לֹא בַעֲבוּר שֶׁמְּשׁוֹרֵר אַתָּה גָדוֹל, הַמְשׁוֹרֵר וְהַחוֹלֵם!

וְלֹא מִשּׁוּם שֶׁיְּהוּדִי אַתָּה, יְהוּדִי בְלִבְּךָ וּבְפִיךָ,

גַּם לֹא מִפְּנֵי זֶה שִׁמְךָ שֶׁיָּצָא לְךָ בָעוֹלָם –

תִּרְגַּמְתִּיךָ.

גַּם־אֲנִי מְשׁוֹרֵר כָּמוֹךָ, וְחוֹלֵם גַּם חוֹלֵם כָּמוֹךָ,

עַל שֶׁמֶשׁ בֶּהָדָר שַׁרְתִּי וְעַל הַיָּרֵחַ הַלָּבָן,

גַּם לִבִּי יֵשׁ יִצְהַל וְלֹא יֵדַע וְיֵשׁ שֶׁהוּא בוֹכֶה

וְלֹא יָבִין.

גַּם־אָנֹכִי בִלְהָטַי עוֹשֶׂה… בּוֹחֵן וּבוֹחֵשׁ בְּמִלִּים,

לַחֲשָׁן וְנַחֲשָׁן יָדַעְתִּי וְסוֹד הִצְטָרְפוּתָן,

חָנֹט חֲלוֹמוֹת בַּחֲרוּזִים וּרְגָשוֹת לְהַחֲיוֹת בִּצְלִילִים

גַּם אַחֲרֵי מוּתָן.

גַּם־אָנֹכִי חֻנַּנְתִּי בִצְחוֹק וְדִמְעָתִי בָעַיִן, –

לֹא לְתַרְגֵּם אֶת שִׁירְךָ נוֹצַרְתִּי, שָׁר גָּדוֹל וּפֶלִאי!

לֹא לִבְצֹר יֵין גֶּפֶן נָכְרִיָּה, לֹא לְהָרִיק הַיַּיִן

מִכְּלִי אֱלֵי כֶלִי.

אַךְ אַתָּה אָהָבְתָּ… בְּמִדְבַּר הָאָרֶץ פֹּה מַטָּה

לְךָ הָיָה גַן־עֵדֶן נָטוּעַ וְעָרוּךְ לְךָ הָיָה הַתָּפְתֶּה,

שָׁתִיתָ מִכּוֹס־תַּעֲנוּגִים וּמְצָרֵי שְׁאוֹל פֹּה יָדַעְתָּ –

אַתָּה אָהָבְתָּ!

בֵּין גְּדוֹלֵי הָרוּחַ, בֵּין רַבֵּי הַשִּׁיר וְהַמְּלִיצָה,

אוּלַי גַּם שֵׁנִי וּשְׁלִישִׁי יֵשׁ יִדְמוּ וְיִשְׁווּ לָךְ, הֵינֶה;

אַךְ אַהֲבָה זֹה לְלֹא־חֶמְלָה, מִשּׁוּרוֹת שִׁירֶיךָ מְצִיצָה –

לָהּ אֵין שֵׁנִי.

יָחִיד לִפְנֵי זֹה הָאַהֲבָה – שִׁירָה לָהּ שַׁרְתָּ יְחִידָה,

הַשִּׁירָה – בַּת־תַּלְיָן בְּךָ עוֹרְרָה וּבְנוֹת הַשֻּׁלְחָנִי הֶעָשִׁיר;

אָהַבְתָּ הָאִשָּׁה, וּבַאֲהָבְךָ – שִׁירָה מַחֲרִידָה

לָהּ תָּשִׁיר.

כְּלוֹת־נַפְשְׁךָ שַׁרְתָּ לָאִשָּׁה עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה,

עַד אִם לֶחְיְךָ צָמְקָה, חוּט־שֶׁדְרָתְךָ עַד יָבֵשׁ –

שִׁיר אֶחָד מֵרֶחֶם הָאֵם עַד יְצִיאַת נְשָׁמָה:

כְּלוֹת־נֶפֶשׁ, כְּלוֹת־נָפֶשׁ.

כְּלוֹת־נֶפֶשׁ מָלֵאתָ וְאַהֲבָה, תִּלָּחֵץ אֶל סְפִינְכְּסִים בִּמְשׁוּבָה,

תְּסַפֵּר עִם פְּרָחִים בַּלֵילוֹת, הַלְּבָנָה – פְּנֵי כַלָּה לָהּ חִוְרָה;

בַּת־מְלָכִים שֶׁמֵּתָה – אוֹהַבְתֵּךְ, וְתֵבְךְּ עִם אֲהוּבָה

בְּקִבְרָהּ.

בְּשֶׁל אַהֲבָה זֹה לְלֹא־רַחֲמִים, הוֹ אוֹהֵב גְּאוֹנִי,

בַּת־צַעַר־הָעוֹלָם, מָצָאתָ בְּסִפְרְךָ נִיב לָהּ –

שֻׁתָּף נַעֲשֵׂיתִי לְשִׁירְךָ, גַּם עֹצֶב־יְגוֹנִי

בּוֹ נִבְלָע.

* * *

עד כאן! רק מתוך שיר דבּרתּי אתּוֹ פֶּה אל פֶּה; בפרוזה אני יָרא… יראה זו הרי היא לכאורה יראה מפני הכבוד, מפני כבוד המת, ונוסף לזה…. אני מהסס, שמא יקום ויעמוֹד לנגד עיני. כי הנה רק שירו, אשר שָׁר לנו, בן־אלמות הוא, חי הוא ומפרפר; המשורר עצמו – הוא הלך לעולמו, הלך ואיננו… והמתים הגדולים – כשאני נזכר בהם, תוקפני משהו הדומה לפחד, וּשׂער בשרי מעט סומר. המתים הגדולים – וַדאי שאינם יודעים שֵנה ומנוחה גם לאחר מותם: יש שמרגיזים אותם גם מתוך קברם. המתים הגדולים, ה' יודע אותם, כאשר צר לנו עד־מאד וכאשר אנו קוראים להם – יש שהם עולים מן הארץ. אי, אי, ינוח לו המשורר הגדול על משכבו בתוך קברו, אַל־נא יקום ויעמוד לפָנַי זה המעֻנה, שְׂבַע הצער והמכאובים, אל־נא ישוב אל החיים לאחר שנחלץ מהם. יָרא אני להעלותו מן הארץ. יָראתי את שאלתוֹ: למה הרגזתָּני?

* * *

לא ארגיז את הנביא, את הנביא הֵינֶה. המשורר הגדול הזה לא התנבא בספר־שיריו לגורל אחרים, ואולם על גורלוֹ הוא התנַבּא. חזות קשה, קשה חזה לו לעצמו, וכנביא ממש התנַבּא, מתוך חמימות נפלאה שבלב, מתוך מחזות־לילה של נעוּרים. עוד נער הֵינֶה, רַךְ וּמשוּח, ויחלום חלום, ואת חלומו זה שָׁר בחרוזים קלים, יפים ובפשטות של ילד ממש, פשטות נשגבה זו המצויה אצל בעלי־נבואה. בחלומו – והוא מתהלך לו בגן עטרת־צבי, פרחים מציצים בו בתֹם. צפרי־חן מסלסלות מבֵּינות הענפים, והשמש שופך את זהבו על כֹּל, ריח־ירק יפַך ורוח נושבת קלה – והכּל מזהיר וצוחק. אך הנה באֵר של שַׁיִשׁ לנגדו בתוך הגן, וילדת־חן כובסת סוּת על באר השיש, כובסת ומזמזמת:

זְרָם־נָא, זְרֹם, גַּל־מֵימַי צַח,

כְּבָס־נָא לִי הַבַּד הַזַּךְ.

הֵינֶה הרך מתבונן בה והיא כה זרה וכה ידועה לו. את גורלו ראה הנער, גורל חייו. הן גורל חיינו הוא, הזר לכאורה לכל אחד מאתּנו, ואשר כל אחד מאתּנו מרגיש בו מתוך חלומותיו ולפעמים רחוקות, ברגע של התגלות, כמובן, גם בהקיץ. יש אשר גם בהקיץ אנו מַפנים את ראשנו לאחור ואין איש. זה היה מַגַּע כנפו הקלה, כנף הגורל שאנו קשורים אליו בעבותות שאינם נתּקים, שאינם נראים לעין, ושאנו נמשכים אחריו בהסח־הדעת תהומה, אל תהום האבדון. גורלו של כל אדם מובילו אל תהום. אשריכם שהנכם נגררים אחרי גורלכם בהסח־הדעת. הֵינֶה הלך אחרי גורלו בעינים פקוחות. בעודו נער ראה את התהום אשר תבלעהו. מתוך הכּרה הָלָךְ. זה היה הפּרפּר, שידע לכתחלה אשר להבת־הנר תאחז בו, ובכל־זאת סבב עליה, סבב וחזר אחריה. מתוך צחוֹק הלך הֵינֶה אחרי גורלו, – זה הצחוק שאדם צוחק בפחדיו הגדולים שתקפו אותו על דרכו.

אַתְּ יַלְדַּת־חֵן, נָא אִמְרִי לִי,

סוּת לְבָנָה זוּ לְמִי?

העלם הרך שואל את הנערה על באר־השיש, זה סמל גורלו המתחפש, – וגורלו עונה לו מפי הנערה, גלוי: “תכריכי מת אכינה לך”!.

לא לכל־אדם מדַבּר הגורל גלוי; להֵינֶה העלם ברוּר ימַלל – הוא יעצור כֹּח.

“תכריכי מת אכינה לך”, כלומר: “על־יָדִי, על־יְדֵי ילדת־חן זו שאתה רואה, תבוא מיתתך”.

ואוּלַי לא ראה הֵינֶה בנבואה כלל, רק שיר כתב משורר רַךְ בַּשָּׁנים, שיר סתָּם? ואף אמנם קראנו את השיר בתחלתו מתוך הנאה מרֻבּה, בשׂחוֹק של רצון על שפתינו, כמעט שהתענגנו על התמונה היפה, המרהיבה עין, שעל באֵר־השיש… אלא לאחר שקראנוהו עד הסוף, לאחר שחזה המשורר את החזוּת הקשה שׁלשׁ פעמים, עבר קֹר בבשרנו… זאת היתה נבוּאה, שנזרקה מפּיו. ואולם לא נזרקה, – חזות קשה שנשנית ומשֻׁלשת אינה מתמלטת סתם מן הפה, אלא שכך מתנבא המתנבא מתּוך הכרה גמורה; וכל השומע אותה – קֹר עובר בבשָׂרו.

אַךְ דִּבְּרָה דְבָרָה יַלְדַּת־תֹּם –

וּפִי הַבּוֹר אָז נִפְתַּח דֹּם,

וּבְעָמְדִי כֹה עַל פִּי הַבְּאֵר,

וּבְכָל עַצְמוֹתַי עָבַר קֹר;

אֶל קֶבֶר, אֹפֶל בֹּו וָהָס,

הָשְׁלַכְתִּי –

טוב להפּגש בגן עם נחש מַשִּׁיא מות, טוב לשמוֹע לאחר חֵטא את קול ה' הנורא מתהלך בתוך הגן, מאשר להפּגש בגן עם הגורל המדַבּר גלוי.

מה ארחמיך, הוי, מה ארחמך, עלם אֻמלל!

* * *

יותר מדַּי מדַבּרים אלה, המדַבּרים בהֵינֶה, על־אודות בנות דודו. אלמלי באו אלי, בה בשעה שאני יושב על ספר־שִׁירָיו של הינה, ואמרו לי: בבית פלוני מתגוררת בת השֻּׁלחני העשיר אשר אהב, שמא תחפּוֹץ לראותה? – בהן שלי, שלא הייתי מניח את ספר־שיריו של זה מידי כדי לנוע ולהתבונן אל פני אהובתו. הן לא אהוּבתו, כי־אם אהבתו היא, רבת הכאב והצער, אשר צָדַתני, זאת האהבה ביסוריה היא מְלָאָתְנִי; ואם אניח מידי את ספרו, אלך ואחזור על פִּתחהּ של האשה אשר אני אוהב!

לא האהובה, כי־אם האהבה הגדולה של הֵינֶה, זו האהבה ללא־רחמים.

יותר מדַּי מדַבּרים בבנות דודו של הֵינֶה. תוֹלים בהן את הקולר. יש מאשימים אותן על אשר דחו מעליהן את המשורר בשתי ידים, שהקשיחו את לבּן ממנו. יש שמודים להן בסתר־לבם: אלמלא כך – לא שָׁר לנו את שירו הנשגב על האהבה ללא־תקוה. ויש אשר יוּנקֶר מגֻחך בקנאתו יחמוד לו לצון על המשורר היהודי הגדול, אחד מגדוֹלי משוררי אשכנז, ונוזף בה בבת־דודו שלא נתארסה לו לתועלת הספרות. לוּ נִשְּׂאָה לו ולא היה מכניס לָעוֹלָם את מחזות־התוגה, הגרועים לפי דעתו, אשר כתב באהבתו אותה ללא־תקוה! (אגב יש להעיר, ששני המחזות אלמנזר ורַטקליף הרי הם שתי פנינים יקרות באוצר ספרותה של אשכנז).

מובן, שבספר תולדותיו של הינֶה אפשר לצַיֵן ולסמן בין מעשים, מקרים, מאורעות שונים ופגישות, האומרים הרבה, גם דברים שאינם מעלים ואינם מורידים. ואולם בדבּרנו על־דבר שירי האהבה של הֵינֶה, דבר אין לנו, לא עם ה"קוזינות" ולא עם יתר הנשים אשר אָהָב. השם הפרטי, הרֵיאלי, ולו גם שְׁמָהּ המפֹרש של בת־המלך הכי־יפה – אם הוא נצמד לשיר הוא פוגמו, נוטל ממנו הרבה, כמעט שהוא מחללו.

המשורר שאהב בסתר־לבו ושר על אהבתו, לא גלה בזה את אהבתו, לא הוֹדיע אותה ברבּים, להפך: עוד העטה אותה בשירו במַעטה סוד ומסתורין, כסה את מערֻמיה בצעיף־תעלומה. זוהי הפרֹכת לארון־הקֹדש, הכּפֹּרת והעטרה לתוֹרה. השיר, שהוּשר לכבוד האשה על האדמה, מרים אותה מעל פני האדמה, נופח בה נשמה יתֵרה והרי היא מרחפת. ולוּ נתן לנו משורר בצד שירו את תמונת אהובתו כמו שהיא, את הפוטוגרפיה שלה, היה מחלל את שניהם, גם את השיר המלא הגות־לב והשתפכות־נפש נִשאה וגם את האשה שאָצלה רק עליו מרוּחה ושראה אותה באור אחר לגמרי משרואה אותה בשר־ודם אחר. גם השיר וגם האשה הפסידו.

בהוצאה מהֻדרת של כל שירי משורר מנוח מפֻרסם נתנו את תמונת האשה, אשר מת עליה במלחמת־שנַים. לכתחלה היה כל הענין מעֻלף־סוד: אשה שהָקרבה לה נפש גדולה ועשירה זוּ… ואולם מכיון שהסתכּלנו בפני האשה, סר מעליה כל הקסם ואנחנו פולטים מתוך שויון־נפשנו: אי… בְּשֶׁל זו! והַלֵּצנים שבּנוּ יש שיוסיפו: לא היה כדאי.

השיר – לאחר שכתב אותו המשורר וְשָׂם אותו בספר, נעשה קנינו של קוראוֹ. שִׁירִי שלי הוא בשעה שאני קורא בו; ואל־אודות האשה אשר אני אוהב כתוּב בו. אם אין בו בשיר מאהבתי אָני, מששוני ומִצַּערי אני – לא היה כדאי שיכָּתב.

בספר־השירים אני מוצא את אהבתי אני, את ששוני ואת צערי.

ספר־השירים הרי הוא שלי ושלך, אָחי. בנות דודו של הֵינֶה והשאָר לא היו ולא נבראו, מָשָׁל הן.

* * *

הינריך הֵינֶה, שנולד בדיסלדורף על הָרֵינוּס, ביום השלשה־עשר לחֹדש דצמבֶּר, בסוף השנה האחרונה למאה השבע־עשרה, פתח את “ספר־השירים” בחלומותיו משנת 1817, בחלומות שחלם בהיותו בן שבע־עשרה. אמנם “חבלי נֹעַר” תוססים בחלומות אלה, יִסּוּרֵי עלם עָדין ורך שוקקים בם, יסורים של אהבה אשר לא יֵדָעֶנה עוד, טרם נגלתה לו בהקיץ, אין היא יוקדת עוֹד בלבו ובעצמותיו. היא רק מרפרפת סביבותיו, נוגעת בו ואינה נוגעת, היא מתגנבת אליו על משכּבו, מופיעה לעיני־רוחו בחלום חזיון־לילה.

כלום לא חלמתּם גם אתם את החלומות הללו בנעוריכם? דִפקו נא חרש־חרש על שערי לבבכם – ועלו אלה זכרונות־הנֹער מתהום הלב. זכרונות־בקָרים אלה אינם נִדפים כענן־בֹּקר. שַׁאלו להם – ואתם נזכרים בם, מתוך רעד שבנפש. הן בימים ההם, כשהייתם מקיצים מתוך אלה החלומות אשר סביב שתו עליכם, נערים רכּים, נערים עם חלֵב־האם על שפָתַים, נערים בלי חתימת־זקן – הייתם רועדים. הן אלה הם החלומות אשר לא ספּרתּם ולא שַׁרתּם אותם לאחר שהקיצותֶם; אך צמרמֹרת עברה בכם בבֹקר־בבֹקר בפקחכם בצער אשר לא־יתֹאר את עיניכם – והן תוהות, תועות ונוהות וכָלות לה לזרה ולנסתרה, לָאהבה –

ואולי יש אשר נפש קרובה ונאמנה מְצָאַתְכֶם בחִוְרַת פניכם, מצאתכם עם אֵד־החלומות בתוך עיניכם, שלא נִתנדף עוד, ושָאלה להם, לחלומותיכם. נעתרתם לה וספּרתּם את אשר יכלתּם להעלות על שפתותיכם, והנה זו הנפש הנאמנה והאוהבת אתכם ללא חרדה, לתמהונכם הגדול, למשמע־אזניה. ואולם בסתר־לבבכם לא תשתוממו כלל, כי את המחריד באלה החלומות לא גליתם לה, כי לַמחריד ביותר באלה החלומות, לָעִקר – לא מצאתם כל ניב. את העִקר לא יכלתּם לסַפּר.

חלמתי והקיצותי. בזה הרגע דפקה יד קלה בדלת חדרי. פתחתי והנה רעוּתי היא.

הו, מה־זה היה לך, ידידי?

חלום חלמתי! – עניתי לה לרעוּתי, ואת פָּנַי אני כובש בכפּות ידי. בָּרְאי, התּלוּי בקיר שנגדי, ראיתי את פָּנַי, והם חָורו עד־מאד, נַעוו, נעוו פני, ולכן כסיתים.

רעוּתי הטובה קרבה אלי, אָחזה בשתי זרועותי והסירה אותן מעל פָּני:

מה־זה היה לך, הַגידה?

חלום חלמתי, – חזרתי ועניתי לה בקול נרגז קצת. כמעט שחָרה לי על אשר תצחק. הרי היא מסתכלת בי וצוחקת.

סַפּרהוּ נא לי, אנא, אבקשך! ואצלתּ־נא מעצבּך גם עלי.

היא ישבה לצלעי בצד הַסַּפָּה ואני ספּרתּי לה את אשר חלמתי:

בחלומי ואני מַתִּי. מַתִּי כמו שמתים כל האנשים, כמו שמת אתמול שכני בבית הסמוך לנו. אני שוכב מת על מטתי, והִנה פלא! אני חולם גם לאחר שֶמַתִּי. בחלומי, לאחר מותי, ואני רואה אותך באוּלם ארֹך־ארֹך וצר עד־מאד, נרות רבים בקנֵי־מנורות למאות דולקים לאֹרך כל האוּלם, ואולם האור המסתנן אדמדם כה וכהה ביותר ומעֻלף אֵד. קולות כלי־זמר אטומים בוקעים ממעמקי האולם ומגיעים לאזני. נשף־חשק פה. בין זוגות המחוללים והמחוללות, הסובבים באולם, אני רוֹאֶה גם אותך יוצֵאת במחול. אני הכרתיך, לבוּשת שחורים; בן־זוגך סוֹבב אִתּך באולם ולוחצך בסערת־המחול אל לבו. אַתְּ החרַשת –; אני רעדתי כֻלי –: שתיקה זו ואלה שמוּרות העינים המוּרָדות – הֵן הֵן אשר משכוני, אשר כה משכנו אֵלַיךְ בעבותות אשר לא יִנתקו, גם עתה לאחר שֶׁמַתִּי… כּלפּי מי אתּ שותקת עכשו? פרשתּי לקרן־זוִית, נצבתּי קודר מן הצד, ממקום שם יקל לי לראוֹת את פניו, פני בן־זוגך הסובב במחול אתך. בפני בן־זוגך זה החדש – בפניו של זה וַדאי אכיר צער ידוע לי מכבר… והנה – הוי אֵלִי, אֵלִי! זה העלם לבן־הפנים, שהיה סובב אתך באולם – אני הוא, אני הוא!

וזה הכּל?! – קראה רעוּתי וכאלו חִיְכה לי שוב.

אמנם, זה הכּל… זה כל החלום… ואולם דומה, שלא ספּרתּי לך איזה עִקר, עִקר שאין אני יכול לספּרו, שאינו נתפס במו־שפָתָי…

הֵינֶה ידע לספּר ולשיר את עִקר־חלומותיו, מבּין שורות כל שיריו הוא מבצבּץ, זה העִקר שאינו נתפס, ולכן הוא חָרֵד כה בשירו ומחריד בו את הרבּים.

* * *

אֶל אַרְמוֹן גָּדוֹל הֱבִיאַנִי שַׂר הַחֲלוֹם –

והארמון מכֻשף כֻּלו, אור פֶּלאי בו, אור מסתּנן בעד ערפּלים, ועַם רב, עַם רב נוהרים דרך אולַמיו הרבּים, אחוזי־אֵימים וסופקי־כף, כל אחד מבקש לו פתח אשר יצא בו מתוך מערבּלת של תאים זוּ. גברים ועלמות נסחפים בה וגם הוא בתוכם, גם הוּא נסחף עם הַזֶּרֶם.

רק חלום ולא יותר ראה העלם. עוד בראשית החלום, אשר הוא מסַפּר בחרוזים כה שוקטים למראית־עין וברתּמוס כה צונן לכאורה וזר כה, עובר בלי־משים קֹר של קפאון בבשרנו. הקול, אף כי ברור הוא למַדי, כאִלו מרחוק הוא בא. ומבּלי אשר חפץ בזה הנער החולם – לבּנוּ מהסס בנו מזה אשר אנחנו שוערים בנפשנו: זה הארמון, האם לא העולם הגדול הנהו, זה עולמנו, ואלה התועים בו, המתלבטים בין כתלי אולַמיו ומבקשים מוצא, מוצא – האם לא אנחנו הם, הָמון גדול של תועים?… אבדה פה דרכנו בארצות החיים, ומתוך בולמוס של שגעון שתוקף אותנו אנו מבקשים מוצא. כאלו יש מוצא.

אַךְ פִּתְאֹם אַבִּיט, אֶתְמַהּ בְּחֶרְדַּת לֵב,

אֲנִי לְבַדִּי נִצַּב –

פתאם – והוא לבדו נצב. אלה החליפות שבחלום, הבּאות לפתע־פתאֹם – מי מאתנו לא ידען? העֵדה נעלמה. יחיד לנפשו הוא תועה, מאולם לאולם, מִגֵו לְגֵו –

בחלום חזיון־לילה אחד בָּגַר העֶלם, יצא בו מתקופת־חיים אחת ונכנס לתקופת־חיים שניה. לכתחלה היה נגרר אחרי כל המחנה, התבולל בין ההמון, ועתה הוא עושה את דרכו אחד, הוא תועה לבדו; הנה סר אל השביל השומם, שהאדם עובר בו יחידי, רגליו כבר בָּצקו, עָיְפוּ, מאֹד עָיְפוּ. את לבו לוחץ כאֵב. אך הנה השער, זה השער האחרון אשר בו יֵצא, אל השער האחרון לחיים הגיע, לצאת בו הוא חָפץ, הוא שואל את נפשו למות, ואולם – ­ אל אלהים! את מי הוא רואה בסוף דרכו זה?

זֹאת הָיְתָה אֲהוּבָתִי אֲשֶׁר עָמְדָה שָׁם,

עַל פִּיהָ כְאֵב וְעַל מִצְחָהּ יִשְׁכֹּן עָצֶב.

“חֲזֹר!” –

זאת היתה אהובתו, אשר עָמדה על־יד השער האחרון. זה האשה אשר הוא אוהב, היא לא תתּנהו לעבור את הגבול. היא, היא שנשאה אֵליו רוֹם את ידה, שצותה עליו במפגיע: שוב! העלם הרך – עוד הוא עומד לפני השער האחרון. אין אנו יודעים, אם יחזור או אם יעשה את דרכו הלאה… הוא מתבונן אל פניה, תוהה ושואל: מה האות אשר היא מראָה לו? מהו הכּאב אשר על פיה, וזה העצב, השוכן על מצחה, מָהו? כלום רחמים הם, או אולי אהבה? “חֲזֹר!” היא מַתרה בו: לֵךְ מזה, אַל תעבוֹר את מפתן השער האחרון, אַל תמות! ואולי קֶצף הוא? היא קוצפת עליו על אשר עשה את דרכו האבֵלה הֵנה, על לכתו הֵנה גלמוד, ועל אשר הוא דוחק את הַקֵּץ. האמנם שכח, שיש לו עוד מָעוז בחיים, שיש מפלט לו… מדוע לא נזכר בה, בצר לו? האמנם שְׁכָחָהּ? היא מסתכלת בו, חודרת לתוך עיניו, מבטה עז ובוחן אותו, אך מלֵא אהבה –, היא קוצפת עליו משום שהיא אוהבתו, ובוחנת היא אותו משום שהוּא אומר לצאת בשער האחרון – האמנם אוהב הוא אותה? אחד שהוא אוהב – כלום יבקש את נפשו למות?

– חֲזֹר! חֲזֹר! – ואולם אין לדעת אם חזר העלם, אם היה חוזר, אם עָצְרָה האשה בצד הרעה – העלם הֵקִיץ.

* * *

החלום שלאחריו פחות פלאי ואָיֹם, אך קשה ומעיק יותר. הלא הוא החלום המתחיל:

לַיְלָה נָח עַל עֵינַי,

עוֹפֶרֶת עֲלֵי פִי –

העלם המת הקיץ בקבר, יד דפקה על קברו: קום, הינריך! אף אמנם מַתָּ, אך הנה בא היום הגדול, כָּל מֵתֵי העולם קמו לחיים, לחיים שאין להם סוף.

אַתֶּם, בשמעכם את הדברים הללו, האם לא התעוררה בכם התשוקה לקרֹא בקול: אך שקר היא מבשרת ומכרזת! עוד כֻּלנו מתים, עוד לא קמנו. מְרַמָּה היא אותך, צודדת־נפשות זו, אסון היא חפֵצה להמיט עליך, להצעידך למדחֵפות היא אומרת, להקימך היא חפצה, – בשם ה', אַל תקום!

ואף אמנם זו הנערה, שדפקה לו על קברו, לא אהובתו היא, בת החלום שקדם לו! אף כי שתי הנשים – כַּוָּנה אחת להן: לראותו חי. ואולם כמה רב ההבדל בין שתי הנשים. האחת לא תתן לו למוּת, וזו מושכת אותו לאחר מותו אל החיים.

האחת – אף כי לא נסתרו מעיניה יסורי אהובה, – הן היא היא שמצאה אותו “על הגבול” במכאוביו הרבים, בגֹדל צערו ויאושו, ובכל־זאת היא מצַוה לו לשוב, גם מבּלי אשר תמתיק לו את ממרורי החיים, לא תתן שום תקוה בלבו, אינה מדבּרת על־דבר אהבתה אליו, מלבד עיניה שמגידות לו זאת. אמנם, לא טובים ביותר החיים על הארץ, הן היא עצמה על סִפּוֹ של השער האחרון עומדת; ואולם שם מאחורי השער – שם אין כּל.

בלילה שלאחריו קם הדבר והיא: המשורר העלם עבר את הגבול. עינה העֵרה והמשגחת של השומרת אותו אך סרה מעליו לרגע – והוא מִהֵר ו"גָנַב" את הגבול. אך הס! הוא כבר שוכב בקבר, פצוע וחולה הוא שוכב למעצבה בבור. אל תרימו קול, אך תקראו לו, אל תעוררוהו. ישכב לו, ינוח. בנוחו ינוחו אתו מכאוביו, לא יפתחו פצעיו פֶּה. אך מי היא זאת העוֹלָה ודופקת לו על קברו, מי היא זאת הקוראת לו מכּליות האדמה? – קום, הינריך! – שמא אהובתו היא? בת חלומו מן הלילה שעבר? אך לא! לא אהובתוֹ היא. הנשים שאינן נותנות לנו לאַבֵּד את עצמנו לדעת, מכיון שנהיה הדבר, מכיון שאנחנו מֻנָּחים בקבר, לא תקראנה לנו. הן תספּוֹקנה כף, תָּמֵרנה, אך לא תקראנה לנו לשוב אל עמק־הבכא… מכיון שהלך – אין כדאי לשוב… החיים הַלָּלוּ כלום שׂוִים הם שישובו אליהם?

נערה זו, הדופקת לו על קברו, הרי היא אחרת, בת־מכשפים צהבהבה, צודדת־נפשות אכזריה, אחות לוֹרֵלַי היושבת בהרים, רוצה היא להתעלל בו עוד, בקָרבּנהּ. רק קוסמת ובעלת־אוב מעלות את המתים מקבריהם.

הַאִם לֹא תָקוּם, הֵינְרִיךְ,

בָּא יוֹם שֶׁכֻּלוֹ טוֹב –

אי, אי לך, כּוזבת קטנה, צהבהבה ואכזריה!

אך הנה קול מארץ עוֹלה, קול עָמוּם, קול העלם מקברו:

לֹא אוּכַל קוּם, אֲהוּבָה –

אם לא מתחתִּיּוֹת האדמה בא הקול הזה? קרוב לארבעים שנה אחר־כך, כשמת הֵינה שבע ענויים וצער בפַריז, לא היה לו חבּוט־הקבר יותר גדול מבחלומו זה.

לֹא אוּכַל קוּם, אֲהוּבָה –

עב כסתה את עיניו, ולַבּות העינים – הן כבוּ בבכי.

והיא, זו הַחֲתַלְתֻּלָּה, ירֻקַּת העינים, היפה, “הָרֵי זהב” היא מבטיחה לו, היא אך תִּשק לו על עיניו וצעיף־הליל יָסוּר ויעלה מעליהן, עיניו תאֹרנה, במקום בני־אדם ישוב ויחזה מלאכים. מלאכים דוקא! – קום! – את ידה תַּנח לו על לבו הפצוע ולא יפַך עוד דמו.

לֹא אוּכַל קוּם, אֲהוּבָה –

“אני חץ־מות ירִיתי בְרַקָּתי, יד פושעה כי הפרידה בינינו”.

– הוי, קום! קום! – בשערותיה תסתוֹם את פי הפצע אשר ברקתו. ושב ראשו ראשו ויחי.

לֹא אוּכַל קוּם, אֲהוּבָה –

אך קם… פתתה אותו בת־המכשפים וַיִפַּת. לא המות, רק החיים עושים את האדם למלֻמד־הנסיון. עלם תמים כי ימות, עוד אפשר למשֹׁך אותו מקברו, עוד אפשר לרַמותו, יד ענֻגה אך תדפק־לו על גל העפר התּחוח. אם ידפקו לו על קברו על המונמַרטר אשר בפריז – לא יקום בלי־ספק. במשך איזה עשרות שנות־חיים על־פני האדמה מחכּימים. אינם נִפתים עוד להאמין לכל דבר, אינם שבים עוד… גם אם יבואו אליהו ואלישע אל מתים שהחכימו – לא יקימום.

לֹא אוּכַל קוּם, אֲהוּבָה –

אבל קם. העלם תמים־הלב האמין לה וקם. ובקומו לחיים – כל פצעיו אשר נרקמו כמעט – נפתחו, מכאוביו אשר נתנו דֳמִי לו בקברו – חָיוּ, וּדמֵי לבו וראשו אשר נעצרו בבור – שוב הם שותתים.

* * *

בַּחֲלוֹם הַלַּיְלָה וָאֶרְאֶה אֶת־עַצְמִי בַעֲדִי־

שְׁחוֹר־לְבוּשִי עוֹמֵד –

עֶצם החלום הזה, בצורה של סוֹנֶטה, הוא כה פשוט, שאלמלי חלם אותו אחד מאתנו, לא היה מסַפּרוֹ מחמת חֹסר ענין לענות בו. ואולם מה־טוב שספּרוֹ לנו הֵינה! מה רבּה הבּרכה שהניח לנו בשירו הקטן הזה! כמה רַך וכמה טוב פה לבו, כמה נוח הוא לכאורה ושָׁקֵט וקר־רוח מבחוץ. האש העצורה בו מהבהבת פנימה, חפֵצה לפרוֹץ ואינה פורצת.

            אַתְּ הַכַּלָּה? תְּחִי

הַכַּלָּה! קַבְּלִי־נָא בִרְכָתִי, הַחֲמוּדָה!

הו, כמה הוא צעיר כאן! וכמה נחמדה היא בתמימותה זו האירוניה! אמנם רק פִּקֵּח כהֵינה היה יכול להרשות לעצמו תמימות אשר כזאת.

למה נכַחד, משהו מם התֹּם הזה צפוּן גם בנוּ. הנה כי כן! הוא צפון בנו. אנחנו מכַסים עליו כמכַסה על חטא. תמימות זו הצפוּנה בנוּ – אל־נא תִגָּל חס וחלילה לעין, עוד יכולים לחשֹׁד בנוּ שהִשָּׁנו ה' מעט שֵׂכל טוב… הוי, אלמלי היינו פקחים באמת!

העלם לבוש־השחורים עומד לפני הנערה, אשר הוא אוהב זה־כבר והנשאת עתה לאיש אחר. העלם לבוש־השחורים, באפֻדת־המשי ובמנשֶׁטות על ידיו גוחן, מחוה לה קִדה וקורא בשאלה אירונית ומתוך נִמוס: “אתּ הכלה? תחי הלכה!” בודאי הושיט לה את ידו ולחץ את זו שלה, הרכּה והענֻגה, ובשעת־מעשה מִלל לה את ברכתו, ברכה קרה, שכמעט שָׂמה מחנק לגרוֹנוֹ.

את לחיצת היד לא הזכיר כאן הֵינֶה, גם לא את קִדתו אחר הברכה, משוּם שלא היה להן מקום במסגרת־הסונֶטה הצרה, אלא שכּל זה מֻרגש בה בשירה קטנה זו. מלבד תמימות זו, שאין נעלה ממנה, מֻרגשת כאן כל אהבתו הרַבּה אשר הוא אוהב אותה. כלום לא עָבר גל חם את לבכם לתשובתה של האהובה? הן היא השיבה לו על ברכתו האירונית, בגל של דמעות אשר פָּרץ מעיניה השיבה לו. ואולם זה היה חלום! רק בחלומו רִחמה ונִחמה אותו בדִמְעוֹת עיניה. בהקיץ לא בכתה לו –

הוֹי מְתוּקוֹת הָעֵינַיִם, כּוֹכְבֵי אוֹר וַחֲנִינָה,

אַף כִּי בְהָקִיץ שִׁקַּרְתֶּן לִי לֹא־אַחַת,

אַךְ גַּם־בַּחֲלוֹם בָּכֶן עוֹד אַאֲמִינָה!

באמצע הסונֶטה הֵקיץ, – העלם שאג אז ביסוריו וסגר באֹפן כל־כך נפלא, בשלש השורות האחרונות, את הסונֶטה.

הוֹי מְתוּקוֹת הָעֵינַיִם –

שלש השורות הללו אֵינָן אלא שאגה לאחר יְקִיצָה.

* * *

“אתּ הכלה?” – וחתנהּ?… בחלום־הלילה ראה גם אותו, בר־נש קטן עד־מאד. הדור מאֹד בלבושו, כבסיו שעל בשרו צחים מני־שלג וכו' וכו', אך כמה הוא נתעב מבפנים! מבפנים לא רחוּץ היה ולא נחוץ –

כך הוא מתאר את מר פרידלֶנדר. אפשר, שֶמַּר פרידלנדר אשר בחר בו השֻּׁלחני העשיר להיות לו לחתן לא היה כל־כך מכֹער. אך אלהי החלומות הראוהו לו בפנים אלה בחזיון הלילה, ואלהי החלומות לא אדם הם ויכזבו. הן על־יד חדל־אישים זה נצבת גם אהוּבתו, זו יעלת־החן, כמו־שהיא, ­ מדוע לא שִׁנּוּ אלהי החלומות את פניה היא לרעה? מדוע את פני החתן דוקא?

אלהי החלומות אלהים טובים הם, מראים לו לעלם האוֹהב את אשר הוא חפץ לראות. במה ינַחמו אלהי החלומות את העלם האוהב? הישיבו אליו את לב אהובתו? אהה, כי קצרה ידם! או אולי יגרשו אותה, יעקרוה כליל מלבו? הוי, כי גם הדבר הזה לא לפי כֹחם הוא! רק את זאת יעשו לו: הֵם יְשַׁקְּצוּ את זה הזר, יַראוהו לו בְנַוְלוּתוֹ כשהוּא עומד על־יד אהובתו על הבמה.

“הֲתֵדַע מִי וָמִי הוּא? בֹּא וּרְאֵה!”

לִי קָרָא שַׂר־הַחֲלוֹמוֹת וְהֶרְאָה לִי אֶת פְּנֵי

חֲדַל־אִישִים זֶה –

הוי, כמה הוא מכֹער, זה הזר, הַמְקַדְּשָׁהּ עתה לעיני הרב… והזר לא היה כלל מכֹער. גם בשעה ששניהם, זה הזר וכלתו, ענו ואמרו: “הן!” – לא צחקו אַלְפֵי שֵׁד, ולא קראו אחריהם: “אמן”… רק נדמה לו.

אלהי החלומות אלהים טובים הם.

באחד הבקרים, כאשר היו מר פרידלנדר ואשתו הצעירה מסֻבּים לשֻׁלחַן־הקהוה ומעלעלים בעלים לספרות שנתקבלו לביתם, נתקלו בסונֶטה זו של בן־דודם הַרִי הֵינֶה. הראשים של הבעל ואשתו, הַמֻּרְכָּנִים על עֲלֵי הַסַּפְרוּת, נגעו זה בזה ועיניהם רצות ועוברות בסקרנות על שוּרות הסונֶטה, ואוּלַי קראוה בקול – ועל דעתם לא עלה, שאליהם נתכַּון המשורר. ביחוד לא הרגיש בזה הבּעל הצעיר: אני, הן לא גוּץ אָני! וכאן בסונֶטה כתוב בְּפֵרוּש: גוּץ.

* * *

אל חתֻנת אהובתו לא הֻזמן. יותר מדַּי אהב זה העלם. ובבית הַשֻּׁלחני ודאי שהיו נזהרים בו באיש שאָהב ביותר.

לא הזמינו אותו לליל־כלולותיה. אלהי החלומות – הם נשאוהו להתם.

לא, לא! אלהי החלומות אלהים לא־טובים הם.

מַה־יִּגְאֶה, יִסְעַר בִּי הַדָּם?

מַה־יִּפְעַם בִּי הַלֵּב הֶחָם?

העל כי לא הזמינו אוֹתו? זאת לא זאת… חלום רע חלם העלם: קודר בא אליו שר־הלילה וישאהו אל בַּיִת מוּאָר, קול כלי־זמר נשמע שם ושיר צחוק –

נִצַּבְתִּי דוּמָם עַל הַסָּף.

שר־הלילה הביאהו אל איזה בית. אל בית סתם. לא הכּירוֹ.

לֵיל כלוּלוֹת… ליל כלוּלות סתּם. גם את הקרואים מסביב לַשֻּׁלחן אינו מכּיר. אֵד כאִלו נח על עיניו, כאלו תעו ונתבלבלו בו חוּשיו. זמן־מה לא ראה נכונה. אך הנה הוא זוּג־החמד –

לְזוּג־הַחֶמֶד אַבִּיט – אוֹי!

מַה־לַּאֲהוּבְתִי פֹה?

חָוְרוּ פני העלם. ולהלן – אֵל אלהים! לוּ כתב הֵינֶה רק את יתר הבתים בשירה עממית קטנה זו ולא יותר – ולא יסף שמו מן הארץ עד־עולם. ולוּ לא שָׂבע עוד צַער עד אחרון יומו, רק הצער אשר שָׂבע בחלום לילה זה – והספּיק לו.

חָוְרוּ פני העלם… היֵצא? לא יֵצא. ישתה כוס־התמרורים עד סוֹפה. מיד הוא נדחק בין המון הקרואים לחתֻנה זו, ובא עד כֵּס הכלה. אל מי ילך? אחורי כסאו של מי יעמוד, אם לא אחורי כֵס חמדתו? כלום יש לו כאן נפש יותר קרובה, אשר יעמוד בקרבתה? הן זה צל־אהובתו, אשר אליו ישאף. ואולי לא ברצונו הלך ועמד אחורי כֵס חמדתו, שישבה לימין חתנהּ הזר? זה שַׂר לֵילוֹ הקודר, שנשאהו אל הבית הזה, הוא הוא שדחפוֹ אליה, בחֹזק־היד משכהו אל כסאהּ והראה לו את הכּל מִקָּרוֹב.

אלהי החלומות – אלהים לא־טובים הם לגמרי!

פני הכלה נוהרים באָשרהּ הרב, והוא את כפּה הקטנה ילחץ… אז ממַלא הזר את כוס היין האדֹם, שוֹתה ממנה מעט ומַגישהּ להּ; היא מניעה לו מתוך צחוק בראשה: חן־חן! – ופיה הקטן ואדמדם –

אֲהָהּ,

זֶה דָמִי חַם אֶל־קִרְבָּה בָּא!

והיא – תפּוח נתנה לו. היא עצמה שלחה את ידה אל הקערה, ובאצבעותיה נוטפות־מור לקחה את התפּוח אֲדֻם־הלחי ונתָנַתּוּ לו חֵלֶף כוס־יינו. הוּא לקח את התפּוח ותקע בו את סכינו –

הָהּ!

הַבַּרְזֶל אֶל לְבָבִי בָא.

וכאשר יִשק לה הזר כן יִשק קר המות לו – כמה זה תמוה! חִצֵּי הרעל הרי הם נִחתים בגבּורו של שיר עממי זה בהדרגה ובכַוָּנה מראש. הן שַׂר הלילה הקודר הציגוֹ כאן מטרה לכתחלה! ובכל־זאת אנו נרתעים לכל מְחִי גרזן היורד עליו. כל אסון בא עליו כחתף, כשֹׁד מִשַּׁדַּי חדש.

הנה הוא רוצה לחזור ואינו יכול –

גּוּשׁ אֲנִי, בְּלִי־חַיִּים גּוּשׁ,

לֹא אוּכַל עוֹד מִמְקוֹמִי מוּשׁ –

והמחול – הוא החל, המחול חָג, חָג מסביב לו; זוגות המחוללים מדֵּי הסתובבם – וְחָלְפוּ על־ידו, נוגעים בו וחולפים, את פניהם לא יזכּור, רק לחישותיהם שהם מחליפים ביניהם נקלטות לתוך אזניו. גם החתן לוחש דבר־מה על אֹזן חמדתו… האדימו פני חמדתו, ואולם חָרֹה לא יחרה לה.

מה הדבר אשר לָחש לה? מלה גסה בודאי? נבָלה התמלטה מפיו. הוא פלט לה בודאי: “אני אוהב אותך!”.

אִי! כמה זה מכֹער…

* * *

רפרפתי קצת על־פני חלק חלומותיו של הֵינה שבראש ספר־שיריו. רק רפרפתי עליהם, לא פתרתי אותם. חלומותיו של הֵינה – רק לאלהים פתרונם!

אני רחפתי עליהם כאותה דבוֹרה בין פרחי הגן – וכאותה דבוֹרה שָׁכרתּי מריחם ומעסיסם שבּאוּ אל־קרבּי. אולי יספּיק לי הפעם. אָמֹר אמרתי: על־פני כל תלמי הגן ארחפה, בכוס כל פרח אצלוֹל ואינק… ואולם כל ספר־השירים אינו אלא חלום אחד. ועוד זאת: ספר־השירים, מלבד שהוא משַׁכֵּר, הרי הוא מְכַוֵּן את לבו של אדם “יודע־נגן” לשיר את שירו הוא. נעוּל היה בי גַלִּי; אך עתה, בעברי על שיריו, על האינטרמֶצו הלירית, על שירי־הים ושאר פְּנִינָיו שבּ"הביתה" – התחיל שוקק בי מעיָני אָני. השירה כנבוּאה היא, מין מחלה מתדבקת, רחמנא ליצלן. שָׁאוּל בפגעו בחֶבר נביאים היה מתנבא עמהם. מכיון שאני נתקל בהֵינֶה, עובר בי חֹם מְשֻנֶה, זה שירי נֵעור בי בהמיה וחותר לצאת.

בַּחֲצוֹת הַלַּיִל, לֵיל אִלֵּם, קָר,

בַּיַעַר אֵתַע עִם בִּכְיִי מָר,

נִעַרְתִּי אֶת הָאִילָנוֹת בְּנוּמָם,

בְּחֶמְלָה הֵנִיעוּ רֹאשׁ לִי דוּמָם.

לו כתבתי אני את השירה העצובה והנפלאה הזאת – ושמחתּי עליה עד־מאד. גם הֵינֶה בודאי שמח לאחר שכתב את שירתו זו הקטנה. בראשונה הָלַךְ הלֹך ובכֹה ביער, נִער בשנתם את האילנות, שהניעו לו ראש בחמלתם עליו, אך אחרי כתבוֹ את כל זאת היה לבו שמח, כי שירה קטנה ונפלאה כתב!

הפכתי בעלי שִׁירָיו, עמדתי לתֻמי על השירה הקטנה והנפלאה הזאת ומָלֵאתי ממנה –

חֲכוּ כמעט רגע: אם יהיה השיר, אשר אני רוצה לשיר ברגע זה, טוב – אתּננו בסוף דבָרי אלה להֵינה.

* * *

בַּלַּיְלָה הַזֶּה, לֵיל־צַלְמָוֶת, יָשָׁבְתִּי בְבֵיתִי לְבַדִּי,

וָאֶזְכֹּר עֲלוּמַי הָרְחוֹקִים וּדְבָרִים כֹּה הַרְבֵּה מִכְּבָר;

קוֹלוֹת שֶׁנִּדְמוּ שׁוּב עָלוּ, וְשָׁבוּ וְצָלְלוּ וְנִדְמוּ –

וְהָיָה לִי צָר.

הָאִשָּׁה, אֲשֶׁר אֲהֵבַתְנִי, שׁוּב עָלְתָה מִתְּהוֹם שֶׁל נְשִׁיָּה

בָּאָה וְעָמְדָה עַל סִפִּי, עָמְדָה וְחִיְּכָה עַד־בּוֹש,

חִיְּכָה בְחֵן לִי, הֵנִיעָה לִי קָדְקֹד וְנֶעֶלְמָה –

הוֹרַדְתִּי רֹאשׁ.

אַרְגָּז בַּשֻּׁלְחָן פְּתַחְתִּי – שָׁם צְרוֹר הַמִּכְתָּבִים,

גַּל שֵׁמוֹת וְחוֹתַם מְדִינָה וְמְדִינָה וְאָבָק כֹּה רָב;

שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי אֶל עָלֶה מִתּוֹךְ הַשַּׁלֶּכֶת –

נִטַּשְׁטֵש הַכְּתָב.

בַּלַּיְלָה הַזֶּה דֹם הוֹצֵאתִי סֵפֶר מִתּוֹךְ אֲרוֹן־סְפָרַי,

לְאוֹרוֹ הַקָּלוּש שֶל נֵר הִסְתַּכַּלְתִּי בְסִפְרִי הַלָּז, –

פָּתַחְתִּי הַסֵּפֶר, וָאֵבְךְּ עַל דַּף כָּתֹם וְצָהֹב,

עַל שִׁירִי מֵאָז.

נתתי פה את שירי, אף כי היתה הרשות בידי שלא לְתִתּוֹ, הן אני נתחַיבתי לתתּוֹ פה אם יהיה טוב! ואני, חי נפשי, לא אדע אם טוב הוא; רק אחת אדע: שירי זה, בטרם העליתיו על הגליון, כְּשֶׁהָמָה בקרבּי – טוב היה באמת. אך אם כה ואם כה, זה שירי – מקומו יכּירוֹ פֹה! אחרי שהֶאציל עָלַי הֵינה מרוחו, הִשְׁרָה עלי מעט משכינתו, הוא הוא שֶכִּוֵּן אל לבי לו. בשירה קטנה, עצובה ונפלאה כִוְּנוֹ:

בַּחֲצוֹת הַלֵּיל, לֵיל אִלֵּם, קָר –

הרי כך! שירת הֵינה האלהית היא כה אנושית, היא מַפרה ומעַדנת אותנו, מעוררת את הלבבות הנקשים, אלה הָאֲרָיוֹת האִלמים שבּנוּ, והם נוהמים.

* * *

כשמסרתי את העָלים הכּתוּבים של ספר־השירים אשר להֵינה, כדי להדפיסם, הִכַּני לבי; יָרא הייתי, שמא יאבדו. גם עתה, לאחר שהספר מֻנח לפני מסֻדר ומָדפּס עברית מרֻבּעת ומנֻקדת, עדַין מהסס בי לבי לרגעים, שמא יעשו להם העָלים כנפים ויעופו להם… ככה קלים הם, כה רכים, כה עדינים, קוּרי חלום.

חלומות. הנה הקיצותי – ואינם.

רגש מעין זה כמעט שלא ידעתי מעודי. שׁירַי אני, מכיון שהעליתים על־גבּי הניָר שקוּלים, מָחרזים וכפותים ברִתּמוס כנהוג, לא חרדתי עליהם את כל החרדה הזאת. לבי היה נכוּן ובטוח שלא יאבדו, והיו מתגלגלים אצלי בתוך ארגז־שֻׁלחני ימים ושבועות עד שהייתי מרַחם עליהם ומוציאם לאור.

שירי הֵינה – שַׁאני. ספר־השירים של הֵינֶה, כשאני פותחו עתה במקורו, נעשה לי קצת קר: השתפכות־נפש נשגבה זוּ, שמצאה את ביטוּיה ביֹפי ובצחות של לשון מתֻקנה ומלֵאה חיים, הבטחתּי לתרגם עברית. הבטחתּי לתרגם ותרגמתּי. מה־טוב שכבר תרגמתּי, שהדבר כבר נעשה. הנה הוא ספר־השירים בעברית, אני אוחזו בידי היטב, שלא יברח. הריני הופך בו והופך בוֹ, מְעַיֵן בכל שיר ושיר – וּראֵה פלא: איני זוכר שתרגמתים… האמנם תרגמתים? מָתַי? הן שירַי הֵם!

צער עולמו של מי כאן? כלום לא צער עולמי הוא? ואַהבה זו – אהבתו של מי היא? והלב – זה הלב המפרפר בין הדפּים הללו, של מי הוא?

ואולם לשמחה מה זו עושה? על סִפְרֵי שירַי אני, בצאתם לאור, לא שמחתּי כל־כך מעודי. אמת, שעִם הופעתו של כל אחד מספרַי נעשה לי חם בחזי, ולבּי – לאחר שנתרוקן קצת מתוכו, שזה הספר נתמלא מחוּליתוֹ, הוא הָמָה־הָמָה לו לספר. בחשאי הָמָה לו ובצִנעה. ואולם על־כל־פנים לא רגש של שמחה הוא, איזה צל של עצב נגרר אחריו ומלַוֵּהוּ. כל חבּור שלנו, אחרי צאתו לאור, יותר משהוא נותן לנו הוא נוטל ממנו. וקרת־רוח זו, שאנו מרגישים בהופעתו – בתוגה חרישית היא מהוּלה.

ועתה זאת לי הפעם הראשונה שאני שמח קבל־עם, בפרהסיה, – אכן, לא ספר־שירַי הוא!

השירים הללו – שר אותם הֵינֶה, ואולם במקצת שרתּי אותם גם־אָני. הנני כאותו אדם שיצא לפדוֹת שבוּים שנשבּו לבין עכּו"ם; לאחר שפדה אותם והביאם לארצו ולמולדתו, הסתכל בפניהם – והנה בניו הם.

יצחק קצנלסון.

יַעַר־בְּדָיוֹת קְדוּמִים הוּא

הַמֵּפִיץ רֵיחוֹת בָּשֶׂם!

אוֹר הַסַּהַר, פֶּלֶא אוֹר

מְהַלֵּךְ עָלַי קָסֶם.

הָלְאָה אֵלֵךְ, וּבְלֶכְתִּי כֹה –

וְהִנֵּה שִׁיר מִמָּרוֹם;

הַזָּמִיר הוּא – עַל אַהֲבָה

וְעַל צַעַר אַהֲבָה יָרֹן.

עַל אַהֲבָה וְעַל צַעֲרָה שִׁיר,

עַל דְּמָעוֹת וְעַל צָהֳלָה,

הוּא יָגִיל כֹּה נוּגֶה וִימָרֵר בְּגִיל,

חֲלוֹמוֹת נִשְׁכָּחִים שׁוּב עָלוּ.

הָלְאָה אֵלֵךְ, וּבְלֶכְתִּי כֹה –

וּלְפָנַי כִּכָּר גְּדוֹלָה,

וְעַל־פְּנֵי הַכִּכָּר אַרְמוֹן רָם,

גַּמְלוֹנוֹ מְתַמֵּר וְעוֹלֶה.

חַלּוֹנוֹת אֲטוּמִים, וּבַכֹּל

דּוּמִיָּה שָׁם אֲבֵלָה;

וְדוֹמֶה: הַמָּוֶת הַדּוֹמֵם גָּר

בֵּין חוֹמוֹת־שְׁמָמָה אֵלֶּה.

לִפְנֵי הַשַּׁעַר רָבַץ סְפִינְכְּס,

תְּאוֹמִים שֶׁל אֵימִים וְתַאֲוָה,

כַּפּוֹת הָרֶגֶל וְהַגּוּף כָּאֲרִי,

הָרֹאש וְהַשָּׁדַיִם – בַּת־חַוָּה.

זוֹ אֵשֶׁת־חֵן! עֵין־לֹבֶן זֹה

מִדַּבְּרָהּ עַל חֵשֶׁק פְּרָאִי;

וְאִלְּמוֹת שְׂפָתַיִם נִמְתָּחוֹת דֹּם

וּמְחַיְּכוֹת בְּבִטָּחוֹן חֲשָׁאִי.

הַזָּמִיר שָׁר, הוּא שָׁר בְּרֹךְ,

לֹא אוּכַל עוֹד אֶשְׁלָיָה –

וְאַךְ נָגַעְתִּי בְשִׂפְתֵי הַחֵן,

הַדָּבָר קָם וְהָיָה:

כְּרֶגַע חָיְתָה דְמוּת־הַשֵּׁשׁ,

גָּנְחָה הָאֶבֶן הַקָּרָה,

אֵשׁ נְשִׁיקוֹתַי לוֹחֲשָׁה תֵשְׁתְּ

בְּצָמָא וּבִסְעָרָה.

נִשְׁמָתִי מִקִּרְבִּי תֵשְׁתְּ כִּמְעָט,

וּבְתַאֲוָתָהּ נִלְהָבָה

תְּחַבֵּק אוֹתִי, אֶת בְּשָׂרִי הַדַּל,

תִּדְרְסֶנוֹ בְכַפּוֹת הַלָּבִיא.

עִנּוּיִים נִשְׂגָּבִים וּכְאֵב נִשְׂגָּב כֹּה!

הַתַּאֲוָה כַּכְּאֵב בְּלִי־מְצָרִים!

עִם עֹנֶג הַנְּשִׁיקָה וְאָשְׁרָהּ הָרַב

דְּמֵי פְצָעַי נִגָּרִים, נִגָּרִים.

הַזָּמִיר שָׁר: "הוֹי, סְפִינְכְּס נוֹרָא הוֹד!

הוֹי, אַהֲבָה! לָמָּה מְהוּלִים

בְּעִנּוּיֵי מָוֶת וּבִמְצָרֵי שְׁאוֹל

תַּעֲנוּגַיִךְ כֻּלָּם?

הוֹי, סְפִינְכְּס נוֹרָא הוֹד! פְּתָר־נָא לִי,

חִידָה זוֹ בִּלְתִּי־מוּבָנָה,

הָגִיתִי וְהָגִיתִי בָהּ

זֶה אַלְפֵי־אַלְפֵי שָׁנָה.

* * *

את כל זה הייתי יכול אמנם להביע יפה גם בפרוזה טובה… ברם, כששבים וקוראים את השירים הישנים, בכדי ללטשׁ בהם עוֹד לטישות אחדות לשֵׁם מהדורה חדשה, ונחה על האדם בלי־מֵשִׂים רוח ההרגל של החרוז והמשקל, וּראֵה! הנה חרוזים הם, שבהם פותחת המהדורה השלישית של “ספר־השירים”. הו פֶבּוּס אַפּוֹלוֹ! אם פגמתּי בחרוזים אלה, וסלחתּ לי ברצון… כי הן אתה אֵל כֹּל־יודע, וגלוי וידוע לפניך, בשֶׁלמָה לא יכוֹלתּי במשך שנים רבות כל־כך לתת את היתרון בעבודתי למשקל ולצלילי המלים המתאימות… אתה יודע, למה אותה השלהבת, שהיתה משעשעת קֹדם את העולם בברקי־אוּרים, מֻכרחה היתה להֵהפך לאש בוערת רצינית הרבה יותר… יודע אתה, למה היא אוכלת את לבי עתה בחֹם חרישי… אתה תִכַּנְתָּ את רוחי, אֵל גדול והדור, אשר גם אתה המירוֹתָ פעם את עוּגב־הזהב בַּקֶּשת העזה ובחִצי המות…

היעלה עוד לפניך זֵכר מֵרסיאַס, אשר פשטתּ את עורו בעודנו חי? ימים רבים עברו מאז, ובדָבר דומה לזה יש עתה שוב צֹרך… הנך צוחק, הוי אבי הנצחי!

הינריך הינה.

נכתב בפריז, 20 בפברואר לשנת 1839.

עַל אַהֲבָה חָלַמְתִּי פְרָאִית בַּאֲפֵל לֵילוֹת,

עַל קְוֻצּוֹת־הוֹד וְרֹךְ הַהֲדַס וְהַשֹּוֹשַׁנָּה,

עַל שִׂפְתַי־חֵן וֹדְבָרָן מַר כַּלַּעֲנָה,

עַל שִׁירִים קוֹדְרִים וּנְגִינוֹת כֹּה אֲבֵלוֹת.

הֵם חָלְפוּ כְבָר וְאֵינָם הַחֲלוֹמוֹת הָעֲנֻגִּים,

גַם דְּמוּת חֲלוֹם־הַיְקָרוֹת נֶהֶלְכָה כַצֵּל!

רַק נוֹתְרָה לִי אֵשׁ פְּרָאִית יָצַקְתִּי בַאֲפֵל

לֵילוֹתַי אָז בְּתוֹךְ חֲרוּזִים נוּגִים.

נִשְׁאַרְתָּ יָתוֹם, שִׁיר! חלֹף גַּם־אַתָּה לִי

וּבַקֵּשׁ דְּמוּת חֲלוֹמִי, נֶעֶלְמָה וְאֵינֶנָּה,

וּמְסֹר לָהּ בִּרְכַּת שְׁלוֹמִי אִם תִּמְצָאֶנָּה ­–

לְצֵל אַוְרִירִי הִנְנִי וְאֶשְׁלַח הֲבֵל פִּי.

חֲלוֹם כֹּה פֶלִאי וְנוֹרָא־הוֹד,

שִׁעַשְׁעַנִי וְהֶחֱרִידַנִי מְאֹד.

עוֹד עַתָּה לְעֵינֵי רוּחִי קָם,

וְרוּחִי סוֹעֵר בִּי כַּיָּם.

זֶה הָיָה גַן, עֲטֶרֶת צְבִי,

וָאֵצֵא שָׁם לָשׂוּחַ לִי;

הֵצִיצוּ פְּרָחִים בִּי בְתֹם,

וֹלְבָבִי יַעֲלֹץ, יַעֲלֹץ דֹּם.

מְסַלְסְלוֹת צִפֳּרֵי־חֵן,

מַנְגִּינוֹת־אַהֲבָה שָׁרוֹת הֵן;

וְשֶׁמֶשׁ־אֵשׁ, מְעֻטָּר פָּז

עַל פִּרְחֵי־חֵן, זְהַב קַרְנָיו יַז.

רֵיחוֹת יֶרֶק גַּן יְפַךְ,

וְרוּח נוֹשֵׁב קַל וָרַךְ;

וְהַכֹּל צוֹחֵק, מַזְהִיר, עֵר

וּמָלֵא חַיִּים, עֹז וּפְאֵר.

בְּאֶרֶץ פְּרָחִים זוּ וַחֲלוֹם

בְּאֵר שֶל שַׁיִשׁ עָמְדָה דֹם,

וְיַלְדַּת־חֵן עִם עֵינֵי־אֵשׁ

כּוֹבֶסֶת סוּת עַל בְּאֵר הַשֵּׁשׁ.

זוּ לֶחְיָהּ־חִין, זוּ עֵינָהּ־זִיו,

בַּת־רוֹם, בְּזֵר זְהַב־קְוֻצּוֹת תִּיף,

אֶתְבּוֹנֵן בָּהּ וְהִנֵּה הִיא

כֹּה זָרָה וְכֹה יְדוּעָה לִי.

הַנַּעֲרָה – הִיא אָצָה מְאֹד

וְשִׁיר תְּזַמְזֵם מָלֵא סוֹד:

"זְרָם־נָא, זְרֹם, גַּל מֵימַי צַח,

כְּבָס־נָא לִי הַבַּד הַזַּךְ".

אָז אֶקְרַב דֹּם וְאֶלְחַשׁ לָהּ,

אַט אֶלְחַשׁ: "הָהּ, הַגִּידִי נָא,

אַתְּ יַלְדַּת־חֵן, נָא אִמְרִי לִי,

סוּת לְבָנָה זוּ לְמִי?"

אָז תָּקוּם חִישׁ וְתַגִּיד כָּךְ:

“תַּכְרִיכֵי־מֵת אָכִינָה לָךְ!”

אַךְ אָמְרָה דְבָרָהּ זָר, חִישׁ־קַל

גָז כֹּל כְּקֶצֶף עַל־פְּנֵי גַל.

נִמְשַׁכְתִּי הָלְאָה כְּמוֹ בְיָד,

וּלְיַעַר אָבוֹא, יַעַר־עַד,

שָׁם עַנְקֵי־עֵץ עָל יִשְּׂאוּ רֹאשׁ,

שָׁם תּוֹהֶה אֶעֱמֹד עַד־בּוֹש.

הַס נִשְׁמַע הֵד כֹּה אָטוּם לִי,

וּכְקוֹל הַגַּרְזֶן יַךְ בִּמְחִי,

בֵּין עֵץ וּסְבָךְ אֲמַהֵר אָז

וּבָא לִמְקוֹם הַקוֹל הַלָּז.

כַּר נִרְחָב, יָרֹק וְעַל־פְּנֵי

הַכַּר שָׁם אַלּוֹן עוֹמֵד גֵּא,

וּרְאֵה, הַנַּעֲרָה עוֹמְדָה שָׁם

בְּקַרְדֹּם תַּךְ בְּעֵץ הָרָם.

הַךְ וָהָךְ! תְּנוֹפֵף יָד,

וְשִׁיר תְּזַמְזֵם לָהּ בַּלָּט:

"חַד בַּרְזִלִּי, בַּרְזֶל חַד,

חֲטָב־נָא אָרוֹן לִי מִיַּד!"

אָז אֶקְרַב דֹּם וְאֶלְחַשׁ לָהּ,

אַט אֶלְחַשׁ: "הָהּ, הַגִּידִי נָא,

אַתְּ יַלְדַּת־חֵן, נָא אִמְרִי לִי:

זֶה הָאָרוֹן בִּשְׁבִיל מִי?"

אָז תִּקְרָא: "קְצָרָה מְאֹד הָעֵת,

אָרוֹן, אֶחֱטֹב לָךְ, שֶׁל מֵת –"

אַךְ אָמְרָה דְבָרָהּ זָר, חִישׁ־קַל

גָז כֹּל כְּקֶצֶף עַל־פְּנֵי גַל.

הִשְׂתָּרֵעַ מִדְבַּר־שְׁמָמָה קָר,

כֹּה רָחוֹק, רָחוֹק וְכֹה זָר,

וְטֶרֶם אֵדַע מַה־לִּי פֹּה

וּמִי בְמִדְבַּר שְׁמָמָה זֹה?

וַיְהִי בְּלֶכְתִּי הָלְאָה קְצַת

וְהִנֵּה חוֹל לִי הִבְהִיק פַּס

וּבְקָרְבִי קָפָא בִּי הַדָּם –

הַנַּעֲרָה – הִיא עוֹמֶדֶת שָׁם.

הַנַּעֲרָה עוֹמְדָה שָׁם לְבָד,

מַעְדֵּר־בַּרְזֶל לָהּ בַּיָּד,

עוֹדֵנִי מַבִּיט בָּה וְעוֹד

הוֹד־יֹפִי לָה וְנוֹרָא הוֹד.

הַנַּעֲרָה – הִיא אָצָה מְאֹד

וְשִׁיר תְּזַמְזֵם מָלֵא סוֹד:

מַעְדֵּר, מַעְדֵּר, חֲתֹר וַחֲפֹר,

חֲפָר־נָא עָמֹק לִי פֹה בּוֹר!"

אָז אֶקְרַב דֹם וְאֶלְחַשׁ לָהּ,

אַט אֶלְחַשׁ: "הָהּ, הַגִּידִי נָא,

אַתְּ יַלְדַּת־חֵן, נָא אִמְרִי לִי:

זוֹ הַשּׁוּחָה בִּשְבִיל מִי?"

אָז תִּקְרָא: "הַס, בִּישִׁימוֹן זָר

חָפַרְתִּי קֶבֶר לְךָ קָר".

אַךְ דִּבְּרָה דְבָרָהּ יַלְדַּת־תֹּם

וּפִי הַבּוֹר אָז נִפְתַּח דֹּם.

וּבְעָמְדִי כֹה עַל פִּי הַבּוֹר

וּבְכָל עַצְמוֹתַי עָבַר קֹר;

אֶל קֶבֶר, אֹפֶל בּוֹ וָהָס,

הָשְׁלַכְתִּי – וֶהֱקִיצוֹתִי אָז.

בַּחֲלוֹם הַלַּיְלָה וָאֶרְאֶה אֶת־עַצְמִי בַּעֲדִי־

שְׁחוֹר־לְבוּשִׁי עוֹמֵד, עוֹטֵה מְשִׁי אֲפֻדָּה,

עִם מַנְשֶׁטּוֹת עֲלֵי־יָד כְּהוֹלֵךְ לִסְעֻדָּה,

חֶמְדָּתִי לְפָנַי עוֹמְדָה, בְּחֵן מַבִּיטָה בִי.

גָּחַנְתִּי קְצַת וָאֶקְרָא: "אַתְּ הַכַּלָּה? תְּחִי

הַכַּלָּה! קַבְּלִי־נָא בִרְכָתִי, הַחֲמוּדָה!"

אַךְ אִמְרָתִי הַמְמֻשָּׁכָה וְהַצְּרוּדָה,

יְהִירָה קָרָה, כְּאִלּוּ שָׂמָה מַחְנָק לִי.

וּפִתְאֹם זִרְמַת דְּמָעוֹת מָרוֹת דֹּם נִשְׁפָּכָה

מֵעֵינֵי הַחֲמוּדָה, בַּמְּצוּלָה הָרוֹתַחַת

זֹה דְמוּת־הַחֵן כִּמְעַט נְמַסָּה וְנֶהֱלָכָה.

הוֹי מְתוּקוֹת הָעֵינַיִם, כּוֹכְבֵי חֵן וַחֲנִינָה,

אַף כִּי בְהָקִיץ שִׁקַּרְתֶּן לִי לֹא־אַחַת,

אַךְ גַּם בַּחֲלוֹם בָּכֶן עוֹד אַאֲמִינָה.

רָאִיתִי בַחֲלוֹמִי בַּר־נַשׁ כֹּה קָט וְנוֹצֵץ

עַל קַבַּיִם הָלַךְ, פּוֹסֵעַ עַל־פְּנֵי חוּץ,

הָדוּר מְאֹד בִּלְבוּשׁוֹ וְצַחִים כְּבָסָיו בּוּץ,

אַךְ קִרְבּוֹ יֵצֶר נִתְעָב וְנֶאֱלָח הִתְרוֹצֵץ.

קִרְבּוֹ לֹא רָחוּץ הָיָה וְלֹא נָחוּץ, וְאוּלָם חוֹצֵץ

עוֹרוֹ בְעַד הַצָּפוּן קִרְבּוֹ, וּמִחוּץ

כְּאִישׁ מַרְאֵהוּ, מְאֹד נִכְבָּד וְאִם גּוּץ,

גַּם לְהִתְלַהֵב יָדַע וּדְבָרוֹ אֵשׁ מְפוֹצֵץ.

“הֲתֵדַע מִי וָמִי הוּא? בֹּא וּרְאֵה!”

לִי קָרָא שַׂר־הַחֲלוֹמוֹת וְהֶרְאָה לִי אֶת פְּנֵי

חֲדַל־אִישִׁים זֶה וְעַל־יָדוֹ – הֲיֵאָמֵן,

נִצֶּבֶת אֲהוּבָתִי יַעֲלַת הַחֵן,

עַל הַבָּמָה עָמְדוּ וּשְׁנֵיהֶם אָמְרוּ: “הֵן!”

וְאַלְפֵי שֵׁדִים צוֹחֲקִים קָרְאוּ: “אָמֵן!”

מַה־יִּגְאֶה, יִסְעַר בִּי הַדָּם?

מַה־יִּפְעַם בִּי הַלֵּב הֶחָם?

זֶה דָמִי יַךְ בְּקֶצֶף גַּל,

וְצַר לַלֵּב וְצֵאת יְכַל.

זֶה דָמִי יִגְאֶה וְלִבִּי זָע,

כִּי חֲלוֹם חָלַמְתִּי רָע:

קוֹדֵר בָּא אֵלַי שַׂר־לֵיל

וַיִּשָּׂאֵנִי עַל כְּנַף צֵל.

אֶל בַּיִת הֱבִיאַנִי רָם,

רַעַשׁ תֻּפִּים נִשְׁמַע שָׁם,

וּצְחוֹק וְגִיל וְאוֹר שָׁם רָב –

נִצַּבְתִּי דוּמָם עַל הַסָּף.

לֵיל כְּלוּלוֹת; קְרוּאִים יוֹשְׁבִים סְבִיב

הַשֻּׁלְחָן, פְּנֵיהֶם מְלֵאִים זִיו,

לְזוּג הַחֶמֶד אַבִּיט – אוֹי!

מַה־לַּאֲהוּבָתִי פֹה?

עֲדוּיָה יָשְׁבָה בְּכֹל יְקָר,

לִימִין חֲתָנָה זֶה הַזָּר.

וָאֶעֱמדֹ דֹם אֲחוֹרֵי כֵּס

הַכַּלָּה, מַחֲרִישׁ, קַר כַּמֵּת.

הַמַּנְגִּינָה – אֵין לָהּ קֵץ,

כָּל תְּרוּעַת גִּיל – בִּי נִחָת חֵץ.

הַכַּלָּה תִּנְהַר מֵאֹשֶׁר רָב,

הוּא כַפָּהּ יִלְחַץ, כַּף בְּכָף.

הוּא מִלֵּא כוֹס וְשָׁתָה מְעָט,

הִגִּישָׁהּ לָהּ, זֶה פִיהָ קָט,

צוֹחֶקֶת לוֹ: “חֵן־חֵן!” – אֲהָהּ,

זֶה דָמִי חַם אֶל קִרְבָּה בָּא!

וְהִיא תַפּוּחַ נָתְנָה לוֹ,

תַּפּוּחַ רַךְ, הִתְבּוֹנֵן בּוֹ,

וְתָקַע בּוֹ סַכִּינוֹ – הָהּ!

הַבַּרְזֶל אֶל לְבָבִי בָא.

כַּוָּנֵי־חֵן, לְחִישׁוֹת וְהָס,

לְלוּחַ־לֵב יְלַחֲצָהּ אָז,

וּבְתֹם לָהּ יִשַּׁק עַל הַלְּחִי, –

הָהּ, קַר הַמָּוֶת נָשַׁק לִי.

גּוּשׁ אֲנִי, בְּלִי חַיִּים גּוּשׁ,

לֹא אוּכַל עוֹד מִמְּקוֹמִי מוּשׁ,

הַמָּחוֹל הִתְחִיל חַי וּבְחוּג,

וְזוּגוֹת זוּגוֹת וְזֶה הַזּוּג…

וּבְעָמְדִי דוּמָם כֹּה כַּמֵּת,

וְהַמָּחוֹל חָג –, שָׁמַעְתִּי אֵת

הֶחָתָן לוֹחֵשׁ לָהּ דְּבַר־מָה, –

הִיא אָדְמָה קְצַת וְלֹא חָרָה לָהּ.

בַּחֲלוֹמִי עֵדֶן, בִּדְמִי הַלֵּיל

כֻּלָּהּ קְסָמִים, רָז וָצֵל

וּבְלַחַשׁ־נַחַשׁ בָּאָה אָט

חֶמְדַּת לִבִּי לְחֶדְרִי הַקָּט.

אֶתְבּוֹנֵן דֹּם בִּדְמוּת־הַחֵן,

הִיא צוֹחֲקָה לִי, כְּאוֹמְרָה: “הֵן!”

הִיא צוֹחֲקָה לִי וְלִבִּי יַךְ,

וְשֶׁטֶף מִלַּי בְּעֹז יְפַךְ:

"קְחִי נָא, קְחִי, אֶת הַכֹּל קְחִי,

קְחִי אֶת כֹּל הַיָּקָר לִי!

רַק דּוֹדֵךְ אֶהְיֶה נָא, בַּת־רֹם,

מֵחֲצוֹת הַלֵּיל עַד יֵאוֹר יוֹם".

אָז תַּבִּיט בִּי מִמְּקוֹר הַלֵּב,

בְּאַהֲבָה וּבְחֵן וּכְאֵב,

וּבְחֵן וּכְאֵב לִי תַגִּיד: "תְּנָה

לִי חֶלְקְךָ לַיּוֹם הַבָּא".

דָּמִי אֵשׁ, חֹם בְּשָׂרִי רָךְ –

בְּחֵפֶץ־לֵב נְתַתִּים לָךְ,

לָךְ, חֶמְדָּתִי, מַלְאַךְ־תֹּם,

אַךְ לֹא אֶת חֶלְקִי בִּשְׁמֵי־רֹם.

אַךְ בְּהוֹצִיא פִי רַק זֶה הַנִּיב –

כֵּן תַּעַל, תִּפְרַח וְכֵן תִּיף,

כֵּן תֹּאמַר לִי וְתַעַן: "תְּנָה

לִי חֶלְקְךָ לַיּוֹם הַבָּא".

אֶל אָזְנַי תַּחְדֹּר, חֲדֹר וּצְלֹל,

אִמְרָתָהּ אֵשׁ וּבְאַלְפֵי קוֹל,

וְאֶל תְּהוֹם נַפְשִׁי בְחֶזְקַת־יָד –

הָהּ לִבִּי, לִבִּי מֵת כִּמְעָט.

זֶה הָיָה קְהַל מַלְאֲכֵי־חֵן,

עוֹטֵי־פָז וְלִבְנַת־שֵׁן,

אַךְ לְעֻמָּתָם בְּסַעֲרַת יְלֵל

פָּרְצוּ לֵצִים וְשֵׁדֵי לֵיל.

הֵם נֶאֶבְקוּ דֹם עִם כְּרוּבֵי־תֹם,

גַּם יָכְלוּ, הָהּ! לִכְרוּבֵי־תֹם

וְגֵרְשׁוּם. פִּתְאֹם הָשְׁלַךְ הָס,

גַּם הֲמוֹן הַשֵּׁדִים נָס.

אַךְ אֲנִי – אֵשׁ תִּבְעַר בִּי,

חֶמְדַּת לִבִּי אִתִּי הִיא.

תִּתְרַפֵּק עַל לֵב כְּאַיֶּלֶת־הָר,

מִתְרַפְּקָה וְגַם בּוֹכָה מָר.

הִיא תֵבְךְּ; יָדַעְתִּי מִשּׁוּם מָה,

בְּפִיהָ שׁוֹשָׁן אֶשַּׁק לָהּ –

"עֵינַיִךְ מִנְעִי נָא מִבְּכִי,

וְהִשָּׁמְעִי לִי, הִשָּׁמְעִי לִי!

הִשָּׁמְעִי לִי, הִשָּׁמְעִי לִי –"

וּפִתְאֹם יִקְפָּא דָמִי בִי;

וְאֶרֶץ תִּרְעַד וּמוֹסְדֵי־כֹל,

אֶת פִּיהָ פָּתְחָה תְהֹם כִּשְׁאֹל.

מִפִּי הַתְּהֹם הִתְפָּרְצוּ בְנֵי

הַלַּיְלָה כֻלָּם… חָוְרוּ פְנֵי

חֶמְדָּתִי וְנֶעֶלְמָה מִיַּד

מֵחֵיקִי וְנִשְׁאַרְתִּי לְבַד.

בְּמַעְגַּל־קְסָמִים וּבְלִי קֵץ

יָחוּלוּ סְבִיבִי אַלְפֵי לֵץ,

נִדְחָקִים, אוֹחֲזִים בִּי בִצְחוֹק

פָּרוּעַ כֹּה וְלִבְלִי חֹק.

הַמַּעְגָּל הוֹלֵךְ הָלֹךְ וָצָר,

חָג וּמְזַמְזֵם, חָג וְשָׁר:

"אֶת נַפְשְׁךָ הוֹאַלְתָּ מְכֹר –

וְלָנוּ אַתָּה עַד אַחֲרוֹן דּוֹר".

אֶל אַרְמוֹן גָּדוֹל הֲבִיאַנִי שַׂר־הַחֲלוֹם,

מְכֻשָּׁף כֻּלּוֹ, וְאוֹר מִסְתַּנֵּן בְּעַד עַרְפַּלִּים,

אוֹר רְמִיָה, וְעַם רָב, עַם רָב בְּלִי תֹם

נוֹהֲרִים בַּסָּךְ, בַּסָּךְ וְגַלִּים גַּלִּים;

כָּל אֶחָד תּוֹעֶה, מְבַקֵּשׁ פֶּתַח דֹם

וְנָבוֹךְ בֵּין הֲמוֹן נְבוֹכִים וְנִבְהָלִים.

גְּבָרִים וַעֲלָמוֹת מוֹפִיעִים מֵעֲבָרִים

וְגַם אָנֹכִי נִסְחָף עִם הַזֶּרֶם.

אַךְ פִּתְאֹם אַבִּיט, אֶתְמַהּ בְּחֶרְדַּת לֵב –

אֲנִי לְבַדִּי נִצָּב, הָעֵדָה נֶעֱלָמָה,

לְבַדִּי מֵאוּלָם לְאוּלָם, מִגֵּו לְגֵו

אֵתַע חָרֵד, רוּחַ בִּי לֹא קָמָה.

רַגְלַי בָּצְקוּ, אֶת לִבִּי לַָחַץ כְּאֵב,

נוֹאַשְׁתִּי כְבָר מִמְּצֹא הַפֶּתַח שָֹמָּה.

סוֹף־סוֹף הִגַּעְתִּי לְשַׁעַר אַחֲרוֹן, בּוֹ

חָפַצְתִּי צֵאת – הוֹי אֵלִי, אָת מִי אֶרְאֶה פֹה?

זֹאת הָיְתָה אֲהוּבָתִי אֲשֶׁר עָמְדָה שָׁם,

עַל פִּיהָ כְּאֵב וְעַל מִצְחָהּ יִשְׁכֹּן עֶצֶב.

“חֲזֹר!” הֵרִימָה יָד; הַהֵרִימָה סְתָּם

הַיָד? וּמֶה הָאוֹת? הַתְרָאָה הִיא אוֹ קָצֶף?

וְאוּלָם מֵעֵינֶיהָ פָּרַץ גַּל אוֹר חָם,

וַיִּשְׁטְפֵנִי, הַמּוֹחַ וְהַלֵּב, וַיָּצֶף…

מַבָּטָהּ פֶּלִאי, עַז וּבוֹחֵן אוֹתִי,

אַךְ מָלֵא אַהֲבָה – וֶהֱקִיצוֹתִי.

לַיְלָה נָח עַל עֵינַי,

עוֹפֶרֶת עֲלֵי פִי,

בְּלֵב וּבְמוֹחַ כְּבֵדִים

בַּקֶּבֶר אֶשְׁכַּב לִי.

לֹא אֵדַע אִם יָשַׁנְתִּי

הַרְבֵּה וְאִם מְעָט,

הֱקִיצוֹתִי וְהִנֵּה

עַל קִבְרִי דוֹפְקָה יָד.

"הַאִם לֹא תָקוּם, הֵינְרִיךְ?

בָּא יוֹם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב;

הַמֵּתִים קָמוּ כֻלָּם

לְחַיּים שֶׁל אֵין־סוֹף".

לֹא אוּכַל קוּם, אֲהוּבָה,

אֶת עֵינַי כִּסְתָה עָב;

כָּבוּ לַבּוֹת עֵינַי

מִבְּכִי וְדֶמַע רָב.

"אֶשַּׁק וְאַשִּׁיב, הֵינְרִיךְ,

מֵעֵינְךָ צְעִיף הַלֵּיל;

אֶת הַמַּלְאָכִים תֶּחֱזֶה,

וְאֶת הֲדַר שְׁמֵי־אֵל".

לֹא אוּכַל קוּם, אֲהוּבָה,

זֶה דָמִי שׁוֹתֵת עוֹד

מִמְּקוֹר הַלֵּב, בּוֹ נִחַת

חֵץ דְּבָרֵךְ אֵשׁ וִיקוֹד.

"אֶת יָדִי אָשִׂים, הֵינְרִיךְ,

לְאַט לָךְ עַל הַלֵּב;

וְדָמוֹ לֹא יְפַךְ עוֹד,

וְחָדַל כָּל הַכְּאֵב".

לֹא אוּכַל קוּם, אֲהוּבָה,

הָרֹאשׁ זָב דָּם וּלְשָׁד;

אֲנִי בּוֹ חֵץ יָרִיתִי,

כִּי הִפְרִידַתְנוּ יָד.

"בְּשַׂעֲרוֹתַי, הֵינְרִיךְ,

אֶסְתְּמָה אֶת פִּי

הַפֶּצַע, וְנֶעֱצַר דָּמוֹ

וְשָׁב הָרֹאשׁ וִיחִי".

בְּנֹעַם־חֵן בִּי תַפְצִיר –

לֹא אוּכַל סָרֵב לָהּ;

חָפַצְתִּי קוּם וָלֶכֶת

וּלְהִדָּבֵק בָּהּ.

אָז נִפְתְּחוּ כָּל פְּצָעַי,

וְדָמַי מֵרִבֲבוֹת פֶּה,

מֵרֹאשׁ וָלֵב שָׁתָתוּ –

וָאִיקַץ בְּרֶגַע זֶה.

צָלַלְתִי דֹם בִּזְרוֹעוֹת שְׁנָת,

וָאֶשְׁכַּח עֲמַל יוֹם;

וַתּוֹפַע דְּמוּת אֵלַי נִפְלָאת

כְּחֶזְיוֹן הַחֲלוֹם.

כְּשַׁיִשׁ חִוְרָה וּכְמוֹ שֵׁן

וּכְסוֹד תַּעֲלוּמָה קַל;

בְּעֵינָה תִּרְעַד פְּנִינַת חֵן,

יִתְנוֹסֵס שְׂעָרָהּ גַּל.

חֶרֶשׁ תֵּט עָלַי, אַט־אַט

הַבַּת לָהּ לִבְנַת שֵׁשׁ,

וְאַט־אַט תִּשְׁכַּב לָה בְּצַד

לְבָבִי יִלְהַט כְּאֵשׁ.

מַה־יַּךְ, מַה־יִּרְעַד לִבִּי רַךְ

וּבְחֻבִּי צַר לִי, צָר;

וַחֲזֵה הַיָּפָה – הוּא לֹא יַךְ

וּכְמוֹ הַקֶּרַח קָר.

"לֹא יַךְ, לֹא יִרְעַד לִבִּי בִי,

וְכֻלּוֹ קַר כַּכְּפוֹר;

אַךְ חֵשֶׁק אַהֲבָה נוֹדַע לִי,

וְכֹחָהּ לְאֵין חֲקֹר.

לֹא יִפְרַח אֹדֶם עֲלֵי פִי

וְדָם בִּי לֹא יְפַךְ;

אַךְ אָנָּא אַל תְּסָרֶב לִי,

אָנֹכִי טוֹבָה לךְ".

וּפֶרֶא עַד לִכְאֵב בְּאוֹן

חִבְּקַתְנִי בַת־הַחֵן,

אַךְ קָרָא גֶבֶר – נֶעֶלְמָה דֹם

הַבַּת לָהּ לִבְנַת־שֵׁן.

הִשְׁבַּעְתִּים בְּמַאֲמָר חָרֵד –

הוֹפִיעוּ הַמֵּתִים בַּצֵּל;

וְעַתָּה לֹא יֹאבוּ הִפָּרֵד

וּשְׁקֹעַ בְּחֶשְׁכַת הַלֵּיל.

שָׁכַחְתִּי הַמַּאֲמָר הַפֶּלִאי

בְפַחְדִּי שָׁכַחְתִּי הַכֹּל;

הָרוּחוֹת בִּי מוֹשְׁכִים בַּשֶּׁלִי

אַחֲרֵיהֶם לִמְעוֹנוֹת שְׁאֹל.

שְׁעוּ מִנִּי, רוּחוֹת הַמָּגוֹר!

הַנִּיחוּ לִי, יַלְדֵי הַשְּׁחוֹר!

מָה רַבָּה הַשִּׂמְחָה עוֹד תָּגוּר

עַל אֶרֶץ הַרוֹחֲצָה בָאוֹר.

מַאֲוַיִּים לִי, גְּדָל מַאֲוַיַּי

לְפֶרַח כֹּה נִפְלָא וָרַךְ

וְכֹה רַעֲנָן, מַה־בֶּצַע בְּחַיַּי

אִם לִבִּי לְפִרְחִי לֹא יַךְ?

אַךְ פַּעַם בְּטֶרֶם אֵאָסֶף

חָפַצְתִּי לְאַמְּצוֹ לַלֵּב,

וְנַשֵּׁק מִלְּחָיָיו וּשְׁפָתָיו

רַק פַּעַם אֶת מֶתֶק הַכְּאֵב.

רַק פַּעַם מִפִּיהָ הַנָּאוֶה

לִשְׁמֹעַ הַדָּבָר הַטּוֹב, –

וַאֲלֵיכֶם, הָרוּחוֹת אָלָּוֶה

בְּדֶרֶךְ הַלֵּיל ללֹא סוֹף.

אֹזֶן הָרוּחוֹת הִקְשִׁיבָה,

הֵנִיעוּ בְרֹאשָם לִי דֹם.

וָאָבֹא אֵלַיִךְ, חֲבִיבָה;

הֲתֹאהֲבִי אוֹתִי כַיּוֹם?

לָךְ, חֶמְדָּתִי, יַלְדַּת־תֹּם,

קַלָּה, רַכָּה כַּחֲלוֹם,

חַיַּי לָךְ אַקְדִּישָׁה דֹם,

לָךְ, רַק לָךְ, עַד אַחֲרוֹן יוֹם.

מָתוֹק לִי הָאוֹר בִּזְרֹם

מֵעֵינַיִךְ, כְּאוֹר סַהַר־רֹם;

אַבִּיט — וְלֶחְיֵךְ, שׁוֹשַׁן־תֹּם,

הוֹלְכָה הָלֹךְ וַאֲדֹם.

מִפִּיךְ הַקָּט מַבְרִיקִים דֹּם

טוּרֵי פְנִינִים, יִקְרוֹת־תְּהֹם;

אַךְ הַטּוֹב, הַיַּהֲלֹם,

צָפוּן הוּא בְחֻבֵּךְ חֹם.

אַהֲבָה צְנוּעָה הִיא וּשְׁלוֹם־

גִּיל, לְלִבִּי חדְרוּ בְחֹם

בְּהַבִּיטִי בָךְ אָז דֹּם,

בָּךְ, חֶמְדָּתִי, יַלְדַּת־תֹּם!

בְּחֵיק הַלַּיְלָה דֹם אֲתַנֶּה

צָרַת נַפְשִׁי וְלִבִּי מָר;

סוֹד עַלִּיזִים לֹא לְמַעֲנִי,

צְחוֹקָם צוֹהֵל — זָר לִי זָר.

דֹּם תִּטֹּפְנָה, דֹּם תִּזַּלְנָה

דִּמְעוֹת עֵינַי עַל הַלְּחִי;

יָם שֶׁל דְּמָעוֹת לֹא תוּכַלְנָה

כַּבּוֹת אֵשׁ גַּעְגּוּעַי בִּי.

זֶה מְעַט עוֹד נַעַר אָנִי,

צְחוֹק עַל פֶּה וְשִׁיר בַּלֵּב;

גִּיל הַחַיִּים — הוּא מְלָאָנִי,

טֶרֶם אֵדַע מַה־זֶּה כְּאֵב.

זה עוֹלָמִי גַּן־עֲדָנִים

וּמִפְעָלִי בוֹ, יוֹם־יוֹם

הֲלךְ וְטַפֵּל בְּנִצָּנִים,

צִיצֵי־חֵן וּפִרְחֵי־תֹם.

בִּירַק דֶּשֶׁא וְצִיצֵי־חֶמֶד

הָמָה עַלִּיז פֶּלֶג־רְאִי;

עַתָּה, אִם עַל שְׂפָתוֹ אֶעֱמֹד,

דְּמוּת חִוֶּרֶת נִרְאֵית לִי.

אָדָם חִוֵּר נַעֲשֵׂיתִי,

כִּי תָלִיתִי עֵינִי בָהּ;

הָהּ, אֵיכָכָה כֹה נִהְיֵיתִי,

כְּאֵבִי זֶה מֵאַיִן בָּא?

בְּסֵתֶר־לִבִּי חַי שְׁלוֹם גִּילָם

שֶׁל מַלְאָכִים, כְּרוּבֵי־תֹם;

עַתָּה סָר מִמֶּנִי צִלָּם,

אֶל כּוֹכְבֵיהֶם עָלוּ רֹם.

שְׁחוֹר הַלַּיְלָה אוֹתִי סוֹבֵב,

יַפְחִידוּנִי בַלְהוֹת שְׁאוֹל;

בְּחֻבִּי קוֹל בִּי חֶרֶשׁ דּוֹבֵב,

קוֹלִי — וְכֹה לִי זָר הַקּוֹל.

גְּדוֹלִים בִּי מַכְאוֹבִים זָרִים,

קִצְפָּם תּוֹסֵס, מָלֵא מְרִי;

וּבִלְבָבִי, בַּמִּסְתָּרִים,

אֵשׁ אוֹכֵלָה, זָרָה בִי.

זֹה הָאֵשׁ וְהַשַּׁלְהָבֶת

הֻטְּלוּ בִי לַעֲדֵי־עַד,

זֶה הַקְּרָב עִם מַר הַמָּוֶת —

אַתְּ עָשִׂית זֹאת, אַהֲבָה, אַתְּ!

כָּל עֶלֶם עִם חֶמְדַּת־לְבָבוֹ שְׁלוּב־יָד

יְטַיֵּל בֵּין תִּרְזוֹת הַגָּיְא;

וַאֲנִי — אֲנִי תוֹעֶה לְנַפְשִׁי לְבָד,

הוֹי אֵלִי, הוֹי חוּס נָא עָלָי!

זֶה לִבִּי בִי יֵבְךְּ, זֹאת עֵינִי תְפַךְ

בִּשְׂמֹחַ כָּל דּוֹדָה וָדוֹד.

גַּם לִי יֵשׁ לֵב קָרוֹב, אוֹצָר נֶחְמָד וָרַךְ,

אַךְ רָחוֹק הוּא מֶנִּי עַד־מְאֹד.

כֹּה רַבּוֹת נָשָׂאתִי, לֹא אוּכַל, הָהּ, עוֹד

אֶת צַעֲרִי הַגָּדוֹל נְשׂא,

אֲשַׁנֵּץ אֶת צְרוֹרִי, אֶקַּח מַקֵּל הַנְּדוֹד,

וְאָנוּעַ עַל־פְּנֵי תֵבֵל זֹה.

כֹּה יָמִים אֶתְהַלֵּךְ נָכְרִי וָזָר

עַד בּוֹאִי לְעִיר יוֹשְׁבָה עַל גְּדוֹת

נְהַר אֵיתָן, לָעִיר הַמִּתְנוֹסְסָה בִיקָר,

וּשְׁלשָׁה לָהּ מִגְדְּלֵי עֹז.

שָׁם יַחֲלֹף יְגוֹן אַהֲבָתִי כִמְעָט,

גִּיל־שְׂמָחוֹת שָׁם אֶשְׂבַּע בְּלִי־דָי;

אֶתְהַלֵּךְ לִי שָׁם עִם חֶמְדָּתִי שְׁלוּב־יָד,

בַּשְּׂדֵרָה, בֵּין תִּרְזוֹת הַגָּיא.

אִם אֲהוּבָתִי אִתִּי — אָז

זֶה לִבִּי תּוֹסֵס בִּי,

זֶה לִבִּי בְּרֹב עָשְׁרוֹ גָס

וְשַׁ"י עוֹלָמוֹת לִי.

וּבְעָזְבִי אוֹצַר לִבָּהּ תֹּם

וְרֹאשָׁה מָלֵא טַל,

כָּל־שֶׁפַע עָשְׁרִי גָז כַּחֲלוֹם,

וְדַל אֲנִי, כֹּה דַל.

בֹּקֶר אָקוּם וְאֶשְׁאָלָה:

הֲתָבוֹא בַּת־הַתֹּם?

עֶרֶב רוּחִי בִי נָפָלָה:

לֹא בָאָה גַם הַיּוֹם!

לַיְלָה אֶשְׁכַּב בְּנֶפֶשׁ עֲגוּמָה,

לְלֹא שְׁנָת וּלְלֹא חֲלוֹם;

וְהוֹזֶה, חוֹלֵם בַּחֲצִי תְנוּמָה,

אֲנִי נָע וָנָד בַּיּוֹם.

אֶתְחַבֵּט פֹּה, אֶתְלַבֵּט שָׁם!

עוֹד שָׁעוֹת אֲחָדוֹת וְאָנֹכִי אֶרְאֶנָּה,

הַיָּפָה בַנְּעָרוֹת, אֵין יָפָה מִמֶּנָּה; —

מַה־תַּהֲלֹם בִּי כֹה, לְבָבִי הַתָּם?

אַךְ עַם הַשָּׁעוֹת הוּא עָצֵל עָם!

בִּכְבֵדוּת מִתְנַהֲלוֹת הֵן וְנוֹסְעוֹת,

מִתּוֹךְ פֵּהוּקִים אֶת דַּרְכָּן עוֹשׂוֹת;

עוּשָׁה, חוּשָׁה, עָצֵל עָם!

אֲנִי כֻלִּי חִפָּזוֹן, וְהַזְּמָן אֵינוֹ רָץ!

אֱלֹהֵי הַזְּמַנִּים לֹא אָהֲבוּ מֵעוֹדָם,

בְּרִית אַכְזְרִיָּה כֹרְתָה בְסוֹדָם:

לִלְעֹג בְּעָרְמָה לָאוֹהֵב הָאָץ.

בֵּין עֲצֵי הַגַּן הִתְהַלָּכְתִּי,

עִם עָצְבִּי הָרַב נָע וָנָד;

וַחֲלוֹמִי, אֲשֶׁר כְּבָר שָׁכַחְתִּי,

הִתְגַּנֵּב אֶל לִבִּי בַלָּט,

אֲהָהּ, כְּנַף־רְנָנִים נִשָּׂאָה,

מִי לִמְּדֵךְ מִלָּה זֹה, מִי?

הֵאָלְמִי! אִם אוֹתָהּ אֶשְׁמָעָה,

לְבָבִי יִשָּׁבֵר אָז בִּי.

"עָבְרָה לָהּ פֹּה יְפֵה־פִיָּה

וְשָׁרָה בַּמָּקוֹם הַלָּז,

וָאַצִּיל הַמִּלָּה מִפִּיהָ,

הַמִּלָּה כְּזָהָב וּכְפָז".

הֵאָלְמִי, אַל לִי תְסַפֵּרִי,

בְּעָרְמָה תַנְעִימִי בְקוֹל;

לִגְזֹל אֶת עָצְבִּי תֹאמֵרִי,

וְאָנֹכִי לֹא אַאֲמִין בַּכֹּל.

שִׂימִי יָדֵךְ, חֲמוּדָה, עַל לִבִּי הָרַךְ; —

בְּחַדְרֵי־חֲדָרָיו, הֲתִשְׁמְעִי, מַה־יַּךְ?

חָרַשׁ־עֵצִים, רַע־עַיִן, שָׁם יוֹשֵׁב רְתֵת,

וְחוֹצֵב שָׁם, חוֹצֵב שָׁם אָרוֹן לְמֵת.

הוּא חוֹצֵב, הוּא חוֹצֵב בַּיּוֹם וּבַלֵּיל;

עָיְפָה נַפְשִׁי לְשֵׁנָה וּבוֹא תַחַת צֵל.

חִישׁ כַּלֵּה מְלַאכְתְּךָ, חָרָשׁ, עַד־תֹּם,

וְאוּכַל אָז אֶשְׁכַּב וְאִישַׁן לִי דֹם!

מִי יִתֵּן וְהָפְכוּ שִׁירַי

פִּרְחֵי צְחֹר וּכְחֹל:

וּשְׁלַחְתִּים בְּרֵיחָם עֵדֶן

לַיְקָרָה לִי מִכֹּל.

מִי יִתֵּן וְהָפְכוּ שִׁירַי

נְשִׁיקוֹת וּבְלִי קוֹל:

וּשְׁלַחְתִּין לִלְחִי הַיְקָרָה,

הַיְקָרָה לִי מִכֹּל.

מִי יִתֵּן וְהָפְכוּ שִׁירַי

קִטְנִיּוֹת וּפוֹל:

וַאֲבַשֵּׁל מְרַק קִטְנִיּוֹת,

שֶׁיִּנְעַם מִנִּי־כֹל.

בְּכֶרֶם אָבִי עוֹמְדָה לָהּ

נִצָּה חִוְרָה וְנוּגָה מְאֹד,

הַחֹרֶף כְּבָר הָלַךְ, הָאָבִיב כְּבָר בָּא,

מַרְאֵה הַנִּצָּה כֹּה רָע,

פְּנֵי כַלָּה חוֹלָה לָהּ.

נִצָּה חִוְרָה לִי לוֹחֲשָׁה אָט:

“אָנָּא, קָטְפֵנִי, אָח!”

אֲנִי לָהּ סָח: לֹא אֶשְׁלַח יָד,

אֵינֶנִּי חָפֵץ בָּךְ.

אָתוּר לִי פֹה וָשָׁם

נִצַּת אֹדֶם־דָּם.

הַנִּצָּה לוֹחֲשָׁה: "לֵךְ פֹּה, לֵךְ שָׁם,

עַד אַחֲרוֹן יוֹמְךָ רַד,

אֶת הַנִּצָּה לָהּ אֹדֶם־דָּם

לֹא תִמְצָא עֲדֵי־עַד.

אַךְ אוֹתִי קְטֹף וָקָח,

כָּמוֹךָ חָלִיתִי, אָח".

כֹּה לָחֲשָׁה הַנִּצָּה, הִתְחַנְּנָה לִי —

רָעֲדָה יָדִי — וּקְטָף!

כְּרֶגַע נִרְפָּא לֵב דַּכָּא בִי,

וְאוֹר לִי עָלָה רָב.

וּבְחָזִי, אֵין בּוֹ מְתֹם,

חֶדְוַת כְּרוּבֵי־תֹם.

הו עֶרֶשׂ, עֹנִי בָךְ נָשָׂאתִי,

בּוֹר — מְנוּחָתִי אֶמְצָא בָךְ,

נִפָּרֵד נָא, הוֹי, עִיר רַבָּתִי,

שָׁלוֹם, שָׁלוֹם! אֶקְרָא לָךְ.

שָׁלוֹם אֶקְרָא לָךְ, קְדוֹשׁ סִפִּי,

שָׁם יִתְהַלֵּךְ כְּרוּבִי תָם,

שָׁלוֹם עִיר, שֶׁחֶמְדַּת לִבִּי

תּוֹפַע לִי רִאשׁוֹנָה שָׁם.

לוּלֵא רְאִיתִיךְ, הַיְקָרָה,

לֹא פְגַשְׁתִּיךְ, הַמַּלְכָּה, פֹּה —

לֹא בָאַתְנִי כָל הַצָּרָה,

לֹא הָיִיתִי אֻמְלָל כֹּה.

לֹא בִקַּשְׁתִּי אַהֲבָתֵךְ,

לֹא שָׁעַרְתִּי לִבֵּךְ קְנוֹת,

רַק חָפַצְתִּי בְקִרְבָתֵךְ

נְשֹׁם וְחַיֵּי־שֶׁקֶט רְאוֹת.

וְאוּלָם אוֹתִי אַתְּ דּוֹחֶפֶת,

כְּלַךְ־לָךְ! יִקְרָא פִיךְ זֶה לִי;

דַּעְתִּי, הָהּ, עַָלי נִטְרֶפֶת,

וְלִבִּי, לִבִּי נִשְׁבָּר בִּי.

קוֹדֵר אֵלֶךְ־לִי, נְעִימָה,

עָיֵף, חוֹלֶה וּבְלֵב מָר,

רֹאשׁ זֶה כָבֵד עַד אָשִׂימָה

הַרְחֵק, אֶל תּוֹךְ קֶבֶר צָר.

הַמְתֵּן, הַמְתֵּן, מַלָּח פֶּרֶא,

אֲנִי לַחוֹף אַחֲרֶיךָ בָּא;

מִשְּׁתֵּי עֲלָמוֹת הִנְנִי נִפְרָד —

מֵאֵירוֹפָּה וּמִִנָּהּ.

פְּרָץ־נָא, זֶרֶם דָּם, מֵעֵינָי,

פְּרֹץ מִגֵּוִי, זֶרֶם דָּם,

כָּל מַכְאוֹבִי וְיִסּוּרַי

אֶכְתְּבָה בְדָם זֶה חָם.

הוֹי, מַה־תִּרְעֲדִי, אֲהוּבָה,

לְמַרְאֵה דָמִי רַק הַיּוֹם?

הֵן רָאִית כְּבָר אוֹתוֹ שׁוֹתֵת

בְּעָמְדִי לְפָנַיִךְ דֹּם.

הֲתִזְכְּרִי שִׁיר יָשָׁן־נוֹשָׁן

עַל נְחַשׁ הַגַּן הַלָּז,

בַּעֲבוּר תַּפּוּחַ נִדְחָה

אָבִינוּ לְמַדְחֵפוֹת אָז?

פְּרִי זֶה, אֲבִי כָל־רָע, בּוֹ חַוָּה

הִשִּׁיאָה מָוֶת עַל כָּל־חָי,

בּוֹ אֵרִיס שִׁלְּחָה אֵשׁ בִּטְרוֹיָה —

אַתְּ שְׁנַיִם אֵל הֵבֵאת עָלָי.

הַר וָעִיר נִבָּטִים מָטָּה

אֶל תּוֹךְ רְאִי הָרֵינוּס דֹּם;

וְצוֹהֲלָה סִירַָתִי שָׁטָה,

שְׁטוּפָה כֻלָּהּ זָהֳרֵי יוֹם.

שָׁקֵט אַבִּיט מִשְׂחַק נַחְשׁוֹל־

זָהָב, עַל סִירָתִי קָם.

דּוּמָם בִּי נֵעוֹרִים רַחֲשֵׁי־

לֵב, הֲגִיתִים עָמֹק שָׁם.

תְּהוֹם לִי יִצְחַק דֹּם וְיַזְהִיר,

יִמְשְׁכֵנִי בְּזֶרֶם אוֹר,

אַךְ יְדַעְתִּיו: מֵעַל הוּא מַזְהִיר

וְקִרְבּוֹ מָוֶת וְלֵיל־שְׁחוֹר.

חֵן מֵעָל, בַּקֶּרֶב תְּכָכִים —

תְּהוֹם, חֶמְדָּתִי דָמְתָה לָךְ:

רֹאשָׁה תַּט כְּבַת־מַלְאָכִים,

וּצְחוֹק צָנוּעַ לָהּ וָרָךְ.

לְכַתְּחִלָּה כִּמְעַט חַלְתִּי,

הַאוּכַל וְאֶשָּׂא אֶת הַכֹּל?

אַךְ נָשָׂאתִי וְסָבַלְתִּי, —

אֲבָל “אֵיךְ?” אַל תַּרְבּוּ שְׁאֹל.

בַּאֲשֶׁר כּוֹכָבִים זוֹרְחִים,

גִּיל וּשְׂמָחוֹת לָנוּ פוֹרְחִים,

נִמְנְעוּ מֶנּוּ פֹּה בַצֵּל;

רַק בִּזְרוֹעוֹת קַר הַמָּוֶת

רוּחַ חַיִּים מִתְלַהָבֶת,

בְּעֻזּוֹ עוֹלֶה נֹגַהּ־לֵיל.

בְּצִיצֵי וֶרֶד וּבְרוֹשׁ, בַּעֲדִי זָהָב טוֹב

הָיִיתִי מְקַשֵּׁט בְּאַהֲבַת אֵין־סוֹף

הַסֵּפֶר הַלָּז כְּמוֹ אָרוֹן שֶׁל מֵת,

אַהֲבָתִי לוּ אוּכַל בּוֹ לַצְפִּין כַּיּוֹם!

עַל קֶבֶר שֶׁל אַהֲבָה צִיץ מְנוּחָה וָתֹם

עוֹלֶה וְנִקְטָף בְּבוֹא עָלָיו תּוֹר, —

לִי יָצִיץ הַפֶּרַח בְּרִדְתִּי בוֹר.

הִנֵּה הֵם שִׁירַי שֶׁפָּרְצוּ בְעֹז,

כְּלַבַּת הָאֵשׁ מֵחֲזֵה אֵטְנָה זֹאת,

מֵעִמְקֵי נִשְׁמָתִי, מֵרוּחִי כַּתְּהוֹם

נִיצוֹצוֹת הִתִּיזָה מִסָּבִיב לָהּ דֹּם.

קְהַל שִׁירַי כָּרְפָאִים, לֹא קוֹל וְלֹא הֵד,

וּכְמוֹ קָפְאוּ, הֵם נָחִים חִוְרִים כָּאֵד,

לַהֶבֶת יְשָׁנָה עוֹד תְּפַעֲמֵם מְעָט —

רוּחַ אַהֲבָה כִּי־תַחֲלֹף עֲלֵיהֶם בַּלָּט.

וְרֶגֶשׁ נְבוּאָה לַלֵּב נִכְנָס קַל:

הָאַהֲבָה עוֹד תֵּרֵד עֲלֵיהֶם כַּטַּל,

זֶה סִפְרִי, הַיָּפָה, לְיָדֵךְ בָּא עוֹד

בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה וּרְחוֹקָה מְאֹד.

אָז נֶחֱלָץ כָּל־שִׁיר מֵחוּג כְּשָׁפִים וַחֲלוֹם,

חוְרוֹת אוֹתִיּוֹת תַּבֵּטְנָה בָךְ דֹּם,

תַּבֵּטְנָה בְרֶטֶט וּתְפִלָּה אָז בָּךְ,

וַהֲבֵל פִּיהֶן אַהֲבָה וּכְלוֹת־נֶפֶשׁ לָךְ.

בְּהִשָּׁבֵר לִבּוֹת צְעִירִים —

וְצָחֲקוּ כוֹכְבֵי רָמָה,

בַּעֲלִיּוֹת שְׁחָקִים בְּהִירִים

שִׂיג לַעֲגָם יִשָּׁמַע:

"עֲנִיֵּי־אָדָם אֵלֶּה

יוֹדְעֵי אַהֲבָה הִנָּמוֹ

וְלָכֵן נַפְשָׁם תֵּלֶא

וּמָוֶת שׁוֹלֵט בָּמוֹ.

מַה־טּוֹב כִּי זֹאת הָאַהֲבָה

לֹא חָלָה פֹה גַם בָּנוּ;

כִּי לֹא יָדַעְנוּ לַהֲבָהּ —

עַל־כֵּן בְּנֵי־נֵצַח אָנוּ".

אֲנִי לוֹבֵשׁ כָּל־צוּרָה וּתְמוּנָה,

וְתָמִיד אֲנִי בְקִרְבָתֵךְ,

וְתָמִיד עַל־יָדֵךְ מְעֻנֶּה,

וְכֹה לִי תַכְאִיבִי בְּלִי־חָשָׂךְ.

כִּי תֵצְאִי לְטַיֵּל בֵּין תְּלָמִים

בִּימֵי־קַיִץ חַמִּים, עֲנֻגָּה,

וַתִּרְמְסִי פַרְפָּר שָׁם תָּמִים —

הֲתִשְׁמְעִי קוֹל בִּכְיִי הַנּוּגֶה?

שׁוֹשָׁן קָטַפְתְּ, רֵיחוֹ זָלָף

עַל דַּרְכֵּךְ שֶׁהָיְתָה בוֹ סוּגָה,

וְאֶת עֶדְיוֹ תָסִירִי מֵעָלָיו —

הֲתִשְׁמְעִי קוֹל בִּכְיִי הַנּוּגֶה?

וּבְקָטְפֵךְ הַשּׁוֹשָׁן, רַעֲנַנָּה,

וְקוֹץ אֶחָד זָדוֹן וּמְשֻׁגָּע

הוּא סָרַט אֶצְבָּעֵךְ הַקְּטַנָּה —

הֲתִשְׁמְעִי קוֹל בִּכְיִי הַנּוּגֶה?

וּצְלִילַי הַקּוֹבְלִים וְהַמָּרִים

הָעוֹלִים מִגְּרוֹנֵךְ תִּשְׁמָעִי?

אֲנִי נֶאֱנָח בְּלֵילוֹת־סְתָרִים

מֵעִמְקֵי נִשְׁמָתֵךְ בַּחֲשָׁאִי.

הַיְּעָרִים וְהַכָּרִים מוֹרִיקִים,

הָעֶפְרוֹנִי מְסַלְסֵל בְּקוֹל,

בְּאוֹרוֹת וּצְבָעִים מַבְהִיקִים

בָּא אָבִיב וְעָטָה אֶת כֹּל.

נִתְקַל בִּי שִׁיר הָעֶפְרוֹנִי,

דְּבַר־מָה בִי הֵקִיץ מִשְּׁנָת,

נֵעוֹר בִּלְבָבִי יְגוֹנִי

וְשִׁיר אֶחָד נוּגֶה מֵאָז.

הָעֶפְרוֹנִי מְסַלְסֵל בְּגַנִּי:

“מַה־תָּשִׁיר וְעַל־מָה לְךָ צָר?”

שִׁירִי, זֶה שִׁירִי, הוֹ קְטַנִּי,

שַׁרְתִּיו זֶה יָמִים מִכְּבָר.

אֶת לִבִּי כֹה אָשִׁיר לְבַדִּי,

וְצַעֲרִי הַגָּדוֹל מִנְּשׂא;

כְּבָר אִמְּךָ הַזְּקֵנָה, מַחֲמַדִּי,

שָׁמְעָה אֶת שִׁירִי זֶה פֹּה.

הָגִיתִי בָהּ כָּל אוֹתוֹ יוֹם,

וְעַד חֲצוֹת הָגִיתִי בָהּ,

וּבְנוּמִי נָשָׂא אוֹתִי חֲלוֹם

אֶל בַּיִת שָׁמָּה תָגוּר לָהּ.

כְּשׁוֹשָׁן רַךְ פּוֹרַחַת הִיא,

שְׁלֵוָה תֵּשֵׁב־לָהּ וּלְבַד,

אֶל הַמִּסְגֶּרֶת תֵּט בִּדְמִי

וְרוֹקְמָה כִבְשָׂה עַל הַבַּד.

מַבָּטָהּ רַךְ, לֹא תוּכַל בִּין

מַדּוּעַ אֶעֱמֹד עָצֵב כָּךְ.

"מִי נָהַג בָּךְ שֶׁלֹא כַדִּין,

הֵינְרִיךְ, אֱמֹר, מִי הִכְאִיב לָךְ?"

מַבָּטָהּ רַךְ, — מִתְפַּלְּאָה, כִּי

כֹּה חֶרֶשׁ אֶבְכֶּה נִדְכֶּה, דָּךְ:

"מַדּוּעַ תִּבְכֶּה כֹה בִמְרִי,

הֵינְרִיךְ, אֱמֹר, מִי הִכְאִיב לָךְ?"

הִיא תַבִּיט בִּי בְשַׁלְוַת־עַד,

וַאֲנִי כִּמְעַט בַּחֲבָלַי תָּם.

"מִי הִכְאִיב לִי? אַתְּ, רַעְיָה, אַתְּ

וְעָמֹק כְּאֵבִי בְּחָזִי חָם".

אָז תָּקוּם, תַּנַּח יָדָהּ דֹּם

עַל חָזִי לִי בִּמְקוֹם הַכְּאֵב;

וְכָל הַכְּאֵב גָּז חִישׁ כַּחֲלוֹם

וְצוֹהֵל אִיקַץ וְטוֹב־לֵב.

הָבָה אֶתְהַלֵּךְ בְּיַעְרִי מְעָט,

שָׁם פְּרָחִים מְנִיצִים, בְּנֵי־כָנָף שָׁרִים;

בְּעוֹד יָמִים כִּי־אֶשְׁכַּב בְּקִּבְרִי הַדּוֹמֵם,

עַל עֵינַי וְאָזְנַי גַּל־עָפָר יִתְרוֹמֵם,

וְלֹא אֶרְאֶה הַפְּרָחִים הַמְּנִיצִים בַּלָּט,

וְלֹא אֶשְׁמַע אֶת שִׁיר הַצִּפֳּרִים.

בְּרִית־שָׁלוֹם נִכְרֹת, קְטַנִּים,

פִּרְחֵי־חֵן וָהוֹד,

שׁוּב נִצְחַק שַׁאֲנַנִּים,

שׁוּב נִשְׁמַח, נָגִיל עוֹד.

אַתְּ גִּרְסַת־חֵן צְחַרְחֹרָה,

שׁוֹשַׁנַת־אֹדֶם אָתְּ!

אַתְּ קוּטְבָה בְּכֶתֶם אוֹרָה,

זִכְרִינִי כָּחֹל־קָט!

תָּבוֹא כָל הָעֵדָה

וּבְרוּכָה תְהִי עַד־מְאֹד,

וְרַק לָהּ, לָרֵיזֵדָה,

רַק לָהּ לֹא אַשְׁלִים עוֹד.

עֹז־רוּחַ יָשָׁן מְלָאַנִי שׁוּב,

וּכְמוֹ עַל סוּס אֶרְכָּבָה,

שׁוּב בְּאֵשׁ־חִשְׁקִי אֲמַהֵר עוּף

לְאַרְמוֹן חֶמְדָּתִי הַנָּאוָה.

עֹז־רוּחַ יָשָׁן מְלָאַנִי שׁוּב,

סוּסִי כְּמוֹ יְגַמֵּא אֲדָמָה,

שׁוּב בַּחֲמַת־שִׂנְאָה אֲמַהֵר עוּף —

מְחַכֶּה לִי אָח לַמִּלְחָמָה.

נִשָּׂא אָנֹכִי כְּסַעֲרַת־עַד,

הַיְּעָרִים וְהַכָּרִים כְּמוֹ דָאוּ,

חֲבֵרִי לִקְרָב וְחֶמְדָּתִי, גַּם־אַתְּ,

שְׁנֵיכֶם גַּם־יַחַד תָּכְרָעוּ.

יוֹם וָלַיְלָה שִׁיר הוֹאַלְתִּי,

וּמְאוּמָה לֹא הוֹעַלְתִּי;

בְּיַם־הַרְמוֹנִיּוֹת טָבַעְתִּי —

וּלְשׁוּם דָּבָר לֹא הִגַּעְתִּי.

יָדֹעַ תֵּדַע, כִּי אֹהַב

אוֹתְךָ, עָצְבָּן קָט;

אִם נֹפֶת לָךְ אוֹשִׁיטָה —

תְּלַקֵּק לִי הַיָּד.

רַק כֶּלֶב הֱיוֹת חָפַצְתָּ

וְלֹא לִלְבּשׁ צוּרָה עוֹד;

כָּל יֶתֶר אוֹהֲבַי וְרֵעַי

שָׂמִים עַל פְּנֵיהֶם לוֹט.

הָעֵצָה, אָמְנָם, עֲצַת תָּם —

לוּ רַק לֹא שָׁקַק בָּנוּ דָם;

נִשְׁתֶּה כוֹס וּנְמַלְּאָהּ עוֹד,

וּדְפָק — הִיא קוֹרְאָה: בֹּאָה, דּוֹד!

הָאַחַת אִם גֵּרְשַׁתְךָ, אָח,

וְהַשְּׁנִיָּה רָמְזָה לָךְ,

וְאִם בַּכּוֹס כְּבָר יַיִן אֵין —

עוֹד הַרְבֵּה יָנוּב עַל שְׂפַת הָרְהֵין.

אָהֹב וְשָׂנֹא חֲלִיפוֹת פֹּה מָטָּה —

כָּל זֶה עָלַי עָבַר, שָׁטַף וְעָבָר;

אַךְ מִכָּל אֵלֶּה לֹא דָבַק בִּי דָבָר,

זֶה שֶׁהָיִיתִי הִנְנִי גַם־עָתָּה.

בְּעֵינַיִךְ הַגְּדוֹלוֹת וְהַחוֹדְרוֹת לִלְבָבוֹת

תִּתְבּוֹנְנִי בִי וְצָדַקְתְּ כִּמְעָט:

אֵיךְ נוּכַל שְׁנֵינוּ יַחַד לָשָׁבֶת

וַאֲנִי כֹּה רָע וְכֹה טוֹבָה אָתְּ!

אֲנִי כֹּה רָע, דָּם מַר בִּי וְזוֹעֵם,

וּבִרְכוֹת־לַעַג יְמַלֵּל פִּי

לַנַּעֲרָה, אֲשֶׁר בְּטוּב־לֵב וּבְנֹעַם

וְכִמְעַט בְּישֶׁר נָהֲגָה בִי.

יָדַעַתְּ כִּירַיִם וְכָל דְּלָתַיִם,

כָּל בֶּדֶק וָסֶדֶק וְכָל מְבוֹא־רָז!

וְאֶל כָּל מָקוֹם — שָׁאַפְנוּ לוֹ יַחַד,

רִאשׁוֹנָה כְּנֶגְדִּי תָמִיד בָּאת.

עַכְשָׁו נִשֵּׂאת אַתְּ, נַעֲרָתִי,

הַאֻמְנָם לֹא שִׁגָּעוֹן הוּא,

פִּי־שְׁנַיִם יִגְדַּל הַשִּׁגָּעוֹן

בְּבָרְכִי אוֹתָךְ לְשִׂמְחָה זוּ.

"הִיא, הָאַהֲבָה — כֹּל בָּהּ נוֹשָׁע,

הִיא, הָאַהֲבָה — בְּרָכָה בָהּ!"

בְּמַלְכוּת רוֹמָא זֹה הַקְּדוֹשָׁה

שָׁרִים בְּאַלְפֵי פִיּוֹת לָהּ.

אַתָּה סוֹד הַשִּׁיר תָּבִינָה

מִתְּחִלָּתוֹ וְעַד הַסּוֹף,

יָעִיר צָהֳלָה בָךְ וְרִנָּה —

עַד שֶׁיָּבֹא יוֹם זֶה טוֹב:

שֶׁהַכַּלָּה בְשִׂמְלָה צְחוֹרָה

תָּשִׁית יָדָהּ בְּיָדְךָ, אָח,

וְאָבִיהָ הוּא אֶת צְרוֹרוֹ

עִם בִּרְכָתוֹ יַגִּישׁ לָךְ.

צְרוֹר הַכֶּסֶף, בַּיִת, כֵּלִים,

קְרָא בְגָרוֹן, אָחִי, קְרָא:

הִיא, הָאַהֲבָה — בַּת־הָאֵלִים,

הִיא, הָאַהֲבָה — בְּרָכָה בָהּ!

הָאָרֶץ הָרְחוֹקָה וְהָרְחָבָה עֲדוּיָה

בְּרִקְמוֹת נִצָּנִים. הַיַּעַר הָרָם

כְּקֶשֶׁת־נִצָּחוֹן לַמָּרוֹם נְטוּיָה,

שִׁיר כַּנְפֵי־הָרְנָנִים יָרִיעַ מִשָּׁם.

הָאָבִיב הַנֶּחְמָד — הוּא עוֹבֵר לִפְנֵיכֶם,

רְאוּ לַהַט־עֵינוֹ, אֵשׁ־לֶחְיוֹ רְאוּ, —

הַזְמִינוּ־נָא אוֹתוֹ לְחַג כְּלוּלוֹתֵיכֶם,

בַּאֲשֶׁר תִּפְרַח אַהֲבָה, מְקוֹמוֹ אַף־הוּא.

בָּדָד בְּקַפֶּלַּת־יָעַר,

לִפְנֵי תְמוּנַת בְּתוּלַת־מָרוֹם,

כָּרַע נָפַל בְּעַנְוַת־רוּחַ

עֶלֶם חִוֵּר וְצָנוּעַ.

"הוֹ, מַדּוֹנָה! אָנָא תְנִי לִי

כְּרֹעַ נֶצַח פֹּה עַל סִפֵּךְ,

אַל תְּגָרְשִׁי אוֹתִי נֶצַח

אֶל חֵיק עוֹלָם קַר וְחוֹטֵא.

"הוֹ, מַדּוֹנָה! בְּאוֹר הַחַמָּה

נוֹסֵס שְׂעָרֵךְ, קַרְנֵי קְוֻצּוֹת;

בַּת־צְחוֹק מְתוּקָה מִשְׁתַּפֶּכֵֶת

סְבִיב שׁוֹשַׁנֵּי שִׂפְתוֹתָיִךְ.

"הוֹ, מַדּוֹנָה! אֵל עֵינַיִךְ

בְּאוֹר־כּוֹכָבִים לִי תַזְהֵרְנָה;

סִירַת־חַיִּים תּוֹלִיךְ שׁוֹלָל,

וְכוֹכְבֵי־רֹם יְנַהֲלוּ בֶטַח.

"הוֹ, מַדּוֹנָה! אֶשָּׂא תָּמִיד

צַעַר כָּל נִסְיוֹנוֹתָיִךְ,

אֶת תֹּם אַהֲבָתִי אַפְקִיד

רַק בְּאִשֵּׁך הַלּוֹהָטֶת.

"הוֹ, מַדּוֹנָה! רַבַּת־חֶסֶד

וְרַבַּת־פְּלָאִים, נָא שְׁמָעִינִי,

תְּנִי הַיּוֹם לִי אוֹת שֶׁל רָצוֹן,

רַק אוֹת־רָצוֹן אֶחָד קָטֹן".

פִּתְאֹם הִתְרַחֵשׁ הַפֶּלֶא הַמְבֹהָל,

נֶעֶלְמוּ פִתְאֹם הַיַּעַר וְהָאֹהֶל,

הָעֶלֶם עוֹד נָבוֹךְ, מִתְבּוֹנֵן הוּא עַל

הַתְּמוּרָה, הִתְרַחֲשָׁה בִמְעוּף־עַיִן קַל.

בְּאוּלָם כֹּה נֶהְדָּר יַעֲמֹד, יִשְׁתּוֹמֵם

לַמַּדּוֹנָה הַיּוֹשְׁבָה, אַךְ אֵין אוֹר מְרוֹמִים,

נַעֲרָה חֲמוּדָה יוֹשֶׁבֶת שָׁם דֹּם

וּמְבָרְכָה וּמְחַיְּכָה בְצַהֲלַת־תֹּם.

וּרְאֵה! מִקְּוֻצַּת רֹאשָׁה צָהֹב

בְּיָדָהּ תָּלְשָׁה תַּלְתַּל־זָהָב,

וַתֵּפֶן לָעֶלֶם בְּקוֹל־שְׁחָקִים רַךְ:

“אֶת שְׂכָרְךָ הַטּוֹב עַל־אֲדָמוֹת נָא קַח!”

אֱמֹר, מִי עֵד לְקִדּוּשִׁין אֵלֶּה?

הַאִם לֹא תִרְאֶה צְבָעִים רֶשֶׁת

לוֹהֲטָה בִשְׁמֵי הַתְּכֵלֶת?

קוֹרְאִים לָהּ בְּנֵי־אָדָם: קֶשֶׁת.

כְּרוּבִים עוֹלִים, יוֹרְדִים, בָּאִים,

מְנַפְנְפִים בְּמַשַּׁק כְּנָפָם,

שִׁירִים יֶהֱמוּ נִפְלָאִים

בְּהִתְלַכְּדוּת קוֹלוֹת יָפִים.

הָעֶלֶם יֵדַע לְאָן בְּטִיסָה

יָעוּף מְלֵא גַעְגּוּעִים גְּדוֹלִים,

הוּא הָלְאָה לְאַרְצוֹת־מֶרְחָק נִשָּׂא,

הַהֲדַס שָׁם יִפְרַח לְעוֹלָם.

מִי שֶׁרוֹאֶה אֶת הַנַּעַר —

וְיִשָּׁבֵר בּוֹ הַלֵּב,

פָּנָיו יַעֲנוּ כָל הַצַּעַר,

חָרוּת בָּם כָּל מְרִי הַכְּאֵב.

רוּחַ קַלָּה מְנַשֶּׁבֶת,

מִצְחוֹ חַם תְּלַטֵּף אָט,

רִיבָה בְּבַת־צְחוֹק מְלַבֶּבֶת,

תָּבִיא נֹחַם לוֹ מְעָט.

אֶל הַיַּעַר דּוּמָם יָנֹס

מֵהֲמוֹן וּשְׁאוֹן הָעִיר;

הוֹמִים צוֹהֲלִים אִילָנוֹת,

כַּנְפֵי־רְנָנִים פּוֹצְחוֹת שִׁיר.

אַךְ הַשִּׁיר — הוּא נִדְמֶה מַהֵר,

לִשְׂשׂוֹן הַיַּעַר בָּא הַקֵּץ,

בִּקְרֹב הַנּוּגֶה אֶל הַיַּעַר

אָבֹל אָבְלוּ עוֹף וָעֵץ.

עַל סוּסוֹ יִרְכַּב פָּרָשׁ דֹּם

וְנוּגֶה בְמוֹרַד הָר:

"לְאָן? הַלְחֵיק חֶמְדָּתִי תֹם,

אוֹ אֱלֵי קֶבֶר צָר?"

הֵד הָרִים יַעַן זָר:

“אֱלֵי קֶבֶר צָר!”

וְהָלְאָה יִרְכַּב רְכֹב וַעֲבר

וְנֶאֱנָח בַּלָּט:

"אִם שׂוּמָה עָלַי לָרֶדֶת בּוֹר, —

הִנֵּנִי, שָׁם מְנוּחַת־עַד!"

הֵד הָרִים יַעַן חַד:

“מְנוּחַת־עַד!”

דִּמְעָה מִתְגַּלְגְּלָה דֹם מִלְּחִי

הַפָּרָשׁ בִּיגוֹן אֵין־סוֹף:

"וְאִם רַק בַּקֶּבֶר מְנוּחָה לִי, —

לִי גַם בַּקֶּבֶר טוֹב".

הֵד הָרִים יַעַן כְּאוֹב:

“בַּקֶּבֶר טוֹב”.

בְּחֵיק הַלֵּיל הָאָפֵל שָׁקַע

הָאַרְמוֹן עַל הָהָר הָרָם;

אַךְ בַּגַּיְא יָאִירוּ בְרָקִים,

צְלִיל חֲרָבוֹת נִשְׁמָע שָׁם.

אַחִים נִצִּים שָׁם נִזְעָמִים

בַּחֲמַת־עֹז וּבְשִׂנְאַת־עַד.

אֱמֹר, מַדּוּעַ הֵם נִלְחָמִים

עִם הַחֶרֶב תּוֹךְ הַיָּד?

הִיא, הַשּׁוֹעָה, בְּעֵינֵי־לַהֲבָהּ

אֶת הַקְּרָב הִצִּיתָה בֵין

שְׁנַיִם אַחִים שְׁכוּרֵי אַהֲבָה

לָהּ, לְלַאוּרָה בַּת־הַחֵן.

מִי מִשְּׁנֵיהֶם, מִי יָנִיעַ

לִבָּהּ וְתוֹשִׁיט לוֹ הַיָּד?

לֹא הַשֵּׂכֶל פֹּה יַכְרִיעַ, —

חֶרֶב, צְאִי, הַכְרִיעִי אָתְּ!

בְּאֹמֶץ־נֶפֶשׁ הֵם נֶאֱבָקִים,

הַךְ וָהָךְ בְּסֵתֶר צֵל.

הוֹי, גּוּרִי לָךְ, אַתְּ חֶרֶב־נָקָם,

אוֹר־מַתְעֶה זָה בְּחֵיק הַלֵּיל.

אוֹיָה! אוֹיָה! אֲחֵי־דָמִים!

גֵּיא־הֲרֵגָה, אוֹיָה לָךְ!

אַרְצָה נוֹפְלִים שְׁנֵי הַקָּמִים,

אָח — בַּרְזִלּוֹ בְּלֵב אָח.

שָׁנִים מֵאוֹת חָלְפוּ, תַּמּוּ,

קֶבֶר כִּסָּה אוֹתָם קָר;

אַרְמוֹן — חָרְבָּה שֶׁנָּשַׁמָּה,

נִשְׁקָף מֵעַל רֹאשׁ הָהָר.

אַךְ בַּמּוֹרָד, תּוֹךְ הַבִּקְעָה,

רַחַשׁ סוֹד עִם־לַיְלָה קָם;

לְשׁוֹן חֲרָבוֹת שָׁם מַבְרִיקָה,

זוּג הָאַחִים נִלְחָם שָׁם.

I

גַּם הַנְס וְגַם גְּרֵיטָה יְרַקְּדוּ הַיּוֹם

בְּצַהֲלַת־גִּיל וּבִרְנָנָה;

פֶּטֶר עוֹמֵד כֹּה אִלֵּם, דֹּם,

עַל פָּנָיו תִּשְׁכֹּן עֲנָנָה.

הַנְס הוּא הֶחָתָן, הִיא כַּלַּת־הַחֵן,

עֲדוּיִם לְחַג וְהִלּוּלִין.

פֶּטֶר הָאֻמְלָל חוֹרֵק שֵׁן,

מִתְהַלֵּךְ בְּבִגְדֵי הַחֻלִּין.

פֶּטֶר מְדַבֵּר לְנַפְשׁוֹ וְסָח,

וִילַוֵּם בְּעַיִן דּוֹמַעַת:

"לוּלֵא נְבוּנוֹתִי עַד־כְּדֵי־כָךְ —

וְאִבַּדְתִּי עַצְמִי לָדַעַת.

II

בְּחָזִי יִשְׁכֹּן כְּאֵבִי רָע,

יִתְפַּקַּע רֶגַע רָגַע;

מֵאָז הַבֹּקֶר נָע וָנָד —

לֹא אוּכַל לְהֵרָגַע.

לְבֵית חֶמְדָּתִי אֲנִי בָא —

גְּרֵיטָה, הִיא תְרַפְּאֵנִי;

אַךְ אֶתְלֶה רֶגַע עֵינַי בָּהּ,

וְאֵצֵא דֹם וְאֵינִי.

עַל הַר אָנֹכִי עוֹלֶה רָם

וְהָעוֹלָם כְּלֹא הָיָה;

כִּי דוּמָם אֶעֱמֹד מַעְלָה שָׁם,

דֹּם אֶעֱמֹד וְאֶבְכָּיָה.

III

פֶּטֶר הָאֻמְלָל יִנּוֹעַ כַּצֵּל,

חִוֵּר כַּמָּוֶת וְקוֹדֵר כַּלֵּיל,

בְּעָבְרוֹ וְעָמְדוּ רוֹאָיו עַד־בּוֹשׁ,

יַעַמְדוּ, יָנִיעוּ אַחֲרָיו רֹאשׁ.

הַנְּעָרוֹת לוֹחֲשׁוֹת פֶּה לָפֶה:

“אִם לֹא מִקֶּבֶר עָלָה זֶה?”

אֲהָהּ, לֹא עָלָה, — נַעֲרוֹת תֹּם,

הוּא נָכוֹן רֶדֶת שָׁם הַיּוֹם.

אוֹצָרוֹ אָבַד — מַר לוֹ מַר,

וְאֵין טוֹב לוֹ מִקֶּבֶר צָר,

יָנוּחַ שָׁלוֹם רַק בַּבּוֹר,

שָׁם יִישַׁן דֹּם עַד אַחֲרוֹן דּוֹר.

כִּי כִשְּׁפָה אֵם־זְקֶנְתִּי אֶת לִיזָה, אֲבוֹי!

לְשָׂרְפָה אָז אָמְרוּ בְנֵי עִירָהּ,

הַפָּקִיד — הוּא שָׁפַךְ יַמִּים שֶׁל דְּיוֹ,

וּבְחֶטְאָהּ עוֹד טֶרֶם הִכִּירָה.

וְכַאֲשֶׁר שָׂמוּ אוֹתָהּ בַּדּוּד —

הוֹי רֶצַח! קוֹל נַעֲוֶה תָרִים,

וּבְתַמֵּר הֶעָשָׁן הַשָּׁחוֹר כְּאוּד, —

כְּעוֹרֵב תִּתְעוֹפֵף לַמָּרוֹם.

הוֹ זְקֶנְתִּי, שְׁחַרְחֹרֶת וְנִשֵּׂאת אֶל־עָל,

נָא בֹאִי, בַּקְּרִינִי בִצְרִיחִי,

עוּפִי בַשְּׂבָכָה אֶל כִּלְאִי חִישׁ־קַל,

הָבִיאִי לִי גְבִינָה וְצַפִּיחִית.

הוֹ זְקֶנְתִּי, שְׁחַרְחֹרֶת וּקְטַנָּה כָעוֹף,

עָלַי בְּיוֹם־מָחָר תָּגֵנִּי,

בְּרַחֲפִי צוֹהֵל בִּמְרוֹמֵי אֵין־סוֹף

וְלֹא תְנַקֵּר הַדּוֹדָה אֶת עֵינִי.

שְׁנֵי גְרֵינַדִּירִים מֵאֶרֶץ הַשְּׁבִי,

מֵרוּסִיָּה שָׁבוּ צָרְפָתָּה,

כִּי בָאוּ לְאַשְׁכְּנַז פָּרְצוּ בִבְכִי,

וְרֹאשָׁם הוֹרִידוּ לְמַטָּה.

שָׁם שָׁמְעוּ הַשְּׁמוּעָה, כִּי נָפְלָה בְאָף

צָרְפַת הַנָּאוָה וְהַגְּדוֹלָה,

כִּי הֻכָּה, כִּי נֻצַּח הַחַיִל הָרָב —

וְהַמֶּלֶךְ, הַמֶּלֶךְ בַּגּוֹלָה.

יַחַד יִתְיַפְּחוּ וְיֶהֱמוּ אָז

לִשְׁמוּעָה כָזֹאת מַעֲצֶבֶת;

הָאֶחָד יְתַנֶּה: "כְּאֵבִי מֶה עָז,

מַכָּתִי אֲנוּשָׁה צוֹרֶבֶת!"

הַשֵּׁנִי מְמָרֵר: "הַמִּזְמוֹר תָּם!

לוּ אִתְּךָ קֶבֶר אֵרֵדָה,

אַךְ אִשָּׁה בַבַּיִת וְיֶלֶד לִי שָׁם,

בִּלְעָדַי הֵן אָבֹד יֹאבֵדוּ".

"לֹא צַר לִי עַל אִשְׁתִּי וְיַלְדִּי הַקָּט,

חֵפֶץ אַחֵר בִּי תוֹסֵס וְעוֹלֶה;

כִּי יִרְעֲבוּ — יֵצְאוּ וְיוֹשִׁיטוּ יָד, —

מַלְכִּי, הָהּ מַלְכִּי בַגּוֹלָה!

"הִשָּׁבְעָה נָא לִי עַתָּה, אָח,

אֲנִי אִם אָמוּת עַתָּה,

אֶת גְּוִיָּתִי לְצָרְפַת קַח,

קְחֵנִי, שָׂאֵנִי צָרְפַתָּה.

"אֶת צְלָב־הַכָּבוֹד עַל שְׁנִי־הַבַּד

שִׂים נָא עַל לוּחַ־לְבָבִי,

אֶת רוֹבִי תָשִׂים לִי בַיָּד,

אֶת חַרְבִּי אֶל קִבְרִי לִי תָבִיא.

"כֹּה אֶשְׁכַּב בַּקֶּבֶר וְאַאֲזִין דֹּם,

כְּעוֹמֵד עַל מִשְׁמָר בִּדְמָמָה,

עַד שָׁמְעִי קוֹל תּוֹתָח יְפַלַּח שְׁמֵי־רֹם,

וְסוּסִים מְגַמְּאִים אֲדָמָה.

"אָז יִרְכַּב גַּם מַלְכִּי עַל־פְּנֵי קִבְרִי גַל,

בֵּין רִבֲבוֹת חֶרֶב וּמָגֵן,

מְזֻיָּן אָז אֶעֱלֶה מִקִּבְרִי וְקַל

עַל מַלְכִּי, עַל מַלְכִּי לְהָגֵן!"

קוּם, עַבְדִּי, מַהֵר, קוּם וַחֲבשׁ

אֶת סוּסְךָ, אֶת הַקַּל,

וְעַל־פְּנֵי הַר וָכַר לַחֲצֵר

הַמֶּלֶךְ דּוּנְקַן שְׁאַל.

שָׁם חֶרֶשׁ אֶל הָאֻרְוָה בֹא

וַחֲקָר־נָא לִי אֶת פִּי

הַנַּעַר שָׁמָּה: "מִי מִבְּנוֹת

הַמֶּלֶךְ כַּלָּה הִיא?"

אִם יַגִּיד לָךְ: “הַחוּמָה הִיא”,

שׁוּב, בַּשֶּׂר־לִי מִיָּד.

וְאִם יַגִּיד: “הַצְּהַבְהַבָּה הִיא”,

רְכַב לְאַט, לְאָט.

אֶל הַחַבְלָר סוּר אֲזַי

וּקְנֵה לִי חֶבֶל דֹּם,

וְאַט־אַט שׁוּב, אַל תּוֹצִיא קוֹל,

וַהֲבִיאוֹ לִי הֲלוֹם.

לֹא אָשׁוּב לְבַדִּי, כַּלָּתִי חֵן,

רַק אִתִּי תֵלֵכִי

אֶל מִדְבַּר־הַשְּׁמָמָה הַזָּר וְהָאָפֵל,

אֶל אָהֳלִי שָׁמָּה, הַקַּר וְהַשָּׁפֵל,

מְקוֹם אִמִּי יוֹשֶׁבֶת בַּפֶּתַח לָהּ

וְדוּמָם אוֹרֶבֶת לְבִיאַת בּנָהּ.

"הַנַּח לִי, הַנַּח, קוֹדֵר אִישׁ!

מִי קְרָאֲךָ הֵנָּה?

נִשְׁמָתְךָ יוֹקֶדֶת וְיָדְךָ כִּגְלִיד,

עֵינְךָ לוֹהֶטֶת, וְלֶחְיְךָ — סיד;

וַאֲנִי עוֹד אֶחְפֹּץ כִּי אָגֵל, כִּי אִיף,

בְּרֵיחַ הַשּׁוֹשָׁן וּבְאוֹר שֶׁמֶשׁ־זִיו".

הַנִּיחִי לַשּׁוֹשָׁן וּלְשֶׁמֶש הָאוֹר,

אֲחוֹתִי כַלָּה!

עֲטִי הַהִינוּמָה לִבְנַת קֶצֶף־הַגַּלִּים,

וְאֶחֱזִי בְמֵיתְרֵי־הַנֵּבֶל הַקַּלִּים,

וְזַמְּרִי שִׁיר־כְּלוּלוֹת — וְרוּחַ הַלֵּיל

הוּא יִשְׁרֹק נִגּוּנוֹ בְקוֹל יְלֵל.

"דּוֹנָה קְלַרָה! דּוֹנָה קְלַרָה!

חֶמְדַּת־לִבִּי זֶה רֹב שָׁנִים!

אַתְּ גָּזַרְתְּ עָלַי הַמָּוְתָה,

אַתְּ גָּזַרְתְּ — לֹא תְרַחֵמִי?"

"דּוֹנָה קְלַרָה! דּוֹנָה קְלַרָה!

מַתְּנַת־חַיִּים כֹּה מְתוּקָה!

אַךְ בַּשְּׁאוֹל מִתַּחַת אֵימָה,

קַר וְאָפֵל הוּא הַקָּבֶר".

"דּוֹנָה קְלַרָה! צַהֲלִי, מָחָר

יוֹם־חֻפָּתֵּך — וּפֶרְנַנְדּוֹ

יְבָרְכֵךְ כְּבַעַל־נְעוּרַיִךְ —

תִּקְרְאִי לִי לְלֵיל־הַכְּלוּלוֹת?"

"דּוֹן רַמִּירוֹ! דּוֹן רַמִּירוֹ!

נִחֲתוּ מָרִים בִּי דְבָרֶיךָ,

מָרִים הֵם מִנִּיב כּוֹכָבִים

בְּלַעֲגָם לְמַאֲוַיָּי".

דּוֹן רַמִּירוֹ! דּוֹן רַמִּירוֹ!

אַל נָא תִהְיֶה מַשְׁמִים כָּכָה,

בָּנוֹת רַבּוֹת עַל אֲדָמוֹת,

וֵאלֹהִים בֵּינֵינוּ הִפְרִיד".

דּוֹן רַמִּירוֹ! בְּאֹמֶץ־לִבְּךָ

אֶת הַמּוֹרִים הֵן הִכְרַעְתָּ,

אֶת רוּחֲךָ נָא הַכְרִיעָה —

בֹּא לְלֵיל־כְּלוּלוֹתַי מָחָר!"

"דּוֹנָה קְלַרָה! דּוֹנָה קְלַרָה!

לָךְ נִשְׁבַּעְתִּי, כִּי אָבוֹאָה

וּבִמְחוֹלוֹת אִתָּךְ אֵצֵא;

שָׁלוֹם רָב! יום מָחָר אָבוֹא"

“שָׁלוֹם רָב!” הַחַלּוֹן צָלַל,

דּוֹן רַמִּירוֹ נִשְׁאַר מָטָּה,

זְמַן־מָה עָמַד דֹּם כָּאָבֶן,

אַחַר נֶעְלַם בָּאֲפֵלָה.

גַּם הַלֵּיל לְאַחַר קְרָבוֹת

אֻלַּץ פְּנוֹת לַבֹּקֶר עֹרֶף;

כְּגַן־פְּרָחִים בִּשְׁלַל צְבָעָיו

עִיר טוֹלֵידָה מִשְׂתָּרַעַת.

טִירוֹת־הָדָר וְהֵיכָלוֹת

רוֹחֲצִים בְּאוֹר הַחַמָּה.

מִגְדְּלֵי בָתֵּי־מִסְגָּד רָמִים

נוֹצְצִים כִּמְצֻפֵּי־זָהָב.

צְלִיל פַּעֲמוֹנִים עוֹלֶה חוֹגֵג,

בָּא כְזִמְזוּם נְחִילֵי־דְבוֹרִים,

שִׁירֵי־תְהִלָּה בְנֹעַם עוֹלִים

מִתּוֹךְ כָּתְלֵי בָתֵּי־תְפִלָּה.

וְאוּלָם שָׁמָּה, שׁוּר, הַבִּיטָה,

שָׁם בַּשּׁוּק, מִבֵּית הַכְּמָרִים,

בְּתוֹךְ הָרַעַשׁ וְהַשָּׁאוֹן

תִּנְהַר עֵדָה מְנֻמֶּרֶת.

קְהַל פָּרָשִׁים וּמַטְרוֹנוֹת,

שָׂרֵי־מַלְכוּת בַּהֲדָרָם,

מְצַלְצְלִים הַפַּעֲמוֹנִים

וְקוֹל הָעוּגָב בָּא בֵּינְתָּיִם.

בְּתוֹךְ הֲמוֹן הָעָם, בִּמְחִיצַת

רֶוַח גָּדוֹל, לְאִטּוֹ הוֹלֵךְ

זוּג־הַחֶמֶד, הָדוּר, נָאֶה,

דּוֹנָה קְלַרָה, דּוֹן פֶרְנַנְדּוֹ.

אֶל הֵיכָלוֹ שֶׁל הֶחָתָן

נוֹהֲרִים הֲמוֹנֵי אָדָם;

שָׁמָּה תוּחַג חֲתֻנָּתָם

רַבַּת־פְּאֵר כְּדַת קַדְמוֹנִים.

צְחוֹק אַבִּירִים, וְאַחֲרֵיהוּ

סְעֻדַּת־גִּיל בִּתְרוּעוֹת בָּאָה;

יוֹם־הַכְּלוּלוֹת חָלַף מַהֵר,

פָּנָה יוֹם וּבָא הָעָרֶב.

אֶל הָאוּלָם אָז יִתְאַסְּפוּ

וְאֶל הַמְּחוֹלוֹת כָּל הַקְּרוּאִים,

לְאוֹר הַמְּנוֹרוֹת יַצְהִיר עֶדְיָם

בְּצִבְעֵי צְבָעִים מַאֲלִיפִים.

עַל כִּסְאוֹתָם הַנִּשָּׂאִים

עָלָה, יָשַׁב זוּג־הַחֶמֶד,

דּוֹנָה קְלַרָה, דּוֹן פֶרְנַנְדּוֹ,

דִּבְרֵי־חֵן יַחֲלִיפוּ חֶרֶשׁ.

וּבָאוּלָם בְּחֶדְוָה סַבִּים

גַּלֵּי אָדָם רָב בִּיקָרָם,

קוֹל הַתֻּפִּים בְּרַעַשׁ יַעַל,

בְּעֹז יָרִיעוּ הַשּׁוֹפָרוֹת.

"אַךְ מַדּוּעַ, גְּבֶרֶת נָאָה,

כֹּה תַּיְשִׁירִי הַבֵּט שָׁמָּה,

שָׁם, אֶל יַרְכְּתֵי הָאוּלָם?"

יִשְׁאַל, יִתְמַהּ לָהּ הַפָּרָשׁ.

"אִם לֹא תִרְאֶה, דּוֹן פֶרְנַנְדּוֹ,

אֶת הָאִישׁ בִּגְלִימָה שְׁחוֹרָה?"

וְלַפָּרָשׁ שְׂחוֹק יְדִידוֹת:

“הוֹ, כִּי צֵל, רַק צֵל רָאִית שָׁם!”

אַךְ הַצֵּל הוּא בָא וְקָרֵב,

אִישׁ וְעוֹטֶה גְלִימָה שְׁחוֹרָה.

וּבְהַכִּירָהּ אֶת רַמִּירוֹ,

תִּקֹּד לוֹ לוֹהֶטֶת כֻּלָּהּ.

וְהַמָּחוֹל הִנֵּה הֵחֵל,

סוֹבֵב סוֹבֵב הוּא הַמָּחוֹל,

בְּעִגּוּלֵי וַלְסָה פְּרָאִית,

נוֹד תִּתְנוֹדֵד כָּל הָרִצְפָה.

"אָמְנָם, דּוֹן רַמִּירוֹ, יִנְעַם

מְאֹד לִי צֵאת בְּמָחוֹל אִתָּךְ,

אַךְ בִּגְלִימַת־לֵיל הַשְּׁחוֹרָה

לֹא הָיִיתָ צָרִיךְ לָבוֹא".

בְּעֵינַיִם קָמוֹת־חוֹדְרוֹת

בָּהּ רַמִּירוֹ אָז יִתְבּוֹנָן.

יְחַבֵּק לָהּ וְסָח לָהּ קוֹדֵר:

“אַתְּ אָמַרְתְּ לִי, כִּי אָבוֹאָה!”

וּבִשְׁאוֹן מְחוֹלוֹת נָבוֹךְ

שְׁנֵי הַמְחוֹלְלִים נִדְחָקִים;

וְקוֹל הַתֻּפִּים בְּרַעַשׁ יַעַל,

בְּעֹז יָרִיעוּ הַשּׁוֹפָרוֹת.

“לִבְנַת שֶׁלֶג לִלְחָיֶיךָ!”

לוֹחֲשָׁה קְלַרָה לְאַט וְזָעָה.

“אַתְּ אָמַרְתְּ לִי, כִּי אָבוֹאָה!”

קוֹל רַמִּירוֹ עוֹנֶה קוֹדֵר.

בִּדְחַק מָחוֹל כְּשֶׁטֶף גַּלִּים

לְשׁוֹן הַנֵּרוֹת מְהַבְהָבֶת;

וְקוֹל הַתֻּפִּים בְּרַעַשׁ יַעַל,

בְּעֹז יָרִיעוּ הַשּׁוֹפָרוֹת.

“קָרוֹת כְּמוֹ־הַכְּפוֹר יָדֶיךָ!”

לוֹחֲשָׁה קְלַרָה וְרוֹעֶדֵֶת.

“אַתְּ אָמַרְתְּ לִי, כִּי אָבוֹאָה!”

וְהַזֶּרֶם גּוֹרְפָם הָלְאָה.

"הֶרֶף מֶנִּי, דּוֹן רַמִּירוֹ!

הֶבֶל־פִּיךָ כְּרֵיחַ מֵתִים!"

שׁוּב לָהּ יַעַן קוֹלוֹ קוֹדֵר:

“אַתְּ אָמַרְתְּ לִי, כִּי אָבוֹאָה!”

וְהָרִצְפָה תִרְעַד, תִּלְהַט,

כִּנּוֹר יֶהֱמֶה וָנֵבֶל,

כְּמוֹ בְּמַעְגַּל־קֶסֶם פֶּרֶא

נָמוֹג, הוֹלֵךְ כֹּל בָּאוּלָם.

"הֶרֶף, הֶרֶף, דּוֹן רַמִּירוֹ!

קוֹל כְּהֶמְיַת־יָם לֹא יֶחְדָּל.

דּוֹן רַמִּירוֹ עוֹנֶה קוֹדֵר:

“אַתְּ אָמַרְתְּ לִי, כִּי אָבוֹאָה!”

“עַתָּה, לֶךְ־לְךָ לְשָׁלוֹם!”

תִּתֵּן עָלָיו אָז בְּקוֹלָהּ,

הַדָּבָר יָצָא אַךְ מִפִּיהָ —

וּבִן־רֶגַע גָּז רַמִּירוֹ.

קְלַרָה קוֹפְאָה. קֹר הַמָּוֶת

וְחֶשְׁכַת לַיְלָה יַעֲטוּהַ;

אֶת דְּמוּת־נֹגַהּ זֹה הָרִפְיוֹן

מָשַׁךְ אֶל נְוֵה־הַצְּלָלִים.

סוֹף־סוֹף נָמוֹג אֵד חֲלוֹמָהּ,

שְׁמוּרוֹתֶיהָ תִּפָּקַחְנָה;

אַךְ נִפְעָמָה הִיא שׁוּב תֹּאמַר

סְגֹר עֵינֶיהָ הַנֶּחְמָדוֹת.

כִּי מֵאָז הַמָּחוֹל הֵחֵל,

עוֹד לֹא זָזָה מִמּוֹשָׁבָהּ,

עוֹד הִיא יוֹשְׁבָה עִם חֲתָנָהּ

וְהַפָּרָשׁ סָח בִּדְאָגָה:

"אִמְרִי, לָמָּה תֶחֱוַר לֶחְיֵךְ?

לָמָה עֵינֵךְ תֵּכַהּ כָּכָה?

“וְרַמִּירוֹ?” תַּמְלִיט קְלַרָה,

וְאֶל חִכָּהּ לְשׁוֹנָהּ דָּבְקָה.

צֵל אָז יַקְדִּיר פְּנֵי חֲתָנָהּ,

מִצְחוֹ נַעֲשֶׂה קְמָטִים קְמָטִים:

"גְּבִרְתִּי, אַל לַשְּׁמוּעָה תַחְקְרִי, —

בַּצָּהֳרַיִם מֵת רַמִּירוֹ".

הִגִּיעָה חֲצוֹת הַלָּיְלָה — הָס;

עִיר בָּבֶל צוֹלְלָה בִשְׁנָת.

רַק בְּאַרְמוֹן מַלְכָּהּ, מַעְלָה שָׁם —

שָׁם אוֹר, שָׁם שׁוֹקְקָה כְבוּדַת עָם.

בְּאוּלַם הַמֶּלֶךְ, בְּמַעֲלֵה הַגָּג,

קָרָא בֵלְשַׁאצַּר לִסְעֻדַּת חָג.

עֲבָדָיו בְּשׁוּרוֹת כָּבוֹד וָהוֹד

יוֹשְׁבִים וְשׁוֹתִים אֶת יֵינָם־יְקוֹד.

צְלִיל כּוֹסוֹת וּצְחוֹק הָעֲבָדִים הָעָז —

הַמֶּלֶךְ הָעִקֵּשׁ עַל אֵלֶּה כֹה שָׂשׂ.

לְחָיֵי הַמֶּלֶךְ תִּבְעַרְנָה כַדָּם,

גָּבַהּ לְבָבוֹ בַיַּיִן וָרָם.

וּכְעִוֵּר יַתְעֵהוּ עֹז נַפְשׁוֹ אֲזָי;

בִּקְלָלָה עַל פִּיו יִשָּׂא שֵׁם אֲדֹנָי.

בְּגָאוֹן אָז יָקוּם וּבְקִלְלוֹת שְׁאוֹל,

עֲדַת הָעֲבָדִים לוֹ תַעֲנֶה בְקוֹל.

הַמֶּלֶךְ קָרַץ, דֹּם נָתַן צָו;

הַמְשָׁרֵת יָצָא וּמַהֵר שָׁב.

עַל רֹאשׁוֹ נָשָׂא כְלֵי־זָהָב תֵּל —

כְּלֵי־קֹדֶשׁ הוּצְאוּ מִמִּקְדַּשׁ אֵל.

יָד יִשְׁלַח הַמֶּלֶךְ, יַד־רִשְׁעָה זֹאת,

אֶל כּוֹס־הַקֹּדֶשׁ וְהֵרִים הַכּוֹס.

וְחִישׁ הֵרִיק אוֹתָהּ עַד־תֹּם אֶל פִּיו.

וְעַל פִּיו הַקֶּצֶף וּכְקוֹרֵא לָרִיב,

כֵּן יִקְרָא: "בּוּזִי לָךְ, אֵל, וּצְחוֹק־פִּי, —

אָנֹכִי מֶלֶךְ בָּבֶל אֲנִי!"

וְאוּלָם אַךְ נָדַם זֶה דְבָרוֹ זָר —

צַר נַעֲשֶׂה לַמֶּלֶךְ, בְּחֻבּוֹ כֹה צָר.

חָדַל גַּם גַּלְגַּל הַצְּחוֹק הָעָז;

בְּכָל הָאוּלָם הָשְׁלַךְ הָס.

וּרְאֵה! גַּם־רְאֵה! לְאַט־לְאָט,

עַל־פְּנֵי הַקִּיר הוֹפִיעָה יָד.

וְחָרְתָה עָלָיו כַּחֲרֹת יַד אִישׁ

בְּאוֹתִיּוֹת אֵשׁ, וְנֶעֶלְמָה חִישׁ.

הַמֶּלֶךְ יָשַׁב עַל הַכֵּס

בְּפִיק בִּרְכַּיִם וּכְמוֹ מֵת.

כָּל קְהַל עֲבָדָיו סְבִיבוֹ חָל,

הֵם יוֹשְׁבִים דֹּם בְּלֹא הֶגֶה קָל.

הַמְכַשְּׁפִים בָּאוּ, אַךְ אֵין יֵשׁ

אַף־אֶחָד וְיִפְתֹּר כְּתָב־הָאֵשׁ.

אַךְ עוֹד בַּלַּיְלָה הַהוּא מֵת בִּידֵי

עֲבָדָיו בֵּלְשַׁאצַּר הַמֶּלֶךְ הַגֵּא.

(Minnesänger)

מְזַמְּרִים יָצְאוּ לִקְרָב־שִׁירָה,

מְזַמְּרֵי־אַהֲבָה – לָרִיב;

הוֹ, הִתְחָרוּת מַה־כַּבִּירָה!

קְרָב זֶה פֶּלִאי כַּמָּה יִיף!

דִּמְיוֹן עֹז בְּפַרְאוּת חִנּוֹ –

סוּס הַמְשׁוֹרֵר טָס וְעָף,

הָאֳמָנוּת הִיא מָגִנּוֹ,

נִיבוֹ – חַרְבּוֹ הִיא בַקְּרָב.

עַלְמוֹת־חֵן בְּגִיל נִשְׁקָפוֹת

מִיָצִיעַ רָבוּד, רָם,

אַךְ הַיָּפָה בֵין הַיָּפוֹת

עִם זֵר־דְּפַנִּים אֵינָהּ שָׁם.

שְׁאָר בְּנֵי־אָדָם אִם מִתְחָרִים,

יֵשׁ לֹא יֵדְעוּ כָל־כְּאֵב;

וְאֵל, שֶׁעַל הָאַהֲבָה שָׁרִים –

פִּצְעֵי־מָוֶת בָּם בַּלֵּב.

מִי – דַּם שִׁירָיו בְּעֹז קוֹלֵחַ

מִתּוֹךְ פִּצְעֵי לִבּוֹ תְהוֹם,

הוּא הַגִּבּוֹר הַמְנַצֵּחַ,

לוֹ תִשַּׁקְנָה שִׂפְתֵי תֹּם.

עַל סוּלֵימָה הַנִּרְדֶּמֶת,

דִּמְעַת עֵינִי, רְדִי וּפַכִּי

לָהּ עַל לֵב, – אָז לִבָּהּ נֶחְמָד

מְלֵא־גַעְגּוּעִים לְעַבְּדוּל יַכֶּה.

עַל סוּלֵימָה הַנִּרְדֶּמֶת

וְעַל־אָזְנָהּ רְנִי, אַנְחָתִי נוּגָה, –

וְרֹאשָׁהּ־פָּז עַל עַבְּדוּל יַחֲלֹם,

עַל אַהֲבָתוֹ הָעֲנֻגָּה.

עַל סוּלֵימָה הַנִּרְדֶּמֶת,

שְׁטֹף עַל זְרוֹעָהּ, דַּם־מַעְיָנִי, –

וּזְרוֹעָהּ־חֵן עָלֶיהָ תִּשָּׂא

דַּם לֵב עַבְּדוּל אֹדֶם־שָׁנִי.

הוֹי! הַכְּאֵב הוּא נוֹלַד אִלֵּם,

לָשׁוֹן אֵין בְּפִיו וּמַעֲנֶה,

דְּמָעוֹת לוֹ וְאַנְחוֹת חֶרֶשׁ,

וְדָם מִפִּצְעֵי לֵבָב נַעֲנֶה.

הֵינְרִיךְ הַחֲוַרְוָר נָע כַּצֵּל,

וְהֶדְוִיג – בַּחַלּוֹן מִלְּמָעְלָה.

בִּדְמָמָה תִלְחַשׁ: "הוֹשִׁיעָה, אֵל,

הוּא חִוֵּר כְּרוּחוֹת הַלָּיְלָה!"

וְהוּא – הוּא נָשָׂא עֵינָיו עָל,

בְּלֵב כָּלֶה הִבִּיט לְמָעְלָה.

וְהֶדְוִיג – הִיא אַף־הִיא לוֹ תְכַל

חִוֶּרֶת כְּרוּחוֹת הַלָּיְלָה.

כֹּה תַעֲמֹד הֶדְוִיג כְּמֵהָה יוֹם יוֹם

בְּאָרְבָּהּ בַּחַלּוֹן מִלְּמָעְלָה.

עוֹד מְעַט וְהִיא שׁוֹכְבָה בְחֵיק הֵינְרִיךְ דֹּם,

בְּהַגִּיעַ תּוֹר רוּחוֹת הַלָּיְלָה.

שְׁמוּעָה שָׁמַעְתִּי נַעֲוָה

וְהִיא עֲצוּבָה כֹה:

הָאַבִּיר פְּצוּעַ־אַהֲבָה,

אַךְ הִיא – הִיא בָגְדָה בוֹ.

הֵן עָלָיו לִבְזוֹתָהּ, עַד־עוֹלָם

וּלְעוֹלָם אַל קְרֹא לָהּ בְּשֵׁם,

גַּם חֶבְלֵי־אַהֲבָתוֹ הַגְּדוֹלִים

כַּמָּה נְמִבְזִים הֵם.

הוּא נָכוֹן קְרֹא לַמִּלְחָמָה

אֶת קְהַל הַפָּרָשִׁים הָרָב;

"חֶרְפַּת הַחֲמוּדָה מִי שָׁמַע –

זֶה אִתִּי יֵצֵא לַקְּרָב!"

לֹא יַגִּיד לוֹ אִישׁ הָרָעָה,

רַק כְּאֵבוֹ יִפְתַּח פֶּה;

וְשָׁלַף אֶת חַרְבּוֹ וּתְקָעָהּ

בְּלִבּוֹ הַקּוֹבֵל הַזֶּה.

עַל תָּרְנִי נִשְׁעָן תּוֹךְ הַיָּם,

אֶמְנֶה גַלָּיו מָטָּה.

שָׁלוֹם, נוֹף־מוֹלֶדֶת, לָךְ!

הַסְּפִינָה שָׁטָה, שָׁטָה!

עַל בֵּית חֶמְדָּתִי נַעֲבֹר אָט,

שִׁמְשׁוֹתָיו יוֹקְדוֹת כָּכָה;

עֵינַי כָּלוֹת, הָהּ, כִּמְעָט –

אֵין רוֹמֵז לִי בִבְרָכָה.

אַל־נָא, עֵינִי, תִכְהִי, אַל

תַּזִּילִי רְסִיס הַדִּמְעָה.

לִבִּי, אַל תִּשָּׁבֵר בִּי

מֵעֹצֶר כְּאֵב וּכְלִמָּה!

מַר אוּלְרִיךְ רוֹכֵב בְּיַעַר מְלֵא־רָז,

יְרַשְׁרְשׁוּ בַיַּעַר הַטְּרָפִים,

הוּא רוֹאֶה דְמוּת עַלְמָה, דְּמוּת כֹּה נִפְלֶאת,

אוֹרֶבֶת לוֹ בֵין הָעֲנָפִים.

הַיּוּנְקֶר סָח: "יְדוּעָה לִי

דְּמוּת פּוֹרְחָה זוּ וְנִלְהָבָה.

בְּכָל אֲשֶׁר אֵלֵךְ תְּרַחֵף אַף־הִיא,

בִּשְׁאוֹן הֲמוֹן־עִיר וַעֲרָבָה.

"שִׂפְתֵי־הַחֵן זוּג וְרָדִים הוּא קָט,

זוּג נָאֶה וְנֶחְמָד וְרַעֲנָן;

אַךְ יֵשׁ וְהוּא פוֹלֵט כִּלְאַחַר־יָד

מִלָּה בְזוּיָה וּמָרָה כַלַּעֲנָה.

"כִּי עַל־כֵּן יִדְמֶה זֶה פִיהָ כַּדָּם

לִסְבָךְ שֶׁל שׁוֹשַׁנִּים וְאִם יִיפוּ,

נְחָשִׁים עֲרוּמִים יִרְבְּצוּ שָׁם,

יְצַיְּצוּ בֵין עָלָיו וְיִפְעוּ.

"וְזֹאת הַגּוּמָה רַבַּת־הַחֵן

בִּלְבַב אֵל שְׁתֵּי הַלְּחָיָיִם,

הֵן זֶה הַקֶּבֶר בּוֹ הָשְׁלַךְ הַבֵּן

בְּמַאֲוַיָּיו הַמְשֻׁגָּעִים.

"אֲנִי רוֹאֶה שָׁם זֵר שֶׁל קְוֻצּוֹת־חֵן

יוֹרְדוֹת רֹאשׁ יָפֶה וְקָטָן,

קְוֻצּוֹת אֵלֶּה הָרְשָׁתוֹת הֵן,

צָדַנִי בָהֵן הַשָּׂטָן.

"עֵין־תְּכֵלֶת זֹה, זֹה עֵין־הַתֹּם,

שֶׁכָּכָה אָהַבְתִּי אָהָבְתִּי;

אָמַרְתִּי: הַשַּׁעַר לִשְׁמֵי הָרֹם –

זֶה הָיָה הַשַּׁעַר לַתָּפְתָּה".

מַר אוּלְרִיךְ רוֹכֵב בְּיַעַר מְלֵא־רָז

הַמְרַשְׁרֵשׁ בְּלִי הֲפוּגָה,

וְרוֹאֶה דְמוּת שְׁנִיָּה כֹה נִפְלָאת,

חִוֶּרֶת כֹּה וְכֹה נוּגָה.

הַיּוּנְקֶר סָח: "הוֹרָתִי, הָהּ,

שֶׁאֲהֵבַתְנִי תָמִיד,

בְּמַעֲשַי הָרָעִים וּדְבָרִי רָע

יָגוֹן עָלֶיהָ אָמִיט.

"לוּ הוֹבֵשׁ יָכֹלְתִּי אֶת עֵינֵךְ, אֲנִי –

בְּלַבַּת יִסּוּרַי הַגְּדוֹלָה!

וְהַאְדֵּם אֶת לֶחְיֵךְ, אֶת חִוְרַת הַלְּחִי,

בִּדְמֵי לְבָבִי הַחוֹלֶה!"

מַר אוּלְרִיךְ יִרְכַּב הָלְאָה עוֹד,

צִלְלֵי הָעֶרֶב דֹּם רוֹחֲשִׁים;

נִשָּׂאִים וְעוֹלִים קוֹלוֹת־סוֹד,

רוּחוֹת הַנֶּשֶׁף לוֹחֲשִׁים.

הַיּוּנְקֶר יַאֲזִין, יַקְשִׁיב דֹּם

לְהֵד דְּבָרִים נִשְׁנִים וְנִשְׁמָעִים,

צִפֳּרֵי הַיַּעַר בְּצָהֳלָה וּבְתֹם

לוֹ צִפְצְפוּ מִבֵּין הָעֳפָאִים:

"עַל הַחֲרָטָה נִפְלָא שִׁיר

שָׁר מַר אוּלְרִיךְ עָתָּה,

כִּי יִגְמְרֶנּוּ וְשָׁב לָשִׁיר

הַשִּׁירָה עַל הַחֲרָטָה".

בְּזַמְּרָהּ רוֹמַנְצָה נוֹשָׁנָה

עוֹד עַתָּה אֶהְגֶּה בְּבַת הַקְּסָמִים,

וּבְיוֹם רִאשׁוֹנָה תוֹפַע לִי!

נֹעַם קוֹל שִׁירָתָהּ נְעִימָה

חָדַר חֶרֶשׁ לְלִבִּי פְנִימָה,

וּמֵעֵינִי יִדְלֶה דִמְעָה –

וְטֶרֶם אֵדַע רוּחִי בִי.

זֶה הָיָה חֲלוֹם שֶׁעֲבָרַנִי;

וּכְמוֹ עוֹדֶנִּי יֶלֶד רַךְ,

יוֹשֵׁב דֹּם לְאוֹר הַמְּנוֹרָה

בַּעֲלִיַּת אִמִּי תַחַת קוֹרָה,

וְקוֹרֵא סִפּוּר־מַעֲשֶׂה נוֹרָא –

בִּתְרִיס הַחַלּוֹן רוּחַ יַךְ.

הַבְּדָיוֹת קָמוּ אָז לִתְחִיָּה,

פָּרָשִׁים עוֹלִים מִן הַבּוֹר;

נִטְּשָׁה בְרוֹנְצִיסְוַל מִלְחָמָה,

עַל סוּסוֹ בָא מַר רוֹלַנְדְּ שָׁמָּה,

עִם קְהַל אַבִּירָיו בְּיָד רָמָה,

גַּם גַּנֶּלוֹן, זֶה בְזוּי־הַדּוֹר.

בִּגְלָלוֹ סָר צֵל אֵל מֵרוֹלַנְדְּ,

עַד־צַוָּאר יֶחֱצֶה בְגַלֵּי דָם.

קוֹלוֹת שׁוֹפָרוֹ לְמֶרְחָק עָפוּ,

אֶת אֹזֶן קַרְל טֶרֶם חָלָפוּ,

וּפְנֵי הַפָּרָשׁ חָפוּ, חָפוּ –

וְאִתּוֹ גַם חֲלוֹמִי תָם.

קוֹלֵי־קוֹלוֹת בְּעִרְבּוּבְיָה

הֶעִירוּנִי מִן הַחֲלוֹם.

הָאַגָּדָה תַמָּה נוּגָה,

מוֹחֲאִים כַּף לָהּ לָעֲנֻגָּה,

קוֹרְאִים “הֵידָד!” בְּלִי הֲפוּגָה;

וְהַמְשׁוֹרֶרֶת תִּקֹּד בְּתֹם.

הַדְּבוֹרָה לְיַלְדָּהּ קָט:

“לְאַט לְךָ עִם הַנֵּר, לְאָט!”

לַשָּׁוְא תַּזְהִיר אִמָּא כֵן,

לֹא תִשְׁמַע לָהּ דְּבוֹרַת־חֵן.

לֹא תִשְׁמַע, לֹא תָבִין מְאוּם,

מִסָּבִיב לַנֵּר: זוּם־זוּם,

שׁוֹמֵעַ לְאִמָּא אֵין –

“דְּבוֹרַת־חֵן! דְּבוֹרַת־חֵן!”

דָּם סוֹעֵר וְחַם אִם יֵשׁ –

הַסּוֹף הוּא לְלַבַּת־אֵשׁ,

מַצִּיל מִלַּהַב אֵין –

“דְּבוֹרַת־חֵן! דְּבוֹרַת־חֵן!”

הִתְלַקַּח הַלַּהַב – דָּם,

הַלַּהַב – גַּם מָוֶת שָׁם.

"הִשָּׁמֵר מִיַּלְדַּת־חֵן,

הִשָּׁמֵר, הִשָּׁמֵר, בֵּן!"

הוֹ דִינָרַי, דִּינְרֵי־זְהָבִי,

אֵי נֵחְבֵּאתֶם בְּהֵחָבֵא?

שֶׁמָּא אֵצֶל דְּגֵי־הַזָּהָב

הַמִּשְׁתּוֹבְבִים בַּגַּלִּים,

יוֹרְדִים מַטָּה וּמִתְעַלִּים?

שֶׁמָּא אֵצֶל פִּרְחֵי־זָהָב

עַל יְרַקְרַק־חֵן שֶׁל כָּרִים

נוֹצְצִים בְּטַלְלֵי בְקָרִים?

שֶׁמָּא אֵצֶל בְּנֵי־עוֹף־זָהָב

בְּזָהֳרֵי חַמָּה עָל נִשָּׂאִים,

בְּיַמֵּי אַוִּיר־תְּכֵלֶת דָּאִים?

שֶׁמָּא אֵצֶל כּוֹכְבֵי־זָהָב,

הַמַּזְהִירִים בֵּין צְבָא מָעְלָה

וְהַצּוֹחֲקִים לַיְלָה לָיְלָה?

הוֹ דִינָרַי, דִּינְרֵי־זָהָב,

אַל־נָא תִשְׂחוּ בְמֵי הַגַּל,

אַל תִּזְרְחוּ בִפְנִינֵי טַל,

אַל תִּתְעוֹפְפוּ לָרֹם,

אַל תִּצְחֲקוּ בַשְּׁחָקִים דֹּם –

מַלְוַי, נִדְמֶה לִי כִמְעָט,

אֶתְכֶם אוֹחֲזִים בַּיָּד.

לְקוֹל מֵרָחוֹק בָּא, הַקְשִׁיבָה,

קוֹל בִּטְנוֹן וְשִׁירַת כִּנּוֹר עוֹלָה,

וַדַּאי נִשֵּׂאת עַתָּה רִיבָה

וְסוֹבֶבֶת שָׁם בִּמְחוֹלָהּ.

"אִי, זֶה אֵינוֹ, אָח, רַק טָעוּת,

אֵין כַּאן כִּנּוֹר וְאֵין כַּאן שִׁירִים,

זֶה קוֹל כַּרְיוֹת כְּמַשְׁמָעוּת

וַחֲרִיקָה שֶׁל חֲזִירִים".

הֲתִשְׁמַע קֶרֶן הַצַּיָּדִים?

וְקוֹל צַיָּדִים וּפֶרֶא גִילָם;

וְעֵדֶר כִּבְשֵׂי־חֵן נֶחֱמָדִים,

וְשִׁיר יִשָּׁמַע, שִׁיר חֲלִילִים.

"אִי, לֹא קֶרֶן, וְלֹא קוֹל פֶּרֶא –

הַאִם לֹא תִרְאֶה אֶת הַנַּעֲשֶׂה?

רוֹעֶה גַס מֵרָחוֹק אֶרְאֶה

בָּא עִם בְּהֶמְתּוֹ, עִם הַגַּסָּה".

הַאִם לֹא תִשְׁמַע לַמַּנְגִּינָה

כְּמוֹ מִן הַשָּׁמַיִם נָפְלָה,

וּמַשַּׁק כַּנְפֵי־צְחוֹר אַאֲזִינָה –

קְהַל מַלְאָכִים מוֹחֲאִים כַּף לָהּ.

"אִי, אָח, אֵינְךָ אֶלָּא טוֹעֶה,

הַמַּנְגִּינָה גַם־הִיא כָזָב;

שׁוּר, שָׁם הוֹלֵךְ נַעַר רוֹעֶה

וְהוּא נוֹהֵג אֶת אַוָּזָיו".

שְׁמַע, הֲמִית פַּעֲמוֹנִים גְּדוֹלָה,

כֹּה נִפְלָאָה, כֹּה כַבִּירָה;

עֲדַת קְדוֹשִׁים עַתָּה עוֹלָה

לְבֵית־הַתְּפִלָּה בְהוֹד וּבְיִרְאָה.

"אִי, זֶה קוֹל הַמְּצִלּוֹת יַעֲלֶה

מִצַּוְּארֵי שׁוֹר וָשֶׂה יִשָּׁמַע,

אֶל הָרְפָתִים כֹּה יִתְנַהֲלוּ

בְּרָאשִׁים יוֹרְדִים לָאֲדָמָה".

הֲתִרְאֶה, שָׁם יִנּוֹעַ צָעִיף,

דֹּם לִי יִרְמֹז, בְּלִי הֲפוּגָה?

שָׁם הַחֲמוּדָה, דּוּמָם תָּעִיף

אֶת עֵינֶיהָ בִּי בְתוּגָה.

"אִי, שָׁם רוֹמְזָה לָךְ בֶּאֱמֶת

גָּרַת יַעַר, זְקֵנָה בָלָה;

יָצְאָה לִיזָה הַקּוֹסֶמֶת,

עַל קַבֶּיהָ תִּצְלַע הָלְאָה".

צַחֲקָה לִי וְלַאֲשֶׁר אֶשְׁאָלָה,

וְלַאֲשֶׁר אֶחֱזֶה – כִּי לֹא יֶאֱתֶה!

הֲגַם לְאַכְזָב שִׂים תּוּכָלָה

אֵת אֲשֶׁר בְּחֻבִּי אֶשָּׂא?

בָּעַר הַיּוֹם וּבִי בָעַר הַלֵּב,

דּוּמָם נָשָׂאתִי קִרְבּוֹ הַכְּאֵב;

חֶרֶשׁ אֶתְגַּנֵּב בְּבוֹא הַלֵּיל,

לְשׁוֹשָׁן שֶׁפָּרַח בְּחֶבְיוֹן צֵל.

צָעַדְתִּי אִלֵּם, קָרַבְתִּי בַלָּט.

רַק דְּמָעוֹת הִתְגַּלְגְּלוּ בִלְחָיַי אַט־אָט;

אֶסְתַּכֵּל בִּגְבִיעַ הַשּׁוֹשָׁן כֹּה יִיף,

וַתַּבְהֵק כְּאֵשׁ לִי מִתּוֹכוֹ עֵין־זִיו.

נִרְדַּמְתִּי עַל־יַד שִׂיחַ־שׁוֹשָׁן זֶה דֹם;

לָצוֹן אָז יַחְמֹד בִּי לֵץ הַחֲלוֹם:

לְעֵינַי תֵּתַצַּב דְּמוּת יַלְדַּת־חֵן,

לְבוּשׁ־שָׁנִי עוֹטֶה חָזֶהָ שֵׁן.

הִיא נָתְנָה לִי דָבָר כֹּה נִפְלָא, כֹּה רָךְ;

בְּסֻכַּת־פָּז שַׂמְתִּיו תּוֹךְ־כְּדֵי־כָךְ.

בְּסֻכַּת־הַפָּז מִשְׂחַק פֶּלִאי אָז קָם,

עֵדָה סוֹבֶבֶת בְּמַעְגָּל שָׁם.

שְׁנֵים־עָשָׂר הַמְרַקְּדִים בָּאֹהֶל הַקָּט,

וְיַחַד בְּעִגּוּל וְיָד אֱלֵי יָד;

הַמָּחוֹל הָאֶחָד כִּי יִתֹּם, אֲזַי

יַתְחִיל הַשֵּׁנִי קוֹדֵחַ וְחַי.

וְנִגּוּן יְזַמְזֵם עַל אָזְנִי אַט־אַט:

"הַטּוֹב שֶׁבָּרְגָעִים לֹא יַחְזֹר לָעַד;

חַיֶּיךָ לֹא הָיוּ אֶלָּא חֲלוֹם,

וְרֶגַע זֶה הוּא כַּחֲלוֹם תּוֹךְ חֲלוֹם". –

תַּם הַחֲלוֹם, אַט הֵאִיר יוֹם,

בְּעֵינַי אָתוּר שׁוֹשָׁן דֹּם, –

אֲהָהּ! בִּמְקוֹם עֵין־זִיו וָאֵשׁ

בֶּן־רֶמֶשׂ קַר בִּגְבִיעוֹ יֵשׁ.

הָאָרֶץ כְּדֶרֶךְ־הַמֶּלֶךְ הִיא,

וַאֲנַחְנוּ, בְּנֵי־אָדָם, הַנּוֹסְעִים;

מְבֹהָלִים וּדְחוּפִים, מִי רַגְלִי וּמִי

עַל סוּסוֹ, אֶת דַּרְכָּם חִישׁ עוֹשִׂים.

נִפְגָּשִׁים בַּדֶּרֶךְ, מְנִיעִים רֹאשׁ דֹּם,

וּבְמִטְפַּחַת מִתּוֹךְ הָעֲגָלָה;

הָיִינוּ מְחַבְּקִים וּמְנַשְּׁקִים בְּחֹם,

אַךְ הַסּוּסִים מְמַהֲרִים הָלְאָה.

נִפְגַּשְׁנוּ עַל אַחַת הַתַּחֲנוֹת כִּמְעַט,

אֲלֶכְּסַנְדֶּר הַטּוֹב וְעָמָדְנוּ;

אַךְ תָּקַע הָעֶגְלוֹן בַּחֲצוֹצְרָה, מִיַּד

דָּפַק בַּסּוּסִים וְנִפְרָדְנוּ.

בְּבוֹא הָאָבִיב עִם שֶׁמֶשׁ־פָּז,

וְהֵנֵצוּ הַפְּרָחִים שְׁקוּיֵי הַטָּל;

בִּסְלֹל הַיָּרֵחַ נְתִיב קַרְנָיו עָל,

יַם הַכּוֹכָבִים יָצוּף אָז;

כִּי יִרְאֶה הַמְשׁוֹרֵר שְׁתֵּי עֵינֵי־תֹם,

וְנָבְעוּ שִׁירוֹתָיו מִנַּפְשׁוֹ תְהוֹם; –

אַךְ כּוֹכָבִים, עֵינַיִם וְצִיצֵי־נִיר,

יָרֵחַ וְשֶׁמֶשׁ וּצְלִילֵי־שִׁיר –

הֲבָלִים אֵלֶּה אִם גַּם יִיפוּ מְאֹד,

לֹא הֵמָּה קְרוּיִם עוֹלָם עוֹד.

מַה־תַּחְפְּצִי, מַה־תֹּאבִי, בַּת־חֲלוֹמִי נוּגָה?

גַּם־עַתָּה אֶרְאֵךְ וְאֶשְׁאַף הֶבֶל־פִּיךְ!

אַתְּ מִסְתַּכֶּלֶת בִּי עֲצוּבָה וַעֲנֻגָּה,

הִכַּרְתִּנִי, הָהּ, וְאָנֹכִי הִכַּרְתִּיךְ.

אִישׁ חוֹלֶה הִנְנִי כָעֵת, אֲבָרַי

עֲיֵפֵי־חַיִים וְנִחְר לִבִּי בִי,

צַעַר יְדַכְּאֵנִי וְיָגוֹן אוֹכֵל בְּשָׂרִי;

מַה־שּׁוֹנֶה הָיָה כֹל כִּי הוֹפַעַתְּ לִי!

מְלֵא־אֱיָל וְגֵא, וּמִמּוֹלַדְתִּי רָחוֹק

רָדַפְתִּי אָז אַחֲרֵי מַדּוּחֵי־שָׁוְא וַחֲלוֹם;

אֶת הָאָרֶץ הֶאֱמַנְתִּי בְּרַגְלַי רְמֹס וְשָׁחֹק,

וַעֲקֹר אֶת הַכּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹת שְׁמֵי־הָרֹם.

פְרַנְקְפוּרְטְ! מָלֵאת אֱוִילִים וּבָנִים סוֹרְרִים,

אַךְ אֲהַבְתִּיךְ, בַּת־אַשְׁכְּנַז, שֶׁיָּלַדְתְּ לָהּ

מֶלֶךְ טוֹב וְאֶת הַטּוֹב בַּמְשׁוֹרְרִים,

וְאַתְּ הָעִיר – אֶת הַחֲמוּדָה אֶמְצָא בָהּ.

הָלַכְתִּי אָז לְאֹרֶךְ טוּר אֹהָלִים נָאִים,

זֶה הָיָה יוֹם הַשּׁוּק, לְמִקָּח וּמִמְכָּר יוֹם,

וָאֵרֶא בַהֲמוֹן הָעָם בְּקוֹל־הֲמִלָּה נָעִים

נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן, וַאֲנִי כְּמו בַחֲלוֹם.

פִּתְאֹם וָאֶרְאֶנָּה. נִדְהָם אֶתְבּוֹנֵנָה

לִדְמוּת־הַחֵן הַמְרַחֲפָה לְעֵינַי פֹּה,

לְגַבּוֹת עֵינָהּ חֵן, וּלְחֵן מַבָּטֵי־עֵינָהּ,

אֲשֶׁר מָשְׁכוּ בִי בְּכֹחַ נִפְלָא כֹה.

וְעַל־פְּנֵי הַמִּגְרָשׁ וְחוּצוֹת עִיר וָהָלְאָה

אֶת צַעְדָּהּ אֶשְמֹר, כְּצֵל בְּעִקְּבוֹתֶיהָ נָע –

וּפִתְאֹם תֵּט הַנָּאוָה וְתִצְחַק לִי בְצָהֳלָה,

וְנֶעֶלְמָה חִישׁ בָּאֹהֶל – וַאֲנִי אַחֲרֶיהָ בָּא.

דּוֹדָתָה רָעָה הָיְתָה, בְּצָרוּת עֵין הָאִשָּׁה

הָקְרְבָה לִי כָלִיל עֶדְנַת בַּת־הַתֹּם;

לִרְצוֹנָהּ חֶמְדַּת נְעוּרֶיהָ לִי הִגִּישָׁה,

וְחַי אֱלֹהִים! לֹא אַחֲרֵי בִצְעָהּ הָלְכָה בוֹ בַיּוֹם.

חַי אֱלֹהִים! אֲנִי אֶת הַנָּשִׁים מַכִּיר,

לֹא תִשְׁבְּ, לֹא תְרַמֵּנִי צוּרַת־חֵן;

לֹא כַךְ, יָדַעְתִּי, יִדְפֹּק לֵב אֲשֶׁר יְשַׁקֵּר,

וְתֹם מַבָּטִים אֵל לַכָּזָב אֵין.

וְכַמָּה תִיף! לֹא תִיף הָאֵלָה כֹה, שֶׁהֶעֱלָה

גַל הַיָּם, וַתּוֹפַע מִתּוֹךְ קֶצֶף יָם;

אוּלַי אוֹתָהּ, אוֹתָהּ – אֶת יְצוּר הַפֶּלֶא

שִׁוִּיתִי נֶגֶד עֵינַי בַּחֲלוֹם־נְעוּרַי תָּם!

אָנֹכִי לֹא הִכַּרְתִּיו! עַמּוּד לַיְלָה הָעֳמַד

לְנֶגֶד עֵינַי וּבְעַד אוֹרָן סָךְ.

אוּלַי זֶה הָאֹשֶׁר, לוֹ עָרַגְתִּי תָמִיד,

אִתִּי הָיָה אָז וּבִזְרוֹעוֹתַי נָח!

אַךְ בְּמַכְאוֹבֶיהָ עוֹד יוֹתֵר תִּיף הַנָּאוָה,

אַחֲרֵי שְׁלשֶׁת יָמִים וַאֲנִי עוֹד נָח הֲלוּם

אַהֲבָה וְאֹשֶׁר רַב בְּצַד לְבָבָהּ –

הַחֲלוֹם הַיָּשָׁן שׁוּב בִּי הֵאִיץ: קוּם!

נְבוֹכָה עָמְדָה אָז לְפָנַי וְנוֹאֶשֶׁת,

בִּשְׂעָרָה הַפָּרוּעַ, וְסוֹפֶקֶת כָּף,

לְרַגְלַי נָפְלָה פֵּתְאֹם כְּחֵץ מִקֶּשֶׁת,

לוֹפְתָה בִרְכַּי בִּבְכִי וּבְדֶמַע רָב!

אֵל אֱלֹהִים! שְׂעָרָהּ זֶה הַכָּבֵד

נֶאֱחַז בְּדָרְבְנוֹתַי – אֶת דָּמָהּ אֶרְאֶה יְפַךְ –

אֲנִי מִשְׁתַּמֵּט וְיוֹצֵא. אָבֹד אָבַד

לְעוֹלָם לִי הַיְצוּר הַנֶּחְמָד וְהָרַךְ!

הַחֲלוֹם הַיָּשָׁן תָּם, אַךְ צֵל הַחֲמוּדָה

אֶל כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי בָא יְלַוֵּנִי עוֹד.

הַגִּידִי לִי, אֵי תִתְעִי, סוֹעֲרָה וּמְרוּדָה?

הַפְקֵר נְתַתִּיךְ לַשֶּׁבֶר וְלַשֹּׁד.

בֶּרְלִין! בֶּרְלִין! הוֹי עֵמֶק־בָּכָא אַתְּ,

אֵין בָּךְ אֶלָּא אֵימִים וּמְצָרֵי־שְׁאוֹל לְבַד.

הָאוֹפִיצִיר מְהִיר־חֵמָה, לֹא יֹאמַר בְּכַעְסוֹ דַי;

מְאוּסִים בָּהּ הַחַיִּים לַאֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ חַי.

וְאִם תּוֹר הַקַּיִץ בָּא,

וְגָדוֹל מְאֹד הַחֹם;

עָלֵינוּ לְהִתְעַמֵּל

בְּזֵעַת־אַף יוֹם־יוֹם.

וְעַל מִשְׁמַר־מִפְקָד אִם

צַעֲדִי לֹא־כֵן –

וְקָרָא אָז הַסְּגָן:

"הָבוּ שׁוֹט לַבֵּן!

"הַתַּרְמִיל יָשְׁלַךְ מָטָּה,

הַחֶרֶב אֶל הַצַּד,

וְהַךְ גַּם הָךְ – וְאַל יוּכַל

הָנִיד רֶגֶל וְיָד!"

וְהַשָּׁלוֹם הוּא כִּי־בָא –

וּמְעַט הַכֹּחַ גָּז,

וְהַבְּרִיאוּת אִתּוֹ, וְאָנָה

אָנוּ בָאִים אָז?

וּלְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה?

לְעוֹף וְאֵין לוֹ קֵן!

הוֹי שִׂים יַלְקוּטְךָ, אָח, עַל גָּב,

הָיִיתָ חַיָּל הֵן!

מַדְוַי כֻּלָּם, בְּכִי וּנְכָאִים
אֶל־תּוֹךְ סֵפֶר זֶה שֻׁפָּכוּ,
בְּדַפָּיו תַּהֲפֹךְ וְתִקְרָאֵם –
חַדְרֵי לִבִּי לְךָ נִפְתָּחוּ.

הָיֹה הָיָה אַבִּיר נוּגֶה כֹה וּלְבָד,

צְנוּם־לֶחִי וּלְבֶן־פָּנִים,

דּוּמָם הִתְלַבֵּט, נָע דּוּמָם וָנָד,

מְעֻלַּף חֲלוֹמוֹת־עֲנָנִים.

וַיְהִי כֹה מְרֻשָּׁל, מְדֻלְדָּל בְּלִי־חֹק,

בְּעָבְרוֹ וּמִלְּאוּ אֶת פִּיהֶם צְחוֹק

הַנְּעָרוֹת וְהַנִּצָּנִים.

בְּאָהֳלוֹ חָבוּי, בַּצֵּל, עַל־פִּי־רֹב;

הִתְרַחֵק מִבְּנֵי הָאֲדָמָה.

שָׁם יוֹשִׁיט זְרוֹעוֹתָיו בְּגַעְגּוּעֵי אֵין־סוֹף,

רַק קוֹלוֹ – הַקּוֹל לֹא יִשָּׁמַע.

אַךְ בְּבוֹא חֲצוֹת־לַיְלָה וְאִם נָדַם הַכֹּל,

צְלִיל־פְּלָאִים אָז יַעֲלֶה וְזֶמֶר וָקוֹל –

יָד דּוֹפְקָה עַל דַּלְתּוֹ בִדְמָמָה.

אָז תָּבוֹא, תִּתְגַּנֵּב חֶמְדָּתוֹ בַלָּט,

רִשְׁרְשָׁה סוּתָהּ הַקַּלָּה,

פּוֹרַחַת, זוֹרַחַת כְּפֶרַח־גַּן קָט

וּמְכֻסָּה בִצְעִיפָהּ כְּכַלָּה.

זְהַב קְוֻצּוֹתֶיהָ עַל עָרְפָּהּ שֵׁן,

עֵינֶיהָ בוֹ צוֹפוֹת בְּמֶתֶק וּבְחֵן,

מִתְרַפְּקָה כְרַעֲיָה עַל בַּעֲלָהּ.

הָאַבִּיר יְחַבְּקָהּ, כְּאֵשׁ בִּפְתִיל־נֵר

כֵּן תֹּאחַז בּוֹ אָז הַלֶּהָבָה,

הַחֲוַרְוָר מִתְאַדֵּם, הַחוֹלֵם הוּא עֵר,

הַמַּשְׁמִים – רוּחוֹ בוֹ שָׁבָה.

אַךְ הִיא בוֹ תִתְגָּרֶה בְעָרְמָה וּבְיָד

קַלָּה וּמְהִירָה תְּעַלֵּף אַט־אָט

אֶת רֹאשׁוֹ בִצְעִיפָהּ הַנָּאוֶה.

תּוֹךְ פַּלְטִין שֶׁל בְּדֹלַח בַּמַּיִם דֹּם שָׁט –

הָאַבִּיר לְפֶתַע נִתְכַּשֵּׁף.

מַה־נִּפְלָא! נִתְעַוְּרוּ שְׁתֵּי עֵינָיו כִּמְעָט

מֵרִבֲבוֹת אוֹר וּבְנֵי־רָשֶׁף.

בְּחֵיק בַּת־הַגַּלִּים הוּא חָבוּק, הֶחָם,

כֶּחָתָן וְכַלָּה, – בְּנוֹת גַּלֵּי־הַיָּם

הֵן פּוֹרְטוֹת עַל קַתְרוֹס בַּנָּשֶׁף.

הֵן פּוֹרְטוֹת וּמְזַמְּרוֹת, וּמְזַמְּרוֹת בְּלִי־תֹם,

בִּמְחוֹלַת־מַחֲנַיִם תֵּצֶאנָה;

הָאַבִּיר – כָּל חוּשָׁיו בּוֹ תוֹעִים, וְדֹם

לָהּ יִשַּׁק וְדֹם יְחַבְּקֶנָּה –

הָאוֹרוֹת הַמַּתְעִים אָז כָּבִים מִיַּד,

שׁוּב יוֹשֵׁב הָאַבִּיר עֲרִירִי וּלְבַד

בְּאֹהֶל־מְשׁוֹרְרִים קוֹדֵר.

א

בְּנִיסָן, בַּיָּפֶה לְחָדְשֵׁי־הַזִּיו,

אַךְ נִרְאוּ הַנִּצָּנִים,

וַתַּעַל גַּם בִּלְבָבִי

הָאַהֲבָה בַעֲדָנִים.

בְּנִיסָן, בַּיָּפֶה לְחָדְשֵׁי־הַזִּיו,

עִם שִׁיר כָּל כְּנַף־רְנָנִים,

גִּלִּיתִי לָהּ גַּעְגּוּעַי

וּמַדְוַי הַנֶּאֱמָנִים.

ב

מִדְּמָעַי צָצִים פְּרָחִים,

רֵיחָם כְּגַן אֵל,

וְאַנְחוֹתַי כֻּלָּן –

מַקְהֵלַת זְמִירֵי־לֵיל.

וְאִם תֶּאֱהָבִינִי, יַלְדָּה,

אֶעֶנְדֵךְ פְּרָחַי זֵר,

וּמוּל חַלּוֹנֵךְ יְפַכֶּה

שִׁיר זְמִירֵי־לֵיל כַּבְּאֵר.

ג

שׁוֹשַׁנָּה וְיוֹנָה וְשֶׁמֶשׁ בַּמָּרוֹם –

אוֹתָן אָהַבְתִּי מֵאָז בְּלִי־מְצָרִים.

כָּעֵת לֹא אֶאֱהָבֵן, אֶת לִבִּי לוֹקַחַת

רַק הִיא הַפּוֹרַחַת, זוֹרַחַת וְאַחַת;

רַק הִיא, כָּל חֲמוּדַי בָּהּ אֶמְצָא הַיְקָרִים –

שׁוֹשַׁנְתִּי, יוֹנָתִי וְשִׁמְשִׁי בַמָּרוֹם.

ד

כִּי אָצִיץ תּוֹךְ עֵינַיִךְ אֵל,

כְּאֵבִי אָנוּשׁ גָּז כַּצֵּל;

אַךְ אִם בְּפִיךְ כִּי נָגַע פִּי –

וְגָבַרְתִּי כָּאֲרִי.

אֶל חָזֵךְ כִּי אֶלָּחֵץ חָם,

אֵשׁ־יָהּ לוֹהֶטֶת בִּי, בַּדָּם.

אַךְ אִם “אֹהַבְךָ!” תֹּאמְרִי לִי

וְלֹא אֶתְאַפֵּק עוֹד מִבְּכִי.

ה

פָּנַיִךְ חֵן, פָּנַיִךְ תֹּם –

רְאִיתִים זֶה לֹא־כְבָר בַּחֲלוֹם.

וּמַרְאֵךְ מַרְאֵה־כְרוּבִים לוֹ, –

אַךְ חִוֵּר כֹּה וְכוֹאֵב כֹּה.

עוֹד שָׁנִי חֵן לְפִיךְ הַקָּט,

הַמָּוֶת נוֹשְׁקוֹ עוֹד מְעָט.

בְּעוֹד רֶגַע יִדְעַךְ אוֹר שְׁמֵי־רֹם,

הַפּוֹרֵץ מֵעֵינַיִךְ תֹּם.

ו

לְחִי לִלְחִי נַדְבִּיקָה דֹם,

וְשֶׁטֶף הַדְּמָעוֹת יִתְאַחֵד!

וְלֵב נְאַמֵּץ אֱלֵי לֵב –

הַלְּהָבִים יִתְלַכְּדוּ אָז יַחַד!

גַּל־דֶּמַע כִּי יִשְׁטֹף בִּלְשׁוֹן אֵשׁ זֹאת,

כִּי זִרְמוֹ יִשָּׁפֵךְ בְּלַהֲבָהּ,

וּזְרוֹעִי, זֹה זְרוֹעִי כִּי־תְחַבְּקֵךְ בָּעֹז,

אֲנִי כָלֶה וּמֵת מִנִּי־אַהֲבָה.

ז

תּוֹךְ כּוֹס הַחֲבַצֶּלֶת

חָפַצְתִּי נַפְשִׁי טְבֹל;

בָּהּ שִׁירִי לָאַיֶּלֶת

תָּרִיעַ, תְּצַלְצֵל בְּקוֹל.

וְחַי הַשִּׁיר וִיפַעֵם

כִּנְשִׁיקַת־פִּיהָ אָז,

בְּנָשְׁקָהּ אוֹתִי פַעַם

בְּשָׁעָה כֹה נִפְלָאת.

ח

הַכּוֹכָבִים עוֹמְדִים

שְׁנוֹת נֵצַח בִּשְׁמֵי־רֹם,

וְזֶה אֶל זֶה, בְּלִי־נוֹעַ,

יַבִּיטוּ בְאַהֲבָה דֹם.

מְדַבְּרִים הֵם בְּשָׂפָה

עֲשִׁירָה וְנָאָה כֹה;

אַף אַחַד הַבִּלְשָׁנִים

לֹא יָבִין שָׂפָה זֹה.

אֲנִי רַק לְמַדְתִּיהָ

וְלֹא תָסוּף עוֹד מִפִּי;

פְּנֵי חֶמְדָּתִי שִׁמְּשׁוּ

לְסֵפֶר־דִּקְדּוּק לִי.

ט

עַל כַּנְפֵי־מַנְגִּינָה מְעַנְּגוֹת

אֲנַטְּלֵךְ, חֶמְדָּתִי, כָּעוֹף,

אֶשָּׂאֵךְ אֶל שַׁדְמוֹת הַגַּנְגַּס,

שָׁם תַּרְתִּי לִי מָקוֹם טוֹב.

עַל־פְּנֵי גַן פּוֹרֵחַ מְפַכִּים

אוֹרוֹת הַסַּהַר שָׁם דֹּם;

פִּרְחֵי־הַלּוֹטוֹס מְחַכִּים

לַאֲחוֹתָם הַצְּנוּעָה יוֹם־יוֹם.

צוֹחֲקִים בְּחֵן הַסִּגָּלִים,

כָּל־אֶחָד לְכוֹכָבוֹ הַקָּט;

שׁוֹשַׁנִּים מְסַפְּרוֹת בַּצְּלָלִים

אַגָּדָה רֵיחָנִית בַּלָּט.

מְדַלְּגִים הַצְּבָאִים הַקַּלִּים,

מוֹפִיעִים וְחוֹלְפִים מִיַּד;

הוֹמִים מֵרָחוֹק הַגַּלִּים,

גַּלֵּי קְדוֹשׁ נַהֲרוֹת־עַד.

בְּפִנָּה נִסְתָּרָה וּבְרוּכָה

שָׁם נִכְרַע בְּצֵל תֹּמֶר־עֵץ,

וְנֵשְׁתְּ מִמְּקוֹר אַהֲבָה וּמְנוּחָה

וַחֲלוֹם־אֹשֶׁר נַחֲלֹם, אֵין־קֵץ.

י

נִצַּת הַלּוֹטוֹס יְרֵאָה

אֶת הוֹד פְּנֵי הַשֶּׁמֶשׁ בָּרֹם,

הִיא רֹאשָׁהּ מוֹרִידָה וּמְחַכָּה

לַלַּיְלָה חוֹלֶמֶת וָדֹם.

הַסַּהַר הַחִוֵּר הוּא מְאַהֲבָהּ,

הַמְעוֹרְרָהּ בְּנָגְהוֹ מִשְּׁנָת,

אֶת צְעִיפָהּ אָז תָּסִיר וּתְגַלֶּה

פָּנֶיהָ, פְּנֵי־פֶרַח, לוֹ אָז.

הִיא פוֹרְחָה וְזוֹרְחָה וּמְאִירָה,

וְקוֹפֵאת מַבִּיטָה אֶל־עָל;

תֶּהֱמֶה, תֵּבְךְּ מִנִּי־אַהֲבָה,

וְנַפְשָׁהּ לוֹ תֵצֵא וּתְכַל.

יא

בְּגַלֵּי הָרֵינוּס הַבְּהִירִים

מִשְׁתַּקֵּף מִגְדָּלוֹ הָרָם

שֶׁל הֵיכַל קוֹלוֹנִיָּה וְנִרְאִים

פְּנֵי קִרְיָה זֹה קְדוֹשָׁה מִשָּׁם.

בַּהֵיכָל הַהוּא עוֹמְדָה תַבְנִית,

בְּפָז מְצֻיָּרָה עַל עוֹר;

בְּשִׁמְמַת־חַיַּי חַד־גַּוְנִית

לֹא־אַחַת לִי שָׁלְחָה קַו־אוֹר.

מְרַחֲפִים מִסָּבִיב לַחֲבִיבָה

מַלְאָכִים וּפְרָחִים בְּלִי־קוֹל;

אֵשׁ לֶחְיָהּ, שְׁנִי שְׂפָתָהּ, עֵין זִיוָהּ –

חֶמְדָּתִי לָהּ דּוֹמָה בַכֹּל.

יב

לֹא תֶאֱהָבִינִי, אָמְנָם כֵּן,

לִי אַחַת הִיא, לִי אַחַת;

אֶתְבּוֹנֵן רַק בְּפָנַיִךְ חֵן,

כָּאֵל כֵּן אֶשְׂבַּע נַחַת.

אַתְּ שׂוֹנֵאת לִי, אַתְּ שׂוֹנֵאת לִי,

לִי מַגִּיד פִּיךְ אַדְמוֹנִי!

הַגִּישִׁי אוֹתוֹ לְמוֹ־פִי,

וְאֶתְנַחֵם אָז, אִישׁוֹנִי.

יג

חַבְּקִינִי, גַּפְּפִינִי, הַנָּאוָה,

בְּאַהֲבָה וּבְחֹם־לֵב,

בִּזְרוֹעוֹת וּבְרַגְלֵי לֶהָבָה,

וּבְכָל יְצוּרֵי הַגֵּו.

* * * * *

בְּעָצְמָה וּשְׁאֵרִית־אוֹנִים

חִבְּקָה, וּבְמוֹקְדֵי־שְׁאוֹל –

הַיָּפָה בִּבְנוֹת הַצִּפְעוֹנִים

אֶת לֵאוֹקוֹן הַמְאֻשָּׁר מִכֹּל.

יד

אַל לִי תִשָּׁבְעִי, שְׁקִי נָא לִי,

שְׁבוּעָתֵךְ שָׁוְא וְשֶׁקֶר הִיא!

מְתוּקָה מְאֹד מִלָּתֵךְ, אַךְ

יוֹתֵר טוֹב כִּי אֶשַּׁק לָךְ!

אַאֲמִין רַק בְּמַמָּשׁ זֶה –

וְנִיבֵךְ אֵד וַהֲבֵל פֶּה.

* * * * *

הִשָּׁבְעִי נָא לִי כַךְ וָכָךְ,

עַל דִּבְרָתֵךְ אַאֲמִין לָךְ!

אֶצְנַח דֹּם עַל חָזֵךְ צְבִי,

וְאַאֲמִין, שֶׁאֵין דּוֹמֶה לִי;

אַאֲמִין, בַּת, לְעוֹלְמֵי־עַד

וְעוֹד יוֹתֵר, שֶׁאוֹהֶבֶת אַתְּ.

טו

לִכְבוֹד עֵינֵי חֶמְדָּתִי, אֵין דּוֹמֶה לָהֵן,

כֹּה יָפִים כָּתַבְתִּי פִתְגָּמִים.

לִכְבוֹד פִּי אֲהוּבָתִי וְטוּרֵי הַשֵּׁן

כהֹּ טוֹבִים כָּתַבְתִּי מִכְתָּמִים.

לִכְבוֹד לְחָיֶיהָ, לְחָיֵי הַחֵן,

בָּתֵּי־שִׁיר הֲקִימוֹתִי כֹה רָמִים.

וְלוּ הָיָה גַם לֵב לָהּ וָאֶכְתֹּב אָז

לִכְבוֹדָהּ שִׁיר־זָהָב, שִׁיר־פָּז.

טז

הָעוֹלָם עִוֵּר וְנִבְעָר כָּךְ,

יוֹם־יוֹם פָּג טַעְמוֹ וִישֻׁנֶּה;

יַלְדָּתִי הַנָּאָה, הוּא דוֹבֵר בָּךְ,

שֶׁמֶּזֶג לָךְ מְגֻנֶּה.

הָעוֹלָם עִוֵּר וְנִבְעָר כַּךְ,

וִיכַחֵשׁ בָּךְ, חֲבִיבָה;

לֹא יֵדַע מֶתֶק זֶה פִּיךְ הָרַךְ

וְאִשּׁוֹ הַמַּלְהִיבָה.

יז

הַגִּידִי לִי כַיּוֹם, הַתַּמָּה:

הַאֵינֵךְ דִּמְיוֹן־רוּחַ סְתָּם,

חֶזְיוֹן־רוּחַ בְּיוֹם חַמָּה

הִפְלִיט מֹחַ פַּיְטָן חָם?

וְאוּלָם לֹא, אֶת פִּיך זֶה שָׁנִי,

אֶת עֵינֵךְ וְקֶסֶם אוֹרָה זֹה,

אֶת כֻּלֵּךְ, יְצוּר כֹּה רַךְ, צַחֲקָנִי –

זֹאת לֹא יוּכַל פַּיְטָן בְּרֹא.

רַק צִפְעוֹנִים וְעַקְרַבִּים,

בְּנֵי דְרַקּוֹנִים וְיִלְדֵי רְאֵם,

פְּרִיצֵי־חַיּוֹת רַבִּים, רַבִּים –

אֵלֶּה פְּרִי אֵשׁ פַּיְטָן הֵם.

וְאוּלָם אוֹתָךְ וּנְכָלַיִךְ,

תָּאֱרֵךְ, כֻּלּוֹ מָלֵא נוֹי,

עָרְמָה זוּ תוֹךְ תּם־עֵינַיִךְ –

זֹאת לֹא יוּכַל פַּיְטָן בְּרֹא.

יח

כְּבַת מִקֶּצֶף־גַּלִּים עָלְתָה לָהּ

כֵּן תַּזְהִיר, תִּיף בַּעֲדִי־יְקָר;

חֲמוּדָה זֹה, כֹּה נַפְשִׁי כָלְתָה לָהּ,

נִתְאָרְסָה, הָהּ, לְאָדָם זָר.

הָהּ לִבִּי, לִבִּי, אַל תִּשְׁתּוֹלְלָה,

שְׁתֵה עַד־תֻּמָּהּ אֶת הַכּוֹס;

סְבֹל וּסְלַח אֲשֶׁר לְךָ עוֹלְלָה

פְּתַיָּה יָפָה וְנָאָה זֹאת.

יט

אֵין חֵמָה לִי, וְאִם לִבִּי נִשְׁבַּר בִּי,

הוֹי אָבְדַן כָּל־יְקָר! אֵין חֵמָה לִי.

וְלוּ גַם תַּזְהִיר בַּאֲבָנֶיהָ־חֵן וְתִיף –

לְלֵיל־לְבָבָהּ לֹא תַחְדֹּר קֶרֶן־זִיו.

יָדַעְתִּי כֹל… רְאִיתִיךְ הַיּוֹם בַּחֲלוֹם –

וָאֶרְאֶה גַם לִלְבָבֵךְ וּלְלֵילוֹ תְהוֹם,

וְאֶת הַנָּחָשׁ כָּרוּךְ, מוֹצֵץ לְשַׁדֵּךְ אַט,

וָאֶרְאֶה, הַחֲמוּדָה, מָה אֲמוּלָה אַתְּ.

כ

עֲלוּבָה אַתְּ, אֲנִי לֹא אֶשְׁמֹר אֵיבָה לָךְ; –

שְׁנֵינוּ, רַעֲיָה, שְׁנֵינוּ כֹה עֲלוּבִים נְהִי.

עַד יָבוֹא מָוֶת וְיַהַס אֶת לִבֵּנוּ דָךְ,

שְׁנֵינוּ, רַעֲיָה, שְׁנֵינוּ כֹה עֲלוּבִים נְהִי.

וְאִם גַּם עַל שִׂפְתוֹתַיִךְ מְרַחֵף לַעַג מָר,

וּמַבַּט־עֵינֵךְ קָשֶׁה, מַבְרִיק, חַד,

אֶת חָזֵךְ דֹּם יָנִיעַ גָּאוֹן זָר, –

אַךְ כָּמוֹנִי, רַעֲיָה, הָהּ, עֲלוּבָה אַתְּ.

בְּזָוִיּוֹת־פִּיךְ לֹא־נִרְאֶה יִרְעַד כְּאֵב,

וְעֵינֵךְ כֵּהָה מִדִּמְעָה טִפְטְפָה בִדְמִי,

בְּחָזֵךְ גֵּא נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי לֵב, –

שְׁנֵינוּ, רַעֲיָה, שְׁנֵינוּ כֹה עֲלוּבִים נְהִי.

כא

כִּנּוֹר, תֹּף וַחֲצוֹצְרָה

יֶהֱמוּ, יָרִיעוּ בְקוֹל;

בִּמְחוֹל לֵיל־כְּלוּלוֹת יוֹצְאָה

הַיְקָרָה לִי מִכֹּל.

בִּתְרוּעוֹת וּתְשׁוּאוֹת מִשְׁתַּפְּכִים

הַתֹּף וְהֶחָלִיל בְּלִי־תֹם;

דֹּם בּוֹכִים וּמִתְיַפְּחִים

בֵּינֵיהֶם כְּרוּבֵי־רֹם.

כב

וְאַתְּ שָׁכַחַתְּ, שָׁכַחַתְּ הַפָּעַם,

שֶׁלִּבֵּךְ זֶה הוּא לִי רַק פָּעַם,

זֶה לִבֵּךְ נֶחְמָד וְעָרוּם וְקָט,

אֵין נֶחְמָד, אֵין עָרוּם מִמֶּנּוּ כִמְעָט.

שָׁכַחַתְּ אֶת הָאַהֲבָה וְהַכְּאֵב הָאִלֵּם,

שֶׁלָּחֲצוּ אֶת לִבִּי הַצַּר מֵהֲכִילָם.

לֹא אֵדַע אִם אַהֲבָה בוֹ גָדְלָה עַל כְּאֵב –

רַק אֵדַע, הֵם שְׁנֵיהֶם מְאֹד גָּדְלוּ בַּלֵּב!

כג

וְלוּ יָדְעוּ הַפְּרָחִים הַתְּמִימִים

מָה עָמֹק הַפֶּצַע בַּלֵּב,

וְהָיוּ מְקוֹנְנִים עִמִּי

לְהָקֵל מִמֶּנִּי הַכְּאֵב.

אֶת עָנְיִי לוּ יָדְעוּ הַזְּמִירִים

וְצַעֲרִי הַגָּדוֹל כַּיָּם,

וְשָׁרוּ לִי צוֹהֲלִים שִׁירִים,

רִפְאוּת לִי צְפוּנָה בָם.

לוּ יָדְעוּ מַכְאוֹבִי, כִּי רָב הוּא,

לוּ יָדְעוּ אֵל כּוֹכְבֵי־הַפָּז,

וְיָרְדוּ מִשְּׁמֵיהֶם שֶׁגָּבְהוּ,

נִחוּמִים הֵבִיאוּ לִי אָז.

כְּאֵבִי לֹא יֵדְעוּ כָל־אֵלֶּה,

רַק אַחַת יוֹדַעַת הַכְּאֵב:

הִיא עַצְמָה כֹּה לִי עוֹלֵלָה,

לִגְזָרִים בִּי קָרְעָה הַלֵּב.

כד

מַדּוּעַ שׁוֹשַׁנִּים הֵן חִוְרוֹת כָּל־כַּךְ,

הַגִּידִי, מַדּוּעַ, בַּת־תֹּם?

מַדּוּעַ יַעַמְדוּ בָעֵשֶׂב הָרךְ

סִגְּלֵי־הַתְּכֵלֶת כֹּה דֹם?

מַדּוּעַ כֹּה יֶאֱבַל, יֶהֱמֶה שִׁיר

הָעֶפְרוֹנִי בָּאַוִּיר רְתֵת?

מַדּוּעַ מִבָּשְׂמֵי יְרַקְרַק־הַנִּיר

יַעֲלֶה רֵיחַ שֶׁל מֵת?

מַדּוּעַ הַשֶּׁמֶשׁ עַל־אֶרֶץ כֹּה קָר

וּמַעֲצִיב נוֹפֵל הָאוֹר?

מַדּוּעַ כֹּה קוֹדְרִים פְּנֵי שְׁדֵמָה וָהָר,

פְּנֵי קֶבֶר לָאָרֶץ וּבוֹר?

אֲנִי עַצְמִי, מַדּוּעַ כֹּה חוֹלֶה אֲנִי,

כֹּה סָר וְכֹה זָעֵף הַיּוֹם?

מַדּוּעַ עָזַבְתְּ אוֹתִי, אִמְרִי נָא ל4י,

מַדּוּעַ, מַדּוּעַ, בַּת־תֹּם?

כה

שָׁמַעַתְּ עָלַי דִּבְרֵי־טִינָה

וְטַעֲנוֹת כַּךְ וָכָךְ!

אַךְ אֵת אֲשֶׁר נַפְשִׁי עִנָּה,

אֶת־זֶה לֹא גִלּוּ לָךְ.

הֵם טָפְלוּ בִלְשׁוֹנָם הַקָּשָׁה,

הָנֵעַ בְּרֹאשׁ לִי וּטְפֹל;

הֵם כִּנּוּ אוֹתִי “הָרָשָׁע!” –

וְאַתְּ הֶאֱמַנְתְּ בַּכֹּל.

הֵן אֶת־הָרַע בִּי בֶאֱמֶת

לֹא יֵדְעוּ עוֹד כַּיּוֹם;

הָרַע וּשְׁטוּת בִּי שֶׁמֶץ

נָשָׂאתִי בְחָזִי דֹם.

כו

הַתִּרְזָה פָרְחָה, הַזָּמִיר רָן,

הַשֶּׁמֶשׁ צָחַק מֵעָל בְּחֵן;

אָז נָשַׁקְתְּ לִי, חִבַּקְתְּ לִי בַגָּן,

וּבְתֹם לְחַצְתִּנִי אֶל חָזֵךְ שֵׁן.

הֶעָלִים נָשְׁרוּ, עוֹף צָרַח מָר,

הַשֶּׁמֶשׁ נִפְרַד נִזְעָם וְרַד;

אָז דֹּם קָרָאנוּ: “הֱיֵה שָׁלוֹם!” קָר,

וְהֶחֱוֵית לִי קִדָּה בְחֵן וְאַט־אַט.

כז

קְרוֹבִים הָיִינוּ בִמְאֹד מְאֹד,

שָׁלַט בֵּינֵינוּ שְׁלוֹם עֲדָנִים.

שִׂחַקְנוּ “הַבַּעַל וְאִשְׁתּוֹ” וְעוֹד,

לֹא נָפְלוּ בֵינֵינוּ לֹא רִיבוֹת וּמְדָנִים.

שְׂמֵחִים הָיִינוּ זֶה בָזֶה,

צָחַקְנוּ, נָשַׁקְנוּ פֶה לָפֶה.

אָז יַעַל מִשְׂחָק עַל־לֵב לָךְ וָלִי:

בַּ"מַּחֲבוֹאִים" נְשַׂחֵק בְּשָׂדוֹת וּכְרָמִים,

וְכֹה לְהִסְתַּתֵּר יָדַעְנוּ, עַד כִּי

מְצֹא לֹא יָכֹלְנוּ זֶה אֶת־זֶה כָּל־הַיָּמִים.

כח

לֹא אַאֲמִין בִּשְׁמֵי־מָרוֹם,

בָּהֶם הַכֹּמֶר סָח;

בְּעֵינֵךְ אַאֲמִינָה,

אוֹר־שָׁמַי בָּהּ הַזָּךְ.

לֹא אַאֲמִין בְּאֵל־עֶלְיוֹן,

בּוֹ הַכֹּמֶר סָח;

זֶה לִבֵּךְ – אֵין אֵל אַחֵר

מִזֶּה הַפּוֹעֵם בָּךְ.

אֲנִי בָרַע לֹא אַאֲמִין,

לֹא בְחֶבְלֵי־שְׁאוֹל לְיוֹם בָּא;

בְּעֵינֵךְ אַאֲמִינָה

וּבְלִבֵּךְ זֶה הָרָע.

כט

רַק אַתְּ נֶאֱמָנָה נִשְׁאַרְתְּ לִי,

אֶת־כֹּל אֲשֶׁר־לָךְ לִי תַקְדִּישִׁי,

עָזַרְתְּ לִי בְעָנְיִי וּבְרִישִׁי,

נִחוּמִים בַּמֵּצַר דִּבַּרְתְּ לִי.

עַל מֵימַיִךְ וְלַחְמֵךְ אֲבָרֵךְ,

גַּם כֶּסֶף מְעַט הֶעֱנַקְתְּ לִי,

אַתְּ גַּם לִכְבָסִים דָּאַגְתְּ לִי,

לִתְעוּדָה וּלְצֵידָה לַדֶּרֶךְ.

הֲיִי בְרוּכָה בְּעַד־כֹּל שֶׁנָּתַתְּ לִי,

וּשְׁמָרֵךְ בְּחֹם וּבַקָּרָה

אֱלֹהַי, וְלָךְ יַעֲמֹד בַּצָּרָה

כְּכָל שֶׁעָמַדְתְּ גַּם־אַתְּ לִי.

ל

הָאָרֶץ הָיְתָה עֵת רַבָּה צְמֵאָה,

אָז בָּא הָאָבִיב וְלָבְשָׁה צָהֳלָה,

וְגִיל וּתְרוּעַת־צְחוֹק מָלֵאָה,

אֲנִי רַק שְׂמֹחַ לֹא אוּכָלָה.

הַפְּרָחִים יָצִיצוּ, הַמְּצִלּוֹת יָרִיעוּ,

בְּנֵי־כָנָף יֶהְגּוּ וּלְשׁוֹנָם לֹא תֵלֶא;

אַךְ אוֹתִי הַתְּרוּעוֹת וְהַשִּׂיחוֹת הוֹגִיעוּ,

בְּעֵינַי לֹא יָשְׁרוּ כָּל־אֵלֶּה.

מַה־מְּשַׁעֲמֵם הֶהָמוֹן, מַה־זָּר וּמְשֻׁנֶּה,

גַּם זֶה יְדִידִי, סְבַלְתִּיו תָּמִיד; –

וְהַכֹּל מִשּׁוּם שֶׁגְּבֶרֶת תְּכֻנֶּה

יַלְדָּתִי הַמְּתוּקָה, זוּ בַת הֶחָמֶד.

לא

וַיְהִי בְּהִתְמַהְמְהִי עֵת רַבָּה מְאֹד,

הוֹזֶה וְחוֹלֵם בְּאַרְצוֹת נְדוֹד:

וַיֶּאֱרַךְ מְאֹד לְחֶמְדָּתִי הַזְּמָן,

וַתִּתְפָּר־לָהּ שִׂמְלַת־כְּלוּלוֹת כָּאן.

וְחָבְקָה עֲנֻגָּה בִצְחוֹק־חֵן נָעִים

חֲתָנָהּ הַפֶּתִי הַגָּדוֹל בַּפְּתָאִים.

חֶמְדָּתִי רַכָּה וְקַלָּה כַּחֲלוֹם,

עוֹד עַתָּה מְרַחֲפָה לְעֵינַי דֹּם;

עֵין סִגָּל לָהּ וּלְחִי פֶרַח גָּן,

הֵן לוֹהֲטוֹת, פּוֹרְחוֹת מִזְּמַן לִזְמָן.

אִם שְׁכֹחַ יָכֹלְתִּי וַעֲזֹב זֹאת הַיְקָרָה,

זֹאת הָיְתָה אִוֶּלֶת שֶׁאֵין לָהּ כַּפָּרָה.

לב

כְּחֹל סִגָּלִים לְעֵינָהּ חֵן,

וְרֹד שׁוֹשַׁנִּים – גַּם לֶחְיָהּ כֵּן

לֹבֶן חֲבַצֶּלֶת לְיָדָהּ שֵׁן,

הֵן פּוֹרְחוֹת וּפוֹרְחוֹת בְּלִי־סוֹף, בְּלִי קֵץ,

רַק הַלֵּבָב הַקָּטָן הוּא יָבֵשׁ כָּעֵץ.

לג

הָעוֹלָם כֹּה יִיף, כֹּה כְּחֻלִּים שְׁמֵי־עָל,

רוּחוֹת נוֹשְׁבוֹת וּמְלַטְּפוֹת וְעוֹבְרוֹת חִישׁ־קַל,

פְּרָחִים רוֹמְזִים בְּחֵן, מֵעֲפַר כָּל־גַּל,

וְנוֹצְצִים וּמְנִצִּים בִּפְנִינֵי הַטַּל.

וּבְכָל אֲשֶׁר אַבִּיט – צְחַק, אָדָם, וּצְהַל!

וַאֲנִי מֶה חָפַצְתִּי בַבּוֹר כִּי־אֶשְׁכָּבָה

עִם אֲהוּבָה מֵתָה, וְהִלָּחֵץ לִלְבָבָהּ.

לד

חֶמְדָּתִי, אִם בַּקֶּבֶר אַתְּ,

בְּקֶבֶר תִּשְׁכְּבִי אָפֵל,

וְאֵרֵד אָז אֵלַיִךְ אַט

וְדוּמָם לָךְ אֶטָּפֵל.

אֶשָׁקֵךְ, אֲחַבְּקֵךְ, אֶלְחָצֵךְ בְּחם,

קָרָה, דּוֹמֵמָה, מַלְבִּינָה!

אֶהֱמֶה, אֶבְכֶּה, אֲרַתֵּת דֹּם,

עַד אֶהְיֶה אַף־אָנִי בַּר־מִנָּן.

הַמֵּתִים יָקוּמוּ עִם חֲצוֹת־לֵיל,

בְּמַעְגָּל יְסוֹבְבוּ עַלִּיז,

אֲנַחְנוּ בַקֶּבֶר נִשָּׁאֵר, בַּצֵּל,

אִתָּךְ בָּאֱהָבִים אֶתְעַלֵּס.

הַמֵּתִים יָקוּמוּ. יוֹם־דִּין, זֶה הַיּוֹם

הוּא קוֹרְאָם לְעֹנֶג וּדְאָבָה;

אֲנַחְנוּ לֹא נַחְשֹׁשׁ כְּלוּם, וְדֹם

שְׁלֵוִים בַּקֶּבֶר נִשְׁכָּבָה.

לה

עֵץ־אֹרֶן עוֹמֵד גַּלְמוּד

בַּצָּפוֹן עַל עֵירֹם הָר.

הוּא יָנוּם; בְּמִכְסֶה לָבָן

יַעֲטֵהוּ שֶׁלֶג קָר.

עַל־דְּבַר תְּמָרָה יַחֲלֹם,

בְּאֶרֶץ־מִזְרָח שָׁם

גַּלְמוּדָה מִתְאַבֶּלֶת

עַל קִיר־סֶלַע חָם.

לו

שַׁאֲלוּ, כּוֹכְבֵי־זָהָב זַכִּים,

שְׁלוֹם חֶמְדָּתִי בַמֶּרְחַקִּים,

אִמְרוּ לָהּ: עוֹד לִבִּי דְוָי,

וְדַךְ וְשַׁח וּלְמַעֲנָהּ חָי.

לז

(הָרֹאשׁ אוֹמֵר:)

הוֹי, לוּ הָיִיתִי הַהֲדֹם

לַחֲמוּדָה, רַגְלָהּ תֵּט עָלַי!

וְלוּ רָמְסָה אוֹתִי כָל־הַיּוֹם –

לֹא הִתְאוֹנַנְתִּי גַם אֲזַי.

(הַלֵּב אוֹמֵר:)

הוֹי, לוּ הַכָּר הָיִיתִי רַךְ,

וְנָעֲצָה מַחֲטָהּ עָמֹק בּוֹ!

וְלוּ דְקָרַתְנִי בְּחֻדָּהּ דַּק –

עַל כָּל־דְּקִירָה שָׂמַחְתִּי כֹה.

(הַשִּׁיר אוֹמֵר:)

הוֹי, לוּ הָיִיתִי רַק הַנְּיָר,

בּוֹ בוֹחֲרָה לְצִדְעָהּ הִיא!

הָיִיתִי חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ שָׁר

אֶל אָזְנָהּ מַה־שֶּׁפּוֹעֵם בִּי.

לח

מִיּוֹם חֶמְדָּתִי הָלְכָה לָהּ –

שְׂחוֹקִי נֶחְבָּא וְאֵינוֹ בָא.

הִתּוּל מַר עוֹד יִפְגַּע בְּמִי,

וְאוּלָם שְׂחוֹק לֹא יֵדַע פִּי.

מִן הַיּוֹם שֶׁאָבְדָה לִי –

מָנַעְתִּי עֵינַי מִנִּי בְכִי,

בִּי כָלָה לֵב מִכְּאֵב וָשֹׁד –

אָכֵן בְּכוֹת לֹא אוּכַל עוֹד.

לט

אֶת מַדְוַי הַגְּדוֹלִים וְהַקָּשִׁים –

לְשִׁירִים הֲפַכְתִּים קְטַנִּים;

הֵם פּוֹרְשִׂים גַּף רַעֲנַנִּים

וְאֶל לְבָבָהּ הֵם חָשִׁים.

הַדֶּרֶךְ לַחֲמוּדָה מָצָאוּ –

אַךְ חָזְרוּ חִישׁ נֶאֱנָחִים,

נֶאֱנָחִים וְאֵינָם סָחִים,

מַה־שֶּׁבְּלִבָּהּ רָאוּ.

מ

לֹא אוּכַל שְׁכֹחַ סֶלָה,

כִּי פַעַם, חֶמְדַּת־לֵב,

הָיִית לִי, יְצוּר פֶּלֶא,

בַּנְּשָׁמָה וּבַגֵּו.

הַגֵּו – עוֹד לִבִּי כָלֶה

לְגֵו זֶה כֹּה רַךְ וְכֹה חַי;

הַנְּשָׁמָה לְקַבֵּר תּוּכָלוּ,

נְשָׁמָה יֵשׁ לִי דַי.

נִשְׁמָתִי אֶגְזֹר, וְאֶפַּח

מַחֲצִיתָהּ בְּגֵוֵךְ צוּף,

אֲחַבְּקֵךְ וּנְהִי נְשָׁמָה

אַחַת וְאֶחָד גּוּף.

מא

עִירוֹנִים בְּבִגְדֵי־שַׁבַּתָּם

מְטַיְּלִים בְּיַעַר וְכָר;

מְקַפְּצִים כִּתְיָשִׁים, מִתְחַטְּאִים

לִפְנֵי הוֹד הַטֶּבַע בִּיקָר.

עֵינַיִם יָעִיפוּ מְתוּקוֹת

אֶל כָּל־צִיץ פּוֹרֵחַ, שְׁקוּי־טָל;

וְסוֹפְגִים בְּאָזְנַיִם אֲרֻכּוֹת

אֶת שִׁיר הָאַנְקוֹרִים מֵעָל.

אֲנִי אֶת חַלּוֹנִי אֲכַסֶּה

בַּמָּסָךְ הַשָּׁחוֹר דֹּם;

בּנֵי־צְלָלִים וְרוּחוֹת־בְּעָתָה

דּוֹרְשִׁים לְשִׁכְנִי בְּעוֹד־יוֹם.

הָאַהֲבָה הַיְשָׁנָה מוֹפִיעָה,

עוֹלָה מִנְּשִׁיָּה בַלָּט;

יוֹשְׁבָה עַל־יָדִי, בּוֹכִיָּה,

וְתָרֵךְ אֶת לִבִּי בִי מְעָט.

מב

תְּמוּנָה מִיָּמִים עָבָרוּ

מִקִּבְרָהּ תַּעַל אֵלָי,

לִי מַרְאָה אֵיךְ בְּקִרְבָתֵךְ

הָיִיתִי לְפָנִים חָי.

יוֹמָם בָּרְחוֹבוֹת אָנוּעַ,

אֶתְהַלֵּךְ כְּמוֹ בַחֲלוֹם,

בִּי תְמֵהִים יִתְבּוֹנְנוּ עוֹבְרִים,

וַאֲנִי כֹּה עָצֵב דֹּם.

עִם־לַיְלָה וְטוֹב לִי יוֹתֵר,

הָרְחוֹבוֹת רֵיקִים אָז,

אֲנִי וְצִלִּי נָעִים –

מִסָּבִיב הָשְׁלַךְ הָס.

הֵד צְעָדַי נִשְׁמָע

בְּעָבְרִי הַגֶּשֶׁר הַצָּר;

בְּעַד־עָב אֶת־שְׁלוֹמִי יִדְרשׁ

סַהַר בְּמַבָּט קָר.

לִפְנֵי בֵיתֵךְ אֶעֱמֹד

וְקוֹפֵא אַבִּיט עָל,

קוֹפֵא מוּל חַלּוֹנֵךְ, –

לִבִּי בִי כָלֶה וְחָל.

יָדֹע אֵדַע, לַבְּקָרִים

נִשְׁקַפְתְּ אֵלַי מֵרֹם,

וַתִּרְאִינִי כְעַמּוּד־שַׁיִשׁ

בְּאוֹר־סַהַר נִצָּב דֹּם.

מג

נַעַר אָהַב נַעֲרָה,

הִיא בָחֲרָה בְאַחֵר; הַלָּז

הוּא בָחַר בְּאַחֶרֶת,

וְנֶאֱרַס לָהּ אָז.

הַנַּעֲרָה נִשֵּׂאת בְּכַעֲסָהּ

לְאָדָם זָר לָהּ זָר,

שֶׁנִּפְגַּשׁ לָהּ עַל דַּרְכָּהּ;

הַנַּעַר – מַר לוֹ מָר.

הַמַּעֲשֶׂה יָשָׁן־נוֹשָׁן,

אַךְ תָּמִיד חָדָשׁ כֹּה;

וְאִישׁ שֶׁזֶּה קָרָהוּ –

לְבָבוֹ נִשְׁבַּר בּוֹ.

מד

אַחֲוָה, אַהֲבָה, אֶבֶן־הַחֲכָמִים –

אֶת־שְׁלָשְׁתָּם מְהַלְלִים כָּל הַיָּמִים,

אַף־אָנֹכִי מְהַלְלָם וּמְחַפְּשָׂם מְאֹד,

וְאוּלָם, אֲבוֹי! לֹא מְצָאתִים עוֹד.

מה

צְלִיל־שִׁיר כִּי אֶשְׁמַע מְפַכֶּה,

חֶמְדָּתִי שָׁרָה אָז,

בִּי לִבִּי יַחְשֹׁב הִתְפַּקַּע

מֵעֹצֶר כְּאֵבִי עָז.

כִּלְיוֹן לֵב־מוּזָר מוֹשְׁכֵנִי

הַיַּעֲרָה לִמְרוֹם הָר,

עִם שֶׁטֶף דִּמְעוֹת־עֵינִי

שָׁם יָפוּג שִׁבְרִי מָר.

מו

מַבִּיטִים הַפְּרָחִים כֻּלָּם

לַשֶּׁמֶשׁ הַמַּזְהִיר בָּרֹם;

שׁוֹטְפִים אֶל יַמָּם הַמַּזְהִיר

הַזְּרָמִים שָׁטֹף וּזְרֹם.

מְרַחֲפִים שִׁירַי כֻּלָּם

אֶל בַּת־הָאוֹר – הוֹ שְׂאוּ

אֶת־דְּמָעַי וּנְכָאַי, שִׁירִים,

וְאֶת־עָצְבָּם אִתְּכֶם קְחוּ!

מז

רָאִיתִי בַת־מְלָכִים בַּחֲלוֹם,

וּרְטֻבּוֹת לְחָיֶיהָ, לְחָיֵי־שַׁעֲוָה;

תַּחַת תִּרְזָה יְרֻקָּה יָשַׁבְנוּ דֹם

אַחוּזִים בְּחַבְלֵי־אַהֲבָה.

"לֹא אֶחְפֹּץ כֵּס אָבִיךְ, וְלֹא

שַׁרְבִיטוֹ, שַׁרְבִיט־זְהָבוֹ,

לֹא כִתְרוֹ וְאַבְנֵי־חִנּוֹ בוֹ,

חָפַצְתִּי רַק בָּךְ, הַנָּאוָה!"

“זֹאת לֹא אוּכַל”, תַּעַן לִי,

"אֲנִי בַקֶּבֶר נָחָה,

רַק אַעַל אֵלֶיךָ בְּלֵילוֹת־דְּמִי,

כִּי אֲהַבְתִּיךָ כָּכָה".

מח

יַחְדָּו יָשַׁבְנוּ, יַקִּירָה,

בָּאֳנִי־הַשַּׁיִט הַקַּל.

בִּדְמִי־לַיְלָה עָבְרָה הַסִּירָה

בַּנָּתִיב לָהּ הִתְוָה הַגַּל.

נָח אִי־הָרוּחוֹת הַיָפֶה

בְּאוֹר עַרְפְּלֵי־סַהַר, וְהֵד

נִגּוּן פֶּלִאי הִגִּיעַ כֹּה רָפֶה

וַהֲמוֹן מְחוֹלוֹת בָּאֵד.

הַשִּׁיר הָלַךְ הָלֹךְ וְגָבֹר

וּמַעְגַּל הַמְּחוֹלוֹת לֹא תָם;

אַךְ אָנוּ דֹם נָשׁוּט וְנַעֲבֹר

לְלֹא גִיל וְנִחוּמִים בַּיָּם.

מט

כְּצִלְצוּל קוֹל אַגָּדָה

יְשָׁנָה נִשְׁמָע לִי,

מוֹשִׁיטָה לִבְנַת יָדָהּ

וְרוֹמְזָה מֵאֶרֶץ־צְבִי,

שָׁם עֻלְּפוּ גְדוֹלֵי צִיצִים

בְּזָהֳרֵי כְּלוֹת־יוֹם,

אֵלֶּה לְאֵלֶּה מְצִיצִים

בְּעֵינֵי־כַלָּה דֹם; –

נִיב רָמֵי־הָאִילָנוֹת

כְּשִׁיר מַקְהֵלָה יְפַךְ,

וּבוֹקְעִים מַעֲיָנוֹת

בִּמְחוֹלוֹת נֹגַהּ זַךְ; –

מַנְגִּינַת אַהֲבָה עוֹלָה,

לֹא אֶעֱרֹךְ לָהּ כָּל־דְּמוּת,

כְּלוֹת־נֶפֶשׁ פְּלִיאָה, גְּדוֹלָה

מְהַלְּכָה פְלִיאָה שְׁטוּת!

הוֹ לוּ יָכֹלְתִּי וְאָבוֹא

לְאֶרֶץ־פְּלָאִים זֹאת,

רִפְאוּת מְצֹא שָׁם לִלְבָבִי

וְחָפְשִׁי שָׁם הֱיוֹת!

אֲהָהּ! זֶה פֶלֶא נוֹפִי

אֶרְאֶנּוּ רַק בַּחֲלוֹם;

אַךְ שֶׁמֶשׁ־בֹּקֶר תּוֹפַע –

כְּקֶצֶף יִמַּס דֹּם.

נ

אֲנִי אֲהַבְתִּיךְ וְאֵהָבֵךְ עוֹד –

וְלוּ גַם יִתְמוֹטֵט הָעוֹלָם,

מִתּוֹךְ הָחֳרָבוֹת יִתְפָּרֵץ יְקוֹד

וְלַהֲבֵי אַהֲבָתִי הַגְּדוֹלִים.

נא

כֹּה בוֹדֵד אֶתְהַלֵּךְ בַּגִּנָּה

בָּהִיר כִּי יָאִיר הַיּוֹם.

מִתְלַחֲשִׁים הַפְּרָחִים וְדוֹבְרִים,

אֲנִי רַק אָנוּעָה שָׁם דֹּם.

מִתְלַחֲשִׁים הַפְּרָחִים וְדוֹבְרִים,

בְּחֶמְלָה יַבִּיטוּ עָלָי:

"אַל־נָא בַּאֲחוֹתֵנוּ כֹה תֶחֱרֶה,

אִישׁ חִוֵּר וְעָצֵב כֹּה".

נב

אַהֲבָה בִי עֲנֻגָּה

מְאִירָה בְקַדְרוּת־הוֹד,

כְּאַגָּדָה, תְּסֻפָּר, נוּגָה,

בַּקַּיִץ, בְּלֵילוֹת־סוֹד.

"בְּגַן־הַקְּסָמִים מְטַיְּלִים

מְאַהֲבִים שְׁנַיִם אָט;

שִׁירֵי זְמִירִים כֹּה נַעֲלִים

נִשָּׂאִים, יָרֵחַ שָׁט.

"כַּפֶּסֶל דֹּם תַּעֲמֹד הַנָּאוָה,

הָאַבִּיר לָהּ יִכְרַע בַּלָּט.

אָז יָבוֹא עֲנַק־הָעֲרָבָה,

הָעַלְמָה חוֹלֶפֶת מִיָּד.

"הָאַבִּיר מִתְבּוֹסֵס בְּדָמָיו,

שָׁב לְבֵיתוֹ הַנָּפִיל הָרָם" –

כַּאֲשֶׁר יִנָּתֵק פְּתִיל יָמָי,

סִפּוּר־הַמַּעֲשֶׂה זֶה תָם.

נג

הֵן כֻּלָּן צִעֲרוּנִי,

הִכְאִיבוּ לִבִּי בִי;

אֵלֶּה בְּאַהֲבָתָן,

וְאֵלֶּה בְּשִׂנְאָתָן לִי.

בְּלַחְמִי שָׂמוּ רַעַל,

וּבְכוֹס־מַשְׁקִי – מְרִי;

אֵלֶּה בְּאַהֲבָתָן,

וְאֵלֶּה בְּשִׂנְאָתָן לִי.

אַךְ זוּ, שֶׁבְּיוֹתֵר תֵּמַר

וּבְיוֹתֵר תַּכְאִיב לִי,

מֵעוֹלָם לֹא שְׂנֵאַתְנִי,

וְגַם לֹא דָבְקָה בִי.

נד

חַם הַקַּיִץ יִשְׁכֹּן

עַל לְחָיַיִךְ וְרָד;

הַחֹרֶף, קַר הַחֹרֶף,

יִשְׁכֹּן בְּלִבֵּךְ קָט.

בְּקָרוֹב, הָהּ, יִשְׁתַּנֶּה

סֵדֶר זֶה, כְּרוּב תָּם!

הַחֹרֶף – הוּא עַל לֶחְיֵךְ,

וּבְלִבֵּךְ קַיִץ חָם.

נה

שְׁנַיִם כִּי יִפָּרְדוּ,

יוֹשִׁיטוּ יָדָם דֹּם,

וּבָכוּ בִדְמָעוֹת שָׁלִישׁ,

וְנֶאֶנְחוּ בְלִי תֹם.

אֲנַחְנוּ לֹא בָכִינוּ,

לֹא נֶאֱנַחְנוּ “אוֹי!” וְ"אָח!"

הַדְּמָעוֹת וְהָאֲנָחוֹת –

הֵן בָּאוּ אַחַר־כָּךְ.

נו

יָשַׁבְתִּי לְכוֹס־טֵה עִם שׁוֹנִים,

כָּל־אֶחָד עַל אַהֲבָה סָח.

הָיוּ יְפֵיפִים הָאֲדוֹנִים,

חוּשׁ הַמַּטְרוֹנוֹת כֹּה רָךְ.

“אֵין אַהֲבָה אֶלָּא פְּלַטּוֹנִית”

סָח יוֹעֵץ־הֶחָצֵר בְּחֹם;

וְהִיא, הַיּוֹעֶצֶת, אִירו־נִית

חִיְּכָה וְנֶאֶנְחָה דֹם.

הַכֹּהֵן פִּיו פָּתַח בִּצְנִיעוּת:

"הָאַהֲבָה – כִּדְבָשׁ הִיא לְחֵךְ,

אִם גַּסָּה – אָז תַּזִּיק לַבְּרִיאוּת".

הָעַלְמָה – הִיא דוֹבְבָה: “אֵיךְ?”

הַשּׁוֹעָה הִבִּיעָה מַעֲצִיבָה:

“אַךְ תַּאֲוָה הִיא אַהֲבָה זֹאת!”

וּבְנֹעַם וּבְחִבָּה הִקְרִיבָה

לָאָדוֹן הָרוֹזֵן הַכּוֹס.

לַשֻּׁלְחָן שָׁם הָיָה עוֹד מָקוֹם,

זֶה מְקוֹמֵךְ, הוּא נִפְקַד לְבָד;

עַל־דְּבַר אַהֲבָתֵךְ, בַּת־שְׁחָקִים,

הָיִית מְסַפֶּרֶת גַּם־אָתְּ.

נז

מָרְעָלִים הֵם כָּל שִׁירָי –

אַחֶרֶת לֹא תוּכַל הֱיוֹת!

אַתְּ עַצְמֵךְ שַׂמְתְּ בְּכוֹס־חַיַּי,

שַׂמְתְּ רַעַל לִי בַכּוֹס.

מָרְעָלִים הֵם כָּל שִׁירָי –

וְעַל זֶה לִתְמֹהַּ אֵין!

הֵן אֶשָּׂא בִי הַרְבֵּה צִפְעוֹנִים

וְאוֹתָךְ, יַלְדַּת־חֵן.

נח

חָלַמְתִּי שׁוּב חֲלוֹם יָשָׁן: לֵיל

אָבִיב הָיָה, תּוֹךְ פְּרָחִים,

תַּחַת הַתִּרְזָה יָשַׁבְנוּ דֹם

וְנִשְׁבַּעְנוּ לְאַהֲבַת נְצָחִים.

מָה רַבּוּ הַשְּׁבוּעוֹת! בְּלִי סוֹף, בְּלִי קֵץ

בֵּין נְשִׁיקָה וַחֲבִיקָה וּלְטִיפָה;

וּבְהַמְשֵׁךְ הַשְּׁבוּעוֹת מִתַּחַת לָעֵץ

זְכוּרַנִי: נָשַׁכְתְּ לִי בַחֲטִיפָה.

הָהּ, חֲמוּדָה, וְעֵינַיִךְ אֵשׁ,

הַיָּפָה וְהַנַּשְׁכָנִית בַּנְּעָרוֹת!

הַשְּׁבוּעוֹת אָמְנָם לְהַצְדִּיק יֵשׁ,

הַנְּשִׁיכוֹת הָיוּ נַעְתָּרוֹת.

נט

עַל רֹאשׁ הָהָר אֶעֱמֹדָה

וּלְבָבִי כְּמוֹ בַחֲלוֹם.

“לוּ עוֹף הָיִיתִי קָטָן!”

אֲנִי נֶאֱנָח בְּלִי־תֹם.

לוּ סִיס הָיִיתִי וְעַפְתִּי

אֵלַיִךְ, יַלְדַּת־חֵן,

וְעַל מַשְׁקוֹף חַלּוֹן־בֵּיתֵךְ

לִי בָנִיתִי קֵן.

לוּ זָמִיר קָט הָיִיתִי –

אֵלַיִךְ עַפְתִּי אָז,

מֵעַל הַתִּרְזָה הִנְעַמְתִּי

לָךְ זְמִירוֹת בַּחֲלוֹם־שְׁנָת.

לוּ יוֹנָה פוֹתָה הָיִיתִי

וְעַפְתִּי לָךְ אֶל לֵב;

הֵן תֵּאהֲבִי יוֹנִים פּוֹתוֹת,

וּפוֹתֶה תְרַפְּאִי כְאֵב.

ס

עֶגְלָתִי עוֹבְרָה לְאִטָּהּ

בְּעִמְקֵי הַיַּעַר הָעָב,

מְלֵאֵי קְסָמִים וּפוֹרְחִים

בְּאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ הָרָב.

אֲנִי יוֹשֵׁב וְהוֹזֶה וְהוֹגֶה

בַּאֲהוּבַת־נַפְשִׁי תֹם;

וְשָׁלשׁ דְּמֻיּוֹת שֶׁל צְלָלִים

תָּנַעְנָה רָאשֵׁיהֶן לִי דֹם.

הֵן מְדַלְּגוֹת, מִתְעַלְּמוֹת וְשׁוּב נִרְאוֹת

בְּהִתּוּל וּבְמוֹרָא מְעָט,

מִתְנַדְּפוֹת כְּמוֹ־אֵד בָּרוּחַ,

מִצְטַחֲקוֹת וְחוֹלְפוֹת מִיָּד.

סא

אֲנִי בַחֲלוֹם בָּכִיתִי,

חָלַמְתִּי: אַתְּ שׁוֹכְבָה בַבּוֹר.

הֱקִיצוֹתִי, וְהַדִּמְעָה

עוֹד שָׁטְפָה שְׁטֹף וַעֲבֹר.

אֲנִי בַחֲלוֹם בָּכִיתִי,

חָלַמְתִּי: עָזַבְתְּ אוֹתִי עַד.

הֱקִיצוֹתִי – וְזֶרֶם

דְּמָעַי עוֹד רַד, עוֹד רַד.

אֲנִי בַחֲלוֹם בָּכִיתִי,

חָלַמְתִּי: תֶּאֱהָבִינִי עוֹד.

הֱקִיצוֹתִי – וָאֶבְכֶּה

הַרְבֵּה, הַרְבֵּה מְאֹד.

סב

בַּחֲלוֹם כָּל־לֵיל תּוֹפִיעִי לִי

וּתְבָרְכִי לִי נְעִימוֹת,

לְרַגְלַיִךְ אֶפֹּל אָז בִּבְכִי

לְרַגְלַיִךְ הַחֲמִימוֹת.

בְּתוּגַת־לֵב תִּתְבּוֹנְנִי בִי,

תָּנִיעִי לִי רֹאשׁ, עֲדִינָה;

וּבְעֵינֵךְ יַעַל וִיפַךְ בִּדְמִי

רְסִיס דִּמְעָתֵךְ־פְּנִינָה.

אַתְּ לוֹחֲשָׁה לִי מִלָּתֵךְ אָז,

צְרוֹר בְּרוֹשִׁים הוֹשַׁטְתְּ וְלָקָחְתִּי.

אָז אִיקַץ – צְרוֹר הַבְּרוֹשִׁים גָּז,

וְהַמִּלָּה, הַמִּלָּה שָׁכָחְתִּי.

סג

כֹּה תִסְעַר וְתֵילִיל הַסְּעָרָה,

הָרוּחַ כֹּה יֶהֱמֶה רְתֵת,

הַלַּיְלָה לֵיל־סְתָו; אֵי נִשְׁאָרָה

יַלְדָּתִי עֲנִיָּה כָעֵת?

אֶרְאֶנָּה נִשְׁעֶנֶת לְחַלּוֹנָהּ

בְּחַדְרָהּ הַבּוֹדֵד, בַּצֵּל;

וּבְעֵינָהּ דִּמְעָתָה וִיגוֹנָהּ,

נִבֶּטֶת לְתוֹךְ תְּהוֹם־הַלֵּיל.

סד

רוּחַ־סְתָו מַלְקָה הָעֵצִים,

הַלַּיְלָה כֹה רָטֹב וָקָר;

מְעֻטָּף בִּמְעִילִי דֹם אֶרְכַּב

בַּיַּעַר לְבַדִּי וָזָר.

וּבְרָכְבִי – וְרָכְבוּ לְפָנַי

הִרְהוּרֵי לְבָבִי בַחֲלַל

הַיַּעַר, וְכֹה יִשָּׂאוּנִי

לְבֵית אֲהוּבָתִי חִישׁ־קַל.

שָׁם יִנְבְּחוּ כְלָבִים, הַמְשָׁרְתִים –

רוֹעֵד בְּיָדָם הַנֵּר;

עַל גֶּרֶם הַמַּעֲלוֹת אַעְפִּילָה

בְּצַעֲדִי נָכוֹן וְעֵר.

בְּתָא כְלִיל־מַרְבַדִּים וּמַזְהִיר,

הַמָּלֵא עֲדָנִים וְחֹם,

מַמְתִּינָה לִי שָׁם הַחֲמוּדָה,

רֹךְ זְרוֹעוֹת מַלְאֲכֵי־הַתֹּם.

הָרוּחַ יֶהֱמֶה בֶעָלִים,

וִידוֹבֵב הָאַלּוֹן הַשָּׂב:

"הוֹ מָה, רוֹכֵב סָכָל, תּוֹאִילָה,

מַה־תּוֹאִיל בַּחֲלוֹמְךָ זֶה שָׁוְא?"

סה

שׁוּר, שָׁם כּוֹכָב נוֹפֵל

מִשָּׁמָיו הַזּוֹרְחִים רוֹם!

כּוֹכַב הָאַהֲבָה הִנֵּהוּ,

פְּלָאִים יוֹרֵד תְּהוֹם!

צִיצִים וְעָלִים נוֹשְׁרִים

מִן הַתַּפּוּחַ הָרָם.

הָרוּחוֹת הֵם בָּאִים וּמְכַלִּים

אֶת חִצֵּי לַעֲגָם בָּם.

הַבַּרְבּוּר שָׁר בַּבְּרֵכָה,

חוֹתֵר בַּמַּיִם וְשָׁט,

וּבְשִׁירוֹ יִצְלֹל, יִצְלֹל

לְבוֹר־מְצוּלָה אָט.

כֹּה נָדַם כֹּל! נָדַמּוּ

כָּל־צִיץ וְעָלֶה עַל עֵץ;

הַכּוֹכָב – כְּלֹא הָיָה,

לְשִׁיר־הַבַּרְבּוּר בָּא קֵץ.

סו

בַּחֲצוֹת הַלַּיִל, לֵיל אִלֵּם, קָר,

בַּיַּעַר אֵתַע עִם בִּכְיִי מָר.

נִעַרְתִּי אֶת הָאִילָנוֹת בְּנוּמָם,

בְּחֶמְלָה הֵנִיעוּ רֹאשׁ לִי דוּמָם.

סז

עַל אֵם־הַדֶּרֶךְ יִקָּבֵר

מִי בְנַפְשׁוֹ שָׁלַח יָד;

וּפֶרַח־הַכְּחֹל הָעֲבַרְיָן

שָׁם יַעַל וְיִפְרַח בַּלָּט.

עַל אֵם־הַדֶּרֶךְ עָמַדְתִּי

עִם־לַיְלָה נֶאְנָח בַּלָּט.

וּלְאוֹר הַסַּהַר יִנּוֹעַ

צִיץ הָעֲבַרְיָן אָט.

סח

בְּכָל אֲשֶׁר אֶפְנֶה – שְׁחוֹר־צַלְמָוֶת

יְסוֹבְבֵנִי וְחֶשְׁכַת תְּהוֹם,

מִיּוֹם לֹא תָאִיר לִי שַׁלְהֶבֶת

זוּג־עֵינַיִךְ, יַלְדַּת־תֹּם.

אֲהָהּ, שְׁנֵי כוֹכְבֵי אַהֲבָה פְלִיאָה!

אוֹרְכֶם מָתוֹק בָּא בַצֵּל;

לְרַגְלַי פָּעֲרָה תְהוֹם אֶת פִּיהָ –

נָא בְלָעֵנִי, קַדְמוֹן לֵיל!

סט

שִׁירַי יְשָׁנִים וְרָעִים

וַחֲלוֹמוֹתַי־מְרִי,

אוֹבִילֵם אֱלֵי־קָבֶר;

הָבִיאוּ אָרוֹן לִי.

דְּבַר־מָה בָזֶה הָאָרוֹן

אַנִּיחַ עִם כָּל־שִׁיר –

אַךְ יִגְדַּל מִן הֶחָבִית

שֶׁבְּהַידֶלְבֶּרְגְּ הָעִיר.

הָבִיאוּ לִי גַם נַרְוָד

מִקְּרָשִׁים עַז וְעָב;

מִן הַגֶּשֶׁר שֶׁבְּמַגֶּנְצָה

יִהְיֶה אָרְכּוֹ רָב.

וּבְנֵי־עֲנָק שְׁנֵים־עָשָׂר

לִי הָבוּ, כָּל בֵּן וּבֵן

יִגְבַּר מִכְּרִיסְטוֹף הַקָּדוֹשׁ

בְּקוֹלוֹנְיָה עַל הָרְהֵין.

הֵם יִשְּׂאוּ אֶת הָאָרוֹן,

וְיוֹרִידוּהוּ לַיָּם;

אָרוֹן גָּדוֹל כָּמוֹהוּ –

לוֹ קֶבֶר יִשְׁוֶה שָׁם.

הֲתֵדְעוּ, לָמָּה יִגְדַּל

הָאָרוֹן וְיִכְבַּד כֹּה?

כִּי שַׂמְתִּי בוֹ גַם אַהֲבָתִי

וְאֶת מַכְאוֹבַי בּוֹ.

בְּנִיסָן, בַּיָּפֶה לְחָדְשֵׁי־הַזִּיו,

אַךְ נִרְאוּ הַנִּצָּנִים,

וַתַּעַל גַּם בִּלְבָבִי

הָאַהֲבָה בַעֲדָנִים.

בְּנִיסָן, בַּיָּפֶה לְחָדְשֵׁי־הַזִּיו,

עִם שִׁיר כָּל כְּנַף־רְנָנִים,

גִּלִּיתִי לָהּ גַּעְגּוּעַי

וּמַדְוַי הַנֶּאֱמָנִים.

מִדְּמָעַי צָצִים פְּרָחִים,

רֵיחָם כְּגַן אֵל,

וְאַנְחוֹתַי כֻּלָּן –

מַקְהֵלַת זְמִירֵי־לֵיל.

וְאִם תֶּאֱהָבִינִי, יַלְדָּה,

אֶעֶנְדֵךְ פְּרָחַי זֵר,

וּמוּל חַלּוֹנֵךְ יְפַכֶּה

שִׁיר זְמִירֵי־לֵיל כַּבְּאֵר.

שׁוֹשַׁנָּה וְיוֹנָה וְשֶׁמֶשׁ בַּמָּרוֹם –

אוֹתָן אָהַבְתִּי מֵאָז בְּלִי־מְצָרִים.

כָּעֵת לֹא אֶאֱהָבֵן, אֶת לִבִּי לוֹקַחַת

רַק הִיא הַפּוֹרַחַת, זוֹרַחַת וְאַחַת;

רַק הִיא, כָּל חֲמוּדַי בָּהּ אֶמְצָא הַיְקָרִים –

שׁוֹשַׁנְתִּי, יוֹנָתִי וְשִׁמְשִׁי בַמָּרוֹם.

כִּי אָצִיץ תּוֹךְ עֵינַיִךְ אֵל,

כְּאֵבִי אָנוּשׁ גָּז כַּצֵּל;

אַךְ אִם בְּפִיךְ כִּי נָגַע פִּי –

וְגָבַרְתִּי כָּאֲרִי.

אֶל חָזֵךְ כִּי אֶלָּחֵץ חָם,

אֵשׁ־יָהּ לוֹהֶטֶת בִּי, בַּדָּם.

אַךְ אִם “אֹהַבְךָ!” תֹּאמְרִי לִי

וְלֹא אֶתְאַפֵּק עוֹד מִבְּכִי.

פָּנַיִךְ חֵן, פָּנַיִךְ תֹּם –

רְאִיתִים זֶה לֹא־כְבָר בַּחֲלוֹם.

וּמַרְאֵךְ מַרְאֵה־כְרוּבִים לוֹ, –

אַךְ חִוֵּר כֹּה וְכוֹאֵב כֹּה.

עוֹד שָׁנִי חֵן לְפִיךְ הַקָּט,

הַמָּוֶת נוֹשְׁקוֹ עוֹד מְעָט.

בְּעוֹד רֶגַע יִדְעַךְ אוֹר שְׁמֵי־רֹם,

הַפּוֹרֵץ מֵעֵינַיִךְ תֹּם.

לְחִי לִלְחִי נַדְבִּיקָה דֹם,

וְשֶׁטֶף הַדְּמָעוֹת יִתְאַחֵד!

וְלֵב נְאַמֵּץ אֱלֵי לֵב –

הַלְּהָבִים יִתְלַכְּדוּ אָז יַחַד!

גַּל־דֶּמַע כִּי יִשְׁטֹף בִּלְשׁוֹן אֵשׁ זֹאת,

כִּי זִרְמוֹ יִשָּׁפֵךְ בְּלַהֲבָהּ,

וּזְרוֹעִי, זֹה זְרוֹעִי כִּי־תְחַבְּקֵךְ בָּעֹז,

אֲנִי כָלֶה וּמֵת מִנִּי־אַהֲבָה.

תּוֹךְ כּוֹס הַחֲבַצֶּלֶת

חָפַצְתִּי נַפְשִׁי טְבֹל;

בָּהּ שִׁירִי לָאַיֶּלֶת

תָּרִיעַ, תְּצַלְצֵל בְּקוֹל.

וְחַי הַשִּׁיר וִיפַעֵם

כִּנְשִׁיקַת־פִּיהָ אָז,

בְּנָשְׁקָהּ אוֹתִי פַעַם

בְּשָׁעָה כֹה נִפְלָאת.

הַכּוֹכָבִים עוֹמְדִים

שְׁנוֹת נֵצַח בִּשְׁמֵי־רֹם,

וְזֶה אֶל זֶה, בְּלִי־נוֹעַ,

יַבִּיטוּ בְאַהֲבָה דֹם.

מְדַבְּרִים הֵם בְּשָׂפָה

עֲשִׁירָה וְנָאָה כֹה;

אַף אַחַד הַבִּלְשָׁנִים

לֹא יָבִין שָׂפָה זֹה.

אֲנִי רַק לְמַדְתִּיהָ

וְלֹא תָסוּף עוֹד מִפִּי;

פְּנֵי חֶמְדָּתִי שִׁמְּשׁוּ

לְסֵפֶר־דִּקְדּוּק לִי.

עַל כַּנְפֵי־מַנְגִּינָה מְעַנְּגוֹת

אֲנַטְּלֵךְ, חֶמְדָּתִי, כָּעוֹף,

אֶשָּׂאֵךְ אֶל שַׁדְמוֹת הַגַּנְגַּס,

שָׁם תַּרְתִּי לִי מָקוֹם טוֹב.

עַל־פְּנֵי גַן פּוֹרֵחַ מְפַכִּים

אוֹרוֹת הַסַּהַר שָׁם דֹּם;

פִּרְחֵי־הַלּוֹטוֹס מְחַכִּים

לַאֲחוֹתָם הַצְּנוּעָה יוֹם־יוֹם.

צוֹחֲקִים בְּחֵן הַסִּגָּלִים,

כָּל־אֶחָד לְכוֹכָבוֹ הַקָּט;

שׁוֹשַׁנִּים מְסַפְּרוֹת בַּצְּלָלִים

אַגָּדָה רֵיחָנִית בַּלָּט.

מְדַלְּגִים הַצְּבָאִים הַקַּלִּים,

מוֹפִיעִים וְחוֹלְפִים מִיַּד;

הוֹמִים מֵרָחוֹק הַגַּלִּים,

גַּלֵּי קְדוֹשׁ נַהֲרוֹת־עַד.

בְּפִנָּה נִסְתָּרָה וּבְרוּכָה

שָׁם נִכְרַע בְּצֵל תֹּמֶר־עֵץ,

וְנֵשְׁתְּ מִמְּקוֹר אַהֲבָה וּמְנוּחָה

וַחֲלוֹם־אֹשֶׁר נַחֲלֹם, אֵין־קֵץ.

נִצַּת הַלּוֹטוֹס יְרֵאָה

אֶת הוֹד פְּנֵי הַשֶּׁמֶשׁ בָּרֹם,

הִיא רֹאשָׁהּ מוֹרִידָה וּמְחַכָּה

לַלַּיְלָה חוֹלֶמֶת וָדֹם.

הַסַּהַר הַחִוֵּר הוּא מְאַהֲבָהּ,

הַמְעוֹרְרָהּ בְּנָגְהוֹ מִשְּׁנָת,

אֶת צְעִיפָהּ אָז תָּסִיר וּתְגַלֶּה

פָּנֶיהָ, פְּנֵי־פֶרַח, לוֹ אָז.

הִיא פוֹרְחָה וְזוֹרְחָה וּמְאִירָה,

וְקוֹפֵאת מַבִּיטָה אֶל־עָל;

תֶּהֱמֶה, תֵּבְךְּ מִנִּי־אַהֲבָה,

וְנַפְשָׁהּ לוֹ תֵצֵא וּתְכַל.

בְּגַלֵּי הָרֵינוּס הַבְּהִירִים

מִשְׁתַּקֵּף מִגְדָּלוֹ הָרָם

שֶׁל הֵיכַל קוֹלוֹנִיָּה וְנִרְאִים

פְּנֵי קִרְיָה זֹה קְדוֹשָׁה מִשָּׁם.

בַּהֵיכָל הַהוּא עוֹמְדָה תַבְנִית,

בְּפָז מְצֻיָּרָה עַל עוֹר;

בְּשִׁמְמַת־חַיַּי חַד־גַּוְנִית

לֹא־אַחַת לִי שָׁלְחָה קַו־אוֹר.

מְרַחֲפִים מִסָּבִיב לַחֲבִיבָה

מַלְאָכִים וּפְרָחִים בְּלִי־קוֹל;

אֵשׁ לֶחְיָהּ, שְׁנִי שְׂפָתָהּ, עֵין זִיוָהּ –

חֶמְדָּתִי לָהּ דּוֹמָה בַכֹּל.

לֹא תֶאֱהָבִינִי, אָמְנָם כֵּן,

לִי אַחַת הִיא, לִי אַחַת;

אֶתְבּוֹנֵן רַק בְּפָנַיִךְ חֵן,

כָּאֵל כֵּן אֶשְׂבַּע נַחַת.

אַתְּ שׂוֹנֵאת לִי, אַתְּ שׂוֹנֵאת לִי,

לִי מַגִּיד פִּיךְ אַדְמוֹנִי!

הַגִּישִׁי אוֹתוֹ לְמוֹ־פִי,

וְאֶתְנַחֵם אָז, אִישׁוֹנִי.

חַבְּקִינִי, גַּפְּפִינִי, הַנָּאוָה,

בְּאַהֲבָה וּבְחֹם־לֵב,

בִּזְרוֹעוֹת וּבְרַגְלֵי לֶהָבָה,

וּבְכָל יְצוּרֵי הַגֵּו.

* * * * *

בְּעָצְמָה וּשְׁאֵרִית־אוֹנִים

חִבְּקָה, וּבְמוֹקְדֵי־שְׁאוֹל –

הַיָּפָה בִּבְנוֹת הַצִּפְעוֹנִים

אֶת לֵאוֹקוֹן הַמְאֻשָּׁר מִכֹּל.

אַל לִי תִשָּׁבְעִי, שְׁקִי נָא לִי,

שְׁבוּעָתֵךְ שָׁוְא וְשֶׁקֶר הִיא!

מְתוּקָה מְאֹד מִלָּתֵךְ, אַךְ

יוֹתֵר טוֹב כִּי אֶשַּׁק לָךְ!

אַאֲמִין רַק בְּמַמָּשׁ זֶה –

וְנִיבֵךְ אֵד וַהֲבֵל פֶּה.

* * * *

הִשָּׁבְעִי נָא לִי כַךְ וָכָךְ,

עַל דִּבְרָתֵךְ אַאֲמִין לָךְ!

אֶצְנַח דֹּם עַל חָזֵךְ צְבִי,

וְאַאֲמִין, שֶׁאֵין דּוֹמֶה לִי;

אַאֲמִין, בַּת, לְעוֹלְמֵי־עַד

וְעוֹד יוֹתֵר, שֶׁאוֹהֶבֶת אַתְּ.

לִכְבוֹד עֵינֵי חֶמְדָּתִי, אֵין דּוֹמֶה לָהֵן,

כֹּה יָפִים כָּתַבְתִּי פִתְגָּמִים.

לִכְבוֹד פִּי אֲהוּבָתִי וְטוּרֵי הַשֵּׁן

כהֹּ טוֹבִים כָּתַבְתִּי מִכְתָּמִים.

לִכְבוֹד לְחָיֶיהָ, לְחָיֵי הַחֵן,

בָּתֵּי־שִׁיר הֲקִימוֹתִי כֹה רָמִים.

וְלוּ הָיָה גַם לֵב לָהּ וָאֶכְתֹּב אָז

לִכְבוֹדָהּ שִׁיר־זָהָב, שִׁיר־פָּז.

הָעוֹלָם עִוֵּר וְנִבְעָר כָּךְ,

יוֹם־יוֹם פָּג טַעְמוֹ וִישֻׁנֶּה;

יַלְדָּתִי הַנָּאָה, הוּא דוֹבֵר בָּךְ,

שֶׁמֶּזֶג לָךְ מְגֻנֶּה.

הָעוֹלָם עִוֵּר וְנִבְעָר כַּךְ,

וִיכַחֵשׁ בָּךְ, חֲבִיבָה;

לֹא יֵדַע מֶתֶק זֶה פִּיךְ הָרַךְ

וְאִשּׁוֹ הַמַּלְהִיבָה.

הַגִּידִי לִי כַיּוֹם, הַתַּמָּה:

הַאֵינֵךְ דִּמְיוֹן־רוּחַ סְתָּם,

חֶזְיוֹן־רוּחַ בְּיוֹם חַמָּה

הִפְלִיט מֹחַ פַּיְטָן חָם?

וְאוּלָם לֹא, אֶת פִּיך זֶה שָׁנִי,

אֶת עֵינֵךְ וְקֶסֶם אוֹרָה זֹה,

אֶת כֻּלֵּךְ, יְצוּר כֹּה רַךְ, צַחֲקָנִי –

זֹאת לֹא יוּכַל פַּיְטָן בְּרֹא.

רַק צִפְעוֹנִים וְעַקְרַבִּים,

בְּנֵי דְרַקּוֹנִים וְיִלְדֵי רְאֵם,

פְּרִיצֵי־חַיּוֹת רַבִּים, רַבִּים –

אֵלֶּה פְּרִי אֵשׁ פַּיְטָן הֵם.

וְאוּלָם אוֹתָךְ וּנְכָלַיִךְ,

תָּאֱרֵךְ, כֻּלּוֹ מָלֵא נוֹי,

עָרְמָה זוּ תוֹךְ תּם־עֵינַיִךְ –

זֹאת לֹא יוּכַל פַּיְטָן בְּרֹא.

כְּבַת מִקֶּצֶף־גַּלִּים עָלְתָה לָהּ

כֵּן תַּזְהִיר, תִּיף בַּעֲדִי־יְקָר;

חֲמוּדָה זֹה, כֹּה נַפְשִׁי כָלְתָה לָהּ,

נִתְאָרְסָה, הָהּ, לְאָדָם זָר.

הָהּ לִבִּי, לִבִּי, אַל תִּשְׁתּוֹלְלָה,

שְׁתֵה עַד־תֻּמָּהּ אֶת הַכּוֹס;

סְבֹל וּסְלַח אֲשֶׁר לְךָ עוֹלְלָה

פְּתַיָּה יָפָה וְנָאָה זֹאת.

אֵין חֵמָה לִי, וְאִם לִבִּי נִשְׁבַּר בִּי,

הוֹי אָבְדַן כָּל־יְקָר! אֵין חֵמָה לִי.

וְלוּ גַם תַּזְהִיר בַּאֲבָנֶיהָ־חֵן וְתִיף –

לְלֵיל־לְבָבָהּ לֹא תַחְדֹּר קֶרֶן־זִיו.

יָדַעְתִּי כֹל… רְאִיתִיךְ הַיּוֹם בַּחֲלוֹם –

וָאֶרְאֶה גַם לִלְבָבֵךְ וּלְלֵילוֹ תְהוֹם,

וְאֶת הַנָּחָשׁ כָּרוּךְ, מוֹצֵץ לְשַׁדֵּךְ אַט,

וָאֶרְאֶה, הַחֲמוּדָה, מָה אֲמוּלָה אַתְּ.

עֲלוּבָה אַתְּ, אֲנִי לֹא אֶשְׁמֹר אֵיבָה לָךְ; –

שְׁנֵינוּ, רַעֲיָה, שְׁנֵינוּ כֹה עֲלוּבִים נְהִי.

עַד יָבוֹא מָוֶת וְיַהַס אֶת לִבֵּנוּ דָךְ,

שְׁנֵינוּ, רַעֲיָה, שְׁנֵינוּ כֹה עֲלוּבִים נְהִי.

וְאִם גַּם עַל שִׂפְתוֹתַיִךְ מְרַחֵף לַעַג מָר,

וּמַבַּט־עֵינֵךְ קָשֶׁה, מַבְרִיק, חַד,

אֶת חָזֵךְ דֹּם יָנִיעַ גָּאוֹן זָר, –

אַךְ כָּמוֹנִי, רַעֲיָה, הָהּ, עֲלוּבָה אַתְּ.

בְּזָוִיּוֹת־פִּיךְ לֹא־נִרְאֶה יִרְעַד כְּאֵב,

וְעֵינֵךְ כֵּהָה מִדִּמְעָה טִפְטְפָה בִדְמִי,

בְּחָזֵךְ גֵּא נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי לֵב, –

שְׁנֵינוּ, רַעֲיָה, שְׁנֵינוּ כֹה עֲלוּבִים נְהִי.

כִּנּוֹר, תֹּף וַחֲצוֹצְרָה

יֶהֱמוּ, יָרִיעוּ בְקוֹל;

בִּמְחוֹל לֵיל־כְּלוּלוֹת יוֹצְאָה

הַיְקָרָה לִי מִכֹּל.

בִּתְרוּעוֹת וּתְשׁוּאוֹת מִשְׁתַּפְּכִים

הַתֹּף וְהֶחָלִיל בְּלִי־תֹם;

דֹּם בּוֹכִים וּמִתְיַפְּחִים

בֵּינֵיהֶם כְּרוּבֵי־רֹם.

וְאַתְּ שָׁכַחַתְּ, שָׁכַחַתְּ הַפָּעַם,

שֶׁלִּבֵּךְ זֶה הוּא לִי רַק פָּעַם,

זֶה לִבֵּךְ נֶחְמָד וְעָרוּם וְקָט,

אֵין נֶחְמָד, אֵין עָרוּם מִמֶּנּוּ כִמְעָט.

שָׁכַחַתְּ אֶת הָאַהֲבָה וְהַכְּאֵב הָאִלֵּם,

שֶׁלָּחֲצוּ אֶת לִבִּי הַצַּר מֵהֲכִילָם.

לֹא אֵדַע אִם אַהֲבָה בוֹ גָדְלָה עַל כְּאֵב –

רַק אֵדַע, הֵם שְׁנֵיהֶם מְאֹד גָּדְלוּ בַּלֵּב!

וְלוּ יָדְעוּ הַפְּרָחִים הַתְּמִימִים

מָה עָמֹק הַפֶּצַע בַּלֵּב,

וְהָיוּ מְקוֹנְנִים עִמִּי

לְהָקֵל מִמֶּנִּי הַכְּאֵב.

אֶת עָנְיִי לוּ יָדְעוּ הַזְּמִירִים

וְצַעֲרִי הַגָּדוֹל כַּיָּם,

וְשָׁרוּ לִי צוֹהֲלִים שִׁירִים,

רִפְאוּת לִי צְפוּנָה בָם.

לוּ יָדְעוּ מַכְאוֹבִי, כִּי רָב הוּא,

לוּ יָדְעוּ אֵל כּוֹכְבֵי־הַפָּז,

וְיָרְדוּ מִשְּׁמֵיהֶם שֶׁגָּבְהוּ,

נִחוּמִים הֵבִיאוּ לִי אָז.

כְּאֵבִי לֹא יֵדְעוּ כָל־אֵלֶּה,

רַק אַחַת יוֹדַעַת הַכְּאֵב:

הִיא עַצְמָה כֹּה לִי עוֹלֵלָה,

לִגְזָרִים בִּי קָרְעָה הַלֵּב.

מַדּוּעַ שׁוֹשַׁנִּים הֵן חִוְרוֹת כָּל־כַּךְ,

הַגִּידִי, מַדּוּעַ, בַּת־תֹּם?

מַדּוּעַ יַעַמְדוּ בָעֵשֶׂב הָרךְ

סִגְּלֵי־הַתְּכֵלֶת כֹּה דֹם?

מַדּוּעַ כֹּה יֶאֱבַל, יֶהֱמֶה שִׁיר

הָעֶפְרוֹנִי בָּאַוִּיר רְתֵת?

מַדּוּעַ מִבָּשְׂמֵי יְרַקְרַק־הַנִּיר

יַעֲלֶה רֵיחַ שֶׁל מֵת?

מַדּוּעַ הַשֶּׁמֶשׁ עַל־אֶרֶץ כֹּה קָר

וּמַעֲצִיב נוֹפֵל הָאוֹר?

מַדּוּעַ כֹּה קוֹדְרִים פְּנֵי שְׁדֵמָה וָהָר,

פְּנֵי קֶבֶר לָאָרֶץ וּבוֹר?

אֲנִי עַצְמִי, מַדּוּעַ כֹּה חוֹלֶה אֲנִי,

כֹּה סָר וְכֹה זָעֵף הַיּוֹם?

מַדּוּעַ עָזַבְתְּ אוֹתִי, אִמְרִי נָא ל4י,

מַדּוּעַ, מַדּוּעַ, בַּת־תֹּם?

שָׁמַעַתְּ עָלַי דִּבְרֵי־טִינָה

וְטַעֲנוֹת כַּךְ וָכָךְ!

אַךְ אֵת אֲשֶׁר נַפְשִׁי עִנָּה,

אֶת־זֶה לֹא גִלּוּ לָךְ.

הֵם טָפְלוּ בִלְשׁוֹנָם הַקָּשָׁה,

הָנֵעַ בְּרֹאשׁ לִי וּטְפֹל;

הֵם כִּנּוּ אוֹתִי “הָרָשָׁע!” –

וְאַתְּ הֶאֱמַנְתְּ בַּכֹּל.

הֵן אֶת־הָרַע בִּי בֶאֱמֶת

לֹא יֵדְעוּ עוֹד כַּיּוֹם;

הָרַע וּשְׁטוּת בִּי שֶׁמֶץ

נָשָׂאתִי בְחָזִי דֹם.

הַתִּרְזָה פָרְחָה, הַזָּמִיר רָן,

הַשֶּׁמֶשׁ צָחַק מֵעָל בְּחֵן;

אָז נָשַׁקְתְּ לִי, חִבַּקְתְּ לִי בַגָּן,

וּבְתֹם לְחַצְתִּנִי אֶל חָזֵךְ שֵׁן.

הֶעָלִים נָשְׁרוּ, עוֹף צָרַח מָר,

הַשֶּׁמֶשׁ נִפְרַד נִזְעָם וְרַד;

אָז דֹּם קָרָאנוּ: “הֱיֵה שָׁלוֹם!” קָר,

וְהֶחֱוֵית לִי קִדָּה בְחֵן וְאַט־אַט.

קְרוֹבִים הָיִינוּ בִמְאֹד מְאֹד,

שָׁלַט בֵּינֵינוּ שְׁלוֹם עֲדָנִים.

שִׂחַקְנוּ “הַבַּעַל וְאִשְׁתּוֹ” וְעוֹד,

לֹא נָפְלוּ בֵינֵינוּ לֹא רִיבוֹת וּמְדָנִים.

שְׂמֵחִים הָיִינוּ זֶה בָזֶה,

צָחַקְנוּ, נָשַׁקְנוּ פֶה לָפֶה.

אָז יַעַל מִשְׂחָק עַל־לֵב לָךְ וָלִי:

בַּ"מַּחֲבוֹאִים" נְשַׂחֵק בְּשָׂדוֹת וּכְרָמִים,

וְכֹה לְהִסְתַּתֵּר יָדַעְנוּ, עַד כִּי

מְצֹא לֹא יָכֹלְנוּ זֶה אֶת־זֶה כָּל־הַיָּמִים.

לֹא אַאֲמִין בִּשְׁמֵי־מָרוֹם,

בָּהֶם הַכֹּמֶר סָח;

בְּעֵינֵךְ אַאֲמִינָה,

אוֹר־שָׁמַי בָּהּ הַזָּךְ.

לֹא אַאֲמִין בְּאֵל־עֶלְיוֹן,

בּוֹ הַכֹּמֶר סָח;

זֶה לִבֵּךְ – אֵין אֵל אַחֵר

מִזֶּה הַפּוֹעֵם בָּךְ.

אֲנִי בָרַע לֹא אַאֲמִין,

לֹא בְחֶבְלֵי־שְׁאוֹל לְיוֹם בָּא;

בְּעֵינֵךְ אַאֲמִינָה

וּבְלִבֵּךְ זֶה הָרָע.

רַק אַתְּ נֶאֱמָנָה נִשְׁאַרְתְּ לִי,

אֶת־כֹּל אֲשֶׁר־לָךְ לִי תַקְדִּישִׁי,

עָזַרְתְּ לִי בְעָנְיִי וּבְרִישִׁי,

נִחוּמִים בַּמֵּצַר דִּבַּרְתְּ לִי.

עַל מֵימַיִךְ וְלַחְמֵךְ אֲבָרֵךְ,

גַּם כֶּסֶף מְעַט הֶעֱנַקְתְּ לִי,

אַתְּ גַּם לִכְבָסִים דָּאַגְתְּ לִי,

לִתְעוּדָה וּלְצֵידָה לַדֶּרֶךְ.

הֲיִי בְרוּכָה בְּעַד־כֹּל שֶׁנָּתַתְּ לִי,

וּשְׁמָרֵךְ בְּחֹם וּבַקָּרָה

אֱלֹהַי, וְלָךְ יַעֲמֹד בַּצָּרָה

כְּכָל שֶׁעָמַדְתְּ גַּם־אַתְּ לִי.

הָאָרֶץ הָיְתָה עֵת רַבָּה צְמֵאָה,

אָז בָּא הָאָבִיב וְלָבְשָׁה צָהֳלָה,

וְגִיל וּתְרוּעַת־צְחוֹק מָלֵאָה,

אֲנִי רַק שְׂמֹחַ לֹא אוּכָלָה.

הַפְּרָחִים יָצִיצוּ, הַמְּצִלּוֹת יָרִיעוּ,

בְּנֵי־כָנָף יֶהְגּוּ וּלְשׁוֹנָם לֹא תֵלֶא;

אַךְ אוֹתִי הַתְּרוּעוֹת וְהַשִּׂיחוֹת הוֹגִיעוּ,

בְּעֵינַי לֹא יָשְׁרוּ כָּל־אֵלֶּה.

מַה־מְּשַׁעֲמֵם הֶהָמוֹן, מַה־זָּר וּמְשֻׁנֶּה,

גַּם זֶה יְדִידִי, סְבַלְתִּיו תָּמִיד; –

וְהַכֹּל מִשּׁוּם שֶׁגְּבֶרֶת תְּכֻנֶּה

יַלְדָּתִי הַמְּתוּקָה, זוּ בַת הֶחָמֶד.

וַיְהִי בְּהִתְמַהְמְהִי עֵת רַבָּה מְאֹד,

הוֹזֶה וְחוֹלֵם בְּאַרְצוֹת נְדוֹד:

וַיֶּאֱרַךְ מְאֹד לְחֶמְדָּתִי הַזְּמָן,

וַתִּתְפָּר־לָהּ שִׂמְלַת־כְּלוּלוֹת כָּאן.

וְחָבְקָה עֲנֻגָּה בִצְחוֹק־חֵן נָעִים

חֲתָנָהּ הַפֶּתִי הַגָּדוֹל בַּפְּתָאִים.

חֶמְדָּתִי רַכָּה וְקַלָּה כַּחֲלוֹם,

עוֹד עַתָּה מְרַחֲפָה לְעֵינַי דֹּם;

עֵין סִגָּל לָהּ וּלְחִי פֶרַח גָּן,

הֵן לוֹהֲטוֹת, פּוֹרְחוֹת מִזְּמַן לִזְמָן.

אִם שְׁכֹחַ יָכֹלְתִּי וַעֲזֹב זֹאת הַיְקָרָה,

זֹאת הָיְתָה אִוֶּלֶת שֶׁאֵין לָהּ כַּפָּרָה.

כְּחֹל סִגָּלִים לְעֵינָהּ חֵן,

וְרֹד שׁוֹשַׁנִּים – גַּם לֶחְיָהּ כֵּן

לֹבֶן חֲבַצֶּלֶת לְיָדָהּ שֵׁן,

הֵן פּוֹרְחוֹת וּפוֹרְחוֹת בְּלִי־סוֹף, בְּלִי קֵץ,

רַק הַלֵּבָב הַקָּטָן הוּא יָבֵשׁ כָּעֵץ.

הָעוֹלָם כֹּה יִיף, כֹּה כְּחֻלִּים שְׁמֵי־עָל,

רוּחוֹת נוֹשְׁבוֹת וּמְלַטְּפוֹת וְעוֹבְרוֹת חִישׁ־קַל,

פְּרָחִים רוֹמְזִים בְּחֵן, מֵעֲפַר כָּל־גַּל,

וְנוֹצְצִים וּמְנִצִּים בִּפְנִינֵי הַטַּל.

וּבְכָל אֲשֶׁר אַבִּיט – צְחַק, אָדָם, וּצְהַל!

וַאֲנִי מֶה חָפַצְתִּי בַבּוֹר כִּי־אֶשְׁכָּבָה

עִם אֲהוּבָה מֵתָה, וְהִלָּחֵץ לִלְבָבָהּ.

חֶמְדָּתִי, אִם בַּקֶּבֶר אַתְּ,

בְּקֶבֶר תִּשְׁכְּבִי אָפֵל,

וְאֵרֵד אָז אֵלַיִךְ אַט

וְדוּמָם לָךְ אֶטָּפֵל.

אֶשָׁקֵךְ, אֲחַבְּקֵךְ, אֶלְחָצֵךְ בְּחם,

קָרָה, דּוֹמֵמָה, מַלְבִּינָה!

אֶהֱמֶה, אֶבְכֶּה, אֲרַתֵּת דֹּם,

עַד אֶהְיֶה אַף־אָנִי בַּר־מִנָּן.

הַמֵּתִים יָקוּמוּ עִם חֲצוֹת־לֵיל,

בְּמַעְגָּל יְסוֹבְבוּ עַלִּיז,

אֲנַחְנוּ בַקֶּבֶר נִשָּׁאֵר, בַּצֵּל,

אִתָּךְ בָּאֱהָבִים אֶתְעַלֵּס.

הַמֵּתִים יָקוּמוּ. יוֹם־דִּין, זֶה הַיּוֹם

הוּא קוֹרְאָם לְעֹנֶג וּדְאָבָה;

אֲנַחְנוּ לֹא נַחְשֹׁשׁ כְּלוּם, וְדֹם

שְׁלֵוִים בַּקֶּבֶר נִשְׁכָּבָה.

עֵץ־אֹרֶן עוֹמֵד גַּלְמוּד

בַּצָּפוֹן עַל עֵירֹם הָר.

הוּא יָנוּם; בְּמִכְסֶה לָבָן

יַעֲטֵהוּ שֶׁלֶג קָר.

עַל־דְּבַר תְּמָרָה יַחֲלֹם,

בְּאֶרֶץ־מִזְרָח שָׁם

גַּלְמוּדָה מִתְאַבֶּלֶת

עַל קִיר־סֶלַע חָם.

שַׁאֲלוּ, כּוֹכְבֵי־זָהָב זַכִּים,

שְׁלוֹם חֶמְדָּתִי בַמֶּרְחַקִּים,

אִמְרוּ לָהּ: עוֹד לִבִּי דְוָי,

וְדַךְ וְשַׁח וּלְמַעֲנָהּ חָי.

(הָרֹאשׁ אוֹמֵר:)

הוֹי, לוּ הָיִיתִי הַהֲדֹם

לַחֲמוּדָה, רַגְלָהּ תֵּט עָלַי!

וְלוּ רָמְסָה אוֹתִי כָל־הַיּוֹם –

לֹא הִתְאוֹנַנְתִּי גַם אֲזַי.

(הַלֵּב אוֹמֵר:)

הוֹי, לוּ הַכָּר הָיִיתִי רַךְ,

וְנָעֲצָה מַחֲטָהּ עָמֹק בּוֹ!

וְלוּ דְקָרַתְנִי בְּחֻדָּהּ דַּק –

עַל כָּל־דְּקִירָה שָׂמַחְתִּי כֹה.

(הַשִּׁיר אוֹמֵר:)

הוֹי, לוּ הָיִיתִי רַק הַנְּיָר,

בּוֹ בוֹחֲרָה לְצִדְעָהּ הִיא!

הָיִיתִי חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ שָׁר

אֶל אָזְנָהּ מַה־שֶּׁפּוֹעֵם בִּי.

מִיּוֹם חֶמְדָּתִי הָלְכָה לָהּ –

שְׂחוֹקִי נֶחְבָּא וְאֵינוֹ בָא.

הִתּוּל מַר עוֹד יִפְגַּע בְּמִי,

וְאוּלָם שְׂחוֹק לֹא יֵדַע פִּי.

מִן הַיּוֹם שֶׁאָבְדָה לִי –

מָנַעְתִּי עֵינַי מִנִּי בְכִי,

בִּי כָלָה לֵב מִכְּאֵב וָשֹׁד –

אָכֵן בְּכוֹת לֹא אוּכַל עוֹד.

אֶת מַדְוַי הַגְּדוֹלִים וְהַקָּשִׁים –

לְשִׁירִים הֲפַכְתִּים קְטַנִּים;

הֵם פּוֹרְשִׂים גַּף רַעֲנַנִּים

וְאֶל לְבָבָהּ הֵם חָשִׁים.

הַדֶּרֶךְ לַחֲמוּדָה מָצָאוּ –

אַךְ חָזְרוּ חִישׁ נֶאֱנָחִים,

נֶאֱנָחִים וְאֵינָם סָחִים,

מַה־שֶּׁבְּלִבָּהּ רָאוּ.

לֹא אוּכַל שְׁכֹחַ סֶלָה,

כִּי פַעַם, חֶמְדַּת־לֵב,

הָיִית לִי, יְצוּר פֶּלֶא,

בַּנְּשָׁמָה וּבַגֵּו.

הַגֵּו – עוֹד לִבִּי כָלֶה

לְגֵו זֶה כֹּה רַךְ וְכֹה חַי;

הַנְּשָׁמָה לְקַבֵּר תּוּכָלוּ,

נְשָׁמָה יֵשׁ לִי דַי.

נִשְׁמָתִי אֶגְזֹר, וְאֶפַּח

מַחֲצִיתָהּ בְּגֵוֵךְ צוּף,

אֲחַבְּקֵךְ וּנְהִי נְשָׁמָה

אַחַת וְאֶחָד גּוּף.

עִירוֹנִים בְּבִגְדֵי־שַׁבַּתָּם

מְטַיְּלִים בְּיַעַר וְכָר;

מְקַפְּצִים כִּתְיָשִׁים, מִתְחַטְּאִים

לִפְנֵי הוֹד הַטֶּבַע בִּיקָר.

עֵינַיִם יָעִיפוּ מְתוּקוֹת

אֶל כָּל־צִיץ פּוֹרֵחַ, שְׁקוּי־טָל;

וְסוֹפְגִים בְּאָזְנַיִם אֲרֻכּוֹת

אֶת שִׁיר הָאַנְקוֹרִים מֵעָל.

אֲנִי אֶת חַלּוֹנִי אֲכַסֶּה

בַּמָּסָךְ הַשָּׁחוֹר דֹּם;

בּנֵי־צְלָלִים וְרוּחוֹת־בְּעָתָה

דּוֹרְשִׁים לְשִׁכְנִי בְּעוֹד־יוֹם.

הָאַהֲבָה הַיְשָׁנָה מוֹפִיעָה,

עוֹלָה מִנְּשִׁיָּה בַלָּט;

יוֹשְׁבָה עַל־יָדִי, בּוֹכִיָּה,

וְתָרֵךְ אֶת לִבִּי בִי מְעָט.

תְּמוּנָה מִיָּמִים עָבָרוּ

מִקִּבְרָהּ תַּעַל אֵלָי,

לִי מַרְאָה אֵיךְ בְּקִרְבָתֵךְ

הָיִיתִי לְפָנִים חָי.

יוֹמָם בָּרְחוֹבוֹת אָנוּעַ,

אֶתְהַלֵּךְ כְּמוֹ בַחֲלוֹם,

בִּי תְמֵהִים יִתְבּוֹנְנוּ עוֹבְרִים,

וַאֲנִי כֹּה עָצֵב דֹּם.

עִם־לַיְלָה וְטוֹב לִי יוֹתֵר,

הָרְחוֹבוֹת רֵיקִים אָז,

אֲנִי וְצִלִּי נָעִים –

מִסָּבִיב הָשְׁלַךְ הָס.

הֵד צְעָדַי נִשְׁמָע

בְּעָבְרִי הַגֶּשֶׁר הַצָּר;

בְּעַד־עָב אֶת־שְׁלוֹמִי יִדְרשׁ

סַהַר בְּמַבָּט קָר.

לִפְנֵי בֵיתֵךְ אֶעֱמֹד

וְקוֹפֵא אַבִּיט עָל,

קוֹפֵא מוּל חַלּוֹנֵךְ, –

לִבִּי בִי כָלֶה וְחָל.

יָדֹע אֵדַע, לַבְּקָרִים

נִשְׁקַפְתְּ אֵלַי מֵרֹם,

וַתִּרְאִינִי כְעַמּוּד־שַׁיִשׁ

בְּאוֹר־סַהַר נִצָּב דֹּם.

נַעַר אָהַב נַעֲרָה,

הִיא בָחֲרָה בְאַחֵר; הַלָּז

הוּא בָחַר בְּאַחֶרֶת,

וְנֶאֱרַס לָהּ אָז.

הַנַּעֲרָה נִשֵּׂאת בְּכַעֲסָהּ

לְאָדָם זָר לָהּ זָר,

שֶׁנִּפְגַּשׁ לָהּ עַל דַּרְכָּהּ;

הַנַּעַר – מַר לוֹ מָר.

הַמַּעֲשֶׂה יָשָׁן־נוֹשָׁן,

אַךְ תָּמִיד חָדָשׁ כֹּה;

וְאִישׁ שֶׁזֶּה קָרָהוּ –

לְבָבוֹ נִשְׁבַּר בּוֹ.

אַחֲוָה, אַהֲבָה, אֶבֶן־הַחֲכָמִים –

אֶת־שְׁלָשְׁתָּם מְהַלְלִים כָּל הַיָּמִים,

אַף־אָנֹכִי מְהַלְלָם וּמְחַפְּשָׂם מְאֹד,

וְאוּלָם, אֲבוֹי! לֹא מְצָאתִים עוֹד.

צְלִיל־שִׁיר כִּי אֶשְׁמַע מְפַכֶּה,

חֶמְדָּתִי שָׁרָה אָז,

בִּי לִבִּי יַחְשֹׁב הִתְפַּקַּע

מֵעֹצֶר כְּאֵבִי עָז.

כִּלְיוֹן לֵב־מוּזָר מוֹשְׁכֵנִי

הַיַּעֲרָה לִמְרוֹם הָר,

עִם שֶׁטֶף דִּמְעוֹת־עֵינִי

שָׁם יָפוּג שִׁבְרִי מָר.

מַבִּיטִים הַפְּרָחִים כֻּלָּם

לַשֶּׁמֶשׁ הַמַּזְהִיר בָּרֹם;

שׁוֹטְפִים אֶל יַמָּם הַמַּזְהִיר

הַזְּרָמִים שָׁטֹף וּזְרֹם.

מְרַחֲפִים שִׁירַי כֻּלָּם

אֶל בַּת־הָאוֹר – הוֹ שְׂאוּ

אֶת־דְּמָעַי וּנְכָאַי, שִׁירִים,

וְאֶת־עָצְבָּם אִתְּכֶם קְחוּ!

רָאִיתִי בַת־מְלָכִים בַּחֲלוֹם,

וּרְטֻבּוֹת לְחָיֶיהָ, לְחָיֵי־שַׁעֲוָה;

תַּחַת תִּרְזָה יְרֻקָּה יָשַׁבְנוּ דֹם

אַחוּזִים בְּחַבְלֵי־אַהֲבָה.

"לֹא אֶחְפֹּץ כֵּס אָבִיךְ, וְלֹא

שַׁרְבִיטוֹ, שַׁרְבִיט־זְהָבוֹ,

לֹא כִתְרוֹ וְאַבְנֵי־חִנּוֹ בוֹ,

חָפַצְתִּי רַק בָּךְ, הַנָּאוָה!"

“זֹאת לֹא אוּכַל”, תַּעַן לִי,

"אֲנִי בַקֶּבֶר נָחָה,

רַק אַעַל אֵלֶיךָ בְּלֵילוֹת־דְּמִי,

כִּי אֲהַבְתִּיךָ כָּכָה".

יַחְדָּו יָשַׁבְנוּ, יַקִּירָה,

בָּאֳנִי־הַשַּׁיִט הַקַּל.

בִּדְמִי־לַיְלָה עָבְרָה הַסִּירָה

בַּנָּתִיב לָהּ הִתְוָה הַגַּל.

נָח אִי־הָרוּחוֹת הַיָפֶה

בְּאוֹר עַרְפְּלֵי־סַהַר, וְהֵד

נִגּוּן פֶּלִאי הִגִּיעַ כֹּה רָפֶה

וַהֲמוֹן מְחוֹלוֹת בָּאֵד.

הַשִּׁיר הָלַךְ הָלֹךְ וְגָבֹר

וּמַעְגַּל הַמְּחוֹלוֹת לֹא תָם;

אַךְ אָנוּ דֹם נָשׁוּט וְנַעֲבֹר

לְלֹא גִיל וְנִחוּמִים בַּיָּם.

כְּצִלְצוּל קוֹל אַגָּדָה

יְשָׁנָה נִשְׁמָע לִי,

מוֹשִׁיטָה לִבְנַת יָדָהּ

וְרוֹמְזָה מֵאֶרֶץ־צְבִי,

שָׁם עֻלְּפוּ גְדוֹלֵי צִיצִים

בְּזָהֳרֵי כְּלוֹת־יוֹם,

אֵלֶּה לְאֵלֶּה מְצִיצִים

בְּעֵינֵי־כַלָּה דֹם; –

נִיב רָמֵי־הָאִילָנוֹת

כְּשִׁיר מַקְהֵלָה יְפַךְ,

וּבוֹקְעִים מַעֲיָנוֹת

בִּמְחוֹלוֹת נֹגַהּ זַךְ; –

מַנְגִּינַת אַהֲבָה עוֹלָה,

לֹא אֶעֱרֹךְ לָהּ כָּל־דְּמוּת,

כְּלוֹת־נֶפֶשׁ פְּלִיאָה, גְּדוֹלָה

מְהַלְּכָה פְלִיאָה שְׁטוּת!

הוֹ לוּ יָכֹלְתִּי וְאָבוֹא

לְאֶרֶץ־פְּלָאִים זֹאת,

רִפְאוּת מְצֹא שָׁם לִלְבָבִי

וְחָפְשִׁי שָׁם הֱיוֹת!

אֲהָהּ! זֶה פֶלֶא נוֹפִי

אֶרְאֶנּוּ רַק בַּחֲלוֹם;

אַךְ שֶׁמֶשׁ־בֹּקֶר תּוֹפַע –

כְּקֶצֶף יִמַּס דֹּם.

אֲנִי אֲהַבְתִּיךְ וְאֵהָבֵךְ עוֹד –

וְלוּ גַם יִתְמוֹטֵט הָעוֹלָם,

מִתּוֹךְ הָחֳרָבוֹת יִתְפָּרֵץ יְקוֹד

וְלַהֲבֵי אַהֲבָתִי הַגְּדוֹלִים.

כֹּה בוֹדֵד אֶתְהַלֵּךְ בַּגִּנָּה

בָּהִיר כִּי יָאִיר הַיּוֹם.

מִתְלַחֲשִׁים הַפְּרָחִים וְדוֹבְרִים,

אֲנִי רַק אָנוּעָה שָׁם דֹּם.

מִתְלַחֲשִׁים הַפְּרָחִים וְדוֹבְרִים,

בְּחֶמְלָה יַבִּיטוּ עָלָי:

"אַל־נָא בַּאֲחוֹתֵנוּ כֹה תֶחֱרֶה,

אִישׁ חִוֵּר וְעָצֵב כֹּה".

אַהֲבָה בִי עֲנֻגָּה

מְאִירָה בְקַדְרוּת־הוֹד,

כְּאַגָּדָה, תְּסֻפָּר, נוּגָה,

בַּקַּיִץ, בְּלֵילוֹת־סוֹד.

"בְּגַן־הַקְּסָמִים מְטַיְּלִים

מְאַהֲבִים שְׁנַיִם אָט;

שִׁירֵי זְמִירִים כֹּה נַעֲלִים

נִשָּׂאִים, יָרֵחַ שָׁט.

"כַּפֶּסֶל דֹּם תַּעֲמֹד הַנָּאוָה,

הָאַבִּיר לָהּ יִכְרַע בַּלָּט.

אָז יָבוֹא עֲנַק־הָעֲרָבָה,

הָעַלְמָה חוֹלֶפֶת מִיָּד.

"הָאַבִּיר מִתְבּוֹסֵס בְּדָמָיו,

שָׁב לְבֵיתוֹ הַנָּפִיל הָרָם" –

כַּאֲשֶׁר יִנָּתֵק פְּתִיל יָמָי,

סִפּוּר־הַמַּעֲשֶׂה זֶה תָם.

הֵן כֻּלָּן צִעֲרוּנִי,

הִכְאִיבוּ לִבִּי בִי;

אֵלֶּה בְּאַהֲבָתָן,

וְאֵלֶּה בְּשִׂנְאָתָן לִי.

בְּלַחְמִי שָׂמוּ רַעַל,

וּבְכוֹס־מַשְׁקִי – מְרִי;

אֵלֶּה בְּאַהֲבָתָן,

וְאֵלֶּה בְּשִׂנְאָתָן לִי.

אַךְ זוּ, שֶׁבְּיוֹתֵר תֵּמַר

וּבְיוֹתֵר תַּכְאִיב לִי,

מֵעוֹלָם לֹא שְׂנֵאַתְנִי,

וְגַם לֹא דָבְקָה בִי.

חַם הַקַּיִץ יִשְׁכֹּן

עַל לְחָיַיִךְ וְרָד;

הַחֹרֶף, קַר הַחֹרֶף,

יִשְׁכֹּן בְּלִבֵּךְ קָט.

בְּקָרוֹב, הָהּ, יִשְׁתַּנֶּה

סֵדֶר זֶה, כְּרוּב תָּם!

הַחֹרֶף – הוּא עַל לֶחְיֵךְ,

וּבְלִבֵּךְ קַיִץ חָם.

שְׁנַיִם כִּי יִפָּרְדוּ,

יוֹשִׁיטוּ יָדָם דֹּם,

וּבָכוּ בִדְמָעוֹת שָׁלִישׁ,

וְנֶאֶנְחוּ בְלִי תֹם.

אֲנַחְנוּ לֹא בָכִינוּ,

לֹא נֶאֱנַחְנוּ “אוֹי!” וְ"אָח!"

הַדְּמָעוֹת וְהָאֲנָחוֹת –

הֵן בָּאוּ אַחַר־כָּךְ.

יָשַׁבְתִּי לְכוֹס־טֵה עִם שׁוֹנִים,

כָּל־אֶחָד עַל אַהֲבָה סָח.

הָיוּ יְפֵיפִים הָאֲדוֹנִים,

חוּשׁ הַמַּטְרוֹנוֹת כֹּה רָךְ.

“אֵין אַהֲבָה אֶלָּא פְּלַטּוֹנִית”

סָח יוֹעֵץ־הֶחָצֵר בְּחֹם;

וְהִיא, הַיּוֹעֶצֶת, אִירו־נִית

חִיְּכָה וְנֶאֶנְחָה דֹם.

הַכֹּהֵן פִּיו פָּתַח בִּצְנִיעוּת:

"הָאַהֲבָה – כִּדְבָשׁ הִיא לְחֵךְ,

אִם גַּסָּה – אָז תַּזִּיק לַבְּרִיאוּת".

הָעַלְמָה – הִיא דוֹבְבָה: “אֵיךְ?”

הַשּׁוֹעָה הִבִּיעָה מַעֲצִיבָה:

“אַךְ תַּאֲוָה הִיא אַהֲבָה זֹאת!”

וּבְנֹעַם וּבְחִבָּה הִקְרִיבָה

לָאָדוֹן הָרוֹזֵן הַכּוֹס.

לַשֻּׁלְחָן שָׁם הָיָה עוֹד מָקוֹם,

זֶה מְקוֹמֵךְ, הוּא נִפְקַד לְבָד;

עַל־דְּבַר אַהֲבָתֵךְ, בַּת־שְׁחָקִים,

הָיִית מְסַפֶּרֶת גַּם־אָתְּ.

מָרְעָלִים הֵם כָּל שִׁירָי –

אַחֶרֶת לֹא תוּכַל הֱיוֹת!

אַתְּ עַצְמֵךְ שַׂמְתְּ בְּכוֹס־חַיַּי,

שַׂמְתְּ רַעַל לִי בַכּוֹס.

מָרְעָלִים הֵם כָּל שִׁירָי –

וְעַל זֶה לִתְמֹהַּ אֵין!

הֵן אֶשָּׂא בִי הַרְבֵּה צִפְעוֹנִים

וְאוֹתָךְ, יַלְדַּת־חֵן.

חָלַמְתִּי שׁוּב חֲלוֹם יָשָׁן: לֵיל

אָבִיב הָיָה, תּוֹךְ פְּרָחִים,

תַּחַת הַתִּרְזָה יָשַׁבְנוּ דֹם

וְנִשְׁבַּעְנוּ לְאַהֲבַת נְצָחִים.

מָה רַבּוּ הַשְּׁבוּעוֹת! בְּלִי סוֹף, בְּלִי קֵץ

בֵּין נְשִׁיקָה וַחֲבִיקָה וּלְטִיפָה;

וּבְהַמְשֵׁךְ הַשְּׁבוּעוֹת מִתַּחַת לָעֵץ

זְכוּרַנִי: נָשַׁכְתְּ לִי בַחֲטִיפָה.

הָהּ, חֲמוּדָה, וְעֵינַיִךְ אֵשׁ,

הַיָּפָה וְהַנַּשְׁכָנִית בַּנְּעָרוֹת!

הַשְּׁבוּעוֹת אָמְנָם לְהַצְדִּיק יֵשׁ,

הַנְּשִׁיכוֹת הָיוּ נַעְתָּרוֹת.

עַל רֹאשׁ הָהָר אֶעֱמֹדָה

וּלְבָבִי כְּמוֹ בַחֲלוֹם.

“לוּ עוֹף הָיִיתִי קָטָן!”

אֲנִי נֶאֱנָח בְּלִי־תֹם.

לוּ סִיס הָיִיתִי וְעַפְתִּי

אֵלַיִךְ, יַלְדַּת־חֵן,

וְעַל מַשְׁקוֹף חַלּוֹן־בֵּיתֵךְ

לִי בָנִיתִי קֵן.

לוּ זָמִיר קָט הָיִיתִי –

אֵלַיִךְ עַפְתִּי אָז,

מֵעַל הַתִּרְזָה הִנְעַמְתִּי

לָךְ זְמִירוֹת בַּחֲלוֹם־שְׁנָת.

לוּ יוֹנָה פוֹתָה הָיִיתִי

וְעַפְתִּי לָךְ אֶל לֵב;

הֵן תֵּאהֲבִי יוֹנִים פּוֹתוֹת,

וּפוֹתֶה תְרַפְּאִי כְאֵב.

עֶגְלָתִי עוֹבְרָה לְאִטָּהּ

בְּעִמְקֵי הַיַּעַר הָעָב,

מְלֵאֵי קְסָמִים וּפוֹרְחִים

בְּאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ הָרָב.

אֲנִי יוֹשֵׁב וְהוֹזֶה וְהוֹגֶה

בַּאֲהוּבַת־נַפְשִׁי תֹם;

וְשָׁלשׁ דְּמֻיּוֹת שֶׁל צְלָלִים

תָּנַעְנָה רָאשֵׁיהֶן לִי דֹם.

הֵן מְדַלְּגוֹת, מִתְעַלְּמוֹת וְשׁוּב נִרְאוֹת

בְּהִתּוּל וּבְמוֹרָא מְעָט,

מִתְנַדְּפוֹת כְּמוֹ־אֵד בָּרוּחַ,

מִצְטַחֲקוֹת וְחוֹלְפוֹת מִיָּד.

אֲנִי בַחֲלוֹם בָּכִיתִי,

חָלַמְתִּי: אַתְּ שׁוֹכְבָה בַבּוֹר.

הֱקִיצוֹתִי, וְהַדִּמְעָה

עוֹד שָׁטְפָה שְׁטֹף וַעֲבֹר.

אֲנִי בַחֲלוֹם בָּכִיתִי,

חָלַמְתִּי: עָזַבְתְּ אוֹתִי עַד.

הֱקִיצוֹתִי – וְזֶרֶם

דְּמָעַי עוֹד רַד, עוֹד רַד.

אֲנִי בַחֲלוֹם בָּכִיתִי,

חָלַמְתִּי: תֶּאֱהָבִינִי עוֹד.

הֱקִיצוֹתִי – וָאֶבְכֶּה

הַרְבֵּה, הַרְבֵּה מְאֹד.

בַּחֲלוֹם כָּל־לֵיל תּוֹפִיעִי לִי

וּתְבָרְכִי לִי נְעִימוֹת,

לְרַגְלַיִךְ אֶפֹּל אָז בִּבְכִי

לְרַגְלַיִךְ הַחֲמִימוֹת.

בְּתוּגַת־לֵב תִּתְבּוֹנְנִי בִי,

תָּנִיעִי לִי רֹאשׁ, עֲדִינָה;

וּבְעֵינֵךְ יַעַל וִיפַךְ בִּדְמִי

רְסִיס דִּמְעָתֵךְ־פְּנִינָה.

אַתְּ לוֹחֲשָׁה לִי מִלָּתֵךְ אָז,

צְרוֹר בְּרוֹשִׁים הוֹשַׁטְתְּ וְלָקָחְתִּי.

אָז אִיקַץ – צְרוֹר הַבְּרוֹשִׁים גָּז,

וְהַמִּלָּה, הַמִּלָּה שָׁכָחְתִּי.

כֹּה תִסְעַר וְתֵילִיל הַסְּעָרָה,

הָרוּחַ כֹּה יֶהֱמֶה רְתֵת,

הַלַּיְלָה לֵיל־סְתָו; אֵי נִשְׁאָרָה

יַלְדָּתִי עֲנִיָּה כָעֵת?

אֶרְאֶנָּה נִשְׁעֶנֶת לְחַלּוֹנָהּ

בְּחַדְרָהּ הַבּוֹדֵד, בַּצֵּל;

וּבְעֵינָהּ דִּמְעָתָה וִיגוֹנָהּ,

נִבֶּטֶת לְתוֹךְ תְּהוֹם־הַלֵּיל.

רוּחַ־סְתָו מַלְקָה הָעֵצִים,

הַלַּיְלָה כֹה רָטֹב וָקָר;

מְעֻטָּף בִּמְעִילִי דֹם אֶרְכַּב

בַּיַּעַר לְבַדִּי וָזָר.

וּבְרָכְבִי – וְרָכְבוּ לְפָנַי

הִרְהוּרֵי לְבָבִי בַחֲלַל

הַיַּעַר, וְכֹה יִשָּׂאוּנִי

לְבֵית אֲהוּבָתִי חִישׁ־קַל.

שָׁם יִנְבְּחוּ כְלָבִים, הַמְשָׁרְתִים –

רוֹעֵד בְּיָדָם הַנֵּר;

עַל גֶּרֶם הַמַּעֲלוֹת אַעְפִּילָה

בְּצַעֲדִי נָכוֹן וְעֵר.

בְּתָא כְלִיל־מַרְבַדִּים וּמַזְהִיר,

הַמָּלֵא עֲדָנִים וְחֹם,

מַמְתִּינָה לִי שָׁם הַחֲמוּדָה,

רֹךְ זְרוֹעוֹת מַלְאֲכֵי־הַתֹּם.

הָרוּחַ יֶהֱמֶה בֶעָלִים,

וִידוֹבֵב הָאַלּוֹן הַשָּׂב:

"הוֹ מָה, רוֹכֵב סָכָל, תּוֹאִילָה,

מַה־תּוֹאִיל בַּחֲלוֹמְךָ זֶה שָׁוְא?"

שׁוּר, שָׁם כּוֹכָב נוֹפֵל

מִשָּׁמָיו הַזּוֹרְחִים רוֹם!

כּוֹכַב הָאַהֲבָה הִנֵּהוּ,

פְּלָאִים יוֹרֵד תְּהוֹם!

צִיצִים וְעָלִים נוֹשְׁרִים

מִן הַתַּפּוּחַ הָרָם.

הָרוּחוֹת הֵם בָּאִים וּמְכַלִּים

אֶת חִצֵּי לַעֲגָם בָּם.

הַבַּרְבּוּר שָׁר בַּבְּרֵכָה,

חוֹתֵר בַּמַּיִם וְשָׁט,

וּבְשִׁירוֹ יִצְלֹל, יִצְלֹל

לְבוֹר־מְצוּלָה אָט.

כֹּה נָדַם כֹּל! נָדַמּוּ

כָּל־צִיץ וְעָלֶה עַל עֵץ;

הַכּוֹכָב – כְּלֹא הָיָה,

לְשִׁיר־הַבַּרְבּוּר בָּא קֵץ.

בַּחֲצוֹת הַלַּיִל, לֵיל אִלֵּם, קָר,

בַּיַּעַר אֵתַע עִם בִּכְיִי מָר.

נִעַרְתִּי אֶת הָאִילָנוֹת בְּנוּמָם,

בְּחֶמְלָה הֵנִיעוּ רֹאשׁ לִי דוּמָם.

עַל אֵם־הַדֶּרֶךְ יִקָּבֵר

מִי בְנַפְשׁוֹ שָׁלַח יָד;

וּפֶרַח־הַכְּחֹל הָעֲבַרְיָן

שָׁם יַעַל וְיִפְרַח בַּלָּט.

עַל אֵם־הַדֶּרֶךְ עָמַדְתִּי

עִם־לַיְלָה נֶאְנָח בַּלָּט.

וּלְאוֹר הַסַּהַר יִנּוֹעַ

צִיץ הָעֲבַרְיָן אָט.

בְּכָל אֲשֶׁר אֶפְנֶה – שְׁחוֹר־צַלְמָוֶת

יְסוֹבְבֵנִי וְחֶשְׁכַת תְּהוֹם,

מִיּוֹם לֹא תָאִיר לִי שַׁלְהֶבֶת

זוּג־עֵינַיִךְ, יַלְדַּת־תֹּם.

אֲהָהּ, שְׁנֵי כוֹכְבֵי אַהֲבָה פְלִיאָה!

אוֹרְכֶם מָתוֹק בָּא בַצֵּל;

לְרַגְלַי פָּעֲרָה תְהוֹם אֶת פִּיהָ –

נָא בְלָעֵנִי, קַדְמוֹן לֵיל!

שִׁירַי יְשָׁנִים וְרָעִים

וַחֲלוֹמוֹתַי־מְרִי,

אוֹבִילֵם אֱלֵי־קָבֶר;

הָבִיאוּ אָרוֹן לִי.

דְּבַר־מָה בָזֶה הָאָרוֹן

אַנִּיחַ עִם כָּל־שִׁיר –

אַךְ יִגְדַּל מִן הֶחָבִית

שֶׁבְּהַידֶלְבֶּרְגְּ הָעִיר.

הָבִיאוּ לִי גַם נַרְוָד

מִקְּרָשִׁים עַז וְעָב;

מִן הַגֶּשֶׁר שֶׁבְּמַגֶּנְצָה

יִהְיֶה אָרְכּוֹ רָב.

וּבְנֵי־עֲנָק שְׁנֵים־עָשָׂר

לִי הָבוּ, כָּל בֵּן וּבֵן

יִגְבַּר מִכְּרִיסְטוֹף הַקָּדוֹשׁ

בְּקוֹלוֹנְיָה עַל הָרְהֵין.

הֵם יִשְּׂאוּ אֶת הָאָרוֹן,

וְיוֹרִידוּהוּ לַיָּם;

אָרוֹן גָּדוֹל כָּמוֹהוּ –

לוֹ קֶבֶר יִשְׁוֶה שָׁם.

הֲתֵדְעוּ, לָמָּה יִגְדַּל

הָאָרוֹן וְיִכְבַּד כֹּה?

כִּי שַׂמְתִּי בוֹ גַם אַהֲבָתִי

וְאֶת מַכְאוֹבַי בּוֹ.

בְּחַיֵּי קוֹדְרִים הִבְהִיק פַּעַם

מַרְאֶה לִי כְקֶרֶן אוֹר;

הִנֵּה חָוַר, תַּם וְנָמֹג –

וַיְסַבּוּנִי צִלְלֵי שְׁחוֹר.

יְלָדִים, אִם בַחֲשֵׁכָה יֵשְׁבוּ,

מַה נֶּעְכָּרָה רוּחָם בָּם,

וּבִכְדֵי לְהָפִיג פַּחְדָּם

שִׁיר יָשִׁירוּ בְקוֹל רָם.

אֲנִי הַיֶּלֶד עַתָּה אָשִׁיר,

עִם אֲפֵלָה אֲנִי שָׁר;

צִלְצוּל שִׁירִי – אִם לֹא עָנֹג,

אוּלָם פַּחְדִּי מֶנִּי סָר.

לֹא אֵדַע מַה פֵּשֶׁר הַדָּבָר,

מַדּוּעַ כֹּה עָצֵב אֲנִי;

אַגָּדָה מִדּוֹרוֹת הֶעָבָר

לֹא תִתֵּן דֳּמִי לִי.

אוֹי, הַיּוֹם הוֹלֵךְ וְכָבֶה,

הָרֵינוּס יְפַכֶּה דֹם,

פִּסְגַּת הָהָר כְּלֶהָבָה

יוֹקְדָה בְזָהֳרֵי תְהוֹם.

הַיָּפָה בַבְּתוּלוֹת יוֹשֶׁבֶת

עַל פִּסְגַּת הָהָר הַלָּז,

בַּעֲדִי עֲדָיֶיהָ מַרְהֶבֶת,

הִיא סוֹרְקָה אֶת שַׂעֲרוֹת הַפָּז.

הִיא סוֹרְקָה בְמַסְרֵק שֶׁל זָהָב,

וְשִׁיר תְּזַמֵּר לָהּ,

כֹּה עַזָּה מַנְגִּינַת פְּלָאָיו,

כֹּחַ טָמִיר בָּהּ.

הַסַּפָּן הוּא יָשׁוּט בַּמָּיִם,

נַפְשׁוֹ בוֹ תֶהֱמֶה וּתְכַל;

לֹא יַבִּיט אֶל שִׁנֵּי הַסְּלָעִים,

עֵינָיו נְשׂוּאוֹת אֶל עָל –

דּוֹמַנִי, הַסַּפָּן וְהַסִּירָה –

גַּל נָהָר בְּלָעָם קָר;

זֹאת עוֹלְלָה לוֹ בְשִׁירָה

לוֹרֵילַי בָּהָר

הָהּ לִבִּי, לִבִּי נֶעֱצָב,

וַאֲבִיבִי יִצְהַל יוֹם;

נִשְׁעָן אֶל הַתִּרְזָה,

עַל סוֹלְלָה אֶעֱמֹד דֹּם.

בִּמְנוּחָה תִזְרֹם מַטָּה

בְּמֵי־תְכֶלְתָּהּ תְעָלַת הָעִיר;

נַעַר שָׁט בַּסִּירָה,

דָּג דָּגִים וְשׁוֹרֵק שִׁיר.

מֵעֵבֶר הַשֵּׁנִי מְחַיְּכָה

תְּמוּנָה מַאֲלִיפָה אֵלַי:

מִגְדָּלִים וְגַנִּים וַאֲנָשִׁים,

שְׁוָרִים וִיעָרִים וְגַיְא.

הַנְּעָרוֹת מְכַבְּסוֹת לְבָנִים,

מְדַלְּגוֹת בַּדֶּשֶׁא הָרַךְ;

הַטְּחֹן מַתִּיז אֶגְלֵי יַהֲלֹמִים,

וְסָח לִי, מֵרָחוֹק סָח־סָח.

עַל־יַד צְרִיחַ יָשָׁן וְכֵהֶה

בֵּית שׁוֹמְרִים עוֹמֵד מָט;

אִישׁ־צָבָא שָׁם יִתְהַלֵּךְ

בִּלְבוּשׁ אֲדַמְדָּם אָט.

יִשְׁתַּעֲשַׁע דֹּם בְּרוֹבֵהוּ

הַנּוֹצֵץ בְּקַרְנֵי אוֹר;

יוֹרִידוֹ וִירִימוֹ עַל כְּתֵפוֹ –

מִי יִתֵּן וְחֵץ מָוֶת בִּי יוֹר.

בַּיַּעַר אֶתְהַלֵּךְ וַאֲקוֹנֵן,

הַכִּיכְלִי הוּא יוֹשֵׁב בָּרוֹם;

יְנַתֵּר עַל בַּדוֹ, יִתְרוֹנֵן:

“הוֹ, מַה לְּךָ יִכְאַב כֹּה?”

אֶת סְנוּנִיּוֹתֶיךָ הַיְקָרוֹת

שְׁאַל וְתַגֵּדְנָה־לָךְ הֵן;

בְּחַלּוֹן אֲהוּבָתִי הֵן גָּרוֹת,

בְּחָכְמָה תִבְנֶינָה שָׁם קֵן.

הַלַּיְלָה כֹה רָטֹב וְסוֹעֵר,

אֵין כּוֹכָב בִּשְׁמֵי רוֹם,

בֵּין עֲצֵי הַיַּעַר הָרוֹעֲשִׁים

אֲנִי מִתְהַלֵּךְ דֹּם.

שָׁם הַרְחֵק מֵאֹהֶל הַצַּיָּד

הַבּוֹדֵד נֵר רוֹמֵז לִי: בֹּא!

אַל נָא יִמְשְׁכֵנִי לָאֹהֶל,

מָה רַבָּה הָעֲזוּבָה בוֹ.

הַזְּקֵנָה יוֹשֶׁבֶת עִוֶּרֶת

תּוֹךְ כִּסֵּא הָעוֹר הַדַּל;

זָרָה וְקוֹפֵאת כָּאֶבֶן

וְלֹא תוֹצִיא אַף הֶגֶה קַל.

הָלֹךְ וְקַלֵּל יִתְהַלֵּךְ

בֶּן הַיַּעֲרָן אֲדֻם־הָרֹאשׁ;

הוּא מַשְׁלִיךְ אֶת תֶּלְיוֹ בַכֹּתֶל,

וְצוֹחֵק צְחוֹק רַעַל וָרוֹשׁ.

הַטֹּוָה הַיָּפָה מַרְטִיבָה

הַפִּשְׁתָּה בְדֶמַע רָב;

לְרַגְלֶיהָ יִרְבַּץ, יֶהֱמֶה,

יִתְרַפֵּק כֶּלֶב הָאָב.

עֵת בְּמִקְרֶה נִפְגַּשְׁתִּי בַדֶּרֶךְ

מִכָּל בֵּית אֲהוּבָתִי כִמְעָט,

אֲחוֹתָהּ, אָבִיהָ וְאִמָּהּ, –

הֵם הִכִּירוּנִי מִיָּד.

הֵם שָׁאֲלוּ כֻלָּם לִשְׁלוֹמִי,

וְהוֹסִיפוּ כַעֲבֹר רֶגַע קָט:

שֶׁלֹא נִשְׁתַּנֵּיתִי לִכְאוֹרָה,

רַק פָּנַי – הֵם חָוְרוּ מְעָט.

שְׁאִלְתִּים לְדוֹדוֹת וּקְרוֹבוֹת

וּלְחָבֵר מְשַׁעֲמֵם וָזָר,

לַכֶּלֶב הַקָּט, לִנְבִיחָתוֹ

הַמְּתוּקָה בְיַלְּלוֹ מָר.

לִשְׁלוֹם אֲהוּבָתִי הַנְּשׂוּאָה

שָׁאַלְתִּי דֶרֶךְ אֲגָב;

הֵם עָנוּ בְגִיל: בַּעֲלָהּ יִהְיֶה,

בְּקָרוֹב וּלְמַזָּל־טוֹב, אָב!

אֲנִי לְדִבְרֵיהֶם בֵּרַכְתִּים,

וְהִשְׁבַּעְתִּים בְּאִמְרֵי פִי,

שֶׁלֹּא יִשְׁכְּחוּ לְבָרְכָהּ

פְּעָמִים אֵין סְפֹרוֹת בִּשְׁמִי.

אֲחוֹתָהּ הַקְּטַנָּה אָז תִּקְרָא:

"הַכְּלַבְלֵב הַמָּלֵא חֵן,

הוּא גָדַל, הָהּ, וְנִשְׁתַּטָּה,

וְנִטְבַּע בְגַלֵּי הָרְהֵין".

פְּנֵי אֲהוּבָתִי לַקְּטַנָּה,

בְּיִחוּד, זֶה צְחוֹקָהּ לָהּ;

לָהּ אוֹתָן הָעֵינָיִם,

שֶׁהֱבִיאוּנִי בְכָל רָע.

עַל־יַד בֵּית הַדַּיָּגִים יָשַׁבְנוּ,

וְהִבַּטְנוּ עַל־פְּנֵי הַיָּם דֹּם;

אֵדֵי הָעֶרֶב בָּאוּ,

הִתְנַשְּׂאוּ וְעָלוּ רוֹם.

בְּמִגְדַּל הַמַּיִם הוֹעָלוּ

לְשׁוֹנוֹת־אוֹר קְטַנּוֹת אַט־אָט;

וְהַרְחֵק בֵּין גַּלֵּי יָם נִגְלָה

לָעַיִן עוֹד אֳנִי שָׁט.

עַל סַעַר וְשֶׁבֶר אֳנִיָּה,

וְעַל סוֹלֵל בַּיַּמִּים לוֹ שְׁבִיל

שׂוֹחַחְנוּ, הַחַי בֵּין שָׁמַיִם

וּמַיִם, בֵּין פַּחַד וָגִיל.

דִּבַּרְנוּ עַל נוֹפִים רְחוֹקִים

בַּנֶּגֶב וּבְעֵבָר הַיָּם;

עַל עַמִּים כֹּה שׁוֹנִים וּמְשֻׁנִּים

וְעַל מִנְהֲגֵיהֶם שָׁם.

רֵיחוֹת עֵדֶן וְאוֹרוֹת לַגַּנְגָּס,

רֹם יִשְׂאוּ שָׁם רֹאשׁ עֲצֵי הוֹד;

וַאֲנָשִׁים חֲרִישִׁים וְיָפִים

שָׁם כּוֹרְעִים לְפִרְחֵי הַלּוֹט.

יוֹשְׁבֵי לַפְּלַנְדִּיָּה מְגֹאָלִים,

שְׁטוּחֵי רֹאשׁ, פִּיהֶם רָחָב כִּשְׁאֹל;

יוֹשְׁבִים סָבִיב לַמְּדוּרָה וְצוֹלִים

אֶת דְּגֵיהֶם וּמְקַרְקְרִים בְּקוֹל.

בְּכֹבֶד רֹאשׁ שָׁמְעוּ הַנְּעָרוֹת,

לְסוֹף נֶאֱלַמְנוּ דֹם;

הָאֳנִיָה כְבָר נֶעֶלְמָה מֵעָיִן,

וַעֲרָפֶל כִּסָּה פְּנֵי תְהוֹם.