רקע
יהודה ליב גורדון
הַצְּפַרְדְּעִים הַמְּבַקְּשִׁים לָהֶם רָב
mנחלת הכלל [?]
tשירה

הַצְּפַרְדְּעִים קָרַת־רוּחַ לֹא מָצָאוּ

עֵת גֶּזֶר־עֵץ נִתַּן לַמֶּלֶךְ לָמוֹ

וּבְבוֹא תַּחְתָּיו הַשָּׁלָךְ לִמְשׁוֹל בָּמוֹ

צָעֲקוּ מָרָה, חָמָס וָשֹׁד קָרָאוּ1.

מֵהֶם רָאוּ וַיֶּחְכָּמוּ

בְּנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם קָמוּ

עֶת־בֹּא עֵת בְּחִירַת הָרַבָּנִים.

הָאָבוֹת הֻכּוּ וַיַּעֲרִימוּ הַבָּנִים!


כִּי הִתְחַדְּשָׁה גְּזֵרָה אֲחֶרֶת

עַל הַחַיָּה הַמְּנַתֶּרֶת:

שָׂרֵי הַמְּדִינָה שָׂמוּ לִפְנֵיהֶם

לִבְחוֹר רַב־מַלְכוּת עֲלֵיהֶם,

רָב מִטַּעַם הַמֶּמְשָׁלָה,

מַשְׂכִּיל וּמַרְבִּיץ הַשְׂכָּלָה.

יָמִים רַבִּים הִתְרוֹצְצָה חַיַּת קָנֶה,

אָסְפָה כֶּסֶף רָב וַחֲיָלִים גִּבֵּרָה,

וַתְּבַקֵּשׁ יָדַיִם אָנֶה וָאָנֶה

לָנוּס וּלְהִפָּטֵר מִפְּנֵי הַגְּזֵרָה.

אַךְ הָהּ כִּי חָזְקָה מִצְוַת הַמֶּלֶךְ

וּבַאֲגַם הַהוּא הָיָה שַׂר־פֶּלֶךְ

אֲשֶׁר לֹא שָׁתָה יַיִן וְלֹא לָקַח שֹׁחַד

וּבְכֵן אָת חִיל יוֹם הַפְּקֻדָּה

יוֹם שׁוֹאָה וּמְשׁוֹאָה אֵימָתָה וָפַחַד.

הַשֹּׁטְרִים תּוֹפְפוּ הִכְרִיזוּ:

״יוֹשְׁבֵי הַגֵּבִים הָעִיזוּ!״

וַיֵּאָסְפוּ כָּל הַצְּפַרְדְּעִים יַחַד

וַיִּתְקַבֵּצוּ וַיִּהְיוּ לַאֲגֻדָּה,

קָהָל גָּדוֹל בְּחָכְמָה וּבְמִנְיָן,

וַיֵּלְכוּ וַיְדַלְּגוּ בִּקְפִיצָה

לִמְקוֹם סֵתֶר קָנֶה וּבִצָה

לַמְתִּיק סוֹד עַל אֹדוֹת הָעִנְיָן.

וַיַּעֲמִידוּ הַמְּחִיצָה

וַיָּבִיאוּ הַחֵק עִם הַגּוֹרָלוֹת,

וַיָּבֹאוּ הַמְּמֻנִּים מִבְּנֵי הַנֵּכָר,

וּמְצַפִּים מִסָּבִיב בְּעֵינַיִם כָּלוֹת

עָמְדוּ הַנִּבְחָרִים הָעֲתִידִים לַכִּידוֹר

אַחֲרֵי הַשְׁקוֹת אִישׁ בּוֹחֲרָיו יַיִן וָשֵׁכָר

אַף שָׂכָר טוֹב לָמוֹ הִבְטִיחַ וַיִּדֹּר

וַיָּבֹא גַּם הַשֶּׁמֶשׁ בְּתוֹךְ הַבָּאִים:

״בַּחֲרוּ נָא בִּי, קָרָא, יוֹשְׁבֵי הַגְּבָאִים.

רְאוּ אוֹרִי מַה־יָּקָר, חֻמִּי מַה־נָּעִים!

אֲנִי אֶהְיֶה רַבְּכֶם, כֻּלְכֶם תִּהְיוּ חֲכָמִים,

כִּי אָפִיץ עֲלֵיכֶם אוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים,

לֹא עוֹד תֵּשְׁבוּ בַּמְּצוּלָה, תִּתְהַלְּלוּ בָּעֲמָקִים,

עַל בָּמֳתֵי אֶרֶץ נִדְרֹךְ, נַרְקִיעַ לִשְׁחָקִים;

אֶנְהַגְכֶם אֲבִיאֲכֶם מֵאֲפֵלוֹת לִנְגֹהוֹת,

לִמְקוֹם רוּחַ צַח, עַל הַגְּבָעוֹת הַגְּבֹהוֹת״.


דִּבְרֵי־חֵן אֵלֶּה לֹא לָקָחוּ

לֵב יוֹשְׁבֵי הָאָחוּ!

״אֵין לָנוּ חֵלֶק בָּאוֹר, לֹא נַחֲלָה בַּחֹם!

– רָאשֵׁי הָעֵדָה כִּכְרוּכְיָא צָוָחוּ –

עַמֵּנוּ כֻּלָּם צַדִּיקִים הוֹלְכֵי תֹם;

לֹא יָדַעְנוּ מִשְּׁנוֹת דֹּר

אֵי־זֶה הַדֶּרֶךְ יִשְׁכָּן־אוֹר;

בַּחֲשֵׁכָה תָּמִיד הִתְהַלַּכְנוּ

אֲבוֹתֵינוּ וַאֲנַחְנוּ,

עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ לֹא דָרַכְנוּ

וּגְבוּל אַגְמֵנוּ לֹא עָבַרְנוּ,

וַנִּהְיֶה טוֹבִים וּמְאוּם לֹא חָסַרְנוּ.

עַתָּה תִּהְיֶה לָנוּ לָרָב

הֲלֹא יַכֵּנוּ חֹרֶב וְשָׁרָב

וּבְקַרְנֶיךָ תּוֹבִישׁ כָּל אַגְמֵי־נֶפֶשׁ,

בִּצֹּאת וּגְבָאִים, מִקְוֵה טִיט וָרָפֶשׁ,

וַאֲנַחְנוּ – בָּם נִחְיֶה עֲלֵי אֲדָמוֹת:

טִיט הַיָּוֵן לָנוּ לִרְקָמוֹת,

אַוֵּיר רִקָּבוֹן חַיֵּי נְשָׁמוֹת״…

וַיַטִּילוּ הַכִּידוֹרִים

וַיֵּצְאוּ כֻּלָּם שְׁחוֹרִים –

וַיֵּצֵא הַשֶּׁמֶשׁ וּפָנָיו מְכֻרְכָּמוֹת.


וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי הַחֲבוּרָה

הַדּוּכִיפַת, הַתַּרְנְגֹל נַגַּר־טוּרָא,

הוֹדוֹ כָּפוּת וּמְסֻבֶּלֶת כִּרְבַּלְתּוֹ,

בִּטְנוֹ כַּעֲרֵמַת חִטִּים,

כָּרָב הַיּוֹשֵׁב עַל מֶמְשַׁלְתּוֹ

יָמִים רַבִּים וּרְחֹקוֹת עִתִּים.

״הֲגַם אַתָּה, גֶּבֶר יָהִיר, שֶׂכְוִי עַז פָּנִים,

תַּחְפֹּץ לְהִמָּנוֹת בֵּין הָרַבָּנִים?

צֵא צֵא מִזֶּה, קוֹצֵץ בֶּן קוֹצֵץ!

– גָּעֲרָה בוֹ חַיַּת קָנֶה בְּדִבּוּר מְפוֹצֵץ –

אֶפִּיקוֹרוֹס אַתָּה, מִין וּצְדוֹקִי;

אֶל בִּינָתְךָ תִּשָּׁעֵן,

לִשְׁרוֹק כָּמוֹנוּ תְּמָאֵן,

כִּי צַחוֹת תְּדַבֵּר, תִּקְרָא ״קוּקִי־רוּקִי״,

אַף תֹּאמַר לְהַבְחִין בֵּין יוֹם וּבֵין לָיְלָה

וּלְהָעִיר מִשְּׁנָתָם אֶת הַנִּרְדָּמִים;

צֵא צֵא, אִישׁ הַבְּלִיַּעַל, גֶּשׁ־הָלְאָה,

אֵין חֵפֶץ לָנוּ בַּמִּתְחַכְּמִים וַחֲכָמִים!

לֹא הָיוּ תַּרְנְגֹלִים לָנוּ לְמוֹרִים

אַף הָיֹה לֹא יִהְיוּ לְדוֹר דּוֹרִים״.

וַיַּפִּילוּ כַּדּוּרִים וַיֵּצְאוּ שְׁחוֹרִים –

וַיְהִי הַדּוּכִיפַת לַחֲרָפוֹת,

וַיֵּצֵא וְאָזְנָיו מְקֻטָּפוֹת.


אֶת מִי אֵפוֹא תִּבְחֲרִי, קְהִלָּה קְדוֹשָׁה?

אִם כָּל קַו אוֹר זָרוּחַ

עַל גּוֹרָלֵךְ לֹא יָנוּחַ,

אִם כָּל אֲשֶׁר לוֹ בִּינָה

תּוֹצִיאִי בְּחֶרְפָּה וּבִשְׁנִינָה –

מִי יִהְיֶה לָךְ לָרָב וּלְאֶבֶן הָרֹאשָׁה?


אַחַי! – קָרָא אַחַד הַנּוֹעָדִים

מִכֹּתֶל מִזְרָח מִפְּאַת הַקָּדִים –

קִרְאוּ מֵעַל סִפְרֵי זִכְרוֹנוֹתֵינוּ

אָז – בִּמְלוֹךְ גֶּזֶר־הָעֵצִים עַל אֲבוֹתֵינוּ,

אִישׁ צַדִּיק תָּמִים, אִישׁ שָׁלוֹם וּמְנוּחוֹת,

מִכָּל רָע הֵגִינָה עֲלֵיהֶם זְכוּתוֹ,

וַיִּהְיוּ טוֹבִים תַּחַת צֵל מַלְכוּתוֹ,

אַךְ לֹא הָיָה לָהֶם חָכְמָה בַּטֻּחוֹת

וַיִּמְאָסוּ בוֹ וַיֵּרָגְנוּ בְּאַגְמֵיהֶם –

עַד אֲשֶׁר מָלָךְ

עֲלֵיהֶם הַשָּׁלָךְ

אָז נָהֲמוּ וַיָּקֹטּוּ בִּפְנֵיהֶם –

נִקַּח מֵהֶם מוּסָר לַעֲשׂוֹת הַהֵפֶךְ״…


הַדַּרְשָׁן טֶרֶם כִּלָּה,

עוֹד בִּלְשׁוֹנוֹ מִלָּתוֹ,

וַתֵּהֹם כָּל הַקְּהִלָּה

וַיֹּאמְרוּ ״בָּרוּךְ״ לְעֻמָּתוֹ:

״לְשׁוֹנְךָ זָהָב, מִלֶּיךָ אַבְנֵי נֹפֶךְ!

הָבוּ לָנוּ לָרָב גֶּזֶר־עֵצִים,

בָּרָב כָּזֶה כֻּלָּנוּ חֲפֵצִים!״

וַיּוּטָל הַגּוֹרָל וּמֵאֵלָיו מוּבָן,

כִּי כֻלּוֹ הָפַךְ לָבָן.

וּבְכֵן עֵץ מִיַּעַר כָּרָתוּ

וּלְרָב מַשְׂכִּיל עֲלֵיהֶם שָׁתוּ,

וַיְקַדְּמוּ פָנָיו בְּתֹף וְחָלִיל

וַיְשִׂימוּהוּ לָרָב עַל כָּל הַגָּלִיל,

וַיַּרְבּוּ לוֹ שָׂכָר, מִנְחָה וְכָלִיל,

וּמָקוֹם נָתְנוּ לוֹ אֵצֶל אֲרוֹן־הַקֹּדֶשׁ,

וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת וּבְיוֹם הַחֹדֶשׁ

אֶל הָעַמּוּד יַעֲלוּהוּ

וִיפַטְּמוּהוּ

מִבְּכֹרוֹת הָעֲלִיּוֹת וּמֵחֶלְבֵהֶן.

כָּכָה יִחְיֶה הָרַב שַׁאֲנָן בֵּינֵיהֶן,

חָפְשִׁי מֵעֲבוֹדָה, מִדְּאָגָה וָכָעַשׂ,

דָּבָר לֹא יוּכַל עֲשׂוֹ, דָּבָר לֹא יָעַשׂ,

כִּי אִם יֹאכַל וְיִשְׁתֶּה וְדָשֵׁן,

יְטַיֵּל וִיגַהֵק וְיָשֵׁן,

וּבְצִלּוֹ יִחְיוּ אַנְשֵׁי קְהִלָּתוֹ

אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ,

אֵין יוֹצֵאת וּצְוָחָה וָפֶרֶץ

וְאֵין מַכְלִים דָּבָר בָּאָרֶץ.



  1. לפונטין III, 4; קרילוב II, 1.  ↩

המלצות קוראים
תגיות