(הרצאה במועצת הסופרים בתל-אביב, טבת תרפ"ו)

במסבה זו של סופרים רבים ומו"לים אינני צריך להרבות בדברים ובפירושים על המצב ועל היחס שנוצר לספר העברי ולספרות. היתה לנו רשות לקוות, כי הספרות, שעמדה בראש התחיה העברית, שהיא הביאה – אולי – לעולם היהודי את תנועת התחיה, תזכה לראות גם בנחמת עצמה, עם בואה של התחיה, שהיתה כוכב-הלואי שלה. והנה מתירא אני להגיד כי במדה שאנו משתקעים יותר ויותר בבנין הארץ ובמדה שאנו מתקרבים יותר להתגשמותם של כמה וכמה מחלומותינו, בה במדה כמעט מאבדת הספרות את ערכה; דמותה מתמעטת בתוך העם העברי והתפתחותה מתמעטת. השפעתה הולכת ומצטמצמת, ואם נבוא להשוות את כחה של ספרותנו והשפעתה על עמנו בזמן הזה לעומת השנים הקודמות, נבוא לידי מסקנות מעציבות מאד. ולא רק המצב החמרי של הספר והספרות העברית הוא עדות נאמנה על עת הצרה שקמה לספר, אלא עוד יותר מזה המצב הרוחני, נתקלקל איזה ברג במכונת הרוח שלנו. הגיעה תקופה מוזרה, בין מלכא למלכא, בספרותנו, ובאו ימי מבוכה גדולה, שאנו כלנו מרגישים בה.

סבות רבות גרמו לדבר. יש אומרים, שזהו חזיון כללי בכל העולם. הממשלה, כביכול, של הספר ירדה בכל הארצות ובכל העמים, מפני שאותם היסודות הרוחניים, שעליהם ומתוכם נבנתה הספרות, נתמוטטו, ומצד אחד לא נתאוששו כראוי היסודות החדשים של העתיד, וגם הספרות כאילו מתנועעת בין שני עולמות. ואולם בכל העולם כלו, במקום שיש המוני קוראים למיליונים, כשיורדים מעל הבמה הרבה מקצועות של ספרות, עדיין נשארות הוצאות גדולות, לצרכי יום יום, החל מספרי למוד וכלה בספרי שמוש, וחלקי הספרות, שהם בבחינת לחם לקורא, נושאים על גבם את חלקי הספרות האחרים, שאינם רווחים כל-כך ואינם בבחינת צורך הכרחי של השעה. מה שאין כן אצלנו, שהקהל שלנו הוא כל-כך מצומצם ואין לנו שום מקצוע שהוא בבחינת צורך גמור, מפני שמוסיפים אצלנו להשתמש בלשונות ובספרים זרים – מצבנו אינו גרוע הרבה יותר ממצבה של ספרות אחרת. אם לעמים אחרים יש אלפי דברים שמחיים את האומה, הרי אצלנו הספר הוא סוף סוף החוט היחידי שמאחד אותנו בכל העולם, ותפקידו חשוב ביותר, מפני שהוא בא במקום יסודות אחרים של שתוף הענינים הרוחניים, ודאי שהיה צריך לעמוד בראש דאגותינו הרוחניות. אולם הדאגה לספר העברי מוטלת למעשה רק על הסופר העברי, כאלו זהו הענין של יחידים בודדים, המוכרחים לאחוז בקרנות המזבח הזה, ואין אנו מרגישים כלל במציאות של אנשים מסביבנו, המשתתפים בדאגת הספר והספרות למלא את מחסוריהם הם.

חלמנו, כי כאן בא“י תתחיל להתפתח ספרות מלאה ושלמה בכל מקצועות היצירה, וכמדומני, שאם נשוה גם בפנה זו את הספרות שלנו עכשיו לספרותנו לפני שלשים שנה, בתקופת בן-אביגדור ו”אחיאסף", נרגיש גם בזה את המשבר ואת הירידה. יש מעין צמצום המקצועות, והענפים לא נתרבו, ודומה כאלו הם הולכים ומצטמצמים. באירופה יוצאים אלפי ספרים בכל חודש בכל מקצועות היצירה, ואנחנו אין אנו רואים, שיגיע אלינו בת-קול מכל הרכוש שהולך ונצבר שם ואין אנו מתפתחים משנה לשנה, אלא נחלשים והולכים ומתרחקים מכל צנורות הרוח.

אין אני יודע, במה אפשר לתקן את המצב, אבל יודע אני, ששעת צרה באה, שיש להתריע עליה, גם בהתרעה יש חפץ באין מעשה אחר. אתם כולכם צריכם להגשים את הצעקה הזאת, במה שאתם יכולים ואיך שאתם יכולים, כל אחד צריך להעשות כלי שרת לצרך השעה, כי אם נאחר את המועד – מי יודע מה ילד יום?

מתוך הרגשתי בתור סופר נדמה לי שאין כאן משבר של כסף, או משבר מסחרי בלבד. – אילו היה הדבר כך לא היה כדאי לפנות לאספה זו, אבל זהו ענין שנמשך והולך כמה שנים, נשבר איזה דבר בעצם המכונה. זהו המשבר, אין לזה גורמים חמריים בלבד, או כוונים של צורות ספרותיות.

יש דבר-מה פנימי בנו, המיוחד לספר העברי, שאין דוגמתו בספריות אחרות ובספרים לועזיים. גם שם יש התפלגות, התפרדות, יש ספרים יקרים וזולים, מכל המינים והסוגים, גם שם יש משבר רוחני, אבל שם יש קיום לספרות. הספרות היא צורך וממלאה תפקיד שהכל מרגישים בו ולכל אחד יש מקום להשפעה. אצלנו החבורה של הקוראים פוחתת והולכת. “בעל-הבית” העברי, שהיה גם הקונה של הספר וגם הקורא, המתפעל ממנו ומשפיע בהתפעלותו על הסופר – החלב שהסופר יונק ממנו – הוא איננו עוד. יחס של שוויון-נפש גמור משתלט יותר ויותר ואין כמעט קורא קבוע לספר. אם הספר העברי נמכר במאות אכסמפלרים במשך שנה – הרי זאת אומרת שאין קורא ואין קונה לספר העברי. יש מתנחמים בקהל החדש, שהולך ונוצר בין חוגי הפועלים. הקורא מסוג זה הוא ודאי הטוב שבקוראים, אבל הוא מעט מאד. ולא עוד אלא שמשתדלים, לדעתי, להעתיק אותו ממקורות הספרות והיצירה העברית. והספר העברי הכללי, שגם עד עכשיו היה חודר אליו בקושי, איננו חודר אליו עכשיו כמעט לגמרי. היה זמן שהחסידות בראה לה ספרות לעצמה, אבל חוץ מספרות מיוחדת זו, היה שטח ספרותי משותף לכל אישי-האומה במדה כזו, עד שהצורה הספרותית והתכן הספרותי שיצרה החסידות בטלו ברוב; היו חמשה חומשי תורה, מדרשים, עין יעקב וכדומה. והנה אני זוכר, שבחוגים האלה התחילו בועטים לפני עשר שנים אפילו באבות הספרות האידישיסטית, מפני שהוא בורגנית, היו בעיטות כלפי פרץ, מנדלי ושלום עליכם. ברוסיה הבולשביסטית העמידו את כל הספרות על סופרים אחדים מן הבולשביקים. כאן, כמובן, אין הדבר עדיין כך, יש בלי ספק קשר ידוע בין הקורא הצעיר ובין הספרות. אבל לפעמים יש שבלי כוונה נכנסת לענין טנדנציה מזיקה, שלא חשבו אולי עליה המתחילים בדבר. ועדת התרבות של הסתדרות העובדים מוציאה ספרים בשביל הפועל העברי, היא באה למלא מחסור, היא עושה מה שאחרים אינם עושים, ומוציאה ספרים העוסקים בשאלות כלכליות וסוציאליות, אבל ספרים אחרים אינה מוציאה כלל, אם לא נחשוב שנים שלשה ספרים שיש קשר ביניהם ובין הפועל בא“י. לאט לאט מתרגל הפועל לחשוב, שהספר הוא רק זה שעוסק בחוג עניניו. אמנם הם כולם חניכי הספרות החדשה ומעריצים אותה; אבל לא יעברו ימים רבים וההתעסקות בנקודה אחת לגבי מקצועות אחרים תביא לידי קרע בין עבודה ועסקנות ספרותית שבמחנה הפועלים ובין שאר המקצועות הספרותיים, שהולכים ונעשים ע”י אחדים. אין לנו איפוא להתנחם בזה שעתיד לקום קורא ספרותי כזה, שימלא את מקום העסקן. אני סובר, להפך, שזה יכול להביא לידי צמצום יותר גדול.

הספרות, כלשון, אינה יכולה להעשות קנין של מפלגה אחת, דאגת הלשון משותפת לכולם. לגבי הספרות אין מפלגות, וכל זמן שלא נבין דבר זה, לא נגיע לידי מעשה מסוים ולא נוציא את עגלתנו מתוך הבצה. ע"י התפלגות ודאי שלא נעשה כלום, אולי נצטרך לקשור קשרים חזקים עם אמריקה. אחרי סגירת שוק הספרים ברוסיה ובפולין נשאר השוק היחידי שם. יחד עם הרהורי תשובה על דבר מגמת כל עבודתנו התרבותית עלינו לדאוג גם לצרכיה החמריים של ספרותנו, אך בכל אופן נחוץ אחוד גמור של פעולותינו, פעולות הסופרים בארץ-ישראל ובגולה.