מסדר העולם, התובעים עבודה וזכות להתישבות ובכיסם אין מאומה. סוציאליסטים לא היו, ב“דגל האדום” לא האשימו אותם, הבעל־בית היהודי לא ידע אז עדיין הרבה מתנועה זו ואולי לא חשב אותה לחטא. אבל עניים הם היו, חסרי רכוש – ואת אלה ריחם הבעל־בית היהודי רק בשעה שדיברו תחנונים, בשעה שדפקו על פתחו במקל ובתרמיל ובתפילת־לחש, אבל לא כאשר דברו עזות, כאשר תבעו, כאשר העמידו את עצמם על מדרגה שווה – אז נחשבו כ“מורדים”, כמשנים ממטבע המקובלת, כמתנקשים בבעלי “הזכות הטבעית” – ומצוה היה לרדפם ולהחרימם.

בתוך הסביבה הזאת של “עבדים מולכים” נשחקה והוכנעה תנועת ביל“ו. היא היתה בודדה במועדה, לא היה לה המשך תכוף, לפיכך נידונה לטמיעה. גורל כזה היה צפוי בודאי גם לעליה השניה, לולא היה לה המשך ולולא עלה בידה, ב”כוח ההתמדה" שלה, לשנות במידה רבה גם את פני הסביבה. כאן המפתח לכיפור עוונם של ביל“ו, של אלה אשר קידשו בראשונה את דרך הציונות בסיסמת ההגשמה העצמית, בקריאה: “בית יעקב לכו ונלכה”, ברעיון העבודה ובשאיפה להתיישבות עובדת. אף להם יחשב כשלונם לצדקה. מתוך הערצה והוקרה פינתה תנועת הפועלים הא”י לעצמה את המקום השני אחרי ביל"ו וקראה לראשית עליתה “העליה השניה”, זה היה ההמשך שקם אחרי חצי יובל שנים, המשך הרעיון, המשך ההעפלה וגם המשך המלחמה, שנמצאת עדיין בעצם תוקפה.

ג.

בתוך מצהלות הימים האלה אין כמעט תקוה להביא לידי הבלטה בעלת ערך את מועד הזכרון הזה של מלאת חמשים שנה לתנועת “חיבת ציון”. “המאורות הגדולים”, שנתלו, כביכול, על שמי חיינו, מכהים את אורם של “המאורות הקטנים”, וכל אוצר הפתוס החגיגי מורק עתה מסביב לדברים שכאילו נפלו זה מחדש בעולמנו וש“אין יודע מה נפל”… הימים שחל בהם יובל החמשים של תנועה זו, אינם ימים של פרישת כנפים והמראת־שחקים פוליטית. ה“התפכחות” שהגיעה לנו על שטח זה מתחילה להיות כמעט מבהילה ברוחה הנכאה ובדיפיטיזמוס שלה. במידה שעוד לפני זמן קצר לא היה מקום פנוי מזה במחשבה הציונית ולא היה איש בתנועה אשר לא ניחש באספּקטים המדיניים, ולא ראה בהם ראשית הכול, ואחרית הכול, נעשתה עתה הגישה האפּוליטית למוֹדה הכי פּוֹפּוּלרית. הדבר דומה עוד מעט לאותו האיש שאינו יכול לטפס על ההר, והוא מתחיל מתוך כך לכפור במציאותם של הרים בכלל. “שכל־המעשה” החדש החוגג עתה את נצחונו ברחבי התנועה הציונית וגם בישוב הא"י – פירושו האמתי אינו “בלי אילוסיות”, כלומר התרחקות מן ההשליה, מן אונאת הדעת העצמית, אלא “בלי דמיון”. ציונות בלי דמיון, בלי מחשבה קולקטיבית, בלי גמול מוסרי ומדיני, בלי פתוס של יצירה תרבותית וחברתית, בלי כוח העפלה חלוצית; ציונות שאינה מבקשת לעצמה שכר אחר מאשר זה של “בּוֹנציה השותק”, גלוסקה מרוחה בחמאה, גלוסקא גדולה לעשירים וקטנה לעניים…

בימים אלה נראים שוב הדברים בעינינו כאילו הבטנו עליהם מהעבר השני, ההפוך, של המשקפת, רחוקים וקטנים – אך ההבדל הוא שהפעם לא ה“עז” של לילנבלום במובנה הווּלגרי היא הקטנה ובלתי נכספת, אלא ה“אוטואֵמנציפּציה” של פינסקר והפּתוס החלוצי של ביל“ו. העז, העז – דוקא היא החוגגת את נצחונה במחשבת הזמן הזה, התכלית הקטנה של היחיד, יהודי יהודי עם עזו הקשורה אל חגורתו, ולא חשוב כלל אם שמה של העז הזאת הוא “פרדס”, או מגרש, או בית, ואם מישהו ידביק לה כנפים ויקדש אותה כסמל לתקות האומה. אכן, שוב הגיעה שעה של תוהו ובוהו וערבוב תחומין בחיי העם ובחיי התנועה, ויש צורך בישוב־הדעת ובבדיקת המעשים, לא מתוך פּרספּקטיבה של שעה אחת ושל תועלת השעה הזאת, אלא מתוך הרגשת האחריות המלאה לתפקיד ולמפעל. את דרך־התשובה של הציונות אין לבקש, כמובן, אצל הממדים של “חיבת־ציון”, אבל יש ויש לבקש אותה בפילוסופיה שלה, ברצון ההיסטורי שהתגלה לנו בשני האותות הגדולים של ה”אוֹטוֹאֵמנציפּציה" ותנועת ביל"ו.

תרצ"ב

---

"יא ברעכען" – "נישט ברעכען"

מאת

יצחק לופבן

הד הסכסוך בבית־החרושת של פרומין וההתנגשות בין מפירי השביתה הרביזיוניסטים ובין הפועלים השובתים, הולך ומתפשט גם מחוץ לתחומי א“י ומכה גלים חזקים בעולם הציוני והיהודי. העתונות היהודית בגולה, עתונות ערי־הבירה וערי־השדה כאחת, גדושה בשבועות האחרונים מאמרים ורשימות, טלגרמות וידיעות מרעישות על הענין ומסביב לענין, והשאלה: “יא ברעכען” או “נישט ברעכען”, אם לשבור את הסתדרות העובדים או לא ובאילו אמצעים לשבור אותה, אם ב”נשק חם" ממש, כאיומו של ז’בוטינסקי ב“רזסביט” או בנשק קצת יותר קר, של חרמות וכריתת העבודה והעליה־העובדת כמשאת נפשם של רבים מ“ידידי הפועלים” שאינם אחוזים פתוס מיליטריסטי כה נלהב כז’בוטינסקי – נעשתה היום השאלה הקרדינלית של הציונות ושל א"י, אשר מסביבה גועשים כל היצרים. אחרי הפסקה קצרה, החלה רעות־הרוח הרביזיוניסטית להשתולל שוב ברחוב הציוני ולרקום אבנטורה חדשה. היה יותר מדי שקט. תנועת העליה המחודשת, מקצת ההקלה במצב המדיני, תנועת הבנין בארץ, היו עלולים להשכיח מן הלב את מפלגת הפרישה הזאת, אשר הזמן והתפתחות הענינים הממשיים החלו לעבור מעליה והלאה. והנה היא הזדרזה לקיים את עצתו של ישעיה הנביא: “קחי כנור, סבי עיר… היטיבי נגן, הרבי שיר – למען תזכרי”. ובכנורה יש רק נימה עלובה אחת, צרודה וצורחת, שאינה יודעת אלא להרקיד שעירים ולהקים המולת־אוילים – ואת זה היא עושה עתה בהצלחה רבה ובעזרת ידידים רבים ומתוך שילוב חשבונות ואינטרסים שונים…

“איך לשבור” במקום “איך לבנות”, איך לפורר במקום איך ללכד, איך לקעקע את החומה האחרונה העומדת עדיין בפני האנרכיה הציבורית, הכלכלית והמדינית בישוב ובציונות, במקום איך להלחם באנרכיה ההולכת וגוברת, שבה מקור כל הכשלונות בהווה ועריסת כל הסכנות כלפי העתיד. בתוך ההתפוררות הכללית, בתוך ההתפרקות וההפקרות, נמצא גוש ציבורי אחד השומר על עמדתו ככוח מלוכד, אחראי ואקטיבי, אשר העמיס על שכמו את התפקידים הקשים ביותר בפרוצס ההגשמה, שבו בלבד נשמר עדיין כשרון היצירה הקולקטיבית, המוכן תמיד לכל העפלה בונה, לכל עול וחובה, לכל מעשה התובע מסירות ומשמעת פנימית, שהנהו משען נאמן לכל פעולה ארגונית ומסדרת בציונות ובישוב, העומד על משמרת תוכנה וערכיה היסודיים של תנועת השחרור העברית, המשמש לה מצפון ומצפּן בימי תסבוכת ומבוכה, ומבצר איתן בימי עברה וסכנה. והגוש הזה, תנועת הפועלים העברית בא“י ותנועת החלוץ והנוער בגולה, שכל עם היה מתברך בלבו שבע ביום על שעמדה לו הזכות ההיסטורית להוציא מקרבו בימי נחלה וכאב כוח רב פעלים כזה – משמש עתה מטרה לחיצי קנאה ושנאת־חנם, מוקף נרגנות שפלה ופרובוקציה מכשילה. כוחות השטן, בלבוש התכלת של לאומיות צרופה, היו בנו להמס ולסכסך תמיד את מחננו בימים שבהם דרושים לנו ביותר דעה מיושבת ומעשים אחראיים, בימים שבהם אנו מוזהרים משנה אזהרה לא לאבד שוב את ההזדמנות אשר ניתנה לנו לבנות, שלא לאבד אותה ע”י סירוס דרך הבנין מצד אחד וע“י הקדרת עולמנו מתוך הסתכסכות הדדית ו”מלחמת אזרחים" מהרסת מצד שני. אבל הם לא נותנים לנו להרגע ולשאוף אויר, הכוחות השטניים האלה. במדרש האגדה על עקדת־יצחק מסופר, איך התנכל לו השטן לאברהם כדי למנוע ממנו את קרבנו. פעם נדמה כזקן לאברהם, פעם כבחור ליצחק ופעם כנהר גדול לשניהם שאי־אפשר לעבור בו. גם בדרך לקרבן העם למען שחרורו ובנין מולדתו קוסם לנו בעל־הדבר בתעלוליו. שלשום היה זה כותל־המערבי, אתמול עניני פוליטיקה, “קביעת המטרה”, וייצמן וכדומה. היום זהו סכסוך פרומין, סכסוך עם אופה צנימים ופכסמין בירושלים, אשר נפשו חשקה להתעמר קצת בפועליו.

ענין חדש לציונות ולעם העברי לענות בו. כל ה“מוּזוֹת” כאילו נשתתקו בפני רעמי התותחים האלה. הכל נשכח: אסונו ומצוקתו של ישראל, סגריר העולם אשר מסביבו, שאלת הבנין והבונים, שאלת הקרקע והאמצעים; נשכחו הכוחות העוינים מבחוץ והקשיים האובייקטיביים מבפנים. כל המפוּחים נמצאים בתנועה אינטנסיבית כדי ללבות את הלהבה השחורה של הקטרוג, לנגד את הברזל הרותח ולהפכו לענין המרכזי בפוליטיקה הציונית, לתל שכל הפיות פונים אליו, שמסביבו הומיה של הז’ורנליסטיקה היהודית, שעליו נקהלות קהילות סוערות, שעליו מוכים ונפצעים ומחר אולי גם נהרגים, שבו מתערבת המשטרה בכל הארצות.

לא רק הרביזיוניסטים. לגנב הזה קוראת בעיקר הפרצה שבמנטליות הציבורית שלנו. התאחדות האכרים בא“י, חלק גדול מבין הציונים הכלליים, המזרחי – על ברכיהם נולדה ביצת צפעונים זו אשר הרביזיוניסטים דוגרים אותה. עוד זמן רב לפני ענין פרומין נעשתה שאלת “שבירת” ההסתדרות אקטואלית בחוגים האלה, אשר היצר המעמדי, האמבּיציה המפלגתית, תאוות הבצע ושאיפת ההפקרות העבירו אותם על דעתם להכריז מלחמה “קדושה” זו ולהכשיר לשמה את כל האמצעים: עלילות ודיבות, סילוף עובדות והפחת כזבים. הרביזיוניסטים משתמשים רק בשעת הכושר, מכוונים רק את כנפי הטחנה שלהם לעומת הרוח המנשבת. הם עטו אל ההזדמנות הזאת כדי ליצור לעצמם מחדש את עמדת־המלחמה בציונות ובישוב, אשר נשמטה מתחת רגליהם בזמן האחרון. המים הפוליטיים העכורים שהרביזיוניסטים היו דגים בהם במשך שלוש השנים האחרונות, אם כי לא נצטללו עדיין די צרכם, הרי הם חדלו לשמש מקור של הכנסה מספיקה, ואין בכוחם לכלכל יותר תנועה שנולדה מתוך הרקק ושבעצם מהותה ותוכנה אינה יכולה להתקיים ולנשום מחוצה לו. ימי הרווחה־פורתא שקמו הארץ, ימי התחדשות הבנין והעליה, הימים שבהם נגלתה לעיני כול האמת שהכרזנו עליה תמיד, שגם בתנאים הפוליטיים הקיימים, המסובכים עוד והקשים, אין מעצורים רציניים בפני בנין א”י, במידה שיש רצון ויכולת וכוח תנופה אצל הבונים – הימים האלה הפכו לימים שחורים ומבשרי כליה בשביל התנועה הרביזיוניסטית. כל הנסיונות המחודשים שלהם לנתּר עוד קצת על הבמה הפוליטית, כל ההעוויות הדמגוֹגיות של הכרזת מלחמה על בריטניה, בקשת מדינה מנדטורית חדשה בשביל א“י, כל הפוליטיקה הספּרטיסטית, כביכול, הפכו להיות גרוטיסקות מגוחכות אפילו בעיני מצדדיהם ואוהדיהם. גם זהב האפּוֹלֶטים של “קציני” בית”ר התחיל עומם ודוהה, והפּרדות הצבאיות וצחצוח חרבות־עץ חדלו להיות כוח מושך ומשען מספיק. הרביזיוניסטים עמדו לרדת במהירות רבה מעל הבמה הציבורית והציונית, לולא נזדמנה להם שוב שלולית זו, שאפשר להשתכשך בה ולהנחיל מתוכה מחדש את תורת “הבוץ, הדם והעבדות”.

אבל לא רק רביזיוניסטים. יש עוד מי שנושא את נפשו לשבירה, שרוצה “ברעכען” את הסתדרות הפועלים בא“י. ישנם פרקציונרים, שליחי הקומאינטרן. אף הם ילידי הרקק, הניזונים מאותו מקור נרפש עצמו של מבוכת־הרוחות שממנו ניזונים הרביזיוניסטים. שתי הכנופיות האלה ממלאות תפקידים שווים בא”י ובציונות. שתיהן משתמשות באותם האמצעים עצמם למלאכת השבירה שלהן. הפּרלליזם הוא מפליא על כל שטחי הפעולה, החל מן השטח הפוליטי, דרך השטח הכלכלי־הארגוני של תנועת הפועלים, וגמור במיתודים השפלים של דיבות והסתה. בידי שתיהן שופר הפּרובוקציה המדינית, מתוך מזימה משותפת להבנות מן המהומה ומחורבן ענינינו. שתיהן דבוקות ב“תורת הקטסטרופות”, ובשביל שתיהן מצב של שקט פוליטי, מצב של בנין, הוא בבחינת קטורת באף השטן, והן מחבלות בלי הרף תחבולות איך להפריע את השקט הזה, איך להעכירו, איך להטיל צרורות מרפישים לתוך בורות המים שלנו; שתיהן משמשות רזרבה של “מפירי שביתה”, כדי לנצל את סכסוכי העבודה לשם מטרות פרובוקציוניות; שתיהן מדברות בשם “מוֹניזם”, הללו בשם מוניזם פרוליטרי והללו בשם מוניזם לאומי; לשתיהן אותו מצח נחושה עצמו לשקר מול פני האמת, להעליל ולהלשין מבלי לחשוש לתוצאות, ושתיהן יודעות שבדרך להפקת זממותיהם ניצב כוח אחד שאין לקום בפניו, מפריע רציני, שאינו נותן, פשוט אינו נותן, שמעמיד בפרץ את תבונתו, את בגרותו המדינית, את תוקפו המוסרי, את כשרונו הקונסטרוקטיבי, את ליכודו הארגוני – ואת הכוח הזה, את תנועת הפועלים ארץ־הישראלית, צריך לשבור…

ושתיהן מסתערות לשבור אותו, בכוחות משותפים, שכם אל שכם, בחזית אחת, נגד אויב אחד. “יא ברעכען” – זאת היא הסיסמא המשותפת, סימן־ההיכר המשותף. ושתיהן אינן בודקות באמצעים, מבקשות להן את סיוע השטן למעשה השבירה, את הסיוע של כוחות אנרכיים, אם מבין הערבים או מבין היהודים; את הסיוע של מוחות מבולבלים, של אינסטינקטים המוניים. שתיהן מנצלות כל סדק וכל זיז שאפשר להשעין בהם את מוט ההריסה. מי שקורא את אשר נכתב ונדפס בשתי המחנות הללו, אינו יכול לבלי להשתומם על איחוד הסגנון ועל העובדה שכמעט על שטח אחד של ענינים משתרעים דברי ההסתה. אלה ואלה רוכבים על סוס־המקל המפורסם של “הדוּאליזם”, כביכול, של ציבור פועלי א“י; הללו אומרים: הם בוגדים באינטרסים המעמדיים לשם האינטרסים הלאומיים, הם מכורים לבורגנות הציונית, והללו אומרים: הם בוגדים באינטרסי הלאום לשם האינטרסים המעמדיים, הם מכורים לסוציאליזם בין־הלאומי, ל”דגל האדום“, ובדרך קונטרבנדה מכניסים אפילו פה ושם את המלה האיומה “מוסקבה”. הללו אומרים לפועלים ולפלחים הערבים: הם מנשלים אתכם מעבודתכם ומאדמתכם, הם מחרימים אתכם, הם הורסים את עמדותיכם הכלכליות ורוצים לגרש אתכם מן הארץ; והללו מדברים לבעל־הבית היהודי ולנוער התמים והרופס, הניתן לפיתויים אויליים, כמעט באותה לשון עצמה: הם אינם נותנים לכם להכנס אל הארץ, הם מנשלים אתכם מן העבודה ומבכרים על פניכם את הפועל הערבי, הם הורסים את עמדותיכם הכלכליות כדי לרשת אתכם ולחלק ביניהם את בתיכם ואת פרדסיכם וכו' וכו'. הללו קוראים ל”שבּבּ" הערבי ש“ימרוד” ויתקומם נגד משרתי האימפריאליזם האנגלי בנשק חם ביד, והללו קוראים ל“שבּבּ” של בית“ר ש”ימרוד" ויתקומם נגד משרתי הסוציאליזם בנשק חם ביד… ההבדל ביניהם הוא רק בזה, שמזימות הפרקציונרים הן בכל זאת גלויות יותר ומפורשות יותר, ולפיכך שטח ההשפעה שלהם, על כל פנים במידה שזה נוגע כלפי פנים, הוא מוגבל יותר; בה בשעה שהרביזיוניסטים עושים את מעשיהם תחת מסוה של “קנאות ציונית” ו“מכסימליזם ממלכתי” והופכים כל מעשה הרס ובגידה לצדקה לאומית.

התועבות שבלב אינן ניתנות להימנות ולהיספר, ואי־אפשר לקבוע באיזו משתי המחנות הללו הן נמצאות במספר יותר רב; אבל אין ספק בדבר שאם בפרובוקציה החיצונית, בפעולת השיסוי בין עם לעם כוחם של שליחי הקומינטרן יותר גדול, הרי בפרובוקציה הפנימית ובפעולה הדימורליזציונית בתוך הציונות והעם העברי ידם של הרביזיוניסטים היא על העליונה. אנו רחוקים היום מאוד מן התנועה הפרנקיסטית, זו אשר תחת המסוה של חסידות ומשיחיות הובילה המונים יהודיים לשמד. איננו יודעים עתה בבירור מספיק את הסוציולוגיה של התנועה הזאת בשעתה. אבל נראה הדבר שבין התנועות הפנימיות ה“שוברות” וההורסות שקמו בישראל, ואלה היו לא מעטות בכל הזמנים, הרי יש דמיון רב בתכונתן, בצנורות השפעתן וגם באחרית גורלן, בין שתי התנועות הללו, הפרנקיסטית והרביזיוניסטית, אם כי הרקע הרוחני לכאורה שונה כל כך. כן, גם באחרית גורלן – אף־על־פי שהגורל האחד שייך כבר לשיכחת העבר והגורל השני רק מתרקם והולך. אינני רוצה להקיש היקשים; ההיקש היחידי כאן הוא רק מתכונתה של משיחיות שקר בכלל. הסכנה הגדולה הכרוכה במשיחי שקר ובמשיחות שקר איננה בזה שהם משקרים, שמדברים דברים בשם אלהים אשר אלהים לא ציוה אותם, אלא בזה שהם מתגלים בסימניו ובתפארתו של המשיח האמתי, בדמות הנכספת שבדמיון ההמון וחלומו, והם מכים ע“י כך את עיני העם בסנוורים, מצליחים על נקלה להסיתו ולהדיחו, להטות את לבבו להאמין בגאולה שאין עמה חבלי גאולה, באפשרות לקבל שכר שלא על מנת למלא חובה, ולקדש כל הוללות ומרזח־סרוחים כעבודת אלהים. תכונה זו בדיוק יש לרביזיוניסטים. גאולה ברגל קלה, מדינת יהודים הנולדת, קופצת ומקרקרת מתוך המגבעת כמו תרנגולות אצל מכשף־מתעתע, ציונות שלא על מנת למלא חובה, שהיא כולה עסק טוב, כולה שכר ורווח, שכולה מותאמת להרגל חייו ולחפץ לבו של ה”יהודי מכל הימים ומכל השנים" – זאת היא ספקולציה על הפסיכולוגיה של ההמון שבכוחה נישאות כיום גם תנועות של משיחיות שקר אצל עמים אחרים, המשגשגות ומצליחות, כמו הנצי"ס בגרמניה.

אולם הדברים האלה אינם מכוונים כלל וכלל לחקר הרביזיוניזם, כי אם לחקר הלך־רוחה האקטואלי של התנועה הציונית ושל הישוב הא“י, העוגבים וערֵבים עדיין על מאהבם הכוזב הזה, מתפתים לתרמית שפתיו ומעלים אותו מדי פעם בפעם להנהיגם לקראת כל הסתערות אבנטוריסטית מכשילה, איננו שואלים למי נחוץ הדבר הזה, למי צפויה מזה תועלת, אילו גם אפשר היה לבצעו. ודאי שהוא נחוץ למישהו, וודאי שמישהו מקווה ליהנות ממנו. איננו שואלים גם אם אמנם הענינים שלנו כבר חזקים כל כך, מוצקים ובטוחים, אם כבר הונח לנו מבפנים ומבחוץ, עד כדי להרשות לעצמנו את התענוג הזה של “שבירה” – בודאי יש מי שהדבר כדאי לו בכל התנאים, ואינו חושש אפילו ל”תמות נפשי עם פלשתים“. אבל אנו שואלים: אם אמנם לא יתגלה סוף־סוף בתוך הישוב ובתוך הציונות מעט, לכל הפחות מעט, שכל־צבורי אשר ירצה לשקול ולשפוט ולהבין לאן פני הדברים האלה מובילים? האזינו לרחש המתהווה ומתפתח! קראו את ה”רזסביט“, את ה”היינט“, את ה”מומנט“, את המגילות העפות; שמעו איך עובדים המפוחים, צאו וראו למה נתפסת כיום המחשבה הציונית, דעת הקהל, מה עומד להיות מרכז עניניה, לאן מוסחת מחדש מקצת ההתעוררות לקראת א”י שקמה בזמן האחרון בין היהודים, ומהו החינוך לעליה, מהו הציוד הרוחני לנוער, מהי האוריינטציה בכלל בעניני א“י, צרכיה, דרכי החיים והעבודה בה, הנוצרת בשביל יהודי סתם המתכונן מחר לעלות ארצה: לא מחשבת בנין, לא שאלת קרקע, לא שאלת אמצעים, לא קרן־הקיימת ולא קרן־היסוד, לא לשון עברית, לא הכשרה תרבותית, כי אם “ברעכען”… ולא “ברעכען” סתם, אלא “באש ובחרב”, מבשר הפלדמרשל של הרביזיוניסטים, שכל מאמר שלו הוא בבחינת “צו”, אשר זאטוטי בית”ר עומדים לפניו “דום” ומוכשרים כבר מזמן, גם מבחינה מוסרית וגם מבחינה פסיכולוגית, למלא אחריו בדיוק.

“ברעכען”? – זה, כמובן, אינו קשה. אפשר לשבור הרבה דברים בא“י. לבנות יותר קשה, ליצור תנועה בונה, לחנך דור נעורים לבנין ולנאמנות חלוצית, זה הרבה הרבה יותר קשה מאשר לחנך להרס ולשבירה. ברם, תנועתנו, תנועת הפועלים העברית בא”י, איננה מפחדת מפני האיומים האלה. היא יודעת גם להגן על עצמה. היא בבחינת לוז של שדרה אשר כל כלי שובר לא יצלח עליו. איך נאמר? – “יתפוצץ הפטיש ויבָּקע הסדן” והוא לא ישבר. “יתפוצץ הפטיש” זה לא איכפת, אבל “יבקע הסדן?” הסדן? לא, לא, זה לא יתכן! – וכאן הנקודה המחרידה ביותר בכל האבנטורה הזאת.

תרצ"ג

---

"עד דלא ידע"

מאת

יצחק לופבן

א.

נאומו של אוסישקין במסיבת העתונאים שנערכה ע“י הקרן־הקיימת לישראל, הוא השני בשורת נאומי האזהרה, שנשמעו בזמן האחרון מפי מנהיגיה הוותיקים והאחראים של הציונות. הראשון היה וייצמן, בועידת ציוני אנגליה, שלקח על עצמו את התפקיד כפוי־הטובה, להשמיע בשעה הזאת כלפי התנועה הציונית וכלפי העם העברי דברי אמת אחדים שאינם ערבים ביותר לאזנים המבקשות מרגוע, והעומדים בסתירה לריננת האופטימיזמוס המנסרת כיום מסביב לעניני ארץ־ישראל. וייצמן שקל למטרפסיה על העזתו ואומץ־רוחו, על רצונו להסב מחדש את המחשבה אל הפרובלימות החיוניות של הציונות וצרכי הגשמתה; על אזהרתו מפני ההשליות שבקוניונקטורות חולפות ומפני דרכי בנין שאינם נמצאים בהתאמה לתוכנה ולכוונתה ההיסטורית של תנועת השחרור העברית – ומנהיג הפרדסנים בא”י כה התפלץ מן הדברים האלה עד אשר זרק לו בפניו את הכינוי של גנאי האיום והנורא: " וייצמן הסוציאליסט“! מחר ישקול בודאי למטרפסיה גם “הסוציאליסט אוסישקין” מאותו חוג ציבורי וציוני עצמו, על אשר העיז אף הוא להעיר על “מערומי המלך”, ובאותו תוכן ממש של דברי וייצמן, אולי קצת בנוסח אחר, הזהיר על הסכנה הצפויה לציונות מן האופטימיזמוס המופרז הרווח בה כיום, מן שביעות־הרצון מעצמה ומשכרון הצלחותיה, עד דלא ידע ממש להבדיל בין הברכה ובין הקללה אשר בתכונה הגדולה שמסביב לא”י ושבתוך א"י בימים האלה.

בשבילנו, בשביל תנועת הפועלים בא“י, אין כמובן בדברים האלה משום חידוש. הם מגיעים אלינו רק כרפלכס של אזהרותינו אנו בלתי הפוסקות וכבת־קולה של הבנתנו אנו לאותות הימים שאנו חיים בהם, ולהתפתחות הנוכחית בציונות ובארץ. העובדה שאישיה החשובים ביותר של התנועה הציונית לא נסחפו בנחשול המבוכה, ושומרים על מחשבתם הצלולה ועל מלוא הכרת אחריותם גם בשעה הזאת שהגאות המבהירה מעורת עיני פקחים, יש בה אמנם מקצת תנחומין, שהנה לא נסתמו עדיין החזון והכרת־האמת בציונות. גם מבחינת העתיד, אין ספק בדבר שהקולות האמיצים האלה יבואו לבסוף על שכרם ועל סיכומם החיובי. ואם “לא זה הדרך” של אחד העם קבע תאריך בעל מפנה מכריע במהלך המחשבה הציונית, אעפ”י שמסכת הענינים שבה נגעה הפרובלימה אז היתה צרה מאד, וה“דרך” כמעט שלא היתה דרך כלל וה“לא זה” לא היה מלווה אז בקונצפּציה אחרת של צורת־הגשמה בעלת סימנים חיוביים מובהקים ובעלת כוח הוכחה מספיק – הרי “לא זה הדרך” שנשמע עכשיו מפי וייצמן ואוסישקין ומפי כל נושאי הסקפּטיציזמוס ומבטאיו נוכח מצהלות הימים האלה, קובע תאריך הרבה יותר חשוב, באשר הוא נוגע לנקודת הכרעה שממנה נפרדים באופן בולט ומוכח הדרכים לציונות־אמת בעלת תוכן בונה ומשחרר מצד אחד, ולציונות מדומה, אחוזה השליות מסוכנות גם מבחינה פוליטית וגם מבחינה כלכלית ותרבותית מצד השני. מבחינה זו אין איפוא כל ספק שהדברים האלה יבואו על שכרם ועל תיקונם, אבל יש להטיל ספק אם בתקופה הזאת, במנטליות השלטת בה, בתוך האופטימיזמוס השוקק המשרה אור מרגיע של קלות־דעת וקלות אמונה, אין וייצמן בלונדון ואוסישקין בירושלים וכל האחרים אשר דבריהם הם דיסוננס בתוך מנגינת הזמן, אם אין אלה ממלאים את תפקידה של קסנדרה, את התפקיד חסר־התנחומין הזה של נבואה אשר לא תאמן, של אזהרה אשר אין לה שומע ושאיננה עשויה להנחיל שום דבר אחר מלבד לעג השאננים וגידופי כל החוגרים המתהללים כמפתחים. זאת היתה הרגשה נכונה אצל אוסישקין, באמרו: “לי נדמה שקולי חלש ביותר בתוך הצעקות של שלום, שפע והצלחה”… במצב של פסיכוזה המונית, אין תקוה לשום קול התובע ישוב־הדעת, להשמע. זאת לא היתה הטרגדיה האישית של קסנדרה שבני עמה נחרו בה ואטמו את אזניהם מפני דבריה – זאת היתה הטרגדיה של טרוֹיה…

ב.

דברי אוסישקין מוסבים על הפרובלימה החיונית ביותר של עבודתנו והתיישבותנו בארץ בהווה ובעתיד, על הקרקע, על המציאות הראשונית הזאת שממנה המתחילה אחיזתנו בארץ ושבלעדיה כל כיבושינו והצלחותינו הם אבק פורח. הערך והחשיבות של גאולת הקרקע לרשות הלאום, אינם מתבלטים רק על רקע השלילה של השחיתות הספסרית באדמת א“י, המתגלה לפנינו בכל מלוא כעורה וסכנתה כיום, אלא קודם כל על תוכנה החיובי כשלעצמו, על שטח ההכרה שזאת היא הדרך היחידה שיש בה ערובה מספיקה שאדמת א”י תשמש באמת אחיזה לעם מבקש מולדת ולא אובייקט של ניצול איגוֹאיסטי לכל רודפי בצע ושואפי חמס כלכלי. המציאות של אתמול ושל היום ושל זו האורבת לנו למחר, מקיימת רק את אמתה הנצחית של ההנחה היסודית, שממנה יצאו הוגי מחשבתה ומייסדיה הראשונים של הקרן־הקיימת לישראל, שלא היו כידוע סוציאליסטים, ונגשו לשאלה הזאת יותר מתוך הארה אינטואיטיבית מאשר מתוך הכרה סוציולוגית. אבל הם קלעו אל הנקודה המכרעת של פרובלימות ההתיישבות היהודית בא“י. זהו אחד המכשולים הקשים ביותר בדרך מפעלנו, שהקרן־הקיימת־לישראל לא הגיעה לציוד מלא באמצעים, למען תוכל להיות באמת המכוונת והמכרעת בפוליטיקה הקרקעית של א”י לכל אזוריה ולכל סוגיה. אילו הגיעה לכך, היה מעמדנו הממשי והמדיני בארץ פי כמה יותר חזק ומבוצר מכפי שהנהו כיום, והיינו ניצלים מן הסכנות החמורות הצפויות לנו להשמטת הקרקע מתחת רגלי העם ולהתמעטות מידת הפרודוקטיביות של ההשקעות היהודיות, בתוך “המשחק החפשי של הכוחות”, ההופך בימים אלה לאנרכיה משתוללת שאין יותר כוח לרסנה. אבל אילו היה מנסה מישהו לעשות ריקונסטרוקציה של א“י בלי פעולת קרן־הקיימת־לישראל עד היום, למרות אמצעיה הדלים וקוצר יכולתה, היה מתקבל אבסורד גמור ודמות של ישוב גידם וקיטע, המחוסר כוח־חיים ותקות התפתחות. לא רק שהיו חסרים מישוב זה ה”עמקים“, ההתיישבות העובדת, יוצרת צרכי בראשית החמריים, הלחם והחלב, הירקות והביצים; יוצרת צרכי בראשית התרבותיים, הצומחים וגדלים מתוך העבודה, מתוך התערות בלתי־אמצעית של העם באדמתו; יוצרת יסודות בראשית המדיניים, הקשר האורגני עם אדמת המולדת, לא בתור רכוש ואובייקט הנותן רווחים בלבד, אלא בתור נחלת עם – לא רק זה היה חסר אז מא”י, אלא רבים מאוד מן הערכים המפוארים הללו שבעל־הביתיות הציונית חושבת אותם כיצירי כפיה, לא היו מגיעים לידי מידת התפתחות זו או שלא היו נוצרים כלל, בלי הסיוע הבלתי־אמצעי או האמצעי של הקרן־הקיימת־לישראל. אפילו העיר תל־אביב, שאיש אינו יודע כבר כיום את הקשר שבינה ובין קהק“ל, ש”אבות העיר" משתדלים להשכיחו או שמזכירים את “שלוש מאות אלף הפרנקים” בחיוך של זלזול אשר לגבירים כלפי מטבעות של מה־בכך – מי יודע אם היתה נוסדת בלי “הפרוטות של נחושת” הללו, שערכן היוצר היה אז הרבה יותר גדול מאשר שלוש מאות אלף לא“י היום. יותר מזה: עבודת קרן־הקיימת לישראל היתה הגשר לרציפות הפעולה ההתיישבותית, בהפסקה הגדולה שחלה בפעולה זו, לאחר שנסתיימה הסטדיה הראשונה של ההתיישבות אשר טיפלו בה הברון וחובבי־ציון ובטרם שהתחילה ההתיישבות החדשה באיזור המטעים לפני שנים מעטות. הפסקה זו נמשכה כחצי יובל שנים, ובה היתה קרן־הקיימת, מקודם לבדה ואח”כ בשותפות עם קרן־היסוד, המוסד המתיישב היחידי, שהמשיך את עבודתו בתנאים הקשים ביותר ובקוניונקטורות הכי ירודות, והופיע בכלל גם כלפי פנים וגם כלפי חוץ כבעל־הבית היחידי של ההתיישבות היהודית בא“י. בלי פעולה זו, בלי תפקיד זה של שמירה על הדינמיקה של גאולת הקרקע והתיישבות שלא תפסק בכל המצבים והתנאים, מי יודע אם הישוב היהודי בא”י לא היה “מתגבש” כבר אז, לפני עשרים וחמש שנה, כשם שנתגבשה ההתיישבות היהודית בארגנטינה, ומי יודע אם היתה נמצאת על נקלה האפשרות להתחיל מחדש, בתנאים המדיניים החדשים שלאחר המלחמה העולמית, ואם היתה ניתנת הזדמנות גם לאיניציאטיבה הפרטית להראות את “גבורותיה”.

אבל כוונת הדברים איננה כאן לתנות את תהילת קהק“ל ולפאר את מעשיה, אלא לבחון לאור ההתפתחות החדשה את המצב בשטח־פעולה זה, החיוני ביותר בשביל בנינה של א”י, ואשר ממנו תוצאות לא רק להווה אלא גם לבאות, מה שאמר אוסישקין, שאין ניגוד בין פעולת קהק“ל ובין פעולת האיניציאטיבה הפרטית בגאולת אדמה א”י הוא נכון עד גבול ידוע, כשם שנכונים עד גבול ידוע דברי וייצמן, שאין ניגוד בין פעולת קרן־היסוד ובין פעולת האיניציאטיבה הפרטית בשטח ההתיישבות. אבל יש גבול שממנו מתחיל הניגוד, והגבול הוא אותו המקום שבו חדלה הקרקע להיות נכס קדוש להתיישבות העם ומקור עבודה ומחיה לעולה היהודי, ומתחילה להיות אובייקט של מקח־וממכר בלבד, “חתיכת סחורה” אשר עיניהם של תאבי בצע אורבות לה וידים חמסניות מגלגלות בה ופיות העלוקות מוצצים את לשדה עוד בטרם שהיא מגיעה לשימוש התיישבותי. מן הגבול הזה ואילך מתחיל הניגוד, מתחילה המלחמה לחיים ולמות. וסימני הגבול הזה אינם רק במקום שעורך־דין יהודי פורק עול מספסר ללא כל בושה ורתיעה באובייקט קרקעי שקרן־הקיימת עוסקת ברכישתו, אלא תשעים ותשעה אחוזים של הטרנסאקציות הקרקעיות הפרטיות הנעשות כיום הם מלווים ספסרות מבהילה והפקעת שערים שאינה יודעת שבעה, המזבזת את ממונם של ישראל וחוסמת מבפנים את דרך היהודים אל הקרקע. סימני הגבול הזה הם גם במקום ש“הקונה הפרטי מצליח לקנות אדמה ב”מקח השווה" מבעליה, והוא מוכר אחרי כן קמצים קמצים ממנה במחירים ספקולטיביים; ובמקום שהמתיישב על האדמה הזאת מפקיע את העבודה שבמשקו מרשות העובד היהודי וכו' וכו'.

אין אנו מעריכים כאן את מחול־השדים הספסרי באדמה א“י מבחינה מוסרית. זהו פרק לחוד. בנידון זה ישנם חילוקי־תפיסה בינינו ובין חלקים רבים של הציונות בעל־הביתית והפרדסנות הא”י, שאינם חוששים לכך, שמבחינה מוסרית הדבר כשר וישר בעיניהם, שמצפצפים בכלל על ערכין בטלניים כאלה בעניני מסחר ופרנסה, וצל המוסר נמצא אצלם תמיד בצל הבצע. אבל גם מבחינה מדינית־ישובית ספק גדול אם אפשר למצוא כיום שפה משותפת בענין זה בתוך הציונות והישוב. גם אותם החוגים מבין הציונים בעל־הביתיים והפרדסנים המתקוממים, כביכול, נגד הספסרות, תופסים את השאלה, כמו את רוב השאלות הציוניות האחרות, באופן שטחי וחד־צדדי. משה סמילנסקי, למשל, הרועם נגד חזיון זה, חס בעיקר על הקונה הראשון שהאדמה לא תעלה לו ביוקר, ושערך הרינטה של הקרקע שלו לא תופחת, אבל אין הוא רואה בכלל שום עוול בזה ששטחי קרקע גדולים מתרכזים בידי יחידים, המוכרים אותה אחרי כן במחירים מופקעים או המפקיעים אחרי כן את העבודה שבאחוזותיהם הגדולות מרשות המשק הלאומי העברי. רוב הישוב העברי מביט בעצם בעין־טובה על ה“שובבות” הזאת, כשם שמביטים על מעשי קונדס מחוכמים: אדרבא, יבואו יהודים, ישאו ויתנו, יקנו וימכרו, יתרוצצו, יתחרו, ותהיה תנועה ויהיו חיים ושגשוג וכו' וכו'. אילו היו באמת מתפלצים מחזיונות אלה והיו מחשבים את תוצאותיהם עד הסוף, היו באים גם לידי המסקנה ההגיונית היחידה שיכולים להסיק: שאי אפשר לאחוז בנידון זה את המקל בשני קצוותיו, שאי אפשר לדגול בקונצפּציות אנרכיות בבנין א“י, בעליה, בעבודה, בהתיישבות, בחינוך ובחיי הצבור, ולבכות את האנרכיה ואת הספסרות בקרקע; שאם אנו רוצים באמת שמפעלנו לא יאבד את יעודו ואת מטרתו, שלא יהפך ל”בורסא שחורה" בשביל ספּקולנטים ורודפי רווחים קלים, לפעמים גם מכוערים וטמאים – מן ההכרח לשוב אל הכוח הריגולטיבי הלאומי, אל הקרנות הלאומיות ככוחות מכוונים ומנהלים בפוליטיקה הקרקעית וההתיישבותית של א"י, ומן ההכרח לתבוע מחדש את מאמץ האומה כדי לצייד את הקרנות באמצעים הדרושים לתפקידן. זאת היא המסקנה היחידה האפשרית, דרך אחרת איננה ולא תהיה. כל דברי ההטפה והמוסר ערכם הוא כקליפת השום. ואם אפילו במקרה אחד יצליחו לסתום איזו פרצה גדולה או קטנה, הרי עשרות ומאות פרצות יבעו במקומות אחרים. אבל היש שומע כיום בציונות ובישוב לאזהרה זו?

ג.

“עדלאידע” איננה רק מלה נעוות דמות וטעם שנתיחדה ע“י בעלי־אמצאות קרתניים לפורים התל־אביבי – אלא זאת היא הפסיכולוגיה הציבורית החוגגת את נצחונותיה על פני כל שטחי החיים והפעולה שלנו בתקופה הזאת. לא לחנם נטפל אוסישקין למלה זו בנאומו על שאלה כה יסודית ורצינית כמו גאולת הקרקע בא”י, ועשה אותה לנקודת מוצא למהלך מחשבותיו, האוילוּת הגדולה ביותר שיכלה הציונות להמציא כדי להכשל בה בעצם השעה הזאת שבה נפתחו לפניה אפשרויות חדשות לקידום מפעלה שהיא מטפלת בו זה יובל שנים, היא ההנחה שא“י חדלה להיות כיום ענין המצריך את מתיחת הרצון הקולקטיבי של האומה, ונעשה דבר השוה לכל נפש, ארץ הגירה סתם בשביל המוני יהוידם מרוששים או מתרוששים, כמו אמריקה לפנים. הסכימה הזאת, המחלקת את הגולה וא”י לשתי קטיגוריות כלכליות בלבד, למקום שאין בו פרנסה ליהודים מעבר מזה ולמקום שיש בו פרנסה מעבר מזה, נוטלת מהציונות את כל תוכנה ההיסטורי ומשכלת את מטרתה. רק בתוך הסירוס הזה של הרעיון היסודי, אפשר היה שתווצרנה סיסמאות מכשילות ע"ד גמר התפקיד החלוצי וגמר תעודתן של הקרנות הלאומיות בבנין הארץ. רק בשיכחה זו ובהיסח־דעת גמור מן התפקיד והמטרה, אפשר לדדות ברגל כה קלה ובתרועות נצחון על השפתים לקראת הכשלונות הצפויים לנו מהתפתחות זו.

שאלת הקרקע וכל המתרחש מסביבה כיום הוא רק סמל, סמל איום ונורא לסיטואציה כלכלית וחברתית הנמצאת רק בראשית התרקמותה, והמכילה בתוכה כוחות הרס פנימיים שאין אנו יודעים עדיין להעריך כראוי את מלוא תוצאותיהם, אבל זאת לא רק שאלת הקרקע. על פני כל שטחי החיים, הפעולה והמחשבה הציוניים הולכים ומתהווים דברים שהם בבחינת “ממנטוֹ מוֹרי” בשביל תנועת השחרור העברית. ישנם ענינים שיש בהם משום “אל תגידו בגת”; ישנן שאלות של “עליה” שאינן מסתיימות בתוך תחום הויכוח והמלחמה מסביב לסרטיפיקטים אלא הן מלוות דימורליזציה איומה; ישנו פרוצס של שינוי דמות הישוב בדרך של חרות פרוצה ביותר, שפירושה האמתי הוא הפקרות, המוציאה את החיים היהודיים בא“י, את החיים הכלכליים, הציבוריים והתרבותיים מחוץ לכל מסגרת של אחריות לאומית, מחוץ לכל יכולת של בקורת, של ריכוז וכיוון. אנו נפגשים כבר עתה בא”י באותן צורות החיים היהודיים, ההולכות ומשתלטות יותר ויותר, שהציונות ציותה עלינו את הבריחה מפניהן; כי הציונות האמתית יותר משהיתה בריחה מפני הגויים, היתה בריחה מפני עצמנו, בריחה מפני דמות חיינו המסורסת וחסרת הכבוד, אל דמות חיים עצמיים מתוקנים ומכובדים. “הציונות פירושה שיבה אל הכבוד העצמי” – כותב הרצל בכמה וכמה מקומות בספר הימים שלו. ואם עכשיו כך, בשעה ש“הסטיכיה” נמצאת רק בראשיתה – מה יהיה מחר ומחרתיים, בהמשך ההתפתחות, המשוללת כל כוח מכוון ומטיל מרות?

זהו זו, כמובן, תפקידה של קסנדרה לדבר ולהזהיר על כך, מכיון שבפרוצסים כאלה אין התוצאות ניכרות מיד, והאופטימיזמוס העובר על גדותיו בימים אלה היה לרוח־שקר בפי כל הנביאים לנבא רק טובות, ולהתעלם במכוון או שלא במכוון מאותות הסכנה המתלקחת לכל אורך דרכנו היורטת.

הנה דיבר וייצמן אתמול ודיבר אוסישקין היום; הם דיברו דברים שצריכים היו להכות גלים בתוך התנועה הציונית ובתוך הישוב, אבל דבריהם נפלו כטיפות מים על ברזל מלובן, המשמיעות רק תסיסה חטופה ומתנדפות מיד. אנו נמצאים כבר כיום בתוך האטמוספירה של הקונגרס הציוני הי“ח, ואפשר כבר לראות מראש במה הולכת התנועה הציונית אל הקונגרס הזה, מה הם רצונותיה ותכניותיה. מלבד תנועת העבודה ומלבד חלקים קטנים רציניים ואחראים בתוך הציונות הכללית, הרי תהיה זאת תצעודה של צבא השב עטור נצחונות משדה המערכה ובא לחלק את שלל הקוניונקטורה, אשר צריכה לשמש נקודת מפנה לאוריינטציה חדשה בציונות; אוריינטציה זו של ציונות היושבת פרזות, ללא חומה וצריח, ללא חובה ואחריות רעיונית ומעשית; ציונות ללא כל סימן־היכר, עליה ללא הכשרה, התישבות ללא בקורת; ציונות ללא חלוציות, ללא קרנות, והגרוע מכל – ללא אמונה בתפקידה להיות מכוונת ומכרעת בבנינה של א”י.

אכן, עד־דלא־ידע בין ברוך וארור – זאת היא קללת גורל ולא חידוד של פורים.

תרצ"ג

---

בצלו של צלב הקרס

מאת

יצחק לופבן

ב“ספר הג’ונגל” של רודיארד קיפלינג מתוארת תמונה בלתי

נשכחה, שיש בה דמיון רב למצבה של גרמניה כיום זה: “מחולו של הנחש”

(קאה, כמדומני, קורא לו קיפּלינג), אשר בשקוע הירח ביער הוא נוסך

כשפים, בהעוויותיו ובתנועות גופו, על מחנות הקופים הגדולים ועל יתר

בעלי־החיים שבסביבתו, והם מאבדים כל כוח התנגדות ונכנסים מהוממים

ומוכי־תמהון כמו מרצונם לתוך לועו של הטורף. במאורעות העולם המתחוללים

עלינו עתה, משמשים בערבוביה גלויות וסתומות, דברים שאנו יכולים לבוא עד

חקרם בכוח בינתנו ההיסטורית והסוציולוגית, ודברים סמויים מכל בינה, שאנו

עומדים לפניהם תמהים ומשתאים כלפני חידה שאיננו יודעים את פשרה. דורשי

האותות של הזמן הזה מנסים, כמובן, לבאר באר היטב את השתלשלות המצב הנוכחי

בגרמניה מתוך אספקטים שונים בשטח הפוליטי, הכלכלי והחברתי. אך בסיכומם

האחרון, אין הביאורים האלה יוצאים מתוך הגדר של "וראית את אחורי ופני לא

יראו", ואחרי כל המפורש והמוסבר נשאר עוד הרבה בלתי מפורש ובלתי מובן. לא

קשה להבין כלל וכלל דרכן של מהפכות, הפיכות מדיניות ומהפכות־נגדיות, תמורות

בשלטון ותנודות כפות־המאזנים שבין התקדמות חברתית וריאקציה. אבל קשה בכל

זאת להבין עד תומו את החזיון המוזר, שמדינה זו של “משוררים והוגי־דעות”,

ערשה של תנועת השחרור הסוציאליסטית ומקור מחצבתן של מחשבות אנושיות גדולות,

היתה כמעט באפס־יד, ללא כל מלחמה וללא כל נסיון של התנגדות רצינית,

לטרף בידי מחנה עריצים מתעתעים השולטים בה כיום, כדרך אבותיהם הונדלים

בימיו של גנזריק, לפני אלף וחמש מאות שנה ברומא.

את פסקי־הטעמים יש להעמיד על ה“אפס־יד” ועל "ללא מלחמה

והתנגדות". את עצם התמורה, את סיבותיה וגורמיה, את מגמת התפתחותה וקיצה

אפשר להבין ולהסביר. אבל אי אפשר להסביר את הפשר האמתי של מצב ה"הצאן לטבח

יובל", אשר בו נמצאים כמעט כל הכוחות המתקדמים בגרמניה בשעה הזאת; שבו

נמצאת התנועה הסוציאליסטית, הנותנת את גוה למכים, מוסרת את מנהיגיה למאסר

ולעינויי־מות ומעמיסה על עצמה מתוך אזלת־יד את כבלי־המשטר החדש, את

הכבלים ממש ולא בלשון השאלה בלבד, במידה שלא עשתה זאת בשום זמן ובשום

מקום ואף לא גרמניה עצמה בתקופת הגזירות והרדיפות בימי ביסמרק; שבו נמצאת

התנועה הקומוניסטית, אשר הפרזה המהפכנית והרדיקלית עמדה לה כנראה רק

במלחמתה הפנימית בתוך תנועת הפועלים, אבל היא נאלמה דום כלפי ממשלת היטלר

הרומסת אותה כטיט חוצות. קשה להבין ולהסביר, עפ"י הפירוש הפשוט של קורות

הימים האלה, את סיבת המבוכה הגדולה, שהביאה לידי התפרקות גמורה, שהשפילה

במידה כזאת את כל הידים, בילבלה את כל העשתונות והפכה במחי־אחד עשרות

מיליוני אנשים (כי הרי בבחירות שלפני האחרונות הצביעו בעד הסוציאלדימוקרטים

והקומוניסטים בלבד שלושה־עשר מיליון איש) גאי־תרבות וצועדי־קוממיות בהכרת

ערך עצמם – לכפופי קומה ונכאי־רוח, המקבלים בדומיה את המכות והעלבונות מידי

מזנבי נחשליהם.

קשה להבין. ואולי נמצאים אנו ביחד לעניניה הפנימיים של

גרמניה בבחינת “זר לא יבין את זאת”, באין לנו היכולת לחדור לתוך נבכי גורלו

של עם, אשר גם תכונתו, גם היסודות המוסריים של חייו וגם הטרגיקה הנפשית שלו

הם בכל זאת זרים לנו. ע"י נוסחא דוקטרינרית בלבד אין הדברים האלה נתפסים,

ופחות מכל יכולים אנחנו להיות מתוי הדרך ויוצרי סיסמאות במלחמה הכבירה הזאת

שבין החירות והשעבוד הנערכת כיום על אדמת גרמניה.

אבל במידה שנבצר מאתנו להבין עד תום את פשר הדברים בשטח

הפוליטי הכללי של גרמניה וכל יחסי הכוחות הסוציאליים בתוכה – במידה זו

עצמה אין צורך בשום פירושים והסברות לגורלה הטרגי של היהדות הגרמנית בשעה

הזאת.

שדה־הצלבים עטוף אימה ועלטה, שעליו מתרוצץ יהודי מודח ללא

מוצא ותנחומין, אשר תיאר לנו הירשנברג בתמונתו “היהודי הנצחי”, נעשה שוב

למציאות הזועפת של העם היהודי. לא רק של יהודי גרמניה, במקום שהתמונה הזאת

איננה יותר משא ומשל, כי אם חוויה טרגית ומחרידה, לא רק במקום שהצלב הזה

מתנוסס בגאון לרוח נצחונה של ריאקציה חברתית משתוללת ופירושו הגלוי והחוקי הוא רמיסת היהודים ברגל גאווה ובאכזריות במידה שלא ידענו דוגמתה

באירופה זה מאות בשנים – אלא צלה של מציאות זו פרוש כיום כמעט על כל הגולה

היהודית, הנתונה למדחפות ומאבדת מיום ליום את שארית האחיזה מתחת כפות

רגליה.

"גרמניה של היום – אמר וייצמן במסיבת הפרלמנטרים האנגלים –

אינה אלא שעור לדוגמא בשביל היהדות בכל העולם". גרמניה היתה תמיד שעור

לדוגמא. בה חרת תמיד קורנס הזמן את אותות הגורל על מצחו של ישראל. מימי

מסעי־הצלב הראשונים עד מסע־הצלב האחרון של היטלר, שימשה אדמת גרמניה במת

החזיון, שעליה נערך בצורה הקלסית “מחול־המות” של הגלות היהודית, ובה מצאו

את ביטויים הכולל יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם כל נפתולי הוויתה של גלות

זו, על עלבונה הכבד, על תקוותיה בנות־יומן ואכזבותיהן המרות. עליה נרקמו כל

העלילות, עליה גם טופחו כל ההשליות – ועליה מתפוצצות עכשיו השליות אלו בנפץ

איום ומהרס, ללא תקומה. במשך שבע־שמונה מאות שנים הקיף גלגל מזלה של היהדות

הגרמנית את מחזורו והגיע לבסוף למקום שממנו התחיל, לאשפירא וורמיזא,

לקולוניא, מגנצא, ווירצבורג וכו', לעלילת הבארות המורעלות ודקירת לחם

הקודש, ל“תועים” ו“מסומנים”, אשר שמו את “טומאתם” אות בבגדיהם, לכל אותה

האטמוספירה של ימי הבינים ההופכת שוב את היהודים לעדת מנודים, העומדים מחוץ

לזכויות ומחוץ לחוק, מופקרים בחייהם וברכושם. רק הדיקורציה החיצונית נשתנתה

במקצת – אבל בתוכנם ובמשמעותם הפנימית אלה הם אותם הדברים עצמם. אלה הם

אותם היהודים עצמם ואותה הסביבה עצמה. וזו אותה שכינת הצער והעלבון ההומה

על ראשם.

זהו עונש קשה מאוד. יש בזה אולי משהו מעמידה על הדם, כאשר

נאמרים הדברים בשעה אנוּנה זו. אבל יש הכרח לומר אותם, למען נשכיל מהם

ולמען נסיק מהם מסקנות המכוונות אותנו בדרך הנכונה, כדי להציל את שארית

הפליטה מאבדן וכליון. היהדות הגרמנית, אשר יותר מכל ציבור יהודי אחר, בעל

חשיבות ובעל משקל במנינו ובבנינו, באירופה, פירשה במאת השנים האחרונות

באופן בלתי נכון את כוונתה של ההיסטוריה הישראלית, אשר התפארה בלבה שהבליגה

כבר על גורל ישראל – דוקא היא מוצה עתה את הקובעת המרה ביותר של הגורל הזה.

בה נתבדו בבת אחת כל האילוסיות שניסה פעם הקיבוץ היהודי בגולה לבוא דרכן

לידי השלמה עם גורלו: אילוסית האמנציפּציה, אילוסית האסימילציה, אילוסית

ה“תעודה”, אילוסית השליחות הרוחנית והשליחות הכלכלית, המסחרית והפיננסית.

כשברי כלי חרס מתגוללים עתה כל יצירי הדמיון הללו. לא הועילו לה כל תמרוקי

הרוח והנפש, כדי להתנכר; לא הועילו כל מתנות־הדם שנתנה יהדות זו כדי

להתכשר. “אזרחי העולם” נהפכו שוב ל“חזירים מצורעים”. ואלה אשר דימו בנפשם

להיות שרי־רוח ונסיכי תרבות ואמנות בהיכלות זרים, מייבבים ככלבים תחת

הצלפות השוט של נערים פוחזים.

זהו עונש קשה מאוד. אבל זה יהיה שוב פירוש שוא להיסטוריה

הישראלית, אם נביט על הדברים רק מזוית־ראיה של מאורעות העולם האקטואליים

בלבד, ואם נרצה לבאר לעצמנו את התמוטטות החיים היהודיים בתקופה הזאת ע"י

אותות הזמן והתמורות המדיניות, הכלכליות והחברתיות של העמים אשר היהודים

שוכנים בתוכם, אם נחשוב את כל זה למקרה חולף, למחץ העתיד להרפא בתוך הרפאות

הכללית של העולם המחוץ והחולה. אותות הזמן הם רוח הסערה העוקרת לפעמים גם

אלונים אדירים וכבדי שרשים, אבל היא מטאטאת ומשימה קודם כל את

התלוי־על־בלימה. מה שמבעית אותנו ביותר בתקופה זו, אינן המכון הניתכות על

ראשינו אגב המהומה והמבוכה הכללית, לא זה שאנו הנדפים בצד ובכתף בתוך

ההתרוצצות הגדולה הרת החליפות והתמורות בעולם, כי אם זה שנשיבת־הרוחות של

הזמן הסירה את שכבת העפר הדקה מעל כל מקומות עמידתנו, ולעינינו נתגלו במידה

שלא נתגלה עד היום, חרפת תלישותנו ותוגת ערייתנו, באין אף נימה שרשית אחת

לקיקיון יבש זה הנקרא חיי ישראל בגולה.

אכן גרמניה היא “שעור לדוגמא”. אבל ישנם לנו כיום שעורים

לדוגמא רבים מאוד. אינני יודע אם היתה לנו פעם האפשרות להביט בעינים כה

פקוחות ומיטיבות לראות ומתוך דיסטנץ היסטורי כה שקוף על מצבנו כפי שישנה

כיום. הננו נמצאים עתה כאילו בתוך המעבדה של ההיסטוריה העולמית, ואנו

יכולים לראות ולמנות בתוכה את צנצנות־המבחן שלנו. לנגד עינינו שורה שלמה של

צירופים ומזיגות, של צורות שלטון וחיי־חברה, של דרגות תרבות ופילוסופיות

מדיניות, אשר בכולם עברנו את תקופת המבחן והנסיון: רוסיה הסובייטית, שלטון

של פועלים, נקי מאנטישמיות ממלכתית – והיהדות נהרסת; גרמניה הפשיסטית –

והיהדות נהרסת; פולין הדיקטטורית למחצה והדימוקרטיה למחצה – והיהדות נהרסת;

אמריקה הדימוקרטית לגמרי – והיהדות נהרסת; וכו' וכו'. היא אינה נהרסת רק

במקום שאיננה בנמצא או במקום שהיא נמצאת בכמות בלתי חשובה ובלתי ניכרת. אין

איפוא, אף סדק אחד למוצא ואין עף זיק אחד של תנחומין, אין אף נקודה אחת

שאפשר לנו להתעכב עליה ולומר: כאן תמצא לה יונת ישראל מפלט מפני צפרני

הנץ…

“במה אנחמך אחותי רחומה”? היו ימים וזמנים שבהם היו

היהודים מוכים ונרדפים במקום אחד, ויושבים בשלוה, או נדמה היה להם לכל

הפחות כי הם יושבים בשלוה במקום שני. אז יכול היה המשורר לקחת את אחותו

“בת־יעקב אשר עינה אותה בן חמור” בידה הרועדת, להטיף תנחומין מרגיעים על

ראשה השחוח ולהוביל אותה “למלון אורחים” חדש. אז אפשר היה לגלגל בכל פעם

באותו הנוטריקון של גלות ולומר לכנסת ישראל הנידחה: “פה־לין”, או "ליני פה

בלילה הארוך…" כיום אין הדבר כך. כיום היה המבול על כל הגולה היהודית,

ואפס מפלט ואין לא “מלון אורחים” ולא אכסניה ללינת לילה בשביל ההמונים

היהודיים, בכל התקופה ההיסטורית הארוכה של גלות ישראל, לא הגיעה היהדות

למפנה כה חד בגורלה כפי שהגיעה אליו עתה. כליון חרוץ או שחרור – אלה הן שתי

הזרועות של הזוית. מה נעודד ומה ננחם, מה נשווע ומה בצע ברגשי ההשתתפות

שאנו מביעים, מה בכל אלה לסייע? הפתוס החדש אשר נוסך עתה לשאלת היהודים,

מתוך החלחלה העולמית שהיא מתעוותת בה, יכול להתבזבז שוב לפרקי קינות

רוטטות, עד כדי למלאות כרכים שלמים נוספים ל“ספרי הדמעות”, או לשמש מנוף

למפעל משחרר גדול. שעת צרה וצוקה זו, היא גם שעת כושר היסטורית!

אנחנו רשאים, כמובן, לקבל עתה פרס בעד ידיעתנו בהיסטוריה,

בעד פירושנו הנכון את ההיסטוריה היהודית. לנו, הציונים וחלוצי־ההגשמה

הציונית בא"י, היתה פרוגנוזה אשר התאמתה, לצערנו התאמתה במלואה. אנו

הזהרנו ודיברנו על לבות היהודים, על הלבות הערלים של היהודים, עוד בטרם

התחוללה השואה האיומה, בעוד היתה יכולת פנימית גדולה בעם ואפשר היה לבצע את

מפעל ההצלה והשחרור לא בבהלה ולא מתוך מנוסת־עכברים כמו היום. אבל לא עת

דברים לנו עתה ולא עת חשבונות של העבר. השאלה היא: מה יעשה ומה לעשות כדי

להביא לידי התאמה, הן מבחינה פוליטית והן מבחינה מעשית, את האפשרות של

הצלת המונים יהודיים גדולים מכליונם, ע“י העברתם לא”י, עם ההכרח הטרגי

של ההמונים האלה אשר מולדותיהם החורגות מקיאות אותם ללא רחם? איך להכניס את

מעשה־ההצלה הזה לתוך מסלול תכניתי ומחושב, למען לא יכשל מבפנים ולא יכשיל

את המפעל שאנו עמלים להקימו בארץ זו?

לא קל עתה לתת תשובה על השאלה הזאת. היא חובקת כיום

בזרועותיה את כל העולם היהודי, ובמידה שגדלו ממדיה – גדלו הקשיים שהיא

נתקלת בהם. אולם אם היה פעם צורך בהסתדרות ציונית, בעלת כשרון פעולה וכשרון

הנהלה בתוך העם, ואם היו פעם תפקידים חיוניים ואחראיים להסתדרות זו – הרי

עתה בוער הצורך הזה ביותר ועתה קיימים התפקידים האלה, במידה שלא היו

קיימים אף פעם. רק אלה החושבים את התוהו ובוהו לסדר מצוין, יכולים לטפח

הלך־רוח אופטימיסטי למראה ההתפתחות החפשית והמהלך “הטבעי” של הענינים. אחת

הטרגדיות הנוספות על הטרגדיה הגדולה של העם העברי בשעה הזאת, היא זו, שימי

המבחן ההיסטוריים הקשים והמכריעים ביותר מצאו אותו בלתי מאורגן, ובלי

אינסטנציה מרכזית בעלת סמכות אשר תנהל אותו, תלחם את מלחמתו ותארגן את

“יציאת מצרים” החדשה, אשר עומדת להיות עצומה במידותיה, גדולה במסותיה

ומרובה בנפתוליה, מאשר יציאת מצרים הראשונה. אי־אפשר לגשת כלל לפתרון

הפרובלימה הזאת בלי מכשיר ארגוני כזה, אשר יפעל לא מתוך אינרציה, אלא במרץ

דרוך, ומתוך מדת יכולת ההולמת את תפקידי התקופה. מה שיש לנו היום, זאת היא

סוכה מבוקעת ורעועה, שהדלות מצפצפת בכל החרכים שלה, דלות החומר והרוח כאחד.

מה שיש לנו כיום איננו מסוגל אפילו לקיים את מעט האינרציה שיש בו, ואין

צורך לומר שאינו מסוגל להעמיס על עצמו תפקידים כבדי־מעשה וכבדי אחריות,

שעוד לא רבצו על ההסתדרות הציונית מעודה, ועד כמה שלא יראו הדברים האלה

פרוזאים ופעוטים לגבי הפרובלימה הגדולה והלוהטת שאנו עומדים בפניה, הרי

צריך שיהיה לנו ברור שבלי הסתדרות ציונית מחודשת, רעננה בכוח מחשבתה

ובכשרון פעולתה, משוחררת מן הרוטינה החלודה מצד אחד ומכוחות ההרס הפנימיים

מצד שני, לא היה לנו לא המנוף ולא נקודת המשען בשביל המנוף הזה, כדי למלאות

את התפקיד ההיסטורי שהסיטואציה הנוכחית בעם היהודי ובארץ־ישראל מטילה

עלינו…

נאומו של וייצמן באסיפת הפרלמנטרים האנגלים, היה צעד ראשון

בתקופה הזאת להעלות מחדש על פוֹרוּם מדיני רחב את שאלת היהודים בעולם, בקשר

עם ארץ־ישראל. וייצמן דיבר במסיבה זו על השאלה האקטואלית ביותר, על שאלת

יהודי גרמניה. ההד שמצאו הדברים בעתונות האנגלית הגדולה וגם התגובה בעתונות

הנאציים בגרמניה, מוכיחים ששערי הפעולה הזאת עוד לא ננעלו, אפילו בשעה זו

שעמי העולם תפוסים לפרובלימות מדיניות וכלכליות כבירות ומסובכות, שעל שטחם

הרחב אין מצוקת ישראל בגולה ניכרת כל כך. וייצמן איננו כיום מנהיגה

הרשמי של ההסתדרות הציונית, אבל הוא פתח בפעולה החשובה ביותר בשעה זו

לתנועה, הדורשת המשך ורציפות. העלאת שאלת היהודים מחדש על הפורום המדיני

הבין־לאומי, בהיקפה הרחב ובחריפותה המלאה, לא כשאלה מופשטת, אלא בקשר עם

א"י, עם מראה־מקום קונקרטי לפתרונה לא בדרך של בקשת “זכויות” אלא בדרך

קונסטרוקטיבית – זהו המפתח לכל פעולה ציונית בעלת מידות ההולמות את

צרכי העם בשעה הזאת. לפרובלימה המדינית של הציונות יש כיום שתי חזיתות

עיקריות, חזית העליה לא"י וחזית היציאה מארצות הגולה: **עליה בלתי

מוגבלת** ע“י שרירות לב פקידותית, וע”י טעמים שאין להם שום קשר ליכולת

הקליטה האובייקטיבית של הארץ, ויציאה בלתי־מוגבלת לא רק לאדם היהודי,

אלא גם לנכסיו ולרכושו. איננו יודעים אם אפשר לבקש אינטרוונציה

פוליטית, ואם תועיל אינטרוונציה כזאת כדי להניע את היטלר ואת אנשי היטלר

לא לשנוא את היהודים ולא להתעלל בהם, או כדי להניע את פולין שלא תגבה

מסים מרוששים מאת היהודים, ומהסטודנטים הפולנים שלא יכו אותם ולא ישליכום

מן האוניברסיטאות, או את הרומנים שיתיחסו אליהם בחיבה וכו' וכו' – אבל אפשר

לדרוש אינטרוונציה, והיא יכולה להועיל, שיתנו להם לצאת, כשם שנתנו

ליוונים לצאת מתורכיה, שיתנו לשוב למולדתם, להאחז בה ולבנות אותה.

אבל פעולה פוליטית איננה נעשית ע"י המולת אוילים ופרזות

מנופחות, והיא משוללת כל ערך אם מאחוריה איננו עומד כוח מאורגן המסוגל

להיות נושא אחראי לתביעות שהוא מרים אותן ושיש לו יכולת להגשימן. פעולה

פוליטית תכליתית איננה יכולה גם להעשות באטמוספירה של הפקרות ובגידה

פנימית, אגב מעשי חתירה ופעולות דיסאורגניזציוניות בלתי פוסקות. לכל מקום

שאנו מפנים את פנינו הננו נתקלים, איפוא, בשאלה זו, בשאלת ההסתדרות הציונית

והכשרתה לתפקידיה בתקופה הזאת. האידיאה הציונית היא המנצחת עתה ברחוב

היהודי, היא סיסמת ההצלה היחידה לעם, ונס־התנחומין שהוא נושא אליו את עיניו

מתוך מבוכתו ומצוקתו הגדולה – אבל ההסתדרות הציונית, בצורתה הנוכחית,

היא הכלי הבלתי־מסוגל ביותר לשרת כיום את האידיאה הזאת, להיות נושאה

ומגשימה.

תרצ"ג

---

המגביות

מאת

יצחק לופבן

א.

אחרי שהיות מרובות ונפתולים פנימיים ממושכים, הוכרז לבסוף על המגבית העולמית ל“קרן התישבות יהודי גרמניה בא”י“. ההכרזה באה לא מעט באיחור זמן, אחרי שמפעל הסיוע ליהודי גרמניה כבר התפצל לכמה וכמה צנורות, ואחרי ששמותיהם של אישי הציונות והסוכנות היהודית מופיעים כבר על “אפלים” למגביות מקומיות שונות, שהקשר שלהן עם המפעל הקונסטרוקטיבי בא”י הוא רק חלקי (המגבית האנגלית, המגבית האמריקנית וכו'). מצב זה מחליש במידה רבה את כוח תנופתה של המגבית הציונית, אשר היא היתה צריכה להיות הראשונה בזמן והראשונה במעלה, ואשר עליה הוטל לתת את הכיוון המכריע לתגובתה הפוריה של היהדות העולמית על האסון הנורא שאירע לקיבוץ היהודים בגרמניה. בזה שהדבר לא יצא לפועל כפי שעלה במחשבה תחילה, וכפי שהיה מובן, לפחות היה צריך להיות מובן, לכל שכל ציוני מבוגר ובריא – בזה אשמה המבוכה שבתנועה הציונית, אשמים עסקניה ומנהיגיה, אשר גם בשעת הרת־עולם זו לא רצו לוותר על הסטרטגיקה שלהם בפוליטיקה הפנימית ולתת, בלי דחיות ובלי תנאים, אפשרות מוסמכת ומלאה לפעול, לאנשים הקרואים לעמוד בראש הפעולה הזאת, בשני חלקיה: הכלכלית והמדינית גם יחד.

ואעפי"כ, המבחן האמתי של היהדות העולמית – אם התרגשותה למראה אסון גרמניה יש בה ממש ואם הלקח שהיא לוקחת מפרק היסטורי זה הוא נכון וקולע למטרה הנכונה – המבחן הגדול הזה עומד להיות בתשובתה על כרוז הסוכנות, על הכרוז הזה דוקא, שאינו מדבר בשם סיוע סתם, אלא מכה על שרשי הפרובלימה, ששמה האקטואלי הוא “יהודי גרמניה”, ושמה המלא והכללי הוא “תנועת השחרור העברית”.

במשך החדשים האחרונים, שבהם ניתכה על ראש הקיבוץ היהודי בגרמניה מצוקת גזעם ודמם בצורה כה איומה ומבהילה, התגלתה ההרגשה של שותפות־הגורל של העם היהודי בעולם במראות מעודדים ומרנינים. הגל הגדול של סולידריות, אשר שטף את כל הלבבות היהודיים, היו בו רגעים של התגברות האמונה בתוכנות שאכן “לא אלמן ישראל”, שצפונים בו עוד כוחות של התנערות ומרד, כדי לפרוץ את הדרך לשחרורו. אבל מה הם מראות מרנינים והלך־נפש רגיש ומרתת בלבד? ומהי מרידה שבלב בלי מרידה שבפועל, שבכוחה להפוך את ההתקוממות הזאת למעשה־רב שיש עמו פדות והצלה, ולקומם הווית־חיים חדשה לעם אשר אדמת הגויים פולטת אותו? תנועת המחאה העולמית המלוכדת, ההפגנה העצומה של היהדות האמריקנית, כל אלה יש בהם כדי לפרק קצת את המועקה שבלב, לתת מוצא לרגשות ההתמרמרות הממלאים אותנו, אבל אין בהם כדי לשנות אף כמלוא נימא את המצב הטראגי של היהדות הגרמנית, אם אין הם משמשים התעוררות לקראת מפעלים יותר ממשיים, אשר יבואו אחריהם. גם החרם נגד סחורות גרמניה אינו אלא צורה של מחאה, שיש עמה אמנם כוח מחץ ידוע, אבל כל האפקט שלה הוא בזה שהיא מכבידה קצת על חית־הטרף ההיטלרית את מעשה הטרף שלה, אבל אין היא מונעת את פרוצס הכליה של היהדות הגרמנית, ואין היא מסוגלה למנוע אותו גם אילו היה כוח מחצו של חרם זה כה גדול עד שבאופן פורמלי היתה ממשלת הנאצים מוכרחת לבטל את הגזירות והרדיפות כלפי היהודים.

לא בזה, איפוא, המבחן הממשי של היהדות בשעה זו. היא תתבדה לגמרי, אם אחרי ההפגנה הענקית של כוחותיה האימוציונליים יגרר אותו זנב העלטה של “צדקה גדולה” אשר תחלק “מקל ותרמיל לגולגולת”, ותסיים ב“ברוך שפטרנו”.

“צדקה” זו יש בה אולי כדי לשובב לרגע קטן נפשות מצוקים או לסייע לחלק מן היהודים האלה לעבור מגולה לגולה, מגולה שהיא פולטת אותם כבר היום לגולה שתפלוט אותם מחר, אבל אין בה כדי לתת את התשובה ההיסטורית על השאלה ההיסטורית המזדקרת בכל מלוא חריפותה למראה חורבנה הטראגי של היהדות הגרמנית. המבחן יהיה בזה אם היהדות העולמית הנרגשת והנעלבת עד עומק תחושתה והכרתה האנושית, תדע לפרש אל נכון את אותות הימים האלה ותוציא מקרבה כוחות התנדבות ונכונות אמתית לשלם בעד בערת גרמניה במטבע יציבה, אשר בכוחה אפשר יהיה להפוך את האסון הזה למנוף של בנין־עד אל אדמת ארץ־ישראל.

זה היה שוב וייצמן, אשר בדבריו שהשמיע לפני זמן קצר באסיפת אנשי־השם ואנשי־הכסף בלונדון, בשעת יסוד הקרן האנגלית לעזרת יהודי גרמניה, הרים את השאלה הזאת על גובהה ההיסטורי ונתן לה ביטוי קולע, המנסר והולך מעל ראשי הנאספים במעמד זה ומעל נימוקי מפעלם. את הכוס של רחמים ושל “קירבת לבבות” אשר מזגו האנשים האלה, שגם כיום א“י היא בעיניהם רק פרט קטן במעשה הצדקה שלהם, הוא טפח על פניהם, בדברים שקטים אבל נמרצים. הוא הראה להם מהי התועלת והמסקנה של מעשה צדקה סתם, מה עלתה להם ליהודי פולין ממפעל העזרה בשנות 1922־1921 אשר בלע עשרות מיליוני דולרים, ורמז להם שבל נא יהיו שקטים בנפשם ועל יחשבו כי הם באים לעזור לאחרים ואליהם הרעה לא תגיע. הוא קידש בהזדמנות זו מחדש לעיני הפילנטרופים המתבוללים הללו את שמה של הציונות. “ציונותי – אמר – לא מהיטלר באה, ציוניותי וציוניותם של כל אלה שעבדו עמי במשך שנים רבות לא נתמלאה מחורבנם וגירושם של יהודים, אלא מבנינה של א”י. בניננו יכון על הרצון הלאומי ולא רק על ההכרח החיצוני. אין אנו רוצים לעשות פרנסה פוליטית מצרת היהודים, אבל דבר אחד חייב אני להגיד: הדיאגנוזה שלנו מלפני חמשים שנה, לצערי הרב היתה צודקת” והוא סיים: “רק ע”י בנין א“י טהורה, גאה וישרה, תכריחו את העולם לשנות את יחסו אלינו”.

אכן, הדיאגנוזה שלנו היתה הנכונה, ולא רק הדיאגנוזה של הס, של פינסקר ושל הרצל ביחס לגורל ישראל בעמים, אלא גם זו אשר נעצה את אצבעה בתוך רצועת הארץ הקטנה הזאת שעל מפת העולם, ולנוכח סיטואציות פוליטיות שונות ולנוכח כל החליפות והתמורות של המצב הכלכלי והמדיני שבחיי העם היהודי בכל תפוצות הגולה, לנוכח לעג השאננים וטמטום הנבוכים, הדגישה וחזרה והדגישה שכאן ורק כאן בנקודה הזאת המפתח לפתרונה של שאלה ניצחת זו, והתאמתה עוד דיאגנוזה אחת, בתוך תחומי הציונות עצמה ובסימון דרך הגשמתה, הדיאגנוזה אשר קבעה שמפעל היסטורי זה לא יקום בכוח היחיד בלבד, או בכוחם של יחידים הממלטים את עצמם לא“י ובונים את חייהם בה כל אחד להנאתו וכל אחד לפי דרכו, כי אם ע”י מאמץ קולקטיבי של האומה הישראלית, ע“י תנועה עממית חלוצית, מתנדבת ומנדבת, אשר בכוחות משותפים ובאמצעים משותפים תיצור את האפשרות להתאחזות ולהתיישבות בארץ בשביל המונים יהודיים גדולים שאין בכוחם לעזור לעצמם. ענין גרמניה נתן לנו שוב דוגמא קונקרטית באיזו דרך מתפתח הפרוצס של שיבת ציון, אילו כוחות אלמנטריים מטלטלים את ספיקת ישראל אל חופי הארץ הזאת. זה איננו ואינו יכול להיות בשום אופן פרוצס כה שקט ומתנהל לאטו, המחכה לקוניונקטורות מרהיבות ומושכות לבבות של בעלי־ההון, ומפקיר את מפעל ההגשמה הציונית למשחק הגלים של ימי גיאות ושפל, אלא זה מוכרח להיות פרוצס סוער ומסתער, מעפיל, כובש ויוצר מתוך רציפות והתמדה, מבלי להתחשב בשום קוניונקטורות חיצוניות ומבלתי היותו תלוי במחירה של תיבת תפוחי־זהב בשוק העולמי, או ברינטה של בתים ומגרשים בת”א.

וכך נעשתה “הקופסא” הזאת, אשר צלצולה היה כבר כה עלוב בזמן האחרון, שרק איסתרות של נחושת בודדות עוד קשקשו בה, שלא היתה כבר קופסא כי אם אסקופא נדרסת, שנפסלה וחזרה ונפסלה פעמים רבות גם ע“י השאננים בציון וגם ע”י עצלי־הלב ונרפי־המחשבה של הבורגנות הציונית – כך נעשתה ה“קופסא” הזאת מחדש לסיסמא אקטואלית בציונות ובעם העברי. אבל זאת תהיה שוב טעות מכשילה, אם נרצה לראות במגבית זו רק קרן עזרה שהזמן גרמא, שנועד לה איזה תפקיד חד־פעמי וחולף, ואם לא נראה בה התחלה של התנדבות עממית מחודשת, בקנה־מידה הרבה יותר גדול מאשר עד עכשיו, בשביל קרן־התיישבות מתמידה, אם זו לא תהיה שוב “קרן היסוד” בעלת יכולת קונסטרוקטיבית גדולה, כפי שעלתה במחשבה תחילה לפני שלוש־עשרה שנים, משוחררת מן האינרציה שדבקה בה ומצוידת בפתוס חדש הפותח את לב העם להבנה נכונה של תפקידו ולפעולה נכונה בכיוונו של תפקיד זה. אם אנו אומרים “יציאת מצרים חדשה” ביחס לגרמניה, אם אנו מדברים על חילוף־המקצוע בקשר עם הנוער היהודי בגרמניה, אם אנו דואגים להעברת הילדים של יהודי גרמניה לשם חינוך בא“י, אם אנו חושבים על תמורה כה יסודית בחיי החומר ובחיי הרוח גם יחד – הרי כל זה לא יבוא רק ע”י כך שאלפים אחדים מפליטי האניה השבורה ימלטו את עסקיהם ואת רכושם לארץ, כי אם ע"י זה שבידי התנועה הציונית יהיו אמצעים מספיקים לארגן את היציאה הזאת ואת הקלטתה בארץ, להקיף אותה בפעולה תכניתית, למען אשר מעשה ההצלה שבה יהיה בו בזמן גם מפעל של בנין לאומי.

ב.

בטרגדיה של היהדות הגרמנית נתקפלה עתה הפרובלימה היהודית והציונית בכל היקפה וחריפותה, ומוזר מאוד, אם פה ושם קמים בתוכנו אנשים רוגנים, המפליטים דברי קנאה כלפי ההתרגשות והתכונה הגדולה שקמו מסביב לעניני יהודי גרמניה, וטוענים על קיפוח חלקם, באהדה עממית רוגשת זו, של קיבוצים יהודיים אחרים, אשר אף הם נתונים במצוקה גדולה. ומוזר, מוזר מאוד כאשר מעלים בקשר עם זה על הפרק היקשים בין “גלות היטלר” ל“גלות סטלין”, כדי להוכיח שהגלות האחרונה היא יותר גדולה ויותר חמורה. הדברים האלה, בכל לשון ובכל צורה שהם נאמרים, מוכיחים רק על שטחיות מוחלטת בתפיסת הסיטואציה המיוחדת הזאת. כדי לשבר את האוזן במשל, דומים הדברים כאילו בימי ההתרגשות שקמה בעם היהודים לאחר הפרעות בקישינוב היה קם מי וטוען: למה אתם מתרגשים כל־כך על מקרה זה ואינכם מתרגשים כלל וכלל על זה שבו בזמן נספו אולי יהודים פי־שנים במספר במגיפה, בחולירע או בטיפוס וכדומה; למה רק כאן הריקה שכינת־ישראל את זעמה ואת תוכחתה הגדולה במשא “עיר ההרגה”, ועל אלפי היהודים המתים בכל יום ובכל מיני מיתות משונות ובלתי משונות, היא מרעידה את כנפיה בדממה. דברי ימינו המלאים צער ודוי מעלים מפעם לפעם על יריעת שמינו אותות וסמלים, המזעזעים את הכרתנו ההיסטורית עד שרשיה. חזיונות חלקיים מקבלים צורת חזיון כללי של האומה, והדברים דומים אז כאילו נבקע אחד הסכרים הראשיים אשר הגולה היהודית כבשה בתוכם את הוויתה הרוגשת והיא מתחילה להיות ניגרת בזרם כביר המכה גלים בכל רחבי העם. במשך חמש מאות השנים האחרונות התגלו מומנטים כאלה פעם בגירוש ספרד, שאף כי זה היה רק חזיון חלקי בחיי העם, הוא נחרת בהכרת העם ובהרגשתו כ“חורבן השלישי”, כאילו כל העם העברי היה “במעמד” גירוש זה; הוא נתגלה בפעם השניה בגזירות ת“ח, אשר מפולין המדינה עבר בתוך כל העולם היהודי, לתפוצותיו הנידחות ביותר, זיעזוע ההרגשה שהנה נגדשה הסאה של צרת־ישראל, עד לידי יקיצת אמונות ותנועות משיחיות, עד כדי לראות במוראות האלה אותות של חבלי־גאולה ומלחמת גוג ומגוג וכו'; הוא נתגלה במידה ידועה גם בפרעות הגדולות ברוסיה בשנות השמונים ואח”כ בפרעות קישינוב; הוא נתגלה אפילו במקרה קטן וטפל לכאורה, במקום שהדברים נגעו רק לחייו ולגורלו של איש אחד, בימי דרייפוס בצרפת – והוא מתגלה עתה בגרמניה, במידה שלא נתגלה אולי בכל חמש מאות השנים האלה. שוב חמרמרו קרביה של ההיסטוריה הישראלית עד לידי הרגשת הגורל הכפוי עלינו כגיגית, מכיון שכאן באה לידי קיצה הטראגי אחת האילוסיות הגדולות ביותר של הגלות היהודית, האילוסיה שישנה בכלל איזו צורה שהיא אשר בה אפשר לו לעם היהודי ל“הרגיע בגויים ההם”.

לא תמיד ידענו להוציא מסקנות נכונות מן האותות האלה. עכשיו אנו יודעים. על כל פנים יודע זאת החלק המכריע של האומה. ואם אמנם צדקו דברי וייצמן ש“אין אנו רוצים לעשות פרנסה פוליטית מצרת היהודים” ותיפח רוחם של כל העושים פרנסה כזאת – הרי אנו מצווים לעשות ממנה, מצרת ישראל זו, מנוף לשחרור ישראל מצרתו. זאת היא שעה חמורה מאוד בחיי העם, אבל יחד עם זה שעה גדולה מאוד. גרמניה – זוהי שריקת־שוט כה עצומה של ההיסטוריה, המסוגלה להקיץ נרדמים ולהביא לידי תנועה זריזה אפילו את ה“סוסה” של מנדלי. כל עצב בעם נמצא עתה במצב של ערות וחלחלה – וזה יכול להיות מקור של כוח גדול ומבורך, אם נדע לחבר אותו כולו אל תחנה מרכזית, אל התחנה המרכזית, ששמה ארץ־ישראל, ואם לא ניתן לו להתבזבז בקטנות, באימוציות ריקות, וב“נצחונות” מדומים.

אכן, במשך חמשים השנים האחרונות למדנו להוציא מסקנות נכונות מאותות הגורל הללו המתגלים על אופקי שמינו. לא תמיד הוצאנו את המסקנות הללו במלואן, ולא תמיד מיצינו את כל הפוטנציה השפונה בהן. ימי הפרעות של שנות השמונים נתנו לנו את ראשית חיבת־ציון, את ה“אוטואמנציפציה” ואת עלית ביל“ו; ימי דרייפוס נתנו לנו במידה רבה את הציונות המדינית, את הרצל, את ראשית ארגונו הגדול של העם; ימי קישונוב נתנו לנו את העליה השניה, את ראשית התנועה החלוצית המגשימה; ימי גרמניה מוכרחים לתת לנו את ההתיישבות היהודית הגדולה בארץ, את פרוצס ההגשמה המזורז, הגובר והולך. איננו יכולים עתה לנקוב מספרים, כמה יכולים לעלות ובמשך כמה שנים. אנו רוצים לרוקן את גלות גרמניה ולהעבירה לא”י במידה שאפשר, כשם שאנו רוצים לרוקן ולהעביר את כל הגלויות לא“י. ישנה בודאי כיום יכולת אובייקטיבית מרובה בארץ לקליטה כלכלית – אבל זו בלבד אינה מספיקה, ומן ההכרח שתיווצר יכולת סובייקטיבית גדולה להקלטת המונים ולישובם. לפיכך אין לדבר על ה”קרן להתיישבות יהודי גרמניה" כעל אפיזודה בחיי הציונות, אלא כעל נסיון מחודש לעודד תנועת התנדבות בעם לשם התיישבות לאומית, תכניתית, אשר בשרתה היום את יהודי גרמניה היא משרתת בו בזמן את כל מפעלנו הישובי, ואשר ממנה אולי המעבר לריכוז אמצעים לאומיים גדולים גם בצורה אחרת, אם בצורת הלואה לאומית ואם בצורת הלואה בין־לאומית לשירות העם והמפעל כולו.

היצליח הנסיון הזה הפעם? האם לא יפורט אף הוא לפרוטות, וישאר באמת רק אפיזודה חולפת, שיש עמה גם מפח נפש רב כמו “קרן העזרה” בשעתה? – בזה יבחן, כאמור, העם. אבל התשובה הממשית יותר על שאלה זו תלויה שוב בהכשרתה המוסרית ובכוח־מתיחתה של ההסתדרות הציונית בתקופה זו, התובעת אקומולציה חדשה של מרץ עממי לפעולה.

תרצ"ג

---

ה"יידישע רונדשוי"

מאת

יצחק לופבן

הטלגרמה הקצרה, בעלת פסוק אחד, אשר העבירה אלינו את הידיעה ע“ד סגירת ה”יודישע רונדשוי", עתונה המרכזי של ההסתדרות הציונית בגרמניה, איננה בשבילנו רק אינפורמציה על פרט נוסף לפגעי היהודים תחת שלטון הרשע של היטלר. גם אילו היתה ידיעה זו מצומצמת בתחומי העתון בלבד, ולא היו כרוכים בה חששות לגבי ההסתדרות הציונית הגרמנית כולה, הרי זאת היא בשורה מדהימה על סתימת הצינור היחידי שדרכו באה בימי חירום אלה היהדות הגרמנית לידי ביטוי של כבוד, הן בהתאבקותה הקשה עם כוחות החוץ על זכויותיה, ועל זכות קיומה, והן במלחמתה כלפי פנים על ישוב־דעתה ודרך שחרורה. פעמיים בשבוע, מדי התקבל לידינו כאן בארץ הגליונות האלה הרותתים בנשימה המאורעות הקודחים, היתה ממלאה אותנו ההרגשה שעל הדפים הללו הולך ונחרת עתה בכתב אמת אחד הפרקים הטרגיים ורבי העלילה ביותר של ההיסטוריה היהודית בתקופה זו, והתפקיד שהעתון הזה ממלא עתה איננו שירות ז’ורנליסטי בלבד ליום ולשעה, אלא יש בו משום הצבת ציון לדורות, לאותה התמורה הגדולה כבדת הפרפורים ועתירת התוצאות העוברת על היהדות הגרמנית בזמן הזה.

הופעתה של ה“יודישע רונדשוי” במשך חדשי הסיוט האחרונים, היתה מלוּוה שני פלאים: הפלא האחד היה בעצם העובדה שבתוך המערבולת השחורה והגועשת של משטמת ישראל אשר לא ידענו כמותה מאות בשנים, בתוך משטר של דיקטטורה שכור נצחון ומשתולל, המדכא ומחניק כל גילוי חפשי של דעה, ונועל בשבעה מנעולים כל עתון וכל מפלגה שאינם מנבאים בסגנונם של שליטי היום בגרמניה, מתקיימת במה כזאת אשר שמרה לעצמה תחום ידוע של חופש ואשר מעליה, בצורה תרבותית אבל בשפה ברורה ונמרצת, יוגד לשלטון הנוכחי פשעו כלפי היהודים; והפלא השני – התעלותו של העתון הזה לגובה של ביטוי ושל הכרה עצמית ציונית ולאומית אשר לעתים נדירות ידענו דוגמתו בספרות העתית הציונית והיהודית.

במשך זמן ידוע היתה ה“יודישע רונדשוי” אובייקט לבקורת והתקפות חריפות, בחלקן צודקות ובחלקן מופרזות, בחוגי הציונות וגם בחוגינו אנו. אבל גם מבקריה הקשים ביותר, בימי המתיחות הפוליטיות שלאחרי מאורעות אב, לא יכלו מבלי להשתומם, איך בכור המצרף של ימי הנסיון האחרונים, נהפך העתון הזה למאורע כביר בחיי הציונות. הוא היה הפינה היחידה שבה נצטמצמו בזמן הזה בגרמניה שכינת ישראל וכבוד ישראל. הוא היה לדגל היהודי המתנופף, לא מורד לחצי התורן לאות אבל ולא מצונף לאות אבדן־עצות, אלא מתנופף ונישא ברמה, פרוּש לכל מלוא האורך והרוחב של יריעתו וגלוי לצבעיו. באותו זמן שבכל חוגי היהדות הגרמנית האחרים ובמוסדותיה פסקה פתאום הרציפות והשתררה אנדרלומוסיה ומבוכה, בשעה שהכל נדהם ונדם, לא ידע מה לומר ומה לענות על המצב החדש ועל השאלות החמורות שהזדקרו פתאום מתוך המציאות החדשה – היה כאן המקום היחידי ששלטה בו רציפות, שהיה בו מצפן וידיעת הדרך גם כלפי פנים וגם כלפי חוץ, שהכל נאמר בו בלי היסוס, ללא חיל והכנעה, מתוך הרגשת מלוא רצינותו של המצב ומתוך הכרת כל כובד האחריות הרובצת על התנועה הציונית במתן תשובה ופתרון לשאלות הבוערות שהועמדו לפני חצי מיליון יהודי גרמניה, ואתם לפני יהדות כל העולם. מאותו המאמר הנפלא לאחר האחד באפריל “שאוהו בגאון את הכתם הצהוב!” עד מאמר־התפילה להישרת הקומה וזקיפת הגו שבגליון האחרון, שהוא, כנראה, גם האחרון ממש להופעת ה“יודישע רונדשוי”. בכלל בתקופה זו היה גליון אחרי גליון בבחינת לפיד מאיר בחשכת גרמניה, אשר הורה ולימד וחינך, אשר הוכיח וייסר והכניס בהירות לתוך האוריינטציה ולא נתן לשום מחשבה של הסתגלות ולשום פירוש מוטעה ומטעה לחזיונות הימים האלה להשתרר, אשר ניער כנער את הכברה את שארית הטמטום שנשאר בחוגים רבים של יהדות גרמניה בהערכתם והבנתם את המצב שהם נתונים בו, פרץ פרצים במבצרי ההתבוללות, הרחיב את תחומי ההשפעה הציונית, והראה לנבוכי הזמן את שתי דרכי התשובה והמוצא היחידים שהיו, שהנם ושיהיו גם מחר, בכל המצבים והתנאים, בפני יהודי גרמניה כמו בפני היהודים בכל ארצות פזוריהם – שתי דרכים שהן אחת: שיבת ציון ושיבה ליהדות שבהכרה, ליהדות שבחיוב, לקשר הפנימי והתרבותי שלה, לשיתוף־גורלה ההיסטורי ולתנועת שחרורה.

ההרגשה הזאת לגבי התפקיד שמילאה ה“יודישע רונדשוי” בתקופה זו, לא היתה רק נחלתנו אנו כאן בארץ, שבשבילנו היה העתון הזה בגלל הקשר הבלתי אמצעי היחידי עם מאורעות גרמניה, לא בהתגלותם החיצוני ובתיאור המצוקה, כי אם בהתחוללותם הפנימית, בלבטיהם ובהדים הנפשיים והמחשבתיים שהם עוררו בלב היהדות לסוגיה השונים – לא רק נחלתנו אנו היתה ההרגשה הזאת, אלא נחלת חוגים רבים של יהודים בגרמניה, אשר היו תמיד רחוקים וזרים לציונות, ואשר המאורעות האחרונים הביאו אותם לידי ישוב־הדעת במקצת. הם מצאו בבמה הזאת את הקול המעורר את אמתת נפשם הנרדמת; זאת היתה גם הרגשתם של חוגים רבים בלתי יהודיים, נאורים וליברליים, המתקוממים בנפשם למסע צלב־הקרס ההיטלריסטי אשר דוקא בתשובה הגאה והלאומית של היהדות, שניתן לה ביטוי מעל דפי ה“יודישע רונדשוי” מצאו את התשובה הנכונה והראויה לכבוד, ולא בזחלנות ובהכנעת־העבדים של אותם החלקים החושבים את מאורעות הזמן למקרה חולף ומנסים להשלים עמם.

והנה מודיעים על סגירת העתון הזה. נתבטלה הבמה שעליה נישא חזון היהדות הגרמנית בימים אלה, חזון סבלה ומלחמתה ושאיפת שחרורה. איננו יודעים בשל מה ולמה באה הסגירה הזאת, אם משום שחל איזה שינוי אצל ממשלת היטלר ביחס להסתדרות הציונית בגרמניה, שהיתה נסבלת עד עתה, או משום שהעתון הזה התחיל להיות בלתי נוח לאותה קבוצת המתבוללים המגישים את אזניהם אל הדלת והמזוזה של משטר הנאצים כדי להרצע – בין כך ובין כך זאת היא מהלומה קשה מאד לציונות הגרמנית וגם לנו ולתנועה כולה. עם סגירת ה“יודישע רונדשוי” אבד לנו כלי־מלחמה חשוב בהגנתנו העצמית בגרמניה. אבל לא זה בלבד; נסתם הצינור שדרכו דיברנו ליהדות הגרמנית בשעה זו ברוחנו אנו, שדרכו דיברו לא רק ולטש ובלומנפלד ואחרים אלא אנו כולנו; שדרכו בכלל הגיע דברנו, דבר האמת הציונית, ליהדות זו, הנבוכה והאובדת דרך. איננו יודעים אם תצליח ההסתדרות הציונית הגרמנית לשבור את המנעול אשר נתלה על פיה. אם נכונה הידיעה, שמנהיג קבוצת המתבוללים הקיצוניים נתמנה לקומיסר לעניני היהודים בגרמניה, הרי פירושו של דבר הוא “יבסקציה” נאצית, שממנה צפוי לציונות הגרמנית אותו גורל שהנחילה היבסקציה הקומוניסטית לציונות ברוסיה.

תרצ"ג

---

הצבועים

מאת

יצחק לופבן

“העושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפינחס”

עוד זמן רב בודאי לא נעבור ולא נוכל לעבור לסדר היום על רצח ארלוזורוב. צער היחיד, צער התנועה, צער האומה על האבידה הגדולה והיקרה הזאת עוד יחלחל ויכרסם בקרבנו שנים רבות, עד אשר תהיה בנו יד ההרגל ודמות חברנו הנרצח תשקוט במעלת הקדושים של המיתוס העברי החדש הנרקם בזעה ובדם על אדמת א“י. כיום הננו אבלים עדיין, ובשבילנו, הקרובים ביותר אל החלל הזה, אין השעה נתונה כלל וכלל להכנס לתוך פולמוס דברים המוציא אותנו מן ההתיחדות האנוּנה עם הקרבן, ועם רגש היתמות המעיק עלינו. אבל מסביב לקברו הרענן של ארלוזורוב, אשר עוד אתמול נראה היה כאילו כל הישוב, כל הציונות, כל האומה הרכינה עליו את דגליה והתאחדה מסביבו בשיתוף של הערצה, בשיתוף של כאב ובשיתוף של דין ומשפט כלפי הפשע הנתעב – מסביב לקבר זה התחיל להתרומם אבק של שמצה פוליטית, צינית ועזת־מצח, הכופה עלינו ויכוח שלא רצינו בו ושלא עתה שעתו, ויכוח מסביב לאותה ה”כת" אשר עליה מוטל החשד כי מתוך שורותיה צמח הרצח הזה, וכי היא אחראית לו לכל הפחות באופן מוסרי.

אכן, איום ונורא הוא החשד הזה. הוא מרעיד את הנפש ומקפיא את הדם. כי כאן לא רק האבידה כשלעצמה עושה, לא רק אבידת היחיד, לא רק אבידת אדם חי, צעיר, דגול ורב־יכולת – אלא כאן קרה דבר אשר צלו הכבד מקדיר את טהרתה המוסרית של התנועה הציונית, הממוטט את אחד היסודות העיקריים שעליה בנויה תנועת השחרור העברית, ומגלה לנו את מאורת האימה מבפנים, אימה שלא ידענו כמותה מאז ימי העברות, כאשר החרב־איש־ברעהו מבית סייעה בידי האויב מבחוץ לעקור אותנו מן הארץ הזאת ולהכרית את חרותנו המדינית.

אנחנו לא נקדים את פני המשפט. ובשביל הענין שאנו דנים עליו לא חשוב אפילו מה תהיינה תוצאותיו של המשפט הזה. עצם החשד שהדבר הוא בגדר האפשרות, עצם ההרגשה שמביתנו קמה עלינו התועבה הזאת, מבית הישוב, מבית הציונות, מבית המרי של הציונות, איננה קשורה כלל לשום “Corpus delicti”. כי עוד טרם שניתן יסוד משפטי להרגשה זו היה לה יסוד מוסרי במערכת של דעות ומעשים ובמערכת של חינוך נפסד אשר בתוצאותיו מוכרח לבוא הפשע, מוכרחים לבוא¹ הפשעים, מוכרחים לבוא מעשי טירור והריסה שאין להם מעַצור. אם במשך עשר שנים מחנכים תנועה ונוער להפקרות, מרעילים את נפשם בהטפות אבנטוריסטיות, מלמדים אותם לבוז לכל אידיאה מוסרית ולקדש כל תועבה ציבורית; אם במשך עשר שנים תוקעים מסמרים במוחות הנוער הזה שוייצמן הוא בוגד, מכור לאנגליה בעד בצע כסף, “סנבלט”, שתנועת הפועלים היא תנועה של בוגדים ו“סנבלטים”; אם שמים ללעג ולקלס כל מעשה יצירה ובנין ומרימים לאידיאל לאומי כל דבר להג וכל צואר עתק; אם רצח מדיני בכלל מתקדש באידיאה כמעשה גבורה – הרי יש מכל זה מסקנות; אם לא היום אזי מחר, הרי מוכרח לקום מי מהחניכים האלה לקיים את התורה היוצאת מן המסקנות האלה למעשה. אם ביום כ“ב סיון תרצ”ג בבוקר קוראים מאות ואלפים בחורים בארץ־ישראל ב“חזית העם” שארלוזורוב מכר או רוצה למכור את עניני הציונות ואת עניני העם להיטלר, ושהעם העברי “ידע גם כיום להגיב על הנבלה הזאת הנעשית לעיני השמש ולעיני העולם כולו”, ואם ארלוזורוב זה מתבוסס בליל כ“ב סיון תרצ”ג בדמו – הרי אם גם אין כל קשר בלתי אמצעי בין שני הדברים האלה, מעוררים בכל זאת העקבות המוסריים של הפשע הזה חשד הרבה יותר גדול מאשר עקבות רגליו של הרוצח, שאחריהם מחפשים הגששים במנורות “לוכס” והמנגנון הקרימינליסטי יוצק אותם בגבס כדי לקבל מהם הוכחות.

יחסנו והערכתנו לתנועה נפסדת זו אינם מתחילים עם רצח ארלוזורוב. אנחנו נלחמים בה זה עשר שנים; אנחנו רואים בה זה עשר שנים את הסכנה האיומה ביותר לציונות ולמפעלנו בארץ, ומזהירים על הסכנה הזאת השכם והערב. אנחנו הכרנו את דמותה הנעווה בשעה שהיתה עוד בחיתוליה, בעת אשר הרעל שהיא היתה עתידה להבשיל תסס עוד בתאיה הראשונים. באותו הזמן שהציבור הציוני הרחב הביט על הדבר כעל “יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו”, בשעה שהוא הסתכל לכל תעתועי המחנה הזה מתוך סקרנות והתלהבות של צופים להתחרות “אגרופנים”, בשעה שטפח כאילו טפיחה של חיבה של כתפי ה“שקצים” – נמלאנו אנחנו חרדה לגורל התנועה הציונית העתידה להיות למשיסה ולמרמס לרגל ההתפתחות הפראית הזאת, לגורל הנוער הנלכד בשחיתות הפראזה, הדימגוגיה המדינית, ההתנפחות של “כוח” והחיקוי הצבאי. ואם אחד ממנהיגי המחנה הזה מאשים אותנו ב“נסיון” להמית מיתר מוסרית וציבורית את התנועה הרביזיוניסטית, הרי יכולים אנו לקבל על עצמנו את האשמה הזאת במצפון טהור ונקי. אבל ה“נסיון” הזה אינו מתחיל מעתה, מאחרי רצח ארלוזורוב, והוא אינו זקוק כלל וכלל לטרגדיה איומה זו ולפשע המתועב הזה כדי להעגן בו ולהצדיק אותו. אנחנו רצינו ואנו רוצים ואנו מקווים שנבצע את הרצון הזה בדרך של חינוך ציבורי, בדרך של הסברה ומלחמה ציבורית כשרה – אנחנו רצינו ורוצים לשחרר את הציונות מן השאֵת הממארת הזאת, ההורסת את כל תאיה המוסריים ומהווה סכנה ומכשלה בלתי פוסקות בדרך מאמציה המעשיים והמדיניים.

כל זה אין לו שום קשר עם רצח ארלוזורוב. כל זה אינו זקוק לחותם של דם כדי לקיים ולאשר אותו. אבל בל־נא יבואו “מליצי היושר” הצבועים להטיף לנו עתה דברי פיוסים ו“שלום בית”; בל נא יבואו להשתמש בחשד זה של רצח כדי להעמיד את הרביזיוניסטים כ“נגזלים”, כנרדפים חנם, כצדיקים, ובל־נא יעמידו מנהיגי הרביזיוניסטים את עצמם כך! אכן החשד הוא לעת־עתה חשד בלבד, אם כי איום ונורא, ונניח לחקירה המשפטית לברר אשר מוטל עליה, לגלות את האמת, להבהיר את הטעון בירור והבהרה. אבל בל־נא יבואו ויאמרו: “אלו גם”… אילו גם התברר שזהו הרוצח, הרי אין זה אלא ענין של יחיד, של איזה “משוגע”, של איזה “נבל”, והמפלגה הרביזיוניסטית היא טהורה ונקיה מכל אשמה. בל־נא יבואו לבנות פלפולים משפטיים, ואל־נא יביאו ראיות מבייליס וכדומה. “אילו גם”, אילו התברר שזה אינו רק חשד, הרי הבר־נש האומלל הזה מבריסק אשר היה שליח לתועבה זאת איננו מעניין כלל, ולא הוא נושא באחריות המוסרית לפשע, לא הוא בלבד ואף לא אותה הקבוצה הטירוריסטית בלבד אשר יחד עמו טיכסה אולי את העצה המחרידה הזאת.

בל נא יבואו הצבועים להכין “אליבי” מוסרי במקום שכל המסיבות האובייקטיביות מטפחות על הפנים. הה, אילו היה חס וחלילה להיפך, אילו למרות החינוך של תנועתנו, של תנועת הפועלים העברית, לטהרה מוסרית, לאחריות, למעשי יצירה חיוביים, לאורח חיים חלוציים, לחיי עבודה ועמל כפים צודק וכשר, אילו למרות כל זה, למרות עבודתנו התרבותית, למרות הספרות שלנו בת יותר מחצי יובל שנים, למרות דברינו השכם והערב, היה קם מתוך מחננו משוגע פורץ גדר ועושה תועבה מעין זאת – לא היה נמצא בודאי בין כל היהודים הטובים האלה אף מליץ יושר אחד מני אלף אשר היה אומר “אילו גם”. הרי רק לפני זמן קצר היה הדבר; דבר מצחק וטפל באמת: אחד החברים הפליט מתוך פיו במסיבה קטנה, בשעת התרגזות, מלים אחדות על עתידות סוציאליסטיות, מלים שהן לעצמן אין בהן שום דבר נורא ואיום, ואף על פי כן יודע כל ילד בא“י שאין הם מסגנונה של תנועתנו ומקומן לא יכירן בדיוננו האחראי על עניני א”י – ובכל זאת איך נהפך הענין תיכף ל“פלגש בגבעה”, איך רעשו כל אמות הסיפים וכל העתונות בעל־הביתית בארץ ובגולה איך היא לעסה את זה לתאבון, איך גילגלו במלים אלה כ“בשפעת קלגסים”, איך הזדרז אחד מעסקני האכרים החשובים להסיק מזה מסקנות רציניות ומחרידות, איך ישבו אחרי כן סוציאולוגים בעל־ביתיים ובמתינות פילוסופית וב“כובד־ראש” השתדלו להוכיח כי זה הוא, כי זאת היא כוונתה האמתית של תנועת הפועלים הארץ־ישראלית, ועד היום משמשות המלים ההלו ה“קלף” החזק ביותר במערכת השיסוי והקטרוג נגדנו. והרי רק אתמול היה הדבר, בשביעי של פסח, התנקשות של נערים ברחובות תל־אביב, פרי של פרובוקציה, תגרת־ידים, קריעת כובעים. תנועתנו גינתה את זה בצורה חריפה ביותר, בדברים כנים וגלויים, גם בעתונות וגם בפנים המחנה – ואף על פי כן כמה שמחו, כמה עטו אל ה“מציאה” הזאת, כמה השתוללו, איך עשו מזה מיד קרש־קפיצה למעשי שיסוי, ולא נמצא אף אחד בין היהודים הטובים האלה אשר יאמר: “אילו גם”, אשר ינסה להגדיר את פרצופה של תנועתנו מתוך מעשיה הטובים, מתוך חמתה המרובה, ולא מתוך פאת הצל הזה של הפרעה מקרית במשמעתה המוסרית. לא, לא נמצא אף אחד. להיפך. שוב ישבו סוציאולוגים ובניחותא, בפרשנות פילוסופית, דחו את צורת הגינוי שלנו ורצו להוכיח כי כך הוא, כי דמותה של תנועת הפועלים הארץ־ישראלית ניכרת אך ורק בזה שקרה ביום שביעי של פסח בין רחוב הכרמל לרחוב שיינקין. ורק עתה, לאור הרצח הזה, לאור החשד האיום הזה, לאור מעשה הזוועה, שאולי לא היה כמוהו בישראל מאחרי החורבן, מאחרי שהתנסח אותו הפסוק “אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא” ונרקמה אותה האגדה על דמו של זכריה – רק עתה הם נעשו פתאום רחבי לב, סלחנים, מלמדי זכות…

הצבועים!

ובל נא יבואו בהיקשים ובהשוואות ממשפט בייליס. בייליס יכול היה להיות נאשם ברצח ילד נוצרי. אצל היהודים אין מקרי רצח כאלה שכיחים, אך אי אפשר לומר שהם מן הנמנע. אבל כולנו יודעים ויודע זאת היטב כל העולם התרבותי שאין היהודים משתמשים בדם נוצרים לפולחן דתי, ואין “כת” כזאת קיימת בישראל. אילמלא היה כך, אילו אפשר היה להעלות על הדעת שאמנם ישנם יהודים או כת של יהוידם המשתמשים בדם של נוצרים בשביל מצות של פסח ואפשר היה לחשוב שבייליס הוא “שליח־מצוה” של היהודים האלה, כי אז לא היה הוא נאשם יחיד, אלא באשמתו היה נאשם העם הנוהג פולחן מתועב כזה או סובל בקרבו “כת” הנוהגת כך. אילו היה קם מבין הרביזיוניסטים רוצח סתם, לסטים מזוין, שודד דרכים – לא היה איש מאשים את התנועה הרביזיוניסטים; כי אז היה זה מעשה נבלה של יחיד, באשר אין איש חושד שתנועה זאת מחנכת שודדי דרכים או גזלנים ושמעשה כזה משתלב בתוך העקומה האידיאולוגית שלה. אבל אם מתעורר חשד שיש בתוכה קבוצות טירוריסטיות – הרי זה משתלב באופן טבעי מאד לתוך מערכת המעשים והמחשבות של התנועה הזאת, ולתוך מערכת חינוכה והטפותיה במשך עשר השנים האחרונות.

אנחנו לא רצינו בויכוח הזה ולא אנחנו התחלנו בו, כשם שלא אנחנו עוררנו את החשד על מקור הרצח, אם כי אצל רבים מאתנו נתעורר אולי חשד זה מיד כשהגיעה לאזניהם הידיעה המחרידה. גם אחר שהיה כבר יסוד משפטי לחשד זה, הרי אנחנו כאן בארץ הכרזנו בתוכנו “טאבּו” על גילוי המחשבה הזאת מן הלב אל הפה, בטרם שנתברר הענין על ידי החקירה והדרישה המשפּטית. אנחנו קראנו וקוראים את הציבור שלנו לשקט, לאחריות, להתאפקות, לבלי הגרר אחרי שום תגובות של אינסטינקטים, לבלי הלכד בשום פח של פרובוקציות, לבלי לעשות מעשים העלולים להגביר את המהומה והמבוכה בציונות ובישוב. והתביעה הזאת אינה רק הוראת־שעה, אינה חלה רק על המומנט הזה של חשד גרידא, אלא היא הרבה יותר חמורה ותקיפה לגבי המומנט של ודאוּת אפשרית. אבל אנחנו לא קראנו ואיננו קוראים, לא את הציבור שלנו ולא את הישוב ולא את הציונות למנוחה ולהיסח הדעת ולטשטוש ההערכה הצבורית והחברתית של הפשע הזה. ויהיה הדבר “מר כמות, ויהיה המות עצמו” עלינו, על התנועה הציונית, על הציבור היהודי כולו למצות את כל חומר הלקח של המאורע הזה ולבער את הרעה מקרבנו. אולם למלחמתנו ברביזיוניזם אין זה נוגע כלל וכלל, ולא כאן נקודת־המוצא של מלחמה זו, ולא העדות הטרגית הזאת היתה דרושה לנו כדי לנהלה בכל חריפותה ובכל האחריות הציונית שבה. התנועה הרביזיוניסטית אשמה מבחינה ציבורית ומוסרית עוד טרם שנאשמה מבחינה פלילית – וזהו אשר קובע את משפטה.

תרצ"ג

---

מיפקד חשוב (הקונגרס הי"ח)

מאת

יצחק לופבן

א.

בנאום הנעילה של הקונגרס בפראג הוסיף נ. סוקולוב על הנוסחא המפורסמת שלו עוד מלה אחת, סופרלטיבית: זה היה לא רק קונגרס “קשה” אלא קונגרס “נורא”. אינני יודע אם התכוון סוקולוב במלה זו למשהו אחר מאשר לסמן סיטואציה מקובלת ע“י משחק מלים בלבד. אבל לאמתו של דבר היתה זאת הפעם הגדרה נכונה וממצה. זה היה באמת קונגרס נורא. והנורא שבו איננו בזה שהוא היה פחות תוכני מאשר קונגרסים אחרים, פחות פרודוקטיבי, פחות מבריק בגובה הדיון וההחלטות שלו, אלא בזה שהוא עמד כולו בצל של עובדא מחרידה אשר לא ידעתה הציונות מעודה ולא ידעו דוגמתה הקונגרסים הציוניים על כל הנפתולים, המריבות וההתאבקויות הדרמטיות שהיו בהם. בהיסטוריה העברית בכלל יש רק משל אחד המזכיר במקצת אטמוספירה דומה בנוראותה. האגדה מספרת שבימי פולמוס פנימי בין מלכי החשמונאים, כשירושלים היתה נתונה במצור והכהנים היו משלשלים דינרים בקופה של נצרים מעל לחומה כדי להעלות תמורתם תמידים למקדש, התעללו בהם פעם הצרים והעלו חזיר בקופה, וכשהגיע לחצי החומה נעץ את צפרניו בחומה והזדעזעה ארץ־ישראל ת”ק פרסה על ת“ק פרסה מסביב. בשטח ההירארכיה הדתית בתקופה ההיא היה זה הדבר המחריד ביתר, להמיר את כבודו בתבנית חזיר, לחלל בצורה טמאה ואיומה כזו את קדושת המקדש והקרבן. משהו בדומה לזה קרה לנו. בקופת הציונות הועלה דבר גרוע מחזיר: הטומאה הגדולה והאיומה ביותר של רצח אחים ושפיכת דמים נעצה את צפרניה בחומת הציונות והיא הזדעזעה הרבה יותר מת”ק על ת"ק פרסה מסביבה.

היא הזדעזעה מן המסד עד הטפחות, אף על פי שציונים “כלליים” ו“מזרחיים” רצו להעמיד פנים שלוים ואמרו להניס מנגד עיניהם את העובדה הזאת באמתלאות של פקפוק באמיתותה; אף על פי שהתרעמו עלינו על אשר העלינו את הצל הזה על במת הקונגרס. כאילו אנחנו העלינו אותו! כאילו לא הגיח מאליו בכל חיתתו ודמותו המבעיתה; כאילו אפשר היה לקפוץ ממנו והלאה אל דיון שקט בפרובלימות מדיניות, כלכליות וארגוניות, מבלי אשר דמי ארלוזורוב יתבעו חשבון מאת הציונות; כאילו אפשר היה להביט ישר לתוך עיניה של הכנסת הגדולה הזאת, שנתקבצה כאן מכל פינות הגולה, כדי להיות נושאת ומבצעת את מפעל השחרור והתחיה הלאומית של העם העברי, מבלי להתפלץ מפני החשד (יהא כי זה רק חשד בלבד!) שבתוך כנסת זו נמצאים אנשים אשר העלו בחומת הציונות את הפשע האיום הזה; אשר מתוכם, מחינוכם המוסרי, מתכסיסם המדיני יצאו הרוצחים אשר גדעו בצדיה את חייו הצעירים של אחד ממנהיגיה הגדולה והנאמנים של התנועה הציונית; אשר טיפחו ומטפחים בקרבם כיתות של בריונים, אנשי בליעל ובנים משחיתים, המתהלכים כדבר באופל חיינו הציבוריים, שהמיטו עלינו כבר אסונות דמים וידם נטויה עוד לקעקע את כל מפעלנו ההיסטורי ולהכשיל מבפנים את מאמצי הדורות של העם העברי.

זאת לא היתה רק השליה, אלא פשוט טמטום־מוח וטפשות־לב, אם מי שהוא חשב שאפשר “לערוך” עתה קונגרס “נורמלי”, כי אפשר לנטות הצדה מעל החלל המוטל לרוחב דרכנו ולעבור בעינים עצומות לסדר היום של ענינים אובייקטיביים וכלליים. וכמה מעציב הדבר ומגוחך כאחד, אם לפני הקונגרס, בקונגרס עצמו ועתה לאחר הקונגרס עומדים ציונים טובים וסופקים כפים על כי החשיכו עליהם את עולמם, לא בזה שהציונות נטמאה בטומאת דמים, לא בזה שקרה בתוכנו אסון נורא, לא בזה ששוכן בתוכנו השטן המשחית – אלא בזה שקילקלו להם את ה“אידיליה” של הקונגרס, שהפריעו את מנוחת נפשם ומנעו מהם את השיגרא שהם דבוקים בה. ושוב, גם בענין זה ישנו משל טרגי אחד ממלכת הכהנים. בתלמוד מסופר על שני פרחי כהונה שהתחרו זה בזה בשעת דישון המזבח ואחד מהם נעץ את סכינו בלב חברו ורצחו נפש. וכשקמה בהלה בעזרה, והחלו מדיינים על הדם הנשפך, בא אביו של הנרצח למקום המעשה ונתן ביטוי לקורת רוחו “שעדיין בנו מפרפר ולא נטמא הסכין”. התלמוד מעיר על זה: “מלמד שהיה קשה עליהם טהרת כלים משפיכת דמים”. גם על “כהני” הציונות קשה כפי הנראה טהרת כלים משפיכת דמים, והם שמחים על הפרפור של בנם, והם מבקשים להם מפלט אל הספק שכאילו קיים עוד, והם היו רוצים שהכל ישאר על מקומו כפי שהיה, שנעטה מעטה של שקר נפשי על פני הדם הזה ונערוך עליו את המשחק של חיינו הציבוריים מתוך fair play מזויף, כאילו לא קרה דבר.

אכן זה היה קונגרס נורא. נורא גם מעוד בחינה אחת. בו נתגלה רוח העועים שבהסתדרות הציונית במידה שלא נתגלה אף פעם בשום הזדמנות אחרת. נימוקים פוליטיים פנימיים, הפחד מפני “השמאל” ותגבורת השפעתו בתנועה, הניעו חלק גדול מהציונים ה“על־מפלגתיים” לברית דמים גלויה וחשאית עם כנופית “החשודים ברצח” והודאים בבריונות מהרסת. “המזרחי” החרד על כל המצוות הקלות והחמורות שבתורה, שהציע לקונגרס פרוגרמה דתית מחייבת ביחס לכל שבות וכל סייג של שמירת שבת וכדומה, התעלם במתכוון מן המצוה הלוהטת שבעשרת הדברים, שאפילו בני נוח מצווים עליה, מ“לא תרצח!”, וכירכר כרכורי חיבה ושותפות עם הנאשמים בעבירה על הלאו החמור הזה. כל אלה העמידו פנים ככפויים וכמיואשים מחמת טורח הכפיה הזאת שכופים עליהם להתעסק בדברים ש“אינם שייכים לענין”, כאילו היה רצח ארלוזורוב וכל אשר נתגלה מסביבו אפיזודה רחוקה שקרתה בערבות מנג’וריה ולא בחיק הקונגרס הזה, ולא בחיק הציונות הזאת שהוא בא כוחה, ולא בחיקה של א“י זו שהיא מפעלה ונמצאת בתוך תחום אחריותה הבלתי אמצעית. ובאיזה קור ושיוויון נפש דיברו ומדברים על הענין הזה עסקנים מובהקים ומנהיגי סיעות ציוניות גדולות, באיזו אובייקטיביות מזהירה ושקטה כאילו היתה זאת “מהפכת זרים” שהם צופים בה מרחוק, איזה “ריב מפלגות” שאינו שלהם, כאילו אין הדבר הזה נוגע בשרשי הוויתה וקיומה של הציונות, כאילו היתה לקונגרס “טרגדיה יהודית” יותר חמורה ויותר מזעזעת מאשר הטרגדיה הזאת, כאילו היו לו תפקידים יותר תכופים, יותר בוערים ויותר מכריעים מאשר טהור התנועה הציונית מטומאתה, מטומאת הדם שדבקה בה ומירוק הפשע הנורא הזה לכל הפחות ע”י התבדלות גלויה מן האנשים הרעים והחטאים אשר חוללוהו.

ב.

אנחנו לא יכולנו להשתחרר מן המעמסה הטרגית הזאת של שפיכת־דמים ורצח אחים כמיתוֹד פוליטי בתוכנו, ולא יכולנו להסיח את דעתנו ממנה אף לרגע אחד. כאשר נסענו לקונגרס הזה לא ידענו איך נשב בתוכו, איך נשב תחת קורת גג אחד עם אנשים אשר שכינת האומה מורטת בודאי את שערותיה עליהם, וכל מצפון אנושי טהור צריך לקרוא להם: צאו טמאים! לא ידענו איך נוכל להצטרף עמהם לשותפות, במשא־ומתן, בויכוח, בהחלטות, בעצה ובדאגה למפעל השחרור של העם העברי ובאחריות להגשמתו ולדרכי הגשמתו. אולם הערכתנו אנו את הכנופיה הפושעת הזאת ואת תעלוליה המסוכנים בציונות ובארץ־ישראל, איננה מתחילה מן התאריך הטראגי של ליל כ“ב סיון תרצ”ג, ולא היתה זקוקה לחותם של דם זה כדי לעמוד על האסון הכרוך בה. עוד בראשית דרכה והתפתחותה של תנועת נפסדת זו ידענו שזהו המכשול הגדול ביותר אשר קם לציונות מביתה, ושבין כל הסכנות האורבות למפעלנו בשטחים שונים, מבחוץ ומבפנים, הרי זאת היא הסכנה הגדולה ביותר. במשך שנים רבות הזהרנו וחזרנו והזהרנו על השחיתות וכוחות ההרס שהיא מדגירה בחיקה, על זרע הרוש והלענה שהיא זורעת בציונות, בנפש הנוער, במוחות הנבוכים והנבובים של אנשים מבוגרים, על מעשי הפּרובוקציה שהיא מקיפה בהם את עבודתנו תמיד ועל פרי הבאושים שהיא עלולה עוד להבשיל. היו עוד תאריכים עקובים מדם ועקובים מהרס בפרשת דרכה ומעשיה של תנועה זו. היה ענין הכותל המערבי אשר דחף אותנו לתוך לוע הפּרובוקציה של אנשי המופתי ועלה לנו בק"ן נפשות חיות ובתסבוכת פוליטית שעוד טרם השתחררנו ממנה. היה ענין שבירת ההסתדרות הציונית, שבירת תנועת הפועלים ארץ־ישראלית ומעשי בריונות מסוכנים אחרים. עוד זמן רב לפני רצח ארלוזורוב עלתה בהסתדרות הציונית השאלה אם יש מקום לכנופיה זו בתוכה, ואם יכולה היא לשאת באחריות לתעלוליה. הסאה היתה גדושה כבר מקודם – עם דמו של ארלוזורוב ועם רשת הפּרובוקציה המאורגנת של ברית הבריונים היא גלשה על גדותיה. רק מבקשי רעתה וחורבנה של הציונות יכלו לסבול הלאה את התנועה הזאת בתוכה, רק אנשים אשר האמביציה האישית הקטנה או הרשעות המפלגתית הגדולה עקרו מקרבם את השריד האחרון של רגש אחריות, יכלו לצרף את הכוח המהרס הזה למשחק הפוליטי הפנימי שלהם בציונות, ולהשתמש בו כבנקודת־משען במלחמתם המעמדית נגד תנועת הפועלים.

אנחנו לא יכולנו. בשבילנו היתה זאת, והנה גם עכשיו, שאלת קיומה או חורבנה של ההסתדרות הציונית. התפקיד הראשון והעיקרי שראינו לפנינו בקונגרס זה היה “טהרת הכלים”, באשר הכרתנו העמוקה היא שאי אפשר בכלים טמאים להקים מפעל טהור, וכי ההסתדרות הציונית והקונגרס הציוני לא רק שלא יוכלו להתאושש לקראת התפקידים הכבירים העומדים לפניהם בשעה זו, ולהזדיין ביכולת חדשה כדי לענות על פרובלימות התקופה הזאת ביהדות ובבנינה של א"י, אלא הם צפויים לאבדון ולהתמוטטות מוחלטת, אם לא ינערו מחיקם את הפתן הרוויזיוניסטי, ואם לא תיווצר לכל הפחות מידה מינימלית של נקיון מוסרי, של אמון ואחריות פנימיים, שהם תנאי מוקדם לכל חיי תנועה ולכל עבודה קולקטיבית. אנחנו לא חשבנו אף רגע שיעלה בידנו לרכז את כל הקונגרס מסביב להכרה זו. ידענו היטב את השטן המרקד בתוכנו, את פרוצס הפירוד וההתפרקות ההולך וגובר, את הפוליטיקניות של מפלגות אזרחיות ידועות המעבירה אותן על דעתן ומכה אותן בסנוורים לבלי לראות את התהום שלתוכה מדדה הציונות במצבה הנוכחי. אבל אמונתנו היתה חזקה, שישנו עוד גרעין בריא, ויהא זה גרעין קטן, בפיזורי הציונות, אשר ידע להעריך את גודל הסכנה ואשר יתן לנו יד כדי לנסות יחד אתנו לתקן משהו בסוכה מוטה ופרוצה זו. וצריך להודות שלא נתאכזבנו באמונה זו.

אנחנו לא היינו רוב בקונגרס הזה. למרות הצלחתנו הגדולה בבחירות, למרות זה שרבע מיליון יהודים בכל תפוצות הגולה ובא“י נתנו את קולותיהם לרשימתנו, היינו רק כ־ 44% ממספר הצירים הכללי, ולא יכולנו לעשות לבדנו דבר. היינו זקוקים לבני ברית נאמנים; ולא לבני ברית פורמליים, הנכנסים אתנו ב”קואליציה" יחד עם השנאה הכבודה והגלויה אלינו ויחד עם המחשבה הזרה והמתנכרת להכשיל כל רעיון וכל רצון קונסטרוקטיבי, אלא לבני ברית ממש, שאנו יכולים להיות שותפים עמהם והם עמנו באחריות, שותפים לכל הפחות בקוים היסודיים של דרכי הבנין הציוני, של עבודה המדינית והכלכלית, שותפים בהכרת תוכנה המוסרי של התנועה וכיוונה המחדש בעם. לבני ברית כאלה היינו זקוקים למען נוכל להתחיל באופנסיבה להבראת הציונות, לטהורה, למען נוכל לעצור בעד התנוונותה המוסרית ואבדן כוחה היוצר. וזאת היתה נחמה גדולה בקונגרס הזה, אולי הנחמה היחידה שבו, שנמצא בתוכו חלק אשר לא פגע בו הרקבון שפשה בשכבות באזרחיות שבהסתדרות הציונית, שהשחיתות הפוליטיקנית המשתוללת לא כילתה את שכלו הישר ולא הכריתה את האחריות הציונית מקרבו. רק ע"י מציאותה של קבוצה כזאת, קבוצה המורכבת מן הכוחות החשובים והפרודוקטיביים ביותר שבתנועה, אשר היתה שותפת לנו בהרגשת נוראותו של המצב הקיים, אשר הבינה כי מלחמתנו זו איננה מלחמה מפלגתית כי אם מלחמתה החיונית של הציונות – נוצרה בקונגרס הזה שנסה גדולה לתיקון המצב, לצרף את ההסתדרות הציונית מסיגיה ולגשת באופן רציני ואחראי להבראתה ולחידוש כוחה ויכולתה.

ג.

הקונגרס הזה לא נועד להיות קונגרס של עבודה קונסטרוקטיבית. הקונגרסים בכלל אינם עושים כשלעצמם מעולם שום עבודה קונסטרוקטיבית. תפקידם הוא מיפקד פנימי של כוחות התנועה והפגנת רצונה כלפי חוץ. תפקידם הוא בהכשרת התנועה לקראת עבודה קונסטרוקטיבית במשך שתי השנים שבין קונגרס לקונגרס. מעולם לא היתה חשיבות ממשית ומכרעת לא לנאומי הקונגרסים ולא להחלטותיהם, אפילו לא לתקציביהם, כי אם לכשרון המעשה ולכוח המתיחה של המוסד המבצע אשר קם מתוכו מצד אחד, ולנכונות ההגשמה ורצונו החלוצי של העם מצד השני. רק מי שהקונגרס הוא בעיניו “אטראקציה” בשביל ימי הפגרא בשלהי הקיץ, דן עליו על פי הפסדה שלו, על פי אותם הסימנים הדיקורטיביים העושים אותו “מעניין” בשביל מסתכלים מן החוץ ועושים אותו נוח בשביל “האתליטיקה הקלה” של משנני־לשון וחורשי נוסחאות מבפנים.

את תפקידו להיות מיפקד פנימי של כוחות התנועה, מילא הקונגרס הזה בשלמות. הוא היה מיפקד חשוב מאוד. הוא היה טריבונל, טריבונל מוסרי כמובן, אף על פי שחלק גדול מבין הצירים הבעל־ביתיים לא רצו לראותו בכך. הוא שפט את הכנופיה המרשעת והאוואנטוריסטית והעמיד אותה לכל הפחות מבחינה מוסרית מחוץ לתחום האחריות של ההסתדרות הציונית, אם כי לא הוציא עדיין את פסק דינו הפורמלי. החלטות ועדת החקירה של הועד הפועל הציוני, נאומו של אוסישקין בישיבת הועד הפועל (כמסקנה ראשונה של עיון בחומר ההאשמה), שלצערנו לא נתפרסם ברבים, החלטת הקונגרס על בחירות ועדת חקירה בעלת סמכות רחבה ובחירות הועדה הזאת, שתצטרך בזמן הקרוב לבוא לידי מסקנות ברורות ולהביא את מסקנותיה גם לידי סיכום פורמלי – זהו משפט הקונגרס כלפי הרביזיוניסטים, אשר לא הסתמך כלל וכלל על ה“היפותיזה” אם סטאבסקי ורוזנבלט רצחו את ארלוזורוב או לא, כי אם על תועבות הכנופיה הזאת בתור “מפלגה מדינית” בציונות וכל הסכנות הכרוכות בהן.

הקונגרס הזה הפגין לעיני העם ולעיני העולם את רצונו בטהרת התנועה, ביושר דרכה ובכנות הליכותיה, ויצר גם את הנתונים הממשיים הראשונים לכך. אף זה היה מיפקד חשוב מאוד, המכריע אולי את גורל הציונות לימים הבאים. הוא התפקד ומצא בתוכו גרעין נאמן, המוכן בדרך של שלום ובשעת ההכרח גם בדרך של מלחמה צינורית, לחדש את פני הציונות כתנועה עממית חלוצית ויוצרת ולהצילה מן ההפקרות והעקרות שהן נחלתה כיום.

ההנהלה הקואליציונית אשר נבחרה בקונגרס זה איננה הנהלה של “אין ברירה”, כפי שטועים רבים לחשוב גם מבחוץ וגם בתוך מחננו אנו. זו היתה הדרך היחידה האפשרית בסיטואציה הנוכחית בציונות. אנחנו היינו המפלגה הגדולה ביותר בקונגרס זה ועלינו היתה מוטלת עיקר האחריות לגורלו, ואם התנהל בתוכנו ויכוח על “קואליציה גדולה” או “קואליציה קטנה”, הרי הדגש לא עמד כאן על “גדולה” ו“קטנה” כלל וכלל. תוכנה האמיתי של השאלה הזאת היה: אם יכולים ורשאים אנו ליצור הנהלה קואליציונית, שיש בה רק פיוס חיצוני ומעין “שלום בית” מדומה, עם קבוצות אנשים אשר לא רק יחסם המעמדי אלינו אלא עצם תפיסתם הציונית עומדת ומוכרחה לעמוד למכשול בדרך כל נסיון לתיקון המצב – או שעלינו לוותר על ה“אחדות” הפיקטיבית הזאת וליצור הנהלה המאוחדת לא רק ע“י “חוזה” פרוגרמתי בכתב אלא ע”י קירבה נפשית ורעיונית בתפיסת תפקידי הציונות, דרכה, וצרכיה? כי תפקידה של הנהלה ציונית בשעה זאת איננו סו“ס הנהלה אדמיניסטרטיבית, חלוקת איזה תקציב קיים וביצוע מפעלים מתוך שלטון על אמצעים מוכנים. לתפקיד כזה מספיק אולי הרכב מיכני של הנהלה הנותן לבאי־כוח הזרמים השונים אפשרות של השתתפות ושל קונטרולה. התפקיד כיום הוא ליצור את עצם מכשיר ההגשמה ולחדש את היכולת הקונסטרוקטיבית של הציונות – וחידוש יכולת זו פירושו הרמת קרנן של הקרנות הלאומיות, יצירת אמצעים לאומיים גדולים ומרוכזים גם בדרכים אחרות לגאולת הקרקע לרשות הלאום ולהתיישבות לאומית רחבת מידות, הרמת הרוח החלוצית ורוח ההתנדבות בתנועה, השלטת משמעת פנימית ואחריות גם בשטח המדיני וגם בשטח הכלכלי והישובי, מלחמה בספסרות ובכל הגילויים של אנרכיה משקית ושחיתות חברתית. ונשאלת השאלה: איך אפשר היה לנו ליצור קואליציה עם חוגים ועם זרמים אשר כל תפיסתם הציונית וכל המנטליות הציבורית שלהם נמצאות בסתירה גמורה לתכנית פעולה מעין זו? איך אפשר לפעול לשם הרמת קרנה ויכולתה של קרן היסוד, למשל, כדי להפכה לגורם מכוון ומכריע בפעולת ההתיישבות בארץ, בשותפות עם אנשים הרואים בדלדולה על קה”י לא אסון ונזק כי אם “התפתחות טבעית” וחושבים את תפקידה לנגמר או אפילו למיותר מלכתחילה? איך אפשר להלחם נגד אנרכיה משקית ושחיתות חברתית בשותפות עם אנשים אשר האנרכיה והשחיתות האלה הן בעיניהם חזיונות רצויים ונכספים? והוא הדין בשטח הפוליטי ובשטח העליה ובכל השטחים האחרים של הפעולה הציונית.

ד.

אנחנו יצאנו מן הקונגרס ברכוש קטן, אך בעל ערך פוטנציאלי גדול. נוצרה מחדש האפשרות לעבודה ציונית מתוך הסכם פנימי והבנה הדדית, מתוך בטחון שלכל הפחות מבית, מתוך הגוף הזה עצמו הקרוי לנהל את התנועה לא יקומו לו מכשולים ומכשילים. צורף מחדש לעבודה אקטיבית בתנועה הכוח הברוך ורב־היכולת חיים וייצמן. ואם כי יש להצטער צער רב על אשר וייצמן עמד בסירובו להתיצב מחדש בראש הנהלת הענינים, הרי סו"ס הוא הנהו אחד הכוחות הדגולים שלא המקום מכבד ומנשא אותם אלא הם מכבדים ומנשאים את המקום שהם נמצאים בו. יש כר נרחב לפעולה. המון תפקידים מאיצים ומכריעים בגורל הציונות ובגורל העם העברי מצפים לנושאים ומגשימים. וגדול, גדול מאד נטל האחריות המוטל על ההנהלה הזאת ועלינו בתוכה.

צועקים? כועסים? רועמים? מבשרים סבוטז‘, מלחמה עד חרמה, "מלחמה לה’ בעמלק ומלחמה למזרחי בפועלי א“י”? – מי לא ידע כל זאת מראש! למפלגות בעל־הביתיות המקופחות הרי יש בנידון זה נוסחאות משלהן ומוסר צבורי משלהן: “אין זה משקף את יחס הכוחות האמתי בעם”. הם דימוקרטים רק במידה שהדימוקרטיה עושה את רצונם. גם דיקטטורה תהיה רצויה להם כשתעמוד לשרותם. להם יש איזו “זכות אבות” טמירה ונעלמה להיות לרוב גם בשעה שהם מיעוט, ולחשוב שהם המכריעים ביחסי הכוחות בעם גם בשעה שכף המאזנים שלהם קופצת למעלה מחמת החומר הקל־מסובין המוטל עליה. להם מותר הכל.

כועס משה סמילנסקי? כועסים בני מעמדו? כועסים ומדברים סרה וסילוף משרתי מעמד הפרדסנים המצליח ושומרי ספו השכירים והמתנדבים? הם מאיימים בחרם, בסבוטז‘, במלחמה? – מי לא ידע זאת! ציונות של משה סמילנסקי פירושה התחרות, משחק חפשי של הכוחות, התחרות בין הפועלים לבין עצמם, התחרות בין בעלי הבתים וכו’ וכו'. ב“פרקי אבות” שלו כתוב: “מרבה התחרות מרבה שלום ומרבה עושר וצדקה בעולם”.

את “האלים הצמאים” של אנשי התאחדות המושבות אנחנו לא נוכל לפצות ולרצות לעולם, מלבד אם ניתן את עצמנו להאכל על ידם חיים. אתם היתה לנו מלחמה קשה כל השנים והיא תהיה בודאי יותר קשה בבאות. הם כוח, לא כוח מוסרי, לא כוח תרבותי, לא כוח חברתי, אבל כוח כלכלי, בעל כסף רב ובעל יצרים פראים. הם גם למדו מאתנו את חכמת הארגון, הם יכולים גם לקנות בכספם “גרים” או יותר נכון “משומדים” מתוכנו. הם בודאי יעשו את כל אשר לאל ידם להכשיל אותנו, להפריע להתגולל עלינו ולהתנכל לנו. אבל גם כוחנו אנו איננו כה קטן ולא כל “כלי יוצר” יצלח עלינו לכלותנו. חרם? כלום חדשה היא זאת בארץ? מהחרם של פתח תקוה לפני חצי יובל שנים עד היום – תחת סימנו של חרם זה גדל ופרץ הפועל העברי, כבש וביסס את עמדות העבודה שלו במושבה ובעיר.

אנחנו לא רצינו ואיננו רוצים במלחמת אזרחים בציונות ובישוב. רצינו, בפירוש רצינו, במלחמה בקונגרס זה והלכנו לקראתה מתוך הכרה, באשר זאת היתה מלחמת מצוה לציונות ולבנינה של א“י. אבל אנחנו לא כבשנו את הקונגרס בזרוע, לא עשינו בו מהפכה אנטיקונסטיטוציונית. נהלנו מלחמה ציבורית כשרה ושקטה. השתמשנו בכוחנו החוקי, ובכוח הזרמים האזרחיים שנתנו לנו את ידם, לכוון את פני הדברים באופן הנראה בעינינו לנכון ולהכרחי להצלחת מפעלנו ההיסטורי ולהצלתו. נגד הכוחות המהרסים מבפנים נמשיך את מלחמתנו בכל חריפותה. לא ע”י מעשי אלמות ולא באמצעים טמאים, אלא במלחמה ציבורית ומוסרית, עד אשר נבער את הרעה מקרבנו. אולם במלחמת אזרחים בציונות ובישוב אנו רואים אסון וסכנת הרס למפעלנו. ידנו מושטה לשלום. דברי שלום דיברה ההנהלה הציונית החדשה לידידיה ולמתנגדיה, בקריאתה הראשונה. לא לשם נימוס פורמלי בלבד, כי אם מתוך רצון אמתי להושיט יד לעבודה משותפת לכל הכוחות האחראיים והנאמנים בתנועה אשר טובת המפעל הציוני קודמת אצלם לחשבונות מפלגתיים. היד הזאת מושטה ותלויה. אבל אם יכפו עלינו מלחמה, אם השנאה המעמדית של החוגים האלה תעביר אותם על דעתם לרצות בהכשלת המפעל כדי להכשיל אותנו וכדי לראות בנקמה – אז ימצאו אותנו נכונים להשיב את המלחמה הזאת שערה.

תרצ"ד

---

חבלי קליטה

מאת

יצחק לופבן

הכינוס של עולי גרמניה, יוצאי תנועת א“י העובדת, אשר כונס ע”י הסניף התל־אביבי של מפלגת פועלי א“י, שימש הזדמנות ראשונה לחלוף־דברים בלתי־אמצעי, באסיפה רבת משתתפים, על דרכי היקלטותם הכלכלית והחברתית־תרבותית של סוג העולים החדש הזה בארץ ובעבודה. בחלל עולמנו נישאת כבר מזמן אושה של תלונות הדדיות: מצד עולי גרמניה על היחס הקר והמתנכר של הישוב אליהם, ומצד היישוב על הדיסימילציה של העולים הגרמנים, על התבדלותם הציבורית, על יהירותם ה”אירופאית", על תביעותיהם המופרזות וכו'. שמץ מן התלונות האלה הגיע כבר עד פתחי העתונות, אבל יותר משפרץ חוצה מבעבע מבפנים והולך ומתגבש כטינא קשת־רוח, כנופך נוסף בכוס המרירות ופירוד־הלבבות המלאה כבר ועוברת על גדותיה בלאו הכי.

חשיבות הכינוס הזה היתה בעצם היותו, במתן ההזדמנות לשיחה חפשית וגלויה, לפירוק המועקה שבלב, לעריכת הטענות ולניסוח התביעות, לבחינת התרעומת של הפרט לאור עניניו של הכלל, ולהערכת הפרובלימה של חבלי הקליטה וקשייה אשר העולים החדשים מגרמניה מתנסים בהם כעת, לאור הנסיון העשיר של תנועת הפועלים הא"י במשך שלושים שנות עליה חלוצית מצד אחד, ולאור התנאים הכלכליים והחברתיים המיוחדים שאנו נתונים בהם בתקופה זו בישוב ובציונות מצד שני.

נקודת הכובד בכינוס זה לא היתה בשאלות הגדולות והקרדינליות שבשטח המדיני והסוציאלי אשר נגעו בהם אגב הויכוח, כי אם בדברים הקטנים שאנו דשים אותם בעקבינו, ואשר הם הם מקור של כשלונות רבים ועצומים אצלנו מימים ימימה. דבר אי־היותנו מוכנים לשום דבר, זה שאנו מסתובבים תמיד בתוך ד' האמות הצרות של חיי־שעה, או לכל היותר של שדה ראיה המקיף את שלושת החדשים הקרובים בלבד, זה שאין אנו רואים אף פעם את הנולד ואין בידינו לא מנגנון ולא מכשירים לקבל את פני הנולד משבא – זה הוא בעוכרי עבודתנו במשך כל השנים. תולדות חמש־עשרה השנים האחרונות בא“י טבועות בסימן זה, שכל מיפנה חדש בתנאים האובייקטיביים, בתנאי העם כמו בתנאי הארץ, פוגש אותנו ללא כלים ממשיים ואף ללא הכשרה פסיכולוגית לקדם את פני הדברים. את עצם המפנה המדיני של הארץ במוצאי־המלחמה העולמית פגשנו בידים ריקות, ללא אמצעים, ללא תכנית פעולה, ללא ידיעה מה מוקדם ומה מאוחר; ונוכח כל התמורות שנתהוו מאז ועד היום, הן לטובה והן לרעה, בשטח הפוליטי כמו בשטח הכלכלי, הננו עומדים כמו פרה נוכח שער חדש, תוהים על ההפתעות, נוהמים מתוך אכזבות או צוהלים מתוך שובע, אך אין אנו מוכנים לעולם לקבל פני סיטואציה חדשה ולנצל את ה”שנסים" שהיא מביאה אתה, או להתבצר בפני התקלות אשר בעקבותיה. כך לא דאגנו לרכוש לנו רזרבה של קרקע מספיקה בימים שאפשר היה לעשות זאת בתנאים נוחים, גם מבחינה פוליטית וגם מבחינה כלכלית; כך לא דאגנו לאפשרות לקדם פני העליה בצורך האלמנטרי הראשון שלה, בדירות, והענין נהפך ממילא לאובייקט של ספקולציה וניצול איומים; יותר מזה: אם נמצא מי שהוא אשר ראה קצת את הנולד, אם בימי “שלטון השמאל” בעירית תל־אביב נמצא מי אשר רצה לדאוג לבניה עממית והכין בימי שפל רזרבה של קרקע לעיר בשביל ימי הגאות, רזרבה קרקעית שנתנה כיוון מכריע להתפתחותה של העיר (הצפון) ואשר בלעדיה היתה תל־אביב מגיעה בודאי לידי קטסטרופה בימים אלה – הרי שימש המעשה הזה למקור של שטנה וקטרוג והאשמות על “בזבוז הרכוש הציבורי” בפי “פני” העיר הבעל־ביתיים כלפי ציבור הפועלים.

אולם אי־ההכנה הזאת איננה רק בקוים היסודיים והרחבים של דרכי הבנין וההגשמה הציונית, אשר לא תמיד ישנה בידינו האפשרות לשלוט בהם, אלא גם בפרטי דברים סידוריים וארגוניים שאנו מטפלים בהם בין כך ובין כך, אך תמיד מתוך חוסר התאמה, או יותר נכון – מתוך התאמה לחיי שעה בלבד ומתוך קוצר יד לתפוס סיטואציות חדשות החורגות מתוך תחומה השיגרא היום יומית. וכך יוצא שלא רק רזרבה של קרקע ורזרבה של דירות אין לנו כדי לקדם בהם פני עליה מתגברת, אלא אין גם בית עולים בעל כוח קליטה מספיק ואין סידורים אלמנטריים בשביל שלושת או חמשת הימים הראשונים של שהות העולה בארץ, ואין לנו אפרט מתאים לא לקבל את פני העליה הגדולה, לא לטפל בה, לא לסדרה בעבודה, לא להחיש את פרוצס האסימילציה התרבותית והחברתית שלה ולא להתעניין בבעיותיה הקטנות אבל החשובות והמכריעות בפרוצס ההקלטה של אנשים חדשים בארץ.

לא היינו מוכנים לקבל את העליה הגרמנית, כשם שלא היינו מוכנים לקבל את העליות שקדמו לה. תמיד גרמה לנו אי־הכנה זאת בזבוז רב של אנרגיה לאומית, תמיד גררה אתה אכזבות לעולים, גם במקום ובשעה שאכזבות אלה לא היו מחוייבות מבחינת המציאות האובייקטיבית, ואף בהתהוות המשברים שבאו אחרי תקופות גאות קצרות או ארוכות היה חלקה של אי־הכנה זו ניכר ובולט מאוד. הליקוי הזה בולט ביותר בפעם, עם העליה הגרמנית, מפאת אופיה המיוחד של העליה הזאת, התובעת מטבעה הכנה, טיפול ושימת לב מיוחדים, וגם מפאת שטר־החובה אשר חתמנו בפני העולם בכלל והעולם היהודי בפרט, בקשר עם העליה הזאת, בדבר היות ארץ ישראל מוכנה לקבל את בניה הנידחים של האומה, ולתת פתרון לכל הפחות לחלק גדול של “יציאת מצרים” הגרמנית. שטר זה מטיל עלינו התחייבות היסטורית בשעה הזאת. בו אנו מפגינים לעיני צוררים מבחוץ ומבפנים את צדקת דרכנו, עליו אנו נסמכים בתביעתנו המדינית להרחבת תחום העליה, ואותו אנו רוצים להפוך למנוף הגשמה, רחבה במידותיה ומזורזת בטמפּו שלה.

בראשית התהוות המצב החדש בגרמניה, אשר עקר משרשיה המדומים את כנסת ישראל זו, שהיתה מתפארת בלבה שהבליגה כבר על גורל ישראל בגולה ומצאה מרגוע בתוך העם שהיא שוכנת בקרבו – נתמלאה האומה הישראלית חרדה והאזינה מתוך מאורע זה את צלצולה של שעה היסטורית גדולה. אל בשורת הכליון החרוץ נלוותה, כמו תמיד בשעות מפנה כאלה בקורות ימינו, גם תקוות שחרור מאוששת – ונדמה היה לנו כי הפעם, עם נצחון האידיאה הציונית על ארמילוס הרשע שבמרכז האסימילציה היהודית, יבוא גם נצחון המעשה הציוני בקנה־מידה שיש בו באמת להמציא פדות ומפלט לאחים האובדים בארץ גרמניה כמו לאחים האובדים בתפוצות הגולה האחרות. ואמנם נראה היה כי נפתח לב האומה כפתחו של אולם לקראת מאמץ משותף למעשה גואל – ואילמלי היינו מכוונים את האנרגיה הציונית לניצול שעת רצון זו, היתה אולי ההיסטוריה של בנין א“י מקבלת בימים אלה צורה אחרת, אולם, בעוונותינו הרבים, השטן המקטרג מבפנים ידע לסובב את פני הדברים גם הפעם שנבזבז את שעת הרצון, ובמקום לנגד את הברזל בשעת ריתוחו, נצנן אותו ע”י שהיות וע“י סטיות אל דרכי תגובה בלתי פרודוקטיביים. באופן זה ניטל מאת הפעולה למען התיישבות יהודי גרמניה בא”י כוח תנופתה, והיא נהפכה למפעל קטן של עזרה, מפוצל לצנורות צנורות צרים, לועדים ולגבאים, עד כדי למעט ולשתק אפילו את מידת הפרודוקטיביות של האמצעים אשר הספיקו לאסוף עד עתה למטרה זאת.

בפרוצס הקליטה של עולי גרמניה בא"י אין עדיין מפעל העזרה הזה של היהדות העולמית ניכר, בכל אופן ניכר הוא במידה זעומה מאוד. ואם החלק בעל האמצעים שבעליה זו הולך לו בקו האנרגי של הקוניונקטורה הכלכלית, מסתגל אליה או נאבק עמה בכוחותיו העצמיים, הרי החלק מחוסר האמצעים או דל האמצעים נתון באמת במצב הרבה יותר קשה מעולים אחרים מסוג זה, אשר מצויה אצלם מידה יותר גדולה של גמישות ויכולת של הסתגלות. איך שנעריך את הדבר ואיך שנתייחס אליו, זאת היא עובדה שאין להכחישה, שאופייה של עליה זו הוא שונה בהרבה מאופיין של העליות מאירופה המזרחית. זאת היא ברובה הגדולה עליה של מעמד־בינוני (גם החלק החלוצי שבה!) אמתי, בעל הרגלי חיים קבועים ובעל מנטליות מיוחדת, והתמורה אשר חלה בחייו של מעמד זה, כל אשר עבר עליו בגרמניה עד יציאתו, וכל העובר עליו בארץ עד היקלטותו, מעמידה אותו במבוכה הרבה יותר גדולה ובקשיים הרבה יותר עצומים, גם פסיכולוגיים וגם מעשיים, מאשר אלה שעומד בהם העולה החלוצי או אפילו בן סוג מעמדו הדומה מארצות אחרות.

מלבד זה־ הזרות התרבותית, ההווי העדתי המיוחד, הקושי בלימוד הלשון העברית, הדבקות בלשון תרבותית זרה, ללא שיור לכל הפחות של אותן ד' האמות שהלשון האידית, כאמצעי של הגנה עצמית תרבותית־לאומית, תופסת עוד אצל חלקים עצומים של היהדות באירופה המזרחית ובאמריקה וכו' וכו'. לנו ישנן טענות נושנות כלפי היהדות הגרמנית, כמו כלפי חלקי היהדות האחרים שבארצות אירופה המערבית, אשר העמידו את גורל קיומם הרוחני והכלכלי על פיקציה היסטורית, אשר התרחקו מן היהדות, מערכיה התולדתיים, מן הלשון העברית, מרחק הרבה יותר גדול מאשר כל חלקי העם האחרים, ונהפכו לנושאי־תרבות של עמים זרים. אבל הטענות האלה חדלות להיות “טענות” והן נהפכות לקשיים טראגיים בשעת תשובה דוקא, כאשר באים לטהר ומנסים להחזיר את גלגל ההתפתחות ההיסטורית אחורנית. מצב זה דוקא מטיל עלינו תפקידים מיוחדים, ומחייב אותנו לטיפול יותר אינטנסיבי ויותר אינטימי בעליה זו. הוא מחייב אותנו להבין את הקשיים האובייקטיביים שישנם בשינוי דמות ותוכן של קיבוץ יהודי אשר נעקר מזרועות האסימילציה הגמורה, מאותן הזרועות שליפפו לא רק את החלקים הזרים והרחוקים לגמרי מן המחשבה היהודית, אלא במידה רבה גם את החלקים הציוניים, שהנם שותפים נאמנים אתנו ברעיון ובמעשה מראשית צמיחתה של התנועה הציונית עד היום, ואף את החלקים החלוציים שבציונות הגרמנית.

והנה, אנחנו לא היינו מוכנים לעליה זו ואיננו מוכנים לה גם עתה, לאחר שהיא זורמת כבר כשלושת רבעי שנה לארץ. הישוב לא קיבל את העליה הזאת כראוי. הוא קיבל אותה מצד אחד בגל של ספּקולציה מחפירה, בבהילות של יחידים להתעשר מהשריפה של בית־ישראל; הוא קיבל אותה מצד שני במידה רבה של התנשאות יהירה כלפי “יורדים” וכלפי “שונים”. המלה “יעקע” נעשתה אצל חוגים רבים למעין גזר־דין של ביטול וזלזול כלפי העולה החדש הזה הנבוך וחסר־האונים. ואם כי גם עליות קודמות היו נפגשות בארץ ביהירות מעין זו מצד אלה אשר קדמו להם, וביחס שיש בו יותר אמבטי של צוננים, דחיה וביטול, מאשר עידוד וקירוב־לבבות – הרי במקום שהמבוכה וקשי־ההסתגלות נתונים וקיימים גם מבחינה אובייקטיבית, עשוי היחס הזה לחולל שמות בנפשו ובהרגשתו העצמית של העולה.

אולם לא רק הישוב, הסתמי והאנונימי, כי אם גם אנחנו, תנועת הפועלים בארץ, עם כוחה הארגוני, עם מוסדותיה הרבים ועם המנגנון הגדול שלה, גם אנו לא היינו מוכנים ואיננו מוכנים גם היום לטיפול ראוי והכרחי בעליה זו, גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה תרבותית וחברתית. זאת היתה שגיאה יסודית לחשוב, כי אפשר לשלב את הטיפול בעליה זו בתוך השגרא המשרדית הכללית והרגליה ¹ היום־יומיים. מן ההכרח היה ליצור למענה מנגנון מיוחד ולקבוע צורות של טיפול מותאמות לאופיה של העליה הזאת כדי להקל עליה את חבלי קליטתה. ואת זאת לא עשינו, ואין פלא אם מתוך כך נשתלטה אצל חוגים ידועים של עולי גרמניה הרגשה של אמיגרנטים מיותמים ועזובים, על כל המרירות ועל כל חזיונות הלואי² שבהרגשה זו. ואין פלא אם חלק גדול מן העולים האלה לא מצא עדיין את דרכו לתנועתנו ולכיבוש החלוצי בארץ, ומשמש אובייקט של ספּקולציה פוליטית מצד זרמים ומפלגות ידועות. הפּסיכולוגיה של אמיגרנטים יצרה תמיד “מחוז של ציד” נוח מאוד לכל סוגי רמאות פרטית וציבורית. אנחנו יודעים תאורים כאלה מתחנות האמיגרנטים לארצות אמריקה לפנים. התחנות האלה המו תמיד ממיסיונרים וגונבי־כיס, מ“אגנטים” ושתדלנים, ורבים נתעו אחריהם וניצודו ברשתם.

ואם הכינוס המדובר ישמש דחיפה לתקן איזה דבר בנידון זה, לתקן קודם כל אשר יש לתקן אצלנו – הרי הוא עלול להיות גם בעל חשיבות מעשית רבה. גם אחרי זה בודאי לא יוסרו כל הקשיים, והתלונות בודאי לא יפסקו. גם אחרי זה נוסיף לפגוש בודאי בחוג עליה זה את החזיונות המלווים כל עליה גדולה: אכזבות רבות וגם פרישות ויציאות וסטיות. אבל “הדבר הוא בסדר גמור אם היין תוסס בטרם שהוא מצטלל” – אי הסדר מתחיל רק כשישנן סיבות והנחות פנימיות מוקדמות לכך שהתסיסה הזאת תבשיל חומץ במקום יין. את הסכנה הזאת בידינו למנוע ע"י מאמץ פנימי והשקעת כוחות ארגוניים ותרבותיים, בטיפול נכון ותכליתי בעולה הגרמני.

תרצ"ד

---

"השמש שכנגד"

מאת

יצחק לופבן

בשיר העלילה הגדול של המשורר השויצרי קרל שפיטלר, מתואר בצורה פלסטית מרהיבה מרד העמים שטוחי־הרגלים וקקוקלס מנהיגם, באפּוֹלוֹ אֵל־השמש. אכולי משטמה וקנאה עומדים ננסי־עמים אלה בפתחי אהליהם ורוגנים, מרימים את אגרופיהם ומעקמים את אפיהם כלפי מעלה, מוחים ומתריסים נגד השמש העולה ומנסרת: “הביטו וראו כיצד היא מתנפחת, איך תתגאה בזהרה”; “אף ניצוץ של יופי אין בה”; “השמש אין לה ריח ואינה מעלה הבל – אין זאת כי מקסם שוא היא”; “הדבר העיקרי אשר חסר בה – זהו עשן בריא”; “כמה פדנטית היא: יום יום ולילה לילה באותה דרך, אף קפיצה אחת לא תקפוץ באויר ואף כמלוא אצבע אחת לא תטה ממסלולה”! והם מקהילים קהילות ומטכסים עצות כיצד להשפיל את גבהות לבה של מלכת השמים ואיך להורידה מגדולתה. מתחילה חשבו לערוך עמה קרב גלוי בחללו של רקיע, לעלות פשוט בספינת אויר, מצוידת במכונת כבאים ענקית, אשר תתנשא ע“י המפוח של רבוא רבבות ריאות נושפות וצועקות, כדי לכבות את השמש בסילון של מים כביר ולהשליך את אפולו מתוך מרכבתה הדוהרת. אבל המצביא קקוקלס עורר ספק בהצלחתו של תכסיס מלחמה זה, והוא הציע תכסיס אחר שנצחונו בטוח יותר – “אנו מוכרחים לייסד שמש שכנגד”. “אין דבר קל מזה” – אומר קקוקלס. אוֹגיאס הכימאי יעשנה. מכל מיני חמצנים וזרחנים ירכיבנה, הוא יודע להפוך “קיטור לרוח וסרחון לכוח”. מריחות מחראות וביבי השופכין ירקח את מרקחת השמש. “כל אשר רקבון בו ־ תוסס; כל אשר תוסס – אש סתרים בקרבו”. לא איכפת אם זה זורח או לאו. תמרות העשן העולות ממנו, הן אשר עושות את השמש ומשוות לה את הדרה. אולם כדי ש”המפעל" יצליח צריך מקודם להסיר את הלבבות מאפולו, ולעורר התלהבות ל“שמש הנגדית” הזאת. צריך להקים להקות כהנים אשר יעבירו את הרינה בעולם כי זאת היא השמש האמיתית ואין שמש אחרת על פניה. כל הכופר בזה יירגם באבנים**. **

ואוגיאס רקח את השמש. מגפרית וזפת רקח אותה. “אוֹז” קרא לחומר, נוגה לא היה לה, רק עשן וסרחון. אך קקוקלס ציווה לעם שיסב פניו ממנה, פן יסמא “אורה המבהיק” את העיניים. והוא וכל כהניו וחסידיו כרעו והשתחוו והכריזו כי “אין אוֹז מלבדי אוֹז; הוא אור השמש האמיתי ואין שמש אחרת מלבדו”. ועם “שמש” זו עמוסה על ספינת אויר, יצאו העמים שטוחי־הרגלים כדי לקבעה בגלגל־הרקיע ולשבור את שלטונו של אפולו היקר באלים…

התיאור הנפלא הזה, בהכסמטרים מלאים וגדושים, שנמסר כאן רק בקווים כלליים ופרוזאיים, אשר אפשר להמשילו על תהפוכות רבות בחיים ובחברה, בחיי התרבות כבחיים המדיניים, המסמל את ההתאבקות הנצחית שבין האמת והשקר, בין היפה והמכוער, בין האור והעשן – מתמשל מאליו גם על אותה האפּיזודה האקטואלית בחיינו הישוביים והחברתיים: ההכתרה העצמית של הבית“ר בשם “הסתדרות העובדים הלאומית”. כל התפתחות ה”יצירה" הזאת, מראשיתה ועד היום, מאז עלתה במחשבת מחולליה עד הגשמתה, דומה בכל תגיה ומסיבותיה, בנקודת המוצא שלה כמו בנקודת תכליתה, באטמוספירה המקיפה אותה, במשקלה המוסרי הקלוקל כמו בתוכנה האוילי, ליצירתו של קקוקלס מפקדם של העמים שטוחי־הרגלים. וכשאנו קוראים עתה את הפרק הזה בספרו של שפיטלר, יש לנו הרגשה כאילו עמדנו נוכח אותה תמונה פלאית המישירה את מבטה נגדנו בכל אשר נפנה, כאילו צפה המשורר באספקלריה המאירה שלו על מאורע עתיד זה בנפתולי חיינו אנו דוקא, כדי לתארו בדיוק ממצה כל כך!

בעקלקלות הדרך של אבנטורה ממושכת הגיע הרביזיוניזם לתחנה זו, והתחילה רווחת אצלו ואצל בני הלויה שלו האמונה שהנה עתה הוא הטיל על כף המאזנים של ההכרעה את המשקל הכבד ביותר, והכה מכה ניצחת את תנועת הפועלים ארץ־הישראלית שנואת נפשו. מפקידה לפקידה מתגלה הצורך בתוך תנועה זו לשכל ולשנות את העמדה הסטרטגית שלה ולבקש לעצמה נקודות־משען חדשות, כדי לקעקע את החומה שהיא מסובבת אותה זה שתים־עשרה שנה – וכל שינוי עמדה מלווה כרגיל בפרדות גדולות, בהתהללות חוגרים כמפתחים ובתרועות נצחון מרעישות. וצריך להודות שאם לא נתמלאה עד היום משאלת־לב זדונית זו, החומה לא נבקעה ולא נכבשה, ואנו בטחון ואמונה שהיא תעמוד איתנה ומבוצרת נגד נסיונות הקעקוע גם בבאות, הרי אין כל ספק בדבר שהיא הצליחה כמעט תמיד לעורר מסביבה בהזדמנויות כאלה המולת־אוילים גדולה, אשר על גליה הסואנים היא נישאת כל השנים ובתוכה היא אוגרת את שללה הפוליטי. ולא יפלא הדבר בודאי שבמבוכת הרוחות השוררת אצלנו כיום, ביחסים הציבוריים הקיימים בציונות ובישוב, בתוך אוירת המשטמה אשר תנועת הפועלים הא“י מוקפת בה, יצאו כהני ה”אוֹז" מחוריהם ויתחילו לכרוע ולהשתחוות, להתגודד ולהתריע לתוך חללו של עולמנו הנבוך והמסוכסך, את אותו פסוק הריקלמה שבו משבחים נביאי־השקר תמיד את אלילי־הכזב שלהם: “אין אוֹז בלעדי אוז – ואין הסתדרות בלעדי הסתדרות הלאומית!” האות הראשון להמולת אוילים זו כבר ניתן. לא רק הדרווישים הרביזיוניסטיים מוכי־האלהים, אשר רוח העיועים הזה אינו סר מהם כל הימים, אלא גם באי־כוח חלקים ידועים של הציונות בעל־הביתית פצחו כבר בתהילות ותשבחות כלפי היצור ה“חדש” הזה, כביכול, שבא להשפיל את גבהות לבה של תנועת הפועלים ארץ־הישראלית, להציל את הציונות מן השמאל ומן הסוציאליזם ולהעמיד את הכל על “טהרת לאומית” ו“שלום מעמדי”. ועוד ירועע וירונן בודאי בתוך החוגים האלה לקראת ה“שמש” החדשה הזאת, אשר יצאה מחופת הכזבון הרביזיוניסטי, כדי להאציל להם לא אור ולא צדקה ומרפא, כי אם גפרית ומלח למזימת השבירה והנקמה כלפי תנועת הפועלים העברית.

בימי עלית הריאקציה בעולם, כאשר צמיחת ארגוני פועלים פשיסטיים נעשתה חזיון נפרץ כמעט בכל הארצות, אי־אפשר היה, כמובן, לצפות שא“י תינצל מפגע־הזמן הזה. להיפך, הבהילות של חיקוי עיוור הקיימת אצלנו מימים ימימה, המקבלת מן החוץ ללא כל בחינה וללא כל בקורת את ה”מוֹדה האחרונה" בכל שטחי החיים, מוסיפה תמיד על המוֹדה הזאת גם נופך יהודי מיוחד במינו, המביא את הדברים לידי קיצוניות מגוחכת. ימי ההשכלה באירופה, שבמקור מוצאם היו נעוצים במהפכה רוחנית עמוקה וחוללו באמת מיפנה מכריע בדרכי המחשבה של הדור, הביאו אצלנו לידי חיקוי טפל וחסר־טעם של התמוגגות רכרוכית לקראת “ההשכלה בת־השמים”, ובחורי ישראל אמרו לנצח את ה“חשכה” ע"י אכילת נרות חלב ביום הכיפורים; ואף תנועת המהפכה הסוציאליסטית בעולם הביאה מחנות נוער יהודי גדולים לידי עקשות־לב ועקימת כתובים דוקטרינרית, אשר קשה לפגוש כמותן אצל נושאיה ומחולליה של המהפכה הזאת למעשה. ואין ספק בדבר שגורמים נפשיים אלה מסוגלים לתת מהלכים בתוכנו גם למוֹדה הפשיסטית האחרונה ולהביא אף אותה לידי סירוס מטורף, עד כדי היותה אצלנו הרבה יותר מושחתת ומסוכנת מאשר במקום צמיחתה המקורי. ישנם חברים אצלנו הרגילים להשתמש במלה “להבדיל” בשעה שהם באים לכלול את החזיון הרביזיוניסטי שבתוכנו עם החזיון הפשיסטי באולם, והם מתכוונים בזה, כמובן, לא להבדיל את הרביזיוניזם לטובה אלא לרעה. התפתחות התנועה הפשיסטית בעולם, הניזונה אף היא בחלקה הגדול מן האבנטוריזם המדיני של יחידים המשתמשים במבוכתה הפנימית והחיצונית של האומה כדי להתנשא לשלטון, היו לה בכל זאת גם סיבות אובייקטיביות כבדות משקל לגידולה ולצמיחתה, והיתה מלווה פה ושם גם מחשבה קונסטרוקטיבית וגם אמונה, אם כי מוטעית, שיהיה בכוחה לתקן משהו בדרך זו בגורלם של ההמונים הרעבים והמאוכזבים הכמהים להצלה. היא יכולה לעתים לקוות גם להצלחה רגעית. היא נלחמת על כיבוש השלטון במדינה, במקום שיש מדינה קיימת, שקיומה מובטח לה תמיד, יהיה השלטון בתוכה איזה שיהיה, שבה צבורים ומרוכזים ערכין וקנינים בני קיימא אשר אפשר להשתלט עליהם ולהשתמש בהם, אם לרעת ההמונים או לטובתם. אבל החיקוי הרביזיוניסטי לקח מן הפשיזם העולמי רק את “נרות החלב” בלבד, את האבנטוריזם שבו, את המיתודים הנפסדים של מלחמתו, ללא שמץ של מחשה קונסטרוקטיבית, ללא ניצוץ אמונה בכוח ההצלה שבדרך נלוזה זו, וגם ללא כל אפשרות אובייקטיבית לכבוש בשטח זה איזה כיבודים ריאליים שהם. לפיכך הוא הפך לכוח דיסטרוקטיבי גרידא, אשר מלבד חדוות השבירה והקעקוע, מלבד הפרובוקציה, מלבד הנאצה וההתגרות ומלבד הפרזיולוגיה הלאומית הריקה והנפוחה, אין בו ולא כלום.

אבל זה מספיק לגמרי, כמובן, כדי להוליך שולל מחנות נוער נבוכים ובלתי מבוגרים, אלא אשר נולדו וגודלו וחונכו על ברכי תקופה אומללה ומבולבלת מאוד בעולם, על ברכי תקופה שלא היטיבה עם הנוער הזה, לא נתנה אור לרגליו, לא הנחילה לו כוח־כובד תרבותי, לא זיינה אותו במידות־הכרעה רציניות ואחראיות, וקל מאד לצודו בחרמים שונים ולקשור אותו בעבותות חטאה אל כל מרכבת־כזב המדרדרת על פני שבילי־העולם המשובשים. וזה מספיק, כמובן, לגמרי לכנס מסביב ל“דגל” זה אלמנטים משוחתים וירודים של “העולם התחתון” היהודי בפולין, כדוגמת “ברית החיל”, אשר שום ערך מן הערכים הציוניים האמיתיים לא היה בכוחו לכבוש את לבם, מכיון שהם “מינימליסטיים”, כמובן, ואין בהם כדי לספק את משא־הנפש הגדול שלהם, עד אשר בא ז’בוטינסקי והנחיל להם את “חזון המלכות” הרביזיוניסטי: השתוללות מופקרת, פנים מושלהבים מתאוות סתירה והריסה, התהדרות בבריונות, “בקיעת” אסיפות ציוניות, שדידת הקופסאות וה“בזרים” של קרן־הקיימת, מהלומות ומלשינות, ותרועת “נצחון” עם שירת ה“פְּיֶרשה בריגדה” על שפתיהם. וזה מספיק עוד יותר כדי לשאת חן וחסד בעיני בעל־הבית הציוני, אשר בעמדו לבדו, הוא רואה את עצמו חלש במלחמתו המעמדית נגד תנועת הפועלים ארץ־ישראלית, והוא זקוק למשען ולעזר, לבני־ברית – והוא לוקח לו את בני בריתו מכל הבא ביד, פעם הבדואי אשר בפרדסו, פעם השוטר הערבי והבריטי ופעם מפיר־השביתה אשר ממחנה הבית"ר אתמול וממחנה “ההסתדרות הלאומית” היום. והוא אינו מבקש מבן־בריתו זה לא מחשבות קונסטרוקטיביות, לא כוח יצירה, לא אחריות ציונית. בשבילו הוא טוב כמו שהוא, ואולי רק כמו שהוא, והוא מוכן לסלוח לו את כל תעלוליו, לחפות על כל פשעיו, גם על האיומים ביותר, אשר האדון רב החסדים והרחמים השוכן שחקים אינו מחפה עליהם – ובלבד שיהיה כלי־שרת נאמן בידו נגד אלה אשר התייצבו כמכשול על דרך תאוות־בצעו ושרירות־לבו.

הוא, בעל־הבית הציוני הזה, הפרדסן ממחנה התאחדות הפרדסנים ובני סיעתו, העומדים תמיד אחוריהם אל הציונות ופניהם אל הבצע ואל השררה המעמדית, הם הראשונים אשר יסגדו לשמש כזב זו שהועלתה באופק חיינו הציבוריים בארץ. על כתפי חוגים כאלה התנשאה התנועה הפשיסטית בעולם ועל כתפיהם היא מתנשאה ועולה גם אצלנו – אבל אצלנו יותר מהר מאשר בכל מקום אחר בעולם עתידה הברית הזאת ליהפך משענת קנה רצוץ לשני השותפים שבה גם יחד. כי חיי העבודה בארץ עתידים סוף סוף להנחיל גם לפועל הבית"רי מעט ישוב־דעת והכרה עצמית, לבלי לרצות להיות לאורך ימים כלי־שרת מנוצל ומשולל זכויות בידי מעבידיו ואף לא בידי מפקדיו הצבאיים, והפרדסן המבקש עבדים לעצמו לא יתנחם אז בתואר “הלאומיות” המקשט הסתדרות זו, אלא יחפש לו שוב בני־ברית נאמנים יותר ממקום אחר כדי להעזר בהם מחר נגד בני־בריתו המדומים היום. לנצח לא תתקיים אידיליה זו ושלטון פשיסטי עליון בעל כוח כפיה אשר יקיים אותה מאונס איננו ולא היה בארץ־ישראל. אף האידיאל המשותף של שבירה עתיד להתנדף ולא יוכל לעצור זמן רב בעד התפתחות הענינים הטבעית, הקובעת את דרכו של הפועל לא בברית־תבל זו עם המעבידים הנחרים בו, נגד חבריו בעבודה ובסבלות העבודה, אלא בברית הפועלים החלוצית והמגשימה, החותרת לקראת יעודה ההיסטורי, הלאומי והסוציאלי בארץ הזאת.

והנה יש גם סוף למשל זה ב“שמש שכנגד”. מתחילה התעצב אפּוֹלוֹ אל לבו כאשר נודע לו מה זוממים שטוחי־הרגלים לעשות, והוא שאל את עצמו: “למה בכלל אין האנשים טובים בפשטות? הרי כך היה נוח להם יותר ונוח לעולם”. אחר כך חשב לבטל את המזימה של שטוחי הרגלים כדבר של מה־בכך ולעבור עליה לסדר יומו, עד שהרמס הסביר לו את הדבר: “מסתכל אתה בענינים מתוך האֵתר הכחול, אך למטה שם, פני הדברים אחרים לגמרי. האם תדמה בלבך שמכיון שהנך צנוע וטוב לב, תשמש לך מידה זו כשלט־מגן מפני הרשעות?” אחרי כן נועץ אפּוֹלוֹ בדימון שלו, והוא אזר אותו לקרב. וכשהתנשא קקוקלס עם שמשו של אוגיאס בספינת האויר, התגרה באפּוֹלוֹ ואמר לו: “בוא נא הנה, אפּוֹלוֹ, אני כבר אגמול אותך מלהגיה אורך”. אחרי כן שלח קקוקלס לאפּוֹלוֹ שליח: "בוא השתחוה לאור השמש האמיתי וקרא: קדוש, קדוש הוא האוֹז – אפּוֹלוֹ ענה: “מקודם תראה נא שמשך את אורה ואת זהרה ואחרי כן אבוא להשתחוות אליה”. וכאשר התחצף קקוקלס ביותר ואמר להתקרב עם מעשה המרקחת שלו אל מרכבת השמש, התגבר אפּוֹלוֹ על היסוסיו ועל מידת הרחמים שמילאה את נפשו, ושלח חץ מקשתו כלפי המפלצת הקקוקלסית והיא התפוצצה לרסיסים והתגלגלה למטה בעשנה ובסרחונה…

אבל הענין לא נסתיים עוד בזה, קקוקלס לא נכנע כל כך מהר, הוא ואוגיאס המשיכו לרקח מרקחות ולחבל תחבולות, הקרב היה קשה, קשה מאד עד אשר הפיץ אפּוֹלוֹ את אויביו והניס את משנאיו האוילים.

תרצ"ד

---

קרע שטן!

מאת

יצחק לופבן

א.

פסק הדין שהוציא בית המשפט לפשעים חמורים, קובע גם מבחינה משפטית פורמלית את העובדה המחרידה שבידי בריונים רביזיוניסטים נשפך דמו של חיים ארלוזורוב. בשביל הציבור שלנו וגם בשביל אותו חלק מן הציבור מחוצה לנו, אשר לא נתפס לשחיתות מוסרית נוראה זו לראות את הצלת “כבוד ישראל” בכיסוי חטאה וחיפוי על רוצחים, לא היה צורך כלל בסיכום פורמלי זה כדי לדעת את האמת המרה הזאת. אם היה אצל מי שהוא מאתנו ספק בדבר ביום הראשון לרצח, אם לא רצה הלב להשמיע לאוזן ולפה השערת אפשרות כזאת, הרי ספק זה נעלם לגמרי באותו הרגע שאלמנת חברנו הנרצח, חברתנו סימה ארלוזורוב, הכירה בודאות מוחלטת את רוצחי בעלה, קודם באיש אחד ואח“כ בשני, שלא היא ולא שום איש מאתנו ידעו על מציאותם בארץ ועל שייכותם המפלגתית, ואשר את רשמי דמותם המפורטים מסרה למשטרה עוד בליל הרצח. באשר אנו יודעים את יושר נפשה ואת נקיון מצפונה של סימה, שלא היה לה ואי אפשר היה שיהיה לה אף צל צלה של פּניה טמאה כזו, אשר מנבלי שמה, טמאי השפתים והנפש, רצו לייחס לה: לבדות האשמות מלבה ולשקר ולהעליל במכוון. והספק הזה מוכרח היה להעלם אצל כל איש בעל דעה שקולה ובלתי נטרפת ע”י פרוכסיזם של משטמה מעמדית – כאשר ראה את נפתולי המרמה של הגנת הנאשמים והגנת המפלגה שאליה הם שייכים. במקום להגן על עצמם בדרך של חשודי־חנם, לומר שאולי ישנה כאן טעות פטאלית (וטעות כזאת הרי אפשרית לפעמים), להגיד בדברים פשוטים שאמנם אנו מתנגדים פוליטיים קשים, אך מעולם לא עלתה במחשבתנו להשתמש באמצעים כאלה ואנו דוחים מאתנו כל חשד כזה, ולמען גילוי האמת ומניעת מריבת חנם על רקע טראגי זה הבה ונבקש יחד את הרוצחים במקום אחר – במקום זה החלו לסובב במרמה ובתעתועי סילוף את דעת הקהל מן הרגע הראשון לכשנודע מקרה הרצח עד “נאום ההגנה” האחרון: על ידי הפרחת שמועות על “מסיבות רומנטיות” בטרם נתעורר החשד על הרביזיוניסטים, ואח“כ ע”י נוסחאות כוזבות שונות ומשתנות לבקרים, שהיו מכוונות רק לזרות אבק בעיני הצבור, להמם אותו, להכותו בסנוורים למען לא יראה נכוחה, אם ע“י העמדת עצמם במחיצת קדושים וטהורים של מעוני הגורל הישראלי, של “עלילת דם” ומשפט בייליס ודרייפוס; אם ע”י קונצפּציה אוילית מאד, אבל עשויה בודאי לצודד לבבות טפשים ובעלי דמיון חולניים, שמפלגת פועלי א“י היתה בעצה אחת ובקנוניה אחת עם ממשלת א”י, על כל המנגנון הגדול שלה, החל מן הנציב העליון עד השוטרים והשופטים והגששים, כדי לרצוח את ארלוזורוב ולגולל את אשמת הרצח על הרביזיוניסטים; ואם ע"י ביוּם “גילוי הרוצחים” מתוך נסיון של שיחוד וכדומה.

לא, בשבילנו לא היה ספק בדבר ולא היינו זקוקים לפסק הדין של בית המשפט כדי לחזק את בטחוננו. גם אילו היה בית הדין משחרר את הנאשמים מטעמים פורמליים, לא היה זה מוכיח כי הם באמת חפים מפשע, כשם ששחרורו של רוזנבלט איננו אומר שהוא איננו הרוצח, אלא שבית הדין לא מצא הוכחות פורמליות מספיקות להענישו. אנשים שמצפונם נקי ונקלעו על לא חמס בכפם לתוך אשמה איומה כזאת, אינם מגינים על עצמם כך, ללא כל נימה של אמת, רק בציניזם, באמתלאות, בתהפוכות רמיה, בצחוק חצוף, ואינם רוקמים תיזות מישפטיות שאין בהן אף משהו כדי להוכיח את צדקתם, אלא כדי להאפיל על פשעם ע“י ענני־עשן של כזבים ואדי צחנה של ניבול פה. ואם נשארה אחרי כל זה אצל מי שהוא שארית של ספק, הרי מוכרחה היתה גם שארית זו להעלם לאחר שנתגלה החומר של “ברית הבריונים” המוכיח בבהירות חותכת שבמפלגה הרביזיוניסטית קיימת קבוצה טרוריסטית מאורגנת, אשר חינכה את עצמה ואת חבריה לשחיתות, לרציחות מדיניות, למעשי טרור ופרובוקציה נוראים, המבססת את ה”אוריינטציה הפוליטית" האומללה שלה על הרפשת חיי הישוב והציונות, על מהומות פנימיות וחיצוניות, ושמה לה למטרה קדושה את שבירתה של תנועת הפועלים העברית; והמפלגה שעליה נמנית אותה קבוצה, במקום לנער את עצמה מן האחריות למעשי יחידים או כת בתוכה התפוסים לשיטות נפסדות כאלה, הזדהתה אתם ללא כל רזרבה ופרשה עליהם את כנפי חסותה “המוסרית”.

יותר מזה: אנו ראינו את התפתחות דרכה הנלוזה של המפלגה הזאת מראש והזהרנו עליה בכל הזדמנות, אם כי לא שערנו ודאי לעצמנו עד היכן הדברים עתידים להגיע. ה“ברית עם השטן” אשר עליה הכריז ז’בוטינסקי עוד לפני עשר שנים, מן ההכרח היה שתהיינה לה מסקנות לא רק לגבי מיתוֹדים פוליטיים אוואנטוריסטיים כלפי חוץ, אלא גם לגבי מתוֹדים מושחתים ושטניים במלחמה הפנימית. רק עוורים לא ראו לאן מובילה ברית כזאת, הבנויה על פריקת עול האחריות האלמנטרית, המשוללת כל מחשבה פוזיטיבית וכל תוכן מוסרי, הניזונה מלכתחילה מן המקורות הנרפשים של סנוֹבּיזם פוליטי, של חיקוי קופים למידות המושחתות ביותר שנמנו פעם באיזו מפלגה נציונליסטית בעולם. קוצר ידה ומורך לבה של המפלגה הזאת להביא את הרדיקליזם המנופח והפיקטיבי שלה לידי שימוש כלפי חוץ, דחפו אותה בהכרח להביא אותו לידי שימוש כלפי פנים. בלי זה לא יכלה להתקיים ובודאי שלא יכלה לכבוש ולרכז מסביבה המוני נוער. וכאן, מבפנים, התפקיד הוא הרבה יותר קל. כאן יכולה גם מלאכת השבירה להיות יותר מציאותית, וכאן גם השימוש ב“ביקסלאך” עלול להיות יותר אפקטיבי מאשר הרישרוש בחרבות עץ כלפי חוץ. לפיכך זאת היא טעות מוחלטת כאשר באים להציב גבולין מבדילים בין “ברית הבריונים” לבין המפלגה הרביזיוניסטית. מפלגת־האֵם עצמה אינה מציבה גבולות כאלה, באשר הבריונות היא פרי בטנה הליגלי, והיא מחויבת מתוך שיטת החינוך המדיני שלה. איני רוצה כמובן לומר בזה, שהמפלגה הרביזיוניסטית כולה אירגנה את רצח ארלוזורוב או ידעה על ארגון הרצח. אינני רוצה לומר זאת לגבי אותם היהודים והנערים התמימים המולכים שולל ע“י הדימגוגיה של מפלגה זו – אבל זה שבמנהיגות המפלגה הרביזיוניסטית היתה וישנה כיום הכשרה נפשית לפשעים כאלה, שכדי להשיג את המטרה שהציגה לעצמה כל האמצעים כשרים בעיניה, שהיא מוכנה לשם כך להרוס את הציונות ולהמיט את השואה הנוראה ביותר על הישוב העברי בא”י, זהו למעלה מכל ספק.

ב.

אכן, מחרידה העובדה שדגל התחיה העברית נכתם בצורה מחפירה כזאת בדם נושאו ולוחמו הנאמן ביותר בתקופה זו. מיום שנח דמו של זכריה הנביא מרתחו, לא רתח עדיין במידה כזאת דם יהודי נשפך בא“י כדמו של חיים ארלוזורוב. אבל הרבה יותר מעובדה איומה זו מחרידה עובדה שניה, שבתוך הישוב בארץ ובתוך הציבור היהודי נמצא חלק גדול הרוצה להשקיט את מצפונו ע”י התעלמות מכוונת מן האמת המרה הזאת ואומר להמלט ממנה ע"י אונאת דעת עצמית ואונאת דעת הבריות.

הדברים האלה אינם מכוונים כמובן לאותם החוגים שמתוך שורותיהם יצאו רוצחי ארלוזורוב. הללו ממשיכים את פרשת “ההגנה” הצינית והמחוצפת גם לאחר המשפט. רעמו של הנביא מגלעד “הרצחת וגם ירשת?” עוד טרם הכניע את לבם הבריוני ולא סכר את פי דוברי הנבלה. הם משתדלים להפוך את הכל לטובת־הנאה מפלגתית. הם התעשרו מדמו הטהור של ארלוזורוב והם שואפים כנראה להתעשר מהחבל המונח על צואר רוצחו האומלל. עמם יש לנו דין ולא דברים. אבל הדברים מכוונים לאלה אשר אומרים להציל את “כתונת הפסים” של מוסר היהדות ע“י כיסוי חטאה, ע”י מימרות אויליות ותפלות ש“אי אפשר שיהיה יהודי” או ש“יהודים אינם מסוגלים לרצוח”.

האומנם אין בין היהודים בריונים המסוגלים למעשי נבלה כאלה? אכן, אין מעשי־רצח בתוך עם היהודים מרובים ושכיחים כמו בתוך עמים אחרים. היהודים היו במשך כל שנות גלותם הממושכות עסוקים יותר מדי בהגנה עצמית מפני תנופת ידם של שונאיהם מבחוץ, והם הצטופפו יחד תמיד כעדר צאן רועדות מפחד הזאבים. היהודים גם אינם שטופים בשכרות, שהיא אֵם כל חטאת. אך האומנם אפשר להשתמש בהכללה כזאת ולומר שיש “אמת נצחית” כי היהודים אינם יכולים להיות רוצחים? שאלו־נא לימות עולם, פתחו את האורים ותומים שלנו, את ספר התנ“ך, ותראו אם לא נאמר שם “ידיכם דמים מלאו”, אם לא הוכו שם אנשים חפים בשלי, אם לא היתה פעם ה”קריה הנאמנה לזונה" ואם על העיר אשר “צדק ילין בה” לא נאמר “ועתה מרצחים”. ומי הרג את זכריה הנביא, ומי שחט את גדליה בן אחיקם? ומה עשו הבריונים והסיקריקין בימי חורבן הבית השני? ושאלו־נא לימים יותר קרובים, לאינטריגות הדמים בימי מלחמת החסידות. וקראו־נא את הפרשה המזעזעת של רצח ר' אברהם כהן בלבוב, באחד הגליונות האחרונים של “דבר”. ומה עשו נכבדי העדה וראשי קהילות בימי החוטפים – האם לא מסרו ילדי ישראל להרג ולשמד? וצאו וראו ברחובות וורשה אם לא תמצאו יהודים רועי־זונות, אנשי חמס וסכינים, אשר חלק מהם מהווה כיום את הגוארדיה הנאמנה של “ברית החייל” הרביזיוניסטית? ושוטטו־נא ברחובות ניו־יורק ושיקגו אם לא תמצאו “גאנגסטרים” יהודים, אנשי זרוע ואקדחים? והאם לא היו ידי היהודים ברציחות פוליטיות, ברוסיה ובמקומות אחרים?

מה אתם סחים, רבותי? על איזה כזבון־נפש אתם רוצים להשעין את עליותיה המוסריות של אומתנו? ובאיזו רשות אתם רוצים לעשות את העם העברי כולו אחראי לפשעי בריונים בתוכו? אין עם תרבותי בעולם שאין בקרבו אנשי חמס ורוצחים, אבל מעולם אין קלון האנשים האלה נופל על העם, בשעה שהעם מנער את עצמו מפשעם ושופט אותם כרשעתם. אם בצרפת נמצא איש הרוצח לתיאבון עשרות נשים בזו אחר זו – האם קלון הרצח הזה נופל על העם הצרפתי וממעיט את ערכו התרבותי בעולם? ואם בעיר המבורג בגרמניה נמצא אדם אשר הרג עשרות אנשים ומכר את בשרם במקולין כמכור בשר בהמה – האם היה העם הגרמני אחראי למעשי האיש הזה, או האם היתה העיר המבורג אחראית, או אפילו משפחתו הקרובה של הרוצח? והוא הדין לגבי ה“ערפּד מדיסלדורף”, ולכמה וכמה רציחות פוליטיות. רצח נהפך לקלון לעם כולו רק בשעה שהעם מזדהה עם הרוצחים, כשהוא מחפה על פשע ומכסה על חטאת. כי זהו קנה המידה היחידי שאפשר למוד בו את מוסריותו של עם ואת מידת הצדק והחוק שעליהם בנויה כל חברה ומדינה – אם הם מבערים את הרעה מקרבם, אם הם מתבדלים ממנה, אם הם שופטים אותה, או אם הם פורשים עליה טלית מאפילה וסובלים אותה בתוכם.

מה שהאדונים הללו עושים כדי להציל את “כבוד ישראל”, ממיט קלון כזה על האומה העברית, שלא המיטו עליה שונאיה מעולם. עתה לא יצטרכו עוד שונאי ישראל לבקש להם עלילות, לזייף טקסטים עתיקים של ה“זהר” והתלמוד; הם יוכלו לפרוש את הפרשה הזאת של רצח ארלוזורוב ומה שנעשה מסביבה, ולהוכיח כיצד נהפכו פתאום אצל עם עיקש ופתלתול זה רוצחים ומשסים־לרצח לקדושים, לנושא הסימפטיה הציבורית, לאנשי חסות של ראשי הכהונה הדתית, ונרצחים ומבקשי אמת ומשפט ביחס לאדם אחד מטובי האומה הישראלית שנשפך חנם, לנרדפים ולחוטאים ומטרה לחצי זעם ומזימות – ואז יתכרכמו פני ההיסטוריה שלנו מבושה! וקשה להבין את הדבר בשכל הפשוט והישר, קשה להבין אם לא לחשוב שיש כאן איזה מעשה שטן אשר נטל מאנשים האלה את מאור שכלם והדיח אותם אל הדרך הסופיסטית האומללה, לבלתי יכולת לראות נכונה, להעריך את הדבר כאמיתותו, אלא להאפיל עליו ועל עצמם בפלפול נבוב ובתהפוכות דברים כוזבים העושים ללעג ולקלס את כל תוכנה המוסרי של היהדות.

ג.

אנחנו נילחם בשטן המשחית הזה גם אם נישאר יחידים, מבודדים, גם אם כל בית ישראל יאחז בשולי בגדו, ירוץ אחריו ויסב עמו יחד על “זבחי המתים” לשם – הצלת “כבוד ישראל”… אנחנו לאמת, לטהרה מוסרית של העם המחדש את חייו במולדתו, לטהרת דגלה ודרכה של הציונות בהתגשמותה. באלה כבוד ישראל – ולאלה נלחם! לא במתוֹדים הנפסדים של הבריונות הרביזיוניסטית, לא בשקר וכזב, לא בפריקת עול האחריות, אלא במלוא אזנה החלוצי של תנועתנו, בכוח־המחץ המוסרי שלה, בחרדת אחריותה למפעלנו ההיסטורי בארץ, בכל נכונותה לעמוד בפרץ הפנימי הזה הרה־הסכנות. אנחנו נעקור את הרע הזה משרשיו. לא ניתן להפקרות בריונית לטמא את הארץ ולהרוס את חלום הדורות של האומה. ואם ראשי הרבנים ונכבדי העדה רוצים למחוק את ה“לא תרצח” מעשרת הדברים אשר ניתנו מסיני, אנחנו נחרות אותם בהלמות עמלים, לא על לוחות נשברים אלא על לוחות השמיר של לבבות הדור הצעיר, אשר התפקיד הקדוש והתכוף העומד לפנינו הוא להוציאו מרשות החינוך הכוזב, הכרוך בתכסיסי־הגנה אלה על “כבוד ישראל” של הבעל־ביתיות השאננה בציון.

אנחנו יודעים היטב כמה קשה המלחמה, כמה ארוכה חזיתה, כמה סכנות פנימיות כרוכות בה. אבל אנחנו נזרע לסופה וכל עבודתנו בארץ תהא צפויה בכל רגע לסכנת כליה והרס, אם לא תישמד הבריונות ¹ ולא יגורש השטן הפסיכולוגי המכרכר ומשמש סתרה וקרקע צמיחה לבריונות זו.

“קרע שטן!” – זאת היא הסיסמא שלנו בעת הזאת, אשר צריכה להמסר ממשמר למשמר של תנועתנו בארץ ובגולה. ואנחנו לא נחדל מ“מריבת אחים”, לא נתפתה לפישוק השפתים חסר האמת והרצינות על “שלום פנימי” ולא נרתע מפני מזימות בעל־ביתיות נגדנו – כל עוד לא תוסר ולא תבוער מכשלת הדמים וההרס הזאת מקרבנו. דמו של ארלוזורוב לא יכופר ולא ינוח מרתחו גם אם ישחקו עצמותיהם כולם של זוממי הנבלה הזאת ומבצעיה – ולא לזה מכוונים הדברים. לא נקמה על העבר אלא תריס נאמן ומוצק בפני ההווה והעתיד, יצירת אפשרות לנשום שוב באויר נקי, ולהמשיך בעבודה הבנין ללא פחד תמיד מפני פרובוקציות מכשילות וממיטות שואה מבחוץ, ומפני טרור של מהרסים ורוצחים מן המארב מבפנים.

תרצ"ד

---

בין תרבות לברבריזם

מאת

יצחק לופבן

א.

בשיגרת חיינו הציבוריים מתהפכים כצליל־סמלים תריסר מלים ומונחים שכאילו נמסרו לנו מסיני להיותנו עבדים להם לעולם בהכרתנו המוסרית ובהתחייבותנו החברתית. “אחדות”, “שלום”, “הסכם”, וכיוצא באלה מלים והגדרות וכינויים אשר מטבע משמעותם הם מותנים בתנאים סוציולוגיים ומדיניים שונים, ומשתנים לפיהם, עד אשר לפעמים הם משמשים סימני־היכר למידה טובה ולפעמים גם למידה רעה – הגיעו לידי ווּלגריזציה ונעטרו מעין מעגל זוהר כאילו היו מושגים מקודשים ומוחלטים של הטוב והמועיל בלבד. ואם ילחץ אותך איש אל הקיר או יעצרך באמצע הרחוב וידרוש ממך בתוקף תשובה מניה־וביה, קצרה ומוחלטת: “אתה בעד שלום, אחדות והסכם או לא?” – הוא יביאך באמת רגע לידי מבוכה. כי איך אפשר לענות “לא” על דברים שנשתרשו במוסכמות ונקבעו כמושכלות ראשונים ב“חוזה החברה”, וכל אחד מקלס ומשבח אותם שבע ביום? ואיך אפשר לו לאיש שיש אצלו יחס ביקורתי לעניינים ואינו דולה את תשובותיו על שאלות יחסי ציבור וחברה, עם ומדינה מתוך המוסכמות והשיגרא בלבד, אלא רוצה לשקול את הדברים לתוכנם ולמסקנותיהם ורוצה לנסות להתאימם באיזו מידה אל הדרך המהימנת עליו ועל הציבור שאתו יחד הוא נלחם שנים רבות לדרך זו – איך אפשר לו לאיש זה לענות “הן” מוחלט וקצר? אכן, רבה המבוכה. ולצאת מן המבוכה הזאת אפשר רק ע“י כך, אם אני אומר לאנשים אשר אכפו עלי את דבריהם: אתם מתאנים אלי במענה־לשון, אתם רוצים לתפוס אותי בדבורי, אם אומר " לאו” תכריזו מיד בצהלה: הנה איש מדנים, פרוע מוסר, מואס בטוב ובוחר ברע; ואם אגיד “כן” תגישו לי שטר־החוב הזה לפרעון בכל המקרים, גם במקרה שאיני יכול לפרעו. לפיכך אין אני יכול לענות על שאלה זו תשובה מוחלטת וקצרה כל כך. הנני איש השלום, ואעפי“כ יש שלום שאני מתנגד לו; הנני איש האחדות וההסכם, ואעפי”כ יש אחדות והסכם שאני שולל אותם. כשלעצמם אין אלה אלא כינויים תלושים, חסרי משמעות, ואינם קובעים דבר ואינם מחייבים דבר. עלי לדעת קודם על מה הם מוסבים ובאיזה חברותא הם נמצאים, ולפי זה אני דן ומשיב.

שלום והסכם ואחדות עם הרביזיוניסטים – זאת היא אימפרוֹביזציה רעה וכושלת, אשר היתה יכולה להיווצר רק מתוך יאוש מנצחונם של האמת והשכל, האחריות והתבונה המדינית. מי שלא נתפס ליאוש זה, מוכרח היה לראות שמגמת התפתחות היחסים הפנימיים בציונות ובישוב הולכת ומוליכה אותנו בדרך אחרת לגמרי, היא מוליכה לקראת התגבשות הכוחות המתקדמים שעתידים לשים קץ מכריע לאותה תסיסת־הרס ודימורליזציה שהכניס הרביזיוניזם ובני בריתו מן הבעל־הבתיות הציונות לתוך עולמנו. הבראת החיים הציבוריים והפוליטיים הפנימיים של כל עם וחברה, בכל מקום שהיא היתה פעם ובכל מקום שהיא עתידה להיות, באה ויכולה לבוא בדרך זו בלבד, אם לא לקחת בחשבון את זו הצורה המיוחדת של “הבראה” שכופים אותה בכוח ברוטלי של דיקטטורה מזויינת. היא אינה באה לעולם ואינה יכולה לבוא ע“י טשטוש מלאכותי של גורמי המריבה הקיימים, ע”י הטחת טיח חיצוני על גבי פרצים קונסטרוקציוניים, המתפשטים ועולים מן המסד ועד הטפחות. שלום של הסכם בין מפלגות יריבות אפשרי רק במקרים שמפלגות אלה משותפות ביסודן, בנקודת מוצאן ובשאיפת תכליתן וגם בכברת־דרך העיקרית שבין המוצא והתכלית אפשר להן ללכת יחד, אלא שנפלה איזה אי־הבנה ביניהן או שישנן נקודות בלתי חשובות השנויות במחלוקת, אשר אפשר ליישבן או להוציאן למשך זמן ידוע או אפילו לתמיד מתוך שטח המריבה. אך לא יתכן בשום אופן ופנים שלום והסכם בין מפלגות העומדות בסתירה יסודית האחת לשניה, המתנגדות זו לזו בכל מהותן ובכל זויות־המגע שלהן בחיים הציבוריים והפוליטיים, בתוכנן המוסרי והחברתי, בתפיסתן המדינית והכלכלית ובסגולותיהן להיות נושאות אחריות למפעל היסטורי של עם. הנסיון ההיסטורי של חיי חברה ועמים אינו יודע עדיין לספר לנו על מקרה כזה. בכל מקום שנתגלה נגע כזה בחיי עמים, שקמה בתוכם תנועה דיסטרוקטיבית, תנועת־פירטין פוליטית, מדיחה ונידחת, מטורפת ונכפית, אשר עיבטה את דרך חייו של העם מבפנים ושימשה סכנה מתמדת לקיומו וליחסיו מבחוץ, לא היתה תקנה לעם זה אלא אם כן נעקר הנגע מתוכו, או אם הצליח להקים מתוכו כוח ציבורי אחראי, מלוכד ומכריע, הקובע את דרכיו ומכונן את צעדיו, ויודע לחסן את העם מפני פגיעותיה הרעות של תנועה כזאת.

וכך ראינו אנו את הופעתו ואת מציאותו של הרביזיוניזם בציונות מראשיתו עד היום. התנגדותנו הנמרצת לרביזיוניזם ומלחמתנו בו אינן מתחילות מן התאריך האחרון, לא מן הקונטרורסיה שלנו עם עתונות הפלסתר הטמאה שלו, ולא מן הסטדיה המאוחרת בהתפתחותו. היא מתחילה מאותו היום שהרביזיוניזם עלה על הבמה כתנועה אידיאולוגית־פוליטית, כביכול, בטרם צמחו לו שינים לנשוך ובטרם היה לו הכוח וההעזה למעשה פרובוקציה ואלימות¹, מיד כאשר מתחת הדגל המחולל של “לאומיות צרופה” ו “ציונות מכסימליסטית” נתגלתה מפלגה שהיא בתוכנה ובמהותה ובהלך מחשבתה רק פרודיה מגוחכת, פרודיה של פוליטיקה, פרודיה של ממלכתיות, פרודיה של גדודים, אבל מבעד לפרודיה הזאת היה בולט עוקצו של הגרעין השטני העלול להתפתח לסכנה גדולה. כי השטן הוא תמיד פרודיה – זהו דרך התגלותו וזהו כוחו המדיח ומקור סכנתו.

אנחנו ראינו שהולך וצומח בתוך הציונות כוח אנטי־חברתי, אנטי־מוסרי, אנטי־פוליטי, העתיד למוטט את היסודות והקירות של בניננו הרפה אשר זה אך החילונו להקימו; ראינו שבראשית פרוצס התלכדות עצם אל עצם של כוחות האומה המפוררים והנבוכים לקראת שחרורה, הולך וננעץ מעין טריז מפורר חדש בין הדבקים, פרמנט מהרס אשר יהיה לנו למכשול גדול על דרכנו הקשה. כיצד הכריז על עצמו מפיסטופל בהגיחו מתוך עור הכלב הצמרן לעיני פאוּסט? –

So ist denn alles was hir Sünde,

Zerstorung, Jurz des Bose nennt

Mein eigentliches Element…

(“כי על כן, כל אשר אתם קוראים לו חטא, הרס, בקיצור רעה – זהו האלמנט העיקרי שלי”…)

כך הכריז על עצמו גם הרביזיוניזם סמוך להגיחו מתוך עורו הצמיר, לאחר שירד מעל במת הועידה השנתית בקרלסבד בשנת 1922. הוא הכריז על זה בגלוי ומתוך תרועת לעג מתגרה – ואת זה הוא קיים במלואו במשך שתים־עשרה שנות קיומו. הוא מילא בשלמות את שליחות החטא, ההרס והרעה כלפי הציונות, כלפי הישוב העברי בא“י, כלפי ההגיון המדיני והאחריות ההיסטורית של מפעלנו. בניגוד לתנועה לאומית מחדשת מקבצת נידחים, מרפאה את החולה והנשברה בעם, מביאה תלושי־מכורה בברית עם אדמה ועבודה, לשון ותרבות, דבר שאינו אפשרי בלי משאת נפש חלוצית גדולה, בלי אש קודש בלב וגמול מוסרי גדול – טיפח הוא תנועה נציונליסטית, מיכנית ושדופת תוכן, הניזונה מן המקורות הבאושים של החלק הגרוע ביותר בנציונליזם העולמי, המתגנדרת בסנוביזם הפוליטי שלה, ועושה ספּקולציה על הבערות שבעם, על נקודות החולשה שלו להיות נתפס לדברים הנקנים בלא מחיר, על קלות דעתו ואמונתו שאפשר לו לעם לזכות בחירותו ע”י הנפת דגלים בלבד, ע“י תפאורות חיצוניות, רברבנות מילולית וחיקוי של קופים למעשי עמים אחרים, הנמצאים בסיטואציות שונות מן הקצה אל הקצה. נוכח המאמץ הלאומי של הציונות במשך שתים־עשרה השנים האחרונות להשתמש בהזדמנות ההיסטורית שנזדמנה לנו בתקופה זו כדי לשחרר את כוחות היצירה הכבושים באומה ולהביאם לידי ריכוז ובנין במולדת – התייצב כצר הכוח הבולם והמפורר של משיחיות השקר הרביזיוניסטית, שעשתה את מאמץ הבנין ללעג ולקלס, קידשה את אי־העשיה ואי־הבנין כמצוה מדינית עליונה, הכריזה השכם והערב כי ישנה דרך יותר קלה ויותר בטוחה ונוחה ליהודים, דרך שאין בה צורך בקרנות ציוניות לגאולת האדמה ולהתיישבות ואין בה צורך באחריות מדינית, כי יש שם הויה בן שלוש אותיות, “לחץ”, שבו אפשר לחולל נפלאות, לתת ליהודים מדינה עברית מוכנה משני עברי הירדן, עם מיניסטרים, גנרלים, קצינים וצבא. והיהודים, רבים מבין היהודים, קיבלו את התורה הזאת, אם באופן פסיבי ואם באופן אקטיבי. היא הסירה מעליהם מועקה של חובות בלתי נעימים ונתנה להם הזדמנות מיוחדת להיות דורשי מרובה ותופסי־מרובה, מבלי שיעלה להם הדבר במאומה ומבלי שיצטרכו לחרף את נפשם ואת כיסם על כך. ורק בשנים האחרונות, כשאכפו התנאים ומצוקת היהודים מבחוץ דחפה אותם בכל זאת לא”י, ובארץ קמה “הגיאות” ולא היה יותר שום ערך לתורת הבלימה ו“סטופ אימיגריישן וקולניזיישן” של הרביזיוניזם – הפכה התנועה הזאת לתנועה ונדלית, לתנועה של בריונות, שבירה ועקירה, על כל הגילויים שנתגלתה בהם ועל כל פרחי ופירות הדמים וההשחתה שהבשילה.

האם מפלגה כזאת יכולה להיות קומפוננט לשלום פוליטי ולהסכם חברתי? הישנו איזה מגע של השלמה והבנה משותפת אפילו כרוחב של חוט השערה ביננו לבין מפלגה זו? האומנם אפשרי הוא בכלל שלום והסכם בין אנוש ושטן, מבלי לסכן את העיקר ומבלי שהראשון ישלם בנשמתו תמורת זה?

ב.

אין אני דן על ה“הסכמים” ועל הסעיפים שבהם. ונדמה לי שהללו תופסים בכלל מקום קטן בוויכוח שנתעורר במפלגתנו. מסביב לשאלה זו. יש בזה משום הטיית הוויכוח לצד בלתי חשוב, אם נכנסים בכלל לפרטי הדברים ומתחילים לבדוק אם סעיף פלוני הוא טוב ונכון ואפשר לקבלו או לאו. מובן, שכולנו בעד סידור היחסים בין העובדים בארץ, גם בינינו ובין עובדי הבית“ר. על זה דובר זמן רב אצלנו ועל זה הסכמנו ומסכימים כולנו. ואילו בא הסכם כזה בדרך שהוא צריך ויכול היה לבוא, מתוך קביעת שטח ניטרלי בתוך חזית המלחמה הפוליטית והחברתית, שבו שני הצדדים מעוניינים ביחסים מסודרים, היה זה בודאי מתקבל ברצון ע”י כל התנועה שלנו. אבל לא על זה מדובר כאן. המדובר הוא על ההסכם, על אותו האקט החגיגי והרונן של שלום והתקרבות, על אותה ה“טביחא” של נוסחאות ככבשים, שהפכה להיות מאורע פטריאכלי־אכזוטי אשר כל הכנורות המרופטים של הז’ורנליסטיקה היהודית החלו לזמזם לו הימנונים; על אותו השלום בין “שני הבתים בוירונה” (במחזה הידוע של שקספיר) אשר לא תחבולת האהבה של הילדים, של רומיאו וז’וליה, קירבו אותם והשלימו ביניהם, אלא התחבולה הפוליטית של ההורים.

אני אומר “תחבולה הפוליטית”, על שום המסקנא הסופית של הערכת האקט הזה. אבל אין אני מקל ומזלזל אף חצי רגע בכנות המחשבה והרצון של שליחי תנועתנו שאמרו להקים שלום זה, ושל אלה מחברינו המחייבים אותו. להיפך, אני יודע היטב את האימה הגדולה הממלאה את לבות החברים האלה לגורל עינינו. היא ממלאה את לב כולנו. הנה הגיעה מצוקת האומה לשיאה, והנה מתקרבות גם אפשרויות הבנין והגאולה לשיא ידוע – ואם לא עכשיו אימתי? ואין בודאי איש בתוך מפלגתנו אשר לא יבין את חומרת השעה ותכיפות העניינים, ואשר לא ישא את נפשו באמונה להשכנת שלום פנימי, במידה שזה אפשרי, בתוך הציונות והישוב; שלא ירצה להוציא קודם כל מתוך המלחמה הציבורית את אותם הדרכים והאמצעים ההופכים את חיינו לגיהנום ומפגינים את קלוננו כעם לא בינות, אשר בשעת ההכרעה שנזדמנה לו על דרכו ההיסטורית הוא אוכל איש את בשר רעהו, במקום להעמיד את כוחו המלוכד לשרות יעודו ותפקידו. ואם אנו נעביר נגד עינינו כבני מרון את כל צללי הימים האלה על שטח ההגשמה בארץ גופה, את הספסרות הממארת והמרשיעה, את הוונדליזמוס שבעקירת פרדסים כדי להפכם למגרשים במקום שאין כל צורך והכרח אובייקטיבי לכך, את ההתחמרנות המסואבת של חיינו, את אותה ההרווחה המנופחת והמריעה הרוצה להעמיד את ה“פרוספריטי” כתשובה על מצוקה² היסטורית של אומה, את הטרנספורמציה מציונות נושאת אידיאה, מפרוצס של שחרור לאומי ובנין מולדת, לאמיגרציה. לפרוצס של הגירה סתם, פרוץ לכל רוחותיו, גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה תרבותית, מוסרית ומדינית, אשר כל הרוחות הרעות המלוות הגירה מבוהלת וחמרנית כזאת, המשוללת כל אידיאל קוליקטיבי, הומות ומשתוללות בו – הרי יוברר לנו בודאי שלא היתה עוד כשעה הזאת, המחייבת למצוא דרך להקמת כוח ציבורי אחראי ובעל כשרון פעולה, אשר יילחם בכל החזיונות האומללים והמסוכנים האלה, וישתלט על מהלך העניינים כדי לכוון אותם למטרתנו הנכונה.

אבל, האם לכל זה יש תקנה ע“י אוטופיה? האם ע”י ברית עם הרביזיוניסטים אנחנו אומרים להלחם בהצלחה בספסרות ובהפקרות הכלכלית שבישוב? האם בעזרת אלה שהטיפו ומטיפים לחברה הבנויה על יסוד של “דם, בוץ ועבדות” ומשווים לעצמם את החיים הכלכליים והחברתיים כפרוצס של “הדיפה איש את אחיו מעל העמוד” (קרא את נאומו של ז’בוטינסקי בתל־אביב על “בנין חברה ותיקון חברה”, בדצמבר 1928) נשים מעצור להתפתחות השלילית הזאת בחיינו בארץ? האם ע“י הסכם עם הכוח האנטי־פוליטי של הרביזיוניזם נחשל את כוחנו הפוליטי, נכניס יותר צלילות דעת ויותר אחריות לעמדתנו זו וליחסינו עם שלטון המנדט ועם העם הערבי? האם ע”י הסכם עם כוח אנטי־חברתי נשליט יחסים חברתיים רצויים בישוב, או ע“י הסכם עם כוח אנטי־מוסרי נתקן את בדקי המוסר שלנו? האומנם ישנה ויכולה להיות תמימות כזאת אצל מי שהוא מאתנו, שע”י חתימת קולמוס יחדל הרביזיוניזם להיות מה שהיה ומה שהנהו, והעולם התחתון של “ברית החייל” ייהפך ל“עולם עליון” אשר בהשתתפותו ויחד אתו ננהל את הציונות ואת מפעלה על דרכה המהימנת? אם כך הוא הדבר – למה לא נרחיב את שטח ההסכמים, למה לא הסכם עם הספסרות המנוולת, עם מנשלי הפועל העברי במכוון ובאופן פרינציפיוני עם גוזלי זכויותיו האזרחיות של הפועל והמוני העם, עם האמיגרציה הגרמנית (בניגוד לעליה) הבלתי ציונית וגם האנטי־ציונית המשליטה ברחובות ת“א, חיפה וירושלים את חוצפת הביטול כלפי הערכין התרבותיים שאנו יצרנו ויוצרים בארץ ואת נימוסי ההתבוללות של הקורפירסטנדם ופינת ה”געדעכניסקירכע" בברלין, עם “נוער הזהב” שלנו נושא התרבות הליבנטינית הריקנית והמחוצפת וכו' וכו'?

בגרמנית אומרים על זה Den Teufel durch den Belzebub heraustreiben ־ “לגרש את השטן בעזרת בעל־הזבוב”. ויש כאן באמת דמיון לכך. יש כאן דמיון לאותה סיסמא נפסדת נושנה של ז’בוטינסקי בדבר “ברית עם השטן” אשר כה התקוממנו נגדה ואשר אגדות העמים העלו אותה כסמל האכזבה וההשליה רבת היאוש והרת האסונות המזומנה לאדם על דרך חייו ותהפוכותיהם. לא מלחמה בס"ם אלא השלמה עמו, במחיר צלו של האדם או במחיר נפשו. ושוב אינני יכול להשתחרר מאותה התמונה הדרמטית, כאשר פאוּסט מגין על עצמו בשארית כוחו ותבונתו בפני פיתויו של מפיסטופל, בפני אותה חתימת הקולמוס, הטבול בדם במקום דיו, אשר נתנה לו את השטן לשותף ולמדיח בכל פרשת חייו הארוכה. "לא, לא – אמר אז פאוסט למפיסטו – השטן איגואיסטן הוא, לעולם אין הוא עושה דבר לשם שמים ולתועלת אחרים".

ואני יודע שאותם החברים המצדדים בהסכם מונים אותנו המתנגדים כבעלי רגש בלבד, כאנשים הנוהים אחרי רגשות לבם גרידא, ורוצים לפסול ע"י כך את שיקול דעתנו ואת כוח שיפוטנו הצלול. אבל גם הרגש איננו אסופי בעולם המחשבות והמעשים של אדם וחברה; לעתים קרובות מאד הוא אבי כל הכרה ואמת ומקור האור הפנימי של הליכות חיינו, כל כמה שהם אמתיים וצודקים. על כל פנים אין בשטח זה גבולות כה מדויקים וקבועים עד כדי שאפשר יהיה למי שהוא לומר לחברו: “אני מדבר בשם התבונה הצרופה ואתה בא אלי בשם הרגש העיוור”. כשם שיש “ערמת הרעיון” (אצל הגל) כך תיתכן גם “ערמת התבונה” המדריכה אותנו לעתים לקראת אונאת דעת וטעויות פאטאליות. יש על זה גם כתוב ידוע: “משיב חכמים אחור ודעתם יסכל”.

אילוזיה של שלום כללי תפסה לבות רבים מאתנו, אילוזיה של אידיליה בציונות ובישוב.

אידיליה? מתי היה כדבר הזה אצל עם ומתי היתה כזאת בישראל, ומתי היתה זאת שאיפת תנועת פועלים? הבורגנות, שחיה באמונה כי כל הקיים בעולם הוא נבון וטבעי וצריך להמשיך כך לנצח נצחים, היא חיה גם באילוזיה של סדר עולם “אידילי”, אבל תנועת פועלים המסתלקת מן הנצחון, מן הרעיון והשאיפה של תנועת פועלים מנצחת, מסתלקת מעצמה ומאופיה. ונכון אמר אחד החברים בשעות הוויכוח בשאלה זו, שדווקא השעה הזאת, דווקא נוכח האפשרויות הרבות והסכנות החמורות הכרוכות בהן, לא שעת שלום היא בציונות אלא שעת מלחמה; מלחמה על דרכנו, ומלחמה בסירוס תוכנה ודרכה של הציונות, מלחמה בסטיות מן הדרך החלוצית אשר עקבותיהן ניכרת היטב גם במחנה הפועלים עצמו. מלחמה אינה אומרת, כמובן, מעשי אלמות ומכות וונדליזם. גם נגד זה דרושה מלחמה. אבל מלחמה שוללת ברית ושותפות עם שונאה בנפש הגדול ביותר של תנועתנו ודרכה.

החברים המחייבים את ההסכם מזהירים אותנו מפני היקשים ממקומות אחרים ומגורלן של תנועות פועלים אחרות, באשר הנמשל אינו דומה למשל, שם תנאים שונים ואצלנו תנאים שונים. והדברים נכונים, היקשים כאלו מטעים ומכשילים לעתים קרובות. אבל אותם החברים עצמם, אף הם אינם יכולים להימלט מן ההיקש, והם טוענים: “הלנצח תאכל חרב?” הרי יש מדינות לוחמות זו בזו ולבסוף הן משלימות. הרי השלימו צרפת וגרמניה, השלימה איטליה עם אוסטריה, השלימה רוסיה עם פולין, הרי ישנה שורה ארוכה מאוד של מלחמות וסכסוכי עמים מראשית היות ההיסטוריה בעולם שנסתיימו בחוזי שלום. ההיקש הזה הוא המטעה ביותר. עמים נלחמים ביניהם על ביטול הסובריניות המדינית של האחד או השני מעולם לא השלימו ביניהם. חוזי השלום הם בתשעים ותשעה אחוזים חוזים שכופים אותם עמים מנצחים על עמים מנוצחים. כשעם אחד פורק נשקו של העם השני ומעמיד אותו במצב כל חוסר הגנה על הסובריניות המדינית שלו או על שלטונו באיזה חבל־מריבה – לזה קוראים בז’רגון הפוליטי הבין־לאומי “שלום”. שלום אמת בין עמים יכול לקום רק כשהעמים מסתלקים משאיפת האכספנסיה שלהם ומקיפוח הסובריניות של האחד ע"י השני, ומתכנסים כל אחד בתוך תחום ענייניו הפנימיים השלווים. וכאן באמת אין המשל דומה לנמשל ואין לכל מערכת היחסים האלה כל שייכות למלחמה ציבורית פנימית העומדת לקבוע גורל אומה בימי חיבוטי התחדשותה ובשעת מתן צורה חדשה לערכי חייה ובנינה. כאן לא יתכן שלום של שני תחומים סגורים זה על יד זה או של ערבוב תחומין זה בתוך זה. כאן אי אפשרית אפילו פשרה והתחכמות דיפלומטית של “שיווי משקל”, כאן אפשרי רק נצחון האמת והגיונו של היעוד והגורל ההיסטורי.

ואני רוצה להביא כאן בסיום דברי מלים אחדות של אחד הפציפיסטים המובהקים והמפורסמים בגרמניה, קורט הילר. עשרות בשנים עומד האיש הזה בראש המלחמה במלחמה ובמנהיגות הרוחנית של תנועת השלום בעולם. איש בעל תרבות עליונה ומחשבה רצינית, אשר יצירת האפשרות לבני אדם בעולם לחיות יחד זה על יד זה היה והנהו האידיאל הנשגב ביותר בשבילו. באחד ממאמריו האחרונים בשם “האומנם מת הפציפיסמוס?” הוא כותב בין השאר: “לאמיתו של דבר אין הדיקלמציות על אודות שלום של מנהיגי הנציונל־סוציאליסטים אלא במקרה הטוב ביותר מין פּציפיזמוס של ענבי בוסר. כל עוד הענבים הבשלים והמתוקים של המלחמה תלויים כה גבוה שאין השועל הנציונליסטי יכול להשיגם, הוא מכריז עליהם כי אלה הם ענבי בוסר. על האנושות התרבותית מוטל התפקיד לתלות את ענבי המלחמה עוד יותר גבוה משהם תלויים. חישוק של כל העמים השואפים באמת לשלום מוכרח להיווצר מסביב לגרמניה. חישוק של נכונות הגנה עצומה. השיבה ל”שיווי המשקל האירופי" פירושו יהיה רק הצעידה לקראת מלחמת עולם חדשה. “שיווי המשקל האירופי” מחר ייחשב לשיווי משקל בין התרבות והברבריות". אמנם לא תמיד ההיקשים הם נכונים ומוכיחים, אבל לעתים קרובות מאד הם הם היוצרים את הלקח ההיסטורי.

תרצ"ה

---

הלפיד

מאת

יצחק לופבן

א.

באותו יום שחגגנו את מלאת חמשים השנה להיווסדה של מושבת הביל“ויים בדרומה של א”י, נתבשרנו בפומבי על העברת הזכיון של ביצת החולה בצפון הארץ לידים עבריות. עבר ועתיד נפגשו. ועל פני רקע הימים האלה בישוב ובציונות, כאשר הכל מסובין אל הכּרה הגדולה של ה“גאות” ושקועים בזלילה וחטיפה על לידי טמטום החושים והיסח־דעת גמור מכוונת המעשה שלנו בארץ ומתפקידו, יש בודאי בפגישת שני המאורעות ההיסטוריים, המאורע החלוצי של אתמול והמאורע החלוצי של מחר, משום סמל כבד משמעות המחזיר אותנו אל התוכן הרציני של ראשית מפעלנו ותכליתו.

גדרה של היום אין בה כדי לשובב לבבות ולהשרות עלינו רגשות חג ונצחון. רק חסד הנעורים של התערות חלוצית ראשונה, פורצת דרך ומניחה יסודות, כשקם קומץ בני נעורים וקיים וקיבל על עצמו לפני חמשים ושלוש שנים את תפקיד ההגשמה העצמית בתוהו לא דרך ובתוך סביבה מתנכרת ולועגת – הוא המשרה את חנו על המקום הזה, על אף היותו ירוד בצורתו ובאורח חייו, קרח ושדוד פארו של כפר, מלא ערביים בחצרותיו ובשדותיו, והמופת החי היחידי שיש בו, כמו ברוב אחיותיו מן המושבות הישנות, הוא איך לא לעשות כמותו שוב. לא ההווה של המקום הזה, איפוא, אף לא העדנה שהיתה לו בעברו ממשק חרב של פלחה וגפנים מכניס מעט למשק שלחין של פרדסים המכניס הרבה, הם אשר מילאו חלק גדול מן הישוב (על כל פנים את אותו החלק המעורה בהיסטוריה הישובית והציונית, חי את חייהם ומונה את חגיהם ואת ה“ימים הטובים” שלהם) צלילי חג ורגשות תודה נאמנים ועמוקים לאנשים אשר ירו את אבני הפינה שלו – אלא זה האות הגדול שבימים הנבוכים ההם, כאשר תנועת ביל"ו הדליקה בראשונה את המשואה החלוצית בראש הרים, וקבעה את תוכנה ואת דרכה של תנועת שיבת ציון לדורות.

עלית ביל“ו היתה העליה הראשונה בעלת כוונה חלוצית, שפניה לעבודה ולשינוי ערכין באורח חייו של העם היהודי על אדמת א”י. הם לא היו מהגרים סתם שפשטו על פני כל נתיבות העולם באותם הימים וחלק מהם הוטל גם אל חופי הארץ; לא סחופי זרם ונהדפים בסערות הזמן, כי אם מעפילים, נושאי ההעזה הקדושה וחדורים פתוס של מרד יוצר. בהם נתגלו כבר אז אותם הניצנים והיסודות שהיו אחרי כן נחלת תנועת העבודה העברית, שהחלה עם העליה השניה והיא הולכת ונמשכת עד היום מתוך רציפות של פרשה רעיונית ומעשית אחת, מתוך הסתעפות גוברת והולכת ומתוך גילוי כוחות יצירה רבי עלילה, אשר למרות השתבשות התנאים מבחוץ בימים האלה ולמרות הסטיות מבפנים, נשארה נאמנה לדרכה היסודית ושומרת על גחלתם של ביל“ו שהצליחה להפיחה ללהבה גדולה. אך זכות הבראשית נשארה בכל זאת לאנשי ביל”ו, לאלה המעטים והבודדים, שנחנו ב“אהבת הכלולות” והלכו אחרי משאת נפשם “בארץ לא זרועה”, לאותם הנסיונות הראשונים שלא הצליחו, לאותה ההתאבקות המרה והעקשנית של קומץ נערים עם מציאות עיקשה וסוררת.

וגדרה היתה הנסיון הראשון להגשמת האידיאלים של ביל"ו, כשם שאום־ג’וני (דגניה) היתה עשרים וחמש שנים אחרי כן הנסיון הראשון להגשמת האידיאלים של תנועת העבודה החדשה. אבל אסונה של גדרה היה שהיא הלכה ערירית, נשארה ללא המשך וללא חיל מילואים. לפיכך לא יכלה לעמוד במלחמה הכבדה שנועדה לה בראשית דרכה. המציאות של הימים ההם גרפה אותה, טישטשה את דמותה ונתנה אותה למדחפות של שיטת המושבות הישנות, מושבות אכרים החורשים וזורעים וקוצרים או בוצרים וקוטפים את יבול שדותיהם בידים לא שלהם ואף בלתי יהודיות, אשר כעבור חמשים שנה לקיומן נשאר כיבושן לא כיבוש וגאולתן לא גאולה; החסרות את העיקר שלמענו נוצרו ובו בלבד זכות קיומן, את היהודי השב לאדמה ולעבודה, המתערה בקרקע מולדת במקום לסחור בה. אבל מייסדי גדרה נלחמו רבות עד אשר נכנעו בפני מציאות זו. הם לא מסרו את עצמם בלי התנגדות אמיצה – וזהו שבחם וזכותם הגדולה ביותר; וזהו גם המפתח לגאולת הרעיון הראשון והנועז הזה מן הסיכום השלילי ולקביעתו כתאריך היסטורי נכבד מאד.

ב.

חמשים שנה עברו מאז ועד עתה. הרבה תלאות, נסיונות, עליות וירידות, כשלונות ונצחונות. וכשאנו מביטים עתה אחורנית על דרך ארוכה זו, מתרוצצות בקרבנו שתי הרגשות שונות: הרגשתם של רשעים ל“עתיד לבוא”, זו ההרגשה מלאת החרטה על אשר לא הצלחנו להתגבר במידה מספיקה על מרחק “חוט ההשערה” הזה של הזמן כדי להתקרב יותר אל מטרתנו, וגם הרגשתם של צדיקים ל“עתיד לבוא” על אשר כבשנו בכל זאת הר גבוה ועברנו כברת דרך כה ארוכה ומרובת חתחתים. כלפי התכלית ההיסטורית, הרי מה שהשגנו במשך הזמן הזה בודאי איננו הרבה, אולם בדרך לתכלית זו השגנו לא מעט. הרכוש והנפש אשר עמנו כיום. הננו מונים עתה בארץ יותר משלושים רבוא יהודים, למעלה ממחצית יוצאי מצרים. שטחי אדמה גדולים נגאלו. נבנו מושבות וערים. נבנו בכל אזורי הארץ משקי עובדים, התיישבות יהודית חקלאית הבנויה על עבודה עצמית, שיתופית או פרטית, שכיבושה כיבוש מלא וגאולתה גאולה מלאה ליחיד ולעם. העלינו את תנובת הארץ, במידה שאולי לא ידעה כמותה מעודה; הפכנוה באמת שוב, בשטחי ההתיישבות היהודית, ל“זבת חלב ודבש”; יצרנו התחלות של חרושת ותעשיה, התחלות משתפרות והולכות גם בכמות וגם באיכות; קם לנו מחנה גדול של שבעים־שמונים אלף עובדים עבריים העושים בכל עבודה ומלאכה, מן הפשוטה ביותר עד המורכבה ביותר; הקימונו רשת רחבה של מוסדות חינוך ותרבות, תאים של מוסדות הנהלה עצמית וכו' וכו'. והעיקר: יצרנו כוח קליטה גדול בארץ הזאת אשר לעגו לשוממותה, אשר לעגו לנו כל“דון קישוטים” אחוזי הזיה שהלכנו לחונן את עפרה הצחיח – ובימי המצוקה הגדולה ביותר שידעה הגדולה היהודית מאחרי גירוש ספרד, לא נשארה שארית־ישראל ללא פינת מקלט ומולדת. אמנם לע"ע לא לכל מבקשי מקלט – אבל לחלק חשוב ואולי העיקרי שבהם.

והנה, עם התחלת היובל השני ליצירה ההתיישבותית היהודית החדשה מאחרי מעשה גדרה, הועמדנו שוב בתוך אותה התאבקות איומה עם מציאות סוררת המאיימת עלינו לגרפנו. והפעם הממדים הם אחרים, וההתאבקות הופכת להיות התאבקות איתנים. לגבי התנאים והדינמיקה של ההתפתחות בתקופה הנוכחית, הרי הציבור החלוצי הגדול בן שבעת רבואות אינו נחשב אולי הרבה יותר מאשר אותו קומץ קטן של ביל“ויים לפני חמשים שנה. והשאלה אם נעמוד בנסיון, אם תוכנה החלוצי של תנועתנו יעמוד לה להתגבר על אותה מגמת ההתפתחות המסרסת את כוונתו ואת דרכו של מפעלנו ההיסטורי, היא עתה הרבה יותר חמורה והרבה יותר חותכת גורל משהיתה בימים ההם. מאז נפסק החוט החלוצי של תנועת ביל”ו עד שבאה העליה השניה והרימה אותו שוב והמשיכה לטוות אותו, עברו כעשרים שנים בערך; אבל החיים בארץ פיכּו בתקופה ההיא ביתר אטיות מנהר השלוח, ועולי העבודה החדשים מצאו דמות ישובית שלא נשתנתה כמעט במאומה במשך הזמן ההוא; עתה הננו עומדים בפני כוח גורף של אשד ניאגרה, והחוטים אשר יוצאו הפעם מן הים, מי יודע אם אפשר יהיה עוד למצוא שוב את קצוותיהם ולהרימם מתוך המצולה הרותחת והטורפת הזאת.

המציאות הישובית החדשה הפותחת אופקים להגשמת הציונות, שלא היו לנו עדיין כמוהם לרוחב, שמגלה אפשרויות שלא שערנון ומכנסת בתוך הארץ כוחות בנין מרובים – פותחת גם תהומות לבלוע לא רק את מאמצי חמשים השנים שעברו, אלא את הכל, אולי גם את חלום הדורות של האומה העברית. עצם הימים האלה התובעים מאתנו ערות דרוכה, ראיית דברים מעבר לתחום היום והשעה; עבודה מכוונת ותכניתית, מתוך ישוב דעת ואחריות לאומית־קולקטיבית, כדי לנצל במידה המכסימלית את כוח הקליטה ואת יכולת היצירה שנצטברו בארץ ובעם, למען האחיז וצפף המונים על קרקע המולדת במקורות עבודה ומחיה קבועים ונאמנים, אשר לא יכזיבו גם בימי מסה ומשבר; שבאי הארץ לא ייעקרו מתוכה שוב ולא תקיא אותם אדמתם; וכדי לשוות דמות חברתית, מדינית ותרבותית לאותו קיבוץ־גלויות מפורר וקרוע ההולך וגדל – עצם הימים האלה היו לנו לימי סיוט וטירוף, אנרכיה ומעשי תעתועים החותרים תחת כל יסודות הבנין שאנו בונים, ומאיימים להפוך את חדוות העליה והשגשוג למפח נפש ולתוגה גדולה. מה שנעשה עתה בארץ חרג כבר מזמן מתוך שיגרת הטרמינולוגיה של “ספסרות” ו“סרסרות”, אלה מראות הנגעים בקירות הבית, המוגבלים במקום ובתחום ההיזק שלהם והגורמים מעט אי־נחת ובושה לישוב – זאת היא מין “בורסא שחורה” שהולכת ומתפשטת לכל אורכה ורוחבה של הארץ והופכת את אדמת א“י לשלל חוצות, או יותר נכון למכשירי־ביזה של עדת נוכלים ורמאים שאינם יודעים לא רחמים ולא מוסר ציבורי, ואינם חתים מפני שום דבר כדי למלאות כפיהם חמס. כמו שטרות הכסף וניירות הערך המעופפים והדמיוניים בימי האינפלציה בגרמניה, באוסטריה ובפולין, היתה אדמת הקודש, אדמת האחיזה והתקוה האחרונה לאומה דוויה ושכולה בימי טמאי נפש אלה, אשר המלים “פרצלציה”, “פיקים” ו”לירות" הן כל רכושם הרוחני ואשר כל “עץ רענן וכל גבעה נישאה” משמשים להם, כמו למרשיעי בית ישראל ועוכריו בימים הקדומים, אובייקט לתזנותם ה“מגרשית”.

הוי לעטרת ה“גאות” הזאת של שכורי האיניציאטיבה הפרטית, האומרים לעשות את כל ארץ ישראל לעיר הומיה אחת, להגיע מגרש במגרש, חנות בחנות, בית קפה בבית־קפה, ומגלים על אדמת המולדת שוב את כל אותה האוילות האיומה וקוצר הראות שהיו מקור אסונם של חיי היהודים בארצות הגולה. בכל אשר אתה הולך הנך נפגש בעיני דיה משוטטות על פני מפת א“י, כדי לשסעה לגזרים ולהפכה למטבעות ניגרות, במקום להפוך את המטבעות לאדמה מפרנסת ולישוב של קבע. כל התלישות שבהרגלי הדורות שלנו, נחשפת שוב לעינינו במלוא הפאטאליות שבה. אין לך דבר המוכיח יותר את חוסר הקשר של האדם למקום, את חוסר הברית שלו עם הארץ, את חוסר המולדת שלו – מזה שהוא מוכן בכל יום להרוס, ללא נקיפת לב וללא חרדה, את אשר בנה אתמול, ולעקור את אשר נטע. וצאו וראו איך קושרים על נקלה חבלים לצוארי בתים, צעירים לשנים, שאין בהם לא בקע ולא פרצה, כדי להרסם וכדי לזכות ברינטה יותר גדולה; וצאו וראו כיצד עוקרים, מתוך חדוות משחיתים שאין להם שום יחס ורגש לגבי נכס וקנין בני קיימא, פרדסים נושאי־פרי כדי להפכם למגרשים! כל בעל פרדס כיום, בפ”ת וברחובות, בחדרה ובראשון, מחשב כבר את רכושו לא בדונמים כי אם באמות מרובעות, והוא הנהו כבר בעל מגרשים בכוח, וכל בעל מגרש הנהו בכוח בעל כסף. והכל רוקד בתוך מערבולת שגעונית, ללא חשבון, ללא שאלת יום מחר וללא דאגה על מה תתקיים א"י וממה היא תחיה לכשהכל ייהפך בה למגרשים ובתים! ומערבולת זו מעלה הבל של מגיפה המדבקת את זוהמתה גם באנשים ובחוגים שחשבו וחתרו לחיי עמל כשרים ויוצרים בארץ; היא היוצרת (מלבד התנאים האובייקטיביים של חוסר עלית עובדים מספיקה) את האטמוספירה המשחיתה הזאת של בריחה מן החקלאות, של עזיבת הכפר והבהילות על ריוחים גדולים בערים, של עזיבת עמדות עבודה במשק המדינה, שהן גם עמדות פוליטיות חשובות, ושל כל הקלקלה הזאת שאנו עדים לה כיום.

הזאת היא דמותה של הציונות המתגשמת, בימי התרחבות הפּרספּקטיבות שלה? הזהו בנין עם ומולדת? הכך ייקרא לכל זה? האם כך ייקרא לציבור שכל אחד בו סובב לו על צירו בלבד, מחשב רק את חשבון כיסו ושוקע בזלילה, ב“חטוף ואכול”, במותרות ובשעשועים, בחוסר תרבות ובחוסר ערבות ציבורית הדדית? הן שמענו כבר פעם כדבר הזה: “panem et circenses”. סיסמת חיים זו איננה רק משוללת לגמרי כוח יוצר מדיני ולאומי בתקופה של התהוות והתייצרות כמו אצלנו, אלא בה צפון כוח הורס ומפרק גם במדינה קיימת ומבוססת. יודעי העתים אומרים שבגללה נחרבה גם האימפּריה הרומאית הגדולה. וכשמדברים בקשר עם כל זה על ציונות ועל בנין ומתחממים לאור ההתפתחות הזאת, אם כי זורקים בה לעתים קלא, מעין נזיפה של חיבה, הרי נזכר אני באפּיזודה מעניינת שנזדמן לי לקרוא ברפּורטג של אשה אחת באמריקה. היא מספרת על מקום אחד Palm Beach שמו, בפלורידה, עיר שהמיליונרים האמריקאים מבלים בה את ימי הבטלה המרובים שלהם, הטובלת במותרות ובהיכלי תענוגות, מוארה כולה בלבנות מלאכותיות פנטסטיות, עטופה גנים וזמירות – ובעיר זו עומדת גם כנסיה עתיקה, משרידי הבנינים הספרדיים, עם מגדל גבוה מאד, ובראש המגדל צלב גדול של גביש אשר אף הוא היה מואר כל לילה בתוך התאורה הגדולה של העיר. והנה מועצת העיריה של Palm Beach החליטה לעשות קימוצים, מחקה מהתקציב את הסכום להערת הצלב שעל המגדל – והוא נשאר איזה ימים באפילה. ביום בהיר אחד בא אל הגבאי הראשי של הכנסיה אדון נכבד לבוש הדר ושאל אותו כמה עולה הארת הצלב במשך חודש. הגבאי ענה לו: 1000 דולר! הלה הוציא מארנקו שטר בין אלף ומסר לו – הכומר שמח על הנדבה והצלב הואר מחדש. כתום החודש הופיע שוב אותו אדון ושילם בעד הארץ הצלב גם לחודש הבא. הכומר־הגבאי ביקש לדעת את שמו של הנדבן רחב־הלב, אך הלה העמיד פנים צנועים וסירב לגלות לו. אחרי שהפציר בו אמר לבסוף: “אנכי הנני המנהל של חוברת “בוטללגר”, מבריחי משקאות חריפים (זה היה בימי הפּרוהיבּישן) והצלב המואר בלילה משמש מגדל־אור לספינותינו החותרות אל חופי פלורידה באפלה”.

איזו אכזבה, איזה חילול, איזה גידוף! – כך היא הציונות והישגיה בשביל מבריחי המגרשים וה“גנגסטריות” הכלכלית של התקופה הזאת: מגדלור למזימותיהם ההרסניות! ונכונים וקולעים היו דברי וייצמן בנאומו הנפלא באסיפה הגדולה של ועידת קרן־היסוד בתל־אביב, באמרו שמלחמת המפלגות ומלחמת המעמדות היא דבר קטן וחסר חשיבות לגבי המלחמה הגדולה העומדת לפנינו כיום: מלחמת הבנין נגד מגמות ההרס.

והאם לוחמים אנו עתה את המלחמה הזאת בתוקף הדרוש, בכוונת הלב הדרושה, ובהכרה מלאה ובהירה של האסון הצפוי לנו מן ההתפתחות האנרכית הזאת? ומי יכול להיות נושאה הנאמן של המלחמה הזאת אם לא תנועתנו אנו יחד עם אותו החלק מתוך הציונות שנשאר נאמן לתוכנה ולדרכה, שהוא אתנו בברית ושצריך להיות אתנו בברית? למרות הסטיות הרבות שאנו מגלים בתוך הציבור שלנו כיום, למרות הגרפותם של חלקים מתוכנו עם זרם הזמן, אצורים עדיין בתנועתנו, זו יורשת ביל"ו הגדולה והמחודשת, בעלת שבע רבבות כמעט בארץ ובעלת עשרות רבבות בגולה, כוחות חלוציים במידה מספיקה כדי לעשות שוב את הציונות מגדלור ליצירה עממית מחדשת וגואלת, במקום אשר תאיר את דרכם הרמיה של פירטין מופקרים.

ג.

בימי חגה של גדרה, היה לנו זכר ביל“ו רמז לכיבושי עבר ולכשלונות עבר. וכאשר התבשרנו באותם הימים על זכיון החולה בידים יהודיות, ניתן לנו שוב רמז רב־משמעות לכיבושים ולכשלונות של ההווה והעתיד. ביצה ממארת זו, המשכלת את יושביה בצפונה של הארץ, כאילו לקחו אותה גואליה וטפחו בה על פנינו בימי שכחה ושובע אלה, לאמור לנו: “כאן היא רוֹדוֹס – כאן תקפץ!” שוב אתם מועמדים בפני נסיון חלוצי גדול, בפני נסיון של כיבוש ובנין רב מעוף ותקוה. היה נסיון ביל”ו והוא נגדע באמצע. אבל הלפיד ששמטו מידיהם מחוללי האידיאה הראשונים, בא דור שני והרים אותו שוב ברמה. והיו נסיונות רבים לדור השני הזה, נסיונות של כיבוש עבודה, נסיונות של יצירת ישוב עובד בעבר המזרחי של הירדן, נסיונות של עמק יזרעאל ונסיון שהולך ונמשך בעמק חפר ובמקומות שונים בארץ – והוא עמד בניסיונות אלה, העלה על ידם את כוחו החלוצי ואת תוכנה של הציונות. עתה באה תקופה של טשטוש ושל סכנות חמורות התובעות התרעננות חלוצית חדשה. אולי משם, מביצת החולה, היא תבוא, כבשורה לתנועתנו וכבשורה לעם כולו. היא תאמר: התכלית ותוכן המעשה הציוני אינם להפוך אדמה לכסף כי אם כסף לאדמה, לשדה עבודה וזעה ופרנסה להמונים רבים, לישוב של קבע יוצר ערכי כלכלה ותרבות.

במשך עשרות דורות נמה ביצה זאת את שנת הכשפים שלה כאותה בת מלכה באגדה, וחיכתה לזה שיבוא אליה באהבת מולדת כדי לעוררה לברכה ולתנובה. ואהבת מולדת איננה מתבטאת בעקירת פרדסים כדי להפכם למגרשים ולא בתאות בצע ורווחי יחיד – אלא ביבוש ביצות ובגירוש הקטב המרירי של העזובה, כדי להפכן לשדות פוריים ומזינים ברווחי האומה וגמולה המשותף.

תרצ"ה

---

מבחן

מאת

יצחק לופבן

בפתיחת הכינוס של חוג “קדמה”, ע“י אסיפה רבת־עם בת”א, בהשתתפותו של ד“ר וייצמן – היתה הופעת־בתולים של החוג הזה על פני הבמה הכללית של החיים הציבוריים בארץ, וכפי הנראה גם משום פתיחת מלחמת־הבחירות לקראת הקונגרס הציוני הי”ט.

ארגון זה של כוחות מתקדמים מתוך הציונות הכללית, שבראשו התייצבו מנהיגיה הותיקים והפעילים של הציונות הגרמנית הנמצאים כיום בא“י, לא היה פוֹפוּלרי ביותר בראשית הווסדו. בתוך קשי ההסתגלות של העליה הגרמנית אל ההווי הישובי וההווי התרבותי החדש של א”י, נראה היה שגם אלה אשר היו במשך שנים רבות מנהיגים, ראשי מדברים ומדריכים רוחניים וארגוניים של אחת ההסתדרויות הציוניות החשובות והמשפיעות ביותר בציונות העולמית, נידונו להיות לזמן ממושך משותקים ומנותקים מכל פעולה ציבורית ומכל השפעה ציונית אקטיבית. הם נעקרו מתוך המסגרת הפסיכולוגית והתרבותית שבה פעלו עד היום. חיץ־הלשון הפך אותם לאילמים, ובתוך הטרגיקה של פרק “יהודי גרמניה” מאחרי המהפכה הנאצית, היתה בודאי טרגיות משנה באילמות זו, ובהשמטת קרקע הפעולה הציונית והציבורית, בארץ־ישראל דוקא, מתחת רגלי אנשים אשר השקיעו את כל עמל רוחם וטורח חייהם באופן אינטנסיבי ביותר בפעולה הזאת.

והנה לא ארכו הימים והחשש הזה נתבדה. חוט האקטיביות והאיניציאטיבה אשר נשמט מידי האנשים האלה בימי התמורה הראשונים, הורם שוב. והאספה הפומבית של ארגון “קדמה” הפגינה לא רק את גידול כחו והרחבת תחום השפעתו של חוג זה, אלא גם את הדבר החשוב ביותר, את כיבושו, את כיבוש עצמו מבחינה תרבותית. נפל החיץ. מנהיגי הציונות הגרמנית לפנים, ומנהיגי הארגון החדש של הכוחות המתקדמים בציונות הכללית כיום, דיברו עברית אל קהל בן אלפים, מהם בחרדה ובבישנות של מתחילים, ומהם בבטחון של ותיקים, בלשון שוטפת, קלסית כמעט, עשירת ניבים ומדוייקת תוכן. זה היה “מיבחן האש” התרבותי – והם עמדו בו. ויש בו בדבר הזה חשיבות ציבורית רבה בשבילנו; הוא בא ללמד לא רק על פרט, אלא על כל הפּרובלימטיקה של היקלטות העליה ההמונית, ובתוכה עולים רבים מגיל העמידה, גמולים ונתוקים מכל מסורת עברית, בתוך החוג התרבותי העברי של א“י. והוא בא ללמד עוד דבר, שדוקא בעליה הזאת, הגרמנית, שאנו רואים בה לעתים את הנושאים והמחוללים העיקריים של “דור ההפלגה” בישוב הא”י בתקופה זו, צפונים גם כוחות חשובים של רינסנסה תרבותית עברית, כוחות רצון ושקידה ונכונות להכרעה נפשית פנימית, כדי להתגבר על הקשיים האובייקטיביים העומדים על דרכם בסיגול הלשון העברית כשפת דיבור וכשפת קריאה ועיון.

בדיפרנציאציה הפנימית של הציונות הכללית בתקופה הנוכחית, עומד, כפי הנראה, ארגון “קדמה” להיות הכוח המלכד והמנהל את היסודות הפּרוגרסיביים, ולגבש בעתיד את המרכז הציוני. לנו, לתנועת הפועלים בציונות, אין אלא להתיחס מתוך הערכה חיובית לעובדה זו שהנה סו“ס הולך ונוצר בתוך ההסתדרות הציונית גוש מרכזי אחראי, שאתו אפשר להיות מחולקים בדעות ואתו אפשר גם ליישב דעות מחולקות ולעבוד עבודה משותפת. מרכז כזה חסר לה להסתדרות הציונית זה שנים רבות. מה שהיה קיים בתוכה בתור “מרכז” במשך השנים האחרונות לא היה בעצם, אלא אגף או אגפים אחדים, קודם כל אגף ימני ריאקציוני, מחוסר פרצוף וחוט־שדרה עצמי, קרוע ומורתח מבפנים, מתנודד כשכור לכל הרוחות ואינו יכול לעמוד על רגליו בלי משען מן הצד, וביחוד בלי ה”משען" על האבנטוריזם הרביזיוניסטי בפוליטיקה הפנימית. מלבד שנאתו לתנועת העבודה הציונית, מלבד הטינא והמרירות שבלבו על אבדן השפעתו בציונות, שאף את זאת הוא זוקף תמיד על חשבונה של תנועת העבודה הדוחקת את רגלי שכינתו – משולל האגף הזה בזמן האחרון כל תוכן חיובי וקונסטרוקטיבי; הוא מגלגל רק בדימגוגיה רברבנית ואינו יודע בעצמו מה הוא רוצה ומה עליו לומר לאיזו פרובלימה שהיא מבין הפרובלימות הציוניות המרובות בתקופה ההגשמה – וכל שהוא אומר, או שזה קורן באוולתו, או שזה מהבל ברשעותו. זה שקרא לעצמו “ציונות סתם”, בלתי מפלגתית ועל מפלגתית, נהפך לציונות מעמדית מימין, אכולת אמביציות ותוקפנות, המנהלת פוליטיקה פנימית מסכסכת, והנכונה להחזיר לעצמה את עטרת השלטון בציונות על מכיתותיה של ההסתדרות הציונית. היא התפרקה מכל המטען הרעיונה שלה, איבדה את האמונה באידיאה המחדשת שבציונות, בתוכנה המוסרי והחברתי וביעודה ההיסטורי. ואעפ“י שהיא אינה חדלה מלהכריז על ה”תורה הגזעית" שלה, על היותה ה“גזע” באילן הציוני הענף, אשר על כן לה לבד זכות הכהונה והמימשל – היא חדלה כמעט להיות גורם רציני ואחראי שאפשר להביאו בחשבון לפעולה ציונית קונסטרוקטיבית.

אבל זאת היתה אוּזוּרפּציה גרידא, כאשר החוגים האלה באו ונטלו לעצמם את הרשות להופיע ברחוב היהודי בשם הציונות הכללית ולשים את עצמם ראשים לה. הציונות הכללית האמתית, העממית, לא הזדהתה מעולם ואינה מזדהה כיום עם אלה הטוענים לה ומדברים בשמה. עובדה זו הוכחה ומוכחת בשל שעת מיבחן ומיפקד הכוחות בגולה כמו בארץ־ישראל. אף מחנות הנוער הציוני שקמו ועמדו כאילו לחדש את נעוריה של “ציונות כללית” זו, חשו מהר בטעותם והחלו לסטות ממנה בהמוניהם. רק בגלל חוסר כוחות הנהגה וכוחות ארגון מספיקים בתוך החלקים הפרוגרסיביים והדמוקרטיים שבציונות הכללית, נתפנה המקום להשתוללותם של מספר דוקטורים ריקנים וצרחנים בגליציה ודומיהם בא"י, המתימרים בלבם להיות באי־כחה הליגיטימיים של ציונות זו.

עם הופעת החוג של “קדמה”, קמו גם הכוחות הארגוניים והמנהיגים שהיו חסרים עד עתה לחלקים המתקדמים והדמוקרטיים בציונות הכללית, וצריך לקוות שיעלה בידם לשים קץ לאותו אוּזוּרפּציה שהשתלטה בזמן האחרון. אין לחפש, כמובן, מקוריות רבה בביטויים הפרוגרמתי של אנשי “קדמה”. מה שאמרו פליכס רוזנבליט, קרויאנקר וקורט בלומנפלד באסיפה הפומבית של כינוס “קדמה”, לא היה אלא נסיון לגרד מעט את החלודה שהעלתה הציונות הכללית, ולחשוף את נקודת מוצאה ואת מושכליה הראשונים. הציונות המחזירה ליהודים את ה“כשרון ליצירת מדינה”; היוצרת בארץ “הווי חיים שונה” מזה של היהודים בגולה; הציונות כ“תנועה מהפכנית מבחינה סוציאלית”; הציונות העובדת הכובשת את הארץ בעבודה, המעבירה של נקודת הכובד של הבנין מן העיר אל הכפר; הציונות שהיא שאיפה לאיכות ולא לכמות בלבד – אלה הם היסודות שעליהם מושתתת תנועת השחרור העברית, ושבלעדיהם אין לה בכלל זכות קיום. היסודות האלה רק נתכסו במשאון של השחיתות והפרזיולוגיה אשר השתלטו בשנים האחרונות אבל אין בהם מקום לחידושים מקוריים. הנחות־יסוד אלה, שעליהן אומרים ומנסים אנשי “קדמה” לחדש את הציונות הכללית ולהכניסה לתוך מסלול האחריות במפעל הבנין וההגשמה – הן הקובעות את החיוב שבה ואת היחס החיובי שלנו אליה.

אך היה בדברי הנואמים האלה בפתיחת הכינוס של חוג “קדמה” גם חלק אוֹפּוֹרטוּניסטי, שבא אולי מתוך רצון לגדור את עצמם מן החשד של קירבה יתירה אל השמאל. וכאן הופיעה שוב השיגרא במלוא תחמושתה: השיגרא של האשמות כלפי תנועת הפועלים העברית, מהן נאיביות ומגוחכות, כמו “התקרבות הפועלים בענינים מדיניים לרביזיוניזם” ורצונה של תנועת הפועלים הציונית לפתור את שאלה היהודים והציונות “ע”י רעיונות הסוציאליזם המיכאני והמטריאליסטי" – והשיגרא של הצעות לתיקון המצב החברתי ויחסי העבודה ע"י ריגולציה לאומית ובוררות חובה וכדומה. בינינו ובין אנשי “קדמה” יהיה בודאי ויכוח בשטח זה – לא פולמוס אלא ויכוח ענייני ורציני. ובזה דוקא, שיש בכלל מקום לויכוח ענייני, שהדברים אינם נובעים מתוך שנאה ומשטמה מעמדית כלפי תנועת הפועלים, ושאפשר להאזין ולהבין איש לשפת רעהו – בזה יהיה אולי החידוש ביחסים הפנימיים שבהסתדרות הציונית, אם מגמת אנשי “קדמה” תנצח ויווצר מרכז ציוני פרוגרסיבי ודמוקרטי באותו כיוון ורוח שהם רוצים להנחיל לו.

הופעתו של וייצמן באסיפת הפתיחה של כינוס “קדמה” הוסיפה במידה רבה על משקלה של אסיפה זו ושיוותה לה גם מעמד חגיגי. “העם היהודי מצא את דרכו לא”י, אך העם הזה בא הנה עם כל הטוב ועם כל הרע שבו, עם כוחות היצירה ועם כוחות ההרס – והשאלה איך לחזק את כוחות היצירה ולהחליש את כוחות ההרס, זאת היא השאלה החשובה ביותר שצריכה להעסיק אותנו כיום". דברים אלה שאמר וייצמן הם מכבשונן של הדאגה והאחריות המוטלות על התנועה הציונית והנהגתה בתקופה זו, ואותם עלינו לשוות נגד עינינו תמיד כשאנו באים לחשב את דרכה של התנועה בהווה ולקראת הימים הבאים.

תרצ"ה

---

תל־חי

מאת

יצחק לופבן

נקפו וחלפו חמש־עשרה שנה מימי מלחמת ההגנה של הפועל העברי על הגבול הצפוני של א"י. בימים האלה, כשבבניני תל־חי העזובים החלו לפכות שוב חיים חדשים, חיים צעירים ומתרוננים, וכשאותו עמק הביצות רחב הידים הנשקף מן התל הזה, שהיה מרחף רק כחלום־מאוויים רחוק לפני עיני המגינים הנצורים בחרדת הלילות והימים ההם, נהפך לאדמת־אחוזה יהודית ולתקות־עבודה והתיישבות קרובה לאלפים רבים – מקבל יום הזכרון הזה משמעות נוספת. הוא מסמל לא רק את תפארת הגבורה של לוחמים עזי־נפש אשר עמדו מעטים נגד רבים במטר כדורים ובסערת קרב ממושכת וקידשו בדמם את רצון־המולדת של האומה, אלא יש בו גם משום ראשית התגמול ההיסטורי לאותו פרק של מסירות־נפש חלוצית, שנסתיים בצורה כה טראגית ונפלאה כאחת ובקרבנות נפש כה יקרים ורבים.

מה שנאמר אז על קבר־האחים של חללי תל־חי, ש“במקום שהעובד העברי חי או מת – שם אחוזת נצח לישראל”, לא היה רק פתוס שוקק ושיגרת־לשון גרידא. היום אולי יותר מאשר בכל יום־זכרון אחר במשך חמש־עשרה השנים האלה, ניתנת לנו האפשרות להבין את הפשר האמיתי של המעשה הרב והנועז ההוא, ולחדור לתוך כבשונה של התחושה ההיסטורית הנכונה שהדריכה אז את הציבור שלנו, אשר על אף כל החשבונות הפוליטיים והאסטרטגיים של אותה שעה קיבל על עצמו ביודעים את חובת הקרבן הזה והלך לקראתו במידה רבה כהלום לקראת עקדה, בכל מלוא ההכרה כי “השה לעולה – בני”.

חשבון לא היה אז במעשה הזה, בכל אופן לא חשבון לשעה ההיא. ובאותה ישיבה של הועד הזמני שנתכנסה אור לג' אדר תר“פ בת”א לדון אם לשמור על עמדות ההגנה בגליל העליון או לוותר עליהן ולעזוב אותן, היתה בוודאי שורת־ההגיון הפשוט לצד אלה אשר ניסו להוכיח שהענין “איננו כדאי” משום בחינה. לא היתה תקוה לנצחון. האנשים היו מעטים. הזיון היה לקוי. האספקה היתה קשה. התוקפים היו המונים למודי מלחמה ושוד אשר הניסו מפניהם צבא צרפתי מסודר וחמוש בתחמושת מודרנית. מצד השלטון הבריטי בארץ לא ניתן כל סיוע למתגוננים. גם אובייקט ההגנה כשלעצמו לא היה בעל ערך מטריאלי גדול שכדאי להסתכן בגללו ולתת עליו קרבנות אדם מרובים. רק צריפים אחדים; רק משק קטן הנמצא עוד בחיתוליו, ואת האדמה הרי לא יגזלו מאתנו, “כי ישנם קושנים, דוקומנטים וכו' – ניחם אחד מאנשי הישוב החשובים בישיבה ההיא. אבל היה דבר אחר לגמרי. היה חשבון עולם של הציונות ומפעלה בארץ. הקול אשר קרא בתוכנו, בתוך ציבור הפועלים ובשורה הראשונה בתוך אלה שהתייצבו בגופם על המשמרת הנועזה ורבת הסכנות הזאת: לא לעזוב! להישאר! – היתה ההכרה העמוקה שאין כאן ענין של הגנה על רכוש מעט, בר־חילופין, שלגביו יש תפיסה לאותו שיקול־הדעת של “כדאי” ו”אינו כדאי", אלא שכאן עומד למבחן המפעל הציוני כולו, כוח יציבותו של המפעל הזה, שכאן עומדת למבחן יציבותנו אנו בארץ הזאת ונכונותנו לקיים בנו את הצו האלמנטרי של עם בן־מולדת, אשר אינו זז מאדמתו שבאים לשדדה ממנו טרם הגן עליה בגופו וטרם נוכח כי עליו להיכנע מפני ההכרח האחרון.

אלה שעמדו במערכת תל־חי לא רצו להיות “גיבורים”, “בני־חייל”, ולא היו בעלי ג’סטות חיצוניות רברבניות. הם היו פועלים, פועלים חקלאיים, אנשי עבודה רציניים וצנועים, שראו את זיו השכינה לא בשלח וברובה, אלא במחרשה ובניר, ובשדה היצירה הישובית והציונית בחרו לעצמם את התפקידים הקשים ביותר ואת הנקודות הנידחות ביותר. הם היו אנשי שלום. היו ביניהם צמחוניים, לא בסימני הבאה, אלא צמחוניים ממש, אשר שפיכת־דמים בכלל היתה להם לתועבה ועאכו"כ דם אדם (בנימין מונטר!) ואף איש־הצבא, לכאורה, יוסף טרומפלדור, היה איש העבודה, אשר הקדיש את ידו האחת שנשארה לו לנעיצת המחרשה בשדות דגניה, ובשובו לארץ שנית הועיד את עצמו לחזור אל התפקיד השלו והצנוע הזה. רק ההכרח, רק הכרח ההגנה העצמית והגנת העבודה שלה נדרו את נדרם, הוא אשר נתן, בשעה מכרעת ובאין ברירה ומוצא אחר, את הרובה בידם. והם מילאו את התפקיד הזה לא בתרועת אבירים ולא בקול ענות גבורה של מנפנפי חרבות, אלא מתוך סבל פנימי רב ומתוך עצבון ההכרה שגם זה, גם זה שניטל עליהם עתה, הוא אחד מחבלי הגאולה הקשים והאכזריים לעם ולאדם בארץ הזאת. ואם אמנם ברגעי גסיסתו לחש את אותו הפסוק “טוב למות בעד ארצנו”, הרי הוא לא התכוון לומר אלא זאת שגם למות טוב לו יותר לאדם בעד ארץ מולדתו מאשר בעד מולדת זרה – אבל יותר מאשר למות ומאשר להמית טוב לחיות בעד הארץ, להחיותה ולבנותה ולהקים את הריסות העם בתוכה. באשר התפקיד החלוצי של הדור אינו תפקיד של מות אלא של חיים, תפקיד של בנין חיים וציווי חיים לעם ולאדם בעם.

אלה שעמדו במערכה הכבדה והטראגית הזאת לא היו אנשי “הפגנה”. רק בריות הנטולות כל יחס נפשי אמיתי ליעודה ההיסטורי של האומה בארץ הזאת; רק אלה אשר “לאומיותם” אינה אלא פרי של התבוללות שטחית ו“מלכותם” אינה אלא מעשה סנוֹבּ וחיקוי חיצוני של קופים – יכלו לפרש את פרק תל־חי בזמנו כ“הפגנה”, ולחוות לו “קידה ג’נטלמנית” של ביטול; רק אלה שלא היו מסוגלים אז ואינם מסוגלים גם כיום להבין את פשר המעשה הזה, יכלו אחרי־כן להפוך את המלים “תל־חי” לסימן היכר של בריונים או להעויה מגוחכת של נערים מצדיעים, מתחפשים במדים ועוברים בסך – ואת “קרן תל־חי” לקרן מנגחת את האידיאה ואת המפעל שעליהם נלחמו האנשים שעמדו במערכה ההיא ועליהם נתנו את חייהם.

“במחרשה בא העובד אל תל־חי, בחרב גורש ממנה, ובמחרשה הוא שב אליה”. והוא שב לא אל אותה הנקודה הקטנה בלבד שנעקר ממנה אז, אלא אל מרחב חדש של כיבוש ויצירה חלוציים. עמק החולה לא היה נגאל עתה גם במחיר בית מלא של כסף וזהב לולא היה נגאל אז בימי הגנת תל־חי. ואם כי אבדן הנפשות היקרות הטמונות מתחת לתל הזה לא יסולא גם בתגמול הגדול ביותר; ואם כי האבל לא סר מאתנו גם לאחר שהפיג הזמן את רגשי־האוננות הבלתי אמצעיים – הרי יש בכל־זאת תנחומין גדולים בשבילנו כשאנו עומדים בפני העובדה של אפשרות ריאלית לקיים את הנדר שאנו מנדרים תמיד על קברי קרבנותינו בארץ הזאת, ש“במקום האחד אשר נפל – יבואו אלפים”. והנה אלפים, ואולי רבבות עומדים לבוא ולהאחז בתחום ההגנה הרחב, שתל־חי שימשה לו מצודה, ולהקים בו תלים של חיים רבים וממשיים ולא סמליים בלבד.

אך תל־חי הסמלית צריכה להיות מגדלור לתלי־החיים שבמציאות. דוקא בימים אלה, ימי ההעפלה והעליה הגדולים, כשאנו מתחילים לבוא על השכר ההיסטורי בעד עמלם, סבלם ומסירות נפשם של פורצי הנתיבות הראשונים – עלינו לשווה נגד עינינו את אותה המידה הנשגבה של נאמנות חלוצית שיש בה עוז ותעצומות לתת את עצמה בשלמותה ולמתוח את כוח ההתמדה שלה עד הקצה האחרון – כפי שהיא נתגלתה בהגנת תל־חי. וכוח התמדה זה דרוש לנו ולא רק כדי לתת את הנפש, כשיש הכרח בכך, אלא גם כדי לקיים את הנפש ולשמור עליה, את נפשה של עבודתנו, את תוכנה ואת יעודה.

תרצ"ה

---

הכפר והעיר

מאת

יצחק לופבן

שאלת הכפר והעיר בישובה של הארץ, ותקלת הדיספּרופּורציה בין שני אלה בהתפתחות הנוכחית, איננה שאלה טכנית גרידא. ותהיה טעות גמורה לראות בשאלה זו את חידושו של הויכוח בין השיטה הפיזיוקרטית והמרקנטילית בתפיסת התהליך של הכלכלה הלאומית. זאת היא בשורה הראשונה שאלת הפוליטיקה ההתיישבותית לאור הדרך והתכלית ההיסטורית של שאיפותינו ועבודתנו בארץ – שוב, איפוא, שאלת “גאולה או הצלה”.

תנועת שיבת ציון מראשיתה זיהתה באופן אינטואיטיבי את השיבה למולדת עם השיבה לאדמה. היא עשתה זאת לכתחילה ללא כל בחינה רציונלית וללא כל מדרש כלכלי מדעי. היא היתה דומה בנידון זה במקצת לאותם התינוקות המלקקים את הסיד מעל הקירות, באשר חסר להם היסוד הזה במבנה גופם הרך, ללא כל שמץ של הכרה וחשבון. ההרגשה שכאן בנקודה זו נמצא מקום התורפה בטרגדיה הגדולה של הגלות הישראלית, היתה לאינטואיציה משותפת אצל כל אלה שחזו את חזון הגאולה והפדות, החל מהחרזן הידוע אליקום צונזר אשר שר לנו את ה“במחרשתי כל עשרי ירשתי” עד הנדיב הידוע אשר הזיל למען מחרשה זו תועפות זהב מכיסו. זאת היתה אינטואיציה של עם שלם, שהרגיש את עצמו חסר את הדבר העיקרי הנותן חיים לכל חי, והביט משפל המדרגה שלו בקנאה גדולה אל עמים דבוקי אדמה, אל הבטחון של עמים עובדי אדמה, אעפ"י שעבודת האדמה כשלעצמה לא היתה מעולם מקור מושך בשפעתה ובעשרה.

אחרי כן היה הבלתי־מודע למודע, לחלק אורגני בחשבון עולמנו הלאומי. אנחנו אמרנו לעצמנו: לקינו בחוסר שרשים, בחוסר קרקע מתחת לרגלינו; ההיסטוריה של הגולה הטילה אותנו לתוך חגוי־הכלכלה של עמים זרים; אין אנו יוצרים צרכי בראשית בידינו, אין אנו משתתפים בפרוצס הייצור היסודי של הכלכלה; אנו נמצאים מחוץ לשורת ההתפתחות הסוציולוגית הנורמלית של העולם; כאן עמדתנו הדלה והעלובה. במקום שהתקלה גדולה ביותר מוכרח איפוא לבוא התיקון. וכאשר ארץ־ישראל נכנסה לתוך תחום ההגשמה הממשית של רצון־המולדת שלנו, שאלנו את עצמנו שוב: מה זאת מולדת? והתשובה הראשונה היתה וגם לא יכלה להיות אחרת מאשר שוב: אדמה! ואנחנו ידענו כבר אז את המהפכה שחלה במחשבה הכלכלית המדעית מאחרי אדם סמית; ידענו את תורת חילופי התוצרת בעולם, וידענו גם שישנם עמים וארצות אשר החקלאות תופסת רק חלק בלתי ניכר במבנה הכלכלי שלהם – והם חיים בכל זאת בעושר ובשגשוג. ואנחנו ידענו גם שאדמה פירושה תהליך אטי יותר של קליטה והתפתחות, וידענו את אדמת א“י העזובה, המנוצלת, שיש צורך להשקיע בה כוחות חלוציים, הון ואון עצומים כדי לעוררה לפריון – אעפ”יכ אמרנו: אדמה, שיבה לאדמה, שיבה לעבודת האדמה, וראינו בזה את המפתח העיקרי לשערי המולדת, להתאחזותנו בה, לשובנו לארחות נורמליים של חיי עם.

באשר השאלה לא היתה כאן כלכלית בלבד, לא שאלה אם אפשר לו לעם לבנות קומות כלכליות בארץ שהוא יושב בה, אם אפשר לו לעם להתפתח מן האדמה ולמעלה לקראת מבנה כלכלי יותר מורכב ויותר אינטנסיבי ולהגיע בדרך זו לידי רווחה ושגשוג – אלא השאלה היתה אם אפשר להתחיל מן הקומות, אם אפשר לו לעם לחדש את בריתו עם המולדת ולהגיע שוב לידי קבע־היסטורי, מבלי שיחדש מקודם את בריתו עם אדמת המולדת הזאת ומבלי אשר “מישטח הקרקע שמתחת רגליו יהיה כמידת קומתו של כל אדם בעם לכל ארבע הרוחות”, כהגדרתו של ביאליק, למען תהיה עמידתו איתנה ובטוחה ולמען יוכל להכות בו שרשים נאמנים. והכוונה לא היתה לרכוש קרקע בלבד, אשר זוכים בו בדרך הקנין הפורמלי, שהבעלים היהודיים מקבלים ממנו את הרינטה והפועל הלא־יהודי מעבדו ומרווה אותו בזיעתו, אלא להתערות העם באדמתו, למחרשת העובד הכובשת, הקונה ומקנה את האדמה לבעליה לנצחים, מתוך מגע מתמיד ובלתי אמצעי ומתוך יצירת הווי־חיים חדש, המעניק לאדם ולעם לא רק את לחם חוקו, אלא פותח לפניו גם את מקורות היניקה האורגניים של תרבות רוחו.

ואנחנו ידענו כי המעבר הזה בשביל העם היהודי, אשר במשך עשרות דורות ניתק מן האדמה ולא ידע את טעמם, את חדוותם ואת סבלותיהם של החיים האלה – לא היה עתיד להיות קל. לפיכך ראתה כאן ביחוד תנועת העבודה העברית את יעודה החלוצי, בהעמיסה על שכמה את התפקיד הקשה והמהפכני ביותר של הבנין. לפיכך העלינו את שאלת הקרקע והיצירה החקלאית העברית בא“י, כתפקיד ראשון במעלה בתפקידי ההגשמה הציונית, גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה מדינית ותרבותית; לא מתוך שלילת יתר התפקידים הכלכליים, אלא מתוך הכרה שכאן היא נקודת ההכרעה ההיסטורית, אם אנו באים לא”י תחת הסימן של “גאולה”, בתור עם נושא רעיון של שחרור, של רינסנסה לאומית, הרוצה לתקן מעוות של דורות בקיומו ובאורח חייו, או אנו באים אליה כמהגרים מבקשי הצלה פורתא, אשר לא איכפת להם מה, במה וכיצד ובלבד למצוא פתרון לקשי־יומם האקטואלי, ללא כל חשבונות רחוקים ומקיפים.

במשך שנים רבות הדרכנו את התנועה הציונית, לכל הפחות להלכה, בכיוון הרעיון שלנו, אשר שם את פסקי הטעמים על הקרקע ועל החקלאות בפעולת הבנין הציוני. ההתאבקות מבפנים היתה תמיד קשה בשטח זה. תמיד נמצאו נביאי־שקר בציונות אשר עשו להם קרני־ברזל מהכלכלה הקלה של העיר, הנוצרת כאילו באפס יד, והכריזו: “באלה תנגח!”. תמיד נמצאו “חכמי־כלכלה” ציוניים אשר לעגו לחזון החקלאי שלנו, חשבו אותו לבטלנות, לדבר “שאינו כדאי”, אשר שללו את ה“עמק” ואת החקלאות העובדת, ראו בהם “אכספּרימנטים” מסוכנים, והציגו לעומתם את ההמשך של אורח־החיים היהודי בגולה כאידיאל נכסף בבנין הארץ. במקום קרקע הם אמרו “בנקים”, במקום חקלאות אמרו “מסחר”, במקום עבודה אמרו “קיבולת”. את פסקי הטעמים הם העמידו בשורה הראשונה של ה“רינטביליות”, על מלת־הקסם הזאת שצריכה לשמש כוח מושך ליחידים, לבעלי האיניציאטיבה הפרטית, אשר במקום מולדת היא מבטיחה להם עסק טוב, רווחים ורינטה גדולה.

בשטח האידיאולוגי ניצחנו אנחנו בהתאבקות זו – אולם בשטח המעשי נוצחנו. העם לא יצר מתוכו את היכולת הגדולה שהיתה דרושה לפעולת הגשמה לאומית בדרך תכניתית ותכליתית. הרבה הזדמנויות של גאולת הקרקע והרחבת אחיזתנו החקלאית בארץ והתבצרותה נשמטו מתחת ידינו במשך חמש־עשרה השנים האחרונות, מקוצר יכולת, אך לא מעט גם מקוצר ראיה. אבל אם נוצר בארץ דבר־מה של קיימא, הקובע את תוכנה ואת אופיה הנכון של עבודתנו, אשר לא רק אנחנו כי אם גם אלה שמחוצה לנו מכירים בו את אותות הגאולה היהודית, את הדרך החדשה שבחר בו העם העברי כדי לכבוש לו שוב מקום כבוד בעולם ובחברה האנושית – הרי זהו המעט אשר נוצר בחקלאות היהודית העובדת, במשק העובד העברי.

היחס בין העיר והכפר לא הגיע בא“י מעולם לאותה פרופורציה ששאפנו אליה, שהניחה את דעתנו ושאפשר היה לראות בה קו ומשקולת להתפתחות נורמלית של החיים הכלכליים והישוביים. אולם בשנים האחרונות, עם הדינמיקה החדשה של ההתפתחות, שבאה בעקבות העליה ההמונית והגורמים החיצוניים שהטילו שכבות שונות של יהודים, בתוכן בעלי־הון מרובים המבקשים מפלט והצלה לרכושם, אל חופי הארץ, הוכרעה כף המאזנים לצדה של העיר במידה הרבה יותר מבהילה. עתה אין כבר בישוב ובציונות אשר לא יחוש ולא יודה ברפיפות עמדתנו שנגרמה ע”י כך. עתה החלו לצעוק ולקבול על הדיספּרופּורציה הזאת גם אלה אשר היו מקודם נושאי האידיאולוגיה שלה. וקשה לומר אם הצעקה הזאת באה אצל כולם מתוך נקודת מוצא משותפת. אבל אין ספק בדבר שההתפתחות הנוכחית מעמידה את הפּירמידה של בניננו על חודה. וגם אם המשבר לא ימהר לבוא ואפשר יהיה לקיים עוד למשך זמן רב מבחינה כלכלית את “שיווי המשקל” המלאכותי הזה של עמידה על החוד בכוח התנועה והמחזור של הון זורם מן החוץ, (והרי מעשי־להטים קרקסאים כאלה אפשריים לפעמים) – אין אנו רשאים שלא לשוות נגד עינינו תמיד את הסכנה החמורה שבמצב הזה, מכל הבחינות, גם מבחינה כלכלית גרידא ועל אחת כמה וכמה מבחינת הערכת תפקידנו הלאומי ההיסטורי בבנינה של א"י.

החרושת והתעשיה נמצאות עדיין באיסטדיה של התחלה, של גישוש והתאבקות מרה על קיומן. גם בימים כתיקנם, כששלטה בעולם השיטה של חילופי תוצרת נורמליים, היתה הפּרובלימה של יצירת חרושת חדשה בארץ מן הארצות חמורה מאד. בדרך כלל אפשר היה ליצור חרושת בת התחרות עם ארצות־החרושת המפותחות, רק בשני דרכים, או ע“י רציונליזציה מופרזת המורידה את הוצאות הייצור ומוציאה דרך אגב גם את העובד מתהליך הייצור, והחרושת נשארת שוב רק מכשיר לאגירת רווחים בשביל יחידים ולא מקור כלכלה להמונים, או ע”י העמדת כוחות עבודה זולים בעלי דרגת חיים נמוכה לשרות החרושת הזאת (הודו, יפן וכדומה). שני הדרכים האלה, אילו היינו אוחזים בהם בא"י, היו עומדים בסתירה לתכליתנו הלאומית. קושי מיוחד נוסף להתפתחותה של חרושת חדשה כיום, ביחוד בארץ־ישראל, כאשר חילופי התוצרת בעולם נעשו לבלתי נורמליים, וכל הארצות מקימות מסביבן חומות מכס גבוהות מצד אחד בפני כניסת תוצרת זרה, ומציפות מצד השני את העולם בתוצרת החרושתית שלהן במחירים הרבה יותר זולים מכפי שהן מוכרות אותן בארצן. והן יכולות לעשות זאת ללא חשש של הפסד, בעזרת תמיכות ממשלתיות, או בעזרת המחירים הגבוהים שהן מקבלות בעד התוצרת הזאת בארצות ייצורה, המוגנת מפני ההתחרות.

ואפשר כמובן לבוא ולטעון: מה אחרות אוטרקיה, אף אנו כך; מה אחרות חומות מגן לחרושתן, אף אנו כך. והנה כאן מתחיל הקושי העיקרי. אילו גם אפשר היה להשיג על נקלה מכסי־מגן לחרושת הצעירה שלנו, השאלה עדיין לא נפתרה. אוטרקיה אפשרית רק בארץ שיש לה בסיס חקלאי מפותח, שהיא יוצרת את צרכי־בראשית ההכרחיים ביותר בתוכה גופא. ארצות כאלה יכולות להסתגר, ואם כי העלאת צרכי החיים הנגרמת ע"י הסתגרות זו מרוששת קודם כל את החקלאי – אפשר בכל זאת לקיים סדר כלכלי כזה. אבל בארץ שאין בה חקלאות מפותחת, יש חשש (ולא רק חשש בלבד) ששכרן של חומות מכס יוצא בהפסדה של התייקרות צרכי החיים, והן עלולות אמנם מצד אחד לעודד כמה ענפי תעשיה, ושוב להעשיר יחידים אחדים בעלי הענפים האלה, ולהביא מצד שני לידי מחנק ומשבר כבד להמונים.

אבל עצם פתרון השאלה בצורה כזאת איננו קל ביותר. ישנם כמובן חכמים כאלה בציונות אשר הכל אצלם חלק ופשוט. צריך רק לומר את הפסוק “מכסי מגן” והם כבר קמים וישנם. אבל ישנם מכשולים פוליטיים־משפטיים בעמדתה המיוחדת הבין־לאומית של א“י, אשר עושים את דבר מכסי־המגן מצד אחד לבלתי אפשרי לגמרי ומצד שני לענין של התפתחות אטית וקשה. גם בסיטואציה מדינית הטובה ביותר, גם בשעה שממשלת אנגליה תהא מוכנה לקיים את המנדט הא”י לכל סעיפיו, ככתבו וכלשונו – היא לא תתן לנו מכסי־מגן בארץ לענפי התוצרת שהיא עצמה מייצרת אותם ומבקשת להם שווקים. לענפי התוצרת האחרים, שאינם מיוצרים באנגליה, שאף הם תופסים חלק גדול מאד במאזן האימפּורט של הארץ, יקומו מכשולים בודאי מצד מדינות אחרות. במלחמה פוליטית נמרצת, אפשר בודאי להשיג לאט־לאט איזה הישגים בשטח זה ועלינו החובה לנהל מלחמה זו. אך גם לאחר ההישגים האלה, הרי אנו מודים כיום כולנו, שהחרושת שלנו יכולה להיות בנויה לכל היותר על סיפוק השוק הפנימי ולא על אכספורט. נשארת איפוא השאלה של produit net של עודפי הכנסה מקוריים אשר ייצרו את כוח הקניה של אוכלוסי הארץ ולא ע"י אימפּורט של כספים מן החוץ בלבד.

את הפתרון היחידי לשאלה זו נותנת החקלאות. פיזיוקרטיה? גורל הפיזיוקרטיה במדע הכלכלה היה דומה במקצת לגורל ההומיאופטיה במדע הרפואי. שניהם נחשבו פעם לדברים בלתי מדעיים שעבר זמנם – ושניהם מוּצאים מפעם לפעם מתוך ארכיון השיכחה ומגלים בהם יסודות קיימים ונצחיים. בדרך פיזיוקרטית זו מבקשות ארצות רבות כיום את המוצא מן המיצר הכלכלי שלהן. המפעל הענקי של אינדוסטריאליזציה ברוסיה היה נידון בודאי לכשלון גמור, אילו לא היה לה לרוסיה מקודם בסיס חקלאי חזק ומבוצר ואילו לא היתה משקיעה יום יום מרץ ואמצעים ענקיים להרחבתו ולביצורו הנוסף של הבסיס הזה. והארצות שיש בהן חרושת מפותחה מימים ומקדם, עם שווקים כבושים ומכסי־מגן ומכסי־בכורה, משתדלות בכל האמצעים לבנות מתחת לחרושת שלהן בסיס חקלאי חזק ולהרחיב ולבצר את הקיים. “האם לכל חי” נשארה בכל זאת האדמה – ואליה שבים כל מבקשי רפאות לכלכלה המתמוטטת.

וכשאנו מדברים על חקלאות, אנו מדברים בשורה הראשונה על חקלאות היוצרת צרכי מחיה אלמנטריים, לחם וביצים, ירקות וחלב, אם כי אין אנו מזלזלים כלל וכלל גם באותם הענפים המכוונים לשוקי חוץ (מטעים). והנה מה זעום ומה קטסטרופלי הוא חלקה של החקלאות, של מקור־ההכנסה־הנקיה הזה, אשר ממנו בלבד מתחילה כל כלכלה לאומית יציבה, בתוך המחזור הגדול של מיליונים יוצאים ונכנסים, עוברים מכיס לכיס ומתמעטים והולכים בדרכי המעבר השונים! מתוך כך מקבלת הכלכלה הנוצרת כיום בארץ, על כל השגשוג וההרווחה שלה, צורה של גנים תלויים, דיקורטיביים מאד, מרהיבי עין, אבל בלתי מציאותיים במסכת של חיים ובנין נורמליים. אם הדבר יימשך כך, ואם העומס של הגנים התלויים האלה ילך ויגדל מבלי אשר יהיה בסיס קרקעי מוצק מתחתם, עתידים הם להתמוטט ולהתנפץ לרסיסים ולקבור תחת מכיתותיהם את כל מפעלנו.

ואין אנו מעלימים כלל וכלל עין מן הקשיים העומדים גם בדרך התפתחותנו החקלאית, כדי לעשותה לחקלאות המונית, בעלת כוח קליטה גדול ובטוח – אך התאבקות עם הקשיים האלה והשקעת כל המרץ החומרי והרוחני שלנו לשם הסרתם הוא הצו המוחלט של השעה הנוכחית. הפנים לקרקע, לכפר! – צריכה להיות הסיסמה שלנו לקונגרס הי"ט. ולא רק סיסמא לעצמנו, אלא התכנית לציונות ולעם, ואזהרה חמורה כלפי האנרכיה השלטת כיום בדרכי העבודה והבנין בארץ.

תרצ"ה

---

"קונגרס בלי מנצחים ובלי מנוצחים"

מאת

יצחק לופבן

א.

בימים של מתיחות מדינית יוצאת מן הכלל בעולם, בצילה של אימת מלחמה חדשה, בין מועצת שלוש המעצמות אשר נסתיימה במפח נפש ובין שורה של מועצות חדשות, שאיש אינו יודע אם נועדו למנוע את סכנת הטבח העולמי או להחישו – נתכנס הקונגרס הציוני הי“ט בלוצרן. זה היה לכאורה מאורע יוצא דופן בתוך התאבקות האיתנים על פני הבמה המדינית הגדולה, וקשה היה לשער שבשעה הרת עולם זו, כאשר כל הרוחות והלבבות מופנים כלפי המוקד המתלקח בירכתי אפריקה, שעלול ליהפך לתבערת תופת מכלה ומשחיתה, יימצא עוד חלל פוליטי פנוי לאותה הפגנה מצערה של עם השואף להשיג את מבוקשו הלאומי לא בשפעת קלגסים ולא בדם ובשעבוד, אלא בעבודת בנין תרבותית שלוה. אולם דוקא בדמדומי האש המתלקחת ועל פני רקע המאורעות של הימים האלה קיבל הקונגרס הציוני אשר התכנס על גדול ה”אגם של ארבע ערי היער" משמעות והבלטה מיוחדות בתוך הפרובלימטיקה המדינית הגועשת של העולם.

דרכו של כל דבר וכל פרובלימה הבוערים באקטואליותם, שהם משתלבים מאליהם בכל הווית עולם, בכל שעה ובכל זמן. גם בימי שלום וגם בתסיסת מלחמה, חריפותה של שאלת הציונות, או יותר נכון של שאלת היהודים, בעינה עומדת. היא אינה פרודוקט של מאורע חיצוני חולף; היא אינה מתחדדת ע"י איזו מצוקה נוספת או צרה חדשה המתרחשת; היא יציבה בטרגיותה ושרשיה נעוצים בקורות ימים רחוקים. ואם גם העננה הכבדה המכסה עתה את שמיו המדיניים של העולם תעבור ותתנדף ללא התפרקות קטסטרופלית, ולו המצוקה הבלתי־אמצעית, הכלכלית, המדינית והחברתית, המעיקה עתה בכובדה האכזרי על חלקים שונים של האומה הישראלית היתה מתמתקת באיזו מידה – גם אז לא היה חל כל שינוי באותה הגזרה ההיסטורית המצווה לדור שלנו את מפעל השחרור העצמי של העם והתחדשותו במולדתו. וכשם שלא אותו הנר האדום הנדלק בדרך מיכנית במכונה כשזו מגיעה להעמסה מופרזת, הוא מקור הסכנה של התפוצצות, אלא סימן חיצוני, שבא לבשר או להסביר את הסכנה המצויה מבפנים, כך גם אותם האורות האדומים הנדלקים כעת מסביב לפרובלימטיקה שלנו, אינם אלא אותות מבשרים ומסבירים לגורל ההיסטורי שלו המתמיד והקיים.

ואין כל ספק בדבר שהעולם היהודי האזין הפעם לקונגרס הציוני ושיתף את עצמו עמו מקרוב ומרחוק במידה יותר גדולה מאשר בכל שמונה־עשר הקונגרסים הקודמים. היוצא מן הכלל הוא אולי הקונגרס הציוני הראשון, שהיה בכלל חדשה ברחוב היהודי והצית בחלק ממנו זיק רומנטי של תקוה משיחית. הרומנטיקה נעלמה הפעם לגמרי מתוך התעניינות זו, ואין לדרוש את העובדה הזאת כולה לשבח. הציונות נעשתה להמוני העם העברי להכרח מציאותי, לתקות הצלה יחידה, כשם שהיתה לפנים אמריקה בשבילם; לדבר שאינו זקוק לא להכשרת הלב ולא להכרה היסטורית מיוחדת, שאינו מעורר התלהבות ואינו מדליק את ניצוצות הנפש, ושכפי הנראה אפשר היה גם להמירו על נקלה אילו נפתח במקום אחר פתח־הצלה המעורר אימון במידה כזאת כמו א“י המשגשגת. ומעניין הדבר, שהטרמינולוגיה הציונית נשתגרה עתה בפיות העם כשם שהיתה שגורה בפיות אלה לפנים הטרמינולוגיה של ההגירה: “הכשרה”, “חלוץ”, “סוג א” ו “סוג ב”, “דרישה”, “סרטיפיקט” – כל אלה אינם אומרים אלא דבר אחד: אפשרות לצאת, אפשרות להגיע לארץ־ישראל. גם הידיעה הגיאוגרפית על א”י אינה עולה על הידיעה הגיאוגרפית של אמריקה בימים ההם: חיפה ויפו הם מיני “קסטל גרדין”, ו“המשרד הא”י" הוא מעין אגנטורה מפורסמת להגירה. מחוץ לכל אלה שלטת אפילה ועם־הארצות גמורה. גם החינוך שניתן להמוני העם בשנים האחרונות בעניני הציונות לא היה עשוי לשנות בנידון זה שום דבר. הכל היה מכוון להסיח את הלב מחובות־הנפש הציוניות, מחובות הקרבן הכלכלי כמו מחובות הקרבן התרבותי שהציונות תובעת מנושאיה ומגשימיה; הכל היה מכוון רק לגרות את יצר ההנאה הבלתי אמצעית שא"י מנחילה, את יצר ההנאה החמרית, ולקרב אל הלב את זה הנתפס בידים, המתפרש בשפת המטבע, בנוסח השכר היומי הגדול לעובד והרוחים המשוערים לבעלי עסקים ורינטה. לפיכך, כשאומרים שהעולם היהודי התעניין הפעם בקונגרס הציוני יותר מאשר תמיד, הרי פירוש הדבר שהתעניינות זו נסבה בעיקר על דבר אחד: באיזו מידה יגדיל הקונגרס את אפשרות העליה, יקל עליה, ישנה את הסדר הפנימי המקובל בעליה, שרבים רואים את עצמם מקופחים על ידו וכו'.

אך דומה הדבר שגם העולם החיצוני הקשיב הפעם בקשב רב לקונגרס הזה, על אף ההמולה הפוליטית הגדולה שמילאה את חללו בימים האלה. מצב היהודים בתפוצות הגולה והתפתחות הבנין הציוני בא"י משווים יותר ויותר לענין הציוני דמות רצינית, אשר מפנה אליו את שימת הלב לא כשאיפה מופשטת וכאכספרימנט המוטל בספק אלא כעובדה מדינית, כלכלית ותרבותית חיה ומוכיחה. אופן הגישה לענינים הציוניים בעתונות העולם הוא עתה אחד משהיה לפנים. אין פוגשים בה יותר אותה הזרות והגישוש בדבר מופלא ורחוק, מתוך ערבוב ענינים וסירוסם. לאט לאט מתחילה להשתלט אוריינטציה פחות או יותר נכונה, ועתונות הגויים כותבת עתה על הציונות מתוך הבנה וידיעה יותר עמוקות משאנו פוגשים לעתים בעתונות היהודית. רק כשיד יהודי באמצע, כשהשרות האינפורמציוני מגיע לעתונות זו מידי כתבנים יהודים מסוג ידוע, מקבלים הדברים צורה נעווה וטפלה ולפעמים גם מסורסת בכוונה תחילה או מתוך עם־הארצות וחוסר ידיעה. לפיכך היינו עדים גם בקונגרס הזה לעובדה, שבאותם המקרים שהעתונות הבלתי יהודית קיבלה את ידיעותיה ואת רשמיה מן הקונגרס באופן בלתי אמצעי, נמסרו הדברים בטעם ובהבנה, ובהרבה מקרים כשהמודיעים היו יהודים, נסתלפו הדברים בצורה מרגיזה ומעליבה. אבל בדרך כלל היה הד רחב בעולם לקונגרס. ובמשך ארבעה־עשר יום שימשה לוצרן תחנת משדר, אשר העבירה, בין הידיעות השוקקות והמבוהלות מלונדון, מפריז ומרומא, גם את הידיעות המפורטות ממערכת ההתאבקות הכבדה של האומה הישראלית, והעולם האזין להן.

ב.

בכל הקונגרסים הציוניים מאחרי המלחמה היה הולך וחוזר בנאום הנעילה פסוק ידוע, אשר היה לשנינה בתוכנו: “זה היה קונגרס קשה – אבל קונגרס טוב”. וקשה לנו להיזכר אף באחד מן הקונגרסים האלה שסיכום־הערכה קצר זה היה הולם אותו באמת. עפי"ר היו אלה קונגרסים קשים – אבל טובים לא היו. להיפך, היו ביניהם כאלה שהמלה “רע” היתה יותר מדי צנועה ותמה להגדרתם. ואם אנו מעלים לפנינו את זכר שני הקונגרסים האחרונים, את זה שבבזל ואת זה שבפראג, הרי עוברת עוד היום חלחלה את נפשנו ואנו מתפלאים לעצמנו כיצד אפשר היה הדבר שאמונתנו בציונות תצא משתי “השבתות של שדים” הללו בלתי שבורה ובלתי פגומה.

רק את הקונגרס הי“ט, על כל צלליו וליקוייו, הולם במידת־מה הפסוק הזה – אם כי הפעם לא השמיע אותו איש בערב הנעילה. זאת הפעם הראשונה, אחרי שנים רבות, שהיינו משוחררים מן ההרגשה המעיקה שאנו מסובים לשולחן אחד עם בן־בריתו של השטן, שבתוך אולם הקונגרס ובמסדרוניו מהלכת הבגידה הציונית והסטרא־אחרא הלאומית בגרון נטוי, ואנו כאילו חסרי־אונים לגמרי נגדה. ואם כי נשארה עוד גם בקונגרס הזה שארית צילה של אותה כנופיה וריח החלבנה היה עוד נודף באיזו פינה, הרי אפשר היה בכ”ז לנשום בתוך אטמוספירה ציונית פחות או יותר נקיה. זה היה, איפוא, בדרך כלל קונגרס טוב, קונסטרוקטיבי בתוכנו, ללא סנסציות מרעישות וללא מריבות גדולות. אי־אפשר לומר, כמובן, שהשתררה בכל סיעות הקונגרס הכרת האחריות המלאה כלפי תפקידי השעה הנוכחית בציונות, אך אין כל ספק בדבר שהשאיפה לא לפורר יותר את ההסתדרות הציונית אלא ליצור מצע מינימלי לעבודה, היתה הפעם משותפת לכל הסיעות, פרט לפירורים קטנים בתוך סיעת “המזרחי”, אשר קיוו לשכר טוב מן הפרישה. ואם כי על במת הקונגרס עצמו, בתוך האולם הגדול המפולש כלפי ה“פּובליסיטי”, נהגה עדיין האופוזיציה בדרך ההתנפחות הדמגוגית ובהטחת האשמות טפלות כלפי המפלגה השלטת, הרי בחדרים הקטנים בערך של ועדות־הקונגרס, במקום שהדיון נסב על עצם הענינים, התנהל הדיון הזה מתוך יחס של דרך־ארץ לאכזקוטיבה, ואפשר היה ברוב הגדול של השאלות לבוא לידי הבנה הדדית, ללא צורך להכריע בכוח הרוב.

מהלך הקונגרס, תוכנו, והיחסים בין הסיעות ששררו בתוכו, נתנו תשובה חותכת על השאלה שהיתה שנויה במחלוקת בפובליציסטיקה הציונית, ואף בפובליציסטיקה של תנועת העבודה הציונית, בערב הקונגרס; אם יש לראות ביציאת הרביזיוניסטים אסון לציונות או להיפך, מפתח להבראה פנימית ולאיחוי קרעיה של התנועה. הדבר היה ניכר היטב שלא רק סיעתנו אנו, אשר השתחררה מן ההכרח לנהל על במת הקונגרס דיספוט מייגע ולהתאבק עם כוח מהרס, שאינו מקבל את מרותו של ההגיון ואת שבט מוסרה של האחריות, לא רק אנו יכולנו לנשום לרווחה בקונגרס זה ולהנחותו בדרך קונסטרוקטיבית, אלא גם הסיעות המתנגדות לנו, אלה אשר התנועה הרביזיוניסטית שימשה להן משען חשוב בפוליטיקה הפנימית, גם הן היו שמחות בתוך לבן על התמורה שחלה. אף איש לא הציע לקרוא את הרביזיוניסטים חזרה אל ההסתדרות הציונית או להיכנס עמם באיזה משא ומתן שהוא; אף איש מן הסיעות לא התייחס ברצינות לאותו מחזה השעשועים של “הקונגרס שכנגד” העומד להערך בעוד ימים מעטים בבירה הפאשיסטית־הקתולית של אוסטריה. כל אחד ידע היטב שהדבר שם יהיה מבויים על צד היותר טוב, אבל איש לא היה מוכן להתפעל יותר מן ה“הדר”־הקופי של מעשה חיקוי המשותף לכל מזייפי מטבעות ומזייפי־צוואות מדורי דורות.

בפעם הראשונה, אחרי הרבה שנים, השתלטה מחדש אטמוספירה ציונית בקונגרס. לאנשים הבאים “לראות במלחמה”, למבקשי מטעמים פיקנטיים ו“חוויות” סנסציוניות, היה הדבר הזה משעמם במקצת. אבל לאלה הנושאים את לבם לעבודה רצינית, לאותה עבודת הכנה החשובה לקראת שתי שנות־המעשה הבאות, שהיא מתפקידו העיקרי של כל קונגרס – היה “השעמום” הזה למשיב נפש.

ג.

סיעתנו הגדולה, שהכילה בתוכה כחמישים אחוזים מצירי הקונגרס, הטביעה כמובן גם את חותמה עליו. עצם מציאות סיעה גדולה כזאת שבכוחה לקבוע ולהכריע מבחינה פורמלית, בכל שאלה ושאלה, אם כי אינה משתמשת בכל המקרים בכוחה זה – שיוותה לקונגרס דמות יציבה ושמרה עליו מפני הסתלפות תוכנות ותפקידו. ואם לא יכלה סיעתנו לקפח את ה“במה החפשית” של “הויכוח הכללי”, שבו אפשר היה עוד לכל אחד להריק את איוולתו כמים, הרי אי־אפשר היה להעביר דרך חומת האחריות של סיעה זו שום החלטה מכשילה מבחינה מדינית או מכבידה על דרך הגשמה מבחינה כלכלית (כמו בענין ה“העברה” והחלטת החרם וכדומה).

את ביטוייה העיקרי על במת הקונגרס מצאה לה הסיעה בהרצאות חברינו בהנהלה ובעבודת החברים בועדות. הסיעה עצמה גם היא עבדה הפעם עבודה פנימית חשובה, וקבעה עמדה מבוררת לשאלות העיקריות שעמדו לדיון והחלטה בקונגרס. אולם בויכוח הכללי באה הסיעה לידי ביטוי רק במידה מעטה, אם כי החברים שהשתתפו בויכוח הזה היו מרובים בדרך כלל. כאן התנקם המנהג של חלוקת “כיבודים”, כדרך שמחלקים “עליות” בבית־הכנסת בשמחת תורה, מתוך הנחה שכל משלחת ארצית מוכרחה לעלות או להעלות את בא־כוחה על הבמה לדבר, בין אם יש לה מה להגיד ואם אין. מתוך כך מתפורר הזמן שברשות הסיעה לפירורים קטנים, ונמצא שמי שיש לו מה לומר ויכול לבטא את אשר יש לו לומר אינו מגיע כמעט לידי דיבור. ואם “הויכוח הכללי” הוא בדרך כלל מנהג שנתיישן, ויש לבטלו או להכניס בו תיקונים יסודיים, על אחת כמה וכמה שיש לבטל קודם כל את המנהג של “כיבודים” בתוך הויכוח הזה.

בשאלת דרכנו התכסיסית בקונגרס ובציונות, דנה הסיעה בעיקר בתוך מסגרת של הנחות כלליות ומופשטות בישיבותיה הראשונות. המצע לדיון זה שימשה הרצאתו של בן־גוריון, אשר מתוך הערכת המצב האובייקטיבי של האומה העברית בגולה ואפשרויות הבנין בארץ, ומתוך עובדת גידולו של כוחנו בציונות עד לידי כוח שליט ומכריע בתוכה, הוא בא לידי מסקנא שהאחריות הכללית לציונות מוטלת מעתה עלינו בלבד, ולפיכך מחוייבת תנועתנו עתה לחדול להיות תנועה לוחמת ולעבור להיות תנועה מסדרת, מסדרת את הכלל, או כלשון שהוא נקט בה במכוון, כדי שלא להשאיר ספק בכוונת דבריו ולהעלות לראש־פינה מושג אשר ברחוב היהודי הסוציאליסטי מאסו בו לפנים – לנהל פּוליטיקה "כלל ישראלית“. אם להעביר את הנחות ב”ג אל שטח הדיאלקטיקה בת שלוש המידות, הרי תנועתנו, תנועת העבודה הציונית־סוציאליסטית, נמצאת לפי זה בציונות כיום באותו מצב שימצא בו הסוציאליזם לאחר נצחונו בעולם, כלומר במידה השלישית, בתקופת הסינתיזה, שרגילים לתאר אותה, כרמת־מישור, אשר בה אין יותר מלחמות והתנגשות של כוחות, אלא הכל נתון לסידור המשטר בדרך של שלום והרמוניה פנימית.

וצריך להודות, שבנוגע למסקנות המעשיות הבלתי־אמצעיות, אשר סימן אותן ב“ג כעמדת הסיעה בפוליטיקה הפנימית והארגונית בקונגרס הי”ט (כמו שאלת הקואליציה, הקמת הסתדרות ציונית אחידה בארצות ועוד) לא היו חילוקי דעות רציניים בסיעה, מלבד בפרט אחד, בשאלת הסתדרות ציונית אחידה, שהמשלחת הפולנית התנגדה לה. אבל התעורר ויכוח רציני ומקיף מסביב להנחות הכלליות והנימוקים ששימשו מסגרת אידיאולוגית למסקנות אלה. ובודאי שלא היו חברים בסיעה אשר לא יראו בשאיפה לשלום פנימי ולאיחוד כוחות האומה לבנין ציוני חיובי, שאיפה נשגבה ותכליתה האמיתית של תנועתנו, אבל האמונה הגדולה של ב“ג שאפשר לבצע את זה תיכף ומיד, ושיש בידינו לעשות זאת ברצוננו הטוב בלבד, נראתה לרבים כדבר שמחוץ למציאות. חברים אלה טענו, שתפקידה המלחמתי של תנועתנו לא רק שלא הסתיים עדיין אלא הוא הולך וגובר בעיקר בתקופה הזאת בימים שמפעל הבנין וההגשמה מקבל ממדים יותר ויותר גדולים, בימים שהעליה לארץ נהפכת יותר ויותר לעליה המונית. עתה רק מתחילה מלחמתנו על דרכנו בציונות, על דרכה של תנועת הפועלים העברית בבנינה הכלכלי, החברתי, התרבותי והמדיני של הארץ, לקבל את תוכנה ואת משמעותה האמיתיים. ובמלחמה זו אנו באים בהכרח לידי התנגשות בכל שטחי הענינים, בשטחה של העליה, בשטח ההתיישבות, בשטח החינוך ובשטח הארגון הציבורי־הלאומי וכו'. זאת לא היתה אצלנו מעולם ואיננה גם עתה מלחמה על אינטרסים איגואיסטיים או כיתתיים, אלא על תוכנה האמיתי של הציונות, ומלחמה זו גוררת אתה בהכרח פולמוס, מריבה, והתאבקות הכוחות, ויש כמובן הכרח בכך שכל אלה ישארו בתוך תחומים תרבותיים, אבל אי־אפשר לחשוב ש”איכשר־דרא" עד כדי חיי אידיליה פנימיים ועבודה מתוך שלוה הרמונית. ואם התביעה “לשלום” השגורה על שפתי הצד השני, על שפתי מתנגדינו, פירושה תביעה מאתנו להשלים עם מצב ועם סדר קיים, כלומר תביעה להכנעה ולקבלת מרות מאותו צד שחושב כי יש לו “זכות טבעית” להטיל את מרותו על אחרים ולקצץ בזכויותיהם גם בשעה שהוא מיעוט ומעשיו ודרכיו נמצאים בסתירה לאינטרסי העם והארץ – הרי אנו יודעים לבלי להתייחס ברצינות לתביעה זו. אך אם אנו רוצים להתייחס ברצינות לדברינו אנו, הננו מחוייבים להעריך אל נכון את המציאות שלנו ולדעת גם את המציאות ההיסטורית והחברתית שמחוצה לנו.

ד.

הענין החשוב ביותר בתוצאות הקונגרס הזה הוא בלי ספק שובו של וייצמן לנשיאות ההסתדרות הציונית ולרפרזנטציה המדינית הרשמית של התנועה. את אשר קילקל הקונגרס הציוני בבזל, שהיה איוולת מבחינה מדינית וחטא מבחינה מוסרית, תיקן הקונגרס בלוצרן. הוא לא החזיר את כבודו של וייצמן; כבודו לא נפגע אז כאשר כנופית פוליטיקנים אכולת קנאה ומשטמה, שראתה את עצמה מקופחת ומועמדת בצלו של האיש הדגול וגדול־ההשפעה הזה, ארבה להזדמנות כדי “להפילו” ו“למגרו” ושתתה את סף הנקמה הקטנונית עד קובעתו. כבודו של וייצמן לא נפגע בזה. כל העולם היהודי ידע אז, וידע זאת היטב גם העולם המדיני הבלתי יהודי, שוייצמן הוא בחיר האומה והרפּרזנטנט הטבעי שלה, גם כשאיזה רוח עיוועים משכלת את ידי הקונגרס והוא אינו בוחר בו. אבל בלוצרן הוחזר כבודו של הקונגרס וכבודה של הציונות.

אין בזה משום הגדרה מופשטת; הדבר היה ניכר בחוש, מיד כשוייצמן קיבל על עצמו את התפקיד לנהל את הקונגרס. אחרי ליל הפתיחה שהנחיל לכולנו מפח נפש והרגשת כשלון, מצא הקונגרס את תיקונו עם עלייתו של וייצמן על הבמה. עמו חזר הכבוד שגלה בלילה הקודם, ועמו קיבל הקונגרס את צורתו הרפּרזנטטיבית כלפי חוץ וכלפי פנים.

אבל אין כאן ענין של הידור חיצוני בלבד. העדרו של וייצמן מביאת־הכוח המדינית הרשמית של הציונות במשך ארבע השנים האחרונות, היה חסרון שלא ניתן להימנות, גם לאחר שהעמדנו בתפקיד זה את האנשים הטובים והמחוננים ביותר שיש לנו. מדי פעם בפעם כשהגענו לאיזה קושי מדיני, או כשנתעוררה אצלנו מחשבה על אודות איניציאטיבה מדינית חדשה, היו עינינו משוטטות מסביב ומחפשות את וייצמן. ואם כי וייצמן לא מנע במשך כל הזמן הזה את עזרתו האקטיבית להנהלה הציונית, והיה ממלא את שליחות התנועה מתוך נאמנות מלאה כ“חייל פשוט”, בכל רגע שנדרש לכך – הרי אי־אפשר היה לה בשום אופן לתנועתנו להשלים עם זה שהאיש בעל ההשפעה הכבירה, בעל הקשרים המצוינים, האיש בעל ה־ Charisma שאין דומה לו כיום באומה הישראלית לא ימצא במקומו שהוא נועד לו, ולא ישקיע את מלוא סגולותיו וכשרונו בהנהלת עניני הציונות בימי הנסיון וההכרעה שהיא נמצאת בהם.

תוקן, איפוא, מעוות גדול. ואילו נתכנס הקונגרס לשם זה בלבד, היתה נחשבת לו זאת לזכות גדולה. אולם הקונגרס הזה ניסה לתקן גם משהו לשם הבראת היחסים הפנימיים בתוך ההסתדרות הציונית, והוא ניסה לעשות זאת בשני אופנים, בדרך ריאורגניזציה של ההסתדרות והקמת הסתדרויות ארציות אחידות, ובדרך של הנהלה קואליציונית רחבה. אני אומר ניסה לתקן, באשר איש איננו יכול לומר שכבר תוקן ע“י כך משהו; להיפך, יש חילוקי דעות בזה אם בכלל מובילות שתי הדרכים האלה לתיקון ממשי. תנועתנו הופיעה בשתי הסיסמאות האלה בבחירות לקונגרס, מתוך רצון לשנות את פני הדברים לטובה, למעט עד כמה שאפשר את שטחי החיכוכים הפנימיים ולהביא את התנועה לידי יכולת הגשמה יותר גדולה. ואם בשאלת ההסתדרויות הארציות האחידות הספק נסב בעיקר על זה אם הדבר ניתן להגשמה, או לא, אבל לא היה ספק בכך שאילו ניתן להיבצע במלואו בכל הארצות היה בזה משום ביצור כוחה הפנימי של ההסתדרות הציונית, הרי לגבי הקואליציה הרחבה לא הרפה מאתנו הספק עד הרגע האחרון אם בכלל מגבירה קואליציה כזאת בתנאים הנוכחיים את כושר הפעולה של ההנהלה הציונית או שהיא עלולה להחליש אותו. על כל פנים, גם הרוב המכריע של סיעתנו בקונגרס אשר חייב את הרחבת הקואליציה, לא חייב אותה בכל מחיר אלא קבע שני תנאים מוקדמים שעליהם עמדנו גם בקונגרס הי”ח. תכנית מוסכמת ואישים מוסכמים. בקונגרס הי“ח בא המו”מ בדבר הרחבת הקואליציה לידי התפוצצות בגלל אי־היכולת להשיג הסכם לתנאים האלה. גם בגילוי הדעת שפירסמה מפלגת פועלי א“י באלול דאשתקד, בימים שהמתיחות והתחדדות היחסים בינינו ובין מפלגות האופוזיציה בציונות ובישוב הגיעו לשיאם, חזרנו וסימנו שורה של עיקרים אשר צריכים לשמש יסוד ליחסים מתוקנים בציונות ובישוב. על הדברים האלה חזרנו גם במצעים שלנו לבחירות בכל הארצות. והנה במו”מ על הרחבת הקואליציה בקונגרס זה נעלמו פתאום כל התנאים האלה מעל הפרק. איך נעלמו ולמה – קשה לבאר. החפזון של בין השמשות בערב נעילת הקונגרס גרם לכך. ואם לגבי התנאי הראשון, “תכנית פעולה” אפשר לומר עוד שאותה שורה ארוכה של ההחלטות שנתקבלו בקונגרס היא היא התכנית ה“מוסכמת”, הרי לגבי התנאי השני גרם החפזון לכך שנסתרסה כוונת הקואליציה ותוכנה בגלל מימרא יפה – שהפכה למיטת־סדום.

מישהו ממנהלי המו“מ הדיפלומטי הגה רעיון והגדיר אותו בסיסמא: “קואליציה רחבה – אך קטנה”! כלומר הנהלה מצומצמת בת ז' חברים. אכן סיסמא מלבבת מאד, אך כדי לבצע אותה מן ההכרח היה לקצץ בראש וברגלים, מן ההכרח היה להחליש קודם כל את כוחנו אנו בהנהלה; ומן ההכרח היה להוציא מתוך ההנהלה את האיש היחידי המייצג את הציונות הכללית האמיתית, את האיש היקר בעל המידות והזכויות הכבירות במפעל ההתיישבותי והכלכלי שלנו, זה אשר באותו קונגרס עצמו חגג את עשרים וחמש שנות עבודתו בשדה זה מתוך נצחון מלא, את הד”ר רופין; ומן ההכרח היה שוב להכניס מן הצד השני, מן “המזרחי” למשל, כוח ריאקציוני אחד השקול כשנים שתבעה לעצמה מפלגה זו בקואליציה גדולה יותר; ומן ההכרח היה למצוא דרך חדשה של פיצויים ל“מועמדים” לקואליציה גודלה בצורת “סגנים” ומזכירים נבחרים ע"י הועד הפועל הציוני. כך יצאה קואליצית־חפזון זו שאינה מניחה אף אל דעתה של סיעה אחת בקונגרס, ושאין בה בודאי כדי להניח את דעתנו אנו.

אילו היו מעמידים לשיקול דעתה והחלטתה של סיעת העבודה בקונגרס, לפני המעשה, אם היא מסכימה להרחבת הקואליציה בצורה כזאת שממנה יוצא רופין כדי לפנות מקום לרוטנשטרייך, ולוקר כדי לפנות מקום להרב פישמן, לרפרזנטנט השחור ביותר של “המזרחי”, לזה אשר בימי משפט הרצח של ארלוזורוב התנדב להעיד שמפלגת פועלי א“י היתה מעוניינת באופן פוליטי להטיל את אשמת הרצח על הרביזיוניסטים, לזה אשר שב מן הקונגרס הי”ז בסיסמא “מלחמת ה' בעמלק ובפועלים” – בודאי שהסיעה היתה עונה על כך בשלילה. ובכלל קשה להבין את ההגיון שבדבר, למה צריך היה להאחז בעקשנות כזאת במספר־הקודש “שבעה”, ומה איכפת היה אילו היתה זאת אכזקוטיבה בת שנים¹־עשר חברים או בת ארבעה־עשר, ומה איכפת היה אם במקום הרב פישמן היו נכנסים שנים אחרים מן המזרחי ועוד אחד מן הציונים הכלליים ב', מבלי אשר יורחק רופין, ויופחת כוחנו, ומבלי אשר יצטרכו לקבוע קונסיסטוציה חדשה של סגנים ולחלק כיבודי־פיצוי למקופחים?

התהיה זאת אכזקוטיבה בת קיימא ובעלת כושר־פעולה? – ימים ידברו.

אפשר לומר על הקונגרס הזה, שהוא היה קונגרס “בלי מנצחים ובלי מנוצחים”, אבל אותנו סוף סוף לא מעסיק ביותר נצחונה של סיעה זו או אחרת, אלא נצחונה של הציונות. ואם כי הסיום הזה של הרכב הקואליציה ובחירתה קילקל במידה לא מעטה את ההרגשה הטובה שהיתה לנו בקונגרס הזה, במהלכו, ברוח־עבודה ששררה בו, במאורע של החזרת וייצמן לנשיאות וכדומה – הרי אין לנו אלא לאחל להנהלה החדשה שתתגבר על הקשיים הפנימיים הנועדים לה על דרכה, ותנהל את הציונות במשך שתי השנים הבאות לקראת נצחונות וכיבודים קונסטרוקטיביים חדשים.

תרצ"ה

---

כליון חרוץ

מאת

יצחק לופבן

אינני יודע אם רבים מאתנו מעריכים אל נכון את עוצם טרגדיה החדשה שירדה על היהדות הגרמנית מאחרי ועידת נירנברג. הפעם אין זאת יותר השפלת הכבוד, העלבת הדם והגזע הישראלי, אין זאת יותר ביטול האמנסיפציה והורדת היהודים למדרגה של פּאריה משולל זכויות – הפעם זהו כליון חרוץ, מגמה גלויה ובולטת להשמיד ולעקור את כנסת ישראל מגרמניה, מבלי להשאיר לה שריד ופליט.

ברוח קרה, בצעדים מחושבים, בלי אותו יצר־הרציחה הגועש שהיינו פוגשים אותו אצל פורעי הפרעות ביהודים מימים ימימה, אלא בשיטה מודרגת, מן הקל אל הכבד, נערכה בגרמניה תכנית ההשמדה. מקודם – הרחקתם מן החיים הפוליטיים ומן החיים התרבותיים, ממשרות הממשלה ושרותי הציבור, מבתי הספר הגבוהים, מן הפקידות הכלכלית וכו' וכו'. כל הגזירות האלה טילטלו טלטלה עזה את הקיבוץ היהודי בגרמניה, השליכו רבבות ממנו מתוך עמדות־המחיה והקיום שלהן, הכריחו אותם להגר, חסמו בפני הנוער היהודי את תקות עתידו – אבל הן השאירו בכל זאת לפליטה שני איי־הצלה: האחד מהם היה ארץ־ישראל, וליהודים בעלי הרכוש הרוצים לצאת את גרמניה, ולעלות לארץ ישראל ניתנה האפשרות לקחת עמם חלק קטן מרכושם במזומנים; והשני – על החיים הכלכליים הפרטיים של היהודים לא חלו הגזירות הקטלניות לכל הפחות במידה שהן הוגדרו ע"ח החוק המפורש. ובתוך עצבונה הגדול ורוחה המדוכאה קבעה לעצמה גם היהדות הגרמנית מעין תכנית הצלה: חלק ייצא, חלק ישאר; חלק יזדקן ויגיע ממילא לימים שאין חפץ בהם, והנוער יבקש לו דרך לחיים חדשים בארץ־ישראל, ובמידה שאפשר יהיה – גם בארצות אחרות. מלבד זה, היהודים בגרמניה צברו במשך מאה שנות האמנסיפציה רכוש רב, נכסים שאינם נדים ונכסים נדים, רכוש שאפשר להתבצר בו בשעת צרה, כשם שהתבצרו בו היהודים בימי הביניים, גם בשעות של פורענות ומצוקה האיומות ביותר. גיטו? – יהא גיטו! כבר היה פעם, והוכיח שאפשר להתקיים בו. כשבאה העת יוצאים ממנו, ולקול תרועות חברתיות חדשות חומותיו מתמוטטות ונופלות.

זאת היתה בערך תכנית ההצלה העצמית של היהדות הגרמנית בשנתים הראשונות של שלטון הנאצים. תכנית שלא הוגדרה ולא נכתבה, אלא שנבעה מתוך הלך־הרוח הכללי ומתוך פרוצס ההסתגלות שהיה מורגש לאחר ששככה במקצת הסערה הראשונה של תקופת הגזירות. והנה ירדה המהלומה החדשה, וגם התכנית הזאת נהפכה על פיה. גם על התחום המצומצם של החיים הכלכליים הפרטיים של היהודים הונף גרזן המשמידים. מה שהיה מקודם בבחינת מעשים “ווֹלוֹנטריים” של תנועת הרחם אשר התנהלה לכאורה על דעת עצמם של קנאים נאציים – עומד להיות דבר “מסודר” בדרך החוק. מנהיגי המדינה הנאצית הכריזו במפורש על הצעדים הנעשים לקראת הגבלה חוקית להתעסקות המשקית של היהודים. ואפשר לשער מה יהיה פירושה של “ההגבלה” בגרמניה דהאידנה. למעשה הולכים ומתמוטטים החיים המשקיים האלה מאליהם. מיום ליום מתרבים המקומות בגרמניה שאחרוני היהודים נאלצים לעזוב אותם. קהילות שלמות הולכות ומתבטלות. ויש מקומות שבהם אין מוכרים צרכי אוכל ליהודים, והם מוכרחים לעזוב את בתיהם, את עסקיהם ואת רכושם ולנדוד לערים הגדולות למען יוכלו לכלכל את נפשם במובן הפשוט ביותר של המלים האלה. חוקים צדדיים שונים (כמו האיסור על היהודים ליהנות מאשראי אפותיקאי ממלכתי או ציבורי) פוגעים קשה ברכוש היהודי הקיים ומבטלים למעשה את כל ערכו. מלבד זה צפויה סכנה של החרמת הרכוש הזה. אנשים שונים אשר ביקרו בגרמניה בשבועות האחרונים, מוסרים על היאוש הנורא אשר תקף את הציבור היהודי. חצי מיליון יהודים נידונו במובן הפשוט ביותר לכליה של רעב והתנוונות.

אכן צרה וצוקה שלא ידע כמוהן שום קיבוץ יהודי בדרך היסורים הארוכה של נדודי הגולה.

והשאלה היא: מי יציל? ואיך להציל?

יהדות העולם הגיעה כנראה לידי אטרופיה גמורה לגבי הטרגדיה האיומה הזאת. ההתעוררות שהורגשה בימים הראשונים, החרדה שעברה אז את העולם היהודי, הנסיון להציל, להפוך את הטרגדיה למנוף של גאולה והצלה – התנדפו כעשן. מכל זה נשתיירה רק סיסמא קלילא שלא רק שהיא חסרת ערך והשפעה לגבי הקלת גורלם של יהודי גרמניה, אלא היא הפכה להם לרועץ הגדול ביותר במצוקה העוברת עליהם. האינטרפרטציה האוילית שניתנה לחרם כלפי גרמניה, שהופכת אותו לחרם כלפי יהודי גרמניה, וחוסמת את הדרך בפני האפשרות היחידה שנשארה ליהדות זו להמלט מגזירת הכליה שנגזרה עליה – נעשתה למכשיר מסייע למלאכת ההשמדה של הנאצים.

היה זמן שידעו ביהדות מהו פירושו של “פדיון שבויים”. בימיו של יהודי זיס ידעו כי בשעה שקהילה אחת נתונה בצרה, בא ראש הקהילה השניה שמזלה עמד לה להימצא במצב יותר טוב, בא איזה איש לנדאו ומריק שקיק של זהב לרגלי התליינים, כדי להציל את הקהילה מכליה. גם בזמנים יותר מאוחרים היתה מפורסמת לשבח המידה הזאת של עזרה־הדדית בין היהודים, בימים של מצוקה גדולה. היהדות הגרמנית איננה זקוקה כיום ברובה הגדול לעזרה כזאת. בידיה נמצאים אמצעי ההצלה משלה. לע"ע רכושה עדיין בידה, רכוש של מאות מיליונים רבות; רכוש שיכול לשמש באמת מנוף גדול להצלת היהדות וגם לבנין ארץ־ישראל על ידה. הדבר היחידי שיהודי גרמניה מבקשים מאת יהדות העולם הוא: תנו לנו לצאת, תנו לנו את האפשרות להציל את נפשנו ואת רכושנו באיזו צורה שאנו יכולים להציל! מחר לא נהיה אולי יותר בעלים לרכוש הזה. והנה התחכמו רבים ממנהיגיה ועסקניה של יהדות זו, עד אשר נסתרה בינתם, ונוכח השלטים הנאציים הידועים המוצגים ליד הכניסה אל ערים וכפרים רבים “Juden sind unerwünscht” הציגו אף הם שלט ליד פרשת דרכה היחידה של יהודי גרמניה: לצאת? Unerwünscht יש "חרם על הנאצים!

איולת שלא היתה עדיין דוגמתה בעולם. אנו בעצמנו מזנבים את הנחשלים ומעמידים את יהדות גרמניה בין ה“סקילה” ו“החריבדה”, בין החרם הנאצי וה“חרם” היהודי“. והדבר הגרוע והמכאיב ביותר הוא שאת האיולת הזאת מלבישים בתגא של “הגנה על הכבוד היהודי”, ונוסכים לתוכה פאתוס מזויף של מלחמה במשטר הנאצי. והנה נתחלפו כאן “היוצרות” באופן מוזר מאד: אנחנו הסוציאליסטים, אשר רוצים בהפלת המשטר הנאצי כשלעצמו, מנקודת השקפה בין־לאומית, שהיינו צריכים לכאורה לזעוק “חרם” בכל מחיר, אפילו במחיר חייהם ורכושם של חצי מיליון היהודים אשר בגרמניה (כי הרי מתנגדינו הפוליטיים מונים אותנו ב“שניות” ומנחשים מראש שבשעת הכרעה נפקיר את עניני הציונות והיהדות לטובת הענין הסוציאליסטי הבין־לאומי), אנחנו אומרים: קודם כל הצלת היהודים ואח”כ חשבוננו עם המשטר ־ ומתנגדינו, ה“מוניסטים” הציוניים, כביכול, מוכנים להפקיר את חצי מיליון היהודים, את אפשרות הצלתם ואת הפוטנציה הכלכלית שלהם בבנין א“י ובלבד לקיים את ה”חרם" בכל חומרתו. אבל הדבר אינו מוזר כל כך כאשר מתחילים לנתח את הרקע הפסיכולוגי של חילוף־יוצרות זה. העסקנים של יהודי אמריקה ושל יהודי פולין וכל הנגררים אחריהם, רוצים במעט “נחת רוח” של גבורה לאומית ללא כל מחיר, מעט “נקמה” בדבר שפתים קלוקל, הם רוצים בחרס כדי לגרד במקצת את התפרחת “הרדיקליסטית” המגרה שעל עורם. העיקר איננו בעיניהם ה“מה יהיה” אלא ה“מה יאמר”, ריזולוציה “חזקה”, מחאה “עצומה” – בזה אפשר למלאות נפש ריקה במשך שנים רבות. כך דרכם גם בציונות ובשאלות הכרוכות בבנינה של א"י. מה זאת אחריות היסטורית בשעה היסטורית – את זאת אינם יודעים ואינם משיגים.

והשאלה היא: מה יהיה? האמנם יהיו עינינו רואות וכלות כשחטיבה יהודית גדולה הולכת ונשחקת לעפר, מבלי שיעלה בידינו לפרוץ את חומת האיולת הפנימית שלנו לשם הצלתם? האומנם יהיה הרכוש של דורות אשר צברה היהדות הגרמנית, שיש בו כדי להעלות רפאות, על אדמת א"י, למחצה של יהדות זו, ולשמש נקודת מוצא גם לתוספת בנין והגדלת כוח הקליטה בשביל רבבות יהודים שמחוץ לגרמניה – האומנם יהיה הרכוש העצום הזה לטרף בשיני הנאצים, ואנחנו את "כבוד ישראל? הצלנו?

תרצ"ו

---

מליצי יושר

מאת

יצחק לופבן

המידה של ר' לוי יצחק מברדיצ’ב, אשר דבקה בהם בחוגים הבעל־ביתיים, במשרתיהם ובסופריהם, להיות לבבם פתוח תמיד כפתחו של אולם לסליחה ולמחילה, ללמוד זכות על כל יהודי שנתפס לדבר עבירה, להפכו קדוש מעונה, ולהעמידו במחיצה שאין צדיקים גמורים יכולים לעמוד בה – מידה זו היתה בודאי ראויה לכך שנשבחה ונקשור לה כתרי תהילה, אילמלא… אילמלא הפכו אותה למין אפרפרה מעמדי שהם משתמשים בו כדי להזות על כל טומאה וכל כל נגע צרעת שעולים בקירותיהם, וטומנים אותו תחת רצפת לבם הקשוח, כשהם נדרשים למעט “גודל נפש” לגבי ענינים ואנשים שמחוץ לבני מעמדם.

הנה קרה מקרה מחפיר. אדם אחד מגזע היהודים בגרמניה, קריסקי שמו, אחד ממנהיגי “הציונות הממלכתית” באותה ארץ, ואיש־אמונו של “המנהיג” הרביזיוניסטי, סרח ונעשה ליהודון־החצר של השלטון הנאצי. אין איש מאתנו יודע על מה ולמה עשה זאת, אם לשם טובת־הנאה חומרית או לשם טובת־הנאה אחרת. אבל העובדה היא עובדה, שליהדות הגרמנית המשוסה והמתבוססת בדמה, קם צורר מבפנים, הרוצה להשתלט על עניניה למורת רצונה ורוחה, האוכל קורצא ומשמש שבט־אפה של ה“גיסטאפו” כלפי השארית האחרונה של חיים ציבוריים ותרבותיים עצמיים שיהדות זו אמרה להתבצר בהם בימי דויה ומצוקתה. הידיעות שמתפרסמות בעתונות, וגם הידיעות מגרמניה, אשר מטעמים מובנים אינן יכולות לבוא לידי פרסום; העובדה שהאיש הזה נתמנה ע“י הרשות הנאצית כדיקטטור לעניני היהודים, על אף התנגדותה של הרפּרזנטציה המוסמכת של היהדות הגרמנית; האינטרויוּ שלו עם סופר ה”אנגריף“, שבו הוא מביע את שביעת רצונם של היהודים מחוקי נירנברג ורואה בהתנהגותו של היטלר כלפי היהודים מעשה אדיבות ודרך רצויה לסידור היחסים ההדדיים; האספּירציות שלו להשתלט גם על העלייה של יהודי גרמניה ועל המשרד הא”י; העובדה שמיד לאחר התמנותו החלו הרדיפות מצד הרשות כלפי תנועת החוץ ה“מרכסיסטית”, החלו המאסרים והגירושים של שליחי ההסתדרות בהחלוץ – כל אלה אינם משאירים אף צל של ספק ביחס לתפקיד שקריסקי זה ממלא עתה.

ואמנם דעת הקהל היהודית בעולם נחרדה כאשר הגיעו אליה הידיעות האלה, ומלבד ז’בוטינסקי, שהעיד כי כל מה שקריסקי עושה, “לשם שמים הוא, וישר בתכלית היושר”, לא נמצא איש אשר יפקפק מה יכולה ומה צריכה להיות התגובה המוסרית (כי על כן תגובה אחרת בלתי אפשרית היא) של כנסת ישראל בעולם על נבלה זו. רק העתונות הבעל־ביתית בא"י, זו שהיא כידוע רחבת לב וגדלת נפש מאד, כולה כאחת (“דאר היום”, “הבוקר”, “בוסתנאי”) הזדרזה לפרוש את כנפי חסותה על “בעל הטובה” החדש הזה והחלה מוציאה מתוך אשפתה את כל היעים והסחבות הפסיכולוגיים, שמוכנים אצלה כדי למרק כל כלימה ושמצה, בשעה שהיא חוששת שמא עלול משהו מאלה להיות נזקף גם על חשבונה היא.

מה שמענין אותנו עתה אינה כמובן פרשת קריסקי כשהיא לעצמה. למה מנוּול יהודי נעשה פתאום למנוול רשמי, מטעם הרשות – איננה בעיה פסיכולוגית כה קשה ומסובכת. חזיונות כאלה בחיי הגולה היהודיים אינם חדשים ואינם נדירים ביותר. בתקופות שונות של מצוקות קשות לישראל, היה מגיח תמיד מאיזה מקום זד ובוגד מבפנים אשר העמיד עצמו לשרות המציקים נגד בני־עמו המצוּקים. בימים אלה, שאנו חוגגים או מתכוננים לחוג את יום הולדת המאה של מנדלי מוכר־ספרים, מבצבצים ועולים מאליהם כל הסימנים שנתן אפיקן עברי מצויין זה ב“בריות היפות” הללו וב“בעלי הטובות” השונים, שהאריכו בסיועם את ידה המרשעת של הרשות והיו צרה גדולה לישראל. תמיד היו האנשים האלה לחרפה ולדראון בתוך העם. במקום שהיתה לו היכולת לכך, היה העם מרחיק את הרשעים האלה מתוך גבולותיו בכוח הזרוע; במקום שלא היתה בידו היכולת לעשות זאת, היה מעמיד אותם בכל אופן מבחינה מוסרית מחוץ לתחומיו ומחוץ לערבותו ההדדית, והיה מתפלל בכוונה עצומה את התפילה המיוחדת שקבעו חכמים לשם כך" “ולמלשינים אל תהי תקוה” וכו'. מעולם לא ניסה ללמד זכות על חזיונות כאלה. העם הזה אשר גודל וחונך על ברכי ה“פלפולא חריפתא”, והיה רגיל לטפל בכל ענין וענין מתוך נפתולים הגיוניים עד כדי העלאת פילים בנקבי מחטים, קבע לשאלה זו דוקא את עמדתו מתוך פשטות מוחלטת וברורה.

לסוג החזיונות האלה שייכת בלי ספק גם פרשת קריסקי. אכן, ענין הרביזיוניזם והרביזיוניסטים יצא כבר מתחום הדיון והבקורת שלנו, לאחר שהללו הוציאו את עצמם ממסגרת האחריות הציונית ואנו חדלנו להיות ערבים למעשיהם ולתעלוליהם. אבל הדרך מן הרביזיוניזם למעשה קריסקי ולמעשים דומים ועוד גרועים מאלה היתה תמיד פתוחה לרווחה. על ברכי האידיאולוגיה של “ברית עם השטן” נולדה תנועה זו ואת פרסומה הראשון היא קבלה ע"י מעשה פטליורה – ומאז ועד עתה דרכה רצופה מעשי־בגידה ודילטוריה, מעשי חתירה תחת הסמכות הארגונית והמדינית של הציונות והאומה העברית, מעשי הרס והכשלה פנימיים, מבלי לבדוק באמצעים ומבלי להרתע מפני התוצאות. אין, איפוא, שום פלא בזה שמגזע הרביזיוניזם יוצאים חטרים כמו קריסקי, אשר מקיימים באופן עקבי את האידיאולוגיה של “ברית עם השטן” ומתירים כל פשע, כל נבלה וכל זוועה חברתית, בכל מקרה שאפשר להם לקחת מעט “גדולה” לעצמם להכשיל את מפעלה המדיני והארגוני של “הציונות הישנה”.

אבל הדבר המעניין ביותר בכל הפרשה הזאת הוא שהבעל־ביתיות הציונית בא“י, מתוך חשבונות פוליטיים פנימיים, לא וויתרה עדיין על המשען הנאמן, שהיא מוצאת לה ברביזיוניזם, וממהרת בכל פעם להגנתו ולהצלתו, מדי התגלה קלונו ושחיתותו ברבים. ההגנה על קריסקי, שמצאה לה את ביטויה בעתונות זו, קובעת קודם כל שקריסקי הוא קרבן של עלילה מצד השמאל ואנשי “ברית שלום”, קרבן מיסכן, שאינו יכול להגן על עצמו וכו'; היא קובעת בשניה, שמה שהוא עשה הוא בעצם כשר ונאה מבחינה ציונית־לאומית; והיא קובעת בשלישית שהוא לא עשה את התועבה הזאת מרצון, אלא אנוס הוא, אחד “מן האנוסים”, באשר לא יתכן שצדיק וחסיד כמוהו ובעיקר “עשיר מופלג” כמוהו יעשה דבר כזה לשם איזו טובת־הנאה שהיא, ושבכלל אי־אפשר לדעת “מה שנעשה בלבו של יהודי זה”. ממש “הקדרה” של שלום־עליכם, שנמצאת ממילא מחוץ לכל גדר של ויכוח. אבל דרך הגנה זו, בכל מקרה ובכל מחיר, על אף כל העובדות המטפחות על פני המגינים המושבעים, מאמתת בפעם נוספת את הדברים אשר נאמרו כאן בהזדמנות אחרת, שהטמטום ו”הצדיקות" המעמדית בתוך חוגים ידועים של בעלי־בתים ציוניים הגיעו לידי כך, שאילמלי היה קם ז’בוטינסקי ביום בהיר אחד והיה סוגד לצלב, ואילמלי היה משה סמילנסקי צונף את מצנפת המושלמים על ראשו, היו בוודאי ממהרים כל האנשים היפים האלה ולובשים צדקות כשריון, כדי להמליץ־יושר, להגן ולמרק ולפטור, כרגיל: שראשית זאת היא “עלילה” מצד השמאל, והשנית כל מה שעשו לשם שמים נתכוונו והשלישית “אנוסים” היו… וכו'.

כך דרכם: למראה הדגל האדום הם מתמלאים חלחלת עולמים; על חינוך ילדי העובדים לעבודה, לנאמנות חלוצית לארץ ולאומה, להכרה חברתית – הם מתעוותים כנכפים מתוך “דאגה” לאחדות ישראל; על פועל שעובר על “שבות” בשבת, בתוך רשותו, בלי משים, ומבלי להזיק למי שהוא, מתאדמות כרבלותיהם מתוך חמת־קנאות; כל רבב כחוט השערה שבנו וכל הנראה כרבב בעיניהם, הם הופכים מיד לכתם לא ימחה ולא יסולח לנצחים – ואילו כל רשעות וכל בגידה, כל מלשינות וכל תועבה שבהם ובבני סיעתם ומעמדם, המכרסמות בנפש האומה, וממיטות עליה קלונות ואסונות לבקרים, על כל אלה פרושה טלית הסליחה של מליצי יושר אלה, ומתגלגלת מידת החסידות שלהם ללא גבול.

איך נאמר שם אצל מנדלי “בעמק הבכא” על “כנופיה קדישא” זו של ליבצי האדמוני: “פקחים הם בעלי נפש אלו ומנעימי מלל, שלוקחים נפשות בחכמתם ומבליעים אותן בנעימה… מכובדים הם, שמכבדים את גופם, וענוים הם, שמוחלים על כבוד אחרים, מורים הם לצדקה, לחבריהם ולא להם…”

תרצ"ו

---

בלהבות

מאת

יצחק לופבן

מרכזי הגולה היהודית באירופה אחוזים להבות. חדשות לבקרים מגיעות אלינו בשורות־איוב מכל חזיתות המערכה הכבדה שעדת ישראל נאבקת בה על נפשה ועל קיומה. “עוד זה מדבר וזה בא”: פרעות, גזירות, הוה על הוה ומצוקה על מצוקה. הגיצים שיצאו מתחת הפטיש של הנאציזם הגרמני מצאו בכל ארץ וארץ ערימות של נעורת מוכנות להצתה. והאש מתלקחת, במקום אחד יותר מוקדם ובמקום שני מאוחר יותר, אבל היא עתידה כנראה ליהפך לתבערה כללית. “פולין היעודה”, שבה מרוכז כיום הציבור היהודי הגדול ביותר באירופה, ובה הולך ונערם זה שנים חומר־דלק זה באינטנסיביות מרובה, מטבע הדברים הוא שבה הקדימו הלהבות לפרוץ, ושאחרי גרמניה קיבלה בה שאלת היהודים את צורתה ואת ביטויה החריפים ביותר. אבל הגולה היהודית כולה עשנה כבר, והקרקע תחת כפות הרגלים מתלהטת והולכת. גרמניה, פולין, רומניה, הונגריה, ליטא, לטביה, מחר מחרתיים בודאי גם צרפת, ואף בשתי המדינות הגדולות, באמריקה ובאנגליה, שבהן נראה עדיין כאילו בטחונו של ישראל מבוצר וקבוע, גם בהן רושם הסייסמוגרף של הזמן הזה רעידות וגעישות, שאינן מבשרות כלל יציבות ובטחון לימים הקרובים הבאים. על פני המציאות השחורה שלנו, בולטת עתה יותר מאשר בכל זמן אחר אותה שאלה כבדת־גורל שרשמה הרצל לפני ארבעים שנה, בפתיחה לספרו “מדינת היהודים”:

“האם נגזר עלינו כבר לצאת? ולאן? או אם יכולים אנו עוד להשאר? ולכמה זמן?”

בגורל היהודים בתפוצות הגולה לא נתחדש דבר שלא ידענו אותו מקודם, שלא התנבאנו לו ולא ראינו אותו ממשמש ובא. כשכתבו פינסקר לפני חמשים שנה את ה“אוטואמנסיפּציה”, והרצל לפני ארבעים שנה את “מדינת היהודים”, היתה הפּרוגנוזה ברורה כבר לכל פרטיה והשתלשלות הענינים היתה צפויה כבר מראש. זה היה עוד בתקופה שקטה בערך; חוץ למדינת רוסיה שכנה עוד היהדות כמעט לבטח בין העמים. מגמת ההתפתחות הכללית הובילה לקראת ליברליזם גובר והולך, לקראת דימוקרטיזציה של החברה והמדינות ולקראת הרחבת כיבושי האמנסיפציה של היהודים. שערי העולם היו פתוחים עוד להגירה, והאבטוריטה של החוק היתה שלטת עדיין ברוב המכריע של מדינות העולם. ואעפי"כ התייצבה לפנינו כבר אז השאלה בצורה כה חריפה – ואף התשובה עליה ניתנה באופן ברור ומוחלט. מי שהיו עינים לו לראות ואזנים לשמוע, לא יכול היה להתעלם מן התהליכים ההיסטוריים והסוציולוגיים החותכים את גזר־דינה של כנסת־ישראל בגולה. כבר אז היה ברור שלא האכסצסים החלקיים הפורצים פה ושם, לא מספר הפצועים והנספים בפרעות אכזריות, ואף לא עלילות־הדמים והגילויים האחרים של התעללות אנטישמית הם הקובעים את מסכת הבעיה הטראגית הזאת, כי אם העקירה הכללית המתקרבת לבוא וחוסר כל תקוה להתקיים עוד זמן ממושך (כדרך שמתקיימים צמחים תלושים) בתוך העציץ הנקוב הזה של “סבלנות” לאומים, גם אילו היתה מידת סבלנות זו נחלה משותפת של עמי העולם כולו.

מה שבא מוכרח היה לבוא בכל מצב ובכל התנאים. אך השינוי שחל מאז ועד עתה הוא בזה שגם אותו עציץ נקוב נתפורר לרסיסים, שהמסיבות החיצוניות, המשפטיות, הכלכליות והמוסריות אשר האיטו במידת־מה את תהליך העקירה הזה, חדלו לפעול לגמרי; שבוטל לחלוטין אותו “החוזה החברתי” של ההוּמינזם האירופי, אשר בימי שלטונו פעם עוד פה ושם מצפון אנושי בעולם, שמנע את המדינות הבודדות מלעשות ככל העולה על רוחן. מעשה־העקירה של היהודים אין לו כיום כמעט ושום מעצור ואינו נתון תחת שום בקורת; הוא מסור לשרירות לבם של העמים והמדינות אשר בתוכם היהודים נמצאים; הוא מסור לחשבון התועלת המדינית או הכלכלית האֵגוֹאיסטית של העמים האלה, ברצותם יאחזו וברצותם ישלחו. אין דין ואין דיין אחרים מלבד הכוח הברוטלי. דבר זה קיים לא רק ביחסיו של עולם זה בינו לבין עצמו; אלא שבכל שטחי היחסים האחרים, המדיניים, הכלכליים והחברתיים, אין התוצאה כה משמידה כמו בשטח היחסים שבין העולם ובינינו, באשר רוח הסערה המשתוללת בעולם, העשויה לעקור גם עצים מחוברים לקרקע וכבדי שרשים – מטאטאת בראש ובראשונה במטאטא השמד את התלוש והנידף.

בידיעת המצב, בניתוחו ובהערכתו הנכונה, אין, כמובן, אף טיפה אחת של תנחומין. מה בצע כי נעורר קינים והי? באותם הזמנים שבהם הצרות הגדולות של ישראל היו ניתנות לשיעורין, כשבמקום אחד נלקינו ובמקום שני היתה עוד אילוסיה שאנו ישובים ויכולים לשבת בשלוה, היה בו בכינור הלירי או בשופר המחריד כדי לשתף את העם בהמיית־נפש אחת ולעורר בו את ההגות על גורלו. עתה ניצב העם בנפש ריקה כמעט ובלב נוּקשה עין בעין נוכח גזר־הדין הקר והאכזרי. ומה בצע כי נצעק ונמחה? חוסר האמונה בקרבנו שאפשר לנו ע“י כך לשנות הרבה בגורל היסטורי זה, מוציא את הפתוס מתוך תנועת המחאה שלנו והופך אותה לנוסח של שיגרא. נגד מה למחות ובאזני מי למחות? נגד גזירת השחיטה? ואם גזירה זו לא תקויים כלל או לא תקויים במידה מלאה, האם ע”י כך ישתנה מצבה של כנסת ישראל בפולין לטובה? אם לא יגזרו על הבשר, יגזרו על החלב. תהליך הפליטה של היהודים במדינה זו כמו במדינות אחרות, מתנהל דרך אלפי צינורות שקשה אפילו להתמצא בפרטים שבהם. ולא רק עתה, בתוך המבוכה האיומה שהעולם שרוי בה, בתוך הסבך לאין־מוצא כמעט שהוא מפרפר בו, אלא גם בימים כתיקונם כביכול, אין בה בידי המחאה החריפה ביותר להפסיק או אפילו לעצור את הכליון החרוץ הזה. הנה מאורעות גרמניה החרידו את משכנות ישראל מקצה תבל ועד קצה, עוררו תנועת מחאה עצומה, שבה השתתף גם כל הטוב והנאור שבאומות העולם, שבה השמיעה את קולה ברמה שארית האנושיות החיה, שארית האמונה באדם ובכבוד־האדם; מחאה שהכתה גלים עצומים ושאזנו של העולם הזדקרה לכאורה לקראתה באפרכסת, ושבעים ושבעה הדים נענו לה, גם הדים שבאים מתוך ספירות של יחסים פוליטיים צדדיים, אף בעלי משקל ממשי גדול יותר מאשר היחסים האנושיים הטהורים – ואעפי"כ לא עצרה מחאה זו ואין צורך לומר שלא הפסיקה את מעשה ההשמדה בעדת היהודים שבאותה מדינה.

עתה יש ערך רק לזה שיבוא ויאמר: יש עמי דרך המובילה להצלה, ולזה שיוכיח שאמנם דרך זו תכליתית היא. הציונות הראתה את הדרך – את הדרך היחידה. היא הראתה אותה עוד לפני כמה עשרות בשנים, והיא הוכיחה את צדקתה בעיקר במשך שתי עשרות השנים האחרונות. אך היא לא הצליחה בכל זאת לשכנע את העם שאין לו מפלט אחר מגורלו מלבד דרך זו, וכי עתיד הוא להגיע כה מהר אל סף ההכרעה, לולא שר־השכחה שתחת כנפיו חוסה בכלל הגולה היהודית, לולא זה שהיהודים ממהרים לשכוח בימות חמה מדומים את ימי הסגריר שעברו ושעתידים לבוא; לולא ההשליה העצמית שהם שגו בה ושחלקים גדולים ביהדות שוגים בה עד היום, כי אפשר בכלל להתחמק מגזר־הדין הזה, כי אפשר להסתתר מפניו, להתחפש להונותו – כי אז אפשר היה מאז ועד עתה למצוא פתרון לשאלת היהודים, אם לא במידה מלאה הרי בכל אופן במידה מכרעת. במשך חמשים שנה אלה היתה שהות לכך, היתה אפשרות לכך, היו כוחות חומריים וכוחות רוחניים מספיקים ביהדות כדי לבצע את האוטואֵמנסיפּציה בקצב מתאים ובממדים גדולים. עתה, כמובן, המצב חמור יותר; עתה כשרובה הגדול של האומה הישראלית משול לעדר צבאים מודחים ונרדפים על צוארם מכל עבר ופינה; עתה כשהמוני היהודים הגיעו לידי התרוששות גמורה ואף שארית רכושם הפך לערך מפוקפק, קפוא ברובו ומופקע בחציו; עתה כשהשאלה נהפכה בעיקר לשאלת הצלה, הצלה מבוהלת, התובעת מענה מהיום למחר – דרך א“י נראית צרה מכדי לשמש פתרון מלא. ואעפי”כ גם היום זאת היא הדרך היחידה.

בשאלת היהודים בעולם כיום הזה ישנם שני פרקים: הפרק האחד הנוגע בעיקר למקומות התבערה, שהוא שאלת היום והשעה; מתוכה נישאת אותה התביעה שמצאה לה פעם את ביטויה בחרוז החוזר בשירו הידוע של פרוג: “תנו תכריכים למתים – ולחם לחיים!” פתרונה של שאלה זו הוא מתפקידה של העזרה היהודית ההדדית, של הפילנטרופּיה, של הקהילות בתוך עצמן ושל הקהילות אחת לשניה, כפי שהיה מימים ימימה, בימי צרה וצוקה לישראל. בפרק זה של היום והשעה, ישנה גם שאלה שניה, שאלת התגוננות היהדות בדרך הנסיגה שלה. היא אומרת: מלחמת הגנה פוליטית, ככל שהיד מגעת, היא אומרת התגוננות פיזית מפני פורעים ופרעות, קידוש השם היהודי ע"י הגנה עצמית אקטיבית ואמיצה. הפרק השני היא שאלת המחר, שאלת העתיד, שאלה שמעבר לגזירת “השחיטה” הבוערת, ומעבר לתחום התבערה האקטואלית, זו שנוגעת במידה שווה לשאננים ביהדות כיום, לאלה שמבריחים עוד מעל מצחם את הכרת גורלם כזבוב מטריד, ולאלה שהכרה זו כבר מנערת ומטלטלת אותם מבלי להרפות מהם – על השאלה הזאת אין תשובה אלא אחת: ארץ־ישראל!

כל התנועות הטריטוריאליסטיות שקמו מחדש בגולה היהודית, כל אותה ההסתערות המחודשת על מפת העולם כדי לגלות בה “ארץ חפשית” בשביל היהודים, כל אותם בעלי־האוב שמעלים את צלו של זנגויל מן הנשיה או שמעמידים כהנים חדשים לאליל זה, את אלפרד דבלינג וכדומה – כל אלה אינם אלא מעשי תעתועים, שאין ואי־אפשר שיהיה ביכולת להציל גם עיירה יהודית קטנה מן הכליה. גם כל התכניות האחרות שכבר נולדו ושעוד דוגרים עליהן לע“ע, המכוונות להמציא דרכי־פתרון שחוצים את דרך הציונות, שרוצים להעמיד שוב את שאלת היהודים בעולם כשאלה של צדקה גדולה, או אפילו כשאלה כלכלית גרידא, שחוזרים אל הפתרונות הנאיביים של הברון הירש ויק”א מלפני חמישים שנה ושל הג’וינט מלפני חמש־עשרה שנה – סופם להתבדות ולהסתיים בבזבוז הון ואנרגיה לאומית לבטלה. אין יותר כיום בשטח זה ויכוח, כפי שהיה בימיו של הרצל. אנו עומדים כבר אחרי נסיונות מרובים וגדולים של פתרון שאלת היהודים בדרך של תקומה לאומית־מדינית על אדמת א“י, נסיון בעל כיבושים גדולים ןבעל אופקים רחבים – ולעומתו הנסיונות של “קולוניזציא” ו”אמיגרציא" שנעשו מתוך אספּקט כלכלי בלבד, ללא תקומה וללא תוחלת, והנסיונות של הפילנטרופּיה הגדולה, של הג’וינט, אשר פיזרה לכל הרוחות מאות מליונים דולרים, מבלי ליצור אף ערך אחד בר־קיימא. עכשיו בכל אופן אין התנאים האובייקטיביים נוחים יותר למען ישיגו ע"י נסיונות מחודשים מסוג זה נצחונות יותר גדולים משהשיגו קודם.

לפיכך אין לבנו שלם גם עם הקריאה המחודשת “לך כנוס!” המנסרת עתה בעולמנו. קונגרס יהודי עולמי עתיד להיות בשעה הזאת ובמסיבות הנתונות לא יותר מאשר בקשת מפלט מפני המציאות בתוך חיקה של השלייה עצמית חדשה. ה“לך כנוס!” שאנו מצווים עליו היה כבר, הוא התקיים בבזל לפני שלשים ושמונה שנה והוא חוזר ומתקיים עתה מדי שנתיים מחדש. הוא כבר אמר ליהודים ולעולם הבלתי היהודי את אשר יש לומר בשאלה הזאת ואת אשר יש לפעול כדי לצאת מסדר האמירה אל סדר העשיה. בתורה שבעל־פה אין מה לחדש יותר – ובשביל תורת המעשה וההגשמה נוצרו מכשירים פועלים, שאפשר כמובן להפעילם יותר, להגביר את ציודם בכוחות ובאמצעים, כדי להגדיל את כוח התנופה שלהם ולהתאימם אל התפקידים הגדולים והתכופים של התקופה הזאת.

מה יעשה עתה קונגרס יהודי, אשר יהיה מורכב מפלגות ישראל, המתרוצצות, העובדות כל אחת לאל אחר ושאי־אפשר לרכזן כיום מסביב לאידיאה מרכזית משותפת ומסביב לתפקיד קונסטרוקטיבי בעל ערך? הוא ימחה? כבר דיברנו למעלה על ערכה של מחאה זו, אך לו לכל הפחות היה מסוגל לעשות זאת! במצב הענינים הנוכחי, אין הוא מוכשר גם לכך. זה הוכח כבר למדי בועידות ההכנה שקדמו לקונגרס, וזה ברור ומוסבר מתוך המסיבות הפוליטיות החיצוניות שצירי כל הארצות יהיו נתונין בהן. האם יש לו לקונגרס זה איזה תכנית פעולה קונסטרוקטיבית שבכוחו לבצע אותה? אין! יש רק “סדר־יום”. ואת אשר הוא אומר לעשות, לרכז את פעולות החברות השונות, שפועלות בצורה אוטוקרטית, הרי גם בזה כוח השפעתו של קונגרס זה מוטל בספק גדול.

אם יש כיום תפקיד ציבורי גדול, נוכח הלהבות האלה שאחזו את יהדות הגולה – הרי זה גבורת כוחה וארגונה של ההסתדרות הציונית, ריכוז ההתעוררות העממית, ריכוז המרץ והאמצעים ילידי המצוקה, למען תוכל להרחיב, בהתאם לתביעות התקופה הזאת, את הדרך היחידה שפתוחה בפני היהדות הדוויה לקראת גאולתה והצלתה.

תרצ"ו

---

לחשבון מאורעות תרצ"ו

מאת

יצחק לופבן

במוצאי השבוע הרביעי למאורעות אנו רושמים: הארץ עודנה פרועה לשמצה! תעלולי בעלי־המשחית הזורעים מות, אנרכיה ומעשי־חבלה בכל מקום שידם מגעת הולכים וגוברים, הולכים ונעשים חצופים יותר ויותר. באין פוקד ועונש ממשיכים המנצחים על הפרעות את מלאכת השיסוי בריש גלי – וממשלת הארץ מסיימת ערב ערב את פגעי היום בהודעה רשמית קרה וקשוחת לב, כי “המצב בכללו לא נשתנה!”

נוכח עינינו חוזרים ונעורים תכסיסי־מלחמה מן התקופות הקדומות ביותר בתולדות התיישבותנו בארץ הזאת ובתולדות פגישתנו עם העממים, מפריע־התרבות ושוסי־הגרנות של היצירה העברית החדשה. ימי השופטים, אותם ימי המעבר הקשים ומרובי הפורענות, שבהם נתגבשה בראשונה, מתוך זעזועים עצומים, הצורה המדינית והתרבותית של ארץ זו כמולדת האומה הישראלית, שבהם “חדלו פרזול” בארץ, “חדלו ארחות והולכי נתיבות ילכו ארחות עקלקלות”, ושעליהם נאמר “והיה אם זרע ישראל ועלה מדין ועמלק ובני־קדם… וישחיתו את יבול הארץ” – פשטו את הלבוש הסיפורי האֵפּי מדורות רחוקים והפכו להיות מציאות דרמטית. לילה לילה עולות להבות משדותינו בנפות הארץ השונות, לילה לילה נאנקים עצים טפוחי תרבות עמל־אדם וברוכי תנובת עליון, תחת קרדומות המשחיתים; שריקות כדורים וקולות נפץ, מטרות אבנים ולהבי פגיונים – הפכו עלינו את ימי הטובה, את ימי הקציר וחדות המעשה היוצר, לימי מבוכה. אכן, מערכה קדומה הולכת ונשנית לעינינו. הסכין והאבן, הגרזן ולפיד־ההצתה, שבהם ניסו פעם העמלקים והפלשתים, הכנענים והמדינים לקעקע את העובדה ההיסטורית החדשה שנתרקמה בפינת עולם זו, עברו עתה לידי “סרני” הערבים ועושי־שליחותם, שבתקופה דומה מבחינת תוכנה ההיסטורי, הם חוזרים על נסיון זה עצמו, באותם תכסיסי ההשחתה עצמם ועפי"ר גם באותם המכשירים כמעט.

התקופה דומה, והמשל ההיסטורי מרמז גם על הנמשל. אף תקופתנו תקופת מעבר היא לקראת התגבשות הצורה המדינית והתרבותית של הארץ מחדש, והיתה זאת בודאי השליה עצמית אילו חשבנו כי אפשר לה לתקופה כזאת לא להיות מלווה בזעזועים ובחבלים קשים. מפעלנו היה מקבל אופי בלתי היסטורי, בלתי ממש, בלתי בר־קיימא אילו היה מתפתח והולך ללא פגע ומכשול, אילו היה נקנה ללא מחיר, ללא התאבקות, ללא קרבנות נפש ורכוש, ללא אכזבות וללא חליפות גיל ועצבון. רק התפיסה המיסטית של שיבת־ציון יכלה לתאר לעצמה את התהליך הזה כחלום קסמים, כימים שכולם טובים, כולם תרועה ונצחון. המציאות, שום מציאות, אינה יודעת כזאת.

ויש צורך לומר את הדברים האלה עתה, בימי הכאב והדאבה, כש“לילה לנו מחזון, וחשיכה לנו מקסום” – באשר אנו מצווים עתה על חשבונות רבים, וקודם כל על החשבון הפנימי שלנו. כי תהיה איך שתהיה השתלשלות הענינים בארץ בימים הקרובים, ותהיינה מה שתהיינה התוצאות המדיניות של המערכה הקשה הזאת שאנו נאבקים בה – ההגנה העצמית מפני הדפיטיזם, מפני קוצר־הרוח ושפלות הידים אינה פחות חשובה והכרחית בשבילנו בעת הזאת מאשר ההגנה העצמית מפני ההתנקשויות הברוטליות מצד הערבים ומפני המזימות המדיניות של השלטונות.

יש הרבה חידות אסטרטגיות במאורעות, יש הרבה דברים סתומים ותמוהים בארגונם, במימונם, בהשפעות גורמים מדיניים זרים, בהתנהגות השלטון וכו' – אבל יש דבר אחד ברור ובולט, בתוך כל החידות האלה: הרצון לעייף אותנו, הרצון להפריך את הבטחון העצמי שלנו, הרצון לערער את האמונה בעם שאכן ארץ־ישראל היא מקלטו הנאמן, הפתרון הגדול למצוקת הדורות שלו. תעודתו ההיסטורית. ברצון הזה שותפים אולי שלא מדעת הערבים ושלטונות הארץ יחד. הערבים יודעים היטב שהם לא יעקרו אותנו שוב. שאנו חזקים כבר במידה כזאת שאי אפשר להשמיד אותנו במקלות ובאבנים ואף לא בכדורי מרצחים מן המארב. הם אולי גם אינם מתכוונים לכך. אבל הם רוצים להדריך את מנוחתנו, להבהיל ולהרתיע אותנו משאיפת ההתפשטות, שמונחה בטבע מפעלנו. גם שלטונות הארץ בודאי שאינם שונאי־ישראל, ונאמנות עלינו הצהרותיה של הנציבות העליונה שהיא הוגה חיבה למפעל הבית־הלאומי העברי; אך, לאט לכם, אל נא תפשטו כנפים ארוכות יתר מדי! בית־לאומי בתוך תחומים מוגבלים, עליה אטית ומוגבלת, אפשרויות מצומצמות של רכישת קרקע להתיישבות, לא לפי החזון הציוני הגדול ורחב האופקים ולא לפי צרכיה, תביעותיה, להיטותה ורגשנותה של האומה הישראלית המצוקה, אלא לפי החשבון האימפּריאלי הקר של האדמיניסטרציה הבריטית. וכדי שאפשר יהיה להפוך את המגמה הזאת לתכנית מדינית רשמית, מוכרחים מקודם להמס קצת את לבות היהודים עצמם, להלאות אותם בתלאות ממושכות, להמם אותם ע"י אחת בפה ואחת במעשה ולהכניס דיסאוריינטציה בתוך שורותיהם.

וצריך להודות שבמידת־מה נתנה כבר אסטרטגיה זו את אותותיה בקרבנו. המבוכה במחננו לא מעטה היא. ארבעת השבועות של המאורעות נסכו בנו מעין רישול רוחני, ואנו חיים בתוך צפיה יגעה מבשורת דליקה או פצצה אחת לשניה, והפכנו לעדת דורשי רמזים ומבקשי פשר לכוונותיה ההפכפכניות של הממשלה. ולא רק אנו כאן כך, אלא גם הציונות והעם היהודי בגולה. במשך ארבעה שבועות ממלאה העתונות היהודית בעולם את עמודיה בכותרות שמנות ושחורות ובטלגרמות ומכתבים ארוכים מן החזית הארץ־ישראלית, ועוד מעט נכתבים ונקראים הדברים כמתוך טמטום של שיגרא, כאילו היו אלה ידיעות מן החזית החבשית. אותו הפרפור העז של גוף האומה אשר היינו עדים לו במאורעות דומים קודמים, אינו ניכר עתה. היכן המיפקד הגדול של כוחות הציונות וכוחות העם היהודי בשעה זו, לשם תגובה ציבורית נמרצת על ההתנקשות הברוטלית המחודשת בזכויותינו ועל המזימות לשים מכשולים נוספים על דרך מפעלנו ההיסטורי? לא היינו מעולם חסידי ההפגנות והמחאות. דברים אלה כשהם חוזרים ונשנים יתר על המידה כוח השפעתם הולך ופג. מלחמתנו המדינית השוטפת איננה יכולה להיות רגשנית, והיא מסורה בידי שליחים נאמנים, שממלאים את תפקידם באחריות ובמסירות רבה. אבל ישנם עתים של תנודות במלחמתנו זו, שבהן צריכים גם שליחנו וגם אלה אשר אליהם הם נושאים שליחותנו לשמוע ולהרגיש את קול העם ואת רצון העם. הפעם הקול והרצון האלה אינם נשמעים עדיין, או שהם נשמעים בענות חלושה. הפעם הצד היחידי במערכה זו, אשר קולו נשמע ברמה מתוך שלמות קולקטיבית הוא הצד הערבי. ואין אנו רוצים וצריכים להידמות לערבים בתכסיסיהם הנפסדים. אנו האחראים, הנתבעים תמיד לאחריות, לשיקול־דעת ולשיקול־מעשה יותר מאחרים; אנו שומעים לא בלי סיפוק את השבח על מידת ההתאפקות שגילינו במשך השבועות האלה. התאפקות זו אף היא תעשה בודאי את שליחותה המדינית. אין אנו נתבעים על כל פנים להטיל על כף המאזנים כוחות אנארכיים – אבל את הכוחות המוסריים שלנו, את צדקת מעשינו ושאיפותינו, את הוכחת הטהרה המוסרית של מפעלנו – את אלה אנו מחוייבים להטיל על כף המאזנים בשעה הזאת.

אזנו של העולם תפוסה עתה לקולות שוועה רבים של מעוּולים, ודומה הדבר שניטל הקשב ואין מי שיענה ויושיע. ואעפי“כ לא היה אולי זמן אחר בקורות היהודים בעולם, שבו השאלה הציונית ושאיפת העם היהודי בא”י עלולות היו למצוא כושר של הבנה באותה מידה כמו בשעה הנוכחית. גם בתוך העולם האנגלי עצמו, שהוא הכתובת המפורשת והעיקרית לתביעותינו, ישנה הכשרת לבבות לכך. סימנים רבים בזמן האחרון מעידים על זאת. ואין אנו צריכים לברר כאן למה ומדוע. הדברים ידועים: מצבו האובייקטיבי של העם היהודי בגולה, מפעלנו בארץ. ומן המשבר הפוליטי העובר עלינו כעת, אנו מחוייבים לצאת לא רק בעצמות בלתי מרוסקות אלא בערבונות מדיניים יותר גדולים ובאפשרויות מעשיות יותר רחבות לעליה ולבנין.

וכשאנו אומרים מיפקד הכוחות, אין כוונתנו לתגובה פוליטית בלבד, אלא גם, יותר נכון: קודם כל לגילוי האקטיביות של הרצון היהודי בריכוז כוחות ואמצעים להמשכת הבנין בקצב מוגבר ובקני־מדה רחבים יותר מאשר עד עתה, נוכח מזימת הצמצום המדיני מוכרחים לבוא כוחות קונסטרוקטיביים מרחיבים – וחזקה עלינו בכל התנאים והמצבים שהכוחות האלה יפים לפרוץ כל הגבלות מלאכותיות. שעת פורענות כזאת, שעוברת עלינו עתה, אם כי אינה עשויה לערער את בטחונו הפנימי של מפעלנו ולהטיל ספק בנצחונו, היא משמשת בכל זאת אזהרה חמורה. מתוך נפץ היריות ואש התבערות הנטושים מסביבנו כיום אנו שומעים את הקול המזרז ואומר: מהרו להיות כוח גדול, איתן ומבוצר בארץ! חשיבותו של אותו הגורם במפעלנו אשר חיים ארלוזורוב היה נותן בו את הסימן ז' כלומר זמן, הולך ומתבלט יותר ויותר גם בימים כתיקנם, ועאכו"כ בימים אלו, כשהועמדנו בפני הופעה של תנועת התנגדות למפעלנו, כה קשת־עורף ומאורגנת. עתה נוספה לנו הוכחה, עד כמה משענת זו של “הצד השלישי” איננה בטוחה ביותר, ועד כמה גדול ההכרח שאנו נוכל להשען על כוחות עצמנו, בהתגוננותנו בפני נסיונות של הרס והשמדה. ואין אנו משלים את נפשנו לחשוב, שאחרי אשר יכופל ויושלש מספרנו וכוחנו בארץ נשב בה בשלוה ובבטחון באין מחריד. פלשתים, שוסי גרנות ומבעירי קמה ימצאו תמיד בארץ הזאת. ולא רק בארץ הזאת – אין כיום עם בעולם אשר יושב בשלוה ואשר לא יוחרד כפעם בפעם מרבצו. גורל זה לא ימנע בודאי מאתנו גם לאחר שנהיה כאן מליונים במקום מאות אלפים. אך אין כל ספק בדבר, שעם גידול כוחנו יגדל גם בטחוננו, על כל פנים יפסק לעולמים אותו הויכוח המרגיז והמייגע על זכויותינו, והנסיון להציג מדי פעם מחדש סימן שאלה בפני עצם מציאותנו בארץ וכניסתנו לתוכה חדול יחדל.

ראייתנו את הדברים מתוך האספקלריה ההיסטורית, מלחמתנו המדינית הנמרצת, פעולתנו הקונסטרוקטיבית המזורזת – זהו חשבוננו הפנימי בימים הקשים שעוברים עלינו עתה. נדבר אל העולם, אל שארית העולם שאפשר עוד למצוא אצלו קשב והבנה לשוועת עם המפרפר במצוקת גורלו והתובע לעצמו את זכות קיומו עלי אדמה; נדבר אל העם האנגלי, שאתו כרתנו ברית מדינית, הברית המדינית היחידה אולי מאחרי המלחמה שחותמה צדק, שכוונתה לתקן עוול היסטורי גדול, מבלי לקפח את זכויותיהם ומעמד חייהם של שום יחיד או ציבור אחרים; אך קודם כל נדבר לעצמנו, אל העם היהודי, וננסה להפוך את השוט המצליף על בשרנו בימים הטרופים האלה למפתח של מרץ מחודש ולתנופת מעשה גדול.

ואשר לממשלת הארץ הזאת ועמידתה הקרה על דמנו – מה נדבר ולא דובר כבר? האם נוסיף לבקר ולמנות את חטאיה – והיא מבקרת את עצמה במשך עשרים וארבע שעות ביממה! אין אולי שלטון בשום מקום בעולם בתקופה הנוכחית אשר הצליח לעשות את עצמו לקלסה, כמו השלטון הא“י בימים אלה. המושלים, שליחי העם ה”ביבלי" על פני הנוף ה“ביבלי” של א“י, שכחו את פתגם התבונה, שנמסר לנו בשם מושל יהודי אחד בארץ הזאת לפני אלפים בשנים: “פוטר מים – ראשית מדון”, והם נתנו לאנרכיה שתלך ותגבר, תלך ותצבּר אונים, תלך ותתפשט, תחת החסות האדיבה של קור־רוחם, עד שהגיעה למצב שאולי לא קל כבר להשתלט עליה באותה מהירות, שאפשר היה לעשות זאת לפני כן. בעד האסטרטגיה הכושלת הזאת ל”הרגיע" ע“י איומים שבעל־פה וע”י רפיון שבמעשה – שילמנו אנחנו עד היום בדמם הטהור של עשרים וחמשה קרבנות אדם, בהיזקות עצומים ברכוש. ותחת קרבנות מעטים שהיו נדרשים אולי, אילו נגשה הממשלה להפסיק את המצב הפרוע הזה מיד ובתקיפות בימים הראשונים – יהיו נדרשים עתה בודאי קרבנות פי כמה וכמה יותר מרובים גם מבין הערבים. האומנם איבדה הממשלה עד כדי כך את עשתונותיה, מבלי לראות את ההתפתחות ההכרחית של הדברים, שכל הדיוט יכול לראותה? ועתה, האם נוכחה שאותה השיטה שהיתה מכוונת כביכול למנוע שפיכת דמים רק מרבה שפיכת דמים בארץ, מגבירה את האנרכיה ומעודדת את המרצחים ואת המחבלים?

אין אנו קרואים לדאוג לפרסטיג’ה הבריטית בעולם, ואין אנו קרואים לדאוג לפרז של השלטון בא"י בעיני דעת הקהל בבריטניה גופה. אנו קרובים אצל עצמנו ואנו מודאגים קודם כל לבטחון החיים והרכוש שלנו. אבל אין ספק בדבר שתבוסה כזאת בעיני דעת־הקהל העולמית ואף בעיני דעת הקהל של עמי־המזרח, לא נחל שום שלטון בריטי זה שנים רבות.

מה תוכל לענות ממשלה זו, כשישאלו אותה" למה היא לא השיבה את הסדרים בארץ במשך חודש ימים? למה היא מסרה את השליטה הממשית על חלק מכריע של אוכלוסי הארץ, על רחובות ערים ידועות ועל דרכי התבורה בידי קבוצות של טרוריסטים, ומסיתים לטרור, שידעה היטב את שמותיהם, שערכו נסיעות תעמולה גלויות לעיני המשטרה והצבא, שכפו על רוב האוכלוסין הערבים שביתה למרות רצונם, ע"י מעשי טרור גלויים, שהפכו את הארץ הקטנה הזאת כולה למערת פריצים, ששום איש בה ושום רכוש בה אינו בטוח מפני כדור מרצחים ומעשי חבלה? איך אפשר הדבר שבארץ כזאת, שמספר אוכלוסיה פחותים מאשר האוכלוסים של פרבר אחד בעיר לונדון, יוכלו עשרות ומאות אנשים, לעשות מעשי רצח וחבלה מידי יום ביומו ולהעלם מעונשו של החוק ומעיניהם של שומרי החוק, שנמצאים כביכול במצב “הכן”? איך נותן שלטון¹ המכבד את עצמו, והרוצה שמוראו ומרותו יהיו על התושבים, שכפר ערבי קטן יגרש את השוטרים ששלטון זה משכין בתוכו, בקלות יותר גדולה משמגרשים זוג תרנגולות שבא לנקר בגינה זרה – ואנו לא שמענו שכפר זה בא ע לעונשו. היתכן שאחד הנמלים החשובים בארץ יהיה סגור במשך חודש ימים, לא מפני שהארץ שובתת ואין מי שיכול ורוצה לעבוד בו, אלא מחמת אימת הקבוצות הטירוריסטיות הקטנות? מה תוכל ממשלה זו לענות על עוד עשרות שאלות אחרות מן הכרוניקה של הימים האלה, שכולן מעידות על כשלונה, רפיונה, על הפכפכנות בחובות־שלטון אלמנטריים? שום אסטרטגיקה מדינית לא תתרץ ולא תמרק את הכשלונות האלה. את חשבון העבר לא תשנה כבר, אבל בידה עוד לתקן משהו לקראת העתיד, אם לכל הפחות תעשה את המוטל עליה כדי לשים קת מהיר למצב הזה.

התעשה זאת?

תרצ"ו

---

"חומה של זכוכית"

מאת

יצחק לופבן

המשל “בחומה של זכוכית” שהמשיל חיים ארלוזורוב לפני עשר שנים, לשם הסברת המצב הפוליטי שאנו נתונים בו – מקבל בימים הנוראים שעוברים עלינו עתה, את משמעותו המלאה והאמיתית. יותר מאשר בכל פרשת ההתאבקות המדינית הממושכת שלנו מזדקרת לעינינו עתה חומה זו, על כל הפרובלימטיקה המסובכת שלה, אשר צמחה כחיץ בין ההתחייבות הפוליטית בעלת ערבות בין־לאומית לגבי הבית הלאומי העברי ובין הפקידות האדמיניסטרטיבית המדשדשת ברוטינה הנוקשה שלה, שלא הסתגלה עוד ואינה נוטה גם להסתגל לתפקידים המיוחדים שמוטלים עליה בארץ זו, אשר סותרים את הרוטינה הזאת ומחייבים אותה לנקוט בקו של התנגדות קשה יותר מזה שהיא רגילה ללכת בו בכל מקום שיד הממשל שלה מגעת.

במאמריו ובהרצאותיו, בדיונים המרובים במוסדות המפלגה ובמוסדות ההסתדרות הציונית ניסה, ארלוזורוב תמיד לחדור לתוך השאלות הפוליטיות חדירה ביקרתית ובוחנת. מתוך צירופן וסיכומן של העובדות בנסיון הממושך שלנו עם הפקידות הארץ־ישראלית, עם הנציבים העליונים השונים, ומתוך ניתוח הסימנים שחוזרים ונשנים הוא הסיק את המסקנה שלא היחס הפּרינציפּיוני אל הבית הלאומי הוא הקובע את דרכה ואת התנהגותה של האדמיניסטרציה הארץ־ישראלית ולא הוא אשר יוצר לנו מפקידה לפקידה את הקשיים העצומים, כי אם אותה הערבוביה שהבית הלאומי היהודי מכניס לתוך הקונספציה הפשוטה ווהחלקה של פקידות זו, ולתוך תפיסתה הבלתי מורכבת את התפקידים הקולוניאליים שהיא מתחנכת לקראתם מימים ימימה. השלטון הקולוניאלי הבריטי, שידע ויודע בכל מקום רק שני גורמים: את “האדם הלבן”, את האדון הבריטי השליט והמפקד, את הקולוניזטור, שנושא את תרבותו ואת הציבילזציה שלו לארץ נחשלת, ואת ה“יליד המקום”, שעמו הוא נאבק כל הימים כדי לכפות עליו את שלטונו ופקודתו וממנו הוא דורש עפ"י דרכו הכרת טובה על מתת התרבות שהוא מעניק לו – שלטון זה נפגש כאן בארץ עם גורם שלישי, המפריע בעד התגבשותם של אותם היחסים הפשוטים בין שני הגורמים הנזכרים. היהודי ששב לציון אינו “יליד המקום”, הוא הנהו עוד “אדם לבן”, מין דמות משנה; הוא איננו אמנם שליט ומפקד מבחינה מדינית כמו הבריטי, אבל כמוהו הוא מופיע כקולוניזטור, עצמאי ובלתי תלוי לגמרי במחינה תרבותית וציביליזציונית, משכיל וגאה, בעל איניציאטיבה ושאיפה של התפשטות, דוחף ומניע את גלגל ההתפתחות בטימפּו יותר מהיר מפכי שנראה הדבר לרצוי בעיני השליט, אומר להיות אדון שני, מתחרה, משנה ומקדם, ודורש לעצמו זכות שווה, לעתים גם יתרון־זכות, בקביעת דמותה וגורלה של הארץ.

שנים אחרי שנים, בטרם הועמד בראש במחלקה המדינית של הנהלת הסוכנות היהודית וגם אחרי זה, בימים שקטים כמו בימים סוערים, היה ארלוזורוב מטפל בפרשה זו, היה מעורר וחוזר ומעורר אותה וניסה להוכיח כי כאן המקור לכל התסבוכת הקשה שאנו נקלעים בתוכה. שאלת חינוכה של הפקידות הזאת להכרת התפקיד המיוחד שעומד לפניה כאן, שאלת התאמתה מתוך כוונה מכוונת לכך גם בלונדון וגם בירושלים, שאלת היחסים הציבוריים כמו גם היחסים בפרטיים עם הפקידות הזאת וטיפוחם – בזה ראה את אחד המנופים החשובים לשינוי מצבנו הפוליטי לטובה ולהסרת מכשולים רבים מעל דרך מפעלנו.

וצריך להודות על האמת, שלא תמיד התייחסנו להנחותיו של ארלוזורוב ולמסקנותיו בנידון זה במלוא הרצינות הדרושה. לנו היה נראה תמיד שפקיד, גדול כקטן, עושה רק את רצון אדוניו, ואינו נוקף אצבע מלמטה אם לא מכריזים עליו מלמעלה. תפיסת ענינים זו של ארלוזורוב נראתה כפוליטיקה יותר מדי פשוטה, יותר מדי חסרת תעלומות, ומימי הרצל עד עתה הרי התרגלנו לראות את מרכז הענינים המדיניים ב“שערים הגבוהים” דוקא. והנה עתה, לאור המאורעות בארץ, מתייצבת לפנינו פּרובלימה זו מחדש בכל חריפותה. “השערים הגבוהים” מכריזים חזור והכרז אל הלויאליות המלאה לפוליטיקה של הבית הלאומי היהודי – ובה בשעה עצמה, עושים “השערים הנמוכים”, האדמיניסטרציה המקומית, פעולות סוטות מדרך הפוליטיקה הזאת, לעתים גם סותרות ומכוונות להכשלתה.

ישנו, כמובן, פירוש וּולגרי לחזיונות אלה: שכל זה אינו אלא שרשרת ארוכה אחת של מרמה, שקיימת מין קנוניה החל בשני בתי הנבחרים האנגליים, דעת הקהל הבריטית, הפרים־מיניסטר, המיניסטר למושבות, הנציב העליון עד אחרון הפקידים, שהללו ידברו אחת בפה ואחת בלב והללו יכוונו בחשאי את הקו הפוליטי של א“י בניגוד לכל ההודעות וההכרזות החגיגיות האלה. פירוש זה איננו יכול להתקבל על שום דעת פּוליטית רצינית. וככל אשר נרצה לבאר את החזיונות המרגיזים שאנו עדים להם כיום, את התנהגותו המתעתעת של שופט פלוני ושל שוטר אלמוני, את פעולתה המכשילה של מחלקה זו או אחרת במנגנון הממשלתי, את התסבוכת הכללית שנוצרה במידה רבה בגלל ההיסוסים וחוסר מעשים אפקטיביים מצד השלטונות – לא נוכל למצוא ביאור אחר אלא זה, שהקו הפוליטי מלונדון עד לנקודת ביצועו בא”י הולך ומשתבר בעברו דרך פריזמות שונות של רצונות חלקיים, של תפיסות ויחסים נבדלים. ויישורו של הקו הזה, ומניעת השתברותו והסתרסותו – זהו כבשונה של השאלה הפּוליטית במשך כל השנים, וביתר שאת לקראת הימים הבאים.

ההנחה בדבר מרמה וקנוניה כללית נגדנו, סותמת לפנינו כל דרך לפעולה מדינית תכליתית. אם כל זה כזב, אם כל אשר הוכרז ונאמר, נכתב ואושר ע“י כל העמים ולעיני כל העמים, איננו אלא לשון רמיה, שאין מאחוריה שום מחשבה נכונה ורצון כן, אם כל אשר נשמע לפני זמן קצר מעל הבמה המדינית העליונה של העם האנגלי, ואשר ניתן לו ביטוי בחלק הנכבד והחשוב ביותר של העתונות האנגלית, לא בא אלא להוליך אותנו שולל – הרי מצבנו הוא ללא כל תקנה. אין אנו ממעטים בהערכת כוחו הפוליטי של העם היהודי בעולם, בהערכת אותה הצדקה הגדולה שעשה הקב”ה עם ישראל שפיזרם בין האומות ומסר לידם בכל מקום קשרי־השפעה ידועים, אשר בגלל יחסי העמים והמדינות בינם לבין עצמם, מקבלת השפעה זו לעתים משקל הרבה יותר גדול מכפי שיש לה במציאות. ואעפי“כ נגד קנוניה גדולה כזאת גם השפעה זו אינה יכולה לעמוד. עם כל האכזבות המרובות והמרות שהנחיל לנו השלטון המנדטורי בא”י במשך השנים, עם כל הבקורת החריפה שלנו כלפי גילויים שונים בהתנהגות השלטונות – אנו לא זזנו ואיננו יכולים לזוז מן ההכרה שגורל מפעלנו בארץ קשור קשר אמיץ בשיתוף פעולה ויחסי־גומלין בינינו ובין הממשלה האנגלית. זו לא היתה ולא תהיה בודאי אף פעם שותפות של אידיליה; ליישר את הקו המדיני עד כדי כך שתפיסת השלטונות הבריטיים את שאלת הבית־הלאומי העברי תזדהה לגמרי עם תפיסתנו אנו, עם התפיסה הציונית, לא יעלה בודאי בידינו לעולם. ההתאבקות לא תיפסק. שום ברית־פּוליטית איננה חפשית מהתאבקות כזאת. אבל אם בבריתות־פּוליטיות אחרות אפשרי שידוד־מערכות וחילופי־האוריינטציה – הרי בברית שלנו אין זה אפשרי ולא נראה אף שמץ של אפשרות כזאת, על כל פנים מצדנו, על פני האופק המדיני שלנו.

הערכה זו של עמדתנו כלפי אנגליה, ששימשה קו ומשקולת באוריינטציה המדינית של ארלוזורוב ובפעולתו המעשית בעמדו בראש המחלקה המדינית של הסוכנות – לא רק שלא נתערערה ואי־אפשר לה להתערער גם בשעה זו שאנו מלאים חשדות, קובלנות ותרעומת כלפי בן ברית זה שעמו קשרנו את גורל מפעלנו, אלא היא מקבלת תוקף גדול יותר לאור התפתחות הענינים מסביבנו. החומה של זכוכית חוצצת עדיין; אנו רואים בעדה אל כל השגיאות והכשלונות של השלטון, את כל הנסיונות לעקוף על תפקידו והתחייבויותיו, ובידינו אין עדיין “סולם הכשפים כדי לעבור על חומת הזכוכית” הזאת. אותו התפקיד שראה אותו ארלוזורוב כמרכזי בפעולה המדינית הציונית: חינוך והסברה ושוב חינוך והסברה, גם כלפי הממשלה בלונדון וגם כלפי האדמיניסטרציה בארץ־ישראל, וגם כלפי דעת הקהל הפוליטית בעולם, חינוך והסברה המקרבים את הבנת ענינינו גם ללבבות רחוקים, החושפים את צדקתו, את הכרחיותו, את זכותו הבלתי מפוקפקת – זהו גם עתה תוכנה היחידי של מלחמתנו המדינית.

אולם למלחמה זו יש כבר הדיאלקטיקה שלה – וההצלחה הגדולה ביותר היא כשעלה בידינו לבסוף להוציא את העז מהחדר ולהחזיר את מצב הענינים לקדמותו, כפי שהוא היה טרם שנתגלתה לעינינו סכנה אקטואלית זו או אחרת. ויש לקח פנימי גדול מתקופת המצור הממושכת שלנו על חומה של זכוכית זו, זה הלקח אשר ממשבר מדיני אחד למשנהו הוא מחזיר אותנו אל האמת הניצחת, שלאחר הכל ולמרות הכל הצד המכריע בגורלו ההיסטורי של מפעלנו הננו אנו בעצמנו, שחומה זו עלולה להיכבש רק כשנבנה מסביבה דייק חזק וגבוה של מציאות יהודית ממשית. אם אנו עומדים בימים אלה בתוך האש התופפת של השתוללות ונדלית מצד אחד ותעתועים פּוליטיים מצד שני – ועל אף כל הנזקים בנפש וברכוש, בטחוננו איתן ותקותנו חזקה כי יעלה בידינו להנצל מפגיעה קשה ומתבוסה מקעקעת, הרי זה בא בשורה הראשונה בגלל מעט הכוח הממשי שהצלחנו לגבש בארץ הזאת. כשם שלא עלה ולא יעלה הדבר בידי מנהיגי המפלגות הערביות לערער את עמדתנו ע“י שביתה ממושכת, וע”י פרעות ומעשי־חבלה, כך לא קל ביותר למכור אותנו בלי מחיר מבחינה פוליטית, גם אם יש אצל מי שהוא רצון לכך. העובדה שמספרנו בארץ מגיע כבר לארבע מאות אלף נפש, שבניננו הכלכלי והתרבותי התרומם כבר מעל פני השטח במידה כזאת שהחל להיות ניכר מרחוק, ושהוא גילה כוח חיוני כה גדול והפך להיות גורם כה חשוב ומוסכם לגבי פתרונה של שאלת היהודים בעולם – עובדה זו שוב איננה נותנת לגשת לענין “הבית הלאומי” במודיפיקציות המריקות את תוכנו ובפירושים מקטינים, כפי שהיו נוהגים רבים מאנשי־המדינה לפני כך, כשהועמדו, כביכול, בפני הסתירות הפוליטיות שבו.

הדייק מסביב לחומה של זכוכית זו, הולך ומתרומם, אבל הוא עוד נמוך למדי, למען נראה את עבודתנו מחוץ לגדר של סכנות ושל נסיונות מחודשים להתנכל אליה ולפגוע בה. לקח המאורעות שעוברים עלינו עתה לוחש על אוזננו אותו לחש מאיץ ומזרז ששמע אותו פעם הרצל ושהזהיר עליו השכם והזהר חיים ארלוזורוב: “הרוח הומה בין גבעולי השדה – עלינו להכפיל את צעדינו!” ישנה התפתחות בארץ וישנה התפתחות בסביבותיה. ההתפתחות בארץ התגלתה לעינינו עתה בצורה מדאיגה למדי. גדל והולך דור ערבי צעיר, תוקפני, בעל פתוס נציונליסטי, שיודע גם פרק בארגון ובמשמעת. קצב עבודתנו עד עתה איננו עשוי להדביק את ההתפתחות הזאת ואיננו עשוי להחיש אצל הערבים את הכרת ההכרח להשלים עם העובדה, שא"י לא תהיה יותר ארץ בעלת סוברניות ערבית ושהישוב העברי בתוכה ילך ויגדל, ילך ויפרוץ את תחומיו, במידה שיעלה בידינו ליצור מקורות קליטה ומחיה להמונים. עלינו להכפיל את צעדינו למען הוות בהקדם כוח כזה שלא יזידו עוד להתנכל אליו בכוונות של השמדה ועקירה, ולמען יוכרחו לבקש דרך של הסכם והשלמה עמו.

תרצ"ו

---

ענינינו לגופם

מאת

יצחק לופבן

א.

עם מינוי הועדה המלכותית, פרסום שמות חבריה, הגדרת סמכותה, ועם ההודעה האחרונה של מיניסטר המושבות, ערב סגירת בית הנבחרים האנגלי לחדשי הפגרא – נכנסנו לפרק השני של המערכה הקשה אשר אנו נמצאים בה זה למעלה משלושה חדשים. הפרק הראשון אמנם טרם נסתיים, יום ליום יביע עדיין בשורות דמים וחרדות, ואין מאתנו יכול להתנבא כרגע מתי יבוא הקץ. אך אם בפרק זה, רב הסבל והפלצות, אנו ניצבים במערכה להדוף ידי מרצחים ומחבלים, אשר אומרים לעשות בנו כלה, להגן על יצירתנו הרכה, על הנפש והרכוש של הישוב העברי – הרי בפרק השני צפויה לנו מערכה הרבה יותר כבדה, שבה עלינו להתגונן מפני התקפה כללית על עתידות מפעלנו והמשכו, על עתידות העם העברי כולו ועל תקות הדורות שלו. אנו נכנסנו, איפוא, כבר לאותה איסטדיה שהדיון שלנו במאורעות אינו רשאי להצטמצם בגילויים השוטפים והנפרדים שבהם, לצרכי תגובה ומלחמה יום יומית, אלא עלינו לנסות להעביר לפנינו את הפרשה הזאת, מסיבותיה והשתלשלותה, הפנימיות והחיצוניות, גם מתוך נסיון של ניתוח ובחינה בקורתית. כדי לשוות במידה שאפשר, דמות נכונה למצב שאנו נתונים בו, ולסמן קוים אחדים לאוריינטציה בשביל המערכה המדינית הגדולה הזאת שאנו עומדים לפניה. התקלה הגדולה ביותר שאירעה לנו מבפנים בתקופה הנוכחית היא חוסר ההתאמה בין חיתת השעה הזאת לבין הרגשתה ועירות לבבה של האומה הישראלית בגולה. אותו משפט של הבל אשר טבעה בימים אלה הפּובליציסטיקה הציונית כדי לנחמנו ולשדר לנו בשורת עידוד ע"ד מצב רוחם הנרגע של היהודים הנמצאים בעורף החזית, כי “אין פּניקה בעם”, כי הוא שוקד על שקטו ועל בטחונו, מעורר בנו חששות מדאיגים ביותר ביחס למידת ההבנה וההערכה שישנה בעם הזה לגבי חומרת המצב אשר אנו נתונים בו. אין זאת אלא שהשתלטה אטרופיה בתוך הציבור היהודי, אם בעצם הימים אשר החרדה לגורלו ההיסטורי צריכה היתה לטלטל אותו טלטלה עצומה מקצה עולם ועד קצהו, הוא מתפאר במנוחתו שלא הופרעה ואינו מרגיש בצורך להטות שכם, לשתף את עצמו שיתוף אקטיבי מלא במערכה זו, ולהפגין בהמוניו הגדולים את מרי־נפשו כמו את אחדות רצונו ואת נכונותו להגן בכל האמצעים שבידו על תקות חייו ועל תקות עתידו היחידה.

למה לא תהיה פּניקה בעם? לא פּניקה שיש עמה אבדן עשתונות, אבדן אמונה ושפלות ידים, אלא זו חרדת־נפש הגדולה שמעניקה תוספת מרץ ומקיצה כוחות נרדמים גם אצל חלשים, שמעבירה רוח קנאה בעם ומניעה אותו לערוב את כל נפשו ומאודו כדי להציל מן הסכנה את הדבר היקר והקדוש לו ביותר. אם היתה פעם שעה בקורות הציונות ובקורות מפעלנו בארץ, שבה נדרש העם היהודי להטיל על כף המאזנים את כל הפוטנציה שבקרבו, את כל הכרת עצמו והכרת גורלו, כדי להתגונן מפני הרעה הצפויה לו – הרי זאת השעה הנוכחית. כל המשברים המדיניים שעברו עלינו במשך שמונה־עשרה השנים האחרונות, כל המאורעות והזעזועים, אשר הביאו מפקידה לפקידה את העם העברי התפוצות הגולה לידי התרגשות כה עצומה, הם כאין וכאפס לגבי המשבר והזעזועים שאנו עומדים בהם כעת. לא סכנות של גזירות וקיפוחים, קטנים או גדולים, אשר הורגלנו להם, ואשר אנו למדנו כבר את הלחש הנוטל את עוקצם ומחליש את כוח פגיעתם, לא סכנות כאלה עומדות כעת על הפרק – כי אם הסכנה לעיקר, הסכנה לסתימת העורק המרכזי המזין את מפעלנו, הסכנה לעליה היהודית לארץ מבחינה עקרונית, הסכנה לערעור הסטטוס המדיני שכבשה לה הציונות, הסכנה לשיתוק מפעלנו, כיווצו, קיצוצו וגיבושו, הסכנה לחסימת הדרך היחידה בפני האומה הישראלית הדוויה והשסועה, לגאולתה ולמפלטה האחרון.

במצב דומה לזה שאנו נמצאים כיום, לא נמצאנו אף פעם. כוחות עצומים ואכזריים פועלים עתה נגדנו. נגדנו פועלת סיטואציה מדינית מסובכת בעולם, אשר מפירה את שארית הערבות המוסרית ההדדית של העמים, מבטלת כל ערכו של חוזה וכל קדושה של התחייבות, משווה מצח־נחושה לכל כחש ובגידה ונועלת את שעריה בפני כל תפילה למצפון ולצדק; נגדנו פועלת אדמיניסטרציה קולוניאלית כושלת, המבקשת את רעתנו ואת הכשלתנו; נגדנו פועל עם ערבי מזוין, בחלקו דמוני ואנטי־תרבותי, המקבל עזרה וסיוע מכל הכוחות הצוררים אותנו ונגדנו פועלת העובדה שכוחנו אנו, כוחו של העם העברי עצמו, נחלש עתה בהרבה משהיה לפני עשר שנים, הוא נחלש במובן הכלכלי ונחלש גם מבחינת עמדתו החברתית והמדינית בעולם.

אנחנו לא נוכל לעמוד במצב הזה, ולא נוכל להדוף את ההתנקשות הזאת, אם לא נצליח להביא לידי אקטיביזציה מלאה את כוחות ההגנה העצמית של העם. לפיכך לא מנוחה, לא בטחון, לא אסמכתות היסטוריות לתנחומין, שכשם שהצלחנו להמלט מכמה וכמה סכנות קודמות נצליח גם הפעם; לא זה, אלא להיפך, אי־מנוחה, דאגה רבה, התפקדות העם למערכה.

“קראו לפּניקה ותעביר חרדתכם לכל קצוי עולם”!…

אנו נכנסים לתוך מלחמת־דברים ממושכת, אנו נצטרך לערוך טענותינו ותביעותינו בפני הועדה המלכותית, להעלות מחדש את שאלת גורלה ההיסטורי של האומה העברית בפני דעת־הקהל המדינית בעולם; ועלינו לברר את הענינים לגופם, לבחון את יציבותם ואת כוח העומס שלהם. אך יחד עם זה איננו רשאים להתעלם מן העובדה המעציבה, שאנו נתונים כאילו בעיר הנצורה של ימי הבינים, אשר מצודותיה היו מכוונות בבת אחת כלפי האויב הבלתי־אמצעי מבחוץ וכלפי הסכנה של בגידה והכשלת כוח־ההתגוננות מבפנים. לעתים היה התפקיד השני חשוב מן הראשון, באשר אין לך דבר העשוי להמיט שואה על עם מאשר זה, שבשעה שנטל עליו להתייצב במערכת התגוננות אמיצה ומכרעת על חייו ועל קיומו, הוא מוצא את החזית הפנימית שלו פרועה, את שורותיו מקולקלות, את בטחונו בצדקת הענין שעליו הוא נלחם מעורער, ואת כוח המתיחה של רצונו תשוש ורופף. בהתאבקות המדינית בין העמים, מהווה הכוח או מדידת־הכוחות, את הנימוק העיקרי, ואין בה ערך מיוחד לבירור דברים ולחשיפת האמת והצדק שבטענות. הכלל השולט הוא: “מקודם לחיות ואח”כ להתפלסף, מקודם להיות ואח“כ לבקש הצדקה להוויה זו”. מפני חטאינו ההיסטוריים אין אנו נמצאים במצב מבורך כזה שנוכל להתייצב במערכה בנימוקים אלה. כלי־מלחמתנו הוא כלי־המלחמה המובהק של כל מחוסר כוח ברוטלי: טענתנו הצודקת, הפניה אל שארית המצפון והיושר האנושי, המשפט. לפיכך אנו מוכרחים לברר ולחזור ולברר, להוכיח ולחזור ולהוכיח, גם אם נטל עלינו לפרקים לחרוק שינים על לבות ערלים. וישנן נקודות חשובות ומכריעות בפרשה זו שאנו עומדים בה, אשר במידה שתהיינה ברורות לנו יותר, יקל עלינו לריב את ריבנו ויקל עלינו להימנע מהתעבטות טענותינו ומויכוח פנימי מכשיל בהופיענו לפני הגורמים החיצוניים.

ולא רק הנקודות שכולנו מודים בפרובלימטיות שבהן כמו שאלת היחסים שבינינו לבין הערבים, היחסים שבינינו לבין ממשלת המנדט וכו', אלא גם הדברים שאין אנו פוסקים לברר אותם זה יובל שנים ומעלה, ושנקבעו אצלנו כבר כמושכלות ראשונים, שאי־אפשר כי יחול בהם איזה ספק שהוא, כמו השאלות: האם מפעלנו צודק? האם הוא אפשרי? אם הדרך שאנו הולכים בה היא נכונה? – גם אלה דורשות מאתנו בירור מוסיף והולך, כי מה שברור לנו איננו ברור עדיין לאחרים, ומכיוון שעם כל קושי וסבך שאנו נתקלים בהם על דרכנו מתחיל גם זה שהנהו ברור מאוד בתוכנו להעלות אבק של ספקות ותנודות.

ב. האם מפעלנו צודק הוא?

עוד לפני חדשים מעטים נראה היה לנו, שאותו עמל שאנו עמלים זה שנים ודורות, לקרב לעולם החיצוני, הבלתי יהודי, את הבנת הכרחיותו הההיסטורית של המפעל הציוני ואת צדקתו, מתחיל לתת פרי ישוה לו. באותו הויכוח הידוע בשני בתי הנבחרים הבריטיים מסביב לענין המועצה המחוקקת, נשמעו על הציונות ועל מפעלה דברים שנאמרו מתוך הבנה מעמיקה כאילו נפל איזה דוק מעל עיני האנשים האלה והחלו לראות את אשר היה נעלם מהם מקודם. כל הנפשות שעשתה הציונות במשך עשרות שנות קיומה בין הגויים, היו עפי“ר מהסוג של הוזים וחולמים, אנשים רומנטיים, אשר היה ברוחם עודף של דמיון כדי להאציל ממנו מעט אהדה לענין שאינם חדורים אמנם לעומקו, אבל הוא נראה להם יפה ומלבב, מעבר לצעיף של של הגות רוחם ההומניטרית או הדתית. כך היו כיבושיו של הרצל” הכלר, הדוכס הגדול פרידריך מבדן, ברטה לבית זוטנר, וכל האישים הארחים שלא מבני ישראל שעמדו לימינו וסייעו בידו בפעולתו המדינית. וכך היו גם הכיבושים הציוניים לאחר הרצל. בעולם הבלתי יהודי נמצאו בכלל רק בודדים אשר התענינו בפרובלימה זו; היא לא היתה אקטואלית מבחינה מדינית, ומבחינה מעשית היתה זאת התחלה מצערה, ללא הד וללא ביטוי מספיק, שלא הסבה אליה מעולם שימת־לב כדבר־מה רציני המשתלב לתוך הפרובלימטיקה של הזמן. המצב נשתנה עם הפרק החדש שנכנסה לתוכו הציונות מאחרי הצהרת בלפור, שאז נהפכה הציונות לשאלה מדינית אקטוּאלית, אשר החלה לתפוס מקום יותר ויותר גדול בהתעניינותו של העולם החיצוני.

אבל גם בתקופה הזאת, כשהמגע שלנו עם העולם החיצוני בקשר עם א“י היה כה אינטנסיבי, בימים ששאלת א”י שימשה אובייקט של דיון בלתי פוסק בפרלמנט הבריטי ועל הבמה הבין־לאומית של ועדת המנדטים אשר ליד חבר הלאומים; בימים שכמעט כל עתונות העולם היתה פתוחה לבירור עניני הציונות ומפעלה, וטיפלה בהם לפעמים גם מתוך מתיחות יוצאת מן הכלל, כמו בימי מאורעות ותסבוכות פוליטיות – גם בתקופה הזאת איננו יכולים להתפאר כי הצלחנו לקרב את העולם הזר להבנת מפעלנו לאשורו, להחדיר לתוכם את הכרת הכוחות ההיסטוריים שמחוללים אותו, את הכרת תוכנו המוסרי וצדקתו הבלתי מפוקפקת.

לעתים קרובות מאוד הביאו אותנו מאמצינו בשטח זה לידי אכזבה מרה, והיינו מוכרחים לומר לעצמנו: “זר לא יבין את זאת!”. לא רק זדים ואויבים, לא רק אנשים רחוקים ואדישים, אלא גם ידידים וקרובים מבני עמים זרים, אלה שנכונים לעזור לנו וגם עוזרים לנו בלב ונפש, אלה שראו את מפעלנו בעיניהם ופיהם מלא שבח ותהילה עליו, אלה אשר בדרך כלל מוחם ולבם פתוחים להבנת פרובלימות מורכבות מאוד בהווית העולם – בענין זה אין הבנתם מגיעה כדי תפיסת העיקר. כי הדבר אשר אנו עושים ואשר אנו שואפים אליו הנהו מפנה־גורל של עם, שכאן היא ההכרעה בטרגדיה היסטורית גדולה, שזאת היא פשוט שאלת חיים או מות לקיבוץ לאומי בן ששה עשר מליונים נפש ומעלה – את זאת אינם מבינים גם אנשים ידידים, נקיי דעת ותמימי מחשבה, המתייחסים בדרך כלל באהדה ובחיוב לענינינו. אשר אמרנו תמיד: הבה נגולל את הפרובלימה היהודית לעיני העולם, ואשר ניסינו לעשות תמיד כדי לפרוץ פירצה בחומות אי־הבנה זאת, נתקל במכשול סוציולוגי קשה מאוד: אי־אפשר להסביר את נפש הרעב לאנשים אשר לא ידעו רעב מימיהם. המחשבה האירופית יודעת עד היום צורה קבועה אחת של תנועת שחרור לאומית: עמים שנכבשו ע“י זרים, על ארצם ועל אדמתם, פורקים את כבלי השעבוד, אם ע”י מרידה בכוח ואם בהזדמנות של קונסטלציה מדינית נוחה, שאז גם מרידה איננה הכרחית. זאת היא התנועה הלאומית הטיפוסית, שאירופה יודעת אותה, ובין אם היא מסייעת בידה ואם לא, בין אם היא הוגה לה חיבה ואם לא, היא על כל פנים מבינה אותה, את הלך־רוחה, את ערכה ואת סמליה, היא מעריכה אותה כגורם של כוח בתוך מערכת החיים המדיניים וצירופיהם השונים. אבל התנועה שלנו, כמו הפרובלימה שלנו, הן מיוחדות במינן בהיסטוריה המדינית של העולם, ההיסטוריה הזאת איננה יודעת עם בלי מולדת, מלבד היהודים; היא יודעת עמים כובשים אשר פורצים לתוך ארצות לא להם, שודדים, רוצחים, מחריבים תרבויות עתיקות – אבל אין היא יודעת עם שב אל מולדתו אשר ניתק ממנה לפני דורות רבים, שב אליה לא בשם הכוח שבידו אלא בשם הצדק שבזכות קדומים, בשם השאיפה לקב עוני משלו, מתוך חירות, על אדמתו.

שום לשון של הסברה שלנו לא יכולה לפרוץ לה דרך בתוך השיגרה הזאת. הטובים ביותר לא חדרו ולא יכלו לחדור לתוך הטרגיות העמוקה של גורלנו ההיסטורי ולא ראו את פרפורי חייו של העם העברי, את סכנת כליונו הכלכלי והרוחני, ולא הבינו את השאיפה הפשוטה והאלמנטרית להיות עם יוצר במולדתו. לכל היותר ראו בזה נהייה אחרי סמלים רוחניים, שאיפה לאיזה דבר נוסף על מסכת החיים הפשוטה, לאיזה דבר עליון, לשלמות תרבותית, או לנסיונות סוציאליים – דבר שמן הראוי לסייע לו, במידה שאינו גורם קשיים יוצאים מן הכלל ואינו מביא לידי תסבוכת מדינית קשה מדי.

והנה באה השעה שהחלו להבין, שהחלו להבין את הדבר כפשוטו. בא ענין גרמניה והסיטואציה החדשה שבה הועמדו היהודים במדינה זו, שהושלכו מאיגרא רמא לבירא עמיקתה. הציבור הזה אשר שימש עדות חותכת כי אין היהודים זקוקים למולדת משלהם, שהם יכולים להגיע לדרגות העליונות ביותר של חירות, של כיבושים כלכליים, תרבותיים ומדיניים גם בארצות זרות – התחיל לשמש עדות חותכת הפוכה מזו. לעיני העולם כולו נזדקרה העובדה הזאת, שקיבוץ יהודי בעל חצי מיליון נפש נפלט פתאום, פליטה גמורה, פליטה כלכלית, חברתית, תרבותית, מן הארץ שהגיע בה להצלחה כה גדולה, ולפניו סגורות כל הדרכים למפלט ולמוצא, מלבד הדרך האחת והיחידה: הדרך למולדתו העתיקה. גורל יהודי גרמניה העיר את שימת לב העולם גם לגורל היהודים במרכזים אחרים במידה יותר גדולה מאשר לפנים, והיינו עדים לכך כיצד העולם הזר הזה החל לקלוט את הענין, שלא השיגו עד כה מעולם השגה שלמה. היינו עדים לכך בעיקר באנגליה, שבה טיפלה העתונות בפרובלימה זו באינטנסיביות יתירה במשך זמן רב. והויכוח בבתי־הנבחרים הבריטיים מסביב לענין המועצה המחוקקת, ואף דעת הקהל הבריטית בראשית המאורעות בארץ, היו חדורים עדיין בהכרה חדשה זו.

אמרנו: זז הקרח, נפלה המחיצה, עתה יקל עלינו להידבר עם העולם הזה, עתה יבין, יאמין לשוועתנו; יסייע או לא יסייע, בכל אופן לא יפריע, יבוש מהתעלל בגורל עם חלכה. והנה עברו רק חדשים מעטים ו“הים הבלטי” – כמשל המצוין שהמשיל לויד ג’ורג' לוייצמן בועידת סן־רימו – “התחיל קופא שוב”. פתח הבנה זה שנפתח מעט, כאילו נסגר מחדש על מסגר. מי אתם ומה זכותכם שנתיישנה, ומהי צדקתכם כי תזעקו אלינו? בצידה של לשון־הכחש, שאומרת להוכיח בדרך של נקרנות פורמליסטית שההתחייבות לגבי הבית הלאומי פירושה הגבלת זכויות היהודים בארץ־ישראל, במידה יותר גדולה ויותר מעליבה משיש להם בכל ארץ דמוקרטית, להגביל בדרך של תחיקה מדינית את כוח גידולם, את זכותם לעליה, את זכותם לקנית קרקע, לקבוע להם תחומין של גיטאות, שאותם אין הם רשאים לעזוב – בצידה של לשון כחש זו בא גם הנסיון להטיל ספק בצדקת המפעל שלנו, בצדקתו ההיסטורית והמוסרית.

הדברים אינם חדשים. עוד בשנת 1929, בתסבוכת הפוליטית שבאה עם מאורעות הדמים של אותה שנה, נעשה כבר נסיון מצד עתון אנגלי רציני אחד, “הניו סטייטמן”, לבטל את צדקתן ההיסטורית של תביעות היהודים על א“י ושל מפעלם. הוא כתב אז: “התביעות היהודיות על א”י אינן כמעט מוצדקות יותר וכמעט שאין בהן כדי לפעול יותר מאשר אילו, למשל, באו הסכסים והיו תובעים לעצמם את אנגליה אשר גורשו מתוכה בשנת 1066. בדרך כלל הרי כל היסוד ההיסטורי של זכות היהודים בא”י, על כל הנימוקים הדתיים, הפוליטיים, הפיננסיים והסנטימנטליים, איננו לגמרי שום יסוד במציאות. אנגליה היתה יכולה באותה זכות לתבוע לעצמה את גסקוניה, את דניה, את קאליי…" עתה חוזרים על הנסיון הזה גם אחרים, ובקטרוג על מפעלנו בתסבוכת הפוליטית הנוכחית משתמשים מתנגדינו באותם נימוקים עצמם. אנחנו נענינו אז לויכוח הזה עם “הניו סטייטמן”, הוכחנו שאין המשל דומה לנמשל; אמרנו: המקרה שלנו הוא מיוחד במינו מבחינה היסטורית, אף המשלנו משל אחר יותר קרוב למציאות שלנו מחליפת האוכלוסין בין יון ותורכיה בתקופה האחרונה, כאשר עקרו למעלה ממיליון נפש יוניות וכמה מאות אלפים תורכים מאדמתם אשר ישבו עליה מאות בשנים והעבירו אותם איש איש לארצו ולמולדתו – והעולם חשב זאת לצדקה, וניתן לכך סיוע בין־לאומי רחב, גם מדיני וגם פיננסי. ואנחנו אמרנו אז, בין השאר, על הענין שלנו דברים אשר אין להוסיף עליהם עתה ואין לגרוע מהם:

“… אחרי התפוררות האימפּריה הרומאית, בהנחל העולם מחדש, נשאר עם אחד ויחידי מחוץ לחלוקת הארץ – עם עתיק, בעל מסורת של תרבות עתיקה ובעל פוטנציה תרבותית גדולה, עם קשרים אמיצים אל ארץ מולדתו, אשר הוגלה ממנה ואשר ע”י מסיבות מקריות נתפסה ע“י חלקי עמים שלא היו להם שום קשרים אורגניים עם הארץ הזאת, שלא רצוה בה מאומה, שלא הרגישו בה מעולם יקהת־אם, שתחת ידם הלכה שממתה וגדלה ונהפכה למארת אלהים ולמשכלת יושביה. והעם הזה, הגולה והנודד, באין אחיזת קרקע מתחת רגליו ובאין מקום בעולם אשר ישלח בו שרשים, תושב בכל מקום וגר בכל מקום, הנושא על שכמו את הגורל הכי טרגי בין העמים והפורה וגדל בגורלו הטרגי – לעם הזה הגיעה שעת יעוד היסטורי, להתלקט מחדש, לשוב לאדמה ולעבודה, למקורות היצירה הכלכליים והתרבותיים אשר במולדתו; והוא שב ובמיטב כוחות הנעורים שלו, בפתוס חלוצי, ברצון מוסרי גדול, במחשבת התחדשות תרבותית וחברתית, ובאמצעים החמריים העצמיים שלו התחיל לבנות את הנשמות; והוא שב לארץ הזאת בלי כל שאיפה לעקור מתוכה את חלקי העם שיושבים בה, לדחוק את רגליהם, לקפח את זכויותיהם או לשעבדם במובן המדיני, כי אם להציל מתוך השממה אחיזת חיים לכפות רגליו, להרים את פריונה ואת כוחה הכלכלי של הארץ כדי להגדיל את סגולת הקליטה שלה ולהפכה לארץ תרבותית נושבת ורבת אוכלוסין. האם אפשר להקיש כאן איזה דבר מן הזכסים היושבים שלוים בארצם או מתביעותיה של אנגליה הגדולה של גאליי או על גסקוניה? והאם אפשר לדון בפרובלימה זו רק מנקודת המבט של זכויות פורמליות ו”חזקות"? והאם יכולה להיות למי שהוא מעמי העולם, מלבדנו, חזקה היסטורית מבוססת על ירושלים ועל שדות יהודה והגליל?

לגבי דעת הקהל באנגליה ביחוד אפשר להוסיף עוד דבר אחד: אנגליה כבשה ומחזיקה בארצות קולוניאליות עצומות על פני חמשת חלקי התבל, אשר אף רגל אחד מבני גזעה לא דרכה בהן מקודם. היא עשתה ועושה זאת לא מתוך הכרח חיוני, לא משום זה שאין לה קרקע אחר תחת כפות רגליה, כי אם מתוך שאיפה למותרות, לרווחה ולהרחבה, לתגבורת כוחה הכלכלי והמדיני. בכיבוש הקולוניאלי יש רק נימוק אחד הצודק במידה ידועה מבחינה אנושית אובייקטיבית: אי־אפשר ששטחי תבל ענקיים אשר יש בכוחם לקלוט ישובים תרבותיים חדשים ולהעניק ברכה לעמים ולעולם, יהיו מופקרים לשממה ולעקרות רק בגלל זה שמתוך סיבות סוציולוגיות ידועות אחזו בהם עמים בלתי מפותחים מבחינה תרבותית, שאינם יכולים להשתמש בהם באופן רציונלי, בשעה שבעולם התרבותי מצויים עשרות מיליונים תושבים שנמקים ברעב ובמחסור. והאם לא מספיק הנימוק הזה לגבי תביעת עם שלם על ארצו, אשר בה היה חי ובה צמח והיה לעם ואשר ממנה ניתק ע“י גורל אכזרי?”

על זה יש להוסיף רק שורות מעטות: מאז ועד עתה השתנה גורל היהודים לרעה פי כמה וכמה בכל מרכזי הגולה. מיליונים רעבים, משוללי זכויות, מושפלים ונדכאים, עומדים עם המקל ביד על דרך הנדידה; במחנות עצומים של נוער יהודי, חפץ חיים ותרבות, מתלבטים עד ליאוש מחוסר תקוה ואחיזה כל שהיא. הרצון ההיסטורי שלנו אינו גורס פתרון אחר לשאלת היהודים גם אילו היה כזה אפשרי. אבל אלה שבאים להכחיש את צדקתו של רצון היסטורי זה, איזה פתרון ואיזה מראה מקום לפתרון יש בידם או בפיהם לשאלתם הנוקבת עד התהום של מיליוני אומללים אלה? לאן ילכו, מה יעשו? האם עליהם לטרוף את נפשם בכפם בגלל זה ששמונה מאות אלף ערביים בא"י רוצים מתוך צרות־עין נציונליסטית לקיים את השממה בארץ זו, כדי לזכות בסוברניות עליה?

אכן, לא היתה עוד תנועת שחרור לאומית אשר תעשה את מעשיה מתוך בטחון בתוכנה המוסרי כתנועתנו, ולא היה עוד מפעל התיישבותי צודק בעולם כמפעלנו. השאלה היא רק אם מפעל זה אפשרי הוא, מבלי לבוא לידי התנקשות בזכויות חיים ממשיות של אחרים, מבלי לנשל אחרים מעל אדמה שיושבים עליה, וכיצד ייקבעו היחסים בין שני העמים אשר יושבים וישבו בארץ הזאת, ללא מריבות דמים ומזימות השמדה.

ג. האם המפעל הזה הוא אפשרי?

אף בין אלה שאין אצלם שום ספקות פּרינציפּיוניים לגבי המפעל הציוני, שמודים בזכויות ההיסטוריות של היהודים בא“י ובהכרח לאומה העברית למצוא לה אחיזת קרקע ומקום מקלט – יש שאינם חפשיים מפקפוקים לגבי האפשרות להגשים את המפעל הזה, מבלי לבוא בהתנגשות חריפה עם האינטרסים החיוניים של בני עם אחר. אולם מחברי הדינים וחשבונות השונים, אשר המליצו על צמצום המפעל היהודי ועל הגבלתו, לא נכנסו בדרך כלל להערכת שאלת א”י מבחינה עקרונית, אלא התרכזו בעיקר באפקט המעשי והמדיני שלו ביחסי העמים בארץ. א“י – אומרים הם – קטנה היא, אפשרויותיה מוגבלות והיא מיושבת ע”י ערבים. המפעל היהודי דוחק או עלול לדחוק בהתפתחותו את רגלי הערבים, לנשל אותם מעל אדמתם, להפכם לפרולטריון חסר־קרקע וחסר עבודה. פחד הערבים לעתידם הכלכלי הוא הגורם למהומות שחוזרות ונשנות ומעמידות את השלטון המנדטורי בפני סתירה בולטת ובפני קשיים שאין להגבר עליהם בהגשמת ההתחייבויות שקיבל על עצמו.

עם הטענות האלה אנו נאבקים זה שמונה עשרה שנים, מראשית הכיבוש הבריטי עד היום. עלינו הוטל להוכיח שהן מחוסרות יסוד – ואנו הוכחנו זאת ללא כל פקפוק, במספרים מחכימים ובראיות חותכות, וקודם כל בעובדות חיות. אנו הוכחנו שהמפתח לחידת עתידה ולהתפתחותה של א“י מבחינה כלכלית־התישבותית נמצא בידי היהודים בלבד. עד לפני חמשים שנה בערך היתה אמנם הארץ הזאת מפורסמת למדי בעולם כ־”Terra Sancta" כשריד קדומים לעריסת אגדות דתיות, כמקום שבו נתכנסה שכינת־העולם בין החרבות ושנתקדש לנזירים ומבקשי נתיבות אלהים בלבד. מבחינת סגולותיה החמריות וכוחה הכלכלי היתה היא “Terra incognita” ואיש לא ידע ולא שיער שמאחרי החרבות האלה ומאחורי הקוצים והברקנים המכסים את אדמתה, רודמת אי־שם גם בת־המלכה החילונית, אשר תקיץ לקול פעמי דודה. אילו היו שואלים אז, לפני חמשים שנה, את המומחים הטובים ביותר, אם כדאי ואם אפשר להכניס לארץ הזאת חמשים אלף מתיישבים חדשים, היו עונים, אחרי חקירה ודרישה ואחרי שיקול דעת רב, על שאלה זו בשלילה מוחלטת. והצדק היה עמהם. בדרך הטבע, בדרך שמעריכים בעולם סגולות כלכליות של הרץ, לא היתה שום נקודת אחיזה הגיונית למשפט אחר. כולם ידעו אמנם שכתוב בתורת היהודים שזאת היא “ארץ זבת חלב ודבש”, אבל המחשב הכלכלית הריאלית היתה מייחסת תמיד פתגמים כאלה להפלגה של הדמיון המזרחי, והנתונים הממשיים והגלויים העידו כאן עדות אחרת, ברורה וחותכת: ארץ צחיחה ועניה, בחלקה אדמת סלעים ובחלקה אדמת ביצות; גם האדמה הראויה לעיבוד כחושה היא ומנוצלת, מכיוון שבמשך עשרות דורות נהגו היושבים עליה משק של גזל, מצצו את לשדה מבלי להחזיר לה מאומה; ארץ אשר למטר השמים בלבד תשתה מים, ואשר בכל מחזור של עשר שנים, מצויות גם שנות בצורת; ארץ אשר אסונות טבע וכל מיני פגעים רעם פוקדים אותה לעתים קרובות מאוד; היא איננה מסוגלת לכלכל את מעט התושבים שנמצאים בה מזמן ומקדם, ובלי אמונה בכוחו של הרצון להוציא מים מן הסלע, מן הנמנע היה לחשוב בימים ההם, שא"י יכולה לשמש כוח קליטה ומקור מחיה להמוני תושבים חדשים.

על אף הפּרספּקטיבה העגומה הזאת, באו היהודים לארץ. הם באו עם הלחש “מולדת” על שפתותיהם היבשות והמבוקעות, והניסו בכוח הלחש הזה את קללת השממון אשר רבצה על הארץ במשך שבעים דורות. זו שהיתה מקודם משכלת יושביה והעוני והמחלה היו סימניה המובהקים ביותר; זו ששבתה את שבתותיה מבחינה כלכלית ועצרה את טיבה ותנובתה, החלה להקיץ לקראת פריון חדש. העבודה והמרץ היהודיים הפכו במשך זמן קצר מאוד את האדמה השוממה והעזובה הזאת מאדמה פולטת ומקיאה, אשר מאות ואלפי מהגרים עזבו אותה מחוסר מחיה, לאדמה קולטת ומזינה מאות אלפים עולים חדשים. ובאותו זמן שהארצות השכנות לה, הנמצאות באותו מצב גיאוגרפי והמחוננות באותן סגולות הטבעיות, נשארו קפואות בשממונן ובעוניין, הלכה א"י הלוך והתפתח משנה לשנה, והמפעל היהודי בה נהיה לכוח מקדם, בעל דינמיקה כבירה, הן במובן הכלכלי והן במובן התרבותי והסוציאלי.

בשש השנים האחרונות ניתן להוכחה זו תוקף נוסף ומדהים. ועדת שאו שבאה לחקור את מאורעות 1929 אמרה לסתום כל חזון. היא מצאה כבר אז את הארץ מלאה על גדותיה, את כוח הקליטה שלה למעלה מנקודת הרווייה, את הרזרבה הקרקעית שלה תפוסה; היא מנתה עשרות אלפים ערבים מנושלים ע“י ההתיישבות היהודית, והוציאה פסק־דין קטלני על עתידות המפעל הציוני. אחרי כן בא הופּ־סימפּסון, ואף הוא השאיר רק סדק צר מאוד בחזון זה. ולא זו בלבד, אלא שגם ועדת־מומחים יהודית שבאה לפני כן ושעליה הסתמכו במידה רבה גם ועדת שאו וגם הופּ־סימפּסון, הציבה תחומים מגבילים לאפשרויות ההתיישבות היהודית בארץ. אילו נשמעו היהודים למחקרים האלה, ואילו היתה הממשלה מסיקה את המסקנות הפוליטיות שנובעות מהן, כפי שאמרה לעשות אז, היינו נמצאים עתה לא ארבע מאות אלף יהודים בא”י אלא מאתים אלף ואולי עוד פחות מזה.

אך כל ההנחות והנבואות של המומחים האלה נתבדו לחלוטין בזו אחר זו. אגדת “המנושלים” התמוטטה מיד כבית קלפים רופף. לאחר בדיקה למעשה מצד הממשלה עצמה, התכווצו עשרות האלפים והועמדו על מאות מעטות, ואף אלה, המושג “מנושלים” הולם אותם רק באותה המידה שהוא הולם בכלל את אותו החלק העוזב את הקרקע ועובר למקצועות עבודה אחרים בדרך ההתפתחות הנורמלית של כל משק, ללא שום קשר כמעט עם המפעל היהודי. בינתיים נכנסו מאז ועד עתה כמאתים וחמשים אלף יהודים חדשים לארץ, נאחזו בה, התיישבו בה, עובדים ויוצרים בה, ולולא היד העוצרת והמקצצת של השלטון, היה המספר הזה גדול עוד יותר. אם נבוא עתה, לאחר העליה הגדולה הזאת, לבחון מחדש למעשה את שאלת “המנושלים”, יתברר לכל אחד ואחד אשר יגש לענין בלי משפט קדום, שגם כיום אין היא קיימת במציאות, כשם שלא היתה קיימת לאחר שניגשו לבחון את הדו"ח של ועדת שאו ושל הופּ־סימפּסון.

איך מסתברת הסתירה הזאת? היא מסתברת באותו אופן שאנו סותרים את ההשערה המתימטית המפורסמת בדבר אכילס והצב. כל ההנחות וכל החישובים מוכיחים שאין אכילס קל הרגלים יכול להשיג במרוצתו את הצב הזוחל לאטו ואינו יכול לעבור עליו – אבל הוא משיג אותו ועובר עליו על אף הכל; בקפיצה אחת או בשתים הוא עובר עליו. גם אנו עברנו והננו עוברים ומשיגים בכל יום מחדש את הצב הזה. הנסיון הוכיח יותר ויותר שכוח הקליטה של הארץ הולך וגובר, הולך ומתרחב עם העליה היהודית ובגללה. העליה הזאת במציאותה היא החושפת אפשרויות אשר בלעדיה אינן נראות כלל; היא המקור לאינציאטיבה בלתי משוערת מראש, היא המשנה סדרים, סותרת השערות ומשדדת מערכות אשר נראות היו מקודם כקבועות ויציבות לדורי דורות. היא, העליה הזאת, פתחה בפעם שניה אחרי תקופתו של שמשון את המכתש אשר בלחי “כדי להרוות את צמאונה” של הארץ הזאת. להשיב את רוחה ולהעלות את פריונה. היא אשר מכניסה הנה את הפּוטנציה הכבירה אשר בהכרח; והיא אשר חוללה את אותו הפלא הגדול, שכל העולם משתאה אליו, שבו בזמן שכל הארצות והמדינות שקעו בתוך משבר כלכלי איום, בו בזמן שבכל המדינות חוסר העבודה הלך הלוך וגבור ודפּרסיה איומה ביצירה המשקית הביאה את הכול ידי תמוטה וקפאון, היתה א“י לאי משגשג, הצועק לידים עובדות, ופתוס משקי רענן חולל בו בכל יום מפעלים כלכליים חדשים; ובו בזמן שכל הממשלות נאבקו מר עם הגרעונות העצומים בתקציבי המדינה, נמצאה ארץ אחת ואולי היחידה בעולם, אשר הממונה על האוצר צבר בה עודפים של מיליוני לי”ש.

עתה יודעים כבר שענין “המנושלים” הוא בדותה כיום, כשם שהיה בדותה בדו“ח של ועדת־שאו ושל הופּ־סימפּסון. לא רק שההתיישבות היהודית בא”י לא נישלה ערבים ולא יצרה פרולטריון ערבי מחוסר עבודה, כי אם להיפך, המשק הערבי התבסס בעקבות ההתיישבות הזאת במידה שלא ידע כמותה מעולם. העליה היהודית יצרה כוחות קליטה בארץ לא רק ליהודים, אלא גם לרבבות ערבים מן הארצות השכנות אשר נהרו אליה ומצאו בה מקורות מחיה. עתה כשמדברים בשאלת א“י, אינם מזכירים כלל את השאלה הכלכלית, או שמזכירים אותה רק דרך אגב. עתה אומרים: נכון, כיום אין אתם דוחקים עדיין את רגלי הערבים ואין אתם מנשלים אותם – אבל אתם עלולים לדחוק מחר; קמים דורות ערביים חדשים והם יהיו זקוקים לקרקע; צריך איפוא, לדאוג להם ולהכין להם רזרבות מספיקות. לפיכך… והלפיכך הוא כבר מובן מאליו. טענה זו מזכירה את המעשיה באותו ילד אשר הקיץ בבכי־פחדים בלילה: “אבא איזה דבר זוחל על הקיר!” וכשהדליקו אור והוכיחו לו ששום דבר אינו זוחל, הוא המשיך בכל זאת לבכות ולצעוק: “אם לא זוחל כעת יזחל אחרי כן!”. באחת השיחות של הד”ר ויצמן עם אישיות מדינית ואדמיניסטרטיבית חשובה, כשהגיעו לפרק זה, אמר ויצמן: מי קרא אתכם ומי נתן לכם רשות לדאוג לדורות הבאים? ידאגו הדורות הבאים לעצמם! והוא המשיל משל מבלגיה, אשר היא כה צפופה כיום באוכלוסיה ש“אי אפשר לטלטל בה ממקום למקום אפילו חתול” ולפי ההגיון הזה היו צריכים להכריז שם: “סטופּ אימיגריישן!” לעליה הטבעית, לא להוליד ילדים ולא להקים דורות שמא לא יהיה להם מזון ומחיה. ואעפי"כ בלגיה לא קיבלה על עצמה את תורת מלתוס, והיא מולידה ומצטופפת יותר ויותר ומתאימה לכך את כלכלתה המדינית, ואין היא בדרך כלל מן המדינות העניות ביותר באירופה.

אף אנו בא"י הלא נתנו כבר דוגמאות לא מעטות בתורת ההצטופפות. הוכחנו בעובדות חיות שעל שטחים אשר חיו מקודם עשרות משפחות, חיות עתה מאות. בתחנת הנסיונות ברחובות, בהנהלתו של יצחק וילקנסקי, הולכת ונשלמת עכשיו תכנית של משק פלחי, שעברה כבר את תקופת הנסיון, אשר משנים־עשר או חמשה־עשר דונם יוכל הפלח להוציא תנובה והכנסה יותר גדולות משהוא מוציא כיום ממאתים או שלש מאות דונם. ואין איש יכול להתנבא כיום, איזה אפשרויות צפונות לאינטנסיפיקציה של המשק החקלאי בארץ, בהמשך התפתחותו ונסיונותיו.

אולם גם זאת איננה כעת הטענה העיקרית נגדנו. הטענה העיקרית שנשמעת כיום מפי המנהיגות הפּוליטית הערבית היא: יהא שבשטח הכלכלה הכל בסדר; היהודים מכנסים רווחה ותרבות לארץ והערבים נהנים מהן במידה רחבה. אבל אין נפשנו חושקת ברווחה זו. אנו רוצים להבטיח את עצמאותנו המדינית בארץ, את הרבונות הערבית עליה, את אופייה כארץ ערבית, וכל הטובה הגדולה שאתם מביאים ורוצים להנחילה לנו איננה מעניינת אותנו ואיננה רצויה לנו. אין אנו רוצים בכך!

בזה הגענו אל הנקודה המדינית הטהורה. והשאלה איננה יותר אם המפעל היהודי הוא צודק ואפשרי, אלא אם צודק הוא אותו סירוב נציונליסטי צר־העין שבא להניא עם חסר קרקע לחדש את בריתו עם אדמת מולדתו, ולבנות לו, בכוחות עצמו ומבלי לקפח מי שהוא ולהצר צעדיו של מישהו, את יסודות חייו החדשים? האם ה“איני רוצה” בלבד מספיק לכך?

ד. אנו והערבים

שאלת היחסים בין שני עמים אשר הוטל עליהם לחיות במדינה אחת, זה בצד זה, מתוך שמירה על חופשתם ועל עצמאותם המדינית והתרבותית, היא שאלה מסובכה מאוד, אשר כפי שיורנו הנסיון ההיסטורי היא ניתנת לפתרון ולהסדרה, אך היא גוררת עמה בהכרח תקופת מעבר של קשיים והתנגשויות. לנו אין ספק בדבר שלא רחוק הוא היום, שבו ימצא אותו “המודוס ויוונדי” הנכסף ליחסים ההדדיים בין היהודים והערבים בא“י; הוא צרור בכנפי הזמן, אשר כידוע הנהו חכם מכל שכל, והוא צרור גם בכנפי השכל, אשר יוכיח לבסוף לאלה שאינם רוצים להיווכח עדיין, שמפעל היהודים בא”י הוא עובדה היסטורית אשר אי־אפשר לעצור אותה או להפסיקה באמצעים מלאכותיים וברוטליים.

כיום פעורה עדיין התהום. הערבים יושבי א“י קידשו מלחמת דמים על המפעל היהודי, ואינם מונעים את עצמם מכל עלילה משוקצת, מכל כזב ומכל דיבה כדי להפיח את המלחמה הזאת כפעם בפעם בתוך ההמונים הערבים, וכדי להצדיקה כביכול, בעיני העולם. מי שעוקב אחרי התפתחות הענינים בארץ מן המאורעות הראשונים בשנת 1920 עד היום, אי־אפשר שלא יראה כיצד ההנמקה להתפרצויות אלה, שניתנה ע”י המנהיגות הערבית, בנויה בצורת מניפה, שמוסיפים עליה בכל פעם חוליה חדשה לפי ההזדמנות של אותה שעה. בשנת 1920 היו היהודים עוד מספר קטן מאד בארץ; העליה היהודית עוד טרם התחילה; אף רכישת הקרקע ע“י יהודים, אם היתה כבר אז בכלל, הרי היתה במידה קטנה מאוד; על הפרק לא עלתה עדיין לא שאלת “הנישול” ולא שאלת “הפחד” מפני הצפה יהודית; לא נצטבר עדיין אותו נסיון שעל פיו אפשר לשפוט על המפעל הציוני מבחינה אמפּירית, ולהראות באיזו מידה הוא בא בהתנגשות עם האינטרסים הערביים בא”י. הסיסמה שבשמה נערכו מעשי הרצח בירושלים באותה שנה היתה “סורי אל־נג’ביה”, הרצון לצרף את א“י לממלכה אחת גדולה תחת שלטונו של בית האשמי, מבלי כל צורך במתן טעם מנקודת ההשקפה של הענינים הריאליים של תושבי א”י.

גם בשנת 1921, כשנשנו המאורעות האלה בצורה ארצית וחריפה יותר, לא יכלו הערבים לתת שום נימוק ממשי, ונאחזו באמתלאות של קומוניזם יהודי וכדומה. בשנת 1929 הופיע ענין ה“בוראק”, עלילה דתית בדבר התנקשות היהודית במקומות הקדושים המושלמים. ואחרי־כן, לנוכח החקירה של ועדת שאוּ, כשהנימוק היה נראה רופף יותר מדי, בא ענין “הנישול”, הטענה הראשונה בשם האינטרס הכלכלי, אשר עשתה רושם רב. כיום, בשנת 1936, לאחר שטענת הנישול נתבדתה, מופיעה שוב טענת ה“השתלטות” ו“פחד ההצפה”. זאת היא איפוא, מניפה של נימוקים, שיש בה גם חוליות־משנה שונות. אבל לא הנימוקים האלה משיחים את התוכן העיקרי של המלחמה אשר הכריזו המנהיגים הפוליטיים של ערביי א"י על מפעלנו – ולא בהם אפשר למצוא את המפתח לפתרון השאלה.

העובדה היא שזה עשרות שנים הולכת ומתפתחת בא"י תנועה לאומית ערבית, אשר תוכנה האמיתי הוא שאיפה לסוברניות בארץ והתנגדות מוחלטת למגמות ההתיישבותיות והמדיניות של המפעל הציוני. התפתחותה של התנועה הזאת הולכת וגוברת ונתונה, כמו כל התנועה הלאומית במזרח, תחת השפעות הצורות הקיצוניות ביותר, שבהן מתגלות תנועות דומות באירופה אגב תוספת היצרים הברוטליים המיוחדים לקיבוצים אתניים ידועים שעומדים בין המדבר ובין הישוב התרבותי. אין דבר המדבר ללבה של התנועה הלאומית הערבית כתעלולי הפשיזם האירופי. ואם כוחו של הפשיזם בכלל הוא בזה שהוא קולע אל היצרים הפרימיטיביים ומנתק את הכבלים שהתרבות ההומנית שמה על היצרים האלה בדורות האחרונים, הרי במקום שהכבלים האלה לא היו קיימים והיצרים האלה היו בלתי־מרוסנים בלאו הכי, הוא נמצא במקור חיותו האמיתי. מלבד זה, הרי במידה שהמזרח בכלל, בתקופת הירידה שלו, הוא משולל כוח יצירה עצמית, אך כוחו רב מאוד לחקות ולסגל לעצמו את השימוש בטכניקה ובתכסיסים שהוא רואה אצל אחרים, כך גם התנועה הלאומית הערבית סיגלה לעצמה תכסיסים ודרכי ארגון ושיטות מלחמה, שמפתיעים אותנו בגילוייהם בזמן האחרון.

אין איש מאתנו יכול לומר כעת אם היתה במשך שמונה־עשרה השנים האחרונות שעת רצון אשר בה אפשר היה למצוא דרך להסכם בינינו לבין הערבים. אך אין ספק בדבר שנעשו מצדנו בנידון זה שגיאות מרובות. ההתעלמות מן הפרובלימה בימי טובה, היחס של ביטול לגבי התנועה הלאומית הזאת הרווח עד היום בחוגים שונים, אותה הדרך האוילית לקפוץ מעבר לשאלה חמורה זו ע"י כך שכותבים “מנהיגות” ערבית, או “נוער” ערבי במרכאות כפולות, חוסר קשרים, חוסר ידיעה, חוסר אורגן שבו אנו יכולים לדבר לציבור הערבי ולבקש מגע עמו, אותה “תל־אביביות” שפירושה אי־ראית המציאות הארץ־ישראלית, חוסר הרגשה בלתי־אמצעית בהתנגשות הגורמים המדיניים בארץ זו – כל אלה לא הביאו לידי הבהרת הפרובלימה הזאת בתוכנו ולא לידי הכשרה נפשית והשרשת ההכרה הפוליטית שיש הכרח בחיפוש דרך למודוס ויוונדי.

אפשר ששום דבר לא היה משתנה ושום דבר לא היה מועיל, אילו גם היינו עושים את כל אשר היה לאל ידנו לעשות בשטח זה; אבל עצם החשש שמא גרמה הזנחה זו אבדן הזדמנויות לפציפיקציה של היחסים, מספיק לעורר אצלנו בקורת חריפה לדרך זו שבה הלכנו עד עתה. העובדה היא שלא היתה כל רציפות בפעולה הפוליטית־הערבית, שכל אשר נעשה, נעשה באופן ספורדי, שלא היתה מעולם בציונות ובישוב הכרה, שחזית פּוליטית זו תובעת השקעת מרץ ומאמצים, לא פחות מאשר החזית הפוליטית השניה, אשר לה הננו ערים תמיד ואקטיביים תמיד.

זאת איננה צעקה על שעבר, אלא אזהרה לעתיד, לימים השקטים שיבואו, אנחנו לא נוכל לברוח יותר מן הפּרובלימה הזאת, מאחר שאותו פתגם שטבעו קדמונים ש“לא כל הבורח נמלט” נתנסה על עורנו ונתאמת בצורה כה מוכיחה ומכאיבה. עתה הננו נתונים במצב של התגוננות מפני מזימת ההשמדה הנחרשת על מפעלנו, והתחדדות היחסים הגיעה למדרגה כזאת, שקשה לחשוב שישנה או שיכולה להיות איזו עצה ותחבולה למצוא ברגע זה דרך מעם לעם, יותר נכון: מעמנו לעם הערבי, כדי להניע אותו, מתוך הסכם פּוליטי עמנו, להפסיק את מעשי הרצח והטרור אשר טרפו כבר כשבעים נפש אדם מאתנו ובודאי מאות נפשות מן הצד השני, ואשר המיטו חורבן כלכלי על הארץ הזאת, שעוד לפני זמן קצר עלתה כפורחת. אינני יודע אם יש כרגע למישהו איזה מראה־מקום הגיוני ומציאותי או איזה לחש של קסם כדי לעשות זאת. ישנם אמנם “ידעונים” רבים בתוכנו, וכמו בכל שעת מבוכה קמו גם בשעה הזאת אנשים וכיתות אשר ידעו הכל מראש, התנבאו לבאות “הזהירו”, ואשר בידם גם הפנציאה הנפלאה של נוסחאות, שיש בה להעלות רפאות לכל חולי ומדווה. השעה אינה נתונה לכך, להיכנס בפולמוס פנימי. אבל מי שמכיר את המצב מקרוב, מי שיודע במקצת על הנסיונות שנעשו בשטח זה בעצם ימי תבערות הדמים, ומי שאינו נתפס באופן עיוור לדוקטרינות מופשטות, מוכרח לבוא לידי מסקנא, שכרגע על כל פנים, מוצא כזה איננו נראה על פני האופק.

אילו היו המניעים האמיתיים של המאורעות האלה באותם הנימוקים שמשמיעים אותם מנהיגי הפוליטיקה הערבית כלפי חוץ: “פחד מפני השתלטות היהודים” וחשש של “נישול” – אפשר היה למצוא עצה מניחה את הדעת. הציונות הכריזה לא פעם חגיגית שהיא שואפת למשטר כזה בארץ, שלא תהיה בו השתלטות של עם אחד על משנהו, וכוונת הכרזה זו לא היתה לאותה תקופה שהיהודים הם מיעוט בארץ, אלא גם לימים ולדורות יבואו כשהיהודים יהיו בה רוב. ההכרזה עצמה, כמובן, אינה מחייבת עדיין, והיא אינה מספיקה לבטל חשש כזה, במידה שישנו. אך אין כל ספק בדבר שהתנועה הציונית היתה נכונה תמיד והיא נכונה גם עתה להסכים לערבות בין לאומית, אשר תניח את העיקרון של “אי־השתלטות” כיסוד לקונסטיטוציה הארץ־ישראלית, ששום כוח בעולם אינו רשאי לשנותו, ואשר כל נסיון לשינוי יגרור אחריו סנקציות מתאימות.

הוא הדין לגבי שאלת “הנישול”. אנחנו הוכחנו שדבר כזה לא היה קיים בדרכי ההתיישבות של הציונות בא"י עד עתה. לא נישלנו! אבל הערבים רשאים לחשוש שבהתפתחות המפעל, עם הגברת העליה והרחבת ההתיישבות החקלאית, לא יוכלו היהודים להימנע מעקירת פלחים ערבים מאדמתם. זאת היא דאגה רצינית, אבל בדרך של הסכם ורצון טוב אפשר למצוא לה תקנה המניחה את הדעת של שני הצדדים. הציונות הסכימה מבחינה עקרונית¹ לתכנית פיתוח, אשר תבטיח “יחידת מחיה” לפלח ולאריס הערבי ותשחרר את האדמה הנותרת, המתבזבזת עתה לדרכי עיבוד פּרימיטיביים או לשממה, לשם התיישבות יהודית אינטנסיבית. הציונות מוכנה לסייע בכל אשר בידה להגשמת תכנית כזאת, אם כי היא עתידה, כמובן, לייקר במידה רבה את ההתיישבות היהודית. ברכישת זכיון החולה ניתנה על ידנו דוגמה בולטת לרצון טוב זה מצדנו – ואין ספק בדבר שהדוגמה הזאת, בהתאמה לאזורים הטבעיים השונים של הארץ, יכולה לשמש נקודת־מוצא להבנה הדדית ולביטול כל חששות בשטח זה.

להסכם בשטחים אלה, אשר באופן פורמלי משעינים עליהם מנהיגי הפוליטיקה הערבית את טענותיה – אין עיכובים מצדנו. אך האם יש נכונות לכך מצד הערבים? מי שעוקב אחרי התפתחות הענינים במחנה ההוא בזמן האחרון ובהלך־הרוחות השולט בו, מוכרח להודות שנכונות כזאת איננה. אין זה מתפקידנו – וגם לא תהיה הצלחתנו בדרך זו אם נרצה לטפל עתה בניתוח סוציולוגי של הכוחות הקובעים את הפוליטיקה הערבית והמבטאים את שאיפותיה. כל הדיבורים על “הענף הפיאודלי” וכל הנסיונות לקבוע את האוריינטציה לפי הבדלים סוציאליים, הם מעבר למציאות. רק ילדים בלתי מבוגרים יכולים לחשוב, שיש בידינו אנו לבחור לנו מבין הערבים את הצד הנוח לנו ביותר בשביל מו“מ והסכם, ולחולל ע”י כך מהפכה סוציאלית פנימית בתוך המחנה הערבי. אנו מוכרחים להתחשב עם המציאות הממשית, ולקבל את ביאות הכוח המדינית הערבית כפי שהיא מופיעה לפנינו, ולהאזין למה שהיא אומרת – ומה שהיא ואמרת כעת, אלה הן שתי מלים ברורות:

“איננו רוצים!” –

“איננו רוצים ביהודים, אנו דורשים הפסקת העליה היהודית, איסור מכירת קרקעות, שלטון לאומי ערבי”. בצורה זו של הצגת השאלה אינו נראה שום פתח למו“מ והסכם. בין “לאו” ו”הן" אין כל דרך של פשרה. מלבד בשתי הנקודות שנמנו לעיל, בשאלת המשטר העתיד של הארץ, ובשאלת הסדרת עניני הקרקעות – אין לנו מה לוותר לערבים, אם לא לוותר על הכול. אנו לא נסכים בשום אופן להיות מיעוט בארץ הזאת לנצח נצחים, כפי שרוצים המנהיגים הפוליטיים הערביים, לא רק בגלל אי־הנחת שבדבר, להימצא בכלל במצב של מיעוט מסור לחסדו ולשבטו של שלטון ערבי, אלא משום שכל ערכו ההיסטורי של המפעל שלנו בארץ הוא במידה שהוא יכול לשמש מקום קליטה וריכוז להמונים יהודיים גדולים, במידה שהוא יכול להבטיח לאומה היהודית מולדת במקום חיי גולה, יציבות קרקעית במקום חיי תלישות, עצמאות לאומית במקום כניעה ושעבוד. אין אנו מודים בזכות “הבעלות” שהערבים טוענים לה; אין לזכות הזאת לא יסוד מוסרי ולא יסוד היסטורי – ואין לה גם יסוד בסטטוס המדיני הנוכחי שהארץ נתונה בה.

זאת היא נקודת מריבה שאי־אפשר שתהיה בה פשרה או ויתור מצדנו. נגד ה“איננו רוצים” הנובע מזדון־לב ומשאיפת שררה גרידא, שאין לו כל הצדקה אובייקטיבית מאיזו בחינה שהיא, אנו מעמידים את ה“אנו רוצים” ואת ה“אנו מוכרחים”, הנישאים והמונעים ע"י כוחות איתנים היסטוריים. ואם כי איננו ידעים עתה מה יהיה בסופה של המערכה המדינית שאנו נאבקים בה, ואם לא יבואו גורמי־בגידה מצד ידוע לסייע לטרוריסטים ולמחבלים הערבים לקבל פרס ופיצויים על חשבון זכויותינו החיוניות ביותר, בעד הדם הנקי אשר שפכו ובעד ההרס שהמיטו – המלחמה שלנו בנקודה זו לא תיפסק, עד אשר יצא לאור צדקתנו, ועד אשר נבוא ע לזכותנו בארץ זו, על זכותו למולדת, ולמולדתו של עם אומלל וגולה.

מכאן אין מסקנה להנחה מיואשת, כי הסכם בינינו לבין הערבים איננו אפשרי בכלל ולעולם, וכי עלינו לשבת בשפלות־ידים ולא לבקש גם עתה, יום יום ושעה שעה, קשרים ומגע עם הגורמים הערבים, ולנסות ולחזור ולנסות למצוא איזו נקודת־מוצא להסכם הדדי, מבלי לפגוע בענינים היסודיים אשר לא יתכן בהם כל ויתור מצדנו. אין צורך לחזור כאן על הדבר הידוע לכל בר־דעת, שגזירת גורל היא שאנו נחיה כאן שני עמים זה בצד זה, ולא יתכן שנהיה נתונים תמיד במריבת־דמים ובתחרות אוייבת. מעבר להרגשות הקשות הממלאות את נפשנו בשעה הזאת, מעבר לרוגז ולמרירות, על שופכי דמנו ורוצחי ילדינו, אנו רואים את היום, שבו רצון השלום שלנו לא יפגש יותר בעיקשות לב קנטרנית ומתחצפת זו, שבו הוא נפגש עתה.

ה. אנו והאנגלים

בשני בנובמבר שנת 1917 נכרתה בינינו ובין אנגליה ברית מדינית, שנכנסה אחרי כן לתוך חוזי־השלום וקיבלה תוקף בין־לאומי. בפעם הראשונה אחרי חירותם המדינית, הופיעו היהודים מחדש, ביחסם עם העמים, לא כמקבלי “מכתבי חסות” או “מכתבי זכויות”, בתור עדות נפרדות בתוך האיפרכיה של שר ושליט זה או אחר, כי אם כצד פוליטי, בתורת עם שלם ובאספקלריה היסטורית. אין איש יכול לקבוע ולהגדיר בודאות מוחלטת את הנימוקים שהניעו אז את אנגליה לבקש את הברית הזאת עמנו. אך אין ואי־אפשר שיהיו איזה ספקות שהם לגבי הנימוקים שהניעו אותנו לבקש את הברית עם אנגליה.

במצב המיוחד במינו שהיהדות העולמית נתונה בו, בתנאי עם גולה, אשר ניתק מעל אדמת מכורתו והנהו מפוזר בין שבעים אומות על פני חמשת חלקי תבל – אי־אפשר שתנועת השחרור הלאומית שלנו תהיה עצמאית לגמרי מבחינה פוליטית. גם עמים אחרים, שנמצאים במצב שונה מן הקצה אל הקצה, שלא הוגלו מעל אדמתם ולא נתפזרו בין העמים, אלא נשארו דבקים וצמודים לרגבי מולדתם כחטיבה לאומית מלוכדת, ושעבודם המדיני התבטא בעיקר בסמלים ובצורות פורמליות של השלטון – גם להם אי־אפשר היה להשען על כוח עצמם בלבד בתנועת שחרורם, ומוכרחים היו לבקש להם עמים בני־ברית, בעלי כוח מדיני אקטיבי, שיעמדו לצדם בשאיפתם ובמלחמתם ויסייעו בידם ביום פקודה והכרעה. כדוגמא קלסית יכול לשמש לנו עם פולין, עם גדול ולמוד מלחמה, שלא נטש מעולם את אדמתו, שניסה וחזר וניסה את כוחו בהתקוממויות ובמרידות מזוינות, והוא לא יכול היה לקדם את עניניו בלי בריתו עם צרפת; ברית אשר פולין שמרה עליה לעתים מתוך התרפסות וחנופה רבה, והמשיכה לשקוד עליה גם לאחר כמה בגידות מבישות מצד בעלת־בריתה (בגידת נפוליון על הדוברה אשר על נהר ממל בטילזיט), והגיעה לבסוף בעזרתה של ברית זו לידי שחרורה המלא, ולא זו בלבד, אלא גם עמים חפשיים לגמרי ועצמאיים מבחינה מדינית, כן, אפילו מעצמות גדולות, אי־אפשר להם ללכת לבדם את דרכם המדינית בתוך משחק הכוחות והתנגשות הכוחות בעולם, והם מחפשים להם בני־ברית, לעתים מעבר לתהומות של ניגודים אידאולוגיים ומשטרים סוציאליים (רוסיה הסובייטית!).

מראשית התנועה המדינית של הציונות היתה עיקר השאלה שהזדקרה לפניה: מי ילך עמנו? מי מבין האומות הגדולות ובעלות ההשפעה בפוליטית בעולם תרצה להתייצב לצדנו ולעזור לנו. הרצל בחיפושיו אחרי בעלי־ברית היה מגשש לצדדים שונים והגיע לידי נסיונות לביסמרק, הנסיעה לויטה, הנסיונות למשוך את הצאר הרוסי, ההתאמצות לרכוש את וילהלם השני וכו'. אבל עצם ההנחה שאין לנו תקוה לקדם את עבודתנו המדינית ולהגיע לידי תוצאות ממשיות, אם איזה מדינה גדולה באירופה לא תמצא בה מגע של אינטרסים ולא תתחייב לעזור לה – היתה נכונה. אותו כלל, שמי שאין לו כוח משלו, או מי שאין לו כוח מספיק משלו, מחוייב להצטרף אל כוחו של אחר, אם הוא רוצה להשיג איזה דבר או לקיים בידו איזה דבר, אשר גם אחרים בעלי־כוח מהפכים בו – כלל זה מתאמת מאה פעמים ביום במערכות החיים הסוציולוגיים והמדיניים.

אין כוונת הדברים לטפל כאן בהיסטוריה של הכרזת בלפור ושל התהוות הברית שלנו עם אנגליה. אך אם היהודים קיבלו את הברית הזאת מתוך אימון והתרגשות, וראו בה מעין יעוד היסטורי – היו לכך סיבות עמוקות למדי. מימי מנשה בן ישראל עד היום היתה אנגליה המדינה היחידה בעולם אשר לבה ומצפונה היו פתוחים לשאלת היהודים מבחינה מדינית, ואשר דבר־שיבת־ציון כפתרון לשאלה זו מצא בתוכה תמיד הד רחב. בספרות האנגלית נוצרו האוטופיות הציוניות הראשונות. עוד באמצע המאה השמונה־עשרה, פירסם אנגלי אחד בעילום שם את הספר “הרהורים על מדינת היהודים בעבר ובעתיד”; ובאמצע המאה התשע־עשרה, לאחר שנוצח מוחמד עלי ע“י מדינות אירופה, הציע הקונסול הבריטי בבירות, הקולונל צ’רצ’יל, לועד שליחי הקהילות בלונדון תכנית בדבר מסירת א”י ליהודים. גם הספרות היפה האנגלית טיפלה בצורות שונות בשאלה זו; ג’ורג' אליוט, דיזרעאלי וכו'. דברים אלה נחרתו עמוק בנפש האומה הישראלית, והיהודים שהם מטבעם עם חשדני (ובצדק) כלפי ממלכות הגויים, אשר מידי כולם קיבלו ושתו כוסות תרעלה רבות וגדושות, התייחסו תמיד לאנגליה ביחס יוצא מן הכלל. בה האמינו יותר; מתוך האומה הזאת הגיעו אליה כפעם בפעם אותות, שעוררו בהם אמונה ותקוה כי עוד לא פסו ידידים בין השונאים־בנפש שמקיפים אותם. והאמונה הזאת נתחזקה ע"י כמה עובדות מדיניות חשובות. היהודים לא שכחו את אשר עשה הלורד ביקונספילד בקונגרס הברלינאי בשנת 1878, כשהכריח את רומיניה להכניס בחוזה־השלום את הסעיף בדבר הזכיות האזרחיות של היהודים; ואף ההצעה להתיישבות יהודית אוטונומית באוגנדה שהציעה הממשלה הבריטית ושהציונים דחו אותה, לא עברה בלי רושם, שאם יש תקוה להשיג פעם בין ממלכות אירופה בן־ברית לשאיפת הציונות – הרי זאת אנגליה.

לפיכך קיבלו היהודים בכל העולם את הברית הזאת בהתרגשות גדולה ובאימון רב. גם אלה מאתנו הרחוקים מאמונות מיסטיות, שיודעים פרק בתולדות האימפּריאליזם הבריטי ומבינים היטב שלא הכול נעשה בשטח זה לשם שמים, שפועלים כאן בעיקר אינטרסים איגואיסטיים, וייתכן כי תחולנה בהן תמורות ולא מן הנמנע שתצמחנה מהן אכזבות בשבילנו, שמחו לקראת הברית הזאת, חייבו אותה, ראו בה הכרח היסטורי, ושיקול־דעתם המדינית אמר להם כי ישנה, על כל פנים יכולה להיות זהות של אינטרסים בינינו ובין הממשלה הבריטית ברצועת ארץ זו. בשביל אנגליה אין א"י אלא נקודה אסטרטגית חשובה, מעבר ומשמר בצומת־הדרכים האימפריאליים; היא הינה זקוקה לארץ כשלעצמה, בכל אופן אינה להוטה אחריה כמקור הכנסה וכמקור השקעה וניצול; לשם כך יש לה בגבולות האימפּריה שטחים הרבה יותר רחבים ויותר עשירים אבל היא מעוניינת ללא ספק בישוב תרבותי, מתקדם ומקדם בארץ זו, שהוא נאמן בבריתה, שאינו בא בחשבון כמתחרה קולוניאלי עמה, שאיננו הוגה מחשבות של אידנטה כלפי שטחים אחרים שנמצאים תחת שלטונה, ושגידולו והתבצרותו של ישוב זה פירושם גם התבצרות מצודת המגן לאינטרסים של בריטניה, המונחים בעצם מעבר לתחומי הארץ.

על הכרת הזהות הזאת של האינטרסים אנו בונים כל השנים את המדיניות של קואופרציה עם הממשלה האנגלית. ואולם במידה שזהות זו ברורה לנו, ויש לה תומכים חשובים בין מנהלי הפוליטיקה האנגלית ובדעת הקהל הבריטית, בה במידה נמצאים גם גורמים בעלי־השפעה בין אנשי־המדינה האנגלים ובין הפקידות הקולוניאלית, שאינם מודים בזהות זו, ולהיפך, הם חושבים את הציונות ואת מפעלה למיפגע קשה בדרך האוריינטציה כלפי מדיניות מזרחית, שבנויה על הסכמים ויחסי ידידות עם העולם הערבי־מוסלמי. בין שתי ההשקפות האלה נמשכת התאבקות בלתי פוסקת מראשית הכיבוש הבריטי עד היום הזה. לפעמים ידה של האחת על העליונה ולפעמים ידה של השניה. משב הרוחות בעולם הפוליטי בכלל ובארצות המזרח בפרט הוא המקור שממנה שואפת אוריינטציה זו או אחרת את הפתוס שלה ואת כוח השפעתה על הפוליטיקה הארץ־ישראלית. כל התנודות שאנו עדים להן במשך השנים, כל התלאות והמכשולים שנודעו לנו מידי הפוליטיקה הזאת – מקורם באותה התאבקות שגוררת עמה חוסר יציבות וחוסר עקביות, והופכת ממילא להיות פוליטיקה כושלת מלאה סתירות כרימון.

אכן, במשך תשע־עשרה השנה שבהן קיימת הברית בינינו לבין אנגליה, נודעו לנו ממנה אכזבות מרות וקשות, אשר עוררו אצלנו לעתים ספקות רציניים לגבי הכיוון היסודי של מדיניותנו. והימים החמורים מאוד שעוברים עלינו עתה, מינו לנו מידה גדושה ביותר של אכזבות מרגיזות ומייאשות. אשר נעשה בא“י בארבעת החדשים וחצי האחרונים, קשה למצוא לו דוגמה בהיסטוריה המדינית של העולם. אין הכוונה כאן לעצם מאורעות הדמים. פרעות, וונדליזם, כנופיות מזוינות המפילות את חתיתן על ארץ זו או אחרת – הם בדרך כלל הופעות שאינן נדירות ביותר. בתולדות המשטר הקולוניאלי של בריטניה הגדולה עצמה אפשר למנות מקרים כאלה למאות. במשך ארבעים וארבע השנים, שבין 1870־1914, היו לבריטים למעלה ממאה סכסוכים קולוניאליים בהודו ובאפריקה, מהם מקרים חמורים מאוד, שגרמו גם תבוסות לא מעטות לשלטונות, והחזרת הסדר והחוק לא עלתה בהם על נקלה. אולם אין למצוא בכל אלה אף מקרה אחד שבו תהא פשיטת הרגל של השלטונות כה מוחלטת ומבישה כמו במאורעות הנוכחיים בא”י. דרגות ההתפתחות של המאורעות והגילויים השונים בהתנהגות השלטונות, מוכיחים כמאה עדים, שלא קוצר־היד וחוסר היכולת להתגבר, בכוח הצבאי הגדול והמאורגן שבידה ובכוח הישוב הגדול שומר החוק, על קומץ קטן בערך של מתקוממים וטרוריסטים, גרמו לפשיטת־רגל זו, אלא מגמות מסויימות אצל חלק חשוב בפקידות הארץ־ישראלית, אשר הכשלון הזה, ואפילו הורדת הפרסטיג’ה של השלטון האנגלי, היו דרושים לו כדי לקבל סיוע לאותו כיוון שברצונו להנחות בו את המדיניות הא"י.

אין, איפוא, לתמוה ביותר על כך, ששוב גברו בתוכנו הספקות בנוגע לקו המדיני שנקטנו בו עד עתה. השיטה של קואופרציה עם השלטון האנגלי, אשר שמנו אותה לקו ולמשקולת במדיניות שלנו, קיבלה שוב ע"י העובדות האלה מהלומות קשות, עד שהיא נראית כאילו מתערערת מיסודה.

ונשאלת השאלה: האם יש צורך ברביזיה של הקו המדיני היסודי שלנו? האפשרית רביזיה כזאת? עלינו לנסות לתת תשובה על השאלות הללו, לא לשם פולמוס עם אחרים, אלא לשם הבהרת הפּרובלימה לעצמנו.

עתה יותר מאשר בכל תקופה אחרת במאת השנים האחרונות בולטת הבדידות היהודית בעולם עד כדי היותה ליגון טראגי חסר מוצא ותושיה. וכשאנו מביטים לארבע רוחות השמים ושואלים, לא לאחיזה נאמנה ובטוחה, אלא אפילו לאותו ה“קש” שבמשל, אשר העם היהודי הנטרף בשבולת גורלו יוכל להאחז בו, איננו מוצאים אפילו זנב אילוסיה לתנחומין. הסתבכות המצב המדיני בעולם, התכונה הקדחתנית לקראת טבח עמים חדש, הצורה החדשה, האנטי־הומנית והאכזרית שקיבלו והולכות ומקבלות התנועות הלאומיות – כל אלה מערמים מסביב לבדידותנו זו הררי אימים שלא ידענו כמוהם בכל קורות ימינו, מרובי התלאות והעינויים. עם שום עם בעולם אין לנו ברית; שום עם בעולם אינו מחוייב מבחינה פורמלית לשלוח למעננו אף חייל אחד למערכה – ומבחינה מעשית בודאי שלא יעשה זאת; שום עם בעולם איננו בעל־דברים שלנו לתביעות ולמשפטים, במסגרת החוק הבין־לאומי. העם היחידי שעמו אנו נמצאים בברית מדינית, שלכל הפחות מבחינה פורמלית קיימים בינינו ובינו קשרי התחייבות ערובים ע"י החוק הבין־לאומי, ואשר לעומתו הננו צד תובע, צד נושא ונותן – הוא העם האנגלי. והברית הזאת אשר במרכזה עומדת ארץ־ישראל, היקף השפעתה משתרע גם על מעמד היהודים בעולם כולו, ואין כל ספק בדבר שבלעדיה היתה יד הגורל אשר ניחתה בנו בתקופה זו פי כמה יותר כבדה ויותר מצמיתה.

כל ההגיון המדיני, כל הכרתנו העצמית והכרת המסיבות שאנו נתונים בהן, כל שכל ישר וראיה נכונה, אינם יכולים לייעץ לנו לבעוט בברית הזאת ולרופף אותה, כי אם להיפך להדק אותה ולשמור עליה. ושמירת הברית אינה כופה עלינו נאמנות עיוורת בכל תנאי ובכל מחיר, היא איננה אומרת הרכנת הראש בפני כל עוול שנעשה לנו, היא אינה אומרת כניעה בפני כל גזירה, בפני כל תחיקה מקפחת, בפני כל התעללות של פקיד קטן או גדול, היא אינה מונעת אותנו ממלחמה על זכויותינו, אף לא ממלחמה נמרצת ביותר. אבל היא מניחה כיסוד בל ימוט באוריינטציה המדינית שלנו, היום כמו אתמול, את השאיפה לקואופּרציה עם השלטון הבריטי, לקואופרציה מתוך הבנה הדדית וגם לקואופרציה מתוך התאבקות קשה. גם בעת הזאת, שהננו כולנו מלאי מרירות ומחאה נגד התנהגות השלטון בימי הדמים והזוועה האלה ונגד המזימות של קיפוח זכויותינו המדיניות, גם כיום כל מחשבה ע"ד שינויים באוריינטציה זו היא חסרת שחר, כשם שהיתה חסרת שחר אתמול, בטרם הוטלנו לתוך התסבוכת הפוליטית החדשה שנוצרה בעקב המאורעות.

יתכן, כמובן, שיווצר מצב, שקואופרציה זו לא תהיה אפשרית יותר, שאנגליה תתכחש לבריתה עמנו ותתנכר לגמרי להתחייבויותיה. אז יהיה זה אסון גדול לציונות ולאומה העברית. אנחנו נוסיף בודאי להשען על כוח־הקיום ההיסטורי שלנו, לא נוציא את הדגל מידינו, לא ניוואש מתקוותינו, לא נחדל ממלחמתנו ומהתאבקותנו על עניננו הצודק והחיונו. אבל זה יהיה אסון גדול. כיום לא הגענו עדיין לידי כך. וזאת היא איוולת מצד אחד ומעשה־הכשלה מדיני מצד שני, אם מי שהוא משתדל להוכיח שמצב זה כבר נוצר ושכבר כלו הקצין.

אכן, אכזבות מרות הנחילו לנו תשע־עשרה שנות הקואופרציה שלנו עם הממשלה האנגלית. אבל לא אכזבות בלבד. האמת היא שגם השגנו ויצרנו איזה דבר בארץ בכוחה של קואופרציה זו, ואין איש בעלום שיכול להוכיח שהיתה או כי ישנה שיטה מדינית אחרת, שבה אפשר היה לנו להשיג יותר. ולא זו בלבד, אלא שגם בימים הנוראים והמרים שעוברים עלינו עתה, כשנבוא לגולל את מגילת החטאים של השלטונות, זו המגילה השחורה והארוכה של זדונות ושגגות, אשר המיטו עלינו ועל הארץ כולה אסונות ופגעים כה מרובים – לא נהיה צודקים כלפי האמת האובייקטיבית אם נאמר כי נחלנו אכזבות בלבד. ישנם גם “אורות מאופל”, ישנם גם הישגים חשובים. אנחנו עמדנו ועומדים זה קרוב לחמשה חדשים במערכה כבדה מאוד, שעלתה לנו בקורבנות מרובים יקרים בנפש וברכוש; המערכה עוד טרם נסתיימה ואנו מצווים להביט עין בעין בסכנות החמורות שאורבות לנו, ולהטיל על כף המאזניים את כל הכוחות ואת כל אמצעי־המלחמה שלנו כדי למנוע אותן. אבל זאת תהיה שוב איוולת ומעשה־הכשלה מדיני, אם נזדרז להודיע על התבוסה שלנו, אם נרצה להחמיר את המצב יותר מכפי שהנהו, אם נכריז “נמכרנו”, וניצור או נעזור ליצור רושם כאילו במערכה זו עומדים אנחנו נוכח חזית אנגלית־ערבית מלוכדת נגדנו.

איננו יודעים כיצד יתפתחו הענינים בארץ, בהמשכם. הננו עומדים עתה ערב בוא הועדה המלכותית. בועדה הזאת כרוכות סכנות מרובות בשבילנו, לא בגלל זה שאנו חוששים שמא עתידה היא להעלות בחקירותיה חומר של קטגוריה נגד מפעלנו; להיפך, אם הועדה תחקור את הענינים חקירה אובייקטיבית, בלתי משוחדת ע“י איזה משפט־קדום מדיני, אי־אפשר יהיה לה לבוא לידי מסקנא אחרת, מאשר לחיובו ועידודו של המפעל הציוני. בתנאים אחרים, היינו אולי אנחנו בעצמנו צריכים לדרוש ועדה כזאת, כדי לגולל לפניה את פרשת מעשינו ושאיפותינו וכדי לנסות להגיע על ידה ליתר יציבות ועקביות בפוליטיקה הא”י מצד השלטונות. אבל יש יסוד לחשוש, שבתנאים הנוכחים הונחה בעצם הצעת הועדה מגמה של קיפוח כלפי המפעל הציוני, ושבאטמוספירה השלטת כיום בפקידות הארץ־ישראלית לא תוכל עבודת הועדה להיות אובייקטיבית לגמרי ולהימלט מהשפעות עוינות ומקטרגות. על כל פנים יעודה לנו כאן מערכה פוליטית חשובה ואולי מכרעת למשך שנים רבות, ועלינו להתכונן למערכה זו כדי ללחום את מלחמתנו, כדי להוכיח בחומר ההוכחה הרב בשברשותנו את צדקת עניננו, וכדי להתייצב במלוא אזננו נגד המגמות הצוררות. לפיכך כל האומר: חרם כלפי הועדה – אומר: בריחה מן המערכה המדינית ומתן שנסה נוחה מאוד לכוחות המתנגדים לנו להגיע על נקלה לנצחונם הנכסף. בחיינו הפוליטיים אין לנו עדיין הוכחה אמפירית שהשגנו איזה דבר ע"י חרמות. אף הנסיון שעמדנו לעשות בכיוון זה בהקשר עם המועצה המחוקקת נשמט מתחת ידינו. אך לא רק אנחנו. בהתנגשות מסוג אחר של כוחות פוליטיים בעולם בשנה הזאת הוכח למדי שלא רק חרם פסיבי אלא אפילו חרם פעיל מאוד, שהשתתפו בו דומני למעלה משלושים וחמש מדינות, ביניהן מעצמות אדירות, גם חרם כזה לא היה אפקטיבי במידה מספיקה כדי להכריע את הכף בהתנגשות זו או כדי להרתיע את המחרם ממזימותיו.

כוחנו אנו בודאי שאיננו בחרם. אנו מצוּוים להלחם, מלחמה אמיצה, מתוך אסטרטגיה נבונה ובתכסיסים אחראים, ללא דפיטיזם וללא הורדת הדגל והורדת הראש. ועלינו לדעת היטב שאין אנו נלחמים באנגליה, אלא בכוחות החותרים להפר את הברית שבינינו ובין אנגליה, ובשיטות פּוליטיות נפסדות האומרות לעשות את התחיבויותיה של אנגליה לגבינו פלסתר.

תרצ"ו

---

סמל בתוך סמל

מאת

יצחק לופבן

מבעד לעננים הכבדים שנערמו על פני האופקים שלנו בימים אלה, הופיעה מעין פיסת־יד קטנה שמושיטה לנו את האות והסמל לאוריינטציה נבונה ותגובה קולעת את התכלית ההיסטורית, אשר אנו מצוּוים עליהן נוכח כל התנקשות וכל מזימת־השמדה הנחרשת על מפעלנו.

בכ“ב סיון תרפ”א היו פרעות בארץ, פרעות חמורות שעלו לנו בהרבה עשרות קרבנות נפש יקרים ובנזקי רכוש מרובים – ופחות מחמשה חדשים לאחר זה, בח' באלול של אותה שנה, פתחה נהלל את מערכת הכיבוש והיצירה החדשה של ההסתדרות הציונית ותנועת הפועלים העברית, בתקעה באדמת ביצות ושממה את היתדות הראשונות למפעל ישובי חקלאי גדול. סמוך לעלית נהלל באה העליה לעמק נוריס; עין חרוד, תל־יוסף, כפר־יחזקאל, גבע וכו', ומלבד העמדות הכלכליות, אשר חשיבותן המכרעת נתגלתה אולי לישוב העברי בצורה בולטת ביותר בימי מצור ומצוק אלה, נכבשו גם עמדות אסטרטגיות חשובות באותו מקום אשר שימש בימים קדומים שער־התקפה והתפרצות לצוררינו לוחצינו הפוליטיים מבין העממים והארצות השכנות.

מפעל זה הראה לנו את הדרך שעלינו ללכת בה ואת המעשה אשר עלינו לעשות, כדי לבנות בסיס נאמן מתחת לשטרי־הזכויות המדיניים שבידינו, אשר כל עוד הם מופשטים ואין מאחוריהם מציאות מדינית עברית, מציאות מוצקה מושרשה בקרקע ובמקורות היצירה הראשוניים, הם עלולים לשמש תמיד אובייקט לנסיונות של ביטול ומתן פירושים מסולפים; וכל עוד משמרת ההגנה הלאומית שלנו לא תהיה ערוכה כחומה בצורה של ישובים תרבותיים, ישובי כפר המשתרעים על פני כל אזורי הארץ, על עמקיה והרריה – יתעוררו כפעם בפעם היצרים הרעים של אויבינו, היצרים של צרות־עין נציונליסטית ויצרי המדבר שלוחי הרסן, שואפי הרג ואבדון, להתנקש במפעלנו ולרצות להשמידו.

חג חמש־עשרה השנה לעליה לעמק, שהרשינו לעצמנו להציג לו זכר צנוע בימים אלה, מפגין את הכיבושים החלוציים ואת נקודות הביצרון שלנו בשעה הטרופה הזאת – אך הוא מפגין לצערנו גם את נקודות התורפה הרבות ומסוכנות שבדרכי ההגשמה. לאור המאורעות האלה דוקא, לאור השתוללות הרצח והטרור ולאור הנרגנות המדינית שנרקמת מסביבנו, אנו יכולים ללמוד היטב מזה אשר עשינו על זה אשר בעוונות הדור הזנחנו מעשותו. ואם אנחנו שואלים את עצמנו בשל מה באונו כל הרעות הגדולות שאופפות אותנו כעת, הרי מלבד המסיבות החיצוניות שבמערכה המדינית, עלינו לומר שהן באו בעיקר בשל זה שהישגי היצירה שלנו, אם כי גדולים הם מפאת עצמם, הם קטנים בכל זאת מכדי לנטוע בלב צוררינו את הכרת ההכרח להשלים עם המציאות היהודית בארץ ועם העליה היהודית כעם עובדה מדינית בל תמוט; בשל זה שנמצאים בארץ אזורים רחבים ורצופים שעדיין לא דרכה בהם רגל ההתיישבות היהודית; בשל זה שבמסילות העיקריות של הארץ, משני צדי הדרך הארוכה מירושלים עד עפולה, אינה נמצאת (פרט לעטרות הסמוכה לירושלים), אף נקודת ישוב יהודית אחת, והוא הדין בדרך ת"א ירושלים (פרט למקוה ישראל ולקרית ענבים), מעכו לצפת וכו' בשל זה שקצרה ידינו מלמלאות את חמש־עשרה השנה האלה במעשי־יצירה כמלוא נפחן וכמלוא האפשרויות האובייקטיביות שהכילו בקרבן. בשל זה בעיקר באוּנו הרעות האלה, ומעמדנו המדיני רופף משום שמעמדנו המציאותי איננו עדיין איתן מבוצר למדי.

העליה לעמק איננה, איפוא, רק פרוגרמה ישובית־כלכלית, כי אם גם פּרוגרמה מדינית, קובעת וחותכת גורל. איש מאתנו איננו יכול להתנבא כעת איך וכיצד תסתיים המערכה הפוליטית שאנו עומדים בה, אך תסתיים איך שתסתיים, אם בנצחונות ואם בנסיונות של קיפוחים נוספים והצרת צעדינו בארץ – שום נצחון לא יהיה ערך של קיימא, אם אחריו לא יבוא אותו מעשה־רב שהוא בלבד מסוגל להפוך, בקנה מידה רחב ובקצב מהיר, את האבסטרקציה של “זכויות מדיניות” לממשות ישובית, ושום נסיון של קיפוח מדיני לא יחזיק מעמד אם ננגח אותו באילי־הברזל של יצירתנו הקונסטרוקטיבית.

חג נהלל ועין־חרוד, חג תל־יוסף וכפר־יחזקאל, חגה של גבע וחגן של כל הנקודות הישוביות, אשר ראשיתן באותה הסתערות ציונית רבת המעוף שבאה לאחר הפרעות של תרפ"א – חג זה אומר לנו, שמעבר למבוכת השעה הנוכחית, מעבר למערכת ההתגוננות שלנו בפני מרצחים ומחבלים, מעבר להתאבקותנו הקשה בשטח המדיני, מעבר לכל אלה צריכה מחשבתנו אנו והמחשבה הציונית כולה להיות מרוכזת בשעה הזאת בארגון הכוחות והאמצעים למען אפשר לנו תיכף למחרת המאורעות עליות חדשות כאלה, יותר גדולות ויותר מרובות, עליות בעמקים ועליות בהרים, עליה לבית־שאן, לעמק החולה, לאדמת צמח, עליה לכל מקום שיש אדמה מוכנה בידים עבריות ולכל מקום שאפשר לרכוש אדמה חדשה להתיישבות יהודית.

וישנו סמל בתוך סמל בזכר־לחג זה, והפגנה בתוך הפגנה. בעצם ימי המצוק והמשבר הכלכלי שעוברים על ישובנו, הכניסו משקי העמק, נהלל, תל־יוסף ועין חרוד, את התשלומים הראשונים לקרן־היסוד על חשבון ההלואה שקיבלו מידה להתיישבותם. בזה ניתנה הוכחה, בצורה הפופלרית ביותר, באותה צורה שקרובה מאוד להבנתם של אנשי החשבון אשר בתוכנו, לאיתנותה הכלכלית של ההתיישבות הלאומי, הקבוצתית כמו המושבית, אשר רבים מאד הזדרזו להכריז עליה כ“עסק־ביש” שכולו הפסד.

הרי לא עברו ימים רבים מאז נשמעה בתוך הציונות הבעל־ביתית אותה מקהלת הלעג והביטול כלפי ההתיישבות הלאומית, שאין אימון בה, שאינה אלא השקעה אבודה, ענין שב“צדקה”, ומתוך כך קמה ההתנגדות לשיטת הפעולה של הקרנות הלאומיות, ואף לקרנות הלאומיות עצמן. הרי עוד בקונגרס האחרון בלוצרן, היו אשר בויכוח הכללי, לאחרי הרצאתו של הד“ר רופין על עשרים וחמש שנות התיישבות, הפטירו דברי לעג מעין אלה על ה”רווחים" שבדה אותם רופין מלבו ועל “החוזים” עם המתיישבים שאין בהם ממש. והנה, אשר לא הצליחו להוכיח לא הלך־נפש ביחס להתיישבות חלוצית זו ולא מראה־העינים של ההתפתחות הנפלאה שהגיעו אליה המשקים האלה, ואף לא המאזנים והטבלאות, תצליח בודאי להוכיח עובדה זו של סילוק התשלומים הראשונים. ואנו רוצים לקוות, שהמקטרגים מאתמול קבלו את העובדה הזאת לא בבושת פנים, כי אם בהרגשה של שמחה על אשר נבואתם הרעה נתבדתה בצורה כה יפה ומעודדת, ויסיקו ממנה גם מסקנות אידיאולוגיות בדבר תפקידי הציונות ושיטת עבודתה בהווה ובבאות.

אכן, לא על נקלה הגיעו המשקים להתפתחות מבורכת זו. שנות סבל והתאמצות למעלה מכוח אנוש נועדו להם בראשונה לעולי העמק האלה, אשר נדרשו ללא שאלו, ועלו אל אדמות השממה והביצות, מבלי לחכות לרשות מאת המוסדות המיישבים, מבלי לחכות לאמצעים ולתקציבים. “התקציב” היחידי שהיה מובטח להם בעת עליתם היה הרצון החלוצי, היתה ההכרה בהכרח ההיסטורי של המעשה שהם נגשו לעשותו, היתה האמונה הגדולה בלבם שיכלו להם לקשיים ולמכשולים המרובים אשר בדרך שהם התייצבו עליו, והבטחון הפנימי שסופם לצאת מנצחים ממלחמה זו שקראו על ישימון הדורות. מי שזוכר את הימים הראשונים, את משכנות הצריפים הסדוקים והאהלים המרופטים, את הדלות הגדולה, הגדולה מאד, בחלק החמרי של החיים האלה, אשר צפצפה מכל הפינות, את המשברים הפנימיים, הנפשיים, את אותו הדשדוּש הנורא מתוך יגע, עקשנות ויאוש כאחד – אי־אפשר לו שלא ישתאה ולא יתמלא יראת כבוד ורוממות לאוצר הכוחות החלוציים והמוסריים שנמצאו בתוך האנשים האלה לבצע את המפעל הזה ולהצעידו עד הלום.

עתה עוד מעט ונטשטשו עקבות מעשה־בראשית. נטעי נעמנים משתרעים בשורות קצובות במקום הקוצים וצמחי־הביצה שכיסו מקודם את השטחים האלה; עצים וצל, ירק רענן ופרי מגדים; בתים בנויים לתפארת, בתי־אוכל מרווחים, רפתות מודרניות, שכלולים טכניים מרובים. ואם כי עוד טרם נסתיימה ההתאבקות, עוד לא הוסרו כל המכשולים, והפרובלימטיקה המשקית עוד לא מצאה את פתרונה השלם – הרי כל פינת חצר וכל פאת שדה בעלית עמק זו, קוראת ומבשרת לנו:

“בסימן הזה תנצחו!”

תרצ"ז

---

וייצמן בפני הועדה המלכותית

מאת

יצחק לופבן

לבות המוני בית⁻ישראל בארץ ובכל רחבי הגולה ליוו בצפיה מתוחה ובתפילה חרדה את הופעתו של וייצמן לפני כס⁻משפט זה שכוננה הממשלה האנגלית כדי לשפוט את מפעלנו בא"י, ואולי גם לחתוך את גורלו למשך שנים רבות. הרגשה משותפת אפפה את כולנו שהופעה זו מחוייבת להיות גדולה וכבירת⁻ביטוי; שעליה להפוך את אותו המכשיר אשר מציעיו ומכונניו אולי התכוונו לעשותו תחבולה למען הוסיף מכשולים על דרך עבודתנו ולמען הנמיך את קומת מפעלנו, להזדמנות היסטורית כדי לבוא במשפט עם שופטינו, ולגולל לפני הממשלה הבריטית ולפני שארית שעת⁻הקהל הנאורה בעולם את פרשת הטרגדיה האיומה שבה מפרפר עם בן מיליונים רבים אשר נמלאה סאת גורלו, ואשר אין לו מוצא ומפלט אחר ממצוקתו הגדולה מלבד זה היחידי שכל תמרורי הדרך של דברי⁻ימיו כבדי התלאות מוליכים אליו.

וייצמן ידע הפעם, כמו תמיד, את גודל השליחות אשר הוטלה עליו. אחת הסגולות הנפלאות של אישיותו הדגוּלה היא זו שהוא יודע תמיד לכוון את השעה, להתעלות עמה ולכוון את עצמו אליה. אחרי ימי הדקלרציה של בלפור, ועידת⁻השלום וועידות סן⁻רימו, הגיעו מחדש ימים הרי⁻עולם לאומה הישראלית. לא רק בגלל הפרעות בא“י ובגלל הנרגנות הפוליטית שנרקמת נגדנו כאן, אלא בגלל התמוטה הכללית של הגולה הישראלית, שאין לה כנראה כל מעצור עוד; בגלל זה שלא רק בגרמניה, בפולין, בליטא וברומניה, ששם מאכלת ההשמדה שלופה כבר וגוזרת על ימין ועל שמאל, אלא מקצה עולם עד קצהו, גם במקום שפזורי ישראל יושבים עדיין בשלוה, כביכול, פעמי הכליון הולכות וקרבות במהירות יותר גדולה מכפי שאנו משערים. ועוד בגלל דבר אחד: יום אל יום יחרד: אם לא עכשיו – מי יודע אם נוכל שוב; אם לא עתה נבצר את התחלת ההצלה שלנו בא”י, אם לא נבטיח אותה מפני מזימות ברוטליות, אם לא נוציא אותה למרחב, למען תוכל למלאות את יעודה, לפתוח את שעריה בפני המוני “צועדי הגאולה” קשי⁻הרוח, הנוהרים לקראתה במר יאושם ובשביב תקותם האחרונה על פני כל שבילי העולם, אם לא תיווצר עתה היכולת להחיש את מפעלנו ולפתוח את כל סגור כוחו למען יוכל לשמש במלואו את המטרה שלה נועד – מי יודע אם לא יבצר מאתנו לעשות את הדבר אחרי כן, על אף בטחוננו ב“נצח ישראל”.

אכן השעה החמורה והסוערה הזאת היא גם שעת מערכה גדולה וכבדה על הצלת האומה – והיא מצאה שוב, כמו במוצאי מלחמת העולם, את שליחה הנאמן ואת מבטאה הראוי לה, בוייצמן.

הנה ראינו אותו ניצב בראש המערכה הזאת במלוא אזנו הרוחני, ראינו את “פני אביר יעקב ההולכים בקרב”; ראינו איך דבריו השקטים, הפשוטים והשקולים היו לנהמת נפש עזה ולשאגת עם אדירה. העדות הזאת קיבלה פתאום אותו מושג נעלה וכולל אשר בצירוף “לוחות העדות”, עדות לישראל, עדות ההיסטוריה הישראלית, העוטה גאון והעטופה יגון וסבל כאחד. הוא שם את עצמו כגשר המקומר על פני גלויות ישראל, המרתק כל שלשלת הדורות; כאילו הוא האיש אשר יצא בראש גולים בימי נבוכדנאצר ושב לארץ הזאת בראש גאולים בימי זרובבל, וגלה שוב עם ר' יוחנן בן זכאי מירושלים ליבנה בימי טיטוס ומשם לספרד, ומספרד שב עם דון יוסף הנשיא לחונן את טבריה ולבנותה; כאילו הוא אשר גורש מאנגליה בידי אדוארד הראשון ושב אליה בימי מנשה בן⁻ישראל ואוליבר קרומבל, כדי להשלים את גלות ישראל ולהכשירה לגאולה; הוא אשר בא ללון את לילה של גלות בפולין בימי קזימירש הגדול, והנה הוא ניצב כאן בראש המיליונים המיותרים, ניצב בגובה הארזים שלו, כאחד השב אחרי נדידת עולם ארוכה וממושכת ובידו החוליה הקיצונית של רתוקות השלשלת, שסחבה עמו מכאן ואשר לא נותקה ולא נפגמה, כדי לחברה שוב אל מקור מוצאה.

כאילו את תולדות חייו סיפר; הוא דיבר בלשון נוכח: “מלחמה קשה נלחמנו עמם, עם לגיונות רומא”; הוא היה באותו מעמד, על גבו חרשו החורשים, הוא אשר נאבק את ההתאבקות הגדולה הזאת בכל התחנות על פני דרך היסורין הארוכה של גלות ישראל; והוא שליחו של אותו מעמד ותובע את עלבונו, את עלבון הדורות המרובים מאז ועד עתה, ואת עלבונה של השעה הנוכחית, כשהמפעל הצודק ביותר מבחינה אנושית והמוצדק ביותר מבחינה לאומית, שהחל העם היהודי הנידח ונטוש המולדת להקים על האדמה הזאת שעליה נולד בתור עם ואליה הוא שב, נהפך לאובייקט של נרגנות, של מזימות הכשלה, של משובת פורעים ותעלולי שליטים. של צרות⁻עין ורשעות מצד אנשים שבעי גורל, אשר לא ידעו מעולם רעב למולדת ורעב לקרקע.

מלים פשוטות היו אלה, אך חודרות ונוקבות תהומות; דברים שקטים אך חדורים עוז, אמונה והכרה⁻עצמית; הם לא באו להתנצח ולקנטר, כי אם לגלות את כוונתה ההיסטורית של הציונות, ולחשוף את התוכן המוסרי והאנושי של דרך הגשמתה, להעלות את הענינים, פלסטיים ומוארים, למען יעידו על עצמם ויזהירו בצדקתם. אין צורך לטעון לדבר הצודק והמוכח – הוא טוען לעצמו, ובמקום שיש מצפון הוא מוצא אליו את דרכו. ואכן וייצמן לא טען בפני הועדה, לא השמש באמצעים ריטוריים, לא נאם, הוא רק תינה את הדברים, העבירם קו⁻קו, מתוך חסכון גדול של מלים, אך מתוך שפע רב של אור⁻נפש. לפיכך היו הדברים הישנים⁻נושנים חדשים כמנתינתם. מה היתה כוונת יוצרי הסטטוס המדיני החדש והמיוחד במינו של א"י, ומה ההוראות הממשיות שנובעות ממנו, מה זה “בית” ומה זאת “עליה” יהודית, מהי אדמה בידי יהודים בארץ זוּ, ומהוּ תוכנה הכלכלי והמוסרי של העבודה העברית והעבודה העצמית, מה הם היחסים המתוקנים בינינו לבין הערבים שאנו שואפים להם, ומה טיבם של הפירושים הכוזבים הניתנים מצד זה או אחר לזכויותינו ולמעשינו – כל הדברים האלה שאנו דשים בהם, לכאורה, יום יום, כאילו יצאו רק עתה מבית⁻היוצר של הנמקתנו המדינית, כאילו קרמו עליהם מחדש עור ובשר והפכו לכוח הוכחה עצום.

אין איש מאתנו יודע באיזו מידה חדרו דברי וייצמן ללבות השופטים הנעלים, ואם כיוונו את מחשבות לבם לטובה על עניננו שהועמד לדין, או לא. אך מה שהשמיע וייצמן במעמד זה פרץ את תחומי המקום והזמן. הועדה המלכותית שימשה בשבילו לא אוזנו של עולם. ואותו מעמד שנועד להיות אפיזודה בהתאבקותנו המדינית, נהפך למעמד מתן⁻הציונות מחדש. מכאן חשיבותם הגדולה של הדברים גם כלפי פנים. העם הציוני נוכח לדעת איזה כוחות עצורים בענין שלנו, איזה גיצים ולהבות בוקעים ממנו, כשיד אמונה מכה על החלמיש הזה. הוא נוכח גם לדעת איך אפשר ואיך צריך לדבר על עניני הציונות במעמד מדיני אחראי, ללא עויתות דמגוגיות וללא שפך מלים נבובות, כי אם בכנות וביושר⁻לב, ולהגיע במלים כה פשוטות לידי עצמה של ביטוי, שהופך להיות משא וחזון. לפיכך כה התרגש העם, לכל שדרותיו ומפלגותיו, לדברי וייצמן.

העם הזה ראה אולי בפעם הראשונה את וייצמן בשליחותו המדינית. רק יחידים ראו אותו בעבודתו בימי מתן הצהרת בלפור. רק שני אנשים יהודים היו נוכחים בדברו את דבריו בועידת השלום. בועידת סן⁻רימו מסופקני אם היה איש מלבדו. כל עבודתו המדינית, המו"מ שלו עם שליטי בריטניה ועם שליטי עולם, מטבע הדברים שהם מתנהלים מאחורי דלתים סגורות. מכל אשר הוא דובר שם, מכל אשר הוא תובע, נלחם, נאבק, מכל הסכנות שעליו להרחיק ומכל הגזירות שעליו לקרוע – מגיע לאזני העם רק הד חלש. על הבמה הציונית והפומבית, כשוייצמן נפגש עם העם פנים אל פנים, הוא מופיע כמעט תמיד כאיש התוכחה, המשמיע דברים כבושים, תובע, כמעט טרחן בתביעותיו, כופה עוּלים, מטיל חובות, דורש קרבנות, הורס קורי אשליות, ושובר כלי⁻זכוכית⁻לבנה בעצם ימי החדווה והתרוממות הרוח, כדי למנוע משיכחה עצמית ולהזכיר את האחריות ואת קשי התפקיד המחייבים מיצוי כל כוחותיו הנפשיים והחומריים של העם למעשה ההגשמה. את זאת אין דרכם של אנשים לשמוע בסבלנות מספיקה, להיפך, דברים אלה מעוררים אפילו לעתים טינא: איזה מנהיג הוא זה, אשר במקום לייסר את האנגלים, הוא מייסר אותנו! עתה ראו את וייצמן באופן בלתי אמצעי בשליחותו ובתפקידו המדיני, שמעו את גאון ישראל מדבר מתוך גרונו בפגישתו עם העולם החיצוני, ראו כי קורן עור פניו – לפיכך הגיש לו העם, העם הציוני כולו ללא הבדל מפלגה וזרם (מלבד אולי שארית זעומה ומבוטלת של מושכי⁻רוק פטפטנים) את תודתו מלב ונפש.

תרצ"ז

---

אם יתקע שופר...

מאת

יצחק לופבן

א

מערכת הקונגרס הציוני העשרים שנכנסנו לתוכה עתה, היא גדושה בסמלים, עמוסה בזכירות וחדורה רצינות עמוקה של שעת התרחשות רבת דאגה וסכנה וגם רבת צפיה ותוחלת. הקונגרס הזה יתכנס מקץ ארבעים שנה מאז נורתה האבן הראשונה לתנועת המהפכה והשחרור של העם העברי בקנה⁻מידה מדיני, והורם בפעם הראשונה דגל ציון, זה הסמל של מרידת עם בגורלו והביטוי לרצונו המחודש לכנס את פזוריו ולמצוא אחיזת קרקע לשרשיו המדולדלים ומידרך⁻מולדת לרגליו הכושלות.

ארבעים שנה – ימים כימי דור⁻המדבר, ונפתולים כנפתולי דור⁻המדבר. ארבעים שנה של תעיה ושהיה מושכות, של “קיטה בדור”, של מסה ומריבה, ריגון וריטון, של עדת⁻קורח וקברות⁻התאוה – ואעפי"כ שנים של מפעל אדירים, של התקדמות, של תמורות גדולות וכיבושים מרובים. מעל הר העברים של המציאות הציונית החדשה, אנו משקיפים עתה אחורנית על התקופה הזאת, ואם כי לעתים אנו דומים בעיני עצמנו כרשעים לעתיד לבוא, והדרך שעברנו אותה נראית לנו כחוט של שערה, וההישגים כה דלים לעומת הצורך ולעומת האפשרויות האובייקטיביות שנתגלו לפנינו במשך הזמן הארוך הזה – הרי בסיכום הכולל, כל אשר עשינו, כל אשר השגנו וכל אשר כבשנו, לא מעט ולא נקלה הוא. הציונות אולי איחרה הזדמנויות שונות, אולי נתנה לשעות⁻כושר שתעבורנה עליה ללא ניצול מספיק – אך את נדרה לא חיללה. בדורה הראשון היא מילאה את תפקידה בזה, שהפכה, כפי הגדרתו המצויינת של וייצמן באחד מנאומיו הפּוליטיים, “את האפס לאחד” ופתחה את האפשרות “להפוך את האחד למאה”; בזה שהביאה את עניניה לאותה הנקודה שממנה מתחיל בעצם המספר והמנין בהוויתה הממשית; בזה שהפכה אידיאה מופשטת, מוזרה ומתנגדת לא מעט לכל התפתחות היסטורית שגורה ומקובלת, שהיהודים לא האמינו בה והגויים בודאי שלא התייחסו אליה ברצינות מלאה – לגורם של כוח במציאות הארץ⁻ישראלית ובמציאות המדינית של העולם.

למחרת הקונגרס הציוני הראשונים, רשם הרצל בספר⁻הימים שלו: “בבזל יריתי אבן הפינה למדינת היהודים. אם אשמיע את הדבר הזה בקול רם, יגעה כל העולם בצחוק. אך מקץ חמשים שנה יוכח כל אדם כי אמת נכון הדבר”. והנה חסרות עדיין עשר לחמשים השנים הללו, וכל אדם יודע כבר “כי אמת נכון הדבר”, וצחוקו של עולם נדם כליל, והוא מקשיב ברצינות לשמע הסיסמא הזאת שחרגה מתוך תחום הפרויקציה והפכה בעיה מדינית אקטואלית, שעליה נועצים ראשי⁻ממלכות ושופטי ארץ. יש לרשום את הדבר הזה על לוחה ההיסטורי של הציונות כאחת התחנות החשובות בדרך התאבקותה וכיבושיה, אם כי אנו מתייחסים בסקפטיציזם רב לגופו של הרעיון הזה כיום, פוסלים אותו במסיבות שהוא הועלה כעת לדיון על הבמה הפוליטית ונכונים להלחם בו. עצם הדבר, שזה אשר היה כה ערום ועריה ביום הולדתו בבזל, הגיעה עתו עת דודים ונעשה בבחינת “ותצלחי למלוכה” – קובע דרגא חדשה בהרחבת מושגיה ובהעלאת ערכה ומשמעותה של הציונות בהכרה המדינית של העולם. המלים “מדינה יהודית” אשר עוד תמול שלשום היו נחשבות כפרובוקציה בחוגים המדיניים הרשמיים באנגליה ואף בחוגי חבר הלאומים בג’יניבה – נהפכו למונח כשר ותקין בשקלא⁻וטריא הפוליטית ובמסכת הפירושים שמסביב למנדט. ואם כי יש בו במונח זה לעת עתה רק הודאה במקצת והוא מזדווג כיום עם א"י מחולקת ומקוצצת, שאין אנו רוצים להשלים עמה, הרי זה ניסוח רחב יותר של זכותנו, והוא פותח מקורות חדשים להתגברות כוחנו בהתאבקותנו הנמשכת. “המודה במקצת – חייב”; ומה שחל היום על חלק, יש בו מלכתחילה סגולת ההתפשטות על השלם.

ב

אכן, העולם איננו גועה בצחוק – אך העולם היהודי חיל אחזהו כיולדה: אם כשר הדור ואם כשרו התנאים, אם לא תהיה זאת לידה שלפני הזמן, אם עשר השנים החסרות להשלמת חמשים שנות ההריון שאותן צפה הרצל באספקלריה המאירה שלו, אינן השנים העיקריות הדרושות לגמר הבשלתו ופיתוחו של העובר למען לא יולד נפל? שעת לידה בכלל היא תמיד שעה של סכנות מרובות, ולפיכך גם שעה של חלחלה ופחדים. ותגובתה השלילית של התנועה הציונית, לכל חלקיה, על התכנית הזאת שהחלה מנסרת בעולם הפוליטי, מקורה באינסטינקטים בריאים ובאחריות היסטורית רבה. “מדינת יהודים”? – אכן זאת היא משאת הנפש ותפילת הדורות, זהו הדגל שהורם בבזל, זאת היא הבשורה המעודדת שעמה בא הרצל לעם היהודי המדוכא והמיואש, זאת היא התכלית האחרונה. אך מהי “המדינה” הזאת שאותה אומרים אנשי⁻המדינה הבריטים להציע כפתרון לפרובלימה הארץ⁻ישראלית המסובכת, שנסתבכה ונתחדדה ביותר בשנת הדמים האחרונה? האם יש בה חלל⁻חיים בשביל העם היהודי ומרחב פעולה למאמצי תקומתו, או שמא אינה אלא מלכודת, שכוונתה להפקיע ע"י פיצוי סמלי⁻פורמלי את זכויותינו הממשיות והחיוניות?

ממשלת המנדט והתנהגותה במשך השנים, המגמה המתמדת שלה לצמצם את זכויותינו, לקפח את עליתנו, להגביל את יכולת עבודתנו והתפתחותנו בארץ, לא עוררה אימון בתוך הציבור היהודי, שממנה, מן האיניציאטיבה שלה, תבוא פתאום מתנת ההרחבה וההרוחה, שהיא תיענה ללא שאלו ותתן לנו תוספת זכויות במקום שאנו מבקשים רק שמירה נאמנה על הזכויות הקיימות. האם מאהבתנו את המנדט ואת הסטטוס המדיני שנוצר על ידו ועל יסודו בארץ, אנו דבקים בו כל כך? אכן, יש בזה בודאי משהו משל הרגל, משהו משל חשש להמיר דבר שנוסינו בו, שאנו יודעים כבר את טיבו, את מוצאיו ומבואיו, בדבר שאיננו יודעים עדיין מהו ומה פשרו. אך לא זה בלבד. המגרעות והליקויים שבמנדט ידועים לנו היטב, “על גבינו חרשו החורשים” במשך כל השנים הללו ואנו קורסים לא פעם תחת נטל אכזבותיו. אבל אנו גם למדנו במשך הזמן הזה לדעת את ערכו ואת הכוח הקונסטרוקטיבי הצפון בו. כל עוד המסגרת המשפטית הבין לאומית הזאת קיימת, הרי כל הגזירות, ההגבלות הקיפוחים והקיצוצים, אינם אלא בחינת חזיונות העשויים לחלוף. זה שלהלכה אין הממשלה בעלת המנדט שליטה שלטון מלא בשטח שנמסר לה לפקדון, איננו מונע ממנה אמנם את היכולת הממשית לעשות בו ככל העולה על רוחה, ואעפי“כ הוא משמש תריס גדול בפני שרירות הלב, ובסיטואציה מדינית ידועה עלולה ה”הלכה" הזאת לבוא על שכרה. על כל פנים משאיר לנו הסטטוס הזה אפשרות ידועה, אם כי מוגבלת מאוד, לא להיות רק נשפטים, אלא גם לשפוט את השופטים, להתדיין, לתבוע, להזעיק את רגש הצדק של העולם, אם כי לא תמיד הוא נענה ולא תמיד אפשר לסמוך עליו.

לפיכך אין בו באותו השם המקסים בלבד “מדינת יהודים” לשובב את לבנו, אם אין בו תוכן, מרחב וסמכות המניחים את הדעת, ולפיכך אין אנו מקדמים את התכניות הללו ב“נעשה ונשמע”. יתכן שבין אלה אשר העלו עתה את התכנית הזאת על הפרק ישנם אנשים שאין בלבם מרמה, שהם רואים באמת בדרך זו את האפשרות להמציא פתרון לשאלת א"י, החמורה מאוד גם מצד היחסים שבינינו לבין הערבים וגם מבחינת עמדתה של ממשלת המנדט. אף אלה מתכוונים בודאי בשורה הראשונה להקל על עצמם ולדאוג לאינטרסים הבריטיים. אך יתכן גם שלא הישם אלוה אמונה בצדקת הענין שלנו, וכוונתם היא להקל גם עלינו. אין מן הנמנע כלל שיש גם איזה חשבון מדיני חשוב בשביל אנגליה לבקש פתרון בדרך כזו, שהאינטרסים שלה יעלו בד בבד עם טובת הענין שלנו. לא פסו בודאי אמונים, ואין הדבר מוטל בספק שיש חלק בין אנשי⁻המדינה של אנגליה שחושבים כך. לולא זה היה מצבנו הרבה יותר חמור, אם לא לומר חסר⁻תקוה. את שכר הרצון הטוב הזה לא נקפח; ועם כל התנגדותנו הנמרצת לתכניות הפורחות, איננו גוזרים על עצמנו שלא להאזין ולא לשמוע ולא לשקול כל הצעה שיש בה ממש והמבטיחה יכולת של עליה והתיישבות ושל יצירת כוח יהודי גדול בארץ. אך אנו דוחים בשתי ידים, ונזעיק את כל העם היהודי ואת מעט היושר והצדק שנשאר בדעת⁻הקהל הפוליטית של העולם להתקוממות ולמלחמה תקיפה בכל נסיון העשוי לקצץ ולצמצם את חלל⁻החיים ואת שטח הפעולה שלנו ולהכניסנו לתוך מיטת⁻סדום, בין אם תחת אפריון צבעוני של עצמאות סמלית ובין אם לאו.

ג

המושב האחרון של הועד הפועל הציוני הביע, באופן ברור ובצורה שאינה משתמעה לשני פנים, באזני הממשלה הבריטית ובאזני העולם הפוליטי שמחוצה לה, את דעתה המאוחדת של התנועה הציונית בשאלה זו. תנועתנו לא היתה מעולם תנועה נציונליסטית, שכל תוכנה איננו אלא לספק אמביציות קטנות או גדולות של שואפי פאראדות ותיקי⁻מיניסטרים או אמבסדורים. אנו צריכים ורוצים אדמה לחיות עליה, לבנות עליה את חיינו, את חיי המוני בית⁻ישראל המצוקים, נטושי⁻מולדת וחסרי אחיזה בעולם; אנו רוצים בחיים עצמיים על האדמה הזאת, בחיי חירות ותרבות; אנו רוצים בבטחון הנפש והרכוש ובאפשרות של התגוננות בשעה שבאים להפריע את הבטחון הזה בכוח של התנקשות ברוטלית. זאת היא נקודת⁻המוצא היחידה לכל דיון שלנו בשאלות פּוליטיות, ואין שום שכר ושום פיצוי אחר שיכול להזיז אותנו מנקודה זו. כל ההצעות שעולות ותעלינה על הפרק, תיבחנה לאורה, והיא תשמש לנו קו ומשקולת לכל הכרעה שנדרש לה.

אין אנו יודעים אם המלחמה המדינית הפּרבנטיבית, שמתנהלת עתה ע“י שליחיה המוסמכים של ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית, תצליח להדוף לאחור את נחשול הסכנות ולכוון את מסקנות הועדה המלכותית ואת קביעת הקו הפוליטי של הממשלה האנגלית בדרך הרצויה לנו. יתכן שאנו הולכים לקראת התאבקות חדשה על גורל מפעלנו ועל עתידנו המדיני, שלא ידעה הציונות כמוה מאז היותה. אנו כבר למודי נסיון רב במלחמתנו הפוליטית, עד כדי שלא להבהל גם מפני מסקנות קשות ומפני נסיונות חמורים של פגיעות בנפש מפעלנו. חומות רבות פרצנו בדרכנו הסוררה, ונפרוץ בודאי גם את החדשות שתקומנה. רק לפני שנים מעטות עמדנו פנים אל פנים נוכח גזירות אשר היו נראות לרבים כאילו הן חתומות בחותם של דם ואין לקרוע אותן יותר – ואעפ”כ נקרעו ופינו מקום לעליה גדולה ולשגשוג בלתי שכיח של מפעלנו. אפשר כי הפעם מסקנות הועדה המלכותית יהיו יותר קשות להזזה מאשר מסקנות ועדת⁻שאו וגזירות פספילד – אז נדרש למאמץ יותר גדול ולמלחמה יותר מרה. אבל החלטיות ודברים קבועים ומוצקים במידה כזאת שאינם נתונים לשינויים ולתמורות – אין בשטח זה.

אך יתכן גם שאנו הולכים לקראת דבר אחר לגמרי, לקראת תפקידים שלא הסכנו להם ושלא נוסינו בהם עד עתה; לקראת מידה של אחריות היסטורית חדשה שלא ידענו אותה עדיין; לקראת צורות ארגון ופעולה בתוך מעמד מדיני שונה לגמרי מזה שאנו רגילים בו, בין אם הוא יכָּפה עלינו באונס ובין אם ניווכח לאחר בדיקה ושיקול⁻דעת רב שיש בו פתח⁻תקוה להמשך עלייתנו והתפתחותנו בארץ במידות המתאימות לצרכי האומה ולרצון תקומתה. איננו רשאים להתעלם גם מאפשרות כזאת, על אף הסקפטיציזם הקשה שלנו ועל אף התנגדותנו. אפשר כי זה אשר פחות מכל אנו חפצים בו כיום ופחות מכל הננו מוכנים לו, הוא קרוב יותר לבוא. ויהיה בזה משגה כבד מצדנו אם נטמין את ראשנו בחול ונסמוך על כוחה של הריזולוציה החגיגית שלנו כי תסיר מעל הפרק ענינים הרי⁻גורל. לקראת שתי האפשרויות הללו אנו צריכים להיות מוכנים: גם נכונות של מלחמה במלוא אזננו, וגם נכונות של כניסה במלוא היכולת ובמלוא האחריות לתוך המצב החדש. לקארת שתי האפשרויות הללו עלינו ללכד את כוחות האומה ואת כוחנו אנו, את כוחה של תנועת הפועלים העברית, שבימי הכרעה אלה מוטל עליה ביחוד החלק הכבד ביותר בנטל האחריות והתפקידים.

הקונגרס הציוני העשרים יהיה קונגרס של הכרעה, במובן שונה לגמרי מכפי שהיינו רגילים להשתמש עד עתה בהגדרה זו. הוא עלול להיות קונגרס הרה⁻עולם. עליו יוטל לפסוק ולהכריע בשאלות בעלות משקל היסטורי ששום קונגרס מבין תשעה⁻עשר הקונגרסים שקדמו לו, ואף הקונגרס הראשון בתוכם לא ידעו כמותן. הוא יצטרך לשמש הפגנה כבירה לרצון במראהו ובהופעתו הפנימית והחיצונית, אשר דברו יפול בכוח ובכובד רב על כפות המאזנים שבהן נשקלות עתה עתידותינו.

השקט בציבור היהודי בארץ ובגולה והאנרציה שבה מתנהלות הכנותינו לקונגרס זה, אינם נמצאים בשום התאמה לגודל השעה, לכובד האחריות ולחומרת המצב שאנו נתונים בו. “אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו?” אפשר שהמתיחות הגדולה שבה חיו הישוב העברי והתנועה הציונית במשך השנה האחרונה, הקהתה במקצת את רגישות הציבור לגבי ערכם ומשמעותם של הימים שאנו עומדים בהם. תפקידנו הוא להוציאו מתוך עמעום זה של ההכרה – וציבורנו אנו, ציבור הפועלים, נתבע בשורה הראשונה לשבור את האנרציה גם אצל עצמו וגם אצל אחרים וליצור אטמוספירה של אקטיביות, של מתיחות, של חיל ורעדה לקראת קונגרס זה, גדול התפקידים וכבד האחריות שהננו הולכים לקראתו.

תרצ"ז

---

על חוט השערה

מאת

יצחק לופבן

בשעה שנכתבות השורות האלה אין איש מאתנו יודע עדיין אל נכון מה מהותם ומה תוכנם של הפתרונות שעומדים להציע. אך במידה שניתן לנחש בידיעות השונות המנסרות מסביב לשאלה זו בזמן האחרון, הרי נראה הדבר שחלוקת הארץ לשתי חטיבות מדיניות, היא ההצעה הפופולארית ביותר בחוגים המדיניים באנגליה גופה, כמו גם בדעת⁻הקהל הפוליטית שמחוצה לה. ואכן זה חדשים מספר, מאחרי שעזבה הועדה המלכותית את ארץ⁻ישראל, אנו חיים תחת הרושם של ההצעה הזאת, ואם אנו רוצים למצוא הגדרה נכונה להרגשה שממלאה אותנו במשך כל הימים האלה, אין לנו נכונה מזו שרשם הרצל בראש דבריו אל העם העברי במוצאי הקונגרס הששי: “הנה נבקעה הדרך – והבקע חוצה את לבבי”. בסיטואציה שונה לגמרי, אבל דומה במקצת מבחינת ההכרעה ההיסטורית שבה, ממלאה גם אותנו אותה כפילות של הרגשה, המתרוצצת בתוך עצמה ועם עצמה, הדוחה ומקרבת כאחד, ואי⁻אפשר לה לבוא לידי גיבוש, כל עוד הענין שאנו דנים בו אין לו עדיין לא גוף ולא דמות⁻הגוף, ועוד טרם חרג מתוך המסגרת של דיון פּרינציפיוני גרידא.

אפשר שלא היתה עוד כשעה הזאת בקורות הציונות אשר תדרוש מאתנו מאמץ נפשי כה גדול ומידה כה רבה של אחריות, למען כוון בהכרעתנו הפנימית ליעודם של הימים שאנו הולכים לקראתם. חבר אחד כותב: “לא על חבל אנו הולכים, כי אם על חוט של שערה”. ומן ההיסטוריה המדינית של העולם וגם מן ההיסטוריה שלנו אנו למדים, שבין ה“שנסה” הגדולה לבין האבנטורה המסוכנת אין לעולם מרחב יותר גדול מאשר חוט שערה כזה. בשעה שישנה הברירה בידים, הרי בינת העולם הפשוטה וחסרת⁻הדמיון אומרת תמיד להתרחק מן הספק, לא לחרוג יותר מדאי מן ההרגל, לקיים במידה שאפשר את מעט הברי והודאי, אם גם דל ועלוב הוא, ובלבד שלא לקפוץ לתוך האפלה ולא להתסכן.

ויש להודות על האמת, שאילו הועמדנו בפני ברירה כזאת, בין האפשרות לקיים את ה“סטטוס⁻קוו אנטה” של שנת 1935, כלומר בין אפשרות של משטר עליה והתיישבות, במידות פחות או יותר הגונות, ובין הצעה על חלוקת הארץ ו“מדינה יהודית”, שבמסיבות הקיימות, מן ההכרח שתהא מוגבלת ומקוצצת תחומין, לא היינו בודאי מהססים הרבה והיינו נאחזים בברירה הראשונה בשתי ידים, יהא אפילו מתוך הכרה שאף חצי מתאוותנו לא יתמלא ואף רבע מצרכינו לא יסופק, ושהבטחון לא יהיה שלם ושכפעם בפעם יבואו הדברים לידי התנגשויות חמורות בין הערבים ובינינו. מצב זה שנראה לנו אתמול כה ירוד וכה קשה, כה מרובה עינויים ומחוסר אויר לנשימה, זה שמתוכו נאנקנו תמיד, שעמו נאבקנו כה מר, שנגדו היתה מכוונת מלחמתנו ומחאתנו, שרצינו לשנותו – מרחף היום נגד עינינו כמעט כאידיאל נכסף. יותר מזה: ישנם כאלה, וביניהם מנביאי המכסימליזמוס בתוכנו, המוכנים אפילו להשלים מלכתחילה עם מצב גרוע מזה, מתוך הסתמכות על כוחו של הזמן הקורע גזירות ופורץ הגבלות, ובלבד שלא לשנות לע"ע מן המטבע הקיים, שעמו הורגלנו, ושלא להיכנס לתוך מעמד נסתר וזר לנו, שאת הסכנות שבו אנו מרגישים כבר, ואת ההרווחה שבו אין אנו יודעים עוד.

אך, דא עקא: במידה שאפשר להעריך את מצב הענינים כיום, נראה הדבר שברירה כזאת אינה נתונה כלל בידינו. בנו קוימה כיום, כפי הנראה, אותה המימרה הידועה של גיתה: Du glaubst du schiebst – und du wirst geschoben“! (“חושב אתה שהנך דוחף – ואינך אלא נדחף”). לא רק שיש אלטרנטיבה שניה, עגומה מאד, של חוסר עליה וקפאון יחד עם חוסר בטחון מתמיד, אלא יתכן גם שאין אלטרנטיבה כלל, ואנו נדחפים בכוחן של מסיבות שאינן תלויות בנו אל הדרך הצרה הזאת, ברוחב של חוט השערה. אם בשבילנו התחום הפוליטי של שאלת א”י משתרע בין השאיפות שלנו ושאיפותיהם המתנגדות של תושבי ארץ⁻ישראל הערביים, הרי מתקבל הרושם שהתחום הפוליטי שבו אומרת הממשלה האנגלית להביא את השאלה הזאת לידי הכרעה הוא הרבה יותר רחב והוא מקיף ענינים של האימפּריה שאין להם כל מגע בלתי אמצעי עם מסכת השאלה שלנו. לא כל הנכתב בעתונות, אף בעתונות הגדולה בעלת השם העולמי, הוא בבחינת “תורת משה”. אבל לידיעות האלה מתקשרות גם כמה עובדות המעידות על הנסיון להעלות באמת את האמיר עבדללה כגורם, או כמכשיר חדש על הבמה הפוליטית; מסעותיו של האמיר ללונדון ואח"כ לתורכיה, התכונה הרבה מסביבו, החשיבות שהעתונות התורכית מייחסת לנסיעה זו, התהילות והתשבחות שעתונות זו מפרסמת על חשבונו של אדם אשר עד אתמול רישומו כמעט שלא היה ניכר בחיים הפוליטיים של חלק עולם זה, ואף דיבוריו של האמיר עצמו, כאילו היה הוא כבר ה⁻Homo novus המשכל את דבריו מתוך זהירות של שליט ומוכן להטיל אותם מחר על כף המאזנים של התסיסה המדינית בארצות המזרח הקרוב – כל זה משווה לידיעות בעתונות משמעות יותר רצינית מאשר להשערה סתם. ויתכן הדבר שהנה רותקנו שוב אל החבל⁻המושך של ספינה זרה, ומישהו צירף אותנו, שלא מדעתנו, לקואליציה חדשה של כוחות בחלק עולם תוסס ומסוכסך זה, כפי שהיה הדבר לא פעם גם בימים הקדומים, כשישבנו עוד ישיבת⁻עם בארץ זו, וכפי שהיה במידה רבה גם במוצאי⁻המלחמה העולמית, בימים שניתנה לנו הצהרת בלפור.

אכן, גורל זה להיות נסחפים בחבל⁻המושך של אניות זרות, הוא גורלם של כל העמים הקטנים והחלשים בעולם מימים ימימה, מי שבעצמו אינו יכול למשוך אחרים – נועד תמיד להיות נמשך ונדחף ע“י אחרים. לפעמים מגיעים עמים שונים בדרך זו אל חוף מבטחים; אף את זאת ראינו עין בעין בדורנו אנו, בהנחל גויים מחדש, בימי שידוד המערכות כתום המלחמה הגדולה. אך לפעמים נהפכים עמים ע”י כך לכדור⁻משחק על פני גלים זדוניים של אינטרסים לא להם, ועלולים להטרף או להתנפץ אל סלעי בגידה או מרמה. אף את זאת אנו יודעים היטב מן ההיסטוריה המדינית של העולם. לפיכך אנו עומדים תוהים, מהססים וחרדים לכל המתרחש ונרקם כיום בעניננו ומסביבו, ואנו שואלים את עצמנו: לאן אנו הולכים, יותר נכון: לאן אנו נדחפים – לקראת שנסה היסטורית חדשה או לקראת אבנטורה אפלה?

אשרי אדם היודע פשר לכל דבר. אשרי אלה שהצילם אלהים מספקות וחננם באוריינטציה מהירה, והם מסוגלים לקפוץ גם בשעה הזאת ישר לתוך ויכוח של שיגרא: בעד ונגד. אבל השאלה איננה עומדת עתה בשום אופן ופנים בתוך שטח זה. השאלה היא: הנה נקלענו לתוך מצב מסויים, שאין אנחנו הגורם היחידי ואף לא העיקרי בו, שהוא מעורה בתסבוכת של גורמים וכוחות פועלים הנמצאים מחוץ לתחום ה“הן” וה“לאו” שלנו – מה עלינו לעשות וכיצד עלינו לפעול כדי להנצל מן הסכנות האורבות למפעלנו ההיסטורי מההתפתחות הזאת, שבודאי לא שאפנו אליה ולא רצינו בה, והיא באה בניגוד להתכוננותנו הנפשית והמעשית כאחד?

שהדנו במרומים, שלא היינו מעולם מדוחקי הקץ הפוליטיים. הציונות התחילה את פעולת הבנין שלה בימים של סתימת⁻חזון מדיני. העליה השניה, ראשית תנועת ההגשמה החלוצית, החלה בימים שכל החלומות הפוליטיים נתקפלו והונחו בקרן⁻זוית, בימים שהעליה היתה נתונה בסימנה של “הפתקא האדומה” וההתיישבות בסימנו של “הדונם” הבודד. אופקים לא הבהיקו ופרספקטיבות לא שקקו לקראתנו. ואנחנו הזדיינו בסבלנות רבה לפעולת בנין אטית, מתמדת ומתמלאה מטיפה לטיפה. ואף בשעה שהבהיקו פתאום האופקים, עם הצהרת בלפור, היו רבים מאתנו שקיבלו את הבשורה הזאת בלב חרד, לא רק משמחה אלא גם מדאגה רבה: אם לא מוקדם יותר מדי בא לנו הדבר, בטרם היינו כוח מספיק בארץ, בטרם יצרנו לזכויות הפורמליות האלה את נושא⁻הזכויות הריאלי; אם לא יסיח הדבר את דעתנו מתפקידנו הנכון, ולא יכניס אותנו לתוך עולם של הזיות פורחות, אם לא יעורר כוחות שטנה, אשר יעמדו לנו למכשול? בדוחקי⁻הקץ הפוליטיים ראינו תמיד רודפי⁻רוח. נגדם היתה מכוונת עיקר מלמתנו בפנים הציונות במשך עשרים השנה האחרונות. אנחנו לא נתנו למהגים ומצפצפים הללו, אשר שפכו את לעגם על “הקטנות” שאנו הולכים בהן, אשר הכריזו עלינו כי הפכנו את הציונות הפוליטית לחברה של עליה והתיישבות – אנחנו לא נתנו להם להפריע אותנו מעבודתנו, ולהוציא אותנו מתוך אצטגניינותנו, זו שאמרה לנו תמיד כי מעולה לעולה, ממפעל למפעל, מנקודת ישוב אחת לשניה, הולכים וקמים המסד, העמודים והקירות שעליהם ינוחו אח"כ הטפחות המדיניות. כל מלחמתנו הפוליטית היתה נתונה לכך, לאפשר לנו את ההמשך והרציפות של עבודתנו המעשית ללא הפרעה. לא ביקשנו הצהרות חדשות ולא רדפנו אחרי הגדרות נוספות. והנה באה התפתחות זו שקוראים לה “מפנה”, שאין אנו יודעים עדיין את תוכנה ואת מהותה, אבל אנו מרגישים כולנו שהיא באה בטרם זמנה, שהיא הרת סכנות ועלולה להוסיף סבכים חדשים בענין המסובך למדי בלאו הכי, שהיא עתידה להעביר אותנו בכור של נסיונות קשים ולהעמיד במבחן את כוח⁻העומס שלנו בשטחים שונים לגמרי מאלה שהיינו רגילים בהם עד עתה. השאלה איננה ואינה יכולה להיות איפוא: מי בעד ומי נגד? כי אם איך לכוון את ההתפתחות הזאת במידה שאפשר לטובתנו, ואיך לכוון את עצמנו לקראתה, למען נוכל לעמוד בכוחות מלוכדים וביכולת מחושלת נגד סכנותיה, ולמען נוכל להפיק ממנה במידה הגדולה את הפוטנציה האצורה בה בשביל עתידות מפעלנו.

התקלה הגדולה ביותר שיכולה לארע לנו בשעה הזאת, כשהחזית שלנו צריכה להיות אחידה ורתוקה כלפי חוץ, היא המריבה הפנימית והויכוח הנצחני; כאילו החכמה המדינית מצווה לנו להתגודד למחנות מחייבים ולמחנות שוללים, לאומרי “לאו” ולאומרי “הן” ולהוכיח זה לזה מי שומר יותר על טהרתה של האידיאה הציונית. המשל מאוגנדה הוא חסר כל שחר. מלבד חשיבות הרגע והסיטואציה של הכרעה בכלל, אף ניצוץ של דמיון אין כאן לא בתוכן הדברים ולא בצורתם, לא במסיבות הפוליטיות החיצוניות ולא בתנאים הממשיים שבה נתונה כיום הציונות ומפעלה. אז אמר חלק אחד להמיר את ציון באפריקה, את מולדת ישראל במולדת של כושים, בדבר הנמצא לגמרי מחוץ לאופקה ההיסטורי של הציונות, ושגם מבחינת “מקלט ליל” היה מוטל בספק. הפעם אין כדבר הזה ואף לא שמץ של דבר דומה לו. רק אלה שאוהבים למשמש תמיד בזרי הדפנא העתיקים ולהתחמם לאורם של מעשי⁻גבורה אשר חלפו, יכולים להעלות השוואות כאלה, כשם שהווטרנים של נפּוליאון היו מעלים תמיד את זכר הקרב ע“י בּרקוֹלה כשהיו נאנחים על התפארת שגזה. אבל חכמה מדינית אין בזה להרים את הסיסמא הזאת ולרצות לעשותה נס ל”מלחמת אזרחים" בציונות, בעצם השעה שבחזית החיצונית הועמדו הדברים על חודה של סכין.

יתכן, כי צודקים אלה שחושבים שבעצם ענין החלוקה ישנה סכנה גדולה. אבל אין כל ספק בדבר שסכנה כפולה ומכופלת צפויה לנו מחלוקה רעה, מגבולות מקוצצים, מחלל⁻חיים מצומצם ומסמכות מקופחת. וכאן, בנקודה זו, נמצא כיום קוטב מלחמתנו המדינית. מבחינה פרינציפיונית אמרה הציונות את דברה הברור בשאלה זו; בהחלטות הועד הפועל הציוני שנתכנס בירושלים באביב זה, ניתן ביטוי מקיף ושלם להתנגדותה של הציונות לכל פתרון שיש עמו קיצוץ וקיפוח איזה שהם, בשטח או בזכויות, והובעה הדרישה לקיים את המנדט במלוא תוכנו ורוחו. בסטדיה הראשונה של התפתחות הדברים לקראת התאריך הראשון של מסירת הדו“ח ע”י הועדה המלכותית, התרכזה הפעולה המדינית בידי שליחיה הנבחרים והמוסמכים של ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית, והם עמדו ועומדים על המשמר ועושים את שליחותם באמונה, במסירות, באחריות רבה, מתוך השקעת כוחות ומאמצים כבירים. מטבע הדברים הוא שהפרשה הזאת של הפעולה המדינית אינה ידועה לרבים: אך במידה שגונב אלינו שמץ מנה, אפשר לומר בבטחה, שנעשתה פעולה מקיפה ואינטנסיבית מאוד, שלא ידענו דוגמתה עד היום, שלא הוזנחה שום הזדמנות אשר לא נוצלה, שלא נשאר שום כפתור ושום גלגל, שיש להם או שיכולה להיות להם השפעה על מהלך הענינים, שעליהם לא לחצו ואותם לא הניעו, או שלא ניסו ללחוץ עליהם ולהניעם ולהכניסם לתוך המערכה המדינית. פרט לגלגל אחד שלא הונע ואי⁻אפשר היה להניעו עד עתה – זהו גלגלה של האומה הישראלית. פעולה מדינית⁻ציבורית רחבה אי⁻אפשר היה לעשות על יסוד של שמועות פורחות והנחות מופשטות, שאיש לא ידע ואינו יודע גם כיום את מהותן ואת תוכנן הנכון. עתה הגיעה השעה לכך. עתה נוכח התאריך השני של פרסום הדו“ח ומסקנותיו, הגיעה השעה לגייס ולהכניס לתוך המערכה את צבא ה”רזרבה" הגדולה הזאת שנקראת עם ישראל בעולם. אפשר שנצטרך לנסות להפר את כל התכנית הזאת לאחר שיוודע לנו תוכנה, ובודאי שנצטרך להלחם מלחמה נמרצת על תיקונים בפרטים, על הרחבת התחומין והרחבת הסמכות, אם יתברר לנו שהתכנית בכללותה היא גזירה שאין לקרוע אותה, או שניווכח כי זאת היא הצעה, אשר מבלי לוותר אף על זרת אחת משטחה האחיד והשם של א"י, היא יכולה להתקבל על הדעת כפתרון זמני, באין כל ברירה אחרת. על כל פנים עלינו להיות מוכנים גם מבחינה ארגונית וגם מבחינה נפשית למערכה הגדולה הזאת שצריכה להיות רבת היקף ואפקטיבית ביותר.

ואנו צריכים להיות מוכנים לעוד דבר אחד, וגם לשם כך ואולי בעיקר לשם כך דרוש לנו כיום ריכוז כוחות העם וליכודם בחזית אחידה של עצה ותחבולה. אנו צריכים להיות מוכנים להיכנס לתוך התקופה החדשה תהיה מה שתהיה, ביכולת גדולה, שבכוחה להפוך במשך הזמן הקצר ביותר זכויות פורמליות לעובדות ממשיות וליצור מכשירי⁻הגשמה בעלי כוח⁻מתיחה גדול, גם בשביל תנאי מיצר וגם בשביל תנאי רווחה; ביכולת שבה בעצמה צפון הכוח הפורץ גבולות ומרחיב תחומין, ואשר תתן בידינו אמצעים גדולים לעליה, לבנין, לקרקע, להתיישבות ולצרכי התגוננותנו; ביכולת חמרית ורוחנית כאחת, למען נוכל לעמוד בנסיון ולהתבצר בפני הסכנות האורבות לנו מבחוץ ומבפנים.

והסכנות מרובות וחמורות הן. אלה שמבחוץ ידועות לנו היטב ואין להרבות עליהן דברים. אך ישנן גם סכנות מבפנים, שעוד טרם עמדנו עליהן. אם יקום דבר החלוקה, בין אם למורת רוחנו ועל אף התנגדותנו ובין אם בהסכמתנו, הרי נעמוד בפני הנסיון הראשון של יצירת חיי⁻מדינה עצמאים, שנגמלנו מהם זה קרוב לאלפיים שנה. מה שעשינו עד עתה בא"י לא היה בו משום יצירת הוויה מדינית עצמאית. כל זמן שבארץ זו נמצא כוח זר – היה יותר קל בשבילנו לסדר את עניננו מבפנים, באשר אימת הכוח הזר הכריחה אותנו תמיד לשמור על מינימום של אחדות החזית. כשנעמוד ברשות עצמנו, כשנצטרך להקים מנגנון של חיי⁻מדינה, של אדמיניסטרציה, של חקיקה, של שיטת מסים ומכסים, של חיי חברה ויחסים כלכליים, הרי אם לא תעמוד לנו האחריות ההיסטורית והמשמעת הפנימית, עלולים אנו לאבד מהר מאוד את מעט העצמאות שתינתן לנו. בשטח זה אנו בבחינת “כלבים מוכים” ולמודי נסיונות מרים מן העבר הרחוק, ויתכן שכאן הוא אחד המקורות של הסקפטיציזם שלנו לגבי עצם השאלה הזאת.

וישנן עוד סכנות. על פני האופק עומד צלו של סילוֹן לוי; עומדת הרפרזנטציה של ההתבוללות היהודית, אשר למרות הנסיון של גרמניה, עדד נשמת⁻העבדים שוכנת בקרבה, והמלה “מדינת יהודים” עולה באפה מקטורת באף השטן. היא כנראה, לא תשתוק ל“שערוריה” הזאת (לא בגלל זה שירושלים חסרה בה, אלא בגלל ש“מדינה” ישנה בה) ותנסה לשים את מקלותיה בגלגלים שלנו. מכל הסכנות המרובות – זאת היא אולי הסכנה הפחות חמורה. ואעפי"כ אין לנו להתעלם ממנה ועלינו להיות מוכנים גם למערכה הזאת שבעורף חזיתנו.

תרצ"ז

---

למיצר או למרחב?

מאת

יצחק לופבן

מועצת מפלגת פועלי א“י שנתכנסה עתה בתל⁻אביב, היתה הכינוס הגדול הראשון בציונות, אשר העביר את הדין⁻וחשבון של הועדה המלכותית, את הצעותיה ומסקנותיה, וכמו כן את החלטות הממשלה האנגלית על הפּוליטיקה העתידה שלה בא”י, תחת בקורת ציבורית מקיפה ובוחנת. זה ימים רבים לא זכור לנו, לא בתנועתנו ולא בתנועה הציונית בכלל, מעמד כזה לגודל של מתיחות ולדיון רציני וכבד⁻אחריות. תוך הרגשה משותפת בחשיבותם ההיסטורית של השעה והענין, העלתה המועצה ביטוי מלא וממצה לדאגותינו ולחרדת⁻נפשנו, נוכח המפנה המכריע בגורל עתידו של המפעל הציוני שהועמדנו לפניו. משנה רצינות וריכוז הוסיפה לדיון הזה ההכרה, כי כל מה שאנו נאמר במועצה הזאת וכל מה שנסכם בה, לא לעצמנו בלבד זה יהיה מכוון ולא את עמדת תנועתנו בלבד זה יקבע, אלא שעמדת תנועתנו היא הקובעת והמכוונת ממילא במידה מכרעת את עמדתה של ההסתדרות הציונית כולה בשאלה גדולה ונכבדה זו. ואם כי לא חשבנו מלכתחילה להגיע כבר במועצה הזאת לידי מסקנא אחרונה ופסקנית, ידענו שתבונתנו הקולקטיבית, המנוסה והמבוגרת, שאינה נתפסת לעולם לדוקטרינריות ולדמגוגיה רברבנית ואינה נרתעת מפני הקשיים והמכשולים המתייצבים לפניה, נתבעת בשעה זו לקבוע את האוריינטציה הראשונה בבעיה החמורה שהועמדה במרכז חיינו.

א.

האם למיצר או למרחב? זאת היתה השאלה שרחפה באולם המועצה, שעמה נאבקו המדיינים והמתווכחים, שעליה ביקשו תשובה מתוך שכלם השוקל, נסיונם, כושר הערכתם, ומתוך ניחוש בתעודות החדשות שנתעשרנו בהן ע“י הדו”ח של הועדה המלכותית. וצריך להודות, שלא היו כלל חילוקי⁻דעות בעצם הערכתן של התעודות האלה. בדו“ח של הועדה המלכותית משמשים בערבוביה אורות וצללים. אפשר לומר אפילו, כי בחלק התאוּרי שבדו”ח זה מרובים האורות על הצללים. הצגת הבעיה היהודית בקשר עם א“י, מבחינה היסטורית, הגדרת תוכנו וכוונתו של המנדט, הערכת המפעל היהודי, מבחינה כלכלית, תרבותית וחברתית, לא זה בלבד שיש בהן כדי להניח את דעתנו, אלא הן מהוות מיסמך פּוליטי בעל ערך עצום לחיזוק תביעותינו ולביצור זכויותינו. זאת היא התעודה הרשמית והמוסמכת הראשונה, שבה נתפרש, על יסוד חקירה מהימנת ובאופן שאינו משתמע לשני פנים, אשר היה סתום עד היום בפרשה זו שנקראת המנדט הא”י. הזכות ההיסטורית היהודית על א"י, כוונת המדינה היהודית המונחת ביסודם של הצהרת בלפור והמנדט, התאם המפעל היהודי, שאיפותיו ותביעותיו לתוכנו של המנדט – כל זה אושר וקויים באופן גלוי ומפורש בתעודה זו.

אולם בה בשעה שהוכרה הזכות והוצדקה התביעה ונתקלס המפעל, עלה הכורת על עצם המנדט כדבר בר⁻קיימא וכדרך מדינית להגשמת ההתחייבויות הכלולות בו. במידה רבה דומה הדבר לזובחי⁻אדם, שמפטמים את קרבנם ומאכילים אותו מעדנים ומשמנים בטרם שבאים לנעוץ בו את המאכלת. לא בכוונה ברוטלית כזאת, ויתכן אפילו שללא כל כוונה רעה מלכתחילה, נהגה כך הועדה המלכותית כשבאה לתנות את גודלו של התוכן, לשבח את התפקיד, להלל את המעשה, כדי להוכיח לבסוף שהכלי הזה לא יצלח להכילם.

אכן, הועדה שטתה בהרבה מכל הדינים⁻וחשבונות שהיו עד עתה בקשר עם א"י. היא לא באה כמו ועדת שאו בשעתה, או כמו ועדת הייקרפט לפניה, לחפות על כשלונה של האדמיניסטרציה הארץ⁻ישראלית באמתלאות ובבדיות; היא אינה מדברת על נישול, על חוסר כוח קליטה, ואינה מנסה לגולל במישרין או בעקיפין את האשמה על היהודים. היא גם אינה הולכת בקו ההתנגדות הקל, ואינה מציעה, כדרך הועדות הללו, לקיים את המנדט קיום פורמלי בלבד, אגב הרקת תוכנו וביטול כוונתו. להיפך, את הצעותיה ברוח זו היא מקדימה ומסיימת בכל לשון של הדגשה, כי אין בהן בהצעות הללו משום פתרון ומשום תיקון ואין הן ממלאות את ההתחייבויות הכלולות במנדט כלפי היהודים. אבל יותר מכל הועדות שקדמו לה מוציאה הועדה המלכותית פסק⁻דין משמיד וממגר על המנדט עצמו, אשר מטעמים פוליטיים אובייקטיביים אין, לדעתה, כל אפשרות להמשיך בו ולקיימו.

בהערכת החלק הזה שבדו“ח של הועדה, לא היו, איפוא, ואי אפשר היה שיהיו חילוקי דעות במועצה. אין כל ספק בדבר שהועדה חרגה מתוך תחום סמכותה בעצם גישתה לשאלה זו. בקביעת תחומי הסמכות שלה הודגש במפורש, וזה חזר ונשנה בכל פעם שהוזכרו הועדה המלכותית ותפקידיה בנאום או בהודעה רשמית, כי ניתנה לה הרשות לחקור ולבדוק ולהציע הצעות בדבר מניעת ה”קובלנות" בדרך הגשמת המנדט ולא בדרך ביטולו. וביטול המנדט איננו רק במסקנא שאינו בר⁻הגשמה, אלא גם בעצות ה“פליאטיביות” ההופכות אותו מתעודה המקנה זכויות לתעודה הגוזלת זכויות, מחוקה מסייעת ומקדמת את הבית⁻הלאומי היהודי לחוקה החוסמת בעדו ומקעקעת את יסודותיו. זה לא היה בשום אופן בסמכות של הועדה, וזה עומד גם בסתירה מוחלטת לכל אותה העדות שהועדה עצמה מעידה בדו"ח שלה על תוכנו של המנדט ועל טיבו ומהותו של מפעל היהודים בארץ.

לפיכך, בלי כל קשר לקביעת יחסנו להצעה השניה, הרדיקלית, של הועדה, דחתה המועצה בכל תוקף את המסקנות הללו. “לא המנדט נכשל – הכריזה המועצה בגילוי⁻הדעת שלה – אלא נכשלה האדמיניסטרציה שתפקידה היה להגשימו”. על זה מעידה עדות חותכת כל השתלשלות הענינים בארץ במשך 18 השנים האחרונות, וזה נובע גם מן החקירות והעובדות שהעלתה הועדה עצמה. יתכן שנוכח המצב שנוצר בארץ ע“י האדמיניסטרציה הזאת ובאשמתה, נוכח האובסטרוקציה שלה הבלתי פוסקת כלפי המנדט וחובותיו, נוכח מעשי התעתועים שלה, אשר במקום להשתדל ולהתאמץ להתיר את הסבכים שנגרמו ע”י תפקידי המנדט, היא עשתה את כל אשר היה לאל ידה כדי לסבך אותם עוד יותר, בצדיה ומתוך כוונה תחילה להביא את המנדט לידי דיסקרדיטציה – נדחפה הועדה המלכותית למסקנא זו. אותה הפקידות האדמיניסטרטיבית, שלא עלה בידה להוליך שולל את הועדה ולהטיל עליה את המנטליות שלה ואת השקפותיה לגבי הערכת חובת המנדט מבחינה משפטית⁻מדינית ולגבי יכולת הגשמתו מבחינה כלכלית⁻מדינית – הצליחה מאד להשליט עליה את הנחותיה המלאכותיות בנוגע ל“פחד הערבים” ול“פחד מפני הערבים”, תוך ניפוח כוחה והפרזת מידת היקפה של התנועה הערבית, ותוך העלאת ציורי⁻אימים על הקיר מכל מה שצפוי לה לאימפּריה הבריטית, באם תבוא להגשים את התחייבויותיה בתוקף הדרוש. וכך נולדה המסקנה הזאת, הפוגעת פגיעה מצמיתה בזכותנו הקדושה והערובה, והמשוללת יסוד ושורש במציאות, שנגדה אנו מצווים לאסור מלחמה בכל הכוח והאמצעים שברשותנו.

ב.

אך התקוממותנו נגד המסקנה המסולפת והמסלפת של הועדה ונדרנו להלחם מלחמה תקיפה ואמיצה על קיום המנדט במלוא תוכנו וחובותיו – יש בהם עתה במידה רבה משום “נדרי זרוזין”. לא היה במועצה ואין בודאי בכל רחבי הציונות איש שיכול להביא סמוכין לדעה ולאמונה, שאת הגשר הזה, אשר במשך 18 שנה כירסמו עכברי האדמיניסטרציה הא"י את עמודיו, והועדה המלכותית שלחה באחרונה אש בשני קצותיו – אפשר לשפץ מחדש עד כדי שנוכל להמשיך עליו את דרכנו בבטחון. אם כי אין אנו מזלזלים בערך כוחנו הפוליטי ובכושר מלחמתנו, מוטל הדבר בספק אם כוחנו מגיע עד כדי לכפות למשך זמן רב על הממשלה ועל הפקידות העושה את רצונה, פּוליטיקה שהיא למורת רוחה ואשר כל מעיניה נתונים להכשילה ולהוכיח את אי⁻אפשרותה. גם אם יעלה בידינו לנחול נצחון פורמלי במלחמה זו, הרי למדנו היטב מתוך הנסיון כמה שליחים לכחש⁻המדיני וכמה דרכי עקבה לפני הפקיד הגדול והקטן כדי לשים נצחונות כאלה לאל. באש⁻היריות משני הצדדים, מצד ההתנגדות הברוטלית של הערבים ומצד הסבוטג’ה העוינת של הפקידות, קשה לחשוב גם על המידה המינימלית ביותר של תנאים מסייעים הדרושים לעבודתנו. לפיכך ריכזה המועצה את דיונה באלטרנטיבה השניה שהועדה המלכותית מציעה אותה אגב המלצה נלהבת ורואה בה את הדרך היחידה והבטוחה למלא את התחייבויות הממשלה האנגלית כלפי היהודים והערבים כאחד – בשאלת החלוקה.

חילוקי הדעות שנתגלו במועצה בשאלה זו, היו רק במידה מעטה מאד חילוקי⁻דעות פּרינציפיוניים, אם אנו יכולים בכלל ורשאים לקבל את החלוקה כפתרון או לא. המועצה התרכזה בעיקר בבדיקת הענין לגופו ובהערכת מהותה של ההצעה שמונחה על שולחנה, אם יש או אין בה יסוד למו“מ עם הממשלה האנגלית ואם בתוך הקוים הכלליים של ההצעה אפשר להכניס תוכן, שיאפשר לנו את המשך מפעלנו ההיסטורי, את הרחבתו ואת ביצורו, מתוך בטחון יותר גדול מאשר עד עתה. וצריך להודות, שעמדת השוללים היתה מלכתחילה חזקה יותר. די לתנות את צרכי האומה העברית המרובים, את צרכיה לעליה ולגאולה, שגם גבולותיה ההיסטוריים של א”י ודאי צרים הם מלספקם בשלימות, כדי לבוא לידי יאוש למראה הגבולות המוצעים למדינה היהודית; די להזכיר שא“י כבר נתחלקה פעמים בתקופת שלטונו של המנדט הבריטי, ודי להעיף עין על המפה, על המפה השלמה של א”י, כדי להיווכח שזה אשר אומרים להנחיל לנו כמדינה גודלו כזנב הלטאה; די לעיין בדו“ח, בקיצורו וקיצור⁻קיצורו, כדי לראות את הפרצים שבסמכות ואת התנאים המגבילים השזורים במתנה זו, העלולים להפוך את המדינה היהודית לשם מחוסר תוכן; די לציין שירושלים, זה הסמל הנישא למשאת⁻נפש העם, וזו המציאות החשובה בת 75 אלף תושבים יהודיים, הוצאה מתוך תחום המדינה – כדי להעלות את הדמות של א”י רסוקה ומנותחת, קטועת ראש ונטולת לב. די לקרוא בשמה של דגניה ובשם המפעל ההתיישבותי שלנו, הישן והחדש, בעמק הירדן המזרחי, זה הפאר התרבותי והגאווה הכיבושית של תנועתנו, ראשיתה של ההתיישבות העובדת ועריסתה של התנועה הקיבוצית, אשר במתיחת קו קצר נגזז פתאום כאשר גוזזים פאת שער – למען העלות בלבנו זעף של סירוב. ולבסוף, די להזכיר כיצד החליפה כבר ממשלה זו את הבטחותיה ואת הכרזותיה עשרות מונים, ואיך נתנה בכל פעם מכשול על גבי מכשול לפני מפעלנו – למען נטיל ספק בכנות ההצעה הזאת בכלל וברצון הנאמן לקיימה אפילו בצורתה. כל אלה היו נימוקים חזקים וקולעים מאד בידי השוללים, שכוונתם היתה להוכיח כי זה אשר הוצע לנו ע"י הועדה אינו אלא פיקציה גרידא, מדינה בעלת חלל⁻חיים מוגבל מאוד, בעלת בקיעים וסדקים עד שצלתה מרובה מחמתה, והיא מושטה לנו מיד לא אימון בה.

ואמנם לא היה אף אחד בין המחייבים שלא יודה בליקויים ובחשדות האלה, ואשר יבוא ויציע: כזה ראה וקבל! את ההצעה הקונקרטית, בתוכנה ובצורתה שהוגשה לנו, דחו גם המחייבים הקיצוניים ביותר. אבל מבעד לענני הסקפטיציזם המקדירים את ההצעה, לא יכלו לבלי לראות גם את האור הגנוז בה ואת השנסה ההיסטורית המקופלת בתוכה, אם ע“י המשך של מו”מ עם הממשלה האנגלית יעלה הדבר להכניס בה תיקונים ממשיים בכל הנוגע לשטח, לסמכות ולטכניקה המדינית של ההוצאה אל הפועל. לא היתה ואי⁻אפשר שתהיה לנו בנידון זה איזו אשליה שהיא, כי ע“י מו”מ פוליטי מוצלח ביותר אפשר יהיה להכליל כיום בתוך המדינה היהודית המוצעת את כל זה שאנו רוצים שיהא כלול בה. עלינו להילחם על כל שעל של אדמה, על כל אמה של גבול, על כל תג של סמכות – אך גם אחרי כל התיקונים הנדרשים והנכספים ישארו בודאי הגבולות מקוצצים וחלל⁻החיים מצומצם למדי. ואעפי“כ יש בה בהצעה מתוקנת מעין זו כדי להעתיק את מפעלנו אל עמדת⁻כוח חדשה, שתעלה את מידת יכולתו, תגביר את כוח⁻דחיפתו ותפתח לפניו אופקים לגידול ולהתבצרות, שלא ידענו כמוהם גם בימים המזהירים ביותר של ה”סטטוס קוו אנטה".

אין איש מטיל ספק בצדקת ההנחה, שבלי שטח קרקע מספיק גם עצמאות מדינית, ערובה ובטוחה, אין בה ממש. שאיפתנו לחרות מדינית לא היתה מעולם שאיפה לנוסחאות ריקות, לסמלים ולתוארים, כפי שנאמר בגילוי⁻דעתה של המועצה, כי אם שאיפה להצלת המוני היהודים מידי עושקיהם ושוסיהם. לריכוזם והשרשתם באדמת המולדת. ואעפי“כ יש בו בכוח מדיני אמיתי, ולא פיקטיבי, גם משהו מאקוויוולנט של שטח. עצם היכולת להעתיק את חיינו הכלכליים והציבוריים בארץ מן המסגרת של רשות לתוך מסגרת של חובה, ממרות חיצונית למרות פנימית⁻עצמית; עצם האפשרות להסדיר את עניני הייצור והתצרוכת, המסים והמכסים, החקיקה ומשק⁻הקרקע והמים, לפי צרכינו אנו – יש בהם פוטנציה כלכלית עצומה וכוח קליטה גדול. ואם נוסיף על זה גם את החלק שאינו ניתן להשקל ולהמדד הכרוך במסכת זו, ואשר גם בו צרורים בודאי כוחות מניעים חזקים ומקדמים; ואם נוסיף עוד את האלטרנטיבה הראשונה שבפי הועדה, שכבר נכנסה לתוקפה, המשפילה אותנו עד דכא ושוללת מאתנו כל סיכוי לגידול ולהתפתחות – הרי ברור יהיה לכל למה לא יכלה המועצה לקבל שום דעה שיש עמה שלילת המו”מ מלכתחילה על יסוד ההצעה הנידונה.

המועצה לא יכלה להתעלם מן העובדה, שזה אשר אמרנו תמיד כי עלינו לגולל מחדש לעיני העולם הפוליטי באירופה ובאמריקה את שאלת היהודים ואת שאלת א“י כפתרון לשאלת היהודים – דבר זה נעשה עתה, בעקבות הדו”ח והצעותיה של הועדה המלכותית, במידה שאין למעלה ממנו. הפרשה נתגוללה לכל אורכה ורוחבה. הענין נהפך למאורע מדיני כביר המרתק ומעסיק את התעניינותו של העולם לא פחות מאשר המאורעות בספרד וכל אשר מסביבם, ואולי עוד למעלה מזה. ויש רושם שהנה נוצרה שוב שעת כושר, אשר מי יודע אם ומתי תחזור שוב. מי מאתנו בא עד נבכי ההיסטוריה ויודע את דרכה ונתיבותיה? רק לדוקטרינרים נוקשים ניתנה כיום הנבואה והידיעה; בשבילם כל דרגות ההתפתחות גלויות מראש, הם יכולים למנות כדרך שמונים מטבעות, אחד לאחד, את כל השלבים שהיא צריכה לעבור בהם עד שתגיע למקום המיועד. אבל ידיעה מדויקת זו לא ניתנה לבני תמותה פשוטים, אשר נסיונות חיים ונסיונות היסטוריים מלמדים אותם יום יום מחדש, שישנן קפיצות ושישנם יוצאים⁻מן⁻הכלל; שישנן שעות⁻כושר אשר אם מבזבזים אותן פעם שוב אינן חוזרות, וישנן סיטואציות מיוחדות במינן שבהן נעשים אפשריים דברים אשר בהשתנותן שוב נחסמת הדרך לפניהם. לפיכך עלינו להזהר מפני פסקנות נמהרת וודאית יותר מדי.

אין כל ספק בדבר שיש לאל ידנו למגר על נקלה את ההצעה הזאת, עד שלא ישאר ממנה שריד ופליט. גם הערבים אינם צוהלים לקראתה; הם רואים בה תבוסה מדינית עצומה לעצמם, והם מניעים את כל הגלגלים כדי להכשילה; גם הפקידות הארץ⁻ישראלית אינה מקדמת אותה בלב שמח, והיא בודאי עושה או תעשה מצדה כל אשר בכוחה כדי לבטלה. בעזרת הערבים ובעזרת הפקידות הארץ⁻ישראלית נוכל בודאי ל“נצח” את ועדת פיל, על כל פנים בחלק זה שאנו דנים בו. אבל מה יהיה אחרי ה“נצחון” הזה? מתוך כל הספקות המרים האופפים אותנו ומתוך כל הבקורת החמורה שלנו, אנו שומעים קול תובע ומזהיר, לבל ננהוג בקלות⁻דעת עם ה“הן” וה“לאו” שלנו בנידון זה.

בחלל מועצת המפלגה היה מנסר הקול הזה והשרה עליה חרדת אחריות גדולה למצב אשר הועמדנו בו. היא לא פסקה הלכות “בעד” או “נגד” חלוקה, מבחינה פּרינציפּיונית. היא סיכמה רק את יחס התנועה להצעות המונחות לפניה, ואמרה: את הראשונה, את זו שבאה לבטל את המנדט או לסלף את הוראותיו – אנו דוחים בכל תוקף; את השניה, המציעה לנו מדינת יהודים קצוצת שטח ופגומת סמכות, איננו יכולים לקבל באותה צורה שהובאה לפנינו. אבל היא לא שללה את האפשרות של מו"מ על בסיס ההצעה הזאת ולא אסרה על עצמה ועל ההסתדרות הציונית לבחון כל הצעה מתוקנת שתובא לפנינו, ולדון בה מתוך שיקול⁻דעת וכובד ראש.

תרצ"ז

---

בתחתית ההר

מאת

יצחק לופבן

א

פירושו הנכון של הקונגרס הזה (העשרים) וקביעת מקומו בקורותיה של הציונות, אם כאפּיזודה עתירת דמיון וקשת⁻רוח, ואם כמפנה היסטורי רב⁻תקוה ותושיה – יבואו רק במרוצת הימים הקרובים. מזלה של השאלה המרכזית, שבה היה שרוי הקונגרס העשרים, לוטה עכשיו ערפל רב. המאורעות המדיניים בעולם, שהולכים ומסתבכים מיום ליום, וכל המתרחש מסביב לעצם השאלה הזאת בעולם הערבי וגם על פני הבמה הפּוליטית הבין⁻לאומית, מקדירים במידה רבה ברגע הזה את האוריינטציה שלנו, וקשה לנחש עתה לקראת מה אנו הולכים. אף חילוקי הדעות הפנימיים בשאלה זו, החוצים את כל המפלגות והזרמים בציונות, מונעים בהחלט את האפשרות לסמן קוי⁻הערכה אובייקטיביים. המדבר בענין זה כיום, אינו יכול לומר שהוא מדבר בשם הכלל; בשם עצמו הוא מדבר, והערכתו היא בהכרח הערכה סובייקטיבית, אם כי הוא משיח בודאי גם את מחשבת הרבים שדעתם כדעתו.

שונה היה הקונגרס הזה מכל הקונגרסים אשר לפניו. המראה הגדול של מקראי ציון הראשונים, לא היה אלא מעין חגיגת בראשית. בתוהו ובוהו של הפּרובלימטיקה היהודית בזמן ההוא נקשר, בעסק גדול, הקשר הראשון במסכת האורגים של ההיסטוריה היהודית החדשה, מבלי שידע איש נאמנה, אם יהיה המשך להתחלה זו ואם לא תשאר זאת רק אחת מאגדות הגאולה, שכה רבות מהן חרותות על לוח דברי⁻הימים של כמיהת⁻החירות היהודית. התביעה שיצאה מן הקונגרס ההוא אל העם היהודי הנבוך, המושפל והמדוכא, היתה תביעה לאמונה, לרצון, להכרה תיאורטית בערכה ותפקידה של ה“אוטואמנציפּציה” – אבל העם לא הועמד אז בתחתית ההר של גורלו ולהכרעתו הפנימית לא היה עדיין ערך יוצר או קובע עובדות מדיניות. בהתפתחות שבאה במרוצת השנים בציונות, גם בזו שלאחר התמורה המדינית הגדולה שחלה עם הכרזת בלפור והכיבוש הבריטי, שימשו הקונגרסים רק תחנות מעבר בהתאבקות המושכת של התנועה הציונית על מפעלה: מ“ויכוח כללי” ל“ויכוח כללי”, מתקציב לתקציב, מאכזקוטיבה לאכזקוטיבה! בפני הכרעות גדולות לא הועמדו הקונגרסים האלה. הם נכנסו לתוך מסלול של שיגרא וכמעט תמיד אפשר היה לקבוע מראש, מה יאָמר וכיצד יאָמר ומה יעשה בכל קונגרס וקונגרס. אף המפעל הציוני עצמו, שעליות וירידות, גיאות ושפל, חלו בו חליפות, לא חרג ולא התכונן לחרוג באופן רציני מתוך המסגרת שנתכנס לתוכה, ושינויים “מהפכניים” לא היו צפויים לו.

והנה קרה דבר אשר איש מאתנו לא פילל ולא שיער כי יתרחש לבוא בזמן כה קרוב. בגלל מסיבות הידועות לכולנו, שאין צורך להתעכב עליהן כאן, חרג הענין הציוני מתוך מסגרתו הקבועה ושודדו מערכותיו. זה שרק מרחוק נראה לנו ומרחוק נמשך עלינו חסדו; זה שרחף לפנינו תמיד באחרית הימים, שלא יכולנו ולא רצינו לקבוע את קצו ואת תאריכו; זה שלקראתו אמנם חתרנו ולו היו מכוונים כל רחשי הלב הטמירים וכל הסבלות והמאמצים הגלויים שלנו בארץ, אך נמנענו מלדבר בו, מלקרוא בשמו, שלא בזמן ושלא בשעת הכשרה – הפך פתאום לבעית השעה. מדינת היהודים, עצמאות מדינית ליהודים בא“י, בחלקה של ארץ⁻ישראל – לא כמשא⁻נפש שלנו בלבד, לא כמאוויים רחוקים ולא כתביעה, אלא כתכנית ממשית למחר, המוצעת ע”י האימפּריה הגדולה ביותר בעולם ששלטונה פרוש על הארץ הזאת והעולה לדיון רציני על במת העמים כענין תכוף ואקטואלי – זאת היא קפיצה של ההיסטוריה, שהעמידה אותנו תוך פּרובלימטיקה חדשה, אשר לא ידענו אותה עד היום, והרסה את חומת השיגרא של הקונגרסים ושל סדר⁻היום הציוני.

אכן, שונה היה הקונגרס הזה, שונה במסיבות החיצוניות שבהן התכנס, שונה בתפקידיו הפנימיים, שונה בתביעותיו כלפי התבונה המדינית שלנו. לפניו הועמד ענין הקובע את גורל הציונות, לא למשך השנתיים הקרובות, כרגיל וכנהוג עד עתה, אלא הקובע אולי את גורל ההיסטוריה היהודית למשך דורות רבים. והוא תבע מאתנו את המידה הגדולה ביותר של ריכוז, אשר אנו מסוגלים לה, את ההסתלקות מכל חשבונות וטינות צדדיים, מכל התנצחות מפלגתית והתמודדות אופּוזיציונית, את ההתקדשות לגופו של ענין, במלוא ישוב⁻הדעת והאחריות הקולקטיבית.

האם היה כך הקונגרס הזה? האם נענה הוא לאשר תבעה ממנו השעה הזאת, והאם נענינו אנחנו לאשר הטילה עלינו השעה הזאת כלפי הקונגרס?

ב

רק בגלל מציאותו של חלק מכריע ומגובש בתוך הקונגרס אשר על אף חילוקי⁻הדעות שבו בשאלה זו, הוא אמון על משמעת פנימית ועל אחריות ציונית חמורה – יצא הקונגרס הזה בשלום מאימת הכאוס וההרס שרחפה עליו. סיעת מפלגתנו העולמית, שהתכנסה בצוּריך למועצה מיוחדת בשאלה זו, שבוע ימים בטרם שהתכנס הקונגרס, היא אשר נתנה לקונגרס את כיוונו ואת תוכנו, והיא אשר קבעה את גורלו. יש משהו לומר על עצם הסיעה, הופעתה ודרך עבודתה בקונגרס הזה. “סיעת העבודה” זו הכוללת תמיד את כל צירי ארץ⁻ישראל העובדת, כלומר גם את “השומר⁻הצעיר” – התכנסה בקונגרס הזה באיחור זמן וטיפלה רק בשאלות הארגוניות השוטפות, אך לא בשאלה המרכזית והפרינציפּיונית. והסיבה לכך היתה, שבה בשעה ש“השומר הצעיר” הופיע בשאלה זאת בעמדה מוחלטת, “מוניליטית”, מלכתחילה, ללא כל תקוה שיקבל עליו את הכרעת הסיעה – עמדה מפלגתנו העולמית בתוך עצם הבירור והדיון הפנימי ולא סיכמה עדיין את עמדתה. לפיכך ראינו הכרח בדבר להביא מקודם את הבירור שלנו לידי סיום וסיכום בתוך תחומי המפלגה – דבר שבתוך הסיעה המשותפת עם “השומר⁻הצעיר”, היה בלתי אפשרי, והיה נהפך בודאי ל“דיספוט” עקר וחסר תוצאות. לא היתה קיימת, איפוא, “סיעת העבודה” בשאלה זו בקונגרס, אלא סיעת מפלגת העבודה העולמית, מפלגת ה“איחוד”. ואם כי החברים מן “השומר הצעיר” ראו בזה סימן של הרס ופירוד פנימי, נהפכה העובדה הזאת לגורם קונסטרוקטיבי ומלכד גם בשביל התנועה הציונית וגם בשביל תנועתנו אנו.

אחרי התאבקות פנימית קשה מאוד במשך ימים ולילות רצופים, סיכמה סיעתנו את עמדתה וקבעה שורה של הנחות אשר שימשו מצע להחלטת הקונגרס בשאלת עתידה המדיני של א“י – שהיתה לציר העיקרי שעליו סובב הקונגרס הזה ובה נתמצה כל תוכנו. ניסוחה של החלטה זו הוא זהיר מאוד, מוגבל בכמה הגבלות ומוקף סייגים וסייג לסייגים – ואעפי”כ תהיה זאת טעות לחשוב כי היא פרי של פשרה וחכמה של עורכי נוסחאות. מלבד אולי פיסקא אחת ויחידה, המחייבת להביא באסטדיה מסויימת את השאלה להכרעה אחרונה לפני קונגרס נבחר מחדש, דבר שעלול לדעת רבים לגרום לתסבוכת פנימית מיותרת בתהליך הדיון וההכרעה, הרי באותו שלב שבו נמצא הענין הנידון בשעה זו, לא יכול היה הקונגרס לקבל שום החלטה אחרת גם אילו היה מורכב כולו ממחייבים קיצוניים. הויכוח הפנימי החמור בין מחייבים ושוללים היה לנו מבחינה זו לברכה רבה, באשר הוא כפה עלינו לשון של זהירות, למען לא ניווקש באמרי פינו, לא נשרוף אחרינו את הגשרים שהלכנו עליהם עד עתה בטרם שהננו בטוחים כי מצאנו קרקע מדיני מוצק אחר תחת כפות רגלינו, ולמען לא נחליש ע"י פזיזותנו את כוח מלחמתנו על תיקונים הכרחיים בהצעה הנידונה, שמבלעדיהם לא נוכל בשום אופן לקבלה.

מה שנדרש היה בשעה הזאת לשליחיה המדיניים של הציונות – נתן הקונגרס ע"י החלטה זו בשלמות. הוא נתן לנבחריו יפוי⁻כוח להיכנס במשא⁻ומתן ולהשתתף באופן אקטיבי בכל דרגות התפתחותה וגלגוליה של השאלה, על הפורום המדיני הבריטי ועל הפורום המדיני הבין⁻לאומי, עד אשר תקבל צורה מגובשת, שאפשר יהיה להחליט עליה “כן” או “לאו”; הוא נתן אפשרות לשמוע הצעות ולהציע הצעות, לערוך את דרישותינו, להתאבק על השטח, על הגבולות ועל הסמכות – ולסוף: לשקול בדעתם ולהכריע ברוחם ובשכלם אם ההצעה בשלה במידה כזו שאפשר להביאה לפני התנועה לשם הכרעה סופית. רק דבר אחד מנע הקונגרס משליחיו: להתחייב בעצמם או לחייב את התנועה, בטרם שניתנה לה הזדמנות לדון על ההצעה מחדש, בטרם שתקבל צורה מוחשית ותדע את אשר לפניה. ואם כי הנימוקים שמהם נובע סייג זה (כאילו באי⁻כוחה המדיניים של הציונות לא פעלו באסטדיה הראשונה של הדין ודברים מסביב לשאלה זו, לפי הוראותיו והחלטותיו של הועד⁻הפועל הציוני) הם משוללים כל יסוד – אין בזה אלא מידה נוספת של זהירות מועילה, כשהתנועה משאירה למוסד העליון והמוסמך שלה את זכות המלה האחרונה בשאלה כה מהפכנית וכבדת⁻גורל. באשר יתכן הדבר שלאחר שנעמוד בפני התכנית הסופית, יקל לנו לבוא לידי דעה אחידה יותר מבפנים, ויתכן הדבר כי השוללים היום ייהפכו למחייבים מחר, וגם להיפך: אם יתברר להם שהתכנית הזאת איננה פותחת בשבילנו אפשרויות של הגשמה והתבצרות, של עליה יהודית גדולה, של רכישת קרקע, של כושר הגנה וכו' וכו', ייהפכו המחייבים היום לשוללים קיצוניים מחר.

יש בזה מידה גדושה של זדון לב מצד חלק ידוע של האופּוזיציה, המסלפת את תוכנה של החלטה זו ומפרשת אותה, כאילו היתה זאת החלטה על חלוקת ארץ⁻ישראל. אילו היה אצל חלק זה קורטוב של אחריות, ולא היה מתכוון רק ליצור לעצמו עמדה אסטרטגית נוחה בשביל המלחמה הפנימית, היה מבין בודאי שפירוש זה פוגע פגיעה פוליטית קשה בגופו של הענין גם מנקודת ההשקפה של השוללים. לאמיתו של דבר לא החליט הקונגרס על חלוקה; הוא לא קיבל בכלל שום החלטה פרינציפּיונית; הוא החליט לא לסגור את הדלת בפני מו"מ בדבר יצירת מדינת יהודים בחלקה של הארץ מתוך תקוה ואמונה, כי צפונה בזה פוטנציה חדשה להגדלת העליה וההתיישבות היהודית בארץ, ליצירת כלים חדשים להגשמה כלכלית ותרבותית ולהגנת היצירה העברית, להפיכת הישוב היהודי לגורם של כוח שממנו בלבד יתד ופינה לברית⁻שלום וליחסי⁻גומלין בינינו לבין העם השכן – ולבסוף: להרמת כבודו של העם היהודי בעולם, דבר ששימש נקודת⁻מוצא למחשבתו ולחזונו של יוצר הציונות המדינית. אם אמנם אפשר יהיה לנו ע"י מהפכה זו להכניס לארץ ולהשריש בה, במשך עשרים או עשרים וחמש השנים הבאות, שני מיליונים יהודים נוספים, אשר יחיו חיים עצמאיים, כלכליים, תרבותיים ומדיניים, כפי שמשערים מומחים זהירים מאוד, שאינם חשודים כלל על תפיסת המרובה ועל הזיות מופלגות – הרי יהיה נס היסטורי גדול, שאירע לנו (אם יארע!) בימים שנסים מדיניים אינם מתרחשים בהם.

איש לא חשב ואיש לא החליט לוותר גם על תג אחד מזכויותיו ומשאיפותיו של העם העברי בחלקי א“י שישארו מחוץ לתחומיה של מדינה קטנה זו. אך כדי לבסס את ההתנגדות אל המוצע לפתרון, מן ההכרח היה להוכיח כי בדרך אחרת, בדרך של שלטון מנדטורי, לא רק לפי ה”סטטוס קוו" של היום, אלא אפילו לפי ה“סטטוס קוו” הממוצע של שמונה⁻עשרה השנים עד מאורעות תרצ"ו, אפשר להשיג יותר מזה, או שאפשר לקוות לתוצאות יותר גדולות – והוכחה זו לא עלתה בידי איש מבין המתנגדים, אם לא התכחש לגמרי למציאות שבה אנו נתונים, ואם לא ביקש לו מפלט לדמגוגיה חסרת שחר.

ג

הקונגרס נענה לזה שנתבע ונתן מה שהוטל עליו לתת – אך אנחנו, שליחי הציונות, לא נענינו לזה שתבע הקונגרס מאתנו בשעה הזאת. לא עלה בידינו להרימו ולהפכו למעמד של התקדשות התנועה והעם לקראת התמורה ההיסטורית הגדולה הצפויה לנו. נשיא הקונגרס הזה, מר אוסישקין, השוקד תמיד ללכת בעקבות המסורת ולסגל לעצמו דברי ראשונים, אמר ללכת בדרכו של נ. סוקולוב המנוח ולטבוע כמוהו פרזה בעלת כנפים להערכת הקונגרס ולסיכומו. במקום “זה היה קונגרס קשה – אך קונגרס טוב” אמר אוסישקין: “זה היה קונגרס טרגי – אך קונגרס גדול”. “טרגי” ו“גדול” אינם תרתי דסתרי, אך מסופקני אם יש איזה מגע שהוא בין הדברים האלה לבין הערכה נכונה של הקונגרס הזה ומהלכו.

אכן טרגית וגדולה כאחת, במידה שאין דומה לה בכל קורות ימינו, היא השעה שבה התכנס הקונגרס, וגדול ונישא הוא הענין שבו דן. לא רק המוני ישראל בכל תפוצות הגולה, אלא כל העולם כולו עשה אוזנו כאפרכסת לקול הבא מכנסת היהודים בצוריך ולאותו מאורע מיוחד במינו בהיסטוריה הפוליטית: בשורת מתן עצמאות מדינית לעם שזה אלפיים שנה נשלל ממנו טעם של חירות והרגשת מולדת אמיתית וטבעית. מאורעות העולם הגדולים שאירעו בו בזמן, המלחמה החדשה בין יפן וסין, ההתחדדות וההסתבכות של היחסים הבין⁻לאומיים – לא הקדירו אף במשהו את פּופּולריותו ואת פרסומו של הקונגרס הזה, העתונות העולמית, בכל הלשונות כמעט, גילתה עירנות בלתי שכיחה ומסרה במאמרים ראשיים ובטלגרמות מפורטות דינים וחשבונות והערכות על הקונגרס; היא קלטה כל מלה וכל משפט שהיה בהם משום חידוש והבלטה, עד שלעתים נתקבל רושם שהמתיחות מסביב לענין זה בדעת הקהל העולמית, אינה פחות רצינית ופחות עמוקה מזו שבעולם היהודי.

ואעפי"כ קשה לומר שהיתה גדלות בקונגרס הזה, או שנתגלתה בו אותה הטרגיות שיש בה משום תהייה על תהפוכות של גורל, אשר בידו האחת הוא מקפח אותנו קיפוח אכזרי ובידו השניה הוא מושיט לנו, בהקיץ ולא בחלום, את קצה החוט של מאוויי⁻הדורות באומה הישראלית. הכשרון הציבורי שלנו להנמיך דברים גדולים ולפרוט דינרי זהב למטבעות נחושת או לאסימונים, עמד לנו גם הפעם לשדוד את פארה של השעה הזאת ולהפוך את הפרובלימטיקה החמורה, אך הנשגבה והמופלאה, שנקלענו לתוכה, בחלקה הגדול למלחמת שפתיים טפלה. מלבד איש אחד, ווייצמן שמו, שידע פעם, פעמיים, בפעם השלישית והרביעית להרים את הענין, לתת לו ביטוי מלא וממצה, לחשוף את מלוא תוכנו, להאירו באורה של המחשבה היסטורית, ואולי מלבד עוד אחד או שנים מתוכנו, ובשורה הראשונה משה שרתוק, אשר מבחינת תאור הענין, ניתוח השתלשלותו והסברתו היה נאומו המצויין ביותר – נשמעו בקונגרס זה רק דברים מעטים מאוד שיש להם קרקע⁻מציאות תחת כפות רגליהם ושמי⁻דמיון מעל ראשם.

בהזדמנות אחרת כבר נאמר כאן, שמבחינת הפתוס והריטוריקה היתה עמדת השוללים חזקה ביותר. למחייבים חסרה הודאות, שהיא מוצקה וברורה אצל השוללים; ההיסוס הרב אם הדבר בכל זאת יקום, אם לא יקומו לו מכשולים מצדדים שאין אנו משערים אותם כלל, אם לא נשאר לבסוף מרומים בתקותנו, אם יעלה בידינו להשיג את התיקונים ההכרחיים בתכנית, שבלעדיהם אי⁻אפשר לנו לקבלה – כל אלה נטלו מאת המחייבים את הבטחון העצמי ואת הפתוס הדרוש להגנת עמדתם. לעומת זאת היה אצל השוללים נשק אפקטיבי מאוד של ויכוח ופולמוס, מכל הסוגים: אף של קנאים, תרועה של הולכים בגדולות, אמונה, גאווה לאומית, מוסר, בטחון עצמי – ונוסף על זה סף גדוש של לעג, אשר ממנו שאפו כמה מהם מלוא חפנים כדי למעט את דמותה ואת ערכה של התכנית הזאת, וכדי להפוך את הדבר שבשביל רבים מאתנו הוא מקור של התרגשות והתפעלות נפשית, לבוז ולשממון.

אין צורך לומר כאן שאצל חלק חשוב מבין השוללים, שלילתם נובעת מתוך חרדה ציונית עמוקה ואמיתית: השטח המצומצם, מחיקת מקומות ממפת המדינה המוצעת, שסנטימנטים היסטוריים גדולים קשורים בהם, הפחד מפני צעד פזיז, מפני קיצוץ כנפים, מפני הסתבכות מדינית נוספת, מפני השליה שעלולה לגרור אחריה תקלה גדולה לדרך הציונות בעתיד. ואין כל ספק בדבר, שעצם הענין הוא קשה כקריעת ים⁻סוף ומעמיד אצל כל אחד מאתנו במבחן חמור את כושר הכרעתו הפנימית. זה היה בודאי דבר בלתי טבעי לולא נתגלו חילוקי⁻דעות ביחס להצעה הזאת בקונגרס ובציונות, ואילו היינו הולכים לקראת תמורה כה גדולה בלי בקורת ובלי התאבקות פנימית. ואעפי“כ קיבלו לעתים חילוקי⁻הדעות הללו צורה שאינה הולמת את הענין, צורה בונדיסטית כמעט, אנטי⁻ציונית, והועלו נימוקים שהם עושים לסתר במידה שוה את מדינת היהודים הקטנה ואת א”י הגדולה.

לא נחזור כאן על הדברים. אנו עומדים תוך ימים קשים, גם במערכת מלחמתנו המדינית בג’ניבה ובאנגליה וגם נוכח חזית ערבית מרותחה, גועשת וחורשת מזימות. בינתים אכפו עלינו התפקידים של רציפות המעשה, של הצרים תכופים לשמירת הקיים, של צרכי עבודה וצרכי הגנה – והלואי שיעמוד לנו שכלנו הישר ודעתנו הצלולה לבל נסתבך בימים חמורים אלה בפולמוס⁻שוא על “נצחונו של העיקרון” ולא נתיש את כוחנו הקולקטיבי, הדרוש לנו בכל התנאים וכבכל המצבים שאנו נמצאים ועלולים להמצא בהם.

ד

אף מועצת הסוכנות היתה הפעם שונה מהמועצות שקדמו לה. פרט למעמד הראשון של יסוד הסוכנות המורחבת בשנת 1929, היה טעמן של המועצות הללו תמיד כטעמו של אפיקומן. לאחר שנסתיים סדר הקונגרס כהלכתו – היו לועסים בשממון את פרוסת המצה הטפלה על בטן מלאה, מתוך הרגשה שאין זאת אלא מילוי חובה פורמלית גרידא. למוסד הזה, שקם אחרי מלחמה פנימית כה קשה בהסתדרות הציונית, קרה כידוע אסון סמוך להיוולדו. עם מותו של לואיס מרשל מיד לאחר מועצת היסוד בצוּריך, נסתלק האדם אשר סימל באישיותו את תוכנו ואת ואת נושאו של ההסכם עם החלק הלא⁻ציוני. יורשיו של מרשל ביזבזו את הירושה הזאת לחלוטין, ולא רק שלא מילאו את התקוות שתלינו בהרחבת הסוכנות, אלא הפכו את עצם המוסד הזה לפיקציה מרגיזה, בראותם את עצמם כנושאי זכויות נכבדות ללא חובה ואחריות. רק המסיבות החיצוניות הקשות והמטרידות שבהן נתונה ההסתדרות הציונית במשך כל השנים הללו מנעו ממנה את האפשרות להעמיד בתוכה לדיון רציני את שאלת בנינה של הסוכנות היהודית, ולנסות להכניס בה תיקונים ולהעמידה על יסודות דמוקרטיים, כפי שעלה במחשבה תחילה.

ערב הקונגרס העשרים נתחדדו במידה יתירה היחסים בין ההסתדרות הציונית ובין הקבוצה האמריקנית, שהיא בעלת פרירוגטיבות ידועות בתוך החצי הלא⁻ציוני של הסוכנות. קבוצה זו אמרה להרחיב את תחום השפעתה והתנשאה אפילו להטיל את מרותה ולכפות את דעתה הפוליטית על הסוכנות היהודית. נוסף לחילוקי⁻הדעות בשאלת מדינת⁻היהודים מנקודת השקפה ציונית, הופיעה היא בתפקיד של שוללים קיצוניים מנקודת ההשקפה של ההתבוללות. לא זה שחסר בתכנית זו כדי להכשירה בעיני הציונים עורר את התנגדותה, אלא זה שיש בה. בהביטה על ענין ארץ⁻ישראל רק כעל אחד הנקודות הטריטוריאליות בתוך “הצדקה הגדולה” שלה – הרי עצם הרעיון של מדינת יהודים הוא לזרא בעיניה ומעורר אצלה אימת⁻מות לגורל האידיאולוגיה של טמיעה שהיא דבקה בה כעבד נרצע על אף התבוסה הניצחת שהאידיאולוגיה זו נחלה בזמן הזה במקום לידתה ובמקום חיותה העיקרי.

הדין והדברים שקדמו למועצה, בישרו משבר רציני ביחסים הפנימיים של הסוכנות היהודית המורחבת. טלגרמות בעלות אופי אולטימטיבי עפו בלי הרף מהתם להכא – וימים מעטים לפני נעילת הקונגרס הציוני לא היה ידוע עדיין אם יואיל מנהיגה של הקבוצה האמריקנית, מר ווארבורג, לבוא עם הפמליא שלו לצוּריך או לא. על כל פנים ברור היה שבדרכה של הסוכנות היהודית המורחבת תשמש מועצה זו תחנה חשובה ואולי גם מכרעת.

וצריך להודות שאמנם היתה זאת מועצה בעלת ערך. הטעם של חזרה משעממת ניטל ממנה. להיפך, הויכוח הפוליטי במועצת הסוכנות, באופיו, בריכוזו ובקיצורו, היה בו ענין ורעננות לא פחות ואולי יותר מאשר בקונגרס. סוג אחר של אנשים הופיע על הבמה ובא לידי ביטוי, ונימוקים אחרים הועלו על הפרק. עסקני ציבור וסופרים יהודיים שכל העבר שלהם הוא התנגדות אידיאולוגית לציונות, אך מכיוון שהם יהודים, שותפים לגורל⁻האומה הישראלית, לצערה, לתקוותיה ולהרגשתה העממית, הופיעו כמצדדים נלהבים לתכנית המדינה היהודית; ולהיפך, יהודים שעומדים זה שנים בראש המוסד התרבותי העליון של העם העברי בא“י, אך מכיוון שהיהדות שלהם היא רברנדית⁻ליברלית, מסוגו של “נתן החכם” שכל שלוש הטבעות שוות בעיניהם, רואים הם בהצעת מדינת⁻יהודים בא”י “מתן דבר שאינו שייך לנו, אשר על כן עלינו בתור יהודים לסרב לקבלו”.

הארגומנטציה שהשמיעו השוללים הלא⁻ציוניים במועצת הסוכנות לא היה לה כל מגע רעיוני עם השוללים בקונגרס הציוני, פרט לסיעה קטנה אחת, זו של “השומר הצעיר”. אנשי השומה“צ לבדם הצטרפו לתשואות ההסכמה שערכה הקבוצה של ווארבורג לדברי הבלע ה”מוסריים" של הד"ר מגנס. לעומת זה לא היתה עמדת הקבוצה הזאת פּופּולרית כלל וכלל בתוך החלקים האחרים, הלא⁻ציוניים, שבסוכנות, ואין צורך לומר שהשוללים הציונים לא תמכו בה. עובדה זו עירערה את העמדה האולטימטיבית של הקבוצה האמריקנית וסייעה בידי וייצמן להעביר את מועצת הסוכנות בשלום על פני סכנת הפילוג שארבה לה. התוספת שהוסיפה המועצה להחלטה הפּוליטית של הקונגרס הציוני, אינה מעלה ואינה מורידה בשעה הזאת. אך לגבי הופעתנו במערכה הפּוליטית החיצונית ישנה חשיבות רבה לעמדתה האחידה של הסוכנות היהודית, אם כי עצם שאלת הסוכנות עדיין נשארה פתוחה ומחכה לפתרונה.

תרצ"ח

---

פני הדור...

מאת

יצחק לופבן

באחד העתונים האנגלים, נתפרסם לתקופת השנה החשבון הפּוליטי של הימים הנוכחיים, בדרך שרטוטית: על פני מפת העולם משתרבבים כפתנים שחורים החיצים המסמנים את המערכה הנטושה בין הדיקטטורה והדמוקרטיה. האחרונה נסוגה לאטה אל מבצרי השגב האחרונים של הציביליזציה; הראשונה גוברת כנחל פורץ, ובעקבותיה שוטפת העריצות, המשטמה הגזעית והשפלות המוסרית, שתולדות ימי⁻הבינים נחשבות לעומתן כתקופת זוהר והתעלות אנושית. פלצות אוחזת כל איש ישר ונאמן לבב המסתכל במפה זו, והיודע לפרש את משמעותם האמיתית של הסימנים הגרפיים האלה, אם מבחינה סוציאלית⁻מדינית ואם מבחינת הסכנה של טבח⁻עולם איום שהולכת ובשלה בעקבותיהם. אך משנה⁻פלצות תאחז אותנו היהודים, שעוד בטרם כלתה הרעה הגדולה, ננעצים החיצים האלה בבשרנו, ומעלים נגד עינינו בצורה המחרידה ביותר את גורלה החרוץ של האומה הישראלית בתפוצות הגולה. “כאשר שמענו השמועה, חרדנו חרדה גדולה”… כמו בימי מסעי⁻הצלב, כשנתבשרה קרבת ה“טמאים” באיזו עיר או מדינה, יחרד היום קיבוץ יהודי אחד לרעהו ויקשיב קשב מבוהל לצעדי התמורות המדיניות המעלות את הכורת עליו ועל גורלו. פרט לאיים מעטים של מרכזים יהודים קטנים, שאליהם עוד טרם הגיעה הרעה, אך גם שם היא דופקת כבר על הדלתות, לא נשאר מקום באירופה שכנסת⁻ישראל לא תפרפר בו בזרועות הכליה. והפעם אין זאת כליה שב“פרוגנוזה”, אלא בלתי אמצעית, שבעינינו נראה אותה ובידינו נמששנה ובאזנינו נשמע את קול החבטה המזעזע של המפולת שלה.

הנה הוכנסה גם יהדות רומניה, המרכז היהודי השני בגודלו אחרי פולין, לתוך תהליך הליקבידציה השיטתית והעקבית. ולא חשוב הדבר אם גוֹגה עלה או ירד – חשוב הוא שה“גוגיות”, אחד השמות המרובים אשר למפלצת המשכלת של התקופה הזאת, הוכרה כשיטה מדינית רשמית. רומניה לא היתה מעולם גן⁻עדן לישראל. דמעות⁻העשוקים ירדו שם עוד בטרם שירדו ברוסיה הצארית, על כל פנים היו רומניה ורוסיה שתי המדינות היחידות באירופה שהיהודים נשארו בהם משוללי זכויות אזרחיות אחרי האמנציפציה, וכל אוכליהם לא יאשמו. ואעפי"כ לא הרשה לעצמו עם זה אף פעם להתעלל כך ביהודים ולחבל בגלוי תחבולות כאלה להשמידם כפי שהוא עושה כיום. עם⁻ממזר זה, שאת אביו לא ידע ואת אמו לא יכיר, שהנהו באמת אספסוף של גזעים ודמים, של הוּנים וגוֹטים, טטרים, סלבים וכו', עם שאין לו היסטוריה בהחלט, שלא יצר דבר בעל ערך ובר⁻קיימא לא בשדה התרבות ולא בשדה הציביליזציה, שהמעט אשר קיים בו מציביליזציה מודרנית או שהוא אימפּורט מן החוץ, או הוא בעיקר פרי יצירת יהודים, ואף לשונו המלוקטת, כמו שבטיו וגזעיו, מעשרות שפות שונות, חיכתה ליהודי שיבוא ויעשה ממנה לשון של תרבות – עם זה החל להתנשא פתאום ביחוסו הגזעי וחושש שמא יטמאו היהודים את דמו “הטהור”! רק בתקופה מסוכסכת ומורתחת כזו שאנו חיים בה, כשהעמים בעולם נערכים בעיקר מבחינת יכולתם להזיק, מבחינת ערכם כאויב, מבחינת מקומם כגלדיאטור בזירת ההשמדה ההדדית – יתכן הדבר שהעולה תפער כה את פיה וכל הדלים⁻הגאים שבעולם יעטו מצח נחושה ויכרכרו תוך התרברבות אווילית מבלי לחשוש כלל להיות לצחוק ולשנינה.

אחרי רומניה הולכת יוגוסלביה, אחרי יוגוסלביה הולכת אוסטריה, ואחריהם עומדים בשורה כמה עמים אחרים, כבמרוצת שליחים, להדליק זה אצל זה את הלפידים השחורים של משטמת בלהות ומזימת הכליה וההשמדה ביהודים.

אין זאת אלא הוצאת לעז על תקופה היסטורית שלמה, כאשר מזכירים את השם “ימי⁻הבינים” בקשר עם גורל ישראל בארצות הטוטליטריות. משהו משל מידה אנושית ונורמה משפטית היה קיים בכל זאת גם בימים האפלים ההם. כשרצו לעשות שפטים בנפשם וברכושם של היהודים אי⁻אפשר היה לעשות זאת סתם וכלאחר יד; מן ההכרח היה להעליל עליהם לפחות איזה עלילה, שבאופן אובייקטיבי היא בת עונשין, מן ההכרח היה לביים איזה משפט, עלילת⁻דם, חילול לחם⁻הקודש, הרעלת בארות וכו', מן ההכרח היה לחבר איזה “פּרוטוקול”. הכמרים של האינקוויזיציה בספרד לא יכלו לקחת סתם איש יהודי או כופר ולהעלותם חיים על המוקד ולהחרים את רכושם; צריך היה לנהל “חקירה”, להעיד עדים, להוציא מפיהם הודאה ע“י עינויים, וכשהדבר היה מכוון לפרעות בהמון, צריך היה על כל פנים להביא את ההמון לידי התרגשות דתית⁻קנאית. אחרי הכל נפתח תמיד בפני המעונים איזה פתח שהוא למלט את עורם, אם כי לא את נפשם, מצפרני הטרף, ע”י שמד והמרה. עתה מספיקה פקודה קצרה כדי להתיר את דמם ואת רכושם של מאות אלפים יהודים, מבלי להזקק לגמרי לשום הצדקה פורמלית. עפי"ר מסור הדבר לשרירות לבו של יחיד, אשר בנקיפת אצבע קרה וצינית,הוא הופך אזרחים מאתמול למשוללי זכויות אדם, ואת כל יסודות החוק והמוסר לטיט חוצות.

האם יש תנחומין בזה שגורל היהודים כיום איננו גורל יתום? לולא הניצוצות המעטים המהבהבים עדיין פה ושם, ולולא השרידים הנאמנים למשטר החוק והדמוקרטיה, שעדיין נראים חזקים ואיתנים למדי, קשה היה, לאור העובדות שאנו עומדים נכחן, באזלת יד ובחוסר ישע, להניס את הזבובים הטורדים ששמם “יאוש”. דומה הדבר כאילו צריך לאסוף כל אשר נכתב במשך מאה וחמישים השנים האחרונות על ה“קידמה” ועל “מגמת ההתפתחות של ההיסטוריה” ולדונו לשריפה. כל תרועת הנצחון הגדולה של המאה התשע עשרה על העבר, על הפיאודליזם העריץ, על השלטון ללא משפט ועל המשפט ללא צדק של הדספוטיזם והכנסיה, על אותה הדמות המבעיתה של סדרי חיים וחברה שכאילו בטלו ונטרדו מן העולם – מצלצלת עתה באזנינו כלעג מתלהלה. אותה ה“קואליציה של כל העוולות הסוציאליות”, שנגדה התקוממה המהפכה הצרפתית וניצחתה, מה ערכה לעומת השקר, הצביעות, המרמה, האכזריות וחוסר הבושה, הצועדים עתה בגרון נטוי בראשי נתיבות היבשת והימים, והופכים חיי עמים ומדינות לגיהנום של סבל ודמים? בנאומו במלאות מאה שנים למות וולטיר, ניסה ויקטור הוגו לשרטט בראשי⁻פרקים את דמות החברה אשר נגד בערותה, עוותותיה וחוסר הטולרנציה שלה יצא וולטיר למערכה: “החיים היו עליזים; איש לא הביט למה שמלמעלה ולמה שמלמטה הימנו; אדישות מתוך חוסר⁻דאגה ; משוררים בעלי⁻חן כותבים חרוזים יפים. חצר המלך הומה מחגיגות והילולות. ובאותו זמן משתוללת הפראות הדתית, והשופטים מוציאים להורג על הגלגל איש זקן ושב, וכהנים תולשים לשונו של ילד בעבור זמרו שיר”. במחצית השניה של המאה התשע⁻עשרה נראתה כבר דמות חברה זו כעבר רחוק שצלל בתוך תהום הנשיה, או כזכר מקולל לדבר שהיה פעם ולא יתכן כלל שיחזור שוב ויקום לתחיה. אך לעומת כל זה שישנו כיום, לעומת ההתמוטטות האיומה של כל מידה מוסרית וכל ערך תרבותי ולעומת ההתעללות האכזרית בחיי האדם ובכבודו, הרי תיאורו של ויקטור הוגו אינו אלא אידיליה של רועים.

עוד לפני חצי יובל שנים, בראשית פרוץ המלחמה העולמית,כשהעולם נדמה פתאום לחיה משתוללת אחוזת טרוף של דמים והרס, לא נרדם עדיין המצפון האנושי באותה מידה כמו היום. כשפרצו הגרמנים לבלגיה, נחרד מצפון העולם, וכשהחריבו הכובשים מספר בנינים עתיקים בעיר למן המעטירה, רשמה ההכרה התרבותית של האנושות את “המנא מנא, תקל ופרסין” שלה על קיר ביתה הפוליטי של גרמניה. כל אפּיזודה שהיה בה משום עבירה על ה“מותר” בשעת מלחמה, נחתמה ככתם שחור בהיסטוריה של הימים ההם. עתה עדים אנו זה למעלה משנה וחצי, כיצד פרצו ופורצים יום יום מחדש, שני עמים זרים לגמרי לתוך תחומי עם קטן הנלחם על חופשתו, שאין להם עמו כל מגע של גבולות ולא היו להם עמו כל סכסוך מדיני, והם מנתצים את עריו ואת היכליו המפוארים, משמידים את עמל הדורות שלו ואת יצירת⁻רוחו האמנותית, מרטשים את אנשיו, אנשים, נשים, זקנים וטף, מטביעים אותו בנהרי נחלי דם, עושים מעשים אשר הריסות טרויה, שעליה אולי שרטה האנושות בפעם הראשונה שרטת של חרטה ובושה בנפשה, יכולות להחשב כמשחק⁻ילדים לעומתם – ואיש לא יחרד, חרדה של ממש, שיש עמה חרון⁻אף ואזהרה כדי לרפות את ידי המשחיתים.

ויפן בסין? קחו בידכם איזה עתון מצויר שהוא, וראו את תמונות ההרס והאכזריות הגדולה, ראו מאות אלפים ואולי גם מיליונים בני אדם אשר הושלכו בכוח הזדון מתוך חייהם הקטנים, אך הכשרים ורוויי⁻העמל, ככלבים שאין להם בעלים; ראו איך הם נודדים מכורבלים וכפופי גב, עם עורם לבשרם, על ילדיהם ונשותיהם וזקניהם התשושים, אחריהם ידלק המות ולפניהם יהלך חוסר⁻התוחלת; ראו את האב הסיני הנמלט עם ילדו הרוכב על כתפיו מתוך מטר הפצצות המשמיד, או את האב השני המרים, מתוך הכנעה קפואה לגורל, את ילדתו הקטנה המרוסקת מעל רצפת הרחוב, כמי שמרים תרנגולת שחוטה. על מה באו לו כל אלה לעם הסיני? על אשר לא רצה להיות טרף בפי עם שחצני שכל יתרונו הוא בזה שסיגל לעצמו את היכולת ליצור כלי נשק ולהשתמש בו!

הנה נאם היטלר. נאום ברוטלי, מתגרה, נפנף באגרוף רשע, הטיח בפני העולם את לעג השטן שלו, דיבר בבוז על המדינות הדמוקרטיות, על “השקרנים היהודים הבין⁻לאומיים”, הפך לצדקה לאומית גדולה כל מעשה אלמות והרס, איים ב“ברזל ופלדה”, שיקר, פלט כלבה רותחת רעות⁻רוח ואמרות נאלחות. בכל זמן אחר היה נחשב בודאי כדמגוג נקלה ומתעתע. אך הנה הקשיב העולם קשב רב מתוך חרדה וגם מתוך התפעלות – על כל פנים מתוך דרך⁻ארץ לאויב חזק. גם אנשים אמונים על ערכי תרבות ועל דרכי מחשבה הומניים – התפלאו וגם נתרגשו למשמע התוקף הגדול של הרשעות הצולחת, ושאלו את עצמם בלבם אם אין הכרת עצמם בוגדת בהם ואם מסוגלים הם עוד בכלל לחשוב ולהעריך נכונה.

אך למה היטלר דוקא? הרי אף במקום שנדמה היה לנו לפעמים כי שם תעבור ממשלת זדון מן הארץ והאנושות תמצא את תיקונה במשטר חיים וחברה שיש בו צדק ושויון וכבוד לאדם – גובר ועולה ריח הבאשה של דמים והתעללות אכזרית. לב רבים מתוכנו היה הומה זמן רב לקראת הנעשה ברוסיה, ואם כי מעולם לא השלמנו עם השיטה הגוזרת על חופש הפרט והכלל, השמה מחסום לרוחו של האדם ונחושתים על מחשבתו – היינו מנחמים עצמנו לעתים, כי יתכן שדרושה באמת תקופת מעבר מתאכזרת, כדי לשבור את המסורת המושחתת של העבר ולהקים סדרי חיים אחרים, יותר יפים ויותר מתוקנים. על השאלה שהיתה מזדקרת לפנינו תמיד: אם יתכן הדבר להגיע אל החירות ואל הצדק בדרך הסיוט הזה, בדרך של שעבוד ועינויים, גלויות ועריפת ראשים – ענינו לעצמנו כי אלה הם הקוצים בכרם שמכלים אותם שם. אמרנו לעצמנו עוד: מבין הבתרים האלה תקום ברית חדשה לאנושות. אבל, אהה, הברית הזאת לא קמה – ורק הבתרים נשארו ונשארה ה“אימה החשכה”, שמתוכה מגיעים אלינו יום יום הדי תועבות שאין להם גבול וקץ.

המהפכה, שהיתה לרבים מאתנו משא⁻נפש גדול ואמונה עמוקה בשחרור האדם, נהפכה לערפד אכזרי המכלה את בניו ומוצץ את דמם מתוך תאוה אפלה. איזה ערך יש כיום לאותה ה“דיאליקטיקה” האווילית שבחורי⁻ישיבה יהודיים מודרניים אומרי לתרץ בה את כל הקושיות, ומה לנו “ההצלחות הגדולות” ביצירה הטכנית וכו' – אם במקום משטר של חירות הולך ומשתרש יותר ויותר משטר כוזב ואכזרי של דספוט אסיאתי, כאחד החאנים הטטריים, בושסי אדם וגוי מאז ומקדם?

נאמר אצלנו “פני הדור כפני הכלב”. רק צחוק מעורר בנו עתה המשל הזה. פני הכלב הם הפנים האנושיים היחידים שנשתיירו עוד כיום בעולם. גם כשאומרים “אדם לאדם זאב” – לא נאמר מאומה. ספק הוא אם כל הזאבים וכל חיות⁻הטרף שבעולם משחיתים ושופכים דם אדם במשך אלף שנה במידה שהשחית אדם באדם ושפך דם במשך השנה האחרונה בלבד. פני הדור כפני מפלצת, שהדמיון האנושי טרם מצא לה משל וטרם ידע לשוות לה דמות.

תרצ"ח.

---

"שאו שערים ראשיכם"

מאת

יצחק לופבן

אם יש כיום מקום בעולם ששם עם קטן מאד, יותר נכון פירור של עם קטן, יוצר ועושה דבר⁻מה שתוכנו המוסרי אינו מוטל בספק ואופיו התרבותי האנושי טבוע בכל מהותו – הרי זאת ארץ⁻ישראל. בשעה שנכתבות השורות האלה הולכות ונגמרות ההכנות לחנוכת שלב חדש וחשוב מאד בהתפתחותו של נמל תל⁻אביב – פתיחת שער הכניסה ליהודים אל אדמת מולדתם. רק לפני ימים מעטים נחנך במרחקי ימים, בסינגפור אשר בהודו התחתונה, נמל גדול מאד בלווית טכס מהודר של שייטות אניות⁻מלחמה. יודעי⁻דבר כותבים ומתארים את הפלאים הטכניים הגדולים שבהם נוצר הנמל ההוא, אשר אינו משמש לשום צורך קונסטרוקטיבי, אלא כפוזיציה חדשה במערכת האיבה והמריבה ההדדית של גויים וממלכות. בנמל תל⁻אביב, זה הצעיר בנמלי העולם, אין לע"ע פלאים טכניים מרובים – אבל יש בו פלא אחד גדול, אשר עליו יספר דור לדור: פלא ההתחדשות של כוח היצירה הקולקטיבית אצל עם, שגם בימים החמורים שעוברים עליו כעת בארץ זו, ידע להפוך אין ליש, בשטח שלא ניסה בו ולא ניסו בו אבותיו זה ששים דורות ומעלה.

כולנו זוכרים את יום ה⁻19 במאי שנת 1936, כאשר עגנה האניה הראשונה אצל חופה של תל⁻אביב. לא היה עדיין ולא כלום באותו שטח שומם ועזוב מאחורי בניני התערוכה, מלבד משוכה ארעית של חוטי ברזל, ומלבד אדנים משומשים שהונחו על פני החול הרך במקום כביש ואיזה צריף ללא תואר והדר שנבנה בפזיזות, אשר בחורי ישראל העלו עליו תוך התאמצות מרובה שלט ודגל. ואעפי"כ המה בנו הלב מאד מאד, והיינו חדורי הרגשה שהיום הזה הוא יום גדול, יום של התחלה גדולה והנחת יסוד לא רק לדרך של תחבורה נוחה יותר בשבילנו, כי אם הנחת יסוד לאחריות חדשה, בדרך קוממיותנו הלאומית. וראה זה פלא: בכל שטח היצירה שלנו בארץ מלווים אותנו תמיד ספקות רבים. בכל פעם שאנו מוצגים לפני תפקיד חדש, איננו בטוחים בעצמנו אם נוכל להרים את המשא – והפעם דוקא, באותו שטח דוקא שלכאורה היה הספק צריך להיות גדול פי כמה וכמה, כאן השתרר בתוכנו מין בטחון מוחלט שיכול נוכל וגם נבצע את אשר אנו מתחילים.

ואמנם לא הטעתה אותנו הרגשה ראשונה זו. בטרם עברו שנתים ימים – והעוּבר חסר⁻הצורה היה לא רק לולד בר קיימא, כי אם לנער בריא וחסון. בלי מסים של חובה, בלי הלוואות של כפיה, רק בהתאמצות חלוצית פנימית של הישוב העברי, יותר נכון: של הישוב בת"א וסביבותיה – קם נמל, עם ראשית נוף וראשית הווי של נמל, עם האוירה המיוחדת הממלאה את חללו של נמל בכל מקום בעולם, עם ריח העטרן והזפת המעורב בשפעת ריחות של סחורות מוצאות ומובאות, עם סירות, מנופים, מחסנים, בנינים וכבישים – ואף האצה מתחילה לעלות כבר בקירות⁻המגן ומשוה להם דמות של יציבות ותיקה. מי שמסתכל עתה במראה המקום, בתכונה שבו, רואה את המספנות לבנין סירות ודוברות, רואה איך בני העם הזה אשר אלפיים בשנה לא ירד באניות כי אם לצרכי הגירה בלבד, לא החזיק במשוט ובמפרש, ומלבד העגלונים שבעיירה לא טינף את ידיו בזפת ובעטרן; איך בני העם הזה נעשו בבת אחת כזקנים ורגילים בהלכות פריקה וטעינה, בנין סירות והסעתן, איך אנשי יבשה מאז ומקדם נהפכים לאנשי⁻ים, הצוחקים לנחשולים ומעיזים מצחיהם לסערות – אי⁻אפשר לו שלא יתמלא לבו משנה תקוה ואמונה בנצחונה האחרון של מערכת היצירה שלנו, על אף הקשיים הגדולים שהיא פוגשת על דרכה.

נמל תל⁻אביב עוד יזכה בודאי להרבה חנוכות עד אשר יגיע לגבורות. הוא נמצא עדיין בכל זאת רק בראשיתו, אם כי ראשית נאה ומעודדת; הוא קטן עדיין וצריך להרחיבו ולהעמיקו, ולהפכו מנמל⁻סירות לנמל⁻אניות – וכל שלב ושלב בהתפתחות זו יהיה חג בשבילנו. אך חג החנוכה של שבוע זה, חג הפיכת נמל הסחורות לנמל נוסעים, חג פתיחת נתיב התחבורה הבלתי⁻אמצעי הראשון בין העולם היהודי בגולה ובין מולדתו הנבנית – הוא שוב חג של התחלה גדולה אשר יקבע לדורות בלוח הימים והשנים שלנו. אצל עמים אחרים, אשר הגורל הרחיק את נחלתם מתחומי ימים, ישנה פרובלימה לאומית חמורה בדבר “המוצא אל הים”. מולדתנו ששפרה עליה נחלתה מאחר ש“הוא על ימים יסדה”, הפרובלמה הלאומית הגדולה היא בדבר “המבוא מן הים”. הקשר הישר עם הספינה המביאה שבי⁻גולה יהודים, ללא מחיצת זרים, ללא מסדרונות זרים, ללא חשש שמא יתגבר יצרו של מישהו לרצות להפריע, לומר “איננו מרשים”, ולרצות להרעיב אותנו לאנשים כשם שרצו להרעיב אותנו ללחם בשנת 1936 – פותר את אחת הבעיות הקשות שלנו שעמדנו לפניה כמעט מראשית עלייתנו המחודשת לארץ זו, במשך יובל השנים האחרון ומעלה. ואם כי נשארה קיימת עדיין המחיצה הגדולה, המחיצה המדינית, בפני העליה היהודית – הרי גם הרגשתנו זו ודאי שאינה מטעה, שעם פתיחת השער לעלית יהודים בת"א הננו מתקרבים יותר להסרת המחיצה הזאת מאשר עד כה. על כן יבורך היום הזה, כיום שהוספנו בו קנין וקשרים בין העם ומולדתו –

“שאו שערים ראשיכם!”

תרצ"ח

---

להצלה!

מאת

יצחק לופבן

א

כמו המחוג על פני לוח⁻השעות, הולך סובב הגורל הזה על כנסת⁻ישראל. גרמניה אשר חשבנו כי בה נתגלה בתקופה זו גורלה ההיסטורי של יהדות הגולה בשיאו הטרגי ביותר – אוסטריה הגדילה עליה. אך גם לה יעודים כבר מתחרים רציניים. פולין בודאי עוד תגדיל להרע. המסגרת הפורמלית של חוקת המדינה הפולנית, שמכירה עוד להלכה בזכות האזרח היהודית, ומקיימת עוד מידה ידועה של חוק ומשפט, הולכת ומתפוררת מיום ליום. וכאשר תותר שם הרצועה כשם שהותרה בגרמניה ובאוסטריה, וכאשר התורה הנאצית תתמזג שם עם כזבון רוחו של עם נצור⁻לב, הרי אין הדמיון שלנו מספיק כדי לתאר לעצמנו את גודל הזוועה והיגון שיפלו בחלקם של שלושת המיליונים וחצי המיליון היהודים אשר בארץ זו.

על שום מה אנו רושמים עתה את הדברים האלה? על שום מה אנו חוזרים על המוּדעות והמוסכמות כמעט? האם כדי להאנח סתם על השוד ועל השבר, לקונן, לתנות את מכאובינו, כאשר היו רושמים אבותינו את מגילות הצער שלהם, שנצטרפו אחרי כן לספרי⁻הדמעות של הגולה היהודית? או האם כדי להראות על העוול שנעשה לנו, למחות, לבוא במשפט עם צוררינו, להעיר למוסר אוזנם? מה בצע בכל אלה בסגריר עולם זה? אם יש לבוא עתה במשפט עם מי שהוא, הרי זה קודם כל עם עצמנו, יש לבוא במשפט עם המצוקים והנרדפים. הללו מחוייבים להבין לא רק את אשר לפניהם, אלא גם את אשר עומד מאחורי הכותל של גורלם. האסון הגדול ביותר אשר אירע לישראל בימי דור זה, הוא שלא הבין לאחריתו. העם הזה אשר נאמר עליו כי הוא “עם חכם ונבון”, נתגלה כאוילי ביותר בין עמי הארצות. הוא אשר ידיו רב לו בכל מכמני הידיעה, הפותר את כל חידות העולם ומנחש בגביעי כל הנצורות והתעלומות של הנפש והיקום – נעלם ממנו הדבר הקרוב והגלוי לו ביותר: את עצמו לא ידע ואת סביבתו לא הכיר, ועל אשר הוא עושה וחי לא נתן חשבון לעצמו. ולא זו בלבד, אלא גם אחרי אשר פתחו לו, אחרי שהופיעה ברחוב היהודי האזהרה הגדולה, הקול הדופק על ארמונות שאננים ועל אהלי הדלים, הוסיפו להתכחש ללבבם ולגורלם. מי לא הזהיר בימי הדור הזה? הזהיר פינסקר, הזהיר הרצל, הזהירו אחרים – והיהודים, מרבית היהודים לעגו להם. לעגו המתבוללים והחרדים! לעגו גם הציונים עצמם, לעגו ציוני רוסיה, אלה הטובים בעם, הערים ביותר לכל הרגשה היסטורית יהודית, אשר כל עוד היתה היכולת בידם, חיבקו את המיחמים מטוּלאַ, שחשבו אותם על אף הכל למציאות של חיים קבועה ובלתי משתנה; בשעת רחמים נדבו לקערות יום⁻הכיפורים ודאגו להרבות השכלה בישראל, נאנחו עם העניים ועם מוכי⁻הפרעות – אך “בית יעקב לכו ונלכה” אמרו רק מעטים מהם, יחידים, עשרות, לכל היותר מאות; יתרם – לגבי שיבת⁻ציון, לגבי הצלת נפשם ונפש ילדיהם, לגבי הפיכת יכולתם ורכושם למקור הצלה ממשית ובנין חיים חדשים, לגבי כל אלה היו כחולמים. ובהקיץ – דאגו ל“פראבוזשיטלסטבו”, לזכות ישיבה במוסקבה ובפטרבורג, לבנים מוכתרים ולבנות מומרות ב“מקצת”, עד שבאו הבולשביקים ונטלו את המיחמים מטוּלאַ, והחלק הרביעי של יהודי העולם כאילו נגדע ונתלש מגופה של האומה הישראלית וכל עמל הדורות שלהם צלל לתוך תהום הנשיה… ולעגו הציונים בגרמניה, באסוטריה, בפולין, ברומניה ובאמריקה, אעפ"י שנאה דרשו ועשו את הציונות כמין זמר כדי להניס בו את שממונם הציבורי. אלה שתנועת השחרור הלאומית היתה להם לתוכן חיים, לחרדת⁻נפש היסטורית, נשארו בכל מקום בודדים ומעטים. המון בית⁻ישראל האמין בעצם בגולה יותר מאשר בציון, הוא האמין במגמת ההתפתחות של החברה והמשטר ברוח הקידמה והדמוקרטיה; בגילויים האנטי⁻יהודיים, בצרות¹ שנתרחשו, בפרעות, בהתעללות, הוא ראה רק מעין סבל⁻ירושה של כנופיה מנוונת, של שליטים ארעיים אשר ימיהם חוצצו. הוא חלם להסתדר כאן לאורך ימים תחת כנפיה הסוככות של האמציפּציה, לכבוש אפילו כיבושים נוספים, אבטונומיים – עד שבא האות הראשון מגרמניה.

ההאמינו לקול האות הראשון הזה? לא האמינו! לרגע נתחלחלה יהדות גרמניה כאשר נתמוטטו פתאום חומותיה הגבוהות והבצורות שבטחה בהן. לרגע נזדעזע אפילו העולם היהודי מן הקצה עד הקצה. חלק אץ להמלט בשבילים שונים, ואחד השבילים האלה היתה גם ארץ⁻ישראל. אבל משחלפו הזעזועים הראשונים, החלו להתרגל למציאות החדשה הזאת, אעפ"י שהיא הלכה ונעשתה גרועה ואיומה יותר מפרק לפרק, ושוב היא לא הפחידה אותם ביותר, ואף האמן לא האמינו בה. גם יהודי גרמניה עצמם, ברובם הגדול, לא קיבלו במלוא הרצינות את אשר נתרחש ובא עליהם; הם חשבו זאת לאיזה מקרה רע, ארעי וחולף, ולא השתמשו במידה מלאה בשהות שניתנה להם בכל זאת כדי להציל את רכושם ואת עצמם הצלה של ממש. וליהודים האלה היה רכוש עצום, פרי עמל דורות, אשר אגרו הם ואבותיהם ואבות אבותיהם כנמלים, רכוש שהיה בו כדי להקים בשבילם ובשביל בניהם אחריהם, ובשביל המוני יהודים אחרים, מקלט נאמן במולדת – ואת כל זה בזבזו באיולתם, הפקירו אותו למולך הנאצי, או שהעבירו אותו מגולה אל גולה; כי היהודים הגרמנים בעלי הרכוש הגדולים, במידה שעלה בידם למלט משהו מהונם, לא מילטו אותו לארץ⁻ישראל אלא להולנד, לצ’כוסלובקיה, לאמריקה, וכו', מבלי לחשוש כלל שמא טמון להם גם בארצות הללו מחר או מחרתיים אותו פח⁻יוקשים שבו הם נלכדו בגרמניה היום.

והנה בא האות השני. שכנתה הקרובה ביותר של גרמניה היתה אוסטריה, יהודי אוסטריה לא היו אמנם עשירים כל כך, אך גם שם נאגר עמל⁻דורות⁻יהודי רב מאד. וכל העולם ידע ואף יהודי אוסטריה היו מחוייבים לדעת, שמדינה קטנה זו נועדה להיות הקרבן הראשון להתפשטות המדינית של המשטר הנאצי. כחרב דמוקלס היה תלוי מעל ראשה ה“אנשלוס” במשך חמש השנים האחרונות – וחמש השנים הללו, שבהן נתגלתה לעיני יהודי אוסטריה כל עוצם הטרגדיה של היהדות הגרמנית, שבהן ראו איך נשברה ונשחקה לעפר העדה היהודית הגאה הזאת, ואיך נהרס עד היסוד מעמדה הכלכלי, היו מספיקות להורות להם ליהודי אוסטריה מה לעשות כדי להמלט מגורל זה. אבל הם לא האמינו. הם הטמינו ראשם בחול למען לא לראות את המתרחש והולך, הם הקיפו את עצמם באונאת⁻דעת, ש“באוסטריה בודאי לא יקרה כדבר הזה”, שעל כל פנים עוד יארכו הימים, ובינתים יגיח בודאי מאי⁻שם גואל ומציל והכל יבוא על מקומו בשלום. וכך רימו את עצמם, ועל קבי⁻רמיה אלה הלכו בצעדים בטוחים לקראת אסונם. כשהתחילו להאמין – איחרו את המועד, נחלתם היתה כבר לזרים, והם עצמם פירפרו כבר בתוך רשת הקורים של העכביש הנאצי, באין יכולת להציל אפילו את בדל האוזן שהצילו יהודי גרמניה.

היאמינו לקול האות השני הזה? יהודי הגולה עדיין אינם מאמינים. לאחר ששלושה מרכזים יהודיים, שבהם היתה צבורה מורשת הדורות של הגולה היהודית, הן במובן החמרי והן במובן הרוחני, נהרסו עד גמירא, אין שארית ישראל מאמינה עדיין כי הענין הוא רציני מאד, וכי המחוג שעל פני לוח השעות לא יסוב לאחור ולא יפסח בסיבובו. אפילו יהדות פולין, זו אשר עליה מכה הקורנס זה עשרים שנה, ומיום ליום נעשית העניבה מסביב לצוארה צרה יותר, אף היא הנתונה בתוך פּוגרום מתמיד, פּוגרום גופני ופוגרום כלכלי וחברתי כאחד – אינה מאמינה עדיין. בפולין מרוכז הקיבוץ היהודי הגדול ביותר באירופה כיום. ברובו הוא מתלבט ביסורי עוני, אך גם בו צבורה עדיין יכולת רבה, צבורים נכסים ועושר, שאילו היו דואגים במשך כל השנים האלה להוציאם מתחום הסכנה הודאית, להשקיעם בארץ⁻ישראל ולהפכם לכוח קונסטרוקטיבי, היתה נוצרת ע"י כך אפשרות של פדות והצלה לא רק לבעלי הנכסים האלה אלא גם להמוני יהודים גדולים עמם. אבל טפש לבם מהבין. מי שהרעה עוד לא הגיעה אליו, משלה את נפשו כי לעולם לא תגיע. בינתיים מתגלגל הרעם ומתקרב, ולא ירחק היום ולפני השוקת השבורה של גורלם יעמוד הפעם לא ציבור קטן בן מאתים אלף או בן 500 אלף, אלא ציבור בן מיליונים.

ואותם היהודים המסתתרים עדיין בחביון השלוה והמנוחה הנעימה בארצות הדמוקרטיות – בודאי שאינם מאמינים. בגוּמת⁻הלב מתקתק בודאי משהו, כאשר גם שם מתחילות לנסר סיסמאות נאציות אנטי⁻יהודיות. אבל שמשה של האמנציפּציה הזורחת עדיין בארצות הלו, מניסה לע“ע כל דאגה רצינית. כמה זמן עוד תזרח ותגיה שמש צדקה זו? מי שקורא את ספרו של סינקלר לואיס “אצלנו אין זה אפשרי” – אינו נהנה אמנם הנאה ספרותית גדולה, אך הוא מוכרח להיווכח באיזו מידה אפשרית התפתחות כזו שבגרמניה גם בארץ שעמודי הדמוקרטיה נראים בה כה מוצקים ואיתנים, כמו ארצות הברית של אמריקה. על אף כל ההפגנות הנאות של בפּטיסטים וחוגים הומניים אחרים – הרי קיימת שם, כידוע, תנועה אנטי⁻יהודית חזקה ומושרשת. וארצות אמריקה הדרומית, אם כי התנועה הנאצית האנטי⁻יהודית לא הגיעה שם עדיין לידי נצחון, הרי היא הגדילה בכ”ז את כוחה וביצרה במידה רבה את עמדתה. והולנד ובלגיה על גבול גרמניה תשכונה. וצ’כוסלובקיה, הרי עליה מונפת החרב הנאצית. ואף בעד אנגליה וצרפת מי לידינו יתקע?

ב

הנה כי כן, סובב הולך המחוג על פני לוח השעות. היה זמן שהגולה היהודית התבצרה בממון, באותה מולדת מטולטלת חמרית שיצרה לעצמה, באותו תחליף שבא במקום קרקע ואחיזת מולדת ממשית. אלה שימשו לעתים כמחלפות שמשון, שהנחילו כוח לישראל להאבק במשך מאות בשנים עם שונאיו ומרדפיו. הערלים הטפשים הללו, שלא נהגו כלל וכלל קדושת קנין בקרקע של זרים, שחיו על חרבם ועל קשתם כ“אבירים שודדים”, נהגו משום מה קדושת קנין בכסף. את הכסף השתדלו לקחת מאת היהודים בערמה – הרבה לקחו, אך הרבה הסתירו מהם היהודים בערמה אף הם. אבל לקחת סתם, להגיד “שלך שלי”, פשוט בלי נימוק וטעם ובלי היתר משפטי – את זאת לא ידעו. עד שבא היטלר והורה את ההיתר, הראה כיצד גוזזים “מחלפות שמשון” וכיצד לוקחים מאת היהודים את כספּם. יהודים מרוששים – תש כוחם.

והיה זמן שיהודים התבצרו ב“רוח”, באינטלקטואליזם, בחכמת⁻החיים ובבינת⁻העולם שלהם, או כפי שמנסחים אחרים: ב“תורה”, במולדת הרוחנית המטולטלת השניה, שאף היא שימשה להם תחליף של חירות בתוך עבדותם. והערלים הטפשים הללו, נהגו דרך⁻ארץ בגילויי הרוח, חשבו אותו לכוח, לכוח מגי כמעט, שלעתים נתבטלו בפניו. ברופא יהודי לא נגעו לרעה גם בימי הביניים החשוכים ביותר, ועם המלומד היהודי ערכו “דיספוטים” גם בימים שחרב הכנסיה הנוצרית היתה רוממה. עד שבא היטלר ונשב ברוחו הוא, וביטל את כל הקסם הזה והראה כיצד גוזזים גם את “מחלפות מששון” אלה. יהודים בלי “רוח”, כלומר בלי יתרון הערך שבעמדתם הרוחנית – תש כוחם.

בכל דור ודור ביקשו לאבד ולהשמיד את העם הקטן הזה, ולא ידעו כיצד. ההרג בלבד לא הועיל. סגרו לפניו את הדרך אל הקרקע, הוא פילס לעצמו דרך אל קרקע מלאכותית, אל הכסף, אל הסחר; סגרו לפניו את הדרך אל החירות, הוא מצא לו הדרך אל חירות רוחנית. עתה נודע הסוד ונמצאה העצה. יהודי בלי קרקע, בלי כסף, בלי חירות רוחנית – כל “שקץ” קטן יכול למחצו. ונשאלת השאלה: כיצד נתגונן? בסיטואציה הזאת, הממשית, זו שאין בידינו לשנותה, כיצד נתגונן, כיצד נציל את שארית הפליטה היהודית למען לא תכחד כשם שהולכת ונכחדת לעינינו יהדות גרמניה ויהדות אוסטריה?

כשאני קורא עתה בעתונות היהודית בפולין מאמרים חוצבי להבות נגד הצעות החוקים האנטי⁻יהודיים של מפלגת הממשלה, ואת הפראזה השגורה והשדופה “מיר וועלן קעמפפען פאר אונזערע רעכט”, (“אנו נלחם על זכויותינו”) אני אומר לנפשי: “נודי למיללת” הזאת, אשר במר יאושה היא מנחמת את עצמה בפטפוטי מלים שאין להן שחר. מי “קעמפפען” ומה “קעמפפען”? אילו היו אומרים: אנו נתקומם נגדכם בנשק; אנו יודעים שכוחכם גדול מכוחנו אך אין לנו מה לאבד ואנו נגן על עצמנו הגנה של ממש, כל כמה שידנו תגיע – היינו יודעים אמנם שאין בה הצלה, אבל צריך היה להתייחס בדרך⁻ארץ גדול לאומרים כך. אבל “קעמפפען פאר רעכט” (“להילחם על זכויות”) במאמרים, בנאומים – איזה ערך אפקטיבי יש לכל זה כיום? פעם כשהיו קיימות נורמות בעולם, כשהמשטר המדיני היה בנוי על סדר של חוקים ומידות, אפשר היה לומר “אני אלחם” לשינוי המידות האלה בשעה שהן היו גרועות ומקפחות; פעם היה ערך גם ליצירת דעת קהל, ומדינות חלשות היו חוששות מפני “מה יאמרו” בעולם הגדול והנאור. עתה, כשכל זה אינו קיים, כשעל דעת⁻הקהל מצפצפים, כשמטוסי פרנקו אינם חוששים להתגרות באנגליה, בארצות⁻הברית, בצרפת – והם יודעים כנראה שאין הרבה לחשוש – עתה יהודי פולין יגנו על עצמם בזה שהם “ילחמו על זכויותיהם”? הממשלה הפולנית תבצע לא ספק את כל אשר תחליט. למען צ’כוסלובקיה, אפשר כי ימצא איזה עם אחר אשר ישלח את חייליו למערכה, אך למען יהודי פולין, אף חייל אחד לא ישלחו למערכה, גם אלה מעמי העולם אשר יצטערו בצערם.

והנה נתעורר עתה נשיא ארצות⁻הברית באמריקה והוא מכנס ועידה בין⁻לאומית למען פליטי הנאציזם. מפעל זה הנהו בודאי מפעל הומני חשוב. עצם גילוי הרצון לסייע, לעזור – יש בו מקצת תנחומין בימים חסרי⁻תנחומין אלה. מחובתנו לעודד את האיניציאטיבה הזאת, לשתף את עצמנו בה ולכוונה לאפיקים נאמנים. במידה שפעולה זו תהא מכוונת למצוא דרך פוליטית וכלכלית כדי להטות חלק חשוב מזרם הפליטים היהודים לארץ⁻ישראל, יהיה בה ברכה והצלה. הצלה פורטא מבחינת “מקלט לילה” יהיה בודאי גם בזה, אם אמריקה עצמה תרכך את חוקי ההגירה שלה, ואם היא תשפיע בכיוון זה על ארצות אחרות. אך מפתח לפתרון הבעיה היהודית החמורה מאד אין בזה עדיין. כל הפעולה מכוונת מלכתחילה למכסה קצובה, שאינה עומדת בשום פּרופּורציה לצרכים הקיימים כבר היום, ואינה מביאה כלל בחשבון את הצרכים אשר יתגלו ללא כל ספק מחר ומחרתים. מלבד זה: העברת יהודים מגולה אל גולה – אינה פתרון, יותר נכון: זהו פתרון⁻שוא, והמאמצים המושקעים ושאומרים להשקיע בכך, הם שוב בזבוז מרץ ואמצעים לבטלה. כבר דובר על זה לעיל. עוד בטרם יתחילו היהודים להכות שרשים בגלויותיהם החדשות, תדביקם היד העוקרת. לפיכך כל התכניות שמתכנים פה ושם, כל התנועות הטריטוריאליסטיות החדשות, כל השמות האכזוטיים העולים כפעם בפעם על הפרק כמראי⁻מקומות להצלת ישראל, אינם אלא או אונאת⁻דעת במכוון או מחזות שוא ומדוחים.

והוא הדין כלפי כל העצות הבטלות והבטלניות האחרות. בתוך התבערה הכללית מצלצלת באופן מוזר מאד הסיסמה בדבר החלפת המקצוע ומשלוח⁻היד של היהודים בארצות הגולה. כאילו בזה תלוי היום איזה דבר. היו ימים בהם היה טעם לסיסמה זו. במקום שהבעיה היהודית היתה כלכלית בעיקרה, או במקום שנראה היה לנו כי הלחץ המדיני כלפי היהודים נובע בעיקר מזה שהם התרכזו יתר על המידה בערים, במסחר הקטן ובמקצועות החפשיים, אמרנו: לכו ופשטו ידיכם בעבודה ובמלאכה; פנו אל המקצועות הפרודוקטיביים; השתדלו להאחז בקרקע, ועלינו להודות, כי הסוף מוכיח על תחילתו, שבשעה שאמרנו זאת, טעינו בהערכת הבעיה היהודית, כשם שטעינו בשעה שאמרנו “השכלה”, “שקאלעס” וכדומה. השאלה איננה מה היהודי עושה, במה הוא מתעסק, כיצד הוא לבוש, ארוכות או קצרות, באיזו לשון הוא מדבר ואף לא באיזו אמונה הוא מחזיק – השאלה היא אם הוא מגזע היהודים או לא. כיום גורל אחד לפרופסור ולסנדלר היהודי, לרוכל, לעורך⁻דין, לקצב, לפועל ולעובד⁻אדמה, כל כמה שישנו כזה.

מוזר הדבר, כשגם בתוכנו בארץ נמצאים אנשים, בעלי בינה⁻לעתים, הנאחזים בשבולת⁻רמיה זו, ורואים קוי⁻אורה במקום שיש סתימת⁻חזון בהחלט. והנה כתב ר' בנימין “במאזנים” “מראות ונתיב”. הוא עושה את חשבון הזמן, חשבון נכון, חשבון צדק – ובמה הוא מסיים? – באוטופיה. הזאת היא התשובה על חתת הגורל היהודי בזמן הזה? התיישבות חקלאית באמריקה – איזה חידוש יש בדבר? האם לא היתה כבר, האם לא נעזבה כבר? האם לא היתה התיישבות יהודים בארגנטינה באמת מידה גדולה, בערך – ומה בסופה? הנה היתה תקוה יותר רצינית לאיזה תיקון חשוב מבחינה זו, רוסיה, בירו⁻בידג’ן. ממשלה אדירה ואפּרט ממשלתי מאחורי המפעל הזה. לא כולנו לעגנו, ולא כולנו דחינו את הדבר מתוך חשש של התחרות בציונות. בציונות אין ולא יכולה להיות שום התחרות. אילו היה עולה הדבר בידי הממשלה הרוסית ליישב כמה מאות אלפים נפשות של יהודים על האדמה בטריטוריה אחידה ושלטון עצמי, לא היו אלה אבודים לציונות ולארץ⁻ישראל. להיפך, אפשר ששארית ישראל ברוסיה היתה יכולה לשמור עי"כ במידה יותר מרובה מאשר עתה על קשריה ההיסטוריים עם האומה. אך מה יצא מכל זה? – לא כלום!

השאלה איננה, איפוא, קרקע סתם – אלא קרקע של מי? זרה או לא זרה? חלל של מי? זר או לא זר? השאלה היא: מולדת או גולה?

ומוזר הדבר שגם משוררנו היקר יעקב פיכמן מלווה באותה חוברת של “מאזנים” את “קו⁻האורה” שגילה ר' בנימין, בפרק שירה לשבח הכפר והעבודה החקלאית. כלום בימי הבארון הירש אנו חיים, או בימי אליקום צונזער, שעלינו לדבר עתה בשבחה של ה“סאָכע”? אנו כאן יודעים מה זאת אדמה. אנו בודאי לא נשאיר כאן אף מלוא זרת אדמה בלתי מיושבת ומעובדת. גם ערים נבנה, חרושת ומסחר דייג ושייט; כאן כל מקור⁻מחיה יהודי מתקדש בקדושת אדמה, מכיון שזאת היא מולדת, אדמת עם. אבל שם, האם עומדת והאם תעמוד האדמה ליהודים בבסרביה ביום מיפקד? האם עמדה להם באוקריינה? האם עומדת להם בגליציה? האם תעמוד להם באמריקה?

לא תעמוד. ואין זה אלא שוב פעם מנוסה מן הפרובלמה, במקום להתקרב אליה, במקום לראות אותה כמו שהיא, בכל עוצם היאוש ובכל עוצם התקוה שבה. אין ולא יתכן בהחלט שיש בידי מישהו להמציא תשובה אחרת על מדוי האומה הישראלית בתקופה זו, מלבד אחת: ארץ⁻ישראל. מי שיגיע להציל את עצמו על האי הזה – לא ישב עליו אולי עוד זמן ממושך בבטחה ובאין מחריד, אבל הוא ייצור לעצמו ולבניו אחריו בסיס נאמן לחיים היסטוריים חדשים. מי שלא יגיע לכך – אפשר שיכלה מיד, ואפשר שיציל את עצמו על פני איזו דוברה רעועה, וישלה את נפשו שוב כי מצא מרגוע לכפות רגליו; אבל כל התרגשות גלים חדשה תשבור ותפורר את הדוברה הזאת לרסיסים. השעה הזאת אינה מרשה כל היסח הדעת; היא אינה מרשה סברות ופרוויקטים דמיוניים; כל הפלגה לתוך המופשט, לתוך המעבר⁻למציאות – אינה אלא השתמטות מאחריות בלתי אמצעית לגורל האומה.

הכרה זו מחייבת לאיזה דבר. היא אינה יכולה להימצא בכפיפה אחת עם אזלת היד של התנועה הציונית בשעה הזאת. הכרה זו מחייבת לארגון העם, לא לקונגרסים יהודיים, לשם מחאות וריזולוציות, אלא לשם ליקבידיציה מהירה ושיטתית של הגולה היהודית. כאשר עלה היטלר לשלטון לפני חמש שנים ומעלה, חש חיים ארלוזורוב לנסוע לגרמניה כדי לראות ולחקור במה וכיצד אפשר להושיע לעדת⁻היהודים האומללה, אשר נעקרה בבת אחת מתוך מסגרת חייה. הוא בא אז לידי מסקנה, שיש הכרח להקים בנק ליקבידציוני, תחת חסותה של מעצמה זרה, אשר ירכז את רכוש היהודים, יהפוך אותו לאט לכסף, או לרכוש נייד אחר, ולארגן בדרך זו את יציאת היהודים מגרמניה לארץ⁻ישראל. הוא ניהל אז מו"מ בענין זה עם חוגים ממשלתיים בלונדון, שהקשיבו ברצינות להצעה הזאת. אך ארלוזורוב נרצח למחרת היום שהרצה לפנינו על תכנית זו – ואיש לא המשיך אחריו לטפל בה. יתכן הדבר שאילו היתה קמה אז התכנית הזאת – היה אפשר להציל יותר יהודים ויותר רכוש יהודי מגרמניה, מכפי שהצילו עד עתה. אבל מה שחשב ותיכן ארלוזורוב ביחס לגרמניה בלבד, יש צורך לעשות כיום בשטח הבין⁻ארצי.

יש הכרח ליצור בעוד מועד קרן⁻הצלה, מצוידת באמצעים מרובים, למען יהודי אוסטריה, למען יהודי גרמניה, למען יהודי פולין, ולמען יהודי הארצות האחרות אשר היום או מחר ימצאו באותו מצב. את הקרן הזאת אי⁻אפשר לhצור עתה ע"י נדבות⁻העניים. אם אמרנו לפני שמונה⁻עשרה שנה, בגשתנו ליצור את קרן⁻היסוד, שדרושים לנו חמשה מיליון לירות לשנה, בשביל מעשה הגאולה והבנין – הרי בשביל מעשה⁻ההצלה, הגאולה והבנין יחד, דרושים לנו עתה סכומים הרבה יותר גדולים. בנקוף ארבעים שנה לאחר יסודה של הציונות המדינית, צריך לפנות מחדש אל העשירים (וישנם עוד הרבה יהודים עשירים בעולם) ולומר להם: אתם הקשיתם את לבכם אז, לא שמעתם לנו – ראו מה עוללתם לעם ולעצמכם! אין טעם ואין תכלית בזה שאתם שוכבים על דינריכם. רבים מכם, אולי הרוב מכם – את דינריהם לקחו ואותם גירשו ככלבים. מלטו את עצמכם, בעוד מועד, מלטו את רכושכם, ומלטו את האומה הישראלית!

הישמעו? רבים בודאי לא, מעטים אולי כן. עלינו, על כל פנים, לנער, ולחזור ולנער את הלבבות האטומים. אמרנו פעם: אין בידינו להושיע מיד – לכן עלינו לפחות לנחם את ישראל. נדמה לי כי תפקידנו עתה הוא ההפוך מזה. לא לנחם, על כל פנים לא תנחומי⁻שוא, אלא להדאיג אנו צריכים, להחריד את אשר לא חרד עדיין.

מפה ומשם מגיעים אלינו קולות: הארץ⁻ישראל תציל? זו הקטנטונת ככף איש; זו מדינת⁻היהודים שאומרים לכונן על שטח של כך וכך מיליוני דונמים מעטים. האם זו תכיל ותציל? מי מאתנו יכול להגיד דבר מוחלט בענין זה? לפני עשרים וחמש שנים היו אכרי ארץ⁻ישראל בטוחים שבפחות מב⁻300 דונם אדמה – אין אכר יכול להתקיים. עתה מדברים על 20 דונם, על 15. ארץ⁻ישראל נקראת “ארץ הצבי” – תחת ההכרח ההיסטורי וצרת ישראל הגדולה עורה יתמתח. על כל פנים עתה, ולמשך עשר או עשרים השנים הקרובות, כוח קבולה יספיק עדיין.

תרצ"ח

---

הקול המנקר

מאת

יצחק לופבן

קול מיליוני יהודים בעולם עולה עתה במקהלת⁻חרדה ובשועה מיואשת: פתחו את שערי הארץ! שועה זו לא תחדל, והיא תלך ותגבר בימים הקרובים כאשר יושלם המועד אשר קבע משטר הזדון בסדום של גרמניה, להפקיע את התושבים היהודיים כולם כאחד מכל קנין ומכל משלח יד ואחיזת קיום. התמונה המזעזעת של הדרישות מצד יהודי גרמניה, תושבי א"י, לרשיונות עליה בשביל ילדיהם ואבותיהם, אחיהם, אחיותיהם וקרוביהם, המתענים במאסר ובמחנות הסגר, או נודדים ללא מחסה ומגן בין הגבולות, על המחזות המלווים את הלחץ הזה ועל קוצר היד להיענות אף בשמץ מנהו – כאין וכאפס היא לעומת תמונות⁻האימים, העתידות להתגלות לעינינו ולעיני כל העולם בשעה שתתמלא סאת גורלם של שש מאות אלף היהודים בגרמניה, באוסטריה ובארצות הסודטים, שבעוד ימים אחדים יוצגו דלים ומרוששים לגמרי, ללא כל קשר כלכלי יותר עם ארצות מגוריהם, רובם בלי בית ובלי לחם, רק במקל נדודים בידם, וללא מקום שאפשר לנדוד אליו.

ההגדרה שהגדיר מיניסטר הפנים של ארצות הברית את מעשי גרמניה, כי “הם מביישים את ימי הביניים באכזריותם”, נכונה היא ללא כל ספק. אך אופן הטיפול בבעיה טראגית ובוערת זו ע"י הארצות הנאורות אף הוא מביש במידה לא מעטה מזו את ימי החשכה ההם. כשגורשו היהודים מארצות גרמניה בימי הביניים, נמצאה ארץ אחת בעולם שפתחה לפניהם את שעריה לרווחה – זאת היתה פולין החסודה של הזמן ההוא; כשגורשו היהודים מספרד בימי הביניים, גם אז נמצאה ארץ אחת שפתחה לפניהם את שעריה – זאת היתה תורכיה של הזמן ההוא. ובין אם הארצות האלה עשו את אשר עשו בימים ההם מתוך הומניות, מתוך מידת רחמים אנושית, או מתוך כוונות אוטיליטריות, הן נראות לנו כאורות מאפלת אותה תקופה, שהיתה שטופה בערות ואכזריות. בימינו, בימי האורה והקידמה, לפחות בחלקו של עולם זה – ארץ כזאת לא נמצאה.

והיו לנו כבר לזרא כל המחאות והתפילות, ההחלטות וההשתתפויות בצער, המגיעות אלינו מצדדים שונים, אם אין מאחוריהם שום מעשה הצלה ושום מאמץ רציני להמציא מנוח לכפות רגליהם של מאות אלפים הנודדים בפועל כבר היום, ושל מאות האלפים העומדים לנדוד מחר ומחרתיים. הפרויקטים השונים, שהועלו בתחילה מתוך בהלה, רבים מהם כבר צללו לתוך תהום הנשיה, ומעטים עוד מעלים קצת עשן בזנבות אודים עלובים. מודדים בטנגנייקה – אך כולם יודעים כבר שזאת היא מדידה בתוך האפס תקוה; ישלחו משלחת לגויאנה – אך היא תשוב ודאי כלעומת שתלך, כאשר שבו כל המשלחות הטריטוריאליסטיות. ואין אנו מרשים לעצמנו להתאונן על אשר אנגליה, צרפת, ארצות הברית ושאר המדינות הדמוקרטיות אינן פותחות את שעריהם בפני הפליטים המבקשים מפלט. לא נצדק אם נרצה לראות בזה קשיחות לב בלבד; הקשיים האובייקטיביים בודאי לא קטנים, ויש “אגואיזמוס קדוש” אצל כל מדינה המטופלת עתה בבעיותיה ובמשבריה, ואין ברצונה להעמיס על עצמה בעיות מסובכות חדשות; איננו רוצים גם לבדוק אם אין או יש במושבות הקולוניאליות הרחבות ובדומיניונים של האימפּריה הבריטית מקום קליטה להמונים היהודים. כל המקומות האלה מוקפים גדרות של סימני⁻שאלה, וזה דורש זמן רב ותכונה ממושכת עד שאפשר יהיה לפרוץ פרץ כל שהוא בגדרות הללו.

אבל ישנה ארץ אחת בעולם, שיש לה קצת שייכות ליהודים, גם שייכות היסטורית, גם שייכות פוליטית, וגם שייכות התיישבותית, וארץ זו היא הודאי היחידי בתוך כל הספקות וההיפותיזות של בעית ההגירה היהודית בתקופה זו – ולמה מעלימה הממשלה הבריטית ולמה מעלים כל העולם הרחום והחנון את הודאי הזה, ומכלכל את הנפש הריקה של המוני היהודים בנאדות נפוחים של השליות?

אותו הזעזוע העצום שעבר את העולם הדמוקרטי בעקב המאורעות בגרמניה, שראינו בו אות ראשון של התנערות אנושית, אחרי תקופה ממושכת של השתקעות בתוך דמדום ומבוכה – עלול ליהפך לשקר ולצביעות מבישה, אם הואי יחפוץ לצאת ידי חובה במלים שאינן מחייבות לשום דבר ולהשקיט את מצפונו ע“י נדבות של פרוטות. העולם הזה נקרא עתה ע”י העם היהודי להתייצב לימינו במלחמה על זכותו ועל הצלתו, לא נגד הפאשיזם הברברי המזוין (זאת היא פרשה בפני עצמה), אלא נגד שרירות הלב המדינית, אשר דוקא בשעת המצוקה הגדולה ביותר לעם היהודי, בשעה הדוחקת והלוחצת הזאת, כשהגיעו מים עד נפש, היא סוגרת, מתוך חשבונות נפתלים וספקולטיביים, שאין להם כל שייכות לענין, את שערי הארץ בפני היהודים, שעליתם אליה זכות היא להם, זכות בין⁻לאומית.

מידת האכזריות וההתעללות שבנתינת מכשול בפני הנרדף, איננה קטנה מזו של הרדיפה עצמה. מה לנו רוב עצותיכם, רוב החלטותיכם ומחאותיכם, אם את הדבר האחד והיחידי שיש בו פתח⁻הצלה להמונים האומללים האלה, אתם מונעים מאתנו? אנו שואלים את השאלה הזאת את אנגליה, את העם האנגלי, אותו העם אשר טובי אישיו התרבותיים והדתיים מצאו מילים כה אמיצות להכתים את עוון גרמניה ותעלוליה כלפי היהודים, אותו העם אשר בכל בתי הכנסיות שלו, האנגליקנים והקתוליים, ערך תפילות מיוחדות לשלום העם היהודי הנרדף והנרמס על לא עוול בכפו; אנו שואלים את המוני העם האנגלי שהקים מקרבו באופן ספונטני תנועת חרם על סחורות גרמניות בגלל הרדיפות על היהודים; אנו שואלים את פועלי גלזגו, שהחליטו מאותו טעם עצמו לא לפרוק ולא לטעון אניות גרמניות: האם כל זה יסתיים בגערה על הזאב, ללא דאגת הצלה לשה הנבקע? ואנו שואלים זאת גם את אמריקה, את זו המדינה הגדולה, אשר השמיעה בענין זה את קולה ברמה ובאופן נמרץ כל כך, אשר כל שכבותיה הסוציאליות וכל חלקיה העממיים והדתיים התייצבו להגנת הצדק בעוז אנושי כזה, אשר עשתה גם צעדים מדיניים נועזים ובלתי שכיחים בזמן הזה כדי להביע את התקוממותה נגד ההתעללות בעם היהודי – האם תמנע מאתנו את עזרתה המדינית כדי לפרוץ את המחסום המלאכותי בפני עלית היהודים המצוקים לארץ, שגם היא אחראית בעד הפוליטיקה של המנדט שלה?

אנחנו לא נרפה מהתאבקות זו על זכותנו, על זכות עליתנו לארץ עתה, על עליתנו בהמונים אליה. את כל יאושנו, את כל השכול והאלמון שלנו נשקיע במלחמתנו זו נגד העוול הקורע שחקים שנעשה לנו. אנחנו נחשוף את דמותו האמיתית של הכחש המדיני, הרוצה להעלות אותנו לקרבן על מזבח הפוליטיקה של פיוס כלפי כנופיות מרצחים אחדות, הנראית לרצויה בעיני כמה מדינאים בריטיים בשעה הזאת. קול העם היהודי הצועק לעליה ולהצלה, יהפך לקול מנקר במצפונה של אנגליה, אשר שום נימוקים ואמתלות⁻שוא לא ישתיק אותו.

תרצ"ט

---

הריסת יהדות פולין

מאת

יצחק לופבן

נשברה יהדות פולין. גבעוליה של יהדות זו היו דקים וחלשים למדי בטרם התחוללה הסערה. שנים רבות של עינויי⁻קיום ועלבון עברו עליה; שנים של דלדול וסבל, של דיכוי ועקירה כופפו את ראשה.

גורלו של מרכז יהודי זה נחרץ מזמן, גם בלעדי המלחמה. היתה בכך מידה רבה של עצלות⁻הלב וקוצר⁻ראיה, שהרוב המכריע של יהדות זו לא האמין לקול האותות שהלכו ונתגלו בכל פעם בצורה מאיימת, ולא דאג בעוד מועד למלט את נפשו, את נפש ילדיו ואת רכושו מסכנת הכליה שרחפה עליו. בעשרים השנים שחלפו מאחרי מלחמת העולם האחרונה עד מלחמת⁻עולם זו שאנו נתונים בתוכה, נזדמנה אפשרות גדולה להצלה עצמית ומלפלט⁻מולדת בשביל יהודי פולין. שמחוייבים היו לחוש בשואה המתקרבת ובאה. ואעפי"כ, גם יודעי העתים לא יכלו לצפות לשואת⁻פתאום זו שנתחוללה עתה. בחזות הקשה שנתגלתה לנו בשדה ההתאבקות הנואשת של קיבוץ יהודי זה, ראינו את פרשי האפוקליפסה משתוללים ומכים את בית⁻ישראל לרסיסים – את הפרש הזה, את פרש המלחמה לא ראינו בכל מוראותיו. נדמה היה לנו שעל אף הכל זהו תהליך ממושך, שיהדות פולין אינה דומה ליהדות גרמניה, שציבור בן שלושה מיליונים וחצי אין מכלים במחי⁻יד. והנה בא מחי⁻היד האכזרי, ובמשך ימים מעטים היתה יהדות פולין לתל⁻חרבות.

איננו יכולים להעריך עוד את גודל האסון שנתרחש על ראשם של יהודי פולין. הידיעות המגיעות אלינו הן מעטות ומקוטעות. אך עדי הראיה הבודדים שנמלטו מתוך ההפכה מספרים ספורי בלהות על ערים ועיירות יהודיות שנמחו מעל פני האדמה, על אלפים ורבבות שעריהם ובתיהם היו קבריהם, על המוני פליטים יהודים, איש ואשה, זקן וטף אשר הופצצו ונורו ונתרסקו אבריהם בדרך מנוסתם, על עקירתם המוחלטת של היהודים מכל אחיזת קיום ומחיה, על רעב וכפן בכל מקום, על אלפים מובלים שבויי חרב לעבודת פרך וכפיה. כל רכושה של יהדות זו (והוא היה גדול למדי, גם אחרי דלדולם והתרוששותם של ההמונים) נחמס וירד לטמיון. ומי שמחונן בכוח הדמיון יכול להעלות לעיני רוחו את מחזה⁻התוגה המחריד של מיליוני יהודים המומים ונרמסים, אבלים ופצועים, אחוזים ביעותי מות ומסורים ללא רחם בידי שלטון פראי, ללא גג על ראשם, ללא לחם לפיהם וללא תקוה נגד פניהם…

יש בפינו מלות תנחומין לעם פולין. מה נגיד לישראל? אבותינו הקדמונים, רושמי הכרוניקה של אסונות ישראל, היו מסיימים את תיאוריהם המזעזעים בפסקי נחמה: “ה' יגדור את הפרצה בביאת משיח צדקנו” וכו'. אנו למדנו במרוצת הימים והנסיונות המרים לפרש פסקי נחמה אלה בצורה יותר ממשית, והעמסנו על שכמנו את התפקיד לגדור בעצמנו את פרצות ישראל. עם פולין בודאי יקום על תלו – אך ספק גדול הוא אם יהדות פולין תקום על תלה, בתחומי ההווי והמקום שחיתה בהם עד עתה. נכון יותר, יש לנו בטחון מוחלט שעל התל ההוא היא לא תוסיף קום. אבל היא תקום על תלפיות, בארץ אבות.

לע“ע קצרה היד מהושיע וחסומה הדרך אף בפני מעשה⁻צדקה פשוט להקל מעט סבל אחים. אך חובה עלינו ועל יהדות הגולה שנשארה לפליטה והשרויה עדיין בתנאים של שלום ויכולת, לחתור בכל האמצעים לבוא במגע ישר עם אסון⁻ישראל גדול זה, להושיט עזרה תכופה, להציל מה שניתן להצלה, לנסות לפחות לחלץ את ילדי היהודים האומללים מבין החרבות, ללקט את פזורי ההפכה מכל מקום שנמלטו ונפוצו ולהעלותם מיד לא”י, איננו יודעים עדיין באיזה דרך אפשר לעשות זאת, אך ברור שיהדות העולם אינה רשאית לעמוד על הדם הזה בחיבוק ידים. וברור עוד דבר אחד: זעף המלחמה הבלתי⁻אמצעי יעבור, ואנחנו נעמוד בפני שאלה נוקבת, לא של מתן תמחוי לרעבים וכסות לערומים, אלא של הקמת הריסות מיליוני שברי⁻אדם, במקום היחידי שאפשר לקומם אותם – בארץ⁻ישראל. יש להתחיל מעכשיו להכין באמת⁻מידה גדולה את האמצעים הדרושים לעליה המונית שלא ידענו כמותה עד עתה, ואת התנאים להקלטת עליה כזאת בעבודה ובמקורות מחיה. בל נאמר: כשנפנה מטרדות השעה נעסוק בבעיה גדולה זו. מטרדות השעה אין אנו נפנים לעולם, ובינתיים אורבת הסכנה שנבזבז שארית יכולת עם לבטלה.

ת"ש

---

עם הגיוס

מאת

יצחק לופבן

בגיוס שעליו הכריזו הנהלת הסוכנות היהודית והנהלת הועד הלאומי לכנסת ישראל, נתפקדו במשך ימים מעטים קרוב למאה וארבעים אלף בוגרים, איש ואשה, שענו ואמרו: הננו מוכנים! עצם העובדה של מציאות מחנה כה גדול בתוכנו, שלפי גילו כושרו ונכונותו הנפשית הנהו מסוגל להחלץ ו“להתייצב על המשמרת המשולשת: “להגנת המולדת, לשלום האומה העברית ולנצחונה של האימפריה הבריטית” – יש בה עידוד רב בשבילנו בשעת חירום זו, אין כל צורך לברר בתוכנו את ההכרח החיוני שבחלק הראשון והעיקרי אשר במשמרת הזאת, הנכונות המלאה להגנת המולדת היא בשבילנו חובת⁻תמיד, אותה אנו ממלאים תוך התאבקות דמים חמורה זה שלוש שנים וחצי, וחובה כפולה ומכופלת היא בימים אלה, בהם ניצבנו בפני סכנות בלתי אמצעיות חדשות. גורל המלחמה הנוכחית באופל יהלך. אין אנו יכולים לדעת כרגע את השתלשלותה ואת הסתבכויותיה. לע”ע זורחת עדיין שמש שלום על שמי ארצנו, והזעזועים העוברים עלינו כרגע נגרמים רק ע"י לחץ⁻האויר של התפוצצויות המלחמה במרחקים. אך אין יודע מה ילד יום ובאיזה צד יגיח האויב אשר נצטרך לעמוד נגדו בשער. דבר יצירת כוח⁻יהודי, בארץ ובשביל הארץ, מוכן ומאומן ובמידה שאפשר גם חמוש, הוא, איפוא, הכרח העומד מחוץ לכל גדר של פקפוק וחילוקי⁻דעות.

השאלה הטעונה בירור והבהרה היא, כיצד אנו אומרים לקיים את חובתנו כלפי שני חלקי המשמרת האחרונים: “לשלום האומה העברית ולנצחונה של האימפּריה הבריטית”, או יותר נכון לנצחונן של המדינות הנלחמות באויב, אשר מימי טיטוס עד היום לא היה מי שרמס כמוהו את שלום האומה העברית ואת שלומם של עמים אחרים בעולם. אין ואי⁻אפשר שיהיה איזה ספק שהוא בדבר האוריינטציה של העם היהודי במלחמה הנוכחית. הננו לצד הממלכות אשר שמו להן מטרה להכרית את ההיטלריזם ולהשמיד את השלטון הנאצי. הננו לצדן של הממלכות האלה, לא באידיאולוגיה ובאהדה מוסרית, אלא ישנה הרגשה עמוקה בחוגים רחבים של היהדות ובישוב העברי בא"י, שמלחמה זו היא מלחמת מצוה, המחייבת אותנו להשתתפות אקטיבית בה בתורת אומה יהודית. זאת היא מלחמת מצוה לכשעצמה, גם שלא על מנת לקבל פרס מדיני אחר מאשר הפרס המשותף והכללי שבהשגת מטרת המלחמה. וזאת היא מלחמת⁻מצוה מיוחדת בשבילנו, מאחר שיש יסוד להניח שבמלחמה הזאת עומד להחתך לא גורל השלטון הנאצי בלבד, אלא גם גורל עתידה המדיני של ארצנו ועתידנו אנו בה.

אין אנו ששים לקרבות. כל מלחמות העמים עד עתה לא היו בשבילנו אלא בחינת “מהפכת זרים”; מטרותיהן לא היו מטרותינו, “שדות⁻הכבוד” שלהן היו בעינינו שדות⁻טבח פשוטים מאוד וקרבנותיהן זבחי⁻מתים. כל חרב שעבה בעולם פגעה קודם כל בנו היהודים, ודם החיילים היהודים אשר נשפך בחזיתות השונות היו ברובו דם אנוסים חסר טעם ותכלית. גם המלחמה הנוכחית פגעה כבר בראשיתה פגיעת מוות וכליון בקיבוץ היהודי הגדול ביותר באירופה. לפיכך לא היתה זאת אלא איוולת לרצות בה מלכתחילה ולצהול לקראתה כלקראת מאורע גואל. אך משנתפרצה, היא נהפכה למלחמת הכרעה לא רק על דמותו המדינית, אלא גם על דמותו הרוחנית של העולם. והיא הפכה גם במידה רבה ל“מלחמת היהודים”. היהודים המתבוללים בצרפת ובאנגליה לא ירצו בשום פנים להודות בכך. גם היהדות המתבוללת באמריקה, שהנמכת הקומה היהודית נעשתה בשבילה בזמן האחרון קו⁻התנהגות פּוליטית, מחשש של “קומפרומיטציה” ומפחד הרוחות הרעות של האנטישמיות המנשבות שם, אף היא תתכחש לזה ותרצה למנוע כל הפגנה מעין זו. אך היהדות בעלת ההכרה הלאומית, הציונית והישוב היהודי בא"י, להם יש אינטרס מוסרי ומדיני כאחד להכריז בגלוי ולומר: מלחמה זו – מלחמתנו היא! – והכרזה זו יש לה טעם וערך כשהיא מלווה התנדבות יהודית אקטיבית.

אין ספק בדבר שיהודים רבים ישתתפו במלחמה זו. יהודי המדינות הדמוקרטיות הלוחמות, יהודי אנגליה וצרפת ימלאו בודאי את חובתם האזרחית. אבל השתתפות זו לא תהיה יהודית ולא בשם האומה היהודית, וקרבנותיה – יהיו הם גדולים ככל שיהיו – לא יובאו בחשבון הסיכום האחרון של מערכת הכוחות, כשיבואו לסדר את העולם מחדש כתום המלחמה. בחשבון יובאו רק אותם הכוחות אשר דגלם יהיה ניכר וצבעם יהיה בולט וטעם מלחמתם יהיה ברור וידוע. לא יהיה זה לכבוד העם העברי ולא יהיה בכך משום תוספת תוקף לתביעותינו המדיניות, אם תעדר במערכה הזאת, בכל מקום שהיא נטושה, רפרזנטציה לוחמת של האומה היהודית. כיצד תקום הרפרזנטציה הזאת? מדברים עתה בתוכנו על דבר גדודים, על דבר תנועת התנדבות לגדודים יהודיים בארצות הנייטרליות ואף במדינות הלוחמות עצמן. התנועה הזאת עוד לא התחילה באופן ממשי, והקשיים המדיניים והטכניים שעל דרכה הם עדיין מרובים מאוד. אך גם לכשתתפרץ התנועה הזאת והקשיים שעל דרכה יוסרו, לא תהיה זאת עדיין רפרזנטציה של האומה היהודית, כל עוד לא ילכו בראשה ולא ישתתפו בה גדודים יהודיים מא"י. אין שום חלק יהודי מסמל כיום את האומה העברית כחטיבה מדינית⁻לאומית, מלבד הישוב הארץ⁻ישראלי, ורק הוא יכול לתת לתנועת ההתנדבות את צבעה ולשמש לה נס ודגל.

ודאי שאין אנו עשירים כל כך בכוחות, כדי שנוכל להפריש מהם חלקים בשביל חזיתות חוץ. אנו מצפים בכליון נפש לקראת כל עולה יהודי, לקראת כל מעפיל ופורץ תחומי ההסגר שהושם על הארץ. אנו מצווים על חסכון בכוחות, כאשר אנו זקוקים לכוחות הללו גם לחזית ההתגוננות וגם לחזיתות העבודה והיצירה בארץ, וזה עומד בלי ספק בסתירה לכל הגיון להכניס יהודים לארץ כדי להוציאם שוב. ואין זו הוצאת אנשים סתם, אלא הוצאתם לחזית מלחמה, התובעת קרבנות רבים, ולא ידוע אם ישובו ממנה וכמה ישובו, אבל אם אין אנו משחקים במלים גרידא, אם מה שאנו אומרים על המלחמה הנוכחית הוא רציני, הננו מחוייבים גם להסיק מסקנות רציניות. מלבד זה, הגבול של א“י העברית הוא עתה על הרינוס. אנו יודעים מה עולל לנו היטלר, לא רק בגרמניה, באוסטריה ובצ’כוסלובקיה, אלא גם ברמת הכובש ובטבריה ובכל החזית הקשה הזאת שאנו נאבקים בה זה שלוש שנים וחצי. גם המכה המדינית שקיבלנו עם פרסום “הספר הלבן” מכת היטלר היא. נצחונו של היטלר במלחמה הזאת פירושו השמדת העם היהודי, לא באירופה בלבד אלא גם בא”י, וקרוב לודאי שגם מעבר לים האטלנטי. כל חסכון כוחות לא יעמוד לנו לעת כזאת. משחק דמים זה הוא גלוי למדי משנוכל להתעלם מההכרה שבכל חזית ובכל מערכה שישנה בהן האפשרות להתיש את כוחו ולמחוץ את גולגלתו של התנין הזה, חובת חיים וחובת כבוד היא לנו לסייע לכך במידת כוחנו. השתתפותנו אינה יכולה להיות בעלת משקל רב בהתאבקות איתנים זו. ערכה יכול להיות בעיקר מוסרי וסמלי, הפגנת מחאתה הנמרצת של האומה הישראלית נגד העמלק החדש שקם נגדה, והפגנת תביעתה לזכות מולדת ולחיים של חירות, לא בדרך מילולית כאשר היינו מפגינים עד עתה, אלא באותה דרך שבה מפגינים כעת עמים את מחאותיהם ואת תביעותיהם. השתתפותם של הגדודים הצ’כיים והפולניים במלחמת העולם האחרונה לא היתה יותר מזה.

ת"ש

---

במנהרה

מאת

יצחק לופבן

א.

ספרו של הד"ר גלבר על “הצהרת בלפור ותולדותיה”, שנתפרסם לפני חצי שנה בערך, הנהו צרור תעודות מעניינות מאוד על דמותה, מחשבותיה ומעשיה של ההסתדרות הציונית בימי מלחמת העולם הקודמת. לפני כמה חדשים היה ספר זה ממין הספרים שמניחים אותם הצדה סמוך לקבלתם, כדי לדפדף בהם לעת⁻מצוא, לצרכי ענין מסוים הדורש מראה⁻מקום היסטורי. אך כשאנו מעיינים בו עתה, בשעה שאנו נתונים שוב בתוך מלחמה, שעירבבה מחדש את היחסים המדיניים בעולם והכניסה אותנו מחדש לתוך משחק הכוחות הבין⁻לאומיים, מקבלות תעודות אלה ערך אקטואלי מאוד, כשם שנעשו אקטואליות בודאי בשביל האסטרטגים המפות המקופלות של המלחמה הקודמת, שנעזרים בהן לשם השוואות והיקשים של התחבולות והתכסיסים. לעיניניו עולים מתוך הספר הזה קווי הקבלה של שתי תקופות, לא רק מבחינת התנאים האובייקטיביים ששלטו בהן, אלא גם מבחינת היכולת הסובייקטיבית שהתנועה הציונית גילתה אז, לעומת זו שהיא מגלה כיום. וצריך להודות כי ההשוואה וההיקש הם לרעת התקופה הנוכחית.

ודאי שחל שינוי גדול בגיאוגרפיה המדינית של העולם וגם בגיאוגרפיה המדינית של הציונות, במשך הזמן שעבר בין שתי התקופות הללו. אך מלבד השינוי הזה בולטת ביותר העובדה שבימי מלחמת העולם הקודמת, אעפ"י שהתנועה הציונית נקרעה לקרעים קרעים מבחינה ארגונית, פעמה אותה רוח של אחידות הרצון ואחידות הדאגה, ובעמדות הקדמיות של התנועה בכל פינות העולם החשובות ביותר ניצבו אז משמרות נאמנים, מתוך עירות פּוליטית רבה, מתוך שקידה מעשית גדולה ומתוך איתות מתמיד ממשמר למשמר. בקושטא ובברלין, בלונדון ובפריז, בהאג ובקופנהאגן, בפטרבורג ובקהיר, בכל המקומות האלה היו מרוכזות קבוצות אישים מטובי הציונות, אשר כל אחת במקומה וכל אחת במגע האפשרי עם חברתה תססו ופעלו, מתוך הכרה היסטורית של הזמן ומתוך חרדה עמוקה לגורל הישוב ולעתידות המפעל הציוני. זאת היתה תקופה של מתיחות המחשבה הציונית. כל הגלגלים הונעו, כל הכוחות היו דרוכים לפעולה. בכל חזיתות המלחמה והגבולות הסגורים נפרצו פרצים בשביל חילופי דברים ועצה. ההסתדרות הציונית היתה אז אולי ההסתדרות הבין⁻לאומית היחידה בעולם שקיימה את הקשרים בקרבה, על אף הניתוק המוחלט בין המדינות וחלקי עולם שונים. בכל הארצות יצרה הציונות מסביבה אטמוספירה פוליטית גם בעולם הבלתי יהודי. היה ניכר ומורגש בכל מקום כי הבעיה הזאת הועלתה על סדר היום ונשתלבה בתוך בעיות הזמן ובתוך המטרות הסופיות של המלחמה משני צדי החזית.

לצערנו, אין אקטיביות זו ואין עירנות זו מורגשות במידה מספיקה בתקופת המלחמה הנוכחית. מלבד בלונדון וירושלים, ששם ניצבת ביאת⁻הכוח הנבחרת והמוסמכת של ההסתדרות הציונית ושל הסוכנות היהודית על משמרתה בשקידה ובנאמנות, לא מורגש הדבר בעולם כי בעית הציונות ועתידות המפעל הא"י נשתלבו מחדש בתוך בעית הזמן; כי היא מעסיקה את דעת⁻הקהל ואת אנשי⁻המדינה, כי יש מישהו, מחוץ ללונדון ולירושלים, המשתדל להניף את הנס הזה נוכח האסון הגדול שבא על בית⁻ישראל. להיפך, מתקבל רושם כי השתרר איזה רישול פנימי במחנה הציוני. ופרט לוייצמן, המעלה כפעם בפעם את דבר הציונות לעיני העולם ומטיף לנו דברי אמונה ותנחומין (זאת עשה שוב נאומו האחרון בישיבת הועד הפועל של הסתדרות ציוני אנגליה), דומה הדבר כי הדפיטיזם מכרסם בנשמת התנועה, והאור הגדול שרואה וייצמן (ואנו אתו) בקצה השני של המנהרה, אינו נראה לעם ואינו מעודד אותו למחשבה ולתחבולה, כיצד לעבור בשלום את המנהרה הארוכה והאפלה ולזכות באור זה.

ומוזר הדבר. מצב היהודים בעולם חמור עתה פי מאה משהיה בשנות המלחמה הקודמת. סכנת ההשמדה איננה שוב היפותיזה ומסקנא של הערכה היסטורית גרידא, אשר איש לא יכול היה לקבוע מראש את מידות התאמתותה. היא הנה מציאות טרגית, המפרפרת בזוועותיה לעינינו ואופפת מרכזי יהודים שלמים בני מיליונים רבים. כל האשליות על מוצאות אחרים לפתרון שאלת היהודים שהיו קיימות פעם, נתבדו עד גמירא. אפסה כל תקוה ליבשה במים הזדונים של המצוקה היהודית, אשר אין להם סוף. ההזיות הטריטוריאליות שמעלים אותן פה ושם, היהודים עצמם או אישים חשובים מאומות⁻העולם, אינן אלא בבחינת קנה של קש המושט לטובע, אשר מדי רצותו להאחז בו הוא נגרף חזרה לתוך השבולת, ובידו קצה הגבעול למפח נפשו. במה ינוחם, איפוא, העם לעת כזאת? מה תקוותו כי ייחל, אם לא יחתור במלוא כוחו לחוף המבטחים היחידי המרמז לו, שהוא מעוגן בו מבחינה היסטורית, שבו הכה כבר שרשים כה עמוקים, ושהוקצה למענו למפלט ולהצלה גם ע"י משפט העמים?

אכן, הציונות הוכתה בערב פרוץ המלחמה מכה מדינית קשה, אך היא נשארה בכל זאת הנקודה הארכימדית היחידה שעליה אפשר להשעין את המנוף להצלת האומה הישראלית מכליונה. גם בפרק הזמן הקצר שבין ראשית הפוליטיקה של “הספר הלבן” לבין פרוץ המלחמה, מצאו להם יהודים מפלט בא“י במספר יותר גדול מאשר בכל המקלטים שהועידו בשבילם מתכני התכניות השונות לפתרון “שאלת הפליטים” עד עתה, ואף יותר מאלה שמשערות התכניות החדשות של ועידת ושינגטון האחרונה. ודאי שאין בעובדה זו כל מסתורין, ואפשר להסבירה בדרך רציונלית ביותר. אך זאת היא עובדה ניצחת שא”י הנה בשביל היהודים מעין בארה של מרים אשר בכל מקום שהם פונים בישימון הנורא שהם תועים בו, היא מבצבצת לקראתם כמקור הצלה יחידי.

עתה, כשנטרפים שוב הקלפים במדיניות העולם, מחוייבת הציונות להגיע לידי תנופת⁻רוח ותנופת⁻מעשה מחודשת. תנופת⁻רוח, כדי להעלות את הענין הציוני בהכרת⁻העולם היהודי ובהכרת העולם הבלתי יהודי כענין אקטואלי ביותר, שאליו מוכרחים לכוון את כל כובד המשקל של התנועה הציבורית, של התביעה היהודית לזכות מולדת, של דאגת העולם לגורל מאות האלפים הפליטים בפועל ומיליונים בכוח, ושל המחשבה המדינית. ותנופת מעשה, כדי לחלץ את א“י מהמצוקה הגדולה שהיא נקלעה לתוכה במסיבות המלחמה, וכדי להכשירה לקראת התפקידים הענקיים המחכים לה לכשייפתחו מחדש הגבולות הסגורים וזרם הנדידה היהודית ישתפך כנחל פורץ על פני נתיבות העולם. א”י לא תוכל למלאות כראוי את התפקידים האלה, אם היא תשקע במצוקה הנוכחית הלוך ושקוע; אם עמדות הכיבוש שלה יתערערו והמונים יהיו בטלים מחוסר עבודה ורעבים מחוסר לחם; אם לא נדע לשמור על הקיים ולא נשכיל להרחיב, דוקא בימים האלה, את התחומים הממשיים והפוטנציאליים של היצירה הישובית; אם לא נסיק מסקנות רציניות מאותן נקודות תורפה שנתגלו בעבודתנו, שאליהן נקלעו הבליסטראות המדיניות הכבדות ביותר בשנים האחרונות; אם לא נכין לנו רזרבה גדולה של קרקע, ולא נמשיך באמת מידה רחבה בתכונה ההתיישבותית למען יצור בארץ עובדות מדיניות חדשות, אשר לא יוכלו להתעלם מהן לכשיבואו להציב מחדש את גבולות הבית הלאומי.

אין אנו יודעים כיצד להעביר עתה את הכרתנו ואת חרדתנו אלה לתוך העולם הציוני והיהודי, כדי לנער אותו מן הרישול ועצלות המחשבה. על התנועה הציונית ועל מפעלנו בארץ עברו כבר נסיונות רבים וקשים. אך מבחן בעל היקף היסטורי שנתקפל בו גורל⁻עתידות של אבדן או תקומה, עבר עלינו עד עתה רק אחד. זה היה בימי המלחמה הקודמת, כאשר הגלגלים הכבדים של מכונת הטבח העולמי איימו לשחוק עד עפר את ישובנו הקטן והרך, ולמעך את איבי תנועת⁻השחרור העברית. מהמבחן ההוא יצאנו בשלום, יצאנו בנצחון מדיני, בתוספת כוח ובאופק פתוח של אפשרויות, אשר לא נזדמנו כמותן לאומה העברית במשך שבעים דורות. האם בדרך נס קרה הדבר? לא! הישוב היה קטן, אך מיד בראשית פרוץ המשבר הוא ידע להתלכד, לארגן את התגוננותו הכלכלית, את עזרתו ההדדית ואת דאגתו המדינית. התנועה הציונית היתה עוד צעירה ומצערה בערך, אך ערה, תוססת, ומחוננת בעטרת אישים אקטיביים ואחראיים. הישוב כאן והתנועה הציונית בפזוריה שם, הלכו בתוך “המנהרה האפלה” של התקופה ברצון דרוך להתגבר על פגעיה הרבים ולהגיע לבסוף אל פתח האור והתקוה.

מבחן שני בעל היקף היסטורי, אולי גדול יותר ובודאי חמור יותר עובר עלינו עתה. אין מאתנו נביא ומנחש, אך נסיבות הזמן אומרות לנו כי יתכן שזהו מבחן אחרון. הנעמוד בו? איננו מקטני אמונה, והננו מקווים שעמוד נעמוד. אך עלינו להודות, כי סימנים מובהקים לכך אינם נראים עדיין. הם אינם נראים לחלוטין בישוב, והם אינם נראים במידה מניחה את הדעת בתוך התנועה הציונית.

ב.

מלחמת העולם של שנת 1914 מצאה את הישוב היהודי כשהוא קטן במנינו ומצער בבנינו. רק במידה מעטה מאוד חי אז הישוב חיים כלכליים עצמיים. לא רק הישוב הישן בארבע הערים הקדושות, שהיה סמוך רובו ככולו על שולחן החלוקה, אלא גם אותו חלק שקראנו לו בשם “הישוב החדש”, ותל⁻אביב בתוכו, המקורות הכלכליים העצמיים שלו היו דלים למדי, והוא התקיים בעיקר ממקורות העזרה שהגיעו אליו מן החוץ. עם פרוץ המלחמה נפסקו בבת⁻אחת המקורות האלה – ובארץ פרץ משבר חמור מאוד. ברשימה שנתפרסמה ב“הפועל הצעיר” בראשית חודש אלול שנת תרע"ד, ניתן תאור למצב שהשתרר אז בארץ, כדלקמן:

“המלחמה האירופית (תורכיה עוד טרם נכנסה אז למלחמה – המערכת) שהמיטה חורבן ושואה על כמה וכמה ארצות, הניחה את ידה הקשה גם על א”י, והביאה את מצבה הכלכלי לידי הריסה גמורה. נפסקו הקשרים עם העולם החיצוני באין מוציא ואין מכניס, וא“י המשוללת עדיין כל אפשרות של קיום על הפרודוקציה המקומית, נשארה אובדת עצה כלפי המצב. המקורות שהעניקו לה לארץ עד עתה את צרכיה ההכרחיים נסתתמו; הכסף המזומן העובר לסוחר תם או נצטמצם ועמד על מינימום. הקרדיטים בבנקים נפסקו, ובאין כסף ואין קרדיטים נעצרה הנשימה בכל המו”מ המסחרי, וכל עבודה ומלאכה נשבתו. הפועלים ובעלי המלאכה, חלק גדול מהם בטלים כבר מחוסר עבודה וגם על יתרם מאיימת בטלה זו לימים הבאים, וסכנה של רעב צפויה לישוב.

שער צרכי האוכל וצרכי החיים ההכרחיים עלה באופן מבהיל; החנוונים והסוחרים הסיטוניים משתמשים בשעת חירום זו להפקיע את שער הפרודוקטים. הכל משתלם במזומנים, החנווני חדל מתת בהקפה וכל קשי המצב היה למועקה נוראה על הציבור, ובעיקר על השדרות הבינוניות והעובדות שבארץ.

בערים התחילו להרגיש כבר את מצוקת הרעב. ירושלים המרובה באוכלוסין בלתי פרודוקטיביים והשקועה בעוני ובמחסור גם בשנים כתיקונן, מרגישה אותו ביותר. – – וכך הוא המצב גם בצפת ובטבריה. – – – וגם ביפו (ת"א בכלל) העשירה המצב הולך ורע מיום ליום. העבודה הולכת ומתמעטת, ובתוך שדרות הפועלים ובעלי המלאכה מחוסרי העבודה התחיל להציק הרעב. – – – המצב במושבות יותר קל במידה ידועה. במושבות הפלחה או בעלות המשק המעורב ובחוות נמצאים הפּרודוקטים ההכרחיים בכמות מספיקה למספר חדשים ידוע; אולם מצד השני סובלים הרבה המשק והעבודה מחוסר יכולת להעסיק פועלים במידה הדרושה. בעיקר סובלות מזה מושבות הנטיעות שביהודה. הקימוץ בעבודה הכרחי הוא במצב זה – וכל קימוץ בעבודה מחריב את המשק. – – – דאגת הפרט מתערבת בדאגת הכלל: המשבר מאיים להחריב את עמל העבודה שנעשתה במשך

מלבד שינויים קלים בפרטים מסויימים, כגון המצב במושבות שהפועל היהודי נמצא בהן אז רק במידה זעומה של מאות אחדות, הרי אפשר להציג על התיאור הזה את התאריך של תשרי⁻חשון שנת ת“ש במקום אלול שנת תרע”ד. השינוי העיקרי הוא רק בזה שמדובר כאן על ישוב יהודי בן מאת אלף נפש בערך, והמדובר היום הוא על ישוב בן חצי מיליון נפש. אך יש עוד שינוי עיקרי אחד, והוא הקובע ומכריע במבחן התקופה הנוכחית: כיצד קידם הישוב אז את פני המשבר וכיצד הוא מקדם אותו היום. הישוב הקטן והעני על מספר מוסדותיו ועסקניו המעטים קידם את פני המשבר אז ברצינות ציבורית, באורגניזציה פנימית וליכוד כל המוסדות, כוחות העזרה, המפלגות והארגונים, כדי להתייצב שכם אחד בפני סכנת הרעב וההרס הכלכלי הצפויים לו. נוסד הועד להקלת המשבר בעל היקף פעולה גדול, אשר קיבל לידיו את הדאגה לכל הענינים הכרוכים במצב של שעת החירום. הוקם הועד המאוחד של שתי מפלגות הפועלים “הפועל הצעיר” ו“פועלי ציון”, ארגוני בעלי המלאכה והאגודות התימניות והספרדיות, אשר בתוך הועד להקלת המשבר ובסיועו טיפלו בעניני העובדים והעבודה. כל אלה בודאי שלא היו עומדים לישוב אז, אילמלא היתה באה העזרה מן החוץ – אך עד שבאה העזרה ובתוך המשטר של עזרה במשך ארבע שנים, הוליכה האורגניזציה הפנימית הזאת את הישוב בין חתחתי הזמן, והצילה אותו מהרס שהיה צפוי לו.

כיום קיבל הישוב את שעת החירום מתוך דיסאורגניזציה פנימית וציניזם ציבורי, הישוב הגדול הזה והשונה במבנהו הכלכלי תכלית שינוי, שיש לו כיום כוחות חיוניים עצמיים מרובים אשר לא היו לו אז, ששמורים בו גם עושר ויכולת פנימית מרובה, פרק את עול האחריות הציבורית ואת מצוות הערבות ההדדית, גם בעצם הימים שהם דרושים לו ביותר לקיומו ולעתידו. והם דרושים לא לחלק אחד בתוכו, לא לחלק הרעב והקורס כבר תחת עקת המצב, אלא לכל החלקים בתוכו העתידים לקרוס ולהתמוטט, אם לא יוקם סכר בפני התפשטות הרעב, חוסר העבודה וחוסר המחיה בארץ, ואם לא תבוקש עצה כיצד לקיים את הכלכלה הלאומית באופן נורמלי פחות או יותר, במידה שאפשר לעשות זאת בשעת מלחמה וחירום. הציניזם הציבורי איננו מתגלה רק בהופעת הספסרות במזונות על פני אופק חיינו היום⁻יומיים, לא רק בסוחרים הסיטוניים הנועלים את מחסניהם ואת אמבריהם ומסתתרים עם המפתחות מעיני הציבור, אלא גם בספסרות מדינית פנימית מצד חוגים ידועים הנותנים מכשול אחרי מכשול בדרך ליכודו של הישוב ומונעים בעד כל מפעל קולקטיבי להקלת המצוקה.

אשר אמרנו, כי בפרוס שעת החירום יפסק הפולמוס הקלוקל, והכרת חומרת התקופה שאנו נכנסנו לתוכה תעשה את אשר לא עשה עד עתה השכל והיושר הציבורי – לא קם. הכוחות הצנטריפוגליים מוסיפים להשתולל כמקודם. חוגים ידועים שכוחם הוא יותר בזה שהם יכולים לקלקל מאשר הם יכולים להועיל, מוסיפים לשאת על פניהם את מסוה הזעף של מקופחים, והם עושים ספקולציה על השכר שהם עלולים לקבל בעד פחד הפרישה שהם מטילים על אחרים. הפרשה האחרונה בנסיון תיקונו, והעלאת האוטוריטה של המוסד המוסמך והחוקי של כנסת⁻ישראל, שהוא המפתח היחידי לכל פעולה ציבורית מאורגנת להקלת המשבר – נהפכה לפרשה מבישה. תנועת הפועלים המאורגנת, שהיא מאז ומתמיד הנושא הנאמן של האורגניזציה הציבורית, ניגשה לענין זה בכל כובד האחריות שהיא מרגישה על שכמה ובכל חרדתה לגורל התפתחות הענינים בארץ בימים חמורים אלה. היא סילקה כל מעצורים פורמליים, פרצה כמה פרצות במסגרת הנציגות הדמוקרטית הנבחרת, מיעטה בידיה היא את כוח השפעתה, ואמרה לכל החוגים האזרחיים: בואו ונתקן יחד, נשבית ריב⁻אחים בישוב בשעת חירום זו ונחלץ בכוחות משותפים לעזרה הדדית! אך תביעה זו נפגשה בעקימת שפתים צינית: “המפתח”!

מי שומר עתה על המפתח? מפלגת פועלי א“י? היא לא שמרה עליו מעולם. לא רק בעת חירום, אלא גם בימים כתיקנם היא ויתרה על אחד המקומות שלה בהנהלת הועד הלאומי, משהכירה שיש מי מחוצה לה שאיצטלה זו דורשת אותו והוא ראוי לה. בסידור החדש של הנהלת הועד הלאומי אין אף שמץ של מפתח. יש מי שקיבל נציגות בהנהלה שאינה מגיעה לו כלל, ויש שקיבל כפלים משמגיע לו – המפלגה היחידה שויתרה על המפתח המפלגתי בהרכב החדש היתה מפלגת פועלי א”י. אבל אלה שמקימים יללת⁻תנים כה גדולה על “המפתח”, דומים לאותו יהודי ה“ותרן” ונדיב הלב הטוען תמיד: “שלי או שלך – מאי נפקא מיניה, יהא שלי!” לעולם לא יטעה לומר: יהא שלך!

כשנתמנה פ. רוטנברג לנשיא הועד הלאומי, היה זה מעמד של השתפכות הנפש אצל כל החוגים האזרחיים. נואם אחרי נואם קם והכריז: “קצין תהיה לנו”! ואחד מהם אמר אפילו כי חלום של דורות נתגשם בשבילו. אבל “הקיסר הוא טוב כשהוא עושה את רצונו”, את רצונו בלבד. וכשרק נדמה למי שהוא שאת רצונו אינו עושה, הרי הקיסר שוב אינו קיסר והקצין אינו קצין. רק בשביל החנפים הוא נשאר “טוב” גם להבא, אלא שהוא ב“שביו של השמאל”, בשביו של “המפתח”. העבודה, לישוב מבוגר לא נאה לא הביצנטיניזם הזה ולא הציניזם הזה.

לא, לא “המפתח” המפלגתי עושה כאן, אלא אותו מפתח הנועל את מדור הרצון הטוב של החוגים האלה, שרגש הנחיתות הוליד אצלם נירוזה ציבורית שאינם יכולים להשתחרר ממנה. אין מרחיבים את הנהלת הועד הלאומי – לא טוב להם; מרחיבים – שוב לא טוב להם. כיצד תעלה ארוכה למחלה זו, אין יודע עדיין. אולי לא הגיעה עדיין חומרת המצב לידי הכרה מספיקה אצל חוגים ציבוריים ידועים; אולי יתנערו עוד ויוכחו כי לא יוכלו להימלט מן הרעה הצפויה גם להם, ולא יוכלו להתחמק מן החובה. אך אם אין אפשרות לרתום כיום את כל חוגי הישוב בעול האחריות – יתלכדו אותם החלקים הנכונים לכך (והם רוב מנין ובנין!) כדי להתייצב בכוחות משותפים במבחן הקשה שהישוב הועמד בפניו בתקופה הנוכחית.

ת"ש

---

גלי השקר

מאת

יצחק לופבן

היה זמן והפתגם “השקר אין לו רגלים” היה שגור על שפתי כל ילד ועל שפתי כל אדם מבוגר בלשונות שונות ובחוגי⁻תרבות שונים בעולם. גם בימים הטובים ההם ודאי שיקרו האנשים ובדוּ מלבם דברים אשר לא היו. אבל בהכרת העולם והאנושות נחתם דבר⁻השקר כעבירה מוסרית חמורה, וכל מי שנתפס לו נחשב כמפר חוקי⁻חברה מוסכמים. אפילו הקוביוסטוּסים והמשחקים בקלפים שלא היו מעולם אנשי אמונים ונושאי המוסר החברתי, הקפידו מאוד על “המשחק הישר”, וכל המשחק למרמה היה כמנודה. אף עתה, בתקופה אומללה זאת, אין לשקר רגלים, כיון שהרגלים הנן אמצעי תנועה ותחבורה בלתי מספיקים בשבילו. אבל יש לו גלים החוצים ומקיפים את כדור הארץ תוך שברי דקה קלה, ומביאים את דברו המתלהלה לאזני אלפי רבבה בבת אחת.

אנו הופכים כולנו לפילוסופים קשי⁻רוח בשעה שאנו יושבים בזמן הזה ליד תיבת⁻הפלאים ששמה – רדיו. רבים מאתנו מעלים בודאי בזכרונם את הפעם הראשונה כששמעו לפני שתי עשרות בשנים בערך את הקול⁻כאוב מגיע אלינו מתוך חלל העולם דרך התיבה הזאת. אל רגש התמהון על בינת האדם העמוקה וההישג הטכני הגדול, הצטרפה אז מעין אימה קוסמית שלא ידענו פשרה. עתה מתברר הפשר. עתה מתברר גם פשרם של חזיונות סוציולוגיים שחשבנום פעם לתעתועי זמן גרידא. אותם ההמונים שהתפרצו לפני מאה שנה בהתמרמרות וזעם על מרכבת הקיטור הראשונה וקראו לה “מרכבת השטן”, לא היו רק מורדי⁻אור האחוזים אמונות תפלות, אלא הם שיערו בתחושת הנפש הפרימיטיבית שלהם כי טובה גדולה לא תצמח מכאן לעולם ולאנושות, כי יתכן ששכר הכיבוש הגדול הזה, יצא בהפסדו. המציאות הצדיקה את “מורדי האור” הללו ולא את הלועגים להם. זו היתה “מרכבת השטן” שקיצרה את דרכו של האדם אל התופת במקום “האושר” כביכול שהבטיחה לו; ותיבה קטנה זו שאנו מחזיקים אותה בביתנו אינה בגופו של דבר אלא “תיבת השטן” אשר בשכר הנאה מדומה של כיבושי⁻מרחקים, נהפכה למכשיר האיום ביותר בידי מסכסכי⁻עולם.

התפקיד השטני הלזה, לסבך את העולם בקורי⁻רמיה, נעשה קל ביותר ע"י כך שהוא מונע כל אפשרות של קונפרונטציה בין הדובר והשומע. גם הדפוס והעתונות היו והנם מאז ומתמיד “מעביר טוב” לדברי כזב. אבל הדבר הנכתב והנדפס יוצר בכל זאת מעין מגע בלתי אמצעי בין הכותב והקורא או בין הכתוב והעובדה, ונמצאים בגדר של קונפרונטנציה ידועה. יציבותו וממשותו של הכתוב והנדפס יצרו תמיד את האפשרות לטפח על פניהם להזימם, להפריכם ולהפריח את אותיותיהם. מה שאין כן גלי השקר הללו, כשאדם נעלם עומד יחידי בין ארבעה כתלים ושולח בנו על ידם את כזביו כמארת אלהים. “אָל⁻חוּט” פרושו אַל⁻קשר, ניתוק מכל אחריות לדברים. פניו לא יאדימו מבושה בדברו, ומפני חרון אפם של המקשיבים לא יחת. להזימו ולהפריכו כמעט שאין כל אפשרות מפני שהקולות הללו עוברים פחז כגלי⁻אתר אחד על פני השני, ולא יעצרו בחפזם ולא יעבטו אורחותם.

עשרות תחנות שידור של ברלין ומוסקבה, של לונדון ופריז, של ניו⁻יורק וטוקיו, של קהיר וירושלים וכו' וכו‘, מעתירות עלינו כמעט בכל שעות היום והלילה שפע של ידיעות, הרצאות והסברות, וכשישאל מי את עצמו או את חברו מה נעשה בעולם בימים האלה, לא רק מה בחזית המערכה, אלא מה ביחסי⁻העמים, בדעת⁻הקהל, בהרגשת ההמונים, בכוונת אנשי⁻המדינה – לא ידע לענות מטוב ועד רע. ברלין ומוסקבה העלו עוד כמה שנים לפני פרוץ המלחמה את הטכניקה של גלי השקר לראַפינמנט בלתי שכיח. במקום שמן⁻קיק שהגמיע הפאשיזם באונס את מתנגדיו בראשית הופעתו על הבמה, החלו עם הרדיו להלעיטם שקרים. באותה טכניקה כמעט, אלא שבמקום סגירת הנחירים ופתיחת הפה במקרה הראשון, סגרו עתה את הפה וסתמו בגזירה של חוקים ועונשים חמורים את פתחי האזנים של כל האזרחים אשר בתחומי שלטונם, לבלי להקשיב לקול אחר, לידיעות ולהסברות אחרות מלבד אלה היוצאות מתוך מנגנון הכזב הפרופוגנדיסטי שלהם, הם הסתערו גם על אזנו של עולם בתחנות⁻שידור אדירות כוח, הפולטות השכם והערב את שקריהן בשבעים לשון מקצה תבל עד קצהו. עתה, בימי מלחמה עוד גברה חריפות הערמה הזאת ונוספו עליה שכלולים אקטואליים; לסובב בכחש המונים, לקרוא לכיבוש מדינות ניטרליות בכוח האַלימות “ברית לעזרה הדדית”; להסתערות מלחמה מקרקרת, בושסת אדם ועיר, שורפת ארצות ומציפה אותן בדם ובעינוּיים – “הכנסת סדרים”; לגולל מעשי בושתם ונבלותם על ראשי אחרים וכו’ וכו'. אך לא רק ברלין ומוסקבה. גם האחרים אינם טומנים את ידיהם בצלחת. דומה הדבר כי במלחמת הגלים הלזו נעדרת האמת לגמרי, ואתה מפרפר בתוך פקעת הכזבים, ואינך יודע פשר כל מעשה. פרט לחורבן פולין שהוא ודאי, פרט להריסת יהדות פולין שהיא ודאית, פרט לביטול עצמאותן של כמה מדינות קטנות – אינך יודע אפילו אם יש מלחמה בעולם או אין, מי נלחם במי, מי מרמה את מי, מי מפּיל גורל על קיומו ועל חירותו של מי.

אנו מתעכבים על ענין זה, לא רק מתוך בקורת מוסרית. הדבר הוא בנפשנו, כי גם אנו, האומה המוכה והדוויה ביותר בעולם בתקופה זו, נעשינו אובייקט טראגי למסע השקר הזה. אנו נעשינו אובייקט לא רק לשיקוצי הנאציזם ולגידופי שונאי⁻ישראלי אחרים, שהרעילו ומרעילים יום יום את אויר העולם, אשר מאות מיליונים קולטים אותו, ולא כולם כקליטתם כך פליטתם מבלי שישאר בקרבם משקע ידוע של אמונה למחצה או לשליש – אלא נעשינו בזמן האחרון גם אובייקט של מסחר מדיני בבורסת השקרים של גלי האֵתר. היטלר מסדר בשבילנו “מדינת יהודים” בפולין; בעלי טובה אחרים מגלים כפעם בפעם טריטוריות חדשות להתיישבות פליטינו; ומדינה אחת גדולה מעבירה באופן שיטתי על פני הגלים בשורות מרנינות, אשר כוונתן להודיע לכל באי⁻עולם שהפוליטיקה הנפסדת שלה ביחס אלינו, הצדיקה את עצמה לאור המציאות, שהנה קם באיזה מקום שלום תחת מריבה, נאמנות תחת מרידה וכו' וכו'. מעוֹרנו אנו יכולים לבחון את ערכן של הידיעות והבשורות האלה, לערוך מעין קונפרונטנציה בין העובדות, וללמוד מכאן גזירה שוה על ערכן, אמיתותן וכוונתן של ידיעות אחרות דומות בכלל.

ספק אם יש מישהו המסוגל לחדור ולראות נכונה בעד ערפלי השקרים, בכל אשר הם נוגעים כעת בבעיות המדיניות של העולם. אבל במידה שהם נוגעים בנו, יש לנו פתח הסברה צר. מלחמת העולם הקודמת, על אימת הדמים וההרס שהיא הביאה לאנושות, עברה בכל זאת כרוח⁻פרצים מטהרת והביאה כמה אנשי⁻מדינה גדולים ובעלי השפעה מכרעת לידי ישוב⁻דעת ונוחם הומאני. היא אמרה לתקן איזה דבר בישובו של העולם והעלתה על הפרק את הבעיות של העמים המשועבדים ומקופחי הגורל, הפכה אותן לסיסמא משחררת, לכפרה על עוון שפיכת הדמים הגדולה, וגם למפתח מדיני חדש לשם שמירה על “שווי⁻המשקל של הכוחות”, למען מנוע חזרה מהירה על מחול השדים של טבח עמים. במלחמה הנוכחית בולטת כוונה הפוכה, בולטת הכוונה להשתחרר מהבעיות האלה ומהפתרונות שהומצאו אז, אשר המדינות שערבו להם לא ידעו לשמור עליהם ועל יציבותם. הניסוח של מטרות המלחמה הנוכחית נעשה סתמי ביותר האור היחידי שבו – הוא השמדת ההיטלריזם והמשטר התוקפני. ואמנם גם זה בלבד כדאי הוא שיקדשו עליו מלחמה נחרצת. אבל על זה ש“צ’כוסלובקיה קום תקום” מכריז בנש, מכריז יאן מאסאריק, מכריז חיים ויצמן; על זה שפולין קום תקום, מכריזים אנשי הממשלה הפולנית הגולה וקומץ מאמינים בנצח חירותן של אומות בעלות תרבות – אבל לא אלה שהכרזתם הופכת להיות התחייבות מדינית. להיפך, יש כמה רמזים לכך שהכוונה ההיא לריסטורציה של דמות העולם כפי שהיתה לפני שנת 1914; אפשר בתיקונים ידועים, אפשר בתוספת ערבון לחופש פנימי של העמים הקטנים בתוך ברית⁻מדינית גדולה, בתוך מלכות הוהנצולרן או מלכות הבסבורג מחודשות, או בדרך דומה לזו.

והנה, אין מטרת הדברים האלה לחרוץ כאן משפט לשבט או לחסד על הכוונה הזאת, במידה שישנה. כל העמים היושבים על אדמתם, יכולים לחיות חיי חירות גם בברית מדינות זו או אחרת. העצמאות המוחלטת של עמים קטנים, חסרי יעוד תרבותי, נתגלתה כאחד המשגים הגדולים ביותר שנעשו במוצאי המלחמה הקודמת. מזה לא היתה הנאה לאותם עמים עצמם ולא הנאה לעולם. אבל בין הבעיות שהעלתה מלחמת העולם הקודמת על הפרק ונתנה להן פתרון מדיני, היתה גם שאלת היהודים. שאלה זו לא היתה דומה בהחלט לא לשאלת ליטא ולא לשאלת לטביה ואף לא לשאלת צ’כוסלובקיה ופולין. זאת היתה והנה עד היום בעית עם אשר עצמותיו פזורות על פני כל הבקעה הרחבה של העולם, ללא אחיזת קרקע, ללא אחיזה מדינית, מופקרות לשרירות לבה של כל ברבריות משתוללת ומטולטלות טלטלה אכזרית ביד כל זד יהיר ובעל זרוע. לבעיה זו אי⁻אפשר לתת פתרון ע"י ברית מדינות. כדי לאפשר לה פתרון כזה צריך מקודם לקבץ את הנדחים, לקרב עצם אל עצמו, ולתת אדמת מולדת לעם הזה. זאת היתה כוונת הבית⁻הלאומי; ומטרה זו מרמזת לנו כשאנו מדברים על מדינת היהודים; היא לא היתה ואינה יכולה להיות אחרת מאשר קיבוץ גלויות ישראל, כדי להגיע את העם העברי לעצמאות בארץ, בתוך ברית העמים הבריטיים.

אך משום מה הולך וגובר החשד, שגם את המטען הקטן שלנו אומר מי שהוא לפרוק יחד עם פריקת המטען הכולל של עצמאות העמים הקטנים, אשר הכביד כל כך וגרם לסיבוכים ולאי⁻נוחיות כה מרובים, במשך עשרים השנים האחרונות, לאלה הנושאים את נפשם אל העולם היפה, השקט, המאורגן וחסר⁻הדאגות שלפני שנת 1914. ומכיוון שאין לבעיה היהודית מסגרת של פתרון מדיני אחרת מזו אשר נקבעה במשפט העמים במוצאי מלחמת העולם האחרונה, מניחים כנראה, אלה הדואגים לסידורו החדש והנוח של העולם כתום המלחמה הנוכחית, שבעיה זו תמצא את פתרונה מאליה. בחלקה יפתור אותה היטלר ע“י השמדה גופנית המונית, בחלקה תפתור אותה רוסיה הסובייטית ע”י השמדה רוחנית, בחלקה תפתר ע“י תלאות הנדודים בין מיצרי הגבולות הסגורים, בחלקה יפתרו אותה המחפשים “ארצות ללא בעלים” על פני מפת העולם – ובחלקה תמצא את פתרונה ע”י גלי הרדיו ובמאמרי העתונים המבשרים לעולם ש“היהודים נתאכזבו מחלומותיהם הקודמים” והם מקבלים בקורת רוח מיוחדת את הפוליטיקה של הקפאה באותה פינת עולם, שהועידה להם ההיסטוריה למפלט והצלה.

כאן ערפלי⁻השקרים נעשים שקופים במקצת, ונפתח פתח צר להסברת ההשתקה המוזרה של שאלת היהודים כשאלה האקטואלית ביותר בשעה הזאת. אין אנו שליטים לא בימים, לא באויר ולא בגלים, ונבצר מאתנו בעת הזאת אפילו לצעוק חמס ולהתריע על קיפוחים, עוולות ועיוּתי⁻דין נגדנו. אבל טוב שנדע לפחות מה מסתתר מאחורי כל זה, וטוב שנשכיל לפעול בהתאם לידיעה זו, בכל מקום שהפעולה היא אפשרית וחפשית. את קורי⁻הרמיה הללו עלינו לקרוע, ולהסביר לאותם חלקי העולם שאפשר למצוא אצלם עדיין אזנים קשובות לדברי אמת, כי “היהודים לא נתאכזבו מחלומותיהם הקודמים”, וכל פתרון שאינו פתרון מדיני לשאלת היהודים פירושו הפקרת מיליוני אנשים לחרפות ולכליה. על דמם הרותח של המיליונים האלה אי⁻אפשר יהיה להקים את השקט והמנוחה בעולם, גם לאחר שישמידו את היטלר ואת הפמליא שלו.

ת"ש

---

כי האדמה היא הנפש...

מאת

יצחק לופבן

(במלאת עשרים שנה להגנת תל⁻חי)

עשרים שנה שחלפו מאותו היום בו נסתיימה בקרבנות רבים ויקרים, אך בנצחון מוסרי ומדיני מכריע, המערכה הדרמטית מאוד להגנת כברת⁻האדמה היהודית הקטנה בצפונה של א"י – מצטרפות לסמל רב משמעות ועתיר רמזים בשעה הנוכחית, שעה הרת דאגה וחרדה לציונות ולאומה העברית.

מתל⁻חי התחיל הדבר. תוך פרק הזמן שבין מוצאי מלחמת⁻העולם הקודמת לבין ראשיתה של המלחמה שאנו עומדים בה, היו לנו תאריכים היסטוריים לא מעטים, אשר קבעו, במידה זו או אחרת, את גורלו ואת התפתחותו של מפעלנו בארץ. אבל רק שנים מהתאריכים האלה הם בני⁻הכרעה, שמהם מפנה כלפי היאבקות ממושכת בדרך היורטת והיגעה שהלכנו בה עד עתה ושאנו עתידים, כפי הנראה, ללכת בה גם בימים הבאים. הראשון הוא: כניסת החלוץ של הפרשים האוסטרליים לארץ הזאת עם בשורת הצהרת בלפור בעקבותיו, אשר פתחה בפני שבי⁻ציון את הדרך המדינית לאדמת מולדתם; והשני – פגישתנו הראשונה עם אופוזיציה מסתערת, אשר אמרה להדוף אותנו מעל האדמה הזאת ולחסום בפנינו את הדרך אליה בכוח אלמוּת.

גם בחשבון פנימי התחיל הדבר מתל⁻חי. המיתוס שנרקם אז על אדמת הגליל העליון, יותר משהנהו מיתוס של גבורה מחודשת בישראל, הנהו מיתוס של אדמה מחודשת לישראל. האנשים שחיו שם, שעמדו שם על המשמר, שהתייצבו מעטים נגד רבים ונלחמו בעוז ובמסירות נפש, לא היו אבירים ולא אנשי⁻מלחמה, ומשא⁻נפשם לא היה לנחול כבוד גבורים או לרשום דפי גבורה בספר הימים שלנו. אלה היו קומץ מתוך קומץ כורתי הברית החדשה עם אדמת המולדת, שהתחיל להכות שרשים נאמנים באדמה הזאת ולחוש את ערכה ככוח כלכלי ראשוני, ככוח מדיני מכריע וכחוויה נפשית עמוקה של עם ותרבות⁻עם. “אדמה אדמה!” לא כדרך הקריאה הצוהלת של מגלי העולם החדש על סיפונה של אנית קולומבוס, כי אם כתביעה חרדה מתוך הכרה מאירה שכאן נקודת הכובד ומקור החיים לעתידות האומה העברית בארצה, שכאן מוכרחים להאחז ולהתבצר בשעה שרוצים להפוך הזדמנות מדינית לעובדה מדינית – זו היתה הקריאה הראשונה שבה פגש הקומץ הזה את חופה של התקופה הפוליטית החדשה, לאחר ארבע שנות הסגר וטלטלת⁻סבל רבה של ימי המלחמה. וכשהגיעה שעת הנסיון הקשה, כשנאמנותה של הברית החדשה הועמדה במבחן האש, ומן הצורך היה להוכיח מהו המחיר שהיהודי החדש, תאב מולדת וקוממיות, מוכן לשלם בעד פאת⁻אדמה עברית בארץ הזאת – הוא עמד בנסיון זה והוכיח. הוא הוכיח את הדבר בכוח הוכחה שאין למעלה הימנו, ושילם את המחיר היקר ביותר שיש ביכולתם של בני אדם לשלם בעד חפץ⁻חיים של עם. על כפות המאזנים עלה הפעם אובייקט, שהיהודים לא שקלו אותו בכלל זה דורות רבים: אדמת מולדת, התשוקה אליה, והדבקות בה, אשר אין בנפש עם, המבקש לשוב לתחיה לאומית ומדינית, משקלות⁻נגדיים כבדים כאלה שיכריעו אותו.

וגדול, גדול מאד היה האפקט של ההוכחה הזאת. אלה שהיו מלעיגים כסנבלט בשעתו ואמרו “אם יעלה שועל ופרץ בחומת אבניהם”, נדהמו לא מעט כאשר נוכחו ברצינותו של המעשה הזה ובעקשנות הקדושה שמפעמת אותו. זו היתה בעצם ההיאבקות הרצינית הראשונה, בקנה מידה גדול, על זכותנו לאדמה בארץ הזאת. מה שהיה לפני כן, ההתנקשויות הקטנות שהישוב היהודי החדש ידע אותן מאז היותו ועמד בהן בגבורה רבה, לא היה להן אופי מדיני בולט. מתל⁻חי ואילך מקבלת ההיאבקות הזאת את אופיה המדיני הברור, ומעמידה במרכז את הבעיה אם זה שהיהודים עושים בארץ יש בו יציבות, יש לו שרשים עמוקים ודינמיקה היסטורית חדשה, או איננו אלא אפיזודה בת⁻חלוף, שאפשר להביאה לידי התמוטטות ע“י מכשולים שישימו לרגליה כפעם בפעם. פרשת תל⁻חי לא נסתיימה בי”א באדר שנת תר"פ. היא נמשכה בצורות ובגילויים שונים מאז ועד היום הזה, במשך כל עשרים השנה. במידה שגדלה ההכרה שאין זאת אפיזודה, שפועלים כאן כוחות היסטוריים חזקים ובעלי משקל, גדל אצל מישהו היצר לנסות להתקומם נגד זה בכוחות תנופה גדולים יותר ונמרצים יותר. אבל רוחה של תל⁻חי עמדה לנו במשך כל התקופה הזאת, לא בלבד להשיב אחור את היד המונפה, אלא להפוך כל נסיון של התנקשות למקור חדש של כוחות העפלה, ביצור והרחבה.

כוחה החינוכי והשפעתה הרוחנית של תל⁻חי הלכו וגדלו, הלכו וגברו במשך עשרים השנים הללו בתוך תנועת המגשימים והמגינים. היא ניערה מעל עצמה את הבוקי סריקי של פולחן אבירים חיצוני וטפל אשר אמרו לתלות בה. מי שמדבר עתה על תל⁻חי יודע היטב שאין זאת אותה מלה גנובה המקשקשת בלגין הריק של איזו כת עקרה ודסטרוקטיבית, כי אם רציפות רעיונית, מחנכת ומדריכה לברית עבודה נאמנה עם אדמת המולדת ומציאות ישובית של נוער⁻עולה ונוער⁻עובד, המחונן את האדמה הזאת, שלפני עשרים שנה נתנו אנשי⁻העבודה את נפשם על הגנתה. הוא יודע גם את החסד המדיני שהיה באותו מעמד, אשר בבוא העת להציב את גבולות הארץ, נהפכה אדמת מריבה זו לגורם מכריע שיעקמו עליה את הקו שהיה מותוה מלכתחילה, וישרטטו מסביבה ומסביב הישובים היהודיים שעל תחומיה את אותו הצואר הדק הנטוי בערגה כה רבה מול גבולות הארץ הטבעיים.

מאורע תל⁻חי איננו עוד זכרון אֵבל בתוכנו. את זכר האנשים שעמדו ונפלו באותה מערכה הננו מעלים מדי שנה בשנה בהערצה וביקר חגיגי. ואעפי“כ תלויה הפעם דוקא על יום הזכרון העשרים, עננת⁻עצבון כבדה מאד. אנו מחוייבים לשאול את עצמנו: מה עשינו, מה עשתה התנועה הציונית בירושת תל⁻חי? רק למחצה שמרנו עליה. את תוכנה הרוחני ידענו למסור לדור, אך את מוסר⁻ההשכל הממשי ואת תורת המעשה הנובעים מתוך ההכרה כי האדמה היא הנפש – לא נחלה הציונות. ההיאבקות שלנו על אדמת ארץ⁻ישראל במשך עשרים השנה, לא היתה רק היאבקות עם אופוזיציה חיצונית, אלא גם עם עצלות⁻לב וקוצר⁻ראות פנימיים. היו בתוכנו אנשים צופי⁻עתידות שהזהירו השכם והזהר על הסכנות האורבות לעמדת⁻השתיה הזאת. היו שחזו מראש את ההתפתחות כפי שהיא באה עתה, ודרשו כבר בראשית עשרים השנה האלה את ריכוז כל המרץ והיכולת הציונית בנקודה הזאת, ואחרי כן חזרו על דרישה זו בכל חליפות העתים הציוניות. אבל, כשם שהיו “חכמים” פוליטיים, שיעצו לנו לעזוב את תל⁻חי משום שהענין “אינו כדאי”, כך היו “חכמים” כלכליים, שהעתיקו את ה”לא כדאי" על האובייקט הזה ששמו אדמה. לא בלבד ש“לא כדאי” אמרו, אלא אפילו “אסור”, פן יקפצו ויאמירו המחירים; ולא רק “אסור” אמרו, אלא גם “אין צורך” בדבר מלכתחילה, משום שאפשר לעשות פּוליטיקה ציונית וקולוניזציה ציונית גם בלי אדמה… ואלה שלא אמרו כך, בחרו מתוך עצלות לבם להתלהב לכל מיני נוסחאות קלוקל ודברי ריבות ציוניים, כדי להפיג את אימת המעמסה שבתביעה הזאת, המטילה על הכלל ועל הפרט חובות כה חמורות. אף במרוצת השנים ותמורותיהן, כשאותות הסכנה החלו להיות בולטים לעין כל, והנסיון הוכיח כי האדמה אשר התנחמו עליה שהיא “לעולם עומדת” ולא תברח מאתנו, החלה נעה מאד ובורחת – לא לקחה הציונות מוסר ואי⁻אפשר היה להוציאה מתוך האיצטגנינות של בטחון⁻אוילים.

בינתים קרה דבר מה בעולם. התרחשו ובאו העתות בצרה. הכסף אשר יהודים ציונים ויהודים לא ציונים צררו אותו בידיהם או שהשקיעו אותו בנכסים “בטוחים” יותר מאשר אדמת ארץ⁻ישראל – בא השטן ולקחו. בינתיים חלו גם תמורות אחרות, וההישגים שלנו בשטח זה, שכה התפארנו בהם ופירסמנו אותם במספרים שמנים ובדיאגרמות צעקניות, הפכו יותר ויותר למזכרת עוון, באפסותם לגבי ההכרח והיכולת האובייקטיבית כאחד.

עתה אין הסכנה עומדת כבר ליד השער, אלא בתוך השער. ואנחנו לא נצדק כלפי האמת האובייקטיבית, אם נרצה לראות את מקור הסכנה הזאת רק בשרירות לבו של מישהו מחוצה לנו. בנו הוא. בנו, בקלות דעתנו ובקוצר ראייתנו במשך עשרים השנים הללו הוא הדבר, אם האדמה הזאת, ובשורה הראשונה אדמת הגליל, שעליה נלחמו מגיני תל⁻חי והפגינו בדמם את ערכה ואת ערך נחלתה לישראל, אם עתידותיה של האדמה הזאת מעוררים עתה חרדה גדולה בלבנו.

בכל אשר לקינו עד עתה, בכל אשר נלחצנו ונלחצים, לא היה עדיין משום פגיעה במקום שמשם הנשמה יוצאת. מכאן מתחילה הפגיעה. בכל אשר הזנחנו עד עתה בתפקיד שהטילה עלינו ההיסטוריה – הרי זוהי ההזנחה הפלילית ביותר שעליה אנו עתידים לתת את הדין. ספק אם יודעת התנועה הציונית ואם יודע הישוב העברי בארץ את הצפון בחיק הימים הקרובים ואת משמעותו. אנו נאבקים עדיין עם האיל המנגח, ואין מאתנו יודע אם יש מציל מידו או אם יעשה כרצונו ויגדיל. אבל בזמן הקצר והדחוק מאד שנשאר לנו עוד ישנה אפשרות להציל פורתא בכוח של מאמץ פנימי גדול ותכוף של העולם הציוני ושל הישוב העברי. וזה יהיה חילול הענין הנעלה שעליו התייצבו אנשי תל⁻חי במערכה והלכו בעינים פקוחות לקראת גורלם, אם נוכח המצב שאנו נתונים בו נסתפק בזה שנתנה את תפארת הגבורה של הימים ההם, ונתעלם מתוכנה האמיתי ומציווייה של גבורה זו.

ת"ש

---

"אני מתנדב"!

מאת

יצחק לופבן

ההזדמנות שחיכה לה הישוב היהודי בארץ⁻ישראל, לשתף את עצמו בפועל עם בריטניה הגדולה במלחמה נגד הנאציזם והפאשיזם ובהגנת ארץ⁻ישראל מפני כל סכנה הצפויה לה – ראשיתה ניתנה לנו עתה ע“י גיוּסי⁻ההתנדבות לשלוש פורמציות צבאיות, שעליהם הכריזה ממשלת א”י. היא לא ניתנה לנו עדיין במלואה, ולא באותה צורה שאנו נושאים אליה את נפשנו. אבל קרוב הדבר לודאי שזאת היא רק התחלה, אשר במרוצת הימים תלך ותתרחב ותתן לישוב את האפשרות למלא את החובה שהוא מרגיש את עצמו נתבע לה עוד מראשית פרוץ המלחמה, והוא חרד לקראתה ביחוד בשלב החמור שהתפתחות המלחמה נכנסה לתוכו, ונוכח התקרבותה אל גבולות ארצנו.

אין צורך כלל לתאר במקום הזה את שדה המערכה בעולם בשעה הזאת. בריטניה הגדולה נשארה מבצר שגיב אחרון לחירות האדם ולתרבות האנושית, תוך סופת ההרס של פריצי עריצות. החלק הגדול ביותר של אירופה היה טרף לשיניה, ולכל מקום שתגיע היא מביאה אתה אבדן וכליה, כבלים ועינוּיי⁻עבדות לאדם ועם – וקודם לכל לאדם ולעם היהודי.

האדם והעם היהודי הם המטרה הראשונה לפגיעת המות והחורבן, בעקב תצעודת נצחונה של הברבריות. היא הספיקה כבר להשם את משכנות ישראל במידה שלא הספיקו לעשות זאת כל המצוקות הקשות שהתרחשו על עמנו הדווי במשך שנות גלותו הממושכות. היא רמסה אותנו, עקרה משורשם מרכזי יהודים עתיקי מסורת, הציתה אותם, בזזה את רכושם, ובכל מקום שידה מגעת הפכה את היהודי למשהו גרוע מעבד נקלה ומשולל זכויות. הפליטים היהודים אשר יד⁻הדמים המרשיעה של הנאציזם הניסה אותם מארצות מגוריהם, עתה השיגתם בארצות מפלטיהם, והם נרדפים עתה מפניה עד לירכתי ימים מאין דרך יותר להתחמק מנקמתה. מעינו יחמרמרו מאימה ומפחד כאשר מישהו מעלה על מחשבתו את האפשרות שתצעודת נצחון זו של הרשע והזדון לא תעצר במהרה, או שיבעה חס וחלילה איזה פרץ כל שהוא באותו מבצר שגיב אחרון ששמו האימפּריה הבריטית. זה יהיה אסון גדול לעולם, אך משנה אסון זה יהיה לאומה הישראלית, הצפוּיה להשמדה פיסית, ללא חנינה, בכל מקום שיחלוף צלה של המפלצת הנאצית.

אנו מצוּוים לשוות נגד עינינו את התמונה הזאת כהוויתה, באשר אנו באים להעריך את משקל החובה שאנו נתבעים לה. אי⁻אפשר שיהיה אף שמץ של ספק בתוכנו, שכל אשר יש ביכולתנו לצרף למאמציה של האומה הבריטית כדי להגביר את כוחה, לחזק את בצרונה ולהחיש את נצחונה על חית⁻הדמים המשתוללת, אנו מחוייבים לצרף, מתוך הכרה עמוקה שזהו עניננו אנו, שאנו עושים זאת למעננו. למען בטחונה של שארית הפליטה של האומה היהודית בעולם ולמען בטחונה של ארץ⁻ישראל, שארית הפליטה של התקוה היהודית בעולם, אשר הוכנסה עתה לתוך התחום הבלתי⁻אמצעי של הסכנה.

אנו הכרזנו על נכונותנו לכך מיד עם פרוץ המערכה, והכרזתנו היתה נאמנה וכנה. אנו יודעים היטב שכוחנו הכמותי אינו גדול ובודאי שאינו יכול להיות מכריע בהיאבקות איתנים זו. אבל באבנגליון מסופר שכשראה ישו אשה עניה מוציאה מתוך הסמרטוטים שלה שתי פרוטות⁻נחושת ושמה לתוך קופסת הנדבות של המקדש, אמר לבני⁻לויתו: “רואים אתם, אלמנה עניה זו שמה לתוך הקופסא הרבה יותר מאשר כל האחרים; האחרים נדבו ממותרותיהם – הלזו נדבה בעונייה את כל אשר לה”. דוקא בגלל דלותנו, בגלל זה שאנו חרדים על כל נפש יהודית בא"י, יש ערך מוסרי גדול לכל מתת נאמנה שלנו. ועל הגנת הארץ הזאת אנו מוכנים ואנו צריכים להיות מוכנים לתת את הכול. והגנת הארץ הזאת איננה מצטמצמת, כפי תפיסתו השטחית של מישהו, בתחום המוגדר שבין הירדן לבין הים ובין דן בצפון לבין רפה בדרום, אלא בתחום החזית הרחבה למדי של המזרח התיכון, בכל מקום שהחזית הזאת קיימת, ובכל מקום שיש אויב חיצוני או אויב פנימי, “גייס חמישי”, המזומן לסייע לאויב החיצוני.

אכן, קטן הוא כוחנו הכמותי; אך דוקא כאן, בחלקת החזית המזרחית ובאיסטדיה הנוכחית של המלחמה, יכול להיות ערך רב לכוחנו האיכותי, לאינטליגנציה המקצועית שלנו ולסגולות הנפש של בחורי ישראל, היודעים על מה ולשם מה הם יוצאים למערכה. אין אנו יכולים לנתח כאן את מהות התפקידים שאנו נתבעים להם עתה. במלחמה הנוכחית אין כל הבדל ב“יחוס” שבשרותים הצבאיים. המלחמה כיום היא מכונה אחת, מורכבת מחלקים בעלי חשיבות שוה, שבהעדר חלק אחד מהם כל המכונה משותקת. לפיכך ערך אחד כיום ל“יושבים על הכלים” ול“יורדים במלחמה”, לטייסים ולנהגי מכוניות, לנוטי⁻גשרים ולהורסי גשרים לתותחנים ולמיישרי⁻דרך בפני התותחנים. אותה תקופה של דרגות יחוס בשרותים, כאשר חיל הרגלי נחשב לדרגה נמוכה, חיל הפרשים למעלה ממנו וחיל⁻התותחנים לעילא ולעילא, חלפה ועברה מן העולם. אך ברור, שערך מכריע יש כיום דוקא לאינטליגנציה המקצועית, לטכנאים, לאנשים שיכולים על נקלה להתוודע למכונה מודרנית ולהשתמש בה כהלכה, וגם לאינטליגנציה בכלל, לאנשים שמסוגלים לא רק לציית באופן עיוור, אלא גם להבין את תפקידם ולהשקיע בו מנפשם ומרוחם. בסגולות אלה אנחנו התפארנו תמיד, ובצדק. אנחנו אמרנו תמיד שאין להעריך אותנו כאן בארץ הזאת לפי מניננו גרידא, אלא לפי הפוטנציאל שלנו. ויתכן שמבחינה זו יכול להיות לכמותנו הקטנה ערך הרבה יותר גדול מכפי שאנו משערים, בחזית הזאת.

לא עת דברים לנו היום. השעה אינה כשרה להיסוּסים ולשיקולים ממושכים. אותה תשובה לקונית, אך בעלת תוקף של החלטה, שניתנה ע"י אחד החברים בכינוס הנהגים, שנתכנס למטרה זו: “אני מתנדב!” מחוייבת להיות התשובה של כל המסוגל לשאת נשק בישוב היהודי. חובת התנדבות זו, היא פי כמה יותר מוחלטת משהיתה בשנת 1918, בימי ההתנדבות לגדודים העבריים. אז היה מקום לשיקול⁻דעת פוליטי. אז לא עמדו היהודים כולם בצד אחד – של החזית; אז לא היתה המלחמה מלחמה ביהודים; אז לא היה גם הנצחון במלחמה קובע את גורל העולם; במידה שהוא קובע היום. עתה, כשאנו נקראים להתנדבות בדרך של כבוד, ליחידות יהודיות בעיקר, ויתכן שבמרוצת הימים תינתן לנו משאלת⁻הלב במידה יותר שלמה; עתה, כששאלת הגנת הארץ מפני המזימה להניף את הדגל הפאשיסטי על חומות ירושלים, ושאלת בטחונה של הארץ מפני מסכסכי⁻דמים, היא כה חריפה – הרי התנדבות זו היא חובה בשבילנו, חובה תכליתית כמו חובה מוסרית ומדינית.

ת"ש

---

החוט הראשון

מאת

יצחק לופבן

זכרון⁻החג שאנו מעלים במלאת עשרים שנה לקרן⁻היסוד, מואר באור הלהבות בהן אכּל עתה העולם ומלווה קולות שבר של מפולת בית⁻ישראל, כמעט בכל תפוצות הגולה האירופית. זכרון⁻החג ולא חג, כי התנאים והמסיבות החיצוניים והפנימיים שאנו חיים בהם בעת הזאת, אינם כשרים לתכונות של חגים ולשמחות של יובלות – אבל הם כשרים מאוד ואפילו מחייבים להעלות בזכרוננו דברים ולקח של דברים בעקב ההזדמנות הזאת, בהיסגר המחזור של שנות⁻תקופה על מפעל מרכזי זה בבנינה של ארץ⁻ישראל.

תוך חבלי לידה קשים נולדה קרן⁻היסוד בועידת לונדון לפני עשרים שנה. אותו הלך⁻רוח המנשב אלינו מהציונות האמריקנית כיום, אותה השאיפה ל“מקוריות אמריקנית”, ששבי⁻אמריקה מספרים על אודותיה עתה כעל חידוש, נשבו כבר בועידה ההיא. הרצון להניח תהליכים כלכליים מסוימים של ה⁻Self made man האמריקני, כיסוד לציונות ולבנין ארץ⁻ישראל, היה לסלע⁻מחלוקת בועידה במשך ימים רבים. האידיאל של מוכר העתונים אשר ע“י חריצותו היה לבעל מיליונים, הורם על נס כאידיאל להתפתחותה הכלכלית של א”י. הסיניור הנכבד מאוד של ציוני אמריקה סיפר אז על בעל סוכת⁻גזוז שפגש בחיפה, אשר בא בלי פרוטה לארץ ובמשך זמן קצר הגיע לרכוש של 25 לירות(!) ורצה להדגים בזה כיצד הוא מתאר לעצמו את דרך ישובה “הבריא” וה“פרודוקטיבי” של א“י, בניגוד לשיטה “הבלתי בריאה” ו”הבלתי פרודוקטיבי" של א“י, בניגוד לשיטה “הבלתי בריאה” והבלתי פרודוקטיבית” של תרומות ומגביות. זה היה הגילוי הראשון של דיזאוריינטציה בבעיות היסוד של הציונות ואי⁻הבנת תפקידיה בתוך התנועה הציונית עצמה. ואם כי באותה ועידה הוכרעה הכף לזכות, והונח היסוד לקרן זו שנועדה לקומם את הריסות האומה העברית במולדת, הרי צל הויכוח והמחלוקת של הימים ההם מלווה את קרן⁻היסוד, כמכשול ופגע על דרכה במשך כל עשרים השנים האלה.

אשר חשבו ותיכנו רואי נכוחות בועידת לונדון, לא קם. עשרים וחמשה מיליון לירות במשך חמש שנים – בזה היתה לא רק תכנית כלכלית אלא גם תכנית מדינית מרחיקה ראות. היו אנשים בתוכנו שידעו כבר אז להעריך נכונה את גורם הזמן, והיו אנשי⁻מדינה חשובים שהמשילו על מפעלנו את המשל בים הבלטי החפשי עוד לשייט אבל הוא עתיד להקפא מהר בקפאון של חורף. אמרנו כי ימים אלה, ימי עידוד ועליה לאנושות, אשר זה עתה יצאה ממבחן המלחמה העולמית, מיוצבת גבולין חדשים ומלאה רוח שוקקת לקראת התנערות לאומית וחברתית, הם ימי כושר גם בשבילנו. ואנו מצווים על תנופה גדולה, כספית והתיישבותית, כדי להחיש את פדות העם ואת בנין המולדת. ויהדות העולם היתה עשירה אז, במידה שלא היתה כמותה במשך עשרות דורות. היא היתה עשירה בכל מקום, לא בלבד בארץ העושר המובהק, באמריקה, כי אם גם בארץ העוני המובהק בפולין.

אבל התנופה לא באה. הציונות באמריקה אשר במשך ימי המלחמה נועדה לה תקופת עליה קצרה, החלה כבר להתגלגל במדרון, היא שקעה במחלוקת, בויכוח עקר על “ריאורגניזציה” ועל הגמוניה אישית הנמשך שם עד היום הזה; והציונות בפולין ובמקומות אחרים שבאירופה המזרחית שקעה באשליה של “אוטונומיה לאומית” וחשבה להרגיע “בגויים ההם”. היא לא התנערה מאשליותיה גם אחרי התבוסות האיומות שנחלה בזו אחרי זו. היא התכחשה לקרן⁻היסוד מיד למחרת היוולדה; והסיסמא של “מעשר”, אשר כמה מליצים ציוניים ליווּ בה את הכרזת לונדון, התנדפה כעשן. העשירים שבעם ושבציונות לא עישרו אפילו את התבן שלהם, והעם נתן מה שנתן ביד קמוצה, אם כי בהתמדה נפלאה, וזה שנועד להיות הון לאומי מרוכז לתכנית של פעולה רחבת מידות, נהפך לתקציב שנתי קטן, עולה ויורד, שמפאת חוסר היציבות שבו אי אפשר היה עפ"י רוב להשתמש בו שימוש פּרודוקטיבי מלא.

ואף⁻על⁻פי⁻כן היתה קרן היסוד המפתח העיקרי לעלית היהודים ולפעולת ההתיישבות בא“י במשך עשרים השנים הללו. זהו פשוט עיוורון או עצימת⁻עינים במכוון, לבלי לראות ולבלי להודות בעובדה, שמה שנוסף לנו בתקופה זו בארץ במנין ובבנין, בכפר וגם בעיר, מפעולתו הישירה או מפעולת⁻עקיפין של ההון⁻הלאומי הוא בא. ישנם דברים הניתנים ל”היצלם", דברים שהם מציאות פלסטית על פני הנוף הארץ⁻ישראלי, שכל אחד רואה אותם, מי בעין טובה ובלב הומה ורחב, ומי בעין צרה ובלב טפש, אבל הם קובעים את דמותה הכלכלית, התרבותית והמדינית של ארץ⁻ישראל העברית. אלה הם מאות הישובים החקלאיים בכל רחבי הארץ; זהו המשק העובד המעורב, אסם התנובה של הישוב היהודי והסימן המובהק ביותר לרצון המולדת של העם ולהתערותו הנאמנה בקרקעה. זהו מקור הפתוס החלוצי ותפארת המעשה הציוני, שעליו גאוותנו ושבו אנו מתברכים גם כלפי פנים וגם כלפי חוץ; שבו בטחוננו ובו נתיבות הזינוק לקראת כל פעולה כיבושית מרחיבה ומבצרת את הוויתנו בארץ. טול את זה מהישוב הארץ⁻ישראלי, הרי אתה נוטל את נשמתו ואת גופו כאחד, מחזיר אותו אחורנית לתקופה הטרום⁻דינמית ומביא לידי התמוטטות גם את כל הנדבכים והאגפים הישוביים שנבנו על ידו ומסביבו.

אולם ישנם גם דברים חשובים מאוד שאינם ניתנים ל“צילום”, שנבלעו בתוך תנועת הבנין הציונית, מבלי שרישומם יהא ניכר כעת לעין, ואעפי“כ עמדה קרן⁻היסוד למראשות האיניציאטיבה שלהם ונתנה את הדחיפה הראשונה להגשמתם. החוט הראשון של המפעלים הכלכליים⁻החרושתיים הגדולים, מפעל החשמל ומפעל האשלג, נשחל ע”י קרן⁻היסוד. גם העיר, הנראית כאיניציאטיבה פרטית טהורה, על ברכי ההון⁻הלאומי נולדה ועל ידו טופחה. בבתי תל⁻אביב ובכבישיה מונח לא מעט כסף מקרן⁻היסוד, וכך גם בשכונות החדשות של חיפה, טבריה וירושלים. בלי הבנק האפותיקאי, שנוסד בכספי קרן היסוד, אין לתאר כלל את התפתחות הבניה בתל⁻אביב. והוא הדין לגבי מפעלים עירוניים אחרים, כמו “אוצר מפעלי ים” וכדומה. חלקה של קרן⁻היסוד רב במפעל הבטחון של הישוב ובמיפעלי העזרה לימי משבר ולשעת⁻חירום. ספק אם יש איזה מפעל שהוא בעל חשיבות כלכלית וישובית בארץ, אשר אין להון הלאומי חלק בו, שלא היה גורם להקמתו או להמשכו, שלא היה לו לסעד בימי רפיון ולעזר בצרה, וישנם דברים שעוד פחות מכל אלה ניתנים לצילום, ובמאזני הפסיכולוגיה החנונית של כמה חוגים ציוניים אינם נשקלים כלל וכלל, ואעפי"כ הם נכס יקר ובעל משקל רב מאוד בחיי הישוב. אחד מהם הוא החינוך העברי שקרן היסוד השקיעה ומשקיעה בו לא מעט מאמצעיו. בענין זה היה ויכוח גדול בועידת לונדון ולאחריה. היו חלקים רבים וחשובים שחשבו את מפעל החינוך “להשקעה בלתי פּרודוקטיבית”, ומתחו בקורת חריפה על ההסתדרות הציונית שמניחה את כספיה על “קרן⁻צבי”. איש לא עשה עדיין את חשבון הריוח וההפסד של הבנין הציוני ולא בדק עדיין איזה ענף מענפי עבודה היה רנטבילי יותר, אך ברור לנו כי במאזן ההיסטורי הזה, לכשיעשה, יתפוס החינוך מקום נכבד מאוד באקטיבה שלו.

מזה שפעלה קרן⁻היסוד באמצעיה המעטים בערך, אפשר לשער את הגדולות ונצורות שהיתה יכולה לפעול אילו נתגשמה תכנית לונדון במלואה, אילו לא ליווּ אותה כמה חוגים ציוניים בפתוס של כזבון מצד אחד ובעקרבים של התעללות מצד שני; אילו לא קפצו היהודים את ידיהם, למען לחסוך את כספם בשביל השטן שבא אחרי כן ולקחו. אם למדנו משהו מההיסטוריה של עשרים השנים האחרונות בארץ, על תמורותיה המרובות, על העליות והירידות שבה – הרי למדנו בשורה הראשונה את האמת הניצחת הזאת, שבלי הון לאומי גדול ומרוכז אין תקוה לקדם את מפעלנו באותן המידות שדורשים מאתנו התנאים האובייקטיביים בהם נתון העם, והמסיבות המדיניות בהן נתונה הארץ. באפיזודות הקצרות של ימי הגיאות המגיעים לארץ הננו שוכחים זאת, ונדמה לנו כי נגמר תפקידן של הקרנות הציוניות, כי הנה הענין הולך כבר למישרים מאליו, והננו מרבים להג מתרברב על “הקופסה” ועל “הצדקה”. אבל ימי גיאות אינם ואינם יכולים להיות המצב הנורמלי בבנין הציוני. המצב הנורמלי הם ימי המצוקה ימי חוסר⁻ההתאמה האיום בין הצורך והיכולת. על אף הנסים והנפלאות שגילינו בסגולות הארץ הזאת, אין היא מוציאה עדיין בכל זאת גלוסקאות וכלי מילת, ויש צורך בהשקעה גדולה, בהשקעה שאינה נותנת אולי דיבידנדות מניה⁻וביה לפרט אבל היא מבשילה דיבידנדה לאומית גדולה לעתיד. שום איניציאטיבה פרטית בלבד ושום “אפישנסי” מסחרי אינם יכולים לעשות זאת; וסימן שלא עשו זאת בלי ההון הלאומי, הקטן בערך, שסלל לפניהם את הדרך.

אנו מחוייבים לחרות בהכרתנו היטב את הדברים האלה עתה, בשעה שאנו נתונים מצד אחד במצוקה, וכל ענפי החיים וצרכי הישוב קורסים תחת סבל טראגי בגלל המצב הזה שאין ביכולתה של קופת ההון הלאומי להיות עתה הסעד לישוב במידה הדרושה; ומצד שני, הננו עומדים שוב תוך משבר עולמי, שאולי נחלץ ממנו בעוד שנה שנתיים, והשאלה היא: במה נבוא אל הנצחון? האם שוב באשליות הקודמות, או ניקח אתנו לקח מן העבר אשר יאיר את נתיבותינו לקראת הבאות?

ת"ש

---

שבעת העמודים

מאת

יצחק לופבן

“אלהים נותן לנו את האגוזים, אך אין הוא מפצח אותם”

(גיתה)

בין הבעיות המרובות שאנו מזדמנים עמהן על כל נתיבות חיינו ועבודתנו, אין אף אחת המושטת לנו מפי הגבורה פתוחה ופתורה. החל משאלת הקמתו של תא משקי קטן עד הענין הגדול והמסובך של עתידנו המדיני, אנו מוכרחים להיאבק מר וקשה על כל רוחב אצבע המקרב אותנו לפתרון. כל הפותר בעיות כלאחר יד, מתוך משובה של ודאות מנוסחת, אינו אלא ממבלי עולם ולא ייחד בין נושאי הדאגה הרצינית לעתידות האומה והארץ. דברים אלה מוסבים על כל אותה מסכת רחבה של “המדע הצוהל”, המנער מתוך קרן⁻השפע שלו תרופות נמהרות לכל מדוי החיים, ומכריז עליהן כבדוקות ומנוסות בטרם עמדו במבחן כל שהוא של מציאות והגשמה; אך קודם כל מכוונים הדברים לבעיה שהיתה תמיד תל שכל הפיות פונים אליה ושנעשית יותר ויותר אקטואלית עם התפתחותה של היאבקות הדמים הגדולה בעולם והתקרבותה לשלבה המכריע – לבעיתנו המדינית.

בבעיה זו ישנן כמה הנחות ודאיות שעברו את כל כורי הנסיון של ההיסטוריה ומהמציאות היום⁻יומית. אמנה אותם בסעיפים קצרים:

א) רצונה ההיסטורי של האומה העברית להתקיים כעם.

ב) סבלה הטראגי שאין על עפר משלו, לא רק בתקופה זו, בשפל רוח האדם ובמשטר הברברי של הנאצים, אלא בכל תקופה ובכל משטר מדיני וחברתי.

ג) חוסר אפשרות של פתרון כלשהו לבעית קיומה וסבלה של האומה הפזורה בכל חלקי התבל ובין עמים שונים, כמיעוט חסר קרקע⁻חמרי וחסר שמים⁻רוחניים.

ד) התבדותו המוחלטת של הנסיון לפתור את השאלה ע"י מחיקה עצמית מספר העמים והדתות.

ה) זכותה האנושית וההיסטורית של האומה להתחדשות חייה העצמאיים במולדת.

ו) מציאות אדמת⁻מולדת עברית שבה עמדה עריסתה ההיסטורית של האומה שבה יצרה תרבות בעלת יסודות ועיקרים נעלים, שהפרתה במידה רבה מאד את רוח האנושות בעולם.

ז) מציאותו של עם אחר על אדמה זו.

אלא הם שבעת עמודי החכמה של הודאות המדינית שאנו חיים בה ושל הקושי המדיני שאנו מתלבטים בו. בכל אחד משבעת העמודים האלה יש בקיעים וסתירות טראגיות מאוד. רצונו ההיסטורי של העם לא הפך עדיין להיות הכרת כל העם וכל פרט מתוכו. סבלה של האומה אינו שוה בכל מקום, ויש חלקים בתפוצותיה המשלים את נפשם כי תקופת השלוה היחסית שהם חיים בה כעת היא נצחית ויסודית. כך השלו את נפשם בתקופה ידועה יהודי גרמניה וכך השלו את נפשם רוב רובם של חלקי העם אף בפינות הגולה החשכות ביותר, שבהן לא ידעו בדרך כלל שלוה מעולם. רבים נתעים עדיין במשא⁻שוא, כי יש גם פתרונות אחרים לבעיות קיומם וסבלם של היהודים בעולם, וכך גם בכל יתר ההנחות. בשבילנו, הדנים בשאלה המדינית מתוך אספקט ציוני – כל ההנחות האלה הן בחינת ודאות מוחלטת. אבל אחד הקשיים הגדולים בדרך ההגשמה הציונית הוא הקושי הנובע מהבעיות הכרוכות בעמוד השביעי.

ההתנגשות בין שתי חטיבות לאומיות, האחת שהשתקעה במשך דורות בפינת ארץ מסויימת ורואה בה קרקע מולדת, והשניה שניתשה לפני דורות רבים מארץ זו, סבבה את כל העולם בנדודיה, חזור וסבוב מבלי למצוא מנוח לכף רגלה, והחלה לשוב אל מקור מחצבתה – מולידה בהכרח תסבוכות קשות. כל המתעלם מן העובדה הזאת, מתעלם מן המציאות. התסבוכת קשה למדי גם כשההתנגשות באה בין אגואיזם לאומי, צר, משמר ובלתי יוצר, מצד אחד, לבין התחוללות היסטורית רבת יסורין והרת כוחות יצירה מצד שני. מול הבעיה החמורה הזאת אנו ניצבים פנים אל פנים זה עשרים שנה ומעלה, יום יום ושעה שעה, בין אם היא מקבלת צורה של תבערה גלויה ובין אם היא לוחשת מתחת לרמץ. המציאות הפוליטית שאנו נתונים בה, יש בה עוקצין מרובים ואינה ניתנת לליטופים של נוסחאות חלקות⁻לשון. מן ההכרח לבקש דרך⁻מוצא. מציאתה אינה קלה. אבל מחשבתנו המדינית צריכה להיות נתונה לכך בכל כובד הרצינות והדאגה. זאת לא תהיה דרך מוצא, אם היא תבוא מתוך ויתור על העיקר ומתוך התעלמות מששת עמודי החכמה הראשונים.

אם ימָצא מוצא זה ב“צדק” או ב“משפט”, אין אנו יודעים. רצוי שימצא ב“צדק”, מתוך הסכם הדדי בין עם לעם, בלי התערבות גורמים חיצוניים, ומתוך מניעת הטינא שבהרגשת קיפוח לאומי, אשר אינה מרבה שלום בעמים. ישנם כמה מראי⁻מקומות לאפשרות פתרון כזה. מראי⁻מקומות בלבד, שיכולים להתקבל על דעתנו אנו. כל הנסיונות שנעשו עד היום למען יתקבלו גם על דעתו של הצד השני (ונעשו נסיונות רבים ורציניים במשך עשרים השנים האלה, מאז ההסכם בין וייצמן ובין האמיר פייצל עד הפעולות השוטפות בשטח זה על⁻ידי המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית) לא הביאו פרי. ואף על פי כן איננו רשאים להרפות מהם. שתי הדרכים האלה הן בבחינת אגוזים קשים – ואנו מוכרחים בגזירה היסטורית ובתוקף מצבנו הטראגי לפצח אותם.

ישנם פרקי הטפה לפעולות מעשיות נטולי כל יסוד מציאותי, אשר אם מטיפים להן אנשים אינטלקטואליים, החושבים בקטיגוריות מופשטות, רחוקות מחיי המעשה, אפשר למצוא פתח הסברה לתמימותם; אבל אם משתתפים בהטפה זו אנשי⁻מעשה, פועלים בעלי משק ויוצרי משק, אי אפשר אלא לפעור פה ולהשתומם בלבד. אביא דוגמא אחת קטנה. בעשרת או בשתים עשרה הדברות שפירסמה בשעתה ה“ליגה להתקרבות יהודית ערבית” ישנה גם דיבּרה האומרת כי “תנובה”, המכשיר השיתופי לשיווק התוצרת החקלאית של משקי העובדים, צריכה לשווק יחד עם התוצרת החקלאית העברית את התוצרת החקלאית הערבית. מי שיש לו רק מושג כל שהוא מפרשה זו, מוכרח להבין שאת ה“שיתוף הכלכלי” הזה אפשר להשיג רק בשתי דרכים: או להוריד את המשק המעורב היהודי לדרגת המשק הערבי, להחליף את הפרות הגזעיות בפרות ערביות ואת התרנגולות לגהורן הלבנות בתרנגולות מנקרות באשפה, להכין את החמאה בנאדות של עור חמורים, וכו' וכו', או להיפך להעלות את משקו של הפלח הערבי לדרגת המשק היהודי, כלומר להחליף את פרותיו ותרנגולותיו, לבנות רפתות של ביטון ולולים מתוקנים, לסגל את הפלח בדרך כלל לאורח⁻חיים היגייני ולדרכי עיבוד מודרניים. מהפכה כזאת היא מהפכה רוחנית בטרם שהיא מהפכה כלכלית. פירושה מחיקת כל ההווי החקלאי של הפלח הערבי בארץ, עקירת המסורת שלו, שינוי מראה הנוף של הכפר הערבי[ שינוי מעונו ומלבושו, ובשורה שניה פירושה קולוניזציה ערבית רחבת⁻מידות, שצריכה להיעשות על ידינו, בעוד שאין בידינו גם במידה המצומצמת ביותר האמצעים הדרושים לספק את צרכי התיישבותנו אנו. זאת היא רק דוגמה אחת מרבות, הקרובה גם להבנת הדיוטות, ומוכיחה שאנשים אלה מקילים על עצמם את התפקיד מאוד, ודיים בבקשת נוסחאות הרחוקות מכל תכנית של הגשמה, כמרחק מזרח ממערב.

וישנם בפתרונות אלה פרקים יותר חמורים, פרקים הפורקים יסודות שבלעדיהם אין כל אפשרות של עליה יהודית המונית לארץ, או אין כל טעם לעליה, באשר היא לא תוכל להתקיים, לא תוכל לעבוד ולהאחז בה. אין להפליג עתה בפרקים אלה, שכבר דוּבר עליהם הרבה. רק מי שמביט על שאלות חיינו ועתידנו בארץ מתוך התעלמות מוחלטת ממצבו של העם היהודי בעולם, מהמסיבות שגרמו למצבו זה, מהטלטלה ההיסטורית הגדולה הכופה עליו את שיבת ציון לא בלבד כמשא⁻נפש רומנטי אלא כהכרח של חיים מר וטראגי – יכול להמשיך ולטוות את חוט החלום של אותה “מיניאטורה” אשר חלם פעם אחד⁻העם, שפשרו מציאות קומץ יהודים בארץ, אשר ההבדל בינו ובין גלויות ישראל האחרות אינו אלא זה שיש לו קצת נחת רוח מעצמו, בהיותו שוכן במקום שממנו לא זזה השכינה כל הימים.

אבל ישנו פרק אחד המתכוון להמציא פתרון מדיני גנרלי לבעיה זו – וזאת היא ההכרזה על מדינה דו⁻לאומית. אין כל פסול תיאורתי או עקרוני בהכרזה זו; ולא חשוב הדבר, לגמרי לא חשוב, אם אוטו באואר, או לנין, או קאוטסקי ואחרים מתירים או אוסרים פתרון זה. השאלה היא מדינית⁻מעשית גרידא: אם זה אפשרי בסיטואציה המיוחדת שלנו, ואם יש בזה פתרון לשאלת הישוב. אילו היה כך, אילו היה אפשרי במקום ששני העמים השוכנים זה בצד זה אינם נתונים בצרכים לאומיים שווים, כמו בשוייץ או בקנדה, אלא עם אחד נתון במצב סטטי והשני במצב דינמי, ספק אם היו נמצאים בתנועה הציונית מתנגדים רבים לפתרון זה, לאחר שהצד השני היה נוטה להסכים לו. אבל המצב אינו כך. כל ההסתמכות על עובדות מדיניות דומות, כביכול, במקומות אחרים, אין בה לחלוטין סמיכות⁻הפרשיות לענין שלנו. אי⁻אפשר היה לראות בזה כל פסול ציוני אילו באו אנשים ואמרו: הבה נברר את הענין, נבחן אותו לגופו, שמא זוהי דרך, שמא זה יקל עלינו להשיג את מבוקשנו ולהתיר את התסבוכת שאנו נתונים בה, בלי שיבולע לענינינו החיוניים. אבל כשבאים ומכריזים בודאות מתימטית: “אבריקה”! הנה מצאנו את הפתרון! ומלווים את ההכרזה הזאת בהסתערות מלחמתית, מתגרה, האומרת לפסול מלכתחילה כל מחשבה ציונית אחרת, להטביע עליה חותם של התכחשות מוסרית, של ריאקציה שוביניסטית, או אימפריאליסטית וכדומה – הרי הדבר מקבל צורה בלתי רצינית, לפעמים אפילו אווילית, מעין מעשי⁻נערות של התגנדרות במונופולין מוסרי מצד אחד ובמונופולין של מחשבות קידמה חברתיות מצד השני. היזקה של דרך זו ודאי. חוסר תועלתה אפילו בספק אינו מוטל.

אכן, צו הימים וצו הענין הוא לבקש דרך⁻מוצא. וחייבים אנו להפנות את מחשבתנו לכך במידה לא פחותה משאנו מפנים את מחשבתנו לשטחים המדיניים האחרים. אבל אנו מחוייבים תמיד לדעת את המרחק הקיים בין בעיות ובין פתרון הבעיות ולא לקפוץ לתוך ערפל של מלים שאין עמהן כל תכנית הגשמה.

ואשר למטבע המוסרית, הרי אין שאיפתנו הלאומית שאיפה לתהילה ולא שאיפה לכיבוש ברוטלי, לצבירת עושר ושלטון ולדחיקת רגלי אחרים. זאת היא שאיפה לחיים, ליכולת של קיום, ליכולת של יצירה, ליכולת לחיות חיים של כבוד עצמי, מבלי להיות מיפגע לרמיסת רגלים גסות, להשפלה, לעלבונות ולהתעללות. זוהי הלאומיות המוסרית ביותר שהיתה לעולמים.

תש"ב

---

האוויל במכתשת

מאת

יצחק לופבן

א.

נאומו של רוברט וילי כהן במנצ׳סטר על “הלאומיות צרת האופק” של הציונים, ודאי לא היה כדאי שנתעכב עליו ונקדיש לו שימת לב יתירה. ידוע האיש וידוע שיחו; ועצם המנגינה הזאת, העתיקה והיגעה, שמענו אותה מאז ומקדם מכל תיבת־זמרה של ההתבוללות הליברלית. ואף על פי כן, כשתיבת־זמרה זו, אשר חשבנו כי היא שוכנת כבר למעצבה בחדר־הגרוטאות, החלה בעצם הימים האלה להשמיע מחדש את קולה ברמה, אי־אפשר לבלי לראות בזה אחד הסימפּטוֹמים לאותה מערכה פנימית קשה היעודה לנו עוד על קביעת דרכה המדינית של האומה העברית נוכח שעת ההכרעה, שאולי היא ממשמשת ובאה מאחורי העשן והאש של מאורעות התקופה. אשר נדמה היה לנו לפרקים, כי הטלטלה הגדולה שטולטלה יהדות העולם בעשר השנים האחרונות ניערה את שארית האשליה ממוחו ורוחו של עם קשה־עורף זה והעמידה אותו על הכרת גורלו, כבר נתבדה במידה רבה, ועוד צפונות לנו כנראה אכזבות מרות בשטח זה. יתכן שאין אנו יודעים כלל היכן מונח המכשול הגדול ביותר בדרך העם. עינינו נשואות אל החוץ, אזנינו קשובות ללחש רוקמי המזימות ומחבלי התחבולות, האומרים להעלים את שאלת היהודים או להתעלם ממנה בתכניות לסידור העולם והקמת הריסותיו לאחר המלחמה; מרצנו, מחשבתנו ופעילותנו המדינית שקועים בהיאבקות יום־יום, על הקיים ועל הקם, ובהתכוננות להיאבקות הגדולה לקראת ימי־הדין – אך מעט מאוד אנו שמים לב לפחים “הקטנים” הטמונים לנו מבפנים, אשר בעזרתם בלבד עלולות כל המזימות והתחבולות הללו להצליח.

כשאנו אומרים “מבפנים”, אין הכוונה לאותו חוג בלבד שרוברט וילי כהן מתנבא בשמו. גם בתוך הציונות עצמה גדול הבלבול ורבה המבוכה. גם בה רואים חוגים לא מעטים בהדגשת ארץ־ישראל כפתרון היחידי לשאלת היהודים מעין “לאומיות צרת אופק”, בלתי מוסרית או בלתי תכליתית. הציץ הנובל של תפיסות יהודיות אשר המציאות ההיסטורית טפחה על פניהן והפגינה תוך הוכחה ניצחת את כזבן ואפסותן, הורם מחדש מבין המכיתות של בית־ישראל ההרוס, כדי לקשט בו ראשים מהירי־שכחה וקצרי־ראיה של מפלגות ויחידים. האמנציפציה של ההתבוללות הליברלית מראשית המאה התשע־עשרה, והלאומיות הגלותית של באי הלסינגפורס מראשית המאה העשרים – בין שני האגפים האלה, בין האחד השוללה ומבטלה לחלוטין ובין השני המקצץ במידותיה, עומדת הציונות לבוא במיצר ביום שידובר בה. היא עומדת לבוא במיצר מבחינה אידיאולוגית ומבחינה מעשית כאחת. כבר כיום הזה, בעוד אנו שרויים כולנו באפלה, ולא רק לנו, אלא גם למנצחים הראשיים על מערכת הקרב הענקי אין בודאי לעת עתה מושג כלשהו מדמות העולם לאחר המלחמה, החל המוח היהודי קל־הדמיון וחריף הדיאלקטיקה לראות ניחושי־לב כוַדאויות מוחלטות. הוא יודע כבר איזה צבא מצבא בנות הברית ידרוך ראשונה על אדמת גרמניה המנוצחת, ומסיק מ“ידיעה” זו מסקנות כאוות נפשו. האידיאולוגיה כבר מוכנה: אצל האחד – בטל היטלר, בטלה שאלת היהודים; אצל השני – בטל היטלר, חוזרת השיגרא לקדמותה והיהודים מתחילים להיאבק מחדש על קיומם ועל זכויותיהם הלאומיות בארצות הגולה; אם באלה הידועות לנו ואם בחדשות אשר יתווספו בדרך הפיזור ההכרחי ע״י ההגירה היהודית וע״י גילוי ארצות נעלמות שהטריטוריאליסטים, היהודים והבלתי יהודיים, תרים ובולשים לגלותן. ואף מבחינה מעשית מוכנים בודאי היהודים השוגים תמיד ברואה לעוט מחדש על נהר זה השחור כזפת והמתנוצץ בשבעת צבעי הקשת מחמת שבירת הקרנים של שמש הדמוקרטיה העולה, ולהתחיל לגמוע שוב את מימיו המאררים.

גם במכתשת הגדולה של התקופה הנוכחית לא סרה, איפוא, האיוולת מאוויל־ישראל הנכתש בה. היטלר, במקום לפקח את עיניו הכה אותן בסנוורים נוספים. הוא שכח מה היה לפניו ותולה את כל מר גורלו בתופעה נכפית וחולפת זו. בעלית הפאשיזם והנאציזם שחידדה את מצב היהודים והביאה אותו לידי משבר טראגי, הוא רואה את עצם המחלה ומשלה את נפשו מחדש כי לכשתעלם העוית הזאת, ושב ורפא לו. הטעות הנושנה, הרואה בצורות הפורמליות של המשטר את היסוד והשורש של בעית היהודים בעולם, חוזרת ונעורה, תוך אשליות רבות וגדולות, רבות וגדולות יותר מאלה ששגה בהן עד עתה. התחושה המוקדמת של הפורקן העתיד לבוא, מעוררת הזיות וחלומות שוא. ואולי אין זאת טעות כלל, כי אם אחד הגילויים של עצלות־הלב, הבוחרת תמיד בקו ההתנגדות הנראה כקל יותר. כי ענין א״י הוא הדיבור־המתחיל הודאי והמוגדר ביותר בספר הגורלות של עתידות האומה העברית; זהו נדר מפורש, הגיאוגרפיה שלו ידועה, ידועים הקשיים המדיניים וידועות, פחות או יותר, החובות שהוא מטיל והמאמצים הממשיים הנדרשים כדי להניף תנופת פדות זו. כל השאר הוא “בלי נדר”. ההתבוללות, ההסתמכות על זכויות בגולה, הטריטוריאליזם – כל אלה אינם מחייבים לשום דבר, או שאפשר לסלק את החובות שהם מטילים ע״י עיסוק של סרק, ולכל היותר ע״י מעט פילנטרופיה קלוקלת. עצלוּת־לב זו עוברת בחתך־רוחבי את כולנו, את כל האומה הישראלית, והיא היתה בעוכריה עד היום לבלתי השתמש בשעות הכושר שנזדמנו לה למלט במידה שאפשר היה את גופה, את נפשה, את רכושה, מפני גזר־הדין שהיה תלוי על ראשה כחרב דמוקלס, אשר מטיבי הראות בתוכנו הזהירו מפניו חזור והזהר ­– והיא עלולה להיות בעוכרינו גם בעת הזאת, שבה עומדת אולי להתגלות שעת־כושר חדשה להמציא הצלה לפליטת־ישראל, אם לא נתנער ממנה, כדי להאזין לצו ההיסטורי של התקופה הנוכחית.

ב.

יתכן כי הבלבול הזה מקורו בשגיאה ששגתה הציונות, בהסתמכה על כללים פרגמטיים בלבד, על עובדות ומסקנות המדברות בעדן, שצריכות להיות נהירות קודם כל לאלה הנקלעים בכף הקלע שלהן. חבלי ההגשמה במשך עשרים השנים האחרונות ספגו את כל המרץ הרוחני והגשמי של התנועה הציונית, ונראה היה לנו כי לפתוח בעניני הציונות אנו מחוייבים רק לזרים, להם אנו מוכרחים להסביר את הענין שהם תופסים אותו בקושי כה רב ולהוכיח להם את צדקו ואת הכרחיותו. את הסברת הציונות ליהודים, את ההסברה המעמיקה, המחדירה את הכרת הגורל ההיסטורי של היהודים לתוך כל שכבות העם, הזנחנו לחלוטין. לא היו לנו אפילו כלים לכך. היו לנו כלים רק כדי ללוות את המעשה השוטף, את ההיאבקות המדינית והכלכלית שלנו, כלים קצרי קליעה, שלא הספיקו אפילו למטרה הקרובה שלשמן נוצרו ועאכו״כ שלא הגיעו למטרה הרחוקה: לעצב את רוח העם ורצונו. וכשפרץ המשבר בשנת 1933 בגרמניה, לא היה מי שיסביר ליהודים ולעולם היהודי כי ביחס אלינו לפחות אין זאת השתבשות ארחות עולם, לא דליקה שנפלה פתאום, לא סערה שהתחוללה שמחר מחרתיים תקום לדממה, אלא התפרצות הר־געש שאנו חונים עליו בכל תפוצות הגולה, אשר לעתים הוא נראה כאילו נח מזעפו ומעלה קרום־דק, משלה ומטעה, כאילו קרקע מוצק מתחת רגלינו. התגובה הרוחנית היתה מוזרה ושוממה. יהדות גרמניה ויהדות העולם לחשה על אזני עצמה: "בואי בחדריך, חבי כמעט רגע עד יעבור זעם״ – חבי כמעט רגע ביסוריך, בואי בחדרי עלבונך ואשליותיך! מתחת לטלאי הצהוב רצתה בת־יענה ישראל להחביא את ראשה, למען לא יכירו אותה, למען לא ירגישו בה, למען לא ימררוהו רובי־הקשת של הזמן העתיד לחלוף עם הרוח. את אסדת־ההצלה של האוטואמנציפציה לא ראו גם עתה, לאחר שנתמוטטה אשלית האמנציפּציה, אלא נאחזו בשבבים של סירה טרופה זו עצמה ואמרו לשוט עליהם הלאה על פני מים רבים. באותה דרך של מימיקרי שאמרו לכבוש לעצמם את העולם הזה, אמרו עכשיו להתחמק מפני תנופת ידו האכזרית. אך היתה גם תגובה מעשית, שהתיימרה להיות תגובת קנאות לכבוד ישראל, ואף היא היתה מוזרה ושוממה; מתוך מגירת השולחן של הבטלנות היהודית הוציאו את הרצועה של החרם, כדי לגרש בה את הדיבוק הנאצי. חרם כלכלי, ריזולוציות על חרם, התקוממות נגד “ההעברה”, נגד הצלת הרכוש היהודי למען הצל גם את היהודים עצמם מן הכליה בארצות אויב – במקום החגורה על המתנים, הנעלים ברגלים, המקל ביד והצרור על השכם למען מלט והמלט בחפזון ככל שאפשר וכל מה שאפשר בטרם נתערבב העולם כולו ובטרם ירדה החרב המתהפכת לחסום את נתיבות המפלט האחרונות ממלכודת ההשמדה של היהודים באירופה המזרחית והתיכונית.

אף עתה, בימי הנסיון המרים האלה העוברים על האומה אין מי שיגיד לה את פשר גורלה. לא רק היהדות לגווניה השונים, זו הקרועה בדעותיה והמסוכסכת בהערכותיה, אלא אף הציונות עצמה, הנתונה לכאורה תוך מסגרת רעיונית אחת, הפכה בעת הזאת במה לויכוחי סרק. המציאות היהודית, זו החותכת כאיזמל, נדרשת בה במידות דיאלקטיות בלתי מציאותיות לחלוטין, כמו הסוגיא של “תקפו כהן”, תוך סברות והיקשים וטחינת הרים. קללת הנוסחאות מבלבלת את שורת ההגיון ונוטלת את השכל הישר ואת הראיה הפשוטה והנכונה. ההכרח שאי־אפשר לנטות ממנו ימינה או שמאלה מופיע כברירה חפשית, כאילו בידינו צרור מפתחות לפתרון שאלת היהודים ואנו צריכים רק לבחור במתאים ביותר לפי שיקול דעתנו. “אין להגשים את הציונות ע״י הקרבת זכויות היהודים בגולה. ואי־אפשר ליצור את הרושם ביהדות כי ארץ־ישראל נבנית מחורבנה של הגולה” – דברים אלה שנשמעו במסיבה ציונית רצינית מאוד מפי אחד האנשים שאין להטיל אף שמץ בנאמנותו ובדבקותו הציונית – פותחים בלא יודעין ובלא רצון פתח למבוכה הגדולה הזאת שאנו שרויים בה. עצם השימוש במלים “הקרבה” ו“יצירת רושם”, הוא בבחינת “הנחת שוא ראשונה” (“פּרוטון פסיבדוס”) בשלשלת ההנחות שכוונתן להוכיח כי נוכח מפולת בית ישראל בגולה ולקראת ימי ההכרעה של קץ המלחמה יש לנו שני תפקידים שווים במעלה: בנין ארץ־ישראל וריסטברציה של הגולה היהודית – באשר לא אנו ה“מקריבים” ולא אנו “יוצרים רושם”, לא בידינו מסור הדבר ולא בהכרעתנו הוא תלוי. בידינו מסור רק דבר אחד: להבין לצו ההיסטוריה ולדעת באיזו נקודה עלינו לרכז את כל כוח הרצון ואת כל מרץ המעשה שלנו, מתוך תקוה יותר גדולה להציל את אשר ניתן להצלה מפליטת ישראל.

כשבית עומד בלהבות והבאים להציל יודעים היטב כי לבית כולו אין תקנה, אבל ע״י מאמץ גדול אפשר למלט את אשר בתוכו פנימה, או את החפצים יקרי הערך שבו, יעשו רק מעשה שטוּת אם ישפכו דליי מים ללא תועלת ובגלל הרצון להציל הכל לא יצילו גם את המעט. משל זה מגדיר בדיוק את תוכנה של הבעיה שאנו עומדים לפניה כציונים, שנתגלגלה על ידם הזכות לא רק להכיר את אותות המפנה בגורל האומה הישראלית, בעוד אשר רובה של אומה זו חי בגן־עדן של אשליות ונתן פירוש שוא גם למצוקותיו המרות ביותר, אלא גם למצות ראשיתה של עובדה מדינית, כלכלית ותרבותית, המפגינה בצורה בולטת מאוד את קוי הדרך למפלט ולפדות. כל הנאמר כיום במחנה היהודים, בחו״ל ובארץ־ישראל, במחנה מתבוללים, טריטוריאליסטים, ציונים דיאלקטיים, מרבי המלל וקטני התבונה, אינו אלא תרמית שפתים, אשר אינו מסוגל לחולל שום דבר חיובי, אך עשוי הוא להגדיל את הבלבול בתוך עם תועי לבב זה הנאחז בין כך וכך בכל קו אור רמיה ומבקש לו תנחומין בכל חזון מדוחים. אכן, ישנם תפקידים מדיניים חשובים כיום בפני הציונות, לפתוח לבבות גויים ואנשי מדינה להבנת עניננו, אך לא פחות מזה חשוב התפקיד לפקוח את עיני העם היהודי ולהזהיר אותו, אולי אזהרה אחרונה, לבל ינפץ את ראשו אל סלעי אשליות חדשות. זאת תהיה הטראגדיה הגדולה ביותר, בכל אשר מצא את העם בימים אלה, אם מתוך מכתשת התקופה הזאת ישא את נפשו ואת כפיו לקראת חסדי הנצחון של הדמוקרטיה, כאשר ישא הצמא את נפשו למעינות המים המפכים הנראים לו בשרב המדבר, שסופם אכזבה ופחי נפש.

ג.

אין כאן ענין של אמונות ודעות, או של נוסחאות שונות או מחשבות בפילוסופיה הלאומית, אלא ענין של בינה במציאות ההיסטורית שלנו וראית דברים כהוויתם. גלות ישראל הסטטית, במרכזים שנחרבו אגב עלית הנאציזם והפאשיזם ובעקבות המלחמה, יותר מאשר תהיה בעיה מדינית תהיה בעיה פילנטרופּית. שויון זכויות פורמלי יבוא מאליו עם נצחון הדמוקרטיה. פחות מכל יש לדאוג לפרק זה. מה שאפשר לכתוב על גבי הנייר, שיש לו משמעות עקרונית סתמית, שהוא יפה לעינים וערב לאוזן ומשיח את המושכלות הראשונים שעליהם נלחמת הדמוקרטיה, יכתב באותיות של זהב. אך ערכו הממשי של שויון זה בחיי היהודים שניטלה מהם שארית אחיזתם הכלכלית ונותקו אחרוני קשריהם הרוחניים עם הסביבה, כאין וכאפס הוא. הם לא ישובו להיות יוצקי המטבעות, בוני המסחר ועושי הירידים, כאשר היו בימי הביניים, או מארגני החרושת וחלוצי המדע, הרפואה והעתונות, כאשר היו במאה התשע־עשרה. הם לא יהיו שוב בשום מדינה אלמנט כזה שאי־אפשר להתקיים בלעדיו. התמורות בחיים הכלכליים של התקופה החדשה, עשו את היהודים, בתור אנשי סגולה חרוצים, שחסרו לפנים לבני המדינות שהם התגוררו בהן, למיותרים. גם במקומות שלא עברה עליהם המהפכה הנאצית האכזרית והיהודים אוחזים עדיין במשלחי־ידם המסורתיים והם לכל היותר נסבלים בלבד, אפשר לומר אפילו נסבלים בקושי, אך במקומות שכבר עברה עליהם המהפכה הזאת, והיהודים נפלטו לחלוטין מהחיים הכלכליים והרוחניים, כמו בגרמניה, בפולין ואולי אפילו בארצות ליברליות יותר באירופה המערבית, הרי ודאי כי לא בכוח הקסם של שויון זכויות ישובו על מכונם. זה דורש רוחב לב, התעלות מוסרית, אחוה אנושית ונכונות לויתור במידה כזאת, שגם לאחר הזדככות העולם כתום המלחמה הזאת קשה להאמין כי הללו יתגלו גם אצל הטובים בעמים, ולא כל שכן אצל אותם העמים שהמשטמה ליהודים חלחלה בהם מאז ומתמיד ואין לשער כלל שע״י תמורת המשטר בלבד יפוג ארסה. יחידים ידחקו, כמובן, בעד השערים הסגורים ויתכן אפילו שיעלו לגדולה ויגיעו לעושר, אבל היהודים, המון בית־ישראל – מה תקותם כי ייחלו?

אין זה אומר, כמובן, שהיהודים לא ילחמו על קיומם ועל זכות קיומם בכל מקום שהם. היצר הביולוגי של מלחמת הקיום, שהוא נשמת כל חי, לא יעזוב בודאי גם אותם. הם ילחמו ויתפתלו וישתרגו על כל מקום אחיזה שיזדמן להם. אבל אין כל תקוה ואין כל תכלית להכניס את המלחמה הזאת לתוך תהליך מדיני, ואי־אפשר לבנות עליה כל תכנית שיש עמה פתרון לשאלה החמורה הזאת. פתרון מדיני יש רק אחד – וכל המתעלם ממנו, אינו בעל דעה אחרת או בעל תפיסה היסטורית שונה, אלא הוא מוכה עוורון או מתעתע, אשר למען הקל על עצמו, למען מנוע את עצמו מהאבק עם הקשיים המרובים והגדולים הנצבים על דרך הפתרון היחידי הזה, נוח לו להמשיך בשיגרה שהיא מקור אסונה האקטואלי וגם מקור אסונה ההיסטורי של האומה הישראלית.

בעצם התקנת הדברים האלה לדפוס נתפרסם תוכנו של המאמר הראשי ב“ניו־יורק־טיימס” המכריז ומודיע כי “תקוות היהודים אינן יכולות להתמלא מיצירת מדינה ציונית, אלא אך ורק מהתגשמות הצ׳ארטר האטלנטי ומהקמת עולם חדש בעקבותיו. בעולם הזה יוכלו היהודים יחד עם שאר המיעוטים הדתיים והלאומיים לחיות חיי שלום ואושר בתוך כל אומה ואומה וליהנות מן הזכויות של כל יתר האזרחים”. אין אנו יודעים איזו אינספּירציה עומדת מאחורי המאמר הזה, אם יהודית או לא־יהודית, ויתכן כי גם זו וגם זו. יהודים ולא יהודים הזדמנו בתקופה זו בעצה ובתחבולה משותפת לבקש “כופר נפש” לשאלת היהודים ולהתחייבויות מוסריות או מדיניות כלפיהם ע״י “מראה מקום”, אם באחד המדבריות או הדז׳ונגלים אי־שם על פני כדור הארץ ואם ב“עולם החדש” שיוקם לאחר המלחמה, אשר בשבילנו לא יהיה שונה מאחד הדז׳ונגלים הללו, שאבוד נאבד בו ללא תקוה. אם הציונות תעמוד מול חזית משותפת זו ברפיון פנימי ומתוכה עצמה תצמחנה אוריינטציות על תחליפים אלה – היא תרבה מבוכה מבפנים ותעודד את תחבולות הכחש וגניבת־הדעת מבחוץ.

תש״ב

---

"ציון הלוא תשאלי"

מאת

יצחק לופבן

ספק אם באיזה יום מן הימים, במשך שמונה מאות השנים ומעלה שעברו מאז נכתבה הקינה הנשגבה הזאת של יהודה הלוי, היתה היא לחוויה כה עמוקה וכה טראגית של ההווה ההיסטורי הישראלי כאשר הנה בימים האלה. ליל תשעה־באב של שנת תש״ב, איננו לישראל טקס של אבל, שבו הופכים את הכסאות על צדם ומסירים את הפרוכת מעל ארון־הקודש ומקוננים על תפארת־עבר שנגנזה. אוננת ועטופה, יחידה ביגונה ומתייחדת עמו, מתגוללת כנסת־ישראל באפר חורבנה, במכיתות הוויתה ההרוסה ובים הדמעות והיסורין שכל כלי ביטוי לא יכיל אותם וכל תוספת תיאור רק מקפחת את היקפם וממעטת את חיתת־אלהים שבהם. “עמק הבכא” של ר׳ יוסף הכהן ו“יון מצולה” של ר׳ נתן נטע הנובר, כל הכרוניקה והפיוטים שב“ספר הדמעות”, נראים נוכח המציאות המחרידה הזאת כאפיזודות שנתיישנו מבחינה היסטורית, כבגדי אֵבל שנתכווצו ואינם חופפים שוב את מלוא התוגה הגדולה הזאת שהיתה לנחלת היהודים בזמן הזה. רק חרוזי הלוי, חרוזי “ציון הלא תשאלי”, הביטוי הנעלה והחד־פעמי הזה לגורל ישראל בעמים, לבזיונו, לשפלותו, לכוס היגונים שהוא טובע בה ולתשוקתו וכליון נפשו לפדות ולציון, יש בהם מהמיית כל התקופות וגם מהמיית נפשה של האומה הרצוצה והדווּיה בתקופה הזאת.

״ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך!״ – מלוא משמעותה של התקופה האיומה הזאת לישראל נתקפל בתוך חרוז יחידי זה. אין מלבד ציון, מי שישאל עתה לשלום מיליוני האסירים האלה, הנמקים בעבדותם, תוך בדידות נוראה, באין שומע לאנחותיהם בתוך שאון המלחמה הזאת ובאין פוקד אותם להקל את סבלותיהם, שכל סבלות העולם לא ישוו להם. אין אנו יודעים איזה גורל נועד לציון עצמה. אך כולנו אמונה כי השומרים שהופקדו על חומותיה יעצרו בעד האויב המסתער וגלגולתה של “ממלכת האליל” תנופץ מבלי שיעלה בידה לפרוץ את שעריה. כיום אנו בארץ בחינת “יתר עדריך”, שבכוחם עוד לשאול לגורל אחים נשברים ולדרוש שלומם ושלום עתידם. אכן, להושיט עזרה ממשית אין בידינו, או ישנה רק במידה מעטה מאד. אך לשתף עצמנו באסונה של כנסת ישראל, לנחמה ביגונה, להושיט לה עזרה מוסרית, לעורר את העולם ולא לתת דמי לו, למען לא יוכל להתעלם מאסון נבדל ומיוחד זה – יש במידה ידועה בידינו.

אֵיךְ יֶעֱרַב לִי אֲכוֹל וּשְׁתוֹת בְּעִת אֶחֱזֶה

כִּי יִסְחֲבוּ הַכְּלָּבִים אֶת כְּפִירָיִךְ.

אוֹ אֵיךְ מְאוֹר יוֹם יְהִי מָתוֹק לְעֵינֵי, בְּעוֹד

אֶרְאֶה בְּפִי עוֹרְבִים פִּגְרֵי, נְשָׁרָיִךְ.

מלים אלו אנו מחוייבים לשוות נגדנו תמיד, וכל אשר אנו עושים בזמן הזה חייב לעמוד בסימן ההיסטורי של “ציון הלא תשאלי״. גם הגיוס, גם מאמצי הבטחון, גם גיוס האמצעים – אין הללו רק תחבולות להצלת עצמנו. אילו היו כאלה בלבד, לא היה משקלם המוסרי כה כבד ברחשי העת הזאת. אך זהו ה”שלום" היחידי שיש בידיה של ציון העברית לשאת אותו כיום לרחוק ולקרוב, לאסירי עוני ושעבוד ולאסירי תאוות הגאולה. כי הנה כל אלה שברי אדם ומצוקי הגיטאות המעונים, וכל הנערים והנערות השומרים בארצות הכיבוש הנאצי, בעבודת מחתרת ותוך מסירות נפש, על הגחלת האחרונה של התנועה החלוצית והציונית: –

מִבּוֹר שְׁבִי שׁוֹאֲפִים נֶגְדֵּךְ וּמִשְׁתַּחֲוִים

אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ נֹכַח שְׁעָרָיִךְ,

עֶדְרֵי הֲמוֹנֵךְ אֲשֶׁר גָלוּ וְהִתְפַּזְּרוּ,

מֵהַר לְגִבְעָה וְלֹא שָׁכְחוּ גְדֵרָיִךְ,

הַמַּחֲזִיקִים בְּשׁוּלַיִךְ וּמִתְאַמְּצִים

לַעֲלוֹת וְּלֶאֱחוֹז בְּסַנְסִנֵּי תְמָרָיִךְ.

תש״ב

---

ראשון לציון

מאת

יצחק לופבן

לוח־הזמנים אינו שובת ואינו מפלה בין עתות מלחמה לעתות שלום, בין ימי גיוס ותכונות התגוננות לבין ימים שוקטים על שמריהם. הוא אינו שואל מה בחזית המדבר המערבי ומה בחזית רוסיה הדרומית, מה בגיטאות של יהודי פולין ומה בין פליטי ישראל בס.ס.ס.ר. ללא שינוי הוא עושה את מעגלותיו, לעתים הוא שר בשירים על לב רע ומזמן חגים ויובלות גם בימים נסערים.

שנת ת״ש־תש״א היתה שנת יובלות־העשרים, יובלות העת החדשה, שבין מלחמת העולם הקודמת למלחמת עולם זו. בשנת תר״פ־תרפ״א נעשו התחלות רבות ונכבדות בציונות ובישוב, אשר נקפו עליהן השנים וקידשו אותן כציונים חשובים בדרך עבודתנו. עתה נקפו השנים על התחלות קשישות יותר – והשנה נתברכה ביובלות חמשים וששים, בציוני זכרון חשובים, אשר עלתה עליהם פאטינה, זו החלודה האצילה, המדובבת הווי דורות.

רק זה עתה העלינו את זכר העליה הראשונה של אנשי ביל״ו לארץ־ישראל, ועתה מלאו ששים שנה ליסוד ראשון־לציון. אלה הם שני פרקים בפרשה אחת. שנת תרמ״ב בחיי תנועת שיבת־ציון ובחיי הישוב הארץ־ישראלי, היתה שנה רבת עלילה, גם מבחינה רוחנית וגם מבחינה מעשית. מסיבות הזמן גרמו להתעוררות כללית בעולם היהודי, וכל אשר תסס בנפש האומה במשך דורות רבים החל לבקש לו גילויים ראשונים של הגשמה. ספרו של ש. יבנאלי על חיבת־ציון, שהופיע בימים אלה ככרך שני לספר הציונות, מתאר על פני יריעה רחבה את רחשיה של אותה שנה, ומלווה את תיאוריו בחומר תעודתי רב ומעניין. בה בשנה הוצבו אבני־הדרך הראשונות אשר נועדו להורות להמוני העם היהודי האחוזים חרדה ומבוכה, את המוצא מבין־המצרים ההיסטורי – והסימן הממשי הראשון של דרך מוצא זה, היה בנה בכורה של חברת “חלוצי יסוד המעלה”: ראשון־לציון.

ראשון־לציון נושאת בצדק את שם הכבוד הזה, אם כי קדמו לה התחלות בודדות אחרות של ישוב חקלאי עברי בארץ (מקוה־ישראל, פתח־תקוה) ואם כי חלו במרוצת התפתחותה השתבשויות וסטיות לא מעטות. היא היתה החוליה הראשונה למעשה ההתיישבות היהודית, אשר ממנה נמשכת השלשלת, שלשלת של דורות ועליות, עד היום. פרשת העליה על אדמת “עין קורא”, אשר נמסרה לנו בספרו של ז. ד. ליבונטין “לארץ אבותינו”, היא אפוס חלוצי שאין ואי־אפשר שתהיה לו שוב דוגמה בתולדות התיישבותנו. כל עליה על אדמה חדשה, כל יתד שאנו תוקעים לנקודת ישוב חדש, יש בהן מעין “חידוש מעשי־בראשית”, אך ראשון לציון היתה בחינת “מעשה בראשית” עצמו. בכל עליה על אדמה חדשה חוזרים בערך אותם המראות והחוויות: בדידות, יללת תנים, זה ילל החרדות של הישימון בלילה הראשון, אימת השממה ואימה של שכנות רעה – ואעפי״כ מה עצום ההבדל בין נועצי הקנה לישוב ראשון זה לפני ששים שנה, בתוך שממה מוחלטת מבחינה יהודית, באין כל ישוב יהודי קיים במרחק של עשרות קילומטרים מסביב, ואף זה הקיים דל הוא ופעוט ובלתי נחשב, מחוסר נסיון ומשולל דרכים ואמצעי־תחבורה, ואינו מסוגל אפילו לשמש עזר בצרה, לבין מניחי היסודות החלוציים לישובים חדשים כיום, בעלי רכוש ארגוני ונסיוני כה רב, בתקופה של אוטומובילים ואף אוירונים, אשר גם אם מרוחקים הם ביותר אינם מאבדים את הקשר עם הישוב היהודי הגדול!

"כחמשה־ששה אנשים מחברינו הלכו להם עם הכבודה ואנכי הוריתי להם הר אחד בטבור נחלתנו, אשר אותו יעדנו לבנות עליו את בתי המושב. אנכי ומשרתי המתורגמן, אחד מילידי ירושלים, נשארנו בעיר לחשב חשבונות עם סוחרי העיר. היום פנה ואתה לילה בעת אשר כליתי מלאכתי, ונשכור לנו עגלה רתומה לשני סוסים ונצא גם אנחנו, בחשבנו כי בבואנו אל נחלתנו נמצא את חברינו שמה במקום המיועד. באנו אל המקום המיועד והכבודה אינה עוד. חשבנו כי אחרו פעמי ההולכים לאט לרגלי המלאכה אשר אתם ועוד מעט ויבוא אלינו, ועל כן שלחנו את העגלה מאתנו ונשאר שנינו לחכות לחברינו. המקום היה שומם, אין בית ואף אין סוכה או מלונה במקשה, ואין עץ ואין אדם – רק קוץ ודרדר הצמיחה האדמה סביבותינו. השועלים המרובים במקום השומם הזה השמיעו את יללתם. יריתי פעמים שלש מקנה הרובה שלי להחריד את השועלים, פשטתי את אדרתי ואשטחנה על הארץ ונשב להחליף כוח ולחכות עד אשר יבואו חברינו. רוח צחה נשבה מהרי יהודה, – רוח טובה ומבריאה ומשיבה נפש. שכחתי כמעט את אחי ורעי, שהנני מבקש פה, והחילותי להעלות על זכרוני ספורי הנביאים, הקשורים במקום הזה. נזכרתי בשמשון הגבור, אשר נלחם פה בפלישתים ויכה אותם בלחי אשר בידו, נזכרתי בדמי אבות אשר נשפכו פה, שאולי על קבריהם שטחתי את אדרתי. אהבה עזה הרגשתי אל המקום, אהבת הבן שגלה מעל פני אביו ושב עוד פעם אל ביתו – ואביו איננו… אגלי דמעה נזלו מעיני. אף נפשי ולבי השתפכו בקרבי. ביתי ומנוחתי הוא המקום הזה, וערשי, ערש ילדותי הוא, – זאת ארגיש גם באישון לילה. אבל אחי – איפה המה?

האומנם יאיר הבוקר ונפוצותינו יגיעו הנה מירכתי תבל? שומר, מה מליל? ועתידנו פרוש לפני בערפלי חושך. אשורנו ולא קרוב. עוד רבה המלאכה לפנינו! – – –

השועלים צרחו בקול מר ויהמו ויילילו, ואירה עוד פעם מקנה הרובה. העליתי עתר ענן מקטרתי. שכבת הטל הכניסה קרירות בגופי ואקום ממקומי ללכת אנה ואנה להחם את בשרי. אבל הקוצים והברקנים לא נתנוני ללכת הלאה באישון לילה ואשוב עוד פעם אל המתורגמן. – –

ככה עבר עלינו הלילה תחת כפת השמים. סמכתי את ראשי על כתף המתורגמן ונרדמתי מעט. וכאשר האיר הבוקר ראינו, כי הכבודה שלנו שוכנת על הר אחר רחוק כמטחוי קשת מאתנו. קראנו להם ויבואו אלינו, ובשיר וזמר נטינו שנים שלושה אהלים על ההר שישבנו עליו הלילה ונתחיל למדוד את מקום המושב לחלק אותו לחלקים, לקבוע מקום הבאר וכדומה עבודות שונות. ואקרא שם המקום ראשון לציון עד היום הזה. – – "

מדי זכרנו פרשה זו יעבור אותנו רטט של התרחשות מופלאה, מיתית, הרת־עולם. “עליה לבניכם ספרו ובניכם לבניהם ובניהם לדור אחר…”

תש "ב

---

חשבונה של תקופה

מאת

יצחק לופבן

א. נגלות ונסתרות

כשפרצה המלחמה בראשון לחודש ספטמבר בשנת 1939, היו האנגלים היחידים שקצבו לה שנים מלכתחילה. על הבמה לסטירה, “המטאטא” בארץ־ישראל, הועלתה באותם הימים הדמות של השוטר הבריטי האדמדם, המוצץ את ה“פּייפּ” שלו בדומיה, ומשליך פעם בפעם לתוך המבוכה והרעש שמסביבו את גזר־הדין הקר החודר כליות ולב, כאילו היה הוא דובר בשם “אנאנקה”, בשם ההכרח המוכרח: שלוש שנים! וגזר־דין זה נתמלא. אנו מפטירים עתה כולנו את המלים “שלוש שנים למלחמה”, תוך שקט של קבלת עול גורל, בלי פתוס ובלי תמהון, והן משאירות אחריהן בנפשנו הד עמום של תעלומה, של אי־ידיעה, מה מספר השנים שעומדות להתווסף עוד.

אין מאתנו יודעים עד מה, כיצד תתפתח ההיאבקות הגדולה הזאת בעולם ומתי תסתיים. כל הניחושים בנידון זה הם ניחושי־שוא, כל הפרשנות האסטרטגית מגששת בעלטה, וספק אם יש מישהו בעולם כיום היודע לחשב את הקצין יותר מכל הדיוט בתוכנו הקורא את הידיעות בעתונות ומאזין לשידורי הרדיו. הבטחון שבנו, כי המלחמה תסתיים במיגור המשטר הנאצי ונצחון בנות הברית, מקורה בהכרה כי כל סיום אחר כמוהו כקטקליזמה, כחורבן העולם, כ״ ”après moi“ מקורה ברצונה העז של מרבית האנושות הנאורה בעולם במשטר של חרות, מקורה באמונה העמוקה בנצחון הצדק על הרשע. בטחון זה היה קיים לפני כל החישובים של “פוטנציאלים” צבאיים. בימי מפלת צרפת, בימי דונקרק, בימים שבהם כף המאזנים קפצה בבת־אחת למעלה ונדמה היה כי אין שוב מעצור לכוח הכובש והדורס הנאצי, בימים שאנגליה עמדה יחידה במערכה, אמריקה היססה, ורוסיה נמצאה עדיין מעבר השני של החזית, היה הבטחון הזה קיים. הוא היה אב הרצון ואב המאמץ הגדול. ואף עתה הוא בלבד המאיר לנו ולאנושות כולה את דרך המנהרה האפלה שאנו הולכים בה.

את הנסתרות איננו יודעים, אך הנגלות לנו ולבנינו. אשר עוללה כבר המלחמה הזאת לעולם במשך שלוש השנים האלה, זאת היא מציאות גועה מתוך המכיתות והאודים העשנים של חצי עולם חרב, מבין עשרות עמים קורסים תחת שעבודם, נרמסים, נשדדים ונרצחים, מתוך מליוני אנשים הרוגים ומרוטשים, מתוך הדם והדמע של פליטים לאין ספור ומאות אלפים כלואי־גיטו ואסורי מחנות הריכוז ועובדי עבודות כפיה. אשר עוללה היא לנו, היהודים, במיוחד, אין כמוהו בסבל אדם ועם. אלינו כאן בארץ מגיעים הדברים מבעד לקירות אטומים של גבולות סגורים, רק מפי השמועה או מפי עדי ראיה אנו יודעים אותם, ויתכן שאף שמץ מהם אינו מגיע אלינו. בשרנו נעשה חדודין חדודין כאשר אנו מתארים לפנינו את היום בו ייעלם מסך העשן והאש מעל פני המפולת הגדולה. כי אם בהקמת חורבות אמסטרדם, יצטרכו, כפי שמשערים יודעי דבר, לעמול 14 שנה אחרי המלחמה, הרי שלהקמת הריסות ישראל יצטרכו לעמול ולהתייגע דורות רבים – ואף אז בודאי לא ייסתם הפרץ הגדול שנפרץ בעם בתקופה זו. ואם לעולם כולו, עצם שבירת הנאציזם, הוצאת נשקו מידו ופריקת עולו מעל צוארי העמים המשועבדים, קובע במידה רבה את קצו של נתיב היסורים ואת הגמול לסבלות המלחמה – הרי בשבילנו מתחילה הבעיה החמורה ביותר במקום שהיא מסתיימת כמעט אצל אחרים. באשר הופעת הנאציזם בהיאבקות הקשה של האומה הישראלית על קיומה ועל עתידה, לא היתה לנו בחינת ליקוי־מאורות, המקדיר את שמי העמים מפקידה לפקידה ומסתיים עם נטות הצל וצאת השמש בגבורתה, אלא אחת האפיזודות, אולי הקודרת ביותר בקורות ימינו, אשר גם בהעלמה אינה נעלמת האפלה עמה. לפיכך, כאשר יירד המסך על פני מחזה התוגה הנוכחי של המלחמה, והנברשות הנוצצות בתיאטרון העולם יודלקו מחדש, הרי גם במקרה הטוב ביותר יישאר בודאי עוד על הבמה, מאחורי המסך, עם חלכה זה, אשר בשבילו המחזה לא נסתיים, ושמחת העולם תגיע אליו רק מבעד לחציצה עבה של בעיית קיומו והיאבקותו על חירותו.

ואף־על־פי־כן מלחמה זו היא מלחמתנו במידה יותר גדולה מאשר מלחמתם של שאר העמים. בפעם הראשונה אולי בדברי גלות ישראל לא נסחבנו לתוך מאורעות העולם בדרך גררה בלבד ואיננו סופגים את מהלומותיה אגב מריבתם ההדדית של אחרים, אלא הועמדנו במרכז המאורעות האלה כגורם עיקרי שאולי איננו מעריכים בעצמנו את מידת חשיבותו. אין איוולת גדולה מאשר לטפל במאורעות הימים בדרך של שיגרא סוציולוגית ולכנות אותם בשם “מלחמת האימפּריאליזם”, ה“קפיטליזם” וכדומה. מי שאינו רואה את אשר מתרחש היום, את מעיינות תהום רבה שנבקעו, את החומר העכור שהועלה תוך התפרצות גועשת זו מתוך נבכי החיים האנושיים – איננו מבין לרוח הימים שאנו חיים בהם. הסתירה הקדומה מאוד בין רומא וירושלים, בין האלילות המתנוונת, שהעתיקה את פתוס החיים שלה אל פולחן הכוח והמדינה, הלגיונות, הכיבוש ושעבודם של עמים זרים, לבין בשורת החרות ושויון האדם שבאה מיהודה, והכניעה, בשעת משבר ידועה, אלילות זו – הסתירה הזאת שלא פסקה במשך אלפים שנה בתוך הנצרות הפורמלית מבפנים ועל אחת כמה וכמה שלא פסק זעפה ביחסי העולם האירופי־הנוצרי ליהדות, ניתקה עתה כל מוסרות ופרצה בזעזועים כבירים, עתירי הרס ודם.

אין זה מקרה ואין זה משגה ואין זה שגעון, כפי שחושבים רבים, שהיטלר הפנה את כוח מחצו קודם כל כלפי היהודים ואומר להשמידם. הם “האשמים” באמת, הם שהטילו על העולם הברברי את העול הכבד שהעיק עליו במידה כזאת, והוא רוצה עתה לפרקו מעל שכמו, והם הנם, מבחינה רוחנית, הכוח המפריע העיקרי והעקשני ביותר, בדרך הכוונה להסב אחורנית את מעלות ההתפתחות של התרבות האנושית. כדי לסלול את הדרך בפני ריאקציה יסודית כזאת בדברי ימי העולם, מן ההכרח להגות מן המסילה קודם כל את היהודים. אין זו, איפוא, השמדה ביולוגית בלבד, של אומה אשר שכנותה אינה רצויה, אלא השמדה אידיאולוגית של חטיבה תרבותית היסטורית ששכינתה אינה רצויה. לפיכך היא מתנהלת בחימה שפוכה כזאת, ואומרת לעקור את הכל.

ב. על מה שלאחר כן

מה תהיה דמות העולם לאחר המלחמה, ודמות חיינו אנו בתוך עולם זה? אולי מוקדם עדיין להציג עתה את השאלה הזאת. קודם כל יש לנצח ולרוצץ את גלגולתו של הדרקון הנאצי. קודם כל חייבים אנחנו היהודים לקיים את מצוות השעה בקשר עם עצם המלחמה, את מצוות ההתגייסות לצבא הלוחם, את חובות ההיחלצות למשמרות הבטחון, את חובות ההתנדבות בנפש וברכוש למען לא נהיה שוב קדושים מעונים ומקדשי־שם פּאסיביים, אלא נטיל את כוחנו המעט אך המלא על כף המאזנים של ההכרעה ההיסטורית הגדולה. ואעפי״כ, בתוך שאון המערכה, תהפוכותיה ודאגותיה, אינה פוסקת השאלה הזאת לנסר בחלל העולם ובחלל עולמנו.

כשמדברים על הבאות, אומרים הכל שהעולם איננו יכול להיות שוב כשהיה, שהוא מוכרח להשתנות מיסודו, שמשטר חיים זה הממיט שואה אחרי שואה על האנושות ומטפח בקרבו בלי הרף גרעיני הרס חדשים – לא יתכן כי יימשך. אך משמתחילים לנחש מהו תוכנו של השינוי הזה וכיצד הוא יבוא – רבה המבוכה. אשרי האנשים שיש קסמים בידיהם, קסמי המדע המרכסיסטי, אשר בשבילם כל השאלות אינן אלא נוסחאות בלבד, וכשמגדירים את הנוסחאות, נעשה הכל ברור כשמש בצהרים. מה שיבוא, לדעת אלה, היא מהפכה פרוליטרית, ומה שיקום היא הדיקטטורה של הפּרוליטריון. אילו היתה הפּרוגנוזה המדעית הזאת נכונה, היינו צריכים לחשוב היטב אם אין פרושה “מן הפח אל הפחת”, ואם אמנם עלינו לקדם את הבאות האלה בשמחה, בשמחה לעולם ובששון לעולמנו אנו.

היינו עדי ראיה לנסיון לא קצר של מהפכה כזאת, ואנו יודעים את טעמה ומכירים את סימניה בעיצוב דמות החיים החברתיים והאנושיים. יתכן כי נסיון של כ״ה שנים, בתהליך של תמורה הבאה לשדד את יסודות החיים והחברה, אינו רב מדי. ואילו היינו עומדים רק בפני עובדה שנסיון זה לא נתן עדיין פרי ישוה לו, שהשיגיו דלים ואותות התמורה אינם נראים במידה מספיקה – היינו יכולים להתנחם בטענה זו ולומר: חכו עוד מעט, הענין אינו מתפתח כה מהר כפי שאתם רוצים, אך הננו נמצאים בכל־זאת בדרך למטרה. אך אנו עומדים נוכח עובדה הפוכה: לא נוכח האטיות של צמיחת זרע הברכה, אלא נוכח המהירות של צמיחת הזרע הפורה ראש ולענה. לבנו מלא עתה הערצה לרוסיה ולצבא האדום הנלחם בגבורה מפוארת על קיוּם ברית־המועצות, ומשתף את עצמו במידה הגדולה ביותר במלחמה המשותפת של עמי הברית נגד הנאציזם. אך תוך הערצה זו איננו רשאים להתעלם אף רגע מהעובדה, שהמפתח לאותו הפתגם הסודי שפתח את דלתות המערה של עלי־בּאבּא והורה את הדרך כיצד למוטט את היסודות המעטים בחברה האנושית המאפשרים את קיומה בכלל בתור חברה מסודרת, ניתן ע״י המהפכה הזאת, שהללו רואים בה שוב את המפתח כדי לכונן על ידו את העולם החדש.

היא, המהפכה הזאת, שביטלה בראשונה, כעיקרון אידיאולוגי, את חרות האדם, את חרות המחשבה שלו, את חופש הדיבור והכתב, נטלה ממנה את זכויותיו האזרחיות, את הזכות לחוות את דעתו על המשטר וצורות החיים שהוא רוצה לחיות בהן, את הזכות לבחור בנציגיו, ולבקר את שליטיו; היא שכפתה עליו עריצות רוחנית וכלכלית, והפקידה את החרב המתהפכת, את בית־הכלא ואת מחנה הריכוז, ככוחות ההכרעה העיקריים בחיי החברה והמדינה. עקירה זאת של אבני היסוד מתוך ה“אמנה החברתית”, הקלה את המלאכה על המשחיתים שבאו אחרי כן, וכל הבנין נתמוטט והתדרדר לקראת כליה וטמיון.

אנו חייבים לשלול בכל תוקף את ההנחה, כי יש הבדל מהותי בין עריצות, עריפת ראשים ורמיסת עקרונות לשם שמים, לבין אותה דרך עצמה לשמו של השטן. הנחה זו מקורה בפילוסופיה ישועית, שראינו בה תמיד את השיא של שחיתות חברתית. העולם והחברה לא הגיעו עדיין אל סף אחרית הימים, ומי יודע אם יגיעו אליו פעם. כל מה שאנו עושים, כל מה שאנו מכוננים, כל מה שאנו הוגים וחושבים, אינם אלא אמצעים ודרך אל התכלית הנרצה, הרודמת בחיק האמונה של האנושות בגאולת העולם, אי־שם במרחק של זמן שאין אנו יודעים לחשב את קצו. לפי הדרך והאמצעים, ניתנת לנו האפשרות להבחין ולשפוט נכונה, אם אמנם הולכים אנו לקראת אור זה שבסוף המנהרה הארוכה או לאו. שום איש ושום חברה, שום עם ושום מדינה לא הגיעו עדיין באמצעים טמאים לתכלית טהורה. לפיכך, אין להציג את השאלה: “מהי המטרה?” כי אם “מהי הדרך?” מבחינה רוחנית הדרך היא עצם המטרה, שאנו יכולים להשיגה בכלל במהלך חיינו, כי “לא עליך המלאכה לגמור”, לא עליך ולא עלינו, לא על שום איש ולא על שום צבור – אך אין אנו רשאים להפטר מהצו המוסרי כי תוך כדי שאיפה והתפרצות לקראת גמר מלאכה זו לא נעבט את ארחותינו.

אולם, אילו גם היינו בטוחים בהחלט, כי המפתח לפתרון שאלת העולם והחברה לאחר המלחמה, היא המהפכה הפרוליטרית, עדיין ספק גדול הוא אם אמנם אנו עומדים על ספה ואם היא כה קרובה לבוא, כפי שבטוחים מבשריה. משהו מהפסיכולוגיה של התפרקות המשתררת כרגיל בחלק העולם המנצח, לאחר מלחמה ממושכת ומיגעת, ידוע לנו. היינו עדי ראיה לכך במוצאי מלחמת העולם הקודמת. העמים המנצחים (המנוצחים – שאני; אצלם בא הסיום של מלחמה אבודה בלווית זעזועים פנימיים ותקופה של תוהו ובהו), העייפים מאבדן דם רב, ההרוסים והרצוצים, צמאים לשלום מהיר, לשלום של כבוד כמובן, שיש בו ערובות לזכויות המנצחים, אבל לשלום מהיר שיש עמו שיבה תכופה למסגרת החיים “הנורמלית” שהמלחמה פרצה אותה. אין רצון להמשיך ולעמוד עם הנשק על הכתף, בשעה שנראה הדבר, כי אין צורך בו שוב, ואין רצון להמשיך ולשאת בסבלות המלחמה בשעה שקצה כבר הנפש בהם והם נראים כמיותרים. ואז מתחיל אותו פרק שאפשר לקרוא לו בשם “הקונגרס רוקד”. מה מלמד אותנו סרט נפלא זה שראינוהו לפני כמה שנים? רק נגזזו מחלפותיו של נאפוליון ליד ליפסיה והקיסר אלכסנדר והנסיכים הגרמנים נכנסו לפריז ככובשים, קפצה על כולם התשוקה לשוב למשטר של חיים קלים, לפרוק את חומרות המלחמה לחלוטין, לשכוח ולהשכיח, לרקוד, כלומר להמשיך את הריקוד במקום שהפסיקו אותו כאשר הופיע כובש העולם על שדה־המערכה והחריד אותם משלותם. הם החלו לרקוד עוד בפריז. כולם רקדו, לא רק דיפלומטים כי אם גם ההמונים. והם שקעו בשכרון הריקוד במידה כזאת, שלא שמו לב כלל לדבר כי הנה החלו שערות שמשון לצמוח מחדש. והרי כפשׂע היה בין וטרלוֹ ובין האפשרות ששמשון זה ילפות את עמודי התווך של הקונגרס הוינאי ויפיל את הבית על כל היושבים בו.

גם במוצאי המלחמה הקודמת רקד הקונגרס בוורסיי, הוא הצטעטע בנצחון שלו, סידר את העולם כאשר יסדרו להם תינוקות בנינים ותמונות מקוביות, רצו להפטר מהר מהטורח של שילפי המלחמה, והדאגה היחידה שהטרידה אותו היתה איך להקים מחדש את שיווי המשקל של הכוחות, למען לא תתגבר צרפת יותר מדי על חשבונה של גרמניה ולמען אפשר יהיה להקים שוב סדר כזה, שמישהו יוכל ללעוס בשקט את ה“ביפשטק” שלו לארוחת הבוקר. וכך נעלמה העובדה שבאותו שלום היו מקופלים מלכתחילה גרעיני ההתפתחות הרת השואה אשר נתנה את ראשית ביכוריה עם השתלטות החולצות השחורות באיטליה לעיני כל העולם שנתיים אחרי ורסיי, והבשילה את פּריה עם השתלטות החולצות בגרמניה כעבור עשר שנים נוספות.

רקד הקונגרס בוינה, רקד בוורסיי, ורקדו גם הקונגרסים שבין וינה וורסיי – ומי לידנו יתקע שלא ירקוד גם אותו קונגרס שיתכנס אי־שם במוצאי מלחמת עולם זו?

ג. הדיאלקטיקה והאמת

רואי המהפכה והבהולים עליה, הופכים היפּוֹתיזה לודאוּת. זאת היא שגיאתם האורגנית של כל בעלי הקצוות. את האמת יש לבקש תמיד באמצע, בין הקצוות. יש לשער שלקח התקופה הנוכחית, לא יהיה בכל זאת בכדי. השאיפה לשינויים בסדרי העולם והחברה, מפכה בעוז בלבבות מיליונים רבים ועצומים. אך אין זאת הלכה למשה מסיני כי השינויים האלה יתהווּ דוקא על פי המיתוֹדה הדיאלקטית ההגליאנית־המרכסיסטית, וישתפכו על פני העולם בזעף מהפכני. כי על כן “לקח התקופה” הוא גם לקח המהפכה, אשר מתוך חיקה צמחו היסורים הגדולים הללו שהעולם מתנסה בהם כיום. חולית הבינים בין הקיים ובין הבאות אינה האנטיתיזה, אלא תקופת מעבר של מירוק עוונות, כמו תקופת המעבר בין ה־ inferno לבין ה־ paradiso בקומדיה האלהית של דנטה, ה־ Purgatorio כלומר התקופה החינוכית, התקנת עצמו של האדם בפרוזדור, למען יוכל להכנס לטרקלין. אף זו עדיין תקופה רבת יסורים וכבדת צללים, יש בה עדיין במידה גדולה סבל־ירושת העבר, אך מפציעות בה כבר הקרנים הראשונות של תנאי חיים וחברה שאדם ועם יכולים לפחות להיאבק בהם על קיומם, תוך הרגשה של כבוד וערך עצמי, בלי להרמס כתולעים.

כל שינוי לא יהיה אפשרי אם לא תקום מחדש המסגרת של ה“אמנה החברתית” אשר נפרצה ונתמוטטה כליל עם השתלטות הדיקטטורות בעולם, ואם לא יוחזר המשפט ולא תוחזר החרות לאדם. בקובץ המאמרים “במלחמה ולאחריה” שיצא בהוצאת “עם עובד” מטפלים טובי המוחות הסוציאליסטיים והפרוגרסיביים באנגליה הרבה בפרשה זו. בלשון פשוטה מאוד, ללא עמקות תיאוריטית, אלא כדבר איש אל רעהו, מנסה בקובץ זה ר. ה. טוני להגדיר את המטרה שרוצה הדמוקרטיה הסוציאליסטית באנגליה להשיג במלחמה זו ועל ידה.

״אנו נלחמים – הוא אומר – לקיום אורח החיים שלנו, שעדיין הוא רחוק מכלל השלמות, אבל עם כל פגימותיו הוא יקר לנו מן החיים", והוא מתאר בפסוקים קצרים אחדים את מהותו של אורח חיים זה:

“תום לבב, סובלנות, כבוד לדעות שאינן כדעתנו, חסד עם החלש, רחמים על האומלל, משפט אחד לכל אדם, הרשות לאדם להביע דרך חרות את מחשבותיו, ללכת אחרי קול מצפונו, לעשות את חובתו לפי הכרתו. זכות היחיד להיות מוגן מפני אלמות, בין מידי יחידים ובין מידי מוסדות צבוריים, זכותו לקבל מרות של ממשלה שיש לו דעה בהקמתה ובסילוקה. לפעול בכל האמצעים הכשרים לקידום אותם התיקונים והעיקרים שהוא רואה עצמו מצווה על נאמנות להם, ואפילו אם אינם לרצון השליטים. ולבסוף: יחסים חפשיים כנים ויציבים בין מדינה למדינה, להיות כל איש ואשה רשאים לחיות ולפעול, לגדל את בניהם ולתרום כפי יכולתם את חלקם לירושה האנושית המשותפת, בלי שתטרידם הדאגה, שכל רגע עלולה תאוות השררה של אחד הפושעים או חולי־הנפש, שתפסו בידם את השלטון על המנגנון האיום של המלחמה, לנפץ כהרף עין את אשר בנו במחיר חייהם, למחות מתחת השמים את עריהם ואת כפריהם, להפיץ את ילדיהם לכל עבר מאימת הפולש האכזרי וכו' וכו'”.

זאת היא, בערך, דמות החברה האנושית לאחר המלחמה, שמתארה לעצמו כל אדם בעל מחשבה סוציאליסטית, הומניטרית ודמוקרטית. יש להרחיב כמובן את התיאור הזה גם על בעיותיהם וצרכיהם של עמים אשר אינם מתנועעים כמו העם האנגלי במעגלי קבע וסדרי־מדינה מושרשים. יש להוסיף את הבעיות הסוציאליות והכלכליות החמורות שר. ה. טוני עצמו במאמרו, ואחרים באותו קובץ עומדים עליהם. אך כל כמה שידיעתנו מגעת ודמיוננו פועל, לא תוך קדחתנות מטרידה בחזונות מדוחים, אי־אפשר לנו לתאר עולם מתוקן יותר בתחום הראיה הקרובה של דור זה ודור בא, מאשר זה שקויו היסודיים ניתנו בהגדרות אלה. אפשר שאין זה העולם האידיאלי, ואין איש מאתנו יודע אם עולם אידיאלי יקום פעם בכלל. משא־הנפש הוא כמובן מלכות שמים. תקוה משיחית זו שיבוא יום והעולם ייגאל מנגעיו המרובים, מן המחלה ומן המות, מפגעי הטבע ונפתולי הגורל – זהו שביב האור המנחה את ההיסטוריה של התרבות האנושית בדרכה הארוכה ומרובת החתחתים. בה, במשיחיות זו, מקופל בעצם רצון החיים ההיסטורי בכלל, ובה הכוח המניע העיקרי ליצירה הרוחנית של האדם. אך שביב אור זה נמצא תמיד במרחק ידוע (יותר נכון: בלתי ידוע) מן המציאות, ויתכן שבזה קסמו הרב. במציאות אין ואי־אפשר שיהיה פתרון מלא, וכל החושב כי דבר זה אפשרי ומחשב אפילו את קצו, אינו אלא ממבלי עולם.

השאלה היא כיצד מגיעים לפתרון הבלתי שלם, לפתרון למחצה זה של עולם שאינו קורס ומתפורר תחת נטל העושק והעריצות?

מכל צורות המשטר הידועות לנו עד היום, לא מצאנו טוב מן המשטר הדמוקרטי. זאת היא האמת שבאמצע, אם כי רבות בה הפגימות והפרצות. לא נבוא למנות כאן את הפגימות האלה. זאת היא פרשה יגעה ועתיקה. הדימוקרטיה באירופה, לא בכל מקום עמדה במבחן, ולא במקום אחד הפכה לצורה פורמלית ריקה, אשר סייעה בהרבה להשתלטות הפשיזם והתבססותו. די להזכיר את צרפת, למשל, שהיתה אחד ממבצרי העוז למשטר זה, שעל ברכיה נולדה הפילוסופיה הדמוקרטית של העת החדשה והיא נתנה בה סימנים: חופש, אחוה, ושויון – והיא נדרדרה לתוך תהום הקלון והבגידה בבוא שעת נסיון. אך כשם שזאת היא איוולת ומעשה־נערוּת כאשר מישהו בועט ברצפה שנתחלק ונפל עליה וחושב אותה לאשמה בכשלונו, כך זאת היא איוולת ומעשה־נערוּת לשלול את הדמוקרטיה משום שפה ושם היא הכזיבה. יש לבדוק תמיד, מי אשם באכזבה זו, אם זרעה בה, ואם הכשלון הכרחי מבחינה אובייקטיבית.

הדיקטטורה – זרע האכזבה מקופל בתוכה. היא אינה יכולה שלא להכזיב. אין בתולדות האנושות כל עדות מסייעת למשטר דיקטטורי שלא הכזיב, שלא הפך זדון ועריצות ולא המיט שואה על העמים ועל החברה שהיה קיים בתוכם. לעומת זה ישנה עדות מסייעת רבה ומכובדת על משטרים דמוקרטיים, שהעלו בתקופות שונות, מימי קדם עד היום, את העם ואת החברה למדרגה גבוהה של חיי כבוד ואושר יחסיים. אף הדמוקרטיה יכולה לבגוד ולסטות, אך אין היא מוכרחה לעשות כן ואין זה חלק בלתי נפרד ממהותה הרוחנית והמדינית, אם נושאי הדמוקרטיה אינם בוגדים ברעיון המוסרי והאנושי שהיא נשענת עליו.

רפיונה של הדימוקרטיה שהיינו עדים לה במקומות שונים, מקורו ברפיון הרוח של התקופה הנוכחית. לתנועה ההומניטרית המתחדשת, שהיא לבדה יכלה להיות יסוד ומשען נאמן לכל קידמה דמוקרטית, לתנועה הזאת שנתעוררה בסוף המאה הקודמת כריאקציה נגד השתלטותם המוחלטת של המדעים הפּוזיטיביים על החיים והתערותו של המטריאליזם הכלכלי – נועדה תקופה קצרה מאוד של השפעה. משהוגדרה הסוציולוגיה כמדע ספציאלי והיא העמידה את עצמה ברובה לשרותם של זרמים אופּורטוּניסטיים, צללה הבקורת החברתית והתרבותית החפשית, כביטוי רוחני מחנך ומדריך, לתוך תהום הביטול. גם הזעזועים ההומאניים בשירה ובספרות היפה שהחלו אז להכות גלים והעולם האזין ברטט ובמתיחות לבקורת החמורה שבהם (זוֹלא, איבסן, טולסטוי, קרל שפיטלר וכד׳), נדמו חיש מהר. התפתחות המדע החברתי מעבר מזה והמדע הטכני מעבר מזה, הפכו את כל הגילויים האלה לאותיות קלילות ובטלניות והחניקו כל תנועה רוחנית וספרותית שבאה להזכיר לעולם ולחברה את יעודם המוסרי והאנושי. התפרצות המלחמה בשנת 1914, סתמה באחרונה את הגולל על כל נסיון לחדש תנועה כזאת. הקולות הבודדים שנשמעו במשך ימי המלחמה הקודמת ולאחריה, נאלמו מהר ברוב הארצות תחת לחץ הטרור הנאציונליסטי או החברתי, והאיסתראות האחרונות שנתגלו אחרי כן פה ושם לא השמיעו שוב כל צליל בתוך האטמוספירה הדחוסה וחסרת הרזוננס של התקופה שבין מלחמה למלחמה. כך דללו המקורות שמהם צריכה הדמוקרטיה להיזון, והיא נשארה במקומות רבים נוסחא קלוקלת, שכל רוח מצויה הפכה אותה על פיה. ואם בכל זאת לא נמחקה כולה מתחת שמי ד׳, והיא נשארה לפליטה גדולה בחלק חשוב של העולם ואף גילתה כוח התנגדות כביר, אשר התייצב עתה במערכה הכבדה נגד משטר הזדון – הרי זה מורה על החיוניות הרבה שצפונה בה.

ד. “מסכּנוּת המדע”

תוך אינרציה, וע״י החלטה פורמלית בלבד לא תקום הדמוקרטיה בסופה של מלחמה זו ולא תגיע לידי בצרון. היא יכולה לקום רק מתוך תנופה רוחנית הדשה, מתוך בקורת מחודשת של חיי החברה והארת תפקיד האדם וערכו בתוכם. המלחמה הנוכחית וכל אשר קדם לה טופחים בצורה משמידה על כל החישובים המדעיים כביכול ביחס להתפתחות העולם והחברה. כל אשר נקבע כמסמרים נטועים, נתגלו כפּרוֹיקציות מטעות ומוליכות שולל. לא מרכס ולא אחרים העמידו את הדברים “על רגליהם”, אעפ״י שהשמיעו דברי חכמה רבים. את ספר הפולמוס שלו נגד פרודון, הכתיר קרל מרכס בכותרת של לעג וביטול: “מסכנות הפילוסופיה”. מי שיבוא לסכם תוך ניתוח בקרתי את פרשת מאה השנים שעברו מאז נכתב הספר הזה עד היום, יצטרך לקבוע כינוי חדש לתקופה זו: “מסכנות המדע”.

כל אשר נראה לעיני חכמים רבים כסדר עולם גובר ועולה, מתקדם והולך, נתגלה לבסוף כתוהו ובוהו מוחלט. אלה היו רק תקופות קצרות של אשליה, כאשר יחסו להתפתחות המדע והטכניקה כוחות מקדמים הומניטריים. כאשר רצה מי שהוא לפני חמשים שנה או לפני עשרים שנה ללמד סניגוריה על כוחות הקידמה של הציביליזציה המודרנית, די היה לו להזכיר את סדרי החוקים והענשים שנשתנו, די היה לו לומר: בואו נא אל גנזי בתי־נכות וראיתם שם את מכשירי־העינויים שבהם עוּנוּ האסירים לפנים, את מכשירי־המוות בהם הומתו; די היה לו לדבר בפתוס רב על עלית האֵתוס והאחריות המוסרית של החברה, אשר שוב אינה נוהגת בשרירות לב אכזרית כזאת שהיתה נוהגת לפנים ביחס ליחיד ולציבור. ואמנם נדמה היה כאילו ציץ תנחומין זה עלה ועולה מאחורי חלונותיה של ההתפתחות האנושית. אך זה לא היה אלא חזון־מדוחים. בכוח של טלטלה קטנה אחת הכל נמחה ונתפורר. לא רק בארצות הדיקטטורות נתערערו לחלוטין האֵתוס והאחריות המוסרית של החברה, אלא אסימני הרקבון בשרשיהם התבלטו למדי לפני המלחמה גם בארצות שרק צלן של הדיקטטורות האלה נפל עליהן.

אף מדעי הרפואה וההיגיינה ומדעי החקלאות, המדעים היחידים שאין להטיל ספק בתועלת שבהם לחברה האנושית, שנועדו לרפא את הנלאה והנחשלת, למעט את סבלו ולהגדיל את אשרו של האדם, משמשים לעתים קרובות בידי הרוח הברברית ככוחות מוחצים קרים ואכזריים ולמעשי תבל שלא היו כדוגמתם בתקופות הבערוּת האפלות ביותר בהיסטוריה. המדעים האחרים והאמצאות הטכניות האחרות – לא כל שכן. ההתפתחות הטכנית שעלתה בסערה, הדפה, הפילה, ומיעכה בכובד תנופתה את הערכין הרוחניים שנתנו לאנושות את המשען המוסרי. אשר נועד לאחד, להגביר את האחוה, לקרב רחוקים, נהפך לגורם של התפוררות איומה. הקיטור והחשמל לא הוסיפו אף קורט של אושר לתוך מנת כוסו של האדם, ולא קירבו את גאולתו, אך הוסיפו לתוכה הינים מרובים מאוד של סבל ועינוּיים, והדיחו אותו לראות גאולה בכבלי עבדוּת חדשים. המכונה האוֹבּייקטיבית הזאת שאין לה מוח הוגה ואין לה לב רגש, שאינה מביטה מה למעלה ומה למטה, אלא פועלת בקצב האכזרי שלה ללא כל מעצור אחר מלבד מעצוריה המיכניים – היתה לאויב האדם, אעפ״י שהיא יוצרת לו לעתים כלים נאים, בגדים יפים, ומעבירה אותו בטיסת חפזון מאוקיינוס לאוקיינוס. לא רק בימי המלחמה הזאת, כאשר “הטורים הנעים” והטנקים הזוחלים, האניות הצוללות, והמפציצים המקדירים את עין השמש, ממטירים מות ואבדון על מיליוני אנשים, נשים וטף, הורסים עד היסוד וללא רחם עמל־יצירה של דורות רבים, מדכאים עמים ומשעבדים ארצות, והופכים את כל כדור הארץ, על היבשה והימים שבו, ל“פגז” גדול מתפוצץ אחד – אלא גם לפני המלחמה, בימי שלום כביכול, מגדילה המכונה הזאת עלילות רשע במידה יותר מרובה משהיא מגדילה עלילות ישע לאדם ולחברה האנושית.

האם נלך אחורנית? בודאי לא! אין דרך חזרה. כאשר האלילים היו עשויים חרס, עץ או שיש, יכלו להניף עליהם גרזן כדי לנפץ אותם. כיום כל כלי־מפץ לא יצלח עליהם. אבל מבחינה רוחנית יש צורך לשבור את האלילים הללו ולהסיר את נזרם מעל ראשם, כאילו היו הם סמלים של הקידמה האנושית.

יש להוקיע את הכזב הזה שהעולם גידלו על ברכיו, ולנסות להסב במקצת את רוח האדם מפולחן המדע המוליך שולל, ההופך הכל, למן תעשית המחט עד תורת היצרים, עד פינת הסתרים האינטימית ביותר בחיי אדם, למיתוֹדה, לסטטיסטיקה, למיון מדויק לפי סוגים וחלקים. ויש להכניע את הטכניקה תחת מרוּת רוחנית הומאנית, ולשוב לראות את החיים תוך התבוננות והרגשת־עולם, זו החיה ופועמת בלב כשירה ומבקשת גאולה מתוך אמונה בערכו וביעודו של האדם.

פולחן המכונה והטכניקה הוא אנטי־דמוקרטי מיסודו. הוא אח לפולחן הכוח ואולי גם אביו. הוא האלילות המתנוונת החדשה. מתוכו צמח אותו מושג שהחל לכבוש את העולם עוד לפני המלחמה בדבר “מדינת הנמלים והקידמה”, העוקרת לחלוטין את עצמותו של האדם. דמוקרטיה יכולה להתקיים ולהתפתח רק בחברה הומאנית, אשר בה ערך האדם מכריע וקובע. הומאניזם אינו מדע, אינו חישוב מדעי. כל מי שאומר לפרש את ההומאניזם כמדע, כתורה שמלמדים אותה ואינם חייבים לקיימה, ורואה את התפתחותה בפרספקטיבה היסטורית, כמו שרואים המרכסיסטים את המרכסיזם, מסלף את המושג הזה ללא תקנה. הומאניזם הוא אורח־חיים, הוא קודם כל חובת־הלבבות, ודרך זריחתו ועלייתו הוא מן הפרט אל הכלל.

ה. אזהרה נוספת משני אשליות

היהודים, ככל העמים הקטנים והחלשים, בין בשעה שהם נפוצים כמיעוט בתוך עמים אחרים ובין בשעה שיהיו מרוכזים רובם או חלקם כאומה עצמאית במולדתם, יכולים להתקיים בכלל רק בעולם דמוקרטי והומאניטרי, בעולם של חרות וטוֹלרנציה. תולדות הגאות והשפל בסבלות היהודים, הם תולדות הגאות והשפל של הרוח הדמוקרטית וחרות האדם. הפרשה ההיסטורית האחרונה בחיי היהודים, פרשת האמנציפּציה, שהיתה בה אמנם אשליה חמורה לתפוצות ישראל מבחינה היסטורית לאומית אך יצרה בכל זאת תנאים של חיים והתפתחות בשביל מיליוני יהודים ותנאים של היאבקות על קיומם למיליונרים אחרים – מידה ומרוחה של הדמוקרטיה היא באה. המשגה העיקרי שגרם להשתבשותה של פרשה זו, היה בעיקר מצדם של היהודים עצמם, כאשר ראו בה פתאום את ה־ Ultima ratio ולא חלו ולא הרגישו שנפילת חומות הגיטו יוצרת בשבילם לכל היותר הזדמנות לדאוג באופן רציני לעתידם ההיסטורי. משום שלא דאגו, משום שהוכו בסנוורים ע״י האור שזרח להם פתאום באפלה ולא הבינו לאחריתם, משום שהקורה אשר הושטה להם כדי למלט את נפשם עליה, תוך חתירה לחוף מבטחים, נראתה להם כעצם החוף, ואף כאשר ניטלטלה טלטלה עצומה ע״י נחשולי העתים לא נפקחו עיניהם לראות נכוחה – משום כך הפכה האמנציפּציה באחרונה למכשלה.

לא היתה אמנם תקופה שבה ניתנה האפשרות לכנסת ישראל בגולה לשוב במקצת לאיתנה מן המכות שהוכתה ומן הפרצים שנפרצו בה בכל התקופות של משטרי עריצות בעולם – כתקופה זו. אם כי אף היא לא היתה עניה בזעזועים ובבזיונות ואף בה ניתכו על ראשה של כנסת ישראל מהלומות לא מעטות, הרי למשהו מיציבות של קיוּם, למשהו מחופש האמונה והדעה, למשהו מהיכולת לנשום, להיראות בעיני עצמם לפחות כאנשים בעלי זכויות, כאנשים שחוקי המשפט הפורמליים לפחות מגינים על חייהם, על רכושם ובמקומות רבים גם על כבודם, למשהו זה זכוּ היהודים בכל מסגרת של משטר דמוקרטי. היהודים, שהתבוססו בדמם ונמקו בנדודים, בגירושים ובשמדות, בתקופה הממושכת מאחרי אבדן חרותם המדינית, דרך ימי הבינים, ואף לאור אילת־השחר של התקופה החדשה, עד כי נצטמקו לשרידי־חרב אובדים וכלים, פרצו וגדלו והגיעו על סף סיומה של תקופה זו לאומה בעלת 17־16 מיליון נפש, בעלת עמדות רבות וחשובות בחיים הכלכליים, התרבותיים ואף המדיניים.

אכן, היה שלל צבעים לאותה תקופה, היא היתה עשויה להוליך שולל בסימניה, בהבנת אופיה ומגמתה הפנימית. “הקידמה, הקידמה״, – זה היה ה”משיח החדש" שנולד על ברכיה, אשר בישר לכל באי־עולם וליהודים בתוכם שינוי גורל ותקוות עתיד. אך כל שהעמיק להתבונן בדברים כהוויתם ראה את חזון־המדוחים המסתתר מאחורי חזון־גאולה מדומה זה. עוד כשהאמנציפּציה היתה בעצם פריחתה, היא כבר לא היתה קיימת למעשה. דוקא “הקידמה” הזאת, התפתחות הטכניקה, התחבורה ושידוד המערכות שחלו במבנה החיים הכלכליים גרמו להתנוונותן של המצוֹצוֹת (בלע״ז Haustorium) שפיתחו להם היהודים תחת שרשים בארצות הנוד והנכר. האמנציפּציה שתיקנה עיוותים משפטיים רבים. קצרה ידה מלתקן עיוות היסטורי אחד: מציאותו של עם מיעוט, מפוזר בכל העולם, תלוש בכל מקום מקרקע המכורה, וזר במהותו הרוחנית והתרבותית לאותה היאבקות מיתית שמתוכה קמו עמי־הרוב שהוא מתגורר בתוכם. חוקיה הטובים והליברליים והשויון המשפטי הפורמלי לא היו שוב מגן לעם מיעוט זה, כאשר הלך ונעשה כאילו מיותר מבחינה אובייקטיבית בתוך החברה הסובבת אותו. התהליך היה כתהליך של שינויים בטבע, כמו שמשתנה מהלכו של נהר או מזגו של אקלים, אם כי פחות אטי ויותר סוקציסיבי. המסחר הקמעוני, החנוונות, השולחנות והבנקאות, כל מקצועות התיווּך הללו, שהאצילים ובעלי האחוזות הגדולות בכפרים ואנשי האמנויות בערים לא היו מצויים אצלם ולא עסקו בהם, חדלו להיות מקצוע מונופולי כמעט של היהודים; הלכו ונתרבו שכבות הבינים בעמי הרוב עצמם שהחלו לאחוז יותר ויותר במקצועות הללו, שכבות שצמחו מן האדמה ושהיו להן שרשים באדמה, שבעיניהם הופיעו היהודים הללו לא כממלאי פונקציות כלכליות מועילות לחברה ולמדינה, אלא כמתחרים זריזים וממולחים לבני המדינה הטבעיים. התרכזות היהודים במקצועות החפשיים שאמרה לבוא במקום המקצועות הקודמים שהלכו ונפלטו מתוכם, אף היא לא היתה עשויה אלא לעורר רושם של הסתערות עם זר לכבוש את חיי־הרוח של העמים שהם שוכנים בתוכם. ואף כי העמידו היהודים אנשים חרוצים וגאונים רבים, אשר האירו כאילו את עיני העולם והביאו בסגולותיהם האינטלקטואליות ובמוחותיהם החריפים תועלת רבה לאנושות בשטחים מרובים, לא הגבירה העובדה הזאת את החיבה אליהם, אלא להיפך העמיקה את הטינה בלבבות ועוררה את יצר ההתגוננות וההתנגדות.

אין כוונת הדברים האלה להוסיף פרק על הידוע והמוכח בסוציולוגיה של היהודים בגולה. אך הכוונה היא לומר שגם אילמלא הגיע הנאציזם לשלטון בגרמניה בשנת 1933, אשר קיצץ באופן כה אכזרי את הקשר הגורדי בבעית היחסים בין היהודים והעולם ברוב ארצות אירופה, הלך קשר גורדי זה ונתכרסם ע״י הגורמים החברתיים הכלכליים, והרוחניים בכל מקום ומקום, אף בארצות הדמוקרטיות ביותר. פירושו של דבר הוא כי התחדדותה של שאלת היהודים בצורתה הטראגית של היום, שרשיה נעוצים מעבר לתחומי התקופה המיוחדת ורבת הזעזועים שאנו חיים בה. הדמוקרטיה קצרה ידה מלהכריע במאבק החמור הזה, לא על השלטון ולא על הזכות המשפטית, אלא על עצם הקיום הכלכלי והרוחני, שבין בעל־הבית ואורחו ולכל היותר דיירו. וביחוד קצרה ידה מלהכריע בשעה שלמאבק זה נוסף גורם אי־רציונלי של הקלת־ראש ולעתים בוז גזעי, ולעתים אפילו רחמים שיש עמם בוז לעם שאין קרקע מולדת תחת רגליו, שנמצא בכל מקום ואינו בביתו בשום מקום, שידו בכל וקולו מנסר מקצה העולם עד קצהו, ואינו ערב ואינו אחראי בשום מקום כקולקטיב לחיי החברה והמדינה.

כל החושב שגלגל התפתחות זו יסוב אחורנית, לאחר שתמוגר ממשלת הזדון הנאצית־פאשיסטית, אינו אלא שוגה באשליות מסוכנות. יתכן, שלולא ההרס הגדול שהרסו עלית הנאציזם והמלחמה, ביהדות אירופה, היה חוק הנישוּל פועל עוד קצת ו“מלחמת היהודים לקיומם” בארצות הללו, תוך צרה וצוקה, תוך התנקשויות ופרעות חלקיות במקום זה ותוך בזיונות חברתיים וחרמות במקום אחר, היתה נמשכת עוד שנים ואולי דורות, תחת חסותה של הדמוקרטיה. גם אז תהליך חיסולו של מצב חמור ומתוח זה היה הולך וגובר יותר ויותר והיה יוצר בכל פעם בעיות נדידה והגירה חדשות. אך לאחר התמוטה הגדולה של בית־ישראל, לאחר שנקצץ הקשר הגורדי באופן ברוטלי ע״י הנאציזם, הרי רק התעלמות מוחלטת מהמציאות ההיסטורית יכולה לתת אחיזה לדמיונות־שוא הללו. כי מצב היהודים בגולה האירופּית יכול לשוב במידה ניכרת לקדמותו, ל“סטטוּס קווֹ” שלפני המהפכה הנאצית.

אין כל ספק בדבר שהיהודים ינסו. אהה, איך ינסו! הם יעופו כפרפרי לילה לקראת שלהבת־הרמיה שתראה להם כאור יקרות, כאשר עפו בכל הזמנים. מכל מקום שהם נפוצים, ואפילו מארץ־ישראל, ישובו בודאי רבים מהם כ“יונים אל ארובותיהם”, אל מכיתות נויהם ומסגרות חייהם הפרוצות. יהודי פולין ינסו להקים את ה“סטראגאנעס” שלהם מחדש “בכל הירידים”, ינסו לבנות את חנויותיהם ולהשיב את משלחי ידם על מכונם, הרופאים היהודים, עורכי הדין, פּרופיסורים, סופרים, עורכי־העתונים, פקידים, כל אלה שלא אבדו במחנות הריכוז ושלא התאבדו בידיהם, בחפזון יבואו וינסו לסובב מחדש את הענינים כאשר היו מקודם. ויתכן שחלק קטן יצליח פה ושם להאחז שוב באיזה זיז או להדחק שוב לתוך איזה סדק של סדר העולם החדש. אך העם, האומה הגדולה הזאת בעלת מיליונים רבים, שלא רק קניהם נהרסו, אלא גם חורשות קני־הסוף שבסתר צלם היו בנויים הקנים הללו נקצצו ונחרבו ללא תקנה, לו נועדה אכזבה גדולה מנסיון מחודש זה. כל “שידוד־מקצועות” לא יועיל כאן, משום שהעולם נתחלק כבר בין עמיו ושבטיו, ואין שום מקצוע פנוי שהיהודים אינם מופיעים בו כמתחרים מסוכנים ובלתי רצויים. התהליך הזה שהגיע עתה לידי סיומו לא יתחיל מחדש, אינו יכול להתחיל, כי כל התנאים נשתנו. ואם כי הסמבטיון של המשטמה הגזעית לישראל בודאי יעמוד מזעפו הגלוי, הרי להשביח את זעפו הפנימי, הסמוי אך המתמיד, לא הצליח עד היום ולא יצליח בודאי גם בעתיד שום משטר מדיני, גם האידיאלי ביותר – “עד כי יבוא שילה”…

הילחמו היהודים על זכויותיהם בגולה? – ודאי שכן! הייאבקו על קיומם הכלכלי והלאומי? – ודאי שכן! יש הכרח בהיאבקות זו, לא לשם ריסטורציה של מצב מופרך מיסודו ודרך־חיים חסר שחר, אלא כדי לעצור ולהאיט את תהליך הכליה ולהרויח זמן למען אפשר יהיה לבצע את הפתרון היחידי והטבעי: שיבת ישראל לחיים עצמאיים במולדתם.

ו. חבלי מולדת

הדמוקרטיה שתקום בעולם, כפי שאנו מקווים, לאחר מלחמה זו, לא יהיה ביכלתה להבטיח קיוּם, אוֹשר, עצמאות ואפשרות של יצירה לאומית לפזורי היהודים, כמיעוט בין העמים האחרים. גם הדמוקרטיה המשוכללת ביותר, הסוציאליסטית וההומאניטרית, לא תוכל לעשות זאת. כמובן, אפשר לומר: “נילחם”, “נתבע”, ואפשר לדרוש תלי תלים של פראזות והשערות־סרק בפרשה זו. אולם ישנה מציאות היסטורית, אשר בחזיתה החיצונית היא ניתנת לפעמים לשינויים, אך ביסודותיה היא נוקשה ואכזרית. אין בכוונתי להפליג לים התלמוד של פילוסופיה לאומית, ולא אתעכב כאן על הפרק האמוֹציונלי, שברצון הקיום הלאומי, ושל ה“איגוֹאיזמוס הקדוש” המתלווה אליו, במידה זו או אחרת. אך ישנם עקרונות במוסר המדיני, העוברים בחתך רוחבי את חיי החברה לכל צורותיה, מאז אנו יודעים משהו על אודותיה כחברה מסודרת, ואינם משתנים בשום משטר ובשום מסגרת רוחנית, ואחד העקרונות האלה הוא, שכל עם, גם כשהוא איננו תוקפני ואיננו רשע וברברי, קרוב הוא אצל עצמו יותר מאשר אצל חלקי עמים זרים השוכנים בתוכו –וכשמתנגשים האינטרסים, ההלכה פסוקה מראש: “אינטרסי עמך – קודמים!” לא נכנס לתוך מחקר מופשט אם זה צודק או לא. זאת היא עובדת־חיים, שככל שאנו מדברים על שינויים, תמורות ומהפכות בעובדות חיים אחרות – בה איננו נוגעים, או נוגעים לשוא וללא תכלית. גם המצוה היהודית ו“אהבת את הגר” אינה באה במוחלט וללא סייגים ולא נתייחסה בודאי אף פעם לחזיונות מדיניים דומים לזה של ישראל בעמים. מבחינה אובייקטיבית אין כל קשר בין ענין זה לבין סובלנות גזעית או טולרנציה לאמונות ולדעות, כי בסובלנות הפורמלית בלבד אין כל פתרון, וסובלנות אמיתית הנדרשת מאת בן־העיר הפולני, אשר נדמה לו כי החנווני היהודי או הרופא ועורך־הדין היהודים אשמים בכך שהוא מקופח או שהוא מחוסר־עבודה, נפגשת ותפגש תמיד בתנועת התנערות זועמת.

סדר העולם שמתארים חוזי חזונה של הדמוקרטיה העתידה, משאיר את הפרשה הזאת פתוחה לאותו “ממילא” פאטאלי, המשלה את היהודים ואת העולם הדמוקרטי כאחד. אך אם הדמוקרטיה אינה עשויה ואינה יכולה לתקן מצב זה בדרך השיגרא המקובלת של האמנציפּציה, הרי היא יכולה ומחוייבת לסייע ל“אוטואֵמנציפּציה” של היהודים, ולתקן את השיבוש ההיסטורי שהיה לטרגדיה איומה לעם זה, ולאבן־נגף לעולם כולו. לא יתכן כי לאחר שישתחרר העולם מן הסיוט של הנאציזם והפאשיזם, ישאיר בתוכו מקום לאותה אגדה שבמציאות על קללת “הנודד הנצחי”, ובהציב גבולות עמים מחדש לאחר המלחמה, תשאר שוב אומה גדולה ומעונה ללא קרקע מולדת וללא תקנה לבעית קיומה ועתידה. אין זאת רק שאלה של מיליוני יהודים פליטים, שבורים ומרוששים, שמטפלים בהם בדרך פילנטרופית, תרים אחרי בתי־מחסה בשבילם ללינת־לילה ומפטירים אחריהם: ברוך שפטרני מעני שכזה! אם כי אין לזלזל גם בצד זה של השאלה ואין להתעלם מן העובדה שאין בעולם בתי־מחסה, שאפשר לשכן בהם מיליונים אומללים אלה אף ללינת לילה – הרי כל גישה כזאת לשאלה היא שטחית ומטעה, ויש בה משהו מאותו קוצר־ראיה פוליטי והיסטורי אשר המיט על העולם ועל היהודים בתוכו את השואה הגדולה שאנו נתונים בה כיום. וצריך להודות כי בקוצר־ראיה זה לקויים במידה שווה יהודים ולא יהודים, ואולי יהודים במידה יותר גדולה מאשר לא יהודים, ואפילו יהודים המאמינים בנפשם שהם ציונים טובים.

אם אנו מסתמכים כיום בתביעתנו הציונית גם על האסון שמצא את בית־ישראל, על השבר הגדול שהושברו מרכזי היהדות, ועל חוסר התקוה לרפא אותו, הרי עובדה אחרונה זו משמשת רק עדות מסייעת לפרוגנוזה ההיסטורית, שמתוכה צמחה תנועת שיבת־ציון וממחישה את הבעיה לאלה שאינם מסוגלים או אינם רוצים לתפוס אותה בהפשטה. אך אילו גם עמדו בתי מחסה פתוחים, וארצות הגירה היו מוכנות לקבל ולשכן בתוכן את מיליוני היהודים העקורים והשבורים – היה ההגיון ואף הנסיון ההיסטורי אומרים לנו, כי אין זה פתרון אלא דחיה ויצירת אשליות חדשות. כי השאלה היא לא חמרנית גרידה, והתמרה שביריחו לא תופרה לעולם ע״י השרך שבאיזה דז׳ונגל אפריקאי. מטעם זה התנגדה הציונות להצעת אוגנדה, שהיתה מלווה גם עטרת תפארת מדינית. זאת לא היתה רומנטיקה קלילה, אלא הרגשה היסטורית עמוקה, שחוף המבטחים של האומה הישראלית אינו נמצא בשום מקום אחר אלא כאן, בציון, במקום שקשיי הכיבוש וחבלי ההשתרשות המחודשת נהפכים ליסורים שבאהבה ולפאתוס יוצר, בגלל אותו דבר בלתי נשקל, הממלא לב כל אדם ועם נורמליים, ששמו האנגלי הוא ”My country“ והוא משיח עד תום את אחרון המאויים והיעודים הלאומיים.

הדברים האלה מכוונים יותר כלפי פנים מאשר כלפי חוץ, באשר ההיאבקות הפנימית על התפיסה הנכונה של פתרון שאלת היהודים לאחר מלחמת עולם זו, היא אולי חמורה יותר מאשר ההיאבקות עם העולם החיצוני. אנו נוכל לשכנע את הגורמים המדיניים אשר יקבעו את גורל העולם אחרי הנצחון, רק כאשר אנו בעצמנו ולפחות הרוב הרפרזנטטיבי שבנו יהיה משוכנע ומאוחד בניסוח רצונו ותביעותיו. ואנו לא כל כך משוכנעים ומאוחדים עדיין. המבוכה גדולה מאוד לא רק בעולם היהודי בכלל, לא רק בשטח הניגודים שבין יהודים ציונים ליהודים מתבוללים או מתבוללים למחצה, אלא גם בתוך הציונות עצמה, גם בארצות הגולה וגם בארץ־ישראל.

אנו לא נכניס סדר בתוך המבוכה הזאת על־ידי התנצחות מילולית והמצאת כינויים זה לזה. זה שיש בתוכנו ציונים חשובים ובעלי שם שהם אולי יותר מאחרים צריכים היו לראות את הדברים ראיה היסטורית אחידה, והם מחלקים בכל זאת את השאלה לשתים: ציונות לחוד ושאלת היהודים לחוד – זאת היא עובדה מצערת ומרגיזה, והיא נעוצה בודאי באותה בעיה רצינית הניצבת כמכשול בדרך הגשמתה של הציונות, שכולנו מחוייבים לבקש דרך להתרתה. כל המתעלם מבעיה זו, מבעית היחסים בין הערבים והיהודים בארץ ומן ההכרח למצוא “מוֹדוּס ויוונדי” תוך הסכם הדדי, שלא יקפח את זכות המולדת וצרכי שיבת־ציון של היהודים ואת זכויותיהם הלאומיות והאזרחיות של הערבים תושבי הארץ – הריהו כמתעלם מעצם השאלה הציונית כשאלה מדינית ריאלית. צריך לבקש את דרך ההתרה לבעיה זו. צריך לבקשו יחד, ומתוך הכרה משותפת כי כל דרך שאין עמה ערובה מדינית לעליה בלתי פוסקת של המוני יהודים, לאפשרות של התיישבות, התפתחות חפשית ולחיים לאומיים עצמאיים, אינה באה בחשבון, משום שכמוה כחוסר דרך. מי שמביא את הציונות בגלל הבעיה החמורה הזאת, לידי מודיפיקציה שמריקה אותה מתוכנה, כמפנה היסטורי בגורל האומה הישראלית, כשידוד מערכות שלם בארחות החיים הכלכליים והרוחניים, כריכוז תחת פיזור, כקביעות של מולדת תחת נוד ונכר – בשבילו אי־אפשר שתהיה הבעיה הזאת קיימת כלל כבעיה מדינית.

עליה, התיישבות, התפתחות חפשית, כלכלית ותרבותית, חיים לאומיים עצמאיים, ותנאים מדיניים יציבים המאפשרים את התהליך הזה – זאת תורת הציונות, כל תורת הציונות. בזה חייבת הדמוקרטיה, הארצות הדמוקרטיות כיום, והעולם הדמוקרטי שיקום לאחר המלחמה, לסייע לאומה הישראלית. למסגרת המדינית החיצונית אין חשיבות עקרונית מכרעת. אפשר לקרוא לזה “בית־לאומי” או כל שם אחר. אין אנו נושאים את נפשנו לגנוני מלכות, לאותו חיקוי של פּאראדות חצוניות, ואין אנו משתפים את עצמנו בהזיות רומנטיות על תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם. “השב ישראל לנויהם” הוא העיקר ולא “השב כהנים לעבודתם”, וכל דרך וכל מסגרת מדינית שאפשר בהן להשיב את ישראל לנויהם – היא הדרך והמסגרת המדינית הרצויה והנכונה.

תש״ב־תש״ג

---

העם היהודי – צד הלוחם

מאת

יצחק לופבן

אחרי נפתולים מרובים ובלתי פוסקים במשך שנות המלחמה, הכריזה לבסוף הממשלה הבריטית על הקמת החטיבה היהודית הלוחמת, על צבעיה ועל דגלה ועל פיקודה. זאת היא קרן־האור הראשונה, אשר יש עמה מקצת עידוד ותנחומין, שחדרה אלינו מבעד לעלטת היחסים שבינינו לבין העולם (אף בין העולם הידידותי) בשנים הללו, כבדות האסונות ורבות התוגה. משפּרצה המלחמה, ראינו את עצמנו מיד כצד לוחם, באשר ידענו היטב, כי במלחמות העמים והדורות, שהיו נטושות על פני תבל רבה מאז אבדה לאומה הישראלית חרותה המדינית, לא היתה עוד כמלחמה הזאת הנוגעת בצפור הנפש של בעית קיומנו ועתידנו. גורל העם היהודי הוטל על כף המאזנים של ההיסטוריה תוך טלטלה גדולה כזאת שלא ידענו כמוה בכל הטלטלות המרובות והחמורות שפקדו אותנו בנתיב היסורין הארוך של הגולה היהודית. הכרתנו והרגשתנו אמרו לנו ששוב אין אנו יכולים להיות גורם פסיבי, כאשר היינו במלחמות העמים מדורי דורות, ששוב אין אנו יכולים לחכות עד שיכניסו אותנו לתוך שורות המגוייסים כחיילים נעלמים בין צבאות העמים הלוחמים, כי אם מצווים אנו להחלץ בכל מלוא כוחנו, כעם, כחלוצי עם, למערכה הזאת נגד השטן המשחית, אשר התחיל ביהודים את מסע ההשמדה שלו נגד העולם התרבותי. והיה זה טבעי מאוד ומובן מאליו, שעל אף הריב הפוליטי שהיינו שרויים בו עם הממשלה של ימי מינכן והספר הלבן, הצענו את נכונותנו המלאה להתייצב ככוח יהודי לוחם בתוך צבאות בריטניה. מרכזי היהודים הגדולים באירופה עוד לא נכבשו כולם ולא בוססו עדיין ע״י האויב, ואילו נפגשה הצעתנו אז ברצון טוב, אפשר היה לנו לגייס רבבות רבות לא רק מבין יהודי א״י ולא רק מבין יהודי האומות המאוחדות, שהשתתפו ועתידים היו להשתתף במלחמה, אלא גם מבין אותם היהודים שנשלחו אחרי כן בקרונות־המות לפולין ושימשו טרף למולך הנאצי בכבשני לובלין ואושבינצ׳ים ובמכוני ההשמדה האחרים.

אולם רצון־טוב זה לא נתגלה בימים ההם, וגם אחרי־כן, כשממשלת מינכן לא היתה קיימת כבר, ליווה עדיין צלה של אותה ממשלה את רצונו של העם היהודי, להלחם כיהודים ולא כחיילים אלמונים נגד האויב המשותף של העולם התרבותי, בהפגשו בשיגרה ובאטימות של מדיניות הססנית וחסרת־שחר. ואף כשנדמה היה לפעמים שהנה הונס הצל הזה ואנו עומדים לבוא על זכותנו, הוא חזר והגיח מחדש לאכזבתנו הגדולה.

רבים היו הנפתולים ורבות היו האכזבות. אבל רצון ההתנדבות של יהודי א״י ועמידתם העקשנית על זכותם להיות שותף במלחמה זו, שותף גלוי וידוע בשמו ובסימניו, פרץ לו לאטו את דרכו, כאשר יפרוץ לו השורש העקשן של עץ הזית את דרכו באדמה סלעית, בהאחזו בכל נקיק ובכל קומץ אדמה מזינה, והוא בוקע צורים תוך כדי גידולו. ואכן טפּין טפּין נסחטה הזכות הזאת. נאחזנו בכל נקיק ופרצנו מכשולים רבים. הכלל הידוע שאנו נוקטים בו בכל דרכי עבודתנו, הרואה בכל עובדת־יצירה ממשית, קטנה כגדולה, את היסוד הנאמן לעובדות מדיניות נכבדות, נתאמת גם בפרשה זו, המורכבת ומסובכת ביותר. ההתנדבות היהודית בא״י שהגיעה לממדים ניכרים (אם כי לא במידה המספקת את רצוננו ואת צרכינו) ונתחלצה לכל השרותים הצבאיים, לחפרים, לנהגים, לרגלים, לשרותי תעופה ולשרותי ים, לפלוגות עבודה, למאותתים ולתותחנים, לא. ט. ס. ולוואפ״ס, ליחידות יהודיות וליחידות מעורבות, התנדבות זו שעמדה ועומדת בכל חזיתות המלחמה במזרח התיכון ושלוחותיה נתפשטו גם על אדמת אירופה ועל תחומין רחוקים באסיה ובאפריקה – הפכה להיות עובדת מציאות כל בולטת, עד שאי־אפשר היה שלא תיהפך במרוצת הימים גם לעובדה מדינית. הנסיונות להעלים את העובדה הזאת, להשתיקה, לא לקרוא בשמה או להטביע אותה בתוך שם מטעה ומטשטש, לא יכלו להועיל לאורך ימים. לא שהעובדה היהודית נעלמה בתוך השם “פלשטיין”, אלא להיפך, השם הזה זוהה עם העובדה הזאת – וכל העולם ידע, ובשורה הראשונה העולם הצבאי והעולם המדיני, שככל שמדוּבר על המאמץ המלחמתי של “פלשטיין” פירושו של דבר הוא ארץ־ ישראל היהודית.

ואף־על־פי־כן, ספק אם היינו פורצים את שדה המכשולים הזה עד גמירא, לולא נתלוותה העובדה הזאת במאמץ פוליטי גדול ועקשני מצד הסוכנות היהודית. כוח־ההתמדה של המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית בפעולה זו, הטיפוח הבלתי פוסק של תהליך ההתנדבות, עידודה בשעות של רפיון, אי הרתיעה מפני הקשיים והכשלונות, ותוספת מאמץ על גבי מאמץ, גם כשנדמה היה כאילו הגענו לקיר אטום בפרשה זו – אלה הסיעו לבסוף את הדלתים והבריח שסגרו עד עתה בפני ההכרה הגלויה בשותפות הפוליטית היהודית כצד לוחם במלחמה זו.

האם זה הכל?

ודאי שלא. אין ואינן יכולות להיות אצלנו אשליות כלשהן בשטח זה. אין אנו אומרים להתנחם על העפר והאפר שאנו מתפלשים בהם, בדבר כשהוא לעצמו אין לו ערך, אלא אם כן הוא מהווה חלק מאותה זכות מדינית מקיפה ושלמה שעליה אנו נאבקים. אך זאת היא אולי התחלה של משהו, זהו אולי רמז שהקרח התחיל לזוז, ששוב אין אותם הנימוקים, אשר בשמם שמו עד עתה את המכשולים על דרכנו, כה יציבים וכה משוריינים כמו שהיו.

האם זה מאוחר?

כל הישג מדיני שנשיג עכשיו הוא מבחינה ידועה מאוחר. אילו השיג הרצל את מדינת היהודים מאת השולטן העותומני לפני 45 שנה, או אילו ניתן לנו להשתמש במלוא הזכויות שהוקנו לעם היהודי בהצהרת בלפור לפני 27 שנים, ואילו היהודים לא היו לוקים בסנוורים ובמקום לדדות בעינים עצומות אל הכליון היו משתמשים באפשרויות שנוצרו ע״י המנדט הארץ־ישראלי על אף המכשולים המרובים – לא היינו מגיעים לאסון הנורא שמצא אותנו בשנים האלו. ואעפי״כ לא יעלה איש על הדעת לומר שאם יכירו בזכות המולדת והעצמאות המדינית של העם היהודי עכשיו, יהיה זה מאוחר. בשביל המתים זה יהיה מאוחר, אך זה לא יהיה מאוחר בשביל החיים, בשביל שארית־הפליטה, בשביל קיום האוּמה ועתידה. הוא הדין בענין שלפנינו. בודאי היה טוב ביותר ונאה יותר, אילו הכירו אומות הברית, מיד עם פרוץ המלחמה, ביהודים כבצד לוחם. היינו יכולים להרים אז את ענין ההתנדבות היהודית למדרגה עילאית והיינו יכולים אולי להציל אלפים יהודים רבים ממרכזי גולה שונים, ובמקום להיות טרף ליצר ההשמדה של הנאצים ללא כל אפשרות של הגנה עצמית, היו נלחמים עתה, בצד בניהם של עמים אחרים, על חייהם, על כבוד עמם ועל קיומו בקו זיגפריד. ואעפי״כ אין הדבר מאוחר גם עתה. כי על כן אין אנו מתחילים עכשיו להקים את הכוח היהודי הלוחם. הכוח הזה קיים במידה רבה. קיימת ההתנדבות היהודית הארץ־ישראלית; בצבאות עמי הברית נלחמים, לפי ההערכה, כמיליון יהודים, אך אין מכירים בהם שהם נלחמים כשליחי עמם ובשם עמם. מה שהושג עתה היא ההכרה להלכה במה שקיים למעשה – ובמקרה זה ישנה חשיבות מדינית ממדרגה ראשונה בהודאה בהלכה זו ובמסקנות הנובעות ממנה. כי החטיבה היהודית הלוחמת, בשמה ובדגלה, בסימניה ובמפקדיה, אשר הגרעין העיקרי והמכריע שבה מהווים החיילים העברים מא״י ואשר הסוכנות היהודית משתתפת בארגונה ובביצועה, אינה מעידה על אופיה של החטיבה הזאת בלבד, אלא היא חלק בלתי נפרד מהמסכת המדינית הרחבה שלנו, ומבחינה מוסרית־מדינית לפחות הוא הופך את מאות האלפים היהודים שבחזיתות המלחמה השונות לכוח לוחם יהודי.

המסקנה הראשונה הנובעת מהקמת היחידה היא – התחדשות ההתנדבות היהודית והרחבתה, גם בא״י ובארצות שמחוצה לה, במידה שישנה אפשרות לכך. בא״י שקעה ההתנדבות היהודית במידה רבה בגלל האכזבות המרות שנודעו לו למאמץ רציני זה במשך השנים. עתה משתוקן קצת המעוּות, משהונף הדגל העברי על תורן התנדבות היהודים, משחדל החייל העברי להיות אנונימוס והוא נקרא בשמו ובשם עמו, חדל להתקיים הנימוק האחרון אשר שימש מקלט “פטריוטי” למשתמטים ממלוא חובת העם וחובת האנושות בשעה הזאת. ענין ההתנדבות חייב להיות מורם מחדש במחננו, תוך תנופה ההולמת את התפקיד החדש שהוטל עליה. יש הכרח למצוא בהקדם את המתנדבים הדרושים למלאות את החסר להשלמת החטיבה עצמה. ויש הכרח בהתנדבות נוספת למען יתמלא מקומם של החיילים העברים היוצאים עתה את הארץ כדי להצטרף לחטיבה. עלינו לזכור שהמלחמה עוד לא נסתיימה, אם כי היא נמצאת בשלבה האחרון – והשלב האחרון דוקא הוא היוצר את האטמוספירה ואת התנאים לחשבון המדיני של תוצאות המלחמה. מלבד זה, ניתנת עתה הזדמנות רחבה לחייל העברי לשאת את דבר ארץ־ישראל ואת תקות הציונות לפליטת ישראל. ערכה הכביר של הזדמנות זו נתגלה לנו כבר בפגישות שנפגשו החיילים העברים עד עתה עם היהודים המשוחררים בלוב, בטריפוליטניה ובאיטליה. עתה הולך ומתרחב שטח המגע פי כמה וכמה. ואם כי איננו יודעים את מספר היהודים שתפגוש החטיבה הלוחמת בנתיבות הגולה היהודית החרבה, הרי אין ספק בדבר שהופעתה ומציאותה ישמשו גורם מעודד ומלכד לשרידים המוצלים ולגולה היהודית כולה.

הרחבת ההתנדבות תבוא עתה לא מארץ־ישראל בלבד. היא יכולה וחייבת לבוא גם מאותן הארצות שמחמת חוסר מסגרת מוכרת של צבא יהודי נשללה מאת יהודים רבים הנמצאים בהן, אם כפליטים ואם כעצורים במחנות ריכוז, האפשרות למלא את חובתם הלאומית במלחמה נגד היטלר.

אבל החטיבה היהודית הלוחמת במרחקים איננה רק זכות, כי אם מטילה עלינו גם חובות טיפול ודאגה לחייל העברי ולמשפחתו במידה גדולה יותר משידענו עד עתה. עד עתה היו נמצאים החיילים היהודים, שמהם מורכבת החטיבה הזאת, בחלקם בארץ גופה ובחלקם בשכנות לארץ. הקשרים עם המשפחה, עם המשק, עם הסביבה החברתית, היו תכופים ויציבים. כעת הם מפליגים לחזית רחוקה. את ימי החופש שלהם לא יוכלו שוב לבלות בסביבתם הקרובה ואף לא יוכלו שוב לשאת בעצמם בדאגה למשפחותיהם במידה שנשאו בה עד עתה. עובדה זו מחייבת אותנו למצוא דרכים כדי לקיים קשרי תרבות וקשרי חברה תמידיים עם החיילים עצמם וכדי להבטיח קיום הוגן למשפחותיהם. בענין האחרון מוטלת, כמובן, החובה העיקרית על הממשלה. אין אנו מטילים ספק בדבר, כי הממשלה לא תפלה בדאגותיה למשפחות החיילים בין חטיבה לאומית לוחמת אחת לשניה. ואעפי״כ אין זה משחרר אותנו מדאגה ומטיפול מיוחד מצדנו.

ועוד מסקנה אחת, מסקנא פוליטית כבדת משקל ורבת משמעות: זאת היא הפעם הראשונה שהסוכנות היהודית הוכרה כביאת־כוח האומה היהודית, בשטח המובהק ביותר של סמכות לאומית, ולא רק לגבי א״י אלא לגבי עניני היהודים בכלל. הסוכנות היהודית, אשר טיפלה כידוע בגיוס היהודי בארץ־ישראל, לענפיו השונים, שיתפה גם עד עתה פעולה עם השלטונות הצבאיים ועם הרשויות הפוליטיות באותו ענין. אבל שיתוף פעולה זה נשא כל הזמן אופי מקומי וטכני בלבד. הסוכנות היתה צריכה להלחם בלי הרף על כל קורטוב של סמכות, והוא לא ניתן לה אלא מתוך הסתייגות רבה, ולעתים גם נשלל ממנה לחלוטין. כשם כשלגבי עצם ההתנדבות שלטה בתוך חוגים מסויימים המגמה להעלים את תוכנה היהודי הלאומי, כך גם לגבי היזמה הארגונית והטיפול החברתי והתרבותי בהתנדבות זו, שלטה מגמה לטשטש את בעלותה המוסרית של הרשות הציונית. עתה נקשר דבר הקמת החטיבה היהודית הלוחמת מלכתחילה, ע״י הרשות העליונה ביותר של הממשלה הבריטית, עם שמה ועם שיתוף פעולתה של הסוכנות, כביאות־כוח מוסמכת ויחידה של הצד היהודי הלוחם.

העתונות האנגלית, ה“טיימס”, “מאנצ׳סטר גארדיאן”, “דיילי מייל”, סוכנות רויטר, תחנת השידור הבריטית, ידעו בעצם הימים האלה, רבי המתיחות והקשב לתהליך ההכרעה בחזיתות המלחמה, לייחד דברי הערכה במאמרים ראשיים ובשידורים מיוחדים למאורע זה, להקצות לו מקום פוליטי נכבד במאורעות העולם וללוותו בדברים חמים ולבביים. עדיין לא הגיעו אלינו הדים מן העתונות הכללית והיהודית בארצות־הברית ובשאר חלקי העולם החפשי, אך אין ספק בדבר שגם הללו לא יהיו שונים מאלה של העתונות הבריטית. בא״י הכתה ידיעה זו בשורה הראשונה גלי התרגשות בין החיילים העברים, אשר נוכחו כי המאבק במשך שנים לא היה לשוא וכי יש שכר לפעולתם החלוצית ולמידת הסבלנות הרבה שנזדיינו בה. גם העתונות העברית בא״י, ברובה המכריע, ובתוכה אף זו הנמצאת במשך כל הימים באופוזיציה קנטרנית לסוכנות היהודית, קיבלה את הידיעה הזאת מתוך התאוששות, תוך הערכת ההישג הגדול ותוך רצון לראות בו את ההתחלה למפנה מדיני.

רק קולות שניים מבין היהודים הגיעו אלינו עד עתה, שענין הכרת העם היהודי כצד לוחם גורם להם אי־נחת, ומשאינם יודעים עדיין כיצד להחלץ מן המבוכה הם מעלים הבלוּת: ה“יאהודי” מלונדון שפירסם את מכתבו הידוע ב“טיימס” כי אין הוא שש להכנס לתוך החברה של יהודים ארץ־ישראליים דוברי עברית, וה“יאהודי” האמריקני אשר חושש מאד פן יחשדוהו בציונות ולפיכך הוא דורש סימן היכר ציוני בולט לחטיבה היהודית למען ידעו שאין ענין זה נוגע לפטריוטים אמריקנים בני־דת־משה. יתכן שיתגלו עוד “יאהודים” כאלה ואולי גם חוגים “יאהודים” אשר כל הישג ציוני שאינו בהתאמה ל“פילוסופיה” שלהם מביא אותם לידי השתוללות, והם מתווים על דלתות שערי האומה דברי שטות ורעות־רוח.

איננו רשאים לסיים את דברינו בפרשה זו, מבלי להזכיר, לפחות במלים מעטות, את אלה אשר זכותם עמדה לנו בהיאבקות על ההישג המדיני הזה. אנו חייבים להזכיר בשורה הראשונה את המתנדבים עצמם, אשר הקשיבו לקול נפשם ומצפונם ולא שעו לא למכשולים מבחוץ ולא להטפה המכשילה מבפנים, אשר השתדלה להוכיח שיהודי א״י רשאים להתנדב למלחמה עם היטלר רק לאחר שיפרוץ לתוך גבולות הארץ ולא בחזיתות שמעבר לגבולים הללו – אלא התנדבו והלכו, נלחמו ונאבקו, ונשאו בסבלנות את כל פגעי המלחמה וחיי הצבא, מתוך אמונה ותקוה שעמלם ומפעלם החלוצי לא יהיה לשוא בכל המסיבות ובכל התנאים. חלק מאלה נפלו בשדה הקרב, חלק נמצא בשבי האויב, אך ברבבותיהם הם עומדים כיום בשרות פעיל בחזיתות המלחמה או בדרך אליהן ומתוכם יקום עתה הגרעין העיקרי של החטיבה הלוחמת. ביניהם יש רבים אשר בערו באש קודש לענין ההתנדבות היהודית וראו בה את התפקיד הלאומי ואת החובה המוסרית הנעלים ביותר של הדור, ובמידה שנוצרה אטמוספירה פנימית להתנדבות, הם שיצרו אותה. לא נוכל לקרוא בכל השמות הראויים להיזכר, אבל מחובתנו לציין לפחות שם אחד משליחי הציבור האלה, אשר בגיל שהוא למעלה ולמעלה מגיל הגיוס הוא עזב את משקו, את נירו, את עציו ואת שרותו החלוצי שהוא שקוע בו למעלה מדור שלם ולבש מדי צבא ושיקע בשנים האלה את כל מרצו ואת כל להט נפשו בענין זה – בן־ציון ישראלי. ואנו מצוּוים להזכיר את האיש אשר פעל והפעיל וליוה בפעולתו המדינית המבורכת, רבת המרץ ורבת האחריות את מעשה ההתנדבות היהודים, ונשא אותה במשך שנים על זרועותיו, אימן אותה על כל צדדיה, סך עליה, הקדיש לה את מיטב כשרונותיו, כדי להעבירה דרך החתחתים והמכשולים השונים, עד שהוצאה למרחב – את משה שרתוק, מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית בארץ.

ודאי שהישג זה לא בא לנו בזכות יחיד. אלא בזכות הפעולה הפוליטית הקולקטיבית של הסוכנות היהודית ונשיאה הד״ר ויצמן בראש. אבל היינו עדים חיים לפרטי פעולתו האישית של משה שרתוק ואנו יודעים את הכוחות שהוא הטיל מצדו על כף המאזנים, אנו יודעים את לבטיו, יומם ולילה, את חרדתו לענין זה, את אכזבותיו המרובות והמרות ואת אמונתו ב“אף־על־פי־כן” הנצחי שלנו ובפריה של כל עקשנות קדושה, שסופו לבוא.

תש״ה

---

קיבוץ גלויות – או "מקל ותרמיל לגולגולת?"

מאת

יצחק לופבן

א. אשר נדמה היה לנו…

תוך כדי דיון על משלחת הישוב לועידת הקונגרס היהודי העולמי, הועלתה מחדש על הפרק שאלת קיומם ועתידם של שרידי יהדות אירופה ושל פליטת ישראל בעולם בכלל. אשר נדמה היה לנו כי מה שלא עשה השכל במקל נועם עשה הזמן במקל החובלים האיום שלו, ואחרי הלקח המר שניתן לנו בשנים אלו שוב אי־אפשר כי יתעורר בתוכנו ויכוח כל שהוא בענין זה – לא היה, כנראה, אלא אמונה תמימה בכוח ההוכחה של עובדות אכזריות, שאין רישוּמן ניכר ביותר על העם היהודי, למוּד היסורין וקצר הזכרון. עוד טרם שקעו מוקדי־הלהבות של חרבות ישראל בגולה – וכבר עושה שר־השכחה בלהטיו, כדי להעלות אשליות חדשות נגד עיניו העששות והכלות של קומץ היהודים אשר נותר בעמק הבכא, ונגד עיניהם המעולפות של חלק היהודים אשר אמנם לא דפקוּם יגוני הזמן ומגפת יהודי אירופה לא פגעה בהם, אך הגורל המשותף של הגלות הישראלית תלוי על ראשם בחוט־השערה של תמורות העתים. ואם כי קשה להבין בשכל הפשוט כיצד הוטלנו מחדש, ובשעה הזאת דוקא, לתוך הויכוח העקר הזה, אשר היה בעוכרינו כל הימים ונענשנו עליו באבדן 5 מיליונים יהודים, במיתות משונות ואכזריות – עובדה היא שאנו שקועים כבר ראשנו ורובנו בתוך הדין־והדברים היגעים האלה, וכנראה אנו עתידים לשקוע בהם יותר ויותר עם התקרבות ימי הנצחון וההכרעה.

אכן, קשה להבין כיצד חזרנו לויכוח הזה, אך אין אנו רשאים להפטר ממנו, באשר עתה אולי יותר מבכל הזמנים וכל התקופות שקדמו, יש לו משמעות מעשית ולא תיאורטית בלבד, והוא עלול להשפיע במידה ניכרת מאוד על המאבק הקשה עם העולם החיצוני שאנו עומדים בו. כי אותה “שאלת היהודים” אשר הציונות אמרה עליה כל הימים שעמי העולם לא יוכלו להחלץ ממנה בשום אופן עד שיתנו לה פתרון מדיני מניח את הדעת – “נפתרה” כבר בחלקה המכריע ע״י מעשי־ההשמדה של הנאצים. העולם התרבותי גינה, אמנם, בהזדמנויות שונות את המעשה הזה, אך הוא לא עשה הרבה כדי למנוע אותו, ומאחורי הגינויים האלה וההכרזות על ״שאט נפש״ – לא נעלמה מאתנו הרגשת ההקלה הפנימית אצל כמה עמים. ביחוד אצל אלה שענין זה “העיק” עליהם ביותר, כי נמצא סוף סוף מי שחיסל למענם באופן רדיקלי את השאלה הארורה הזאת והשאיר להם את האתמלא לרחוץ בנקיון כפיהם ולומר “ידינו לא שפכו את הדם הזה”. בעזרת היהודים עצמם, בעזרת הפילוסופיה שלהם ותעתועי הופעתם, עשויה הרגשת “החיסול” ליהפך לנחלת הגויים כולם, על כל פנים במידה שענין זה נוגע ליהדוּת אירופה. כבר כיום אנו שומעים פה ושם כי שאלת היהודים באירופה שוב אינה קיימת. ברוסיה הרי “נפתרה” שאלת היהודים מזמן, באנגליה הרי לא היתה קיימת מלכתחילה; יהודי אמריקה החליטו כי הם אינם חיים ב“גולה”, והשרידים המעטים שנשארו מיהדות פולין וארצות הבלקן יספגו איך שהוא בתוך הסדר הדמוקרטי החדש שיוקם לאחר המלחמה – אם כן א״י למה? ומדינת היהודים למי היא נחוצה?

אי־אפשר לדבר עתה על רצונם ועל השפעתם של שרידי יהדות אירופה עצמם. אלה הם בחינת “עצב נפוץ”, ובהיותם המומים ע״י הזעזועים האיומים שעברו עליהם במשך השנים הללו, אפשר להבין היטב את אדישותם ואת שאיפתם היחידה למצוא משען כלשהו, להגיע למנוחה כלשהי (ולא איכפת להם איך ואיפה), כאשר מספרים אנשינו שבאו אתם במגע בזמן האחרון. קורות חייהם, גורלם ודוויים של יהודים אלה, הם הנותנים תוכן ומשקל גדול, כלפי פנים וכלפי חוץ, לתביעה המדינית של האומה, אך הם עצמם אינם מסוגלים בשעה הזאת ובמצבם הנוכחי להיות נושאיה האקטיביים של התביעה הזאת ולוחמיה. רק שני חלקים נותרו ביהדות, שהם מסוגלים ומצווים לעמוד בהיאבקות על עתידה המדיני של האומה בא״י, אלה הם הישוב היהודי בארץ ומרכז היהדות הגדול באמריקה ובאנגליה שעליהם פסח גורל הכלל, וכוס התרעלה של הזמן הזה לא הגיעה עדיהם – ואם אחד מהם יכזב צפוי לנו כשלון מדיני גדול.

ב. תוכנו של הויכוח

הויכוח ישן נושן, אך הוא מואר ב“אור” חדש, באור הלהבות הרותחות על גבי עיי המפולת של בית ישראל באירופה. השאלה איננה כה פשוטה ותמימה כפי שמנסים חוגים ידועים להגדירה: ״יציאת אירופה או בנינה״? – כאילו קיימת ברירה אובייקטיבית, והעם היהודי יכול לברור לו אחת משתיהן. "בנין אירופה״? – זהו לעג לרש מצד אחד והתכחשוּת מוחלטת למציאות מן הצד השני, כשרוצים ליחס פונקציה כזאת למעט היהודים אשר חיו מן הטבחה. בכל תמורות הגורל הישראלי, בנתיב היסורים הארוך של חיי הגולה, זאת היא הפעם הראשונה שנשרפו לחלוטין הגשרים מאחרי חטיבת־יהודים זו שאנו קוראים לה “יהודי אירופה” (על היהודים שבשאר המרכזים עוד ידובר להלן). אפילו בימי גירוש ספרד, שהיו מכנים אותו “החורבן השלישי” נשארו עוד ליהודים שתי ברירות. אפשר היה לשרוף את הנשמה ולקיים את הגוף, אפשר היה להשתמד מבחינה רוחנית, להמיר את הדת ולהגיע ע״י כך אפילו למדרגה עליונה בחברה הנוצרית. ואמנם רבים עשו כך. ובכל זאת הרגיש הכלל הישראלי בחושו הלאומי את חוסר השחר שבאותה הברירה ונשבע לא לשוב עוד בדרך הזאת, ואף קיים את שבועתו במשך מאות בשנים. האסון היה שהברירה השניה לא היתה נהירה לו עדיין במידה מספיקה, אם כי הבהבה בנפשו, מתחת לסף ההכרה, ובכוונו את דרכו מגלות אדום לגלות ישמעאל ליוותה אותו ההרגשה שהוא מתקרב ע״י כך לתחומי משא־נפשו הלאומי.

ואין להרבות דברים על כך שהיתה קיימת, כביכול, ברירה שניה ליהודים בימי “הרעמים” הקלים, בהם צמחה ועלתה הציונות המדינית. הרצל עצמו, שלא היה כמוהו ביובל שנים זה, אשר ראה באספקלריה המאירה חוסר כל ברירה אחרת ליהדות הגולה מאשר ברירת הציונות, השלה עוד את נפשו בראשית דרכו כאילו קיימת ברירה שניה, ואף תיאר אותה לעצמו בצורה תיאטרלית למדי, כשהוא צועד בראש כנסת־ישראל ומוביל אותה חגיגית אל אגן־הטבילה. זה היה הבהוב של אור מתעה בשעת מבוכה, בטרם נתגבשה אצלו ההכרה על הדרך האחת והיחידה. אבל כאונאה־עצמית היתה הברירה הזאת קיימת כל הימים – ואף עתה, לאחר שהסתירה וההתנגשות בין העולם הגויי ובין העולם היהודי, הועתקו מן השטח הדתי אל השטח הגזעי, והמרת הדת כמעט שלא הצילה אף יהודי אחד מן הגורל המשותף, ישנם עוד יהודים רבים הנאחזים בקנה הרצוץ של האשליה הזאת, ואף יש רגלים לדבר כי לאחר שתחלוף הסכנה הבלתי אמצעית שמפניה מנסים היהודים האלה להמלט ע״י כך, תלך תנועת השמד הרוחני ותגביר אונים.

ואעפי״כ אפשר לגלות בהתאבדות רוחנית זו יותר הגיון, מאשר באותה “ברירה שניה” שמכנים אותה בשם קונסטרוקטיבי, כביכול, “בנין אירופה היהודית”, והמוצעת ע״י יהודים החרדים על “כבוד העם היהודי” ועל טובתו, שבתוכם נמצאים גם ציונים ותיקים ונאמנים. כי מה שקוראים הללו “בנין אירופה” אינו אלא תחבולת־רמיה נושנה לבקש לעצמם מפלט מפני האחריות הגדולה שהמציאות המרה של התקופה הזאת מטילה עליהם. זאת היא תחבולה “לאַתר” גורל־עם ולהתיר קשרי־גורל של עם, לומר: אשר קרה שם, איננו נוגע לנו בלקחו ההיסטורי; זהו אסון מקומי, שתנאים מקומיים וחולפים גרמו לו; במקום שהתנאים שונים, אין השאלה קיימת ואף במקום שהשאלה הזאת נהפכה לטרגדיה איומה שאין דומה לה בעולם, היא עתידה להתישב עם שינוי התנאים. זאת היא גם תחבולה להפוך בעיה היסטורית לענין של צדקה גדולה או קטנה, לנחם את הקבצנים ב“מקל ותרמיל לגולגולת”, לקבל שכר בעד מידת הרחמים ולהתחמק ממידת הדין ש“בקומפּרומיטציה” לאומית, להשקיט באיזה אופן שהוא את רגש הנחיתות, ולהניס את הפחד מפני העתיד. אמנם אין להם ולא כלום כלפי א״י, אדרבא – גם א״י; מן ההכרח להלחם נגד “הספר הלבן” שכן הוא מפלה בין יהודי ולא־יהודי ביחס לזכויות, ואם תרצו אפשר לקבל גם החלטה על א״י כקהיליה יהודית, אבל מי שרוצה להעמיד את ענין המדינה היהודית בא״י כדרך היחידה לפתרון שאלת יהודי אירופה או שאלת היהודים בכלל ותובע לכוון לנקודה זו את כל המאמץ הרוחני והחמרי של העם, מוותר על זכויות היהודים ועל “הכבוד היהודי” ומעמיד במצב לא נוח את אותם הציונים, שאף עתה אין הציונות בשבילם ענין הנוגע באופן חיוני לנפשם ולסביבתם, אלא מין מדרגה נאצלה יותר של מעשה צדקה בשביל אחרים.

כך אנו חוזרים דרך הטלטלה ההיסטורית הגדולה העוברת עלינו בתקופה זו לאותו המאבק הנפשי אשר נדמה היה לנו כאילו כבר נחלצנו ממנו. גם אילו הגיעה אלינו תחבולת־רמיה זו מבין חוגים יהודיים אשר מעולם לא הבינו למשמעות קיומו ויעודו של העם היהודי, אשר התכחשו תמיד לציונות וראו בעצם השתייכותם לאומה הישראלית אסון לעצמם, כמי שנולד בפגם גופני שאין לו תיקון, או שהתיקון מפחיד ומכאיב – גם אז היינו משתוממים עכשיו על טפשות הלב החוסמת בפניהם כל דרך תשובה מאותה משוּגה שהם דבקים ונצמדים אליה גם לאחר שנתגלה כחשה באותות כה איומים. אבל השתוממותנו גדולה כמה וכמה כשאנו שומעים מפי ציונים, הנמנים על חבל הנביאים בישראל, שראו את התפתחות הדברים עוד קודם שהתרחשו, והם היו מטיפים ומעוררים, במשך דור וחצי לפחות, את העם להשתחרר מן האשליה שהוא חי בה, מן האשליה של האמנציפּציה, של שויון זכויות, של האפשרות להביא לידי איזון וישוב את ההתנגשות בין העם היהודי והעולם החיצוני כל עוד הוא מתגורר בכל מקום כמיעוט על אדמת נכר – ואף הם מתנבאים בלשון רמיה זו על דבר “בנין אירופה” ומבקשים לנחם את היהודים בהענשת הפושעים והחזרת הזכויות והרכוש! האם גם בשבילם פשט הזמן כה מהר את “בגדי החרדות” ולבש מחדש את “בגדי החמודות” של איזה “סטטוס קווֹ אנטה בללו” מדומה, שאין לו שחר. האם גם להם אנו צריכים לחזור ולבאר את האלף־בית הציוני, שהתלקח ולוהט כיום על קירות חיינו בדם ובאש?

ג. מה יבנו היהודים?

איזו אירופה יבנו היהודים? את גרמניה? את זו שלדעת מדינאי העמים המנצחים יש לחרוש אותה עיים, על כל פנים מודים כולם בכך שיש לצמצם מאד את שטח המחיה שלה, ולהשאיר אותה בדלוּתה במשך זמן רב, למען לא תוסיף קום כעם־מלחמה המנפנף בחרבו על ראשו של עולם? מה יעשו היהודים בגרמניה זו, אשר שריד לא נשאר להם בתוכה, אשר ממנה נפתחה עליהם הרעה הגדולה ביותר בתולדות חייהם, אשר בה נזרע זרע המשטמה ונוצרה “התורה המוסרית” המתירה את דמם? האם יתקבצו חמשת אלפים עורכי הדין היהודים וחמשת אלפים הרופאים היהודים ואלפי אנשי־מסחר ועתונאים ופקידים כדי להמשיך שוב את חייהם משכבר הימים בקוּרפירסטנדם שבברלין, בין בני גרמניה אלו, שאף בהיותם פרוקי נשק יהיו עוד מזוינים במידה מספיקה לגבי היהודים, ואשר את זעמם ועברתם על כשלונם ישמרו קודם כל להם? האם בחסותו של חיל המצב אשר לעמים המנצחים – כל יהודי בלוית טנק, או בלוית ארבעה חיילים לפחות, מזוינים במקלעים, אחד מימינו ואחד משמאלו, אחד מלפניו ואחד מאחוריו – האם כך יבנו את חייהם מחדש? או אפשר ימצאו מחדש שפה משותפת לחיים של סובלנות תרבותית עם הדור הזה שחונך בגדודי “ההיטלר יוּגנד”, ס. ס., ס. א. ואשר כל תא וכל פרודה שבגופם הטמא ספוגים בוז ושנאה ליהודים?

או האם בפולין ימשיכו ללון לילה של גלות, זה הלילה שחשכו כוכבי נשפו זמן רב לפני היטלר? מה יעשו 180,000 היהודים שנותרו שם? לא מבחינה חומרית. מבחינה חומרית אולי יתפרנסו מן התמחוי של הג׳וינט ומן הצדקה של ה“לאנדס־מאנשאפטן” אשר באמריקה, אולי יסעו שוב אל “כל הירידים”. אך איך יתקיימו מבחינה נפשית, עשרה בעיר ואחד במשפחה, על פני שדה הקברות הרחב של מיליוני אחים, הורים וילדים, בתוך הסביבה הזאת המלאה משטמה וגסות רוח, אשר סייעה בפועל למעשי ההשמדה או ליוותה אותם בפּאסיביות אוהדת? הן בהיות היהודים מרובים שם ויצרו לעצמם מסגרת רוחנית, כּבודת תעודה ומסורת, לא יכלו להתקיים, איך יתקיימו בהיותם מעטים כל כך ולאחר שהמסגרת הזאת נופצה לרסיסים? בטרם נפרצו כל תחומי המידות והמוסר האנושיים לא יכלו להתקיים שם, איך יתקיימו עתה לאחר שנפרצו לחלוטין ולאחר שהחברה הזאת ראתה עין בעין שאפשר להשמיד מיליונים יהודים ללא מעצור, ואפשר לשדוד את כספם ואת בגדיהם ולדשן לבסוף את שדות הכרוב ותפוחי־האדמה באפר גויותיהם השרופות? גם אילו היו הפולנים הופכים את עורם והיו נהפכים לאנשים אצילים ואדיבים כמו העמים הסקנדינביים, גם אז אין תקוה לקיום היהודים בתוכם, כי את יתר הארבה הנאצי יאכל הילק של שמד רוחני, אשר לאחר הטלטלה הגדולה הזאת, לאחר היאוש המר, כשאין שוב למסורת אותו כוח עוצר שהיה לה, היא תלך ותתפשט כמגפה.

או אולי יסמכו היהודים על התעתועים המדיניים של צועני רומניה, אשר בין משטר של פרעות ו“טרנסניסטריה” לבין משטר דמוקרטי, כביכול, אינו מבדיל אצלם אפילו תחום ברוחב של חוט השערה?

יקצר המצע אם נבוא למנות כאן את כל האותות והמופתים החותכים המוכיחים, שאין כל שחר לדיבורים על רקונסטרוקציה של יהדות הגולה, שאין זאת אלא אונאה עצמית המשוללת כל יסוד מציאותי. גם הדיבורים על “החזרת הרכוש היהודי”, הם לפחות בתשעים אחוזים, אשליה. הנסיונות שנעשו בשטח זה מוכיחים שכל פרשת הפיצויים במלחמה הזאת הוא ענין מפוקפק מאד ועל אחת כמה וכמה שאין תקוה, שהעם היהודי, שלעת עתה איננו מוכר כגוף משפטי מדיני, יהיה בין הזוכים בעסק מפוקפק זה. מי שיוכל לחטוף ולגרוף משהו מתוך עיי המפולת הכלכליים של העמים המנוצחים, בודאי יחטוף ויגרוף, מי שיוכל לשעבד את העם הגרמני ויעשה את בניו למס עובד למען יקוממו את הריסותיו במשך דורות – יעשה זאת. היהודים בכל אופן לא יהיו בין החוטפים ואף לא בין המשעבדים. ואשר לתביעות של יחידים על רכושם, הרי מעטים התובעים שנשארו, ואף לגבי אלה שנשארו, דעתם של יודעי דין ומשפט הוא כי זהו ענין של פרוצדורה מסובכת מאד, שיכולה להמשך עשרות בשנים, ואחרי זה, ספק אם יבואו גם על החלק הקטן ביותר של תביעותיהם.

אך גם אם הכל ילך ל“מישרים”, אם לא יהיה כל מעצור, לא מעשי ולא נפשי, בשביל שרידי היהודים באירופה, לחזור איש איש אל דוכנו ואל משלח־ידו – האם לא פירושו של דבר הוא שהיהודים יצטרכו להשקיע מאות מיליונים מכספם ומכספי הנדבות שיקבצו בשבילם למען יכינו את עצמם לשמש חומר חדש בשביל כבשני־ההשמדה שיוקמו שוב לאחר עשר או עשרים, או שלושים שנה באושבינצ׳ים או במאידאנאק או בכל מקום אחר בעולם? האם אין ההגיון הפשוט אומר (מבלי לדבר כלל על היעוד ההיסטורי של האומה הישראלית, ועל השאיפה לחירות ולעצמאות לאומית במולדת) כי במקום המאמץ לבנות הריסות אשר תשארנה הרוּסות גם אחרי כן, במקום “פתרון” שאינו פותר, האומר לבנות מחדש את קנו של ישראל בין קני־סוף, אשר כל רוח מצויה עשויה לשבור אותם, – במקום זה תרוכז שארית המרץ החומרי והרוחני שישנה עוד אצל אומה עלובה ואומללה זו, כדי לקבץ את השרידים הנדחים הללו על אדמת מולדת ולקומם את הריסות העם על יסודות היסטוריים־־מדיניים, למען יוכל לחיות חיים חפשיים ועצמאיים?

ואשר ליהודים השוקטים על שמריהם בארצות האנגלוסכסיות, חייבים אנו לומר באזניהם דברים שאין הם רוצים לשמוע, ואין דעתם נוחה מאלה שמשמיעים אותם: שאלה זו אינה נוגעת רק למיליון וחצי היהודים שנשארו בתחומי הכיבוש הנאצי. מה שזרע היטלר – לא הכל ולא בכל מקום כבר עלה ועשה פרי, אך הוא עתיד עוד לעלות כפורחת. זאת היא אשליה מסוכנת מאד, כאשר חושבים כי לאחר שיעבור המשטר הנאצי מן העולם, יעברו ממילא גם ההנחות והמושגים שקבע המשטר הזה ביחס ליהודים. להיפך, עתה מזדהה במידה ידועה המלחמה במשטר ההיטלראי בשטח הפוליטי־החברתי, עם המלחמה בשטחה של תורת־הגזע. לכשתפסק המלחמה, לכשינוכשו העשבים השוטים האלה, תשאר “היבלית” של שנאת ישראל בלבד, והיא תוכל להתפשט ולצמוח באין מפריע. סימנים לכך ישנם כבר היום. יותר מזה: הם קיימים ומתפתחים בצורה מסוכנת מאד בעצם שנות המלחמה עם היטלר, גם בתוך המדינות שוחרות השלום והדמוקרטיה. אין צורך למנות את הסימנים האלה. יהודי אמריקה ויהודי אנגליה יודעים אותם היטב. אין הם יכולים, איפוא, להביט על ענין יהודי אירופה, כעל שאלה נפרדת שאינה נוגעת להם. איש אינו יכול להתנבא איך יתפתחו הענינים בניו־יורק ובבוסטון, לאחר שיתרופף קצת המשטר המיוחד שהמלחמה הקימה אותו ושאינו משאיר שטח נרחב לשרירות לבם של פרטים ושל כיתות פוליטיות. אבל גם כיום מכים ילדים יהודים ברחובות ומנפצים זגוגיות בבתי־הכנסת במרכזי היהודים הגדולים ביותר אשר באמריקה. יגורו להם, איפוא, יהודי אמריקה, ויתגלגלו נא רחמיהם גם על עצמם וגם על עתידם ועתיד ילדיהם.

ד. הטעות המדינית

טעות היא לחשוב שאפשר בו בזמן להלחם על שיבת־ציון, על מדינת יהודים בא״י, ועל שיבת־הגולה, על “רקוֹנסטרוקציה” של חיי היהודים במקומות מגוריהם הקודמים. בין שני אלה קיימת סתירה מוחלטת, ביחוד בתקופה זו. כל עוד היתה הגולה היהודית בשלמותה, אפשר היה אולי ליישב באיזו מידה שהיא את הפילוסופיה הלאומית של “גם גולה וגם א״י”. אפשר היה לומר כי הציונות היא בשביל “המיליון המיותר” שבפולין, בשביל חצי המיליון המיותר שברומניה, בשביל “הריבוי הטבעי” של היהודים שאין ארצות מגוריהם קולטות אותם, בשביל אלה שאינם משלימים עם חיי גולה מבחינה רוחנית ומחמת כיסופים נפשיים וכו'. אך עתה, לאחר ששלושת רבעים מיהדות אירופה הושמדו, או שאין יותר ״מיותרים״ בשום מקום, או שכולם מיותרים בכל מקום – אנשי המדינה, שאנו נתבע מהם לסייע לנו בשתי “הריקונסטרוקציות” הללו, יביטו עלינו כעל מטורפים. אם יהודי אמריקה אומרים שאמריקה איננה “גולה”׳ שזהו סוג מיוחד של חיי יהודים, המשתלב באופן יפה וחלק בתוך הסדר הקיים; אם יהודי אנגליה אינם מרגישים את עצמם בגולה ויהודי רוסיה בודאי לא, אם את מיליון וחצי היהודים שנשארו באירופה אפשר לסדר ע״י “רקונסטרוקציה” של הגולה עצמה – למה לחולל את הסערה הפוליטית הקשורה עם מדינת היהודים?

מדינת יהודים בשביל מי? בשביל קומץ החלוצים הנושא את נפשו לחיי עבודה כשרים על אדמת ישראל או אל ה“הוֹרה” שבעמק? את המאוויים האלה אפשר לספק בלי מדינה, על כל פנים אין הם מורגשים הרבה על כפות המאזנים של שיקול־הדעת המדיני. רק תפיסת השאלה בהיקפה ההיסטורי המלא, כגורל עם, כהכרח קיומו ועתידו של עם – רק היא בעלת כוח־כובד העשוי בשעת־רצון להטות את כף המאזנים לצדה, רק תפיסת הטרגדיה היהודית לא כפרי של משטר חולף, זה או אחר, אלא כפרי של גלות, של עם בלי קרקע, של מיעוטי עם פזורים ברחבי תבל, הנראים בכל מקום כמתחרים מסוכנים הדוחקים את רגליהם של בני העם השליט – רק היא המחייבת ומצווה לתת לשאלת היהודים פתרון מדיני, והיא המצדיקה את זכותנו ואת תביעתנו למדינת יהודים בא״י.

הדברים האלה מכוונים בעיקר כלפי הציונים המשתפים עתה את קולם בתוך מקהלת “הרקונסטרוקציה” של הגולה, והם העתידים לכוון את מהלכה ואת מסקנותיה של ועידת הקונגרס היהודי. אל נא יבואו הם אלינו בטענות של סרק כי יהודי אמריקה לא יבינו, או כי הג׳וינט “יחטוף” מידינו את “השליטה” ברחוב היהודים. קודם כל חייבים הציונים עצמם להבין; ומי שאינו מבין צריך להסביר לו למען יבין לאחריתו. על כל פנים אין הציונות יכולה לנקוט בתכסיסים המגדעים את הענף שעליו היא יושבת. אנשים שונים יכולים ללכת שולל או להוליך שולל, אך אין שום איש יכול לחטוף מאתנו את “השליטה” – כי אנו שולטים בשטח כזה שאינו יכול בשום אופן לשמש שדה המולה להתחרות. בשטח זה אינם מתחרים אתנו לא טריטוריאליסטים ולא בוּנדיסטים ולא אגודת־ישראל, ועל אחת כמה וכמה שאין כל שטח של התחרות בין הציונות לבין ה״ג׳וינט״יות. ביניהן יש מאבק על שתי דרכים המוליכות לשני כווּוּנים שונים. הדרך האחת – ״היהודים הרוצים בכך – יגיעו למדינת היהודים"; והדרך השניה, לה ניתן ביטוי קלאסי בחרוזיו האכזריים של ביאליק:

"לְבֵית הַקְּבָרוֹת, קַבְּצָנִים! וַחֲפַרְתֶּם עַצְמוֹת אֲבוֹתֵיכֶם

וְעַצְמוֹת אֲחֵיכֶם הַקְּדוֹשִׁים וּמִלֵּאתֶם תַּרְמִילֵיכֶם

וַעֲמַסְתֶּם אוֹתָם עַל שֶׁכֶם וְיצָאתֶם לַדֶרֶךְ, עֲתִידִים

לַעֲשׂוֹת מֵהֶם סְחוֹרָה בְּכָל הַיְרִידִים;

וּרְאִיתֶם לָכֶם יָד בְּרֹאשׁ דְּרָכִים, לְעֵין רוֹאִים,

וּשְׁטַחְתֶּם אוֹתָם לַשֶּׁמֶשׁ עַל סְמַרְטוּטֵיכֶם הצּוֹאִים

וּבְגָרוֹן נִחָר שִׁירָה קַבְּצָנִית תְּשׁוֹרֵרוּ

וּקְרָאתֶם לְחֶסֶד לְאֻמִים וְהִתְפַּלַּלְתֶם לְרַחֲמֵי גוֹיִם"

וכו׳ וכו׳

תפקידה של הציונות בשעה זו להחדיר להכרת היהודים ולהכרת העולם את האמת הנצחית, מבחינה היסטורית ומבחינה מעשית גם יחד, שהדרך הראשונה בלבד עשויה לרפא את המחץ שמחצה הגולה את ישראל בכל התקופות, וביחוד בתקופה רבת דמים וכבדת הרס שאנו חיים בה.

תש״ה

---

כתום שבוע האבל

מאת

יצחק לופבן

תם שבוע האֵבל. יום הצום והעוצר היה אדיר רושם בעצבונו ובליכודו ובדממה הגדולה שנשתררה בישוב. ואעפי״כ ספק אם זאת היא כיום הצורה הנכונה להביא לידי ביטוי מלא את רחשי לבה, את טענותיה ואת תביעותיה של האומה הישראלית. מה שעוללו לנו אויבינו בידיהם הטמאות והרצחניות, מה שעוללו לנו אוהבינו בהעלמת העין ובהעלמת־הלב הבוגדת, חורג במוראותיו מתוך תחומי המסורת של קבלת פגעים שהעם היהודי סיגל לעצמו בנתיב היסורין הארוך של קורות ימיו. בכל סמלי התוגה שלנו, אין אף אחד שיהא הולם את הטרגדיה הגדולה שמצאה אותנו בתקופה זו, בה נשמדו כמעט בהעלם אחד ששה מיליונים יהודים, אנשים נשים וטף, תוך התעללות ועינויים שכל דמיון לא ישיגם וכל רגש אנושי לא יכילם. לא צום ולא חליצת־נעלים, לא ישיבת־אבלים על הקרקע, לא פרקי־תהלים ולא קינות עתיקות ולא קינות חדשות – כל אלה אינם חופפים לא את חיתת הנגף הזה שניגפה אומתנו ולא את משמעותו המדינית. כל מנהגי־אבלוּת יש בהם משום צמצום הדמות, יש בהם כניעה לפני הגורל, הפגנת אזלת היד והתכווצות בתוך הפינה הבלתי ממשית והבלתי פוריה ביותר שבתגובת עם. ואין זה אלא טשטוש ציווּייה של השעה החמורה הזאת, כאשר במקום הפעולה הנדרשת מאתנו נשב בדד ונידום, ובמקום להתאושש לקראת ריכוז כל מאמצי הנפש והגוף כדי להציל את שארית הפליטה וכדי למנוע את הישנותה של הטרגדיה הזאת והתפשטותה על מיליוני היהודים שתנופת ידו של הגורל טרם השיגה אותם, נבקש לעצמנו מפלט אצל לחישת פסוקים על מכתנו הטריה.

הננו עומדים עתה במערכה מדינית גדולה. השעה היא הרת עולם. היא תקבע, ללא ספק, את עתיד העם ואת עתיד הארץ הזאת למשך שנים רבות ואולי למשך דורות רבים. המערכה הזאת אינה יכולה להיעשות בשק ואפר, כי אם באיזור עוז ובגבורת פעולה, בכוונת הלב ובכוונת כל מעשה שאנו עושים לקראת אגדת־תנחומין אחת ויחידה זו, שיש בה כדי לרפא את שברנו ולקומם את הריסותינו בתנאים ובמסיבות שלא יהיה עמנו האומלל מופקר עוד לרשעותם ולחמת אפם הארור של כל זד וחומס הקמים עליו לענותו ולכלותו. ובפרוס השעה הגדולה והמכריעה הזאת מצווים אנו על תפקיד משולש – להציל! להציל את חיי ישראל, להציל את כבוד ישראל, להציל את עתיד ישראל.

להציל את חיי ישראל – פשוטו כמשמעו. לסעד את השארית הדלה שנותרה מן הטבח; להעלותה ארצה; להסיע את הדלתיים והבריח של שערי הארץ הסגורים למען אפשר יהיה להכניס לתוכה, בפרק זמן קצר ביותר, את מאות אלפי היהודים השכוּלים, אשר גם לאחר ש“נשתחררו” מעול הנוגש הנאצי לא הוסר עולם מעליהם, והם נתונים לא רק במצוקה חמרית, בדלות איומה ובחוסר כל משען כלכלי, אלא במחנק המשטמה המפעפעת והלוהטת עדיין מסביבם בכל תוקפה גם לאחר שכבו, לכאורה, כבשני מאידנק ואושבינצ׳ים, ושאין תקוה כלל כי תחלש פעם ועוקצה המשמיד יקהה בטרם בוא “אחרית הימים”. המלחמה על עלית יהודים אלה, פריצת דרכים לעליה זו בין המכשולים המונחים על דרכה, הדאגה לקליטת העולים, לקליטתם החמרית, לשיכונם וליצירת מקורות מחיה בשבילם, ולקליטתם הרוחנית והנפשית, לחלצם מסיוטי העבר, להאחיזם בקרקע מולדת מצמיחה ומבריאה, ולהעלות עליהם מחדש צלם אדם חי, עובד ונאבק על קיומו ועל קיום עמו וחברתו – אלה הם התפקידים התכופים ביותר המוטלים עלינו. אלה הם תפקידים התובעים מאתנו מאמצים כבירים, מאמצים גדולים של התנדבות כספית, של מאבק מדיני, של נכונות רוחנית לשתף את עצמנו שותפות של ממש במעשה הבונה, העשוי לשובב את הקצף הגדול שיצא על בית ישראל.

להציל את כבוד ישראל – זהו לא לבייש את עמידתנו במערכת המלחמה הנוכחית, שהיא גם חלק מעמידתנו במערכה המדינית. במועצת ההסתדרות האחרונה הועלתה שאלת ההשלמה התכופה של החטיבה היהודית הלוחמת בכפיפת־דיון משותפת עם שאלת העליה. על אף הרוגז הפנימי הרב שנשתרר במועצה זו עקב חילוקי הדעות שבין המפלגות, היתה היא מאוחדת כולה בלבה ובדעתה, בביטויה ובהחלטתה לגבי שתי השאלות הללו. אין אמנם גזירת־שוה בין שני התפקידים התכופים האלה. העליה היא מצוות התמיד, חובת השעה הזאת וחובת המחר והמחרתיים. ענין ההתגייסות לחטיבה היהודית הלוחמת היא מצוות־עשה שהזמן גרמא. המלחמה נמצאת על סף סיומה ועל סף סיכום חשבונותיהם של העמים שהשתתפו בקואליציה הגדולה שקמה להעביר את ממשלת הזדון מן הארץ. חלקנו בקואליציה זו, חלקנו בקרבנות וחלקנו במאמץ המלחמתי אינו קטן כלל וכלל. כמיליון יהודים נלחמים, לפי ההשערה, בצבאות אומות הברית נגד היטלר; ואף הישוב העברי הקטן בא״י, העמיד, תוך התנדבות, כשלושים אלף מגויסי מלחמה. אולם הרפרזנטציה הלאומית של השתתפות היהודים במלחמה, נתרכזה עתה בחטיבה היהודית הלוחמת, זו המניפה את הדגל העברי ועונדת את סמליה ואת צבעיה של האומה המתחדשת. לא לפי אותות הכבוד המרובים שקיבלו היהודים על מעשי גבורה במלחמה כיחידים נעלמים, אשר את שייכותם הלאומית אפשר לנחש לפעמים רק מתוך הרמז שנשאר בשמותיהם, לא באלה נבחן – כי אם באות הכבוד הברור והמפורש הזה של החטיבה היהודית, הארץ ישראלית ברובה המכריע, הנושאת ברמה את נס העצמאות הלאומית ואת תביעותיה. אם לא נעמוד בנסיון זה, תהא זאת בושת־פנים מדינית ומכה קשה לא רק לחטיבה עצמה, שאליה התפללנו כל הימים ואותה דרשנו והיא ניתנה לנו, בצורה מצומצמת, רק בסוף, כהישג זקוּנים, אלא לכל ההתנדבות המפוארת שלנו, לעשרות אלפי החיילים העברים העומדים בחזיתות המלחמה ונושאים בנאמנות רבה בתפקידיהם השונים. אין בידינו כוח כפיה להניע את החוגים שמחוץ לתנועת הפועלים להתנדבות ולמעשים חלוציים. אך לא יתכן כי תנועתנו אשר עמדה ועומדת במבחנים חלוציים רבים וקשים, לא תבין את משמעות התביעה שהיא נתבעת אליה עתה ולא תוציא מקרבה בזריזות ובעוד מועד את אלפיים האנשים הדרושים להשלמת החטיבה ולהצלת כבודו של מעשה ההתנדבות שלנו.

ולהציל את עתיד ישראל – זוהי מערכתנו הציונית הגדולה. אין להוסיף הרבה על כל מה שנאמר ונכתב אצלנו בפרשה זו עד עתה. אבל מצוּוים אנחנו לבלי לחדול מהכות באצבע צרידה בפני אלה המוסיפים לרדום באשליותיהם, וכל השואה האיומה שנתרגשה ובאה עלינו בתקופה הזאת לא עוררה ולא האירה את לבבם לראות את הצפוי לשארית היהודים בעולם, אם הפתרון המדיני, הארצי, לשאלת היהודים שאנו נאבקים עליו, לא יחוש לבוא. כל האומר להתחמק מגורל היהודים בדרך אחרת מאשר דרך מדינת היהודים בא״י, נושא על מצחו את תו המות והכליה, וכל המבשר נוסחאות מדיניות מטשטשות ומסיחות את הדעת מן העיקר הזה, מרפה ומכשיל את ידי העם במאבקו ההיסטורי.

תש״ה

---

עם שוך הסערה

מאת

יצחק לופבן

א. מפלתם של רשעים

בשעה שנכתבות השורות הללו עוד לא שככה הסערה לגמרי; עוד רועמים התותחים את רעמיהם האחרונים, והמוני הגייסות של עמי הברית עודם מסתערים בקצה דרכם המשחררת. אבל הננו שרוּיים כבר באטמוספירה של “הקיץ הקץ” על משטר הזדון, אשר המיט שואה כה איומה על עולם ומלואו, והננו דרוכים ומחכים מרגע לרגע לאות המבשר כי הנה כרעו קרסו יחדיו שרידי צבאו המובס.

כולנו, כל שנשאר בחיים מן ההפיכה הגדולה הזאת, כל שהפלה אותם לטובה הגורל הכללי והגורל המיוחד במרירותו של עם היהודים, ולא נספו עם הנספים ולא עוּנוּ עם המעונים, וזכו לראות באור השמש המפציעה ועולה על פני העולם בלי מוסוליני, בלי היטלר, בלי מלחמה, בלי תוספת הרס ושפיכות־דמים, חייבים לברך בשם ובמלכות על שהגיענו לזמן הזה.

ספק אם אפשר למצוא כבר כעת ביטוי הולם להערכת תוכנה ומהוּתה של השעה הגדולה המתרגשת ובאה לעינינו. חשבון הכלל האנושי וחשבון הפרט של האומה הישראלית, הוא מר ומסובך. רוחנו הנכאה, רוח יהודים אוננים ואבלים על העצמות הפזורות ועל אפרם הקדוש של מיליוני אחים ואחיות, הורים וילדים, אינה נפתחת על נקלה לתרועות הנצחון המנסרות בעוז. ואעפי״כ איננו יכולים לגזור על עצמנו פרישות משמחת עולם זו, נוכח מפלתם של רשעים; נוכח אחרית סדום ועמורה אשר מצאה את ברלין, זו קרית הטומאה, שזה מאות בשנים מזנק מתוכה, פעם אחרי פעם, פרש האפוקליפסה, המעביר חרב ותעלולי־שאול על פני ארץ־רבה; נוכח ימי המהומה והמבוסה שבאו על גרמניה המרצחת, שעוד לפני שלוש או ארבע שנים היתה בחינת “ארץ צלצל כנפים”, שמטוסיה כיסו כארבה את פני הרקיע וטנקיה רחשו כילק על פני הארץ וצבאותיה חנו על כל נהרות אירופה וחופי ימיה ואף שלחה את צפרני הדריסה ואת זרועות החנק לתוך אסיה ואפריקה, והיא התפטמה משוד ארצות ומביזת עמים והתפקעה מרוב גאוה על נצחונותיה. העם הזה, הדומה עתה לתולעת רמוסה, אשר חלקי גופו המרוטשים מפרפרים בעויתות של גסיסה, מקבל מאת הגורל את אשר נועד באחרונה לכל המתגרים בו יתר על המידה, לכל המתנשאים בנפשם להקים “מגדלי־בבל”, כדי לעלות ולהוריד ממרום שבתו את הכוח הנעלם אשר דאג לכך מראשית הבריאה שאנשים ועמים לא יִסְּקוּ שמים ולא ירקיעו שחקים. ככל מציקי עולם ומוּצקי זרוע, הגיע אף הוא לשבר ותמוטה בעצם השעה כשנראה היה לו כי אין כבר כל מעצור לכוחו ואין גבול לכיבושיו ושלטונו. הוא לא קיבל עדיין את הגמול המלא שראוי לו, ויתכן שאין כלל גמול כזה ההולם את עוצם פשעיו ותועבותיו שלא היתה דוגמתם עלי אדמות בכל גלגולי העתים, מאז התקופה הקדומה ביותר עד היום הזה. אבל הרהב של בני־שחץ אלה נשבר בעוז ופני־הלהבים של תלייני־עולם נכפשים בעפר ארצם הנכבשת; בעובדה זו בלבד יש גמול היסטורי גדול.

איננו יכולים לגזור על עצמנו פרישות גם מרגש של נקמה. אין זה אמנם מתכונות רוחו של עמנו לטפח רגשות כאלה, ובודאי שהם אינם נמנים על המידות המוסריות המרבות שלום בעולם. אבל במאורעות היסטוריים מסוימים לא יכלה גם תורת המוסר החמורה שלנו להשתחרר מזעף־הנפש נגד בני־עוולה ששמטו ומוטטו את כל אבני־הפינה מבנין חיי אדם וחברה, והיא צוותה עלינו: “זכור אשר עשה לך!” עתה, כשפגרו של מוסוליני נגרר במיטת חבלים על פני חוצות מילאנו, על פני חוצות אותה העיר שממנה ניתן בראשונה האות לעלית הפאשיזם בעולם; עתה, כאשר היטלר, או שהוא כבר מת, או שהוא הולך למות, או שהוא מסתתר עדיין באיזה חור בין הריסות ה״רייך“, והוא היה לקללה גם בפי מרעיו אשר על כתפיהם הוא נישא והם חוללו אתו יחד את כל הזוועות והתועבות; עתה כאשר ה”גזע העליון" הזה נס מנוסת עכברים והוא יודע שבין הדולקים אחריו, בין שוביו ובין משמידיו, נישא דגלו המתנופף של אותו העם אשר בו כילה בראשונה את חמת הנחש, והשמדתו מעל פני האדמה היתה האבן הראשה בפילוסופיה הגזעית שלו ובתכניתו המדינית; עתה, אי־אפשר שלפחות לאותה שעה קצרה של היסח הדעת מן המציאות, הנשארת חמורה ורבת דאגה ומכאובים, לא יתמלא לבנו נקיפות שבהנאה, ולא נגיד לעצמנו שסוף סוף גם הוא, גם הרשע הזה נכנם לגלריה של הרשעים “הקמים עלינו לכלותנו בכל דור ודור”, הגורמים לנו יסורים ויגונים ופצעים אנושים, אך לא הם מכלים אותנו, אלא אנחנו הננו עדים חיים לחרפת מפלתם ושקיעתם.

ב. “מאיה”

אך הכרת המציאות, השבה אלינו במהירות הבזק, מעלה בקרבנו נכאים רבים למראה המעגלים הנלוזים שהתחילו להתגלות שוב עם שוך הסערה הזאת והעלולים להפוך את כל הישגי הנצחון על פיהם. לא רק כיהודים, שרק עתה, כשמתחילים להתפזר העשן והאבק הרובצים על שדות הקרב, הולך ומתגלה לפנינו באופן מוחשי ביותר כל היקפו של האסון שמצא אותנו; לא רק כעם, אשר האכזבה המרה של גורלו מלוה אותו גם בשערי הכניסה של התקופה החדשה, שכל העמים מתכוננים לקדמה בקול מצהלות ותרועות גיל, אלא גם “כאזרחי העולם”, שעברה עליהם כבר מלחמה אחת, ובעיניהם ראו כיצד קמלו וכמשו מהר הניצנים המרהיבים והמנחמים של אותו אביב נפלא שבמוצאי־המלחמה הקודמת, כיצד נתרוקנו בבת אחת מתוכנן כל הנוסחאות היפות על העולם של מחר, על הצדק ועל החופש, ובמקומם באו אותו המשחק רב־המזימות של אינטרסים ואותה ערמה מסכסכת ומכשילה שסייעו לעלייתם של הפאשיזם והנאציזם והבשילו לבסוף את פרי הדמים של המלחמה הנוכחית – הננו מביטים בחרדה על המתרחש עתה בתוך העמים המנצחים.

שם, בירכתי העולם החדש, בסן־פרנציסקו, נתכנסה עתה ועידת העמים אשר נועדה לקבוע את היסודות וליצור את הכלים לביצור השלום הבא. והנה בניגוד לאותם הימים בהם נתכנסה ועידת השלום לאחר מלחמת העולם הקודמת, נעדרת הפעם לחלוטין אפילו אותה נכונות־רוח אנושית שהיה בה לפחות כדי לשעשע את הדמיון לזמן מועט, בדבר החרטה על העבר וכנוּת הרצון לתקן בעתיד עיוותים היסטוריים ולהנחיל צדק לעמים. היו רגעים במלחמה זו שאותה נכונות־רוח החלה לבצבץ קצת. היה זה בשעה שצבאות היטלר עמדו בשערי מוסקבה ולנינגרד, בשעריה של אנגליה והאימפּריה הבריטית. כשהיה רע מאד – ביקשו את האלהים, חיברו את ה“צ׳רטר האטלנטי”, דיברו על חירויות ועל אחדות כוחות הקידמה והדמוקרטיה, ונתנו טעם בעל משקל אנושי רב לתכנה של המלחמה הזאת. אבל אחד ממחבריו הראשיים של ה“צ׳רטר האטלנטי” מת על סף הנצחון; האחרים חדלו לדבר בשמו; והועידה של סן־פרנציסקו נתכנסה מלכתחילה תוך הלך־רוח סכסכני.

באוטוביוגרפיה “נפתולי עם האמת”, שהופיעה זה עתה בעברית בהוצאת “עם עובד”, מספר גאנדי על אחת הנסיעות שלו בים, כשקמה סערה גדולה והאניה חישבה להשבר ולהיטרף. ״זה היה מחזה נהדר – כותב גאנדי – הכל היו לאחדים נוכח פני הסכנה הצפויה. הכל שכחו את ההבדלים ביניהם והתחילו מהרהרים באֵל האחד ומיוחד – – – היו שנדרו נדרים שונים. הקברניט אף הוא נצטרף אל תפילותיהם של הנוסעים – – – לבסוף טהרו השמים והחמה הציצה, ועם חלוף הסכנה חלף ועבר שם אלהים מעל שפתותיהם. ושוב היה היום עובר באכילה ושתיה, בשירה ובהילולא. עבר פחד המות ותחת הלך־הנפש של תפילה, באה מאיה“. זהו משל ישן נושן. בפילוסופיה ההודית פירושה של המלה “מאיה”, הוא כנראה: עולם של חזון־בדים ומדוחים. בפולקלור האיטלקי נטבע מטבע לא כל כך פילוסופי ומיתולוגי לתהליך זה. הם אומרים פשוט: ״משעוברת הסכנה – מצפצפים על הקדושים שהיו מתפללים אליהם לפני כן”. כך, בערך, אפשר לתאר את המצב שהשתרר בין העמים, שנאבקו עם הפאשיזם וההיטלריזם וניצחו אותם, עם תום הסערה של המלחמה הזאת.

הפרשנים המדיניים של הזמן הזה נותנים הסבר למצב, ואומרים כי זאת היא “המציאות” אשר הסירה מעל עצמה את הצעיפים של ימי ההזיה הקודמים והיא מתערטלת לעינינו בצורות חדשות שאנו מצוּוים בהכרח להסתגל אליהן. אם נכונים הדברים האלה, אם כזאת היא ״המציאות״ – אין תקנה לעולם זה, וכל הדיקלומים היפים שאנו נושאים על פינו על המחר ועל כוחות המחר, על השוֹני ועל הצדק – אין להם שחר. אם המציאות היא שעוד בטרם הושכב אויב האנושות על גבו, התחילו כבר להתחרות בחנופה מסביבו ולחבל תחבולות כיצד להשתמש בו שוב בשביל “מאזן הכוחות” של העתיד, הרי פירושו של דבר שעמי העולם דומים, כביכול, לחסידים יהודים, וכשם שהללו היו מזדרזים במוצאי־יום־הכיפורים לתקוע יתד לסוכה, ולשלב את החג החדש המתרגש לבוא עם התענית היוצאת, כך מזדרזים הם, להבדיל, לתקוע יתד למלחמת העולם השלישית, שאין הדמיון יכול להכיל כלל את הזוועות החדשות שהיא עלולה לגרור אחריה. ואם המציאות היא שעמים בעלי מנטליות תוקפנית, שברוחם ובהתנהגותם נמצאו כל הימים בצד השני של הבאריקדה, בצדו של האויב, והיו מוכנים להצטרף אליו בכל שעת כושר, ואף ניסו לעשות כך בפועל – יהיו “מחותנים” גדולים בתכונה לקביעת עולם השלום; ולעומת זה, הצד הלוחם, אשר נגדו התחילה מלחמת היטלר, אשר נתן את הקרבנות הגדולים ביותר במלחמה זו, והוא הנהו ברוחו, ביצירת רוחו החיה, בקיומו ובמעשיו, הסכר הנאמן ביותר בפני כל מחשבה תוקפנית והיטלראית, אם הצד הזה נפקד מקומו בועידה זו, מטעמים פורמליים קלוקלים – הרי זאת היא “מאיה”, מציאות כוזבת והפכפכנית, אשר לעג ההיסטוריה יחול על ראשה, במידה הרבה יותר גדולה מן הלעג אשר נשפך על “הקונגרס הוינאי” הידוע, ועל סיומה רב־האכזבה של ועידת השלום האחרונה.

ג. למי אין הסערה שוככת?

סערת העולם שוככת. אך סערת העולם־היהודי שככה רק במידה שנדמו קולותיהם של מיליוני היהודים שנטבחו ונשרפו והומתו במיתות משונות באירופה המזרחית והתיכונית. על פני בית־הפרס הענקי הזה רובצת לעת עתה דממה, שחיתת אלהים עולה מתוכה, או אנקת שרידים שכוּלים, אובדים ומיותמים, המבקשים מפלט מ“שחרורם”, והם דופקים על שערים סגורים, ולא נותנים להם לצאת ולא נותנים להם לבוא. לעולם הדמוקרטי נתגלו רק עתה זוועות בוּכנוולד ודאכאוּ. פגישתם של אלפי חיילים אמריקנים את אחד משערי הגיהנום, ומציאותם של מעט לא יהודים בין קרבנותיו, החרידתו והסבה את שימת־לבו. אך על אותה הוה גדולה שמצאה אותנו בפולין וברוסיה, בליטה ובהונגריה ובוינה, לא לבשה תבל חרדה, האדמה לא רגזה, מוסדותיה לא נעו, ורחמי הגויים לא נכמרו על שברנו. את כבשני אושבינצ׳ים ומאידנק לא נתבקשו צירי הפרלמנטים לבקר, ועתונאי העתונות הגדולה לא הוטסו במיוחד אליהם, ואף את אנשי המקום לא העבירו לפניהם בסך.

היה מישהו מעוניין להאפיל בטלית של דממה על עניין זה בשעתו, כשאפשר היה עוד להציל את הקרבנות האלה, על כל פנים אפשר היה להציל רבים מהם; ויש מישהו מעוניין לקיים את הדממה גם עתה. אך, לא! סביבנו נשערה ובתוכנו נזעמה! הדם הרב הזה לא ישקוט. לא יהיה שלום בעולם אם הוא לא ינקם ולא ישוּלם. לא נקמה פראית, לא נפש תחת נפש, לא לכך אנו נושאים את נפשנו. אותנו אינה מעסיקה עתה השאלה: מה יעשה עם גרמניה, אם ילכו אתה בחמת־קרי גדולה יותר או קטנה יותר – אלא מה יהיה עם היהודים? מה ייעשה לשארית היהודים, אם תנתן להם האפשרות להחלץ מגורל הכליה, אשר היטלר נתן דוגמה לכך בכושר הפעולה של מכשיריו הרוחניים והטכניים; אם תנתן להם היכולת לקבץ את נדחיהם ולשוב ולחיות חיי עם חפשי ושליט על גורלו בארצו ובמולדתו, או ירצו לטשטש ולהבליע את הבעיה החמורה הזאת באיזו נוסחה של מרמה כללית, ללא פתרון ברור וממשי?

ביום בו יבשרו פעמוני כל המגדלים את הפסקת הקרב, חייב העולם כולו להיווכח שהקרב לא נפסק, כל עוד נשאר ענין היהודים תלוי ועומד. לא חוקים נגד האנטישמיות, לא “אגרת של חסות”, למען נמשיך לטלטל בעולם׳ “באין מחריד”, כביכול, את נטל אסוננו כעם מחוסר מולדת שכל אוכליו לא יאשמו, לא את זה אנו מבקשים ולא זה ישמש רטיה על מכתנו האיומה, אלא פתרון מדיני, אשר יפתח בפנינו לרווחה את שערי הארץ לעליה ולהתיישבות, לבנין עצמנו ולבנין עצמאותנו המדינית. ביום בו יצלצלו הפעמונים את בשורת הארגעה של השלום, יצלצל הפעמון של האומה הישראלית צלצולי אזעקה: פתחו שערי הארץ הסגורים! פתחו את השערים בפני יהודי פולין, רומניה, הונגריה, בולגריה, בפני הנותרים מן הטבח הגדול, ובפני אלה אשר הטבח לא הגיע אליהם, אך שום חוק אין בכוחו להצילם ממארת עולם זו של שנאה לעם מחוסר קרקע ומחוסר כוח להגנה עצמית. תנו להם לצאת ותנו להם לבוא!

לא. בשבילנו הסערה לא שככה ואינה שוככת. היא רק מתחילה. ו“עלה בסערה קול פחדים ונהקת ענות” של מיליונים אנשים, נשים וטף אשר בקרונות־המות בדרך אל כבשני ההשמדה ובמאבק ללא תקוה של מרד הגיטאות נשאו על שפתותיהם החיורות והמבוקעות את שירת התנחומין: “עוד לא אבדה תקותנו!” אך גם רצון החיים העז של עם הנושא על שכמו בדרך היסורין שלו על פני ההיסטוריה את כל מדוי העמים המשחיתים ובני־האדם הפרועים, יעלה ויבקע מתוך הסערה הזאת ולא יתן מנוח. וזאת תהיה בשורת השלום שלנו לעולם: כל אשר תעשו בסן־פרנציסקו, כל התחבולות שתחבלו שם או בכל מקום אחר, לא יהיה לו קיום, אי־אפשר שיהיה לו קיום, יהיו מעשי מרמה ותחבולות כזבון, אם לא יתוּקן בשורה הראשונה העוול כלפי העם היהודי, כלפי העם הקטן והאומלל הזה, אשר מורשת־רוחו הגדולה היתה מלווה אתכם במלחמה הגדולה הזאת, ובשמה הובלתם את צבאותיכם לקרב.

תש״ה

---

וורסייל וסן־פרנציסקו

מאת

יצחק לופבן

ועידת השלום בוורסייל באה ברוב ענין וברוב תקוה, אך היא לא הביאה תנחומין לעולם ולאנושות. הישרים מרושמי דברי הימים בין שתי מלחמות העולם רואים את התקלה הגדולה ביותר של הדור הזה באותה ועידה אומללה, כשהעמים העייפים ממלחמה ממושכת לא עצרו יותר כוח לכונן את השלום בצורה כזו שתמנע, כמעט למחרתה, את התכונה הגלוּיה למלחמת עולם שניה, זו שרק עתה יצאנו ממנה ברגל אחת, באבידות מרובות פי כמה ובהרס גדול פי כמה מן הראשונה. האנשים המעטים בעלי ישוב־הדעת, אשר הזהירו מפני התככים של גרמניה ומפני האונאה העצמית של העמים המנצחים – קולם היה כקול קורא במדבר ולא היה ביכולתם להשפיע שעושי השלום בימים ההם לא ידיחו את העולם מן הפח אל הפחת, ויניחו יסודות מוצקים יותר וצודקים יותר למשטר השלום שכוננו ידיהם. בפרשת הדרכים שעמדו בה עמי העולם באותם הימים, בחרו בדרך המתעה והכוזבת, נתנו לחיה הרעה להתאושש מהר מפצעיה, נתנו את עצמם שיוליכום שולל; ומתחת לכל ראש־גשר שהיה צריך להוביל, לכאורה, לשלום־עולמים, הונחו כמויות ענקיות של חמרי־נפץ, שעתידים היו להעלות אל כל הבנין הזה בלהבות שאול.

עתה עומד העולם שוב בפרשת דרכים, ומי שאינו רוצה להשלות את עצמו, אינו יכול אלא להביט בחרדה רבה לאותו תוהו ובוהו שהשתלט שוב במוחות ובלבבות העייפים ממלחמת־עולם חדשה וממושכת זו.

הידיעות המגיעות אלינו מסן־פרנציסקו אינן מקנות לנו תמונה שלמה מן המתהווה שם. רק מרחוק הננו מרגישים כי הענינים מסובכים ואינם כסדרם, ואנו דואגים מאוד בלבבנו שמא אין זאת אלא חזרה על אותה התכונה שמלפני 26 שנים, אשר במקום להניח את היסודות לשלום בר קיימא, הניחה את היסודות לאותה מלחמה איומה, שעכשיו נסתיימה באירופה, והיא נמשכת עדיין במלוא תנופתה בקצוי אסיה ואיי האוקיינוס השקט. כדי לשוות נגד עינינו משהו מן המציאות המסוכסכת הזאת, מן הראוי שנביא במקום הזה את הקטע הבא מתמונת ורסיי של אותו הזמן, שציירה אחד מעדי־הראייה, שהיה מחונן, כנראה, בחוש הסתכלות מפותח: בספרו “ועידת השלום”, שהופיע בשנת 1924 כותב י. א. דילון:

“פּריס זו של ועידת השלום, חדלה להיות עיר בירתה של צרפת. היא נהפכה למלון אורחים קוסמופוליטי גדול ורחב ידים, שכולו אנדרלמוסיה אחת של מראות אנוש וצורות חיים בלתי רגילים, הומים ושוקקים, של נציגי גזעים ושבטים שונים ומשונים ושבעים לשון מארבע כנפות הארץ וארבע יבשותיה, שבאו כולם לעמוד פה על המשמר ולקדם את פני היום הבא, אשר סוד בכנפיו. משהו מתוך “אלף לילה ולילה” דבק בו בצלמנוע רופס זה בגלל המון האורחים הזרים והמוזרים מארץ הטטרים ומארץ הקורדים, מקוריאה ומאזרביג׳ן, מארמניה, מפרס ומחג׳אז – גברים שזקנם יורד להם על פי מידותם וחטמם כחרב עקומה, ואחרים מן המדבר ונאות ישימון, מסמרקנד ומבוּכרה, מצנפות ותרבושים, מגבעות דומות לקוֹלסי־סוכר או לצניפי הגמונים, מדי צבא נושנים שתוכנו בערב יום בוא השלום הנצחי, בשביל עוברי צבאותיהן של מדינות שנולדו אך תמול, בורנוסים לבנים כשלג, אדרות מתנפנפות ברוח ומלבושי־חן דומים לתגא הרומאית – כל אלה חברו יחדיו ליצור אוירה חלומית של עולם דמיוני בלב הקריה, אשר בה נפתלו אז עם הוויות נזעמות שבמציאות קשה. ואחריהם באו אנשי ההון, אנשי תבונה, אנשי המעשה והחרושת, ואינטליגנציה נושאת משך־הזרע של סידור חיים מוסרי חדש, חברי ועדים כלכליים מאמריקה, בריטניה, איטליה, פולניה, רוסיה, הודו ויאפּן, נציגי תעשיית הנפט ומכרות הפחם הרחוקים, ציילנים, קנאים ורמאים מכל הסוגים ומכל האקלימים, כוהני הדתות השונות למיניהן, מטיפים של כל מיני תורות, שהתערבו כאן עם נסיכים ומצביאים, מדינאים ואנרכיסטים, בונים והורסים. כולם, כולם קודחים בתשוקה להימצא בקרבת כור המצרף, אשר בו עומדים להתיך ולצקת מחדש את כל מערכי המדיניות והחברה בעולם”.

האם אין תמונת סן־פרנציסקו עולה לפנינו מן הדברים האלה? יש רק להגיה את התמונה בשרטוטים קלים. בין הנציגים הנמצאים בקרבת “כור המצרף” הזה, יותר נכון: על ידו ממש, יש למנות הפעם גם עמים, אשר לא בלבד שלא נקפו אצבע לטובת המאמץ המלחמתי של עמי הברית, אלא נמצאו כל השנים בגלוי או בסתר בצדו של האויב, הושיטו לו עזרה כל כמה שידם הגיעה, ורק כאשר מפלת הנאצים היתה כבר מוחלטת, ובערב כינוס הועידה ממש, “הזדרזו” ל“הכריז” מלחמה סמלית, אשר לא דרשה מהם לא קרבנות אדם ולא כל קרבן אחר, והפליגו לסן־פרנציסקו לא משדה המערכה אלא משדה ההכרזה והתעתועים המדיניים. יש גם להחסיר כמה עמים שהיו אז ואינם עתה, ויש להחסיר גם – וזהו אולי הדבר המעציב ביותר – את אותה “האינטליגנציה נושאת משך הזרע של סידור־חיים מוסרי חדש”, את אלה שנשאו את נפשם ל“עולם צדק יבנה”, ויצרו לפחות את האוירה של אידיאליזמוס, של קשב מוסרי לתביעת עמים מצוקים ומעוּולים. אז, בימי ורסיי, באה רק לאחר זמן ההתפכחות מן האילוסיה. הפעם אין, כנראה, כל אילוּסיה מלכתחילה. במרכזה אינו עומד הפעם איש כוילסון, אשר הופיע כאיש־בשורה לפני העולם, כשבידו האחת לפיד־החירות ובידו השניה צומת־הברקים של כוח מדיני אדיר. ראשי המדברים בועידה זו הם בכלל אנשים ממדרגה שניה ושלישית ואף למטה מזה. “הנשיאים” נעדרים. אחד הנשיאים נעדר בכלל מן החיים ולא יחזור שוב. אלמלי היה רוזבלט חי, יתכן שפני הדברים בסן־פרנציסקו היו אחרים. כי היו בו מתכוּנות ההומניות של וילסון, בצירוף השכל העניני והתוקף המעשי שלוילסון היו חסרים. אך גם “הנשיאים” האחרים לא ראו צורך להופיע כדי לכוון באופן בלתי אמצעי את הנחת היסודות הראשונים למנגנון השלום. אפשר שהם לא הופיעו במכוּון, באשר אינם מיחסים לכינוס זה חשיבות מכרעת, ואינם רואים בו עדיין את ועידת השלום. ואף־על־פי־כן העניינים הנידונים בועידה הם ללא ספק בעלי חשיבות ממדרגה ראשונה.

ענין “משמר הנאמנות הבין־לאומית” שהולך ונידון בועידה זו, שהיא שאלה כללית ואינה מטפלת בפרטי הבעיות של עמים ומדינות, היא ללא ספק אחד המפתחות העיקריים העלולים לקבוע הנחות והלכות לועידת השלום שתתכנס. והנה, הדבר המוזר האחד הוא שבשקלא וטריא ובהכרעה בשאלה לוקחים חלק גם עמים שבמנטליות שלהם אינו קיים כלל המושג “נאמנות” ושכל עברם הפוֹליטי אינו אלא פרשה ארוכה של קפיצות מבגידה אחת לשניה. אין אנו יכולים להיכנס כאן בפרטי הדברים. אך בעקיפים, ואולי גם באופן ישיר, יש לה לשאלה זו נגיעה חיונית בעניננו אנו, במשטר שיקום בחלק עולם זה, שבו אנו בונים מחדש את מולדתנו, במנדט החל לעת עתה על הפינה הקטנה שבחלק עולם זה, שבזכותנו ההיסטורית, בזכות מפעלנו בהווה, בזכות ההכרה הבין לאומית במוצאי־המלחמה הקודמת ובזכות סבלותינו בין העמים, אנו רוצים לעשותה מדינה עברית. והדבר המוזר השני הוא, שדנים בשאלה הזאת שלא בנוכחותנו, שלא בנוכחות בעלי הדין והתובע, כאילו היהודים לא היו קיימים כלל, כאילו לא היו לקרבנותינו ומאמצינו במשך שש שנות המלחמה הזאת משקל פוליטי גדול יותר משל אותם העמים, אם באמריקה הדרומית ואם בחלק עולם אחר, שהיו כל אחד במקומו שליחי הנאציזם והפאשיזם ועסקו בחתירות בלתי פוסקות נגד בעלי הברית. בסיטואציה ידועה היינו טוענים פעם נגד “הפרס לפורעים”, עתה יש לנו זכות לטעון ולצעוק ככרוכיה נגד הפרס לבוגדים, לרועי־זונות פוליטיים, אשר מישהו מעוניין בימי תסבוכת אלה להעלותם כגורמים חשובים על הבמה הבין־לאומית.

קשה לחשוב שבדרך זו יקום איזה “משטר של נאמנות בין־לאומית” בעולם, אם בנוסח אמריקה, אם בנוסח אנגליה ואם בנוסח ברית המועצות. למען הקים משטר כזה דרושות הנחות רוחניות ומדיניות אחרות לגמרי. מעולם לא היה קיום לאיזה סדר שהוא, הבנוי מלכתחילה על כך שעושים את השועל לגנן. אך עמי העולם לא למדו, כנראה, מן העבר הרחוק ולא מן העבר הקרוב, וועידת סן־פרנציסקו רוקדת את הריקוד הידוע של הקונגרסים והועידות שלאחר המלחמות הגדולות, ובמקום הכנה לשלום, לבטחון ולצדק לאומים, היא מניחה יסודות לאי־שלום, לאי־צדק ולאי־בטחון.

תש״ה

---

המנסכים על רגליהם

מאת

יצחק לופבן

הצדוּקים שבכל הדורות, שאינם מאמינים בדינמיקה הרוחנית של האומה הישראלית וכופרים ביעודה, בייחודה, בהשארת הנפש שלה וביכולתה להתקומם נגד גזירת הכליה ונגד השעבוד לגויים ולפגומי־גויים – מנסכים תמיד על רגליהם במקום לנסך על המזבח. מה שהם אומרים ועושים, אם כי הוא מסורבל לעתים הדגשות נפרזות של נאמנות לאומית, אינו נובע מבפנים ואינו יונק ממחשבה עצמית ומקשרי־הנפש לגורל האומה, אלא יש בו העויה של “תבונה” חיצונית, הבועטת בשם־שמים, רואה, כביכול, את העולם בעינים פקוחות, אובייקטיביות, אפילו “אוניברסאליות”, ומפגינה בלי הרף את הילקוט האינטלקטואלי שלה כנכס של עקרונות קבועים ונצחיים, ואף מריעה מראש על הנצחון הנועד להם לעקרונות אלה.

אכן, קצה נפשנו בויכוח הזה. הוא עקר, אינו פורה ואינו מפרה, וספק רב אם יש לו השפעה כלשהי על מהלך הענינים לגופם. המאבק שלנו על עתיד האומה הישראלית ועל עתידה של ארץ־ישראל, איננו בינינו לבין אנשי “עמודים” או לבין אנשי “משמר” או “בעיות”, ואף לא עם ידידנו צמח, היודע לכתוב מסות ספרותיות טובות וכותב מאמרים פוליטיים גרועים, אלא עם כוחות מציאותיים יותר שבהכרעת הדברים אין הדיאלקטיקה תופסת אצלם מקום כל עיקר. אנו נתונים בכלל במצב כזה, שכל ויכוח “אידיאולוגי” פנימי איננו אלא בחינת בילוי־עולם של בטלנים, מושכי רוק, שבשעה שעל ראשיהם אינו תלוי שוב אותו הצעצוע שהיו קוראים לו פעם “חרב דמוקלס”, אלא פצצה אטומית, הם מנסים את כוחם בריטוריקה נצחנית שאין בה טעם ואין בה ממש. הויכוח הזה לא יכריע שום דבר ולא יקבע שום דבר. לכל היותר הוא מוסיף לקלקל קצת את הדם, להעמיק את הפירוד ותורם תרומה של קנטרנות, של נרגנות ולפעמים אפילו של אבק־מלשינות לבעיה החמוּרה שאנו נאבקים על פתרונה. רק מטעמים של היגיינה רוחנית פנימית, אנו חוזרים פעם בפעם לויכוח הזה; ואם כי אין תקוה רבה לרפא את משובת התועים והמתעים, אנו מצווים לגדור כל כמה שאפשר בפני המינוּת הדפיטיסטית, שיותר מכל דבר אחר היא מדרבנת את צמיחתם של עשבים־שוטים העולים ופושים במידה כה רבה בחיינו הציבוריים.

ראש־השנה זה, של שנת תש״ו, קבע בשבילנו את אחד התאריכים החמורים ביותר, שלא היה דומה לו בהיסטוריה של העם העברי מאחרי חורבן ירושלים. נסתיימה מלחמת העולם שבה נשמד למעלה משליש העם היהודי השמדה פיסית. הטכסים האחרונים של כניעת האימפּריה היאפנית, לא היה בהם ענין מיוחד לאלה שנשאו בפורענות הגדולה של שש שנות הטבח הללו. פרט לארצות הברית, שפחות מכל העמים, שנפגעו ע״י מלחמה זו, ידעה היא מסבלותיה ומקרבנותיה, לא היתה גם דעתם של העמים המנצחים האחרים נתונה לגנוני התפארת המלווים את האקט האחרון של שימת הרגל על ערפו של הנכנע – ולא כל שכן העמים המנוצחים והמובסים. ואנחנו היהודים הננו העם המנוצח והמוּבס ביותר. עתה יודעים אנו כבר את החשבון פחות או יותר. כל אחד מאתנו בוכה למשפחותיו, וכולנו יחד הננו מבכים עולם יהודי שלם. עתה הננו רואים כבר במקצת גם את אפס קצה של “התקופה החדשה”, והננו יכולים לשער את גורלנו בעולם חדש זה, אשר הכניע את הנאציזם ואת הפאשיזם בשדה המערכה אך לא הכניע אותם בלבו ובנפשו. היהודים יכלו לשתוק בראש־השנה זה, בחינת “יחיל ודומם”, והם יכלו לדבר ביום זה, לסכם את המסקנות המרות שבאשליה בת שבעים דורות של חיי אומה גולה וסרה. הם יכלו גם לעשות את חשבונם המוסרי והמדיני עם העולם הסובב אותם, להכות בכפתור של שרידי המצפון האנושי, להרים בכוח את התביעה לצדק, לתיקון המעוות, להצלת השארית, לא רק זו המתענה עדיין במחנות ההסגר והנתונה למצוקות ופרעות ב“ארצות המשוחררות”, אלא אף זו ש“בארצות החופש”, כביכול, שהמלאך המשחית פסח עליהם לעת עתה, אך הוא אורב להם ברבבות עיניו, בכל המשטרים שהיא שרוייה בתוכם. כל מה שהיו שותקים וכל מה שהיו מדברים בשטח זה, בין אם זה ממצה ובין אם לא ממצה, היה מצטרף להגיגי־הנפש של העם, שעה שהוא עומד במפנה גורלו. אך כיצד יכול יהודי לקדם את השנה הזאת בלהג ובדברי התנצחות חסרי־שחר, כאילו היתה זאת שנת תרס״ו ולא שנת תש״ו, כאילו היו מטיילים עדיין ב“בירז׳ות” המפורסמות, בחורים לבושים “פלרינות” ארוכות, ועוסקים בשקלא וטריא שאין עמה כל הגיון חיים וכל תכלית עם?

שני מאמרים נזדמנו לידינו בראש־השנה זה, שניהם מסוג אחד אם כי לא מטיב פובליציסטי אחד. שניהם מנסכים על רגליהם כדרך הצדוּקים, יוצרים מסביבם שלולית של הבלוּת, ותחת מסוה של שמות מתעים הם באים להוקיע את הנזק, כביכול, שב“אידיאולוגיה” של מדינת־היהודים. האחד הוא, כמובן, של “משמר”, בו משתרע העורך עצמו על פני עמוד שלם ומשמיע את דברו ל“חשבון הרוחני שלאחר שואת הגולה”. חשבון זה ודאי מן הראוי לעשותו, הוא יכול להיות רציני ואקטואלי מאוד, ומי שבכוחו להכנס לתוך נבכי הבעיה הזאת לבררה ולמצותה אינו פטור מן החובה הזאת בשום אופן. אך אילו היתה לו, לעורך ה“משמר”, מידה ידועה של יושר פובליציסטי, היה צריך לכנות את מאמרו בשם אחר, כמו “הערבים, גוּרוּ לכם מפני היהודים!” וכדומה. המאמר הזה מסתמך על החוברת הידועה של ויקטור גולנץ, שבה הוא מבסס את התביעה הציונית למדינת היהודים ומביע הכרתו ואת אמונתו שלערבים לא יאונה עוול במדינת היהודים, מאחר שעם כעם היהודי אשר עבר עליו סבל כה רב בדברי ימיו לא יגרום סבל לאחרים. על עצם הענין של מדינת היהודים אין לו צורך לעורך “המשמר” להתווכח הפעם. הוא עושה זאת בעתונו בצורה קנטרנית ומתגרה, שתים שלוש פעמים בשבוע. הפעם, לכבוד ראש־השנה שנת תש״ו, הוא קיבל עליו את התפקיד של השטן המקטרג, והתעשת לקוֹב את מדינת היהודים מצד אחר לגמרי, לא מהצד הציוני, אלא מן הצד הסוציאליסטי והאנושי. היתכן? גולנץ שהוא גם סוציאליסט משתמש ב“נימוק הערב לאוזן ולחיך, בו השתמשו תכופות רבים מהמנהיגים הציוניים, כשלא היה ביכולתם או כשלא היה ברצונם (הפיזור שלי – י. ל.) להגיש לערבים ערובות בטוחות יותר לשמירת זכויותיהם, מאשר תכונותינו, שהעניקו לנו תולדותינו הארורות”?! ואחרי זה בא שפך של מלים נבובות המתכוונות להוכיח שלא כן הדבר, שדברי גולנץ הם בכלל איזה הזיה זעיר בורגנית או ריפורמיסטית, שאין כל בטחון שהיהודים לא יעשו לערבים מה שעושים הפולנים ליהודים, שבכלל תכונות נפשיות אינן ערובות ונסיון של סבל אינו ממרק את העוונות שמקורם ב“פּרוֹדוּקטים” היסטוריים או ב“פּרוֹדוּקטים” של “משטר מסוים”. היהודים אינם שונים אפילו מהגרועים שבעמים אחרים. “מסופקני – הוא אומר במרוצת להגו – אם את היחס של הקהל שלנו לערבי הנכנס לאוטובוס יהודי, היינו מסכימים להציג למופת לפולנים, כיצד עליהם לנהוג ביהודי באוטובוס בורשה. מסופקני אם יחסינו לעמים אחרים היינו רוצים להעמיד לדוגמא לאותם העמים ביחסם שלהם ליהודים. ומה נוגות המחשבות כשרואים כיצד קריניצי ושקולניק – זה איש דגניה! – מסדרים ‘בחירות רוּמניות’ במולדת העברית” וכך הלאה וכך הלאה.

על “האוטובוס היהודי” יש לעמוד במאמר מוסגר במלים מעטות, מאחר שיש כאן לא רק אבק־מלשינות, אלא עלילה מכוערת. אינני רוצה להגן על אחי היהודים ולומר שהם נוהגים תמיד במידה הוגנת של נימוס בינם לבין עצמם ובינם לבין אחרים. אבל “בתוך עמי אנוכי יושב” ומיום שהחילונו להשתמש באוטובוסים בארץ־ישראל, נוסע אני כמעט ארבע פעמים ביום, הלוך ושוב באוטובוס היהודי, ובקו שנוסעים בו ערבים רבים, ואני זוכר הרבה מקרים של הפרת הנימוס והדרך־ארץ מצד יהודי אחד כלפי יהודי שני, אך איני זוכר התנהגות אי־נימוסית כלפי נוסעים ערבים. אילו האמנתי שתפילות בכוחן לעזור הרבה בקביעת היחסים שבין אדם לאדם בעולם, הייתי מציע לקבוע בספר התפילות שלנו “יהי רצון” חדש שכל אדם מישראל יאמר אותו ז׳ פעמים בכוונה גדולה בהושענא רבא: “יהי רצון שבכל העמים והמדינות, במזרח ובמערב, בצפון ובדרום, בכל מקום שיהודים נחתים שם, יורדים באניות ונוסעים ברכבות, בחשמליות ובאוטובוסים, לא ידעו היהודים בושת ועלבון וגסות־רוח יותר משיודעים הערבים באוטובוס היהודי בארץ־ישראל”.

זה רק אחד הזיפים שבעצם הכתיבה המבולבלת הזאת. את תוכן המאמר הזה בקיצור אי־אפשר כלל למסור, משום שאין בו תוכן; הוא מצורף מדברים לעים, ממשפטים שאין קשר ביניהם ומפליטת־קצף תוך עוִית של איזה נכפה סוציולוגי. מי שרוצה לעמוד על תפלוּתו של “החשבון הרוחני” הזה במלואה, חייב לחפש בנרות את גליון “משמר” של ערב ראש־השנה כדי לקרוא את הדברים במקורם. אבל מוסר־ההשכל שלו הוא ברור בהחלט: רועי־החזירים שביוגוסלביה ומנהיגיהם, צועני רומניה ומנהיגיהם, ה“פטריוטים” הפולניים ומנהיגיהם, מכיון שכבר שינו את ה“ערכין” שלהם יש להם “זיקה” למשטר אחר, עליהם אפשר לסמוך, הם אינם חייבים לתת ערובות לשום איש כי ישמרו את זכויותיו. אבל יהודי ארץ־ישראל, אלה “יוצאי האסכולה היזוּאיטית”׳ וביחוד שקולניק “זה איש דגניה!”, הריפוֹרמיסט, ה“פּרוֹדוּקט” של משטר נפסד, הוא וחבריו וחברי חבריו, הללו משמשים עדיין אובייקט ל“שינוי ערכין”, וכל עוד לא נשתנו ערכיהם אין לתת בהם אמון, והם חייבים להמציא “ערובות בטוחות יותר לשמירת זכויותיהם” של הערבים, למען לא יבולע להם מן הציונות. גישתם של “היזואיטים היהודיים” דוגלת ב“אידיאולוגיה” של האסון היהודי, (ב“אידיאולוגיה של מפולת”, לפי הגדרתו המלעיגה), טענותיהם מסוכנות ואיומות. הם “אומרים לנו (לנו, כלומר לאנשי השומר־הצעיר שהננו כידוע “פּרוֹדוּקט” של משטר אחר): ״נעזבנו ע״י העולם – הבה נדאג רק לעצמנו. משמע איגוֹאיזם לאומי מול איגואיזם לאומי, שנאה מול שנאה”, וכו', לפיכך גוּרוּ לכם, הערבים וכל באי־עולם, פן תכווּ בגחלתם!

אין מה לומר הרבה “לחשבון רוחני” זה. טפשות חקוקה על עצמותיו. איננו יודעים על איזה מזבח נסך עורך “המשמר” את המים העכורים הללו. אם כוונתו היתה שיעתיקו את הדברים בביוליטין הממשלתי, שבו מוסר מישהו בהדגשה יתירה את כל הנדפס בעתונות העברית ברוח המתנגדת למדיניות הציונית, הוא בודאי קלע אל המטרה. אך יותר קרוב לשער, שהוא נסך את המים הללו על רגליו הוא, וניסוך זה אינו אלא “פּרוֹדוּקט” של משטר פנימי מסובך, ויש צורך להמציא ביסוס תיאורטי להרבה דברים מוּקשים בבת אחת כדי להניח את דעתם של חברים נבוכים, התוהים על המינוּת הציונית ועל הבריונות המפלגתית, ולכן יש לעשות “חשבון כולל” “אוניברסלי”, לטפוח על פניו של ויקטור גולנץ, להכנס את לוי שקולניק ואת קריניצי לתוך כפיפה חברתית אחת, להעמיד את ה״אסכולה היזוּאיטית" בניגוד לויצמן וכו' וכו'. אם קלע מבחינה זו אל המטרה – איננו יודעים. כי על כן סגור לפנינו המסתורין הפוליטי הפנימי של השומר־הצעיר כמו המסתורין של דת הדרוּזים.

אך יש בו בסופו של מאמר זה גם מסקנה פוליטית, הנוגעת לעצם תוכנה ותכונתה של הציונות; ואם כי אין המסקנה הזאת פועל־יוצא מכל הנאמר במאמר הארוך והמתעתע הזה, אנו חייבים לומר בו מלתא. “הציונות – כותב עורך ה״משמר” – איננה Rendez־vous עם ההיסטוריה בתאריך מסוים. אקטואליותה ההיסטורית לא תשתנה על־ידי כך אם יפתחו שערי הארץ לרווחה מיד או שנהיה אנוסים להיאבק על כך במשך שנים“. כאן אנו מצווים לחזור על הפתגם המתנוסס על משקופי הדלתות האחוריות באוטובוסים של “אגד”: “עמוד! שמא שכחת דבר־מה באוטובוס”. ואכן, נשכח כל המטען. כל הימים חזרו אנשי השומר הצעיר ואתם כל האופוזיציה ה”אנטי־בילטמורית“, על המושכלות הראשונים של תנועת העבודה העברית, כי העיקר הוא העליה, ההתיישבות, והיו מפגינים במושכלות אלה (כאילו הם המציאו אותם!) נגד התביעה המדינית, והדגישו כי כאן “ייהרג ואל יעבור” של המצוה הציונית החמורה – והנה באה הכפירה ה”אלגנטית" גם בעיקר זה. לא רק מדינת־היהודים לא נחוצה לנו, אלא גם עליה לא נחוצה ו“האקטואליות ההיסטורית” של הציונות לא תשתנה גם אם לא יפתחו שערי ארץ־ישראל לרווחה מיד. מה נשאר לו, איפוא, לשומר הצעיר מן הציונות הצדוּקית שלו? וכיצד הם חושבים לקיים את “פּרימאט ההצלה” בלי פתיחת שערי ארץ־ישראל לרווחה?

אנו רחוקים עדיין, כנראה מאוד, מהכרה ציונית מספיקה, לא רק אצל הגויים ואצל יהודים מתבוללים, אלא גם אצל בוני משקים ציוניים בארץ־ישראל, אם אנו חייבים להוכיח כיום, בראשית שנת תש״ו, שאם הציונות איננה ״Rendez־vous עם ההיסטוריה“, אין בה כל תוכן והיא משוללת כל תכלית ממשית. לאחר הפגישה הטראגית עם ההיסטוריה בימי אבדן החרות המדינית של ארץ יהודה, הרי הציונות היא הפגישה היחידה עם ההיסטוריה בתקופה הזאת, אשר ממנה תוצאות להמשך קיומם של העם היהודי והתרבות היהודית או להכחדתם. ה”אקטואליות ההיסטורית" של הציונות לא רק שתשתנה, אלא שהיא תחדל להתקיים לחלוטין אם לא יפתחו שערי ארץ־ישראל לרווחה בפני היהודים כל עוד הם חיים וקיימים, כל עוד שארית מהם חיה וקיימת, אלא תחכה עד לאחר השמדתם מתחת הרקיע. היום יותר מבכל תקופה אחרת אנו מרגישים בכל החושים הגלויים, כמה רבבות ומאות אלפים יהודים, ואולי מיליונים, אפשר היה להציל מן ההשמדה ומיסורי־ההשמדה אילו היו שערי ארץ־ישראל פתוחים בעשר השנים האחרונות; ואף בשעה זו, כל יום העובר עלינו ללא שערים פתוחים הוא המשך של ההשמדה הזאת או הכנה להמשכה. אכן, זהו הגיונה הפנימי של כל מינות דפטיסטית. היא פורקת ערך אחר ערך, ומגיעה לבסוף לידי פיצוץ הגרעין האחרון שכל מערכת המזלות של המחשבה הציונית מנסרת סביבו.

המאמר השני, שאף הוא בבחינת ניסוך צדוּקי על הרגלים, הוא מאמרו הפוליטי של ש. צמח, בלוח ה“ארץ” לשנת תש״ו, בשם “הויכוח”. אינני בא להשוות את מאמרו של צמח למאמרו של עורך ה“משמר”. הנני חסיד הצורה, ואני יודע להבדיל היטב בין דברים המוגשים בדרך ההצלפה השטחית, למעלה ולמטה, בעברית גרועה, עם־הארצית, ובתוכן כאוֹטי, לבין דברים ערוכים בסדר הגיוני ובעברית טובה. גם שם המאמר של צמח אינו מתעה, הוא כתוב באמת בצורה של “ויכוח”, של דיאלוג אפלטוני. אבל תוכן המאמר הזה מתעה לחלוטין. בטרם נגש לעצם הדברים, מן הצורך להעיר כי עצם הצורה הבלטריסטית הזאת של ויכוחים אפלטוניים, איננה הולמת ביותר את הדיון הפובליציסטי בשאלות אקטואליות. כשאין הדברים שדנים בהם בדרך זו נכנסים לתוך הסוג הנחשב ל־ Sub specie aeternitatis הרי הם מקבלים ע״י כך רק גון של שעשועי מליצה, ויש רצון לומר למחבר: אם יש עמך דברים לענין זה, אמור אותם בפשטות, פנים אל פנים, בשמך ובכוח הוכחתך, ואל תדבר אלינו בחידות כאילו מתוך הסנה, ואל תשים את מליצתך בפיהן של אותיות מתות: א. ב. ג. ד.

ועוד משהו על הצורה – ובזה אני נוגע כבר בעצם הענין. כשם שאינני משווה את דברי צמח לדברי עורך “המשמר”, אם כי שניהם מתנבאים בכיוון אחד, כך אינני דורש ממנו שיהיה דומה לאפלטון בחכמתו ובכובד הראש שלו. אבל יש צורך לבדוק את שיטת הבירור בדרך של דיאלוגים עיוניים. אפלטון, למשל, נותן בפי יריביו שהוא בא מלכתחילה לנצחם, נימוקים כבדי משקל, ממצים ומוכיחים, עד שנדמה לעתים בויכוח, כי ידם על העליונה. הוא מגדיל במכוון את נפח המשא ואת כובדו, למען לאצור כוחות רוחניים כבירים כדי לגלגל אותו. לא קל כל כך לנצח את תראסמכוס או את פרוטאגורס או אחרים מבני שיחתו. אך צמח עושה את ההיפך מזה. הוא עושה את יריביו לשוטים או לתמימים או לבעלי מליצות נבובות, ואף ה“סוקראטס” שלו, המדבר משום מה “בקול רונן”, אינו חייב להיות חכם גדול; די לו אם הוא מופיע כמתחכם.

כי הרי אין לחשוש כלל שצמח מתכוון במאמרו להתווכח עם אנשי שטרן או אצ״ל או עם גרוריהם מבין החוגים האזרחיים. הוא מתווכח עמי, עם חברי, עם התנועה הציונית, עם אלה שהכרתם עמוקה ונאמנה, כי שאלת העצמאות המדינית לאומה העברית בתקופה זו היא שאלת חיים ומוות לקיומה ולעתידה. ואם כן הוא הדבר, מי מכל אלה טוען למדינת היהודים בשם הנוחות האינטלקטואלית של יהודי ארץ־ישראל, מאחר שצר להם המקום “בעציצה של המדיניות האפטרופסית”, מאחר שהכירו ביכולתם הגנוזה והם שכורים ממפעלם ה“תוסס” ובקרבם “שואגים כוחות” ובלבם הולם “דחף” של מעשים, ובאשר “חפצם ללכת להתפשט”, להתרחב ולהשתמש ב“זכות הצמיחה הטבעית”? כלום על עצמנו אנו אנו מדברים, על ה“ששים־רבוא”, המבקשים איזה דבר לרווחתם ולהנאתם? לא! לנו היושבים כאן לא צר המקום; אדרבא, אנו חיים, ברוך־השם. ברווחה, על כל פנים ברווחה גדולה בהשואה לחייהם של מיליוני יהודים בעולם, ומרחב הפעולה והמחיה לאלה הנמצאים כבר כאן אינו מוגבל עד לידי מחנק כה גדול. ואילו חפצנו להעמיד במרכז הבעיה את “ששים רבוא” בלבד, קרוב לשער שהיינו יכולים להסתדר גם מבחינה מדינית עם ערביי ארץ־ישראל ועם העמים הערבים שבארצות השכנות ולא היינו זקוקים כלל לאותה מדינת ה“חסוּת”, שצמח כה מרבה לשבח אותה. אבל לא בשביל כך שלנו צר המקום אנו מבקשים מדינת יהודים, אלא מפני שצר לה המקום לשארית ישראל בעולם, “אל אלהים כמה צר לה!” לה אין אפילו עציץ לשתות מתוכו, וזה שהיה להם נופץ לרסיסים. ולא רק לשארית זו שבמחנות ההסגר ו“במדינות המשוחררות”, כה צר המקום, אלא אף לזו ש“בארצות החופש”. שוב אין היהודים בעולם יושבים, כפי שהיינו אומרים פעם בלשון מליצית, “על הר געש”, אלא שקועים כבר ראשם ורובם בתוך הלבה הרותחת ממש. ואם לא ימלטו משם, ואם לא נמלט אותם משם בעוד מועד (והמועד מוגבל מאוד), אם לא יתקבצו ולא יתלכדו מחדש לחטיבה אחידה ועצמאית במולדת – הרי כל הסימנים מוכיחים כי לא ירחק יום ולא ישאר שריד ופליט לגזע העברים בעולם. והרי זהו קוטב הרעיון הציוני, זהו התוכן המוסרי והמדיני שלו: להציל את גזע היהודים מן הכליה, לחלץ אותו מעמק הבכא, מן הסבל ומן העלבון, מן האטמוספירה העמלקית, המקצרת בגבוריו ומזנבת אחרי נחשליו בין בימי שלום ובין בימים של פורענות; לקוממו, להחזירו למקור חיותו, להשיב לו את כבודו, את חרותו, את כוח יצירתו כעם.

אבל את יהדות הגולה אין צמח מביא כלל בחשבון, לכל היותר הוא מקונן עליה בשורות ליריות כעל נטבחים, כעל אלה שאינם כבר וממילא אנו פטורים לחשוב עליהם, ולא כעל אנשים חיים הנכנסים בתחום הדאגה והטיפול של המחשבה הציונית. במקום אחד בויכוח זה הוא משמיע אפילו בקשר לכך דברים מוזרים, שלאחר ש“הגלות היהודית מימים קדמונים, יהודית בכל נפשה ואעפי״כ אירופית” נשמדה ו“עלתה באש השמימה”, קשה בכלל ל“התרצות למחשבה” שקיימת ציונות בלעדיהם, ו“שאין שאר שבטים ישראליים, לא מבגדד ולא מקושטא ולא מצנעה, יכולים למלאות ריקנות זו בחולייתם”. אין איש מאתנו אומר שיכולים למלאות. בכלל אין כל איש ואין כל שבט יכולים למלאות את מקומם של איש אחר שנשחט או של שבט אחר שנשמד. שום שבט לא מילא את מקומה של היהדות הרוסית אשר עוד לפני כ״ז שנה נעקרה מגופה החי של האומה הישראלית ומתחום הרבייה הציונית. אך גם אם הציונות נבנתה ברובה המכריעה ע״י היהדות של אירופה המזרחית, היא לא היתה מעולם תנועה שבטית, אלא תנועה של שבטי ישראל כולם, ובתרומתם של היהודים מצנעה לבנין הציוני, הן מבחינה מעשית והן מבחינה רוחנית אין לזלזל כלל. ואף חלוצי ישראל שעברו את כוּר הליבנטיניזציה בארצות אסיה ואפריקה עתידים לתת עוד פרי ברכה.

נוח לו לצמח לדבר על הבעיה המדינית של ארץ־ישראל כדרך שמדברים עליה חוגים ידועים של גויים, כעל ענין הנוגע לישוב הקיים בארץ בלבד, “לששים רבוא”, ולכן הוא משתדל לצמצם את ההיקף וליצור מין שדה־הפקר של פקפוק כלפי הדאגה לעשרה או לשנים־עשר מיליון היהודים שנשארו עוד בעולם. אבל בחילופי־דברים קצרים באמצע הויכוח, מפריך מתווכח ב. את דברי מתווכח א. המסמיך את זכות התביעה המדינית שלנו על מעשה חסד גדול שמצווים עליו העמים בגלל הטבח האיום שנעשה ביהודים, ומונה אותו בזה כי הרי גם לפני האסון באתם בתביעה זו! היתכן? אם כן, בטרם עלתה “הגלות היהודית מימים קדמונים” באש השמימה לא היה על סמך מה “לבוא בתביעה הגדולה” ועתה לאחר שעלתה באש השמימה, ו“הואיל ואנו לאחר השחיטה”, שוב אין צורך בה ואין תכלית בה. אכן, הלך־מחשבה כזה קיים בעולם ביחס לבעייתנו המדינית. הוא קיים בחוגים ידועים של גויים ואולי גם בחוגים ידועים של יהודים מתבוללים. אך שיהא קיים גם אצל ציונים, וביחוד אצל ציונים ותיקים ונאמנים בארץ־ישראל, אם כי הוא מסתתר קצת בין קיפולי ה“טוניקה” הדיאלקטית שלהם – זהו חידוש גדול.

קודם כל יש לעמוד על עצם הנימוק האווילי שצמח שם אותו בפיו של בעל “התביעה הגדולה”. לא ״חסד״! לא התביעה “למעשה חסדים רב” הוא היסוד המוסרי והמדיני של הציונות. לא “גלגולת רצוצה לי, 'אב קדוש׳ לי תנוּ את תשלומיהם”. לא זה! תביעה זו צורבת כשלהבת של חרפה את עורנו. כל ימי הגולה נתקיימה היהדות ב“חסד” זה, שהפך תמיד לאי־חסד, לקשיחות לב ולאכזריות־חימה. עוד בימים הקדומים ביותר ידע כבר העם העברי כי “חסד לאומים חטאת”. אף לא “מקל ותרמיל לגלגולת” הושיטו לנו גבירי עולם בדרך “חסד” זה אלא מקל על הגולגולת… המהפכה הציונית היא בזה שהיא אינה טוענת בשם מידת החסד, כי אם בשם מידת הצדק, בשם הזכות, הזכות האלמנטרית ביותר שבין זכויות אדם ועם, בשם הזכות לחיות, בשם habeas corpus האנושי והלאומי, בשם הזכות לקרקע תחת כפות רגלינו, בשם הזכות לחרוּת, לאותה מידה מוגבלת של חרות שעם קטן יכול לזכות בה בכלל בתנאים החברתיים והמדיניים הקיימים, בשם הזכות לא לשמש אסקופה נדרסת וקרבן עולה לכל שרירות־לב משתוללת בעולם. ואם גם נניח שנכונים דברי צמח, כי “שחיטה זו ששחט היטלר אינה משמשת בשום פנים נימוק לתביעה” – הרי היא עדוּת, עדות הבוקעת שחקים ומרעישה מוסדות תבל לצדקת התביעה הזאת שהיתה קיימת לפני השחיטה ורק בעורונם ובאיוולתם קיבלו אותה היהודים בפחות רצינות משהתייחסו אליה טובי הגויים. ואין צמח צריך לתפוס אותנו כאילו בדבר שקר ולהוכיח את “כזבנו” על פנינו, ברמזו: אה, גנבים, גם לפני הטבח הגדול של היטלר הרי דחקתם את הקץ ורציתם במדינת־יהודים! ודאי דחקנו ואולי לא דחקנו במידה מספיקה. מה שאירע ליהדות אירופה מוכיח רק שדוחקי הקץ הללו ראו באספקלריה מאירה את המתרחש ואת העתיד להתרחש בעולם. אילו ידעו היהודים לפני שבעים שנה כי “האמנציפציה” היא הבל־הבלים; אילו ידעו כי הפרעות ברוסיה וברומניה ובכל מקום אחר בעולם אינן אֵפּיזוֹדוֹת מקריות וחולפות, איזה שריד ברברי של משטר נסוג; אילו לא סמכו אז על “כוחות המחר”, על ה“פּרוגרס”, על הדמוקרטיה ועל הסוציאליזם שיביאו את הגאולה לאנושות וממילא גם ליהודים בתוכה, והיו חותרים לקראת מדינת יהודים לאלתר, לאלתר לחיים; אילו חרדה הציונות לפחות חרדה אמיתית לבאות ולא היתה מדמה בנפשה כי היא צועדת על גשר ארוך של זמן אשר קצהו השני מתעלם מן העין – היו מיליוני היהודים שעלו עתה בדם ואש השמימה ניצולים, ברובם או במידה ניכרת מאוד, ממחץ גורלם האכזרי.

ואין צמח צריך להזכיר לנו ברמיזה ושלא ברמיזה כי ישנם ערבים ואנגלים בארץ־ישראל. מן הראוי היה שכבר נחדל, לכל הפחות בינינו, בין אנשים מבוגרים החיים במציאות ריאלית משותפת, להשתמש בהוכחות אלמנטריות אלה. ודאי שישנם. לולא היו ערבים ואנגלים כאן, לא היתה הציונות מהווה בעיה מדינית־חיצונית כל עיקר ולא היינו חייבים להיאבק כה מר על פתרונה. היינו שוכרים או קונים אניות ומעבירים הנה את כל בית־ישראל, את כל אלה מתוכם שהיו רוצים לבוא; היינו לוקחים אדמה ונוטעים עליה כרמים ופרדסים, זורעים חיטה ושעורה ומגדלים תלתן ואספסת, עגבניות וכרובית, תחת הדרכתו הטובה והנבונה של צמח, ומקימים בתי חרושת ובתי מלאכה ומפעלי השקאה, בהדרכתם של מומחים אחרים, והשאלה היתה נפתרת מאליה. אך דוקא משום שישנם גורמים מעכבים וממרים, דוקא משום כך אנו מצוּוים להיאבק על פתרון מדיני ועל מסגרת מדינית אשר יאפשרו את עליית היהודים ואת התאחזותם, התיישבותם ובטחונם. מלבד שוטים מעטים, מוכי טירוף ועיוורון, אין איש מן האחראים ל“תביעה הגדולה”, מעלה על דעתו שאנו יכולים לעשות זאת בכוח פיסי. אם כי אנו זכאים להעריך הערכה נכונה את מעט הכוח שצברנו בארץ, איננו אווילים כל כך לחשוב שבעולם הזה הגוהה מרוב כוח וכלי משחית, כוחנו הקטן עולה באיזה מידה שהיא על המאזנים של פולמוס מדיני רציני. אנו נאבקים ונאבק בדרך שאנו יכולים להיאבק, בלחץ מוסרי, ברכישת ידידים ואוהדים כמה שאפשר, בהסעת השערים והבריחים החוסמים בעד עבודתנו, ביצירת עובדות מדיניות חדשות בכל התנאים, בהוקעת העוול והשקר, באי־מתן דמי לענין שלנו על הבמה הבין־לאומית, ובדחיקת הקץ, בדחיקה גדולה ועצומה כל כמה שאנו יכולים לדחוק.

ועתה מלים מעטות על ״הכלה הכעורה״. “והנה – כותב צמח – תביעה גדולה זו שגמרת עליה את ההלל באה אלינו ככלה כעורה שנכנסת לחופתה; ברעש תופים גדול ובקול מצלתים חזק, למען המם בהזיות ובגוזמאות ובגירוי יצרים ובדרבון חושים ובלבוי אש זרה, כלומר להעלות את הטמטום עד כדי עיוורון גמור” וכו'. “הכלה הכעורה” היתה עד עתה, במשל היהודי, הגלות הישראלית, שעה שהיא ששה לקראת נאפופי האשליות שלה. היא היתה כעורה כל הימים ונעשתה כעורה עד לידי זוועה ופלצות כשהיא ממשיכה היום את “כווני החן” כלפי מלאך המות הרוכב על כתפיה. את הציונות, את התביעה הציונית, את הכיסופים לתקומת ישראל במולדת, ראינו תמיד ככלה נאה וחסודה, שפעמיה יפות וקישוריה צנועים, ועל פניה נסוכה רוח חן ותנחומין. בלחש של צדקה היא באה. לא “להמם בהזיות”, כי אם להניס בנשמת אפה הרך והחשאי את ההזיות התפלות. לא לגרות יצרים רעים, כי אם לעורר את יצר החיים הרודם, לפקחו מן הטמטום, שדבק בו ולהסב את חוש העם למציאות האומללה שהוא שרוי בתוכה. לא ללבות “אש זרה”, כי אם להעלות מתוך האפר והרמץ את אֵש הקודש, את “נר אלהים”. רק מי שצירי הראיה של עיניו נשתבשו ונתעקמו, עלול לראות בדמות מפוארה זו “כלה כעורה”.

לא. לא “ברעש תופים גדול”. כל המתנבאים לכשלונו של המאבק המדיני שלנו, השנסים שלהם “לנצח” בפולמוס תמיד חזקים יותר מאשר של אלה המקווים להצלחתו. הכוחות המכשילים והמשטינים, תמיד יותר מרובים ויותר חזקים מאשר הכוחות המסייעים והמעודדים. אך גם במקרה הטוב ביותר – לא “ברעש תופים גדול”! מתי־מעט נשארנו. וגם אם תנתן לנו מלוא משאלתנו הלאומית, לא נוכל לברך על כך ב“מצהלות משחקים”. בקול דממה דקה נברך את הנשאר מגזע ישראל המנופץ והגדוע שיצמיח מחדש חוטר רענן לעם ושילדינו לא יוסיפו לדאבה עוד ולהתענות בשעבוד של פגומי־גויים. לעת עתה המאבק הוא חמוּר מאוד. ידיו של הצדק אינן עדיין על העליונה בעולם. ואיך אמרו בעלית בית נתזה בלוד? – “כשאני מצלעת – הם שמחים ונאספים להתגרות”. בעלי ״התבונה״ החיצונית, שמחים – והם מנסכים על רגליהם, בקול המון מלים רוגנות ומתגרות.

תש"ו

---

"קראתי למאהבי"...

מאת

יצחק לופבן

השמועות המנסרות על כוונות ממשלת הפועלים באנגליה ביחס למדיניות הציונית, מחרידות ומדאיגות מאד, אך אין מאתנו יודע עדיין את מידת האמת והסמכוּת שבהן. מה שלמעלה מכל ספק הוא, שהגענו לאחד השלבים החמוּרים ביותר בהיאבקותנו המדינית. מפלגת העבודה הבריטית שבמשך שנים רבות חזרה והצהירה על אהדתה למפעלנו, שהיתה הלוחמת האמיצה ביותר על במת הפרלמנט הבריטי נגד התכחשויותיהן להתחייבויות כלפי הציונות של הממשלות שקדמו לה, וערב עלותה לשלטון עשתה את הענין הציוני ואת התמיכה המלאה בשאיפותיו לקו יסודי במדיניות הרשמית שלה – עתה משהיא נמצאת ליד הגה השלטון זה למעלה מחדשים ימים לא רק שלא עשתה מאומה לבטל את המדיניות של “הספר הלבן”, אלא החלה לנשב רוח־כחש גם בתוכה.

רוח־כחש – זאת היא האוירה הנורמלית המקיפה אותנו כל הימים והשנים. ״קראתי למאהבי – המה רימוני״ – זהו הגורל שנועד לעם היהודי בעולם. את דרך היסורין הארוכה שלנו, אנו עוברים בין שורותים של משרבטי־בגידה, החובטים בנו מכל צד, שוסים את גופנו ומענים את נפשותינו. את כוס התרעלה הגדושה והמרה ביותר מיצינו בתקופה זו, כאשר לעיני כל העולם כולו, שנלחם לחופש ולביטול העריצות, נרמסו ונשמדו במיתות משונות ובאכזריות שאין דומה לה בדברי הימים, חמשה או ששה מיליונים יהודים; ולא זו בלבד, אלא שנעלו את השערים וחסמו את הדרך בפני קרבנות העריצות הזאת למקלטם היחידי, ואף התעללו בנמלטים והחזירו אותם לארץ גזירה.

הכחש והבגידה אינם עשויים להפתיע אותנו שוב. אך, הגם היא? הגם ממשלת הפועלים הסוציאליסטית, עלולה להרתם למרכבת־הכחש של ממשלת צ׳מברלין, אשר שילבה לתוך מדיניות הפיוס והכניעה בפני הנאציזם והפאשיזם את “הספר־הלבן” על ארץ־ישראל? היכולה היא לשמור על המכשלה הזאת תחת ידיה, ואף לרצות לקיים אותה באיזו מידה שהיא גם לעתיד? השאלה הזאת מחרידה אותנו מבחינה יהודית וגם מבחינה אנושית. במנהרה האפלה של אכזבות, שהיינו ממששים בה כל שנות השלטון הבריטי בארץ, נצנצה מרחוק נקודת־אורה אחת שהיתה לנו לא פעם לתנחומין – זאת היתה מפלגת העבודה הבריטית. כאשר התנכלו לנו ממשלות בריטיות שונות, מצאנו תמיד בלבנו נימוק סוציולוגי, ואמרנו: דרכן וטבען בכך; המרמה המדינית היא חלק בלתי נפרד מהמנטליוּת המעמדית שלהן. גם כאשר באה הבגידה של פספילד בשנת 1930, שהכאיבה לנו מאד, הרי תוך התמרמרותנו הרבה ומחאתנו העזה, יכולנו לומר: מפלגת העבודה אמנם הגיעה לשלטון בכוח הזכויות הפרלמנטריות של מפלגה בעלת רוב יחסי, אבל רוב מוחלט אין לה וממשלתה אינה נכונה בידיה והיא רואה הכרח לעצמה לעקם באופן זמני את הכתובים; אך תקותנו נאמנה שכאשר תגיע לשלטון ממש, כשתהיה רוב ובידיה תהא היכולת להגשים את המדיניות שלה ללא מורך לב, תקיים את הבטחותיה במלואן, לא רק משום שהיא מצוּוה על יושר הליכות ועל העמידה בדיבורה יותר מאשר אחרים, אלא משום שהיא נאמנה למצפונה, נלחמת לצדק וקרואה לתקן עיווּלים אנושיים ועיווּתים חברתיים. בעולם זה שכולו רע היתה זאת התקווה היחידה לנו ובודאי גם לעמים נדכאים אחרים. כי על כן אנו מדברים בממשלת הפועלים הבריטית, האמונה על סוציאליזם הומאני, שידעה תמיד לבור את הבר מן התבן ולא ירשה מן הסוציאליזם הקונטיננטלי משפטים קדומים רבים וביניהם גם לא את המשפט הקדום שהיה רווח בו פעם על הציונות, וחזקה עליה שלא תכלכל את מעשיה לפי עקרונות נוקשים ומיושנים. המדוּבר בתנועה שאהדתה למפעלנו היתה אנושית בטרם היותה מדינית, שהיתה ביננו ובינה שפה משותפת, שרבים מבין מנהיגיה מכירים את המפעל הזה מקרוב ולמדו לדעת את תוכנו התרבותי ואת צדקתו הלאומית, ואף תינו לא פעם את שבחיו כאחד הגילויים הנפלאים של קידמה חברתית.

אחרי שש שנות קיומו של “הספר הלבן”, אחרי המרורים הרבים שהשביע אותנו, קיבלנו את דבר עלייתה לשלטון של מפלגת העבודה, אשר נלחמה בגלוי ובעוז נגד תעודת־קלון זו בפרלמנט הבריטי, בועידותיה והחלטותיה, כבשורה מעודדת, יום הנצחון במלחמת־העולם לא היה בשבילנו התשיעי במאי אלא ה־26 ביוני, כאשר נתפרסמו תוצאות הבחירות באנגליה. אמרנו: הנה עלה סוף סוף לשלטון, בסמכוּת רחבה, אותו כוח חברתי הנועד לטהר את אורוות־העולם מן הזוהמה הרבה שנצטברה בהן ולהניח יסודות חדשים לבנין הריסותיו החמריות והמוסריות. קודם כל תטאטא בודאי ממשלת הפועלים את אורוות האימפּריה הבריטית ותגרש מן העזרה את השולחנים ואת הרוכלים שבפקידות הקולוניאלית, את האוואנגארד המובהק הזה של הריאקציה המדינית והחברתית שמצודתו פרושה בשורה הראשונה על פני המזרח, כשם שטיאטא ישו הנוצרי את השולחנים ומוכרי־היונים מעזרת בית־המקדש, ולא תרשה שוב שהנרגנים הללו ינהלו ויסכסכו את המדיניות שלה. את המוסר הכפול הזה, של אחת בפה ואחת במעשה, נחלתם המדינית של משטרים ריאקציוניים מנוּונים, היא לא תוכל לסבול יותר, מבלי להעטות על עצמה חרפה ומבלי לעורר אכזבה מרה בעולם כולו. וכשם שבדרך כלל משמש הענין היהודי אבן הבוחן להערכת מעלות התרבות והמוסר האנושי, הוא יתן את אותותיו גם כאן.

אם כי אנו היהודים עמוסים עתה משא כבד של יגון ואנחה, ועניני העולם בכלל אינם יכולים לתפוס מקום רב בדאגותינו, אנו מצוּוים לומר שאם מפלגת העבודה תתבדה בענין שלנו, יהיה זה אסון גדול בשבילנו כיהודים, כציונים המבקשים פדות והצלה לשארית ישראל ובטחון לקיומו ועתידו של העם העברי, אך זאת תהיה גם תדהמה עצומה לאנושות כולה, על כל פנים לאותו החלק שבו המאמין עוד באיזו מידה שהיא ביציבותם של ערכין מוסריים ורואה בהם את המנוף לחלץ את העולם מתהליך השקיעה שהוא נטרף בו. אחרי הפצצה האטומית, יהיה הכחש הזה מכשיר שטני שני המבשר את חורבן העולם, את חורבנו המוסרי והאנושי. אם מפלגת העבודה תכזב כדרך שכיזבה ממשלת צ׳מברלין ומפלגות בוגדניות אחרות, אם היא תפר את נדרה ותפרוק היום את ההתחייבויות החגיגיות שקיבלה על עצמה אתמול – מה ישאר עוד בעולם אשר אפשר יהיה להאמין בו ולקוות לו?

אנו יודעים היטב כי אנגליה נתונה עתה בתסבוכת מדינית חמורה. הפוליטיקה העולמית מתבשלת עתה בתוך קלחת השטן, וריח הגפרית העולה ממנה אינו מבשר טובות לאנושות. בימים האפלים ביותר של מלחמת־העולם, היה להם לעמים הנדרסים ולאדם הנענה משען־בטחון גדול יותר משיש להם עתה בימי הנצחון המפוארים. אז, בימים ההם, גם כשחרדה הנפש להתפתחות הענינים ונראה היה כי ממלכת הזדון הולכת וגוברת, הולכת וכובשת בסערה מדינה אחרי מדינה ומדבירה תחת כפותיה הדורסות עם אחרי עם – היינו מתחזקים באמונה כי המדינות הכבירות שוחרות החופש, שהתייצבו במערכה במלוא אזינן הפיסי והרוחני, סופן להתגבר על העריצות ולהחזיר לעולם את שיווי־המשקל המוסרי. גם כשלא האמנו בכל אשר נכתב ב“צ׳רטר האטלנטי” ולכל אשר נאמר בפתגמי החופש והזכויות שהיו מלוים בהם את רעמי התותחים ואת זמזום המטוסים, נשאר מינימום ידוע של מצפון אנושי, הלוז שבשדרה, שאי־אפשר היה להעלות על הדעת כי יתנכרו לו. ואמנם באמונתנו בנצחון לא נתאכזבנו – אך האומנם נועדה לנו אכזבה כה מרה באמונתנו בשלום? האמנם יטילו העמים המנצחים, והעם הבריטי בתוכם, לתוך קלחת־שטן זו את כל ערכיהם האנושיים, את שארית יושרם, והמנצח והמנוּצח יהפכו לדייסא פגולה אחת של שרירות־לב אגואיסטית ובוגדנית?

לא יאומן!

אנו מקווים שבשעה האחרונה יתבדו כל השמועות המחרידות הללו על כוונת ממשלת הפועלים הסוציאליסטית כלפי הענין היהודי והציוני. אנו מקווים שישוב־הדעת יתגבר אצלה על הרוח הרעה של כחש, וממשלת הפועלים לא תתן שהמשרדים הקולוניאליים יכשילוה במבחנה הראשון, ויעטו עליה חרפה לדורות. אך אם יהיה, חלילה, כדבר הזה, אם יתאמתו השמועות הללו בדבר הכוונה להמשיך במדיניות של “הספר־הלבן”, בין אם בצורה מתוקנת או לא, אנו חייבים להודיע קבל העולם וקבל ממשלת הפועלים הבריטית, כי הישוב העברי בא״י והיהודים בעולם, לא יביטו בשקט כיצד שארית־הפליטה היהודית, שניצלה מן התופת של היטלר, הולכת וכלה לעיניהם בעולם ה“חופש”. אין לנו כוח רב, בדידותנו בעולם גדולה מאד, אבל את כל מעט הכוח שלנו ואת כל מעט הידידות שנוכל לגייס נטיל למערכה, שהיא המערכה על חיינו ועל עתידנו. בכל אשר לאל ידנו נערער את יסודותיו של “הספר הלבן” ונפר את מזימותיו להפקיר את שארית הפליטה היהודית, להשאיר אותנו במצב של מיעוט במולדתנו ההיסטורית ולמסור אותנו לשבטם ולחסדם של אלה אשר בחלקם היו שותפיו של היטלר בפועל ובחלקם היו והנם עדיין שותפיו בכוח. העליה היהודית לא״י לא תפסק גם כשיגזרו עליה גזירות חמוּרות ביותר. היהודים יפרצו בשארית כוחותיהם את השערים הסגורים למקלטם האחרון. אם כי גדול מאד החרון והזעף הממלאים את נפשנו – לא תוך מתיחות של יאוש נעשה זאת, אלא תוך מתיחות של אמונה בצדקת דרכנו ובסוף נצחונו של מאבקנו. לפיכך לא נלך בדרך של טרור. אנו מתעבים את הדרך הזאת ושוללים אותה עתה, כשם שתעבנוה ושללנוה כל הימים. אין זאת דרך של מלחמה מדינית. זוהי דרך של מיואשים, שאין עמה אמונה כל שהיא, אינה מוסרית, אינה פוריה ואינה מבשילה לעולם פירות קונסטרוקטיביים. מי שאינו מחפש את הדרך אל התוהו ובוהו כי אם את הדרך להחלץ מן התוהו ובהו, חייב עתה יותר אולי מאשר בכל זמן אחר לשקוד על כך שלא יעבטו את ארחותינו ע״י מכשולים פרובוקציוניים מבפנים. גם במאבק החמור הזה שאולי נצטרך לעמוד בו, אנו מצוּוים לשמור על התוכן הקונסטרוקטיבי של מלחמתנו המדינית. השיטה תהיה אולי אחרת משהיתה עד כה – אך האחריות לא תהיה ולא יכולה להיות אחרת.

תש"ו

---

מגילת הכזבון והבגידה

מאת

יצחק לופבן

ירדה עלינו המהלומה בתנופה ובהיקף שלא שערנו ולא יכולנו אפילו להעלות על דעתנו. גם רואי־השחורות שבנו מצאו בקרבם קורטוב של עידוד ותנחומין כי בכל זאת לא פסו אמונים ומפלגת העבודה אשר זה עתה עלתה ככוח שליט וקובע עתידות־עולם לא תתן שבצעדיה הראשונים יעטו עליה שליחיה ומנהיגיה בזיון מוסרי. ואעפי״כ טחנות הבגידה טחנו לאט ובחשאי, אך טחנו היטב ובכוונה גדולה. תעודת־קלון חדשה זו שהנחילה לנו ממשלת הפועלים הבריטית היא מלאכת־מחשבת שלא היה כמוה לזדון ולמזימה. אין זו גזירה בלבד ואין זה רק נסיון ליתן מחדש פירוש מסולף ומתכחש להתחייבויותיה של הממשלה הבריטית בהצהרת בלפור ובמנדט ולהתחייבויותיה של מפלגת העבודה האנגלית טרם שעלתה לשלטון, אלא זאת היא הסתערות ברוטלית, חסרת כל מצפון ונטולה כל מידה אנושית, לבקע את הציונות בבטנה, לעקור את הכל ולהמשיך בצורה מוסווית ו“מעודנת”, כביכול, באותו פתרון לשאלת היהודים, שהתחילו בו הנאצים, ולצערם של גויים רבים לא כילו אותו.

עתה מפיצה האבוקה השחורה של תעודה זו אור בלהות על אותה פרשה רבת הדמים והעינויים, שעברה על יהדות אירופה בשנות המלחמה האלו. אשר התפרץ פעם בפעם לתוך הכרתנו והרגשתנו (ואנו דחינו אותו אחורנית והנסנו אותו כאשר מניסים זבוב מטריד, מתוך שלא רצינו לשים תהלה בשארית האמונה שלנו באנושות) שהעולם הנאור לא עמד על דמנו מתוך אדישות ושוויון נפש סתם, אלא שחלק ממנו ראה בעין טובה שמלאכתו נעשית ע״י אחרים, וכי אבן־מעמסה אחת לפחות, הגורמת טרחות וטרדות בלתי נעימות כל כך לכל העמים, הולכת ומוסרת מעל הדרך ע״י היטלר – מוצא את אישורו בתוכנה וברוחה של תעודה זו. עד מעשי־ההשמדה של היטלר היה צורך לשמור על מידה כלשהי של התחשבות עם העולם היהודי. כל בגידה בהתחייבויות כלפיהם היתה זקוקה ללבוש של זהירות, להתחכמות אינטלקטואלית, לאמתלא, או לפחות ל“תרמית מתחסדת”. עתה אין צורך בשום דבר. מעט היהודים המעונים, השדודים והרצוצים שנשארו באירופה אינם מהווים שוב גורם שיש צורך להתחשב בו, בשעה שמדברים על “מדיניות גדולה”. אפשר לירוק בפניהם ישר, בגסות רוח, ללא טענה ומענה, לייסר אותם על חוצפתם הגזעית, להזהיר אותם לבל ינשאו את ראשם יתר על המידה ולא “יתפרצו לעמוד הראשונים בתור”¹, ושיקבלו בשקט ובהכרת־טובה את ה“חסד” שעושים עמם, שלא משסים בהם את כלבי־הדמים למען יקרעו את בשרם מעל עצמותיהם כפי שעשה היטלר, אלא “נוקטים בכל האמצעים לשפר את גורל האומללים”, כשמצד אחד נותנים להם לגווע מאחורי גדרות התיל שבמחנות ולהרצח בידי פורעים, ומצד השני מתנכלים ליטול מהם את שארית תקוותם להתעודד ולשוב לחיים מתוקנים ועצמאיים במולדתם.

כשבאים לנתח את תעודת הקלון הזאת, מתמלאה הנפש בחילה מוסרית. מן השורה הראשונה עד האחרונה בא האיזמל בחומר של רקבון ובאשה, שהוא ללא ספק פרי ההתנוונות הרוחנית שבה ניצחו המנוצחים הנאציים את מנצחיהם. לאחר דברי המרמה שבהתחלה, המכלילים את סבל היהודים בין סבלות “בני העמים השונים” שסבלו מרדיפות הנאצים, ולאחר מלים אחדות של הבעת “צער”, שאין בהן אף זיק אנושי אמיתי, בא הפסוק היחידי האמיתי כשלעצמו שבמגילת הכזבון הזאת: “הבעיה היהודית היא בעיה אנושית גדולה”. אך דרכי הפתרון שהמיניסטר הבריטי מציע לבעיה אנושית גדולה זו מעידים על כך, שהוא נקט בהגדרה זו תוך אותה כוונה שנקטו בה שונאי־ישראל מדורי דורות. אין זאת בעיה של עם העומס סבל ומצוקה על לא אוון בכפו; הנרדף, נלחץ, מושמד ונעקר באשר הוא גולה וזר ומיעוט בכל מקום, וכולם רואים אותו ככנופיה של מתחרים חרוצים ומחוצפים היורדים לחייהם של בני המולדת האמתיים, ולפיכך חייב העולם למצוא פתרון אנושי לבעיה גדולה זו. לא. לא כך. המלה “בעיה” באה כאן במקום “צרה”, כלומר היא צרה אנושית גדולה, לא לאותו העם שהיא פוקדת אותו, כי אם פגע רע לעמים האחרים, ויש צורך להפטר ממנו, לחסל אותו בכל דרך שהיא, אפילו בדרך בה יחוסלו היהודים עצמם.

כל כוח התנופה שבמגילה הזאת מכוון בשורה הראשונה לפוצץ את “האטום” היהודי, לפוצץ את היחידוּת ואת האחידוּת ההיסטורית והמדינית של “הבעיה האנושית הגדולה”, להפריד את שאלת הפליטים היהודיים משאלת ארץ־ישראל ואת שאלת ארץ־ישראל משאלת הציונות, להעמיד במרכז הדין־והדברים את ענינם של כמה עשרות אלפים אנשים אומללים, הנמצאים בין שאר קרבנות הנאצים, במחנות שבגרמניה, אשר צריך באיזה אופן שהוא לעזור להם כדרך שעוזרים ב“מקרים סוציאליים” אחרים, רבים מאוד, שנוצרו בעולם בעטיה של המלחמה הזאת. הנסיון הזה להציג מבחינה תיאוריטית את שאלת היהודים בצורה מוקטנת, מכווצת, מפוצצת ומרוסקת, חרוגה מכל מסגרת היסטורית; לא כעוול של דורות רבים שהעולם חייב בתיקונו, לא כגורל אומה שהגיעה עד התחום האחרון בדרך היסורין הארוכה שלה, שיד כל העמים היתה והויה בה לענותה, להשפילה, להעלותה על מוקדי־הלהבות שהם עורכים לה; לא כחזון, כמשא־נפש של עם בעל פּוטנציה רוחנית ותרבותית גדולה המתפרץ לחזור למקור מחצבתו; אפילו לא כטרגדיה, אפילו לא כאותה ה“טרגדיה” של לידיצה, זה הכפר הצ׳כי הקטן שלב העולם הנאור המה לו והוא רואה חובה וצדקה לעצמו להתנדב כדי לבנותו במשותף מחדש, אלא כאחד הנזקים הצדדיים שנגרם ע״י מי שהיה מהדס ושיבר כלים רבים בעולם ותוך כדי כך נפגעו גם פכים קטנים במשכנות ישראל – הנסיון הזה ליטול את היסוד המוסרי מתביעת היהודים לצדק, לחרות, לתקומה לאומית ולעצמאות, הוא הנסיון הציני והמרשיע ביותר המונח ביסודה של תעודה מדינית זו.

הציניזם הולך וגובר פי כמה, כשמחבר התעודה מעמיד פנים של יראת־שמים ומכריז, כאילו תוך חלחלה מוסרית, שלא, חס וחלילה, “אין אנו יכולים להסכים להשקפה האומרת שיש לגרש את היהודים מאירופה ושאין להרשות להם לחיות שוב בארצות אלו, חיים ללא הפלייה, ולתרום כמיטב יכולתם וכשרונם לשגשוגה ולתקומתה של אירופה”. אף כאן מנסה המיניסטר הבריטי לסלף באמצעים דיאלקטיים כוזבים שאלה הקיימת בשביל שרידי היהודים באירופה מבחינה אחרת לחלוטין. אין אנו יודעים עם מי מתוכח מר באֵווין, כשהוא מכריז “אין אנו יכולים להסכים להשקפה האומרת שיש לגרש את היהודים מאירופה” וכו'. ליהודים אין ולא היתה השקפה כזאת מעולם; זאת היא השקפתם הקלאסית של הגויים מאז ומתמיד. והם לא אמרו אלא עשו זאת. אין זה מן הענין להפליג עתה בהיסטוריה של הגירושים האלה שאף אנגליה לקחה בה פעם חלק נכבד. אילו היו מגרשים בעשר השנים האחרונות את היהודים מאירופה ומגלים אותם לארצות אחרות, היתה זאת צרה וצוקה, אך לא היותה טראגדיה כה איומה. אך בתקופה זו לא גרשו אותם אלא שחטו אותם, הכניסום לתאי־הגאזים ולכבשני השמדה, שלועם פתוח עדיין גם עתה, גם לאחר שמבחינה טכנית אולי ניתצו ונהרסו מנגנוני־הטבח הללו. השרידים המעטים שנשארו, אינם נפגעים בכבודם ובהרגשתם האנושית והלאומית רק ע״י כך שהעמים העמלקים הקמים עתה ל“תחיה” מזנבים בהם את הנחשלים, אלא בעיקר ע״י זה שאין הם מסוגלים לחיות יותר בבית הקברות הנרחב הזה של מיליונים אחים ואחיות, הורים וילדים שנרצחו לעיניהם; אין הם יכולים להתקיים בתוך האוירה הקודחת מסביבם משטמה ורשעות וחמת מרצחים; אין הם רוצים לקדש את עצמם לעקדה חדשה ולספק בגופותיהם ובגופות ילדיהם חומר למלאות בהם את מכוני־ההשמדה בבאות. לא, השקפת היהודים איננה זו שצריך לגרש אותם, אלא שהם מוכרחים לברוח מאירופה הרוצחת אותם, ועתידה, כנראה, עוד לקבל שכר על רצח זה. השקפתם היא שאין להם דרך אחרת אלא למלט את עצמם מן הגורל הנועד להם כמיעוט חסר כל כוח של הגנה עצמית יעילה ומופקר לכל שרירות־לב בארצות נכר. ולא בלבד מאירופה הפולנית, הגרמנית, הרומנית וכו׳ הם מוכרחים למלט את עצמם, אלא אפילו מאירופה זו שבה נושאים עוד היהודים את התוארים “לורד” או “סיר”, ואף מאמריקה זו ששם “החרות מפחד” קיימת בשביל כל העמים פרט ליהודים, כי על כּן מי שאינו מוכה בסנוורים אינו יכול להתעלם מן האותות המוכיחים שלאחר הכל מה שאפשר היה לגבי היהודים באירופה של היטלר “אפשר גם אצלנו”.

אך יותר משדואג המיניסטר הבריטי לקיומם של היהודים, הוא דואג, כנראה, “לתקומתה ולשגשוגה של אירופה” בכלל, שהיהודים חייבים לשם כך “לתרום כמיטב יכולתם וכשרונם”. כאן נוקט באֵווין, המיניסטר הסוציאליסטי, בתכסיסי הדוכסים מימי הבינים. לאחר ש“יהודיהם” חציים נשמדו וחציים גורשו, היו הדוכסים הדואגים לתקומתן ולשגשוגן של ארצותיהן מחזירים את השרידים הנפוצים ואף היו מקנים להם זכויות ואגרות חסות, למען “יתרמו כמיטב יכולתם” וכו׳. כשאנו מקשיבים לדברים הציניים הללו בתוך מגילת הקלון והבגידה הזאת, וכשאנו מצרפים לכך את אשר השמיע מר בווין במסיבת עתונאים, כי “מזלם הוא” של “מיליוני הערבים הנהנים מן הנצחון של בעלי הברית שהיטלר עשה את המשגה של גירוש היהודים והעמיד את יכולתם הגדולה לשרות בריטניה וארצות הברית”, אנו רואים כיצד הדברים משתלבים יפה עם נאומו ה“מזהיר” של הסניגור הבריטי במשפט לינבוּרג, אשר הכריז כי הנסיונות שעשו הנאצים ביהודים ובילדי היהודים, שהדביקו בהם מחלות איומות וניסו בהם את כוח פעולתם של כל מיני רעל ורצחו אותם בעינויים גדולים, תועלת גדולה תצמח מזה למדע העולם. ״מזל של גוי״! “מזל” גדול הוא, כנראה, להרגשת הצדק של מיניסטר סוציאליסטי בריטי, שהנאצים השמידו את היהודים, גירשו אותם, העמידו את כשרונם לשירות צרכי המלחמה של בנות הברית, הפכו את השרידים המעטים לבעיה של פליטים, אשר את שארית היכולת והכשרון שלהם יש להעמיד שוב לשירות אירופה – ובעית הנותרים תמצא כבר את פתרונה ע״י ועדה אנגלית־אמריקנית אשר לקצתם תתן רשות להכנס לא״י ואת קצתם תפזר על פני שבעה ימים, והמחנות בגרמניה יתרוקנו לבסוף, וחסל, אין יותר בעיה יהודית בעולם!

בזדון ובשרירות־לב מכריח אותנו מר בווין לחדש ויכוח שנתיישן כבר מזמן, אם שאלת היהודים היא שאלת פליטים שמטפלים בהם בדרך של charity, של צדקה וגמילת חסד, או שהיא בעיה היסטורית־לאומית ממדרגה ראשונה התובעת פתרון מדיני. הוא מעמיד פנים כאילו בשבילו זהו מושכל ראשון, שאין לערער עליו, שכל השאלה הזאת אינה אלא פרי התאריך האחרון, שהורתה ולידתה במלחמה הזאת. במכוון הוא מתעלם מן הציונות ככיסופי גאולה של עם, כמשא־נפש קדוש המלווה את היהודים בכל נדודי הגולה, כאידיאה נעלה שהעסיקה אפילו את דעת־הקהל המדינית באנגליה הנוצרית מימי קרומבל עד ימי יוסף צ׳מברליין, ובתנועה מדינית הקיימת מזה יובל שנים טרם היטלר, ובטרם יכול היה מישהו להעלות אפילו במחשבתו שה“קידמה” והציביליזציה של העולם עתידות להביא כליה על ששה מיליון יהודים תוך שתים־שלוש שנים וליצור בעיות כעין דאכאו וברגן־בלזן. הוא מתעלם מכך שעל כתובתה של תנועה מדינית זו ניתנה הצהרת בלפור, שבשמה ובזכותה קיבלה בריטניה מאת חבר הלאומים את המנדט על א״י. כל זה אינו קיים בשבילו, ומה שאירע בשנת 1917 מובא על ידו בחשבון לכל היותר כאחת ההתחייבויות המטרידות, המכונה בפיו “הטראגדיה של הצהרת בלפור”. הוא אינו מדבר אף מלה אחת על המפעל היהודי בא״י, על המפעל התרבותי והקולוניזטורי הגדול שחוללו היהודים בפינה זו שבארצות אסיה העזובות והשוממות השוכנות לחוף ים התיכון – דברים שלא התעלם מהם אפילו חברו־קודמו למעל בכהונת השלטון הסוציאליסטי בבריטניה, הלורד פּספילד. הוא אינו מרמז אף רמז כלשהו על חלקו של הישוב היהודי, הציוני, בא״י במאמץ המלחמתי של בריטניה במלחמה הזאת, על ההתנדבות היהודית המפוארת, על המשען היהודי בימים הקשים ביותר שבמלחמה, על אנשי ה“קוֹמנדוֹ” היהודיים, על הקרבנות המרובים, מרובים באופן יחסי, של בחורים ובחורות מא״י אשר העמידו את עצמם מרצונם החפשי להיות מורי־דרך לצבא הבריטי בתוך סביבה נאצית עויינת שבארצות השכנות, לשמש כצנחנים, שלמען הנצחון של צבא הברית ששו ללכת לקראת המות הבטוח כמעט, וקיבלו על עצמם עינויים שאין לתאר מידי הנאצים.

כל זה אינו קיים בשביל מיסטר בווין הסוציאליסט, אשר עלה לגדולה ושאל מן הגדולה בשורה הראשונה את אדרת הארוֹגנציה שהוא מתהדר בה. כמו קרנף משתולל הנכנס לתוך חנות של כלי חרסינה, הוא פרץ לעולם ההרגשות של העם היהודי, והוא דורס, רומס ומנפץ הכל לרסיסים, ללא חמלה. המסקנות של גישה גסה כזו ברורות מראש. מכיוון שעצם הענין הופקע מתוך המסגרת ההיסטורית, המוסרית וההתחייבות המדינית המפורשת, הוא הופך ממילא לדבר של מה־בכך אשר אפשר לתלות בו בוקי סריקי של “שיקולים” שונים, לא רק של “צדק ואנושיות”, “אלא גם שיקולי ידידות בין לאומית ושלום בעולם”, ואפשר ללא כל בושה לחזור מחדש על ההנמקה הכוזבת שחוגים אנטי־ציוניים מבין הפקידות הקולוניאלית משתמשים בה זה עשרים ושמונה שנים, והיא כבר נתבדתה חזור והתבדה במבחן המציאות.

בין “הספר הלבן” של לורד פספילד, אשר הכריז בשעתו באופן החגיגי ביותר שהנה כבר נתמלאה הסאה וא״י אינה מסוגלת לקלוט יותר יהודים, לבין הספר השחור של מר באֵווין המכריז בבטחה שא״י אינה יכולה “כשלעצמה” לפתור אפילו את בעית הפליטים שבמחנות בגרמניה, בין שני הספרים האלה נכנסו לארץ כארבע מאות וחמשים אלף יהודים נוספים, ואין איש רציני אשר יעיז לומר, ולהוכיח את דבריו, שכושר הקליטה של הארץ נצטמצם ע״י כך. להיפך, הכל יודעים והכל רואים בעליל שכושר הקליטה גדל, שהוא הולך וגדל עם גידולה של העליה היהודית, לא בדרך נס, אלא בדרך הטבעית והריאליסטית ביותר, בדרך פיתוחה ההתיישבותי והכלכלי, בדרך הפיכת השממה שבה למקור מחיה ולכוח קליטה להמוני אנשים חדשים. עתה ישנן עדויות מהימנות של גדולי המדע בפיתוח־ארצות, עדויות של אנשים לא־יהודים אך מוסמכים וידועי שם, שאפשר להביא את א״י ע״י מפעלי פיתוח לידי קליטת מיליונים נוספים של יהודים. אך כפי הנראה לא ראה מחבר התעודה החדשה בארגומנטאציה זו של חוסר כוח־קליטה אלא אמתלא צדדית. האמתלא העיקרית שהועמדה במרכז, היא בנימוק המדיני: התחייבויות כפולות, חשש של מהומות, הפחד מפני העולם הערבי ומפני “תשעים מיליון בני דתם בהודו”. אף אמתלא זו אינה חדשה, רבים השתמשו בה לפני בווין, אך כשהיא מוצגת עתה בסמיכות מקום לפצצה האטומית, נופל עליה אור־חוזר חמור ומאיים, כאילו כל שלומו וכל טובתו של העולם כרוכים בה. כמובן, לא קשה היה ביותר למיניסטריון החוץ של עידן ולפקידים הקולוניאליים מסוגם של ספירס ומק־מייכל להפוך את הציונות לכליא ברק כלפי העולם הערבי. עתה הולך ומתברר יותר ויותר שכל עצם “הליגה” הערבית לא הוקמה ע״י השגרירים הבריטיים אלא למטרה זו בלבד, והציונות הושלכה לפניה כדרך שמשליכים איזה חפץ מן העגלה, להסיח את דעתם מן האובייקט שהם דולקים אחריו. איננו רוצים לדון כאן על המידה המוסרית שבדבר, כאשר במקום להיאבק בדרך גברית יעילה משליכים לפניהם לא חפץ סתם, כי אם ילד קטן, גורל של עם חלש ומעונה. אף על התוצאות של האסטרטגיה הנפסדת הזאת לא נדון. ברור לעולם כולו שהקרבן הזה גם לא יֵרצה, וכי בבעיות המסוכסכות של המזרח התיכון יכולה מדינת היהודים בא״י למלאות תפקיד מייצב יותר חשוב מאשר האימפּרוביזציה הסכסכנית של הפקידות הקולוניאלית, היונקת את ההשראה שלה מן השיגרא של המאה הי״ט. אבל משונה הוא הדבר, כשמיניסטר החוץ בווין מעלה ברתת את דבר 90 המיליונים של מוסלמי הודו בקשר לענין זה, כאילו השאלה החמורה ביותר המעסיקה את בריטניה בהודו אינה שאלת פקיסטן ולא היחסים בין ההודים והמוסלמים שם, ואף לא היחסים שבין ההודים והבריטים, אלא ענין ארץ־ישראל, אשר, כדבריו הנכונים של בן־גוריון, ספק הוא אם אפילו אחד ממאת אלפים הודים מוסלמים שמעו את שם הארץ הזאת ויודעים באיזו פינה בעולם היא שוכנת.

אין זה אלא אחד מלהטי המרמה, להעלות דחליל לפני עיניו של האדם הפשוט באנגליה ובאמריקה, ולהשיא אותו להאמין שאמנם ענין הציונות מעמיד בסכנה את האימפּריה הבריטית, ולנסות להצדיק ע״י כך את מעשה הבגידה והפרת ההבטחות מצד מפלגת העבודה. כשהאימפּריה בסכנה, יתגייס, כמובן, כל אנגלי נאמן וכל ידיד האנגלים כדי להדפה…

אין צורך לדוש כאן בפרטי הדברים. לא נעמוד על מכסת ה״חסד״ של 1500 סרטיפיקטים שבווין מבטיח לתת ליהודים, לאחר שהערבים יסכימו לכך. לא נבוא להוסיף ולתאר כאן את הידוע לנו ואת הידוע היטב גם לממשלה האנגלית, שפירושו של דבר הוא הפקרת רבבות אנשים שנותרו מהשמדת היטלר, לכליה, ומעשה־אונס כלפי רבבות יהודים אחרים “למען לא ידגישו יתר על המידה את מעמדם הגזעי”, ויחזרו וילקטו את בהונות רגליהם וידיהם מתחת לשולחנות אויביהם ומרצחיהם. אף לא נרבה דברים על ועדת החקירה האנגלית־אמריקנית החדשה, על תפקידיה ותחומי סמכותה. המוסדות הראשיים של התנועה הציונית ידונו בדבר ויקבעו את יחסם לועדה זו. אנו רשאים רק להגיד מראש שהננו מלאי ספקות לגבי אינסטיטוציה זו. זאת היא כברה ששואבים בה מים והיא אינה מתמלאה לעולם. כל העומד לחקירה כבר נחקר, פעם, פעמיים, שלוש פעמים ויותר – והדבר העיקרי: רצונו של העם העברי לקבץ את נדחיו ולחיות חיי חרות במולדתו, אינו יכול להיות ענין לחקירה מן החוץ, זהו יעוד היסטורי ששום איש אינו יכול לדון עליו ולהעריך אותו, פרט לעם היהודי עצמו. מלבד זה, כל ועדות החקירה שבאו לארץ לטפל בבעיה זו, לא תרמו עד עתה תרומה כלשהי לפתרונה. הנסיון מלמדנו, שבמידה שהועדות הללו עשו את רצון שולחיהן והוסיפו תוקף ואישור לאותה נרגנות שמשרדים ממשלתיים מסויימים היו מעוניינים לתת לה מהלכים, שולבו חקירותיהן ומסקנותיהן כתעודות מוסמכות לתוך מסכת המדיניות הרשמית. לעומת זאת, ועדת פיל, למשל, זו הועדה המלכותית, שמבחינת חקירותיה וחדירתה לענין היתה הועדה הרצינית והמוסמכת ביותר, מכיוון שלא עשתה את רצון שולחיה וסיכומיה עמדו בסתירה לשיגרה המדינית – היא וספרה היסודי ומסקנותיה נפלו מתחת לשולחן ונתכסו במשאון של כחש עד כדי כך, שאיש מן המדינאים והדוברים הרשמיים אינם מסתמכים עליהם. כי על כן היה בדו״ח של ועדה זו לא תכנית חלוקה בלבד שבה קיימים חילוקי דעות, כי אם גם הגדרה משפטית ברורה של הצהרת בלפור, תוכנה וכוונתה, הגדרה הסותרת לחלוטין את פירושיהם המסולפים של משרדי המושבות והמיניסטריונים לעניני חוץ, הן של השמרנים והן של הפועלים.

ואעפי״כ, אף־על־פי שעל גבי התעודה הזאת מרפרפת כאילו בבואתה של אותה הכתובת המתנוססת על שערי התופת של דאנטה: ״כל הנכנסים לכאן, התיאשו מכל תקוה!״ – אין אנו מתיאשים מן האפשרות להמשיך במאבקנו המדיני. על אף הקופה של מזימות התלויה בהודעתו של המיניסטר הבריטי, מפקיעה הודעה זו את הבעיה המדינית של א״י, מבחינה עקרונית, אם כי לא מבחינה מעשית, מן הסטאטוס שנקבע בספר הלבן משנת 1930, ומעמידה את הבעיה הזאת לבחינה חדשה ע״י הועדה האנגלית־האמריקנית. ע״י כך נוצר ללא כל ספק מצב מדיני חדש, שהוא אמנם חמור מאוד בגלל הפריו־דיקציה שבהנמקה אשר בה מלווה המיניסטר הבריטי את יצירת הועדה, אך מבחינת עצם יצירתה ומבחינת תחומי הסמכות שנקבעו לה, משאיר מצב מדיני חדש זה שטח רחב למדי בשבילנו לגיוס כוחות לשם מאבק נוסף ומחודש על עתידה של א״י ועל תקומתו של העם העברי.

ואנו נאָבק. נאבק באנגליה, נאבק באמריקה, נאבק בארץ־ישראל. נאבק בשורה הראשונה על העיקר, על האחידות ההיסטורית של התנועה הציונית והעם היהודי, על האחידות ההיסטורית של העם היהודי וארץ־ישראל, על תוכנה המדיני של שאלת היהודים, ולא ניתן לסלף את עניננו, כאילו היתה זאת “בעיה שנוצרה ע״י התוקפנות הנאצית”׳, שאלה של פליטים, ענין של חסד וצדקה כלפי רבבות אחדות של אנשים מסכנים בלבד. אנו נאבק ונעשה את כל אשר לאל ידנו להפר את המזימה האומרת להפריד בין הציונות לבין בעית היהודים, ובינה לבין ארץ־ישראל. אנו נאבק על קיבוץ נדחי ישראל מן המחנות שבגרמניה, מן הארצות הפורעות בהם באירופה, באסיה ובאפריקה היום, ומן הארצות העתידות לפרוע בהם מחר. אנו נאבק על חופש העליה היהודית לא״י, על חופש ההתיישבות היהודית בא״י ועל עצמאות העם העברי במולדתו. אנו נאבק עם מגילת הכזבון והבגידה הזאת בכל נפשנו ומאודנו. אבל נאבק בכבוד, תוך הכרה עצמית, הערכה נכונה של כוחנו, השימוש הנכון בו, ותוך אחריות ציונית חמורה.

תש״ו

---

עובדה מדינית רצינית

מאת

יצחק לופבן

הועד הפועל הציוני המצומצם מסר את ההחלטה האחרונה בדבר הופעתה של הסוכנות היהודית לפני ועדת־החקירה האנגלו־אמריקנית בענין א״י, לסמכותה של הנהלת הסוכנות הוא עשה זאת לא משום שלא היה ביכולתו להכריע בשאלה זו שדן בה דיון ממצה, אלא משום שרצה להשהות את ההחלטה עד שיתבררו יותר כוונותיה ודרכי פעולתה של הועדה, אשר פרסום שמות חבריה, שנתמנו משני הצדדים, והתכונות הנעשות להתחלת עבודתה, קובעים ללא ספק עובדה מדינית שאנו מצוּוים להתייחס אליהם ברצינות רבה.

אילו היו שואלים אותנו מראש אם יש צורך בועדה כזאת ואם אנו מעוניינים בה, היינו עונים ללא כל ספק בשלילה. ספק אם ישנה בעולם איזו ארץ שהיא שועדות־חקירה רבות כל כך טיפלו בה כמו א״י. מדי פעם בפעם כשמישהו באדמיניסטראציה הא״יית או במשרד המושבות הבריטי היה מעוניין לרופף במעט או בהרבה את החוקה היסודית של הארץ הזאת אשר הונחה בהצהרת בלפור ובמנדט של חבר הלאומים, היו פורצות בדרך מיסתורית פרעות או “מהומות”, ששימשו כרגיל הקדמה לועדת־חקירה ול“ספרים לבנים”. אך מפקידה לפקידה נתברר יותר ויותר, שאותם הדברים שנתכוונו להוכיח ע״י ועדות־החקירה השונות, שא״י צרה מהכיל, שמעליה והתיישבות יהודית צפויה סכנת עקירה ודחיקה לתושבי הארץ הערביים – אין להם כל שחר. החל מועדת הייקראפט בשנת 1921 וגמור בועדת ווּדהד, האחרונה בועדות לפני פרוץ המלחמה, נתבדו לחלוטין כל המסקנות והנבואות שהעלו החוקרים והבולשים הללו. פרט לאותם החלקים בדו״ח של הועדה המלכותית בראשותו של פיל, שהעריכו באופן אובייקטיבי את כוחו ואת ערכו של המפעל הציוני והגדירו נכונה את כוונת הצהרת בלפור והמנדט, טפחה המציאות הארץ־ישראלית על פני כל הניתוחים והפרוגנוזות, אשר נכללו בדינים־וחשבונות השונים של הועדות הללו, ושעל אף כחשם ושרירותם הגלויים נהפכו לתעודות מוסמכות, שהיו מכוונות כל השנים את המדיניות המעשית של האדמיניסטרציה הארץ־ישראלית, ועליהן נסתמך גם הספר הלבן של שנת 1939.

לעומת זאת מוכיחה המציאות הארץ־ישראלית הוכחה ניצחת, שהעדות היהודית לפני כל הועדות, אשר נגנזה ונתכסתה בשפעת העלים הבלים של הגדרות מסולפות וכוונות־רעות, היא היחידה האמיתית והיציבה בכל נפתולי החקירות הללו. המפעל הקונסטרוקטיבי הגדול של היהודים בא״י הוכיח, שהגישה הסטטיסטית והתיאורטית, שהיא בלבד יכולה להיות נחלת ועדה שאינה משוחדת מראש מבחינה מדינית, מחטיאה לחלוטין את המטרה נוכח הכוחות הדינמיים של עם המסתער ע״י רצונו ההיסטורי לחרוּת והנדחף ע״י גורלו ההיסטורי לאחיזת מולדת. המפעל הזה הוכיח את כוח־הקליטה הגמיש של הארץ הזאת הנוצר ע״י העליה היהודית. הוא הפך את הפתגם המיתי הישן על א״י, שהיא דומה לעורו של צבי, שבזמן שיהודים יושבים עליה היא מתרווחת ובזמן שאין יושבים עליה היא מתכווצת – לעובדת חיים, המפגינה את עצמה באותות ומופתים חותכים יום יום ושעה שעה. במידה שגדלות העליה היהודית וההתיישבות היהודית, לא בלבד שלא נעשה המקום צר בשביל התושבים הערביים הנמצאים בארץ, אלא להיפך רווחתם הולכת וגדלה. מישוב ערבי דל ומדולדל, עני ומוּכה חליים רעים, נתפתח, בעקבות המפעל היהודי, ישוב ערבי ההולך ומבריא, מתעשר ומתרבה במידה שאין דוגמה לה בכל הארצות השכנות. בשום ארץ מהארצות הערביות השכנות אינה קיימת רמת־חיים כזו הקיימת אצל הפלח והפועל הערבי בא״י, ואינו קיים שכר עבודה כזה שהפועל הערבי הפשוט ביותר מקבל אותו כאן.

זה הוּכח – ולא הפטפוט בדבר “עקורים” ערביים וע״ד דחיקת רגליהם, הממלא את אלפי דפי הקטרוג בדינים וחשבונות של הועדות השונות. הוכח גם – והוכחה זו אף מלוּוה עדות מדעית וסטטיסטית מוסמכת – שא״י יכולה לקלוט מיליונים יהודים נוספים ללא כל חשש להצר את שטח המחיה של מישהו. והוכח עוד דבר, והוא בשבילנו עיקר העיקרים. הוּכח שסאת הגורל של הגולה היהודית הולכת ומתמלאה בתקופה זו. או שישמדו היהודים כליל מתחת שמי־הרקיע, או שירפאו את שבריהם ויקומו לתחיה במולדתם. אותה עדות־לישראל שמסר ד״ר ווייצמן בשנת 1937 לפני הועדה המלכותית של פּיל כי “ששה מיליון יהודים באירופה נמצאים בתוך מלכודת מוות”, נתאמתה לדאבוננו בצורה הטראגית ביותר. עתה אינם כבר ששת המיליונים האלה ב“מלכודת מוות”. הם אינם בכלל. הם לאחר הכל. משטר הנאצים בילע וכילה, ומשטרי־“החרות” השקיטו את מצפונם בקימה חגיגית ובעמידת־דום. אך לא זה בלבד שלא עשו מאומה להצילם, אלא חסמו את הדרך בפני אלה שניסו ויכלו למלט את עצמם. אבל במלכודת־מוות נמצאים עתה מיליוני היהודים הנותרים, ולא רק אלה שבאירופה, המתענים במחנות ההסגר ובארצות ה“משוחררות”, אלא אף אלה השרויים, כביכול, בשלוה בארצות החופש, ומקשים את לבם מהבין ועוצמים את עיניהם מראות את גורל יהודי גרמניה ויהודי אירופה האחרים, המהלך באופל העתים הללו על פני כדור הארץ כולו.

לא. לא היה כל צורך אובייקטיבי בועדה זו. הכל ברור ומבורר. הכל ברור בארץ־ישראל והכל ברור במשכנות ישראל בגולה. אי־אפשר לתאר כלל שאנשי־המדינה העומדים כיום ליד הגה השלטון הם קטני־מוחין כאלה, שהם זקוקים לטלסקוֹפּ כדי לראות את הדבר הקרוב ביותר לעיניהם ולמיקרוסקוֹפּ כדי לבדוק את הפיל. ונכונה מאד הערתו של “ניו־יורק הרולד טריביון” כי “נחוצה פעולה מדינית נבונה ולא חקירות חדשות”. בתוך התהליך האחרון של הסתבכות המדיניות הארץ־ישראלית, היתה רק הברקה יחידה של התבונה והגישה הישרה, שהועמה אחרי־כן בכוחם של קסמים דיפלומטיים. הנשיא טרומן, כששמע מפי האיש הנאמן עליו על מצבם ועל רצונם של יהודי המחנות בגרמניה, הסיק מיד את המסקנה הפשוטה וההגיונית ופנה לראש־הממשלה הבריטית בעצה ובתביעה להעלות מיד מאה אלף יהודים לארץ־ישראל, כפעולה ראשונה, לפני כל דיון והתעמקות בבעייה המדינית והמוסרית של הציונות. אבל הממשלה הבריטית הקימה מיד מחסום של עשן בפני תביעה זו. בזמן אחר אולי היו פורצות מהומות ערביות נגד היהודים בארץ, כדי “להוכיח” שאין אפשרות למלא את התביעה. הפעם הסתפקו בביוּם מלאכותי של מצב־רוח של פרעות, כדי להכתיר אותו לאחר מכן בהודעת בווין, אשר על ברכיו נולדה לבסוף ועדת ־החקירה החדשה.

אנו חייבים להודות כי יש עמנו חשד, שכוונת יוזמיה ומחולליה של הועדה הזאת איננה לפענח את הנעלם, אלא להעלים את המפענח והגלוי, ע״י פרוצדורה של דחיה וחקירה וע״י העלאתם מחדש של דחלילים פוליטיים וטכניים, שהמציאות הכזיבה אותם מזמן, אבל חכמי־מדינה ממולחים אינם מתיאשים מלנסות את כוח השפעתם, חזור ושוב בכל קונסטלציה חדשה. אנו משערים, כי אין זאת יזמה משותפת של אנגליה ואמריקה. היוזמים הם משרד החוץ ומשרד המושבות הבריטי, ואמריקה נתפתתה להשתתף בועדה זו, ע״י הערמה דיפלומטית. ציוני אמריקה מגדירים את זה בצורה גרוטסקית ביותר ש“הנשיא טרומן נלכד ברשת המזימה שפרש לו באֵווין”. אבל עם כל שלילתנו את הצורך בועדה הזאת, ועם כל החשדות שלנו בכוונות יוזמיה, הננו חייבים לראות את דבר הקמתה כעובדה מדינית רצינית וכשדה־מערכה חדש למאבקנו המדיני בתקופה זו, ואנו מצוּוים להתכונן לקראתו במלוא הכלים שלנו, כדי להלחם על זכויותינו המדיניות על צדקת תביעותיה של הציונות.

אלה המייעצים לנו להחרים את הועדה, ודאי שזעם פנימי והתמרמרות צודקת משיאים אותם לעצה זו, אך היא משוללת כל הגיון פוליטי. החרם היה פעם נשק שכיח מאד אצל היהודים ביחסים הדתיים מבפנים, ואף אז הוא גרם יותר נזקים לאומה מאשר תועלת. כלפי־חוץ לא היה החרם נשק יעיל אפילו בידי אומות גדולות, ועל אחת כמה וכמה בידי אומה שבורה וקצרת־יד כמונו. אין אנו רשאים להזניח או להפקיר שום הזדמנות המזדמנת לנו להיאבק על עניננו. גם בשעה שהננו בטוחים מלכתחילה שההכרעה במערכה פוליטית זו או אחרת תיפול נגדנו, איננו פטורים לעמוד בה משום שעצם העמידה במערכה נוטל לא במעט את כוחה של ההכרעה השלילית. המערכות שעמדנו בהן עד עתה, גם כשסופן היה שלילי בשבילנו נזקן המדיני עלול היה להיות ללא ספק פי כמה גדול יותר, אילו לא עמדנו בהן, באשר מפני ה“ברוגז” שלנו איש לא היה נבהל ואיש לא היה משלם מאומה, ואי־היאבקותנו היתה מתפרשת, בתמימות או בזדון־לב, כאילו ברחנו מן המערכה משום שקצרה ידנו להוכיח את צדקתנו.

במידה שאנו זכאים לחשוב שרעיון הועדה בא מתוך דעה מדינית משוחדת מראש – אין לנו יסוד להניח שהועדה החדשה עצמה משוחדת מבחינה מדינית. על כל פנים אין אנו יכולים לחשוד בכך את החלק האמריקני שבה. השתתפותה של אמריקה בועדה איננה מקנה אמנם כל בטחון שהיא תפסוק הלכות לטובתנו, אך היא מפקיעה במידה רבה את הועדה כגוף שלם מהשפעת הפקידות הקולוניאלית הבריטית, ופותחת לפנינו שנסה להיאבקות יעילה יותר מאשר אילו הועמדנו בתקופה זו לבדנו פנים אל פנים עם המסורת הנרגנית של אותה פקידות. על כל פנים אין לנו כל ברירה אחרת. כאשר אמרנו שאנו נלחם “בכל הדרכים” בספר־הלבן ובהודעת באֵווין, על עליה יהודית חפשית ועל עצמאות לאומית בארץ, ראינו תמיד את אחת הדרכים הראשיות במאבק על פני הזירה המדינית הבין־לאומית, בגיוס כל כוחות ההשפעה וכל כוחות ההוכחה שלנו, כדי להזים עלילות, להדוף מזימות ולחשוף לעיני דעת הקהל בעולם ולעיני מדינאי־העולם את צדקת מפעלנו, את הזכות ההיסטורית ואת ההכרח האובייקטיבי שבשאיפת הציונות ותכניותיה. והועדה הזאת, בין אם נחוצה ובין אם לא, היא כיום הבמה הבין לאומית היחידה שאנו יכולים להופיע עליה כדי לגולל את טענותינו ולהלחם למען עניננו. הסתלקות מלהשתמש בבמה זו, פירושה להפקיר אותה לכוחות האויבים שלנו, ולהתנחם בדלוּת־הגאה של “כבוד לאומי” מדומה, שלאמיתו של דבר אין עמו לא כבוד ולא תקוה לשכר לאומי כלשהו.

תש" ו

---

בזעפו של עולם

מאת

יצחק לופבן

ביום פרוס שנת האזרחים החדשה, נדפסה על דפי “דבר” קריקטורה המתארת ילד קטון, המציץ בעינים נבהלות מאחורי הדלת הפתוחה למחצה אל חללה של שנת 1946 — ושואל: “האין עוצר?”. מחבר הקריקטורה התכוון בעיקר לרמוז על התרחשות הימים האחרונים בירושלים ובתל־אביב וסביבותיה, על “משלחת העונשין” שבאה על הישוב היהודי בצורת עוצר ומאסרים וחיפושים, מטרידים ומעליבים; אבל יש בו בשרטוט ארעי זה לרמוז גם על משהו כולל יותר מהרגשת התקופה האומללה הזאת בעולם כולו, ובשורה הראשונה בעולם היהודי. איש לא פילל, ששנת השלום הראשונה אחרי הטבח, ההרס והיסורים שלא היו כמותם בתולדות התרבות האנושית, תפרוס בחופת עננים כה שחורים וכה רבי־אימים. בעוד השתוללה המלחמה בעולם, נוצרה הרגשה שזאת היא מלחמת האור והחושך, ומכיוון שאנו נושאים מורשה של אמונה בנצחון הסופי של האור על החושך, של הצדק והמוסר על הרשעה והברבריות, לא יכול היה גם כוח הדמיון הפסימיסטי ביותר לשוות לנגדנו את הדמות הנעווה והקודרת של המציאות, כפי שנתגלתה בתקופה זו.

דומה, שסערת־חימה וסופת־זעף מטלטלות את העולם ומאיימות להפוך את הכל לתוהו ובוהו. הכל נושם ונושף וזועף ומעלה קצף. זועפים המנוּצחים על שהפסידו את המלחמה וזועפים המנצחים על שהפסידו את השלום, קודם כל את השלום הפנימי, את שיווי־המשקל הנפשי, את היכולת להחלץ מן המבוכה שהוכנסו לתוכה בעצם ידיהם ע״י תחבולות המלחמה הגדולות והנפלאות, שבהן הכריעו את האויב. החרטה והנוחם־המוסרי אשר במוצאי מלחמת העולם הקודמת השרו, לזמן קצר לפחות, מעין רגש של סליחה וחסד על העולם, נעדרים הפעם לחלוטין. נשתכחה אפילו הלשון שהיתה משמשת פעם ביטוי של נימוסין אנושיים, גם בשעה שתוכה לא היה כברה. מה שהיה נראה בעינינו לפעמים כקליפה חיצונית של התחסדות, נהפך בתקופה זו למקור של געגועים, לאידיאל רחוק שגז ואיננו. כי על כן אגרוף הברזל העטוף עטיפה של שיראין, פגיעתו בכל זאת פחות חמורה מאשר זה הגס והמחוספס, הדש את הבשר ואת הנפש ללא מעצור וללא כל מידה של בוּשה.

אנו, היהודים, הנוטלים תמיד תשעה מעשרת הקבים של כל פורענות היורדת על העולם, נוטלים גם הפעם תשע מבין עשר המידות של הזעף הזה. במה אשמנו? במה אשמנו לעצמנו אנו יודעים, אך במה אשמנו לעולם? האויב המשותף של התרבות האנושית עשה בנו שמות במידה שלא עשה בשום עם. מיליונים מאתנו נרמסו והומתו בכל המיתות המשונות. הנשארים לפליטה משרכים את דרכם כצללים על פני נתיבות עולמם החרב והשומם, העמלקים שבכל העמים מזנבים בהם את כל הנחשלים, אלה בפרעות בלתי אמצעיות ואלה בתכונה גדולה לפרעות לעתיד לבוא. ואנו הרי עמדנו במערכות המלחמה הזאת שכם אל שכם עם כל המתקוממים נגד ממלכות הזדון של הנאציזם והפאשיזם. מאות אלפים (יש אומדים את מספרם במיליון ומעלה) של יהודים שרתו באמונה ובמסירות נפש בכל צבאות עמי הברית; הפועלים היהודים בכל העולם נרתמו למאמץ המלחמתי; הכוחות האינטלקטואליים של היהודים — ידם רב להם בכל ההמצאות והתחבולות שהכריעו את הכף והביאו לבסוף את הנצחון על העריצות. ולמה ניתך עלינו הזעף הזה כברד של אבני אלגביש?

צאו וראו מה אירע לנו כאן בארץ. הננו כאן כשש מאות אלף יהודים. העם המוכה, הנפוץ והמנופץ במשך דורות רבים, התחיל מתקבץ מחדש על אדמת מולדתו. לא באנו הנה כשודדי לילה, כי אם בזכות, בזכות היסטורית ובזכות משפטית. לא באנו לרשת עמל זרים וקנין זרים, הבאנו הנה את עמל היהודים, את עמל כפינו, את הוננו ואת אוננו הגופני והרוחני. מצאנו את הארץ שממה ושוממה; העמים שכבשוה מידינו או שפשטו עליה אחרי כן, מצצו את לשדה, זרעו בה את כל מדוי מצרים והפכוה לארץ אוכלת יושביהּ. והנה נגענו בה, וחסד נעוריה החל להתגלות מחדש. לשום עם ולשום כובש זר לא נענתה הארץ הזאת, לא לרומאים המערביים ולא לרומאים המזרחיים, לא לערבים, לא לנוסעי הצלב הנוצרים, ולא לתורכים ולא למצרים, כי אם לחלוץ העברי שהתחיל לנטוע בה ציביליזציה חדשה ולהצמיח מתוכה תרבות חדשה, שסיקל אבניה, ייבש את ביצותיה, חשף את מקורות מימיה, בנה כפרים וערים, הקים חרושת, החיה את לשונה ואת תרבותה העתיקה, הסיר מעליה את בגדי אלמנותה ושיווה לה פנים רעננים וצוהלים לקראת יעודה ועתידה: להחזיר אל חיקה את בניה האובדים. במה אשמנו לה לארץ הזאת? האם הריעונו לה או היטבנו לה? במה אשמנו לעם, ששלטונו המדיני פרוש עליה? האם הצרנו את גבולותיו או הרחבנו אותם? האם ערערנו את שלומו ואת בטחונו או ביצרנו אותם? ולמה הזעף הזה, הניתך עלינו ע״י נגידיו ושליחיו ועושי דברו?

זעף זעף, זעף — מכל עבר ומכל פינה. זעף ההודעה של מיניסטר החוץ הבריטי; זעפו של החרם הערבי על התוצרת העברית, שאף הוא כנראה, אינו אלא פרי זעפם של שליחים קולוניאליים, המומחים מאד לסכסך עמים בעמים. זעפו של עוצר רע, שהפך את ירושלים העברית למעלה משבוע ימים כאילו למאורה של פושעים, ואנשיה נאסרו ונעצרו ונחקרו לאלפים מדי יום ביומו, ובתי־כנסיותיה נבלשו בצורה מעליבה ומרגיזה. זעפם של עתונים, של כמרים, הגמונים ופרשנים מדיניים, המשתדלים ליצור אטמוספירה של איבה והשפלה מסביב לענין היהודי והציוני, אם בקשר לועדת־החקירה האנגלו־אמריקאית או בלי קשר אליה.

בימים האחרונים ביותר הדביקנו זעף זה בצורה מיוחדת במינה באמצעותו של אדם, העומד בראש מוסד בין־לאומי, שמטרתו להשביח במקצת את זעפו של עולם, את זעף התוצאות של המלחמה שעברה, ולהקל את הסבל שהומט בעטיה על מיליוני אנשים. הגנרל מורגאן, מנהל אונרר״א בגרמניה, לא היה בודאי מסיח לפי תומו בספרו לעתונאים על ה“ארגון החשאי” של היהודים לברוח מאירופה, כשהם בריאים ושלמים וכיסיהם מלאים כסף, ללא כל סיבה אחרת אלא מתוך רצון לכבוש את העולם, “להיות כוח עולמִי”. נראה, שמישהו השיא אותו למלא שליחוּת אומללה זו. ולא קשה לנחש את הכוונה שבדבר: הנה מתחילה ועדת החקירה האנגלו־אמריקנית בעבודתה. התחלה זו עומדת מצד אחד בסימן המדיני של החלטות הקונגרס האמריקני, ומצד שני בסימן העובדתי של נהירת יהודים בלתי פוסקת מארצות אירופה המזרחית אל נקודות ריכוז, המקרבות אותם לשבילי העליה לארץ־ישראל. וגדולה הסכנה, כגודל הסכנה של הפצצה האטומית, ומן ההכרח ליצור אמצעי התגוננות מפני סכנה זו, ואין לך אמצעי טוב מזה מאשר להפריך את עצם הענין של סבלות היהודים, של רצון היהודים לעליה, ולהכניס ללבותיהם של העמים, הפתוחים תמיד לחשדות ולקטרוגים על אומתנו, כי כל זה אינו אלא ערמה בדרך השתלטות היהודים על העולם.

זמירות ישנות! ימיהן כימי שנאת עולם לעם עולם. כשגלשה פעם סאת ההתעללות באומה המושפלת הזאת על גדותיה, הטיחה היא כלפי בת־בבל השודדה קללה נמרצת, שלא היה כמוה לגודש של רוגז וכעס. אנו לא נקלל את עמו של הגנרל מורגאן שיגיע לאושר כזה וילין בטוב וביקר כאלה, שהגיעו אליהם היהודים באירופה, לא רק אלה הנודדים, כשפניהם טובים ולבושם נאה וכיסם מלא, כדי להסתופף במחנות שבגרמניה ואיטליה ולאכול לחם עצב על שולחנה של אונרר״א, הג׳וינט ואחרים, אלא אפילו אלה השרויים בצל קורתם ה“שלוה” באנגליה ובארצות הברית. אבל מותר לנו לשאול שאלה צנועה: נניח שזה נכון, שהיהודים אינם נודדים מאליהם, אלא יש ״ארגון חשאי״ המארגן את הנדידה הזאת — ומה בכך? לאיזו מטרה מארגן אותם הארגון הזה? האם כדי להתנפל על “הסיטי” של לונדון ולשדוד שם את הקופות? הוא מארגן את מעט הצאן הנפוצה שנותרה מן הטבח הגדול, כדי למלט את נפשם ואת נפשות ביתם מעמק הבכא שבו פזורים עצמותיהם ואפרם של אבותיהם, אחיהם וילדיהם, ושבו נטויה עדיין היד האכזרית להשחית גם את שאריתם! האם אפשר בכלל לארגן נדידת־חורף כזו של אנשים, נשים וילדים, אם באמת הם שרויים בשלוה ואין יד הגורל דופקת בהם ומטלטלת אותם? ינסה נא הגנרל מורגאן, הידוע כאחד מטובי המארגנים הבריטיים, לארגן, בלי כוח כפיה צבאי או משטרתי, נדידה כזאת מבין יושבי האי הבריטי הבלתי יהודים, לגרמניה של היום, ללא כל סיכוי אחר מאשר להתענות במשך זמן בלתי מוגבל בחיים עלובים של אמיגרנטים, ולחכות לאפשרות של עליה לארץ, שבה יצטרכו לעמול ולהתענות ולהתנסות בנסיונות קשים מאד עד אשר יכו בה שורש ויגיעו לידי אפשרות של קיום אנושי — ינסה נא הגנרל מורגאן ויווכח אם ימצא אפילו עשרה אנשים אנגלים שיענו לו!

ואכן, אין אנו מתכחשים. קיים ארגון כזה. הוא איננו “חשאי”, אלא גלוי וידוע ומפורסם מאד — זאת היא ההסתדרות הציונית. היא מארגנת זה למעלה מחמשים שנה את היהודים ל“יציאת מצרים”. אילולא היו היהודים אוטמים את לבם כאשר עשו לפני שלושת אלפים שנה ומעלה במצרים של פרעה, אלא היו רואים בעין פקוחה את המתרגש לבוא עליהם והיו נענים בעוד מועד, ואילולא היו נושאי המורשה של פרעה בזמן הזה מקשים את לבם וחוסמים לפניהם את הדרך — היו ששה מיליונים מהם נמלטים מן ההשמדה, ולא היה שוב צורך בשום ועדות חקירה על מצב היהודים ועל עתידה של ארץ־ישראל. אבל היהודים חיו חיי־שעה ולא שעו לאצטגנינות של גורלם. עתה נשמדו, נרמסו, נעקרו. נשארו מתי מעט, מוּכים, דווּיים ונבוכים, אבל מה שצפוי להם בארצות מגוריהם שבאירופה הם יודעים כבר, ברובם המכריע; ואם רע להם או טוב להם, הם נענים ויוצאים לנדודי־מדבר חדשים, בדרכים משובשות, בקור ובסופות שלגים, וחותרים אל דרך הצלתם והצלת עמם — ואשרי הידים המטפלות בארגון נדידתם, בארגון יציאתם ובארגון העפלתם ארצה!

ולמה הזעף הזה? האם יש כאן חטא כלפי משהו ומישהו? האם רק מי שיש בידו כוח ברוטלי מותר לו להסתער ולכבוש ולנחות בדרכים אמפיביות, להכות, לפוצץ, לפזר כמוץ את כל העומד על דרכו, גם אם זה כרוך במיליוני קרבנות ובהריסת נכסי חומר ונכסי רוח לאין שעור — ולמי שאין כוח אחר מלבד מקל הנדודים, ואינו מפיל ארצה אף אחת משערות ראשו של שום איש, רשאי כל אחד לצוות עליו “סטוֹפ” ולהכריז עליו כעל נוכל ואיש מזימות, המעמיד פנים של מסכן והוא רק גונב את הדעת, ועצם כוונתו היא להגיע שלא ברשות לארץ ישראל ולהשתלט ע״י כך על העולם? אנו היהודים מתבדחים, כידוע, על לב רע. בגרמניה שלפני היטלר היתה נפוצה בדיחה בדבר יהודי אחד שבא ביום השבת אל שערי בית־התפלה. כרטיס לא היה בידו, והוא אומר לשמש הניצב ליד הדלת שברצונו להכנס ולקחת את המטריה שלו שהשאירה שם רגעים אחדים לפני זה. אבל השמש פורש את שתי ידיו וחוסם בפניו את הדרך ואומר לו: “גנב שכמותך, יודע אני את מזימותיך. כוונתך להתפלל! לא. לא תכנס!” ואנו הרי לא הכחשנו את זה מעולם שכוונתנו “להתפלל”׳ ואין רשות לשום גבאי ולשום שמש לשלול מאתנו את הרשות לתפילה זו.

או שמא בא הזעף הגדול הזה משום שהנודדים הללו מבלבלים קצת את חשבונותיו של מיניסטר החוץ הבריטי, אשר דימה בנפשו שהיהודים המסכנים כבר אינם מסוגלים כלל לגרום “כאב ראש” למישהו, והנה הם “מתחצפים”, מעיזים להתגונן, אינם נשמעים לפקודה ואינם נכנעים לגזירות “ללא תנאי”?! לא פעם ולא פעמים הזהרנו מפני הטעות שבחשבון זה, ואנו מצוּוים לחזור על אזהרה זו: אם רצון הקיום של העם היהודי גורם ״כאב־ראש״ — לא ימצא העולם מפלט ממנו. היהודים לא יקבלו את העצה של מיניסטר החוץ הבריטי לשוב וללקוט את בהונות רגליהם וידיהם מתחת לשולחן אויביהם, ולראות את תעודתם האנושית הנעלה בזה שיסייעו בכשרונותיהם לשיקומה של אירופה זו שאדמתה רוותה את דם מיליוני אחיהם ואווירתה מלאה עדיין אנקת קרבנותיהם. הם רואים את תעודתם הלאומית והאנושית בשיקומו של עמם ההרוס והנשחק לעפר — והם לא ינוחו ולא ישקטו עד אשר יפרצו את משוכות הקוצים ואת מחסום הרשעות החוצצים בינם לבין ארץ מקלטתם ותקותם. “ילדים שקטים” לא יהיו, הם יתגוננו ככל שיוכלו על זכות קיומם. הארגון “החשאי”, ששמו הסתדרות ציונית, ימשיך לארגן את יציאת היהודים מאירופה ואת עלייתם לא״י היום, והוא מצוּוה לנער מחר גם את יהודי אנגליה ואת יהודי אמריקה משארית חלומותיהם ואשליותיהם, ולהניע אותם לעזוב את דודי הבשר “הרבים והעצומים” ולהציל את עתידם ואת עתיד ילדיהם.

איננו משעשעים את עצמנו באמונה, כי קל יהיה לנו לעמוד נוכח הזעף הזה של העולם המשתולל סביבנו. אנו יודעים היטב את חולשתנו, אבל אנו יודעים גם שאין לנו כל ברירה אחרת, ואנו לוחמים את מלחמתנו כש“גבנו אל הקיר”. על אף הכל, על אף הכל, על אף המציאות הקודרת הזאת שהעולם כולו נתון בה בתקופה זו, הננו מאמינים כי מתחת למפולת הרוחנית והמוסרית לוחשת עדיין הגחלת האחרונה של המצפון האנושי, והיא מחכה לרוח טובה שתפיח בה ותהפכה ללהבה. אם אנו שוגים באמונתנו זו, הרי קרוב לודאי שהעולם צועד לקראת קץ ההיסטוריה שלו; אם איננו שוגים — לא אבדה תקותנו, כי בשלומו המוסרי של העולם יווצר מקום גם לעולמנו אנו. לעת עתה אנו מציצים כולנו, כמו הילד הקטון שבקריקטורה הנזכרת, בעינים נפחדות לתוך חלל העולם הזועף, ושואלים זה את זה את השאלה התמה, ללא תשובה וללא קורטוב של תנחומין: “האין עוצר?” האין עוצר ועוזב?

תש״ו

---

חמשים שנה ל״מדינת היהודים" של הרצל

מאת

יצחק לופבן

באבטוביוגרפיה שלו כותב הרצל; “אינני יכול להזכר כי הייתי פעם במצב־רוח כה מרומם, כמו בשעה שכתבתי את הספר הזה. היינה אומר כי שמע מעל ראשו משק כנפי נשר, שעה שכתב שירים ידועים. גם לי נדמה, ששמעתי מעין משק־כנפים כשכתבתי את הספר הזה”. הרצל מדבר על משק־כנפים סתם. זמן רב לא ידע בעצמו אם מה שכתב הם דברי־הזיה, נושא של רומאן, או משהו רציני מאד, הנוקב עד תהומות הגורל ההיסטורי של האומה הישראלית. אחד מידידיו הותיקים, שבאזניו קרא את כתב־היד, פרץ בבכי; אך זה לא היה בכי התרגשות של יהודי שנגעו הדברים עד לבו, כשנחשפו לפניו שבר חלומו ופשר מאוייו של עמו, אלא דמעות־עצבון של רע, בחששו כי תבונתו של ידידו נסתרה ונתבלבלה. על הרצל עבר אז משבר קשה, הוא ראה צורך בכך לנסות את עצמו אם אמנם לא אבדו עשתונותיו, והוא שמח מאד כאשר עמד בתפיסה ראשונה על דיוקו של חשבון מסוים; “אם כן, הוא קרא, לא בגדה בי, כנראה תבונתי עד גמירא”.

עתה אנו יודעים את משמעותו של משק כנפיים זה בבהירות גדולה יותר משידענו זאת במשך כל השנים. זה היה היסעור, הצפור המבשרת סערה, אשר השיקה על ראשו של הרצל והעירה את רוחו על צפונות ישראל, על הטרגדיה הגדולה המתרגשת לבוא, על דרך המפלט ועל כבשונה של הגאולה, שעליה נועד העם להיאבק. ככל שאנו הופכים בדפי “מדינת היהודים” (ואנו חייבים להפוך בספר הברית והאָלה הזה בכל שעה), הולכת וגוברת השתוממותנו לרוח הכבירה שפעמה את האיש הנפלא, אשר בתקופה השקטה ביותר בגלות ישראל הכה בכפתור בכוח כה עצום עד אשר רעשו כל ספי האשליה שיהדות העולם היתה שקועה בה. כי על כן נכתב הספר הזה בימים שהאמנציפּציה היהודית עמדה במעלת הצהרים. פה ושם נראו אמנם כתמים אפלים ב״שמש״־צדקה זו; מצוקת היהודים ברוסיה וברומניה, גילויי אנטישמיות מעליבים בצרפת, בגרמניה ובאוסטריה. אבל האמונה בקידמה האנושית היתה במלוא יקודה. הסוציאליזם נמצא בעצם הסתערותו וכיבושיו הגדולים.

הוא נשא בכנפיו את בשורת החרות והשויון לאדם ולעם. על פני רחבי תבל היה חופש התנועה. מי שצר לו במקום אחד יכול היה ללכת למקום שני. שערי “העולם החדש” שמעבר לים היו פתוחים לרווחה, ו“בחוצותיו התגולל כסף תועפות”. יהודים שלטו בבורסא, חלשו על העתונות, זו “המעצמה השביעית” המהוללת, בלטו מאד בחיי הרוח, חלקם היה רב גם בחרושת המעשה ובמסחר העולמי. בארצות ידועות הגיעו גם לדרגות גבוהות בפוליטיקה ואפילו בצבא. פני האוקיינוס של החיים היו חלקים למדי. המשברים שנתחוללו פעם בפעם היו חלקיים ולא היתה צפויה מהם סכנה בלתי אמצעית. והיו דרושים לכך חושים היסטוריים דקים ומפותחים מאד כדי להבחין באותות המבשרים רעה. היהודים, רוב רובם של היהודים לא הבחינו בהם. העניים והמצוקים שבאירופה המזרחית, נשאו בסבלות גורלם כעם יודע גולה ולמוד יסורים; מה שביקשו הללו בתפילותיהם היה מעט “פרנסה בריווח”, מעט “זכויות” כדי לסחור אל הירידים המרוחקים מתחום המושב, מעט מארה בפגומי־הגויים המציקים להם על לא עוון בכפם. אך אלה שמרו בלבם בכל זאת על תפילה זכה נוספת, לא ממשית ביותר, אלא שבצר להם מצאו בה מפלט לתנחומי־נצח; ו“תחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים”. לעומתם, המתבוללים והעשירים שבאירופה המערבית והמרכזית בנו לעצמם, אלה טירת־רוח ואלה טירת כסף, ובטחו באיתן חומותיהן כי תעמודנה להם בכל העתות בצרה.

והנה, דוקא מבין יהודי המערב והמתבוללים הללו יצא האיש אשר הפריע את השקט בעולם היהודי והפך את שִליַת־הבטחון שלהם על פניהם. אותו הידיד הותיק של הרצל אשר פרץ בבכי כאשר קרא באזניו את כתב־היד של “מדינת היהודים”, אולי בכה על עוד דבר אחד, אשר העלים מהרצל; הוא בכה על העולם היפה הזה שהוא הרס אותו לעיניו, על התעודה המהפכנית הזאת שאמרה ליהודים לזקוף את ראשם, בשעה שהללו עמלו לטשטש את עצמם, להעלם בתוך סביבתם, לרמות את הגויים שהם שרויים בתוכם כי אינם קיימים כלל, כי “כמונו כמוכם”. כלפי חוץ השתדלו לבטל את התעודה הזאת, ללעוג לה, להגדירה כפרי של טירוף דעת, אך בפנים נפשם נבהלו מפניה, מפני האמת שבה, מפני ההעזה שנטל הרצל לעצמו לגלות את הרז הזה, אשר נוח היה להם כי ישאר סתום ובלתי מגולה, ולהעיד לעיני העולם שהנה הולך וקרב יום־הדין־הגדול לעם היהודי, לעם היהודי כולו, ואם לא ימלט את עצמו בעוד מועד למבטחי־מולדת, אחת דינו לכליה.

“האָלה”, שבספרו של הרצל “מדינת היהודים” נתקיימה במידה יותר גדולה ובצורה איומה יותר מכפי שהוא עצמו חזה אותה. על אף האספקלריה המאירה שהיה מחונן בה, עוד הגה מידה רבה של אמון לעולם וחשב אותו לטוב יותר מכפי שנתגלה. את המצב של שפלות, בו נתונים היהודים בין הגויים, ראה בבהירות רבה. הוא ידע כי אין מנוס ממצב זה לא בהתבוללות ולא בכסף, לא בהגירה ולא בצדקה גדולה. אך את הכליה הוא ראה ככליה היסטורית ולא שיער כי היא עתידה לבוא בצורה פיסית אכזרית כזאת, בצורה של השמדת מיליונים יהודים בבת אחת, ובודאי שלא שיער כי היא תתחיל דוקא מאותו מקום בו שנאת ישראל נתכנסה במאה הי״ט בתחומי הרעיון וההטפה בלבד, ולא נתגלו בה שוב הסימנים הברוטליים של טבח יהודים ממש, כמו שנתגלו מפקידה לפקידה בארצות אירופה המזרחית. הוא לא שיער ולא יכול היה לשער שכל העולם האירופי והאמריקני יעמוד על דם היהודים האלה בשויון נפש, כי יראה כיצד אנשים, נשים וטף מובלים כצאן לטבח, ועל אף התרבות הגדולה שלו לא יזדעזע מצפונו ולא ימצא בקרבו את הרוח ואת הכוח להתייצב בפרץ. הוא האמין ביציבותה של “ההכרה המודרנית” ולא העלה על דעתו כלל שבארצות התרבות אפשר לחוקק חוקים מיוחדים נגד היהודים, שאפשר לנשל אותם מרכושם כאשר היו מנשלים אותם בימים מקדם. כי על כן יביאו מעשים כאלה בהכרח לידי “משברים כלכליים” הפוגעים לא ביהודים בלבד. להיפך, הוא האמין אפילו כי “לא רק בבתי התפילה של היהודים יתפללו להצלחת המפעל הזה אלא גם בכנסיות של הנוצרים”, שאומות העולם תהיינה מעונינות ונכונות לסייע בידינו לפתור את שאלת היהודים בצורה אנושית, ולא רק אנגליה, אלא אפילו גרמניה, אפילו רוסיה, אפילו האפיפיור ברומא. חליפת המכתבים הענפה שלו, תזכיריו, מסעותיו, יומניו, כל אלה חדורים אמונה, כי העולם שיועמד בפני ברירה בין היהודים כ“קציני המהפכה” העולמית, לבין פתרון השאלה ע״י “מדינת יהודים”, יבחר בשניה, ואנו נפרד מעולם הגויים כ“ידידים מכובדים”. כי אפשר לא זה ולא זה, כי אפשר פשוט להעמיד אלפי תליינים ולהשתמש בהמצאותיו הגאוניות של הרוח האנושי כדי “לפתור” את השאלה בדרך של השמדה, כי אפשר להן לאומות מתקדמות מאד לשאת את העינים למעלה, אל אלהי הצדק, החרות והדמוקרטיה, ויחד עם זה לשמוח בעומק הלב שאחרים פותרים את השאלה היהודית באופן “רדיקלי” מאד, ולא זו בלבד אלא שאפשר להם לעמים תרבותיים בתקופה זו לסייע באופן ישר או בעקיפין למעשה השמדה זה ולרחוץ, תוך יראת שמים מעושה של פונטיוס פילטוס, את הידים, כדי להעיד על עצמם בעיני ה“לורד” השוכן במרומים כי ידיהם לא שפכו את הדם הזה — את זאת לא חזה גם הרצל הגאון, הצופה לנבכי ההיסטוריה.

אכן, “האָלה” נתקיימה בצורה איומה ביותר מכפי שהוא חזה אותה, אך “הברית” נתקיימה רק בחלקה הקטן. היהודים שמעו, נדהמו, נבהלו, הסכימו, התלהבו, התנגדו — אך ברובם המכריע לא התייחסו ברצינות מלאה לא לחזוּת הקשה ולא לבשורת הגדולה המעודדת. הם התנחמו בחיי שעה, ולא ידעו כי “השעה” תהיה קצרה כל כך. רק אלה ש“מדינת היהודים היתה בלבם”, כדברי הרצל, נתנו את ידם לברית הזאת באמונה ונשאו את משך הזרע שלה דרך כל תהפוכות עולם ואסונות האומה, עד המאבק האחרון, החמור והמר, שאנו עומדים בו עתה.

ההתפתחות היתה אמנם שונה במקצת מכפי שהרצל תיאר לעצמו: “יתנו לנו את הרבונות על שטח אדמה המספיק לצרכי עמנו — את השאר נעשה בעצמנו”. אך הם לא נתנו. וגם משהסכימו לבסוף “להביט בעין יפה”׳ המירו מיד את היפה ברעה ובקשיחות לב ולא נתנו ואינם נותנים גם עתה, לאחר שעברו חמשים שנה, לאחר שהוכחנו לעיני כל העולם שאכן יכולים אנו לעשות בעצמנו את השאר בצורה מפוארת ותרבותית, ולאחר ששאלת המולדת והעצמאות הלאומית אינה שוב שאלה של החלצות מן ההשפלה ומן הלחץ של האנטישמיות בלבד, אלא שאלת חיים או מות לאומה הישראלית. ההתפתחות היתה בדרך של מאבק מדיני, לא רק בהיכלי מלכים ונשיאי מדינות, אלא בעיקר על אדמת ארץ־ישראל עצמה. כל מה שעשינו עד עתה בארץ, העליה, ההתיישבות, יצירתנו הכלכלית והתרבותית, כל זה כשלעצמו היה מאבק מדיני קונסטרוקטיבי מאד, וכל זה היה גם צבירת־כוח לאותו מאבק מדיני שעתידים היינו לעמוד בו כעת, ושהגיע בעצם הימים האלה לנקודת משבר חמורה.

זכותו הגדולה של הרצל בספרו “מדינת היהודים” היא בזה, שהוא העלה בשר וגידין על חלומותיו ומאווייו המופשטים של העם; ביטא אותם במושגים ריאליים של הזמן, הפיח רוח דאגה בשלווים ובשקטים, ורוח של התקוממות קדושה במודאגים ובמודרכי מנוחה. על אף הקשיים העצומים שאנו נאבקים עמם עתה, אנו רשאים להגיד בבטחה שלא היתה זאת הזיה, כי אם מפנה מהפכני בדרכו ההיסטורית של עם. “היהודים שירצו בכך יגיעו למדינת היהודים”. האמת הניצחת הזאת נהפכה כבר בחלקה למציאות לעינינו, כשם שהפכה מציאות הבשורה שבפרק הסיום של “מדינת היהודים”: “כי מאדמת המולדת יקום דור של יהודים נפלאים”. הדור של יהודים נפלאים אלה כבר קם, והוא יידע לשמור על הברית שלא תופר וישא את חזונו של הרצל דרך כל היסורים שעוד נועדו לנו, עד שיביא לידי הגשמה מלאה, אם בעזרת הגויים ואם למורת רוחם, ועל אף המכשולים שהם שמים על דרכנו.

תש" ו

---

העדות הציונית

מאת

יצחק לופבן

א.

ראשית העדות של מנהיגי התנועה הציונית ומוסדותיה ושל אישי הישוב ומוסדותיו לפני ועדת החקירה האנגלו־אמריקנית גוללה ביריעה רחבה את פרשת הריב והמשפט אשר לישראל בעמים ואשר לתנועה הציונית בממשלת המנדט, וביססה בצורה החייבת לשכנע כל אדם אובייקטיבי את תביעתנו ואת זכותנו לקיום ולעצמאות מדינית על אדמת אבותינו. בנאום גדול, שקט מבחוץ אך מסוער מבפנים, בעל פשטות של ביטוי אך בעל משקל מדיני והיסטורי רב, פתח נשיא ההסתדרות הציונית, ד״ר חיים וייצמן את פרשת העדות הזאת ותחם את תחומיה. זאת היא עדות עתיקה, עדות לישראל, ששרשיה נעוצים בקדמות הימים של חיי האומה ואמיתותה כשלהבת־יה, הקיימת לעד בכל תמורות העולם וחליפותיו ומים רבים לא יכבוה ונהרות עצומים לא ישטפוה.

עשר השנים שחלפו מאז נשא וייצמן את חזונו לפני ועדת פיל עד היום, נתנו אותות מחרידים במצב היהודים בעולם, והטביעו את חותמם על הגדרת תביעותיה המדיניות של הציונות. אותה הפרוגנוזה שהעלה וייצמן אז לפני הועדה המלכותית בדבר ששת המיליונים של יהודים בעולם הנתונים במלכודת־מות וש״העולם מחולק בשבילם לארצות שאינם יכולים לחיות בהן ולארצות שאינם יכולים לבוא שמה״ — הפכה למציאות טראגית. ששת המיליונים האלה אינם קיימים עוד, ובשביל הנותרים חרג הענין הציוני מתוך המסגרת של תביעת צדק היסטורי בלבד כלפי עם מקופח ומעוּול, ששללו ממנו את ארצו והוא מבקש כי ישיבו לו את אדמת אבותיו השדודה, אך בינתים הוא חי את חייו בצלן של מלכויות, אמנם בקושי ובחרדה וביסורין רבים, אך חי ופעיל ומוציא לו לפעמים גם תחליפין לגאוותו הלאומית שנתקפחה — ונהפכה לענין אקטואלי, מרתית ובוער ומבעיר את האדמה שמתחת לרגליו ואת השמים שמעל לראשו, ושלא בלבד עתידה של האומה תלוי בו, אלא כל הוויתה החמרים והרוחנית, ביום הזה ובשעה הזאת, ללא הבדל מקום ותנאים וזמנים בהם היא חיה. מה שנחשב פעם לתהליך של דורות, להתפתחות של קו לקו, שתביא אתה בסופו של דבר את גמול הנצח, אשר לא ישקר, לאומה חיה ובעלת רצון של קיום — מוכרח ליהפך עתה לתהליך־חפזון בתוך שדה־הראיה הממשי והקרוב ביותר, לתהליך מזורז ומאיץ ודוחק כדי להציל אומה שלמה מכליה, אם מכליה בלתי אמצעית של המעט אשר נשאר מיהדות אירופה החרבה, ואם מכליה המתרגשת לבוא, אולי אחרי “שהות של חסד” קצרה, על מיליונים היהודים הרבים השרויים עדיין בשלווה, כביכול, בצל הממלכות הדמוקרטיות.

לקרב את מהותה של הבעיה הזאת להבנתה של ועדת־החקירה, ועל ידה להבנתן של האומות הגדולות החולשות עתה על גורל העולם והעמים; לחשוף את הגורמים למצבו האומלל של העם היהודי כעם חסר־מולדת בין האומות; להבהיר את הזכות ההיסטורית והאנושית לקיום העם, תוך חרות מפחד ותוך כבוד וחופש של יצירה, על אדמת מולדתו הקדומה, שפעם נותש ממנה בכוח הזרוע ועתה הוא חוזר ומבקש לחזור כדי לקומם עליה את הריסות חייו ולכונן בה את עצמאותו המדינית כעם שוה־זכויות בין עמי העולם; להוכיח את אפשרות הפתרון הזה, את הכרחו ואת תכיפותו — זהו תפקידה של ההופעה הציונית לפני הועדה הזאת.

וייצמן עשה זאת, כדרכו בשעות החשובות של הופעותיו, במלוא הקסם האישי, במלוא הכרת הצדק של הענין אשר בשמו הוא מדבר ובמלוא הסמכות המוסרית של אדם הנושא על שכמו זה למעלה מדור שלם את מריבי העם הזה עם נציגי אומות העולם. קול האכזבה המרה שנחלנו מידי העמים, קול שוועתם של דורות ישראל, שוועת מיליוני הטבוחים והשרופים על מוקדי־עולם בעבר, ושוועת מיליוני הטבוחים והשרופים בכבשני מידנק ואושבנצים אך זה עתה, ולעומתם קולם של מיליוני יהודים דבקי חיים וחפצי קיום, שגמרו אומר לא להיות שוב כצאן לטבח, קול הדבקות ההיסטורית בין ישראל וארצו, בין ישראל ותרבותו וקול היכולת החדשה והנפלאה המפעמת את שבי המולדת ובוני ציון — כל הקולות הללו בקעו ועלו מעדותו של וייצמן, שנמסרה בטון כבוש וזהיר, לפעמים בעצבון גדול, אך תמיד תוך הכרת ערך עצמי ובגאון לאומי. במרכז דבריו עמדה התביעה למדינת היהודים, וליצירת תנאים חוקתיים ואדמיניסטרטיביים אשר יאפשרו את הקמתה, לא לעתיד לבוא, אלא תוך תחום של זמן שעיני הדור רואים אותו ויד הדינמיקה הציונית מגעת אליו.

בן־גוריון עשה זאת כדרכו, בעדותו הנמרצת והתקיפה. אף עדות זו לא חרגה מן המסגרת של הצגת השאלה שהונחה בעדותו של וייצמן. היה הבדל ניכר בטון של הדברים אך לא בתכנם. וכאשר כמה מחברי הועדה ניסו לגלות סתירות בין עדותו של בן־גוריון לזו של וייצמן — מצא בן־גוריון מימרא עברית קולעת כדי להפסיק נסיון זה: “אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד!” הסגנון היה שונה אך התוכן והכוונה היו אחדים ואחידים. כשם שבעדותו של וייצמן ניכרים היו האותות שנתנו במצבו של העם היהודי עשר השנים שחלפו מאז העדות לפני ועדת פיל עד היום, כך ניכרו בעדותו של בן־גוריון. הטרמינולוגיה המדינית נעשתה מפורשת ומוגדרת ללא שיור סתום. אם אז עבר בן־גוריון בפתגם שנון על השאלה בדבר הצורה המדינית של הארץ, באמרו כי “בית־לאומי הוא מושג רחב יותר מאשר מדינה”, הרי הפעם היה הכרח גם לבן־גוריון וגם לוייצמן לשים את הדגש החזק ביותר בתביעה למדינת היהודים, שלפי הגדרת בן־גוריון היא תנאי קודם לבית־הלאומי היהודי בארץ.

היה פתום רב בעדותו של בן־גוריון. היא הבהירה והבליטה אולי כמה נקודות שוייצמן סתם אותן, אם במקרה ואם מתוך שיקול־דעת מדיני. אף ממנה בקעה ועלתה סימפוניה של קולות; קול הבטחון וההחלטה הנחושה של האומה הישראלית לבוא על זכותה למולדת ולעצמותה; קול ההיאבקות על הזכות הזאת; קול יחידותה של בעית היהודים בעולם, וקולה של אהבת־ציון המקננת בלבו של כל יהודי במשך שבעים דורות, שכוחה גדול יותר מכל הנימוקים האופורטוניסטיים המטופחים ע״י הפקידות הבריטית האימפריאלית ומכל הטענות ל“זכות הטבעית” של הערבים.

ועשו זאת, לפי דרכם, נציגי אגודת־ישראל והישוב הישן, שאינם נמנים על המחנה הציוני המאורגן, ושעליהם הסתמך אולי מיניסטר החוץ הבריטי בנסותו להבדיל בין הציונות לבין היהודים. הם העידו כציונים נאמנים, ואף כי לא הזכירו בדבריהם את מדינת היהודים במפורש, הרי כל תוכן עדותם וכוונתה אינם יכולים להתפרש אחרת אלא כתביעה למדינת היהודים. היתה בדבריהם פשטוּת עממית, המיוחדת לשלומי־אמונה, אשר שיבת־ציון ואהבת ציון אינם בשבילם רק תוכן של חיים אלא גם תוכנה של שלמות נפשם היהודית, שהוא פיסי ומטפיסי כאחד. על השאלה של אחד מחברי הועדה, אם “נכון לומר שהאגודה אינה מעוניינת במדינה עברית” ענה הד״ר בויאר שהמדינה בשבילם איננה המטרה כי אם אמצעי והדגיש בתוקף רב את הדרישה לקביעת משטר שיש בו ערובה לעליה יהודית חפשית ולהתפתחות כלכלית חפשית. נציגי האגודה היו נכבדים בהופעתם, עדותם היתה עדות ציונית מודגשת ומוכתרת בתוספת חן של הכרה דתית עמוקה. הם היו לויאליים לסוכנות היהודית ולתביעותיה; ואם היה צורך עוד, לאחר כל העדויות ששמעה הועדה, בהוכחה נוספת שאין כל שחר לתיאוריה של באֵווין המחלקת את היהודים לשני חלקים, לכת ציונית ולכלל יהודים — באה העדות הזאת והפגינה, בצורה שאינה משאירה יותר מקום לפקפוק כל שהוא, את אחדות ישראל, את האחדות הציונית של ישראל.

ב.

העדויות האלו אינן ואינן יכולות להיות מכוונות לעשות רושם עלינו, על היהודים. הן מכוונות לשאינם־יהודים, לאנשים המתוודעים לבעיה היהודית והציונית, אולי זו הפעם הראשונה בחייהם, ושנמסר לידיהם תפקיד, שלא ברצוננו ושלא בהסכמתנו, להכריע בענין שהוא שאלת חיים או מות לאוּמה הישראלית. אין אנו יודעים מה משלוש המידות של שידול ושיכנוע, “דורון, תפילה ומלחמה”, עשוי לעשות על אלה רושם גדול יותר. אנו חייבים להשתמש אולי בשלוש המידות האלו גם יחד — ואנו חייבים לציין ששלוש אלה היו ביסודה של ראשית העדות הציונית והישובית. כשאני מדבר על “דורון” ועל “תפילה”, כוונתי לאותן מידות השכנוע המדברות למצפון, המשתדלות לעורר את תחושת הצדק, שמעבר לסדר המשפטי הפורמלי, ושעשויות לקרב אנשים לידי הבנה, שכאשר נדמה להם ששני צדדים של “צדק” מתנגשים, כביכול, עליהם לדעת לקבוע באיזה צד הצדק חזק ביותר והעוול הנגרם לצד השני הוא הקטן ביותר, כדברי וייצמן בעדותו.

מן החקירות “שתי וערב” של חברי הועדה, אין לעמוד על מחשבותיהם ועל הכרתם. במידה רבה סייעו השאלות הללו לעדים להכניס יותר בהירות בעדותם, אם כי במקרים בודדים גרמו לכשל שפתים, כמו בענין עלית מאה אלף היהודים, שוייצמן העמיד אח״כ את הדברים על אמיתותם. אבל אנו חייבים להודות, שזוהי אולי הפעם הראשונה במאבק המדיני של הציונות, אשר ענין המדינה היהודית שימש במשך ימי העדות היהודית הראשונים אובייקט לשקלא וטריא רחב על במה בין לאומית, ועוד יהיה המשך לדבר. העדות היהודית עד עתה נצטמצמה בעיקרה בצד המדיני, המוסרי והאנושי של הענין הציוני. העדות על הצד הכלכלי והציביליזציוני ועל תכניות הפיתוח הגדולות, שיש בהן כדי לאפשר, מבחינה חמרית ומעשית, את הגשמת מדינת היהודים — עודנה לפנינו. רק ראשית דברים נשמעו בשטח זה בשני הימים הראשונים. עוד עומדים להופיע יחידים ומוסדות ציבוריים וכלכליים יהודים, ועוד תמסר עדות מסכמת מטעם הסוכנות היהודית. ואולי יותר מאשר תלמד הועדה מהתורה שבעל־פה ושבכתב, היא עתידה ללמוד מן המגע הבלתי־אמצעי עם המפעל הציוני בארץ ועם אנשי המפעל והרוח המפעמת אותם. בודאי שלא ננצל גם מדיסוננסים שיכניסו יחידים ובאי־כוח ציבורים קטנים בעדות הציונית. אבל אחידותה של עדות זו כבר נחתמה, והיא לא תפגם ע״י זה, אם איזה אדם פרטי או מיעוט יוצא דופן יופיע בסברה בלתי מוסמכת משלו, ובעיקר לאחר שכולנו יודעים שאין ביכולתם לבסס את הסברה ולהוכיח את יעילותה.

אין איש מאתנו יכול לדעת מה תהיינה מסקנותיה של הועדה, ומה תעשינה הממלכות שמינו אותה, במסקנות הללו. בטרם הופל הפוּר אנו חייבים לסמוך על היושר ועל הרצון־הטוב. ככל שקיימות עדיין המידות הללו בעולם שבו אנו חיים, יכולה לצמוח תועלת מהקונפרונטציה הזאת שבין העדות היהודית, שבעל־פה, שבכתב ושבמעשה, על כוח ההוכחה ועל הרמה המוסרית והאינטלקטואלית שלה, עם העדות הערבית המתחצפת, החוזרת בלי הרף על ה“מאבּידנאש” שלה, ואינה נזקקת כלל לנימוקים של אמת ולצורך של הוכחה. עוד במצרים הכניס מזכיר הליגה הערבית לתוך עדותו לפני הועדה את הגרוטסקה ההיסטורית המגוחכת, בהכריזו על משה ועל ישו כעל בניה של האומה הערבית. בא״י ממשיכים חבריו בגרוטסקות היסטוריות, קצת קרובות יותר לזמננו, בתארם את האידיליה ואת השלווה שבו היתה שרויה א״י בטרם בוא הציונים אליה, ובהתאוננם על המצוקות הגדולות שנגרמו להם על ידי מפעל הבנין היהודי. אנו מקווים שהרמה האינטלקטואלית של חברי הועדה עמדה להם כדי להשיג את ה“אמת” ההיסטורית שבדברי מזכיר הליגה הערבית במצרים — את ה“אמת” ההיסטורית שבדברי ראשי הועד העליון הערבי בא״י הם ילמדו לדעת לפי מספרים ודיאגרמות ולפי מראה עיניהם.

אך מעבר לעדויות ולשאלות ותשובות, אי־אפשר היה לו ליהודי שישב באותו האוּלם בו מתנהלת עתה חקירה, לבלי להתפס לדכאון־נפש עמוק. פתאום נדחקו לתוך הדמיון תמונות אימים מחשכת ימי הבינים, כאשר רבנים יהודים ושליחי קהילות ישראל היו לובשם בגדי שבת, ובאים לפני שליטי אומות שונות כדי לעמוד ב“ויכוח” ולהגן על אמונתם בפני הגמונים נוצרים, אשר בסופו או שנדונו לכליה ולגירוש או שזכו מגבוה במתנת חסד קלה של סובלנות יחסית. זהו דבר מוזר ומרגיז עד מאד, שבירושלים זו שממנה יצאה תורת ישראל לעולם, שבה עמדה עריסת האומה הישראלית, בה צמחה “רבבה כצמח השדה” ובאה “בעדי עדיים” של תרבותה הגדולה, ואף כיום הזה היהודים בתוכה רוב מכריע במנין ובבנין — חייבים היהודים להביא נימוקים והוכחות על קשריהם לארץ הזאת ועל זכותם לעלות אליה ולחיות בה, ואף להאזין ולהשיב על טענות של הבעלות וה“זכות הטבעית” של בני עם, שקשריו היחידים לארץ הם בזה שהגדילו את שממונה.

איננו יודעים, כאמור, מה תהיינה מסקנות הועדה. אך כשם שמדרגתו המוסרית של העולם בכלל נבחנת זה דורות רבים ביחסו ליהודים, כך יבחן לאור מסקנותיה של ועדה זו, אם נשמרה עוד שארית של אמת וצדק בעולם הנפתל והמסוכסך של התקופה הזאת. מה שנאמר בתהילים “אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף” — כוונתו לארץ הזאת ולשמים הפרושים עליה, שבה ותחת חופתם עשה פעם פונטיוס פילטוס תנועת כתפים תמהה, לשמע המלה “אמת” יוצאת מפי איש יהודי שכל הנוצרים בעולם מעריצים אותו כבן־אלהים, ו“הוא פנה ויצא”. איננו יודעים, אך אנו חיים באמונתנו; אנו העם האופטימיסטי ביותר בעולם, וגם לאחר שנושאים אנו על ראשנו את אפרם של ששה מיליונים טבוחים ושרופים בשנים אלה, ושל מיליונים רבים מאד בדורות הקודמים, לא כבתה בלבנו האמונה בשביב האחרון של מוסר ושל מצפון אנושי אשר יגיה באורו גם את דרכנו ואת עתידנו.

תש"ו

---

סיום העדות הציונית

מאת

יצחק לופבן

העדות הציונית לפני ועדת־החקירה האנגלית־האמריקנית נסתיימה. חברי הועדה, עמוסים חומר רב של עדויות ותזכירים, כבר הפליגו למקום מנוחתם בשוייץ, כדי לברר ולסכם מתוך ישוב־הדעת את מסקנותיהם. כל הנסיונות לנחש מראש מה תהיינה המסקנות הללו, אינם אלא ענין לענות בו בשביל עתונאים רחרחנים, הבקיאים בחכמת־הפרצוף והזריזים לקלוט כל שמועה כדי לעשות ממנה מטעמים סנסציוניים. כשם שאין לנו כל יסוד ליחס לחברי הועדה הזאת תכונות בעלות שאר־רוח מדיני וסגולות אינטלקטואליות גדולות, כך אין לנו יסוד לשלול מהם את היכולת להסוות את דעותיהם למען לא תתגלינה לפני הזמן. פליטות־פה ופליטות־שאלה בהזדמנות זו או אחרת, אינן מעידות ולא כלום. את המסקנות נדע, כפי הנראה, רק לאחר שתתפרסמנה — וכל ההשערות המוקדמות וכל הצירופים הספקולטיביים בדבר רוב כזה או אחר ובדבר מיעוט כזה או אחר, אין להם לעת עתה כל שחר. הדבר היחידי שניתן להאמר בענין זה הוא, שאם אמנם חברי הועדה לא באו הנה עם משפטים קדומים ומסקנות קבועות מראש, ואם מישהו לא יכתיב להם את מסקנותיהם מגבוה, עשויה הקונפרונטציה של העדות הציונית והערבית בארץ לסייע בידם להוציא משפט צודק.

העדות הציונית בארץ־ישראל, על כל חלקיה, היתה יצוקה כגוש־הוכחה אחד, הן מבחינת הצעת טענותינו ההיסטוריות והמשפטיות בדבר זכותנו לארץ זו, הן מבחינת העלאת הטרגדיה היהודית בגולה וההכרח למצוא לה פתרון מדיני תכוף, והן מבחינת הראיות העובדתיות, הכלכליות והחברתיות ליכולתה של הארץ לשמש פתרון זה. על ראשית העדות הזאת כבר דובר בהרחבה. עלינו לציין עתה כי סופה לא בלבד שלא בייש את ראשיתה, אלא הוסיף עליה לוית־כבוד וחשיבות מרובה. עדותו של ד. הורביץ בלוית המפות והדיאגרמות הרבות וההסברים המפליגים לניתוחים כלכליים בעלי רמה מקצועית; עדותה של גולדה מאירסון, מטעם ההסתדרות, הבהירה והמדויקת כביטוייה ובהגדרותיה, השקטה והקולעת, שעברה בקלות על פני המכשולים שנתנו כמה מחברי הועד על דרכה, והשיבה תשובות נבונות ונכבדות על כל שאלה; עדותו של אליעזר קפלן, העניינית, שגוללה את פרשת מפעלנו ההתיישבותי, את הישגיו, את סיכוייו ואת תכניות הפיתוח שלנו, בצורה מאלפת ומשכנעת; ואחרון, אחרון — עדותו המסכמת של מנהל המחלקה המדינית, משה שרתוק, שפרשה לפני הועדה את כל מערכת היחסים שבינינו לבין הערבים, את כל המאמצים שנעשו מצדנו לבוא לידי הסכם והבנה הדדית ואת סיבות כשלונם, את חלקה של האדמיניסטרציה הארץ־ישראלית בכשלון זה, את מצב המיעוטים הלאומיים בתוך הרוב השליט בארצות הערביות בכלל ואת מצבו של המיעוט היהודי בפרט, שכתוצאה הכרחית מן התיאור הכולל הסתכמה כמו מאליה המסקנה המשותפת של כל העדות הציונית, ההכרח במדינה יהודית — כל אלה יצקו לתוך העדות הציונית את כוח־הכובד שברצינות מכובדת, הנאבקת על צדקתה לא בטענות של סרק ובדברי רהב מצליפים ומתגרים, אלא בנימוקים כבדי־משקל ובעובדות מוכיחות.

לכל אחת מן העדויות הללו, היו, כמובן, שיטות של הוכחה וצורות־ביטוי משלה. מפיה של גולדה מאירסון דיבר הבטחון של תנועת פועלים חלוצית, של הכוח המגשים בעל הכרת ערך עצמי, אשר מסורת של יצירה גדולה, כלכלית, חברתית ותרבותית מפעמת אותו, והוא העומס את הנטל הכבד והאחראי ביותר של המאבק המדיני שאנו עומדים בו. את הבטחון הזה אי־אפשר לערער, להפר את שיווי־משקלו ולהביאו לידי מבוכה ע״י חקירות שתי וערב וע״י התחכמויות של עורכי הדינין. הוא נאבק עם הבעיות המדיניות באותה יכולת נפלאה שהוא נאבק עם כל הבעיות האחרות שהוא מטופל בהן, עם בעיות המשק והייצור, עם בעיות האירגון והחברה וכו'. מפיו של קפלן דברו הסמכות והידיעה בענייני התישבות ובבעיות הכלכלה היהודית בארץ, אותה ידיעה העומדת כולה על קרקע המציאות והאמפּיריקה, והמלווה תמיד מספרים מחכימים, ואותה סמכות הנקנית ע״י הנסיון הרב, ע״י המגע הבלתי אמצעי עם השאלות וע״י השליטה המוחלטת בחומר.

אך ברכה מיוחדת קובעת לעצמה עדותו של משה שרתוק. מבחינות רבות היתה זאת העדות הציונית החשובה ביותר. ואם בכלל עשויות העדויות שלנו לעלות באופן רציני על כף המאזנים של ההכרעה, הרי משקלה של זו תהא אולי המורגשת ביותר. היא הצטיינה בשורה הראשונה בזה שלא היתה ריטורית. את כל הפרוז׳קטורים שלה ריכזה בנקודות העיקריות של הטענות והוויכוחים על ענייננו. היתה זאת מלאכת מחשבת מדינית, ארכיטקטוניקה לתפארת, אבן על אבן, נדבך על נדבך, ללא כל יוצא־דופן וללא כל סירכא במעברים מזוית של שאלה אחת לשניה. דבריו שנאמרו בזהירות מכסימלית, למען לא לתת הזדמנות למישהו להיאחז באיזו פליטת־פה או לסלף איזו כוונה, לא היו מכוונים לעשות רושם על קהל הצופים והשומעים מבפנים, אלא להוכיח את צדקת הענין שלנו לאלה היושבים כסאות למשפט, אם באולם ועדת־החקירה ואם בעולם המדיני המחכה למסקנותיה, הוא ייחד את דבריו לחלקים האקטואליים ביותר שבשקלא־וטריא המדינית, הבהיר כל נקודה בתכלית הבהירות, הרס ללא שארית את אגדת המקטרגים מבפנים בדבר חוסר טיפול ושימת־לב לשאלה הערבית, ואף הזים בהוכחות חותכות את הסילופים ואת דברי השטנה של העדות הערבית לפני הועדה.

היה זה סיום יפה וחשוב. כל כמה שגורל הענינים תלוי בהוכחה ע״י דברים שבעל־פה ושבכתב, מילאה העדות הציונית את תפקידה בשלמות ובצורה מכובדת. לא נשאר דבר שאפשר היה להעלות בעדות זו שלא הועלה. הפרשה הציונית נפרשה מחדש לכל אורכה ורוחבה. ואין הדבר נכון שלא היה לנו מה לחדש בעדות זו. חידשנו הרבה דברים. מאז הופעתנו לפני ועדת פיל עברו עשר שנים, ובשנים הללו נתחדשו דברים רבים בארץ ובעם העברי בגולה. מאחורי העדות הזאת עמד הפעם תוקף גדול יותר של מציאות יהודית־ישובית מכפי שעמד לפני עשר שנים, ומציאות זו היא העדות המסייעת בעלת־משקל ובעלת־חשיבות גדולה ביותר בכל המאבק המדיני שלנו. מאחוריה עומד הפעם גם תוקף כביר של מציאות שניה, של הטרגדיה היהודית בגולה, של היאוש הגדול של עם שרידי חרב, שככל שרוצים להתעלם ממנו הוא מופיע כגורם מדיני, הלוחץ בכוח רב על שאלת עתידה של ארץ־ישראל.

איש מאתנו איננו יכול להתנבא אם זה מקרב את קצו של המאבק המדיני שלנו, או שאין זה אלא אחד משלבי־הבינים, שאחריו נדחף לתוך מאבק חמור יותר. אבל אנו חייבים להודות, כי התנועה הציונית והעם היהודי כולו עמדו בכבוד במבחן זה, גם מבפנים וגם כלפי חוץ. האחדות היהודית נתגלתה והופגנה הפעם, במידה שלא נתגלתה אולי מעולם. יסורי התקופה הזאת ולקחיה המרים גילו מחדש לפני העם את שותפות גורלו. היו אמנם פורצי־גדר בודדים, באופן יחסי לא רבים בודאי מכפי שהם מצוּיים גם אצל העמים המתוקנים ביותר. אך כל העולם יודע כי הללו אין להם לא סמכות מוסרית ולא סמכות משפטית לדבר בשם העם ואף לא בשם חלק ניכר ממנו. את קול העם שמעה הועדה, ועל ידה הגיע גם לעולם כולו, מפי נציגי התנועה הציונית, וגם מפי נציגיהם של אירגונים עממיים שעמדו כל השנים בניגוד לציונות, כמו נציגי אגודת ישראל, מפי נציגיה המובהקים של ההתבוללות היהודית ומפי יהודים סתם, שאינם נמנים על שום פלג אידיאולוגי או אירגוני. הדברים נתבהרו עתה במידה כזאת ששוב אי־אפשר לטעות בהם, ואם יש בין חברי הועדה האנגלית־האמריקנית מליצי־יושר של מיניסטר החוץ הבריטי, מר באֵווין — הרי בנקודה זו לפחות יצטרכו הם לפקוח את עיניו ולהעיד בפניו: ישראל וציונות חד הוא!

בעצם ימי סיומה של עבודת הועדה בארץ היתה לנו הפתעה נעימה גם מצד בלתי יהודי. הודעת האפטריארך המרוניטי באנטיוכיה, שהביעה בצורה נמרצת את תמיכתן של העדות הנוצריות שבארצות השכנות בשאיפות הציוניות, הסירה את הלוט מעל מסתרי האונס המדיני מצד הרוב הערבי על העדות הנוצריות, וגילתה מה שהיה גלוי לנו מזמן, את המתיחות הקיימת ביניהם ואת האימה והפחדים שהנוצרים שרויים בהם. לאפטריארך של המרוניטים יש בודאי סמכות גדולה יותר לדבר בשם העדות הנוצריות, מאשר לעיסא אל עיסא עורך ה“פלשתין”, או לאיזה כמרים אנוסים או מכורים. ראשי הדת המרוניטית זוכרים עדיין היטב את הטבח של שנת 1860 ומאורעות דמים אחרים שהוכנו ע״י הרוב הערבי למיעוטים הנוצרים, והם חוששים, בצדק, להשאר בלי שכנות בעלת־ברית, נוכח הלאומנות הערבית הקנאית והמתפשטת, לאחר שצבא המעצמות שהסתמכו עליו עד עתה עוזב או עומד לעזוב את סוריה והלבנון. מדינה יהודית בגבולות הלבנון, עתידה לשמש תריס רציני בפני השתוללות מסוכנת של “סיף האסלאם”, אשר ברקיו התרוצצו כבר בדברי העדים הערבים לפני ועדת החקירה.

העדות נסתיימה. הננו מחכים למסקנות הועדה. אם “יגל כמים משפט וצדקה כנחל איתן” או שיצר האינטרסים המדומים יעלה מחדש איזו נוסחא מטשטשת ועושקת — ימים ידברו.

תש״ו

---

כפותיו של אדום

מאת

יצחק לופבן

ממשלת בריטניה ביצעה את זממה. הוציאה בכוח הזרוע מעפילים יהודים מן הארץ, אנשים, נשים וטף, והושיבה אותם במחנות ריכוז באי קפריסין. מכונת מלחמה עצומה “מכל השירותים”, העמידה ל“מטרה נעלה” זו, לעקור שרידי חרב מחוף מבטחם האחרון, ולקשור לראשה זר דפנא כאות נצחון על נדחי עולם, חסרי אונים. תחת הדיביזיה הנוספת האחת שמיניסטר החוץ חשש שיהא צורך להביא לארץ־ישראל, כדי לסייע להעלאת מאת אלף העולים שהמליצה עליה ועדת החקירה האנגלית־האמריקנית, משקיעה ממשלת בריטניה דיביזיות נוספות רבות, כדי להוציא מחופי הארץ את מעט מעט העולים המגיע אליהם, וכדי ל“רכך” את לב הישוב קשה־העורף, העומד על זכותו להציל את אחיו מן הכליה ולהעלותם למולדתם. איננו יודעים אם העם הבריטי מסוגל עוד להתבייש בפני ההיסטוריה שלו. עד עתה על כל פנים היה הוא מחונן בסגולה זו לצאת יבש לגמרי מכל מיני מים מאררים שהוא טובל בהם. קשה לנחש אם סגולה זו פועלת לזמן בלתי מוגבל. אבל מכל כתמי הבושה שעלו על עורה של בריטניה במשך הדורות, הרי זה שהיא עוללה לאומה הישראלית בתקופה הזאת הוא הגדול והמביש ביותר, הן מבחינה אנושית והן מבחינה מדינית.

אפשר היה לנחש את התקרבותה של המהלומה החדשה הזאת מראש. הממשלה הבריטית איננה עושה דברים שבהפתעה. כמעט תמיד היא מכינה תחילה את דעת הקהל שלה ושל העולם וסוללת לעצמה דרך רוחנית, כביכול, לפני כל מעשה תוקפני ואכזרי. אפשר היה לנחש מראש גם את תוכנה של ההודעה הממשלתית, שתלווה את המעשה הזה. הצביעות היא חותמה של ממשלה זו. ההבדלים הם רק בסוג הצבע, לעתים הוא דק ומעודן יותר ומתנוסס בשלל גוונים, ולעתים הוא גס, צעקני, מעשה הדיוט. הודעותיה של ממשלת הפועלים שייכות לסוג האחרון. ובקשר למלחמה בהעפלה היהודית פירסמה הודעה שהיא טיפוסית בשבילה ובשביל התקופה הזאת בה אנו חיים בכלל. אחד מאותותיה המובהקים של התקופה הזאת, שכולה ספוגה עדיין את המורשה הרוחנית של גבלס והיטלר, הוא זה שאין לחשוש בה לחלוטין מפני ביקורת כל שהיא. המדינות הדמוקרטיות באירופה, וכאן הלא מדובר על המדינה הדמוקרטית המובהקת ביותר, נושאות את תגת הדמוקרטיה כלבוש חיצוני, אכול עש כולו ואין בו מתום. לאמיתו של דבר אנגליה כיום טוטליטרית לא פחות מהארצות הטוטליטריות האחרות שהיו קיימות ושהן קיימות עדיין. ההבדל הוא לרעתה של אנגליה. בארצות הטוטליטריות האחרות היה קיים, או קיים עדיין, שלטון עריצוּת. עפ״י צו מגבוה מסתתמים הפיות, ואין איש יכול להרשות לעצמו למתוח ביקורת על מעשה הממשלה, בלי לקפח את חרוּתו ואת חייו. בטוטליטריות “הדימוקרטית” המצב הוא אחר לחלוטין: הפיות מסתתמים מרצון והביקורת נעדרת מאליה. כמו עדר־צאן פועה כל הציבור כולו את ה“אמן” הצאני שלו אחרי דברי שליטיו ומעשיהם.

צאו וראו: באנגליה כולה, בעם זה נושא המסורת התרבותית של איטון, אוקספורד וקמברידג,, לא נמצא איש אחד בעל שם אינטלקטואלי או מדיני חשוב, אשר יחלץ להלחם בתוקף נגד העוול הקורע שחקים שאנגליה זוממת ועושה כלפי היהודים, ואשר יראה במלחמה זו תעודת כבוד לעצמו ולאומתו. האנשים הספורים המרימים בהזדמנות זו או אחרת את קולם, או שזה בכלל קול דממה דקה, או שהאנשים הם רק בראשית הקריירה המדינית שלהם וקולם אינו נחשב לקול העם, יותר נכון לקול מצפונו של העם. בכל משטר ובכל תקופה מימי הביניים הקלסיים עד ימי הביניים המודרניים, יכלו היהודים לקוות בכל מדינה ומדינה למליצי־יושר בעלי חשיבות ציבורית גדולה, אשר עמדו לימינם בשעת צרה. זה היה בימים החשוכים ביותר של האינקביזיציה של שריפת ה“כופרים” ושריפת התלמוד, וזה היה בימים פחות חשוכים, כמו בימי משפט דרייפוס בצרפת, או בימי משפט בייליס ברוסיה הצארית, וכדומה. רק באנגליה של היום אפס חסיד. אין איש אשר יוקיע בגלוי את השליטים, המנהלים מדיניות של זדון ורשע כלפי עם אשר היתה לו הזכות לקוות למידה ידועה של יחס צודק והוגן, אחרי כל הסבל שהוא נשא ונושא בו בתקופה זו.

שליטי האומה הבריטית נחנו ב“לשון לימודים”, והם יודעים היטב כיצד לעקם את האמת ולעטר את שבע התועבות שבידיהם בעטרת תפארת של צדקה גדולה ובסמל אהבת הבריות. ההודעה הגוזרת על הפסקת ההעפלה ועל החזרת העולים היהודים מחופי ארץ־ישראל לאי־קפריסין,“או למקומות אחרים”, פותחת בוידוי־אהבה גדול לעם היהודים. “אנגליה היתה מאז ומעולם ידידת היהודים”. נכון. היהודים חשבו ואמרו ככה, ולא זו בלבד אלא שקשרו לאשליה זו גם קשרי אגדה בדבר “עשרת השבטים” שהעם הבריטי הוא שריד מהם. היהודים, האמוּנים על מצוקות ורדיפות אכזריות מידי העמים שהם שוכנים בתוכם, אומרים תמיד ככה על כל מי שאינו כופתם ונותנם לפני הארי ואינו רוצחם נפש. לפנים היתה גם אנגליה אחרת קצת, אנגליה שדיברה לפחות רכות ונכבדות ונשאה את עיניה לשמים כאשר הזכירה את גורל ישראל. ואולי היו גם יחידים שאמנם נגע הענין עד לבם וחשבו את אשר אמרו ברצינות. כאלה היו בכל הארצות והמדינות. אבל, ״הידידות״ — אומרים היהודים, ובצדק — “ניכרת בשעת צרה” — ודוקא בשעת צרה כזאת, שלא ידעו היהודים כמותה מאחרי חורבן ירושלים עד היום הזה, גילו שליטי בריטניה של היום לא ידידות, אלא את הכפות הדורסות המשותפות לכל גזעו של אדום.

מגוחך הדבר, שמחברי ההודעה הבריטית האחרונה בקשר לענין ההעפלה, מתפארים כי אנגליה הכניסה לארץ־ישראל חמש מאות אלף יהודים בימי שלטונה בה. זאת היא התפארות שוא, סחורה העשויה בשביל ה“פתאים המאמינים” באנגליה עצמה או בארצות הברית. אילו היה הדבר תלוי באנגליה בלבד, היו הם כבר דואגים לכך שמספר היהודים לא יעלה על אלה שנשארו כאן לאחר מלחמת העולם הקודמת, על כל פנים לא על המידה הדרושה להם כדי לאזן את תקציבה של האדמיניסטרציה הארץ־ישראלית, למען לא ירטן שם משלם המסים הבריטי שמזילים כסף מכיסו למטרות שאין לו ענין בהן. אנו יודעים היטב כמה נאבקנו על כל סרטיפיקט, כמה עלבונות מונו לנו, כמה גזירות צריך היה לפרוץ ובכמה ערמות צריך היה להשתמש כדי להעלות את מחצית מיליון היהודים בין הצהרת בלפור לבין ״הספר הלבן״ של שנת 1939. מלבד זה, בתקופה ההיא היה קיים עוד מעין משטר דמוקרטי, גם בעולם וגם באנגליה, והיתה קיימת ועדת המנדטים של חבר הלאומים, שמוכרחים היו להתחשב בה. ואשר ליהודים שהיא הכניסה לתוך תחומיו של האי הבריטי עצמו, איננו יודעים מי צריך להכיר טובה על כך למי, לאחר שכשרונם וחריצותם של חלק מן היהודים האלה, לפחות, עולים על כף המאזנים של נצחונה במלחמה זו, במידה גדולה יותר מאשר כשרונם וחריצותם של השירותים שהיא מגייסת עכשיו כדי לרדוף את המעפילים ולחסום את הדרך בפני שארית הפליטה היהודית החותרת לחופי מולדתה. ואשר להתפארות כי באנגליה לא נערכו פוגרומים ביהודים, הרי אותו פתגם כי “מי שאינו גונב כפות של כסף אינו ראוי עדיין לשם ג׳נטלמן” — כמדומני שמטבע אנגלית הוא.

אנו לא נהיה כפויי טובה על כל מידה של חסד שמגלה מישהו כלפי היהודים; אנו לא נהיה כפויי טובה על כל דיבור אנושי ועל כל מעשה טוב שאישים אנגלים ידועים מסייעים בהם לענין היהודי. אבל נשתדל במיטב יכולתנו לחשוף לעיני העולם את המרמה הזאת, האומרת להעטות את הרשעוּת האיומה ביותר נגדנו במעטה של צדקה. הנסיון להציג את המלחמה במעפילים היהודים, את העקירה הברוטלית של אנשים, נשים וטף מחוף מולדתם והעברתם בכוח הזרוע לתוך בתי אסירים שטים, כדי להדיחם לאי זר, הנסיון להציג את זה כמעשה חסד עם הפליטים היהודים, כמעשה הגנה מפני “מחוסרי המצפון” המקפחים אותם, לא יצליח, גם אם הממשלה תגייס את כל העתונות ואת כל לשכות המודיעין הטוטליטריות שלה כדי לפאר אותה בשל כך.

לפעמים נדמה לנו כי כל התנהגותה של הממשלה הבריטית בענין זה, אינה אלא משחק מטורף ברוליטה המדינית. כל פעם שהיא מפסידה, מבחינה מוסרית, במשחק אחד, היא רוצה למלאות את ההפסד ע״י משחק נועז יותר, ומכיון שהיא מפסידה שוב, הולך יצר המשחק וגובר אצלה עד לידי השתוללות. אם לא יבוא מן החוץ כוח מדיני, שמוכרחים להתחשב עמו, ולא יגיד “הרף!”, איננו יכולים לדעת לאיזה מעשה טירוף תגיע עוד ממשלה זו. הממשלה נוכחה כבר במידה מספיקה שכל דבריה על “מיעוט קיצוני” הקובע את המדיניות הציונית בניגוד לרוב המתון, אין להם כל שחר. ואף על פי כן היא חוזרת ודשה את הפרזה הנידושה מחדש גם בהזדמנות זו. מתוך מבוכה ובהילות לגבב כל כמה שאפשר נימוקים כדי להצדיק את מעשיה מבחינה מוסרית, היא כבר אינה משמיעה לאזניה מה שהיא מוציאה מפיה. באשר, אם אפשר עוד להסתמך על חילוקי דעות בציונות בעמדה מדינית זו או אחרת (ואף במקרה זה הרוב המכריע הוא לצד העמדה הרשמית), הרי אין לחלוטין חילוקי דעות בכל הנוגע לתביעות היסודיות והחיוניות של הציונות, כגון העליה, הקרקע והאפשרות של התיישבות והתפתחות חפשית בארץ. איננו יודעים לשם מה הממשלה עושה זאת, אם כדי לנסות מחדש להכניס פירוד בתוך היהדות והתנועה הציונית, ולבקש דרך להקמת “הנהלה מתונה”׳ או שמישהו מפקידיה הקולוניאליים השלה אותה להאמין שאמנם המצב הוא כך? אם לא נוכחה עדיין, היא תיוכח בודאי מהר מחדש כי בנקודה חיונית זו, על כל פנים, היא איחדה לא בלבד את התנועה הציונית כולה, אלא את יהדות העולם כולו. ולא ימצא אף אחד מאלף ועשרה מרבבה אשר יסכימו להחשב על מחנה “המתונים”, שנפש הממשלה כה כלתה אליהם.

בספר האנגלי המפורסם “דוּליטל”, יש סיפור המלווה גם בציור, כיצד חיות אינטליגנטיות ידועות יצרו בגופותיהם גשר־חי על פני נהר רחב, למען יוכל “דוליטל הרופא” לעבור עליו, כדי להעלות ארוכה למחנה המנוגע בתחלואה רעה. יהודי העולם אף הם יעשו גשר־חי על פני הים כדי ש“דוליטל הרופא” שלהם יעבור עליו ויעלה ארוכה לתחלוּאת בת־עמם. לא אניות מלחמה, לא גדרות תיל, לא “טומיגנים” היורים בילדים, ולא מגילת הכזב האינטלקטואלית המשובצת חרבות מתהפכות — כל אלה לא יעצרו תהליך היסטורי זה. אולי יבוא יום ואנגליה תחכים להבין זאת — או אז תנקוט אולי ב“לשון למוּדים” אחרת ובאמצעים אחרים כדי לקיים את ידידות היהודים.

תש״ו

---

הברית בין הבתרים

מאת

יצחק לופבן

העתונות הבריטית, אשר ניחשה כי העליות של תריסר ישובים עבריים חדשים על אדמת הנגב ביום אחד יש בהן משום הפגנה מדינית, ניחשה יפה רק בחלק הקטן ביותר של המאורע. ביסודו של דבר יש בהן בעליות הללו הרבה יותר מזה. זאת היא יצירת עובדות מדיניות חדשות, בדרך קונסטרוקטיבית, באותה דרך שבה ניהלנו את עבודתנו בארץ עד עתה ובה אנו רוצים לנהל אותה גם בעתיד. ככל שיש כאן מידה ידועה של הפגנה, הרי זאת הפגנה מיוחדת במינה, שכמותה לא ידועה עד עתה בין אומות העולם, וכל אדם ישר, בכל מקום שהוא, שאין עמו מזימה וטינא ורשעות מדינית, חייב להשתחוות נגד המקום הזה, בו עלו מאות צעירים וצעירות מישראל, רובם פליטי חרב ההשמדה הנאצית־פּאשיסטית, כדי להחיות מדבר שממה בעמל כפיהם ובתבונת רוחם, כדי לסלול בו דרך לרבבות רבות שיבואו אחריהם, ולהפכו בעתיד הימים למקור מחיה ולארץ של תרבות פוריה ופורחת.

כל מפעל התיישבותנו בארץ, מזה שבעים שנה בערך, היא הפגנה מדינית ממושכת כזאת. לפני התחלת התיישבותנו היתה כל הארץ בחינת “נגב”. גוזלי ירושתנו ההיסטורית דאגו לכך במשך דורות רבים להפוך את “ארץ זבת חלב ודבש” ל״ארץ אוכלת יושביה“. וכששאלו לפני שבעים שנה את הערבי הזקן אבו עלי: ״מה דעתך בנוגע לישובה של אדמת מלבס?״ (פתח־ תקוה — כיום) — הוא לא ענה במלים, אלא העביר את פסת ידו על צוארו כדי לרמוז כי אין זה אלא איבוד עצמי לדעת¹. פתח־תקוה היתה נגב ויסוד המעלה היתה נגב ו”עין קורא" ו“ראשון לציון” היתה נגב וחדרה היתה נגב, כל שלוש מאות נקודות היישוב החקלאיות שהקימונו בארץ זו היו בחינת “נגב” בראשיתן: או צחיחות ללא מים, או מכוסות ביצות ונגועות מחלות ממאירות, או דבשות סלעים חשופות, שלא היה בהן מקום לנעוץ בו מחרשה, והעם היושב בתוכה היה עז, עז־פנים ושטוף חמס ושפיכות דמים. אלא שמפני הפגנת רצון־המולדת של היהודים ומפני כוח ההתמדה של הפגנה זו נסוג הישימון, והאדמה המקוללת מדורות רבים הפנתה את פניה הצוהלות לבניה השבים אליה, חשפה להם את מקורות תנובתה, כדי להיניק אותם “דבש מסלע ושמן מחלמיש צור”.

הקצה הדרומי של א״י היה כנראה ארץ שממה עוד מקדמת הימים. “עלו זה בנגב!” אומר רש״י: “זה היה הפּסולת של ארץ־ישראל”, ולב האנשים ששלח משה לתור את הארץ נמוג בקרבם למראהו ויוציאו את דבתו רעה. ואעפי״כ קשורים דוקא לחבל ארץ זה הזכרונות הקדומים ביותר שלנו, כי על כן הוא ארץ מגורי האבות, קן הנדידה של השבטים רועי־הצאן, שמחיקם צמחה ועלתה האומה הישראלית. המשיכה לנגב של חלוצי־ציון החדשים, כרוכה בלי ספק בזכרונות הללו. לא בלבד משום שזהו שטח ריק, המשתרע על מחציתה של ארץ ישראל המערבית, אלא משום ששם החלה התאחזותנו הראשונה בארץ כנען, וקשרינו לחבל זה הם קשרי בראשית. הנגב זהו ארץ המיתוס היהודי; שם נכרתה ברית בין הבתרים; שם חפר אברהם את באר המים הראשונה; שם התעשקו ורבו עם הפלשתים אשר סתמו את הבארות שנחפרו בימי אברהם; שם הפגינו צאצאי אברהם את הפגנתם המדינית הראשונה ופתחו מחדש את הבארות הסתומות; שם התרחשו בכלל המאורעות הדרמתיים של ראשית ההתגבשות של בתי אבות לשבטים ושל שבטים לעם; משם ירדו מצרימה ומשם עלו על הבמה ההיסטורית כעם תרבותי כובש מדינה בונה אותה, ומתעתד להנחיל לעולם גם נכסי־רוח נצחיים. שם הועלתה ראשונה גם הפּרובלימה ההתיישבותית של הנגב ע״י עכסה בת כלב: “תנה לי ברכה, כי ארץ הנגב נתתני — ונתת לי גולות מים”…

לפני שבועות אחדים, באחד הערבים, כשישבנו בביתו של חבר, ולבנו הגה אימה על המצב שנוצר בארץ, על מסע העונשים שהחל נגדנו ע״י המשלה הבריטית, על תכניות העושק החדשות הנרקמות נגדנו בלונדון, המאיימות לקצץ שוב בתחומי התיישבותנו והתאחזותנו במולדת ולשלול מאתנו את המרחב הריק הזה ששמו “נגב”, ושאליו הננו נושאים את נפשנו כל השנים — נכנס לחדר אחד החברים מן העסקנים ההתיישבותיים הקונסטרוקטיביים ביותר של מפלגת פועלי ארץ־ישראל, ובטרם הספיק עוד לשבת ולשאוף רוח, פתח ואמר: “הנני בא עתה ממהנדס המים שלנו: נתברר לי כי אפשר לעלות מיד לפחות ל־24 נקודות ישוב חדשות בנגב, שהאדמה בשבילם מוכנה ושאלת המים ניתנת לפתרון — אנו חייבים להניע את המפעל הזה בתכיפות, להשיג מיד את הכסף הדרוש ולהעלות את האנשים, כדי ליצור עובדה מדינית בנגב, ולעשות את התיישבות היהודים למציאות קיימת”. הוא לא היה צריך להרבות דברים. הדבר נראה מיד כאחד התפקידים החשובים ביותר במאבקי התקופה הזאת. כעבור ימים מעטים עלתה השאלה לדיון על במת המוסדות של מפלגת פועלי ארץ־ישראל — ומשם החלה להתגלגל בדרך ההגשמה. הדבר לא היה קל, אך הוא נתקבל במידה כזאת על דעת הציבור, שכל המכשולים המונחים בדרך כלל על דרכי התיישבותנו נתפנו ביתר מהירות מאשר בכל הזמנים ובכל המקרים האחרים.

לא ל־24 נקודות ישוב עלו לפני שבוע ימים, כי אם ל־12; ואם כי אנו שמחים תמיד כשמשאלות לבנו מתמלאות לפחות בחמשים אחוז, ושמחנו גם הפעם כשיכולנו לנעוץ את הטריז הזה לתוך המזימות הנרקמות נגדנו, הרי איננו יכולים לומר כי נחה דעתנו. אנו מצווים להשלים את התכנית בהקדם. הסתערותנו על הישימון בדרומה של א״י הוא צו מדיני וכלכלי ממדרגה ראשונה בכל העתים והתקופות, והוא אקטואלי ביותר בתקופה הנוכחית, כאשר השאלה אם יהיה הנגב פתוח לעליה יהודית ולהתיישבות יהודית היא אחת השאלות הפוליטיות הבוערות ביותר. אך לא זה בלבד. לא די להעלות את האנשים וליישב אותם התיישבות חטופה וארעית. אנו חייבים לטפח את המפעל החלוצי הנוסף הזה בדאגה רבה, כדי ליצור אפשרות של קיום, של בנין והשתרשות של קבע.

הדבר דורש מאמצים כספיים עצומים וגם מאמצים נפשיים לא קטנים. אך בלי המאמצים האלה לא עשינו ואיננו יכולים לעשות שום דבר בארץ. לכל הברכות הרבות שאנו מלוים בהן את מעפילי הנגב, אנו חייבים לצרף עוד ברכה אחת, זו הברכה הראשונה שביקשו עליה מעפילי הנגב בימי כיבוש יהושע: “תנה לי ברכה, כי ארץ הנגב נתתני — ונתת לי גולות מים”.

תש״ז

---

מבזל ־ לבזל

מאת

יצחק לופבן

א. לקחים היסטורים

שוב אנו מתכוננים ללכת לבזל. לאחר הפסקה של שבע שנים, של שבע השנים הרעות ביותר בקורות העולם ובתולדות האומה הישראלית, הננו הולכים שוב לארץ הקונגרסים הציוניים, לעיר הקונגרס־הראשון, כדי לפקוד את מחננו שנשאר לפליטה מן הטבח הגדול, לבחון את כוחנו ולתכן את תכניותינו לקראת הבאות. הפעם הננו מביאים אתנו לבזל לקח היסטורי נוסף, רע ומר מאוד. אשר היה מקודם בגדר של אבחנה והשערה, הפך עתה לאמפיריקה כבדת־דמים וגדושת יסורין. מה שכתב הרצל בפתיחה למדינת היהודים ומה שהשמיע נורדוי בקונגרס הציוני הראשון — נתקיים בממדים גדולים פי אלף מאלה שהוראו באספקלריה המאירה שלהם. מקץ חמשים שנה הננו מביאים לעיר הזאת, אשר בה הוזהרנו מחדש בתקופה זו על ״אם תאבו ושמעתם — ואם תמאנו ומריתם", את הסיכום הראשון של המיאון והמרי של בית ישראל, אשר לא שמע לא לקולם של דברי חזון ולא לאותות החוזרים ונשנים של מציאות מתרגשת, ובעינים עצומות הלך לקראת אסונו, במקום שמצא אותו כבר, ועדיין הוא מוסיף ללכת לקראתו במקום שעוד טרם מצא אותו.

ועוד לקח היסטורי נוסף הננו מביאים לקונגרס הזה, ואף הוא רע ומר מאוד. בדלותנו הגדולה ובמצוקתנו בין העמים נשאנו את עינינו לנקובי ראשית הגויים, לאלה אשר חשבנו כי בהם נצטמצמה בדור הזה השארית של מידה אנושית ומחשבה מתקדמת. בסוף מלחמת העולם הראשונה נראה היה לנו כי אמנם מצאנו אוזן קשבת, כאשר הממשלה הבריטית הכירה פומבית בזכותנו ההיסטורית על ארץ מולדתנו, ועל סמך התחייבויותיה החגיגיות לסייע לנו לשוב לארץ זו ולהקים בה את ביתנו הלאומי נמסרה הארץ כפקדון בידיה ע״י עמי העולם. תשעת הקונגרסים הציוניים שנתקיימו מאז מוצאי מלחמת העולם הראשונה עד פרוץ מלחמת העולם השניה, היו תחנות תחנות במפח הנפש המדיני הגדול שהנחילה לנו הממשלה המנדטורית אשר מעלה בפקדון שנמסר לידיה ובמקום לסייע לנו נהפכה לגורם מכשיל ועוצר. ואעפי״כ נראה היה לנו כי עוד נשאר בתוך תחומי המשטר המנדטורי, כל עוד הוא היה קיים וכל עוד היו קיימים מוסדות הפיקוח הבין־לאומיים, מרחב להיאבקות קונסטרוקטיבית על העליה ועל ההתישבות היהודית. עם הספר הלבן של שנת 1939 הפכה בריטניה את ארץ־ישראל מארץ מנדטורית למושבה בריטית. המעל נהפך לבגידה גלויה, העליה היהודית לא״י שוב לא צומצמה ע״י אמתלאות כלכליות, אלא הופסקה ע״י חוּקים מדיניים שרירותיים. מנגנון צבאי גדול הופעל כדי לחסום את הדרך לא״י בפני עולים יהודיים, והעולים המגיעים אליה נעקרים, בכוח הזרוע, מן החופים ומובלים כשבויי־חרב למחנות הסגר באיי הים. בא״י גופה הושלטו חוּקים החוסמים בפני היהודים את הדרך לקרקע מולדתם בשמונים אחוזים ומעלה. עתה, זה למעלה משנה, נהפכה הארץ בכלל למדינת־משטרה ביחס לתושביה היהודים, וכל יהודי בה עלול להעצר ולהאסר לזמן בלתי מוגבל, ללא פשע וללא משפט, וכל בית ומשק יהודי מופקרים לחיפושים, לוונדליזם של הורסי תרבות, לשודדי חפצי־ערך ולמקעקעי קירות ועוקרי רצפות, ללא עוצר ועונש.

ב. “בבזל יסדתי את מדינת היהודים”

באחד הדפים של יומנו רשם הרצל: “בבזל יסדתי את מדינת היהודים”. לעצמו רשם את הדברים האלה, והוסיף: “אילו הייתי בא להשמיע זאת עתה בפומבי, היו לועגים לי. אך בעוד חמש שנים, על כל פנים בעוד חמישים שנה — כולם יודו בכך!”. ככל חוזה גלוי־עינים הוא ראה את הדברים באספקלריה מאירה, והעריך נכונה את משמעותם ההיסטורית. באותם הימים היו היהודים בא״י רק קומץ קטן, והקרקע שישבו עליה גודלה היה כפיסת היד, ויהודי הגולה, אם כי נאנקו קשה תחת כובד המשא של מצוקת הנכר, של שנאת ישראל ועוני כלכלי, היו שרוּיים כמעט בגן־עדן, בהשוואה לגיהנום שהם נתוּנים בו בתקופה זו. ואף על פי כן נוסדה מדינת היהודים בבזל לפני חמשים שנה פחות עשרה חדשים. היא נוסדה ב“לוֹגוֹס”, במאמר אשר בישר את המפנה הגורלי הישראלי, ובדגל־התנחומין אשר הורם על פני תפוצות הגולה, בעצם התקופה בה נתרופפה האמונה בגאולה משיחית, נסית, בתוך העם. לאדוקים באמונה הציונית היה כבר ברור אז כי הופל הפּור, כי מדינת היהודים אינה רק סיסמא מלבבת, אלא כורח חמור של מציאות. היה ברור גם כי נכונים לנו לבטים ואכזבות וחבלי־הגשמה ממושכים. “היוחל ארץ ביום אחד, אם יולד גוי פעם אחת?” — בשעה שנטבע משפט זה בראשונה בלשון העברית, אף אז נמצא העם במפנה גורלי, ונביאי הדור ראו הכרח לצייד את העם באורך־רוח ובנכונות שחזון התנחומין הודאי ייהפך למציאות רק אחרי חבלי־לידה קשים. ואף על פי כן לא היה הקו של בזל נטוי למרחקי זמן שאין להם שעור. שם נוסדה מדינת היהודים לדורנו, משום שכבר היה ברור אז כי הדור הזה נועד להיות דור־ההכרעה, או שיכריע לתקומה או שיוּכרע לכליה.

עתה, מקץ חמשים שנה, הגענו לקצה דרכה של ההכרעה הזאת. עובש הזמן כילה לחלוטין את הויכוח שהתחיל בו אחד־העם בימים הראשונים ההם ושהוא הולך ונמשך עד היום, אם ע״י אלה המכנים את עצמם “תלמידיו”, ואם ע״י אלה אשר המירו את הפילוסופיה הלאומית של אחד־העם בסברות־כרס סוציולוגיות חדשות. לא באצבע צרדה כי אם בכשיל וכילפות מכה כיום המציאות על ראשנו, ומוכיחה לנו יום־יום ושעה שעה כי אין כל דרך אחרת להציל את האומה הישראלית מכליה ומהתנוונות, אלא ע״י יציאת הגולה, ריכוזה ונטיעתה בא״י — ויציאה, ריכוז ונטיעה אלה אינם אפשריים אלא אם כן היהודים יהיו עצמאיים ושליטים על גורלם. בעשרים וחמש השנים שעברו ממלחמת העולם הראשונה עד מלחמת העולם השניה, שהיו שנים של צבירת כוח, של הנחת יסודות וראשית התבססותנו בארץ, לא ראינו כל תכלית מדינית בכך להגדיר באופן מדויק את המטרה הסופית של הציונות, ולעורר מסביבה מריבה פוליטית גדולה. ואילו היו נמשכים תנאי המנדט כנתינתם, שעל אף המכשולים שבהם ועל אף האפשרות שנתנו לאדמיניסטרציה הא״י למעשי התעללות שונים, נתנו לנו גם את האפשרות לעלות, לגדול, להרחיב את תחומי התיישבותנו ורכושנו הקרקעי — ספק אם היינו גם עתה מרכזים את כל כובד מלחמתנו המדינית בענין זה, שהיה עתיד לבוא ממילא כסיכום של עבודתנו הקונסטרוקטיבית. ואילו היתה באה ממשלת המנדט כיום ואומרת לנו: הא לכם עליה כרצונכם, הא לכם הזכוּת לקנות קרקע בכל מקום שאתם רוצים, הא לכם הזכות לגדול ולפתח את התיישבותכם ללא מעצור — היינו מסכימים, אנחנו מפא״י ה“בוגדת” וה“זוחלת” ואתנו היה מסכים בודאי רוב רובה של התנועה הציונית, לדחות לזמן מאוחר יותר את דבר ההכרעה המדינית הסופית, והיינו מסירים כל הצעה בנידון זה מעל סדר־היום של הקונגרס הכ״ב כשם שהסירונו בקונגרס הי״ז. אבל המצב אינו כך. המנדט נתבטל עם הספר הלבן של שנת 1939: המדיניות של ממשלת המנדט הוכיחה במשך השנים האלה שאין היא רוצה להמשיך בו ולקיים אותו. ע״י כך היא לא ביטלה את זכויותינו הטבועות והחתומות במנדט הזה; היא ביטלה רק את זכותה היא להחזיק בפקדון שנמסר לידיה. והשאלה הפוליטית העומדת לפני הציונות איננה: מנדט או מדינת היהודים, כי אם: מדינת היהודים או לא כלום, יותר נכון: הפקרת פליטת ישראל לשמד פיסי ורוחני והרס מפעלנו בארץ, או תקומה ובנין במולדת?

הקונגרס העומד להתכנס בימים החמוּרים ביותר מבחינה מדינית — ספק גדול אם ישמש במה לדיוּנים מדיניים רחבים. אבל הוא יעמוד כולו בסימן ההיאבקות על מדינת היהודים, שנוסדה בבזל לפני חמשים שנה ע״י לוֹגוֹס, שנוסדה על אדמת א״י תוך חמשים השנים האלו במעשה חלוצי מפואר, ושנוסדה ע״י הטראגדיה היהודית בתקופת המלחמה הזאת בהכרת העם כולו. חוּט משולש זה לא יינתק. ולמען אפשר יהיה לשזור אותו הלאה לעבותות של מציאות היסטורית, חייב הקונגרס הזה לבצר את כוחה של התנועה הציונית, לחדש את סמכוּת מוסדותיה, ולהעמיד את תכניתה המדינית מחוץ לגדר של כל ויכוח. הדבר העיקרי שעליו אנו נאבקים בכל העתים וגם בעת הזאת הוא המעשה הציוני, וכל תוכנה של היאבקותנו המדינית היא להגיע לידי אפשרות של המעשה הזה. הדרך למדינת היהודים שבמציאות הוא דרך הבנין והמפעל, דרך הנגב והגליל, דרך השומרון והשפלה, דרך פדות היהודים ועלייתם בהמוניהם ודרך ההתיישבות רחבת־תחומין, דרך הארגון הפנימי החזק וצבירת כוח משקי גדול. אלה הם ערכין פּוליטיים בעלי מתח ומשקל רב. וכל כמה שיהגו ריק אלה המונים אותנו בחטא של “מפעל ובנין” כסטיה מן הדרך הציונית, ואלה המאשימים אותנו כי המרנו את הדרך הזאת — זוהי דרכנו הנאמנה בכל התנאים ובכל המצבים, והיא עלולה להכריע את כף המאזנים בהיאבקות החמורה שאנו נתונים בה כיום ושנהיה נתונים בה בודאי גם בימים הבאים, גם לאחר שכוס היגונים שמונתה לנו עתה תרפה לאט.

תש" ז

---

אכזבת בזל

מאת

יצחק לופבן

א. “אל תגידו בגת”

אילו יכולנו למחוק את הקונגרס הזה מלוח ההיסטוריה שלנו, למען לא ייחד בכינוסי מקראי־ציון ולא יבוא במחזורי המאמצים המתחדשים והמאבקים הפנימיים על דרך הגאולה והתמורה — היינו עושים בודאי שרות טוב לתנועת השחרור העברי; שרות טוב כלפי חוץ, וטוב ממנו כלפי פנים, כלפי חינוך הדור הצעיר, הנקרא לשאת בתפקידים ההיסטוריים הגדולים שהתקופה הזאת מעמיסה עליו.

הקונגרס הזה נועד מלכתחילה להיות קונגרס חשוב, קונגרס נעלה בחשיבותו. משהו מתכונת הקונגרס הראשון נתגלה בהופעתו החיצונית ובתנאי הופעתו. בזמן לא זמן, בתקופה שלא הותקנה לכך, בעונת החורף הקשה, שאינה מקנה תענוגות צדדיים ל“טיילי” הקונגרסים ודורשת ייחוד השם והכוונה — נתכנסו שליחי היהדות והציונות מכל כנפות הארץ ופינות התבל הרחוקות ביותר. ברכבות, בספינות ובמטוסים נהרו לבזל; אפשר שהיו גם עולי־רגל; וודאי שהיו פורצי גבולות סגורים, מעפילי הקונגרס, כאחד השלבים של העפלת ציון. לא היה זה דרך של שובבות והבאי. כך, סתם, כשהדבר אינו נוגע עמוק מאוד ללב והענין אינו מחריד ומטלטל את האנשים, אין בני־אדם עוקרים את עצמם לעת כזאת ממסגרות חייהם, כדי להפליג לארצות נוד. היתה תשוקה פנימית עצומה להפגש שוב, להפגש עם שארית הפליטה היהודית, עם שארית הפליטה הציונית, לראות פנים בפנים את שליחי הנשארים בחיים, להפליא עצה במשותף על עתידות העם, על ריפוי השבר הגדול, על אמצעים נבונים להסרת המכשולים הנתונים על הדרך היחידה להצלה ולתקומה.

הרצון הזה היה חי אצל רוב באי הקונגרס הכ״ב, ואילו היה מתמיד והיה חזק עד כדי לעמוד בפני היצרים הרעים של הפוליטיקה הפנימית המסכסכת, של החשבונות הישנים והחדשים אצל מפלגות וזרמים, אשר ראו באספקלריה העכורה שלהם את שעת־דכא זו דוקא כשעת הכושר להביא את החשבונות האלה לידי גוביינא — היינו יכולים לחדש את המלוכה הציונית בבזל ולצאת מן הקונגרס הזה בכוחות מעודדים ומחושלים כדי להתייצב בתוקף מוסרי וממשי גדול יותר במערכה החמורה על זכותנו ועל עתידנו.

אך לא אסתייעא מילתא. הענינים הכיתתיים והטפלים השתרגו ועלו על צוארי הקונגרס הזה ודחקו את הרצון הפנימי וגם את ההכרח הגורלי לתקן את התקנה הגדולה הדרושה לציונות בשעה הזאת. מזג האויר הקודר של בזל בעונה זו, ללא פיסת שמים כחולה וללא קרן שמש מאירה ומנחמת, אפף גם את הקונגרס מבחינה רוחנית. הכל נבלע ונעלם בתוך הערפלים. כל שאירע לאומה במשך שבע השנים הרעות הללו שבין קונגרס לקונגרס, התכנס והתכווץ ביתמותו הטראגית בקרן־הזוית של טקס חיצוני, אשר נשכח מהר מן־הלב — והבת־השובבה שבציונות הלכה בדרך לבה התועה וערכה הלולא “מתרבא דביש־גדא” הישראלי.

רגש הבושה שבקרבנו לוחש לנו: “אל תגידו בגת”, פּן ישמחו יושבי שכם ופלשת, וכל ערלי עולם המבקשים רעתנו יצחקו למשבתנו. אך זה הוגד כבר באזני כל. בזל היתה גלויה ופעורה לעיני העולם, והחל מן הכתבים של כל העתונים עד בעלי־המלונים והאכסניות, שבתוך כתליהם נערכו הפגישות וההתייעצויות — באו כולם בסוד הענינים, התחבולות והקנוניות של הקונגרס הזה. מלבד זה מכה לפנינו באצבע צרדה חובת האמת ומצווה עלינו לא להעלים את מראות־הנגעים שלנו, שהם בנפשנו, בנפש הציונות ובנפש עתידה של האומה הישראלית. אנו מצוּוים לגעות כשוורים על התקלה הגדולה שאירעה לנו בבזל, על חוסר האונים שנתגלה בקרבנו לעצור באיזו מידה שהיא את מרוצתנו העיוורת לקראת ההשמדה העצמית בעצם הימים שאנו מושמדים במידה כזאת ונדחפים לקראת השמדה נוספת ע״י כוחות מבחוץ.

ב. מי האשם?

אין לנו הזכות להטיל את האשמה על אחרים בלבד. כולנו אשמים. אף אחד אינו נקי ואף אחד לא מנע את עצמו מהביא את “תרומתו” לכשלון זה. יתר על כן: תנועת העבודה בא״י טרחה להכין את הכשלון הזה עוד בערב הקונגרס. לא נדבר כאן על עצם העובדה שתנועת הפועלים העברית מפולגת כיום במידה כזאת שלא היתה כמותה מעודה. אך זה שבשעה שידענו כבר את המתרגש לבוא לא עלה בידינו להופיע בקונגרס ברשימה אחת ולכונן אגף עבודה מלוכד אחד, שהיה עלול להיות הכוח הראשי, המקיים בידו את האיניציאטיבה לכל החלטה ולכל מסקנה ארגונית — היה ראשית חטאת, שמנעה מאתנו להציל ברגע האחרון מה שהיה אולי עוד אפשר להציל.

מלבד זה: כוחה של תנועת העבודה הארץ־ישראלית לא היה מעולם במנין ובמספר. הוא היה בזה, שמאז העליה השניה עמדה תנועת הפועלים העברית על המשמר, בחינת הצופה לבית הציונות, והדריכה את התנועה הציונית בתבונתה, במעשיה הקונסטרוקטיביים ובאחריות המלאה. היא ידעה תמיד לבור את הבר מן התבן ולהבחין בחושה הבריא ובשכלה הישר בין הדרך המהימנות המובילה למטרה לבין דרכי תעתועים האובדות בתוהו. בידה האחת אחזה במחרשה ובאמת הבנין ובידה השניה היתה מנכשת את העשבים השוטים — ועשבים שוטים עלו לרוב בשדה הציונות מאז ומתמיד, ותנועות המאיימות להטות אותה מן הדרך הישרה נתגלו בכל הזמנים. בכוח זה הועלתה הציונות מהמולת־סרק להיותה תנועה בונה ומגשימה. ״לא אוהל תוהו ועליות שחקים — בית אחר תבנה ואוהל אחר תקים״ — חרוז זה שב“מתי מדבר האחרונים” לביאליק, היה ה״שויתי״ של תנועת הפועלים העברית — ו“הבית האחר” וה“אוהל האחר” הם הכיבושים הממשיים והנצחיים שנכבשו ע״י תנועת הפועלים בציונות, שבזכותם היא שלטה שליטה רוחנית בתנועה עוד טרם היותה לכוח גדול בתוכה, ובכוחם הגיעה גם לידי הגמוניה והשפעה בכל השטחים הארגוניים, המדיניים והמעשיים.

הגמוניה זו נתערערה מבפנים עוד בטרם שהתנכלו אליה לשברה מבחוץ. היא נתערערה, אך לא נשברה. היא נתערערה ע״י השתבשות הדרך, ע״י הסתננות אלמנטים לתוכה שידענו להשמר מפניהם כל הימים. אין אנו דנים בשעה זו על ה“קו”. המפלגה החליטה אשר החליטה בענין זה, והחלטותיה מחייבות ומטילות את האחריות על כולנו. אך מן ההכרח שיהיה ברור בתוכנו, כי בשם ה“קו” אין תנועת הפועלים יכולה לשלוט בציונות או לשמור על ההגמוניה בתוכה. כל קיטע יוצא ב“קו” שלו, וככל שאצל מישהו הוא בולט יותר, “רדיקלי” יותר, מעוטר בפראזות יותר נשגבות ובמעשים יותר מרעישים — הוא עושה גם רושם גדול יותר ומסוגל לכבוש יותר לבבות נבוכים ולרכוש דעות נפסדות.

ג. נצחון הסילבריזם

הסילבריזם ניצח משום שמסע הכיבוש שלו לא נפגש בהתנגדות רצינית. ההתנגדות היחידה שהיתה יכולה לעצור בעד ההתנשאות של ה“טמני הול” לשלטון, עלולה היתה לבוא מציבור הפועלים המאוחד. אך הלזה בא לקונגרס לא רק מפורר, כידוע, אלא שחלק ממנו, זה המכנה את עצמו בשם “התנועה לאחדות העבודה־פועלי ציון”, כרת מראש ברית עם הסילבריזם כדי להכשיל את המפלגה השלטת ולהסב יחד עם הריאקציה הסילבריסטית־הרביזיוניסטית ב“כירה הגדולה”, ולהעלות מתוכה במזלג “האידיאי” רב־השינים איזו שוק או ירך לעצמו. עצם ההסתערות הסילבריסטית נשענה על קואליציה משוערת של סיעת סילבר, סיעת הרביזיוניסטים, סיעת המזרחי וסיעה ב׳, כלומר “התנועה לאחדות העבודה” וכו'. והיה זה מחזה “מרהיב” בקונגרס, כאשר סיעת פועלים סוציאליסטית כזאת ורדיקלית כזאת לא נלאתה מלחלק תשואות ומחיאות כפים “סוערות” לכל פרזה קלוקלת אשר יצאה מפי סילבר ומשרתיו, ורקדה לפי החליל שלהם בכל שאלה ובכל הצבעה.

ואעפ״כ היתה מפלגת הפועלים הגדולה, מפלגת פועלי א״י והאיחוד העולמי, יכולה להתנגד בכוח אפקטיבי יותר להסתערות סילבריסטית זו, אילו היתה שלמה מבפנים ואילו לא הפכה את חילוקי־הדעות באחת השאלות, שמעולם לא חשבנו אותה לעיקרית וקובעת בדרך הציונות, לקו גנרלי, מפלג ויוצר מעין סיעות בתוכה. הבירה לא נכבשה, איפוא, מבחוץ. היא לא נכבשה בכלל. אך במידה שנפתחו מבואות להשתלטות הסילבריזם בתוכה, הם נפתחו מבפנים. עובדה זו חייבת לשמש לנו אזהרה, ואנו מצווים להשקיע מאמצים רבים לבדק הבית ולסתימת הפרצות הללו שנבעו בחומתנו.

כי על כן לא היה בקונגרס זה ויכוח מדיני כלל. מה שנראה היה כויכוח מדיני, לא היה אלא מסך של עשן, שמטרתו היתה להאפיל על כוונות התוססות בלב החלק הריאקציוני של הציונות מזמן רב — לקצץ את כנפיה של תנועת הפועלים ולצמצם את השפעתה.

הורדת ווייצמן מכהונתו כנשיא ההסתדרות הציונית, הנעוצה, כמובן, גם בחשבונות אישיים, בקנאה ובשנאה הלוחשות בחוגים ידועים נגדו זה שנים רבות, היתה גם אחת התחבולות לפגוע בתנועת הפועלים. הברית בין תנועת הפועלים לבין ווייצמן נחשבה כמכשול העיקרי לעלית כוחות הריאקציה בציונות לשלטון, לפיכך ראו הללו הכרח לעצמם לפוצץ בתחילה את הברית הזאת, תוך תקוה שלכשיכשל עוזר יכשל עזור ממילא. על כן נערך “הויכוח המדיני” בכיווּן זה. אחת ההוכחות הבולטות לכך היא ההחלטה ביחס לועידת לונדון. ספק אם היה ציר אחד בקונגרס הזה אשר חשב ברצינות כי יש הגיון פּוליטי כלשהו בהחלטה זו. ההרגשה הכללית היתה שאנו מצוּוים במפגיע לבקש מוצא מן המבוך הפּוליטי שאנו נתונים בו בדרך של מו״מ על תכנית קונסטרוקטיבית לפתרון בעית א״י — ועם כל החשבת הגורמים המדיניים האחרים, ידע כל אחד היטב כי מקום המו״מ הזה הוא לונדון ולא כל מרכז מדיני אחר בעולם. ואם בכל זאת הצביע הרוב בעד ההצעה לא ללכת ללונדון, ידעו המצביעים היטב שאין החלטה זו קובעת עמדה מדינית של הקונגרס הציוני, כי בין כך וכך נצטרך לחפש דרך למו״מ, אבל היא קובעת עמדה ארגונית, היא חוסמת את הדרך בפני ווייצמן להבחר כנשיא, והיא מביאה במיצר ובמבוכה את מפלגת פועלי א״י, שנלחמה על כך לתת בענין זה יפוי־כוח להנהלה החדשה שתבחר.

ד. חילופי רשויות

נקוה כי השינויים שהכניס הקונגרס הזה לא יביאו תקלה לציונות בעצם התקופה החמורה הזאת שהיא נאבקת בה על קיום מפעלה ועל עתידה. ווייצמן לא נבחר, לא משום שהעם לא רצה בו ולא משום שנתגלו כוחות אחרים המצויינים במעלות ובמידות המצויות אצל ווייצמן, אלא משום שבמסיבות הזמן הכו את התנועה במבוכה ונפתח מרחב רב למשובת “עדת אכולי משטמה ומזי קנאה”, הרואה זה שנים רבות בהפלת ווייצמן את ה“תכלית” הציונית הנעלה שלה. בשנת 1931, כשהועבר ווייצמן מכהונתו, אמר הח׳ ד. בן־גוריון במסיבה אחת: “יש בחירים ויש נבחרים — ווייצמן הוא בחיר התנועה הציונית גם בשעה שאינו נבחר באופן פורמלי”. ואנו יודעים היטב את האיש הדגול הזה ואת הליכותיו: הוא לא מנע את טובו, את סגולות־רוחו, את שרותו ואת השפעתו הגדולה, כאשר לא שימש בכהונת נשיא אז, והוא לא ימנע אותם עתה. גם העולם הפנימי וגם העולם החיצוני יראו בו, כאז גם עתה, את הנשיא, ואליו יפנו כשיהיה צורך להטיל על כף המאזנים כוח השפעה מדינית בעל משקל גדול. כי על כן, אין עדיין כיום איש בתנועה הציונית, אשר ירכב על סוסו, ישב על כסאו וישתמש בשרביטו.

סילבר ניצח, אך הנצחון שלו אינו אלא למקוטעין. את ה“אידיאל” להוריד את ווייצמן — השיג. אך הרצון לשבור את ההגמוניה של תנועת הפועלים, שהיה תקיף ומתוח בתחילה, מוכרח היה להצטמצם ולהתכווץ קצת באחרונה, משום שנוכח לדעת שאי־אפשר להקים הנהלה ציונית בעלת סמכות ובעלת כושר פעולה בלי סיעת ״האיחוד״, כלומר: מפלגת פועלי א״י. המפלגה שמרה על עמדותיה באקזקוטיבה, אם כי שטח השפעתה נתקפח במידת מה. אולם הציונות איננה ילידת “בין המצרים” פוליטי בלבד, ואנו מקווים כי סוף סוף נתגבר על המשבר שאנו נתונים בו כעת, וממשלת הפראזות והנאומים המדברים עתק תעבור מהר — אז ינוסו הצללים האלה אשר נטשו כיום על הבמה הציונית, וההשפעה וההכרעה בכל הענינים החיוניים יתרכזו שוב בידי הכוח היוצר והבונה בציונות, ואכזבת בזל תהיה כלא היתה.

תש״ז

---

בדרך אל או"מ

מאת

יצחק לופבן

האותות המדיניים עשויים להכזיב בתקופה זו, כדרך שמכזיבות לעתים קרובות ההודעות המוקדמות על מזג־האויר. אם לא יכזיבו הפעם — תתכנס, כנראה, בסוף החודש הזה אסיפה מיוחדת של האומות המאוחדות כדי לדון על עניני ארץ־ישראל. אסיפה זו תהיה רק מעין תכונה לדיון, ולא עצם הדיון. תפקידה הוא כנראה, לבחור רק בועדה שתבין את החומר לאסיפה של ספּטמבר. אבל זאת היא התחלה להעברת הטיפול המדיני בבעית א״י לפורום הבין־לאומי החדש. לאחר שנכשלו השיחות האחרונות שבין נציגי הציונות לבין נציגי הממשלה הבריטית, לא היתה שוב בידינו הברירה אם לבחור בפורום זה כדי להביא לפניו את דבר המחלוקת שלנו עם בריטניה על התכחשותה להתחייבויותיה ועל דרך הגשמת המנדט, ושוב אין עתה ברירה בידינו אם ללכת לאו״מ או לא ללכת. יותר מזה: אין אנו נקראים כלל ללכת. באופן פורמלי מתכנסות החברות לארגון זה לדון בשאלה שאחת מהן מעמידה לפניו — וחברים בארגון הם כל עם־לא־עם וכל גוי נבל, שנלקחו ישר מן הבגידה ומן התליה, כדי להשלים את מנין הואסלים שהיו דרושים לכל אחת משלוש האומות ה“גדולות”, להסתייע בהם בהתחרותה האימפּריאליסטית עם חברותיה. העם היהודי, מכיוון ששירת בכל המסירות והנאמנות את האינטרסים של האומות אשר נחלצו להלחם בנאציזם ובפאשיזם, מכיון שהוא העשוק מכל העמים, מכיון שקרבנותיו במלחמה זו היו גדולים משל כל העמים, לא נקרא לבוא אל שולחן קרואי המועד, המנסים לכרות “בריתם לשלום עולמים עלי זבחיו”. ולא זו בלבד, אלא שעוד נצטרך להשקיע עמל רב ולהניע גלגלים רבים כדי שאפשר יהיה בכלל לנו להופיע לפני השולחן הזה, להשמיע את קולנו, להציע את טענותינו ואת תביעותינו ולהגן לפניו על עניננו.

הנסיון בשתי שנות קיומו של הארגון הזה אינו עשוי לחזק את האמונה בדיוניו והחלטותיו. הוא נולד מלכתחילה במזל של אי־אמון. מעל לעריסתו בסן־פרנציסקו לא דרך כוכב של תנחומין, והוא לא השכיל אפילו ליצור מסביבו זרת של אשליה, כפי שעשה זאת בשעתו חבר הלאומים, שקם לאחר מלחמת העולם הקודמת. גם כשהעמים מתכנסים לתוכו ללא תנאים וללא הצהרות מוקדמות, חזקה שאין מציעים שם בימה של צדק ואין עורכים שם משפט של יושר. ועתה, כאשר שליחי המדינה היוזמת את הטכס הזה (אנגליה) מודיעים מראש, שאנגליה תקבל את החלטותיו ומסקנותיו של ארגון האומות המאוחדות רק כשאלו יהיו לפי רוחה ורצונה ואינה מתחייבת לקבל אותן כשיהיו למורת רוחה — הרי מידת האימון, שאינה גדולה בלאו הכי, עוד פוחתת והולכת. ההשערה הראשונה שלנו, שאין זה אלא תמרון חדש של דחיה והשהייה מצד בריטניה, מקבלת בזה את אישורה, ומוטב שלא נשלה את עצמנו לחשוב כי או״מ היא התחנה האחרונה בתחבולות המרמה שלה. ואף על פי כן מתכוננת התנועה הציונית למערכה מדינית חדשה זו במלוא הרצינות, והיא מצווה לעשות כל אשר לאל ידה לגולל את בעית היהודים בכל היקפה ולבסס את צדקת תביעותיה ההיסטוריות והמשפטיות לעיני כל העמים.

לאחר עשרים וחמש שנים של קיום המנדט, זאת היא הפעם הראשונה שנוצרת הזדמנות בשביל התנועה הציונית לבוא במגע עם העולם הפּוליטי כולו. אי־אפשר לומר, כמובן, שלא היה לעם היהודי מגע עם העולם. הפתגם של בלעם, שהכתיר את העם היהודי כ“עם לבדד ישכון”, נכון רק ככל שהוא נסב על בדידותו הגדולה של העם הזה, שמקדמות ההיסטוריה שלו לא ידע ברית עמים נאמנה ולא “אחוות־עמים”, וכל אוהביו המדומים בגדו בו. אבל במגע עם העולם היה בא לעתים קרובות מאוד, יותר נכון: העולם בא במגע עמו, קודם כל במגע של דמים, הוא שפך את דמינו כמים בכל עת מצוא, הנחית מהלומות על ראשנו, התעלל בנו, מצץ את לשד חיינו ועשה אותנו אסקופה נדרסת לתאוות הרצח והשוד שלו. היה גם מגע רוחני. הגויים, כל הגויים, קיבלו מאתנו את כל אשר נתנו להם מן הכשרון והרוח, בשטחים מרובים ושונים. אפילו קיסר גרמניה לשעבר, הסיר את כובעו בפני יהודי אחד אשר הקים ואירגן את הצי שלו. אבל במגע פּוליטי עם העולם, כאומה יהודית, באנו בפעם הראשונה, אחרי דורות מרובים של גולה, רק כתום המלחמה הקודמת, כשהופיעה המשלחת היהודית לפני אסיפת ועידת השלום בוורסייל והעלתה על השולחן את תביעותיה ההיסטוריות של האומה הישראלית.

מאז ועד עתה עמדנו פנים בפנים עם בריטניה בלבד, עם גברת ממלכות זו, אשר בזכות הצהרת בלפור והתחייבויותיה החגיגיות לסייע לעליה יהודית, להתיישבות יהודית ולהקמת הבית הלאומי היהודי, נמסר לידיה המנדט על ארץ־ישראל. הבגידה בהתחייבות זו החלה מיד; מושכי החוטים מבין הפקידות הקולוניאלית ניסו להפוך את הקערה על פיה עוד בטרם שהיתה הקערה בכלל, בטרם שנעשתה התחלה כלשהי להגשים את המובטח חגיגית בהצהרת בלפור, והם המשיכו וממשיכים בנסיון זה עד היום. עד שנת 1939, עד שהבגידה נהפכה למדיניות רשמית וגלויה של הספר הלבן, שימש בכל זאת המנדט מסגרת של מאבק על זכויותינו, שנתנה לנו אפשרות של עליה ופיתוח התיישבותי, פעם בתחומים רחבים יותר ופעם בתחומים מוגבלים יותר, אך לא סתמה את חזון הציונות ולא קבעה גבולים “חוקיים” מקפיאים הגוזרים עלינו להשאר מיעוט צחי בארץ הזאת. עתה, לאחר שנתברר בתכלית הבירור, שממשלת הפועלים הנוכחית ממשיכה ואומרת להמשיך גם להבא את מדיניות הספר־הלבן בעקביות רבה, והיא עוד מוסיפה עליו מידה גדושה של רשעות, שעה שהיא משקיעה את כל כוחות האימפריה כדי לערוך צייד של פירטין על העליה היהודית והופכת את הארץ למדינת משטרה נוגשת ומתעללת — נעשתה עמידתנו פנים אל פנים עם אנגליה בלבד ללא נשוא וללא תוחלת. ובין אם אימוננו ביכולתו וברצונו של ארגון האומות המאוחדות לערוך בימה של צדק לעניננו הוא קטן או גדול, ובין אם אנגליה מקבלת עליה מראש את מסקנותיו של הארגון הזה או לא, הרי עצם המגע שלנו עם אומות העולם בשעה זו ועצם הנסיון להעלות מחדש את הפרשה היהודית על הבמה המדינית הבין־לאומית, גם אם אין בהם מראש בטחון של רווח, ודאי שאין בהם כל סכנה של הפסד גדול.

קשה לרדת לעומקה של כוונת ההודעה אשר השמיע דובר הממשלה האנגלית באמריקה, שבריטניה אינו רואה את עצמה קשורה בהחלטות ארגון האומות המאוחדות. ייתכן שאין זה אלא אחד מגילויי האיוולת שאנשי מיניסטריון החוץ הבריטי, ובאֶווין בראשו, נתפסים להם כפעם בפעם בשעה שהם משמיעים דברים בענין א״י, אם מתוך מבוכה פנימית ואם מתוך חוסר תרבות דיפּלומטית. לאחר ההעוויה של “חוסר אונים” שעשה באֶווין, בהכריזו שאין בכוחה של אנגליה בלבד לפתור את השאלה ולפיכך הוא מביא אותה לשולחן האומות המאוחדות, הרי מוקיעים הדברים האלה את המדיניות האנגלית לראווה של צחוק בעיני כל העולם. ואמנם דובר הממשלה הבריטית בלונדון, אם כי סירב להכחיש את אמיתות ההודעה הזאת, הכתיר אותה כ“משגה” — מסוג המשגים שהם גרועים מאיוולת. אבל ייתכן גם שזוהי אחת מתחבולות האיום והלחץ, שכוונתה להכניס מבוכה בתוכנו ולצנן במקצת את פּתוס ההכנות שלנו לקראת הדיון הזה, כאילו רצתה לומר, אין לכם מה להזדרז ואין לכם מה להתכונן ולבקש דרכי השפעה בזירה בין־לאומית זו. בין כך וכך, אנו נקבל את פסק דינה רק כשיהיה לטובתנו, ומוטב לכם לוותר על תביעותיכם כדי שתבואו לידי הסכם אתנו בלעדי זה. אם זאת היא הכוונה, אין לנו אלא לומר לבריטניה, שכל הזמן וגם עתה היה זה מיטב רצונה של התנועה הציונית ליישב את הבעיה תוך משא ומתן ישיר עמה, אבל שום הסכם שיש עמו וויתור על הענינים החיוניים ביותר, על העליה החפשית ועל ההתיישבות החפשית, אינו בא בחשבון בשבילנו. לבנו לא ירך גם כשאנגליה מכריזה שהיא אינה קשורה להחלטותיו של ארגון האומות המאוחדות. כי אם המסקנות הללו יהיו לרעתנו, אין הן יכולות להיות רעות יותר מן המצב שאנו נתונים בו כיום; ואם יהיו לטובתנו, הרי גם כשבריטניה תסרב לקבלן, כשם שהיא עשתה כבר לגבי מסקנות אחרות, כמו אלו של ועדת פּיל ואלו של הועדה האנגלית־האמריקנית באחרונה, יתווסף בכל זאת משקל פוליטי גדול להמשך היאבקותנו עם מדיניות הבגידה שלה.

במה נבוא לאו״מ? על זה ניתנה תשובה ממצה ומניחה את הדעת בהחלטות שנתקבלו בישיבת המליאה האחרונה של הנהלת הסוכנות היהודית. החלטות אלו משחררות את ההנהלה מכל פורמולה קבועה מראש, ומקנות לה גמישות רבה במו״מ שלה. הדרישה היסודית והנצחית של העם העברי והתנועה הציונית היא זו החיה בנפש האומה, במאווייה וכיסופיה מדורי דורות, ושנוסחה בראשונה, בתקופה החדשה, על־ידי הרצל במחברתו “מדינת היהודים” וחזרה ונוסחה בשנים האחרונות בשלושת הסעיפים המכונים בשם “תכנית בילטמור”. יש בזה מידה רבה של עיוורון או של התעלמות במכוון מן המציאות, כאשר מישהו בא לזקוף על חשבון תכנית בילטמור את הכשלונות המדיניים שנחלה התנועה הציונית בתקופה זו. תכנית בילטמור אינה אשמה בכך, אם היא נתלוותה מצדדים מסוימים במנגינת־לוי צורמת, ואם תלו בה בוקי־סריקי של מעשים טרוריסטיים, אשר סייעו ללא ספק למסע הכחש ולמזימת החיסול של ממשלת באֶווין נגד הציונות. אין בתכנית זו אלא מה שמגיע לעם העברי בצדק היסטורי ובמשפט הבין־לאומי, שקיבלו תוקף מיוחד בתקופה זו, שבה נשמדו מיליונים יהודים, ובה צפויה להשמדה גם שארית הפליטה, רק בגלל זה שהעם היהודי חי במפוזר, כמיעוט וכמשולל הגנה עצמית בכל מקום. אבל תכנית בילטמור, כמו מחברתו של הרצל, היא תכנית מדינית ולא דוגמה דתית. וכשמתרוממת חומה בפני תכנית מדינית ואין אפשרות לפרוץ אותה, מוכרחים לנסות לטפס עליה או להקיף אותה. חסידיה הנלהבים ביותר של תכנית זו, כשהגיעו לידי מו״מ פוליטי והועמדו בפני הקשיים החמורים שעל דרכה, היו מוכנים לכל מיני ויתורים, ואף לויתור על עצם הפתרון המדיני הסופי של שאלת א״י בשעה זו, אם רק יבוטל הספר הלבן ותינתן לנו האפשרות ליהנות ללא הגבלה מן הזכויות שהובטחו לנו במנדט.

גם בהופעתנו לפני ארגון האומות המאוחדות, מן ההכרח ומן ההגיון הוא שהתכנית הציונית השלמה והאידיאלית תהיה היסוד להצגת תביעותינו. וגם כשנהיה נאלצים להסכים לאיזו פשרה קטועה, שיש עמה ערובה לעליה חפשית, להתיישבות ולהתפתחות בלתי מוגבלת, נקבל אותה כהכרח השעה, אבל הפתרון היסודי והצודק יהיה תמיד נגד עינינו ואנו נחתור להגיע אליו בכל שעת כושר שתזדמן לנו, זהו הפירוש הנכון היחידי שאפשר לתת לזה שאנו קוראים לו “מדיניות ריאלית”. מדיניות ריאלית לא היתה זו של הרצל, שבשעה שניצב לפני “קיר ברזל” במשא־ומתן שלו ב“שער הגבוה” של קושטא, הוא עשה מיפנה של מאה ושמונים מעלות ונאחז בפיקציה של אוגנדה. זה היה מישגה בלתי ריאלי, ומישגה בלתי ריאלי מצדנו היתה זאת אילו היינו מציגים כיסוד לתביעותינו את זה שאנו יכולים לקבל רק כתוצאה של פשרה הכרחית, והיינו מתכחשים למשא הנפש של הציונות ולשאיפותיה המדיניות.

תש״ז.

---

המשלחת היהודית בועידה הפאן־אסיטית

מאת

יצחק לופבן

במגע עם חלק אחד של העולם, עם החלק שאנו מתייחסים אליו לפי מוצאנו, ואנו משתלבים בו מחדש עם שובנו לתחומי המולדת העברית — באנו ע״י המשלחת היהודית מארץ ישראל לועידה הפאן־אסיאטית בניו־דלהי שבהודו. מגע זה וכל שהיה כרוך בו, הוכיחו לנו מחדש, מה גדולה ההזנחה ומה מעטים וצרים החלונות שקרענו בפעילותנו המדינית. ועידה זו לא היה לה אופי מדיני מלכתחילה; היא היתה מכוונת לפגישת עמים החיים בחלק המאוכלס ביותר על פני כדור הארץ, לשם היכרות תרבותית, חילופי דעות בענינים כלכליים והקמת ארגון שישרת את כל המשותף לעמים האלה; אבל אין כיום כינוס בין־לאומי, שהענין המדיני אינו מבצבץ ועולה מאליו, ובסופו של דבר הוא מהווה את הענין המרכזי שבו.

גם ועידת ניו־דלהי היתה בעיקרה ועידה מדינית. הודו הזקנה־הצעירה, ששימשה במשך מאות בשנים “פנינה” יקרה ביותר בכתר האימפּריה הבריטית והעומדת כיום על סף שחרורה ממשבצת הזהב של השלטון הזר, מתנערת באופן המיוחד לעם הגדול הזה לקראת התפקיד של מנהיג רוחני, וכנראה גם פּוליטי, של עמי אסיה בעתיד. כל אחד מאתנו קרא בודאי הרבה מאד בספרות העשירה וגדושת המראות והפלאים של הודו. אנו יודעים משהו מעוניה, מאכזריות חייה, מפראות מנהגיה, מהכיתות השונות והלשונות המרובות שבה, וגם משהו מעושרה הרב, מתפארת מקדשיה, מדתותיה, מספרותה העשירה, מנימוסיה הזרים והמוזרים, מפאקיריה, ממשביעי הנחשים שלה, מקדושיה ומטמאיה — ואף על פי כן ספק גדול הוא אם יש מי בתוכנו המכיר את הודו, היודע אל נכון את הכוחות המפעמים את העם, או את חבר העמים הזה, שמאחוריו תרבות כה עשירה ומלפניו עתיד כה סתום. אך אין כל ספק בדבר, שבתמורת־העולם שאנו עדים לה בתקופה זו, בשידוד המערכות האימפּריאליות וניתוק כבלי השעבוד על ידי מאות מיליוני אנשים בחלק עולם ענקי זה — נועד לה להודו כתר של הגמוניה, שאין אנו יכולים לדעת עדיין את תחומיה. ככל שאפשרי בזמננו עם דומיננטי, עליון, בחלק עולם שלם, כמו ארצות הברית באמריקה, ופעם צרפת, פעם אנגליה ופעם גרמניה באירופּה, הרי כשהודו תשתחרר ולא תיכנס מחדש תחת עול של שעבוד בגלל מלחמות פנימיות, קולה הוא שישמע ביותר, ולא קולה של יאפּאן המחקה כקוף את הציביליזציה האירופּית ועתה היא מוכה ומובסת, ולא קולה של סין המנוונת מסמים משכרים וממלחמה פנימית בלתי פוסקת, ובודאי לא קולם של הערבים הסרוחים על מעיינות הנפט ובעצלותם הרוחנית אינו ניכר כל אות לעצמאות לאומית אמיתית, יוצרת ומתחדשת.

משקלה של הודו גם בענין הפּוליטי שלנו ידוע לנו מזמן, והוא עלול ללכת ולגדול כשהיא תגיע לעצמאות מדינית. ואנו היינו מעוניינים תמיד והננו מעוניינים ביותר עתה שהודו תדע דבר־מה אמיתי על אודותינו, שהיא תכיר את מפעלנו בארץ, שלא תקבל את הידיעות מפני שונאים גלויים או נרגנים מדיניים נסתרים. ואנו היינו מעוניינים תמיד והננו מעוניינים ביותר עתה בקשר בינינו לבין מעצבי דמותה הרוחנית והמדינית של הודו החפשית, וברכישת ידידים ביניהם. קשה לומר שיש איזה יסוד שהוא להאשים אותנו בהזנחה של ממש במגע שלנו עם העולם הערבי. אבל איש לא נתן את דעתו על הודו הרחוקה, שאיננה בעלת אינטרסים מדיניים אגואיסטיים בפינה זו שבאסיה שאנו נאבקים בה על זכויותינו, אך השפעתה המדינית היא בעלת חשיבות גדולה יותר מזו של שבעת העממים, שמהם מורכבת הליגה הערבית.

את פרי ההזנחה טעמנו במגע הראשון שלנו עם העולם הזה בועידה הפאן־אסיאטית. המשלחת היהודית נתקלה מיד במשפט הקדום ביחס לענינינו, שאינו אלא הד של התעמולה האנטי־ציונית המועברת על שני גלים, על הגל הערבי המוסלמי ועל הגל של הפקידות הקולוניאלית הבריטית. אנו חייבים להודות שעשינו דבר טוב בזה שלא נתפסנו ללהג ולרהב שמצאו להם מקום בחלק מהעתונות העברית, ולא זלזלנו בהערכת חשיבותה של הועידה הזאת. ייתכן כי היינו חייבים לצייד את המשלחת בכוחות מדיניים רפרזנטטיביים יותר, אבל גם כמו שהיתה היא ידעה לתת כבוד לענינינו ולכבוש לעצמה מקום של כבוד על במה מדינית חדשה זו שזה עתה נוצרה. אין אנו יכולים שלא לציין במקום זה את עמידתו הנאה והגאה של ראש המשלחת — הפרופ'. ש. ה. ברגמן. במשך שנים לא מעטות היה ש. ה. ברגמן מטרה לחיצי בקורת חמורה ולעתים גם לחיצים של התקלסות מצד חוגים שונים בישוב, בגלל השתייכותו פעם “לברית שלום”. בשנים האחרונות הסתלק לגמרי מעסקי ציבור ומדיניות והשתקע כולו באהלה של תורה. אבל כשהוא הופיע בשליחות הישוב והציונות כלפי חוץ, הוא ידע להציג את עניננו בצורה יפה ובתוקף רב, שספק אם איזה נציג מדיני מובהק ומנוסה היה עושה זאת ביתר הצלחה. הכלים התרבותיים המיוחדים שהוא שולט בהם, שיוו להופעתו ולדבריו הילה של אצילות רוחנית, שחשיבות רבה נודע לה בעולם־התרבות העתיק הזה, אשר הרוח תופסת בו עדיין מקום נכבד. ולא זו בלבד, אלא שלא נעלמו מברגמן גם גנוני מדיניות אפקטיביים מאוד, ועזיבתו בראש המשלחת את הבמה, כמחאה על שנמנעה ממנו האפשרות לענות על הקטגוריה של אחד הנציגים הערביים, וחזירתו אל הבמה לאחר ההפצרות והשידולים של אישים הודיים חשובים, היו כנראה אקט מדיני בעל רושם רב.

המשלחת סללה שבילים ראשונים של היכרות עם אישית של הודו, היא עבדה בתוך הועידה, השתתפה בועדות, הרצתה, השמיעה דברים בענינים הכלליים ובענין המיוחד שלנו. נציגה נבחר גם למוסד העליון של הועידה. בהמון המשלחות של עמים כבירים, בעלי עשרות ומאות מליוני נפשות, לא רק שלא נתבטלה משלחתנו, אלא שהיא היתה בולטת מאוד, אף על פי שלא היתה אלא נציגה של ישוב קטן. היה זה ראשית של מגע חשוב עם חלק עולם חשוב. אך מגע זה יהיה לו ערך רק אם יהיה לו המשך. כי ייתכן מאוד שבבדידותנו הגדולה אנו יכולים למצוא דוקא כאן, בעולם הזה הצועד לקראת רנסנסה מדינית ואולי גם רוחנית, קשרי ידידות נאמנים יותר משמצאנו באירופּה ובאמריקה, בחלקי עולם אלה שבד בבד עם עליתם הטכנית הם שוקעים לתוך בערות רוחנית, שאת תוצאותיה אי־אפשר עדיין לשער.

תש"ז.

---

שביב אור

מאת

יצחק לופבן

נסתיימה הפרשה הראשונה. האסיפה המיוחדת של ארגון האומות המאוחדות, שישבה ודנה במשך שבעה עשר ימים על דברים הנוגעים לבעית ארץ־ישראל, ננעלה. זו היתה רק בחינת “אקדמות”, פתיחה לחקירה נוספת של ועדה חדשה, והכנה לדיון בעצם הענין בשלב מאוחר יותר. אין איש מאתנו יודע כמה יארך הזמן שבין ה“אקדמות” ל“סליק”, ואין יודע בודאות אם אמנם האסיפה הרגילה של או״מ, שתתכנס בספּטמבר, תסיים את הדיון בבעיה חיונית זו בשבילנו במסקנות ובהחלטות אחרונות, ואף אין כל בטחון שאלה שהשלטון בחלק עולם זה נתון למעשה בידיהם יבצעו את ההחלטות הללו. אבל מפרשה ראשונה זו יצאנו לא רק בשלום, אלא אף ברוח מעודדת. ההופעה היהודית היתה מכובדת ונבונה ולא יכלה לא לעשות רושם. היא היתה אחידה, על אף יצרי הפירוד שהשתוללו מבחוץ וניסו לפוררה, בעזרת “ידידים” בעלי השפעה מדינית גדולה. היא היתה מסודרת. שלושת חברי הנהלת הסוכנות היהודית, שדיברו לפני הועדה המדינית, מילאו זה את זה באינפורמציה ובהסברה. אלה לא היו שלושה נאומים אימפּרו־ ביזציוניים, אלא נאום אחד מחולק, תוך חלוקת־עבודה מחושבת ומעובדת יפה באופן קולקטיבי ע״י משלחת הסוכנות היהודית. גם סילבר, גם שרתוק וגם בן־גוריון הציעו את הענין היהודי וענו למקטרגים בבהירות, בתבונה דיפּלומטית ובאחריות מדינית מלאה.

לעת עתה אין לנו להצטער על כך שהמריבה שלנו עם המדיניות הבריטית הועברה מתוך האוירה המחניקה, שנוצרה בשיחות tȇte à tȇte שלנו עם נציגי השלטון הבריטי, אל שולחן העמים. אנו מצווים גם עתה להיזהר מפני האופּטימיות המופרזת, הנדבקת בנו לעתים קרובות, כשאנו מדמים בנפשנו כי כי קמה הרווחה, לאחר שהוצאה איזו “עז” מן החדר הצר. הרווחה עוד טרם קמה, ואנו חייבים עדיין להוציא חשיפי עזים רבות, פראיות, נוגחות, ומעלות סרחון, למען תקום. אך אין ספק בדבר כי האטמוספירה הכללית נשתנתה במידת־מה לטובתנו, ונוצרו מחדש מרחבים ואפשרויות להמשך היאבקותנו המדינית על תביעותינו ועל זכויותינו.

תבונתנו עמדה לנו ועשתה את הופעתנו ואת אופן הצגת עניננו לתרבותיים, לנכבדים ולעושי רושם על העמים שאינם מסובכים על ידי אינטרס אנוכיי, או שאינם נגררים בחבל־הגרר של מעצמה זו או אחרת שהיא בעלת אינטרסים אנוכיים בשאלה זו. אך כמה מבין האומות והנציגים סייעו לעניננו לא רק כשרצונם היה להיטיב עמנו אלא גם להרע לנו. השאלות שהוצגו, לאחר נאומו הראשון של סילבר, בעיקר ע״י הנציג ההודי וגם ע״י אחרים, נתנו הזדמנות נרחבת למשה שרתוק להכין תשובה כהלכה, משכנעת ומקיפה כמעט את כל הבעיות של הציונות. וחוסר התבונה של נציגי הערבים, אשר ניסו להפוך את אסיפת או״מ למין בּאזאר מזרחי, ע״י צריחות וגידופים נגד הציונות ונציגיה, הפיק את הרושם ההפוך מזה שאליו התכוונו. הגידוף “הפוליטי” של אמיל גורי כי “היהודים צלבו את ישו” אינו חדש באזנינו. שמענו אותו במשך דורות רבים מפי ההולכים בראש מסעי הפרעות והרציחות האנטישמיות. אך מאז הפך היטלר את הקערה על פיה ונחלץ למסע־צלב־הקרס נגד היהודים לא משום שהם “צלבו” אלא משום שהם “הולידו” את ישו, ניטל טעמו וניטל עוקצו מפתגמו של אמיל גורי גם בעולם הקתולי, שאותו התכוון, כנראה, להסית ע״י כך. גם קתולים קנאים ביותר אינם יכולים לקבל דברי חילול וגידוף כאלה ללא התקוממות נפשית — ואין כל ספק בדבר שטפשות זו כמו כל הטפשויות האחרות, ה“היסטוריות” ו“הפוליטיות” בטענותיהם של הערבים, ציננו במידה רבה את ההערצה הרומנטית המתרקמת, כרגיל, באו״מ מסביב להופעתם של “מלכי קדם” אלה.

נציגי הערבים נתנו פירוש מנופח ומופרז למדי לפּופּולריות הבין־לאומית שזכו לה, בעזרת אנגליה וארצות הברית, בגלל מעינות הנפט המצויים בתחומי ארצותיהם. הדמיון המזרחי פועל כדמיון של ילדים, והוא תופס כל דבר תפיסה שבמוחלט. מן הערבים נתעלמה העובדה כי ריח־הנפט העולה כריח לבונה באפּן של אחדות מאומות־העולם, עולה כריח הלבנה באפּן של אחרות, וכי מרבי־הנכסים אינם דוקא הבטוחים ביותר בדרכים המשובשות בלסטים מדיניים בתקופה הזאת, אם אינם בו בזמן גם מרבי כוח עצמי. ההתפרצויות התוקפניות והבלתי־פשרניות של הערבים המשפיעות במשא ומתן שלהם עם הפקידות הקולוניאלית הבריטית, ועל ידיהם גם על מיניסטרים ועל תת־מיניסטרים, עד כדי ליצור דחליל בין־לאומי שהנה אורבת “סכנה לשלום העולם” אם חס וחלילה לא תמסר לידיהם גם כבשת הרש של העם היהודי — אינן עושות, כנראה, רושם משכנע על אסיפת או״מ, שבתוכה יושבים עמים שאינם מעוניינים ביותר “באידיליה” האנגלית־אמריקנית־ערבית מסביב ליורת הנפט, או שענין הנפט בכלל אינו בגדר האינטרסים שלהם. כאן ההבדל בין הועידות ב״סן־ג׳יימס" לבין האסיפה ב״לייק סוכסס״ — ומכאן גם הכשלון שנחלו הערבים באסיפה אחרונה זו.

אכן, חוסר־התבונה של אחרים עשויה לסייע לנו בשלבים מסויימים של היאבקותנו המדינית. ואפשר מאד שגם עצם העברת הענין הזה לאו״מ הוא אחד הסימנים המובהקים של חוסר־תבונה במדיניות הבריטית החיצונית, בתקופה הנוכחית, שאף היא עשויה לסייע לנו. בריטניה העוסקת כיום ביד אחת בחיסול האימפּריה הגדולה שלה, מחזיקה עדיין ביד השניה במסורת המדינית מן המאה הי״ט, בשעה שכל צל של אנית־מלחמה בריטית לבד היה בכוחו להטיל אימה ושלטון על 400 המיליונים של תושבי הודו ועל רובו של העולם. בעצם הימים שמיניסטר החוץ הבריטי עומד לפני הפרלמנט שלו וצועק, כדרך כל היורדים מאז ומקדם: ״אני שלמה!״, “בריטניה היא עדיין מעצמה גדולה!”, ממשיכים שגריריה לנסות להשתלט על או״מ בתחבולות העתיקות, ברמיזות, לחישות ומשיכת־חוטים, ובפסוקים בעלי חשיבות עליונה ורבי־משמעות, על “מצפונה” וכו'. אך היא רומזת ואומות העולם אינן נרמזות עפ״י צו. במידה שהיא מצליחה עדיין לכפות דברים על מישהו, היא אינה יכולה לעשות זאת בלי עזרת הכוח־הכל־יכול של ארצות־הברית. בישיבה האחרונה של או״מ היה דבר זה בולט ביותר, שרצון בריטניה בלבד אינו שוב השליט והמכתיב סידורים והפוסק האחרון. ארגון האומות לקח לידיו את הטיפול בבעית א״י בצורה אוטונומית כמעט, שבריטניה בודאי לא רצתה בה. הוא קיבל את “התפטרותה” של בריטניה בפשטות גמורה — ומי יודע אם הכדור לא התגלגל כבר רחוק יותר מדי משתוכל לתפוס אותו שוב לידידה. בזה בודאי לא רצתה, וזה היה חוסר־תבונה מצדה שגרמה לכך. אך יהיה זה שוב חוסר־תבונה מצדנו כשנרצה להסתמך יתר על המידה על חוסר־התבונה של אחרים.

אם ניצנץ שביב אור בשבילנו באסיפת האומות המאוחדות, אין זה מן הכשלון של הערבים והטפשות שבהופעתם, ואין זה מן ההשתבשות שחלה בכוונת הממשלה הבריטית, אלא מעצם הקונסטלציה המדינית שנוצרה מסביב לעניננו. ואין ספק כדבר, שהתופעה החשובה ביותר בקונסטלציה זו היתה הופעתו של מר אנדריי גרומיקו והצהרתו הציונית. איננו יכולים ואיננו חייבים לרדת לעומקן של כוונות נסתרות, אך ככל שעקבנו אחרי מהלך הדיונים באסיפת מיוחדת זו של או״מ, נתבלט נציגה של רוסיה הסובייטית, בדבריו הנבונים, הכנים והאנושיים, על פני כל נציגי האומות במזרח ובמערב. ועלינו להודות כי הצהרתו של גרומיקו היתה הפתעה נעימה בשביל כולנו. גם חסידי המשטר הסובייטי שבתוכנו לא שערו את הדבר הזה. לפי גילויים שונים מצד מפלגות קומוניסטיות בארץ ובחו״ל, ואף לפי גילויים פּובליציסטיים ברוסיה עצמה, אפשר היה לחשוב כי הקו האנטי־ציוני שריר וקיים. על כל פנים היה ברור שלפי השלחן־ערוך הקומוניסטי אסור חלילה להזכיר את המלה “מדינה יהודית”, אלא אם כן בלעג ולצורך אופּוזיציוני. והנה לא ע״י מלאך ולא ע״י שליח, אלא גרומיקו בכבודו ובעצמו — והוא בודאי לא עשה זאת בלי הוראה מפורשת מגבוה — השתמש בטרמינולוגיה ציונית מובהקת, והשמיע באזני שליחי כל העמים דברים מפורשים על קשריו של העם היהודי לא״י ועל זכותו של העם היהודי למדינה עצמאית בא״י.

אנו מעריכים את חשיבותה הגדולה של הצהרה זו. זאת היא ריהביליטציה לציונות ע״י מעצמה אדירה שנחשבה במשך שנים רבות כמתנגדת מבחינה עקרונית, וזאת היא ריהביליטציה של השלטון הסובייטי בעיני הציונות שהיו לה סיבות מספיקות לראות בו את אחד ממציקיה הגדולים. אם תהיה זאת מדיניות עקבית, ולע״ע אין לנו כל סיבה לפקפק בדבר, ייחשב זה למפנה מהפכני בעמדתה של רוסיה כלפי תנועת השחרור של העם הפּרוליטרי ביותר בעולם, שיחסיה השליליים אליה עד עתה לא היו מובנים לנו ולא היה להם כל יסוד. בבדידותנו הגדולה בעולם הסובב אותנו, ונוכח הבגידה המבישה של אלה אשר נחשבו לידידינו ורימו אותנו, יש בזה עידוד ותוספת אמונה שעניננו הצודק איננו נידון עדיין להתכסות במשאון המדיני שידו רמה עתה בעולם. גם היהדות הרוסית, במידה שתחת הרמץ של התבוללות מצויים בה עדיין גחלים לוחשות של דבקות בציונות ושל הרגשת שותפות־הגורל של האומה הישראלית (ואנו יודעים שמצויים), תקבל בודאי את ההצהרה הזאת כבשורת תנחומין. לאחר 30 שנה הופקעה הציונות, לפחות להלכה, מן הטאבו “הקונטרבולוציוני”, והאשמה שהיו טופלים עליה שהיא אינה אלא כלי־שרת אימפריאליסטי בידיה של בריטניה, הוכחשה בצורה שאינה משתמעת לשני פנים.

רוסיה הסובייטית, עשתה ללא ספק צעד נכבד שיש בו כדי לקנות את לבה של יהדות העולם. אין לנו חרב להשכיר ואין לנו נפט למכירה, אבל יש לנו לב הנכון תמיד להשיב ידידות ואמונה לכל הנאמנים לנו — ואף הוא שוה דבר־מה. אך לב זה אינו נקנה בקנין־דברים בלבד, שאין בו ממש. אנו קורסים תחת הנטל הכבד של הונאת־דברים, שהונו אותנו בהם אומות העולם במשך דורות מרובים, ואנו מצווים עתה על מידה רבה של זהירות ועל בחינת כל הצהרה לאור המעשה העקבי והרצוף.

המסקנא מן היחסים החדשים אשר נוצרו, או שיווצרו בין רוסיה הסובייטית לבין הציונות, יכולה להיות מסקנה מדינית, אך אינה מוכרחה להיות מסקנה אידיאולוגית. אין לנו גם אידיאולוגיה לתמורה. אנו חייבים להדגיש זאת דוקא בהזדמנות זו, משום שאנו מכירים את עצמנו ואת פחזות־הרוח שבנו, שיש בה לעתים כדי להתעות ולבלבל ולמתוח את משטח המסקנות שלנו על ימין ועל שמאל ללא כל תחום והבחנה. אנו חייבים לזכור, כי על מאזני־המרמה הפוליטיים של אלה המתעללים בנו כיום, מונח גם הנימוק השרירותי שעם היהודים מועד מלכתחילה “להתנפל לתוך זרועות” אידיאולוגיה מסויימת, ואף ינסו בודאי לפרש את הצהרתו הציונית של נציג רוסיה הסובייטית כראיה חותכת לכך. אנו כוח מתקדם ומקדם בפאת עולם זו, ומנסים לחדש את חיינו במולדתנו על יסוד של צדק חברתי, של דמוקרטיה ושל חרות הרוח והמחשבה. לא “נתנפל לתוך אילו זרועות” שהן, אך נשיב ידידות אמת לכל מי שיגלה ידידות ביחס אלינו ולעניננו הצודק.

תש״ז.

---

VIVE LA FRANCE!

מאת

יצחק לופבן

מספרים כי באחד הקונצרטים שהתקיים לפני שבוע בא״י, כאשר הוקראה הידיעה בדבר החלטת הקבינט הצרפתי לפתוח את שערי צרפת לפני מעפילי “יציאת אירופּה”, תוך הצהרה כי צרפת לא תשתמש בכוח להכריח את האנשים לרדת אם לא ירצו בכך, וגם תדאג לספק להם מזון לאניה — ניגנה התזמורת את ה“מרסילייזה” לקול תשואות הקהל. לא הייתי באותו מעמד ואינני יודע מה אמת יש בידיעה זו, על כל פנים ודאי הדבר שבאסיפת המחאה הגדולה באמריקה הושר ההימנון הזה בהתלהבות ע״י 20 אלף הנאספים. ואין כל ספק בדבר שהלב היהודי בארץ ובכל מקום אחר בארצות הגולה הומה לקראת הניצוץ האנושי הבודד הזה שנתגלה בחשכת התקופה הזאת. “צרפת המנוּונת”, זו שעמדה מלדת, המתלבטת בלי הרף בתוך סכסוכיה הרוחניים והמדיניים, משמשת זה מזמן אובייקט לנבואות שחורות על שקיעה וכליון. את התואר “אומה גדולה” לקחה לעצמה שכנתה ויריבתה שמעבר לתעלה, זו ממלכת האיים, שהיתה שוקטת עד המלחמה האחרונה על שמריה והיתה ניזונה מן המלאי של השומן החמרי והרוחני אשר אגרה בימי התפארת שלה. אולם גילויים ארעיים בחיי עמים חושפים לעתים אוצרות חיים יקרים שנשתמרו מצד אחד, ואת המסוס והרקבון של התפרדות המצטברים מן הצד השני, והם סותרים נבואות רבות וניתוחים סוציולוגיים ולאומיים מוסכמים.

הצלחותיה של אנגליה עשו אותה למודה של סנובים במשך שנים רבות. בעזרת הנרגנים הקולוניאליים שלה היא נהפכה לרבתי בגויים ולחולשת על חלק גדול של כדור הארץ. ומכיון שאנשים בינוניים אוהבים בדרך כלל עשירים וגבירים, העתיקו הללו לתוך תחומיה גם את המרכז של תרבות העולם ואת האידיאל של ממשל מתקדם. אך משנשתפשף הציפוי החיצוני של הליברליזם הדמוקרטי של ימי ויקטוריה, והתסיסה החברתית שלאחריהם — נתגלתה לעין כל המתכת הגסה והזולה שממנה הוּתכה אותה אומה. לעומת זאת צרפת, ייתכן שהציפוי שלה בעשרות השנים האחרונות הוא קלוקל במידה ידועה, אך מתחת לציפוי זה יש גרעין תרבותי ואנושי בריא, פרי המסורת הרוחנית הנעלה אשר סללה את הדרך למהפכה הגדולה, ופרי המורשה של המהפכה הזאת עצמה.

אין אנו יודעים עדיין כיצד תסתיים הדרמה של החזרת מעפילי “יציאת אירופּה” לחופי צרפת. איננו יודעים אם יש בידי בריטניה האפשרות להעלות בכוח את המעפילים אל חופי צרפת, או אם יש בידה תחבולות מרמה ורשעות אחרות להכריחם לכך. אולם בהחלטתה של הממשלה הצרפתית (אם לא תשתנה בינתיים בעקבות איזה סחיטה פוליטית שאין אנו משערים אותה) יש בלי ספק גילוי של אצילות אנושית, ההולמת מאוד את מסורת התרבות הנכבדה של אומה זו.

אין בזה צדקה גדולה כשאינם רוצים להכריח אנשים בכוח הזרוע להכנס לאיזו ארץ, ואין זו אלא מידה אנושית פשוטה כשמגלים נכונות להושיט עזרה ולהמציא מזון לשבויי־פירטים ולטרופי אניות; אך בתקופה אומללה זו, האכולה אגואיזם עד שרשיה, אנו חייבים לכבד כל גילוי שיש בו קצת שיווי־משקל מוסרי. מבחינה מדינית אין החלטתה של צרפת נוגעת רק לארבעת אלפים וחמש מאות המעפּילים של “יציאת אירופּה”, אלא היא מצטרפת להפגנה הגדולה נגד מדיניות הספר הלבן של בריטניה ונגד התעללותה בעולים היהודים בכלל. אפשר שיש לצרפת חשבונות פּוליטיים משלה עם בריטניה. ככל שהחשבונות הללו נוגעים לפינת עולם זו שאנו חיים בה, זו שקוראים לה “לבנטה”, הם צודקים למעלה מכל ספק. ספירס, אשר סייע בנרגנות שלו להדיח את צרפת מסוריה ומלבנון, שזכותה המוסרית להמצא בהן היא הרבה יותר גדולה מזכותה של בריטניה להמצא בא״י, הוא סמל המרמה המדינית של בריטניה. וכל התקוממות נגד מרמה, היא צודקת ומוסרית.

״תחי צרפת״ — ספק אם נשמעה פעם קריאה זו בתום לב ובנפש כנה מפי יהודי, כמו שהיא נשמעת עתה. והלואי שלא נתעה ולא נתבדה בהרגשותינו.

תש"ז.

---

ליד עמודי הֵרַקְלֵס

מאת

יצחק לופבן

בשעה שנכתבות השורות האלה, נמצאות האניות הבריטיות, המובילות בתוך מכלאותיהן את מעפילי “יציאת אירופּה”, ליד עמודי הרקלס, ליד המקום שנחשב בזמנים העתיקים לקצה העולם. אם כי נשתנתה הגיאוגרפיה בינתיים — הסמל לא נשתנה. “אם יהיה נדחך בקצה השמים — משם יקבצך ומשם יקחך”. בן־האלים אשר שמו נקרא על המקום הזה, נשלח ע״י “כונס העבים” בשליחות קדושה, להלחם במכשולי האיוולת והרשעות אשר נערמו על דרכם של בני־אדם. הוא נתנסה בנסיונות רבים ואיומים, ובאלה שלו בלבד, באלת הצדק והתבונה, ניצח את המפלצת ונחלץ מכל המצוקות שנקלעו לפניו בדרך שליחותו. אחד המשוררים, בן שויצריה, של ראשית המאה הנוכחית, כשהוא מנסח מחדש את השליחות המיתית הזאת, שם בפיו של הרקלס את החרוז דלקמן:

גִירָא בְעֵינֵךְ אִוֶּלֶת! הָרֶשַׁע, בַּזִּירָה עֲמוֹד

וְנֵאָבֵק!

וְנִרְאֶה מִי יְנַצֵּח אֶת שֶׁקִּדְּשׁוֹ אֵל וְאֶת

אֲשֵׁר יֵחָבֵק!"

והמשורר מסיים:

"הוּא קָרָא אֶת הַדְּבָרִים, וְאֶת מִרְיוֹ שִׁלַּח

לְפָנָיו,

וְאַחֲרָיו יִצְעַד בְּאוֹן, בְּבִטְחָה, בְּעוֹז

פָּנָיו."

אף האומה הישראלית שילחה בתקופה זו את מריה לפניה והיא צועדת בבטחה. ככל שיראה משונה הדבר, ששרידי עם חלש מתייצבים בעקשנות כזאת נגד תחבולותיה המזויינות של ממלכת עולם עצומה, אין אנו מטילים ספק בכך שהיאבקות זו, המקודשת ע״י המוסר, הצדק והסבל הרב, לא תהיה לבטלה.

בין שבעת הדברים המכוסים מבני אדם, ישנם לפחות שלושה השייכים ישר לפרשה טראגית זו שבה אנו עומדים; “יום הנחמה, עומק הדין ומלכות זו של אדום אימתי נופלת”. אין אנו יודעים כיצד תסתיים אודיסיאה זו של ארבעת אלפים וארבע מאות מעפילי “יציאת אירופה”, העומדים להשלח עתה לנמלה של אותה ארץ אשר ערכה את הטבח הנורא ביותר באבותיהם, בילדיהם, באחיהם ואחיותיהם של היהודים האלה. אך אנו בטוחים כי לא תסתיים לפי אותה תכנית זדונית, אשר תיכן לפניהם הדיקטטור של הסוציאליזם הבריטי. גם המידה הנוספת והגדושה של יסורין אשר נועדה עוד לגולי ציון הללו, לא תשבור את רוחם ולא תכניע את רצונם. אלה שעמדו בטלטולים האיומים האלה במשך חודש וחצי על פני ימים, אלה שרגליהם כבר דרכו על אדמת א״י ונעקרו ממנה בכוח הזרוע, אלה שנצלו במשך שבועות בחום השמש של חופי צרפת הדרומית ולא נתפתו להזמנתה הנדיבה של צרפת לעלות על אדמתה, אלה שהנשים ההרות שביניהם, בקצה תקופת הריונן, לא נענו להזמנה ההיפוֹקריטית של הרשויות הבריטיות, להבדל מאחיהן לגורל ולהשלח מגיברלטאר לא״י — אלה שעמדו בכל הנסיונות המרים האלה וגילו גבורה שאין דומה לה, בקבלם על עצמם מרצון את הסבל הקשה ביותר כדי להגיע למשא־נפשם הגדול ביותר, עשויים לחשל את כוח הרצון של כל העם היהודי, במלחמתו על נפשו ועל חרותו.

אינני יודע בדיוק את מספר האכזבות שנועדו לו לבאֶווין מנסיונותיו האויליים של התגרות מכוּונת בעם היהודי במשך שנות כהונתו כמיניסטר לעניני החוץ של בריטניה. אך אין ספק בדבר, שהאכזבה הגדולה ביותר נחל בפעם הזאת. קוצר־הראייה שלו וקוצר כשרונו להבין ולהעריך את בעית היהודים בעולם ואת קשרם לארץ־ישראל הוליך אותו שולל. הוא דימה בנפשו, כי לאחר שלא עלה בידו להפסיק את תנועת ההעפלה ע״י צינורות הגז, ע״י הניגוחים, המכות והרציחות, ע״י הגירושין לקפריסין, וע״י הפעולה הדיפּלומטית הנרחבת והאינטנסיבית, יצליח בתנופת יד גסה, תוך גרימת סבל ללא שיעור למעפילים, להחניק לבסוף את התנועה הזאת. אך לא זו בלבד שנכשל גם בזה, אלא שבעצם ידיו ערך נגד עצמו ונגד המדיניות הנפסדת שלו את ההפגנה הגדולה ביותר, שהעבירה לאורכו ולרוחבו של הים התיכון, ועתה גם על פני השלוחות של האוקיינוס הגדול, את העדות החיה לאכזריות ולאווילות שמדיניות זו נשענת עליהן.

חכמה של מיניסטר אין במעשה זה. יש בו טפשות של דג, הבולע את הפתיון יחד עם החכה, וכל כמה שהוא מושך ומפרפר יותר נתקעות קצוות החכה עמוק יותר בתוך פיו. כבודה של בריטניה בעולם אינה נמצא עתה בקו של עליה, והוא לא נתעלה ע״י חמת־קרי זו שבאֶווין החליט להתהלך בה עם היהודים. אך כל כשלון מוליד זעם, וכל זעם מוליד כשלון חדש. ועם כל השתתפותנו בסבלם וביסוריהם של אחינו, אשר העמיסו על עצמם את העומס הקשה ביותר של המאבק הציוני, למענם, למען האומה ולמעננו, איננו יכולים לא להרים על נס את כוח העמידה שנשתייר עדיין בשרידי החרב היהודים, שגם הנשק הכבד והמנוסה של האימפּריה הבריטית לא יצלח עליהם.

את ״יום הנחמה״ איננו יודעים — אך אנו בטוחים כי בוא יבוא. הוא יבוא לגולי “יציאת אירופּה” שבעי התלאות, וגם לגולי ישראל כולם. אין זאת אמונה בנסים, אלא אמונה ברצונו של עם העשוי לבלי חת, אמונה בשרידי המצפון האנושי הקיימים עוד זעיר פה וזעיר שם, אמונה במידת הצדק, העשויה לבקוע אפילו סלעים קשים וחסרי רחמים כמו באֶווין.

איננו יודעים את “עומק הדין” אשר ההיסטוריה תדון בו את תעלולי ממשלת באֶווין. אך הוא ללא ספק נורא ואיום לכל אלה המתנשאים בלבם לבעוט את הבעיטות הגדולות בערכי המוסר של האנושות. איננו צריכים להפליג בנידון זה למרחקי ההיסטוריה. רק אתמול ראינו בעינינו את “שכרם בעולם הזה” של “גבורים” ידועים, אשר ראו את עצמם רומסי שחקים ובולעי עמים בגאוותם, ואשר היו בטוחים כי בליעת העם היהודי לא בלבד שלא תזיק אלא תועיל להם לתהליך העיכול של טרף העולם כולו.

״ומלכות זו של אדום אימתי נופלת״ — הננו מרגישים כבר את הדף האויר של נפילה זו. בשכלנו אנו תוהים עליה, חוששים ונבוכים — ובהרגשתנו מר לנו מר…

תש"ז.

---

גילו ברעדה...

מאת

יצחק לופבן

אסיפת האומות המאוחדות שנפתחה ביום ב׳ דראש־השנה תש״ח תהווה בודאי אחת התחנות החשובות בנסיון הבין־לאומי ליישב בעיות מדיניות רבות השנויות במחלוקת בתוך העולם שלאחר המלחמה, והיא עלולה אולי לשמש גם שלב מכריע בענייניו המדיניים של העם העברי. כל הועידות הפּוליטיות הגדולות שנתקיימו מימי סן־פרנציסקו עד היום, היו נראות בעינינו כתהפוכות זרים, שבעיות חיינו ועתידנו אינן מובאות בהן בחשבון כלל, או מובאות בחשבון רק כאתנן מדיני בתחרות־הרמיה של המעצמות האימפּריאליסטיות השונות, ביניהן לבין עצמן. ואם כי כל דבר אנושי וכל ענין חברתי אינם זרים לנו, והם מעסיקים את מותר הרוח האינטלקטואלי שאנו יכולים להשתמש בו בשביל דברים שהם מחוץ ל“אגואיזם הקדוש” של עם, אשר עשרות דורות של שנאת־חינם ומצוקות־גולה חרתו על לוח לבו את ההכרה:,,אם אין אני לי מי לי?״, לא נגעה המריבה הגדולה על השלטון בעולם בנפשנו כלל וכלל. הרגשתנו, הכרתנו ונסיוננו אומרים לנו כי הבחינה היחידה של עולם אשר אנו יכולים לעמוד לצדו ולהסתופף בצלו — היא: אם אנו יכולים להתקיים בעולם זה או לא? כמובן, אנו מעוניינים בשלומו של עולם ובהסכם בין העמים. ואנו תפילה שההסתכסכות הבין־לאומית הקיימת כיום לא תגרום להיסח הדעת מענייננו. אולם אנו חייבים לומר בגלוי, כי איננו מעוניינים כלל ב“שלום עולמים עלי זבחינו”. עולם שאין בו מקום בשבילנו כעם, כחטיבה לאומית חיה ויוצרת, אינו זכאי להתקיים, בין אם הוא “עולם האתמול” והנסוג ובין אם הוא “עולם המחר” והמתקדם, כביכול. לפיכך אנו משתאים ומשתוממים על הפלגות הידועות בתוכנו, העומדות תמיד כ“שאחוריהם אל ההיכל והם משתחוים קדמה, לשמש”; כל מעייניהם נתונים לרחשי העולם הזר, עושים פומבי רב לתפארתו של החלק האחד, כאילו היתה זו תפארת עצמם, וצועקים “הוי, הוי” כדרך ר׳ אלתר יקנה״ז, כאילו היו עוזרים בצעקותיהם להוציא את עגלת העולם הזה מן הבוץ שהיא שקעה בו.

לא. לא היה לנו ענין מיוחד בועידות הללו. כל זמן שאיננו יושבים ליד שולחן־העמים כעם עצמאי ושווה־זכויות, אי־אפשר לנו ליטול חלק לא בשלום העולם ולא במריבות העולם. ואף באסיפת האומות המאוחדות הזאת, בין עשרות הענינים העומדים לפניה לדיון, מעניין אותנו בשורה הראשונה הסעיף המיועד לחתוך את גורלנו אנו, ואת ה“קידמה” ואת ה“דמוקרטיה” נכבד רק אצל אותן האומות אשר יסייעו לקדם את עניננו, לא בנאומים ולא בהצהרות בלתי מחייבות אלא בפועל ממש.

ע״י אסיפת או״מ המיוחדת לעניני א״י שנתקיימה לפני כמה חדשים נעשתה עבודת הכנה רצינית למדי. הועדה שנבחרה על ידה מילאה את תפקידה בחריצות ובאמונה. את המלצות הועדה קיבלנו תוך התאפקות רבה, משום שאלה הן רק המלצות, ואנו יודעים את הקשיים ואת המכשולים המרובים שנועדו להן בדרכן ליהפך לעובדות מדיניות — אך מתוך קורת־רוח. ומחובתנו לציין כי בזרת הזמן הקצרה, מאז פרסומן עד כינוסה של אסיפת או״מ, הספיקו ההמלצות הללו להכות שרשים ולחדור לתוך הכרת דעת־הקהל בעולם כהצעות הנבונות ביותר לפתרון הבעיה הארצישראלית. גם דעת הקהל הבריטית, במידה שהיא מוצאת את ביטוייה בעתונות, שלצערנו היא כפותה ברובה המכריע למדיניות הרשמית של משרד החוץ במידה לא פחותה משכפותה היום והיתה כפותה לפני כן העתונות בארצות הטוטליטריות, לא יכלה לגלות כל עיוּות־דין בהמלצות האלה, והתחכמה לגדור את עצמה בנימוקיהם של אטלי־בווין, ש“אנגליה לבדה לא תבצע”, ש“אנגליה לא תקבל על עצמה את העול ואת האחריות של תקופת המעבר” — כדי להימנע מקביעת עמדה ברורה (את העול ואת האחריות למלחמה ביהודים היא מוכנה לשאת לבדה!). פרט לעולם הערבי, שפצח מיד במקהלה משותפת (אם כי גם בו קיימים, כנראה, חלקים מתונים): “אי אפשי”, “לא ניתן אף ליהודי אחד לעלות”, “דם יישפך במזרח התיכון”, ״שלום העולם בסכנה״ וכו׳ — לא נראו עד עתה סימנים בולטים להתנגדות רצינית מצד שום אומה מאומות העולם. אמריקה, שבה תלוי בעצם גורל ההמלצות האלה, לא הבהירה אמנם את עמדתה עד גמירא; ואף על פי כן יש בדברי מיניסטר החוץ האמריקני בפתיחת אסיפת או״מ רמז מעודד ליחס חיובי מצד הממשלה האמריקנית להמלצות. אנו חייבים להזהיר את עצמנו מפני אשליות. אין אנו יכולים לשער כלל את החבלות שעלולה לחבל הנרגנות הבריטית המהלכת באופל. אבל אנו רשאים לציין, שהסיכויים שלנו במערכה מדינית חמורה זו לא נחלשו, אלא קיבלו מידה רבה של עידוד מאז נתפרסם הדו״ח של הועדה עד עתה.

ואשר לנו, לעם היהודי ולתנועה הציונית, מן הראוי היה בודאי שנעצור קצת ברוחנו, עד אשר ניווכח כי אמנם עלינו לשלב של הגשמה. הציונות גילתה כבר את יחסה החיובי, אם כי בצורה מתאפקת ותוך רמזי בקורת, להמלצות הועדה. העם היהודי כולו, מלבד פלגות מבוטלות בתוכו, הדנות בענין זה לא לגופו אלא תוך דוקטרינריות נוקשה של “אני מאמין” סוציולוגי זר, או מתוך דקלמציה “לאומית” שטחית ופטפטנית, מחכה בכליון נפש לרגע שבו תיהפך המדינה היהודית, גם בחלקה של א״י, לדבר שבמציאות. ואילו לא פרץ ויכוח זה בעתונות שלנו, גם משמאל וגם מימין, אנחנו בודאי שלא היינו מעוררים אותו, ולא היינו רואים צורך להופיע כמגינים לתכנית זו, בטרם שיש לנו בטחון כי אמנם זאת היא תכנית למעשה. אבל חלק מן העתונות שלנו הזדיין מיד, בערב פרסום הדין־וחשבון של הועדה ולמחרת פרסומו, בנשק הכבד ביותר, כדי להוכיח שכל המצדד בדרך הפתרון שהועדה ממליצה עליו, מוכר את הציונות, מוותר על העליה היהודית, מפקיר את תקות־ישראל וכו׳. ואילו היתה עמדה זו, שבה נוקט בעיקר “השומר־ הצעיר”, מכוונת לפולמוס פנימי בלבד, לא היה צורך לחשוש כלל לנזק שבה. הציבור שלנו איננו תמים כל כך ובודאי שאיננו טיפש, כדי להילכד ע״י פתיון קלוקל זה. אבל “השומר־הצעיר” מסיק לעצמו מעמדתו התוקפנית, הדואגת כביכול “לציונות הגדולה” ולשלמות הטריטוריאלית של ארץ־ישראל, מסקנות מדיניות גם כלפי חוץ. הוא מרשה לעצמו לא רק לחרוג מתוך המסגרת של המשמעת הציונית, כדרך שעשו הרביזיוניסטים (שבגלל זה הורחקו מן ההסתדרות הציונים לשנים רבות), אלא לקפוץ מתוכה “קפיצת דג”, גלויה ושחצנית, לבטל כעפרא דארעא את כל ההחלטות של המוסדות הציוניים המוסמכים, לעשות “שבת” פּוליטית לעצמו, להגיש תזכירים לועדת או״מ, לנהל שיחות חשאיות עם חבריה, לנסות להטות אותם לקונצפציה הדו־לאומית שלו בכל מחיר, לעשות תעמולה בארצות, שהוא מדמה בנפשו שבגלל ה״הוּרה" הפרו־סובייטי שלו הוא נחשב בהן כ“מחוּתן” קרוב ומקובל, ולחבל ע״י כך במאמצים המדיניים של נציגי ההסתדרות הציונית בשעות החמורות והמכריעות ביותר.

לא כל אשר אנשי “השומר־הצעיר” לוחשים באזני החוץ מגיע אלינו. אבל הדים מזה מגיעים, וגויים תמימים מביעים לפני אנשינו את השתוממותם על כך שבמצב זה, לא רק העם היהודי לא הצליח להקים אחדות בהופעתו הפוליטית כלפי חוץ, אלא אפילו ההסתדרות הציונית לא הצליחה בכך, יותר מזה: אף תנועת הפועלים העברית לא הצליחה בכך. יש בזה בזיון ויש בזה נזק, ואיש מאתנו אינו יכול לדעת, אם ועדת או״מ לא היתה מגיעה לבסוף לידי אחדות שלמה, או לידי אחדות גדולה יותר בהמלצותיה, לולא היה חלק מסוים מקבל רושם שגם לדעת המיעוט יש משען רציני בתוך העם היהודי והתנועה הציונית. על כל פנים יכולים כל מבקשי רעתנו להאחז בעובדה שהציונים עצמם מחולקים ביניהם, ולהשתמש בדעה “הפרוגרסיבית” של “השומר־הצעיר” כדי לחתור תחת המסקנות הרציניות של הרוב בועדת או״מ.

לא קבלנו ואיננו מקבלים את המלצות הועדה בצהלה. אנו יודעים היטב כי ארץ־ישראל היא ארץ קטנה וכבר קוצצה פעם ואנו יודעים את הצרכים שלנו ואת הזכויות ההיסטוריות והמשפטיות שלנו, החופפות את ארץ־ישראל כולה. אבל כל שאינו מתכוון לתקוע לתוך הדוּת ולהפגין רדיקליזם לאומי או סוציאליסטי סתם, אלא לפתרון ממשי בתוך המציאות המדינית הריאלית שאנו חיים בה, אשר יתן לפחות בדורות הקרובים אפשרות ליהודים לעלות לארץ־ישראל במידות גדולות, להתיישב בה, לחיות בה חיי יצירה עצמאיים, בלי אפוטרופסות של גויים — אינו יכול להמציא כיום פתרון אחר מאשר הקמת מדינה עברית בחלק הגון של ארץ־ישראל. הפנטזיה ה“דו־לאומית” של “השומר־הצעיר” אינו שונה במעשיותה מן הפנטזיה ה“פטריוטית” של “שני עברי הירדן”. גם זו וגם זו ניזונות ממליצות שאין להן כל שרשים במציאות. “המציאות הדו־לאומית של ארץ־ישראל” אשר “השומר־הצעיר” מנבא בשמה, היא מציאות של ניגודים, שיתיישבו אולי במרוצת השנים, כאשר שני חלקי האוכלוסיה של הארץ יהיו עצמאיים ויווכחו כי יש הכרח לטפח את האינטרסים המשותפים. ואילו היו הערבים באים אלינו בהצעה כזאת והיו אומרים לנו: כמונו כמוכם, הארץ פתוחה לרווחה לעלייתכם, הבו נכונן כאן מדינה משותפת, שבה לא ישתלט חלק אחד על השני ולא יעמוד האחד למכשול על דרכו של השני — היינו חושבים זאת להתקדמות רצינית בדרך להסכם יהודי־ערבי, והיינו חייבים לדון בהצעה זו בכובד ראש. עתה קיימת “דו־לאומיות” זו רק כמקלעת של מלים נבובות במוחו של “השומר־הצעיר”. וכל כמה שאנו חוששים מפני מכשולים בדרך להמלצות ועדת או״מ, הרי הן מהוות לפחות עובדה מדינית אחת, שלמעלה משני שלישי הועדה שנבחרה למטרה זו ע״י או״מ ממליצים על פתרון מסויים. מה שאין כן לגבי הקונצפציה הדו־לאומית של “השומר־הצעיר” שאינה אלא בדותא בעלמא, ואף המיעוט בועדה התעלם ממנה לחלוטין.

האסימון של “עצמאות אמת” שב“משטר” וההצעות המבולבלות שהביאו אתן שתי המפלגות האופוזיציוניות “השומר הצעיר” ו“התנועה לאחדות העבודה”־פוע״צ" לפני ישיבות הועד הפועל הציוני בציריך, אינם עשויים לשוות למלים הללו משקל יותר גדול משיש לדברי ההבאי של פרופיסור ד״ר יוסף קלוזנר, המשמש ש״ץ לאופוזיציה הרביזיוניסטית, בנענועים היסטוריים שלו, על דפי “המשקיף”. הפרופיסור ד״ר יוסף קלוזנר לא היה חשוד אצלנו מעולם על חכמה מדינית רבה, וקשה היה לקוות כי דעתו תתיישב עליו בהגיעו לשנות זקנה ושיבה. מרוב הדברים שהוא מפרסם, אם על עצמו ואם על אחרים, נמשך שובל ארוך של להג ודברים בטלים. אף על פי כן מותר היה לקוות שמכתשת התקופה הזאת עשוייה לשמש כור מצרף גם לפרופיסור, למען יחדל לקשקש על העניינים החיוניים של העם העברי והתנועה הציונית, באסתראות שמלפני המבול.

״ידעתי גם ידעתי — כותב הפרופיסור — צרת ישראל גרמה לכך. נשמדו ששה מיליונים מישראל, ויש 250.000 “עקורים” ו“פליטים” שאין להם מקום להניח את ראשם. ועל כן מסכימים ה“רחמנים” שלנו לכל, ובלבד שתהיה “עליה גדולה”. אבל הרי זה חוסר־ידיעה או העדר־מחשבה; וכי הציונות באה לפתור רק את שאלת העקורים והנידחים? וכי זהו פתרון חלומו הגדול של הרצל? וכי אלה הם כיסופי הגאולה של האומה מדור דור במשך אלפי שנים? כלום זוהי הצפיה למשיח שהחיתה אותנו בגלותנו הארוכה?" ומותר לשאול את הפרופיסור הנכבד: איזה דבר אחר מאשר את “צרת ישראל” שבהווה ושבבאות באה הציונות לפתור? את שאלת “היהדות והאנושיות”? או אולי את שאלת התמידין והמוספים על הר המוריה? מה הוא סח? איזה “כיסופי גאולה” אחרים ישנם והיו לעם היהודים מאשר “עליה גדולה” לארץ־ישראל, שפרופ׳ קלוזנר מדבר עליה בלעג כה מתנפח. והרי קלוזנר כותב, כמדומני, גם היסטוריה, ואף כתב חוברת מיוחדת על נחמיה בן־חכליה מלאת תהילה והערצה, וילמדנו רבנו: האם נחמיה זה לקח יותר משאפשר היה לו לקחת במסיבות המדיניות של הימים ההם? והאם בכל שנות הגאולה ההן עלו יותר יהודים לארץ־ישראל מאשר מכסת העליה של שנה אחת לפי המלצות ועדת או״מ? והאם זה מגע ששטח הארץ הקטנה ההיא יתפתח למדינת יהודים מפוארת במרוצת הדורות? במדינתו של נחמיה לא נכללו לא צפורי ולא עכו, ואינני בטוח אם נכללו בה חברון, יריחו ומצדה, שפרופ׳ קלוזנר מדבר עליהן לא כעל מקומות זכרון היסטוריים של העבר אלא כאילו היו “נשמת האומה” גם היום ובלעדיהם אין לנו חיים. ירושלים, כמובן, היתה. ואם תקום כיום מדינת יהודים בלי ירושלים, תהיה זאת מדינה מקוטעת. ונציגות התנועה הציונית באו״מ תעשה בודאי את כל המאמצים כדי לתקן מה שאפשר לתקן בנידון זה, ולהכניס לפחות את החלק העברי של ירושלים בתוך תחומי המדינה היהודית המוצעת. אבל גם פגם זה, אינו יכול לצנן את יצרנו הטוב ולמעט את הצפיה שלנו לעצמאות מדינית בחלק המכריע של ארץ־ישראל, שתאפשר לנו את ה“עליה הגדולה”, שפרופ׳ קלוזנר מלעיג עליה, ובנין גדול וקיבוץ גלויות ישראל, כל כמה שידנו תגיע וכל כמה שיהודים יהיו נכונים לכך — ואין צורך לומר שכל התנגדות מתוך העויה פטטית לאומית, “מקסימליסטית”, או מתוך פרוגנוזה “מדעית” סוציאליסטית, אינה אלא איוולת.

אין אנו יודעים עדיין כיום כיצד תסתיים פרשה זו באסיפת או״מ, וכיצד תתפתח לאחר האסיפה. הננו נתונים עתה במצב של “גילו ברעדה”; “גילו” לקראת אפשרות של הגשמת המלצות הועדה, ו“רעדה” לקראת אפשרות של אי־הגשמתן. על כל פנים פתח־התקוה להגשמת שאיפת הדורות של האומה העברית, שנפתח עם המלצות הועדה, נסך חמימות מעודדת לתוך הרגשותיהם של העם היהודי בגולה ושל הישוב העברי בארץ־ישראל, על אף כל התלאות והעלבונות שמצאו אותנו בתקופה זו. התנועה הציונית עומדת עתה בפרשה האחראית ביותר במשך כל שנות קיומה, והיא בודאי לא תשעה להמולה הווכחנית והקנטרניות שאינה אלא “תפארת מליצה” בלתי רצינית, שאינה אומרת כלום ללבו של יהודי נאמן, השואף לראות בעיניו בקיבוץ נדחיו, בגאולת עמו וחרותו.

תש"ח

---

הנעל המאובקה (חמשים שנה לקונגרס הציוני)

מאת

יצחק לופבן

א.

כמזכרת שיש עמה מראה־עינים מן הקונגרס הראשון נשאר לנו הציור הידוע של נ. אוקין. בציור זה אנו רואים את הרצל ניצב זקוף בעדת חבריו על הבמה, שעה שכל הנאספים באולם מורכנים לעומתו, כאשר מורכנים עצי־היער ברוח סערה, והם פושטים אליו את ידיהם בתפילה־תחנונים, כאילו היו אומרים: אנא, הוליכנו מהר קוממיות לארצנו, כי נגדשה סאת הגולה! אפשר שיותר מכל הנאומים והויכוחים וההחלטות שנשארו מאותו קונגרס, מבטא ציור זה, שמבחינה אמנותית אינו משוכלל ביותר, את רגשות העם והציבור הציוני באותו זמן ובאותו מעמד, שנתקדש כמעמד לדורות, ושממנו מתחילה בעצם, לא הציונות, לא התשוקה לציון ואף לא שיבת־ציון בפועל, אלא ההיאבקות של העם עם עצמו והיאבקותו המדינית על במת העולם לחרותו ולעצמאותו במולדת העתיקה.

המסטורין של שאלת היהודים לא נתגלה בבאזל, הוא נתגלה דורות רבים לפני כן. התפילה “ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים”, נתחברה לפי המסורת ע״י אנשי כנסת הגדולה, והיא היתה מפעמת את לבו של העם היהודי במשך כל הדורות הארוכים האלה. הציונות, הכמיהה לשוב לציון ולחיי עם עצמאיים, היתה החוויה הנפשית העמוקה ביותר של היהודים, מאז נותקה רגלם מאדמת מולדתם. אך היא היתה משוּלה לתיבת־חידה סגורה, הצופנת בקרבה את סגולת החרות והגאולה, שנגנז מפתח הזהב שלה ואיש אינו יודע את מהותה ואת דמותה הנכונה. בבאזל הוצא המפתח מן הגניזה ע״י הרצל. והעם, ברובו המכריע, שהיה רגיל לסגוד מקודם לתיבה סגורה וסודית זו ולסגולה, שמחוץ למציאות וממעל לה, החבויה בתוכה, סגד עתה להרצל ולמפתח שבידו. התמורה האנטרופומורפית עודדה מחדש את העם לתפילה, לדבקות ולכליון־נפש רב, אך היא לא הניעה אותו לחשבון דרך ממש ולהבנה מלאה של החזיון והחזון אשר לפניו. את התיבה לא פתח ולסגולה לא התבונן.

רק מעטים הבינו. רק חלק קטן קיבל את הציונות המדינית בבאזל כתכנית של הגשמה. בשביל הרוב הגדול של מקראי־ציון, בין אלה שהיו באותו מעמד בבאזל ובין אלה שנתלקטו מסביבו במרוצת הימים, נשארה הציונות אידיאה בלבד. שטח ההגשמה נראה היה מצומצם מאד, חסר מרחב, ו“צרת ישראל” הגלויה והאקטואלית פגעה רק בקצות המחנה ובמדינות בודדות. החרב החדה המונחה על הצואר, ושעתידה היתה לטבוח מיליונים ולהשמיד למעלה משליש העם, היתה עטופה עדיין בצעיף של אשליה־עצמית, כי אי־הנחת שיהדות העולם שרויה בה אינה אלא איזה שיבוש או משגה ארעי, העתיד לעבור ולבוא על תיקונו עם הקידמה והתפתחות הדמוקרטיה והציביליזציה בעולם. הקונגרס שימש בראשונה בעיקר לתפקידים הפגנתיים כלפי פנים וכלפי חוץ. מבחינה זו היה למכשיר חשוב, לבמה היחידה שמעליה אפשר היה לתת ביטוי לרעיון התחיה ולרצון השחרור של העם, ולקרבם ללבו של העולם הכללי וגם ללבו של העולם היהודי. מאת היהודים ניטל אחד מששים של רגש הנחיתות, והוקנתה להם ההכרה כי על נכסיהם הציבוריים נוסף דבר שלא היה להם זה זמן רב, מעין פּרלמנט, שאליו הם מתכנסים כדי לתנות במשותף את האנורמליות של קיומם, ולדון על אחרית גלותם. לאחר “ועד ארבע הארצות”, ששימש בתקופה ידועה ביטוי לאוטונומיה הפנימית של היהודים, אמנם תוך השלמה עם גורלם כגולים ועם קיומם כמיעוט בין עמים זרים — היה הקונגרס הציוני חידוש מהפכני, אשר ליכד את הגרעינים האקטיביים של יהדות העולם, ביטא את אי־ההשלמה שלהם עם חיי גולה ואת שאיפתם לחרות לאומית.

מלבד התפקידים הארגוניים וההפגנתיים הקנו הקונגרסים הראשונים למקראי־ציון גם רגש של חג. על יום־טוב באו שליחי היהודים מארבע כנפות הארץ; מקרוב ומרחוק, ממזרח וממערב, מצפון ומתימן, נשאו איש איש ממקומו, איש איש מעדתו שלום־אחים, צרות־אחים וכמיהת־אחים לגאולה ולעצמאות. העצמות היבשות והפזורות של גולת־ישראל נתקרבו כאן עצם אל עצמו, וההכרה של שותפות הגורל נתחשלה על סדן זה לתנועה בעלת עוצם רוחני, שנכתרה בצדק בשם “מדינת היהודים בדרך”.

יש להוסיף: בדרך ארוכה. כשיצר הרצל את הקונגרס הציוני ודאי לא חשב כי דרך זו תמשך יותר משנמשכה דרכם של תועי מדבר. ברומן שלו “אלטניילנד” רמז על עשרים שנה. אילו ראה העם את מצבו בין הגויים באותה ראייה בהירה שראה אותו הרצל, אפשר שהיה מזדרז יותר להשתמש במפתח הזהב שהושיט לו, והיה ממלט את עצמו כולו, או לפחות בחלקו המכריע, מן הכליה שמצאה אותו בתקופה הנוכחית. אך הוא דימה בנפשו כי “המדינה בדרך” מספיקה לע״ע לנחם אותו מעצבונו הפוליטי והחברתי, ולהמציא לו תחליף לחיי מדינה ממש. הוא התיירא לפתוח את תיבת־החידה שמא ימצא בתוכה “נעל מאובקה”, אשר תרמז לו כי עליו ללכת, לנדוד ולהתאבק בעפר דרכים כדי להגיע אל המטרה, תוך מאמץ חלוצי ותמורה גדולה בהרגלי חייו. אילו היה בטוח שימצא ירושלים של זהב בתיבה זו, או ארץ־ישראל של זהב, מוכנה ומוגשה ללא טורח רוחני, ללא קרבן חמרי וללא עמל גופני, בודאי שהיה שש לפתוח אותה. לסכן מפני ה“ספק” לא רצה. רק המעטים שפתחו את תיבת החידה הזאת, שראו לעצמם זכות גדולה לנעול לרגלם את הנעל המאובקה, להעמיס על שכמם את כל הטרחות הכרוכות בה, ולהמשיך להעלות עליה שכבות אבק נוספות בדרכם החלוצית, הם שנתנו במרוצת הימים את המשמעות ההיסטורית הנעלה לקונגרסים הציוניים והפכו אותם מבמה של הפגנות לבמה של יצירה משחררת.

ב

את רציפות חמשים השנה של הקונגרסים הציוניים, הפסיקו שני תאריכים אשר חוללו תמורות גדולות בחיי העולם ונתנו את אותותיהם החמורים בעיקר בחיי האומה הישראלית. שתי מלחמות־העולם, האחת שפרצה בשנת 1914 ונמשכה ארבע שנים, והשניה שפרצה בשנת 1939 ונמשכה שש שנים, חשפו במידה שאין דומה לה את המסוס ורקב שבשרשי הקיום של עם ישראל בגולה. במלחמת העולם הראשונה ניטלטל עם היהודים בין החזיתות של עמים זרים, ונרמס תחת פרסותיהם של מחנות צבא הנלחמים זה בזה, ולבסוף נשמד חלק מהם (בטביחות אוקראינה ופולין) השמדה פיסית, והחלק הנכבד ביותר, היהדות הרוסית, נשמד השמדה רוחנית. היה זה האות הראשון אשר הזהיר בצורה גלויה וחותכת ביותר את העם היהודי מפני הכליה שעלתה בחלונותיו. מה שהרהר פעם הרצל על עצמו; “הרוח סוערת בין שלפי שׂדי — עלי להחיש את צעדי”, הושמע עתה בתרועת־עולם עזה לעם היהודי כולו. הימים האידיליים, כביכול, בהם הצליחו היהודים להדחק ולהאחז בסדקים של הכלכלה, החברה והתרבות של עמים זרים, וחיו איך שהוא ואף צמחו, בקעו ועלו לעתים למעלה, חלפו ונשרו כעלי שלכת כמושים ומנוונים לעיני כל. היה צורך להחיש צעד, לבקש מחסה מפני המפולת, להציל את אשר ניתן להציל, את הנפש ואת הרכוש. אך היהודים לא שמעו לקול האות הזה, והאשליה העצמית עשתה בלהטיה כדי לנחם אותם ולהוכיח להם שדוקא בעולם מתמוטט זה נוצרה בשבילם הזדמנות לבצר את קיומם, ולהגיע אפילו “לאוטונומיה לאומית” בגולה.

גם הבשורה המדינית הגדולה שעברה במוצאי המלחמה ההיא את משכנות ישראל, לא שינתה הרבה את הפילוסופיה הנפסדת הזאת, ולא הניעה את המוני ישראל אלא באותה תנועה שצוירה ע״י הצייר נ. אוקין בציורו מהקונגרס הראשון. כעצים הנכפפים מפני סערה, הרכין בית ישראל את חצי גופו ופשט את ידיו לקראת תיבת־החידה החדשה הזאת. אף הפעם התפלל בדבקות: “הוליכנו נא קוממיות לארצנו”, אך שוב רק חלק קטן העיז לפתוח את התיבה הזאת, להוציא מתוכה את הנעל המאובקה, לנעול אותה ולצעוד. הללו הגיעו. החלק הזה הוא שיצר בין שתי מלחמות העולם את המציאות הארץ־ישראלית החדשה, זו המציאות שאותה אנו חושבים לנכס החשוב והיקר ביותר שהציל העם מן הדליקה הגדולה שאחזה בו, ואשר גם מבחינה מוסרית וגם מבחינה כלכלית הוכשרה לשמש שדה־מאבק מדיני על עתיד העם ועל חירותו.

בתקופה שבין שתי מלחמות־העולם, הגיעה שאלת היהודים לשיא משברה החמור. כל הדברים שנאמרו בקשר למצב היהודים בין הגויים בקונגרס הציוני הראשון ובקונגרסים הסמוכים אליו, לא היו אלא בחינת פרוגנוזה בלבד, שכל בעלי “איפכא מסתברא” יכלו לחלוק עליהם, כשם שאפשר לחלוק על כל פרוגנוזה. עתה נהפכו הדברים האלה למציאות מתלקחת. מחוג השעון של הגורל היהודי הלך וסבב ממעלה אחת לשניה ומסיפרה אחת לשניה, ולא היה כבר צורך לא ברוח־הקודש ולא באספקלריה מאירה כדי לראות ולדעת להיכן הדברים עתידים להגיע. עתה לא היה שוב כל צורך להעלות על במות הקונגרסים את הצופים לצרת היהודים מסוגו של נורדוי, אשר יחשוף, יבאר ויסביר ברוב כוח וכשרון את המתרחש. המוני היהודים עצמם, בפולין ובגרמניה וברומניה, הרגישו על עורם ועל בשרם את השואה המתקרבת. הכל מסביב קרא והזהיר. היתה זאת ההזדמנות האחרונה לברוח ולמלט ולשוב לביצרון של מולדת. ורק עצלות הלב ועצלות המחשבה, שני שושביני־האסון הללו לאדם ולעם, שיתקו את רצונם של מיליוני היהודים, כדרך שמשתק נחש העקלתון את הצפור או את הארנבת הנופלות מאליהן לבין שיניו.

התאריך השני, מלחמת העולם השניה, היתה כבר הקטסטרופה עצמה. מוטב היה אילו לא היינו מרבים מלים וקינות על האסון הזה, אילו לא היינו מגרדים במכיתות של חרס את המכה הטריה והאיומה הזאת, אלא היינו מרכזים את כל מחשבתנו ואת מאמצינו כדי להסיק מלקח מר זה את המסקנא הנכונה כלפי שארית הפליטה. השואה הגדולה מצאה רק חלק של היהדות, אמנם את החלק החשוב ביותר, ששרשיו היו עמוקים, שנשא על שכמו את מסורת הדורות והווה את הדייק לשמירת בית ישראל בגולה ואת הרזרבה הנאמנה לבניה של א״י. יהדות זו אינה קיימת עוד. לכל היותר נשארו ממנו שרידים, אשר בעינוייהם במחנות ובהעפלתם רבת התלאות והיסורים הם נותנים כבוד למקור מחצבתם ומעטים הילה של גבורה מפליאה על מלחמת האומה לשחרורה. אבל גם על החלק הנותר מן היהודים, אלה הנמצאים בחצי הכדור המערבי ואלה הנדחים באסיה ובאפריקה ובשאר חלקי העולם, גם על ראשם תלויה אימת השואה הזאת, אם כי טרם פגעה בהם בסיבובה הראשון, במידה שפגעה ביהדות אירופּה.

אם יש טעם לציין את התאריך של יובל השנים לקונגרס הציוני הראשון, הרי אין זה כדי לתנות את התפארת שחלפה ולהתמוגג בזכרונות סנטימנטליים של העבר, אלא כדי לחדש, בפרוס היובל השני, את האזהרה החמורה לשארית ישראל בכל ארצות הגולה מפני הישנותה של קלות־דעת זו, שבה בזבזנו בחמשים השנים שחלפו את ההזדמנויות ואת האפשרויות לקדם את פני הרעה שהתרגשה לבוא עלינו. הקונגרס הראשון והקונגרסים שבאו אחריו, היו מכשירים חשובים בהקמת “המדינה בדרך”, אך ב״מדינה בדרך" לא היה בעבר ולא יהיה בעתיד כדי להציל את העם מן הכליה, כל עוד שלא תקום המדינה של קבע וכל עוד לא יתקבצו אליה גלויות ישראל. מלבד הקשיים המדיניים מבחוץ, המעיקים עלינו ומדאיגים אותנו בתקופה זו, הרי הדבר שחייב להדאיג אותנו ביותר היא העובדה שרק במקומות שמרכזי היהודים כבר נשמדו בהם, היתה הציונות לתוכן חייהם של הנותרים, שעליה הם מוכנים להיאבק ולבוא באש ובמים למענה. אך במקומות שעליהם פסח לע״ע תהליך ההשמדה, שוב נתונה עירנותם הציונית לאחרים, לנדחי המחנות ולסחופי התלאות; ואשר לעצמם, הם מוסיפים להישגב באשליה כי הנה הם יושבים לבטח בין הגויים וקיומם ובטחונם יציבים וערובים ע״י צורת המשטר הדמוקרטי והליברלי שהם שוכנים בחיקו. שוב חוזרים היהודים האלה על האיוולת הישנה שהוליכה שולל את רובה הגדול של יהדות אירופה, מבלי לחוש בסכנה בטרם עבר המועד להמלט מפניה. דברים אלה מכוונים בעיקר ליהדות אמריקה, שגם הציונים שבה יצרו לעצמם סוציולוגיה דמיונית וכוזבת, המייחסת את מציאות חייהם לסוג חברתי ומדיני מיוחד, שאינו נמנה עם גולת ישראל ושאין הסכנות האורבות לגולת־ישראל נוגעות אליהם באופן ישיר. אילו היינו לפני חצי יובל שנים עורכים משאל בתוך יהדות אירופּה, כדי לדעת איזה חלק מחלקי יהדות זו בטוח ביותר בקיומו ובעתידו, היו בודאי יהודי גרמניה “קופצים בראש התור” כדי להעיד שלצדם הם קיים בטחון זה במאה אחוז לפחות, כי על כן לא העלה איש על הדעת כי דוקא מהם תפתח הרעה, וכעבור שתי עשרות שנים בלבד יובלו הם ב“ראש התור” כצאן לטבח. יהדות אמריקה נושאת עתה את המורשה הנפסדת הזאת של בטחון־שוא, שהיתה לפני יובל ולפני חצי יובל שנים נחלת יהודי גרמניה ונחלת היהודים באירופה המערבית. איננו יכולים לומר ששום דבר אינו מטריד אותם ואינו מדריך את מנוחתם. באמריקה עצמה מתגלים סימנים בולטים למדי, המעוררים מפעם לפעם דאגה בלבבות. נהירתם של חלקים גדולים ונכבדים של יהדות אמריקה אל המחנה הציוני, הרשמי והבלתי רשמי, מעידה על כך שלמרות הכל אין הבטחון שלם. אך כשם שיהודי אירופה מצאו בקונגרסים הציונים ובעיסוק של סרק בין קונגרס לקונגרס, פורקן כלשהו לאותה דאגה מטושטשת שבלב, כך מוצאת לה עתה יהדות אמריקה ברדיקליזם של סרק, באהדה קולנית לטרוריזם ובניפוח מילולי של כל ענין ציוני, פורקן למחשבות מטרידות אלה. לידי ציונות שהיא תוכן חיים ממש וחובת הגשמה, לא הגיע אפילו חלק זעיר ממנה.

ושוב “סוערת הרוח בין שלפי שדי”. דומה, שלא נועד לנו שוב יובל שנים של קונגרסי־הפגנה ושל “ימים טובים”. יהדות אמריקה היא השארית הגדולה האחרונה של בית־ישראל, אשר צברה כוחות חשובים ורכוש נכבד מאד בארץ זו. היא יכולה להציל את עצמה ולסייע באופן ממשי להצלת יתר חלקי היהדות הפזורה, אלא שהיא עלולה לאבד את עצמה לדעת ולהכרית את תקות־ישראל, אם תוסיף להתייחס לציונות כלמעשה צדקה בשביל אחרים, ולא כלמעשה הצלה וגאולה לעצמה. תיבת־החידה סבבה־עברה מיהדות אירופּה ליהדות שמעבר לים. מפתח הזהב שוב איננו גנוז, וטיבו של הקמיע אשר בתוך התיבה אף הוא ידוע עתה לכל. זוהי הנעל המאובקה, שערכה גדול יותר מערכם של תכשיטי חן נוצצים. היא מהווה את המסקנה הנבונה והממשית היחידה של כל אשר נחשב וכל אשר נאמר ונעשה במשך חמשים השנה מאז הקונגרס הראשון עד היום. עלינו רק לנסח קצת אחרת את אמרתו של הרצל: “לא כל שירצה בכך יגיע למדינת היהודים”, אלא כל מי שיעשה לכך, כל מי שיעלה על רגליו את הנעל החלוצית המאובקת הזאת, יגיע למדינת היהודים.

תש״ז

---

בין תקוה לפחד

מאת

יצחק לופבן

א.

ספינת־התקוה של העם היהודי מטולטלת עתה על פני הגלים הסוערים של המדיניות העולמית הזדונית. היא עולה שמים ויורדת תהומות, ככתוב ב“הודו”; לעתים היא נישאת מלמעלה ולעתים היא נוטה על צדה ומסתתרת מאחורי נחשולים רמים וגועשים. איש מאתנו אינו יודע עתה אם אמנם מתקרבת היא לחוף מבטחים, או אם תושלך שוב לאחור. אכן, לא השלינו את נפשנו מראש וידענו היטב כי על הדרך מהמלצות הועדה המיוחדת לעניני ארץ־ישראל עד למדינה היהודית כמציאות קיימת נתונים מכשולים עצומים, וכי נועדה לנו עוד היאבקות חמורה בזירה המדינית הבינלאומית, מבלי לדעת כיצד ואיך היא עלולה להסתיים. ואם כי הטלטלה הזאת, בין תקוה לפחד ובין פחד לתקוה, גורמת לנו סחרחורת ומחלת־ ים קשה, אנו חייבים להודות כי חיים אנו באחת התקופות הגדולות ביותר במלחמת החרות של העם היהודי. על כל עם ועל כל גוי אינה עוברת תקופה כזאת בלי לבטים חמורים וללא חליפות של התקדמות ונסיגה. הדבר שבעינינו הוא פשוט ביותר, נהפך למסובך מאוד בתוך התסבוכת של העולם. אנו מוכרחים להביא תמיד בחשבון כי הודאי שלנו ייתקל בהמון ספקות, היסוסים ואפילו שלילה מפורשת אצל אחרים. אך אין לנו כל ברירה. אנו מצווים לחתור במשוטים במים העזים הגועשים הללו, כדי להביא בשלום את ספינתנו אל החוף הנכסף.

אין כמעט מה להוסיף על הדברים שנאמרו כבר לגבי התפקידים המוטלים עלינו בתקופה הזאת, שאנו חוזרים ומשננים אותם לעצמנו השכם ושנן. החסידים בישראל, שהיו מצפים לגאולה בידי שמים, היו עושים תמיד את כל ההכנות למען יוכלו לקום וללכת מיד לכשישמע קול שופרו של משיח. אנו, שאיננו מצפים לנסים, חייבים להיות מוכנים לכל האפשרויות, גם לאפשרות של הקמת מדינת היהודים בזמן הקרוב וגם לאפשרות של המשך ההיאבקות המדינית על הקמתה. שתי האפשרויות הללו מצריכות תכונות שוות כמעט, רציניות וקשות למדי. אשר אמרנו כל השנים כי מדינת היהודים לא תנתן לנו ע״י אחרים, שריר וקיים גם עתה, שעה שאנו מחכים להחלטות ארגון האומות המאוחדות, והוא יהיה שריר וקיים גם כאשר ההחלטות האלה יהיו כרצוננו ולטובתנו. את מדינת היהודים אנו חייבים לבנות, לבנה על גבי לבנה ואריח על גבי אריח, ואפשר לבנות אותה תוך הרווחה פורתא, בתנאים מדיניים נוחים, ויש הכרח לבנות אותה גם במיצר ובמצוק, בתנאים מדיניים בלתי נוחים. הצרכים והתפקידים שווים בכל התנאים: עליה גדולה, התיישבות רחבת מידות, בטחון. כל אלה דורשים מאמצים כבירים, רוחניים וחמריים; כל אלה דורשים אמונה גדולה בכוחו של הדבר הצודק להגן על קיומו ולנצח גם בעולם אגואיסטי זה, אשר השליך את הצדק ארצה.

עליה, התיישבות, בטחון, עצמאות לאומית — זהו הסדר ההגיוני של דרך ההגשמה שלנו מאז ומקדם. לפעמים אפשר לו לסדר הזה שישתנה באופן זמני. ונראה הדבר כי השעה הזאת הזיזה את ענין הבטחון לראש השורה. אנו נמצאים במצב, שייתכן מאוד כי אנו צפויים בו לעמוד לפני נסיון מצד ידוע לשנות בכוח את ההתפתחות הטבעית של מעמדנו המדיני הממשי בארץ הזאת, או לעכב בכוח את המשך התפתחותנו. הפעם עלולה בעיה זאת להיות חמורה יותר מאשר בכל הנסיונות הקודמים שעמדנו בהם. עלינו להיות נכונים, באשר התנאי הפוליטי העיקרי לאפשרות עלייתנו, התיישבותנו ועצמאותנו, הוא הפעם הבטחון. ככל שנפקפק בתוכן איומיהם של הערבים ו״בתכנית בלודאן" הסודית, אנו חייבים להביא בחשבון את האפשרות הזאת של נסיון לחבל במפעלנו ובישוב היהודי. אנו צריכים להיות מוכנים גם לזה, שאם תחליט אסיפת או״מ ברוח הרוב של הועדה המאוחדת, נדרש אנחנו לתת את כוחות־הבטחון העיקריים לבצע אותן.

אין אנו יודעים איזו מידה של רצינות ואמת יש בהודעת מיניסטר המושבות הבריטי, לפני הועדה של או״מ לעניני א״י, כי ממשלת בריטניה החליטה להוציא מיד את הצבא ואת האדמיניסטרציה הבריטית מן הארץ. אנו עוד נשוב להלן לבחינת ההודעה הזאת. אך יש צורך להקדים ולומר כי לא זה היה תוכנה ותכניתה של היאבקותנו המדינית. אנו לא ביקשנו את הריב עם בריטניה ולא את הרוגז עמה. כשניתנה הצהרת בלפור, היינו אנחנו הראשונים והתומכים הנאמנים ביותר בדרישה כי הפקדון המדיני של א״י יופקד בידי בריטניה, וככל שאפשר היה לשער את התפתחות הדברים מראש, לא עלה על דעתנו שאנחנו נגיד לצבא הבריטי: “צא!” אילו היתה הרוח של הצהרת בלפור ממשיכה לשרות על המדיניות הבריטית בארץ־ישראל, היתה היא מביאה לידי פעולת גומלין הדדית, שהיתה מחזקת גם את עמדת היהודים וגם את עמדת הבריטים בפינת עולם זו. וגם במאבק של התקופה האחרונה, התנגדנו התנגדות נמרצת לאלה שראו בצבא הבריטי בארץ “אוֹקוּפּאנטים” וחינכו את דעת הקהל לתפיסה הנפסדת שמגמת מלחמתנו המדינית היא “לגרש” את הבריטים מן הארץ. אנו לא הפרזנו מעולם בהערכת כוחות עמנו. הננו עם קטן בעולם בכלל, ורק אחוז קטן ממנו הגיע כבר למולדתו, ואנו יודעים היטב כי במשטר הכוח השורר בעולם, קשה לו לעם קטן לעמוד לבדו. והיחסים המדיניים והאנושיים בין העם היהודי והעם הבריטי במשך דורות רבים הניעו אותנו להאמין, שאין עם אחר בעולם שאנו יכולים להיצמד אליו באימון גדול יותר מאשר האומה הזאת.

המעבר ממשטר המנדט למשטר של עצמאות יהודית בארץ־ישראל, יכול היה לבוא, ללא תקלות גדולות, בשני דרכים: או מתוך הסכם בין היהודים לבין הערבים, או מתוך הסכם בין היהודים לבין ממשלת המנדט. הדבר הראשון נמנע מאתנו ע״י העמדה העוינת, הבלתי פשרנית, של מנהיגי התושבים הערבים בארץ; הדבר השני נמנע מאתנו מפני טירוף הלב והדעת של מנהיגי הממשלה הבריטית.

אולם לא אנו אלא הממשלה הבריטית הנוכחית הפכה את הקערה על פיה. היא שנעצה את חרב הבגידה ביחסים שלנו בשמונה השנים האחרונות. כל הנסיונות מצדנו ליישב את חילוקי הדעות שבינינו בדרך של הסכם, נפגשו במשטמה גלויה ובתעתועי התגרות, שעמדו בסתירה מוחלטת לכל מושגינו על האומה הבריטית ועל תכונותיה. ולא זו בלבד, אלא שממשלתה הנוכחית קידשה עלינו מלחמת תנופה, איומה ואכזרית, המעידה שכל כוונתה אינה אלא להשלים את מעשי הדיכוי וההשמדה כלפי השארית היהודית שנותרה לפליטה מן הטבח הנאצי. ואם אמנם נכון הדבר שמחמת הקשיים הפנימיים של בריטניה היא נכונה עכשיו לצאת את הארץ, כפי שהיא מודיעה, לא נוכל כמובן לאחוז בשולי בגדיה ולעכב אותה. אך ברור לנו כי המצב המדיני אשר יווצר ע״י כך בארץ, לכל הפחות בתקופה הקרובה ביותר, יהיה חמור למדי, ואנו חייבים לגייס את כל כוחות ההתגוננות, את כל כושר המעשה ואת כל מידת האחריות, למען נוכל לעמוד עמידה איתנה ומכובדת בתמורה זו, שהיא הרת תקוות גדולות והרת סכנות מרובות.

ב.

הדיונים על ענינינו באסיפת או״מ אך החלו, ואין אנו יודעים כמה זמן הם ימשכו ומתי יסתיימו. הדבר הודאי היחידי בתחומי הדיונים הללו הוא לעת עתה הדין־וחשבון של הרוב בועדה המיוחדת, שאם כי יש עליו עוררין גם מצד חלקים ידועים בתוכנו, הרי התנועה הציונית, כמו העם היהודי ברוב המכריע, גילתה נכונות לקבל אותו כבסיס לפתרון קונסטרוקטיבי. אך לעומת הדבר הודאי הזה, הקובע ללא ספק עובדה פוליטית בעלת משקל רב, קיימים דברים נעלמים רבים, המונעים כל אפשרות של ניחושים על גורל הדין־וחשבון הזה. אילו היתה השאלה הזאת על שולחן העמים נידונה לגופה, אי־אפשר היה להטיל ספק בתוצאות הדיון הזה ובמסקנותיו. אולם כל שאלה העולה כיום לפני הפורום הזה, אינה נידונה לגופה, אלא משמשת מעין חוט־של־גיבוש, שמסביבו מתרכזים גבישי־עמים לרגל תנועות ההסתכסכות של האימפּריות הגדולות. אין צורך להחזור ולשנן באזננו את העובדה, כי חיי העולם וחיי העמים אינם מודרכים ואינם נקבעים כיום לפי ההגיון ולפי הצדק, אלא לפי האינטרסים האגואיסטיים של שנים או שלושה בני־בטיח אימפּריאליים המתגוששים ביניהם על פני הזירה הבין־לאומית. זאת היא התגוששות אכזרית, ללא חמלה וללא התחשבות, שכל האמצעים כשרים לפניה: “אלה וכחש ורצוח וגנוב” וכו'. וכל הנדרים וכל ההתחייבויות, כל השבועות וכל ההבטחות, מוצאים להם היתר קל מניה וביה, ללא כל מוסר כליות וללא כל בושה.

אחת הדוגמאות הבולטות ביותר להשתחררות הפּוליטיקה של המעצמות הגדולות מכל מעצור מוסרי ומכל מידה של הגינות, היתה ללא ספק ההצהרה שנמסרה ע״י מיניסטר המושבות הבריטי בשם ממשלתו לפני הועדה המיוחדת שנקבעה לדון בעניני א״י בלייק סאכסס. מיניסטר החוץ של בריטניה הוא שמסר את ההכרעה בעניני א״י לידי ארגון האומות המאוחדות. בהסכם עם הממשלה הבריטית נתכנסה אסיפה מיוחדת של או״מ, אשר בחרה בועדה לקביעת עובדות ולבירור השאלות של א״י. הועדה באה לארץ־ישראל, ביקרה בארצות השכנות, שלחה שליחים למחנות, חקרה ודרשה, התבוננה וראתה, שמעה עדויות מפי יהודים, ערבים ונוצרים — ומכיוון שמסקנותיה אינן עולות בד בבד עם הקונצפציה שנוצרה בדעתו המטורפת של בווין, אלא יש בהן רצון לעשות צדק כלשהו לעם היהודי, חוזרים מנהיגי הממשלה הבריטית על אותן תחבולות הכזב עצמן שנהגו בהן כלפי מסקנותיה של הועדה האנגלית־האמריקנית. ולא יתבוששו. כשתקום מדינת היהודים בארץ ישראל, נצטרך לשלם מס לאגדה היסטורית אחת, ולהקים במקום מתאים מצבת־זכרון גאה ללבן־הארמי, שאנו חשבנו אותו כאבטיפוס לכל הרמאים מאז ומקדם. לעומת תעתועי הרמיה של ממשלת בווין ושליחיה יכול הוא להיחשב לצדיקו של עולם.

לא נכנס כאן בניתוח ההודעה הזאת. היא נערכה כבר כהלכה בעתונות היהודית ובעתונות הכללית (פרט לבריטית, כמובן) והיא נותחה באחרונה לכל חלקיה ופרטיה בנאומו הממצה של בן־גוריון, יו״ר הנהלת הסוכנות, בכינוס האחרון של אסיפת הנבחרים לכנסת ישראל. קשה לחשוב שאומות העולם שלחו ל“לייק סאכסס” שליחים מטומטמים כאלה שאינם יכולים לעמוד על הצביעות שיש “בנדיבות לב” זו, כי “ממשלת הממלכה המאוחדת מוכנה ליטול על עצמה את האחריות להגשים כל תכנית שעליה יושג הסכם בין הערבים והיהודים”. אילו הושג הסכם כזה, לא היינו זקוקים כלל וכלל לא “לאחריותה” ולא לחסד נכונותה של הממלכה המאוחדת. בכל שנות השלטון של בריטניה בארץ־ישראל, היא לא עשתה שום דבר שהיהודים והערבים לא היו יכולים לעשות מתוך הסכם ביניהם. ואשר ל“טוהר המידות”, של רתיעה מפני “כפיית מדיניות בארץ־ישראל בכוח הנשק”, הרי השקר שבו צועק כלפי שמים, כשהוא נשמע מפי ממשלה הכופה בלי הרף את מדיניות הספר הלבן בכוח הנשק, ובצורה הברוטלית ביותר.

נוכח הכזב הקדוש הזה אין פלא שנתעורר אצל רבים ספק ברצינות ההצהרה החגיגית, שבריטניה מוכנה לצאת את הארץ בהקדם! אך בין אם זה רציני ובין אם לא, דבר אחד ודאי הוא, ש“הצהרה חגיגית” זו משמשת הזמנה חגיגית לתוהו ובוהו בארץ־ישראל. הפרשנות הבריטית הרשמית להצהרת קריץ׳ ג׳ונס מרמזת על כך בצורה שאינה יכולה להשתמע לשני פנים. מכל המסורת הגדולה של הממשל האימפריאלי הבריטי נשאר כיום כנראה “כשרון” זה בלבד, לסכסך עם בעם, כדי להוכיח שבלי פיקוח “המשטרה של האדם הלבן בעולם” אין תקומה לסדר ולבטחון. הענינים בהודו אינם נמצאים בתחומי הידיעה המלאה שלנו. אך הבקי קצת בקורות העתים יודע היטב, שהמדיניות הבריטית בארצות האימפריה שלה היתה בנויה בחלקה הגדול על רפיון המעצורים הנפשיים והמוסריים של העמים אשר היא שלטה בהם. במשך כל שנות השלטון בהודו היתה בריטניה חותה תמיד את הגחלים של הניגודים והקנאות הדתית שבין שני החלקים העיקריים של תושבי הארץ הזאת, כדי לחזק את עמדת שלטונה. לפיכך יכלה לשלוט בהודו במעט מאוד צבא ובמספר גדול של נרגנים קולוניאליים. גם בארצות אחרות, וארץ־ישראל בתוכן, היתה נוהגת כך. עתה. כאשר מחמת חולשה פנימית היתה מוכרחת לעזוב את הודו, השכילה להטמין מוקשים בכל פינות הארץ הנרחבת הזאת, למען יתפוצצו סמוך ליציאתה. את אשר רצתה להשיג ע״י כך השיגה. פאקיסטן כבר פנתה אליה בבקשה לעזרה. האם אין הכוונה של ממשלת בווין לחזור על משחק זה גם בארץ־ישראל?

היהודים ודאי לא יילכדו בפח של פּרובוקציה זו. אך הערבים, לו השכילו ולא הלכו אף הם באופן עיוור אחרי הטירוף חסר הפשרה של מנהיגים אחדים, היו חייבים לקבל את היד המושטה להם לשלום ולשיתוף פעולה, שעלולים להיות לברכה רבה לשני העמים בפינת עולם זו.

ג.

על פני הגלים הסוערים של המדיניות העולמית הזדונית נישאת ספינת התקוה שלנו. נפשנו ברעה תתמוגג מחמת הטלטולים האלה. ככל שמגיעה אלינו איזו קרן שמש, היא מתכסה מיד בחשכת עבים של מזימות ותחבולות רעות. “מאהבינו”, שבטחנו בהם, שהשמיעו באזנינו הבטחות ערבות, פוגשים אותנו בקרירות לב ובמסכה של אבן דוממת, שאפשר לנחש בה יותר כוונה של בגידה מאשר ארשת של נאמנות אנושית. זהו למעלה מהשגתנו התמימה, כיצד אפשר להתנכר למסקנות של שתי ועדות מוסמכות, שבזו אחרי זו הגיעו, לפחות בנקודות העיקריות, של ביטול הספר הלבן ותכיפות העליה היהודית בעלת־מידות גדולות, לדעה אחת. ואעפי״כ אין דבר בלתי אפשרי בתקופה זו שאנו חיים בה. לא רק לנו, כי אם לעולם כולו זאת היא תקופה שהיא בחינת “לילה מחזון וחשכה מקסום”. אך אמונתנו בצדקת היאבקותנו המדינית אומרת לנו כי צפונה עוד קרן תנחומין לעמנו הבודד והאומלל. אנו מצווים לחתור הלאה במשוטים ואנו חייבים להיות מוכנים — והתכונה היא אחת בכל המצבים ובכל התנאים שאנו עתידים להמצא בהם.

תש"ח

---

המערכה המדינית ומערכת האיומים

מאת

יצחק לופבן

בעוד הדיון בועדת א״י של או״מ הולך ונמשך, הוטלנו לתוך מערכת איומים על שפיכות דמים ועל תוהו ובוהו מצד הערבים מזה ומצד ממשלת המנדט מזה. הערבים איימו כל הימים, ואין בדבריהם כדי להפתיע שוב. אך איומיה של ממשלת המנדט, שהולכים ונשנים בצורות שונות, מעוררים בצדק חשד בלבנו כי אלה הם דברי הכנה רציניים למערכת־דמים בארץ, שהכוח המניע בה לא יהיו הערבים בלבד. כנראה, יש למישהו כוונה מיוחדת בכך להוכיח ברגע האחרון לאומות המאוחדות, שבלי המנדט שלה ובלי פיקוחה הצבאי והמשטרתי מן ההכרח שישתרר תוהו ובוהו. ואין זה מן ההכרח.

עוד לפני נאומו של קריץ׳ ג׳ונס בועידת או״מ לעניני א״י ב“לייק סאכסס”, היו הפרשנים הבריטיים מלווים את הסברתם, כי יציאת בריטניה מא״י כרוכה בסכנה של “תוהו ובוהו” בארץ. וגם בעצם נאומו של קריץ׳ ג׳ונס, שהיה כדרך כל ההודעות הבריטיות (פרט להודעותיו של בווין) עטוף במלים של שיראין וברוח של התחסדות מזוייפת, התבלט בצורה עדינה האיום הזה. הוא חזר ונשנה בצורות שונות אחרי כן בהערכת העתונות הבריטית ובנאומיהם של ה“דוברים” השונים, והגיע לבסוף לשיא הגילוי והחריפות בהודעתו האחרונה של הנציב העליון לא״י. אם אין האיומים האלה מכוונים להכין את דעת הקהל בעולם לקראת מאורעות דמים בארץ, בחינת: “ראו, הזהרנוכם!”, מה כוונתם? אנגליה שהחליטה להסתלק מן המנדט ולצאת את א״י, מה ראתה על כך ללוות את הודעותיה על יציאה זו ברמזי זעף כאלה, שיכולים להתפרש רק בשני אופנים: האחד — אין אני רוצה לצאת, אלא, שאין אני רוצה גם להשאר ואני אצא ״בין כך וכך״, אך תדעו שאם אצא יוצר שם תוהו ובוהו; והשנית — אני רוצה לצאת ואצא, אך עם צאתי אני מתכוננת לתת לקח אחרון ליהודים האלה שדרכו על יבלות הרגלים שלי.

בריטניה יודעת היטב, שאין לחשוש מפני תוהו ובוהו ומפני שפיכות דמים מצד היהודים. היהודים הודיעו כי הם מקבלים את המלצותיה של ועדת או״מ, ויקבלו את החלטותיו של ארגון האומות שיעלו בד בבד עם ההמלצות הללו. הם לא היו מעולם הצד המתגרה והמתקיף בארץ זו, ומשאת נפשם היא לכונן את עצמאותם בדרך של שלום ושיתוף פעולה עם ערביי הארץ ועם העמים הערבים השכנים. אך יש לחשוש מפני הערביים. ואילו לכך היתה חוששת בריטניה והיא היתה מעוניינת למנוע אפשרות זו, היתה יכולה לעשות זאת בצורה הוגנת, לפנות לארגון האומות ולומר לו: אני יוצאת, ורוצה אני למסור לכן את הפקדון שהפקידו בידי אומות העולם לפני כ״ה שנים בשלמות ובצורה מסודרת. עליכם לעשות כל אשר בידיכם כדי למנוע מאת אלה המאיימים במהומות ובשפיכות דמים לבצע את מזימותיהם; עד שיווצר סידור כזה, אני רואה את עצמי אחראית לשלום ולבטחון בארץ. הודעה כזאת היתה מתקבלת בכבוד ובאימון גם מצד היהודים וגם מצד אומות העולם, והיתה סוללת דרך לפיוס הדדי בין המדינה היהודית העצמאית לכשתקום לבין הממשלה הבריטית. מה שהיא עושה עתה דומה לתכונה נקמנית של איש מזימות, האומר לצאת ולסגור אחריו את הדלת, אגב ניפוץ כל השמשות שבבית, ואולי גם אגב שבירת הדלת עצמה. אם כי הדבר אינו מתקבל על הדעת, שמעצמה המחזיקה בארץ מנדטורית תפרוש ממנה בצורה אנרכית ותטיל את הארץ במכוון לתוך מצב של תוהו ובוהו — אין לראות את זה כבלתי אפשרי במתיחות הנוכחית, הרוויה משטמה, שנוצרה ביננו לבין בריטניה.

צריך לשער כי ארגון האומות, הדן עתה בשאלת א״י ב“לייק סאכסס”, יבין כמונו את פירושם הנכון של האיומים האלה מצד בריטניה. שליחינו באו״מ בודאי לא יזניחו כל הזדמנות לבאר את כוונותיהם, להזהיר עליהם ולדרוש צעדים למניעת ביצועם. לא האיום כי בריטניה עומדת לצאת מפחיד, אלא האיום כיצד היא עומדת לצאת. ועל כך חייב ארגון האומות לתת את דעתו בעוד מועד. זה יהיה מגוחך מאוד, ויערער לחלוטין את אימון העולם בארגון האומות המאוחדות, אם הוא יטפל יום ולילה בבעית הבאלקנים, ובו בזמן יתעלם מן העובדה, שאחת האומות הנכבדות בתוכו מאיימת להצית תבערה באלקנית חדשה לעיניו. הוא יכול לסכל את המזימה הזאת בעוד מועד. לא דרשנו כי איזה עם מן העמים ישלח צבא לארץ כדי להגן עלינו, אבל יש לנו הזכות המלאה לדרוש, כי ארגון האומות יתן לנו את האפשרות למען נוכל אנו בעצמנו להתגונן בצורה יעילה. מה שאמרנו כי אנו נכונים לבצע בעצמנו את החלטות או״מ, זה שריר וקיים בתנאים נורמליים, ואין אנו זקוקים לאפוטרופסות עליונה אשר תדריך אותנו בסידור חיינו העצמאיים ובארגונם. אבל נוכח האיומים של “תוהו ובוהו” מאורגן בכוונה תחילה, אין כאן שאלה של ביצוע, אלא שאלה של התגוננות מפני מזימה זדונית להפר את החלטות האומות בדרך של אלימות, כאשר לא יצליחו לסכל אותן בדרך מדינית.

זה — כלפי חוץ. אך במצב שנוצר ושעלול להיווצר, מוטלים עלינו תפקידים כלפי פנים, שלא ידענו כמותם לחומרה ולאחריות בכל תולדות הציונות. איננו יודעים עדיין מה תהיינה החלטותיה של אסיפת או״מ, ובאיזו מידה היא תהיה נכונה לעזור לנו בכך שלא לתת להטיל את הארץ הזאת לתוך תוהו ובוהו. אנו, האמונים בקורות הימים הממושכים שלנו עלי בדידות מזהירה, ייתכן כי נצטרך לעמוד זמן מה בבדידותנו גם במצב זה — ולא נרתע. איננו יכולים להרתע, כי אין לנו כל ברירה, ומן החובה לעמוד במערכה זו בכל נפשו ומאודו לא יוכל להשתמט שום איש מאתנו. הכרזת אסיפת הנבחרים האחרונה על הקמת ממשלה יהודית זמנית לאחר החלטות אסיפת או״מ (אם תהיינה לטובתנו), שהיא מכוונת למסגרת מדינית כללית, פנימית וחיצונית כאחת — חייבת להיבצע בחציה האחד, הפנימי, מיד, עוד לפני שאו״מ יסיים את דיוניו. איננו יכולים שוב לשוטט בתוך החיים הציבוריים הוולונטריים, תוך מריבות והסתכסכות בלתי פוסקות. וזה יהיה המבחן הראשון לכושר עצמאותנו בכלל, אם נשכיל להקים מיד משטר של חובה, לא מוסרית בלבד אלא גם ממשית, הן מבחינה כלכלית הן מבחינה אישית, שיהיה הולם את תביעות השעה החמורה הזאת ואת ציווייה. כלפי פנים יכולה וחייבת המדינה היהודית לקום מיד, למען נוכל להתייצב במלוא כוחנו בפני המזימה הנרקמת להכרית את מפעלנו, את חיינו ואת תקות עתידו של עמנו בארץ הזאת.

הפעם הדברים האלה רציניים וממשיים בתכלית הרצינות והממשות, ללא כל שמץ של מליצה והפרזה. גויים וממלכות מסביבנו נוסדו יחד. התקוה להוריש ולרשת אותנו ואת מפעלנו מגרה, ואנו יודעים רק את המסיתים הפועלים בגלוי, ואיננו יודעים את אלה הפועלים באופל. כל קיומנו כאן וכל תקות עתידנו מוטלים על כף המאזנים. העם היהודי בא״י מוכרח להתייצב נגד הסכנות האלה בצורה מלוכדת יותר ותקיפה יותר משמתייצב כל עם אחר שעה שאורבת סכנה לשלמות ארצו וגבולותיה, באשר אנו המעטים כאן ופינת מולדת זו היא פקדון קדוש בידינו לתקומת האומה ולעתידה.

ב.

עד שנכתבות השורות האלה, נתפרסמה בועדה לעניני א״י ב“לייק סאכסס” הודעתן של ארצות הברית, התומכת בהמלצות הרוב של הועדה המיוחדת. הפעם השמיע בא־כוח ארצות הברית דברים ברורים וגם הצעות ממשיות על דרך הביצוע. להודעה זו חיכינו כל הימים בנשימה עצורה, משום שידענו כי בידי ארצות הברית המפתח להכרעת הבעיה הזאת באסיפת או״מ לשבט או לחסד. הנאום של הרשל ג׳ונסון היה לחסד, והוא נתקבל תוך הכרת תודה ע״י העם היהודי בעולם, ואין צורך לומר ע״י הישוב העברי בא״י. הפרשה עדיין לא נסתיימה ע״י כך. השאלה אם בהצבעה יתרכז רוב של שני שלישים לטובת המלצות הועדה המיוחדת עדיין לא ברורה, אך אין כל ספק בדבר שדברי בא־כוחן של ארצות הברית הוטלו במשקל כבד על כף המאזנים לטובתנו. אנו חייבים להזכיר בתודה גם את הדברים הנפלאים, התקיפים והמשכנעים, שנאמרו לפני כך ע״י גראנאדוס, נציג גואטמאלה בועדה זו. גואטמאלה היא מדינה קטנה, אבל שליחה באו״מ נשא נאום גדול, גם מבחינה מדינית וגם מבחינה מוסרית. בין כל הנואמים של מדינות חוץ בענין זה, הוא היה היחידי שדיבר על הענינים תוך ידיעה וניתוח נוקב. שהותו בארץ ישראל החכימה אותו, ונתנה לו אפשרות לחדור לתוך תוכה של השאלה וללמוד אותה על בוריה. הוא ידע לחשוף לפני הועדה גם את מידת הצדק שבפתרון המוצע וגם את הסיבות שגרמו לתסבוכת הנוכחית.

חשיבות מיוחדת יש לייחס לאותו חלק שבנאומיהם של שליחי ארצות הברית וגואטמאלה, שבו ניתנה תשובה על איומי התוהו ובוהו של בריטניה, ועל איומי שפיכות הדמים של הערביים. הם לא הסתפקו בתמיכה מוסרית בלבד, אלא ציינו גם את הדרך להמנע מן ה“תוהו ובוהו” שאנגליה מאיימת בו, וארצות הברית אף הכריזו על נכונותן להשתתף השתתפות אקטיבית לפתרון הבעיות הכלכליות ובעיות הסדר והבטחון עד להקמתן של שתי המדינות, היהודית והערבית. אפשר לשער, שע״י הכרזה זו ניטל במידה ידועה עוקצם של האיומים להטיל את הארץ לתוך “תוהו ובוהו” ושפיכות דמים. אבל אנו חייבים להזהיר את עצמנו מלחשוב שע״י כך ניטל עוקצו של המאמץ המוטל על הישוב העברי ועל התנועה הציונית בשעה זו, הן מבחינת הבטחון והן מבחינת השמירה על הסדר הכלכלי ועל האדמיניסטרציה של הארץ בתקופת המעבר ממש, ואף בתקופה שלפני המעבר ממש.

ברגע האחרון נתפרסמה גם הודעת רוסיה הסובייטית ב“לייק סאכסס”, שאף היא מטה, וייתכן שהיא מכריעה, את כפות המאזנים לטובת הפתרון המוצע ע״י הועדה המיוחדת.

אפשר שצילצלה לנו השעה ההיסטורית הגדולה. תפילת הדורות של האומה הישראלית לחרות ולתקומה לאומית במולדתה, אפשר שמצאה לה מסילות בשעה זו, אם לא בשלמותה, הרי לפחות בחלקה. השיגרה שהיתה נהוגה בתוכנו עד עתה, חייבת להפסק. אין שוב כל טעם ואין כל תועלת בויכוחים הפנימיים על חלוקה ונגד חלוקה. השעה היא שעת “הכן!” בשבילנו מכל הבחינות. כל חולשה וכל כשלון מצדנו בשעה הזאת יכולה ליהפך לבכיה לדורות. נרכז נא את כל התבונה ואת כל האחריות, למען נוכל לעמוד בכבוד בשעת מבחן זו, ולמען נצא ממנה לקראת קיבוץ גלויות ישראל, חרות העם ובנין מולדתו.

תש״ח.

---

ערב ההכרעה

מאת

יצחק לופבן

א

הועדה לעניני ארץ־ישראל ב“לייק־סאכסס”, מסיימת את דיוניה הפומביים היום או מחר — אך הפרשה טרם נסתיימה. אין כל ספק בדבר שבשבועיים האחרונים צעד עניננו באו״מ צעדים ענקיים קדימה. החידות שהיו נתונות לפנינו במשך כל החדשים הממושכים, מאז הועלה ענין ארץ־ישראל על סדר יומו של או״מ, נפתרו לשביעת רצוננו. אמריקה ורוסיה, שני הכוחות המכריעים כיום במדיניות העולם, נטשו את פלך השתיקה וההעלמה שתפסו מקודם, ומסרו גילוי דעת ברור ומפורש למדי, התומך בהקמת מדינה יהודית בא״י, עפ״י הקוים העקרוניים של המלצות הרוב של הועדה המיוחדת. הדעה הכללית השולטת גם באנגליה וגם בארצות הברית היא, שהרוב של שני שלישים הדרוש כדי לקבל החלטה סופית באסיפת אירגון האומות המאוחדות הוא קרוב לודאי, ויש אומרים ודאי בהחלט. אנו רשאים לראות כמעט בבטחון את ההכרעה העקרונית הזאת כנתונה. אך לאחר חבלי ההכרעה מתחילים חבלי ההגשמה והביצוע, ואלה לא רק שלא יהיו קלים יותר, אלא עומדים להיות קשים וחמורים פי כמה וכמה.

איננו רשאים לפרוש מפרק זה של חבלי ההכרעה, שכשלעצמו הוא יהווה פרק היסטורי נפלא, רב משקל ורב משמעות, מבלי לציין לשבח ולתהילה את המאמצים הרבים, הנבונים והפוריים, שהושקעו בו ע״י הנהלת התנועה הציונית, אישיה ועובדיה. היתה זאת עבודה כבירה לסלול, בתוך התוהו ובוהו המדיני השורר בעולם שלאחר המלחמה, את הדרך להבנת עניננו ולהתעוררות המצפון האנושי ומידת הצדק לקראתו. האופוזיציה מצד אחת המעצמות הגדולות, שהיתה פעם קרובה ביותר לענין הציוני ושאיננו רשאים גם בימי ריב ומדון לשכוח את עזרתה לחידוש ההכרה המדינית הבין־לאומית בזכותו של העם העברי לבית־לאומי במולדתו, האופּוזיציה התקיפה הזאת שהקימה בזמן האחרון מיתרסים של כחש, ציניות וברוטליות גסה נגד מפעלנו ושאיפתנו בארץ ובעולם — היתה המכשול הקשה ביותר שעלינו היה להתגבר עליו במדיניות הבין־לאומית. במשך תקופה קצרה בערך היו חלקים בתוכנו שחשבו כי אנו יכולים לנצח את האופוזיציה הזאת בכוח נגד כוח, או שאנו יכולים בדרך זו לכפות עליה ידידות כלפינו. אך ההתפכחות, לכל הפחות בחלק האחראי שבישוב ובציונות, באה מהר, ונוכחנו לדעת כי לשחרר את הציונות מן המצוק הזה אפשר לנו רק בשתי דרכים: א. בהפגנה בלתי פוסקת של אי־השלמתנו עם משטר הספר הלבן, וכאן נתברר כי ההעפלה היא האמצעי האפקטיבי ביותר לכך: וב. במאבק בלתי פוסק על פני הזירה המדינית הבין־לאומית.

הנסיון לבוא לידי הסכם עם ממשלת המנדט עצמה, לשכנע אותה כי משטר הספר הלבן הוא משטר של עוול ואכזריות, העושה פלסתר את התחייבויותיה הבין־לאומית של בריטניה — נסיון זה עלה בתוהו. האנשים שהגיעו באנגליה לשלטון לאחר המלחמה, התגלו כאווילים חסרי מצפון וחסרי דמיון, אשר קיבלו מאויביהם, שאותם ניצחו במלחמה זו, את התורה ואת הנסיון כי ביהודים אפשר לעשות ככל העולה על הרוח, כי בהם אפשר להתעלל ללא פוקד ועונש ואותם אפשר למכור על נקלה במחיר של נוחיות אדמיניסטרטיבית או במחיר של עגבים קולוניאליים. חולשת העם היהודי בתקופה זו, לאחר הטבח של היטלר, נסכה בלבם בטחון, שאין שוב כל צורך להתחשב ברצינות בגורם זה, ושנים שלושה נאומי בלע של בווין ואטלי יספיקו כדי להגות מן המסילה את “מפריעי המשחק” הללו. נתברר, כי היה זה חשבון מוטעה. ההיסטוריה הפכה את הרשעות של בווין לטובה, והזדרזותו להביא את שאלת א״י לפני או״מ, שהסתמכה בודאי על עצת יועצי בושת פוליטיים, נהפכה למפלה מדינית נחרצה של בריטניה בדעת הקהל העולמית, ולבסוף על הבמה המוסמכת ביותר של ארגון האומות בעולם.

אך מאליו דבר זה לא נעשה. ענין ארץ־ישראל, שהוא כל כך נהיר לנו, וצדקת עמדתנו בו שהיא כל כך ברורה לנו, לא היו נהירים וברורים כלל לאומות העולם, שרבות מהן יודעות בקושי למצוא את קו האורך והרוחב הגיאוגרפי בהם שוכנת ארץ זו. כל זמן שהקשרים המדיניים שלנו עם בריטניה היו כשורה, או כמעט כשורה, לא השקענו כוחות רבים בהסברה מדינית של הענין הציוני כלפי אומות העולם. בודאי שזה היה משגה. אלא שאת המשגה הזה הצלחנו לתקן תוך זמן קצר בערך, והצלחנו לעשות זאת ע״י עבודה מסורה ונבונה, אשר רכשה ידידים נאמנים לעניננו, הן בחצי הכדור המערבי והן בחצי הכדור המזרחי.

מאז נתמנתה ועדת החקירה האנגלית־האמריקנית לפני שנתיים ימים בערך, החלה העבודה הפּוליטית האינטנסיבית של התנועה הציונית בכל העולם כולו.

הרבה עשתה ארץ־ישראל. זה “המפעל והבנין” ששימש כינוי של לעג בפי “בעלי המעוף המדיני” המתלהלהים, זו המציאות הארצישראלית שנוצרה בראשונה על ידי העז של ליליינבלום ובדור האחרון ע״י העליה החלוצית בכפר ובעיר, היא אשר שימשה בדיון המדיני הנרחב על שולחן האומות נימוק מדיני משכנע ומכריע ביותר. לא מבחינת הערך המדיני בארגון האומות, אלא מבחינת הערך המוסרי, היה ללא ספק נאומו של נציג המדינה הקטנה, גואטמלה, החזק והחשוב ביותר מבין כל הנאומים שהושמעו בועדת “אד הוק” ע״י נציגי האומות. מפיו דברה המציאות החלוצית העברית של ארץ־ישראל, אשר חשיבותה הועלתה מעל לכל הערכין המשפטיים הפורמליים של רוב ומיעוט. הוא אשר הבליט לעיני האומות את הדמות של ארץ־ישראל, שככל שהיא תרבותית, שככל שיש בה פוטנציה תרבותית וציביליזציונית, של היהודים היא ולא של מי שהוא אחר. וייתכן מאוד, כי דוקא משום שהעולם כולו טובע עתה במ״ט שערי טומאה של אגואיזם חמרי, היה לדברים אלה ולדברים דומים להם משקל מיוחד במינו.

הרבה עשתה צרת־ישראל. מחוץ לבווין ולידידיו הערבים, שמצפונם וכליותיהם שקטים, ודבר השמדת מיליוני היהודים באירופּה וגורל הנותרים אינו נוגע ללבם, הרי יש בכל זאת אי־שקט ידוע במצפונן של אומות רבות נוכח פשע איום זה שנעשה לעיני כל העולם, מבלי שישתדל למנוע אותו, ולנוכח קרבנות הפשע הזה שנשארו בחיים, החותרים, תוך סבל ועינויים לאין נשוא, אל חופי מולדתם. כל מאמציה של ממשלת בווין, על מנגנון ההסברה והעתונות שלה, שהשתדלה להשמיץ את ההעפלה היהודית לא״י, ולהציגה לעיני העולם כ“רמאות יהודית”, מעין מבריחי חשיש, מאורגנים ע״י הסוכנות היהודית, כדי להתעשר מכספי היהודים שוכני המחנות, לא קלעו למטרה ולא שיכנעו שום איש, פרט לפאשיסטים או סתם בורים ושיכורים בריטיים. העולם חש בטרגדיה הגדולה שבעקשנות הקדושה המדריכה את ההעפלה הזאת, ופרק “יציאת אירופּה” אשר נועד לשמש “לקח” ליהודים, שימש לקח לכל אנשי התרבות בעולם על תהפוכותיה והתעללויותיה של הממשלה הבריטית.

והרבה, הרבה מאוד עשה הכשרון של אנשינו הפעילים לבאר ולהסביר את התופעות האלה בצורה משכנעת. הפרשה עוד טרם נסתיימה, ואיננו עומדים לחלק פרסים בעד השרות הנאמן. אבל אנו היינו עדים ליגיעת הגוף והנפש של שליחינו אלה, שהתרוצצו מארץ לארץ, ממדינה למדינה, שהופיעו בועדות השונות והשתמשו בכל כוחות ההוכחה האינטלקטואליים, כדי להבהיר את זכויותינו ואת אפשרויותינו המעשיות לעצמאות מדינית בא״י. בפעם הראשונה קיבל עתה אותו פסוק מפורסם, “לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוח”, שרבים מאתנו דשים בו לצורך ושלא לצורך במידה מופרזת, משמעות בעלת משקל מדיני חשוב מאוד. לשליחינו לפני הועדות ולפני או״מ לא היה במה לקנות ובמה לאיים. כל שיכולנו להטיל על כפות המאזנים היתה התביעה לצדק, התביעה לדבר הבלתי פּופּולרי ביותר בתקופה הזאת. ואם אמנם עלה בידי שליחינו לעורר מידה ידועה של צדק ואחריות מוסרית אצל הרוב המכריע של אומות העולם בתקופה זו, הרי זה יכול להחשב לנצחון מפואר יותר מכל הנצחונות הגדולים בשדות המערכה מימי קדם עד היום הזה. ואכן, לאחר שהושמעו בועדה לעניני א״י ב“לייק סאכסס” שני הנאומים של באי כח שתי המעצמות הגדולות ביותר, החולשות עתה על המדיניות העולמית — נתפסו רבים מבין הפרשנים המדיניים בפינות שונות בעולם להגיגים ליריים לרגל מאורע זה, והתחילו לחשוב כי ייתכן מאוד, שמכאן, מנקודה זו, שבה עלו דבריהם של ב״כ אמריקה וב״כ רוסיה הסובייטית, בקנה אחד, נפתח פתח למיפנה ביחסים המדיניים שבין המעצמות בכלל. ואחד מהמדינאים האמריקניים אף טבע את האפוריזם: “עד כה היתה א״י סלע המחלוקת בין האומות — עתה הפכה לסמל השלום וההסכמה ביניהן”.

ב.

הפור עוד טרם נפל — אך הוא עומד ליפול בשבועות הקרובים. רק תקלה בלתי צפויה עלולה לשנות את ההכרעה לרעתנו. בדרך של התפתחות נורמלית עתידות ההמלצות של רוב הועדה המיוחדת לעניני א״י לקבל את מספר הקולות המספיק במליאת האספה של ארגון האומות. ולכשיפול הפור המדיני, מתחילות הבעיות העיקריות, בעית תקופת המעבר ובעית ההגשמה, שהן עלולות להיות חמורות, מסובכות וכבדות ניסויים בשבילנו.

מערכת חיינו הציבוריים, הן בשטח הבטחון והן בשטח הכלכלי והאדמיניסטרטיבי, היתה מותאמת לתהליך מסויים שאנו נתונים בו במשך שלושים השנים האחרונות, והיא הסתגלה מהר לכל השינויים שחלו בתהליך הזה, אם על ידינו ואם על ידי אחרים. נקודת־הכובד הרבולוציונית במערכת זו היתה במאמצים שהשקענו ליצור את היסודות, להרחיב את תחומי התאחזותנו בארץ, להגדיל את העליה, את ההתיישבות, לפתח את התעשיה וכו׳. הצלחנו לפתח הנהגה עצמית יעילה בתוך המסגרת של השלטון המרכזי הזר, וככל שידענו והרגשנו את רשעות המשטר של הספר הלבן, לא יכולנו להביא בחשבון כי יש עוד באשפתו של משטר זה, לכשיכשל באחרונה, חץ מורעל אחד: הרצון או הנסיון לדחוף את הארץ לתוהו ובוהו ולסכסוכי דמים בינינו לבין הערבים. גם עתה איננו מאמינים בכך. איננו מאמינים כי אמנם תרצה ממשלת המנדט לסיים את תקופת הגדולה האימפּריאלית שלה באפילוג זדוני, במעשה אשר לא ייעשה ושאין לו כל דוגמה ביחסי העמים התרבותיים בעולם. “הלוא כבני בוּרמה אתם לי בני ישראל” וכשם שאפשר אחרי מריבה קצרה להתיר שם את הקשרים האימפּריאליים בצורה חגיגית, ללא מדחפות וללא שערוריות בין־לאומיות, כך אפשר להתיר את הקשרים עמנו. זה יהיה לתועלת לשני העמים, והזעף אשר נצטבר בלבותנו בגלל ההתעללות בנו במשך השנים האחרונות, יתנדף וישכח, והיחסים ישובו לתיקנם.

לא רצינו במריבה עם בריטניה, ובודאי שלא רצינו ואיננו רוצים במריבה עם הערבים. כל עבודתנו בארץ במשך שני דורות ומעלה היתה מכוונת לכך להימנע מתת סיבה כלשהי למריבות דמים בינינו לבין הערבים בארץ ובארצות השכנות. באנו הנה לשלום. ואם כי מטרתנו העיקרית היא להחזיר את עמנו המדוכא לחיים של קבע ולעצמאות במולדתו, היינו שמחים על כך שיש בידינו להאציל מן הברכה והרווחה שאנו מביאים לארץ גם לשכנינו הערבים. משא־נפשנו הנאמן הוא לתרום מכשרוננו, ממרצנו ומן המדע שלנו לתחייתו ולשגשוגו של כל חלק עולם זה. היינו נכונים לעשות זאת כל הימים בדרך של שלום, של הסכם ושיתוף פעולה, ואנו נכונים לעשות זאת גם עתה. ככל שהשתמשנו בנשק כלפי הערבים בארץ זו, היה זה נשק של הגנה על חיינו ועל מפעלנו בשעה שנתקפנו על ידם, ואת הנשק הזה לא נניח מידינו אף פעם.

איננו רשאים להכחיש כי אנו מביטים בדאגה רבה על ההפגנות והתמרונים הצבאיים הנערכים עתה ליד גבולות ארצנו. אפשר לשער, כמובן, שיד מסיתה ונרגנית באמצע. אך המדינות הערביות זקוקות עתה לשלום לא פחות מאתנו. גם ערביי א״י לא יוכלו לכונן את החלק המיועד להם ע״י המלצות הועדה של או״מ כמדינה בת קיימה בלי יחסי־שלום ושיתוף פעולה עמנו. וייתכן שהדבר שאי אפשרי היה לפני כן, כאשר נראה להם לערבים שהמשקל המדיני הבין לאומי עבר לצדם, ייעשה אפשרי עתה. אפשר לשער ששליחינו באו״מ אינם מזניחים שום הזדמנות, כדי לנהל מו״מ עם נציגי הערבים הנמצאים שם. אולם אין זה משחרר אותנו מלנסות מחדש לבוא במגע ובמשא־ומתן גם עם המנהיגות הערבית שבארץ וגם עם זו שמחוץ לארץ־ישראל.

לסמוך על זה איננו רשאים. מערכת חיינו מוכרחה להשתנות עתה שינוי יסודי, כדי להתאימה לתנאים החדשים שנוצרו. את האיומים ואת כל המתרחש עתה על גבולות ארצנו אנו חייבים לראות כרציניים ביותר, ואנו מצווים לעשות את אשר בידינו, ותוך זמן קצר מאוד, למען יהיו בידינו כל האמצעים הדרושים להתגוננות יעילה. הקץ לויכוחי־סרק בתוכנו. שום חוג ושום פלג בישוב אינו רשאי להתעלם מרצינות המצב. כולנו נמצאים בסירה אחת, החותרת לקראת תקות ישראל, אך בדרכה האחרונה היא מוכרחה עוד לעבור בין סלעי המגור של הסתה ונרגנות מדינית. אין אנו יודעים ואין אנו בטוחים שמחוגי או״מ, המחייבים את המדינה היהודית ותומכים בה, תגיע אלינו עזרה מהירה. ואם מישהו יהיה מעוניין ליצור “חלל ריק” בארץ, נהיה חייבים למלא אותו בעצמנו. רק בכוחות משותפים, ללא היסוס והסתייגות, נוכל לעשות זאת.

ענין הבטחון איננו היחידי התובע מאתנו כוננות ודריכות בשעה הזאת. ה“חלל הריק” עלול להתפשט גם על סדרי הכלכלה והאדמיניסטרציה של הארץ. גם בשטח זה יתהווה מצב רציני, אם השלטון האחראי עתה להנהלת הארץ ירצה לעשות מעשה קונדס וליצור קשיים בזדון. אנו מצווים להכין את עצמנו לכך, ושוב תוך זמן קצר מאוד, למען לא לתת למהלך החיים הכלכליים והאדמיניסטרטיביים שיופרע או יתפרע. דבר זה נוגע ליהודים ולערבים כאחד. כי לא אנו בלבד נסבול כאשר תחול הפרעה בשרותים החיוניים של המדינה, אלא כל תושבי הארץ הזאת.

הננו עומדים על סף מפנה היסטורי גדול. לא כל מאוויי הדורות של האומה הישראלית עומדים להתמלא עכשיו. אבל חלק מהם אולי יתמלא — והוא יכול לשמש מנוף להצלה ולבנין חיים של חרות וכבוד לפליטת עמנו. אנו מצווים לכונן עתה כלים ממלכתיים, למען נוכל לעמוד כהלכה במבחן ראשון זה, שלא ידענו דוגמתו מאז אבדנו את חרותנו המדינית, לפגי אלף ותשע מאות שנה. עם המכשולים החיצוניים נאבק, את המכשולים הפנימיים עלינו להסיר מרצון ובהסכמה משותפת. שום דבר אינו רשאי לעכב או לעבט את כוננותנו, לא כסף ולא אנשים. את כל יכולתנו ואת כל כשרון המעשה שלנו אנו חייבים לגייס עתה לשרות היסטורי זה. התכונה לקראת חיי מדינה היא שווה באיכותה ובמהותה, בין אם המדינה העתידה לקום תהיה גדולה או קטנה. על זה יש פתגם של חכמה־מדינית קדומה בספר “המדינה” לאפלטון, מפי סוקראטס: “אם נופל אדם, בין אל בריכה קטנה ובין אל תוך הים הגדול — לשחות הוא צריך בשניהם”.

תש"ח

---

שלושים שנה שנה להצהרת בלפור

מאת

יצחק לופבן

יום השנה השלושים להצהרת־בלפור חל בימים שהצהרה זו עומדת לעלות למדרגה מדינית חדשה, גבוהה יותר, ולמצוא תיקון לאשר נפגם בה ובספירתה בעשר השנים האחרונות. אין כל ספק בדבר שהיא נאצלה בשעתה ממלכות השרשים של המצפון האנושי והבינה המדינית, שהיו עוד נחלת אישים ושכבה חברתית ידועה בראשית הדור הזה, ואנו האמנו אז והננו מאמינים גם עתה בדברי הד“ר ווייצמן אשר בישר לנו לאחר מתן ההצהרה, כי היא ניתנה ברצון כן כדי לתקן את המעוות ההיסטורי כלפי העם היהודי ולתת לו הזדמנות לשוב למולדתו בהמוניו ולחדש את חייו על אדמתה. גם לאחר הבגידה שבגדו שליטי בריטניה בהבטחה חגיגית זו, כעבור עשרים שנה, לא יסוף מן היהודים במשך כל הדורות זכר התאריך הזה, שבו ניתן תוקף חדש, במושגים המדיניים והמשפטיים של זמננו, לזכות ההיסטורית הקדומה של העם היהודי לקומם את ביתו אשר נחרב ברשעות הגויים, ולשוב לאדמתו אשר נתרחק מעליה בחטאותיהם. ויתכן מאוד כי דוקא הימים האלה עתידים להחזיר את העטרה של הצהרת בלפור ליושנה ולהעמידה על תוכנה ועל כוונתה האמיתית. במידה ידועה זה נעשה כבר. בכנסת האומות ב”לייק סאכסס" משמשת הצהרה זו כעמוד התווך, שעליו ועל המפעל היהודי בארץ שקם בכוחו אנו מסתמכים במאבקנו המדיני־המשפטי. נאום הסיום של הד"ר ווייצמן לטענות הסוכנות היהודית בועדת “אד־הוק” של האומות המאוחדות, העלה מחדש, בצורה חזונית ודוקומנטרית, רבת־ רושם ומשכנעת את הפרשה הזאת ואת יסודות המשפט והצדק שעליהם היא מבוססת.

אם תקום מדינה יהודית, לאלתר לחיים ולתנחומין, תהיה האבן הראשה שלה, מבחינה מדינית, אותה הצהרה, מועטת השורות אך רבת המשמעות, אשר ניתנה לנו לפני שלושים שנה ע“י איש, יותר נכון: ע”י קבוצת אנשים, שחלשו אז על גורלה של האימפּריה הבריטית, ושלבם ומוחם היו פתוחים להאזין לתביעת הזכות והצדק של המעוול והמושפל בין עמי־העולם, וידם היתה פתוחה להשיב את הגזילה, את כבשת הרש הגזולה, לישראל. באשר הצהרה זו היתה המנוף ליצירה היהודית החלוצית של הדור הזה; וככל שנודעו לנו אכזבות רבות, גם לפני הפרק המביש האחרון בו גייס בווין את טפסריו כ“גוב גובי” לרוקן את הצהרת בלפור מתוכנה ולהכרית את תקות האומה – בחמתה של הצהרה זו, שהיתה מרובה מצלתה, הנחנו את היסודות הריאליים למדינה היהודית, שאנו מתקרבים אולי עתה להגשמתה.

זו היתה הזדמנות נכבדה וגדולה, שניתנה לנו אז. אילו ידעו היהודים להעריך הערכה רצינית את מצבם בין העמים, אילו האמינו לאותות אשר חוזי האומה פרשו לפניהם, והיו משתמשים במלוא הכוח והיכולת בהזדמנות זו, בודאי שלא היינו צריכים עתה להתווכח ב“לייק סאכסס” עם פגומי־גויים על זכויותינו, ולא היינו מבכים עתה מספר כה עצום של טבוחים ושרופים. מדינת־היהודים היתה קמה אז מאליה, ושעריה היו פתוחים לקבל שבים. איננו זכאים ביום הזכרון להצהרת בלפור להתעלם מעובדה זו, אם כי הצעקה על שעבר אינה אלא תפילת־שוא. אולם לא רק על שעבר אלא גם על העתיד אנו צועקים ומזהירים. היהודים שנדמה להם כי הם יושבים בשלוה, אל נא ירמו את עצמם לחשוב כי בעית הציונות, בעית העליה, בעית המדינה היהודית, היא להמציא מקלט ליושבי המחנות ולשרידי הטבח הנאצי באירופּה בלבד. ואם תינתן לנו עתה מחדש הזדמנות גדולה, ניזהר וניזהר שלא נבזבז אותה, כאשר ביזבזנו חלק גדול מן ההזדמנות שניתנה לנו ע"י הצהרת בלפור.

הננו זוכרים בכבוד ובהכרת טובה את התאריך הזה. אלה העומדים כיום ליד הגה השלטון הבריטי יכולים להיות בטוחים, שכאשר לא ישאר כבר כל זכר להם ולמעלליהם, עוד ינון שמו של בלפור, ושם כל החבורה שהיתה עמו בעצה ובמעשה, בדף הכבוד וההערצה של ההיסטוריה האנושית בכלל, ושל ההיסטוריה הישראלית בפרט.

תש"ח

---

מדינת היהודים

מאת

יצחק לופבן

במשך חמשים ושלוש שנים נכתבו אצלנו שתי המלים הללו במרכאות כפולות, בתורת שם של חוברת קטנה אשר חיברה חוזה גדול, ושעה שחיברה שמע משק כנפי נשרים מעל לראשו. במשך שבעים דורות היה זה חלום, אשר ניחם את העם בדרך היסורין הארוכה שלו ומילא את נפשו המעונה כיסופין, כמיהה ועצבון, בחינת “אשורנו ולא קרוב”. היום היתה זאת לעובדה מדינית, שניתן לה תוקף חוקי ע"י הרוב המכריע של אומות־העולם, של הגדולים והטובים באומות, במעמד פומבי וחגיגי של האינסטנציה הגדולה ביותר של העולם המדיני והתרבותי.

לא כל משאלות לבנו נתמלאו. לא מעט ההיסטוריה עשתה, ששרכה ושיבשה את ארחותיה, לא מעט היהודים עצמם עשו שטרפו את קלפיהם וביזבזו הזדמנויות רבות. אבל חלק גדול של משאלות הלב בא בכל זאת על סיפוקו. הוא בא במאוחר קצת, לאחר ששליש מיהדות העולם הושמד. אבל הוא בא בעוד קיימת בידינו האפשרות להציל את שארית הפליטה ולקבץ את נדחי ישראל. על כן אנו מקדמים את היום הזה בשמחה גדולה, בשמחת עולם, ונברך בשם ובמלכות ש“החיינו” היסטורי, על קצת הצדק שהופיע טרם שהושמדנו מתחת הרקיע.

ודאי שאין בפינו מלים מספיקות כדי לתנות את תוקף גודלו וקדושתו של היום הזה. מי ששמע את קול העם היושב בציון ברעו, בליל התקדש חג המדינה היהודית, כאשר רבבות ערכו חצות מתוך צפיה, ומאות אלפים קפצו ממיטותיהם לרחובות בשמעם את קול הבשורה, כאשר ירושלים ותל־אביב וכל ערי הארץ, מושבותיה, קיבוציה ומושביה נשטפו בנחשולים של שמחה ושירה שאין להם גבול – מוכרח היה לעמוד על רמז התנחומין החבוי בפסוק המקונן: “קומי רוני בלילה לראש אשמוּרות!” היתה זאת רינת העם, שהיתה כבושה בלבו במשך כל הדורות המרובים של גולה וסבל, והיא נעורה ופרצה ועברה על גדותיה. אנו יכולים לתאר גם את השמחה הגדולה אשר מילאה את נפשם של יהודי כל העולם, את אלה היושבים במחנות ומחכים זה שנים לבשורת הגאולה, את אלה היושבים ללא מנוחה וללא בטחון בארצות אירופה המזרחית ובארצות המזרח, ואף אלה היושבים בשלוה, כביכול, בארצות האנגלוסכסיות ובשאר תפוצות העולם. ספק אם לחוויה עמוקה כזאת זכה פעם איזה עם שהוא באיזה חלק מחלקי התבל. העם היווני אשר זכה לחרות לפני מאה ועשרים שנה, ישב על אדמתו, והוא ודאי לא היה מצאצאי פריקלס וסוקרטס; העם הפולני כשזכה לחרות אחרי עשרות ומאות שנים של שעבוד שלם או שעבוד חלקי – ישב על אדמתו; העם הבולגרי, האיטלקי, האירי, כולם ישבו על אדמתם, לא יצאו בגולה ולא עברו את נתיב היסורין הארוך הזה, לא מיצו כמונו את כוס התרעלה של חוסר מולדת, ובעית השחרור שלהם לא היתה כה חמורה וכה טראגית כזו של העם היהודי. העם היהודי, שדבר שחרורו וקימום מולדתו היוה בעיה בין־לאומית אמיתית ונוקבת, שהמיטה קלון על אומות העולם, אשר עמדו על הדם היהודי, על סבלו ועל בזיונו במשך דורות כה מרובים, מבלי נקיפת לב ומוסר כליות, ומבלי להרגיש כי רובצת חובה אנושית לעשות צדק לעם הזה, אשר הנחיל מרוחו בשפע רב לתרבות העולם.

על כן יבורכו העמים אשר התעשתו בתקופה זו לעשות מקצת מן הצדק הזה. תבורכנה ארצות הברית, אשר האינטרסים של אילי־הנפט ושל עתודי ההון לא היטו אותן מהבטחותיהן שנתנו לעם היהודי, והן התייצבו בצורה אקטיבית מאוד במערכה הזאת, ואף סייעו להכרעתה. תבורך ברית־המועצות אשר גילתה לנו פרצוף אנושי ומעודד, וקבעה יחס חיובי, אקטיבי ותקיף לתנועת השחרור של העם היהודי, ומילאה תפקיד נכבד ומלבב מאוד במהלכה ובסיומה של פרשה זו; תבורכנה ארצות אירופה המזרחיות והמערביות, אשר כולן (מלבד יוון – ואף היא בודאי לא מנימוקים מצפוניים אלא תחת לחץ של מישהו) מצאו בנפשן עוז בצורה נאה כזאת לכפר על חטא היסטורי כבד, ולגמול גמול תרבותי צודק לאומה עניה זו, כדי להרימה מאשפתות: ותבורכנה באחרונה אוסטרליה וקנדה ואפריקה הדרומית ומדינות אמריקה הלאטינית והמרכזית ואלה השוכנות בירכתי הים השקט, שנתנו את ידיהן, ואחדות מהן אף השקיעו נדיבות רוח אנושית גדולה והתלהבות רבה, להביא עניננו לידי סיומו המוצלח על במת האומות המאוחדות.

ו“גם בווין זכור לטוב”. במסרו את עניני א“י לאו”מ הוא לא התכוון לטובה. הוא רצה לקבל באינסטנציה הגבוהה ביותר של ארגון האומות אינדולגנציה, כפרת־עוון, על הספר הלבן, על הפרת הבטחותיה של הממשלה הבריטית ושל מפלגתו, על מדינת המשטרה שהקים בארץ־ישראל ועל כל הפשעים כלפי העולים היהודים וכו'. אך אלוהים הפך את מחשבתו הרעה לטובה. אני כותב הפעם את המלה אלוהים" תוך השראה מטפיסית אמיתית: כי הרבה בהתפתחות אחרונה זו בא בדרך הטבע; מציאות ישוב יהודי בן 700,000 נפש בא“י, מפעליו הקונסטרוקטיביים הנפלאים של הישוב הזה, היסודות ואף חלק מקירות־הבית שהקים בארץ זו, הרוח החלוצית המפעמת אותו והעשויה ללא חת, החלטתו הנחושה להסיר את המכשולים שידים זדוניות שמו על דרך העליה היהודית, על דרך התפתחות מפעלנו ועל הדרך לעצמאותנו המדינית, אלה מהווים הכוחות הטבעיים שהניעו לבסוף את לב אומות העולם, לראות את שאיפתנו לחרות כמציאות נרקמת וצודקת, שמוכרחים להביאה בחשבון; אבל הרבה בא גם בדרך שלמעלה מן הטבע. עצם השינוי שחל בעמדת ברית המועצות לציונות, אשר החנפים היהודים שב”ייבסקציה" לימדו אותה במשך שנים רבות לראות בה ריאקציה, קונטררבולוציה ושירות לאימפריאליזם הבריטי – בא לנו כהפתעה נעימה, כנס מן השמים, שאיש מן היהודים לא היה לו יסוד לצפות לו. והקו המדיני המשותף בין ברית המועצות וארצות הברית בתסבוכת עולם זו, ודוקא במקום שהוא מעין פתח־עינים של המריבה האימפּריאליסטית, של שערי אוצרות הנפט ומרכז התחבורה, זהו למעלה מן הטבע. קרה משהו אשר חפצנו בו והאמנו בו בכל רמ“ח האיברים ושס”ה הגידין שלנו, אבל אחרי כל הדפוסים הריאליים שקבענו לו, היה נראה לעתים כדבר המונח בתחומי הבשורה “לאחרית הימים”, לפיכך נתמלא לבנו חדוה כה גדולה ולשוננו רינה כה מנסרת, כאשר זכינו אנחנו בעינינו, זכה דורנו זה, זכו ילדינו, לראות בפלא המתרחש.

כשכתב הרצל את “מדינת היהודים” היתה זאת, לא בעיניו אלא בעיני רוב העם, בחינת אגדה, בחינת חזון־מרחקים אשר בינו לבין המציאות התרוממו חומות של ברזל, לא רק מבחוץ אלא גם מבפנים. היום אין זאת אגדה. במידה שהעם רצה – אין זאת אגדה. מדינת היהודים לא קמה ולא קיבלה תוקף ע“י נוסחאות שבעל־ פה ושבכתב וע”י תפארת שפתים, כי אם ע“י העמל, הזיעה, כוח ההעזה והקרבנות הרבים, שהושקעו בעליה ובבנין, בהיאבקות על העליה ועל הבנין ובהגנתם. היתד הנאמנה של המעשה החלוצי היא אשר שירטטה את ההיקף ואת התוכן של מדינת היהודים בזמן הזה. לולא המציאות הזאת מתחת, לא יכול היה להתרחש הנס מלמעלה. כחצי יובל שנים אחרי הרצל חזר חוזה אחר, בלשון אחרת, על הגדרת המפתח העשוי להפוך אגדה למציאות. עם מתן הצהרת בלפור, הזהיר אותנו א.ד. גורדון על כך שלא הצהרת בלפור עושה אלא הצהרת העם. באמיתות האזהרה הזאת נוכחנו במשך שלושים השנים האחרונות. כי על כן נתברר לנו כי לא הצהרת בלפור בלבד שימשה יסוד להצהרת המדינה היהודית, כי אם הצהרת העם, הצהרתו ברצון ובנכונות שנהפכו ליכולת ולמעשה. ואף עתה אנו חייבים להסיק מזה את המסקנה ההגיונית. שככל שמרוממת, מעודדת וממלאה אותנו חדווה נפשית אמיתית הצהרת האומות בפלאשינג־מדאוס – המדינה יהודית תקבל את תוכנה, את צורתה ואת יציבותה רק ע”י התוכן שאנו נמלא אותה וע"י הרצון, כושר־המעשה, התנופה החלוצית, האמצעים הרוחניים והחמריים שנשקיע בה.

לפיכך אנו חייבים לזכור בשעת חדווה זו, כי רק עתה מתחיל בשבילנו הפרק העיקרי בהלכות ממלכה, שדורות יעמלו בו, ושיהיה מלווה בודאי עוד קשיים ולבטים רבים. אך זאת היא זכות גדולה לדורנו אנו להתחיל בפרק היסטורי נכבד זה, ואנו חייבים לדאוג לכך שנהיה ראויים להתחלתו של פרק זה כשם שהיינו ראויים לסיים בהצלחה את הפרק הקודם.

יש לנו בשעה זו סיפוק נפש לא מעט כי מפלגתנו, מפלגת פועלי ארץ־ישראל, שנשאה על שכמה את עיקר הנטל הכבד של פעילות ואחריות בהיאבקות המדינית הזאת, הביאה אותן לידי סיום מבורך. על אף המכשולים שנתקלנו בהם, לא רק מבחוץ אלא גם מבפנים, בתוך הפלגות הציוניות הקנטרניות וצרות־עין ואף בתור חלקים ידועים בתנועת העבודה, שהקיפו אותנו כתנור של עכנאי – בדוקטרינריות ובסברות ילדותיות – ביצעה תנועתנו, שליחיה ונציגיה המחוננים, מפעל אדירים שלא ידעה כמוהו ההיסטוריה הישראלית מאז אבדנו את חרותנו המדינית עד היום.

תודתנו הלבבית נתונה לחברינו ד. בן־גוריון ומשה שרתוק, השבים עתה כמנצחים מן המערכה הכבדה ורבת האחריות על המדינה היהודית. אך לא ניטול את הגדולה לעצמנו בלבד, איננו רשאים לשכוח בשעה זו כי את הדרך למדיניות הקונסטרוקטיבית, שנתנה עתה את פריה הטוב, הורה לנו ופתח בה הד“ר חיים ווייצמן לפני שלושים שנה ומעלה. אנו הלכנו אתו יחד כברת הדרך הארוכה מאז ועד היום, ועל אף השתבשות היחסים בקונגרס האחרון, היה הוא האיש אשר שיווה את הכבוד וההדר גם לסיומה רב ההישגים של המערכה הזאת. איחולנו לווייצמן שיזכה לשנות חיים רבות, ויראה בשגשוגה של המדינה היהודית, שאת כל חייו, תבונתו וחינו הרב הקדיש להשגתה. ואיחולנו לעצמנו, שכשם שזכינו יחד עם ד”ר ווייצמן להנחות את התנועה הציונית בדרך לעבור גאולים, כך נזכה, יחד אתו, להנחות את המדינה היהודית בדרך בנין וקוממיות, להיותה מסוגלה לקבץ נדחי ישראל ולהושיבם במולדתם, כעם מכובד במשפחת עמי התרבות בעולם.

עתה נפתח פרק חדש בהיסטוריה העברית. פרק חדש של קיבוץ גלויות, של בנין וההגנה על הבנין. אך עוד הדרך רבה – ורבה הדאגה. לפנינו עוד תקופת מעבר שאיננו יודעים נכונה מה היא צופנת בקרבה. אשר חזרנו מקודם בהזדמנויות רבות על הכרוניקה הנפלאה מימי נחמיה בן חכליה: “באחת ידו עושה במלאכה ואחת מחזקת השלח”, רק עתה היא מקבלת את משמעותה ההיסטורית החדשה, האמיתית. אנו מצוּוים להיות נכונים לעמוד בפני כל נסיון להפריע בכוח בעד בנין המדינה היהודית, כשם שידענו לעמוד בפני הנסיונות שחזרו ונשנו להפריע ולפרוע בכוח את עבודתנו בארץ. מדינת היהודים רוצה בשלום ובשיתוף פעולה עם התושבים הערבים שישארו בתוך תחומי המדינה היהודית ועם הארצות הערביות השכנות. אין אלה מלים של פיוס שאין תוכן כברן, אלא זהו הרצון כן הנובע מתוך הכרה עמוקה ששלום ושיתוף פעולה אלה צוררים בכנפיהם ברכה רבה לשני העמים. אין כל יסוד אובייקטיבי לצרות־עין זו שמנהיגים ערבים ידועים מגלים עתה בענין ארץ־ישראל, ואנו מקווים שהמוני העם הערבי לא ילכו הפעם שולל אחרי המנהיגים המתעים, ולא יתנו את ידם להרפתקת דמים שהללו מטיפים לה. אנו חייבים לעשות את כל אשר בכוחנו כדי לעמוד על המשמר, אך גם אומות העולם שהחליטו לפני יומיים על הקמת המדינה היהודית לקחו על עצמן אחריות לשמור על כבוד החלטתן, שלא תופרע ולא תחובל ע“י נרגנות ערבית נציונליסטית־פאשיסטית. מהלך הדיון על שאלה זו באו”מ ומהלך ההצבעה, אינם נותנים מקום לספק כלשהו, שחברי או"מ שהרימו את ידיהם בעד המדינה היהודית, עשו זאת מתוך ידיעה ברורה של איומי הערבים בשפיכת־ דמים ובמלחמת עולם שלישית, והם יודעים היטב את אשר מוטל עליהם לעשות כדי לרסן את משרתי היטלר מלבצע את זממם.

אנו לא נבכה בשעה זו על אשר אבדנו, על אשר לא נכלל בתחומי מדינת היהודים; נדע להפוך את אשר נכלל בתוך תחומיה לכוח כלכלי גדול, לכוח מדיני ותרבותי איתן. קדושת התחומין לא היתה קיימת בא“י גם בימי הבית השני. פעם היתה א”י קטנה, פעם היתה גדולה, ומחולקת היתה פעמים רבות. השאלה העיקרית היא, אם בשביל הדור הזה והדור הבא יש בתחומים הנתונים מרחב־מחיה מספיק לקליטת המוני היהודים הרוצים להתקבץ בתוכם. אנו חדורים הכרה שע“י מפעלי פיתוח גדולים בחקלאות ובחרושת אפשר ליישב כאן מיליונים – ובלי מפעלי פיתוח אי־אפשר ליישב אפילו רבבות בא”י השלמה משני עברי הירדן. לפיכך אין לנו עתה אלא לגשת מיד לעבודה נמרצת: לעליה גדולה לבנין נשמות הארץ, וקודם כל לבנין נשמות הנגב, להקמת מדינת היהודים בפועל, כמדינה חפשית, דמוקרטית ותרבותית, כבודה מבפנים ומכובדת מבחוץ.

אנו חייבים להוסיף עוד כמה שורות על יחסינו לאנגליה, שהכריזה על הסתלקותה מהמנדט ועל יציאתה את הארץ: שאיפתנו נאמנה כי היחסים שנשתבשו בעשר השנים האחרונות ישובו לתיקנם. גם לאחר כל מה שקרה הננו רוצים בידידות עם אומה זו שמידיה קיבלנו את הצהרת בלפור, שמבחינה מדינית על כל פנים היתה היא הקדמה למדינת היהודים. ארץ־ישראל העצמאית לא תוכל להימנות על שום גוש מן הגושים הפּוליטיים המסוכסכים כיום, אבל לעמים שסייעו לנו בעבר ושסייעו לנו עתה להגיע לעצמאות, אנו הוגים תודה ורוצים להמצא עמם ביחסי שלום ועזרה הדדית. בין אלה שסייעו לנו בעבר נחשבת גם בריטניה.

תש"ח

---

התכונה להקמת המדינה

מאת

יצחק לופבן

דובר הסוכנות היהודית הודיע בפגישה עם באי־כוח העתונות לפני שבוע ימים, כי ועדת הביצוע לכשתבוא ארצה תמצא את השלד האדמיניסטרטיבי למדינת היהודים מוכן לפניה. בהודעתו זו רמז כמה רמיזות על הועדות המטפלות מטעם שני המוסדות המייצגים, מטעם הסוכנות היהודית והועד הלאומי של כנסת־ישראל, בשאלות הארגוניות של האדמיניסטרציה הזאת, ואף על מספר המיניסטריונים שמהם תהא מורכבת מועצת הממשלה הזמנית. בשביל הציבור היהודי הרחב היתה בהודעה זו מעין אטרקציה, בין ההודעות החוזרות ונשנות עוד מעט חדשיים ימים, על ההתקפות ועל ההתגוננות ועל ההתנהגות המחפירה של שלטונות הארץ – כי הנה המחשבה של מנהיגות הישוב והעם תפוסה לא רק למערכה כבדת הדמים שאנו עומדים בה עתה, אלא גם עוסקת בחיי־עולם, בבעיות הארגון והקימום של מדינת היהודים, לגופה.

ואכן, המעשה והדאגה לחשל את רוח ההתגוננות שלנו כדי להחלץ מן הסכנות האורבות לנו מצד אלה אשר קמו עלינו להכריתנו ולהפר בכוח הזרוע את התקומה ההיסטורית של האומה הישראלית במולדתה, אינם מרשים כל היסח־הדעת; שומה עלינו להשקיע את כל הכוחות השכליים, הנפשיים, והחמריים במערכה זו, שבכושר עמידתנו בה, בתוצאותיה, וביציאתנו בשלום מן המבחן החמור הזה, תלוי לא רק גורל הגשמת ההחלטות של או"מ אלא עצם קיומנו בארץ ועתידנו כאומה בכלל. אף־על־פי־כן, גם במלחמתנו הגורלית הזאת, אין הפתגם הרומי: “כשרועמים כלי־הנשק – שותקת המוזה” משמש לנו תורת־חיים, ואין זה אלא טבעי שאנו מאמצים את מחשבתנו כדי לטפל בבעיות של שעת שלום, ולבחון את צורתו ואת תוכנו של המכשיר העיקרי העשוי להנחיל לנו את בטחון החיים ואת הקוממיות הלאומית הנכספת בארץ הזאת – של מדינת היהודים.

דבר הקמת המדינה היהודית אינו מתמצה בשרטוט סכימטי של המיניסטריונים והארגון האדמיניסטרטיבי בלבד. כשלעצמו זהו הענין הקל ביותר בשבילנו, אם כי יגרום לנו בודאי קשיים לא מעטים בגלל ההסתכסכות הציבורית שאנו נתונים בה. אבל מבחינה כוללת ומקיפה, זאת היא מסכת מורכבת מאד, המלאה בעיות כרימון. ודאי שהענין היה קל יותר ופשוט יותר אילו היתה זאת מדינה אחידה מבחינה לאומית ואטנית. כי אז לא היה תלוי הדבר אלא בכשרון־המעשה שלנו וביכולתנו האובייקטיבית, הרוחנית והחמרית. אחר לגמרי הוא המצב, כשהמדינה היהודית עומדת לכלול בתוכה כארבעים אחוזים של תושבים הנמנים על מיעוט לאומי אחר, והשונה מאתנו בלשונו, בתרבותו, בנימוסיו וברמת חייו. אשר אנו אומרים כי נעשה את כל אשר בידינו כדי להרים את הרמה התרבותית ואת רמת חייהם של התושבים הערבים כדי להשוותה לרמה שלנו – הוא בודאי כּן ואמתי, ומעמיד לפני המדינה היהודית תפקיד חינוכי נכבד מאד. אך תפקיד חינוכי לגבי אוכלוסיה גדולה ושמרנית, השוקטת על שמריה זה עשרות ואולי מאות דורות, ומקיימת בתוכה מסורת, אורח חיים ונימוסין, הנעוצים בקדמות הימים, אינו דבר שאפשר לקיים אותו מניה וביה. זהו תפקיד ממושך מאד, מהפכני בתוכנוֹ אך אטי בביצועו ובתוצאותיו. לפיכך אין זה אלא אונאה עצמית, שעה שאנו מנסים לבנות על הבעיות האלה גשר של נוסחאות. הן תעמודנה לפנינו במלוא חריפותן מיד למחרת היום, לאחר שיוכרז רשמית על הקמת המדינה היהודית.

כבר בצעד הראשון לתת תוקף קונסטיטוציוני למדינה, נעמוד לפני שאלה סבוכה. מדינתנו תהיה, כמובן מאליו, דמוקרטית, והבחירות למוסדות המחוקקים שלה יבוצעו לפי הנוסחא המחומשת: כלליות, חפשיות, חשאיות, יחסיות, בלי הבדל גזע, מעמד ומין. בשביל הישוב היהודי אין הנוסחא הזאת מהווה כל קושי עקרוני. אם יהיו בתוכנו חוגים מצומצמים שנוסחא זו לא תמצא חן בעיניהם ויערערו עליה, אין זה מדאיג ואינו מקשה, כי על כן יעשו זאת אלה רק מתוך אינטרסים מעמדיים וחשבון ריוח והפסד בבחירות. לעומת זאת, בשביל הרוב המכריע של התושבים הערבים, בעיקר המוסלמים, מתעוררת כאן בעיה עקרונית. שיווי־הזכויות של האשה לא רק שאיננו עקרון מקובל אצלם, אלא ההיפך מזה נעוץ במסורתם ובהליכות הדת שלהם. האשה המוסלמית אינה באה בקהל גברים, היא אינה בוחרת, ואף אינה מגלה את פניה למען אפשר יהיה לזהותה. אמנם קאמל פחה, בתורכיה החדשה, הפך את המסורת הזאת על פיה בדרך רבולוציונית. זה יכול היה לעשות רק מוסלמי לגבי בני דתו ועדתו, בכוח הזרוע של דיקטטור. אנו לא נוכל לעשות זאת לגבי התושבים הערבים במדינה היהודית. ואף לא נוכל לומר: האשה המוסלמית אינה בוחרת, אינה משתמשת בזכות האזרח שהחוקה מקנה לה – לא תבחר, ונמצאת מקפחת את זכותה בעצם ידיה! לא נוכל לומר זאת, כי אין כאן המנעות מרצון או מתוך העויה אופּוזיציונית. כאלה, אם הם בוחרים או אינם בוחרים – שום מדינה אינה מתחשבת עמהם. אבל כאן יש ענין של מסורת מושרשת במשך דורות רבים, שמן הצורך יהיה לשנותה ע"י חינוך צבורי ואזרחי, אך אי אפשר לעקרה בבת אחת, ואי־אפשר גם לקפח משום זה את הנציגות האזרחית אצל מחצית האוכלוסיה של החלק הזה. מן ההכרח יהיה למצוא דרך קונסטיטוציונית, כדי ליישב את הסתירה הזאת, מבלי לחבל באופיה הדמוקרטי של המדינה.

הבאתי רק דוגמה של אחד הסבכים שאנו עתידים להתקל בו מיד. אינני יודע אם העוסקים בניסוחה של חוקת המדינה היהודית נתנו כבר את דעתם על בעיה זו. אך פקעת הסבכים היא גדולה מאד, והם עתידים להתגלות לפנינו כבר בצעדים הראשונים של חיי מדינה. ישנה, למשל שאלה של חינוך. וכשאנו מדברים בה אין כלל ספק בידינו שבמדינת היהודים יהא קיים חוק כללי של חובת חינוך אלמנטרי ותיכוני. לנו הכרחית חובת חינוך זו, קודם כל בשביל עצמנו, אך איננו יכולים לתאר כי תהא קיימת בנידון זה הפליה כלשהי בינינו לבין חלקי התושבים האחרים. אנו ידענו מראש שכלכלת החינוך הכללי, היהודי והערבי, תעלה למדינת היהודים בסכומים עצומים, בה בשעה שהכנסת האוצר הממלכתי תבוא ברובה המכריע ממסיהם של היהודים. השלמנו עם כך, כי זהו המחיר שעלינו לשלם בעד עצמאותנו. אפשר אולי להקל מעט את העול הזה ע“י כך שההוצאות להחזקת החינוך של האוכלוסיה הקיימת תהיינה מוטלות ברובן המכריע על היחידות המוניציפּאליות או על האזורים המוניציפּאליים, והשתתפות המדינה תהיה ניתנת בעיקר לצרכי החינוך של הישוב המתהווה ע”י עלית היהודית, בעוד שההנהלה הפּדגוגית והפיקוח יהיו מרוכזים במיניסטריון אחד, אך גם אז לא תהיה המדינה חפשית מלתת תמיכה ניכרת למקומות העניים והנחשלים מבחינה חמרית, ובסופו של דבר זה יסתכם בסכום גדול.

אבל יש בפרשת החינוך כמה שאלות אחרות, שבחלקן אף הן כלכליות, אך ביסודן הן עקרוניות. אין הדבר מוטל בספק, כי במדינה היהודית בהרכבה הנוכחי, תחשב גם הלשון הערבית, מלבד הלשון העברית שתהיה לשון המדינה, ללשון רשמית, שכל ערבי יהיה זכאי להשתמש בה במוסדות השלטון. הוה אומר, שבבתי הספר העבריים יצטרכו הילדים ללמוד גם ערבית, ובבתי הספר הערביים יצטרכו הילדים ללמוד גם עברית. זה מעמיד לפנינו בעיות פּדגוגיות עצומות: שאלת הכשרת מורים, יהודים וערביים, כלומר ריאורגניזציה גמורה של בתי־המדרש למורים; שאלת הוצאת ספרי לימוד מתאימים, בעברית וגם בערבית, שיהיו הולמים את צרכי החינוך האזרחי של המדינה היהודית. ועוד כמה שאלות אחרות בדומה להן מתעוררות בקשר למקצועות הלימודים הכלליים. בה בשעה אנו מצוּוים גם על ריאורגניזציה ועל ריאוריינטציה של עצם החינוך העברי, אנו לא נוכל להמשיך בשיגרא הקיימת. בשורה הראשונה עומדת לפנינו שאלת החינוך לעצמאות, לנורמליזציה של חיינו בפועל, לאזרחות עברית, לא במובן הסוציולוגי־המעמדי שבמושג זה, אלא במובן המדיני.

אנסה לפרש את הדברים: השלבים בהתפתחותנו הלאומית, ראשיתם ברגשים אי־רציונליים, בגעגועים ובכמיהה לחיי מולדת, ל“השיבה שופטינו כבראשונה”, מחוץ לכל מסגרת של מציאות. שבשבעים השנים האחרונות, משהועמדה תנועת שיבת־ציון כסתירה מוחלטת לאמנציפּציה להשלמה עם חיי גולה, להשתקעות בתוכם לנצח, להיכנעות מפניהם כמפני גורל חרוץ, עמדנו בתחילה בפילוסופיה של ה“מה”: מה אנו ומה חיינו. עצם “שאלת קיום היהדות” היתה שאלה אקטואלית, שאנשי הרוח היהודים דשו בה ברצינות רבה (ש"י איש הורביץ ואחרים), חלק ענה בשלילה, חלק בחיוב, ויותר מכולם – או שפתרו אותה ע“י טמיעה, או שברחו מפניה מחמת מלחמת הקיום היום יומי, על דאגותיה וטרדותיה. גם בימי האוטואמנציפּצפיה, ואפילו בראשיתה של הציונות המדינית לא נטשה אותנו הפילוסופיה הזאת. דבּרה העיקרי היה אחד־העם, שהעמיק חקר בבעיה זו, גילה בה טמירין רבים, הורה לנו את “דרך הרוח”, את “התורה שבלב”, אך סיכם אותה באחרונה ב”סך הכל" כזה שבגללו כל האוטואמנציפּציה לא היתה שוב כדאית. ורק עם העליה השניה וראשית ההגשמה החלוצית, הרצופה, באה הפילוסופיה של ה“איך” במקום הפילוסופיה של ה“מה”, ששוב לא היה בה כל ענין לבעלי ההכרה הלאומית ולבעלי התחושה ההיסטורית הבריאה.

הפילוסופיה של ה“איך” הקנתה לנו ערכין רבים, יסודיים וחשובים. בה נתגלתה לנו בבהירות הדרך הנכונה לתחיה לאומית, לשיבת־ציון האמיתית. למדנו איך לבנות, איך לעבוד, איך לחרוש, איך לנטוע, איך לקומם נשמות, איך להפרות את האדמה, איך להקים חרושת, איך להתגונן מפני אויב, מפני מחלות וכו'. הפילוסופיה הזאת, הפילוסופיה של החלוציות העברית, תלוה אותנו עוד כברת דרך ארוכה לתוך מדינתנו המחודשת, והיא תהווה עוד זמן רב חלק עיקרי בחינוכנו הרוחני והשימושי. אבל זאת לא תוכל להיות שוב הפילוסופיה היחידה שלנו. אנו נצטרך להתעמק בתוכן חיינו כעם חפשי ועצמאי ובתוכן תרבותנו. אנו נצטרך לבדוק בציציותינו, לנפות בכברת התבונה והכרה את ערכי התרבות והרוח שעברו אלינו במורשה, כדי לדעת מה להבר ומה לזרות, מה ראוי להתקיים, מה דורש חיזוק, ומה נידון לכליה. אנו נצטרך לגזום ענפים יבשים ומדולדלים רבים באילן הרוחני שלנו, המכבידים על גידולו ומפריעים להתפתחותו ולהתפתחות החיים בכלל. אנו נצטרך גם לנטוע שׂורקות ולהרכיב רכבים חדשים על כנות עתיקות. כי על כן שאלת הצורה של החיים שלנו היא שאלה רוחנית־חברתית יותר מאשר היא שאלה ארגונית פורמלית. כמובן, יש לנו זכות לקיום ולעצמאות גם אילו היינו מפגומי־הגויים, אבל אנו תבענו לעצמנו את הזכות הזאת לא “ככלב וכעורב”, אלא כאומה בעלת כוח תרבותי גדול, שהנחילה לעולם ערכין נצחיים ועדיין ידה פתוחה לתת. אנו לא נהיה תוך תקופה קרובה לעם גדול במספרו, ולא נוכל להשען על הכלל המרכסיסטי של כמות ההופכת להיות איכות. וכשם שמשקנו הכלכלי בארץ זו שהיא קטנה ועניה בחמרים גלמיים, יצטרך להבנות על יסוד כוח־ההתחרות שבטיב התוצרת שלו, כך משקנו המדיני הרוחני והחברתי, יצטרך לעמוד במבחן הטיב האובייקטיבי שבו יתגלה, ובכוחו ירכוש את מעמדו במשפחת העמים. האיכות תוכרח להשלים את אשר חסר בכמות.

בהזדמנות אחרת אמרתי, כי המדינה היהודית לכשתקום, תהא משולה לשעון הנתון בתוך פעמון של זכוכית, אשר כל קרביו וגלגליו גלויים לעין כל. ולא זו בלבד, אלא שהזכוכית הזאת עשויה להיות זכוכית מגדלת, בעלת סגולה חד־צדדית, אשר תגדיל כל פגם וכל רבב ותקטין כל מידה טובה שלנו. אין אנו רוצים להציג את עצמנו לראווה, ולמה שאומרים הגויים עלינו התרגלנו להתייחס בשויון נפש. אבל אנו נכנסים עתה לפרק חדש ביחסנו לעולם וביחס העולם אלינו. האויבים מסביבנו, האויבים בנפש, לא רק שלא נתמעטו, אלא נתרבו מאד. והם מחכים ואורבים לכל משגה שלנו, לכל ספק של כשלון, לכל חולשה פנימית, כדי לנעוץ בנו את שיניהם. מעט מזה אנו טועמים כבר היום, עוד בטרם שהועלה דגל המדינה היהודית בראש התורן. הננו עומדים במערכה כבדה נגד ההסתערות של הערבים להשמיד אותנו ואת מפעלנו. אנו מתגוננים, לא בכוחות צבא סדירים ומוכרים, לא בנשק שב“היתר”, לא בציוד כבד ומשוכלל, אלא בתכונתם החלוצית ובמסירות נפשם של בנינו ובנותינו. אבל על ידינו נמצאת הממשלה הבריטית ומנגנון התעמולה שלה, המפרש יום יום ושעה שעה לעולם את פרשת התגוננותנו, ולפי הפירוש הזה אין היהודים כלל מתגוננים מפני רוצחים ערבים, אשר הכריזו בגלוי באזני האומות המאוחדות כי “ישחטו” אותנו, ואף התגייסו מכל ארצות ערב וארצות אחרות, וגייסו עזרה בכסף ובנשק, במפקדים נאצים ובמפקדים בריטיים, לקיים את הכרזתם. לפי הפרשנים הבריטיים אין היהודים מתגוננים כלל, אינם עומדים על נפשם, על נפש ילדיהם ועל רכושם – הם פשוט “חולי־גאנים”, רוצחי ילדים ונשים. ובכלל אין נופלים בארץ בשדה הקרב ערבים מתקיפים למעלה מבני שתים עשרה שנים, אלא נשים וטף בלבד. כך־ כשזה שקר מוחלט, בדותא זדונית. ואם אנו שוגים באמת, ואם נשגה בעתיד, בשטח זה או אחר, אנו יכולים לתאר לעצמנו כיצד תשתולל שלהבת הקיטרוג והשיטנה מסביבנו.

ולא שאנו צריכים להיות צודקים בעיני אחרים בלבד, אלא שאנו חייבים להיות צודקים בעיני עצמנו. אנו התקוממנו תמיד נגד היהדות המתבוללת שראתה בקיומנו “תעודה” להיות אור לגוים, אבל איננו יכולים להתכחש לתעודתנו הלאומית־המוסרית להיות אור לעצמנו. מבחינה חיצונית תהיה ודאי המדינה היהודית מדינה “ככל הגויים”, עם משטרה, עם צבא, ועם מיניסטרים ונציבי מחוזות וקציני נפות, וכל היתר השייך למנגנון אדמיניסטרטיבי של מדינה מודרנית. אבל מבחינת תוכנה הפנימי, אנו חייבים לתת את מחשבתנו ואת דעתנו על כך שלא תהיה “ככל הגויים”. אנו חייבים לקיים בתוכנו את הדמוקרטיה לא רק מבחינה פורמלית, אלא מבחינה מהותית, מוסרית וחברתית, תוך שויון מלא, שויון האזרחים, הגזעים והעדות הדתיות, ללא כל סטיה וללא כל קיפוח. “כי אתה ידעת את נפש הגר”, את נפש המופלה לרע והמקופח בזכויותיו, ואנו מצוּוים להתחנך לקראת זה ששום מיעוט גזעי או דתי לא יוכל לומר שצר לו המקום בתחומי המדינה היהודית. מה שאנו אומרים על רצוננו ביחסי שלום ופעולה משותפת עם הארצות השכנות, אינו יכול להיות שיגרא לשונית, נוסחא דיפּלומטית, אלא הכרה כנה ועמוקה. אנו מצוּוים לעקור מקרבנו כל מחשבה וכל פטפוט על “אירידנטה” בין אם הם מופיעים בצורה רברבנית לאומנית על “הגבולות ההיסטוריים” ובין אם הם מופיעים בצורה דמגוגית “שמאלית”, כביכול, על “שלמות הארץ”. אם בעתיד הימים יהיה לנו צר המקום בתחומיה המצומצמים של המדינה היהודית, נמשיך לבנות אותה בגובה, קומה על גבי קומה. והכלכלה המודרנית מוכיחה שככל שישנה חשיבות לשטח אין הוא הקובע את יכולת קיומם ואת אושרם של עמים ומדינות.

ומבפנים – הרי הנכס הנצחי, הנכס החלוצי, אדיר היכולת ורב התפארת, שרכשנו לנו מימי העליה השניה ועד עתה, חייב להיות הרוח הממלאה והמנחה את מדינת היהודים. התפקיד של קיבוץ גלויות ישראל היא התעודה ההיסטורית הקדושה של המדינה הזאת. אנו לא נקים את מדינת היהודים, כדרך שקמו המדינות הבלקניות, למען המציא תיקי מיניסטרים ומשרות של אמבסדורים לשכבה מסויימת של עורכי דין ומשכילים. תפקיד המדינה היהודית הוא לתת אפשרות של קיום והתפתחות אנושית, חפשית ותרבותית, להמוני עמנו, בין לאלה העקורים והמדולדלים כבר כיום ובין לאלה העומדים להעקר ולהדלדל מחר מחרתיים, בגיזרת הגורל של מיעוט מפוזר ומפורד בין העמים. תפקידה הוא לתת לנוער היהודי בכל מקום בעולם אפשרות למצוא לו מולדת כדי להשקות את עציציו ולשתות מעציציו הוא, ליצור על סדנו ולטובתו, במקום לזרוע את כשרונו על כל מי מדמנה בעולם זר, מתנכר, כפוי טובה, ומתעלל באחרונה.

מדינתנו תהיה מוכרחת להיות מדינה של עבודה ויצירה, ולא מדינה של מחפשי רווחים קלים ופרזיטיים “כי בסימן העבודה אתם באים לארץ”, נאמר במחברתו של הרצל “מדינה היהודים”, וזה אינו חל רק על ימי ההגבלה של העבר, אלא זהו חזון לדורות, חזון של מתן המדינה, שיקבע את הווי חייה ואת תכונתה הרוחנית של מדינה זו. ומדינה זו לא תוכל להיות מדינה של עבודה, אם יחסי החברה שבה לא יהיו מתוקנים, אם תהא קיימת בה אנרכיה כלכלית, כששכבה דקה תבקש לגרוף לכיסיה עושר ע"י ספסרות וספקולציה ואונאת־דעת, על חשבון ההמונים, בוני המדינה, בוני משקה, כלכלתה ומגיניה. אנו טבענו את המטבעות של “עם עובד”, של חלוקה צודקת של העמל וההנאה, של חברה “בלי מנצלים ובלי מנוצלים” – אלה הן שקלי הקודש, המוסריים והחברתיים, שבמדינה היהודית. הם צריכים לקבל את ערכם המלא והיציב, ששום דיוואלוואציה ואינפלאציה לא יוכלו לזעזע אותו.

יחסי עמים מבחוץ, יחסי שכנות מבפנים, ויחסי חברה לפני ולפנים – אלה הן השאלות היסודיות, שקשה לסדרן בדרך תחוקתית ואורגניזציונית בלבד, אלא זקוקות להשראה רוחנית גדולה, לכוננות נפשית ולחינוך מעמיק. החינוך לעצמאות, במלא ההיקף והעומק של המושג הזה, הוא הענין הנכבד ביותר שחייב להעסיק אותנו בראש מסכת השאלות המבצבצות ועולות עם התכונה להקמת המדינה היהודית. כל השאלות האחרות, שאלות ארגון האדמיניסטרציה, שאלת מימון הצרכים והתפקידים הגדולים, העומדים לפנינו, בעליה ובהתיישבות, בבטחון – אלה הם דברים שיש להם פחות או יותר דפוסים קבועים ונתפסים ע"י חכמת השיעור והמידות. הדבר היחידי שאין לו שיעור ואין לו דפוסים קבועים, הוא גילויו ופיתוחו של הכוח הרוחני והחברתי. במדינה היהודית המתחדשת לא נוכל ללכת בנתיבות של שיגרה, ואף לא נוכל להשתמש בכלים שאולים. התכונה האקלקטית הזאת של שימוש בכלים שאולים ובמידות לקוחות מן החוץ, כדי להמציא על ידם נוסחאות לפתרונות של שאלות בנין החברה במדינה היהודית, היא בבחינת רוח רעה שדבקה בנו בדרכי הגולה, שאנו חייבים להתגונן בפניה. לפתרון בעיותינו אנו נאלצים ליצור לעצמנו כלים חדשים (בחלקם נוצרו כבר) ולמצות מתוך הוויתנו בעבר ובהווה את התוכן המפרה אשר יגדל ויבשיל לנו את פרי העתיד.

תש’ח

---

היודעים אנו את אשר לפנינו

מאת

יצחק לופבן

ספק אם יודע הישוב, אם יודעת התנועה הציונית ואם יודעים היהודים בעולם את משמעותו האמיתית של הדבר המתרחש כיום בא"י. בהיסטוריה המדינית שלנו במשך שלושים השנים האחרונות הוטל הישוב פעמים רבות לתוך פולמוס דמים עם הערבים. אנו המצאנו כינויים לפולמוסים אלה, פעם קראנו להם “פרעות”, פעם “התפרצויות” פעם “מאורעות” – והם נתקבלו בתוכנו כמחזורים טבעיים, כמעט, ההולכים ונשנים, כדרך המחזורים של משברים כלכליים הידועים בתורת הכלכלה והמתגלים בכל מקום, ומפקידה לפקידה אף אצלנו. התנועה הציונית, בדרך הגשמתה, קיבלה זאת כהכרח, כעובדה שאין להמלט ממנה, שמדי פעם בפעם אנו נותנים את תרומת הדם הנדרשת מאתנו במלחמת החרות שלנו, אף־על־פי שאנו באים לארץ הזאת לשלום, “לא בחרב אבירים אלא במחרשת האכר” ברצון של בנין ובכושר יצירה תרבותית וציביליזציונית, שברכה רבה צרורה בכנפיה לכל התושבים. אך מה שאירע עד היום היה בחינת אבעבועות־רוח, שהן מצערות את הנתקף על ידן ומשאירות לעתים צלקות בודדות על פניו, אך אין בהן כל סכנה ואין מכריעות בגורל חייו של האדם.

הפולמוס שאנו עומדים בו כיום, שוב אינו לא “פרעות” ולא “מאורעות”, אלא מלחמה שכפו עלינו ערביי הארץ וחלק ממדינות ערב השכנות, ושכוונתה להחריב את הישוב העברי, לסכל בכוח הזרוע את החלטות האומות המאוחדות על עתידה של א“י. ומלחמה זו מקבלת סיוע אקטיבי לא רק מהמדינות הערביות שהן חברות באו”מ, אלא גם מאת אחת המדינות הנמנית על “חמשת הגדולים” שבכוחם קמה וקיימת הסמכות הבין־לאומית הזאת.

העם היהודי לא עמד במלחמה, מאז קרס ונפל באחרונה במלחמת בר־כוכבא. הישוב העברי בודאי שלא עמד במלחמה כזאת, ואף לא היתה לו כל אפשרות להתכונן אליה במידה מספיקה. כל עוד כוחות ההגנה שלנו הם בלתי ליגליים, והנשק מוכרח לבוא במחבואים, בתחבולה של “סליק” לפי הטרמינולוגיה הצבאית העברית, אי־אפשר להכין כמות מספיקה וסוגים מתאימים של נשק, כדי שאפשר יהיה לעמוד כשוה בין שוים במלחמה נגד התקפה כוללת ונגד צבאות סדירים. לא היתה זאת הזנחה, אלא סיטואציה מיוחדת במינה שאי־אפשר היה להתגבר עליה, שעה שצד אחד מוקף מדינות ריבוניות מבחינה פורמלית, שקניית נשק, נשיאתו והשימוש בו, לא בלבד שהוא ליגלי, אלא גם נתמך בגלוי ע“י השלטונות, והצד השני נתון במצור ימי ויבשתי, ואף הנשק הנמצא ברשותו מופקר להחרמה ע”י כוחות צבאיים בלתי ידידותיים. במצב זה אין לנו אלא להביע את התפעלותנו מיכולת העמידה שמגלים כוחות הבטחון שלנו ומכושרם הצבאי. אולם המלחמה נטושה, ואין איש מאתנו יכול לדעת לאיזה היקף היא תגיע בשבועות ובחדשים הקרובים, ושומה עלינו להיות מוכנים למצבים החמורים ביותר.

אין אנו יודעים אם הצעת ועדת הביצוע בדבר משלוח כוח־בינלאומי לא“י, כדי להגשים את החלטת או”מ, תצא לפועל או לא, ואם תצא לפועל בעוד מועד. אם לא יורכב ויבוא הכוח הזה, ועד שיורכב ויבוא – עלינו לעמוד לבדנו במערכה. ומערכה זו עלולה להיות ממושכת, בכל המסיבות. זה מוזר מאוד, כשיש צורך לבאר ולהכניס ללבו של הישוב ושל העם היהודי משמעותה של המערכה הזאת בשבילנו. העם היהודי, בנתיב היסורים הארוך שלו מאז אבד את חרותו המדינית, עמד במבחנים חמורים מאד, מרבים מהם יצא בריסוק איברים, ומאחרים נחלץ בשן ועין בלבד. אבל לפני מבחן דומה למבחן הנוכחי, לא עמד מעולם. על כף המאזנים מוטלת הפעם לא רק שאלת העליה, שאלת המקלט להמוני יהודים עקורים ולא רק שאלת ההתיישבות והמשך מפעל הבנין שלנו – אלא כל עתידנו, עתידו של הישוב ועתידה של האומה העברית בכלל.

במוקדי הלהבות שערך לנו עמלק־היטלר, נשמדו מיליוני יהודים ונבעה פירצה גדולה וטראגית באומה היהודית. אבל לכלות אותה לחלוטין לא עלה גם בידו. אם חלילה נכשל במערכה שאנו עומדים בה עתה – נהיה נדונים לכליה, לחוסר כל תקוה להתעודד ולהעלות ארוכה. אנו מצוּוים למצות את כל תוכנו של הגורל הזה, ובל נדמה בנפשנו כי לכלל וליחיד בתוכו תהיה עוד אפשרות חלקית כלשהי להציל מה מן הכליה הזאת. לפיכך, צדק בהחלט אחד החברים שבמסיבה ידועה העיר על האווילות של אנשים הצוררים לעת הזאת את הכסף בידם, תחת להשקיע אותו בהשקעה הבטוחה היחידה הקיימת כיום בשבילנו, בהגדלת כושרה של המערכה שאנו עומדים בה, כדי להבטיח לנו ולילדינו בארץ ולאחינו ואחיותינו בגולה את הקיום ואת העתיד.

מלחמה דורשת שני דברים יסודיים: א) נכונותם, אומץ־רוחם וכשרונם של האנשים העומדים בה; ב) כסף וציוד הנקנה בכסף. הדבר הראשון יש לנו ובו אנו רשאים להתפאר. פני אביר יעקב הולך בקרב לפני הנערים הנפלאים והיקרים שלנו. כל אחד מהם הנופל בשדה המערכה אנו ממררים עליו כהמר על היחיד, ועל כף המאזנים של הערך האנושי הוא מכריע את כל הכסף והזהב הנמצאים באוצרותינו. אבל כל עוד לא פתח העולם את ידו הקמוצה כדי להעניק לעם קטן העומד במלחמה הצודקת ביותר שהיתה קיימת אי־פעם, נגד כנופיות ועמים הזוממים להכריתו מארץ חיים, ציוד ונשק ללא תמורה ומחיר – אנו זקוקים גם לכסף, כדי לרכוש כל אלה בדרך הסחר הרגיל. עמים אחרים נותנים את הכסף הדרוש להם במלחמה בדרך של כפיה. לנו אין עדיין שלטון כזה, ואעפי"כ לא ייתכן כלל שבגלל חוסר כסף תוגבל באיזו מידה שהיא היכולת המלחמתית שלנו או יבוא איזה עיכוב בכוננותנו וביכולתנו.

אלה שבאו לארץ מארצות הברית אחרי החלטת או"מ, מבשרים כולם על הנכונות הנפשית המלאה של יהדות ארצות הברית לתת אמצעים כבירים לבנין מדינת היהודים, לעליה, למפעלי פיתוח גדולים וכו'. אבל רצה הגורל שעוד בטרם ניתנה לנו האפשרות להתחיל בבנין המדינה, אנו נצרפים בכור של מלחמת דמים. והמלחמה הזאת בעיני יהודי אמריקה רחוקה היא, ואף לא כולם תופסים במלוא ההיקף ובמלוא העומק את משמעותה. שם יש “מגבית” והמגבית יש לה תאריכים קבועים שאינם חורגים מן הסדר ומן הלוח. ובינתיים הכסף שבכוח אינו עדיין כסף שבפועל. ובעד כסף כזה אי־אפשר לרכוש נשק וציוד אחר, ואף אי־אפשר להקים בו ביצורים בארץ במקומות הדרושים. את השיגרה הזאת מוכרחים לשנות באופן התכוף והנמרץ ביותר. לנו דרושים אמצעים כיום, ולא תקוה לאמצעים למחר. מן ההכרח להסביר זאת ליהודי אמריקה וליהדות ארצות אחרות.

וחבל מאד שיש צורך להסביר זאת גם ליהודי ארץ־ישראל. הישוב היהודי בארץ הוא קטן באופן יחסי, אבל אינו משולל אמצעים. והישוב הזה נמצא בתוך המערכה, והוא הראשון החייב להבין שאין השעה כשרה לעמידה על המקח בדבר גובה הסכומים הנדרשים ממנו לצרכים התכופים של ימי חרום אלה. יש כסף רב בישוב הזה, יש אצל יחידים ויש אצל בנקים ואצל מוסדות. ומהישוב אינה נדרשת “תרומה”, אלא מוטלת עליו חובה, שאינו יכול להשתמט ממנה, כי הדברים אינם נוגעים למישהו מחוצה אלא לעצמו, למפעלו, לעתידו הוא ולעתיד העם כולו. אם ישקיע בעת הזאת חלק מן האמצעים שבידו, יכול הוא להציל את הכל – אם ירצה להציל את כספו בלבד עלול הוא חלילה לאבד את הכל. “האם תקחהו עמך”, לתוך אפס־התקוה, לתוך הכליה? – שאלה זו חייב להעמיד לעצמו כל יהודי ויהודי בישוב, כל מוסד כלכלי וכספי, למען ישתחרר באחרונה מכל החישובים המעשיים ומן החשבונות הרבים. כשנצא בנצחון מן המערכה הזאת אנו יכולים להיות בטוחים כי העם היהודי לא יפשוט את הרגל, ואנו נמצא את השקעותינו במלחמה זו מוחזרים אלינו מאה שערים. אם חלילה נכשל, שוב לא יעמוד לנו שום דבר.

לפיכך, חובה זו עומדת כיום בראש חובותינו וצורך זה בראש צרכינו. כשהנערים העברים היוצאים למערכה יהיו מצוידים כהלכה, כשהעמדות שלנו תהיינה מבוצרות כהלכה, כשכל נקודה ונקודה ישובית תוכל לקבל במועדה את התגבורת הדרושה לה – יתמעטו הקרבנות ויגדל הסיכוי לסיים מערכת דמים זו בהקדם. והרי משא־נפשנו הוא השלום! לפנינו עבודה קונסטרוקטיבית כבירה, עליה, קיבוץ גלויות ישראל, בנין, התיישבות. הנשק שאנו אוחזים בו עתה, הוא בבחינת הכרח לא יגונה, באשר לא אנו רצינו בכך, אלא אחרים כפו אותו עלינו. יעודה ההיסטורי והמוסרי של המדינה היהודית הוא להיות מדינה של שלום, של הסכם עם שכניה, של שויון בתוך תחומיה. אבל בני יהודה מצווים גם ללמוד קשת ולהיות נכונים תמיד להתגוננות ולעמוד בפני אויבים בשער. כי מדינתנו שוכנת בצומת הדרכים של האינטריגה הבין לאומית, והעמים המסובבים אותנו עוד שוגים באמונה התפל כי “דין אללה בסיף”. וכשם שתפקיד האנושות התרבותית כולה לשכנע את העמים כי ב“סיף” אפשר רק להחריב את העולם ולא לבנותו ולהנחיל לבני אדם את מעט האושר שהם נכספים לו, כך תפקידנו בפינת עולם זו לשכנע את העמים שבשכנותנו כי “דין אללה” איננו ב“סיף”, וכל המשתמש בו להתקפה ולעורר סכסוכי דמים בין עם לעם –סופו ליפול בסיף זה. זהו הלקח הברור ביותר מכל ההיסטוריה האנושית. אבל כל עוד העולם ועמי העולם לא שוכנעו בכך, חייב כל עם, גם המתעב דמים והפציפיסטי ביותר, להיות מוכשר להתגונן מפני “הסיף” הזה שאחרים מנסים לדון אותו בו.

זאת היא מערכה גורלית בשבילנו. אינני רוצה לומר שזאת היא המערכה אחרונה ואחריה אין ולא כלום. אחד הדברים שנעלמו מבני־האדם, הוא: קצו של מאבק עם על תקומתו ועל חרותו. אבל אין ואי־אפשר שיהיה אף שמץ ספק בדבר כי למשך הדורות הקרובים, לדורות ולא לדור אחד, יקבעו תוצאות המערכה הזאת, לא רק את גורל קיומנו ועתידו של הישוב אלא של האומה כולה.

תש"ח

---

הנקמה...

מאת

יצחק לופבן

כתלי ווסמינסטר לא שמעו בודאי מימיהם הכרזה כזו, שהשמיע מיניסטר המושבות קריץ' ג’ונס בויכוח על החוק לביטול המנדט הבריטי בא“י. במשפט קצר אחד, שהפליט דרך אגב, גילה את כל הרז שאנחנו אמנם ידענוהו מכבר, אך העולם עוד תהה עליו וצירי הבית הנכבד, המשמש מטרופולין מדינית לאימפּריה גדולה, אם כי לא נזדעזעו לשמעו ולא רקעו ברגליהם, הרגישו בו בודאי דבר מה “קודר ומחפיר”' כלשון העתונות הבריטית. זה שעושה עתה בריטניה בא”י – אמר מיניסטר המושבות – אינה, אלא “נקמה בעד הטרור”. אם כן, לא “נייטרליות”, לא “מדיניות”, לא חוסר יכולת להשתלט על התוהו ובוהו שהתהווה, כביכול, מאליו, אלא תחבולה מאורגנת ומכוונת מראש לשפוך את זעמה הרצחני והנקמני על היהודים ועל הציונות, כאילו בגלל חטאם של טרוריסטים יחידים.

כשמיניסטרים בריטיים משתמשים בתקופה הזאת במושג “טרור”, הם מכניסים לתוכו משהו רחב וכולל יותר משהכנסנו לתוכו אנחנו, שנלחמנו בו מראשיתו. ה“טרור” בעיניהם הוא עצם העמידה של היהודים על זכותם ועל צדקתם, על רצונם לחיות, על מאמציהם לסכל את נרגנותם של הבריטים המתכוונים לשלול מהם את זכות החיים והקיום. בפיהם נקראת בשם “טרור” עצם מלחמתנו המדינית, עצם הופעתנו בזירה הבין־לאומית בתביעה תקפה ובהאשמה נמרצת. “טרור” הוא החלטת ועדת או“מ והחלטת מליאת או”מ, טענותינו לפני ועדת הבטחון ודרישתנו להגשמת החלטות האומות. כל זה “טרור” בעיני הבריטים ועל זה הם נוקמים, בזרוע נטויה ובחימה שפוכה.

על “הנקמה” והאיבה אין לרוח ולתבונה האנושית אלא שלטון מועט בלבד. זהו יצר בהמי, בלתי רציונלי, שאין לו כל קריטריון וכל מידה וגבול. ואעפי“כ לגבי הגרמנים, אשר הרסו את ערי בריטניה, טבעו את אניותיה למאות, הרגו את אנשיה למאות אלפים, והמיטו עליה שואה לאומית, שאולי לא תוכל שוב להחלץ ממנה, לגבי אלה ידעה בריטניה לרסן את היצר הזה זמן קצר לאחר גמר “פעולת האיבה” הרשמית, באה ה”התיידדות". אדום את אדום מבינים זה את זה היטב. אבל אדום את ישראל, את העם הקטן הזה, שהוא רגיל לראותו תמיד בכניעתו, בהרכנת ראשו תחת כל מכה – כשהוא מתחיל לזקוף את קומתו ולהגן על עצמו, אותו אין הם מסוגלים להבין. לאחר האסון הגדול שמצא את בית ישראל בימי המלחמה הזאת, היו מדינאי מפלגת העבודה הבריטית בטוחים שהיהודים יקבלו ברוח נכאה כל צליפת שוט שתונחת על גבם. אם כי בווין, שונא־ישראל זה ושכמותו, הצטערו בוודאי על כך שהיטלר לא כילה את היהודים לחלוטין, ונמלטה מהם שארית קטנה באירופה ושארית גדולה ובעלת השפעה כלכלית ומדינית חזקה בארצות הברית – לא ציפו לכך שיפגשו בהתנגדות כה גדולה למזימתם, לחסל את הציונות ולהסיר את המכשול הזה מעל דרך הקנוניה המדינית שלהם עם העולם הפיאודלי הערבי. זאת היא חוצפה של יהודים, “טרור” של אנשים שלאחר ששליש מהם נשמד בכבשני היטלר, הם מעיזים עוד להרים ראש, להכשיל את תכניותיה של אימפּריה גדולה ולהוסיף לה רוגז על הרוגז שהיא שרויה בו בלוא הכי. נגד אלה אין לקום אלא בחמת זעם, בנקמה קודרת ומבוהלת, שכוונתה להזיק בלבד מבלי לקבל שכר.

אנגליה יכלה להיווכח כבר שהשיטה הנקמנית אין בה תועלת בשבילה כלל וכלל. היא לא התחילה להשתמש בה אתמול. היא משתמשת בה זה למעלה משנתיים ימים. מיד לאחר שנתגלתה ההתנגדות הנמרצת של היהודים להצהרה הראשונה של בווין בענין א“י והציונות, החלה שיטת הנקמה לפעול כמו בשרשרת. תחילה חשב בווין להתנקם ע”י ועדת החקירה האנגלית־האמריקנית וקיווה לקבל ממנה אישור בין־לאומי למגמת החיסול של הציונות. משלא קיבל את האישור הזה, ומסקנות הועדה טפחו על פניו של בווין, נתלקח יצר הנקמה במידה גדולה יותר, ובווין ניסה להשיג ע“י ועידת “השולחן העגול” בלונדון מה שנבצר ממנה להשיג ע”י הועדה. כאשר גם הנסיון הזה לא הצליח, ניסה להשיג משהו ע“י מאסר חברי הסוכנות היהודית וע”י שיטה של מאסרים וטרור וחיפושי נשק בישובים היהודיים. כשגם זה לא הצליח, הטיל בפנינו את הכפפה של “אבירים” ע"י מסירת הענין לארגון האומות המאוחדות, והסתמך על חוות דעתם של המומחים המדיניים שלו, על האנטגוניזם המדיני בין המעצמות הגדולות, ועל רפיון רוחם הפּוליטי של היהודים, כי “אין כל תקוה שהענין היהודי יוכרע בפני הפורום הזה ברוח התביעות הציוניות”. אך כשגם כאן חל מפנה אחר לגמרי, והאומות המאוחדות קיבלו את הודעת בריטניה על דבר הסתלקותה מן המנדט ברצינות, והחליטו מה שהחליטו – ניטל המעצור האחרון מן הכעס והאיבה, מתאווה הנקמה, וממשלת בריטניה חרגה מכל מסגרת של התנהגות פּוליטית ותרבותית, ושליחיה החלו בוואנדאליזם פרוע ורצחני כלפי הישוב היהודי, כדי לנסות בדרך זו להשהות או לסכל את הגשמת ההחלטות של ארגון האומות המאוחדות.

הנקמה והאיבה הם אובייקטים לבקורת מוסרית, אך לא לוויכוח מדיני. כאן שותקים ההגיון והתבונה וכל המידות האחרות של תרבות אנושית. הצפעוני הנושך את עקבות האדם אינו שוקל בדעתו אם צומחת לו מזה תועלת כלשהי. יותר מזה: ישנם בעלי חיים שעקיצת הזעף שלהם מביאה אפילו כליה על עצמם. אלה הם סנוורים. “חמת פתנים – אכזר”. כך היה אצל היטלר וכך הוא אצל בווין. אך תורת החיים מלמדת אותנו, שאם אין בידינו כוח ויכולת לרוצץ את ראשו של צפעוני, מן ההכרח להמנע מפגיעתו הרעה, לא להתגרות בו ולסור מדרכו. לפיכך שללנו והננו שוללים עדיין את הטרור כשיטת מלחמה מדינית. אבל במידה שהטרור של קבוצת אנשים קטנה שאינה נתונה לשום מרות ציבורית, ראוי לגנאי ולשלילה, לא רק משום שיש בה פרישה מן הציבור אלא בעיקר משום שיש בה פרישה מן הדרך המדינית ההגיונית והמוסרית – הרי פי אלף מזה חייב העולם התרבותי לשלול, לגנות ואף למנוע את האפשרות, שממשלה אדירה, הרואה את עצמה כיום כמרכז המדינות הדמוקרטיות באירופּה תשתמש בטרור ובנקמה כבשיטה מדינית, כדי להכשיל את החלטותיה של הסמכות הדמוקרטית העליונה אשר לאומות העולם.

איננו יודעים מה הרגישו בלבם צירי הבית התחתון הבריטי כששמעו את נוסח “המסמך הטוטליטרי ביותר”, כהגדרתו של מיקארדו, והקשיבו לדבריו הנבוכים והמבולבלים של קריץ' ג’ונס ושל אחרים מבין לראשי הממשלה. עצם העובדה שמחצית מצירי מפלגת העבודה עצמם לא הצביעו בעד הצעת החוק, אינה מוכיחה שהבית הנכבד נתן כבוד רב לממשלתו ולמדיניות שלה בא“י. כמובן, באופן פורמלי הכל יהיה בסדר; גם העתונות הבריטית שהיא, כדוגמת העתונות הגרמנית בימי היטלר והעתונות האיטלקית בימי מוסוליני, “מזוהה” מראש עם עמדת הממשלה, לא סרה מדרכה המטהרת את השרץ בק”ן טעמים. אבל במידה שקיימת עוד בעולם דעת קהל פּוליטית, בלתי מושחתת ובלתי משוחדת, המסוגלת לשקול את הענינים לגופם – אי־אפשר לה שלא תניד ראש אחרי התנהגות משונה זו של בריטניה, ששלישה רשעות, שלישה עיוורון ושלישה טירוף הדעת. צודק בודאי בנידון זה סופרו של “הארץ” ר. וולטש במכתבו מלונדון, שאילו נשם עוד כיום העולם אויר חפשי,לפחות במידה שנשם בידי משפט דרייפוס בצרפת, היתה התנהגותה של בריטניה בא"י נהפכת בודאי לשערוריה בין לאומית. גם בבריטניה עצמה וגם בארצות תרבותיות אחרות היו נמצאים בודאי אנשי־שם ואנשי־רוח שהיו רואים בזה תפקיד של כבוד לתרבות האנושית, והיו נחלצים למערכה כדי להלחם בעוז נגד תעלוליה של ממשלת בווין. לצערנו אין העולם נושם כיום אויר חפשי בשום ארץ ובשום מדינה, ומעט האנשים הישרים, המצטערים בצער הירידה והשחיתות שבעולם באים בחדריהם ונחבאים “כמעט רגע, עד יעבור זעם”, או עד יבוא הזעם הגדול ויטאטא את כל הסחי הזה שנצטבר על פני כוכב הלכת שלנו.

כי על כן לא ייתכן הדבר, שהאנושות התרבותית ניטמטמה עד כדי כך, שלא תבין מה נעשה כאן. גם מבעד לסילופין של מנגנון התעמולה הבריטי, יכול כל אדם נבון לעמוד על הדברים לאמיתם. ברטיניה שופכת את חמת נקמתה על ראש היהודים משום שהתנגדו לגורל שמינתה להם הממשלה הבריטית: להשאר בארץ מולדתם – שבהתלהבותם החלוצית, בתרבותם, בכשרונם המדעי ובהונם החלו להסיר ממנה את בגדי אלמנותה, את העזובה ואת השממה – מיעוט משועבד ונכנע למשטר הערבי הפיאודלי למחצה, שהיא מעונינת בקנוניא פּוליטית עמו. מתוך כך היא הפכה את הארץ למדינת־משטרה, בעוד חשבה להשתקע בה לנצח, ומתוך כך היא דוחפת את הארץ לתוך “תוהו ובוהו” שעה שהיא אומרת לצאת ממנה, ומשתעשעת באמונה שתוהו ובוהו זה יביא לבסוף את היהודים למצב שיבקשו ממנה להשאר ויכנעו לתנאים שהיא תכתיב להם. ל“מטרה קדושה” זו היא חותרת בכל האמצעים הטמאים הנמצאים ברשותה: בשלהוב הסכסוך בין הערבים לבין היהודים, בהגשת עזרה גלויה ונסתרת לערבים, בהחלשת הכוח היהודי, בנקיטת אמצעים שונים להידלדלותם הכלכלית, להפרעת החיים המשקיים שלהם, בהפצת עלילות כדי להבאיש ריחם הפּוליטי בעולם, ובמעשי הרס ורצח ישירים כלפי יהודים, אשר עושיהם נשארים “אלמונים” תמיד, ולכל “פלוני” שקוראים בשמו נמצאים תמיד עדים מהימנים המוכיחים כי באותה שעה ובאותו רגע בדיוק ראו אותו “ישן לתומו במיטתו…”

לא. לא ייתכן הדבר שהאנושות התרבותית אינה מבינה זאת. וככל שהיא מבינה, ודאי צוחקת היא בקרבה למראה הצביעות הזאת, כאשר אלה “המסננים את היתוש” של הטרור היהודי, בולעים יום יום קופות של שרצים מאוּסים, מעמידים פנים של יראי־שמים ומאיימים עלינו להדיחנו מקרב העמים התרבותיים… כשיבואו פעם לשקול במאזני צדק את מידת התרבות של העמים, ימצאו חסרים בזכותם לא אלה שנתגלתה בהם איזה כנופיה נידחת ופורשת, שהשלטונות הבריטיים הביטו עליה בעצם בעין טובה באשר היא משרתת את האינטרסים שלהם, אלא אלה שעשו את התועבה לשיטה של “מדיניות גבוהה”, שמוסדות העם מזהים את עצמם עמה ודעת הקהל תומכת בה. בחשבונה של ההיסטוריה יתלשו בודאי בזעף את דפי הלוח של התקופה הזאת בחיי בריטניה, ומשורריה יקוננו עליה כדרך שקוננו פעם משוררי הסאגה האיסלנדית של המאה הי"א:

"לבבות קרים וידים מלאות דמים,

השתלטו עתה באנגליה ומשלים בה".

ומה עלינו לעשות נוכח שיטה זו של חמת־נקם, שבריטניה נוקטת בה? אנו מקווים שככל שתצטרך להיאבק עוד עם מכשולים רבים, הרי ההכרעה שנפלה בעצרת האומות המאוחדות אינה ניתנת שוב למחיקה או למודיפיקציה. נסיונות להכשיל ולחבל ייעשו בודאי עד הרגע האחרון. אך אין אנו יכולים לתאר לעצמנו שהאומות המכבדות את עצמן, הנמצאות בעליהו לא בירידה כבריטניה, ואינן נתפסות כמוה לשגעון של רשעות ונקמנות, יירקו בפניהן הן ובפני המוסד המדיני העליון שהקימו והן אחראיות לו ולכבודו. שלטון עקרוני המוסר בעולם אמנם נחלש מאוד בתקופה הזאת, אך עוד טרם הוכרע כליל. זה שנחלש – גורם ובודאי עוד יגרום לנו צרות מרובות; זה שלא הוכרע עדיין – הוא למכשול רב על דרך מזימותיה של בריטניה. על כל פנים יש לנו עוד מרחב רב להיאבקות ולעמידה בפרץ בזירה המדינית הבין לאומית, כדי לסכל את המזימות האלה. וכאן, בארץ, אנו מצווים להתעצם במערכה שאנו עומדים בה כלפי הערבים, שבעזרת הנרגנים הבריטיים הכריזו עלינו מלחמת דמים והשמדה. ואשר לאנגליה עצמה אנו מצווים עתה יותר מאשר בכל זמן אחר – כאשר המשטר הבריטי מתחסל והולך, ושליחיו ועושי דבריו עלולים להשתמש נגדנו בשיטת " פגע וברח", פגע והיעלם – על זהירות ועל תבונה מדינית. לא ניהלנו מקודם ואין אנו מנהלים עתה מלחמה פיסית באנגליה ובכוחותיה כאן. אינני יודע איזה שיקולים מדיניים היו מבצבצים ועולים אילו היה לנו הכוח לכך. עכשיו, כשאין לנו הכוח לכך, אין צורך בשום שיקולים אחרים מאשר השיקול התועלתי. כל היגררות אחרי פּרובוקציה, נותנת אמתלא לתחבולות נקם חדשות, הפוגעות בנו קשה. נמנע מפגישה אתה ומפגיעותיה הרעות. ניתן לכוחותיה לצאת בשקט, ונדאג להסדרת ענינינו בצורה חיובית. אם היא מנסה לפגוע בכלכלתנו – נבקש דרכים להתגבר על פגיעה זו; אם היא זוממת להרעיב אותנו לאחר ביטול המנדט, נדאג מראש להפר מזימה זו; אם היא מכניסה תוהו ובוהו באדמיניסטרציה של הארץ, נכונן את יסודות האדמיניסטרציה שלנו, שתהיה דרושה לנו גם בבאות; אם היא משבשת את שירותי הדואר ושירותים אחרים – נקים, במידה שאפשר, שירותים משלנו. לא נגרר אחרי פּרובוקציה – אך גם נשמר מפני פּרובוקציות מצדה. נשמור על ערינו, על כפרינו, על מוסדותינו, על אנשינו. נשגיח בשבע עינים על כל מכונית גלויה ועל כל מכונית מוסווית. נהיה ערים, זהירים – אבל נבליג לתועלתנו אנו. לא נקם תחת נקם, אלא זהירות מפני הנקמה המהלכת באופל.

תש"ח

---

השבועה

מאת

יצחק לופבן

המסגרת החיצונית של ישיבת הועד הפועל הציוני בת“א העידה על שעת־החירום בה התכנסה. משמרות מזוינים של צבא־המגן העברי על הדלתות, הפיקוח הזהיר על הכבישים המובילים לאולמי הכינוס, וקולות הנפץ מרחוק, שליוו כפעם בפעם את דברי הנואמים במליאה או בועדות, גילו משהו מן המציאות המיוחדת במינה, שבה אנו חיים ובה אנו מצווים לבקש עצה על ההווה ועל העתיד. זה היה, כאמור, רק משהו מן המציאות הזאת, וככל שלא ניתן לצירים, שבאו מן החוץ להכיר את התמונה הכללית בדרך הראיה הבלתי־אמצעית, היתה להם ההזדמנות להשלים אותה ע”י הידיעות מן החזית של המלחמה הנטושה לכל אורכה ורוחבה של הארץ, מדן עד רביבים ומתל אביב עד ים־המלח, ושבה נאבקים אלפים ורבבות של נערים ונערות עבריים על המולדת הישראלית, תוך גבורה ומסירות נפש שאין דומה להן אצל שום צבא־לוחם בעולם.

על מסגרת הישיבה הזאת נוספו הידיעות השוטפות מירושלים היהודית הנצורה, המנותקת, המותקפת בלי הרף, הדואגת למי־מצור וללחם מצור, המנסה להבקיע לעצמה את התחבורה ואת דרך־המעבר למזון ולדלק. כיבוש הקסטל ע“י יהודים, פינויו, כיבושו מחדש והמלחמה המתמדת עליו, וכיבוש עמדות שולטות על דרך ירושלים במקומות אחרים – אם כי הד היריות האלה לא הגיע, בדרך אקוסטית, לאזני צירי הועד הפועל הציוני, הרי שהגיעו ע”י הגלים של הידע המדיני, של הכרת חומרתה וחיוניותה של המערכה הזאת. והוא הדין ההתקפה העצומה על משמר־העמק בכלי־נשק כבדים, מתנת הממשלה הבריטית לזוממי ההרס וההשמדה נגד הישוב העברי. והוא הדין ההתקפה הנגדית של המגינים, הבקעת המצור, הרדיפה אחרי הצרים בהרים והכיבושים של כפרים רבים מידי המתקיפים. כל אלה חייבים היו להטביע את חותמם על הישיבה הזאת ועל דיוניה, וליטול ממנה את העוקצין שכינוסים ציוניים “בימים כתיקנם” מבורכים בהם.

אך, העולם יחרב – והשיגרא תעמוד לעד! והיא השתלטה במידה רבה גם על הישיבה הזאת, ע“י הויכוח הכללי וע”י המלל המנופח וההסתכסכות הפנימית, שהשכיחו את המציאות בה אנו נתונים, והעוקצין הפּוליטיים הפנימיים נהפכו לעקרבים שדשו בהם איש את בשר רעהו. דוקא ישיבה זו, שהיתה חייבת לרסן את יצריה, להיות בחינת “נורא, טהרנו בדם, במארה”, ולהעלות על דיוניה, על ביטוייה ועל היחסים הפנימיים שבה ארשת של רצינות וכובד ראש, הגיעה לפרקים להתפרעות אווילית ולשובבות סוררה, שאנו יודעים מעטות דוגמתן לשימצה בכינוסים ציוניים. נחטא לאמת אם לא נאמר, שהיו בה גם גילויים יפים, רגשניים, שהרעידו לפעמים את המיתרים של כנור התקופה הגדולה והחמורה שאנו שרויים בה. גם שכינת האחריות הפּוליטית לא נסתלקה לחלוטין. אך בדרך כלל, כשם שאנו מרגישים יום יום שהישוב העברי והתנועה הציונית עוד טרם הגיעו לידי הכרה מלאה כי אנו מצויים בתוך מלחמה החורצת את גורלו הפיסי של הישוב ואף את גורל קיומו ועתידו של העם העברי כולו, כך היה מורגש באולם הישיבה של הועד הפועל הציוני, שהתכנס בתל־אביב, בראשית שנת 1948, שההכרה הזאת לא חדרה עדיין במלואה אפילו לתוך שכבת האנשים שנבחרו להוות אינסטנציה מחוקקת עליונה של התנועה הציונית ולהניח את יסודותיה של המדינה העברית.

והרי הישיבה הזאת כונסה למטרה אחת בלבד: להניע את התנועה הציונית ואת העם היהודי בארץ ובכל תפוצות הגולה להסיק את המסקנא היחידה האפשרית מן ההכרה הזאת, ולהתעצם במלחמת גורל זו, תוך הטלת כל המאמצים הרוחניים וכל האמצעים החמריים על כף המאזניים. כי על כן אין שוב כל ספק בפרוגנוזה זו, שהאומה הישראלית הגיעה לקצה דרכה ההיסטורית, והיא עומדת עתה בשעת המבחן האחרונה. מה שאירע לישראל בימי המלחמה, והרוחות הזועפות המנשבות כיום מסביב לשרידי האומה בכל ארצות פזוריהם, עקרו ושברו את שבלי הקש האחרונות של האשליות, כי אפשר למצוא עוד דרך־חיים העשוי להבטיח לבני־עמנו באיזה מקום שהוא בגולה, לא רק אפשרות של קיום כקיבוץ לאומי, בעל יעוד ובעל שאיפה לחרות, אלא אפשרות של קיום פיסי פשוט לכלל ולפרט כאחד. כל שאינו רואה זאת בעליל הוא מוכה סנוורים, או אדם שהשה אותו אלהים חכמה, והוא מחביא את ראשו “ככנף רננים נעלסה” זו בחול, למען לא יראה את המתרחש סביבו. אך אלה הם מעטים בקרבנו כיום, לא רק בקרבנו הציונים אלא בקרב כל העם היהודי, בין אלה ששרדו מן הטבח באירופּה ובין אלה הפזורים בין העמים, אם במצור ובמצוק ואם בעושר וברווחה – ובתוך צירי הועד הפועל הציוני בודאי אי־אפשר היה למצוא אותם.

באי הישיבה הוזהרו על המטרה האחת הזאת, חזור והוזהר. הם הוזהרו על הסכנה הגדולה בה נתון כיום המשען האחרון והיחידי לקיומו ועתידו של העם היהודי, והם היו יכולים לקבל עידוד מעמידתו האיתנה של הישוב העברי בגוננו על המשען הזה ומיעילותה של ההגנה רבת הקרבנות אך גם רבת התפארת, אם תוגש לה מיד וללא כל דיחוי עזרת העם, בכסף, בציוד, באנשים. ואילו היו מקבלים את דברי האזהרה האלה במלוא הרצינות ובמלוא המשמעות שבהן נאמרו, היתה חייבת הישיבה להתרכז בדבר הזה בלבד, ולהינזר מכל דבר שיש בו כדי להסיח את המחשבות מן העיקר. בכל אופן היתה חייבת להנזר מן השיגרא הזאת, ששיוותה לפרקים דמות לישיבה זו, כאילו היתה מתכנסת במקום רחוק ובימים רגילים.

ואף־על־פי־כן, פרט למשגה בולט אחד, שעליו עוד ידובר להלן, השיגה ישיבת הועד הפועל את עיקר מטרתה. הויכוח הכללי אינו יכול להיות מובא בחשבון בשום קונגרס ובשום כינוס ציוני. זאת היא “אטרקציה” מסורתית של תפלוּת, שבה נערכים עפ“ר החשבונות המפלגתיים או הכיתתיים שנצטברו במשך הימים שבין כינוס לכינוס, או שדוברים שונים חוזרים, כמצות אנשים מלומדה, על נוסח של “האשמות” ועל “עמדות שסיגלו לעצמם לפני שנים רבות. גם הפעם היה זה “ויכוח כללי” טיפוסי, וכל המפלגות, האופּוזיציוניות בעיקר, הוציאו אחת אחת מתוך “אגודת השבטים” שלהן, את השבט המשמיע קול שריקה יותר חד וחריף, כדי להצליף את ההנהגה על בגידתו של באֶווין ועל בגידתו של אוסטן, על מרמותיה של ממשלת א”י ואפילו על התסבוכת הבין־לאומית הכללית ועל כל התקלות שאירעו לציונות ולישוב, הן בידי שמים והן בידי אדם. כל המיתרים הגסים שבבטנון האופוזיציוני השמיעו קולותיהם, והפעם נמתח אפילו מיתר נוסף, שעליו פרטו בעיקר דוברי האופוזיציה השמאלית, מיתר הויכוח על “האוריינטציה”, לאחר שאזרו את כל כשרון המלל הדמגוגי להוכיח שכל מה שאירע לנו אינו אלא “פרוגנוזה שלהם” שנתאמתה, מכיוון שההנהגה הציונית פשעה בהשענה על כוחות האתמול הבוגדים ולא על כוחות המחר שנאמנותם יציבה ושמהם בלבד תקום לנו תשועה. לא נחזור כאן על הויכוח הזה. לא היה בזה לא תבונה מדינית ולא אחריות מדינית לעורר אותו, מאחר שבעלי הפרוגנוזה עצמם יודעים היטב שלא היתה זו כלל ודאות מרכסיסטית מדעית, שכך יתפתחו הדברים ולא אחרת. על כל פנים היה מי שבתוך הויכוח הכללי הזה הוכיח את הבדאות שבהשערות מדיניות אלה בעבר, וביסס את אי־האפשרות לתנועה הציונית ולעם העברי, הן מבחינת מטרותיה של הציונות והן מבחינת שאלות קיומם של פזורי האומה בתפוצות הגולה, להתייצב לצד אחד הצדדים היריבים, המתכוננים ומכינים את מלחמת העולם השלישית. אשר אמרנו תמיד בדבר “האוריינטציה על עצמנו”, פירושה: נייטרליזציה מוחלטת של העם היהודי במריבות העולם, שעה שהוא נתון בכף כל החלקים שבתוכו. נייטרליזציה זו חייבה אותנו לפני ההתפתחות האחרונה, ועל אחת כמה וכמה שהיא מחייבת אותנו עתה, נוכח ההפלגה של העמים לשני חלקים מסוכסכים, להשען אך ורק על שלום העולם ואחדות העמים. שהביטוי להם ניתן כיום ע”י האינסטנציה המדינית העליונה של ארגון האומות המאוחדות. ולא היתה זאת אלא אחיזת עינים דמגוגית, כאשר התייצב על הבמה אחד הדוברים מבין הניאופיטים של “האופוזיציה השמאלית”, ותבע לעצמו אֶשכּר של חוזה שצפה את הכל מראש ב“אספקלריה המאירה”, וראה מי יבגוד ומי ישאר נאמן, ויודע אף עתה לחשב מראש בדיוק את כל פרטי ההתפתחות והשתלשלות הענינים עד סוף כל הדורות.

אולם לא מה שנאמר ולא מה שנשמע ב“ויכוח הכללי” קובע את תוכנה ואת משמעותה של ישיבת הועד הפועל הציוני. עבודתה המעשית, שנעשתה בועדות והובאה לידי סיום והחלטה במליאה, קובעת את ערכו של הכנוס הזה, והוא היה ברוב המכריע חיובי וקלע למטרה שלמענה התכנס. אך גם לעבודה המעשית הזאת אירעה תקלה רצינית באותה ההחלטה שכוונתה היתה להתיר את אחד הסבכים החמורים של חיינו הציבוריים בשעה זו ולהקל על המאמץ המלחמתי של הישוב, והיא עלולה לסבכם יותר ולהכביד על המאמץ הזה. הדברים מכוונים לפרק הידוע שקוראים לו “הסדר” עם אחד הארגונים הפורשים. ואנו חייבים לומר כי ספק אם יש איש או מפלגה בועד הפועל הציוני ובישוב בכלל שאינם נושאים את נפשם לאיחוד הכוחות הלוחמים, לביעור הרע של פירוד ושל מלחמת־אחים מקרבנו, לעקירת הנגע הממאיר של טרוריזם משתולל מבית ומבחוץ, המביא אותנו למדחפות ומשמש קן של פּרובוקציות בלתי פוסקות, הממיטות עלינו שואות מדיניות ומוסריות. אבל “ההסדר” שהוצע ע“י רוב קטן בועדה המדינית ונתקבל ע”י רוב קטן במליאה של הועד הפועל הציוני, אין בו כדי לאחד ולעקור נגעים, אלא כדי ליתן ליגליזציה לפירוד ולנגעים הללו, ולגולל את האחריות למעשים הטמאים של הפורשים על כל הישוב ועל כל התנועה הציונית. איננו יכולים להכנס כאן בהסברת פרטי הסעיפים של ה“הסדר” הזה. מי שעיין בהם כהלכה אי־אפשר היה לו לא להיווכח שאין הוא מסדיר שום דבר, ושגם אותו החלק שבו, שבא, כביכול, להטיל מרות על הפורשים ולצמצם את שטח הפעולה שלהם, דומה למשמרת, המעבירה את היין וקולטת את השמרים. לפיכך הצביע החלק האחראי שבתנועה הציונית, הפלגות הפועלים והחלק הפּרוגרסיבי שבציונות הכללית, נגד ה“הסדר” הזה, לאחר שלא עלה בידם לעשות הסדר של ממש, שיש ממנו תועלת לציונות ולמלחמתנו בארץ ולא נזק.

פרט לתקלה זו, חדורות כל ההחלטות שנתקבלו בועד הפועל הציוני דאגה ואחריות רבה למטרות העיקריות, המדיניות, הכספיות והארגוניות שהועמדו לפני הכינוס הזה. אין צורך להרבות דברים על ההחלטות הכספיות והכלכליות המביעות את נכונות התנועה הציונית להתגייס בכל נפשה ומאודה, כדי לחזק את יכולת עמידתנו במערכה המלחמתית ובמערכה המדינית החמורות שאנו נתונים בהן. מחובתנו רק לשקוד על כך שהחלטות אלה תתגשמנה במלואן. אך יש לייחד את הדברים על שלושה סעיפי החלטות, המהווים את סימני ההיכר העיקריים של הישיבה הזאת:

א. ניתן ביטוי חגיגי להכרזה על העצמאות העברית בא“י, והונחו היסודות לממשלה העברית הזמנית ולגוף המוציא־לפועל שלה. דבר זה נעשה ברוח ההחלטות של עצרת האומות המאוחדות, ומאז נפלה הכרעה זו לפני ארבעה חדשים, הוא עומד על סדר היום שלנו. נסיגתה של אמריקה מעמדתה ביחס להחלטות או”מ, שהיתה אחד המניעים העיקריים לקבלתן, אינה משנה ולא כלום מתוקפן המשפטי הבין־לאומי ומתוקפן המוסרי. אנו מקווים שגם עצרת האומות המאוחדות המתכנסת בימים אלה לא תשנה ממטבע ההחלטה וממשמעותה. על כל פנים, אי־אפשר שיחול בה שינוי כלשהו בשבילנו, שזכותנו לעצמאות במולדתנו הונחלה לנו מברית בין הבתרים של ההיסטוריה, מהתרבות הגדולה שיצרנו על אדמת הארץ הזאת בעבר, ממציאותנו בארץ, כיוצרי תרבות ומחיים שממות־עד היום, ומן הדחף ההיסטורי של ההווה המניע את פזורי ישראל להתקבץ מחדש במכורתם הטבעית.

מסיבות המלחמה הנטושה כיום בארץ מנעו מאתנו את האפשרות לכנס את הכינוס הזה של הועד הפועל הציוני בירושלים; בעיר הזאת, שחוברו לה יחדיו סמלים היסטוריים כה רבים, היתה ההחלטה על עצמאותנו ועל הקמת הממשלה היהודית הזמנית, לאחר שבעים דורות של גולה ושעבוד, מקבלת את האור־החוזר החגיגי המיוחד במינו שהיא ראויה לו. אך כשם שהיינו נאלצים להתחשב עם האפשרויות הריאליות בשעה שקבענו את מקום הישיבה של הועד הפועל הציוני לא במקום שבו צריכה היתה להתכנס, כך היינו נאלצים להכניס את ההכרזה על עצמאות ואת ההחלטה על הקמת מועצת הממשלה הזמנית בתוך התחום של אפשרויות ריאליות. לפיכך לא יכול היה הועד הפועל הציוני לקבל את המלל הפאתטי של מטפחי האשליות בדבר עצמאות מיד ומדינה מיד “בגבולותיה ההיסטוריים”. ישנם גורמים אחרים רבים למדי, המעוניינים לפגוע בסמכותה ובסמכות החלטותיה של עצרת האומות – אנו איננו יכולים לעשות זאת והיינו חייבים לכבד את תחומי הצ’ארטר הזה ואת התאריכים שנקבעו על ידו.

ב. הדבר השני שיש לו אופי ממלכתי מובהק, אם כי נעדרה גם ממנו הצורה החגיגית שהוא ראוי לה, היא ההחלטה וההכרזה על מלווה לאומי ראשון בסכום של 5 מליון לא"י. גם על מילווה לאומי דיברו אצלנו מזמן, אך תמיד היה זה דומה לאבן כבדה מאד שאין לגלגל אותה ללא צבירת כוחות נוספים. על כל פנים היתה תמיד הכוונה למילווה מאת אחרים, אם מיהודים ואם מלא־יהודים – הפעם מדובר על מילווה מאת הישוב העברי, בסטטוס של מדינה יהודית. היה זה אחד מגילויי הנכונות של התגייסות והתנדבות, כשלא נשמעו כל היסוסים וכל ערעורים על תכנית זו, שביצועה הכרחי כדי לממן את הצרכים הגדולים של המלחמה ושל עבודתו המשקית והאדמיניסטרטיבית בתקופת המעבר לעצמאות מדינית.

כסף, הרבה כסף, היה תמיד אחד היסודות העיקריים במפעל הבנין שלנו. עתה הוא אחד היסודות העיקריים גם במאבקנו על קיום הישוב ועתיד האומה הישראלית. אין אנו יכולים לא להצטער על כך שחלק גדול מן הכסף הזה נועד למלחמה, שהיא אכזרית ובלתי פּרודוקטיבית במהותה. אבל זוהי גזירת השעה שאין ממנה מפלט. כשנצא מן המערכה הזאת בשלום, ונוכל להניע מחדש את גלגלי היצירה וההתיישבות העברית בארץ – נמצא בזה תנחומים על אבדן הנפש והרכוש הנגרם לנו ע"י מלחמה זו.

ג. והדבר השלישי – הוא הברית עם ירושלים שחידשנו במעמד זה בתל־אביב. ירושלים היהודית לקחה פי שבעה מתלאות המלחמה הזאת. הרבה דובר כבר אצלנו על העיר העתיקה, שבה נצורים 1800 יהודים זה ארבעה חדשים, עומדים במערכה הקשה מול הצרים הערביים העולים עליהם במספרם פי עשרים ואף נעזרים ב“נייטרליות הידידותית” של הכוחות הבריטיים – נלחמים בעוז, ובמסירות נפש, מבלי לקבל את עצת השלטונות לעזוב את עמדתם, והאויבים “בושו מאשר קיוו, בעיר חומה מסוגרת”. אך לא רק העיר העתיקה, אלא ירושלים כולה, על מאת אלף תושביה היהודיים, באה במצור ובמצוק, ועל עמדתה במערכה נאצל הוד קדומים של גבורת ישראל. משהו מתכונת ירושלים במלחמה זו נמסר בישיבת הועד הפועל הציוני, בנאומו הנרגש של הרב מאיר ברלין. הוא סיפר כיצד נלחמים, לא רק אנשי המלחמה מצבא־המגן, אלא כיצד נלחמים גם שומרי החומות מבין היהודים החרדים, בעלי הזקן והפיאות; כיצד רב ירושלמי, הלן כרגיל בעומקה של הלכה ועוסק בענייני היתר ואיסור, לקח את הרובה בידו ונהפך לקלען, לצלף מצוין, וכיצד אברכים ירושלמיים חרדים ובחורי ישיבה, טובלים במקוה טרם שיוצאים לעמדות, כדי להיטהר לפני מותם, פן יפלו במערכה. ירושלים זו הנאבקת, הנלחמת, הנתקפת ע“י אויבים גלויים וע”י אויבים המתגנבים במרמה, נותקה לפני שבועיים מיתר הישובים העבריים, והיתה צפויה לסכנה שמלאי המזון המצומצם שלה יאזל ותהא מופקרת לרעב במובן הפשוט ביותר של המלה.

כוחות המגן העבריים החלו בפעולות מכוונות להבקעת חגורת המצור על ירושלים היהודית, עוד בטרם נתכנסה ישיבת הועד הפועל הציוני. אבל ככל שהבטחת הישוב היהודי בירושלים בפני הרעבה ומצוקה מותנה מפעולות צבאיות מוצלחות, שהיינו עדים להן בימים האחרונים היא דורשת גם פעולות מדיניות וגם פעולות כלכליות פרבנטיביות, ע“י הכנת מלאי של מזון מספיק לזמן ממושך, ע”י המצאת אפשרויות של שיכון לפליטים מתחומי הספר הנתקפים, ויצירת מקורות מחיה לתושבים המתפרנסים מן העבודה. בעוד הועד הפועל יושב ודן ושוקל וטורח, עסקו אנשים מספר מבין חברי הועד הפועל בשאלה תכופה וחיונית זו אותה שיירה גדולה של מאה ושבעים מכוניות עמוסות מזון, שהבקיעה לה את הדרך לירושלים, כמעט שמאולם הועד הפועל הציוני יצאה, שהעלה – כדברי היו“ר של ישיבת הנעילה – את ירושלים על ראש דאגתו. ההחלטה המיוחדת שנתקבלה בענין זה, אם כי נוסחה בצורה דקלרטיבית, יש לה פירוש מעשי מאד, שאנו מצווים למלא אחריו במלוא משמעותו. כי ירושלים, אעפ”י שלהלכה נותקה מן החלק המיועד למדינה היהודית, הרי בהכרת העם ובהרגשתו היא נשארת לעולמי עד לא רק חלק בלתי נפרד ממנה, אלא הסמל הנשגב וכתר־הכבוד שלה.

“אם אשכחך ירושלים – תשכח ימיני”, בה נסתיימה ההחלטה הזאת, היא השבועה של עם אשר בשעת מפנה מר בגורלו ההיסטורי הוא ביטא בה את אמונתו ואת נאמנותו הנצחית, וכל פעם שאנו חוזרים עליה, בעת צרה או בעת שמחה, היא מרעידה את נפשו של כל יהודי באשר הוא שם. הפעם חזרנו עליה בעת צרה – ואנו תקוה כי נחזור עליה במהרה בשעת חדוה, ונעלה את ירושלים לא על ראש דאגתנו אלא על ראש שמחתנו.

תש"ח

---

טבריה וחיפה

מאת

יצחק לופבן

ההודעה המרעננת שהשמיע דובר ההגנה בליל הסדר, בדבר גמר השתלטותו של הצבא העברי על שערה של א“י, על העיר חיפה ועל נמלה, נסתיימה בהמלצה, שנתקבלה באותה שעה כעין צו־צבאי חגיגי: להוסיף על שמחת הרגל את הכוס החמישית לכבוד המאורע של היום הזה. את רוב היהודים מצא הצו בעודם מסבים אל שולחן הסדר, והיה סיפק בידיהם לקיימו כהלכתו. לא מן המיותר להזכיר בהזדמנות זו כי בעצם נועדו מלכתחילה חמש כוסות לליל הסדר, כנגד חמש הלשונות של גאולה הנאמרות ביציאת־מצרים: “והוצאתי”, “והצלתי” ”וגאלתי” ו“לקחתי” – “והבאתי”. אלא שנגד הלשון החמשית: “והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי” וכו', כיון שעוד טרם נתקיימה בזמן הזה, הועידו את כוסו של אליהו, כוס הבשורה לתנחומין האחרונים העתידים לבוא, ואין אנו טועמים ממנה. עתה, משנפתח השער ל“הבאתי”, הריקונו אותה עד תומה, ואין ספק בדבר שלכשתקום המדינה היהודית על תלה תצורף כוס חמישית זו לטכס של חובה בלילה הזה, ועליה תחובר גם אגדה חדשה שתספר לנו מרחשי התקופה ומנסיה.

בשלשלת הנצחונות שנחל צבא־ההגנה העברי בשבועים האחרונים, החל מהדיפת הסתערות האויב על משמר העמק, דרך כיבוש הר־הקסטל וקולוניה, הבקעת המצור על הדרך לירושלים, והשתלטות על טבריה – הרי כיבוש חיפה וטיהורה מן הכנופיות המרצחות, שהשתוללו בקרבה למעלה מארבעה חדשים, שיבשו את תחבורתנו, בלמו את תנועתנו החפשית והפילו עשרות ומאות חללים מקרבנו, הוא אחד ההישגים הצבאיים והמדיניים הגדולים ביותר.

איננו רשאים להשכיח ע“י נצחון זה, נצחון שקדם לו את טיהורה של טבריה, הראשונה בין הערים המעורבות, מכנופיות המרצחים. טבריה היא קדוּמה לחיפה מבחינה היסטורית, היא נבנתה מלכתחילה ע”י יהודים בשלהי ימי הבית השני, שימשה כבירת הגליל, מילאה תפקיד נכבד מאד בימי מלחמת היהודים עם הרומאים, היתה אחרי כן במשך מאות רבות בשנים מרכז לתרבות העברית, ונבנתה שנית ע“י יהודים, ע”י דון יוסף הנשיא, הנסיך של נַקסוֹס, לאחר שהיתה חרבה זמן רב, והיתה לאחד הסדנים הראשונים שעליו הלמה ההיסטוריה את הלמות מדינת היהודים המתחדשת. אף מחשבי הקצין מבין בעלי המסתורין היהודים ניחשו שראשית הגאולה עתידה להתגלות בארבל שבסביבותיה. לכיבוש זה נלוותה גם ההודעה הממלכתית הראשונה רבת הכבוד. מה שהודיע מפקד ההגנה בארבעה הסעיפים, המצומצמים צמצום תנ“כי ובהירים בהירות תנ”כית, בקשר להכרזת המשטר העברי העצמאי בטבריה, ממצה את התוכן המוסרי ואת האחריות המדינית של מלחמתנו והוא הקובע את הפּרוגרמה שלה בכל הארץ. למען לא יאבדו ולא יטושטשו הדברים האלה בשפעת הגילויים של הימים האלה, אנו חייבים לחזור עליהם כאן, אף כי ניתן להם כבר פרסום רב:

א. "הקימותי משטרה צבאית עברית. מתפקידה לשמור ולקיים את הסדר בעיר. על התושבים להשמע לפקודותיה בקפדנות.

ב. הנני אוסר איסור מוחלט כל פגיעה ברכוש ממשלתי לשעבר, רכוש ערבי או כל רכוש אחר.

ג. על התושבים לשמור ולכבד את המקומות הקדושים של המוסלמים, הנוצרים ועדות אחרות בעיר.

ד. כל אדם שיפר את ההוראות הנ“ל ייענש בכל חומר הדין”.

אין אנו יודעים אל נכון מה אירע, שהשלטונות הבריטיים, שעמדו עד עתה באקטיביות כה רבה כמכשול על דרך מאבקנו על זכותנו, שינו ממטבע זה בחיפה. אך לא מן הנמנע שבין שאר השיקולים הצבאיים והמדיניים גם פסוקי תנ“ך חדשים אלה שנתפרסמו ע”י מפקד ההגנה בטבריה, הוכיחו למישהו את טהרת המלחמה והקרבן שלנו, ואולי הכריעו גם הם במידת מה את כף־המאזניים המוסרית בלב אלה שהיה בידם להפריע ולא הפריעו.

אך אם טיהורה של טבריה מן הכנופיות המרצחות, יש לו ערך מוסרי ואף תועלתי רב מבחינת הבטחון והבטחת התחבורה שלנו עם הגליל, הרי טיהורה של חיפה יש לו משמעות מדינית, ממלכתית ומעשית אקטואלית ממדרגה ראשונה. חיפה אינה אמנם עתיקה כטבריה. בספרות שלנו היא נזכרת בתקופה מאוחרת. ידענו קצת על החיפנים, שכמו הבית־שאננים שיבשו את לשונם העברית ולא הבדילו בין אלף לעין ובין הא לחית. קראנו גם על אנשי שם ובעלי אשכולות בעיירה הזאת בימי התלמוד והמדרשים על אבדימא דמן חיפה ועל תחלפתא דמן חיפה. גם בימי נוסעי הצלב ידועים לנו תושבי חיפה היהודים כאנשי מלחמה גבורים, שגרמו להם לצלבנים מבוכות וטרדות לאין קץ, והם כבשוה רק אחרי עמל וכשלונות מרובים. אך בחזון התקומה הישראלית הורה עליה בראשונה בעל “מדינת היהודים”, תיאודור הרצל, כעל עיר העתיד בתכנית התחדשות של מולדתנו, וכנושאת יעוד זה היא נקבעה גם בהרגשת כל יהודי ויהודי. ואכן בחצי יובל השנים האחרון בנינו אנחנו היהודים את חיפה ואת בנותיה, לפי קו החזון הזה. מעיירה קטנה ועלובה, צמח כרך גדול המכיל בתוכו את התעשיה העיקרית שלנו, על הטכניון ובית־הספר הריאלי ועל קריות ושכונות יהודיות רבות בסביבותיה. גם הנמל וכל הכרוך בו לא היו בודאי נבנים במקום הזה לולא הדינמיקה של התפתחות גדולה שהקנו היהודים לעיר הזאת. ה“בורג” וה“שוק” הערבי ואפילו השכונה הגרמנית בלבד, לא היה בידם לפתות את מישהו להשקיע במקום הזה עשרות ואולי מאות מיליונים לירות, ולראות בו מרכז גדול של תכונה מסחרית וצבאית.

יש לנו בא“י מרכזים רבים, שלכל אחד מהם חשיבות מיוחדת. מבחינה ציביליזציונית והתיישבותית – חיפה היא המרכז החשוב במעלה. ע”י טיהורה מהכנופיות המרצחות, לא רק שנפתח לנו קו התחבורה הארוך ביותר, המקשר את כל חלקי הארץ עם הגליל והעמקים, אלא שנפתחה לנו הדלת הראשית של הארץ מבחינות רבות. לפיכך אין פלא בדבר שאנשי חיפה עצמם ועמם כל הישוב העברי חשו בהישג זה מעין תחושה משיחית, דבר מעודד שהנעים לנו מאוד את החג, אף על פי שהרבה אבלים, מבין אלה שבניהם כבר נפלו בקרב. והרבה דואגים, מבין אלה שבניהם עומדים בחזית, הטילו קדרות על בתים רבים. בפעם הראשונה הרגשנו כאן את הממשות הגדולה שבמלחמתנו זו, את שכר קרבנותינו, שאינה בתפארת מנצחים בלבד, אלא בעיקר בהתאחזות ובהתבצרות בעמדות מפתח, המבטיחות את מפעל שחרורנו ואת חתירתנו לקראת עצמאותה של מדינת היהודים.

כשם שזה הישג צבאי גדול כשנכבשו על ידינו השכונות הערביות בחיפה, שהיו לנו לפוקה ולמכשול בימי מלחמה אלה, ושימשו גם בימי שלום טריז באחידות השטח היהודי הנרחב של העיר – כך עשוי לעורר התפעלות רב אצל כל האסטרטגים ויודעי מלחמה האופן בו בוצע הכיבוש הזה. גנרלים גדולים ודאי שלא היו מסוגלים להגיע לידי הישג כזה במשך זמן כה קצר ובקרבנות כה מעטים באופן יחסי, כאשר הגיעו אליו המפקדים הצנועים, יוצאי משקים, שלא ביקרו מעולם באקדמיה צבאית ואף לא עיינו בתורת המלחמה של קלאוזביץ ואחרים. אך הקורא את השמות של י“ח הקרבנות היהודים שנפלו בעת הקרבות האחרונים בחיפה, אפשר ללמוד מהם שהעם היהודי כולו, כל קצוי תבל לקח חלק בהם. ממשה ברגמן עד אוריאל מורפורגו, מדוד קאֶזאֶשטאֶכר עד אריה פירוחודניק, מארטק שפאניץ עד יצחק זאמו – הרי אלה הן תפוצות שלמות מקיבוץ גלויות ישראל המדברות אליו מתוך השמות הללו. כשתפורש לאחר זמן, כשירוח לנו, הרשימה הארוכה של קרבנות המלחמה הזאת, יתברר לנו בודאי שמ”הצבר" הארץ־ישראלי, עד יוצא הגלות הנידחה ואולי גם הרחוקה ביותר נתנו במשותף את חייהם היקרים במאבק המר על תקומת המדינה היהודית. ויתברר לנו עוד שנוסף על העצה ועל הגבורה הלכו לפני הלוחמים האמיצים בקרב זה “פני אביר יעקב”, פני ההכרה העמוקה כי זאת היא אולי מלחמת עם־היהודים האחרונה, ועם זה אין לו ברירה, ואם אינו רוצה להשמד הוא מוכרח לצאת ממלחמה זו בנצחון. מכאן החזיון הנפלא שנער אחד, לא כל כך למוד מלחמה ולא כל כך מזויין ומצוייד, מניס לפניו עשרה אויבים, ומאה יביאו אלפים מהם לידי בהלה ומנוסה.

מה שאירע בטבריה ובעיקר מה שאירע בחיפה, בהלת היציאה והבריחה שתקפה את המוני הערבים, הלוחמים ושאינם לוחמים כאחד, היה בלתי מובן לפי השכל הפשוט. מעליית סנחריב בימי יחזקיה נמסר לנו בתנ"ך משהו מפאניקה שאחזה את מחנה אשור הגדול שצר על ירושלים הקטנה והחלשה. איזו “שמועה” שמע ונס, והצרים התקיפים נהפכו לחול ניגר ומתפורר. אנו לא רצינו ביציאת הערבים ובבריחתם מתחומי המדינה העברית בכלל. רצינו ואנו רוצים לשבור את מלחמת הערבים בנו, את התנשאותם לשעבד אותנו ואת התנגדותם בכוח הנשק להקמת המדינה היהודית. אבל כל ערבי שישאר בתחומי השלטון היהודי יהיה אזרח שווה־זכויות, וככל שיהיה שומר חוק ולא ישלח את ידו ברצח ובשוד, אין לו כל סיבה לחשוש פן יותקף, ישועבד או יקופח על ידינו. אשר אמרנו תמיד כי אנו רוצים בשלום ובפעולה משותפת עם הערבים, שריר וקיים היום בכל המקומות שההתמודדות כבר הוכרעה והנחילה לנו נצחון כשם שהיה קיים אתמול ובכל מקום שעוד טרם באה הכרעה בהתמודדות זו. אנו לא באנו לארץ הזאת לא ככובשים ולא כפולשים אלא כבונים, כשענף עץ זית בידינו; וענף־עץ־הזית הזה תקוע עדיין גם כיום בלועי הרובים ומכונות היריה שבידי לוחמי ההגנה העברית. כל שיקבל אותו בכנות יהיה בן־ברית לחיים משותפים ושווים במדינה היהודית.

הננו עומדים עוד בעצם המערכה, ואולי רק בתחילתה. בל נשלה את עצמנו לחשוב שהנצחונות יפלו בידינו בצורה כה קלה כמו בטבריה ובחיפה. אנו חייבים להיות מוכנים לנחול גם כשלונות במקום זה או אחר. אך תוצאות הקרבות האלה עד עתה, וביחוד בשבועות האחרונים, עשויות לעודד את הישוב ולאמץ את ידי לוחמיו. מלות הסיום, בהן מסיים רדיו ההגנה את שידוריו: “היה חזק!”, חייבות לעמוד לפנינו בכל עת ובכל מצב במלוא משמעותן. אנו מצווים להיות חזקים בכוחנו הפיסי, כדי להנחיל תבוסות לאויב; אך אנו חייבים להיות חזקים גם בכוחנו הנפשי לנחול כשלונות. איננו יודעים מהי המידה של איומי סרק ומהי המידה של רצינות בידיעות שמפיצים הערבים על הלגיון של עבר־הירדן ועל שאר התכונות למלחמה גדולה. על כל פנים חייבים אנו להיות מוכנים ודרוכים לכך. גם לקראת המלחמה הגדולה הזאת טוב שקיצרנו את החזית בכמה מרכזים חשובים בארץ, ושחררנו את דרך התחבורה החשוב ביותר מפגיעת הכנופיות של האויב.

תש"ח

---

"ותצלחי למלוכה"

מאת

יצחק לופבן

א. והנה קרב היום…

עוד ימים שלושה ויסתיים המנדט הבריטי על ארץ־ישראל. לפני עשרים ושש שנים חגג הישוב וחגג העם העברי בגולה, תוך עלית־נשמה מדינית, את היום בו נמסר המנדט הזה לידיה של בריטניה ע“י חבר הלאומים. אם כי עמדנו כבר אז לאחר האכזבות הראשונות מהשלטון הבריטי בא”י, לאחר שתי מערכות של פרעות, לאחר סגירה זמנית של שערי א“י בפני יהודים, לאחר החזרת עולים יהודיים מחופי הארץ, ייחסנו ערך מדיני רב לפרסומה של התעודה הבין־לאומית הנכבדה הזאת, שבפתח דבריה נאמרים דברים כה חגיגיים על הקשר ההיסטורי בין העם היהודי לבין א”י, והיא היתה מושתתת על זכות העם לחדש את מולדתו ועל ההתחייבות המפורשת של הממשלה הבריטית לכלכל את המדיניות הארץ־ישראלית, את מדיניות העליה, הקרקע, הכלכלה והתרבות, בשותפות עם הסוכנות היהודית, למען הקים על פני כל שטחה של א“י את הבית הלאומי היהודי, ששום מדינאי אובייקטיבי לא פירש ולא יכול היה לפרש אותו פירוש שונה מזה שאנו נותנים לו היום – מדינת היהודים. הצהרת בלפור, ששימשה ציר מרכזי בתעודה זו, לא היתה בשעתה אלא מכתב קצר לאחד משועי ישראל בלונדון. וככל שכיבדנו את האיש שחתם על המכתב, וככל שהחשבנו את הממשלה שבשמה הוא חתם, היה זה עדיין עוּבר רך, והוא היה חייב לעבור עוד כמה שנות־הריון מדיניות עד שיקבל צורה של ממש. עם מגילת המנדט ואישורה ע”י 52 אומות העולם שהשתתפו בחבר הלאומים, השתחרר העוּבר משיליתו וקיבל את משקלו המדיני הבין־לאומי בעולם.

ודאי שלא שגינו אז כאשר חגגנו את היום של מסירת המנדט על א“י לבריטניה. על אף כל הקשיים שנאבקנו עמהם במשך עשרות בשנים ועל אף הצרות הרבות שהשתרגו על צוארנו בעטיה של ממשלת המנדט בשנים האחרונות, נתכחש לאמת אם לא נעריך נכונה את המנוף המדיני והמעשי הגדול שנוצר לציונות ע”י התעודה הזאת. לא רק בבריטניה אלא גם בנו האשם שלא ניצלנו את מלוא כוחו של המנוף הזה, שלא נכנסו יהודים פי שנים או שלושה דרך השבילים, הצרים אמנם, שנפתחו, שלא גאלנו שטחי קרקע גדולים פי כמה משרכשנו, שלא נתפשטה התיישבותנו על פני תחומים נרחבים יותר, שלא תקענו יתדות נאמנות במידה גדולה יותר במחוזות הספר. אבל בזכות המעט שניצלנו מאפשרות זו, תוך כדי מלחמה מתמדת עם המכשולים שנתנה ממשלת המנדט על דרכנו, נוצר דבר גדול, נוצרה ראשית המציאות הלאומית של היהודים בארץ, מציאות שגילתה לא רק כשרון עבודה ויצירה בכל השטחים, אלא גם את הכשרון של עם לוחם ומתגונן המסוגל לעמוד עתה מעטים נגד רבים הקמים עליו, כשם שעמד בימי החשמונאים.

והנה אנו עומדים עתה בסיומה של פרשת המנדט בציונות. ועלינו לחזור שוב, ואולי בפעם האחרונה, על אשר הדגשנו בימי המריבה הרבים עם הממשלה הבריטית. גם בימים כתיקנם לא חשבנו אף פעם כי נישא את המנדט הבריטי על א"י עד קשישותא, והוא יתקיים לנצח נצחים. אבל היתה לנו הזכות לחשוב, כי פרידתנו מעם בעלת המנדט תהיה פרידה של ידידות, לאחר שהבית הלאומי היהודי יוקם על תלו. בימים הטובים ההם, כאשר אי־ההבנות וחילוקי הדעות שנתגלו כפעם בפעם בינינו לבין ממשלת המנדט, היו דומים לכתמים העולים על פני השמש, שיש להם אמנם השפעה מסוימת על מזג האויר, אבל אין בהם כדי להקדיר עלינו גלגל חמה – טיפחנו אצלנו את הכרת התודה הלאומית והאנושית לאומה זו שנתנה לנו את הצהרת בלפור וסייעה בידינו להעמיד את הציונות כענין מדיני אקטואלי על פני הזירה הבין־לאומית, אנו ניחשנו באותם הימים בגביע־ההיסטוריה, וביקשנו אצלה סמוכין לקשר המסורתי שבין העם היהודי לעם הבריטי. אספנו את כל הניצוצות האנושיים שנתגלו אצל אנשי המידות בקרבה, אצל החולמים וההוזים, שראו את העם היהודי מחדש את מולדתו ואת עצמאותו, עוד טרם שהופיעה הציונות המדינית. והבטחנו חגיגית שהעם היהודי הוא בעל זכרון־טוב, אך כשם שהוא זוכר תמיד את מיטיביו כך הוא זוכר תמיד את מציקיו, את העמלקים שבכל הדורות.

לא חשבנו שכך נפָּרד, לא חשבנו ששני הקצוות של המנדט הבריטי, של התחלתו ושל סיומו, יהיו נקראים על שמותיהן של שתי תקופות כה שונות ושל שני אנשים כה מנוגדים בתכונותיהם במידותיהם. אך גם עתה לא יהיה העם היהודי כפוי־טובה, ויתן כבוד ויקר לכל אלה מבין העם בריטי ומבין אומות העולם שקידמו אותנו בלחם ובמים אנושיים בדרך היסורים שלנו לקראת חרות וחיי מולדת.

בנאד הדמעות של סבלנו הגדול, ובאוצר התנחומין שנועד לנו לימי חרותנו ועצמאותנו, יתנוצצו ששמותיהם של בלפור, של לויד ג’ורג', של סמטאטס, דידס, וג’בוד, וינגייט ורבים אחרים. זה שבתקופה ידועה השתלטו על העם הבריטי קומץ אנשים חסרי־תרבות וחסרי־מצפון, המביישים את המידות הטובות שנתגלו בעם הזה אי־פעם ועוקרים את פרחי־התפארת שהוא נטע בגנו – אינו עשוי למעט את ערכו ההיסטורי של המעשה־הרב שעשו מנהיגיו לפני אחת ושלושים שנה. זכור נזכור גם את הנוטעים וגם את העוקרים. את הראשונים לטובה ואת האחרונים לחרפות ולדראון.

ב. “כבימי יהושע”

הסיום של המנדט לא בא באותה דרך של התפתחות טבעית וקונסטרוקטיבית שנסללה בתחילה, מבחינה פּוליטית על ידי בלפור וע“י חבר הלאומים, ומבחינה מעשית על ידינו אנו. הוא בא בדרך דראמטית רבת דמים, קרבנות והרס, שפחות מכל רצינו בה אנחנו. על משקוף השער של שיבת־ציון החדשה חרתנו את הסיסמא: “לא בחרב אבירים – כי אם במחרשת האכר”. אך היה מנוי וגמור אתנו מבתחילה כי כאן, על פיסת אדמה זו שניתשנו ממנה לפנים ואנו חוזרים אליה עתה, שוב לא ניתן לחרב המרצחת של בוזזי ירושתנו ההיסטורית לנתשנו ולהרוס את אשר אנו בונים. מלחמת התגוננותנו מפני “גשם הערבי” ומפני כל אלה ששמו עיניהם בכבשת הרש של האומה הישראלית כדי לגזול אותה מידיה, לא החלה רק עתה, עם התקוממות הערבים לסכל בכוח הזרוע את החלטת האומות המאוחדות בדבר הקמת מדינת היהודים, כי אם בראשית התיישבותנו החדשה בארץ לפני שבעים שנה. אלא שבשנים הקודמות היו אלה אפיזודות, פולמוסים קטנים, בערך, שהלכו ונשנו כפעם בפעם, עתה הפכה זאת למערכה מכרעת. כשם שלא רצינו בפולמוסים הקודמים, כך לא רצינו במערכה הנוכחית. לא ביקשנו לעצמנו בארץ הזאת תהילת גבורים. יצר הכבוד של האומה העברית לא היה מעולם בשטח זה. בעוד כל העמים מסביב חיו על החרב ועל כלי־החמס, חי עמנו על עבודתו ועל יצירתו הרוחנית. כל מלחמותיו היו מלחמות־התגוננות, מלחמות שכפו עליו זרים, על קיומו ועל תחומי ארצו המיועדה לצרכי קיומו. פעם היו אלה הפלשתים, פעם ארם, פעם מדין והעממים האחרים, ואחרי כן האימפּריאליזם הגדול של הזמן העתיק, מצרים ואשור, יון ורומא. גם עתה, כשאנו בונים את מולדתנו מחדש, לא ביקשנו כבוד גבורים, ויצר הכבוד שלנו מצא לו שוב את ביטויו בעבודה וביצירה. המלחמה שאנו עומדים בה, כפויה עלינו ע”י הברית הנרגנית של האימפּריאליזם הבריטי והפיאודליזם הערבי – ואנחנו הננו המתגוננים והמגינים על מידת הצדק שנתגלתה מחדש בעצרת האומות המאוחדות ובהחלטתה לפני חמשה חדשים.

אך על כל הסימנים של “ותצלחי למלוכה” אשר נתגלו לנו בעבודתנו בארץ עד עתה, בעבודתנו החקלאית והחרשתית וביצירתנו התרבותית והחברתית, נוסף לנו עתה עוד סימן אחד חשוב מאד, שרישומו ופשרו מובנים לכל העולם כולו: יכולת עמידתנו במערכה הזאת, מעטים נגד רבים, איכות נגד כמות! מוטב היה, כמובן, שלא נצטרך לכך, אבל אנו רשאים להיות גאים על התופעה ההיסטורית הזאת, שבמעגל שבעים הדורות של רפיון־גולה, של נרדפים ומעונים בלבד, זכינו לעצמת־גאולה, וקם בארץ דור היודע להשיב מלחמה שערה, בצורה ובמידה המעוררות השתוממות והערכה בכל העולם. היהודים הוכיחו שוב שע"י מגעם עם אדמת מולדתם שב אליהם כוחם לא רק להיותם חקלאים טובים, בוני נשמות ומפריחי שממות, לא רק להיותם יוזמים חשובים ומבצעים זריזים של מפעלי חרושת, לא רק מחיים לשונם העתיקה, בונים תרבות וצורות־חברה חדשות – אלא גם לוחמים אמיצים, שבתחבולות המלחמה, בעוז הרוח ובמסירות־הנפש קשה למצוא להם דוגמא אצל כל אומה ולשון.

אחד החברים הותיקים מן ההתיישבות הקיבוצית בעמק הירדן, פנה בימים האחרונים, בהתרגשות רבה, לכותב הטורים האלה: “האין אתה חושב כי חיים אנו בתקופה דומה לזו שבימי יהושע בן נון, כשהיהודים כובשים את הארץ פשוטו כמשמעו, ועם הארץ נמוג מפני כוחם המתגלה בצורה נפלאה ואגדתית”? זהו משל היסטורי, אך לא פּוליטי. כי על כן לא פסקה עדיין המזימה הנרקמת נגדנו, ועוד נכונים לנו בודאי מבחנים חמורים וגם נתָּבע בודאי לעוד קרבנות מרובים. מחנות היריבים הפּוליטיים נתהממו לא מעט. בשורה הראשונה נתהמם היריב הבריטי, אשר דימה בנפשו שאם יוציא את רצועת “התוהו ובוהו” מתוך מגירתו ויסיר מעלינו את “כנפי חסותו” – בזה בלבד הוא חותך את גורלנו. אבל בשבילו “עוד לא נסתיים הענין” – והוא עוד לא נסתיים גם בשבילנו. קיימים תאריכים מוצהרים ומוחלטים על יום סיום המנדט ועל גמר צאת הכוחות הבריטיים מן הארץ. ומכיון שחשבונותיהם של המומחים הבריטיים נתערערו בינתיים והתוהו ובוהו שהשליטו על הארץ הפך למקל חובלין לאלה שהם התכוונו לסייע להם להכניע את היהודים, מכיון שהיהודים הדפו והודפים את התקפת הערבים ועוזריהם המגוייסים מבין הבריטים, הנאצים, הפולנים, היוגוסלבים ומבין הצבאות של הארצות השכנות, ־ עשו הללו מעשי מוקיון: צבאותיהם יוצאים דרך חיפה וחוזרים דרך יפו או בדרך האויר והמדבר, ועצם היציאה מאיימת להיות אחיזת־עינים חשודה שאין לגלות עדיין את מרמותיה ואת תוצאותיה.

מבחינת ההתרחשות הלאומית והצבאית אנו חיים כבימי יהושע, כשבחורי ישראל נהפכו שוב לכובשי כנען בסערה. אך מבחינה פּוליטית אנו חיים בימי בווין, בימי אימפּריאליזם ונפט וגסות־רוח והתפרקות כל מעצורים מוסריים, כשהחלטות אינן החלטות, והכרזות של היום נהפכות על פיהן מחר. הכוח שאזרנו והכוח שגילינו, ודאי שיעמוד לנו בכל החשבונות שיבואו. אבל אנו חייבים לדעת ולשנן את זאת השכם והערב לעצמנו ולעם היהודי בעולם, שעיקר המערכה ועיקר הסכנה עודן לפנינו – אם כי עובדת קיומה של מדינת־היהודים הולכת ומתבצרת מיום ליום בהכרתנו אנו ובהרת העולם כולו.

ג. גנוני מלכות

בצד מלחמתנו על חרותנו, הרי המלווה הלאומי הראשון שהוחלט עליו בישיבת הועד הפועל הציוני האחרונה, והוכרז עליו השבוע באסיפה ישובית חגיגית ורבת עם, והוא נכנס לשלב הביצוע בימים אלה – הוא אחד מגינוני המלכות של עצמאותנו. במשך דורות הגולה היו היהודים בעלי היזמה והמשתתפים העיקריים במלווים מרובים מאד לעמים ולמדינות זרים, גם לעמים אלה שהתעמרו ביהודים בצורה שפלה ואכזרית ביותר. החל בגלות ספרד ועבור דרך כל תפוצות ישראל, היו היהודים הבאנקירים, הגזברים, יוצקי המטבעות וגובי המסים אצל כל ממלכות העולם. היהודי נשמד אחרי כן, נשרף, או נתלה (יהודי זיס) או נערף, או נשדד וגורש – אבל כשהשליט בארץ זו או אחרת התכונן לערוך את מערכותיו ולצאת למלחמה על אויביו, היתה לו כתובת אחת: היהודי. אלה היו מסימניה המובהקים של הגולה היהודית, של התלות, של ציבור הממלא שרות לאחרים, של כניעה ומאמץ לקנות את ה“עין הטובה” של השליט “איש החסד” ע"י הצטיינות מיוחדת בשירות זה. עתה הגיעה השעה שהיהודים ילוו לעצמם, לצרכיהם הם, לצרכי עמם. “אם כסף תלוה – את עמי”! זאת היא מצוות־עשה שהיתה שמורה עד עתה לימי החרות והעצמאות הממשמשים ובאים.

ספק אם יש צורך בתעמולה למלווה זה. רוב הישוב היהודי בארץ ורוב העם היהודי בגולה הוכיח את בגרותו המדינית בשעה רבת הסכנה ורבת התקוה שאנו חיים בה. הוא נותן את דמו, את דם בניו, ללא רתיעה וללא היסוס. גם את צרור כספו לא סגר, אם כי לא פתח עדיין את ידו הרחבה במידת יכולתו ובמידת הצורך. אבל הוא נתן לא הלוואות אלא תרומות של מיליונים רבים. הוא יתָּבע לתרומות אלה גם בבאות. העם הוא לא נתבע לתרומה אלא להלוואה, שיש עמה בטחונות, ערבונות ורווחים במידה יותר גדולה משהיו להלוואות הבריטיות, כבדות המיליונים, שסודרו בארצנו ושהיהודים היו 80% מקוני שטרות־החוב שלה.

כאשר העם האנגלי עמד במלחמה נגד הנאצים והוא נדרש לשלם את מסיו מראש, עמדו טורים ארוכים־ארוכים של אזרחי המדינה הזאת והביאו את מסיהם מרצון ובלב שמח כי יש בידיהם לסייע למולדתם בעת צרה. אנו יכולים להיות בטוחים כי גם אנו נראה את אנשי הישוב העברי צובאים על הדלתות בטורים ארוכים כדי לזכות בשטרי־החוב של המלווה הלאומי הראשון של אומתנו המשתחררת, לסייע למלחמת השחרור הזאת, ולהיות שותף באחד מגנוני המלכות שלנו, שעל כל פנים עוּלו פחות כבד ופחות טראגי מן העוּלים האחרים שאנו נושאים בהם בשעה זו.

אנו יורדים משולחן זרים. אנו נחלצים מן המרמה הזאת, כשהיינו מכניסים את כספינו לקופת הממשלה, והממשלה הזרה העמידה פנים כאילו היא נותנת לנו משהו משלה. מעתה נצטרך לדאוג בעצמנו לכל, לצרכי בטחוננו ולצרכי כלכלתנו. אך קודם כל אנו חייבים לדאוג ליכולת עמידתנו במערכה הקשה שנדחפנו לתוכה על־ידי אחרים. יכולת העמידה של בחורי ישראל הלוחמים היא כבר למעלה מכל ספק. והעם מוכרח להבין, שגם אילו היה נתבע לקרבן כסף נוסף, אין הוא שקול נגד קרבן הדמים שהוא נתבע ונותן. אבל אין הוא נתבע עתה לקרבן, אלא להשקעה כספית בטוחה ומכניסה רווחים, ואי־אפשר שיהיה ספק כלשהו אצלנו כלפי מידת ההיענות של הישוב.

תש"ח

---

מדינת ישראל

מאת

יצחק לופבן

ההיסטוריה היהודית חזרה על אכסניה שלה. במעגל גדול של דרך־גולה ארוכה ועתירת סבל ויסורים, היא שבה אל המקום שממנו החלה. אשר נועד לישראל בדברי תוכחה ובדברי תנחומין הרבים שנאמרו בתורה, נשנו בנביאים ושולשו בכתובים – נתקיים על שני חלקיו. צדק ר' עקיבא, כאשר צחק שעה שראה שועל יוצא מבית קדשי הקדשים: לאחר שנתקיימה נבואתו של אוריה – מתקיימת גם נבואתו של זכריה. נחמנו עקיבא!

מדינת ישראל נתחדשה ונתכוננה שוב על אדמת הארץ הזאת. לא נתקיימה עדיין נבואה זו במלואה, ועוד טרם נכונה הממלכה בידינו. בכוס השמחה של יום ההכזה על מדינת היהודים נתערבו דמעות של צער ויגון על חורבן כפר־עציון, על כפר גבורים מרוחק ומנותק זה מן הישוב היהודי, שעמד במשך חדשים בעוז ובתעצומות נפש נוכח המתקיפים הרבים, ללא יכולת לקבל תגבורת ועזרה יעילות, ונכבש לבסוף ע"י האויב. המלחמה נטוּשה עדיין גם ביתר חלקי הארץ, ואנו נתבעים יום יום לקרבנות נוספים. אבל בטחוננו עמנו שכשם שעלה בידי הצבא העברי לעמוד בפני המתקיפים המרובים ולהאבק עמהם בהצלחה על הדרך למדינת ישראל – כך יעמדו בגבורה ובהצלחה במלחמת ההגנה על מדינת ישראל הקיימת.

אשרינו שזכינו לכך, שאמונתנו לא הכזיבה אותנו, שעינינו הרואות את המדינה היהודית בתקומתה; אשרי כל אלה אשר לא נרתעו מפני המכשולים ומפני הקרבן הגדול שנתבע מהם ובאו על שכרם, על שכרה של האומה שחלום הדורות שלה התגשם ומתגשם והולך; וכבוד ויקר לאלה שנשאו את החלום הזה בלבם, הכשירו את הדרך להגשמתו בחזון רוחם, בעבודת ידיהם החלוצית, בהעזתם ובהעפלתם, במלחמת הגבורה שלהם ובקרבן נפשם, מבלי שזכו לראות את האות הזה בבואו. הזכות הגדולה של אלה תחרת בכתב אמת, אשר יעמוד לעד, על דפי דברי הימים של התקופה הנפלאה הזאת והם יזהירו כזוהר הרקיע לדור ההווה ולדורות הבאים.

לא על נקלה הגענו ליום הגדול הזה. מדינת היהודים לא באה בהיסח הדעת, לא הוגשה לנו על “מגש של כסף”, כביטויו של וייצמן, היא לא ניתנה לנו בכלל במתנה, לא ע“י או”מ ולא ע“י כל חסד לאומים אחר. היא קמה ברצון העם היהודי, במתיחות רצונו של עם, אשר בין המצרים קמו לו מורי דרך שהנחו אותו ברוח ובמעשה לקראת המוצא האחד והיחיד לחרותו לעתידו. שעה שהתחלנו בכך לא נתגלה לנו מיסטורין של מלכות, ולא יכולנו וגם לא ניסינו לנחש מתי יבוא היום או השנה או הדור, בהם יקום הפלא הזה ויהיה למציאות. אבל ראינו את השכינה עומדת על גבו של המפעל הזה שבקטנות החל, בתקיעת היתד הקרקעית הראשונה ב”מלבס"־פתח־תקוה, ובלבטים קשים ובחליפות הרוח בין תקוה ליאוּש ובין יאוש לתקוה המשיך: “מדונם לדונם”, מנקודה לנקודה, מעולה לעולה, ובחושינו הבריאים ידענו כי כל מפעל חדש וכל נכס חדש המתווסף הוא בבחינת כתרי־חיים וחוטי שתי וערב בבגדי הישועה שאנו אורגים לעתידה של האוּמה.

ובכן ניתן כבוד ביום הזה לראשונים המתחילים, אשר בטרם ידעו את “האיך”, ראו באספקלריה המאירה שלהם את ה“מה”, את מה שאנו מצווים לעשות מבלי לדרוש חשבונות פּוליטיים רבים, ומה עתיד לעמוד לנו כחומה וחיל כאשר נבוא ביום מן הימים לחשב את החשבונות האלה. ניתן כבוד לאלה שחפרו את היסודות הראשונים, את הבארות הראשונות, שהקימו את הצריפים הראשונים של מדינת היהודים, בטרם עוד גילה מי שהוא מן העם את השם הזה מן הלב אל הפה, לאלה שמבלי לקוות למתן שכר בעולם הזה, הכינו את אוצר השכר לכולנו הניצבים פה היום ולדורות שיבואו. וניתן כבוד ביום הזה לממשיכים, למן ימי ביל"ו הראשונים ועד לימי התחדשות התנועה הזאת בעליה השניה, ועד לכל העליות החלוציות שבאו אחריה, לכובשי העבודה וכובשי הקרקע וכובשי הלשון, שהפכו את החזון הציוני למציאות בכוח עבודתם, בכושר רוחם, בהעפלתם הנועזה ובמסירות נפשם על כיבוש כל נקודה חדשה ובהגנה עליה; על מעשיהם המפוארים בהפרחת שממות הארץ הזאת, בייבוש ביצותיה, בהבראת אקלימה, בכתנות הפסים שהלבישו את שפלותיה, עמקיה והריה של ארץ זו ובמדי הדשא והעצים וכסות הריקמה של תרבות ופריון, אשר העלו על גופה הצחיח; על כוחות הנפש שהוציאו מקרבם כדי להרחיב את תחומי הארץ המכווצים, על שהחזירו לה את הברכה הקדומה, את סגולת הגמישות המהוללה, לעשותה מחדש לארץ הצבי, המתפשטת ומגדילה את כוח הקליטה שלה בשביל בני העם הנודד והאומלל השבים אליה.

בזכותם של אלה, בזכות מפעליהם, בזכות עקשנותם הקדושה, בזכות היכולת הגנוזה של העם העברי, אשר פרצה מתוך גנזיה ונפכה לכוח פועל, מחולל נפלאות בארץ זו, הן בשטח הרוחני והן בשטח החמרי; בזכות הדור הצעיר החדש, שצמח וגדל בארץ, אשר לא ידע גולה ונכר ושעבוד, שלא רצה לדעת, ולבש אזור אור של אמונה בעצמו, של אמונה בחרות, בדבר היחידי הנותן טעם לחיי אדם ועם – בזכותם בא האות והמופת הזה של מדינת־ישראל. מה שאירע בארץ בחמשת החדשים האחרונים, כאשר הוטל הישוב לתוך מלחמה מרה ע“י קנאות לאומנית וצרת־עין של התושבים הערבים ושכניהם ועל־ידי ספסרי־הדמים של ה”חרדים" כביכול, על שלום העולם מבחוץ – הוא דבר המתרחש בחיי עם רק פעם אחת בהיסטוריה שלו. בני־עם שזה אלף ותשע מאות שנה לא ידע אלא מלחמת זרים: או שאחרים נלחמו בו מבלי שהיתה לו יכולת להשיב מלחמה שערה, או שנסחב, אם באונס ואם בהתנדבות, ללחום מלחמות של אחר; בני־עם שבכמותו ובמספרו אינו אלא יחידה פעוטה, מוקפת ארצות־אויבים המונות עשרות מיליונים, ואף בארץ עצמה התושבים הערבים מרובים ממנו לע“ע פי שנים, והם עוּדדו ע”י קבלת ציוד ללא גבול ועזרת־ארגון נדיבה מידי אימפּריה גדולה; בני עם זה, שלא יכול היה להיות מצויד כהלכה, משום שהיה נתון במצור, בגזירת “אמברגו”, כשממזרח, מצפון ומדרום אויבים ערבים, ומצד הים אניות המשחית הבריטיות, הבולשות אחרי כל ספינה המגיעה לחוף, ־ גילו מידה של גבורה ויכולת לעמוד בקרב ולנצח את אויביו, שכדוגמתה יודעים לספר רק ספרי מיתולוגיה, מן הימים הקדומים, בהם הפילו בתקיעות שופרות את החומות הבצורות של יריחו, ואת מחנה מדין הגדול הניסו שלוש מאות מלקקים, המחזיקים לפידים בתוך כדים ריקים. בידי אנשי המגן־העבריים היו וישנם אמנם כלים אחרים, מודרניים יותר, אבל גם הרוח של מפילי חומת יריחו ומניסי המדינים פועמת בקרבה ומשוה לכליהם את כוח המחץ והיעילות שאין למצוא כדוגמתו אצל שום צבא אחר בעולם.

המלחמה נמשכת והיא עתידה אולי להיות חמורה משהיתה עד עתה. אך מדינת ישראל קיימת והיא תוגן ע“י בניה־בוניה. החששות שהיו אצל מישהו שמא תגרום לנו הכרזת העצמאות של מדינת־ישראל סבכים מדיניים וקשיים בין־לאומיים נתפזרו בינתיים. ארצות־הברית, שניסתה בשבועות האחרונים לערער את החלטת האומות המאוחדות שהיא היתה מקודם אחת היוזמות הנלהבות שלה – היתה הראשונה שלאחר הכרזת המדינה עשתה את המפנה המפתיע והכירה במדינת ישראל ובממשלתה. עם זה נמוגה כל התרעומת שנצטברה בקרבנו במשך השבועות האלה כלפי ארצות־הברית, כעשן – ואיננו יכולים אלא להרהר עתה תוך הרגשה טובה על המדינה האדירה הזאת וממשלתה, שאולי הספקות והתעתועים של כת ידועה בתוכה זרזו את ההחלטה הפנימית של עם ישראל להכריע את הספקות ועת התעתועים האלה ע”י יצירת עובדה נועזרת. עתה נדמה הדבר כי מישהו אמר לנסותנו, אם אמנם ענין המדינה העברית הוא דבר כה יקר ללבנו וכה הכרחי לחיינו, עד שנעצור כוח להתנגד לכל הקשיים העומדים על דרכנו – ואנו עמדנו בנסיון זה, והעולם נוכח לדעת שגם אותו “דבר” שאנו חשודים עליו בעיניו, “להכות על הכיס של היהודי” והאיומים בגזירות על ממוננו, אין בהם להטות אותנו מיעודנו ההיסטורי.

לא ניטור איבה לארצות־הברית על האכזבה שגרמה לנו לפני הכרזת המדינה. מדינת־ישראל קמה כקשת בענן של רשעת האדם וסכסוכי העמים. דגלה הוא דגל השלום, החרות, השויון והאחוה האנושית. אנו העמסנו על שכמנו אשראי מוסרי רב מאוד – נשתדל להיות ראויים לו ולעמוד בו. נתגונן מפני כל אויב ומרשיע, אבל ידנו תהיה מושטה תמיד ונכונה תמיד לברית־שלום ולשותפות של פעולה בתוך משפחת העמים שאנו נכנסנו לתוכה. פרט לעמלק הנאצי שלא נשכח לעולם את אשר עולל לעמנו – אנו מוכנים לשכוח ולהשכיח את כל המריבות שצמחו מתוך אי־הבנה או זדון של יחידים. יום הכרזת המדינה היה בשבילנו בחינת יום־כפוּרים, יום של סליחה ומחיקת עוונות שבין עם לחברו. אנו מתחילים מחדש. בפעם הראשונה כשעלינו על במת ההיסטוריה התחלנו בעשרת הדברות, הכוללות את תמציתם של הציוויים המוסריים לחיי אדם ועם. ועתה, בפעם השניה, כאחד העמים העתיקים והצעירים ביותר בעולם, הננו מביאים אתנו שוב את שני לוחות־הברית הללו, הכתובים באצבע אלהים, פנים ואחור, שהם ישנים מאוד, אך דבריהם שמחים עדיין כמנתינתם.

לא ניטור איבה לשום עם, גם לעמים הנלחמים בנו כיום. נישא תודה ושלום לעמים הנאורים שסייעו לנו בחבלי הלידה החדשים של עצמאותנו, וכבר הכירו בה להלכה ולמעשה, ובשורה הראשונה לרוסיה הסובייטית שמן הרגע הראשון התייצבה לצדנו ביושר ובתבונה; אך אנו באים לפיוס גם אל העמים שעתידים להשלים עמנו ולהכיר בעובדה היסטורית זו מחר ומחרתיים. במגילת היסוד של מדינת ישראל נאמרו דברי שלום ואמת לעמים הערבים, ואנו מקווים שהם יקבלו אותם לבסוף באותה כנות שהם נאמרו בה. גם אם נקבץ לארץ את כל נדחי ישראל, נהיה כאן אומה קטנה בכמותה בתוך העמים הערבים הרבים הסובבים אותנו. ואנו באים לא להתחרות בהם ולא להתגרות בהם ולדחוק את רגליהם, אלא לצרף את תרומתנו התרבותית ואת כשרון המעשה שלנו להחיאת המזרח התיכון, תוך שיתוף פעולה עם העמים השוכנים בו.

ולעצמנו נאמר: ככל הגויים – ושלא ככל הגויים. חרות ועצמאות מבחינה מדינית; צדק ומשפט ושויון מבחינה חברתית. כשהשעה צריכה לכך או לוקחים בידינו כלי־נשק להגנת עצמאותנו ומדינתנו ככל העמים, ובנינו ובנותינו הם חיילים למופת – אך משא נפשנו איננו המלחמה ולא הגבורה בשדה הקרב. רוח נביאי ישראל, שהוזכרה בצדק בתוך מגילת היסוד של מדינת ישראל, מהוללת בעולם בגלל הפרק האוניברסלי הנפלא של “וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות; לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה”. מיטב רצוננו הוא לקיים את החזון הזה ולהמיר בזמן הקצר ביותר את כלי המשחית שאנו אוחזים בהם כיום להתגוננות מדינתנו, בכל עבודה הנועדים ליצירה תרבותית ואנושית חיובית, “באין מחריד”. “ללמד בני יהודה קשת” – נהיה מצווים כמובן כל עוד חזונה טרם נתגשם גם ע"י אחרים. אך בחורי ישראל שלוקחו, אם מאחרי הטרקטור והמחרשה ואם מספסלי הלימודים – ישובו ודאי מהר למקום חיותם; ומקור חיותם אינו גינוני מלחמה, אלא גינוני “תורה ועבודה”.

כל הניצבים באותו מעמד נשגב וחגיגי, ביום הששי אחרי הצהרים, ה' באייר תש“ח, שבו הוכרז על הקמת מדינת־ישראל, לא יכלו לכבוש את דמעותיהם מעוצם החוויה וההתרגשות. הלבבות היו גדושים שמחה ומלאים חרדה, ועינים שוטטו באולם, ביקשו אנשים רבים מראשי העם והתנועה שזכות חזונם וזכות עמל־חייהם צריכה היתה לעמוד להם שיהיו בשעה הגדולה לאומה במחיצה זו ויכתירו אותה בנוכחותם. אנו מוכרחים להרכין את ראשנו לפני גזירת הטבע, אשר סעפה במערצה שלה את הפארות היפות ביותר בחיי העם והתנועה. אך ביותר ביקשו עינינו את האיש הדגול, שאכן עמדה לו זכותו והוא נמצא אתנו, לאורך ימים, אלא שסיבות גיאוגרפיות וטכניות הרחיקוהו מאותו מעמד חד־פעמי שבהיסטוריה הישראלית – את חיים וייצמן, שהיה יכול לשוות למעמד היסטורי גדול זה תוספת פאר וגדלות ע”י החסד השופע מאישיותו. ברכתנו שלוחה אליו למרחקים, ואנו מקווים לראותו במהרה אתנו בתפקיד המכובד ביותר של ממשלת מדינת ישראל.

לעומת זה פעמה נפשנו, תוך איחולים לבביים נאמנים, לכל הנוכחים, לכל אלה שזכו, ובשורה ראשונה לחברי תנועתנו שיד ושם וחלק עיקרי להם בהתפתחות המדינית של השנים האחרונות, שהביאה אותנו עד הלום: לדוד בן־גוריון, ראש הממשלה הזמנית של מדינת־ישראל: למשה שרתוק, שר־החוץ שלה, שבעמל־נמלים ובתבונה מדינית רבה גילגל בפרשה זו בכל המטמורפוזות שחלו בה בשנה האחרונה; לאליער קפלן, שר האוצר של הממשלה הזמנית, שעל ראשו רובצות הדאגות העיקריות ליצירת האמצעים לכלכלת המפעל הציוני זה שנים רבות וביחוד לכלכלת מלחמתנו על עצמאותנו בזמן הזה, ושעוד דאגות גדולות וכבדות מהן נועדו לו בבאות; לגולדה מאירסון, שחלק חשוב לה בחכמה ובאחריות להנהלת ענינינו – ולאחרים. אלה ששמותיהם נקובים ושאינם נקובים, אלה שבאו על החתום במגילת היסוד, ואלה שרק המקרה האורגניזציוני מנע מהם את הכבוד הזה – כבודם וזכותם, וברכת העם והתנועה עמם.

וכשירדנו מעל המדרגות הרחבות של בית־הנכות בתל־אביב, כשלנגד עינינו המון עם חוגג ומוצף נגוהות שמש, ובלבנו רגש של אזרחי מדינת־ישראל, של מלכות מתחדשת, על כל הכובד והאחריות, החרדה והתקוה שבה – אמר בודאי כל אחד בלבו: הלואי ונהיה ראוּיים לכך! והדרך הראשית והראשונה להגיע למדרגה זו, היא ליכוד האומה ושלום פנימי. נניס את שד הפילוג מתוכנו, נניס אותו קודם מתוך מחננו, מחנה הפועלים – ונצלח למלוכה, ואף נצליח במלוכה!

תש"ח

---

המשחק ב"הפסקת האש"

מאת

יצחק לופבן

שעה שנכתבות השורות הללו, אין איש מאתנו יודע עדיין מתי ינתן הצו להפסקת האש, ואם ינתן בכלל. החלטות מועצת הבטחון בענין זה כבר סוכלו כמה פעמים, לא על ידינו, כמובן, כי אם ע“י מחרחרי המלחמה וע”י המעצמה הגדולה הפורסת עליהם את כנפי חסותה. אנו לא רצינו במלחמה זו, והיינו נכונים להיענות לקול האות הראשון להפסקת האש, אילו באה היענות כזאת גם מצד הערבים ומצד בעלת־בריתם. אפשר היה להימנע ע"י כך משפיכות־דמים רבה, מהרס רב ומחילול ציני של המקומות המקודשים בירושלים ובמחוזות אחרים בארץ הקדושה. אפשר לשער שאילו הרגישו הערבים הלוחמים בנו תקיפות מוסרית ופוליטית בצו הפסקת האש, היו גם הם שמחים לקיימו, כי על כן לא ראו עדיין נחת באותה מלחמה שהם כפו עלינו, וכל ההתפארות שלהם לכבוש את מדינת־ישראל בתנופת בזק אחת, נתבדתה לחלוטין. העיכוב בהפסקת־האש איננו, איפוא, ביהודים וגם לא בערבים, אלא באנגליה, שכל התחבולה המדינית שלה במלחמה זו היא כיצד למצוא דרך לכפות את ידיה ואת רגליה של מדינת־ישראל ולתתה לפני הצבוּעים והתנים של ממלכות ערב.

קשה לשער שמידת האינטליגנציה של נציגי העמים המשתתפים במועצת הבטחון ובמליאת אסיפת האומות המאוחדות היא כה מוגבלת, שאינם רואים בעליל מיהו המושך בחוטים של המערכה, מסבך אותה ומשקיע את כוחו הצבאי ואת השפעתו המדינית, כדי לכוונה למטרה ידועה. לא אנגליה אשמה בכך שעד עתה נכשלו תכניותיה להפוך את קץ המנדט הבריטי ואת יציאתה את הארץ לסיום טראגי בשביל היהודים ובשביל מדינת ישראל. היא עשתה כמיטב יכולתה, בילבלה והרסה את האדמיניסטרציה של הארץ, נתנה שק ללא הגבלה למדינות הערביות, העמידה להם מורים מדריכים ומרגלים, גייסה את כל יכולתה הדיפלומטית והתייצבה למענם בשער של ארגון האומות המאוחדות – אלא שהיא טעתה בשני חישובים בבת אחת: בחישוב כושרה והחלטיותה של מדינת ישראל להכניס סדר בתוהו ובוהו שהיא אמרה להנחיל לנו, ולהלחם ללא רתיעה על זכויותיה ועל גבולותיה; ובהתעלמותה מאי־כשרונם של גידלי־הבשר ומרבי־הרהב שבמצרים בעבר־הירדן ובארצות הערביות האחרות, להשתמש באופן יעיל בכל המכשירים והיתרונות הרבים שזיכתה אותם בהם. פחות מזה שאנו למדנו להכיר את האנגלים, למדו האנגלים להכיר את האומה היהודית, וקודם כל את זו שבארץ־ישראל. כל התסבוכת שהממשלה האנגלית הסתבכה בה במדיניותה הארצישראלית, נובעת משני המישגים האלה, מהערכה נפרזת של בנות בריתה הערבים ומחוסר הערכה מספיקה של הכוח היהודי. היא קראה בדינים והחשבונות של פקידיה הקולוניאליים דברי־הבאי שונים, ובנתה עליהם מגדלות פורחים של מסכת מדינית – ועתה היא “עקבית” מאוד בתעלוליה להגן ולהצדיק מסכת זו, אעפ"י שהיא מתבדה לעיניה ולעיני העולם בכל יום מחדש.

כל מה שעושה אנגליה עתה, הן בשטח המדיני הבין־לאומי והן באמנת־השטנים שבינה לבין החבר הערבי, אינו אלא נסיון למצוא כפעם בפעם איזו נקודת תורפה חדשה, כדי להתקיף את מדינת ישראל משם. אף זה כבר היה לעולמים. בלק בן צפור אף הוא החליף כל פעם את האסטרטגיה שלו, וככל שנכשל נסיונו עם בלעם במקום אחד, היה לוקח אותו ל“מקום אחר – אולי יישר… וקבוֹתוֹ לי משם”. בשביל בריטניה “המקום האחר” הוא הפעם “הפסקת האש”; הפסקת־אש בפירושו של בווין; לא מוחלטת, לא במחשבה אנושית לשים קץ לשפיכות הדמים בא“י, אלא לארבעה שבועות, כדי להרוויח קצת זמן ולנצל את האפשרויות הנוצרות ע”י כך לחזק את הערבים ולהחליש את היהודים, להגיע בדרך עקיפין זה לסגירת העליה היהודית, שאי אפשר היה להגיע אליה בדרך מדינית ישרה. ולא זה בלבד, אלא לתפוס גם את ארגון האומות המאוחדות ואת סמכותו, בפתיון חסוּד, המצניע את קוציו ואת נעצוציו, ולרתום אותו בעבותות חטאה מוסווית למדיניות הבריטית האנטי־ציונית.

מדינת ישראל קיבלה באימון ובנכונות מלאה לשיתוף פעולה את הרוזן ברנדוט ובני לוויתו, שבאו מטעם מועצת הבטחון של האומות המאוחדות לתווך בפולמוס הארצישראלי ולבצע את ההחלטה בדבר הפסקת־האש. אנו לא יכולנו להתעלם מן הסטרא־אחרא הבריטית המלווה את ההחלטה הזאת במזימותיה, אבל איננו רשאים לייחס מזימות כאלה למוסדות ארגון האומות ובוודאי לא לאישיותו של ראש המשלחת ולחבריה. לא נעמיד פנים מתרברבים ולא נאמר כי אנו אדישים לשאלה זו, כי אין אנו מעוניינים בה. אנו רוצים בהפסקת־אש זו בכל לבנו ונפשנו. לא בגלל מצבנו הצבאי והמדיני. כי העולם שאינו נתפס למכונת התעמולה הכזבנית האנגלו־ערבית יודע ויכול להיווכח כי בשטח הצבאי הולך כוחנו וגדל מיום ליום, הן באנשים והן בציוד, ולא רק שצבא ההגנה הישראלי הכשיל את כל הנסיונות של צבא השכירים הבריטי לפרוץ את החזית של מדינת ישראל, אלא שכבש שטחים נרחבים למדי מהאדמה שנועדה לערבים, והוא נמצא באופנסיבה בלתי פוסקת ומכה באויב, ברכבו, בשריוניו, ומטוסיו בכל החזיתות. אף בשטח המדיני הולכות ומתרחבות מדי שבוע בשבוע המדינות המכירות במדינת ישראל וקושרות עמה קשרים דיפּלומטיים ומסחריים, ופרט למדינות ערב ולאנגליה, נחשבת בכל העולם מדינת ישראל כעובדה קיימת. אבל אנו רוצים בהפסקת האש משום שלא רצינו במלחמה הזאת מלכתחילה. משום שתוכנה האמיתי של מדינת ישראל הוא תוכן קונסטרוקטיבי, תוכן של קיבוץ־גלויות, של בנין ומעשי־יצירה גדולים, שכדי לפתח אותם כהלכה הכרחי בשבילנו שלום וסדר־חיים נורמלי. המלחמה אינה בשבילנו אלא אמצעי התגוננות. איננו שואפים לגילויי גבורה בשדה־הקטל, וככל שאנו מרכינים ראשנו בחרדת הערצה לפני בחורינו הלוחמים ונופלים, איננו מחשיבים את גבורת הקרב מבחינה מוסרית. הגבורה היחידה התופסת מקום של כבוד והערצה אצלנו היא גבורת הנפש שבעשיה ויצירת ערכין כלכליים ורוחניים. לפיכך אנו מעוניינים בהפסקת האש בהפסקת המלחמה בכלל, ואנו מוכנים לקיים את מדינת ישראל בתחומין שנתחמו בשבילה ע“י החלטת או”מ מנובמבר אשתקד, אם כי מבחינה צבאית אנו מחזיקים כיום בשטח גדול יותר.

אך הלואי והרגשתנו לא תטעה אותנו, כשאנו חוששים שגם ההחלטה הזאת של מועצת הבטחון אינה אלא אחת האכזבות שהונחלו לנו בשנים האחרונות במידה כה גדושה. ככל שנפתח איזה סדק המעביר קרן אור לעניננו מיד מוציאה הממשלה הבריטית איזו סחבה מאוצר הבלויים המדיניים שלה כדי לסתום בה את הסדק הזה. אף הפעם, הצעד הראשון שהיא נקטה בו כדי ל“קדם” את דבר הפסקת האש בא“י, היה עיכוב עלית עשרים וארבעת אלפים היהודים שהיא גרשה אותם מחופי א”י לאי קפריסין, באמרה לפרש פירוש זדוני את החלטות מועצת הבטחון. בריטניה בהצעתה המקורית התכוונה אמנם לעשות מלכתחילה את צוו הפסקת־האש מנוף להפסקת העליה. אבל הצעה זו לא נתקבלה; היא תוקנה ע“י ארצות הברית וצרפת ונוסחה, אחרי דיון רב, ואסרה רק את הגיוס והאימון של האנשים בגיל הצבא הנכנסים לארץ, ועל עצם העליה לא שמה כל הגבלות. פירוש ההחלטה הזאת הוא ברור, ואין לגלות בו פנים שונים. בכל אופן לא מסרה מועצת הבטחון את זכות השיפוט וההכרעה בשטח זה לבריטניה, אשר שכחה כנראה ששוב אין היא בעלת־המנדט על ארץ־ישראל ואין היא אפוטרופוס על העליה היהודית, ולא עליה הוטל התפקיד לסדר את ה”סידורים" האלה ברחבי העולם, מי יעלה ומי לא יעלה. רק מחמת הרגל שמה את עצמה למין “בית־דין עליון”, מבלי שנתבקשה לכך ע“י שום מוסד בעל־סמכות בין לאומית, והיא חוזרת לסוּרה ופונה למדינה זו ולמדינה אחרת, בשם השלום ובשם או”מ, כביכול, כדי למנוע את עלית היהודים, כדרך שעשתה לפני שנה ולפני שנתיים. אם הפסקת־האש לא תצא לפועל, לא יהיו היהודים גורמים לכך ואף לא מדינות ערב, אלא בריטניה. היא עשתה את המלחמה, ליבתה את שלהבתה, והיא יכולה להפסיק אותה.

וזהו כיום תפקיד מדיני ממדרגה ראשונה לקרב את מצב הדברים האמתי להבנת דעת הקהל בעולם. כשם שבמדינת חבש עדיין חושבים עד היום הזה את ה“טאלרים” הגדולים מימי מריה טרזיה, למטבעות היחידים בעלי ערך מלא, כך חושב עדיין חלק גדול מן העולם האירופּי את המגמה החד־צדדית והמטעה של סוכנות “רויטר” ואת הידיעות הכזבניות של בי. בי. סי. למקור הנאמן ביותר של אינפורמציה פּוליטית – והוא ניזון מהם וזן בהם את דעת־הקהל. מאנשים שונים שביקרו בשבועות האחרונים בפינות עולם שונות, בעיקר באירופּה נמסרה לנו עדות נאמנה שלא רק הארצות המערביות הקשורות בברית עם בריטניה, אלא גם הארצות המזרחיות כמו צ’כוסלובקיה, פולין ואחרות, מובלות שולל ביחס לעניננו ע"י שני המקורות הנדלחים האלה. היהודים, שהשכילו במשך עשרות רבות בשנים לארגן שרות אינפורמטיבי רחב ובעל השפעה כבירה בעולם, ואף שרות רויטר בכלל – לא השכילו, לצערנו, לארגן שרות טוב של אינפורמציה על עניניהם הם.

גם התנועה הציונית וגם ממשלת מדינת ישראל, בראשית קיומה, מסרו את הענין הזה לקומץ בטלנים, חסרי כשרון וחסרי־רוח ויכולת – לפיכך נחשף לגמרי אותו החלק של חזית־המלחמה שלנו, ואנו ניצבים בו ללא כל יכולת של התגוננות יעילה, ואין צורך לומר שללא כל יכולת של התקפה. אנו יכולים לתאר לעצמנו, שאנשינו היו עסוקים תמיד ועל אחת כמה וכמה שהם עסוקים וטרודים כיום, בדברים ראשונים במעלה ובתכיפות, ואין להם פנאי לקרוא עתונות ולעקוב אחרי השתקפות הענינים שלנו בדעת הקהל העולמית, לפיכך ייחדו לפרשה זו שימת לב מעטה, כדרך שמייחסים למצוות קלות שאדם דש אותן בעקביו. אך דא עקא. המצוות האלה אינן קלות, כשם שיש צורך במלחמה לדאוג לכך שהתותחים והאוירונים יפעלו כהלכה, מן הכרח לדאוג גם לפעולתם המדוייקת של תותחי־הרוח ושל אוירוני האינפורמציה, כי חלקם של האחרונים בקרבות מדיניים אינו נופל אולי מחלקם של הראשונים. לא רק השרים, בעלי התיקים החשובים, חייבים להיות אנשי צורה, בעלי מסורת ובעלי שאר־רוח, למען יוכלו לכלכל את הענינים המסורים לידיהם על צד הטוב ביותר, אלא גם המזכירים, אלה המטפלים לכאורה בשפיר ושליה של הנהלת המדינה, ואין צרך לומר אלה שמטפלים בביטוייה כלפי חוץ, אי־אפשר שיהיו פקידים שיגרתיים, אלא מן הכרח שבחכמתם, תרבותם ובזריזותם יעוררו כבוד ואימון. לפיכך אין השאלה כאן כיצד להקים “לשכת עתונות” סתם או “סוכנות מודיעין” סתם, אלא השאלה היא כיצד למצוא אנשים המסוגלים להקרין משהו מרוחם על סביבתם, המוכשרים לבוא לידי מגע עם העולם ולהקנות לו את דבר־האמת שהם שליחיו.

כיום האמת נעדרת. כשהמודיעים המוסמכים הם בריטיים בלבד, אפשר להם להטיל לתוך העולם הנוצרי את גילוי הדעת השקרני של כמרים ערביים, כי היהודים הם שהפירו את הפסקת־האש בירושלים, וכי הם הממטירים אש על מקומות הקדושים “ללא הבחנה” – והשקר הזה נפוץ וחודר ללבבות הגויים, שבדרך כלל אינם סגורים לפני השיטנה על ישראל. כשאין אינפורמציה מוסמכת אחרת, יכול בווין להרשות לעצמו לפרש באזני העולם את דבר הפלישה הערבית־בריטית לארץ־ישראל, כדרך שהיה מפרש היטלר את התקפותיו ואת פלישותיו לצ’כוסלובקיה ולאוסטריה, שאין זו כלל פלישה אלא שהמלך עבדאללה נענה ל“בקשת אחרים” ונכנס לארץ־ישראל להכניס שם סדר. העט נלאה להעלות על הכתב את המון השקרים שמפיצה מכונה־התעמולה הבריטית יום יום בקשר לענין הארץ־ישראלי, אם בשטח המדיני ואם בשטח המלחמתי – והיא עושה זאת, כנראה בהצלחה מסויימת, מאחר שאנו מצדנו, השארנו את החזית הזאת פרוצה וחשופה.

גם בפרשה האחרונה שאנו עומדים בה כעת, בפרשת “הפסקת האש”, נמצאת מכונת־תעמולה בריטית זו במלוא המעוף השקרני, שעה שהיא מנסה להעמיד את ענין העליה היהודית לארץ־ישראל כ“מעצור” על דרך השלום. העולם חייב לדעת שענין העליה היהודית היא נקודת המוקד העיקרית במדיניות הארץ־ישראלית זה שנים רבות. עליה פרץ הפולמוס בין הערבים לבינינו ובגללה באנו לידי ריב קשה עם משלת המנדט, שמעלה בפקדון שנמסר לידיה. היהודים הביאו למען השלום בארץ קרבנות רבים; הם הסכימו בלייק־סאכסס לקיצוץ נוסף בתחומי הטריטוריה של מדינת ישראל וקיבלו עליהם התחייבויות כלכליות שלא היו חייבים בהם בדרך הטבע ובדרך היושר הפּוליטי. אבל מי שדורש מאתנו למען השלום ויתור כלשהו על העליה, מחזיר את הדברים למקור הפולמוס העיקרי –וסופו שיעלה חרס בידו. מצדנו יכולה הפסקת האש לבוא מיניה־וביה – אבל לא תהיה הפסקת־האש למען תת לבריטניה אפשרות להכניס את התכניות השטניות שלה על הפסקת העליה היהודית החפשית, דרך ארובת־העשן, לאחר שהוצאה והושלכה כמה פעמים דרך הדלת ודרך החלון. זה לא יקום ולא יהיה.

---

ההפוגה

מאת

יצחק לופבן

א. מדיניות של “פניני זכוכית”

נשתתקו התותחים. החזיתות והעמדות נקפאו. תחומי מדינת־ישראל, לפי החלטת עצרת האומות המאוחדות, נמצאים בידינו כמעט במלואם. נוסף על כך הגיהו צבאות ההגנה הגהות חשובות במפה ויישרו את קוי הגבולות, בעמדם בקרבות קשים, מקודם עם כנופיות חצי־צבאיות ואחרי כן עם הצבא הסדיר של חמשת המלכים, שאנגליה ציידה אותם במיטב נשקה המודרני והובילה אותם בידיה ממש נגד מערכות מדינת־ישראל. אך ההפוגה בקרב – ייתכן שאינה אלא שלב בהמשך המלחמה. אפשר שהיא תיפסק לפני זמנה, אפשר שהיא תימשך לאחר זמנה. אך ייתכן גם שהיא התחלה של מאבק מדיני חדש, מחודש, על בסיס ברור וממשי יותר מאשר לפני כן, לאחר שהופקע מן המסגרת של דיון מופשט על זכות ועל צדק, ונצטרף לו אותו דבר שהעולם דהאידנא מחשיב ומכבד אותו יותר: גנוני מדינה, שמצאו בשורה ראשונה את ביטוייהם בכוח העמידה וביכולת להשיב מלחמה שערה.

דומני שמבחינה עקרונית נחשבת עתה מדינת־ישראל כעובדה שאין לבטלה שוב, אצל כל האומות, אף אצל אלה שהופיעו עוד אתמול כאויביה הבלתי מתפשרים גם בחזית המדינית וגם בחזית הצבאית. האימפרוביזציות של בווין ועושי־דבריו השונים, “התכניות” הערמומיות, על שמותיהן וכינוייהן הרבים, שכוונתן היתה למנוע את הקמת מדינת ישראל בכל מחיר, צללו, כנראה, כעופרת במאורעות ההיסטוריים הכבירים של מחצית השנה האחרונה. הנסיון האחרון של בווין לבטל את מדינת ישראל ע“י השמדתה הפיסית והחמרית, הלך בעקבות נסיונותיו הקודמים למנוע את הקמתה. ולא זו בלבד שלא עמד לו צבא השכירים של הליגה הערבית ועצמת הנשק שבריטניה ציידה אותו בו, אלא שלעיני העולם כולו נתגלתה “משענת הקנה־הרצוץ”, שבווין אמר להשעין עליה את המדיניות שלו במזרח התיכון. אין כיום מומחה צבאי ומדיני שלא יעיד על כך בפומבי, שאילו היה בידי היהודים הציוד שמסרה אנגליה לצבא השכירים שלה, לא היתה נשארת כבר מזמן אף פרסה של חייל ערבי על אדמת א”י. וצריך לשער שעם כל רצונו של בווין למעך את מדינת ישראל, הרי הדבר היחידי אולי שהוא לא רצה בשום פנים שיקפוץ מן השק ויתגלה ברבים, הוא “הבלוף” המדיני הזה, שמידת הנזק שלו למדיניות הבריטית חורגת הרבה מעבר לתחומי הענין הארץ־ישראלי.

ואעפי“כ תהיה זאת אשליה מסוכנת מצדנו אם נחשוב כי נסתיימו בכך המזימות הבריטיות. המלחמה היתה מזימה של בווין – וככל שיד לו בהפוגה, אף היא מזימה שלו. איננו רשאים לומר לע”ע שההפוגה בכלל היא מזימה נגדנו. איננו רשאים לומר זאת על המתווך, אם כי כמה צעדים שלו עד עתה יש בהם כדי לעורר בקרבנו אי שביעת־רצון וחשדות. איננו רשאים לומר זאת על עדת הבטחון בכלל. אבל מדינאי אנגליה ודאי שרואים בהפוגה זו הזדמנות חדשה להציל משהו ממזימותיהם הקודמות. אם כבר הוטל עליהם להשלים עם מדינת ישראל, הם מבקשים שכר בעד השלמה זו. כל הנוסחאות המנסרות כיום בעתונות הבריטית מעידות על הרצון לקבל את ה“רע” במיעוטו, כלומר מדינת ישראל מנותחת ומקוצצת בגבולותיה, והקרעים החדשים מגופה של מדינת ישראל הם אומרים לתתם אתננים־אתננים למלכים הערבים, שבריטניה הובילה את צבאותיהם למערכה מבישה ובלתי מוצלחת זו.

כל כשרון הניתוח שנחנו בו אינו עומד לנו כדי להגיע עד חקר התועלת שהמדינות הערביות יכולות להפיק מן הקרעים הללו. אפשר היה להבין את הקנוניה של בריטניה עם עבדאללה בנוגע לירושלים, כאשר היא אמרה לצפצף על “האופי הבין־לאומי” של העיר הזאת ועל הסנטימנטים הדתיים של הנוצרים והיהודים כאחד, כדי להעניק לבעל־בריתה ה“אהוב” את כתר ה“כאליפאת” המושלמי בזכות שלטונו על ירושלים. עם התגרנים הבריטי מייחס חשיבות גדולה מאוד לרגשות הדתיים, בשעה שהם משמשים טבע עובר לסוחר, ואפשר לקנות בהם דבר־מה לתועלתו ולהנאתו. אך אין אלה נחשבים בעיניו מאומה, בשעה שאפשר להפיק תועלת אימפּריאליסטית ע“י ההתעלמות מן הרגשות האלה. לא היה לה, כנראה, מה לחשוש גם מפני ההד שהנבלה הזאת תעורר בעולם הנוצרי. רגישותו של העולם הנוצרי לחילול־הקודש קיימת עוד במקום שאפשר להעליל על היהודים, אבל בדרך כלל הפך העולם הזה ל”יהודה איש קריות" והוא מוכן, כנראה, בכל רגע להגיש גם את “כנסית הקבר הקדוש” בירושלים וגם את “כנסית הלידה” בבית לחם אתנן לאיזה סריס ערבי השומר על בארות הנפט במזרח התיכון. הכשלון של עבדאללה במאמציו ובמאמצי עוזריו הבריטים לכבוש את ירושלים, על אף המצור החמור שהוטל על הישוב העברי בתוכה ועל אף ההרעשה האכזרית, הבלתי־פוסקת מן היבשה ומן האויר, בהדרכת הקצינים הנוצריים ובכלי־הזיין הכבדים של בריטניה – סיכל לעת עתה את הכוונה להעמיד את העולם לפני עובדה מוגמרת בשטח זה. מה שאפשר היה לבצע תוך כדי ה“סטיכיה” של מלחמה, לא יתואר שוב כי יעשה תוך שיקול דעת והסכמה מלכתחילה. ה“וויטו” של העולם הנוצרי, שקולו ודאי לא היה נשמע ברעש התותחים והפגזים והפצצות שניתכו על ירושלים, ייתכן כי יתגבש עתה ויעלה בכל כובד משקלו על כף המאזנים של המו"מ המדיני. וככל שהתגברה האפיקורסות והאלילות בעמים, שהמירו את הצרי והבושם של “גת שמנים” בבאשה החילונית של גת שמן־אדמה – לא יוכלו להביט בשויון נפש למסחר הציני הזה, המסגיר את קדשיהם לידי הערבים, כדרך שהוא מסגיר לידם איזה מחנה צבאי. אבל יש גם “וויטו” יהודי. את העיר העתיקה, שבפנים החומה מסרה בריטניה לידי הליגיונרים של עבדאללה. היהודים היו שם מעטים מאוד, והמצור עליהם היה כפול. הם החזיקו בה מעמד עד הכדור האחרון, כמעט עד האיש הלוחם האחרון, והם יחזרו לשם, לאחר ששוב יופיע מי שיגרש מן העזרה את השולחנים ומוכרי־היונים הבריטיים, כאשר עשה זאת פעם ישו היהודי בקנאו לקדושה הישראלית של המקום הזה. אך ככל שאפשר לדבר עוד היום על ירושלים כעל עיר בין־לאומית, חלים הדברים על החלק הזה שמבפנים לחומה בלבד. ירושלים החדשה, הגדולה והמאוכלסת מאה אלף תושבים, היא כיום יהודית טהורה, (פרט לפאת־מקום קטנה ומעוטת אוכלוסין; ולא נתנגד כלל, אם יקיפו גם אותה חומה ויצרפוה לעיר העתיקה) – ושוב אין כל הקונצפציה שדנו והחליטו עליה בלייק־סכסס תופסת בה.

על כל פנים היתה ירושלים חתיכה הראויה להתכבד במקח וממכר המדיני של בריטניה עם עבדאללה. אך בשום אופן אי־אפשר להבין את “צליל השעורים” הלזה המתהפך בעתונות בשם “תכנית קלייטון” שלפיה יש לקיים אמנם את מדינת ישראל, אלא שיש לקצץ ממנה קצת בנגב ולתתה למצרים וקצת בצפון ולתתה לסורים וכו'. האם חסרה מצרים אדמת שממה? הלא מלבד הדלתא וחופי הנילוס שעליהם מרוכז הישוב המצרי – כל מצרים היא בחינת נגב. יש לה נגב מלפנים ונגב מאחור, והיא לא גילתה כל רצון וכל כשרון להפוך את מאות אלפים הקילומטרים המרובעים של נגב אשר בתחומיה לאדמה נושבת! ומה זה בשביל מצרים אם על אדמת סיני ותל־עריש השוממה יתוספו עוד כמה מאות קילומטרים של ישימון? והוא הדין לגבי סוריה. האם חסרה לסוריה אדמה? אנשים חסרים לה, כשרון מעשה ופיתוח חסר לה, ומה תועלת תצמח לה מזה שיגזלו כמה עשרות או כמה מאות קילומטרים של אדמה ממדינת ישראל?

בריטניה נוהגת בשטח הפּוליטי עם ארצות ערב, כדרך שנהגו הפירטין והמיסיונרים שלה לפנים כאשר יצאו לכבוש ארץ זרה, פראית. הם היו מובילים אתם פניני־זכוכית זולים, מראות כיס נוצצות, אולרים ויין־שרף, כדי להחליפם בזהב ובחפצי־ערך אחרים. אלא שהללו נתנו לפחות את דברי הסדקית והנציצה הללו משלהם, ובריטניה של בווין אומרת לחתוך בשר מן החזה של אחרים ולהפוך אותו לדברי־סדקית בשביל מסחר החליפין שלה. ובין אם היא מתכוננת לעשות זאת מתוך הסכם חשאי מוקדם עם ארצות הברית, ובין אם היא מתכוננת לעשות זאת מתוך הסכם חשאי מוקדם עם ארצות הברית, ובין אם היא מתכוננת לעשות זאת על דעת עצמה – מכניסות אותנו “תכניות” אלה לתוך סבך חדש במאבקנו המדיני. הדבר הברור הוא, שלא לפצות את מישהו אומרת בריטניה ע“י קיצוץ בגבולות מדינת ישראל, כי אם לפצות את עצמה. ההסברה הצנועה שהעתונות הבריטית מלווה בה את “התכניות” הללו, כי הן עשויות להקנות להם לערבים “הרגשה של מנצחים” מגלה בעקיפין את הכוונה האמיתית: לערבים פניני־זכוכית, “הרגשה של מנצחים” – ולבריטים הזדמנות להתאחזות חדשה בשטח המנדט שהסתלקו ממנו ונטשו אותו. “פניני הזכוכית” אינן מגרות אותנו ואין אנו מקנאים בהן – אבל התחבולה החוזרת ונשנית מצד בריטניה להכנס שוב לשטחי א”י, ובשורה הראשונה לשטחי מדינת־ישראל, דרך הדלת האחורית, היא התנקשות בזכויותינו ובזכויות הערבים כאחת, ועומדת בסתירה מוחלטת להחלטות עצרת האומות המאוחדות בעניני ארץ־ישראל.

ב. Hic Rhodus…

אנו נלך לרודוס לא רק משום שנהיה מוזמנים לשם ע“י שליחו של או”מ, הרוזן ברנדוט, אלא משום שאיננו רשאים להחמיץ כל הזדמנות לפגישה נוספת עם באי־כוח הערבים; וכל נסיון מחודש להגיע עמם לידי הסכם ופתרון של שלום, לא ייקר בעינינו. שלום – זהו חותמה של מדיניות ישראל. זה היה חותמה לפני המלחמה, לפני ההתמודדות הגדולה, שתחילה קראו לה ערביי א“י בעזרת הכנופיות המזויינות מן החוץ, ואח”כ ששו לקראתה חמשת מלכי ערב, בקבעם מראש תאריך מדויק של עשרה ימים בשביל “טיול”־הכיבוש שלהם על פני שטחה של מדינת ישראל; וזהו חותמה עתה, לאחר שההתמודדות הזאת הוכיחה לעיני כל העולם את כושר עמידתה של מדינת ישראל נוכח הסתערות אויביה, אף־על־פי שהם עולים עליה פי חמשים במספרם ואף־על־פי שמאחוריהם עמדה מעצמה אדירה, אשר דאגה מצד אחד לצייד אותם בשפע רב של נשק מודרני, בכסף ובהדרכה צבאית, ודאגה מהצד השני למנוע בכל הדרכים את האפשרות של ציוד מספיק לצבא מדינת ישראל. כשאנו אומרים “שלום”, אין זה בפינו כינוי מזויף, שמשתמשים בו כל מחרחרי הריבות בעולם, כדי להאפיל על כוונה מסותרת ועל כוננות חשאית למלחמה. פנינו לשלום, במלוא הכנות של המלה הזאת. כי זהו יעודנו בארץ זו מראשית שיבתנו אליה. אעפ“י שכל יהודי חש בנפשו את העוול שנעשה לנו ע”י קביעת גבולות מקוצצים למדינת־ישראל בהחלטות עצרת האומות המאוחדות, לא היה אדם רציני ואחראי בישוב ובתנועה הציונית, שהעלה על דעתו לקרוא למלחמה לשם תיקון הגבולות האלה. אנו אמרנו לעצמנו: כל עוד שטח זה מספיק לקליטת המוני היהודים המתדפקים על שערי הארץ, ונותן לנו אפשרות של פיתוח ויצירה כלכלית כדי ליצור מקום לקליטת מיליוני יהודים נוספים במרוצת השנים – אין שום דבר יכול להניע אותנו לבקש את הרחבת התחומים של מדינתנו בכוח הזרוע, אעפ"י שיש לנו זכות היסטורית ואף זכות משפטית על השטחים שנגזרו ממנה. אנו אמרנו לעצמנו עוד: יש בנו סגולות רוחניות ומדעיות המסוגלות לנצח את השטח, לעשות שטח קטן לבעל כוח קליטה גדול, לבנות את חיינו הכלכליים והמדיניים, לא רק בממדי הרוחב והאורך אלא גם בממד העומק, ובמרוצת השנים אפשר שיווצרו בינינו לבין הערבים יחסי שכנים כאלה, שכל בעית השטח תאבד את ערכה. אילו היו מקבלים גם הערבים את החלטות עצרת האומות המאוחדות ברוח טובה זו של שלום, כמו שקיבלנו אותן אנחנו, היו יכולות לעבור עשרות בשנים ומעבר לגבולות מדינת ישראל לא היה נשמע קול ירית אקדח לעבר השני.

אנו חייבים להגיד לערבים, לעולם המדיני וגם לעצמנו, כי אנו הולכים לרודוס תוך רצון כן ותוך נכונות נפשית אמיתית לא לחדש את המלחמה, שנפסקה ע“י ההפוגה, אם אחרים לא יחדשו אותה. איננו להוטים אחרי “פניני הזכוכית” הללו ש”נרגיש את עצמנו כמנצחים“. לנו די שאחרים לא ניצחו אותנו ולא בלעו אותנו בלעיסה אחת כאשר דימו בנפשם. אנו נלָחם וילדינו יעמדו במערכה, במלוא יכולתם ומסירות־נפשם, כאשר יאלצו אותנו לכך. אבל אין ברצוננו להעביר את ילדינו ל”מולך" המלחמה בגלל עניני פרסטיג’ה, ואף ילדינו אינם רואים את יעודם בכך. אנו רוצים לבנות, ליצור חיים ותרבות על אדמתנו, להכין לדורנו ולדורות הבאים את מעט האושר שכל עם זכאי ליהנות ממנו, להיותו חפשי ואדון לגורלו.

אין כל סיכוי להצלחה ברודוס, אם המתווך של או“מ ינסה להיכנס אתנו במיקוח מדיני מבראשית, כאילו לא נפלה ההכרעה בעצרת האומות וכאילו לא קמה מדינת ישראל כעובדה בין־לאומית. אנו לא נשוב לתסבוכת זו של נוסחאות ותכניות, שהן מחוץ ליסודות ההחלטות של או”מ ומחוץ לתחומיהן. אין כל ספק בדבר שנציגי מדינת ישראל, המנהלים את השיחות אם המתווך, הבהירו לו בתכלית הבהירות את נקודת ההשקפה הזאת, למען לא ישלה את עצמו ולא ישלה אחרים בתקוות שוא. ככל שאנו רוצים בכל לבנו ונפשנו שהמלחמה לאחר ההפוגה לא תתחדש ושתמצא הדרך לשלום, לא תלך מדינת ישראל לרודוס לקפוץ משם קפיצה של מוות והתכחשות לעצמה ולקיומה. רק בתוך תחומי ההחלטות של או"מ ועיקרון קיומה של מדינת ישראל, יש מקום למשא ומתן ולהסכם. אנו מכבדים מאד את היזמה של הרוזן השבדי ואת אמונתו ביכולתו להשכין שלום בארץ זו. שם המקום שהוא בחר בו קשור לאגדה על קפיצה נועזה: “כאן רודוס –כאן קפוץ”… ואנו נשמח מאד אם יקפוץ בהצלחה.

תש"ח

---

קצו של השלטון הבריטי בארץ

מאת

יצחק לופבן

א. דגל הורד – הונף הדגל

אם כן, לא היתה זאת מרמה בלבד. החשדות שלנו בבווין ובעושי־דבריו, החשדות המוצדקים ע“י הנסיון, ע”י העוּבדה שבריטניה הפרה בזה אחרי זה את התאריכים שנקבעו ע"י החלטות האוּמות המאוחדות בתהליך התמורה המדינית בארץ זו שעליו החולט ועליו הוצהר, מנעו מאתנו את האפשרות להאמין כי אמנם יש בדעת מכווני המדיניות הבריטית דהאידנא לקיים את שני התאריכים האחרונים והעיקריים בתהליך זה: את ההסתלקות מן המנדט ויציאת הצבא הבריטי את הארץ. כאשר נתקיים הראשון מבין שני התאריכים האלה ובריטניה הסתלקה רשמית מן המנדט, ב־15 במאי שנה זו, הרי כל עוד נשאר השובר בצדו של צעד זה, הצבא הבריטי, שאמנם היה מתמעט והולך ונצטמצם במובלעת חיפה, אך היה קיים ומצודתו היתה פרושה על פני העורקים העיקריים של חיי הארץ, ואף היה דש לא פעם בשוט שלטונו על הגב היהודי – לא היינו בטוחים כי הסתלקות זו היא רצינית ומוחלטת.

עתה רווח לנו, ולא נקפח שכר מידה טובה גם כשהיא באה במאוחר וגם כשהיא חלקית בלבד. את שני התאריכים האחרונים קיימה בריטניה במלואם. ולא עוד אלא שהקדימה את יציאת הצבא בחודש שלם לפני הזמן. הימים ידברו, אם ההזדרזות הזאת בהוצאת הצבא ופינוי הארץ היתה כנה ובאה פשוט מתוך רצון לקצר את תקופת המתיחוּת המלווה כרגיל צעד דרמטי כזה בקורות חייה של כל אימפּריה, או שיש בה איזה מזימה הכרוכה במצב המלחמה שהארץ נתונה בה כיום. על כל פנים אנו לא נטיל על בריטניה בגלל זה כל אשמה ב“הפרת ההפוגה”, כדרך שעושים בני־בריתה הערבים. במצב הנוכחי, ביחסים המרים שנוצרו בין ממשלת בריטניה לבינינו, אי־מציאותו של צבא בריטי בארץ בתקופה הזאת היא הטובה הגדולה ביותר שבריטניה היתה יכולה לגמול לנו.

לפיכך, לא ניידה אבן בחיל הבריטי האחרון שיצא, לא נלווה אותו בקריאות לעג מתלהלהות, כדרך שעושים האווילים בקרבנו. נראה את הדבר כפרידה, כהתרת קשר, לא מתוך ידידות גדולה, אך גם לא מתוך שנאה וטינה. ויפה עשה ראש הממשלה של מדינת ישראל שנשא באותו המעמד נאום שהיה בו נעימה של פיוּס והתרצות כלי העם שנתן לנו ידידים כה נלבבים ונעלים כמו בלפוּר, וג’יבוד, ווינגייט וכדומה. בגלל זה שממשלתה מררה את חיינו בעשר השנים האחרונות, איננו רשאים לומר שכל ימי שלטונה של בריטניה בארץ היו רק לרעתנו. כל האומר כך אינו מחזק ביותר את האשמותינו הצודקות כלפי התנהגותו הפושעת של משטר הספר הלבן. כי על כן, השלטון הבריטי, אשף הניף את ה“יוניון ג’יק” על מצודות ארץ־ישראל בעוד היינו כאן עדה קטנה ודלה, בת 80 אלף נפש, שהעלתה רק את הקשרים הבודדים הראשונים על מנור האורגים של הוויתה הלאומית, והוריד אותו, שעה שאנו מונים פי עשרה במספר הזה, שעה שעל מנור־האורגים שלנו מגולגלת כבר יריעה גדולה של הוויה לאומית מכובדת ורבת רושם, שעה שהרבינו נכסי רוח וחומר וצברנו כוח לא מעט, עד כדי שמספר חיילינו העומדים במערכה ועוסקים בשרותי הצבא השונים עולה על מספר התושבים שנמצאו אז בארץ בכלל – השלטון הזה הכיל בקרבו בתקופות שונות גם גרעיני חיוּב שאסור לנו להתכחש להם.

אילו לא עמד עתה בראש מיניסטריון החוץ הבריטי אדם מטורף ושונא־ישראל, אילו לא היו משרתיו מקשיבים על דבר שקר, והגנרל שסיים את הפינוי של הצבא הבריטי לא היה נוהג כגס־רוח, אלא היה מוצא לשון אנושית וצורה של התנהגות הוגנת עם העם והמדינה שנפרד ויצא מהם היו הפלוגות של צבא ישראל שנתנו כבוד חגיגי לדגל ישראל שהועלה על נמל חיפה מצדיעות גם בדרך־ארץ לפני ה“יוניון ג’יק” שהורד. כי לא תמיד היינו שרויים במריבה עם הדגל הזה. הגדוד העברי הארצישראלי, שיצא למחנות האמונים בסוף המלחמה הקודמת, קיבל לדרכו במתנה דגל מאוחד ומורכב מדגל כחול־לבן ומ“יוניון ג’יק” באחת מזויותיו. ספק אם השתמש הגדוד העברי בדגל זה בצבא הבריטי, אבל אין כל ספק שלא היה זה הרכב חיצוני בלבד, אלה שמחשבת הציונות ומחשבת הישוב ראתה כאן הרכב קיים “עד יבוא שילה”, עד שתקום מדינת היהודים על תילה.

אשמת בווין היא, אשמת כל אלה אשר נתנו את המדיניות הבריטית למדחפות, שהעם היושב במדינת ישראל חיכה בקוצר רוח להעלמו של הדגל הבריטי מתחת שמי ארצנו ולכלות הרגל האחרונה של החייל הבריטי מעל אדמת ארצנו. אבן לא ניידה בו ולעוג לא נלעג אך ודאי שאין גם להצטער על כך. בווין כילכל את הדברים ברשעות כזאת, שכל יהודי היושב בארץ מוכרח היה לראות בכל נושא מדים בריטיים ובכל פקיד בריטי את דמוּת דיוקנו של בווין בלבד. אשר אומרת עתה בריטניה על עצמה, שעם ניתוק קשרי השלטון היא תהיה חפשית יותר לקבוע את עמדתה לשאלות המדיניות של הארץ, אנו יכולים להגיד גם על עצמנו. האנגלים לובשי־המסכות, המשרתים בצבא עבדאללה ועורכים את מערכותיו במלחמה נגדנו, מקלקלים אמנם את שורת האימון ב“ניתוק” זה. אעפי"כ אין כל ספק שראש ממשלת מדינת ישראל הביע את אשר מרגיש כל ציוני וכל אדם אחראי בישראל, בהכריזו שאם העם הבריטי ישתחרר מן המדיניות האנטי־ציונית שכפו עליו שליטיו הנוכחיים, ייתכן מאוד כי ייווצרו יחסים הוגנים וידידותיים בין מדינת־ישראל ובריטניה, כשם שאנו נושאים את נפשנו ליצירת יחסים ידידותיים בינינו ובין כל האוּמות הנאורות והדמוקרטיות האחרות בעולם.

היה זה אחד הימים הגדולים ביותר שאנו זכינו להם בתקופה הזאת, כאשר הונף הדגל של מדינת־ישראל על המצודה האחרונה שנתפנתה מהצבא הזר, על השער הנכבד ביותר של מדינת־ישראל, שיהיה מעתה פתוח לרווחה, לקיבוץ גלויות ולתכונה הכלכלית והמדינית של מולדתנו החפשית. מדינת ישראל אחראית מעתה בפני ההיסטוריה, שלא ידרוך שוב צבא זר על האדמה הזאת, ושינשא השער הזה למען יבוא בו כבוד ישראל.

ב. חיפה ונמלה העבריים

עמדה לי הזכוּת, ושלושה ימים לפני עזוב החייל הבריטי האחרון את נמל חיפה, ביקרתי בנמל הזה לכל אורכו ורוחבו ובעיר התחתית של חיפה אשר נהפכה זה למעלה מחדשיים בחלקה לעיר עברית נושבת ובחלקה המכריע לשטח כיבוש ישראלי, שומם ופנוי. מי שלא ראה את הדברים האלה בעיניו, מי שאינו מכיר את המטמורפוזות שחלו בעיר הזאת בשלושים וחמש השנים האחרונות, אינו מסוגל לתפוס את מלוא הפלא שהתרחש בה עתה. ארץ־ישראל בכלל היא ודאי ארץ הפלאים המובהקת ביותר בעולם. כל שהתהווה בקרבה במשך שנים וחצי הדורות האחרונים, היא שרשרת פלאים, החורגים מדרך־הטבע של התפתחות סוציאלוגית, לאומית והתיישבותית. פלא ההתישבות שלנו; פלא העליה שלנו; פלא החרושת שלנו; פלא העובדה שבתנאים פּוליטיים בלתי נוחים, ולעתים ממרים ואכזריים, בתנאים אקלימיים בלתי נוחים, בארץ צחיחה מצד אחד ומכוסה גבים וביצות מצד שני, הצמיחו יהודים, שהיו נתוקים זה שבעים דורות כמעט מכל מסורת של יצירה־עצמית, מאות כפרים עבריים פורחים ומשגשגים, ערים בנויות לתפארת, החיו לשון מתה למחצה, הוציאו מתוך גזעם העתיק והמסוכסך נצרים של דור רענן, זקוף גו ועז נפש, אשר תוגת הגולה כבתה בעיניו ובמקומה הוצת השביב של יודעי תעודה ויודעי מלחמה גאים – כל אלה הם פלאים שאנו חיים בהם יום יום, משתפים את עצמנו בהם שעה שעה, ואנו מרגישים בחבלים שבהם, בחבלי העשיה והיצירה יותר מאשר בהילה המפוארת של פלאם.

אך אם כל אלה הם פלאים, הרי מה שאירע בחיפה בחדשים האחרונים ולפני שבוע ימים בערך הוא פלאי פלאים; הוא אמנם חוליה בשרשרת, אך חוליה מיוחדת במינה, החורגת ובולטת מבחינות רבות, גם מבחינה מדינית, גם מבחינה צבאית וגם מבחינה כלכלית. מעניין הדבר כיצד ראה החוזה הציוני הגדול, תיאודור הרצל, באספקלריה המאירה שלו את הגדולות והנצורות היעוּדות לה לחיפה בשביל מדינת היהודים, בטרם שהיתה לו כל אסמכתא ממשית לכך, בעוד היתה חיפה עיירה קטנה מלוכלכת ויהודים בה מעט, קומץ קטן ודל. גם לאחר הרצל, בימי העליה השניה, כשהיינו עוברים לפעמים את העיירה הקטנה הזאת, הרי מלבד הכרמל ש“בים יבוא”, היא לא ליבבה אותנו ביותר, וחשנו את גדולתה העתידה, המובטחת, רק כפרק של רומן, שאין לו לע"ע כל שרשים במציאות. אך היינו עדים חיים לכך כיצד הפך לעינינו הרומן למציאות, כיצד התפתחה עיר זו מעיירה לכרך גדול עם נמל משוכלל, ומישוב ערבי מובהק שמיעוט קטן יהודי יושב בו, לעיר שרובה יהודים, ועתה – לעיר שכולה יהודים.

אין אדם מאמין למראה עיניו. הישוב העירוני העברי הטהור שידענו עד לפני חדשייים ימים, היתה תל־אביב. אותה בנינו מלכתחילה בעצם ידינו כשכונה יהודית. את חיפה יכולנו לתאר לעצמנו לכל היותר כעיר בעלת רוב יהודי, אפילו בעלת רוב יהודי גדול – אך כעיר יהודית, ללא ערבים – את זה אי־אפשר היה לתאר.

אך פחות מזה אפשר היה כי נתאר לעצמנו את נמל חיפה – כנמל עברי טהור. והוא היה כבר נמל עברי טהור שלושה ימים לפני שעזבוהו החיילים הבריטיים האחרונים, בעוד עגנו בנמל אנית המפקד־הצבאי ואניות הפינוי האחרונות, בעוד עמדו פה ושם משמרות מזוינים, שכבר לא פקדו ולא שלטו וראו את עצמם כאורחים זרים הממהרים לצאת מתוך התכונה העברית הגדולה של הנמל ההומה, ההומה מן הלשון העברית של אלפי עובדיו, מן הלשון המיוחדת, הנמלית, השזורה המון מלים טכניות ומקצועיות בין־לאומיות. יותר מזה: העוּבר של עבריוּת הנמל בחיפה היה כבר מקופל במעיו, בטרם תעלה על הפרק שאלת הפינוי והעזיבה של הבריטים. הפועל העברי כבש את הנמל, שעה שהיה עוד מיעוט בין העובדים הזרים בו, שעה שגילה בעבודה במקום הזה את אחת הנקודות החשובות של התאחזות חלוצית, והחל להסתגל למיני עבודות שלא היה מצוי אצלן מעולם, לפריקת פחמים ולטעינת פחמים, לפריקת משאות ולטעינת משאות ולכל מיני שרותים חופיים וימיים אחרים. וכשנתגלה לעינינו הנמל הזה, בטרם נסתיים הפינוי, כשהוא עברי כולו, כשמנהלו עברי ומנהל העבודות עברי והעובדים עבריים, ובכל המשרדים של הנמל, שבהם היו פוגשות אותנו “עיני התכלת” השוקקות והלועגות של הפקידים הבריטיים, הציצו אלינו מעל הקירות תמונותיהם של הרצל, של ווייצמן, של בן־גוריון, ומאחורי השולחן פגש אותנו אח יהודי מחייך – היה זה פלא גדול, ויחד עם זה כאילו המשך של מציאות מובנה מאליה.

אנו חייבים להודות על האמת, שהדבר היחידי בעל ערך ציביליזציוני גדול, שעשו הבריטים בארץ – הוא הנמל הזה. כל יתר הדברים שהאנגלים מתפארים בהם, לא מידם באו לנו. אף הכסף שהושקע בבנין הנמל מכיסי היהודים הוצא ברובו, אך הבריטים תיכנו אותו ובנו אותו ביד רחבה. הפעם הופרכה אחת המימרות הידועות במדרשים שלנו כלפי הרומאים ש“כל מה שעשו – לטובתם עשו”. גם האנגלים עשו ללא כל ספק את הנמל הגדול והמשוכלל הזה לטובתם – אך בסופו של דבר עשוהו גם לטובתנו. נחלנו הפעם נכס יקר מאוד, בעל ערך מטריאלי, המגיע, לפי הערכתם של יודעי דבר, לעשרות מיליונים; אך יש בו בנמל זה יותר מאשר כסף, יש בו מין “עודף הערך” שבעצם קיומו הנהו מכשיר־ייצוּר כביר, שמדינות גדולות היו מתברכות בו.

חיפה העברית, נמל חיפה העברי, ובכלל השטח העברי הרצוף “מחיפה עד סולמה של צור” – זאת היא זכיה גדולה, שלא נפלה לידינו בהיסח הדעת, אלא כבשנו אותה, בתחילה בדרך יצירה של שלום ובאחרונה גם בדרך מלחמה. אינני יודע אם בסופו של המאבק המדיני נוכל לקיים בידינו את כל אשר כבשנו במלחמה הזאת. אך על הנכס הזה, על הנמל של חיפה, עלינו לשמור מכל משמר. עלינו לנצלו כהלכה, לפתחו ולהרחיבו – אך בעיקר עלינו לשמור עליו מפני עינם הרעה של שונאים ומתנקשים, מפני קנאותם כי עזה של שכנים רעים. ושמירה הפעם, פירושה שמירה ממש, שמירה בכוח מפני התנקשות בכוח, וגם שמירה מדינית מפני כל ערמה מדינית המתנכלת ושתתנכל להוציאו מידינו.

תש"ח

---

ממזל "קשת" – למזל "מאזנים"

מאת

יצחק לופבן

א

מבחינה צבאית ומבחינה מדינית, אנו נכנסים לתקופת ההפוגה השניה כשמצבנו מחוזק ומבוסס יותר משהיה בתקופה הראשונה. עשרת ימי המלחמה שבין הפוגה להפוגה הביאו יתרונות חשובים לצבאנו המנצח, ועמדות המישלט האיסטרטגיות כמו השטח הנתון לשלטונו חרגו כבר בהרבה מתחומי מדינת ישראל שנקבעו ע“י החלטות או”ם בנובמבר אשתקד. כל כמה שניתן לשער, גוברים הפעם הסיכויים שאנו עתידים לגלוש מהפוגה זו להסדר מדיני. לא הסדר אימפּרוביזציוני ושטחי של הצעות ברנדוט הראשונות, שלא היו בהן לא הגיון של מציאוּת ולא מידה של צדק, אלא הסדר המתקרב יותר לעוּבדה, שקיומה של מדינת ישראל הקטנה הולך ומתבסס מיום ליום, ולא רק שהוכיחה כי מסוגלת היא לעמוד נגד ההסתערות של שבע מדינות ערב מצוּידות ונתמכות ע"י מעצמה גדולה, אלא שהיא מאיימת באופן רציני להביא את המלחמה לתוך שערי ארצותיהן.

ההחלטה על צו הפסקת האש, שנתקבלה בסוף השבוע שעבר בלייק־סאכסס, אם כי אפשר לגלות בה מקומות תורפה שונים, חיזקה ללא כל ספק את מעמדנו הבין־לאומי בעולם. אין מעניננו עתה לרדת לעומקה של התרחשות זו, כדי לגלות בשל מה הלחץ הגדול של ארצות הברית ובריטניה להפסקת האש בארץ־ישראל. ישנם כאן בודאי כמה וכמה שיקולים מדיניים ואסטרטגיים שאין להם כל קשר לנטית־הלב או לרצון המוסרי למנוע שפיכות דמים בארץ־ישראל או לסייע במשהו למדינת ישראל. השיקול הראשון במעלה הוא ודאי זה, שמא יכבוש צבא ההגנה לישראל את ארץ־ישראל כולה ויטרוף ע“י כך את כל הקלפים הפּוליטיים של הקואלציה הערבית־בריטית. אך מתוך שלא לשמה אתה בא לשמה, וההצעה האמריקנית שנתקבלה במועצת הבטחון קבעה כמה עובדות חותכות, שחמתן מרובה מצלתן לגבי מאבקנו המדיני ועתידו. קודם לכל נקבעה במפורש תוקפנותן של מדינות ערב וסכנת התוקפנות הזאת לשלום. עוּבדה זו חשובה, לאחר שבמשך כל ימי המלחמה עמלה מכונת התעמולה הבריטית לתת תוקף ופרסום רב לנוסחא הערבית המגוחכת כי התוקפים הם בעצם היהודים, או לכל הפחות אשמים בכך שני הצדדים במידה שוה. אילולא התנהגות זו של בריטניה ותעלוליה במוסדות או”מ ובליגה הערבית, לא היתה המלחמה פורצת מלכתחילה, או שהיתה נגמרת כבר מזמן. במעט תקיפות, לא בכוח ולא בנשק, אלא בנאמנות ובהתנהגות של יושר, אפשר היה להגשים את החלטות או"מ מ־29 בנובמבר אשתקד, בלי יריה אחת של אקדח ובלי התוהו ובוהו והאסונות שהתרגשו ובאו על הארץ הזאת. עתה נחתמה התוקפנות הערבית, ואם כי זה לא נאמר במפורש, מוכרח כל העולם לקבל את העוּבדה שיחד עם זה נחתמה גם שותפותה של בריטניה לתוקפנות זו. בכל אופן נחתמה הטפשוּת של מדיניות בווין וסיעתו, אשר בהפיחם את שלהבת המלחמה הזאת דימוּ בנפשם, ואף הצליחו להקנות כנראה את האשליה הזאת לגורמים המדיניים שאתם הם נמצאים בברית, כי תהיה זאת “מלחמה קצרה”, שתוך כמה ימים או כמה שבועות תמגר את היהודים, או תוציא מידיהם את הגליל מצפון, את הנגב מדרום ואת החלק הערבי ממזרח, ותשאיר להם “זכר למדינה” בתחומי מוריסון־גריידי, הנתון לחסדו של שלטון בריטי.

איננו יודעים אם בווין עצמו ומושכי־החוּטים המדיניים שלו הניחו כבר ידיהם ממזימות אוויליות אלה, ולא ינסו מחדש לכוון את הדברים לפי הקוים ה“מקוריים” של תכניותיהם. אך אין שוב כל ספק בדבר כי ההחלטה שנתקבלה במועצת הבטחון, שהיא תוצאה ממלחמת היהודים במחצית השנה האחרונה, ערערה מיסודו את בנין הרמיה המדיני של בריטניה, וקירבה את העולם להערכה מציאוּתית יותר של מצב הדברים בא“י ובמזרח התיכון כולו. נתגלה בשורה הראשונה שהאגדה המדינית בדבר ה”ליגה הערבית“, שהוקמה ע”י בריטניה ושנועדה לשמש מבצר־עוז להגנת האינטרסים האימפּריאליסטיים של מעצמות־המערב, לא היתה מלכתחילה אלא פטורי־ציצים ערבסקיים, שבאו לכסות על הכוח המנוּון שבצירוף־עממים מלאכותי זה גם מבחינה אינטלקטואלית וגם מבחינה צבאית. צבא־ההגנה לישראל, שהוקם בן לילה מתוך ישוב בן 700 אל איש, ה“צבא למחצה” הלזה, שנמנעה ממנו ע“י שרירות לב האפשרות להזדיין כהלכה, הכה שוק על ירך את הצבאות הסדירים של מדינות ערב, (המונות, לדבריהן, קרוב לארבעים מיליון תושבים), המאומנים והמצויידים, שאוצרות הנשק הבריטיים היו פתוחים לפניהם לרווחה, והקצינים הבריטיים המנוּסים הועמדו עליהם לשרתם ולהדריכם. זהו אולי הזיוף המדיני הגדול ביותר שנתגלה פעם, שעליו נתכוננו תכניות חובקות זרועות עולם, שהוליכו שולל ידידים ואויבים כאחד. כשפצחה בריטניה ברינה זו: “לאט לכם לנער הזה”, כי ה”ליגה" היא נפט, ה“ליגה” היא אסטרטגיה, ה“ליגה” היא בטחון התחבורה בנתיבות חלקי התבל, וכל הנוגע בה כנוגע בבת־עינה של התרבות המערבית – נזדעזעו מוסדות האימפּריות. על כף המאזנים של שיקולים מדיניים אלה – היה הענין היהודי, הענין הצודק, הקונסטרוקטיבי, התרבותי, כאבק־פורח, לא נערך ולא נחשב, וגם הטובים שבגויים נכונים היו לנער אותו, שעה שהוצג כמכשול על דרך היחסים הטובים עם “מלכי קדם” אלה. עד שקם קומץ בחורים יהודים, קומץ ממש מבחינה יחסית, ובעט בבנין קלפים זה ונתגלו ערייתו ונביבותו.

מהישיבה האחרונה של מועצת־הבטחון אנו למדים, שהקול התקיף והמתרברב של נציגי “הליגה” לא עשה שוב כל רושם על שום איש, אפילו לא על בעל ה“פּאטנט” עצמו של יצירה זו, על בא־כוח המשלחת הבריטית. וככל שניסה עוד בא־כוחה של הממלכה המאוחדת לבער מן ההצעה ביטויים והגדרות העשויים להרגיז את הליגה, הצביע תוך כדי הצטרפות אקטיבית ביותר בעד הצעת ארצות־הברית, שבה הוכנס בפעם הראשונה שמה של “מדינת ישראל” בתעודה רשמית. וההצבעה הרשמית של האומות המאוחדות כמוה כהכרה קולקטיבית בקיום מדינתנו כצד וכבעל־דברים פּוליטי, כבעל הדברים הצודק והזכאי במשפט המלחמה הנוכחית בארץ־ישראל. אין זה עדיין הכל – אך זהו הישג מדיני חשוב, הישג שמקורו אינו בנאומים ובויכוחים ב“לייק־סכסס”, אלא בהתפתחות הדברים בחזיתות המערכה שאנו עומדים בה.

ב

הפוגה אינה המטרה, אך היא יכולה להיות דרך למטרה. קשה לשער שאחרי שתי הפוּגות תתחדש המלחמה שוב, אבל אין לנו כל בטחון שלא תתחדש. וכשם שידענו להתכונן, תוך כדי ההפוגה הראשונה, לשלב השני של המערכה, ולעלות עליו בתנופה חזקה יותר וביעילות גדולה יותר, כך אנו מצוּוים להיות מוכנים גם לשלב השלישי, אם יבוא, ושיהיה בודאי השלב של הכרעה אחרונה. אין אנו רוצים בהמשך זה, כשם שלא רצינו במלחמה בכלל; אך אנו למדנו מן ההיסטוריה של הימים האלה, כי לא היו כלל מעשי נסים שעה שעמדו היהודים בימי אנטיוכוס אפּיפנס “מעטים נגד רבים”, אלא כוח של עם הנלחם כשגבו אל הקיר, הצומח וגדל מתוך ההכרח, והאיכות שלו מבטלת ממילא את החוקים המיכניים של הכמות. גם עתה אנו נתונים במצב זה. צבא של ישוב בן 700 אלף איש עומד נגד צבא של שבע מדינות ערביות המונות יחד כ־40 מיליון איש, והוא מנחיל להן תבוסה אחרי תבוסה. אנו רוצים, איפוא, בהפוגה ובהפסקת המלחמה, לא כחלשים ומנוצחים אלא כחזקים וכמנצחים, משום שפנינו לשלום ולבנין.

מועצת הבטחון לא קצבה הפעם זמן מסוּים למשך ימי ההפוגה. היא אינה רוצה להיות דחוקה ע"י תאריכים בנסיונותיה למצוא פתרון של קבע לשאלה זוּ, שנהפכה לשאלה בין־לאומית ממדרגה ראשונה. יהיו בודאי כמה שלבים של התפתחות, עד שימצא הפתרון שיסכימו עליו גם המדינות הערביות וגם מדינת ישראל. ההפוגה ללא פתרון תכוף מהווה, ללא כל ספק, מעמס כבד על מדינת ישראל הצעירה, החייבת להחזיק צבא גדול באופן יחסי, ולהשתמש בחלק נכבד מאוד של תקציבה, שצריך להיות מוקדש לעליה ולפיתוח ההתיישבותי, לסעיף בלתי פּרודוקטיבי מיסודו. אך מוטב הפסד כספים בלי קרבנות אדם מאשר הפסד כספים עם קרבנות אדם, בעיקר לאחר שאת אשר רצינו להשיג בשדה־המערכה השגנו.

ימשך זמן ההפוגה ככל שימשך, אין הוא רשאי להפריע לנו מלהשתמש בו לצרכי ייצוּב מדינת־ישראל בשטחים הארגוניים והקונסטרוקטיביים. תקופת “הממשלה הזמנית” צריכה להסתיים בהקדם האפשרי ולפנות מקום לממשלה הקבועה, הנבחרת בבחירות כלליות ודמוקרטיות. מן ההכרח לסלק את האמתלאות הללו, שהאופּוזיציה המקופחת כביכול, משתמשת בהן בכל הזדמנות, כדרך שהיתה משתמשת בשעתם כלפי הסוכנות וכלפי הועד הלאומי של כנסת ישראל: “ועד לאומי זה”, “ממשלה זמנית זו” וכדומה. האפקט הציבורי והפּוליטי הפנימי של אמתלאות אלה אינו אמנם חזק הפעם כפי שהיה לפני כן. הפעם זאת היא ממשלה, עם כוח מוציא לפועל וכוח כפיה, כדרך שישנם לכל ממשלה, והאזרחים מוכרחים לציית לחוקיה ולפקודותיה, כדרך שמצייתים בכל מדינה מסודרת. אין שוב בארץ מוסדות שלמעלה ממנה, אין נציב עליון בריטי ואין נציבי מחוזות, שאפשר “לרוץ” אליהם ולאכול אצלם קורצא. המוסד היחידי שלמעלה ממנה הוא העם, שלדעתו ולרצונו היא כפופה תמיד – והעם אינו קומץ של רוגנים מזי קנאה. בתקופת המעבר ממשטר התוהו ובוהו של סיוּם המנדט למשטר העצמאות של מדינת ישראל, לא היתה כל ברירה אחרת אלא להשתמש בנתוּנים הדמוקרטיים שיצרו את מוסדות הנהלת הסוכנות והנהלת הועד הלאומי, כדי להרכיב מהם את הממשלה ואת מועצת המדינה של ישראל. העם היהודי חייב לתת כבוד ל“ממשלה זמנית” זו, שידעה במשך הזמן הקצר של קיומה ובתוך תנאי מלחמה חמוּרים מאוד להעביר בשלום את מדינתנו הרכה דרך שדה־המוקשים המדיניים, הצבאיים והאדמיניסטרטיביים, לקומם את המנגנון המדינתי ולהפעילו בצורה יעילה למדי.

אך תקופת־המעבר אינה יכולה להיות אלא קצרה, ואנו מצוּוים להתחיל מיד בהתכוננות רצינית לחיים פּרלמנטריים וחוקתיים קבועים ומקוּימים ע"י חותם־רצונו של העם, שאין עליו עוררין.

גם בשטח הבניה ההתיישבותית, הכלכלית והרוחנית של מדינת ישראל, אנו מוכרחים לעבור מן הארעיות, מן הדמדומים שבין היעלמות כוכבי התפקידים של הסוכנות היהודית לבין זריחת־החמה של תפקידי המדינה – לקביעות, לשיטתיות ולתיכנון, ככל שהמלחמה העמיסה עלינו דאגות כבדות, היא גם שיחררה אותנו מדאגות רבות. על התקופה הזאת שבה נתנו בחוּרי ישראל את חייהם בשדה הקרב, איננו חייבים דין־וחשבון לא להיסטוריה, לא לישוב ולא לעם, שענינים קונסטרוקטיביים רבים לא נפקדו ולא נגאלו בה. עתה כשאנו מקווים שתקופת מלחמה זו מתקרבת לקיצה, מזדקרים לפנינו התפקידים האלה במלוא תכיפותם וחומרתם. התפקיד הראשון והעיקרי של מדינת ישראל יהיה קליטת העליה גדולה, עליה של עשרות ומאות אלפים יהודים תוך זמן קצר בערך, והעליה הרי אינה מסתיימת בזה שהאנשים מועברים מן המחנות וממקומות המוצא לחופי הארץ. מן ההכרח ליצור מקורות מחיה בשבילם, להקליטם בכלכלת הארץ ובחייה הרוחניים – וזה לא יעָשה בלי תנופה התיישבותית ורוחנית גדולה.

מלבד זה קיבלנו מן המלחמה הזאת מחדש, ותוך הדגשה גדולה יותר, את הלקח הישן־נושן. אם כי לא יכולנו להימנע מן ההכרח של פינוי כמה נקודות ישוב, ואף לא יכולנו למנוע את חורבנן של אחדות מהן, הרי בכל מקום שהצלחנו לתקוע יתד אף בנקודות מרוחקות ומבודדות, הפכו אלה למבצרי־עוז במלחמתנו, שאליהם נופצו כלי־מחצו הכבדים של האויב. גם אם נגיע הפעם לידי הסדר של קבע ושלום, אין איש מאתנו יודע כמה זמן הסדר זה ימשך ללא הפרעה, ואנו חייבים לדאוג בהקדם לבטחוננו, תוך כדי התיישבות מתאימה ובעלת־היקף, בשורה הראשונה במחוזות הספר של הארץ, למען נוכל להגן על מדינתנו מפני כל הפתעה.

לא נשתמש בהפוגה, שתהיה ממושכת כנראה, כדי לנוח על זרי־הדפנא של נצחונותינו. בל נזניח את דאגתנו למקרה של התחדשות המלחמה, ובל נדחה אף לרגע את דאגותינו לתפקידי הקימום והיצירה הקונסטרוטיביים. מדינתנו נוצרה במזל “קשת” במשל של גיוּס אנשים ואמצעים לצרכי המלחמה; אנו נכנסים עתה למזל “מאזנים”, למזל של גיוּס כוחות ואמצעים לצרכי האיזון בין תביעות הבנין של המדינה ויכולתה. המלחמה היא לעתים בשביל המדינה בחינת הכרח לא יגונה, אך אין היא מתפקידיה הנורמליים ובוודאי לא מן התפקידים הנכספים. תפקידה הנורמליים הם עתה, כמו שהיו בראשית עבודתנו בארץ, תפקידי בנין, קיבוץ־גלויות, התאחזות והתפשטות משקית, עליה רוחנית וקידמה חברתית. מן האמת הניצחת הזאת אין אנו רשאים להסיח את דעתנו בכל עת – ובודאי לא בעת הזאת שאנו נמצאים רק בראשית חיי מדינה ועצמאות. את הנצחון האמיתי שלו יוכל העם לחוג רק כאשר יצליח להתגבר על המכשולים המרובים המונחים עוד לפניו בדרך זו.

תש"ח

---

הגיגים ביום המדינה (כ' תמוז תש"ח)

מאת

יצחק לופבן

פגישתנו עם הרצל במדינת ישראל שהיתה לעובדה, במדינת־ישראל לוחמת ומנצחת ומוּכּרה ע"י האומות האדירות ביותר בעולם – מקבלת משמעות היסטורית חדשה. לא רק חזונו של הרצל חדל להיות אגדה, אלא הרצל עצמו, דיוקנו ותוארו הרוחניים פשטו את ההילה של שירת־מרחקים, של תפארת סמלית מופשטת, וקרבו אל מרכז הוויתנו, כאילו הוא ניצב בתוכנו שוב, גאה, מביט נכוחה, כאחד שנתמלא משא־נפשו וחלומו גם בשבעים לבושים, ואומר לנו: אל תיראו, עמכם אנכי. כשם שהייתי עמכם בחבלי לדתה של מדינת ישראל, אהיה עמכם בחבלי קיומה והתבססותה.

“יום המדינה” מציל את יום הזכרון הנכבד הזה מן ההתנוונות והשיגרא המילולית. כשאנו קוראים עתה בשם הרצל, איננו מצטטים שוב לא ספר ולא נאום, אלא קוראים בדפתראות של מציאות חדשה. ב“מדינת היהודים” של הרצל – נשתמר הלוז שבשידרה, התוכן המדיני של מולדת יהודית עצמאית. יתר הדברים ־ מהם נתגשמו עוד ע“י הרצל עצמו בימי “מדינת היהודים בדרך”, (ההסתדרות הציונית כתנועה עממית, קרן־הקיימת לישראל, הבנק וכו'), ומהם שלא עמדו במבחן הזמן, הנסיון וההתפתחות הרעיונית והמעשית של תנועת השחרור העברית. החוברת הזאת לא הפסידה ע”י כך מערכה החזוני וההיסטורי הגדול אך אין זו תכנית של אדריכל אשר המבצעים פורשים אותה לעיניהם ובונים לפיה, קו לקו ונדבך על נדבך. זהו שרטוט חזית מונומנטלית של בנין־עד לאומי, שמאחוריה חייבים הבונים לבנות את המדורים ואת החדרים למען יהיו נוחים ככל האפשר לדיור ולשימוש ובהתאם לצרכי ההיגיינה הרוחניים והגופניים. מ“המדינה” של אפלטון ומ“האוטופיה” של תומס מורוס עד היום, נוצרו המון ספרי־חזון בשאלות המדינה והחברה, מהם רציניים מאוד, שחוללו תנועות גדולות, ורעיונותיהם נספגו לתוך מחשבת הדורות, אך אף אחד מהם לא נהפך למטבע המשמש מתכונת מדויקת למציאות. המציאות מגשימה חזונות וגם מגיהה חזונות. וכשם שאי־אפשר לדפדף בכתבי מרקס כדי לבנות על פיהם את החברה הסוציאליסטית קו לקו, תג לתג – כך אי־אפשר היום לדפדף במחברתו של הרצל כדי לבנות לפיה את מדינת ישראל, אם כי החזון שבבה ישרה בתוכנו כל הימים.

מדינת ישראל היתה למציאות, למציאות מדינית ולמציאות חברתית, במהירות גדולה יותר משחזה מישהו מאתנו ואף הרצל עצמו. וככל שגדולה היא זכות היחיד, שידע להפוך את תפילת העם לחזון – גדולה מזו זכות העם אשר בכוח רצונו, חלוציותו ומלחמתו, הקרים על החזון הזה עור ובשר וגידין של הוויה לאומית חיה וממשית. אך איננו רשאים להשלות את עצמנו לחשוב כי הגענו כבר לפסגת ההר שהעפלנו לעלות עליו. הפסגה איננה מיניסטרים, אדמיניסטרציה, שגרירים וכל גנוני המלכות, שבחלקם הם כבר קיימים ובחלקם הולכים ומתהווים וממלאים את נפשנו סיפוק וחדוה – אלא הפסגה היא יעודה של המדינה הזאת בבנינה הפנימי, בקיבוץ גלויות ישראל, ברמה הרוחנית, המוסרית והחברתית שלה. אשר פסקו חכמים באימרתם הידועה “ייתי ולא אחמיניה” – נשאר קיים עד היום הזה, במידה שאנו נתקלים בגילויים שליליים, לא מקריים אלא כלליים, בראשית צעדיה של מדינת־ישראל הצעירה. היתה זאת איוולת גדולה, שעה שעסקנים ציוניים רומנטיים היו מאחלים לעצמם את הזכות לראות גנבים, גזלנים ופושעים מדברים עברית במדינת היהודים. מצוות המדינה אינה יכולה לבוא בעבירה של חברה מופקרת ובלתי מוסרית. הסיסמא “ככל הגויים” – היא מבחינה זו סיסמה מחבלת בעצם הזכות לעצמאות מדינית. המדינות הקטנות שקמו לאחר מלחמת העולם הקודמת באירופּה או אלה הקיימות כיום באמריקה הלאטינית, ללא כל יעוד תרבוּתי וללא כל עוד־שידרה מוסרי, לא עוררו ואינן מעוררות בנו דרך־ארץ רב ולא מצאנו כל הצדקה לקיומן, על אף כל גנוני־המדינה שהיו ושיש להן, ולא ראינו עוול בביטולן של אחדות מהן. ככל שניצחנו אנחנו עד עתה במאבקנו המדיני החמור עם העמים השוטמים אותנו והנחרים בנו ובמאבקנו הצבאי על אדמת ארץ־ישראל – חלק מכריע בנצחון זה יש לעובדה שלצדנו עמדה העדות התרבותית והמוסרית של יצירתנו רבת היעוד והתפארת. מלבד “הזכות הטבעית” היה לנו מה להטיל על כף המאזנים שאינו “טבעי” כל כך ואינו “נורמלי” כל כך, אלא יש בו משהו הכופה גם על אויבים ועוינים את הכבוד אליו. סתם אומה ליבנטינית נוספת יכלה להיווצר בפינת עולם זו רק ע“י שרירות־לבה של מעצמה היוצרת בוּבה לעצמה ולצרכיה האימפּריאליסטיים, כדרך שיצרה בריטניה את “ממלכת עבר הירדן”, אבל היא לא יכלה לקום בדרך של מלחמה על זכות ועל צדק בזירה הבין־לאומית ותוך מתן אישוּר לזכות זו. משהוּ מן התוקף לכך ניתן זמן האחרון, מאין ברירה אחרת, גם ע”י החרב, אך התוקף העיקרי ניתן ע“י המחרשה, ע”י הגילוּי המפואר של כוח יצירה תרבותית, של הפרחת שממות הארץ, הנסת המארות שהיתה משובשת בהן, הרמת פוריותה ונטיעת תרבות חמרית ורוחנית תחת הצחיחות שרבצה עליה משתי הבחינות האלה גם יחד.

עתה, כשהגענו לכך ואנו מאחים שוב את קרעי הפורפוריה של מלכוּת הארץ הזאת אשר נתפזרו לרוח בליל העברות, אנו חייבים לנער הקרעים האלה מן העפר שהתפלשו בו במשך הדורות של גולה וחיי נכר. עלינו לתת את דעתנו על כך, שמדינת ישראל אינה יכולה ואינה רשאית להיות אחת המדינות הקטנות במזרח התיכון, שתסמל את עצמאותה ע“י סימנים חיצוניים של צבא ומשטרה ושרים ותת־שרים ושל הנוסח הקנצלרי הנבוב והפורמלי: “אני הח”מ בתוקף סמכותי” וכו'. היא חייבת לחשוף ממעמקי הוויתה מידות ועקרוני־מוסר וערכי תרבות, שיצדיקו את עצמאותה בעיני עצמה ובעיני העולם כולו, ותיצור מסביבה חומות־מגן, השומרות על עמים ומדינות מפני סכנות מבפנים ולעתים גם מפני סכנות מן החוץ במידה גדולה יותר מאשר כוח הנשק ותוקף המשטר הפיסי.

לא. לא “ככל הגויים”. לא גנבים ולא גזלנים ולא אנסים ולא פושעים, גם אם ידברו עברית מתוקנת ומדוקדקת. “נורמליות” כזאת היא סילון ממאיר בחיי מדינת־ישראל ובעתידה. בראשית קיומה ובערב הקמתה של מדינת ישראל היא גילתה תכונות יקרות שמבחינה פורמלית הן הקובעות בעיני העולם את זכות קיומה של כל מדינה. היא הוכיחה את היכולת להגן על עצמה הגנה פיסית. מול כל מדינות ערב וצבאותיהן הסדירים, החוסים בצל החנופה של מעצמות אדירות, המעוּדדים, המצוּידים והממומנים על ידן; מול “גלית המזרחי” המודרני, עם שריון קשקשים ורומח ענקי – ניצב קומץ של בחורי עם קטן, החוסה בצל המשטמה של העמים המונעים ממנו גם את הנשק, גם את הממון וגם את התמיכה המדינית, מין דוד קטן עם ילקוט של רועים וקלע אבנים – והוא הכה ברבבותיו. במלחמות המודרניות אינה ידועה כלל דוגמא כזאת. אך איננו רשאים להתעלם מן התכונות השליליות והפסולות שנתגלו גם בחזית וגם בעורף של מדינתנו הצעירה. הרבה דוּבר כבר אצלנו נגד השוד והביזה במקומות הנכבשים, הרבה דוּבר על השוד והביזה שבספסרות, באגירת מזונות ובהפקעת מחירים בלתי מרוסנת. אך איננו יכולים להשתחרר מן הרושם שבדרך כלל מדברים על כך מתוך תפיסה של תראסמכוס ב“המדינה” של אפלטון, המוצאת את ביטויה בדיאלוג של ארבע שורות:

"אני (סוקראטס): שהצדק היא מידה רעה?

תראסמכוס: לא, אלא פתיות טובת־לב מובהקת.

אני: אם כן לעוון אתה קורא רוע־לב?

תראסמכוס: לא, אלא פּיקחות".

בסופו של דבר ידו של סוקרטס בויכוח הזה היא, כמובן, על העליונה, והוכח ללא שארית של ספק כי “הצדיק הוא הטוב והחכם, והרשע הוא הרע והסכל”. אך בדרך כלל נוקטים רוב האנשים עד היום בדעתו של תראסמכוס, וכשמדברים עתה בחזיונות האלה שנתגלו אצלנו בציבור, מרחפת על פני קהל הטראסמכין הגדול בת־צחוק המבטלת את מטיפי המוסר “השוטים” וה“בטלנים”, שמצאו להם בימים אלה איזו “בוקי סריקי” להתלות בהם, ומרעישים עולם על כך שבחורים אחדים שלחו ידם ב“הפקר” ולקחו מעט כסף, מעט פרות וסוסים, מעט כלי־חפץ, פסנתרים או מקלטי רדיו, שטיחים וכיוצא בהם. ולא זה בלבד, אלא שיש גם מליצי־יושר המזדיינים בפסוקים מן התורה, מן הנביאים והכתובים שלא בלבד שזה מותר אלא שזאת אפילו מצוה מפורשת. והאמת היא ש“השוטים והבטלנים” הם בכלל מעטים, ואף מביניהם הרוב דואג בעיקר לדבר צדדי, ל“מוראל” של הצבא או ל“משמעת” של הישוב – אך אינו נותן כלל את דעתו על עצם הדבר, על עצם הפגם המוסרי והחברתי שבגניבה ובביזה, על ניפוץ החלונות ופריצת הקירות שבו בחיי כל חברה תרבותית. אין כל קריטריון למידות נפסדות, שעל פיו אפשר למדוד ולקבוע מתי הן מותרות ומתן הן אסוּרות, וכל שנתפס להן, אם יחיד, הוא פושע המעטה קלון על עצמו, ואם ציבור, הוא פושע המעטה קלון על העם שעליו הוא נמנה.

ולא זה בלבד. אנו חייבים לתת את דעתנו על הליכות מדינת־ישראל ביחסיה הפנימיים וביחסיה החיצוניים. בזמן האחרון דנים הרבה בתוך תנועתנו על “ההסתדרות במדינה” ונאמרים דברים נבונים בסוגיא זו. אך זאת היא, לדעתי, שאלה שניה במעלה. הראשונה במעלה היא שאלת המדינה עצמה, מהותה החברתית ותכנה האנושי. אינני חושב כי מדינתנו תוכל להיות מדינה סוציאליסטית מראשיתה. היא תהיה נתונה עוד זמן רב בתוך הדינמיקה של עליה, הגוררת עמה ממילא תמורות סוציאליות שונות. אך אין להטיל ספק בדבר שמשא־נפשנו, משא־נפשה של תנועת הפועלים, שהיתה עד עתה ותהיה גם בעתיד הגורם העיקרי בעיצוב דמותה של מדינת ישראל, הוא למדינה המושתתת על שויון ועל צדק חברתי. איננו גורסים, כמובן, את הסוציאליזם של בווין־אטלי, זה שצימצם את החזון החברתי שלו בדאגה למלא את כרסם של פועלי אנגליה בלבד, והוא מצפצף על כל מידה אנושית לגבי עמים אחרים. בעוד היתה מדינת ישראל “בדרך”, התחלנו לרקום בארץ משהו מן המבשר והמרמז על מטבע חברתי חדש בבנין החיים והמשק. נוכח אופּוזיציה כללית בציונות, שברנו את כל עמודי “התבונה” הכלכלית ו“הנסיון” המסחרי, ופרשנו על פני הארץ רשת רחבה למדי של משקים קיבוציים ומושבים סוציאליסטיים, ויצרנו דוגמא שלא רק אנחנו אלא גם רחוקים וזרים משתאים לה ולהצלחותיה. המשך עבודתו בארץ ותכניות הפיתוח של מדינת־ישראל ודאי שלא יתכחשו להישג כלכלי־חברתי גדול זה, אלא יעודדו וירחיבו אותו עד כמה שידנו תגיע. אבל מחוץ להתיישבות החקלאית העובדת, יחיו הרבה יהודים בערים ובכפרים בחרושת, במסחר, במלאכה ובעבודות בניה, בפקידות וכדומה – ומן הכרח כי חלק לפחות מן היסודות שהצלחנו לפתחם בהתיישבות החלוצית יהיה נחלת המשטר הכללי בארץ. ההפרש המשוע הלזה, בין עשירים ובעלי־נכסים שוכני ארמונות מרווחים לבין עניים חסרי כל השוכנים צפופים ודחוקים במשכנות עוני מזוהמים – אינו רשאי להתקיים במדינת־ישראל. הארץ, כארץ של עליה, תצטרך לפתח ללא ספק מוסדות סוציאליים נרחבים, שמתפקידם יהיה לסייע להקלטתם של אנשים רבים משרידי הטבח הנאצי, שהמצאת מקורות מחיה בשבילם בארץ מהווה בעיה חמורה. ואנו מצוּוים לדאוג לכך, שהעזרה הסוציאלית לא תהפך ל“מעשי צדקה” המשפילים את האדם, אלא תשתלב כפונקציה מכובדת ומכבדת בשרותי המדינה.

גם על גנוני המדינה עצמה אנו מצווים להטביע חותם ההולם את משא־נפשה התרבותי והחברתי של מדינת־ישראל, מבלי למעט על־ידי־כך בתפארתם ומבלי לפגום בכבודם. עלינו להודות על ההצלחה הגדולה שרבי המדינה שלנו זכו לה, כאשר פינו במשך זמן קצר מאוד את מרבית המפולת של התוהו ובוהו אשר השאירה אחריה ממשלת המנדט במכוּון, והקימו את השלד הראשון של מנגנון ממלכתי, הפועל כבר בכל השטחים כמעט. אבל בבנין המנגנון שוּקעו יחד עם זה האבנים המפולמות שהושאלו או הוצאו מתהום ה“ביוּרוקרטיה הנצחית” המצוּיה כמעט בכל המדינות. כבר הסגנון הקנצלרי של לשון הפירסומים וההודעות, המסורבלת, מסובכת ומשובשת, מהלך עלינו אימים. כל פקיד או מחלקה או מזכיר רואה, כנראה, את עצמו מוסמך לחדש מונחים ולנטוע את זרדיו הלשוניים היבשים תחת עצים חיים. יקצר המצע מהשתרע, אם ארצה לילך ולמנות כרוכל את הפרטים. אזכיר לפחות שתי מלים שמהם מתחילה ההירארכיה המדינית. לי החתום מטה, לא מחוּור בשום אופן ופנים מה זה “שר הבינוי”, למה מכוונת צורה לשונית זו ומה תוכנה הממשי – אם כי אני יודע שמלה בצורה זו נזכרת במדרש או בתלמוד. לכתחילה נדמה היה לי שאין זה אלא סוג ידוע של הקבלה שירית המצוּי בחרוזי התנ"ך. “שר העבודה” בלבד לא היה מספיק, והוסיפו לה שם נרדף כדי להדגיש ולחזק את חשיבות התפקיד. אחר כך נודע לי שהכוונה לתפקיד מיוחד, אך לא מוגדר ביותר. אך השאלה הנשאלת היא, איך ניתנה סמכות רשמית למונח לשוני טרם שקיבל את סמכוּתו הרוחנית, טרם שהוסברה לפחות משמעותו לציבור וטרם נתקבל על ידו?

יותר מזה: גם המלה “שרים” נקבעה באופן נמהר מכדי לכנות בה את רבי המדינה. המלה “נגידים”, שבעלי הלשון שבממשלה הזמנית אמרו להכתיר בהם את המיניסטרים שלה, צרמה את אזני כולנו וטוב שהסתלקו ממנה מהר. אך אני חייב לומר שגם המלה “שרים” צורמת את האוזן הפקוחה לגוני־קולות לשוניים. המלה מיניסטר, שבה משתמשים ברוב מדינות העולם, היא אחת המלים הצנועות ביותר. פירוּשה: ממלא תפקיד, לכל היותר מזכיר, לכל הפחות שמש. ישנן מדינות כמו שוייץ, שעוד הגדילה בצנע הכינוּיים, והמיניסטרים שלה נקראים אצלה “יועצים”. בעברית באה המלה “שר” בצימוד האנטיתיזה שלו “עבד”, “לכל שריו ועבדיו”. ובכלל אין זו הרגשה נעימה לדעת שעל הנהלת המדינה מופקדים לא נושאי־תפקידים אלה “שרים”, שתוארם הוא מחוץ לפקידם, ויש בו הרבה מן ההוד שבהתנשאות. וכשם שהמרנו בצדק את המלה “נגידים”, נצטרך להמיר את המלה “שרים” במלה צנועה יותר ומדוּיקת יותר. הפעם אין זה ענין לשוני בלבד, אלא גם ענין חברתי. לא שרים ולא “שטעל” של שרים, לא “בתוקף סמכותי” שכל פקיד משתמש בו כמו בתרועת חצוצרה, אלא משטר דמוקרטי, הממלא את תפקידו במלואו ובאחריות קפדנית אך יש עמו מאור־פנים תרבותי ואנושי. תוקף כלפי חוץ, אף הוא לא מתרברב ולא מתגרה. וצניעות כלפי פנים – אלה הם שני המלאכים הטובים שנועדו ללוות את מדינת־ישראל בדרך בנינה והתפתחותה.

תש"ח

---

"וַיְשַלַח את היונה"

מאת

יצחק לופבן

א.

יונת השלום ששלח, דרך צוהר ההפוגה, שר החוץ של ממשלת ישראל, באמצעות המתווך ברנדוט, למדינות ערב הנלחמות בנו, עוד לא שבה עם עלי־הזית בפיה. איננו יודעים אם תשוב בכלל. אך משק כנפיה נשמע היטב בעולם המדיני, הכללי והערבי כאחד, וליד תכונת המשא־ומתן של שגרירי מעצמות המערב עם ראשי השלטון של ברית המועצות, כדי למצוא מוצא מן התסבוכת הבין־לאומית המאיימת במלחמת עולם שלישית, היא נחשבת לאחד המאורעות רבי־הרושם ביותר של חדשות היום. מן ההכרח לנער מהצעד הזה את אבק הפרשנות האווילית של מרבית עתונותנו, המוצאת בהצעת שר החוץ הזדמנות להתרברב ולדבר עתק: צאו וראו כמה חזקים, כמה בטוחים אנחנו בנצחוננו, שאנו יכולים להרשות לעצמנו ג’סטה כזאת! אין זאת ג’סטה ואין כאן מקום לרהב ולתרועת חצוצרות. זאת היא הצעה כנה מאוד, אותה הצעת שלום עצמה שהצענו אותה לערבים בכל הזמנים, לפני החלטות או“מ ולפני התחלת המלחמה בארץ, ושהדגשנו וחזרנו והדגשנו אותה בכל הזדמנות; כי על כן לא רצינו מלכתחילה לפתור את שאלת א”י בכוח הנשק, אלא ע“י מו”מ והסכם ופעולת גומלין בינינו לבין הערבים בארץ ובינינו לבין הארצות השכנות. זאת היא מדיניות עקבית של התנועה הציונית במשך כל השנים, והיא כלולה גם במגילת־היסוד של מדינת־ישראל. אילו נענו לה הערבים ולא היו הולכים אחרי השסאים שדחפו אותם להרפתקה צבאית, אפשר היה למנוע סבל חמרי וגופני רב משני הצדדים. ואם ישמעו לה לפחות עתה, ולאחר שנוכחו כי בהרפתקה צבאית לא הצליחו, ואנו מקוים כי לא יצליחו גם בבאות לקפח את עובדת קיומה והתבצרותה של מדינת ישראל – אפשר יהיה למנוע סבל חינם נוסף העלול לבוא עם התחדשות הקרבות בארץ.

אין אנו בטוחים כי בעולם הערבי כבר הוכשרו הרוחות לפגוש יונה מבשרת זו באותה כנות נפשית כפי שהיא נשלחה אליו. אם יפגשוה בחצים היום, נשנה אותה באחרת מחר. בסופו של דבר יווכחו גם הם שאין להמנע מזה, שהם מוכרחים להיפגש אתנו כשווים עם שווים ולשאת־ולתת על הסדר של שלום, קודם כל לטובתם הם ולטובת ארצותיהם. אינני יודע אם יווכח חג' אמין, מי שהיה מופתי ירושלים, ויושב עתה בבירות או בדמשק ותוהה ברשעתו על הימים היפים באל־עלמיין שחלפו ללא תועלת, משום שהמצרים (sic!) לא נתנו לו להיטלר לעבור את ארצם ולהגיע לא"י ולהשמיד את היהודים היושבים בה. אבל המדינות הערביות, ככל שאינן משמשות כלי־משחק בידים סכסכניות ונרגניות יווכחו לבסוף שהשלום עם מדינת־ישראל עשוי להיות לתועלת גדולה יותר לענינים המדיניים והכלכליים של עמיהן וארצותיהן מאשר העצה וגם “העזרה” שהם מקבלים מאת השליחים של גורמי־חוץ אימפּריאליסטיים. ומה שמוכרח יהיה לבוא בין כך וכך – מוטב שיבוא במוקדם ולא במאוחר.

ב.

אך היה בה בהצעה זו של שר החוץ במדינת־ישראל, שנמסרה ע“י המתווך למדינות ערב, גם רמז ברור ומפורש על תפקידי המתווך עצמו. גם מי שאינו גורס את הכינוי “סוכן בריטי”, שרבים מבין היהודים ואף לא־יהודים מזדרזים להכתיר בו את הרוזן ברנדוט, אינו יכול להתעלם מן העובדה שבדרך מילוי תפקידו יש משהו העשוי לעורר חשדות כי השפעות מאותה הסביבה הבריטית, שעינה צרה במדינת־ישראל, בהקמתה, בקיומה ובנצחונותיה, מכוונות את פעולתו ומדברות מתוך גרונו. הנטיה לפרש את ההפוגה ואת כל הכרוך בה באופן חד־צדדי, כמעט תמיד לטובת הערבים ולרעת מדינת־ישראל, אינה נראית בשום פנים ואופן כמסקנה טבעית משיקול־דעת נייטרלי. אפשר לבאר אמנם הרבה מן העצות והתכניות, שנשמעו מפי המתווך, בקוצר המשיג, בתפיסה מוגבלת מאוד של הבעיה שהוא נקרא לתווך בה. מן הנסיון במשך שנים רבות למדנו לדעת, כי דברים שהם בשבילנו פשוטים בתכלית ואנו בקיאים בהם “כמו יהודי באשרי”, רק מעטים מאוד מבין הגויים מסוגלים לתפוס אותם להבינם על נקלה. רוב הגויים, גם חכמים ובעלי כושר אינטלקטואלי בכל הענינים האחרים, מוחם ונפשם סגורים בפני ענין זה. איני יכול לשכוח מסיבה אחת שנערכה לפני שנים לאחד הידידים הבריטים שלנו, לבריילספורד הסוציאליסט שביקר אז בארץ והיה מלא התפעלות ממפעלנו, ואעפי”כ לא יכול היה לתפוס בשום אופן למה על “העסק” הזה לנו, ודבריו המשכנעים של דב הוז המנוח ניתזו ממחשבתו כדרך שניתזה האפונה שנזרקת אל הקיר. והלא בריילספורד הוא איש אינטלקטואלי מובהק, עתונאי חשוב, הוגה דעתו בעניני חברה! ואם בכל זאת נשתכנע ונתייחס בידידות לעניננו, היתה זאת מין “כניעה” הוּמנית מצדו, ביטול תפיסתו והכרתו מפני תפיסתם והכרתם של אנשים אחרים שהתייחס אליהם בכבוד.

וראה זה פלא, כיצד תופס המתווך באופן מצויין את עניניהם של הערבים ואת תביעותיהם, גם הבלתי צודקות, ורק בתחום העניינים שלנו הוא מגשש כעיוור בצהרים! שתי השאלות, שהמתווך רואה אותן כחשובות ביותר בתקופת הפוגה זו, הן: שאלת פירוזה של ירושלים ושאלת החזרת הפליטים הערביים למקומות שעקרו מהם בא“י. בשאלת פירוז ירושלים דנו ברצינות רבה בראשית המלחמה. רצינו למנוע מירושלים את ההרס ואת הסבל שהביאה המלחמה בכנפיה. יותר מזה: היינו בעד פירוז ירושלים עוד בימי המשטר המנדטורי. מעשה ממשלת המנדט שהפכה את ירושלים לבירה של מדינת־משטרה, וקבעה בכל פינה ובכל מרכז שבה אזורי בטחון, מוקפים חוטי תיל ועמדות מזויינות – היה ראשית חילול הקודש בעיר זו, ע”י ממשלה נוצרית. לא היה דבר טמא מאשר לשמוע את הטון הנוגה והחגיגי, בו היו הכמרים האנגליקניים קוראים בכנסיות בירושלים את הפרקים מהברית החדשה על סבלות המשיח, ובה בשעה היו יורשיו של פונטיוס פּילטוס שוקדים על משטר עריצים דומה שהנהיגו הרומאים בשעתם. רצינו בפירוז ירושלים, רצינו שייעלמו מרחובותיה השיכורים הנכרים שבמשך ימים ושנים כיוונו את נשקם ללב תושביה, שפוצצו בתיה ורצחו את תושביה בהמונים. אבל דוקא אלה שהיו רגילים לדאוג כל כך שלא תשתנה חלילה דמותה הקדומה של ירושלים, שלפנסים ברחובותיה תהיה צורה ארכאית ורומנטית, שלא תקום בה חרושת וכו' – דוקא אלו עשו כל מה שבידיהם כדי להלין בתוכה את מעשי הנבלה והרצח של צבא פוחז ומשתולל. ולא זו בלבד, אלא שלאחר ביטול המנדט שלחו על ירושלים את גייסות ערב, בנשקם, בתותחיהם ובמרגמותיהם, ובהדרכת קציניהם, לא חסו להחריב את הרובע היהודי שבעיר העתיקה, את בתי־כנסיותיה, ולהמטיר במשך חודש ומעלה אלפי פגזים על העיר החדשה שהיהודים שולטים בה. מי מבין הנוצרים באומות העולם נתעורר למחות בתוקף נגד חילול הקודש הזה? היכן היו נושאי־מורשת מסעי הצלב, שעה שמדינה נוצרית באה לעזור למושלמים לכבוש את העיר הקדושה כבירה מושלמית, או כמושב לכליפות מושלמית חדשה? למה לא נעשה דבר כדי לפרז את ירושלים, שעה שהיתה סכנת המלחמה צפויה בעיקר ליהודים, ולמה נחפזים כל כך לפרזה שעה שהסכנה מהמשך המלחמה בה צפויה בעיקר לערבים?

אילו לא קדמה לפרשה זו אותה ההצעה המרגיזה של המתווך למסור את ירושלים לעבדאללה, לא היינו גם עתה מתנגדים לפירוז ולא היינו סרים מהחלטות או“מ בדבר בין־לאומיותה של עיר זו. עתה, כשאו”מ מתנכר להחלטתו, והמתווך אפילו לא הסתלק באופן רשמי מהחלטתו הקודמת, יש לנו הרשות לחשוד כי כל עצם הצעת הפירוז אינה באה מתוך דאגה לירושלים ולקדשיה, אלא היא משמשת תחבולה ושלב מדיני למסירת ירושלים לידי עבדאללה – ולזה איננו מסכימים ולא נסכים בשום פנים ואופן.

הוא הדין לגבי שאלת החזרת הפליטים הערבים. לא אנו קראנו למלחמה על הערבים ולא אנו גירשנו אותם מן הארץ. הם נדדו מפני החרבות שלהם, מפני כובד המלחמה שהם גרמו לה והיא מחצה את ראשם. אנו תמהנו בעצמנו על מנוסת חרב זו שנהפכה לפסיכוזה המונית בקרב הערבים. בחיפה, למשל, שידלו היהודים את הערבים שלא ינוסו, והבטיחו להם בטחון והגנה, אבל הם לא שמעו בקול מיטיביהם. אפשר שהיה זה המצפון אשר הניס אותם. הם ידעו היטב את אשר זממו לעשות ליהודים ופחדו שמא יעשו כדומה לזה היהודים בהם. על כל פנים לא אנו גרמנו לאסון שהמיטו 300 או 350 אלף ערבים על ראשם. אך באיזו ארץ ובאיזו מלחמה קרה כדבר הזה, שבעוד הארץ נתונה במלחמה עם אותם האויבים עצמם, יורשו האויבים שפתחו במלחמה וממשיכים בה, לשוב אל תחת גפנם ותאנתם? ולמה זה נתגלגלה מידת הרחמים במקרה זה דוקא, עד כדי נסיון להכריח את היהודים להכניס ביודעים מהומה בביתם? היכן היו בעלי הרחמים הללו שעה שששה מיליונים יהודים הושלכו לעיני העולם תוך כבשני האש, ואיש ואשה, זקן וטף נרצחו במיתות משונות ובעינויים איומים? למה לא נכמרו רחמיהם על מאות אלפי הנידחים היהודים היושבים במחנות זה שנים? והיכן היו שעה שממשלת המנדט עקרה בכוח הזרוע רבבות יהודים שהגיעו לחופי מולדתם? ולמה נחבא קוֹלו של העולם הנייטראלי כאשר בריטניה הובילה 5000 יהודים באנית “יציאת אירופּה” מארץ־ישראל לצרפת ומצרפת חזרה לגרמניה, והפגינה את קשיחות־הלב שלה על פני ימים ויבשות? למה נכמרו רחמיהם רק עתה, והם אומרים להשקיט את מצפונם ע"י כך שיתנו את המכשלה הזאת בחיק מדינת ישראל?

ולאן ישובו הערבים האלה? את משקיהם הרסו, החריבו והפקירו בעצם ידיהם. רובם לא ימצאו שוב כל מקור מחיה לעצמם בארץ, ואף לרבים מהם תחסר קורת גג. מי יפרנסם, מי יפתור את בעיותיהם הסוציאליות והכלכליות? למה לא יקבלו אותם המדינות הערביות, היושבות על פני שטחי אדמה נרחבים, והן הרי נחלצו למלחמה רק כדי להציל את ה“אחים” הללו?! למה לא ינהגו בהם מנהג “אחים” לאחר שהם נמצאים בתחומיהן. ואין כבר “סכנת” מדינת ישראל אורבת להם שם?

איננו רוצים לומר שבדין ודברים אלה פתרנו את שאלת הערבים שעקרו מאדמת מדינת ישראל. כשיבוא השלום ומדינות ערב ישיבו את החרב לנדנה ויכירו במציאות החדשה שנוצרה כאן, נישא וניתן בכנות ובאחריות בדבר חלקנו אנו לפתרון הבעיה הזאת. לפיכך השאלה הראשונה והעיקרית היא הפסקת המלחמה, השלום בין מדינות ערב לבין מדינת־ישראל, ולא שאלת הפליטים הערביים. שאלת הפליטים היא רק חלק אחד מן השאלה הכללית, והוא ימצא את פתרונו עם פתרון השאלה כולה.

ללמד בינה את המתווך, להחזירו מעולם התוהו של אימפרוביזציות חסרות שחר אל המיתודה ההגיונית היחידה להתרת הסבך שנוצר ע“י מלחמת הערבים במדינת ישראל – באה הצעתו של שר־החוץ הישראלי. אין אנו יודעים אם היא קלעה למטרה משתי הבחינות האלה גם יחד. אם היא תביא את הערבים לידי ישוב הדעת, להבין שבסיסמת המלחמה שלהם “עליהום” אין כל ערובה לנצחון, ואף אין בה כדי להפוך את המציאות על פיה; ואם היא תביא לידי ישוב־הדעת את המתווך, שנשלח מטעם או”מ, כדי להבין כי אי־אפשר לבצע מדיניות קונסטרוקטיבית תוך התעלמות מן הזכות והצדק, ובשורה הראשונה מעובדות ממשיות. הסמכות האישית היא חשובה מאוד, אם היא מלווה גם סמכות של תבונה, שלא ייתכן כלל לחזור אפילו לשם נסיון על הצעות בריטיות ברבריות למסור את ירושלים לעבדאללה, או להחזיר למדינת ישראל את הערבים הפליטים בעצם ימי המלחמה, ושמן ההכרח לשקוד על כך שההפוגה תהיה הפוגה, וכלל שהיא קיימת לא יירו הצלפים ולא יתנכלו למישלטים עבריים, ושתנאי ההפוגה, כמו המים לירושלים ופתיחת הדרך לנגב, יישמרו ביושר ובקפדנות. בלעדי זאת אין הרוזן ברנדוט וכל הפמליה של מפקחים אשר אתו ממלאים את התפקיד אשר הוטל עליהם. ואם הם מנסים לפרש את ההפוגה בדרך מוזרה זו, שעל הפרתה מצד הערבים בירושלים ובמקומות אחרים אין ליהודים רשות לענות ולהתגונן, אלא במקום המוגבל והמדויק בו ההפוגה מופרת הרי הם יוצרים ע"י כך עדיפות לצד הערבי המתקיף, ונותנים בידו את האפשרות לברור לו תמיד איזוֹ נקודת־תורפה בחזית היהודית כדי להתקיפה משם, מבלי לחשוש כי יענש על כך. באופן זה, במקום להתיר את הסבכים, מוסיפים עליהם המתווכים והמפקחים כהנא וכהנה.

אין אנו יודעים מה יענו המדינות הערביות על הצעת שר־החוץ לישראל. אפשר שישקלו, אפשר שימשיכו בערמה המזרחית ויענו לנו ב“שעורים” שעה שאנו טוענים ב“חטים”, ויגידו שענין הפליטים קודם, ואפשר שימצאו אמתלא אחרת כדי להתחמק. אבל המתווך חייב להסיק מסקנה ברורה מן ההצעה הזאת: כי יש לפחות צד אחד הרוצה בשלום ואינו רוצה במלחמה ומן ההכרח כי תוצאות המסקנה הזאת תהיינה מורגשת בדיוניה ובהחלטותיה של מועצת הבטחון.

תש"ח

---

ימים דוברים

מאת

יצחק לופבן

א. הצירים הראשונים למדינת ישראל.

בואם של ציר רוסיה הסובייטית וציר ארצות־הברית לייצג את שתי המדינות האדירות ביותר במדינת־ישראל – משמש ללא כל ספק תוספת תעודה בעלת משקל מדיני רב לעובדת כניסתה של מדינתנו הצעירה, כמדינה עצמאית וריבונית, למשפחת העמים בעולם. אינני אומר את הדברים בבטחה, אך ככל שזכרוני לא יטעה אותי לא זכתה עדיין כל מדינה חדשה שקמה, ממוצאי המלחמה הקודמת עד עתה, לשני שושבינין נכבדים כאלה בטכס הקידושין של יחסיה הדיפלומטיים. עלינו להדגיש את “שני השושבינים”, משום שפעילותן של שתי המדינות האלה בהכרעה הגדולה שנפלה בעצרת ארגון האומות, והיותן הראשונות שהכירו במדינת ישראל מיד, האחת להלכה ולמעשה, והשניה לעת עתה למעשה בלבד – הרימו תרומה מדינית רבת ערך להתהוותו של המאורע הצודק והקונסטרוקטיבי החשוב ביותר בעולם בתקופה הזאת – לתקומתה של מדינת ישראל. עצם העובדה ששתי המדינות האדירות, השרויות מאז קץ המלחמה בסכסוך פּוליטי בלתי פוסק, מצאו בענין בין־לאומי מסובך זה שפה משותפת ועמדה מותאמת – היתה בחינת קריעת חלון לתקוה ואמונה כי אין זאת עדיין גזירה שאין לשנותה שהעולם מוכרח לשקוע שוב בתוהו ובוהו של מלחמת הכל נגד הכל, וכי במעט רצון טוב אפשר ליטול את העוקצין ממריבת עמים, תהיה חריפה ככל שתהיה. בהופעתם של שני צירי המדינות האלה בזמן אחד על אדמת ארץ־ישראל, יש לראות המשך לאותה התקוה והאמונה גם ביחס אלינו וגם ביחס לעולם בכלל. הבית המפורסם של קיפלינג, הגזעני והאימפּריאליסטי, המסתיים בחרוז חוזר: “המערב והמזרח לא יפּגשו”, הוּזם ע"י סמל זה של פגישת המזרח והמערב תחת קורת מדינה שהיא עוצרת בקרבה את שני האלמנטים האלה ויודעת להפגישם יחד לברכה תרבותית ומדינית.

אנו מקדמים את פני הצירים הראשונים למדינתנו בחכמת אבות, שטבעה את מטבעותיה הרוחניים על פני אדמת הארץ הזאת בפתגם ובמשל: “מלאך רשע יפול ברע – וציר אמונים מרפא”. באו מאז ומקדם אלינו מלאכים רשעים רבים, הם באו גם בתקופה המדינית של הדור האחרון, והם נפלו ברע. גם אלה מהם ששרדו ועושים עוד את שליחותם הרשעה – סופם ליפול ברע. בצירי ברית־המועצות וארצות־הברית, אנו מקווים ויש יסוד איתן לתקווה זו, לראות צירי־אמונים, שמרפא בשליחותם למדינת־ישראל.

את ציר ברית־המועצות לא ידענו עד עתה אישית, אבל ידענו את המדיניות הנבונה והאוהדת כלפי מדינת־ישראל, כפי שנתגלתה אצל שולחיו מאז עלתה השאלה על במת ארגון האומות המאוחדות עד היום. רוסיה המהפכנית, אשר ביחסה שלילי לציונות במשך שנים רבות ראינו אי־הבנה מצערת מאוד, שלא עלתה בד בבד עם רעיונה ותוכנה המתקדמים של המהפכה הסוציאליסטית – תיקנה את המעוות הזה בבת־ראש, לאחר שנתגלה לעיניה תוכנה המתקדם של תנועת השחרור הלאומית של ישראל. כל אשר טפלו עליה היהודים החנפים ברוסיה ובארצות אחרות, אשר אמרו להפגין את נאמנותם למהפכה על ידי התכחשותם לצרכי עמם ולסבלותיו, והכתירו את הציונים כ“משרתי האימפּריאליזם” – נפל כדוק מן העינים, לאחר שמנהיגיה העיקריים של מדיניות ברית־המועצות נוכחו לדעת שהציונות משרתת קודם כל את האינטרסים החיוניים של העם היהודי, ואין כמוה בעמים שידעה למגר את שלטון האימפּריאליזם במקום שהוא הופיע כמכשול על דרך הצדק והזכות. אף עתה קשה לשער שיש איזה אדם רציני בשלטון הסובייטי אשר יבכר לקבוע את יחסו והערכתו לתנועות חברתיות או לאומיות לפי הזנבות המכשכשים של חנפים, המתמוגגים מרוב “נאמנות” ולהג מהפכני בכותרות צעקניות של עתונים ונאומים, תחות לקבוע אותם לפי העינים הגלויות והכנות של בן־חורין, ולפי הרצון האמיתי לשותפות פעולה וליחסי גומלין לטובת האינטרסים של שתי המדינות, גם כשהמצע האידיאולוגי של משטרן אינו זהה במאה אחוז.

קיבלנו את ציר ברית־המועצות כציר־אמונים של המדיניות הסובייטית כלפי הציונות וכלפי מדינת־ישראל, כפי שבאו לידי ביטוי בנאומיהם והצהרותיהם הנפלאים של שליחי רוסיה המוסכמים באומות המאוחדות, של גרומיקו, צ’אראפקין, מנואלסקי וכו'. קיבלנו אותו במידה רבה התרגשות, משום שהוא בא הראשון בשליחות הדיפּלומאטית למדינת־ישראל, ומשום שהוא שליחה של אחת משתי המדינות האדירות שבידיהן מסורים כיום גורל העולם וגורל המדיניות הבין־לאומית. אנו נלמד לדעת את הציר הנכבד הזה אישית, ואנו מקווים שלא נתאכזב ממנו; אף הוא ילמד לדעת אותנו, להכיר את מדינתנו הצעירה, את כוחות התרבות והקידמה החברתית המפעמים אותה, ואנו מקווים שאף הוא לא יתאכזב מאתנו – ויהודקו הקשרים בין שתי המדינות, בין זו הגדולה והרחבה, לבין זו הצעירה והפעוטה, המכווצת באחת הפינות של שפת ים התיכון, ויתפתחו יחסי־גומלין לטובת שתיהן.

ביחס לצירה של ארצות־הברית העובדה היא שונה קצת. אנו יודעים את הציר הנכבד הזה אישית, אנו יודעים אותו זה שנים רבות כידיד הציונות וכתומך נאמן בתנועת־השחרור העברית; הוא היה אתנו יחד בניסויים שונים – ותמיד למדנו להעריך את תכונתו ההומנית ואת יושר לבו. מה שאמר פרופ' ג’מס מקדונלד בבואו כי “הוא מרגיש את עצמו כאן כמו בבית”, הוא נכון בהחלט. כך הוא מרגיש את עצמו אצלנו, וכך מרגישים אנו את עצמנו אצלו, בביתו, בחדרי נפשו והכרתו. בה בשעה שעל מדיניות ממשלת ארצות־הברית ביחס לציונות ולתקומת מדינת־ישראל, אם כי היא אוהדת בדרך כלל, ולעתים קרובות גם רבת עזרה, עולים כפעם בפעם צללים ידועים, שמקורם באוצר הצללים של “אינטרסים משוריינים”, שאינם מתחשבים הרבה עם מידת הצדק והיושר המדיני – אנו בטוחים בנאמנותו האישית של צירה המיוחד למדינת־ישראל, ואנו מקוים כי יכלכל את שליחותו במגמה להניס את הצללים האלה. המדיניות החיצונית של מדינת ישראל נשענת ותשען כל הימים על העמים הדורשים שלומה וטובתה. היא אינה חזקה עתה ולא תהיה חזקה במידה כזאת גם במרוצת השנים או אפילו במרוצת הדורות הקרובים, למען תוכל להצטרף לאחד מפלגי העם מבחינה אידיאולוגית. האידיאולוגיה היחידה שמדינת ישראל נאמנה לה ללא כל הסתייגות, היא היסוד הבין־לאומי של ארגון האומות, שפניו לעולם של שלום ושל עזרה הדדית בין העמים. זהו הקוטב המוסרי של בשורת ישראל בעולם, מאז עלה על הבמה ההיסטורית. ייתכן כי בראייה ראשונה זהו המוסר של עמים קטנים וחלשים, שבשלומו של עולם שלום גם להם, ובמלחמותיו הם הראשונים לנופלים ולהיותם נשחקים תחת גלגלי רכבו. אבל בראייה רחוקה יותר זה חייב להיות המוסר של כל העמים, גם הגדולים והחזקים, שחרב כל מלחמה נטויה גם עליהם להכחידם, או לגרום להם סבל אין קץ. לפיכך מדינתנו יכולה להציע לעולם רק ברית־שלום עם העמים שוחרי־השלום, ואינה יכולה להתצייב לצדם של עמים מחרחרי ריבות ומלחמות.

“שלום” ענה לנו פרופ' ג’יימס מקדונלד בדרכו על אדמת מדינת ישראל כצירה המיוחד של ממשלת ארצות־הברית – אף אנו נענה אחריו: שלום, שלום לרחוק ולקרוב, שלום לנו ושלום לעולם.

ב. מטבע של מדינת ישראל

…“שמטבע ארץ־ישראל יפה מכל הארצות”.

(ירושלמי – כתובות)

טביעת מטבעות היתה מאז ומקדם סימן ראשון לעצמאותה ולחרותה של כל מדינה. מלבד ערך החילופין שבה, היתה היא משמשת סמל ו“פרסומי ניסא” להתרחשות מדינית גדולה. כך היה אצל כל העמים וכך היה גם אצלנו. כשניצחו היהודים את הרומאים טבעו מטבעות עם סמלים וכתבות “לחרות ציון” או ל“חרות ישראל”; כשניצחו הרומאים את היהודים טבעו הם את מטבע הפורענות המפורסם עם הכתובת.“Judea Capta”

מאז אבד ישראל את חרותו המדינית, לפני אלף ותשע מאות שנים בערך, לא היתה להם שוב כל הזדמנות לטבוע מטבע של מדינה. הם היו טובעי המטבעות בשביל כל העולם ובלשונות כל העמים – לעצמם ובלשונם לא טבעו שוב. רק לעתים היו מגניבים אותיות עבריות אחדות על הטבעות של גויים, שלא היה בהן שוב פרסום של חרות אלא להיפך, פרסום של שעבוד.

משחזר עלינו הגלגל ההיסטורי, ואנו הקימונו שוב מדינה בת־חורין לישראל, הרי כל אחד מהגנונים הנקבעים בה מפגין את עצמו במשמעות כפולה: בערך עצמו ובסמל ההתחדשות שבו למדינה – המביאים אותנו לעתים לידי התרגשות רבה. התקופה של חידוש חיי מדינה לעם כעמנו, שתעה במשך שבעים דורות בדרך היסורים והעלבונות הארוכה של חיי גולה, כשם שנועדה להיות כבדת אחריות, רבת מאמצים וקרבנות, היא מנחילה לנו גם חגים רבים ורצופים בזה אחרי זה. חג המטבע של ישראל, הוא אחרי הכרזת המדינה ואחרי הקמת צבא־ההגנה לישראל, הסמל המובהק ביותר של מגילת עצמאותנו, הסמל של אי־תלות מדינית וכלכלית אחת. הבריטים שהזדרזו להוציא אותנו מגוש השטרלינג, דימו בנפשם שהם מנחיתים עלינו ע“י כך מכת־מות כלכלית, כשם שדימו בנפשם שע”י עזיבתם את הארץ הם מנחיתים עלינו מכת־מות מדינית. אך הם נתאכזבו מר מכל המזימות שזממו וגם ממזימה זו. אינני יודע אם במדינת־ישראל יתעורר שוב הרצון להכלל בגוש השטרלינג הבריטי או לא, אבל במרוצת הימים יתעורר בודאי רצון כזה אצל בריטניה, ואנו נהיה חפשיים להחליט על כך, לפי הערכתנו את האינטרס הכלכלי שלנו.

בשלושת החדשים שעברו, מאז הוכרז על קיומה של מדינת ישראל, “היינו כחולמים”, ובודאי לא יגוז החלום אצלנו עוד זמן רב. קטע אחד מנופי החלום הזה, קטע הראוי להתכבד, הוא גם המטבע העצמאי של מדינת ישראל. במתיחות רבה הננו צופים לקראתו. היינו נרגשים מאוד גם בשעה שנטבע בראשונה המטבע של שלטון המנדט, שעליו הופיעו האותיות העבריות המרובעות על מטבע בן ערך־חליפין רשמי לאחר שבעים דורות. התרגשו גם יהודים בכל תפוצות הגולה כאשר נזדמן לידם מטבע כזה, והפכו בו בעינים מעולפות וכמהות. היה זה אחד הדברים הטובים שירשמו לזכותו של “הנציב הראשון ליהודה” הרברט סמואל, שהפך את שויון שלוש הלשונות הרשמיות שבמנדט לעובדה ניצחת, בתתו ללשון העברית מקום שווה על גבי התעודות המובהקות ביותר של ממשלת פלשתינה (א"י), על הכסף ועל הבולים וכדומה. כבר אז טעמנו אחת מששים מן העתיד לבוא. עתה באו הששים המלאים. לא בלבד הלשון העברית על המטבע, אלא מטבע עברי שלם; לא מטבע של שלטון זר, של “פּלשתינה (א"י)”, אלא של שלטון עצמי, של מדינת ישראל.

אכן, בא החלום הזה ברוב ענין. אך מטבע אינו רק חלום ואינו בא רק לשעשע את כמיהתנו הלאומית. כל עוד הכסף קיים בעולם ומשמש ערך־חלופין מקובל ומוסכם במשק הלאומי והבין־לאומי – הוא מהווה את אבן הראשה של בנינו הכלכלי. על כן אנו מצווים לא להתרגש בלבד, אלא לקבל במלוא הרצינות ואחריות את התמורה הזאת, ולדעת לעמוד בה ולא לתת לשועלים הקטנים והגדולים לחבל בה. אין להטיל אף שמץ של ספק בהודעותיו הנכונות של שר־האוצר למדינת־ישראל, כי המטבע הישראלי יהיה יותר איתן ויותר בטוח מאשר השטרלינג הבריטי “אוצר הזהב” שהוא נשען עליו, הוא יותר גדול ויותר מלא מזה של “הבנק אוף אנגלנד”, באשר עם ישראל בעולם ערב לו בנפשו וברכושו – והוא לא יפשוט את הרגל לעולם. אך אנו יודעים את גודל היצר של הספסרות, המתעורר בשטח זה של “וואלוּטה”; יודעים אנו השולחנים היוצאים עם “הדינר באזניהם”, את מריצי הכספים ומפקיעי השערים של “הבורסה” היהודית. בדברי מוסר בלבד ובפניה אל המצפון הלאומי לא נרסן את כל אלה. ממשלת מדינת ישראל תהיה נאלצת לשמור על ייצוב שער המטבע שלה ביד חזקה, ויש להצטער על כך שעד עתה התייחסה בסבלנות לאנרכיה שהשתלטה בשער הכספים והזהב. אסור לה לממשלת מדינת ישראל להשאיר מלכתחילה אפשרות כלשהי לספסרים שואפי־בצע להתעמר במטבע שלה ולעשותו אובייקט לצבירת רווחים טמאים. את מורידי השער ואת מבריחי הכספים יש לשים מאחורי דלתיים ובריח, ללא כל משוא פנים, בין אם יהיו אלה ספסרים מן הרחוב ובין אם יהיו עסקנים בצרכי ציבור, כביכול. בכבוד המטבע הישראלי תלוי במידה רבה מאוד כבודה של מדינת־ישראל, וקודם כל כושרה הכלכלי וכושרה המלחמתי. כל הנוגע בה יחשב כנוגע בבבת־עינה של מדינתנו הצעירה. והוא חייב להשפט כעבריין החמור ביותר ולהיות נידון כבוגד.

ג. ראש גדול על גוף צנום

ככל שאנו קוראים יום יום ע"ד מינויים חדשים לפקידות הממשלה ורואים את גידולו הבלתי פוסק ואת התנפחותו של מנגנון מדינת ישראל – הולכת ורבה הדאגה בלבנו. כשנתמוטטה הקיסרות האוסטרית במוצאי מלחמת העולם הקודמת, נשארה אוסטריה מדינה קטנה, אך גדלה פי עשרה ממדינת ישראל. אבל למדינת אוסטריה קרה אסון: היא מצאה את עצמה למחרת המהפכה עם ראש גדול, עם בירה עצומה שישבו בתוכה למעלה מרבע מכלל האוכלוסיה שלה, ועם מנגנון פקידותי שהיה מותאם לקיסרות רחבה בת 50 מיליון בערך. תחת האסון הזה היא רבצה כל השנים, עד שנפלה לידיו של היטלר, והיא רובצת תחתיו עדיין גם עתה ועוד תרבץ בודאי שנים רבות, מבלי לראות פתרון לבעיה של הדיספרופורציה הזאת. אולם לאוסטריה קרה האסון הזה בגזירת מהפכת עולם, ששינתה את צורתה והפכה אותה לאצבעונית בעלת ראש של אדם – בה בשעה שאנו ממיטים עלינו את האסון הזה מלכתחילה וביודעין.

יש בודאי בהתפתחות זו גם משהו אובייקטיבי. “נר למאה – נר לאחד”. גנוניה ומנגנוניה של מדינה קטנה דורשים את סיפוקם כמו של מדינה גדולה. יותר מזה: מדינה שתפקידה להיבנות, לקלוט עליה גדולה, לתכנן מפעלי פיתוח רחבים, אף על פי שהיא קטנה, היא דורשת בודאי מנגנון רחב יותר מאשר מדינה סטטית החיה ומתפתחת מתוך עצמה. ואילו היה הגידול של המנגנון מותאם לצרכים הכרחיים אלה, היינו חייבים להשלים עמו, ולראות בו מין מכשיר־ייצור, אשר יתן את פריו ברבות הימים. אך הרושם אינו שהמדינה מרכזת אנשי כשרון ופעולה, הדרושים למילוי תפקידיה. הרושם הוא ששרים רבים ומשרדים רבים מחלקים משרות, כהונות־הכנסה לאנשים מכובדים, ומקימים מנגנונים מנופחים שאין להם קשר דוקא לתפקידים ולצרכים.

הממשלה אמנם זמנית עדיין. כשתקום הממשלה הקבועה ע“י בחירות וע”י המועצה המכוננת, יצטרכו לבדוק מחדש את אופן בנינה של הנהלת המדינה. אז יתברר לנו כי יש צורך בריכוז יתר, למען יעילות גדולה יותר. אז ניווכח אולי שיש לנו יותר מדי שרים ויותר מדי מנהלי משרדים ויותר מדי מזכירים, ואפשר לצפף תפקידים אחדים ביד ראשית אחת. אך המנגנון הנוצר בתקופת הממשלה הזמנית יכול להיות ברכה לדורות וגם בכיה לדורות. אנו יודעים את הקשיים הקיימים אצלנו כשמתגלה צורך לפטר פקידים ולהרחיק מנהלים ומזכירים. זה נהפך תיכף לתהליך של מלחמה מקצועית, או של מריבה מפלגתית – וברוב המקרים אינו ניתן כלל להיות מוצא לפועל.

אנו חיים כעת בתקופת מלחמה, המגדילה את הוצאות הממשלה עד לאין שיעור. בתקוּפה כזאת, אין ההוצאות של כמה רבבות או אפילו מאות אלפי לירות נוספים ניכרות כלל. אבל המלחמה תגָמר פעם, ואנו נצטרך לכלכל את המדינה בהכנסות נורמליות ובהוצאות נורמליות. רק אז נתחיל להרגיש כמה מעיק על גופנו הצנום הראש הגדול של המנגנון שאנו יוצרים – ומי יודע אם לא יהיה אז מאוחר מכדי להגיע בשטח זה לפרופורציה נכונה. על כן שומה עלינו לעצור את הגידול הבלתי נורמלי הזה בעוד מועד.

תש"ח

ב. מבית העבודה

מאת

יצחק לופבן

---

עולי פולין

מאת

יצחק לופבן

קבוצת מאה וחמשה הצעירים מעולי פּולין, שהגיעה בימים האחרונים לא"י, הנה הראשונה לחשבון העליה החדשה — לחשבון עלית חלוצים זו, שבתוך צפית העתיד עינינו נשואות אליה כאל מקור נאמן לחדוש החיים והעבודה בארץ.

בארחות עקלקלות ובנפתולי־דרכים קשים הגיעה אלינו הקבוצה הזאת. וחדשי הטלטולים והנדודים הארוכים בים וביבשה, מעיר לעיר וממדינה למדינה, מוסיפים לעליה את לוית־החן אשר ליותה את העולים הראשונים בדרכם לא"י, אלה העולים רדופי־התשוקה וכליון־הנפש, אשר שום סכנת־דרכים לא עצרה בעדם מהגיע למחוז־חפצם.

ממעמקי הצער והסבל הלאומי הם עלו, מתהום המשטמה של גלות ישראל, מפולין רשעה זו, אשר בגובה לבבה איננה מרגישה את ה“מנא מנא תקל ופרסין” החרותים על קירות ממשלתה החדשה — אולם, לא כגולים וכפליטי פרעות הם באו אלינו, כי אם כמחנה של כוחות צעירים מתפרצים ועולים, אשר ברצונם העז סללו להם את שביל העליה גם בשעת חירום זו והביאו אתם את נשימת הנוער ובשורת החלוצים.

בשעה קשה הם באו. בשעה שהמציאות הקיימת בארץ אינה עולה לגמרי בד בבד עם התקוות הגדולות שלוו אותם על דרכם. בשעה ששערי הארץ סגורים עדיין ובעבודה הישובית שלטת עצירת נשימה וחוסר פעולה. בשעה שמחזות החיים הריאליים מעיבים על האילוזיה המוגזמת, אשר פלטה בחדשים האחרונים עשרות ומאות אנשים אל חופי הארץ ואשר, כאילו מתוך “תוחלת נכזבה”, נשמעת ביניהם כבר פה ושם התלונה המאשימה:

“למה רימו את העם?!” —

בשעה זו ברוכים יהיו לנו אלה אשר לא בקשו חשבונות רבים, כי אם שמחו לקראת האפשרות של העבודה הקטנה בבצות חדרה ובעמק הירדן, ומלאי מרץ ורעננות־עלומים נכנסו ישר לשורות הראשונות שבחזית העבודה והשמירה בארץ.

בפנות הישוב השונות נפוצה כעת הקבוצה הראשונה של עולי פולין. במושבות יהודה, השומרון והגליל, אפשר לפגוש בפנים החדשים והצעירים הללו, צעירים ממש, בכורי דור חדש שבגר ובשל בתקופת המשבר הקשה ביותר בחיי עולם ובחיי עמנו, אשר אחרי חמש שנים של הפסקת הקשרים בין א"י ובין הגולה הופיעו הם הראשונים והביאו אתם את קצה החוט שנפסק, את החוליות הראשונות בשרשרת העליה המתחדשת.

מרחק של חיים ותנאים מבדיל בין זו ובין העליות שקדמו לה, מרחק של מאורעות עולם ומהפכות היסטוריות בגורל לאומים ומדינות, ואולי גם בגורל החברה האנושית כולה — אולם המסורת אחת היא, אחת היא המטרה ואחת היא גם הדרך המובילה למטרה זו.

אחריות של דורות רובצת על המסורת הזאת; והמטרה — לא תמיד קרובה היא; והדרך — דרך חלוצי־העבודה והבנין בארץ ישראל — הנה בבחינת אותו “פרדס” המסתורין, שלא כל הנכנס בשלום יוצא בשלום ובנצחון. דרך של מלחמה היא הדרך הזאת, מלחמה בלתי פוסקת בחיים ובטבע, הדורשת התאמצות רבה, סבלנות רבה והתמדה רבה. אולם נכונה היא הדרך תמיד ואיננה נתונה להשפעות רגעיות של תנאים קיימים ומתחלפים ושל הלך־רוחות עולה ויורד.

אבל יחד עם זה עלינו להודות, כי מצב זה שהעולים פוגשים כעת בארץ איננו יכול להשביענו רצון משום צד. אין אנו יכולים בשום אופן להשלים עם העובדה, כי כעבור שנה וחצי של רוב־תכונה והמולה במחננו, לא זזנו עוד כמלוא נימה מאותה הנקודה הקפואה שעמדנו עליה עד כה, ואין לנו עדיין אפשרות להראות לעולים החדשים על דרך עבודה אחרת, מלבד הדרך הזאת שהנה בבחינת מעגל־קסמים בשביל העובד העברי, אשר איננו מוצא בה לא חדות־יצירה ולא סיפוק יצירה — זו דרך העבודה בכרמי “אגודת נטעים” ובמשקי האכרים שבמושבות הקיימות.

ואם ביחסי העבודה השולטים כעת בארץ שמחנו על האפשרות המוגבלת הזאת, שהתגלתה לנו כפתרון ראשון להעסקת מאה וחמשה הצעירים החדשים שהתוספו בבת אחת — הרי בכל זאת אין אנו יכולים להעלים עין אף לרגע, כי כניסת צעירים למקומות העבודה הללו הדוחקים את רגלי הפועל העברי ופולטים אותו בכל פעם, ערכה בשבילנו היא לכל היותר רק ערך של חלופי־משמרות על שדה מלחמת העבודה בארץ. אולם רחוקה היא הדרך הזאת מהיות משאת נפשו של החלוץ העולה ושל הפועל העברי בפרספקטיבה הישובית בשעה זו, ורחוקה מאד היא מהיות בית־קבול גם לעליה המצומצמת ביותר.

מאחורי הקבוצה הראשונה של עולי פולין, הולכת וקרבה קבוצה שניה, בת ארבע מאות צעירים, הנמצאת כבר בדרך, ומאחוריה — מחנות של צעירים על סף העליה החלוצית, והמוני־ישראל שואפי־גאולה והצלה מתוך כור־העוני הקשה שהם נמצאים בו.

העליה החלה, והיא תלך הלוך וזרום בכוח, בדחיפה של סאת הגלות הגדושה — ואיש מאתנו לא יקבל על עצמו את האחריות הגדולה להגיד: חכו — אל תעלו!

בתוך משאלותינו הגדולות בתקופה הנוכחית, הרי משאלת העבודה היא היחידה שאיננה רשאית להיות מותנה כולה בתנאים חיצוניים. וצר מאד אם תביעתנו זו הבלתי פוסקת לעבודה של בנין, לא מצאה לה עדיין אזנים קשובות, אם לא מצאה לה עדיין את ההבנה המספיקה כי זהו יסוד־היסודות וכי בה, רק בה, דרכי הנצחון שלנו, המדיני והישובי גם יחד.

אין אנו מסופקים אף רגע בערכה הגדול של העבודה הפּוליטית הנעשית כעת בחו"ל. אולם משנה ערך ומשנה תוקף אנו נתנו תמיד והננו נותנים כרגע לעבודה ישובית ממשית בארץ, עבודה של הרחבת גבולינו ובסוס עמדתנו, אשר בה הערובה הנאמנה ביותר למילוי משאלותינו הלאומיות.

תרע"ט

---

עם בוא "רוסלאן"

מאת

יצחק לופבן

באניה הרוסית הראשונה, שהגיעה ישר מאודיסה לארץ־ישראל, נכנסו לארץ שש מאות ועשרים נפש יהודיות — עולים, שבי־גולה ופליטים. קשים כחבלי היציאה משם היו חבלי הכניסה לארץ: ביום סערה, ביום גשם טורד, באניה קודרת ומיטלטלת על גלי ים עכורים, הגיעו המה, אחרי נדודים רבים וטלטולי־דרך ארוכים, למחוז חפצם.

מהם — קודרים ואבלים, צללי בני אדם, שבפניהם ובעיניהם משתקפות עוד הבבואות המחרידות של מאורעות האימים ברוסיה ובאוקראינה: אלמנות ויתומים, חצאי משפחות.

ומהם — צעירים וצעירות, עליזי עבודה, מלאי מרץ והתפר­צות למעשה יצירה על אדמת ישראל; עם שפה עברית חיה בפיהם, מזוינים בחלקם בידיעות ובהכשרה מוקדמת לעבודת השדה, עם רצון חלוצי וסבלנות רבה, אשר הוקנתה להם בתקופה אכזרית זו של חמש שנות סבל ועינויי שאול.

וכולם עדים חיים לטרגדיה העברית העמוקה, עדי ראיה ועדי שמיעה לאותה הצעקה הנישאת אלינו מעמק בכא זה. צעקת אחים נשחטים לרבבות ושל אחיות מחוללות, של עם הנדון לכליה, הנדרך כענבים בגת ואין מפלט ואין מוצא.

רק מלה אחת גואלת ומשחררת נשארה ליהדות הרוסית, רק תקוה אחת ויחידה, רק נחמה אחת מעצבונה הגדול ומאבלה הכבד — והמלה הזאת היא: ארץ־ישראל!

“אלמלא ארץ־ישראל לא היתה ליהודי רוסיה אפילו היכולת למות” — משיחה אחת הפליטות לפי תומה. בלי זיק התקוה האחרון הזה, בלי קו האור המנצנץ מבין מחשכי הגורל, היתה מתרחשת כנראה קטסטרופה עוד יותר נוראה ממות…

שש מאות ועשרים הנפש שנכנסו כעת אל הארץ, אלה בודאי יסתדרו בעבודה באיזה אופן שהוא. אולם רבבות, רבבות דופקים על שערי הארץ — האם לא ייפתחו תיכף לפניהם? היש אצל מי שהוא בתוכנו אומץ־רוח אכזרי כזה להגיד להם: “חכו!” האם לא ייפתחו לבותיהם של בעלי היכולת בקרבנו, האם יאכלו במנוחה את לחמם על הדם, ולא יקומו ויקדישו את כל אשר להם, למען הציל את שארית הפליטה?

לא ל“עזרה” זקוקה כעת היהדות הרוסית, לא לפת לחם להשקיט את רעבונה, לא לבגד לכסות את מערומיה — כי אם למקום מקלט, לפינת אדמה זו הממלאה את נפשה ברגעי־היאוש הנוראים. ואם מכאן לא תבוא ההצלה, אם לא תקום התנדבות לאומית גדולה, אם לא יבוא תיכף המפעל הרב של בנין המולדת, של עבודה מהירה ורחבה, יש לחשוש כי אכן נגזרה כליה על חלק גדול של עמנו.

לא תנחומין שבפה. רק מלה אחת יכולה לענות על זעקת השבר של עמנו — והמלה הזאת היא: עבודה. עבודה על אדמת המולדת העברית.

תר"פ

---

הסוציאליזמוס של העם

מאת

יצחק לופבן

1.

חזון הגאולה האנושית הוא עתיק כימי עולם. מגדות הגנגס עד הירדן ומגדות הירדן עד הרהיין והוולגה ועד מי מעיינות באירופה ומעבר לאוקיינוס נודד החזון הזה כרעיון־נצח ומבקש תיקונו של עולם. בצורות שונות הוא מתגלה, בדרכים שונות הוא שואף אל מטרתו: דרך הנירוונה ודרך מלכות השמים, דרך ממשלת היחיד ודרך ממשלת הרבים. מהפכות מתחוללות וקמות, מקדשים נבנים ונחרבים — ודרך מהפכות־עולם הללו, מדור לדור ומתקופה לתקופה, עובר בן־האדם הדואב, הנושא על שכמו את הצלב הכבד של עינויי החיים ואסונם, ועדיין מצפה הוא לגאולה…

לכל תקופה הגושפנקא שלה, בשורת־חירות מיוחדת, דברות גואלות ומשחררות, הניתנות מעל הררי־סיני של החיים בצורות לוחות־ברית או חרב פיפיות. אולם, החרב מעולם לא גאלה; כוח הזרוע בלבד מעולם לא שינה ערכין ולא יצר ערכין. בכל מקום שבאו להשליט אמונה ודעה, תורת־חיים ותורת־מוסר בדם ואש — נפגש המגל בצור, מצא הפטיש את לוז־השדרה: ונשבר הפטיש, נפגם הסדן — והחיים לא נכנעו.

אלילי יוון לא ניתצו בידים; הם נפלו בהבל פיה של רוח־חדשה ושל הכרה חדשה אשר קמו מישראל. דתו של מוחמד אשר באה להנחיל תורה ע"י חרב עקומה, לא חוללה מהפכה במחשבה האנושית — לכל היותר יצרה צורה ולא תוכן. מעל הצלב קמה ממשלת הנצרות על הארץ, מכוס הלענה שהשקו “אותו האיש”, נתמלאה תוכן; ושוב: במקום שהיא באה לאנס ולכפות הר כגיגית, בנתה בידיה חומת־מבטחים בשביל מתנגדיה, מקדקדות של מתים־על־קידוש־השם.

החרב איננה גואלת. בכוח הזרוע אין עושים מהפכות, אין משחררים ואין גואלים. המהפכה האמיתית יכולה לבוא רק ע"י הארת הלבבות, היא יכולה לבוא רק ברצונו של האדם להוויה אחרת, למהות אחרת.

2.

בתקופת ההתמוטטות הפנימית הגדולה שבימינו, הננו משקיפים לאחורנו על שלשלת החיים הארוכה, עם מלחמותיהם ועינוייהם, הצלחותיהם ונצחונותיהם — ולנו נראה כאלו חיינו לריק, כאלו תמו לריק כוחות הדורות בעולם, וכל האוצרות שנערמו, כל הרכוש שנצבר, נתבזבזו ונהרסו ביום בלהה אחד, עת חרג פריץ־החיות שבאדם ממסגרותיו. כי מהי בשבילנו כל ההצלחה הקולטורית, אם היא נעשתה כלי־שרת לאימרת־דז׳ונגל פראית: “האדם לאדם הוא זאב!” מה לנו יצירה, אמנות, ספרות, אם אלה הם רק רגעי שבתון המכסים על ימות־חול ארוכים ומשעממים, מלאי־עמל ותלאה, מלאי־סבל ועינויים? ומה לנו פתרון, מה לנו בשורת החירות החדשה של הסוציאליזם, אם בכוחה רק לשנות סדר, להחליף את הפיגורות במשבצות השח־מט, להעביר דייר ממרתף לדירה יותר מרווחה וכו'. אם המרתף אינו נהרס, אם הרעה איננה נעקרת משורשה, אם אינם נפתחים ונטילים לזרמי חיים חדשים אשר ישליטו יחסי־חברה צודקים בכוח ההכרה האנושית וההבנה ההדדית ולא בכוח הנשק של איזה מעמד שליט במקרה, של כוח דיקטטורי?

הסוציאליזם בתור אידיאה הוא גלגול הרעיון החברותי של נביאי־ישראל, המשך המהפכה הענקית במוסר העולם: רעיון הצדק נגד רעיון האדנות והעריצות המשעבדת. החידוש שבו רק בזה, שהוא חדל להיות קשור בגאולה מיסטורית, הבאה מאיזה כוח עליון שמחוצה לנו, חדל להיות יעוד של “עתיד לבוא”, של ימות משיח, אשר יבואו בהיסח הדעת, והוא קבע את הסיסמא: האדם גואל את עצמו!

האידיאה הסוציאליסטית איננה פרי רוחו של הפּרוליטריון. היא ראשית כל אידיאל אנושי, אשר רק המרגיש את האסון החברתי לא כצערו הפרטי בלבד, כי אם ככאב האנושות כולה, יכול להרים אותה לבשורת מהפכה בעולם.

כך היה הסוציאליזם שלפני מרקס, שלפני המניפסט הקומו­ניסטי והפרוגרמה של ארפורט. הפרופוגנדה הסוציאליסטית והסטרטגיקה המפלגתית קילקלו את השורה. המלה התרוקנה מתוכנה, נעשתה לדוקטרינה, לתורה מאובנה. החזון הגדול הצפון במלה זו נהפך לחלום של דלים, הנושאים את נפשם לשכר יותר גדול ולשעות־עבודה יותר מעטות.

הפּרופּוגנדיסטים של הצדק הסוציאליסטי אחזו בשתי קצוות של תורות סותרות: של פרידריך ניטשה ושל בן־הנגר מנצרת גם יחד. הם אינם מאמינים ברצון האדם, בשאיפתו לגאולה, כי־אם — בכוחו, ברצונו לכוח. הם מאמינים כי הצדק כשהוא לעצמו אין לו כוח והוא מוכרח ללכת יד ביד עם הכוח, או למשוך את הכוח על צדו. הם מאמינים גם כי האידיאה עצמה אינה מסוגלה לרכוש לבבות ולפיכך הפכו אותה לכלי זיין כלכלי, כדי לרכוש את ההמונים. את אלה המעוניינים בדבר באופן ישר. הם צמצמו את האור, כדי להתאימו למשאלות נפשם של המעונים והסובלים…

וכך פרחה הנשמה, נשתכחה המטרה והאמצעי עצמו נהפך למטרה. כך הוקמה השיטה המטריאליסטית כמניע עיקרי בחיי החברה, נוצרה פילוסופיה היסטורית חד־צדדית. המיכניות, היחסיות, החוקיות נקבעו כפעולה איתנית בפוליטיקה הכלכלית, כגלגל־מזלות בחיי החברה, שתנועתו קבועה לו מראש. העולם היפה, שדימו לייחס לו מטרות אֶתיות ואסתטיות, נהפך לריקוד של אטומים, שהכוח היחידי השליט בהם והמנהל אותם הוא המיספר. מובן, כי בעולם כזה אין מקום למוסר ולשאיפות מוסריות, מובן כי הכל כאן בבחינת נפעל מכוחות פיזיים מתרוצצים, שתפקידם רק ליצור את האנרגיה ולשמור על החומר.

כך קמו המעמדות ונוצרה השנאה המעמדית, כך יצאו אל שדה המערכה שני כוחות פיזיים שונאים זה לזה, שבעצם שניהם שואפים למטרה אחת — לשמירת החומר: הכוח הפּרוליטרי והכוח הקפּיטליסטי.

הסוציאליזם המעמדי, המטריאליסטי, בישר אמנם תנחומין להמונים העמלים, אולם הוא גזל את התנחומין מהאנושות הכואבת; הוא עשה את השאלה לענין של מעמד, פּרובלימה מתמטית, שבין המון יחסי החיים היא בחרה לה את היחס בין נותן־העבודה ובין מקבלה; הוא עשה אותה למערכת קרב פּוליטי ואיקונומי של מקופחי שכר המבקשים את תשלומם ואת נקמת גורלם. במקום קירוב־הלבבות בא רחוק הלבבות; במקום הבנה משותפת, שהיתה צריכה להביא את כל הכוחות הפועלים באנושות אל הסוציאליזם, אל הרצון הסוציאלי, נעורו האינסטינקטים, נערמה מרירות ארסית — תחת הדגל “הפּרולטרים שבכל הארצות, התאחדו” נחפרה תהום עמוקה בין אדם לאדם, ילדי אֵם אחת ויעודי תעודה אחת — תהום שאין לסתמה כרגע אלא בגופות חללים, שאין למלאה אלא בזרמי דם.

הושגה מטרה הפוכה: העם נשאר רחוק מהסוציאליזם, מחוצה לו. הסוציאליזם נעשה לו למפלצת, הוא רואה בו את הכוח ההורס. אותו חלק מהעם שעליו היה לוותר מה שהוא, נבהל ונפחד מפני הסמל הכפול של “הפטיש־והאגרוף” והתחיל בורח מפניו, להלחם בו.

וכך באו החיים בין המצרים של שני כוחות דימוניים, ועל פניהם נתלה הצל המאפיל של איבת עולם…

3.

חזון הגאולה שלנו, של העם העברי, הוא חזון־משנה. עלינו נטלו חומרי המקום שיצאנו משם וחומרי המקום שבאנו לשם.

אנחנו נדונונו לשאת על שכמנו את סבל העם וסבל החברה, סבל הגזע וסבל האנושות. להבדיל זה מזה אי אפשר — הם גדלו יחד בתוך תנאי־חיינו התלושים וחסרי־הבסיס.

בבחינת עציץ מטולטל, בלי שרשים בכלכלת העולם, הננו זה כמה יובלות ותקופות. איננו לא יוצרי נכסים ולא מחלקי נכסים; אין לנו מעמד קפּיטליסטי וגם לא מעמד פּרוליטרי. אין לנו אדמה ואין לנו משק אינדוסטריאלי. האקונומיה שלנו היא מיוחדת במינה. אנחנו הננו מעמד מתווך בין הפרודוצנט שאינו יהודי ובין הקונסומנט שאינו יהודי.

אין לנו מעמד פּרוליטרי מקופח — אבל אנחנו כולנו הננו עם פּרוליטרי, לא מנוצל בעבודתו, כי אם נדחק ממקורות העבודה והיצירה ונדון לאי־פרודוקטיביות ו“לחיי־רוח”.

המפלגות הסוציאליסטיות שקמו עד עכשיו ביהדות, כולן זייפו את המטבע, כולן רצו להעביר תכסיסים מפלגתיים מ“כל הגויים” אל הגיטו היהודי. הן דיברו בשם פּרוליטריון יהודי שאינו כמעט בנמצא, והן הכתירו בשם “וואמפיר”, “מוצץ דם” את החייט היהודי העלוב, היושב שחוח על יד מכונת התפירה יחד עם פועלו, ואינו יכול עפ“י רוב להתקיים בלי עבודת כפיו. הסוציאל־דימוקרטיה ה”יהודית" הכניסה לרחוב היהודי רק את המלה המפוצצת, הדימגוגית, מבלי שתהיה לה אחיזה ממשית. היא הכריזה מלחמת מעמדות במקום שיש צל מעמדות, והיא יצרה לה בדמיונה משק יהודי, כדי לעטפו בפרווה גדולה ורחבה זו של תנאי כלכלה זרים.

הקפּיטליזם הוא אובייקט של מלחמה רק בשעה שהוא שולט בחברה. הקפּיטליזם היהודי, במקום שהוא ישנו, איננו שולט, אין לו כוח שליטה, — ובמקום שהוא שולט, איננו יהודי. הפּרולטריון האופיי של האינדוסטריה הכבדה, עפ"י רוב איננו יהודי גם כשהוא יוצא מתוך החוגים היהודיים — ובמקום שהוא יהודי הרי מלחמתו היא תמיד יותר לאומית מאשר מעמדית.

האופי הכלכלי של אוכלוסי ישראל בגולה הוא אופי של מעמד בינוני. המלחמה שבין הפועל ובין נותן־העבודה שם, היא רק מלחמת־שכר עלובה ולא מלחמה על שלטון המעמד. ודומים הם עפ"י רוב שני הצדדים גם יחד לשני ארחי־פרחי הללו שמתוך בטלת־שממון נמנו וגמרו ביניהם לקרוא אחד לחברו ”Pan“

כל הקונצפציות של הסוציאליזם הכלכלי, כל הצורות שבו הוא מתגלה בחלקי ארץ שונים בהתאם לבנין הכלכלי של הארץ ולפירוד הסוציאלי השולט בה, אינם תופסים בנו ואינם עלולים לפתור את שאלת חיינו הקשה והסבוכה. מה שמוכיחה ההיסטוריה לאחרים, אין היא מוכיחה לנו. בהתפתחות המדינה, החברה והמשק, בכל ההתרוצצות הזאת בתוך האריגה של החיים, ולבסוף — במשק השוק הקפיטליסטי הנוכחי, הקובע את הפירוד החברתי ואת המלחמה הסוציאלית, בכל אלה לא השתתפנו ואיננו משתתפים השתתפות אקטיבית בתור עם. אנו חסרים ראשית כל היסודות האלמנטריים ליצירת משק כלכלי־לאומי, חסר לנו הריכוז הטריטוריאלי, חסרים אנו את האדמה וחסרים אנו את העבודה.

האוריינטציה הסוציולוגית הכללית גם היא איננה האוריינטציה שלנו. בתור עם נודד תמיד ונרדף תמיד, לא התגלתה אצלנו אותה התנגשות אינטרסים של קיבוצים נבדלים כמו המדינה, החברה, המעמד וכדומה. בהיסטוריה האנושית, במשך אלפי השנים האחרונות, אנחנו עוברים רדופי־גורל בין מיצרי החיים, אנחנו נקלעים בכף־הקלע, במחול של ניגודים ודיסוננסים שונים. היסטוריה עצמית כמעט שאין לנו: תמיד היא קשורה באיזו מלכות של חסד או מלכות רשעה; תמיד היא חוסה תחת כנפי איזה אפיפיור או חשמן, אוהבי־ישראל או שונאי־ישראל — עפ"י רוב שונאי־ישראל; ותמיד, כמעט תמיד, היא עסוקה במלחמת הגנה על קניינים כאלה שהם מחוץ לחיי שעה, שמהם שואף אמנם העם כוחות חיוניים מוסריים, אבל לא כוחות חיוניים ממשיים.

וכאן הטרגדיה שלנו, העמוקה מני ים. תבן לא ניתן לנו ולבינים אומרים לנו עשו. בידים ריקות, בלי נשק, אנחנו עומדים בתוך הזירה. בכל הגורמים הכלכליים והפוליטיים, הקובעים את תכסיסי המלחמה בין הקפּיטל הבין לאומי והפּרוליטריון הבין לאומי, אין לנו, בתור עם, חלק ונחלה. האימפּולסים הריבולוציוניים התוססים בקרבנו, מתוך מחאה כלפי המצב העלוב שאנו נתונים בו, כלפי העוול הנורא המלווה את דברי ימינו, גם אלה ממלאים תמיד תפקידים בלתי־טבעיים: במקום להצטרף לאנרגיה של שחרור עצמי, הם נשפכים על פי רוב לתוך צנורות זרים וקולעים למטרה לא שלנו. הם פועלים תמיד ככוחות עיוורים תועים, שאין להם נקודת אחיזה נאמנה, ולפיכך הם מתפרצים הראשונים לכל בשורה של שחרור, מבלי לקחת בחשבון אם זהו גם שחרור עמם; או אולי כבלים חדשים.

מריקים אנו את המרירות הגדולה, המצטברת בנו במשך דורות, ביחד עם אור השאיפה ל“קידוש השם” על מזבחות זרים — ו“זורעים על כל מים את דמעתנו הקדושה”.

רק לאט לאט מתחילה להאיר ההכרה, כי הגאולה הסוציאליסטית של העולם, לו גם יכלה לבוא בדרך שהיא הולכת בה, איננה עדיין גאולתנו אנו; כי אותו הפתרון המבוקש ע"י חילופי־גברא בשלטון הכלכלה והמדינה, עלול אולי להיטיב את מצבם של אי־אלה אלפי אנשים מישראל, אבל איננו עלול בשום אופן להוציא את העם העברי מתוך המצוק הלאומי והאנושי. אנחנו נישאר תמיד בבחינת אותן הנשמות דאזלין ערטילאין שאין להן תקנה גם ביום המשפט האחרון. קללת עם אובד תלוש ממקורות החיים הטבעיים, רובצת עלינו בכל התנאים ובכל המצבים — גם בחורבנו של עולם וגם בבניינו. ואלמלי היינו נושאים את נפשנו רק להיכנס לתוך מסלול התנועה האיקונומית, שהסוציאליזם הכלכלי רואה בו את מקור הרעה ואת מקור הטוב, גם אז מוכרחים אנו לעבור תחילה דרך מהפכה לאומית, מהפכה שתוציא אותנו מתוך הפּסיביות של חיי הגלות ותכניסנו לתוך אקטיביות של חיי יצירה לאומיים, שתחזיר אותנו אל אם־כל־חי, — אל הקרקע ואל העבודה.

לע"ע — במקום פילוסופיה היסטורית, יש לנו טרגדיה היסטורית; במקום מסקנות “מדעיות” סוציאליות, יש לנו אנחת יאוש של עם עשוק, הנתון בין המצרים של חיי־אסון, הנחנק בתוך אטמוספירה של סדום ועמורה — וכל אשר לו יתן בעד נפשו.

4.

איך נצא מן המיצר? איך נכוון את החיים ואת המעשה ליצור על אדמת המולדת העברית חברה אורגנית בריאה ותרבות מוסרית, אשר יבואו לרשת את מקום התוהו ובוהו השולטים בעולמנו? השאלה היא: איך לפרוץ את החומה הבצורה הזאת שנבנתה סביבנו מקדקדות של מתים על קידוש־השם, איך להפוך את עצמנו, את יוצרי ההיסטוריה החדשה שלנו, ממקוננים לבונים, ממבקשי־דרך נצחיים — לשקטי־עמל, לדבקי האדמה?

התשובה אינה יכולה להיות יחסית ואינה יכולה ללכת בעקיפין, היא אינה יכולה להיות מותנה מהשתלשלות היסטורית והיקשים היסטוריים. היא מוכרחה להיות חרותה ככתובת־מקדש על פתח הכניסה של חיינו החדשים, היא מוכרחה להיות אבן־פינה בבנין הכלכלה והתרבות שלנו.

במקום התיאוריה צריכה לבוא המיתודה — זו אמת־המידה הבונה, היוצרת, הפונה לחקר הטוב יותר מאשר לחקר הרע. במקום השלילה מוכרח לבוא החיוב, הנסיון החיובי, הפעולה הממשית, המכוונת להקים את דוגמת החיים, שאליהם אנחנו נושאים את נפשנו.

הסוציאליזם העברי, בשורת הגאולה הלאומית והאנושית של עם ישראל, יקום מגדות הירדן והכנרת, יקום מהנקודה הראשונה שאבניה יהיו אבני־צדק ושביסודותיה יונחו הרצון והשאיפה לחיים חדשים, לחיי חפש ושויון, הנקנים לא ע“י מלחמת אדם באדם, כי אם ע”י עזרת אדם לאדם במלחמת היצירה הנצחית, במלחמתם המשותפת עם מכשולי הטבע, העומדים לו לאדם על דרכו אל אושרו המקווה.

מכאן מוכרחה לבוא המהפכה בישראל. העמק הזה מוכרח להיהפך ל“הר־סיני” חדש. שממנו ינתנו לעמנו האובד “לוחות־ברית” חדשים, “לוחות ברית”, שעליהן חרותה דברת האמת היחידה, שממנה יתד וממנה פינה לשלטון הצדק והשלום בעולם: “ארץ העבודה!”

העמק משמש כאן סמל: מעמק דוקא ולא מהרים. מעל הרים מופיעים אלהים, הגוזרים בגזירת עירין עליונה. המשליטים, הנותנים תורות באש ובברקים. הכופים הר כגיגית. אולם תנועת עם אמתית, מהפכה לאומית, מהפכה מוסרית בעם, מוכרחות לבוא מלמטה למעלה, מתוך התפתחות אורגנית פנימית ומתוך רצון חפשי. ממעמקים דוקא, ממעמקי הסבל הלאומי והאנושי, הנהפך בכוח הרצון לאנרגיה של יצירה.

לא העליה לא“י היא הגואלת, כי אם העליה בארץ ישראל. השיבה לארץ אבות סתם, זוהי רומנטיקה של תיקון־חצות, שאולי אין לזלזל בה כשהיא לעצמה; אולם “ממשחק צבעים על ההרים אין עם יכול לחיות” — אמר בן עם זר בראותו את הרי א”י מאדימים בשעות בין־ערביים. ומאידך גיסא: א"י איננה בשבילנו רק טריטוריה לאמיגרציה, רק אמצעי להוציא את ההמונים היהודיים מלחץ כלכלי לתוך רווחה כלכלית. היא גם איננה מסוגלה לכך מפאת יסודותיה האיקונומיים. ארץ־ישראל היא בשבילנו קדם כל מקור יניקה לכוחות חיינו האנושיים והלאומיים — בסיס לעליה, להבראה עממית. כאן מוכרחה להיווצר הסינתיזה בין שני כוחות־החיים היסודיים, בין החומר והרוח, למען ימלאו זה את זה, יפרו זה את זה, לשם יצירת הרמוניה של קיום, צודק כלפי עמנו וצודק כלפי אחרים. לפיכך מוכרחה הגאולה הלאומית שלנו להיות גם גאולתנו החברתית. אצלנו אי־אפשר להבדיל בין שני המושגים האלה, הם קשורים ושלובים יחד כשלהבת בנר.

ההנחה הסוציולוגית, המייחסת את הפרט לשני קיבוצים נבדלים: לחברה במובן הכללי ולמעמד שהוא נולד בו או נדחף לתוכו בגזירת הגורל, — ההנחה הזאת איננה תופסת בנו. ואלמלי גם היינו יכולים לבוא לידי קלסיפיקאציה כזאת, גם אז הרי במקום שהאינטרסים של שני הקיבוצים מקבילים זה לזה ואינם באים לידי התנגשות, הם קובעים יחד את המטרה הנכספת. רק במקום שהם מתנגדים ומתנגשים, שם מנצחת עפ"י רוב ההכרה המעמדית. (אופנהימר).

אצלנו הם מקבילים, הם מוכרחים להקביל ולא להתנגש, הם מוכרחים לקבוע יחד את המטרה הנכספת. אין אצלנו אינטרס של מעמד נבדל מאינטרסי העם ואסור ליצור אותו, כי באופן כזה ניצור בא"י רק זירה חדשה בשביל מלחמת־אינטרסים אויבת, וימות המשיח שלנו יהפכו ממילא להמשך של חיי־גלות, אולי יותר גרועים, פחות פוריים משהיו. כי בגלות, לכל הפחות, איחד אותנו האסון המשותף, הגורל המשותף; שם, במקום שכלום לא היה, במקום שאנחנו היינו רק נפעלים מתנאים חיצוניים, יכול היה להיווצר צבע־ההגנה המיוחד אשר שמר על שלימות האומה גם בתנאי ההתנוונות הכי קשים שנשתוללו בגיטו היהודי. אולם אם על המוניטין החדשים שלנו נטביע למפרע שתי צורות, הרי לא יהיו אלו מטבעות גאולה בשבילנו, כי אם מטבעות שעבוד ישנות־חדשות העוברות לסוחר בכל הבורסאות הבין־לאומיות; רק תבן נכניס לעפריים — ולשאיפתנו הלאומית לא תהי תקומה.

ואם גם נניח לרגע את הצד המוסרי, אם נבוא להעריך את הדבר רק מצדו החיצוני, הפּוליטי והכלכלי, בסדרי החברה הקיימים ועומדים, גם אז תוצג לפני עינינו תמונה כזו:

את האחיזה הלאומית־המדינית שלנו נוכל ליצור רק בהיותנו רוב מכריע בארץ. את הרוב הלאומי־המדיני האמיתי והטבעי, שאינו נעזר באמצעים מלאכותיים כאלה אשר לעולם בודאי לא יהיו בידינו, שאינו נשען על אניות מלחמה וכלי תותח, את הרוב הזה קובע רק החומר האנושי הקשור עם הארץ קשר אורגני, תרבותי ואיקונומי; זה שמתמזג עם הארץ לחטיבה בלתי נפרדת שארסוה לו לעולם בקנין העבודה וההפראה ההדדית. היסוד הנאמן הזה הוא בכל מקום החקלאי, האבר שלפי האגדה הרוסית העממית, רובץ הוא כסלע בתוך אדמת המולדת וכל מי שבא לעבור עליו בקפיצה, הרי הוא מזדקף והקופץ ישבר את מפרקתו.

א"י היא ארץ קטנה ועניה. רק בזיעת אפיים ובעבודה אינטנסיבית אפשר לאכול בה לחם. לעם העובד, שבידיו נמצאים גם כוחות העבודה וגם אמצעי־העבודה, היא מספיקה, באשר עובד האדמה מצמצם את צרכיו לפי הענקת אדמתו ומשתדל להפרות את אדמתו ולסגלה למען תוכל להעניק לו את צרכיו. אולם בשביל הקפּיטל והפּרוליטריון גם יחד היא יכולה להיות רק ארץ של אפשרות, של מידת אפשרות. לראשון — אפשרות של ניצול, של התעשרות; ולשני — אפשרות של עבודה, של קיום כלכלי.

הקפּיטל אינו עוזב שום הזדמנות של תועלת איגואיסטית. הוא משליך את חכתו גם במשק הכי קטן והכי מוגבל, ובכוחו האקספנסיוני הענקי הוא פורש מהר את כנפיו, רוכש שטחי קרקע גדולים ומשתדל להוציא מהם את התועלת הכי מקסימלית. הקפּיטל איננו אידיאליסטי ואיננו לאומי — הוא פונה רק לבצעו. “האידיאליזם” שלו הוא עפ“י רוב עלי־תאנה וכסות עינים על כוונות התועלת־העצמית. בשעה שהקפּיטל מדבר בשם “לאומיות”, הוא חושב ע”ד “שלטון” — שני המושגים האלה נעשים אצלו לשמות נרדפים; הוא רואה את עצמו תמיד כעמוד התווך של המדינה, כשומר הסדרים הטבעי, הלגיטימי, ואצלו קבועה הנחה מסויימת מראש כי ה“רב” הוא השולט ולא ה“רוב”, ה“אויטוריטט”, ולא ה“עם”.

הקפּיטל הפרטי עלול להפוך את הרעיון הלאומי־המדיני שלנו מברכה לקללה. הוא יחסום ראשית כל בפני העם את הדרך אל הקרקע, אל עורק החיים העיקרי שממנו יונק העם את כוחותיו החיוניים, בכלכלה ובתרבות גם יחד. אדמת ארץ־ישראל תרוכז בידי מספר אנשים מצומצם, שתשמש להם רק אובייקט לניצול ולא ליצירה. הם יבקשו תמיד את הרווחים הכי גדולים — וממילא גם את כוחות העבודה הכי זולים. אם לא יימצאו הללו מבפנים יביאו אותם מן החוץ. וכאן לא תועיל שום השגחה, שום הגבלה ושום חוקים מגינים, כאשר הקפּיטל השולט הוא גם המחוקק — ובמקום שאיננו יכול להיות מחוקק, איננו יכול להתקיים.

הפּרולטריון, גם הוא מבקש תמיד את התועלת הפרטית המקסימלית. העבודה היא אצלו רק אפשרות, אפשרות של קיום כלכלי. כשהיא אינה מספקת את צרכיו, ישנן שתי דרכים: או שהוא נלחם בעד תנאים יותר נוחים אז בא הפירוד החברתי, מלחמת המעמדות; או שהארץ נהפכת בשבילו למקום של לחץ כלכלי והוא לוקח את מקלו ואת תרמילו והולך לבקש לו מקום יותר נוח, יותר מרווח — אז באה האמיגרציה, היציאה מן הארץ.

הקפּיטל והפּרוליטריון גם יחד הם בין־לאומיים מטבעם. הם יכולים ליצור בארץ רק שדה קרב למלחמת אינטרסים איגואיסטיים ולא אחיזה מדינית ולאומית; הם יכולים להרכיב מכונה כלכלית בשביל שוק הכספים, אבל לא להניח יסודות לחיי כלכלה לאומיים ואנושיים בריאים. במקום שהם באים לוותר על התועלת הפרטית הרי הקפּיטל נהפך לפּילנטרופּ והפּרוליטריון — לאידיאליסטי, לחלוץ.

ארץ־ישראל יכולה להיבנות רק בקפּיטל לאומי ועל קרקע לאומית. רעיון הלאמת הקרקע איננו נובע כאן רק מפרינציפּ מוסרי של “לי הארץ”. הוא הכרח של חיים, גורם ריאלי ממדרגה ראשונה בבנין הכלכלי של הארץ ובבנינה הלאומי והחברתי. בלי הלאמת הקרקע, אין שום אפשרות למנוע ספיקולציה קרקעית ויצירה משקים אקסטנסיביים גדולים ההורסים למפרע את היסוד החקלאי של הארץ, אותו היסוד שאינו מונח בהמצאת פּרודוקטים חקלאיים לשוק, כי אם בעבודתו האישית של הזורע והקוצר, בעצם קיומו ובסמל הלאומי המתגשם בו. בלי הלאמת הקרקע והלאמות מקורות הכלכלה האחרים, לא יגיע העם־בלי־ארץ אל הארץ־בלי־עם; לא תהי אפשרות לריכוז ההמון העברי על אדמת ארץ־ישראל, אם לא שימשיכו כאן את חייהם הפורחים באויר — חיי סרסורים ומתווכים, שהשפע הכלכלי בא להם משמים ולא מארץ, מברכת עניים תלושי־מכורה: “ברוך ה׳ יום יום!”

ארץ־ישראל יכולה להיבנות רק ע“י מניעים אידיאליסטיים המכניעים את תועלת הפרט בפני התועלת הלאומית והחברתית הכללית, שהיא צריכה להיות לחוק הכי עליון בבנין חיינו החדשים. המעבר מתנאי־החיים שאנו בועטים בהם או הפּולטים אותנו, מוכרח להיבנות ע”י התנדבות אידיאליסטית, שבשבילה המטרה היא העיקר ולא הנאת השעה; זו שיודעת להבליג על קושי, להתגבר על מכשולים, זו המתפרצת מתוך התלהבות של יצירה וכיבוש, כיבוש הטבע וכיבוש עצמה, לשם הקמת המפעל האנושי הענקי הזה שאנחנו קוראים לו: תחית עם ומולדת!

ההתנדבות הזאת היא הדגל הסוציאלי שלנו. דגל השחרור העצמי ע“י שיבה אל הקרקע ואל העבודה. נושא הדגל הזה הוא החלוץ העברי. זה המחולל את המהפכה הקשה הזאת קודם כל בנפשו, זה המקיימה בגופו וסולל ע”י כך את הדרך לעם — את דרך העליה מחיי־רוח אי־פּרודוקטיביים בגולה לחיי־אנוש פּרודוקטיביים וישרים בארץ־ישראל.

הסוציאליזמוס העברי איננו, איפוא, סוציאליזם של מעמד כי אם סוציאליזמוס של העם. הוא איננו עומד בקשר עם שום פּרולטריון בין־לאומי, בין זה הנמנה על האינטרנציונל השני ובין זה הנמנה על האינטרנציונל השלישי. ברגע זה אין בינינו נקודת־מגע משותפת, לא בדרך הקרובה ולא במטרה הקרובה.

הסוציאליזמוס העברי איננו מלחמת מעמד בעם, כי אם מלחמת העם כולו לשחרורו ולהתחדשותו הלאומית והחברתית. הוא מוכרח להקיף כל הכוחות הפועלים שבו, את הפועל ואת המורה, את הרופא ואת הארכיטקטון, את האגרונום ואת האינג׳ניר, את המשורר ואת האמן. הכוונה הגדולה מוכרחה להיות אור לנתיבתם. עליהם מוטל התפקיד החינוכי הגדול להכניס את ההכרה הסוציאלית, ובעיקר את ההוכחה הסוציאלית, לתוך העם ולהעיר בו את הרצון לחיים צודקים וישרים. כל מעשה, כל פעולה, כל יצירה מוכרחים להיות מכוונים לכך. הכל צריך לחנך, הכל צריך להוכיח — אבן מקיר וגלגל ממכונה: ממנגינת האם על עריסת התינוק עד האפוס השירי והפסל האמנותי.

אנחנו אף על נפש אחת מהאומה איננו יכולים לוותר; אף אחת מהן לא נדון בדינה של גיהנום — אנחנו צריכים רק לרכוש אותן לנו, אל תנועתנו ואל עבודתנו המשותפת.

לנו אין מלחמה אגרסיבית, לפנינו יש רק מלחמת בנין וחינוך — בנין החברה העברית החדשה ככוורת דבורים זו, שהכל עובדים בה והכל נהנים מדבשה וכוונת כלם היא הכוורת עצמה, החזקתה וקיומה, הפרחתה ושגשוגה.

5.

הרעיונות וההנחות המובעים כאן ודאי שאינם חדשים, אולם הם גם אינם פּופּולריים למדי וצריכים עוד לחדור ולרכוש לבבות. הם מתחילים רק להבקיע את קליפת ביצתם, זו ביצת הלטאה אשר יגון הדורות רובץ עליה כאם דוגרת.

הסוציאלדימוקרטיה, תפגוש את האמור כאן בפרזה רגילה: “אהא, אידיאליזם — פּסיכולוגיה בורז׳ואזית!”

היא, הסוציאלדימוקרטיה, הסתדרה באופן נוח בתוך “הגורמים ההכרחיים” של “המציאות”, בתוך “המדע” ובתוך “הפילוסופיה ההיסטורית”. מסקנותיה הן ברורות, מחושבות ומצויירות למפרע — וכל הבא לפקפק או לזעזע במסקנות האלה, אין הוא בעיניה יותר מאשר איזה “כהן קפּוציני” הדורש מעל הדוכן.

אף היא מצלצלת בכבלים כדי להחריש את מוסר הכליות, את קול הדם של משפחת־אנוש האומללה, הנמקה באיבה ניצחת ובמלחמת אחים אכזרית. אף היא נלחמת נגד טנדנציה חברתית בלתי מוסרית אחת, בטנדנציה חברתית בלתי מוסרית שניה — ובשעה שידה על התחתונה היא כבשה ובשעה שידה על העליונה היא נהפכת לזאב.

ויש עוד הרגילים להשתמש בפרזה טפלה זו:

— אלה הם מקטני אמנה שבתוכנו, מבלי עולם וטווי קורי עכביש של פּסימיזמוס אפור. בשבילם החיים הם בבחינת עגלה שבורה ומפורכה השקועה בתוך הבוץ; צריך רק לסחוב, להביא אותה לידי תנועה במקצת — וגם זו לטובה…

אף זאת יללה עקרה וזעקת שבר בלתי פוריה. אף אלה נשים מקוננות, סופקות כפים — שבמקום לבקש תנחומין, הן מתרוצצות בחדר האבל ומטיחות ראשיהן בקירות הקודרים.

ואנחנו — מה לנו הכא ומה לנו התם? מה לנו “מדע” ומה לנו “פילוסופיה”, אם כל מיטה זרה, היא בשבילנו מיטת סדום? מה לנו אנחת יאוש של נכאי־הרוח, אם היא רק זורה מלח על פצעי לבנו?!

באותו רגע שאמרנו לעצמנו: “ובחרת בחיים!” — היתה זאת תרועת־חצוצרה למהפכה שלמה בחיי האומה העברית. ידענו כי קונסקוונציה טבעית של מצב מתהווה מאליו איננה ואינה יכולה להיות. ידענו כי עלינו לשוב מה־x אל המרכז ולהסב אחורנית את כל תנועת המזלות מימי קופרניקוס עד היום. זו היתה הכפירה הראשונה במדע וזה היה זיו האופּטימיזמוס הראשון שהבהיק לנו מבין הערפלים של המציאות.

ואמנם קשה היא הדרך, אולם אם יש בנו אמונה כגרגיר של חרדל, אמונה בכוחות עצמנו ורצון אמתי לחיי חופש — ייעקר ההר ממקומו!

תר"פ

---

נוסדה ההסתדרות

מאת

יצחק לופבן

הועידה הכללית של פועלי א"י יצאה לפועל. נוסדה ההסתדרות הכללית, הבלתי־מפלגתית, המאחדת את כל חלקי הצבור העובד. הוקם שתוף הפעולה המבוקש והמקווה והושם קץ לצורת הארגון הכפולה והנבדלת, שהיתה קיימת במשך השנתים האחרונות.

הסיכום הקצר הזה של תוצאות הועידה מוכיח למדי כי הועידה מילאה את תפקידה בהצלחה. על יסוד של הסכם כללי, בלי הכרח והכרעה של רוב, הוקמה צורת האחוד הרציונלית שאליה שאפנו ועליה נלחמנו כל הזמן — האחוד בעבודה, האחוד בכל אותם הענינים הריאליים המשותפים לכל עובד עברי באשר הוא עובד.

ההכרזה החגיגית שהכריז הח׳ ברץ מעל הבמה בדברי הפתיחה הראשונים: “אנחנו לא נצא מכאן אלא מאוחדים!” נתנה את הכיוון לכל מהלך הועידה. במלים הקצרות וההחלטיות הללו ניתן האות לאחוד, ניתן צו כי אי אפשר לה לועידה זו שתתפזר בלי תוצאות, ונוצרה ההבנה הדרושה למצוא את נקודת השיתוף בין הדעות המתנגשות.

ועידת חיפה נפתחה בדברי שלום ונסגרה בדברי שלום. הסיסמא המאחדת ניצחה דיבורים ומגמות שהיו עלולים להכשיל את הועידה ולהטותה מדרכה. הכרת המציאות היתה המכוונת את מצב־הרוחות. לא אחוד סתם, פּרוגרמתי, לא אחדות לשם שמים, לשם מצע תיאוריטי, אלא אחוד שיש בו צורך חיוני למעשה, שיש בו הצטרפות כל הכתות לפעולה ממשית.

הציר העיקרי שעליו הסתובב המו“מ בועידה, היה שאלת “מהות הארגון של פועלי א”י”. “מהות” בכלל זוהי הגדרה אבסטרקטית, ובמקום שדנים באבסטרקציה ניתן מקום לגילויי־פנים שונים, וממילא גם לגילוי פנים שלא כהלכה. לפיכך היה הסעיף הזה הכי קשה וגרם לויכוחים סוערים. אולם כשהגיעו לפרטו במושגים ממשיים, בסעיפים של עבודה ומפעלים מצאו שיש רק שנוי נוסחאות, ואחרי התאמצות קלה עלה הדבר לצרפן לנוסחא אחת.

עמדה נבדלת מכל יתר הפרקציות תפסה הפרקציה של מ.פ.ס.ע. בועידה. בפעם הראשונה הופיעה המפלגה הזאת על הבמה המשותפת של צבור הפועלים העברים בארץ. היא הופיעה עם “זמירות חדשות” בפיה, זרות ומוזרות למציאות חיינו, אשר הושרו בשפה הז׳רגונית מעל לראשי הנאספים “אל הפּרולטריון העולמי”, הד לא מצאו הדברים האלה בועידה, אולם למרות היות הפרקציה הזאת הכי קטנה במספר, קבעה לעצמה עמדה די חזקה, והפולמוס המפלגתי בינה ובין “אחדות העבודה” גזל כמעט את רוב הזמן של הועידה. ואף ששום אחת מהצעותיהם הפּרינציפּיאליות של המפס“ע לא נתקבלה, נשארו בתוך ההסתדרות הכללית. אפשר שיותר מאשר הכנעה יש כאן צעד תכסיסי. אולם, ההופעה החדשה הזאת בעולמו של הפועל העברי בא”י, תדרוש מאתנו שימת לב מיוחדת. צריך להודות כי מפס“ע מדברים בשפה יותר פּופּולרית ויותר מובנת מאשר אנחנו. הם שרים את מנגינת הזמן הכי חדשה והכי מודרנית, ובתנאים הקשים של העבודה, בתוך ההתמרמרות הגדולה ואי שביעת הרצון השולטים, ושישלטו בודאי עוד זמן רב, בין העובדים בארץ, עלולה הפראזה שלהם להיקלט. מבחינה זו בודאי יותר טוב שהם נשארו מבפנים ולא מבחוץ. מתוך מגע בלתי אמצעי עם חיינו אפשר שיתברר להם כי הדרך לפתרון שאלת בנין הארץ איננה משותפת עם הדרך לפתרון השאלה הסוציאלית במשטר הקפּיטליסטי של ארץ פלונית או אלמונית. אפשר שיתברר להם הדבר כשם שהתברר, במידה ידועה, ל”פועלי ציון" שלפניהם, ובמשך הזמן ישנו גם הם את יחסם לשפתנו וליתר ערכינו הלאומיים. אולם לע“ע מלחמה לנו במפס”ע, מלחמה באותה סחורה אסוּפת־חוץ המכניסה דימגוגיה, ז׳רגון ונזק לעבודתנו. הסבלנות שפגשה מפלגה זו בועידה היתה סבלנות לדעה שבשמה היא דוגלת, ואי־רצון להשתמש בכח הרוב. הם הופיעו כנרדפים, והועידה מילאה חובה של סולידריות וקיבלה אותם כחברים שוים. אולם במידה שמפלגת מפס"ע תפעל נגד הכרתנו הלאומית — תפגוש בלי ספק התנגדות נמרצה מצד כל צבור הפועלים העברים בארץ.

הועידה נגמרה. בערב הנעילה שבה לתוך מחנה הפועלים התרוממות הרוח של אחוה, אשר חסרה היתה במשך שנתים. הידים השתלבו יחד לריקוד משותף. גם מפס"ע היו בתוך המעגל — הם קראו לזה “הריקוד הקומוניסטי”.

ההסתדרות הכללית הוקמה. עכשיו תלוי הדבר בנו לשמור על ההסתדרות ולתת לה את היכולת של עבודה בגבולי תפקידיה. במידה שלא יעמיסו עליה תפקידים מפרידים, במידה שלא יחפצו להפכה למפלגה ולהסיח את דעתה לעסוק בתורה במקום לעסוק בעבודה, יהיה האחוד קיים וההסתדרות תוכל לפעול.

תרפ"א

---

השומר הצעיר

מאת

יצחק לופבן

בימים שחלה בהם ועידת הפועלים בחיפה, התאספו גם חברי “השומר הצעיר” לועידה. בה בעיר, באחת המחלקות של הטכניקום. בחדר משונה במקצת, ישבו על רצפת־המדרגות ועל ספסלי התלמידים כמאתים בחורים ובחורות, שעלו לרגל מבין האהלים אשר בכבישים וממקומות עבודה אחרים — ודנו.

“דנו” — זו איננה המלה הנכונה. צעירים אינם דנים; העלומים אינם שוקלי דעת, הטמפּרמנט הלירי של הגיל 20—18 איננו מתרכז מסביב ל“ענינים” — הוא הומה ותסס, הוא בבחינת עוגב אאוֹלי המנגן מאליו כנוח עליו הרוח.

הם שוחחו. מה שנוהגים לשוחח בקיבוץ קטן, אינטימי, בערבי חורף, בעליית־קיר של חבר חולם — את זה שוחחו בקהלם בפומבי. ברקי מחשבה ושירה, הגיגי חדוה וצער וכל אותם זעזועי הנפש החבויים והמתפרצים בלב ומלב כל צעיר העומד על סף התרבות, על סף החיים, על סף האהבה — כל אלה נעשו במסיבה זו לפרובלימות קולקטיביות שפתרונן מעורפל מאד ומסובך מאד ושאמת המציאות ומשחקי־צבעים רומנטיים משמשים בהן בערבוביה.

אנשי־בינה חושבים את זה לפראזות, למעשי־ילדות. בעצם הדבר הרי זו אמת־של־גיל, הקיימת והתובעת את זכותה לשימת לב וליחס רציני, כמו אמת־של־תקופה או אמת־של־דור זו או אחרת. יסורי ורטר הצעיר הם כמו טאסוֹ, כמו גילויי האמת העמוקים של פויסט — נחלת רוחו של גיתה הענק. אלה ואלה הם דברי אלהים של החיים, אלה ואלה הם לוחות ברית אשר עליהם חרותות דברות הנפש, המתגלות בסערה וסופה של עלומים או בשובה ונחת של בינת חכמים. לפיכך צריך היה ברצינות הכי גמורה ובענין רב להקשיב לכל מה שנאמר במסיבה זו; באשר לא מה שנאמר הוא העיקר אלא מה שהורגש והסתתר מאחורי המלים שבאו לידי ביטוי, לפעמים בשטף ובריתמוס של לשון־ספרים ולפעמים בגמגום של מחפשי ניב לרעיון תוסס; באשר לא משקל־הדברים הוא העיקר אלא המטרה שאליה הם קולעים, הסוף שבו הם נעוצים.

הנאספים היו באי כוח שש־שבע מאות צעירים וצעירות, אשר עלו בין העולים בשנה האחרונה לא“י מגליציה ופולין. אלה הם הפרחים היותר צעירים והיותר יפים אולי של היהדות במזרח ובמערב אירופּה. ניצנים כמעט. רכים וענוגים, אשר לא ניסו הצג כף רגלם על הארץ, אשר הגות רוחם, “מתיחת הנפש”, בלשונם, יונקת עדיין מקונפליקטים רומנטיים פנימיים, מהסתכלות, מהטרגיות העמוקה של בדידות הנוער, אשר עוד טרם בא בנגיעה בלתי־אמצעית עם החיים ועם שאלות החיים. ולחברים צעירים אלה, המושיטים ידיהם לפטישים הכבדים כדי לנפץ אבנים לחצץ־דרכים, או למעדר ולמחרשה כדי להוציא לחם מן הארץ, הרי זו הפגישה הראשונה עם המציאות בכלל ועם המציאות הא”י הקשה בפרט — ופגישה זו יכולה להיות לרבים בבחינת תקוה נכזבה, או גם להיפך, בבחינת ירח־הדבש למילוא המאוויים, שכל פרט פרוזאי בעבודה נהפך בו לדבר שבשירה.

לפיכך היה גון הדברים שונה. היו שהתפעלו מליל הסערה, מרוח הסופה אשר הפכה את יריעה האוהל על פניה ועל פני יושביו, מהגשם הניתך על מחזקי־היתדות הרועדים מקור; והיו שהגו נכאים, שתינו את הקושי שבעבודה, את הסבל שבהסתגלות. היו שהגביהו עוף עד לפרובלימות הכי נאצלות והכי מופשטות של תיקון הנפש, של גאולת היחיד, והיו שראו את חזות הכל בעבודה, בדרך העבודה המשחררת והגואלת.

*

פרחים? אולם פרחים יכולים לעשות פרי ויכולים לבלי לעשות פרי. סערת הנפש יכולה להיות מקור יצירה ואמונה ויכולה להיות גם תקות־אכזב של יאוש ושבירת כלים. הכל תלוי בפרוצס של מעבר, בחוויות־לואי המלווים את האדם בדרך הארוכה והמלאה מכשולים, מההסתכלות אל ההסתגלות.

“תולדות הקולטורה הן תולדות הסבל של בני הנעורים” — כך, כמדומה, כותב באיזה מקום ד“ר גוסטב ויניקן, האב והמורה של תנועת הצעירים במערב אירופּה. ואם בעבר כך — בהווה ובעתיד על אחת כמה וכמה. כל המהפכה הגדולה הזאת באנושות, שאנו מקווים לה, כל המהפכה הלאומית שלנו, שאנו מחוללים אותה, איננה יכולה לבוא לא ע”י דיפלומטים ולא ע“י נביאים, לא ע”י מתווכחים ולא ע“י נושאי סבל הירושה של מושגי חיים ישנים ומושגי תרבות שהזדקנו, אלא ע”י המפעל הבלתי אמצעי החי והיוצר של הדור הצעיר, על־ידי המהפכה המתחילה בנפש היחיד וגומרת בקיבוץ החברותי החפשי והצודק. האקטיביות המתפרצת מתוך הנפש הצעירה בישראל, השאיפה להתחדשות לאומית ואנושית ע"י עבודה — אלה שיצרו לנו עד עכשיו את ערכי הישוב המעטים אשר בארץ, ואלה אשר יבנו את חברתנו החדשה. לזה אנו קוראים חלוציות. אלה הם העלומים הנצחיים, שרבים מחברי “השומר הצעיר” חוששים ודואגים שמא יברחו מהם ברגעי המעבר מחלום אל המציאות. את “העלומים הבורחים” לא צריך לבקש על אמירי האילנות ולא בשולי העננים המופזים, במקום שמבקשת אותם מריה ינטשק בשירה, כי אם באדמה. באשר העיקר הוא עצם המעשה, משחק השרירים ותסיסת הנפש אשר במפעל הפּוזיטיבי היוצר, — ולא הפילוסופיה. תרבות זוהי עבודה, יצירת חיים ויחסי־אנשים ישרים וצודקים; זהו המוסר, האנושיות, העם, והאדם, בה׳ הידיעה.

בזכרונותיהם של יוצרי דגניה וכנרת חיים בודאי ערבים כאלה שלאחרי יום עבודה, ערבים רומנטיים שבהם התכנסו חברים בפינה, יותר מצומצמת אולי מאשר זו של “השומר הצעיר”, ונתנו מעוף לדמיון, לגעגועים מתפרצים, לעינים נשואות אל עבר הירדן, אל הררי חורן והגולן, לשאיפה חזקה של כיבוש, של מהפכה, של חיפוש דרכים חדשות וכו׳ וכו׳. אף הם ביקשו תריס בפני העלומים הבורחים, אף הם נרתעו לאחור מפני בתי האבן שנבנו, מפני סדרי חיים קבועים ועומדים. הדרך מחדרה לאום־ג׳וני לא היתה פחות רחוקה מאשר הדרך מהאתיקה של הנישואים הקיימים אל האהבה החפשית. אבל הם עברו אותה, באשר זו היתה דרך של ממש, של עבודה, של רצון והתמדה עקשנית, אשר סופה נעוץ במעשה יצירה. אף דרכו של “השומר הצעיר” — או שהיא מובילה “מחדרה לאום־ג׳וני”, או שאינה מובילה לשום מקום; או שהיא מובילה מהכבישים, מגדודי העבודה הציבורית אל צורת־ישוב קבועה, מצקון לחש של מאוויים טמירים אל הרצון הפועל, אל ההגשמה — או לאותה תהום האבדון שצוללים בה כל החלומות הרומנטיים של ימי־נוער־חולפים.

הדגש־החזק אינו בא באות הקלילה ולא במלה האבסטרקטית, כי אם ביצירה המונומנטלית של הממשות הלאומית והאנושית שלנו. לפיכך, אם האנרגיה האצורה באלפי הצעירים והצעירות הרעננים הללו, אם הרכוש התרבותי והמוסרי שלהם וכל אותו הרטט הנפשי התוסס, אם כל אלה ימצאו להם מוצא בהתלהבות של בנין, הרי אלה הם פרחי־ברכה, הרי זהו מה שדרוש לנו ומה שאנו מחכים ומקווים מעליית הכוחות הצעירים לארץ. אולם אם האבסטרקציה תבוא לרשת את מקום המעשה, אם הפילוסופיה והצלילים הרתמיים של המלה ייקבעו כערכין עצמיים, כפֶטיש, אשר נוהים אחריו בעינים סגורות — הרי אין זה עלול להיות אחרת מאשר טל משכים הולך…

מחנה “השומר הצעיר” בארץ ישראל כאילו עומד עדיין על פרשת דרכים. הוא נמצא במצב של תהייה, של היסוס־הלב והקשבה לקול הקורא מבפנים. על סף חיי המציאות וחיי העבודה הקשים בארץ צפויים לו, בלי ספק, גילויים מפתיעים של אמת החיים. אולם יש אמת אחת הגלויה ועומדת — וזוהי: שאין צעירות לשם צעירות, כמטרה בפני עצמה, כשם שאין אמנות לשם אמנות; יש רק צעירות בתור אימפולס חזק של יצירה, של שחרור והתחדשות שאנחנו נושאים אליהם את נפשנו. כל השאר הם רק ניואנסים. כל המלים “אדם” או “יהודי” “לאום” או “אנושות” — הן רק מלים, רק לבושין לרעיון אחד, הצונחים מאליהם ברגע הבלתי אמצעי של בנין והגשמה.

תרפ"א

---

קול קורא במדבר

מאת

יצחק לופבן

(מתוך מכתב)

…גם חלקי כאן לא נפל לי בנעימים. גם אני מושך בעול, ולזה עוד לבי מלא ספקות ויאוש, ולא פעם יתוש מנקר במוחי: אם אנחנו כולנו איננו האחרונים במשוררי ציון? כשאני מתבונן לארחם ורבעם של המוני עמנו, כשאני רואה את פרצופו של אותו העם אשר ממנו אנו מקווים כי יהיה בונה המולדת העברית ויוצר חברת העבודה בא“י, נדמה לי כי משחק יותר טרגי מזה לא המציא לו השטן מעולם. וכי מה אנחנו יודעים שם, בא”י, ע“ד אסוננו הלאומי הגדול? לא הפרעות באוקריינה, לא החורבן ע”י פראי ההיידמקים הוא האיום בגורלנו, אלא חורבננו הפנימי, דוקא באותם המקומות שאיננו מוכים ונשחטים, דוקא במקומות שהננו שלמים ושבעים. אין מלה בפה ואין כתב ולשון שאפשר יהיה לתאר בהם אל נכון את הירידה הגדולה בעם, ומהם אנו מקווים כי ממעיהם ייצא הגניוס הלאומי העברי היוצר חיים ומחדש חיים? — אם יהיה כדבר הזה, יהיה זה אחד הפלאים היותר גדולים שיודעת ההיסטוריה האנושית.

לע"ע כל הדברים שלנו הם קול קורא במדבר. אין הד לדברים, אין מי שיקשיב להם ואין איש שישמע אותם. המשבר הנורא בציונות איננו מקרי, הוא נובע ממציאות החיים שלנו בגולה, מהפסיכולוגיה השלטת בעם, בציונות גופא. אין עכשיו שום דבר שיזעזע, שיפריע את שיווי המשקל ברוחות, ואם עשרים פעם תצעק: “המולדת בסכנה!” — איש לא ישים אל לב… וכי, באמת, מה זה עכשו למשל פוגרום אצל יהודי, אם לא הרגל של חיים, אם לא מנת־הגורל שמקבלים אותה בשקט פטלי מתוך ברכת הגומל של כל פרט: “אני את נפשי הצלתי!”…

כך הוא הדבר. מה שלא עלה בידי טיטוס הרשע — להשתיק את הדם בהיכל ע"י שטפי דם חדשים — עלה בידי פורע־פרעות עלוב של היום. הדם איננו רותח בהיכלנו — וזהו אולי אסון יותר גדול מעצם שפיכת הדם. קהו הלבבות. הכל שוקט על שמריו, וגם הציונות שקטה ושלוה.

ארץ ישראל התרחקה, התרחקה מאד מן הלב ומן הדמיון. היא השלכה שוב בתוך פּרספּקטיבות רחוקות, לתוך “עתיד לבוא” מטושטש, ומזכירים אותה רק מתוך צלצול תפל של הרגל לשון.

כך הוא פרצופה של עבודתנו. אבל, מה לעשות? אחרי כל זה אנחנו מוכרחים למשוך בעולה. כבר כתבתי לכם: יש כאן כר נרחב מאד לעבודה. צריך להציל לכל הפחות מה שאפשר להציל. ואמנם עשינו דבר־מה: הננו כבר הסתדרות בעלת יותר ממאה סניפים, במאה ערים. החילונו בעבודה לטובת בנק־הפועלים; וגם מעט העבודה הציונית הנעשית כאן בקרן־היסוד, בקה“ק וב”החלוץ“, הריהי נעשית בעיקר ע”י חברינו. ואלמלא היו מכניסים מבוכה ברוחות ע“י שאלות פּרוגרמה ופלפולים, ואלמלי היו לנו אמצעים ואנשים מא”י שיכולים ומסוגלים לפעול — היינו יכולים אולי לבנות כאן במשך איזה זמן את המחנה הרזרבי שלנו בשביל ארץ־ישראל. — — —

ורשה, תרפ"ב

---

ועידת נהלל

מאת

יצחק לופבן

ועידת הפועל הצעיר מתכנסת כעת בנהלל, בנקודת היצירה החדשה היחידה לציבור הפועלים בארץ, במשך השנים האחרונות, אשר לרבים מתוכנו נחשבת היא כבר, כשהיא לעצמה, פתרון ותשובה על אותן השאלות התכופות המוצגות לפנינו בקשר עם המשך דרכה של הציונות ודרך תנועת העבודה בארץ. ובכל זאת עלינו להודות למפרע שאין אנו מתאספים עדיין סביב דגל מורם וסיסמה מרוכזת, אלא חן המקום הזה ישמש לנו כאחת הנקודות בתוך הנסיון שלנו, אשר לאורו הננו חוזרים מפעם לפעם ובודקים מחדש את מחשבותינו ואת יכולתנו בדרך הקשה של התאמצות העובד העברי.

מאום ג׳וני עד מהלול — עברו שתים עשרה שנה. האספה הששית של הפועל הצעיר שהיתה בבחינת חג החנוכה של הנסיון החדש רב־ההעזה אשר לשליחי ציבור הפועלים בעבר הירדן מזרחה, נשארה כמאורע מחולל־תקופה בחיי תנועתנו ובחיי תנועת הפועלים העברים בא“י בכלל. תקופת היאוש והעייפות מחבלי “כיבוש־העבודה” אשר החלה להניס את הפועלים מן השדה וגם מן הארץ — נסתיימה עם מאורע זה. נתגלה ניצוץ של אור חדש, רמז לדרך חדשה, עצמית, אשר ממנו גמול־יצירה לאותה ההתלבטות רבת־הסבל של כובש העבודה העייף והמיואש. הקריאה למלחמה נגד הרפיון הפנימי, הסיסמא המעודדת של “התבססות” ו”התבצרות" “ע”י עבודה משותפת ועזרה הדדית" הרימו את רוחו של הפועל העברי, עודדו אותו להתמדה ולהמשך עקשני, והצילו אולי את ציבור הפועלים הקטן שהתרכז אז בארץ מפשיטת־רגל מוסרית. וכשאנו משקיפים עכשיו אחורנית ומונים את קבריה של דגניה, אשר מספרם כמספר שנות קיומה וכמספר חבריה הראשונים של הקבוצה, יש שהרהורים עולים: מי יודע אם לא בזכות זו בא ההמשך, ואם לא כאן קשרנו את הפקעת המובילה אותנו דרך הלבירינט הזה של ארמון הציונות האטום והמכושף, והעלולה להוציא אותנו שוב לרווחה.

תקופה דומה לזו, רק בהיקף יותר גדול ובתנאים אחרים לגמרי, עוברת כעת על ציבור הפועלים בארץ. מקודם מאות — עכשיו אלפים. מחנה העבודה גדל והתרחב, השורות הדלולות הצטופפו, נוצר גוש רב־כוח אשר בתנאי התפתחות¹ נורמליים היה נהפך, בלי ספק, לכוח כובש ובונה, הממשיך ומרחיב את הדרך הקודמת ומבקש, ואולי גם מוצא, דרכים חדשות ליצירה העברית המשחררת, דרכים חדשות שיש בהן מהתערות נפשו של דור חדש אשר קם בעצם התקופה הזאת, הרת הזעזועים בחיי החברה והתרבות.

אולם מבוכת הציבור כיום היא פי כמה יותר גדולה ויותר טרגית מזו של כובשי העבודה הראשונים. דרך גאולתו איננה יכולה² להיות יותר דרך של יחידים, אלא דרך של המונים, מכיון שנקדרה עלינו הפּרספּקטיבה הזאת, וסגר עלינו הדרך, נמצא השטן המכשיל, ניתנה השליטה לכוחות מהרסים ומסיתים קמה הערבוביה הגדולה הזאת של אידיאולוגיות ופרוגרמות המותאמות לחוסר־היכולת ולפסיכולוגיה ה“פּרוליטרית” שאנו מתקוממים נגדה ואשר בכל זאת אין מנוס ממנה בתנאים הקיימים.

אף הפעם גדול היאוש במחנה, אף הפעם מרובה הבריחה. לפעמים נדמה לנו כי הננו דולים מים בכברה, והעליה שלנו בדרך אחת היא נכנסת ובשבע דרכים היא יוצאת, יוצאת ממש ויוצאת גם לתרבות רעה ומכשילה. בכל רחבי העולם נישאת כעת דיבת הארץ, ויש מזדרזים להרים את כשלוננו על נס בתרועת נצחון. כברברים אלה המוקיעים לעין השמש את ראשי אויביהם המנוצחים.

אף הפעם השעה תובעת מאתנו סיסמא מצילה ומלת תנחומין אשר תעודד את הרוח הנכאה ותעכב את ההתנוונות וההתפוררות הפנימית.

אולם, טעות תהיה בידינו לחשוב כי אפשר לנו הפעם להציג אידיולוגיה מול אידיולוגיה וכי במלחמת דעות בלבד נתגבר על הקושמר הזה, אשר הדעה הולכה בו תמיד אחרי הרעבון ואחרי התביעה האלמנטרית שאיננה מוצאת את סיפוקה. לא דברי מוסר יועילו כאן אלא המעשה הגואל, המפעל המשחרר אשר יחצה את צעיף הערפל המקדיר, את פרספקטיבת העתיד בפני אלה שישנם כבר בארץ ובפני אלה אשר אנו רוצים שיבואו. רק סיסמא כזאת יש בכוחה להחיות ולהציל — וזוהי הפּרובלימה הכי קשה והכי מסובכת העומדת לפנינו.

מאום־ג׳וני עד מהלול עברו שתים־עשרה שנה, ואנחנו עוד טרם יצאנו מתחומי הנסיון, עוד טרם מצאנו את נקודת המשען הנאמנה אשר אפשר יהיה להשעין עליה את המנוף שלנו, לאמור: זוהי הדרך המובילה לא רק לגאולת היחיד ופדיון נפשו, אלא לגאולת העם והתחדשותנו מתוך חיי־עבודה. פּרובלימות דרכי ההתיישבות עוד טרם נפתרו אצלנו, לא פתרנו עדיין את השאלה האלמנטרית של לחם לעובד ולא מצאנו עדיין את התשובה השלמה על המשאלות התרבותיות אשר צריכות ליצור יסודות חדשים לחיי חברה משוחררים.

נקודות, נקודות זרענו בארץ. נקודות אור אשר חוצבו מלבבם של יחידים מעיזים ומתנדבים, המעלים את קרבן נפשם על מזבח היצירה והבנין בארץ. נקודות, נקודות, ילידות סבל והתאמצות חלוצית, המצטרפות אמנם לאחיזות נאמנות, למשמרות־כיבוש ולמשמרות־כבוד של ראשית היצירה הלאומית, אבל אינן מצטרפות עדיין לראשית הכלכלה הלאומית הבריאה והיסודית, שיכולה לשמש בית־קיבול נאמן לקליטת עליית העם וחלוציו.

חמישה קונגרסים ציוניים התאספו במשך הזמן; ניתנה דיקלרציה פּוליטית וכמעט שנתבדתה; טופחו תקוות משיחיות בעם וכמעט שנכזבו — ואת היכולת הלאומית לא חשפנו עדיין. הסתבכות המצב הכלכלי בציונות אף היא איננה סיבה אלא תוצאה. זרענו רוח — והננו קוצרים סערה. לא הכינונו בערב־שבת. כל הדאגה שלנו היתה מכוונת לחיי־שעה, להשגת הפרוטה הדרושה להוצאות־היום, חיינו מ“היד אל הפה” — ואת העם לא הכשרנו, לא הכשרנו את רוחו, לא אירגנו אותו ולא יצרנו את הבסיס העממי אשר יהיה נושא הדאגה של הגשמת הציונות.

יצרנו תנועה בגולה, יצרנו אותה בשעה של הארת הלבבות בתוכנו כשהחלונו להרגיש את הקטסטרופה המתקרבת. חפצנו ליצור את הכוח המציל והמחליף את משמרת הציונות בשעה מאוחרת זו של דמדומי השקיעה שלה. אבל לא עצרנו כוח לטפח את המשכה ואת התפתחותה של תנועתנו זו, באותה האמונה והבטחון שהנחנו בה בראשיתה. לא שמרנו על הגרעין, לא נתנו כוחות מספיקים לתנועה, לא חינכנו אותה ברוחנו ולא ניהלנו אותה במחשבותינו — ועכשיו הננו עומדים במשפט אתה בגלל חטאים קטנים והננו תובעים ממנה תביעות מוגזמות, שאין היא יכולה להיענות להן כשם שאין אנו יכולים להיענות לתביעות המוצגות לפנינו בארץ בשעה זו. וכך אנו מסתובבים במעגל של קסמים, המומי מבוכה ואובדי עצה.

לא ניכנס כאן בבירור העילות הראשונות שעוללו את המצב הקיים כיום בציונות ובתנועת העבודה בארץ, לא ניגע גם בעצם פרטי השאלות — זה יהיה תפקידה של הועידה; אולם עלינו לברר ולהגדיר קודם כל לעצמנו את השטח אשר בו אנו צריכים לחפש פתרונות להמשך דרכה של תנועתנו ותנועת העבודה בארץ בכלל. אינני יודע אם סרנו מהדרך או הדרך סרה מאתנו. אם אנחנו נגררים אחרי מי שהוא או אחרים נגררים אחרינו. ברור רק שתנועתנו, אשר בדרך המהפכה היוצרת שלה איננה סרה אף פעם מהקו הריאלי של המציאות וצרכי המציאות, איננה יכולה להגרר אחרי הפרזה הריקה ולקדש בקדושה עליונה סיסמאות נפוחות שאין להן שרשים בחיים, ולשנות את טעמה ואת צורתה, כדי לזכות בפתקאות בחירה על יד קלפי זו או אחרת. אולם ברור גם דבר שני, כי תנועה היושבת ונהנית מזיו השכינה של תורת־אמת שלה ואיננה מחוללת מפעלים מגשימים ומחנכים אשר ישמשו נקודת־ריכוז ומשיכה לרבים, עלולה לאבד את הבסיס מתחת רגליה. והשאלה איננה הפעם פּרוגרמה זו או אחרת, קביעת עמדה זו או אחרת — השאלה היא אם יש בכוחנו להרים את האבוקה אשר תאיר את דרכה של תנועת העבודה ואת דרך הציונות בשעה נבוכה זו, ברוחנו. מדגיש אני את המלה ברוחנו. דוקא ברוח זו היונקת מקרקע המציאות אשר היתה מכוונת תמיד את עבודתנו, באשר אחרי רוח השקר לא נלך, ובאשר כל הפתרונים שאינם נבחנים לאורה של מציאות ריאלית זו, הם אורות מתעים — מבהיקים כרעיון וסופם להסתיים במפח־נפש כמו כל האבנטורות שנתנסינו בהן בארץ במשך השנים האחרונות.

זוהי השאלה. זוהי ההכללה של כל השאלות לפרטיהן, ואליה צריכה להיות מכוונת עבודתה ושימת לבה של הועידה, וגם כל האנרגיה במשך דרכנו בתור תנועת עובדים א"י ותנועת עבודה עולמית.

עלינו לזכור כי אהלים וצריפים נטויים בכל רחבי הארץ, המאהילים על מחנות צעירים ועצובים ומיואשים, המסתירים בקרבם סוד איום של סבל ובדידות הנוער, אשר הגיע לסף של תקוות נכזבות. את הצעירים האלה אנחנו קראנו הנה והננו קוראים אותם גם כיום, מתוך אמונה והכרה כי זוהי ההתחלה, כי זוהי ראשית הדרך להגשמת תקוות העם והאדם העברי. אולם כל כובד האחריות שארחות העליה לא יעבטון ולא יכשלו בהמשכן — מוטל עלינו.

ועלינו גם לזכור כי ישנם כוחות עמומים בגולה, המחכים לגילויים ולריכוזם; כוחות המיועדים להיות ממשיכי הדרך החלוצית של העליה והבנין. ישנו שפע של ניצוצות ההולכים וכבים בתוך מחשכי הירידה האיומה אשר אפפו את חיי עמנו בגולה. באידיאולוגיות מושכות לבבות בלבד לא נצילם ולא ננחמם מעצבונם. התערות אנרגיה חדשה למפעלים יוצרים — רק מכאן מקום לנטפי התנחומין אשר יצילו את הכוחות היקרים האלה מכליון. אפשר צודקים אלה האומרים אצלנו כי גאולת האדמה קודמת — אולם, אסור להסיח את הדעת כי גאולת האדם אף היא קודמת.

לסיכום אספת הפועל הצעיר באום־ג׳וני כתב אחד החברים על דפי הבמה הזאת: “…יש ואחדים מאתנו מתחילים להגרר אחרי הזרם וסרים לרגע מעל הדרך שהתווינו לנו; יש שההווה עם כל מציאותו האכזרית משכיחנו את העתיד הטוב המוכרח לבוא; יש שאנו מתחילים לשקוע במ”ט שערי היאוש וידינו נרפות לגמרי. ולפיכך דורשת עבודתנו מזמן לזמן הערכה אובייקטיבית ע“י בירור וחילוף דעות החברים, למען תשמור על כל אחד ואחד מאתנו לבל יפול בסוביקטיביות יתירה. אנחנו צריכים מפעם לפעם לעודד איש את רעהו, לתמכו בעבודתו, לגלות את האור”. — — —

“לגלות את האור!” הדברים האלה, אשר סיימו את ועידתנו בדגניה לפני שתים עשרה שנה, יקדימו נא הפעם את ועידתנו בנהלל.

תרפ"ג.

---

החברה החדשה

מאת

יצחק לופבן

ההימנון על היחיד וההבלטה המודגשת של יתרון מעלותיו ביצירה החקלאית, שניתן להם ביטוי מקיף ותקיף במאמרו של הח׳ וילקנסקי “החברה החדשה” (הפועל הצעיר, גליון 22־21 תרפ"ד) — אף כי יש בדברים בטחון מדעי נמרץ, אין הללו יוצאים בכל זאת מתחומי ההנחות הסוציולוגיות, שאפשר תמיד להתווכח אודותן, להניח לעומתן הנחות מתנגדות. ובכל אופן אינן עלולות לחתוך את גזר דינה האחרון של צורה משקית זו או אחרת בעבודתנו החקלאית בארץ. הנחות בכלל, ואפילו דעות מסויימות בתורת החברה, בכלכלה ובענפי המדע האחרים, כשהן נסמכות רק על סכום הנסיונות של העבר, כדי לקבוע על פיהם חוקי ברזל כלפי העתיד, הן על פי רוב פּרובלימטיות. בהתפתחות המדע במשך מאות השנים האחרונות, הולכות ומתבדות מדי יום ביומו אמתות מוסכמות אחרות, וביניהן כאלה שחשבו אותן פעם לקבועות ועומדות כחוקי טבע בל ימוטו. ואפילו עובדות מתימטיות, שהיו נראות שרירות וקיימות לנצחים, מתכחשות כיום על פניהן ונעשות פלסתר. דיוק מדעי, במלוא מובן המלה, אפשרי רק בענינים שהחושים הערומים שולטים בהם פחות או יותר. בדברים הדורשים מכשירי עזר טכניים או אינטלקטואליים מורכבים, באלה ישנן רק השערות היכולות במידה שוה להימלא וגם להיכזב.

אולם, אמת־המידה הסוציולוגית־המדעית הטהורה, בהערכת ראשית מצעדי הבנין שלנו בארץ, היא כשהיא לעצמה מפוקפקת ביסודה. אלמלי היינו בוחנים במשקפת מדעית־היסטורית את עצם הענין המסובך הזה של שיבת עם ישראל לארצו, בנין מולדת ותחית שפה מתה, בימים האלה ובתנאים הנוכחים, מבלי לקחת בחשבון את הרצון הלאומי כגורם מכריע, שיש בכוחו להסב את המעלות אחורנית, היינו רואים, בלי ספק, גם כאן את הסתירה המדעית, שאמנם דוקטרינרים שונים נאחזים בה כדי לעשות את הציונות ללעג ולאוטופיה. אנחנו בכל אופן במעשינו ובמפעלינו, במתיחת האנרגיה הלאומית שלנו, איננו הולכים בנתיבות קופרניקוס מן המרכז אל ה־x, אלא להיפך מן ה־x אל המרכז, מתוך כך אין אנו מעמידים את פסקי הטעמים על ההכרח ההיסטורי ואין המוסר־העליון נכתב אצלנו במרכאות כפולות. במוסר בלבד אין אמנם לחולל מפעלים כלכליים, אבל הוא יכול להיות הרוח המחייה את המפעלים — ובלי המומנט האידיאליסטי, בלי הרצון שיהיה אחרת ובלי המלחמה נגד סבל־הירושה והמסורת, לא יווצרו אצלנו לא המשק הקולקטיביסטי וגם לא המשק האינדיבידואליסטי. באשר להפוך בני־סרסורים וספּקולנטים לעובדים בכלל — לזה נחוצה לא פחות “שבירת־רצון” מאשר לקצץ במקצת ב“חופש האישי” לטובת צורת החיים המשותפים, שיש רואים בהם את הדרך היחידה לחירות האמתית.

גם בשטח של הערכה כלכלית טהורה עלינו להתרחק מדוקטרינריוּת ומקביעת הלכות פסוקות בענינים שעוד טרם נסתכמו סיכום אחרון, לא אצלנו ואף לא אצל אומות העולם. אפשר מאוד שבהערכת עובדות קיימות במסורת החקלאית הגדולה בעולם ובנסיוננו הקטן בארץ, צודקים דברי וילקנסקי. כיום הזה, בגבולות הסדר הכלכלי הקיים ובתחומי המושגים היחסיים השולטים, אודות פּרודוקטיביות ובלתי פּרודוקטיביות, נראה הדבר בעליל שהמשק הפרטי מחונן בכשרון איניציאטיבה יותר גדול ויותר פורה מאשר המשק הציבורי המגשש עדיין באפלה ומחפש לו את דרכו בין המון הפרעות ומכשולים. בנידון זה אין החקלאות דוקא יוצאת מן הכלל. בכל איניציאטיבה כלכלית שולטים כיום אותן המעלות שמנה הח׳ וילקנסקי במשק הפרטי ואותן המגרעות שמנה במשק הציבורי. החוגים הקפּיטליסטיים המתקוממים נגד כל רפורמה סוציאלית, יצרו להם מדע שלהם ונעזרו על ידי עובדות דימונסטרטיביות להוכיח באופן תיאורתי ומעשי גם יחד, שההתפתחות הכלכלית בכלל יכולה ללכת אך ורק בדרך המקובלת ובכוח האימוציות המיוחדות והדיסציפלינה המופתית שהאיניציאטיבה הקפּיטליסטית מחוננת בהן. כל נסיון סוציאלי בלתי מוצלח, משמש תמיד חומר למהתלות בידי מגיני המשטר הקיים, המזדרזים להיווכח מזה שהסוציאליזם בכלל הוא פרי דמיון אופּטימיסטי של הוזי הזיות, המתפוצץ מיד כשרוצים להפכו למציאות.

אין מן הצורך להיות דוקא “מהבראנשה” ומומחה במקצוע זה או אחר שבענפי הכלכלה והחרושת הנדונים, כדי לסתור את הארגומנטציה הזאת. מסורת כלכלית של מאות בשנים איננה עלולה להשתנות במחי־יד אחד; והפרטנסיה הזאת: למה לא עלה בידכם במשך שנה שנתיים לתקן מה שאנחנו עיווינו במשך מאות בשנים — היא פשוט מגוחכת. כל תקופת מעבר כלכלית — היא תקופה של כשלונות; ובבבואתה של כל מהפכה משתקף עוד במשך זמן רב השלטון שהוסר בדמות של עודף כשרון ועודף הצלחה ומשמש זכרון געגועים לרבים. כשנתבטל משק העבדים חשבו רבים שאין העולם יכול לעמוד בגזירה זו ועוד במשך הרבה זמן נאחזו בזנבו של משטר זה שהלך

ועבר. בשעתו היה הוא החוק הכלכלי — וכל דעה כופרת וכל שאיפת חירות יחסית נחשבה, כמובן, גם אז ל“מוסר עליון” ולשם נרדף לאוטופיה כלכלית.

אף בנידון דידן יש, בלי ספק, הרבה מההגזמה בדברי הבטחון הנמרצים הללו של הח׳ וילקנסקי, הקובעים נתיבות הכרחיות לצורה החברתית של המשק החקלאי. אפשר, כמובן, להודות שלחקלאות יש גניאלוֹגיה כלכלית אחרת מאשר לחרושת — ובכל זאת אין היא נמצאת מחוץ ליחסי הגומלין של גורמי הכלכלה השונים שמהם מצטרף המשק של כל מדינה. המתנגדים לקולקטיביסמוס ולקומוניסטים, רואים אותם בלתי אפשריים במידה שוה בכל ענפי המשק, ומשתמשים ביחס לכולם באותה הארגומנטציה שמשתמש בה וילקנסקי ביחס לחקלאות, כיוצאת מן הכלל. מה שמונה הח׳ וילקנסקי כקולקטיביזם משעבד בצורת החרושת הקיימת — זה איננו קולקטיביזם, אלא סבלות מצרים, מחנות אנשים מרותקים יחד בשלשלאות של “מצות עשה” הכרחית הבאה מגבוה ומרצון זר, מבלי שתהיה לעובדים היכולת לשלוט במכונה שהם עובדים בה ומבלי שיהא שלטון לרצונם ביצירתם. עם החזרת הקונטרולה והשליטה על המכונה ועל התוצרת לידי הפועלים — מתחיל הקולקטיביסמוס המבוקש שאין בו בעצם “שבירת רצון”, כדעת וילקנסקי, אלא דיסציפלינה חפשית, ערבות ועזרה הדדית, שאינן מכוונות לשעבוד היחיד כי אם לביצור חופשתו. תוצאות מוצלחות בסדר־עבודה חדש זה קשה להשיג באופן חלקי ובצדם של סדרים עתיקים קיימים. אם סנדלר אחד, למשל, יחפוץ לזכות כיום בחופש־היחיד שלו ע"י כך שיעבוד רק ארבע שעות ביום, הוא צפוי למות ברעב, משום שלא יוכל תמורת עבודתו להשיג לחם וצרכי מזון אחרים, שהם נקנים בתשלום־עבודה של שמונה שעות ביום, אבל זה איננו מוכיח עדיין כי אמנם יש הכרח אובייקטיבי לעבוד שמונה שעות דוקא ולא ארבע. מבחינה זאת אפשר מאוד שנכונים דברי וילקנסקי כי ביחס לאכר הפרטי, מידת הפּרודוקטיביות של המשק החקלאי המשותף היא לקויה — אבל אין זאת אומרת עדיין כי היא לקויה בעצם ביחס לתביעה האובייקטיבית של פּרודוקטיביות־עבודה בסדרי כלכלה מחודשים, וכי בחברת העבודה, שכל ענפי המשק שלה מאורגנים על יסודות קולקטיביים, אי אפשר יהיה להשליט הרמוניה גמורה בפרודוקטיביות יחסית זו. ואפשר לקבוע כאן גם תיזה מהופכת לגמרי: השעבוד לשיטת־טיילור של הטבע איננו יותר כשר ואיננו פחות מעיק מאשר שעבוד אחר, הבא מכלי שני — והאכר הפרטי, העומד יחידי במלחמת קיומו, בלי עזרה הדדית ובלי אחריות הדדית במקרה של אסון ושל מחלה, הפוסלים אותו לעבודה, עודף הפּרודוקטיביות שלו הוא סוף סוף רק מדומה. גם בנוגע לחדוות היצירה ולפרקי השירה האחרים המלווים את היחיד החפשי דווקא והמסתלקים, לפי דעת וילקנסקי, במסיבה המשותפת, ברב־עם וברב־דעות — גם בנוגע לזה אפשר למצוא פרכות והיקשים מתנגדים. הלא יש בין נושאי מסורת התרבות האירופּית המביעים מעל הקתדראות של בתי־המדרש הגבוהים את חששותיהם, בקצתם בבטחון מוחלט ומקצתם בהשערה, כי במשטר חברתי אחר, בשעה שכולם יהיו שווים, ותחדל המלחמה הכלכלית החפשית, ההתחרות, המלחמה בעד כבוד ופרסום, יחדל גם הגירוי ליצירה ותשקע התרבות והאמנות, וכל מנעמי החיים יהפכו לשממון — ובכל זאת אין חששות האלה נחשבים לארגומנטציה רצינית בפרוצס של המהפכה החברתית והכלכלית.

וצריך להוסיף עוד דבר: “חופש אישי” אינו סיסמא כלכלית, כי אם סיסמא פּוליטית. התנועה האנרכיסטית הדוגלת בשם זה, איננה מעמידה את המשק המשעבד מול המשק הפרטי, כי אם את המדינה עמוסת החוקים המשעבדים מול המדינה חסרת־החוקים החפשית. השאלה לגבי דידה היא בעיקר: איך להגן באופן הכי טוב על חופשתו הפרטית ועל חופש מעשיו של כל אדם בחיי החברה? נוכח פניה ישנם בעיקר המדינה והשלטון בתור מסקנות שליליות קיימות, ולא הסיבות הראשונות שהולידו את המסקנות הללו. לפיכך היא קבעה לעצמה את הפּרינציפּ של ויתור הדדי,

(”Mutual forbearance“) עפ“י גודווין, במקום הערבות והעזרה ההדדית שבקולקטיביזם הסוציאליסטי. אולם גם בקונין וקרופוטקין, שהח׳ וילקנסקי רואה אצלם את החוף המקווה, כשבאו לקבוע סדרי כלכלה בחברה החפשית, עפ”י דרכם, לא יכלו להמנע מקולקטיביזמוס אפילו במשק החקלאי. הן בקונין הוא שהכריז (בהקדמה לאוסף כתביו) על “הקולקטיביזמוס הריבולוציוני” המנוסח בלשונו: “רכוש קולקטיבי של האדמה, החמרים הראשונים וכלי־העבודה. לקבוצות הייצרניות או לקהילות המאחדות את הקבוצות באופן פידרטיבי, נשאר החופש לקבוע את המודוס של חלוקת התוצרת”. וגם קרופוטקין, כשבא להתאים את המשק אל הפילוסופיה, איננו מדבר על יחידים המפתחים את האיניציאטיבה שלהם, אלא על קבוצות וקהילות המתאחדות באופן חפשי, בלי אותו הריכוז הכללי והמוחלט של הקולקטיביסמוס הסוציאליסטי.

הקבוצות החקלאיות בארץ־ישראל הן באמת קולקטיבים אנרכיסטיים יותר מאשר סוציאליסטיים. זאת היא “התאחדות חפשית” שאיננה משעבדת את החבר לנצח לשיתוף הנכסים, מה שנחשב אצלנו, בצדק, לאחד הליקויים המשקיים הכי קשים. אולם, בעצם, הרי אין מעניינת אותנו בהחלט הקונצפציה האידיאולוגית של צורה משקית זו או אחרת, אם צפה אותה מרכס באספקלריה הכלכלית המאירה שלו או בקונין ואחרים — בשבילנו חשובה המסקנה הכלכלית וגם החברתית־המוסרית בדרכי הבנין של חברת העבודה העברית בארץ־ישראל. אנחנו הננו מחייבים ואוחזים בשתי הצורות גם יחד, בקבוצה ובמושב, משום שאנו רואים עדיין את שתיהן בתחומי הנסיון. להגיד: “כי זהו” הנותן את כל הערבונות המבוקשים — אפשר רק אחרי סיכום אמפירי של כמה וכמה שנות נסיון שלמות, שהכל הולך בהן כשורה ושאין בהן הפרעות לא בידי שמים ולא בידי אדם, ממש כמו בשדות־הנסיון של גידולי־קרקע שונים. ומי כח׳ וילקנסקי יודע כי בנסיונות על שדה זה לא היתה אולי במשק הקבוצתי עד היום אף שנה שלמה אחת! ואם אפשר כבר כיום הזה להצביע על הצלחה משקית של מושב זה או אחר, הרי אפשר לדבר על זה רק במושבים ששם פועלות המסורת והדיסציפלינה המוסרית של הקבוצה. במושבים שהמסורת והדיסציפלינה המוסרית הללו אינן פועלות בהם, שם עלולה להיות וישנה במקומות ידועים כבר עכשיו, ירידה משקית וגם ירידה חברתית.

אינני יודע אם בכלל יש צורך להכריע באופן תיאורטי בין שתי הצורות הללו המתרוצצות בפעולת התיישבותנו. בגורל ההיסטורי הנרקם כיום על אדמת א“י, ממלאה כל אחת הצורות הללו את התפקיד של מנור־האורגים. כשתגיע השעה ועבודתנו תיכנס במסלול נורמלי, אפשר שישתרר גם אצלנו חוק הבחירה הטבעית, וכל החלש במובן הכלכלי יידחק ממילא מתוך המערכה; ואפשר גם שתימצא צורה סינתטית אשר תאחד בתוכה את היתרונות של שתי הצורות גם יחד. אבל אם גם יש צורך להכריע, הרי מן ההכרח לחכות לכה”פ עד שימלאו “ימי תמרוקיהן” של שתי הצורות הנדונות. ההזדרזות הזאת לקבוע כבר עכשיו הלכות כמסמרות, כשכל עבודתנו עודנה בבחינת פתיחה לדבר־מה ולא עצם הדבר, כשבכלל חשוב בשבילנו כל מפעל וכל נסיון העלולים לקרב אותנו אל המטרה הנכספת — היא מוקדמת יותר מדי.

תרפ"ד

---

פתח חטאת

מאת

יצחק לופבן

“אמת חדשה מארץ־ישראל” מחלחלת בזמן האחרון כארס בתוך תנועת ה“חלוץ” ותנועת הנוער הציוני בגולה. שליחים־אגיטטורים מתהלכים מארץ לארץ וממדינה למדינה, ובמקום לשתף את עצמם בבנין התנועה החשובה הזאת, בחינוכה ובארגונה לעליה ולעבודה חלוצית בארץ־ישראל — הם מעבירים לתוך שורותיה את הפולמוס המפלגתי בלבוש של אידיאולוגיה ישובית, מפיצים דברי רכילות ודיבות וזורעים ערבוביה, הרס ופירוד על כל צעד ושעל.

מה שאצל ציבור הפועלים בארץ־ישראל עדיין היפותיזה ישובית, שאין לראות לה פתרון אחר מאשר הפתרון המעשי על שדה העבודה הממשית בארץ; מה שהוא עדיין בתחומי הנסיון, בראשית הדרך ובראשית המאוויים — נהפך פתאום לתורת־קנאות עיוורת ולוודאות אידיאולוגית, אשר תחת דגלה מתנהלות חתירה והתחרות מפלגתית על פני כל אורך החזית, מתחילה בארץ־ישראל ומגיעה עד מעבר לוורשה, קובנו, ברלין ומוסקבה. הפּרובלימות של צורות ההתישבות חדלו להיות אפילו ענין של הסברה רעיונית ונהפכו לסיסמאות מונופוליסטיות אשר העיקר בהן הוא: מי בעד ומי נגד, מי “לנו” ומי “לצרינו”. וכך הולכת הקנאות המפלגתית ומדליחה את המעין הקטן הזה של התנועה החלוצית בגולה, אשר ממנו קיווינו כי יהיה מקור לכוחות נאמנים למחנה העבודה בארץ, והופכת אותו למקור של ויכוחים טפלים צדדיים, פלגות וריזולוציות.

לא ניכנס כאן בהערכה פרינציפּיונית של השאלות הללו. לדידן, כל הדרכים וכל הצורות המובילות לבנין ארץ־ישראל העברית על יסודות העבודה, החופש והשויון ההברתי — הן דברי אלהים חיים; לדידן, לא הדרך היא העיקר אלא המטרה הנכספת, לפיכך כל התחלה וכל אמונה בדרך ההתחלה של יצירה משקית בעלת תוכן משחרר, ברוכה תהא! אולם, אם כאן בארץ ישראל יש עוד איזה טעם שהוא לויכוח המוגזם והמוקדם הזה, איזוהי הדרך להתיישבות יותר רציונלית או לצורה החברתית היותר נאמנה, אם כאן הדברים נובעים (אם גם לא תמיד) מתוך חיפושי־דרך, לבטים וסבל חיי־העבודה הבלתי־אמצעיים — הרי שם, בברלין ובמוסקבה, בגרוכוב ו“בתל־חי” הרוסית, נהפך הויכוח הזה בהכרח לדיבורים ריקים שאין להם טעם ואין להם אחיזה.

ואמנם התעמולה הזאת, המתנהלת כיום בהצלחה מרובה בתוך שורות ה“חלוץ”, מתחילה כבר להבשיל את פירותיה הבאושים. במקום תומת־ישרים שהיתה מכוונת פעם את דרכי התנועה הזאת, אשר ראתה בשורה הראשונה את נקודת הכובד של שאיפותיה ומאווייה בעצם העליה ובעצם העבודה בארץ — באה הפקחות העליונה שבהחלטות פּרינציפּיוניות, באו הויכוחים האינטנסיביים על־דבר צורות־ההתישבות, באו ההתפלגות וההסתכסכות, המסיחות את הדעת מעצם תוכנה ותפקידה של התנועה, ומכניסות מבוכה וסילוף־המחשבה בדרכיה ובמעשיה. ברוסיה כבר בא הפירוד; הוא בא על ערקתא דמסנא של החלטה פּרינציפּיונית חסרת־משקל, אשר הערך המעשי והשימוש שלה הוא כאין וכאפס, כל זמן שהיא לא עברה תחת הבחינה והבקורת של המציאות הארצישראלית. באירופּה המזרחית והתיכונה, גם שם השטן מרקד; גם שם שוקדים האגיטטורים למלאות את שליחותם באמונה: שליחי “הגדוד” מדברים סרה בעין־חרוד וב“אחדות העבודה”, ושליחי “אחדות־העבודה” מדברים סרה בגדוד, בקבוצה, במושב וב“הפועל הצעיר”. ובעקבות כל אלה הולך הקרע במחנה החלוצים ומתרחב מיום ליום, התנועה מתדלדלת ומתרוקנת מתוכנה ומתפקידיה, והשאיפה וההתלבטות למצוא את נתיבות האמת בהתאמצות היצירה של העובד העברי בארץ־ישראל נהפכות לספּקולציה מפלגתית המפוררת את החזית של תנועת העבודה הציונית מבפנים, דוקא בשעה זו שהיא זקוקה לביצור ולחיזוק כלפי הסכנות האורבות לה מבחוץ.

הכמות המבוטלת של חלוצים ועובדים בעליה הזורמת בחדשים האחרונים לארץ, מראה את התוצאות הריאליות של המצב המסוכסך הזה. איכות העליה המעטה הזאת, הבקיאות והידענות של החלוץ העולה, אשר בעודו באניה יש עליו כבר פי שנים מרוחו של הפועל העובד עשרים שנה בארץ, והוא יודע כבר למפרע מה לקרב ומה לרחק, איזו “הדרך היחידה” שהוא יבור לו ושצריכים לבור להם האחרים — כל זה מבליט למדי את האנדרלמוסיה שבאה ברוחות. ישנם כיום מקרים שטרנספורטים שלמים של חלוצים נשלחים ישר מחוץ לארץ על־פי כתובת ידועה למפרע. ואם יש עוד מי שהוא תמים בדרכיו, שאיננו יודע לאן פניו מועדות, הרי גם כאן, בשערי הכניסה, אורבים השליחים המתחרים זה בזה בציד־נפשות.

מה שנעשה היום בארץ, לא נעשה גם בימים הכי קשים של תקופת הפירוד ומלחמת המפלגות. אז היתה המלחמה נטושה סביב אידיאולוגיות וסיסמאות פּוליטיות, סביב אמונות ודעות בדרכה ההיסטורי של תנועת העבודה העברית, אבל בעצם חזית העבודה לא נגעה הרעה. המפלגות היו נפרדות, הלשכות היו נפרדות — אבל במשק, בשדה, על יד המחרשה והמעדר, נשאר המחנה אחד. העובדה הזאת היתה הארגומנטציה המכריעה ביותר כלפי האיחוד ויצירת ההסתדרות. כיום כאילו מתאמצים להפוך את המשק עצמו לסלע המחלוקת; הפירוד ורוח הקנאה המפלגתית התחילו לחדור לפינת־היחוד של נשמת־העבודה; כאילו נתחמו תחומין מפרידים בשדה גופא — וכאן הסכנה גדולה ביותר. “ויהי בהיותם בשדה” — מכאן מתחיל פתח החטאת.

היה צורך לחשוף מקצת מהנגעים הפנימיים שלנו ולדבר עליהם בגלוי, בלי הסתר פנים, משום שיש צורך לחפש דרכנו כדי להנצל מהתוצאות הקשות הכרוכות במצב המתואר. וצר מאד כי מוסדות ההסתדרות העליונים לא ידעו ואינם יודעים למלא תפקידם ולעצור בעד הרעה הזאת בארץ; וצר כי הועדה לענייני ארץ־ישראל העובדת לא השכילה עד עתה לעכב את הפעולה המהרסת, הנעשית בתנועה החלוצית ובתנועת הנוער הציוני בגולה. אם המצב יימשך ככה — הרי לא קשה לנחש עד היכן נגיע. רזרבים גדולים של חלוצים וכוחות עבודה לא יתן לנו החינוך הזה, והוא גם לא יעשיר את מעשינו בתוכן וברעיונות חדשים.

תרפ"ד

---

סכנת ה"שכל הקטן"

מאת

יצחק לופבן

— — — בויכוח סביב שאלת ההתיישבות שהתעורר במועצה, נקבעה הדפיניציה של “השכל הגדול”, שאיננו ריאלי כל כך, המורד במציאות והמתפרץ כלפי פּרספּקטיבות רחוקות. ברגע הראשון נראתה הדיפיניציה הזאת כשהיא לעצמה לאבסטרקטית ולמשוללת מסקנות. היא נפגשה לא פעם גם באירוניה ובצחוק כמהתלה טובה. אבל, לאמתו של דבר, הרי זאת היא שאלה של פּרוגרמה, אשר ממנה כיוון וממנה גם כוח־מניע ומסקנה במגמת עבודתנו. בעבודתנו המעשית דוקא הולך הפתרון אחרי החלום ולא להיפך. אלמלי היו אנשי ביל“ו ואחריהם עלית־החלוצים השניה בעלי “שכל קטן”, שאין לפניהם אלא מה שעיניהם רואות, המודים במציאות ואינם מורדים בה, הנכנעים בפני היכולת המוגבלת ואינם מגבירים אותה ואינם חושפים אותה כיש מאין — היתה הציונות ובתוכה תנועת העבודה הא”י, נחנקת בראשית התגלותה הממשית.

גורדון וויתקין — יבנאלי קרא בשמותיהם בקשר עם השאלה הזאת; צריך להוסיף: גם בוסל ואחרים שייבדלו לחיים, כובשי הגליל, יוצרי הקבוצה והקומונה, חולמי חורן ומתפללי תפילת ההעזה בתקופת הכיבוש רבת המאוויים: “הביאנו נא לידי נסיון!” — כל אלה לא שאלו למציאות, לבטחון, ליכולת האובייקטיבית. הם ראו את ההר, את הר־העברים אשר עליו יש להעפיל ואשר אותו יש לעבור כדי להגיע אל המטרה הנכספת, על אף המציאות וכשלונותיה. בדרך שסללו אחרים, לא רצו ללכת — הם רצו להיות והיו בעצמם סוללי דרך.

גם את העליה השלישית לא כיוון “השכל הקטן”. היא לא היתה המשך — אלא כמעט התחלה. אף היא היתה בבחינת אילוזיה נטושת המציאות. לא היה לה לא תקציב ולא מקום קליטה בטוח — אבל היו לה פּרספּקטיבות, אמונה והעזה והיו בה כוחות ספּונטניים אשר כיוונו את מעגלותיה הראשונים. הכבישים שנסללו לא היו “עבודות ציבוריות” בלבד, בהם התגלה סמלה של עליה זו; נסללו כבישים, קילומטר אחרי קילומטר, לאיזה מקום בלתי נודע עוד, אבל מהבהב מתוך השערה של בנין ורצונות היצירה. רק אחרי כך בא “השכל הקטן” — והוא אשר עשה מעליה שלישית זו “בת תרבות”. כשם שעושים מחתול־הבר “חית בית” שקטה ומרושלת־תנועה, המבקשת לה פינת־סתרים חמה מאחורי הכירים, ואם אינה מוצאת אותה כאן היא יוצאת לחפשה מעבר לים.

נצטמצם הרצון, הצטמקה הפרספקטיבה. איננו נושאים את נפשנו יותר מאשר לאפשרות הקטנה — לפיכך גם היא איננה. התיישבות בגבולות של תקציב בטוח ופעוט; פולמוס ביתי בין אנשי מושב ואנשי קבוצה, בקשת תכלית, ביסוס נקודה מסויימת והעברת מאתים או שלוש מאות מחוסרי עבודה מיפו לחיפה או לאיזה מקום אחר בארץ — זאת היא כמעט כל הדאגה הציבורית שלנו כיום, המאפילה על הפּרובלימה העיקרית: בנין ארץ־ישראל העובדת. כיום, הרצון שלנו מגיע עד המקום שהיד מגעת — הלאה מזה כאילו סגר עלינו המדבר.

ושוב: אין זה ויכוח לשם שמים, אין זה גם הלך נפש בלבד. זאת היא באמת שאלה של פּרוגרמה פנימית. האמצעים הנפשיים קדמו וקודמים תמיד אצלנו לאמצעים החומריים. הרצון הוא היוצר עפי"ר גם את היכולת, הוא הדרבן המאיץ; לעומת זה הרכנת הרצון בפני היכולת הוא הרסן המעכב. בתולדות הישוב הן חרות הדבר בדמע ודם. מיום עלות ראשוני “חלוצי יסוד־המעלה” על אדמת “עין הקורא” עד היום — לא נתמלאה גם מחצית מתאוותינו. אבל דבר־מה בכל זאת נתמלא. גם “ראשון לציון” לא נבנתה עדיין. בחציה היא נשארה עוד “עין קורא” — אולם יסודותיה בכל זאת הונחו לא מתוך פּרספּקטיבה מצומצמת. ולגבי הפרספקטיבה הרחוקה, לגבי ראיית־הכל ולא ראייה חלקית, איננה מעניינת כל כך גם הצורה הישובית שלה כיום ואין צורך להזכיר את החטאים שפוגמים בה. ליל־פלאות זה, אלם וזרוע־כוכבים, שבו לן ראשונה רוכב יהודי צעיר, יחידי ובודד על גבעה שוממה, שופעת חרולים ומוקפת יללת־תנים — הוא בשבילנו ליל־בשורה רב תעלומה חלוצית. וצריך לזכור היטב: לגבעה זו לא הוביל אז עדיין שום דרך ושום שביל…

מאז ועד היום, בתקופות הכיבוש השונות, ובאחרונה בעליית נהלל ונוריס, חזר ונשנה “ליל עין קורא” זה בוואריאציות שונות. ובמשך כל הזמן הזה לא הקדימה אף פעם היכולת את הפעולה ואת ההתאמצות החלוצית. גם לקראת העתיד הקרוב אין לקוות לנסים שיקרו. אולם עם כיבוש נהלל ועם כיבוש העמק, כאילו נסתלקה מתוכנו אי־המעשיות המפרה — ובמקומה באה אמת־המידה של יכולת ריאלית זו שאנו נחנקים בתוכה. כי זה הכלל: בשעה שיש יכולת אפשר להיות מעשיים וריאליים — אולם בשעה שאין יכולת מוכרחים להיות חלוצים, בעלי איניציאטיבה, כובשים וסוללי דרכים חדשות כדי ליצור את היכולת הזאת. להיות מעשיים בשעה זו, נבונים ונעורי אילוזיות לגמרי, להסתפק בפתרון קטן לשאלה ענקית — זאת היא קפּיטולציה והורדת הדגל.

אין קרקע! — זה יותר נורא מאשר אין עבודה, זאת היא נטילת הנשמה, כאן מסתתמות כל הפּרספקטיבות.

בכל מכאובי הציונות ומדויה הפּוליטיים בשנים האחרונות כמעט שלא נודע המכאוב הזה עד היום. בקונגרס הציוני, בישיבת הועד הפועל, באקזקוטיבה, נוצרים “משברים” קבינטיים חדשים לבקרים, בגלל “עמדות” פּוליטיות פרינציפּיוניות, כביכול. “מיניסטרים” יוצאים בדימוס וטלגרמות עפות ומבשרות “משבר” בכל קצוי העולם הציוני. אבל, דבר “קטן” זה שאין קרקע עברית בא"י כיום, שחסר העיקר מן הספר, שלא תהיה התיישבות בשנה הבאה ומי יודע אם תהיה בעוד שנתיים — את זאת איש אינו יודע ולזה, כנראה, אין דואג. ואף אנחנו לא ידענו. גם למרכז החקלאי של ההסתדרות, כנראה, נודע הדבר רק עכשיו. בגבולות התקציב של השנה הזאת היתה עוד הקרקע מספיקה — ומעבר לגבולות האלה לא התרחבה הפרספקטיבה.

אלה הן התוצאות המרות של ה“הצלחות” הקטנות והשגת ה“מקסימום האפשרי”, המשלימה מנוחה ושביעת רצון. ציוני חו“ל הן היו “שבעי קרקע” עד היום, הן היו בהם שביטלו את התחיבויותיהם לקהק”ל, משום ש“קרקע יש לנו למכביר” — ומפי מי הם היו צריכים לדעת שאין קרקע בארץ־ישראל אם לא מאתנו?

עצם השאלה איננה סוף־סוף הדאגה למחוסרי־העבודה שישנם היום בלבד, אלא הדאגה למחוסרי־העבודה שיהיו ושצריכים להיות מחר ומחרתים. ואם גם לא דובר במועצה זו ע"ד העליה והתחדשותה, אם גם מרוב אנחות אבדו המלים שנפלטו כי “עלינו להתכונן לעליה הרביעית” בלי שימת לב מיוחדת — הרי ברור שאנחנו לא נתנו ספר כריתות לעליה ולא ויתרנו עליה אף רגע אחד. השאלה היא, איפוא, הרחבת בסיס העבודה מיסודו, יצירת אפשרויות כלכליות קבועות ובנות קליטה בכפר ובעיר, יצירת אפשרויות כלכליות כאלה שאינן עקרות ושהאמצעים המושקעים בהן לא נשארים משותקים ומתים, אלא משמשים מקור עבודה ומחיה מתמידים.

זהו המצב הטרגי אשר בעבודת הציוניות כולה וגם בעבודתנו אנו. האנרגיה שלנו מתבזבזת בתחומי האקטואליות ותביעות השעה. הננו מסתובבים ומסתובבים במעגל צר ושבים בכל פעם לאותה הנקודה, לאותה השאלה ולאותה הדאגה. למחר ולבאות — הפרספקטיבות אטומות. ישנם בתוכנו כאלה שהדבר הזה נראה להם כ“מעשי” וכ“רציונלי” — אבל, בעצם הדבר הרי כאן דוקא רובצת קללת חוסר־המעשיות וחוסר־הרציונליות בכל עבודתנו.

תרפ"ד

---

זכות הכיבוש

מאת

יצחק לופבן

מחאת פועלי זכרון־יעקב נגד שרירות לבם של פקידי פיק“א, שהרחיקו בצדיה את הפועל העברי מעבודות יבוש הבצה בכברה, איננה יכולה להיות נערכת כסכסוך מקומי מנקודת התביעה על זכות העבודה בלבד; זאת היא מחאה נגד העלבון הקשה הנגרם לנו ע”י שלילת זכות הכיבוש של שממות א"י ובצותיה מאת העם העברי. הארגומנטציה המוזרה של הפקידים (בשם הברון), הנשענת על מידת הרחמנות, כביכול, ביחס לפועלים העברים, שמא יחלו וימותו בעבודת הייבוש בבצות, יש בה יותר כדי להרגיז ולפגוע ברגש ההכרה העצמית של העובד העברי, מאשר הנימוק הפשוט והגס, הבא לבכר את העבודה הבלתי־יהודית מטעמים כלכליים וחסרון כיס.

ההגדרה הזאת, איזו עבודה נאה לישראל ואיזו לא נאה להם ומזיקה לבריאות גופם — היא כשהיא לעצמה סבל־ירושה של פרזיטיות גלותית, המתנקשת בתוכנו המוסרי והלאומי של כל מפעל התיישבותנו בארץ. אותם המושגים המייחסים ליהודים יתרון של “אינטליגנציה” ואנינות הגוף והנפש עד כדי להיות רק משגיחים ומפקדים על העבודה השחורה והמסוכנת הנעשית ע“י אחרים — הם הם אבות הפגימות והכשלונות בחיי העם העברי, שאת תיקונם אנו מבקשים בדרך תשובה אל חיי־עבודה על אדמת א”י. כל עבודתנו כאן, כל ההעזה החלוצית, שבה אלפי צעירים מישראל סוללים בגופם ובנפשם את דרך החיים החדשה בארץ, הן מחאה עצומה נגד המידה המהוללה הזאת של ר׳ אלתר יקנה“ז, אחד מגיבורי מנדלי, המחכה לגויים שיוציאו את העגלה שלו מן הבוץ והוא עומד עליהם עטוף בטלית ותפילין וצועק: ה! הוֹ! בא”י רוצה ציבור הפועלים להוציא בעצמו את העגלה מן הבוץ, אם גם זה כרוך בסכנת נפשות.

אין ספק שפקידי פיק“א נתנו גם הפעם כמו תמיד פירוש מסורס ובלתי נכון למחשבת הברון ע”ד העבודה בכברה. מפעל ההתיישבות הנעשה זה יותר מארבעים שנה ע“י הברון רוטשילד, אף הוא היה והנהו מכוון לשינוי ערכין באורח החיים הכלכליים של היהודי, ע”י שובו לעבודה ולאדמה. המתיישבים וגם חלק מהפקידות ידעו לסרס את הכוונה הטובה הזאת ולהתחמק ממנה באופנים ובאמתלאות שונים. המתיישבים ידעו להוכיח “שלא כדאי” ליהודי “להסתובב על הקרש” בשעת הדייש, שלא כדאי לעבוד בבציר ובקטיף, שלא כדאי לו לחרוש, לעדר ולשמור בעצמו — וזה שהיה נועד להיות אכר בא“י, נעשה כורם, פרדסן, חנוני, סרסור וכל מה שאתם רוצים, רק לא אכר עובד אדמה. והנה גם הפעולה החשובה ורבת הסיכויים של יבוש בצות כברה, אשר מלבד ערכה הכלכלי יש בה מפעל תרבותי וגם פּוליטי ממדרגה ראשונה, הולכת ומסתרסת ע”י הפקידות בצורה מעליבה.

השאלה הזאת איננה שאלה של פועלי זכרון יעקב בתור מעוניינים בדבר מבחינה כלכלית. זאת איננה בכלל שאלה של ציבור הפועלים בלבד. מבחינת טובת ההנאה החמרית גרידא, אפשר שבאמת אינה כדאית ביותר העבודה הזאת. גם המצב בעבודה בארץ כיום, אינו מכריח לבחור דוקא במקום עבודה מקולל ומנוגע יתושים וקדחת. אבל מעשי הפקידים השוללים מאתנו את זכות־הכיבוש של בצות כברה, הם פגיעה קשה ומעליבה בכבודה הלאומי של התישבותנו, והם גם נותנים יד לקטרוג נגדנו. את העבודה התרבותית הזאת, הקשה והמסוכנת, של ייבוש הבצות על אדמת א"י, הננו רוצים לעשות בעצמו, בידינו אנו, ואיננו רוצים שמי שהוא יעשה אותה בשבילנו. איננו רוצים בפרזיטיות לאומית. זאת היא זכות המגיעה לנו — ואת הזכות הזאת עלינו לתבוע בכל תוקף.

תרפ"ה

---

היסוד הנאמן

מאת

יצחק לופבן

לאידיאולוגיה של המעמד הבינוני בציונות נקצצו ימי “גיאות” מעטים מאד. יותר מהר מכפי שתיארנו לעצמנו מתקרב הקץ לאילוזיה הזאת אשר טיפחוה נביאי־שקר אחדים, ממשיכי־רוק וקצרי־ראיה, שעשו להם קרנים מקורי עכביש והכריזו: “באלה תנגח!”. נושאי האידיאולוגיה הזאת לא הספיקו לגמור את “האחד” על במת הקונגרס הציוני האחרון, עד שיצאה נשמתה של כל הקוניונקטורה אשר שימשה להם נקודת מוצא, ואשר עליה הוקם כל הבנין הזה המתנודד לעינינו כיום.

עוד לפני שבועות מעטים הגיעו אלינו צלילי דיתירמבים לאידיאולוגיה הזאת, בשורה של מאמרים על “העיר והכפר” (“העולם”), שנכתבו ע"י אחד ממטיפיה הנלהבים, אשר מנה את סגולותיה הכלכליות והתרבותיות של העיר הברוכה לעומת מגרעותיו ונחיתות־דרגתו של הכפר. אפילו עמוס, היקר בנביאים, גדולתו הורדה עד עפר בגלל היותו בנוקדים מתקוע ולא במאספי סמרטוטים בניו־יורק המעטירה. אבל אף זו היתה כנראה שירת־הברבור, ומר אב. גולדברג לא הספיק לסיים את יצירתו הספרותית, עד שבאה התולעת ותך את הקיקיון.

ארור השמח לאיד! — אולם אשר יגורנו ואשר ניבאנו לו מראש, הנה זה הולך ובא. בשבילנו אין כאן ענין של נצחנות אידיולוגית. זר־הנצחון הזה העולה בחלקה של שיטתנו הכלכלית עלול לההפך לזר־קוצים על מצחנו, אם לא נדע להתאים את עבודתנו המעשית למסקנות הנובעות מהמצב שנוצר. זה שאתנו הצדק אין בו כדי להמציא לנו תנחומין על כוס־הכשלון העוברת עלינו בימים האלה. מה שמתמוטט — מתמוטט על ראשנו. השכר של ימי העליה הגדולה והתכונה הרבה של האיניציאטיבה הפרטית עומד לצאת בהפסדו. אנרגיה רבה ואמצעים מרובים, שהיו יכולים לשמש מקורות ליצירה בת־קיימא, התבזבזו ומתבזבזים בתוך הצרור הנקוב הזה של האנרכיה הכלכלית. במקום שעשועי הדמיון, גם לפרופוגנדיסטים ציוניים וגם להמוני העם, ששיוו לפניהם את א"י כארץ החוילה, אשר אפשר לחיות בה ללא עמל ולקצור בה מבלי לזרוע — באו אכזבות קשות, רפיון־רוח ורפיון ידים. זהו מכשול גדול על דרך הגשמת הציונות — והלואי שהיינו מתבדים בנבואתנו.

ואף־על־פי־כן יש להטיל ספק בדבר אם מי שהוא יקח מוסר. אנחנו מוכים תמיד — ומוסיפים סרה. ישנן מאות אמתלאות אשר אפשר להשתמש בהן כדי להאפיל על המצב האמיתי. כבר עכשיו נשמעים מכל העברים פירושים מגומגמים, המנסים לגולל את האשמה על צוארם של אחרים. זאת היא מחתרת־הצדקה שכרה לעצמו העם היהודי, כדי למצוא בה מפלט בכל עת מצוא מפני חטאיו. לא הוא האשם — כי אחרים חטאו והוא ישא עוונותיהם. אף מסביב למצב הנוכחי בא“י הולכות ונוצרות גירסאות שונות, אשר כוונתן להצדיק את השיטה ולמצוא את השעיר לעזאזל במקום שאיננו. לא שאין אפשרות לקיים ישוב אשר מול 35% של עובדים פרודוקטיביים נמצאים בו 65% של חנונים, סרסורים, מלווי ברבית ורנטירים — אלא: הקרדיטים נצטמצמו, הפועלים אשמים וההסתדרות הציונית איננה תומכת כראוי באיניציאטיבה העירונית; לא שזהו מושכל ראשון, אשר כל ילד צריך לדעת אותו, שאי־אפשר לקיים חנות בלי קונים, ואי־אפשר להקים חרושת בלי שווקים ובלי אוכלוסין בעלי־כוח־קניה מספיק — אלא שאין מכסי הגנה, או שה”זלוטי" ירד. מלבד זה, מידת הבטחון אצל היהודי גדולה מאוד ומגיעה עד לידי השליה־עצמית ולידי אופּטימיות מגוחכת. אף עתה משעשעת התקוה את הרבים כי זהו רק חזיון עובר, וכי הנה מתקרבים ימי האביב וקול התייר יישמע בארצנו, ושוב יעלה ויפרח המגרש והכל על מקומו יבוא בשלום.

הועידה החקלאית צריכה לשמש לנו הזדמנות קרובה כדי להכריז מעל הבמה שלה מחדש את העיקר העשוי לבלי חת, כי החקלאות הבנויה על עבודה עצמית ועל קרקע לאומית, שאיננה ניתנת למכירה ולספקולציה, היתה, הנה ותהיה גם להבא היסוד הנאמן והבריא היחידי ביצירתנו הכלכלית הלאומית בארץ. ההכרזה הזאת נחוצה לנו כיום הזה לא בשביל דמונסטרציה אידיולוגית, כי אם כדי להזהיר בפעם האלף על הסכנה הצפויה לפעולתנו הכלכלית מהלך־הרוח המנצ׳סטרי שהשתלט בזמן האחרון בכל רחבי הציונות הבורגנית בא“י ובגולה. עוד לפני זמן קצר מאד לא היה בציונות קשב לאזהרות כאלה. נביאי “המעמד הבינוני” הוכו בסנוורים לראות במלחמתנו לשיטה כלכלית בריאה ורציונלית, מלחמה על אינטרסים איגואיסטיים של ציבור הפועלים. החשבון של ז׳בוטינסקי כי לציבור הפועלים עמדה רק זכות יחידה זו שעד שנת 1924 היה הוא הקטיגוריה העיקרית של העליה ומשנה זו ואילך פגה הזכות הזאת — נתקבל כמעט על כל הלבבות. היצירה החקלאית של ציבור הפועלים נתבטלה במחי־יד אחד, ברוב חכמתם של המומחים הכלכליים החדשים. ובכ”ז, בשני מליוני הפונטים אשר עליהם הכריזו בגאון בעלי האיניציאטיבה הפרטית, כי הושקעו על ידם במשך הזמן האחרון בארץ, לא נוצרו ערכין כלכליים חשובים ביותר.

אולם אנחנו לא נמלא חובתנו לעיקרים הכלכליים והחברתיים אשר אנו מכריזים עליהם ונלחמים עליהם, אם לא נמצא את האפשרות לפתוח את הדרך אל הקרקע ואל החקלאות העובדת לאותו החלק מעלית המעמד הבינוני, אשר פניו לעבודה ואשר נאחז במקצועות־קלוקל כלכליים רק מתוך אין ברירה ומתוך חוסר הדרכה ישובית נכונה. לנו לא די לסכם את הנסיונות הבלתי מוצלחים של אחרים; עלינו למצוא גם את הדרך כדי להציל את העליה היהודית מהאסון הצפוי לה, אם לא יבואו בהקדם שינויים מתאימים בכיוונה הכלכלי. הנסיון של השנים האחרונות הוכיח לנו למדי, שמלבד ציבור הפועלים המאורגן אין שום חוג צבורי אחר אשר ינהל בארץ פעולה כלכלית וישובית אקטיבית ואחראית. חלק גדול מאשמת המשבר הנוכחי יש, בלי ספק, לזקוף על חשבון זה, שהעליה הגדולה היתה עזובה לנפשה ומופקרת לכל הרוחות המתעות. ההרחבה של תחומי הדאגה והפעולה הישובית של הסתדרות העובדים, תהיה לברכה גם להסתדרות וגם לציונות. ההתנגדות המעמדית לא תעמוד לנו בשעה זו. “מעמד בינוני” זהו בכלל מושג מדומדם, היום זהו חנווני, סרסור, קבלן וכדומה, אבל מחר הוא יכול להיות גם פועל עובד בחומר ובלבנים וגם עובד אדמה — ואפשר לסייע לו בטיהורו. עלייתנו לא"י לא היתה אף פעם עליית עובדים מלידה וממסורת. חזיונות שונים בתוך העליה החלוצית הראונו לדעת, שלא תמיד זה שעולה עם תעודת “חלוץ” בידו ראוי באמת לשאת את הציץ הזה בין עיניו, ולא תמיד זה שבא בלי תעודה זו איננו ראוי לכך. ברור הדבר שאפשר להציל חלק הגון מעליה זו בשביל עבודת הבנין הקונסטרוקטיבית, ועלינו החובה לכוון את פעולתנו לכך. עלינו החובה להכניס את החלק הזה של העליה בתוך תחומי דאגתם ופעולותיהם של מוסדותינו הכלכליים.

אינני מתעלם מן העובדה שבשעה זו, שאין בידינו לספק אפילו את הצרכים המינימליים לחומר האנושי שעבר כבר את כל מדורי ההכשרה החקלאית ומצפה להתיישבות, קשה לדבר ע“ד הרחבת התחומים. אבל אנחנו נחטא לציונות ולתעודת תנועת הפועלים העברית, אם לא נעריך כראוי את השאלה הזאת ואת משקלה המכריע בגורל יצירתנו הכלכלית והפּוליטית גם יחד. כשלון עליית היהודים לא”י, זהו כשלונה של הציונות וכשלון ציבור הפועלים. צעקת־חמס שלנו כלפי האנרכיה הכלכלית וכלפי הדרך המתעה של אחרים, תהיה צעקת־שוא ובלתי מוצדקת מהבחינה האובייקטיבית, אם לא נאחז באמצעים ממשיים כדי להציל את מה שאפשר להציל מאנרכיה זו. השאלה הזאת היתה צריכה לעלות על סדר היום שלנו מיד, בראשית פרוץ העליה. אבל גם עתה עוד לא איחרנו את המועד. בפרוגרמת העבודה הקרובה של הסתדרותנו החקלאית צריכה הדאגה הזאת לתפוס את מקומה הראוי. מצודת עבודתנו צריכה להיות פרושה על כל היסודות בעם, הנכונים לקבל עליהם את החובות ואת הזכויות שחברת העובדים מטילה על חבריה. אנחנו צריכים לפתוח גם לתם ולשאינו יודע לשאול בתוכנו, אשר מחוסר כיוון והדרכה הם נתונים למדחפות של המקרה העיוור, או לרשת המזימות של סרסורים וספּקולנטים. זוהי שאלה חיונית כיום הזה. שאלת הצלה, שאי־אפשר לתת לה פתרון אידיאולוגי בלבד.

תרפ"ו

---

ארגון פועלים ותיקים

מאת

יצחק לופבן

מתל־אביב יצאה האיניציאטיבה לארגון “הפועלים הותיקים” בני העליה השניה, לשם תביעת סידורים והתיישבות מאת ההסתדרות ומוסדותיה. מי שיחפוץ לשפוט על הפרובלימה עפ“י השם המוזר בלבד, ועפ”י כוח־הביטוי החלש שמוצאים להם הפועלים האלה לדרישותיהם בעל־פה ובדפוס — לא יתפוס בשום אופן את הרצינות הטרגית המלווה את השאלה הזאת. ישנם כמה וכמה עשרות פועלים, ברובם בעלי־משפחות ומטופלים בילדים, שנמצאים בארץ 15—20 שנה; שכל אחד מהם הספיק כבר לכבוש בעצם ידיו את “כל מקצועות העבודה”; שעבדו בגליל העליון והתחתון, ביהודה ובשומרון, במעדר ובפטיש, בחולות תל־אביב שלפני המלחמה, בכבישי בטון, בבנין, בחמורים ובגמלים, והם נשארו בכ"ז פזורים ובודדים, מיואשים, מרי נפש וחצאי אינבלידים, ללא מקום מנוחה וללא מקום־עבודה קבוע.

הגורל כאילו ניחר בהם. הם נראים כלקט וכשכחה של אותו המחנה הותיק באמת, אשר ברובו נמצא כבר בתוך היצירה המשקית העצמית. הם מסתובבים כתלושים וכנעלבים בתוך המחנה הצעיר הגדול, צובאים על דלתות לשכות העבודה או עומדים בתור של מקבלי סיוע בימי חוסר עבודה; מתמרמרים ללא שומע ונושאים, בלתי נודעים ובלתי מוכרים, על חזוּת פניהם המקומטים את אותות כל הסערות, הסבל והמשברים של עשרים שנות עבודה יומית וקבלנית במושבה ובעיר. בדאגת ההתיישבות והסידור של הסתדרות העובדים ובמניין הסטאז׳ ונסיון העבודה של חלוצים צעירים, לא יבוא ולא ייזכר שמם. איש לא יודע למה נפקד מקומם והם נדונו כאילו ל“לומפן־פּרולטריות” נצחית, ללא מוצא וללא פדות.

הקובלנא של האנשים האלה כלפי ההסתדרות: “הסתדרותנו שלעינינו גדלה ורבתה; בנתה את מוסדותיה השונים בכל ענפי חיינו, אולם אותנו הזניחה ללא קיום ויצירה” — נוגעת עד הלב. זכות התביעה שלהם אינה מוטלת בספק. הם אינם דורשים התיישבות מלאה, הכרוכה בהוצאות גדולות, כי אם דונמים אחדים של אדמה סמוך לעיר, פרה ואפשרות לסידור משק קטן, כדי לבסס לעצמם איזה קיום בעבר השני של מחצית חייהם. זו איננה דרישה כי אם שוועה מתוך מצוקה גדולה ומתוך עלבון חיים קשה מנשוא, שיש לשים לה לב גם בימים הקשים האלה עם דאגותיהם המטרידות. הם, “הותיקים” האלה, צריכים על כל פנים להיות הראשונים בתור בתוך ההתאמצות לאיזה סידור משקי חדש שייעשה כיום ע"י מוסדות ההסתדרות בארץ.

תרפ"ז

---

QUO VADIS?

מאת

יצחק לופבן

ההנחות האידיאולוגיות שנתקבלו במועצת הקיבוץ־הארצי של “השומר הצעיר” בחיפה (שנתפרסמו ב“דבר”) לא היו אולי כדאיות מפאת עצמן להתעכב עליהן, אלמלא שימשו תעודה נוספת לתסבוכת הרעיונית המשתלטת בזמן האחרון בחלקים שונים של תנועת העבודה העברית בא“י ובגולה. זהו בכלל חזיון מתמיה ומשונה שדוקא בימים האלה, ימי חרדה ודאגה לגורל עבודתנו ולעתידות מפעל־ההגשמה הציוני, ימי מבוכה ומבוסה כלכלית, ללא מוצא וללא פרספקטיבה, דוקא בימים אלה מתכנסים בחורי ישראל בא”י באיזו “עלית־בן־גוריון” ומחשבים קיצין לדרכי המהפכה הסוציאלית. שיכחת־המציאות הזאת וכיוון המחשבה החברתית כדרך נחש עלי סלע, ללא מטרה, ללא הערכה עצמית נכונה, היא אחד ממראות־הנגעים של חיינו בתקופה הזאת, אשר לצערנו הגדול הוא נראה גם בקירות ביתנו. השכל־הישר, שהיה מכוון במשך שתי עשרות שנים את דרכו ואת מעשיו של ציבור הפועלים בא“י, התחיל לבגוד בנו לעתים קרובות. הכל חורג עתה מתוך מסגרותיו; בסכרים שהיו שומרים על הזרם היקר לכוונו בערוציו, נבעים פרצים אחרי פרצים. בא”י ובגולה, בתנועת החלוץ והנוער שם ובתנועת הקיבוצים כאן, הננו עדים לתהפוכות־רוח ומחשבה, המבליטות לעתים לא רחוקות סימני ליקבידציה של התוכן הלאומי והחברתי המשמש יסוד לכל מפעלינו בארץ. מה שהיה אתמול תנועה להכשרה עצמית, גופנית ורוחנית, לעליה ולעבודה ולעבודה בא“י, מבלי לבקש חשבונות רבים ומבלי לשאול לתכליות רחוקות אחרות מאשר תכלית המפעל החלוצי על אדמת א”י עצמה — נעשה היום, במקומות רבים, מעין סמינריון לאסטרולוגיה סוציאלית וישובית. הכל מנחשים באספקטים של עתיד לבוא, הכל מעמידים הוֹרוֹסקופים וכופים מראש הכרח של צורה ודפוס על חיינו הכלכליים והחברתיים. מה שהיה אתמול קיבוץ לעבודה משותפת, בשטח מסויים, ליצירה משקית לאומית וחברתית בתחומי מציאות ידועה, עשה היום קיבוץ־ארצי ללא תחומים עם שאיפות של התפשטות ללא מעצור, ומחר קיבוץ־הקיבוצים ומחרתיים אימפּריה קיבוצית. שום דבר איננו גדל יותר אצלנו ואיננו מתפתח יותר ואיננו יודע את משברי המעבר מן הקל אל הכבד; הכל יורה ועולה כרקיטה. שום דבר אינו מוגבל יותר בתוכנו המעשי ובתחומיו הטבעיים והמציאותיים. הכל משמש פרוטוטיפוס “ומשען” לתכניות חובקות זרועות־עולם. ממש כמו בשיחת הבטלנים ב“דיבוק” של אנסקי: הכסא איננו כסא, המרכבה איננה מרכבה, הסוסים אינם סוסים, כי אם לבושים לתוכן אחר. הכל מקבל ממדים מופרכים ומוגזמים ומעמיס על עצמו את כל התפקידים ההיסטוריים. אלה שיוצאים לבקש אתונות שבים מיד עם בשורת מלוכה בפיהם. והפועל־יוצא הוא כי האתונות אינן נמצאות והמלוכה קיימת רק בדמיון ילדותי קודח של אלה המדגירים במדגרות מלאכותיות אידיאולוגיות פּוליטיות וכלכליות, שאין מהן מוצא ושום מסקנה ליצירת חיינו בארץ.

רק לפני זמן קצר פסק גדוד העבודה “על שם יוסף טרומפלדור” את פסוקו האידיאולוגי. חלק ממנו קפץ את “קפיצת המות” ממחנה של חלוצים מתנדבים לכיבוש וליצירה לאומית עד “לאופוזיציה שמאלית” מתכחשת וליקבידטורית. לא קשה היה לראות מראשית אחרית. באותו יום שהתחילה לשלוט בגדוד הטנדנציה להתפשטות בלתי מוגבלת, ובמקום קולקטיב משקי הוא הפך להיות “קולקטיב רעיוני ופוליטי בעל עמדה מגובשת” בלשונו של “השומר הצעיר” — הוא גזר על עצמו את גזר דינו. הוא לא חטא בזה שנהפך למפלגה. בזה בלבד אין עדיין משום חטא. כי אם משום שהוא נהפך למפלגה אבסורדית; משום שהוא רצה לעשות את הפעולה המשקית הקונסטרוקטיבית “משען” לפוליטיקה חברתית דיקונסטרוקטיבית; משום שהוא ביקש לו מפלט מהאחריות המשקית והכלכלית תחת כנפי הנחות אידיאולוגיות כאלה המשחררות כאילו מהאחריות הזאת, מבטלות אותה ומעמידות אותה בצלן של כוונות ומגמות העומדות מחוץ להגיון־החיים שלנו בארץ הזאת; משום שהוא נטש את נקודת המוצא שלנו, גם הלאומית וגם החברתית, זו המצווה עלינו קודם כל יצירת יסודות נאמנים לחיינו הכלכליים החברתיים, יצירת העובד והעבודה, הקמת המשק הלאומי העומד ברשות עצמו, שבלעדיהם אין שיור ואין אחיזה מציאותית לשום רקמה אידיאולוגית. במטמורפוזה של הגדוד לא מעסיקה אותנו כל כך העובדה שמאה או מאתים בחורים הפכו “לפרצקיונרים” רשמיים או בלתי רשמיים, או שנמצאים במרחק שעל אחד מן הפרקציה. מה שמעסיק ומטריד אותנו ומה שקורא אותנו למלחמה בחזיון זה, היא העובדה שהללו מבקשים להם בסיס לקונצפציה הפוליטית־החברתית השלילית והמבולבלת הזאת בתוך המשק הציוני, ורוצים להעזר ע"י המשק הזה בפעולה חינוכית ותעמולתית החותרת תחת יסודותיו.

בעקבות האידיאולוגיה של הגדוד הולכת עתה גם האידיאו­לוגיה של “השומר הצעיר”. האחוזים של ציוניות וחלוציות אשר נמצאים בהנחות האידיאולוגיות האלה, אינם עשויים לגרוע אף אחד מהחששות לגבי התוצאות הכרוכות בדרך־מדרון זו. עצם הבנין המורכב הזה, מערת־המכפלה הזאת, עם כל הכוכין שלה, עם השניות בכל דבר, עם האטפות, עם השטרות אשר שוברותיהם בצדם — איננו משכן יצירה ואין ממנו מוצא למפעלים בונים בא“י. הקונצפציה של “הרבה רשויות” מביאה בהכרח לידי סתירה עם הציונות ועם תוכנה הקונסטרוקטיבי של תנועת הפועלים בא”י. מפעל ההגשמה שלנו, בקושי שהוא נתון בה, במכשולים הרבים, האובייק­טיביים והסובייקטיביים שנערמים על דרכו, תובע מאתנו ללא כל שיור וללא כל ויתור את הריכוז המוחלט כלפי הנקודות העיקריות, כלפי היצירה הכלכלית והתרבותית, אשר מהן אפשר יהיה לנו להמשיך אח“כ את הקוים לכל ההיקף. איש לא צבר בשבילנו בא”י אוצרות למען נוכל לדיין כיום הזה איך נחולל את המהפכה הסוציאלית ואיך נחלק את האוצרות האלה בינינו. שומה עלינו ליצור קודם כל את לחם הגוף ואת לחם הנפש לעובד ולעם, את לחם חוקנו. עלינו ללמוד מקודם להיות יוצרים, טרם שאנו מתווכחים איך להיות מחלקים. בזה קוטב כל הפּרובלימה. לא מעניין הדבר אם המטולטלת נוטה יותר כלפי שמאל או כלפי ימין, מעניין רק שזאת היא בכלל מטולטלת¹, הרוקדת הנה ושוב, מציינת קוים וחוגים ואין כוח־הכובד שולט בה כדי להביאה לידי מנוחת יצירה.

אין בכוונתי להיכנס בניתוח ההנחות האידיאולוגיות האלה. מנהליו הרוחניים של “השומר הצעיר” מדברים היום על המהפכה הסוציאלית באותו ניב־ילדים שדיברו בו לפני שש־שבע שנים על האש הווסטלית ועל האהבה החפשית. הסמלים החליפו דמות וצבע; אבל הם נשארו תלושים. הקו הוא אחד. כל ההנחות הסוציולוגיות, הכלכליות והפוליטיות נתונות עדיין בתוך הערפל שלפני בגרות חברתית. לפיכך הערבוביה הגדולה הזאת של הגדרות וסברות שאין להן שחר ומשמעות; לפיכך הבטחון הילדותי הזה בראיית הנולד ובנבואות לעתיד לבוא. האידיאולוגים של “השומר הצעיר” יודעים, למשל, בדיוק נמרץ מתי תסיים ההסתדרות הציונית את תפקידה; הם יודעים

שהפּוליטיקה הציונית היא רק “הוראה זמנית, הוראת דור ולא דורות”. הם יודעים מראש את כל סליליה של המהפכה הסוציאלית בא“י, מי יגשים אותה ומה יהיה לפניה ולאחריה. הם צופים בלי כל הפרעה דרך כל ה”פרספקטיבות הסופיות“. התפקידים שהם מייחסים לקיבוץ־הארצי מתחילים בתא ומסיימים בקוסמוס. הכל ברור ומחושב מראש. et picta Res ficta , בלי כל מעצור, בלי כל חשש שמא הקווים עלולים להישבר באמצע, שמא הדרך לא חלקה כל כך ושמא יש לנו קודם כל לדאוג לתא, לתא הראשון, ליצירת אחיזת־חיים בארץ הזאת, לעם הזה ולנעריו־חלוציו העומדים עדיין על סף העבודה והיצירה — לתא שאנו עמלים בו מבלי לראות לע”ע ברכה רבה בעמל זה.

ומוזר הדבר שגם “השומר הצעיר”, כמו גדוד העבודה בשעתו, מוצא צורך להישבע לנו ש“קביעת ההנחות האידיאו­לוגיות אין משמעותן ארגון מפלגה פּוליטית”. שוב: כאילו בארגון מפלגה מקום התורפה וכאילו בו תלויים השכר והעונש של אידיאולוגיה זו או אחרת. דוקא זה שאינם מפלגה פּוליטית, מבוגרת ואחראית, כי אם רוצים לשחק את ה־ Mugwumps, את בעלי היתרון, העומדים מעל כל ה“משפטים הקדומים” המפלגתיים, הנישאים והנעלים מעל כל זה, האומרים להיות “זרם” ומתכוונים להיות אוקיינוס אשר כל הזרמים הולכים אל תוכו, העושים את השלט ה“בלתי מפלגתי” הזה פתיון בתוך המצודה הפרושה על תנועת־הנוער והחלוץ בגולה — הוא המותח את מידת הדין והבקורת, והוא המעמיד לפנינו בכל חריפותה את השאלה:

לאן?

אינני רוצה להיכנס כאן בהערכת גודל היצירה המשקית בא"י, הנתונה בין שיני האידיאולוגיות האלה, אתמול של הגדוד, היום של “השומר הצעיר”, מחר של עין־חרוד ושל יתר הקיבוצים הארציים הנמצאים עוד בהתהוותם ובראשית תסיסתם האידיאולוגית. השאלה איננה סוף סוף שאלה טכנית בלבד, כפי שרגילים להעמיד אותה, אם יש בתוכנו אנשים המסוגלים להקיף ולנהל משק כה גדול וכה מורכב, אם אין. השאלה היא אם המשק הוא תכלית לעצמו בתוך התכלית הכללית של בניננו הלאומי, או רק “נקודת משען” לאיזו מחשבה פּרינציפּיונית. ההנחה הזאת אשר יש מניחים אותה אצלנו בענפי פעולה כלכליים שונים, שזכות הקיום של פעולה זו או אחרת איננה בהגיונה הכלכלי כי אם בהגיונה הפּרינציפּיוני, היא רק בעוכריו של חלק גדול מפעולתנו המשקית, והיא גוררת אחריה כשלון גם לפעולה וגם להגיון. רבים ממוסדותינו המשקיים היו בודאי מתבססים יותר קל, אלמלי היה כל אחד רואה את עצמו כממלא תפקיד מסוים, אשר בשטח התפקיד הזה עליו להתבסס ולבקש את הצלחתו — ולא היה רואה את עצמו כנושא כל התפקידים הלאומיים והחברתיים במדינת העתיד, שלגבי אלה ההצלחה המשקית, כמובן, אינה נחשבת והליקויים נחשבים עוד לפעמים לצדקה. על הופעה זו, שהיא מקור לכשלונות רבים אצלנו, צריך להתעכב ביתר הרחבה בהזדמנות אחרת.

אולם, בין שיני האידיאולוגיות האלה הולך ונטרף עוד דבר אחד, שיש בו כדי לעורר אצלנו דאגה רצינית מאד; הולכת ונטרפת הרזרבה החלוצית שלנו בגולה, זה הדור הצעיר שהננו מעריכים אותו כחלק מכריע ברכושנו הציוני, אלה אחרוני־היהודים אשר עמם “אחרית תקותנו” ואשר מהם אנו מקווים למחנות מגשימים, ממשיכים נאמנים לבנין המולדת העברית. המבוכה שהכניסה ה“תסיסה האידיאולוגית” הזאת לתוך השורות האלה, כבר נותנת פרי־באושים. במקומות רבים עומדים כבר הענינים “על הראש”. במקום החינוך לחובת־מילואים, לעבודה ולתרבות עברית, תופס עתה מקום בראש החינוך לדיאלקטיקה פּרוליטרית. את התפקידים התרבותיים מגדירים לעצמם חלוצי גליציה, למשל, העומדים תחת השפעת “השומר הצעיר” בנוסחא דלקמן: “העבודה התרבותית צריכה להעמיד חבר שיודע את שייכותו למעמד, שהנהו הנושא של מלחמת המשטר שאין בו מעמדות ואת חובת השתתפותו במאמצי המעמד במלחמתו הפּוליטית והכלכלית”. הנוסחא הזאת בתפיסת התפקיד התרבותי של “החלוץ” עם התוספת אשר בשולים ש“הכרחית גם העמקת החינוך הציוני” — מובילה בלי ספק את תנועת החלוץ ואת תנועת “השומר הצעיר” גם יחד בדרך הליקבידציה. כבר כיום הזה העליה לא“י והעבודה בא”י אינם נחשבים יותר לתפקיד הבלתי־אמצעי, שהוא המכוון הכל ואליו מכוון הכל, כי אם כאחד התפקידים בתוך קונצפציה מורכבת, המכוונת, כמובן, כלפי “המטרה הסופית”, שלאחרי המהפכה הסוציאלית. כשקוראים עתה את ספרות החלוץ ואת ספרות תנועת הנוער, מתבלטת ההתפתחות הליקבידציונית במקומות רבים כפרוצס של שחפת מהירה. שארית המסורת הולכת ונפלטת. התנועה איננה יונקת יותר ממקורות הראשונים של תנועת העבודה הארץ־ישראלית, כי אם מצד אחד ממים שאובים אלה שבאידיאולוגיות של הגדוד, של “השומר הצעיר” ושל “עין־חרוד”, ומצד השני מהרקק של הפראזיולוגיה הבאנאלית של ה“יוגענטליכע” אשר לפועלי־ציון השמאליים. התוכן האיכותי הולך ונעשה יותר ויותר קלוקל מיום ליום. כל אשר היתה לו עד עתה משמעות ממשית הולך ונהפך לאבסטרקציה ולהתעמלות של לשון גרידא. זה איננו כבר לא חלוץ ולא תנועת־נוער כי אם אוצר של סוּרוֹגטים לאידיאות המתקדמות שהתחוללו ביבשת אירופּה, החל מהריבולוציה הצרפתית, עד… עד המאה העשרים ואחת.

אנה נגיע במרוצת־שגעון זו ללא מעצור וללא תחום? מה נקצור, אחרי שאנו זורעים את הרוח הזה? ברם, לא תהיה תפארתנו ולא הצלחתנו בדרך זו, אם נראה רק על הנגעים של אחרים ונתעלם במכוון מנגעי עצמנו. בריאקציה המתגברת כיום בציונות, ובמשטמה הגדולה המתחוללת כלפי ציבור הפועלים בא“י, אשר רק לפני זמן מועט נחשב לילד שעשועים ושרו לו שירי הילולים מכל צד ובכל עת מצוא — יש גם לנו חלק לא קטן. יש, בלי ספק, מידה גדושה של שנאת חנם, של צרות־עין וספּקולציה פּוליטית־מפלגתית במערכה הכבדה הזאת הנערכת נגדנו כיום בחזית הציונית. אבל עלינו להודות על האמת שבמקרים רבים הננו נותנים יד לפושעים. לא מעשה הכיבוש והבנין של העובד העברי על אדמת א”י ואף לא משאת נפשו לחיי חברה מתוקנים היו עלולים לחדד את האנטגוניזם במידה כזאת. אבל חלקים רבים מתוכנו מלווים את מעשי־הכיבוש והבנין במנגינת־לוי צעקנית ודימגוגית שיש בה משום פּרובקציה למפעל ההיסטורי כבד־האחריות שציבור הפועלים העמיס על שכמו. זאת היא המוסיקה־של־כושים המודרנית, החוגגת היום את נצחונה בעולם, ואשר אצלנו מנגנים אותה הריביזיוניסטים בפוליטיקה הציונית החיצונית, האמריקאים בפוליטיקה הציונית הפנימית — ובפוליטיקה החברתית בא"י מנגנים אותה לעתים קרובות מועצות הפועלים העירוניות מצד אחד ומצד השני קיבוצים שונים אשר רואים חובה לעצמם לקשט את מעשיהם בפירושים אידיאולוגיים רעשנים, מוגזמים ומופרכים. החזיונות האלה מחלישים את עמדת־ההגנה של ציבור העובדים במלחמתו הקשה ומגבירים את השטנה נגדו. הצלילים הסואנים של הג׳ז־באנד הזה מחרישים את המנגינה הקלסית השקטה והצנועה המכוונת את רצונו, שאיפותיו ופעולתו הבונה, הרצופה קושי וסבל רב, של מחנה העובדים בארץ במשך שתי עשרות שנים.

בהתחדשות העליה החלוצית לא“י, שקראנו לה “העליה השלישית” תפס “השומר הצעיר” את המקום הראשון במעלה. הוא נראה לנו כראשית ביכורים וכפרי הילולים, שהביאה לנו תקופת האנדרלמוסיה שלאחרי המלחמה והמהפכה, בטנא המכאובים והתקוות שלה. הפנים הרעננים והאציליים של מאות הנערים והנערות הכניסו אתם לארץ ולתוך שורות העבודה בשורת נעורים ותרבות, שהרימה את הרוח והגבירה את האמונה, אחרי שנות עייפות והסגר בארץ. היתה הרגשה שהנה קם לנו חיל־מלואים רב־און וכוחות מחדשים. את הנטיות לצדדין, בהגדרות ובביטוי, אשר ליוו את ההתערות החלוצית של “השומר הצעיר” לא החשבנו, באשר הערכנו אותן כ”אמתות של גיל" בלבד ואמרנו לעצמנו: “אם גם תוסס התירוש באופן מוזר ומשונה — הוא יתן לבסוף יין טוב”. עם הפגישה הבלתי־אמצעית במציאות, בעבודה ובמסורת העבודה, עם ההתבגרות והנסיון, יחלפו התמורות והסמלים התלושים המרובים יפנו את מקומם לסמל האחד המוצק והנעוץ ללא זיע באמת החיים והתקוה שלנו בארץ הזאת. גם עתה, אחרי שהתקוה הזאת נכזבה במידה רבה, אחרי ש“השומר הצעיר” משמש כבר במשך שנים ריזרבה ל“פרקציה” ולמפלגות שמאליות קיצוניות אחרות בארץ, ואחרי שבאופן קולקטיבי גיבש עתה את האידיאולוגיה שלו בצורה כה מוזרה ובלתי צפויה, איננו מתייאשים מהפוטנציה האצורה בתנועה זו שיכולה להיות לברכה. כי אם נתייאש מתנועת־הנוער העברית — נתייאש מן הציונות. איננו חושבים ש“ההנחות האידיאולוגיות” אשר נתן לנו עתה “השומר הצעיר” הן כבר פרי בגרות והתחנה האחרונה בדרך התפתחותו, אבל זאת היא בלי ספק פרשת־דרכים. ועל פרשת דרכים זו, החובה וההכרח לעצרו לרגע קט ולשאול אותו:

לאן פניך מועדות?

תרפ"ז

---

הערה למגמת הפועל הצעיר

מאת

יצחק לופבן

המלה סוציאליזמוס לא נפלה ראשונה בועידת העשרים של הפועל הצעיר. היא צפה על פני השטח הפרוגרמטי עוד בימים הראשונים של התגבשות קבוצת הפועלים הקטנה אשר היוותה את “הפועל הצעיר”. כעתה גם אז לא עמדה השאלה: אם אמנם בתוכנה האיכותי של שאיפת הפועל הצעיר נכללת גם המגמה הסוציאליסטית של שחרור העבודה ושחרור האדם העובד; דבר זה לא היה מוטל אף פעם בספק ולא הועמד כלל לויכוח. מה שהועמד לויכוח היתה השאלה אם הגדרה עצמית זו מבטאה ומספקת את כל מלוא שאיפותינו הלאומיות והחברתיות, מבלי להעביר את נקודת הכובד על צד אחד ומבלי לגרום ע“י כך לטשטוש והעלמה של צדדים אחרים. תוכן הויכוח מסביב לשאלה זו, הנימוקים בעד וכנגד, לא נשתנו בהרבה, מזה עשרים שנה. נשתנה רק המתוד ואופן הטיפול בשאלה. שלילת מלחמת המעמדות במציאות הארץ־ישראלית, היתה ראשית ההכרה של הפועל־הצעיר, אשר ממנה נבעו מסקנות מכריעות בפוליטיקה החברתית שלנו. ואם בתקופת בראשית היתה הכרה זו מוכרחה להסתפק בהנחה סכימטית שאין לע”ע מעמדות בא"י — הרי כיום הזה קיבלה הנחה זו גם את בירורה ואת ביסוסה המדעי, מתוך הנסיון של המציאות ומתוך הערכת הגורמים הכלכליים והסוציולוגיים בהתהוות חברתנו החדשה. אבל הכרה זו לא עמדה ואיננה עומדת אף פעם בסתירה לשאיפה המפורשת לשויון חברתי, להרחקת הניצול מפרוצס התוצרת, להלאמת הקרקע ואוצרות הטבע של הארץ ולבנין המשק הלאומי על יסוד עבודה עצמית, בלי מנצלים ומנוצלים המהווה את היסוד הפרוגרמטי של הפועל־הצעיר והקובעת, בלי כל פקפוק, את תוכנו הסוציאליסטי, אם גם רבים בתוכנו שוללים את ההגדרה הזאת.

כל הרוצים לגלות בנקודה זו התנגשות של “זרמים” בתוך המפלגה, בין “ותיקים” ו“חדשים” — לא הגיעו עד חקר מהותו של הפועל־הצעיר. הדברים האלה אינם מכוונים רק לאנשים מן החוץ, מימין ומשמאל, לאלה הרוצים למצוא כאן איזה מקום תורפה או שנס פּוליטי לעצמם. יש גם חברים מבפנים המגלים פנים שלא כהלכה בתוכן הויכוח והבירור המתנהלים אצלנו מסביב לשאלת ההגדרה הפרוגרמטית. גם המתנגדים הכי קיצוניים להגדרה הסוציאליסטית בתוכנו, כמו א. ד. גורדון, אשר רבים נתלים בו ומדברים בשמו, לא התכחשו אף פעם לתוכן האיכותי של הגדרה זו ולא הימינו ממנה, כי אם להיפך הם השמאילו, הם ראו בהגדרה זו המעטת הדמות והשאיפה והעמידו את חובת ההגשמה העצמית כתנאי הכרחי; הם התנגדו לדרך הוולגרית של תפיסת הסוציאליזמוס כפרוצס מיכני, המעריך אל כל חזיונות החיים והחברה מבחינת הלחץ ושטח החיכוכים, היודע רק פורמולות כלכליות וסוציולוגיות, מבלי לדעת גם את חובת־הלבבות ואת כוחו של הרצון האנושי. זהו שמאל ולא ימין. זה שולל כל פשרה והתפשרות בדרך מן האידיאה אל ההגשמה, בניגוד לסמניו המובהקים של הסוציאליזמוס האופיציאלי.

תרפ"ז

---

מסביב לעיקר

מאת

יצחק לופבן

א

“לבי מלא פחד לגורל ההתיישבות שלנו”. —במלים אלה שהביע רופין בדגניה כמה שבועות בטרם התכנס שם הכינוס, וחזר עליהם בדבריו בעת הכינוס, הוא הסיח מה שעם לב כולנו. הפחד הזה והחרדה הזאת לענינינו הכי חיוניים והכי יסודיים, הם אשר כינסו את הכינוס הזה והם אשר הבליטו את הצורך בפגישה כזאת דוקא, פנימית וחפשית, שאין עמה שום דפוס רשמי, שלא נועדה לפורום רחב, לויכוחים ולהחלטות כי אם ל“נחפשה דרכינו”, כדי לברר, כדברי רופין, “מה אצלנו מבוסס ומה לא, על מה אנו יכולים להמליץ ועל מה איננו יכולים להמליץ”, ולהמשיך עלינו מחדש את רגש האחריות להתחדשותו של המפעל ההתיישבותי. הכינוס הזה לא הספיק לדלות את כל הפּרובלימה, הוא רק נגע בראשי פרקים, הוא רק עורר את הדאגה והיפנה את שימת־לב אל נקודת־הסכנה הכי גדולה. זו היתה שיחה חפשית, גלויה ובלתי־אמצעית, מאיש לאיש, בלי אונס ובלי כוונה להכריע, כי אם להחליף דעה ועצה. תנועת־העבודה הורגשה בפגישה זו לא כאורגניזציה ולא כתנועה כלכלית ופוליטית בלבד, כי אם כאותם האחים באגדה, אשר התפזרו לדרכים שונות והם מתכנסים מדי פעם לספר ביניהם מה חוללו ידיהם ומה הם חושבים לימים יבואו. ולספר היה הרבה, על הרבה הצלחות אבל גם על תקלות לא מעטות, על הרבה בטחון אבל גם על ספקות ודאגות מרובות — ועל כולן: הדאגה העיקרית המדריכה את מנוחתנו בשעה זו, איך לקרוע את השטן והקטרוג, איך לפזר את אי־ההבנה ואיך להוציא את מפעל־ההתיישבות אל המרחב, להפכו מדרך של יחידים, עשרות ומאות, לדרך של אלפים והמונים. זאת היא הנקודה הארכימדית. כאן מקופלות כל הפּרובלימות של הציונות, כל דאגותיה וכל תקוותיה.

ב

השאלות אשר בכינוס דגניה רק נקראו בשם ונדונו בראשי־פרקים, מצאו להן את המשך בירורן ואת ראשית הגדרתן המפורטת בכינוס “הפועל הצעיר” בנהלל. בהרצאתו המקיפה והממצה של הח׳ וילקנסקי הוצגה הפרובלימה הזאת בקויה היסודיים. היא שימשה נקודת־מוצא למשא ומתן בכינוס ולנסיון לתת תשובה על שאלתו של רופין בדגניה: “מה אצלנו מבוסס ומה לא, על מה אנו יכולים להמליץ ועל מה איננו יכולים”.

יחד עם רופין מלווה וילקנסקי בפועל את היצירה החקלאית העצמית של ציבור הפועלים מראשיתה, גם בתוכנה הסוציאולוגי וגם בהגשמתה הטכנית. הוא היה הראשון אשר בעבודתו המקצועית וגם בעבודתו הפובליציסטית הגדיר את הפרוגנוזה הכלכלית של א“י ונתן ביטוי מלא ושיטתי לקונצפציה הרעיונית והמעשית של בנין המשק העצמי של העובד. הספרים “בדרך” ו”מידות" הם השולחנות־הערוכים לפרובלימות ההתיישבות של העובד העברי. הרבה דברים צפויים כאן מראש; על הרבה סכנות הוזהרנו כאן, שהן התרחשו ובאו. אלמלא היינו מאזינים ביתר קשב וביתר שימת לב לדברים שנאמרו במשך שנים רבות מבפנים, לא היינו אולי עומדים עתה בקונפליקט קשה כזה עם הדברים הנאמרים מבחוץ.

הדין וחשבון של ועדת־המומחים ומסקנותיה עוד טרם ידועים לנו. אולם אופן עבודתם של כמה מחברי הועדה בארץ, המנטליות שלהם ונקודת המוצא האדמיניסטרטיבית־הטכנית הטהורה להערכת פעולתנו, נותנים מקום לחשוש שגם מצד זה צפויה לנו בקרב הימים חזית קשה מאד של מלחמה וקטרוג. עצם כוונת הועדה הזאת נסתרסה, כפי הנראה, בדרך הגשמתה. כשהוכרז על ועדה זו, בשעת המשא ומתן של וייצמן־מרשל, והוגדר תפקידה: לחקור את האפשרויות הכלכליות של א“י ולקבוע תכנית של פעולה קונסטרוקטיבית “לעשר השנים הבאות” — התייחסנו לרעיון זה בחיוב. האקספרטיזות השונות מן החוץ, אשר ההסתדרות הציונית השתמשה בהן עד עתה, היו על פי רוב משוללות ערך ומשקל רציני, באשר לא היו מלוות שום יכולת של בנין והסתיימו רק בתלי־תלים של דינים־וחשבונות וחוות־דעת, שלא הוסיפו כמלוא נימה על אשר ידוע וברור לכל אחד מאתנו. הקושי העיקרי שבעבודתנו, ליקוייה וכשלונותיה, יותר מאשר נבעו מזה שלא ידענו מה לעשות ואיך לעשות, מקורם היה בזה שלא היתה לנו אפשרות אובייקטיבית לעשות את מעשינו בזמן ובשיטה. אף פעם לא היתה לנו אפשרות לחשב את חשבון מעשינו מעבר לתחומי התקציב של ששת החדשים הקרובים; אף פעם לא יכולנו להשתמש באופן רציונלי באפשרויות הפּוליטיות והכלכליות האובייקטיביות. לא רק שלא היו לנו האמצעים המספיקים, כי אם באמצעים שהיו ברשותנו נבצר מאתנו להשתמש שימוש פרודוקטיבי במידה המכסימלית. אף פעם לא יכולנו לקנות אדמה בשעה שהיתה קוניונקטורה נוחה לקניה, לא יכולנו להקים בנינים ולרכוש את האינונטר החי והדומם הדרושים להתיישבות בזמן ובמזומנים וממקור ראשון. בתנאים האלה היה על פי רוב למחשבה על דבר בנין תכניתי ומשקי רק ערך תיאוריטי בלבד. לפיכך התייחסנו ברצינות למשלחת הסוכנות, אשר אמרה לקבוע תכנית “לעשר שנים הבאות”, שפירושה היה, כמובן מאליו, ליצור גם את האפשרויות הכספיות להוציא את התכנית הזאת אל הפועל. ועם כל החששות והפקפוקים אשר נטפלו אלינו בקשר עם הקוֹנסטלציה החדשה
הזאת, היינו בטוחים בדבר אחד: מתוך הערכה רצינית של המציאות הא”י ואפשרויותיה הכלכליות ומתוך שיקול צרכיהם של המוני־העם היהודי, אי־אפשר לבוא בשום אופן למסקנות אחרות ביחס לתכנית הבנין של א"י, מאשר מסקנותינו אנו.

אולם הועדה הזאת הופיעה בארץ בהיקף של תפקידים שאינם בהחלט בתחומי סמכותה. היא הופיעה כשופטת עליונה על מפעלי היצירה הציונית שהוקמו ונוצרו בארץ מתוך עוני ומאמצים חלוציים כבירים במשך עשרים השנים האחרונות. היא הופיעה כועדה לחיפוש־חטאים, עם משפטים קדומים, עם כל חומר הקטרוג המוכן, עם כל המנטליות העויינת, השלטת כיום ביחס לפעולתו המשקית העצמית של העובד, בחוסר כל הבנה לערכין היסודיים בעבודתנו ועם זרות מוחלטת לאספקט הלאומי הפּוליטי של בנין המולדת העברית.

הגושפנקה של אוטוריטה עליונה הטבועה באכספרטיזה זו, תגרום לנו בודאי לא מעט קושי, ותוסיף מבוכה לא מעטה בעולמנו הנבוך בלאו הכי. אחרי עשרים שנה של עבודה הננו נכנסים, כנראה, שוב לתקופה של “בירור רעיוננו מיסודו”. צריך לגול את ספר התורה שלנו מבראשית ולהתחיל לברר מחדש את היסודות ואת הכוונות של מעשינו בארץ הזאת. אנחנו לא באנו הנה לעשות קולוניזציה סתם. אנחנו איננו מכוננים כאן מפעל פילנטרופי בשביל קומץ של יהודים מצוקים וסחופי־הגירה. אנחנו בונים עם ומולדת; חיי־כלכלה ותרבות עברית, חיי־חברה וחיי־ציבור — והבנין הזה תובע יסודות אחרים, קירות אחרים וגם בריחים אחרים, מאשר מפעל התיישבותי בכל מקום אחר. את הדברים האלה אפשר להעריך רק מתוך עצמם, מתוך הערכתם הפנימית, מתוך הרגשה בלתי אמצעית של הגורל ההיסטורי אשר בהם. זר לא יבין את זאת. בתוך הפרוצס הזה ישנם דברים הנראים כשגיאות טבעיות וכקוריוזים כלכליים — והם מגופי הלכות. היסוד של עבודה־עצמית, למשל, אשר לא נקלט בשום אופן במוחם של חברי הועדה ואשר נראה להם כפרינציפּ סוציאלי מוזר, איננו בשבילנו איזה פוסטולט מוסרי סתם, כי אם אחד הערכין הראשוניים בבנין חיינו הלאומיים, כמו קרקע וכמו לשון. מה יודע סיר דז׳ון קמפבל¹, במה לקו חיי עם היהודים האומללים האלה ובמה יירפאו? הדברים האלה נמצאים מחוץ לשדה־הראיה וההערכה שלו ושל חבריו ואינם באים אצלם במנין ובמשקל. אבל בהערכת השאלה הזאת מתוך נקודת־השקפה כלכלית־פּוליטית רחבה, מתוך התביעה להושיב בארץ העניה הזאת שלנו, מספר אוכלוסין יותר גדול ויותר צפוף, עד כמה שאפשר, וליצור בשבילם מקורות קליטה ומחיה, מקבל היסוד של עבודה עצמית גם ערך כלכלי־אדמיניסטרטיבי ממדרגה ראשונה. הוא הדין גם ביחס ליתר השאלות.

אי־אפשר בשום אופן להקיש תמיד על עבודתנו כאן מיוונים, מבולגרים ומאוסטרלים. באמת־מידה טכנית טהורה אפשר למדוד משק מסוים, פלוני או אלמוני, אבל לא את המפעל המשקי הכללי שלנו. אי־אפשר לדון מתוך מנטליות כלכלית, אמריקנית־אנגלית, על מעשי־בראשית של תחיה לאומית. לפיכך כל האכספרטיזה הטכנית־המקצועית החיצונית הזאת, היא מופרכת מיסודה. כל חקירה, בחינה ומסקנה, שאינן מכוונות לנקודה המרכזית הזאת, למילוי משאלתנו הלאומית־הפּוליטית בארץ, להחיש את בנין א"י, את ריכוז העם היהודי בתוכה, להשרישו באדמתה ולהפכו לעם חפשי החי על פועל־כפיו — הן משוללות כל ערך ומגדילות רק את המבוכה.

ג

הבירור הפנימי הנודד, שהתחלנו בו בדגניה, שנמשך בנהלל ואשר צריך ללכת ולנדוד הלאה ולסוב על כל המרכזים שבהם מסתכמים נסיונות היצירה החקלאית העצמית של ציבור העובדים בארץ, איננו מכוון רק כלפי חוץ, להשיב מלחמה שערה, כי אם בשורה הראשונה כלפי פנים, לדאגת ההבראה וההמשך של פעולת ההתיישבות הלאומית. מה שברור ונמצא מחוץ לכל גדר של ספק, היא עצם הדרך שהלכנו בה עד עתה: התיישבות העובדים, בשתי צורותיה היסודיות, הקבוצה והמושב, על יסוד של קרקע לאומית ועבודה עצמית — אלה הם יסודות מוצקים ובלתי נפגעים, שבלעדיהם לא תוכל בשום אופן להתגשם ההתיישבות הלאומית בארץ ולא תוכל להיבנות המולדת העברית. זוהי החומה, אשר עליה בלבד אפשר לבנות את טירת־הכסף של משאת נפשנו הלאומית והמדינית. מה שפעל ציבור הפועלים בדרך זו עד היום הנהו מפעל אדירים, אשר אינו ניתן להערכה מתוך אובייקטיביות מקצועית בלבד. הוא יצר לעם העברי את תקות קיומו, את המעמד החקלאי, את ראשית המסורת של יהודי חורש וזורע, היוצר צרכי בראשית בכלכלה הלאומית. בתקופת התיישבותו העצמית כבש ציבור הפועלים דרכים חדשות במקצוע החקלאות, פיתח ענפי משק שונים שלא היו ידועים בארץ מלפניו, הגדיל את פריון האדמה ואת תנובת היבולים. בלעדי זה לא היתה ולא תהיה למציאותנו כאן בארץ שום אחיזה ושרשים, עם כל ההצלחות המזהירות של מסחר־תפוחי־הזהב, עם כל החרושת בתל־אביב ואפילו עם נמל־חיפה וים־המלח. השגיאות והכשלונות השונים בעבודתנו מקורם בעיקר בתקופת ההתחלה, בחיפוש וסלילת דרכים מתוך השממה הא"י, בחוסר נסיון וחוסר מסורת משקית שלנו בארץ הזאת. אחרת אי־אפשר היה. ונכון אמר רופין בדגניה: “בלי שגיאות אין התיישבות. על ידי השגיאות מגיעים לבסוף לדרך הנכונה”.

ואף על פי כן, אי אפשר לנו להעלים את העובדה שבכל זאת לא הכל אצלנו כשורה ולא כל השגיאות בעבודתנו הן הכרח אובייקטיבי. כשם שאי־אפשר לעשות את הפוריסמוס המקצועי־הטכני לאמת־המידה היחידה להערכת הענינים אצלנו, כך אי אפשר גם לעשות את ההיפך ולראות את הפעולה המשקית הכלכלית כאימפרוביזציה חפשית במקום שהיא טכנית ומקצועית בלבד. (וילקנסקי קורא לזה ערבוב התחומין בין ה“טכניקה והסוציאולוגיה”). מבחינה זו נעשו, לדעת אנשי המשקים ואנשי המקצוע שלנו, כמה וכמה שגיאות הדורשות את תיקונן. באשר מלבד הנזק הבלתי־אמצעי הכרוך בהן למשק, הרי השגיאות האלה בעיקר הן הנותנות מקום לקטרוג ופותחות פרצות למתנגד.

במשא ומתן מסביב לשאלה זו בכינוס בנהלל התעכבו החברים על כמה וכמה פרטים משקיים, העומדים בקשר עם הפּרובלימה הזאת. וצריך לציין שאין בנידון זה כיום יותר חילוקי־דעות רציניים בחוגי העובדים החקלאיים. הנטיה שהיתה מורגשת פעם אצל חלקים ידועים בתוכנו, להצדיק את הכל, ללמד זכות על הכל, להפוך את הכל לצדקה ולהכריז על כל בקורת פנימית כעל מרידה במלכות — כמעט עברה וחלפה. התביעה להבראה ולרציונליזציה של המשק, הנה כיום תביעה כללית. היא איננה עומדת בשום קשר עם המזמור הקונסולידציוני המנסר בשעה זו בעולמנו הציוני, כי אם נובעת מתוך הכרת האחריות הגדולה למפעל ומתוך חרדה להצלחתו. בירור השאלות האלה כיום, חדור בכל עומק הרצינות והדאגה להוציא את ההתיישבות מן המיצר, להרחיב את תחומיה, להזילה, להפכה לדרך הרבים ולמצוא את האפשרות להפיק מהאמצעים המעטים שברשות הציונות את התועלת ואת הפרודוקטיביות המכסימליות.

תרפ"ז

---

פורצי נתיבות

מאת

יצחק לופבן

א

בימים של ירידה גדולה בציונות ובישוב ותוהו־ובוהו בתפוצות ישראל שבגולה, נולדה העליה הזאת. מת הרצל ונסתם חזון. הגיעה לשלטון האֶפּיגוניות המדינית ואתה שטחיות מבהילה. המבוכה במוחות ובלבבות הלכה וגדלה. קרעי־קרעים החלו להיקרע מן התנועה. אש־אוגנדה היתה לגל של רמץ טריטוריאלי והאש של “ציונות ציון” הבהבה, דלה וכהה, והעלתה יותר עשן ופיח מאשר אור. איש לא ידע מה לעשות ובמה להתחיל. ברוסיה — מהפכה, ערב־מהפכה ומוצאי־מהפכה, תקוות אביב ותוגת־סתיו, סיסמאות־חופש ואנקת־פרעות. רבים מצעירי ישראל נטושים על הבּריקדות. “איש־האימות זעום העפעפים” מתהלך כדימון וכגואל גם יחד ברחוב־היהודים. פלגות ומפלגות בישראל, אנשי־רזים, “פּרוקלמציות” ו“בּרושוּרות” ו“בּורסאות”. שירת המשטמה ושירת השחרור הסוציאלי משכּרות, מעלות את ההתלהבות עד לידי שיכחה עצמית. עושים מהפכה ברחוב־הסנדלרים שבעיירה. ניצוץ־הקודש מתלקח לאש זרה. הגולם של המהר"ל משתולל ותנחום המשוגע תוקע לתוך החרבות: “מי יציל?” ובתפוצות־ישראל האחרות, שמחוץ לתחומי רוסיה — מוצאי תקופת ההשכלה המאוחרת, מעברים קשים כקריעת ים־סוף. חבושים עמלים להתיר את עצמם מבית־האסורים; אנשים צעירים מנסים למשוך את עצמם בציצית ראשיהם מתוך הרקק. מהם פורשים לטמיעה ומהם לתנועה הלאומית, שאין בה תנחומים ואין בה סיפוק. מסתובבים במעגל הפראזה, מפטירים בלי הרף את הפסוק השגור “עם ישראל חי” — מעבר לזה מפהק השממון. מה לעשות? אנרגיה צעירה, תוססת ומתפרצת, מבקשת לעצמה תחליפים, עסקנות שאין לה גמול ופּוליטיקה ארצית עקרה.

אז נפל בינינו דבר, אשר בא לשנות את פני ההיסטוריה הציונית. אנשים צעירים, נערים כמעט, שלא ידעו זה את זה, שלא נדברו יחד, לא שקלו ולא טרו, לא קבעו תקנות ולא קיבלו החלטות, — איש ממקומו יצאו בשבילים שונים אל דרכי־ציון האבלות. הקול־קורא של ויתקין הגיע אולי רק למעטים, אבל הוא נישא על גלים נעלמים והיה לקול־קורא שבלב. בלי כסף, בלי תכניות, בלי צ׳ארטר ובלי פּרספקטיבות כלכליות ופוליטיות, רק עם מקל ועם תרמיל, מזוינים ב“אהבה בלי מצרים, בגבורה ובסבלנות רבה”, פרצו את החומה הקודרת של מבוכת אין־אונים זו. ל“עבודת העם!” — היתה הסיסמה. “במה?” — לא שאלו: באש אשר בלבם, בהעזת־נעורים, בשלילה גדולה אשר נהפכה לחיוב גדול, לכוח יוצר ובונה.

את העליה הזאת לא ארגנו, לא קדמו לה בגולה לא “החלוץ” ולא חוות־הכשרה, לא קידמו אותה בארץ לא לשכות־העבודה ולא בתי־עולים. הוֹטל חיים־ברוך זה היה בית־העולים הראשון של תנועת־העבודה, בית־הפועלים הראשון ביפו. כך הלכה העליה הזאת נכחה, נישאת בכוח הרצון הפנימי והכמיהה הנפשית, נדחפת על־ידי הטרגדיה האיומה של העם הנדון לכליה ושואף לפורקנו. לא סחופי־זרם, לא פליטי אונס, כי אם פורצי־דרך וסוללי־מסילות. נדחפים בכוח אמונה ומסירות־נפש, מוכנים לתת הכל, להעלות הכל קודש לשמים. את ה“מה” ידעו, את ה“איך” לא ידעו עדיין. רק כאן, מתוך החיים והמציאות הארצישראלית, צמחו והסתעפו הפּרובלימות. אבל הם עלו בלי פּרובלימות, רק במשאלה אחת ויחידה: הצלת האומה ובנין המולדת.

ב

לא רבים ידעו אז מה נפל. לא רבים הבינו כי רק מכאן מקבלת הציונות ותנועת־השחרור העברית את משמעותן ההיסטורית ואת תכנן הריאלי גם יחד. סיסמת דברי־הימים ההם לא היתה “מי אלוהיו עמו יעל”, כי אם להפך, אזהרות אחרי אזהרות ניסרו אז דרך חצוצרות “התחיה” של העתונות העברית והציונית: “מי אלוהיו עמו בל יעל”! הצטערו על הראשונים והתחננו שלא להוסיף. אכּרי המושבות הקיימות תמהו. מדדו ובחנו את הבאים מכף רגלם עד קדקדם: מי אלה הקבצנים, היחפים, אשר באו לעכב את גלגלי ההיסטוריה ולשׂדד את מערכות הרגיל והקיים? הם מילאו צחוק פיהם — ולשונם לא היתה רינה. כמו בתוך סבכי יער־בראשית צריך היה לסלול את הדרך בתוך הישוב העברי: בתוך סביבה מתנכרת, לועגת וצינית, בתוך מסורת מקולקלת של “תמיכה” ואפיטרופסות, בתוך מושגים מסורסים בדבר זכות וחובה, בתוך גלות שטולטלה משם על כל השלילה שבה. אף “החלוצים הראשונים” שכחו את חסד נעוריהם. מאחורי תקופת ביל"ו נגררה כבר שלשלת ארוכה של שנות־ירידה. על ימי־הגבורה הראשונים עלתה קליפה של התכחשות. את אחיהם לא הכירו ואת בניהם לא ידעו. את עזו הדלה של לילינבלום רעו זרים, וזרים חלבו את חלבה וגזזו את צמרה. היו רבים בין האכרים שלא ראו מימיהם את שדותיהם בעיניהם, שלא ידעו אפילו מקומם איהו. והדור הצעיר — פניו כלפי האניות המפליגות לאוסטרליה ולאמריקה, לצרפת ולמצרים…

באוירה זו היתה הקריאה “לעבודה!”, כקול במדבר. אף הד לא ענה לעומתה. אצל האכר העברי היה פירושה האוביקטיבי של המלה עבודה: מוחמד, גוי. “אני חורש” — פירושו היה: מוחמד חורש. הדברים רמוזים עוד בספר בראשית: “הקול קול יעקב והידים ידי עשׂו”. ידים ידי יעקב — זאת היתה סוציולוגיה בלתי־ידועה, תמוהה. כוחו של יהודי אינו אלא במוח. זאת היתה ההכרה העמוקה, שהתפּתחה במשך דורות לידי השקפת־עולם והשקפת־חיים. ראו במנוד־ראש וברחמים רבים את ה“בּשׂם” שנכנסה בו רוח־עוועים והולך ונעשה מרצונו “בורסי”. עוד בטרם שהגיעו לבעיה הכלכלית והמדינית של העבודה בבנין ארץ־ישראל, היתה עצם הפונקציה הזאת זקוקה להכרתה, להחזרת עטרתה כערך ראשוני, יוצר ובונה, ומכובד בחיי העולם הזה; צריך היה להוכיח שהעבודה אינה רק דבר שבאין־ברירה, מקור מחיה בשביל ירודים ונחותי־דרגה; צריך היה לברר ש“חסרה לנו העבודה — לא עבודה מהכרח, כי אם עבודה שהאדם קשור אליה קשר אורגני, טבעי ושהעם קשור על ידה אל אדמתו ותרבותו” (א. ד. גורדון).

אי־ההבנה בנקודה זו לא היתה אי־הבנה סוציאלית, כי אם אי־הבנה סוציולוגית. היא היתה בלתי־ידועה ובלתי־מובנת בכל רחבי התנועה הציונית. גם “ציוני־ציון” וגם “ציוני־אוגנדה” ראו את הפּרובלימה הציונית מן הטפחות ולמעלה. את המַסד לא ראו. אף הגדולים והטובים בתוכה, אשר חשו וידעו שמלבד שני הממַדים, אורך ורוחב, יש גם ממַד שלישי, עומק, והטיפו לו, וקראו לו “תרבות” ו“תחית הרוח” — אף הם תחמו תחומים בלתי־מספיקים למחשבה זו ולשרשי הדברים לא ירדו. שאלת העבודה והפועלים בימים שלפני העליה השניה, היתה לכל היותר שאלת “וחי אחיך עמך”, דנו בה כשם שדנים בעניני יתומים ויולדות עניות. העבודה כצעד ראשון, הכרחי לכניסת עם לתוך שורת ההתפתחות והיחסים הסוציולוגיים בכלל — לא היתה ידועה עד להכרזת העליה השניה: “אנחנו שבים לעבודה בארץ־ישראל”.

מתוך מלחמה מיואשת על יום־עבודה, מתוך יסורי־הסתגלות קשים, מתוך שבירת־רצון מתמדת, מתוך בדידות ועלבונות, חרמות ונדודים, צמחה וגדלה ההכרה העצמית. התפקיד היה יותר גדול מכפי ששוער מראש. על כף המאזנים לא הוטלה רק שאלת מאות צעירים הנושאים את נפשם לעבודה ולחיי־עבודה בארץ־ישראל, כי אם שאלת גורלה ההיסטורי של הציונות. בקשרי היחסים הסוציולוגיים־תרבותיים והכלכליים־מדיניים של העם והארץ, קמה בעיית העבודה בשבעים לבושים. איך תיבנה הארץ? בקורת הישוב של אחד־העם אמנם העמיקה וחדרה וגילתה שאלות רבות, אבל היא אמרה למצוא את התרופה ואת הפתרון בתחומי “הישוב הנמצא”. בשבילו היתה כבר אז שאלת “הקונסולידציה” השאלה המכרעת. “שכלול” או “שחרור” — אחת היא. על עצם הצורה לא ערער, להפך, הוא כמעט עודד אותה; הוא, שלא היה משורר מטבעו, התרומם לידי בטוי שירי כאשר דיבר על האידיליה הבועזית. הוא ראה רק את תוצאות הרקבון בעלים ולא עצם הרקבון בשרשים. הוא הבדיל באופן פאטאלי בין הרעיון ובין המעשה, בין התורה שבלב והתורה שבחיים, בין הציונות ובין הישוב. מן הראשונה דרש אמות־מידה היסטוריות ולגבי האחרונה הסתפק בחשבונות אריתמטיים קטנים, נבדלים ותלושים מכל מסכת היסטורית. חלוקה זו קיימת בחלק גדול של הציונות עד היום. היא מביאה בהכרח לידי הערכה חד־צדדית של השאלות, לבחינת הדברים לפי גילוייהם החיצוניים הנפרדים ולא על־פי קשריהם הפנימיים ההדדיים. רק העליה השניה, והפועל הצעיר בתור ביטויה המאורגן הראשון, נוכחו לדעת, כי מחוץ לשאלת ה“אפוטרופסות” ה“עבדות”, ה“פקידות” וה“שנוררות”, מחוץ לנגעים האלה שגילה אחד־העם בישוב, יש שאלה יסודית אחת, המסתעפת לכמה וכמה פרטים, וממנה יתד ופינה לכל הבעיה הציונית: איך תיבנה הארץ? מי יבנה אותה? — יהודים או לא־יהודים? לא מי יהיה בעליה הפורמלי של חלקת־אדמה זו או אחרת, לא מי ירויח על ידה, יוציא ממנה כסף, כי אם: מי יניר את נירה, מי יארש את האדמה הזאת ואת הארץ הזאת בעבודה, מי יישב אותה, מי ייצור את צרכי־הבראשית שלה, את משקה הלאומי? מי יעשה את העבודה המורכבת והמסועפת הזאת שעושה כל עם בארץ־מולדתו ושממנה בכלל מתחילה המלה “מולדת” לקבל את תכנה הממשי? מי ייצור תרבותה, לא זו הנקנית על־ידי אמצעים דידקטיים על ספסל בית־הספר, כי אם זו הצומחת מן האדמה, זו שניצוצותיה מתמלטים מתחת הפטיש והסדן. ומה עצם פירושה של ציונות? האם היא המשך הגולה, על סבל הירושה שלה, על מסורת־החיים הפגומה שלה, על תלות כלכלית ורוחנית — או זו היא התחדשות חברתית, לא רק באידיאה, כי אם ביחסי חיים וכלכלה צודקים? תשובה על שאלות אלו אי־אפשר היה למצוא בתוך ה“ישוב הנמצא”, עם האפוטרופסות ובלעדיה, עם שגיאותיו הטכניות ובלעדיהן. אצל אחד־העם חסרה כל הבנה לשאלה זו, וכל רצון־הבנה, ואף המוסדות המיישבים בזמן ההוא לא הרחיקו לראות יותר. השקידה על “תקנת הישוב” התבטאה בבקשת פּאליאטיבים קטנים, בהעלאת טלאים על עקרון ועל קוסטינה ועל גדרה וכדומה; ב“לשכת מודיעין” אשר הודיעה לעולים ולרוצים לעלות את אשר בעצמה לא ידעה; בתשובות שבּלוניות על שאלות שבּלוניות. ליסוד ולשורש הבעיה לא הגיעו.

עם תנועת־העבודה מתחילה שאלת הגשמת הציונות לקבל לראשונה את בירורה ואת ביטויה הפּרינציפיוני. ההיאבקות שהחלה אז, והיא נמשכת במידה רבה עד היום, לא היתה מלחמה על יום־העבודה אצל האכר הפתח־תקותי, לא ריב בין רעבים ושבעים, לא מלחמה בין הרכוש ובין העבודה. זאת היתה והנה מלחמה על תכנה הרעיוני ועל שליחותה ההיסטורית של תנועת־השחרור העברית. ארץ־ישראל בשביל העם — ולא בשביל יחידים המנצחים על אלפי פועלים ערבים; משק עברי המגדיל כוח הקליטה של הארץ ולא זה המצמצם אותה; עם השב למקורות־היצירה הראשונים, החי מיגיעו, הכובש את עמדתו הכלכלית, התרבותית והמדינית מתוך העבודה ובזכות הנקנית על־ידי עבודה, ולא זה התובע בשם התנ"ך את הזכות להיות חנוני בארץ־ישראל.

ג

קול במדבר. הישוב לא שמע. או שמע והעמיד פנים רוגזים וזועפים: מה האומללים האלה רוצים? בעיני אנשי הישוב היו הפועלים כעניים מתחצפים. מנקודת־ההשקפה של נדיבות־הלב אפשר להבין לכל היותר “פועלים פשוטים”, העובדים ושותקים, מקבלים מה שנותנים להם ואינם תוחבים את חוטמיהם בקדרה שאינה שלהם. אף הציונות לא שמעה. בינה ובין ארץ־הבחירה עוד לא היה שום קשר. “יורשי הרצל” שקלו עדיין: “תנאים או ענינים?” אליהם הדברים אינם מגיעים, אין הם מסוגלים לקבל אותם. אילו היה הרצל חי, אילו נפגש עם עולי ציון החדשים, היה בודאי מבין סוף סוף את הפרובלימה. באופן אינטואיטיבי הרגיש בה עוד ב“מדינת היהודים”: “בתו העבודה אתם באים לארץ”. בתבנית הדגל רמז עליה, בספרי הימים שלו נצנצו הדברים כחזיזים בנפשו הסוערת. אוגנדה הקדירה את האופק — אח“כ המות. ד”ר רופין היה הראשון מבאי־כוחה הרשמיים של ההסתדרות הציונית, אשר למד לדעת את השאלה והבינה. הוא לא היה פילוסוף לאומי, אבל הוא היה סוציולוג, חכם־כלכלה, יודע לדון על הענינים מתוך צירופם הפנימי ומתוך קשרם ההיסטורי. עם יסוּד המשרד הארצישראלי, עם בואם של רופין וטהון, מתחילה השפעתה הבלתי־אמצעית של תנועת־העבודה על התנועה הציונית העולמית. מתחילה הקואופרציה, העבודה המשותפת. בעיות הציונות מתחילות להיות מוצגות באור אחר. האידיאה המופשטת לובשת בשר וקורמת עור. מרכז הכובד מתחיל להיעתק לארץ־ישראל. מכאן, מהמציאות, מסבלות העבודה, מן ההעזה המתפרצת והנאבקת, עולה אד של אי־מנוחה, המשקה ומפרה את המחשבה הציונית. זאת היתה שעה מכריעה. חזית המלחמה התמתחה. במרכז איננה עומדת עוד פתח־תקוה ולא רחובות ולא ראשון — כי אם התנועה הציונית, הפעלתה, הרמתה לידי הכרת תפקידה.

אחרי “תקופת־יאוש” קצרה ויציאת הנחשלים, באה שוב התעוררות במחנה הפועלים. “הפועל הצעיר” קורא מחדש: “עלו!” בפעם השניה אחרי ויתקין. “לחדול מדיסקוסיות על דבר העבודה בארץ־ישראל ולבוא הנה לעבוד עבודה ממשית”. בתוך ציבור הפועלים מנצנצת מחשבת האמנסיפּציה מ“הישוב הנמצא”, מחשבת הפעולה העצמית, הפעולה הישירה. פה ושם מתהוות נקודות ריכוז והתגבשות. בארץ גופא — עליה שניה: עולים הגלילה. “על הירדן והכנרת ראה חורש זיו השכינה”. שם המיתוס, מיתוס הגבורה ומסורת העבודה ואהבת העבודה. שם מיתוס הקנאות הלאומית. שם הפלחה הפשוטה. לא נוטעים, לא סוחרים ביין ובתפוחי־זהב. שם אדמה עתיקה, אדמת קדומים. יותר פשטות ויותר טבעיות. “לבשנו טוי צמרנו — כנעני אין”. הקלקול של ה“ישוב” ביהודה עוד לא הכה שם שרשים, עוד לא חדרה הלבנטיניות לבין הסלעים הפראים. שם עוד מרחב לכיבוש, להתערות חלוצית, למסירות נפש. שם נכנסת תנועת־העבודה לתקופה חדשה. “השומר”, “החורש”, סג׳רה, כנרת, ובדרך הגלילה הקומונה החדרתית. המחשבה החברתית של תנועת־העבודה מתחילה למצוא את ביטויה הראשון. העמקת התוכן. שם מניחה גם ההסתדרות הציונית את אבן־הפינה הראשונה לעבודתה הקונסטרוקטיבית בארץ.

“בראשונה היתה הפעולה — ושם הפעולה הזאת כנרת”. במלים אלה קידש רופין בקונגרס הי“א את ראשית המפעל הציוני להתישבות העובדים. ברית חדשה! כנרת ואחר־כך אום־ג׳וני ואחר־כך מרחביה — בפעם הראשונה באה כאן ההסתדרות הציונית במגע בלתי־אמצעי עם העבודה הארצישראלית ועם שאלותיה הממשיות. עד עתה היו היחסים אפּלטוניים, שרו על האהבה, חלמו עליה, דיברו עליה גבוהה־גבוהה, נשבעו לה בצבאות ובאילות השדה — אבל הרועה לא הכיר אפילו את הרעיה, לא עשה שום דבר כדי להתקרב אליה. עם כנרת ואום־ג׳וני, עם פעולת הקרן הקיימת והמשרד הארצישראלי על אדמת ארץ־ישראל, מתחילה תקופת הריפורמציה בציונות. היא עוד טרם נסתיימה, היא נמשכת מתוך היאבקות בלתי־פוסקת עד היום, ותימשך בודאי גם מחר. אבל התחילו להתבהר המושגים, ובתוך זרם־הדם הציוני החלו להיקלט יסודות חדשים, שעוד לפני זמן קצר לא ידעו כלל על מציאותם. מתוך תנועת־העבודה מקבלת הציונות את היסודות הרציניים הראשונים של תורת ההתישבות; ממנה באה הפרוגנוזה והערכת הענינים מתוך בחינה מקצועית והיקף היסטורי. מאמריו של וילקנסקי ואחר־כך ספרו של רופין פרצו את משוכת־הקוצים של הדיליטנטיזם ההתישבותי שהציונות היתה מוקפה בה. הויכוח העתיק של אהרנוביץ־ויתקין: “כיבוש הקרקע או כיבוש העבודה?” מצא את הסינתיזה: זה וגם זה. ישוב עובד, עובד בעצמו על אדמת הלאום — זאת היא נקודת המוצא לא רק לפתרון הבעיה התוכנית של הציונות כי אם גם לפתרון הבעיה הטכנית שלה. אמנסיפציה מן “הישוב הנמצא”. במקום הקפיטל הפרטי, האגואיסטי מטבעו, הבהול על רוחים ומבכר תמיד את האינטרסים שלו על פני אינטרסי העם והארץ — רכוש לאומי ועובד חפשי! אפקים חדשים. מה שאי־אפשר לתקן במעוּות הישוב הקיים ע”י הטפה וע“י תביעה, אולי יתוקן ע”י המופת החי. מתחיל להתבהר ה“איך”. לאט־לאט, מתוך גישוש ונסיונות וגם מתוך כשלונות לא מעטים, מתחילים להסתמן השבילים הראשונים. הדאגה גדלה ומתרחבת: לא ציבור־הפועלים ההווה כי אם המחנות הגדולים שיבואו. דרך־התישבות להמונים — זאת היא השאלה.

מתוך תנועת־העבודה מתחילה גם האורינטציה הפּוליטית החדשה, הריאלית; מתחילה לחדור ההכרה, שהספקולציה הפּוליטית הזאת, הטוֹוה את קוריה בתוך ריקות, בלי העובדה הפּוליטית המציאותית בארץ־ישראל, אין לה ערך ואין לה תכלית. “בראשונה היתה הפעולה” — כוחו של כלל זה יפה במידה שווה גם בימי תורכיה וגם בתקופת המנדט. אום־ג׳וני, אשר היתה העובדה הישובית־כלכלית הראשונה של העובד העברי, היתה גם העובדה הפּוליטית הראשונה בעבר־הירדן מזרחה. ההיסטוריה הקצרה הוכיחה, כי לכיבוש זה היה תוקף יותר גדול מאשר לכמה הצהרות וסעיפי־מנדט. וכאשר הוצבו גבולות הארץ מחדש אחרי המלחמה, ועבר־הירדן נקרע מארץ־ישראל, — הדגניות לא נקרעו, מסביבן ומסביב כפר גלעדי ותל־חי בצפון היו מוכרחים לעקם את הקו.

בקונגרס הי“א, הקונגרס האחרון שלפני פרוץ מלחמת־העולם, היתה כבר תנועת־העבודה הארצישראלית כוח פּוליטי בעל משקל רב בתוך ההסתדרות הציונית. קולה של העליה השניה נשמע בקונגרס זה ביתר תוקף ושימת־לב מאשר מקודם. נאומו ההיסטורי של רופין! הציונות השלווה, שאינה דוחקת את הקץ, החושבת תמיד “מה כדאי” ו”מה אינו כדאי", המקדשת את עצלות־הלב וחושבת אותה לצדקה ולבינה מדינית — נוּצחה בקונגרס זה על־ידי הציונות של העליה השניה, זו הציונות בעלת תוכן חיים, הדרוכה תמיד, החורגת מתוך מסגרותיה, התובעת הגשמה מתמדת ובלתי־אמצעית. מסקנותיו המעשיות של קונגרס זה לא הספיקו לבוא אז לידי גילוי — פרצה מלחמת העולם והקדירה עלינו את גלגל־החמה.

ד

עם העליה השניה כאילו פסקו “ימי־הביניים” של הציונות ושל ארץ־ישראל. עם הפועל עלה גם המורה העברי והסופר העברי. עגנון, ברנר, שמעונוביץ, ש. בן־ציון, ר׳ בנימין, צמח, האחים וילקנסקי, יעקב רבינוביץ ויותר מאוחר קצת דבורה בארון ועוד. רינסנסה קטנה. נוסדה הגימנסיה העברית הראשונה. הולך ונוצר מרכז ספרותי ותרבותי חדש. מה שהיה עד עתה בשדה הספרות והתרבות, היה דומה הרבה למה שהיה בשדה הישוב. תרבות של שנוררות, תרבות ליבנטינית. אף בית־הספר היה עברי רק למחצה, במחציתו השניה היה צרפתי או גרמני. בו בזמן שפירסם ויתקין את קול־הקורא שלו, נתכנסה בארץ־ישראל הועידה המייסדת הראשונה של הסתדרות המורים. בינה ובין ציבור־הפועלים היו יחסי־גומלין והשפעת־גומלין במשך שנים רבות. עם תנועת־העבודה מתחילה הלשון העברית למצוא את נושאה הנאמן בציבור שמחוץ לכתלי בית־הספר. המורה בלבד וביה"ס בלבד לא היו מחוללים את הפלא הזה. הישוב האזרחי ואיכרי המושבות בודאי לא היו מחוללים אותו — הם לא חוללו אותו עד היום אצל עצמם. תחית לשון ושמירת לשון מכלייה, מתחילות מן הניר, מן העבודה, ולאו דוקא מפי עוללים ויונקים — ההיסטוריה יודעת לספּר הרבה על אודות זה.

עם יסוּד עתון “הפועל הצעיר” נוצרת האכסניה הספרותית הרצינית הראשונה בארץ. לא רק כלי־מבטא למחשבת העבודה החדשה, כי אם כלי־מבטא למחשבה תרבותית חדשה ולהכרה מוסרית חדשה. רמה אחרת לגמרי. לא שאלת “קיום היהדות” ולא שאלת הבטלן של פרץ: “מי אני?” כי אם שאיפה למקורות ראשונים, לשרשים, לבלתי־אמצעיוּת, הערכת חזיונות מתוך מציאות חדשה ומתוך שאיפה למציאות חדשה. מתוך חבלי־ביטוי קשים, ראשוניים, ולפעמים אפילו פּרימיטיביים, פרצה ועלתה המחשבה, כאשר יפרוץ הצמח מתוך קליפת הזרע ומתוך קרום האדמה — זאת המחשבה שעתידה היתה לחנך את הציונות, לחנך מחנות חלוצים לרצון נועז ולמעשים נועזים, שעתידה לסמן את דרכי־ההגשמה של הציונות ושל בנין הארץ.

אחד הראשונים והטובים באנשי העליה השניה, שנתבקש להשתתף בכתב בהצגת ציוּן לתקופה זו, ענה בפתגם של אוסקר וילד: “יותר קל לעשות דבר יפה מאשר לכתוב דבר יפה”. בפתגם קצר זה ניתן בלי משים אחד המפתחות להבנת החזיון הנפלא שנתגלה בתקופת העליה השניה. זאת לא היתה תקופה דיאלקטית. זאת היתה תקופה, שהכריזה על המעשה במקום הדיבור. היא נולדה בשתיקה, בבדידות ובעצבות לא מעטה — אבל באש פנימית, באמונה תמה ובאותה הפּוֹטנציה הצפוּנה בגיל־הנעורים. אלה שבגרו כבר, שידעו כבר הכל עד גמירה, שלא היה להם עוד מה ללמוד ובמה להיווכח, היו כבר אבודים בשבילנו אז ואבודים בשבילנו גם היום. אלה שהאשימוה בזה שהיא צועקת הרבה, תובעת בקול רם יותר מדי, אלה היו החרשים, אשר בהיותם לקויים בחוש השמע וההקשבה, הם חושדים בכל הפונה אליהם כי הוא צועק. היו בה הרבה שעות של עליה גדולה וגם הרבה שעות של ירידה, הרבה נצחונות והרבה כשלונות. היתה בה אמת היסטורית של מאורעות ומעשים ממשיים ואמת היסטורית של שירה. אפשר לכתוב ספרים ובודאי יכּתבו פעם. בכל אופן, הזרע שזרעה — היה זרע נאמן. ואין לנו אלא לברך את עצמנו, את תנועת־העבודה הארצישראלית ואת תנועת החלוץ והנוער בגולה, שתתחדש בה הרוח הזאת של פורצי־הנתיבות הראשונים, של אלה אשר לא שאלו הרבה ולא ביקשו חשבונות רבים ובכל־כך הרבה אמונה ונאמנות הלכו לקראת סבלם הגדול ולקראת תקותם הגדולה.

תרפ"ט

---

ערב האחוד

מאת

יצחק לופבן

א.

בימי דאגה לגורל ההיסטורי של הציונות, בימי עמידה על הנפש כלפי חוץ ובימי מבוכה מבפנים — מתכנסת ועידת־האיחוד, כדי להביא לידי סיום אחרון את ההתלכדות הארגונית והפוליטית של שתי מפלגות הפועלים העיקריות בתנועת העבודה הארץ־ישראלית. בשעה שנחתם מצע האיחוד, נדמה היה כאילו זרחה לנו השמש. היו ימי שלום ושקט מבחוץ וימים של עלית־הרוחות ותגבורת האמונה מבפנים. אחרי שנים קשות של שפל ודכאון הגיעה שוב תקופה של התעודדות. ערב הקונגרס הט"ז, ערב מועצת היסוד של הסוכנות, מעגל הכשפים שהננו מסתובבים בו במשך שנים רבות, ללא יציאה אל המרחב וללא התקדמות נכספת בעבודתנו, עמד להיפרץ. כוחות חדשים עמדו להתוסף לתנועה ולמפעל, שדרות עם ומעמדות גדולים בעם, שסגרו על עצמם עד עתה בפני כל מחשבה של רנסנס לאומי, חרגו מתוך מריים וקיבלו על עצמם לשאת אתנו יחד בעולה הקשה של שיבת ציון. הדאגה שהטרידה אותנו אז, היתה הדאגה לשמירת התוכן והכיוון הלאומי של מפעלנו בימי התמורה וההרווחה שהתרחשו לבוא, הדאגה לחיסון עצמנו ולחיסונה של הציונות מפני כל התקלות הכרוכות בעלית גורמים חדשים ותקיפים, מחוסרי מסורת ובעלי מנטליות שונה. שאלת האיחוד, שהיתה בשורה הראשונה שאלה פנימית, בתחומי המחשבה והיחסים של תנועת העבודה עצמה, נעשתה בימים ההם הכרח ציוני אובייקטיבי, הכרח של התבצרות כוחות ההגשמה הנאמנים בתנועה הציונית, למען נוכל לקדם את פני התקופה הזאת בעצה אחת ובכשרון־פעולה מלוכד, ולמען נוכל לעמוד בכוחות משותפים בפני כל החששות הללו שהתעוררו במחננו בקשר עם התמורה הזאת.

אבל, אהה, במקום לצאת אל המרחב באנו בין המצרים! הגורל התל בנו. בעצם הימים ההם, שמצוריך הגיעו אלינו דברי הבשורה החגיגיים על החזיון הנפלא של קיבוץ גלויות חדש בתוך הציונות, נרקמו כאן בארץ מזימות זדון להביא כליה על מעשינו. הגיעו לציונות ימים קשים שאולי לא ידעה כמותם מעודה. הקטסטרופה לא נסתיימה רק בפרעות, בשפיכת דם־יהודי, במעשי הרס ושוד, היא גררה אחריה הסתבכות פּוליטית מבחוץ והפכה להיות לגורם מטריד ומפורר מבפנים. התקוה שזרחה לנו בימים הראשונים של המאורעות, כי ברגע הסכנה למשאת־הנפש ההיסטורית, קם והיה הפלא של אחדות האומה הישראלית, עד שלרגעים אחדים חשבנו שאולי זה היה כדאי, כי מחר תעבור רוח פעולה ועבודה כבירה במחנה, אשר תהפוך את אבלנו לשמחה — תקוה זו היתה קצרה מאד. ההתרגשות שהתלקחה כשלהבת של קש, דעכה מהר. פדיון־נפש קטן שילם העם לחרדת־אלהים שתקפה אותו — ושב לסורו. במקום אחדות באה התפוררות, התפוררות בתנועה ובמחשבה הציונית; במקום ההתאוששות וההתפרצות לפעולה ולהתנדבות, במקום המעשה־הרב, שהוא בלבד יכול להיות תשובה ניצחת על כל נסיון להניא אותנו בכוח ברוטלי מעבודתנו, תשובת הבנין על ההרס, תשובת המעשה החיובי על תיגרת המלחמה — באו מצד אחד שויון־נפש ורפיון־ידים ומצד השני פּוליטיזציה נפרזת של התנועה. אותו היסח הדעת שהיה והנהו תמיד, בימי מצוקה כבימי הרווחה, בעוכריו של המפעל הציוני, המשמש תמיד נקודת מוצא לאונאה עצמית; בראות הציונות את עצמה אקטיבית, נושאת בעול ובדאגה, עומדת על משמר האינטרסים, מתאבקת ונלחמת, כביכול, על הדבר הגדול, בה בעת שיום יום ושעה שעה הולך ומצטמצם מרחב הזמן שהועידה ההיסטוריה להגשמת שאיפתנו והולכות וחולפות לבלי שוב אפשרויות ריאליות מכריעות להגשמה זו. ה“אקטיביות” המדינית בציונות כיום, מזכירה לא מעט את המשל שהמשיל פעם י. ח. ברנר מהאברכים הללו בשעת דליקה, העומדים עטופים ורועדים מקור, מזרזים ומכריזים “הבו מים!”, מבלי לנקוף אצבע ולהטות שכם — ורואים את עצמם בכל זאת כמנצחים על פעולת ההצלה. הצורה היחידה שבה מתבטאת עתה הנאמנות הציונית היא העלאת גירה של נוסחאות, פאתוס של תקיפות, גלגול בפסוקים ווידוי־אמונה וצפיה לריוח והצלה שיקומו ממקום שהריוח וההצלה לא יקומו משם לעולם…

יותר מחולשתנו המדינית מבחוץ, גילו הימים האלה את אבדן העצות שלנו מבפנים — וכאן הסכנה גדולה יותר. נצחונות פוליטיים ומפלות פוליטיות אינם באים בדבר שפתיים. לא דיקלרציות עושות ולא דיקלרציות מבטלות — מעשים מרחיקים ומעשים מקרבים אל המטרה. מה שקרה לנו בחדשים האחרונים, הוא רק אזהרה חמורה. אין בכל זה שום הוכחה כי שיטת הפּוליטיקה הציונית היתה רעה (שגיאות היו בודאי גם בה) אבל יש כאן הוכחה בולטת כי שיטת־המעשים הציונית היתה רעה, שלא הספיקה במשך הימים והשנים, שעמדו לרשותנו באין מפריע, לבצר את עמדתנו בארץ במידה שלא יהינו עוד לראות אותה כהיפותיזה, כדבר המוטל בספק, ולא יזידו עוד לשגות בתקוה שאפשר ע"י מעשי־אלמות להסב אחורנית את גלגל ההיסטוריה העברית. רק קיבוץ אחד היה בציונות ובישוב — תנועת־העבודה — שלא התעלם מן הסכנה, שלא פסק מלתבוע ומלהזהיר, שלא פסק לקרוא את הציונות לישוב הדעת ולישוב המעשה, שלא חדל להכריז ולסמן את הנקודות שמהן קיום, התפתחות ותגבורת הכוח הממשי והמדיני של מפעלנו, ושמהן גם עלולה הנשמה לצאת. במחנה הציוני לא שמעו, לא שמו לב. בו שולט תמיד יחס של קלות־דעת לענינים, יחס של חובבות. חובבי־ציון, חובבי פוליטיקה, חובבי מדינה וחובבי מלכות — אבל מעולם לא היתה בו אחריות מלאה לתפקידו ומעולם לא היה בו הכשרון להקיף את הדברים, לראות את הנולד ולחשב את הדרך ואת המעשה מעבר לאופק של הרגע ושל השעה. מעולם לא היה בציונות רצון מלוכד, שבכוחו להשליט את עצמו על ההתרוצצות הפנימית ועל האמביציות הקטנות או הגדולות, המכרסמות בה בלי הרף והמקפחות ומשתקות את האנרגיה שלה, שאינה גדולה ביותר גם בלעדי זה. היא לא ידעה גם את החסד ואת האושר שיודעים עמים ולאומים אחרים, שלכל הפחות בימים של סכנה הם מבליגים על הקטנות ועל הניגודים ומכוונים את לבם ואת דאגתם להגנה עצמית ולתיקון החומה הפרוצה. מצבנו הפנימי בשעה זו הוא הרבה יותר גרוע משהיה פעם. הננו קרועים ומרותחים עד היסוד, נהפכנו לעדר מתרוצץ, ההודף ונהדף בצד ובכתף, ללא שארית של דיסציפלינה עצמית. באינטנסיביות של חיי הימים האלה הננו חוזרים בטימפּו מזורז על כל השגיאות שעשינו במשך כמה שנים. באותו מקום שבו הוכינו הננו מוסיפים סרה. הננו ששים לקראת כל הזדמנות של השלייה עצמית והננו משליכים שוב את כל יהבנו על האפקט הפּוליטי בלבד, המשולל כל ערך ממשי וקיים, כל עוד אין מתחתיו מצע של מציאות; והמציאות עצמה, הדבר היחידי המסור כולו לרצוננו ולרשותנו, זה המשען הנאמן, שהוא תשובה על כל השאלות, גם על שאלות השעה וגם על שאלות הנצח, שפירושו גם הוויה ממשית, וגם הוויה מדינית, שצריכה היתה להיות עתה מורמה על נס ולעמוד במרכז הדינמיקה של הציונות, מציאות זו דומה כעת, לאיזה קרון טפל שנקרע מהרכבת במהלכה ונשאר באיזו תחנה נשכחה ושוממה, באין דאגה ובאין שימת־לב.

אני יודע כי הצעקה על שעבר היא תפילת שוא, אפשר גם שתפילת שוא היא הצעקה של שהווה. קשר לעצור את מרוצת־“אמוק” קולקטיבית זו, שהננו עדים לה. אין עתה שום לשון משותפת בציבור. הלשון היחידה המובנת כיום, שאפשר למצוא לה קשב, היא שוב לשון האונאה העצמית, זו המכריזה על העקרות כעל אלילת השפע והפריון, זו המקדשת בקדושת מציאות את הפונקציה שלה עצמה, את הפונקציה של הדיבור, של ההכרזה, של הגדרת זכויות ושל הויכוח על מידות בטרם ישנו האובייקט הנמדד. הנאמן הוא הדורש ולא העושה. מכסימליזמוס שבפה, גבורה שבשפתיים, צואר עתק ומלים מנופחות — כל אלה נחשבים כאילו היו כוחות־כיבוש ריאליים המחוללים נפלאות. כך חשבו בודאי גם הגייסות הגרמנים, אחוזי הבולמוס, כאשר רשמו על קרונות הרכבת את המלים “נאך פאריס” אם כי מלפניהם ומאחוריהם הלכו כוחות כיבוש מסוג יותר ריאלי מזה שיש לנו. כך יש גם שאנשים מצוקים מנסים להגביר את קולם על עצמם, להחריש את חושיהם, לשתק את מצפונם, להלהיב את עצמם בדיבורים שאין להם פשר, כדי להבריח ע"י כך את האמת ואת ההגיון המטרידים, ולהתרחק מהערכה אחראית ומתשובה אחראית על השאלות העומדות לפניהם. כזה הוא המצב שלנו כיום, כזו היא האטמוספירה שבה עלינו לעמול ולהתיר קשרים גורדיים ולבקש פתרונות לשאלות החיוניות ביותר של הציונות. איך נצא מן המצר הזה, איך נשתחרר מן הסיוט הנורא, איך נשוב לתפקידים הקונסטרוקטיביים, שהם בלבד נקודת־מוצא לביצור כוחנו הממשי והמדיני, איך נגביר את יכולת הפעולה ואת כשרון הפעולה, איך ניתן את תשובת המשקל, איך נהפוך את המחשבה שלנו למעשה ואת השאיפה שלנו למציאות? איך נקרע את השטן המרקד בתוך הציונות בשעת הסכנה הגדולה? ובמה נקדם יום יבוא?

תחת סימני שאלה מדאיגים אלה, יוצא לפועל איחוד מפלגות העבודה בא"י.

ב

האם לא היה כבר כדבר הזה?

אין כושר בשעה זו לסקירות ריטרוֹספקטיביות — ואעפי“כ נזכור קצת ימים ראשונים. מתוך שחיה נגד הזרם נוצרה תנועת העבודה הארץ־ישראלית. בימים טרופים אף הם, בימים של יאוש וקציצת כנפים, בימים שכאילו נסתם בהם החזון המדיני, ובתנועה התחילו לפעול כוחות מפזרים במקום כוחות מלכדים. בימים הללו, ימי העליה השניה ויסוד “הפועל הצעיר”, נתקדשה תנועת העבודה ונועדה להיות הכוח המגשים הנאמן של הציונות ולשאת אותה מעל הנחשולים והמשברים של מבוכות הרוחות ותמורות הזמן. את הנאמנות שלה הבינה תמיד תנועת העבודה באופן שונה לגמרי משהבינו אותה אחרים, היא ראתה אותה בהתמדה של נמלים ובסבלנות של סיזיפוס, בהעפלה ובחתירה בלתי פוסקת אל המציאות ואל יצירת המציאות החדשה. היא אמרה תמיד: בי הוא! ביום קטנות וביום תרועות. היא פיזמה לעצמה את פזמונה הקלסי: “כי העבודה היא חיינו”. לא נסחפה מעולם עם רוח הזמן, לא נכנעה ולא התיאשה ביום פורענות ולא הצטרפה למקהלת המהדהדים ביום שנדמה היה כי קמה לנו הרווחה. היא לא התכחשה מעולם לערכו ולחשיבותו של המומנט המדיני, אבל ידעה תמיד כי היש הממשי הנוצר על ידינו בארץ, הוא הוא השטח התופס כל הוויה מדינית. המלה “כיבוש” שהיא הטביעה והכניסה לתוך מילון ההגשמה הציונית, לא היה פירושה מעולם לכבוש את אשר יצרו אחרים. היא העמידה את המעשה הציוני במקום הפאטאליזמוס ההיסטורי, במקום המשענת שבפסוקי הנביאים; את המחשבה הפּוליטית במקום ההזיה הפוליטית, את הקו לקו במקום חשבון הקיצין. היא לא היתה מצפה לבשורות מלהיבות מחוץ לגילוי היכולת העצמית של העם. כל איש נוסף בא”י היה איש בשורה, כל שטח אדמה חדש שהתאחזו בו יהודים בעבודה, היה אדמה בשורה. ממעמקי המעשה וההגשמה יומיום קראה יה, לפיכך הפכה להיות לוז־השדרה במפעל השחרור העברי, כוחו המוסרי וכוחו הדינמי. לפיכך היתה נאדרת אמונה ואקטיביות ולא ידעה שעות של אבדן עצות ואבדן תקוה, בכל המצבים ובכל התנאים.

מתוך שחיה נגד הזרם, נגד רוח הזמן ונגד מוסר הזמן, עמלה וחתרה תנועת העבודה בא“י במשך עשרים וחמש שנים; הקימה דור חלוצי; יצרה מתוכה תכניות של התיישבות וצורות התיישבות; יצרה חיים ותרבות; שינתה ערכין וחידשה ערכין, הגתה, חשבה, הניעה והשפיעה. גם בהיותה עוד כוח קטן מבחינה כמותית ומבחינה פוליטית בציונות, הטביעה את חותמה. גם בתקופות של פירוד ומריבות פנימיות, היתה תנועת העבודה הכוח המלוכד היחידי כמעט בציונות. היתה וישנה אידיאה חיה. לא תמיד ידעה את ה”איך" אבל תמיד ידעה את ה“מה”, לפעמים גם לא מתוך הכרה ברורה, אלא מתוך הרגשה אינטואיטיבית; תמיד ידעה מה הוא המכריע ועל מה אנו עתידים לתת את הדין. משגיאות לא נוקתה, אבל שגיאות הן בנות־לוויה של כל מפעל חיובי. כל אשר פעלה תנועת העבודה בארץ ישראל במשך השנים האלה היה למורת רצון ולמורת רוח של הישוב הקיים ושל חלקים גדולים בתנועה הציונית. הדברים לא היו מובנים ולא מקובלים, לא התאימו לקונצפציה השגורה. הממשי והאלמנטרי ביותר בכל מערכת המעשים הציוניים, נראה לא פעם כטירוף־הדעת; הוא היה מאיים ומפחיד, משום שבא לשנות מטבע, משום שבא להטיל טרדות וחובות יותר מדי קשות. הוא בא לבטל את ערכה של “הלאומיות” הקלה הזאת הנקנית בלי מחיר; הוא הפריע לא במעט את המשחק של מנפנפי דגלים ומשוררי “הידד”, והכריז על הציונות כעל תוכן חיים, כעל חובת הגשמה, כעל דבר הנקנה בעמל רב ובמסירות נפש, הדורש ויתור על אינטרסי הפרט למען אינטרסי הכלל. מי יעלה בהר זה, “שם במקום ארזים” — זה היה מובן; תרועות חצוצרה, ניחוש באספקטים נוצצים — זה היה מובן; אבל עליה, עבודה, ככה פשוט, יום־יום שעה־שעה, להטות שכם, להעמיס עול, ללכת לקראת המטרה על הרגלים ולא על הראש — זה לא היה מובן. ואעפי"כ ניצחה מחשבת תנועת העבודה. בקושי רב, מתוך התאבקות בלתי פוסקת עם האדישות וההתנגדות, עם חוסר ההבנה ועם ההבנה המסולפת, עם השנאה והקנאה, חדרו לאט לאט הערכין החדשים הללו לתוך הציונות. זו היתה “אינפילטרציה” של מחשבות והכרות, שהוציאו את הציונות מעולם ההפשטה והפריחה באויר, נתנו לה כוח־כובד וקירבו אותה אל תפקידיה הנאמנים והבלתי־אמצעיים.

האם לא היה כבר פעם כדבר הזה, גם בתקופות יותר מאוחרות? האם לא הגיעו לנו ימי מצוקה ומבוכה רבה, שנדמה היה לעתים כאילו נגזרנו, כאילו סגר עלינו המוצא? האם לא היו ימי מלחמה, ימי התעתמנות, ימי בריחה, ימי גירוש וימי ריגול, ימים שבהם היו לא פעם מפעלנו וחיינו תלויים לנו מנגד? האם לא ציבור הפועלים הקטן היה זה שעמד בפרץ תמיד, שהחזיק את הענין הציוני מעל לנחשולים השוטפים, שהעמיד את עצמו תמיד בשורה הראשונה של חזית הפורענות; והאם לא הוא אשר פתח, בכוח כמעט, על אף כל הסירוב וההתנגדות, את תקופת העבודה הקונסטרוקטיבית החדשה של הציונות לאחר המלחמה והכרזת בלפור? האם לא הוא אשר בימי עלית־הרוחות הפּוליטית הגדולה, ב“ירחי הדבש” של הדיקלרציה, בימים של התרגשות והתלהבות עצומה, השמיע את התביעה המפכחת: “קרקע ועבודה!”?

אף בשעה זו אין כוח אחר בציונות, שיכול להיות נתבע למפעל ההצלה ושיכול להענות לתביעה זו; אין כוח אחר, מלבד תנועת העבודה, שביכולתה להוציא את הציונות, אם לא מן המבוכה הכלכלית, הרי לכל הפחות מן המבוכה הפסיכולוגית. אף עתה הגיעה השעה של שחיה נגד הזרם, נגד המערבולת של הזרמים. ראשיתה של שחיה זו היא כבר עצם העובדה שבתוך הטנדנציה הכללית של פרוד הלבבות והמוחות בתנועה, מפגינה תנועת העבודה הא“י את אחודה. גם עתה האיחוד איננו צורך פנימי של תנועת העבודה בלבד, כי אם הכרח ציוני אובייקטיבי. הגיעה השעה של קונסולידציה, לא זו של הקונגרס הט”ו, כי אם קונסולידציה פנימית, לביצור היסודות והמחשבה בציונות, למלחמה בכל מגמה המכוונת לעשותה תלויה ומותנה בגורמים הציוניים בלבד, למלחמה בדיפיטיזמוס זה, המתעטף בטלית של גבורה לאומית ומטיף בלשון ערומים לסבוטז׳ ולחוסר מעשה קונסטרוקטיבי “עד אשר” יושג זה שאי אפשר להשיגו בשום אופן טרם היות המעשה והמפעל. חזרה למציאות וליצירת המציאות! — זאת צריכה להיות הסיסמה הראשונה של המפלגה המאוחדת; חזרה למפעל הריאלי ולעבודה המגשימה; חזרה לעליה, לקרקע, להתישבות ולתוספת עוז ותוקף ומרחב לפונקציות המכריעות הללו; חזרה ליצירה הכלכלית והחברתית; חזרה בכל התנאים הפּוליטיים; עם מסקנות כאלה של ועדת חקירה ועם מסקנות אחרות, במשטר כזה או במשטר אחר — קודם כל נמלא את חובתנו אנו, את חובת העם העברי לתפקידו ההיסטורי, ניצור את התנאים הפנימיים שלנו לבנין והגשמה. בשטח זה יוקטנו ממילא המכשולים הפוליטיים ויבוצרו ממילא עמדתנו ובטחוננו בארץ הזאת; בשטח זה אפשר יהיה אולי למצוא ביתר קלות את הדרך להסכם ולקואופרציה שאין בה קיפוח לשום צד, בינינו ובין תושבי הארץ הערביים. נקבל עלינו מרצון את זה הנחשב לעונש כאשר מטילים אותו על מישהו באונס: נכביד עלינו את העבודה ולא נשעה לדברי־רוח. נשאיר את ההגדרות והכינויים, את השמות ואת נס־הרוח שבראש המגדל, עד אשר נגיע לכך בדרך התפתחותנו. מה שעתיד לבוא, יבוא אך ורק כסיכום למעשינו, כגמול לעבודתנו, והוא יישען רק על היסודות, העמודים והקירות אשר נרים. זאת אינה הכנעה בפני הקושי הפּוליטי שהתגלה בחדשים האחרונים, כי אם הכנעה לתביעה המכרעת, החותכת חיים לשאיפתנו ולמשאת נפשנו.

ג

עם האיחוד מקבלת תנועת הפועלים בא"י, בלי ספק, כוח ותוקף נוספים. הרבה אנרגיה שהיתה יוצאת בימי הפירוד לבטלה, תשוחרר עתה למפעלים חיוביים. אין השעה פנויה לחשב את חשבון העבר ולהעריך את השתלשלות מחשבת האיחוד עד אשר באה לגמר בישולה. יש רק לציין דבר אחד, עתה, בשעה האחרונה; בפירוד שהיה קיים במשך עשר שנים בין אחדות־העבודה והפועל־הצעיר היו קללות רבות, אבל היו בו גם ברכות לא מעט. הוא לא היה “קפריזה” ולא רצון של שמירה על “החדר” המיוחד, כפי שניסו להגדיר זאת בימי הפירוד והמלחמה, כי אם דאגה וחרדה לענין משותף. אי אפשר לומר שלא היו הבדלים, הם היו וישנם עוד כיום, במידה ידועה במנטליות של שתי המפלגות המתאחדות, אבל הם הלכו וניטשטשו, עד שלא היוו יותר מניעה רצינית בעד ההתלכדות הגמורה. בדרך הפירוד הזה הפך האיחוד להיות עתה פרוצס אורגני, במקום שלפני כן היה יכול להיות פרוצס טכני בלבד. דבר זה מוסיף לו, בלי ספק, גם תוקף מוסרי וגם בטחון שכל החיוב והטוב שבמסורת שתי התנועות הללו, יישמרו ככוחות פורים ומפרים במפלגה המאוחדת.

הפרוגרמה הקצרה, בת שלושת הסעיפים, שהוצעה בשנת 1896 לאיחוד הסוציאליזם הצרפתי המפורר, הידועה בשם “הפרוגרמה של סט׳ מנדה”, הסתיימה בפסוק הבא: “די לה לתנועה הסוציאליסטית שתהא מאוחדת, למען תהיה בלתי מנוצחת”. בשינוי נוסחא קצת, בהגדרה יותר מלאה וממצה את תוכנה של תנועת העבודה הציונית, שאינה סוציאליסטית בלבד, שיש בה יסודות ראשוניים אחרים, שהם תנאי מוקדם לכל תנועה חברתית, אפשר לראות את ההנחה הזאת כמצע העיקרי לאיחוד שתי מפלגות הפועלים בא"י, העומד לקבל בימים הקרובים את סיומו הפורמלי.

תר"ץ

---

למחרת האיחוד

מאת

יצחק לופבן

א

לשם מטרה אחת ויחידה התכנסה ועידת האיחוד: לשמה. היא נסתיימה כמעט עם כניסתה, עם ההצטרפות בפועל, עם ההתייחדות הראשונה בין הכתלים המפולשים של בית־העם, עם ההצטופפות של מאות הצירים ואלפי החברים, אשר עוד לפני רגעים מספר היו עומדים במחיצות נבדלות, בתוך מחיצה אחת. היא היתה יותר סמל מאשר ועידה, היא היתה בבחינת טקס של הרמת הדגל, ערכה היה במראה הגדולה, בנד האחד של ראשים נטויי־קשב, לא לזה שדובר על הבמה דוקא, אלא לזה שלא בוטא ולא ניתן לו ניב, לזה שהורגש והובן, כי קיבצו אותנו למקום הזה רצון נעלה וגם דאגה עמוקה, כי הננו נשבעים כאן מעין “שבועת־ריטלי” ומחדשים את הנאמנות החלוצית של תנועת־העבודה לציונות. היא לא נועדה לדון בשאלות ולהחליט על שאלות, בשביל זה היתה יותר מדי גדולה ויותר מדי פתוחה לרווחה. השאלות המטרידות שעומדות עתה על סדר־היום של חיינו, אינן ניתנות להדלות לא ע“י ויכוחים ולא ע”י נוסחאות והגדרות וקביעת־עמדות, אלא ע“י שיקול־דעת מרוכז, ע”י בחינת יסודית של האמצעים והמעשים. זאת לא יכלה הועידה לעשות וזה לא היה מתפקידה. הנגיעה בשני הענינים המרכזיים, בשאלה המדינית ובשאלת הסוכנות, באה רק כדי לגולל את פרשת המצב בפני החברים והמפלגה, כדי לתת דחיפה למחשבה ופתיחה לבירור הפנימי. רק למחר, למחרת האיחוד, נעשתה המפלגה החדשה בת־מצוות ובת־עונשין.

אכן, רק עובדה קיימת אישרה הועידה, את עובדת האיחוד שהיתה קיימת כבר חדשים אחדים לפני כן. מאחרי חתימת ההסכם ופירסום תוצאות המשאל, חדלו למעשה שתי המפלגות להתקיים ולפעול כגופים נפרדים. אולם גם המפלגה החדשה לא התקיימה עדיין כגוף אחד. החייץ הפורמלי הזה, במידה שהיה דק ושקוף ובלתי נחשב ביותר, חצץ בכל זאת והפריע בעד יצירת המחשבה הקולקטיבית והביטוי הקולקטיבי. הכוח המלוכד, המכוון והפועל והנתבע לפעולה לא קם עוד. בחדשים הללו, מרובי העלילה והאסונות, היה מורגש יותר מאשר בכל פעם אחרת הצורך בכוח הפוליטי המרותק של תנועת הפועלים בא“י, אשר יטיל את דברו ואת מפעלו על כף המאזנים, יכוון וידריך את המחשבה הציבורית בישוב ובציונות, לאחריות ולהכרת התפקידים בשעה החמורה הזאת. הפעולה שנעשתה בתקופת־ביניים זו, לא היה לה אותו התוקף וכוח ההכרעה, שהיו צריכים ויכולים להיות לה. חלק גדול מהמבוכה הנוכחית בציונות ובישוב, חלק גדול מהגילויים השונים של חוסר אחריות, מהערבוביה הרעיונית, מהמעשים הפזיזים והמבוהלים ומחוסר המעשים השקולים והתכליתיים, אפשר לזקוף על חשבון זה שבראשית הסתבכות המצב לא נמצא בארץ כח אוטוריטטי, בעל משקל ציבורי ומוסרי, אשר יעצור ויעכב ואשר יכוון את פני הדברים בדרך הנכונה. שום כוח צבורי אחר מחוץ לציבור הפועלים לא יכול היה לעשות זאת; שוב ציבור אחר בציונות ובישוב אין בו אותו כוח־המתיחה וכושר האוריינטציה המציאותית שיש בתוך ציבור הפועלים. בשעות־ההכרעה השונות שעברו על הישוב מימי הכיבוש הבריטי עד עתה, עמד תמיד הפועל העברי, ע”י מפלגותיו הפּוליטיות, בראש התנועה, בראש הציבור ובראש דעת הציבור. ממנו יצאו סיסמות־היום וציוויי־השעה גם על פני שטח התנועה הציונית. הוא היה נושא ההערכה המבוגרת, התביעה הריאלית והתשובה הקולעת אל הצורך ואל המטרה. אבל מאורעות אב, כל אשר קדם להם וכל אשר נגרר אחריהם, מצאו אותנו בתקופת־מעבר, שהיתה בהכרח גם תקופה של רפיון האקטיביות המדינית בתוכנו. ואם במקום שהיתה דרושה הגבה מתוך הרגשה קולקטיבית, כמו במפעל ההגנה בימי הפרעות, עמד ציבור הפועלים בנסיון והנחיל הצלה וכבוד לישוב ולציונות, הרי במקום שדרושה היתה הגבה מתוך מחשבה קולקטיבית, היא לא ניתנה במידה מספיקה ובתוקף מכריע.

עם שלוש המלים שהוכרזו מעל במת בית־העם “ועידת האיחוד נפתחה”, עברה תקופת־ביניים זו, נפל החייץ הפורמלי האחרון והודקו שורות הארגון המדיני של פועלי א“י. מתוך קצף הגלים של התקופה המסוערה, “העמוסה דאגה וחרדה למפעלו ההיסטורי של העם העברי בארצו”, קמה המפלגה הגדולה והמאוחדת. היא בת־אונים לציונות, ילידת שעת מבוכה והתרופפות בתוך התנועה הציונית ושעת סכנות ותסבוכת מדינית מבחוץ. היא הועמדה מיד מול פני המלחמה הכבדה ביותר שידעה הציונות מעודה, ותנועת הפועלים הא”י בתוכה, בפני המון חובות ותפקידים דחופים ומאיצים, בפני תביעות נמרצות להתאזרות חלוצית חדשה, כדי לפרוץ את קיר המכשולים שקם בשעה זו על דרכה של תנועת השחרור העברית, כדי להפר את העצות והמזמות החותרות תחת רצונו ההיסטורי של העם העברי מבחוץ, ולשבור את הרפיון והאדישות מבפנים, לעורר ולהניע לפעולה מחודשת ומאוששת ולהוציא את מפעל הבנין שלנו מן המיצר אל המרחב.

ב

“מה יהיה בשני רגעים אחר כך?” — השאלה הזאת, ששאלָה, כמדומני, וייצמן בועידה הציונית הראשונה שהתכנסה בלונדון אחרי המלחמה, בקשר עם תכנית הפעולה למחרת אישורו של המנדט, צפה ועלתה גם מתוך החדווה הגדולה, חדוות אחים נאמנה ולבבית, שסיימה את ועידת האיחוד ואת יסוּדה של מפלגת פועלי א“י המאוחדת. היום, עשר שנים אחרי שנשאלה השאלה הזאת, הננו מבינים במידה שלא הבינונו זאת בשום פעם אחרת, כי שטח הזמן הקצוב ב”שני הרגעים" הללו, אין בו משום מליצה ומשום לשון בני האדם גרידא, אלא זאת היא אמרת־גורל, המשיחה את תוקפה ואת דחיפותה של התשובה הנדרשת, את התביעה לתנופה ראשונה ומכרעת שממנה תוצאות ומסקנות לכל המפעל ולכל הפעולה העתידה.

כי ארוכה וקשה היא החזית שתשתרע לפני מפלגת פועלי א"י למחרת האיחוד. מאורעות הדמים בארץ וכל הסבך הגדול שבא בעקבותיהם, במידה שהקדירו את אופקנו, הם גם הבהירו וחשפו נגד עינינו את מחיתת המצב שאנו נתונים בו מבית ומחוץ. מבית יותר מאשר מחוץ! ימי המצוקה הנוכחים מצאו את התנועה הציונית בלתי מוכנה, כשם שמצאו אותה בלתי מוכנה ימי ההרווחה והתקוות הגדולות לפני אחת־עשרה שנה. הם מצאו אותה בלתי מוכנה לא רק באמצעים, בכוח הפעולה ובכשרון הפעולה, אלא גם במחשבה ובהכשרת הלבבות להבין ולהרגיש לכל הפחות את התפקידים החיוניים של השעה הזאת. מכל רחבי הציונות נישאות עתה אלינו תרועות נצחון; פה ניצח זרם זה ושם ניצח זרם אחר; ניצחו בגרמניה וניצחו בפולין, ניצחו בהולנד וניצחו בצ׳כוסלובקיה; כולם מנצחים ומריעים — ורק הציונות בכל אלה מרעידה על ראשנו “את כנף ימינה השבורה”… מגילות ארוכות של החלטות וריזולוציות, של פרוגרמות מדיניות ושל הכרזות כי הנה העם מוכן, הוא לא יירתע לאחור וכו׳ וכו׳ — ואין ניע ואין זיע לקראת איזה מעשה מעודד ומנחם. אלו הן שוב האבנים במקום הלחם הדרוש לנו. זוהי שוב היגיעה המקוללה בדי ריק, ההתעסקות המתנדפת בהמולת־שוא, הוויכוח העקר והשקלא וטריא לא מה לעשות ואיך להחיש את המעשה, כי אם מה לומר, איך לנסח, איך לקרוא בשם לזה שעוד איננו ושבכדי שיהיה הננו נתבעים להשקיע את האנרגיה הלאומית העממית במשך שנים רצופות ורבות, בלי כל היסח הדעת ובלי לבקש חשבונות רבים, בדברים שאין להם שם אחר ותואר אחר מלבד: עבודה, בנין, עליה והתיישבות!

בינתים השעה דוחקת. הענינים מתפתחים בטימפו כזה שאינם מרשים יותר שהיות יתירות. השעה דוחקת לא רק בגלל הפּוליטיקה התוקפת של הערבים. עוד זמן רב לפני המאורעות היינו חדורים כבר חרדה רבה; כולנו הרגשנו שאם עבודתנו בא“י תתנהל הלאה במסלול הרגיל של הדלות הממושכת, של חיים מן היד אל הפה, של תקציב פעוט המכוון לשנה אחת והנמתח בכל שלושה חדשים על מיטת סדום כדי לקצץ את ראשו ואת רגליו — צפויה לנו סכנה של השמטת העמדות החיוניות העיקריות בארץ מתחת כפות רגלינו; התברר לנו כי כל שעה של דחיה, כל יום העובר עלינו ללא מעשה בונה וללא תוספת אחיזה ממשית על אדמת א”י, אינם מצטרפים רק לפסיבוּם, לחסרון שיוכל להימנות אחר־כך, כי אם אלה הן אבידות שאינן חוזרות, או יותר מזה, אלה נהפכים לכוחות מכשילים אקטיביים נגדנו. כי גם המצב הנוכחי שנקלענו לתוכו, לא בא כרעם ביום בהיר, הוא אינו סיבה אלא תוצאה, הוא אינו מתחיל מן התאריך האחרון, כשם ששום בעירה אינה מתחילה רק אז כאשר הלהבה פורצת כבר דרך הגג וחלונות הבית. מיום ליום הולכים ומתרבים הגורמים המצרים את צעדינו בארץ הזאת, ומנצלים כל חולשה וכל קוצר־יד מצדנו. על השטח הקטן של מפת ארץ ישראל, שהועידה לנו ההיסטוריה למולדת ולפינת מקלט והצלה, הננו נפגשים לא רק עם ערביים תושבי הארץ ועם האספירציות המדיניות שלהם, אלא עם עוד כמה וכמה גורמים פּוליטיים־דתיים וכלכליים מן החוץ, שלא שיערנו אותם, או שלא החשבנו אותם במידה מספיקה ולא הערכנו כראוי את כוחם — והם פורשים עתה את מצודת השפעתם בארץ, בתוך תחומינו ונגדנו. הננו נפגשים על דרכנו כאן שוב עם רומי, “ידידתנו” הנושנה, עם הכנסיה הרומאית, לא רק על הפורום הפּוליטי הבין־לאומי, כי אם על השטח הפּוליטי־הכלכלי בארץ, על הנקודה החיונית ביותר של עבודתנו, על הקרקע… הסכנה הצפויה לנו מכאן היא אולי הרבה יותר גדולה מכפי שאנו משערים ברגע זה, היא אולי הרבה יותר גדולה מכל סכנה פּוליטית אחרת. כי הקונפליקט החריף שלנו עם שכנינו הערביים סוף־סוף יחלוף, הוא מוכרח לחלוף ומן ההכרח שימצא המודוס־ויוֶנדי — אבל הפוליטיקה של הכנסיה הקתולית היתה תמיד אינטרנסיגֶנטית ולכנסיה יש לא רק קיבה גדולה אלא גם כיס גדול…

השעה דוחקת. הסיסמא “עם הפנים אל האמת” שנישאה על שפתי רבים מן המדברים על במת ועידת־האיחוד מחייבת אותנו לראות את הדברים כהווייתם ולהמנע מכל השליה עצמית שיש בה כדי להרדים את הדאגה שתקפה עלינו בשעה זו. ברוכה הדאגה! באשר היא בלבד יכולה להיות נקודת־מוצא למפעלי הצלה ולמקור עידוד ותנחומין בעתיד. האמונה והבטחון בנצחונו של מפעל השחרור העברי מניסים מתוכנו תמיד את צללי הפּסימיות. האף־על־פי־כן היה לאחד העיקרים היסודיים בתורת החיים והמעשה של תנועת העבודה הא“י, אשר עשה אותה לכוח מחושל ונאמן ששום תמורות וירידות בקוניונקטורה לא יכלו לרפות את ידיו ולשבור את רצונו. אבל יש להניס גם את האופטימיות המסוכנת הנוסכת תנחומי־שוא והאומרת לקפוץ מעבר לפרובלימות הבוערות והחיוניות בנוסחאות קלות וברפאות־אליל, שהן מקור כל אונאה עצמית וסופן אכזבה וכשלון. הפנים אל האמת אומרים לנו תמיד, כי במידה שאנו מחשיבים את המומנט המדיני בהגשמת הציונות, אין הוא בכל זאת הגורם המכריע החותך את גורלו של מפעלנו ההיסטורי. אף ברגע זה, החמור ביותר בדאגתנו הפּוליטית, כשאנו נתונים במערכת מלחמה קשה עם מעצורים חיצוניים, הננו חדורים הכרה כי המפתח והכוח המכריע לפתרון שאלת הציונות נתונים בידי העם העברי עצמו, באמונתו וברצונו, בהתנדבותו ובנכונותו להשקיע את עצמו ואת יכולתו במפעל הבנין הממשי על אדמת א”י. זהו מרכז החזית — ודוקא במרכז זה מתגלה חולשתנו הטראגית. כל אשר פגמנו בעשר השנים האחרונות, כל אשר חטאנו בהן בחוסר מעשה ובחוסר הערכת המעשה, מתנקם בנו כעת באופן אכזרי; כל רגע של שהייה בעבודתנו הממשית עתה, מוסיף מכשול חדש ומקים גם קטרוג פּוליטי נוסף נגדנו. התוצאות השליליות והמהרסות של חוסר המעשה הולכות ונכפלות עתה בטימפּוֹ מהיר. כל יום עתה נחשב כשנה — וכל שנה כדור. ואעפי"כ אין התנועה הציונית לוקחת מוסר. העינים מופנות גם עתה, כמאז ומקודם, אל דרך האילוסיה הקלה והפתוחה לרווחה, האזנים נטויות לבשורות לא־בשורות ולכל הגה של “דיקלרציה” חדשה; כאן, על שדה זה של אמרות פּרלמנטריות, של טלגרמות מלונדון ומג׳ניבה, של מכתבים וועדות, הננו אורים את הנצחונות ואת הכשלונות המדומים. אבל לזעקת החרדה של אמת המציאות ושל תביעת המציאות — אין איש שם לב.

אמרנו: סוכנות. אמרנו: תהי הסוכנות. לא בלב קל אמרנו זאת ולא בלי פקפוקים וספקות רבים. שיווינו נגד עינינו מראש את כל השלילה ואת כל התקלות האפשריות על הדרך הזאת, אבל הניצוץ של חיוב והתקוה לישע הכריעו את הכף. ויתרנו באופן זמני על כמה פּרינציפּים מקודשים, על הערובה והבטחון שבארגון הדימוקרטי, על הערכתנו אנו את שלטון הגבירים. עשינו זאת מתוך רצוננו לראות מהר בהתקדמות מפעלנו, מתוך זה שהציונות בשבילנו היא ענין של חיים ולא איזה דבר נספח וטפל לסדר־חיים אחר מחוצה לה. לפיכך איננו “יכולים לחכות” כמו אחרים ואיננו יכולים להשליך את יהבנו על איזה משיח שיבוא בהיסח־הדעת. עשינו זאת מתוך הכרת השעה הדוחקת, מתוך הרצון לראות את כל חלקי העם נותנים את ידיהם למפעל. התפעלנו והתרגשנו מ“מעמד צוריך”, כפי שקראו לו במחננו, אף כי אין אנו רגילים להתפעל יותר מטקסים חגיגיים ובודאי לא מהדרת נדיבים. אבל הלב המה לקראת המאורע הזה של התקרבות רחוקים, לקראת הידים הללו, אשר הן, או הקרובות להן בין בנות מעמדן, שמחקו את המלה “ציון” מספר התפילות, הנה כותבות אותה מחדש על ספר החיים והמעשה ההיסטורי. נפתח פתח לתקוה: יתרחבו התחומים, תגדל היכולת ויתחיל המפעל המגשים בקנה־מדה גדול ובטימפּוֹ הנכסף. אבל, לצערנו עלינו להודות, כי בסוכנות התקיימו לע"ע החששות שחששנו לפני היווסדה ולא התחילו עדיין להתקיים התקוות שתלינו בה. בטרם הספקנו לחנך אותה במצוות המעשיות של הציונות, התערבב עלינו עולמנו. אירעו המאורעות, מת מרשל — אפשר אלה הם הגורמים ואפשר שגם בלעדי אלה היינו צריכים להיות מוכנים לתקופת מעבר קשה ולהתנגשויות פנימיות עד אשר תתחיל העבודה ויתבסס השיתוף ההרמוני בעבודה. בינתיים גדולה המבוכה גם כאן. גם מצד זה אנו מקבלים אבנים במקום לחם. בעצם השעה הזאת, שהיתה צריכה להיות שעת מבחן לסוכנות, שהיינו צריכים להרגיש בה תוספת כוח ומשען, שממנה היתה צריכה לבוא התשובה, לא על המאורעות, אלא על התביעה האובייקטיבית, שזמנה היה גם לפני המאורעות וזמנה בכל רגע, בלי כל קשר עם שאלת התרת הסבך האקטואלי — בעצם השעה הזאת מופיעה הסוכנות לא ככוח פועל ומניע, המגלה יכולת וחושף אימוציות חדשות, כי אם ככוח עוצר ומשתק. לא בלבד שהיא עצמה אינה עושה אלא מפריעה גם לאחרים לעשות (ההפרעה בעד ביאת אוּסישקין לאמריקה ובעד הפעולה המיוחדת לטובת קרן־הקיימת היא ברגע זה חטא ופשע אשר לא יכופרו!). בטרם התחיל עוד החלק הלא־ציוני בסוכנות לנקוף אצבע, הוא דורש כבר לעצמו את הפרס שלו. הרצון להשתלטות, לדיקטטורה, היחס של ביטול לציונות ולמוסדותיה החוקיים, השאיפה להורדת המפעל למדרגה של צדקה־גדולה, הפורשת את חסדה ואת רחמיה על המקבלים המיסכנים ומבקשת מראש את תשלומיה בצורה של עמדת־הכנעה וקבלת מרות — אלה הם, לצערנו ולהוותנו, מצעדיו הראשונים.

אנחנו, מפלגות פועלי א“י, יסדנו את הסוכנות המורחבת. בלעדינו, בלי הסכמתנו, לא היתה קמה. אנו לא נבוש להודות על זה גם בשעה זו, שהיא נתגלתה לעינינו בקלקלתה. אנו גם לא נבוש תיכף, ברגע הראשון, מהתקוות שתלינו בה. נגד הגילויים השליליים נלחם, אבל לא נוותר על המכשיר הזה שנוצר, ואין אנו רואים מוצא אחר לקדם את הגשמת הציונות, אם לא ע”י הרחבת התחומים וע“י שיתוף כל חלקי העם העברי בבנין הארץ. למושגים של “חיבת ציון” לא נשוב יותר וגם לא נצמצם את רצוננו הלאומי כדי להתאים אותו אל ההתפתחות ה”נורמלית". אבל בינתיים, בינתיים אכפו עלינו האכזבות, בכל מקום שאנו פונים הננו נתקלים בפרספקטיבה אטומה — ואנה אנו באים?

ג

אכן, ארוכה החזית וקשה. אבל ימי הנסיון הללו הם בשבילנו ימי דאגה ולא ימי יאוש, ימי מצוקה ולא אבדן תקוה. מקור הרפיון אינו מעולם בעצם הקושי ובהכרת הקושי, כי אם בהתעלמות, בהתכחשות למציאות ולצרכיה. עם הפנים אל האמת — זהו חצי נצחון; חציו השני הוא עם הפנים אל הפעולה, אל המעשה המכוון. בפני מבחן השעה הנוכחית בציונות עומדת מפלגת פועלי א“י לא בזה שאמרה בועידת האיחוד, לא בזה שהחליטה ולא בזה שתחליט, כי אם בזה שתעשה למחרת; בכוח־המתיחה שלה; בכשרונה לתת מתוכה את הדחיפה אשר תכריע בשעה זו את פני הדברים לאורך החזית המסוכסכת והקשה הזאת; ביכולתה להיות כוח מחנך, מדריך ומניע לדרך האמת בציונות, כוח לוחם נגד כל השחתה והטייה ונגד כל נסיון לסרס את דרכה ואת תוכנה של תנועת השחרור שלנו; בתוקפה הפנימי להוציא מתוכה את המעשה הרב והנועז, כמו בתקופת העליה השניה לפני 25 שנים, אחרי מבוכת אוגנדה, לפתוח תקופת עליה והתיישבות חדשה, אשר תבקיע לא רק את הגבולות הגיאוגרפיים של א”י, אלא גם את גבולות הרוח והמחשבה בציונות; בכוחה לעבור כרוח פרצים במחנה, לטהר ולעורר ולהטיל מחדש על התנועה הציונית ועל הסוכנות את התביעה להגשמה ולעבודה ריאלית בא"י, זו התביעה הישנה־החדשה, שרק ע"י מילואה יכולה ועתידה הציונות להתגשם.

תר"ץ

---

החינוך לפיקציות

מאת

יצחק לופבן

המצע הגדול והמצע הקטן שפירסם “השומר־הצעיר” בא“י לקראת הועידה החקלאית, הם נסיון־שוא להתאים את ה”הנחות האידיאולוגיות" המופשטות, שבהן מגלגלת מפלגה־לא־מפלגה צעירה זו בשנים האחרונות, לשטח השאלות המעשיות אשר עמן מתאבק ציבור־הפועלים החקלאי. מאז המציא השוה“צ את תורת ה”אֶטפין" שלו, כפרוגנוזה להתפתחות הציונות ולהגשמת הסוציאליזם, התקדמה תסבוכת המחשבה במחנה זה בצעדים ענקיים ומבהילים. בחלל ריק לגמרי הולך ומתנהל הפּרוצס הזה של התפתחות רוחנית והתגבשות חברתית, בדרך של אקלקטיציזמוס שטחי ובנין תורות ושיטות מפירורי מחשבה סוציולוגית, שאינם נמצאים בשום התאמה לא עם המציאות ולא עם האחריות למציאות שבהן נתונה הציונות ובהן נתון קודם כל ציבור הפועלים בא“י ו”השומר־הצעיר" בתוכו.

יחד עם השרידים הקטנים של פועלי־ציון השמאליים, מנסה השוה“צ להסב אחורנית את מעלות ההכרה של תנועת העבודה הא”י (שהיא, אגב, הכרתו של כל ציבור פועלים מבוגר ואחראי), הבונה זה יותר מחצי יובל שנים גם את תורת־ההגיון שלה, גם את אופני הדיון וגם את מסקנותיה, על הערכה עצמית ועל הערכת הגורמים הריאליים הקובעים את דרכה הפּוליטית, הכלכלית והחברתית, ככוח העיקרי האחראי באופן בלתי אמצעי להגשמת הציונות ולבנין חברת העבודה הסוציאליסטית בארץ. כל הנסיונות מצד “השומר־הצעיר” לגדור את עצמו מ“תכסיסים אופּוזיציוניים בלתי אחראיים” ו“מתביעות רדיקליות, כביכול, שלא היה יכול להגשים אותן מחר ומחרתים, אילו ניתנה לו האפשרות להיות שותף באחריות בעד הנהלת ההסתדרות” — אין בכוחם לשנות את העובדה כי שתי הקבוצות הללו הולכות יד ביד בדרך של “אופּוזיציה בלתי אחראית” זו, בדרך של השלטת פיקציות ודיאלקטיקה של סרק, במקום אחריות ושיקול דעת בבירור השאלות ובקשת פתרונן. אך אם פועלי־ציון השמאליים לועסים לכל הפחות את קליפתם הם שהורקה מתוכנה, הרי “השומר־הצעיר” מלקט את הקליפות מתחת כל השולחנות הזרים וחושב את זה ל“התעמקות מדעית” ועושה מזה תורה, אשר עליה מתחנכים אלפי צעירים, שאם יחפצו פעם להיות “עקביים” ולהסיק מתורה זו את המסקנות האחרונות, לא יעצרו כוח לקיים עוד לזמן ממושך את השניות הזאת של עולם מחשבתי־חברתי מבולבל מצד אחד ושל הגשמה חלוצית על אדמת א"י מצד השני.

במצעי “השומר־הצעיר” לקראת הועידה החקלאית, אין בעצם אלא חזרה מקוצרת על כל אשר נאמר ונכתב בחוגי מפלגה זו במשך שנים: הרבה שטנה על ה“בגידה המעמדית” של ההסתדרות ושל המפלגה המכוונת אותה, הרבה פּרוגנוזה מדינית, כלכלית וחברתית, הרבה נוסחאות וערפל וערבוביה וסתירות, והרבה הרבה בטחון עצמי, הטיפוסי מאד לגבי כל אלה שמתוך גרונם אינם מדברים לא כוח מחשבה מקורי ולא כוח הערכה מבוגר, אלא נוסחאות דוגמטיות ופסקי מחברות, עבות או דקות, שכבולעם כך פולטם. הקו האופיי הזה של בטחון עצמי מופרז, של חוסר קורטוב של ספק ופקפוק, של קביעת פּרוגנוזות ודיאגנוזות בדרך של הצלפה, בלי כל התאבקות עם החומר ובלי כל שהייה של אחריות — הוא משותף כיום לכל סנדלי־העריסה הפוליטיים, ילידי המבוכה החברתית והתרבותית של הדור הזה, בעולם בכלל וגם בעולמנו אנו. כל אלה מדברים בהלכות פסוקות שאין אחריהן שום ערעור והרהור, באפוריזמים מועגלים הסותמים כאילו כל פתח של טענה: אסור ומותר, פסול וכשר! זהו הנוסח, כך מדברים הנאצ“י בגרמניה ובאוסטריה; כך מדבר הפרקציוניזם הקומוניסטי, בכל מקום שאין לו תקוה להגיע לשלטון ולאחריות; כך מדברים אצלנו הריביזיוניסטים, אנשי “הברית”, אנשי ה”פרקציה" וכך מדברים, להבדיל, גם אנשי “השומר־הצעיר”.

“תורת השלום בתעשיה — היא פסולה”; “שיטת האפילציה הלאומית — היא פסולה”; “סיסמת מאה אחוזים עבודה עברית היא פסולה”; אחרי זה באה כמובן, “הדרך היחידה לתיקון”, אף היא מחושבת עד קצה ונטועה כמסמרות, שאיננה זקוקה לטעמים ואיננה נתבעת להוכיח כי היא איננה רק “יחידה” אלא גם אפשרית ומובילה אל המטרה. בכיוון דיאגונלי הפוך, אבל בנוסח דומה כשתי טיפות של מים, עורכים הריביזיוניסטים את שאלותיהם ואת תשובותיהם בכל הענינים הפּוליטיים, הכלכליים והתרבותיים של הציונות והישוב. אבל במידה שיש בין שני אלה תפיסות מעמדיות מתנגדות ישנה תפיסה פוליטית מאוחדת, זו התפיסה שנקודת מוצאה איננה האחריות לדברים והצורך לתת תשובות אחראיות על שאלות אחראיות, כי אם בקשת נקודות משען בדויות ומדומות כדי להשעין אליהן את המנוף הבדוי והמדומה של האופּוזיציה הרברבנית והבלתי אחראית. כשהריביזיוניסטים מדברים על הפּוליטיקה הציונית, אפשר לקבל רושם כי אנו שולטים שלטון בלתי מוגבל על כל האמצעים והמכשירים הפּוליטיים הכרוכים עם א“י, כי הכל הוא בסדר, הכל מסור לרצוננו הטוב, כי הענין הפּוליטי שלנו דומה לאוטומוביל משוכלל, מזוין בחמרי דלק מספיקים על גבי כביש של אספלט חלק ונטוי כמיתר והשאלה העיקרית היא רק איך לתקוע בחצוצרה. כש”השומר הצעיר" מדבר על הפרובלימות הכלכליות, החברתיות והפּוליטיות, אפשר שוב לקבל רושם: כי הכל הוא נתון וקיים, כי ההתיישבות בא“י מתנהלת על ידי “פּרוצסים רחבים” המתנועעים מאליהם, יוצרים את “הבסיס האסטרטגי” ל”מלחמת מעמדות עקבית" ודרוש רק “קו מעמדי ברור” מצדנו ודרושה רק הכרזה על מלחמה זו כדי להביא את ציבור הפועלים אל הנצחון; כי ההון הלאומי הנועד “להתיישבות מעמדית” הוא עובדה מציאותית ועלינו רק לשלוח יד, “לרכז את האמצעים” ולסדר את ההתיישבות הזאת כרצוננו; כי את השאלה האגררית אפשר לפתור בהבל פה וכשאומרים “הדרך היחידה היא לבקש דרך לקואופרציה עם הפלח הערבי”, הרי יש בזה משום חידוש גדול וזאת היא כבר תשובה ודרך ויודעים כבר איך ללכת בו ואיך להוציא את הדבר אל הפועל. והוא הדין לגבי כל יתר השאלות והתשובות, המתגלגלות ושוטפות, בקלות נפלאה ובלי כל שמץ של חיכוך וסירכא, מן הפה ומן העט, הבנויות ומורכבות כקונצפציה מעשה־סבכה שאין בה עקומה ושכולה — אלא שהיא תלויה באויר ודומה יותר לצירוף של ראשי־פרקים מאוצר הריטוריקה הקומוניסטית והקומוניסטית למחצה, מאשר לדיון רציני בפרובלימות העומדות בפני תנועת העבודה בא"י, בהתאבקותה הקשה, בדרך מלחמתה ויצירתה.

על המאושרים בציונות שלא נסתלקה מהם הנבואה, שידעו ויודעים את הכל מראש שהכל משתלב אצלם לתוך שיטה והכל מקבל את תשובתו ואת תיקונו מתוך השיטה, ששום דבר איננו יכול להפתיע אותם, שיודעים לגזור לכל מצב ומצב את “ההכרח ההיסטורי” שלו לפי מידתו ולהעמיד הוֹרוֹסקופים לפנים ולאחור — נוספו מנהיגי “השומר הצעיר”. הם מדברים על הכל כמו מתוך הספר, לפיכך אינם נתקלים בדרך מחשבתם בשום מעצור ובשום קושי של פתרון. כל חזיון בחיי ציבור הפועלים בא“י, בישוב, בכלכלה ובפוליטיקה, אינם באים אלא לשם מטרה אחת ויחידה, או לקיים את הקונצפציה שלהם או לסתור את הקונצפציה של ההסתדרות ושל מפלגת פועלי א”י. אם גדל צבור הפועלים במושבות, אם הוא התבצר מבפנים “באופן כמותי ואיכותי”, הרי זה בא לרגל “פרוצסים מתהווים” ו“לא הודות לשיטת ההנהגה של ההסתדרות אלא על אף השיטה ולמרות השיטה הזאת”. אם נתקל צבור הפועלים במושבות בקשיים, באותם הקשיים שהוא נתקל בהם ונאבק עמהם זה יותר מחצי יובל שנים, בהתנכרות, בזלזול, ברצון של ניצול והורדת שכר־הפועל — הרי זה בא מחוץ לכל פרוצסים, ולא למרות שיטת ההנהגה של ההסתדרות, אלא הודות לשיטה זו; הרי זה נעשה פתאום פרי התאריך האחרון, מסקנה של “שיטת האפלציה הלאומית”, זו “הסיסמא המשחיתה, המתכחשת לאינטרסים המעמדיים”, בניגוד ל“מלחמת המעמדות העקבית”, שהיא כידוע תרופה מנוסה ומועילה בכל מקום ועאכו“כ אצלנו. גם כאן מפתיע הדמיון לדרכי הביקורת הריביזיוניסטית: כשיש איזה הישג פוליטי לציונות, כשבלפור, לויד ג׳ורג׳ וסמוטס כותבים מכתב גלוי נגד המסקנות של ועדת שאו, כשסיר ג׳ון סיימון והיילשם מפרסמים את מכתבם נגד “הספר הלבן”, כשועדת המנדטים מוציאה את מסקנותיה נגד הפּוליטיקה הבריטית בא”י, הרי זה בא לא הודות לפעולתו הפּוליטית של ווייצמן ושל ההנהלה הציונית, אלא על אף ולמרות הפעולה הזאת; כשיש כשלון פוליטי הכרוך באמת ב“פרוצסים מתהווים” גלויים וסמויים, הרי זה בא כמובן לא למרות הפעולה הפוליטית של ההנהלה הציונית אלא בגללה.

בהיסטוריה הפוליטית הפנימית שלנו, בשנות המבוכה האחרונות, אפשר למצוא עוד כמה וכמה חזיונות מקבילים כאלה מצד זה ומצד זה. זהו הלך־רוח אחד ומגמה אחת גם בדרכי הבקורת וגם במתן התשובות החיוביות, כביכול, על השאלות הקונקרטיות. הכוונה איננה להצטרף באיזו מידה לבירור השאלות ולסייע בבקשת הפתרון והמוצא מקשי המצב, אלא להפגין את הרדיקליזמוס, להעמיד זו מול זו את השיטה “הכשרה” מול השיטה “הפסולה”, לפרוש כיריעה את ה“מבט הפוליטי הרחב” שלי מול “קוצר הראיה” של השני. אבל אם אצל הרביזיוניסטים כל זה אינו אלא פּוליטיקה בלבד, שרירת־לב ומרשעת, הרי אצל “השומר הצעיר” יש, כנראה, מלבד פּוליטיקה גם מידה רבה של תמימות ואמונה כי הם היחידים הנושאים את לפיד האמת של המהפכה הסוציאלית בכלל ומהפכת הסוציאליזם הציוני של תנועת פועלי א“י בפרט. בנידון זה נשארה ב”השומר הצעיר" עוד שארית גדולה של תנועת נוער, זה הרהב שעל סף הבגרות, זו ההבטה מגבוה ובביטול על כל אשר איננו מתאים לחכמה האקלקטית שלה, זה “עבר־הצל” של תנועת נוער המלווה תמיד את “עבר השמש” שלה, את הנאמנות החלוצית ואת נכונות ההגשמה, ואם יש משהו במצעים אלה של השוה“צ המעורר דאגה, הרי זה אינו הפחד שמא תהיינה דרך מחשבה זו והלכות קלוקל אלו לנחלת ציבור הפועלים בא”י, אלא בזה שעל ברכי התורה הזאת מתחנכים אלפים ילדים ונערים, מתחנכים לתפיסה מסולפת את תוכנה ואת דרכה של תנועת העבודה הא“י, לדעות אוטופיסטיות, לזלזול ולחשדים ולהטחת שקרים בהסתדרות, למושגים תלושים בדבר דרכי העבודה וההתיישבות בארץ, לפטישיזמוס קיבוצי, לפרזיולוגיה מדינית. מסקנות החינוך הזה מוכרחות להביא באחרונה לידי סטיה גמורה מן הדרך המהימנת של תנועת פועלי א”י, מתוכנה החלוצי, מאחריותה הציונית ומבגרותה הסוציאליסטית והמדינית.

כי, אם “שיטת האפלציה הלאומית היא פסולה”, הרי הציונות כולה עלולה להיפסל על נקלה בעיני המתחנכים על הדברות האלו, כיון שהיא בנויה מראשה ועד סופה על אפלציה לאומית, על תוכנה המוסרי, על הרצון החפשי של נושאיה, על התביעה להתנדבות ולערבות ההדדית של העם, ומבלעדיה לא תהיה לא עליה עובדת ולא התיישבות עובדים בא“י, לא קיבוצית ולא קבוצתית ולא מושבית, ולא יווצר כלל וכלל אותו ה”בסיס האסטרטגי" שבו תומכים אנשי “השומר הצעיר” את כל יתדות המדע הסוציולוגי שלהם. שטח האפלציה הלאומית קיים לא רק בין ציבור הפועלים ובין הבורגנות הציונית, אלא גם בתוך מעמד הפועלים עצמו, על כל פנים בין ציבור הפועלים בא“י לבין ציבורי הפועלים היהודיים בגולה ולבין הנוער היהודי. בלי אפלציה זו לא היתה קמה תנועת “החלוץ” בעולם, לא היתה נוצרת תנועת הנוער העברית, לא היתה נובעת אותה הפרצה המעודדת בחומת ההתכחשות של ה”בונד" (פועלי אמריקה!), לא היתה קמה תנועת א“י העובדת כפי שהתגלתה בקונגרס העבודה הראשון בברלין, ואף “השומר הצעיר” עצמו היה מוצא לו בודאי שטח יותר נוח ומתאים בשביל הדיאלקטיקה המהפכנית שלו מאשר נס־ציונה ומגדיאל. ובלי אפלציה זו, הרי למרות כל “הפרוצסים הרחבים” של קבוצת אברמוביץ ו”הפרוצסים המתהווים" של קבוצת “השומר הצעיר”, היו, במקום שמונת אלפים הפועלים היהודיים, עובדים כיום במושבות עוד שמונת אלפים בני זרנוגא ויהודיה ועולי־חורן ועולי מצרים וכו׳ וכו׳.

אם ההכרה בזכותו המלאה של הפועל העברי לעבודה במשק העברי היא “פסולה”, אם התביעה להעמיד את כל מקורות המחיה וכוחות הקליטה הכלכליים הנוצרים בא“י על ידי יהודים לשרות המפעל הציוני, היא “פסולה” — הרי זאת אונאה עצמית ואונאת הדעת של אחרים לדבר על “ציונות גדולה” ועל התאחזות המוני יהודים צפופים בא”י, לכל הפחות באותה ה“אטפה” שצריכה להקדים את המהפכה הסוציאלית. אם “פסולה” ההכרה כי בדרך הסכמי עבודה מכובדים, מתוך הבטחת מינימום של תנאי קיום אנושיים לפועל בגדר יכולתה המשקית של החקלאות, מתוך הגבלת שטחי ההתנגשות והרחבת שטחי האחריות ההדדית — לא במשק קפּיטליסטי יציב ומפותח, אלא במשק קולוניזציוני הנמצא רק בראשית התהוותו והתפתחותו, ולא בארץ שמצוי בה פועל בעל רמת חיים אחת אלא בא“י, במקום שמשלוש רוחותיה, לכל הפחות, פתוחה הארץ להגירת הפועל הזול ואף בארץ עצמה הריזרבה עוד די גדולה — אם פסולה ההכרה כי בדרך זו יוקלו על הפועל העברי מלחמת כיבושו ומאמצי התבססותו בעבודה ובמשק, הרי זה קיצוץ נוסף בתחומיה של א”י העובדת וממילא גם בתחומיה של א“י העברית. ואם “הדרך היחידה” היא הפרזה המהפכנית, שאין מאחוריה שום כוח ריאלי, והנוסח הסוציולוגי שאין בו שום תוכן ממשי וה”אנו מניחים" במקום אנו נוכחנו או אנו יודעים מנסיון החיים ומנסיון העבודה שלנו בארץ — הרי תנועה המחנכת ומתחנכת על פיקציות כאלו אינה הולכת בדרך “אל על”, אלא מתגלגלת במדרון משופע מאד, שבו עלולות להתפקק חוליותיה, שהן גם חוליות יקרות מאד של תנועת העבודה הא"י.

באשר כל חינוך לפיקציות סופו לההפך למקור של יאוש ואכזבה מרה ומרעילה בכל תנועה ועל אחת כמה וכמה בתנועת נוער. הנערים והנערות המקבלים את האסימונים הללו כמטבעות נכונות ובולעים את הבדיות האלו כאמתות מוחלטות, תובעים אחרי כן את התמורה שאיננה ואיננה יכולה להיות. ואין זה מקרה ש“השומר הצעיר” שימש במשך שנים במידת־מה ריזרבה ל“פרקציה”, ובמידה שהוא מגבש יותר ויותר את הנחותיו האידיאולוגיות והפוליטיות, הוא מגדיל ומכשיר בקרבו את הריזרבה הזאת, בלי יודעים ולמרות רצונו. לפיכך דוקא משום שאין אצלו הכל פּוליטיקה חיצונית ותכסיסי־מפלגה בלבד, אלא גם מידה רבה של התבלבלות ותעיה מתוך אמונה תמה — גדולה הסכנה יותר וגדולה הדאגה לגורל דרכה של תנועה זו, אשר ציבור הפועלים בא"י ראה בה מקור לא אכזב של כוחות מילואים רעננים ונאמנים לדרך המלחמה והבנין שלו בארץ.

תרצ"א

---

הקשת בענן

מאת

יצחק לופבן

בה׳ באלול חגגה נהלל את יום מלאת עשר שנים לעלית המתיישבים על הקרקע. לחג זה יהיה בודאי המשך קרוב גם בנקודות אחרות בעמק יזרעאל, באשר רק ימים מעטים הבדילו בין עלית המתיישבים לנהלל ובין העליה לגוש נוריס, לפני עשר שנים. הימים שאנו חיים בהם עתה, ימי דאגה וחרדה הם לנו מבית ומבחוץ ואינם נתונים כלל לחגיגות וליובלות. ואעפי"כ, אולי דוקא בימים העצובים והקשים הללו, יש צורך לראות לא רק את העננים בלבד, המקדירים את אופקנו, אלא גם את הקשת בענן, את אות־ברית־עולם זה של המפעל הציוני היוצר והחי, שהנהו מקור התנחומין העיקרי שלנו בעבר, בהווה ובבאות.

לציבור הפועלים היתה כבר השנה הזדמנות לחוג חג ביכורים למשק העצמי של העובד. נמלאו עשרים שנה ליסודה של דגניה, לעלית כובשי העבודה על אדמת קרן־הקיימת בעבר הירדן מזרחה, להנחת היסודות הראשונים של משק העובדים וליצירת תא בן־קיימא ראשון של צורת־החיים הקבוצתית. לא עשינו פומבי לחג זה. היינו אחוזים יותר מדי חבלים שלאחר המאורעות והיינו שקועים בעצם ימי הדכאון של גזרות מתרגשות ושל רקמת המזימה הגדולה נגד עבודתנו בארץ. אבל תנועת פועלי א“י חגגה את יובלה של דגניה בלבה ובנפשה. היא ידעה היטב את ערכו של המאורע הזה, לא רק בגורלה ובדרך התפתחותה היא, אלא בגורלה של הציונות כולה, בגורלה המדיני, הכלכלי והתרבותי גם יחד. בימים של ספקות פּוליטיים ושל התרופפות האמונה בגורמים חיצוניים, לא היו יכולים להיות לנו ולתנועה הציונית אות ומופת יותר חותכים ומאלפים על דרכנו הנכוחה ועל תפקידנו האמיתי, מאשר נקודת־יצירה־ומשמר קיצונית זו בעבר הירדן, שמציבי הגבולות, או יותר נכון, משבשי־הגבולות, היו מוכרחים לעקם עליה את קו הקנוניא הפּוליטית. בפני המציאות הקטנה הזאת נסוג אפילו הירדן לאחור וחדל להיות ה”גבול" של א"י לאורך כמה מאות מטרים, במקום שהוא מלחך את שולי אדמותיהן של הדגניות.

אנו הוגים כיום במושגים פוליטיים בעיקר, לפיכך עולה ומתבלט קודם כל הערך ה“אקטואלי” הזה, והננו מאזינים מתוך המפעל שלנו את התשובה אשר בפיו על השאלות הבוערות. בתוך הטירוף של נוסחאות תלושות, אשר רבים בציונות מבקשים להם מפלט אליהן מפני רפיון־רוחם וחוסר אמונתם, מתגלה לעינינו כאן הנוסחא האמתית, הקובעת בכל מקום גורל עמים וארצות, והיא קובעת ותקבע גם להבא את גורלנו בארץ הזאת — זוהי הנוסחא של מציאות; הנוסחא האומרת לנו שבכל מקום אשר אנו מכים שרשים באדמה, קמה האדמה הזאת לנו למולדת ולקנין מדיני. ההכרה הזאת מלווה את ציבור הפועלים בא“י מראשית דרכו; היא כוננה את צעדיו לכיבוש העבודה, לא רק כמקור קליטה ומחיה, אלא גם כאחד הכוחות המכריעים בקנין הלאומי והמדיני שלנו בארץ; היא כוננה את צעדיו להתיישבות העובדת, לכנרת, דגניה ומרחביה לפני עשרים שנה, ולנהלל, עין־חרוד, כפר יחזקאל, תל־יוסף ובית־אלפא לפני עשר שנים; היא אשר טיפחה בתוך הציבור הזה את הכמיהה הבלתי פוסקת לשטחי־יצירה חדשים בחקלאות, להתבצרות בעמדות־השתיה הללו של חיינו הכלכליים, המדיניים והתרבותיים — והיא אשר הפכה להיות לתוחלת ממושכה, שאינה מוצאת את סיפוקה, בשביל אלפי פועלים ונוער חלוצי בארץ ובגולה. ההכרה הזאת אינה ילידת קוניונקטורה חולפת; היא יסודית ונצחית ואינה נתונה לשינויים ע”י שום תנאים פּוליטיים חיצוניים. מקומה וערכה היו שווים בימי שלטון התורכים כבימי הכיבוש הבריטי, לפני הכרזת בלפור ולאחריה, לפני המאורעות והספרים הלבנים והדינים־וחשבונות ותכניות־הפיתוח ולאחריהם. היא המסד והטפחות של מפעל ההגשמה הציונית ואותה הננו מצווים לשוות נגד עינינו, כנקודת־המוצא וכנקודת־המטרה, בכל עת ובכל התנאים שאנו נתונים בהם.

לשם זה בלבד ראוי כבר מאורע זה של מלאות עשר שנים להתיישבות בעמק כי ייקרא עליו מועד גם בימים הקשים הללו. לא לשם סיכומים, מתיחת קוים ומנין הכיבושים הגדולים במשק החקלאי ובענפיו — זה אולי מוקדם עדיין — אלא לשם הדגשה מחודשת ונוספת של דרך הציונות המהימנת ודרכו של העובד העברי בתוכה. לפני עשר שנים, אחרי המאורע של תרפ“א, מצאה הציונות ומצאה תנועת הפועלים בא”י את תשובת־המשקל למזימת ההשמדה והעקירה מצד המסיתים והפורעים. לא תשובה לאחרים, אלא תשובה לעצמנו; ולא תשובה לשעה ההיא בלבד, אלא תשובה לתמיד. בטרם עברו חמשה חדשים מהמאורעות והרציחות של מאי, בעצם ימי המצוקה הפּוליטית, הפסקת העליה, ההכבדות על קנית הקרקע ודין־וחשבון צורר, עלו אנשי נהלל ואחריהם אנשי עין־חרוד, תל־יוסף, כפר־יחזקאל ובית־אלפא על אדמת העמק השוממה והשטופה ביצות וקדחת ותקעו בה יתד להתיישבות של מאות משפחות עובדות וליצירה משקית רבת ענפים ושופעת תנובה.

הם לא היו המתיישבים הראשונים בעמק־יזרעאל, קדמה להם בעשר שנים עלית מרחביה ותל־עדשים; בחגיגה בנהלל ציינו את העובדה הזאת מתוך הערצה לראשונים, לגבורת הכיבוש שלהם ולסבלו — אבל בתולדות התקופה החדשה של הציונות מאחרי הכיבוש הבריטי, הרי העליה לעמק־יזרעאל באלול תרפ“א, היא המפעל היחידי שהיה בו משום התפרצות נועזה לקראת מעשה התיישבות רחב־מידות. זה היה מרד נגד הקפאון וחוסר־המעשה בציונות, זאת היתה אינוַזיה של בנין, שלא בהסכמת המוסדות המיישבים או רק בהסכמה מאונס, ללא תקציב וללא פרספקטיבות תקציביות; עלו ונטו אוהלים והקימו צריפים, נעצו מחרשה באדמה והעמידו את ההסתדרות הציונית בפני עובדה, הכריחו אותה למאמצים ולהתחייבויות. זה היה בניגוד לעצלות־הלב והמחשבה ששררה במוסדות הציוניים. אף המתיישבים הפקירו את עצמם מראש לשנים ממושכות של סבל ומחסור, של “תה” בלי תה ובלי סוכר, של סלט־בצלים בלי שמן ובלי חומץ ולפעמים גם בלי מלח, של צמצום הצרכים והסתפקות במועט שבמועט. אבל כאשר משקיפים עתה מעל הגבעה הסמוכה לנצרת על העמק המתגלה ורואים אותו זרוע נקודות ישוב עבריות, עשרים ושש נקודות, על האדמה הזאת שעוד לפני עשר שנים נמצאו עליה שני ישובים קטנים ומדולדלים, וכאשר רואים איך שינתה האדמה הזאת את דמותה, איך פסקה לשבות את שבתות השממה שלה, וכשמסתכלים להתפתחות הענקית של המשקים אשר נוסדו אז, לגנים העמוסים פרי מגדים, לרפתים המלאות פרות שופעות חלב, לחצרות המלבינות כשלג מהעופות הגזעיים הלבנים, ולהבדיל בין החי והמדבר, לבתי־הספר והגנים המלאים ילדים קטנים ונוער בוגר, וכשרואים איך הישוב הארעי הולך ונהפך לקבוע, איך שנעלמים לאט לאט הצריפים הרעועים ובמקומם צומחים בתי־אבן וביטון — מתבלט ערכו המוסרי, הכלכלי והפּוליטי הכביר של מעשה נועז זה באלול תרפ”א.

אכן, עדיין גדול הסבל ורבה ההתלבטות. משקי העמק ברובם עוד טרם ניתנה להם האפשרות לחיות את חייהם המשקיים המלאים והמבוססים. נהלל בסוף שנתה העשירית יושבת עדיין בצריפים סדוקים, מופקרת להיגיינה לקויה, לריבמטיזמוס ולאינוולידיות שלפני זמנה. תולדות התקציבים ידועות. מלבד זה רבים הפגעים שבידי שמים ובידי אדם. שנות בצורת ועכברים וירידה מבהילה של מחירי התוצרת. ישנם משקים בעמק שלאחר שנתם הרביעית עוד לא הספיקו אפילו להיכנס לתוך המסלול של יצירה משקית מסודרת ומתכלכלים במידה רבה מתקציבי־הספקה. ואעפי"כ עומדות הרגלים לבטח על האדמה הזאת. הפרובלימות המשקיות הקשות והמסובכות תמצאנה להן בודאי את פתרונן מתוך החיים והעבודה, ואף להתיישבות החדשה, בת־הארבע, תגיע סוף סוף השעה שתצא מתוך מצרי ההתחלה אל דרך היצירה. המצוקה החמרית של הרגע, שהיא נחלת כל העולם כולו ובעיקר נחלת החקלאות בעולם, אינה יכולה להעיב אף במשהו את הכיבוש המשקי הגדול ואת הבטחון בדרכו שרכש לו ציבור הפועלים במפעלו ההתיישבותי בעמק הירדן ובעמק יזרעאל. יתפארו להם דַבָּרֵי הפרדסנות העשירה בחילם ובעוצם ידם. היסודות הנאמנים של המשק הלאומי היו ויהיו תמיד במשק המעורב הבנוי ברובו על הספקה־עצמית של משפחת העובד ולא במשק הבנוי על ניצול ועל אכספורט ועל קוניונקטורות חיצוניות בלבד.

ההתיישבות בעמק יזרעאל היא הכיבוש הפּוליטי, הכלכלי והתרבותי העיקרי של ההסתדרות הציונית במשך עשר השנים האחרונות. במידה שגדלות האכזבות שלנו בפוליטיקה הגבוהה, הולך ומתבלט יותר ויותר הערך הפוליטי היסודי והמבוצר של עבודתנו הריאלית הזאת בארץ. ההיסטוריה המדינית בעולם מקבלת את אישורה מחדש בנסיון האמפירי שלנו. כל פּוליטיקה שאין מאחוריה כוח מציאותי סופה בטלה, וכוח מציאותי איננו חרב ותותחים וציי מלחמה, אלא הוָיה קרקעית, או בנוסח הישן “לא חרב אבירים, כי אם מחרשת האכר”, וצריך להוסיף: גם כל פעולה כלכלית מושרשת אחרת. אילו הבינה זאת התנועה הציונית בראשית התקופה הפּוליטית האינטנסיבית של שלוש־עשרה השנים האחרונות, והיתה מרכזת בזה את כל האנרגיה שלה, אילו הבין זאת העם העברי והיה פועל בהתאם להבנה זו, לא היינו מגיעים לאותן האכזבות שהגענו אליהן כיום, ובכל אופן היינו יכולים לעמוד בפניהן ביתר תוקף וביתר בטחון עצמי. אילו היה לתנופה ההתיישבותית זו של אלול תרפ“א המשך מתאים, ובמקום עשרים ושש נקודות חדשות בעמק, שברובן בלתי מבוססות עדיין ובחלקן דלות ועמוסות סבל של התחלה, אילו במקומן היו לנו מאה נקודות מבוססות ומפתחות את הפוטנציה המשקית המלאה שלהן, כי אז היה מצבנו הפּוליטי, מצב הבטחון שלנו בארץ והיחסים בינינו ובין ממשלת המנדט ובין הערבים הרבה יותר מבוססים. אילו לכל הפחות היינו מסיקים ממאורעות תרפ”ט אותן המסקנות שהסקנו ממאורעות תרפ"א, והיינו עונים שוב על מזימת ההשמדה והעקירה במעשה פוזיטיבי רב, בתנועת בנין והתיישבות מחודשת, היינו אולי ניצלים במידה רבה מן הבלבול והדימורליזציה האוכלת בציונות מבפנים, והיינו מקצרים בהרבה את תקופת המבוכה והתסבוכת הפוליטית הזאת אשר נראית לנו עתה כדבר שאין לו סוף. ברם, זאת היא פילוסופיה של “אילו”, שאין בכוחה לשנות ולתקן את העבר — אבל היא מוכרחה לשנות ולתקן את הדברים כלפי העתיד.

חג ההתיישבות בעמק הוא הקשת בענן, רפלכס של אור באופק הימים הקודרים העוברים כעת על הציונות מבפנים ומבחוץ. אנו מצווים להסביר מחדש לתנועה הציונית את פשר האות הזה ולהגיד לה, כי דרך זו בלבד, דרך הבנין וההתאחזות הממשית באדמת המולדת היא דרך הפדות והבצרון. ישנה נוסחא פוליטית אחת, שהיא עתידה להיות המנצחת על פני כל הנוסחאות והיא עתיקה מאוד ובנלית מאוד, אבל נצחית באמיתותה: “אדמה והתיישבות” — זה המפעל הציוני היוצר והחי, שבו בלבד אנו יכולים לעגן את רצוננו הלאומי והמדיני.

תרצ"א

---

"פתרון לא רציונלי"

מאת

יצחק לופבן

שמו ותוכנו של אחד ממאמרי גורדון הראשונים, שנדפס לפני עשרים ושתים שנה על דפי הבמה הזאת ושיש בו מקצת קוים פרוגרמטיים לדרכה של תנועת העבודה בציונות ובארץ־ישראל — מתקשרים אל קומפלכס של רעיונות והרגשות אקטואליים מאוד בתקופה הנוכחית. אינני יודע אם יש מי כיום בתוך ציבור הפועלים בא“י שיוכל לקבוע בדיוק את המקור של שלושת הפסוקים בסימני־הבאה, שבהם פותח גורדון את מאמרו זה ועליהם הוא מסב את דבריו: “מה יהיה בסופנו?”… “אנחה כבדה תלויה באויר”… “היאוש מחלחל בלבבות”… הדברים לקוחים כפי הנראה מתוך רשימות שבדפוס, או מתוך מאמרות שבעל־פה, שהיו רווחות באותה תקופה בתוך ציבור פועלי א”י, כפרי האכזבות הראשונות בהתאבקות הכיבוש והיצירה של תנועת העבודה בראשית דרכה, וכביטוי לתמהון־הלב הגדול שהיה כבר אז נחלת מחנה־המגשימים הקטן, כאשר נתגלתה לעיניהם, אולי בפעם הראשונה, התהום הפעורה בין רצון־ההגשמה וחזונה לבין המציאות הסוררת. אבל הדברים האלה עצובים גם היום כבנתינתם והם ממלאים בשוליהם את כל חללה של התקופה אשר אנו חיים בה. מעבר לפרק ממושך של הבלי התחלה וחבלי התפתחות הננו מבקשים גם כיום את התשובה לאותה שאלה עצמה. הננו מעריבים ומשכימים עם “מה יהיה בסופנו” זה, והננו נאבקים מר עם אותה בת־לוויה אפורה הכרוכה בעקבותינו תמיד, ששמה “דאגה” ושצאצאיה הם לעתים קרובות מאוד הספק והיאוש. תגובת ההרגשה על מצבים שונים שבו נתון חליפות מפעלנו הא"י כמעט מראשית היותו עד היום, מוצאת תמיד את ביטויה בבת־אחת בשתי תנועות־נפש השוכנות זו על יד זו באותה כפיפה, באופטימיות ובפסימיות, באמונה ובהרהורי־כפירה — באשר שני אלה הם מחויבי המציאות, וכמו בכל חזיונות החיים הם קיימים ופועלים גם בחזיון זה של שיבת־ציון.

לא קשה הדבר להביא עתה לידי ריקונסטרוקציה את הלך־הרוחות של אז, של לפני עשרים ושתים שנה; לא מעטים מתוכנו חיו את התקופה ההיא באופן בלתי אמצעי. בתולדות תנועת העבודה בא“י נקבע זכרה בשם “תקופת היאוש”. רבים מכובשי־העבודה התיאשו ולא עצרו כוח לעמוד בפני הסביבה המתנכרת, בפני האטמוספירה של שנאה ובוז אשר האכרות האי”ת פגשה בה את הפועל העברי. הפועל לא מצא במציאות הישובית לא הבנה ולא הערכה למאמציו החלוציים ולא ראה להם גמול ומטרה. כל אשר אנו עדים לו כיום בשטח זה של התאבקות, היה כבר, איפוא, לעולמים. יותר מזה: כל הארגומנטציה ודרכי הקיטרוג וההתפתלות האידיאולוגית, כדי להשתמט מחובת העבודה העברית, היו קיימות כבר אז בצורתן המדויקת כמעט של היום. גורדון ברשימתו הראשונה שהדפיס ב“הפועל הצעיר” בשם “תשובת פועל”, משרטט לפנינו, אגב פולמוס, תמונה לקוחה, כמעט לכל קוויה ותגיה מן החיים השוטפים של היום, ומעלה לפנינו את הדמויות החיות שאנו נפגשים בהן עתה בחזית מלחמה זו, אם כי אולי נסבו הדברים אז על אנשים אחרים לגמרי: “הרי מתנגדיהם אומרים — כותב גורדון — אם מפורש או שלא בפירוש, כי הצדק עם הפועלים וכי עבודתם רצויה ונחוצה. הרי אפילו שופטיהם מתוך הקולוניסטים ובכלל מתוך נותני העבודה מוכרחים להתעקל ולהתפתל כנחש בריח בשביל לתת לסירובם לקבל פועלים יהודיים צורה לא כל כך מכוערה, לא כל כך מגונה, לא כל כך בזויה; הרי כל הטענות על דבר “דרכיהם ומנהגיהם ותביעותיהם של הפועלים ביחס לנותני־עבודה” (שימו לב לסימני־ההבאה כאן ולהלן, שהם של גורדון — האם לא לקוחים הדברים מן הגליונות האחרונים של ה“בוסתנאי”? — י. ל.) אינן באות אלא מתוך צביעות מגונה ובולטת מצד אלה הקולוניסטים האומרים כי חפצים בלב ונפש לקחת פועלים יהודים, רק… אינם לוקחים (וספרדים ותימנים שאין להם הסתדרות הם לוקחים?) ומצד “אותם הכוחות שבאמת היו רוצים בטובת הפועלים היהודים ובקדמתם ובהצלחתם פה בארץ”, אלא… “שרגשם הוא נגד הפועלים”, כלומר שאינם סובלים אותם” — והלאה בפרק זה: “אינני רואה מקום להצטער אם הפועלים מכירים את ערכם ואינם כופפים קומה בפני התקיפים בעלי האגרוף, אם הם שואפים להגן, עד המקום שידם מגעת, על עניניהם וגם על כבודם וגם על הצדק בכלל, במקום שכל אלה נרמסים ברגלים גסות”. הדברים הם, איפוא, אקטואליים מאוד. מצד זה לא היה, איפוא, המצב שונה אז בהרבה (מלבד בחלק האריתמטי) מאשר היום. מצד זה אותה “האנחה הכבדה” עצמה עדיין תלויה ועומדת באויר גם היום, ואותו היאוש מחלחל גם היום בלבבות, ובאותו “מה יהיה בסופנו” פוצחת היום מקהלה עצומה של אלפי פועלים במושבות, בין אלה שיש להם עבודה ובין אלה המצפים לה לשוא.

ואף־על־פי־כן, פני המציאות היו שונים אז לגמרי; ולכל ההתלבטות הזאת לא היתה אז אותה המשמעות כבדת־הגורל כפי שיש לה בימינו אלה. בתוך מסגרת הפרובלימה של הארץ והעבודה לא היו מתהפכות עדיין כלהט של חרבות שתי השאלות הבולטות ביותר בתקופה זו: השאלה המדינית והשאלה האקטואלית של העם העברי על הרקע הכללי של מאורעות העולם. הקומפּלכס המדיני בזמן ההוא לא הופיע כמעט כגורם ריאלי, ותפש רק מקום קטן מאד בפרובלימות התקופה. אחרי ששקעו הנסיונות הראשונים של הרצל להעמיד את התנועה על השטח הפוליטי הבין־לאומי ולכבוש לה ע“י תנופה דיפלומטית רחבת־מידה בבת־אחת את המסגרת המלאה של הגשמה, התכנסה הפרובלימה הזאת כאילו לתוך הקונכיה של הזמן, שלא היה מוכשר בכלל לתזוזות פוליטיות גדולות. העולם שקט אז על צורות משטרו הקפואות ועל יחסיו המדיניים הגלויים. “המהפכה במזרח” לא היתה עוד אקטואלית, המלחמה העולמית היתה עוד רחוקה, לכל הפחות להלכה. התנועה הסתגלה לאט לאט לפרוצס של אינפילטרציה, להעמדת הדברים על כוחה הפנימי, ובידה עלה אפילו לסלול לעצמה דרכי פעולה בתוך משטר פוליטי פרא ורקוב, ולהתפתל בהצלחה בין המכשולים ששם בפניה המשטר הזה. הצפיה לתמורות לא היתה גדולה ביותר ואף לא היו לה נקודות אחיזה ממשיות. אבל במידה שהיה כוח־מתיחה פנימי לפעולת בנין ולכיבוש עמדות ריאליות בארץ, לא הורגש כל כך מעצור רציני מבחוץ. אפשר היה לעלות לא”י גם עם הפתקא האדומה, אפשר היה לרכוש קרקעות גם בשעה שהיו נאלצים לכתוב את הקושנים על שמות פיקטיביים, אפשר היה לפתח לשון ותרבות עברית גם בלי זכויות רשמיות מיוחדות לכך, אפשר היה להניח יסודות להנהלה עצמית גם בתוך הסדר של חוקים נושנים ופרימיטיביים.

אף השאלה האקטואלית של העם העברי בגולה לא עמדה אז בפני תנודה של הכרעה, לצד בנין והתחדשות לאומית בא“י מעבר מזה, ולצד תהום של התנוונות וכליון מעבר מזה, באותה המידה שהיא עומדת כיום. נחשול הפרעות ברוסיה שקע. סכנת כליה אקטואלית לא היתה צפויה ליהודים. הגילויים של אנטישמיות, של “שנאת עולם לעם עולם”, לא היו מפרישים עדיין סמים צורבים וממיתים כאלה שהם מפרישים היום. עוד לא כל הדרכים הובילו לציון. דרכי העולם היו פתוחות עוד בפני “היהודי הנצחי” — ומחוץ לפרספקטיבה ההיסטורית ולאחריות ההיסטורית, היו ברירות רבות גם בידי הדור היהודי הצעיר וגם בידי מצוקי־הכלכלה שהיו נאלצים להמיר את ארצות מגוריהם בארצות אחרות, ברירות שלא היה בהן אמנם כדי לשנות במשהו את פני ההוויה העלובה של יהדות הגולה, אבל לא היה בהן בזמן ההוא גם משום התגרות בגורל. המתיאשים מבין כובשי־העבודה בא”י, שהשליכו אחרי גום את המעדר מתוך ג׳סטה פטטית, יכלו לקוות לכל הפחות למצוא פתרון אחר לשאלתם האישית. את חוסר ההתקדמות ואולי גם את חוסר ההתחלה הראויה לשמה בבנין ובהתיישבות אפשר היה לזקוף עוד על חשבון “נעלי הילדות” של התנועה. בכל אופן לא חלה עדיין הארץ תחת כפות הרגלים, לא געשה ולא חישבה להשמט; ממארב הזמן עוד לא הגיחו דמויות האימים המאיצות. התנועה ספרה עוד את עשר השנים הראשונות מתקופת ההגשמה שקבע הרצל ברומן האוטופי שלו “אלטנוילנד” והימים והשנים אז היו פשוט ימים ושנים קלנדריים בלי אותו הנפח הנוסף שקיבלו בימינו אלה. היתה עוד שהות אובייקטיבית, אפשר היה לומר עוד: “סע לאט — תגיע מהר!”

אולם מעבר לתמורות האובייקטיביות הללו במציאות הארץ־ישראלית ובמציאות היהודית בגולה, הרי הפרובלימה היסודית של הציונות, זו שהתחדדה כיום עד לידי טרגיות מחרידה, היתה קיימת כבר אז במלוא תוכנה המהותי. שרשי הפרובלימה הזאת לא היו נעוצים מעולם, כשם שאינם נעוצים גם כיום, בסיבות חיצוניות; הם לא היו נעוצים גם בחזיונות הבודדים של סטיות וכשלונות. הם היו נעוצים תמיד ונעוצים גם כיום בקוצר־היד הכללי, באותה ההתאבקות שבין הרצון והיכולת, בין המטרה הגדולה והמציאות הפעוטה והזחלנית, אשר הרצון והמטרה יוצאים ממנה תמיד וידם על ראשם.

גורדון היה הראשון שחדר לתוך כבשונה של פּרובלימה זו ועמל להעמיד אותנו על ההכרה שבהתנגשות הזאת אין שאלה כמותית בלבד, כי אם בעיקר וקודם כל שאלה איכותית. בטרמינולוגיה הֶגֶלית־מרכסית אפשר לנסח את זה, שבמציאות ההיסטורית שלנו הרי הסכימה הדיאלקטית אינה ב“היפוך הכמות לאיכות” אלא ב“היפוך האיכות לכמות”. גורדון לא היה מצוי אצל מתודים מודרניים בדרכי המחשבה ובדרכי ההגיון הדידוקטיבי. הוא לא היה תלמיד של שום אסכולה פילוסופית או סוציולוגית. הוא יצר לו בעצמו את כלי המחשבה שלו; לפיכך לא התבטא מעולם בהגדרות מדויקות, וערם מסביב לרעיון מרכזי אחד המון מטפורות ואסוציאציות, שכולן נובעות מרעיון מרכזי זה וכולן שבות אליו. והרעיון הוא: הציונות בטרם שהיא יכולה להיות הכרה פוליטית או הכרה כלכלית־פוליטית, מוכרחה היא להוכיח ע“י מנוף נפשי גדול, את רצונה למהפכה פנימית, שהוא קורא לה בדרך כלל “התחדשות”. בזה הוא מעתיק באמת את קוטב השאלה לשטח אירציונלי לגמרי. כל אשר הוא מוסיף על זה בשטח של יחסים אתיים וקוסמיים, של “עם־אדם”, של ה”אדם והטבע", של “עם עובד” — הם רק תיאורים וכינויים לסובסטנציה הרעיונית הזאת, שאפשר לנסח אותה בנוסחא עוד יותר קצרה: הציונות בטרם שהיא יכולה להיות (ולא בטרם שהיא) תבונה וחשבון — היא מוכרחה להיות רצון ואמונה. במאמרו “פתרון לא רציונלי” הוא משרטט את הקונטורות של הרעיון, אשר אחרי כן הוא הולך וממלא אותן במשך שנים רבות. הוא כותב בין השאר:

“שמעתי אומרים: ה”אם אין אני לי מי לי" לא הראה כוחו, עכשיו הגיעה השעה הנוראה של “אם לא עכשיו אימתי”… לא הראה כוחו — לא יכול היה להראות, כי העיקר חסר — ה“אני”. מה שקוראים היום ה“אני” הלאומי, אינו אלא חצי הכרה של חולה, אינו אלא ערבוביה גלותית, אי־טבעית, תערובת של “אני” גלותי עם “אני” מתורגם משל אחרים ועם “אני” מתוך ספר. — — — כי את ה“אני” של התחיה אין לבקש במהות היהדות הישנה — ואין צורך לאמור כי אין לבקשו מחוץ ליהדות — כי אם בעתיד, כי עתיד הוא לבוא לידי גילוי מתוך התחיה עצמה. אין כל פלא כי אין העם מתעורר לכל הקריאות שקוראים, אם קוראים לו, לא בשמו הנכון וכו' וכו'.

“אם לא עכשיו — אימתי?”

השאלה הזאת יש לה כוח אך במקום שאין “אני” כאן. אם אין “אני” כאן — הכל כאן מכל מקום. אמרו מה שתאמרו: גורלנו נמצא בידי אחרים ותלוי במהלך חייהם רק במידה שאנחנו משלימים עם הגלות (אפילו בא"י), במידה שאנחנו חלק מהאורגניזמוס המדיני של עם זה או אחר. אולם במקום שיש רצון להגאל, להיות לעם חי, לבריה בפני עצמה, אין הרצון וכוח מעשיו תלוי בדעת מי־שהוא, לענין זה מרכז הכובד בנו ולא מחוץ לנו. הרוחות המתרגשות בחוץ יכולות אמנם להחיש או לעכב את גאולתנו, להמעיט או להרבות יסורינו, לשלול ממנו פחות או יותר קרבנות, כמו שקוראים להם, במובן זה עלינו בודאי להתחשב עמהן. אבל לחזק או להחליש את רצוננו או להכחיד את כוח מעשיו אין אונים הן. רצה ישראל להתקיים בתור חטיבה בפני עצמה בתוך כל הרדיפות היותר אכזריות שבעולם במשך קרוב לאלפים שנה — ויתקיים! וכל כוח שבעולם לא יכול להכחיד או להכניע את רצונו. ומי יעיז להחליט, כי להתקיים בתוך תנאים נוראים כאלה כל כך הרבה דורות היה דרוש פחות כוח מאשר לשוב לתחיה שלמה ולהגאל בזמן הזה? מי זה יעיז להחליט כי בזמן הזה אין ישראל יכול לרצות? מי שלבו חי, מי שלא מת בקרבו הכוח הגדול של הצער, הכוח של ים היסורים, שסבל עם זה שהוא אחד מבניו — הוא ידע וירגיש כי עוד עם זה יכול לרצות. את רצונו צריך רק לעורר, כלומר צריך לתת מקום ל“אני” שלו שיבוא לידי גלוי".

ולהלן הוא הולך ומסביר כי רצון אין פירושו תנועת רצון ושאיפה בלבד, כי אם “תנועה חיה של גוף חי אשר התנועה המיכנית באה אצלו בבת אחת ובמידה אחת עם התנועה הרצונית”, שכל זה מכוון לא לשם אידיאה ושאיפה, אלא לשם החיים ויצירת החיים, שזה מוכרח להיות פרוצס אחד זהותי, המפרה את עצמו מתוך עצמו.

העתקת השאלה והתשובה על השאלה לשטח האירציונלי, אין פירושה עדיין העתקתה לשטח האבסטרקטי. אחת הסיבות העיקריות שגרמה כשלונות גדולים ופטליים לתנועה ולמפעל מונחה אולי בזה שקשרו אותן יותר מדי אל המידות והמתודים הרציונליים של הזמן ושל מדעי הזמן. אנחנו משתוממים לפעמים, איך אנשים מן החוץ, אפילו אלה המתייחסים בדרך כלל באהדה ובחיוב למפעלנו, אינם מסוגלים בכל זאת לחדור לעומק הבנתה של מהות הפּרובלימה שלנו, ובאותו זמן גם אנו בעצמנו מסיחים לעתים די קרובות את הדעת הימנה. רק בשעות נדירות מאוד אנו נזכרים פתאום כי המקרה שלנו הוא מיוחד במינו, שאין לו דוגמא ונסיון בשום תנועה לאומית בעולם, שאין לו דוגמא לא בסוציולוגיה, לא בהיסטוריה המדינית, לא בהיסטוריה התרבותית ואף לא בהיסטוריה הכלכלית — וכל המפתחות העשויים לפתוח דלתות של פתרון למקרים שיש להם נסיון ודוגמא, מתבדים בהחלט כאשר מגישים אותם אל חור המנעול שבדלת שלנו. בהזדמנות אחרת, לצרכי הסברה כלפי חוץ, שורטטו כאן באופן סכימטי הקווים היוצאים מן הכלל של המקרה שלנו וכדאי לחזור עליהם גם לצרכי הסברה כלפי פנים: העולם מכיר ויודע עד היום רק נוסחא אחת של תנועה לאומית: עם וארץ נכבשים ע“י שלטון זר ועם וארץ משתחררים משלטון זר. לעתים קרובות אין תמורת גורל זו מכניסה אפילו שינויים יסודיים בחיי העם. נקודת הכובד מונחה בעיקר בביטוי הפורמלי: על המצודה או על בית־השלטון מתרומם דגל הכובש או שהוא יורד ובמקומו עולה דגל העם החפשי. כאן הפרובלימה היא פשוטה, התמורה אינה חלה באוכלוסין של הארץ אלא בשכבה העליונה של השלטון. אלה הם דברים שאינם מוכרחים להיות נחתכים תמיד ע”י מרידה לאומית, ובקוניונקטורות פּוליטיות ידועות אפשר לשחרר עשרות עמים וארצות בשרטוט קולמוס אחד, כפי שזה היה במוצאי המלחמה העולמית. ההיסטוריה אינה יודעת, מלבדנו, עם בלי אדמת מולדת. היא אינה יודעת מהפכה כזאת: עם המקבץ ושואף לקבץ את פזוריו מחמשת חלקי התבל והולך מן ה־x אל המרכז, במקום שדרך כל העמים היא להיפך, מן המרכז אל ה־ . היא יודעת נדידות עמים, מחנות של כובשים אשר שטפו ועלו כנחלים פורצים על ארצות לא להם, שדדו, רצחו, החריבו תרבויות של דורות; אבל היא אינה יודעת עם שב אל אדמתו שניתק ממנה לפני דורות רבים, שב לא במלחמה ולא בשאיפה של שלטון והשתלטות על עמים זרים; בא במעדר על השכם במקום קשת וחצים ורובים, בטרקטורים לחרישה במקום אילי ברזל וטנקים להריסה. ההיסטוריה יודעת הגירת המוני אנשים וחלקי עמים שלמים מארצות של לחץ כלכלי אל ארצות של רווחה כלכלית; היא יודעת בהולי־זהב, מחפשי אלדורדו, להוטים אחרי שטחי אדמה פוריים ורחבי ידים, אחרי שדות מרעה שמנים שאין להם גבול, אחרי אוצרות טבע המעשירים את בעליהם, אחרי עבדים וכוחות עבודה זולים; אבל היא אינה יודעת “עליה” לארץ שוממה למחצה וצחיחה, שמשקיעים בה הון ועמל אין קץ כדי להוציא ממנה אחרי כך לחם עוני.

אפשר להוסיף על זה כהנה וכהנה. למקרים שההיסטוריה יודעת אותם, יש לה גם מתודים מנוסים ההולמים את המקרים האלה במידה זו או אחרת; למקרים שאין היא יודעת אותם, אין לה מתודים כאלה, וצריך ליצור אותם מתוך גישוש ונסיון בשטח המיוחד שלהם. הרצון לרתום את עניננו אל “פרוצסים” כלליים ושכיחים של התפתחות או של טנדנציות־התפתחות, בין שהוא בא מצד דוקטרינירים מן השמאל הקיצוני ובין שהוא בא מתוך הלך־הרוח והמחשבה של הבורגנות הציונות — הביא ומביא בלי הרף לידי סירוס תוכנה וכוונתה של הציונות. על ברכיו נולדו הריביזיוניסטים, זה הסירוס הפּוליטי, הבנוי כולו על חיקוי חיצוני, על מיתודים שאין להם שום נקודת־מגע אל הפרובלימה שלנו ואל דרכי פתרונה. על ברכיו נולד האיקונימיזם של רנטביליות ושל רינטה, של “האיניציאטיבה הפרטית” והאכרות ארץ־הישראלית, של העתקת צורות חיים כלכליות נושנות מן הגולה אל אדמת א“י; של ניצול, עבודה זולה, הפקרות וכו׳ וכו׳. על ברכיו עוצב זה הפרצוף המעוות של הציונות הכללית בתקופה זו, שבשבילה א”י שוכנת אי שם במרחקים, ו“היא הולכת ונבנית על אף הכל”; שצריך, כמובן, גם לסייע לה, “לתמוך” בה, שכדאי אולי גם לעשׂר למענה את התבן, שצריך “להלחם” על הסטטוס הפוליטי שלה, שצריך “לתבוע”, “לדרוש”, “ללחוץ” — אבל בכל זה אין אף שמץ של לחלוחית חיונית, כל זה איננו ממלא את רוחה ואת נפשה ואת רצון חייה ואינו משמש לה אלא מעין חפץ לאימוציות הציבוריות שלה, שאין לה הזדמנות אחרת להביא אותם לידי שימוש. כל המבוכה הרעיונית כיום בציוניות, כל האנמיה הרוחנית שלה, כל האטומיזציה, הפירור והפילוג, כל אותה הדעיכה כנר שאפס בו חומר הדליקה — כל זה מקורו בהיסח הדעת או באי־הבנת מהותה היסודית של הפרובלימה ובהרגל להשתמש בהערכתה ובבקשת דרכי פתרון בנוסחאות שאולות ותלושות ובמתודים מזוייפים. כל הדלות הזאת שאנו שקועים בה כיום איננה סיבת הקושי והכשלון אלא התוצאה שלהם. בובר אמר פעם: “כסף זה פסיכולוגיה”, הוא אחד מאבני־הבוחן של כליות ולב אצל עם; וכשאיננו בשעה שהוא נדרש, זהו אות שאין בעם הזה לא רצון ולא אמונה במפעל שלו הוא נתבע ושבשמו הוא דוגל. אין לחשוב כלל שישנה וכי יכולה להיות תקנה למצב הזה בתוך הנתונים הקיימים. המצב הזה איננו עלול להשתנות במהותו, לא בכוח איזה מנוף פוליטי חדש ולא ע“י הנסיונות להזיל שוב מעט כסף מכיס העם, בדרך זו או אחרת, אם ע”י ארגון המעמד הבינוני ועידוד האיניציאטיבה הפרטית ואם ע“י מאמצים נוספים לטובת הקרנות הציוניות המשועבדות מראש למשך שנים לתשלום שטרות והתחייבויות קודמות, ושגם בלעדי זה אינם עשויים לקדם אותנו אלא בצעדי שבלול. לתקן את המצב הזה אפשר יהיה רק ע”י יצירת מנוף נפשי חדש, אשר ישנה מיסודה את כל פרשת היחסים הפנימיים בין העם ובין תנועת שחרורו.

“פתרון לא רציונלי”. עלינו לשוב עתה לרעיון יסודי זה של גורדון, אם כי השעה די מאוחרת ואנו מטופלים למעלה מראשנו בפרובלימות ובמכאובים שוטפים התובעים אולי פתרונות רציונליים דוקא. אבל אנו עלולים להסתאב לגמרי וללא כל תקנה בתוך המצוקה של “חיי שעה”, אם לא נדע לפרוץ דרך ליצירת תנועה בעלת איכות חדשה, אשר תהיה נושאת הרצון והאמונה של הציונות ותוציא מתוכה גם את כוחות הפעולה הריאליים להגשמתה. התנועה החלוצית נועדה להיות תנועה כזאת מתחילתה. היא היתה והנה בעצם נושאת ה“פתרון הלא רציונלי” הזה — אבל היא לא הצליחה להיות יותר מאשר זרם חם קטן בתוך ים־הקרח, שלא רק שאין בכוחו להמס את קרחו של הים אלא הוא עצמו עלול גם לאבד בתוכו את חומו. הציונות אינה יכולה להתגשם בלי תנועה עממית, השופעת אמונה, התלהבות ומסירות, הרואה בהגשמה זו את גורלה הבלתי־אמצעי ואת יעודה ההיסטורי גם יחד; תנועה אשר הרעיון הציוני הפך להיות למיתוס בחייה, לכוח מניע גדול ולמקור של אנרגיה מחודשת, ואשר ברצונה העז ובנכונותה המוחלטת היא בוקעת לה דרכים ויוצרת את המציאות שלה למרות כל המכשולים החיצוניים שעל דרכה ומסביבה. כמובן, לא פרזה, לא רומנטיקה שדופה, לא פּתוס־של־גבורה נבוב, לא הזיות משיחיות, כי אם חינוך עצמי לאחריות, לנאמנות וליכולת של הגשמה. המומנט הנוכחי בחיי העם העברי ובחיי העולם מוכשר אולי יותר מבכל שעה אחרת ליצירת תנועה כזאת, תנועה של “ציונות חלוצית” ולא “חלוציות” בתוך הציונות בלבד, תנועה הניזונה מתוך עצמה, מתוך הטרגדיה של העם, מתוך תחושת הגורל שלו ומתוך רצון החיים וההתחדשות.

בתשובה על השאלה “מה יהיה בסופנו”, לפני עשרים ושתים שנה, לא פתח גורדון את המְזָוֶה כדי להוציא משם את כוס התנחומין ולהטיף ממנה טיפות על לבות המיואשים, אלא ניסה לפתוח פתח להבנת השאלה ולדרכי פתרונה מבפנים, קודם כל מבפנים, בלי קשר עם המסיבות החיצוניות, שאף הוא לא התעלם מהן אז ובודאי שאין אנו יכולים להתעלם מהן כיום. אבל עד כדי הרגשת חיכוכן של המסיבות החיצוניות הללו, ועד אשר באים בכלל בהתנגשות רצינית עמן, יש עוד שטח ענקי בשביל מתח הרצון העצמי. על אותה שאלה עצמה המנקרת כיום, בצורה פי כמה יותר חריפה, במוחות רבים, רבים מאוד, אין תפקידנו לתת תשובות משקיטות ומרגיעות ואין תפקידנו להשיח את כל הדאגות ולענות על כל הספקות — כי אם להיפך, להפוך את היאוש ואת הספיקות והדאגות הללו למקור פורה ומפרה. התשובה אינה מתמצה ע"י השיגרא של תביעה סתם: הרבו עליה, הרבו כספים, הרבו עבודה, הרבו התיישבות — באשר תנועה כמו שלנו לא יכולה להיות בבחינת חבית שמברזים מתוכה מידות ומשורות, יותר קטנות או יותר גדולות, אלא בחינת מעיין נובע ומזנק, המריק את שפעו ללא מעצור. אין אנו יכולים לבוא לעם העברי לא בהבטחת רווחים גדולים, לא בהבטחת תשועות פּוליטיות, לא בהבטחת כוח קליטה כזה או כזה של הארץ, ואף לא בבטחונות בכלל — כי אם בבשורה ובאות למציאות יותר נעלה, וזה מוכרח להספיק אצל כל עם שנועדה לו בכלל עוד עדנה בהיסטוריה, למען יקום ויאמר: הנני מוכן!

תרצ"ב

---

ימי אחד במאי

מאת

יצחק לופבן

1932

היום הזה שנתקדש להיות יום הפגנת אחדותה ורצונה המלוכד, העשוי לבלי חת, של תנועת הפועלים הבין־לאומית במלחמת שחרורה, משמש בשנים האחרונות יום חשבון הנפש על פירודה הפנימי ועל מבוכתה הגדולה והקשה של התנועה הזאת. זה אסונו של העולם כולו, לכל מעמדותיו, ולא רק אסונה המעמדי של תנועת הפועלים בלבד, ששעת חילוף המשמרות מצאה את משמר העתיד בלתי מוכן עדיין לתפקידו, ובעצם התקופה הזאת שבה הולכת ומתאמתת הפרוגנוזה של חוזי ויוצרי הסוציאליזמוס בדבר התמוטטותו של המשק הקפיטליסטי מתוכו, נתונה תנועת הפועלים במצב של חולשה שלא ידעה דוגמתו עד היום. מחוסר יכולתו של הפועל להיות המכוון והמוליך את פרוצס התמורה אל תעודתו, הוא עצמו מושלך תחת גלגלי הפרוצס הזה, שגורר עמו אולי לתקופה ממושכת אנרכיה כלכלית ומדינית רבת סבל ומצוקה.

אין עתה איש בעולם, גם בין מנהיגי הרכוש ועושי דבריו, אשר לא יודה בפשיטת רגלו של המשטר הקיים. הוא הולך ונחנק בתוך שמנו ומסתאב בתוך שבעו. הוא היה לקללת טנטלוס בשביל העולם, אשר אסמיו מלאים בר ומחסניו גדושים תוצרת — ומאות מיליוני בני אדם מופקרים בו לרעב ולהתנוונות. כל נצחונותיו היו לו לרועץ. הוא קורס תחת כיבושיו הטכניים הגדולים ונשבר תחת משא כל־יכולתו הכביר והעצום. אין איש מאמין יותר באפשרות הצלתו. האמצעים שאוחזים בהם עתה אינם יותר אמצעים להצלת המשטר ושיטת המשק הקפּיטליסטי, אלא בבחינת מנוסת עכברים מן הספינה המטורפת ונסיון של כל חלק וחלק להציל לכל הפחות את נפשו על חשבון אבדן נפשו של השני. אותה “הברית הכלכלית הקדושה” של העולם הקפּיטליסטי, שעוד לפני זמן־מה היתה נראית מוצקה ויציבה, נתונה עתה בפרוצס של אטומיזציה מוחלטת, וכל פרודה ופרודה מסתובבת על צירה האיגואיסטי ונתונה רק לדאגה יחידה, איך להחזיק את עצמה על פני השטח, יהא גם במחיר חורבנו של העולם כולו. מה שקראו לו מקודם בשם “התחרות חפשית” הפך להיות היום להתחרות משמידה, מיואשת וקשיחת לב שאין לפניה לא רחמים ואף לא תבונה וחשבון ושסופם של כל המשתתפים בה לכלות את עצמם מתוך מלחמה הדדית כמו הגלדיאטורים בזירה.

הויכוח של תנועת הפועלים העולמית איננו יותר ויכוח בינה ובין המעמד שעמו היא נתונה במלחמה. אין צורך להוכיח יותר את העושק ואת האוון שבמשטר הכלכלי הזה, הוא מכריז על עצמו בכל יום ובכל שעה ברבוא רבבות גילויים של הרס וחורבן; אין צורך להוכיח יותר שזהו משטר רקוב — הוא חורק בכל פרקיו ובכל בריחיו, מתפקק בכל חוליותיה ורקבונו פורץ מבעד כל מעטה הטיח שלו. כל התורות שנוצרו במשך מאה וחמשים השנים האחרונות כדי לבסס את צדקת המשטר הזה באידיאה, בסוציולוגיה ובכלכלה, כדי להוכיח את הכרחיותו, את טבעיותו, את היסוד־עולם שבו — כל אלה צונחות היום כמו חישוקים אכולי חלודה מעל חבית מתפוררת. אין צורך יותר להניף מחדש את המנוף התיאורטי הגדול כדי לחשוף טנדנציות של התפתחות ולקבוע פרוגנוזות של העתיד. העתיד ישנו כבר, הוא הווה. מה שפעל עד עתה במסתרים, אשר אפשר היה לשער אותו רק בדרך של היפותיזות, או להרגיש בו בקרני מישוש דיאליקטיים — הנהו עתה חשוף וגלוי בכל פרטי התהוותו. התמימים ובעלי האונאה העצמית, אשר חושבים ואומרים שכל זה אינו אלא מקרה, שנתקלקל איזה בורג צדדי במכונה, ועם תיקונו יוחזר הכל ליושנו — הולכים ואופסים מעל במת הנבואה הכלכלית והמדינית. אין צורך, איפוא, להמשיך בשטח זה את הויכוח. גם הפתוס וכוח־הקליעה של הסיסמאות המלחמתיות כלפי חוץ, שכוונתן היתה תמיד להטיל את חיצי־האמת בפני השקר המתחפש — נעשו מיותרים וחסרי טעם ותועלת, אחרי שהשקר נעשה כה גלוי וצועק לשמים. תנועת הדם והנפש מסוגלת להוליד פתוס כדי להטיח, למשל, את המילה “תליין” בפני ישועי מתחסד ורב מזימות, אך אין היא מסוגלה להוליד שום פתוס כדי לקרוא “תליין” באזני תליין.

אולם הויכוח והפתוס האלה, שנעשו מיותרים כלפי חוץ ושהיו צריכים באופן טבעי לפנות את מקומם להתאזרות און רצינית של תנועת הפועלים, כדי להעמיס על עצמה את האחריות המלאה לגורל המשק והמדינה ולגורל התרבות האנושית, הפכו להיות לסם הורס ומפורר מבפנים. המבוכה האידיאולוגית האיומה, המלחמה הפנימית, חוסר־האונים וחוסר־הכשרון — מנחילים לתנועת הפועלים בשעת־מבחן זו כשלונות אחרי כשלונות במקום הנצחונות שנועדו לה בתנאים האובייקטיביים של התקופה. משני קצותיה היא אכולת בגידה, מקצה אחד קומוניזמוס דיסטרוקטיבי ומקצה השני פשיזמוס דיסטרוקטיבי ובתוך, בתוך, — התאבקות בלתי פוסקת בין רדיקליזמוס עקר ובין רפיון אופורטוניסטי, שמקורו, בשורה הראשונה, בתפקיד שרואה לעצמה תנועת הפועלים בארצות שונות להציל את המשק ואת המדינה מפני הסכנות האורבות להם משני הקצוות ובמידה לא מעטה גם בפחד להפסיד את הכבלים… זאת היא דמותה של התנועה בשעה זו. זהו המקור לשיתוק כוחה וכשרון פעולתה, לחוסר אונה לעצור בעד גלי הריאקציה הפורצים ועולים, לחוסר יכולתה לקצר את תקופת המעבר למשטר כלכלי ומדיני חדש, ולהמציא פתרון למצוקת הרעב לעבודה והרעב ללחם שהולכת ומקיפה מיום ליום המונים יותר ויותר עצומים, ולבסוף לקוצר ידה להסב מצד אחד את סכנת המלחמה העולמית החדשה והמתרקמת בגלוי ובסתר והעלולה לפרוץ במראות איומים של הרג והשמדה שעוד לא ידעה אותם ההיסטוריה האנושית, ולמנוע מצד השני את תגבורת כוחות הבגידה בקצוות, על המלחמה האזרחית המרה הכרוכה בה ועל צורות־מעבר חדשות של ארגון משקי ומדיני אשר תגרורנה עמן בודאי תקופות של טירור, של דכאון ושל סבל מוגבר לתנועת הפועלים ולהמונים בכל הארצות.

* * *

תנועת הפועלים העברים בא"י, היא אולי תנועת הפועלים היחידה בעולם אשר דוקא בתקופה הזאת שבתוך הסוציאליזם הבין־לאומי מתגברים הכוחות הצנטריפוגליים המפוררים, התגברה היא על הפירוד הפנימי שהיה קיים במשך שנים, ויצרה את המחנה המאוחד והמלוכד ברוב מנינו ובנינו. עובדה זו הצילה אותנו בלי כל ספק מכמה וכמה כשלונות ואסונות נוספים שהיו צפויים לנו בשנות הזעזועים והמצוקה הקשות שעברו עלינו ממאורעות אב עד היום. קשה לתאר מה היה גורל מצבנו כיום, אילו נוסף על ההתנקשויות המדיניות החיצוניות, על חזית האיבה ומזימת ההשמדה שעבודתנו מוקפה בה בארץ, ועל הפירוד וההתנוונות האיומים בתוך התנועה הציונית, אילו נוסף על זה היה נמשך גם הריב הפנימי והיה נבצר מאתנו להקים חזית מאוחדת של אחריות ופעולה.

אכן, גם החזית שלנו איננה שלמה עדיין, גם בקצוות שלנו ישנם חלקים מפוררים, הרי סכנות והכשלות לא מעטות. בין החלקים האלה אין אנו חושבים, כמובן, את קן־הבגידה שבנו לעצמם שליחי הקומאינטרן בא"י, אשר נותנים את ידיהם לפורעים ולמשסי־הפרעות ורוקמים יחד עם האפנדים הערבים מזימות הרס והשמד על המפעל הציוני ועל מפעלו של מעמד הפועלים בארץ. אלה אינם באים בקהל תנועת הפועלים הארץ־ישראלית, הם אויביה הגרועים ביותר, פרובוקטורים שכירי־חוץ וחסרי מצפון, נרגנים מסכסכים ושואפי־דם. עמם אין לנו שום מסגרת של שיתוף מעמדי או לאומי — ואנו מצווים לעקור את השפעתו של זרע צפעוני זה, המהווה סכנה מתמדת לעבודתנו ומחלל במעשיו ובתכסיסיו לא רק את מחשבת השחרור של תנועת הפועלים, אלא גם את שארית האהדה שיכולה להיות אצל מי מאתנו לאותו מפעל הבנין ברוסיה, שבשמו, כביכול, הם מופיעים ומדברים. עמם אין לנו שום חשבונות — מלבד חשבון אחד ויחידי: לבער את הרעה מן הארץ, לשבר את זרוע־הרשע שלהם, לעשותם בלתי מסוגלים להזיק ולהציל מחרמם את פירורי הנוער המתיאש, המבקשים מפלט למרי־נפשם במחניהם.

אולם ישנם חלקים שהם עצם מעצמותיה של התנועה ובשר מבשרה, הנקלעים בתוך סתירות אידיאולוגיות ושוגים בתוך קונצפציות לאומיות וסוציאליות נבוכות. הכוונה היא בשורה הראשונה ל“שומר הצעיר”, לאותה תנועה בעלת סגולות תרבותיות חשובות ובעלת כשרון חינוכי, שנתנה לא“י ולתנועה החלוצית בגולה כוחות נעורים רבים וחשובים, שאין להטיל ספק בנאמנות הציונית והחלוצית של חבריה בשדה הבנין וההגשמה בארץ — אבל אין גם להטיל ספק בתוצאותיו המרות של החינוך האידיאולוגי שלה, העושה את הנאמנות הזאת מחוסרת שרשים והיא נעקרת על נקלה עם כל רוח אכזבה מצויה והופכת להיות כוח מתעתע והורס גם לתנועת “השומר הצעיר” עצמה וגם לתנועת הפועלים בא”י ולתנועת הנוער החלוצית בכלל.

הויכוח שלנו עם “השומר הצעיר” נמשך כבר שנים לא מעטות. המגמה השלילית של התפתחות זו נתגלתה לרבים מאתנו עם ראשית התסיסה הפּוליטית במחנהו ואף לפני כן בהיות עוד השוה"צ תנועת נוער בלבד, תפוסה לדרכי מחשבה אירציונליים ובטרם הספיק עוד להדגיר את ביצת המַדע האקלקטי שלו. עתה לאור מהלך הענינים בארץ, לאור הדיזרטיריות הגוברת ועולה מתוך מחנהו גם בארץ וגם בגולה — עלינו להציג מחדש לפני “השומר הצעיר” את השאלה ששאלנו אותו כבר לא פעם: “לאן פניך מועדות?”

וישנם עוד חלקים. איננו מדברים על “פועלי ציון” שמאל, שאינם אלא ענף קמל ויבש בתנועה, שנשאר ממנו עוד רק רודימנט חסר־תקוה להתפתחות. שום רוח “השמאלה” איננה מסוגלה יותר להזין אותו, היא תזין רק את התנין הזה של פ.ק.פ., שפועלי־ציון־שמאל יהיו תמיד בלעו הראשון. תפקיד פוע“צ שמאל בתנועת הפועלים הארץ־ישראלית, אינו אלא תפקיד של אופוזיציה עקרה, חסרת כוח והשפעה, שנעשתה למשל ולשנינה בהופעותיה, ומלבד דברי דיבה מעטים כלפי מפלגת פועלי א”י אין שום ערכי מחשבה ומעשה באוצרותיו. אבל ישנם חלקים אחרים, שאינם עדיין אמנם חלקי התנועה, אך הם נועדים להיות פעם בשר מבשרה, במידה שיעברו לחיי עבודה בארץ ויתחילו לחשוב ברצינות על תפקידם. הכוונה היא לאותו הנוער החלוצי, לובש החולצות החומות, שנתפס לתעתועי פאשיסמוס ברית"רי וריביזיוניסטי, למעשי נערות של פּאראדות צבאיות נבובות, למחשבות פוליטיות נפסדות ובלתי אחראיות. הנוער הזה שבחלקו הוא ממלא בארץ תפקידים אבנטוריסטיים ופרובוקציוניים לא הרבה פחות מתועבים ומסוכנים מאשר הפ.ק.פ., אינו אבוד עדיין בכל זאת בשביל תנועת העבודה. באשר אם להיטלריות בגרמניה יש שרשי אחיזה במציאות ידועה, ותהא זאת מציאות חולפת, הרי ההיטלריות העברית הזאת היא נטולת כל יסוד ושורש. ההתפכחות תבוא מהר. אפשר כבר להרגיש כיום בפעמיה המתקרבים. השם טרומפלדור לא יוכל להיות עוד הרבה זמן סמל לזיוף ולסירוס תוכן חייו ומחשבתו של האיש הזה, ושל התנועה אשר מתוכה יצא. אבל במקום שאין שרשים צפויה תמיד סכנה של קפיצה מתוך אילוסיה אחת לשניה, וההתפכחות הזאת אף היא עלולה להעביר מחנות נוער ציוני חדשים לתוך זרועותיהם של שליחי הקומאינטרן. במקומות רבים ישנם כבר סימנים והתחלות לכך. המעבר הזה הוא הקל ביותר והשכיח ביותר. על תנועתנו לעשות את כל אשר ביכולתה להצלת הנוער הזה, שאף בקרבו ישנם בודאי יסודות תמימים וטובים, מוטעים ומולכי שולל, שיכולים ליהפך מחיילי־עופרת מגוחכים לחיילי עבודה ויצירה נאמנים בתוך שורותיה.

* * *

אך למרות הפירוד והסטיות בקצוות, הרי חזית הפועלים העברים בא“י היא מאוחדת ומלוכדת. היא מאוחדת לא רק בהסתדרותה המקצועית, אלא גם בארגונה הפּוליטי. העובדה שמפלגת פועלי א”י מלכדת מסביבה למעלה משמונים אחוז של בוחרים מתוך תנועת הפועלים המאורגנת, עמדה לה למפלגה להיות כוח בעל יכולת רבה וגלויה, ועוד יותר מזה בעל פוטנציה שעוד טרם הגיעה לידי גילויה המלא. בשנים האחרונות מילא הכוח הזה בהצלחה את התפקיד של שמירה על היסודות, הכה אחור את גלי האנרכיה והפרובוקציה המדינית שפרצו לעלות, והציל את שארית השכל הישר והאחריות בישוב ובציונות, בשעות של מבחן קשות ביותר. זה היה תפקיד לא קל, והוא בלבד סייע בידינו לעמוד בפני ההתנקשויות ורצון ההשמדה מבחוץ, ולהגיע לתקופה הזאת שבה כאילו נפתחה מחדש מקצת פרספקטיבה להתעודדות ולעליה. הכוח הזה שמר גם על שלמות דרכה ותוכנה הפרינציפיוני והמעשי של ההסתדרות הכללית בימי מצוקה ומבוכה קשים, ושימש סכר נאמן בפני גידולם והתפשטותם של כוחות הפירוד והסטיה שבקצוות. אולם עלינו להודות שכוחות תנופה גדולים, מחוללי יצירה ומחדשי העפלה חלוצית חדשה בתנועה הציונית, לא הקימה עד עתה מתוכה המפלגה המאוחדת. היא היתה כוח עוצר בעד ירידה נוספת ומסוכנת, אבל לא היתה כוח מקדם ודוחף לעליה. היא גם לא ניצלה מרפיון אופורטוניסטי ידוע, לא בשטח הפּוליטי והסוציאלי, כי אם בשטח כיוון הדרך ומגמת ההתפתחות של המפעל הציוני בארץ.

השאלה האחרונה, הכרוכה באופן אורגני בזו שלפניה, היא אחת השאלות היסודיות והחותכות גורל. על השאלה: איך נבנה את הארץ, בדרך האתמול הנפסד והחולף או בדרך המחר העולה והמבשר תנחומין? — ענתה תנועתנו עוד בראשית דרכה בארץ: בדרך המחר! אנו אמרנו ואומרים תמיד שהציונות והסוציאליות אינן בשבילנו קואורדינציה של שני חלקי אידיאה ושאיפה נפרדים, אלא מהות תוכנית אחת בדרך ההגשמה. בפני תנועת הפועלים העברים בא“י, המשותפת עם תנועת הפועלים הבין לאומית ברעיון, בשאיפה ובמלחמת השחרור, עומדים בכל זאת פרובלימות ותפקידים שתנועת הפועלים העולמית אינה יודעת אותם. הסכימה הדיאליקטית שלנו איננה זו הידועה והמקובלת, בת שלוש המידות: שלטון הרכוש — שלטון הפּרוליטריון — חברה אל־מעמדית. לנו חסר הנתון הראשון לסכימה זו, התיזה של שלטון הרכוש, המתנה את מציאותו של משק לאומי ומדיני קיים, עם אקומולציה של נכסים וכוחות ייצור ומכשירי תוצרת. היוצא־מן־הכלל הסוציולוגי של עצם תנועת השחרור העברית, שאין לו כל משל ודוגמה בהיסטוריה, מעמיד אותנו גם בפני סכימות דיאלקטיות יוצאות מן הכלל. ואפשריות שתי סכימות, אחת מוארכת, בת ארבע מידות: עם פרוליטרי חסר משק לאומי ומדיני — משק לאומי ומדיני רכושני — שלטון הפרוליטריון — חברה אל־מעמדית; והשניה מקוצרת, בת שתי מידות: עם פרוליטרי חסר משק לאומי — משק לאומי ומדיני אל־ מעמדי; כלומר, משק סוציאליסטי, כלומר, עם עובד, לכל הפחות במהותו היסודית והמכרעת. לפני תנועת הפועלים העברית בא”י ריחפה תמיד הסכימה השניה המקוצרת. זאת היתה ההכרה האינטואיטיבית של האמת הציונית הנצחית — ואנחנו לא היינו אפילו המתחילים לגמרי בהכרה זו. מחוללי־הציונות הראשונים, אלה מהם שהיו מחוננים בחוש ראיה ובקורת היסטורית, הרגישו בעוקץ הפרובלימה הזאת עוד בטרם שהיא נעשתה אקטואלית באותה מידה כפי שהיא היום. הד“ר פינסקר, בנאום הפתיחה שלו בועידת קטוביץ, בששי בנובמבר 1884, אמר בין השאר: “את הכרח תפקידנו נבין ביותר, כאשר נתבונן לתמורה שהתחוללה בשנים האחרונות בהשקפה הכלכלית־סוציאלית של העמים. אין אני יודע אם בזמן קרוב ואם בצדק או שלא בצדק תוכרז המלחמה לחיים ולמות נגד הרכוש. אבל ברור הוא שהיהודים יהיו הקרבנות הראשונים, אם לא היחידים, של המהפכה הזאת המתרגשת לבוא. לפיכך עלינו לבקש לנו אויר חדש לנשימה. עלינו לעבור לחיי עבודה בחיק הטבע, שאינו יודע הבדל אחר בין אדם לאדם, מלבד ההבדל שבחריצות ידיו”. זה היה אחד האלמנטים הבלתי נפרדים בציונות גם אח”כ, בחזונו של הרצל, בימים שהמהפכה הסוציאלית נראתה כה רחוקה ואוטופית, ואצל איש שהיה רחוק מאד מאד מהשקפות סוציאליסטיות; זה היה טבעי, הכרחי, נבע מתוך צורך עממי חיוני, מתוך כל מערכת חייו הכלכליים והחברתיים של העם היהודי בעולם, ומתוך ההכרה הבלתי מוטעית שהפרובלימה היהודית היא במידה אחת ושווה ובאופן בלתי נפרד, פרובלימה לאומית וסוציאלית.

וכשהתחילה תנועת העבודה בא"י לבנות את המשק העצמי של העובד, לא חשבה ליצור איים ופינות־שקט לחלום בשביל בודדים ומעטים, לא תפאורות ראווה להזין בהם עיני טוריסטים מתפעלים, ואף לא נקודות־משען אסטרטגיות, אלא תאים, תאי העם העובד, החברה הסוציאליסטית, המסמנים את הדרך לעליה ולהתיישבות המונית, והקובעים צורה בת קיימה בבנין הארץ, וביחוד בבנין משקה החקלאי. לפיכך קידשה תנועת העבודה את קרן־הקיימת לישראל, כיסוד הקרקעי להתיישבות עובדת עממית, ואת קרן־היסוד כמכשיר העיקרי להתיישבות זו. לפיכך ראתה תמיד את תפקידה בציונות, להחדיר לתנועה הכרת תפקידה ודרכה זו, להדריכה ולכוונה — וגם הצליחה. ופעולת ההתיישבות הציונית התנהלה בעיקרה בדרך המותווה על ידיה, למרות ההתנגדות והאופוזיציה שנפגשה בהן מצד אלמנטים בעלי־בתיים שונים. אנו לא תיארנו לעצמנו מעולם שיכולה לבוא סטיה רדיקלית מהדרך הזאת, מבלי שנחשוב אותה לסטיה מיסודותיה העיקריים של הציונות ולסירוס דרכה ותוכנה; ובודאי שלא תיארנו לעצמנו שאנו נשלים עמה.

והנה קרה כדבר הזה. הקרנות הציוניות נדלדלו, ההסתדרות הציונית או הסוכנות בתור שכזו חדלה להיות גורם התיישבותי. אנחנו נשארנו עם החלטות הקונגרסים, ובינתיים עלו על הפרק גורמים כלכליים חדשים בעלי טנדנציות הפוכות מאלו שאנו נלחמנו להן כל הימים — וכאילו השלמנו ומשלימים. אנו לא ניסינו עד עתה לעשות באופן רציני איזה דבר לשנות את פני הדברים, לחדש את יכולתה של הציונות העממית או ליצור אותה מחדש. בנו לא באו לידי גילוי לא הפתוס לכך ולא מלחמת הקנאות על דרכנו ועל צדקת דרכנו. אחזנו במידת ר׳ נחום איש “גם זו”, מתנחמים בסורוגטים שיש בהם להשקיט כמעט קט את רעבוננו האקטואלי, מבלי לחשב את התוצאות ואת העתידות. אנו משלימים עם דרך האתמול, עם שיטת־בנין נפסדת, אשר במקום חיותה היא מתמוטטת לעינינו והופכת להיות אסון לאומה וקודם כל אסון להמוני העובדים. אמנם, מבחינה סוציאליסטית בלבד אפשר לומר: אין דבר, תארך קצת הדרך, המהפכה הסוציאלית “או שהיא תבוא — כדברי לסל — בדרך החוק ובבשורת שלום על שפתותיה, אם ישכילו מלמעלה להשלים עמה בעוד מועד, או שהיא תפרוץ מתוך זעזועי אלימות, מתוך נפנוף־פרא של תלתלי־שערה ובסנדלי מתכת על רגליה. כך או כך — בוא תבוא”. אבל מבחינה ציונית־סוציאליסטית אי אפשר לומר כך; מבחינה ציונית־סוציאליסטית, כל דרך בנין שאינה מכוונת להתיישבות עממית עובדת, לא תשיג לעולם את המטרה הלאומית הפּוליטית, ובודאי שלא תמציא פדות להמוני העם והנוער העברי.

ועוד דבר: הסכימה הדיאלקטית המוארכת, בת ארבע המידות, עלולה לשכל את הנוער שלנו, מתוך יאוש ומתוך קוצר־רוח, ותקשה עלינו לעצור בעד דיזרטיריות אולי הרבה יותר מוגברת והרבה יותר מסוכנת לתוך מחנות הקומוניזם ולתוך מקלטי בגידה אנטי־חלוציים ואנטי־הסתדרותיים אחרים. בלי מפעל התיישבותי רב־מידות של הפועלים, בלי תקוה להגיע למפעל כזה, לא יעצור הפועל היהודי כוח במושבה ובענפים רבים גם בעיר. הוא לא יעצור כוח להיות מופקר לכל ימי חייו להתנוונות ולסכנת רעב, להיות נידון לאינוואלידיות מוקדמת, ללכת ערירי, לעבוד אצל פרדסן במשך ארבעה או חמשה חדשים בשנה, בשכר של עשרים או אפילו עשרים וחמשה גרוש ליום, שאינו מאפשר לו בשום אופן לבנות משפחה, להוליד ילדים ולגדל ילדים.

ההשלמה עם הדרך הזאת תחייב אותנו בהכרח גם לשינויים בחזית הפנימית שלנו. אין לחשוב, כמובן, שתנועת הפועלים בעלת ההכרה והאחריות, ברוב מנינה ובנינה, תראה במלחמת־מעמדות מצוה לשם שמים סתם, ותשתמש בה שלא לצורך ולנזק המפעל הציוני. בכל מקום שאפשר יהיה לפתור את שאלת העבודה מתוך שלום לא על חשבון לשד חייו של הפועל, בכל מקום שאפשר יהיה להשיג תנאים הוגנים ואפשרות של קיום אנושי לעובד בדרך של הסכמי־עבודה וחוזים קולקטיביים — זה ייעשה. אבל אסור לנו להתעלם מן העובדה שברוב חלקי החזית לא נוכל להימנע ממלחמת מעמדות, לפעמים גם חריפה ומרה, לא רק על זכות העבודה אלא גם על תנאי העבודה, על אפשרות של קיום תרבותי לעובד ועל עמדתו הפּוליטית והציבורית של הפועל. אם רכוש, אם המשק הרכושני כיסוד המכריע בבנין הארץ הוא גזירה שאין להמנע ממנה — הרי כל הדיבורים על “שלום” בין הרכוש והעבודה, גם בשעה שהם נאמרים בשם האינטרס הלאומי, אינם אלא פרזות מתוקות בפי אלה ששלום זה פירושו אצלם קודם כל הכנעת הפועל, ניצולו ושלילת זכויותיו. שום נביא וחוזה לא ראה עדיין את השלום בין הרכוש והעבודה, הוא לא היה ולא יקום לעולמים; הוא לא יקום אפילו כאשר יתמלא החזון של “וגר זאב עם כבש”. זהו ליברליזם אוילי שלא היו לו אף פעם שרשים במציאות וששארית האילוסיה שלו הולכת ומתנפצת עתה לרסיסים בכל מקום ומקום.

האמנם זאת היא הדרך שאנו חפצנו בה, שאנחנו יכולים להשלים עמה, והאמנם נגיע בדרך זו אל מטרתנו? האם גם שעת חילוף המשמרות שלנו מצאה את משמר העתיד בלתי מוכן עדיין לתפקידו? זאת היא השאלה היסודית שתנועתנו עומדת בפניה, במערכה החדשה של הענינים בארץ ובציונות. היא מחויבת לנסות מחדש לתת לעצמה ולעולם הציוני תשובה על השאלה: כיצד נבנה את הארץ, כיצד אפשר ומותר לנו לבנות? — ולהסיק מתשובה זו את המסקנות.

1933

את חג האחד במאי של השנה הזאת חוגגת תנועת הפועלים הסוציאליסטית בעולם מתוך הגות־רוח קשה. החלק הגדול והחשוב ביותר של תנועת הפועלים הבין־לאומית, מבצרה הרוחני והארגוני מראשית התפתחותה עד היום, נתון למרמס ולמשיסה, תחת רגל־הגאוה של הריאקציה הפאשיסטית, אשר בחרה לה את היום הזה דוקא כדי לפאר בו את מרכבת נצחונה. השתוללות של אינסטינקטים פראיים מבחוץ ורפיון ומבוכה מבפנים, שני אלה שברו את מעוזה של הסוציאלדימוקרטיה הגרמנית, בעצם הזמן שבו קרואה תנועת הפועלים העולמית, בתוקף המסיבות והתנאים האובייקטיביים, להביא לידי הגשמה את הרעיונות שהיא מטיפה להם ונלחמת עליהם יותר משני דורות, כדי לכונן משטר של “לחם ושלום” במקום המשטר של “רעב ומלחמה” שהנחיל לאנושות הקפיטליזם המסתאב. קשה לקבוע עתה כמה יארכו ימי השפל והנסיגה האלה, אבל כל כמה שיתחכמו הכוחות השחורים לשים מקלות בגלגליה של ההיסטוריה, לא יעלה בידם להסב אותם אחורנית או לעצור בעד מהלכם. והתפתחות החיים הכלכליים והמדיניים בעולם, מובילה על אף הכל לקראת חילופי־משמרות בסדרי החברה, לקראת משטר סוציאליסטי, אשר הוא היחידי נועד להציל את האנושות ואת התרבות האנושית מהרס וכליה, ולהקים סדרי־חיים שבהם יוצרי השיפעה הגדולה של תנובת העולם יהיו גם מחלקיה הצודקים, מתוך חירות ושויון, ומתוך אחריות משותפת של היחיד כלפי הציבור ושל הציבור כלפי היחיד.

אותות התמוטה בעולם ההולכים וגוברים מיום ליום ומשעה לשעה, מחזקים יותר ויותר את ההכרה, לא רק בתוך תנועת הפועלים הסוציאליסטית בלבד, שהמשבר במשק הקפיטליסטי העולמי איננו משבר קוניונקטורלי חולף, אלא משבר יסודי, אשר אין לו כל תקנה בתוך התחומים ובתוך הפרינציפים שבהם הוא קיים. הפרוגנוזה הסוציאליסטית התאמתה בנידון זה במלואה. השגיאה היחידה בחשבון זה, היתה מונחת אולי בהערכת המסקנות הפסיכולוגיות הנובעות מתוך התאמתות הפרוגנוזה הזאת: מצוקת העולם האיומה והטרגית, העוני וחוסר העבודה ההולכים ומתפשטים במידה שעושר העולם הולך וגדל, במידה שתנובתו הולכת וגוברת ופרוצס הייצור נעשה יותר ויותר קל ופורה, ההתרוששות המתמידה של המעמד האזרחי ועקירתו מתוך קרקע גידולו ומקור חיותו הכלכלית — כל אלה לא הניעו עדיין את השדרות העממיות הרחבות, שהפכו להיות פּרוליטרים אמתיים, חסרי כל וחסרי תקוה, להתייצב במלוא המונם ובמלוא אונם לצידה של התנועה הלוחמת את מלחמתן, את מלחמת החירות והשחרור של האנושות. בעיוורונם הגדול ובמבוכת נפשם ורוחם הרבה, הם נסחפים בזרמים ובתנועות הנושאים את נפשם לחדש את הימים כקדם — ואף “הימים כקדם” הללו נראים להם מתוך עלטת הזמן הזה בצבעים רומנטיים מזויפים וכאושר נכסף, שכדאי לשאוף לחזור אליהם, אילו היתה בכלל חזרה זו אפשרית. דרושה, כנראה, עוד סטדיה אחת של מעבר, עוד אכזבה אחת גדולה ומוכיחה, האכזבה הגמורה מהנסיונות האחרונים לבצר באמצעים פליאטיביים את החומות המתמוטטות ולבנות דיק של פיקציות ומירמות חדשות מסביבן — למען יבוא לידי הבשלה מלאה גם הכושר הפסיכולוגי אצל ההמונים להכיר את דגל שחרורם ולהזעק מסביבו. והאכזבה הזאת בוודאי לא תאחר לבוא. אפשר שהיא תבוא מתוך זעזועים עוד יותר כבירים, מתוך שקיעה יותר עמוקה בתהום המצוקה והרעב, מתוך קטסטרופה חדשה של מלחמת עולם, מתוך פלצות של טבח והרס שלא ידעה עדיין האנושות כמותם — אך בוא תבוא.

הירידה של השעה הנוכחית היא ירידה לצורך עליה. מעולם לא התנהלו הקידמה וההתפתחות בקוים ישרים. תמיד היו מעלות ומורדות, צעידה לפנים ונסיגות. זוהי בעצם מהותו של הפרוצס הדיאליקטי שעליו מתבססת התורה הסוציאליסטית ממרכס ואילך — ומתוכו, מתוך הניגודים האלה, מתוך התנגשותם והתאבקותם, יגיעו המהפכה והבנין הסוציאליסטיים לידי נצחונם. וינסר לו ברמה קול מצהלות המנצחים של השעה הזאת, ירועעו וירונו מתוך סובא נקמתם המטורפת — תנועת הפועלים תקום לבסוף בכל תעצומות נפשה ותנתק את העבותים החדשים הללו כפתיל נעורת מעל זרועותיה, כדי להניף את ידה לקראת מכת־החסד על סדר עולם זה, הנפסד וההרוס, אשר בעוית גסיסתו הוא עדיין מפרפר ונוגח ומטיל אימה מסביבו.

אי־אפשר שתפקיד השעה הנוכחית יהיה לקונן, לחטט באשמות העבר ולעשות את התבוסה אובייקט לניצוח־דברים, את הנעשה אין להשיב. המשגה הפאטאלי אשר בגללו הפסידה אולי תנועת הפועלים בעולם הזדמנות היסטורית, אין לו תקנה לאחור, אבל יש לו תקנה לפנים, כלפי הבאות. גזירת השעה הזאת היא: מיפקד כוחה הפנימי של תנועת הפועלים, ליכוד שורותיה וביצורן לקראת הסתערות מחודשת! אנו יודעים היטב את כל המכשולים המונחים על דרך זו, את כוחות הפירוד הפנימיים העושים כיום את עבודתם המהרסת בתוך תנועת הפועלים בעולם. אבל הסכנות האיומות שתנועת הפועלים הוצגה לפניהן בשעה זו, סכנה של הסתחפות העולם מחדש במבול של דם ועבדות, סכנה של עוני הולך ומחמיר והפיכת האדם כדומן חוצות לרגלי האינטרסים האיגואיסטיים של שכבת־אילי־הון דקה, רודפת בצע ושואפת שלטון — הסכנות האלה תכפינה על תנועת הפועלים את צו הליכוד, תחשלנה את רוחה ואת הכרתה, ותציידנה אותה בפתוס ובמתיחת־רצון מחודשים להתגוננות ולמלחמה, בדרכים ובמיתודים יותר קולעים אל המטרה מאשר עד היום.

* * *

תנועת הפועלים העברית בארץ־ישראל, מלבד היפקדה ביום זה בתוך השורות המשותפות של תנועת הפועלים הבין־לאומית, עומדת בפני מיבחן ומיפקד פנימי גם בתוך שורותיה היא ובתוך הספירה המיוחדת של פעולותיה ותפקידיה. עליית הריאקציה הפאשיסטית, הממיטה, בשורה הראשונה, אסון וכלייה על אחד המרכזים הגדולים והחשובים של העם היהודי, מתעמרת ומתעללת בו להצמיתו, לרמסו ולהשפילו עד דכא — סייעה לעלייתה של הריאקציה הפאשיסטית גם בישוב הארץ־ישראלי ובציונות, ועודדה את רוח המלחמה האגרסיבית אצל החוגים הבעלי־בתיים כלפי תנועת הפועלים העברית. בין טירות האבירים של הפרדסנות העשירה ברחובות ובפתח־תקוה ובין הקסרקטינים הריביזיוניסטיים, נוצרה החזית המשותפת עליזת הקרב, האומרת להשתמש בקוניונקטורה המדינית־סוציאלית הכללית בשעה הזאת כדי לנקום נקם־אחת מתנועת הפועלים שנואת נפשה, אשר ראתה ורואה בה תמיד מיפגע ומכשול על דרך ההפקרות הלאומית שהבעל־ביתיות הציונית והארץ־ישראלית רוצה ללכת בו. מעשה היטלר ועלילותיו משמשים סעד “מוסרי” ומקור של חוצפה גוברת ומשתוללת בשביל כנופיה של רועי־רוח בישראל, המלקטים תמיד את מזונם הנפשי והרוחני תחת השולחנות של זבחי־מתים מכל המינים ומכל העמים, ואשר החיקוי הקופי לכל שחיתות־חיים ולכל פרצוף חברתי נעווה, היא הסגולה התרבותית היחידה שאפשר לגלות בהם. אבל אלה בלבד, הריביזיוניסטים והבית"רים, עם כל טירוף דעתם וחוסר אחריותם, היו אמנם תמיד מקור של פרובוקציה מכשילה, אך לא היוו מעולם ולא היו מהווים גם היום סכנה רצינית, אילמלא היו הזרמים השונים בציונות הבעל־ביתית עושים אותם לבני־בריתם והיו משתמשים בכנופיה הזאת כדי להפיק בעזרתה את מזימותיהם המעמדיות נגד תנועת הפועלים. החזית שקמה בין חוגים ומפלגות שאין ביניהם לא שיתוף מחשבה מדינית ואף לא שיתוף של איזה מעשה חיובי, כי אם שיתוף של מזימה דיסטרוקטיבית בלבד ושותפות באספירציות של שלטון, והמשתמשת במיתודים היטלריסטיים השפלים ביותר מתוך מגמה יחידה של הריסה ושבירה ללא התחשבות בשום תוצאות — החזית הזאת יוצרת את העובדה של “מלחמת אזרחים” בישוב ובציונות, ואינה נרתעת מפני כל מיני פרובוקציות כדי ללבות את המלחמה הזאת במידה יותר ויותר גדולה ומסוכנת.

נגד החזית הזאת עומדת היום תנועת הפועלים הארץ־ישראלית ותנועת העבודה הציונית במלחמה; חזית מול חזית; חזית של בנין נגד חזית של הריסה; חזית של שיקול דעת ואחריות מדינית ולאומית נגד חזית של טירוף־דעת וחוסר כל מידת אחריות, חזית הארגון וההגשמה התכניתית נגד חזית ההפקרות הציבורית והאנרכיה המשקית. והמלחמה הזאת היא חמורה וכבדת תוצאה לא רק בשביל תנועת הפועלים בארץ והתנועה החלוצית בגולה, אלא בשביל כל דרך הבנין הציוני ועתידו, בשעה הכי מכרעת בגורלו. וקוי החזית ארוכים מאוד, הם מתחילים בכל מקום עבודה בארץ, בכל מושבה ובית־חרושת, בפרוצס ההתיישבותי ובכל הפעולה הציונית המעשית; הם עוברים את כל החיים הציבוריים בארץ, את כנסת־ישראל, את העיריות, את המועצות הכפריות, נוגעים בפרובלימה החיונית ביותר של הציונות בתקופה זו, בזכות העליה של הנוער החלוצי, ומתרכזים לבסוף במערכה הראשית של הציונות, בבחירות לקונגרס ובקונגרס עצמו. בתוך הקוניונקטורה הפאשיסטית של היום, אין, כנראה, לתנועת הפועלים ידידים רבים במלחמה זו מחוץ לשורותיה, והיא יכולה להשען בעיקר על כוח עצמה, על כוחה הארגוני, על האקטיביות שלה, על האנרגיה החלוצית האצורה בקרבה ועל הכרת חשיבותם המכרעת של הענינים אשר עליהם היא נלחמת.

זאת היא, איפוא, שעת מיבחן ומיפקד לתנועתנו, שלא ידעה כמוה לרצינות מאז צעדה ראשונה על במת העבודה והחיים הציבוריים בארץ עד היום. בין פועלי א“י ובין המעמדות הבעל־ביתיים והמעבידים בעיר ובמושבה לא היתה קיימת מעולם אידיליה. הפגישה הראשונה שערכו אכרי המושבות לחלוצי העליה השניה, לפני יותר מחצי יובל שנים, היתה חרם, ומאז ועד היום לא פסקה המשטמה המעמדית מצד האכר ובעל־הבית אל הפועל העברי, לא פסקו השנאה והקנאה וצרות העין, שהתבטאו בצורות שונות של התנכלות להרחיק את הפועל מן העבודה, מהשפעה ציבורית, להטיל בו זוהמה ושימצה, להתריע בכל הזדמנות על סכנת החורבן והמהפכה הצפויה מן ה”חוליגאנעס" ו“היחפים” וכו' וכו'. א. ד. גורדון ששנה את משנת העבודה כבדת המחשבה, ידע לעתים גם להתלוצץ ולעודד בעליזות רוחו את חבריו הצעירים, העצובים והמיואשים, ומפיו נמסרים כמה חרוזים בלשון היהודית המדוברת שחיבר אותם מניה וביה, במטבח הפועלים, אגב הלך־רוח אקטואלי, ואחד מהם הוא כדלקמן:

"ווען דער ראש הועד זאל קאנען שרייבען

וואלט ער געשריבען א “דאָנאָס”,

מ׳זאל אלע יודישע ארבעטער ארו יסטרייבען, —

נאר צום גליק קאָן ער קיין אות"…

(“אילו ידע ראש הועד לכתוב, היה כותב כתב מלשינות שיגרשו את כל הפועלים העברים — אך לאשרנו אין הוא יודע צורת אות”).

בחרוז קל זה מתואר פרק שלם בסוציולוגיה של הישוב. זה היה באמת אושר שראש הועד לא ידע אז עדיין את מלאכת הכתב, גם מפאת עם־הארצות פשוטה, גם מפאת זה שלא היה מאורגן עדיין, גם משום של“עבדים־כי־ימלוכו” הללו לא היתה עדיין מידה כזאת של חוצפה תוקפת כפי שיש להם כיום, כדי לבצע ביד רמה את אשר נשאו אליו את נפשם. במשך השנים הם למדו לכתוב. הפועל העברי היה להם למורה, ממנו למדו את מלאכת הכתב, את הטכניקה של ארגון — והם משתמשים באלה למלשינות ולשיסוי ולכל תכנית השבירה כלפי הפועל העברי. נוסף לזה הקנתה להם הקוניונקטורה של השנים האחרונות גם מידה גדושה של חוצפת בעל־גוף מופקר ובועט, המצפצף על כל ענין ציוני ועל כל ערך מוסרי, ומעטה את ההפקרות שלו, כמו כל הצבועים מאז ומעולם, בטלית התכלת של “לאומיות צרופה”, של מלחמה באלמות, של חרדה על המוניזמוס הציוני וכו' וכו'. והקוניונקטורה הזאת הקנתה להם עוד שני דברים, המגרים מאוד את יצר מלחמתם ואת תאוות שלטונם; היא נתנה להם כסף, רווחי הציונות, רבית קצוצה של האידיאל הלאומי, פרי ניצול של עבודה זולה ועבודה עברית כאחד, והיא העמידה לרשותה ולשרותה מחנות צעירים מוטעים ומולכים שולל, מושחתים על ידי חינוך נפסד ודימגוגי, המשמשים להם בחינת “קוֹנדוֹטירים”, חיילים שכירים, לשבור שביתות ולמלאות כל שליחות פרובוקציונית, אשר בעל־הבית הציוני בעיר ובעל המטעים במושבה, יותר מדי “טרוד”, יותר מדי כבד־תנועה ויותר מדי מוג־לב, כדי למלאותה בעצמו.

אכן, קשה וכבדת־תוצאות היא המלחמה הנערכת היום נגד תנועת הפועלים העברית; בה כרוכה מזימת השמדה פשוטה כמשמעה, היא רוצה באמת לגרש את הפועל העברי המאורגן ובעל־ההכרה מלהסתפח בנחלת האומה, או לכל הפחות להכניעו, לעשותו שפל־רוח ושפל־ברך, עבד נרצע אל אדוניו המעבידים, משולל זכויות, משולל דעה והשפעה, אובייקט של ניצול מופקר בלבד, כמו עבדי הגולן והחורן. ועלינו להתייצב במלחמה זו חמושים בכל מלוא הכוח האקטיבי שלנו, במלוא אוננו הרוחני והחומרי, במלוא הכרת רצינותה המכרעת של המלחמה הזאת, כדי להפר את עצת חורשי ההרס והשבירה, אשר כוונתם להרוס ולשבור את תנועתנו, אבל תוצאת הכוונה הזאת היא הריסתה ושבירתה של הציונות ומפעלה.

* * *

והשאלה היא: במה? מהו הנשק שלנו במלחמה זו? האחרים, מתנגדינו המעמדיים, רשאים לבלי לשאול את השאלה הזאת, עליהם איננה מוטלת האחריות ההיסטורית לדבר הזה שאנו מקימים ורוצים להקים בארץ הזאת — עלינו היא מוטלת ורובצת בכל כובד משקלה; אחרים רשאים לא לבחון באמצעים, להלשין, להחרים, לשלח בנו את עבדיהם הבידואים, את אלות השוטרים, את מפירי־השביתה, את פשפשי בתי־הסוהר — אנחנו איננו רשאים לעשות כן; אחרים רשאים לא להבין מה פירושה של “מלחמת אזרחים” בתוכנו כיום ומה הן תוצאותיה, הם יכולים להסתמך במלחמה זו על כוחות הצבא הממשלתיים הבטוחים להם לצדם — אנו מוכרחים להבין היטב היטב את התוצאות. אנו איננו יכולים לשלם מידה כנגד מידה. אחרים רשאים להשתמש במיתודים פשיסטיים — אנחנו איננו רשאים לענות במיתודים כאלה; אחרים יכולים להיות בלתי אחראיים — אנחנו מוכרחים להיות אחראיים תמיד, תמיד, גם בשעה שכוס הזעם והרוגז עוברת על גדותיה למראה השפלות וההתעללות שהם נוהגים בהן.

כוחה של תנועת הפועלים בא"י היה מאז ומתמיד בתוכנה החיובי, בבטחונה המוסרי, בבגרות מחשבתה ובצדקת דרכה, בודאות הברורה שבמפעלה לגבי כל מסתכל ישר גם מחוץ לשורותיה, בנאמנותה הגדולה לענין שהיא עומדת לשרותו, בכוח ההתמדה שלה, בקנאותה לערכין שהיא יוצרת ובמסירות־הנפש החלוצית המפעמת אותה. במלחמתנו הציבורית, בהתנגשותנו עם חוגים ומעמדות אחרים עמד לנו תמיד כוחנו הארגוני. בדרך זו כבשנו את כיבושינו החשובים ביותר גם בשעה שהיינו עוד מעטים בכמות וחלשים בארגון, ובדרך זו אנחנו נשיב גם עתה מלחמה שערה ונבקיע את החזית המאוחדת השחורה־החומה שקמה נגדנו, כדי לפרוץ לנו דרך להמשכה ולהרחבתה של עבודתנו ויצירתנו להצלת האומה ולבנינה.

כוח ציבורי נגד כוח ציבורי, ולא כוח ברוטלי נגד כוח ברוטלי! — זאת היא סיסמתנו. כוח־ציבורי גם נגד כוח אנטי־ציבורי; כוח מוסרי גם נגד כוח אי־מוסרי — ולא “זאב בין זאבים”. את הכידון הטבול בדם אשר ה־Fetiales, אלה ההרולדים מבשרי־הקרב הריביזיוניסטיים והבעל־ביתיים, השליכו לתוך גבולותינו כדי לגרות בנו “מלחמה אזרחית” מחריבה ומשכלת את הציונות, נשבור כדי לעשות ממנו קת או ידית לכלי־עבודה יוצר. אנו אחוזים חרדה גדולה למפעל הציוני בשעה הזאת, שעת המצוקה הגדולה ליהודים ושעת הכושר הגדולה להגשמה; אנו אחוזים חרדה לעלית יהודים לא“י, להצלת יהודי גרמניה, פולניה, רוסיה וכו׳ מכליה; אנו אחוזים חרדה לגאולת האדמה למען יוכלו המוני היהודים להאחז בה, לעבודה ולבנין אשר ייצרו מקורות מחיה וכלכלה ליהודים אלה; אנו חרדים לנוער היקר שלנו, להמוני הנוער בני־אונה ותקות עתידה של האומה, שיוכל לעלות לא”י, לבנות ולהיבנות בה; והחרדה הזאת, היא היא הדגל המלכד את מחננו בימים אלה, למלחמה וליצירה — והנאמנות לדגל זה תעמוד לנו גם בשעה חמורה זו, כדי להפיץ את אויבינו ולהניס את משנאינו מפנינו.

1944

זאת היא הפעם החמישית שאנו מעלים את זכר האחד במאי תוך מלחמת־עולם זו. זכר — כי שוב אין היום הזה חג כולל, הנערך מתוך חירות, שבו מתייחדת תנועת הפועלים הבין־לאומית עם משא־נפשה לשחרור האדם, ובוחנת את כלי־מלחמתה נגד משטר השקר והעושק בעולם. תנועת הפועלים, כתנועה שלמה ומלוכדת, הנישאת על כנפי חזון אחד ומפועמת רוח משותפת של התקוממות קדושה — כמעט שאינה קיימת כיום. היתה בה יד הזמן לפוררה ולבתרה, עוד קודם שנתפוררה ובותרה מסיבות המלחמה. ועתה סוערת המלחמה זו השנה החמישית, ומלבד שפילגה את העולם לשני חלקים הנאבקים ביניהם מאבק איתנים לחיים ולמות, פילגה פילוּג נוסף את תנועת הפועלים העולמית, גם פילוג ארגוני וגם פילוג טכני. ה“אינטרנציונל” שנועד להיות “ברית נצח לאחוות הפעולה” של תנועת הפועלים, ובו, אמרנו, “ירום וישגב האדם”, הוכה לרסיסים, כשם שהוכו לרסיסים כל ה“חוזים החברתיים” של המאה הי"ט וכל מוסדות הקידמה שנתכוננו בה. מבחינה חברתית הגיע העולם מחדש, לאחר אלפי שנות התפתחות, לתקופה של בערוּת ותוהו ובוהו, שעוד לא ידע כמותם. “שפעת הלילה כסתנו — — אין רואה ואין מגיד”. מסע הנצחון של צבאות הברית, ובשורה הראשונה של צבאות רוּסיה הסובייטית, קירב אותנו, אמנם, אל פתח המוצא מן המנהרה האפילה שאנו מגששים בה, עד כדי שביכולתנו לראות כבר מעין הבהוב של קרן־אורה ממרחקים. ואף־על־פי־כן עוד רחוקים התנחומין לבוא ועוד נסתם החזון.

מה יהיה גורל העולם ומה תהיה דמוּתו ומה יהיה גורל תנועת הפועלים בתוכו, לאחר תקופה ממושכת זו של הרג והרס רב? — ספק אם יש איש אחד מחוצה לנו על פני תבל רבה היודע לענות על זאת נכונה. רק “עם ד`” היה כולו נביאים, ובתוכנו נמצאים כבר מזמן ה“חכמים” הצופים באספקלריה מאירה ורואים ודאויות מוחלטות ובהירות במקומות הסתומים והמסובכים ביותר. רק אחד הוא הודאי בשעה זו: שממלכת השטן אשר מידה באה כוס התרעלה הלזו, שכל העמים והמדינות, ואנו יותר מכולם, מוצצים עתה את קובעתה — עומדת לעבור מן העולם. אך על מה שיבוא תחתיה רובצים עדיין הרי־נשף, שרגלי כל הידעונים והמנחשים עשויות להתנגף עליהן. כי ליד קרן־האורה המנצנצת בפתח־המוצא מן המנהרה, נראית גם תכונה רבה, חשודה מאד, העלולה להטיל ספקות רציניים אם אמנם חילוף־המשמרות העתיד לבוא נושא בכנפיו שמש צדקה ומרפא לסבלות האדם והעמים בעולם. כל עוד ידה של הסטרא־אחרא ההיטלריסטית היתה על העליונה, נאפדו העמים שנחלצו למלחמה נגד היטלר ברוח של אמונה דימוקרטית וברצון חירות כנים. אין לחשוד בשום אופן שהסיסמאות אשר ליוו את ברית־העמים הנלחמת בנאציזם ובפאשיזם והפגינו את אחדות־הרעיון והכוונה של המלחמה הזאת, היו בדויות חלילה מעיקרן. בצר לעולם, הוא פנה אל מקור ההשראה הזה, שיש בו משום מתן טעם ועוז להתייצב ולעמוד במערכה כבדה כזאת. עתה חוזר חלילה אותו דבר שהיינו עדים לו בסופן של כל המלחמות הגדולות, ועוד טרם שהגיעו לידי גמר הנצחון מתחילים לבצבץ החשדים וגורמי המריבה שבין המנצחים. שוב החלו לנסר בחלל בעיות אימפּריאליסטיות, כבדות משקל וכבדות סבכים. נפט, צנורות־נפט, אזורי השפעה ותחומי־השפעה, כל אלה השייכים לפרקים המהוללים של “מאזן הכוחות” ו“אינטרסים משוריינים” — קולם הולך וגובר עתה על רעם התותחים, ואין צורך לומר שהוא גובר על קול הדאגה לצדק חברתי ולאומי, שהיה עוד לפני זמן קצר בן־לויה נאמן של כל תביעה למאמץ המלחמתי.

מהפכה? — אפשר שהיא תתחולל בארצות המנוצחות. היא תופעה רגילה בכל מדינה שנתקפחו שוקיה באבנטורה מדינית גדולה. לרוב אין זו נובעת כלל מתוך איזו אידיאה חברתית מקדמת ואין בה כדי לחולל שינויים בני־קיימא בהסדר הסוציאלי של המדינה. היא אינה אלא תוצאה מן האכזבה המרה של המוני העם — והתקוממות זו אינה מובילה תמיד בדרך המהימנת של חירות. גם הפאשיזם והנאציזם היו מהפכות שמקורן באכזבת ההמונים מן המשטר הקיים. ואין זה פרק היסטורי רחוק מאתנו שאפשר לדרוש אותו ולפרשו כך או אחרת; פרק זה עודנו מציאות מוחשית בחלק גדול של העולם וכל החומר הוא נגד עינינו, ואנו נוכחנו לדעת שלא המסורת של חינוך סוציאליסטי במשך שלושה דורות ולא ההכרה המעמדית של פרוליטריון־חרושתי מפותח, היה בהן כדי להשפיע על המהפכה הזאת ולכוונה למען לא תיהפך למהפכת־שאול. ספק, איפוא, אם יש יסוד ואם יש טעם לאותה תפילה למהפכה הנישאת עתה על שפתיים פה ושם בקרבנו. בארצות שהן עתידות לכוון את בנין העולם לאחר המלחמה, הרי פרט לרוּסיה השרויה במהפכה מתמדת, שאף היא רחוקה מלהיות דוגמה מנחמת לדורשי החירות והשוויון לאדם ולעם, אין כל סימנים לכך. אלה העורכים תפילת־פסחא משותפת עם האויבים הנאציים בשדה הקרב, אינם חושבים על מהפכה סוציאלית. ולא זו בלבד, אלא שגם “המהפכה הקטנה”, שנראתה לפני זמן מה באופק, זו ה“ריפורמיסטית”, שדרשה תשובה לשאלה “למה אנו נלחמים?” והיא ניתנה לה בתכניות חובקות זרועות עולם על ביטוח חברתי “מן העריסה עד הקבר”, זו שבאנגליה קוראים לה “תכנית בווריג׳” ובאמריקה היא בת בלי שם — אף זו הוּעם זיווה בתוך המון הבעיות המדיניות והטכניות הכרוכות בחלוקת העולם מחדש לאחר המלחמה והקמת הריסותיו במובן הפשוט ביותר של המלים הללו. פה ושם מופיעים, כמובן, בחוגי הפועלים ספרים ומאמרים המטפלים בשאלות אלו. נעשים גם נסיונות ללכד מחדש את חזית העבודה והעובדים בעולם. פה ושם ישנם הרהורי־תשובה גם בתוך חוגים אחרים. בחוגים הרוחניים בעיקר מתגלה הלך־רוח דתי, השואל ושואף לעולם מתוקן יותר וצודק יותר. אך מי אינו זוכר את הלך־הרוח הזה בשלהי המלחמה הקודמת ובמוצאיה? העולם כמעט עמד אז להיתקן במלכוּת שדי. אביב מוסרי השתרר על פני כל הארץ. אך עד מהרה נשבה רוח קדים ולא נשאר מן האביב הזה אלא שדות חרוּכים. אין לומר בשום אופן שהפעם מוכרח זה להסתיים בדיוק, באותם פחי־הנפש, כמו אז. אבל אין אנו יודעים “איזה הדרך — יָפֵץ קדים עלי ארץ”. הוא אורב, אורב מכל פינה.

---

"מנֵא, מנֵא, תקֵל!"

מאת

יצחק לופבן

א

מאז הופעתה הראשונה של תנועת הפועלים העברית על במת העבודה והחיים הציבוריים בא“י ובציונות, היא לא עמדה עדיין בפני הכרעה פנימית כה חותכת גורל, כפי שהיא עומדת כיום. כל מערכת השאלות המלוות אותנו לועידת המפלגה, שהננו מתכנסים אליה בעוד ימים ספורים, אינו אלא תוארים וכינויים לאותה שאלה יסודית שעליה אנו נתבעים מחדש לתת קודם כל תשובה לעצמנו ואח”כ לתנועה הציונית כולה: “איזו הדרך?” — ואין הכוונה כאן לדרך הפוליטית הפנימית, לקשרי יחסים ותכסיסים בציונות ובישוב ולהמון פרטי שאלות, גדולות וקטנות, המטרידות אותנו בלי הרף, ואשר מתוכן צריכים להתברר אופני הפעולה של המפלגה והתנועה בשטחים שונים של הענינים השוטפים — אלא לדרך ההגשמה ולאידיאה המנחה אותנו היום על דרך זו.

אידיאה? — בעיני רבים תראה בודאי הצגת השאלה בצורה זו למוזרה ומופשטה. בתקופה שאנו חיים בה, כבר נחתך גורלו של מושג זה כאנכרוניזם. ביחסי הכוחות בעמים ובחברה פועלים כיום גורמים בעלי תפיסה יותר ממשית ובעלי כוח מחץ יותר גדול מאשר מלים כגון אלו. ומה שנוגע לדרך ההגשמה, הרי הדרך פשוטה וברורה: ישנה מציאות ריאלית המדברת אלינו בשפה של עובדות חיות ועוקרת אותנו בכל יום מחדש מתוך ה“הזיה” שהיינו שקועים בה כמעט במשך דור־חיים שלם. מימין ומשמאל מגיע אלינו לעג השאננים: הביטו וראו מה עלתה לאידיאות שלכם! אתם אמרתם לשנות את “סדרי בראשית”, להטות את גלגלי ההיסטוריה מתוך מסלוליה הכבושים והטבעיים, אבל להיסטוריה יש “חוקי ברזל” והחוקים האלה מתאמתים גם על אדמת א“י. מימין ומשמאל נותנים כמעט פשר אחד לחזיונות הימים האלה. האכרות ובעל־הביתיות ארץ־הישראלית חוגגות את נצחונן בתרועות גיל ובצואר עתק: הקץ לדברי רוח! אין בונים ישוב על “נדבות” ואין בנין ישוב ו”תיקון עולם" גרים בכפיפה אחת; מלבד זה, העולם מתוקן ועומד, מה שהיה הוא שיהיה לעולמים: הכסף, צרור כספי, הוא קונה את הכל, הוא הלאום, הוא המדינה, הוא הדגל והוא התקוה, הוא היוזם והוא היוצר, הוא הנושא הטבעי של כל הזכויות; הנאת הפרט ותועלת הפרט הן המוסר העליון והתכלית העליונה והן גם הדרכים לתכלית זו; האיש־הישר־בעיניו־יעשה, זהו כוח הקידמה הגדול ביותר בחיי עם ובחיי חברה; “עברה תקופת החלוציות”, עברה ללא שוב; מי שהוא נדיב־רוח מוסיף את הפתגם הקלסי: “הכושי מילא את שליחותו”; מי שהוא צייקן וכילי אפילו בדבר־שפתים, אומר ששליחות זו לא היתה נחוצה כלל והיתה כולה הפסד מלכתחילה; “היהודי הפשוט”, שאינו יודע “חכמות”, המתפרץ עתה לא“י, לאחר שנתערער מצבו בגולה ולאחר שאין לפניו דרכי הגירה אחרים, הוא הנושא הנאמן של שיבת ציון, הוא אפילו נושאה הנאמן של “תנועת העבודה”, הוא “המוניסט” עומד מעל למפלגות, מבצעו ורווחתו — בצע ורווחה לציונות, לעם ולארץ. ותרועת נצחון דומה לזו נישאת גם על שפתי חלקים שמאליים ידועים בתוך תנועת הפועלים עצמה, הרתוקים אל דוקטרינות נוקשות וכל עמל מחשבתם והגיגם נתון למאמצים סינכרוניסטיים, להתאמת מציאות השעה שלנו למציאות זרה ורחוקה. אף הם מדברים כיום כמעט באותו נוסח; הקץ לדברי רוח! אין בונים ישוב על “נדבות” ואין בנין ישוב ותיקון־עולם גרים בכפיפה אחת; ככל הארצות ארץ־ישראל וככל הגויים עם ישראל וכו׳ וכו׳ עד גמירא, עד הסכימה הידועה של “סטיכיות” ואקומולציה. גם בשבילם המציאות של היום היא הקובעת את הדרך ויוצרת את מצע היחסים בפרוצס הבנין של א”י לתמיד. ההלכה המעומעמת ידועה: המצב האובייקטיבי בעולם דוחף מצד אחד את ההון היהודי הפרטי, ומצד שני את ההמונים העובדים מחוסרי הרכוש לא"י. וההון הפרטי הזה בונה ויבנה את משק הארץ, והפועל העברי יכבוש את חלקו הדל במשק זה בדרך של מלחמת־מעמדות עקבית וארגון משותף, עד אשר תגיע שעת ההכרעה, הקרב האחרון.

פשר אחד לדברים. בשתי הפּרוגנוזות הללו העולות בקנה אחד ופונות אח“כ לקצוות, אין שום שליטה לאידיאה; בהן אינה פועלת שום דינמיקה של רצון; הן תומכות שתיהן את יתדותיהן ב”חוקי ברזל“, ב”הכרחים היסטוריים“; השתלשלותן והתפתחותן היא כמעט מיכנית והפרובלימה של “כיצד” ו”איך" אינה תופסת בהן שום מקום. השאלה אינה מכוונת, איפוא, כלפי שתי החזיתות הללו, הצוהלות ומתמוגגות עתה בתוך אופטימיות מטומטמת, המכריזות “כי הוא זה!”, השוכחות בימי שמש את ימות הגשמים ורואות במצב הנוכחי בטחון של פריחה וצמיחה ושגשוג ופרספקטיבות בלתי מוגבלות. אבל היא מכוונת לתנועתנו אנו, אשר הכוחות המניעים שלה היו תמיד הרעיון והרצון, שבהם היא צעדה את צעדי ההעפלה הראשונים על אדמת א"י, בהם היא נלחמת זה שלושים שנה, כמעט, את מלחמתה הקדושה והקשה בישוב ובציונות, בהם היא הועלתה ככוח כביר, מהפכני, משנה ערכין ויוצר ערכין, ובהם היא הטביעה את חותמה על המחשבה הציונית ועל דרך הגשמתה במשך חצי יובל שנים; לתנועה זו שעמדתה לענינים לא היתה מעולם רילטיביסטית, שפתגם־החירות שלה לא היה: “כך נעשים הדברים”, כי אם “כך הדברים צריכים להיעשות”, שלא נכנעה מעולם בפני עובדות, אלא פרצה בהן פרצים ויצרה עובדות חדשות, שעם כל הריאליזמוס והרציונליזמוס של הערכת הדרכים ובחינתם, ועם כל הבנת ערכם ומשקלם של הגורמים החומריים, היה הכוח־הגואל הפנימי שלה תמיד הכוח הנפשי. בפני תנועה זו עומדת שאלת הדרך, שאלת בחינת ההתפתחות החדשה, לא לאור האפקט הזמני ולא לאור ההצלחה החומרית שלה בלבד, כי אם לאור הרעיון המנחה אותה ולאור התפקיד ההיסטורי של הציונות שאינו יודע הפליה והפרדה בין הרעיון לבין המעשה.

ב

תנועת הפועלים העברית עמדה כבר פעם לפני שאלה זו: זה היה בראשית התהוותה והתרקמותה על אדמת א“י, בימי מבוכת אוגנדה במחשבה הציונית ובימי התגבשות הפרק הראשון בתולדות ההתיישבות של תקופת שיבת־ציון החדשה. רושמי הרשימות מן הימים ההם מתחילים כמעט כולם בנוסח אחד: “באנו לארץ, מצאנו את מסחה, את ראש פנה את פ”ת, את ראל”צ וכו׳ וכו׳, כולן שטופות עבודה ערבית, נכר תרבותי, כחש לאומי; כולן שקועות בהווי־חיים גלותי, ללא שרשים נאמנים וללא פארות נושאות פרי; כולן משכלות את בניהן, שועות רק לבצען, מתייחסות בגסות ובציניזם לכל מחשבה מחדשת — ואנו שאלנו את עצמנו: הזאת ארץ־ישראל, הזהו פשר חלום הדורות שלנו, והאם באופן זה תסלל הדרך לחירות העם?" אז אמרה תנועת הפועלים, בפעם השניה אחר אחד־העם: “לא זה הדרך!” שלילת המציאות הזאת היתה בראשונה רק הכרה מדמדמת, מבלי אשר ידעה עדיין התנועה לסמן בבהירות מספיקה דרכי בנין והגשמה אחרים. רעיון כיבוש העבודה שנולד אז, היה בראשיתו רק תשובה על פרובלימה סוציולוגית: לא יתכן שעם ייכנס לחיי־מולדת על הראש ולא על הרגלים, אי־אפשר שיתרקמו קשרים נאמנים בין עם ובין אדמתו בלי שורש־האחיזה המרכזי הזה ששמו עבודה, ואי־אפשר בכלל לדבר על חיי עם נורמליים מבלי אשר ייצור העם בעצם ידיו את צרכי בראשית שלו. זה היה הקשר הראשון באריג המחשבה החדשה, אשר הלך הלוך והתפתח, הוסיף תאים על תאים עד אשר נתבגרה ונתגבשה השקפת־העולם החלוצית כקונצפציה אחידה ומקיפה בדרכי הבנין וההגשמה הציונית. משני מומנטים הורכבה קונצפציה זו: מן הרצון והשאיפה לשנות את אורח־חייו ואת תוכן חייו של העם, להפכו לעם עובד ויוצר על אדמת א"י, ומן ההכרה שמבחינת המצב האובייקטיבי של העם והארץ, הגשמת הציונות אפשרית בכלל רק בדרך זו.

אין כוונת הדברים האלה לשמש היסטוריה ולתת תיאור מפורט של התפתחות המחשבה הזאת. הדברים נחוצים כאן רק כמעבר אל מצב אקטואלי, ולפיכך אפשר להסתפק בראשי־פרקים כדי לסמן את המניעים העיקריים אשר פעלו על התגבשותה: פגימת־החיים היסודית בחיי העם היהודי בגולה — היא נתיקותו מן העבודה ופליטתו מתוך פרוצסי התוצרת הראשוניים ומתוך כך גם פליטתו מתוך ההתפתחות הסוציולוגית בכלל; כשבונים חיי עם מחדש, אין לבנות אותם על יסודות כלכליים וחברתיים כוזבים ומתמוטטים; הארץ קטנה וצרכי העם גדולים — ואי־אפשר שהארץ הקטנה הזאת תיהפך לאובייקט של ניצול ורינטה בשביל שכבה דקה; רווחים לקפיטל יכולה הארץ לתת רק על חשבון גזילת העם וחסימת הדרך בפני ההמונים אל הקרקע וההתיישבות; אין אנו יכולים להעביר את כל העם לא"י מהיום למחר, גם בטמפו של התפתחות מהיר ביותר נבצר מאתנו לעשותו, לפיכך מוכרחה להיות סלקציה מכוונת: העברת הטיפוס החזק ביותר בגופו וברוחו, למען יוכל להעמיס על שכמו את התפקיד הקשה של חידוש חיי עם ומולדת; למען יוכל לעמוד בפני פגעי ההגשמה, ישא בנאמנות חלוצית בתפקידים הלאומיים, המדיניים, התרבותיים והחברתיים, שהם קשים ומסובכים ודורשים מסירות רבה, לעתים קרובות גם מסירות נפש, אך כמעט תמיד שבירת־רצון וצמצום־ההנאה של היחיד לטובת הכלל; למען תהיה ידו האחת עושה בעבודה ובבנין וידו השניה עושה בהגנת הבנין בפני מתנקשים ומכשילים.

זאת לא היתה איפוא, הזיה אוטופיסטית כאשר נעצה תנועת העבודה את הקנה הראשון, העלתה את השרטון של ההתיישבות העובדת והתחילה למנות ממנו את המנין החדש למפעל־ההגשמה התכניתי — אלא מחשבה שקולה, כבדת אחריות וצופה למרחקים, מחשבה חדורה הכרה היסטורית של התפקיד. וכשהשמיע הד“ר רופין בנאומו הידוע בקונגרס הי”א, את הפסוק הקלסי, במליצת הברית־החדשה: “בראשית היה המפעל — ושם המפעל היה כנרת”, לא היתה בזה הכרזה על “אכספרימנט” חדש בדרכי ההתיישבות, או תוספת צורה על הצורות הקיימות, וגם לא היתה בזה רק הכרעת כף המאזנים בויכוח הפנימי בין הציונים המדיניים והמעשיים, אלא קביעת תאריך היסטורי לדרך חדשת בציונות, מחושבת ומכוונת בקוויה היסודיים, אם כי לא בפרטיה, דרך שאינה רוצה ליצור איים בשביל מעטים ובודדים, אלא להיות דרך הרבים, דרך העם בהתיישבות ודרך ההתיישבות לקליטת המוני העם. זאת היתה בשורת תנועת העבודה לציונות, לא בשורת השמים התכולים ורומנטיקה מדינית, אלא בשורת המפעל המשחרר, מתוך האספקטים של דרכי ההגשמה בפועל. בקרקע לאומית והגבלת השטח כדי עבודת המשפחה ומחייתה, אם בהתיישבות קיבוצית או פרטית, ראינו לא סיפוק מאויים בלבד של קבוצות אנשים שרוצים לעצב לעצמם צורות חיים ועבודה לפי רוחם ונטית־נפשם, אלא בעיקר את הערובה הממשית להתיישבות צפופת אוכלוסין בארץ ולבנין כלכלה לאומית בריאה בכלל. בהתיישבות זו ראינו את צורת ההתיישבות היחידה המותאמת לצרכי העם, העומדת לשרות העם והיוצרת בסיס נאמן להתפתחות אורגנית של הישוב מבחינה חברתית, תרבותית ומדינית.

זו היתה בקווים סכימתיים האידיאה אשר הנחתה את התנועה, שלא היתה מבוססת על שום דוקטרינות ותיאורימות, כי אם על הכרת אמיתתה והכרחיותה לעם ולארץ ועל הרצון החלוצי המהפכני להגשמתה. היא לא נפגשה בהתלהבות ובתשואות חן בתוך הציונות ובישוב;
להיפך, מראשית דרכה היא נפגשה באופוזיציה עצומה, לעגו לה, הכריזו עליה כעל “אכספרימנטים סוציאליים” מסוכנים, התריעו על ה“דיפיציטים” שלה, על בזבוז ההון־הלאומי, והעמידו לפניה תמיד את הדוגמא של ה“איניציאטיבה הפרטית” המחוללת נפלאות — ואעפי“כ כבשה אידיאה זו את המחשבה הציונית ושימשה ביטוי יחידי כמעט לתוכנה, לזכויותיה ולכיבושיה, גם כלפי פנים, כלפי העם העברי, וגם כלפי גורמים פּוליטיים ותרבותיים מבחוץ. זה היה תמיד סילוף האמת מתוך רשעות־לב, כאשר אמרו שהציונות נתונה ב”שביו" הפוליטי של השמאל. תנועת הפועלים לא כבשה את הציונות בחרבה ובקשתה, היא לא היתה מעולם כוח כמותי מכריע בקונגרסים — אבל היא כבשה אותה באמתת דרכה, בכוחה המוסרי ובאידיאה החלוצית המפעמת אותה. באשר כל עוד הציונות היתה מסוגלה לחשוב באופן היסטורי על תפקידיה ועל דרכיה — לא יכלה לחשוב אחרת; היא לא יכלה לראות את מגשימי הציונות לא בסוחרי תפוזים בפ“ת וברחובות ולא בחנווני תל־אביב, לא במעתיקי צורות־חיים נושנות, ועל־פי־רוב נפסדות, מלודז ומוורשה אל אדמת א”י, כי אם במניחי היסודות להווי־חיים חדש, כלכלי ותרבותי, ובמטביעי הצורה המחודשת והמחדשת על חיי העם במולדתו. לפיכך העמידה התנועה הציונית לשרות האידיאה הזאת את האמצעים שהיו ברשותה, מתוך שבי־ההכרה האינטואיטיבית כי מפעל של שחרור לאומי ובנין מולדת יכול לקום אך ורק מתוך התנדבות קולקטיבית של העם, מתוך נדבת נפשו ומאודו, ולא מתוך הסתובבות כל יחיד לעצמו על צירו האיגואיסטי ועל בקשת ההנאה שלו.

ג

הננו נמצאים עתה בתקופה שהציונות חדלה לחשוב באופן היסטורי. היא חיה מן היד אל הפה, לא רק במובן הכלכלי אלא גם במובן הרעיוני והמדיני. היא איננה הספינה החותרת מחוף אל חוף במצפן ובמפרשים, אלא צפה על פני קוניונקטורות כקליפת אגוז על פני גלים, עולה אתן ויורדת אתן. התמורה המהירה במהלך־רוחה, החילופים הפתאומיים מפנים קודרות לפנים צהובות, מפסימיות ללא גבול לאופטימיות ללא שחר — מוכיחים שהיא ריקה מבפנים ומחוסרת אור עצמי, ושהיא מקבלת את אורה ואת צבעיה רק מרפלכסים חיצוניים. בשנים האחרונות, בשנות המבחן והנסיון הקשות, בולטת ביותר הטלטלה הזאת של התנועה הציונית בכף הקלע של הזמן והקוניונקטורות: בין נציב רע לנציב נוח, בין מתיחות פּוליטית עד להתפקע לבין אדישות גמורה לפרובלימות מדיניות, בין שלוה מדומה ליהדות הגולה המרחיקה את א"י מן הלבבות ומשדה־הראיה, לבין זעזועים קטסטרופליים המקרבים אותה שוב, בין עלית מחירי תפוחי־הזהב בשוק לבין ירידתם, בין בהלת־הזהב של חולות תל־אביב ומשבריה, לבין בהלת־הזהב של אדמת המטעים והמשברים הצפויים לה. כל פרק ופרק עם תרועות־הנצחון שלו וקינות־יאושו: “יבשה!” או “אבדנו!” — עתה אנו עומדים בפרק של “יבשה!”

אם לדבר באופן סכימטי, אפשר להגדיר את הקוניונקטורה הנוכחית באופן דלקמן: קרה לנו אסון גדול, ארצות הגולה מקיאות את היהודים, גם במובן הכלכלי וגם במובן המדיני, כל הדרכים לעבור גולים סתומות כיום בפניהם, ישנה רק דרך אחת — א“י. והנה קרה לנו בצדו של האסון גם נס גדול: א”י זו מוכנה לקבל את פליטי הגולה. הציונות וא“י אינם, איפוא, עתה חובת־הגשמה, בעלת נקודת־מוצא היסטורית ובעלת מגמה היסטורית, אלא פרוצס אקטואלי פשוט של פליטה וקליטה, של תועלת בלתי־אמצעית, של תשובה על שאלה בוערת. והנה מה שנוגע לחלק הראשון, לאסון הגדול שקרה ליהדות הגולה — הדבר הוא למעלה מכל ספק. האסון הוא אולי הרבה יותר גדול מכפי שמשערים היהודים שנפגעו ממנו, והוא אינו יליד מקרי של השעה הזאת בלבד. אבל, האמנם נכון גם החלק השני? האמנם קרה לנו הנס הגדול שא”י מוכנה כיום לקבל באותה הדרך ובאותו ההיקף שהגולה פולטת? האמנם מוכנה היא לקבל כמו שקיבלה אמריקה בשעתה, זרמי מהגרים ממזרח וממערב, מצפון ומדרום, ללא בחינה ובדיקה, ללא הכשרה וללא כיוון תכניתי? אי־אפשר לענות על השאלה הזאת באותה קלות דעת וחוסר־אחריות שעונים עליה פרבשטיין ובני מעמדו, ואי־אפשר לעשות מענין זה סוס־מקל פוליטי בהתחרות־מעמדית אוילית של זרמים ציוניים וישוביים, ואי־אפשר להתעלם משאלה זו, ע"י פטליזמוס ואמונה שעם חכם ונבון כמו היהודים “ימצא לו דרך”. האחריות איננה חלה כאן רק כלפי “עולי החפזון” שלא יסופקו מזון, אשר יבואו בתלונה המפורסמת “למה הוצאת אותנו מארץ מצרים” ויוציאו אחרי כן את דיבת הארץ, כפי שזה היה לא רק מאז ומקדם אלא גם לפני שש שנים לאחר כשלונה של העליה הרביעית — אלא האחריות כאן למפעל כולו ולגורלו.

אין ספק בדבר, שא“י העברית עמדה בשנים האחרונות במבחן כוחה הכלכלי וחיזקה במידה רבה מאוד את אמונתנו והכרתנו שהיא יכולה ועתידה לקלוט המונים יהודיים גדולים ועצומים. השנים האלה הוכיחו שמאמץ־היצירה היהודי עלול לתת לארץ כוח של פריה בלתי משוער עוד, לחשוף בה מקורות מחיה חדשים ולהרחיב ולהעמיק את מקורות המחיה המצויים כבר, עד אשר יהיה בה מקום להתאחזות הרבה רבבות ורבוא רבבות יהודים בקרקע, במלאכה ובעבודה ובענפי כלכלה אחרים. אבל הארץ איננה רחבת־ידים, ולמרות תפוחי־הזהב שלה אין היא מוציאה באפס־יד גלוסקאות וכלי־מילת ואין עושרה זורם עדיין באפיקים גלויים. את היכולת שלה צריך רק לחשוף, לסחוט משממתה ודלותה, בבחינת “ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור”. לשם כך היא צריכה עוד שנים רבות לקבל ולקבל, זקוקה עוד להשקעה חלוצית ולמאמצים קולקטיביים של האומה בהכשרתה ובפיתוחה; בדרך זו יעברו עליה בודאי עוד נסיונות רבים, של התקדמות ונסיגה, הצלחות וכשלונות; מתוך כיוון תכניתי ושמירה מפני בזבוז הפוטנציה הכלכלית של הארץ, מפני בזיזתה ומפני הפיכתה למקור הנאה של יחידים, תוכל הארץ גם ללכת ולהתפתח בדרך זו, ללכת ולגדול ולהרחיב יותר ויותר את כשרון הקליטה שלה, עד אשר תגיע לסטדיה של צמיחה אורגנית. אולם מי שבא ואומר שא”י יכולה כבר היום, כמו שהיא, להעניק, לענות על פּרובלימות אקטואליות של מיליוני יהודים המרוששים והזקוקים לפרנסה ולשמש פשוט תחנה לאמיגרציה, עפ“י הנוסח הידוע “מארץ של לחץ כלכלי לארץ של רווחה כלכלית”; או מי שאומר שא”י והציונות אינן כיום יותר חובת הגשמה ופרובלימת הגשמה, כי אם טובת־הנאה, תועלת חומרית בלתי אמצעית, מקור של רווחים שבאים אליה, זה בכדו וזה בחביתו כדי לדלות את עושרה, כל אחד לעצמו, כל אחד לרשותו, בבחינת “חטוף ואכול”, “חטוף וזכה!” — הוא יוצר אילוסיות מסוכנות לעם והוא בעוכרי הציונות ובמכשיליה.

השאלה איננה כלכלית בלבד. היא גם מדינית וגם תרבותית וחברתית. היא נוגעת לכל הקומפלכס הזה, שממנו מורכב המושג “תנועת שחרור לאומית”. אנחנו לא ראינו מעולם את א“י כאובייקט לקולוניזציה סתם, ואת שיבתנו אליה כאמיגרנטים או כפלנטטורים. הציונות לא היתה מעולם “ציונות בלי תנאי”, היא רתוקה לתנאים מכל צדדיה וזויותיה. כי על כן אין היא תנועה טריטוריאליסטית סתם ואיננה תנועה לעזרה סוציאלית. והתנאי שלה איננו רק הארץ הזאת ששמה א”י, אלא גם הלשון הזאת ששמה עברית; והתנאי הוא התחדשות העם כחטיבה תרבותית אחידה ושלמה; התחדשות העם כחטיבה מדינית, מבוגרת ובעלת משמעת פנימית; התחדשות העם כחטיבה ציבורית, בעלת כשרון הנהלה עצמית. לא די לדרוש ולהשיג את הזכויות האלה מאת אחרים מן החוץ, מן ההכרח שיהיו גם נושאים נאמנים לזכויות הללו מבפנים. והחשש “פן תרבה עליך חית השדה”, לא היה קיים רק בימי הורשת הארץ הראשונה, אלא גם בשניה, וקיים אולי במידה יותר גדולה בזו השלישית. אם נניח גם ש“סטיכיה” יכולה לחולל נפלאות על השטח הכלכלי, בפלטה אל חופי הארץ הון יהודי והמונים יהודיים אשר יצטרכו איך שהוא לפרוץ להם דרך לקיום, מתוך מלחמה והתאבקות הדדית, בדרך של “סלקציה טבעית”, של התגברות החזק על החלש, והשמדת החזק את החלש — הרי אל יעוד היסטורי, אל יצירת ערכין לאומיים ותרבותיים לא הגיע מעולם שום עם ושום קיבוץ בדרך של “סטיכיה”. להיפך, הבלסט הראשון שה“סטיכיה” פורקת מעליה, כדי להקל את דרכה ואת מלחמתה, הן “המצוות הקלות” הללו, שאין להן קשר בלתי־אמצעי למלחמת הקיום האקטואלית, וברוב המקרים רק מכבידות עליה.

אכן, השאלה איננה כלכלית בלבד. אבל גם בשטח הכלכלי הטהור הננו טרופים בתוך סבך של אילוסיות מסוכנות. טוב שבזמן האחרון חדלו לכל הפחות לקשקש כל כך הרבה על “צנור הנפט” ועל “המסילה הבגדדית”, שנחשבו עוד לפני זמן קצר כנתונים בלתי מפוקפקים בפרספקטיבות הכלכליות של הציונות ובנו עליהם ארמונות פורחים. השליה זו הולכת ומתנדפת עתה, במידה שהדברים נהפכים למציאות, במידה שהולך ומתברר שחלקנו בכל העבודות האלה הוא אפס, וכי ה“משען” הזה של ההון הבין־לאומי בכלל בקלקולציה ההתיישבותית שלנו הוא “משענת קנה רצוץ”. ומה שנוגע לפעולתו של ההון היהודי הפרטי, הרי אין כיום איש בעל שכל ישר בישוב, אשר יחשוב את ה“בום” הנוכחי של פרדסים לדבר בן קיימא, ואשר לא יחוש את המשבר המתחולל מתוך הבהלה הזאת, במרוצת השגעון של הספסרות וההתחרות, שהולכת ומקבלת צורה יותר ויותר איומה. כל הדיבורים על אודות ארגון וריגולציה, הנשמעים מצדדים שונים, הם לעג לרש. ריגולציה אפשרית רק במפעל הנעשה מתוך ריכוז לאומי ותחת סמכות לאומית בעלת כוח כפיה, או בתוך ציבור מבוגר ודיסציפלינרי המוכן לקבל על עצמו מרות עליונה של רשות גם בענינים שיש בהם דררא דממונא. אבל אי־אפשר לדבר על ריגולציה בשעה שהאנרכיה היא מטבע הדברים. אנרכיה וריגולציה לא הלכו מעולם יד ביד — ומטבעה של האנרכיה שהיא שואפת תמיד להרחיב את תחומיה ואינה סובלת שום ארגון וריגולציה בצידה. לפיכך אנו עדים לחזיון, שעם כל עליית הגל האנרכי הזה, הוא מסתער בראשונה על הכוח המאורגן והמכוון היחידי הקיים כיום בארץ, על ארגון ציבור הפועלים.

ד

הציונות חדלה לחשוב באופן היסטורי. חלק מן היהודים שיש להם כסף וחוששים לאבדו בארצות מגוריהם, מעבירים אותו לא“י. וחלק מן היהודים שאין להם כסף ואין להם פרנסה בארצות הגולה, שמעו שיש שבר בארץ והורסים לעלות. אבל הציונות יכולה לענות רק על הפרובלימה ההיסטורית של העם בדרך של התפתחות היסטורית, ואיננה מסוגלה עדיין לענות על הפרובלימות האקטואליות שלו. על העם העברי עברו כבר תקופות של זעזועים כבירים בעולם. אפשר שהתקופה הנוכחית היא החמורה ביותר, בהיקפה ובגורמיה האובייקטיביים, אולם אנו למודי נסיון. כשתבקע רק קרן אחת של “שמש נדבה” מבין העננים הקודרים, יהיו היהודים הראשונים אשר ישכחו את ימי דָוים ומצוקתם, ויסתגלו מהר אל הקוניונקטורה החדשה, גם אם תהיה קצרה וחולפת. ולא רק אלה שבגולה, הנדחפים עתה בכוח המצוקה אל דרכי ציון, אלא גם אלה הנמצאים כבר בארץ ואינם קשורים אליה אלא בקשרי הנאת־הפרט בלבד, מי יודע אם לא יבעטו מיד ב”סוכת־עראי" זו לכשתנצנץ להם מרחוק אפשרות יותר טובה במקום אחר. הכלל של ”Wrong or right — my country“ אינו קיים בשבילם. הוא קיים רק בשביל אלה ששיבת ציון היא אצלם אידיאה חיה ומשאת נפש חלוצית.

החושבת כיום תנועת הפועלים ארץ־הישראלית באופן היסטורי? במשב הרוחות של התקופה הזאת לא נתערערה אמנם בתוך ציבור הפועלים ההכרה באמתות דרכה וצדקתה — אבל נתערער לא מעט תוקף האמונה שדרכה היא דרך הציונות בהתגשמותה. מכשירי ההגשמה שעמדו לשרות הדרך הזאת (הקרנות הלאומיות), היו קצרי־יד גם בימי גבורתם, והם חדלו כמעט להיות גורמים רציניים בהתיישבות בימי שקיעתם ורפיונם. מלבד זה — החרדה הנאמנה למצבם הקטסטרופלי של יהודי הגולה, הדאגה לביצור עמדותינו הריאליות בארץ בכל הדרכים האפשריות, הפרספקטיבות לעליה ולעבודה וההנאה הבלתי־אמצעית שישנה בכ"ז כרגע לישוב ולתנועת הפועלים בתוכו מהתפתחות זו — מסיחות את הדעת מן הסכנות המעשיות ומן הסתירות הפרינציפיוניות הכרוכות בה. אחרי מעגל של התפתחות במשך שלושים שנה, ואחרי כיבושים גדולים במפעל הקונסטרוקטיבי, עומדת שוב תנועת־הפועלים בנקודה שהתחילה בה: “כיבוש העבודה” כתוכנה העיקרי של התנועה, כמשען היחידי כמעט לתביעה החלוצית, וכשדה־המלחמה היחידי בשטח הכלכלי. השטח הוא אמנם עתה הרבה יותר גדול; בחזית המלחמה הזאת עומדים כיום לא מאות כי אם רבבות, ואף המלחמה עצמה מתנהלת בטכניקה יותר משוכללת ובכשרון ארגוני יותר טוב. ואף־על־פי־כן עושה התפתחות זו רושם, שבדרכנו מתחנה לתחנה, מעבר לדור־חיים שלם, איבדנו דבר מה חשוב מאוד ומכריע מאוד. התרופפה האמונה בתפקידה הקונסטרוקטיבי של תנועת הפועלים, כנושאת ההתיישבות העממית העובדת, האמונה ביעודה של התיישבות זו להיות המכרעת בעיצוב דמותו של הישוב, ונחלש כשרון־המלחמה שלנו על דרך זו שראינו אותה תמיד כנקודת־המוצא להגשמת הציונות.

הננו עומדים על סף ההשלמה, והננו מרכינים ראש בפני עובדות. את הרוח המנשבת כיום איננו חושבים לעצור ולבלום כלל. אדרבא. אנו אומרים: “מארבע רוחות בואי הרוח ופחי!”. אנו אוספים בהנאה את הפירורים של הפרוצס הזה, את מעט העבודה שהוא יוצר ומעמיד לרשותנו. “זכינו” — וההתיישבות נעשית בידי אחרים, במגמה הפוכה מזו שלנו. אף מעט ההתיישבות העובדת הנעשית בתקופה זו, היתה לנחלת “איניציאטיבה פרטית” של קיבוצים וארגונים או של פועלים בודדים, בדרך של חסכונות עצמיים או של קומבינציות, או בדרך של “איניציאטיבה פרטית” ע“י חברה עסקית מיישבת (“התיישבות האלף”). גם בזה יש בודאי כיבושים חשובים. יש רואים בזה אפילו “התפתחות בריאה” — וישנם גם ספיקות וחששות רבים בנוגע ל”בריאות" זו. אבל הפועל בעיר ובמושבה, ללא פרספקטיבה להתיישבות כלל ואפילו ללא שום אילוסיות בנידון זה, נעשה כיום לרוב מנינו של ציבור הפועלים, והוא מטביע עליו את חותמו. ההשלמה הזאת עם פועל שאינו בסטדיה של מעבר להיות עובד חפשי, אלא מרותק לנצח אל יום עבודתו אצל אחרים, מעלה פרובלימות חמורות בקשר עם רציפות אופייה החלוצי של תנועת הפועלים. ישנם כבר רמזים בולטים מאוד להתגבשות שכבה עבה מאוד של “בּטרקים”, עמוסת סבל ודאגות־קיום רציניות, המתפתלת במלחמת קיומה בתוך האטמוספירה האנרכית הכללית ומסתגלת אליה.

אבל אנו עומדים על סף ההשלמה. ובמנטליות שלנו ישנם כבר פה ושם “שערים פתוחים” להתפתחות מסתרסת. אלה המבקשים נימוקים מסבירים של הצדקה, אומרים: לפנים היתה תנועתנו רק מחנה של “רוצים להיות עובדים” וכיום היא תנועת עובדים ממש, עם כל הפרובלימות הריאליות שלה. אבל הסטדיה הזאת של “רוצים להיות עובדים” הולמת בכל זאת יותר את מצבנו ואת מחשבתנו ההיסטורית. כל עוד אנו רואים בארץ־ישראל מפעל תכניתי, הרי אי־אפשר שבפרוצס ההגשמה יבוא הפועל לידי סטטיקה מעמדית של “בטרק”; הוא נמצא בשרות חלוצי של מפעל — וגמול המפעל הוא גמולו; הוא בונה לעצמו בשירותו זה (יימשך כמה שיימשך) בסיס להיות בעתיד עובד ויוצר חפשי, כשם שהפועל העומד לשירות “תכנית החומש” ברוסיה מכין לעצמו, ולדעת הפקפקנים: הוא חושב שמכין לעצמו בסיס כזה (אם כי הדמיון שלנו לרוסיה אינו בודאי כל כך מדויק). אם משלימים עם בנין משק אנרכי ודרכי בנין אנרכיים, אזי, כמובן, הננו “ככל הגויים”, ויש גם להסיק מסקנות שמסיקים כל הגויים.

זאת היא שאלת הדרך ושאלת האידיאה המנחה אותנו. השאלה היא: מה יש כיום בפינו לתנועה הציונית, על מה אנו נלחמים בתוכה, לקראת מה אנו רוצים לכוון אותה? מה יש בפינו לתנועה החלוצית, לתנועת הנוער, מה אנו תובעים ממנה, לקראת מה אנו מדריכים אותה? במה יש להשקיע כיום את המאמץ הקולקטיבי של תנועתנו בארץ ובגולה?

אין להטיל כל ספק בפרוגנוזה של ההתפתחות הנוכחית. גם אילמלי היה לנו הבטחון הגמור שכל הנעשה עתה יש לו יסודות בריאים אשר לא יכזיבו ופחד המשבר הוא מאתנו והלאה, היינו מחוייבים לחזור על הפסוק של אחד־העם שנעשה עוד מעט לאימרת־גורל בפובליציסטיקה הציונית: “לא זה הדרך!”. הוא אינו עומד בפני מבחן האמת; הוא אינו מוביל לציונות; הוא אינו מוביל לקראת פתרונות, לא לשאלה ההיסטורית של העם ולא לשאלות האקטואליות של מצוקת ישראל. בכל הקוניונקטורות החיצוניות והפנימיות, ישנו רק דרך אחד העומד בפני מבחן האמת: התיישבות עממית עובדת וצפופה, המחלקת במידה ובמשורה, כדי מחיה וקיום אנושי, את הפוטנציה הכלכלית של הארץ לבית ישראל המוכן לעבוד עליה. זהו דרכה של תנועת העבודה, שאינה שוללת גם את פעולת ההון הפרטי וגם את התיישבות המעמד־הבינוני, במידה שהם יוצרים ולא בוצרים בלבד, ובמידה שהם מקבלים עליהם את מרות המגמה והחובות הציוניות, אבל היא שוללת שלילה מוחלטת את המנטליות של התקופה הזאת, אשר עוד לפני ארבעים וארבע שנים מצאה לה את ביטויה הקלסי בדברי היריבים של אחד העם (כמדומני ליליינבלום), לאחר שפירסם את מאמרו הראשון לבקורת הישוב: “שפת הרגש הלאומי אינה מובנה להמון בית־ישראל, נשתדל נא שידברו אליהם המעשים בשפה המובנה להם, שפת התועלת הפרטית, ואז מה שלא יעשה הרגש יעשה החשבון והתועלת”. בסגנון הפרוזאי הננו ממעטים בתקופה זו להשתמש במלה “רגש”, אנו אומרים במקום זה “אחריות לאומית”, ואנו אומרים: לא “שפת התועלת הפרטית” ולא “החשבון והתועלת”, לא להם רשות הדיבור ורשות ההכרעה בבנינה של א"י, כי אם לשפת האחריות הלאומית. רק באספקטים שלה יכולה הציונות להתגשם — או מה שיתגשם לא יהיה ציונות.

אף־על־פי שסגר עלינו “המצב האובייקטיבי”, מוכרחה ההתיישבות העובדת להיות מורמה מחדש כסיסמת חינוך ומלחמה בתוך התנועה הציונית ובעם. סיסמא זו צריכה להיות שוב נר לתנועתנו כולה בארץ ובגולה, לא להלכה, אלא למעשה, לפעולה רצינית, כדי להרים בכוחות משותפים של כל חלקי התנועה את קרנן של הקרנות הלאומיות, ולהכשירן לתפקידן כצועדות בראש הפעולה ההתיישבותית העממית ומכוונת אותה, לעודד מחדש את ההתנדבות העממית, לזיינה בפתוס חדש, ולהחדיר בתוך העם את הכרת הציונות המתגשמת, בתחומי תפקידיה ההיסטוריים. אולי דוקא עתה, מתוך אסונו הגדול, מתוך מצבו הקטסטרופלי, יבין העם יותר מאשר הבין זאת עד היום (אם יסבירו לו היטב ואם לא ישלו אותו באילוסיות), שאי אפשר לו לקפוץ מחדש לתוך הערפל, לתוך ערפלי השיגרא של דרכי־קיום מסופקים, שאי־אפשר לו לבנות את קינו מחדש בתוך קני־סוף; שצריך לבקש יסודות יותר נאמנים לארגון חייו הכלכליים; שאפילו אדמת מולדת כשהיא לעצמה אינה פותרת עדיין את השאלה, אם דרך ההתאחזות בה תהיה משובשת, תלושה ולא שרשית; אם יבוא אליה מתוך אנרכיה ולא מתוך תכנית מחושבת; אם הדגל שלו יהיה “איש לעסקך ישראל”, ולא ערבות הדדית ואחריות הדדית. אולי יבין ויענה. הפעולה הזאת צריכה להיות היום כל מעיינה של תנועתנו, כל החרדה שלה, כל התסיסה היוצרת שלה. זה איננו ענין של תעמולה סתם, זהו צו־גורל ואזהרת גורל. —

“מנא, מנא”.

תרצ"ג

---

"ניר"

מאת

יצחק לופבן

הפעולה המחודשת להקמת “ניר” ולהתקנתו כמכשיר התיישבותי פעיל ובעל יכולת בשביל תנועת הפועלים, היא בלי ספק הפעולה החשובה ביותר שנעשית בתקופה זו, לא רק בתוך תנועתנו אנו אלא בתוך התנועה הציונית בכלל. היו ימים שמסביב ל“ניר” קמו ספיקות רבים בתוך ציבור הפועלים עצמו. שאלת תחומי הסמכות, החשש מפני פרלליזמוס מתחרה למוסדות המיישבים הלאומיים, ועוד כמה וכמה נקודות אחרות בפרובלימה זו, גרמו בשעתם לפולמוס פנימי די קשה. אולם העיכוב הרציני ברציפות הפעולה למען “ניר” מיום היווסדו עד עתה, לא היה בויכוח הפנימי הזה שהיה מלווה בכל זאת ביחס חיובי משותף לעצם הרעיון, אלא בגורמים שונים בארץ ובציונות, אשר ריתקו את מחשבת התנועה ואת דאגתה לענינים דחופים ושוטפים ולא נתנו לה את האפשרות להתפנות לפעולה כזאת, הדורשת גם מעט הרחבת הדעת אצל עושיה וגם מעט רווחה כלכלית אצל הציבור הנתבע לה.

התקופה שאנו חיים בה עתה בשטח הארץ־ישראלי, היא בשבילנו מעין “אטמפוֹיזה” אחרי שנים רצופות של נפתולים בתוך סיטואציות כלכליות ופוליטיות, אשר לא נתנו לנו להשיב רוח. אכן גם כיום ישנן שאלות דחופות שונות, מעיקות, כמו צרכי העליה, והשאלות המעשיות הכרוכות בעליה, בין במקום מוצאה בארצות הגולה ובין במקום קליטתה ואיכסונה בארץ, ועוד כמה וכמה ענינים אקטואליים מטרידים אחרים — אבל אנחנו רשאים להמשיל על עצמנו בנידון זה את הפסוק היפה של סופר הודי, שדבריו נתרגמו עברית בזמן האחרון: “ראשנו נח על כר הדאגה” — המסמן מצב מיוחד במינו של צירוף שתי הרגשות סותרות, מנוחה ודאגה, על כר אחד. לנו הונח במקצת מטרדות חיי השעה, אבל לא הונח לנו כלל וכלל מדאגת יום מחר. ודוקא בימים אלה שהכל הולך בהם כאילו למישרים, ואותות השפע וההתפתחות מתרבים מסביב, מתייצבות לפנינו פרובלימות הבנין וההגשמה הציונית בכל מלוא הטרגיות שבהן.

אנחנו הגענו עתה שוב למצב כזה ששעת־הכושר האובייקטיבית מצאה אותנו בלתי מוכנים ובלתי מזוינים בכוחות ארגון ובמכשירים כלכליים, כדי לקדם את מפעלנו בהיקף הדרוש ובדרך הנכונה, וכדי לערוב לקידומו ולהתפתחותו לא רק בימי קוניונקטורה חולפים, אלא גם בימים רגילים, כתיקונם ושאינם כתיקונם. מכשירי ההתיישבות הלאומית, אילו גם היו נמצאים כיום במלוא כוחם הרענן שהיה להם בזמן מן הזמנים, בתקופה שלאחר המלחמה העולמית, לא היו בודאי מספיקים לשאת בכל התפקידים הענקיים העומדים עתה בפני התנועה, בעליה, ובהתיישבות, בגאולת הקרקע ובכל ענפי הפעולה הקונסטרוקטיביים האחרים. גם בימים שהקרנות הלאומיות נמצאו בסטדיה של עליה, לא פסקה בתוכנו ההכרה שיש צורך הכרחי באינסטרומנטים כספיים בעלי כוח תנופה יותר גדול כדי להוציא את מפעלנו מתוך המיצר שהוא מתלבט בו כל השנים, ולפתוח לפניו דרכי התפתחות ההולמים את צרכיו ואת מטרתו ההיסטורית. אולם עוד בטרם שהתכוננו לקטוף את השושנה המרהיבה הזאת, נשמט מידינו גם פרח־השדה הצנוע שהיה לנו. אין צורך לדבר כאן על מצבן של הקרנות הלאומיות. הדברים ידועים וכאובים. אבל סימניה הרעים ביותר של התקופה הזאת אינם רק בזה שמחמת גורמים שונים, אולי אובייקטיביים בעיקר, פסק כמעט לגמרי המאמץ הקולקטיבי של העם בבנין א“י, והקרנות הציוניות נמצאות במצב של הדלדלות וירידה בלתי פוסקת, אלא קודם כל בהדלדלות ובירידה של המחשבה הציונית הבעל־ביתית, שהזדרזה לשרטט עיגול מסביב לחץ, ומטפחת בקרבה ומסביבה את ההשליה המסוכנת, שאין צורך כבר במאמץ זה ובקרנות אלו ושאפשר לה כבר לא”י להיבנות “בדרך הטבע” של דאגת כל יחיד לעצמו, ושל מירוץ ההתחרות החפשית בזירת הקוניונקטורה שהארץ נתברכה בה.

מפעל “ניר” איננו מתכוון, כמובן, ואינו יכול להתכוון לבוא במקום המוסדות המיישבים הלאומיים. שאלת חידוש המלוכה של המוסדות האלה, הרמת קרנם וציודם באמצעים מספיקים למען יוכלו לשאת בתפקידי ההתיישבות המוטלים עליהם בתקופה זו ובבאות, זאת היא השאלה האקטואלית ביותר בציונות בזמן הזה, ובשורה הראשונה נתבעת תנועת העבודה הציונית להעמיד מקרבה כוחות ומרץ למטרה זו. אבל אפשר מאוד שלמשך התקופה הקרובה תהיה האיניציאטיבה הציבורית בהתיישבות נאלצת בכל־זאת למצוא לה מפלט בתוך תחומי המוסד הזה שאנו עמלים עתה בבנינו. כי איננו רשאים להעלים את עינינו מן המציאות — והמציאות הזאת גם במצבה הפנימי של הציונות וגם בתנאים האובייקטיביים של תפוצות העם בגולה, איננה מבשרת תנחומין ואיננה מראה שום סימנים של שינויים קרובים לטובה ביכולתם וכוח פעולתם של המוסדות המיישבים הציוניים. להיפך, מיום ליום הולכת ומצטמקת הפרספקטיבה הזאת ומיום ליום הולכים ונדללים יותר המקורות הנורמליים שמהם היו הקרנות הציוניות יונקות את הכנסותיהן עד עתה. כל מאורעות הזמן והעולם היו בנו עתה לרעתנו. עם עלית הפשיזם לשלטון בגרמניה, עם האסון הפוליטי והכלכלי שהומט ע"י כך על היהדות במדינה זו, נסתחף אולי השדה האחרון לפעולה ציונית מסודרת שנשאר לפליטה בתקופה האחרונה בארצות אירופה; עם התחדדות המשבר הכספי באמריקה בימים האחרונים, נסתם לא רק למעשה, אלא גם להלכה (למעשה נסתם מזמן) הצינור הדק האחרון שממנו אפשר היה לצפות לכל הפחות למעט הכנסה לקרנות הציוניות; וכשאנו פונים עתה לכל ארבע רוחות העולם, — מעטות, הוי מה מעטות הן חתימות העשב הירוק שנשאר לפליטה במשכנות ישראל! בכל מקום חציר יבש, ציץ נובל. רוסיה — לא; פולין — לא; רומניה — לא; גרמניה — לא; אמריקה לא. היכן, איפוא, הנקודה שאפשר לה לעין המקוה שתנוח עליה ותאמר: מכאן תקום התשועה!

אין אנו יודעים כמה זמן תימשך התקופה האומללה הזאת. אבל על פני תהומה של תקופה זו יצטרך “ניר” לשמש גשר, ועליו יוטל כפי הנראה התפקיד לשמור שלא יאבד נירה של ההתיישבות העובדת בימים שאין לה פוקד ודואג משום מקום אחר. הצו “עזור לך בעצמך!” הוא צו חרוץ ומוחלט בזמן הזה לתנועת הפועלים, וקודם כל לציבור פועלי א"י. עזור לך בעצמך, וארגן את העזרה העצמית וההדדית בתוכך, צרף את כוח הפרט לכוח הציבור והעמד את כוח הציבור עזר לכוח הפרט — זהו ההגיון היחידי המסמן לפנינו קוי כיוון ריאליים בסיטואציה הנוכחית. תוקפו המיוחד של ההגיון הזה הוא בעובדה, שהכוח הנתבע כאן איננו סמוי ואיננו מדומה, כי אם ממשות קיימת; הוא פועל את פעולתו הפרודוקטיבית גם עתה, בטרם היותו מרוכז ומאורגן במידה מספיקה, וכוח פעולתו עלול להיכפל ולהישלש פי כמה לכשיאורגן, יוכנס לתוך מסלול של עבודה תכניתית, ויוכשר לרכז מסביבו כוחות ואמצעים גם מחוץ לתנועת הפועלים.

אבל לא רק לימי המצוקה הנוכחים מכוון “ניר”; לא רק לימים שבהם תצטרך האיניציאטיבה ההתיישבותית הציבורית להצטמצם בהכרח בתחומי היכולת העצמית של ציבור שחי חיי עבודה קשים, שמקורות הכנסותיו הם מוגבלים ודלים, ואת אשר הוא חוסך, הוא חוסך מאיפת הרזון של צרכי־יומו ההכרחיים, אלא גם לימי ההרווחה, גם לאחר שיפוח היום וינוסו הצללים הרובצים עתה על פני העולם ועל פני העולם־היהודי במיוחד, לאחר שאפשר יהיה שוב להניע גלים של התנדבות עממית, או לאחר שתימצא צורה אחרת לריכוז הון בשביל התיישבות לאומית רחבת מידות ומזורזת טימפּו — גם אז תפקידו של “ניר” יהי הקיים ועומד בכל מלוא חשיבותו. אז הוא לא יהיה בבחינת “עזרה בצרה”, אבל עזרתו תהיה חשובה ומרובת משקל כשותף כספי בהתיישבות העובדת, וכמארגן כוחו העצמי של הפועל כדי להגביר ולהרחיב ע“י כך את יכולת הפעולה של המוסדות המיישבים. לשותפות הכספית של הפועל בהתיישבותו, בין אם תיעשה באשראי לאומי ובין אם תיעשה באשראי של חברות עסקיות פרטיות, תהיה חשיבות מכרעת בהווה ובעתיד. אנחנו לא חשבנו מעולם שהחלק אשר הפועלים המתיישבים השתתפו בו עד עתה בהתיישבותם הוא פחות בערכו מן החלק שניתן להם ע”י מוסדות המיישבים. הם נתנו ונותנים לשותפות זו את חלק הארי, את עבודתם, את חייהם, את מאמץ הגוף והנפש, אשר לא יישקלו ולא ייערכו בערכי כסף ומחיר. הם לא קיבלו מעולם לא “קיצבה” ולא “תמיכה”, כמו שרוצים לפרש את זאת בזדון לבם אויביו המעמדיים של ציבור הפועלים, וכדרך שקיבלו מתיישבי המושבות הישנות מאת הברון ומאת חו“צ, שהיו רק בעלים ומשגיחים על עבודת זרים, עפי”ר על עבודה לא יהודית, ונשארו כך עד היום. ואעפי"כ יתבע עתה הפועל להשתתפות בהתיישבותו גם במובן הפשוט ביותר של המושג הזה, להשתתפות כספית, מכיוון שעם גידול צרכי ההתיישבות נעשית האפשרות של “ציוד מלא” מוגבלת יותר ויותר, וספק גדול אם נגיע עוד בכלל לאפשרות כזאת, גם אם תקום לנו ההרווחה הנכספת וכוח הפעולה ההתיישבותית של המוסדות יגדל פי כמה משהיה אף בתקופה המזהירה ביותר, במשך חמש־עשרה השנים האחרונות.

ישנן עוד כמה וכמה נקודות בתפקידי “ניר”, בעלות ערך ממדרגה ראשונה, הדורשות דיון לעצמן, מאחר שהן קשורות במצבים אקטואליים ידועים של ציבור הפועלים, בחתירתו לקראת אחיזת קרקע והתיישבות, אם בדרך אינדיווידואלית ואם בעזרת חברות־מיישבות פרטיות — כמו התפקיד החברתי של “ניר” כלפי פנים ותפקידו במלחמת ההתיישבות העובדת החדשה כלפי חוץ על חירותה ונגד האפוטרופסות המשתלטת עליה. כאן רק נדגיש כי זוהי אחת השאלות שאל פתרונן לא נגיע בדרך של הטפה, אלא בדרך של אמנסיפציה ממשית, ע"י יצירת מכשיר כספי התיישבותי של ציבור הפועלים, אשר יעמוד כתריס בפני האספירציות של פקידות משתלטת, וישחרר את המתיישב מן הכניעה המעליבה לפניה.

תרצ"ג

---

קללת הנדידה

מאת

יצחק לופבן

הנדידה מן המושבה אל העיר, וממקומות עבודה קבועים במפעלים חרושתיים וממשלתיים למקומות עבודה ספיקולטיביים בבנין — נעשתה חזיון נפרץ בתוך ציבור הפועלים בימים האלה. מבחינת האינטרס של היחיד, האינטרס של הפועל אשר מאחורי גבו שנים של חוסר עבודה עונתי ושל שכר רעב כמעט גם בעונות שהעבודה היתה מצויה בהן, אפשר להבין היטב את הכניעה הזאת ליצר הרווחה הצפויה לעובד בתנאי שכר יותר גדול. וקשה מאוד לאנשים שלא הגיעו לידי נסיון זה ולא עמדו בו, להופיע כמטיפי־מוסר, בשעה שהדברים אינם מוסבים על רווחי־גזל של ספסרות או על שכר בטלה של רינטיירים, כי אם על שכר עבודה קשה ומפרכת, שגם בגובהו הגדול השכיח כיום אין בו אלא יכולת של קיום אנושי, ואולי מעט חסכון ל“ימים שחורים” לעובד. ואף־על־פי־כן יש צורך להזהיר על הסכנות החמורות הכרוכות בפרוצס הזה, סכנות בלתי אמצעיות לאינטרסי המשק העברי בארץ, סכנה להשמטת עמדות עבודה חשובות שנרכשו ע“י הפועל העברי מתוך מאמצים כבירים ומתוך מתיחות־נפש ושבירת־הרצון במשך שנים רבות, סכנה להפרעת שיווי המשקל בצינורות הקליטה שבאזורי העבודה הטבעיים ע”י ריכוז מופרז של פועלים בערים ובמקצוע אחד, אשר אם כי אנו רוצים בהתמדתו ובהרחבתו, הוא בכל זאת נתון יותר מאשר כל מקצוע עבודה אחר בארץ לתנודות ולמשברים — ולבסוף: סכנה לטשטוש תוכנה ואופיה החלוצי של תנועתנו.

פחות מכל מדברים אצלנו בתקופה זו על הסכנה האחרונה, מכיון שאינה משתלבת לגמרי לתוך הקונצפציה הכללית של “חטוף ואכול” הרווחת כיום בישוב, בדרכי חייו ובנינו. ואולי דוקא משום כך יש צורך לחזור על ראשונות ולהזכירם גם לאלה מתוכנו אשר עמדו רגליהם במעמד “הר סיני” בשעה שהותוו הקווים העיקריים של דרכי תנועת העבודה וגם לאלה אשר לא עמדו במעמד זה ורק מקרוב באו אל המחנה. אחד מסימניה העיקריים של העליה החלוצית ודרכי הכיבוש שלה בארץ, היתה ההליכה מן העיר אל הכפר. לא תמיד היתה העליה נדחפת כמו היום ע“י מצוקות כלכליות חיצוניות וע”י קטסטרופות פתאומיות. בעצם העליה החלוצית היה ההיפך מבכל דרכי ההגירה המקובלים: לא יציאה מארץ של לחץ כלכלי לארץ של רווחה כלכלית, אלא לעתים קרובות מאוד עליה מארץ של רווחה כלכלית לארץ שלא היתה קיימת בה שום כלכלה לגמרי, שצריך היה רק ליצור אותה עם העליה ע"י העליה, שצריך היה לסחוט אותה מתוך השממה, מתוך האדמה הצחיחה כמו מן הלבבות הצחיחים של תושביה היהודים. את הקונצפציה של “חיים קלים” דחתה העליה הזאת בהכרה. ארץ־ישראל, ארץ־ישראל האמתית, התחילה בשבילה מעבר לתחומה של העיר, והמושג “כיבוש” שנתבע על ידה משמעותו הנכונה לא היתה מעולם כיבוש בכוח ואף לא כיבוש דבר מרשותו של אחר, אלא כיבוש עצמנו לתפקידים חדשים וקשים שלא היינו רגילים בהם; בבחינת “איזהו גיבור? הכובש את יצרו”. זאת לא היתה רומנטיקה כלל וכלל, אלא הארת הלבבות לקראת התפקיד החלוצי ההיסטורי שבדרך ההגשמה הציונית. העם היהודי הוא עם עירוני, ובזה פגימת חייו הגדולה ביותר, בזה אסון תלישותו וטפילותו — ותיקון פגימת החיים הזאת איננו רק תנאי מוסרי לבנין חיים יותר שלמים והגונים, אלא גם תנאי משקי־כלכלי יסודי לכל צעד נכון בדרך של התחדשות והתפתחות חיים נורמליים. ההכרה הזאת היתה למקור ברוך של העזה והעפלה חלוצית, אשר הסבה אחורנית את גלגל ההיסטוריה הישראלית, מן התלישות אל המחובר ומחיי־רוח לחיי יצירה רבי־תוחלת ועתידות.

בתוך כל הכיבושים הגדולים של הפועל העברי בארץ, במשך יותר מחצי יובל שנים, ראינו והננו רואים תמיד את הכיבוש הזה, את עובדת כניסתם וקליטתם של למעלה מרבבת פועלים עברים במקורות עבודה של המשק החקלאי במושבה, את אחד הכיבושים הגדולים והחשובים ביותר. בחישוב כוח הקליטה של הארץ לכל עונת עליה חדשה, בא אצלנו בשורה הראשונה בחשבון כוח קליטתו של המשק החקלאי היהודי הנמצא במצב של גידול והתרחבות מתמדת. החשיבות הפרימרית של שטח זה במשקנו הלאומי המתייצר, מצטרפת תמיד אל הסכנה האורבת לענף זה יותר מאשר לכל ענף משקי אחר להשמט מתחת ידינו. המסורת של עבודה בלתי יהודית השולטת בחלק גדול של משק המטעים היהודי, ההיתר האידיאולוגי ו“המדיני”, כביכול, אשר בעלי המשק מורים לעצמם בנידון זה, התייצבותם של הבעלים האלה במקרים רבים מחוץ לתחום האחריות הציונית והמרות הלאומית — כל זה הורה לנו תמיד שכאן משמרת העבודה החמורה ביותר וכאן דרושים מאמצים חלוציים גדולים ורציניים למען לא יכרת הענף העיקרי הזה מן המשק הלאומי שלנו ולא ייסתם הצינור הזה בפני קליטת העליה היהודית.

במשך שנים רבות ראה הפועל העברי ורואה עד היום במקום הזה את החזית העיקרית שלו במלחמתו על העבודה העברית. המלחמה הזאת היתה קשה מאוד ולעתים מרה מאוד. רק בצעדים אטיים, מתוך התקדמות ונסיגות, ושוב התקדמות ונסיגות, עלתה בידנו לשנות בהרבה את פני המציאות העלובה בשטח זה ולפתוח במידה רבה את שערי המשק היהודי במושבות המטעים בפני העליה והעבודה היהודית. אף כיום לא פסקה המלחמה ולא פסקה חריפותה. ואף נוכח העובדה של מציאות מחנה פועלים כה עצום במושבות, אין הכיבושים האלה עדיין נכסי־צאן־ברזל. גם במקום שהעבודה העברית במשק המטעים התקדשה כבר בקדושת מסורת, אין מסורת זו מבוצרת עדיין במידה שתוכל לעמוד אפילו בפני רוחות מצויות. פתיחת סדק קטן של היתר להשתמש, מתוך אין ברירה, בעבודה בלתי יהודית, עלולה לגרום לפרצות שאין להן תקנה, ולהפוך את המסורת הזאת על פיה. על אחת כמה וכמה במקום שהעבודה העברית היא רק נסבלת, תחת לחץ התביעה והמלחמה הבלתי פוסקות ותחת המצור המתמיד מצד הפועל על שערי המשק המתנכר.

העזיבה כיום, עזיבת פועלים רבים את המשק החקלאי וכניסתם לעבודת הבנין במושבה עצמה ועזיבת המושבה בכלל, בדרך העירה, לא בשעת חוסר עבודה במקום, אלא מטעם היחידי שבעיר שכר העבודה הוא יותר גדול — בעזיבה זו יש בריחה מן החזית החלוצית, והיא עלולה להוביל את הבורחים גם להמשך של התפתחות פסיכולוגית בשטח זה, לנהירה אחרי דרכי חיים עוד יותר קלים, אשר סרסורי העבירה שלהם בעיר הם רבים ועצומים כיום הזה. אך קודם כל יש בעזיבה זו הכשלה למפעל הכיבושי העצום, אשר תנועת הפועלים השקיעה בה את כל כוחה המוסרי והארגוני במשך שלוש עשרות בשנים.

הוא הדין לגבי העבודה במשק הממשלתי. אחרי העבודה במושבות הננו חושבים את העבודה במשק המדינה לאחד משדות הכיבוש החשובים ביותר בשביל הפועל העברי. מתקופת הכבישים, אשר שימשו בזמנם צינורות קליטה עיקריים לעליה החלוצית, ומהם מתחילה בכלל פרשת העליה המורחבת לארץ מאחרי המלחמה העולמית, היתה מלחמתנו על חלקנו הצודק בעבודות הציבוריות ובעבודות הממשלתיות האחרות אחת הנקודות המרכזיות במלחמתנו המדינית. ושוב היתה כאן מחוץ לשאלה הכלכלית בלבד, מחוץ לטובת ההנאה המגיעה לנו ממשק המדינה בתור משלמי המסים העיקריים של הארץ הזאת, גם שאלה אחרת, שהיא אולי אימפונדרבילית, איננה ניתנת להמדד ולהשקל על היד, אבל יש לה משקל רב בחשבון הכללי של התאחזותנו והקמת קשרי־מולדת אמיצים עם הארץ הזאת — זאת היא שאלת השתתפותנו הבלתי אמצעית בבנית המדינה האי"ת, או יותר נכון כפי שהגדיר זאת ארלוזורוב לגבי קומפלכס אחר של שאלות: בבנית “המדינה הארצישראלית בתקופת המעבר”. השתתפותנו בהקמת עורקי התנועה בארץ, ברכבת, בדואר, בטלגרף ובשאר השירותים הציבוריים, השתתפותנו באדמיניסטרציה, בשירות הבטחון וכו' וכו' — כאן מכריע לא רק מקום העבודה כשלעצמו (אם כי גם לו חשיבות רבה בשבילנו) אלא גם עצם מציאותנו בתוך העבודה הזאת. העובדה שכמה מכבישיה העיקריים של הארץ נסללו בידי החלוצים שלנו, שידי הפועל העברי היו בהנחת פסי מסילת הברזל מתחת ובמתיחת קווי הטלפון והטלגרף מלמעלה, שהפועל העברי ממלא תפקידים ראשונים בעבודת הרכבת, גם בתור פקיד וגם בתור פועל פשוט וכו' — עובדה זאת איננה כלכלית בלבד אלא קובעת גם ערכין מדיניים, ומקנה לנו הרגשה של שותפות בבעלות המדינית של הארץ הרבה יותר חזקה ונאמנה מכמה וכמה זכויות פורמליות. מכאן המאמצים הרבים שהשקיעה תנועתנו בתקופות שונות לכניסתנו לעבודות הרכבת, למשל, ולהגנת עמדותינו בעבודות אלה.

עזיבת העמדות הללו כיום מרצון, שוב בכוח המשיכה של השכר הגדול בעבודת הבנין בעיר, פירושה איפוא לא רק השמטת עמדות כלכליות, אלא גם עמדות מדיניות חשובות, אשר מי יודע אם יעלה בידנו לכבוש אותן על נקלה מחדש. עלינו להצטער צער רב שבגלל הפוליטיקה המקפחת של הממשלה לגבי העליה היהודית, איננו יכולים לעת עתה להשתמש בזכות המוכרת כבר, להעביר לרשות העבודה העברית את החלק השלישי בהוצאות של העבודות הממשלתיות, או שאיננו יכולים להלחם בתקיפות על מימוש הזכות הזאת, בגלל החוסר בידים עובדות. אבל יותר מזה יש להצטער על עזיבת עמדות עבודה הנמצאות כבר בתוך רשותנו. ובנידון זה יכולה לשמש לנו שוב דוגמא לאזהרה העבודה ברכבת. בקושי נדחקנו לתוך העבודה הזאת ובקושי הננו מחזיקים מעמד בה. הנהלת הרכבות של א"י רואה אותנו בכלל כאורחים בלתי רצויים בעבודותיה; לה היה הרבה יותר נוח להתעסק עם פועלים בלתי מאורגנים, בעלי רמת חיים נמוכה וממעטים בתביעות; מציאות הפועל העברי מוציאה אותה לעתים קרובות מתוך הרוטינה השקטה שהאדמיניסטרציה הקולוניאלית רגילה בה ונכספת אליה. עזיבת העבודה הזאת כיום סוגרת מאחריה את התקווה לפועל היהודי לחדור לתוכה מחדש בקרב הימים. זאת היא שוב בריחה מן החזית החלוצית והפקרת אחת העמדות הכלכליות והמדיניות שעליה אנו נלחמים זמן רב.

לא פחות חריפה והרת נזקים, גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה מדינית, היא שאלת העזיבה במפעלים הקונצסיוניים — וקודם כל במפעל ים־המלח. מפעל ים־המלח איננו קונסציה יהודית טהורה, אבל על ההשפעה היהודית בשטח הקונסצסיוני הזה נלחמה הסוכנות היהודית מלחמה קשה והשקיעה בה מאמצים פּוליטיים וגם כלכליים מרובים. בחזון העתידות של הציונות נשקף לנו המקום הזה תמיד כאחת מעמדות־השתיה הכלכליות בשטח החרשתי. לארץ־ישראל העניה באוצרות טבעיים גנזו המלאכים אשר הפכו את סדום ועמורה, אוצר נחמד אחד, שנחשב היה במשך דורות ותקופות למת, ל“ים מות”, לסמל השממה והחדלון, אך הטכניקה המודרנית יודעת להפכו למקור חיים מבורך. המלחמה מסביב לקונצסיה הזאת הביאה לידי התרגשות עצומה את כל התנועה הציונית, והיא שימשה אובייקט לדיון ממושך בפרלמנט הבריטי וגם על הפורום המדיני הבין־לאומי — ועד לבית־דין העמים בהאג הגיעה. כי גם כאן אין זה בשבילנו ענין כלכלי גרידא, אלא עמדה רבת ערך באחת המשמרות הרחוקות, העתידה במרוצת הימים לשמש אולי נקודת מוצא להרחבת תחומיה המדיניים של עבודתנו והתיישבותנו בארץ הזאת. כניסת הפועל העברי לעבודה במפעל זה היתה העפלה חלוצית, בעוד אשר הוטל עליו לרדת אל הנקודה העמוקה ביותר של פני כדור הארץ, לתוך סביבה שוממה, נטושה לגמרי מאותות חיים, אל אקלים טרופי כמעט, אל תנאי חיים ועבודה חדשים לגמרי במערכת הכיבוש שלנו.

היעזב המקום הזה עתה על ידי הפועל היהודי? התסתיים מלחמתנו המדינית המאומצת מסביב לאובייקט כיבושי זה בדיבידנדים שמנים בשביל ההון הבין־לאומי ועמדתנו תופקע ותופקר? — אף זאת היא בריחה מן החזית, אולי מאחת החזיתות החשובות ביותר שכבשנו לתוך תחום העבודה העברית ולתוך הפרספקטיבה ההיסטורית של התפתחותנו בארץ בתקופת עשר השנים האחרונות. ולא יתכן, לא יתכן בהחלט שעבודת הכיבוש הקשה הזאת תיהפך למשחק כה קל, אשר בהיות צפוי ריוח קצת יותר גדול במקום אחר בועטים בה ועוזבים אותה.

אולם לא רק במקום שבו מצטרפים אל המומנט הכלכלי של עמדות העבודה שלנו מומנטים פרינציפיוניים או מדיניים, אלא אף במקום ששם השאלה היא כלכלית גרידא (כמו בחרושת העירונית) צפויה סכנה רבה, גם בלתי אמצעית וגם בפרספקטיבה יותר רחוקה, ממגמת העזיבה הרווחת כיום. אחד הנצחונות החשובים שלנו במלחמתנו על העבודה העברית היא העובדה שבחרושת העברית, ברובה המכריע, אין שאלה זו קיימת יותר. כמעט כל כוח הקליטה של החרושת הזאת מיועד מראש לפועל העברי ולעליה היהודית. מלבד זה, אלה הם ענפי העבודה הקבועים ביותר בארץ, וכל תקוות הצלחתם של מפעלי החרושת הללו ויכולת ההתחרות שלהם בשוק תלויה בקביעות זו ובהתמחות מכסימלית של הפועלים העובדים בהם. עזיבת עבודת הקבע לשם השגת ריוח קצת יותר גדול בעבודת עראי, יש בה לא רק נזק בלתי אמצעי למפעלי החרושת, אלא עלולה להתנקם קשות גם בפועל המשליך את יהבו על העלאת מחירים מופרזת בענף עבודה ספיקולטיבי, אשר מי יודע כמה זמן עוד יוכל לעמוד בה.

שאלת העלאה מתאימה בשכר העבודה גם במפעלים הנורמליים, בהתאם ליכולתם המשקית, בתקופה זו של האמרה שגעונית של שכר הדירה והתיקרות צרכי־החיים — היא שאלה רצינית לעצמה ויש צורך לטפל בה מיד. אבל ברצוני היה לסמן בקווים קצרים רק את נקודות הסכנה הצפויה לנו מההתפתחות הזאת של עזיבת המושבות ומקומות הכיבוש החשובים בעבודות הממשלה ובחרושת ומהנהירה העיוורת אחרי היצר המגרה של רווחי עבודה זמניים ובלתי בטוחים. הסכנה היא בודאי הרבה יותר גדולה מכפי שתוארה כאן — ואינני יודע אם אפשר להפסיק את קללת הנדידה הזאת ע“י הטפה בלבד. תיקון רדיקלי יבוא רק ע”י תגבורת העליה וכניסת מספר פועלים לארץ אשר יוכל לספק את הדרישה בכל המקצועות הקיימים והנוצרים אגב הדינמיקה של העליה עצמה. ואף על פי כן יש בודאי גם תפקיד כל שהוא להסברה ואולי יותר מזה לפעולת ארגון נבונה, כדי לעצור בעד עזיבת מקומות שבהם צפויה לנו לא רק השמטת עמדות חשובות אלא גם נזק כללי למפעלנו בארץ.

תרצ"ד

---

חבלי גידול

מאת

יצחק לופבן

(אחרי המושב השני של ועידת ההסתדרות הרביעית)

א.

אחד־עשר החדשים שעברו מהמושב הראשון של ועידת ההסתדרות הרביעית עד המושב השני, היו חדשי עליה ותגבורת חיילים לישוב העברי בא“י ולתנועת הפועלים המאורגנת בתוכו. תקופת הגאות שעמדה בימי המושב הראשון רק בפרק ההתחלה שלה והיתה מלווה עוד ספיקות רבים אם היא בת קיימא והתמדה, נוספו לה במשך הזמן הזה כוחות מדרבנים וגורמי צמחיה ושגשוג חדשים. מאורעות גרמניה והשם הטוב שיצא לא”י כנאת־מדבר מבורכת אשר פסח עליה המלאך המשחית של המשבר העולמי, שימשו כוחות דחיפה וכוחות משיכה להמוני העם היהודי לבקש בה את מקלטם מחמת הגורל הקשה אשר ניתך על כנסת־ישראל בגולה, ולבנות בה את קינם אשר נהרס. ארץ־ישראל היא כיום הזה אולי הארץ היחידה בעולם השרויה בקדחת של עשיה, של בניה פורצת לרוחב ולעומק, של לידת מפעלים כלכליים חדשים לבקרים, של התפשטות המשק החקלאי בכפר וגידול שטחי החרושת והמלאכה בעיר, של עלית המסחר ומחסור בידים עובדות, ושל גילויי פוטנציה להתפתחות משגשגת מוסיפה ועולה, אם לא יניחו מכשולים מלאכותיים על דרכה ולא יסתמו מתוך שרירות־לב את הצינורות העיקריים שמהם יונקת התפתחות זו: העליה היהודית!

אכן “תקופת גיאות”, אם כי ישנם שוברים בצידה של הגדרה זו, מתוך הערכת דרכה ומהותה של התקופה, לאור חזיונות־הלווי השליליים והמסוכנים המלווים אותה, ולאור הסתירות המתגלות בה לתוכנו ההיסטורי של מפעלנו, מפאת אופיה האנרכי. אבל נעימה מעציבה ומדאיגה ביותר נטפלת לקביעת סימניה של תקופה זו ביחוד בשעה הנוכחית, כאשר מזל הגיאות שאנו עומדים בו הוקדר עלינו בעצם גבורתו. הקיצוץ בעליה יהודית ע“י השלטון הא”י, הנימוקים לקיצוץ זה, הפירוש המסולף של השלטון לנוסחא שהוא עצמו קבע אותה בפולטיקה של העליה ו“הרחבת” המושג “כוח הקליטה של הארץ” לא רק על המצב הקיים באותו זמן אלא גם על המצב שיכול להשתנות בפרפקטיבה רחוקה, הקונצפציה החדשה של השלטון לגבי צרכי העבודה שלנו ו“העצה הטובה” מצדו למלאות את הצורך בידים עובדות במשק היהודי מתוך הריזרבה הגדולה של העבודה הערבית בארץ ובסביבותיה — כל אלה נותנים מקום לחשוש שעין השלטון צרה בהתפתחות הנפלאה שהגיעה לארץ בכוחן של האיניציאטיבה והעבודה החלוצית של היהודים, ומגמת פניה היא לחולל משבר מלאכותי, או לכל הפחות לעכב ע"י אמצעים אדמיניסטרטיביים בעד המשכה וגידולה של ההתפתחות הזאת.

פגיעתה הקשה של פוליטיקה זדונית זו ניחתה במלוא כוח מחצה קודם כל בעליה העובדת. היא נפגעה ממנה במידה הקשה ביותר לא רק בגלל העובדה הקורעת שחקים שבאותה שעה שהמשק היהודי משוע לעליה וישנה בארץ אפשרות של קליטה לרבבות עובדים חדשים, עומדים מחנות הנוער החלוצי המתכשרים לעליה ולעבודה בפני שערים סגורים למחצה או יותר נכון לשלושת־רבעים — אלא גם בעובדה שאף במחנה הפועלים הנמצא כבר בארץ והשרוי כאילו בתקופה של גיאות, היתה יד הפּוליטיקה הזאת לרעה ולמכשול. כי אין כל ספק בדבר שנקודת המוצא לרוב החזיונות השליליים בתוך ציבור הפועלים, אשר בהם דן המושב השני של ועידת ההסתדרות מתוך התרגשות רבה, כמו עזיבת המושבות, עזיבת עמדות הכיבוש במשק המדינה, הנהירה אל העיר, הבהלה הספקולציונית והיגררות חלקים ידועים בציבור הפועלים אחרי הקוניונקטורה ורווחיה הקלים — מקורם ראשית כל בחוסר עליה מספיקה, אשר יהיה בה כדי למלאות את צרכי העבודה בכל מקום ומקום ותכניס שיווי־משקל ב“הצע ובביקוש” שבשוק העבודה.

לאור המציאות החדשה הזאת הולך ומתבלט ערכה הקובע והמכריע של העליה לא רק כפרוצס טכני של העברת אנשים לארץ, אלא כמפתח העיקרי לפרובלימות החיוניות המתעוררות בדרך עבודתנו. העליה היא התשובה לימי משבר והיא התשובה גם למשברים פנימיים שאנו נאבקים עמהם בימי רווחה; היא איננה רק שאלה של כמות אלא גם שאלה של איכות; וקשה קשה מאוד תהיה מלחמתנו על איכותה של תנועת הפועלים ועל שמירת אופיה החלוצי כל עוד יהיו קיימים אותם סרסורי־העבירה הנוצרים בשוק העבודה בגלל חוסר העליה, והמעבירים את שחיתותה של הדיספרופורציה שבקוניונקטורה גם לשדה זה שחומת ההגשמה החלוצית היתה מגן לו כל הימים. באשר אנו רוצים בכיבוש כל ענפי העבודה ע“י הפועל העברי, אנו רוצים לראות את הפועל העברי גם בעיר וגם במושבה, גם בחקלאות וגם בבנין, גם במשק היהודי וגם במשק המדינה והמוניציפאלי, גם ברכבת וגם במשטרה, גם במפעלי ההון הבין־לאומי וגם במפעלים הקונצסיוניים של ההון המעורב — ולא כל פועל יכול לעמוד בנסיון קשה זה לבחור בשכר עבודה נמוך ובלתי מספיק לקיומו, או מספיק רק בצמצום רב, במקום־עבודה ש”קרני־הפז" של הקוניונקטורה לא הגיעו אליו, ולא להיפתות לשכר יותר גובה הצפוי לו במקום אחר, שאף הוא סוף סוף מקום עבודה הדורש את הפועל היהודי.

לנו ישנה אמת־מידה חלוצית שבה אנו מודדים את הדברים. תנועתנו תובעת מאת הפועל נכונות של כיבוש והגשמה בכל התנאים והמצבים, ודחיית האינטרס של הפרט בפני הצורך הציבורי והלאומי. אבל לא ייתכן בכל זאת להתעלם במקרה זה מן הסיטואציה אשר נוצרה ע“י גורמים חיצוניים. המצב שנתהווה בארץ בגלל הפוליטיקה הנלוזה של העליה, הוא קודם לפסיכולוגיה של פריקת חובות חלוציות; הפסיכולוגיה באה רק אחרי כן, היא בבחינת תאוות־האכילה שבאה עם מעשה־האכילה, והיא הרת כשלונות וסטיות, אשר מי יודע אם יעלה בידינו להתגבר עליהן בטרם יוסרו הגורמים האובייקטיביים ובטרם יהיו די פועלים ועולים בארץ אשר יוכלו לספק את הדרישה בכל המקצועות הקיימים, ובאלה הנוצרים ע”י הדינמיקה של העליה עצמה.

ב.

בסימנה של בשורת הגידול עמד המושב הראשון של ועידת ההסתדרות הרביעית ובסימנים של חבלי הגידול עמד המושב השני של ועידה זו. “הפועל בתקופת הגיאות” פירושו בשפת המציאות: תגבורת כוחו במנין ובבנין; פירושו: עבודה ולחם לפועל בארץ; פירושו: מפעל משקי וחלוצי גדול, מפעלי התיישבות ללא אמצעים ציבוריים, מאמץ עצמי של הקיבוץ ושל הפרט, להאחז באדמה ובמשק; פירושו: הרחבת המפעל הקואופּרטיבי של הפועל, גידול רכושו הציבורי, תגבורת יכולת החסכון שלו; ופירושו לבסוף: מעון לפועל, גג על ראשו, דירת קבע לו ולמשפחתו, בעיר ובמושבה. המפעלים האלה אינם כולם אורה בלבד, פה ושם מתגלים גם צללים, פה ושם הצללים מקופלים וחבויים עדיין ועלולים להגיח רק בזמן מן הזמנים, אם לא יוקם בפניהם תריס חברתי מבעוד מועד. וטוב שאנו חוזרים לעתים בועידותינו ובמועצותינו על בדיקת יסודות התנועה ובוחנים לאורם את המציאות שלנו; וטוב שישנה בתוכנו בקורת עצמית זו, הקפדנית, שאינה מחפה על חטאים פנימיים, ששוברת כוסות של זכוכית לבנה מול פני גיאות האופטימיות בתוכנו, ומנסה להציל את התנועה משיכחת עצמה ותעודתה, מסטיות איגואיסטיות, מהתרופפות הערבות ההדדית והאחריות ההדדית בתוכה. עצם הדיון והבירור בשאלות אלה יש בו משהו מטהר; הוא אומר קודם כל שעין המצפון הציבורי שלנו צופיה תמיד, שאין היא נותנת להשלות את עצמה ע"י ברק של כיבושים חיצוניים בלבד, גם אם הם רבים ועצומים, שהיא בוחנת תמיד את תכנו של כל כיבוש ואת כוח קליעתו לא רק להנאת הפרט, אלא להנאת הציבור, ולא רק להנאת הציבור שישנו כבר בארץ, אלא גם של זה אשר עומד וצריך לבוא. ואם לא תמיד עשוי בירור זה להחזיר למוטב את אלה שנתפסו כבר לדבר עבירה חברתית ודשים בה, הרי עשוי הוא בלי ספק לשמש תריס מוסרי בפני פרצות נוספות.

ואעפי“כ דומה היה הויכוח הרגשני הזה בועידה לא פעם כצלצול מבהיל יותר מדי בפעמוני הסכנה, שעשוי לעורר פּניקה ולהפיק רושם בלתי נכון ממצב הדברים, כאילו נהרסו כל הסכרים במחננו, נתערערו כל היסודות וכאילו הפרצות אשר ניבעו בחומה עוברות את המידה של קלקולים וסטיות המלווים בהכרח כל פרוצס מעין זה של גידול והסתעפות, בעיקר בתנאי סביבה של אנרכיה כלכלית שאנו חיים בה כיום ובתנאי עליה שיש לה באמת אופי של סטיכיה, ושמידת הכשרתה החלוצית איננה מספיקה. שני הצירים שמסביבם הסתובב הויכוח הזה היו ההרצאות על “השיכון” ו”העבודה השכירה", שבהם מתגלים בעיקר מקומות תורפה לא מעטים. העבודה השכירה היא הנקודה החמורה ביותר. עבודה שכירה אצל חברי ההסתדרות, עבודה שיש עמה ניצול ושעבוד ועשיית רווחים של פועל על חשבון הפועל חברו, זה חזיון שאי אפשר לסבול אותו בתנועתנו. אנחנו איננו יכולים בנידון זה להקיש היקשים מתנועות פועלים אחרות שאינן מדייקות כל כך במצוה זו וסובלות בתוך שורותיהן גם מעבידים, באשר ההשתייכות לתנועה אצלן היא אידיאולוגית בלבד, ואינה מותנה כלל באורח חייו של הפרט. תנועתנו איננה תנועה של פּרוליטרים מלידה, הדבק שלה איננה רק האידיאולוגיה כי אם המעשה החלוצי, והיא חלוצית לא רק בעבודתה בארץ, בהעפלה הכיבושית שלה, אלא בעצם היותה לתנועת פועלים, בעצם הפיכתה צאצאי בעלי־בתים ובורגנים זעירים לעובדים. בשטח זה יכולים להתגלות תמיד אטביזמים שונים, לפיכך לא רק מבחינה פרינציפיונית אלא גם מבחינה חינוכית מצוּוה תנועתנו להקים סייגים וסייגים לסייגים מסביב למצוה ראשונה זו בחוקת ההסתדרות.

ואמנם כאשר התחיל המרצה בשאלה זו לגולל את מראות הנגעים על גבי יריעה רחבה וארוכה, כשהתחיל למנות אחד אחד את שטחי העבודה והמשק אשר בהם מצויה עבודה שכירה אצל חברי ההסתדרות: עבודה שכירה בקואופּרציה היצרנית, עבודה שכירה בהובלה, עבודה שכירה בענף הבנין, עבודה שכירה בהתיישבות חקלאית, עבודה שכירה בשירות בית, עבודה שכירה במקצועות החפשיים, וכאשר התחיל לפרט מספרים ואחוזים ושברי האחוזים — עברה כעין צמרמורת את השומע ותמונה מבהילה מאד הזדקרה נגד עיניו. אולם כשבא המרצה לידי סיום וסיכום, נתברר שהעבריינות הזאת מתנודדת בין אחוז אחד לשני אחוזים ממחנה הפועלים בן הרבבות המאורגן בהסתדרות, ושגם מאלה אפשר לנכות בודאי כמה וכמה שברי אחוזים על חשבון של שוליות אשר לגבם אין תפיסה להגדרה זו של “עבודה שכירה”, וכמה וכמה שברי אחוזים של עבודה שכירה כהופעה זמנית וחולפת — לעומת זה חיים תשעים ותשעה או נניח תשעים ושמונה אחוזים של חברי ההסתדרות חיי עמל כשרים ללא ניצול עבודת זולתם.

ונשאלת השאלה: האמנם אפשר לדבר כאן על “תהליך של דיפרוליטריזציה”, על “תבוסות וכשלונות”, על “הבריחה מן המעמד” כדבריהם של כמה מחברי “השומר הצעיר”, או על “יציאה מן המעמד” כדברי רבים מחברינו; והאם אפשר למתוח את קו הבקורת במידה כזאת, עד כדי להפיק רושם שכל המחנה עומד בלהבה בגלל חטאם של שני אחוזים מתוכו? ומתי היה מחנה הפועלים שלם יותר, ללא כל סטיות וקלקולים? גם בתקופה הקלסית של החלוציות, בימי העליה השניה, היתה בריחה ופרישה מן המעמד; האחוז היה אז בודאי לא יותר קטן מאשר היום והאחוז הנשאר לפליטה בודאי לא היה יותר גדול מבחינה יחסית מזה של היום; רבים מכובשי העבודה בימים ההם עזבו את העבודה ואת הארץ גם יחד, לא מעטים מהם הפכו לרוכלים באמריקה או לחנוונים בא“י, עברו למקצועות חפשיים, נעשו פרדסנים ובעלי רכוש — ואעפי”כ לא אלה הם אשר קבעו וקובעים את דמותה ואת תוכנה של התקופה ההיא בדרכה החלוצית המעפילה של תנועת העבודה בארץ. הוא הדין בימי העליה השלישית והרביעית. אף בתקופה הנוכחית אין דמותה ותוכנה של תנועת הפועלים נקבעות ע"י שני אחוזים חוטאים וסוטים שבקרבה, אלא על ידי תשעים ושמונה האחוזים נאמני בריתה ושומרי משמרתה.

לפיכך יש לדבר על חזיונות שליליים בקצוות השונים של המחנה, וצריך להלחם בחזיונות האלה, צריך להקים תריס בפניהם, ביחוד בתקופה שכה מרובים בה הפיתויים וסרסורי העבירה, וכה קל המעבר מחיי עבודה לחיים קלים המזדמנים תמיד בתקופות של קוניונקטורה; צריך להרחיב ולהעמיק את פעולת ההסברה והחינוך הציבורי בתוכנו, וצריך לשכלל את הפעולה הארגונית; אבל אין להפריז ואין להכליל ואין לראות באפיזודות, שהן תמיד בנות לוויה של כל חיי ציבור וחברה, יהיו אלה המוסריות והטהורות ביותר, כאילו מפנה יסודי בתוכנה ודרכה של תנועתנו.

גם בנקודה השניה שעליה נסבו דברי הויכוח והבקורת החמורה במושב זה של הועידה, בשאלת השיכון והסכנות החברתיות שכבר נתגלו ושעתידות להתגלות בו, היתה הפרזה לא מעטה. נעשה מפעל כביר בתוך ציבור הפועלים. אלפים משפחות מתוכו, אשר השלימו עם הווית חייהם בתור פרוליטרים לנצח, ללא תקוה ל“אמנציפציה” וללא סיכויים לעבור פעם לעבודה ברשות עצמם, להתיישבות; אלפי פרוליטרים אמתיים (וכאלה הם גם הפקידים וכל בעל מקצוע או מחוסר מקצוע אשר אין ברשותו מכשירי תוצרת אחרים מלבד שתי ידיו הריקות) הגיעו או עומדים להגיע, ע“י סיוע ארגוני של מוסדות הסתדרות וע”י חסכונותיהם הקטנים, לבית־דירה ומעון להם ולילדיהם, בסביבות העיר או המושבה שהם עובדים בה. נחלת שדה ופרדס אין להם ולא תהיה להם. זהו אוהל תם של האדם העמל, זאת היא נחלתו היחידה: דלת וחלון ואולי ערוגת פרחים מאחורי החלון הזה וערוגת ירק בחצרו. זאת היא משאת נפש שאליה שאפה תנועת הפועלים שנים רבות, והיה זמן שהסיסמא “שכונת עובדים” עמדה במרכז מחשבתה ותביעותיה של התנועה — והנה הגיעה השעה שמשאת נפש זו הולכת ומתגשמת, ומה גדולה הרתיעה ומה רבו הפחדים פתאום! האמנם יש כאן “התבצרות דיפרולטרית” כפי שהתבטא מישהו בועידה? אכן גם כאן נמצא אחוז קטן אשר לא עמד בפני פיתוייו של יצר הזמן והוא משכיר חדר במחיר השוק המאמיר, וישנם גם פה ושם יחידים אשר נאחזו במצודת הספיקולציה ועושים מסחר במגרשם או בביתם. במצב הזה ישנה תקלה גדולה והוא מחייב פיקוח הסתדרותי על השיכון, והגבלת השימוש החפשי של החבר ברכוש. אבל גם כאן אין העבריינות סימנו הכללי של המפעל, ואין היא יכולה לשמש נקודת מוצא להערכתו ולרצון צמצומו וקיצוצו, או לרצון הכנסתו לתוך הגבלות כאלה שהוא לא יוכל לעמוד בהן ושגם אינן רצויות מבחנה אובייקטיבית.

קשה להבין באיזו דרך מוזרה התגנבה אלינו המחשבה שיש להעמיד את שיכון הפועל העירוני על כתלי הביטון או על כתלי הלבנים הערומות בלבד, ללא גינה וללא מגרש. כשאנו מדברים על צפיפות האוכלוסין בא“י, כוונתנו היא יצירת אפשרות של כלכלה ומחיה בארץ להמונים יהודיים גדולים, אבל לא לצפיפות של חומות, לא להגיע בית בבית, ולא לצפיפות של ששה בחדר אחד; וכשאנו מדברים על א”י שהיא קטנה, הרי שוב אנו מדברים על האספקטים הכלכליים שלה בהתאם לצרכי העם, אבל אין איש חושב בזה שאין בארץ די מקום להכיל, במובן האלמנטרי של המלה, המונים יהודיים עצומים, וכי לשם כך יש הכרח לנהל פּוליטיקה של צמצום בשטח הבניה העירונית או הסביב־עירונית, לבנות רחובות צרים ללא גן וללא מגרש ציבורי, ללא עצים וללא חתימת עשב, ללא אויר וללא מרחב, רק חומות אל חומות, אשר מביניהן נרים את ראשינו ונציץ אל אותה פסת היריעה הכחולה המצומצמת אשר אוסקר וילד ב“בלדה מבית־האסורים” שלו אומר עליה ש“אסירי־עוני קוראים לזה שמים”. והעיקר, שהפועל העברי צריך להיות החלוץ על השדה “התרבותי” הזה!

ואין אני דן בשאלה מנקודת ההשקפה של החקלאים בתוכנו, הרואים בגינת הפועל העירוני ובמגרשו הנטוע לכל הפחות סמל לחקלאות לאיש־העבודה שאינו יכול להגיע לחקלאות עצמה וגורם חינוכי לילדיו; ואין אני דן בזה מנקודת ההשקפה הכלכלית, באיזו מידה עלול מגרש של דונם, למשל, בסביבת חיפה להיות למשק־עזר ממשי למשפחת הפועל היום, ובעיקר בימי צרה וחוסר־עבודה מחר — אם כי אין לזלזל כלל וכלל בשאלה זו, וערים הרבה יותר גדולות מתל־אביב ומחיפה, באירופה, שאף אצלן כל זרת קרקע נשקלת בזהב, הקצו שטחים גדולים בסביבתן למטרות כאלה, לטובת אלפי משפחות פועלים וגם לטובת הערים עצמן; אבל דן אני בשאלה זו מנקודת ההשקפה של היגיינת־הנפש והיגיינת־התרבות של הפועל, אשר ביתו ומגרשו הקטן הזה הוא נחלת הקבע היחידה שלו בארץ, ואינני חושב שיש בזה איזה אידיאל להכניס את הפועל לתוך חור או לתוך מרתף ואין שום הכרח אובייקטיבי לכך, לא מטעמי הפּוליטיקה של העליה ולא מטעמי הפּוליטיקה של ההתיישבות. יש לדאוג לכך ליצור בטחונות שהדונם או חצי הדונם לא ישמשו אובייקט לספקולציה ולרווחים שאינם מהוגנים — אבל אין לראות בזה דחיקת רגליו של מי שהוא או הצרת צעדי השיכון בשביל העליה החדשה, כיון שאין בזה לא הכרח ולא צורך שכל העליה תתרכז בתל־אביב ובחיפה או בירושלים וסביבותיהן, ויש בא“י עוד די מרחב לשיכון, בעיקר בתקופה זו של “קפיצת הדרך” ע”י מכשירי ההובלה החדישים. אנו מצווים לבנות קומות על גבי קומות את הכלכלה שלנו, לעשותה אינטנסיבית ומצופפת לבלי להשאיר בה זרת לא מנוצלת, אבל אין לעשות כך בשטח השיכון והבניה.

ועוד דבר: בקשר עם הויכוח שהיה בועידה הזכיר מי שהוא, שיש פועלים המתחילים לדאוג לעת זקנתם ורואים ב“נחלתם” הקטנה במידת־מה משען לעת הזאת: והנה נטפלו בויכוח למלה זו ואמרו: דאגה לעת זקנה — פירושה רינטה, ורינטה פסולה תמיד. ונכון הדבר: רינטה פסולה תמיד. אבל נדמה לי שבקלות יותר מדי עוברים אצלנו על פרובלימה רצינית זו. במשק השיתופי, בקבוצה ובקיבוץ, איננה קיימת שאלה כזאת; צורת חיים זו היא באמת “חברת אחריות” לימי זקנה ולאבדן כושר העבודה של הפרט; גם במושב העובדים איננה קיימת שאלה זו בצורה כה חריפה. יש משק, יש קרקע ומכשירי תוצרת, יש ילדים במשק, ישנה עזרה הדדית בין החברים, ישנה דאגת הכלל לפרט. אבל שאלה זו קיימת ועתידה להיות קיימת באופן טראגי מאד בשביל הפועל העירוני. כי איננו רשאים להתעלם מן העובדה, שתנועתנו איננה מורכבת כיום, כפי שהיתה פעם, מרווקים בגיל צעיר; ישנם כבר אלפים העומדים בשרות החלוצי של העבודה עשרות בשנים, ולא מעטים מהם מתחילים להרגיש כבר בעצמותיהם את קרבת השנים אשר אין בהן חפץ — ומה יעשו אלה כשיבואו “ימי הרעה”, בשעה שאין לא ביטוח ממלכתי לימי זקנה ולא קופת פנסיה, האם יחזרו על הפתחים? לא די להגיד שרינטה פסולה — צריך לתת תשובה ממשית על השאלה הזאת. והאין במתן פתרון ציבורי לשאלה זו (כי מפתרון ממלכתי אנו כנראה רחוקים עדיין) המפתח למניעת כמה סטיות וקלקולים במחננו?

ג.

המערכת השניה של השאלות אשר בהן דנה הועידה, שאלות התרבות וחינוך הנוער, אף בה אפשר למצוא בודאי מפתח להבנת כמה וכמה חזיונות שליליים שנמנו במערכת השאלות הכלכליות. כל כמה שתנועתנו הולכת וגדלה בכמותה, מסתמנים יותר ויותר הקשיים הנובעים לפרקים מתוך אי־התאמה בין כושר רוחה לבין תפקידי הכיבוש וההגשמה החלוצית העומדים לפניה. גם במידה שהורם הלוט מעל פני שאלה זו בועידה, נתגלו התהומות שבה והן עתידות להתגלות יותר ויותר במידה שנרבה לטפל בה ולרדת לעומקה. על כל פנים הצגת השאלה הזאת לבירור מקיף וממצה בתוכנו — היא צו התקופה; ומן הקליעה לנקודת ההכרעה של השאלה, ומבקשת תיקון ופתרון במקום שהיא חיונית ביותר, תלוי לא רק עתידה ועיצוב דמותה התרבותית של תנועתנו, אלא גם עתידו ההיסטורי של מפעלנו כולו.

ושוב, גם לגבי שאלה זו אין לבקש את נקודת־המוצא בהיקשים ממה שהיה פעם על זה שישנו כיום. אמיתותם ההיסטורית של היקשים כאלה מוטלת תמיד בספק, הן במה שנוגע לשטח הכללי של הפּרובלימה והן במה שנוגע לשטח המיוחד שלנו. “תור הזהב” לא היה ולא נברא, הוא מצד אחד מושג דמיוני הנעוץ בטעות המרחק, ומצד השני הוא מצטרף מניצוצות ניצוצות קטנים של תקופות ממושכות, תקופות אשר בני הדורות ההם ראו אותן בודאי כחשכות ועמוסות פגימות וליקויים, ואף הם נשאו את עיניהם בודאי לאיזה “תור זהב” של תקופה רחוקה אשר מאחוריהם. מה שיש באמת ומה שאי־אפשר להחזירו, אלה הן תקופות בראשית, החורתות את רישומן העמוק בקורות החיים והעולם והמלוּות חיל ורעדה של התגלות ושל התהוות חדשה.

היתה תקופת בראשית של התנועה הסוציאליסטית, ימי ההתגלות הראשונים שלה מופזים קרני אורה של השמש העולה. בראש התקופה הזאת עמדו ענקי הרוח, וקודם כל ענק־הרוח שלה, יוצר הסוציאליזם המדעי קרל מרכס. אבל תוכנה, מהותה, אופיה וגדלותה של תקופה כזאת הם בזה שהיא אינה חוזרת עולמית, שהיא חד־פעמית אצל כל תנועה אשר איננה ממלאה את שליחותה תוך כדי תנופה מהפכנית אחת, אלא נידונה מראש לפרוצס ממושך של התפתחות, של הבשלת תנאים אובייקטיביים ובגרות כוחות סובייקטיביים כדי שתביא את רעיונותיה ואת שאיפותיה לידי הגשמה. אי־אפשר שיהיו שני קרל מרכס כשם שאי אפשר שיהיו שני ניקולאוס קופרניקוס; וכשם שאפשר רק פעם אחת לחולל מהפכה כזאת בגרמי השמים ולגלות את כבשונו של העולם, שהארץ סובבת את השמש, כך אפשר רק פעם אחת לחולל מהפכה בגרמי החברה ולגלות את המגמות היסודיות של התפתחותה — וכל עוד מהפכה זו עצמה אינה הפכת ואינה מתבדה, כל עוד היא ממשיכה לשמש קו ומשקולת בדרכי המחשבה, הרי כל ההולכים בדרכה מוכרחים להיות במידת מה אפיגונים, אם גם הם במעלות רוחם וכשרונם אינם נופלים או אולי גם עולים על רבותיהם.

קשה לומר שמאחרי מרכס ותקופתו לא קמו אישים בעלי גילויים אינטלקטואליים ולא גדלו קניני הרוח בתנועת הפועלים העולמית; להיפך, עצם המרכסיות, המיתוד שלה בתורת החברה ובתורת הכלכלה, מצאה את המשך בנינה, את הבהרתה ואת פירושה, את בקורתה ואת התאמת או אי־התאמת מסקנותיה לדינמיקה החיה של ההתפתחות, ע“י שורה של הוגי־דעות ואנשי רוח בעלי פורמט גדול, אשר גם כיום, בתקופת המבוכה והירידה לכאורה, לא פסו עוד מתוך התנועה. אולם, אם לגבי ה”צמרות" של התנועה יכולים להיות חילוקי־הערכה בנידון זה, הרי אין כל ספק בדבר שתנועת הפועלים בכללה, על כל פנים זו אשר באירופּה, היא היום הרבה יותר תרבותית והרבה יותר משכילה והרבה יותר בעלת הכרה משהיתה זו אשר מצאו אותה מרכס וכוכבי־הלויה שלו בשעת מתן תורה; אז היה זה ציבור אמוֹרפי לגמרי, גוש של עוני ושעבוד, פרוע כמעט, מורכב ברובו מאנאלפביתים, אשר לא ידעו כלל איך לגשת אליו, איך לתפוס אותו למחשבה החדשה, ואשר אפילות רוחו היתה אולי הקושי הגדול ביותר שעמו נאבק הסוציאליזם במשך יובל שנים. ואם הכזיבה התנועה הסוציאליסטית פעמיים במשך עשרים השנים האחרונות, פעם עם פרוץ המלחמה העולמית, ועם מוצאי־המלחמה העולמית בפעם השניה, הרי זה לא בא בודאי משום נמיכות קומתה התרבותית ולא בגלל היותה אפיגונית, אלא משום שישנו עוד כנראה שטח בלתי מגושר מן הרעיון אל המעשה, אשר תנועת הפועלים צריכה לעבור אותו עד כדי שתוכל לעמוד בנסיון של ההכרעה האחרונה ותוכל להשתמש במלוא כוחה הרוחני כדי להקים את משטר החיים החדש אשר אליו היא חותרת. ואכזבות הרי היא הנחילה ונחלה גם בעצם “סערת האביב” שלה, גם בימי ראשית אונה ופרוץ רוחה הרענן, גם בתקופה ההירואית, אשר זהרה מהבהב נגד עינינו תמיד; וכיבושים חשובים הרי היא כבשה בכל זאת גם בתקופה הנוכחית.

ד.

נקודת המוצא איננה, איפוא, בהיקשים; היא איננה בהיקש ממה שהיה פעם על מה שישנו כיום, והיא איננה גם בהיקש מתנועת הפועלים העולמית על תנועתנו אנו, או להיפך. גם לתנועת הפועלים העברית בא“י היתה תקופת בראשית עטורת זוהר, אשר חרתה בחיינו רישומים עמוקים — והיא לא תחזור עוד. גם לתנועתנו קמו אנשי רוח ראשונים אשר גילו את כבשונה של דרכנו וקבעו את נקודת־המהפכה העיקרית בחיי העם והתנועה: שיבה לעבודה, לקרקע, ליצירה העצמית, ליצירת צרכי בראשית של האומה, התנערות מן הטפילות שדבקה בחיי האומה בתקופת גלותה הממושכת, הגשמה עצמית והקמת צורות־חיים מחודשות ומשחררות, שיש בהן חזון עתידות לאדם ולעם — זוהי האש אשר נתגלתה פעם, ואשר פעמיים אי־אפשר לגלות אותה. גם היסודות הראשונים האלה של תנועתנו מצאו להם את המשך בנינם, את הבהרתם, את בקורתם ואת התאמתם לדינמיקה של ההתפתחות החדשה, עם המשך גידולה של התנועה. לידי אפיגוניות אצלנו בודאי שלא יכולנו להגיע עוד, באשר תקופת בראשית שלנו איננה עוד רחוקה כל כך ורבים מיוצריה, מסוללי דרכה וממעצבי דמותה של תנועתנו עוד חיים אתנו ופועלים בתוכה. ומה שנוגע לרמה התרבותית של תנועת הפועלים העברית כיום, הרי אין להשוות, כמובן את הציבור מן חמש רבבות בארץ ובן עשר רבבות בגולה, לשכבה הדקה של יחידי סגולה בימים ההם — אבל בדרך כלל בודאי שאין הרמה התרבותית של ציבורנו כיום נופלת מזו השכיחה שבדור העברי הצעיר אז. להיפך, ישנן כיום בתוך התנועה, במידה הרבה יותר גדולה משהיו פעם, שכבות עבות למדי של אנשי תרבות והשכלה, של צעירים אשר קראו ושנו ומילאו את כרסם ספרים וידיעות. יש רק הבדל אחד — וכאן “מקודת הקפיצה” של הפרובלימה, וכאן שונה היא תכלית שינוי שאלת התרבות אצלנו מאשר בכל תנועת פועלים אחרת; ההבדל הוא שהדור הראשון לתנועת הפועלים הארץ־ישראלית ידע גם “חומש” ו”תהלים" והדור הזה אינו יודע.

אני משתמש בכוונה בהגדרה זו, הנראית כ“וולגרית”, ושהיתה פעם אידיאל תרבותי של “שואב המים” אשר בעיירה היהודית, כדי לסמן פרובלימה עמוקה וטראגית בתרבות הדור היהודי החדש — למען לא נפליג לשדות הרחוקים והרחבים של ההפשטה. אם קיימת כיום בקרבנו פרובלימה תרבותית רצינית, הרי אין זאת שאלה של כמות ולא שאלה של השכלה במובן הרגיל (אם כי בודאי גם שאלה כזאת קיימת) — אלא קודם כל שאלת תוכנה המהותי של תרבותנו. והשאלה איננה בויכוח על האינטרפרטציה של מרכס ועל המיתודיקה המדעית בהערכת חזיונות שונים בחיים ובחברה, אלא במצע ההיסטורי לחידוש חיינו התרבותיים בארץ. שום תרבות, לא תרבות חיים ולא תרבות רוח, איננה יכולה להתקיים ולהתפתח בלי שרשים; היא אינה יכולה להתקיים מהכלורופיל אשר בעליה החיצוניים בלבד, ממתנת חנם זו שהיא קולטת ומלקטת מן ההפקר של אור העולם — אם אין כלורופיל זה מקושר אורגנית לסובסטנציה של חיים אשר היא יונקת אותה בשרשיה מן ה“אמהות”, ממסורתה ומערכיה הקדומים.

מקורו העיקרי של חזיון הכמישה וסילוק השכינה והתרופפות כוח היצירה הרוחנית בדור הזה בישראל (וחזיון זה אינו בתנועת הפועלים בלבד, אדרבה, הוא בא לידי גילוי בתנועת הפועלים הרבה פחות מאשר בשדרות־עם אחרות) הוא בחוסר שרשיות זו, בזה שחסר לה לתרבות הדור הצעיר אותו הדבר המוחלט והבלתי מותנה שהיה לה לתרבות הדור הקודם ושישנו לכל תרבות האחוזה במסורת קדומה (והדבר המוחלט הזה איננו רק במקום שקיימת רליגיוזיות קפדנית, אלא גם במקום ששלטת סקולריזציה גמורה, בנויה על יסודות מוסריים, על תוכן סוציאלי עמוק ועל אחריות קולקטיבית). לפיכך תרבות זו נשארת תלושה גם בשעה שהיא מדברת וכותבת עברית, והיא נשארת רופסת גם בשעה שהיא כאילו מחבקת זרועות עולם; לפיכך אין בה כל מידה נכונה להערכת דברים ולהערכת עצמה; לפיכך היא כה “מודרנית”, כה נוחה לקלוט וכה נוחה לפלוט, מרעישה את כל בדיה למשב כל רוח קלוקל, מעטה עליה מסכות שאולות, גם את נעוות הדמות ביותר, ומפזמת כל “מנגינת רחוב” חדשה וזרה; לפיכך היא מתנודדת תמיד בין הקצוות, היא פעם קומוניזמוס ופעם פשיזמוס, תמיד בלתי בטוחה בדרכה, תמיד מחוסרת כוח ההכרעה הפנימי, משמשת תמיד כנה אשר מרכיבים עליה על נקלה כל זמורת זר וכל דעה נפסדת, גם את האנטי־תרבותית, האנטי־חברתית והאנטי־אנושית ביותר.

אכן, אנחנו כבשנו כיבוש תרבותי גדול בדור הזה, את הלשון העברית. לא רק בא“י, כי אם גם בגולה נפוצה ידיעת הלשון העברית כיום במידה שלא היתה נפוצה בשום זמן מן הזמנים במשך כל התקופה הארוכה שנותקנו בה מעל אדמתנו, ואולי גם במשך הדורות האחרונים שלפני החורבן בא”י עצמה; רבבות, רבבות, לומדים עברית, רשתות של בתי ספר עבריים קיימות בכל רחבי הגולה, רבבות רבבות יודעים עברית, מדברים בה וגם כותבים בה — ואעפי“כ תוקף אותנו לעתים רגש של עצבות ודאגה רבה למראה הכיבוש הזה. מהי הלשון הזאת? איזו קליפה טפלה, איזה סכום גדול או קטן של מלים פורחות בלתי מעוגנת במקורן, מדרדרות כאבני־שפך, ללא דבק הדורות וללא שום בריח תרבותי ברוחן. ולא רק אלה שלמדו עברית בימי בגרותם כך, אלא גם אלה שינקו אותה ב”לשד אמם" בא"י, גדלו בה ונתחנכו עליה. ויפה תיאר ב. כצנלסון בהרצאתו את הטיפוס של “בני הארץ בגולה”, את תלישותם, את שטחיותם, את פריקת העול מצדם, את הנכר שלהם גם לארץ וגם לתרבות שעליה גודלו ושאותה הם ממירים על נקלה בתרבות אחרת ובלשון אחרת. גם “בני הארץ” בארץ אינם שונים בהרבה. ואין כל פלא אם הצרכנות לספר עברי ולעתון עברי עומדת בפרופורציה הפוכה להתפשטותה של ידיעת הלשון העברית, כי אין בין שני אלה שום קשר ושום השפעת גומלין, כי הלשון צמודה לספר רק בשעה שפועלת בה רצינות היסטורית, בשעה שיש בה כוח־כובד תרבותי המחבר אותה אל אדני היסוד, והיא אינה זקוקה לו לגמרי בשעה שאיננה אלא נפח תפוח בלבד, ויהא גודל הנפח הזה מה שיהיה.

ה.

כאן היא “נקודת הקפיצה” של הפרובלימה — ופתרונה אינו קל ואינו ניתן אפילו להגדרה בהצעות שימושיות. כשדנים בשאלה הזאת מתוך הצורך לתת תשובות על תביעות דחופות ושוטפות, מוכרחים להתאים את הכלים לצורך זה; אבל מלבד “חיי שעה” יש בה גם שאלה של “חיי עולם”, ואף אלה תובעים כלים מיוחדים להם. התקופה הנוכחית העמידה את העולם בפני הפרובלימה של אוטרקיה לא רק במובן המשקי והכלכלי, אלא גם במובן הרוחני. שאלת ההתבצרות בתחום הרוחני של האומה, עלתה על הפרק כשאלת גורל לא רק אצל עמים קטנים חלשי־תרבות, אלא גם אצל עמים גדולים כבדי תרבות. רעיון האוטרקיה הזה הוא שלילי וריאקציוני, גם בשטח הכלכלי וגם בשטח הרוחני, בשעה שמתלווה אליו כוונה שלילית, אנטי־סוציאלית ואנטי־תרבותי; אבל הוא חיובי בהחלט בשעה שתוכנו החברתי והתרבותי הוא חיובי. אינני יודע אם עלינו להצטער על כך או לא להצטער — העובדה היא עובדה: אותם היסודות שעליהם היתה בנויה התקופה הליברלית התערערו לחלוטין. מקודם התערער “אזרח העולם”, אח"כ התערער “משק העולם”, עכשיו הולכת ומתערערת “תרבות העולם”. מחשבת האוטרקיה באה כהגנה עצמית של העמים מפני השערים הפתוחים והמפולשים יותר מדי, שרוח פרצים מהרסת עוברת בהם עד שאין איש ואין עם בטוח מפגיעתה הרעה. ואם העמים הנטועים על אדמתם כך — אנו שמתחילים רק להנטע ושהננו הקרבנות הראשונים של תמורת עולם זו, על אחת כמה וכמה.

המשגה ההיסטורי הגדול ביותר שאנחנו עלולים לעשות בתקופה זו יהיה זה, אם נשנה רק את האוכף שרכבנו עליו ולא נשנה את הסוס; אם במקום התרבות הרוסית והתרבות הגרמנית שרכבנו עליהן תמול והושלכנו מעל אוכפיהן ארצה, נרכב היום על מרדעת התרבות האנגלית (וסימנים בולטים לכך ישנם כבר). זה יתנקם בנו אכזרית. זה כבר מתנקם בנו. אנחנו נקים דור שיהיה גרוע מדור הפלגה, כי בדור הפלגה ובכל מוראותיו אנו חיים כבר היום.

והיכן המוצא? — תרבות עברית בעלת שרשים, שיבה למקורותיה ולערכיה ההיסטוריים של התרבות הזאת. לא לזה שמכנים כיום אצלנו “הווי”, לא לצורות החיצוניות ובנות החלוף של המסורת אשר רבים מתגעגעים עליהן גם בתוך מחננו, אלא להוויה התרבותית של האומה ולצורות הקבע שלה. התפקיד הראשון הוא להודיע דבר לדור (ופירושו של “להודיע” כאן אינו להכריז ולומר, כי אם לנטוע זאת בהכרתו ובמחשבתו ובאחריותו של היחיד והציבור) כי הספרות העברית איננה מתחילה מהוצאת “מצפה” ו“שטיבל” (ואין בכוונתי כאן לזלזל כלל וכלל בערכן התרבותי של הוצאות אלה) ובודאי לא מגלי המוץ של עלונים קלוקלים ומחברות תפלות, שמהם שואב הדור הצעיר כיום את מזונו הרוחני; והתפקיד השני הוא להביא לידי נגירה ולידי שימוש אקטואלי את כל ערכי התרבות והספרות היסודיים ובני הקיימא, מהתנ"ך דרך המשנה ושירת ימי הבינים עד היום הזה, כדי לעצב מתוכם את מחשבת הדור; כי בכל מקום שערכים אלה הם באמת יסודיים ובני קיימא הם עולים בד בבד עם תוכנו האנושי והסוציאלי של מפעלנו המשחרר והמהפכני; יותר מזה: הם האבנַים אשר עליהם נוצר התוכן הזה ראשונה בתרבות האנושית.

והכוונה איננה סתימת חלונות בפני רוח העולם. להיפך בית־התרבות העברית עם חלונות קרועים לרווחה נוכח כל רוח תרבותי מרענן ומחדש מבחוץ, במקום קירות פרוצים והרוסים לחלוטין ובמקום אנרכיה תרבותית.

כיצד עושים זאת? — מסופקני אם יש מי שהוא בתוכנו אשר בידו המנוף והוא יודע כיצד להרים את המשא הכבד הזה. אפשר כשנוסיף לדון בשאלה זו ולהתעמק בה, נמצא גם דרכים ונתיבות לתת לה פתרונים מעשיים. על כל פנים אין הפתרון עלול להיות ניתן מהיום למחר, והוא דורש מהפכה גמורה גם בשיטת החינוך וגם בעבודה התרבותית בין הגדולים. הוא דורש גם עבודה מוקדמת רבה של הכשרת הלבבות בתוך מחננו, כדי לסלול דרך להבנת השאלה הזאת במלוא משמעותה.

תרצ"ד

---

פריה של הפרזה

מאת

יצחק לופבן

א.

מידת הבקורת העצמית, שבה מצויינת תנועתנו מראשית היותה עד היום, המטפלת תמיד בגילוי מומים פנימיים, בחשיפת נקודות התורפה שבמחנה הפועלים, גלוי לעיני כל, מתוך כוונה חינוכית ורצון לתיקון הפרצים הניבעים כפעם בפעם בחומותינו — בקורת זו שימשה ומשמשת תמיד שלל רב לעויני תנועת הפועלים העברית ולאויביה, המוציאים מתוכה, בדרך דימגוגית, את ה“אסמכתות” הרצויות להם, כדי להתריע ולהוכיח שהנה “הם” עצמם אומרים וכותבים כך וכך, הנה “הודאת בעל דין”; ומה שהיה בפינו בקורת עצמית, נהפך מהר למבול של גידוף ושימצה כלפי תנועת הפועלים החלוצית. עובדה זו הידועה לנו היטב מתוך נסיון ממושך, לא הרתיעה אותנו בכל זאת אחורנית מדרכנו הנכוחה. עתונותנו, מועצותינו, ועידותינו וכינוסינו, שנעשים בפומבי רב, נתנו תמיד ביטוי חפשי לחשבון נפשנו ולבדיקת מעשינו. אנו לא ידענו את הפניגיריקה, את ההתפארות העצמית; ההישגים והכיבושים שלנו לא השביעונו רצון אף פעם; תמיד נשארנו בלתי מרוצים, ותמיד הרבינו בתביעות, יותר כלפי עצמנו מאשר כלפי אחרים. אבל גם מידה טובה ותרומית יש לה גבולות טבעיים, אשר אם פורצים ועוברים אותם היא משיגה את האפקט ההפוך מזה שאליו היתה מכוונת.

בתקופה האחרונה הננו מרבים בזה המכונה בפינו בשם “הלקאה עצמית”, במידה מופרזת ביותר. חברים רבים, פעילים בתוך התנועה, אחראים ועומדים בראשה, בכל פעם ובכל מקום שהם באים לדבר לציבור הפועלים ועל הציבור, בפה ובדפוס, אינם פוסקים מלהשמיע דברים מרים וכבושים על הסטיות, על ה“ירידה”, על התנדפות התוכן החלוצי, על ה“התברגנות” וההתבעל־ביתיות; והם עושים זאת, הפעם כמו תמיד, מתוך מחשבה כנה ורצון אמיתי לראות בעלייתה החברתית והתרבותית של תנועתנו, לראות אותה במלואה ובשלמותה, דרוכה רצון חלוצי נועז ומעפיל לקראת כיבושים חדשים, לראות את איכותה עולה וגדלה בד בבד עם כמותה. וישנן בודאי בתוך גילויי־ההווי של ציבור הפועלים כיום סיבות מספיקות לעורר בקורת ואי־נחת. הבריחה מן המושבה, עזיבת עמדות הכיבוש בחקלאות, עזיבת עמדות כלכליות־מדיניות במשק המדינה והנהירה לקראת השכר הגדול בעבודות ה“פרוספיריטי” בערים — הם חזיונות מדאיבים מאד, אשר אין להתעלם מהם, ומחייבים לעמוד בפרץ, אולם ערך וכוח־השפעה פנימי יכולים להיות לבקורת זו רק אז, אם אין היא חורגת מתוך תחום האמת המציאותית והאמת ההיסטורית כאחת, אם אין היא עושה הכללות ואינה סופה צדיק עם רשע, אם היא מגדירה את תחום הליקויים, הגדר היטב, ואם היא מביאה בחשבון את המסיבות האובייקטיביות של הזמן, ואת אותה השארית של חיי־האדם הקיימת אצל כל איש, גם בתוך גיוס חלוצי מתמיד וקפדני: זו השאיפה לצאת מתוך דשדושה של הדלות המנוונת ולהגיע, אם רק אפשר, לידי יכולת של קיום אנושי, ששום תנועת פועלים אינה יכולה ואינה רשאית לראות בה פסול, אם קיום זה נקנה בטהרה ובעמל כפים כשר.

ואין אני יודע עד היכן הגיעה השפעתה של הבקורת העצמית האינטנסיבית והמפוזרת שלנו בתקופה זו כלפי פנים, כמה סוטים היא החזירה למוטב וכמה כושלים היא חיזקה. יודע אני רק דבר אחד, שאם מטרטרים השכם והערב באזני הפועל בדרך כלל, ללא סיבה מספיקה מוכחת: אתה חדלת להיות חלוץ, תוכנך המוסרי נתנדף, אתה נעשית בעל־בית ומשתייך לאותו הסוג המנואץ של “מרויחי הפרוספריטי”, אפשר ליצור אצלו על נקלה רגש של נחיתות ויחס אדיש לתביעה החלוצית ואפשר להדיחו אל נתיב המדוחים שאין ממנו חזרה. ויודע אני עוד דבר אחד, מה גדול הנזק שבקורת כוללת ומופרזת זו גרמה כבר לתנועתנו בחוץ, כמה הכתימה את שמה, הוציאה את דיבתה רעה, סילפה את דמותה האמיתית ונתנה בידי מבקשי רעתנו אמתלאות נוספות כדי להתגולל עלינו.

בעל־הביתיות הציונית המכריזה זה חמש־עשרה שנים כי “תקופת החלוציות חלפה ועברה כבר”, כי אין יותר צורך בה, הפכה פתאום קנאית לתוכנה החלוצי של תנועת הפועלים העברית והחלה סופקת כפים ומוציאה מתוך חלל בטנה אנחות עמוקות: “אללי, החלוציות ירדה והתנדפה!”. אותם בעלי־הבתים הציוניים, שאנו נאבקים עמהם זה שלושים שנה על הכרת המושכלות הראשונים שלנו, שהחקלאות והכפר העברי העובד הם היסוד והשורש של בנין חיינו בארץ, אלה שהתנגדו לנו תמיד בזה והשתדלו להוכיח לנו ש“עולם כמנהגו נוהג”, שהיהודים היו תמיד אנשי עיר, חנוונים סוחרים ובזה כוחם, וכך יישארו גם בא"י וכך גם רצוי שישארו, אלה שהפכו את החקלאות עצמה למסחר ולחנוונות, שמעולם לא קיבלו במלואה את תביעתנו לעבודה עברית, שלא עזרו לנו במלחמתנו עליה, שנותנים עד היום מקום כבוד בשורותיהם לבעלי־פרדסים מתנכרים שאין דריסת רגל לפועל עברי במשקם — אלה נהפכו פתאום קנאים לכפר ולחקלאות ותובעים את עלבונם מפי הפועלים: “אללי! הפועלים עוזבים את המושבה ובורחים העירה!” והם מתגודדים ומעמידים פנים כמצרים בצערה של האומה, וכאילו בנפשם הוא הדבר.

אבל מיד באה גם התביעה למתן־שכר בצדו של צער זה. ואחת היא המסקנא של הסיסמא המריעה מלפנים כי עברה כבר תקופת החלוציות ללא שוב, ושל האנחות על התנדפות תוכנה החלוצי של תנועת הפועלים כיום. באחד מהגליונות האחרונים של העתון הציוני בפולין הקונגרסאית ה“היינט” נדפס מאמר בשאלה הזאת מאת אחד ממנהיגי ההסתדרות הציונית באותה מדינה, ובו נאמר בערך כדלקמן (אני מצטט עפ"י הזכרון): “זה יהיה חג ושמחה גדולה לתנועה הציונית, כאשר יתלקח שוב הזיק החלוצי בתוך תנועת הפועלים בארץ, אבל עתה כשגם הפועלים חדלו לחיות חלוצים כשגם הם בורחים מן המושבה אל העיר, למה לקיים עוד את ה”יחוס" שלהם לגבי העליה? מוטב לתת זכות קדימה לעליה ליהודי הפשוט בעל המשפחה העולה עם אשתו ועם ילדיו הרבים לארץ, מרבה את הישוב ומציל את עצמו ואת משפחתו מכליה“. שם נאמרו הדברים ביתר אריכות, ומתוך הסברת פנים לחלוציות של הפועלים בעבר וכדומה. וכך כותבים גם עתוני הציונים הכלליים בגליציה ובמקומות אחרים. ודבר “התנדפות התוכן החלוצי” נעשה מעין “דיבור המתחיל” שאנחנו בעצמנו נתנו אותו בפיהם של אלה שכל הכיבושים החלוציים של תנועת הפועלים העברית היו תמיד כצנינים בעיניהם, שנלחמו בה כל הימים, גם בהיותה לכאורה במלוא זהרה, שחירפו וגידפו את מפעלי ההתיישבות העובדת, את מייבשי הביצות ובוני הישוב בעמק־הירדן ובעמק־יזרעאל, שנלחמו ב”חלוץ" ובמפעלי ההכשרה שלו בגולה ובתנועה הקיבוצית שלנו בארץ, שראו בכל מעשינו רק מעין הפיכה בחררה שלהם ושכל מעיינם ודאגתם היו רק איך להדוף אותנו מן המקום ש“תפסנו”.

ב.

והנכון הדבר? האמנם “התנדף” משהו בתוך תנועת־הפועלים העברית כיום, מחוץ לאותו פרוצס של התנדפות הקיים תמיד בגלגל החוזר של חיי תנועה וחברה כמו בחיים האורגניים? האמנם תנועת הפועלים, כתנועה וכיחידה ציבורית היא כיום ירודה משהיתה ביום מן הימים בכל שנות קיומה, אם בתוכנה החלוצי, אם ברמתה התרבותית, ואם בכוח ההגשמה וההעפלה שלה? — אני נוטל לעצמי רשות לכפור בהנחה הזאת. אילו היה אורה של תנועתנו ניתן להיות מועם ע"י מציאות אחוזים ידועים הסוטים מדרכה, בורחים מן המערכה, מתכחשים לערכיה ועוברים אפילו לצד שונאיה — כי אז לא היה אור זה זורח מעולם. באשר מיום הראשון להיווצרה לא פסקו בקרבה הסטיות והבריחה והעזיבה, במספר יחסי אולי הרבה יותר גדול מאשר היום. כוחה וערכה ותוכנה החלוצי של תנועתנו לא היו ואינם בזה שלא הודח ממנה נידח, שאין בה שכולה ועקומה, אלא בזה שיש בה רציפות, בזה שהיא תנועה דינמית, שלא בלבד שהיא ממלאה תמיד את החלל המתהווה בשורותיה, אלא גוברת ועולה, מרבה את תפקידיה ומגבירה את כוח היצירה שלה, גם בשעה שמתגלות פרצות בתפקיד נפרד זה או אחר.

“מי יתנני ירחי קדם” — היתה והנה מאז ומעולם תפילת שוא. היא מגיעה לידי טרגיות אצל היחיד אשר בשנות העמידה והזיקנה הוא נושא את נפשו לתקופת הנעורים אשר חלפה, ומביט על העולם ועל החיים דרך הזכירות שנשארו אצלו מן התקופה ההיא; היא טראגית אצל החולה המתפלל לימים בהילו נר הבריאות, הרעננות והגמישות הגופנית עלי ראשו; היא טראגית אצל יחידת־אומה אשר איבדה את חירותה בענין רע. אבל היא חסרת שחר בדינמיקה ההיסטורית. ידועה האגדה ע“ד “תור הזהב” שהיה קיים באיזה זמן ובאיזה מקום, ושלאמיתו של דבר לא היה קיים מעולם. גם בתנועת הפועלים בארץ לא היה קיים “תור זהב”. מראשית הוסדה היא התאבקה עם עצמה, עם הכוחות הממרים מבפנים, לא פחות ואולי עוד הרבה יותר משהיא התאבקה עם הכוחות הממרים מבחוץ. כה יפים וכה שלמים ומזהירים לא היו הדברים מעולם. מי שנמצא חצי יובל שנים בתוך מחיצתה של התנועה ומלוה אותה בדרכה, אינו יכול להיזכר לא יום ולא שנה שבהם לא דיברו על “ירידה”, שבהם לא נשאו את העינים אל “ירחי הקדם” הללו שנראו תמיד יותר יפים ומזהירים; מי שיגש אל מדפי עתונות הפועלים מראשית הופעתה עד היום ויוציא בעינים עצומות כרך, יהא מן השנים הראשונות ביותר, וינעץ סיכה (כדרך שהיו עושים בחורי הישיבה כדי לאמן את כוח זכרונם) בתוך הדפים האלה, — קצה הסיכה יגיע תמיד למקום שאנו עומדים ומצליפים ומייסרים את עצמנו על ה”ירידה" ועל ה“סטיות” ועל התנדפות התוכן החלוצי. בשנה השניה של העליה השניה הביטו כבר על השנה הראשונה כעל עבר מזהיר; בשנה השלישית או הרביעית שלה, היתה כבר תקופת “יאוש”, משבר בכיבוש העבודה, וחברים רבים חשובים מאוד, שאנו מחשיבים ומכבדים אותם עד היום, שהיו מנותני הביטוי הראשונים להווי החדש של תנועת הפועלים, השליכו בפאתוס את המעדר אחרי גוום, פסקו את פסוקם ופרשו והלכו להם, מי ללמוד ול“השתלם”, מי לפקידות עירונית, ומי שנדד שוב למרחקים.

וכמה היה בכלל מספרו של ציבור הפועלים בימים הטובים ההם? — מאות אחדות; וכמה מהם התמידו בכיבוש העבודה? — עשרות; תמיד היו עזיבות ויציאות, ותמיד השתמשו האכרים באמתלא זו בסרבם לתת עבודה לפועל במשקם. תמיד אמרו: “הנה יעבוד שבוע ושבועיים ואחרי כן יעזוב אותי”. ומכיון שלא נתנו לו עבודה לפועל, נגזר דינו לעזיבה ממילא — והעזיבה אז לא היתה נהירה העירה לעבודה אחרת, כי העיר לא היתה בעלת כוח קליטה, אלא לעתים קרובות מאד עזיבת הארץ, או עזיבת תנועת הפועלים וכניסה לתוך מעמד אחר. ואם מתאוננים כיום על העזיבות בתנועה הקיבוצית — שאלו נא לימות דגניה וכנרת, כמה עזבו אותן עד שהגיעו לידי יציבות וקביעות. במלאת עשרים וחמש שנים לקיומה תפרסם בודאי קבוצת דגניה את הסטטיסטיקה המעניינת הזאת; דומני שמאות רבות עברו דרכה, והיו זמנים שהיתה דומה למין “חאן” בעבר הירדן המזרחי, מין תחנת מעבר מפולשת, שמדלת אחת נכנסים ובשניה יוצאים. והאם זה העים ומעים במשהו את זהרה של דגניה? האם זה הפחית את תוכנה החלוצי־הכיבושי? הרציפות שבה היא מקור הזוהר שלה. זה שלמרות העזיבות האלה לא נפלה, אלא המשיכה ובנתה את עצמה, לבינה על גבי לבינה, נדבך על גבי נדבך, ושמרה על רעננותה ועל תוכנה החברתי והתרבותי — זהו הקובע את דמותה ואת ערכה.

כך גם תנועת הפועלים כולה כיחידה ציבורית. הביטוי הנאמן למהותה של תנועתנו הוא ב“כוח ההתמדה” שלה. זה נאמר כבר אצלנו לפני חצי יובל שנים. הנסיון של כוח־התמדה זה, לא כל פרט בתנועה עומד בו, אבל התנועה כולה עומדת בו. כאשר מדברים על הירואיזם, על רוח של העזה ומסירות נפש חלוצית, הרי מעולם לא היתה זאת סגולתו של כל פרט ופרט בתוך ציבור הפועלים, אך בציבור היו וישנם הכוחות הגנוזים האלה שבאים לידי גילוי בצורות שונות ובהזדמנויות שונות — ודבר זה קיים ועמד עד היום. מה שנראה לנו בעבר כולו מוצף שמש, לא היה כך בשעה שעבר זה היה הווה. תמיד שימשו האורות והצללים יחד — ובעוד עשר־עשרים שנה תיראה גם התקופה הנוכחית בזהרה בלבד. גם כיום נוצרות אגדות ע"י תנועתנו בשביל העתיד. כיבוש עמק־חפר, ההולך ונעשה לעינינו עתה, איננו מפעל חלוצי קטן מכיבוש עמק־יזרעאל; אפשר לומר אפילו כי זהו מאמץ חלוצי יותר גדול, באשר מפעל זה הוא בן עוניה של ההסתדרות הציונית, הוא נעשה עד היום ללא כל תקציבים, רק בשארית כוח־העבודה של פועלים אחרי עבודה שכירה אצל אחרים. ואף קבוצת הפועלים בדרומו של ים המלח היא פרק מאגדת הכיבוש של תנועתנו, אשר יושר עליה בעתיד כשם שאנו שרים לעלית אום־ג’וני לפני עשרים וחמש שנה.

וכשאני קורא במאמרו של חבר, הרוצה להדגיש את ה“ירידה” של תנועת הפועלים בזה שמבין 55־50 אלף חברים בהסתדרות רק שמונת אלפים חיים חיי קיבוץ מבין חמישים אלף, אני משתומם על הכשרון הדיאלקטי שלנו, המסוגל להפוך צדקה לצעקה, 8000 חברים החיים חיי קיבוץ מבין 50.000 — זהו אחוז ענקי שלא ידעה אותו תנועתנו מעודה. מכאן אין ראיה מסייעת אלא ראיה לסתור את דיבת ה“ירידה”, ואם נצרף לזה ארבעה או חמשת אלפים חברים החיים חיי־מושב וחיי־ארגון למושב, ואם נוסיף עוד שלמרות כוח המשיכה של העיר והנהירה אליה כיום, נשארו בכל זאת כמה אלפים פועלים העובדים בעבודה שכירה בחקלאות — הרי שהגרעין החלוצי־החקלאי שלנו לא רק שלא נתרופף בתקופה זו, אלא התגבש והתבצר.

אכן עובדת העזיבה של המושבה ע“י חלק גדול של פועליה — הוא כאמור חזיון מדאיב. זה שמקור העבודה הקבוע והיציב ביותר בארץ הולך ונשמט מתחת ידינו, ובמקום לשמש כוח קליטה לעליה היהודית הוא משמש כוח קליטת לאינבזיה מחורן ומסוריה, ממצרים ומבגדד — לא באשמת הפועלים הוא בא, אלא באשמת אנשי־הבצע פורקי העול הנחרים בפועל היהודי ומקפחים את זכות־העבודה שלו. במידה שמצטרפת לזה אשמת הפועל יש להתריע כל כך, ויש לאחוז באמצעים חינוכיים בתוך תנועתנו החלוצית בגולה כדי להכשיר מחדש את הלבבות לקראת הסתערות של כיבוש העמדות האבודות. תולדות כיבוש העבודה במשך שלושים השנים בארץ, מצטרפות מפרקים פרקים של הסתערות ונסיגה. גם אחרי תקופת ה”יאוש" של שנות הכיבוש הראשונות, חזרו ונשנו תקופות כאלה כמעט במחזורים קבועים. האם הפועלים היו אשמים בעזיבות האלה? האם הפועלים היו אשמים לפני שתים עשרה שנה כאשר עזבו בסך את חדרה? האם לא עמדו הפועלים בחזית זו של כיבוש העבודה בפתח תקוה ובמושבות אחרות שנים רבות ורצופות, בתנאים איומים, בשכר רעב, בבטלה מאונס במשך ארבעה או חמשה חדשים בשנה, מתוך הפקת תוצרת מכסימלית, ומתוך עינים כלות ולב רגז על כל ההתאמצות הזאת שעולה בתוהו, ושערי המשק היהודי במושבה נשארים ברובם המכריע סגורים בפניהם?! מתקופה לתקופה חוזר היאוש הזה, קצה הנפש בעבודת סיזיפוס, בהתאבקות חסרת תועלת עם הגסות ועם החוצפה של בעלי־הגוף המתנכרים. היה זמן, והוא לא רחוק כל כך, שחלקים ידועים, רציניים וחלוציים בתנועתנו, ניסו אפילו לעשות ליקוידציה אידיאולוגית לרעיון כיבוש העבודה. זו היתה אמנם תקופה קצרה מאד, אבל היא היתה, ובימי ריב המפלגות נהפך “כיבוש־עבודה’ניק” לשם של גנאי. ולא היה בזה מדרך ההתגרות ותכסיסי מחלוקת בלבד, אלא התפקיד התחיל להראות באמת תפל, חסר־ישע וחסר תכלית.

בזה אין כמובן להצדיק ואין ללמד זכות על העזיבה כיום, ועל אחת כמה וכמה שאין להצדיק את העולים החדשים המשתמטים מלכתחילה מן הנסיון של כיבוש העבודה. אבל יש כדי להסביר את החזיון, שאם אותו פועל אשר עבד עשר שנים במושבה, שמונה חדשים בשנה, בעשרים גרוש ליום, והוא נעשה בינתים בעל־משפחה, נולדו ילדים, הזדקן קצת, נושא את נפשו להתיישבות או לבית דירה וגג על ראשו, מאחר שהדבר הזה לא ניתן לו במושבה עצמה, מאחר שלא היתה דאגה מצדנו ולא מצד מישהו אחר להקל עליו את חבלי תפקידו ולתת לו פרספקטיבה של קבע — אם פועל זה הולך לעבוד בעבודה מכניסה יותר בעיר, הרי אין פירושו של דבר עדיין שהוא יצא מאצטגנינותו החלוצית והתברגן וכו' וכו'. וכי מה עושים הפועלים האלה בעיר? הם מספסרים בקרקעות ובמגרשים, הם הופכים להיות חנוונים, הולכי בטל? צאו וראו בימות החמה הלוהטים איך הם עומדים חשופי גו למחצה, בתנור היום, צרובי שמש ושטופי זיעה, עושים בחומר ובלבנים, עומסים על שכמיהם קורות ברזל כבדי משא, עובדים עבודת פרך ממש. האם משום שהם מרויחים בעבודה זו חמשה עשר או עשרים גרוש יותר ליום, חדלה זאת להיות עבודה חלוצית? האם אין אנו דורשים עבודה עברית גם בעיר, והאם אין אנו מעמידים משמרות בחיפה ובירושלים ובת"א כדי להלחם על זכות העבודה של הפועל העברי גם כאן? והאם לא נכנסה גם העבודה הזאת לתוך האספקט של כיבוש חלוצי, והאם אין אנו מציינים כהעפלה של כיבוש את קבוצת הפועלים החקלאים אשר עזבה לפני עשרים וחמש שנים מתוך כוונה תחילה את כיבוש העבודה במושבה והלכה ללמוד סתתות בירושלים, למען אמן ידי יהודים לכבוש את העבודה הזאת?

והאם אפשר לקרוא לזה “ירידה” והתנדפות התוכן החלוצי אם לחלק קטן מתוך ציבור הפועלים העירוני (ויודגשו כאן המלים: חלק קטן!) יש דירה משלו או אפילו בית־מעון עם גינה ליד הבית? מן הצורך להפוך כאן את המימרא הידועה ולומר “קינה לדוד? — מזמור מבעי!” האם משאת נפשנו היא לפרוליטריות במובן של “סנקילוטים”, של חוסר כל משען לפועל, של חוסר גג ממש על ראשו וחוסר כסות לגופו? וכמה יש בין הפועלים שעושים ספקולציה עם רכושם שרכשו להם מיגיע כפיהם? — שוב נער יספרם, ואנו מזדרזים תיכף להתריע כעל חזיון כולל!

*

לא היה ברצוני להקטין או לטשטש את החזיונות השליליים המתגלים כיום בצבורנו. רציתי רק לקבוע כמה עובדות היסטוריות ולהגדיר עד כמה שאפשר את מצב הדברים במציאות. הדיספרופורציה בין הכפר והעיר בהתפתחות הנוכחית של הישוב היא הרת תקלות ואסונות למפעלנו ההיסטורי. הדיספרופורציה בין העליה העובדת ובין הטימפו של התפתחותה הכלכלית של הארץ, אף היא הרת תקלות ואסונות. ליישר את העקומה הזאת אשר הביאה עמה ה“פרוספיריטי”, אפשרי רק ע“י תנופה לאומית מחודשת לקראת מפעלי התיישבות חקלאיים רחבי מידות מצד אחד וע”י הגדלת מידות העליה העובדת מצד השני. ע"י דיבורים והצלפות והגזמות בדבר תוכנה החלוצי של תנועת הפועלים, לא נמצא את הפתרון למצב זה. אנחנו רק נעשים טרחנים לגבי עצמנו, ומוציאים את דיבת תנועתנו רעה.

תרצ"ה

---

כוח ההתמדה

מאת

יצחק לופבן

(במלאת כ"ה שנה לדגניה)

אל חלקת אדמה בעבר המזרחי של הירדן, מקום שאולי לא דרכה עליו רגל יהודי מאחרי החורבן, אל פינה נידחת ונפלאה זו, ברוכת נוף ולהוטת שרב, מופקרת לישימון ולממשק חרולים — עלו לפני עשרים וחמש שנים שמונה בחורים ונערה אחת, לתקוע יתד ולנטות קו לפרק חדש, פרק מחולל־תקופה ומבשר עתידות, בקורות הישוב והציונות.

שם הפרק הזה — דגניה: ראשונה לציון העובדת, תחנת המוצא לעובד העברי בדרכו החדשה לקראת יעודו החלוצי.

ראשונה לציון העובדת, אך לא הראשונה לציון. בטרם נטתה דגניה את אהלה בבקעת הירדן קינן כבר כוס־החרבות ברבות מן המושבות הישנות. נקפו וחלפו כבר עשרות שנים של נסיון ישובי חקלאי, רב חליפות ותמורות, שנים שידעו התחלות נועזות ועלית־נשמה חלוצית ושנים של התנוונות וירידה. חסד הנעורים של מייסדי פתח־תקוה ואף של בוני גדרה ומניחי יסוד המעלה היה כמעיין שיבש מקורו והפך למציאות אפורה ונעווה, ללא חסד וללא נעורים, אדמת ישראל, אדמת ארץ־ישראל שקמה כקנין־כסף לבעלים יהודים, הבעלים הללו עצמם הפכו אותה שוב לנחלת זרים. לא ידי העובד העברי עיצבו את השבלים אשר צמחו עליה, ולא זיעתו ושירו נפלו על קצירן. כוחו הפורץ ועוצר־אונו החלוצי של הפועל העברי, אשר אמר לתתם קודש לבנין המולדת — לא נרצו; שועי־יהודה החדשים לא שעו אליהם והשאננים בגולה אשר בציון דחו אותם בלעג ובבוז. והנה בתוך פרספקטיבה אטומה זו, ללא תוחלת וללא תנחומין, בתוך ההווי השומם והנפסד, ללא כל רעיון מגיה וללא כוחות צמיחה מתחדשים ומרחיבים — קמה והיתה חדשה בארץ.

כובשי העבודה, היגעים בדי ריק ומדשדשים בנתיבות האבלות בין מושבה למושבה, ראו אור: יש להתחיל מחדש! על הירדן והכנרת מרחפת בשורת ההתגלות החדשה ליצירת האומה. מה שאי־אפשר לתקן בספירה זו של מחצית יובל־האכזב אשר עברה כבר על הישוב הקיים, יתוקן ויחונן אולי ע“י ההתחלה החדשה של המעשה העצמי של העובד, של הפועל העובד ברשות עצמו ובאחריות עצמו על אדמת הלאום, ללא נוגש מן החוץ וללא מתעלל מן החוץ, ללא ממשש את שריריו ב”שוק־העבדים" של פתח־תקוה וללא קורא “יאללה” על גבו הכפוף.

עולי אום־ג’וני — דרכם לא היתה סלולה ואף משנתם לא היתה סדורה. הרצון והכמיהה הנפשית לעבודה שיש עמה שינוי־ערכין, שיש עמה חירות לאדם ולאומה — היה המצפן אשר הורה להם את הדרך. הם לא ידעו אולי אז עדיין על נסיונות העבר הבודדים של הקומונה החקלאית, על “אמנה” שבאמריקה ועל “קריניצה” שברוסיה, על רעיונות בביף ועל נסיונותיו של רוברט אוֹון. הם גילו בנפשם מחדש את האור הגנוז, אשר האיר מאז ומקדם את רוחם ואת מחשבתם של טובי האנושות בכל העמים, לבקש תיקון לחיי האדם ולחברת האדם, תיקון ע“י בנין, ע”י חינוך עצמי לאחריות, ע"י ההכרעה הפנימית של הפרט לשלב את חייו ואת עבודתו לתוך מערכת יחסים חדשים, שבה האדם לאדם איננו יותר זאב ולא אויב ומתחרה, אלא ריע ושותף, עוצר ועוזב.

בחזון התקומה הישראלית על אדמת המולדת, היו שאיפות השחרור האנושיות־החברתיות הללו לאחדות עם השאיפה לפורקן ולהתחדשות האומה. כיצד ישתחרר העם? — לא כיצד משתחרר עם בכלל בתוך הזירה המדינית הגדולה של יחסי לאומים בעולם, לא שחרור פורמלי המסתמל רק בתמורות חיצוניות של השלטון — אלא כיצד ישתחרר העם הזה, המפוזר ומפורד, נטול הקרקע והגמול מעבודה ומחיי יצירה עצמיים, אשר את תרבותו נטש ואת לשונו לא ידע והפקיע את עצמו מן האחריות ומן הערבות ההדדית? האם ע"י כך שהוא יטלטל את סוכתו הפרוצה והנופלת, עם כל העובש שעלה עליה במשך שבעים דורות, ממקום אחד למקום שני, ויהא שם המקום השני הזה ארץ־ישראל? האם חיי היהודים במולדתם המחודשת יהיו שוב לא יותר מאשר מוץ נידף של חיי תרבות מופקרים, חיי־ציבור מרתחים וחיי־כלכלה פרועים לשמצה, כשכל יחיד ויחיד סובב לו על הציר שלו והולך אחרי תאוות בצעו בלבד, ופרשת היחסים הנושנה של עניים מהפכים בחררה ובא העשיר ובעל־הגוף ונוטלה מהם, הולכת ונמשכת ללא תמורה?

השאלה הזאת תבעה תשובה. והתשובה ניתנה, אמנם, בהגות־רוחם ודמדומי רעיונם המופשט אצל ההוגים הראשונים של מחשבת שיבת־ציון וחוזי חזונה. אך המציאות בארץ והמציאות הציונית בימים ההם השכיחוה שוב מן הלב ומן המעשה. עד שקמה תנועת העבודה הארץ־ישראלית ועד שקמה מתוך תנועת העבודה הזאת, קבוצת האנשים אשר ניסתה לתת את התשובה מחדש, והפעם לא בדרך של הפשטה רעיונית, אלא ע"י מעשה מכריע, בהקימה על גדות הירדן והכנרת את תחנת האור והכוח הראשונה (זמן רב בטרם הוקמה שם אותה תחנה שניה של אור וכוח חמריים יותר), אשר ממנה קרניים וכוחות מניעים עצומים לארץ ולגולה, שהזינה דור שלם והדריכתו לדרך יצירה חדשה, ושעוד תזין ותדריך בוודאי דורות רבים.

באום־ג’וני נכרתה לפני עשרים וחמש שנים ברית־חדשה של הציונות, ברית שיש עמה נאמנות עד הקצה לרעיונה היסודי ומיצוי מלוא תוכנה האנושי, התרבותי והמדיני. האנשים שעלו לשם אז, בודאי לא העריכו בעצמם את גודל המעשה שהם עושים ואת העתידות הצפונים בו. הם היו צנועים מאד וחרדים מאד לנסיונם הנועז. אנשי־משק מנוסים לא היו; בני בעלי־בתים, בני סוחרים וחנוונים, בני המעמד הבינוני בישראל, חובשי בית־המדרש או תלמידי בתי־ספר, כמו תשעים ותשעה אחוזים של עולי העליה השניה ושל כל העליות שלאחריה עד היום — ובמושבות הקיימות לא היה מה ללמוד וממי ללמוד. היה להם בטחון ברצון, אך לא בטחון ביכולת. האם לא יכזיבו? האם יהיה המשך להתחלה זו? במידה שרבו הספיקות החמירו על עצמם את התפקיד — והרצינות, האחריות והאהבה למפעל היו מקורות לא אכזב שמהם שאבו את כוחם לעמוד בהתאבקות הקשה שנועדה להם.

*

האם לכתוב את פרשת דגניה אנו באים עתה? הפרשה הזאת בוודאי תיכתב באחד הימים. היא ארוכה וגדושה מעשים ונפתולים רבים, ופרקים שונים בה, פרקי גבורה ובוודאי גם פרקי חולשה, פרקי כיבוש ונצחונות ובוודאי גם פרקי כשלון. גם רעות וגם טובות ראתה דגניה מאז ועד הנה, גם ימי גיל וחדוות־יצירה וגם ימי תוגה ועצבון לא מעטים. יש בית־קברות בדגניה, בית־קברות גדול, שלא לפי היחס הנכון בין החיים והמתים — אך יש גם משתלה גדולה ופורחת של חיים חדשים וצעירים, של דור צעיר גדל ומתבגר. היו ימי מעבר לדגניה, ימי תנודה ויציאה, אך הגיעו לה ימים של יציבות, של השתרשות אורגנית והתרחבות. ארוכה הפרשה — וגיל וחדווה, מחץ ורפאות משמשים בה בערבוביה. אך קו השני העובר את כל הפרשה הנכבדה הזאת, והוא המייחד אותה ומונה ממנה את התאריך ההיסטורי לפתיחת תקופה חדשה בדרך ההגשמה הציונית — זה כוח ההתמדה שלה.

כוח ההתמדה, ההליכה הנכוחה לקראת המטרה מתוך אחריות מלאה וקפדנית גם כלפי המפעל הבודד וגם כלפי המפעל הכללי — זהו הנכס היקר ביותר שהנחילה דגניה לציונות ולתנועת הפועלים בארץ; זהו הגרעין המבורך אשר תשעת הראשונים שיקעוהו באדמת עבר הירדן, באותו ה“כרם” החדש אשר “היה לידידי”, שהיה בו ההיפך מן התכונה המקוללת שמנה הנביא ב“כרם” הישן; וגרעין זה קם לעינינו בשבעים ושבעה לבושים ורומז אלינו בתפרחתו ובפריו מתוך עשרות עשרות נקודות ישוב חקלאיות של העובד, לכל צורותיהן, ועל פני כל חלקי הארץ. וכשאנו חוגגים עתה את מחצית היובל של דגניה אפשר לנו כבר לנהוג אחרת מכפי שהיינו רגילים לנהוג עד עתה, כאשר גלגל החוזר של הימים היה מחזיר אותנו אל איזה תאריך בראשית של המושבות הישנות: אלה המושבות שקוטב היובל שלהן הוא בזכרון העבר בלבד, ואשר על ההווה שלהן הננו פורשים ביום מועד טלית של סליחה והיסח־הדעת, ומשאירים רק מעין צוהר מפולש וצר כדי להשקיף בעדו על אשר “היה פעם”. עם דגניה נכנסנו לתוך מחזור ימים חדש של ישובים חקלאים בארץ, אשר ההעפלה החלוצית שלהם לא נסתיימה בימי ההתחלה וחסד נעורים הולך ונמשך על פני כל פרשת קיומם והתפתחותם. לא מה ש“היה פעם”, לא אור שדרך ודעך, לא ההתגלות החולפת של תעצומות נפש — אלא מה שהווה וקיים, מה שהפך להיות למסורת ואורח־חיים יציב, מה שהוא בחינת “עץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול”, ומה שמשמש מקור כוחות חדשים ומתחדשים להמשך ולכיבושים נוספים.

לא צריך להעיד על דגניה מן ה“חושה” הערבית של אום־ג’וני, ולא צריך לסגת לימים רחוקים כדי לבקש את האגרא־רמא שלה. האגרא רמא שבעבר הוא בכלל חשבון דורות וחשבון מעשים מעוקם. ההתפתחות הנכונה מובילה מלמטה למעלה ולא להיפך. ודגניה יקרה לנו לא משום שהתחילה יפה אלא משום שממשיכה טוב, משום שטעמה עומד בה והיא נמצאת בעליה. ההווה שלה, המשק המסודר הנמצא בפרוצס בלתי פוסק של התפתחות והשתכללות, חדר האוכל החדש והמרווח, הרפת החדישה, הרוח הטובה והתרבותית שבחברה אשר יצרה, כוח הקליטה שלה ההולך וגדל, הכוח הדינמי שהולידה מתוכה; זה שדגניה אחת הפכה לשתים, זה שהיא לא נשארה יחידה בעבר הירדן המזרחי, אלא מימינה ומשמאלה קמו נקודות חדשות, וכבר נטוי הקו להתרחבות נוספת, זה שבנקודות שונות בארץ קמו משקי עובדים רבים שינקו מהשפעתה והלכו לאורה; זה שהתשעה הראשונים נהפכו לתשעת אלפים החיים חיי קבוצה וקיבוץ בארץ, ולרבבות נוער בגולה המכונן את צעדיו לקראת חיים אלה; זה שעל ברכיה גדלו גם ההתחלות לצורות אחרות של משקי העובד העברי החקלאי — זאת היא דגניה שאנו מתברכים בה ביום חגה.

מקץ כ"ה שנים שבה אלינו אום־ג’וני, הדלה והצחיחה, הלא־רוחמה, בעדי־עדיים. “רטובה טל אורות” היא שבה, כולה מוריקה, כולה מושקה, כולה בטחון, ואור זרוע מסביבה. היא יצרה משהו לדור ולדורות; יצרה מה שרצתה, מה שעלה תחילה במחשבת מייסדיה, את האות והמופת לדרך הגשמה חדשה, דרך שיש עמו בשורת חופש לאדם ולעם, “לא חופש של צפור” כפי שאמר יוסף בוסל, אלא חופש שהחובה והאחריות של היחיד לכלל ושל הכלל ליחיד מעורות ושלובות בו.

על כן ברוכה תהיה! ויבורכו החברים העובדים בה, השוקדים על אש הנעורים שלה שלא תכבה, על תוכנה הרעיוני והמוסרי, הנותנים את נפשם ואת אהבתם לפינת יקרת זו למען העלותה מעלה מעלה. ויבורכו אלה אשר שמם קשור ודבוק במפעל זה מיום היווסדו, הד“ר רופין והד”ר טהון, שסייעו בידי מניחי יסודות דגניה, ומלווים את מעשיהם מאז ועד היום בחיבה רבה ובשיתוף נפשי עמוק ונאמן.

תרצ"ו.

---

ההסתדרות בת ט"ו

מאת

יצחק לופבן

א.

תאריך הזכרון ליום היווסד הסתדרות העובדים העברית הכללית לפני חמש־עשרה שנה, אינו צריך לשמש לנו הפעם רק הזדמנות להערכת העבר וחשבון הישגיו וכיבושיו, אלא בעיקר להתבוננות פנימית והתכוננות לקראת הבאות. חשבון העבר הוא גדול למדי, אפשר לפארו במספרים מחכימים, בשלל גוונים של טבלאות ודיאגרמות, המעידות על הגידול ועל הצמיחה בכל ענפי פעולתנו, על תגבורת הכוח הציבורי וכשרון היצירה המשקית. אנו עברנו דרך ארוכה במספר שנים מעטות. ב־4400 חבר הנחנו בחיפה את אבן הפינה לתנועת הפועלים המאוחדת והמאורגנת בארץ, ועתה היינו לגוי גדול, להסתדרות בת 80 אלף חבר ומעלה, בעלת רשת כבירה של מוסדות כלכליים, שרותים חברתיים, תאי־ארגון, מוסדות חינוך ותרבות וכו'. אלה היו שנות חיים ופעולה אינטנסיביים מאד, שאין אולי דוגמא להן בשום תנועת פועלים אחרת בעולם. וכשאנו רוצים לסכם כיום את הרכוש הגדול הזה שקם לנו במשך תקופה זו, מיד מתקומם יצר־הטוב שבנו, שאינו יודע סיפוק, ומשיא אותנו לגולל גם מגילה ארוכה של פגמים ומגרעות, לענות את עצמנו בתוכחת־מוסר גדולה ולקונן על קוצר־היד, על סטיות ועל כמה וכמה כתמי־צל אחרים שאנו מגלים בחוש הבקורת העצמית המפותח אצלנו במידה מופלגת. אבל אם יש תפילה בפינו לשעה כזאת, כאשר מתעגלות השנים ואנו מגיעים לסיומו של פרק באפוס היצירה הגדול הנרקם על ידינו, הרי תפילתנו הנאמנה אי־אפשר לה שתהיה אחרת אלא זו, שהמרץ והנאמנות אשר פעמו במעשינו עד עתה לא יחלשו, שהמשך התפתחותנו לא יפגר אחרי זו שהיתה, ושבדרך עתידנו נדע להתגבר על המכשולים שיעודים לנו עוד, לכל הפחות באותה מידה שהתגברנו עליהם עד היום.

תפילה צנועה, אך כבדת משמעות במסיבות ובתנאים שאנו נתונים בהם כיום ושנשקפים לנו מבין החרכים של המחר. לפני שבועות מעטים חגגה תנועת הפועלים בארץ, חג של אחת ההתחלות הגדולות והנפלאות שלה, חג ראשית יצירתה המשקית־החקלאית, ראשית יצירתה הקבוצתית, את חצי היובל של דגניה. ואנחנו הדגשנו בחג זה, שלא את הבראשית אנו חוגגים, לא את זכות העפלה הראשונה — אל את כוח ההתמדה של היצירה הזאת, את ברכת “היי לאלפי רבבה” שנתקיימה בה, ואנו אמרנו בהזדמנות זו ש“דגניה יקרה לנו לא רק מפני שהתחילה יפה אלא משום שממשיכה טוב”. ולהמשיך טוב, לשמור על כוח ההתמדה, לקיים את הרציפות החיונית, — זאת היא הפרובלימטיקה של תנועתנו כל הימים ועל אחת כמה וכמה בתקופה זו, כשתנועתנו גדלה ותפקידיה כבדו ונתרבו, והיא אינה משולה יותר לסירת משוטים קלה השטה על מי אפסים, אלא לספינה גדולה, רבת תרנים ומפרשים, הנישאת על פני גלים אדירים, פתוחה לסערות ולמכשולים שלא ידעה אותם אולי עד כה.

אכן, דרך ההסתדרות במשך חמש־עשרה השנים הללו לא היתה סוגה בשושנים. היא עמדה כל הזמן בקידמת החזית של מעשה ההגשמה ההיסטורי, ונשאה בעול התפקידים הקשים ביותר של מעשה זה. אבל עצם הקמת כוח ציבורי גדול ומאורגן בישוב, כוח בר־סמכא מבחינה לאומית ומבחינה מדינית, הנתון בתוך מסגרת של חובות ואחריות קולקטיבית; עצם הליכוד הזה של כוחות נפרדים, מבין עולי ארצות שונות ושכבות עליה שונות, מבין עולים יהודיים, שליחי הפירוד מלידה וממסורת, יוצאי שדרות שונות באומה, בני חוגי תרבות שונים ואסכולות שונות של חינוך חברתי; עצם הפיכתם לתנועה, לתנועת עבודה, בונה בחומה ועומסת בסבל, דרוכה רצון של יצירה חלוצית, מתוך שיתוף רעיוני ועזרה הדדית — זהו אחד הקשיים הגדולים ביותר שעמו נאבקה ההסתדרות במשך כל התקופה הזאת, ותוכל לו.

רק מתנגדינו הפוליטיים ומנאצי תנועת הפועלים העברית יודעים להסביר על רגל אחת במה ולמה כוחה של ההסתדרות גדול. הם, אשר כל דבר נעשה אצלם בקלות נפלאה, שיכולים להגשים את הציונות במחי־יד אחד ולהקים מדינת יהודים בדבר שפתים בלבד, בעיניהם נראה גם מעשה־היצירה של הסתדרות העובדים כדבר שמקימים אותו באתא קלילא. הם גם דימו בנפשם שהדבר הנוצר על נקלה אפשר למגרו ולשברו בכוח של דחיפה קלה, ונועצו על זה תמיד, כמו עדת הגמדים, במשלו של ניטשה, מה לעשות כדי שה“ענק לא יענקק” ולא יחולל את הדבר הגדול שהוא נועד לו ונושא אליו את נפשו — והאחד יעץ להבהילו, השני יעץ לדגדגו, השלישי לשוף אותו בעקב רגלו, והרביעי “לעשות את כל זה יחד”. אבל הענק עינקק בכל זאת. אם כי על נקלה לא עלה לו הדבר.

מתוך התאבקות עצומה, התאבקות מבפנים והתאבקות עם כוחות ממרים מבחוץ עשינו את דרכנו כל השנים; שום דבר לא השגנו בלי חבלי יצירה קשים ואף צעד אחד לא התקדמנו מבלי שנצטרך לעבור ולהתגבר על חתחתים מרובים. וכשאנו מסתכלים עתה אחורנית על כל הפרשה הארוכה הזאת של נפתולים ותלאות; כשאנו מעבירים נגד עינינו את כל המשברים שעברו עלינו במשך התקופה הזאת, משברים כלכליים ומשברים מדיניים, תקופות של חוסר עבודה, של סיוע, של פרעות, של מלחמה על זכות העבודה לעובד, על זכות העליה לעובד, של ההתלבטות העצומה ביצירתנו המשקית העצמית; וכשאנו מונים מספר לחללים הרבים ששכלה תנועתנו, חללי עבודה, חללי ההעפלה החלוצית, חללי ההגנה הלאומית על מפעל העם, חללי חצי שונאים מן המארב, ואהה, גם חלל אחד יקר וגדול, אשר נפל מידי זדים מבפנים — אנו רואים מה רבים “הרמחים שנשברו אל צורי הלבבות האלה” וכמה לוהט היה הכור שבו נצרפה ונתחשלה תנועתנו במשך חצי הדור הזה.

ב.

אבל לא חשבון העבר הוא אשר צריך להעסיק אותנו עתה. לא מה שהיה, אלא מה שיהיה. אנו מתקרבים למאת האלף הראשונה של ציבור פועלים מאורגן בארץ. היה זמן שמספר זה רחף לפנינו כמשאת־נפש רחוקה, כחזון שאיש מאתנו לא היה בטוח אם ישורנו בעיניו הוא. עתה החזון הזה הופך לעינינו מציאות. לפי מספר הנפשות שבה, בודאי עברה כבר ההסתדרות את התחום של מאת האלף הראשונה — ולפי מספר הבוגרים היא הולכת ומתקרבת לתחום זה בצעדים מהירים. ובמידה שגדלה התנועה הולכים וגדלים גם הקשיים שבה. את מקומה של הפיכת האיכות לכמות, אשר היתה עיקר הפרובלימה בתנועתנו עד עתה, מוכרחה לתפוס שוב שאלת הפיכת הכמות לאיכות. המדובר איננו כאן ע"ד נוסחא דיאלקטית, אלא על מציאות כבדת גורל.

אנו יצאנו בשנים האחרונות מן המצב ה“נוח” של עליה אטית, מוכשרת פחות או יותר מראש לתפקידיה החלוציים, עליה שהיתה דומה במידה רבה לרבדים נוספים המתלכדים ומתאחים כאילו בדרך הטבע, והועמדנו בפני פורצס מורכב של קליטת המונים. הסימן האופייני לעליה הכללית במשך השנים האחרונות, שנוהרת לארץ קודם כל כדי למלט את עצמה מצרה ומצוקה, שבאה בבטן־הומיה ובנפש ריקה מבלי שהבשילה בקרבה את ענין א"י כשאיפה לאומית וכמחשבה חלוצית, ולולא כוחות הפליטה שמטלטלים אותה לא היתה מגיעה אולי לידי עליה כלל — סימן זה דבק במידה לא מעטה גם בעליה החלוצית. גם בתוכה בהולי־היציאה מרובים אולי כיום על בהולי־העליה; היא באה ברובה בלי ציוד מספיק בסגולות רוחניות, נפשיות ותרבותיות, שרק הן עשויות להכשיר אותה להיות חוליה מוצקה בשרשרת וממשיכה נאמנה בתפקידים החלוציים שהעמיסה תנועת הפועלים העברית על עצמה. דברים אלה אינם באים להאשים את מישהו, אלא הם מציינים שתי עובדות בהתפתחות האחרונה בשטח המגע שבין הגולה וארץ־ישראל: עובדה של תקופה מבוהלת וטראגית בהשתלשלות חיי היהודים בין האומות מעבר מזה, ועובדה שניה, של אפשרות להחיש את טימפו הבנין ולהרחיב את סגולת הקליטה של ארץ־ישראל, עובדה מעודדת ומנחמת מצד עצמה — אבל שתי העובדות יחד בהיפגשן מולידות גם סכנה גדולה של כשלון ושל הסתלפות תוכנו וכוונתו של המעשה אשר אנו עושים.

אותות הסכנה הזאת התלקחו לעינינו במשך שלוש השנים האחרונות, ע“י גילויים שונים ובולטים למדי בתוך הווי חיינו; ראינו אותם במידה רבה מאוד בציבור היהודי הכללי בארץ וראינו אותם במידה לא מעטה גם בציבור שלנו. הזהרנו עליה, הזהרנו את עצמנו עליה; קבענו אפילו מראש את הפרוגנוזה של התפתחות זו. אבל הנימוק המדיני המלווה את מעשינו, המזכיר לנו תמיד שאנו פועלים לא רק בתוך חלל מסוים, אלא גם בתחום מסוים של זמן, השלה אותנו לבלי לראות נכונה את הפרובלימטיקה שבדחיקת הקץ. בפני החזיון המרהיב של עלית רבבות, אנו בעצמנו כאילו פרקנו את הסייגים הלאומיים־המוסריים שקבענו לעלית יהודים לארץ. המצע הציוני לעליה, בחירת החומר האנושי, חינוכו, הכשרתו התרבותית, ידיעת הלשון העברית, ידיעת הארץ, — כל אלה שהיו פעם מושכלות ראשונים בפוליטיקה של העליה שלנו, חדלו לבוא בחשבון במשטר החדש, שאפשר לכנותו בשם “משטר הסרטיפיקטים”. הבקורת שלנו על העליה התרופפה לגמרי ונעשתה פורמלית בלבד. מאניה לאניה התחיל אחוז היודעים עברית ללכת ולרדת, ואחוז ה”עם הארצות" התחיל גובר ועולה — עם־הארצות טיפוסית של אמיגרציה, הנוהרת לקראת ארץ נעלמה, מבלי לדעת אפילו באיזה חלק מחלקי העולם היא נמצאת ואם האנשים בה מהלכים ורגליהם למטה או למעלה.

העליה החלוצית שהיתה והנה גם היום החלק הטוב ביותר בעליה כללית, החלק המוכשר ביותר מבחנה ציונית ותרבותית־עברית, החלק היחידי הנמצא בכל זאת תחת בקורת ידועה, אף היא לא נוקתה לגמרי מקללת “משטר הסרטיפיקטים”. ואם כי אינני מאמין ב“תור הזהב” שהיה פעם לתנועת הפועלים בארץ וקשה מאד לקבוע את ה“אחוזים” של חלוציות בתוך ההבדל הענקי הזה של היחס הכמותי בין הימים הראשונים לבין הימים האלה, הרי זאת היא עובדה בולטת למדי, שפרוצס הגיבוש הפנימי בתוך התנועה שלנו נעשה קשה יותר משהיה. אינני יודע אם הצלחנו להתאים את המנגנון הטכני שלנו כדי להקיף את הכמות הגדולה והגדלה בטמפו כה מהיר — אבל ברור שלא הצלחנו להתאים בשבילו את המנגנון הרוחני. תוכחת־המוסר והקינה על סטיות, היו האמצעים הבלתי־מתאימים ביותר שבהם אמרנו לקדם את החזיון הזה. כאן דרושה היתה ירידה לשרשי התקלה והשקעת מיטב הדאגה והמרץ הרוחני שיש בנו בשתי החזיתות העיקריות שבהם נעוצים השרשים האלה, בגולה ובארץ.

באחת ממועצות המפלגה, בתחילת ימי הגיאות, שהיתה מוקדשת לעניני העליה, דיברנו ארוכות וגם עמוקות בשאלה זו. אנו עמדנו אז לפני הגדלת מידות העליה והרגשנו באופן אינטואיטיבי ששאלת העליה, לא רק השאלה הפוליטית שלה, לא רק התאבקותנו עם הממשלה על ה“מכסה”, אלא השאלה הפנימית של העליה היא המפתח לכל פרובלימת הבנין הציוני בארץ. המסקנה המשותפת מן הויכוח הממושך היתה שתקופת העליה החדשה מחייבת תקופה חלוצית חדשה בגולה, תקופה חדשה בהכשרה החלוצית, קפדנות יתירה בהכשרת החומר האנושי ובברירתו, החמרה בתביעות ציוניות, בתביעות תרבותיות. אבל מסקנה מעשית ממסקנה עיונית זו לא היתה. להיפך, בעצם התקופה הזאת שהוטלו על התנועה החלוצית בגולה תפקידים מכריעים ביותר, בשעה שנתבעה להיות, בתוך ההסתערות הגדולה לעליה, המסננת האורגנית, הכּליה הבוחנת — נתרופף במידה רבה המנגנון הארגוני שלה. פרצים נבעו בתנועה זו שהיתה פעם אחידה; קמו פלגות פלגות וקמה התחרות בין הפלגות. ואף בהסתדרות החלוץ הכללית, הגדולה, המקיפה רוב מנין ובנין של העליה החלוצית, קמו מכשולים פנימיים ומלחמות פנימיות, אשר הסיחו במידה רבה את הדעת מן התפקידים היסודיים שלה. הכליה הבוחנת לא פעלה איפוא, במידה הדרושה, החזית הזאת שחייבה התבצרות יתרה לא החזיקה מעמד בשעת הנסיון.

ובחזית השניה, בארץ עצמה, הרי מרבית התפקידים הכרוכים בהופעה זו של עליה המונית מצאו להם פחות או יותר מכשירים וגואלים: ארגון, בריאות, שיכון, הקלטה בעבודה, פעולה משקית וכו' — רק תפקיד אחד לא מצא לו גואל: הקליטה הרוחנית והתרבותית של העליה הגדולה הזאת. אנו מדברים הרבה ע“ד תרבות, מדברים בהזדמנויות שונות ובצורות שונות, אנו רואים בה כל אחד מהרהורי לבו, אבל לידי ריכוז אנרגיה רוחנית מספיקה כדי להקיף את הפרובלימה החמורה הזאת, כדי לתפוס אותה, כדי למצוא את נקודות־המשען העיקריות שבה, לא הגענו. והפרובלימה היא חמורה מאוד, הרבה יותר חמורה משאנו משיחים בשעה שאנו דנים על אודותה. שאלת יצירת מסגרת תרבותית ובריח רוחני לציבור גדול כזה, שאיננו סטטי, שאיננו שוקט על שמריו, אלא חוזר ונעור מדי יום ביומו, נמצא בתנודה בלתי פוסקת ונשטף תמיד ע”י גלי עליה חדשים — זוהי שוב שאלה שאינה יודעת אותה שום אומה ולשון ושום תנועת פועלים אחרת בעולם. המסגרת הארגונית בלבד בודאי שאינה מספיקה; ואנו לא יצאנו בענין זה מתוך תחום האינרציה, לא הקדשנו לו את האמצעים החומריים שהוא תובע, לא העמדנו לשרותו אנשים מספיקים ומתאימים. רוממות התרבות בגרוננו תמיד, אך למעשה אנו מחשיבים הרבה יותר ממנה כל פך קטן בשטח הכלכלי־המשקי.

כל הנסיונות שנתנסתה בהם תנועתנו במשך חמש־עשרה שנות קיומה הם אולי כאין וכאפס לגבי הנסיונות העומדים לפנינו בתקופה הבאה. את התקופה עצמה אנו חשים כבר בתנועת האויר של תמורת הזמנים, של תמורה בקוניונקטורה הכלכלית ובהלך־רוח הפוליטי — ובת־קולה קורא אלינו: היו נכונים!

תרצ"ו

---

נסיון בעתו

מאת

יצחק לופבן

ההסכם עם הפועלים הרביזיוניסטים בדבר חלוקת העבודה, קודם כל בבנין ובעבודות הציבוריות בתל־אביב, ומתוך מגמה להרחיב את תחומיו על פני כל הארץ ובכל יתר ענפי העבודה — בא לספק את הצורך החיוני בהסדרת היחסים בין הסתדרות העובדים הכללית ובין ארגוני הפועלים הקטנים הנמצאים מחוצה לה, אשר אותה תבעה ועליה הכריזה ההסתדרות חזור והכרז בהזדמנויות שונות מזה שנים. דרך ההסדרה הנכספת, היציבה ובעלת התועלת המרובה ביותר גם לעניני ציבור הפועלים כמעמד וגם לשם השלטת יחסים נורמליים בשוק העבודה — הנה ותהיה תמיד הסתדרות פועלים אחת בארץ. לזה שואפת ההסתדרות מראשית הוָסדה, ולקראת זה היא חותרת ותחתור גם להבא, מתוך הכרה עמוקה שמעבר לחלוקי־דעות וחלוקי־השקפות פּוליטיים וחברתיים, מאוחדת משפחת הפועלים בארץ בעניניה החיוניים ביותר. אבל בדרך להשגת המטרה הנכספת הזאת קיימת מציאות מרה, קיימים ארגוני פועלים נפרדים, שאינם מבינים עדיין את ההכרח החיוני הזה, או שמבינים אותו, אך ישנן אצלם השליות פוליטיות שעוד לא השתחררו מהן — ואם כי קטנים הארגונים האלה ורק פרורים מעטים מתוך קצוות מחנה הפועלים הגדול נמצאים בהם, הרי הם נושאים בחובם גורמי הפקרות מסוכנים ומכניסים מריבה ומבוכה בשוק העבודה וביחסי־העובדים ביניהם לבין עצמם.

מבין הארגונים הנפרדים קיים זה שנים הסכם עם אחד מהם, עם הפוהמ"ז; מבין הנשארים היה ארגון הפועלים הריביזיוניסטי הגורם האנרכי ביותר. הוא גדל ונתחנך על הלך רוח פוליטי דיסטרוקטיבי, ונוצר מלכתחילה לא למטרות חיוביות אלא כדי לשמש מקל־חובלים בידי ההסתדרות הריביזיוניסטית נגד ציבור הפועלים המאורגן. יציאתו לאויר העולם היתה בסיסמה של “שבירה”, ואם כי לשבור לא הצליח והוא נתקל בצור מוצק ואיתן, הרי עלה בידו במידה המכסימלית לעכור את החיים ולשמש מקור בלתי פוסק של סכסוכים והתנקשויות, ולעתים קרובות מאוד גם למריבות דמים בין פועלים לפועלים. הוא היה עזר ומשען נאמן לכל שואפי ההפקרות ביחסי העבודה בעיר, ולמתנכרי העבודה העברית במושבה. ממנו יצאו מפירי־ארגון ומפירי־שביתה, והוא היווה קן־תמיד של סכנת פרעות ומדנים בכל מקום עבודה ועל כל בנין, דבר שגרר עמו תקלות מרובות לא רק לעניני העבודה עצמם, אלא המיט קלון על כל חיינו הציבוריים וגרם לא פעם לחילול שמו של הישוב העברי מבחינה מדינית. ואם יביא ההסכם לידי פירוק המתיחות בשטחים אלה ולריסונם של גורמי ההפקרות הפרועים ביותר בתוך מסגרת עניני העבודה והיחסים בין פועל לפועל — תהיה בו ברכה מרובה, ביחוד בשעה החמורה הזאת שאנו נתונים בה גם בשטח הכלכלי וגם בשטח הפּוליטי, התובעת מאתנו יותר מכל שעה אחרת לצמצם במידה שאפשר את שטחי המריבה שבינינו.

אין כל שמץ של דמיון והשוואה בין הסכם זה לבין הצעת ההסכם שאותה דחה ציבור הפועלים לפני שנים אחדות. אם מישהו מן האופוזיציה בתוך ההסתדרות מעלה עתה את מישהו מן האופוזיציה בתוך ההסתדרות מעלה עתה את ההשוואה הזאת, הריהו עושה את הדבר בזדון־לב, מתוך כוונה לגנוב את דעתם ולבלבל את מוחם של החברים קשי־האוריינטציה שבתוך הציבור, ומתוך רצון להשיג בדרך זו רווחים מפלגתיים. אז היתה זאת הצעת הסכם עם המפלגה הרביזיוניסטית הפּוליטית, אשר נפגשה בתוך מפלגת פועלי א“י עצמה בהתנגדות עצומה. זאת היתה הסיבה העיקרית לכך, שרוב המפלגה והפריפריה שלה בתוך ההסתדרות דחה את ההצעה — הוא דחה אותה בלי עזרת “פועלי־ציון” שמאל ו”השומר הצעיר“, ואם הללו מכריזים מתוך התרברבות “אנחנו דחינו”, הרי זה דומה לא מעט לאותו המשל בזבוב על קרני השור האומר “אנחנו חרשנו”. בשטח מלחמתנו הפוליטית ברביזיוניזם היתה דחיה זאת מכרעת בגורל מקומה והשפעתה של כיתה נפסדת זו בחיים הציוניים ובחיים הציבוריים. היא נפלטה מתוך ההסתדרות הציונית וירדה יחד עם זה מעל הבמה — ומבחינה פוליטית ציבורית עוד מעט ונמחה זכרה מחיי העם היהודי בגולה ובחיי היושב היהודי בא”י. אבל בעצם ימי הויכוח הרגשני שהתנהל אז בתוך המפלגה וציבור הפועלים ההסתדרותי, הוכרז ע“י המתנגדים החריפים ביותר להצעת־ההסכם ההיא, על נכונות גמורה להסכם הסתדרותי עם הפועלים הרביזיוניסטיים בשטח העבודה, חלוקת העבודה ויחסי העבודה. הנוסח היה פשוט: הסכם פוליטי עם המפלגה הרביזיוניסטית אנו דוחים — אך להסכם עבודה עם הפועלים הרביזיוניסטים אנו מוכנים. בהכרזה מחודשת ומודגשת על נכונות זו, ליוותה המפלגה וגם ההסתדרות את פרסום תוצאת המשאל. ולא זו בלבד, אלא עוד בטרם הופיעה הצעת ההסכם וגם אחרי זה, נעשו במקומות שונים בארץ נסיונות להסכמים כאלה עם הפועלים הריביזיוניסטיים, אלא שהם הופרעו עפ”י פקודה מן ה“מפקדה” הריביזיוניסטית העליונה.

אין אנו יודעים מה הם המניעים הפנימיים אצל ארגון הפועלים הרביזיוניסטיים שהניעו אותם לקבל היום את אשר סירבו לקבל לפני שנים. ייתכן שהיאוש מתכנית “השבירה” הביא אותם לידי התפכחות; ייתכן שהשפעת “המפקדה” הפּוליטית העליונה על ארגון הפועלים הרביזיוניסטי הוחלשה; ייתכן שהשכר המקווה מאת בעל־הבית־הארץ־ישראלי, בעד השרות הנאמן, לא בא; וייתכן גם שהפועלים הרביזיוניסטיים מתחילים לאט לאט להרגיש את עצמם כפועלים על כל הפרובלימטיקה שחיי הפועל בארץ נתונים בה, שמתחילה להתפתח אצלם מעין הכרה מעמדית, הכרה בשותפות גורל עם ציבור הפועלים הגדול המאורגן, ונפשם בוחלת בעיסת־הכלבים המוגשת להם פעם בפעם בחסד ע“י בעל־הבית ה”לאומי". אך יהיה איך שיהיה — ידנו פתוחה תמיד לקבל שבים ולסייע לכל הבא להטהר. אין לנו בטחון, אם נסיון זה של הסכם הוא בר־קיימא במאה אחוזים, ואם מאיזה מקום לא יגיח שוב גורם מפריע. אבל עצם הנסיון ראוי לעידוד ולהמשך.

בעל־בית הארץ־ישראלי, זה שהוריד תמיד דמעות־תנינים על המריבות והמכות, לא שש לקראת ההסכם הזה. להיפך, הוא קיבל אותו בקרירות רבה ומתוך אכזבה לא מעטה. ומנקודת השקפתו החברתית־הכלכלית, אכזבתו זו מוצדקת. כל הסכם בין פועלים מגביר את כוחו של הפועל ומצמצם את שטח ההפקרות בשוק העבודה, אשר לבעל־הבית, מתוך השקפתו המעמדית, ניחא בה מאוד. אנו מאמינים שגם המגע של הסכם והעבודה של פועלים יד ביד, בלי טרוניא של ירידה־לחיים והאשמות של קיפוח — משמשים גורם מחנך רב ערך. ההסכמים האלה, אתמול עם “הפועל המזרחי”, היום עם הפועלים הרביזיוניסטים, ומחר עם פועלי “אגודת־ישראל” וכו', הם שלבים שלבים המקרבים אותנו למטרתנו של קיום הסתדרות פועלים אחת, כללית וכוללת בארץ.

תרצ"ז

---

בסימן זה!

מאת

יצחק לופבן

עלית הכיבוש לשתי נקודות־התישבות החדשות, דפנא וחן א־דוּור, על הגבול הצפוני הקיצוני של א"י, היא הראשונה ליסוד המעלה בפרק המדיני החדש, והתחלה של תשלום הנדר הקדוש אשר נדרנו נוכח המצור שאומרים לשים על מפעלנו ההיסטורי בתקופה זו: לעשות את כוח־ההפעלה החלוצי שלנו נס ותוכן למרידתנו בגזרות ולהתקוממותנו נגד מזימות מעשקים. הנה קרובים הימים, כבדי התפקידים ורבי התביעה, ואנחנו נהיה נקראים למלאות את נדרנו זה בהיקף יותר גדול, בטימפו יותר מזורז ומתוך קשיים עצומים. איננו יודעים עדיין אם אותה גזירה התלויה זה שבועות וחדשים מעל לראשנו בחוט של שערה, חתומה בחותם של חמר או בחותם של דם. אך ידוע לנו כי חתומה היא. אם לא יתרחש נס, הרי יתפרסם, כנראה, בימים הקרובים ביותר אותו ספר, שרק הציניזם המדיני של הימים האלה לא יתבושש לעטוף אותו במעטה־רמיה בעל צבע לבן, זה הסמל לצניעות ולישרות הלב… והדבר המעסיק אותנו כעת והמחוייב להעסיק את הישוב הארץ־ישראלי ואת התנועה הציונית, איננו כיצד תהיה תגובתנו הראשונה על התעללות זו ומה יהיה הביטוי הבלתי־אמצעי של מרי־נפשנו באותו יום השחור בו תפורסם מגילת הגזירות והאיזמל החד יבוא בבשר החי. הישוב ופזורי האומה בגולה ימצאו את הצורה הנכונה, שיש עמה כבוד לאומי, אחריות ומשמעת חמורה, כדי להפגין ביום זה את אחדות המחאה, את אחדות הרצון ואת הנכונות התקיפה להתקומם נגד גזירות מרשיעות אלה ולהלחם בהן עד רדתן. אבל לא בהפגנה זו ולא במתן ביטוי זה תלוי גורל המערכה. נכונה לנו התאבקות ממושכת, רבת יגיעה, המשוללת אולי נצחונות תכופים שאפשר למששם בידים, אך יש בה מתיחות רצופה של רצון עז ושל פעולה מכוונת ואמיצה להבקיע את המצור ולסכל את עצת הצרים. והסימן לפעולה זו, האות אשר יותן לישוב, לעם, לנוער, לכל אחד ואחד מאתנו, האות שיכוון וידריך את מחשבתנו ואת מעשינו במערכה הכבדה הזאת שאנו נכנסים לתוכה — דפנא שמו!

בין התחבולות הרבות והשונות שעלינו יהיה לאחוז בהן בימים הקשים הבאים כדי להביא לידי גילוי את כוח התנגדותנו ולתת מכשולים בפני הנסיונות להגשים את הפוליטיקה החדשה של הממשלה — מזדקרות נקודות ישוב חדשות אלה בצפון הארץ, כסימן־היכר עיקרי של דרך מלחמתנו. בדור הזה שהכוח הברוטלי הוא לבדו האמצעי שנוקטים בו כדי להכריע במריבות עמים ובסכסוכי מדינות, הננו אנחנו כאן העם היחידי בעולם עכור זה, “עם שרידי חרב”, המטיל על כף המאזנים של ההכרעה כוח אחר לגמרי: כוח בונה ויוצר־חיים — ומנסה להתמודד בכוח הזה את כוחות ההרס המסתערים עלינו. אנו עושים ומצוּוים לעשות זאת, לא משום שברצוננו להיות מקוריים ולעמיד את עצמנו כמופת מוסרי לעיני העמים אשר שיחתו את דרכם על פני האדמה — אלא משום שזהו הלקח האמפירי של תקופה היסטורית אורכה מאד, וגם של תקופת התאבקותנו המדינית החדשה, הקצרה בערך, על אדמת ארץ־ישראל; משום שהערכת עצמנו הנכונה ומדידת יכולת־הקפיצה שלנו במסיבות המיוחדות שאנו נתונים בהן אומרות כי בנקודה זו בעיקר נצטבר כוח התנגדות ממשי של האומה, אשר משקלו המוסרי מוסיף לו יתרון רב במלחמת חלשים נגד חזקים ומעטים נגד מרובים.

החכמה הווּלגרית, אשר תרון בחוצותינו תמיד וגם בימי מסה אלה תתן קולה, מעלה על פניה ועל פיה ארשת של לעג כלפי התשובה הבלתי מהפכנית כל כך, הנראית כה פעוטה ביחס לגודל המזימה ולגודל האסון הכרוך בה בשבילנו. מכל הצדדים מגיחים כבר מפריכי הפירכות ומורים באצבע על הסתירה האיומה כביכול בין צורות הדיבור וההכרזות שלנו לבין התוכן הממשי שאנו מכניסים לתוכן. סגנון זה של לעג ופירכות ידוע לנו משכבר הימים בתולדות הציונות. בכל פרשת דרכים שהגענו אליה (וכאלה היו רבות מאד) ובכל משבר מדיני שהועמדנו בפניו (וגם כאלה היו רבים) נתגלגל הויכוח הזה בין תופסי מרובה, כביכול, או יותר נכון בין אלה אשר דבר־השפתים או המלל הרב היה נראה בעיניהם כתפיסת מרובה, לבין האיסטרטגיה של בנין ויצירת עובדות מדיניות בארץ, אשר נחשבה בעיני הראשונים כקטנות וכתפיסת המועט. אך המציאות הפכה בכל פעם את המלעיגים לנלעגים ואת המפריכים למוּפרכים. אם אנו יכולים בכלל לדבר עתה על התנגדות, על אי־כניעה, על אי־ציות ועל הכשלת הפוליטיקה הממשלתית, הרי זה בא לנו בזכות ה“קטנות” הללו. בזכות “דפנא” שבעבר, בזכות זו שמעולם לא הסכמנו להפוך את מלחמתנו המדינית לאבנטורות, או לאפיזודות־סרק מרהיבות, אלא העלינו בראש דאגתנו את יצירתנו הממשית, את העליה, את הקרקע, את ההתיישבות, הגענו בארץ הזאת לכוח אשר נתן לנו את היכולת לעמוד בפני הסתערות הדמים של השנים האחרונות — ובזכות “דפנא” שבעתיד, אם רק תעמוד בנו היכולת הפנימית להקים אותה בהיקף ובזריזות הנדרשים, תקבל התנגדותנו למדיניות של ביטול הצהרת בלפור, תוכן וצורה אפקטיביים ביותר.

דפנא אומרת: התמדה ורציפות מפעלנו ההתיישבותי בארץ. היא אומרת: הרחבת גבולותינו על אף כל התנאים והמצבים. היא אומרת: את החוקים ואת הגזירות המגבילים איננו רואים ואיננו שומעים; הם אינם קיימים בשבילנו; אנחנו נעלה ונבנה בהיתר ובאיסור; על פני המכשולים שניתקל בהם נעבור, או נחתור תחתם או נעקוף אותם. היא אומרת: מלחמתנו נגד הפּוליטיקה החדשה של הממשלה, היא מלחמת ישוב בשממת־דורות, מלחמת תרבות בשחיתות התרבותית אשר בקנוניות המדיניות של התקופה הזאת, המוכרות עמים בזנוניהן. היא אומרת: אי־כניעה, לא ע“י אמרים נבובים ולא ע”י מעשי־יאוש מבוהלים, לא ע“י מרוצת־אמוֹק, שאין אחריהם אלא תוהו ובוהו ואבדן כל תקוה — אלא ע”י הכבדת העול והתפקיד על עצמנו וע"י נכונות לעשות את עבודתנו בעתיד תוך שטחי־חיכוך וקשיים הרבה יותר גדולים משידענו עד עתה. היא אומרת: חידוש המלוכה של החלוציות בציונות, לא רק בנוער אלא בעם כולו; הכשרת העם להבנת ערכה ההיסטורי של הדרך הזאת למענו, למען עתידו, למען שארית הפליטה שלו; גילוי כוחות העפלה נוספים; התנדבות גדולה; ריכוז אמצעים מרובים, אשר מבלעדיהם שום מלחמה ושום עבודה אינן יכולות להיעשות.

מלחמתנו המדינית תתנהל בדרכים ובשבילים שונים. לא נשאיר בודאי שום הזדמנות שיש בה כדי להביא את המלחמה הזאת לידי ביטוי מועיל, אשר לא נשתמש בה. נצעק, נדפוק על דלתות העולם, בכל מקום שעוד לא חרות על הדלתות האלה “יהודים אינם רצויים”, נשתדל לזעזע את דעת הקהל באנגליה ובאמריקה, נפנה לפרלמנט, לחבר הלאומים. לא ניתן דמי. נניע את כל הגלגלים שאפשר להניע אותם ושיש מהם איזו תקוה או צל של תקוה, כי יהיו לנו לעזר במלחמתנו. גם פה בארץ לא נלך בדרך אחת ויחידה. יש בידינו ללא כל ספק אמצעים שונים להכביד מאד על כל נסיון לכפות עלינו משטר בניגוד לרצוננו. אך הסימן המובהק ביותר של המלחמה הזאת תהיה דפנא, אשר מלבד אופוזיציה יש בה משום יצירת פוזיציה נאמנה לעם ולהתבצרותו בה.

אין אנו יודעים אם הדרכים האחרות עתידות להוביל אותנו אל המטרה הנכספת — דרך זו של דפנא, מטרתה בה בעצמה. זאת היא דרך מלחמה הדורשת אמנם נשימה ארוכה ואין היא יכולה להיות מוכרעת ביום אחד, אך בה צפון גרעין הבטחון לעתיד ולסוף הנצחון. הפילוסופיה של הדרך הזאת היא: ההווה הוא נגדנו — אך לא כן הזמן. והזמן זהו אותו הכוח, או הסובסטנציה של אותו הכוח, המזמן את התמורות ואת שעות־הכושר בעולם. עם במלחמת חירותו מוכרח לדעת לקדם באומץ את הרעות כמו את הטובות. נכון שאין אנו יכולים לחכות; נכון שאנו שקועים בטרגדיה איומה, ושאכפו בתקופה זו דוקא על אומתנו האומללה כל הצרות והמדווים הרבים. אך אם פדות אין עמנו לעת הזאת אם הגורל מינה לנו עוד התאבקות קשה וממושכת על גאולת העם ותקומתו, לא נוכל להתחמק ממנה — ועלינו לקבל אותה מתוך אמונה ולא מתוך יאוש.

והאמונה — זוהי דפנא! ובסימן זה ננצח!

תרצ"ט

---

דבקות של חסידים

מאת

יצחק לופבן

ספק אם בין כל מצדדיו ואדוקיו של המשטר הסובייטי בעולם נשאר עוד כיום מישהו המחזיק ב“תומתו” או בחסידות־השטות שלו לגבי משטר זה, כאנשי “השומר הצעיר” בא"י. במרוצת השנים עוד לפני האקט המביש האחרון של הסכם היטלר־סטאלין והשתתפות ברית המועצות בביזת פולין, הספיק השלטון הסובייטי להרוס את כל האילוזיות ולעקור מן הלב את שארית האמונה כי אמנם צפוי ממנו לעולם ולרוסיה עצמה חסד של חירות ושויון אנושי. ההשמדה הברוטלית של מחוללי המהפכה הרוסית, של נושאי דברה הנאמנים במשך עשרות בשנים, של אנשי־הרוח שלה, אשר עיצבו את דמותה והעלו את אורה, משפטי הדמים שבאו בזה אחרי זה והתיזו באופן מכוער וחסר־בושה את ראשיהם של כל אלה אשר איבדו את חינם בעיני הרובספּייר הגרוזיני — החדירו יותר ויותר את ההכרה, גם אצל אנשים אשר במשך שנים רבות כבשו בלבם את הבקורת כלפי המשטר הזה והגנו עליו בפני מחרפיו, כי מה שקיים ברוסיה עתה אינו לא סוציאליזם, לא שלטון פועלים ולא מהפכה משחררת, אלא משטר עריצים, רקוב וכוזב, אשר שרשו במנטאליות של הצ’ינגיס־חאנים וכל בושסי־עולם האסיאתים. אך אם נמצאו גם אחרי כל זה אנשים, שקשה היה להם להיפרד מחזון רוחם וגילגלו בזכותם של עורפי־הראשים במוסקבה, באו התזנונים עם היטלר, עם הברבריזם הנאצי, עם הכוח השטני, האנטי־תרבותי והאנטי־חברתי הגדול ביותר שקם בעולם, וגילו לעיני כל את חרפת המשטר הזה. אותו הפתגם העממי: “אמור לי מי בן־בריתך — ואגיד לך מי אתה”, נתאמת כאן במלוא היקפו הסוציולוגי. אי־אפשר היה לתאר שוב, כי אנשים בלתי משועבדים לדוקטרינריות נוקשה ובלתי כבולים בעבותות הרצון האוילי להיות “צודקים” תמיד, יפקפקו עוד בהערכתם או ירצו אפילו להמשיך ולגלגל בזכותה של בגידה סוציאליסטית זו. ואמנם העולם הסוציאליסטי נזדעזע אחרי מעשה זה מקוטב אל קוטב. כל ישרי־הלב ונכוני־הרוח פרשו מיד מעדה זו מתוך רגש של בושה גדולה ובודאי גם מתוך כאב רב על פשיטת־הרגל המכוערה הזאת של משא־נפשם.

אולם ישנם כנראה אנשים וכיתות, בעיקר בתוככי עדת היהודים, אשר גם לאחר שכותשים אותם במכתשים לא תסור איוולתם מהם. על הכיתות האלה נמנה גם “השומר הצעיר”. “השומר הצעיר” לא התוודה מעולם לבולשביזם הרוסי באופן גלוי, על כל פנים ברור בתכלית הבירור שלא היתה לו מעולם כל שייכות אורגניזציונית לקומאינטרן. החיבה לרוסיה אינה אצלו אלא בחינת “מצוה שהחזיקו בה כותים” ולפיכך הוא מדקדק בה לעתים יותר מאנשי הפרקציה המאורגנים. מאמרו של יעקב ריפטין ב“השומר הצעיר” בשם “בקורת ריאקציונית”, הוא אחד מפלאי הסניגוריה בתקופה הזאת על רוסיה הסובייטית. ספק הדבר אם אפשר למצוא לה דוגמא בכל העתונות הקומוניסטית בעולם, פרט לרוסיה גופה, ששם העתונות תפוסה לביצנטיניזם ו“לקולקטיביות רעיונית” מאונס. גם אנשי הפרקציה בא"י מנסים כפעם בפעם בעלונים שלהם “קול העם” ללמד זכות על התנהגותה של רוסיה, אך בעלונים אלה ניכרת בכל זאת מבוכה גדולה וקול הטחנה הדימגוגית מנסר שם כעת בשפל. מה שאין כן אצל ריפטין. אצלו אין מבוכה כלל וכלל, לא נשמעת במאמרו אף נימה מינורית אחת, אלא להיפך בטחון מריע — והמשטר הסטאליני יוצא מתחת ידו ממורק ומצוחצח, כולו מתאים ושכולה אין בו.

אנו עמוסים עתה נטל כבד מאוד של צרות ודאגות, ובודאי שאין השעה כשרה להגרר אחרי פלפול אידיאולוגי, שאין ממנו מסקנות לא לפתרון קרוב ולא לפתרון רחוק של שאלותינו המכאיבות. מה שמעיק עלינו בתקופה הזאת: גורלה המר של כנסת ישראל באירופּה, סבלם האיום של מיליוני יהודים מופקרים להתעללות גופנית ורוחנית כאחת, קוצר־היד להגיש עזרה דחופה לחלק שכול ואומלל זה של האומה והתאבקותנו כאן על המפלט האחרון, על כוח עמידתנו ועל עתידנו הפּוליטי — כל זה איננו עלול להשתנות אף במשהו, אם נעריך כך או אחרת את תהפוכותיה של רוסיה הסובייטית. אין אנו נתבעים להכרעות חדשות בשטח זה. ואם נסתכל על בבואתנו באספקלריה מאירה, נראה את עצמנו מגוחכים ואויליים ביותר, כשנוכח ים־המצוקה שאנו טרופים בו, עומדים בחורי ישראל ומתנצחים אם שערות הכלב גזוזות או מגולחות. אבל יש כאן שאלה של חינוך, של חינוך עצמנו וחינוך הנוער להיגיינה של המחשבה — והיא המחייבת אותנו, להעיר כמה הערות לויכוח זה.

בין המהלומות המרובות שירדו על תנועת הפועלים הסוציאליסטית במשך עשרים השנה האחרונות, הרי התבדותה המוחלטת של רוסיה היא המהלומה הקשה ביותר. ככל שאנו יכולים להאשים את תנועת הפועלים בגרמניה, באוסטריה, באיטליה, בארצות הסקנדינביות, באנגליה וכו' — הרי האשמה נעוצה בנקודת חולשה עיקרית אחת: היא נתנה את שעת הכושר להגשמה סוציאליסטית להתחמק מתחת ידיה. בתנועה הסוציאליסטית בגרמניה ובאוסטריה לא קמו הכשרון והכוח להביא את המהפכה שנתחוללה במוצאי המלחמה לידי סיום. היא התפשרה עם הגורמים שעלולים היו מלכתחילה להכשילה. רפיון זה הוביל אותה מדחי אל דחי, והיא ראתה בעיניה כיצד צומח, עולה, גדל ומתפשט אותו כוח העומד להכריעה, ללא יכולת וללא כל נסיון רציני להתקומם לו. לאשמה זו יש פרשיות רבות ואפשר למלאות בהן מגילות ארוכות. הן שגורות וידועות ואין טעם לחזור עליהן כאן. אך אשמת הרפיון והפשרנות היא רצינית מאוד, ויתכן שהיא נכונה לחלוטין. אנו נשאיר את הדף הזה של “חובה” ללא כל הגהה, אף לא נרצה למעט את כובד האשמה הזאת ע"י חלקו של הקומאינטרן ברפיונה, פילוגה וסיבוכה של תנועת הפועלים העולמית.

אבל רוסיה לא נהגה ברפיון. הבולשביקים הביאו את מהפכת אוקטובר לידי סיום אחרון, גרשו את קרנסקי, פיזרו את האסיפה המכוננת, דיכאו את הקונטרריבולוציה ואחזו במושכות המדינה ביד חזקה ואמיצה ללא ריתוי וללא פשרות. גם מן החוץ הוּנח להם. נתגלה, איפוא, שדה־נסיון רחב־ידים להגשמה סוציאליסטית, לאימות התיאוריה לאור הנסיון, לעיצוב דמות ממשית של עולם ושל חברה חדשה. גם אפשרויות אובייקטיביות לכך ניתנו במידה שלא היו לשום מהפכה בעולם לפניה. גם עשרים ושתים שנה עברו, כמעט דור שלם; אי־אפשר להגיד שוב: חכו, רק זה התחלנו, החבלים האלה אינם אלא חבלי מעבר. והשאלה היא: האם הגשימה רוסיה את הסוציאליזם? האם היא מגשימה אותו? האם בדרך זו אפשר להגשים סוציאליזם, בדרך רצופה קדקודים רצוצים, ראשים ערופים, דם, אונס וכפיה, ביצנטיניזם פנימי, זנות־מדינית חיצונית ונאומי מירמה של מולוטוב המטיפים לעולם, כי אין הדבר הוגן לרצות לנצח את האידיאולוגיה הנאצית בכוח?….

ריפטין, כנראה, מאמין, שכל אשר נעשה ברוסיה במשך עשרים ושתים השנים הוא סוציאליזם ב“תרבות נקיה”, שזאת היא “בנייה סוציאליסטית”, ולפיכך כל מה דעביד סטאלין לטב עביד. הברית שלו עם היטלר היא חכמה מדינית עליונה ויש בה סוד עמוק המכוון ל“השמדת השלטון הנאצי”; כיבושו את פולין, את הארצות הבלטיות, את ליטא, הסתערותו על פינלנד וכו' זה אינו אימפּריאליזם; “מגוחך” אפילו לכנות את הדבר בשם זה; זוהי “התרחבות השטח של מהפכה סוציאלית” — “מכה לאימפריאליזם”; האספירציות שלו בתורכיה — זאת היא “שאלה של גיאוגרפיה”; ובכלל לפעולותיה של רוסיה אין אלא “אופי הגנתי בולט”. וכך הולך הכל ומתיישב, אף שאלה אחת אינה נשארת בלי תשובה ממרקת, הכל בא על מקומו בשלום, אף “חשבון הקולקטיב היהודי ברוסיה — החשבון הציוני”, החשבון היחידי שריפטין מודה בו במקצת בשפה רפה, אך הוא “אינו יכול להיות חשבון של איבה ושל אינטרבנציה”.

בערך כך היו דנים חסידים על התנהגות של ה“רבי”: כשהיה צנום ודל, אוכל קמעא ונאנח, היו אומרים: אין זה כלל בשר־ודם, כולו רוח. וכשהיה עושה פימה עלי כסל ופניו היו צהובות ונוצצות והוא זולל וסובא — היו אומרים: שרף הוא, מלאך אלהים! אך יש גם סוציאליסטים בעולם שאינם נתפסים לחסידות זו עד כדי להאמין ש“הרבי” הוא תמיד מלאך; שאינם אמונים על ליקוטי הנחות דוקטרינריות ויש להם גם קצת מחשבה עצמית ויכולת של שיפוט מחוץ לגדר הקטכיזם שממנו שואף “השומר הצעיר” את פסקי ההלכות שלו בעניני חברה וחזיונות מדיניים. והללו כופרים בכל התפיסה הזאת שסוציאליזם, לא בתיאוריה אלא במציאות, יכול בכלל להיות דבר שאי־אפשר להציגו לראווה בלי תמרוקים סכולסטיים; שהוא דורש פרשנות ואינו מסוגל להעיד על עצמו ועל תוכנו במידותיו הגלויות והישרות. והללו כופרים, שבזה בלבד שהופכים עליונים למטה ותחתונים למעלה מגשימים את הסוציאליזם. בלי יסוד המוסד של ההומאניזם, בלי הכבוד לאדם, החופש לאדם והיחס של צדק כלפי האדם — לא יקום הסוציאליזם לעולם. כל סוציאליזם האומר להיבנות במיתודיקה מכיאווליסטית — יישאר תמיד מכיאווליזם, גם אם הוא מגשים את הקולקטיביזציה במלואה ומתקשט בכל הסימנים החיצוניים שמנו חכמים בסוציאליזם.

איש מאתנו אינו אומר אינטרוונציה. לצערנו אין בעולם כוח שיש לו הזכות המוסרית לכך; ואנחנו יודעים היטב מה צפוי בשורה הראשונה לקיבוץ היהודי ברוסיה מאינטרוונציה כזאת. היחס של רוסיה הסובייטית לאנטישמיות בימים האלה ייחשב לה לצדקה, אם כי מי שאינו רוצח יהודים מטעמים גזעיים אינו רשאי עדיין לבקש אות־כבוד על כך. אבל מכאן ועד סניגוריה חנפה כלפי משטר אשר הפגין בזמן האחרון את פשיטת־הרגל המוסרית שלו באופן כה מחפיר, גדול המרחק. רוסיה הסובייטית שהיתה צריכה להתייצב בראש מסע ההשמדה נגד הברבריזם הנאצי, הצטרפה לברבריזם זה, תמכה בו בשעה שהוא מט לנפול, השתתפה ומשתתפת במעשי החמס שלו ומטיפה לעיקרון של טולרנציה כלפי משטר של מרצחים דווקא, וכלפי השקפת עולם המקרקרת כל יסוד תרבותי ומהרסת כל קידמה חברתית. מי שמגן על מעשה זה, אינו אלא סניגורו של השטן.

לא כדאי היה בודאי להתעכב על המאמר הפולמוסי של ריפטין אשר מלבד פלפלנות דוגמתית, ואמונה ב־ infallibility של האפיפיור אשר בקרמלין אין בו ולא כלום — אלמלא היה כאן גם המשך של התפתחות “פרוגרמה מינימום” ידועה ש“השומר הצעיר” מציג אותה כתנאי לאיחוד פוליטי של תנועת הפועלים בארץ. והמשכה של התפתחות זו הוא קודם כל בסיום מאמרו של ריפטין המכריז כי “יש לעקור מן השורש השפעות של אידיאולוגיה ריאקציונית ואנטיסוציאליסטית, אשר חדרה לפנים המחנה, מחנה הפועלים”. האזינו כיצד מדברים כאן! כאילו ריפטין וסטאלין חד הוא — וכשהוא מצווה לעקור, אין שואלים על מה ולמה אלא עוקרים. כאילו מחנה הפועלים כולו התחייב כבר ל“קולקטיביות רעיונית” וכל הכופר בה, הוא כופר בעיקר. במקום “יש לעקור” — יש לשכך קצת את “הזעם” הסבונרולי הזה, ויש לומר ל“השומר הצעיר”: לאט לכם, חברים, רק לא בחרמות ובנידויים. במחנה הפועלים המאורגן בארץ אין עוקרים מן השורש לא בגלל אפיקורסות סובייטית ואפילו לא בגלל אפיקורסות מרכסיסטית. זה כבודו וזו תהילתו של המחנה הזה, ובו גלום גם כוח היצירה שלו, שהעמיד את עצמו על עיקר אחד, על עיקר ההגשמה החלוצית ועל הערכין הכרוכים בו — מלבד זה הוא התיר לעצמו, על דעת המקום ועל דעת הקהל, את המידה היפה הדרושה לכל חברה מתקדמת: חופש של מחשבה וחופש של ויכוח וסבלנות לדעת הזולת.

ת"ש

---

בינה לעתים

מאת

יצחק לופבן

א.

אימת התקופה הנוכחית, הנרשמת עתה בשפת הטלגרמות, על דפי עתון הבוקר והערב, כשתבוא פעם שעת סיכומה ההיסטורי, כשתצורף עובדה אל עובדה, זוועה אל זוועה — תהווה ללא כל ספק את המסכת המבעיתה ביותר בתולדות האנושות. ערום ועריה מתבוסס לעינינו העולם בחלאתו ובדמו. עמים שלמים ועשרות מיליוני אנשים מפרפרים במוקדי הלהבות ובין מכיתות ההרס — בתוכם המיליונים שלנו, של העם האומלל ביותר בעולם, הלמוד יסורים ועינויים משנות דור ודר. אין בכוח המלה והלשון לתאר את המוראים הללו יותר משהם מתארים את עצמם — ולא זאת היא כוונת הדברים כאן.

הכוונה היא לנסות לחדור להבנת המאורעות, לא בדרך של שיגרא ולא באמצעים דוקטרינריים, אלא מתוך התבוננות ובקורת חפשית, כדי לדעת בשל מה באתנו הרעה הגדולה הזאת ואם ישנה דרך להחלץ ממנה?

כשאנו מסתכלים עתה לאחור (אנו — פירושו: הדור שנסיון חייו ומחשבת חייו נעוצים עוד בתקופה שלפני מלחמת העולם האחרונה), נראה לנו שבשנת 1914 נפרדנו מעולם שקט ומסודר בערך. המדע והטכניקה התקרבו לשיא נצחונותיהם. על אף צחצוח־החרבות ותכונת הזיון הגדולה, היה קיים בעולם הפוליטי אותו דבר שהאנגלים קוראים לו “Balance of Power” כלומר שיווי־המשקל של הכוחות. המשטר הדימוקרטי השתרע על רובן של הארצות התרבותיות. ברוב ארצות תבל שררו החוק והמשפט. השיתוף הבין־לאומי ויחסי החליפין הכלכליים והרוחניים, הלכו וגברו. פרט לרוסיה ולתורכיה היה העולם פתוח בפני האדם, גם בפני האדם היהודי. מפודבולוצ’יסק, העיירה הקטנה בגליציה שעם הגבול הרוסי, עד סן־פרנצ’יסקו, דרך כל ארצות אירופה ואמריקה, אפשר היה לנסוע בלי פספורטים ובלי ויזות.

זה היה כעין “תור זהב” שנמשך כמאה שנה, בהפסקות קטנות ובהתפתחות גלית, מאחרי מלחמת וַטרלו. לא היתה זאת אידיליה. בתוך מאת־השנים הזאת היו גם מלחמות, גם מהפכות, גם מצוקות רבות — אך הללו הופיעו בעולם כדרך קטסטרופות שיש להן אופי מקומי: מקום אחד נלקה ובשני זורחת החמה כבימים ימימה. אף שאלת היהודים, שחריפותה לא פגה מעולם ושמבחינה היסטורית היתה כללית ושוה בכל מקום ומקום — גילוייה הטראגיים ביותר אף הם היה להם אופי מקומי בלבד. היו פרעות בהומל, בקישינוב ובמקומות אחרים — אך אחד המקוננים הקלסיים על הפרעות האלה, יל“ג, כתב אז את שירו הנפלא “אחותי רוחמה”. “רוחמה” — ולא “לא־רוחמה”. הוא אחז בידה הרכה והרועדת של אחות עלובה זו כדי להוליכה ל”מלון אורחים" אחר, למקום שם זורחת שמש החירות והחופש. כלומר, היה חלל־חיים ומקום־מפלט בעולם לפליטי מצוקות, אם מצוקות־רעב ואם מצוקות המשטמה הגזעית והדתית. לא היה בזה פתרון לשאלה — אך מעט שהות לפתרון. העם יכול היה לתהות על גורלו, לחזות את חזונו, לדאוג את דאגת עתידו, לא מתוך בלהות מוות ועויתות איומות של כליה בלתי אמצעית.

גם השאלה הסוציאלית, השאלה האופיינית והחמורה ביותר של המאה הזאת, נכנסה לתוך תהליך של ריפורמות, אשר עליהן נלחמה תנועת הפועלים המאורגנת בעולם. חלו שינויים ניכרים לטובה בתנאי העבודה ובשכרה. יום העבודה בן 8 שעות, שכר הוגן, ביטוח לימי חוסר עבודה ולימי זיקנה — כל אלה הלכו ונשתרשו לאט לאט כחוקים או כמנהגים קבועים בחיי המשק. הפועל לא היה שוב היצור העלוב, “חסר־המכנסים” כבמאה הי"ח. השפעתו בחיי המדינה הלכה והתרחבה. זכות־הבחירה החפשית נתנה לו את האפשרות להגדיל יותר ויותר את ביאות־כוחו בפרלמנטים של המדינות הדימוקרטיות. חוסר־עבודה, זו המארה הגדולה של התקופה הנוכחית, עוד טרם הופיע אז בעולם כמגיפה כללית. יותר מכל ניתוחים סוציולוגיים מציין השיר הקטן של ריכרד דיהמל “איש העבודה” (Der Arbeitsman") את הלך רוחה של התקופה ההיא:

"מטה לנו וגם ילד, רעיתי!

גם עבודה לנו, עבודה לשנינו,

ושמש לנו, וגם גשם ורוח;

למען נהיה חפשיים כצפרי דרור,

יחסר לנו רק דבר קטן —

רק פנאי".

אף זה לא היה פתרון שאלה — אלא שהות לפתרון. זו לא היתה אידיליה כלל וכלל. העוני, הדלות, העבדות והעול — מצודתם היתה פרושה עדיין על פני שטחים רחבים מאד. הגרעינים של האנרכיה הבאה נבטו כבר בתקופה הזאת. ואעפי"כ נצנצה קרן־אורה, החזון יקד בלבות טובי האנושות, ונדמה היה כי הנה הוא הולך וגמל גם בהכרת העולם, וכי גדולות ונצורות שמורים בהתפתחותו המתקדמת.

ב.

והנה העולם המסודר הזה התמוטט ונהרס בבת־אחת, עם פרוץ המלחמה עולמית בשנת 1914. הוא התמוטט מתוך המציאות האכזרית לא לבד מבחינה חמרית, אלא גם מבחינה רוחנית. בעצם ימי המלחמה לא הרבו לחשוב. כשמריעים התותחים — שותקת מוּזת המחשבה ואין פנאי לישוב־הדעת ולניחוש עתידות. אבל משהתקרבה המלחמה לקצה, על סיכומה המר של עשרות מיליונים חללי אדם, של הריסת נכסים, עמל אנוש וערכי יצירה, מורשת דורות רבים — התחיל העולם תוהה ובוהה. הוא הביט אל עצמו, אל אשר דקר ואל אשר הֵשַׁם, אמר לתקן תקנה גדולה, לכפר בפני מצפונו ובפני מצפונה של ההיסטוריה על הדם ועל ההרס, ודאג ברצינות כיצד למנוע את הישנותם.

משתי קצוות ניתנה התשובה. נתן אותה העולם הבורגני הדימוקרטי ונתנה אותה תנועת הפועלים. ובשתי התשובות האלה היה משום מיתוח של קפיץ ההיסטוריה לשני כיוונים, מיתוח שלמעלה מכוח־המתח אשר במגמת ההתפתחות; מיתוּח שהיה בו משום מעשה אונס ושהיתה צפונה בו מלכתחילה הסכנה של ריאקציה מסוכנת, של דחיפה אחורנית בכוח רב מאוד, כדרך כל קפיץ שמותחים אותו למעלה מן המידה ואין כוח להחזיק בו.

הבורגנות הדימוקרטית שיצאה מנצחת מהמלחמה הזאת, ראתה את המשבר כמשבר מדיני גרידא, כהפרעה במאזן הכוחות של העולם אשר יש להחזיר בו את שיווי־המשקל. הכוונה בודאי היתה טובה. היא אמרה לבטל את הבעיות הלאומיות של המיעוטים, שהיו מקור לאירדנטות ותסיסות מלחמתיות בלתי פוסקות. אבל היא גרמה ע"י כך לפיצולה של אירופה. היא הקימה המון מדינות קטנות, אלפי קילומטרים של חומות מכס חדשות, וחשבה שבדרך זו תוכל למנוע את הישנות ההתמוטטות של מלחמת העולם — אבל מתוך כך נוצרו בעיות לאומיות יותר חמורות ויותר מסובכות. היא היתה מדמה בנפשה שחוזה וורסייל עוקר את אחד הגורמים העיקריים המועדים להפר כפעם בפעם את מאזן הכוחות המדיני — ונתקיים ההיפך מזה. הגחלים שאמרה לכבותם נחתו עוד יותר. האינסטינקטים האפלים התלקחו, נטירת העברה ותשוקת הנקמה גדלו. וכך הפך הרצון לתיקון עולם למציאות של קלקול־עולם ולהגברת התוהו ובוהו, גם במובן המדיני וגם במובן הכלכלי והחברתי.

את התשובה השניה נתנה, כאמור, תנועת הפועלים. אנו נתעכב בעיקר על נקודה זו ולא נפליג בים הגדול של השאלות הכרוכות במדיניות הממלכות המנצחות לאחר מלחמת־העולם, ותוצאותיה. אבל בטרם שאנו עוברים לפרק זה, יש להזכיר כאן עוד נסיון של תשובה, שאמנם לא הגיעה לידי היפעלות מדינית, אבל היה בה כוח דחיפה רב להתבוננות בשטח הרוחני. משנדהם העולם למראה ההרס הגדול לאחר ארבע שנות המלחמה, קמו, בעיקר בחלק העולם המנוצח, דורשי היסטוריה והוגי־דעות, כמו אוסוולד שפּנגלר ואחרים, שניסו לבאר את התופעה הזאת כמשבר תרבותי. הם ניגשו לשאלה דרך ניתוח מעמיק למדי של הצורות התרבותיות בעבר, והגיעו לידי מסקנות פסימיות מאוד על שקיעת התרבות המערבית. כל אשר אנו קראנו לו קידמה, פרוגרס, ראו הם בו נסיגה ודיקדנס. את האידיאל של עולם מתוקן ראו הם בשלטון ה“פּאן הגדול”, במסורת הנעלה של הפּגניוּת ושלטון הצורה — ומבחינה מדינית: במשטר הפטריצים שלפני מרידת גרכּכוס ברומא.

לאידיאל שאלה הרימוהו על נס לא היה שדה־אחיזה ממשי בעולם הקיים, כי פחות מכל אפשר להסב אחורנית את גלגל ההיסטוריה ביחס לצורה. אבל הבקורת הזאת קלעה לאחת הנקודות החשובות בבעיות הדור הזה, לתפיסת העולם המטריאליסטית, זו אשר בשנות השלום ובעולם היפה של סוף המאה הי"ט וראשית המאה העשרים, העמידה בראש התשוקות האנושיות את ה־happy end, את הכפירה בכל אידיאל אחר מלבד זה הכרוך בנוחיות החיים החומריים — ובשנות המלחמה והמהפכה הוציאה מתוכה כוחות משמידים שהרסו ומאיימים להרוס עד גמירא, את התרבות והציביליזציה כאחת.

תנועת הפועלים ונושאי האידיאה הסוציאליסטית לכל גווניה, ביארו את המשבר שאליו הגיע העולם עם המלחמה הגדולה כמשבר העולם הקפיטליסטי, ובאו לידי מסקנות אופטימיסטיות מאד. הם האמינו שהנה צלצלה השעה של המהפכה הגדולה, אשר מתוכה יצא העולם, פעם ולתמיד, מתוקן ומכונן כהלכה. התורה היתה מוכנה, מבוססת על תפיסה מטריאליסטית של ההיסטוריה, ובתורה זו נאמר כי לא רצונו של אדם, לא מוחו ולא משא־נפשו קובעים את חילופי המשטרים בחיי החברה, אלא ההתפתחות ההכרחית של הכוחות הכלכליים, וכי תהליכי הייצור מובילים בהכרח לידי כך שהעולם הקפיטליסטי יסתבך בתוך הקוּרים שהוא מוציא מתוכו ויגיע לבסוף לידי משבר — ואז די יהיה במחי־יד אחד של מהפכה להכניע אותו ולכונן את שלטון הפועלים, את צורת הייצור הקולקטיביסטי, את השויון החברתי.

אין כוונת הדברים כאן להיכנס לויכוח תיאורטי ולבקורת מפורטת של תפיסה זו. הכוונה אינה אלא לציין שמנהיגי התנועה הסוציאליסטית דימו בנפשם, כי אמנם כבר נתקיימה הסתבכוּת זו וכי המשטר הקפיטליסטי מונח עקוּד לפנינו בתוך קוּריו ואינו מחכה אלא למכת־חסד אחרונה. והנה פרצה המהפכה. היא פרצה בנקודות רבות ושונות בעולם בבת אחת, בעיקר בחלקי העולם המנוּצח. היא פרצה ברוסיה, בגרמניה, בבווריה, באוסטריה, בהונגריה, באיטליה — וזה שאנו אוכלים כעת הנהו במידה לא מעטה פרי הבאושים שלה.

ג.

יתכן שאין לשום בן תמותה הסגולה הנפלאה לראות את הנולד, לחזות לדורות רבים ולנחש את תהליכיה ואת תהפוכותיה של ההיסטוריה. אבל אין כל ספק בדבר שיש בנו הסגולה ללמוד דבר מה מן הנסיון. הדבר יצלצל אולי כפרדוכס, אבל הוא אמת לאמיתו: מהפכה זו הצליחה בכל מקום שנתחוללה. במקומות אחדים החליפה את צורתה, אבל בכל מקום שמרה על תוכנה הרוחני. אם זה שקיים עתה ברוסיה הסובייטית הוא סוציאליזם, הרי גם מה שקיים בגרמניה לא נקרא לשוא בשם היקר והמחולל הזה. וכך גם בארצות הטוטליטריות האחרות, במקום שהמדינה ריכזה בידיה את כל החיים הכלכליים, החברתיים והתרבותיים של העם. זה שבגרמניה יש נוסף על כך תורת הגזע ואנטישמיות משמידה איננו משנה את העובדה ביסודה. והעובדה היא שהמהפכות הללו הביאו לידי נצחון את המטריאליזם הכלכלי; הן הביאו לידי נצחון את הרעיון הקולקטיביסטי; הן הביאו לידי נצחון, במידה זו או אחרת, את רעיון “השויון” — והן הביאו לידי מפלה מוחלטת את רעיון החירות.

כאן העוקץ שהעלה את השאת הנוראה על התקופה שאנו חיים בה. העוקץ הוא בזה שהפך כמיהה אנושית־מוסרית אל סדר עולם מתוקן — למדע, למיתודה דיאלקטית. בנצחונו של המרכסיזם על הסוציאליזם האוטופי, מתומס מורוס עד הגוונים האנרכו־סוציאליסטיים של פרודהון, בקונין וכו', שהיו מיוסדים על הומניזם, על רצון יוקד לחירות אנושית, על ההכרעה הפנימית של האדם ועל השאיפה לחברה חפשית שאין בה כפיה ושעבוד, שקשריה הם קשרי־רוח וחזונה יעוד תרבותי גדול, המתבססת קודם כל על חינוך עצמי, על חינוך האדם לעזרה הדדית במקום ניצול הדדי — בנצחון זה נהרס היסוד העיקרי של הסוציאליזם המשחרר.

משום היותה קלה ונוחה לעיכול, מצאה לה הפילוספיה המטריאליסטית כר נרחב מאוד להתפשטות מהירה בכל המעמדות ושדרות החברה. היא שיחררה את האנשים מהמיטפיזיקה ויחד עם זה מעבותות רבים של ציוויים מוסריים. היא אמרה להם: אין למעלה — יש רק למטה! בן אדם, אתה אינך אלא אוּמצה של חומר, הרכב של תאים ואטומים וכך הוא העולם הסובב אותך. הרצון לחיים הוא מלחמה על החומר הזה. הגמול העליון של החיים הוא השגת החומר הזה. התוכן הוא: ההפיכה בחררה. את מדעי־הטבע שעליה התבססה התורה הזאת, היא קיבלה רק עד שלב ידוע של התפתחותם בסוף המאה הי"ט. מה שנתגלה אחרי־כן וסתר אותם ואת הבנין שהוקם עליהם, לא הביאה כלל בחשבון. היא לא הביאה בחשבון לא את גילוי הקרנים הסמויות ולא את פיצוץ האטום, כלומר פיצוץ־היסוד שעליו בנויה כל התורה הזאת — ולא את העובדה שלאחר הידענוּת הגדולה, כשנדמה היה כי הנה הגענו כמעט לקצה הכרת סודו של עולם, הפך עולם זה שוב לתעלומה ולחידה.

ואין מרחק גדול בין המטריאליזם הפילוסופי הזה, כפי שמצא לו את ביטויו בדרכי מחשבתם של דימוקריט עד ביכנר ואחרים ובין המטריאליזם האיקונומי שאבותיו הם מרכס ואנגלס. אף הוא, אם כי הוא קצת מסובך יותר ודורש הכנה כלכלית וסוציולוגית כדי להגיע עד שרשיו, נתפשט מהר ונתקבל ביסודו על כל מעמדות החברה, הפועלים והקפּיטליסטים כאחד. יש לה הזכות לתורה זו להריע תרועת־נצחון גדולה. היא דחקה הצדה את הנסיון לבקש פתרון לשאלת החיים והחברה מתוך הגות־רוח האדם ומשאת־נפשו. היא העמידה את “כוחות הייצור” במרכז הכל, והורתה כי אין הסוציאליזם אידיאל של חברה מתוקנת, אלא הכרח הנובע מתוך הכוחות הללו; שהקפיטליזם מוכרח להכשל ולהשמד, לא משום שהוא אינו צודק, לא משום שיש בו שעבּוּד ועול, אלא משום שהוא הזדקן ואינו מתאים יותר לתהליכי הייצור החדשים. “הכוח הדוחף המכריע להתפתחות החברה איננה השאיפה לתקן את הטבע האנושי, כי אם ההתקדמות הטכנית”. כך הורה קאוטסקי — ובמניפסט הקומוניסטי: “ההנחות התיאוריטיות של הקומוניסטים אינן נשענות בשום אופן על אידיאות ועיקרונות שמתקן־עולם זה או אחר המציאו וגילו אותם, אלא הן ביטויים כלליים של יחסים קיימים ושל התהוות היסטורית אשר לעינינו”. וכך הפך החזון למיכניקה, הכפויה לחוקים בל־ימושו, וכך השליטה תורה זו על העולם במקום אידיאל, מספרים וסטטיסטיקה. היא החדירה באלה את מחשבת התקופה ובנתה עליהם בנין עד בן קומות רבות, תחתיות, שניות, שלישיות, ושיוותה לו צורה של בנין משולב, מוצק ואיתן — ואף־על־פי־כן לא היה זה אלא בנין של קלפים.

ד.

תורה זו נתבדתה, לא רק לגופה, לא רק בהערכתה את תהליכי ההתפתחות של החיים והחברה, אלא גם במסקנותיה, בכל מקום שהללו הועמדו במבחן של מציאות. הוכח שגם לאחר שינויים יסודיים בצורת הייצור ובחלוקת התוצרת — עלולה החברה לשקוע לתוך ברבריות איומה, אם היא משוללת אידיאלים אנושיים והכרה מוסרית עמוקה. זה מוכח לא רק בגרמניה אלא גם ברוסיה.

רוסיה — זאת היא פרשה אקטואלית מאד, שעומדת כעת במרכז הבעיה המדינית של העולם, שמעסיקה מוחות רבים, ובמידה לא מעטה גם את המוחות שלנו. הרבה דיברו על רוסיה בתוכנו בימים האחרונים, ועוד הולך הויכוח ונמשך. וצריך להודות שקשה להימנע מויכוח זה, אעפ“י שאנו שקועים כעת בדאגות חמורות אחרות — באשר רוסיה מדגימה באופן הבולט ביותר את כשלונה של דרך סוציאליסטית מסוימת, שהלכו בה עד הקצה. עד הנסיון של רוסיה, היתה לפנינו תיאוריה גרידא, ומי שלא האמין בדבר, כמו המרכסיסטים האדוקים, שהסוציאליזם הוא מדע מדויק, שמוכרח להתאמת כמו חוקי המיכניקה והפיסיקה, יכול היה להרשות לעצמו מידה רבה של פקפקנות, אם אמנם זה יתגשם באותה צורה שמרכס ומפרשיו תיארו אותה לעצמם ולאחרים. בנידון זה כתב ד”ר דרייבר האנגלי משפט מעניין בספרו “פסיכולוגיה ופוליטיקה”. הוא בא לידי מסקנה בספר זה כי במלנזיה אין הסוציאליזם עומד בניגוד לטבע האנושי. אך — הוא אומר — אין אנו יודעים אל נכון אם הטבע האנושי במלנזיה דומה לטבע האדם האירופי. כדי לדעת את זאת ישנה רק דרך אחת: לנסות להגשים את הסוציאליזם.

והנה ניסו להגשימו, בדרך שהתווה לו מרכס. וצריך להודות שהנסיון הצליח, על אף כל ההשערות. אך הוא הצליח באותו אופן שהצליח נסיונו של אהרן הכהן במעשה־העגל. העם ביקש ממנו אלוהים אשר ילך לפניו — “ואומר להם למי זהב, התפרקו ויתנו לי ואשליכהו באש ויצא העגל הזה!” והעגל הזה איננו סוציאליזם, איננו המעשה המשחרר שלו מתגעגעת ומחכה האנושות.

רבים מאתנו השתאו במשך שנים רבות לנסיון הזה. היו רגעים שהאמנו בו ואף ניסינו למצוא הצדקה למעשי־הטירור ולגילויי הכפיה המחפירים. אמרנו לעצמנו: זהו הכרח לא יגונה של ההתחלה הקשה ושל ימי המעבר המסוכנים. ביקשנו אסמכתאות במהפכה הצרפתית — ושנינו לעצמנו את דבריה של אחת הנשים הנפלאות ביותר של אותה תקופה, מדם רולן, אשר הועלתה אחר כך על המערפת של המהפכה ההיא: “אין אני מדמה בנפשי כי בלי עויתות חזקות אפשר לנו לקום מתוך חיק הקורופציה לחירות. אלה הם (גילויי הטירור) המשברים למרפא של מחלה קשה, ומן ההכרח שתבוא קדחת פּוליטית חמורה, אשר תנקה אותנו מן הליחה הרעה”. וכותב הטורים האלה, המשיל פעם משל, כלפי המשטר הדיקטטורי שכוונתו היתה להוכיח, שייתכן כי לפעולה אחת תהיה משמעות אובייקטיבית שונה, ואמר: אם תופסים אדם מן השוק ושמים אותו בתחבושת של גבס למען לא יניע את ידיו ואת רגליו — הרי זה מעשה ברברי שאין דוגמתו; אך אם אדם שיבר את ידיו ואת רגליו ושמים אותו בגבס, הרי מעשה זה עצמו הופך למעשה של צדקה.

אך במרוצת השנים כשהמשטר הזה נתבסס, ועם התבססותו גברו מעשי הנבלה שלו; כשהתחיל לכלות ולהשמיד בדרך מחפירה ובתחבולות של עריצים אסיאתיים את טובי בניו ואת מבחר הכוחות הרוחניים שלו; משהפך הסוציאליזם והקומוניזם ברוסיה לדוגמטיזם נוקשה ואכזרי, בדיוק כמו הנצרות בימי הבינים; שכל המפקפק באחת הדוגמות שלה, אחת דינו היה להשמד, לעלות למוקד או לגרדום; משהתחילו להיראות באופן בולט פני התרבות הבזויה המתייצרת במשטר הזה, הביצנטיניזם, השויון, כביכול, שהפך לניבוֹ בינוני של עם חנפים — לא היתה שוב כל אפשרות לבלי להכיר בטעות ההערכה לגבי מהות הסוציאליזם המתגשם במשטר הסובייטי. רבים וגם שלמים מטובי האנושות הכירו בטעות זו. הכירה בה קודם כל תנועת הפועלים בעולם, לאחר שנוכחה כי זה שצריך היה לשמש לה משען מדיני וחברתי, חזק ונאמן, במלחמתה הקשה, הפך לה למשענת קנה רצוץ ולמכשול הקשה ביותר על דרכה.

עתה, בנסיון החמור הנוכחי שהעולם נתון בו מחדש, נתבלט ביתר שאת כשלונו הסוציאליסטי של המשטר הסובייטי. אין צורך לחזור כאן על המפורסמות ולספר מה נתגלה וכיצד נתגלה. ביומן הקולנוע אנו רואים עתה, כמעט מדי שבוע בשבוע את הלסינקי העולה בלהבות, את משכנות הפועלים ההרוסים, ואת האנשים, הנשים והטף המוטלים הרוגים ברחובות מפצצות המשטר ה“משחרר”. זרועה של רוסיה עודנה נטויה על גורל העולם, ואין מאתנו יודע אם אין היא עתידה לפגוע, בדרך ישירה או עקיפה, גם בנו תושבי ארץ־ישראל ובוני המקלט האחרון לישראל.

רוסיה הרעה גם לנו מאד, לא רק ע“י עזרתה להיטלר להרוס, לחמוס ולבושס את מרכז היהודים בפולין, לא רק ע”י השמד הרוחני של המוני ישראל בתוך גבולותיה ולא רק ע“י הסוכנים שלה בארץ־ישראל, אשר חתו לא פעם את גחלי הפרעות וליבו את שלהבת המרידה הערבית, אלא גם ע”י ההקרנה הנפסדת שלה על מחשבותיהם של חלקים ידועים בתוכנו. התנועה הקולקטיביסטית שלנו, התנועה הקיבוצית, יסודה במקורות אחרים לגמרי, והיא קיבלה את השראתה ואת כוח הדחיפה ליצירתה לא מן המטריאליזם ההיסטורי ולא מתוך הדיאלקטיקה המרכסיסטית. היא נעוצה בהומניזם. במידה שקיבלה איזו השפעה מן החוץ, הרי קיבלה אותה מן הסוציאליזם האוטופי דווקא, מתוך אמונה ובטחון שמה שנתגלה כאוטופיה בנסיונותיו הראשונים במקומות אחרים, יכול להיות מציאות כאן, במקום שאנו נאבקים בכלל להפוך אוטופיה למציאות. ואכן לא טעתה התנועה הזאת בחזונה ובהערכת כוחה. אבל טעות היא למשוך אליה צינורות השפעה מ“הבניה הסוציאליסטית” ברוסיה ולבקש שם את האוריינטציה הרוחנית בשבילה. יש בזה משום התנקשות בתוכנה ובעתידה החברתי של היצירה הנפלאה הזאת.

ה.

עתה כשהעולם עומד בלהבות ואיש אינו יודע עדיין את גבולותיהן ואת מידות ההרס שלהבות אלו עלולות לחולל; כשכולנו נבוכים בתור אנשים, ואנו היהודים, נבוכים בתור עם, ואנו ביחוד תושבי ארץ־ישראל וחברי תנועת העובדים נבוכים בתור נושאי יעוד לאומי ואנושי — מחוייבים אנו לתת את לבנו ואת מחשבתנו לדרך שנתעקמה.

אחד החברים החשובים בתוכנו, אגב דיון בענין אחד, אמר כי יש צורך להתחיל מחדש, והוא הרים את התביעה לאמונה באדם, בעם ובאנושות. תביעה זו נכונה לא רק לגבי אותו ענין פרטיקולרי שביחס אליו הושמעה, אלא לגבי הבעיה הכללית. יש צורך להתחיל מחדש, יש צורך בדרך אחרת, או יותר נכון, יש צורך לשוב לדרך ישנה שנפסלה ושהוזנחה: לתנועת שחרור, המתבססת על משא־נפש הומני, על חינוך האדם וחישול רצונו. מגמת ההתפתחות של ההיסטוריה, זו שמרכס ואנגלס ציירו אותה לפנינו, נתבדתה ונתפוררה לעינינו תוך דם ואש ותמרות עשן. ויתכן לומר שעל אף הפסקת־הביניים הממושכת של המטריאליזם ההיסטורי ותוצאותיו הנפסדות, אין מגמה זו אלא התגבשות הרציה לסדר עולם צודק וחופשי.

לגבי בעיות יום יום של תנועת הפועלים, אפשר שפירושו של זה הוא איבולוציוניזם וריפורמיזם, שזכו לגינוי וגידוף כה חריף בפי המרכסיסטים האדוקים. אבל עובדה היא שמה שהשיגה תנועת הפועלים בעולם עד היום, מה שהשיגה תנועת הפועלים בגרמניה בשעתה, תנועת הפועלים הבריטית, הסקנדינבית וכו' — השיגה בדרך זו בלבד. ואין כל ספק בדבר שבכולנו חי אי־הרצון לדחות את תקוות השחרור לדור השני או השלישי. כדאיים כל קרבן יקר וכל מאמץ כביר, כדי להשיג מה שאפשר להשיג בימינו. אבל מי שמפרש “סוציאליזם בימינו” כדרך שפירשו אותו במוצאי מלחמת העולם הקודמת, נותן פירוש מטעה להיסטוריה. אי־אפשר לאנס את ההתפתחות החברתית, כשם שאי־אפשר לאנס באופן מלאכותי את התפתחותו של אורגניזם חי. אך אפשר לכוון אותה. אין זה אומר שלילת אפשרות של מהפכה. אבל בכל מהפכה חברתית יש משהו מתמורה אורגנית. היא באה תמיד בחבלי־לידה, אבל היא מוכרחה לבוא עם גמר בישולו של הולד. אם לא — אין זו לידה אלא הפּלה: שום דבר אינו נולד וגם הקיים מסתכן.

נכון שגם המהפכה הצרפתית היתה מלווה גילויים איומים של תהפוכות, טירור ועריפת ראשים. והיו אנשי־רוח באותה תקופה שטפחו על פני מחולליה וקראו אליהם: “אל תחדלו להיות אנושיים בשעה שאתם תובעים בקול את זכויות האנושות. אל תהיו עריצים בשעה שאתם מופיעים כהורסי העריצות. אל תהיו שודדים במסוה של מביאי גאולה, ואל תהיו תליינים בשם מיטיבי האנושות”. אבל אם המהפכה הצרפתית נתנה בכל זאת משהו לעולם, הרי זה משום כך שהמהפכה הזאת באה אחרי הכנה רוחנית במשך מאתים שנה ומעלה. לא מידי היעקובינים, אלא מידי וולטיר, רוסו ושכמותם, נושאי הלפיד של החינוך ההומני לחרות ולתיקון עולם, בא לנו אותו דבר יקר שאנו רגילים לקרוא אותו בשם “ירושת המהפכה הצרפתית”. גם המהפכה הבאה, למען תהיה בה ברכה לאנושות ולתנועת הפועלים, תבוא בודאי רק אחרי הכנה רוחנית כזאת.

כל אחד מאתנו, שחיה בו האמונה וההכרה בנצחון האמת ובהצלחת מעשה השחרור של האנושות, כשמתבונן בדמות הנעווה של העולם בתקופה זו, מרגיש בתוכו משהו מאותה אגדה על ר' אמנון בעל “ונתנה תוקף”. את ידיו ורגליו קיצץ ההגמון, בכל גופו הטיל מומים — וכשהביאו אותו על אלונקא לביה"כ ביום הדין פצח בהימנון לוהט של אמונה והתוודות: “ונתנה תוקף!” אף אנו כך: על אף הרוח הנכאה המשתלטת עלינו למראה הסירוסים והמומים שהוטלו ברעיון הסוציאליזם המשחרר, נתנה את תוקפו ואת אמוּנתנו בו!

ת"ש

---

בת כ"ף כבת מ"ם

מאת

יצחק לופבן

א.

כאשר העלינו לפני חדשיים ימים בערך את זכר מלאת עשרים שנה לאספת הנבחרים ואח"כ לקרן היסוד, הוצאנו מלכתחילה כמה טפחים מיובלות אלה כדי לסמוך עליהם את היובל השלישי הממשמש ובא בסדר הימים, — יובל עשרים שנה ליסוד הסתדרות העובדים העברים הכללית. סמיכות הפרשיות של המאורעות האלה אינה רק סמיכות בזמן, אלא גם סמיכות במיפקד הכוחות ובמערכת האירגון של מכשירי ההגשמה הציונית, שהחלה להתרקם באותה שנה. לאחר שעברו ימי הגיל והתרועה וימי הכאב והיבבה הראשונים אשר ליווּ את כניסתנו למשטר המדיני החדש בנוצר בארץ עם חילופי הרשויות ועם מתן הצהרת בלפור, החלה המחשבה ציונית לקבל ארשת של רצינות ודאגה כיצד לקדם את פני המים הבאים בתנופת כלים מסודרים וכוחות מאורגנים, כדי להפוך הזדמנות מופשטת לאבני־יצירה, זכויות מדיניות לעובדות מדיניות, וכדי להאבק באופן אפקטיבי עם המכשולים על דרך ההגשמה, אשר ראשיתם כבר נתגלו אז בסימנים מכאיבים מאוד והמשכם ארבו באופק הימים והשנים.

לא כל אשר נזרע באותה תקופה, נבט כהלכה; לא כל אשר נבט עלה כפורחת; לא כל אשר עלה, הבשיל פרי ישוה לו. שני “בני־העשרים”, אשר חגגנו את ימי היוולדם לפני זמן קצר, ארגון־הישוב וקרן־היסוד, שניהם נכסים יקרים לנו מאוד ושניהם ממלאים תפקידים גדולים וחיוניים, אבל לגבי שניהם מלווה אותנו ההרגשה שלא הגיעו לבגרות מלאה, שגופם אינו חסון כראוי, ומדי דברנו בהם מתעורר בנו, יחד עם הערכת ההישגים החשובים, גם אי־סיפוק מהדיספרופורציה שבין היכולת אשר גילו לבין התפקידים שנתבעו להם. יסוד ההסתדרות היה אולי הגרעין היחידי שנזרע אז, אשר עלה בנביטתו, בגידולו ובהתפתחותו על המשוער, ב־4400 חברים נכנסה ההסתדרות לועידת היסוד בחיפה וב־120.000 ומעלה היא מסיימת את שנת העשרים לקיומה. הישוב היהודי בארץ גדל מאז ועד עתה פי עשרה — ההסתדרות גדלה פי שלשים. פי שלשים במנין, אך אין בידינו שיטה חשבונית כדי להעריך אל נכון את הגידול העצום בבנין. כאשר נבוא להשוות, כמה נקודות ישוביות חקלאיות היו לנו אז וכמה ישנם כיום, מהי ההתפתחות המשקית שעברנו אותה ומידת עליית כוח תנובתה, כמה קואופרטיבים עירוניים היו וכמה ישנם, כמה מוסדות כלכליים ושירותיים, גידול רכושם, מספר חבריהם, וכדומה, נוכל לנקוב כל זה במספרים ולקבעו בדיאגרמות. אבל בצד הגדלים הידועים ישנם גם גדלים נעלמים שאינם נתפסים במכשירי מדידה ובמספרים, ואעפי"כ רב מאוד כוח־היצירה ופרי־היצירה העצורים בהם. עצם היות ההסתדרות למסגרת קולקטיבית בת שתים עשרה רבבות, היא גודל נעלם בצד הגודל הידוע, זהו נצחון של מעמד אחד לפחות על מסורת יהודית נפסדת, על המגמות הצנטריפוגליות הפועלות בעדה הזאת מאז ומקדם, על האינדיבידואליזם המופרז שהפך תמיד את בית־ישראל לבית מלא זבחי־ריב. ואם כי הנצחון הזה אינו שלם עדיין, וכמה ארגוני פועלים קטנים השומרים על מסורת הפירוד נמצאים מחוץ למבגרת קולקטיבית זו, ואם כי בתוך המסגרת עצמה לא תמיד ולא בכול שלטת הרמוניה שלמה — הרי אין ספק בדבר שהגדול בכיבושי היצירה של ההסתדרות הוא בה בעצמה.

כאשר אנו מביטים עתה לאחור אל מעמד חיפה של שנת תרפ“א, קשה לנו לתפוס במלוא העין את הדרך הארוכה והתלולה שעברנו אותה. חיפה לא היתה “מעשה בראשית”. זאת לא תהיה אמת היסטורית אם נעזור ליצור רושם אצל חוליות־העליה המאוחרות כאילו ארגון תנועת הפועלים בא”י מתחיל עם יסוד ההסתדרות. ההסתדרות לא היתה יכולה לקום כלל אילמלא קדמו לה היסודות שהונחו לארגון ציבור הפועלים ע“י העליה השניה וע”י נושאיה. מסורת תנועת הפועלים בא“י כבר היתה קיימת כשנוצרה ההסתדרות, מעיינותיה כבר היו מפכים ומרוננים, היה לה כבר עבר עשיר־יצירה ועשיר היאבקות, בשטח העבודה, ההגנה העצמית, התחלות בשטח הקבלנות, הקואופרציה והעזרה ההדדית. כיבוש־העבודה, “כיבוש כל ענפי העבודה בידי הפועל העברי”, במזל זה נולדה תנועת הפועלים בארץ, זו שיש לה המשך ורציפות של דורות ועליות. ו”השומר" אף הוא קדם ליצירת ההסתדרות שלוש־עשרה שנה. וה“משביר” היה קיים כבר בחיתוליו, וקופות־חולים היו קיימות וקבלנות בכבישים ובעבודות ציבוריות אחרות היתה קיימת. ולא זו בלבד, אלא גם ה“כלליות” היתה קיימת כבר במידה ידועה. מלבד מפלגות הפועלים שעסקו כל אחת בעבודה המעשית במחיצתן, היתה קיימת כבר כפיפה משותפת בהסתדרות הפועלים החקלאים ביהודה ובגליל. בכל הבנין הנישא והמסועף של ההסתדרות לא נבלעו ולא נעלמו היסודות הללו. להיפך, הם ממשיכים לפעול בתוכה כמקור מבורך של כוח מניע; הם מהווים עדיין גם היום סוד רעננותה ופשר משקלה המוסרי. בהם קשורה המסורת הטובה, ובכל שעת מבחן הננו פונים לעבר הזה לבקש בו סעד ותנחומין. אבל בחיפה היה חידוש מעשי בראשית. כל המעיינות המפכים הללו, נתרכזו באפיק אחד והפכו לנחל פורץ, והפלא הגדול שנתגלה הוא שנחל זה הפנה את זרמו במעלה־הרים, בכיוון הפוך לבנין הטופוגרפי של חיינו הציבוריים בארץ. הוא לא זנק, כמובן, מאליו, אלא נדחף בכוח דינמי אדיר של רצון חלוצי אשר לא פסק אף לרגע אחד במשך כל עשרים השנים האלה. זהו פלא האיחוד. לא כל איחוּד מחולל פלאים, אבל איחוּד זה שהושקע בו מיטב הרצון החלוצי של דור שלם חולל אותם.

במעלה־הרים מובילה דרך ההסתדרות, במעלה לקשיים ובמעלה להישגים. על הקשיים לא נעצרה אף פעם בלכתה. מתוך היאבקות בלתי פוסקת עם מכשולים עצומים, חיצוניים ופנימיים, היא התקדמה תמיד, התקדמה בשיטת האסטרטגית החדשה, בצורת מניפה, פרצה ימינה ושמאלה מתוך נקודה מרכזית אחת, השתדלה להפוך כל קושי למקור של מרץ חדש, כל מעצור לנקודת־זינוק לקראת כיבושים חדשים. להישגיה — לא אמרה די; לא היתה מעולם שבעה רצון מעצמה, וכל הישג חדש היה מלוּוה אצלה במוסר־כליות על אשר הוא קטן מכפי הצורך. היא נדחפה תמיד קדימה בכוח אי־המנוחה־שבה, שבכוח הדאגה לגורל המפעל ההיסטורי של האומה, בכוח הרצון להגשים ולדביר תחתיה את מקשה־ההר אשר הרסה לעלות אליו. עשרים שנות ההסתדרות הן 20 שנות עמל־חרוצים בבנין הציוני, בבנין העם העובד בארץ; 20 שנים שבהן חלק אחד של העם, לפחות, הטיל לתוך מערכת ההיאבקות הקשה את מלוא כוחו ואת כל המתיחות הנפשית והמחשבתית שלו, כדי להגיע לידי שימוש מלא באפשרויות שהיו גנוזות באותו פרק של זמן. כל זה לא הספיק, כמובן, למלאות את אשר החסירו אחרים ולסתום את הפרצות שנשארו. אבל נדמה לנו שעם כל הבקורת החמורה שאנו נוהגים כלפי עצמנו ועם כל הצללים שבנו, רשאים אנו, בשעת חשבון וסיכום, להשהות תוך סיפוק־מה את עינינו על הדרך שעברנו אותה, על הכוחות שצברנו, ועל פרי הברכה שבטנא היצירה של תנועתנו לכל ענפיה. אבל, אהה, הימים שאנו חיים בהם עתה, ימי הפורענויות שהעמידו את העם היהודי, את הישוב העברי בא“י, את התנועה הציונית ואת תנועת הפועלים העבריים בא”י במבחן חמור וטראגי שעוד לא עמדו בשכמותו, אינם כשרים כלל וכלל לסיכומי יובלות ולחשבונות עבר. ההווה והעתיד — אלה הן שתי הדאגות, זעומות־העפעפים וכבדות־הגורל, שאנו מצווים להעלותן על ראש חגנו זה.

ב.

אם כי האזהרה על התבונה היא תמיד כפוית טובה, הריהי הסגולה היחידה שעם וציבור יכולים להעזר בה, כדי לעבור בשלום־יחסי את השבילים הצרים, המוליכים על שפתי תהומות של תקופות סוערות והרות פורענויות כמו תקופתנו. אזהרה זו כבר נתבדתה, כשאמרה לכוון את הליכות הישוב העברי בארץ בימים אלה, ועוררה ריאקציה הפוכה. ישוב זה לא רק שלא בּן לעת הזאת, לא התנער ממארת הפירוד והנרגנות המלווה אותו כל השנים, ולא גילה בתוכו כל כשרון כדי לקדם, תוך אחריות שבמחשבה ושבמעשה, את ההווה החמור ואת הבאות הסתומות של התקופה הזאת, אלא כאילו נבקעו בו כל מעיינות התהום של איוולת, כדי להרבות את המהומה ואבדן־העצות בתוכו. אולם תנועתנו אנו, שנתנסתה כבר בנסיונות מרובים כל כך ועמדה בהם, שיודעת את מידת האחריות הרובצת עליה, לא רק כלפי עצמה, לא רק כלפי ציבור הפועלים כחטיבה מעמדית, אלא כלפי ענין העם כולו ועתידו — מחויבת להאזין ללקח הימים ולקולות האזהרה הבוקעים ועולים מתוכם.

משאלת הלב היא: תהא ההסתדרות בת ה“כ”ף" כבת “מ”ם" לבינה! בינה זו דרושה לנו עתה במידה כלתי רגילה, באשר הזמנים הם בלתי רגילים והשאלות שאנו עומדים בפניהן בלתי רגילות הן, ותובעות מאתנו שיקול־דעת רב ואחריות כפולה ומכופלת. בינה זו דרושה לנו כדי לכלכל את ענינינו הפנימיים, כמו לכלכל את ענינינו החיצוניים; היא דרושה לנו בדיבורינו ובמעשינו, באספותינו ובדיונינו; בהיאבקותנו עם הקשיים המרים מבפנים ומבחוץ; היא דרושה לנו בכל הענינים הקטנים, הפרטיקולריים, כמו בכל הענינים הגדולים והכוללים. היא דרושה בעניני העבודה ובעניני הסיוּע, כמו במחשבתנו המדינית ובמעשינו המדיניים. היא מצווה עלינו את פירוק־הזיין בהתנצחותנו הפנימית, ואת בדיקת־הזיין בעצומותינו החיצוניות. כי כל משגה עתה, באחד משטחי חיינו, אפילו משגה שפתים, אינו משגה בלבד אלא מוליד שדין ורוחין שאיננו משערים כלל עד היכן כוח היזקם מגיע, וכל סטיה מדרך התבונה והאחריות עלול ליהפך למעוות לא יוכל לתקון.

אנו מצווים להיות נבונים למען נוכל להחזיק מעמד בתקופת מעבר זו, רבת הסבל והזעזועים שנתון בה העולם כולו ואנו בתוכו, ולמען נוכל לשמור על הפקדון היקר שהופקד בידינו, על הישוב הארץ־ישראלי ועל מערכת היצירה של תנועת הפועלים, שהיא נשמת הישוב הזה, מפני תמוטה. יש אולי אכזריות רבה בהנחה זו, בשעה שנחרב עלינו חצי העולם היהודי, ומיליוני אחים נענים בכל קצוי אירופה, נדושים בעקרבים של אויב ברברי, ונמקים בעוני, ברעב ובקור, או נדים ונעים ללא חוף ונתיבה על פני ימים סוערים או בדרכי יבשה שוממים ושכולים. אולם מעולם לא ראינו את הישוב ואת מפעלנו כאן כתכלית בפני עצמם, ואם קצרה היד במשך ימי המלחמה להקל באופן ממשי על האסון הגדול שמצא את העם, הרי לא נשאר עתה אף צל של ספק, כי במידה שיש תקוה להקים את הריסות האומה ולבנות את בית ישראל מחדש כתום המלחמה, אין לתקוה זו כל יתד ופינה מלבד אחיזת מולדת זו, שהפכה כיום, כביטויו של אחד החברים, ל“מרכז המרכזים” בשביל עתידות העם היהודי. אין אנו יודעים כמה זמן תימשך תקופת מעבר זו. כבר עתה הננו נאנחים קשה תחת כובד עוּלה. מנותקים כמעט ממקורות היניקה והעזרה של הגולה היהודית, גם זו הנהרסת, וגם זו שעומדת עדיין על תלה, הננו נאבקים בבדידותנו, — שליש של כנסת־ישראל הקטנה בארץ, בתוך החלק השלושים ושתים של כנסת־ישראל הגדולה בעולם, — עם כל פגעי הזמן: עם רעב המונים, עם קשיים כלכליים ומשקיים עצומים, עם רשעות ציבורית, עם קלות־דעת תרבותית, עם בעיות פנימיות חמורות ועם מכשולים חיצוניים אכזריים, ובתוך בדידותנו זו אנו מחוייבים למצות את הפוטנציאל שבנו, את כל אוצרות המחשבה ומקורות המרץ, כדי לעמוד בהיאבקות זו.

ואנו מצווים להיות נבונים כדי לכוון את מחשבתנו, את מחשבת הציונות והישוב לקראת מוצאי תקופת־מעבר זו, כאשר ייצבו שוב את גבולות העולם, וגורל עתידנו יעלה מחדש על שולחן העמים. דאגת העתיד מעמידה לפנינו בעיות שעוד לא התחלנו אפילו לטפל בהן ברצינות. בימי המלחמה הקודמת, אף על פי שהיתה מלחמת עולם בהיקף גדול יותר מזו של היום, נשארו ארצות־איים שאבחת החרב לא עברה בהן, ושימשו מקלט לדאגה ציונית מרוכזת לקראת מוצאי המלחמה. האיים האלה היו הארצות הסקנדינביות באירופה וארצות־הברית בחצי הכדור המערבי. עתה איים כאלה אינם קיימים כלל — ואפילו באי הגדול היחידי הקיים, באמריקה, הרי “הדף־האויר” של המלחמה כבירת־המידות יצרה בו אטמוספירה נסערה, שהממה את מחשבת היהודים שם, ואינה מגלה לע"ע כל סימן שהנה מתוכננת היא לתרום את חלקה (וחלקה יכול להיות חשוב מאוד) לדאגה זו. יתכן שגם בשביל תפקיד זה נשאר ליהדות מרכז אחד — ארץ־ישראל. ובמרכז זה תפקידו של ציבור הפועלים הוא גדול ואחריותו רבה מאוד. ואגב הטיפול בשפיר ובשליה של בעיות שוטפות, איננו רשאים להתעלם מהדאגה: במה נבוא אל שולחן העמים ביום פקודה?

פלא האיחוד, שנתגלה לנו לפני עשרים שנה והוביל אותנו עד הלום על פני דרך ארוכה מאוד, רבת מצוקות ומכשולים, אך גם רחבת־חזון ועשירת כיבושים — יתגלה נא עלינו מחדש, למען ינחנו בשלום דרך המאפליה של התקופה הזאת. ותהא האמונה שבלבבנו, האמונה בנצחון הצדק בעולם, האמונה בנצחון עניננו וצדקתו, סעד ועידוד לנו בכל הנסיונות שאנו מתנסים בהם עתה, ותהא התבונה שבראשנו נר לרגלינו.

תש"א

---

"עמק"

מאת

יצחק לופבן

א.

האחרון ביובלות־העשרים של השנה הזאת, החביב והיקר לנו מכל, הוא יובל העליה, רבת ההעפלה, של כובשי השממה ונוטעי התרבות, בשש הנקודות הראשונות על אדמת עמק־יזרעאל. המסכת הגדולה של יובלות אשר עסקנו בה במשך השנה, היתה בחינת “מסכת כלים”. קרן־היסוד, אסיפת־הנבחרים, הסתדרות העובדים העברים הכללית, ויש להוסיף עליהן את עשרים השנה לקונגרס הציוני הי"ב, אשר חידש, לאחר הפסקה ממושכת מאונס, את המשטר הקונסטיטוציוני של ההסתדרות הציונית — כל אלה אינם אלא מכשירי־יצירה, המקבלים את אורם, את ערכם ומשמעותם ממעשיהם ומיצירותיהם. והיצירה עצמה היא ההתיישבות, ובראש וראשונה ההתיישבות החקלאית. בה המבחן האמיתי של הציונות, בה גילוּיים הגדולים שלה, הנפשיים, הכלכליים והמדיניים, ובה גם ההיאבקות הטראגית ביותר בין הצורך, או יותר נכון, בין הכורח והיכולת שבמפעלנו ההיסטורי.

טפין טפין ניתנה לנו ההתיישבות החקלאית מראשיתה. ההרגשה העמוקה שהיתה בחלקים שונים של העם שמכאן יש לקפוץ את קפיצת הגאולה והתמורה, פילסה לעצמה בקושי רב נתיב צר למעשה ולמציאות. בודדות, ובהפסקות ממושכות, קמו זעיר פה וזעיר שם בארץ נקודות ישוב, שהתחוללו תוך מאמץ חלוצי רב, אך נולדו ברובן רפות־אונים וחסרות כוחות מפרים. בשלושים השנים הראשונות מששים השנים שאנו מונים לראשית התיישבותנו החקלאית, נוצרה אחת לשנתיים בערך, מושבה חקלאית בארץ, אם כי היו בודאי בתקופה הזאת פרקי זמן שההתיישבות בהם היתה יותר מזורזת. המצב הזה נשתנה רק במעט בעשרת־השנים הרביעית, שהחלה עם ההעפלה עתירת־החזון של ההתיישבות העובדת בעבר המזרחי של הירדן, על גדות הכנרת, ועל שפתו של עמק יזרעאל. מלחמת העולם הקודמת החניקה באיבה את ההתפתחות החדשה הזאת, ואף בשנים הראשונות שלאחר המלחמה גברו מצוות ה“לא תעשה” בציונות על מצוות “עשה”. בתוך תנועת הפועלים הקטנה בארץ התנער אמנם הפּתוס החלוצי מכבלי הימים שעברו והחל לבקש לו מוצא בהתחלות חדשות וקטנות. אבל התנועה הציונית היתה מגששת עדיין באפילה בתוך המסגרת הפורמלית של הצ’רטר המדיני, שניתן לישראל עם הצהרת בלפור, ואשר הנחיל לנו לע“ע שתי סדרות של פרעות וכמה גילוּיים מבשרי־רעות אחרים, מבלי שתדע ליצוק לתוך המסגרת הזאת תוכן של יצירה שיש בה כדי להפוך זכות מדינית פורמלית לעובדה יציבה, ולקומם מבצרי שגב בפני מזימות מתנקשים ומהרסים. משהו מתכונתם של המרגלים נסך שיתוק ועצלות־הלב על חלק גדול מהאנשים בפרק זמן זה. הכל היו מתרגשים לכיבושים המדיניים, היו תוקעים בשופרות והוזים הזיות נשגבות, אך כשבאו לתת פירוש ממשי להתרגשויות אלה נשמעה מכל צד המלה המתנה, המזהירה והעוצרת: “אפס”. נקודת האורה הראשונה שהבהיקה באותה תקופה, העליה החלוצית שהתפרצה אז אל דרכי ציון, לא רק שלא מצאה כל הבנה בתנועה הציונית, אלא הפילה עליה “אימתה ופחד”. “לא תעלו!” — זו היתה הקריאה שהיתה מנסרת בימים ההם בכל רחבי העסקנות של התנועה, מאודיסה עד וינה, ומוורשה עד ללונדון. וכשהחל יהושע חנקין בשנת 1920 במו”מ החדש (המו"מ הרביעי לאחר שהתחיל בו עוד בשנת 1891 ונפסק מסיבות שונות) ע“ד רכישת שטח רחב־ידים מאדמת עמק־יזרעאל להתיישבות יהודית, צעקו שוב המומחים ואנשי הכלכלה שבחו”ל: “אל תקנו!” רופין, המוסר את הפרשה הזאת בספרו “שלושים שנות בנין”, כותב: “בא כוחה של הקרן הקיימת לישראל בא”י היה אז ועד שחבריו היו ה“ה אוסישקין, אטינגר ואני. ועד זה הסכים לעצם הקניה והציע את החלטתו לאישוּר הדירקטוריון של הקרן־הקיימת באירופה. אולם שם פגעה הקניה בהתנגדות נמרצת. ועדת הריביזיה שבאה אז לא”י הביעה את דעתה נגד הקניה. נציב הקרן־הקיימת הטיל את הויטו שלו נגד הקניה, וקרוב לודאי שהקניה היתה מתבטלת אלמלא התערבה ההנהלה הציונית ואלמלא דעתו המכריעה של ד“ר ווייצמן”. ולאחר שנקנתה לבסוף האדמה ורצו לעלות עליה וליישבה, אמרו שוב: “אל תיישבו!” כי כסף לא היה, והפחד להיכנס בהתחייבויות שאין עמן מראה־מקום ברור כיצד לעמוד בהן, היה גדול, והבנת חשיבותו של המעשה הזה היתה קטנה אצל חלק האנשים שבהם היתה תלויה ההכרעה.

ב.

המרד ברישול שנשלט בציונות הרשמית, נתן לנו את העליה באותן השנים ונתן לנו אח“כ את ההתיישבות בעמק. היה זה בשלהי קיץ של שנת תרפ”א, חדשים מעטים לאחר המאורעות, כאשר שליחי הציונות ועסקניה התכנסו בקרלסבד לקונגרס הי“ב, הראשון שלאחר המלחמה, — ופועלי א”י, ותיקים וגם חדשים, “פלשו” לאדמת העמק שקמה לנחלת ישראל, בששה טורים, במרחק של ימים או שבועות מאטים האחד מהשני. לא ברכב משורין ואפילו לא באוטומובילים נעשתה פלישה זו, כי אם בעגלות, בפרדות מעטות, במחרשות אחדות ובמעט זרעים בשקים ובמעט אוכל בסלים. כסף לא היה והרשות של המוסדות המיישבים לא ניתנה. אבל היה רצון חלוצי והיתה חדוות־יצירה — והרשות היתה אותה הרשות, העליונה על כל הרשויות, אשר אמרה: “עלו!” בשעה שהרשות הפורמלית אמרה: “עוד לא הגיעה השעה”. זו הרשות המרחיקה לראות ומעמיקה להבין והמכה בפנינו באצבע צרידה שלה כדי להזכיר לנו, כי כל שעה שאין עמה מעשה ציוני בונה היא אבידה שאינה חוזרת.

בששה טורים פלשו. מ“בית אלפא עד נהלל”. החרוז מקלקל כאן במקצת את השורה ההיסטורית, ויש להגיה אותו ולקרוא: “מנהלל עד בית־אלפא”. נהלל היתה הראשונה לעליה ואח“כ באו עין־חרוד, תל־יוסף, גבע, כפר־יחזקאל וחפצי־בה ובית־אלפא. זו היתה הפעם הראשונה בתולדות הישוב, שבתחום זמן קצר כל כך נתקעו יתדות להתיישבות חקלאית חדשה בששה מקומות בבת אחת. אבל זו היתה רק פתיחה. הדינמיקה החדשה של ההתיישבות החקלאית העובדת מתחילה מכאן. מעולם לא השיגה יד היכולת את הצורך גם בדינמיקה זו. תמיד היינו בחינת קוטפים חבצלות ביד אחת ומאבדי שושנים ביד השניה. כל דבר שאנו עושים מלוּוה ע”י להקה גדולה של מעשים שאפשר היה לעשותם, ושאילו נעשו היו משנים תכלית שינוּי את עמדתנו בארץ, המדינית והכלכלית — והם לא נעשו. אבל בצורת התחדשות זו של התיישבותנו היה בכל זאת שינוי גדול מן ההרגל ונסיון רציני להחלץ מן הרישול שדבק בנו. במשך 8 שנים, משנת תרפ“א עד שנת תרפ”ט, קמו בעמק־יזרעאל בלבד נקודות ישוב כמעט פי שניים במספר משקמו בכל הארץ במשך שלושים שנה ומעלה לפני כן. ואיזה ישוב! ישוב אשר זרעו בו, המפרה את עצמו מתוכו, הנאבק בלי הרף על גידולו, בכמות ובאיכות, הדרוך מנוחה תמיד, איננו אומר לעולם: די, אלא מסתער ומוציא מקרבו כוחות מסתערים לדרכי כיבוש ויצירה חדשים.

המלה “עמק” אשר באוצר הלשון העברית, שימשה רק כהגדרה טופוגרפית, או, בתוספת תואר, כתמונה־מליצה למדווי האומה ושפלוּתה: “עמק הבכא” — תוכן אחר ומופלא הוצק בה. היא הפכה כנור לחזון שיבת־ציון, אשר קיבל בשתי עשרות השנים הבאות משמעות עמוקה, גם כלכלית, גם מדינית וגם חברתית. והיה “העמק” להר, לדבר נישא ומתנוסס, משואה לדור ולדורות, המבשר התערות חלוצית, היאבקות נועזת עם קללת הטבע וקללת אנוש, כוח התמדה, משמר, הגנה ותנובת־עם. מה שנאמר באגדה כי “עתידה א”י להתפשט בכל הארצות" נתקיים בראשונה ב“עמק” הוא נתפשט על פני כל א"י. “עמק” זה חניתה וזה סדום, זה דפנא ודן, זה נגבה וכפר־מנחם, זה כפר־החורש ומעלה החמשה. כל ההתיישבות העובדת, בין זו הנמצאת מאות מטרים מתחת לפני הים ובין זו הנמצאת במרום הרים, מאות מטרים מעל פני הים, נתכנסה לתוך מושג סמלי זה, אשר כנוער כישיש בישוב, כיהודים וכשאינם יהודים, משתמשים בו כדי לבטא את החדשה בארץ, את החדשה בישראל, את המציאות הנפלאה הזאת, שיותר מכל נוסחא מדינית ומכל מליצה פטריוטית היא מפגינה בצורה ממשית את כוחו של רצון המולדת באומה.

לפיכך אין זה תאריך־זכרון לנקודת־ישוב זו או אחרת שנתייסדה באותו זמן, אלא תאריך זכרון להתגלותו מחדש של המיפנה החלוצי, בהיקף יותר גדול, ברציפות יותר מרובה וגם בצורות מחודשות, בדרך ההתיישבות החקלאית. עצם המיפנה חל עשר שנים ומעלה לפני כן, כאשר בתוך ציבור הפועלים בארץ היתה מנסרת הקריאה: “הגלילה”, כאשר נוסדו דגניה וכנרת ואחרי כן מרחביה ותל־עדשים. חמת המציק של שנות המלחמה חסמה, כאמור, את הדרך בפני המשכה של התחלה זו. אך האבוקה שהועלתה אז בעמק־הירדן לא כבתה בימי הסופה וההרס של שנות המלחמה הקודמת, והיא נישאה בראש מסע הכיבוש החדש. רבים ממתחילי ההתיישבות בעמק הירדן היו גם חלוצי ההתיישבות בעמק־יזרעאל. אך נוספו בינתיים כוחות חדשים, צעירים, פרחי העליה שלאחרי המלחמה, אשר יצקו פתוס נוסף בשירת ההעפלה הזאת.

ג.

תולדות הכיבוש הזה ופרטיו היו אפופיאה שלמה. משהו משותף יש בכל הגחה כיבושית ובכל התחלה התיישבותית. אך יש גם משהו מיוחד בפרק זה, מיוחד בהיקפו, בשטחו, בהיאבקותו המרה, בגידולו ובהתבססותו. הדברים רשומים וידועים, ורק ראשי פרקים מהם נזכיר ביום זה: אדמת־ביצות ממארת, “ארץ אוכלת יושביה”, זרועה קברים ושרידי כפרים חרבים, כפרים ערביים וכפרים גרמניים. ספיקות ומנוד ראש מסביב. הד“ר הלל יפה מתיישב “על הקרקע מתחת לעץ תות עבה”, מייסר בטוב לבו את האנשים שקראו לו כדי לייעצם בדבר עליתם: “למה קראתם לי” הלא ידוע לי למפרע שלא תקיימו את אשר אצווה עליכם. הרבה מחבריכם הזמינוני למקומות שונים… ונתתי להם הוראות והזהרות ביחס להתיישבות, הלכו וקיימו הכל להיפך. אתם ודאי אינכם גרועים מחבריכם וגם אתם תעשו את אשר אומר לכם לא לעשות”. והוא מזהיר על הסכנה “אם יעלו בלי הכשרה תחילה, ז”א בלי יבוש רדיקלי" והוא מסביר, מבאר ומייעץ. ו“החברים האזינו ולעסו בשקט את התאנים שהגיש הערבי”…

כאשר ניבא הד“ר יפה כך היה: “קיימו להיפך”. כשם שלא השפיעה מצוות ההנהלה הציונית, כך לא השפיעה מצוות הרופא. לא חיכו להכשרה תחילה, אלא עלו לתוך הביצות וייבשו אותן אגב התיישבותם, לא בנו את הנקודה בהרים, במרחק קילומטרים מהביצות, אלא בשפלה דוקא, או כמעט בשפלה, סמוך לקרקע ולמים. וכסף לא היה. בהלוואה של מאות לירות אחדות התחילו. וכספי התקציב הציוני שבאו אחרי כן, ניתנו טיפין טיפין, והם נתאדו בחלקם הגדול בטרם הגיעו לקרקע. ישבו באהלים קרועים, בצריפים רעועים ופרוצים, ללא כלי־עבודה, ללא אוכל. סבל ומחלות ורגעים של רפיון רוח ויאוש. כעבור שנה וחצי לאחר העליה, החלו לשאול פה ושם את שאלת המלט: “להיות או לחדול?” ישבו באסיפות, דנוּ התווכחו ו”אחרי לילה של כאב ראש" החליטו “להיות!” ו“בהרגשת הקושי הרב המלווה את צעדיהם הראשונים… ובהכרת הצורך בהתאמצות הגדולה וההתגברות על כל הקושי… יצאו החברים מהאסיפה לעבודתם”. כך זה היה בערך בכל נקודה משש הנקודות האלה. כעבור שנתיים אחרי ההתחלה לא היה עדיין סוכר לתה ושמן לסאלאט בהתיישבות החדשה. אך המשק הלך וגדל בינתים, הביצות נתייבשו, והשדות עטפו בר ונתכסו גפנים ועצים, למאכל ולנוי; ברפתות נתרבה הבקר, בלוּלים התרנגולות ובצריף או בבית הילדים נתרבו וגדלו התינוקות. הסבל לא פסק במהרה, הוא לא פסק אפילו גם היום. ההיאבקות היתה קשה מאוד ועדיין היא נמשכת. אבל אילו יכולנו להעלות לפנינו את דמות העמק בצורה אנטרופומורפית היינו רואים אותו בוודאי מנענע את ראשו השב בתפארת נעוריו ובתלתליו הירוקים ואומר: “נצחוני בני, נצחוני!”.

תש"א

---

"התיישבות האלף"

מאת

יצחק לופבן

במלאת לה עשר שנים, נתכנסה “ההתיישבות האלף” לכינוס חגיגי במושב צופית, בו השתתפו באי־כוח המתיישבים, המוסדות המיישבים וקהל אורחים רב ממשקי הסביבה. ואכן, ראוי היה יובל־זוטא זה שיעמדו עליו, כי על כן קובע הוא תקופת לימודים, קצרה אמנם, אך רבת נסיונות ורבת התלבטות, בדרך חדשה של ההתיישבות העובדת.

הורתו של הרעיון היתה עוד בשנת תרפ“ז, בשנת־השיא של אחד ממחזורי־המשבר שעברו על הארץ. פעולת ההתיישבות הציונית באה לידי עמידה וקפאון. לאחר התנופה הגדולה של העליה על אדמת עמק־יזרעאל, הגיעו ימים שאין חפץ בהם ואין מעשה בהם בהתיישבות החקלאית, ובעיקר בהתיישבות העובדת. התקציב הציוני הלך הלוך ודל, והוא היה משועבד ברובו המכריע להמון צרכים, אשר לא השאירו כמעט ולא כלום לעבודה קונסטרוקטיבית חדשה. השאלה כיצד להוציא את ההתיישבות מן המיצר הזה, כיצד לחשוף יכולת חדשה, תוך הקלת עצם התפקיד ההתיישבותי, תוך עשייתו פשוט יותר, צנוע יותר בתביעותיו, הן לגבי מידת הקרקע והן לגבי מידת הציוד — העסיקה אז את פועלי א”י. לאחת הועידות של הפועל־הצעיר אשר נתכנסה באותם הימים בפתח־תקוה בא ל. שקולניק בסיסמא: “התיישבות האלף”. המספר “אלף” שנקט לא היה ערך־אריטמתי כי אם ערך־אלגבראי; כוונתו היתה לשיעור אחר, לגודל אחר, להיחלצות מן הדלות שבטפין־טפין ובשעורים פעוטים. את זאת הציע לעשות ע“י הקטנת הוצאות ההתיישבות, נכון יותר: ע”י הטלת המעמס של הוצאות ההתיישבות במידה מרובה למדי על המתיישב עצמו. לא יתואר — אמר שקולניק בהרצאתו באותה ועידה — כי אלפים חברים וחברות צמאי פעולת יצירה בארץ יתהלכו בינינו מחוסרי עבודה, נטולי תקווה, אכול ייאוש ורעבים ללחם. — — — את אלף העובדים (500 יחידות) עלינו לארגן ברובם המכריע מתוך פועלי ופועלות המושבות, בקבוצות ובארגונים. המתיישבים צריכים להסכים — ומובטחני כי ברצון יקבלו על עצמם — לעבוד 3־2 שנים עבודה קשה ולחיות חיי צמצום — — — בשעת חרום יש לשנות את פני החזית; לשנות, כלומר לשנות מן המטבע ההתיישבותית, לשנות ממכסת הקרקע המקובלת, לשנות מדרכי בניית המשק, לעשותה “צנע” למען אפשר אותה בכלל.

באותו זמן לא נתגשם רעיון זה, או שנעשתה רק התחלה קטנה להגשמתו, התחלה שלא היה לה המשך. אך כעבור שבע שנים, התגשם כמעט באותה צוּרה ובאותו תוכן שעלה במחשבה תחילה, אם כי גם אז לא בשיעור המלא. היה זה בתקופה של גיאות דווקא, בתקופה של עליה גדולה ותכונת־עשיה רבה. אך ההתיישבות העובדת לא נפקדה גם בימי שפע אלה. השיעורים נשארו קטנים כשהיו. כל תנופת הזמן היתה נתונה לעיר ולמושבת המטעים, ואף הפילוסופיה ההתיישבותית החלה להשתנות. אשר חשבנו תמיד ליסוד ולעיקר, נדחק לקרן־זוית בתוך תשואות הימים הגאים וההומים. גרפו זהב מן החולות של תל־אביב ומפרי־הזהב שבמושבות יהודה והשומרון. הפועל, כובש העבודה, נטש את עמדתו החלוצית והתחיל לנדוד מן המושבה אל פיגומי הבנינים בערים או אל ענפי־עבודה מכניסים אחרים. נוספו בתים רבים, ניטעו רבבות דונמים חדשים של פרדסים, אף הונחו היסודות לענפי תעשיה שונים — אך נקודות ישוּב חדשות לא נוספו, או שנוספו רק מעטות. ההתיישבות בעמק חפר עשתה רק את צעדיה הראשונים, ואף היא היתה שלובה באיזו חוליה שהיא תכנית התיישבות־האלף. הפועלים לא היוּ רעבים אמנם אז ללחם — אך היוּ רעבים מאד למעשי־יצירה.

ב“התיישבות האלף” היתה התערות חלוצית חדשה. לא היתה זאת העפלה כיבושית מבחינה גיאוגרפית ומבחינת הבטחון כמו ההתיישבות בתחומי הספר, אך העפלה נועזה למדי מבחינה כיבושית פנימית, מבחינת כיבוש צורה חדשה של ההתיישבות בתנאים מיוּחדים במינם, שלא נוסינו בהם. עם הקמת מספר נקוּדות־ישוב חדשות באיזור המטעים, התנודדו מעט כפות המאזנים של הפוליטיקה ההתיישבותית באותה תקופה שהיו נוטות לצד אחד, ופרשת ההתיישבות העובדת הועלתה מחדש על הפרק, ואף נעשה הנסיון הראשון, באמת מידה ניכרת, לחדירת ההתיישבות העובדת לתוך איזור, שכאילו הקדשנוהו בלבנו להתיישבות הפרטית בלבד.

“בלי קרקע מספיק ובלי תקציב מבוסס”, כלשונו של מר גרנובסקי בכינוס בצופית, קמה התיישבות זו, וחבלי־לידה קשים וסבל רב היוּ בני הלוויה שלה. המתיישב היה גם המיישב; הוא היה נאלץ לכלכל את עצמו ואת משקו ואת משק־הריבית של חובותיו, מיום העבודה שהשיגו מבחוץ. כשהיו ימי העבודה שכיחים, גם אז עמד במאבק חמוּר, אך כשנתמעטו ימי העבודה בעקבות המשבר בפרדסנות והמשבר בארץ בכלל, הפך מאבק זה למסכת של יסוּרין ומחסור, עד שנדמה היה לפעמים שאי־אפשר יהיה להמנע מכשלון חרוץ. שוּם צוּרת התיישבות אחרת בארץ לא נתנסתה עד אז בנסיון קשה כזה. ואם כי גם עתה טרם נפתרו כל הבעיות ש“התיישבות האלף” מתלבטת בהן — הרי אין יותר כל ספק בדבר שהיא עמדה בנסיון.

היא עמדה בנסיון זה לא רק לעצמה ולמען עצמה, אלא גם לדרך ההתיישבות העתידה שלנו. הרבה למדה מנסיונה. היא למדה קודם כל את האמת הניצחת שבפתגם העממי כי “לא כל הנוצץ זהב” וכי אין לבנות משק חקלאי על קוניונקטורה חולפת; היא למדה גם איך להפוך משק קטן, מונוקולטורי, למשק מעורב ומגוון; היא תצטרך בוודאי עוד להוסיף ללמוד כיצד להיזהר מראש, שכתום הקוניונקטורה של ימי המלחמה היא לא תקלע שוב לתוך מצוּקה חדשה. בנידון זה חייבים המוסדות המיישבים להיענות לתביעה שנשמעה בכינוס בצופית בדבר השלמת מכסת הקרקע המינימלית ההכרחית גם להתיישבות האינטנסיבית ביותר. הלקח של התיישבות זו, בכל אשר לחיוב ובכל אשר לשלילה, חשוב בשבילנו ביותר בעת הזאת, כשאנו חייבים לדאוג לקראת הבאות להתיישבות של המונים גדולים. בעיות ההתיישבות העתידה, לא תהיינה, כנראה, שונות במהותן מאותן הבעיות עצמן שנתלבטה בהן “התיישבות האלף”: בעיות של התיישבות אינטנסיבית מאד על שטחי קרקע לא רחבים ותוך התנגשות מתמדת בין הצרכים הגדולים והיכולת הבלתי מספיקה. ואעפי"כ תפילה אחת וברכה אחת לנו בשעה הזאת:

“התיישבות האלף” — את היי לאלפי רבבה!

תש"ד

---

אורי ההסתדרות

מאת

יצחק לופבן

אוּרי החג הנוספים שאנו מעלים בימי חנוּכה אלה, במלאת חצי יובל שנים ליסוד ההסתדרות, מוּעמים ע“י הקדרוּת הכבדה שירדה בתקופה זו על העולם היהודי ואשר גברה ביתר שאת בעצם הימים האחרונים ע”י כוס התרעלה המדינית שהוגשה לנו מידי של ממשלת הפועלים בבריטניה. כשנוסדה ההסתדרות לפני כ“ה שנים היתה זאת שעת־רצון רבת עליליה, כשבאופק המדיני שלנו עמדה עוד במלוא זהרה אילת־השחר של התקוות המעודדות שהיו כרוכות בהצהרת בלפור, ובדרכי־ציון נשמעו הזמירות הראשונות של העליה יהודית, של עלית הנוער היהודי, אשר בתנופה חלוצית עתירת־חזון וצמאת־מעשה פרצה מכל מרכזי הגולה היהודית אל אדמת המולדת, שוקקה ומעפילה לקראת בנין עם והקמת חברת־העבודה העברית החדשה. עתה, כשנתעגלו השנים ותאריך זה הפך לתאריך־יובל חגיגי, הרי זו שעה של קשיחות־לבבות רבת פורענות ואכזבות מרות. במקום אילת־השחר עומדות עתה באופק המדיני שלנו אימה ועלטה. במקום שבי־מולדת, “עליזים מתרוננים”, שטופות נתיבות העולם היהודי קינים והי ואנקת יגונים, ודרכי־ציון אבלות וחסומות בגדרות־תיל של רשעות ובמקושי־בגידה, והעולים בהם הוטל עליהם לבוא כמתגנבים. ואעפי”כ יאירו אוּרי החג של יובל־זה בנצח אמונתנו בשגב מפעלנו וברצוננו העשוי לבלי חת לנצח במאבק הקשה שאנו עומדים בו על “אחרון היהודי” ועל “אחרית תקותנו”.

פך השמן הקטן והטהור שממנו העלינו בפעם הראשונה את מנורת המאור של ההסתדרות, לא חסר כל השנים האלו ואנו תקוה כי לא יחסר גם בבאות, כי על כן נועד הוא מלכתחילה לשמש מקור כוח והשראה לתנועתנו, בכל החליפות והתמורות העוברות עלינו. תכונתו האופיינית של המפעל החברתי הנעלה שהתחלנו בו בימים ההם, איננה מתבטאה רק בדינמיקה של גידוּל אריתמטי, של רוב כיבושים, הישגים ונכסים, אלא בהתחשלותו והתעצמותו הבלתי פוסקות להיות כוח איתן, המסוגל לעמוד במבחנים החמורים ביותר, בלי להוציא מידיו אף פעם את חוּט הטוויה של היצירה הקונסטרוקטיבית, מבלי לשכוח שכשם שאנו מצוּוים לדאוג בימי תקוה אנו מצוּוים לקוות בימי דאגה, ומבלי לראות לעולם את הקרב שאנו עומדים בו, ויהא זה המר ביותר, כקרב־אחרון. בכוחה של תכונה זו עמדה ההסתדרות בכל המשברים הקשים שעברו על הישוב ועל התנועה הציונית במשך כ"ה השנים האחרונות, נאבקה והתקדמה, נאבקה וצמחה, נאבקה ובנתה, נאבקה והוסיפה לבינה על גבי לבינה, נדבך על גבי נדבך, נאבקה מבחוץ ונאבקה מבפנים, והיא חצבה להבות מכל הררי נשף, הפכה כל מצוקה ללוח־קפיצה לקראת התקדמוּת נוספת וכל מיצר למאמץ מחודש לקראת יציאה אל המרחב. ואם כי כל הנסיונות והמשברים שעמדנו בהם עד עתה כאין וכאפס הם לעומת הנסיון והמשבר שאנו נתוּנים בהם בשעה הזאת, אין לנו כל מקור אחר שנוכל לכלכל בו את כוחנו אלא פך השמן הזה, שממנו נמשכים כל ניצוצות היעוד של תנועתנו וכל תכונות הגבורה שלה: גבוּרת האמונה, גבורת האחריות, גבורת המעשה, גבורת ההעפלה וההעזה וגבורת עמידתנו בשעה נגד כל אויב ומתנכל.

באסון האיום שמצא את האומה הישראלית בזמנים בוגדים אלה, נעשו לה נסים שנים, שיש בהם משען ומבטח במאבק החמור שאנו עומדים בו: הישוב העברי בא“י בן ששים רבוא והסתדרות העובדים בת ק”ן אלפים בתוך הישוב הזה. רק ע"י מציאותה של ההסתדרות, של החטיבה החלוצית המאורגנת בתוכו, מקבל היישוב העברי בארץ את ערכו ואת נקודת הכובד שלו ככוח מדיני מציאותי, המסוגל להתייצב במערכה נגד כוחות כבירים המסתערים כעת לסעף את היצירה הלאומית הרכה שלנו במערצת הבגידה שלהם. לוּלא ההסתדרות לוּלא תכונותיה כצור איתן, לוּלא מצודותיה הפרושות מדן עד מעבר לבאר־שבע, לולא הנכונות למסירות נפש שהיא מחוננת בה — לא היה ישוב זה, המפורד והמסוכסך בתוכו, מסוגל כלל להתנגדות מדינית בעלת ערך כלשהו. נס ההסתדרות הוא, איפוא, נס כפול, נס בתוך נס, ובודאי לא מקרה הוא שאבן הראשה שלה נורתה בימי חנוכה, בימים המעלים זכר קדומים, כשעמדנו כאן, בארץ הזאת, מעטים נגד רבים, עשוקים נגד עושקים, ואף מרמזים תמיד על הבאות, על זמנים בהם נצטרך לרכז מחדש את “כל פליטת הטוב, שריד העוז והאורה”, כדי להתייצב שוב מעטים נגד רבים במערכה כבדה על חירוּת האומה ועתידה.

אנו נקפח הפעם בהכרח את זכותה של ההסתדרות, כשברוחנו הקשה ובמתיחות שאנו שרוּיים בה לא נוכל ביום חגה זה לקשור לה את העטרות שהיא זכאית וראוּיה להן. לא היתה בודאי הזדמנות טובה מזו לפרוש את היריעה ההסתדרותית הגדולה ולהעלות את אוּריה המרובים, מאשר עתה מלאת עשרים וחמש שנים להיווסדה. ואנו יכולים לסקור על התפתחות מתרוננת בכמותה ובאיכותה, על הקומץ הקטן שהיה לגוי גדול, באופן יחסי, על הישגים מרובים ועל כיבושים עצומים, על כוחה הדינמי ההולך וגדל, הולך ופורץ ימינה ושמאלה, מרבה שרשים מתחת ומרבה ענפים מלמעלה. אבל מרשעת הגויים נתבלבל חשבון עולמנו, כל היובלות שלנו הפכו ליובלות מעוכין וניטלה מאתנו האפשרות להתייחד, תוך שלוות־חג ושמחת בטחון, עם היצירה היקרה הזאת. במרכז ענינינו ובעיותינו הועמד הפעם התפקיד להדוף את הסכנה המדינית שנתרגשה ובאה על מפעל התקומה של עמנו, וככל שאנו מדברים על ההסתדרות בשעה הזאת, אנו חייבים לדבר עליה כעל הכוח העיקרי העומס את התפקיד הזה, באשר היא עומדת מטבע הדברים בשורה הראשונה של החזית הזאת, ובאשר חוד החרב של הסכנה המדינית מופנה לאותה היצירה החלוצית שלה נדרה ההסתדרות את נדריה.

כל החיל הרב שעשתה ההסתדרות במשך כ"ה השנים האלו, כל העקשנות הקדושה שהיא נתאזרה בה, כל הכוח הגנוז בחביון נפשה ובמחלפות ראשה, בו היא ניתקה עד עתה עבותים רבים ששמו על ידיה של הציונות, הסיעה את הדלתים והבריחים של תקנות מכשילות, קרעה גזירות, הפרה חוקי־רשע והגנה בעוז על זכותנו לעליה, להתיישבות ולחיים עצמאיים במולדת — כל זה יוטל עתה על כף המאזנים. גם הקרב הזה ודאי שלא יהיה בחינת “קרב אחרון”; אצל עם שיצר־החיים לא פסק בתוכו ורצון־הקיום שלו לא נשבר, אין כלל “קרב אחרון” במציאות. אבל אין ספק בדבר שזהו אחד המאבקים החמורים והמכריעים ביותר בקורות עמנו. וכשם שטועים ומטעים אלה מבחוּץ האומרים להבדיל בין העם היהודי לבין הציונוּת כך טועים ומטעים אלה מבפנים החושבים שאפשר להבדיל בין המערכה הקונסטרוקטיבית של מפעלנו לבין המערכה המדינית שהוטלנו לתוכה.

במנורה רבת הקנים של ההסתדרות נעלה הפעם את האוּרים תוך חרדה רבה שלא ניכשל בדרכנו ולא ניווקש במעשינו, אך תוך אמונה יוקדת בצדקת מלחמתנו על זכותו של העם היהודי לקיוּם, למולדת ולחירות, ותוך נכונות לעמוד במערכה על זכות זו בכל הכוח הרוחני והחמרי שצברנו במשך מחצית־היובל הזאת. את חוט־הטוויה של היצירה הקונסטרוקטיבית לא נוציא מידינו גם בשעת מבחן זו, כי על כן היא החלק העיקרי והנכבד ביותר במערכתנו המדינית; וכל שאנו עושים ומצוּוים לעשות, לשמה ולמענה הוא בא. אך יותר מבכל המשברים שעמדנו בהם עד עתה הננו מצוּוים בימים אלה על אחדוּת פנימית ועל ליכוד שורותינו, על אחדות האומה, אחדות הישוב ובשורה הראשונה על אחדות תנועתנו, על אחדותו של המכשיר הכביר הזה שחישלנו לאומה העברית לעת צרה ולימי תנחומין. הננו עם קטן, שכל העולם מכלה בו את חמת רשעתו; בהתפוררותנו יכו אותנו על נקלה; בהיותנו מאוחדים בעצה, במחשבה ובמעשה, אולי יעמוד לנו מעט הכוח שצברנו כדי להדוף את היד שהורמה עלינו לכלותנו.

תש"ו

---

אֶפוס של תקופה

מאת

יצחק לופבן

ספרו החדש של שמואל יוסף עגנון “תמול שלושום” (הופיע בהוצאת שוקן) מעלה מסכת־חיים ומערכת־מראות של אחת התקופות המופלאות ביותר בקורות האומה הישראלית ובתולדות הארץ הזאת, שרבים מאתנו היו שותפים חיים בהתרחשויותיה המיתיות, ורבים, רבים אחרים יהיו נתונים עוד דורות בתוך תחומי ההשפעה הרוחנית הכבירה הנמתחים ממנה. מידת־הייחוד אשר בפרוזה השירית של עגנון, המפכה מן המעיינות העמוקים של סגנון ההוי היהודי, הקיים ועומד בכל תמורות העתים ואינו משתנה ביסודו גם בשעה שמשתנים הלבושין החיצוניים, עומדת לו למשורר ברוך־אלהים זה לא בלבד לקרב רחוקים אלא גם להרחיק קרובים, ולשוות לדברים שנתרחשו תמול ושלשום ואף היום, תכונה של מרחק, של “היה פעם” – ואנו קוראים בהם כדרך שאנו קוראים ב“קב הישר” ובמדרשי אגדה.

חכמת הפרספקטיבה היא אחד היסודות של כל אמנות חיה ואמתית, המציגה את המראות בראיה מפולשת, מקומרת, או זויתית, גם בשעה שאינם מפולשים ומקומרים וזויתיים כל עיקר. בתחבולת יצירה רבת כשרון ורבת חסד, יודעת היא לעקב את המישור וליישר את העקוב, להעלות כל אפּיזודה פשוטה, כרוניקלית כמעט, למדרגה של שירה, לשחרר את הדברים מן האישי שבהם, גם כשהאנשים העושים נקובים בשמותיהם, ואפילו בשעה שהמחבר משלב את עצמו ואת חויותיו בתוכם. ביצירות של תקופת הרינסנס אנו פוגשים את חכמת־הפרספקטיבה הזאת, לא רק בתפיסה הגיאומטרית של השטח, אלא גם בתפיסה הרוחנית־האמנותית הטהורה. האמנים הגדולים של התקופה ההיא היו משלבים את הדיוקנאות של בני דורם בתוך התמונות המונומנטליות שיצרו, והם ידעו לעשות זאת בכשרון נעלה כזה, שאף־על־פי שהדיוקנאות הללו היו ידועים ומפורסמים, הם הפכו מיד לסמלים, לביטוי של תכונות רוחניות, ולא האנשים שבהם נגע הדבר ולא המסתכלים שידעו את האנשים האלה הרגישו בכך פגם כלשהו. ולא זה בלבד. הם היו מכניסים לעתים גם את האוטופורטריטים שלהם לתוך תמונות סקרמנטליות או מיתיות, והפכו את עצמם לאחד הפרטים הרוחניים, ולא ניכר כלל הקשר האישי שבין היוצר לבין דמותו שהעלה על הבד.

רבות נכתב על תקופת העליה השניה, בפרוזה ובשירה. אך פרט לאידיליות של שמעונוביץ, שאף הם מחוננות במידה רבה באותן התכונות הנעלות שאנו מונים בספרו של עגנון, הננו מרגישים בכל אלה קוצר יד פרגמנטלית, המשאירים אחריהם או טעם של תיפלות שעה שהם קושרים כתרי־תהילה, או טעם של דחיסות ניהיליסטית, שעה שהם חושפים את מומיה ומתנים את נגעיה. העליה השניה לא היתה כולה אור או כולה צל. כמו בכל מערכת חיים מציאותית שימשו בה שני אלה בערבוביה. אך היו בה התערות וגבורת עלומים של אנשי בראשית, מניחי יסודות, המנסים להסב את גלגל־המזלות של חיי האומה ע״י שינוי ערכין בחייהם ובעלילותיהם הפרטיים, שאף בשעה שהם עצמם קורסים תחת נטל הנסיון, הם מוסרים מיד ליד את להבת־האש שהציתו.

אין גיבורים בסיפור הזה. יש בו אנשים חיים, אשר בצירופם ובמגעם ההדדי, הם מהווים את הדמות הכוללת של התקופה. יצחק קומר, שהוא לכאורה הגיבור הראשי׳ אשר אצלו מסתיים מעגל שלם של עלילה, מראשית צאתו את העיירה בדרכו לארץ־ישראל עד יום מותו המשונה בבתי־אונגרן שבירושלים, אינו אלא סמל לנפתולי ימי בראשית אלה, נפתולי תקופה נכנסת ומניצה, כשם שהגיבור השני בסיפור זה, בלק, “הכלב המשוגע”, להבדיל, הוא סמל לסבכיה וטירופיה של תקופה יוצאת ונובלת. עולי העלית השניה היו פורצי דרך, אשר הישירו את מבטם למרחקים, אך הם עצמם היו שקועים עדיין במידה גדולה של ספיקות ורפיפוּת. געגועי־עבר ושאיפות עתיד שנשתלבו ונצטלבו אלה באלו יצרו אצלם תנודות וחוסר־מנוחה. בדרכים שהלכו בהם לא הוצבו ציונים ולא הושמו תמרורים. לעתים תעו, לעתים נסוגו, לעתים התיאשו ולעתים הגבירו אמונה; לעתים פרשו כנפים והמריאו בדמיון, בשאיפה, בראית המטרה הגדולה ובהעפלה לקראתה, לעתים שגו בקטנות ואפילו בהבלוּת; לעתים העיזו, לעתים נכלמו והורידו ראש; לעתים ניתקו מוסרות וניסו להפוך את שדה התמורה של מולדת לשדה המולה של שובבות חסרת טעם; לעתים העלו על גופם ועל נפשם עבותות חדשים של אחריות חמורה וקיבלו על עצמם באהבה את יסורי הלבטים הקשים שנכנסו לתוכם. אף אלה שהתגברו על הרפיפוּת והספיקות וחשו בנפשם שהנה הם נועדו לטוות את החוטים של חיים יהודיים חדשים במולדת, חוטים שיש להם רציפות והמשך, שלא כראשונים אשר לא עמד להם כוח ההתמדה להפוך את ההתערוּת החלוצית לכושר־יצירה מתמיד ומתפתח – אף אלה לא ידעו עדיין כיצד ואיך. בראשיתו, על כל פנים, היה זה דור תועה בדרכי החיים החדשים, דור תוסס ותועה, תועה ומחפש, תועה ומוצא, שנועדו לו כשלונות ואכזבות מרובים, אך נמסרה לידו גם ההכרעה ההיסטורית הגדולה שעתידה היתה להוציא את חלוצי האומה מן התוהו ובוהו של מוצאי־ההשכלה וסבכי הציונות המילולית ולהתוות לפניו את דרך העליה וההגשמה.

רק את סימניה הראשונים של העליה השניה מעלה עגנון בספר זה. גילוייהם המבוגרים יותר והרציניים יותר של כיבוש העבודה במושבות וראשית היצירה העצמית בחקלאות איננו מוצאים כאן עדיין, ועגנון מבטיח להנחילם לנו בספר שני אשר הועיד לו כבר שם – “חלקת השדה”. הפעם ניתנה העליה הזאת כפי שהיא נתגלתה על פני השטח של שתי הערים, יפו וירושלים, שבהן נתרקמה העלילה רבת־האנפין שלה בתחילה. שתי ערים שונות – שתי אטמוספירות שונות. לעומת נוה־שלום ונוה־צדק וחוף־הים שביפו, – נחלת־שבעה ומאה־שערים וחוּפו של מקדש־מלך אשר בירושלים. כאן אטמוספירה של חול וחום, של דבר־מה ניגר ורופס אגב תסיסה של חיים מתגעשים, פורצי מסורת ישנה ורוקמי מסורת חדשה; וכאן רוח הרים, דבר מה נוקשה וקבוע, מסורת עתיקה, שמרנית ומרעימה פנים מול החדש המתחיל להתפרץ, מרתיתה לעתים מפני לחצו, אך טובעת בו את חותמה ואת אותותיה המיוחדים גם בשעה שהיא נסוגה קמעא. יפו היתה השער של ארץ־ישראל, דרכו נכנסו כל הנכנסים; כאן קיבלו את הטבילה הראשונה של יאוש ורק מעט מאוד עידוד של אמונה, וכאן נשתמר עדיין הקשר עם הנמל, גם עם המוסיפים לבוא וגם עם הנלכדים לפיתויי־בגידה ויוצאים. כאן היה גם השער אל המושבה הקרובה והרחוקה, השער למעדר ולכיבוש העבודה, לעתיד הנכסף שעוד טרם נתגלה, ובמידה שנתגלה, היה נתון באותה אוירה של יגיעה בדי ריק, שעגנון כה השכיל לתאר אותה בשורות המעטות הבאות: “מה שאירע את חברינו היום אירע אותם מחר. כל מקום שבאו לבקש עבודה לא מצאו. יש שדחו אותם מתוך רחמנות ויש שדחו אותם משום דבר אחר. מתוך רחמנות כיצד, שאמרו היאך יעבוד יהודי ביהודי אחיו. משום דבר אחר כיצד, שעדיין היתה הדעה רווחת שפועל יהודי ביוקר ואינו מקבל מרות. אלו ואלו אמרו, הפועלים הצעירים רובם פורקי עול תורה ומצוות ומצוה להרחיקם, שלא ילמדו הבנים ממעשיהם. נמצא אכר שנתן עבודה לפועל, ראו אותו כאדם משונה. נמצא פועל יהודי שעבד אצל יהודי ראו אותו כבעל זכיה”. – ורבינוביץ, מחוסר העבודה, נחלץ מן המועקה הזאת במעט מאור־פנים וחברוּת, בהם הוא “פרש גליון הפועל הצעיר על גבי תיבה זקופה, כאדם שפורס מפה על שולחנו” והאכיל בשקידה רבה את אורחו, מחוסר־העבודה כמוהו, סעודת ערב של מעט זיתים ועגבניות וכוס תה, ושידל אותו בדברי אמונה חלוצית.

יפו עצמה של הימים ההם היתה רק מעין תחנת מעבר, שההווי הישובי שבה היה רופס עדיין, מרפרף ומשתנה ואגב כך גם נוצץ בחילופי גוונים. עלי הנביטה של העיר העברית החדשה שעתידה היתה לצמוח ולגדול בצדה, רק החלו להיראות על פני הנוף, הערבי ברובו, והמשובץ בין ים ופרדסים, בין רומנטיקה מזרחית דוהה ומתנונת לבין הבהובים ראשונים של תרבות עברית חדשה. האוירה היתה רווּיה אותה הפקרוּת פורתא המתגלה תמיד בשעה של חילופי רשויות ותמורות של תקופות. אין עדיין כל רציפות בהתהוות. מראותיה דומים למראות תשבץ, לצירוף של חלקים קטנים ומגוונים שבתמונת פסיפס, שחסר בו המעבר הדק שבין חמוקי אור וצל. מכאן אותו הרחש של דמויות שונות ומשונות, המלוכדות רק במסגרת הכללית, אך כל אחת לעצמה שרויה בבדידותה, במשא־נפשה ובספקותיה, בעצבונה ואולי גם במעט אושרה; מכאן זו האהבה ואלו ה“אהבהבים” שנרדם נותן לעתים ריח חריף ומגרה, אך אינם מעלים ניצה של פרחים ואינם חונטים פרי־ברכה. הילד העברי, זה שעתיד לעמוד בקרוב במרכז ההתהוות הישובית, חסר עדיין מן הפרשה. הפועל, שהיה אתמול בן סוחרים והיום הוא עוסק בצבעות או באיזו עבודה אחרת; המורה, הגננת, הסופר, הרופא, העסקן, האכר הבא מן המושבה הקרובה, הניהיליסטן השוכן לו מבודד בצריף שעל שפת הים, מגדל כלב גדול, עובד יום או יומים כשכלתה פרוטה מן הכיס, ובטל מן העבודה מתפרקד על מטתו וקורא בספרים רוסיים, כשהפרוטה מצוייה או כשמעט צרכי מזון מוכנים אצלו – כל אלה חיים יחד, נפגשים יחד, או עוברים זה על יד זה, לפעמים מתווכחים, לפעמים מריבים, לפעמים רוקדים, לפעמים כואבים ודואגים, לפעמים מטיילים לאור הירח בלילות ומושכים על עצמם ניצוצות של השראה מכל היקר ההולך בגעגועיהם הרומנטיים – אך אין זאת עדיין חברה יציבה, בעלת כוח־כובד. את כוח הכובד מקבלת החברה הזאת רק עם ראשית הריכוז, עם יסודה של תל־אביב, אשר מייסדיה אמרו לבנות לעצמם שכונת־גנים ובלא יודעים הניחו יסודות לעיר עברית גדולה, לעיר ואם בארץ ישראל החדשה.

יצחק קומר, זה הבחור בן החנוונים מעיירה גליצאית, שבא לארץ כדי להיות חקלאי, לחבוט חטים ולדרוך גתות ביום ולנוח לעת ערב תחת גפנו ותאנתו, והוא נעשה צבע, אוחז במלאכה שלא חלם עליה ולא נשא את נפשו אליה – בחור זה שעגנון מעמידו במרכז העלילה ומעביר אותו פעם ליפו ופעם לירושלים, הוא החוט המקשר את תמונת פסיפס זו, רבת התמורות והגוונים. כל שיש בכלל נתקפל בפרט זה. הוא אולי הבינוני ביותר מאנשי העלית הזאת, אך משום כך גם הטיפוסי ביותר. הוא מן “החולמים הנעלמים” ומ“צנועי ההגות”, המחוללים בפשטות ובשקט רב את המהפכה אצל עצמם, נעשים לאנשי עמל פשוטים המצטמצמים בצרכיהם ונתונים במתיחות הבלתי פוסקת שבין הדבקות בבית־אבא לבין הניתוק מן הבית הזה, שהיתה מנת חלקם של רוב העולים האלה בשנים הראשונות. אפשר שיצחק לא היה מחזיק מעמד ובסופו היתה מתגברת הדבקות והיה חוזר לאותו בית שנכסף אליו תמיד, אילמלא היה מוצא תחליף בביתו של פייש ובבתו שפרה מבתי אוּנגרן שבירושלים; ואפשר שבסופו היה גובר הניתוק והיה חוזר ליפו, לסוניה, או לתל־אביב או למושבה ואולי גם ל“חלקת השדה”, אלמלא היה קורה אותו האסון עם ה“כלב המשוגע”, שהוא עצמו גידל אותו, תוך היסח־הדעת ושעשועי־בטלה קצרים. על כל פנים תנודות הרוח שלו, הן מסימניה המובהקים ביותר של אותה תקופה. כל אחד ואחד עלול היה אז להסתבך בקורים או בחוּטי־המשי שהוציא מתוך נפשו ולהיסטות מן הדרך שהחל ללכת בה אל איזו פינה אטומה וחסרת מוצא.

כבכל התרחשות מיתית, גם כאן אין הדברים מתפתחים בדרך הטבע. זה שעגנון קורא לו “מידת ההשתוות”, הוא רק מקור הגעגועים של אותות הזמן, אך אינו קיים עדיין. ואם בכל עלילת־חיים ישנם חלומות־שוא ותקוות נכזבות, התקדמות ונסיגה, קפיצות ותהפוכות – בעלילת בראשית כזאת על אחת כמה וכמה. הפגישה בין יצחק לבין סוניה, לבין הבחור הביישן והצנוע, חסר האונים וחסר הנסיון במעשה האהבה, לבין הבחורה רבת־התחבולות, שהיא חציה גננת וחציה הולכת־בטל ומתפרנסת ממשלוחי כסף של הורים או קרובים אמידים – היא אפיזודה שכיחה בכלל, אבל בדמדומי ההתהוות היהודית החדשה ביפו היא מופזת אור מיוחד, אשר בבואותיו משתכנות על פני כל מערכת החיים ויחסיה. לעומת זאת פגישתו עם שפרה, עם בת משפחת אדוקים וקנאים זו, היא פגישת־גורל, שנועדה מראש להביא לידי סיום כושל וטראגי, את אחד הזינוקים החלוציים אך לא להפסיק אותו.

כשעובר יצחק קומר לירושלים הוא נעשה לחוט המקשר של תמונת הפסיפס גם בעיר הזאת, כבדת המסורת, הקנאית והזועמת. גם לאחר שהועם הזהב של כתר המלכות ההיסטורית המעטר את ראשה של בירה עתיקה זו, הרי כובד משקלו של כתר זה מוסיף לרבוץ על כל אשר בתוכה, על חומותיה ועל שכונותיה, על רחובותיה ועל אנשיה, ואף על האוירה שלה. החדש שבתוכה אינו כוח תוסס וסואן ומגביר חיילים כמו ביפו הקלילה. רק לאט לאט ובזהירות רבה הוא יכול לפלס לו כאן דרך בין הסלעים הללו, וככל שהוא מתגלה הוא מקבל עצמו ממילא משהו מעול כובדה של המסורת הזאת, על האבק ועל הזוהר שבה. בספרו של עגנון רק נרמז כיצד נתגלה החדש הזה על פני הנוף הירושלמי. כאן לא היו אלה החלוץ הפועל והמורה, הסופר העסקן והאכר – כי אם החלוץ הצייר. הצעדים הראשונים לאותה תמורה שהיתה לה רציפות נעשתה גם בירושלים ע״י העליה השניה. מה שעשו הראשונים פורצי החומות, בוני פתח־תקוה ומיסדי מוצא, מניחי היסודות של תחית הלשון העברית, כמו בן־יהודה, וראשית צמיחתה של העתונות העברית, לא היה בהם גם כאן, כוח התמדה והמשך. אלה היו קשרים שנותקו, או נתאבנו ונתכסו בשכבה של אותו חומר מבודד אשר מתכונת ירושלים היא להעלות אותו על כל דבר. רק עם החלוץ־הצייר, עם אמנות הצורה ומלאכת המחשבת, עם “בצלאל” של הפרופיסור שץ “העטוף אדרת לבנה של בידואים”, עם מפעל זה שהיה זמן רב בחינת המחט בפתגם, התופרת לבוּשין רבים והיא עצמה הולכת ערומה, – מתחילה התמורה שיש עמה רציפות.

מטבע הדברים שהפגישה הראשונה, רבת הרושם, של יצחק קומר בירושלים היא עם הצייר החולה שמשון בלויקוף. כאן נפגשו שני אנשים בודדים, ש“מתחו את הוילון” בין החיים ו“תכלית החיים”, אף כי אצל האחד “תכלית” זו, המיתה, עומדת כבר על סף הדלת ולשני נועדה עוד פרשת לבטים ממושכת עד אשר הוא מגיע אליה. שניהם שרוּיים כבר למעשה מעבר למחיצה. עצם בואו של יצחק לירושלים הצמיד אותו לאותה סימבוליקה רבת־פנים המבוארת ובלתי־מבוארת, – לפרשת “בלק” זו, המטביעה חותם של “שגעון” על התהליך המסובך והמסוכסך של חילופי הרשויות בירושלים. הצייר והצבע, שני אלה אינם אלא פורצי־דרך, שהם עצמם נועדים להיכנע לבסוף לכוחה הכביר של המסורת, להעלם בתוכה, אם בצהרי חייהם או בקצם, אך המהומה והמבוכה שהכניסו במאה שערים ובשכונות האחרות, מוסיפות לפעול מעבר למציאותם, מרחיבות את כיבושיה הרוחניים של העליה הזאת ומבצרות אותם גם בעיר קנאית וזועמת זו.

גם יפו וגם ירושלים מופיעות בסיפורו של עגנון כשכרסן בין שיניהן, והן מבורכות בפרי־בטן חדש. התינוקות מתרוצצים עדיין במעי־האדם, מפרכסים לצאת גם לפני בית מדרשו של שם ועבר וגם לפני אותו בית־מדרש העתיד להנחיל לארץ זו את ברכת העבודה והיצירה, המרעננת ומחדשת את נעורי הארץ והעם. בחסד עליון העלה עגנון את המראות האלה, שיותר משיש בהם משום תיאור מאורעות, יש בהם משום תיאור אטמוספירה של תקופה, תיאור הדינמיקה הרוחנית שלה, הדורש מאת המשורר הרבה יותר השראה, כשרון וחושים אמנותיים דקים, מאשר כל תיאור אֶפּי אחר. רוח התקופה ההיא קמה לעינינו, על כל רחשיה הגלויים והנסתרים. הרחוק נעשה קרוב, והקרוב יותר נסוג לאחור וניצב במרחק־מה למען נוכל להסתכל ולראותו בשלמותו. האנשים העושים, ברובם לא תוארו אלא נרמזו ע״י שרטוטים מעטים – ואעפי״כ הם מופיעים לעינינו בכל הממדים הגופניים והנפשיים שלהם. בשיחה קלה, דרך אגב, בין יוסף אהרנוביץ לבין סילמן בבית הפועלים שביפו, הוא מעלה את הגילויים האופייניים ביותר שבשניהם; בהופעת חפזון אחת של דיזנגוף בקפה “לבנון”, הננו רואים את האיש במלוא תכונותיו. כשם שאמנות־הציור היאפנית מסוגלת להקנות לנו תמונה של אביב שלם ע״י ציור ענף דובדבנים פורח אחד – כך השכיל עגנון להעביר לפנינו בקוים מעטים טיפוסים שלמים ואפיזודות מרובות. יש שהוא קורא לאנשים בשמותיהם ויש שאנו מנחשים אותם ויש שאנו שוכחים בכלל שהם היו שרויים פעם בתחום זכרוננו החי, ונדמה לנו שאנו מקשיבים להמיה רחוקה־קרובה של אגדה מלבבת וכובשת את הנפש בחידושה, כאילו זה הפעם הראשונה מגיעים הדברים להכרתנו. קסמים בידיו של עגנון כשהוא מתאר את ירושלים ושכונותיה, את אנשיה וחייהם באותה תקופה. את כל חיבתו העמוקה הוא מערה על העיר הזאת, אך שומר היטב על יחסי המידות ואינו נתפס לפתוס שאינו פורה. בכשרון ההסתכלות שלו הוא מעלה את חמודותיה ומגלה את נגעיה כאחד. מכיון שרחשי הזמנים בעיר הזאת השאירו רק מעט מאוד עדויות בנות קיימא, מחוץ לדברי כתב וספר – הרי כל מי שמצליח להקים מצבה רוחנית להווית עולמה, בידי אמן מבורכות ובקושט דברי־אמת, קונה לו גם בזה בלבד זכות גדולה. שתי התמונות הנפלאות, האחת כשר׳ גרונם יקום פורקן, זה הסבוֹנרוֹלה של הרינסנסה העברית, עומד ומטיף את דברי התוכחה שלו על הבמה במאה שערים ו“בלק” “הכלב המשוגע” עולה עמו על הבמה ומתכנף בשולי גלימתו הארוכה; והתמונה השניה, כשר' פייש מבתי אונגרן, הבא להדביק באישון לילה על קירות מאה שערים את מגילות החרמות שלו נגד האפיקורסים והשקאלעס, נבהל מפני בלק, המגיח פתאום, ונפגע ע״י שבץ – מקפלות בתוכן את תכונת הימים ההם, כש“השגעון” החדש מרתית את ירושלים ומוצא את דרכו אפילו לבין רגליו של ר׳ גרונם ומכה במבוכה בבהלה ובשיתוק את מדביקי החרמות. עצם תיאורו של “הכלב המשוגע”, המבהיל והנבהל, המודח והמדיח, הנדרש לכמה וכמה פנים – הוא פרשה אמנותית מיוחדת במינה ונפלאת אפילו אצל עגנון, הגדושה הסתכלויות דקות בפסיכיקה המטושטשת המועתקת מן “ההוֹמוֹ סַפּינס” אל כלב חוצות ופועלת בקרבו בצורה מותאמת לתכונת חיה הקרובה כל כך לבני־אדם.

משורר אמתי אינו יודע שיא אחד ביצירתו, אלא כמה וכמה שיאים. אף עגנון מונה בשמונת הכרכים של הפרוזה שיצאו עד “תמול שלשום” שיאים לא מעטים – ב“תמול שלשום” הוא הגיע לאחד השיאים הנכבדים והנישאים ביותר. לשונו וסגנונו ניגרים עלינו כאן כגשם רביבים, שקט ומרענן, ששמש אביב הזורחת על הטפין הדקים שלו, הופכת אותם למטר של אבני ברקת. אנו חוזרים ומשתאים ליכולתו הכבירה של עגנון לא להיות אפיגון אצל עצמו, לחדש תמיד בלשונו ובסגנונו, לחשוף בהם גוונים ובני־גוונים חדשים, להתאים תמיד את הלבוש הלשוני לתוכן, למען לא יהיה צר ביותר ולא רחב ביותר, ולא יהיה סרח־עודף תלוי מעליו. לשונו של עגנון בכלל קובעת, לאחר מנדלי, נוסח חדש בספרותנו. את ה“שתין” שמנדלי ינק מהם הוא הרחיב; למקרא, למשנה ולאגדה, הוא הוסיף גם את ספרות היראים המאוחרת יותר ויצר סגנון המשמש בחן רב את צרכי השירה המודרנית. הספרות העברית תהיה אסירת תודה לעגנון על ספר נפלא זה – ואנו מחכים, תוך תחושה קדומה של הנאה אמנוּתית, להמשך, ל“חלקת־שדה” המובטחת.

תש״ו

---

מֶרי מבורך

מאת

יצחק לופבן

בקול דממה דקה כלפי חוץ, ובדכדוך נפש מבפנים, הננו חוגגים בחודש זה את מלאת עשרים וחמש שנים לעליה על אדמת עמק יזרעאל. טורפו היובלות שלנו במסיבות התקופה הזאת, ועל הכיבושים הרבים בכל שטחי עבודתנו פרוס צל הדאגה לקיומה של האומה ולעתידו של מפעלנו. אדמת העמק, שהיתה נועדת ללבוש צהלה ולפצוח ברננת הישגים בימים אלה, נעשתה מרמס לצבאות מסתערים ולכלבים נוברים, ועובדיו היוצרים, מחיי שממות וכובשי תרבות, נסחבים כפעם בפעם לתוך מכלאות ומחנות עצורים. אין השמחה במעוננו בתקופה הזאת. גסי־רוח ובוגדי עולם הפכו לזעף כנורנו.

אך יש בנימי הכנור הזה גם מנגינה אחרת, שהיא מקור של עידוד ותנחומין. בחצי יובל שנים זה נתגלו לנו שני דברים העומדים ברומה של תקות עתידנו ותקומתנו. נתגלתה לנו מחדש ארץ־ישראל, נחשפו שפוני־הרעננות הפורה והמפרה מתחת לקליפתה הצחיחה, שנתהוותה מחמת העדר בני־מולדת אמתיים, שלהם בלבד היא נענית ואותם בלבד היא מקבלת ביקהת־אם. ונתגלה לנו עוד דבר, נתגלה שבני האומה הישראלית, על אף אלפיים שנות ניתוק וגולה, שמרו בקרבם לא רק את הכמיהה הנפשית ואת הקשר החזוני לארץ, אלא גם את סוד הפריון הממשי שלה. משהוצגה כף רגלם על האדמה הזאת, החל לזרום מחדש לשד הקדומים, מהם אליה וממנה אליהם. רודפי רוח, בני חנוונים, סוחרים, חובשי ספסלי למודים, שהיו ללעג ולקלס בעיני כל באי עולם בגלל חוסר כושר יצירה של נכסי בראשית, היכו תוך זמן קצר שרשים עמוקים באדמה מתחת ושלחו פארות רעננות ומצלות לקראת תכלת השמים ממעל. הסדרים המשובשים של חיי יהודים על אדמת נכר נתיישרו ונתיישבו תוך מגע עם אדמת המולדת.

יותר מזה: הכוחות העצורים והמדוכאים מבפנים, שתנאי גולה לא נתנו להם אפשרות להתגלות ולהתפתח, פרצו בשפעת אונים חלוציים והגדילו עלילה. היהודים חוללו בארץ הזאת יותר משמסוגלים לחולל תושבי מולדת שאננים מנעוריהם, אשר בגולה לא הלכו וכוחם לא תש בנתיב היסורין של נדודים ממושכים. מסורת עובדי־אדמה וחיי עבודה יוצרת, אשר נראתה לנו כמשא־נפש רחוק, ונדמה היה לנו כי דורות יעברו עד אשר נגיע אליה, נתחדשה בקרבנו בן שנים מעטות. יצירתנו המשקית החקלאית היא אולי היחידה בעולם אשר נתגלמה בה הסינתיזה של איש־תרבות ואכר, איש תרבות שאינו נופל בתכונות נפשו ובסגולות רוחו מאנשי התרבות המהוללים ביותר בעולם, ואכר שכושר עבודתו החקלאית, תבונתו, יזמתו ויחסו לאדמה ולפירותיה אינם נופלים, ואולי עולים, על אלה של האכרים המופתיים ביותר בארצות אירופה ואמריקה. אכן יש מנגינה אחרת בנימי הכנור, מאשר זו שאנו משמיעים אותה בימים עגומים אלה. תוך עשרים וחמש השנים הללו נוצר בארץ־ישראל דבר שלא נוצר על פני כדור הארץ כולו. מה שנעשה כאן אינו רק הישג טכני. הישגים כאלה רבים בעולם. “רשות עמק טנסי”, הוא בודאי מבחינה טכנית הישג אדיר פי כמה מזה שהגענו אליו אנחנו כאן בארץ עד עתה. אבל מפעלנו שרוי בספירה אחרת לגמרי. אנו הראינו לדעת לא רק כיצד מחיים אדמה שוממה, אלא כיצד מחיים עם שומם. כל שכתוב בסוציולוגיה ושנוי בתולדות התרבות, אין בו דוגמה שניה של עם המסב אחורנית את מעלות השמש של ההיסטוריה שלו בדרך של קיבוץ גלויות, ואיחוי חוטי גורל שהיו מנותקים במשך שבעים דורות. גויים אינם מבינים זאת. גם יהודים רבים עוד טרם הגיעו להבנת תוכנה ומשמעותה האמתיים של המהפכה אשר חוללנו בחיי האומה. קם דור חדש, שלא בלבד שהוא דבוק באדמת המולדת, אלא הוא נושא את חתימתה המיתית ובו מפכים בעוז כל הכוחות הנפשיים והחמריים שהיא עשויה להנחיל לבניה. ספק אם אנשי העמק, כשאין הם מתייחדים במכוון עם זכרונות העבר הרחוק, זוכרים, תוך כדי עבודתם ועיסוקם המשקי, שלא הם ולא אבותיהם צמחו על האדמה הזאת ולא חיו עליה חיי חקלאות, שיתופית או לא שיתופית. גם בחזות פניהם וגם בחזות נפשם דומים האנשים האלה כאילו לא נותקו מן האדמה הזאת מעולם. ההתמזגות עם הטבע ועם חיי הטבע הגיעה כמעט לידי שלמות לא רק אצל אלה אשר עלו על אדמת עמק יזרעאל לפני כ״ה שנים ועל אדמת עמק הירדן לפני כן, כי אם גם אצל אלה שאיחרו לעלות, שרק זה עתה תקעו יתדות ראשונות לבנינם המשקי. התהליך שהיה דורש מקודם שנים מעטות, הולך עתה ומתקצר מאוד. ואין צורך לומר כי הדור השני, שנולד כבר על האדמה הזאת, אלה הנערים והנערות, שעריסת־מולדת היתה עריסתם והמושג גולה אינו קיים כלל בדמיונם כמציאות כלשהי – כי זהו הנצר הפורח ועולה משרשיו הקדומים של העם, שכבר היום אנו מתברכים בהם, בקומתם הזקופה, במסירות נפשם, בפתוס היצירה וההגנה שלהם, והדורות הבאים ירקמו בודאי מסביבם את אפוס הלידה השניה של אומתנו.

כבר נאמר במקום הזה בהזדמנות אחרת שהמלה “עמק” הפכה לשם כולל, היא אינה מסמנת שוב מקום גיאוגרפי או טופוגרפי מסויים, אלא כוללת את כל ההתיישבות העובדת, אף את זו שבהר ובשפלה, בצפון ובדרום. אך לצורך היום הזה, כשאנו מדברים על מחצית היובל לעליה על אדמת עמק יזרעאל, אנו חייבים להחזיר למלה זו את מושגה הראשון. אנו זוכרים היטב את התקופה ההיא. על אף האכזבות שנודעו לנו ע״י שתי סדרות פרעות בארץ, בשנת 1920 ובשנת 1921, היתה עדיין הטמפרטורה המדינית בעליה, אבל הטמפרטורה המעשית היתה בירידה גדולה. על דרכי ציון שקקו אמנם עדיין זרמי העליה השלישית, אך בארץ היה משבר ובהתיישבות קפאון מוחלט. הקונגרס הי״ב שהתכנס באותם הימים בקרלסבד, לא היה מוכן כלל לקבל את עובדת העליה על אדמת נהלל בעמק המערבי ועל אדמת נוריס בעמק המזרחי, ללא תקציב וללא רשות המוסדות המיישבים. היה זה מעין “פוטש” התיישבותי. זז הקרח, ועל כורחו ענה הקונגרס “אמן” שלאחר המעשה. אבל עם התזוזה הזאת של הקרח, החלה לזוז התנועה הציונית בכלל לדרך ההגשמה ההתיישבותית והמדינית כאחת. זאת היתה התשובה הממשית הראשונה שנתנה הציונות על הצהרת בלפור, ואילו היתה מותחת את התשובה הזאת במידה ראויה ובטימפו הדרוש, אפשר שלא היינו באים עתה בין המצרים האלה שאנו תקועים בהם. אך גם היכולת לעמוד במאבק על עתיד האומה וזכויותיה, הוקנתה לנו על ידי העפלה ראשונה זו, כשתקעו היהודים את אהליהם באחת מעמדות המפתח, הכלכליות והמדיניות של הארץ. לא הכל השתנה בציונות לטובה ע״י עליה זו על אדמת עמק־יזרעאל, אך מה שנשתנה בכל זאת בזכותה הוא בא; ומה שעתיד עוד להשתנות, בזכותה ובזכות הרציפות שלה הוא יבוא.

זה היה הגילוי הראשון של מרי, של מרי נגד עצלות הלב והקפאון מבפנים, אך גם של מרי נגד המכשולים שהחלו להערם יותר ויותר מבחוץ. מרי קונסטרוקטיבי זה, כוחו עומד בו עד היום. היתה זאת פריצת דרך חלוצית בשניה. בראשונה נפרצה הדרך ע״י באי העליה השניה, אשר הטילו את המעדר של כיבוש העבודה לתוך עצלות הלב הציונית בתקופת בין־השמשות שלאחר משבר אוגנדה. מתיחות רצון זו של מעטים עברה כמשב־רוח מרעננת ומחיה, שינתה את פני המציאות הציונית לחלוטין והיטתה אותה לפסים הראשונים של דרך ההגשמה. בשניה הוטלה המחרשה של ההעפלה ההתיישבותית לתוך עצלות־הלב הציונית שנשתררה לאחר הצהרת בלפור. ומתיחות־רצון זו הוסיפה לשנות את פני המציאות הציונית ולהעלות אותה לשלב גבוה יותר בדרך ההגשמה, שברציפותו ובהרחבתו תלויים תכלית מפעלנו ועתידו. על אף המציאות הפוליטית המרה שאנו נתונים בה בשעה הזאת, אנו חדורים הכרה כי כוח היצירה שלנו וכוח־ההתמדה בה, אלה הם המכשירים היעילים ביותר בכל צורות המאבק – ובסימן שלהם נתגבר על כל המכשולים וננצח בכל התנאים והמצבים.

תש״ו

ג. נפתולי ישוב

מאת

יצחק לופבן

---

אַל שתדלנות!

מאת

יצחק לופבן

מכל ארצות הגולה מתקבלות כעת לא״י טלגרמות של שאלה: ״מה המצב?״ ״מה נשמע בבית?״ או נוסחא אחרת דומה לזו.

בחו״ל, כנראה, יודעים כי בבית נשמע איזה דבר, כי בביתו של עם ישראל נפל דבר מה מפחיד ומדריך את המנוחה. מה ידוע ואיך ידוע – אין אנו יודעים. בטלגרמות האופיציאליות הראשונות של סוכנות רויטר נמסרה ידיעה טנדנציוזית, המתכונת להאפיל על מאורעות ירושלים. אפשר היה ללמוד מידיעה זו כי בחג ה“פסחא” שלהם נפלה, כרגיל, קטטה בין “שתי כיתות” נוצריות על יד הקבר הקדוש; אפשר היה לחשוב ש“הממשלה השקיטה” וכלום לא אירע, דם לא נשפך והאינטריגה וההסתה אינן הולכות ונמשכות.

ועכשיו: ״מה נשמע? מה המצב?״ – אין לנו גם דרך לענות על השאלה החרדה הזאת של עמנו, אין אנו יודעים אם הידיעות הנשלחות על ידינו מגיעות לתעודתן. מכונת־השקר הגדולה של צנזורה גלויה וחשאית פרושה על כל העולם. סוכנים ומשרדי־עתונות מפיצים ידיעות מערפלת ומסורסות – ומי יודע אם כל כך מהר תוָדע האמת לאלה המבקשים לדעתה ולאלה הצריכים לדעתה?!

“מה המצב? מה נשמע?” – אינטריגה אחרי אינטריגה, פרובוקציה אחרי פרובוקציה, איומים אחרי איומים, חיפושים ואיסורים. זהו מה שנשמע אצלנו כיום!

גדולה הערבוביה – אולם עלינו להגבילה ולהקים את הסדר על מכונו. עלינו להוציא את הקהל ממצב של אקזלטציה, של מתיחת עצבים. עלינו לתת מוצא לכל התמרמרותנו, לכל מחאתנו, אולם יחד עם זה אסור לנו לאבד אף רגע את שיווי המשקל, ואסור לנו להפסיק אף לשעה קלה את עבודתנו החיונית.

במשך ימי המלחמה היו לנו תקופות קשות, קשות עד למאד: תקופת גירושים ואיסורים, תקופת פֶרַרִים וחשדות ריגול, אבל בכוח הסדר הפנימי והדיסציפלינה הלאומית המתגברת אצלנו בעת־צרה, עלה בידינו לעבור אותן בשלום. הימים הקשים הנוכחים גם הם יעברו. אנחנו בטוחים כי מפריעי חיינו ועבודתנו יקבלו את עונשם הראוי, כי לא יעלה להם לרחוץ בנקיון כפם המלוכלכה בדם. אנחנו בטוחים כי סוף סוף נבוא לידי הבנה הדדית עם שכנינו הערביים והם יבינו וידעו כי לא אנחנו הננו אויביהם, כי אין מקום ליחוסי איבה בינינו, בין שני העמים אשר בגזירת דברי הימים נתקשרו יחד בגורלם. הם יבינו כי כל מעשיהם כעת אינם יותר מאיזו פעולות אויטומטיות על במת המריוניטים של הפוליטיקה האימפריליסטית, ובכל מה שהם עושים הם גורמים אולי רעה יותר גדולה לעצמם מאשר לנו. אנחנו בטוחים כי הם יבינו זאת וכי יוָצרו סוף סוף יחוסים אנושיים ביננו. לא שלום של רמאות על כוס “אראק”, לא דפיקה על השכם ודברי חיבה מתוקים ותפלים, המקדימים רק קרום עליון על השנאה הפנימית, אלא שלום ממש, שלום בין שני עמים המתקיימים קיום ישר וצודק על העבודה, העוזרים זה לזה במלחמת קיומם ושחרורם.

ואל נא יבואו אלה שאומנותם בכך להוציא מסקנות מן המצב, מעין המסקנות שהוציאו בימי ג’מל פשה: להסיר את תמונת הרצל מן הקיר….

הפרעות האלה יכולות להיות יותר מסוכנות מאשר הפרעות של הערבים ועוזריהם. נאומו של עסקן אחד באחת הישיבות האחרונות ע״ד “שינוי הפוליטיקה” היה באופן יחוסי הרבה יותר מרגיז בשבילנו מאשר נאומי העורך של “סוריה איל ג’נביה”.

לא על נפשנו אנו מבקשים, כי אם על נפש העם. לא על שלוותנו שהופרעה אנו כואבים, כי אם על זכויותינו הלאומיות והאנושיות הכי אלמנטריות הנרמסות ברגל גאוה. שלום של “מה יפית” לא נעשה בא״י; בפוליטיקה של התרפסות לא נשחק. אנחנו לא נסתיר אף קוצו של יו"ד מתביעותינו. גלוי, פנים אל פנים, במלים ברורות, נציע את טענותינו בפני שכנינו: א״י שלנו היא ואנו רוצים ליישבה ולבנות בה את חיינו הלאומיים האויטונומיים – אבל אנחנו יכולים לחיות בשלום, להיות שכנים טובים. את זה אמרנו בלי הסתר בימי ג׳מל פשה, בימי בהא־אלדין, בימי פקודת מות־יומת בעד בול ציוני; ועל זה נחזור ונדגיש בימי המצוקות החדשות. כל פוליטיקה אחרת, גורעת, ממתיקה או מעלימה – חותרת חתירה תחת שאיפותינו הלאומיות, וכל מי מתוכנו המנהל פוליטיקה כזו על דעת עצמו, יד כל העם העברי תהיה בו ותשחקו עד עפר!

אל שתדלנות! הציבור הארץ־ישראלי מוכרח להקים תיכף את באות־כחו הנבחרת והחוקית, אשר היא, רק היא תהא רשאית לדבר בשמו. לא עסקנות ערטיאלית, לא פוליטיקת־סתר של “יודעי ערבית”, אלא אורגן מרכזי נבחר ע״י העם. לא היתה עדיין בא״י שעה יותר דוחקת לאסיפת הנבחרים מאשר בשעה הזאת. בכל הציבור העברי תוסס הצורך לפעול איזה פעולה ציבורית מאוחדת אשר תתן בטוי נאמן לסולידריות של היהדות הא״י ברגע הקשה הנוכחי. מרגישה זאת ומבטאה זאת גם היהדות הירושלמית, גם הרבנות הירושלמית.

רק רבנות אחת יש בא״י, אשר, כנראה, עדיין אינה מרגישה כלום – “המזרחי”. דוקא בשעה קשה זו מנהלת היא את התעמולה היותר גדולה נגד אסיפת הנבחרים ומשתדלת ע״י סתירות שונות לדחותה או לבטלה. צריך לחשוב כי יותר מאשר שרירות לב וחשבונות מפלגתיים, יש כאן בטלנות וחוסר הבנה, וצריך לקוות כי מפלגת “המזרחי” לא תחפוץ להיות מוקעת לעמוד הקלון בפני כל העולם ותשוב מדרכה. אולם יותר מזה תקותנו חזקה בההבנה המבוגרת של השדרות הרחבות אשר בעם, כי לא ילכו אחרי “המזרחי” בפוליטיקה אומללה זו.

תר״פ

---

קרן הגאולה

מאת

יצחק לופבן

אפשר היה לשער מראש כי ארץ־ישראל תעמוד הפעם על הגובה המתאים של תביעת השעה, אפשר היה לשער שקריאת ההסתדרות הציונית תקובל כעת כחובת־לבבות כללית בתוך הציבור ולא תשאר בלי תשובה מתאימה. אולם, להתנדבות עממית כה אדירה וכה יפה, איש לא קיוה ואיש לא שער למפרע.

כאגדה ישאר זכר הימים האלה בקרבנו, כאגדת־פלאים אשר יכולה לקום ולהיות רק בשעות בודדות של עלית־נשמה לאומית. מדן ועד באר־שבע עובר גל של התנדבות חגיגית, של התעוררות נאמנה, אשר דפיקת לבו של העם העברי כולו נשמעת בה, אשר פותחת את הצנור של כוחות העם ומרכזת את כל מאוייו ואת כל משאת נפשו בשעת־האושר הגדולה הזאת של נתינה.

ארץ־ישראל מתנדבת, מעשרת את רכושה, מתפרקת מכלי כספה וזהבה ומרימה אותם תרומה לקרן הגאולה. אין להעריך עדיין את גודל המאורע הזה. לא כסף וזהב נותנים הנותנים כי אם את נשמתם, את כליון נפשם לפדות ולגאולה. לא כמה נותנים ומה נותנים העיקר כאן, כי אם איך שנותנים, הגיל והרעדה שבהם איש ואשה, זקן וטף מושיטים את תרומותיהם, העינים הדומעות משמחה שבהן מפרקים את עדייהם ותכשיטיהם, ירושות־אבות יקרות ומזכרות אהבה, פליטת כלי כסף מהפוגרומים באוקריינא והחפץ היקר השמור לה לאשה שבעה־ימים בתחתית הארגז, ליומה האחרון, לתלבושתה האחרונה אשר תלוה אותה לבית עולמה.

כך לתת יכולה רק א״י, יכולים רק אלה החיים באופן בלתי אמצעי את השעה הדוחקת של בנין־לאומי, אלה אשר המלה “מולדת” היא אצלם הרגשה של מציאות, אשר סבלה וצערה אמת, ואשר שמחתה וחדותה אמת.

לא התרגשות סנטימנטלית יש כאן, כי אם ניצוץ של מסירות נפש, התפרצות של אמונה ורצון, המתגלה בצורות שונות ובדרכים שונים – בשדה העבודה בעמק הירדן ובעמדות ההגנה בגליל העליון. זוהי הדקלרציה של העם, אשר בטחונה גדול מכל דקלרציה אחרת, המכפרת והמשליטה רגע של סליחה והבנה הדדית בכל שדרות הציבור.

ארץ־ישראל נותנת! – יצויין הדבר כרגע היסטורי, כסימני ההבראה הראשונים של ישובנו. ההד של “התפרקו” מא״י יסלול לו דרך אל לב העם העברי אשר בכל העולם ויעורר אותו להתנדבות חלוצית בכל גילוייה ולעבודה של בנין על אדמת ארץ־ישראל.

ויצוין כאן עוד דבר אחד: הנותנים בעין־יפה וביד־רחבה, הם העם, ההמונים; אלה נותנים את כל מה שיש להם, יותר מאשר יש להם. בעלי־הרכוש ובעלי־היכולת האמתיים, מנדבים לע״ע נדבות “הגונות” או גם בלתי הגונות. אצל אלה אין עדיין סימן של “התפרקות”, של התעוררות והתרגשות נאמנה.

העם עמד בנסיון והוא יעמוד בו גם להבא. הוא היה הראשון אשר נענה לתביעה זו בא״י והוא בודאי יהיה הראשון אשר יענה לה גם בגולה. אולם בעלי היכולת הללו, שמספרם לא מעט ושיכולתם לא קטנה, אף הם מוכרחים לעמוד כעת בנסיון, אף אלה מוכרחים להתנדב ולהתפרק!

ושוב: לא נדבה דורשת כעת המולדת העברית, כי התנדבות – בנפש וברכוש!

תר"פ

---

"אינדפנדנט"

מאת

יצחק לופבן

הנהלת הדסה קיבלה את האישור הרשמי מאת הפדרציה הציונית באמריקה, שהיא, קבוצת “הדסה”, הנה בבחינת ״אִינדפנדנט״ – כלומר, עומדת ברשות עצמה ובלתי תלויה בועד הצירים ובהסתדרות הציונית העולמית. התשובה ההחלטית הזאת באה עפ״י דרישת הנהלת “הדסה” המקומית, היא באה כהלכה שאין להרהר אחריה.

הננו עומדים, איפוא, בפני עובדה. הפדרציה הציונית באמריקה החליטה, למרות רצונה של ההסתדרות הציונית העולמית, להעמיד את “הדסה” מחוץ לקונטרולה הציונית, ולפעול פעולה נבדלת בארץ ישראל. על הצד הפסיכולוגי שבדבר העירונו כבר פעם במקום הזה. עכשיו עומדת לפנינו השאלה למעשה – ועלינו לקבוע את יחסנו באופן ממשי לעובדה זו של פריצת גדר בדיסציפלינה הציונית.

אין הדבר מוטל בספק כי הפרצדנט הזה עלול להיות בשבילנו בבחינת “פוטר מים – ראשית מדון”; ואם לא ניתן תיכף תשובה מספיקה על המקרה הראשון, הרי מחר מחרתים נזכה לאנרכיה גמורה בעבודתנו הא״י. במקום פעולה מרוכזת ואחראית יהיה לנו המון פעולות פרלליות או סותרות ומתחרות. היום הפדרציה האמריקנית ומחר פדרציה אחרת; היום בעזרה המדיצינית ומחר בחקלאות ובפוליטיקה הישובית. ואם לגבי חלק מההסתדרות הציונית נהיה מחוסרי אונים להכריח אותו למשמעת לאומית, היכן תמצא לנו היכולת לנצח את ההשפעות הזרות והמזיקות מצד חברות מתבוללות, העובדות, או אשר תעבודנה בניגוד לשאיפתנו בארץ?

אין אנחנו רוצים לפקפק אף רגע בערכה של עבודת “הדסה”. אין ברצוננו לגרוע אף משהו מערך פעולתה של הפדרציה הציונית באמריקה, בעיקר מערך פעולתה החמרית בתקופת הדלדול האיקונומי הנורא של היהדות באירופה. אולם, דבר אחד צריך להיות ברור גם לנו וגם להם, שבשום אופן לא נסכים לדצנטרליזציה בעבודתנו הישובית, בין אם היא תבוא מן החוץ ובין אם היא תבוא, באיזה צורה שהיא, מבפנים, מתוך ההסתדרות הציונית גופא. כל פעולה נבדלת בארץ ברגע הנוכחי, יהיו כוונותיה הכי טובות, אם היא נעשית מתוך מרידה במשמעת הלאומית ובאה משרירות לב, מתוך בעיטה בשפה העברית ומתוך בעיטה בקונטרולה של המוסד העליון של תנועתנו, תיחשב בעינינו כפעולה מתנגדת לנו – ואנחנו נלחם בה.

אין אנו יכולים להתחשב עם קבוצת “הדסה” כעם איזה צלב־אדום אמריקני, העושה עבודה פילנטרופית על שדה הרפואה בארץ. קבוצת “הדסה” נושאת עליה את האמבלימה שלנו, היא מופיעה כשליחת הציונות וכאורגן ישובי עברי (אם גם ההנהלה היא לא ציונית והיא משתדלת להבליט את זה בכל פעם) – ולפיכך, או שהיא ציונית והיא קיימת, או שאינה ציונית ואינה קיימת. זכותה של הפדרציה האמריקנית תעמוד לה בודאי בדברי ימי הציונות של השנים האחרונות, אולם אם היא תבוא להפוך זכות זו ליתרון־של־כוח ושלטון ולהשתמש בה לשם דפרסיה של אוחז־ביד – לזה נתנגד כולנו בכל תוקף.

על ההסתדרות הציונית להלחם נגד האוזורפציה הזאת בכל האמצעים. היא צריכה לסדר תיכף את העזרה המדיצינית הלאומית בארץ באמצעיה היא. קבוצות מאורגנות של רופאים ציוניים זקנים וצעירים, באוסטריה הגרמנית, בגרמניה ובארצות אחרות, ביניהם כוחות רפואה מצוינים, עומדות הכן ומחכות להזדמנות הראשונה בשביל לעלות לא״י. הם מתכוננים שם במובן המקצועי למטרה זו. אלה וכוחות הרפואה שבמקום והחלק הציוני שבין רופאי הדסה, צריכים לקבוע את השיטה של המדיצינה הלאומית, את הכוחות הפועלים על שדה בריאות העם והבראת הארץ. הדבר הזה צריך להיות מוצא לפועל תיכף – וזו צריכה להיות התשובה הממשית על מעשיה של הנהלת הדסה והפדרציה האמריקנית. ואם נוכרח להסתפק בפחות אוטומובילים ובפחות ברק חיצוני – נסתפק, ובלבד שלא נצטרך לבריות המתעללות בנו יחד עם הנדבה הרחבה שהן מושיטות לנו.

"הדסה איננה קיימת יותר בשבילנו, אין לנו חלק ונחלה בה״ – תשובה זו צריכה למצוא את ביטויה הנאמן בדעת הקהל הארץ ישראלית, תשובה למעשה אשר תביע את יחסנו הנכון לכל התפרצות ממין זה, מכל צד שתבוא.

תר"פ

---

אחוזת נצח

מאת

יצחק לופבן

על שדות הגליל העליון לא ניצחנו בחרב. בעבודתם ובמסירות־נפשם של “מנוצחים” נתקדשה האדמה בקדושת ארץ ישראל. קברות החללים בתל־חי ובכפר גלעדי, שרידי החרבות של הנקודות השוממות, נהפכו לסוללות נאמנות ומוצקות על גבולות ארצנו מצפון, וכל נסיונות־השוד הפוליטיים נופצו אליהן.

“במקום שהעובד העברי חי או מת – שם אחוזת נצח לישראל”.

יום זכרון הוא היום הזה. לא הערצת גבורי־מלחמה מנצחים, לא רגעי שתיקה מתוך מוסר כליות של שופכי־דם ומבעירי תבערת עולם – כי אם זכרון לבחורים ובחורות ישראל המגינים בעבודתם ובזיעתם, בנפשם ובדמם על גבולי המולדת.

איננו רוצים להיות חתני־דמים. איננו עם של גבורים ואבירים. יותר “טוב למות” בעד המולדת מאשר למות בעד מולדת זרה – אבל יותר טוב מזה לחיות בעד המולדת. טוב לחננה, לבנותה ולהקים הריסותיה. כל טיפה של דם הניגרת, צועקת מתוך האדמה; כל נפש חיה האובדת מתוכנו שלא כמות־כל־אדם, מענה את מצפוננו, ואלה ההולכים מאתנו, הנופלים על במותינו, הם חוליות חוליות בשרשרת הצער הלאומי, המשכל את מיטב בניו מתוך חבלי־גאולה קשים ואכזריים.

אנחנו לעבודה ולשלום. איננו רוצים לזכות באדמתנו ע״י קנין־חטא, שבו נקנים נכסי־הגזל של עמי העולם, איננו נושאים את נפשנו לנחלת זרים ולכיבושי חרב – במחרשה בא העובד העברי אל תל־חי, בחרב גורש ממנה, ובמחרשה שב אליה.

וצר, צר מאד, אם מגמותינו השלוות, אם מיטב רגשותינו האנושיים פוגשים באי־הבנה, בשנאה ובמשטמה. צר, כי נטל עלינו לפעמים לכתת אתים לחרבות…

ימי תל־חי היו ימי מבוכה רבה וימי התעוררות־רוח כבירה. לא רק אלה שעמדו על משמרתם בקצה גבול הצפון, לא רק אלה שהגינו מתוך מסירות נפש גמורה ונפלו על המשמרת הלאומית, כי אם הישוב העברי כולו היה נתון בנפשו ובלבו לנקודת זו, שבה התגלם הסמל של גורלנו הלאומי – סמל המלחמה הניצחת של מעטים נגד רבים, של חלשים נגד “גבורים” מצד אחד, וסמל התעודה החלוצית הקשה המתווה את דרכו של העובד העברי – מצד שני.

לא ניצחנו בחרב, אבל ניצחנו ברוח ימי־החשמונאים אשר נשבה משם, ניצחנו בקוי הזוהר של החלוציות העברית, הסוללת בנפשה ובדמה את הדרך לעם.

תרפ״א

---

על מות חלוצים

מאת

יצחק לופבן

אל הלב קלעו המרצחים, אל הנקודה שממנה הנשמה יוצאת, שממנה מתחילים צעדי עבודתנו בארץ.

רוב הנופלים – חלוצים היו, רק תמול באו, רק תמול דרכה רגלם על אדמת ארץ־ישראל; בסכנת נפשות הגיעו לארץ, דרך הררי קווקז ודרך מימי הדניסטר הקפואים; בכל מקום ארב להם המות – בא״י מצא אותם.

עוד לא הספיקו לעבוד, עוד לא הספיקו להסיר את סבל הנדודים הקשה מעל שכמם, עוד נשיקת הפגישה הראשונה עם הארץ על שפתותיהם – והם נפלו חללים.

בהם נתכו הפעם חיצי־הזעם של אויבינו, הם היו המטרה לפגיעתם הרעה, להתעללות המופקרת של חית־אדם פראית.

דם נקי נשפך, דם צעירינו וצעירותינו היקרים, אשר באו לבנין ולא להרס, לאהבה ולא לשנאה. דמם לא יינקה. דמם גם לא ייאש ולא ימס לבבות. החלוץ העברי, הראשון לעליה, לעבודה וליצירת חיים חדשים בארץ־ישראל – הוא גם הראשון לסבל. הראשון למעלי קרבן־נפשם על מזבח המולדת. על קברם יקומו החיים אשר נשאו את נפשם אליהם. בין חללי תל־חי וכפר גלעדי, בין כל אלה שמסרו ומוסרים את נפשם בעבודה ובהגנה, ביחידות ובציבור – קדוש יישאר זכרם בתוכנו.

תרפ״א

---

אסיפת הנבחרים

מאת

יצחק לופבן

מאתים וחמשים שליחי ישראל מכל שדרות העם ומכל חלקי הארץ, קמו, כאיש אחד, על רגליהם ובהתרגשות רבה ובאובציות סוערות קיבלו פה אחד החלטה הקובעת את הקונסטיטוציה של אסיפת הנבחרים ושל הועד הלאומי. בהחלטה זו הונח היסוד לאוטונומיה הלאומית של העם העברי בא״י.

השעה היתה שעת רצון רבת־עלילה. בבת אחת נקצץ הקשר הגורדי שהיה מעכב בעד איחוד הלבבות. הקטגוריה כלתה כעשן. הספקות והפקפוקים פסקו, והפוסחים על שתי הסעיפים הכריעו את גילוי־רצונם לכף זכות.

באותה שעה יצאה אסיפת הנבחרים הראשונה של יהודי א״י אל הפועל. זה היה רגע נשגב של התקדשות לאומית, אשר הכיל בקרבו את כל התוכן ואת כל הרעיון של אסיפת הנבחרים. השאר היו מומנטים צדדיים, אפיזודים של התרגשות או של התרגזות, חילופי דברים בכדי להקים את שיווי המשקל ברוחות, בכדי לנטוע אמון הדדי במקום אי־האמון ויחסי־החשד ששלטו עד עתה.

האסיפה עמדה על גובה תפקידה במידה יותר גדולה מאשר אפשר היה לקוות למפרע. מעשית לא היתה ולא יכלה להיות. מפעלים ריאליים לא יצרה לע״ע ולא יכלה ליצור. אבל היא איחדה את כל חלקי הציבור העברי לנקודת שיתוף אחת, שיתוף של רצון ושיתוף־אחריות, והיא הטילה על הישוב העברי המאורגן את הדאגה לגורלו הפנימי, המדיני והכלכלי, ומסרה בידו את הכוח המוסרי הדרוש לכך.

שבטים, שבטים נכנסו הצירים לאסיפה: לא רק שדרות ומעמדים, אלא גזעים כמעט. באי־כוחה של כל הגלות העברית. יוצאי אזורים אתנוגרפיים שונים; צאצאי תימן ובבל, מרוקו ובוכרה, אירופה המזרחית והמערבית. ריבוי גוונים ופיזיונומיות, שלל צבעי בגדים ושלל צבעי דעות והשקפות. בני תרבות שונה, נושאי משאלות ודאגות נפרדות בחיי הפרט והעדה. שבטים, שבטים נכנסו, ועם יצאו ממנה, חטיבה שלמה מאוחדת במשאלה אחת גדולה ומשותפת לכול – המשאלה הלאומית, המבטלת ומטשטשת את כל החותמות המיוחדים שהטביעה עלינו הגולה.

זרמים, זרמים נכנסו הצירים לאספה – וזרמים, זרמים יצאו ממנה. ההבדלים הפרינציפיאליים והאידיולוגיים בכיוון הדרך לבנין הישוב וצורתו – לא נפחתו. במקום שנגעו בהבדלים הללו באסיפה התגלתה תהום, התפרץ זרם של רוגזה רותחת – בעיקר באותו הצד ששם הכשלון גדול ביותר, במקום שהטרגיות של “ניצחוני בני” מעיקה על שערות השיבה של חלוצי־הישוב בעבר, של אכרי המושבות הקיימות. נפחתו רק ההבדלים המדומים בפריציפּ העיקרי של האחדות הלאומית, נוכחו רק שבעצם כל הדרכים מכוונות למטרה אחת, אם גם לא כולן מובילות אליה.

מפלגות הפועלים, שאמנם לא היו רוב באסיפה, כפי שהיה מקובל בקהל, אבל הצטרפו למיעוט מכריע, בכמות ובאיכות, תפסו עמדה מתונה באסיפת הנבחרים, מתונה לפעמים יותר מדי. לא משום שוויתרו על איזה דבר, לא משום שרצו להראות כ“בנים טובים”, כפי שחשדו בחוגים ידועים, אלא משום שהם הרגישו כי האחריות בעד אסיפת הנבחרים מוטלת על שכמם יותר מאשר על אחרים. משום שהם היו מעונינים בהצלחת האסיפה יותר מאשר אחרים – לא בשביל עצמם, אלא בשביל המטרה המדינית והלאומית המשותפת. לפיכך השתדלו למנוע בעד קונפליקטים, השתדלו לבלי לתת למי שהוא מקום להאחז בו בכדי להכשיל את אסיפת הנבחרים.

וצריך להודות כי הטכסיס הזה מצד מפלגות הפועלים הציל את אסיפת הנבחרים. הוצא הנשק מידי הצד שכנגד, אשר בא למלחמה ומצא ידים פרושות לשלום. בזה נסתיים הפרק הראשון של התפקיד החשוב אשר מילאו מפלגות הפועלים בארגון הישוב. הן נתנו את הדחיפה הראשונה. הן התחילו אותו, הן העבירו אותו בין המכשולים הרבים אשר הניחו ואשר זממו להניח על דרכו מכל צד, והן סיימו אותו באופן הכי מוצלח. עכשיו מתחיל הפרק השני – המפעל הציבורי של הישוב המאורגן.

אסיפת הנבחרים מילאה את תפקידה בשלמות. היא נתנה את כל מה שיכלה לתת. עצם התאספה הוא גילוי רצונה, עצם יציאתה לפועל זוהי הכרזה פומבית על האחדות הלאומית של הישוב העברי. כניסתם ויציאתם של צירי ה“קלפי החרדית”, זה היה אפיזוד בלתי חשוב ובלתי ניכר. הקומפטנציה של האסיפה והאבטוריטט שלה לא נפחתו ע״י כך במאומה. ברגע הסליחה וההבנה ההדדית אשר השתרר באולם האסיפה בשעת קבלת ההחלטה החגיגית, ניתנה שבועת אמונים לקונסטיטוציה של אסיפת הנבחרים, המחייבת לא רק את הנצבים באותו מעמד, בתור שליחי העם, כי גם את אלה שלא היו באותו מעמד. היא מחייבת את הארץ ואת הגולה, את תושבי א״י בפועל ואת תושבי א״י בכוח, את העיר ואת המושבה, את הפרט ואת חלקי הציבור המאורגנים. היא מחייבת, כמובן, חובה מוסרית, ומטילה על כולנו חובה של משמעת לאינסטנציה העליונה שנוצרה, לביאת הכוח החוקית היחידה של העם העברי בא״י, אשר צריכה להיות מעכשיו המוציאה והמביאה של כל ענינינו הציבוריים והלאומיים.

זהו התפקיד העיקרי שיכלה אסיפת הנבחרים למלאות והיא מילאה אותו בהצלחה. היא הקימה את האורגניזציה של היהדות הא״י, היא צירפה אותו לכוח בעל חובה וזכות לאומית. יתר השאלות וההצעות שדנו בהן באסיפה, יותר מאשר עלו על הפרק למעשה, באו לשם הדגשת האקטואליות שלהן, לשם ציון פומבי כי השאלות הללו תובעות את פתרונן מאת הציבור. אחת השאלות הללו היתה השאלה בדבר “העליה והעבודה”, השאלה הכי בוערת והכי מטרידה אשר בה מתבטא כרגע המפעל החי היחידי, הציוני והישובי. החלטות רשמיות לא נתקבלו בשאלה זו, אבל היא הוצגה בפני אחריות כל הישוב ונמסרה כהחלטה מוסרית שעל הועד הלאומי לעסוק בה.

הצעד הראשון נעשה. התפקיד האורגניזציוני היסודי של אסיפת הנבחרים נגמר כמעט. הושם קץ לאנרכיה הציבורית ולביאות הכוח השונות בישוב. נוצר ארגון מרכזי חוקי ואחראי כלפי פנים וכלפי חוץ. המשך העבודה הזאת מוטל כעת על הועד הלאומי. במידה שהוא ידע למלאות את תפקידו, ירכוש, בלי ספק, את אימון הציבור כולו ואת תמיכתו המוסרית והחמרית.

תרפ״א

---

"סינוד"?

מאת

יצחק לופבן

ביום השני, י״ג אדר״א, היו אנשי ירושלים נבוכים – לא ידעו מה לעשות ואיך להתנהג: להתענות ולצום כגזרת הרב זוננפלד וסיעתו, או לאכול ולשתות ולהרבות בשמחה כגזרת הרב קוק וסיעתו. כל אבן מקירות ירושלים זעקה ממודעות גדולות ומכתבי פלסתר: מה ש“להקת משחקים” אחת אסרה, התירה השניה והפכה למצות־עשה, ובכל לשון של גדופים וחרמים, מתובלים במליצות של “יראת־שמים” ובהוכחות מפוסקים ראשונים ואחרונים, השליכו זה על זה שקוצים וחיללו שם ישראל ברבים.

זו היתה הפרלודיה לאותו “מחזה שעשועים” הנקרא “אסיפת הרבנות הראשית בא”י".

בחוגי הישוב המאורגן לא העריכו כראוי את התקלה הצפויה לנו מכל הקומדיה הזאת. כל הברכות הללו שנשלחו לאסיפת הרבנים, מצד הועד הלאומי, ועדי הערים ויו״ר ועד־הצירים, עלולים, בלי ספק, להיהפך עלינו לקללה. ואם בירושלים, במקום שמתפעלים מהכל ומלווים את הכל במחיאות־כפים סוערות, אפילו את נאומיו “העבריים” של הגנרל סטורס; במקום שרואים בכל פגע־רע “מומנט היסטורי” – אם שמה נבוכו והתחילו לרקוד גם סביב העגל הזה, הרי בודאי אויר המקום גורם. אולם חלקי הישוב האחרים, בעיר ובמושבה – מה ראו המה לשטות זו, מה ראו המה לאשר בשתיקה – כהודאה, או גם בהשתתפות אקטיבית, יצירת מוסד כזה העלול להיהפך לרועץ ולמפגע בחיינו הציבוריים והפרטיים?

במבוכה הכללית השוררת בחיינו – אנחנו עושים ואיננו יודעים מה אנו עושים. האנרציה המכוונת את כל מעשינו בימים הנוכחיים, מולידה לפעמים קוריוזים משונים כאלה, שועד העיר ליהודי יפו, המורכב ברובו משליחי ציבור הפועלים ומאלמנטים מתקדמים, שולח לגאטים לאסיפת הרבנים ומברך בברכת הכנעה את המוסד המתכונן לשעבדו; שחברי הנשיאות של הועד הלאומי מקדמים בברכה אסיפה “קדושה” זו, אשר בתוכנה ובעצם כוונתה היא חותרת תחת הועד הלאומי ואסיפת הנבחרים גם יחד.

אכן, מבוכה על כל צעד ועל כל שעל, פוליטיקה, בולמוס של פוליטיקה, המכה בתמהון ובעיוורון ומראה לנו צל הרים כהרים. – ומתוך פוליטיקה נבוכה זו, באים מעשי־שטות וכשלונות, הנותנים הזדמנות מצוינה לכל מיני פוליטיקנים לצוד דגים במים עכורים, ונותנים הזדמנות לאנשי “דואר היום” מצד אחד ולאנשי “המזרחי” מצד השני ללבוש מסכות של אצטלא דרבנן בכדי להחזיר את התורה ליושנה ולקומם את שלטון הדת בארץ.

שאלת הקומפטנציה של המוסד הרבני המאורגן, איננה מעניינת אותנו בעצם. אותה השאלה שהקהילו עליה קהילות בירושלים, שאלת שיווי זכויות האשה במשפט הדתי, היא רק אפיזודה צדדית ובלתי חשובה לגבי גופו של ענין. מה שמעניין אותנו, זהו עצם מסירת כוח חוקי בידי “סינוד” של רבנים, עצם יצירת הקליקה הזאת בצורה אויטוריטטית ובתוספת של שינים בפי הכנופיה של פוליטיקנים, שהיא אולי הסמל הכי בולט של דראון חיינו וירידתנו המוסרית. יהא זה ב״צ ידלר והרב זוננפלד, או רבנים אחרים – כולם מתכוונים להשליט את עצמם על הציבור ולפרוש את רשתם על מוסדות הישוב ועל חיי הפרט וחופשתו.

הגבלת הקומפּטנציה לא תועיל כאן כלום. “הרבנות” האוטוריטטית היא אימפּריאליסטית מטבעה, היא שואפת להרחבת הגבולין – וכשמושיטים לה אצבע היא בולעת את כל היד. בכל מקום שהיה או שישנו כוח־שלטון בידי הכנסיה הנוצרית, היא משתדלת תמיד להכניס תחת כנפי אדרתה את כל החיים. את הקודש ואת החול, את החינוך ואת הפוליטיקה גם יחד. “לכנסיה ישנה קיבה רחבה” – כך שגור בפי העם. אצל היהודים לא היתה מעולם “כנסיה” שלטת. הרבנות היהודית בעירות ישראל, בפולין ובליטא, היתה צנועה ועממית בתכונתה, היא פעלה רק בכוחה המוסרי ובכל מקום שהיתה ישרה, בלי כוונות פוליטיות, היתה השפעתה ניכרת והיתה מתחבבת על הציבור. בירושלים, במרכז הקדושה היהודית, היתה הרבנות תמיד קן של צביעות, שקר ומרמה. בתוך האנרכיה השוררת בעולם החלוקה, הולכת הדת ויראת־השמים תמיד אחרי המטבע. והמטבע מצויה פעם בקופה הציונית ופעם בקופה אחרת, המתנגדת לציונות.

אולם כל זמן שהרבנות הירושלמית היתה משוללת כוח אחר מלבד החרם וכתב־הפלסתר, לא היתה מסוכנת ביותר. השפעה מוסרית לא היתה לה מעולם. אנשי ירושלים, ודוקא החרדים ויראי שמים באמת, מתייחסים תמיד בלעג ובביטול לכל העויותיה, מודעותיה וחרמיה. אבל בשעה שניתן לרבנות זו כוח חוקי לפסוק את דיננו, בשעה שנוצרת “כנסיה” אוטוריטטית הנתמכת ע״י הממשלה, הרי עומדת לפנינו סכנה שלתוך הערבוביה, השלטת בלאו הכי בחיינו, ייכנס גורם שלילי חדש, אשר יהפוך את הקערה על פיה.

נלחמנו בעד אסיפת הנבחרים והוצאנו אותה לפועל; טיפלנו במשפט השלום וביססנו אותו במידה ידועה; יצרנו ועדי ערים וועדי מושבות – קבענו צורה אלמנטרית לחיינו האוטונומיים מבפנים. למרות הליקויים והמגרעות אשר במוסדות הללו, אנחנו רואים בהם את היסוד ואת הגרעין לצורת חיים מאורגנים. והנה פתאום מרכיבים על ראשנו, מבלי לשאול את פינו, מוסד־“קודש” חדש, אשר כל הטנדנציה שלו היא להיות באות כוחה הרשמית של היהדות בא״י והדיקטטור של חיינו הציבוריים והפרטיים.

אנחנו רוצים במשפט לאומי – אבל לא במשפט דתי ובאינקוויזיציה של רבנים. המשפט הלאומי שלנו הוא משפט השלום העברי, והאויטוריטט הציבורי הוא בשבילנו אסיפת הנבחרים, הנבחרת ע״י העם. בשביל אלה אנו תובעים כוח חוקי – ולהם ניכנע. ואם על תביעה זו עונה לנו הממשלה בחיזוק האוטוריטט של הרבנים, אנחנו לא ניכנע לאוטוריטט זה, לא ניכנע אפילו אם יהיה מוקף שוטרים. רבנות אנרכית או רבנות מאורגנת – זה איננו מעניננו.

מתוך מבוכה נוצר המוסד הזה. אין לציבור העברי צורך בו ואינו רוצה בו. שגינו כי לא ביטלנו אותו למפרע, כי לא נלחמנו בו בטרם יצא לפועל. בכל אופן אין אנו מקדמים אותו בברכה. אם הוא ירעה בשדות קודש אשר במעונות החלוקה, לא נשעה אליו – אבל אם יבוא לרעות בשדותינו אנו, בחיינו הציבוריים או הפרטיים, נילחם בו.

תרפ״א

---

אזהרת היציאה

מאת

יצחק לופבן

לפני שבוע ימים הפליגו מחוף יפו כשלוש מאות איש, אשר יצאו את הארץ בדרכם למדינות־הים. רוב היוצאים מבני הישוב הישן היה, ילידי ״ארבע הארצות הקדושות״ ותושביהן; חלקם היה גם מאנשי הישוב החדש, מבני המושבות ומבין העולים החדשים, שלא מזמן נכנסו לארץ, ואשר נלאו מסבל חיפוש־העבודה וצער־הקיום, או אשר נושאים את נפשם להצלחת־חיים יותר גדולה בארצות רחוקות.

אלה שהיו באותו מעמד מספרים ע״ד מצב רוח מרומם ששרר בשעת פרידה. לא כנדחי־מולדת נכאי־הרגשה יצאו, אלא ביד־רמה, כמנצחים ששחקה להם השעה – ויצר הרע של קנאה פעם את הרבה מהמלווים, שאף המה צובאים על המודעות של חברות־האניות השונות, המבשרות נסיעה מהירה וזולה ל“מקלט בטוח” זה שבאמריקה.

אין ספק בדבר, כי רובם של שלוש מאות היוצאים הללו אינם מסוג “שלוש מאות המלקקים” הנועדים להיות הלוחמים־הכובשים ונושאי כיפת־הבנין של א״י החדשה. “יוצאים” בכלל אינם הופעה חדשה בתולדות הישוב, הם היו וישנם והם עתידים להיות, פעם במידה יותר קטנה ופעם במידה יותר גדולה, בכל המצבים ובכל התנאים. עם כל זרם של עליה נגררים גם “עולי־אריות” וכל מיני פליטים ודזרטרים אשר הארץ לא תעצור כוח לקלטם ולהנעים עליהם את סבל העבודה והבנין; וגם אצל אנשי הישוב הישן והישן למחצה נמצאים וימצאו תמיד כאלה אשר הארץ תקיאם, בהיותה משוללת יכולת למלאות גם את חצי תאותם ל“פרנסות קלות” ול“עשית חיים”, אשר כל קבצן בישראל רואה אותם מרמזים מתוך פרספקטיבות ה“גאולה” בארץ הדולרים.

ובכל זאת אין כאן אף שמץ של נחמה בשבילנו. בכל זאת הרי הופעה זו של יציאה המונית וצפיה להזדמנות של יציאה, המעסיקה כיום חוגים שונים בארץ, איננה יכולה לעבור עלינו מבלי שנקדיש לה שימת לב רצינית. מתוך חזיון שלילי ומכאיב זה עלינו להקשיב לקול האזהרה החמורה, שאם לא נקדם את פני הרעה, אם לא נשכיל למצוא דרכים בכדי להגדיל את סגולת הקליטה של הארץ ובכדי להסיר את הגורמים האובייקטיביים המפתים והמסייעים ליציאה – עלולה כל התאמצות העליה שלנו להיהפך לצרור נקוב, וכל אותה מלחמה שאנו מכריזים בעד “דלתים פתוחות” ובעד המשכת העליה והרחבתה, תתבדה ותיעשה פלסתר מבפנים.

אפשר שבעד בני ירושלים ובני המושבות אין בידינו לעכב. הללו סוף סוף עוזבים את הארץ גם בשנים כתיקונן וגם בימים שאין בהם משבר, לא מתוך חוסר עבודה דוקא, אלא, להיפך, מתוך בעיטה בעבודה – וההפסד הכרוך ביציאתם איננו גדול ביותר. לא נוכל לעכב גם בעד הגסטרולירים הזמניים אשר יד המקרה טילטלה אותם הנה, אגב רהיטה של נדידה, וא״י משמשת להם רק פרוזדור ל“טרקלין” אחר. אולם, על מחנות היוצאים נלוים גם בורחים מהמערכה, נלוים גם כאלה אשר עלייתם היתה בקדושה חלוצית, מתוך משאת־נפש נאמנה לצרף את כוחות־הנעורים שלהם להתחדשות העם והארץ, ולבסוף, אחרי נשאם בעול נדודי העבודה השונים, בסבל רב והתלבטות קשה, כשלו מתוך יגיעה בדי ריק.

הללו אינם יוצאים ביד רמה, אלא בושים ונכלמים כמתגנבים, ורק בעקבותיהם הולכת המרירות, הולכים היאוש, ההתמרמרות והמחאה, כלפי השטן שעמד להם בדרכם וכלפי המכשולים האכזריים הניצבים בפניהם כמו נד והמשברים את רצונם ואת נפשם.

הפסד הכוחות הצעירים האלה, הממירים את נדרם אשר נדרו לעם, מתוך חולשה זמנית ומבלי יכולת לעמוד בפני התנאים הממרים – הוא אשר עושה בעיקר את הפרוצס הזה של יציאה לטרגי בשבילנו. הן אלה לא ביקשו ואינם מבקשים לא עושר ולא “מותרות” ולא “הצלחות” מוגזמות, אלא יום עבודה משביע, אפשרות מינימלית לקיום אנושי וניצוץ של תקוה להגיע לעבודת יצירה על אדמת א״י! הן לא היתה אף פעם תקופה בארץ, שמידת הצמצום וההסתפקות במועט של העולים והעובדים תגיע למדרגה כזו של היום! – ואם למרות הכל יציאה, ולמרות הכל בריחה ועזיבת המערכה, הרי זו תקלת המצב המתעלל בנו באופן אכזרי, ואשר לא נוכל לעמוד נגדו, אם לא ימצא הפתרון לכל הפחות ליצירת האפשרות המינימלית הזאת.

היו ימים בארץ שפועלי א״י היו מפטירים אחרי חבריהם המתיאשים־ויוצאים בכינוי־חרם: “בגידה”. זה היה אז, בראשית העליה השניה, כשהעולים היו בודדים ומעטים והיוצאים היו בודדים ומעטים וגורמי היציאה היו בעיקר סובייקטיביים ובלתי מותנים בתנאי העבודה ומציאותה. אולם מסופקני אם מי שהוא יעלה כיום מלת־חרם זו במחשבה. שכן אם ל“בגידה” – הרי לכולנו חלק בה: לעם העברי בגולה ולישוב העברי בא״י, למוסדות הציבוריים ולעסקנות הציבורית, לעתונות ולדעת הקהל, לועדי המושבות ולעיריות, לאנשי המושבות ולאנשי העיר – ולכל אלה אשר הקריאה לעבודה ואנקת־סבל זו של מחוסריה פגשו אצלם הרגשה קהה ומטומטמת, והם עברו עליה לסדר היום של אינטרסים איגואיסטיים או של פוליטיקה עקרה ודברי־הבאי ציבוריים.

וכי מה עשה הציבור הא״י להקלת המצב? האם מי שהוא זע? האם מישהו הראה סימני התעניינות רציניים? וכי מה עשו מייסדי “הקלובים” של “ציונים כלליים” ודורשי הדרשות הבעל־ביתיות על “פוליטיקה” ו“התישבות”, על ויצמן ו“הסוכנות היהודית”, במה עזרו לעמוד בפרץ, בפני הקטסטרופה הפנימית הזאת? וכיצד ענו ועונים אנשי המושבות ואנשי החרושת והמסחר בעיר, אם לא במלחמה בפועל, אם לא בהתנקשות בשכרו, בתוספת קטרוג וניבול ובניצול ההזדמנות הזאת של חוסר־עבודה, כדי לדכא ולהתעלל!

וכיצד ענתה על שאלה זו העתונות העברית הכללית, זו הרואה בפיטוריו של איזה פקיד טרגדיה לאומית, הנתלית בכל מראה נגעים פוליטי ואינה רואה את הנגע הכי מסוכן, היוצאת חוצץ כ“חשמונאים קטנים” בחרבות של עץ ובפסוקי־דזמרא נגד “קריעת” עבר הירדן, ואיננה רואה את “הקריעה” הפנימית הזאת העמוקה כתהום, שבין רעבים ושבעים?

וכי מה חוללו באספות הקהילות ובועידות לעזרת העולים? האם היה בהן יותר מאשר משחק של עסקנים משתעממים ומו״מ פלטוני, אשר בהיגמרו שבה הדממה כשהיתה?

לא נגלה את המלה “בגידה” מלבא לפומא, באשר זאת היא מלת־פיפיות, היכולה להיות מכוונת להרבה צדדים – ומי שלא עמד במחיצתם של רעבים וסובלים, ייזהר מלהשתמש בה כלפי אחרים.

מובן, שלא נבוא ללמד סניגוריה על העוזבים את המערכה. יציאה מן הארץ כשהיא לעצמה, מאיזה טעמים שהם, איננה יכולה להיות מוצדקת בשום אופן מנקודת השקפתנו, הרואה את תנועת העבודה בארץ כתנועה חלוצית הנתבעת להתמדה בדרך הקשה של כיבוש וביצור עמדתנו הלאומית. ועידת הפועל הצעיר האחרונה אשר נגעה בשאלה זו, ציינה את תנועת היציאה מבין העובדים כסימני כשלון של ציבור הפועלים, ומצאה לנחוץ, בקשר עם סימני כשלון אלה ואחרים, להכריז ולהדגיש מחדש על כיוון דרכו של הפועל העברי שהוא “גם כיום – דרך החלוץ הכובש, השואף להתחדשות עצמו ולהתחדשות העם ע״י עבודה” וכו׳ וע״ד הצורך “להלחם בעד שמירת אפיו החלוצי של ציבור הפועלים”. בהכרזה זו של ועידת הפועל הצעיר ניתנה תשובת־משקל פנימית, המעמידה את ציבור הפועלים שוב בפני דרישת המקסימום מאת עצמו ובפני ריכוז הכוחות המוסריים בכדי לעמוד בפני תקלת הזמן.

מבחינת הערכה זו של תנועת העבודה, דרכה ותפקידיה, אין מקום ליאוש וליציאה, אלא להתאמצות מרוכזת ומלחמה נגד התנאים הממרים; מלחמה בעד הגברת כוחו ויכולתו של העובד ובעד פעולת התישבות מחודשת ומחדשת, שיש בה כדי להכניס ניצוצות של תקוה לתוך קשי־יומה של העבודה המקרית, אשר בצורתה הקיימת היא משוללת סיפוק כלכלי וסיפוק יצירה גם יחד.

במאורעות העבודה בארץ, בהשתלשלותה והרפתקאותיה, הרי גם הופעה זו של יציאה איננה יותר מאשר אפיזודה מכשילה, אשר צריך להתגבר עליה. גם לפני שלוש שנים, עם התחלת העליה, הורגשה תנועת יציאה מן הארץ. גם אז היתה הפרספקטיבה של העבודה צרה ומוגבלת, ופעולת־התישבות כמעט שלא היתה לגמרי. ובכל זאת לא נרתענו לאחור – באשר ידענו כי בכל מקום ששם הסכנה צפויה, שם צפויה גם ההצלה. אף הפעם לא נבוא לידי רפיון. לעומת תמונת היציאה, המעציבה והמדכאה, המעמידה אותנו במבוכה ישובית ומדינית – תהא נא לפנינו תמונה אחרת, תמונה זו של אלפים, אלפים נאמנים, מתמידים ומגשימים, העומדים בנסיון הקשה של פגעי התקופה הזאת.

נקשיב לאזהרת היציאה, נשרה עלינו את הדאגה למצוא את המענה הדרוש על תביעת השעה – אבל יחד עם זה יהיה ברור לפנינו: כי העליה תימשך, היא לא תתעכב גם על ידי הכשלון הזה, ותימשך ההתאמצות.

תרפ״ג

---

מבעד לצעיפים

מאת

יצחק לופבן

ב״פנטזיה" של פרשים מ״בני בנימין" וב״טכס נהדר“, כפי מבטאו של “דאר היום”, נתכנסה בפתח תקוה ועידת אנשי המושבות, המכונה “ועידת החקלאים”. עפ״י הצורה שהטביעו עליה האינציאטורים של ועידה זו, נועדה היא להיות מעין “ועידת תערוכה”, להראות למי שצריך לראות את “רוב עשרנו” ולהקים את ההתאחדות אשר תיצור את “הקשר הגדול עם העולם היהודי הגדול” ובכוחות משותפים תשיג את העזרה החמרית לתיקון המצב ול”הבראת" הישוב החקלאי, הנתון במצוקה.

כונתם של מחוללי הועידה היתה די ברורה וגלויה, למרות צעיפי מלים ורמזים שפרשו עליה. בכל הקומדיה הזאת של מועצות וועידות מבוהלות היתה צפונה מחשבת ערמה של מקח וממכר פוליטי. בכוח הרמזים ע״ד צלצול מטבעות מעבר לאוקינוס, באו ל״ארגן" את המושבות, או, כדבריהם, את “הישוב החקלאי” ולהעמידו תחת האבהות הברנדיסיסטית בתור כוח־משען ארץ־ישראלי המכוון למלחמת התחרות בציונות.

“הנה מדברים בשמנו בחו״ל, מבלי שאנחנו נהנים מזה, מאספים כסף בשמנו ובשבילנו ואת הכסף הזה מוציאים לדברים בטלים כמו קבוצות וחלוצים וכדומה, ולכיסנו אינה מגיעה אף פרוטה – הבה, נתן יד לאנשים אחרים, המתעניינים בנו ובענינינו וידברו הם בשמנו ותקום לנו תשועה”… בנוסחא דומה לזו, בכל אופן בכיוון זה ובתוכן זה, נקבעה הפּרוגרמה. הבה נבגוד בהסתדרות הציונית! – זאת היתה הסיסמא. נשתחרר מהאפוטרופסים המדברים בשם א״י, שאין להם הרשות לכך, באשר א״י זאת היא אנחנו, החלוצים מלפני ארבעים שנה, סלתה ושמנה וטובי הבנים ילידי הארץ – זאת היתה הכונה אשר הונחה ביסודה של ועידה זו.

הסרסורים למקח וממכר זה היו אהרנסון ופסקל. הופעת השמות האלה בתור בעלי איניציאטיבה של הועידה עוררה אי־אמון גם בחוגי האכרים הכי חשובים ביהודה ובגליל. ודוקא “זקני הישוב”, אלה היודעים את הלך־הרוח מבפנים יותר מאשר אחרים, דוקא הם הרגישו את הריח הרע הנודף מכל המעשה הזה והלכו לועידה זו בלי רצון מיוחד ומתוך חשדות גלויים.

לא רצו ללכת ובכל זאת הלכו. באסיפות מוקדמות התקוממו ומחו, ובכל זאת לא עלה בידם להוציא את הועידה מידי האיניציאטיבה החשודה. אחדים מהם, מ“צעירי האכרים” בגליל ומ“זקני הישוב” ביהודה, שרצו לקרב את המו״מ בועידה לנקודה הנכונה, שהתקוממו נגד האבנטורה של כת המרגלים ו“בני בנימין” והטיחו דברים כלפי התאחדות לשם שנוררוּת מאורגנת ומכירת הבכורה בעד נזיד עדשים – הללו נראו בעיני הרוב כ“שמאליים” שגרמו “להפחתת ערכה של הועידה”. ורק ל“אושרה של האסיפה הגיע השופט מק, נשיא ההסתדרות הברנדיסית, בשעה אחת־עשרה אל האולם ובמנאמיו הנלהבים החזיר לועידה חגיגיות ותקוה שעוד הכל יגמר בשלום ובפשרה”…

קשה לדעת אם אמנם נגמר הכל בשלום – ב“פשרה” בודאי נגמר. התפשרו, כפי הנראה, על נוסחא של תקנות סתמיות ומעורפלות שאפשר לגלות בהן פנים לכאן ולכאן. על העיקר בכל אופן לא דנו בועידה זו. הדיבור המתחיל שנשמע פה ושם, נפסק ונשטף במבול של נאומים ומליצות פטטיות. נסיון רציני למצוא פתרון לשאלת המושבות ומצבן המדולדל לא נעשה כאן.

וצריך להודות כי אמנם נתונות רוב המושבות העבריות ביהודה ובגליל במצוקה כלכלית קשה. השנים האחרונות הוכיחו כי מלבד מה שאין זכות קיום מוסרית ולאומית למושבות הבנויות על עבודה בלתי יהודית ועל עבודת חוץ בכלל, אין למושבות האלה גם זכות־קיום כלכלית בטוחה. הויכוח סביב השאלה הזאת הוא כבר בבחינת אנכרוניזם ישובי. השיטה היא אשר בגדה ובוגדת באופן עקשני. אלה הרוצים לטשטש את הרושם ולהאפיל על המצב האמתי של הדברים, מנסים לזקוף את המשבר על חשבון תקופת־מעבר, שאינה מן המנין, העלולה מחר להשתנות ולהאיר שוב את פניה בהצלחה. אולם, תקופת מעבר זו נמשכת כבר תשע שנים – והבקיאים בדבר מעיזים להוכיח שגם לפני כך לא היה המצב מזהיר ביותר, אלא בשעה שהפנקס היה עדיין פתוח והיה מי שמקיף ורושם ואפשר היה להטליא טלאים על גבי טלאים, לא היו הדברים בולטים ביותר. כעת המצב אחר לגמרי; החובות והרבית, שנצטברו ולא נשתלמו במשך זמן רב, מעיקים ומחניקים; השווקים שהיו קולטים את רוב התוצרת של מושבות הנטעים, היין והשקדים, כמעט שנסגרו לגמרי ובודאי לא מחר ולא מחרתים ייפתחו שוב לרווחה; הקמח הזול מאוסטרליה מתחרה עם התוצרת הארצית של הפלחה – ובאמת ישנם מושבות ואכרים כאלה שאצלם הגיעו המים עד נפש והם צפויים להרס ולכליה.

אולם ועידת פתח־תקוה לא נתכנסה לבקש פתרון לפרובלימה היסודית, היא לא באה לחפש את התיקון למצבן הירוד של המושבות אצל עצמן ולבדוק את התנאים האובייקטיביים של המשקים, אם יש להם תקנה במצבם הנוכחי או אין. המו״מ הכלכלי, כביכול, בועידה היה רק לבוש למגמת הארגון הפוליטי, ובמקום שנגעו בשאלה הכלכלית דיברו שוב ע״ד טלאים, ע״ד הלוואות חדשות לסלק בהן את הקודמות, ע״ד עזרה מן החוץ כדי להקל על המצב לרגע קט ולדחות את הסך־הכל המעציב לעוד איזה זמן.

על העיקר לא דנו בועידה. על שינויים רציניים מבפנים, שרק הם עלולים להבריא את המצב ולהציל מה שיש להציל, לא התעכבו. המלה “עבודה־עצמית”, שהשמיע מי שהוא מהמסובין, נחשבה בתוך האטמוספירה הזאת כאובסטרוקציה שמאלית. והמלה הזאת הרי היא סוף סוף היחידה הגואלת, שיש בה כדי להכניס דם חדש וכוחות חדשים לעבודת־ארבעים־שנה זו, הנמצאת במצב של התרופפות, ובמקומות ידועים גם במצב של גסיסה. המושבות הסתלקו אמנם מכל חובה לאומית־צבורית. הן העמידו את עצמן מחוץ לדאגה הקוליקטיבית לקליטת העליה ולפרובלימת העבודה, שנעשתה כמעט טרגית בזמן האחרון, ובכל זאת אין אנו רשאים להשתחרר מדאגתנו אנו לגורלן של המושבות. בשבילנו זוהי קודם כל אחת האפשרויות הריאליות להגדיל את הישוב העובד וליצור נקודות קליטה בשביל מתיישבים חדשים. כמובן, במקום שהללו דוגרות עדיין על השיטה הנפסדה, מבלי לזוז ממנה, שם לא יהיה קשב לדברים האלה; אולם מתקבל רושם, כי מחוץ לאוירה של “גדעונים” ו“בני־בנימין”, ישנם מקומות אשר בהם ניתנת האפשרות להתפתחות רעיון כזה. בכל אופן דבר אחד הוא ברור, כי בלי שינויים רציונליים במשק, בלי מתיישבים חדשים על יסוד עבודה עצמית והספקה עצמית, אי אפשר יהיה לעכב בעד הפרוצס של דלדול פנימי המורגש בהרבה מהמושבות. שום אמצעים מלאכותיים לא יועילו כאן.

תרפ״ג

---

תעתועים

מאת

יצחק לופבן

מאמרי ההתנפלות על ד״ר רופין, שהחלו להדפס מחדש ב“דואר היום”, שונים הפעם במקצת בפרצופם ובסגנונם מאלה שקדמו להם. במקום הרכילות האנונימית והמסתתרת, המפיצה דיבות ו“סודות” ע״ד גנבות וגזלות, העלמות ורמאות – שאימת־הדין סתמה, כנראה, את לועה, הופיע בעל הדבר בכבודו בעצמו ובהעויות נלעגות של כהן־מטהר הוא מזה את מי־הנידה שלו על רופין בתור מנהל מחלקת ההתישבות באקזקוטיבה הציונית.

חיצי הלהג האלה, אם גם בפעם הזאת הם מכוונים להטיל זוהמא ברופין, שמציאותו בראש מחלקת ההתיישבות איננה לרצון בעיני קומץ של ספקולנטים שואפי הפקרות, הרי הם פוגעים בכל זאת בעיקר בנו, בצבור הפועלים, שהננו שותפים אקטיביים ב“חטא הגדול” של שיטת התיישבות זו שרופין היה מהמתווים את ראשית דרכה ושהננו רואים ברופין עד היום את האדם הקרוב לנו במחשבה ובמעשה והנאמן לרצון היצירה של העובד העברי על אדמת א״י.

אין זה מהתפקידים הנעימים ביותר להכנס בפולמוס עם עתונות נצורת־לב. רק באטמוספירה של הפקרות צבורית כזו השלטת כיום בעולמנו, הספוגה רוח של רשעות, שנאה וקנטור הדדי, אפשר שקברט־מזרחי כ“דואר־היום” ייחשב כאחד “הגורמים הצבוריים” אשר באים אתם בטרוניה ומפנים להם שימת לב. אולם זאת תהיה אונאה עצמית מצדנו, לבלי להרגיש שאישיותו של רופין חדלה בפעם הזאת להיות פרט, ושכל הדברים האלה אינם אלא פרילודיה לקטגוריה מאורגנת, המתכוננת להתקפה נגד המפעל הישובי של צבור הפועלים, שמוצאת לה את שופרה המצוין ב“דואר היום”.

דעת הקהל הבלתי משוחדת בארץ־ישראל ובחוץ־לארץ יודעת להעריך את ערכו של העובד הנאמן והצנוע הזה, הרחוק בעצם מכל פוליטיקה ואינטריגות צבוריות ואיננו נאחז בתשוקה מיוחדת גם בכסא־הכבוד של האקזקוטיבה הציונית. ההחלטה שנתקבלה במועצת ההסתדרות האחרונה, מוכיחה למדי שההערכה הזאת היא משותפת לכל צבור הפועלים בא״י, בלי הבדל זרם ומפלגה. לא זאת היא גם ההזדמנות להתוכח על דרכי ההתישבות של א״י ולהגן על מפעליו הישוביים של צבור הפועלים מפני תוקפיהם. להכנס בנדון זה בוכוח עם “דואר־היום”, הרי זו הורדת הניבוֹ של השאלה עד לדיוטה התחתונה של דיספּוּט ציני. על דברים העשויים למפרע לבדח את יצרם של רודפי סנסציות, אין בכלל לענות ממין הטענה ואין לגשת אליהם באמת־מידה של הערכה צבורית. אולם עלינו בכל זאת לקחת בחשבון שישנה גם דעת־קהל תמימה מאד, שלא למדה עדיין להפלות בין הפאטוס המזויף של צעקנות ליבנטינית ובין דברי בקורת נאמנים, ונתעית על נקלה לקבל כמטבע עוברת לסוחר כל מזימה המסתתרת תחת הצעקה המרמה: ״תפשו את הגנב!״…

אין צורך בהבחנה מיוחדת כדי לדעת עד כמה ישנה בצעקה מחרישת־אזנים זו מלחמה לשם שמים של “אנשי אמת ושונאי בצע”. אין יודעים לאיזה אדון או אדונים נתון כעת שרות זה של “דואר־היום”. “האדיבות” המתמוגגת לויצמן, המלוה את מעשי־הניוול האלה, נתנה כנפים לשמועה, שבל תאומן, כי יש איזה קשר שהוא בין ויצמן ובין הקובה הז׳ורנליסטית הזאת אשר בירושלים. וצר מאד שעלינו לחזור על לחישות חשדניות ביחס לאישיות יקרה זו של ויצמן, שיש לחשוב אותן למפרע לבדויות. אולם, עלינו להגיד גלוי, שאלמלי היה קושט דבר־אמת בשמועה זו, היה זה מעשה מביש ומחפיר, לא רק לגבי האישיות של ויצמן, אלא לגבי ההסתדרות הציונית שהוא נשיאה ובמידה שהננו מוקירים ומעריצים את מעשי ויצמן החיוביים, היינו רואים חובה קדושה להלחם נגד פּרוֹפנציה זו של משרת הנשיאות הציונית. קרוב הדבר לודאי שגם שמועה זו נפוצה בכוונה תחילה ע״י אותה כנופיה עצמה, המבקשת לה בזה כסות־עינים והכשר צבורי. אבל, שמועה כזאת איננה רשאית להיות מוטלת אפילו בספק־ספיקא הכי קטן – ועלינו לדרוש מויצמן הכחשה ברורה ומפורשת והבעת יחסו הגלוי למלחמה מכוערת זו. באשר אם צפויה סכנת ירידה לציונות, הרי מכאן, מקשרי סתרים כאלה עם חבר מופקרים, היא צפויה במידה יותר גדולה מאשר מקומבינציות כלכליות ופוליטיות סביב שאלת הסוכנות.

ברם, בעלי־הדברים שלנו אינם “דואר־היום” ועורכיו, כי אם אלה שעומדים מאחוריהם ומדברים מתוך גרונם; אלה המשתמשים בלצים ההומים הללו לסכסך ולזהם גם את הפינה האחרונה של חיינו אשר נשמרה עד עתה, במידה ידועה, בטהרתה, את פינת העבודה וההתישבות החקלאית. אין להתעלם מן העובדה שישנה כיום בציונות קבוצה בעל־בתית בעלת השפעה, המבקשת לה במת־צופים כדי לקלל ממנה את פעולת ההתישבות החלוצית של צבור הפועלים. הכרכורים סביב הפיקציה של מרכז בעלי־המלאכה והסיסמאות הכלכליות, כביכול, האומרות להטות את האנרגיה הציונית מהעבודה החקלאית אל העיר, אל חרושת עירונית מדומה – משמשים בעיקר אמתלאות פוליטיות כדי להכשיל את השפעתה של תנועת העבודה בציונות. ההופעה המוזרה והמתמיהה, שיש אנשים הממלאים תפקידים רשמיים בהנהלה הציונית, אשר בבואם לא״י הם נותנים את ידם לכנופית הספּקולנטים, החותרת באופן גלוי תחת הציונות ומוסדותיה, וחושבים עוד את זאת לעצמם כזכות – מוכיחה שמעשי התעתועים הללו היקפם יותר רחב ושורשם יותר עמוק מאשר איזו אינטריגה עתונאית בעלמא. “דואר־היום” משמש כנראה רק לתפקיד המהולל של ״לכה ארה לי״ – וקבוצה ציונית המבקשת לה כאן את האגנטורה הפוליטית שלה, נותנת כבר, דרך אגב, תעודה מספיקה על ערכה ועל תוכנה המוסריים.

הכונה איננה, איפוא, רופין, אלא צבור הפועלים. הכונה היא הגמוניה בעל־ביתית בדרכי הפעולה הציונית, האומרת: הפקרות, התחרות חפשית בקנית קרקעות, מסחר ותעשיה במקום חקלאות, עלית חנונים קטנים במקום פועלים וחלוצים וכו׳ וכו׳. בתוך “שינוי־ערכין” זה רוצים, כנראה, להיוושע גם איזה עסקנים ציוניים מקופחי שכר, אשר בתנאים הנוכחים אינם יכולים להגיע לשלטון.

תרפ״ד

---

עם עלית המונים

מאת

יצחק לופבן

בפרשת העבודה הציונית הננו נפתעים לעתים על ידי מאורעות רבי־עלילה וכבדי־תוצאות, שאיננו מוכנים אליהם אף פעם. מתוך הפרספקטיבה של צפרדע, שבה אנו מבקשים פתרונים לדאגות־היום הקטנות, איננו מסוגלים לנחש את הבאות ולצפות מראש את האפשרויות של השתלשלות הענינים. גם הצ׳רטר הפוליטי בא לציונות בהיסח הדעת ומצא אותה דלה וריקה, משוללת יכולת ומרותקה לצעדי־צב של “הלכתא למשיחא”. ואף עכשיו, כמעט בהיסח הדעת, הולכת ונוצרת על־ידי מצב ההגירה בעולם, ההנחה היסודית השניה בדרך הגשמת הציונות, הולך וקם “הפלא של קבוץ ההמונים”, אשר חזה אותו הרצל ואשר אנחנו לא יכולנו לחוללו עד עתה בכל הקריאות שלנו לחובה ולרגש הלאומיים – ואף הוא מצא אותנו שוקדים בלי הרף על המחאה נגד סגירת השערים, אבל בלתי מוכנים לגמרי, לא במובן הטכני, לא במובן החמרי ואף לא במובן הפסיכולוגי, לקבל את העליה הזאת הנעשית לעינינו לעובדה מציאותית.

עוד לפני זמן מה נראה היה לנו, שאלמלי גם נפתחו שערי ארץ־ישראל לרווחה לא היה נמצא מי שיבוא בשערים הללו. המימרא על־דבר העם העברי המתדפק על פתחה הנעול של הארץ היתה אז אגדה, אגדה בדויה שהשתמשנו בה בכל עת מצוא, כדי להשמיע את מחאתנו נגד הגבלת העליה; אבל צריך להודות, שבעומק לבנו היתה אצלנו לא פעם ההרגשה, כי סגירת־שערים זו איננה רק מבחוץ.

כל זמן שהיתה עוד איזו אחיזה שהיא בגולה, כל זמן שאפשר היה עוד לחיות חיי־שעה וכל זמן שהיתה עוד איזו ארץ אחרת, שאפשר היה לקוות ממנה להרוחה כלכלית, לא עמדה ארץ־ישראל על הפרק למעשה בתוך החוגים הרחבים של העם. מלבד המאות האחדות של חולמים והוזים, הרי גם כל אותם הציונים הפורטים כל היום על פי נבל “התחיה”, לא הזדרזו לשפוך את המים העכורים בטרם שיובטחו להם למפרע המים הנקיים. כיום נשתנה המצב לגמרי. ישנם אחרים השופכים את המים העכורים שלנו. היהודים הולכים עכשיו לארץ־ישראל לא רק בכוח ההכרה החיובית של המקום אשר הם באים לשם, אלא בכוח ההכרה השלילית של המקום אשר הם יוצאים משם. ובין אם נהיה שבעי־רצון מאופיה של עליה זו ומגורמיה האובייקטיביים או לאו – עלינו לקבלה כעובדה, כשם שאנו מקבלים כעובדה את שממות ארץ־ישראל, בצותיה וסלעיה, ועלינו להתאמץ במידה האפשרית להפוך גם את הקללה הזאת לברכה.

כיום שוב אין זאת אגדה. היהודים מתדפקים באמת על שערי ארץ־ישראל. מתדפק היהודי הנצחי, הנודד והמהגר, אשר מנת־הגורל מטלטלת אותו לכל מקום שיש בו דרך לעבור גולים. והיהודי הזה הוא בכל זאת מהטובים שבין היהודים. עם כל סמל הגלות אשר בו, עם הפרצוף המסוכסך הזה של חנות־מכולת נודדת ועם בגד־העדים אשר לנפשו ולבשרו, יש בו בכל זאת יותר גרעינים אידיאליסטיים מאשר אצל הציונים הותיקים הללו, המתמנים לחברי “לגיונות הכבוד” בצרפת ובארצות האחרות. הוא הנהו נושא סבל הממרק עוונות וחטאים של עיוות־החיים בעבר, ומתוך “שלא לשמה” זה אפשר בכל זאת לחשוף כוחות לאומיים מתחדשים, העתידים לההפך לכוחות־יצירה בארץ.

שאלת ה“עליה המבוהלת”, שממנה צפויה באמת סכנת טשטוש כלכלי ותרבותי למגמות עבודתנו בארץ, מתחילה כאן בארץ, בתחנות הכניסה, והיא מוכרחה כאן למצוא את פתרונה. ההופעות השליליות המתגלות כבר היום בעקבותיה של עליה זו, הן קודם כל פרי האנרכיה וההפקרות שהעליה נתונה בהן. מצבם של בעלי־המשפחות דלי־האמצעים או חסרי האמצעים הוא הגרוע בין העולים. בשביל אלה אין מוסד אחראי שיטפל בהם, שינהלם בעצה וידריכם בצעדיהם הראשונים בארץ. אותם בעלי־הבתים הציונים, המתיימרים להיות האפוטרופסים של החוגים האלה והמדברים בשמם, משוללים כל כשרון של פעולה צבורית. אלה המכריזים השכם והערב על הגאולה שב“יזמה הפרטית” – מלבד חנות לא השכיל אף אחד מהם להקים עד עתה שום דבר בארץ, ומחוץ לספסרות במגרשים איננה מגיעה האינציאטיבה שלהם. וכך נשארים המוני העולים הללו עזובים לנפשם, בלי מודע וגואל, מופקרים לכל מיני סרסורים וספקולנטים, ונאחזים, במקרים רבים רק מתוך מבוכה ויאוש, בפרנסות־קלוקל הללו של תגרנות וגזוז, או לכל היותר מוציאים מהם את פרוטותיהם האחרונות בעד מגרש־חול בתל־אביב וסביבותיה או בעד מגרש טרשים על הכרמל והדרו.

המצב מחייב שצבור הפועלים המאורגן, שהוא כיום היחידי הנושא בעול ובאחריות של פעולת ההגשמה הבלתי אמצעית של הציונות, ירחיב את־גבולות עבודתו גם על החוגים האלה ויעמיד את המנגנון שלו ואת מוסדותיו לשרות העליה הזאת, במידה שהיא נושאת בקרבה יכולת של כוחות עבודה עתידים. לנו אסור להשלים למפרע עם הרעיון, כי הננו מטילים שני גורלות על העליה היהודית לארץ־ישראל, האחד לד' והאחד לעזאזל. אותם החוגים שהם הם הכוחות הרזרביים העיקריים של העליה הגדולה והנכספת, אשר בשמם ובשבילם הננו נלחמים על כניסה חפשית – בבואם לארץ־ישראל אינם רשאים להיות מועמדים מחוץ לכל דאגה צבורית בכלל ומחוץ לדאגתו, השפעתו וכוונו הישובי של צבור הפועלים בפרט. רגש האחריות שלנו לגורל העליה ולעתידה הכלכלי והתרבותי איננו מרשה לנו להתעלם מן העובדה שאין כיום בציונות ובצבור הארצישראלי שום חוג אחר אשר אפשר לייחס לו אמון ויכולת לנהל את העבודה הקשה ורבת־האחריות הזאת. כל הנסיונות שנעשו בנדון זה, כל הועדים והחברות לדאגת העולים, המשרדים ולשכות המודיעין – לא היה להם ערך ממשי. גם לועד הלאומי בצורתו הנוכחית ובכשרון־המעשה שהוא מחונן בו אין לייחס יכולת של פעולה זו. אולם, אלמלי היו גם מתגלים “דואגים” אחרים, אסור היה לנו להפקיר בידיהם את המוני־העולים הללו; אשר מלבד חנונים יש בתוכם גם יסודות עמלים, שיכולים להיות לברכה גם בפעולתנו החקלאית וגם בענפי עבודתנו האחרים בארץ.

תרפ״ד

---

על עסקי משכורת

מאת

יצחק לופבן

שאלת המשכורת איננה מיוחדת למורים ולחינוך. זוהי אחת השאלות היסודיות שבפתרונה תלויה אפשרות הגדלת יכולתנו הכלכלית מבפנים. השאלה הזאת היא בבחינת “צבת בצבת” בכל דרגות חיינו ומושגי ההערכה הכלכליים השולטים בארץ – והיא מתחילה במנהלי הבנקים והאקזקוטיבה הציונית ונגמרת בפקידי הסתדרות העובדים ובשכר העבודה היומי. אולם החינוך זהו המשק היחידי במשקי הציונות בארץ שתשעים אחוזים בערך מהוצאותיו מוצאים למשכורת – לפיכך בכל פעם שבאים לדבר בשאלה זו נוגעים ראשונה בחינוך. הרבה דובר כבר בשאלה זו אצלנו ואפשר גם שלפעמים מתוך הגזמה יתירה – אולם ישנה בלי ספק גם הגזמה מצד השני, אם רוצים לדחות את השאלה הזאת בקש ולהקטין את חשיבותה וערכה.

הנסיון הרציני היחידי לקבוע מעין “אינדקס” בשביל התאמת המשכורת לתנאי החיים המשתנים, נעשה ע״י הסתדרות העובדים הכללית. גם כאן לא הביאו אמנם עדיין התוצאות לידי השוואה מוחלטת; ישנם עוד מוסדות אוטונומיים העומדים מחוץ לדרגא, וגם בשאר המוסדות ישנם עוד פקידים בעלי פריבילגיות שאין הדרגא חלה עליהם, בכל זאת נעשתה כאן התחלה וצריך לקוות כי גם ההדורים הקיימים עדיין כיום יבואו בקרוב לידי התאמה.

לעומת זה מקיימים כל הזמן באופן מלאכותי שיטת משכורת בלתי צודקת ובלתי מתאימה לתנאי החיים אצל הפקידות הציונית ואצל הפונקציונירים של החינוך. על משכורת הפקידים בהנהלה הציונית ובשאר המוסדות הציוניים שיש עליהם קונטרולה צבורית, עוד נשוב לדבר. אולם החלק העיקרי של המשכורת המשתלמת מקופת הציוניות עולה בחלקם של המורים – וכאן נפגשת תמיד שאלת ההפחתה במקהלה של צעקות ואיומים, וכל הנוגע בה כאילו נוגע בבבת־עינו.

אם מורים רווקים מקבלים משכורת של 40, 35, 25, 20 לי״מ לחודש, ובשעה שבאים לקמץ סוגרים ב"ס, גנים ומפטרים גננות ומורי בתי־ספר עממיים, ובמשכורתם של בעלי הפריבילגיה אינם נוגעים, הרי זהו יותר מעוול סתם. והוא הדין גם ביחס ליתר הפקידות הציונית. הוצאות ההנהלה הציונית בא״י אינן עולות אמנם על 15 אלף לי״מ לשנה, אולם דרגת המשכורת המגיעה עד 80 לי״מ לחודש היא משכורת של גזל ומשפיעה באופן דימורליזציוני גם על החינוך וגם על יתר המוסדות הצבוריים. התקוממות הפקידים וחוגיהם, בשעה שבאים לדבר על הפחתה, איננה מבוססת לגמרי. ישנם בפקידות הציונית בודאי גם פקידים ופקידות מנוצלים שמקבלים משכורת מינימלית, כשם שישנם גם במוסדות החינוך מורים מנוצלים המקבלים משכורת פחותה ממידת צרכיהם. אולם המדובר ביחס להפחתה, הוא קודם כל כלפי אותו החלק המקבל משכורת למעלה מהדרגא הנורמלית לכל הדעות – וביחס לעצם הדרגא הזאת, אף היא טעונה עדיין הגדרה וקביעות.

שאלת הפחתת המשכורת וקביעת דרגא נורמלית, מתאימה לתנאי החיים וליכולת הציונות – זוהי, איפוא, כיום אחת השאלות הכי אקטואליות. זהו מקור לקימוצים של הרבה עשרות אלפים לי״מ לשנה. ההגנה מפני ההפחתה הזאת בכוח של ארגון פרופיסיונלי, הן מצד המורים והן מצד הפקידים, איננה יכולה למצוא לה הצדקה גם בפרינציפים של הגנת העובד אצל תנועת הפועלים. מכאן צריך להתחיל קודם כל החסכון הפנימי והגדלת היכולת העצמית. אם האנרגיה הכלכלית של הציונות תבוזבז בחלקה הגדול על הוצאות המחלחלות דרך היד וחוזרות שוב החוצה או עוברות לידים אחרות, לא שלנו – הרי לא נתקדם הרבה בבנינה של א״י… ודוקא השנה הזאת, שבה נצטמצמה פעולתנו בארץ עד לקצה המינימום האחרון, צריך היה להתחיל בשינוי הערכין הפנימי הזה. פתרון צודק של השאלה הזאת, מלבד מה שהיה מגביר את היכולת הציונית, היה גם משרה מצב־רוח אחר לגמרי בארץ. הוא היה מפחית את הקנאה ואת הקטרוג, והיה סותם במקצת את התהום האיומה הרובצת בין החלק האחד הנדון למחסור ולמלחמה בעד אפשרות של קיום מינימלי, ובין החלק השני הנהנה מפריבילגיות מוגזמות.

תרפ״ד

---

לחם ודירה

מאת

יצחק לופבן

חלק גדול מצבור הפועלים בחיפה נמצא במצב של שביתה. הלוק־אוּט שהכריזו הקבלנים בתל־אביב, אף הוא נמשך בעקשנות מאורגנת. המוקיון הירושלמי צועק: ״חוּרבן!״ ועושה העויות כ“אוהב הראשי” על במת האופּירה של הספסרות הא״י, ואחריו יחרו יחזיקו קולות ובנות־קולות הדופקים על רגשות פטריוטיים ומכריזים בלי הרף כי ה“בית הלאומי” בסכנה.

מכל צד נשמעים דברי מוסר ושפת־חלקות אל צבור הפועלים, הבאים להזכיר להם את חובתם ואת אחריותם, שכן לא יעשה במקומנו ושבל ישעו למנהיגיהם־מסיתיהם המשיאים אותם לדבר עבירה. ודרך־אגב נשמעות גם התורות הסוציולוגיות החדשות־הישנות, המוכיחות באותות ובמופתים, שאצלנו אחרת מאשר בכל העולם, שאצלנו אין עדיין בעלים מנצלים ופועלים מנוצלים ואין מקום להתבדלות ולשביתות ולכל מיני מעשי־נערות כאלה, אלא אדרבא, אנחנו ואתם נחלק בינינו את השדה – לכם הקש ולנו הפרי…

צבור הפועלים בא״י מאזין ומקשיב לכל החכמות האלה זה עשרים שנים רצופות. מימי הבויקוט בפ"ת עד הלוק־אוּט האחרון בת״א, משתדלים האנשים הטובים האלה לסלף את אמת החיים ולעקל את המציאות הא״י, כדי להכריז על תעלוליהם האיגואיסטיים כעל מפעלים לאומיים מקודשים, ועל שאיפת צבור הפועלים לעבודה ולאפשרות של קיום בעבודה כעל הרס וסתירה. זאת תהיה, בלי־ספק, הורדת הניבוֹ המוסרי של הפועל העברי אם הוא יבוא כיום להכנס בויכוח עם פושקי־השפתיים הללו; אם כיום הזה, אחרי שתי עשרות שנים של מסירות נפש בחזית הראשונה של העבודה החלוצית בארץ, אחרי כל מפעליו הכלכליים והתרבותיים הקונסטרוקטיביים, שהם נשמת הציונות ויסודותיה – יבוא הפועל העברי בא״י להעמיד את עצמו למבחן בפני הכנופיה הזאת של הסרסורים ובעלי הרינטה, המתמוגגת בפרזות לאומיות.

אלה המקבלים כדבר המובן מאליו את תעתועי הספקולנטים ומפקיעי השערים ורואים בהם הופעה נורמלית ומעודדת של יצירה לאומית; אלה הנכנעים, מבלי לפצות פה, לכל חנוני המקטין איפה ומגדיל שקל ולכל בעל־בית הפושט עור ומעלה את שכר הדירה במאה או במאה וחמישים אחוזים – פושקים שפתים וצועקים חמס כשהפועל העברי, העובד בחומר ובלבנים, הבונה את הארמונות לאחרים והוא עצמו מצטמצם בד׳ אמות של אוהל־בד וצריף רעוע, דורש הוספה של שילינג אחד על שכר יומו ומבקש אפשרות של קיום מינימלי!

אלה המנהלים והפקידים העליונים, אשר משכורת אחד מהם עולה על שכרם של עשרה פועלים, מעיזים להכריז על דרישת הפועל ללחם ולבגד כעל התקוממות ומרד וכעל “הפרעת השקט” של “בנין הארץ”!

האין האנשים האלה כמתעתעים? האין הם אומרים להפוך שאלות כלכליות פשוטות לתיאולוגיה, וקונפליקטים כלכליים – שישנם ושיהיו בכל משק ובכל מקום שיש בעלים ופועלים, מעבידים ועובדים – לקטסטרופות לאומיות?

יוקר צרכי החיים, העלאת מחיר הלחם ב־70%, שכר הדירה ב־40־30% ובמתכונת זו גם יתר הצרכים ההכרחיים, הכניסו במצוקה חמרית את הפועל.

הספסרות מסביב הולכת וגדלה, אנשי בינים צצים לרוב, הפקעת השערים מתרבה ומצב הפועל הולך ורע ע״י כך. השכר המצומצם אינו מספיק לכלכלת הבית.

משפחות הפועלים הולכות וגדלות. הרווק הולך ונעשה בעל משפחה, הבודד מביא קרובים, לרוב הורים זקנים, ואין פרנסה. אגב, מתמחה הפועל במקצועו, תוצרתו הולכת וגדלה ומגדילה בזה את התבססות המשק; אולם המנהלים ונותני העבודה גזרו אומר, כי פריון העבודה שייך רק להם, להוסיף רווחים, להגדיל את משכורת הפקידים הגבוהים, לרבות תפנוקיהם; אך לפועל אסור למלאות פיו לחם בעולם הזה: ואם נתייקרו הלחם, הבשר, הדירה – הרי יש עצה, יאכל הפועל פחות, יגור במרתף, באהל, בחוץ, לא איכפת.

“לחם ודירה לעובד!” – בתביעה צנועה זו, שעליה הכריזו פועלי חיפה השובתים, ישנה הבלגה על כל מידה של מרירות ועל כל נוסחאות מעמדיות, שדוקא בעלי הרינטה של הרכוש והעבודה אשר בתוכנו מרבים להשתמש בהן בזמן האחרון יותר מכולם. יש כאן התאפקות, הכרה חלוצית והרגשת האחריות של צבור הפועלים בא"י גם בפני צורות כלכליות כאלה שהוא שולל אותן להלכה וחושבן לדרך עקש בבנין החיים שלנו בארץ. אם לא יהיו לפועל העברי “לחם ודירה”, אם לא תהיה לו אפשרות של קיום, אז אין ערך ואין שיור לכל הבנינים ולכל החרושת המוקמת.

אמת אלמנטרית זו, מן הראוי שתהיה ידועה גם ל״בוני הארץ" שלנו.

תרפ״ה

---

השיטנה

מאת

יצחק לופבן

"קחי כנור סבי עיר,

זונה נשכחה,

היטיבי נגן, הרבי שיר,

למען תזכרי…

(ישעיה כ״ג)

על פני כל החזית נטושה השיטנה. כל אשר לשון לו – יחרצנה. “התהוללו התהוללו רוחות רעות”! יש עכשיו קוניונקטורה מצוינה. כל כתב פלסתר על הקיר יכול להשפיע, כל מאמר־ראשי ב“דואר־היום” וב“רזסביט” קולע אל המטרה. ישנן עכשיו בא“י ובגולה אזנים קשובות עשויות כאפרכסת, הקולטות כל זוהמת־דברים המושלכת על צבור הפועלים, כל בדיה על “אוירת האימה”, כל דבר שקר על טירור, על פרעות ועל בולשביות. הלשינו, הלשינו – יש תקוה לקבל פרס. הלשינו, אתם “דואר־יומיסטים” מכל המינים, “מזרחיסטים”, “רביזיוניסטים”, “קבלנים” ו”עובדי בנין". קראו לנחשים!…

וכי למה לא להלשין? יש “עליה רביעית” אשר אפשר לנעוץ בה את כל הקנים הרצוצים ולהעלות שרטונות בשביל הריאקציה הצבורית. אפשר להתכסות היטב בעלי־תאנה, להעמיד פנים כמצילי המולדת, כדואגים את דאגותיה, ככואבים את מכאוביה, כחרדים על גורלה. יש אידיאולוגיות מוכנות, קלות מסובין, אשר אפשר להשתמש בהן בפוליטיקה ובכלכלה וביחסי־שכנים. יש חופש הדיבור, חופש הכתב והדפוס; אחריות איננה נדרשת – ולכל פטפטן ריק ניתן להראות כלוחם, אפילו כגיבור ואפילו כמעונה על קידוש השם.

מה לא נאמר בימים האלה על פועלי א“י? מה לא יחסו להם? – כל אשמת שומרון וכל חטאות אפרים! יד־אל־יד, שכם־אל־שכם יצאה חוצץ כל הסטרא־אחרא שבציונות עם חניתות ממורטות במקהלה של שיסוי, של זעם, של זרוז הדדי לנקום ב”אויביהם" ולהכות ב“שונאיהם”. ה“התקפות הפוליטיות”׳ אשר הכריזו עליהן ואשר אפשר היה לחשוב שהן אומרות להוריד מן השמים מולדת של אש בנויה ומוגמרה, מכוונות לע“ע בשורה הראשונה נגד הפועל העברי. צבור הפועלים נהפך בפיהם לחבר בוגדים, בוגדים בציונות, בוגדים בפוליטיקה הלאומית, בוגדים בעבודה העברית, ובפי ז׳בוטינסקי – אפילו ל”מאה שחורה“. כל ה”אזרחות" הציונית בא״י ובגולה, על עסקניה וסופריה, מתפלשת להנאתה בתוך ביב־השופכים של “דואר־היום” כמו תואי־בצה. היא צועקת “לאומיות” – וחושבת “מגרש”; היא צועקת “פוליטיקה” – וחושבת איך להונות את הדעת, איך להשתחרר מהחובה העצמית, איך להשתמט מאחריות מוסרית; היא מכריזה על ה“מעמד הבינוני” – וחושבת איך להיפקד, כדי להגיע לשלטון, לכל הפחות לאפס קצהו…

אבל יש לחשוב, כי הדבר לא יצליח. את מזימותיהם לא יפיקו. אפשר לבזות את צבור הפועלים, אפשר לנבל את שמו, לבדות עליו את כל השקרים שבעולם, אבל אי־אפשר לשבור את רצונו. הוא, אמנם, איננו מוגן עדיין די צרכו. פרזות ישב לע“ע, בודד במועדו, בהתאמצותו ובסבלו – אבל הוא די חזק לנער מעל עצמו את כל קלגסי־השקר הקמים עליו מכל צד. אחרי עשרים שנות יצירה בארץ, יצירת כפים ויצירת הרוח, איננו זקוק אפילו להענות לכל הוכוח התפל הזה, איננו זקוק לסנגוריה ולהגנה עצמית מפני ההתנפחות ה”הירואית" של מוגי־לב. על מפת א“י חרותים ובולטים מפעליו החיים של הפועל העברי, אשר בלעדיהם אין שיור ואין תקומה לכל חלום המולדת. ה”מליצה הרשמית" הזאת, אשר שמה עבודה ועובדים, היתה לבשר, לדם־התמצית, ולרוח־החיה! בלעדיה אי־אפשר. עשרים אלף העובדים בחומר ובלבנים, במעדר ובמחרשה, “מניר אל ניר, ומחומה אל חומה” – אילו סילקו את ידיהם ואת שכמיהם רק לרגע אחד, כי אז, וי, כל ה“בית הלאומי”, הגדול והקטן גם יחד, היה מתנפץ לרסיסים, ואי אפשר היה להצילו לא בלגיונות של ז׳בוטינסקי ולא באימפּרוביזציה הכלכלית והפוליטית של הבורגנות הציונית הקטנה. לפיכך: הלשינו נא כאוות נפשכם. שירו שיר־השירים לספקולציה ולאינציאטיבה הפרטית המחוללת נפלאות, קדשו אותן, הכתירו אותן בכתר היצירה הלאומית: קשרו נא קשרים עם “בעלי המלאכה”, החניפו להם; בודאי, בשבילכם יותר טוב בעל־מלאכה מסוכסך, עני ואביון, כפוף־גו ונושא־סבל בהכנעה, שאין לו בעולמו אלא חלום של דלים אודות שכר יום־עבודה למחיה – מאשר הסתדרות פועלים מאורגנת, בעלת רצונות ומאויי־יצירה, היוצאים מעבר לתחום יום העבודה ושכרו. בודאי, לכם יותר נוחה התחרות חפשית, הפקרות של פועל־עבד־שכיר, בלתי מאורגן, המקבל בקידה מה שנותנים לו, הנותן את גוו לניצול ומשמש גשר בשביל “האדם העליון” מרחוב נלבקי אשר בורשה או מאיסט־סייד אשר בניו־יורק – מאשר עובד בעל הכרה, הנושא את נפשו ליצירה העברית החפשית ולבנין המשק הלאומי בעבודה עצמית.

הרבו שיר, הרבו שטנה. צבור הפועלים איננו רשאי ואיננו יכול, אמנם, להביט על כל המתרחש היום בציונות ובא״י בלי דאגה רצינית, בלי מיפקד הכוחות, בלי חיזוק המחנה, ליכודו וטהורו – אבל הוא אינו יכול לייחס לכל התעלולים האלה יותר ערך מאשר לקליפת השום. תהרו חשש – ותלדו קש. המולדת העברית תבּנה ע״י עבודה, ע״י ארגון חדש של העבודה, ע״י המשק העצמי של העובד בכפר ובעיר – או שלא תבנה כלל; או מה שיבנה לא יהיה מולדת ולא יהיה עברי, כי אם סימטת־ארץ יהודית־ליבנטינית מרופשה באסיה הקטנה. שום דבר לא יועיל. שום סוּרוֹגוֹט אינו אפשרי. שום מזימה לא תזעזע את יסודות־האמת הללו שהונחו, עפ״י גזרת התנאים האובייקטיביים וברצונו של העובד העברי, מתחת למציאות העברית החדשה הנוצרת בארץ. אפשר, כמובן, להפריע; אפשר להכביד את הדרך; אפשר גם לבזבז הרבה אנרגיה חומרית ורוחנית של העם לאבנטוּרוֹת פוליטיות וכלכליות; אפשר גם בשעת הצורך להשתמש בעזרת הפּוֹליציה כדי לרדוף באף את הפועל העברי בת״א או בחיפה; אבל אין טעם ואין תועלת לערוך מלחמה נגד ההכרח המוכרח, נגד גזרת הגורל המכוונת את דרכה של התחיה הלאומית העברית, שאין ממנה מפלט.

הדברים האלה לא יובנו על נקלה. בתוך מחנה הציונות ישנם רק יחידים בודדים, מחוץ לצבור הפועלים, אשר יודעים להעריך את המצב אל נכון ומבינים על מי נשענת כיפת־הבנין, שאנו בונים אותו, ועל מי היא יכולה להשען. יש רק מעטים מאד אשר לא נתפסו ל“הגיונות הברזל” של כל מיני דמגוגים ועושי־פּרוייקטים, האומרים לשדד את המערכות ולהעביר את נקודת הכובד של ההתישבות מהכפר אל העיר, מן העובד אל החנוני. אבל אלה היודעים והמבינים הם הטובים והנבונים בעם, הכוחות הפרודוקטיביים שבו והנושאים באחריות; בהם גם כאלה אשר מעבר השני של מחצית חייהם הם אוחזים במעדר ובמחרשה כדי לפתוח את התלם הראשון בימי חלדם וכדי להדבק באדמה ובעבודה.

תרפ״ה

---

באור נכון

מאת

יצחק לופבן

היחס בין הכניסה והיציאה בזמן האחרון, יש בו כדי לעורר הרהורים קשים על התפתחות ענינינו בארץ. עצם היציאה של איזו מאות או אפילו איזו אלפים אנשים, אשר לא נקלטו באדמת המולדת והולכים לנוע על ה“אושר” הגדול המחכה להם במרחקים, איננו מפחיד ביותר. יציאה היתה תמיד ותהיה תמיד. כל זורע שדה יודע כמה גרעינים הוא משליך לשוא אל חיק האדמה, אשר לא ינבטו ולא יעשו פרי. ואם בממלכת הצומח כך, ששם כאילו מלאכים ממונים על כל גרעין וגרעין ואומרים לו “גדל” – הרי בפרוצס של בנין והתישבות, הנתון כל הזמן בתנאים יותר מעכבים מאשר מדרבנים, ואשר מ“חוץ־לדרך־הטבע” של מאמצים חלוציים נמצא בו בלי הרף במלחמה מרה עם “דרך־הטבע” היהודי – על אחת כמה וכמה. מצב של קליטת מאה אחוזים לא היה עדיין בארץ־ישראל, והוא לא היה גם בשום ארץ הגירה אחרת.

ברם, לא היציאה עושה, כי אם הפסיכוז שלה, היציאה ב“יד רמה”, היותה הגיגם כל היום של מאות ואלפי אנשים; הבעיטה הזריזה הזאת במולדת, וקלות־התנועה של כניסה ויציאה במידה שוה של פאתוס ובמידה שוה של דמיון. זה עומד מחוץ לחוקי־הגירה נורמליים, וזה מעמיד אותנו במבוכה קשה מאד כלפי עתידות עבודתנו: מאמצינו וכוחותינו על מה הם כלים?

אי־אפשר להעלים עין מהסיבות. המשבר קשה בארץ. חוסר עבודה, חוסר פרנסה וגם רעב במלוא מובנה של מלה זו. על פת־לחם יפשעו לפעמים גם אנשים נאמנים וישרים. גם אצל עמים בני־קבע הלחץ הכלכלי מעמיס את תרמיל הנדודים אפילו על שכמם של בנים המושרשים ודבקים ברגבי מולדתם מדורי דורות. בדברי מוסר בלבד אי־אפשר לפעול כאן הרבה. תנו עבודה לעובדים ותנו לחם לרעבים! – זהו האמצעי האחד והיחידי המכריע בשאלה זו. אבל, כמו תמיד כך גם עתה – הראשונים בין היוצאים הם לאו דוקא הראשונים בין הסובלים. יוצאים קודם כל אלה אשר ארץ־ישראל היתה להם קוניונקטורה מלבבת בלבד, כמו שהיתה להם מקודם וינה, אחר כך ברלין וכיום, במידה ידועה, פריז; אלה היוצאים חוצץ תמיד בראש מחנה הנודדים הגדול, אשר בימי האינפלציה באירופה התיכונה צייר אותם קריקטוריסטן אחד בדמות תהלוכת חגבים, העוזבת את העץ אשר כבר הובישו ענפיו והלבינו שריגיו והולכת לקראת רמזי־ירק של עץ אחר במרחקים. הרוב המכריע בין היוצאים הוא המעמד־הבינוני. יש ביניהם בודאי רבים עמוסים סבל רב, ואולי אין להם באמת ברירה אחרת. יציאתם של אלה גם אינה מפתיעה. אפשר היה להבין מראש, שזה יהיה סופה הטבעי של נחלה מבוהלת זו, אשר רק עיורים יכלו לראות בה תוספת קנין וערכין במפעלנו הישובי. לאן היהודים האומללים האלה הולכים עתה? – לא ידוע. בעולם ההגירה הן לא נשתנה מאומה כמקודם. אין עתה יותר ה“בלתי־ידוע” הזה, שהיה מושך תמיד את לבות המהגרים אשר שמו את פניהם לעבר הימים. איזה טעם יש לחזור בדרך האבלה הזאת לאוקראינה ולרוסיה אשר זה רק ברחו משם, כמו מתוך גיהנום, ומה כונת השיבה לפולין, לתוך מעגל העוני הזה שהולך מיום ליום ונעשה יותר צר מסביב לחיי־היהודים ואפשרות קיומם הכלכלי – אין להבין. אלה בכל אופן טעונים רחמים; לא נצדיק עליהם את הדין, אבל גם לא נבוז להם ולא נקללם. אולם יש הופעות ציניות ביציאה זו, שמקורן בדימורליזציה ובסגולות־נפש מבישות, שאין להן אף שמץ של הצדקה. אם מתיסדת כאן “אגודת חוזרים למולדת”, אגודה של “רפטריאנטים” רוסיים; אם חוזרים כאלה, שעוד טרם טעמו את סבל המצב; אם עוזבים את הארץ אנשים שבעים, שאינם יודעים כל מחסור, או אנשים שהזדקנו בתוך הציונות – משום שרואים את עצמם מקופחים בעמדתם הצבורית – הרי לא יאומן כי יש עוד גוי אחד בעולם, אשר אצלו אפשריות הופעות כאלה. זה לא משבר, לא רעב, לא הכרח־לא־יגונה – זאת היא הצועניות אשר בדמנו, זה השורש־פורה־ראש־ולענה אשר ממנו צומחות תיאוריות “לאומיות” נגד ההתאזרחות, וממנו נזונה כל ההכשלה הגדולה הזאת שהננו נתקלים בה על כל צעד ושעל בעבודתנו הישובית והצבורית.

ב

הננו מגוללים את האבן במעלה ההר – והיא נופלת שוב. חדוה קצרה מאד ומפח־נפש ממושך. לאן נגיע עם הקללה הזאת של עמל־סיזיפוס על שכמנו?

אין אלה הרהורים פסימיסטיים מתוך “השקפת עולם”. נסיון־חיים מר מכה לפנינו באצבע צרדה. שעת מצוקה כבדה מנשוא רובצת על פתח־העינים שלנו ומכריחה אותנו לראות את האתמול ואת היום באורם הנכון ולחשב את חשבון עולמנו כלפי המחר. הננו מקבלים אמנם תנחומים והננו מנחמים גם את עצמנו כי אין להתיאש, כי המצב הזה לא ימשך וכי יבואו שוב ימים יותר טובים. אבל אין אלה תנחומי אמת. את ההפסד של שנה אחת רעה כזאת קשה למלאות גם בשלוש שנים טובות. זהו מצב כרוני של תמורת־החמרים בפעולתנו הישובית, רעה־חולה ההופכת את המזון, שנועד להזין את הגוף ולהוסיף לו און, לחמרים מזיקים המתישים את כוחותיו. שנה אחת רעה כזאת מוצצת ומכלה למשך כמה שנים את המרץ הרוחני והחמרי, שנועד לבנין. אלה הן אבדות שאינן חוזרות. ובשעה זו שאנו עמוסים דאגות חמורות של חיי־רגע, דאגת עבודה למחוסריה ודאגת לחם לרעבים, אסור לנו בכל־זאת לשכוח שלא באלה קוטב השאלה המטרידה ולא באלה פתרונה.

מה יהיה גורל עבודתנו במצב זה, בחוסר פוליטיקה בריאה בעליה, בחוסר פוליטיקה תכליתית בהתישבות, בדמגוגיה כלכלית זו הרווחת והמבלבלת עלינו את עולמנו המבולבל למדי בלאו הכי? – זוהי השאלה!

בארץ עניה כמו ארץ־ישראל, שאין בה מכרות זהב ואין בה אוצרות כלכליים קדומים שנערמו על־ידי אחרים, אי־אפשר שההתישבות תלך בדרך האנרכיה של “העליה הרביעית” וכל איש הישר בעיניו יעשה. מוכרח להיות כוח מרכזי ומארגן אשר ישלוט בענינים ויכוון אותם; מוכרחה להעשות פעולה שיטתית המקדמת את פני הדברים; צריך לדעת מה מוקדם ומה מאוחר; צריך לדעת היכן הם המבצרים הכלכליים שעלינו לכבוש אותם תחלה ושמהם אפשר להגן על כל חזית היצירה שלנו; וצריך לבחור בדרך הארוכה־והקצרה המובילה אל המטרה, ולא בדרך הקצרה המובילה אל האפס ואל פשיטת־הרגל.

אנחנו מחכימים, כמובן, תמיד לאחר־המעשה. זהו סימן מובהק לאוילים. אבל מוטב שנהיה אוילים לבנין ולא נהיה חכמים להריסה. הפרק הזה של “העליה הרביעית” עם הסיום המעציב שלה, צריך ללמד אותנו דבר־מה. הוא צריך ללמד אותנו קודם כל שכיום אין עוד אפשרות של עליה בלתי מוכנה ובלתי מאורגנת לארץ־ישראל, של עליה סתם הנדחפת על־ידי גורמים חיצוניים ועל־ידי קוניונקטורות כלכליות רעות במקומות היציאה; שבארץ־ישראל יש כיום מקום רק לשני סוגים של עולים: לכוחות־עבודה ולכוחות יוצרי־עבודה; שיצירת עבודה אין פירושה חנוונות ובנין בתים לרנטה, כי אם יצירת מפעלים כלכליים קבועים ומתרבים מתוכם; שאֵם כל המפעלים הכלכליים היא האדמה ופריה.

תרפ״ו

---

מכבי האש

מאת

יצחק לופבן

חזית הקטרוג נגד צבור הפועלים בארץ־ישראל הולכת ומתארכת מיום ליום. מכל הצדדים התחילו ההתקפות ובכל מיני כלי־זין. הננו נמצאים עתה באמת בתוך “טרוֹמלפויער” משונה של דיבות, שקרים וסרוסי עובדות, שהולכות ונפוצות בדרכים שונות והמכוונות להטיל זוהמה ושימצה בצבור זה שהנהו נושא הסבל הכי קשה בשעת מבוכה זו לציונות ולישוב. כל החולדות והשונרות עשו שלום ביניהן למטרה זו. בעירית ת״א נתנו את ידם אלה לאלה האינטליגנציה הדמוקרטית, כביכול, עולי־פולין, דתיים, שכנים ורביזיוניסטים כדי למגר את “שלטונה” והשפעתה של סיעת הפועלים, בלי רחמים ובכל מחיר, אפילו במחיר חורבן האבטונומיה ועמדתה העצמית של העיר. לכל אורך החזית הציונית, ממי־השלוח עד מפרץ הודסון ועד הויסלה, הולכות ונרקמות האינטריגה והמלחמה בכל האמצעים נגד התישבות צבור הפועלים ונגד השפעתו על דרכי ההתישבות הלאומית. כל אשר לשון לו – יחרצנה. מתוך הכללה, מתוך אי־ידיעה, ומתוך עם־הארצות איומה של פטפטנים עלובים ושטחיים, המקיפים כל גרעין של אמת בבקורת־העצמית שלנו במפלי־חלב של פוליטיקניות ומזימות־הכשלה ונקם. זוהי קוניונקטורה. שעה של חולשה לצבור הפועלים הרעב למחצה, המטופל בדאגות קשות, המתענה במלחמת קיומו על יום עבודה בשבוע והמשלם בנפשו ובדמו בעד כשלונם של אחרים. את הקוניונקטורה הזאת מריחים כולם, מריחים אותה בחוש־ריחם המפותח גם “העסקנים הציוניים הותיקים” שזה מזמן ירדו מעל במת החיים הצבוריים ושולחים את חיצי רעלם מתוך חוריהם.

בזכרון־יעקב קרה מקרה מביש. פקידי פיק״א, שאף הם הריחו כנראה בקוניונקטורה, הרשו לעצמם להסב את המעלות לדור שלם אחורנית ולחדש את הימים הטובים כקדם שבהם הופיעו כעריצים קטנים הרודים בנתיניהם להנאתם. שלושים ושבע צעירות עבריות, בנות־טובים, בין אם הן יוצאות־מצוקה או יוצאות הרוחת־חיים בבתי הוריהן שעזבו כדי להחלץ לעבודה ולחיי עבודה בארץ־ישראל, עובדות בפרדס פיק״א בשכר של 15 ג״מ ליום (קרא וכתוב: חמשה עשר ג״מ ליום), בעבודת עונה אשר בעוד חודש־חדשים תגמר ותהיינה צפויות אח״כ לחוסר־עבודה גמור. לפקיד, שהוא בעצמו מקבל בודאי שתי לירות ליום, נראה השכר הזה ליותר מדי גבוה והוא רוצה להורידו ולהעמידו על 10 ג״מ, ושולח גייסות בצעירות הללו, המגינות באמצעים חוקיים וכשרים על שכר עבודתן המינימלי ועל זכות עבודתן. הגייסות סוחבים את הצעירות בשערותיהן, מקיעים את אצבעותיהן, מכים בקתות הרובים ואוסרים את חבריהן שבאו להגן עליהן. צעירה אחת בהתרגזותה מנפצת שמשה בחלון הפקידות. והנה אחרי כל זה – לא פקידי פיק״א הם הפורעים, כי אם הפועלים!

אינני רוצה להכנס בבחינת כל יתר העובדות. הפועלת בזכרון־יעקב שניפצה את השמשה במשרד פיק״א, עשתה מעשה פזיזות. צבור הפועלים בארץ־ישראל איננו רואה באמצעים כאלה את דרכי מלחמתו. גם במקרה חיפה נעשו מתוך התמרמרות ויאוש, דברים שאינם בהחלט לפי רוחו ומסורתו. אבל במצב זה של התעללות והתכחשות מצד חלק גדול מהישוב למצוקה הפרטית והלאומית שצבור העובדים הרעב נתון בה, יש להתפלא על השמשות השלמות במקומות ידועים, ויש להעריך את מידת־האחריות של הצבור הזה, הכובש את צערו וסבלו, ולא להביא בחשבון את ההתפרצות של יחיד או יחידים, כדי להוציא לעז ודיבות בזויות שהנה צבור הפועלים בא״י פורע פרעות, הורס ומבעיר את הבית־הלאומי…

צריך היה לנסות פעם אחת להעמיד את “מכבי האש” הללו בתוך האש הזאת של המצוקה הנוכחית שבה נתון צבור העובדים. צריך היה לנסות לספק את צרכיהם בארבעה ימי עבודה לחודש או “בסיוע” של עשרים וחמשה ג״מ לשבוע. צריך היה לנסות לראות מה יעשו אלה אז, איך יעצרו ברוחם “השקטה” וישקדו על שלותם “הקדושה” ואם עוד בכלל יכירם מקומם אז על אדמת א״י. העמדת פנים זו של יראת־שמים מעושה והכרזה פתטית: הצילו את המולדת מידי מהרסיה ומחריביה, מתוך שובע ומתוך השתמטות לשאת באיזו מידה בעול המצב ובאחריותו. זהו ציניזם גס! זוהי ממידתם של כל מיני “שיברים” בסיסמאות לאומיות, המבקשים להם אמתלאות לכלות את חמת כשלונם וחוסר כשרונם במישהו ולהראות כצדיקי עולם וכחרדים על המולדת שלא תעלה ח״ו בלהבה…

ואל נא ידאגו האנשים הטובים האלה לטהר את האטמוספירה של צבור הפועלים ולהסיר את הרע מקרבו. לזה הוא דואג וידאג בעצמו. אבל יסירו נא קודם כל את הקורות מבין עיניהם, ויטהרו את האטמוספירה שלהם עצמם, זו המורעלת עד אפס מקום וזו הספוגה כל הזמן רוח־רעה של מלחמת מעמדות אגרסיבית, קטרוג, דיבות וחרחור ריב. ואל נא יתחכמו, כמו אותו הגנב הערום להשתמש במבוכת השעה ולצעוק "תפסו את הגנב״ כלפי אחרים. – – –

תרפ״ז

---

המחלקה להתישבות עירונית

מאת

יצחק לופבן

את המחלקה החדשה הזאת שנפתחה, בהנהלת מר דיזנגוף, ע״י ההנהלה הציונית, יקדם בלי־ספק הישוב העברי לכל שדרותיו, בברכת הצלחה. גם צבור הפועלים בארץ־ישראל, החדור הכרה עמוקה ומוחלטת שנקודת־הכובד בפעולתנו הישובית־הלאומית תוכרח להיות עוד במשך שנים רבות החקלאות העובדת, ושאין תקוה להתפתחות בריאה ונורמלית של העיר העברית אם לא יתפתח הכפר העברי תחילה, איננו מעלים עין מחשיבות ארגונה וסדורה של ההתישבות העירונית, אשר היתה עד עתה פרועה ואנרכית, ללא כל כיוון וללא כל רגוּלטור כלכלי מרכזי, מה שגרם במידה רבה למשברה ולכשלונה. זאת היא דיבה הנפוצה מתוך שרירות־לב, כי תנועת העבודה העברית עומדת או עמדה פעם לשטן על דרך הפעולה הזאת. שטח הויכוח בנדון זה איננו כלל לעצם השאלה, אם יש צורך בהתישבות עירונית או לאו, כי אם: מה מוקדם ומה מאוחר, מה תובע מאתנו שימת־לב מרוכזת בשורה הראשונה, היכן הנקודה העיקרית שממנה יתד ופינה לבנין חיינו הכלכליים, והיכן הם המבצרים שמהם אנו יכולים לשלוט ולהגן על כל חזית־הכיבוש שלנו? מסקנות הויכוח הזה לגבי ארץ־ישראל, כמו לגבי כל ארץ אחרת שלא חוננה בעושר ובאוצרות־טבע מרובים, וגמדים לא הערימו במעבה אדמתה מטמונות של זהב וכסף, נפט ואבנים טובות – הן ברורות. אין כל תקוה ואין כל אפשרות ליצור כלכלה לאומית, אם לא תרוכז קודם־כל האנרגיה הישובית ביצירת הבסיס שלה – החקלאות. זהו מושכל־ראשון, שאיננו ניתן לזעזועים גם מבחינה כלכלית בלבד, מבלי לקחת בחשבון שום נימוקים אחרים הקובעים את הפוסטולטים המוסריים לדמותה ולהתפתחותה של החברה העברית החדשה. על האמת הבנלית הזאת יש חובה לחזור בכל פעם ובכל עת מצוא. אין כאן שלילה פּרינציפיונית של העיר, כי אם הנחה מבוססת על חוקי־ברזל כלכליים, אשר גם היהודים הנמצאים, כידוע, למעלה מכל חוק, לא יוכלו לשדד את מערכותיה: בעקבות התפתחות הכפר העברי תתפתח גם העיר העברית – וכל נסיון להפוך את הפּירמידה הזאת ולהעמידה על חודה, לא יצליח ויגמר בכשלון.

הכרה אלמנטרית ברורה זו היתה צריכה להיות מונחה גם ביסוד תכנית העבודה של המחלקה להתישבות עירונית, אם היא אומרת להיות מכשיר כלכלי רציני. נקודת־המוצא לתכנית כזאת איננה יכולה להיות קנאת־האחוזים של התקציב הציוני ביחס לחקלאות, כפי שעושה זאת מר דיזנגוף בתזכירו־תכניתו להנהלה הציונית, כי אם בחינה יסודית של האפשרויות הניתנות כיום ליצירת חרושת ותעשיה פרטית וקואופרטיבית, בריאות ובנות קיימא, ובקשת דרכים לחיזוקן ולביסוסן של החרושת והתעשיה הקיימות והנמצאות במצב של משבר. החשבון שעושה מר דיזנגוף בין מספר האוכלוסין בערים ובין אלה שבכפרים ביחס לחלוקת התקציב הציוני – מטיל פגם בכשרון האוריינטציה שלו. המצב הזה של מציאות 83% תושבים עברים בעיר ורק 17% בכפר – הוא מקור כל המשברים והוא הנותן ומחייב שהחלק המכריע של התקציב הציוני יהיה מופנה ליצירה החקלאית והכפרית ולא להיפך. כל אדם בעל הבנה כלכלית צריך להסיק ממצב זה את המסקנה הראשונה כי זהו מעניניה של ההתישבות העירונית כמו מענינה של ההתישבות בכלל, לשנות את הפּרופורציה הזאת בהקדם האפשרי, ולהפנות ככל האפשר את ריכוז האוכלוסין מן העיר אל הכפר. הדרישה מאת ההנהלה הציונית שתתאים את עצמה אל הפּרופּורציה הקיימת היא פשוט מגוחכת, והיא מוכיחה רק שתרעומת של יושבי־הקרנות בציונות ובא״י הכשילה את מר דיזנגוף כבר בצעדיו הראשונים לקביעת הדיאגנוזה של המצב הכלכלי בארץ.

גם ההנחה השניה בדיאגנוזה של מר דיזנגוף המבארת את סיבת המשבר ואת הפסקת זרם ההון הפרטי לארץ בזה ש“תנאי החיים שיצרנו (?) והאטמוספירה הכלכלית והחברתית שבראנו אינם נותנים שום אפשרות לרכוש הפרטי לעבוד ולהתפתח”, איננה יותר משיחה זולה של יושבי קרנות, אשר איננה עומדת אף רגע בפני הבקורת. לא מובנת לגמרי כוונתו של רישא דקרא: איזה “תנאי חיים יצרנו”, ומי יצרם ומה ענינם לרכוש הפרטי ועבודתו בארץ? אבל סופו של פסוק זה ואמצעיתו חוזרים שוב על שיגרא דלישנא שהננו שומעים זה כמה שנים, לפני העליה הרביעית ואחריה, מפי אלה המשתמטים מלהענות לחובה הציונית ומפי אלה שרוצים לחפות על כשלונותיהם ועל חוסר כשרונם באמתלאות שוא. לרכוש הפרטי, להתפתחותו ולהצלחתו, אינן דרושות בדרך כלל שום “אטמוספרות”; לא הן המושכות אותו ולא הן המכריחות אותו. לו דרושים בשורה הראשונה הצפיה והתקוה לרוחים, הון מספיק וכשרון ארגוני. בשום ארץ ובשום מדינה בעולם לא נרתע הרכוש הפרטי לאחור ולא ברח מפני שביתות ומפני “הסתדרות המעונינים”, שעליהן בודאי מרמז מר ד. בדבריו על “האטמוספירה החברתית”. אף בא“י לא ברח עדיין שום מפעל כלכלי מטעמים אלה. הטעם הזה בא, כרגיל, או במקום המעשה או לאחר המעשה. אחרי שאיזה בית חרושת פושט את הרגל מחוסר הנהלה טובה, לרגל בזבוז כסף למשכורות גדולות למנהלים ולפקידים גבוהים; או מחוסר הון וכשרון – באות תמיד אמתלאות והטחת דברים כלפי הפועלים, השביתות. ההנהלה הציונית וכדומה, כרגיל בצורה מופרזת ומסרסת את פני המציאות. אילו היינו באים לבדוק באופן רציני את הסיבות שגרמו לכשלון מפעלי תעשיה רבים בארץ־ישראל, החל מחרושת הזכוכית בטנטורה, חרושת המשי בראש פינה עד “רענן” וכל יתר המפעלים שקמו ונסגרו במשך העליה הרביעית, היינו נוכחים מיד שישנן המון סיבות אובייקטיביות בתנאי־השוק והתוצרת, והמון סיבות סובייקטיביות בכשרון־המעשה ובהון־ההשקעה של המייסדים והמנהלים אשר החריבו את הנסיעות האלה. כל הדברים על “אטמוספירה” מעכבת וע”ד צבור הפועלים החוסם את הדרך בפני הרכוש הפרטי בארץ הן האשמות בדויות, כשם שבדיות ושקר גלוי הן ההאשמות הפופולריות כל כך כיום, שהמשבר בת״א בא בגלל סיעת־הפועלים השלטת בעיריה, שהבריחה כביכול את “זרם הרכוש הפרטי” מתוכה. בעצם הדיאגנוזה הזאת, שאיננה מתבססת על היסודות הכלכליים של הארץ ותנאיה האובייקטיביים ועל עובדות מציאותיות, כי אם משתמשת במימרות של הדיוטות להערכת המצב באופן שטחי ומרפרף – יש לראות את אחת הסיבות המכשילות בהתישבות העירונית. ממנה בכל אופן אין דרך לתיקון המצב ולהבראתו.

לעומת זה ישנם בתזכירו של מר דיזנגוף גם אי־אלה קוים נכונים בהערכת הסיבות הפנימיות הגורמות למשבר בחרושת ובתעשיה בארץ. לדעתו, לא חוסר קרדיטים למפעלים אלה הוא הגורם המכריע לרעה ולא בהמצאת קרדיטים בלתי־מוגבלים אפשר להבריא את המצב. רבים מבתי־החרושת שנהנו מקרדיטים הכי רחבים אצל האפ״ק נסגרו בכ״ז ופשטו את הרגל. גם לדעתו של דיזנגוף הסיבות העיקריות הן, כפי שכבר צוין לעיל, חוסר ידיעת המקצוע מצד המייסדים והמנהלים, שגיאות טכניות, הנהלה רעה, תוצרת גרועה ומחיר גבוה, הוצאות מרובות וכדומה. אין כל ספק שהדברים האלה הם נכונים וכאן הוא באמת מקום התורפה העיקרי. ואם יש לייחס בכלל תפקידים חשובים למחלקה חדשה זו להתישבות עירונית, הרי יש לראות את עיקר תפקידה בפעולת סידור וארגון ובמלחמה נגד ההפקרות והאנרכיה הכלכלית השולטות באין מפריע על שטח זה.

השאון הגדול שמקימים סוגי אנשים ידועים, הצועקים בלי הרף: הבו לנו התישבות עירונית, מסחר ותעשיה, מתוך המולה־עסקנית של “ממציאים”, איננו בא בחשבון. לגבי תעשיה וחרושת אין א״י ארץ־סגולה ואין עם ישראל עם־סגולה, ואם לקחת בחשבון את התנאים הקיימים, אין לראות תקוות גדולות שהאינדוסטריה תעמוד בימים הקרובים במרכז החיים הכלכליים של הארץ. לכל היותר אפשר לדבר על תעשיה קטנה המכוונת לשוק הפנימי שהנהו קטן מאד לע״ע, ואולי גם על איזו קונצסיה יותר רחבה המרחפת בפרספקטיבה. אבל אי־אפשר ליצור אילוזיות והשליה עצמית בשטח זה, ולחשוב שכאן הוא מקור הקליטה הכלכלי בשביל המונים. הטענות הרווחות כיום בחוגי “המעמד הבינוני”, שאלמלי היתה ההנהלה הציונית תומכת במפעלי התעשיה בערים כשם שהיא תומכת בהתישבות החקלאית, היו אלה מחוללים נפלאות והמשבר לא היה בא לעולם ויהודים לא היו יוצאים וחוזרים לפולין – הן מגוחכות וחסרות כל יסוד. הדבר ידוע למדי, כי במפעלי התעשיה הגדולים כמו “נשר” סיליקט, “שמן” וכדומה, סכום ההשקעה על כל משפחת עובדים המוצאת את פרנסתה בתעשיות הללו איננו פחות גדול ובמקרים ידועים גם יותר גדול מאשר עולה ביסוסה של משפחה דומה בחקלאות. אין אנו עושים את פעולת ההתישבות העירונית לשם נרדף עם “המעמד הבינוני” דוקא. גם התעשיה הקואופרטיבית של צבור הפועלים, שיש בה כבר התחלות חשובות, נכנסת בתחומי הנדון ובתחומי הדאגה לחיזוק ולפיתוח. אולם ההסתדרות הציונית בפעולותיה הישוביות תצטרך תמיד לבכר את ההשקעה בהתישבות החקלאית על פני ההשקעה בהתישבות העירונית, אלמלי גם היה מתברר שזו האחרונה עולה יותר בזול, ועל־אחת־כמה־וכמה בשעה שהזול הזה מוטל עדיין בספק. את העיר אף פעם לא נאחר. להעביר את היהודים מעיר הגולה לעיר הא"ית – לזה לא דרושות מהפכת־חיים ולא שבירת רצון מיוחדת. אבל להעביר את יהודי העיר אל הכפר ואל עבודת האדמה – זאת היא מהפכה, הדורשת מאמצים כבירים וגם הזדרזות, באשר אדמת א״י לא תחכה לנו זמן רב.

תרפ״ז

---

לפני בחירות

מאת

יצחק לופבן

הבחירות לעירית תל־אביב הן גזרת־השעה שאין להמנע ממנה. “מלחמת האזרחים” הנטושה מסביב לעיריה זה זמן רב נכנסה לסטדיה המסכנת את הכיבוש המופתי הזה בשטח האויטונומיה הטריטוריאלית שלנו. “שמונה עשר” בעלי־בתים המתימרים להיות ממיסדיה ובוניה הראשונים של עיר זו, מתנהגים בה עתה כברברים אמתיים ומטפחים על פני עצמם ועל פני אחרים את הכוס אשר מזגו. לא ניכנס עתה שוב בהערכת המעשים המבישים האלה והשפעתם על פני כל שטח החיים הצבוריים שלנו בא״י. אנחנו התפארנו תמיד שבא״י עלה בידינו להכחיש על ידי עובדות חותכות את האגדה הנפוצה בעולם שהיהודים הם עם שאיננו מסוגל להנהלה עצמית. כיום הזה הננו מעידים עלינו שוב באלפי עדים ועובדות כי לצערנו הגדול האגדה איננה אגדה בלבד ואיננה משוללת יסודות אמת. על פני כל חזית החיים הצבוריים בארץ הננו נתונים במצב של התמוטטות יסודות הארגון והמשמעת הפנימיים, ותל־אביב “העיר העברית הראשונה”, הראשונה להנהלה עצמית ולאויטונומיה טריטוריאלית חוקית, היא גם הראשונה המתנקשת בחייה הצעירים של אויטונומיה זו.

מעשיה ופעולותיה של העיריה הנוכחית, אשר את הכוח המכריע והאחראי בתוכה מהווים נבחרי צבור הפועלים – הם ענין להערכה לחוד. אין הדבר מוטל בספק, כי בתנאים אלו של שנאה שאיננה יודעת שבעה ושל חתירה בלתי פוסקת, ובתנאים האובייקטיביים של האסון הכלכלי אשר פגע בכל כובדו ועוקצו ביחוד בתל־אביב – לא היתה שום עיריה אחרת מסוגלת להחזיק מעמד במידה כזו ולהביא את המשבר הפנימי לידי ליקבידציה פרלמנטרית שקטה וחוקית. עברו כבר על תל־אביב תקופות קשות של משברים ושל איבקואציה בימי המלחמה, אבל תקופה קשה כזו, שהעיריה הנוכחית נושאת בעולה ובאחריותה, עדיין לא ראתה. ת״א איננה כעת יותר שכונה בעלת שלושת אלפים נפש, משוללת כמעט ערך משקי וכלכלי, כפי שהיתה בימים ההם. היא גדלה בין לילה וירדה בין לילה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, ועם החליפות והתמורות האלה נסתכסכו ונסתבכו פרובלימות משקיות וכלכליות קשות ומורכבות הנוגעות לארבעים אלף נפש עם יותר מעשרת אלפים פועלים בתוכם. ענינים כאלה אין לכלכל כעת מתוך רכיבת־בוקר על סוס אפור, ואין פותרים אותם בחכמת־המסכן של בעלי־נכסי־דלא־ניידי. ואם בכל־זאת נשארה עוד איזה דמות־חיים חצי־נורמלית לת״א, בלי פרץ ובלי צוחה ברחובותיה, הרי יש להודות על כך במידה רבה לעיריה זו ולמאמציה, שידעה לעבור על פני הגשר הרעוע הזה מתקופת ההרחבה הבלתי מוגבלת והשגעון הספּקולציוני, לתקופת הצמצום ועבודות ימי־מצוקה, מבלי להסתכן.

ואף־על־פי־כן סיסמת הבחירות שלנו לא תהיה סיסמא של כיבוש ונצחונות, כי אם סיסמא של הבנה הדדית ועבודה משותפת עם כל חלקי הצבור הדמוקרטיים. לא מתאות שלטון קיבלה עליה סיעת־הפועלים את האחריות בעד הנהלת העיריה בזמן האחרון. היא הוטלה עליה ע״י הסבוטז׳ והבריחה חסרת־האחריות של החוגים האחרים בעצם השעה הכי קשה והכי מסוכנת. המזימה הזאת להכשיל את סיעת הפועלים, בהציגם אותה לבדה מול פני המלחמה הכבדה – לא הצליחה. אבל היא גילתה את הפוסטולטים המוסריים בפוליטיקה של האנשים האלה הרואים את עצמם אחראים כאילו באופן פרטי בעד גורלה של ת״א ומוכנים בכ״ז להעלותה בלהבה מתוך תאות נצחון פוליטית.

צבור הפועלים לא בא להטיל את שלטונו, כי אם לתת את בריתו, את נסיונו, את כוחו הארגוני ואת עזרתו לעבודה הקונסטרוקטיבית בבנין חיינו הצבוריים והכלכליים. ההכרה ששעת הסכנה לת״א עוד לא עברה, וכי יש הכרח לשים קץ לשטנה. למעשי־ההרס הפנימיים, ולאחד את הכוחות כדי להתגבר על המצוקה העוברת על עיר זו, מחייבת אותנו לתבוע מעל במת מלחמת־הבחירות את כל חלקי הצבור לאחריות ולהבנה מבוגרת של המצב. בכנופית המוסרים והמלשינים – נלחם עד רדתה מעל במת החיים הצבוריים של ת״א. לה לא ניתן את בריתנו שלום. אבל יש צורך ביצירת קואליציה נאמנה של הצבור התל־אביבי, שתהא נושאת משאלותיו ודאגותיו. בכוון זה צריכות להתנהל אצלנו ההכנות לבחירות ומלחמת־הבחירות.

את החוק הקובע זכות בחירה לעיריות רק לנתיני א״י עלינו לקבל בלי כל שמץ של פקפוק. זהו חוק של כבוד לנו ולא הגבלה וגם לא פגיעה באיזו שהיא זכות מובנת מאליה. כל זמן שלא היתה אפשרות חוקית לקיים את דבר ההתאזרחות, היתה כמובן תביעה כזאת מגוחכת וההפליה בין “תושבים” ו״זרים" היתה רק שרירות־לב בלבד. כיום הזה אנו בעצמנו נכריז כזרים את אלה אשר רוצים ליהנות מהחופש הלאומי והכלכלי של הארץ הזאת, מבלי לקבל את החובות האזרחיות האלמנטריות שחופש זה מטיל עליהם. שום טענות אינן יכולות לבוא כאן בחשבון ושום נמוקים לא יצדיקו את החזיון המחפיר הזה. לאלה שאין ידם משגת צריכים לדאוג מוסדותינו הלאומיים, כשם שדואגים למחוסרי עבודה. אבל לאלה שמשתמטים בכונה, מתוך שניחא להם בהפקרות זו, יש צורך בלחץ דעת הקהל והמוסדות שהם תלויים בהם כדי להכריח אותם להתאזרח. אלה שלא יתאזרחו לא יבואו במנין ובמספר כוחנו בארץ, וידנו תהיה בהם בראשונה לשלול את זכויותיהם האזרחיות בתוכנו.

זאת היא מחשבת פיגול בתוכנו מצד אלה הרוצים לוותר על העיקר הזה לשם תועלת ארעית בשעת בחירות. את הכוח הכמותי שלנו בארץ לא נוכל לבנות מאנשים השומרים את תעודת האזרח של מדינה זרה בכיסם. הכוח שיווצר באופן כזה יהיה כוח מדומה ומשענת קנה רצוץ בשבילנו בכל רגע רציני של הכרעה. גם הערך הדימונסטרטיבי כלפי חוץ מוטל בספק גדול. את אחרים לא נרמה – לכל היותר נרמה את עצמנו.

בבירור הפנימי על הבחירות צריך לתפוס מקום בראש לא המו״מ מסביב לחוקה ודקדוקי־עניות שונים, כי אם בירור ההנחות המדיניות בפרוגרמה המוניציפּאלית של הישוב העברי; לא במת התחרות, כי אם במה של פגישה ושדה פעולה משותף עם שליחי הצבור הערבי. הדברים האלה אינם מימרות פציפיסטיות לשם נוי, כי אם נובעים מהשקפתנו היסודית על דרכנו הפוליטית בארץ. חוקת העיריות הוא הצעד הראשון בהתפתחות השלטון העצמי, הצעד הכי נוח לנו במצב הנוכחי, שהננו יכולים להתיחס אליו במאה אחוזים של חיוב. אבל, מכאן מתחילים גם הצעדים הראשונים של פגישה פוליטית על שטח של יחסים פרלמנטריים, אשר צריכים ללכת ולהתפתח בד בבד עם התפתחות השלטון העצמי הזה. כל הדיבורים הטובים שאנו מדברים במשך כל השנים ע״ד יצירת יחסי־שכנים, לא היתה להם בעצם אחיזה ריאלית עד עתה, משום שחסרה הבמה הפוליטית שעליה באים יחסים כאלה לידי גילוי וחסרה ריפרזנטציה לאומית חוקית של העם הערבי, אשר אפשר יהיה לבוא אתה במו״מ. בשטח העיריות הנבחרות נוצרים שני הדברים האלה. הפגישה כאן תהיה יותר קלה, משום שהיא מתחילה בענינים שיש להם ערך לוקלי מוגבל ושאין בהם מקום להתנגשות חריפה של אינטרסים לאומיים. בתוך העבודה המשותפת יוסרו אולי כמה וכמה חשדות הדדיים ויווצר המעבר מן הקל אל הכבד, אל המוסד הרפרזנטטיבי הארצי, אשר במוקדם או במאוחר, סו״ס יצא אף הוא אל הפועל.

תרפ״ז

---

גלמים של קש

מאת

יצחק לופבן

– – – “הנה עם יצא ממצרים והנה כיסה את עין הארץ!” – תחת סיסמא דומה לזו, הולכת ונמשכת שטנה שלוחת־רסן נגד תנועת הפועלים העברית, על דפי העתונות הבעל־ביתית כולה. הענינים הממשיים שמסביבם נערכת השטנה הזאת, משמשים כמו תמיד רק אמתלא בלבד. הפעם אמתלא זו, שבגללה נפתחו כל ארובות הפתוס הלאומי, כביכול, כדי לחרף את מערכות הפועל העברי – חינוך שמה. מסביבו נטושה האופנסיבה הגדולה; פעמוני הסכנה מצלצלים בלי הרף; עשרות מאמרים, קצרים וארוכים, נכתבו כבר, ועוד העטים נטויים; מקהילים קהילות, מכנסים מועצות תכופות, מדברים על “צלם בהיכל”, על פילוג העם, על סכנות האינטרנציונלים, השני והשלישי, עורכים טיולים במשנתו של מרכס, עושים מיני גלמים של קש, מכריזים עליהם: ״אלה פועליך ישראל!״ ותוקעים בהם את הכידונים בעוז ובתנופה רבה כדי להשמידם לא עלינו השמדה רוחנית עולמית…

אבל רק תמימים עלולים, כמובן, להפתות ולהאמין שאכן שאלת החינוך של הדור העברי הבא לתורה ולתעודה, היא המדאיגה את האנשים האלה שהקימו את הצוחה הגדולה הזאת. כי הרי זרם החינוך של העובדים לא מהיום נוצר, אלא הוא קיים כבר למעלה מתריסר שנים. והיה קיים מוסד עליון מוסמך לעניני החינוך בארץ, מוסד ציוני־ישובי, שבאי־כוח הציונים הכלליים והמזרחי היוו בו תמיד את הרוב המכריע. בתפקידו וסמכותו של מוסד זה, אשר נקרא בשם ועד החינוך, היה לדון בשאלות החינוך בארץ מבחינה פדגוגית ומבחינה תרבותית־לאומית, ואמנם הוא נכנס לעתים בעבי הקורה של השאלות הללו; הוא הניח אפילו פעם את הויטו שלו נגד החלטת בתי־הספר התיכוניים להכין ולשלוח את תלמידיהם לבחינת בגרות אל מוסד חצי־מיסיונרי בירושלים, כדי לקשר ע״י כך את התכלית המעשית עם הלאומיות הטהורה והבלתי מפוקפקת של מוסדות אלה. אך מעולם לא נשמעו ערעורים רציניים במוסד זה על תוכנו ועל אופיו של זרם החינוך של הסתדרות העובדים. הערעורים היחידים שקמו, והם חזרו ונשנו מישיבה לישיבה בתוקף רב, היו נגד ההתבדלות האדמיניסטרטיבית, נגד אי־הכללת רשת החינוך של העובדים בתוך ההנהלה הכספית הכללית, בעמדה שוה לזרמי החינוך האחרים, אך לא נגד ההתבדלות הפדגוגית. ונשאלת השאלה, למה פתאום נהפכה הקערה הזאת, ודוקא בשעה שזרם החינוך של העובדים נכון להיענות לתביעה זו, קמה אופוזיציה כה גדולה ומרעישה? היכן היו “יראי־השמים” הלאומיים האלה במשך כל השנים? למה לא ערערו אז? האמנם מצפונם הלאומי של האדונים הללו זקוק היה לכך שיבוא מזכיר התאחדות הפרדסנים ויעורר אותו? למה לא הרגישו אז בסכנה הגדולה, ב״צלם בהיכל“, בשעה שישבו יחד עם באי־כח ה”צלם" הזה בישיבות ממושכות ודנו יחד, עפי“ר מתוך הבנה הדדית, בשאלות הכלליות של החינוך בארץ. והרי זה היה עוד לפני “שלטון השמאל” בציונות, בימים שהשמאל עדיין לא היה כוח כה מכריע בישוב ובקונגרסים הציוניים; בימים שעוד אפשר היה לו לבעל־הבית להרשות לעצמו לבעוט בשמאל ולהרחיקו מן ההשתתפות בההנהלה הציונית בכלל, בימי האכסקוטיבה של סאקר, כשהיתה היכולת, מבחינה פורמלית, לשים קץ ל”בגידה הלאומית" הנוראה הזאת?

וישנה כמובן, תשובה על התמיהה הזאת, ואת התשובה נותנים אלה שמרימים כיום את הצוחה הגדולה ביותר נגד “החינוך המעמדי”. אז – הם אומרים – היה זרם החינוך של ההסתדרות קטן, הוא השתרע על משקי עובדים אחדים, על הקבוצות והמושבים ועל בית־חינוך אחד בתל־אביב. מגמת ההתפשטות לא היתה בולטת עדיין במידה כזאת. עתה המצב אחר הוא, זרם חינוכי זה מרהיב בנפשו לפרוש כנפים, לרצות לעוף ולהתפשט. כלומר: פסולו של חינוך זה איננו מתחיל בכל אופן מן האיכות שלו – הוא מתחיל רק מן הכמות. מנה קטנה אפשר לסבול עוד – הרבה אין לסבול.

וכשם שהשאלה איננה שאלת החינוך בלבד, כך גם התשובה הזאת, לא נסבה על ענין החינוך בלבד, אלא על כל הבהלה הגדולה הזאת שאחזה את בעל־הבית הציוני מפני תנועת הפועלים העברית. תנועת פועלים קטנה, צייתנית ומושפלת, מעט “חלוצים” עצובים ומורעבים, שעוסקים קצת ביבוש ביצות, שמתים קצת מקדחת, שנהרגים קצת על משמר הגנת המולדת ורוקדים קצת “הורה” על בטן ריקה, כך כדי להצטעצע בהם, לכתוב עליהם “יזכור”ים לעת מצוא, להכניסם לבית־הנכאת הרומנטי, לזמר להם זמירות וכו׳ – זה רצוי היה גם לבעל־הבית הציוני. אדרבא ואדרבא! והוא לא היה שואל אז כלל לאני מאמין החברתי שלהם. אבל תנועה כזאת שהולכת וגדלה, צועדת קוממיות, כובשת, יוצרת ישובים, מבצעה מפעלים כלכליים וכספיים גדולים, מקימה מפעלים תרבותיים, תנועת המונים הפורצת ימין ושמאל – לא, זאת איננה כבר רומנטיקה, זה מתחיל להיות מסוכן! מכאן אותו התסביך המרכסיסטי שהולך וגובר כיום בתוך הציונות הבעל־ביתית, אשר במקום לגלות את המאור שבחזון הציוני שלה, במקום לנסות לתת תשובה מתקבלת על הדעת איך ובאיזה אופן יבנו בכל זאת היינו הכלכליים בארץ, איך תהיה א״י למקור קליטה ומחיה בשביל המונים יהודים גדולים, שאין כסף בכיסם לנטוע להם פרדסים ולבנות להם בתי מידות לשם רינטה, איך יוכשר הישוב בארץ לצפיפות מכסימלית של אוכלוסין יהודים, איך יבָּנו חיינו הציבוריים והלאומיים בדרך של משמעת פנימית וכבוד תרבותי – במקום זה היא מושיטה את ידיה לכל מיני חרסים של שקלא־וטריא אידיאולוגית, כדי לגרד בהם את תפרחת העקרות שלה.

כי הרי תנועת הפועלים העברית בא״י קיימת כבר שלושים שנה בערך. ובמשך הזמן הזה היא לא הסתירה את מחשבותיה ואת רעיונותיה ולא ניהלה את פעולתה התרבותית־ההסברתית ואת פעולתה המעשית הקונסטרוקטיבית במחתרת; היא יצרה ספרות גדולה, הוציאה עתונות רבה, הופיעה השכם והערב על הבמה הצבורית של הציונות והישוב – ואם יטריח מישהו את עצמו לבדוק את הדברים, ימצא ללא כל ספק שבמחצית השנה האחרונה בלבד הקדישה העתונות הבעל־ביתית הרבה יותר מקום והרבה יותר זמן לשאלת המרכסיזם מאשר תנועת הפועלים במשך שלושים שנות קיומה. ותנועת הפועלים העברית לא עשתה זאת משום שמרכס הוא “טריפה פסול” בעיני מי שהוא כפסול ב“יחוס” הלאומי, אלא משום שהמעשה החלוצי של תנועתנו קדם בכלל לכל תיאוריה, משום שמראשית היווצרה ראתה את עצמה תנועתנו מוצגת בפני תפקידים שדרשו תמיד בירור והכרעה מתוך מציאות חדשה, ששום תורה ושום תיאוריה לא צפו אותה מראש ולא יצרו בשבילה סמוכין. ואפשר היה לחשוד את תנועתנו בכול, אפשר היה לחשוד אותה באוטופיזם, אפשר היה להאשימה באכספרימנטליזם חברתי, אבל מעולם אי־אפשר היה להטיל בה חשד של דוקטרינריות, של קביעת דרכים ותכסיסים עפ״י איזה ציוויים חיצוניים. כל אשר עשינו בארץ במשך התקופה הזאת וכל אשר אנו עושים עתה הוא סוציאליסטי במהותו ובתוכנו, הוא מכוון ליצירת חברה עברית עובדת, או יותר נכון עם עברי עובד וחפשי בארצו; למפעל זה יש בלי ספק סמוכין במשאת נפשם ובחזון רוחם של טובי האנושות, של נביאי החרות והשחרור בכל הדורות, גם קרל מרכס בתוכם – אבל אין לו סמוכין בזה שנקרא בלשונו הוולגרי של בעל־הבית־הציוני “תורת מרכס”. באשר הוא נשען כולו על הגשמה עצמית, על מהפכה בחיי היחיד, על רצונו הדרוך להתחדשות, על שבירת רצונו בדרך הגשמתו החלוצית, ואיננו משתלב לתוך שום מיכניקה של חוק התפתחות צפוי מראש.

ואין הדברים האלה נאמרים כאן כדי להסיר מעלינו איזו “אשמה”, או כדי להצטדק בעיני בעל־הבית הציוני, שהוא בטוח בנפשו כי מותר היה לו לרמב"ם להסתמך במחשבת העולם שלו על אריסטו ומותר היה לו לאחד העם להסתמך בנסיונותיו הסוציולוגיים על ספנסר ועל יוּם, ומותר לו לכל אדם מישראל להיות קנטיאני, או הגליאני או אפילו ניטשיאני, משום שזה מתאים למנטליות שלו ואיננו מחייבו לשום דבר, אבל אסור לו להיות מרכסיסט. הכוונה איננה גם לטפל בהגנה על מרכס, אשר הטביע את חותמו על מחשבת הדור הזה כולו, לא רק הסוציאליסטי, ושאי־אפשר לתאר כל מחשבה כלכלית וחברתית כיום, בלי הבקורת של מרכס ובלי המתודיקה של החשיבה שלו. הכוונה היא רק להבליט את כל התיפלות שיש בהטחת דברים זו השכם והערב כלפי תנועת הפועלים העברית בא״י, כאילו היתה היא השריד האחרון של האורתודוכסיה המרכסיסטית בעולם.

כיצד ועל מה הם מדיינים אתנו בכלל? אנו טוענים בחטין – והם עונים לנו ב“מרכס”. בין אלה שיודעים את פירושה של מלה זו ובין אלה שאין להם כל מושג אודותה אינם חדלים להעלות אותה על דל שפתותיהם, בכל מקרה ובכל ויכוח צבורי. כל העטים כאילו נתגייסו להביא את מרכס המיסכן לידי דיסקרדיטציה, להכריזו כפסול למולדת ולהוכיח שאותה תנועה אשר הוא חולל, שדוגלת בשם שבירת כבלי השעבוד והעוני של האנושות, יסודה ב“איבה” וב“משטמה” ובכל מחשבות פיגול האחרות שבעולם. זוהי הדרך הנוחה ביותר בשביל בעלי־הבתים להשתמט מכל ויכוח עניני. במעגל המאגי הזה של “כשרוּת” ו״פסלוּת" למולדת אפשר, כמובן, להתאבק כהלכה ולרוצץ ראשי לויתנים. כאן אפשר לשנס מתנים ולהעלות תלי תלים של פילוסופיה לאומית, של דרשות על “מעמדיות”, על “שניות” וכדומה. אך לענינים השנויים במחלוקת אין הדברים נוגעים כלל וכלל.

שמא ננסה פעם לומר לאדונים הללו: במטותא מכם, אנו ואתם איננו מהווים סימנריון לויכוחים תיאוריטיים. אל תבדקו אחרי ה״טריפה־פסול" שנושרים מחיקנו, ואל נא תבואו לקבוע בשבילנו ולמעננו את האוריינטציה שלנו בהויות הכלכליות והסוציולוגיות של העולם. אל תענו לנו ב“מרכס”. כדי להתווכח על מרכס מן ההכרח קודם כל שהמתווכחים יעמדו על שטח אחד ומשותף של ההנחה היסודית כי יש בכלל צורך בסדר במקום תהו ובהו, כי המשטר החברתי, המדיני והכלכלי הקיים זקוק בכלל לבקורת ולשינויים. רק במקום שישנה נקודת מוצא כזאת אפשר להדיין ולבחון אם משנתו ומסקנותיו של מרכס נכונות הן או לא, אם יש צורך להגיה אותן או לדחותן לגמרי ולהציע פתרון אחר לאותה משאלה משותפת. אתם שכה טוב לכם “בעולם כמנהגו נוהג”, שהנכם מתמוגגים מרוב נחת באידיליה הבעל־ביתית, אינכם בעלי דברים שלנו בויכוח הזה. אבל עליכם לענות לנו לענין, על השאלות הממשיות:

יש שאלה של עבודה עברית או אין, ומה עשיתם ומה בידכם לעשות, בדרך מוצלחה יותר, תכליתית יותר, מותאמת יותר לפרינציפיון של אחדות האומה, ממה שעושים אנחנו כדי להשליט את העבודה העברית במשק העברי, וכדי שחגיגת “סיום הקטיף” בפ“ת, לא תהיה תפאורה לאומית מזויפת ומצחיקה, שלא יהיה זה “קטיף סמלי”, אשר ביום אחד בשנה, כתום עונת המשלוחים של תפוחי הזהב, מתחפשים יהודים אחדים כקוטפים לשם צילום בלבד, אלא קטיף ממשי בעונת העבודה ובידים עבריות? ענו בבקשה! אל תגידו “מלחמת מעמדות”, אלא ענו באופן ישר ופשוט: האם ישנה והאם צריכה להיות לכל יהודי תושב בא״י זכות־אזרח בארץ הזאת, זכות בחירה שוה למוסדותיו הצבוריים והמוניציפליים של הישוב העברי, או לא; או שצריכה לקום כאן הפליה בין יהודי בעל זכויות יתירות ובין יהודי משולל זכויות, ממש כמו שצוררי ישראל בארצות ידועות מפלים בין גויים בעלי זכויות ובין יהודים משוללי זכויות בכלל? וכיצד אפשר להשיג זכות זו אם לא ע״י ארגון ומלחמה צבורית לשם השלטת הדימוקרטיה בחיינו? והוסיפו נא לענות: האם יש לפועל העברי זכות להתארגן לשם הגנה על רמת שכרו ועל תנאי עבודה, או שמידות האהבה ואחדות־האומה דורשות ממנו כי יהיה מופקר לשרירות לבם של כל מעביד ומנצל? למה אתם רודפים תמיד אחרי צללים של תיאוריות מדומות כדי לדיין עמנו גם בשאלה זו האקטואלית כל כך, בשאלת החינוך? תנועת הפועלים מטפחת מפעל חינוכי גדול בארץ וגם בגולה. יש לה תנועות נוער המקיפות רבבות חברים והמטפלות בחינוך נערים ונערות החל מהגיל הרך, וישנה תנועת “חלוץ” שאף היא מטפלת בחינוך ובהכשרה גופנית ורוחנית של רבבות נערים ונערות, ויש כבר גם פרי־חינוך בשל למוסדות החינוך העממיים של העובדים בארץ גופה, אשר כמה מחזורים של נערים ונערות יצאו מהם אל החיים והעבודה בארץ – ומי יקום ויעיד שפרי־החינוך הזה העמיד לנו יהודים גרועים, פחות נאמנים למולדת, פחות מסורים למפעל ההיסטורי של הציונות, פחות דבקים בלשון ובספרות העברית, מאשר כל סוגי החינוך העברי האחרים בארץ ובגולה? האם לא ההיפך מזה היא האמת לאמתה? האם אפשר להשוות, למשל, מבחינת ציוניותו, מבחינת משקלו המוסרי, מבחינת עבריות ואהבתו למולדת, את דור העבודה הצעיר שגדל על ברכי מוסדות־החינוך של העובדים תחת “שני הדגלים” ותחת צלילי “שני ההמנונים” לאותו דור צעיר שנתחנך על ברכי ה”טהרה" הציונית, כידוע, בבתי הספר של מושבות הפרדסנים הישנות, תחת ה“דגל האחד” וה“המנון האחד”, לדור זה שממנו צומח בארץ הליבנטיניזם הטיפוסי, וממנו קם לנו אותו “נוער זהב”, אשר כל עוד היו שערי ערי־הנמל במצרים ובאוסטרליה פתוחים לפניו הוא נהר מתוך אהבת המולדת לשם, ועתה כששערים אלה ננעלו הוא מכניס, מתוך אהבת המולדת, את ערי־הנמל של מצרים ואוסטרליה לא״י?!

על מה אתם מתווכחים? היכן הסימנים של חינוך “כשר” או “טריפה”, אם לא בפריו של אותו חינוך? ואיך אתם מדברים על “חינוך לאומי”, מבלי לראות את כשלונו התרבותי הקורע שחקים של החינוך הנייטרלי הזה, העל־מעמדי, כביכול, שאינו לומד ואינו מלמד להבדיל בין טוב ורע במסיבות החיים, שרק דבש וחלב תחת לשונו, שרואה את העולם הסובב אותו כגן־עדן אחד לרעים ולצדיקים, שמטמטם במקום להשכיל, שכל מטרתו היא לעשות עלים מלמעלה במקום שרשים מתחת, ושנשאר לבסוף תלוש גם ממסורת עבר וגם משאיפות עתיד? ומי בכלל נתן לכם, דוקא לכם את הזכות ואת הרשות לראות את עצמכם מוסמכים לשפוט על מהותו, על טיבו ועל סימניו של החינוך הלאומי הרצוי והנכסף יותר מאתנו?

אל תענו לנו במרכס. ואל תבואו אלינו בפילוסופיה הלאומית שלכם, ואל תהיה כעורכי־הדיינים הפוסקים בשאלת “כשר” ו“טריפה” למולדת מתוך איזה שלחן ערוך דוגמתי, מבלי לדעת ומבלי לפרש את טעמי המצוות ואת נימוקי העבירות. ענו על הענינים מתוך המציאות הסובבת אותם ומתוך העדות ההיסטורית של המציאות הזאת. ענו נוכח פנינו, ענין ענין על אופניו, ונסו נא להוכיח לנו, שאתם יודעים דרך נאמנה יותר ותכליתית לפדות האומה ולקוממיותה הלאומית והאנושית. אולי ניווכח – ואז אולי נאחוז בשולי בגדיכם ונרוץ אחריכם. אך מאחורי מרכס אל תסתתרו – ואת מרכס עצמו השאירו נא לנו, אנחנו נדע כבר מה בתוכו יש להבר ולזרות.

תרצ״ו.

---

ההבלגה

מאת

יצחק לופבן

א

בקורות חיינו החדשים בארץ הזאת, בקורות עבודתנו והתאבקותנו בתוכה במשך שני דורות, לא היו עדיין כימים הנוכחים, שבהם יהא הישוב נתבע למידת אחריות כה גדולה ולישוב־דעת כה שקול ורציני. המצב שאנו נתונים בו כיום מעלה לא במעט על זכרוננו את הרגעים החמורים ביותר בהיסטוריה שלנו, כשהעם היהודי נאבק התאבקות אחרונה על חרותו המדינית עם אויב עז וגבור, והדבר היחידי שיכול היה לעמוד לו כדי להצילו מהתמוטטות וכליה, היתה אחדותו הפנימית, אחדות שיש עמה תבונה מדינית והתגוננות אחידה תוך קבלת מרות ומשמעת קפדנית. רק משום שבגדה בו יכולת זו בשעה המכרעת, משום שנסתרה בינת נבונים והאנרכיה הפנימית הפכה את העם לעדת מטורפים ואוילים, שאכלו איש את בשר רעהו ושמו מכשולים איש לרגליו של חברו – רק משום כך אנו נושאים על שכמנו עד היום את חטא האבות, את הגורל המר של עם חסר־מולדת, בזוי בגויים, מוכה ומורדף על צוארו. והשאלה המחרידה אותנו עתה, והמחויבת להכניס חרדה בלבות כל אלה המרגישים באחריות ההיסטורית למפעל התקומה היהודי, בלבות אלה המסוגלים לראות את הדברים לא מתוך פחזות־רוח של רגע נמהר אלא מתוך דעה צלולה, מתוך ידיעה ובחינת דברים לתוצאותיהם – היא: האם גם הפעם תבגוד בנו היכולת הזאת, האם שוב תעבור עלינו זו הכוס של לענה וקלון למען המיט עלינו שואה איומה?

זה שנתים וחצי כמעט אנו נתונים במצור. אנו נתונים במצור לא רק ע״י ערביי ארץ־ישראל אלא ע״י כל הארצות הערביות, הקרובות והרחוקות. ולא רק ע״י הארצות הערביות, אלא גם ע״י ארצות אירופה הפשיסטיות התומכות בכסף, בנשק ובעזרה מדינית במארגני המרד והטירור ובמבצעיו. ואנחנו הנצורים עם קטן הננו, מעטים נגד מרובים. העזרה המושטת לנו ע״י העם העברי המפוזר והמפורד איננה מספיקה מבחינה חומרית, ואיננה מלאה ואפקטיבית תמיד מבחינה מדינית. ואם עמדנו בכל זאת במצור הזה תקופה ממושכת כל כך, בקרבנות מרובים אמנם ובנזקים קשים, אך עמידה גאה ואיתנה, ללא רפיון וכניעה, אלא מתוך הגדלה מתמדת של כוח התגוננותנו, מתוך התבצרות והתקדמות, ומתוך תקוה לצאת בשלום מההתאבקות הזאת לקראת פתרון מדיני שיאפשר המשך והתעודדות במפעל הבנין והעליה היהודית – הרי זה בא משום שבשתי חזיתות המלחמה שאנו עומדים בהן, בחזית היהודית־הערבית ובחזית היהודית־האנגלית, קבענו מראשית המאורעות קו אחראי ומחושב לתכליתו בתכסיסי מלחמתנו ובדרכי התגוננותנו.

לקו הזה קראנו “הבלגה”. אוילים לעגו לו והם ניסו פעמים רבות ומנסים גם עתה להבזותו ולתתו לשמצה. אבל הוא אוצר בקרבו את אֶפּוֹס הגבורה של התקופה הזאת, את אלפי הבחורים מישראל שעומדים זה עשרים וששה חדשים, יום ולילה, לילה ויום בכל פינות הארץ במערכה כבדה, תוך חירוף־נפש ועוז­רות בלתי שכיחים. לולא המסיבות המונעות שפרטי הדברים במצבים כאלה יגיעו לצבור הרחב, היה הישוב העברי בארץ והעם היהודי בגולה משתאים ומשתוממים לגילויי העוז והאמונה המפעמים את שומרי משמרת המולדת. הם היו יודעים אז את תולדות הלילות והימים של שנתים וחצי אלה, כיצד עובדים וכיצד מגינים; כיצד חזרו עלינו בצורה נשגבה יותר ובהיקף הרבה יותר גדול ימי נחמיה בן חכליה; כיצד היו לנו שוב “הלילה משמר והיום מלאכה”, ושוב היד האחת עושה בבנין ובעבודה והשניה מחזיקה השלח; כיצד קומץ בחורים מניסים עשרות אנשי כנופיה מסתערים ומתקיפים, כיצד ובאיזו נסיבות חמורות מוכה לאחור כל נסיון של התנקשות בנקודת־ישוב יהודית; כיצד הפכה ההגנה היהודית בחלקה למשמר מדיני של הארץ בכלל. והם היו יודעים אז גם באיזה תנאים חיים המגינים האלה, באיזה אורך־רוח ומאמצי גוף ונפש.

זהו פירוש מסולף ומרשיע, כאשר גבורי־שפתים שונים מנסים לפרש את קו־ההתגוננות שקבענו כדרך פסיבית. היא כולה פעילות אמיצה, כולה העזה ותעצומות נפש. ואין זאת אלא שאלת תם או התממות בכוונה כשבאים ושואלים: מה נתן לנו קו זה שאתם נוקטים בו זה שנתים וחצי, האם נפסקו המאורעות, הנעצרו הרציחות? קו זה נתן לנו קודם כל את העובדה הנצחת שמזימת ההשמדה של הערבים כלפי הישוב העברי נכשלה עד עתה הכשלה מוחלטת. הישוב לא נסוג משום עמדה, לא נכפף ולא נשבר משום בחינה. הוא הפך את הנסיון של אויביו להצר את צעדינו בארץ ולצמצם את גבולותינו, למנוף של התקפה התישבותית, נועזה ומעפילה. הקו הזה נתן לנו למעלה מעשרים נקודות־ישוב חדשות בגבולות הקיצוניים של הארץ. הוא נתן לנו עמדות־מפתח להתישבות ולהגנה במקומות שאפילו בימי שקט ושלום יציבים קשה היה לתקוע בהם יתד. הוא נתן לנו את העובדה, שעל אף הכול לא נפסקה העליה היהודית, אם כי היא נצטמצמה מאד, ומבחינות ידועות היא נצטמצמה גם מבפנים. והרי על העליה הזאת מוסבה עיקר ההתקפה של הערביים, ואליה מכוונים בשורה הראשונה כל הקלגסים שלהם. הקו הזה נתן לנו מערכת הגנה יהודית חוקית, מערכת הגנה מאומנת ומוכשרת לתפקידיה, שהולכת וגדלה ושצפויות לה תקוות לגדול ולהתפתחות למשמרת בטחון נאמנה לישוב בהווה ובימים הבאים. הכיבושים שכבשנו בשטח זה הם כבר עתה בעלי חשיבות מכרעת בשיטת התגוננותנו – אבל לכבוש אותם יכולנו רק ע״י כך שידענו להוכיח לשלטונות הארץ את טהרות ההגנה שלנו, ואת אחריותנו המלאה לדרך השימוש בנשק שנמסר לידינו. ועוד דבר אחד נתן לנו הקו הזה, דבר שדוברי־העתק הנלהבים בתוכנו בודאי מזלזלים בו, ואעפי״כ יש לו משקל גדול ולעתים משקל מכריע בכל התאבקות מדינית – הוא נתן לנו דעת־קהל שנוטה אלינו מעט גם בבריטניה וגם בעולם הפוליטי הנאור הבין־לאומי; הוא החדיר לתוך הגורמים הפוליטיים של העולם הזה את ההכרה שאין כאן התרוצצות הדדית של שני צדדים שווים בערכם המוסרי ושווים במגמת מלחמתם, אלא שכאן עומד צד אחד נתקף ומתגונן, צד יוצר ומגין על יצירתו, נגד צד שני מתקיף ופורע. הכרה זו, שהיא בבחינת אימפונדרביליה, שפועלת בחשאי חשאין מבלי שנדע את דרך ביטויה בשטח הענינים המעשיים, עמדה לנו בודאי לא פעם, בשעה שכף המאזנים המדינית היתה מתנודדת מצד אל צד (והיא מתנודדת כידוע כל השנים וביחוד בתקופה זו) לבל תוכרע הכף לרעתנו.

ב

אנחנו קבענו לעצמנו את הקו הזה מראשית המאורעות; הוא קיבל את אשורו המוסמך של הישוב המאורגן והאחראי ושל ההסתדרות הציונית. יתכן הדבר שמבפנים, כאשר שוקלים וטורים על דרך ההתנהגות והתכסיסים, יתגלו חילוקי דעות אם קו זה נכון או אינו נכון. אבל לא יתכן בשום אופן ובשום פנים, שבשעת חרום כה חמורה שאנו עומדים בה, בשעה שעל כף המאזנים מוטלת כל הויתנו בארץ ועתידות מפעלנו בה, יעיז מי שהוא באופן אקטיבי וע״י מעשי פרובוקציה שיטתיים, להכשיל את הקו שקבעו הישוב והציונות, מבלי שהצבור ישפוט אותו כבוגד ועוכר העם. זאת איננה שאלה אם לומר “ויצמח פורקניה” או לא, כשהאחד אומר והשני דופק על העמוד; זאת איננה דומה אף לאחת מעשרות ומאות השאלות הגדולות כקטנות, שאנו מחולקים בהן בחיינו הצבוריים הפנימיים, שגם באלה שכיחות לעתים מידות שונות של הפרת משמעת. זאת היא שאלה הנוקבת עד תהום הענין החיוני והמכריע ביותר בחיי האומה ועתידה, וכל מעשה מופקר ופרוע עלול לשבור אותנו שבר חשוך־מרפא ותקומה.

נשווה נגד עיננו מקרה שאיזה עם נמצא במצב של מלחמה, והוא, או יותר נכון המפקדה העליונה שלו, קובעת אסטרטגיה ותכסיסים שלדעתה רק אלה יכולים להנחיל לעם את הנצחון במלחמתו או להצילו מתבוסה, והנה קם קומץ אנשים, אשר האסטרטגיה והתכסיסים האלה אינם מוצאים חן בעיניו, ובניגוד להם ועל דעת עצמו הוא עושה מעשים הנותנים יתרון לאויב – האם לא כבוגדים במולדת יחשבו האנשים האלה והאם לא כמוהם יעמדו למשפט האומה?

מציאות קומץ אנשים מופקרים כאלה בתוכנו, היא מקור של סכנה מתמדת למלחמתנו המדינית. מלחמה זו היא בלאו הכי קשה מאוד. הכוחות הפועלים נגדנו הם מרובים ועצומים. סבונו כדבורים. הסיטואציה המדינית הכללית והסיטואציה המיוחדת במזרח, ההתמוטטות הגמורה של הערכין האנושיים בעולם, ההיתר המוסרי לעקור, לבושס, לשתק לעפר כל עם וכל קבוץ עממי חלש, ולהפוך זאת לצדקה לאומית, רפיונה ואזלת ידה של האומה הישראלית – כל אלה הן המסיבות החיצוניות והפנימיות שבהן אנו מנהלים עתה את מלחמתנו הקשה על קיומה ועל עתידה של האומה. ואם לא נעשה את מעשינו בהשכל ובאחריות, לא נוכל לעמוד במערכה זו.

אנחנו יודעים מי הם האנשים האומרים לשבור עתה את קו התגוננותנו הלאומית ע״י מעשי הפקרות. הם ניסו זאת כבר לא פעם במשך התקופה הממושכת של המאורעות. הם ניסו זאת גם לפני כן. מאחוריהם תלויה קופה עמוסה וגדושה של מעשי פרובוקציה, אשר עלו לישוב העברי בארץ בקרבנות נפש ובזעזועים מרובים וקשים מאוד. הללו אמונים על “השבירה”, ומוּתעים לדרך כסל וכשל זו ע״י מנהיגים פסיכו­פטים ריקים ממעש ומכל מחשבה קונסטרוקטיבית. הם אמרו לשבור את ההסתדרות הציונית, אמרו לשבור את הסתדרות העובדים, – זה לא עלה בידיהם; עתה הם מנסים את כוח השבירה שלהם בחזית החיצונית, במקום שהם יכולים לקוות לכוחות מסייעים מצד אויבינו בנפש. זהו הנסיון הראשון של “שבירה” שיכול ל״הצליח". ואנו מחוייבים להזהיר את הישוב על ״הצלחה״ זו; להזהיר קודם כל את אלה בתוך הישוב אשר מתוך חשבונות אחרים לגמרי, מתוך חשבונות פוליטיים פנימיים, הם פורשים את כנפי אהדתם הצבורית על הששים לשבור. הזהרו! בחרסי השבירה הזאת עלולים אנו כולנו לגרד את פצעינו האנושים על מכיתות בניננו ההרוס.

רק ילדים, או רק אנשים מטומטמים לגמרי, שהישה אותם האלהים מידה קטנה ביותר של תבונה מדינית, יכולים לשעות אל ההבל הזה ולחשוב שע״י מעשי נקם מטורפים, אפשר להביא לידי הכרעה את המערכה הזאת לטובתנו. הן הצד השני חיכה לזה כל הזמן, הן זה היה מבוקשו כל הימים, שאנו נמצא עמו בשטח אחד של הערכה מוסרית־מדינית, שכמונו כמוהם נחָשב לפורעים, לרוצחי אנשים הולכים לתומם. בהגנה כוחנו גדול יותר – בטירור פראי כוחו של הצד השני גדול יותר, גם כוחו המעשי וגם כוחו הפוליטי. להם יש יותר הזדמנות לכך, הם מרובים מאתנו, אכזריים מאתנו, בנפשם של מנהיגי הטירור הערבי ומבצעיו אין מותם של עוד מאה או עוד מאתים ערביים כפריים או עירוניים עושה שריטת צער ואבל, במידה שעושה בנפשנו אנו אבדן נפש אחת מישראל. בזמן הקצר מאד של הנסיון “לשבור” את הקו יכולנו להיוכח כבר שבעד הרגעים המעטים של “נחת” ששבע איזה טפש, או איזה מושב טפשים אומללים מתוכנו ממעשה פלוני או אלמוני, שילמנו כבר כפלי כפלים בצער וביגונים. בזה הם ישוו את החשבון עמנו, והריוח יהיה תמיד על צדם.

ואשר לחשבון הפוליטי, הרי יש ואתה מורט את שערות ראשך ושואל: האנשים הנוהים מתוך תמימות או מתוך “הכרה” כביכול, אחרי המכשלה הזאת, האמנם כה נתבלבלו עשתנותיהם, לבלתי היותם מסוגלים כלל לראות את הנעשה אצל הצד השני? הלא הוא מקדם בצהלה ובתרועה כל מעשה כזה. הן המופתי הירושלמי במעון הקיץ שלו אשר בלבנון, כשהגיעו אליו השמועות מן הארץ, צחק בודאי בפעם הראשונה במשך עשרים וששת החדשים האלה לתוך זקנו המשופץ צחוק של הרחבת־הדעת, של ב״כאיף", ואמר בלבו: הנה סוף סוף, עלו היהודים האומללים האלה בחרמנו! האינם רואים את הרוח הרעננה שהחלה לנפח מחדש את מפרשיהם הפוליטיים, את הפּתוס שהתחיל להחיות שוב את המחנות היגעות ממלחמה ללא תוצאות?

ג

השעה הנוכחית היא החמורה ביותר בכל שעות־המבחן המרובות שעמד בהן הישוב היהודי, מאז תקע כאן יתד ראשונה לשיבת־ציון החדשה. העם היהודי בכל העולם כולו נתון למשיסה: הוא עולה על מזבח הכליה ללא כוח התנגדות וללא יכולת להגן על עצמו. המקום היחידי בעולם שבו נלחם העם, מלחמה מדינית ומלחמת גוף ונפש על קיומו ועל עתידו ההיסטורי – הוא ארץ־ישראל. הננו בודדים במערכה הזאת. אנו זקוקים לבעלי־ברית. דרושה לנו בריתם הרוחנית של כל כוחות הקידמה והשחרור בעולם, ודרושה לנו בריתה הממשית של האומה אשר בידיה הופקד הגורל המדיני של הארץ. למען הברית הזאת אנו נאבקים זה עשרים שנה ומעלה עם שליטי האומה האנגלית ועם שליחיה. לא על נוסחאות פורמליות בלבד אנו נאבקים עמם, אלא על הבנת הערך המלא של מפעלנו, כמפעל של תרבות בעל תוכן מוסרי רב ובעל ערך כלכלי ומדיני גדול, שיש בו שותפות של אינטרסים לנו ולבריטניה. אנו נאבקים על קואופרציה עם הממשלה האנגלית בעיצוב גורלה המדיני של הארץ, על קואופרציה שיש עמה נאמנות הדדית – משום שאנו חדורים הכרה שבדרך זו בלבד יעלה בידינו לבצע את מפעלנו ההיסטורי. היו לנו אכזבות רבות בהתאבקות זו – אבל לא רק אכזבות. ואין לנו דבר מסוכן ומיאש יותר במסקנותיו מאשר זה, שמישהו מתוכנו עושה מעשים או מדבר דיבורים שיש בהם כדי ליצור רושם אצל העם האנגלי ואצל בניו שהוא שולחם הנה לעמוד אתנו יחד במערכה נגד אויב משותף, להפצע וליהרג יחד עמנו – שבשותפות זו אנו צד שאין אימון בו.

גם בפרק המר והאכזרי שאנו עומדים בו עתה, כשלבנו מלא תלונה ותרעומת כרימון על אשר לא דוכאו המאורעות באותה מהירות ותוקף שנדרש על ידינו סמוך להתפרצותם, על אשר בשם הטענה ההומנית מאוד לא לגרום לשפיכת דם מרובה, הביא השלטון הזה לשפיכת דם שאין לה קץ, על אשר השלטון מפגר תמיד באמצעים, מבלי לבער את הטירור מן הארץ – גם בפרק זה עלינו להעריך נכונה את מצב הדברים. לא רק אכזבות הונחלו לנו בפרק הזה. כבשנו גם משהו בעזרת השלטונות; ועמידתנו במערכה, גם במערכה המדינית וגם במערכה הממשית, היתה בלתי אפשרית, על כל פנים היתה הרבה יותר קשה, אילו היה השלטון הבריטי מלא רק מרמה וזדון־לב ורק רצון להכשיל, כפי שמנסים לבאר זאת כמה דרשנים אויליים בתוכנו.

יש לנו מלחמה מרה עם השלטון הזה – וממלחמת זו לא נרפה. על כל תביעה צודקת ונגד כל עול וקפוח נגדנו נמשיך להאבק ולהלחם. אנו נלחמים ונלחם על זיון מלא ואפקטיבי של היהודים, על פתיחת השערים לעליה יהודית לעבודה ולהגנה, על סיוע כלכלי לישוב, על פתרון צודק של הבעיה המדינית וכו'. אבל אם מי שהוא חושב שע״י שבירת שמשות בקונסוליות בריטיות וע״י זריקת אבנים בשוטרים או בחיילים בריטיים או ע״י להג ילדותי בעתונות ובפרוקלמציות, הוא מסייע להכריע גם בצד זה את הכף לטובתנו, הריהו… מטורף.

מי יודע לתוך איזה תהום אנו עלולים להדרדר אם לא יעלה בידינו להקים בתוכנו את שלטון הדעה המיושבת והאחריות בשעה המסוכסכת והמכריעה בגורלנו ההיסטורי!

תרצ״ח

---

מול אפקים קודרים

מאת

יצחק לופבן

העבים השחורים הנעים על פני האופק המדיני של העולם, התרכזו וגאו בימים האחרונים עד כדי אימת סופה קרובה. הסכם מינכן, שצריך היה, לפי דברי ראש הממשלה הבריטית, להבטיח את שלום העולם למשך דור שלם, סכנה צפויה לו כי לא יוציא את שנתו. אעפ״י שהאנושות הנאורה כולה, ואנו ביחוד, עם היהודים, נפשנו כלתה למיגור משטר הרשע וכפי הנראה מיגור זה אינו אפשרי בקרוב בלי מלחמת דמים, אעפ״י כן, אילו היו דעתנו ורצוננו קובעים משהו בתסבוכת הבין־לאומית, לא היינו צריכים לרצות במלחמה זו המתקרבת. לא משום שאנו פציפיסטים ואנו דואגים ליציבותה של ה“ציויליזציה” הנוכחית, אלא משום שאנו חרדים קודם כל לעורנו, לעורה של שה־פזורה־ישראל, שגם בלאו הכי היא מוכה מאוד ונתונה למשיסה, וכאשר תשתולל חית־הדמים בעת קרב ומלחמה, יכבד משא גורלה ואסונה פי כמה וכמה, ומי יודע אם לא תשבר ותמעך תחת המשא הזה במידה יותר גדולה משאנו יכולים לשער עתה.

לפיכך היה ויש משהו נמהר ופזיזות־דעת יהודית, בזה שדוקא אנו פוגשים בביקורת כה חריפה ובלעג כה שנון את מאמצי השלום של צ׳מברליין. אנו יודעים היטב כי אין זה אלא שלום מדומה, כי אש־התופת בוערת בארצות הפשיסטיות, והיא תפרוץ ותתלקח, גם אם יצליחו להשכיחה לזמן קצר; אנו יודעים כי לא הכל במאמצים אלה נעשה לשם־שמים ואנו יודעים גם באיזה מחיר קונים ורוצים לקנות את השלום המדומה הזה. נגד הפקרת עמים והפקרת זכויות עמים, אנו מתקוממים ונתקומם בצדק. אבל גם שלום מדומה, טוב מאשר מלחמה שאינה מדומה; בימי שלום אפשר להתאבק על זכויות, בימי חירום הזכויות נחתכות בחודה של חרב ואין איש יודע את גודל המחיר שיצטרך להושיט לתוך כפות ידיו הלוהטות של מולך־המלחמה. רבים מאתנו לא ראו את מלחמת העולם האחרונה בעיניהם ויודעים רק את ה“רומנטיקה” שלה; רבים מאלה שראוה הספיקו לשכוח; ואלה שלא שכחוה, לא תמיד מחוננים הם במידה מספיקה של דמיון, כדי לשער פי כמה יגדלו מוראות המלחמה החדשה, בהתפתחות הטכנית הנוכחית, ולא בשנת 1914 שהיה עוד קיים אז משהו מ“החוזה החברתי” ומחוקי־העמים, אלא עתה, בשנים האלה, כשכל המסורת של חוקים ונימוסי עמים נתערערה עד היסוד.

אולם דעתנו אינה קובעת, וכל האמור בזה אינו אלא בחינת פילוסופיה נוּגה. התפתחות הענינים בעולם מתגלגלת כמפל שלגים, שכנראה אין לעצור בעדו, ואנו מחויבים להיות מוכנים לקראת הסופה המתקרבת, ולדאוג כל כמה שאפשר כי לא נספה בה. יהודי הגולה, כשם שהם חסרי אונים להתיצב נגד הרדיפות וההתעללות בימי שלום, כך הם חסרי אונים לעשות משהו לבטחונם ולהקלת גורלם בימי אבחת־החרב, כיון שהם רתוקים לרצונם ולמרותם של העמים שהם פזורים בתוכם. אבל הישוב היהודי בא״י, אם כי לא זכה עדיין לעצמאות מדינית, הרי מידה רבה של עצמאות צבורית וחברתית כבש לו כבר, ויש בידו לעשות משהו לעצמו ולדאוג לבטחונו ולקיומו. והוא מחויב לעשות זאת לא בשעה האחרונה, כאשר השואה תעמוד כבר מאחורי הדלת, ולא מתוך פניקה והסתערות על חנויות הנקניקים והבנקים כמו בספטמבר האחרון, אלא בעוד מועד, בטרם הופל הפור, בעוד ישנן תקוות רבות כי המלחמה לא תתפרץ, ומתוך שקט, מתוך המשך העבודה הקונסטרוקטיבית ודאגה להרחבתה, כראוי לעם שבפוטנציה לכל הפחות הוא יכול היה להמצא בשעה הזאת במצב של עצמאות ואחריות מלאה לגורלו.

על הישוב הארץ־ישראלי כבר עברה פעם כוס התרעלה הזאת. בימי מלחמת העולם האחרונה היינו עדיין ישוב קטן, פחות ממאה אלף איש, נתון בתנאים מדיניים שונים, וגם תוך מערכת כוחות שונה בעולם. ואעפי״כ יש משהו ללמוד מהימים ההם על הבאות. ישנן שלוש נקודות עיקריות אשר בהן צריכה להתרכז התכונה שלנו לקראת אפשרות של מלחמה, ועלינו להתעכב עליהן מתוך היקש מן הנסיון של העבר – שלושתן נמצאות במדרגת חשיבות אחת:

א. משנכנסה תורכיה למלחמת העולם, התחילו ביום בהיר אחד לתפוס בא״י יהודים ברחובות ובבתים, להובילם אל האניות שעגנו במקרה או שלא במקרה בחוף יפו, ולגרשם מן הארץ, כשעל שכמיהם חבילות בגדים וחפצים, ככל שהספיקו לארוז בחפזון, תחת אימת המגלבים וקתות הרובים של החיילים התורכיים. מדוע נגזרה הגזרה הזאת? משום שרוב היהודים תושבי א״י לא היו אזרחי המדינה, אלא נתיני מדינות אויבות, ובעיקר מדינה אויבת אחת – רוסיה. אין אנו מעלים אף לרגע על הדעת, שבמקרה של מלחמה ינהג השלטון הבריטי בארץ כמו שנהגה תורכיה בזמנה. הממשלה הבריטית יודעת היטב כי היהודים, יהיו איזה נתינים שיהיו, אינם Enemy, ואינם ידידים של אותן המדינות שכפי המשוער יכולה בריטניה להימצא עמהן בריב ובפולמוס. אבל ישנו מכניזם של שעת־מלחמה הפועל כמעט באופן עיור, והוא עלול לגרום להסתבכויות רבות וחמורות. לפיכך, אותה סיסמא שהרימונו אז: "יהודים היו עותומנים!״ שהצילה את הישוב הקטן מגרוש ומפיזור, אנו מחויבים להרימה שוב, בניסוחה המדיני החדש ובעוד מועד: יהודים היו אזרחי א"י.

אין זאת סיסמא רק למקרה של מלחמה. גם אילו היה השלום מובטח לנו, בטחון איתן ויציב לדורות, מצווה כל תושב הארץ, צווי לאומי ומדיני, להיות אזרחה של הארץ. אם היה עוד איזה טעם שהוא, לפחות איגוֹאיסטי, בימים ההם, בימי שלטונה של תורכיה ובמשטר הקפּיטולציות, כשכל פּספּוֹרט זר היה פּספּוֹרט המקנה זכויות, לשמור על הנתינות הזרה – הרי עתה זה מחוסר כל טעם והצדקה. קשה להבין למה היהודים הללו שומרים שנים על שנים בתוך כיסיהם, על פּספּוֹרטי־הקלון שלהם, על פּספּוֹרטי פולין, רומניה ואפילו גרמניה וכו'. זה דומה במידת מה לאותם האוילים שהיו שומרים במשך שנים רבות לאחר המלחמה על ערמות הרובלים של ניקולי והמרקים של וילהלם, והאמינו כי הללו עוד ישובו לערכם הקודם. עובדה מבישה זו, שאולי יותר ממחצית הישוב הא״י שרויה עדיין בנתינות זרה, אף כי בפני רובה המכריע אין כל מניעה פורמלית להתאזרח, היא מכשלה מדינית קשה גם בימים כתיקנם, ועל אחת כמה וכמה שהיא עלולה ליהפך לאסון גם ליחיד וגם לצבור בימים שאינם כתיקנם.

ב. הדבר השני שנתגלה והורגש מיד עם פרוץ המלחמה לפני עשרים וחמש שנים, היה, שנסגרו שערי הארץ. רוב הצרכים החיוניים, צרכי אוכל והלבשה, שהארץ הכניסה תמיד (וגם היום) מהחוץ נתמעטו מהר וכלו; בפני מעט התוצרת שהארץ היתה משלחת החוצה, כמו פרי הדר, נחסמה הדרך, ופרי זהב זה הפך לדומן על פני השדה. מבחינה אחת נמצאה הארץ אז במצב יותר טוב מאשר היום, היא היתה חלק מהאימפריה העותומנית שנחשבה בימים ההם לאחד מאסמי התבואה החשובים, וחלק יסודי זה בצרכי הקיום לאדם ולבהמה היה מצוי בפנים המדינה. החקלאות היהודית בגליל, אף כי היתה קטנה אז, היתה בנויה כולה על פלחה, והיא עצמה היה בכוחה לכלכל, וגם כילכלה חלק חשוב מהישוב היהודי, אבל המחירים עלו למעלה ראש, והמחסור בלחם, ביחוד בשכבות העניות היה גדול מאוד. אבל קוטנו של הישוב בימים ההם עמד לו שבמעט עזרה מן החוץ אשר נתקבלה בעקיפין, יכול היה לעבור את ארבע שנות הנסיון והסבל, מבלי לגווע להשמד.

אין צורך בחכמת־חשבון גדולה ביותר כדי להבין שדאגת ההספקה והכלכלה לחצי מיליון איש בימי הסגר ומלחמה היא חמורה פי כמה וכמה מדאגת ההספקה לשמונים אלף איש (מספר היהודים שכפי המשוער נמצאו בארץ בראשית המלחמה העולמית). ואם כי מכמה בחינות יתכן כי במקרה של מלחמה בזמן הזה, יהיה מצבנו יותר טוב; סוף סוף הננו רתוקים גם עתה אל אימפריה גדולה שכוחה בתחבורה וכוח הגנתה על התחבורה אינם קטנים כלל; וקרוב לשער שלא נהיה מנותקים עתה מהעולם במידה שהיינו אז; אבל אנו צפויים ללא כל ספק לשיבושי דרכים חמורים, ומבחינת הגיאוגרפיה הכלכלית אנו נמצאים היום במצב הרבה יותר קשה משנמצאנו אז. בשעת חרום תהיה א״י יחידה מדינית סגורה שכוח כלכלתה העצמית מצומצם מאוד. ואנו מחויבים לדאוג, כשם שדואגות כל מדינות העולם, להרחבת שטחי ההספקה העצמית, להחסנת צרכי הספקה, לא למשך שלושה שבועות כמו שזה נהוג כיום, אלא לזמן ממושך, למען לא יהיה הישוב היהודי מופקר לרעב ולמחסור בצרכים החיוניים ביותר, מיד בפרוץ ימי החרום. ואנו מחויבים להתכונן לכך בשתי דרכים, בדרך של פעולה מדינית, להניע את ממשלת א״י שהיא תאגור בארץ צרכי מזון וצרכים יסודיים אחרים לכלכלת הישוב הארץ־ישראלי, בימים של הפרעות בתחבורה וקשיים בהכנסת תוצרת מהחוץ. ובדרך של פעולה עצמית, של איניציאטיבה לדאגה מיוחדת לישוב העברי.

מן ההכרח שיעשה הדבר בעוד מועד, ולא מתוך בהלה של שעה אחרונה. אותו “ועד להקלת המשבר” שהקים הישוב מקרבו בפרוץ המלחמה העולמית, צריך לקום עתה בטרם תפרוץ המלחמה ובעוד קיים הספק המעודד אם תפרוץ בכלל. להיות מוכן ולהתבדות בניחושים הרעים – תמיד יותר טוב מאשר לא להיות מוכן ולהתבדות באופטימיזם.

ג. בעית ההגנה העצמית של הישוב היהודי במקרה של מלחמה, עלולה עתה להיות הרבה יותר מורכבת וקשה משהיתה בימי מלחמת העולם. בימים ההם עברה חזית המלחמה בא״י, ומבחינת הבטחון הצבורי הפנימי, אם לא להביא בחשבון את ההפרעות החלקיות בבטחון זה שנעשו לעתים ע״י המפקדה של הצבא התורכי עצמה, שרר בארץ שקט גמור. תכסיסי המלחמה הנהוגים כיום בספרד ובסין, הפצצת ישובים בלתי מוגנים והתנקשות האויב בתושבים שקטים, לא היו מקובלים עדיין אז. עצם הנהגת המלחמה היתה נתונה עדיין בתוך מסגרת של חוקים קבועים, אשר הפרתם נחשבה לעוון חמור. משתי הבחינות האלה, מבחינת הבטחון הפנימי ומבחינת סכנת ההתנקשות במרכזי ישוב יהודיים חשובים מבחוץ, נשתנה עתה המצב תכלית שינוי. אין אנו יודעים מה תהא הפוליטיקה של הממשלה הבריטית בהגנת א״י במקרה של מלחמה. צריך לשער שהיא לא תפקיר את החזית הזאת. על כל פנים יכולת התגוננותנו העצמית כלפי אויב חיצוני אינה באה כלל בחשבון. אנו מחויבים לתבוע מאת הממשלה שהיא תצייד את הישוב באמצעי הגנה אזרחית, במקלטי־חסות בפני הרעשות מהאויר, במסכות גז וכדומה. בא״י אין עדיין סימן לאותם האמצעים, שמדינות העולם מצוידות בהם כבר מזמן, ואינן פוסקות מלשכלל את הציוד מדי יום ביומו; אין זכר לסדרי־התנהגות ולארגונים אזרחיים להדרכת הצבור, במקרים כאלה, שבכל העולם הם קיימים. כל אלה הם תפקידים ממלכתיים, הכרוכים בהוצאות כבירות שאפשר למצוא אותן רק בתקציבי מלחמה – ושום ציבור אזרחי, יהא המאורגן והעשיר ביותר, אינו יכול לעמוד בהם.

ואעפי״כ איננו חפשיים גם בנידון זה מפעולה עצמית תכופה ורחבת מידות להגברת כוח ההתגוננות העצמית מפני האויב הפנימי, הצופה זה מזמן לעת הרעה הזאת ומקווה להבנות ממנה. אנו עומדים זה שלוש שנים בחזית ההתגוננות הזאת; איננו עומדים בה לבדנו; על אף כל התלונות הצודקות שלנו כלפי השלטונות שאינם פועלים בזמן הדרוש ובתוקף הראוי, איננו רשאים להתכחש לעזרה החשובה שניתנה וניתנת ע״י כוחות הבטחון הבריטיים להגנת הישוב היהודי. איננו יודעים מה תהא האסטרטגיה של בריטניה בימי מלחמה, באיזה מקום ירוכז הצבא הנמצא כיום בארץ, ויתכן שנצטרך לעמוד לבדנו או כמעט לבדנו פנים אל פנים מול האויב הפנימי. אין כל ספק כי הישוב היהודי, גם במצבו כיום, אינו נרתע מפני אפשרות כזאת, והוא מסוגל להגן על עצמו באופן אפקטיבי מאוד. אבל צריך לארגן את הישוב לקראת זה׳ וצריך להתכונן בכל הדרוש לבצרון ולהגנה. הדבר נוגע לנפשו ולקיומו של הישוב, ואסור לנהוג בו הזנחה וקלות־דעת. האמצעים הדרושים מוכרחים להימצא בהקדם ובמידה המספיקה – כי שאלת חיים היא.

קול קורא אלינו מתוך הויתנו המדינית הקשה והמסובבת ומאפקיה הקודרים של הוית העולם בזמן הזה: היו נכונים! היו נכונים לימים זועפים ולתפקידים קשים. היו נכונים לעמוד במיצר המדיני, והיו נכונים למאמצים גדולים כדי לפרוץ את המצר הזה בכוח של עבודה קונסטרוקטיבית. והיו נכונים לקראת סופת עולם, ולהגנת עמדתה ובטחונה של היצירה ההיסטורית הרכה אשר לאומה העברית, בסופה זו. איננו יודעים מתי תפרוץ, אם בקרוב מאוד ואם ירחקו הימים במקצת, אבל כל האותות מבשרים את בואה. עלינו לדאוג לכך שלא תבוא עלינו כחתף.

תרצ״ט

---

חֲדֵרָה (ליובלה)

מאת

יצחק לופבן

באגדת בראשית של שיבת־ציון ותולדות ההתישבות החדשה בארץ־ישראל, עשינו לה, לחדרה, אפריון מיוחד של כבוד וחיבה בלבבנו. לכל אחת ואחת מנקודות הישוב שנזרעו על פני שממות הארץ בשנים ההן, אם כי הבדילו ביניהן מסיבות ותנאים ואף פרקי זמן ממושכים, יש חלק שוה באותה התערות ראשונה לחידוש הברית שבין העם ואדמתו, אשר את יובלה הממושך העתקנו תוך עשר השנים האחרונות, מפתח־תקוה לראשון־לציון, מראשל״צ לגדרה, מגדרה לרחובות, ועתה מרחובות לחדרה. אבל חדרה, אם כי לא היתה ראשונה לציון, יש בה מתוקף של ראשונות מיוחדת במינה, באשר בה בחרה ההיסטוריה החדשה של האומה העברית, להעמידה בחזית הקיצונית ביותר של היאבקות מרה עם השכול והעזובה של אדמת המולדת.

בחוברת “חדרה” של משה סמילנסקי, אשר הופיעה לפני עשר שנים בספריה “לנוער” של הקרן־הקיימת לישראל, רשומה, או יותר נכון, חרוטה בצפורן שמיר אפופיאה נפלאת זו של גבורה ותעצומות נפש. בגדולה ובמקוללת שבביצות השומרון נעצו קנה יהודים, קומץ יהודים, מפינות שונות שבגולה הרוסית, אשר אהבת־ציון ותשוקת מולדת ובודאי גם שנאת־הגויים הביאו אותם הנה. הם נעצו קנה, אך לא במהרה העלו שרטון במקום הזה, ולא במהרה נבנה עליו ה“כרך” הקטן, המקדם עתה את פנינו במראהו העליז, ביפעת עציו ומטעיו ובאלפי תושביו היהודים, באמצע הדרך שבין תל־אביב וחיפה. הקנה שננעץ החריד בראשיתו את השמה ואת השאיה, ותחת שרטון העלה קטב מרירי אשר אכל בזה אחרי זה את מיטב האנשים מבין המתחילים והממשיכים.

מבינות לקברים צמחו החיים של חדרה. מתחת לאפר אבלים, לבלב וקם פאר נזרה. בחדרה עצמה, בזכרון יעקב וביפו פזורים התילים המרובים שבהם טמונים החיילים האמיצים האלה, הנודעים בשם והאלמונים, אשר הקשו את לבבם ולא שמעו לעצת נבונים ולאזהרת מיטיבים לעזוב את המקום המקולל, האוכל את יושביו. בעקשנות קדושה המשיכו. בחלי ובקדחת המשיכו. שכלו אבות ואמהות, שכלו נשים וילדים, אחים ואחיות – והמשיכו. בצורה טרגית יותר אך לא פחות נאדרים בגבורה ניסחו בוני חדרה את הכתוב: “ידם האחת כורה קברים וידם השניה עושה במלאכה”. את המקום לא עזבו. הם נאבקו עם הביצה כאשר נאבקו גבורי אגדות־קדם עם המפלצות, שרו עם מלאך המות שלבש דמות של יתוש זעיר, התגוששו עם הקללה, אך לא נסוגו מפניה. הקללה נסוגה לאט לאט מפניהם – ובידיהם לא היה מאומה, לא עזרה רפואית מסודרת, לא רופאים, לא אחיות, לא בתי חולים ולא אמצעי התגוננות טכניים – זולת רצון חזק ואהבת־הכלולות לכברת האדמה שנאחזו בה, ובאלה ניצחו.

אכן, נפלאה היתה התחלה זו שנמשכה שנים רבות, אות ומופת לדורות באים. בכל אחד מהישובים הראשונים היה משהו מהאות והמופת – אך חדרה עלתה על כולנה. היא עמדה במבחן חלוצי ששום ישוב לפניה ואולי גם שום ישוב לאחריה לא עמדו בו. מארת העזובה לא נצטמצמה במקום הזה בלבד. כל הארץ היתה מנוגעת קדחת באותה התקופה, בכל הארץ רבו נושאי טפיליה וחלליה, וקרבנות יסוד המעלה אולי לא היו מעטים ביחס מאלה של חדרה – אך התגוששות גלויה כזאת, אכזרית ועקשנית כזאת, פנים אל פנים, לא נתגלתה בשום מקום אחר. וגם הנצחון, נצחון החיים על המות, לא נתבלט בשום מקום אחר באותה מידה שהוא נתבלט בה. על כן משכנוה חסד. על כן לא שכחנו את חסד נעוריה גם בשעה שחדרה זו ששמרה על הקו החלוצי מתוך מסירות נפש כה רבה בבריתה עם אדמתה, נטשה את הקו הזה בשטחים אחרים, אשר בלעדיהם ברית זו אינה שלמה, ואינה בת־קיימא.

רבות נאבקה חדרה, אך רבות נאבקנו גם אנו עמה – והיאבקות זו טרם פסקה. היא אשר הכירה מיד בחוש המולדת הראשוני של אנשיה, כי האדמה היא היסוד ומקור־החיים לעם – לא הכירה ולא רצתה להכיר במשך שנים רבות את סוד הקנין באדמה. היא התעלמה מחוק־נצח שאין אדמה נקנית לא בכסף ולא בשטר ולא בחזקה פורמלית, אלא מן ההכרח לכבוש אותה בכל יום מחדש, בעבודה – וכל אדמה עברית מתחילה להיות עברית רק אז כשהיא נעבדת בידים עברית. היא לא הכירה בזה גם לאחר שנתנסתה נסיון קשה בפרשה זו, וחלק מאדמתה שכל חוקי הבעלות הפורמלית נתקיימו בה – קמו עליו עוררין ע״י עובדיו הבלתי יהודיים, וערעורם זה בא בחלקו על סיפוקו. ובעוד דבר אחד לא הכירה: בקשר האורגני שבינה לבין הפועל העברי. בחיקה של חדרה נבט הגרעין הראשון למפעל ההתישבות הגדול ביותר שקם לאחר ההתעוררות הראשונה, להתישבות העובדת – והיא כלל לא הרגישה בכך. “הקומונה החדרתית”, אשר עברה לאום־ג’וני, נטתה את הגשר מהחלוציות של חדרה לחלוציות שלמה יותר, שיש בה לא רק רציפות של מעשה אלא גם רציפות של אידיאה וכוונה. הנחיל הקטן הזה, בן שבעה חברים צעירים, שיצא את חדרה, נעשה אם לכוורות רבות, שופעות תנובה והומות עמל חלוצי, אשר שומרות בתוכן את המסורת הטובה של הקשר לאדמה ומסירות הנפש על כל פאת שדה וטפח של תחום, ושתו עליה נוספות במאמץ הקיבוצי של העם להאחז בכל מחיר בקרקע המולדת. אך בפרישה זו לדרך יצירה עצמאית לא היה משום הפרת הקשר עם המושבה. תוך חילופי־משמרות מתמידים הוכיח הפועל העברי את אזרחותו ואת זכות אזרחותו בה. היא היתה בשבילו לא רק מקום עבודה ומקור מחיה, אלא נכס לאומי יקר. את אורותיה ספג לתוכו, את זכויותיה כיבד והעריץ, אך עם צלליה הוא נאבק תמיד ויאבק אתם גם מעבר לתחום היובל, עד אשר ינוסו…

לא מעט ייסרנו את חדרה, הגדנו את חטאותיה בפניה. אבל מדי דברנו בה המו מעינו תמיד לפנינת־שומרון זו. לא פעם היא עזבה אותנו, ופעם אחת עזבנוה אנחנו בפחי־נפש, אך אנו נפגשים עמה תמיד מחדש, בהיותנו קשורים אליה בעבותות אהבה. חלקו של הפועל העברי לא קטן הוא בגבורת מלחמתה והתגוננותה, חלקו לא קטן בגידולה ושגשוגה, חלקו רב עתה בצער המשבר העובר עליה ועל כל אחיותיה למטעי־ההדרים. וביום חגה ברכתנו נתונה לה מלב ונפש, שזיקנתה לא תבייש את צעירותה ביכולת של עמידה איתנה בפני פגעי הזמן, ושיפקוד אותה מחדש חזון ראשיתה, העוטה זוהר והספוג נאמנות ללא שעור לתקומת ישראל בארצו.

תש"א

---

"הצד השני של המטבע"

מאת

יצחק לופבן

א.

באחד מכתבי הפלסתר אשר יד נעלמה תוחבת אותם כפעם בפעם לתוך תיבת־המכתבים שלך, נמצא כתוב לשבחו של אדם אחד – אשר אם יש כפרה למדחים מדיניים וצבוריים חמורים, אפשר לומר עליו לכל היותר: ״תהא מיתתו כפרתו״ – כי “הוא לא רצה לדעת את הצד השני של המטבע”. דברי “שבח” אלה הבאים לתנות את מידת הגבורה, כביכול, של מי שאינו נוהג כדרך ה“בטלנים”, הרגילים לבדוק ולהפוך כל דבר מצד אל צד, לבחון את ערכו ולחשב את תוצאותיו, טרם שהם מחליטים ועושים, אלא פועל תיכף ומיד, בקו־ישר, לפי ראייה חטופה וככל אשר יניד אותו ניד־יצרים ראשון, מבלי לחשוב ומבלי לשקול ומבלי לשאול לתכלית פעלו – מגדירים באופן קולע ביותר את כל מהותה של אותה משובת־נפש ורוח הממיטה אסונות כה גדולים על יחיד ועל צבור, על עמים ומדינות. את כל תעתועי העולם ואת כל עוונות־הדורות, את כל ההשתבשות של ארחות אדם וחברה, את כל אותו המבול של דם וסבל, שבו נסתחף כיום מלוא התבל – אפשר להעמיד על משפט קצר ותמציתי זה: “לא רצה לראות את הצד השני של המטבע”. כי על כן החיים ומטבעות החיים ובעיות החיים אינם בשום אופן ובשום נסיבה בעלי צד אחד בלבד. תמיד ובכל המקרים יש להם שני צדדים ואף שלושה ויותר. ומי שאינו נותן את דעתו על הצדדים הללו, אינו מסוגל לדעת גם את הצד האחד, המונח, כביכול, פרקדן לעיני השמש; הוא בכלל אינו יודע ולא כלום, הוא חסר־בינות, כושל ומכשיל ומדדה בעיורונו לקראת האבדון.

ילדים שלא נתבגרו, אינם יודעים, כמובן, את הצד השני של המטבע. הם תופסים את הדברים במוחלט. העולם והמתרחש בו מתגלה להם בפרופיל שלו בלבד, זה שחיתוכיו בולטים ביותר וגוני־חייו אטומים ביותר. מכאן תגובתם המיוחדת במינה של ילדים ונערים, הערים בחושיהם אך בלתי מבוגרים בדעתם ובמחשבתם, על תופעות שונות בחיים, וביחוד בחיים הצבוריים והמדיניים. הללו נתפסים על נקלה לכל חינוך אכסטרמיסטי, ואין הדבר חשוב מאיזה צד. ישנם שנסים שווים ללכוד כל נער וכל ילד כזה לאכסטרמיזם מהפכני סוציאליסטי כמו לאכסטרמיזם מהפכני פאשיסטי. לאחרון יותר מאשר לראשון, באשר הוא פשוט יותר, פחות מורכב׳ והוא מופיע על־פי־רוב תוך גנוני־תפארת מרהיבים ומפתים. נזדמן לי להיות עד־ראיה, שנתים לפני פרוץ המלחמה, לכינוס של נוער פאשיסטי (“באלילה”) ברומא. עשרות אלפים נערים, ביניהם ילדים כמעט, בגיל של 13–14, צעדו בסך וסחבו על כתפיהם הרכות רובים ומכונות־יריה. ב״פורום מוסוליני" ערכו פאראדות צבאיות והגבעות הסמוכות לנהר טיבר הידדו בלי הרף מנפצוצים רבים של תרגילי־יריה. זה היה מחזה מחריד לכל אדם בעל־נפש ובעל דעה מיושבת, אך הילדים האלה היו משולהבים ומאושרים בתפקידם. הם לא ראו ולא יכלו לראות, כמובן, את “הצד השני של מטבע” זה. הם לא יכלו לראות אז את שנת 1944, את איטליה בשפלותה ובחורבנה ואת עצמם בעלבונם ובסבלם. קשה לדעת גם אם העבר ישפיע באיזה מידה על העתיד. בדרך כלל שבים האנשים על שגיאותיהם, ומחפשים ואף מוצאים נימוקים לאחר־המעשה לתרץ בהם את כשלונם. משגיאות כאלה אפשר להמנע רק ע״י חינוך מכוון – ועל זה עוד ידובר משהו בהמשך הדברים.

אך מה שנאמר כאן לגבי ילדים חל גם על אנשים בכלל, המבוגרים בשנים אך אינם מבוגרים בכוח־מחשבתם. גם בתוך עם וחברה האינטלקטואליים ביותר, אין אנו מוצאים אלא שכבה דקה, בערך, המחוננת בכושר שיפוּט עצמי ועצמאי על ענינים חברתיים ומדיניים מסובכים. “האדם הפשוּט”, והוא המהווה את רוב רוּבה של החברה, שהנהו לעתים פיקח מאד ורואה את כל הצדדים של הדברים שהוא עוסק בהם, אינו רואה בדרך כלל אלא צד אחד, את הצד הגלוי, של מטבע הענינים הרחוקים במקצת ממשלח־ידו. וראייה זו היא המעוררת אצלו את התגובות השונות, את ההתפעלות ואת התעוב, את ה“הערצה הקדושה” ואת “הזעם הקדוש”. במופלא אינו דורש, בנעלם אינו חוקר, והוא נתפס על נקלה לכל איוולת־הומיה, המבטיחה לו להשיג את הדבר הקשה ביותר בדרך קלה ופשוטה ביותר.

אצלנו, במיוחד, זהו ענין חמור הנוגע בכל פינות חיינו. אנו נתונים, מבחינה ידועה, בתהליך של התהוות חדשה, ועל כל צעד ושעל אנו מוצגים בפני בעיות התובעות מאתנו הכרעה ופעולה תוך מידה עצומה של אחריות, ובכושר הראייה של הדברים תלוי הרבה מאד אם נחלץ מן המכשולים הנתונים על דרכנו או אם נסתבך בהם ונמעד. כל המבוכה הגדולה שאנו שרויים בה, כל ההפקרות המתרוננת ברחובותינו, כל הציניזם שבחיינו, כל המחלוקת וההתרוצצות, כל המלל הרב והטפל, כל ההעויות והמעשים חסרי התכלית וחסרי האחריות, כל הספסרות באמונות ודעות, בנוסחאות ובפתגמי־הרוח, כביכול, כל העמדת פנים זו של דוחפים במקום שאין אנו אלא נדחפים, כל החיקוּיים הקופיים הללו של הליכות ונימוסים, אסופים מן החוץ, שאמם חתית ואביהם אמורי, שלא אנו הרינו וילדנו אותם, והם לא נבחנו במבחנות המחשבה והרוח שלנו ולא נבדקו לאור הבקורת של התבונה העצמית – כל אלה מקורם באי ראיית הצד השני של המטבע

אנו עומדים עתה בפרשה המדינית – ובפרשה הזאת דוקא שילב מישהו אותו פתגם־אוילי המתגנדר באי־הרצון לראות את הצד השני של המטבע. פחות מכל דבר אחר אפשר ליחס למדיניות ממד אחד או שנים, היא לפחות בעלת ארבעה ממדים – גם ממד הזמן בכלל. הנוסחא הפשוטה של כל חרש, שוטה וקטן היא: ארץ־ישראל היא שלנו – ניקח אותה! וכיצד לוקחים ארץ הן יודע כל אחד ואחד: בכוח! אך מי שאינו רואה או אינו רוצה לראות את הצד השני של המטבע, בשבילו כוח הוא מושג מוחלט, ואינו מסוגל להבדיל בין כוחו של אקדח לבין כוחה של מערכת תותחים מרחיקי קלוע, בין פצצת־כיס לבין צי־אויר אדיר, בין כוח שיש בו אמנם כדי להזיק אך יש בו גם כדי לכבוש ולהחזיק בנכבש, לבין כוח שאין בו אלא כדי להזיק בלבד, וקודם כל לזה שמשתמש בו. וכשם שההיקש מכוח על כוח הוּא מוחלט, משולל כל חוש של בקורת ושל אבדלה, ולפיכך חסר־שחר ואוילי, כך גם ההיקשים ממצב על מצב. בודאי שהיו מצבים מדיניים בהם היו עמים מסתייעים במרידות ובטירור בהיאבקותם על פריקת־העול של שלטון זר מעל צוארם. הדוגמאות המפורסמות ביותר הן איטליה, אירלנד וכו'. ולא זו בלבד אלא תנועות המרד והטירור בארצות הללו הביאו, לכאורה, תוך השתלשלות מסיבות ידועות לידי שחרורן. אבל כל אדם הרואה יותר מצד אחד של המטבע בלבד חייב לשאול את עצמו: אם אמנם יכולים למצוא השוואה כלשהי בין מצבנו לבין מצבם האובייקטיבי של העמים הללו? האם טיבה ומהותה של היאבקותנו אנו עם השלטון הבריטי כיום יש בה דמיון כלשהו לטיבו ומהותו של ריב איטליה עם הממלכה ההבסבורגית במחצית המאה שעברה או לריבה של אירלנד עם הממלכה הבריטית במשך מאות בשנים? האם מצבנו האובייקטיבי בארץ הזאת, צרכינו המדיניים, הצרכים של עם, אשר גם לאחר שנעשה בו הרג־רב ומיליונים רבים ממנו נשמדו, רק החלק העשרים או אף פחות מזה, נמצא על אדמת מולדתו, וכל כובד מלחמתו המדינית, אינה אלא על האפשרות לעלות לארץ, להתיישב בה, לכונן בה את חייו מחדש, והמכשול העיקרי על דרכו זה איננו, ביסודו של דבר, אותו העם השולט שלטון מדיני בארץ, אלא עם אחר, שאף הוא יושב בה ישיבת־קבע ומהווה את רוב אוכלוסיה ומסביבו מרוכזים מיליונים רבים של אחים ללשון, לגזע ולדת – האם מצבו של עם כזה דומה למצבם של האירים באירלנד או של האיטלקים באיטליה? האם אנו רואים באנגלים “כובשים”, “אוקוּפּנטים”, והאם אנו רוצים שהאנגלים יצאו את הארץ, כשם שרצו זאת האירים והאיטלקים וכשם שרוצים בזאת הערבים? האם אנו מעונינים לקנטר את השלטון האנגלי, להציק לו, להמאיס עליו את תפקידו, או שאנוּ מעונינים להביא אותו לידי הבנה ידידותית יותר של עניננו ולידי שותפות של פעוּלה אתנו לטובתנו? וכיצד רוכשים ידידות עם שרוצים, שמוכרחים לרצות בידידותו? האם ע״י כך שכופים אותה עליו בכוח, בפצצות, באקדוחים, בדרך של התגרות טירוריסטית?

הריב שלנו עם השלטון האנגלי כיום הוא הצד האחד, הצד המשובש ביותר במטבע היחסים שלנו עם העם הזה. לפי כל הנוסחאות המדיניות שלנו (פרט אולי למטורפות ביותר של מוכי סנוורים מעטים או של סופיסטים אחדים המשתעשעים באינטלקט הפגום שלהם כדי לבנות מגדלים פורחים משוללי כל מציאות שהיא), אנו מעונינים באופן חיוני מאד בברית ובקשרים עם העם הבריטי, לא רק עתה בשעה שהוא בעל הפקדון הרשמי והממשי על הארץ הזאת, וממנו אנו תובעים את זכויותינו, אלא גם לאחר שתינתן לנו מלוא שאיפתנו ותאוותנו הלאומית. ולא זו בלבד: אנו מעונינים באופן חיוני ביותר בברית ובקשרים המתבססים על שותפות של אינטרסים ועל יחסי גומלין בפינת עולם זו, באשר שותפות כזאת בלבד מהווה יסוד ושורש ממשיים ליחסים המדיניים בתקופתנו. אין צורך להרבות דברים על כך. אין צורך להוכיח כאן באיזו מידה אנו בודדים ומבודדים בעולם. אין לחזור ולתאר את התנאים הגיאופוליטיים של ארץ־ישראל, שבהם לא רק אנחנו, שהגורל התאכזר עלינו והטיל אותנו לתוך ים גועש של שנאה ומשטמה, מראשית דרכנו ההיסטורית עד היום, אלא כל עם קטן אחר, גם שאינו סוחב אחריו סבל־ירושה זה, היה נבצר ממנו לבצע את יעודו הלאומי ולהתקיים כאן בשום אופן, בלי משען נאמן של מעצמה חזקה ובעלת־ברית. הכרה זו היתה נחלת הציונות המדינית מראשיתה, והיא לא ניטשטשה במרוצת השנים והדורות, אלא להיפך היא גברה ונתעצמה עם ההתפתחות המדינית בעולם ומסביבנו. אותו כלל שמי שאין לו כוח משלו, או כוח מספיק משלו, מן ההכרח שישען על כוח אחר, אם ברצונו להשיג דבר־מה או לקיים בידו את החררה, שהיא שאלת חיים ומות בשבילו, אך גם כוחות אחרים מהפכים בה – כלל זה מתאמת מאה פעמים ביום בכל המערכות המדיניות והחברתיות, והוא מודגם והולך בצורות הבולטות ביותר בתקוּפה הנוכחית, עתירת המאבקים וההכרעות בעולם.

על מי איפוא אנוּ יכולים להישען? אשרי המאמינים, העונים: “על אבינו שבשמים!” ואשרי המתנבאים מתוך ספרים ומנחשים בקסמים של “כוחות המחר” ומעלים משם גורמים פּוליטיים חדשים ורואים בהם שותפים יותר טובים ומשען יותר נאמן בהיאבקותנו על קיומנו ועל עתידנו, ואשרי העניים־ברוח שניטלה מהם כל יכולת של הערכה עצמית ומצרפים צירופים פוליטיים שכוחי־מציאות, כדי למצוא אצלם מפלט מפני הצורך ליתן תשובה המניחה את הדעת על שאלה זו. אבל אנו חייבים לבדוק את המצב היטב, לא רק מתוך תגובת־הנפש על העוולות והקיפוחים כלפינו, שהם רבים מאד, אלא גם מתוך ראיית עובדות היסטוריות לאשורן, והללו מעידות ואומרות, שכך היה תמיד וכך הוא ביחוד לעת הזאת, כשאנו נדים בין עיי־החרבות של מחצית העולם היהודי תוך בדידות כה איומה, באין אפילו “קש” אחד לאילוזיה למען יוכל העם הנטרף בשבולת גורלו להאחז בו; ובמידה שקיים עוד קשר של יחסים כלשהו ביננו ובין אומות־העולם – הרי האוּמה הבריטית היא, לאחר הכל, היחידה שאנו יכולים עוד להיאבק עמה, לנחול מידיה אכזבות מרות, אבל גם להיעזר בה ולבקש משען אצלה. לא נחזור עתה מחדש להערכת התהוותם והתפתחוּתם של הקשרים בינינו לבין האוּמה הזאת מימי מנשה בן־ישראל עד היום הזה, ואין לנו גם כל ענין לברר ולהוכיח כאן באיזו מידה אנו מצווים להשמר ולהיזהר לבל נשען על אותן משענות־קנה־רצוץ הצומחות ועולות לעתים בדמיוננו הקודח, ההופך את הרצוּי למצוי ורואה השערות מופרכות כעובדות קיימות.

אבל ה“חרש, שוטה וקטן” שבנו, הרואה רק צד אחד של המטבע, מקיש היקשים כוזבים: מה הערבים השיגו ע״י לחץ של טירור ומוקשים את “הספר הלבן”, אף אנו נשיג כך את “חרות ישראל”. את ה“אינו־דומה”, הוא אינו רואה או אינו משיג. ממנו נעלמה לחלוטין העובדה, שכדי להשאר באותה מציאות נכספת שהם נתונים בה, אין הערבים זקוקים כלל לשום עזרה מצד מישהו; הם אינם זקוקים לעליה, למאמצי הצלה, לקיבוץ גלויות, לגאולת הקרקע, למפעלי התישבות רחבים, הם נמצאים כאן בארץ, מושרשים באדמתה, פרים ורבים במידה שאין דוגמתה אצל שום עם בעולם; הם מוקפים בעומק של מאות ואלפי קילומטרים מדינות ערביות, שאם כי הן ניצות לעתים ביניהן לבין עצמן, הרי “מיראתם של ישראל״ – כמו שנאמר אצל רש״י – הן מוכנות תמיד לעשות שלום ביניהן. הבעיה היחידה בשבילם הוא השלטון הזר. בשבילם בריטניה היא “השלטון הזר” ה”אוקוּפנט“; בשבילם גם היהודים הנשענים, (לא מבחינת התביעות ההיסטוריות, אלא מבחינת המדיניות האקטואלית), על התחייבויותיה של בריטניה כלפיהם, הם “אוקוּפנטים” ו”שלטון זר“. וכשהם באים באש ובטירור, הם הולכים בעקבות שיטות מקובלות, לפעמים יעילות ולפעמים בלתי־יעילות, שמשתמשים בהן עמים הרוצים לפרוק מעל צוארם עול שלטון זר ולהעלות בראש התורן את הסימן הפורמלי של עצמאותם במקום נס־הכובש המתנוסס עליו. אבל עם שמציאותו כה שונה ומטרתו כה הפוכה, שאינו רוצה להשאר במצב הקיים, שמטרתו היא לחזור לארץ שהוא טרם נמצא בה, או שנמצא בה רק בחלקו הקטן, שמבקש לקבץ את גלויותיו, לגאול קרקע, לעשות התישבות, לבנות חרושת, ליצור תנאים מדיניים למען יוכל לבצע כל אלה; עם שאינו רואה את עצמו כ״אוקוּפנט” ואינו רוצה לראות כ״אוקוּפנט" את בריטניה, שא״י נמסרה לה לפקדון מטעם של רשוּת בין־לאוּמית, לשם מטרה מסויימת שבה תלוּי כל עתידנו (על השימוש הנאמן בפקדון זה, אנוּ נאבקים ואנוּ מצוּוים להיאבק בכל החזיתות המדיניות, בארץ, בתוך האוּמה הבריטית ובחזית הבין־לאומית) – עם כזה יכול לנקוט בשיטות כאלו רק בשעה שדעתו נטרפת עליו, והמוקשים שהוא מטיל הופכים למוקשים על דרכו הוא, והטירור שהוא משתמש בו הופך פרעות בתוך ביתו.

ב.

באותה קטיגוריה של אין רואים או אין רוצים לראות את הצד השני של המטבע, כלולות גם תופעות אחרות בחיינו. אם נשאר בתחומי השאלות המדיניות בלבד, הרי מלבד נושאי־הפצצות והאקדוחים בידים, שמספרם מועט, אם כי כוחם להזיק גדול למדי, רבים מאד נושאי־הפצצות והאקדוחים בשפתיהם ובעטיהם, היוצרים את האטמוספירה הרוחנית והצבורית שבה טירוף־הדעת הטירוריסטי היום וכל טרוף־דעת אחר מחר, יכולים בכלל להתקיים ולהתפתח. בלשון התוספתא הנפלאה שבמסכת שבת, אפשר להוסיף בנידון זה פרק ארוך על “אלו דברים מדרכי האמורי”. חלקים מסויימים מתוכנו, אלה במכוון ואלה שלא במכוון, סיגלו לעצמו צורות מחשבה נפסדות לצרכי השימוש בשקלא־וטריא המדינית שלנו, שאפשר לגלות בהן על נקלה סימני־לידה פאשיסטיים־נאציים או בולשביסטיים. משהו מן התפיסה הטוטליטרית, משהו מן התנופה הזריזה לקצץ קשרים־גורדיים ע״י חרבות־שפתים, שכוּרות ושאולות מתוך אותו האוצר של “המחשבה ההירואית” שאנו היינו קרבנותיה הראשונים, נתגנבו לתוך מערכות חיינו הרוחניים והיו לאבני־נגף רציניות על דרכנו. אין ברצוני לטפל עתה שוב בכל אותה פרשה עגומה של נוסחאות ובעלי־נוסחאות הקורעים לגזרים את המחנה הציוני ואת מחנה היהודים בכלל, בעצם השעה המכריעה ביותר בגורלנו המר, בכל אותם פסקי־ההלכות הסוציולוגיים והמדיניים, התלויים על בלימה, שניתנו להם מהלכים בתוכנו כאילו היו מסמרים נטועים, משום שפלוני ואלמוני מ“בני־הסמכא” פסקו כך בסיטואציות מסוימות של עולם זר ושונה. התוהו־ובוהו הנובע מזה במוחות רבים מאתנו, בהערכתם את עניני העולם והחברה, ובמוחות רבים מחוצה לנו בהערכתם אותנו – הוא גדול מאד, והסכנות הכרוכות בו אף הן גדולות. אבל ישנו דבר אחד חמור יותר – נמנעה מאתנו גם כוס התנחומין הקטנה, שבה יכול כל דור תועה ומסוכסך, התוהה על מצבו, לנחם את עצמו ולומר: אין דבר, לנו אולי אין כבר תקנה, אבל הדור הצעיר, הצומח ועולה, הדור הבא בעקבותינו, הוא ידע כבר לכלכל את דרכיו, הוא יתגבר לבסוף על סבל־הירושה שאנו גוררים אחרינו בנתיב גורלנו, ויאבק עם הבעיות בכוח עצמו ובמחשבת עצמו, ויגיע בכוחו האינטלקטואלי לידי הכרעות נבונות ונכונות. האטמוספירה החינוכית שאנו יוצרים בשביל הנוער שלנו (וכאן הרי מדובר על תחום השאלות המדיניות, ואפשר לצרף לזה במידה ידועה גם את תחום השאלות החברתיות), מעלה עליו תריסי־עינים בעודו באיבו, ומלמדת אותו לראות צד אחד בלבד של מטבע הענינים.

אין אנו נוהגים אתו כך בתחומי הפיזיקה, המתמטיקה ומדעי הטבע. להיפך, הנוער שלנו בדרך כלל, נוער משכיל הוא. בבית־הספר העממי הוא כבר לומד לדעת היטב שאם כי האדמה שאנו דורכים עליה נראית לנו כשטוחה, בעלת צד אחד ועומדת על מקומה ללא נוע, הרי לאמתו של דבר כדורית היא ומסתובבת על צירה ומסביב לשמש וכו׳, ואם כי הכוכבים נראים לנו כצעצועים קטנים התלויים על פני יריעת הקטיפה של שמי הלילה, הם עולמות המנסרים בחלל הקיום, לפי חוקי כובד ומשיכה וכו׳. אבל הוּא אינו לומד לדעת שפני החיים המדיניים אינם שטוחים ואינם צעצועים נוצצים. להיפך אנו מלמדים אותם ומשננים להם כי שטוחים הם, בעלי צד אחד, וכי אפשר להשתעשע בהם כמו שמשתעשעים בצעצועים.

כבר נגעתי קצת, בראשית הדברים, בפרשה זו. הזכרתי קטע מתוך תמונה של חיי הנוער הפאשיסטי באיטליה, שנתגלה לעיני בהזדמנות אחת. כאן המקום להשלים ולהוסיף, כי אותם הנערים הרכים אשר צעדו בסך לצלילי ה ”Juvenezza“ עמוסי רובים ומכונות־יריה, כמי שיוצא במחול, לא רק שהיו מחוסרים כוח־שיפוט עצמי (דבר שהוא טבעי בגיל זה), אלא שהם הוכנסו מלכתחילה לתוך דפוס חינוכי, יותר נכון לתוך מיטת־סדום של תנועת־נוער, שהיתה לשה את החומר הזה לפי מתכונת ידוּעה ומנעה ממנו כל אפשרות של התפתחות לקראת יכולת של הכרעה עצמית גם בימי בגרותו. חוששני לומר שתנוּעות־הנוער הפּוליטיות בכלל, בעולם ובעולמנו, משמשות מבחינה ידוּעה משתלות לגידול אנשים חסרי חרות רוחנית. וכשם שאנו מזכירים לגנאי בתולדות התרבות שלנו, את העמים השמים בתוך סד את קדקדם של תינוקות ואת רגליהם, למען עצב את צורתם לפי דפוס מלאכותי ולמען מנוע מהם את אפשרות גידולם והתפתחותם הטבעית, כך יזכרו פעם לגנאי בתולדות התרבות המודרנית את תנועות הנוער הפּוליטיות, השמות בסד את רוחם ואת נפשם של נערים ונערות צעירים, ומונעות מהם את האפשרות של התפתחות רוחנית חפשית ושל יכולת ההכרעה העצמית בבוא השעה. את פרי הבאושים של מעשה־אונס זה אנו רואים כבר כיום. אנו רואים אותו במידה לא מעטה גם אצלנו. נערים ונערות פוסקים בסך הלכות פּוליטיות, הכל לפי מתכונת התנועה שאליה הם משתייכים, והכל לפי האוריינטציה של המדריכים המטפלים בהם. אם “התנועה” אומרת “מדינה דו־לאומית” – הרי אלפי נערים ונערות עונים ״אמן״ כהד, כאילו ניתנה תורה זו מסיני: ואם ״התנועה״ אומרת ״מנדט בין־לאומי״ – הרי לא קיים כבר בשביל הנערים הללו שום דבר אחר, וכל האומר “מדינה עברית״ נראה בעיניהם כמתנכר ״ליעוד הציוני־סוציאליסטי”; ואם ״התנועה״ אומרת “טרח־טרח־טרח” – הרי בשביל נערים רבים, הנלהבים בכלל לקולות נפץ, זאת היא תורה שהם מוכנים למסור את נפשם עליה. לנערים אין משאירים כל אפשרות של מחשבה עצמית, של היאבקות עצמית על הכרתם את בעיות החיים והחברה.

סדר־חיים וחינוך שכזה מהווה סכנה עצומה בהווה ולקראת הבאות. הנה הקדיש וינסטון צ׳רצ׳יל חלק חשוב מנאומו האחרון, תוך הדגשה בלתי שכיחה, לשאלות החינוך באנגליה. בעיה זו משותפת כיום לכל העמים, באשר אותה תקופה שעברה בין מלחמת עולם אחת לשניה, שבה צמח והבשיל פרי הדמים שלה, והביאה את התופעות האיומות ביותר בחיי האנושות – עומדת בעיקרה במזל הרע של השתבשות הדרך החינוכית. במקום החינוך להכרה עצמית, לשמירה על כבוד האדם, לשלטון המוסרי של האדם על עצמו, לתבונת עולם ובינת חיים – בא החינוך לאימוציונליות מהפכנית הפורצת את כל המעצורים ואת כל הסייגים שבהם בלבד יש קיום לחברה ולהיאבקות על שינוי משטרה ותיקונו. תנועת־הנוער הגרמנית, אשר שימשה דוגמה ומופת לרוב תנועות־הנוער בעולם, ואף לתנועות הנוער שלנו, אשר החליפה את המושג “מורה” במושג “מנהיג” וחינכה את הנערים והנערות להיותם אבטומטים־“רומנטיים”, המוּנעים ע״י מנגנון היצרים בלבד, ומגיבים באופן עיוור ומשולל כל יסודות של הכרה, על לחיצת הכפתור ופקודה מגבוה – היתה ערש הטומאה, וממנה באו וצמחו כל האסונות שהתרחשו ומתרחשים בתקופה זו. אפשר לומר היום בודאות, כי יותר מכל בעיה חלקית אקטואלית אחרת, הרי בעיות העתיד של העולם, הרוצה לחזור לשיווי־משקל פנימי לאחר תום המלחמה, הן בעיות החינוך, בעיות עיצוב דמות האדם מחדש, בעיות החזרת צלם־האלהים שנמחה מעל פניו ומעל מעשיו של האדם. ואם בכל העולם כך, אצלנו על אחת כמה וכמה. באשר מצבנו כאוּמה שונה ומסובך יותר מאשר מצבם של כל העמים, ובאשר אנחנו נענשים פי שנים על חטאי־עצמנו ופי שבעים ושבעה על חטאי אחרים.

אין אנו מרגישים כלל בעצמנו, כיצד החינוך לאימוציאוֹנליות מהפכנית, ההופך את ההכרח־לא־יגונה לפרקים ל״הירואיזם", לתעודה נשגבה, המעלה את הראיה של הצד האחד של המטבע לאידיאל של גבוּרה ולתפקיד הדור – כיצד הוא יוצר בתוכנו ריזרבות לכל מיני תהפוכות־רוח והפקרות. חינוך כזה משולל מטבעו כל קריטריון מוסרי, כי אם ניתנת הרשות למעשים משוללי אחריות ושיקול־דעת למען השם, שוב אין כל מעצור בפני מעשים משוללי אחריות ושיקול־דעת למען השטן. באשר עצם כושר ההבדלה בין השם והשטן, ניטל ע״י חינוך זה. וכל המתאמן לראות צד אחד של המטבע בלבד, אינוֹ מושבע ועומד לראות אותו צד רק במטבע אחד מסוים ובלתי משתנה. לפעמים הוא רואה צד אחד של מטבע זה ולפעמים של מטבע אחר – של מטבע האבנטוריזם, ההורס ומקרקר את כל יסודות קיומנו. כי הדבר הגרוע ביותר הוא שלכסילות האבנטוריסטית יש לפעמים ארשת של אידיאליזם, של מסירות־נפש, של פטריוטיזם נלהב. ראינו זאת בגרמניה, באיטליה ובכל מקום אחר ששם נתגלה הנגע הזה. והננו רואים זאת בתוכנו, בימים העגומים האלה.

אינני יכול להכנס בפרטי הדברים, אך מן ההכרח לעמוד על ענין אחד, חשוב מאד בפרשה זו. הריב שלנו עם שלטון “הספר הלבן”, עם השלטון הארץ־ישראלי, משתקף בעיני הנוער כריב עם אנגליה כולה. לתפיסה זאת ישנן מסקנות חמורות, לא בלבד משום שהן מסרסרות את ההיאבקות הלאומית והמדינית שלנו, ממיטות עליה חשדות ומביאות אותה לידי בזיון אפילו בעיני ידידים נאמנים ביותר, אלא גם משום שהן מפתחות בהכרח הלך־רוח ניהיליסטי, חסר תקוה ותנחומין בנפשו של הדור הצעיר. כי אם אמנם אין הבדל בין ה“גויים”, וכולם שונאים אותנו במידה־שוה ויורדים לחיינו במידה־שוה – למה אנו יכולים ליחל עוד? ״תושיענו ידנו!״ – זו רק מחצית האמת. היא אמת בעיקר בחלק החיובי והקונסטרוקטיבי של בעיותינו. בחלק זה חוללה ידנו נפלאות והוכיחה שהיא יכולה לחולל עוד, אם תינתן לה האפשרות המדינית לכך. אבל מי שאומר ״תושיענו ידנו!״ בעצם הבעיה המדינית, משתמש במימרא ריטורית חסרת־שחר והרת אשליות ואכזבות. כבר דובר קצת על הדברים האלה למעלה. בידינו בלבד אין אנו יכולים להושיע לעצמנו, בפגישתנו וריבנו עם עמים גדולים וחזקים מאתנו. בידינו בלבד לא יכולנו להושיע לעצמנו, לא בוורשה ולא בקרקוב, לא בהולנד ולא בבלגיה ולא בשום מקום אחר. גם אילו לא היו מחכים היהודים עד הרגע האחרון כדי להתגונן, לא היו יכולים להושיע לעצמם הרבה. לכל היותר היו יוצרים “מסדות” מפוארות יותר, אבל “מסדה” איננה משא־נפש בשביל עם חפץ־חיים וקיום, ובודאי שאינה משא־נפש בשביל רצוננו הלאומי והמדיני בארץ־ישראל.

כאן אחת מנקודות המוקד של בעיה פנימית חמורה בתוכנו. כי התפיסה החד צדדית והעקרה הזאת של ריבנו והיאבקותנו המדינית עם בריטניה, איננה רק נחלת נערים טירוריסטים, מעטים היורים בשוטרים בריטיים ומטילים פצצות בבתי הממשלה, אלא נחלת חלקים ניכרים למדי של הנוער בכלל, שאין להם שום קשר של מחשבה ובודאי לא שום קשר של מעשה להפקרות זו. אנו חייבים לבקש עצה ותחבולה חינוכית כדי לשנות את פני המציאות הזאת, באשר מלבד הנזקים הבלתי אמצעיים שבה, היא נושאת בחובה גרעיני קלקלה מסוכנים לעתידו של הנוער הזה ולכל מסכת חייו הרוחניים, החברתיים והמדיניים. מורי בתי־הספר העממיים והתיכוניים חייבים לעמוד לא רק על מידות הידיעות של חניכיהם, אלא גם על מידות ההבחנה שלהם, האלמנטרית לפחות, באותם הענינים והשאלות שהם באים בסודם בעודם בנעוריהם. ולא זה בלבד: הם חייבים לפתוח להם. הם חייבים להפר, באמצעי הסברה מחכימים, את הלך־הרוח המשותף הזה, שמישהו רוצה לראות בו חוּש “פּטריוטי” מפותח, ולהכניס ספקות פוריים באמתות ילדותיות. הוא הדין לגבי המדריכים של תנועות הנוער שלנו. אינני יודע באיזה אופן ניתנת הסמכות לנערים שהם עצמם לא הגיעו עדיין לידי בגרות מחשבתית ורוחנית להיות מחנכים בענינים כה עדינים, מסובכים ואחראיים, שתנועות־נוער עוסקות בהם. אם אנו תובעים אפילו מאת מורה־דרדקי שידע על בוריו את המקצועות שהוא מלמד אותם ושיהיה בקי, פחות או יותר, בשבילי החינוך, בהלכות פּדגוגיה ופסיכולוגיה, על אחת כמה וכמה שיש להציג תביעה לבגרות ולסמכות רוחנית למדריכי נוער בגיל המעבר, ובענינים החורגים מאוד מן המסגרת של לימודים מדויקים ובעלי נוסחאות קבועים. בנידון זה קיימת האזהרה: ״ערבך – ערבא צריך". קודם כל חייבים המורים והמדריכים להיות מוסמכים לתפקידם האחראי. כי אם ״רבי לא שנאה – ר׳ חייא מניין לו?״ אם המורים והמדריכים עצמם יהיו אמוּנים על פרזיולוגיה נבובה ומנסרת, שאין עמה כובד־ראש וחרדת־אחריות, אם הם עצמם לא יראו או לא ירצו לראות אלא צד אחד של המטבע, אם הם עצמם יהיו נושאיה ומפיציה של התורה הזאת, שאין צורך לרצות לדעת את הצד השני של המטבע – מה יעשו הבנים ולא יחטאו? מה יעשו למען יהיו מחוסנים מפני החטא הזה, שהוא קדמוני מאד ומגרה את היצרים?

תש״ד

---

המאבק

מאת

יצחק לופבן

בכנס מיוחד של ועידת ההסתדרות הששית, בנוכחות 401 הצירים ואלפי פועלים, שמילאו את האולם, את רחבת הכניסה ואת המסדרונות, נתקבלה פה אחד החלטת האזעקה והאזהרה, בקשר לידיעות על כוונת ממשלת הפועלים הבריטית במדיניות שלה כלפי הציונות וארץ־ישראל׳ העומדות בניגוד להחלטותיה והצהרותיה, הגלויות והחגיגיות, של מפלגת העבודה, בניגוד לכל צדק אנושי אלמנטרי, ובניגוד לתוקף החוקי והבין־לאומי של המנדט.

היה זה כנס של שוועה גדולה, תוך מחאה עצומה ומרירות העולה על גדותיה; שוועה של עם, שזה עתה עבר את מדור העינויים האיום ביותר שעם מן העמים עברו פעם מאז ומעולם, שעמד הראשון במערכה נגד הנאציזם והפאשיזם, שנהרג ברבבותיו בחזית המלחמה ונשמד במיליוניו הרבים מאחורי החזית; שוועה של עם המבקש מפלט והצלה לשארית הפליטה שלו, ואפשרות של בנין מסגרת מדינית במולדתו לחייו ההרוסים והמופקדים בעולם, למען קיומו בהווה ולמען קיום של כבוד ושל בטחון לגזעו בעתיד.

מתוך נפשנו, מתוך נפש כולנו, עלתה השוועה הזאת, מתוך הרגשת אחריותנו לגורל האומה, מתוך הרגשת העלבון שבתעתועים הללו המתכוונים להעלות חיי עם שלם קרבן לכל מיני קנוניות מדיניות. אך השוועה עלתה גם ממקור אחר בכנס זה של הועידה, ממקור המקורות. שארית הפליטה עצמה השמיעה בו את קולה ע״י אחד משליחיה הלוחמים, אשר תינה מעל במת הועידה את עוצם סבלה של שארית זו ואת תוקף החלטתה להתייצב נוכח הגזירה, הזוממת לחסום בפניה את הדרך להצלה במולדת, בנשק זה שהיא חישלה לעצמה במלחמת הגיטאות ובמאבקים הנואשים והמרים עם כבשני אושווינצ׳ים וזוועות מחנות־ההסגר.

היה זה קול כאוב מארץ. המיה ממיתוס הכבשן הישראלי, המחרידה את הנפש אך אינה מובנת עד תומה ע״י אנשים שלא נתנסו בנסיונות איומים אלה. קול מעמק הרפאים של מיליונים אשר בשבילם אין שוב כל הצלה ופדות, ואפרם המפוזר ועצמותיהם החרוכות לא יודו שוב על כל טובה ולא יתקוממו שוב נגד כל רעה. אך גם קול של שרידים חיים, מעונים ונדכאים, אשר צללי הבלהות לא סרו ממשכנותיהם ומאורח־חייהם גם לאחר ה״שחרור" והנצחון, ויגון גורלם ורצון חייהם דוחף אותם בכוח עצום אל שבילי המולדת. את אלה לא יעצרו, כנראה, כל מעצורים מדיניים. אלה שקפצו מקרונות המות, שנמלטו מתאי־הגזים ומשערי הכבשנים הלוהטים, שעמדו בעינויים הגדולים של מחנות ההסגר ועבודת הכפיה – אלה יקפצו גם מתוך קרונות־המות החדשים שאיזו מרמה מדינית אומרת לדחוף אותם לתוכם, ויפרצו גם את שערי הכבשנים והמחנות, שהמנצחים בסיסמת שחרור העמים וחרות האדם זוממים להקים בשבילם בעולם החפשי.

“נזעקנו כאן – הכריזה הועידה – כדי להביע את נכונותנו התקיפה לקום כאיש אחד נגד מדיניות הגוזרת שיתוק וקפאון על מפעל גאולתנו ותקומתנו הלאומית”. נזעקה תנועת הפועלים העברית, נזעק הישוב העברי כולו, נזעק העולם היהודי, נזעק העם היהודי הנחשב עתה בעולם כ“שארית הפליטה”. הוא לא נזעק לבקש “רחמים”, באשר מידה זו נעדרת, כנראה, מן העולם התרבותי של הזמן הזה. אך הוא גמר אומר בלבו שלא יתן שוב כי יתעללו בו, כי יעשו אותו שעיר המשתלח לכל מיני תככים מדיניים, כי ישתמשו בו בשעה שיש בזה צורך ותועלת למי שהוא וירסקו את עצמותיו בשעה שנראה למי שהוא כי התועלת היא בצד אחר.

נזעקנו ואנו זועקים, ואתנו יחד זועק אותו חלק של העולם התרבותי שטרם כבה בלבו הזיק האנושי האחרון. בין כל המתרוצצים סביב הכירה הגדולה של שלל המלחמה, העם היהודי הוא היחידי הבא בתביעה של צדק, שאי־אפשר כי יהיו עליה עוררין, מלבד העוררין הבטלים הנובעים מצרות העין וקשיחות־לב. תביעתנו אינה תביעה של השעה הזאת, של “הזדמנות”, שנוצרה אגב טבח העולם, אלא תביעה היסטורית הקיימת בתוקפה כל הימים, אלא שהמלחמה הזאת והאסון שמצא אותנו בה הוסיף לה תוקף של מסקנה אחרונה, של קצה הדרך לעם גולה אשר הלאה מכאן אין בשבילו אלא כליון חרוץ או תקומה והתחדשות.

נכונותנו היא תקיפה. קודם לכל תקיפה היא נכונותנו לשלום. איננו צריכים לומר כי אין אנו ששים כלל וכלל לקראת מאבק חמור זה. אין אנו רוצים בו. שאיפתנו הכנה והנאמנה היא לבנות את חיינו בארץ הזאת ולכונן בה את עצמאותנו הלאומית, תוך הבנה הדדית ופעולת גומלין מדינית וכלכלית עם הממשלה הבריטית. על אף ההיאבקות הקשה שלנו עם הממשלה הזאת במשך שנים רבות, על אף המרוּרים המרובים שהיא השביעה אותנו בהם, אנו חדורים הכרה שאין עם מעמי העולם שיש ושיכולים להיות לנו עמו קשרים נפשיים כאלה הקיימים בינינו לבין הדימוקרטיה הבריטית מימי מנשה בן־ישראל עד היום הזה. עוד תקוה רבה עמנו שכל השמועות הרווחות יתבדו, ואלה העומדים היום ליד הגה השלטון הבריטי לא יכתימו את שמם הטוב במעשי עוול אכזריים כלפי העם היהודי, ובצעדיה הראשונים של המהפכה החברתית השקטה אשר חוללו לא יתגלו לעיני תנועת הפועלים הבריטית ולעיני כל העולם כשלטון מתעתע ומפר אמונים. אם אמנם יתבדו השמועות הללו, לא יהיה עלינו אלא לבקש סליחה על אשר חשדנו בכשרים. אך, אם יתאמתו השמועות – נכונותנו תקיפה גם למלחמת התגוננות.

לא ננהג כנערים פותים. לא נכריז מלחמה על בריטניה. לא נתעה בדרך־כסל זו להשתכר מקולות־נפץ עקרים. לא נתגרה ולא נעשה מעשים שיש בהם לעכור ולחדד את היחסים בשטחים שאינם מגופי הענינים שעליהם אנו נאבקים. אבל נלחם בכל תוקף על העליה היהודית לארץ־ישראל, על קרקע יהודית, על התישבות יהודית, ואנו נגן על אלה בכל האמצעים היעילים. אנו מצווים להמשיך במלחמה מדינית כדי לקרוע כל גזרה רעה, אך נעשה כל אשר בכוחנו לקרוע את הגזרות הללו בעצם ידינו. שרידי הגולה היהודית, הנמצאים במחנות ההסגר, המצוקים והנענים בארצות ה“משוחררות” ומופקדים לעוני, להתעללות ופרעות – יעלו לארץ־ישראל למרות הכל. הים ינוס מפניהם כאשר נס בימי משה, והגבולות יסוגו לאחור מפני הכוח הגדול הנוצר מן הצרוף הזה של יאוש ורצון קיום עז.

אנו מצווים עתה על מידה גדולה יותר של אחריות במלחמתנו זו מאשר בכל הזמנים. כל שאנו עושים וחושבים לעשות מוכרח להיות שקול ותכליתי ואסור לו שיחרוג מתוך תחומי המטרה, אנו עלולים להגיע לידי כשלון מחפיר והרה־אסונות, אם מלחמתנו זו לא תתנהל במאוחד, אם לא תהא נישאת ע״י הישוב היהודי כולו בארץ וע״י העם היהודי כולו בגולה. חוסר המשמעת; ההפקרות; הפרובוקציה מבפנים; הרצון האוילי לערוך את החשבון הפוליטי בינינו לבין עצמנו, בדרך של התחרות ברדיקליזם מילולי או מעשים משוללי אחריות, בו בזמן שאנו עומדים במערכה מדינית חיצונית חמורה מאד – אלה הם השטנים המשחיתים האורבים לנו בשעת סכנה זו.

אכן, נזעקנו כאן לא רק להזהיר את אלה שאנו עומדים עמהם בריב מדיני כבד, אלא גם להזהיר את עצמנו על דרך המלחמה הזאת. אין זו מלחמת גיטאות שמאחוריה ומלפניה שערי תקוה נעולים, ולא מלחמת “מצדה” של ככלות הכל, שבהן לא היה כל צורך לבדוק באמצעים, אלא מלחמה על תקומה ובנין, שלא כל האמצעים כשרים בה, ומן ההכרח לבדוק שבע פעמים כל צעד שאנו עושים כדי להיווכח אם הוא מקרב אותנו אל התכלית הנכספת, או הוא מרחיק אותנו ממנה. נילחם בתוקף כדי לנצח במלחמה זו, וניזהר מפני כל מכמורת פרובוקטיבית העלולה להכשילנו.

תש״ו

---

ביריה

מאת

יצחק לופבן

בביריה ניצח הצדק את הזדון, והכוח המוסרי, המתגלה בעקשנות קדושה ובנכונות למסירות נפש, את המנגנון הצבאי, האלים והמצויד בכלי־הנשק המשוכללים ביותר. חלקת אדמה זו בהרי הגליל העליון, אשר עשרים בחורים מישראל התאחזו בה, כדי להכינה ולהכשירה למקום התישבות בשביל חיילים עברים, הנמצאים עדיין בשרות של צבא הוד מלכותו ושהיו עם הצבא הזה במאבקיו הקשים ביותר, בימי כשלונו ובימי נצחונו, – מסמלת את המסה והמריבה על פני כל שטח התנגשותנו עם מדיניות הספר הלבן, ואת תעתועיה של ממשלת המנדט. כל מאבקנו מכוּון נגד הנסיון הזה לנשל אותנו מעל האדמה אשר זכותנו עליה נתקיימה ע״י כל מעלות־הקנין המצויות בעולם בכלל, ע״י המשפט המדיני, ע״י כסף, שטר וחזקה, ע״י שינוי מעשה ושינוי מראה, ובשורה הראשונה ע״י המורשה ההיסטורית, ע״י הקשר שאנו קשורים אליה בטבור חיינו, שאם ינותק חלילה אנו נידונים לכליה לאומית ופיסית כאחד.

בתולדות שיבת־ציון החדשה, אין זה הנסיון הראשון שעמדנו בו. כבר העולים הראשונים על אדמת א״י, שהיו מעטים וחלשים מאד, נאבקו עם ממשלת הזדון העותומנית, שחייליה ושליחיה היו הורסים ביום את הצריפים של המתיישבים, והם חזרו וצמחו בלילה מחדש. היתה זאת מלחמה של כוח־מוסרי נגד כוח האגרוף – וסופה של מלחמה זו מעיד עליה, לא רק ע״י הצמיחה הנפלאה של מאות ישובים חקלאים, אלא גם ע״י התפתחותם של הישובים הראשונים הללו. תחת העץ, שאפשר היה למוטטו בתנופת גרזן, באו האבן והברזל, באה הקביעות, ההשתרשות, הגידול והרציפות, באו השדות הירוקים והמניבים של ישובי היהודים ביהודה, בשני הגלילים ובשומרון.

נתנסינו בנסיונות אלה גם בממשלת “הצהרת בלפור”, בימי השלטון הבריטי. גם בימי תל־חי היינו מעטים וחלשים. קומץ בחורים ובחורות עמדו נוכח כנופיות עצומות, מזוינות ומסתערות. נפלו קרבנות, אבל הנסיון לנשל אותנו מהקרקע שנאחזנו בה עלה בתוהו, ובתחומי המריבה על הנקודה הבודדה אז, נמתחה רשת של ישובים עבריים פורחים ומניצים, תוך דינמיקה של התפתחות שאין לעצור אותה.

אין זה אלא מקרה שהמאבק על ביריה על נקודה חדשה וקטנה זו בהרי הגליל העליון, חל בימי הזכרון לתל־חי. אבל היה בלי ספק דמיון רב בהרגשה ובהלך הרוחות שהסעירו את הישוב כולו בימים ההם ובזמן הזה. הפעם בא הנסיון של נישול לא ע״י כנופיות פורעים מבחוץ, אלא ע״י ממשלת הארץ עצמה, והוא נתגלה בצורה החמורה ביותר. כדבר הזה לא קרה אפילו בימי השלטון העותומני; פרט למקרה האיבקואציה של תל־אביב בימי המלחמה הקודמת, שאז השאיר בכל זאת השלטון של ג׳מל פחה קבוצת יהודים קטנה לשמור על ה“שכונה”, לא קרה שהשלטון יתפוס נקודה ישובית שלמה, ישים את אנשיה במאסר ויפלוש אליה כאשר פולשים לאדמת אויב. זה לא קרה אפילו בימי הריגול בזכרון־יעקב, שאז עינו הסרדיוטים התורכים יהודים רבים במקומות שונים, במקרים ידועים עד מות; אבל המפקדים והחיילים של “האדם החולה על יד הבוספורוס”, אמוני העריצות של משטר מושחת ונסוג, שלא למדו לא באיטון ולא באוכספורד, וכל המסורת הדימוקרטית הבריטית היתה זרה להם לחלוטין, – על דעת האנשים האלה לא עלה אפילו, נוכח מקרה חמור כזה של ריגול בימי מלחמה, לעשות את הכלל אחראי בעד הפרט ולכבוש ישוב שלם מידי יושביו.

כיצד עשה זה שלטון צבאי בריטי? האם אבדו עשתונותיו מתוך מבוכה, או נתפס למעשה התגרות אוילית? השלטון הזה, בהיותו בלתי צודק במדיניותו ובהתנהגותו, עושה את עצמו, לעתים קרובות, למגוחך בדרכי התגובה שלו על היאבקות העם היהודי על זכותו. משום שאינו יודע מה לעשות כדי להיראות צודק, הוא נתפס למעשים המפגינים את אי־צדקתו במידה שאין למעלה ממנה. כשם שהוא יורה לפעמים לתוך האפילה, מחשדנות־שוא, או בכוונה תחילה להקים המולה בעולם, כשם שהוא מכניס עשרות אנשים, ללא ברירה וללא סיבה, לתוך בתי־הסוהר, כך הוא נדחף למעשים אפילים אחרים בגלל הרגשת האשמה שלו, ואינו יודע מה לעשות כדי להחריש אותה או להשתחרר ממנה. הוא אסר את אנשי ביריה בגלל איזה “כלב משוגע”, איזה “בלק” מסיפורו החדש של עגנון, אשר העתיק את משכנו מירושלים לצפת והביא לידי היסטריה את כל המנגנון של הבטחון בארץ. נניח שהאנשים שנאסרו היו חשודים על דברים שאינם כחוק, אבל למה פלש הצבא לתוך הנקודה הישובית, מה הכריח אותו לכבוש משק עברי, למה סירב לתת לאנשים אחרים להמשיך את העבודה ולשמור על הנטיעות הדורשות טיפול ועל הרכוש שלא יהיה הפקר? השלטונות אינם יודעים תשובה על כך, על כל פנים עד עתה לא שמענוה. אבל הישוב ידע את התשובה שעליו להשיב.

התשובה שנתן הישוב היהודי, ובשורה הראשונה ציבור הפועלים, על נסיון זה, היתה מפוארת בצורתה ותוכנה המוסרי. אף כאן, כמו בשפיים־רשפון־גבעת־חיים, לא נלכדו אנשינו בפחי הפּרובוקציה, אבל העמידו את עצמם בקומה זקופה ובחזה פתוח להגנת אדמתם הנגאלת. בלי נשק ביד. בקור ובברד ובסופת גשמים נהרו ועמדו מאות בחורים ובחורות, מאות נערים ונערות, נוכח צבא מזוין במכונות יריה וברכב־שריון, ולא נתנו שינשלו אותם מעל נחלתם. בפעם השניה, בחדשי־מאבק חמורים אלה, הוכיח הנשק המוסרי את עדיפותו על פני הנשק הברוטלי. בכוח ובהפתעה עלה בידי הצבא להוציא את עשרים הבחורים היהודיים מבתי האבן החזקים של ביריה החדשה, אשר השקיעו עמל רב וכסף רב כדי להקימם בשביל החיילים המשוחררים, אבל לא עלה בידי הצבא להוציא את הישוב היהודי מן האוהלים והצריפים שהוקמו ליד הבתים האלה. שעות מעטות לאחר שנהרסו, הם צמחו מחדש, כשם שצמחו מחדש גגות הצריפים שנהרסו ע״י החיילים התורכים בישובי היהודים הראשונים בארץ. החומר שממנו נבנו האוהלים והצריפים הללו הוא, כנראה, חזק יותר מבתי־אבן. בכל קרש, בכל יריעת־אוהל, בכל מסמר וחוט ברזל, שקוע רצון העם והחלטתו הנחושה לא לנטוש את נחלתו. אלה שנאבקו על כברת אדמה הררית זו, לא על אדמת ביריה בלבד נאבקו אלא על אדמת א״י כולה. רוח העומדים במערכה ורוח חבריהם מן הישובים הקרובים והרחוקים ורוחם של אנשי־צפת, זו היהודית האדוקה והדבקה במסורת של מסתורין ישראלי, אשר רבניה התירו לאפות פת בשבת כדי להברות את הלוחמים על תחומיה, ולבסוף רוחו של הישוב כולו, שהיה שרוי באותם הימים עם מעפילי בידיה, – כל אלה העידו כי נושא המלחמה הנטושה, הוא זה שהתבטא פעם באותו השיר הנפלא אשר נרקם בין הרי צפת ע״י ר׳ שלמה אלקבץ: “התנערי מעפר קומי!”, הכולל הכל והמבטא הכל והמסמל באופן הבולט ביותר את הדברים שהישוב והעם העברי מוכן לקיים עליו בנפשו את הצו: “ייהרג ואל יעבור!”.

זאת היא אוילות להכתיר את סיומו של מאבק זה בכינוי “נצחון”. זה היה נסיון שעמדנו בו בכבוד ובהצלחה. אבל הנצחון עדיין מאתנו והלאה. אם לא יבוא שינוי במדיניות “הספר הלבן”, עוד נכונים לנו בודאי נסיונות רבים כאלה. אבל, למדנו הפעם להכיר מחדש מהו הנשק שאנו יכולים להשתמש בו במריבה מרה זו בצורה היעילה ביותר. אם כי סימני הזמן הזה אינם מעידים כי יש למידת הצדק ערך גדול במדיניות העולם ואף במדיניות של ארצנו, נוכחים אנו לדעת שלעתים עומד בה עוד הכוח להניס מפניה את הברוטליות הגסה ואת שרירות־הלב. מפקידה לפקידה אנו חוזרים להוכחה זו, שבין כל דרכי המאבק שלנו מהווה הדרך הקונסטרוקטיבית את המשען הנאמן ביותר. ישנן הוראות־שעה גם לגבי דרכים אחרות, אך הדרך הזאת היא הוראת־נצח שיעילותה למעלה מכל ספק. אף היא דורשת לפעמים קרבנות רבים, אולם מעולם לא נכשלנו בה ותמיד יש בה סיכויים כי נבוא על זכותנו.

תש״ו

---

הצום ולקחו

מאת

יצחק לופבן

חמשת ימי הצום של נציגי הישוב העברי היו ללא ספק אחד השלבים הנפלאים בתוקפו המוסרי וביעילותו המדינית, שבמאבקנו החמור מאד על עלית היהודים לארץ־ישראל. במשך השנים הרבות, בהן אנו נאבקים עם ממשלת המנדט על הזכות הראשונית של העם היהודי לחזור למולדתו ולמלט את נפשו מן הכליה שנחרצה עליו בארצות נכר, היו גילויים שונים של עמידת גבורה, עוז ומסירות־נפש, שרישומם היה רב מבפנים ועוררו השתוממות והשתאות מבחוץ. אך שום פעולה מפעולותינו עד עתה לא זיעזעה עד היסוד במידה כה עצומה את הישוב העברי בארץ ולא עוררה הד אדיר רושם כזה בעולם היהודי כולו, ויש לשער שגם בעולם הבלתי־יהודי (בעטיה של שביתת הדואר והטלגרף היינו מנותקים כמעט מן העולם החיצוני, ואיננו יודעים אל נכון מה הגיע מהכא להתם ומהתם להכא), כמו מעשה זה. זהו מטבעה של דרך תגובה מוסרית וצנועה זו, אשר אינה מתמודדת עם אחרים ואינה באה לידי התנגשות עם אחרים, אלא אנשים עומסים על שכמם הם את כל הסבל ואת כל התוצאות של מלחמתם, ו״מקיימים על נפשם״ להיות קרבן לענין צודק – מטבעה של דרך זו, שקולה הולך יותר מקולות אדירי רעש. קודם כל היא מלכדת מבפנים, מבטלת חילוקי דעות, יוצרת רוח אחת והתאמה נפשית בציבור ובעם. כל שראה כיצד רגשה ירושלים היהודית בימי הצום האלה, כיצד היא נתלכדה פתאום, לכל עדותיה המרובות, בגוף ונפש, איש ואשה, זקן ונער, סביב חמשה־עשר נציגי הישוב השרויים בתענית העם; כל שהאזין להמית־לבו של כל הישוב ולחרדתו הרבה, מן הנקודה הקיצונית ביותר בצפון הארץ עד הנקודה הקיצונית ביותר מדרומה, משפלת החוף במערב עד סדום ובית־הערבה במזרח – מוכרח היה להעלות בדמיונו בבואה של מחזות קדומים, כאשר העיר הזאת לבשה חרדות והעם הזה נתגעש כקמה ביום סופה מפני חמת המציק של אויבים בשער. מעולם לא הזדהה הישוב במידה כה שלמה ומלאה עם שליחיו כמו בפעם הזאת, ומעולם לא הוציא מקרבו כמו הפעם כוח מלכד כזה, כוח מרומם, מסעיר ומחשל את הנכונות לעמוד במערכה הכבדה על קיום האומה ועל עתידה.

ספק אם אפשר להכריע את כף המאזנים של המאבק המדיני ע״י מעשים כאלה בלבד. אבל למעלה מכל ספק הוא, שאפשר ליצור על ידם את התנאי ההכרחי והעיקרי למאבק זה, את האחדות הפנימית של העם. כאשר קיים על נפשו גאנדי את דבר הצומות בהודו, הוא ידע בודאי היטב שע״י כך לא ינצח את האימפריאליזם הבריטי ולא ישחרר את הודו מיניה וביה, אבל בדרך לשחרורה של הודו היה זה אחד השלבים המכריעים, אשר העלה את המאבק הלאומי למדרגה מוסרית גבוהה מאוד והביא לא פעם את האימפּריאליזם הבריטי בין המצרים. הוא הדין ביחס לצומו ומותו מתוך צום של ראש עירית קורק אשר באירלנד. אולי זה לא הכריע בקרב שנמשך מאות בשנים בין שוחרי החופש האירלנדים לבין אנגליה, אך ודאי שזה החיש וקירב את ההכרעה, לאחר ששיבר מבחינה מוסרית את תוקף ההתנגדות העקשנית והזועמת של אנגליה. אנגליה הועמדה פתאום לפני תופעה מיוחדת במינה, לפני אלם־סבלו של איש זקן, אשר במשך ששים ימי צומו השמיע מבית־כלאו את קריאת־השחרור האדירה ביותר בהשמיע פעם אדם ועם מעולם. למלחמת־הכוח של המחתרת האירלנדית נתרגלה אנגליה במשך דורות והיא הגיבה עליה בכוח נגדי – וכוחה היה תמיד יותר גדול, ועקשנותה גברה עם כל התגרות נוספת. עתה נתגלה כוח שלא יכלה לענות עליו לא במשלחת עונשין, לא בתותחים ולא במכונות־יריה ובטאנקים, אלא הוכרחה להרהר אחרי מידותיה היא, עד אשר ויתרה לבסוף על עמדתה התקיפה.

גם צום נציגי הישוב וצומם של מעפילי ספּציה, שיברו מבחינה מוסרית את תוקף ההתעללות של הממשלה הבריטית במעפילי ישראל. אין זאת אומרת בשום פנים ואופן שהממשלה נכנעה, וכי לא תוסיף לשים מכשולים ומלכודות על דרכיהם של עולי ציון, אם בחופי הארץ, אם במרחבי ימים ואם בחופים שבחוץ־לארץ; אך הדבר יקשה עליה עתה מאשר לפני כן, ואם יש עם אנגליה עוד רגש של כבוד עצמי כלשהו, ואם חרדה היא באמת לשמה הטוב, אולי תשקול הרבה אם כדאי לה להתבזות בעיני העולם כולו ובעיני בני עמה היא, כדי לקיים חקקי אוון שחבר פקידים קולוניאליים חקקו אותם.

*

באֶפּיזוֹדה בודדה זו של מעצר מעפילי ספציה, השיג הצום את מטרתו גם מבחינה מדינית באופן ישר. הענין אמנם נסתבך עתה במקצת ע״י החלטת המעפילים לא לתת לפלג אותם לקבוצות נפרדות. אלה ששותפות הגורל שלהם נכפלה הפעם ע״י התחייבות תוך שותפות של סבל מיוחד וגמרו אומר בנפשם לרדת יחד תהומה, אם ימנעו מהם את העליה לארץ, זכותם היא לדרוש שלא יפרידו ביניהם. אבל מבחינה מדינית הושג הישג חשוב עם הסרת המעצר ומתן הרשות לעליה. עד עתה אינם ידועים לנו הפרטים כיצד נתפסה הממשלה הבריטית לאיוולת זו, ומספר ימים לפני סיוּם עבודתה של ועדת־החקירה האנגלית־האמריקנית, ביימה לעצמה מחזה־קלון לעיני העולם. יש אומרים שרק במקרה נגררה הממשלה הבריטית לתוך עסק־ביש זה, אשר מקורו בהסתבכות מקומית, איטלקית־פאשיסטית או איטלקית־יוגוסלבית. יתכן שכך הוא הדבר, אך המקרה הזה משתלב היטב לתוך הפוליטיקה הכללית שהיא ופקידיה נוהגים בה כלפי העליה היהודית. אין לנו לחדש הרבה בסוגיה זו. אם נחוצה היתה לממשלה הבריטית הוכחה נוספת על כך שהיהודים בארץ ובעולם כולו לא ישלימו עם כל נסיון להחניק את העליה היהודית, והם יעשו את כל אשר לאל ידם כדי לפרוץ כל מחסום אשר יושם על דרכה – היא קיבלה את ההוכחה הנוספת הזאת. אין אנו יודעים מה תהיינה המסקנות האחרונות של ועדת־החקירה האנגלית־האמריקנית. ייתכן שהשאלה הזאת תמצא לה פתרון מניח את הדעת, ולמשך זמן מסוּיים על כל פנים היא תוסר מעל הפרק, וייתכן גם שהמסקנות הללו ידחפונו ביתר רוגז ועקשנות לתוך המאבק על זכות זו. אחת חייבת הממשלה האנגלית וחייב העולם כולו לדעת: היהודים לוחמים כאן את מלחמתם האחרונה על גורלם ההיסטורי, כשגבם אל הקיר, והם לא ירפו ואינם יכולים להרפות ממנה. כל היתרים הלחים וכל העבותים החדשים אשר ינסו לכבול בהם את עלית היהודים לארץ לא יחזיקו מעמד בפני רצון העם ובפני ההכרח הטראגי שלו. לא הפעולה המשולבת של הצי הבריטי האדיר וכוחות התעופה על חופי הארץ, ולא תחבולות הציד על עולים בחופי־המוצא שלהם בחוץ־לארץ, ירתיעו את אלה שאין להם מה להפסיד אלא את כבליהם, את עלבון קיומם ואת עינויי הכליה שלהם, מלהעפיל ולעלות לארץ, בצום ובקול ובממון ובכל אמצעי מאבק אחרים יפרצו בין שדות המוקשים הללו – וזכותם הקדושה תלך לפניהם כעמוד אש ותאיר את דרכם, כשם שהלכה והאירה לפני יוצאי מצרים.

*

הנהלת הועד הלאומי של כנסת ישראל, קרעה במחי אחד את קליפת הקטרוג והזלזול, שחלקים שונים בישוב היו מקיפים בה את קיומה ואת מפעליה במשך שנים רבות, וכבשה לעצמה את הסמכות המוסרית של הנהגת הישוב ע״י הדוגמה הנעלה של מסירות־נפש מצד חבריה. היא לא תבעה, לא הטיפה, לא נתנה פקודות לאחרים, אלא היא עצמה ואלה שנצטרפו אליה מרצון, התעטפו בצום וקיבלו על עצמם סבל שהיו מוכנים לעמוד בו ביודעים עד קצו – והקץ היה ברור, לולא ניתנה הרשות לעצורי ספּציה לעלות לארץ. העם היושב בציון חש באינסטינקט הבריא שלו את משמעותם הנכונה של גילויי גבורה אלה, ונתמלא חיבה והערצה למוסד זה ולאנשיו, אשר ניחרו בהם מקודם לעתים קרובות מאוד. האחדות וההתלכדות הללו שנוצרו בימי מועד של תענית מחאה והפגנה אלה, אינן רשאיות להתרופף ולהתבזבז בימי חול של מעשה ונוכח המאבקים הרבים והחמורים, גם המדיניים וגם חישוביים הכלליים, הנכונים לנו עוד בימים הבאים. הקשר שנקשר בין העם והנהגתו, חייב להתהדק עכשיו יותר ע״י כושר פעולה ותבונה ארגונית, אשר תביא לידי פּציפיקציה פנימית של הישוב. הימים האלה לימדונו לדעת איזה כוח הוא הישוב הזה שעה שהוא מופיע כעם, שעה שהוא בחינת “ויחזק חרש את צורף, מחליק פטיש את הולם פעם”, ונער וזקן, פרועי בלורית ועוטפי טליתות מלוכדים בהמית־לב אחת ובמעשה מכוּון אחד. זאת היא שעת־כושר גדולה, פנימית וחיצונית גם יחד. ישנם גורמים רבים המעונינים מאוד להרבות מריבה בתוכנו, למען לא נהיה מאוחדים ונסתכסך איש באחיו. כשאנו מפוררים קל להכות אותנו ולהתעולל בנו – כשאנו מאוחדים נרתעת לעתים גם גבורת־הגבורים מפני גבורת־החלשים הלזו.

תש" ו

---

"הפעולות הנרחבות"

מאת

יצחק לופבן

ממשלת הוד מלכותו ביצעה את אמרתה. “פעולותיה” בירושלים, בתל־אביב ובעשרות נקודות ישוביות בארץ התנהלו לפי התכנית, לפי אותה תכנית ששמץ ממנה גוּנב אלינו לפני שבועות אחדים. רוב חברי הנהלת הסוכנות, והמחלקה המדינית בראשם וכשלושת אלפים אנשים מן המשקים החקלאים ואחרים הובאו למאסר. “פעולות נרחבות” התנהלו ומתנהלות בכל הארץ, נכבשו בניני הסוכנות היהודית, נפרצו ונפרעו בניניה המרכזיים של הסתדרות העובדים, צבאות רבים, שליחי ממשלה סוציאליסטית, מצוידים בטנקים ובמכונות־משחית פלשו למשקים העברים הסוציאליסטיים, לאלה המשקים אשר חידשו את פניה התרבותיים של הארץ הזאת, החיו את שממותיה והביאו לתוך תחומיה את ברכת העבודה, התנובה והשלום, היכו, פצעו, השחיתו, והפילו חללים.

את אשר ביקשו להשיג בפעולות נרחבות אלה לא השיגו. הם נקטו בתכסיס ישן נושן, הידוע בקורות ימינו מימי גסיוּס פלוֹרוּס, נציבו של נירון קיסר… לא נגררו הפּעם אחרי התגרות זו, והתיצבו מול הצבא הפולש כמו לאדמת אויב, בחזה גלוי ובנשק היחידי שאי אפשר לתפוש אותו, בנשק ההכרה המוסרית של צדקת מאבקנו… באנשים בלתי־מזוינים, ברכוש הסוכנות היהודית, ברכוש הועד הפועל של הסתדרות העובדים, ברכוש דפוס “דבר”, בנק הפועלים, קופת־מלוה, המרכז החקלאי ובעוד כמה אוביקטים יהודים. התכסיס הזה נכשל כשלון מחפּיר… לא שברו את רוחם, ופרט לנקודה ישובית אחת – לא תפסו את נשקם.

ונכשל כשלון חרוץ עוד תכסיס אחד, זה שאנו יודעים אותו מימי הודעתו הראשונה של בווין: הרצון לפלג את מערכות ישראל, להבדיל בין “אנשים מסוימים מהעדה היהודית”, לבין הישוב היהודי בארץ בכלל. אם היה אפשר איזה מעשה שילכד את הישוב לכל חוגיו, שדרותיו ומעמדיו מסביב לסוכנות היהודית ומנהיגי הישוב – הרי היה זה המעשה שעשתה הממשלה בימים אלה. היא כבר נוכחה בודאי, ועוד תוסיף להיווכח, שחברי הנהלת הסוכנות היהודית אשר היא שמה במאסר, הם נבחרי האומה העברית, והסולידריות עמה היא כללית, בין אם מי שהוא מבקר איזה קו של פעולותיה ובין אם לאו. בישיבת הועד הפועל הציוני המצומצם יחד עם מליאת הועד הלאומי, נציגי העיריות׳ המועצות המקומיות, הקהילות השונות ובכללן גם באי־כוח אגודת ישראל, ניתן ביטוי נמרץ לסולידריות כללית זו עם נאסרי המנהיגות היהודית ועם נאסרי האלפים שנסחבו מן המשקים העבריים, והוחלט על המשך העמידה התקיפה והגאה במערכה על העליה היהודית, על העצמאות הלאומית ועל זכותו של הישוב העברי להגנת עצמו מפני כל התנקשות בחייו, ברכושו ובזכויותיו.

רוח הישוב לא נשבר בקרבו, אם כי הימים האלה הוכיחו לו לדעת שבריטניה זו, שהוא חשב את עצמו לבעל־בריתה, ושלח את בניו ובנותיו הטובים ביותר למערכות צבאותיה במלחמה האחרונה, והעמיד את כל כוחות הייצור שלו לשרות המאמץ המלחמתי – לא היתה ראויה לאמון שנתנו בה. לא רק אותנו התעו ורימו, אלא את כל עמי העולם. יותר משהיא הנחילה לעולם ולעמים כלשהו מרוח החירות שהבטיחה להם, היא קיבלה מאויביה את הרוח שאמרה כביכול לנצחו ולעקרו מן השורש… היא עצמה שימשה מופת חותך לכך, כאשר לעיניה הושמדו 6 מיליון יהודים, והיא לא רק לא סייעה להצלתם אלא סגרה בפניהם כל דרך להמלט ממלכודת המות שהיו נתונים בה… היא למדה לשקר לעיני העולם במצח־נחושה, לסלף עובדות, ולהכריז על כל עוול בוקע־שחקים, שזה אינו אלא אקט של מילוי חובה ואחריות כלפי האנושות וכלפי שלום העולם.

ואף על פי כן לא נשברה רוחנו ואיננו מתיאשים מן המערכה שאנו עומדים בה. ממשלת הוד מלכותו המקעקעת את כפרינו ואת ערינו – היא עצמה גם מסייעת לנו… היא מתכוונת להשפיל אותנו ומשפילה את עצמה. העוול שבמעשיה מביא אותה אף לידי טיפּשוּת ואבדן עשתונות גם בדיבורים וגם במעשים, המגלים את קלונה בעולם. פרטי מעשים ידועים תוך כדי “הפעולות הנרחבות” האלה, זה שהיא הכריחה רב יהודי זקן ע״י מעשי אלמות לחלל את שבתו, סחבה אותו בכוח לבית האסורים והצעידה אותו אל סף המות – לא ירבו את כבודה של אנגליה בעולם. המקום היחידי שהם יכולים להגיע לכבוד בגלל מעשים אלה, זהו ה“באזאר הערבי” והפקידות הקולוניאלית. הללו ישבחו ויהללו אותה. אבל בעולם התרבותי, במידה שישנו עוד עולם כזה, תגבר השנאה ואי־האמון לאנגליה, הקיימים במידה גדולה מאוד גם בלעדי זה. בין היהודים לא היתה קיימת שנאה לאנגלים מעולם. היינו מבקשים לה תמיד צד זכות, ואמרנו כי אלה הם מעשים של פקידות מנוונת או השתבשות חולפת של החשבון המדיני. אך מה שהיא עשתה ועושה כעת מלבּה את השנאה אליה בנפש כל יהודי בעולם ובארץ ובנפש כל ילד יהודי…

עד שנכתבות השורות האלה נתפרסמה הודעת אטלי בבית הנבחרים הבריטי. מפיו של ראש ממשלת בריטניה, נודע לתושבי הממלכה הבריטית, נודע לעולם ונודע גם לנו מה שאירע בארץ־ישראל בימים האחרונים. ממשלת הוד מלכותו נזכרה פתאום בחובות ובאחריות שמטיל עליה המנדט, אלא שמכל החובות והאחריות נזכרה רק בפרט אחד: שהיא מצוּוה לשמור על סדר ועל חוק בארץ. היא לא נזכרה בסדר ובחוק המהווים את הקונסטיטוציה היסודית של המנדט, שלשמה הוא נוצר ובעבורה הוא נמסר לבריטניה: לקדם את עלית היהודים לא״י, לקדם את התישבותם, להעמיד לרשותם את קרקעות הממשלה, למסור להם זכיונות, להתיעץ עם הסוכנות היהודית בכל הענינים הנוגעים לפיתוחה של ארץ זו. לא בזה היא נזכרה, אלא “בחובות” הנובעות ממצב אדמיניסטרטיבי הבנוי על הפרת החוקים והסדרים היסודיים שנקבעו לפי המנדט, ושלפיו היא רואה לה חובה לנעול דלת בפני העליה, להרוס את ההתישבות היהודית, להושיב את חברי הסוכנות בבית האסורים, לכבוש את מוסדותינו. נוסף לכך מצווה, כנראה, ממשלה זו, בהיותה ממשלה סוציאליסטית, לעשות קודם כל פרעות בבנין הסוציאליסטי בארץ, במשקים הקולקטיביים ובמוסדות הפועלים בכפר ובעיר. ועוד דבר: מכל ההמלצות של ועדת החקירה בחר לו מר אטלי באופן שרירותי פיסקא אחת שאינה כלולה בהמלצות, דבר פירוק הצבאות הבלתי־חוקיים. זוהי שיטה מנוסה לסנוור את עיני העולם, כאילו בדבר הנעשה עתה, ולא בהעלאת מאה אלף היהודים ולא בביטול תקנות הקרקע של הספר הלבן, היא ממלאה אחרי המלצותיה של ועדת החקירה. אף ראש המיניסטרים הבריטי סומך על הפתגם היהודי העממי ״עולם– גולם״. אבל ישנם 12 אנשים חיים באנגליה ובארצות הברית והם חייבים להגיד לעולם, למה התכוונו בדו״ח שלהם: להחרבת המשקים היהודיים או לעליית יהודים ופיתוח נוסף של הארץ.

אטלי ובווין כיוונו כנראה יפה את “השעה הסוציאליסטית”. לזעקת היהודים אין העולם מקשיב בכלל זה דורות מרובים מאוד, עתה הוא מסוגל פחות מאשר בכל התקופות להקשיב לה, עתה אין הוא מקשיב גם לזעקת עמים עשוקים ומעוולים שאינם יהודים. זהו כמובן קוצר ראיה, חלק מאותו קוצר הראיה שהביא לידי התמוטטות כללית של האימפּריה הבריטית. לורד קורזון המנוח אמר עוד לפני שלושים שנה שהודו תישמט מידי אנגליה, יען היא בוגדת תמיד בידידיה ותומכת באויביה. בהיות הענין רחוק קצת מאתנו, אפשר היה לחשוב את הדברים האלה כצוּרת ויכוח של אוֹפּוזיציה פנימית. עתה אנו רואים זאת עין בעין. מבשרנו אנו חוזים את זאת.

איננו יודעים אם יהיה בכוחנו להשיב לאנגליה את הראייה הנכונה ואת ישוב־הדעת. אבל אנו יודעים היטב באיזו פרשה אנו עומדים… נארגן, במידה שזה יהיה בידינו, את כל הכוחות המדיניים בעולם, למען יתקוממו נגד מדיניות אכזרית ושרירות לב זו. נמשיך את העליה ונתנגד לחיסול הבית הלאומי היהודי. מבחינת הכוח הצבאי ידה של אנגליה על העליונה. אבל מבחינת הצדק והכוח המוסרי – אנו מאמינים עוד שידנו על העליונה.

תש״ו

---

הספחת

מאת

יצחק לופבן

אנו חוזרים ומתנים בלי הרף את מרי נפשנו על אשר עוללה לנו בריטניה. כל יהודי בארץ ישראל וכל יהודי ברחבי העולם חורק שינים על הלבות הערלים של המנהיגים הנוכחים של האימפּריה הבריטית ועל כובד המערכה שהוטלנו לתוכה ברשעותם. אך ספק גדול אם מרבית הישוב העברי נותן דין וחשבון לעצמו מזה שמעוללים לנו מהרסינו ומחריבינו מבית. בעטיה של קבוצת אנשים קטנה, שפרקה מעל עצמה כל עול של אחריות לאומית ומתגנדרת בטירוף־דעתה ובמעשי הרצח וההרס שלה כבמעשי גבורה ובקוצר־דעתה כבמערכה על “חרות ישראל”, הגיע הישוב העברי בא״י, זו היצירה הנפלאה ששלושה דודות כמעט עמלות להצמיחה, לטפחה, ולעשותה לנחלת־תנחומין ולמקלט־מולדת בשביל שארית ישראל – אל סף התהום. קשה להבין כיצד קרה הדבר שחלק מן הישוב נתעה לראות כ“כתם של יופי” את הספחת המסוכנת הזאת שעלתה על בשרו. אין זאת אלא שהוא הוכה בעיוורון רוחני ומדיני, והוא סיגל לעצמו את התכונות הנבערות של הקרתני הגרמני, שבשעת מלחמה היה יושב ומחבק את כוס הבירה הגדולה שלפניו ומתנה מתוך טמטום את עלילות הגבורה של “אונזערע יונגען”, של “הבחורים שלנו” בשדה הקרב. אך יותר מזה מפליא הדבר איך נתפסו גם כמה מ“אנשי הרוח” שבקרבנו לתבונה קרתנית זו, ולא עוד אלא שהם חותים, – ובפה ובכתב, בגלוי וברמז – את גחלי הטמטום הזה ורואים במעשי הטירור מין “זמר” רומנטי, שקרני כבוד וגבורה יוצאות ממנו לזרוח על עתידות ההיסטוריה הישראלית. אין לא כבוד ולא גבורה בהפקרות הזאת שבחורים יהודים הפכו את דבר רציחת אנשים למעשה־ספורט; ובודאי שאין כבוד וגבורה באיולת פושעת זו, שבחורים יהודים מתפזרים על פני כל הרחובות המרכזיים של העיר העברית תל־אביב ויורים מאקדוחים, מרובים וממכונות־יריה, ללא אבחנה לאיזה צד וללא חשש שמא יפגעו אנשים, נשים וטף, ומתוך כוונה של פרובוקציה גלויה, להוציא מטר יריות נגדיות מכלי הנשק הרב והמגוון מאד של הצבא הבריטי, ולהפוך את ליל התושבים העברים בעיר העברית לליל־בלהות, עתיר קרבנות ופצועים.

על אלה אשר עמדו פעם, בימי חורבן בית־שני, נוכח חזיון דומה של השתוללות כנופיות בריונים, חסרי אחריות, באין אונים ובאין יכולת נפשית להפסיק את תעלולי החתירה והבגידה שלהם, קרא ר׳ אליעזר בן עזריה את הפסוק: “משיב חכמים אחור ודעתם יסכל”. אולם הפעם אין לנו ענין בהגדרת החזיון הזה מבחינה תיאורטית, אלא מחובתנו להעיר השכם והערב את דעת הציבור על ההגיון של ברזל המונח בהתפתחותה של מציאות זו של כנופיות בריונים בקרבנו, הנוטלות שררה לעצמן לכפות על הישוב ועל הציונות דרכי מלחמה שהם פוסלים אותם ושרואים בהם איבוד עצמי ללא דעת.

את צל האבדון שאליו הביאו אותנו הכנופיות האלו, ושהזהרנו מפניו, חזור והזהר, הננו רואים כבר עתה עין בעין. אין אנו שוכחים ואין אנו רשאים לשכוח את חלקה של המדיניות הבריטית בהתפתחות הטירור. אך אין אנו רשאים גם לשכוח את חלקו של הטירור בהתפתחות המדיניות הבריטית ובמתן עזרה ישירה וסעד למזימותיה. אין לציונות ואין לעם היהודי בתקופה הזאת נשק יעיל וחשוב יותר בהיאבקותם המדינית, מאשר הישוב העברי בארץ, מאשר הפוטנציה הגדולה של יצירה, גידול והתפתחות, המונחת בעצם הוויתו, מאשר התכונה שלו להסיע את הדלתים והבריחים ששמים עליו מבחוץ ולדחוק מפני הכוח הדינמי שלו כל מיני הגבלות וגזירות מקפחות. ואם הישוב הזה יתמוטט חלילה, יתמוטט וישבר גם כוח היאבקותנו המדינית ללא תקומה. אנשי הישוב, מכל השדרות ומכל המעמדות חייבים לדעת זאת, וללמוד קצת מלקח הימים האלה, כיצד אפשר להחניקו כאשר ישנם כוחות מסייעים לכך מבפנים. הכוחות המסייעים הן כנופיות הטירוריסטים שהביאו עלינו את המצור הצבאי שאנו נתונים בו כעת ושעלול בודאי להחמיר ולהמיט עלינו אסונות גדולים יותר, ככל שנשהה את החלטתנו לעקור מקרבנו את הנגע הזה.

אחד החברים אמר בימים האחרונים, תוך כדי ויכוח על שאלה זו: “אין מתפקידו של הדור הזה להנחיל לדורות הבאים דפים של,גבורה׳ המביאים אותו לידי הרס וחרבן – מתפקידו הוא להנחיל לדורות הבאים יסודות של חיים ותקומה, אפשרות להקים הריסותיו ולהתרומם מאשפתות”. את זה שאינו מתפקידו של הדור הזה, יותר נכון: את זה שהוא בניגוד לתפקידו, אומרות למלאות הכנופיות הפורשות; את זה שהוא מתפקידו החיוני ביותר, לא נוכל למלאות כל עוד הכנופיות האלה יעבטו את ארחות הישוב ויתקעו, לא מקלות, אלא פצצות ומוקשים עזי נפץ והרס, בין גלגלי חיינו. הרבה אחרנו כבר בביעור הבריונות הזאת מקרבנו, אבל יותר מזה אנו עלולים לאחר, אם הצבור, או חלק מן הצבור יוסיף לפסוח על שתי הסעיפים, ולא יתעשת לקום, בעוד לא איחרנו את המועד לחלוטין, נגד האויב הפנימי הזה, המכתיר את עצמו בכתר פטריוטיזם מזויף.

תש״ז

---

בראי הזמן

מאת

יצחק לופבן

את עבודתו הפובליציסטית סיים יוסף אהרונוביץ בשני מחקרים היסטוריים, האחד על “מחייבי הגולה” והשני על “הסיקריקין”. תוכנו של הראשון מבין שני המאמרים האלה, שבאו להעריך בשעתם, מתוך פרספקטיבה היסטורית, את מראות הנגעים של ימינו, נבחן ונצרף כבר בכבשני התקופה המרה, שעברה ועוברת עלינו, ושארית האשליה, שרבים, גם ציונים וגם כותבי עברית, השתעשעו בה עוד לפני כמה שנים, כי הגולה היהודית באירופה היא שתישאר החולשת על הגורל היהודי לעולמי עולמים וכי ארץ־ישראל עלולה להיות רק “מרכז נוסף, אחד מני רבים”, לא רק נהרסה מבחינה עיונית, אלא נמתח עליה גזר־דין טראגי ומצמית מבחינה מציאותית ביותר. אחרי השואה הגדולה שנתרחשה על יהדות אירופּה, היה ברור לכל בר־דעת, שהפרק הזה, ככל שהוא נוגע ליהדות אירופּה נסתיים, ואת האדמה המקוללה הזאת, שבה קבורים עצמותיהם ועליה מפוזר אפרם של ששה מליונים יהודים טבוחים ונשרפים, לא יפקוד שוב כל רוח של סליחה ותנחומין; על כל פנים לא ייתכן הדבר שמישהו מתוכנו יעלה במחשבתו איזו אפשרות שהיא של פיוס וטיפוח אשליות חדשות של ארגעה והמשך קשרים בין יהודים לבין “חקל דמא” שעליו נערכה הילולא של זועות ויסורים כה איומה לעמנו. ואכן, לגבי רובה המכריע של שארית הפליטה היהודית נסתיים הפרק הזה. אלה שהיו באותו מעמד טראגי, ובעיניהם ראו ובאזניהם שמעו ובנפשם חשו את חוסר האונים של מיעוט משולל הגנה, הנגרף בהמוניו בשבולת המשטמה והרצח, אותם רודף קול אחד הקורא להם: ברח! צא מעמק הבכא הזה, מלט את נפשך ואת נפש ילדיך, הנותרים או העתידים להולד, אל מקום שבו אתה יכול להשתחרר מאימת הזועות, בו אתה יכול ליצור לעצמך עתיד של קיום חפשי, ובו אתה מסוגל לחשל לעצמך כלי־הגנה למען לא תהיה מופקר לעלבון, להתעללות ולרצח, באין פוקד ועוצר – ואצל תשעים אחוזים מאלה אין בזה שמץ של ספק כי לברוח – פירושו לארץ־ישראל, פירושו תקומת מולדת ליהודים בארץ הזאת.

ואעפי״כ נשארו עדיין כמה וכמה דוברי ציבור המטיפים לא רק לתוספת פיזור של שארית הפליטה היהודית, אלא המבקשים אפילו פשרה בין “החתירה לעליה” לבין ריסטבראציה של חיי היהודים בפולין ובארצות אירופה האחרות. אין ליחס חשיבות, כמובן, לשרידים הנידפים של הטריטוריאליסם, המוסיפים לגלגל עד היום בגלובוס, כדי לגלות ארצות לא נודעות, ה“מוכנות” לקלוט את הנידחים היהודים. אבל קשה מאוד להבין כאשר מחוגי הקונגרס היהודי העולמי יוצאות מפעם לפעם עצות ותביעות, המנסות למתוח גשרים בין העבר היהודי בגולה לבין העתיד, באותו הנוסח עצמו שידענו אותו לפני השואה, כאילו כל מה שאירע בינתיים אינו אלא מין קמט שאפשר ליישר אותו ע״י המגהץ של “זכויות” ו“ערובות” –ועולם כמנהגו ינהג. ולא זו בלבד. דבּרי “השומר הצעיר”, שבימים הרותחים של הטבח היהודי כאילו הסתלקו מן ה״פרוגנוזה" של קימוּם הגולה היהודית, החלו לדשדש שוב באותה פרשה. “הדרך לארץ־ישראל היא ארוכה. אני גורס מאמצי עליה ואיני גורס את סיסמת הבריחה”– אומר מ. יערי בועידת “הברית העולמית של השומר הצעיר”. ובמקום אחר בנאומו הוא מפרש קצת יותר את הרעיון הזה: “חתירה עקשנית בכל הדרכים לעליה ארצה, ומתוך נאמנות למשטר החדש והדימוקרטי אשר קם בפולין ובארצות שונות באירופה. כי כשם שהרכושנות כרוכה באנטישמיות ופרעות, התבססותם של המשטרים הדימוקרטיים היא סיכוי וערובה לעקירת כוחות השחור והריאקציה” וכו׳. אמנם אין הפעם אצל מ. יערי אותו הבטחון המוחלט שדגל בו בשנים הראשונות למלחמת העולם השניה, כאשר ניבא לריסטברציה של חיי היהודים בגולה, ותיאר בודאות מדעית את תהליך התעודדותם והתנערותם מאפרם ותקומתם של יהודי פולין ויהודי ארצות אחרות באירופה המזרחית. לעומת זה נוסף עתה נימוק בעל תוקף חדש. הממשלה הפולנית וממשלות ארצות אחרות באירופה קשורות עתה, כידוע אל “חבל־הגרר” של רוסיה הסובייטית, ומכיון שכך הרי אלו הם “משטרים דימוקרטיים” שיש בהם ממילא “סיכוי וערובה” לשלום היהודים בארצות הללו. לפיכך צריך אמנם “לחתור” לעלות ארצה, אך אין צורך להיחפז ואין ״לברוח״, ויש להסתדר גם שם “מתוך נאמנות למשטר החדש”; כלומר: “הן ולאו” בנשימה אחת ובמשקל אחד, כי הרי מפני שריפת הגוף יש “ערובה” במשטר, ולשריפת הנשמה אין לחשוש כלל, היא תהא חנוטה ושמורה, כשם שנחנטו ונשמרו כל הנשמות היהודיות שהגורל הסתיר אותן תחת כנפיו של אבי המשטר הזה ברוסיה.

קשה לומר שיש בדיאלקטיקה זו הבנה כלשהי של מציאות, בה נתונה היהדות בזמן הזה׳ ובעיקר זו שבארצות אירופה המזרחית והתיכוניות. קשה לומר שיש בה שמץ מאותות הלקח שכל יהודי באשר הוא שם, שעיניו לא הוכו בסנורים, או מחמת עצלות הלב, או מחמת בלבול דוקטרינרי, חייב להסיק מהנסיון המר שעמדנו ועודנו מוסיפים לעמוד בו, לא רק בכל אותן שנות שלטון הנאציזם והפאשיזם, אלא מהנסיון של דורות ובעיקר מן הנסיון האקטואלי בתקופה הנוראה שלאחר המלחמה הזאת, כאשר נהפכנו לאסקופה נדרסת תחת רגליו של כל עריץ “דימוקרטי” ו“סוציאליסטי”. אין צו מוסרי, אין צו לאומי ואין צו סוציאליסטי ואין צו פוליטי ומעשי יותר חשוב ויותר קדוש בשביל שארית הפליטה היהודית מאשר הבריחה, זה השלב הראשון של ההעפלה. ברח לך בן־אדם! ברח־לך בן־אדם יהודי מתוך ההפיכה הזאת, שבכל חילופי השלטון והמשטרים לא נשארה בה אף פינה צרה ביותר לתנחומין ולבטחון בשבילך. והלואי והיו בורחים בעוד מועד, לפני דור ולפני שני דורות; והלואי והיו מאזינים לקול האותות, שחזרו ונשנו במחצית הדור האחרון והיו בורחים. האם לא ישמעו לקול האות האחרון האיום הזה?

בשורות המעטות שהקדים פינסקר למחברתו “אויטואמנציפציה” נחרתו דברי נצח על לוחותיה של תנועת השחרור היהודית: “עברה צרת השוד והרצח ובאה שעת מנוחה אחריה, ורודפים ונרדפים יכולים לשאוף רוח כמעט רגע. בינתיים מושבים הנודדים – יהודים – בעזרת אותו הכסף עצמו שנקבץ למטרת היציאה – אל הארץ אשר יצאו ממנה! והיהודים שבמערב למדו שוב לשאת חרפת מחרפיהם, כאבותיהם בדורות שעברו. הזעם אשר פרץ כלהב על עלבוננו – נהפך לגשם של אפר, ההולך ומכסה את פני האדמה החמה. עצמו נא, עצמו עיניכם והחביאו ראשכם כבנות יענה – לא יארכו ימי שלומכם, אם לא תשתמשו ברגע־המנוחה החולף, למען מצוא תרופות יותר שלמות מאלה הפליאטיביות שמרפאים להבל את עמנו האומלל זה אלפי שנים”. תמונת הזמן בו נכתבו השורות האלו היתה שונה קצת מתמונת הזמן הנוכחי, ואף תמונת הצרה שפינסקר מדבר עליה היתה שונה בהרבה מזו שהתרחשה עלינו בתקופה זו. מספר היהודים שנרצחו ונשדדו בפרעות רוסיה, בשנת 1881, ספק אם הגיע אף לאחוז אחד מעשרות האלפים של אלה אשר נרצחו ונשדדו לעינינו ולעיני כל העולם בשנות המלחמה האלו. וכשפסקו “הרעמים” של הימים ההם באה תקופת מנוחה מדומה שנמשכה שנים לא מעטות, ולא היה זה נורא כל כך, כאשר בסוף המאה התשע עשרה, שעה ששמש הליברליזם והדימוקרטיה עמדה בצהרי שמי האנושות ואפשר היה לקוות, כי לא יעבור זמן רב וקרני האור יתפשטו על פני כל הארצות והמדינות, נתעו אנשים להאמין כי “שעת המנוחה” לא תחלוף מהר. עתה, אחרי רצח ששת מיליונים יהודים והריסת כל יסודות החיים והקיום של שארית הפליטה, לא באה “שעת מנוחה” כלשהי, ובצהרי שמי התקופה הזאת אינה תלויה שמש צדקה של ליברליזם ודימוקרטיה, אלא אימה חשכה גדולה, ומשטמה מפעפעת מכל מעינות תהום רבה ועומדת למחות את שארית התרבות האנושית וקודם כל את שארית ישראל. ואיך ייתכן הדבר שבשעה זו יקומו מתוכנו אנשים, שלא בלבד שאינם קורעים את שרידי קורי־העכביש המטשטשים עוד את כושר הראיה וההערכה הנכונה של מציאות היהודים בארצות נוד, אלא מוסיפים לטוות קורי־עכביש חדשים נגד עיניהם ומשיאים אותם להתנחם באשליה של “נאמנות למשטר” מסוים? אתמהא. כולנו תמהים.

*

“תהיינה לנו הרבה עליות ולא מעט ירידות; ועלינו להיות מוכנים לקבל גם את הרע, כשם שנקבל את הטוב, לאמור: לא להתיאש. מהיכן נשאב אמונה לעמוד בה בימים הרעים – מתוך מציאותו של הישוב בארץ־ישראל”. פסקא זו הלקוחה מסופו של המאמר על “מחייבי הגולה”, יכולה בעצם לשמש פתיחה לפרשה השניה שבה מסיים יוסף אהרונוביץ את עבודתו הפובליציסטית, למאמרו על “הסיקריקין”. אף תוכנו של מאמר זה עומד ונבחן עתה במבחן מר מאוד של התקופה. לידתו עתה, כשם שהיתה לידתו בימי חורבן הבית־השני, הוא ביאוש, בחוסר אונים נפשיים להשגב באמונה וברצון קונסטרוקטיבי, ובכניעה ליצר ההשמדה העצמית, הלובש בתקופות היסטוריות מסוימות, תגא של “גבורה”. ההיסטוריה, כמובן, אינה חוזרת על עצמה לעולם בצורה מדויקת, אך סימני־ההיכר העיקריים טבועים בחזרותיה, ולעתים אנו נדהמים לקרוא בדברים שנכתבו לפני אלפים שנה, פרקים של מאורעות העוברים לנגד עינינו. כשיוסף בן מתתיהו בא לתאר את דמותם של הסיקריקין הוא כותב: “הם היו רוצחים את האנשים בעצם היום ובראש חוצות העיר ובחרו להתערב ביום מועד בקרב ההמון החוגג, בהסתירם תחת בגדיהם חרבות קצרות ובהן המיתו את אנשי חרמם, וכאשר נפלו האנשים חללים, היו הרוצחים צועקים חמס יחד עם כל ההמון, ועל כן נחשבו לאנשי אמונים ואיש לא יכול לגלותם. יוחנן הכהן הגדול היה הראשון אשר נשחט בידיהם ואחריו נרצחו אנשים רבים מדי יום ביומו. ועוד יותר רע ומר מהאסונות היה הפחד המר אשר נפל על פני כל” וכו'. כמובן, אין זה דומה בדיוק נמרץ למה שקיים אצלנו כיום, ואעפי״כ משתקפת בקטע קצר זה בבואה מוכרה לנו מאוד מן המציאות הנעוה של תקופתנו. אף בתקופה מחודשת זו של השתלטות הסיקריקין ברחובנו, היה זה כהן גדול שנשחט על ידיהם בראשונה. אז, באותו ליל שבת האומלל, לא רק שנהרג איש אמונים ואיש תרומות, שנועד ע״י שר האומה לצאת ולבוא לפנינו, אלא שנשברו באותו לילה הכלים המוסריים של חברתנו, והחל האסון הגדול העושה בנו שמות מבפנים ומבחוץ עד היום. אפשר, כמובן, להבין לרוחם של ראשי דת ואנשי ציבור שונים אשר ניסו להשקיט את מצפונם ע״י התעלמות מן המאורע הזה, ע״י הכחשתו, ע״י הנחות פוסקות שדבר כזה לא ייתכן שיקרה בתוכנו, כי “יהודים אינם רוצחים” ואין לחשוד בהם חלילה גם בשעה שרואים אותם “רצים וסכין בידם ודם מטפטף”. אבל הם עשו לא שרות של דוב, אלא שרות של שטן לישוב ולאומה, שעה שהוציאו מעיקרא דדינא שטר טשטוש ומחילה, ונתנו לאחראים לפשע דמים זה להסתתר מתחת לאמתלא של “עלילת דם”. עתה אין כבר צורך כלל להשקיט את המצפון; עתה נרצחים יהודים בידי יהודים בראש חוצות, ביניהם נער בגיל של 16 שנה, שהמשפט הפלילי החמור ביותר אינו מוציא על שכמותם פסק־דין של מות – ואיש אינו זע ואיש אינו נע, לא הרבנים הממונים על ה“לא תרצח” שבעשרת הדברות ולא ראשי העדות וראשי הקהילות וראשי העיריות, ואף לא הציבור בכלל הממונה על ה״לא תרצח" שבצו־החיים והמוסר של חברה מאורגנת החרדה על קיומה. איש אינו זע ואיש אינו מוחה, בעוד שעל אחד משלהם שנידון למות ע״י השלטונות מתגלגלות מידות הרחמים ומרעישות שמים וארץ תוך בקשת חנינה. עתה חוטפים אנשים ושודדים בנקים בראש חוצות, ובמעמד קהל רב, מבלי שמישהו יעמוד בפרץ, ומבלי שיחרד העם חרדה אמתית על מעשי הרוצחים והמחבלים האלה ההורסים את חייו הכלכליים ואת החיים המוסריים של ילדיו, הנצורים על נקלה במצודה של אבנטוּריזם ומעשי־הפקר.

כל זה נוגע לסיקריקין מבפנים, ל“שלב השני”, (שהוא פועל־יוצא טבעי והכרחי מן “השלב הראשון” של אנרכיה מדינית ומעשי פרובוקציה מחושבים ומתמידים כלפי חוץ) והוא עלול בודאי להחמיר ולאבד כל מעצור, כל עוד לא יתעשת הציבור לראות את עוצם הסכנה שבתופעה זו לקיומו ולעתידו. הסיקריוּת, שככל שהיא מתגלה בתוכנו אינו אלא חזיון של חיקוי, ואין לו שרשים בתרבותנו ובמציאות הממשית שאנו חיים בה בעולם ובארץ, מבחינה מדינית וחברתית, קיבלה את עידודה גם הפעם ממאורע חיצוני של התקופה הזאת. אלה הממשילים משלים על הבלתי־נמשל והרוצים ללמוד דבר מתוך דבר שאינו דומה, הם תמיד קצרי־בינה וקצרי ראות, והם גורמים בכל מקום לליקוי המאורות בעולם. תנועת הפרטיזנים, שהיינו עדים לה בימי המלחמה האחרונים בהרבה ארצות, בפולין ובצרפת, ביוגוסלביה וביוון, עשתה בודאי שירותים חשובים לכוחות הצבא העצומים, שנחלצו לשבור את מטה עוזם של הנאציזם והפאשיזם. התנועה הפרטיזנית של היהודים בגולה, אף היא הסתייעה בעובדה זו של מציאות חזית מלחמתית כבירה מלפניה, כדי להציל ולמלט כל כמה שאפשר יהודים מן המות הבטוח בשטחי הכיבוש הנאצים. אבל לא תיתכן בשום פנים ואופן תנועה פרטיזנית לוחמת כשלפניה מערכה צבאית ערוכה נגדה בלבד, ואין לה כל מערכה צבאית שהיא יכולה לסייע לה או להסתייע בה. במקרה זה אפשרית פרטיזניות יהודית רק ממין אחד, זו המתבטאה אצלנו בהעפלה, המסייעת ליהודים למלט את עצמם למולדתם או לתחומין הסמוכין למולדתם. לעומת זה, פרטיזניות לוחמת בנשק נגד כוחות צבאיים סדירים, לא בלבד שהיא חסרת תכלית וכמוה כהתאבדות לאנשים המשתתפים בה, אלא שהיא מכשילה ומאבדת את המערכה המדינית של האומה כולה. ככל שיש אהדה לפרטיזניות סיקריקית מזוייפת זו מצד איזה חלק שהוא של ציבורנו, היא נובעת מהאינפנטיליות השכיחה תמיד בקרב ההמונים המגיבים על דברים באינסטינקט בלבד ונהנים הנאה רבה משובבות קונדסית, בעיקר כשהיא מכוונת כלפי אובייקט שיש להם סיבות מספיקות להתמרמר עליו. וישנה עוד סיבה שמנעה עד עתה מאת הציבור, אשר בראשית הופעת החזיון של סיקריות בישובנו הסתייג ממנו הסתייגות מוחלטת, לעמוד בהסתייגות זו ולהוציא ממנה את כל המסקנות, עם התפתחות כנופיות הטירור בארץ. יוסף אהרונוביץ, במאמרו המנתח את תקופת הסיקריקין הקדומה, מתעכב בפיסקא אחת על השגיאה הפאטאלית שעשו בימי הבית השני מנהיגי המרד האחראים כאשר “סיפחו על צבאותיהם את החבורות המאורגנות של הסיקריקין, אם משום שחשבו לרסנם ע״י כך ולהפסיק את מעשי הרצח שלהם מבפנים, או אולי האמינו שהללו, כאנשים מועדים למעשי רצח, ייטיבו להלחם יותר מאחרים. ואולם משנספחו הסיקריקין למורדים וקיבלו נשק ודרכי מלחמה, התמסרו ביתר תוקף להרס הפנימי”.

אף זה כמובן אינו דומה בדיוק למה שמתרחש בתקופה הנוכחית, אבל דמיון ידוע יש בכל זאת. לא כדאי להתעכב על הפרשה הזאת בפרטות. המבין יבין. מבחינה רוחנית על כל פנים, הכניס הציבור לתוך תחומי המלחמה הפוליטית שלנו נגד מדיניות הספר הלבן גם את הגורם השלילי והמכשיל הזה, והוא לא חלה ולא הרגיש כי כל העושה כך, או שהוא מזדהה עם מעשיהם, למרות כל הגינויים שבעל־פה, או שהוא מזהה את מעשיהם עם האחריות הישובית והציונית שאנו נושאים בה בהיאבקות זו. בכל אופן תהיה זאת דרישה מופרזת מאוד מאת העולם החיצוני, אם נדרוש ממנו כי ידע להבדיל הבדלה דקה זו, אילו מעשים נעשים על דעת הישוב והציונות ואילו נעשים בניגוד לדעתם ורצונם.

אבל להשלמה מוזרה זו עם מציאות כנופיות בריונים בתוכנו, ולאדישות הציבור כלפי הפורשים, ישנם עוד שני מקורות:

האחד הוא הפחד. אלה המשבחים את “הגבורה” שבמעשיהם, הם בעצמם מוגי־לב – וכדי שלא להודות בכך, הם מעמידים פנים כאילו יש עמם נימוקים פטריוטיים עמוקים וקדושים, המצדיקים את מעשיהם. כאן חוזר ונשנה שוב, והפעם בדיוק נמרץ, אותו חזיון שנתגלה בימי השתוללות הסיקריקין ערב החורבן של הבית השני. ״אבא סיקרא – מסופר באגדה – ראש בריוני ירושלים, בן־אחותו של ר׳ יוחנן בן זכאי היה. שלח לו, בוא אצלי בצנעא. בא. אמר לו: עד מתי אתם עושים כך וממיתין את האנשים ברעב? (כי על כן הם שרפו אז את אמברי הבר שהכינה לה האומה לימי מצור וניתצו את בארות המים, כדרך שהם עושים עתה – י. ל.) אמר לו: מה אעשה, אם אומר להם דבר יקטלוני“. מפני ה״יקטלתי” הזה מפחדים עכשיו רבים, ולפיכך הם בוחרים לילל עם הזאבים, לפיכך הם נותנים להם כסף, או נענים למעשי הסחיטה שלהם ונותנים, או שמביטים בשתיקה על מעשי הרצח והשוד הנעשים לעיניהם, מבלי כל התערבות, ואף מבלי כל רצון של גינוי ואזהרה תקיפים.

והמקור השני הוא ספקולציה מעמדית. ישנה שכבה ציבורית “נכבדה” מאוד המביטה בדאגה רבה על גידולה הארגוני והתעצמותה הקונסטרוקטיבית של תנועת הפועלים העברית, והיא רואה ברצון את קיומו של כוח־מחץ פאשיסטי שיעמוד לשרותה, ובשעה ידועה תוכל להשתמש בו כלפי פנים. לפיכך מטפחת שכבה זו את הבריתות זה שנים רבות, ופורשת עליה את כנפי חסותה ה“מוסרית” בכל הזדמנות. כשהשעה דורשת לגנות היא מגנה בחצי פה, וכשהשעה דורשת לפעול היא חרדה מפני “מלחמת אזרחים”, ומוצאת לה אלפי נימוקים אחרים להשתמט מכל פעולה. אשר אירע אצל “כל הגויים” אירע גם “בבית ישראל”. אותה מחשבה אוילית שהניעה שכבות כלכליות מסוימות לטפח את הפאשיזם באיטליה, בגרמניה ובארצות אחרות, הניעה את השכבות האלו לגדל אותו גם כאן – וכשם שלא ידעו שם כי הן מגדלות בתוך חיקן נחש אשר בסופו של דבר יטיל את ארסו גם בהן, כך אינן מבינות זאת השכבות האלו כאן. מה שהתרחש ומתרחש בזמן האחרון בארץ, עשוי אולי לפקוח קצת את עיניהן. אך האם פתחו אותן כבר? – בזה יש להטיל ספק.

כמובן, כל זה לא היה בא, לא היה מתפתח ולא היה לובש את הצורה האיומה שלבש, לולא מלכות רומי הרשעה, שכאז גם היום היא חותה את הגחלים ועושה כל אשר בידיה כדי ללבות את האש. כשם שבביאולוגיה, התנאים המקומיים והפריפריים באורגניזם מסוים הם המסייעים במידה רבה להתפתחותם ולהתרחבותם של קני־חידקים ממאירים שונים כך גם בפוליטיקה ובחיי חברה מסייעים התנאים הללו לגילויים ממאירים של שחיתות ובריונות. וכשם שבביאולוגיה, כשרוצים לבער את הקנים הללו, מן ההכרח לתקן את התנאים וליטול את מקור תזונתם וחיותם, כך גם בפוליטיקה ובחיי חברה. אבל גם בביאולוגיה וגם בפוליטיקה ובחיי חברה דרוש עוד דבר אחד – דרוש רצונו של האורגניזם להתנגד ולהבריא. בלי רצון זה – גם התנאים המתוקנים לעתים קרובות לא יועילו. בענין שאנו דנים בו אין אנו שליטים בתנאים, אבל אנו יכולים להיות שליטים ברצון. וכל עוד לא יהיה ברור לכולנו כי הבריתות פסולה ומזיקה בכל המקרים וללא כל הבדל מי ההולך בדרכיה – לא נוכל להתגבר עליה. עלינו להתגבר תחילה על הנחה נפסדת אחת, על ההנחה כי “יש שאתה מתעלם”, כי יש ואתה מכשיר מעשים כושלים ומכשילים, כשהם נעשים ע״י אחרים. כל האומר כך הורס מבחינה עקרונית כל תחום מבדיל בין איסור והיתר, באשר הוא נקלע ממילא לתוך ויכוח לא על ה“מה” אלא ה“מי”, וויכוח זה אין לו סוף, ואי־אפשר להגיע ממנו לידי כל מסקנא המציינת בבהירות את הדרך שעלינו ללכת בה, או שאנו חייבים להימנע מלכת בה.

תש״ז

ד. תלמי חינוך ותרבות

מאת

יצחק לופבן

• צחה וקנין-כרמל