רקע
יצחק לופבן
"זר לא יבין את זאת"
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

מקצת מדבריו של בריילספורד באסיפה הפומבית של מפלגת פועלי א“י, וגם כמה הנחות ועצות שהשמיע לנו בשיחות יותר מצומצמות, עוררו בנו מחדש את הספק אם אנו התקדמנו במידה הדרושה בהסברת עניננו ושאיפותינו. לא רק למתנגדים ולרחוקים, אלא גם לידידים ולקרובים מבני עמים זרים. לנו אין ספק בדבר, כי ה. נ. בריילספורד, שהיה אורחה של הסתדרות העובדים העבריים בא”י במשך שבוע ימים, הנהו ידיד נאמן וגלוי למפעלנו ולתנועתנו.

עוד בטרם היתה לו עבודתנו ל“מראה עינים” עם בואו לארץ, היתה היא לו “הלך נפש”, ובין תופשי־העט האנגלים שהשמיעו את דבריהם בקשר עם שאלת א"י בשנה האחרונה, היה הוא היחידי כמעט, שמלבד חדירה אינטוּאיטיבית והבנה מעמיקה בפרובלימה שלנו, גילה גם יחס אנושי חם ולבבי לשאיפת שחרורו ובנינו של העם העברי במולדתו. קשרי הידידות האלה בודאי התחזקו עוד אחרי פגישתו פנים אל פנים עמנו ועם יצירתנו. לעיניו נגלו כמציאות ממשית הדברים שראה אותם מקודם רק בחזון ובדמיון וידע על אודותם רק מפי הקריאה והשמיעה, וגם לעינינו אנו נתגלה בריילספורד האיש, עם הכרת הפנים האנושית הטובה, שאין בהם מאומה מאותו חוטר הגאווה שהננו רגילים לפגוש בבני הגזע האנגלי – שאומרים פשטות ורצון אמתי להאזין, ללמוד ולהבין ולדון על הענינים מתוך יושר לבב.

ואף־על־פי־כן אין אנו יכולים לומר בשום אופן כי בשיחות המשותפות, הפומביות והאינטימיות, שררה הבנה הדדית שלמה. גם בפגישתנו עם בריילספורד נשנה אותו החזיון, שאנו נפגשים בו לעתים קרובות מאד במגע שלנו עם גורמים ואנשים שונים בעולם הסוציאליסטי ובחוגים המתקדמים של המעמדות האחרים: עד נקודה ידועה אפשר לנו בלי קושי להסיר את החיץ החוצץ בעד הבנת עניננו, במקום שאין משפטים קדומים, יחם של איבה או חשבון פוליטי עוין מראש – אבל מנקודה זו ואילך מתחיל הענין שלנו להיות מסובך ובלתי מובן, ולפרקים אפילו מופרך ומוקשה, גם בעיני אנשים נקיי־דעת ותמימי־מחשבה. יותר מכולם יכול אולי ללמד אותנו בריילספורד כי אי־ההבנה הזאת איננה תמיד פרי של זדון ועקשות־לב אנטישמית, אלא המקרה שלנו הוא כנראה כזה שעוד לא נקלט בשלמותו בתוך מערכת המושגים הסוציאולוגיים והפוליטיים, שמהם מורכבת מחשבת העולם בתקופה זו. בדברי השבח והתהילה על יצירתנו בארץ, שהשמיע באזנינו בריילספורד, אין בודאי אף שמץ של חנופה ושל אדיבות חיצונית. הוא הדין בדברי התהילה וההתפעלות שמפזרים לנו אנשים רבים אחרים, שבאים במגע קרוב או ישר עם מפעלנו. אולי הרבה יותר משיודעים אנחנו להעריך ולהקיף את גודל המפעל הזה, יודעים להעריך אותו אנשים מן החוץ. הראיה שלהם היא אחרת, יותר אובייקטיבית ולפיכך במקרים רבים גם יותר נכונה מזו שלנו, שהננו מטפלים בשפיר ושליה ואיננו מסוגלים לראות את הדבר מתוך דיסטנץ של מסתכל. זהו החלק הריאלי של מעשנו, המובן ביותר והמדבר לעין וללב, וכל המחונן בקצת שאר־רוח, רואה בו לא רק את הכיבוש הכלכלי, אלא גם את האידיאה התרבותית, את האידיאה הסו­ציאלית, או מנחש מתוכו את התעודה של אור לגויים, מעשה־רב הראוי לסימפּטיה רחבה, וכדאי לעודדו ולסעדו. אבל כי זאת היא סובּסטנציה של חיים לכל העם העברי כולו, כי זאת היא תקות־עם אחרונה, כי כאן באה לידי הכרעה שאלת להיות או לחדול של עם בן ששה עשר מיליונים, כי זה ראשית הסיום של טרגדיה היסטורית גדולה, השקולה נגד כל סוג של פרשנות משפטית והתחייבות פורמלית ונגד כל בחינה מדינית שגורה – את זאת לא יבין איש זר, אשר הפּרובלימה היהודית בעולם ותנועת השחרור שלנו אינן בשבילו חויות בלתי־אמצעיות. את זה אינו מבין לא בריילספורד ולא ונדרוילדה וחברים קרובים אחרים בתנועה הסוציאליסטית ולא פרופ' רפרד ולא פרופ' מרטין ודומיהם בתוך האינטליגנציה האירופּית המת­קדמת, ואת זאת אינם מבינים גם אלה מאנשי־המדינה באנגליה ובפוֹרוּם הפוליטי הבין־לאומי, המתייחסים, בדרך כלל, בחיוב ובאהדה לתנועתנו ולמעשה אשר אנו עושים. אילו היינו בולגרים, אילו היינו קוצו־ולכים או סלובקים, היושבים בארצם, וארצם משועבדת לשלטון זר, היתה שאיפת השחרור שלנו מובנת בלי כל נימוקים נוספים, בלי תעודה תרבותית וסוציאלית מיוחדת, בלי בקשת זכויות היסטוריות רחוקות. היא היתה מובנת כפשוטה, כשם שהיה מובן היטב בעולם דבר שחרורה של בולגריה בשעתה, כשם שהיו מובנים רק לפני שנים מעטות בערך שחרורם של צ׳כוסלובקיה, של ליטא, לטביה, אסטלנדיה וכדומה, וכשם שבכל שעת תמורה היסטורית חדשה יכול להיות מובן מאליו דבר שחרורם של האוקראינים, הרוסים־הלבנים ודומיהם – אם כי השינויים אשר חלו ואשר יחולו ע"י שחרור זה אינם נוגעים לשרשי חייהם של העמים האלה במידה שזה נוגע אצלנו, ואם כי המשוחררים הללו לא יהיו בודאי “אור לגויים” ואף לא יקלו על פתרון הפרובלימות הפוליטיות בעולם אלא אפשר שיסבכו אותן יותר.

המחשבה האירופּית מכירה עד היום רק נוסחא אחת של תנועה לאומית: עם וארץ נכבשים ע“י שלטון זר, ועם וארץ משתחררים משלטון זר. לעתים קרובות אין תמורת־גורל זו מכניסה אפילו שינויים יסודיים בחיי העם, נקודת הכובד מונחת בעיקר בביטוי הפורמלי: על המצודה מתרומם דגל הכובש, או הוא יורד ובמקומו עולה דגל העם החפשי. כאן הפּרובלימה היא פשוטה, בלתי מורכבת, התמורה אינה חלה באוכלוסין של הארץ, אלא בשכבה העליונה של השלטון. אלה הם דברים שאינם מוכרחים להיות נחתכים תמיד ע”י מרידה לאומית, ובקוניונקטורה פוליטית ידועה אפשר לשחרר עשרות עמים וארצות בשרטוט קולמוס אחד, כשם שהיה הדבר עם מוצאי המלחמה העולמית. אבל הפּרובלימה שלנו היא יחידה במינה לא רק בתולדות התנועות הלאומיות בעולם אלא בהיסטוריה האנושית בכלל: ההיסטוריה אינה יודעת, מלבדנו, עם בלי אדמת מולדת; היא אינה יודעת מהפכה כזאת בתורת קופּרניקוס: עם המקבץ ושואף לקבץ את פזוריו מחמשת חלקי התבל והולך מן ה־x אל המרכז, בשעה שדרך כל העמים היא להיפך, מן המרכז אל ה־x; היא יודעת נדידות עמים, מחנות של כובשים אשר שטפו ועלו כנחלים פורצים על ארצות לא להם, שדדו, רצחו, החריבו תרבויות של דורות, אבל היא אינה יודעת עם שב אל מולדתו, שניתק ממנה לפני דורות רבים, שב לא במלחמה ולא בשאיפה של שלטון והשתלטות על עמים זרים, בא במעדר על השכם במקום קשת וחצים ורובים, טרק­טור לחרישה במקום אילי־ברזל וטנקים להריסה; היא יודעת הגירת המוני אנשים וחלקי עמים שלמים מארצות של לחץ כלכלי אל ארצות של הרווחה כלכלית, היא יודעת בהולי־זהב, מחפשי אלדוֹרדוּ, להוטים אחרי שטחי אדמה פוריים ורחבי ידים, אחרי שדות מרעה שאין להם גבול, אחרי אוצרות טבע המעשירים את בעליהם, אחרי עבדים וכוחות עבודה זולים, אבל היא אינה יודעת “עליה” לארץ שוממה וצחיחה, שמשקיעים בה הון ועמל אין קץ, כדי להוציא ממנה אחר כך לחם עוני.

לא, זאת איננה תמיד ערלת־לב של אויבים וזדים, כשאנו נפגשים באי־הבנה זו. בשעה שדיבר בריילספורד את מחצית דבריו האחרונים בבית־העם בתל־אביב וחזר כמעט מלה במלה על פסקאות שמשמיע באזנינו לעתים כה קרובות “הניר איסט”, על זה שהפתרון במצב הנוכחי צריך להיות ש“התנועה הציונית אשר התמסרה עד עכשיו ליצירה עצמית של ישוב עברי תתכונן מעתה לתעודה יותר קשה – לפיתוח לאומיות ארץ־ ישראלית משותפת”; כשרמז לנו שזמן רב לא תרצה אנגליה להגן עלינו עוד בכוח הצבא שלה; כשהטיל עלינו את התעודה הקדושה לשאת את לפיד האור של הסוציאליסמוס לתוך העם הערבי; וכשיעץ לנו אחרי כן, במסיבה יותר אינטימית, לחדול להביט אל היהודים בפולין ולראות את עצמנו כבני הלאום הארץ־ישראלי המשותף – הרהרו רבים מאתנו בלבם כי טוב שאלפי אזני חברים שמעו וישמעו את הדברים האלה, למען ידעו ויבינו את קשי הפּרובלימה שלנו. אנו מתמרמרים לעתים קרובות וחורקים שנים וחושבים כי בהטחת דברים ובבקשת כינויים חריפים אנו פורצים איזו פרצות בחומת אי־ההבנה הזאת, ואיננו מרגישים כי הננו דומים בשעה זו לאיש המדבר אל זולתו בשפה זרה בלתי ידועה לו והוא מתמרמר וזועם ומקלל על אשר הלז איננו מבינו.

המקרה שלנו נמצא, כאמור, מחוץ לשדה הראיה של המחשבה האירופית, מחוץ להשגות הפוליטיות השגורות, מחוץ לצומת־הפּרובלימות המרעידות את המצפון האקטואלי של העולם הפּרוגרסיבי – וכיצד להכניסו לתוך שדה־ראיה זה, איך לקרבו אל ההשגות המקובלות ואיך לחברו אל צומת־הפּרובלימות הללו, זוהי השאלה הכי קשה אולי בעבודתנו הפּוליטית. אנו אומרים: נגולל את פרשת הפרובלימה היהודית לעיני העולם. אבל כיצד עושים זאת, איך מסבירים לאיש שלא ידע רעב מימיו את נפש הרעב? הסימנים הגלויים של “צרת היהודים” מובנים עוד באיזו מידה שהיא. אין כיום איש פרוגרסיבי בעולם שלא יגנה את האנטישמיות כחרפה אנושית, שלא יחשוב את עלילת־הדם לטירוף־דעת, שלא יתפלץ על זה שיש עוד מקום בתקופה הנוכחית לחזיון מביש ואיום כמו פרעות, שלא יראה כמושכל ראשון את החובה להגן ולשמור על כיבושי האמנציפציה של היהודים מהמאה התשע־עשרה ועל שיווי־זכויותיהם האזרחיות. אבל כיצד משתקפת “הפרובלימה היהודית” הגדולה הזאת, שאנו מסיקים ממנה את מסקנותינו בנוגע לשיבת ציון ובנין המולדת, אפילו בעיני הטובים והידידים שבמחנה הסוציאליסטי והעולם המתקדם? פּנורמה נפלאה! יהודים בכל מקום בעולם; תופסים בכל מקום עמדות כלכליות חשובות; שליטים כמעט בעולם הרוח; מגיעים למשרות המדיניות העליונות בממלכות הכי כבירות, מיניסטרים, ראשי מיניסטרים, משנים־למלך, רק הכסא יגדל מהם; נותנים את המוחות הטובים ביותר לתנועה הסוציאליסטית, את הכוחות המארגנים הראשיים של תנועת המהפכה; יושבים ראשונה בממלכת האמנות, העתונות והספרות; אכן יש גם עוני ומצוקה כלכלית, אבל עוני יש בכל מקום ואצל כל העמים; שני מיליון וחצי מחוסרי עבודה באנגליה, יותר משלושה מיליון בגרמניה, חמשה או ששה באמריקה; יש גם נרדפים ומצוקים בכל העמים וזה ימצא לו פתרון עם פתרון השאלה הסוציאלית הכללית; מלבד זה הרי הכל בסדר, הכל עולה כפורחת; אין אדמה תחת כפות הרגלים? להיפך במקום כברת־אדמה אחת מלוא כל העולם, במקום נוף משעמם של יער ססגוניות של מרחביה. אם רוצים היהודים ליצור לעצמם בא“י מרכז לאומי קטן, מקום נוסף לאימיגרציה קטנה, איזו לבורטוריה בשביל התעודה המוסרית והתרבותית שלהם בעולם – מה טוב ומה נעים, כדאי לסייע לזה, אך במידה שאין זה פוגם בפרינציפים הדימוקרטיים של אירופה ואינו יוצר זיזים שאפשר להתקל בהם ואינו מהווה קושי פוליטי למי שהוא… כך בערך. כך בערך, בלי שמץ של הכרה או הרגשה שזה יכול לפגוע במשהו ברגשותינו, משתקף הדבר גם במחשבתו של בריילספורד, הידיד הנאמן, הפובליציסטן הנבון והנמרץ, הלוחם על ה” ”Socialism for to־day“, המתקומם נגד כל עוול ועיוות־דין, זה שמכיר גם את מצב היהודים בגולה באופן בלתי אמצעי; שהיה בפולין, ברוסיה, בליטא וראה את מצוקות בני־ישראל עין בעין; שמאמין באידיאליזם שלנו, מעריץ את עבודתנו, חושב, כמונו, את הספר הלבן לבגידה ומבטיח לנו להעמיד את עצמו לשירות מלחמתנו נגד המזימות של הממשלה הבוגדת. את המלה הפשוטה מאד “אנו רוצים במולדת” לא הבין גם הוא עד גמירא; לתוך הטרגיות העמוקה של גורלנו ההיסטורי לא חדר, את פרפורי חיי העם, המתאבק עם סכנת כליונו הכלכלי והרוחני בכל מקום בעולם לא תפש, ואת זכותנו ואת שאיפתנו להיות עם יוצר על אדמתו, להיות קודם כל אור לעצמנו בטרם נהיה אור לאחרים, לא השיג. לא מפני קוצר המשיג אלא מפני זרות המושג.

אין לנו כל ספק בדבר שהמגע האישי עם בריילספורד ושיחותינו עמו, הבהירו לו הרבה דברים וקירבו אותו ליתר הבנה בשאלותינו ועניננו. גם מסיבת־הפרידה אחרי נאומו בבית־העם היתה עשויה להקל עליו את התיקון בכמה הנחות שהביע אותן בנאום זה. ואף־על־פי־כן יש ספק בדבר אם כבר נתברר לו הכל. אבל בריילספורד אינו אלא משל, משל חותך, שיש בו כדי לפקוח את עינינו במקצת גם על המסיבות הפסי­כולוגיות של המצב שבו אנו נתונים. יש הרבה זדון ושנאת־ישראל בעולם, אבל זאת היא אונאה עצמית מסוכנת אם רוצים לתלות בזה את הקושי שאנו פוגשים על דרכנו. לא נכון אפילו לזקוף את ההתעללות בנו מצד האימפּריאליזם הבריטי על חשבונה של האנטישמיות העלובה, כי הרי אימפריאליזם זה, בשעה שהוא זקוק לכך, אינו בוש להתעלל באכזריות רבה גם באחים לגזע הארי ובנוצרים טהורים (אירלנד), ועל אחת כמה וכמה שאין אנו יכולים לבאר בפליטת־לשון זו את החזיונות של חוסר הבנה מספיקה לעניננו בחוגים הסוציאליסטיים והפרוגרסיביים. הדבר שהנהו כה פשוט וכה מובן לנו, אינו בכל זאת פשוט ומובן בעיני אחרים, וחובתנו ותפקידנו הם לקרב אותו אל הבנתם במידה האפשרית. זהו תפקיד קשה מאד. במשך השנה האחרונה הצלחנו בכל זאת להכניס יתר בהירות במוחות רבים מהגורמים הפוליטיים באנגליה ומחוצה לה, בהערכת הפרובלימה שלנו ובהבנתה. המצב בנידון זה הוא כיום הרבה יותר טוב משהיה לפני שנה. אבל זה אינו מספיק. דרושה עבודה מתמדת וסבלנית, דרושים ביאורים יסודיים, דרוש סמינריון עולמי להסברה אלמנטרית של השאלה הטרגית שאנו מתאבקים עמה ושל פתרונה הטבעי. אך כמו בכל סבך הפרוב­לימות שאנו נתונים בו, כך גם כאן היתה ותהיה תמיד המציאות הריאלית שלנו בארץ ההסברה הכי קולעת והכי נאמנה.


תרצ"א


המלצות קוראים
תגיות