לֹא בַעֲבוּר שֶׁמְּשׁוֹרֵר אַתָּה גָדוֹל, הַמְשׁוֹרֵר וְהַחוֹלֵם!

וְלֹא מִשּׁוּם שֶׁיְּהוּדִי אַתָּה, יְהוּדִי בְלִבְּךָ וּבְפִיךָ,

גַּם לֹא מִפְּנֵי זֶה שִׁמְךָ שֶׁיָּצָא לְךָ בָעוֹלָם –

תִּרְגַּמְתִּיךָ.

גַּם־אֲנִי מְשׁוֹרֵר כָּמוֹךָ, וְחוֹלֵם גַּם חוֹלֵם כָּמוֹךָ,

עַל שֶׁמֶשׁ בֶּהָדָר שַׁרְתִּי וְעַל הַיָּרֵחַ הַלָּבָן,

גַּם לִבִּי יֵשׁ יִצְהַל וְלֹא יֵדַע וְיֵשׁ שֶׁהוּא בוֹכֶה

וְלֹא יָבִין.

גַּם־אָנֹכִי בִלְהָטַי עוֹשֶׂה… בּוֹחֵן וּבוֹחֵשׁ בְּמִלִּים,

לַחֲשָׁן וְנַחֲשָׁן יָדַעְתִּי וְסוֹד הִצְטָרְפוּתָן,

חָנֹט חֲלוֹמוֹת בַּחֲרוּזִים וּרְגָשוֹת לְהַחֲיוֹת בִּצְלִילִים

גַּם אַחֲרֵי מוּתָן.

גַּם־אָנֹכִי חֻנַּנְתִּי בִצְחוֹק וְדִמְעָתִי בָעַיִן, –

לֹא לְתַרְגֵּם אֶת שִׁירְךָ נוֹצַרְתִּי, שָׁר גָּדוֹל וּפֶלִאי!

לֹא לִבְצֹר יֵין גֶּפֶן נָכְרִיָּה, לֹא לְהָרִיק הַיַּיִן

מִכְּלִי אֱלֵי כֶלִי.

אַךְ אַתָּה אָהָבְתָּ… בְּמִדְבַּר הָאָרֶץ פֹּה מַטָּה

לְךָ הָיָה גַן־עֵדֶן נָטוּעַ וְעָרוּךְ לְךָ הָיָה הַתָּפְתֶּה,

שָׁתִיתָ מִכּוֹס־תַּעֲנוּגִים וּמְצָרֵי שְׁאוֹל פֹּה יָדַעְתָּ –

אַתָּה אָהָבְתָּ!

בֵּין גְּדוֹלֵי הָרוּחַ, בֵּין רַבֵּי הַשִּׁיר וְהַמְּלִיצָה,

אוּלַי גַּם שֵׁנִי וּשְׁלִישִׁי יֵשׁ יִדְמוּ וְיִשְׁווּ לָךְ, הֵינֶה;

אַךְ אַהֲבָה זֹה לְלֹא־חֶמְלָה, מִשּׁוּרוֹת שִׁירֶיךָ מְצִיצָה –

לָהּ אֵין שֵׁנִי.

יָחִיד לִפְנֵי זֹה הָאַהֲבָה – שִׁירָה לָהּ שַׁרְתָּ יְחִידָה,

הַשִּׁירָה – בַּת־תַּלְיָן בְּךָ עוֹרְרָה וּבְנוֹת הַשֻּׁלְחָנִי הֶעָשִׁיר;

אָהַבְתָּ הָאִשָּׁה, וּבַאֲהָבְךָ – שִׁירָה מַחֲרִידָה

לָהּ תָּשִׁיר.

כְּלוֹת־נַפְשְׁךָ שַׁרְתָּ לָאִשָּׁה עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה,

עַד אִם לֶחְיְךָ צָמְקָה, חוּט־שֶׁדְרָתְךָ עַד יָבֵשׁ –

שִׁיר אֶחָד מֵרֶחֶם הָאֵם עַד יְצִיאַת נְשָׁמָה:

כְּלוֹת־נֶפֶשׁ, כְּלוֹת־נָפֶשׁ.

כְּלוֹת־נֶפֶשׁ מָלֵאתָ וְאַהֲבָה, תִּלָּחֵץ אֶל סְפִינְכְּסִים בִּמְשׁוּבָה,

תְּסַפֵּר עִם פְּרָחִים בַּלֵילוֹת, הַלְּבָנָה – פְּנֵי כַלָּה לָהּ חִוְרָה;

בַּת־מְלָכִים שֶׁמֵּתָה – אוֹהַבְתֵּךְ, וְתֵבְךְּ עִם אֲהוּבָה

בְּקִבְרָהּ.

בְּשֶׁל אַהֲבָה זֹה לְלֹא־רַחֲמִים, הוֹ אוֹהֵב גְּאוֹנִי,

בַּת־צַעַר־הָעוֹלָם, מָצָאתָ בְּסִפְרְךָ נִיב לָהּ –

שֻׁתָּף נַעֲשֵׂיתִי לְשִׁירְךָ, גַּם עֹצֶב־יְגוֹנִי

בּוֹ נִבְלָע.

* * *

עד כאן! רק מתוך שיר דבּרתּי אתּוֹ פֶּה אל פֶּה; בפרוזה אני יָרא… יראה זו הרי היא לכאורה יראה מפני הכבוד, מפני כבוד המת, ונוסף לזה…. אני מהסס, שמא יקום ויעמוֹד לנגד עיני. כי הנה רק שירו, אשר שָׁר לנו, בן־אלמות הוא, חי הוא ומפרפר; המשורר עצמו – הוא הלך לעולמו, הלך ואיננו… והמתים הגדולים – כשאני נזכר בהם, תוקפני משהו הדומה לפחד, וּשׂער בשרי מעט סומר. המתים הגדולים – וַדאי שאינם יודעים שֵנה ומנוחה גם לאחר מותם: יש שמרגיזים אותם גם מתוך קברם. המתים הגדולים, ה' יודע אותם, כאשר צר לנו עד־מאד וכאשר אנו קוראים להם – יש שהם עולים מן הארץ. אי, אי, ינוח לו המשורר הגדול על משכבו בתוך קברו, אַל־נא יקום ויעמוד לפָנַי זה המעֻנה, שְׂבַע הצער והמכאובים, אל־נא ישוב אל החיים לאחר שנחלץ מהם. יָרא אני להעלותו מן הארץ. יָראתי את שאלתוֹ: למה הרגזתָּני?

* * *

לא ארגיז את הנביא, את הנביא הֵינֶה. המשורר הגדול הזה לא התנבא בספר־שיריו לגורל אחרים, ואולם על גורלוֹ הוא התנַבּא. חזות קשה, קשה חזה לו לעצמו, וכנביא ממש התנַבּא, מתוך חמימות נפלאה שבלב, מתוך מחזות־לילה של נעוּרים. עוד נער הֵינֶה, רַךְ וּמשוּח, ויחלום חלום, ואת חלומו זה שָׁר בחרוזים קלים, יפים ובפשטות של ילד ממש, פשטות נשגבה זו המצויה אצל בעלי־נבואה. בחלומו – והוא מתהלך לו בגן עטרת־צבי, פרחים מציצים בו בתֹם. צפרי־חן מסלסלות מבֵּינות הענפים, והשמש שופך את זהבו על כֹּל, ריח־ירק יפַך ורוח נושבת קלה – והכּל מזהיר וצוחק. אך הנה באֵר של שַׁיִשׁ לנגדו בתוך הגן, וילדת־חן כובסת סוּת על באר השיש, כובסת ומזמזמת:

זְרָם־נָא, זְרֹם, גַּל־מֵימַי צַח,

כְּבָס־נָא לִי הַבַּד הַזַּךְ.

הֵינֶה הרך מתבונן בה והיא כה זרה וכה ידועה לו. את גורלו ראה הנער, גורל חייו. הן גורל חיינו הוא, הזר לכאורה לכל אחד מאתּנו, ואשר כל אחד מאתּנו מרגיש בו מתוך חלומותיו ולפעמים רחוקות, ברגע של התגלות, כמובן, גם בהקיץ. יש אשר גם בהקיץ אנו מַפנים את ראשנו לאחור ואין איש. זה היה מַגַּע כנפו הקלה, כנף הגורל שאנו קשורים אליו בעבותות שאינם נתּקים, שאינם נראים לעין, ושאנו נמשכים אחריו בהסח־הדעת תהומה, אל תהום האבדון. גורלו של כל אדם מובילו אל תהום. אשריכם שהנכם נגררים אחרי גורלכם בהסח־הדעת. הֵינֶה הלך אחרי גורלו בעינים פקוחות. בעודו נער ראה את התהום אשר תבלעהו. מתוך הכּרה הָלָךְ. זה היה הפּרפּר, שידע לכתחלה אשר להבת־הנר תאחז בו, ובכל־זאת סבב עליה, סבב וחזר אחריה. מתוך צחוֹק הלך הֵינֶה אחרי גורלו, – זה הצחוק שאדם צוחק בפחדיו הגדולים שתקפו אותו על דרכו.

אַתְּ יַלְדַּת־חֵן, נָא אִמְרִי לִי,

סוּת לְבָנָה זוּ לְמִי?

העלם הרך שואל את הנערה על באר־השיש, זה סמל גורלו המתחפש, – וגורלו עונה לו מפי הנערה, גלוי: “תכריכי מת אכינה לך”!.

לא לכל־אדם מדַבּר הגורל גלוי; להֵינֶה העלם ברוּר ימַלל – הוא יעצור כֹּח.

“תכריכי מת אכינה לך”, כלומר: “על־יָדִי, על־יְדֵי ילדת־חן זו שאתה רואה, תבוא מיתתך”.

ואוּלַי לא ראה הֵינֶה בנבואה כלל, רק שיר כתב משורר רַךְ בַּשָּׁנים, שיר סתָּם? ואף אמנם קראנו את השיר בתחלתו מתוך הנאה מרֻבּה, בשׂחוֹק של רצון על שפתינו, כמעט שהתענגנו על התמונה היפה, המרהיבה עין, שעל באֵר־השיש… אלא לאחר שקראנוהו עד הסוף, לאחר שחזה המשורר את החזוּת הקשה שׁלשׁ פעמים, עבר קֹר בבשרנו… זאת היתה נבוּאה, שנזרקה מפּיו. ואולם לא נזרקה, – חזות קשה שנשנית ומשֻׁלשת אינה מתמלטת סתם מן הפה, אלא שכך מתנבא המתנבא מתּוך הכרה גמורה; וכל השומע אותה – קֹר עובר בבשָׂרו.

אַךְ דִּבְּרָה דְבָרָה יַלְדַּת־תֹּם –

וּפִי הַבּוֹר אָז נִפְתַּח דֹּם,

וּבְעָמְדִי כֹה עַל פִּי הַבְּאֵר,

וּבְכָל עַצְמוֹתַי עָבַר קֹר;

אֶל קֶבֶר, אֹפֶל בֹּו וָהָס,

הָשְׁלַכְתִּי –

טוב להפּגש בגן עם נחש מַשִּׁיא מות, טוב לשמוֹע לאחר חֵטא את קול ה' הנורא מתהלך בתוך הגן, מאשר להפּגש בגן עם הגורל המדַבּר גלוי.

מה ארחמיך, הוי, מה ארחמך, עלם אֻמלל!

* * *

יותר מדַּי מדַבּרים אלה, המדַבּרים בהֵינֶה, על־אודות בנות דודו. אלמלי באו אלי, בה בשעה שאני יושב על ספר־שִׁירָיו של הינה, ואמרו לי: בבית פלוני מתגוררת בת השֻּׁלחני העשיר אשר אהב, שמא תחפּוֹץ לראותה? – בהן שלי, שלא הייתי מניח את ספר־שיריו של זה מידי כדי לנוע ולהתבונן אל פני אהובתו. הן לא אהוּבתו, כי־אם אהבתו היא, רבת הכאב והצער, אשר צָדַתני, זאת האהבה ביסוריה היא מְלָאָתְנִי; ואם אניח מידי את ספרו, אלך ואחזור על פִּתחהּ של האשה אשר אני אוהב!

לא האהובה, כי־אם האהבה הגדולה של הֵינֶה, זו האהבה ללא־רחמים.

יותר מדַּי מדַבּרים בבנות דודו של הֵינֶה. תוֹלים בהן את הקולר. יש מאשימים אותן על אשר דחו מעליהן את המשורר בשתי ידים, שהקשיחו את לבּן ממנו. יש שמודים להן בסתר־לבם: אלמלא כך – לא שָׁר לנו את שירו הנשגב על האהבה ללא־תקוה. ויש אשר יוּנקֶר מגֻחך בקנאתו יחמוד לו לצון על המשורר היהודי הגדול, אחד מגדוֹלי משוררי אשכנז, ונוזף בה בבת־דודו שלא נתארסה לו לתועלת הספרות. לוּ נִשְּׂאָה לו ולא היה מכניס לָעוֹלָם את מחזות־התוגה, הגרועים לפי דעתו, אשר כתב באהבתו אותה ללא־תקוה! (אגב יש להעיר, ששני המחזות אלמנזר ורַטקליף הרי הם שתי פנינים יקרות באוצר ספרותה של אשכנז).

מובן, שבספר תולדותיו של הינֶה אפשר לצַיֵן ולסמן בין מעשים, מקרים, מאורעות שונים ופגישות, האומרים הרבה, גם דברים שאינם מעלים ואינם מורידים. ואולם בדבּרנו על־דבר שירי האהבה של הֵינֶה, דבר אין לנו, לא עם ה“קוזינות” ולא עם יתר הנשים אשר אָהָב. השם הפרטי, הרֵיאלי, ולו גם שְׁמָהּ המפֹרש של בת־המלך הכי־יפה – אם הוא נצמד לשיר הוא פוגמו, נוטל ממנו הרבה, כמעט שהוא מחללו.

המשורר שאהב בסתר־לבו ושר על אהבתו, לא גלה בזה את אהבתו, לא הוֹדיע אותה ברבּים, להפך: עוד העטה אותה בשירו במַעטה סוד ומסתורין, כסה את מערֻמיה בצעיף־תעלומה. זוהי הפרֹכת לארון־הקֹדש, הכּפֹּרת והעטרה לתוֹרה. השיר, שהוּשר לכבוד האשה על האדמה, מרים אותה מעל פני האדמה, נופח בה נשמה יתֵרה והרי היא מרחפת. ולוּ נתן לנו משורר בצד שירו את תמונת אהובתו כמו שהיא, את הפוטוגרפיה שלה, היה מחלל את שניהם, גם את השיר המלא הגות־לב והשתפכות־נפש נִשאה וגם את האשה שאָצלה רק עליו מרוּחה ושראה אותה באור אחר לגמרי משרואה אותה בשר־ודם אחר. גם השיר וגם האשה הפסידו.

בהוצאה מהֻדרת של כל שירי משורר מנוח מפֻרסם נתנו את תמונת האשה, אשר מת עליה במלחמת־שנַים. לכתחלה היה כל הענין מעֻלף־סוד: אשה שהָקרבה לה נפש גדולה ועשירה זוּ… ואולם מכיון שהסתכּלנו בפני האשה, סר מעליה כל הקסם ואנחנו פולטים מתוך שויון־נפשנו: אי… בְּשֶׁל זו! והַלֵּצנים שבּנוּ יש שיוסיפו: לא היה כדאי.

השיר – לאחר שכתב אותו המשורר וְשָׂם אותו בספר, נעשה קנינו של קוראוֹ. שִׁירִי שלי הוא בשעה שאני קורא בו; ואל־אודות האשה אשר אני אוהב כתוּב בו. אם אין בו בשיר מאהבתי אָני, מששוני ומִצַּערי אני – לא היה כדאי שיכָּתב.

בספר־השירים אני מוצא את אהבתי אני, את ששוני ואת צערי.

ספר־השירים הרי הוא שלי ושלך, אָחי. בנות דודו של הֵינֶה והשאָר לא היו ולא נבראו, מָשָׁל הן.

* * *

הינריך הֵינֶה, שנולד בדיסלדורף על הָרֵינוּס, ביום השלשה־עשר לחֹדש דצמבֶּר, בסוף השנה האחרונה למאה השבע־עשרה, פתח את “ספר־השירים” בחלומותיו משנת 1817, בחלומות שחלם בהיותו בן שבע־עשרה. אמנם “חבלי נֹעַר” תוססים בחלומות אלה, יִסּוּרֵי עלם עָדין ורך שוקקים בם, יסורים של אהבה אשר לא יֵדָעֶנה עוד, טרם נגלתה לו בהקיץ, אין היא יוקדת עוֹד בלבו ובעצמותיו. היא רק מרפרפת סביבותיו, נוגעת בו ואינה נוגעת, היא מתגנבת אליו על משכּבו, מופיעה לעיני־רוחו בחלום חזיון־לילה.

כלום לא חלמתּם גם אתם את החלומות הללו בנעוריכם? דִפקו נא חרש־חרש על שערי לבבכם – ועלו אלה זכרונות־הנֹער מתהום הלב. זכרונות־בקָרים אלה אינם נִדפים כענן־בֹּקר. שַׁאלו להם – ואתם נזכרים בם, מתוך רעד שבנפש. הן בימים ההם, כשהייתם מקיצים מתוך אלה החלומות אשר סביב שתו עליכם, נערים רכּים, נערים עם חלֵב־האם על שפָתַים, נערים בלי חתימת־זקן – הייתם רועדים. הן אלה הם החלומות אשר לא ספּרתּם ולא שַׁרתּם אותם לאחר שהקיצותֶם; אך צמרמֹרת עברה בכם בבֹקר־בבֹקר בפקחכם בצער אשר לא־יתֹאר את עיניכם – והן תוהות, תועות ונוהות וכָלות לה לזרה ולנסתרה, לָאהבה –

ואולי יש אשר נפש קרובה ונאמנה מְצָאַתְכֶם בחִוְרַת פניכם, מצאתכם עם אֵד־החלומות בתוך עיניכם, שלא נִתנדף עוד, ושָאלה להם, לחלומותיכם. נעתרתם לה וספּרתּם את אשר יכלתּם להעלות על שפתותיכם, והנה זו הנפש הנאמנה והאוהבת אתכם ללא חרדה, לתמהונכם הגדול, למשמע־אזניה. ואולם בסתר־לבבכם לא תשתוממו כלל, כי את המחריד באלה החלומות לא גליתם לה, כי לַמחריד ביותר באלה החלומות, לָעִקר – לא מצאתם כל ניב. את העִקר לא יכלתּם לסַפּר.

חלמתי והקיצותי. בזה הרגע דפקה יד קלה בדלת חדרי. פתחתי והנה רעוּתי היא.

הו, מה־זה היה לך, ידידי?

חלום חלמתי! – עניתי לה לרעוּתי, ואת פָּנַי אני כובש בכפּות ידי. בָּרְאי, התּלוּי בקיר שנגדי, ראיתי את פָּנַי, והם חָורו עד־מאד, נַעוו, נעוו פני, ולכן כסיתים.

רעוּתי הטובה קרבה אלי, אָחזה בשתי זרועותי והסירה אותן מעל פָּני:

מה־זה היה לך, הַגידה?

חלום חלמתי, – חזרתי ועניתי לה בקול נרגז קצת. כמעט שחָרה לי על אשר תצחק. הרי היא מסתכלת בי וצוחקת.

סַפּרהוּ נא לי, אנא, אבקשך! ואצלתּ־נא מעצבּך גם עלי.

היא ישבה לצלעי בצד הַסַּפָּה ואני ספּרתּי לה את אשר חלמתי:

בחלומי ואני מַתִּי. מַתִּי כמו שמתים כל האנשים, כמו שמת אתמול שכני בבית הסמוך לנו. אני שוכב מת על מטתי, והִנה פלא! אני חולם גם לאחר שֶמַתִּי. בחלומי, לאחר מותי, ואני רואה אותך באוּלם ארֹך־ארֹך וצר עד־מאד, נרות רבים בקנֵי־מנורות למאות דולקים לאֹרך כל האוּלם, ואולם האור המסתנן אדמדם כה וכהה ביותר ומעֻלף אֵד. קולות כלי־זמר אטומים בוקעים ממעמקי האולם ומגיעים לאזני. נשף־חשק פה. בין זוגות המחוללים והמחוללות, הסובבים באולם, אני רוֹאֶה גם אותך יוצֵאת במחול. אני הכרתיך, לבוּשת שחורים; בן־זוגך סוֹבב אִתּך באולם ולוחצך בסערת־המחול אל לבו. אַתְּ החרַשת –; אני רעדתי כֻלי –: שתיקה זו ואלה שמוּרות העינים המוּרָדות – הֵן הֵן אשר משכוני, אשר כה משכנו אֵלַיךְ בעבותות אשר לא יִנתקו, גם עתה לאחר שֶׁמַתִּי… כּלפּי מי אתּ שותקת עכשו? פרשתּי לקרן־זוִית, נצבתּי קודר מן הצד, ממקום שם יקל לי לראוֹת את פניו, פני בן־זוגך הסובב במחול אתך. בפני בן־זוגך זה החדש – בפניו של זה וַדאי אכיר צער ידוע לי מכבר… והנה – הוי אֵלִי, אֵלִי! זה העלם לבן־הפנים, שהיה סובב אתך באולם – אני הוא, אני הוא!

וזה הכּל?! – קראה רעוּתי וכאלו חִיְכה לי שוב.

אמנם, זה הכּל… זה כל החלום… ואולם דומה, שלא ספּרתּי לך איזה עִקר, עִקר שאין אני יכול לספּרו, שאינו נתפס במו־שפָתָי…

הֵינֶה ידע לספּר ולשיר את עִקר־חלומותיו, מבּין שורות כל שיריו הוא מבצבּץ, זה העִקר שאינו נתפס, ולכן הוא חָרֵד כה בשירו ומחריד בו את הרבּים.

* * *

אֶל אַרְמוֹן גָּדוֹל הֱבִיאַנִי שַׂר הַחֲלוֹם –

והארמון מכֻשף כֻּלו, אור פֶּלאי בו, אור מסתּנן בעד ערפּלים, ועַם רב, עַם רב נוהרים דרך אולַמיו הרבּים, אחוזי־אֵימים וסופקי־כף, כל אחד מבקש לו פתח אשר יצא בו מתוך מערבּלת של תאים זוּ. גברים ועלמות נסחפים בה וגם הוא בתוכם, גם הוּא נסחף עם הַזֶּרֶם.

רק חלום ולא יותר ראה העלם. עוד בראשית החלום, אשר הוא מסַפּר בחרוזים כה שוקטים למראית־עין וברתּמוס כה צונן לכאורה וזר כה, עובר בלי־משים קֹר של קפאון בבשרנו. הקול, אף כי ברור הוא למַדי, כאִלו מרחוק הוא בא. ומבּלי אשר חפץ בזה הנער החולם – לבּנוּ מהסס בנו מזה אשר אנחנו שוערים בנפשנו: זה הארמון, האם לא העולם הגדול הנהו, זה עולמנו, ואלה התועים בו, המתלבטים בין כתלי אולַמיו ומבקשים מוצא, מוצא – האם לא אנחנו הם, הָמון גדול של תועים?… אבדה פה דרכנו בארצות החיים, ומתוך בולמוס של שגעון שתוקף אותנו אנו מבקשים מוצא. כאלו יש מוצא.

אַךְ פִּתְאֹם אַבִּיט, אֶתְמַהּ בְּחֶרְדַּת לֵב,

אֲנִי לְבַדִּי נִצַּב –

פתאם – והוא לבדו נצב. אלה החליפות שבחלום, הבּאות לפתע־פתאֹם – מי מאתנו לא ידען? העֵדה נעלמה. יחיד לנפשו הוא תועה, מאולם לאולם, מִגֵו לְגֵו –

בחלום חזיון־לילה אחד בָּגַר העֶלם, יצא בו מתקופת־חיים אחת ונכנס לתקופת־חיים שניה. לכתחלה היה נגרר אחרי כל המחנה, התבולל בין ההמון, ועתה הוא עושה את דרכו אחד, הוא תועה לבדו; הנה סר אל השביל השומם, שהאדם עובר בו יחידי, רגליו כבר בָּצקו, עָיְפוּ, מאֹד עָיְפוּ. את לבו לוחץ כאֵב. אך הנה השער, זה השער האחרון אשר בו יֵצא, אל השער האחרון לחיים הגיע, לצאת בו הוא חָפץ, הוא שואל את נפשו למות, ואולם – ­ אל אלהים! את מי הוא רואה בסוף דרכו זה?

זֹאת הָיְתָה אֲהוּבָתִי אֲשֶׁר עָמְדָה שָׁם,

עַל פִּיהָ כְאֵב וְעַל מִצְחָהּ יִשְׁכֹּן עָצֶב.

“חֲזֹר!” –

זאת היתה אהובתו, אשר עָמדה על־יד השער האחרון. זה האשה אשר הוא אוהב, היא לא תתּנהו לעבור את הגבול. היא, היא שנשאה אֵליו רוֹם את ידה, שצותה עליו במפגיע: שוב! העלם הרך – עוד הוא עומד לפני השער האחרון. אין אנו יודעים, אם יחזור או אם יעשה את דרכו הלאה… הוא מתבונן אל פניה, תוהה ושואל: מה האות אשר היא מראָה לו? מהו הכּאב אשר על פיה, וזה העצב, השוכן על מצחה, מָהו? כלום רחמים הם, או אולי אהבה? “חֲזֹר!” היא מַתרה בו: לֵךְ מזה, אַל תעבוֹר את מפתן השער האחרון, אַל תמות! ואולי קֶצף הוא? היא קוצפת עליו על אשר עשה את דרכו האבֵלה הֵנה, על לכתו הֵנה גלמוד, ועל אשר הוא דוחק את הַקֵּץ. האמנם שכח, שיש לו עוד מָעוז בחיים, שיש מפלט לו… מדוע לא נזכר בה, בצר לו? האמנם שְׁכָחָהּ? היא מסתכלת בו, חודרת לתוך עיניו, מבטה עז ובוחן אותו, אך מלֵא אהבה –, היא קוצפת עליו משום שהיא אוהבתו, ובוחנת היא אותו משום שהוּא אומר לצאת בשער האחרון – האמנם אוהב הוא אותה? אחד שהוא אוהב – כלום יבקש את נפשו למות?

– חֲזֹר! חֲזֹר! – ואולם אין לדעת אם חזר העלם, אם היה חוזר, אם עָצְרָה האשה בצד הרעה – העלם הֵקִיץ.

* * *

החלום שלאחריו פחות פלאי ואָיֹם, אך קשה ומעיק יותר. הלא הוא החלום המתחיל:

לַיְלָה נָח עַל עֵינַי,

עוֹפֶרֶת עֲלֵי פִי –

העלם המת הקיץ בקבר, יד דפקה על קברו: קום, הינריך! אף אמנם מַתָּ, אך הנה בא היום הגדול, כָּל מֵתֵי העולם קמו לחיים, לחיים שאין להם סוף.

אַתֶּם, בשמעכם את הדברים הללו, האם לא התעוררה בכם התשוקה לקרֹא בקול: אך שקר היא מבשרת ומכרזת! עוד כֻּלנו מתים, עוד לא קמנו. מְרַמָּה היא אותך, צודדת־נפשות זו, אסון היא חפֵצה להמיט עליך, להצעידך למדחֵפות היא אומרת, להקימך היא חפצה, – בשם ה', אַל תקום!

ואף אמנם זו הנערה, שדפקה לו על קברו, לא אהובתו היא, בת החלום שקדם לו! אף כי שתי הנשים – כַּוָּנה אחת להן: לראותו חי. ואולם כמה רב ההבדל בין שתי הנשים. האחת לא תתן לו למוּת, וזו מושכת אותו לאחר מותו אל החיים.

האחת – אף כי לא נסתרו מעיניה יסורי אהובה, – הן היא היא שמצאה אותו “על הגבול” במכאוביו הרבים, בגֹדל צערו ויאושו, ובכל־זאת היא מצַוה לו לשוב, גם מבּלי אשר תמתיק לו את ממרורי החיים, לא תתן שום תקוה בלבו, אינה מדבּרת על־דבר אהבתה אליו, מלבד עיניה שמגידות לו זאת. אמנם, לא טובים ביותר החיים על הארץ, הן היא עצמה על סִפּוֹ של השער האחרון עומדת; ואולם שם מאחורי השער – שם אין כּל.

בלילה שלאחריו קם הדבר והיא: המשורר העלם עבר את הגבול. עינה העֵרה והמשגחת של השומרת אותו אך סרה מעליו לרגע – והוא מִהֵר ו“גָנַב” את הגבול. אך הס! הוא כבר שוכב בקבר, פצוע וחולה הוא שוכב למעצבה בבור. אל תרימו קול, אך תקראו לו, אל תעוררוהו. ישכב לו, ינוח. בנוחו ינוחו אתו מכאוביו, לא יפתחו פצעיו פֶּה. אך מי היא זאת העוֹלָה ודופקת לו על קברו, מי היא זאת הקוראת לו מכּליות האדמה? – קום, הינריך! – שמא אהובתו היא? בת חלומו מן הלילה שעבר? אך לא! לא אהובתוֹ היא. הנשים שאינן נותנות לנו לאַבֵּד את עצמנו לדעת, מכיון שנהיה הדבר, מכיון שאנחנו מֻנָּחים בקבר, לא תקראנה לנו. הן תספּוֹקנה כף, תָּמֵרנה, אך לא תקראנה לנו לשוב אל עמק־הבכא… מכיון שהלך – אין כדאי לשוב… החיים הַלָּלוּ כלום שׂוִים הם שישובו אליהם?

נערה זו, הדופקת לו על קברו, הרי היא אחרת, בת־מכשפים צהבהבה, צודדת־נפשות אכזריה, אחות לוֹרֵלַי היושבת בהרים, רוצה היא להתעלל בו עוד, בקָרבּנהּ. רק קוסמת ובעלת־אוב מעלות את המתים מקבריהם.

הַאִם לֹא תָקוּם, הֵינְרִיךְ,

בָּא יוֹם שֶׁכֻּלוֹ טוֹב –

אי, אי לך, כּוזבת קטנה, צהבהבה ואכזריה!

אך הנה קול מארץ עוֹלה, קול עָמוּם, קול העלם מקברו:

לֹא אוּכַל קוּם, אֲהוּבָה –

אם לא מתחתִּיּוֹת האדמה בא הקול הזה? קרוב לארבעים שנה אחר־כך, כשמת הֵינה שבע ענויים וצער בפַריז, לא היה לו חבּוט־הקבר יותר גדול מבחלומו זה.

לֹא אוּכַל קוּם, אֲהוּבָה –

עב כסתה את עיניו, ולַבּות העינים – הן כבוּ בבכי.

והיא, זו הַחֲתַלְתֻּלָּה, ירֻקַּת העינים, היפה, “הָרֵי זהב” היא מבטיחה לו, היא אך תִּשק לו על עיניו וצעיף־הליל יָסוּר ויעלה מעליהן, עיניו תאֹרנה, במקום בני־אדם ישוב ויחזה מלאכים. מלאכים דוקא! – קום! – את ידה תַּנח לו על לבו הפצוע ולא יפַך עוד דמו.

לֹא אוּכַל קוּם, אֲהוּבָה –

“אני חץ־מות ירִיתי בְרַקָּתי, יד פושעה כי הפרידה בינינו”.

– הוי, קום! קום! – בשערותיה תסתוֹם את פי הפצע אשר ברקתו. ושב ראשו ראשו ויחי.

לֹא אוּכַל קוּם, אֲהוּבָה –

אך קם… פתתה אותו בת־המכשפים וַיִפַּת. לא המות, רק החיים עושים את האדם למלֻמד־הנסיון. עלם תמים כי ימות, עוד אפשר למשֹׁך אותו מקברו, עוד אפשר לרַמותו, יד ענֻגה אך תדפק־לו על גל העפר התּחוח. אם ידפקו לו על קברו על המונמַרטר אשר בפריז – לא יקום בלי־ספק. במשך איזה עשרות שנות־חיים על־פני האדמה מחכּימים. אינם נִפתים עוד להאמין לכל דבר, אינם שבים עוד… גם אם יבואו אליהו ואלישע אל מתים שהחכימו – לא יקימום.

לֹא אוּכַל קוּם, אֲהוּבָה –

אבל קם. העלם תמים־הלב האמין לה וקם. ובקומו לחיים – כל פצעיו אשר נרקמו כמעט – נפתחו, מכאוביו אשר נתנו דֳמִי לו בקברו – חָיוּ, וּדמֵי לבו וראשו אשר נעצרו בבור – שוב הם שותתים.

* * *

בַּחֲלוֹם הַלַּיְלָה וָאֶרְאֶה אֶת־עַצְמִי בַעֲדִי־

שְׁחוֹר־לְבוּשִי עוֹמֵד –

עֶצם החלום הזה, בצורה של סוֹנֶטה, הוא כה פשוט, שאלמלי חלם אותו אחד מאתנו, לא היה מסַפּרוֹ מחמת חֹסר ענין לענות בו. ואולם מה־טוב שספּרוֹ לנו הֵינה! מה רבּה הבּרכה שהניח לנו בשירו הקטן הזה! כמה רַך וכמה טוב פה לבו, כמה נוח הוא לכאורה ושָׁקֵט וקר־רוח מבחוץ. האש העצורה בו מהבהבת פנימה, חפֵצה לפרוֹץ ואינה פורצת.

            אַתְּ הַכַּלָּה? תְּחִי

הַכַּלָּה! קַבְּלִי־נָא בִרְכָתִי, הַחֲמוּדָה!

הו, כמה הוא צעיר כאן! וכמה נחמדה היא בתמימותה זו האירוניה! אמנם רק פִּקֵּח כהֵינה היה יכול להרשות לעצמו תמימות אשר כזאת.

למה נכַחד, משהו מם התֹּם הזה צפוּן גם בנוּ. הנה כי כן! הוא צפון בנו. אנחנו מכַסים עליו כמכַסה על חטא. תמימות זו הצפוּנה בנוּ – אל־נא תִגָּל חס וחלילה לעין, עוד יכולים לחשֹׁד בנוּ שהִשָּׁנו ה' מעט שֵׂכל טוב… הוי, אלמלי היינו פקחים באמת!

העלם לבוש־השחורים עומד לפני הנערה, אשר הוא אוהב זה־כבר והנשאת עתה לאיש אחר. העלם לבוש־השחורים, באפֻדת־המשי ובמנשֶׁטות על ידיו גוחן, מחוה לה קִדה וקורא בשאלה אירונית ומתוך נִמוס: “אתּ הכלה? תחי הלכה!” בודאי הושיט לה את ידו ולחץ את זו שלה, הרכּה והענֻגה, ובשעת־מעשה מִלל לה את ברכתו, ברכה קרה, שכמעט שָׂמה מחנק לגרוֹנוֹ.

את לחיצת היד לא הזכיר כאן הֵינֶה, גם לא את קִדתו אחר הברכה, משוּם שלא היה להן מקום במסגרת־הסונֶטה הצרה, אלא שכּל זה מֻרגש בה בשירה קטנה זו. מלבד תמימות זו, שאין נעלה ממנה, מֻרגשת כאן כל אהבתו הרַבּה אשר הוא אוהב אותה. כלום לא עָבר גל חם את לבכם לתשובתה של האהובה? הן היא השיבה לו על ברכתו האירונית, בגל של דמעות אשר פָּרץ מעיניה השיבה לו. ואולם זה היה חלום! רק בחלומו רִחמה ונִחמה אותו בדִמְעוֹת עיניה. בהקיץ לא בכתה לו –

הוֹי מְתוּקוֹת הָעֵינַיִם, כּוֹכְבֵי אוֹר וַחֲנִינָה,

אַף כִּי בְהָקִיץ שִׁקַּרְתֶּן לִי לֹא־אַחַת,

אַךְ גַּם־בַּחֲלוֹם בָּכֶן עוֹד אַאֲמִינָה!

באמצע הסונֶטה הֵקיץ, – העלם שאג אז ביסוריו וסגר באֹפן כל־כך נפלא, בשלש השורות האחרונות, את הסונֶטה.

הוֹי מְתוּקוֹת הָעֵינַיִם –

שלש השורות הללו אֵינָן אלא שאגה לאחר יְקִיצָה.

* * *

“אתּ הכלה?” – וחתנהּ?… בחלום־הלילה ראה גם אותו, בר־נש קטן עד־מאד. הדור מאֹד בלבושו, כבסיו שעל בשרו צחים מני־שלג וכו' וכו', אך כמה הוא נתעב מבפנים! מבפנים לא רחוּץ היה ולא נחוץ –

כך הוא מתאר את מר פרידלֶנדר. אפשר, שֶמַּר פרידלנדר אשר בחר בו השֻּׁלחני העשיר להיות לו לחתן לא היה כל־כך מכֹער. אך אלהי החלומות הראוהו לו בפנים אלה בחזיון הלילה, ואלהי החלומות לא אדם הם ויכזבו. הן על־יד חדל־אישים זה נצבת גם אהוּבתו, זו יעלת־החן, כמו־שהיא, ­ מדוע לא שִׁנּוּ אלהי החלומות את פניה היא לרעה? מדוע את פני החתן דוקא?

אלהי החלומות אלהים טובים הם, מראים לו לעלם האוֹהב את אשר הוא חפץ לראות. במה ינַחמו אלהי החלומות את העלם האוהב? הישיבו אליו את לב אהובתו? אהה, כי קצרה ידם! או אולי יגרשו אותה, יעקרוה כליל מלבו? הוי, כי גם הדבר הזה לא לפי כֹחם הוא! רק את זאת יעשו לו: הֵם יְשַׁקְּצוּ את זה הזר, יַראוהו לו בְנַוְלוּתוֹ כשהוּא עומד על־יד אהובתו על הבמה.

“הֲתֵדַע מִי וָמִי הוּא? בֹּא וּרְאֵה!”

לִי קָרָא שַׂר־הַחֲלוֹמוֹת וְהֶרְאָה לִי אֶת פְּנֵי

חֲדַל־אִישִים זֶה –

הוי, כמה הוא מכֹער, זה הזר, הַמְקַדְּשָׁהּ עתה לעיני הרב… והזר לא היה כלל מכֹער. גם בשעה ששניהם, זה הזר וכלתו, ענו ואמרו: “הן!” – לא צחקו אַלְפֵי שֵׁד, ולא קראו אחריהם: “אמן”… רק נדמה לו.

אלהי החלומות אלהים טובים הם.

באחד הבקרים, כאשר היו מר פרידלנדר ואשתו הצעירה מסֻבּים לשֻׁלחַן־הקהוה ומעלעלים בעלים לספרות שנתקבלו לביתם, נתקלו בסונֶטה זו של בן־דודם הַרִי הֵינֶה. הראשים של הבעל ואשתו, הַמֻּרְכָּנִים על עֲלֵי הַסַּפְרוּת, נגעו זה בזה ועיניהם רצות ועוברות בסקרנות על שוּרות הסונֶטה, ואוּלַי קראוה בקול – ועל דעתם לא עלה, שאליהם נתכַּון המשורר. ביחוד לא הרגיש בזה הבּעל הצעיר: אני, הן לא גוּץ אָני! וכאן בסונֶטה כתוב בְּפֵרוּש: גוּץ.

* * *

אל חתֻנת אהובתו לא הֻזמן. יותר מדַּי אהב זה העלם. ובבית הַשֻּׁלחני ודאי שהיו נזהרים בו באיש שאָהב ביותר.

לא הזמינו אותו לליל־כלולותיה. אלהי החלומות – הם נשאוהו להתם.

לא, לא! אלהי החלומות אלהים לא־טובים הם.

מַה־יִּגְאֶה, יִסְעַר בִּי הַדָּם?

מַה־יִּפְעַם בִּי הַלֵּב הֶחָם?

העל כי לא הזמינו אוֹתו? זאת לא זאת… חלום רע חלם העלם: קודר בא אליו שר־הלילה וישאהו אל בַּיִת מוּאָר, קול כלי־זמר נשמע שם ושיר צחוק –

נִצַּבְתִּי דוּמָם עַל הַסָּף.

שר־הלילה הביאהו אל איזה בית. אל בית סתם. לא הכּירוֹ.

לֵיל כלוּלוֹת… ליל כלוּלות סתּם. גם את הקרואים מסביב לַשֻּׁלחן אינו מכּיר. אֵד כאִלו נח על עיניו, כאלו תעו ונתבלבלו בו חוּשיו. זמן־מה לא ראה נכונה. אך הנה הוא זוּג־החמד –

לְזוּג־הַחֶמֶד אַבִּיט – אוֹי!

מַה־לַּאֲהוּבְתִי פֹה?

חָוְרוּ פני העלם. ולהלן – אֵל אלהים! לוּ כתב הֵינֶה רק את יתר הבתים בשירה עממית קטנה זו ולא יותר – ולא יסף שמו מן הארץ עד־עולם. ולוּ לא שָׂבע עוד צַער עד אחרון יומו, רק הצער אשר שָׂבע בחלום לילה זה – והספּיק לו.

חָוְרוּ פני העלם… היֵצא? לא יֵצא. ישתה כוס־התמרורים עד סוֹפה. מיד הוא נדחק בין המון הקרואים לחתֻנה זו, ובא עד כֵּס הכלה. אל מי ילך? אחורי כסאו של מי יעמוד, אם לא אחורי כֵס חמדתו? כלום יש לו כאן נפש יותר קרובה, אשר יעמוד בקרבתה? הן זה צל־אהובתו, אשר אליו ישאף. ואולי לא ברצונו הלך ועמד אחורי כֵס חמדתו, שישבה לימין חתנהּ הזר? זה שַׂר לֵילוֹ הקודר, שנשאהו אל הבית הזה, הוא הוא שדחפוֹ אליה, בחֹזק־היד משכהו אל כסאהּ והראה לו את הכּל מִקָּרוֹב.

אלהי החלומות – אלהים לא־טובים הם לגמרי!

פני הכלה נוהרים באָשרהּ הרב, והוא את כפּה הקטנה ילחץ… אז ממַלא הזר את כוס היין האדֹם, שוֹתה ממנה מעט ומַגישהּ להּ; היא מניעה לו מתוך צחוק בראשה: חן־חן! – ופיה הקטן ואדמדם –

אֲהָהּ,

זֶה דָמִי חַם אֶל־קִרְבָּה בָּא!

והיא – תפּוח נתנה לו. היא עצמה שלחה את ידה אל הקערה, ובאצבעותיה נוטפות־מור לקחה את התפּוח אֲדֻם־הלחי ונתָנַתּוּ לו חֵלֶף כוס־יינו. הוּא לקח את התפּוח ותקע בו את סכינו –

הָהּ!

הַבַּרְזֶל אֶל לְבָבִי בָא.

וכאשר יִשק לה הזר כן יִשק קר המות לו – כמה זה תמוה! חִצֵּי הרעל הרי הם נִחתים בגבּורו של שיר עממי זה בהדרגה ובכַוָּנה מראש. הן שַׂר הלילה הקודר הציגוֹ כאן מטרה לכתחלה! ובכל־זאת אנו נרתעים לכל מְחִי גרזן היורד עליו. כל אסון בא עליו כחתף, כשֹׁד מִשַּׁדַּי חדש.

הנה הוא רוצה לחזור ואינו יכול –

גּוּשׁ אֲנִי, בְּלִי־חַיִּים גּוּשׁ,

לֹא אוּכַל עוֹד מִמְקוֹמִי מוּשׁ –

והמחול – הוא החל, המחול חָג, חָג מסביב לו; זוגות המחוללים מדֵּי הסתובבם – וְחָלְפוּ על־ידו, נוגעים בו וחולפים, את פניהם לא יזכּור, רק לחישותיהם שהם מחליפים ביניהם נקלטות לתוך אזניו. גם החתן לוחש דבר־מה על אֹזן חמדתו… האדימו פני חמדתו, ואולם חָרֹה לא יחרה לה.

מה הדבר אשר לָחש לה? מלה גסה בודאי? נבָלה התמלטה מפיו. הוא פלט לה בודאי: “אני אוהב אותך!”.

אִי! כמה זה מכֹער…

* * *

רפרפתי קצת על־פני חלק חלומותיו של הֵינה שבראש ספר־שיריו. רק רפרפתי עליהם, לא פתרתי אותם. חלומותיו של הֵינה – רק לאלהים פתרונם!

אני רחפתי עליהם כאותה דבוֹרה בין פרחי הגן – וכאותה דבוֹרה שָׁכרתּי מריחם ומעסיסם שבּאוּ אל־קרבּי. אולי יספּיק לי הפעם. אָמֹר אמרתי: על־פני כל תלמי הגן ארחפה, בכוס כל פרח אצלוֹל ואינק… ואולם כל ספר־השירים אינו אלא חלום אחד. ועוד זאת: ספר־השירים, מלבד שהוא משַׁכֵּר, הרי הוא מְכַוֵּן את לבו של אדם “יודע־נגן” לשיר את שירו הוא. נעוּל היה בי גַלִּי; אך עתה, בעברי על שיריו, על האינטרמֶצו הלירית, על שירי־הים ושאר פְּנִינָיו שבּ“הביתה” – התחיל שוקק בי מעיָני אָני. השירה כנבוּאה היא, מין מחלה מתדבקת, רחמנא ליצלן. שָׁאוּל בפגעו בחֶבר נביאים היה מתנבא עמהם. מכיון שאני נתקל בהֵינֶה, עובר בי חֹם מְשֻנֶה, זה שירי נֵעור בי בהמיה וחותר לצאת.

בַּחֲצוֹת הַלַּיִל, לֵיל אִלֵּם, קָר,

בַּיַעַר אֵתַע עִם בִּכְיִי מָר,

נִעַרְתִּי אֶת הָאִילָנוֹת בְּנוּמָם,

בְּחֶמְלָה הֵנִיעוּ רֹאשׁ לִי דוּמָם.

לו כתבתי אני את השירה העצובה והנפלאה הזאת – ושמחתּי עליה עד־מאד. גם הֵינֶה בודאי שמח לאחר שכתב את שירתו זו הקטנה. בראשונה הָלַךְ הלֹך ובכֹה ביער, נִער בשנתם את האילנות, שהניעו לו ראש בחמלתם עליו, אך אחרי כתבוֹ את כל זאת היה לבו שמח, כי שירה קטנה ונפלאה כתב!

הפכתי בעלי שִׁירָיו, עמדתי לתֻמי על השירה הקטנה והנפלאה הזאת ומָלֵאתי ממנה –

חֲכוּ כמעט רגע: אם יהיה השיר, אשר אני רוצה לשיר ברגע זה, טוב – אתּננו בסוף דבָרי אלה להֵינה.

* * *

בַּלַּיְלָה הַזֶּה, לֵיל־צַלְמָוֶת, יָשָׁבְתִּי בְבֵיתִי לְבַדִּי,

וָאֶזְכֹּר עֲלוּמַי הָרְחוֹקִים וּדְבָרִים כֹּה הַרְבֵּה מִכְּבָר;

קוֹלוֹת שֶׁנִּדְמוּ שׁוּב עָלוּ, וְשָׁבוּ וְצָלְלוּ וְנִדְמוּ –

וְהָיָה לִי צָר.

הָאִשָּׁה, אֲשֶׁר אֲהֵבַתְנִי, שׁוּב עָלְתָה מִתְּהוֹם שֶׁל נְשִׁיָּה

בָּאָה וְעָמְדָה עַל סִפִּי, עָמְדָה וְחִיְּכָה עַד־בּוֹש,

חִיְּכָה בְחֵן לִי, הֵנִיעָה לִי קָדְקֹד וְנֶעֶלְמָה –

הוֹרַדְתִּי רֹאשׁ.

אַרְגָּז בַּשֻּׁלְחָן פְּתַחְתִּי – שָׁם צְרוֹר הַמִּכְתָּבִים,

גַּל שֵׁמוֹת וְחוֹתַם מְדִינָה וְמְדִינָה וְאָבָק כֹּה רָב;

שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי אֶל עָלֶה מִתּוֹךְ הַשַּׁלֶּכֶת –

נִטַּשְׁטֵש הַכְּתָב.

בַּלַּיְלָה הַזֶּה דֹם הוֹצֵאתִי סֵפֶר מִתּוֹךְ אֲרוֹן־סְפָרַי,

לְאוֹרוֹ הַקָּלוּש שֶל נֵר הִסְתַּכַּלְתִּי בְסִפְרִי הַלָּז, –

פָּתַחְתִּי הַסֵּפֶר, וָאֵבְךְּ עַל דַּף כָּתֹם וְצָהֹב,

עַל שִׁירִי מֵאָז.

נתתי פה את שירי, אף כי היתה הרשות בידי שלא לְתִתּוֹ, הן אני נתחַיבתי לתתּוֹ פה אם יהיה טוב! ואני, חי נפשי, לא אדע אם טוב הוא; רק אחת אדע: שירי זה, בטרם העליתיו על הגליון, כְּשֶׁהָמָה בקרבּי – טוב היה באמת. אך אם כה ואם כה, זה שירי – מקומו יכּירוֹ פֹה! אחרי שהֶאציל עָלַי הֵינה מרוחו, הִשְׁרָה עלי מעט משכינתו, הוא הוא שֶכִּוֵּן אל לבי לו. בשירה קטנה, עצובה ונפלאה כִוְּנוֹ:

בַּחֲצוֹת הַלֵּיל, לֵיל אִלֵּם, קָר –

הרי כך! שירת הֵינה האלהית היא כה אנושית, היא מַפרה ומעַדנת אותנו, מעוררת את הלבבות הנקשים, אלה הָאֲרָיוֹת האִלמים שבּנוּ, והם נוהמים.

* * *

כשמסרתי את העָלים הכּתוּבים של ספר־השירים אשר להֵינה, כדי להדפיסם, הִכַּני לבי; יָרא הייתי, שמא יאבדו. גם עתה, לאחר שהספר מֻנח לפני מסֻדר ומָדפּס עברית מרֻבּעת ומנֻקדת, עדַין מהסס בי לבי לרגעים, שמא יעשו להם העָלים כנפים ויעופו להם… ככה קלים הם, כה רכים, כה עדינים, קוּרי חלום.

חלומות. הנה הקיצותי – ואינם.

רגש מעין זה כמעט שלא ידעתי מעודי. שׁירַי אני, מכיון שהעליתים על־גבּי הניָר שקוּלים, מָחרזים וכפותים ברִתּמוס כנהוג, לא חרדתי עליהם את כל החרדה הזאת. לבי היה נכוּן ובטוח שלא יאבדו, והיו מתגלגלים אצלי בתוך ארגז־שֻׁלחני ימים ושבועות עד שהייתי מרַחם עליהם ומוציאם לאור.

שירי הֵינה – שַׁאני. ספר־השירים של הֵינֶה, כשאני פותחו עתה במקורו, נעשה לי קצת קר: השתפכות־נפש נשגבה זוּ, שמצאה את ביטוּיה ביֹפי ובצחות של לשון מתֻקנה ומלֵאה חיים, הבטחתּי לתרגם עברית. הבטחתּי לתרגם ותרגמתּי. מה־טוב שכבר תרגמתּי, שהדבר כבר נעשה. הנה הוא ספר־השירים בעברית, אני אוחזו בידי היטב, שלא יברח. הריני הופך בו והופך בוֹ, מְעַיֵן בכל שיר ושיר – וּראֵה פלא: איני זוכר שתרגמתים… האמנם תרגמתים? מָתַי? הן שירַי הֵם!

צער עולמו של מי כאן? כלום לא צער עולמי הוא? ואַהבה זו – אהבתו של מי היא? והלב – זה הלב המפרפר בין הדפּים הללו, של מי הוא?

ואולם לשמחה מה זו עושה? על סִפְרֵי שירַי אני, בצאתם לאור, לא שמחתּי כל־כך מעודי. אמת, שעִם הופעתו של כל אחד מספרַי נעשה לי חם בחזי, ולבּי – לאחר שנתרוקן קצת מתוכו, שזה הספר נתמלא מחוּליתוֹ, הוא הָמָה־הָמָה לו לספר. בחשאי הָמָה לו ובצִנעה. ואולם על־כל־פנים לא רגש של שמחה הוא, איזה צל של עצב נגרר אחריו ומלַוֵּהוּ. כל חבּור שלנו, אחרי צאתו לאור, יותר משהוא נותן לנו הוא נוטל ממנו. וקרת־רוח זו, שאנו מרגישים בהופעתו – בתוגה חרישית היא מהוּלה.

ועתה זאת לי הפעם הראשונה שאני שמח קבל־עם, בפרהסיה, – אכן, לא ספר־שירַי הוא!

השירים הללו – שר אותם הֵינֶה, ואולם במקצת שרתּי אותם גם־אָני. הנני כאותו אדם שיצא לפדוֹת שבוּים שנשבּו לבין עכּו"ם; לאחר שפדה אותם והביאם לארצו ולמולדתו, הסתכל בפניהם – והנה בניו הם.

יצחק קצנלסון.