רקע
אהרן מגד
עוול
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

“זה סיפור על עוול קשה שנעשה לאדם. העוול לא תוקן, גם לא יוכל להיתקן, כי האיש אינו בחיים עוד.”

כך נפתח הסיפור שבו נפרשת פרשת חייו הסבוכים, עקובי הסבל והאכזבות, של משורר נסתר, שכוכבו זרח וכבה. פרק אחר פרק נחשפים יחסיו רבי־התהפוכות של “אסף הגואל”, עם אשתו, בני משפחתו, עמיתיו, מעריצי שירתו, ואנשים מ“עולם הספרות”. גזילת “כבשת הרש” שלו, בעורמה, ומתוך התעללות בפרי־עטו ­– שוברים את רוחו ומביאים עליו את קיצו.

“יצאתי למסע ארוך ורב־חתחתים. אילו ידעתי מה צפוי לי בהמשכו, אולי לא הייתי עושה בו גם את הצעד הראשון, אך נמשכתי אליו כמי שנמשך בחבלי קסם אל הסכנה” ­– כותב העתונאי הוותיק, שקיבל עליו לגולל את פרשת העוול, ונמצא הוא עצמו מסתבך בה, כשחייו משתזרים בחיי גיבורו.

חוטים סמויים מקשרים את הרומן המרתק הזה של אהרן מגד עם כמה מן הרומנים הקודמים שלו, כמו “החי על המת” ו“מחברות אביתר”.


 

א

זה סיפור על עוול קשה שנעשה לאדם. העוול לא תוקן, גם לא יוכל להיתקן, כי האיש אינו בחיים עוד.

ואתחיל מן הימים שלאחר מותו. שלושים יום לאחר מותו.

יום חורף היה. גשמים קלים מפרק לפרק. מבעד לחלון, אני זוכר, השמים היו עכורים, טלאים־טלאים של עננים קפואים. ישבתי ליד שולחני ועברתי על מאמר שהעורך הראשי ביקש שאראה “אם אפשר לרכך אותו קצת” ­–

המאמר כבר היה מודפס, והיריעה הגדולה של העיתון, שזה עתה הועלתה אלי מאולם הדפוס, ואותיותיה לחות ונוצצות, היתה פרושה לפני על השולחן ­–

לא ידעתי במה אפשר “לרכך” את המאמר. הוא היה ארסי ומרושע, ולדעתי צריך היה לפסול את כולו, אך דעתי לא נחשבת הרבה בעיני העורך.

ולפתע בקעו מחדרו צעקות אשה והחרידו את הדממה השוררת בקומה זו של הבניין: “הוא רצח אותו!” “הצבוע הזה…” “איך הרשיתם לו…” הצעקות היו היסטריות, אך הבטויים ה“תנ”כיים" שנפלטו בהן ­– “רצח וגם ירש!” “את כבשת הרש הוא גזל ממנו!” וכו' ­– העידו שהצועקת אינה אשת־שוק, אלא אשה משכילה, המתקוממת על איזה עוול נורא.

קמתי ללכת אל העורך, למסור לו את יריעת העיתון ולומר שאני לא אוכל לעשות כלום במאמר הזה.

כן, עלי לתת תמונה של “המצב הטופוגרפי”: חדרי הוא השלישי בשורה, ובינו ובין חדר העורך הראשי מבדיל חדרה של המזכירה, רחל. כדי להגיע אל העורך עלי לעבור דרכו. צעקות האשה שוסעו עתה בנסיונותיו של העורך להשתיקה. שאלתי את רחל בלחישה, בעָברי על־פניה, על מה הצעקות. אצבעותיה שעל קלידי מכונת־הכתיבה שבתו, ופניה היו מתוחות מקשב חרד לנעשה מעבר לקיר. “על מאמר שהתפרסם אצלנו… הספד, נדמה לי…” לחשה, פעורת עיניים.

נכנסתי אל העורך ויריעת העיתון בידי.

“אני יכולה להחריש? לעמוד על הדם ולהחריש?!” רשפו עיניה של האשה, שישבה מול העורך ולא השגיחה בכניסתי. “גברתי, את מפריעה לנו בעבודה!” נטל העורך את היריעה מידי.

“אתם מרגיזים אותו מקברו ­– ואני המפריעה?!” התלהטה האשה.

שתי קווצות של שֵׂער שחור, דק, היו שמוטות לה לשני צדי צדעיה, כאילו ניערה אותן סערת־רוחהּ ממקומן בתסרוקת המפוסקת, ששתי רצועות כסופות הבהיקו בה. לפניה היה עור עדין, שהקמטים הרכים שבו מפויסים ­– כמו אַדווה קלה במי באר אפלה ­– ומין יופי מזרחי נשתמר בו; יופי מזרחי שדווקא יהודיות פולניות ניחנו בו. כבר לפני שנים רבות שמתי לב לכך. וגם דלֵקה זוהרת בעיניים, המביעה נחישות־רצון, עיקשות, אולי גם רשעות מסוימת.

“אני המפריעה…” חזרה האשה וקראה כמה פעמים; אך נשימתה התקצרה, היא שאפה אוויר, ונדמה היה שעוד מעט תתעלף.

העורך נבהל, קרא לרחל למהר ולהביא כוס מים, ולאחר שזו הגישה מים אל פיה, קמה האשה ממקומה, זקופה, ובפנים של מרי וגאווה הטיחה בעורך: “כל החשבון עוד לא נגמר!”

ומוזר: ברגע שקמה ועמדה לפני, נזכרתי בחלום רע שחלמתי בלילה: הלכתי ברחוב של מושבה קטנה ­– האם היתה זו נחלת־יהודה? ­– וחיפשתי את בית־הכנסת, כי רציתי לומר קדיש. בפתח עמדה אשה שנראתה כמשוגעת. שערה השחור, הארוך, פרוע, שמלתה הבלויה נסרחת על רגליה, והיא ציוותה עלי ללכת אחריה. כוח כישוף גדול היה לה, כנראה, כי לא סירבתי לה, אף שידעתי כי משהו רע צפוי לי. הובילה אותי למחסן חשוך, נכנסתי לתוכו אחריה…

העורך לחש לי שאצא אתה אל בית־הקפה הסמוך, אזמין לה משהו לשתות, ואשתדל להרגיע אותה.

על היחסים ביני ובין העורך הראשי צריך הייתי לומר משהו. אבל לא כאן המקום.

אחזתי בזרועה, ירדתי אתה לרחוב ונכנסתי אתה ­– שרה לוינשטיין שמה, אמרה לי ­– אל בית־הקפה. הזמנתי קפה לשנינו, ולאחר שלגמה כמה לגימות להשיב את רוחה, שאלתי מה היתה סיבת רוגזה. היא לא ענתה. העיפה בי מבטים בין לגימה ללגימה, כבוחנת אותי ­– עיניים עזות, גחולות, לא נוטות חסד ­– ושאלה לשמי ולמעשי במערכת העיתון. אמרתי לה שאני עורך את דף המאמרים. “לא קראת את ההספד?” שאלה באיבה. וכשראתה שאני תמה, הוסיפה: “על יעקב לוינשטיין?” ­– “כן!” הסמקתי, “בעלך?” ­– “האיש שכתב את ההספד הזה,” רעדו שפתיה המתוחות, “הוא זה שהרג אותו.” הייתי המום. את מחברו של ההספד ­– “שלושים למותו” ­– אני מכיר היטב. משורר, שבמשך שמונה־עשרה שנה, עד לפני שנתיים, ערך את המוסף הספרותי של העיתון. ואם כי את המנוח, שעליו ההספד, לא הכרתי, הרי את ה“פואמה” הגדולה שלו, “בקעת הירח”, שחתם עליה בשם בדוי, “אסף הגואל” ­– עד היום אני זוכר באיזו התרגשות קראתי אותה כשהופיעה, בכתב־עת שאינו קיים עוד. כבן עשרים הייתי אז. אבל ההספד היה כתוב בהערכה רבה! אולי אפילו הפריז מעט בשבחים שקשר לו! הוא “הרג” אותו?

ואשתו של “אסף הגואל” היא היושבת לפני?

צמרמורת עברה בבשרי כשנזכרתי ­–

צמרמורת עוברת בבשרי בכל עת שאני קורא בידיעה בעיתון את המלים המסתוריות “מת בנסיבות טרגיות”. אני משתהה על מלים אלה רגעם ארוכים כמנסה לרדת לחִקרן, להבין את הנסתר מהבנה, כאילו יתפענח לי סוד, וחוזר אליהן שוב ושוב לאחר שאני גומר את קריאת הידיעה. כאילו גם פשר החיים צפון במוות כזה.

“איזו שפלות!” רעדה ידה האוחזת בספל. “איזו ציניות, שהרוצח מספיד את קרבנו!”

השפלתי את עיני. לא ידעתי מה לומר.

“איך הרשיתם נבלה כזאת בביתכם?”

כשדיברה בשקט, היה צליל צער לקולה, כמו של נערה. וסגנון הדיבור. תרבות של ימים משכבר.

“איך הוא מת?” לחשתי.

היא הרחיקה את הספל מעליה, קמה, ובעָמדהּ זקופה לפני, אמרה: “תודה בעד הקפה.” ופסעה לעבר הדלת.

היתה לה גזרה נאה, דקה ותמירה, צרת־מותניים; ושמלת צמר פשוטה, בגוון סגול־דהוי, עם צווארון לבן, צר, ששיווה לה מראה “צ’כובי” בעיני, חפפה יפה את גופה. מראה נדיר לגבי אשה בגילה ­– יותר משישים בוודאי.

קשה לי להסביר לעצמי מדוע ריגשה אותי כל־כך הפגישה הזאת. היה זה כאילו נגעה בו, לרגע קט, ברשרוש חשאי, כנף ציפור מקוננת, מסתורית. דמעות עמדו בגרוני כשנהה מבטי אחריה עד היעלמה ברחוב, שגשם דק החל שוב מזרזף בו. לפני שנה וחצי היה זה.

מדוע נבואת־לב רעה הימהמה בי כבר אז?

חזרתי לחדרי במערכת, נטלתי את העיתון, פתחתיו בעמוד 11 וקראתי שוב את רשימת ההספד.

יקרה לעתים שהספד על אדם “הורג” אותו כביכול. “קובר אותו שנית”, כמו שאומרים. כשהשבחים נאמרים, או נכתבים, בהגזמה מופלגת, או במליצות מפוארות, כך שניכר מהם שהמספיד, המשקר ביודעין, כאילו מלעיג על המנוח. “אחרי מות קודשים אמור”, כדבר החידוד הידוע.

אבל רשימה זו, ששבתי וקראתי אותה פעמיים, היתה כתובה בכבוד רב ובטון שקול. נאמר בה שיעקב לוינשטיין היה אדם צנוע, נחבא אל הכלים, ומשום כך, אולי, או משום שהיה לו מורא מפני הפרסום, “לא מימש את עצמו”, אף שהיה אצור בו כשרון נדיר, שבא לידי גילוי חד־פעמי ב“פואמה” היחידה שפירסם, בשם הבדוי “אסף הגואל”, שראתה אור ב־1951.

ואכן, את רוב הרשימה תפסו השבחים שהעתיר על “פואמה” זו, “בקעת הירח”, שעשתה רושם כה עז עם הופעתה, שרבים מקוראיה ידעו בעל־פה שורות רבות מתוכה והיו מצטטים אותם בהזדמנויות שונות ומשבצים און בדבריהם, ועד היום שגורים בפי רבים מזוכריה הביטויים “הרים דהומי הדים”, או “צוקים צרועי קוצים”, ובלב מי לא נחרתה דמות “האלמוני”, “הפלי” ­– נביא? מלאך? “שר האומה”? ­– המופיע לעיני כיתת החיילים השרועה, עייפה עד מוות, לאחר ליל נדודים ואבדן־דרך, על אדמת הבקעה החרֵבה?

“אסף הגואל” ­– כתב מספידו ­– היה לאגדה, הן בגלל ההערצה לפואמה החזיונית שלו, והן בגלל התעלומה של זהותו, שהרי שנים רבות לא ידע איש מיהו המשורר המסתתר מאחורי הפסבדונים הזה, וגם לאחר שפקד אותו “הגורל הטרגי”, רק למעטים נגלה הסוד, שיעקב לוינשטיין הוא “אסף הגואל”.

גם לי נודע הדבר רק מן ההספד הזה.

שם כתב־העת שבו הופיעה הפואמה ­– הזכירה לי הרשימה ­– היה “עשרת”: עשרה סופרים צעירים, שחברו יחד, הם שיזמו אותו והוציאוהו לאור. יעקב לוינשטיין לא היה אחד מהם.

וג' אריאב מסיים את הרשימה בהבעת תקווה שבעזבונו של לוינשטיין יתגלו עוד כתבי־יד, גנוזים כל השנים, שיפתיעו את מוקיריו וירנינו את נוף השירה העברית, שהוא שומם למדי עתה. ותהיה זו נחמה פורתא על הסתלקותו.

והחידה נשארה בעינה: מדוע גרמה רשימה זו להתפרצות זעם כזאת מצד אשת המנוח, ועל מה כינתה את מחברה “רוצח”.

 

ב

בו־בערב צילצלתי אל ג' אריאב.

בהיסוס הרמתי את השפופרת וחייגתי לאט־לאט את מספרו.

זה חודשים רבים לא ראיתיו, ובפעם האחרונה, כשבירכתי אותו לשלום, בעָברי על־פניו ברחוב, סמוך לבית סוקולוב, רק ניענע בראשו ולא התעכב גם לרגע. כאילו לא היינו שנינו עובדי מערכת של אותו עיתון כחמש־עשרה שנה והיינו נפגשים כמעט יום־יום ולעתים גם מחליפים דברים בינינו.

פעמיים, לפני שלוש או ארבע שנים, אפילו נעניתי לפנייתו (באמצעות המזכירה שלו במערכת; הוא עצמו לא הואיל לפנות אלי ישירות) ונתתי את שמי לעצומות־מחאה פוליטיות שהוא היה מיוזמיהן.

אמרתי בטלפון: “קראתי את ההספד שלך על יעקב לוינשטיין.”

שתק. והשתיקה הזאת הרתיעה אותי מלהמשיך ולדבר. היה בדעתי לומר לו שהרשימה שלו נגעה ללבי. אך השתיקה כאילו אמרה: קראת, אז מה? למה זה צריך לעניין אותי?

“רציתי לדעת…” אמרתי, אולי תוכל אתה לעזור לי בזה, איפה אני יכול להשיג את החוברת שבה התפרסמה הפואמה שלו, ‘בקעת הירח’."

“אין לי מושג,” אמר בקול אדיש, נמנע מלהושיט כל עזרה. אך נראה שמעצמו הרגיש שהגזים במקצת ביחסו המעליב, ולאחר רגע הוסיף: “תנסה במכון ‘גנזים’, אולי אצלם יש.”

היה עלי להפסיק כאן, לומר תודה ולנתק, אך משום־מה ­– אני מודה היום בטעותי, וטעויות מסוג זה הן תכופות מדי אצלי, תמיד תוצאתן בזיון עצמי ודאבון־לב ­– המשכתי. אמרתי: “קראתי שהוא נפטר ‘בנסיבות טרגיות’. התאבד?”

“כן. בבית־חולים לחולי־נפש.”

הייתי המום לרגע.

היה מאושפז? זמן רב?" נשתפל קולי כדי לחישה כמעט.

“כנראה.” נדמה, כבר לא היתה לו סבלנות אלי.

ובכל־זאת המשכתי: “בלע גלולות? תלה את עצמו?”

“באמת אין לי מושג.”

אם יש מקום לטינה בינינו, הרי הדעת נותנת שאני אטור לו, לא הוא לי. אני מעולם לא פגעתי בו. צעיר ממני בכעשרים שנה.

אבל עברו הרבה שנים מאז אותו מקרה. חמש־עשרה? שבע־עשרה? כבר אינני זוכר. “זהו?” אמר משנשתתקתי.

“כן. תודה.”

ומדוע אני אומר תודה? על מה עלי להודות לו?

רגעים ארוכים לא הרפתה ידי מן השפופרת שנחה על תושבתה.

אדם בודד אני. מיום שנתאלמנתי, לפני שמונה שנים, אני חי לבדי.

שני בני רחוקים ממני.

לעתים אני תוהה איך מחלצי יצאו. הבכור, אביתר, נעשה שותף לחברת מחשבים לאחר שהשתחרר מן הצבא, בדרגת רב־סרן, ואם כי כבר בן שלושים וחמש הוא, נשא ברווקותו, דבר הגורם לי צער; הצעיר ­– אמרגן של זמרים ושל להקות רוק, מתרוצץ בעולם. “זנב־סוס”, ענוב בשרוך, מיטלטל לו על עורפו. לעתים רחוקות הם באים לבקרני. ומאז התגרש ערן, זה הצעיר, מאשתו, גם את שני ילדיו הקטנים כמעט שאינני רואה.

שניהם מצליחים בעסקיהם. לכאורה, צריך הדבר לגרום לי סיפוק, אבל אין לנו שפה משותפת. הם קופצים הנה לשעה קצרה ­– תמיד עסוקים, תמיד זמנם דחוק ­– שואלים לשלומי, אני שואל לשלומם, בין משפט למשפט מנתרים ממקומם אל הטלפון, שכחו להודיע משהו למישהו… על מה נדבר? אני מלא הערכה לטכנולוגיה החדשה ואינני מזלזל כלל וכלל בעיסוקו של אביתר, אבל כשהוא מדבר אתי, מספר לי על הישגי החברה שלו, על איזה פטנט שיאדיר את רווחיה, המלים משתרשות מפיו במין קצב אוטומטי, עד שבקושי משיגה אותן תפיסתי. פעם הצעתי לו, בחצי־לצון, שימציא תוכנה למלים נרדפות. “למשל?” שאל. באותו רגע פרחו מראשי כל סדרות המלים הנרדפות שפעמים כה רבות שיננתי ורשמתי אותן. לבסוף אמרתי: “למשל, בודד ­– גלמוד.” צחק: “לא יהיה ביקוש לתוכנה כזאת.” לעתים, כשאני שומע אותו מדבר במין “רהיטות טכנולוגית”, אני שואל את עצמי מתי הוא חושב ­– ועולה בדעתי שהמחשבים מגרשים את המחשבות.

מוזר. שהרי גם אמם לא מחומר זה קורצה. אשה עדינה ושברירית היתה. פזורת־נפש. לעתים קרובות היתה שוכחת לבשל צהריים, לא ידעה מחירם של כיכר לחם או גביע לֶבּן. אני זוכר איך היתה רצה, מבוהלת, לבית־הספר, כשהיה ערן בן שבע או שמונה, להביא לו כריכים ששכחה לשים בילקוטו.

אהבתה הגדולה היתה המוסיקה. רק מקרה חירום היה יכול למנוע ממנה ללכת לקונצרט של הפילהרמונית, שעל אחת הסדרות שלה היתה מנויה.

ממכת חשמל מתה. כשעמדה, יחפה, על הרצפה המוצפת מים וניסתה לפתוח את מכסה מכונת־הכביסה.

רגש אשמה שאין לו פדות צורב את לבי בכל עת שאני נזכר באסון הנורא ההוא.

אדם בודד אני. כשפגשתי לראשונה את שרה לוינשטיין, היה זה כשנה לפני פרישתי לגימלאות. ועכשיו, כשאני לבדי בביתי, הזמן נע לאטו, כמו המחוג הקטן בשעון. כשאינני קורא או צופה בטלוויזיה ­– וזה לפרקים קצרים בלבד, בשעות הערב ­– אני מהרהר בדברים שהייתי צריך לעשות ולא עשיתי.

לעתים אני מתעורר בלילה בהרגשת מחנק, שאני כלוא בתוך ה“אני” שלי ואינני יכול לצאת ממנו, והעולם סוגר אלי וסגור בפני. אין דבר קשה לאדם כמו היותו כלא של עצמו. יומיים לאחר שיחתי עם ג' אריאב, בשעה של לפני־הצהריים, יצאתי מן המערכת ללכת אל מכון “גנזים”.

ממילא לא היה עלי עומס של עבודה. “מהפכת המִחשוּב” רק אז החלה אצלנו, כבר הוציאו את מכונות הלינוטייפ מאולם הדפוס, העמידו שולחנות משרדיים רחבים, לבנים, ועליהם מחשבים, הכל לבן ונקי, הכל נעשה בדממה, דומה למרפאה או לתחנת־נסיונות ביולוגית, ואני, בחדרי, העט בידי, מוחק ומתקן שגיאות בדקדוק, בתחביר, ומנכש עשבים שוטים, ומשמיד בשבט זעם קטעים שלמים שהם עלבון ללשון או לשכל הישר ­– כמעט נחשבתי אז למוצג מוזיאוני.

שאלתי את מנהל המכון אם מצוי אצלם כתב־העת “עשרת”.

חיוך אירוני עגוּם הִיבהב אלי מעיניו.

“היה ונעלם.”

“נעלם?” “כך,” אמר במנוד־ראש. האם נד לי? לעצמו? לקלקול־המידות בחברה? וכעבור רגע: “אתה לא הראשון ששואל על החוברת הזאת. בחודש האחרון, מאז הופיעה בעיתונות הידיעה על מותו של לוינשטיין, שעכשיו, באיחור של שלושים וחמש שנה, נודע שהוא ‘אסף הגואל’, כבר שאלו עליה ארבעה ­– שניים מהם מרצים מן האוניברסיטה ­– ואז גילינו שנעלמה. מישהו לקח אותה אי־פעם מכאן, אינני יודע מתי, אולי לפני שנים, כי במשך שנים איש לא ביקש לראותה. לקח ולא החזיר. פשוט גנב אותה. אני רואה שאתה מופתע. ובכן, דע לך שבין חוקרי הספרות ושוחרי הספרות יש גנבים לא מעטים. הם עושים זאת לשם שמים, " צחק,” מתוך אהבה שאינה תלויה בדבר. לכן הם לא חושבים זאת להם לחטא.

“גם ונדאלים יש ביניהם,” הוסיף ואמר, והחיוך האירוני נתחלף במבע עכור של מרירות, “לפני כמה חודשים גילינו שמישהו תלש מתוך העותק הנדיר של הקובץ ‘פֶּרֶט’ שיצא בתרפ”ד, בעריכת שופמן, ארבעים ואחד דפים, את כל הפואמה של דוד שמעונוביץ ‘אשת איוב’. ורק לפני שלושה שבועות נדהמתי לראות שמישהו ­– ואני יודע מיהו, אך לא אגלה את שמו וגם לא אפנה אליו שיחזיר את הגזלה, כדי שלא להלבין את פניו, חוקר מכובד מאוניברסיטת בן־גוריון ­– תלש חמישה דפים מתוך ‘כלפי תשעים ותשעה’ של אורי־צבי גרינברג, גם זו חוברת נדירה, שיצאה בתרפ“ח. נחוצים היו לו, כנראה, להפקת מאמר שאין שני להמשילוֹ. על זה אני באמת מתאבל. אני מתעורר בלילה וכעס נורא מציף אותי.”

חשתי דקירת מחט בלבי. הפצע הישן. מאמרי על אורי־צבי גרינברג, שלא זכה לראות אור. שאלתי אם הוא יודע על איזה מקום אחר שבו אפשר למצוא את “עשרת”.

“בעיה,” נאנח. “כפי שידוע לך בוודאי, הופיעה מכתב־העת הזה, שאמור היה להיות רבעון, רק חוברת אחת ­– עבה למדי, דרך־אגב, כשלוש מאות עמודים ­– וזו נדפסה בלא יותר ממאתיים וחמישים עותקים. שאלתי בספרייה הלאומית ונאמר לי שאין ברשותם שום עותק, אף־על־פי שהחוק מחייב לשגר להם שני עותקים מכל פרסום בדפוס. ‘עשרת’ היה בטאון נון־קונפורמיסטי, ומסיבה זו, כנראה, חשבו העורכים שאין זה לפי כבודם, או לפי עקרונותיהם, לציית לחוק הזה… תנסה בחנויות של ספרים נדירים, אולי אצל רובּינזון, בנחלת־בנימין…”

בתיבת הכרטסת של האות ה' מצאתי: “הגואל אסף ­– בקעת הירח (פואמה) ­– עשרת, רבעון לספרות ­– חוברת א', טבת תשי”א". וזה היה הכרטיס היחיד של יצירה שחיבר הוא, בשמו. אך מאחוריו היו שנים־עשר כרטיסים של מאמרים שהופיעו בעיתונים שונים, במרוצת חמש השנים הבאות, על “בקעת הירח”.

ביקשתי ממנהל המכון שיוציא לי שלושה ממאמרים אלה, של המבקרים הנודעים ביותר באותה תקופה.

ישבתי בפינת החדר ונשתקעתי בקריאת המאמרים. שעתיים וחצי קראתי והייתי מוסיף וקורא, אילולא הגיעה שעת הנעילה, ושני העובדים ביקשו ממני לקום, וכמו העירו אותו מהזיה.

ככל שנכנסתי לעבי יער המלים והמשפטים של הניתוחים והפירושים, שהיו רצופים מובאות רבות, כן שבתי ונזכרתי בכשף לשונה ובמראותיה המיסטיים של פואמה מופלאה זו, כן שבו והילכו עלי קסם תיאוריה המאגיים. בשלושת המאמרים חזרו ונשנו ביטויים של התפעלות, שציינו את “היפעה וההוד” שבה, את ריבוי הניבים המקראיים־הארכאיים ­– “ראש פַרעות צוקים”, “תאוות גבעות”, “מִמשַׁק חרוּלים”, מדהֵבה“, “יהומֵם”, “סוּת”, וכו' ­– את כוח־ההמצאה הלשוני את הצביון המיתי־החזיוני שלה. שלושתם הצביעו על קווי דמיון מסוימים בינה ובין יצירות שיריות כמו “מגילת האש” ו”מתי מדבר" של ביאליק (בהקשר זה נאמר, שהתנועה בפואמה של ביאליק היא ממדבר סיני צפונה, אל הארץ המובטחת, ואילו בפואמה של הגואל, התנועה היא בכיוון הפוך: דרומה, מן התחום הנושב אל מדבר סיני), וכמו “טור מלכא” של אורי־צבי גרינברג, כמו חלקים מתוך “נעימת אהבתו ומותו של נושא־הדגל כריסטוף רילקֶה”, שתרגומו מגרמנית הופיע שמונה שנים לפני־כן, או “כה אמר סרטוסטרא” של ניטשה בתרגומו של דוד פרישמן. באחד המאמרים, שמחברו היה בקיא, כנראה, בספרות הפולנית, צוינה השפעתה של הפואמה הגדולה של יוליוש סלובצקי, “אֵנהֶלי”, על המשורר העברי, שוודאי הכירה מתרגומו של מ' סתר, שראה אור בקובץ “מנחה” בתרפ"ט (יצירה, שלדעת המבקר השפעתה ניכרת היטב גם ב“במגילת האש”); ומאמר אחר התעכב בעיקר על פִשרן הסמלי של דמויות המופיעות־ונעלמות, כמו חזיונות־שרב, לכל אורכה של הפואמה: הפֶּלי, החד־קרן, כוכב הדרום, “הסהר הדמי” ועוד.

לעיני עבר שוב, כמו בקריאה הראשונה, לפני יותר משלושים שנה, המסע הנועז והטרגי הזה של כיתת החיילים בת שלושה־עשר הנערים לעבר גבול סיני ­– לעבר הבלתי־נודע ­– בחודש האחרון למלחמת השחרור, מסע של כמיהות, של אהבה חושנית לארץ, של ציפייה להתממשות איזו תקווה שהיתה צפונה בלבבות מאז ומקדם, מסע עקוֹב סכנות ­– שאחד המבקרים כינה אותו “האודיסיאה הישראלית” ­– שתחילתו בשורה:

"מִמִּישׁוֹר הַתַּנִּים הַחוֹלְגַלִּי יָצְאוּ אֶל אֹפֶל גּוֹרָלָם

בִּדְרוֹךְ כּוֹכַב הַדָּרוֹם בְּאַפְסֵי הָאֹפֶק ­–"

שהיא כראשיתו של אפוס קלסי רב־עלילה.

חוויתי אפוא שוב, למקרא המובאות בלבד, הפזורות בשפע בשלושת המאמרים, אותה הרגשת ההתעלות והפליאה לנוכח הסוד הנעלם, כמו אז, בתשי“א או בתשי”ב, בשנות העשרים לחיי, סטודנט באוניברסיטה העברית, חולם להיות אי־פעם סופר…

אם כי דווקא ביולוגיה למדתי באוניברסיטה. כמו “להכעיס”, נגד עצמי. או כאתגר, או כסגולה לחיזוק הבטחון העצמי. שום דבר לא יצא מזה, כמובן.

אבל גם היום יש בי סקרנות רבה לחידושי הביולוגיה, ואני קורא בעניין את מדורי המדע בעיתונים, ומעסיקה אותי המחלוקת בדבר הקשר בין הגֶנים ובין רמת המשכל.

אבל זה מחוץ לעניין.

שקוע הייתי, כאמור, בקריאת המאמרים, והשאלה הנוקבת שהעלה המבקר במאמר האחרון שקראתיו באולם המכון ­– ושלא הספקתי לסיימו משום שהגיעה שעת הנעילה ­– השאלה אם מותם של הנערים, שם בלילה, בבקעת הירח, היה מכורח הנסיבות ­– המצור שהוטל עליהם בהרים סביב, הצמא, איבוד הדם, הבדידות המוחלטת ­– או שמא היתה זו התגשמות של תשוקת התאבדות לא־מודעת, שאלה זו לא נתנה לי מנוח עוד ימים רבים.

 

ג

יאוש תוקף אותי לעתים, כשאני חושב כמה רוב בני־האדם אדישים למעשי עוול הנעשים סביבם. אין כוונתי לעוולות הגדולות, הצועקות חמס, שקולן הולך בעולם, כמו מעשי אלימות, שוד, רצח, עונש, וכדומה, אלא לעוולות “השקטות”, שאין להן פֶּה, שאנשים מעלימים עין מהן, או דשים אותן בעקבם, כשם שאנו דורסים נמלים אגב הילוכנו בשדה. אפילו הדתות ותורות המוסר אינן נותנות דעתן עליהן, שלא לומר הפילוסופיות שאין הן מעניינן כלל. אך לאחר הכל, החיים, חיי אנוש הקצרים, מורכבים ­– שלא בעתות מלחמה, מהפכות, או אסונות טבע ­– מחסדים קטנים ומעוולות קטנות, שאלמלא האיזון ביניהם, לא היה העולם מתקיים; אותו עולם, שלדברי המדרש, הוא עומד בזכות האיזון בין מידת הדין למידת הרחמים. אלא שהעוולות “הקטנות” כביכול זבות דם באין רואה ובאין שומע, ומרפא אין להן, ודמעת העשוקים אין לה מנחם, כנאמר בקהלת.

אני עֵד להן יום־יום. עבד אצלנו בעיתון, כעשר שנים, כתב לעניני התיישבות. אדם כבן ארבעים וחמש, חרוץ מאין כמותו. היה עושה מרחקים גדולים במכונית החבוטה שלו, מגיע ליישובים נידחים, ומביא אתו למערכת, כאיכר המביא את פרי גנו לידידיו בתום יום עמל קשה, כתבות מלאות חיוּת, לעתים שובבות, חדורות יחס חם לעובדי האדמה, מעלות על שפתי הקורא חיוכים של חיבה, ספק למושאיהן ספק למחברן. העורך הראשי היה מתעלל בו. נוהג בו זלזול, פוסל כתבות שלו מפעם לפעם, עין לדעת למה, נוזף בו בגלל איזו האשמה שהאשים ברשימתו פקיד ממשלה שהוא מאנשי שלומו, מונע ממנו הטבות שכל עובד אחר בעיתון, גם פחות ותיק ממנו, מקבל, ומסרב להעלותו בדרגה, כמגיע לו על־פי המקובל. האיש לא העז לעמוד על שלו, להשיב מלחמה. חשש לפרנסתו. מה היה פשר העוינות הזאת של העורך כלפי הכתב החרוץ הזה? האם צורתו לא מצאה חן בעיניו, שהיה נמוך, קצר־רגליים, וכווייה גדולה על לחיו כיערה את פניו? האם ביטל בלבו את נושאי כתבותיו וחשב שמיותרות הן? או פשוט מפני שטבע כזה יש לו, לעורך, שיצרו דוחק בו להתעמר בחלשים? לבי נחמץ בי כשהייתי רואה את הכתב הזה בעלבונו. יום אחד, כשהייתי בחדרו של העורך, ושמעתי אותו גוער בו ומסרב לאשר לו הוצאות נסיעה ליישוב מרוחק בערבה, ואומר שלא ביקש ממנו לנסוע לשם, לא יכולתי להבליג עוד, ואמרתי, בחֵמה כבושה: “הלא הוא כבר נסע, ועשה עשרים שעות בדרך הקשה, בחום הכבד, הלוך ושוב, וכבר כתב, ולא למען עצמו עשה זאת אלא למען העיתון…” העורך הסב מבטו ממנו אלי, הסתכל בי כרואה ברייה שלא עמד עד כה על טיבה, ואמר בשקט: “תואיל להשאיר את הבירור הזה ביני לבינו בלבד, בסדר?” כשיצאתי מן החדר, אמרתי לעצמי: לא למחות אני צריך, אלא להתפטר ממשרתי בעיתון הזה, נוכח העוולות שאני עד להן יום־יום. אך לא היה לי די אומץ.

היה זמן שחשבתי לכתוב מסה על החוקים הפנימיים של המיקרוקוסמוס הזה של העוולות הקטנות; מסה שאקרא לה “העוול וקרבנותיו”, וידובר בה על כך שיש אנשים שהם מועדים מטבע־ברייתם להיות קרבנות של עוול, כי העוול נמשך אליהם כמו שהמים נמשכים אל הבור, כמו שהאור שואף להיבלע ב“חור השחור”.

אולי מקור הרגישות הזאת שלי למעשי עוול הוא ב“טראומה” מימי הילדות: פיטוריו של אבי ממשרתו, בהיותי בן עשר. חיינו אז בנחלת־יהודה, מושבה קטנה ומסכנה באותם הימים. אבי, אדם בעל השכלה יהודית רחבה, בוגר ישיבה “מתוקנת” בפולין, היה מנהל חשבונות בוועד המושבה. מיודד היה עם ראש הוועד, יהודי דתי “משכיל” כמוהו ­– בכל שבת אחר־הצהריים היו נפגשים ללמוד יחד רמב“ם, אריסטו, שפינוזה ­– ואת עבודתו עשה בשקידה ובמסירות, לשביעות רצונם של חברי הוועד. יום אחד, יום שישי היה זה, ריח מרק העוף והדגים שהכינה אמי לשבת ריחף בחלל ביתנו שפל־הקורה, חזר אבי מן הוועד, צנח אל הכסא במרפסת, ובחיוך מר על שפתיו אמר: “פוטרתי.” מלה אחת בלבד. אמי, מוכת תדהמה, ספקה כפיים, צנחה גם היא אל כסא, ושאלה: “למה?” אבי שתק. משקפיו נתעממו. רחש של זבובים מתחבטים ברשת החלון זימזם באוזני. ימים תמימים שתק. אחר־כך נודע לאמי שסיבת פיטוריו היא חילופי הגברי שחלו לא מכבר בוועד: איש מפא”י נבחר לעמוד בראשו, והוא מינה את אחד ממקורביו למשרת מנהל החשבונות. אבי שקע בדכאון כבד. לא יצא מפתח הבית. ראיתי איך קומתו משתוחחת מיום ליום, אור עיניו דועך והולך. מטה לחמנו נשבר, ואמי יצאה לעבוד כ“עוטפת” בבית־האריזה שבפרדסם של האחים קליין, בראשון־לציון ­–

פעמים אחדות, אחרי הלימודים, רצתי לשם, לאותו פרדס, בסנדלי הקרועים, בדרך החול, נכנסתי לבית־האריזה וראיתי אותה, רבוצה על מחצלת, בשורה של עובדות אחרות, רגליה מקופלות תחתיה, ובזריזות, שעיני לא האמינו למראיה, עוטפת, בתנועה עיגולית אחת, כהרף עין, תפוז אחר תפוז, בנייר הדק שהמלה Jaffa מודפסת עליו, ומגלגלת אותם בסחרור לולייני, אחד לערֵמה זו, אחד לערֵמה זו, לא מחטיאה אף פעם. לא יכולתי להמיש מבטי ממחזה זה. היא היתה קוסמת בעיני.

רוחו של אבי רפתה כל־כך, שלא היה מסוגל לעשות דבר. חיינו משכר של ארבע לירות לחודש. רק לאחר שמונה חודשים קיבל אבי משרה בחברת “הסנה”, ואז עברנו לתל־אביב. אבל הרי לא על חיי שלי ­– ששום דבר בלתי־רגיל אין בהם ­– באתי לספר כאן.

זעקתה של שרה לוינשטיין על העוול שנעשה לבעלה המנוח הידהדה בראשי ימים רבים לאחר ששמעתיה. וניקרה במוחי החידה: מדוע האשימה את אריאב ב“רציחתו”? האם “קטל” אי־פעם, באחת מרשימותיו, את “בקעת הירח” ובכך “רצח” אותו, ועל־כן הוא גם “צבוע”, כי כתב עליו דברי שבח לאחר מותו? האם העליב אותו אי־פעם במלה או במשפט שהטיח בו? שהרי גם בעקימת חוטם שמתוך בוז, או תיעוב, אפשר “להרוג” אדם, כדבר החידוד על הפסוק “כי באפם הרגו איש”. או שמא, בהיותו העורך של המוסף הספרותי של עיתוננו, דחה איזה כתב־יד ששלח אליו?

כשם שדחה את מאמרי על “אנקריאוֹן על קוטב העִצָּבון” של אורי־צבי גרינברג?

כבר אינני זוכר מתי היה זה. לפני שבע־עשרה שנה? שש־עשרה?

האמת היא, שג' אריאב הוא איש לא טוב.

לא קל לחרוץ משפט כזה על אדם. ובכל־זאת אני עומד על דעתי: איש לא טוב.

גם מי שאינו מכירו מקרוב, יכול להבחין בכך. לעולם לא יאיר פנים לפונה אליו. לא יישיר מבט אל המדבר אתו. משהו חמקני, משתמט, יש בו, המעיד על אי־יושר. ואינך יודע על מה הוא מריר, ועל מה הוא יהיר כל־כך.

ואינני בטוח שהוא משורר טוב. פוסח על סגנונות שונים, פעם כך ופעם כך, עד שנדמה לעתים שהוא מחקה משוררים שהוא מעריצם.

אבל עשה שם לעצמו. אולי בזכות זה ששנים רבות היה עורך המדור הספרותי, ורבים היו תלויים במשפטו.

אין דבר המלמד על אופיו כמו מנהגו אתי. לאחר שמסרתי לו את מאמרי, ציפּיתי להחלטתו, או, לפחות, לחוות־דעתו. עברו שבועיים, שלושה, עבר חודש, הוא לא אומר דבר. חולף על־פני במסדרון כמעט יום־יום, או פוגש בי באולם הדפוס, כשהוא מעמד את מדורו, מנענע לי בראשו, ולא אומר דבר. לא שאלתי. ראיתי לי זאת כפחיתות כבוד לשאול. צעיר הוא ממני בכעשרים שנה. בן כמה היה אז? עשרים וחמש? שבועות אחדים אמרתי בלבי: הוא דוחה את הדפסת המאמר בגלל עודף חומר, בגלל לחץ הנושאים “האקטואליים”, והרי נושא מאמרי לא היה “אקטואלי”. כשעבר עוד פרק זמן, חמר הדם בתוכי: איך הוא מעז! לא להדפיס ולא להחזיר לי ולא לומר מלה! כמה חוצפה, כמה גסות־רוח יש באדם הזה, שהוא מרהיב עוז בנפשו לנהוג בי כך!.. אבל לאחר כמה חודשים השלמתי: אמרתי לעצמי שהמאמר ­– שעיקר עניינו היה יחסו של אצ"ג לנצרות ולאִסלם (ואת שמו נתתי לו מפסוק בשירו: “משיני הנצרות עד שיני האִסלם”) ועסק גם בהיבטים הלשוניים של מחזור שירים זה ­– לא טוב, כנראה (אם כי כמה רעיונות שבו מצאתי אחר־כך שתולים במאמריהם של מבקרים חשובים), ואריאב זה נמנע מלחוות דעתו עליו באוזני כדי שלא לבייש. ושוב לא נמנעתי מלחייך אליו כשהייתי פוגשו, ולעתים גם הייתי מתעכב לכמה רגעים להחליף דעות בענייני דיומא. “עבר זמנו בטל קרבנו”, כמו שאומרים.

עד יומו האחרון במערכת לא החזיר לי את כתב־היד. ואין לי העתק ממנו. אבל שוב על עצמי אני מספר, שלא ברצוני.

 

ד

שלושה שבועות לאחר פגישתי עם שרה לוינשטיין, בשבתי בחדרי שבמערכת, שמעתי את קולה בטלפון:

“שרה לוינשטיין מדברת. אפשר להטריד את כבודו לכמה רגעים?”

פני הסמיקו מהתרגשות. ועם זאת נרתעתי: “כבודו”? מדוע באירוניה היא פונה אלי? כאילו יש לה איזו תרעומת עלי.

“בבקשה…” לחשתי.

“כבודו איש משכיל, אני מניחה. מי שעורך מאמרים בעיתון חייב להיות איש משכיל. ובקי בתנ”ך. כבודו יודע בוודאי מה פירושה של גאולת דם, נכון?"

שתקתי. נבוך ומבוהל הייתי. איזה טון אירוני ומריר ­– וחשד עלה על לבי שאולי מרוב צער ורוגז השתבשה עליה דעתה.

“אז תגיד לי, מר… את דמו של אסף הגואל לא צריך לגאול?”

דבריה הדהימו אותי. לא ידעתי מה לומר.

“אני שואלת אותך! מדוע אתה לא עונה לי!”

“אינני יודע… אני…”

אז אני אומר לך: כל זמן שדמו לא נגאל ­– הוא זועק מן האדמה! זועק וימשיך לזעוק!" וטרקה את השפופרת.

הייתי המום. האבל על בעלה העביר אותה על דעתה, אמרתי.

וכדאי להיזהר ממנה.

אך לא עברו חמש דקות, והטלפון צילצל, ושוב היתה זו היא.

“תסלח לי,” קולה היה נמוך עכשיו, צרוד במקצת. “הייתי מבולבלת. לא התכוונתי לפגוע בך.”

“לא פגעת בי…”

“אתה סולח לי?”

“אין על מה לסלוח…”

שתקה רגע, אחר־כך אמרה: “אני רוצה להראות לך דבר־מה. אבל לא אוכל להביא אותו למערכת. תוכל לבוא לביתי באיזו שעה שאתה פנוי?”

ביתה לא רחוק מביתי. אני ברחוב המגיד, היא ברחוב השופטים. מהלך עשרים דקות ברגל. שנינו מתגוררים באזור המכונה “תל־אביב הישנה”, שמשמר עדיין קצת ריחות ומראות של שנות הילדות.

באתי אליה בשעה של לפנות־ערב.

“אני מודה לך שבאת,” קידמה את פני.

לבושה היתה שמלה שחורה, ארוכה וקצרת־שרווּלים, שסרט שחור, רחב, ענוב לה על מותניה. ושמתי לב ליפי שׂערהּ, שהיה כמעט כולו שחור, חוץ משתי רצועות כסופות של שׂיבה לשני צדי הפסוקת.

“אתה חושב בוודאי שאני מכשפה,” נתווה חיוך צר על שפתיה, כשהתיישבתי בכורסה.

“מכשפה?” נפלט צחוק מפי, “מדוע?”

“רבים חושבים כך. מעשן?” הושיטה לי את חפיסת הסיגריות לאחר ששלפה מתוכה אחת לעצמה.

זה יותר מעשר שנים איני מעשן.

“התנפלתי עליך, בטלפון, כאילו אתה אשם במשהו… אמרת בלבך: מכשפה…” הפיחה סילון עשן מפיה בשבתה על הכורסה למולי.

בפינת הסלון, שרצפתו מַרצפות “ערביות” כתומות עם שרטוטי עלים ומגיני־דוד ­– כמה מהן, שמתי לב, סדוקות ­– עמד פסנתר שחור, ועל הקיר מעליו היה תלוי תצלום קבוצתי של מחזור בוגרות בית־ספר, או מקהלה. מבעד לחלון המערבי, שווילונו היה מפוסק, נפלה אלומה של אור שמש חורף משוגעת וצבעה את החדר בארגמן עגמומי.

“אבל אמרת שסלחת לי. או שאני טועה?” הישירה אלי מבט שחוז.

היו לה אישונים עזים, שאף כי עצב אפל ניבט מהם, הביעו אומץ ללא חת.

או שמא היה זה רוע? לא הייתי בטוח בכך אז; וגם היום, יותר משנה וחצי להיכרותנו, ולאחר כל מה שאירע בינינו, אינני בטוח בכך. והגבות הסמיכות, השחורות כפחם, הנפגשות בשורש החוטם, הדגישו גם הן את חוזק אישיותה.


אני מודה: יש בי חולשה שאינה לכבוד לי: יראה מפני נשים חזקות. כשאני נמצא במחיצתן, ביחידות, הן מטילות עלי פחד. אני נבוך, מסמיק, מגמגם לעתים, זיעה מבצבצת במצחי, מאבד את בטחוני העצמי. מאז ומעולם היה כך. אני נזכר במקרים אין־ספור שבהם כאילו נמלטתי מהן. פעם ביליתי עשרה ימי נופש ב“בית־דניאל” בזכרון־יעקב. באחד הימים האלה, בלכתי מן המושבה אל בית־הנופש, ראיתי לפנַי אשה נושאת מזוודה גדולה, מתנהלת בכבדות, לאִטהּ, גם היא לשם. אני, אינסטינקטיבית, חש לעזור במקרים כאלה. לקחתי מידה את המזוודה ונשאתי אותה עד פתח החדר שהוקצה לה. ואף כי הודתה לי בחום רב וביקשה ממני להיכנס ולשבת עמה שעה קלה, מיהרתי להסתלק משם. אשה חזקה עמדה לפני. הכל העיד על כך: קולה הצלול והנמרץ, הדיבור המהיר, האנרגטי, הצחוק החופשי, השֵׂער הפשתני העבה, הפנים הלהובות, הגוף החסון, החזה האימפּוֹזַנְטי. באותו ערב ובשני הימים הבאים ניסתה, בדרכים שונות, ישירות וטכסיסיות, לקרב אותי אליה, ניסתה, אפשר לומר, לפתות אותי. אני השתמטתי, כמו יוסף מאשת פוטיפר. כשנכנס הייתי לאולם האוכל, התעלמתי ­– בוודאי לפליאתה הרבה ולמגינת־לבהּ ­– מחיוכה המזמין, כדי שלא לשבת על הכסא הפנוי שליד שולחנה. בערב הייתי ממהר לפרוש לחדרי מיד לאחר הארוחה כדי שלא תספיק להשיג אותי. גבר אחר, בעל בטחון עצמי גדול משלי, בוודאי היה מנצל הזדמנות כזאת, להתנות אהבים עם אשה חושנית בעלת אברים מעוררי תשוקה. הזדמנויות רבות כאלה ­– בנסיעות לחוץ־לארץ במסגרת סיורי עיתונאים, במסיבות ­– החמצתי, ואחר־כך הייתי מוכיח את עצמי על מורך־לבי.

לא מקרה הוא שהתאהבתי בעפרה ונשאתי אותה לאשה. היה בה רוך נכמר שקנה את לבי כבר בפגישה הראשונה אתה. הייתי אז סטודנט באוניברסיטה העברית. יום חורף בהיר אחד, הצטרפתי ל“טיול טבע” לעין כרם. טיפסנו אל המנזר הרוסי שבמעלה ההר ונעצרנו ליד בוסתן כדי להשקיף על הסביבה. לידי עמדה בחורה דקת־גו, בשמלה תכולה, אביבית, דקה מדי לטיולים בעונה זו, ובמגבעת בד לבנה, רחבת תיתורה. היא לא סקרה את ההרים שמסביב, ככל היתר, אלא נתנה מבטה בשפעת הפריחה הסגולה של עצי התפוחים או השזיפים שבבוסתן, וחיוך של נחת־רוח שרה על פניה. ואז הפנתה ראשה אלי, איש זר לה, היססה רגע, ואמרה, בהצביעה על הפריחה: “חיים חדשים!” לא הבנתי למה התכוונה, וכשראתה אותי מסב אליה פנים שואלות, אמרה, מתפעלת ממראה עיניה: “תחייה! הכל קם לתחייה!” היה לקולה צליל של חלילית. דימיתי אותה בלבי לחבצלת לבנה, טהורה.

אשה עדינה מאוד היתה. הדבר המאוס ביותר עליה היה חוסר אסתטיות. אלרגיה היתה לה לחוסר אסתטיות. לסבול לא יכלה דיבור צורם, התנהגות גסה, לכלוך ברחוב, וולגריות, מלים מגונות, בדיבור, או בעיתון, או בספר. כשהיתה שומעת על מעשה של ניאוף, גם אז היתה מגיבה: “זה כל־כך לא אסתטי!” כל דבר בלתי־מוסרי היה בעיניה בלתי־אסתטי. אשה עדינה היתה, אך לא מתוך חולשה. כשנתגלעו ויכוחים בינינו, היא ידעה לעמוד על דעתה, ובתקיפות (וברתחת הוויכוח היו נפלטות מפיה ­– לתדהמתי ­– מלים גסות, אוזניים תצילנה!); קולה היה הופך אז לאלט גבוה, תופח מכעס ורווי הכרה מוחלטת בצדקתה. ולעתים היתה מתפרצת בצעקות על הילדים. ואחר־כך פורשת לחדר השינה ובוכה חרש. חייב הייתי להיזהר בה, כשם שנזהרים מגעת בכנפי משי של פרפר, פן יתפוררו.

אינני סבור שהיו לה אי־פעם מחשבות “בגידה” חיים מאושרים היו לנו.

אם כי ­– לעולם אין לדעת.

אני נזכר בצייר רודי ויינשטוק, שהיה מורה שלה ב“בצלאל” לפני נישואינו. מרבה היה לבקר אצלנו, ולעתים קרובות, כשהייתי חוזר מעבודתי במערכת, הייתי מוצא את שניהם שקועים בשיחה שקטה מאוד, כמו אינטימית. פעם, כשנכנסתי לחדר, תלו בי שניהם את מבטיהם כאילו איש זר אני. פעמיים, שנה אחר שנה, נסעו יחד לשבוע המוסיקה הכנסייתית בקריית־יערים. אני עצמי איני חסיד גדול של מוסיקה זו.

אבל רודי ויינשטוק היה ידיד של שנינו. אדם בעל ידיעות נרחבות היה, בכל תחומי האמנות, ואיש־שיחה מרתק. אהבתי לשמוע את סיפוריו ­– במבטא יקי, בהומור יקי מגושם במקצת ­– על הצייר קוֹקוֹשקָה ­– שהוא הכירו אישית מימי ישיבתו בווינה, לפני שעלה ארצה ­– והיה עֵד לפגישותיו עם אַלמה, אלמנתו של גוסטב מאהלר, בכל יום שלישי אחר־הצהריים בקפה “צנטרל”; שמות של אנשי־שם היו נושרים מפיו בכל שיחה בינינו. קְלִימְט, שילֶה, “הזֶצֶסְיון הווינאי”. והעריץ צייר וינאי שאת שמו לא שמעתי קודם־לכן, ווֹלפגנג הוּטֶר, אם אינני טועה. פניו היו עוטות הבעה מתוקה של תשוקה כשהיה מדבר על ה“ארוֹטיקה” שלו בציורי הגנים הפנטסטיים, עם הפרחים הזוהרים, הפלוֹרה המסתורית, הנערות הערומות עם הכנפיים והזרים לראשיהן, שהן כמו חלק של צמחיית גן־עדן זו…

אינני חושב שהיה בינו ובין עפרה יותר מידידות אינטלקטואלית. מה גם שרודי היה קשיש ממנה בכעשרים שנה.

חיים מאושרים היו לנו.


“בקשה לי אליך,” נתנה בי שרה לוינשטיין מבט חודר, מפגיע, “תודיע שם, במנהלה שלכם, שלא ישלחו לי יותר את העיתון. אינני רוצה לראות אותו בביתי.”

כשראתה הבעה של תמיהה בפני, ניצת ניצוץ של איבה קשה בעיניה: “אני מתעבת את העורך שלו. אינני רוצה לראות את שמו לעיני. ארבעים שנה היינו חתומים על העיתון ­– די!”

אחר־כך, כנהר שוטף של שנאה שחורה זרמו מפיה דברים בגנות העורך, שהפליאו אותי עד מאוד: מאין לה הידיעות האלה, שלי לא היה כל מושג עליהן, אף־על־פי שעבדתי במחיצתו כחמש־עשרה שנה? סיפרה שבהיותו חבר קיבוץ ושימש גזבר, נתפס במעילה בכספים וגורש משם בחרפה; ורק משום שחסו עליו, ורק מפני “מה יגידו בגת”, נמנעו מלתבוע אותו לדין; סיפרה שעקב כך אשתו התגרשה ממנו, והוא מסרב לשלם לה דמי מזונות בשביל שני ילדיו; ושאת המשרה כעורך ראשי קיבל רק משום שהוא “מלחך פִּנכּה” של שר ידוע, וגומל לו בדברי חנופה שהוא מפרסם בעיתון ­– “הוא מושחת,” פסקה, “ואני מקווה שתעשה לי את החסד הקטן הזה ותודיע שם שיבטלו את המנוי שלי.”

היא עושה אותי שליח שלה ­– גיחכתי לעצמי ­– כדי שאהיה בעל־בריתה נגד העורך. הרי בשיחת טלפון אחת יכולה היתה בעצמה לבטל את המנוי.

לאחר רגע התרככו פתאום פניה, הקמטים התכווצו בזוויות שפתיה וזוויות עיניה, כשדיברה בזעם על מי שראתה אותו משום־מה כאויבה־בנפש, התרפסו, ובנעימה מפוּיסת אמרה:

“אראה לך דבר־מה שבוודאי ישמח אותך.”

ובקומה נראתה לי שוב, כמו בפגישתנו בבית־הקפה, דמות מסתורית ונחשקת. “הגברת השחורה”?..

“לא הצעתי לך כלום. תשתה קפה? תה?” התעכבה לרגע באמצע החדר.

סקרן מאוד הייתי לדעת מה היא מזמנת לי, ולא רציתי לבזבז את זמננו.

כשיצאה אל החדר הסמוך, סקרתי את החדר שישבתי בו. צניעות של ימים משכבר שררה בו, והיא נעמה לי מאוד. לבד מן הפסנתר עמדו בו שולחן עגול, מכוסה במפת פלוסין ירוקה; כוננית קטנה ובה כמה עשרות ספרים, מילונים, שלושת הכרכים הראשונים של האנציקלופדיה העברית, כרך ישן של הרבעון “תרביץ”, כל כתבי ברדיצ’בסקי בהוצאת “דביר”, כל כתבי חיים ארלוזורוב ­– מִקבץ מקרי לחלוטין, לטעמי; ספה צרה, ירוקה גם היא, שציפויה שחוק; שלושה כסאות גבוהי־מסעד, שתי כורסות פשוטות, מאלה שאמוֹתינו היו קונות לפנים ברחוב הרצל; ועל־גבי כן צר וגבוה בפינה, בתוך קובייה של זכוכית, צלמית פולחנית זעירה של עגל, עשוי חומר, בצבע האדמה, ממין התרפים המצויים בחנויות של עתיקות ארכיאולוגיות.

קמתי להסתכל מקרוב בתצלום של איש ואשה העומדים זקופים זה ליד זה לפני צריף שבחזיתו תלויה איזו מודעה גדולה. האיש, היה לו שפם מלבני שחור, חיוך מצומצם, וידיו היו מאחורי גבו. לאשה היה שׂער שׂיבה מסוֹרק למשעי לעבר עורפה, וידיה היו לצדי גופה. בני־זוג שהבנה שורה ביניהם. רושם כזה עשתה התמונה.

שרה לוינשטיין נכנסה, הדליקה את החשמל, ונעמדה גם היא מול התצלום:

“אלה הוריו של יעקב. את אביו אולי הכרת. ישעיהו. היה מורה בבית־חינוך לילדי עובדים. הוא נפטר לפני שנים רבות. כל תלמידיו מאז זוכרים אותו בשם הזה: המורה ישעיהו. אמו, חסיה, בת שמונים וחמש, או שמונים ושש היום, חיה בדגניה א', עם בתה, שהיא חברה בקבוצה. עובדת במתפרה שעתיים ביום ודעתה צלולה לגמרי.” “היא שונאת אותי,” נפלט צחקוק קשה מפיה, בהוסיפה להסתכל בתמונה.

ומיד הסֵבּה ראשה מן התצלום והושיטה לי חוברת עבה: “אתה מכיר את זה?” עיני אורו: “עשרת”.

“אין להשיג אותה. בשום מקום. אולי בספרייה אחת או שתיים.”

“כן, כן…” ליטפו עיני את עמוד השער, הזכור לי מאז, עם השם “עשרת”, באותיות של כתב־יד, בצורת קשת, ומתחתיה ציור של קקטוס קוצני, כדורי.

“אספן אחד הציע לי אלף דולר בעדה. צחקתי לו. את הפואמה של אסף הגואל אתה מכיר?” הו, בוודאי!"

כשהתיישבנו שוב בכורסות, הפכתי בדפי החוברת בזהירות, כמו בדפים של ספר עתיק העלול להינזק ממגע יד. לפואמה של הגואל ניתן מקום של כבוד, מיד בהתחלה. אחד־עשר עמודים. שורות ארוכות, ובשוליהן מסומנים ­– כמו באפוסים הקלסיים ­– מספריהן, חמישה־חמישה, עד 345, והשורה האחרונה, ה־347, ששבתי ונזכרתי בה:

"שָׂהֲדִי שָׂהֲדִי עֵין הַסַּהַר, עַד תִּשְׁקַע אַשְׁדַּת

הַיְשִׁימוֹן."

“נפלא!” נשאתי עיני אליה.

“מי עוד זוכר אותה? מי יודע? כבר לפני שנים הצעתי לכמה הוצאות ספרים להדפיס אותה מחדש, כחוברת לבּיבּליוֹפִילים, בלווית ציורים, אבל הם לא היו מעוניינים. אמרו שאולי חמישים איש בכל הארץ יקנו אותה.”

“רבים זוכרים,” אמרתי, “מבני הדור שלי.”

שרה לוינשטיין הסתכלה בי בעצב, אחר־כך אמרה, מתוך התלקחות פתאומית של רוגז לא מובן:

“מבקר אחד, כבר אינני זוכרת את שמו, כתב שהפואמה של הגואל הושפעה מ’מסדה' של למדן. איזה טמטום! יעקב לא סבל את הפואמה הזאת! חשב אותה לקיטש פַטריוֹטי זול! ‘עוד לא נו־תקה ה־שרשרת, כך נמש־כת ה־שרשרת’, היה מחקה בלעג את שיר ההורה הזה. וקריאות הבחורים לרגלי ההר… הפתוס הזה… פואמה שחוברה בשביל מקהלה מדברת של ‘הנוער העובד’! הדמיון בין ‘בקעת הירח’ ובינה הוא כמו בין ‘כוחו של גורל’ של וֶרדי ל’זמר הפלוגות'.”

רק לאחר כמה ימים נודע לי שהיא מורה ל“פיתוח קול”.

“הרבה שבחים נכתבו על ‘בקעת הירח’,” אמרתי.

“כן, והרבה שטויות. מישהו כתב, אני זוכרת, שמסע הכיתה הזאת היה מסע לשם התאבדות. אבסורד! כדי להתאבד צריך ללכת לסיני? ועל דעת מי עלה להתאבד באותם ימים, בזמן מלחמת השחרור?”

שאלתי אם תוכל להשאיל לי את “עשרת” ליום־יומיים, לשם עיון בבית. סיפרתי שהייתי ב“גנזים” ושם אמרו לי שהיה להם עותק ונגנב.

שרה הצטחקה: “אתה מכיר את הבדיחה היהודית למה יש בעולם יותר פרות מסוסים? כי הסוסים נגנבים. כך גם עם ‘עשרת’. יש בעולם איזה מאתיים עותקים, אלא שהם נגנבים, לכן נדמה שאינם קיימים. אני יודעת על עותק אחד: ב’ארכיון העבודה'. יעקב עבד שם עשרים ושבע שנים. עד ההתמוטטות.” הפסיקה רגע, אחר־כך אמרה: “בדרך־כלל אינני מוציאה את החוברת הזאת מד' האמות שלי. אבל לך אשאיל אותה, בתנאי שתשמור עליה כעל בבת עינך. היא העזבון היקר לי ביותר מיעקב.” שתיקה מביכה היתה. אשה חזקה היא, ואני את עיני השפלתי אל החוברת שעל ברכי מפני מבטה. לאחר רגע, התנערה:

“אבל אני הרי לא לשם כך ביקשתי ממך לבוא אלי, כדי להראות לך את כתב־העת שבו נדפסה הפואמה של אסף הגואל לפני שלושים וחמש שנה. אני על דם דיברתי! על רצח!” נחנק קולה מחֵמה.

ובקומה ממקומה, שאלה שוב: “תשתה משהו, בכל־זאת? אולי חריף? יש לי משקה מעולה…” סירבתי, אך היא חזרה והפצירה, ולבסוף לא שעתה לסירובי והביאה בקבוק ושני גביעים עדינים, מזגה לשנינו, ואמרה, “קירְשׁ! מכר שלי הביא לי מגרמניה.” נשאה את גביעה, ובגמיעה אחת הריקה אותו אל פיה. “טוב, מה?”

“חריף מאוד,” עמדו דמעות בעיני.

יצאה שוב אל החדר הסמוך, וכשחזרה, היה בידה צרור דפים נתון בעטיפת פלסטיק שקופה. הניחה אותו לפני:

“תיקח את זה אתך הביתה ותקרא. אחרי שתקרא, ניפגש שוב, אם לא תתנגד, ואספר לך משהו.”

גם זו היתה “פואמה”, ראיתי, כתובה בכתב־יד גדול, ברור, על־גבי גליונות ארוכים, משובצים, מצהיבים מעט מיושן. שמה, בראשה: “עד שילֹה”, מאת: יעקב לוינשטיין.

“הוא כתב אותה שנתיים לאחר מלחמת ששת הימים. בקרבות עצמם לא השתתף, כי היה צולע מאז מלחמת השחרור, מרסיס של פגז מצרי שפגע ברגלו, בהגנה על נגבה. אבל ליווה, בתור קשר, את חיל השריון, במסע שלו בגדה המערבית. תקרא ותאמר לי מה דעתך,” מזגה לה עוד כוסית לאחר שאני כיסיתי את גביעי בכף־ידי.

“התפרסמה באיזה מקום?”

“לא, בשום מקום. אבל על זה נדבר אחרי שתקרא,” הפכה את גביעה אל פיה. על סף הדלת אמרה:

"בשנים האחרונות היה קשה מאוד. חודשיים לפני שהלך לעולמו שלח איגרות לכל המכרים שלנו: ‘אבקש לבוא ללוויה שלי, לחלוק לי את הכבוד שלא חלקתם לי בחיי’. שער בנפשך.

 

ה

את הפואמה “עד שילֹה” קראתי ­– בהתפעמות גדולה ­– עוד באותו ערב.

היה זה הימנון לארץ־ישראל התנ"כית, שקמה לתחייה בלבו ובעיניו של המשורר, שחזר ופגשה לאחר שהיתה שנים רבות חסומה בפניו. הימנון ליפי נוֹפהּ, לקדמותה, לצומח ולדומם אשר בה.

טביעת ידו המיוחדת של “אסף הגואל” ניכרה גם כאן, בבירור: הניבים המקראיים־הארכאיים, הקצב ארוך־הנשימה אך הרוגש, הנובע מנפש חסרת מנוח. אך הפואמה בכללה היתה שונה מאוד מ“בקעת הירח”. אם משך הראשונה היה לילה, יום, ועוד לילה, התרחשה השנייה כולה כאילו בזמן־לא־זמן, בצהריים מתמשכים שהם מחוץ לזמן, צהריים של בראשית, אפשר לומר. ולא היתה בה “עלילה”. ואם כי היתה כרוכה גם היא סביב ציר של מעין “מסע”, מצפון הארץ לדרומה, לאורך שׂדרת ההר, לא נאמר מי הם הלוקחים חלק ב“מסע” זה, אם רבים הם או רק המשורר לבדו. בניגוד לצבעה של הפואמה הראשונה, שהיה אפל, היה צבעה של זו זוהר. היא גם היתה קצרה הרבה מן הראשונה: 145 שורות בלבד.

היה איזה כוח מאגי אפילו בצלילם הקדום של שמות המקומות, הזרועים בצפיפות בשורות רבות: צמריים, עפרה, גבע, גבעון, הרמה, בארות, המצפה, הכפירה, רקם, ירפאל, תראלה, בית־חורון, סלע רימון, לבונה, בית־אל, ענתות מעלה אדומים, מי נפתוח… ארץ אפרים ובנימין ויהודה, שהזכרונות השמורים בה הם בעיקר מתקופת השופטים, וסביב־סביב המראות הזוהרים, ספק מציאות ספק הזיה:

“כֹּסֶף טַרְפֵּי הַזַּיִת הַמְסַיְּפִים בָּאוֹר”,

“עֲטִינֵי הַגֶּפֶן הַכְּבֵדִים”,

“אִבְחַת קֶרֶן שֶׁמֶשׁ עַל מְלִילוֹת הַקָּמָה הַצּוֹהֶבֶת”;

ושפעת הצמחייה הפראית, שכאילו קוֹרָא לה דרור: התאנים הזבות דבש, הרימונים המתפוצצים מדם, הלענה והמרווה והנרד, המדיפים ניחוח צונן בסתר המעיין המפכפך בין חלוקים מתגלגלים, מנומרי חזזית; האלה והאלון, החורש והבָּתה, השמיר והשית, ערבות הטרשים שסִדְרִיּוֹת נאחזות בהן בעיקשות־קשיות שורשיהן, וכתפי ההר שסלעיו מנצנצים בחרבות השמש, ועַיִר נמלט, וגמל מהרהר, וציפור ששלהבת־אש בכנפה ­–

ועל כל אלה שפוך נהר של אור, מעין הנהר המושך ויוצא מעדן, והאור הוא מעין האור הגנוז של שבעת הימים, והצהריים הם צהריים נצחיים. ובחביון ההוויה הזו זכורים רזים מעוררי פליאה.

פוֹאֶמה חושנית מאוד היא, אפשר לומר ארוטית, שנדמה בה כאילו המשורר חוזר אל חיק אהובתו לאחר ערגה ותשוקה שלהבו בלבו כל שנות הפרידה הממושכת, והנה הוא מתאחד אִתהּ בחדווה גדולה, בזיווג המקודש באירוסין, כנאמר בשורה האחרונה:

וְשַׁלְהֲבֵי הָאוֹר הִתְרַפְּקוּ עַל עֶרְיַת הָאֲדָמָה הַנֶּאֱרֶסֶת.

למחרת, בדרכי למערכת, ליוותה אותי הנהרה של פואמה זו, כאילו לכוד הייתי ברשתות האור שלה, והמראות הזוהרים שבה התערבו במראות שעלו בזכרוני מן הימים שלאחר מלחמת ששת הימים, כאשר נסעתי במכוניתנו, עם עפרה ועם ערן בן השתים־עשרה אל ערי הגדה, משכם ועד חברון, עבור דרך רמאללה ואל־בירה, ובית־ג’לא ובית־לחם, וברֵכוֹת שלמה, שם ישבנו בצל העצים רחבי הצמרת וסעדנו את לבנו, ושתינו מי מעיין צוננים, ורווינו עסיס ענבי חברון הכבירים, ששקיפותם כבדולח, ועפרה התפעלה מכל מראה עיניה, כמהלכת בארץ אגדה, וערן היה נבוך, לא הבין את המתרחש סביבו, מי האנשים האלה, למי הערים והכפרים האלה, האם בארצו הוא או בארץ זרה, ואני, גם אני הייתי נבוך, כי את הנופים האלה זכרתי מילדותי, מטיולי בית־הספר והתנועה, והנה הם כמו שהיו אז, אך כאילו הוטל ספק בממשותם, והספק הזה הימהם בלבּי כל שעות היום ההוא ­–

ובבית־לחם, נזכרתי, פתאום “איבדתי” את עפרה. התהלכנו בשוק הססגוני, עם המון הישראלים שזרמו אז מן השפלה אל ארץ כנען, והתעכבנו ליד דוכן זה ודוכן זה, כי עפרה התפעלה מן השמלות הרקומות והרדידים והרבידים והתכשיטים המזרחיים וכלי הנחושת והזכוכית, כשם שהתפעלה מן הכרמים וחורשות הזיתים שבדרך, ובחנה פריטים שונים, ושאלה למחירם, גם התמקחה מעט, אך לא קנתה דבר, וכעבור כחצי שעה שהיינו משוטטים כך לאִטנוּ, נעלמה מעיני. ערן היה אתי, והלכנו יחד לחַפּשָׂהּ. עברנו מדוכן לדוכן ומחנות לחנות לאורך רחוב השוק הראשי, ולא מצאנוה. בהלה אחזה אותי: עלולה היתה לתעות לאיזו סמטה צרה, ומישהו מערביי העיר, שרבים מהם הסתכלו בנו באיבה גלויה, יתקע סכין בצווארה, יחטוף אותה, מי יודע… נכנסנו לכמה סמטאות צדדיות שגם אליהן זרמו קונים ישראלים, וגם שם לא מצאנו אותה. ערן היה נפחד. הציע לגשת לתחנת המשטרה, לפנות לחיילים הסובבים בעיר. כשחזרנו על עקבותינו, ללכת אל הכיכר, שמא היא מחכה לנו ליד המכונית החונה, ראה אותה ערן בעומקה של אחת החנויות הקטנות, בוחנת יריעת צמר רקומה, ספק מרדעת ספק שטיח. היא לא הבינה על מה נבהלנו כל־כך. בתמיהה הסתכלה בנו. ובשלווה גמורה הוסיפה לשאול את החנווני על טיב האריג ועל מחירו. “חשבתי שזה מובן מאליו שניפגש ליד המכונית,” אמרה כשיצאנו, ושוב לא קנתה דבר. כל־כך אופייני לה, חשבתי, כל־כך אופייני! גם אי־ההתרגשות שלה מבהלתנו, מתוך אמונה ששום רע לא יאונה לה, כי את המציאות הממשית לא הבינה מעולם, וגם ההימנעות שלה מקנייה, כי החפץ עצמו לא חשוב לה, אלא ההנאה מצורתו האסתטית.

נכנסתי לחדרי במערכת, לעבור על החומר שהונח על שולחני. היה שם מאמר ארוך שמוטב היה שלא נכתב משנכתב, כי בסגנון תפל, ללא שום מגע־עט אישי, חזר על דברים שנכתבו ונאמרו פעמים אין ספור. אך ידעתי שאי־אפשר להחזירו אל בעליו משום כבודו.

הפואמה לא סרה ממחשבתי, וכמה שאלות ניקרו במוחי: על שום מה קרא לה המחבר “עד שילֹה”, כאשר היא משתרעת כביכול על־פני כל מרחבי ההרים והעמקים למן הגלבוע ועד הנגב. ולמה החליט לחתום עליה בשמו האמיתי ולא בשם שכבר הלך לפניו, “אסף הגואל”. ובעיקר ­– ודבר זה הטריד אותי גם בשעת הקריאה עצמה ­– הנופים המרהיבים, הזוהרים, שבפואמה זו, שתפארת ימים קדומים חופפת עליהם, אין בהם אנשים כלל! האם לא קלטה עינו את החורשים בשדות, את הרועים ההולכים אחר עדריהם, או את המולת העם הרב ברחובות ובשווקים, את הרוכלים והחנוונים הניצבים ליד סחורותיהם ומקדמים את פני הקונים המעוררים סקרנות, שמארץ אויב באו, בחשד, בחנופה, בעוינות? האם לא השגיח כלל בילדים לבושי הסחבות המתרוצצים על הכבישים לפני בקתות החומר והפחים, בפתחי הסמטאות המרופשות, של מחנות הפליטים? לא ראה את מבט האיבה של המובסים?

נכנסתי לחדרה של המזכירה למסור לה את המאמר התפל, המותקן לדפוס, ובאותו רגע נכנס לשם גם העורך הראשי, מן הדלת שממול “מה קרה לבסוף עם ההיסטרית ההיא שצעקה פה על רצח?” גיחך אלי. אמרתי שהבאתי אותה אל בית־הקפה והיא נרגעה. “מה רצתה בעצם? מי היה הבריון הזה שרצח את בעלה?” אמרתי שכעסה יצא על העורך הספרותי הקודם, אריאב, אך לא עלה בידי להבין על מה. “כן כן,” נאנח, “אלמנות של סופרים קשות מסופרים. איך כתוב שם? סוף הקיץ קשה יותר מן הקיץ?” לא רציתי לתקן לו. לעולם לא יביא פסוק כלשונו, הבור הזה. “מקנאות לזכרון הבעלים המתים שלהן, כאילו עם ישראל כולו, לרבות העיתונות, קשרו קשר להשכיח אותם, ומגינות על כבודם כמו זאבות על הגורים שלהן. לפני חצי שנה באה הנה אחת מאלה, וצעקה לא על הספד שנכתב, אלא על הספד שלא נכתב. איך זה, צעקה, לא נכתב כלום אצלנו ליום השנה החמישי או השישי למות בעלה, גאון הדור, הרוֹמָניסט או הפּוֹאֶטִיסט ז”ל. שלחתי אותה אל העורך הספרותי, אבל היא פחדה ממנו. אמרה שכל מה שהוא עושה במדור שלו הוא להסית את הסופרים זה נגד זה." לא נעניתי לו, לא בחיוך ולא במלת הסכמה. לא אהיה בברית אחת אתו, אמרתי בלבי, נגד אלמנתו של אסף הגואל. הסתכלתי בו בדברו, בגבה־קומה זה, שזקן שחור, צר ומטופח מקיף את פניו, שעיניו הצרות נוצצות במין בדיחות־דעת ערמומית, ובזָכרי את מה שסיפרה לי שרה לוינשטיין עליו, חשבתי: אכן, כל קווי פניו מעידים אי־יושר. יותר מכֹּל ­– הגיחוך המעוקם שהוא מעלה על פניו בדברו במי שאינו מוצא חן בעיניו. אדם זה היה מסוגל למעול בכספים ולהפקיר את משפחתו.

ומכוח מה יש בו יהירות כזאת? ­– הייתי שואל את עצמי כשהיה עומד מעלי, גא, כולו אומר שלטון ­– אילו מעשים טובים עומדים לו לזכותו? הלא גם את כתיבת מאמרי המערכת האנונימיים, יום־יום, הוא מוסר לאחרים, לכתב המדיני, לכתב הכלכלי, וכו' וכו', כי אינו מסוגל להוציא משפט בהיר אחד מתחת עטו! הלא זו סיבת עוינותו כלפי, מיום שנכנס לתפקידו ­– כי סירבתי לבקשתו לכתוב מאמרי מערכת!

בשובי הביתה, אחר־הצהריים, פתחתי את ספר התנ"ך. זכרתי יפה את הפסוק המופלא והסתום בברכת יעקב: “לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו, עד כי יבוא שילה ולו יקהת עמים”. האם במתן השם “עד שילה” הצפין יעקב לוינשטיין תשוקה ­– מודעת או לא מודעת ­– לשלטון־מחוקק, לשבט־מושלים? אך כמה עונה לשון הפואמה, כהד העונה להד, ללשון השירה הקדומה שבברכה, המשובצת ספירים, כמו,

"אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה וְלַשּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ,

כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם־עֲנָבִים סוּתֹ";

או

“חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם”;

או

“שְׁפִיפֹן עֲלֵי־אֹרַח, הַנּשֵׁך עִקְּבֵי־סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר”!

זכרתי גם את סיפור בנות־שילה המחוללות בכרמים, שבסוף פרשת הפילגש בגבעה, ועכשיו שבתי וקראתי אותה בספר שופטים, ושאלתי את עצמי אם בשם הפואמה ביקש לוינשטיין לרמוז לאהבה שבינו ובין הארץ, שהרי שם, בשילה היה חג האהבה “מימים ימימה”, לשם הביאו “את כל הנערות הבתולות אשר לא ידעו איש למשכב זכר”, ושם נאמר: “לכו ואהבתם בכרמים”!

ואולי ­– חשבתי כשדיפדפתי בספר יהושע ­– אולי התכוון דווקא לחלוקת הארץ! כי שם מסופר שבשילה שוכן אוהל מועד, ולשם נקהלה כל עדת בני־ישראל כדי להשליך גורל ולחלק את הארץ בין השבטים, ושם גם נכתבו הדברים “על ספר”!

בעשר בערב צילצל הטלפון. “שרה לוינשטיין.” בירכתי אותה בערב טוב. “קראת כבר?” גימגמתי ואמרתי שעודני מעיין בפואמה, קורא פעם שנייה ושלישית… טרקה את הטלפון בלי לומר דבר.

הייתי המום.

צריך להיזהר מפניה, אמרתי לעצמי.

ודווקא משום שהיתה קצרת־רוח כל־כך, וכאילו דחקה בי, השהיתי את שובי אליה.

בערב הבא, שבתי וקראתי את “בקעת הירח”. רציתי להבין את הנפש הפועלת שמאחורי שתי הפואמות הללו. מהו שמניע אותה? מהו שמטריד את מנוחתה? מי האיש הזה, יעקב לוינשטיין? מה השקפותיו? מה “תחושת העולם” שלו?

ומצאתי שצדקה אשתו כשביטלה בזלזול את הסברה על “תשוקת ההתאבדות” של כיתת החיילים במסעה דרומה. פרשנות זו, נוכחתי גם אני, אין לה שחר. ועלה בדעתי שמטרת המסע הזה ­– בימיה האחרונים של מלחמת השחרור, עם הולדת המדינה ­– היתה חיפוש אחר המהות הרוחנית של האומה, שעלילות המלחמה כאילו הסתירו אותה, דחקו אותה; ועל כן מגמת המסע היא סיני, ששם, דווקא במדבר, ארץ לא זרועה, בטרם הכניסה לארץ המובטחת, בטרם היות הוויה מדינית כלשהי, כשהכֹּל היה עדיין בבחינת רוח ללא גוף, כביכול ­– עוצבה המהות הזאת. מטרה זו אינה מפורשת, ואינה מודעת לנערים העושים את דרכם הארוכה, רצופת הסכנות, אל הבלתי־נודע, אך חוש סמוי ועמוק מאוד, יליד חוויה היסטורית, העוברת מדור לדור, הוא כאילו המנחה את צעדיהם. והסיום הטרגי צופן מעין נבואה על עתיד שבו יימשך החיפוש אחר אותה מהות רוחנית, כי עדיין לא נמצא.

שני לילות לאחר־כך, גם הפעם בשעה עשר, שמעתי שוב את קולה של שרה לוינשטיין בטלפון.

עשרים וחמש דקות דיברה, ללא הפוגה, וכבר לאחר חמש הדקות הראשונות הבנתי שהיא שתויה לגמרי, ולא נכנסתי לדבריה.

“אתה מתפלא בוודאי מדוע פניתי אליך. מדוע הפקדתי בידך את הדבר היקר לי ביותר. שלאיש לא מסרתי ולא הראיתי אותו. מפני שיש לי טביעת עין. וברגע הראשון שראיתי אותך… לא ברגע הראשון. בבית־הקפה, כשישבת מולי והסתכלת בי בעיניים מאמינות. מאמינות?.. כן, מאמינות… ידעתי שאתה בן־אדם. ואני, כמו דיוֹגֶנֶס, מחפשת בן־אדם. בן־אדם! כי מסביב רק אנשים רעים! צרי־עין, שמחים לאיד, רוצים לראות אותך בכשלונך! רק מאחלים לך רע! מיום שיעקב מת, מצלצלים כל מיני אנשים, כאלה שלא שמעתי מהם מלה במשך שנים, ואני אלמנה לא מהיום, לא מחודש ולא מחודשיים, כבר שנים אני אלמנה, מזמן שיעקב… לא חשוב… מצלצלים כדי לנחם אותי באבלי כביכול, אבל אני יודעת מה הם רוצים: לסחוט אותי! לנצל! שניים מהם לא התביישו לבקש במפורש לראות דברים שכתב יעקב ולא פירסם! אתה תופס? איפה הייתם כל השנים, אני שואלת. למה לא עלה על דעתכם לבקר אותו, לשאול לשלומו, כשהוא היה בשפל המדרגה! בתחתית הבאר! וצעק משם, הורידו לי סולם כדי שאוכל לעלות! מעומק לבו הפצוע צעק: הצילו! מדוע לא שמעתם את צעקתו? את המכתבים שלו אתם רוצים לראות? כדי לכתוב אחר־כך מאמרים מלומדים ולהתפרסם? שגיליתם מטמון של מטבעות זהב בחצר האחורית של לוינשטיין? ולקבל העלאה בדרגה באוניברסיטה? קדחת תקבלו! לעולם לא תראו אותם! ולך אני יכולה לומר, כי אתה בן־אדם, נדמה לי שהיו ליעקב מכתבים נפלאים, יצירות מופת, ששמר על העתקים שלהם. וגם נוראים. כי הוא היה במצב נורא כשלקחו אותו ל’גֵהָה‘. ואף אחד מלבדי לא ביקר אותו שם. גם לא אחיו האגואיסט הכילַי מחדרה. איזה כילי, הו, איזה כילי חולני! כילי מיתולוגי ממש! הקמצן של מוֹליֶר הוא הנדיב הידוע לעומתו! פרוטה אחת לא הסכים לנדב כשהייתי במצוקה כספית נוראה, כשכל מה שהשתכרתי ממתן שיעורים הלך על פסיכיאטרים נוכלים. גם אם יכרע ברך לרגלי, לא אסלח לו. וגם אמו לא ביקרה אותו. אבל אותה אני לא יכולה להאשים, כי ממנה הסתרנו את האמת. ויעקב כותב לה מכתבים נפלאים, כל אחד פנינה ספרותית… חושבים שחולה־נפש לא מסוגל להתבטא באופן קוֹהֶרֶנטי. שטויות! כמה מן היצירות הכי גאוניות כתבו חולי־נפש. אתה חושב שוואגנר היה שפוי? מאהלר היה שפוי? רוב הקומפוזיטורים הגדולים השתגעו בסוף. בּרוּקנֶר, צ’ייקוֹבסקי, דוֹנִיצֶטי… שומאן ניסה להתאבד כשהיה בן ארבעים וחמש ומת בבית־חולים לחולי־נפש. אני בקיאה בנושא הזה. יכולתי לכתוב דוקטורט. ומה עם ואן גוך? ומה עם מוֹפַּסאן? אמן שאין בו ניצוץ של שגעון הוא לא אמן. זה אני יכולה לומר לך באחריות גמורה. בגלל זה אני לא אמנית. כי אני יותר מדי שפויה. למרות שגם לי היו שגעונות, ויעקב סבל ממני לא מעט. אני מתפלאה לפעמים איך היה יכול לשאת אותי שלושים ושש שנה. הלא יש אנשים שחושבים אותי למכשפה! אני לא יודעת את זה? לא יודעת מה מדברים עלי מאחורי גבי? הלא מסביבך אנשים קטנים מאוד! רק אנשים קטנים, חגבים, ליליפוטים, שרואים את כל העולם דרך פי הטבעת שלהם! שונאים, מקנאים, מלאי מזימות. היתה לי פעם שמלה הודית רקומה חוטי זהב, שהביא לי ידיד שלי מפריס. כל המכרות שלי התלחששו מאחורי גבי בניחושים מגעילים, להקיא ממש. אני אף פעם לא מקנאה. איך כתוב? אלוהים רואה ללבב? ואלוהים יודע שיש לי לב רחום ואוהב, וגם יודע לסלוח. אני מאמינה באלוהים. כן. יש השגחה. אין מקריות בעולם. אתה חושב שעם יעקב היה קל לחיות? הוא היה אדם קשה! אתה יודע שהוא אף פעם לא נסע בטַקסי? הייתי מתפוצצת לפעמים, כשהיינו מאחרים לקונצרט, ועמדתי ברחוב לעצור טקסי, אבל הוא ­– פרינציפ ולא יעבור! וצריכה הייתי לריב אתו כדי שיחליף חולצה לפחות פעם בשלושה ימים. כזה הוא היה. לא הכירו אותו. לא רצו להכיר אותו. לא הזכירו אותו בעיתונים. יעקב לוינשטיין? מיהו יעקב לוינשטיין? הציעו לי מ’ארכיון העבודה’ לערוך אזכרה ביום השלושים. לא רציתי. למה אני צריכה אזכרה? לשמוע את כל הצביעות שישמיעו עליו? אני יודעת מה זה אזכרות. מה מדברים בדרך הביתה, אחרי שיוצאים מן האולם. מה היו מדברים עליו, ועלי, ועל הבת שלנו, שמסרנו אותה למוסד. אני רוצה למות כשאני רק חושבת עליה. טרגדיה. אני לא יכולה אפילו לדבר על זה. ויעקב היה מבקר אותה פעמיים בשבוע. אף פעם לא החסיר. קודש! כזה אב מסור הוא היה. וגם זה שבר אותו. הוא היה קדוש! תזכור מה שאני אומרת לך: קדוש! לא קדוש כמו הרבי מלובביץ‘. קדוש כמו ברנר. הלא אתה מכיר את ברנר. אתה אדם משכיל. והוא קדוש גם מפני שסבל אותי. אתה חושב שאני לא יודעת מה מרכלים עלי? הכל שקרים. אבל תדע לך שקיבלתי תשומת־לב מן האנשים הכי מעניינים בעולם. כשהייתי בלונדון, הזמינה אותי הדוכסית ססיל־קרופורד לארמון שלה. שמעת עליה? היא אישיות מקסימה, בלי שום קשר לזה שהיא מן האצולה המלכותית. היתה מעוניינת לשלוח את בתה אלי, תאר לך, לישראל, כדי לפתח לה את הקול, כי לילדה היתה אמביציה להיות זמרת. כלום לא יצא מזה, כי מספיק היה שבחנתי אותה פעם אחת כדי להיווכח שאין לה כשרון. היה מנצח אחד, לא אזכיר את שמו, שהיה משוגע עלי, מטלפן כל יום, מבטיח לי הררי זהב, רצה לקחת אותי ליפן, ואני דחיתי אותו. יש לי שלושים ספרים עם הקדשות נהדרות. כל הקדשה כמו שיר של היינה. אילו הייתי קומפוזיטורית, הייתי מחברת לכל אחת לִיד. פעם אראה לך אותם. ויש לי מכתבי אהבה שפעם בדור כותבים כאלה. יותר יפים ויותר מעניינים מאלה שקיבלה ז’ורז’ סאנד. החלטתי לשרוף אותם. ואולי לא. אולי לא אשרוף אותם. היו לי חיים עשירים. מאוד־מאוד עשירים! אני לא יכולה להתאונן שלא. אני כבר לא צעירה, נכון? אבל אילו רציתי, אז גם היום הייתי יכולה. לעורר תשומת־לב. כן, כמו לפני עשר ועשרים שנה. מספיק שאני חושבת על מישהו. אף פעם לא היה שלא הצלחתי. עליך חשבתי עוד לפני שראיתי אותך. חשבתי על השם שלך. אתה לא תאמין בוודאי. לך לישון. לילה טוב.”

שעה ארוכה ישבתי על־יד הטלפון ולא יכולתי להירגע.

“עַד־מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין, הָסִירִי אֶת־יֵינֵךְ מֵעָלָיִךְ”,

נאמר לחנה בשילה.

ואחר־כך, אינני יודע מדוע, נזכרתי בחתונה שלי ושל עפרה.

עפרה למדה ב“בצלאל”, ואני באוניברסיטה העברית, ששוכנה אז בטֶרָה־סַנטָה. לאחר שיחת האקראי שהיתה לנו בעין כרם, היינו נפגשים יום־יום בקפה “ניצן”. יום אחד, כשישבנו שם ולפנינו ספלי הקפה, שמה עפרה ידה על ידי ואמרה בעליזות ­– בתוך כל ההמולה שמסביב, של הפטפוטים בשולחנות הסמוכים, צהלות הצחוק, הקריאות למלצרים ­– “בוא נתחתן, טוב?” כל־כך נחמד וצעיר ואביבי ושובבי היה זה, כמו הזמנה ספונטנית לטיול בחיק הטבע, או לקפיצה יחד לברֵכת שחייה ­– שצחקתי ואמרתי: “כמובן! עכשיו?” עפרה קמה, אחזה בידי, ואמרה בהחלטיות: “כן, עכשיו!” הלכנו, חבוקי מותניים, עליזים־מתרוננים, אל משרדי הרבנות ונרשמנו לנישואין.

אמה של עפרה, שנתאלמנה שנים רבות לפני־כן, כשהיתה בתה בת תשע, ניהלה פנסיון בבית־הכרם. באותו ערב הביאה אותי עפרה לשם והציגה אותי לפני אמה: “תכירי את בחיר־לבי. הוא נהדר, לא?” אמה, אשה שמנמונת, שפניה עגלגלות ומבהיקות כלחמנייה מרוחה בחמאה, הישירה אלי מבט מאיר: “הלא אני תמיד סומכת על טעמך!” וכשבישׂרה לה בתה שכבר נרשמנו לנישואין, צחקה מאוד, כאילו היתה זו בדיחה, או מעשה־קונדס, ואמרה בשמחה: “למה לא נעשה את החתונה פה, בפנסיון?”

מועד החתונה נקבע, לבקשתה של עפרה, ליום ג' בניסן. זה היום, הסבירה לי, שבו ראתה בפעם הראשונה בחייה, בהיותה בת שלוש, את הים. והרגישה כאילו נגלה אלוהים לפניה. זה יום המזל שלה.

באותו יום הגיעו אל הפנסיון אבי ואמי ­– שקיבלו את הודעתי על נישואי ללא שמחה גדולה, אך גם ללא מורת־רוח, לא הבינו על מה החפזון, שהרי עוד לא סיימתי את לימודי, אך הכלה מצאה חן בעיניהם ­– כעשרים מוזמנים, רובם מחברי באוניברסיטה ומחבריה ב“בצלאל”, הרב ושני שמשיו, עם החופה ועמודיה. הטקס היה אמור להתחיל בחמש, אך עשר לדקות לפני־כן נתקפה עפרה ­– שהיתה לבושה שמלת־כלה לבנה־פרפרית, שקנתה לה אמה ושהלמה אותה מאוד ­– כמכונפת היתה בה, כמרחפת ­– בהלה: חברתה הטובה ביותר, רינה אברמוב, לא הגיעה מרחובות, והיא לא תיכנס לחופה בהיעדרה. עברה השעה חמש, ועברו עוד עשר דקות. מדי פעם היתה עפרה קופצת החוצה, להשקיף אל הרחוב. בתקווה שתתגלה לה חברתה מקצהו. כשעברה כחצי שעה וחברתה לא באה, נכנסה לאחד החדרים וסגרה את הדלת בעדה. אמה ואני הפצרנו בה שתצא, הרב כבר מאבד את סבלנותו, מצפה לו עוד טקס הערב, האורחים לא מבינים מה קרה, האם רוצה היא לבטל את החתונה? לבסוף יצאה, וכאסיר המובל לגרדום נכנסה לחופה. בעיניים מושפלות שמעה את ברכות הקידושין והושיטה את אצבעה אל הטבעת. רק ברגע ששברתי את הכוס, גילתה את חברתה בקהל, ולפתע אורו עיניה ובחדווה גדולה חיבקה את צווארי ונשקה לי.

מאוחר בערב, כשנשארנו לבדנו, אמרה לי שאילו נעדרה חברתה הטובה רינה מן הטקס, היתה רואה בזה סימן שאין היא מאשרת את הזיווג בינינו! אות מבשר רע לעתידנו!

איזה מזל שהגיעה לבסוף! ­– נשקה לי.

רינה אברמוב, שהיתה בת גילה, אך בוגרת ממנה בנפשה, היתה לה השפעה גדולה עליה גם בשנים הבאות. רעיונות שלא־מן־העולם־הזה הכניסה לראשה.

דברים מוזרים היו לעפרה, שקשה היה להבינם.

בעצם, אינני מבין גדול בטבען של נשים.

 

ו

לא אני ולא שרה לוינשטיין, לא הזכרנו, אף לא במלה אחת את ה“ווידוי” הטלפוני הארוך שלה, שעה שישבתי שוב בדירתה.

לאחר שהפלגתי בשבחי הפואמה “עד שילה”. שאלתי מה ראה בעלה לחתום עליה בשמו, שהרי שמו של אסף הגואל היה מכובד מאוד.

“זו הישרנות האורתודוקסית שלו,” אמרה, “גם אני שאלתי אותו אותה השאלה לפני ששלח את כתב־היד לעיתון. ‘אינני רוצה להישען על התהילה של אסף הגואל,’ אמר, ‘אינני רוצה לשחד אותם. שישפטו את הפואמה לפי ערכה, לא בזכות מחברה.’ אבל… אם להיות כנה ולומר לך את כל האמת שבלבי… אני חושבת שהיה פה עוד משהו, בצעד הזה שלו. יעקב היה איש צנוע, זה נכון. למעלה מכל ספק, הלא באלף הזדמנויות יכול היה לחשוף את עצמו ולומר: אני האיש! אני ה’נסתר' הזה שחיפשתם, ה’משולח' המתחפש! ולא עשה זאת. כי לא היה דבר רחוק ממנו מהתפארות: ובכל־זאת… בסתר לבו כאב לו שהוא מתהלך כך בארץ ואיש אינו יודע שהוא אסף הגואל. אסף הגואל נהנה מתשבחות אין־ספור, והוא נשאר אלמוני, עירום ועריה מכל קורטוב של כבוד. ואני ­– בשבועה ובנדר היה עלי לשים מחסום לפי כל השנים. קללה תרבץ עלי אם אגלה את הסוד. אז כשכתב את ‘עד שילה’, וחתם על הפואמה בשמו האמיתי, קיווה שלאחר שתפורסם, יוּשַׁב לו כבודו. ‘לאחר, שתופיע בדפוס,’ אמר לי, כדי לנחם אותי על הקיפוח של קרוב לעשרים שנה, ‘אגלה גם מיהו אסף הגואל.’ היה בטוח שהיא תתקבל באותה התלהבות שבה התקבלה ‘בקעת הירח’. עם כל הענווה שלו, היה לו בטחון בלתי־רגיל בכוחו כמשורר.”

“ולא ראתה אור בכלל?” שאלתי.

“בשום מקום לא. כתב־היד ­– זה מה שנשאר.” הצביעה על הגליונות שבידי.

יצאה אל המטבח, הביאה קפה ועוגיות, העמידה על שולחן־התה שלפנינו, וכשחזרה והתיישבה, גוללה לפני את פרשת הסירובים.

תחילה שלח לוינשטיין את הפואמה לרבעון ספרותי ידוע. ציפה לתשובה שלושה חודשים, ומשלא הגיעה ­– ובינתיים הופיעה חוברת החורף של הרבעון, והוא אץ לקנותה, עילעל בה מן הדף הראשון עד האחרון ולא מצא את פרי־עטו ­– צילצל אל העורך לשאול מה עלה בגורלה ­– “ואתה יכול תאר לעצמך איזו תחושת עלבון, פחיתות־כבוד, יש לאדם כמוהו, כשהוא נאלץ להשפיל את עצמו ולבקש רחמים על כתב־היד שלו מאיזה בחורון מתנפח עם עגיל באוזן, שרק אתמול פירסם כמה חרוזים מבולבלים שאיש לא מבין אותם” ­– והלה ענה לו שהוא לא זוכר בכלל שעברה תחת ידו פואמה ששמה “עד שילה”, והבטיח לחפש אותה בין כתבי־היד שעל שולחנו ובמגֵרוֹתיו, ולקרוא, ולהשיבו דבר. משעברו עוד חודשיים ושום אות לא ניתן, צילצל לוינשטיין שוב אל מערכת הרבעון ודרש מן המזכירה שיוחזר לו כתב־היד שלו. “כתב־היד של מה?” שאלה המזכירה. של “עד שילה”, פואמה, שמונה עמודים, ענה לה לוינשטיין ברוגז; אך היה עליו לחזור חמש פעמים על המלים “עד שילה”, כי המזכירה לא תפסה, ושאלה וחזרה ושאלה, “אַצ’ילוֹ? אני לא מבינה!” כעבור שבועיים הוחזר לו, בכל־זאת, כתב־היד, ללא שום מכתב או פתק.

הוא לא אמר נואש. הוא צילם את כתב־היד בחמישה עותקים ושלחם לשני ירחונים ספרותיים ולשלושה מוספים ספרותיים של יומונים. הן לא ייתכן שכולם ידחו אותה! אחד הירחונים מיהר להחזיר לו את כתב־היד ללא שום הערת הסבר. עורכו של השני טרח וצירף לדפים המוחזרים איגרת קטנה ובה שורות אחדות בכתב־ידו המפוזר, כתובות בדיו ירוקה, האומרות ש"הפואמה, אם אפשר לקרוא לה כך, כתובה בכשרון, אבל ­– "

“לא, אני מוכרחה לקרוא לך את זה מלה במלה, אני שומרת על כל המכתבים האלה… משהו פנטסטי!”

יצאה אל החדר הסמוך, שהיה, כנראה, חדר עבודתו של בעלה, והביאה אתה אוגדן, התיישבה, דיפדפה בו, עד שעצרה באחד הדפים: “תשמע, תשמע מה הוא כותב: ‘… כתובה בכשרון, אבל ניכרת בה השפעה מוגזמת של המשורר המנוח אסף הגואל, שלעניות דעתי עוברת את גבול הלגיטימי.’”

שנינו פרצנו בצחוק.

“אבל אז, כשקיבלנו את המכתב הזה, לא צחקנו,” אמרה, “יותר מדי עצוב היה המצב. יותר מדי עצוב.”

שניים מן היומונים החזירו לו את כתב־ידו כמה שבועות לאחר חג הפסח, לפי בקשותיו החוזרות ונשנות. עורכו של אחד מהם צירף לכתב־היד המוחזר פתק ובו ארבע מלים: “בנפול אויבך אל תשמח.”

“יעקב שמח בנפול אויבו?” נשאה קולה במין נעימה של ספק־צחוק ספק־בכי, “הוא לא היה מסוגל לשמוח על שום מפלה, לא של יחיד ולא של קיבוץ כלשהו! על מה הוא שמח בפואמה הזאת? על מפלת הערבים? הוא היה הומניסט! ואַ־פוליטי! הוא שמח על הפגישה שלו עם נוף הארץ! זה חטא?”

כשנרגעה, המשיכה בסיפורה:

“העיתון השלישי הוא זה שאתה עובד בו. העיתון שהיינו מנויים עליו מאז נישואינו, ושאביו של יעקב היה מנוי עליו מאז עלותו ארצה. העורך הספרותי היה אז אותו נבל שכתב את ההספד ליום השלושים. אריאב שמו? יימח שמו! כשצילצל אליו יעקב כמה שבועות לאחר ששלח לו את כתב־היד וביקש שיחזיר לו אותו, אמר שיעשה כן. אך לאחר שעברו עוד כמה שבועות והוא לא קיבלו, צילצל שוב. אתה יודע מה אמר לו הנבזה הזה? ­– הוא מצטער, אבל אינו מוצא את כתב־היד. אבד, כנראה. מצטער, אין מה לעשות. אפילו לא התנצל.”

דברים אלה לא הפתיעו אותי. ובכל־זאת שאלתי את עצמי מדוע דווקא אריאב הוא ה“רוצח” שעליו צעקה חמס, שהרי גם עורכים אחרים נהגו כמוהו.

“יותר משנה וחצי עברו מיום ששלח יעקב את הפוֹאֶמה בפעם הראשונה לירחון הספרותי ועד שנואש לגמרי מזה שתתפרסם, ובכל התקופה הזאת ראיתי איך מיום ליום הוא הולך ומתנמך, הולך ומתכופף בתוכו, כאילו הנשמה מצטמקת. כל יום שעבר ללא מכתב תשובה, ללא צלצול טלפון שציפה לו בלב רועד, ללא אות וסימן שכתב־ידו יראה אור, היה מהלומה נוספת על ראשו. המבט שלו, מאחורי המשקפיים, נעשה קודר יותר ויותר, מיום ליום. הוא שכח לצחוק, שכח לחייך. כמעט לא דיבר. מי שלא עבר יסורים כאלה של השפלה, לא יכול להבין את זה.”

“אני מבין,” לחשתי.

ובו־ברגע אמרתי לעצמי: אין שום דמיון. לי לא היו יומרות. שום אסון לא קרה לי כשנדחה המאמר שלי על אצ"ג. רק אכזבה, שברבות הימים דחקתי אותה אל ירכתי הזכרון.

“אבל יעקב היה איש גאה,” אמרה לאחר שהסתכלה בי רגע בשתיקה, “אף פעם לא התלונן באוזני. המרירות אכלה אותו מבפנים. רק פעם אחת אמר, וגם זה כאילו דרך־אגב, כאילו בהומור, שהוא חושב שדחו אותו מסיבות פוליטיות. כעסתי עליו. אמרתי לו: יעקב, הדבר הכי קל הוא לתלות יחס שלילי בסיבות פוליטיות. אל תשלה את עצמך. אם אתה שואל לדעתי, הסיבה היא שמאז שנות החמישים הראשונות, כשפירסמת את ‘בקעת הירח’, הטעם הספרותי השתנה לגמרי. היום, פואמה כמו שלך היא לא באופנה.”

“האופנות מתחלפות,” אמרתי, “בכל חמש שנים הן מתחלפות.”

ושוב נזכרתי במאמרי על אורי־צבי גרינברג, ופני התלהטו כשעלה בי משקע המרירות הישן.

שרה הירהרה רגע. “טוב, אני לא מבינה בזה הרבה.” ולאחר שתיקה קצרה: “במשך השנים הוא השלים. השלים עם זה שהוא התנמך. אתה מבין מה שאני אומרת? כאילו אמר לעצמו: טוב, אני אלך כפוף, מעכשיו ועד יומי האחרון. אשב שם ב’ארכיון העבודה', אעבור על עיתונים ישנים, ארשום בקטלוג מה הופיע בשנת תרפ”ה ב’הפועל הצעיר', ומה כתב החלוץ מיסוד־המעלה בשנת תרע“ו, ולא ארים את הראש מן הכרכים האלה. טרגדיה, לא?”

ציפתה לתגובתי. אך לא אמרתי דבר.

“רק מערכה ראשונה של טרגדיה. מה ששבר אותו לגמרי…”

היא קמה, עמדה רגע והתבוננה בי, כשוקלת אם לעשות מעשה או לא ­–

פלא הבריאה! אמרתי לעצמי כשניצבה לפני במלוא הדר קומתה, בשערה השחור, ששתי רצועות הלובן משוות לו פאר של אצילות. ומבט חד בעיניה.

אם עפרה היתה חבצלת לבנה ­– היא שושן שחור.

כשיצאה אל החדר הסמוך, צף פתאום בראשי קרע־חלום. מחריד! אני נכנס למערה עתיקה באזור בית־חורון ומישהו מבחוץ מגולל אבן גדולה על פִתחה, ואינני יכול לצאת! אני כלוא בה לכל חיי!

חזרה ובידה חוברת עבה של כמאתיים או שלוש מאות דף והניחה אותה לפני.

“גֶנימֶדֶס”, ראיתי, רבעון לספרות, אמנות וביקורת. קיץ תשל"ט, 1979.

“אני רוצה שתקרא פה משהו. אבל לא עכשיו. כשתגיע הביתה. לא, אל תפתח אותה עכשיו. ואני משאירה בידך לעוד כמה ימים גם את ‘עשרת’ וגם את ‘עד שילה’. קח גם אותם אתך.”

ולפני היפרדה ממני, אמרה: “אמרתי לך קודם שאיש בארץ, מלבדי, כמובן, לא ידע שיעקב הוא אסף הגואל. למישהו בכל־זאת נודע הדבר. עוד אספר לך. סיפור אומלל.”

 

ז

הדמיון בין הפואמה של ג' אריאב, שנדפסה ברבעון “גַנימֶדֶס”, ושהשם שנתן לה היה “סְקִיתים” ובין “עד שילה” ­– היה מדהים. קראתי אותה בערב, שבעה עמודים, וכל שעת הקריאה אמרתי לעצמי: שוד בצהריים!

נבלה כזאת לא היתה בישראל: העורך הזה, שהודיע ליעקב לוינשטיין שכתב־היד שלו “אבד”, לקח אותו לביתו, חיכה תשע או עשר שנים, עד שתישָׁכח הפואמה מלב מי שבמקרה הגיעה לידיו, ויישכח מחברה האלמוני ­– ואז ישב והעתיק שורות שלמות ממנה, בשינויים כלשהם, ופירסם אותה בשמו, תחת כותרת אחרת, שגם היא לא שלו, כי “סקיתים” הוא שמה של הפואמה הנודעת של המשורר הרוסי אלכסנדר בלוק, שראתה אור ב־1918.

היה זה פּלגיאט מובהק. גם כאן היה מעין “מסע” לאורך שדרת ההר, מצפון לדרום, ושמות המקומות, השמות המקראיים הקדומים, כאילו הועתקו מ“עד שילה”; והביטויים הארכאיים, והשורות הארוכות, הממוספרות חמש־חמש, והקצב ­–

ורק בקריאה שנייה, כשהנחתי לפני את שתי הפואמות, זו בצד זו, לשם השוואה, שורה כנגד שורה, הוכיתי בתדהמה עזה מן הראשונה:

כן, הוא שינה, שינה הרבה. כמעט בכל שורה שינה מלה או שתיים.

אך השינוי הזה היה ציני יותר, ואכזרי יותר, מן הגנֵבה הספרותית עצמה.

הוא ביצע, במחבר של “עד שילֹה”, מין עיווּת “ביולוגי”, שאפשר להשוותו ל“החלפת מין”. בשיטת “ההנדסה הגנטית” ­– קראתי במקום כלשהו ­– שינוי באחד הגֶנים, עשוי לשנות את אופי בעליו. כך גם בציור, או בשיר ­– שינוי בקו, או במלה ­–

כי הפואמה “סקיתים” ­– היתה, ברוחה ובכוונות המובלעות בה, היפוכה של “עד שילה”. מעין תשליל שלה. אם הפואמה “עד שילה” היתה הימנון של אהבה לארץ הנחשקת, זו של אליאב היתה מעין נבואת־זעם על חורבנה של הארץ. “איכה” כנגד “שיר השירים”.

למשל, במקום שב“עד שילה” מתוארת הזריחה במלים:

“נֶאֱסַף נִצְנוּץ הֵילֶל בֶּן־שַׁחַר בְּסֹמֶק רְקִיעִים” ­–

נאמר ב“סקיתים”:

“יְלֵל פָּרַץ בִּפְצֹעַ שַׁחַר, בִּרְקֹעַ פָּרָשִׁים”;

ואם כתוב ב“עד שילה”

“מֵאַרְגָּמָן וְאֹדֶם־אֹפֶק זוֹרֵחַ רֶכֶב־אֵשׁ” ­–

כותב אריאב:

“בְּאַרְגָּמָן מִדַּם הַחֶרֶב שׁוֹעֲטִים רִכְבֵי־פּוֹלֵשׁ”;

ולעומת:

“אוֹר נָח עַל עוֹמְרֵי שַׁחַת בְּגֹרֶן אֲדוֹרַיִם” ­–

נאמר ב“סקיתים”:

“פַּחַת בֵּין עוֹמְרֵי הַשַּׁחַת, שֹׁד וָשֵאת בַּאֲדוֹרַיִם”.

ואדוריים נזכרת עוד כמה פעמים, כנרמסת, נדרסת, נאנסת. וכל מקום שנאמר בו ב“עד שילה” “נגאַל” ­– נאמר ב“סקיתים”: “מגוֹאל”.

וכך מעוות אריאב את הפואמה של לוינשטיין ומטיל בה מומים והופך את כוונותיה, עד השורה האחרונה. כי כנגד הכתוב בשורה זו ב“עד שילה” ­–

“וְשַׁלְהֲבֵי הָאוֹר הִתְרַפְּקוּ עַל עֶרְיַת הָאֲדָמָה הַנֶּאֱרֶסֶת” ­–

נכתב ב“סקיתים” ­–

“וְשַׁלְהֲבֵי הָאֵשׁ חָרְכוּ אֶת עֶרְיַת הַאֲדָמָה הַנֶּאֱנֶסֶת”.

כששבתי וקראתי את הפואמה הזאת, עלה בדעתי שאולי התכוון אריאב לכתוב פרודיה על הפואמה של לוינשטיין. פרודיה סאטירית, שתשים ללעג את חזיונותיו האידיליים. אך אפילו כך, אין בזה כדי להקל אף במקצת את כובד פשעו, כי איך תיתכן פרודיה על יצירה שלא ראתה אור ושאיש לא קראה? האשמה חוזרת אפוא למקומה הראשון: גנֵבה שפלה! גזל כבשת הרש! שהקרבן אפילו אינו יכול להתגונן מפניה!

מה רצה אפוא אריאב לבטא בפואמה זו, שכולה, בניגוד גמור ל“עד שילה”, היא תיאור של מסע־מלחמה דורסני, מסע־השמד, של צבא אויב מסתורי, מיתי המגיח מצפון כאריה מסובכו, עובר כשוט צולף לאורך הארץ ושָׂם אותה לשַׁמָּה? מיהו אויב זה? מי הם ה“סקיתים” שלו?

שלפתי מספרייתי את כרך התרגומים של שלונסקי לשירה הרוסית ופתחתי אותו ב“סקיתים” של בלוֹק ­– פואמה שלא קראתיה זה עשרים שנה ­– כדי להבין מדוע בחר אריאב לשאול ממנו את השם הזה.

לא, לא מצאתי שום רמז שיסביר את ה“שאילה” הזאת. “אתם ­– מיליונים, אנו ­– תהוֹם ותהוֹם”, כותב בלוק ב“סקיתים” שלו,

"נַסּוּ אֵלֵינוּ קְרַב־בֵּינַיִם!/ כֵּן, סְקִיתִים הִנְנוּ!

כֵּן, אַסְיָאתִים/ רַעַבְתָנִים, פּוֹזְלֵי עֵינַיִם!"

וכן הלאה. אך מה לסקיתים אלה, המונגולים, “הברברים”, הקוראים תיגר על המערב, על “העולם הישן”, המאיים על “הספינקס” הרוסי ­– ולנו?

אך לאחר עיון נוסף בפואמה של אריאב, ולאחר שראיתי כמה רבים בה ביטויים הלקוחים מפרקי־הזעם של ירמיהו (“כַּעֲנָנִים וּכְסוּפָה”, “עָרִים נִתָּצוֹת”, “מָגוֹר מִסָּבִיב”, ופסוק שלם ככתבו וכלשונו: “מִקּוֹל פָּרָשׁ וְרֹמֵה קֶשֶׁת בֹּרַחַת כָּל־הָעִיר”) ­– נזכרתי שעוד בבית־הספר העממי לימדנו המורה שה“גוי” המגיח מצפון, שעליו מתנבא ירמיהו,

"גוֹי לֹא־תֵדַע לְשׁוֹנוֹ וְלֹא תִשְׁמַע מַה־יְּדַבֵּר… קֶשֶׁת

וְכִידוֹן יַחֲזִיקוּ, אַכְזָרִי הוּא וְלֹא יְרַחֵמוּ" ­–

הוא, על־פי הסברה, עַם הסקיתים, שמוצאו מאסיה התיכונה, ושבמאה השביעית לפני הספירה פשט על ארצות המזרח, ירד דרומה, עבר בארץ־ישראל והחריב ושדד ורמס כל מה שעמד על דרכו.

האם “סקיתים” של אריאב הוא פואמה על חורבן הארץ בימים עברו? בימי הרומאים? הצלבנים? הממלוכים? או בימינו אלה? ואולי הוא אפוקליפסה על חורבן שלעתיד לבוא? הצפוי לנו מפלישה אסלאמית מצפון? מעיראק? מאיראן?

ולמה היה לו לגנוב מלוינשטיין פסוקים שלמים, ביטויים, שמות מקומות, קצב?

אבל ­– נזכרתי ­– אריאב אינו המשורר היחיד שעבר על “לא תגנוב”.

לפני שנים רבות, כשהיו אביתר וערן קטנים, ערכנו טיול, עפרה ואני, לצרפת ולאנגליה. בהגיענו לאזור האגמים שבצפון אנגליה, מולדת שיריהם של ווֹרדסווֹרת, קוֹלרידג‘, ואחרים ­– לנו לילה אחד באכסניה בגרַאסמִיר. לא יכולתי לעצום עין. ירדתי לספרייה שבקומת הקרקע ונטלתי לי ספר לקריאה. היתה זו הביוגרפיה של קוֹלרידג’, כתובה בידי אחד מבני־משפחתו. באחד הפרקים סופר איך גנב הסופר והמשורר הנודע, סֶר וולטר סקוֹט, פנינים מן הבלאדה הרומנטית של קולרידג‘, “כְּרִיסְטַבֶּל”: את חלקה הראשון של הבלאדה קרא קולרידג’ באוזני כמה משוררים, בהם בַיירוֹן וסקוֹט, שנים לפני הופעתה בדפוס; כתב־היד שלה התגלגל אצל מו“לים אחדים; סקוט מצא עותק אחד ממנו בבית־הדפוס של המו”ל שלו. לקחוֹ לביתו, וכשכתב את המחזור “שירת הזמר־הנודד האחרון”, ניקר אבני־חן רבות מתוך “כריסטבל” ושיבץ אותן בשיריו אלה. מחזור זה הופיע ב־1805 וזכה מיד להצלחה גדולה ולמהדורות רבות; כשהופיעה הבלאדה “כריסטבל” בדפוס, לאחר כעשר שנים ­– וזכתה אף היא לפופולריות רבה ­– כתבו המבקרים שניכרת בה השפעה חזקה של “שירת הזמר־הנודד האחרון” של סקוט…


“עכשיו אתה מבין מדוע הוא רוצח בעיני,” אמרה שרה לוינשטיין כשהבעתי באוזניה את השתעררותי ממעשה־הנבלה של אריאב. “רוצח כפול ומכופל. גנב ממנו את כינורו, את כינור שיריו, ובאותו כינור עצמו הנחית מהלומה על ראשו. יעקב לא קם אחרי הנפילה הזאת.”

“הרוע בהתגלמותו, אריאב זה,” מילמלתי.

“תאר לך: הוא פותח את החוברת ומוצא פתאום שורות שלו, מלים שלו, שכתב לפני עשר שנים, שחצב מלבו, מודפסות שחור על־גבי לבן ­– ולא שמו עליהן, אלא שם אחר… אפשר לקבל שבץ, לא? הוא התמוטט. אני זוכרת כמו היום את הרגעים האלה. הוא ישב פה, במקום שאתה יושב. החוברת הזאת, ‘גנימדס’, בידיו, נשען לאחור על גב הכורסה הזאת, מרים את משקפיו אל המצח, כמו תמיד בשעה שהוא קורא, מקרב את החוברת לעיניו, קרוב־קרוב, מדפדף, מתעכב פה ושם על איזה עמוד, תמיד היה סקרן לגבי מה שכותבים צעירים ממנו… אני ישבתי מולו, במקום שאני יושבת עכשיו, בערב זה היה, דיפדפתי באיזה מגזין לועזי ­– ופתאום אני רואה שהוא מחוויר כסיד, עוצם את עיניו… מה קרה? אני שואלת, אתה מרגיש לא טוב? הוא לא ענה. קם בקושי ממקומו, נכנס לחדרו וסגר את הדלת. נכנסתי אחריו. מצאתי אותו שוכב על הספה, בעיניים עצומות בחוזקה. לא הוציא הגה מפיו. ובימים שלאחר־כך אי־אפשר היה להקים אותו מאותה הספה. לא אכל, לא התרחץ, לא יצא מפתח הבית, לא רצה לראות איש. אחותי, צילה, שהיא אשה הרבה יותר מאוזנת ממני, הצליחה להשפיע עליו שיבקר אצל פסיכיאטר. אחרי שלושה ביקורים הפסיק. אמר שהפסיכיאטר לא מסוגל להבין אותו. ולא יצא מן הדכאון העמוק ששקע בו.”

שאלתי מדוע לא נתנו, היא ובעלה, פרסום לשערורייה הזאת, מדוע לא הוקיעו את הגנב הזה בפומבי, מדוע לא תבעו אותו לדין?

שרה גיחכה. “איך? מי היה מאמין לנו? מי היה מאמין שאת הפואמה שלו כתב שנים לפני שהתפרסמה זו? מי הוא יעקב לוינשטיין? סתם אדם שלא כתב דבר מימיו! מי היה מעיד בעדו? ג' אריאב הוא משורר בעל שם, שכבר הוציא חמישה ספרי שירה! אילו הראה את כתב־היד של ‘עד שילה’, היו אומרים שהעתיק אותו מאריאב!”

דכדוך השתלט עלי. על פניה של שרה ירדה עננה. אמרתי שמוזר שיעקב כתב רק שתי פואמות בחייו, ושתיהן בעקבות מלחמות. כאילו המלחמות הן שהדליקו בו את ניצוץ היצירה.

“יעקב לא היה איש־מלחמה,” הצטחקה. “רחוק־רחוק מזה. ההיפך מזה. מה שהצית בו את ניצוץ היצירה, היתה אהבה. אהבה ל… איך אומר לך?.. אביו הקנה לו את האהבה הזאת. ישעיהו היה מורה לטבע ולגיאוגרפיה. בימים ההם קראו למקצוע הזה ‘מולדת’. והוא לקח אותו אתו לטיולים בכל רחבי הארץ, כשהיה עוד ילד קטן. טיולים ברגל. עם ספר התנ”ך ביד. את הארץ הכיר דרך התנ“ך ואת התנ”ך דרך הארץ. יהושע, שופטים, שמואל… אחרי מלחמת ששת הימים, הוא היה רץ לשם, אל ‘ארץ התנ"ך’, כמו שקרא לה, בכל שבוע. מכונית אף פעם לא היתה לנו, חברים שהכיר מן הצבא לקחו אותו לשם. שכם, סבסטיה, בית־אל, ענתות, שילה, חברון, יריחו… הוא היה חוזר משם נרגש נורא, מלא התלהבות. הוא היה באופוריה. כל השנה הראשונה אחר המלחמה. אני בכלל לא הייתי שם. עד היום לא הייתי מעבר ל’קו הירוק', חוץ מבירושלים העתיקה. אני שונאת את המקומות ההם. פוחדת ושונאת. את כל המצב הלא־נורמלי הזה. יהודים לא צריכים לשלוט בעם אחר, לדעתי. מספיק סבלנו מזה בעצמנו. אבל אני קיבלתי חינוך אחר. יקי. הייתי בת עשר כשבאנו מגרמניה. אבל גם אצל יעקב זה לא היה פוליטי. הוא שנא פוליטיקה, כמוני. אתה רואה את הצלמית הזאת?" הצביעה על העגל הזעיר שעל־גבי הכן, “הוא קנה אותה בחנות עתיקות בשכם, וכשהביא אותה הביתה, סיפר לי בשמחה גדולה שמצא את העגל שבני־ישראל סגדו לו בבית־אל בימי ירבעם. ורצה שזה יעמוד בחדר האורחים דווקא, כמו פסלון של הצלוב או המדונה בבית קתולי. היתה לו מין נאיביות כזאת. כשהיו האורחים אצלנו מתווכחים על המצב הפוליטי ­– כן ‘כיבוש’ לא ‘כיבוש’ ­– הוא היה נבוך תמיד. מתכווץ. לא יודע מה לומר. שאלת אם כתב משהו בין שתי הפואמות, בין שתי המלחמות. בוודאי כתב! הרבה! כמעט ערב־ערב כתב! אבל הוא היה פֶּרפֶקציוֹניסט. אם לא היה בטוח לגמרי שדבר שהוא כותב הוא בעל ערך, בעל איכות רוחנית, לא היה מנסה אפילו לפרסם אותו. גם לי לא היה מראה אותו. הרבה כתבי־יד נשארו אחריו, שאפילו אינני יודעת מה יש בהם. בוא, תראה בעצמך.”

והביאה אותי אל חדר העבדה שלו. ספרים, מאות ספרים, כיסו שלושה כתלים בחדר. שולחן־כתיבה שחור עמד ליד החלון, וגם עליו היו ספרים רבים, זה על־גבי זה, כאילו עדיין משמשים את בעליהם בעבודתו. ספה שחוקה ללא כיסוי היתה דחוקה מתחת לשורה של מדפים. וברווחים שבין ראשי הספרים והמדפים היו דחוסות מעטפות חומות רבות מספור, תפוחות מתכולתן. שום חפץ של נוי לא היה בחדר. שום תמונה.

“מה אעשה בכל הספרים האלה?” העבירה ידה על שלושת הכתלים, “אינני יודעת מה לעשות בהם. אין מי שיקנה אותם, ואין מי שירצה לקבל אותם במתנה. אולי לך יש צורך בהם? תבחר מה שנחוץ לך. בשמחה אתן.”

אמרתי שגם לי חדר מלא ספרים ואין לי מקום לנוספים. אם כי מבט נפל על כמה ספרים עבריים נדירים, מן המאה שעברה ומראשית המאה הזאת, שחמדתי אותם, וביניהם כל כרכי “התקופה”.

“ומה יש באלה,” הצביעה על המעטפות המלאות. "אינני יודעת. אני משערת שכתבי־יד שלו, מכל השנים. כי כל השנים כתב. וגם מכתבים יש פה מן־הסתם. אבל לי אין כוח למיין את החומר הזה ולבדוק מה יש בו. אולי אשלם לאיזה סטודנט שיעשה את זה.

“הדם רותח בי כל פעם שאני נזכרת במה שעשה לו הרוצח ההוא!” ניצת ניצוץ של שנאה בעיניה כשחזרנו והתיישבנו בחדר הגדול, “והדם הזה לא ישקוט, לא ישקוט,” שמה ידה על לו לבּהּ, “עד שנעמיד אותו אל עמוד הקלון, שכל העם יראה! שכל ישראל תדע מי הוא המשורר הנאלח הזה!”

“איך?” תהיתי על כוונותיה, מה גם שאמרה “נעמיד”, בלשון רבים.

“לכתוב!” אמרה בתוקף. “לפרסם את כל הפרשה באחד העיתונים! מאמר! כתָבה גדולה, מפורטת! כל האמת!”

ובכן, זו כוונתה ­– חשתי איך לבי שוקע בי ­– שאני אכתוב מאמר, או כתָבה, שיוקיעו את מעשה־הנבלה של ג' אריאב. לכך חתרה, כנראה, למן הפגישה שלנו בבית־הקפה, כשחשה באהדתי לה.

אני, בדרך־כלל, מוכן לעזור לאנשים בצרה, אבל לא כשתובעים זאת ממני. אז אני נכנס ללחץ, נדמה לי שרוצים לנצל אותי, ואני נרתע ונסוג. כך היה מאז ומעולם. ואפילו ביחסים ביני ובין עפרה. תמיד הייתי מוכן לעזור בניקוי הבית או בהדחת הכלים ­– לעתים קרובות אף הייתי מתנדב לעבודות אלה ­– אבל לא כשהיתה תובעת זאת ממני. גם כשהיתה אומרת לי לקנות לה גרביונים, או מצרך קוסמטי כלשהו, ב“המשביר”, בדרכי מן העבודה הביתה, הייתי נכנס ללחץ, מסתובב סהרורי באולמות החנות הגדולה, מתבלבל מן השפע העצום, המגוון, של הסחורה, ולבסוף חוזר הביתה בידיים ריקות.

ועכשיו… שאני אכתוב מאמר? נגד המשורר הזה, השנוא גם עלי, אריאב? אני מעולם לא כתבתי מאמרים, אלא בענייני לשון, שזה מעין תחביב שלי, או שד שנכנס בי, חוץ מאותו מאמר מסכן על אצ"ג. שאני אכניס את ראשי אל בין המלתעות האלה, אל בין המשורר המת למשורר החי, וללא ספק גם אסתכן במשפט דיבה?

“מישהו צריך לכתוב על כך… אינני יודעת מי… אני לא מכירה כל־כך את עולם העיתונות. הייתי מגישה לו את כל העזרה, פורשת לפניו את כל ההוכחות…”

את כל נטל האחריות, ל“גאולת הדם” של בעלה, היא מטילה עכשיו עלי! אם אסיר אותה מעלי, אם אסוג ואסתלק חרש, אהיה כ“עומד על הדם”, רואה עוול ומחריש. וכמו כל הרואים עוול ומחרישים, איחשב גם אני שותף לפשע.

“אינני יודע מי יכול לעשות את זה…” אמרתי בלחש. כמעט אבד לי קולי.

שרה לוינשטיין הסתכלה בי ממושכות, כמצפה שאשוב אליה ועמי הצעה ממשית כלשהי, לאחר החיפושים שאני עורך בראשי, ואחר־כך אמרה: “תחשוב על זה, ואהיה אסירת תודה לך כל ימי אם תמצא מישהו שיהיה מוכן לקבל על עצמו… להוקיע עוול משווע כזה, שנעשה לאדם שלא עשה כל רע, ושלא היה יכול להגן על עצמו, זוהי משימה קדושה! אתה לא חושב?”

כשירדתי למטה, נכנסה בפתח הבית אשה כסופת שֵׂער, עבת־גוף, משקפיים עבי־עדשות לעיניה, לבושה מעיל פרווה. נתנה בי מבט סקרני ואמר: “סלח לי, אתה…” ואמרה את שמי. “אני אחותה של שרה. סיפרה לי שמצאת עניין בפרשה של יעקב…” ­– “כן,” אישרתי את דבריה. הסתכלה בי נצנוץ של חיוך ספקני בעיניה, ואמרה: “אני מציעה לך, אם מותר לי להתערב… שתיקח את דבריה בערבון מוגבל. לא הכל בדיוק כמו שהיא מספרת. זה לא פשוט.” ולאחר רגע: “סיפרה לך על הבת שלהם?” אמרתי שאמרה רק שהיא במוסד איזה שהוא. ­– “זה לא היה פשוט, היחסים ביניהם. אם תרצה, אספר לך פעם. צילה אמוראי שמי.” ונתנה לי את כתובתה ואת מספר הטלפון שלה.

 

ח

בשובי הביתה שקעתי בהרהורים על חיי עם עפרה. חיים שלווים, פחות או יותר, היו לנו. אם פרצו מריבות בינינו ­– והרי שנים כה רבות חיינו יחד ­– הן היו קצרות, נקטעות כמו באִבחת־חרב. קולה של עפרה היה הופך לאלט רווי יפחה, טעון תרעומת המתאפקת בקושי שלא לפרוץ את סוגרה ­– כאילו אני, אני עצמי, עצם הוויתי, הנני הגורם לרוגזה, ולא מעשה מסוים ­– אך פתאום, בבת־אחת, היתה משתתקת, או נכנסת לחדר אחר ומסתגרת בו. ואף־על־פי שהיו חיינו שלווים פחות או יותר, הרי כשאני מביט לאחור על כל השנים הללו, נדמה לי שאיזה חיץ סמוי עמד בינינו, איש־איש לעצמו. כי עפרה, אני נזכר, לא התעניינה הרבה במעשי. על עבודתי בעיתון כמעט לא שאלה, ואם הייתי משתהה בערב שעות רבות בחדר העבודה שלי, אל שאלה מה קראתי או מה כתבתי. הרבה היינו מבלים יחד, עם הילדים, כשהיו קטנים, וכן בטיולים, בביקורים אצל חברים, בתיאטרון ובקונצרטים, אך ל“שיחות־נפש” לא הגענו. עפרה היתה קשובה לנפשה, ונראה שלא היה לה עניין להציץ לנפשי. אולי הייתי “פשוט” מדי בעיניה.

דבר זה ­– אם אינני טועה בהערכתי ­– נגרם בהשפעתה החזקה של רינה אברמוב עליה. רינה היתה בת למשפחת גֵרים רוסייה, ואם כי היא עצמה נולדה בארץ, היו לה געגועים כוססים לדת הנוצרית, הפרָבוֹסְלָבית, שאמה, כפי הנראה, עדיין דבקה בה בסתר. היא הרבתה לקרוא ספרות רוסית, הן בשפת המקור והן בעברית, ורבים מהספרים האלה היתה מביאה אל עפרה. השתיים היו מסתודדות, לאחר שסיימה עפרה לקרוא אחד מהם ­– אצלנו על המרפסת, או בטיוליהן לאורך פארק הירקון ואל שפת־הים ­– ולפעמים, כשהיתה רינה נשארת לסעוד אתנו את ארוחת־הערב, היו משתפות גם אותי בשיחתן ­– על ההטפה הנוצרית ב“התחייה” של טולסטוי, למשל, או על המשמעות התיאולוגית במונולוג הגדול של איבָאן קָרָמָזוֹב, “האינקוויזיטור הגדול”, או על הפילוסוף לֶב שֶׁסטוֹב, שאת שמו זכרתי במעורפל מן הכתבים של ברנר.

השפעתה של רינה על עפרה היתה כה גדולה, שגם היא נתפסה לרעיונות נוצריים. קראה את “הברית החדשה”, את הווידויים של אוֹגוּסטינוס, כרך של “חיי הקדושים” באנגלית, שהשאילה לה רינה, והתעמקה ב“פחד ורעדה” של קירקגוֹר. ועכשיו עולה בדעתי, שהתופעה התמוהה, שהיתה מפסיקה בפתאום את השתלחותה בי, במריבות שהיו בינינו, ומשתתקת ­– נבעה גם היא מן הרעיונות הנוצריים שקנו שביתה במוחה: פתאום היתה נזכרת ששׂוּמה עליה לסלוח. פעם אמרה לי שלולא נולדה יהודייה, היתה נעשית נזירה.

רינה היתה אשה נאה, בעלת עיניים חומות גדולות ורציניות מאוד, שתמיד היה נדמה לי שהן על סף בכי. כובע ברט שחור היה מונח באלכסון על ראשה, דומה יישמט ארצה בכל רגע. פעמיים או שלוש הסעתי את עפרה אל בית־הוריה, בעיבורה של רחובות, וגם את הילדים לקחנו אתנו. הם גרו בבית קטן ומסביבו המשק שממנו התפרנסו: גן ירק מוקף גדר של קני תירס גבוהים, מִקשת דלעת, דיר ובו שתי עזים, רפת ובה שתי פרות, ובחצר התהלכו תרנגולות ערביות, ברווזים, שהשתכשכו בשלולית המרופשת, גם טווסים אחדים. הילדים, שהיו אז בגיל הגן ובית־הספר, התפעלו מכלי הבית העשויים דלועים חלולות, מן ה“בַּבּוּשקוֹת” הצבעוניות, מתרנגולי העץ שעל המדפים, ובייחוד מאי־הסדר ששרר בחדרים. כשנשארנו אנחנו לשתות תה עם הוריה של רינה, התרוצצו הם בחצר להנאתם וניסו לרכוב על העַיִר, שהפילם מדי פעם מעל גבו. אמה של רינה, אשה נמוכה בעלת פנים חתומות ושפתיים מכווצות, לא דיברה עברית, ואביה, גבה־הקומה והגרמי, סיפר לנו, בעברית הכבדה שלו, על כת הדוּכוֹבּוֹרים, שממנה מוצאו, על “היהודים הנסתרים” הרבים שבין האיכרים הרוסים בדרום רוסיה ואוקראינה, ועל הקראים. הוא איש מאמין, אמר לנו, והתגייר כדי לחזור אל חיק עמו של ישו הנוצרי. עפרה לא גרעה עין ממנו, ומבטה המלא יראת־כבוד הביע הסכמה לכל דבריו.

רינה נישאה ­– בגיל מאוחר, בת יותר משלושים ­– לאיש־עסקים אמיד, בעל חברת השקעות, שלא כיבדה אותו. כל־כך חזקה היתה השפעתה על עפרה, שהדביקה אותה בהתלהבותה לצאת למסעות אל אתרים נוצריים, בעיקר של הכנסייה האורתודוקסית, בחוץ־לארץ, מעין “עליות לרגל”; ואולי מוטב לקרוא להם “מסעי צלב”. “מסע הצלב” הראשון שלהן היה ליוון. הן נסעו בקיץ, בזמן החופשה מלימודים, וכל טורח הטיפול בילדים נפל עלי. לקחתי לי חופשה מן העבודה, ויום־יום הייתי מספק להם בילויים מחוץ לבית: הולך אתם לקולנוע להצגה יומית, לקרקס, אל שפת־הים, מסיע אותם ליער בן־שמן, לכינרת, ליערות הכרמל… כיוון שלבשל איני יודע, היינו אוכלים את ארוחות־הצהריים במסעדות, ואני הייתי מתרגז עליהם לעתים קרובות, כיוון שאת רוב האוכל, שעלה לי ביוקר, היו משאירים על הצלחות. כשחזרה עפרה מחו"ל, סיפרה שמגמת פניהן היתה, קודם־כל, לעלות אל פסגת הר אַתוֹס הקדוש, שעליו עשרים מנזרים אוֹרתוֹדוֹקסיים, קצתם פרָבוֹסלָביים, מן העתיקים שביוון, ורבות נכתב עליהם בספריהם של גוֹגוֹל, טולסטוי, דוסויֶבסקי, אך בהגיען סמוך לעיר קריאֵי, נודע להן, לאכזבתן המרה, שהכניסה לתחום “מדינת המנזרים” העצמאית הזאת אסורה על נשים. אף־על־ פי־כן, ביקרו בכמה באסיליקות נהדרות בפוקיס, ובדרך לדלפי, וראו את הפסיפסים השמיימיים, עם צורות המלאכים והשליחים, בכנסיית לוקס הקדוש. מחנות המזכרות שליד כנסייה זו הביאה עפרה איקונין של לוקס הנושא ספר פתוח בשתי ידיו, שנאמר לה שהוא מן המאה השבע־עשרה, ותלתה אותו בחדר השינה שלנו. “מסע הצלב” השני, שנתיים לאחר־מכן, היה לאיטליה, בעיקר כדי לראות את הפסיפסים המפורסמים בכנסיית סנט וִיטַאלֶה בראוֶנה, שדיוקני יוּסטיניאנוּס ותֵיאוֹדוֹרה משובצים בהם, כן את הפסיפסים והפרֶסקוֹת בכנסיית סנטה מָריה אַנטיקה ברומא. עפרה נעשתה חסידה נלהבת של האמנות הביזנטית ונדרה לראות במו עיניה את יצירות המופת של אמנות זו באשר הן, בעולם כולו. אך רק כעבור חמש שנים ערכו השתיים את “מסע הצלב” השלישי, לאיסטנבול, היא קוֹנסטַנטינוֹפוֹל, כדי לבקר בכנסייה האדירה, גולת הכותרת של אמנות ביזנטיון, “האַגיָה סוֹפִיה”, ולהשוות את הדיוקנים המשובצים בפסיפסים המכסים את כתליה ואת כיפת תקרתה לאלה שבראוֶנה.

משהו מסתורי קרה לעפרה בעת סיורן בתורכיה, ועד היום אינני יודע מהו. בניגוד למנהגה בשובה מן המסעות הקודמים מיעטה לספר על מסעה זה והשתמטה מלענות על שאלותי בדבר בתי־המלון שבהם התאכסנו ועל התרשמותה מתושבי הארץ, כאילו הציקו לה אילו רגשי אשמה. גם יחסיה עם רינה אברמוב הצטננו אחרי המסע הזה, ואחריו לא יצאו עוד לשום מסעות.

אני עצמי נסעתי עם עפרה לחוץ־לארץ רק פעם אחת ­– לצרפת ולאנגליה. ושלוש פעמים נסעתי במסגרת של סיורי עתונאים, שלא עלו לי בכסף: פעמיים למרכז אירופה, ופעם לארצות־הברית. אין לי תאווה גדולה לנסיעות למרחקים.

אך לאחר שלושת “מסעי הצלב” האלה, נעשתה עפרה גם חסידה גדולה של מזמורי־הקודש הגיגוראניים. היא קנתה כל תקליט של מוסיקה זו שמצאה בחנויות, וחלל דירתנו הידהד ­– לעתים שעות רבות ביום, או בערב ­– מפסוקי־הקודש המושרים בשפה הלטינית, בחגיגיות קודרת וחדגונית, בקולות באס של גברים בגלימות שחורות.

שני בנינו צפו, כמו מרחוק, בנטיותיה ה“נוצריות” של אמם. היא לא שיתפה אותם בהן, הם לא ניסו להבינן, וראו אותן כחלק מן ה“מוּזרוּיוֹת” שלה. את ערן, כשהיה הבן חמש־עשרה, הן שיעשעו, כפי הנראה. הוא קרא לה “סַנטה עוֹפֶריָה”, ופעם הביא לה במתנה צלב מתכת זעיר, כתליון לצווארה.

כשאני משקיף לאחור על חיינו, אני מוצא שעפרה, עם כל ה“מוּזרוּיוֹת” שלה, פרחה. פרחים לבנים, רכים, קטיפתיים, תמימים, פרחו בנפשה ומילאו אותה יופי. אני ­– חייתי חיי שגרה. יצאתי יום־יום לעבודה ותיקנתי שגיאות תחביר, דקדוק, פיסוק, במאות, אולי באלפי מאמרים תפלים, שרבים מהם צריך הייתי לשכתב מאל“ף עד תי”ו. מה עשיתי בחיי?

כן, היה לי התחביב שלי, שהתמסרתי לו, שהקדשתי לו חלק גדול מזמני הפנוי במשך שנים רבות: גילוי משמעות האותיות. לא המשמעות המיסטית, או הסימבולית, לא גימטריות ונוטריקונים, ולא “מדרש אותיות” ממין זה שלפיו השתעשע הקדוש־ברוך־הוא בכ“ב האותיות לפני שברא את העולם. על כך יש ספרים רבים, כמו “ספר יצירה”, ו”ספר הבהיר“, ו”ספר אותיות דרבי עקיבא“, ועוד ועוד, שרובם מצויים בספרייתי. לא בקבלה ולא בחוכמת הנסתר אני עוסק, אלא בחוכמת הנגלה. כי מצאתי שבלשון העברית כל אות, או צירוף של שתי אותיות, יש להן משמעות תוכנית. עניין העי”ן והקו“ף בראשי הפעלים (עקב, עקד, עקש, וכו'), המסמן תמיד משמעות שלילית ­– הוא מן המפורסמות; אבל זה רק אפס קצה של סדרה ארוכה, מצאתי, למשל, שמציאות הה”א באמצען של מלים מקנה להן משמעות של תמהון, לעתים פחד ובהלה: תוהו, בוהו, תהום, תדהמה, מהומה, נהמה, נהי, רהב, בלהה, וכו' וכו'. אפילו שתילת הה“א בתוך שמות ידועים משנה את משמעותם באותו הכיוון. כך שם “אלוהים” מקנה ל”אלים" איכות המעוררת יראה ופחד; או “אברהם” יש בו יותר מן המורא שבפני הגדוּלה משיש ב“אברם”; או “מדהֵבָה” לעומת “דאבָה”. ועוד דוגמאות רבות לדבר. בפרק אחר של החיבור ששקדתי עליו, עמדתי על האות זי“ן בראשי מלים, המעניקה להן, במקרים רבים מאוד, מין הילה של אור, כמו: זוהר, זיו, זוך, זריחה, שרה, זרע, זהב, ועוד. או צירוף האותיות גימ”ל ורי“ש, המעביר משמעות אוֹנוֹמָטוֹפֶּאית ותוכנית כאחת: גרס, גרד, גרם, רגם, רגן, גרה, ברג, הרג. גם כשקראתי את “בקעת הירח” של אסף הגואל, שמתי לב לכך שבכל חלקה הראשון של הפואמה האות השלטת היא צד”י, המדגישה בעוצמה רבה את המצוקה שבה נתונה כיתת החיילים: צייה, צוקים, צורים, צמאון, צום, צעקה, צריבה, רמץ, רעץ, קוצים, אין־קץ.

פירסמתי שלושה מאמרים בעניינים אלה, שאחד מהם, שקראתי לו “עין הרע” ושהופיע ב“לשוננו לעם”, עורר הדים רבים, גם מחלוקת מסוימת. כתבתי בו על יסוד ה“רוע” שמחדירה האות עי"ן למלים ונוטעת בהן איכות “מרושעת”, כמו במלים עוול, עיוות, עורמה, בליעל, רשע, וכו' וכו‘. החולקים עלי הביאו דוגמאות לסתור, כמו ­– נועם, עדן, עדינות, ענווה וכו’, ואני, בדברי תשובתי, עמדתי על “תכונת הפרדוקס” של הלשון העברית, שיש בה דבר והיפוכו במאמר אחד.

נוסף על מאמרים אלה, שמורים אצלי כמה מאות דפים של חיבור באותו עניין, שלא השלמתיו, כי בכל יום צצות בראשי עוד ועוד דוגמאות, ואני בא למסקנות חדשות; ועם־זאת אני יודע שלכלל ספר לא אגיע לעולם. אין בי די כוח לפתוֹךְ את כל הממצאים וההיפּוֹתֵיזות שלי למשנה סדורה אחת. ואפשר שלא זאת הסיבה. “הצרה אתך היא שאין לך די אַמבּיציה,” אמרה לי עפרה באחת הפעמים שהקדישה מחשבה לבעיות האישיות שלי. אולי צדקה.

 

ט

יכולתי, כמובן, לנער חוצני מכל העניין ולהסתלק: לא להתקשר עוד אל שרה לוינשטיין, לא לענות לה אם תפנה אלי ­– לאחר הכל, רק במקרה נפגשנו ­– להחזיר לה, בידי שליח, או בדואר רשום, את מה שהשאירה בידי, את “עשרת” את “גַנִימֶדֶס”, ואת כתב־היד של “עד שילה” ­– “אני מפקידה אותם בידך למשמרת,” אמרה, “כי אני נותנת בך אמון,” ועשתה זאת כדי שיהיו מעין פתיון לצוד אותי בו ­– ואני נקי מכל קשר לפרשה.

אבל כל אימת שהייתי נזכר בעוול שנעשה ליעקב לוינשטיין, היה הדם עולה לראשי: הן לא ייתכן שעל עוול נורא כזה תיגזר שתיקה, מעתה ועד עולם, ואיש בארץ, מלבד אשתו, ומלבד הפושע המסתתר, שרקח לעצמו אליבי, ומלבדי, לא יֵדע עליו! העוול הזה זועק ואין לו שומע! כמו דמו של זכריה, הוא תוסס ומרתיח מן העפר!

“תחת שלוש רגזה ארץ ותחת ארבע לא־תוכל שׂאֵת”, כתוב, ואחת מהן היא “נבל כי ישבע לחם”. והנבל שגרם למותו של משורר “עד שילֹה” שובע לחם ופרסום ונחת, והמעשה שעשה לא מטריד כלל את מנוחתו!

ומן המעט ששמעתי על לוינשטיין, חשתי שאדם צנוע זה, מן הנעלבים ואינם עולבים, קרוב ללבי. קרוב כל־כך, שכשהייתי מעלה במחשבתי, שוב ושוב, את מה שעוללו לו, הייתי מרגיש לפעמים כאילו בי־בגופי פגע פגיונו של הנבל.

אבל מאמר? או כתבה? שאני אכתוב מין “תחקיר” כזה, מין פַּסקוִיל כזה, כמו אלה המצהיבים את עמודי העיתונים יום־יום ואני בוחל בהם? לכך אינני מסוגל!

לילה אחד, כמה ימים לאחר פגישתי האחרונה עם שרה לוינשטיין, הקיצותי בצעקה מחלום רע: שכבתי על חול במדבר ­– אולי מדבר סיני ­– ועקרב עקץ אותי בעקב רגלי. בטוח הייתי שעקיצת מוות היא, וצעקתי מאימה נוראה. משנרגעתי מעט ושכבתי ער בחשֵׁכה, עבר בי הרהור משעשע, שהאותיות הן שעקצו אותו: העי“ן והקו”ף ב ­– עקרב, עקב, עקיצה, צעקה, וכן הצד"י.

אחר־כך, כמו גילוי ממרום, זרח בי רעיון: עלי לכתוב ­– לא מאמר, לא! דבר זה לא בא בחשבון כלל! ­– אלא ספר, על פרשה זו! ספר שיפרושׂ לעיני הקורא את חייו של יעקב לוינשטיין ויעלה העוול שנעשה לו! והלא רק לאדם כמוהו אפשר היה לעולל עוול כזה!

וככל שהרביתי לחשוב על הרעיון הזה, באותו לילה עצמו ובימים שלאחריו, בביתי ובשעות העבודה במערכת, כן הלהיב יותר ויותר את דמיוני.

כשנה נותרה לי עד היציאה לפנסיה, ואני אמרתי בלבי: אצא לפנסיה מוקדמת, אקבל קצבּה קטנה מן המקובל, לא נחוץ לי הרבה למחייתי, אדם יחיד אני, אך לעומת זאת ­–

אדם בודד אני. לא ידעתי מה אעשה לאחר שאפרוש מן העבודה. אקרא, אצפה בטלוויזיה, אלך לפעמים לתיאטרון, חוץ־לארץ לא מושכת אותי, החיטוט במשמעויות האותיות וצירופיהן מאבד מעט־מעט מטעמו. אישיותו של י"ל עוררה בי סקרנות רבה: מה היה “המעיין” ממנו שאב את יצירתו? איך היו חייו בביתו, עם משפחתו? מה היו יחסיו עם אשתו? ­– “לא פשוט”, רמזה עליהם אחותה ­– מה קרה לבתם היחידה? מה כתב מלבד שתי הפואֶמות?

בערב שלאחר ליל החלום, בא ערן לביקור חובה אצל אביו, שלא ראה אותו זה שלושה שבועות. בן שלושים ושתיים ונוהג כבן עשרים: מכנסי ג’ינס צרים, נעלי ריבּוֹק, שכאילו לוכלכו בכוונה, והעגיל הזה באוזן, וזנב־הסוס… בניגוד גמור לאחיו הבכור המתלבש כאיש־עסקים מכובד. לשאלתי מה נשמע אצלו, סיפר על איזו זמרת ידועה ­– שאני את שמה לא שמעתי קודם־לכן ­– שלקח תחת חסותו לאחר שנפרדה במריבה מן האמרגן הקודם שלה, והוא צופה לה גדולות, לא רק בארץ, אלא גם בפריס ובברלין. הוא “יעשה” אותה. כשראה על שולחני את “עשרת”, החל לדפדף בחוברת כלאחר־יד. אמרתי לו שיקרא את “בקעת הירח”. כאילו למעני החל בקריאה, אך כשהמשיך, ראיתי שהוא שוקע בה בעניין. כשסיים לקרוא, הפטיר: “מעניין. היום כבר לא כותבים כך, אבל מעניין. לא רע.” כשדחקתי בו להביע דעה מפורשת יותר על הפואמה, עילעל בה שוב, ואמר: “אני חייב להודות שזה מרשים. אבל… כתוב במין יחס אַמבּיוָלֶנטי…” די הפתיע אותי בהתבטאות זו, שהעידה שאין הוא חסר הבנה בשירה, כמו שחשדתי בו. “באיזה מובן,” שאלתי. “במובן זה, שהוא עצמו לא יודע אם הבחורים האלה שיצאו למסע הזה יצאו אליו כדי להגשים איזו מטרה קדושה, או להיפך, מפני שלא היתה להם שום מטרה, מפני שהרגישו מין ריקנות, ובעצם לא ידעו מה הם רוצים, ואז זו היתה מין התאבדות.” ושוב הפתיעוני דבריו, שהיה בהם גילוי של עמקות. אחר־כך שאל מיהו “אסף הגואל”. סיפרתי לו. וסיפרתי את כל פרשת העוול שנעשה לו. הוא האזין לי ברוב קשב, ואחר־כך אמר: “נושא טוב לרומן. אפשר היה למכור את הרעיון לסופר מקצועי, הוא היה עושה מזה כסף לא רע. יש לך עוד קשר עם אשתו של המשורר הזה?” וכשהזכרתי שוב את שמה, קרא: “שרה לוינשטיין? אני מכיר אותה! זאת המורה לפיתוח קול, לא?” נדהמתי, איך דברים מתקשרים. וסיפר ששתי זמרות שהוא האמרגן שלהן היו תלמידות שלה. לא, הוא עצמו מעולם לא נפגש אתה, אבל יודע עליה, שמע. “אשה גדולה, מה?” נתן בי חיוך ממזרי.

למחרת קבעתי פגישה עם שרה בשעה של לפנות־ערב, בביתה. השמים היו מקשה אחת של עננים כבדים, טעוני מים, אך בצאתי מביתי, והתיק עם החוברות וכתב־היד בידי, שכחתי לקחת אתי מטרייה. באמצע הדרך תפס אותי מטר עז, נשפך זרמים־זרמים מארובות השמים, ואני רצתי, נרטב כולי, מחצר לחצר, להסתתר לרגעים מספר תחת מחסה מבואות הבתים, וכשהגעתי אל סף ביתה, היו פני ושערי רחוצי גשם, ונעלי ובגדי ספוגי מים. שרה מיהרה להביא אותי אל חדר האמבטיה, הגישה לי מגבת גדולה, אמרה לי לחלוץ את נעלי, לפשוט את המעיל ואת המקטורן, ובלי שים לב למחאותי, הביאה לי גרבי צמר יבשים, נעלי־בית, ובחָזרנוּ אל הסלון, הושיבה אותי סמוך אל התנור החשמלי. “ועכשיו כוסית קוניאק,” אמרה, “ואתה מחוסן בפני כל הפגעים.” ומיד יצאה אל המטבח, וחזרה ובידיה בקבוק, ולא כוסיות, אלא כוסות. מזגה לי כוס מלאה, ולה כוס מלאה, התיישבה מולי, ונשאה את כוסה: “אני בטוחה שהבאת אתך בשורה טובה!”

מוזר היה לי לשבת כך מולה, בנעלי־הבית של בעלה ובגרביו. היא לא הדליקה את האור, ותנור הסלילים הלוהט הטיל אדמומית על פניה, ולרגע נדמתה לי כצוענייה קוסמת היושבת ליד המדורה. גם שמלת הברוקאד שלבשה, כאילו התכוננה לצאת לאיזה אירוע חגיגי, שיוותה לה מראה קסום. עוד לפני שעניתי לה דבר, אמרה: “אני אשה משכילה, רַציוֹנלית, חילוֹנית. אבל יש לי כמה אמונות תפלות. אתה רואה את האִזדרכת פה בחצר? על הצמרת שלה מקנן עורב. הוא כבר בן־בית אצלי. הבוקר, לפני שצילצלת, אמרתי לעצמי: אם עד שתים־עשרה העורב שלי לא ישמיע שום קריאה, ידידי לא יתקשר. בחמישה לשתים־עשרה נשמעה הקריאה שלו מראש העץ.”

אמרתי לה שמאמר לא אכתוב, שאיני מסוגל לזה, והעליתי לפניה את הרעיון של כתיבת ספר. הסברתי לה שרק כך, כשיעברו לעיני הקורא חייו של בעלה ותובן לו אישיותו המיוחדת, יתפוס את גודל העוול שנעשה לו. עיניה נפערו אלי, תחילה בתמהון, אולי גם בבהלה כלשהי, כאילו הפחידה הרעיון הבלתי־צפוי הזה, אחר־כך התחלף המבע במעין ספקנות. “אם תסכימי לזה, ואם תשתפי פעולה אתי, אני מוכן לנסות,” אמרתי. היא שתקה. מבטה היה נעוץ בי, כאילו בחנה אם ראוי אני למשימה זו, אם אמנם אני האיש, גם אם הרעיון מתקבל על הדעת. לבסוף אמרה, בחיוך אדיב על שפתיה: “טוב, אני צריכה לחשוב על זה שנים־שלושה ימים.” ולגמה כרביעית הכוס.

אבל כבר למחרת בערב, מאוחר בערב, צילצלה לביתי: “כמה כסף תרצה?” ­– “בעד מה?” השתוממתי. “בעד כתיבת הספר. הבנתי שאתה מוכן לכתוב ספר!” נעלב עד עומק נשמתי, אמרתי שלא עלה על דעתי לבקש כסף, שבשום פנים לא אקבל פרוטה ממנה, ואם אעשה את העבודה הזאת, אעשה אותה מתוך חובת הלב בלבד.

היא שתקה רגע ארוך, אחר־כך אמרה: “יספרו לך שקרים. הרבה שקרים. אתה צריך לדעת את זה. תמיד קינאו בי. כי הייתי יפה וחיזרו אחרי. הייתי מלכה. גם היום… לא חשוב, לא נדבר על זה, ואל תאמין למה שיאמרו לך ­–”

ופתאום התנשא קולה, נעשה דרמתי מאוד, כאילו עמדה על בימה, הבנתי מיד שהיא שוב שתויה:

“אל תאמין! אני אהבתי את הנסיך מישקין שלי. כן, אהבתי, אהבתי, גם כשהיה לי קשה מאוד אתו, אהבתי אותו, גם כשבגדתי בו אהבתי אותו, מפני שהוא היה אישיות בלתי־רגילה, אין היום כאלה בחברה החומרנית, הוולגרית, שלנו, הוא היה שריד אחרון, ותדע לך ­– לי יש תיאוריה בעניין הזה, שחצבתי אותה מלבי, כמו שאומרים, תיאוריה שלמדתי אותה מתוך נסיון־חיים ­– שפוגעים רק במי שנועד להיפגע, במי שכאילו משמים יעדו אותו לזה, כמו את האידיוט של דוסטוֹיבסקי, למשל, ויעקב היה אחד מהנבחרים האלה, היה כתוב לו על המצח שהוא נועד להידרס תחת רגלי החזקים והשחצנים וגסי־הרוח, אלה ששולטים היום בחברה שלנו, ואני, דווקא מפני זה התאהבתי בו, כשחזרתי מאנגליה ב־51', ובכלל לא ידעתי אז ­– תזכור את זה ­– שהוא אסף הגואל, רק אחרי שהתחתנו סיפר לי. אתה הכרת את שלונסקי? אתה מכיר את השיר שלו, ‘אוהל שָׁח וסתיו ודֶלף’?” ובקול נמוך, אך צרוד מעשן סיגריות, או מן השתייה, שרה: “‘אוהל שח וסתיו ודלף, מי זה יֵבְךְּ שם או־הו־הו…’ הו, הדמעות זולגות לי כשאני רק נזכרת בזה… ולמה הוא צריך היה להתאבד, האידיוט הזה? למה?” התייפחה, והנחיתה את השפופרת.

רק לאחר כמה שבועות סיפרה לי איך נקשר הקשר בינה ובין יעקב. בשנת 46', כשהיתה בת תשע־עשרה, שלחו אותה הוריה האמידים ­– אביה היה רופא לב נודע בירושלים ­– ללמוד אצל המורה המפורסמת לפיתוח קול בלונדון, אוולין רוז. תחילה יעדו לה קריירה של זמרת, אך עד מהרה התייאשה מכך והחליטה לפנות למקצוע של מורתה. כשחזרה ארצה, שכרה דירה בתל־אביב והחלה לאמן שחקני תיאטרון בטיפוח קולם, בדיקציה ובזמרה. כך התקרבה לחוג הבוהמי של שנות החמישים הראשונות, ובערבים היתה מסתפחת אל שולחנו של שלונסקי ב“כסית”, בצד השולחן, מופרש מעט מיתר המסובים אליו, ישב בחור מגושם, מכונס בעצמו, כמתכווץ מקור בין זרועותיו העבות, שהיה בולע את כל אמרי פיו של המשורר הנערץ, ולא השמיע הגה. לפעמים היה צוחק צחוק חנוק לעצמו, כמו לתוך חולצתו, והיתה תמיהה על מה הוא צוחק. פעם הפציר בה שלונסקי, שידע כי למדה זמרה והיא מאמנת שחקנים, שתשיר את שירו “אוהל שח וסתיו ודלף”. לאחר הפצרות רבות נענתה, ומשסיימה, זכתה בתשואות רבות. הבחור הצנוע, שמה לב, ישב כל זמן ששרה בראש שחוח אל חזהו ובעיניים עצומות בחוזקה. כשיצאה מבית־הקפה, יצא אחריה, ואמר: “אַת יפה מאוד.” אמירה ישירה כזאת, מפי אדם שלא הכירה, שנאמרה ללא לוויית־חן של מחמאה מחניפה, אלא כציון עובדה אובייקטיבית, כאילו אמר, “השמלה שלך ירוקה”, הפתיעה אותה ומצאה־חן בעיניה. היא צחקה ואמרה: “אבל אתה ישבת בעיניים עצומות, ראיתי, מאין לך שאני יפה?” הוא שתק רגע, ואמר: “הקול שלך, כשאת שרה, הוא הזכרון העמוק שלי.” דברים אלה הביכו אותה, לא ידעה מה לענות, ואמרה: “אתה בא הנה לעתים קרובות?” עוד פעמיים ראתה אותו שם, יושב בצד ושותק, כמקשיב לקולו הפנימי, ולא פנה אליה אך כעבור כמה שבועות חדלה היא עצמה לפקוד את בית־הקפה. יום אחד צילצל בדלת דירתה, ברחוב מונטיפיורי, התנצל על שהעז לבוא, בלי שהוזמן, ללא הודעה מוקדמת, ואמר שבכל קפיצה שלו מירושלים לתל־אביב ­– הוא למד אז באוניברסיטה העברית ­– היה סר ל“כסית”, כי קיווה לראותה שם ולשמוע את קולה, וכמעט נואש מלמצוא אותה. אבל “היופי הלילי” שלה מופיע לו בחלומות, “כמו חרמש סהר דק בליל המולד”, ולא היה יכול לשקוט עד שיוודא שאכן היא־היא זאת שהוא רואה בחלומו. היא הושיבה אותו בחדר, הזמינה אותו לארוחת־הערב, ומאז היה מבקר אותה בדירתה לעתים קרובות, ולאחר כחצי שנה החליטו להתחתן. “מה שהרשים אותי יותר מכל,” אמרה לי, “היתה השתיקה החזקה שלו. ‘שתיקה בסלע’, אומרים? השתיקות שלו היו חזקות כסלעים. אם אני הייתי מין ‘סהר דק’, כמו שאמר, הוא היה האדמה הקשה.”

חודשיים לאחר שסיפרה לי זאת שמעתי גרסה אחרת על הקשר שנוצר ביניהם ועל נישואיהם. פחות רומנטית.

 

י

יצאתי למסע ארוך ורב־חתחתים. אילו ידעתי מראש מה צפוי לי בהמשכו, אולי לא הייתי עושה בו גם את הצעד הראשון. אך נמשכתי אליו כמי שנמשך בחבלי קסם אל הסכנה.

ביקשתי בעיתון שתאושר לי פרישה מוקדמת לגמלאות, ונעניתי. למען האמת, נעלבתי – מין צביטה בלב, כשקראתי את מכתב האישור – שאפילו לא הפצירו בי להישאר עד שאגיע לגיל הפרישה. אבל זה מנהגו של עולם העיתונות בשנים האחרונות: הקשישים והוותיקים מדחקים מפני הצעירים, אלה נעשים העורכים, הכתבים ובעלי הטורים, ומשליטים על העיתונים סגנון פרחחי וחסר אחריות.

יצאתי למסע ארוך ותיקון העוול שנעשה ליעקב לוינשטיין. עשיתי זאת מתוך הכרה עמוקה שאין עוון כבד כמו קהות הרגש והאדישות לגורל הזולת.

שרה פתחה לפני את חדר העבודה של בעלה כפותחת את בית־האוצר של הממלכה, ואמרה: “תוכל לעבוד פה בכל זמן שיהיה נוח לך, בשעות הבוקר, בשעות הערב, אני לא אפריע לך. אין לי הרבה שיעורים בימים אלה. שניים־שלושה ביום, ואם תשמע מעבר לדלת פסוקי זמרה של שוברט או ברהמס, אני מקווה שלא יסיחו את דעתך. תעבור על מה שתמצא פה במעטפות האלה ובמגֵרות, ותעשה בזה שימוש לפי שיקול דעתך. אולי יש פה דברים הראויים לפרסום, אינני יודעת. לאחר שתעבור על הכּל – זה ייקח לך בוודאי כמה שבועות, אולי חודשים – נשב ונדבר. אספר לך את כל מה שידוע לי. לא אסתיר דבר.”

מגוחך, איך בגיל שישים וארבע פותח אדם פרק חדש בחייו, שהוא מעין חידוש הנעורים. פתאום היה טעם לחיי והם נמצאו עניין ורגשה. התהלכתי בעיר קל־תנועה, לחיי, נדמה לי, סמוקות מהתרגשות, ואני מתרונן בתוכי, כאילו זרחה עלי שמש האהבה. יותר משלושים שנה עבדתי כעורך, בעיתון אחד, ובעיתון שני, עליתי כמה דרגות בסולם השכר העיתונאי, על־פי כללי הוותק, קיבלתי חדר לעצמי, לאחר מריבות מרות עם ההנהלה ועם העורך הראשי – ובכל השנים האלה לא מצאתי ענין רב בעבודתי. כשאני חושב על כך עכשיו, נראה לי שדבר זה היתה לו גם השפעה על היחסים ביני וביו עפרה. כאשר לך עצמך אין עניין בעבודתך, כאשר אתה שווה־נפש כלפיה, אינך יכול לצפות שבת־זוגך תגלה עניין כלשהו בה. יחסים אופטימליים בין איש לאשתו נרקמים, לדעתי, כאשר כל אחד מהם משתתף באופן רגשי במעשי רעהו. אצלנו לא היתה שותפות כזאת. עפרה חָיתה את חייה הפנימיים העשירים, שלי לא היתה רשות כניסה אליהם, ויכולתי רק לצפות בהם כמי שצופה במחזה תעלומה המתרחש למולו באורות הבימה העמומים; ואילו היא –

אני נזכר: אגודת העיתונאים היתה עורכת לעתים – פעמיים־שלוש בשנה – טיולים לחבריה ולרעיותיהם, לרגל מאורעות חשובים בחיי המדינה. כל־אימת שהצעתי לעפרה להצטרף אלי לטיול כזה – סירבה. כך היה בטיול העיתונאים לחצור הגלילית, ב־1957, כאשר התגלתה שם, בחפירות הארכיאולוגיות, העיר הכנענית; כך בטיול לחבל לכיש, ב־1958, כאשר נחנך שם אגם זוהר; אפילו בסיור המאורגן למרכז הרפואי בעין כרם, כאשר ב־1962, נחנכו שם החלונות הצבעוניים של שאגאל – והרי היא, שלמדה ב“בצלאל” מלאכת־מחשבת, היתה אמורה להיות מעוניינת באירוע חגיגי זה במיוחד – לא רצתה לנסוע אתי. שנתיים אחר־כך, בקיץ 1964, הצלחתי סוף־סוף להשפיע עליה שתצטרף לטיול לאורך מוביל המים הארצי, מראש־העין עד הכינרת, שאז נשלמה העבודה בו. במשך כל הנסיעה באוטובוס, כשעדת העיתונאים ונשותיהם היתה שטופה בשיחות קולניות, בסיפורי אנקדוטות ובצחוקים, כמו כיתת בית־ספר היוצאת לטיול בחיק הטבע, ישבה עפרה ופניה לחלון, צופה במראות העוברים לעיניה. פרט לכמה שאלות שהפנתה אלי, לזיהוי מקומות שעברנו על־פניהם, לא אמרה דבר, וכל מה שהתרחש בחלל האוטובוס כאילו לא נגע לה כלל. עשינו כמה חניות לאורך הדרך – בפתח מנהרת מנשה, ליד מאגר בית־נטופה, ליד מאגר צלמון, וחניה ארוכה, לסעודת־הצהרים ולהינפשות, על שפת הכינרת. עפרה בלטה בציבור זה ביופיה ובמגבעת הקש הרחבה, העטורה בזר של מרגניות מלאכותיות, שחבשה לראשה, וכל פעם שהיינו יורדים מן האוטובוס, ניסו כמה מעמיתי העיתונאים, ועוד יותר נשותיהם, להחליף דברים אתה, הן לעמוד על טיבה, והן כדי לאמץ, כביכול, את הנוכרייה אל חיק משפחת העיתונאים; אך היא בהסתייגות רבה נענתה להם, בבחינת “אל תגע בי”, ועד מהרה נואשו מהתקרב אליה ועזבוה לנפשה ולי. מאד לא נעים היה לי הדבר. דומה היה כאילו אנו מתנשאים על כולם מתוך יהירות וזלזול. בשובנו הביתה, התפרצה עלי בטענות, מדוע פיתיתי אותה להרפתקה המטופשת והמיותרת הזאת, היא שונאת טיולים מאורגנים, היא לא סובלת את הציבור הפיליסטרי הזה, עם ההתחכמויות הלא־חכמות שלו, עם הבדיחות העבשות שלו, שהמאיסו עליה גם את הנופים שבדרך… ולמה היה עליה לשמוע בכל תחנה, את ההסברים המשמימים של פקידי “מקורות”, או מִנהל המים, או מִנהל הקרקע, השד יודע מי הם, כמה קובים זורמים בצינור הביוב הזה בשעה, ומה קוטר צינורות הבטון האלה, מה זה מעניין אותה אם הקוטר הוא מטר וארבעים או שני מטר שלושים, אם היא גם עיתון לא קוראת, ולמה, למה, למה, גררתי אותה לשלוש מאות קילומטר של סבל הלוך ושלוש מאות קילומטר של סבל חזור לאורך כל הארץ… לפתע השתתקה ובקשה סליחה.

ולאחר מלחמת ששת הימים, גם היא, כמו שרה לוינשטיין מלבד שני הטיולים בגדה המערבית שעשינו במכוניתנו, זמן קצר לאחר המלחמה – לא חצתה עוד את “הקו הירוק”, אלא לירושלים העתיקה. גם היא, כמוה, “שנאה” להתערב שם בתוך המון הערבים, לשוטט בשווקים ולסייר באתרים עתיקים, כאחת מעם האדונים. גם היא “שנאה את כל המצב הזה”. אני, עם ערן בלבד, שהיה אז בן ארבע־עשרה, נסעתי עוד כמה פעמים אל הנופים ההם. עלינו על פסגת בעל־חצור, ומגובה 1000 מטר, ברוח החזקה והחמה שנשבה בפנינו מן המזרח, השקפנו על־פני גאון הירדן והרי מואב שמנגד; ירדתי אתו אל ואדי־קלט, וברגל עשינו את הדרך יפת־ההוד בין הקירות הזקופים של הקניון העמוק, מדלגים מסלע אל סלע, משיח אל שיח, שותים מים צוננים ממעיין עין פארָה בצל העוזרד והדולב ושיחי הנרד, המפיצים ניחוח רענן, ומשם אל עין קֶלְט ואל מנזר סנט־ג’וֹרג', החצוב בסלע ועד יריחו עיר התמרים הגענו; ונסענו אל עין פשחה שלחוף ים־המלח, ואל מדבר מר־סבא ואל תקוע…

לא ייאמן כמה שונים היו הימים ההם, בשנים הראשונות שלאחר מלחמת ששת הימים, מהימים האלה! אני נזכר שנסעתי עם ערן בדֶה־שׁבוֹ העלובה שלי, לעבר מדבר יהודה, כדי להגיע להֶרוֹדיון. נסעתי ללא נשק, ללא ליווי כלשהו, חיילים לא ראיתי מחוץ לתחומי הישובים – ולא היה פחד בלבי! ולא חששתי לחיי בני ולחיי! כשיצאנו מבית־לחם מזרחה, תעיתי מן המסלול המסומן במפה. עליתי על דרך עפר מפותלת ונקלעתי לכפר ערבי קטן של חושות חומר מבוצקות בשמש, ואבק קמחי אפף אותנו, וכלבים נבחו אחרינו… כן, הייתי מבוהל קצת, לא ידעתי איך ניחלץ משם, אך כששאלתי נער מנערי הכפר, שניגש אלינו מתוך סקרנות, על הדרך להרודיוֹן, התנדב לנסוע אתנו עד לשם, ועלה אתנו להר, והחזרנו אותו לכפרו. נשכחו כבר הימים ההם, כשכה אופטימיים היינו. בעיתון שררה אווירה של עליצות, עם הכותרות המשמחות, בוקר־בוקר, בעמוד הראשון, כאילו תור הזהב הגיע: גידול מפתיע בשיעור הילודה מאז המלחמה; שיא עולמי ביבול החיטה באדמות החולה שיובשה; ישראל ראשונה בעולם בתנובת החלב לפרה; שיא בתפוקת האשלג במפעלי ים־המלח; יישובים חדשים עולים על הקרקע בסיני, בגולן, בבקעת־הירדן, מספרם כבר הגיע ליותר מארבעים; עלייה של רבבות מברית־המועצות; וזכורני – כותרת גדולה בעיתוננו: “עליה של 45% ברמת החיים של תושבי השטחים מאז מלחמת ששת הימים”… עובדי העיתון טפחו זה לזה על השכם, אפילו העורך הראשי האיר פנים לכולם.

כן, ערן, היה נפעם מן המראות האלה, בערי הגדה ובמדבר, ובנחלים העמוקים, מראות שכמותם לא ראה בארץ השפלה הקטנה שבין ההרים לים, אבל ידעתי שבלבו אין הם מעוררים אותן נימים ובנות־נימים, אותם רגשות וכמיהות צובטות, העולים ממעמקים בלבי ובלב בני־דורי, שבשעליהם מדדו את הארץ הזאת בילדותם ובנעוריהם. ואיך נוכל לבקש זאת מבננו?

 

יא

האם נפגשתי עם יעקב לוינשטיין בתקופת לימודי באוניברסיטה? האם עבר על־פני במסדרונות טֶרָה־סַנְטָה? האם היה זה הבחור הצולע צליעה קלה, שהיה נכנס לקפה “ניצן” כשהמתקנו, עפרה ואני, סודות ליד השולחן שבירכתיים?

שרה אמרה לי: “אתה תלקט את כל החומר לכתיבת הספר ותעשה בו כרצונך. אבל תנאי אחד אני מציגה: עלי לקרוא את כתב־היד לאחר שתשלים את הכתיבה. ללא אישורי הוא לא יוכל לראות אור.” – “זה מובן מאליו!” אמרתי, “לא חשבתי אחרת!”

אך דבריה אלה שפכו צוננים על ראשי. גם אם צדקה בדרישתה, וגם אם נעניתי לה מיד, ציפיתי שהיחסים בינינו לא יהיו פורמליים, שיהיו ידידותיים, ואפילו אינטימיים במידה מסויימת. ש“התנאים” יהיו מובנים מאליהם.

חששי היה, בכל־זאת, חשש שווא. כבר ביום הראשון לבואי אל חדרו של יעקב, נכנסה גם היא אתי ואמרה שעוד לפני שאגש לבדוק את תכולת המעטפות והמגֵרות, ברצונה להראות לי תצלומים של בעלה, כדי שתעמוד דמותו לפני כשאעסוק ביצירי רוחו. והביאה מעטפה חומה, גדולה ומרופטת, קרועה בקצותיה, והתיישבה לצדי, כתף־אל־כתף, ליד שולחן הכתיבה, הבל נשימתה אל פני, והתחילה שולפת מתוכה את התצלומים אחד־אחד ומניחה אותם לפנינו.

“הוא עם אמו, חסיה,” העבירה אלי תצלום ישן, על־גבי קרטון, ובו, ראש־אל־ראש, נטויים זה אל זה, שערותיהם נושקות אלה לאלה, נראו יעקב, ילד כבן שש או שבע, פניו עגולות עיניו המחייכות מביעות סיפוק, נהרה של אושר, ואמו, בשנת השלושים לחייה, לפי מראיה, עצבות כלשהי ניבטת מעיניה הבהירות. “היא לא אוהבת אותי,” נח מבטה של שרה על התצלום. אחר־כך אמרה: “עוד נדבר על היחסים ביניהם. די פרובלמטיים הם היו.”

ובהעבירה אלי תצלום אחר, של יעקב הילד, העומד בין שני הוריו לפני צריף שקירותיו מצופים נייר זפת, העירה, כבדרך־אגב, בקול כמעט לא־נשמע: “הם נפרדו. שנתיים או שלוש לאחר שנישאתי ליעקב, התאהב המחנך הדגול ישעיהו בתלמידה שלו, שהיתה בגיל של בנו,” נתווה חיוך אירוני דק על שפתיה.

הצריף שברקע התצלום, הסבירה לי, היה צריף מגוריהם, בשכונת מחלול, שעל שפת ימה של תל־אביב, במשך כעשר שנים.

זכרתי את השכונה הזאת – צריפים צפופים, רעועים, כמו נאחזים בנס בחולות הנודדים, שבימי הקיץ מתעללות בהם רוחות הקדים, ובימי החורף שוטפים אותם הגשמים. פועלים קשי־יום, חנונים זעירים, שזה עתה עלו מפולין, בעלי־מלאכה, התגוררו בהם. האם “המחנך הדגול” בחר לגור שם מתוך דבקות באידיאלים סוציאליסטיים, כדי לחיות בקרב “העם הפשוט”, “הפרולטריון” של שנות השלושים?

יעקב היה אומר – סיפרה שרה – שהשכונה הזאת דמתה לרובע העניים הצפוף, הנאחז בצלע ההר, בחסותה של מצודת הדוכס בעיר ימי־ביניימית באירופה, כי ממעל לה, בשדרות הקרן הקיימת – בשכונה שנקראה, באירוניה לא־מודעת לשוכניה, “שכונת פועלים א'” – חיתה בבתים נאים ושלווים, בני קומה אחת מוקפים גינות, האצולה של מפא"י, בכירי מנהיגיה ועסקניה. בושם שיחי היסמין המטפסים על גדרות אותם הבתים הריח המתקתק של הגויאבות הגדלות בחצרות ההן – סיפר לה יעקב – היו מעופפים בימי החמסין, אל שכונת הצריפים שלהם ומעוררים בילדים כמיהה, מעורבת באיבה, אל גני האדונים.

בשני תצלומי מחזור, אחד של “בית־החינוך לילדי עובדים”, והשני של בית־הספר “תיכון חדש”, היו דיוקניו של יעקב כה זעירים, שקשה היה להבחין בהם קווי פנים מובהקים. “הוא שנא להצטלם,” העבירה שרה תחת ידה את התצלומים בזה אחר זה, במהירות, בחפשה אחר תצלום מסוים. “כן, הנה,” הניחה לעיני תצלום גדול וברור מן היתר והסתכלה בו יחד אתי. יעקב לוינשטיין נראה בו כבן ארבעים, או ארבעים וחמש, עומד לצדו של אדם מבוגר ממנו, אולי בן ששים, ומאחוריהם עץ לימון רב־עופאים: גוף מגושם, מרושל, פנים רחבות, גלויות, שמעין תום שפוך עליהן, עינים צרות, מלוכסנות במקצת, שחיוך, מאולץ כלשהו, כמו הרהרני, או ספקני, מקנן בהן. שֵׂער דהה, דליל, המפנה מקומו לקרחת במעלה המצח, ואוזניים גדולות.

הוא לא אסתטי, היתה בודאי עפרה מחמיצה פנים.

ואולי לא. לעתים קרובות היתה מגלה את היפה דווקא במה שנחשב ל“מכוער”.

האם לא נפגשנו אי־פעם? באוניברסיטה? ב“ניצן”? במילואים? היה משהו מעורר אהדה וחמלה במראה הפנים הרחבות, הנעריות שלא לפי גילן, שבהירותן מסתירה כמדומה איזה סבל שפשרו שמור לבעליו בלבד. “מנחם גרשוני שמו,” הצביעה שרה על האיש בעל הפנים הסחופות, אך הנעימות, העומד לידו. וסיפרה שידידות יפה – ותמוהה בעיניה – נקשרה בין השניים. גרשוני היה בעל משק בכפר אז“ר, “איש־אדמה”, “עובד כפיים”, ויעקב העריץ אותו. מדי פעם היה נוסע אליו, מבלה שעות אתו ועם אשתו, ובעונת קטיף התפוזים היה מפסיק לעתים את עבודתו ב”ארכיון העבודה" בצהריים ויוצא לעזור לגרשוני ולבני־משפחתו בפרדסם. פעם אחת נסעה אתו לשם גם היא, מתוך סקרנות. קבלו אותה יפה, כאילו היתה בת־משפחה, בשער החצר. לפני הבית הקטן היו נטועים בצפיפות עצי לימון ואשכוליות ואבוקדו ומנגו וקיווי ואגוז – “ממש ג’ונגל. צריך היה ללכת כפוף תחת הענפים הסורטים, שכמעט קרעו לי את השמלה.” בבית פנימה שרר “בלגן גדול”: המרפסת הקדמית, הסגורה, שימשה גם חדר אוכל, גם חדר אורחים וגם מעין מחסן. תבניות ביצים, תיבות פרי, מאזניים, שקים ובהם דשן כלשהו עמדו בפינות; על אדני החלונות, סביב־סביב, עמדו עציצים לאין־ספור ובהם צמחים משגשגים פרע; על השולחן ניצבו צנצנות ריבה ובקבוקים עם מיצים בכמה גוונים; האויר היה רווי ריח טחב. “יעקב היה מאושר שם, אבל לי לא היה מה לדבר אתם. אני לא מבינה כלום באינקוּבָּטורים או בממטרות אלקטרוניות. יעקב דווקא התמצא בזה והיה נלהב מן החידושים בשיטת אריזת הגלַדיוֹלות. בשבילו היו השיחות האלה מעין ‘אֶרְזַץ’ – אתה יודע מה זה ‘ארזץ’ – למה שרצה לעשות בחיים ולא עשה. ואחר־כך הכריחו אותי, ממש כפו עלי, לקחת שתי צנצנות עם ריבת פומלות וריבת חבושים, מעשה ידי בעלת־הבית, ואני עצמי שונאת פומלות ושונאת חבושים, ובכלל לא אוהבת ריבות…”

תצלום אחד, שבו נראתה אמו של יעקב, והיא כבת חמישים או יותר, שׂערה מפוסק וממותח אל עורפה, פניה הרחבות דומות לפני בנה – שמתי לב שהיה גזור במספריים לאורכו. הטיתי אותו לעיניה של שרה בשאלה לפשר הדבר. “הוא גזר את אביו,” חייכה. ואמרה שלאחר שעזב האב את אמו והלך אחר הצעירה, "החרים אותו יעקב. חדל לדבר אתו נמנע מלהיפגש אתו, גזר את דיוקנו מן התצלומים המאוחרים של השניים.

“הוא לא סלח לו,” אמרה, "אבל האחרים… אלה שהעריצו ואהבו אותו, התלמידים שלו מכל השנים… הם דווקא סלחו, לא הזכירו לו כלל את העוון הזה…

“המחשבה הזאת מנקרת בי לפעמים: למי מאלה שבגדו בנשים שלהם ורימו אותן, ונטשו אותן, העולם סולח, ולמי לא סולחים לעולם. אתה צריך להיות בעל־שם כדי שיסלחו לך – אמן מפורסם, מנהיג נערץ, אפילו מחנך אהוב. הלא הסיפורים על הבגידות של מנהיגי ההסתדרות, או היישוב, או המדינה, בנשותיהם – אינני צריכה להזכיר שמות, אתה מכיר אותם כמוני – התגלגלו בכל הארץ מפה לאוזן. כמה מהם היו להם פילגשים שגם הן היו מוכרות. אבל לא חשבו להם את הדבר לעוון. ומה שמעניין ביותר – לא היו להם שום ייסורי מצפון, כנראה, ושום היסוסים להופיע בציבור כמו שנהגו תמיד. הם המשיכו להטיף לנאמנות, לנקיון כפיים, לטוהר המידות, וקהל החסידים שלהם לא כפר ביושרם ואמר אמן אחר כל מה שנאמו או כתבו. אתה יודע למי החברה לא סולחת? למי שמציקים לו רגשי אשם. אני אומרת את זה מתוך נסיון. לחברה יש חוש ריח כמו לכלב גישוש. כשהיא מריחה אצל מישהו רגשי אשם, על בגידה, נטישה – היא רודפת אותו, מציקה לו, לא נותנת לו מנוח. קח את המחנך הדגול ישעיהו… הוא היה איש כל־כך רך, כל־כך מדבר בשקט ובמתק־שפתיים, כל־כך ‘מוסרי’, כל־כך שַׁבַּתִּי', איך אומרים בעברית יפה? – ‘טלית שכולה תכלת’. מי היה מאמין שהוא מסוגל לעזוב את אשתו, שתמיד היה מפגין בציבור את חיבתו ונאמנותו לה, מופת של חיי משפחה אידיליים, וללכת אחרי נערה צעירה ממנו בעשרים וחמש שנה… סלחו לו, מפני שלא היו לו רגשי אשם… אתה מכיר בוודאי את הפתגם הלטיני, ‘קְווֹד ליצֶט יוֹבִי, נוֹן ליצֶט בּוֹבִי’…”

נתנה בי עינים צוחקות, כאילו המחשבה הזאת, יותר משהיא מכעיסה אותה, היא משעשעת אותה, והמשיכה להעביר את התצלומים בין אצבעותיה.

התפלאתי שלא היה ביניהם אף תצלום אחד של שניהם. “הוא לא אהב להצטלם,” חזרה ואמרה ביובש.

“ומן החתונה שלכם?”

החתונה היתה צנועה מאוד, אמרה. את החופה העמידו בחצרו של הרב, ברחוב בלפור, וצלם לא הוזמן. “המחנך הדגול חשב, כנראה, שזה מנהג בורגני שאינו נאה לחסידי אל”ף דל“ת גורדון,” הצטחקה. הקרואים היו מעטים, לא יותר מעשרים, והוריה לא באו כלל. “השידוך לא היה לפי כבודם,” עיקמה את שפתיה.

ודרך־אגב סיפרה שהיו מיודדים עם גרשם שלום, עם הוגו ברגמן, עם מגנס, הכירו יפה את אלזה לאסקר־שילר, שהיתה אורחת בביתם…

עפרה אהבה להצטלם, וכשאני, או אחד מחברינו, היינו מכוונים אליה מצלמה, היתה חומדת לה לצון ונעמדת בפוזות מצחיקות, כרקדנית בלט מ“אגם הברבורים”, כ“פאם פאטאל” על בימת קַבָּרֶט ברליני, כזנזונת־רחוב פריסאית… וכשהיו מצלמים את שנינו, היתה נצמדת אלי בפוזות של זוגות נאהבים מראשית המאה. בתצלום אחד משנות השישים, היא נושקת לי על פי בדבקות ורגלה האחת לופתת את ירכי. תצלום מאוד לא צנוע.

ועפרה היתה אשה צנועה מטבעה, ובה־בשעה גם ליברלית מאוד בהשקפותיה.

בשתיקה העבירה שרה לידי תצלומים נוספים, של חבורות מטיילים בנופי הארץ, בהם נראה יעקב מטפס במעלה הר, דמות זעירה בתוך שורה ארוכה, מפותלת: תצלום של טנקים בתמרון כלשהו, אפופי ענני אבק אי־שם בנגב; תצלום של חיילים ישובים בחצי גורן על אדמת טרשים שוממה, וגם ביניהם דמותו הזעירה של יעקב, במדים; כמה תצלומים של אנשים שלא הכרתי ושלא טרחה להסביר לי מי הם.

הבל פיה נישף אל פני, ריח קל של זיעה נדף מבית־שחייהּ, והמגע המשיי של מרפקה במרפקי ההעביר חום בגופי. פני נתלהטו ונשימתי כבדה. סכרתי את פי כדי שלא תישמע, וכמעט נחנקתי בתוכי.

זה שמונה שנים אני שרוי ללא אשה.

ופתאום – תצלום של ברנר לעיני. העתק של תצלום.

ברנר ההרוג. גופו מלא מוות. אגרופו קמוץ, באילו נאחז בחוזקה בשארית החיים. ראשו גדול ונפוח. שער זקנו כשל פרא. בעיניו העצומות לא שלוות עולמים, אלא כל ייסורי חייו.

“ברנר היה הקדוש האישי שלו,” שהה מבטה של שרה על התצלום, “כמו שלקתולים יש קדשים אישיים שהם סוגדים להם כל חייהם, כך היה ברנר בשבילו. הוא התפלל אליו בלבו”.

הסתכלתי ארוכות בתצלום.

אני אדם סנטימנטלי. לעתים קרובות עולות דמעות בעיני, שלא ברצוני.

 

יב

ואכן, כשפתחתי את המעטפות הרבות, הדחוקות בין מדפי הספרים, ושלפתי מהן כתבי־יד ואת המחברות, והחילותי לעיין בהם עיון ראשון, ברפרוף כלשהו, מצאתי שעשר או חמש־עשרה פעם העתיק, כמוטו בראשי שירים, או בשולי דפי כתב־יד כלשהו, את המשפטים של “הצוואה האישית” מתוך “מכאן ומכאן” של ברנר:

החיים רעים אבל תמיד סודיים.

המוות רע, העולם מסוכסך, אבל גם מנוון, ולפעמים יפה.

האדם אומלל, אבל יש הוא גם נהדר.

ואת המשפטים הנוגעים ל“עם ישראל”, השמיט.

ומחברת אחת, בת 40 דף, שעל שערה היה כתוב “הבית האדום”, הכילה כולה סיפור בלתי־גמור, שנגע גם הוא בחייו של ברנר.

“הבית האדום” הוא הכנוי שניתן לביתה של משפחת יצקר, שעמד בין פרדסים בשכונת אבו־כביר ליד יפו, הבית שבו נרצחו, בידי פורעים ערבים, ברנר וחמישה מחבריו, באחד במאי 1921. קירות הבית הזה, שבעליו היה אפאנדי ושמו מנטורי, היו צבועים באדום.

אחד הנרצחים היה הסופר הצעיר יוסף לואידור, שהתגורר גם הוא באותו בית, והוא היחיד שגופתו לא נמצאה. לפי השמועה, התעללו בה הרוצחים וטמנו אותה בבור זבל.

הסיפור – רובו הגדול פרי־דמיונו של יעקב לוינשטיין – היה על יוסף לואידור ועל יחסיו עם יוסף חיים ברנר, שהיה מבוגר ממנו בכעשר שנים.

לואידור מתואר כעלם גבה־קומה, רזה, יפה־תואר וחולני (האם עמדה לעיניו של יעקב דמותו של גנסין?), הוא עלה ארצה מן העיר לודז', שם עבד בבית־חרושת לגרביים. כאן, בבואו לביתה של משפחת יצקר, שהיתה לה רפת והתפרנסה ממכירת חלב, רצה להיות פועל חקלאי, כאחד החלוצים, אך בשל חולשתו הגופנית לא עמד בכך ונפל למשכב. כשהחלים – נאמר בסיפור – אסר עליו ברנר, שהתייחס אליו כאל בן מאומץ, לחזור לעבודה במשק, ומאחר שידע שהחל לכתוב רומן היסטורי, על אחת הדמויות התנ"כיות מתקופת השופטים, ציווה עליו: “אתה שב וכתוב, אני כבר אדאג למחסורך. כשירווח לך תחזיר לי.” ואמנם, שילם ברנר את שכר־הדירה בעבורו, וחלק אתו את לחמו.

לואידור כבר פירסם, כמה שנים לפני־כן, ארבעה סיפורים, שהופיעו בכתבי־עת עבריים בברלין, בניו־יורק ובאודסה. במרכז כולם עמדה דמותו של “העברי החדש”, החלוץ הפועל, השומר, איש־האדמה־והטבע, איש אמיץ, חזק בגופו וברוחו, המגן על חייו מפני הפורעים הערבים, מפני שודדים, ובז לנתקפים מורך־לב בפניהם. ניגודו הגמוור של בן־הגלות. בעיני ברנר הם לא מצאו־חן. הם היו חלק מן “הז’אנר הארץ־ישראלי”, הרוֹמַנטי, ה“חיובי”, אשר נגדו כתב בחריפות. לא לכתוב סיפורים “מחיי ארץ־ישראל, מחיי בני פתח־תקוָה”, מצווים אנו – מזכיר לוינשטיין לקורא דברים שכתב ברנר באותה רשימה מפורסמת, “הז’אנר הארץ־ישראלי ואביזרֵהו” – לא “יצירות נאות שרוח א”י שורה עליהן", אלא “גילוי החיים הפנימיים והמהות שלהם”. אך כיוון שחיבב ברנר את לואידור וידע שכתיבתו זו נובעת ממקור טהור, מכיסופיו הכנים והתמימים של בחור חלש וחיווריין זה להיות גם הוא “עברי חדש”, בריא ברוחו ובגופו, ומתקוותו לראות ‘דור עברי חדש’ גדל בארץ, אשר “ברזל כבליו יוּסר מֶנוּ, עין בעין יראה אור”, כדברי שאול טשרניחובסקי – התייחס אליה בסלחנות.

לואידור חש בכך. הוא אהב את ברנר אהבת־נפש והעריצו, אך התמרד כנגר האפוטרפסות שקנה עליו, ופעמים אחדות ניסה לפרוק אותה מעליו. אחת האפיזודות בסיפור משקפת יפה את היחסים האמביוולנטיים בין השניים. מסופר בה שערב אחד, ימים אחדים לפני הרצח –

אבל כדאי, אולי, להביא אותה כלשונה, גם אם כוחו של לוינשטיין לא היה בסיפור, אלא בשיר:

בשקוע השמש, וצללים צוננים נפלו בין שורות עצי הפרדסים והפיגו מעט את חום היום, עלה לואידור חרש אל הקומה השניה של הבית, כנזהר לא להעיר את תשומת־לבּם של יהודה יצקר הזקן ובנו, עבר במסדרון הארוך ודפק על דלת חדרו של ברנר. ברנר התרומם ממיטתו, עיניו היו אחוזות שנת אחר־הצהריים טרודה, נשא חיוך עייף אל לואידור ואמר: “שב, טוב שהערת אותי. שקעתי בשינה עמוקה מדי, לא בריאה.”

לואידור התיישב ליד השולחן, הניח עליו את תרמילו והוציא מתוכו אקדח וקופסת כדורים. “הנה, יהיה כאן אתנו,” הניח ידו בחיבה על האקדח.

ברנר החוויר: “מאין זה?”

“קניתי אצל נוטר אחד ברחובות, בשתי לירות.”

פניו של ברנר קדרו. “לשם־מה?”

“להתגונן, אם יהיה צורך…”

“אבל למה אתה?” קרא בגערה.

“אתה שואל, ברנר? למה אני?” ירדה עצבות על פניו של לואידור. ולאחר רגע, אמר: “אני, מפני שקראתי פעם את “הוא אמר לה' שלך. אני זוכר כל מלה בו. כתבת שם 'ארור האומר מחבוא!” וכתבת שם ‘בינתי תסתתר אם לא אלך!’ אתה זוכר?”

ברנר ישב על המיטה הסתורה, זרועותיו על ברכיו הפשוקות, ראשו הכבד שחוח.

מלמטה, מן החצר, נשמעה געיית פרה, מתמשכת, כנוהה למרחקים.

הדמדומים בחוץ, בפרדסים שמסביב, התעבו והלכו, והחלון האפיל מעט־מעט.

“זה היה בגולה.” נשא את עיניו אל הצעיר שציפה לדברו. בלחש אמר זאת, כמי שאינו בטוח שזה מה שצריך היה לומר.

“ופה? אתה לא שומע, ברנר? לא שומע את הנחשים הרוחשים בין העצים כשאתה יוצא מן הבית? לא רואה את העינים הזוממות בשערי הפרדסים?”

ברנר שתק.

“פה – שָׁאנֵי,” אמר אחר־כך.

“כן, הכל שונה פה. נכון. לבד מן הסכנות האורבות.”

“פה – המלחמה היא עם עצמנו. זה העיקר, זה העיקר!” אמר בתוקף.

“והחיים? החיים לא עיקר?”

ברנר השהה מבטו עליו, ומבע עיניו התרכך. הסתכל בו בחיבה ואמר:

“הסיפורים שלך… הלא קראתי את כולם… הגיבורים בהם – כל אחד גברא רבא, כל אחד כוחו במותניו, רוחו איתנה… יהודה. יואש… אבל הרי האמת הא שאנו מתחבטים כאן חיבוטי נפש נוראים! אכולי ספקות… נופלים לעתים קרובות מֵאִיגְרָא רָמָא של אמונה לבֵירָא עֲמִיקְתָא של כפירה… ואצלך… הלא יודע אתה: רק קַמֵּי שְׁמַיָּא לָא אִיכָּא סְפֵקָא!..”

מבטו של לואידור היה נעוץ בו, ועיניו בערו.

ברנר ראה אותו מצטער, כבן שאביו נוזף בו על חטא ואין לו מה להשיב, חמל עליו, ואמר:

“יש לך כשרון גדול, לואידור! לב מבין ומוח חריף! אלא מאי? – לְפוּם חֻרְפָּא שַׁבֶּשְׁתָּא!”

“למה אתה מדבר אלי ארמית!” פרצה צעקה מלבו של לואידור, “דבר עברית אלי!”

ברנר הסתכל בו ממושכות, והתחייך:

“יוסלה, יוסלה, אין לנו עדיין שפת־אמת חדשה! הכּל עוד משם! הכּל!”

אחר־כך הצביע על האקדח, ואמר בשקט:

“הסתר אותו תחת הכר, במיטתך. הלוואי לא נצטרך לו.”


אוצר גדול היה טמון במעטפות מרופטות אלה שבחדר עבודתו של יעקב לוינשטיין, וכמה מוזר שהוא נוהג בו זלזול כזה, שלא קיבץ אותו יחד, ולא סידר אותו, ולא נעל למשמרת, כמו שהיה עושה כל אדם אחר שפרי־רוחו יקר לו.

מאחת המעטפות נשרו דפים ארצה וכשהוצאתי אותה ממקומה הדחוק בין מדפי הספרייה, וכשהרמתי את הדפים וקראתי את הכתוב בהם, עברה צמרמורת בגופי.

היה זה מחזור שירים בדם “משירי הסנֶה במדבר”: תשעה שירים, כל אחד בן תשע שורות קצרות, הערוכות בשלוש טרצות. בנוסח ה“טֶרְצָא רִימָה” של “הקומדיה האלוהית”, בחירוז של א־ב־א, ב־ג־ב, ג־ד־ג. וכל שיר מסתיים בחרוז “אָבוֹאָה חֲצַר־מָוֶת”. הבית השלישי של השיר הראשון:

“עַד תַּאֲוַת גְּבָעוֹת / עַד אפֶק הַדְּלֵקוֹת. / אָבוֹאָה חֲצַר־מָוֶת”;

והבית השלישי של השיר האחרון:

“זֶה יָם הָאַחֲרוֹן, / בּוֹ יָד עוֹרְכָה תָּפְתֶּה. / אָבוֹאָה חֲצַר־מָוֶת”.

שירים נדירים ביפעתם המקַבּרית – אמרתי לאחר שקראתי אותם פעמים אחדות. מדוע לא פירסמם? איך היו טמונים במחשכים כל השנים? האם חשש מגילוי צפונות לבו? האם מפני היותו “פרפקציוניסט”, כמו שאמרה עליו שרה, וחשב שאין הם מושלמים? ואולי שלחם לאיזה עיתון ועורך אטום חושים החזירם לו?

האם היה זה ביטוי למעין משאלת־מוות שקיננה בו?

לא היה רשום תאריך בשולי השירים, ובראשם, כמוטו, הפסוקים ההם מתוך “מכאן ומכאן”.

ישבתי מול דפי השירים האלה, ערפל מטשטש את עיני, ודכאון כבד ירד עלי. חשבתי על חיי, שנראו לי, לכל ארכם, מנערותי ועד עתה, לא כהליכה אל –, אלא כבריחה מן. לא היתה מטרה לנגד עיני, שאליה חתרתי. כמה פעמים נעצרתי בדרכי ושאלתי את עצמי לאן מועדות פני, ולא ידעתי להשיב. וחשבתי על המוות – וברחתי מן המחשבה הזאת. ונדמה היה לי כאילו אני בורח ובורח, כל השנים אני בורח מן המחשבה על המוות.

במעטפה תפוחה וקרועה בארבעת קצותיה מצאתי עשרים ושלושה דפים, לא מהודקים זה אל זה, ובהם מסה על התכונות ההיסטוריות הייחודיות של עם ישראל, וכותרתה – “עם לבדד ישכון”.

לוינשטיין מפתח בה את הרעיון, שהתכונה המייחדת את עם ישראל מכל העמים, ואינה משתנה בכל גלגוליו, היא “הפרדוקסליות הטבועה בטבעו”. בכל אשר עשה, ככל אשר נהג, בכל אשר אירע לו, חוזרת שוב ושוב אותה תסמונת: דבר והיפוכו.

וכך מראשית הולדת האומה. תולדות ישראל מתחילות בציווי “לך לך”, בלומר בנדודים – ובה־בשעה, בהבטחה לאברהם שארץ כנען תינתן לו ולזרעו עד עולם. ניגוד זה מלווה את ישראל בכל ההיסטוריה שלו: העם הנודד ביותר מכל העמים, מארץ לארץ, הוא גם העם השומר אמונים לארץ־ההבטחה שלו בכל נדודיו. מנותק ומרותק בעת־ובעונה־אחת. עם־זה הוא העם שנשמד יותר מכל העמים, והוא העם שנשמר יותר מכולם. הוא העם “הנבחר”, להיות “עם סגולה”, מופת לגויים – ובה־בעת נבחר להיות השנוא על כל הגויים, בגלל התבדלותו, הצטיינותו, יהירותו. העם המהולל ביותר, והמקולל ביותר. העם הניכר ב“רוחניותו”, בהיותו “עם הספר”, שהוציא מתוכו אנשי־רוח בכל התחומים, יותר מכל עם אחר – ועם־זאת העם ה“חומרני” ביותר, שבכל מקום שהתגלגל אליו, פנה מיד אל עיסוקים הקשורים בכסף, במסחר, בבנקאות, בספסרות, בעסקים שחורים. עם, שבשל היותו נרדף הוא שפל־רוח, מכונס בתוך הוויתו הקיבוצית – אך הוא גם העם המתבלט ביותר, הרעשני ביותר, המוחצן ביותר. העם ההומני ביותר, שבניו עמדו בשורות החלוץ של כל תנועות הקידמה, השחרור, והמאבק על שוויון הגזעים והדתות – ובדתו, שהיא דת לאומית, כמה מהאמירות ה“גזעניות” ביותר, הבזות לכל מי שאינו יהודי.

לוינשטיין מגיע בסקירתו האַנטרוֹפוֹלוגית־היסטורית עד ימינו אלה במדינת ישראל, ומראה איך כל התכונות האלה, והפרדוקסליות שבהן, שרירות וקיימות גם כאן: עם חוזר למולדתו, דבק בה ובונה אותה – ובניו נודדים לכל קצווי תבל: עם השואף להיות עובד אדמה, חי מיגיע־כפיו – והוא חוזר ופונה לעסקי ממון ומנצל עבודת זרים: עם שוחר שלום – והולך ממלחמה למלחמה ומרים על נס את הצבאיות; עם שהוא הקטן בין עמי המזרח – ונוהג כאילו הוא מעצמה אדירה; עם שזכרונם ההיסטורי של בניו חתום בסבל ובענות־רוח – ויש בהם מידה גדושה של גסות־רוח; עם שביקש להשליך מעליו את התכונות “הגלותיות” – והוא חוזר ונעשה נגוע בהן; וכן הלאה, וכן הלאה.

“הקבוע היחיד בהיסטוריה הישראלית הוא ניגודו,” מסכם לוינשטיין את דיונו במשפט שהוא גם “פרדוקסלי”.

(משהו מוזר עורר את תשומת־לבי: בין דפי כתב־היד הזה היתה תחובה מעטפה ריקה ועליה בול דואר־אויר של ארגנטינה, ממוענת אל יעקב לוינשטיין, על־פי כתובת “ארכיון העבודה”. ברגע הראשון חשבתי להראותה לשרה ולשאול אותה אם קרובי משפחה להם שם, אך אחר־כך עלה בדעתי שאולי זה מכתב שיעקב רצה להסתירו ממנה.)

שמחתי מאוד על המסה הזאת. ההבחנות האנתרופולוגיות שבה אישרו וחיזקו את ההבחנות שלי בדבר הפרדוקסליות שבלשון העברית.

ובעצם, לא רק במלים, שהן עצמן, או שִׂכּוּל אותיות בהן, צופן היפוך משמעויות, אלא גם בפסוקים שלמים במקרא. כך, למשל, לפסוק “שבע יפול צדיק וקם”, אפשר ליַחס משמעות הפוכה, אם נקרא אותו, על דרך הדרוש או החידוד: “שבע יפול צדיק – וקם?” או, את הפסוק “יהללך זר ולא פיךָ”, אפשר לקרוא: “יהללך זר, וָלא – פיךָ!” ואז משמעותו הפוכה. וכן: “מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ”, את “ממך יֵצֵאוּ” אפשר לקרוא במובן – יֵצְאוּ מתוכך החוצה, ואפשר – יבואו מתוכך. והרי חלק גדול מן המדרשים – וכן מן הבדיחות היהודיות – מתבסס על “פרדוקסליות” של משפטים.

כשהייתי שקוע בקריאת המסה הזאת, נשמעה מעבר לדלת שירתה של זמרת, המתאמנת ב“אָוֶה מָרִיָה” של שוברט, בקול אלט צלול וענוג; והניגוד בין הדרת־הקודש של השירה הזאת, שלא יכולתי לאטום אוזני מפניה ושהרטיטה את לבי, ובין צעדם הישר, הגמלוני כלשהו, של משפטי המחקר הלמדני, היה כה גדול, שחשתי את עצמי כמיטלטל בין שמים לארץ.

במעטפה אחרת, מחוצה מתחת לשני הכרכים העבים של הקונקורדנציה לתנ“ך של שלמה מַנְדֶלקֶרְן, מצאתי צרור של גזרי עיתונים מצהיבים. בכולם – שישה או שבעה במספר – היו סיכומים של היבול השירי של 1979, ובהם פסקאות הנוגעות בפואמה של ג' אריאב, “סקיתים”. שבחים רבים הועתרו עליה, ורוב הכותבים ניסו לפענח את התעלומה – מדוע קרא אריאב לפואמה שלו בשם הזה, השאול מבלוק, ומי הם ה”סקיתים" שלו, וציינו את קרבתה הצורנית לכמה פואמות גדולות של אורי־צבי גרינברג. מבקר ידוע אחד, מן הוותיקים, כתב שמצא ב“סקיתים” השפעה מסוימת של הפואמה השכוחה של אסף הגואל, “בקעת הירח”.

דומה שאת כל עלבונו, השפלתו, מרירותו, כבש יעקב לוינשטיין בתוך המעטפה הזאת, שהיתה כבושה כל השנים תחת כרכי הקונקורדנציה, ושם הסתירה גם מעיניו שלו.

אך לאחר שקראתי שוב את המסה על ה“פרדוקסליות” ב“עם לבדד ישכון”, עלתה בראשי המחשבה, שאולי גם שתי הפואמות האלה, של לוינשטיין ושל אריאב, שהשנייה היא ניגודה של הראשונה, הן שני צדיו של אותו מטבע.

 

יג

צילצלתי אל צילה אמוראי, אחותה של שרה, והזכרתי לה שהבטיחה לי לספר כמה דברים על גיסה. “הבטחתי? באמת?” אמרה, “כבר איני זוכרת.” שאלתי אם נוכל להיפגש, ומתי. היססה רגע, ואמרה שבשבועיים הבאים היא עסוקה מאוד, אולי אחרי־כן. כשצילצלתי כעבור שבועיים, אמרה: “אינני יודעת אם זה נחוץ, שרה כבר סיפרה לך בוודאי כל מה שיש לספר.” הזכרתי לה שאמרה לי שאת דברי שרה צריך לקבל “בערבון מוגבל”, לכן אני מעוניין מאוד, כמי שכותב ספר על יעקב לוינשטיין, לשמוע את גִרסתה על פרקים שונים בחייו. “אני צריכה עוד לחשוב על זה,” אמרה. “לצלצל אליך בשבוע הבא?” – “אני רואה שאתה עקשן גדול.” שמעתי צחקוק שלה. “תנסה. אינני יודעת מה אשיב לך.”

כשצילצלתי בפעם השלישית, אמרה: “טוב, תבוא. אני לא בטוחה שאוכל לתרום לך הרבה.”

דירתה בבנין רב־קומות בשדרות דויד המלך, לא היתה רחוקה מדירת אחותה. עליתי במעלית לקומה השישית, וכשנכנסתי, היציגה אותי לפני בעלה, איש רם־קומה, חובש כיפה, פניו עטורות זקן משיי ששׂיבה זרקה בו, ועיניו רכות. אמר ששמע מפי אשתו שאני כותב ספר על יעקב לוינשטיין, ואמר, “מצווה גדולה אתה עושה. יעקב היה איש יקר. בר־אורין, צַנָּא דְּמָלֵי סִפְרֵי, ועם־זה צנוע. מעולם לא התפאר ולא החזיק טובה לעצמו. אחד מל”ו". ומיד פרש לחדר אחר והשאירנו לבדנו בסלון. צילה שאלה אם אשתה תה, ויצאה אל המטבח.

סלון מרווח היה זה והעיד על אמידות. באמצעו שולחן גדול, מכוסה מפת תחרים, מוקף כסאות; מזנון ובו כלי כסף וכלי בדולח; על הרצפה שטיח רך, בהיר, וצורות עגורים תכולים במרכזו; וארון ספרים שכיסה כמעט קיר שלם. מתוך הרגל, נמשך מבטי אל הספרים, כבכל פעם שאני בא אל דירה זרה, באילו מהם אלמד על טבע בעליה.

שתי שורות ארוכות של ספרי־קודש עמדו בארון, בכריכות מהודרות, ושמותיהם טבועים בהם באותיות אדומות־נוצצות. מתחת אנציקלופדיות, מילוניים, וספרי ארץ־ישראל. מתחת לאלה –

נזכרתי בספרי־הקודש שבבית אבי, בדירות העלובות שבהן התגוררנו, קודם בנחלת יהודה, ואחר־כך ברחוב מוהליבר בתל־אביב. ספרים ישנים היו, בכריכות עור שנתבלו, ורבים מדפיהם מוכתמים ואכולי צוהב, אך היה להם ריח שהיה אהוב עלי, כאילו נספג בדפיהם ריח של דורות רבים של לומדי תורה, וכשפתחתי לקרוא בהם, כאילו נכנסתי לבית־כנסת עתיק־יומין, שבית־עלמין בחצרו, ובו מצבות מטות לנפול, והשמות החרוטים בהן שחוקים. בבית הזה – נדמה היה שלספרים אין ריח.

לאחר שהייתי לבר־מצווה, “התפקרתי”, “יצאתי לתרבות רעה”, אך משום שאבי היה כה סובלני, לא הפגיע בי ללכת בדרכיו, לא גער בי, ולא־כל־שכן שלא נידה אותי – לא היתה בי טינה כלפי עולמו שלו. כשהגיעו שני הבנים שלנו לגיל בית־ספר, חשבתי שטוב יהיה אם את ראשית דרכם יעשו בבית־ספר ממלכתי־דתי, וכך יירשו משהו מנחלתו הרוחנית של סבם, שגם אני זכרתי אותה לטוב. הלימוד הזה יהיה מעין כנה – כנה חזקה של חושחש, למשל, כמו שזכרתי מילדותי במושבה, שפרדסים סביב לה – שאחר־כך היו מרכיבים עליה רוכב של זן עושה פרי, מזני התפוזים או האשכוליות. אך עפרה התנגדה לכך בכל תוקף; אמרה שאינה רוצה שיאלפו אותם כמו שמאלפים כלבלבים בקרקס, אלא שיהיו ציפרי־דרור, חופשיים לעוף לכל אשר ישא אותם רצונם, או דמיונם. תמיד היו לה רעיונות “אנרכיסטיים”, ומכיוון שגם הילדים עצמם הביעו מורת־רוח מעצם הרעיון שיהיו בחברת “דוֹסים”, ביטלתי את רצוני מפני רצונה.

עפרה עצמה היתה “ציפור־דרור”.

צילה נכנסה ובידה מגש כסף, ועליו כלי כסף נוצצים וכלי חרסינה עדינה, ובהם תה, סוכר, מרקחת תות־שדה ועוגיות. העמידה אותו על שולחן־התה, התיישבה מולי, מזגה לשנינו ונשאה עיניה התכולות, הניבטות מאחורי משקפיה עבי־העדשות, אלי: “טוב, אני מוכנה לשמוע”.

אמרתי שהייתי רוצה לשמוע מפיה, קודם־כֹּל, מה היא יודעת על ראשית הקשר בין אחותה ובין יעקב.

“היא סיפרה לך בוודאי!”

אמרתי שסיפרה מעט מאוד, משהו על פגישה ראשונה ב“כסית”, זמן קצר לאחר מלחמת העצמאות, על פגישות נוספות בדירה ששכרה בתל־אביב –

“סיפרה לך שלפני זה היתה כמה שנים באנגליה?”

אמרתי שסיפרה לי שנסעה ללמוד שם מוסיקה.

צילה הרימה מעט את ספל התה מן התחתית, לא הביאה אותו אל פיה, חזרה והניחה אותו, והסתכלה בי בשתיקה, כשוקלת מה לומר.

לא היה שום דמיון בינה ובין אחותה. גוף עבה היה לה, מדוחס, פנים בהירות ורחבות, ושׂער, שלא יכולתי לומר אם הוא צהוב־דהה או שיבה. מבט של אשה חכמה, השומרת את מחשבותיה בלבה, היה בעיניה.

“תראה, אתה כותב ספר, והספר צריך להיות אמת. האמת היא, ששרה, מלכתחילה, לא נסעה לאנגליה ללמוד מוסיקה. היא נסעה לשם כי התאהבה בקצין אנגלי, ג’ורדן היה שמו, אולי שמעת עליו, הוא היה ידוע בשנים שלפני המדינה, ושם התחתנה אתו. נכון שכשהיתה שם, בלונדון, גם למדה מוסיקה.”

היא לגמה לגימה אחת מן התה, החזירה את הספל אל התחתית וסיפרה איך היה הדבר. בביתם, בירושלים, ביתו של רופא לב ששמו הולך לפניו, התארחו אנשים מן העילית של החברה הירושלמית, ביניהם כמה מבני־האצולה הערבית, כמו שניים ממשפחת נשאשיבי, וכן כמה פקידים בריטים. ביניהם היה קצין הבולשת כריסטופר ג’ורדן, שנחשב לידיד היהודים, וסופר עליו שעמד בקשרים עם ה“הגנה”. בן עשרים ושבע או עשרים ושמונה היה אז, גבר נאה מאוד, בעל שפם בהיר ודק, ש“היה צוחק מין צחוק שקט כזה, בפה סגור, כשהיו מספרים משהו משעשע”, ושרה בת השבע־עשרה – נערה יפה, שחרחורת, פיקחית, שהיתה זורקת, לעתים קרובות, איזה משפט מצחיק ושנון בשיחות הסלון בין המבוגרים, “אינהיבִּציוֹת לא היו לה בשטח זה” – היתה שולחת חיוכים של חיבה ושל הערצה לעברו. “אם אומר לך שהיו אלה מבטים של פתוי, תחשוב שאני אומרת את זה מתוך רשעות,” הצטחקה. “על־כל־פנים, היא שבתה את לבו, ואני חושבת שלאחר כמה חודשים הוא היה מאוהב בה יותר משהיתה היא מאוהבת בו. איך אומרים? – הוא היה משוגע אחריה.”

היתה זו תקופת המאבק, ההעפלה, הגירושים לקפריסין, פיצוצי הגשרים ותחנות המשטרה, ופגישות בין נערה יהודייה ובין קצין בריטי היו מעוררות חשד ואיבה, מה גם שג’ורדן היה מסומן כאיש שעקב ובלש אחר לוחמי האצ“ל והלח”י וערך מצודים לתָפסם. גם ההורים – למרות היותם בעלי השקפות ליברליות מאוד, והתנגדות ליחסי ידידות עם לא־יהודי נחשבה בעיניהם ל“גזענות” – לא ראו בעין יפה את הקשר הזה בין בתם לקצין הבריטי, המבוגר ממנה בעשר שנים, ורמתו האינטלקטואלית נמוכה משלה. “אבל שרה היתה הבת המפונקת והם לא העזו להתנגד לה.”

באפריל 1947, ממש ערב מלחמת העצמאות נסעה שרה אחר אהובה אל ארצו. וכעבור חודשיים הם נישאו בנישואים אזרחיים. “הודיעו לנו על כך בטלגרמה, ואמא, אני זוכרת, צנחה אל הכורסה, ואמרה, בלשונו של גיתה, ‘וָאס הָאט מאן דִיר, דוּ אַרמס קינד, גֶטָאן’ מה עשו לך ילדה מסכנה?.. הם גרו בבית הוריו, אנשים לא עשירים, כנראה, ברובע הַייגֵייט בצפון לונדון. המכתבים ממנה התמעטו והלכו, ורק בזמן המצור על ירושלים היתה מצלצלת הביתה לעתים קרובות, לשאול מה שלומנו, אבל על עצמה לא סיפרה כמעט כלום. הכֹּל בסדר, אל תדאגו, יש לי הכּל, וכו'. אבא שלח לה כסף ללימודים. אחרי שנתיים, בקיץ 1949, נודע לנו שהתגרשו. לא ממנה נודע לנו, אלא מקרובת־משפחה שלנו שחיה בלונדון. מה היה ביניהם, מי עזב את מי, אינני יודעת. לי לא סיפרה, ועל זה אין להתפלא, כי לי אף פעם לא גילתה את לבּה, אבל גם להורים לא סיפרה. כשחזרה ארצה, היתה שבורה. הקשר עם המשפחה כמעט ניתק, אולי מפני שהתביישה בכשלונה. ואולי בגלל זה גם עברה לתל־אביב וחיפשה נחמה בבּוהֶמה.”

באור אחר נראתה עכשיו שרה בעיני. אבל מה שסיפרה עליה אחותה לא עמעם את קסמה. אולי להיפך. הילה של מסתורין אפפה אותה. חידה המבקשת פתרונים.

האם רק בגלל בקשת “נחמה” לשברון־לב אימצה לה את יעקב, שנזדמן לפניה באקראי?

צילה קמה, והלכה לשוב ולמלא את תיון הכסף שהתרקן.

קמתי וניגשתי אל החלון הרחב, המשקיף אל השדרה שלמטה. נזכרתי בטיול שלנו, שלי ושל עפרה, לצרפת ולאנגליה, ועצב ירד עלי, עד מחנק בגרון. הפקדנו אז את הילדים אצל אמה, בפנסיון בבית־הכרם, והפלגנו באנייה למרסֵיי, ולאחר שטיילנו שבועיים ברחבי צרפת, חצינו את התעלה לאנגליה. בלונדון שכרנו מכונית, עוד לפני שסיירנו בעיר, ומגמת פנינו היתה צפונה, לעבר סקוטלנד. תכניתנו היתה להגיע לאדינבּוֹרוֹ, לפֶּרת, לאַבֶּרְדִין, ובלילות להתאכסן ב“בֶּד אֶנְד בְּרֶקפֶסְט”. ביום הראשון הגענו לסטרטפורד שעל נהר אֵוון, ביקרנו בבית הולדתו של שקספיר, בבתים ההיסטוריים הסמוכים לו, ובאותה עיר גם לַנּוּ. ביום השני סיירנו בשתי הערים העתיקות, ווֹריק וצֶ’סטֶר, ואת הלילה עשינו בבית איכרים, בכפר קטן שעל אם הדרך לליבֶרפּוּל. ביום השלישי, כשהגענו לאזור האגמים בקמברלנד, מקום גידולם של המשוררים הרומנטיים, ווֹרסווֹרת, קולרִידג‘, סָאוּתי, נתקפה עפרה במצב־רוח קשה ודרשה שלא נמשיך במסענו צפונה, אלא נחזור ללונדון. הימים היו ימי אביב יפים של מאי, שדות ירוקים, מנומרים בפרחים צהובים, לבנים ואדומים, השׂתרעו, זוהרים באור השמש, מסביב, אגם וינדֶרמיר היה שרוי בשלוות עולמים בין ההרים הזקופים המקיפים אותו, ואני אמרתי בלבי, כמה נפלא שאנו עומדים בלב הנוף השאנן הזה, שהשרה את רוחו על שירי הטבע הנעימים של וורדסוורת, שקראנו אותם יחד לפני צאתנו למסע הזה. אבל עפרה היתה אדישה לחלוטין למראות הנהדרים שמסביבה. כל היופי הזה כאילו לא דיבר אל לבּהּ. קצרת־רוח היתה, עצבנית, ועמדה על דעתה שנחזור ללונדון. התלקחה מריבה בינינו, ואני אמרתי שגם אם נחליט, כדרישתה, לא להמשיך בדרכנו לסקוטלנד, לא אלך מכאן לפני שנבקר בגרַסמִיר, בקַאזוִיק, ב"דוֹב קוֹטֶג’", שבו התגורר ווֹרדסווֹרת שנים אחדות, ובמקום קבורתו בכנסיית סנט־אוֹסוַאלד. עפרה נכנעה לבסוף. נשארנו ללון במלון קטן בגרַסמִיר, וכל הלילה לא עצמנו עין, כי היא כבשה את פניה בכר והתייפחה ללא הפוגה. בשום אופן לא יכולתי להציל מפיה מה הביאה לכך. מילמלה רק “זה מקום נורא, אני שונאת אותו.” ובעצם, הדבר החל עוד בצֶ’סטֶר. אני הייתי מלא התפעלות ממראה החומה הרומאית, ממראה המגדלים, השערים, המצודות, מן המאות השלוש־עשרה והארבע־עשרה, מן הבתים האֶליזַבֶּטָניים, מן האמפיתיאטרון העתיק, אך עפרה היתה פזורת־נפש, מסוגרת בתוך עצמה, ולא נענתה כלל לקריאות ההפעלות שלי. בבוקר השכם, עוד לפני הזריחה, יצאנו, כמתגנבים מן המלון בגראסמיר, ושמנו פנינו דרומה, ללונדון.

עמדתי ליד החלון והשקפתי על השׂדרה שלמטה, על תנועת כלי־הרכב, ובעצב כבד אמרתי לעצמי: כל הטיול ההוא לחו"ל היה כשלון. כן, עלי להודות שהוא היה כשלון. כל השנים לא הודיתי בכך. לעתים הייתי מזכיר אותו לעפרה ואומר, אַת זוכרת כמה נפלא היה בצֶ’סטֶר? בווֹריק? בבית הכפרי שבו לנו? זוכרת את הפרות שגעו ליד הגדר כשיצאנו החוצה, אל השדה הרווי טל, וליקקו לך את היד? אבל שיקרתי. טיול עגום מאוד היה זה. ועד היום אינני יודע מהו שדיכא כל־כך את רוחה של עפרה.

שוב ושוב אני אומר לעצמי, שלעולם לא ארד לחקר לִבּן של נשים. חידה הן לי.

“סיפרה לך על עמירה?” שאלה צילה, כשהתיישבנו שוב זה מול זה ליד שולחן־התה.

עמירה, אמרה, הוא שם בתם. אמרתי ששׂרה הזכירה אותה, לא בשמה, אגב שיחה, ומתוך כאב רב.

היא קירבה אלי את צלוחית המרקחת, ואמרה: “אינני יודעת אם אני צריכה לספר את כל זה.”

אבל לאחר רגע אמרה: “היא לא רצתה בילדים. יעקב רצה, והיא – לא. חשבה שזה יפריע לה בקריירה שלה.”

וסיפרה: “הרופא שלה הוא שציווה עליה ללדת. שבע שנים לאחר שהתחתנה עם יעקב היתה לה התמוטטות עצבים. לא מצאה לה מנוחה. כאבי־ראש, רעידות, התקפים של בכי… לא ידעו מה לה. כמה חודשים הלכה לפסיכולוג, ולא עזר לה. עד ששלח אותה אבא לרופא עצבים ידוע בירושלים, ממש הכריח אותה ללכת אליו, וזה אמר לה שרק מרפא אחד יש למחלה שלה: ללדת. ואז – נכנסה להריון, בעל־כורחה, אפשר לומר.”

התינוקת היתה “מוֹנגוֹלוֹאִדית”, וברגע שנודע הדבר לשׂרה, פרצתה בצעקה: “לא!” ואמרה שלא תגדל אותה. בני־המשפחה – הוריה, צילה ובעלה, יעקב, הורי יעקב – ניסו כולם להרגיע אותה, אך עצביה נתערערו עוד יותר משהיו לפני ההריון. ארבע שנים גדלה הילדה, עמירה, בבית, כשרוב הטורח נופל על יעקב, שבמסירות רבה טיפל בה, ואחר־כך, על פי דרישתה התקיפה של שרה, נמסרה למוסד בכפר־סבא.

“אמרתי לשרה, איך את יכולה לעשות לה דבר כזה! למה את מענישה אותה על לא עוול בכפה! הלא הילדה זקוקה לאם! והאמן לי, היא היתה ילדה נהדרת!” עמדו דמעות בעיני צילה, “כן, היו לה עינים מוֹנגוֹליוֹת ופה רחב ופנים עגולות כמו ירח, וכל זה, אבל כשהיתה מחייכת, במין תמימות כזאת, כאילו במין אמונה כזאת שהעולם כולו טוב… הלב נשבר לי. אמרתי לשרה, תני לי אותה, אני אטפל בה. הילדה הקטנה שלנו היתה אז בת חמש. גם שרגא, בעלי, היה מוכן לזה. יכולנו להרשות לעצמנו. אבל היא לא הסכימה. חשבה, כנראה, שאני, על־ידי זה, תהיה לי איזו עליונות עליה. אם יהיה לך פנאי יום אחד, תיגש למוסד ההוא. עד היום היא שם, כבר אשה בת עשרים ושש או עשרים ושבע. צער בעלי־חיים. אמא שלה גזרה עליה גיהנום, על לא חטא. צר לי לדבר כך על אחותי, אבל את האמת אי־אפשר לטאטא אל מתחת לשטיח.”

שאלתי אם אהבה שרה את יעקב.

“כמובן! כמובן!” אמרה כנבהלת. “איך אפשר אחרת? הלא היא חָיתה אתו יותר משלושים שנה! לא הסכימה להתגרש ממנו גם כשהציע לה פעם, כשהיחסים ביניהם הגיעו למשבר! איימה שתתאבד!” ואחר־כך בשקט: “אבל היו להם חיים לא קלים. שניהם, גם הוא וגם היא, אנשים לא קלים. היו תקופות ארוכות שלא דיברו זה עם זה. הייתי נכנסת אליהם, ורציתי מיד לברוח. הבית היה כמו קבר. מלבד זה… היתה פרשה אחת…”

היא מזגה לה תה, הרימה את הספל עד מחצית הדרך אל פיה, החזירה אותו למקומו, ואמרה: “אתה תסלח לי, אבל אני חייבת ללכת עוד מעט. בעלי מחכה לי. אולי בפעם אחרת.”

 

יד

חדר עבודתו של איש־רוח ספוג בנשמתו גם ימים רבים לאחר עוזבו אותו. הספרים מסביב, שנדמה כאילו רק אתמול עילעל בהם, האריך לעיין בדפיהם; הנה הוא שולף ספר מן הספריה, ובעודו עומד לפניה, הוא מעלה את משקפיו אל מצחו, נותן מבט בשורות הצפופות, שוקל את הנאמר בהן, משווה למה שהיה במחשבתו שלו באותו עניין; הנה קמיטה בזווית העליונה של דף 247 בספרו של גרשם שלום “שבתי צבי”; הנה סימנית בדף 134 של “האור הגנוז” של בובר; כרטיס של הזמנה לתערוכה מיום 12.7.79 תחוב בין דפי הכרך הרביעי של כתבי אפלטון בתרגום ג' ליבס, לסמן מקום שבו הפסיק מקריאתו, או שהיה בדעתו לחזור אליו. טביעות אצבעותיו, כביכול, טביעת עינו, בכל דף ודף מן הספרים, שכולם נעשו במשך השנים חלק מרוחו. הם אליו דיברו, והוא אליהם. שיח מתמשך, שנפסק באמצעו.

יושב הייתי ליד שולחנו של יעקב לוינשטיין, על הכסא שעליו ישב הוא, הופך בדפים המצהיבים שהוצאתי מן המעטפות שהיו דחוסים בתוכן, ודומה היה לי שאני חש את הבל־פיו ואת ריח גופו. שני עטים כדוריים על השולחן, שבהם כתב, האחד יבש, יצא מכלל שימוש, השני כאילו ממתין ליד שתשוב ותאחז בו. קופסת מהדקים. סכין עץ, בצורת חרב, לפרימת דפי ספר. מאפרה גדולה, עשויה זכוכית אטומה, אף־על־פי שלא עישן בעשר שנותיו האחרונות, כמו שציינה שרה. ומשני צדי מנורת־השולחן בעלת זרוע הנחושת הקשתית והאהיל המתכתי – ספרים, זה על־גבי זה, ששימשו אותו בסוף ימיו לצורך עבודה כלשהי: “מסעי הנוצרים לארץ־ישראל”, “מדרשי גאולה” של יהודה אבן־שמואל, מילון אנגלי־עברי, “רבי יוסף דֶּלָה רֵינה” בהוצאת “קופת הספר” משנת תרפ“ה, “מסעות רבי בנימין מטוּדֶעלא”, שנדפס במונקאטש בשנת תרנ”ה, ומדריך בֶּדֶקֶר לפלסטַיין ולסוריה, משנת 1912, באנגלית. במגֵרה האמצעית היתה ערבוביה של פיסות נייר ועליהן מספרים – אולי מספרי טלפון – שמות אנשים, שרבוטים לא־מובנים; חשבונות חשמל ישנים שנפרעו, קבלות של חנות למכשירי כתיבה, פנקס קופת־חולים, דפים תלושים מדפתר ועליהם משפטים קצרים שמובנם סתום. שני התאים הצדדיים היו נעולים וללא מפתחות בחוריהם.

שרה מסרה לידי את מפתחות הדירה, ואמרה: “תוכל להיכנס מתי שתרצה, בבוקר, בערב, לא אפריע לך. ותרגיש את עצמך כמו בביתך. אם אינני – אתה יכול להכין לך קפה במטבח, ובמקרר תמיד יש משהו לשים לפה. אל תתבייש. וגם בטלפון אתה יכול להשתמש ללא הגבלה.”

עשיתי לי נוהג לבוא פעמיים ביום: בבוקר, מעשר עד אחת, ואחר־הצהריים מארבע עד שש. על־פי־רוב הייתי מוצא את שרה בבית. בחיוך היתה מקבילה את פני, שואלת לשלומי, לא מעכבת אותי ליותר משתיים־שלוש דקות, ומשהייתי נכנס לחדר העבודה, לא היתה מראה את פניה עד צאתי.

תמוה היה בעיני שאינה שואלת על מהלך עבודתי. מה מצאתי, מה גיליתי, מה אני חסר.

שיעורים מעטים היו לה. אחד או שניים לפני הצהריים, אחד או שניים אחר־הצהריים, ולא בכל יום. שומע הייתי מאחורי הדלת איזו אריה מ“לה טראוויאטה”, או מ“חליל הקסם”, או ליד של שומאן או של מנדלסון; לעתים דקלום של מונולוג מתוך “הַמלט”, או מתוך “מדיאה”. שרה מנגנת בפסנתר, זורקת הערות, מתקנת, התלמיד או התלמידה חוזרים שוב ושוב על פסוק של מוסיקה או של דרמה, והביצוע משתפר והולך. כבר הכרתי, לפי קולותיהם, שתיים או שלוש זמרות, שניים־שלושה שחקנים, ונתתי להם ציונים. לעתים ערבו לי מאוד נגינת הפסנתר והשירה, אך לאחר כשבועיים חדלו הקולות להסיח את דעתי מן הדברים שהיו לפני על השולחן.

שרה נעדרה הרבה מן הבית בשעות שלא היו לה שיעורים, ואני שאלתי את עצמי לאן היא יוצאת ובמה היא עסוקה. פעמים אחדות הגיע לאוזני מן החדר הסמוך קול של גבר. קול עבה, מלא בטחון, של אדם בשנותי, אולי קשיש ממני, אך לא שמעתי מה דובר, ועד שהגיעה שעתי לצאת מן הבית, כבר שניהם לא היו בו. רק ריח הסיגר לא נפוג. ריחף באויר.

לעתים היתה רוחי נופלת בי. כך סתם, באמצע קריאת כתב־יד של יעקב. איזה מרה שחורה, והרגשה של מה טעם לכל מה שאני עושה.

ולמחרת הייתי מתעודד, מעצם הדברים שנפלו לידי לקריאה.

מוזר: יום אחד, כשהורדתי ממדף הספרייה את “מעבר לטוב ולרוע” של ניטשה, כדי למצוא בו פסקה מסויימת שלוינשטיין ציטט אותה במאמרו “מוסר ויצירה” (שככל יתר מאמריו לא נדפס בשום מקום ונשאר רק בכתב־יד), מצאתי בין דפי הספר חמישה דפים תלושים מכתב־עת כלשהו, ובהם מאמר מאת שלום וייסמן שכותרתו: “מ’שירי מכות מצרים' ועד ‘סקיתים’”. מוזר – משום שמאמר זה נמצא בנפרד מקובץ גזרי העיתונים שעניינם אותה פואמה, כאילו הטמינו יעקב עמוק יותר מכל יתר הקטעים שפצעו את לבו.

ואמנם שונה היה מהם. שעה שברשימות ההן רק הוזכרה הפואמה בכמה משפטים, בין אזכורים של שירים אחרים, הרי כאן הקדיש לה המבקר עמודים רבים, והעמידה בשורה אחת עם מחזור השירים המהולל של נתן אלתרמן. דבר זה עצמו היה בו משום ייחוס חשיבות בלתי־רגילה לאותה “יצירה” גנובה.

לפי סברתו של וייסמן, ה“סקיתים” של אריאב הם מֶטוֹנִימיָה לכובשי כנען הקדומים. על אף העובדה שהמסע של כיבוש כנען התנהל מדרום לצפון, ואילו זה שבפואמה מתנהל מצפון לדרום – הרי “סימני הדרך”, שמות המקומות המקראיים הזרועים לאורך הפואמה (כמו צלמונה, ערד, עדולם, אדוריים, שילה, דביר, דותן, וכו') הם אלה המצויים בסיפורי כיבוש כנען שבספר יהושע ובספר שופטים. אריאב הפך את הכוון כדי להקביל את המסע האכזרי של יהושע למסע השמד של הסקיתים, המתואר בנבואות ירמיהו על הגוי הגדול הבא מצפון, מירכתי ארץ. הצד השוה שבין “סקיתים” ובין “שירי מכות מצרים” של נתן אלתרמן הוא זה, שבשתי היצירות “המונומנטליות” האלה, המשורר נוקט את צד האויב, שהוא הקרבן, ומזדהה אתו רגשית ומוסרית, כאשר מנחה אותו הכלל המובע בבית־השיר האלתרמני, האומר: “כי צַדִּיק בדינוֹ השֶׁלַח – / אך תמיד בעָברוֹ שוֹתֵת, / הוא מַשאיר כמו טַעַם מלַח, / את דִּמעַת החַפִּים מחֵטא”. את הדמעות האלה, של הנרמסים תחת רגלי הכובשים הישראלים בכנען, מלקט אריאב בפואמה שלו, כשם שאלתרמן אסף את דמעות “בכיו של האָב המַך”, קרבן מכות מצרים, הבכי “על גוויית בכורו”, במחזור שיריו שלו. ובשתי היצירות, הרובד העמוק, המשמש להן בסיס, הוא זה של המיתוֹסים המקראיים. עוד אומר וייסמן במאמרו, שגדולתן של שתי הפואמות היא בכך שהן רב־משמעיות, ואפשר לפרשן פירושים שונים. את ה“סקיתים” אפשר לראות, אם נרצה, גם כפואמה פוליטית־אַקטואלית, שיש בה הזדהות של המשורר עם סבלם של הערבים הכבושים בשטחי ארץ־ישראל המזרחית.

לדפים אלה היה מצורף במהדק גזר עיתון קטן – מכתב למערכת מאת ג' אריאב, כתגובה למאמרו של שלום וייסמן ונאמר בו כך:

אני מודה למר שלום וייסמן על הניתוח המעמיק של הפואמה שלי במאמרו “מ’שירי מכות מצרים' ועד ‘סקיתים’” ועל דברי השבח שלו, שאינני בטוח שאני ראוי להם. אשר לדבריו על הפירוש הפוליטי־האקטואלי ל“סקיתים” ועל הסברה שאפשר לראות את הפואמה הזאת כעין אלגוריה על הכיבוש הישראלי לאחר מלחמת ששת הימים, אביא בזה את תשובתו של אלכסנדר בלוק לכמה ממבקריו, לאחר שהופיעה הפואמה הנודעת שלו “שנים־עשר”:

“אלה הרואים ב’שנים־עשר' שירים פוליטיים – או שהם עיוורים לגבי אמנות, או ששקועים הם עד למעלה מאוזניהם בבוץ פוליטי, או שלוקים הם ברשעות – בין שהם שונאי הפואמה שלי, בין שהם אוהביה.”

אני מזדהה לגמרי עם דבריו אלה של מחבר “שנים־עשר”. למוֹתר להוסיף שאינני מייחס שמץ של רשעות למר וייסמן.

ג' אריאב

(ואני, כשקראתי את הדברים האלה המיוחסים לבלוק, שאלתי את עצמי איך אפשר לראות את “שנים־עשר” שלו לא כפואמה פוליטית…)

השעה היתה מוקדמת כשמצאתי את המאמר הזה בתוך הספר, ומכיוון ששרה עדין לא יצאה מן הבית, לא יכולתי להתאפק ויצאתי אליה להראות לה אותו ולשאול אם ידעה על קיומו.

“קח את זה ממני! אני לא רוצה לראות אותו!” הטילה את הדפים בתיעוב, כאילו אחזה בשרץ, בחזרה לידי, “זה מה שהרס אותו! הרס לגמרי! הוא לא יכול היה לקום על רגליו אחרי שקרא את המאמר הזה!” ולא רצתה לדבר בזה עוד.

וגם אני, לאחר שחזרתי לחדר וקראתי שוב את המאמר, ראיתי בעליל איך יכול היה לשבור את לבו של מחבר “עד שילה”, ללא הירפא. איך החיקוי הגרוֹטֶסקי של אריאב עשוי היה לעוור עיני פיקחים עד כדי כך, שירוממו אותו למדרגת אחד מגדולי המשוררים העברים. ואיך דרס הכזב הזה את לוינשטיין עד עפר.

יום אחד, ואני שקוע בקריאת חיבור שהיה, כנראה, נסיון לכתוב יומן של מסע לארץ־ישראל במאה החמש־עשרה, שמעתי, מעבר לדלת, בין חזרה לחזרה על פסוקים מתוך “שירים על מות ילדים” של מאהלר, מפי אחת התלמידות של שרה, קול מוכר לי, משמיע אילו הערות וצוחק. האין זה קולו של ערן? האפשר שהוא פה? קמתי ופתחתי את הדלת אל החדר השני.

הפלא ופלא: הוא!

“אתה מתפלא לראות אותי פה,” חייך אלי ערן בשיוויון־נפש, “אַדווה,” הראה לי על התלמידה שעמדה בצד הפסנתר, היא נערת־הלווי שלי…"

“תפסיק!” גערה בו התלמידה־הזמרת, שמפל של שֵׂער בלונדי, חלק ומבריק, גלש לה על כתפיה.

“תכירי, זה אבא שלי…” החווה בידו כלפי.

“לא אמרת לי…” השתוממה שרה, מעבירה מבט ממנו אלי וממני אליו.

“לא רציתי להביך אותו!”

“גם אותי אתה מביך.”

“אני באמת מצטער… אבל תמשיכו בחזרות, אל תשימו לב!” הצביע על הפסנתר.

(רק בערב, כשטילפנתי אליו ושאלתי מה ראה להפתיע אותי כך, אמר שהיה סקרן לראות פעם במו עיניו את האשה ששתי זמרות שלו, ואני עצמי, דברו בה בהתפעלות כה רבה. “אני – בהתפעלות?” אמרתי. “אתה אולי לא מודע לכך, אבל אני שומע את התת־טקסט שלך… אשה גדולה, אין מה לדבר!” שתקתי. אחר־כך הזכרתי לו שהעשרים ושמונה בחודש הוא יום השנה לפטירת אמו. “אני זוכר,” אמר.)

לאחר שהלכו השניים, נכנסה אלי שרה ואמרה: “יש לך בן… יפה, חוש הומור ומבין במוסיקה! התלמידה שלי מעריצה אותו.” אין פלא, אמרתי, הוא מקדם את הקרירה שלה, ושל עוד כמה זמרות. שרה התיישבה למולי, ובפעם הראשונה גילתה התעניינות במשפחתי: כמה בנים לי, מי היתה אשתי וממה נפטרה, מי היו הורי, היכן נולדתי, וכדומה. היתה זו עילה בשבילי לשאול אותה כמה שאלות על משפחתה. לא סיפרתי לה שהייתי בבית אחותה ושוחחתי אתה, אך אמרתי שפגשתי בה פעם במבוא הבית.

“אה, צילה! צילה היא צדקת גדולה! ואלוהים גומל לה על כך! הוא בירך אותה בכֹּל! איך הם שרים לאחר ההבדלה? ‘זרענו וכספנו ירבה בחול’? מ’זרענו' יש לה אמנם רק ארבעה, שני בנים ושתי בנות, אבל ‘כספנו’…” וסיפרה שהיא נשואה לאדם דתי, שהוא מנהל סניף גדול של “בנק המזרחי”, שבן אחד שלהם הוא עורך־דין, בן שני “ממשיך בדרכי אביו”, “מקום טוב באמצע הבנקאות”, ושתי הבנות גם הן “נשואות טוב”.

שאלתי איך קרה שנישאה לאדם דתי, שעה ששתיהן גדלו והתחנכו בבית ליברלי חילוני, כמו שסיפרה לי פעם, השיבה שהיה זה “מין שידוך”. צילה היתה נערה שמנה מאוד ולא יפה, וכשהגיעה לגיל עשרים ושלוש וחבר לא היה לה, חששו שלא תמצא לה חתן. שרגא אמוראי, בעלה הנוכחי, היה בנו של פרופסור בעל־שם למתימטיקה באוניברסיטה העברית, שהיה מבאי ביתם. משפחתם גם היא “יֶקית”, אך מן “האוֹרתוֹדוֹקסים של פרַנקפוּרט”. אִמן הדאגנית של שרה וצילה נתנה עינה בבן, שלמד מנהל עסקים, ומכיוון שהיה בחור טוב ונוח, “ללא אמביציות גדולות בשטח המיני”, והתייחס אל צילה בעדינות רבה – אולי גם מתוך רחמים עליה – הצליחה האם להשפיע עליו שיִשׂא אותה לאשה. “ובסך הכֹּל זה היה לטובה, כי הם חיים בעושר ובאושר, ואחותי רבת־החסד אוחזת בזה וגם מזה לא מניחה ידה, גם מדליקה נרות בערב־שבת ושומרת כשרות, וגם לא מונעת מעצמה את מנעמי החיים המודרניים. יש הרבה משפחות דתיות כאלה, אתה יודע. ונוסף לכך היא עוסקת במעשי צדקה, חברה בהנהלה של איל”ן ושל עוד כמה ארגונים, כך שיש לה חלק גם בעולם הזה וגם בבא. סיפרה לך משהו עלי?"

לא רציתי להסגיר את אחותה, ואמרתי לה שנפגשנו רק לשתי דקות, בחדר המדרגות, ולא הספקנו להחליף דברים בינינו.

“דבר אחד למדתי ממנה על טבע העשירים,” אמרה, “שנדיבות צדקנית וקמצנות חולנית יכולות לדור בשקט ובשלווה בכפיפה אחת. כשאמנו נפטרה – אבא מת שנתיים לפניה – הייתי במצב קשה מאוד מבחינה נפשית וכספית כאחד. יעקב היה מאושפז, שכב חודשיים בבית־חולים בגלל בעיות בעמוד־השדרה, הפסיקו לשלם לו את משכורתו, אני לא הייתי מסוגלת לתת שיעורים, והיו לנו הוצאות גדולות הקשורות במחלתו. שלא לדבר על הסכום החודשי שאנחנו משלמים כל השנים למוסד שבו נמצאת הבת. עמדה על הפרק שאלת הירושה. ההורים השאירו בית בירושלים וסכום כסף לא קטן בחסכונות. צילה עמדה על כך שהעזבון יחולק שווה־בשוה בין שתינו. בדיוק. עד לפרוטה האחרונה. עד לכפית הכסף האחרונה שבמזנון. עד לממחטת המלמלה האחרונה שבמגֵרה של אמא. כמו במשל הידוע על האריה והעכבר, שחילקו את השלל שווה־בשווה. אני זוכרת איך נכנסנו לבית היפה שבו גדלנו, ברחוב אלפסי ברחביה, והיא הוציאה את הכלים מן המזנון – כלי פּוֹרצֶלן, מַייסֶן, וֶג’ווּד, הָנָאוּ – והעמידה אותם על השולחן, עשרה לצד זה עשרה לצד זה, חלק כחלק, והסירה את התמונות מן הקירות, את רובן הביאו ההורים מגרמניה, תמונות גדולות עם מסגרות יקרות, ושאלה אם אני מעוניינת בזו או בזו, אם אני אקח את זו היא תיקח את זו, ואחר־כך הצביעה על הרהיטים הכבדים, בידֶרמַאיֶר, ואמרה שמוטב למכור אותם ולהתחלק בכסף, שווה־בשווה, כמובן… אני ישבתי על הכורסה בפינה ולא התערבתי בכל מה שעשתה, התסכלתי בה איך היא עוברת מחפץ לחפץ, ושתקתי. זכרונות הילדות עמדו לי בגרון ולא יכולתי להוציא הגה מפי. לא התווכחתי אתה. מנקודת המבט המשפטית – היא צדקה. הגיע לה. גם אם הם טובעים בכסף. מנקודת המבט של הצדק האלמנטרי… אבל יחד עם־זה היא צדקנית גדולה, ללא ספק.”

אחר־כך הוסיפה: “ובעלה, שרגא, הוא איש טוב ונוח, ואין לי שום טענות כלפיו. פעם אפילו רצה לסדר לנו הלוואה מן הבנק בתנאים מועדפים, לזמן ארוך, בתשלומים נוחים מאוד. אבל יעקב סירב. לא היה מוכן לקבל גמילות־חסד משום צד, עקשן גדול היה.”

וקמה ויצאה מן החדר.

ואני, שוב לא היתה בי רוח להמשיך ולקרוא את כתב־היד שלפני.

בדרכי הביתה, מופיע לעיני, צועד למולי על המדרכה בשדרות רוטשילד – ופעימת לב העלתה סומק בפני – ג' אריאב. כשהגיע עדי, הפטרתי “שלום” בנענוע ראש, אך הוא לא ענה והמשיך ללכת, בגרון נטוי, ראש זקוף, כאילו לא ראה אותי. נדהמתי. נעצרתי, ורגע ממושך נשארתי נטוע על מקומי. איך אפשר לא לענות שלום לאדם שאתה מכיר אותו, לאדם שעבד אתו שנים! והרי הוא אינו יודע כלל שזה כמה שבועות הוא מעסיק את מחשבתי ומלבה את רגשותי!

איש רע. רוע שאינו תלוי בדבר.

 

טו

ביום השנה התשיעי למותר של עפרה עלינו אל קברה, בקרית שאול. ארבעה היינו: אביתר, ערן, אני ואסנת, גרושתו של ערן. אסנת שאהבה והעריצה את עפרה – “אחת ממיליון!” – והיתה מביאה לה פרחים בכל הזדמנות חגיגית, הביאה גם הפעם צרור חרציות לבנות והניחה על הקבר. אני קראתי את שירו של אברהם בן יצחק, שלעפרה היה יחס של קדושה אליו, וידעה אותו בעל־פה, השיר המתחיל בשורות “אשרי הזורעים ולא יקצורו / כי ירחיקו נדוד”, ומסתיים – “אשריהם כי ייאספו אל לב העולם / לוטי אדרת השכחה / והיה חוקם התמיד בלי אומר”. ערן, לבוש, כהרגלו, מכנסי ג’ינס וחולצה פרחונית, הביא עמו סידור קטן, חבש כיפה אצבעונית לראשו, אביתר הניח כף־ידו על קדקדו, ושניהם קראו את הקדיש, אם כי אין הדבר נהוג, אלא במניין. הוספנו לעמוד בשתיקה ליד הקבר, ראשינו שחוחים, ואסנת מחתה דמעות במטפחתה. אביתר תלש קוצים שצמחו בין סדקי המצבה ומסביבה, כעושה סדר במקום. ברגע שעמדנו לפרוש, התקרבה אלינו, בצעדים מהירים, גב' אלה קמפינסקי, שכנה מן הבית הסמוך לביתנו, שהכירה את עפרה שנים רבות וחשבה ואתה לידידה קרובה שלה – אם כי עפרה לא סבלה אותה – ובידה צרור כלניות. בפנים סמוקות ומזיעות ניענעה לנו בראשה לשלום, הניחה את הצרור על הקבר, ועמדה דום מולו רגעים אחרים, אחר־כך חזרנו על עקבותינו, אל שער בית־הקברות.

שני הבני ואסנת באו אתי לביתי. העמדתי עוגיות על השולחן, ואסנת הרתיחה מים במטבח והביאה תה וקפה. שמחתי לראות שיחסים טובים שוררים בינה ובין ערן והם מדברים זה עם זה כאילו נשתכחה הטינה שהיתה להם איש על רעהו. שאלתי את אסנת, שהיא מורה בבית־ספר, אם כבר החלה חופשת הפסח, ואמרה שטרם החלה, אך היא ביקשה, וקיבלה, יום חופשה כדי לעלות אל הקבר. אשה עדינה היא, בת למשפחה תימנייה ותיקה, עם פנים ציפוריות וקול דק, שירי. הצטערתי מאוד על גירושיהם.

ערן סיפר משהו על להקת רוֹק שעמדה להגיע מאנגליה וברגע האחרון חזרה בה, כנראה בגלל הפיגועים שאירעו אצלנו בשבוע שעבר, והאמרגן שהזמינם הנה הפסיד הון עתק. אביתר העיר על כך שנחתם בודאי חוזה בינו ובין הלהקה, והוא יכול לתבוע אותם למשפט על הפרתו, וכשיזכה, יקבל כפליים כהפסדו. “לא כל־כך בטוח שיזכה,” אמר ערן, והחל מסביר לאביתר כמה מסובך עניין ההתקשרות בין אמרגן ללהקה מחו"ל.

כשנשתתקו לרגע, אמרה אסנת, בפנותה אלי: “אתה יודע, כשקראת את השיר של אברהם בן יצחק, נזכרתי כמה אהבה עפרה את ספר השירים שלו. ואמרה לי פעם שהוא סידור התפילה שלה. לדעתה, הוא היה משורר דתי. לא במובן המקובל. במובן הרוחני העמוק. אני זוכרת שקראה לפני שיר, על חורף לבן… נדמה לי שזה היה שמו… יש לך אולי את הספר הזה?”

קמתי, יצאתי אל חדר העבודה שלי, הוצאתי את הספר מספרייתי והבאתי לה אותו.

היא פתחה אותו, דיפדפה בו, נעצרה בדף מסוים, ולפתע הליטה את פניה בידיה, הספר פתוח על ברכיה, והתייפחה. היינו נבוכים מאוד, שלושתנו, כי רגע ארוך נמשכה ההתייפחות הזאת. לבסוף גילתה את פניה, לאחר שסיפגה את דמעותיה, ואמרה בחיוך של התנצלות: “תסלחו לי, אני לא יודעת מה קרה לי.” ולאחר שמחטה את חוטמה, לקחה שוב את הספר בידה: כן, זה השיר. ‘חורף בהיר’." וקראה בקול שבור: " ‘טהור וקָשֶה ולָבָן העולם…’ " השתתקה רגע, והמשיכה: " ‘טהור העולם, טהור’…" קולה התמוטט, ושוב הליטה את פניה והתייפחה. ניערה את ראשה, ואמרה: “אני לא יכולה לשכוח אותה.”

“כן כן,” נאנח ערן.

“אתה זוכר איך הביאה פעם לנדב אנייה מגפרורים שעשתה בעצמה?” פנתה אליו. וּבַהֲסִבָּהּ פניה אלי ואל אביתר סיפרה שכשהיה נדב בן שנתיים, שלוש, ארבע, תמיד היו לה הפתעות בשבילו. פעם הביאה לו דובדבנים – איפה מצאה דובדבנים? – פעם תיאטרון בובות מקרטון, פעם גזרה בשבילו את כל הדמויות מ“שלגייה ושבעת הגמדים”, וסדרה שלמה של רכבות הביאה לו… בכל יום היה מצפה לבואה, כל־כך אהב לשחק אתה…

“כל מה שלא נתנה לנו, נתנה לנכדים שלה,” גיחך אביתר.

ועם כך קם, ביקש סליחה, ואמר שהוא נאלץ ללכת, כי קבע פגישה לשתים־עשרה בדיוק.

כשנשארנו, ערן ואני, לבדנו, אמר:

“מה שלום ליידי מקבת שלך?”

“ליידי מקבת?” השתוממתי, “יש לה דם על הידיים?”

“על הידים לא, אבל יש לה דם. אשה חזקה, רצון נחוש, אשת לפידות.”

“ובזה הבחנת בביקור אחד אצלה?”

“ויפה! אילו הייתי צעיר כמוך הייתי מתאהב בה.”

“אני איש של אהבה אחת,” אמרתי.

“חבל שאמא לא שומעת את זה.”

“היא שומעת.”

הוא הסתכל בי בחיוך של חיבה, ואחר־כך שאל איך מתקדמת העבודה שלי. סיפרתי לו על כמה כתבים שמצאתי בעזבונו של לוינשטיין. תוך כדי כך קפצה מחשבה לראשי להראות לו את שתי הפואמות, זו בצד זו, ולראות מה תהיה תגובתו עליהן. הבאתי מחדר העבודה את הדפים המצולמים של שתיהן והנחתים לפניו. “קרא,” אמרתי, “ותביע את דעתך,”

הוא השתקע בקריאה. ראיתי איך הוא מפנה מבטו מצד אל צד, מדף של זו אל דף של זו, וחוזר חלילה.

“שמע!” קרא בפנים צוהלות, מתפעל והמום כאחת, “זה משהו! הוא הפך אותו על הפנים! הפך את הפואמה שלו כמו שהופכים חולצה נקיה עם הבטנה המלוכלכת החוצה! אני אומר לך… צריך כשרון לזה!..”

ולאחר שהמשיך לקרוא עוד דפים אחדים, כשהחיוך לא סר מפניו, נשא מבטו אלי:

“תגיד, היה אי־פעם מקרה דומה לזה?”

“דומה לְמה?”

“למין גנבה ספרותית כזאת, עם ‘שיפורים’?”

“היו מקרים,” אמרתי, ועם כך נזכרתי במקרה שוֹלוֹחוֹב שפורסם בעיתוננו כמה חודשים קודם־לכן.

וסיפרתי לו על “הדון השקט”, אותו רומן אֶפִּי גדול, על הקוֹזאקים של חבל הדוֹן באוקראינה, שבצעירותנו כה התפעלנו ממנו, כשקראנו אותו בתרגומו המפואר של שלונסקי. המבקרים באותם הימים – סיפרתי לו – העמידו אותו בשורה אחת עם “מלחמה ושלום” של טוֹלסטוֹי, ושולוחוב קיבל בעדו את פרס סטלין, “שמש העמים”, ששולוחוב היה חביבו, כי ברומן השני שלו, “קרקע בתולה”, חיפה על כל זוועות הקוֹלֶקטיביזַציה, כבר לא היה בחיים – גילה מישהו שחלקו הראשון של “הדון השקט” אינו אלא גנבה ספרותית. כשהיה שולוחוב פקיד באיזה מיניסטריון סובייטי, וערך חיפושים בבתים, מצא בעליית־גג כתב־יד של רומן, שנכתב בידי אחד ויקטור סוֶסקי לפני מלחמת העולם הראשונה, והבחור, שהיה מן “הרוסים הלבנים”, נהרג מידי “האדומים” במלחמת האזרחים. שולוחוב לקח את כתב־היד, שינה בו פה ושם משפטים וקטעים כדי להתאימו לרוח הזמן ולרוח המשטר, ופירסם אותו בשמו.

“וזה היה ‘הדון השקט’, שכל־כך התפעלנו ממנו, ושמחברו, ב־1965 אם אינני טועה, גם קיבל את פרס נובל…”

ערן הקשיב, הירהר במה שסיפרתי, וחזר לעיין בדפים שלפניו.

אחר־כך סידרם זה על גבי זה בשני צרורות, הזיזם הצדה ואמר:

“אז אני מבין שהוא מנבא לנו חורבן, מה?”

“כך אתה מבין את הפואמה?”

“סקיתים… מי הם הסקיתים האלה שיחריבו את הארץ? עמי האסלאם?.. או אולי לדעתו הסקיתים זה אנחנו…”

“מי יודע למה הוא התכוון…”

“אז הספר שאתה כותב יהיה פוליטי, אני מתאר לעצמי…” חייך.

“חס וחלילה!” נבהלתי. “אני לא אגע בגחלים הבוערות האלה! אותי מעניין לוינשטיין. האיש. והעוול שנעשה לו. זה הכל.”

ערן המשיך להסתכל בי, והחיוך שעל פניו הבהיר והלך.

“זה יכול להיות סרט מצוין,” אמר, והוסיף שחשב על כך הרבה מאז סיפרתי לו על הפרשה. יש לו אפילו, בראשו, שחקנית, שמתאימה מאוד לתפקיד של שרה. הסרט לא חייב לחפוף את הסיפור האותנטי, כמובן. יהיו בו יסודות של בדיה. זאת שתגלם את דמותה של שרה, למשל, צריך יהיה להוסיף לה רומן או שניים מן הצד, “אם במציאות לא היו לה,” חייך, אבל במרכז הסרט יעמוד עניין הגנֵבה הספרותית שהורידה את לוינשטיין שאוֹלה. הטרגדיה שלו.

“תחשוב על זה, אבא,” התנוצצו עיניו אלי.

הסתכלתי בו, ורציתי לומר לו שכבר לא נאה לו, בגילו, לענוד עגיל באוזן. אבל לא העזתי, כמובן.

אמרתי: “מה יהיה עם אביתר? הוא לא חושב בכלל לשאת אשה?”

“אין לו זמן לזה,” הצטחק.

 

טז

“כל זה בתנאי ששמי לא יוזכר בספר שלך,” אמרה צילה כשבאתי שנית לביתה, וביקשתי שתספר לי על ה“פרשה” שרמזה עליה בביקורי הקודם. “אני לא דיברתי אתך, לא סיפרתי לך כלום. אני מקווה שזה מובן לך.”

אמרתי שהדבר מוסכם עלי.

“אינני יודעת כמה שנים זה נמשך, ואינני יודעת אפילו אם זה הסתיים. אבל שנים רבות,” פתחה, נרכנת אלי מעט מכורסתה.

הפעם לא הגישה כיבוד, גם לא הציעה שתייה. ישבנו בשתי כורסות, זה מול זה, בפינה אחת של הסלון הרחב, מתחת לתמונה פַּסטוֹרלית גדולה של רועה אירופי – גרמני, או שוויצרי, לפי המצנפת שבראשו – המנהל את עדר הכבשים שלו באחו מוקף עצים אדירים, וכלב־רועים לצדו.

וסיפרה שמאמצע שנות השבעים – שבעים ושש, או שבעים ושבע, היא לא יכולה לומר בדיוק – היה לשרה רומן עם אישיות ידועה – היא לא תנקוב בשמה – עורך־דין, וחבר־כנסת לשעבר, מבוגר ממנה בשבע או שמונה שנים. היא היתה נפגשת אתו לעתים קרובות מאוד, ולא בהסתר. היו רואים אותם במסיבות חברתיות, או בפרמיירות של תיאטרון, ופעם אחת אפילו נסעה אתו לאיזה קונגרס בינלאומי בפריס.

“והוא ידע על כך?”

“מה אתה מתאר לעצמך? כל העולם ידע! היא היתה מעין הידועה־בציבור שלו! אני לא מזכירה את שמו, מפני שאינני יודעת אם הרומן הזה בא לקִצו, או לא בא לקִצו, ומה מצב היחסים ביניהם בשנים האחרונות, ובייחוד עכשיו, לאחר מותו של יעקב.”

“והוא השלים עם זה?”

צילה שתקה רגע.

“צריך היית להכיר את יעקב כדי להבין איך הגיב על אפֶייר כזה. איך הגיב בכלל על מכות שניחתו עליו. הוא הרכין את הראש ושתק. כמו שסיפרתי לך, היו זמנים שלא דיברו זה עם זה במשך שבועות. ופעם הציע לה שיתגרשו, והיא לא הסכימה בשום אופן. אבל אינני יכולה לתאר לעצמי שאי־פעם דרש ממנה שתפסיק להתראות עם הגבר ההוא. זה לא היה לפי הטבע שלו. הוא דחס את כל העלבונות אל קרבו ושתק. שם זה הצטבר והצטבר, ותסס ותסס, עד שיום אחד… אתה הרי יודע מה היה הסוף: בית־משוגעים!”

כלומר – נפלה מהומה בלבי – זה היה העוול שהכריע אותו? לא עניין השוד הספרותי?

“אמרת לי שהיא אהבה את יעקב…”

“ללא ספק אהבה אותו!” קראה צילה בבהלה, "ללא ספק! אבל היא אשה כזאת אי־אפשר לדעת אצלה… אני עד היום לא מבינה אותה. אינני יודעת אם באמת אהבה את הגבר המפורסם ההוא, או שהיתה זו ידידות אפלטונית בלבד, ואולי רצתה רק ליהנות מן הזוהר שלו ולהיראות אתו בחברה, מכיוון שיעקב עמד תמיד בצל ולא היה מעורב בחברה, והחיים אתו לא העניקו לה אפילו קרן אחת של זוהר חברתי, שכל־כך היה חסר לה. אתה צריך לזכור ששתינו באנו מבית שנמנה עם העילית של החברה הירושלמית, אבי ואמי היו מוזמנים למקומות הכי מכובדים, וזה לא היה פשוט בשבילה לחיות עם אדם שהיה, בעצם, אלמוני… אבל, כמו שאמרתי לך, היא אהבה אותו. ואולי אהבה את שניהם… באמת אינני יודעת… היא גם לא בן־אדם יציב ביותר…?

ולאחר רגע אמרה:

“תראה, היו זמנים שהיא עשתה לו את המוות. קשה לי לומר את זה, אבל זאת האמת. לפני חמש שנים, יותר, הייתי באה לביתם לעתים קרובות, כי אמנו היתה חולה מאוד, והיתה בעיה איפה נאשפז אותה, שרה חשבה שעלי לקחת אותה אל ביתנו, לנו זה היה בלתי אפשרי… אבל זה לא לעניין. ובכן, בנוכחותי היתה מטיחה בו דברים שממש קשה היה לי לשמוע אותם. טענה נגדו למה אין לו אמביציה, למה הוא דורך כל השנים על מקום אחד ולא מתקדם, למה הוא נשאר במקום העבודה העלוב ההוא, שאין לו ממנו לא שכר הגון ולא כבוד, למה הוא משפיל את עצמו, למה הוא לא ‘מגשים’ את עצמו… נורא, נורא. הוא היה שותק, לא היה עונה לה. רק לפעמים קרה שהיה פורץ פתאום בצעקה גדולה – היה לו קול חזק! רועם! – ‘סמבטיון, הס!’ – אתה יודע, היו לו מין ביטויים כאלה, לא רגילים, מן התנ”ך או מן התלמוד – או, ‘דרקון! הבית הזה כבר עולה בלהבות מן האש שאת יורקת מפיך!’ ופעם שמעתי אותו אומר, ‘את כל אשמת חייך אני נושא על גבי!’ ואל תחשוב שמתוך שנאה היתה מטיחה בו את כל הדברים האלה! לא! רק מפני שלא יכלה לראות אותו בעליבות שלו, בכניעות שלו. אבל הוא סבל ממנה. אהב אותה, וסבל."

וכשגמרה שאלה אם אשתה משהו. הודיתי לה על דבריה ואמרתי שעלי ללכת.

למחרת, כשבאתי לביתה של שרה בעשר בבוקר, כהרגלי, אמרה, בעודי עומד בפתח:

“שמעתי שהיית אצל אחותי…” וחיוך על פניה.

ראשי הסתחרר מגודל התדהמה: אחותה סיפרה לה? לאחר שהשביעה אותי לא להזכיר את שמה? או היא עצמה, באיזו דרך חושית או על־חושית, נודע לה הדבר? האם היא “מכשפה”, כמו שאמרה פעם על עצמה?

“היא סיפרה לך?” חייכתי גם אני, מבליג במאמץ רב על התרגשותי.

היא זקפה את גבה, כמו בתמיהה, ולא ענתה. “חם היום, מה?” אמרה, “הקיץ הקדים לבוא השנה.”

נכנסתי לחדר העבודה וישבתי אל השולחן. הפכתי בדפים שעליו ולא יכולתי להתרכז בקריאה. נדמה היה לי כאילו רוחות מסתורין רוחשות סביבי. האם קשרו שתיהן קשר נגדי? האם משטות הן בי?

כעבור דקות אחדות נכנסה שרה לחדר ובידה שקית בד רקומה. התיישבה מולי, הניחה את השקית על השולחן, שמה ידה עליה, ואמרה: “יש פה מכתבים של יעקב אלי, מסתיו 1975. אני רוצה שתקרא אותם.” וקמה, ויצאה מן החדר.

פתחתי את השקית ומצאתי בה עשרה מכתבים בכתב־ידו של יעקב. כולם מעין בוקק, על שפת ים־המלח, כולם מפרק זמן של שבועיים.

אעתיק כאן שנים או שלושה מהם.


עין בוקק, כ“ז בתשרי תשל”ו

שרתי,

הגעתי הנה בשש לפנות־ערב, עם דמדומים, וכולי מלא חרטה. הסתובבתי במסדרונות של המלון הזה, הנוצץ בחמשת הכוכבים שלו, והוכחתי את עצמי על ששמעתי לעצת ד"ר פלד, ונעניתי להפצרות שלך, ובאתי אל המקום הנורא הזה. אם אירפא פה מן השגרון שלי – ספק־ספיקא, אבל מה שבטוח הוא שאצא מפה חולה־נפש. למולי מחליקים על רצפת השיש המבריקה טיפוסים שלא פגשתי כמותם מעודי: פרות הבשן עם פנינים לצוואריהן, שהחליטו, ככל הנראה, ליהפך פה לדקות־בשר במו בחלום של פרעה, גברים נחושי פנים בחליפות מחוייטות עם פריפות זהב לעניבותיהם, מיני בריות המבלות את ימיהן, אני מתאר לעצמי, במשרדים פסיכוֹדֶליים בקומות העליונות של גורדי שחקים, וכאן הן משוטטות בין חלונות הראווה של חנויות המזכרות וחנויות התכשיטים שלאורך המסדרונות, וגרמנית צורבת את אוזני מימין ומשמאל, מפי אנשים ונשים שהגיעו הנה על כנפי הנשר המלכותי ומקווים, כנראה, למרק את מצפונם במלח של ארץ־הקודש. מה אני עושה פה? איך נקלעתי הנה? אני מתהלך במלון הזה אובד־דרך ורוצה לבכות כמו ילד שאמו השאירה אותו לבדו בחנות כלבו מפוארת של עיר זרה, ונעלמה מעיניו. אילו היה עוד אוטובוס למערב, הייתי חוזר בו הביתה.

אחר ארוחת־הערב הדשנה, שלא היה ל תאבון גם לשמינית ממנה, נכנסתי לחדרי. אני, שמעולם לא הייתי בחוץ־לארץ, ובמלונות לא התאכסנתי, במקום להתפעל מן הפאר והרווחה שבו – מיטה כפולה, שולחן־כתיבה גדול, טלוויזיה, באר עם משקאות, בקיצור, מכל טוב – נצבט בי לבי על הבזבוז הנורא: למה צריכים היינו אנחנו, באמצעים הדלים שלנו, לבזבז עלי כל־כך הרבה כסף? כן, הרבה, גם אם ננכה את ההשתתפות של קופת־חולים! ועל מה? – על דבר שהוא בחזקם חלום באספמיא, כי אני מסופק מאוד אם פה יימצא מזור לכאבי הגוף שלי.

ועכשיו שמעי משהו שהוא ספק־קוריוז ספק־סקנדל: שכבתי במיטה המלכותית, בין המצעים הצחים והצוננים, לקחתי לידי את “האש והעצים” של עגנון, שהבאתי אתי לקריאה, פתחתי אותו, והנה אני מגלה שנורת המנורה שמעל למיטה כה עמומה, שאין שום אפשרות לקרוא! לא ייאמן, מה? עם כל הלוקסוס שמסביב, תולים לך נורה של 15 ואט מעל למיטה! ואני, אם אינני יכול לקרוא בלילה, אני מוכן לעזוב הכל ולזחול הביתה, גם באופל צלמוות ללא כוכב! צילצלתי אל פקיד הקבלה והתלוננתי שאין לי אור לקריאה במיטה וביקשתי שיחליפו לי את הנורה. הוא התפלא מאוד: איש לפני, בכל תולדות המלון המפואר, לא התלונן על כך! עמדתי על דעתי ודרשתי נורה של 75 וואט. לאחר ויכוח עקר ומיותר, נכנע לבסוף ואמר שישלח לי נורה בידי אחד העובדים שלהם. עברה חצי שעה ושום נורה לא הגיעה. צלצלתי שוב. אמר שבשעה זו אין לו את מי לשלוח. מחר יסדר את הדבר. את יודעת איך אני מסוגל לצאת מכלַי לפעמים. ובכן, גם הפעם התרגזתי כל־כך, צעקתי עליו כל־כך, שחשבתי שהדם יפרוץ מעיני. טרק לי את השפופרת.

שריצ’קה יקרה, אני רגיל לבודדות, כפי שידוע לך, אבל מין גלמודות כמו שאני חש כאן עכשיו, לא זכור לי שחשתי אי־פעם.

לקרוא כבר לא אוכל הלילה. ישבתי איפה לשפוך את לבי לפנַיִך, אני מקווה שמכתבי זה לא ימסוך מרורים לכוסך.

שלך


שבת, כ“ט בתשרי תשל”ו

שׂרינה יקרה,

היום, יומיים מאז בואי הנה, אני חייב להודות:

המקום לא נורא כל־כך כמו שחשבתי בתחילה. השמש והים, שאין כמוהם בשום מקום אחר על־פני האדמה, מכפרים על הכל.

סדר־היום העל־טבעי, האל־זמני, שלי, הוא זה: אני משכים לפני הנץ החמה, יורד אל הים, פורש את זרועותי ומפיל עצמי אל תוך המים, שוחה בהם מרחק־מה, מתהפך על גבי, צף אפרקדן, זהרורי השמש, שזה עתה הפציעה מהררי מואב (סלחי לי על הלשון הנמלצת, הנוף מפתה אותי להתקשט בה) מנצנצים בעיני בעצומות (ואת מרצדת ביניהם), מושה את עצמי מן המים כמו כריש, חוזר למלון, מתקלח, לשטוף את המלח מעל גופי, מתלבש, והולך לאכול ארוחת־בוקר. לאחר הארוחה (עשירה מאוד, מגוונת מאוד, טול ככל יכולתך), אני הולך לקיים מצוות טבילה במקוואות מי הגפרית והבוץ. משתכשך במים החמימים האלה, שנדמה כאילו הם עוטפים את הגוף במין מעטפת סמיכה של מינרלים וחודרים לכל הנקבוביות שבו, אחר־כך, בברֵכה שניה, מורח את עצמי בבוץ מכף־רגל עד ראש, נחלץ מיוון המדמנה הזאת, מרגיש כמו היפופוטמוס, וכך, עכור כולי, נאלח כולי, מתיישב בחוץ על כסא־מרגוע, יחד עם חבורה גדולה של מתרפאים אחרים, להתייבש בחום שמש הצדקה, שמרפא בכנפיה, ככתוב.

אור השמש כאן שונה מבכל מקום אחר. “אור אַפּוֹקלִפטי”, הייתי אומר. כאילו קרינה אולטרה־סגולה ממלאת את החלל. והמראה כולו, כשאני יושב כך, הבוץ מתייבש על גופי, מול עיני מרחב של ערבה צחיחה, נוצצת מהמלח הזרוע על פניה, עוף לא פורח; מימיני, במרחק הזחוח, מתכילים הרכסים החלומיים של הרי מואב הנישאים; לרגלי שטוח הים החלק, השמנוני, זה המכונה “ים־המוות”, אך הזוהר בצחצחי קמטוטיו; משמאלי גבעות החוואר המלובנות בשמש, גבעות קירחות, המתרוממות מערבה אל הרים חרוצי צוקים חדים ויוקדים – המראה הזה דומה למראה הירח, כמו שראינו אותו אז, כשצעד על־פניו, פסיעה ועוד פסיעה, דורך ומרחף, האדם הראשון שנחת עליו מן החלל.

מראה שהוא לא העולם הזה. שהוא העולם הקדמון, בטרם כל יציר נברא. שהוא ארבעת היסודות הראשוניים – עפר, רוח, אש, מים. רק הם השולטים פה, כמו בבראשית.

אבל להמשך סדר־היום: אני מתקלח שוב, לשטוף מעלי את הבוץ. נח. ארוחת־צהריים. מנוחה. לפנות־ערב, כשהחום נפוג, מרגוע משתרע במרחב, אני מתהלך לרוח בין־הערביים לאורך שפת הים, דורס זרדים יבשים, וחצץ דק נגרס תחת צעדי, ומהרהר –

בחיי, בחיינו. מהרהר בכך שנפל בחלקך לסבול את כל הכשלונות שלי, את כל הנפילות המחפירות שלי, ואין בידי לפצות אותך על הסבל הזה, שאינך אשמה בו.

ומהרהר בכך שחייב אני לחלץ את עצמי מן הבוץ הזה שאני שקוע בו זה שנים, הבוץ של העלבון, והמרירות, והטינה שאין לה גאולה, כי מה ערך לכל זה, ומה ערך לאותיות שאני מתווה על הנייר, שהזמן והשכחה מוחקים אותן, לעומת זוהר בראשית הממלא את החלל, שהוא לנצח־נצחים. למען שנינו חייב אני. כן, למען חיינו יחד.

עכשיו כבר חצות, והארכתי יותר מדי. לילה טוב יקירה.

שלך


ארבע לפנות־בוקר. התעוררתי מחלום רע. שברגע הקיצי פרח ממני, ונשאר רק הכאב בחזה, כאב פיזי ממש. כי פתאום, בלי שציפיתי לכך, נפתח שוב הפצע הפעור בלבי, שלא נגלד, ששותת דם בכל עת שאני נזכר בעלבון הצורב הזה, איך עורך אחר עורך מחזירים לי את כתב־היד שלי, בגסות־רוח, בזלזול, בדברי הבל, כמו שזורקים פרי רקוב לפח האשפה, כאלו הייתי אחד הריקים, שלא כדאי אפילו להשיב לו… סִלחי לי.


יום ג‘, ב’ בחשון תשל"ז

יחידתי,

שלא כמו שחשבתי בערב הראשון לבואי הנה, נמצאים פה גם אנשים פשוטים והגונים, שנעים לשבת ולשוחח אתם, ועם שלושה מהם אני משחק שח לעתים, בשעות המנוחה.

אספר לך על אחד, שלמה מלאכי, כבר ביום הראשון התיישב על השולחן שישבתי לידו אני לארוחת־הצהריים, ומיד ניכר בו שהוא אדם בעל מזג טוב: הושיט יד והציג את עצמו, שאל לשמי, מאין אני, איזה מחוֹשים באתי לרפא, וכו'. כל עת הארוחה דיבר, ברוח טובה, בפנים שוחקות, וכך, במהלך של חצי שעה נודעו לי מפיו פרטי חייו: בן למשפחה שמוצאה מיוון, דור שמיני בארץ, תושב ירושלים, נשוי ולו שלושה בנים ושתי בנות – כולם נשואים – ופרנסתו על תיקון אמנותי של שטיחים, משלח־יד שקיבל מאביו, שלמד אותו כשעשה כמה שנים בתורכיה. שגרון יש לו מן הישיבה הממושכת על הרצפה הקרה, שעה שהוא עוסק במלאכתו.

ביום השני, כשראה בידי את “האש והעצים” של עגנון, שמח מאוד, אמר שהכיר את עגנון אישית, פעם הוזמן לתקן שטיח בביתו, ואם כי הסופר לא דיבר אתו, כי שניהם היו עסוקים איש־איש בשלו, פניו “האירו” לו, “לא כחמה, אלא כלבנה”. ואמר שגם קרא את “הכנסת כלה” ואת “תהילה”, ועוד כמה סיפורים. הופתעתי, כי תחילה לא נשמע לי כאיש משכיל יודע־ספר. תוך כדי שיחה סיפר שלפני שנים עסק זמן־מה ב“תיקון אמנותי” של גווילים מן המגילות הגנוזות. היה פותח יריעות בלויות מעטיפתן, מיישר ומנסה לחבר את הקרעים. שוב להפתעתי, נתגלה שהוא בקי בכתוב באחדות מן המגילות. סיפר שהוא היה זה שהשלים כמה מלים במגילת “מלחמת בני־אור בבני־חושך”. למשל? שאלתי. למשל – באחת השורות היה כתוב: “ד וצ לכול קצות תבל”, והוא ניחש את החסר ואמר לחוקרים שצריך להיות “דעת וצדק” וכו', וקיבלו את דעתו. אחר־כך השתעשע אתי במין חידון, ושאל, מי היו “בני ארכשפד” הנזכרים באותה מגילה, מדוע אומרים “שיני הזמן”, האם לזמן יש שיניים… וכדומה.

אתמול לקח אותי, ועוד שנים מן המתרפאים פה, במכוניתו, לטיול לעין־גדי והסביבה.

בעין־גדי לא הייתי זה עשרים ושלוש שנה, וכשהחילונו ללכת במעלה נחל דוד, הציף אותי גל של געגועים, כי נזכרתי בשנותינו הראשונות יחד, ובטיול שעשינו, רק שנינו לבדנו, צעירים ולהוטים בגוף וברוח, לנחל כזיב, למונפור – מסתתרים שם, זוכרת? בין קירותיו, מעין־רואה – נשיקות גנובות תמתקנה – וליער שלרגלי המבצר. עכשיו, הכה בעיני כל היופי הזה של ארץ עין־גדי, שפע העצים, השיחים, המים המתגלגלים על הסלעים החלקלקים, הצוקים הזקופים שמשני צדי הקניון ששרכים צפופים – שְׂער השולמית – משתלשלים מהם, ושתי איילות מופיעות לפתע לעינינו במרום אחד הצוקים האלה, ניצבות שם על עמדן כמו תלויות על בלימה, צופות עלינו בסקרנות, בתהייה. שמת לב שאותיות “עין גדי” הן כאותיות “גן־עדן”? וכשהמשכנו ללכת וחדרנו עמוק יותר אל חיק הקניון, חשבתי על כך שזה חיק העדן והעדנה, שכאן מתחברים בראשית ושיר השירים, כי הנחל היוצא מעדן להשקות את הגן, כמסופר בספר בראשית, הגן שבו כל עץ נחמד למראה, הוא ודאי אותו גן שבשיר השירים, שבו נרד וכרכום, מור ואֲהָלוֹת, ואשכול הכופר, והמעיין, ומסביבו חגווי הסלע וסתר המדרגה, ומעליו הצבי ועופר האיילים, ואי־שם בתוכו, נסתרת מעין־רואה – גם הערש הרעננה. “שובי שובי השולמית…”

והבוקר, לפני שיצאנו לטיול הזה, כשנכנסתי לטבול בים, ומולי השמש המְנִצָּה מפסגות הרי מואב, ואור ארגמני, זרחני, נפרש על חלקת ראי האגם, הזיתי אותך בלבוש חוה, פוסעת צעד־צעד במים, המגיעים עד ברכַּיִךְ, עד מתנַיִךְ, אל מול השמש הזאת, הזוהרת על גופך היפה.

שלך –


 

יז

שרה לא שאלה דבר ולא אמרה דבר כשהחזרתי לה את המכתבים, לאחר שהעתקתי את כולם. לקחה מידי את שקית הבד, ופנתה אל חדר השינה שלה.

אך יומיים אחר־כך הזמינה אותי – להפתעתי הגדולה, למבוכתי – לבוא אתה, במוצאי־שבת, לקונצרט. “המשיח” של הנדל. תלמידה שלה, שמשתתפת במקהלה, שלחה לה הזמנה זוגית.

מאז פטירתה של עפרה לא יצאתי עם אשה לאירוע כלשהו. הרגשתי לא בנוח, אך לסרב לא יכולתי. בעצם, גם היה בזה פיתוי מסוים.

מכיוון ש“היכל התרבות” קרוב גם לביתי וגם לביתה – כמעט במידה שווה – החלטנו שנבוא לשם ברגל, איש־איש מביתו, וניפגש בכניסה.

שרה היתה זוהרת בלבושה: שמלת משי שחורה, “זנב שועל” אפור על כתפיה, נטיפים ירוקים – אִזמרגד? – לאוזניה. אני, בחליפה הכחולה והישנה שלי, בעניבה האדומה הלא־אופנתית, חשתי עצמי לצִדהּ כנושא־כלים שלה.

נותרו לנו כעשר דקות עד לפתיחה, וכשהתערבנו בין האנשים הרבים בפוּאיֶה, נתקלתי, פנים־אל־פנים, בעורך שלי, שהיתה אתו אשה שלא הכרתי, מגושמת, גבוהה, ומבוגרת ממנו, לפי מראיה. שלא כדרכו, בירך אותי במאור פנים, כשמח לראותני, כשהוא מעיף מבט סקרני אל האשה שלצדי. שרה, שהכירה אותו, מיהרה להסתלק ונבלעה בקהל הממתינים לפתיחה. “זאת לא האשה ההיא… זאת שעשתה לנו פעם סקנדל בעניין…” גיחך, ומבטו עוקב אחריה. “שרה לוינשטיין שמה,” אמרתי, לאקונית, “אלמנת המשורר.” האשה שלידו התעניינה לדעת מיהו המשורר לוינשטיין, שאת שמו לא הכירה. כשהחילותי לומר משהו עליו, צילצל הפעמון בפעם השלישית, וזרמנו עם הנכנסים לאולם.

“פגישה מקרית כזאת יכולה לקלקל לי את כל הערב,” לחשה לי שרה כשהתיישבתי לצדהּ. וכשתהיתי על כוונתה, סיננה מבין שפתיה: “הפרצוף המתועב הזה…” – “‘המשיח’ יגאל אותך ממנו,” אמרתי.

את “המשיח” אני יודע כמעט בעל־פה. עפרה אהבה כל־כך את היצירה הזאת, שהיתה משמיעה אותה, וחוזרת ומשמיעה, מעל גבי תקליטים, שעודם מצויים אצלי. עכשיו, לצִדהּ של שרה, פיזמתי אותה בלבי יחד עם התזמורת והזמרים.

בהפסקה, כשיצאנו לפוּאיֶה, פגשה שרה זוג מכרים שלה, איש ואשתו בגיל העמידה, בעלי מראה מכובד מאד, הציגה אותי לפניהם, בשמי ובצירוף התואר “עיתונאי”, ומן הדברים שהחליפו ביניהם, על המנצח ועל זמר זה ואחר, הבנתי שהם מ“עולם המוסיקה”. כיוון שהשתקעו בשיחה, שאני לא יכולתי לקחת חלק בה, פרשתי מהם בצנעה. בדרכי אל המזנון הופיע לעיני, לפליאתי, ערן. “אתה פה?!” השתומם. אמרתי ששרה לוינשטיין הזמינה אותי לבוא אתה. “כן?” חייך, והסמיק משום־מה, “אני רואה שהספר שלך מתקדם!” הצטחק, “איפה היא?” אמרתי שהיא עומדת אי־שם בקהל הצפוף. פגשה מכרים. ושאלתי אם הוא מבקר קבע בקונצרטים של הפילהרמונית. לא, אמר, בא רק כדי לשמוע זמרת “שלו” במקהלה. לבוש היה אלגנטית, שלא כמנהגו: חולצת משי אדומה, אפודה ספורטיבית, ומכנסי קורדרוי חומים. מיהר להיפרד ממני, כי מחכה לו מישהי בעבר אחר של הפואיֶה. “ניפגש אחרי הקונצרט? נצא יחד למסעדה, אולי, ארבעתנו?” אמרתי שהדבר תלוי בבת־הלוויה שלי.

חיפשתי במבטי את שרה בקהל ולא ראיתיה. שוטטתי לכאן ולשם, מקצה לקצה, ולא נמצאה לי. כשהזעיק הצלצול השלישי את האנשים להיכנס לאולם, והפואיֶה כמעט נתרוקן, נכנסתי ומיהרתי למקומי, באחת השורות הראשונות, אך כסאה של שרה עמד פנוי. התיישבתי, ודאגה נכנסה ללבי, שמא חשה ברע, או שמא – מי יודע גחמות אשה כמוה– החליטה להסתלק והשאירה אותי לבדי. רק לאחר שנסגרו דלתות האולם וכובו האורות, פסעה בחופזה, כפופה לפניה, לאורך המעבר, והתיישבה חרש לצדי.

בתום הקונצרט, ביציאתנו מן האולם, סיפרתי לה שפגשתי את ערן, ושהציע שנצא יחד, שנינו והוא וחברה שלו, למסעדה. לאחר שתיקה ארוכה, כשהיינו כבר קרובים לדלת היציאה, אמרה: “אולי בפעם אחרת. לא הערב.” הבחנתי באיזו עצבות בקולה ובפניה, שסיבתה נעלמה ממני.

ליוויתי אותה לביתה, וכשהגענו לשער החצר, אמרה: “תעלה לשתות קפה אתי?”

התיישבתי בכורסה, שרה פתחה את המזנון והוציאה מתוכו בקבוק שֶׁרי וגביעים. “לא תתנגד, אני מקווה,” אמרה והעמידה אותם על שולחן־התה הקטן. אחר־כך יצאה למטבח להכין קפה. חזרה, העמידה את ספלי הקפה לפנינו, והתיישבה בכורסה שממול. מזגה שרי לשנינו, נשאה את גביעה, ולאחר טעימה ראשונה, סיפרה שאת “המשיח” שמעה פעם, לפני שנים רבות, באופּרה של וינה. ב“הללויה” שבסוף האוֹרטוֹריה, קם כל הקהל על רגליו ושר יחד עם המקהלה. חוויה גדולה היתה זו לה. “אצלנו קהל קר. גם מחיאות־הכפיים לא היו נלהבות, למרות שהביצוע היה מעולה. בווינה, וכך גם בלונדון, הקהל שואג לפעמים בסופו של קונצרט יותר מקהל צופים בתחרויות כדורגל.”

הריקה את הגביע אל קרבה, וללא כל קשר עם דבריה קודם, אמרה, וכיוונה אלי מבט חד: “אתה בוודאי משתעמם נורא שם, בחדר ההוא!” ורמזה בראשה על חדר העבודה. אמרתי שאינני משתעמם כלל וכלל, כי החומר שאני עובר עליו מעניין מאוד. מרתק. "כן, אבל אתה יושב שם שעות, שעות, לפני־הצהריים, אחרי־הצהריים, לבדך, לא מדבר עם איש, לא רואה איש, הרי גם אני לא נכנסת אליך… "אמרתי שאני רגיל להיות לבדי, גם במערכת עשיתי את עבודתי יושב לבדי בחדר, ובביתי… אבל כאן, גם אינני לבדי, כי אני נמצא כל הזמן עם יעקב, שומע אותו מדבר, רואה אותו… “עם רוח מת,” אמרה בעיניים שברקן נתעמעם, “לא מפחיד?” אמרתי שהוא חי מאוד כשאני אתו. הנה, כשקראתי את המכתבים מים־המלח… “ענית לו עליהם?” שאלתי.

היא לא השיבה. מזגה לה עוד מלוא הגביע – בקפה לא נגעה כלל – הריקה אותו בגמיעה אחת, חייכה אלי, ואמרה: “אתה בן־אדם מאופק מאוד… מסויג?.. אדיש?.. לא, אתה לא אדיש. אתה זהיר. מאוד זהיר. אני צודקת?” חייכתי גם אני. לא ידעתי מה לומר לה. “אתה שותק,” ציינה עובדה. ובמלאה את גביעי, אמרה: “הנה, גם עכשיו אתה נזהר.” שוב מזגה לעצמה והוסיפה בהתרגשות: “אבל ללא יצר של הרפתקנות, של העזה, שום דבר גדול לא היה נוצר בעולם!” רגע ארוך היה חיוכה שלוח אלי, חיוך מרוחק, ספק תוהה על מיהותי ספק חומל, ולבסוף אמרה: “אני לא מסוגלת להיות לבדי. אין לי מנוחה כשאני לבדי. אני זקוקה למגע. מגע נפש בנפש, מגע גוף בגוף. העצבים שלי צועקים כשאין לי מגע. כמיהה. אתה יודע מה זאת כמי־הה?” שמטה את ראשה לאחור, אל גב הכורסה, ועצמה את עיניה.

רגליה הארוכות, בגרבי משי, היו פשוטות לפניה, והקרסול הקרוב לעיני היה כה ענוג, כה מחוטב להפליא, עורו הכהה כה עדין, שהיה רצון לאחוז בו, ללפות אותו בשתי כפות־הידיים, ללטף אותו ולקרבו אל השפתיים.

“אבל אתה רעב בוודאי!” פקחה את עיניה כמתנערת מחלום. “שאכין משהו לאכול?” אמרתי שאינני רעב כלל וכלל, אכלתי לפני שיצאתי מן הבית. “אבל שעות עברו מאז! מה אתה אוהב?” קמה במרץ ממקומה, “יש בשר קר, יש טונה…” סירבתי בתוקף. “אתה עקשן, אני רואה,” צנחה שוב אל הכורסה, “זהיר, ועקשן. עד כדי כך זהיר, שאינך מרשה לעצמך אפילו לשתות,” הטתה את הבקבוק אל גביעי ומילאה אותו. מילאה גם את שלה, גמעה ממנו, ואמרה: “הפתגם הערבי אומר שהמהירות היא מהשטן, ואני אומרת לך, הזהירות היא מן השטן. יש בה משהו… לא נעים… לא ישר… פחדני… אה, אני מדברת שטויות,” צחקה.

שוב עצמה את עיניה, וכשפקחה אותן, נשקף מהן יגון אפל. “לא הייתי צריכה ללכת לקונצרט הזה. טעות גורלית.” ציפיתי שתסביר את דבריה, אך רגעים ארוכים שתקה, ענן כבד של סבל על פניה. “אדם לאדם אבן,” דיברה לבסוף, לאט־לאט, “נדמה לך שאתה מכיר אדם לפני ולפנים, נגעת בו במוקד הנשמה שלו, בנקודה העמוקה והנסתרת ביותר שבו, היית קרוב אליו ברגעים הכי… ופתאום… הוא עומד מולך, ומין אטימות כזאת בעיניים… הוא סגור, לא מכיר אותך… נעל את עצמו בפניך… אין כניסה… אבן!.. כאילו מעולם לא היו דברים ביניכם, הכֹּל מחוק! לא היה מעולם!.. זר, מנוכר… הזרות הזאת… מייאש!..”

עיניה היו אדומות. ופתאום קראה אלי בכעס: “למה אתה לא מנחם אותי? אתה לא יודע לנחם אשה?”

יכולתי לכבוש את המלכה בביתה, אבל ידעתי שתנועה שגויה אחת שלי תשים קץ לסיכוי שאכתוב אי־פעם את הספר.

 

יח

איש קטן־קומה, בעל פנים מרות, כשל מי שמחוֹשי קיבה מייסרים אותו, ושפם קצר, זרוע שיבה, ישב מולי במשרדו הדחוס בתיקים ובניירות, ב“ארכיון העבודה”.

אמרתי שאני כותב משהו על המשורר יעקב לוינשטיין, ומכיוון שהארכיון היה מקום עבודתו שנים רבות, אני מבקש לשמוע מפי האיש שהכירו כל השנים האלה את הידוע לו עליו.

האיש – גדליהו רביץ שמו – הסתכל בי בחשד מבעד למשקפיו, ולא אמר דבר. לבסוף שאל מי אני. מה עיסוקי. אמרתי שאני עיתונאי, וזה כמה שבועות אני עובר על עזבונו של לוינשטיין – שירים, מאמרים, מכתבים, וכדומה. “מה זה צריך להיות? ספר? ביוגרפיה?” אמרתי שאני מקווה שיהיה מזה ספר. שוב הסתכל בי במבט חוקר, כאילו מתחזה יושב לפניו, או כזבן, ושאל מי הסמיך אותי לעשות את העבודה הזאת. אמרתי שאני עושה אותה לבקשת אלמנתו של המשורר, שאני עצמי מעריץ את יצירותיו. “יצירותיו?” עיווה גיחוך את שפמו הקצר, הממורטט, כאילו היה נגוע באיזו מחלת עור. אמרתי שמלבד הפואמה הגדולה, שפירסם תחת השם “אסף הגואל”, כתב עוד שירים רבים, שלא התפרסמו, מסות בענייני ספרות, היסטוריה, פילוסופיה. “טוב, אז מה אתה רוצה שאספר לך?” לא סר החשד ממבטו בי. “כל מה שידוע לך…” – “אמרת שאשתו הסמיכה אותך, אז היא בוודאי כבר סיפרה לך הכֹּל.” אמרתי שבמקום הזה, בארכיון, הוא עשה את רוב שעות יומו, והיה מסור לעבודתו, כפי שסופר לי – המנהל שהיה ממונה עליו, יש לו בוודאי מה להוסיף, על התנהגותו, על אופיו…

לאחר ששקל בינו לבין עצמו אם ראוי אני שיוציא עלי מזמנו, אמר: “הוא היה עובד חרוץ.” ולאחר רגע נידב עוד ציון: “וידען גדול.” ראה שאני מוסיף לשבת מולו ומצפה שימשיך, נתרצה ואמר, בקורטוב של התלהבות: “היה לו זכרון טוב. אם היה בא מישהו ושואל, למשל, היכן אפשר למצוא, נניח… מאמר של דוד מלץ על דמותנו הרוחנית, היה מוציא לו מיד את ‘אחדות העבודה’, חוברת זו וזו משנת תרצ”א, ופותח אותה לפניו. או, משהו הרבה יותר רחוק בזמן. למשל… נאמר שמישהו רוצה לדעת מתי ואיפה התפרסמה ידיעה על חנוכת מסילת־הברזל יפו – ירושלים, בלי הרבה היסוסים היה מביא לו את ‘החבצלת’ משנת תרנ“ג, 1892. הוא אהב לעשות את השירות הזה לבאים הנה. אבל… היה גם רגזן גדול. הדבר שהרגיז אותו יותר מכֹּל היה בורות, עם־הארצות. זה היה מרתיח את דמו. פעם בא הנה איזה סטודנט שצריך היה לכתוב עבודה על העלייה השנייה. למד היסטוריה של הציונות באוניברסיטה. שאל אם אפשר למצוא פה באחד העיתונים הישנים מאמרים של יוסף אהרונוביץ. לוינשטיין שאל אותו באיזה נושא, שהרי אהרונוביץ כתב מאות מאמרים בנושאים שונים. לא ידע. בכל נושא שהוא, אמר. באיזו שנה, שאל אותו לוינשטיין. לא ידע. לא ידע אפילו מתי מת אהרונוביץ. לא ידע שהיה עורך ‘הפועל הצעיר’ במשך ארבע־עשרה שנה. לוינשטיין צעק עליו כך, שאמות הסִפּים הזדעזעו! ‘לך תלמד אלף־בית!’ צעק, ‘איך אתה מעז לבוא הנה ולספר שאתה עושה עבודת אם־איי על העלייה השנייה כשאינך יודע חצי דבר עליה! צא! צא!’ כמו שמאי, אתה יודע, שגירש את הנוכרי באמת־הבניין. וזה קרה לא פעם ולא פעמיים. והוא צדק, בעצם. זה מדהים, איך באים הנה סטודנטים, לספרות, למשל, שאמרו להם לכתוב עבודה על שין שלום, למשל, מחפשים רשימות שלו ב’דבר', ולא קראו אפילו שיר אחד שלו! קראו איזה מאמרי ביקורת, מן התפריט שהפרופסור נתן להם!.. או עיתונאים. הצעירים שביניהם – והיום רוב העיתונאים הם בני־שלושים ומטה, זה אתה יודע בוודאי – הם בורים גמורים! באה הנה פעם איזו עיתונאית, שֵׂער ארוך עד הכתפיים, חצאית מיני, עליזה כזאת, עם חיוך נחמד, צריכה למסור לעיתון שלה כתבה על אלתרמן ויחסו לשאלה הערבית. מבקשת לראות מה כתב בעניין זה בשירים שלו. באיזה שירים? שואל אותה לוינשטיין…”

ברגע זה נכנס לחדר איש גבוה וקירח, בגיל העמידה, בידו צרור ניירות, עמד והמתין שיסיים רביץ את דבריו ויתפנה אליו.

“באיזה ספר? הוא שואל אותה,” המשיך רביץ, בלי שים לב לנכנס. “לא יודעת. אולי ב’טור השביעי‘? אומר לה לוינשטיין. כן, באמת נכון, נדמה לה שב’טור השביעי’. שמעה משהו עליו, אבל לא יודעת איפה זה התפרסם. לא ידעה שהופיעו ספרים שבהם מקובצים כל שירי ‘הטור השבועי’ שלו. לוינשטיין שם את ידו על שִׁכמהּ, והראה לה את הדלת. זה המצב. מה עוד אתה רוצה לדעת?” ובפנותו אל הממתין לו, אמר: “כן, מה העניין, בנימין?”

האיש ניגש אל השולחן, הניח את צרור הניירות לפני רביץ, ושאל דבר־מה. הלה הציץ בניירות, ואמר: “תכניס אותם לתיק של אלון. זה שייך לשם. ותרשום בקטלוג.” האיש שלח מבט לעברי, ויצא. “יש עוד משהו שאתה רוצה לדעת?” שאל אותי רביץ שנית.

שאלתי מה היו היחסים בין לוינשטיין ובין העובדים האחרים בארכיון. רביץ גיחך. “מלבדי, יש פה בסך־הכֹּל עוד תשעה עובדים, ורק שניים משמשים בחדר הקריאה. אנחנו שטיבל קטן, עם תקציב של בית־תמחוי. יחסים? היחסים היו תקינים. הוא לא דיבר הרבה.” שתק, הסתכל בי, ואחר־כך אמר: “הוא היה אומלל.” – “באיזה מובן?” שאלתי. “אומלל!” קרא בקול, גוער בי, “אתה לא יודע מה זה אומלל?” שתקתי. חמל עלי, כנראה, והסביר: “היו לו פרטנזיות. פרטנזיות גדולות. הוא היה משורר בפוטנציה, אתה מבין מה זה? בפוטנציה! היה לו כשרון, אין ספק, גם חוש טוב לספרות, וידיעה מעולה בלשון, ובקיאות במקורות. זה היה אפשר לראות מכל שיחה אתו. אבל את כל המעלות האלה הוא לא הוציא אל הפועל. שלושים שנה, או יותר, הוא לא פירסם כלום, ואיש לא ידע עליו. בן־אדם במצב כזה מרגיש את עצמו מקופח. ומי שמרגיש את עצמו מקופח, הוא מר־נפש. על כל העולם. אומלל. זה מה שאמרתי לך: אומלל!” אחר־כך הוסיף בטון נוגה: “ואת הסוף הרי אתה יודע.” ולאחר שתיקה נוספת: “השנה האחרונה שלו כאן היתה קשה מאוד. היו לו התפרצויות של זעם ללא כל סיבה. חשב שכולנו אויבים שלו. חורשים מזימות נגדו. חשד בי – בי, שכיבדתי אותו כל־כך, שעמדתי לצדו כל השנים – שאני החלטתי בסתר לפטר אותו. צעק שידרוש פיצויים בסכום פנטסטי. שיטבע למשפט. אי־אפשר היה לעבוד אתו יותר. צר, צר היה לראות איך האיש הזה נפל.”

שאלתי אם לא היו לו גם תקופות אחרות, של שמחת־חיים. רביץ נתהרהר. “היו,” אמר לאחר כמה רגעים, “היתה תקופה כזאת. אבל על זה אני לא רוצה לדבר.”

הודיתי לו ויצאתי מחדרו. פניתי אל חדר הקריאה ונעמדתי בפתחו, להציץ רגע לתוכו, לראות את המקום שבו עשה לוינשטיין שעות רבות בכל יום. היו שם שני שולחנות עץ ארוכים, כמו בבית־מדרש, ספסלים משני צדיהם, כרכים גדולים של עיתונים ישנים עליהם, וכמה ספרים. בירכתיים נראה חדר אפלולי ובו כמה עמודות של מדפים ועליהם ספרים רבים, חוברות ואוֹגדנים, עומדים בצפיפות וללא סדר, נשענים זה על כתפי זה כמו נכים על תומכיהם, ניבטים מן האפלולית כמציצים בבני־הדור הזה ממרחק השנים. שני אנשים קשישים ישבו על הספסלים, כפופים על הכרכים הפתוחים לפניהם. משהו עגום ועטוף זיקנה היה במראה הזה. ראיתי את לוינשטיין בעיני רוחי מתהלך בין החדר הזה ובין החדר האפל שמאחוריו, ולבי המה לו.

ברגע שפניתי לצאת, קרב אלי האיש שראיתיו קודם נכנס אל רביץ, ואמר בלחש: “תסלח לי. שמעתי במקרה שדיברתם על יעקב לוינשטיין. אתה מתעניין בו… בקשר עם משהו מיוחד?” אמרתי שאני עומד לכתוב עליו. “אני הכרתי אותו היטב,” אמר כמגלה סוד, “אם תרצה לשמוע, אוכל לספר לך עליו כמה דברים.” והציג את עצמו: בנימין רוזן. אמרתי שברצון אשמע כל מה שיש בפיו לספר. נדברנו להיפגש בבית־קפה למחרת בערב.


רוזן, אדם נעים סבר, בעל מתק־שפתיים, סיפר בשבחו של לוינשטיין דברים שכבר שמעתי מפי רביץ. שאל אם יודע אני על בתו, הנמצאת למוסד למפגרים, דבר “שהעכיר עליו את חייו, שלא דיבר עליו עם איש, כאילו יש בו קלון למשפחה,” ועם־זאת היה מסור לה מאוד, לבתו, “וידענו שבכל יום רביעי הוא גומר את העבודה שעתיים מוקדם יותר, כדי לנסוע לכפר־סבא לבקרה.” ולאחר שסיפר כמה כיבדו אותו כל מי שהכירוהו, אמר, כשהוא משפיל את קולו: “אנחנו, עובדי הארכיון, ידענו שהוא אסף הגואל. אי־אפשר היה להסתיר את זה מאתנו. אבל כיבדנו את בקשתו לא לגלות את הדבר לאיש. בעניין זה היתה פרשה מאוד לא נעימה…” אמר בחיוך צופן סוד, “מאוד לא נעימה…”

וזה היה סיפורו, שאת הפרטים החסרים בו אני משלים מדמיוני:

יום אחד באה לארכיון נערה כבת שש־עשרה או שבע־עשרה, תלמידת תיכון, ושאלה על כתב־העת “עשרת”. לוינשטיין, שהתפלא שיש עוד מי שזוכר את כתב־העת הזה, מה גם נערה צעירה, הוציא את החוברת הישנה, שזה שנים איש לא דרש אותה, ממעמקי עקד הספרים, והניחה לפניה. מתוך סקרנות הציץ מעבר לכתפה לראות מה היא מבקשת למצוא בה, וראה שפתחה אותה ב“בקעת הירח”. נרגש מאוד היה. בטוח היה שאין איש זוכר אותה עוד. לאחר שחזרה הנערה ובאה, יום ועוד יום, וראה שתוך כדי עיון בפואמה היא גם רושמת דברים במחברתה, אזר עוז ושאל אותה מה הביאה לכך. אמרה שהמורה שלה לספרות סיפרה בכיתה על הפואמה, ומכיוון שהעלילה משכה את לִבהּ, וכן קסמו לה כמה שורות שציטטה המורה, ביקשה לכתוב עבודה עליה. לוינשטיין שאל איך הפואמה בעיניה, וענתה: “נפלאה!” שאל אם יודעת היא מיהו מחברה, ואמרה: “כתוב כאן – אסף הגואל!” לוינשטיין לא היה יכול להתאפק, ולחש: “הנה הוא עומד לפנַיִך.” הנערה, נשימתה נעתקה. “אתה?!” קראה בתדהמה, “אני לא יכולה להאמין!” ואמרה כמה היא מעריצה אותו.

“ראית במו עיניך,” אמר בנימין רוזן, “כמה חדר הקריאה הוא קטן, וכל לחש נשמע בו. אני הייתי עד למה שהתרחש ביניהם. מן היום ההוא השתנה לוינשטיין לגמרי. אי־אפשר היה להכיר אותו. התהלך חסר מנוחה, כאילו כובש איזו התרגשות גדולה בתוכו, הלחיים אדומות, העיניים מבריקות… הוא היה מאושר. בכל יום שהנערה היתה באה, היה מתקרב למקום שבו ישבה, מציץ במה שהיא קוראת או כותבת, לוחש לה פה ושם משהו… אבל הוא התבזה. לדעתי, הוא התבזה.”

שאלתי איך, במה, התבזה.

"תראה, הוא היה אז בן יותר מחמישים, והתנהג כמו בן טיפש־עשרה מאוהב שאיבד את הראש. באמצע העבודה היה מזמין אותה לרדת אתו אל המסעדה שלמטה, כדי להסביר לה, כביכול, את הפואמה שלו, כדי לעזור לה בכתיבת העבודה שלה… ראו אותו מתהלך אתה ברחובות שבסביבה… פעם שמעתי אותו קובע פגישה אִתה בערב… ובאיזה טון דיבר אליה! מתרכך, מתנמך! נערה בת שבע־עשרה! לְמה הוא ציפה ממנה! הוא נמס לפניה! אדם כמוהו, אישיות, משורר, מלומד, בעל לאשה, אב – נמס לפני איזו פתיה שמעריצה שיר שלו!

“יפה?” שאלתי.

“יפה? עניין של טעם… היו לה רגליים ארוכות,” הצטחק, “וגם שֵׂער ארוך, בלונדי. היתה גבוהה ממנו בראש. לא נעים…”

נזכרתי במה שרמזה לי שרה באחת השיחות הראשונות שלנו, על “סיפור אומלל” שהיה ליעקב.

רוזן לא ידע את שמה של הנערה. זכר רק שהיתה תלמידה בבית־ספר תיכון עירוני ה'.

כשכבר עמדנו ברחוב, אמר: “היה עוד משהו. אבל אינני יכול לדבר עליו. זאת אומרת, כל עוד אשתו בחיים.” וחיוך צופן סוד על שפתיו.

רגעים אחדים נשארתי נטוע על מקומי, מבטי מלווה אותו בהתרחקו אל קצה הרחוב.

 

יט

מי שמקבל עליו לכתוב ביוגרפיה, נישה ממילא גם מעין בלש.

חייב הייתי להיפגש עם אותה נערה שלוינשטיין “התבזה” לפניה, כדי לשמוע את גִרסתה על הפרשה ההיא.

הלכתי לתיכון עירוני ה‘, נכנסתי לחדרו של המנהל, ואמרתי שאני מבקש לדעת מי היתה המורה לספרות בכיתה י“א, או בכיתה י”ב, בשנים 76’ או 77'. הוא השתומם מאוד על הבקשה המוזרה, שגם דיוק לא היה בה, אך לאחר שאמרתי לו שאני עיתונאי ומתעניין בהוראת הספרות במערכת החינוך העירונית, פישפש בכמה יומנים ישנים ומצא ששמה רבקה שיפר, אך אינה מלמדת עוד בבית־ספר זה. לא ידע היכן היא מלמדת. לפי חשבונו, כבר צריכה היתה לצאת לפנסיה.

רבקה שיפר יש יותר מאחת במדריך הטלפון של תל־אביב, ואין לדעת אם מקום מגוריה הוא בעיר זו דווקא, או בגוש דן. צילצלתי אפוא להסתדרות המורים ושאלתי אם מצוי שמה באחת הרשימות של חבריהם, או של הגימלאים, חבריהם לשעבר. למזלי, האשה שענתה לי הודיעה בשמחה שהיא מכירה יפה את רבקה שיפר, מילדות היא מכירה אותה, למדו יחד בסמינר, מורה מוכשרת מאוד היתה, גם היום הן נפגשות לעתים, ולאחר דקות אחדות מסרה לי את מספר הטלפון שלה, ברעננה. רק לפני שנה עברו לשם, אמרה, כי רבקה כבר הפסיקה את עבודתה בהוראה, וחבל, ובעלה מצא שם עבודה כמפקח אזורי ברשות שמורות הטבע, והם חיפשו “איכות חיים”, שרעננה מצטיינת בה.

באותו ערב צילצלתי אל רבקה שיפר ושאלתי אם זכורה לה תלמידה, מאותן שנים, 76' או 77', שכתבה עבודה על “בקעת הירח” של אסף הגואל. כן, היא זוכרת יפה את הנערה ההיא, כי היתה תלמידה מצטיינת וגם “מיוחדת”. אבל שמה… “ורדה? לא, לא ורדה. עוד מעט איזכר,” אמרה. שאלתי במה היתה “מיוחדת”, ואמרה שהיתה “מוזרה במובן הטוב של המלה”, לא התחברה עם שאר הבנות והבנים של כיתתה, לא השתתפה במשחקים, היתה “מבוגרת מגילה”, וקראה הרבה, בעיקר שירה. “אני חושבת שהיא עצמה כתבה שירים, אבל לא הראתה לי אותם, ועד כמה שאני יודעת, גם לא למישהו אחר. איך לומר לך? היא היתה ביישנית, אבל עם־זה גם גאה. מותר לי לשאול אותך מדוע אתה מתעניין בה?” אמרתי שאני כותב משהו על אסף הגואל, ומכיוון שנודע לי שעסקה בשירתו, הייתי מעוניין לשוחח אתה. “אני מבינה,” אמרה. אחר־כך אמרה שאינה נזכרת בשמה ברגע זה, אבל כשתיזכר, תצלצל אלי, אם אשאיר לה את מספר הטלפון שלי.

כעבור כשעה צילצלה ואמרה שמצאה את שמה בלוח ישן שלה: דניאלה וַאן סקוּחֶל. בחי"ת. שם לא רגיל, הערתי. נכון, אמרה, לא רגיל. משפחה הוֹלנדית. לא יהודייה? שאלתי. “לא אוכל לומר לך. את הוריה לא הכרתי, כי מעולם לא באו לפגישות הורים או לחגיגות. אני חושבת שהם לא יהודים, אבל דניאלה נולדה, כנראה, בארץ, או באה הנה בילדותה, כי העברית שלה היתה מצוינת, וטבעית. תנסה למצוא את מספר הטלפון שלהם. אבל יתכן שהיא כבר נשואה, ושם משפחתה עכשיו אחר… עשר שנים עברו מאז…”

במדריך הטלפון של תל־אביב וגוש דן לא מצאתי וַאן סקוּחֶל, אבל המודיעין היעיל של “בזק” מסר לי, בתוך שניות אחדות, את מספר הטלפון של שם זה, שלפי הקידומת הבנתי שהוא בשפלה. (רחובות? אשדוד? גדרה? מה עושה משפחה הולנדית באזור הזה?) צילצלתי ושאלתי אם אוכל לדבר עם גברת דניאלה. “מי אדוני?” ענה קול אשה במבטא זר. אמרתי שאני עיתונאי. “רגע אחד, בבקשה.” כעבור רגע ניגש גבר לטלפון. אמר שהוא אביה של דניאלה, ושאל גם הוא מי אני. כשחזרתי ואמרתי שאני עיתונאי, היסס רגע, ואמר: “היה לנו ניסיון רע עם עיתונאים.” ועל שאלתי מה היה הנסיון הרע, השיב שלפני כשנה באה איזו עיתונאית לראיין אותם ואת בתו, בקשר ל“נישואי תערובת”, ופירסמה כתבה שהיו בה הרבה “אי־דיוקים” ושגרמה להם צער רב. מאז הם נמנעים מלהיפגש עם עיתונאים. וביקש את סליחתי. אמרתי שאין בכוונתי לפרסם כתבה. את בתם ביקשתי לפגוש רק כדי לשוחח אתה על משורר מסוים, שגם היא וגם אני הערצנו אותו, ושהיא הכירה אותו אישית. שאל לשם המשורר, וכשאמרתי “אסף הגואל”, אמר, “אה, כן.” רגע היתה שתיקה, שמעתי לחשים ברקע, ואחר־כך אמר: “אבל היא לא גרה אתנו. היא נשואה וחיה באריאל. מזרחי שם המשפחה.” ומסר את מספר הטלפון שלה.

“כן! אבא סיפר לי!” ענה לי קול צוהל, עולץ, בטלפון, “אשמח מאוד לדבר אתך על אסף גואל! מה שלומו?” אמרתי שנפטר, לפני כמה חודשים. “מה אתה אומר! זה נורא מצער אותי. ממה הוא מת?” אמרה שאינה קוראת עיתונים, וגם לא ידעה ששמו האמיתי היה יעקב לוינשטיין. מעולם לא אמר לה. גם על המכתבים שקיבלה ממנו חתם רק “אסף”. “תוכל לבוא אלינו? נשמח לארח אותך!”

זה שנים לא חציתי את “הקו הירוק”, והכביש לאריאל עבר דרך כפרים ערביים ומכוניות הנוסעות בו נרגמות באבנים לעתים קרובות. אבל לגלות את פחדי לא היה לפי כבודי. סוף־סוף מאות מתושבי אריאל עושים את הדרך הזאת יום־יום, ודמי לא סמוק מדמם. שמתי נפשי בכפי ונסעתי לשם. יצאתי מביתי בשעה מוקדמת בבוקר, ובתשע וחצי הגעתי ללא פגע לביתה של דניאלה.

עם תינוק כבן שנה על זרועה, וילדה מבוישת כבת שלוש לצִדהּ, כובשת פניה בשמלתה, הקבילה את פני בפתח הבית. אשה גבוהה, “ארוכת רגליים”, כמו שציין רוזן, שֵׂער פִּשתני אסוף לה בפקעת על קדקודה, עיניה תכולות, ובהרות־שמש זרועות בלחייה. הכניסה אותי פנימה, התנצלה על אי־הסדר – צעצועים היו מפוזרים על הרצפה, בין השולחן לספה; כסא של תינוק, ועליו צלחת קטנה עם אוכל כלשהו, עמד ליד החלון המרושת; הטלוויזיה היתה מוארת וחיות מצוירות מסיפורי ילדים קיפצו על אקרנה – התינוק בכה, אמרה, לא רצה לאכול, ולא הספיקה לעשות כלום מאז יצא בעלה לעבודה.

ישבתי על הספה, הילדה התיישבה בשִׂיכּוּל רגליים על הרצפה וצפתה בטלוויזיה האילמת, ודניאלה ניענעה את התינוק על זרועה לבל יבכה. שוב שאלה ממה מת אסף הגואל – כה צנוע היה האיש הזה, שאפילו לא גילה לה שזה שמו הספרותי! – וכשאמרתי לה שהתאבד, נאלמה דומייה. רק לאחר רגע ארוך, אמרה: “שאלתי אותו פעם אם הבחורים בפוֹאֶמה שלו ‘בקעת הירח’, התאבדו. הוא לא רצה לענות לי על כך. אמר: הקורא יחליט. אמרתי שלפי דעתי הם יצאו למסע הזה כמו אנשים שהולכים לקראת מותם. בידיעה שימותו. הוא שתק. כשאני חושבת עליו עכשיו… אחרי שסיפרת לי… נדמה לי כאילו… לא, אני לא צודקת.” התינוק התחיל ליבב, כאילו בגלל מה שאמרה, והיא ניענעה אותו ביתר חוזקה וניסתה להרגיעו במלות חיבה. הפצרתי בה לומר מה “נדמה” לה. היא קמה מכסאה, יצאה למטבח, חזרה עם בקבוק יניקה, תחבה את פטמתו לפי התינוק, ואמרה: “יש אנשים שכל החיים כאילו… המוות בתוכם. מלווה אותם. אולי, אני לא בטוחה, הוא היה איש כזה.” שאלתי מה הביא אותה למחשבה זו, שלוינשטיין התהלך עם המוות בתוכו. “הרגשה כזאת. גם אז היתה לי לפעמים. הוא עזר לי המון. גם להבין את הפואמה שלו, וגם… כתבתי שירים. כמו הרבה נערות שמשלות את עצמן שהן משוררות. הראיתי לו אותם, והוא הסביר לי מה לא טוב בהם. ביושר גמור. לא כמו מורים שמחניפים לך כדי לעודד אותך ולא אומרים את האמת. וזה עזר לי להפסיק לכתוב שירים. אני מודה לו על זה. עד היום. אין לי כשרון. אהבה זה לא כשרון, ולי היתה רק אהבה לשירים. אני נורא אסירת תודה לו, אבל לפעמים הייתי חושבת: הוא מקדיש לי המון זמן! יוצא אתי החוצה מן הארכיון אפילו באמצע העבודה! משוחח אתי שעות! למה הוא עושה את זה? מי אני? בסך־הכֹּל נערה טיפשונת שאוהבת את מה שכתב. מה אני בשבילו? אבל אחרי שהכרתי אותו יותר, הבנתי שהוא בודד בעולם. חי כאילו מחוץ לו. כמו אדם שרואה כל הזמן את הסוף. הוא נאחז בי כמו טובע שנאחז בקש. מה זה קש? שום דבר! מה אני? רק קש! אז את כל מה שיש לו לתת לעולם והעולם לא מקבל ממנו, הוא כאילו נותן לי. אבל אולי אני סתם מדברת.” התינוק נרדם והפטמה בפיו, והיא קמה, נשאה אותו אל החדר הסמוך, השכיבה אותו במיטתו, כנראה, וחזרה והתיישבה מולי. “פעם הראה לי פואמה אחרת שלו, ‘עד שילה’. בכתב־יד. אולי ראית אותה. גם כן נפלאה. כמו פרק בתנ”ך. שאלתי אותו למה הוא לא מפרסם אותה. ‘תשאלי את העולם,’ אמר, והיה לו צחוק מריר כזה, לרגע אחד. איש נפלא היה. באמת איש נפלא. והעולם איבד איש נפלא שלא ידע עליו." אחר־כך פשטה את זרועה כלפי החלון וחייכה: “שילה זה לא רחוק מפה…”

אמרתי שהזכירה מכתבים שכתב לה, ושאלתי אם תרשה לי לראות אותם.

שלושה, אמרה, כתב לה. שניים בימי חופשת הקיץ, כשהיתה אצל הוריה, ברחובות, ואחד לאחר שנה בערך, כששירתה בצבא. ברצון תראה לי אותם אם תמצאם. כבר אינה זוכרת היכן הצפינה אותם. הלא יותר מעשר שנים עברו מאז.

תוך כדי שיחה נודע לי מפיה שאביה פרופסור למיקרוֹבִּיוֹלוֹגיה, עמית ב“מכון וייצמן”, שהוריה – לא יהודים – באו ארצה מאוּטרֶכט שבהולנד ב־1950, ושהיא עצמה נולדה כאן. בצבא הכירה את שלמה מזרחי, נישאה לו לאחר שהתגיירה, והלכה אחריו לאריאל. הוא בעל־מוסך, והיא “חיה בשלום עם המקום הזה. נורא אוהבת את הנוף”.

יצאה אל החדר הסמוך, הילדה קמה מן הרצפה, כיבתה את הטלוויזיה ויצאה אחריה. כוננית בעלת שני מדפים ארוכים ושני תאים סגורים היתה צמודה לקיר, בצד הטלוויזיה. על המדפים, ראיתי, עמדו אלבומים של נופי הארץ, הכרכים הראשונים של האנציקלופדיה “החי והצומח של ארץ־ישראל”“, “המדריך לגינה הביתית”, המילון של אבן־שושן בכרך אחד, יומנה של אנה פראנק, “חיים כרותים” של אתי הילסום, “חנה סנש”, ותנ”ך עם הפירוש של קאסוּטוֹ.

דניאלה נכנסה ומעטפה גדולה בידה. “אני מתביישת,” הסמיקה במָסרהּ לי אותה, “המחמאות… לא הגיע לי בכלל…” הוצאתי מתוכה את הדפים, ולעיני הופיע כתב־ידו הנהיר של יעקב. שלושה מכתבים, שלושה דפים. שאלתי אם אוכל לקחת אותם אתי – שכן היה בדעתי לצלמם – ולהחזירם לה בעוד יומיים־שלושה. “כמובן,” אמרה. כשקמתי והודיתי לה על אדיבותה ועל הזמן שהקדישה לי, ביקשה שאישאר לארוחת־הצהריים. בעלה גם הוא רוצה להכיר אותי. אבל אני מיהרתי לחזור העירה.

בעָמדי על הסף, שאלה איך הגעתי לכתיבה על אסף הגואל. אמרתי שאני עושה זאת בעיקר לבקשת אשתו. התפלאה מאוד. מעולם לא הזכיר באוזניה שיש לו אשה. ובהיפרדה מעלי, אמרה: “זו היתה תקופה יפה בחיי. תמיד אזכור אותה.”

בשובי הביתה, קראתי את המכתבים.


ט“ו באב תשל”ז

דניאלה חביבה,

שבועיים עברו מאז עזבת את העיר, ואני, עיני כבר כלות לראות אותך שוב כאן.

נזכר אני שבשיחתנו האחרונה הערתי לך בדבר השימוש בביטוי “שבר”. “שבר חיי” כתבת בשירך “עברתי במקום ההוא”. אמרתי לך שזו לשון הגזמה שאינה רצויה בשיר לירי־וידוּיִי, כי “שבר” הוא אסון, פורענות קשה (“שבר בת־עמי”, “קול מלחמה בארץ ושבר גדול”, ככתוב בירמיהו), ואַת, בשיר הזה, אינך מדברת על מאורע מסוים ש“שבר את חייך”, אלא על הרגשה כללית של נֵכֶר, שהיא הרגשה מתמשכת, לאורך זמן.

ועכשיו ברצוני להתרומם לרגע, יחד אתך, מעל לדף הנייר ולכָּתוּב עליו, כדי שנחשוב על משמעות ה“נכר” הזה שלך. את תולה אותו, כפי שאמרת לי פעם, בעובדת היותך “מעם זר”. אבל הרגשת הנֵכר, לעניות דעתי, אינה תלויה בדבר חיצוני. אפשר שאדם ייוולד אִתהּ והיא תלווה אותו כל חייו. כמו מום נפשי. תכסוס בו בלי הרף ולא תרפה ממנו, והוא לא ירפא ממנה. יבוא בין אנשים, ולא יבין מדוע אין כל מגע בינו וביניהם. ככל שיתאמץ, לא יעלה בידו לבנות גשר אליהם.

אבל את, יודע אני שאין בך המום הזה. וההרגשה שאת כותבת עליה בת־חלוף היא, אולי עניין של “גיל ההתבגרות”, הנודע בסימפטומים האופייניים לו.

ועוד משהו ברצוני לומר לך: אנשים הלוקים בנכות זו, של “נֵכר” שהוא מטבעם, יש להם כהות בעיניים. משהו עכרורי, שהוא ראי למצבם הפנימי. לך – עיניים בהירות, צלולות, כמימי אגם.

אבל שם השיר שלך, “עברתי במקום ההוא” – הוא נפלא. טעון מסתורין, ונשמעים בו הדים רחוקים של ימי קדם. אילו יכולת רק לשנות כמה שורות… אבל על כך נדבר כשתשובי העירה.

המברכך –

אסף


מכתב ב':

ג' באלול תשל"ז

חביבתי,

את שואלת איך “עלתה בדעתי” העלילה של “בקעת הירח”. ובכן, היא לא עלתה בדעתי, היא עלתה לעיני. ראיתי אותה מתחילה עד סוף. כמו בחלום, כמו בחזיון. כדברי אליפז התימני אל איוב, כשהוא מגלה את אוזנו איך מדבר אדוני אל האדם: “בשׂעיפים מחזיונות לילה, בנפּוֹל תרדמה על־אנשים”. וכמה יפה, וכמה נכון, הוא מתאר את החוויה הפוקדת אותו כאשר מופיע לפניו החזיון: “ורוח על־פנַי יחלוף, תסַמֵּר שַׂערַת בשׂרי… תמונה לנגד עינָי, דממה וָקוֹל אשמָע”. כן, דממה וקול. וגם את הדממה אפשר לשמוע. כך הרגשתי כאשר כתבתי את הפואמה הזאת. ועַליִך לזכור שכתבתי אותה זמן קצר אחר המלחמה הנוראה שהייתי אחד מחייליה, ועמוד האש עוד היה לעיני. ואחריו הדממה. ומתוך הדממה עלה החזיון הזה.

“עד שילֹה” נכתב אחרת. אני אומר “נכתב”, כי אצלי הדברים נכתבים, יותר משאני כותב אותם. כשעברתי בארץ לאחר מלחמת ששת הימים, משומרון ועד הנגב, הרגשתי “רוח גדולה באה”, רוח שמעבר ליום הקצר, שבין זריחה לשקיעה, רוח מזמנים רחוקים, נושבת על־פני האדמה, ונושבת על פני. וברוח הזאת נכתבה הפואמה. “מראה ולא בחידות”.

ובעצם, איננו יודעים בדיוק איך נכתב שיר. דבר זה נובע ממשהו עמוק בתוכנו, ובה־בשעה ממשהו שלמעלה מאתנו.

את כותבת שמאז בואך אל בית הורַיִך לא כתבת אף שורה אחת, וזה “מציק” לך. אסור לחשוב על כך. אל תעירי ואל תעוררי את המוזה עד שתחפץ. מאליהם באים הדברים, כמו בהיסח הדעת, על־פי־רוב דווקא כשאיננו חושבים עליהם. אני, במשך שנים לא כתבתי דבר.

התסורי אלי, לארכיון, כשתגיעי העירה? ונצא לטיול קצר, עד שפת הירקון?

המצפה לבואך –

אסף


מכתב ג':

ב' בשבט תשל"ח

דניאלה יקרה,

מכתבך מ“אי־שם”, בדואר צבאי, בא לי כהפתעה מרנינה. כמו פרח המתגלה לפתע לעיני אדם המתהלך בישימון. שבעה חודשים עברו מאז נפגשנו לאחרונה, ושלושה מאז התגייסת, ואני חשבתי שנשכחתי מלבּך.

ואני שמח לשמוע שאת מרגישה בטוב, שיש לך “קשר טוב” עם חברותיך בפלוגה, ושכל החששות שלך בנוגע להסתגלות לחיי הצבא התבדו. ומה גם – שאת מצטיינת כחיילת. את זוכרת בוודאי מה שכתבתי לך פעם על הרגשת ה“נֵכר” שלך, שהיא בת־חלוף.

את שואלת אם כתבתי “משהו חדש” מאז פגישתנו. לא, לא כתבתי כלום. ימים ללא תִכלה עוברים עלי. שלמה אבן גבירול, שסבל מעינויי גוף נוראים ומעלבונות מכאיבים, שקוראיו לעגו לו ונדיבים התעלמו ממנו, כתב:

"מליצתי בדאגתי הדופה, / ושמחתי באנחתי דחופה, /

ואם אראה שחוק – יבכה לבבי, / לחייתי שהיא מני קטופה".

ואני, גם “מליצתי” – דהיינו: שירתי – נדמה לי שהלכה ממני. כמו איוב, יכול אני לומר:

"אם־אדַבּרה לא־ייחָשׂךְ כּאֵבי,

וְאַחְדְּלָה – מה־מִּנִּי יהלוֹך".

אבל למה אטיל דמעה מלוחה לכוס שמחת הנעורים שלך? פגישותינו – עלי לומר לך זאת עכשיו, לאחר שכבר לא יהיה להן המשך – היו לי לנחמה רבה. מצאתי בך נפש מבינה. זה כל מה שיכולתי לשאול לעצמי. ודי לי בנפש אחת. ובכן, אצטרך להתמודד עם גורלי. ואם ארשה לעצמי עוד וידוי אחד לפנַיִך, אומר לך רק זאת: שתי סכנות אורבות לפִתחי: האחת, שאתחיל לשנוא את עצמי. השנייה, שאתחיל לשנוא את העולם. בשתיהן אין שום גאולה.

אבל הזכרון של השעות שבהן עשינו יחד בשיחות מלב אל לב, מעטות ככל שהיו – הוא קרן אור שלא תכבה.

הדורש טובתך תמיד –

אסף


 

כ

חייב אני לומר משהו על ההרגשה שפקדה אותי בנסיעתי לאריאל ובחזרה, ולו רק משום כיבוד זכרו של האיש שכתב את “עד שילה”.

לא פחדתי. יצאתי מתחומו של כפר קאסם, שזכרון ההרג שאירע בו לפני שנים רבות דומה שנמחק מעל־פניו – שלטי פרסומת בעברית בפתחי חנויות, על כותלי בתי־ציבור, מסבירים פנים לעובר ברחוב הכפר; יהודים וערבים, נהגי משאיות, נהגי מוניות, חנוונים, קונים, נושאים־ונותנים אלה עם אלה, כרגיל בשווקים שבמדינה כולה – וכשהמשכתי לנסוע בכביש החודר לשומרון, חלפו על־פני מכוניות עם לוחיות ישראליות, שני ג’יפים צבאיים, וגם מכונית משטרה שייטה במהירות למולי, ופנסה הכחול מהבהב, כמאותת שאין מה לחשוש. לא ינום ולא יישן שומר ישראל. ויתר־על־כן, אמרתי בלבּי שמידת הסבירות שיארע לי פגע, נמוכה ביותר.

בוקר בהיר היה, ואור השמש החזק הטיל צבעים עזים על הנוף שמשני צדי הכביש. על גבעה קירחה, שסלעיה נוצצים, הבהיקו הבתים הלבנים של היישוב הבודד ברקן, נעוצים בתוך החשפון, ומעט הלאה משם, מימין לכביש, כפר ערבי – מסחה, אמר השלט – טובל בירק עצים ושיחים ומשוכות צבר. שתי נשים, נושאות זרדים על ראשיהן, פסעו, זקופות, בשולי הכביש, ללא הטות עין לתנועה החולפת לצִדן. בצד משוכת הצבר ישב ילד על־גבי תיבה, ולפניו דלי עם צרורות פרחי־בר – אירוסים, נרקיסים, פרגים. אחר־כך הופיע, משמאל לכביש, הכפר הגדול בּידיִא, על בתי האבן הצפופים שבו, זה הכפר שממנו היו מזנקות חבורות של ילדים ונערים לרגום מכוניות ישראליות, ועכשיו היה שרוי בשלווה של יום עמל שקדני. בשדה שבצלע ההר היה ערבי חבוש כפייה רכון על מחרשה רתומה לסוס, מעיק עליה, להעמיק תלם באדמת הבּוּר. כמה נשים סבבו בין העצים בכרם זיתים, סלי נצרים בידיהן. אשה אחרת, ראיתי, תלשה עשבים גבוהים ודשנים וערמה אותם לרגלי חמור שהיה אסור לתאנה. בהתקרבי לאריאל, נגלו לעיני, במעלה ההר, הרחק מן הכביש, מוקף חורש אלונים, שני צריחי מסגדים מתנשאים במרכזו – הכפר כּיפֶל חָרית, שפעם, בסיור של עיתונאים, סופר לנו שלפי המסורת המקובלת בכפר, טמונים בו קבריהם של יהושע בן־נון וכלב בן־יפונה.

רק לרגע אחד אחזה בי בהלה גדולה, כאשר חמור חצה את הכביש לפני, וכדי שלא לדרוס אותו, עצרתי בפתאום – כמעט התהפכתי עם מכוניתי – והנער המחמר אחריו זרק גידוף לעברי והניף את מקלו.

לפנים, בשנים הראשונות שלאחר מלחמת ששת הימים, הייתי עובר בנופים אלה ולבי גואה על גדותיו. חשתי “רוח גדולה, רוח מזמנים רחוקים”, חולפת על־פני, כמו שכתב “אסף” לתלמידה שהעריצה את שירתו. כאילו חזרתי אל ערש נעורי, אל מולדת אבודה. והנה בפעם הזאת – מין זרות… מין חיץ ביני ובין המראות… כאילו תייר אני בהם, משקיף על ארץ לא שלי. ואריאל עצמה – עיר ישראלית לכל דבר, עיר של שִׁגרת חולין: בתי־דירות ווילות, גנים ומגרשי־משחקים, בתי־ספר ובנייני ציבור, בתי־מלאכה ומוּסַכִּים – דומה היה לי כאילו נפלה משמים וננעצה בלב הנוף ההררי הזה.

בהתכווצות־לב נזכרתי – בדרכי לשוב הביתה, נוסע באותו כביש, שכפרים ערביים נטועים באדמת ההר שלצדו מימים־ימימה – במותה הנורא של עפרה, ורגש האשם הישן כסס בי שוב עד לחץ מעיק בחזה. בוקר שבת היה זה. יום קיץ חם. היא עמדה יחפה במטבח ובחשה תבשיל כלשהו בסיר שעמד על האש. בחדר המגורים צילצל הטלפון. שלמה כהן, חברי לעבודה, שאל אם אהיה מוכן להצטרף אליו למחרת לנסיעה לאוניברסיטת ביר־זית, יחד עם עוד שלושה, לפגישה עם פרופסור כנענה ושניים מעמיתיו. אמרתי מיד: “כן! כמובן! אשמח לנסוע!” נכנסתי למטבח והודעתי לעפרה שאני נוסע למחרת לביר־זית. “מה?!” קראה בבהלה, “לשם־מה?!” כל גיחה שלי אל מעבר לקו הירוק היתה מפחידה אותה עד שחוורון־מוות היה פושט בפניה. התחלתי להסביר שאני ועוד כמה חברים יצרנו קשר עם חמישה פרופסורים מביר־זית להחלפת דעות על עתיד השטחים… “אני לא מסכימה שתיסע!” הצהירה קטיגורית. התרתחתי: היא תצווה עלי? אמרתי ברוגז שאני, שבכל ויכוח פוליטי טוען בעד הבנה והסכמים ופשרה… “אז לך להפגין בכיכר מלכי ישראל!” קטעה את דברי, “הלא אתה מקבל אורגזמה כשאתה עומד שם עם עוד מאה אלף איש ושר את שיר השלום!” התפרצתי וצעקתי: “אַת רוצה שאתלהב מתופי מלחמה?..” באותו רגע נשמעה מן המרפסת התרעדות חזקה, מלווה טרטורים, של מכונת־הכביסה שעפרה הפעילה כשעה לפני כן. היא רצה לראות מה קרה, ולא עברו אלא שתי שניות, ונשמעה צעקתה, כמו הד שלוח לרוח: “א – ה – ה!” – וכשיצאתי לשם, מצאתיה שכובה על הרצפה, בתוך שלולית מים, ללא רוח חיים.


 

כא

באי־רצון נתנה לי שרה את מספר הטלפון של עזריאל, אחיו הבכור של יעקב, במשרדו בחדֵרה. “מה אתה מצפה לשמוע ממנו?” אמרה, “הוא לא יודע כלום על יעקב! שתי הפעמים האחרונות שנפגשו היו בבית־הקברות, אחת לפני יותר מחמש־עשרה שנה, כשאבא שלהם מת, והשנייה כשקברו את יעקב.” אמרתי שבוודאי יוכל לספר לי על ילדותו של יעקב. “על ילדותו…” הצטנע חיוך בין הקמטוטים שנתווּ לצדי עיניה, “הוא קינא בו, אולי גם שנא אותו…” כשהיה בן ארבע־עשרה, סיפרה, שיחקו שניהם ב“הינדיקים”, בקליעה למטרה. כשניגש יעקב אל לוח־המטרה לשלוף את ה“הינדיק” שלו, פגע בו החץ של אחיו, וחרץ שרטת עמוקה במצחו. צלקת זעירה נשארה חתומה בצדו השמאלי של המצח לכל חייו. “מין אות קין… יותר נכון, אות הבל,” גיחכה. הפגיעה קרתה בשוגג, כמובן, אבל יעקב חשב תמיד שהיה בה גם משהו אחר… וזכרון הרגע ההוא נטבע עמוק בנפשו, כעין טרָאוּמה. אמם, סיפרה, העתירה את כל אהבתה על יעקב, ואביהם – המחנך הדגול! – היה מסור כל־כך לתלמידיו, ש“את כרמו שלו לא נטר”. עזריאל יצא מקופח מכאן ומכאן.

כשבגרו, נפרדו דרכיהם. עזריאל, שלאחר גמר בית־הספר למד ב“מַקס פַיין”, נעשה מכונאי מצליח, הקים מוסך גדול בחדֵרה ורכש בית נאה, לו ולמשפחתו, בחופית. כל השנים היה בז לאחיו, חשב אותו לבטלן, ולא האמין בכשרונו הספרותי. כמה פעמים הזמינה אותו שרה לביתם, ובתירוצים שונים השתמט. ביום השני ל“שבעה” בא לפנות־ערב, ישב ושתק. לא החליף מלה, לא אתה, ולא עם שאר היושבים בחדר. לאחר שעה קם, לחץ את ידה, ויצא ללא אומר. “אולי הוא איש טוב, אינני יודעת… הוא היה קצין בחיל־חימוש וסיפרו שבמלחמת יום כיפור עשה נפלאות בשיקום טַנקים בסיני, גם תחת אש… בגינה שלו בחופית הוא מגדל עשרים ושבעה זנים של ורדים. אבל הוא קמצן גדול. כשהיה יעקב חולה… טוב, נעזוב את זה. אולי אשתו היא שמשפיעה עליו שיקפוץ את ידו. נפגשתי אתה רק פעמים ספורות. יש לה שפתיים דקות וחיוורות ועיניים רעות של פאנאטית. מחזיקה בכוח בבעל וברכוש. יותר מכשפה אפילו ממני…” צחקה.

בכל־זאת צילצלתי אליו. אמרתי שאני כותב על אחיו והייתי רוצה לשמוע מפיו על ילדותו. הוא שתק. כבר חששתי שסגר עלי את הטלפון. אחר־כך אמר: “אין לי מה לספר.” ניסיתי עוד לשדלו. אמרתי שרק הוא יכול לשפוך אור על אותה תקופה מוקדמת בחיי אחיו. שוב שתק. ואחר רגע אמר: “דבר עם אמא שלו, היא בדגניה א'. בטח תשמח לספר לך.” – “אולי בכל־זאת?” – “לא, מצטער.”


שיחת הטלפון הקטועה שלי עם עזריאל היתה בשעה ארבע אחר־הצהריים. בתשע בערב צילצל הטלפון בביתי.

"סלח לי שאני מטרידה אותך בשעה כזאת. שמי בּלוּמָה. אני אשתו של עזריאל. "הקול, קולה של אשה בשֵׁלה בגיל העמידה, היה רווי התרגשות, וכאילו נבלם בקושי מלהתפרץ. “בעלי סיפר לי שאתה כותב ספר על אחיו, וביקשת ממנו שיספר לך עליו והוא סירב. אני לא מפריעה?”

אמרתי שהיא לא מפריעה.

“אני מבינה יפה מאוד את הסירוב שלו. הוא לא מסוגל לדבר על יעקב, אבל אם תרשה לי, אני רוצה לומר לך כמה דברים שאולי לא תשמע מפי אחרים. פשוט, כדי שתהיה לך תמונה שלמה יותר על האיש שאתה כותב עליו. יש לך כמה רגעים לשמוע אותי?”

אמרתי שאני פנוי כל הערב.

“אני הכרתי את יעקב עוד לפני שהתחתנתי עם עזריאל. אגב,” השפילה את קולה, “הוא לא יודע על השיחה הזאת. אני מנצלת את ההזדמנות שהוא לא בבית.” ושוב בקול נרגש: “את כל המשפחה הכרתי. אבא שלהם, ישעיהו, היה מדריך שלי בקורס־קיץ במדרשת עמק חפר, כשהייתי עוד בחברת נוער במשמר השרון. אני הגעתי ארצה אחרי המלחמה, דרך קפריסין… אתה עיתונאי, אמר לי בעלי, אז אם יעניין אותך, אוכל לספר לך פעם סיפור־חיים שיכול להיות נושא לסרט גדול, מה עבר עלי במחנות פלאשוֹב, בוּכנוַאלד, רַאוֶנסבִּריק, ואיך יצאתי בחיים מן הגיהנום הזה. אבל זה לא לעניין עכשיו. אמרתי לך ששמי בּלוּמה,” שמעתי צחקוק קל, “אבל בתעודת הזהות שלי אני רשומה וַרדה, כי כשהגעתי לקיבוץ אמרו לי שבּלוּמה זה שם גלותי, ואילצו אותי להחליף אותו לוַרדה. אבל שמי בּלוּמה. אחרי שהתחתנתי חזרתי לשם שאמא ואבא שלי, שנהרגו לעיני, נתנו לי כשנולדתי… טוב, את עזריאל הכרתי כשהיה נהג של טנדר ועבד בשירות המועצה האזורית עמק חפר, ודרכו הכרתי את אחיו, שהיה כבר נשוי שנה לשרה. ושמעתי, כמובן, על הפואמה שכתב, ‘עמק הירח’, תחת השם אסף הגואל. פואמה יפה, מה? נשגבה, כמו שכתבו. אז תן לי לומר לך משהו. אני לא מאמינה,” הדגישה כל מלה ומלה, “שאדם חסר רגישות לאנשים יכול לכתוב יצירה שיש לה ערך אנושי. ויעקב היה אדם חסר רגישות לאנשים! אתה נדהם בוודאי לשמוע את זה, סיפרו לך רק דברים יפים עליו, שלא היה מסוגל לנגוע לרעה בזבוב, וכדומה, אבל אני חוזרת ואומרת, ללא נקיפת מצפון: אדם חסר רגישות לאנשים!.. אספר לך משהו. אתה בטוח שיש לך זמן לשמוע אותי?”

מראה הפנים שהקרין אלי קולה היה שונה, משום־מה, מתיאורו בפי שרה. עיניה לא היו “רעות” בעיני רוחי ושפתיה לא הביעו רשע. פנים רכות, מרירות כלשהו, שיוויתי לנגדי.

"ובכן, כשאני הכרתי את עזריאל, בזכות זה שאבא שלו היה מדריך שלי בקורס, הוא היה במצב ירוד מאוד מבחינה נפשית. אני מספרת לך דברים שלא סיפרתי לאף אחד, אבל אני חושבת שאם אתה כותב ספר על יעקב לוינשטיין, אתה צריך לדעת אותם. עזריאל היה מאוהב אז בשחקנית צעירה, שראה אותה בכמה הצגות ב’הבימה'. אהבה חסרת כל סיכוי, למעשה, אבל הוא היה משוגע אחריה. היה שולח לה פרחים, מחכה לה מאחורי הקלעים, אורב לה תחת החלון שלה… מין אהבה שרק בספרים רומנטיים אתה מוצא כמוה. והוא היה בחור ביישן. גם היום הוא ביישן. אף פעם לא העז לומר לה: אני אוהב אותך, או לכתוב לה. אני משעממת אותך?..

“עוד מעט אגיע לנקודה. בקיצור, היא לא התייחסה אליו. הוא לא היה קיים בשבילה. היה לה מאהב. היו לה כמה מאהבים. מן הבּוֹהֶמה, כמובן. ומיהו עזריאל לוינשטיין? בחור בריא, גבוה, גם יפה, לדעתי, אבל לא מהבּרַנזָ’ה, כמו שאומרים היום. בסך־הכֹּל נהג, מכונאי, שגמר בית־ספר מקצועי 'מַקס פַיין ובמלחמת השחרור תיקן משוריינים פגועים בכביש בורמה והציל כמה עשרות חיילים ממוות. מן האהבה הזאת הוא יצא שבור. בראייה לאחור אני יכולה לומר שהיה זה למזלו. הוא עצמו הודה בכך. כי השחקנית הזאת, עם כל יופייהּ וכשרונה המפוקפק, לא היתה שווה אותו. היתה בחורה בוגדנית ולא יציבה. התחתנה, התגרשה, התחתנה, התגרשה, ובסופו של דבר עזבה את הארץ לקנדה. לא חשוב. שמעתי שהיא נשואה של לאיזה בּרוֹקֶר יהודי מן המַאפְיה. אבל זה באמת מחוץ לעניין. אז כמו שאמרתי, כשאני הכרתי את עזריאל, הוא היה בשפל המדרגה. אבל באותו זמן, מתוך יאוש, מתוך תקווה להיאחז במשהו, באיזו נחמה, לעשות משהו שיסיח את דעתו מן הכאב שאכל אותו, הוא התחיל לפַסל. בברזל. היה אוסף פסולת של ברזל בבית־מלאכה – רצועות, חוטים עבים – מעַקל אותם ועושה מהם כל מיני דמויות של בעלי־חיים – תרנגולים, טווסים, חרגולים, עכברים… לעזריאל יש מה שקוראים ‘ידי זהב’, לא רק לתיקון מכונות ומכשירים, אלא גם לעיצוב צורות עדינות. היה לו חדר בתל־אביב, ברחוב רש”י, וכשאני הגעתי לשם, נפקחו לי העיניים: על השולחן, על הכוננית, על הרצפה, עמדו איזה תריסר דמויות מברזל. יופי! ממש יופי!.. עכשיו אני מגיעה לנושא שלך, ליעקב. עזריאל העריך מאוד את יעקב בתור איש־רוח, ובכלל. יעקב למד באוניברסיטה, היה משכיל, הבין בספרות ובאמנות, כבר פירסם פואמה גדולה, אמנם לא בשמו, אבל היללו אותה מאוד, ועזריאל, שהיה בסוד העניין, שמח מאוד בשבילו. אז יום אחד הוא הזמין אותו לחדרו כדי שיראה את העבודות שלו ויביע את דעתו עליהן, אם יש להן ערך אמנותי. אתה יודע מה היתה התגובה שלו? – הסתכל מסביב שניים־שלושה רגעים, ואמר, ככה, בגיחוך: טוב, אם אתה נהנה מזה…ומיד, אבל מיד, עבר לנושא אחר, ושאל אם הוא יודע, במקרה, לתקן פַּטיפוֹן, כי הפַּטיפוֹן של שרה התקלקל והיא לא יכולה יום אחד בלעדיו. זה הרג אותו. הוא לא המשיך יותר לפַסל אחרי זה. ואת העבודות שעשה הכניס למחסן ולא רצה לראות אותן. רק אחרי שנים, כשהבכור שלנו, יאיר, גילה במקרה את התרנגולים והטווסים, ונורא התפעל מהם, סיפר לי עזריאל על המקרה ההוא עם אחיו. למה אני מספרת לך את זה? כדי שתבין מי היה יעקב. הוא היה כל־כך אגוֹצֶנטרי, שלא היה לו יחס לבני־אדם מלבד לעצמו. כן, ולאשתו, כמובן, מפני שסבל ממנה. הוא לא היה מסוגל להסתכל רגע ללב של הזולת! אפילו לא ללב של אחיו! קראתי פעם שהשוו את ‘בקעת הירח’ שלו ל’אַנהֶלי' של יוּליוּש סלוֹבַצקי. זה מגוחך! אני למדתי את ‘אַנהֶלי’ כשהייתי ילדה, בבית־הספר בקראקוב. ב’אַנהֶלי' יש דמויות חיות! השַמאן, והכומר הפרָבוֹסלָבי, ואַנהלי עצמו… בפואמה של יעקב אין בני־אדם! מי הם החיילים האלה שנודדים שם בנגב לעבר סיני? אנחנו לא יודעים כלום עליהם! רוחות רפאים! אבל אני לא מבקרת ספרותית, אם כי בתור מורה לעברית באולפני עולים, אני מלמדת גם קצת ספרות. כל מה שרציתי להגיד לך בזה… תראה, זה לא עניין של מקרה אחד. ואתה יודע שיש מקרים בחיים שנחרתים בזכרון כמו כוויה עמוקה שלא מתרפאת… זו פרשה ארוכה של יחסים… פרשה של עלבון בלתי־פוסק… חצי שנה אחרי שהכרתי את עזריאל, התחתַנו… יש לך עוד סבלנות לשמוע אותי?

“ובכן… לי לא היתה משפחה בארץ. את המשפחה השארתי שם, במחנה בפְלאשוֹב. מלבד קרובה־רחוקה מצד אמא, אשה שבקושי התפרנסה מתפירת מחוכים וחזיות, סוֹניה היה שמה. כבר לא בחיים. כשהתחתנו, לא היה לנו כסף לשכור אולם, אז סונה זו, הענייה, היא שנתנה את הדירה הקטנה שלה, ברחוב פַאיֶרבֶּרג, בשביל מסיבת החתונה. לא ההורים של עזריאל – אולי מפני שהיחסים ביניהם כבר היו מעורערים אז – ולא יעקב ושרה, אלא הקרובה־הרחוקה הזאת, הפשוטה, שדיברה יידיש, שלא היתה לה פרוטה על הנשמה, אבל היה לה לב יהודי חם. באו חברים של עזריאל, מבית־הספר ומהצבא, באו חברים שלי מחברת־הנוער בקיבוץ, באו ההורים, באו יעקב ושרה… אתה יודע מה הביאו לנו כמתנת חתונה?.. אני מתביישת לספר… מין אגרטל מגושם, סרח־עודף מן המתנות שקיבלו הם לחתונה שלהם… שרה שכחה שסיפרה פעם בנוכחותנו על כל מיני שאריות של מתנות שהעלתה אל הבּוֹידֶם… ואמא של עזריאל… טוב, לא אדבר עליה. יותר מדי כואב לי הדבר…” הפסיקה לרגע, אחר־כך המשיכה בקול חנוק מדמעות: “ואני הרי קיוויתי שתהיה לי משפחה בארץ… שכשאתחתן עם עזריאל, איכנס לתוך משפחה… קיוויתי, קיוויתי… אבל מי אני הייתי? אחת שבאה משם… מן השואה… מין סטיגְמָה כזאת… אחת שדיברה עברית במבטא פולני… שלא הבינה את הבדיחות הצבריות… ולא מה זה דַחילַכּ, ומה זה אַהלֶן, ומה זה יַעְנִי… יעקב אפילו לא הואיל לתת נשיקה לגיסתו החדשה… ולהזמין לביתם? כן, פעם אחת, חודש אחרי החתונה, הזמינו אותנו, לחמש לפנות־ערב. שרה הגישה תה וביסקוויטים, שאלה את עזריאל, כמו בדרך־אגב, אם הוא ממשיך עדיין בתחביב האמנותי שלו, ובלי לחכות לתשובתו החלה לספר בהתפעלות על פסלי מתכת של ג’אקוֹמֶטי – האמת, את שמו עוד לא ידענו אז – שראתה בתערוכה בלונדון. אחרי ארבעים רגע אמרה שעומדת לבוא אליה תלמידה, וזה היה רמז עבה שהפגישה הגיעה לקִצהּ ושעלינו להסתלק. כן, כך זה היה כל השנים.” הפסיקה, כמו באנחה. נדמה היה לי שסיימה, אך היא המשיכה: “תראה, אנחנו לא נטרנו לו איבה, למרות כל מה שסיפרתי לך. ומאוד־מאוד ציער אותנו כשנודע לנו מה קרה לו בשנים האחרונות. עזריאל ביקר אותו פעמיים ב’גֵהה', שרה אפילו לא יודעת על זה. ניסה מאוד להקל עליו. האמן לי, עמוק בלבו עזריאל אהב את אחיו וריחם עליו. אבל יעקב היה נעול. לא ניתן היה לחדור אליו. ובסוף… כששמענו שהתאבד… חשבתי על כך שהיה זה מפני שהוא כאילו נחנק בתוך האֶגוֹצֶנטריות שלו…”

אחר־כך אמרה בקול מאושש: “אני רוצה שתבין: אני לא מתאוננת. תודה לאל, לא חסר לנו דבר. עזריאל יש לו המוסך שלו, מוסך גדול, עם שבעה עובדים, אני מלמדת באולפנים, יש לנו שני בנים ובת והם מסודרים יפה, וחמישה נכדים שאנחנו אוהבים מאוד… אבל כואב לי. עד היום כואב לי היחס הזה שהיה ליעקב אל אחיו. שלא הגיע לו. ורציתי שתדע גם על הצד הזה באישיות של המשורר יעקב לוינשטיין. אני מקווה שלא גזלתי יותר מדי מזמנך.”


רגעים רבים לאחר שנשתתק קולה היתה ידי קפואה על שפופרת הטלפון. דכדוך קשה השתלט עלי. הייתכן שהעלבון והקיפוח שדיברו מלִבהּ עיוותו כל־כך את דמותו בעיניה, עד שנראתה כבבואה במראה ערומה? או שמא אני…

 

כב

רק במקרה נודע לי שקופחתי, ועודני מקופח, בשיעור לא מבוטל, בתשלומי הפנסיה שאני מקבל, חודש בחודשו.

קיבלתי הזמנה מודפסת ל“הרמת כוס” לכבוד הבר־מצווה של בנו של אחד מעובדי הדפוס הוותיקים בעיתון, שלום עובדיה. מכיוון שחיבבתי את האיש הזה, שהכרתיו יותר מעשרים שנה – ושתוך כדי עבודתו כסַדָּר גם גילה בקיאות בלשון וחיבה לדברי ספרות – נעניתי והלכתי למסיבה, שנערכה בחדר הכתבים שבבניין העיתון.

בקבוקי יין ומיצים, עוגות ועוגיות, חטיפים וממתקים, היו ערוכים על השולחן הארוך, החגיגי, ואל החדר נאספו עובדי הדפוס, רבים מעובדי המערכת, בהם גם העורך הראשי, וכמה גימלאים שזכרו לשלום עובדיה חסד עבודתו אתם. כרגיל במסיבות כאלה, עמיתים שלא נפגשו זה זמן רב משתדלים לחייך זה אל זה, ומעמידים פנים שנשכחו מלִבּם טינות ישנות, חשבונות ישנים. גם העורך הראשי הואיל לחייך אלי בעָברוֹ על־פני, ואפילו שאל אם אין ברצוני “לתרום” מפעם לפעם איזו רשימה לעיתון, “אם כי שכר־הסופרים שלנו, כידוע לך, אין בו פיצוי הוגן למאמץ ולכשרון שאתה משקיע בכתיבה”. בפינת החדר, מופרש מיתר הנאספים, נסמך אל הקיר, ראיתי את ג' אריאב, משקיף על החוגגים וחיוך צר על שפתיו, כבן־עלייה המואיל לכבד בנוכחותו סעודת עניים. אחד מעובדי הדפוס נשא נאום ברכה, אחריו בירך את בעל השמחה, בדברים קצרים, העורך הראשי, וכשסיים, קרא כלפי אריאב: “עכשיו תורך! אנחנו דיברנו פרוזה, אתה תדבר אלינו שירה!” הכֹּל מחאו כף לעומתו, להפציר בו לברך, אך הוא סימן בידו – מנענע אותה לפניו כמה פעמים מצד אל צד – כי אין בדעתו להיענות.

כשהיטבנו את לבנו ביין ובעוגות, מתהלכים בחדר אנה ואנה – ואת אריאב לא ראיתי עוד, הסתלק, כנראה – ניגש אלי משה אברהמי, גם הוא מעובדיו הוותיקים של העיתון, שפרש לגימלאות שנה לפנַי, ושאל איך אני “מסתדר” עם הפנסיה שלי. אמרתי שאני “מסתדר”. היא מספיקה לי לצרכי הצנועים. כשהשווינו את הקצבות שאנו מקבלים מקרן הגימלאות, נוכחתי, לתמהוני הרב, ששלי קטנה בעשרים אחז משלו, אף כי היינו שנינו בדרגה עיתונאית אחת. גם הוא נדהם. אמר שהונו אותי. אין כל ספק בדבר. רימו אותי בחישוב המגיע לי. וכששאל כמה קיבלתי כמענק פרישה, התברר שגם בזה קופחתי בשיעור של כחמישה־עשר אחוזים. “ניצלו את האמון שנתת בהם!” כעס, “שלא עברת בעצמך על החשבונות! צריך היית לדעת: לעולם אין לתת אמון בהנהלה! תמיד ירמו אותך אם יראו שאתה לא עומד על המשמר! אסור לך לשתוק על זה!..” ויעץ לי לפנות, קודם־כל, אל הגזבר, לדרוש ממנו שיעבור יחד אתי על החשבונות, אחר־כך אל קרן הגימלאות, לברר כמה מגיע לי לפי חשבונם, ואם לא יתוקן הדבר – אל אגודת העיתונאים, אל ועדת הביקורת של ההסתדרות, אפילו אל עורך־דין, אם יהיה הכרח בכך. “אל תוותר להם!” היתרה בי.

בערב, כשסיפרתי על כך לאביתר בטלפון, לא היו די מלים בפיו להביע את השתעררותו: “אני לא מבין אותך… איך נתת שיסדרו אותך ככה… איך לא ראית תיכף, בחודש הראשון, כשהתחלת לקבל את הפנסיה… התמימות שלך הורגת אותי… לא, זו לא תמימות, זה חוסר תבונה מינימלית… אני פשוט לא מאמין!.. שלושים שנה מהחיים שלך נתת להם, והמנוולים האלה…” ואמר שעלי לעזוב הכֹּל ולפעול מיד! ללא דיחוי! “תשכח בינתיים מהספר הזה שאתה עובד עליו בלי לקבל פרוטה!”

בארבע בבוקר התעוררתי מחלום רע: הלכתי ברחוב ליליינבלום, שמשני צדיו בתים ישנים, מתפוררים, ומולי אני רואה את ג' אריאב, בא לקראתי. רציתי להתחמק ממנו, להסתתר באחת החצרות, אך כבר היה מאוחר מדי לעשות כך. בהגיעו עדי, נזף בי בזעם: אתה השארת את חברנו פצוע בשדה וברחת! התרתחתי וצעקתי: שאתה תאשים אותי בזה?! אתה, שאפילו לא שירַתָּ בצבא? איך אתה מעז? חיוך של לעג עלה על שפתיו: בוא, בוא אתי ואראה לך. הלכתי אחריו עד קצה הרחוב, והגענו אל שדה פתוח, זרוע גרוטאות וגלי אשפה. הוביל אותי לבור, באמצע השדה, וכשהסתכלתי לתוכו, ראיתי גופת גבר מת. בהלה נוראה תקפה אותי. אריאב הצביע על האיש: עכשיו אתה רואה מה עשית?! ניסיתי להבחין בזהותו של המת, אך הבור היה שרוי באפלה. נשאתי עיני אל אריאב, ולא יכולתי להוציא הגה מפי.

כבר באותו ערב היו אצלי גם אביתר וגם ערן, לטכס עצה איך לפעול בעניין הפנסיה. ישבו ודפי נייר לפניהם ורשמו מפי – מתי, בדיוק, התחלתי לעבוד בעיתון, מה היתה דרגתי, כמה קיבלתי במשכורתי האחרונה, כמה ניקו לי לקרן הפנסיה בכל חודש. היה עלי לפשפש בניירות ישנים, שהיו טמונים באיזו תיבת קרטון בעליית המטבח, כדי למצוא תלושי משכורת של שנים שעברו, וכשלא מצאתי מסמכים שביקשו לראותם, ננזפתי שאינני שומר על הדברים החיוניים לעצם קיומי הפיסי. מה יהיה כשאיאלץ – בעוד שנים, ולוואי שלא אזדקק לכך בכלל, אבל הביולוגיה והזמן עושים את שלהם! – ללכת לבית־אבות, שהאכסוּן בו עולה הון? מאין יימצא הכסף לכך, אם הקִצבּה כה נמוכה? אביתר הניח את מחשב־הכיס שלו לפניו, העתיק אליו מספרים מן הניירות שהבאתי לו וחישב וחזר וחישב את המגיע לי. “אתה יודע כמה רימו אותך?” נשא את ראשו מן המחשב, “במאות שקלים! במאות שקלים בכל חודש!” השפלתי את עיני. לא היה לי כל הסבר לסכלותי. “אז מה אתה חושב לעשות עכשיו?” אמר ערן.

מעולם לא ראיתי את שני בני נחרצים כל־כך, נמרצים כל־כך, בעניין הנוגע לרווחתי. כבר באותו ערב עצמו ערכו לי תכנית פעולה להחזרת זכויותי, תכנית שבקוויה הכלליים היתה דומה לעצות שהשׂיא לי משה אברהמי. וכדי שלא אשגה שוב, ולא אפסח על שום שלב, רשמו זאת על־גבי גליון נייר ארוך, סעיף אחר סעיף.

למחרת בבוקר צילצלתי אל שרה לוינשטיין ואמרתי שלדאבוני נאלץ אני לעשות הפסקה כלשהי בעבודתי על הספר, לרגל “עניין משפחתי” שעלי לטפל בו. “אינך צריך אפילו להודיע לי על כך,” אמרה בשוויון־נפש, “אתה חופשי לנהוג כפי שאתה מבין, וכפי שרצוי לך. אתה לא שׂכיר שלי.”

משהו בטוֹן דיבורה העכיר את רוחי.

הלכתי בעקבות ההוראות שהשאירו לי שני בני.

ודבר בלתי־מובן קרה: ישבתי עם מנהל־החשבונות הראשי של העיתון – איש קשיש, בעל מראה מהוגן בהחלט – על החשבונות הנוגעים לגימלה שלי (ולשבחו עלי לומר שנהג בי בסבלנות רבה, יותר משעה־וחצי ישב אתי), והראה לי באותות ובמופתים, בעזרת עט, שרשם שורה ארוכה של מספרים, ובעזרת מחשב, שאני מקבל בדיוק את המגיע לי. וגם במענק הפרישה שקיבלתי לא קופחתי אפילו בפרוטה אחת. הכֹּל כדת וכדין. שאלתי מאין נובע ההפרש הגדול בין הקִצבה שלי ובין זו של אברהמי, אך על כך לא היתה לו תשובה. “אינני יכול לומר לך. צריך לבדוק את הפרטים הנוגעים לו, וזאת אינני רשאי לעשות אתך. אולי היו לו איזה תוספות מיוחדות. אינני יודע.” וכך קרה גם במהלך ישיבה ממושכת עם הפקידה האדיבה והדקדקנית בקרן הגימלאות: שחור על גבי לבן הראתה לי, בחישוב מדויק, שאני מקבל את סכום הקִצבה המגיע לי על פי כל הכללים והתקנות. גם היא לא יכלה – גם אין זה מתפקידה – להסביר לי את פשר ההפרש שעליו שאלתי.

כשסיפרתי זאת לשני בני – עכשיו היו באים לביתי כמעט מדי ערב בערבו – ליגלג עלי אביתר: “לך אפשר למכור תיש ותחשוב שקנית עז, מפני שלתיש יש ביצים שדומות לעטין. יראו לך שארבע ועוד ארבע שווה שלוש – ותאמין. אתה עיוור־מספרים!”

“גם אמא היתה אומרת שאתה ‘עיוור־מִספּרים’,” חייך ערן.

כן, אבל עפרה היתה אומרת זאת מתוך סלחנות וחיבה, כי גם על עצמה היתה אומרת שהיא “עיוורת־מספרים”. חשבונות חשמל, חשבונות טלפון, הודעות מן הבנק – היא היתה מוציאה אותם מתיבת המכתבים, מניחה על שולחני, ולא מעיפה עין עליהם. כשהיתה מוצאת בתיבה מעטפה שנשלחה מטעם “משרד האוצר, מס הכנסה”, היתה נתקפת בהלה, כאילו פקידי ההוצאה־לפועל נכנסים הביתה לעקל רהיטים, וצריך הייתי להרגיע אותה שאין זה אלא אישור על ששילמתי מִסַי כחוק. הייתי “עיוור־מספרים” בעיניה, רק כאשר היתה שומעת מפי חברותיה כמה גבוהות המשכורות של בעליהן יותר ממשכורתי, ואני הייתי מנסה להוכיח לה, במספרים, שעם כל ההטבות והזכויות הסוציאליות, משכורתי אינה נמוכה כלל וכלל.

שאלתי מה, לדעתם, יש לעשות עכשיו, לאחר שהן מִנהלת העיתון והן קרן הגימלאות טוענות – ומוכיחות זאת במספרים – שהכֹּל כשורה. אולי באמת כך הדבר…

“שוב אתה לא תופס שעובדים עליך!” רגז אביתר, “אתה לא תופס שכל מה שהראו לך זה אחיזת־עיניים!” הפנסיה שאתה מקבל היא בושה ממש! מנקה רחובות מקבל יותר ממך!"

ולאחר שנועצו ביניהם כמה רגעים, אמר ערן: “תשאיר את זה לנו. אנחנו נטפל בעניין. תחזור אל כרמן שלך.”

שלושתנו צחקנו. ערן, כל־אימת שהיינו מדברים בעבודתי, היה ממציא לשרה כינוי אחר. אבל “כרמן”? לאשה בת שישים? רואה אותה רוקדת פַּנדַנגוֹ?

ומאותו ערב התגייסו שניהם, חמושים בבקיאות במספרים ובלהט מוסרי, למלחמת־הקודש להשבת זכויותי.

 

כג

שינוי לא מובן חל ביחסה של שרה אלי. קור נשב ממנה. כאילו חטאתי לה במשהו. כאילו דופי מצאה בי.

חשתי בזה ביום הראשון לבואי לביתה לאחר שנעדרתי ממנו שבוע ימים. קידמה את פני בחיוך מנומס בכניסתי, ולא שאלה דבר על סיבת היעדרותי, או אילו “בעיות משפחתיות” היו לי, שרמזתי לה עליהן. “אתה ממשיך בעבודה כרגיל, נכון?” אמרה כשפניתי אל חדרו של יעקב, והניחה לי להיסגר בו. ועד יציאתי מן הבית בצהריים לא ראיתיה.

להבין לא יכולתי מה סיבה עשויה להיות לשינוי הזה. האם חושדת היא בי שאני בולש אחריה? מחטט ביחסים שהיו בינה ובין בעלה? להוט ללקט דברי לעז עליה מפי “אויבים” שלה? האם נוגע הדבר לסוד שרמז עליו בנימין רוזן מן ה“ארכיון”?

שאלות אלה הטרידו אותי כל־כך, שקשה היה לי להתרכז בעבודתי. יושב הייתי אל השולחן, רכון על כתב־יד, ואוזני כרויה אל מה שמעבר לדלת – צעדיה מחדר אל חדר, נקישות כלים, טריקת דלת, צלילי רדיו – ואני מפשפש במעשי, מה עשיתי שהפך את יחסה כלפי? ואם אין לה עוד עניין במה שאני עושה – למי אני עמל?

ודווקא בימים אלה, תיכף לחזרתי לעבודה, מצאתי במעטפה שהיתה חבויה מאחורי שורה של ספרים, חיבור גדול ומעניין מאוד של לוינשטיין, שלא הושלם, מחזיק יותר ממאתיים דף, ושלפי הנראה שקד עליו שנים. שם החיבור “בין זיקה להיעדרות”, ומדברי ההקדמה שבראשו הסתבר שביקש לבחון בו את פשר הסתירה – או “הפרדוקס” בלשונו – שבין הקשר האמיץ והמופלא, הדתי, הרגשי, האי־רציונלי והרציונלי, של עם־ישראל לארץ־ישראל בכל הדורות, שאין דומה לו בשום עם ולשון – ובין הימנעותו למעשה, במשך כל שנות הגלות, מלעלות אליה ולהתיישב בה, גם כששעריה היו פתוחים לפניו. החיבור רצוף מאות מובאות מן המקרא (ובראשן פסוק מויקרא: “לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלוהים”), מן התלמוד והמדרשים (כגון הפסוק ממסכת כתובות: “לעולם ידור אדם בארץ־ישראל, אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחוץ־לארץ, ואפילו בעיר שרובה ישראל”), ועבור דרך ספרות השו"ת, הפיוטים, שירת ספרד, הקבלה, ועד הספרות החסידית של מאתיים השנים האחרונות, והכתבים של הוגי הדעות הציונים החילוניים, והסתירה המצויה בתנועה הציונית עצמה, בין הלכה למעשה.

עניין רב מצאתי בחיבור זה, המעמיק בשורשי הסתירה ההיסטורית הזאת, מנסה להבין את ה“מֶנטליות” היהודית שגרמה לה ומביא גם דעות של חכמי קדם להסברתה (כמו, למשל, הפסוק מתוספתא: “גלות שנייה מפני מה? מפני שאוהבים את הממון ושונאים איש את רעהו”); עניין רב היה לי בקביעה שלו, שהזיקה לארץ וההימנעות מיישובה, היו שני כוחות קוטביים שווים, שהניגוד ביניהם עיצב את האופי הלאומי של עם ישראל – אך התקשיתי מאוד לכתוב את תמציתו של החיבור, או אפילו לצטט קטעים מתוכו, משום שמדי פעם היה העט שבידי נעצר ודעתי מוסחת אל יחסה המעליב של שרה.

ומשהו השתנה גם באורחה־ורבעהּ. מספר תלמידיה פחת, וכשלא היתה יוצאת מן הבית, היתה פותחת את הרדיו ב“קול המוסיקה” למשך שעה או שעתיים – אמנם בקול חרישי, שלא להפריעני – או מניחה תקליטים על־גבי הפטיפון ומשמיעה, שוב ושוב, אותן שלוש־ארבע יצירות: “קללת פאוּסט” של בֶּרליוֹז, הסוויטה מתוך “פֶּר גינט” של גריג, ו“סוֹנָטַת קרוֹיצֶר” של בטהובן. שלוש שאני מכיר היטב. מדוע דווקא אלה? – תמהתי, ומדוע היא חוזרת עליהן? כן, לעתים, גם אחת הקונצ’רטות הבּרַנדֶרבּוּרגיוֹת של באך.

לא מצאתי לי מנוחה. כשהייתי שומע את הדלת נטרקת אחריה, הייתי קם מכסאי ויוצא מן החדר להתהלך בדירה. נכנס הייתי למטבח, כביכול להרתיח לי מים לקפה, אך תר על סביבי לראות מה נשתנה בו. שם לב לכך ששקים עם עוגיות קוקוס מונחת על השיש, או שחפיסה של תה ורדים, שלא ראיתיה בימים הקודמים, תפסה לה מקום במזווה, או שטבלה גדולה של שוקולד “נסטלה” שווייצרי מונחת, לא צפויה, על המדף.

ונכנס הייתי – כיוון שניתנה לי רשות לכך למן היום הראשון לעבודתי בבית זה – לחדר האמבטיה, חדרה האינטימי של אשה, שסודותיה מוצנעים בו. ניחוח דק של הבושם שהשתמשה בו לפני צאתה מן הבית היה מרחף באוויר החדר, מרטיט את נחירי, כאילו ריח פניה ושערה נישב אלי; ומראה צנצנות התמרוקים על מדף השיש שמעל לכיור היה מעלה לעיני את מראה זרועותיה החשופות, צווארה, לוח לבּהּ. פעם אחת היה החדר מלא הבל חם, ומבעד האדים שעירפלו אותו, דימיתי לראות את גופה הערום צף במי האמבטיה, רגליה משכשכות בהם, המים החמימים, המבושמים, מלטפים את שדיה.

ויום אחד, כשבועיים לאחר שחזרתי לעבודה, נכנסתי לחדר האמבטיה – והדם פרץ אל פני: על מדף השיש מונחים היו בקבוק של “אַפטֶר־שֵׁייב” וסכין־גילוח משומשת.

לא ידעתי את נפשי. רגע – הסית אותי יצרי לשאת את רגלי ולברוח. לצאת מן הבית ולא לחזור אליו עוד. נבגדתי. ולא אוכל עוד לראות את פני הבוגדת, שנהגה עמי במרמה. אך כשנכנסתי לחדר העבודה לקחת את תיקי וללכת, אמרתי לעצמי שאני שוטה גמור: שרה לוינשטיין לא התארסה לי כשהכניסה אותי לביתה כדי לכתוב על בעלה המנוח. היא גם לא ביקשה זאת ממני. אני הוא שהצעתי לה לעשות את העבודה הזאת, והיא רק נתנה את הסכמתה. שום התחייבות אין לה כלפי, לא־כל־שכן – התחייבות רגשית. וכשנפל מבטי על כתב־היד של יעקב, שהשארתיו באמצע הקריאה, חזרתי והתיישבתי על הכסא ולקחתי את העט בידי.

חזרתי לעשות את עבודתי. אבל הקנאה כססה בי. אוזני היתה דרוכה אל הנעשה מעבר לדלת, לשמוע קול גבר. אך שום קול גבר לא נשמע. לא בשעות הבוקר ולא בשעות אחר־הצהריים. היא נפגשת אתו בערב, אמרתי בלבי. הוא נשאר ללון אתה בלילה. בטרם בוקר הוא יוצא בחשאי.

וריח של עשן סיגר היה תלוי באוויר חדר המגורים.

פזור־דעת קראתי כמה משפטים, כתבתי כמה משפטים. מבטי נתלה ביונה הלבנה העומדת על ענף האִזדרכת הנראה בעד החלון, מתבוננת בי כתוהה על מחשבותי. מכרה ישנה שלי. הנה היא פורשת כנף ומעופפת אל ראש תורן האנטנה שעל גג הבית הסמוך. הנה היא מחבטת בכנפיה במשק קצר ועפה לה הרחק. ובעוד רגעים אחדים – הרגליה כבר ידועים לי – תחזור ותנחת על אותו ענף עצמו ותתבונן בי רגעים ארוכים. חריקת מפתח בחור המנעול מבשׂרת את שובה של בעלת־הבית לדירתה. צעדיה פונים אל חדר השינה שלה. בשש אני קם, יוצא מן החדר, וגם היא יוצאת מחדרה בשָׁמעהּ את צעדי, מחייכת לי לשלום ונפרדת מעלי.

למחרת, לפני־הצהריים, כשנכנסתי שוב לחדר האמבטיה, לא מצאתי בו את בקבוק ה“אַפטֶר־שֵׁייב” ולא את סכין־הגילוח. משמע שהזר עשה גם את הלילה הזה עם אשת־חסדי, ובבוקר נטל עמו את כליו.

נכנסתי – פגוע עד עומק נשמתי – לחדר העבודה, וגמרתי בלבי – מחנק עומד בגרוני – שכשתחזור גב' לוינשטיין לדירה, אומַר, חד וחלק: “אני רואה שאין לך עניין בעבודתי, אני מוכן להפסיק, אם כן. אמסור לך מה שרשמתי עד עכשיו, תוכלי לעשות בו לפי מיטב שיקול דעתך. אינני תובע שום בעלות עליו.”

ללא הועיל נזפתי והצלפתי בעצמי: איזה יצור מאוס אתה! הלא אינך מאוהב בה! לא, אינך מאוהב בה, ואף־על־פי־כן אתה תובע חזקה עליה! היית רוצה שאשה זו לא תניח ידה מידך, שלא תסור מעליך ללכת אחר זר! למנוע ממנה, היית רוצה, את חירותה לנהוג כחפצה! באיזו זכות!

ללא הועיל – כי העלבון הוסיף לכרסם את לבי.

חזרתי ובאתי בארבע אחר־הצהריים; ובשש, כשיצאתי מן החדר, והיה בדעתי לומר לה מה שהחלטתי לומר, מצאתי אותה שקועה בכורסה, ראשה שמוט לאחור, עיניה עצומות, והבעה של סבל מקדירה את פניה. נעצרתי מולה ואמרתי: “את מרגישה רע?” היא פקחה את עיניה, הסתכלה בי רגע, ואמרה: “עשה לי טובה, תביא לי מן החנות בקבוק ברֶנדי, לא חשוב איזה. אני צמאה נורא, ואין לי כוח לקום.”

עמדתי תקוע במקומי, משותק מרוב תדהמה: לאחר כל הימים האלה שהתנכרה אלי, כאילו זר אני בבית, לאחר שפגעה בי עד עומק נשמתי, לאחר שנאפה מאחורי גבי – היא מבקשת שאשרת אותה! האדונית רוצה לעשות אותי עבד שלה!

רגע עמדתי דומם על מקומי. האם המאהב שלה עזב אותה? – עבר הרהור בראשי בהסתכלי בה – האם זו הסיבה לדכאון שתקף אותה?.. בלי לומר מלה יצאתי, הלכתי לחנות המכולת הסמוכה, קניתי בקבוק קוניאק צרפתי יקר, “קוּרבוּאַזיֶה”, והעמדתי אותו לפניה. “אני מודה לך מאוד,” אמרה בקול יגע, ושאלה כמה זה עלה. נופפתי את שאלתה בידי. “על חשבון שכיר־היום שלך,” אמרתי. היא קמה, הביאה את ארנקה והניחה שטר של מאה על השולחן. אחר־כך הביאה שתי כוסות, וביקשה – לא, ציוותה! – שאשב ואשתה אתה.

“אלוהים מעניש אותי,” אמרה לאחר שגמעה גמיעה מכוסה. השתתקה, עצמה את עיניה, ולאחר שתיקה ממושכת אמרה: “היא לא מכירה אותי. אתה תופס מה זה?” וסיפרה שנסעה לכפר־סבא, לבקר את בתה, וזו התנכרה אליה. לא השיבה על שאלותיה, השתמטה מחיבוקה, מיהרה להתרחק ממנה, ועד מהרה נעלמה מעיניה. זו הפעם השנייה שראתה אותה מאז מות אביה. למחרת מותו נסעה אליה להביאה ללוויה. היא עמדה ליד הקבר רגעים ארוכים לאחר שנסתם, משפילה עיניה אליו ללא דמעה – “אי־אפשר היה לדעת אם היא מצטערת, או אדישה, או מנסה להבין מה קרה” – לא אבתה לזוז משם גם לאחר שכל המלווים פנו לחזור אל שער בית־העלמין, וצריך היה לעקור אותה בכוח ממקומה. עכשיו – "אני לא מאמינה שלא הכירה אותי. היא התכחשה אלי. בכוונה. "ולאחר רגע: “זה מגיע לי.” ולאחר עוד רגע של שתיקה, בחיוך מר על שפתיה: “יש לך עסק עם אשה רעה.” – “שיש לה רגשי אשמה, בכל־זאת…” לחשתי. “רגשי אשמה רגשי אשמה!” קראה בלעג, “אני שונאת את המטבע המזויף הזה, שכל העולם המודרני משתמש בו! כל אשה שקראה איזה מאמר פופולרי על פסיכולוגיה, מצהירה שיש לה ‘רגשי אשמה’. בגדה בבעלה, רצחה את המאהבת שלו, נטשה את הילד שלה – יש לה ‘רגשי אשמה’! עוד תכשיט אחד שהן מתקשטות בו. עגילים לאוזניים, מחרוזת לצוואר – ו’רגשי אשמה' על הלב!” לגמה לגימה גדולה מכוסה והמשיכה: “או כאלה שבשבילן זה עניין של שגרה. יום אחד אומרת הגברת לחברה שלה בטלפון – ‘יש לי נזלת הבוקר’, ויום שני – ‘קמתי עם רגשי אשמה’. לאחת יש רגשי אשמה מפני ששכחה להוסיף תבלין למרק, ולשנייה, מפני שזה שבועיים לא ביקרה אצל חמותה. זה נחמד. המצאה של העולם המודרני. הדרך הקצרה לצאת נקי מכל החטאים והעווֹנות. בלי תפילה ובלי צום ובלי צדקה. תגיד לי אתה – לאברהם היו רגשי אשמה אחרי שעמד לשחוט את בנו? לא כתוב דבר כזה. ליפתח היו – אחרי ששחט את בתו? לקליטמנסטרה – אחרי שרצחה את בעלה? אולי היו, אינני יודעת, אבל לא דיברו על זה, לא התפארו בזה, לא הכריזו על זה, לא כתבו על זה. רק באופרות שופכים דמעות באריות קורעות־לב, על רגשי אשמה. אבל זה כבר העולם המודרני, לא? היתה לי קרובה־רחוקה, מצד אבא, בלונדון, שלא ביקרה אף פעם בארץ, מפני שהיו לה ‘רגשי אשמה’, כך אמרה. אז מה אתה אומר לי שיש לי רגשי אשמה. ואם יש – אז מה?!” נפלט צחוק מפיה. שוב מילאה לה את הכוס, לגמה ממנה, ואמרה בקול נמוך, צרוד: “היה פקק־תנועה נורא לפני צומת רעננה. תאונה, או משהו. שיירה של שלושה קילומטר. לקח לי שעה וחצי לחזור העירה.” הסתכלה בי, ואמרה: “אני רואה שאתה עייף. גם אני.” ועפעפיה נשרו על עיניה.

ולמחרת בבוקר, כשפתחה לי את הדלת, כאילו לא שפכה לפני את לבהּ אמש, כאילו לא ישבנו שעה ארוכה זה מול זה ואין איש אתנו. אותו חיוך מנומס של שוויון־נפש.

 

כד

כתבתי לחסיה לוינשטיין, אמו של יעקב, בדגניה א', שאני כותב ספר על בנה, והייתי רוצה לשמוע מפיה כל מה שיש לה לספר עליו. השיבה לי שמכתבי מילא את לבהּ אושר. היא ידעה שיבוא יום ומישהו, “חכם־לב”, יכיר בגאונותו של יעקב ויגאל את שמו מן השכחה והאטימות וההתכחשות שרבצו כקללה על חייו, אך לא תיארה לה שכה קרוב אותו יום. היא מברכת אותי. “אתה יקר לי מעשרה בנים”. בזרועות פתוחות תקבל את פני. ומבקשת שאבוא בשבת, ואם לא נוח לי הדבר, ביום חול בשעות אחר־הצהריים, כי בשעות הבוקר היא עובדת במתפרה של הקיבוץ. אשה בת שמונים וחמש, אולי יותר. בקיבוץ הנוצר את זכרו של הוגה “דת העבודה”, שהיה אחד מראשוניו.

יצאתי מן הבית בשתיים. יום חם היה, ורוח שרבית ליהטה את פני. נסעתי דרך כפר תבור, כפר קמא, יבנאל. שדות קמה מצהיבה, מנומרים בפרגים אדומים, שדות קוצים, מטעים ירוקים, השתרעו משני צדי הכביש, וזכרונות מרגשים עטו עלי. בדרך הזאת נסעתי עם עפרה כשאביתר היה בן שנתיים. השארנו אותו בידי הורי ולקחנו לנו שלושה ימי נופש. כשהגענו ליבנאל, ביקשה עפרה שנעצור ונתעכב מעט במושבה. יצאנו מן המכונית, טיילנו לאורך הרחוב, והיא הצביעה על בית זה ועל בית זה, בתים ישנים של אבני־בזלת, שביקרה בהם עם אביה בילדותה. אביה היה מהנדס מדידות במחלקת עבודות ציבוריות של ממשלת המנדט, ופעם לקח אותה אתו, כשנסע לשם לרגל עבודתו, ולשעות היום הפקיד אותה בידי משפחה שהכירה היטב. שמה היה… אליוֹטין? כן, אליוֹטין. והנה הבית, נעצרה. כן, בטוחה היא שזה הבית. הנה שני הדקלים הדקים והענקיים שבחזיתו. שצמרותיהם מתנועעות ברוח כמו תורני ספינה בלב־ים. וגם את תלולית הקקטוסים שבאמצע הגינה היא זוכרת, וגם את הדלת הירוקה; ובחצר האחורית, לפני הרפת, אפשר לראות את שני אופני העגלה השבורה, עם היצול, דבר לא נשתנה. הניכנס? אזרנו עוז וניגשנו אל הדלת והקשנו עליה, והמתַנוּ, אבל איש לא ענה. הם, או בניהם, בשדה, כנראה, אמרה עפרה, נכזבת, ואולי עזבו, ואחרים באו במקומם… וכשהמשכנו לפסוע ברחוב, סיפרה שערב אחד לקח אותה אביה אל המאהל הבֶּדווי שבצלע הגבעה שם, מדרום למושבה, ונכנסו לאחד האוהלים, והשיח', שהכיר היטב את אביה, קיבלם בכבוד רב וכיבדם בקפה ובדברי מתיקה, ואביה, שידע ערבית, ניהל שיחה ערה עם המארח, והיא, שהיתה אז בת שבע, עיניה נעצמו, כאילו סוממה מן החום והעשן שמילאו את האוהל, והיא נרדמה על המחצלת, וכשהעירו אותה, ועיניה נפקחו אל פינג’אן הנחושת ואל הגחלים הלוחשות ואל האיש בעל הזקן המחודד, העטוף בעַבַּאיה, נפלטה צעקה מפיה, כי היתה בטוחה שהיא במערה מכושפת ושדים מעופפים סביבה.

כשעה התעכבנו במושבה, עוברים מרחוב לרחוב, עפרה נזכרת במקרים פעוטים מימי אותו קיץ של ילדותה, ואחר־כך המשכנו לנסוע צפונה, למטולה. שני לילות שהינו שם, בפנסיון קטן, ועפרה היתה צעירה, וגופה גמיש ושוקק חיים ולהוט לרוות עונג.

שנים מאושרות היו לנו.

ירדתי אל הבקעה – שהופיעה לעיני ממרום ההר כגן אלוהים מדושן ירק, מושקה בפלגי מים – בכביש המתפתל מפוריה אל המושבה כינרת, ובדרכי משם אל הדגניות, חשתי כאילו שקעתי אל חומו של רחם.

חסיה לוינשטיין – שׂערה שׂיבה כסופה, משקפיים עבי־עדשות לעיניה, מקל־הליכה בידה – כבר חיכתה לי לצד מגרש החניה. ראיתי אותה – דמות מוכרת לי מכמה תצלומים – יושבת על ספסל שעל המדשאה, אורבת, כנראה, לכל הבא בשערי המשק, ובצאתי מן המכונית, קמה, קרבה אלי ושאלה אם אני האיש שלו היא מצפה. “אני מאושרת לראותך,” אמרה כשהושטתי לה את ידי. והוליכה אותי בשביל מרוצף, שהקיף מדשאות, גנים עם עצים רמי קומה, רחבי צמרת, עתירי עלווה, בתים דו־קומתיים, עומדים שאננים בתוך הירק והחום השרבי האופף אותם – אל חדרה.

על השולחן, בחדר הקטן והמטופח, ובו ספה, וכוננית ספרים, ומקלט טלוויזיה, וכורסה אחת, ושני כסאות – כבר עמדו פנכות עם עוגיות, שקדים ואגוזים, וקערה מלאה פירות – שזיפים, אפרסקים, אפרסמונים. חסיה יצאה אל המטבחון שלה, חזרה והעמידה כוס תה עם לימון לפני, הפצירה בי לקחת מן הפירות, פירות המשק, והתיישבה מולי ליד השולחן, מניחה זרועותיה עליו, עיניה, ששפות עפעפיהן צרובות, מאירות אל פני.

לאחר שהרעיפה שבחים עלי, שקיבלתי על עצמי “עבודת־קודש” זו להשיב לבּנה את כבודו, חקרה אותי למוצאי, לתולדותי, לעיסוקי. רצתה לדעת מי היו הורי, מאיזו ארץ עלו – וכשסיפרתי שגדלתי במשפחה דתית, היתה מרוצה, כאילו הנחתי לפניה תעודת יושר; וכשסיפרתי שילדותי עברה עלי במושבה קטנה, גם זה שימח אותה, “צמחת על האדמה, זאת אומרת,” – וכשסיפרתי ששנים רבות הייתי עיתונאי (“לומר את כל האמת, עיתונאים אני לא אוהבת. לא מאמינה להם. אבל אתה, אני רואה, מחומר אחר קורצת.”), ורק לפני כמה חודשים פרשתי לגימלאות, שאלה מה הביאני להעמיס על צווארי את העול הכבד הזה, של כתיבה על חיי בנה. אמרתי שלאחר שקראתי בעיתון רשימת הספד עליו, בשלושים למותו, שמתוכה למדתי שהוא “אסף הגואל”, המשורר ש“בקעת הירח” שלו עשתה עלי רושם גדול בצעירותי, התעניינתי מי היה האיש הזה, וכשנודעו לי כמה דברים עליו מפי אנשים שהכירוהו, גברה סקרנותי לגביו, וככל ששמעתי יותר, כן הבנתי יותר איזו אישיות בלתי־רגילה היה, ועם־זאת אישיות טרגית. מתוך כך החלטתי לכתוב עליו. “כן, אישיות טרגית. כל חייו טרגדיה נוראה.” עצב עמוק נבע מעיניה.

כשאמרתי שגם את הפואמה השנייה שלו, “עד שילה”, קראתי, נדהמה. “איפה? איפה יכולת למצוא אותה? לא פירסמו אותה! בשום מקום לא רצו לפרסם אותה!” אמרתי שאלמנתו, שרה, הראתה לי אותה. פתחה לפני את גנזיו ואני קורא ומעיין בהם, ומגלה בכל יום נצורות מכתביו.

ראיתי איך לפתע, בהזכירי את השם “שרה”, נשתנתה כל ארשׁת פניה. הלחיים, שרשרת צפופה של קמטים דקים היתה חרוטה בהם, התאבנו, והעיניים נשתחזו, התנוצצו ככדורי עופרת, יורות ברקים אלי. “היא רצחה אותו,” אמרה ברתת. ולאחר רגע של שתיקה: “היא זונה.”

הוממתי. ידעתי שאיבה שוררת בין השתיים, אך האמן לא יכולתי ששפתי אשה ישישה זו, משכילה ואנינה, תבטאנה מלים כאלה.

“היא הביא גברים הביתה ושכבה אִתם לעיניו,” דלק זעם בעיניה, “צריך להתפלא שהוא השתגע? יש אדם נורמלי שלא היה משתגע?”

השנאה מעבירה אותה על דעתה, אמרתי בלבי. “שכבה אִתם לעיניו”! – איזה אבסורד!

“הוא סיפר לך?”

“הוא?” נפלט צחוק קשה מפיה, “הוא היה מספר לי משהו על מה שבין שניהם? אתה לא יודע איזה איש אציל הוא היה! לא התאונן עליה אף פעם אחת, למרות כל הסבל שעבר עליו, למרות שהתעללה בו ללא רחמים! אסור היה לי לומר מלה רעה עליה! תיכף היה משתיק אותי! אבל אני ידעתי הכֹּל. יש לי חוש ריח. וכשהייתי באה אליהם הביתה, אפילו לכמה רגעים…”

עיניה נצטמצמו, כשולחת מבטה למנהרת זכרונות אפֵלה.

“אתה יודע שאף פעם אחת, בכל שנות נישואיהם, לא הזמינה אותי אל ביתם? כן, אני באתי, מחלתי על כבודי ובאתי, מיוזמתי, כי רציתי לראות את בני, והייתי מביאה להם איזו עוגה שאפיתי, או פשטידה, או פרפרת עם צימוקים, כי הגברת הזאת לא אהבה לבשל, לא נאה היה לה לבשל, לעתים רחוקות היו אוכלים ארוחה מבושלת. סלט וגבינה, זה הכֹּל. וכשהייתי באה… מה אומַר לך, צמרמורת עוברת בי כשאני נזכרת… לא הזמינה אותי לשבת, לא הגישה לי כוס תה, הדוֹיטשקֶה התרבותית הזאת, שגדלה בבית ‘אריסטוֹקרטי’ עם נימוסים גרמניים… כבר בימים הראשונים לנישואיהם, כשראינו, ישעיהו בעלי ואני, מה יחסה אליו, שאלנו את עצמנו למה היא התחתנה אתו? אתה יודע למה?” קירבה את פניה אלי, וחזיזים נורו מברק העדשות העבות של משקפיה, “אני אספר לך למה: היא היתה קודם בלונדון, נשואה לאנגלי גוי, אנטישמי, ופעמיים עשתה הפלות, הרחם שלה כבר היה קרוע, והיא חשבה שלא תוכל ללדת יותר…”

“איך נודע לכם כל זה?”

“נודע! דברים כאלה אי־אפשר להסתיר. ולמה לא באו הוריה לחתונה? כי הם ידעו למה נכנסת הבת שלהם לחופה. שמעת פעם דבר כזה, שהורי הכלה לא יבואו לחתונת בתם? אתה לא תאמין אם אספר לך מה שעבר על יעקב בשלושים שנות נישואיהם! רק ברומנים הכי זולים מתרחשים דברים כאלה! כמה פעמים אמרתי לו: תתגרש ממנה! אתה לא יכול לחיות ככה! לא רצה לשמוע. אמר שלא ישאיר אותה לבדה. שלא תוכל לחיות בלעדיו. שהיא סובלת. סובלת גם מן החולשות שלה. מן היצרים האפלים שלה, שאין לה שליטה עליהם. שהיא הקרבן של עצמה. אופי כזה היה לו. הוא, שסבל ממנה כל הימים, ריחם עליה! גם ישו לא היה מתנהג כך! גם אליושה מן ‘האחים קָרָמָזוֹב’ לא היה מתנהג כך! סיפרו לך בוודאי על הרומן שהיה לה עם חבר כנסת…”

אמרתי שאינני יודע דבר על כך.

“כל העולם ידע!” הצטחקה צחוק מריר. “אתה מבין, אחרי שכל הגברים שהיתה מביאה למיטה שלה מאסו בה, הבינו עם איזו מופקרת יש להם עסק, נדבקה, כמו עלוקה, לגבר מפורסם ועשיר, נשוי ומבוגר ממנה בעשר שנים, כדי למצוץ את דמו. כבוד היא רצתה! כסף וכבוד, שלא קיבלה מבעלה! שמעת פעם על עכביש שנקרא ‘האלמנה השחורה’? תיכנס אחר־כך למוזיאון הטבע שלנו, בית־גורדון, ותראה אותה. אני נכנסת לשם לעתים קרובות ומסתכלת בכל מיני בעלי־חיים, גדולים וקטנים. ‘האלמנה’ הזאת טווה סביבה רשת סמיכה של קורים עבים ודביקים, לוכדת לתוכה חרק, חיפושית, או חרגול,” צרה בכפות־ידיה צורת מלכודת כדורית, “עוקדת אותה עם הקורים שלה, ועם הארס שהיא מזריקה בהם היא קוטלת אותם ומוצצת את דמם. כך, תדע לך, היא עושה גם לזכר שלה אחרי ההזדווגות. היא – היא ‘האלמנה השחורה’ הזאת!”

לא יכולתי שלא ללגלג עליה בלבי: איזו מפלצת שטנית מציירת לעיניה שנאתה, קנאתה לבנה!

ביקשתי שתספר לי על ילדותו של בנה, על נערותו.

לאחר שנחה מזעמה, אמרה שיעקב היה “ילד שובב, טוב לב וכשרוני”. סיפרה שלאחר שעות הלימודים היה מתרוצץ הרבה “בטבע”. על גבעות החול שלשפת הים, בשדות ובפרדסים שליד שרונה, ותמיד היה מביא אתו הביתה איזה בעל־חיים שרצה לביית אותו. פעם הביא צב, שגידל אותו כשנתיים, פעם סרטן, חיפושיות־זבל, נמלים נדירות שצד אותן בקופסת גפרורים. מאחר שהיה להם עץ תות בחצר, החליט לגדל תולעי־משי. התקין לו תיבה מחוררת, הכניס בה ביצי פרפר ועקב אחר גלגוליהן, מעת בקיעתן להיותן זחלים, שהאכילם בעלי תות, ועד היותם לגלמים, ועד היחלץ פרפרים מתוכם. והיה לו יומן, שרשם בו את כל מהלך ההתפתחות הזאת. והיתה לו עברית יפה מאוד, מילדותו, עם ניבים מקראיים שהפליאו את כל שומעיו, ואהב להשתעשע במלים נדירות, כשהיה משוחח או משחק עם חבריו, כמו “בתוככי”, “שַׁלָּמָה”, “הֵמה”, “יַעַן כי”, “עודֶנה”. ועל חיבורים שלו מבית־הספר, חיבורים נפלאים על דמויות מן התנ"ך – שאול, נבות היזרעאלי, רות, איוב – היא שומרת עד היום, בכמה מחברות. אם ארצה, תראה לי אותם.

אחר־כך סיפרה כמה אהב אותה וכמה דאג לה. בכל יום הולדת שלה היה מביא לה מתנה – פעם ספר, פעם גלויה עם ציור של צייר מפורסם, פעם הביא לה אלבום עם פרחי־בר מיובשים, שגם אותו היא שומרת עד היום – ותמיד בצירוף ברכה מחורזת. וכשהיתה מאחרת לחזור הביתה, היה עומד ומצפה לה בפתח החצר, ואם איחרה מאוד – היה נחלה מרוב דאגה. וכשהיה בצבא – הוא התגייס בהיותו בן שבע־עשרה – היה מעביר לה פתקים, אפילו מן החזית עצמה, בחודשים הנוראים של מלחמת העצמאות, כדי להודיע לה על שלומו. ומזמן שעברה הנה, לדגניה, היה בא לבקרה כמעט כל חודש, אם כי קשה היה לו הדבר, כי מכונית לא היתה לו, ויום עבודה שלם היה מתבזבז לו על הנסיעה הלוך ושוב. ומכתבים! מאות מכתבים כתב לה במשך השנים, כולם שמורים אצלה.

“היו לו חברים?” שאלתי.

“תמיד היו לו חברים! הרבה! אהבו אותו!”

“גם חברות?”

“מתי? כשהיה ילד?”

“כשהיה בן שבע־עשרה, שמונה־עשרה…”

“בוודאי! בחורות חיזרו אחריו! הוא היה עלם נאה, מוכשר… לא אחת ולא שתיים מהן יחלו להינשא לו… הן היו באות אלינו הביתה… לכן התפלאנו כל־כך, בעלי ואני… לא יכולנו להבין…” ולאחר שתיקה אמרה בקול קודר: “היא הרסה אותו. מכל הבחינות. מבחינה אנושית ומבחינה חברתית ומבחינה ספרותית. מדוע, אתה חושב, לא פירסמו את ‘עד שילה’ שלו? הלא זו יצירה גאונית! פעם במאה שנה נכתבת פואמה כזאת! מי עוד כתב כך? אולי ביאליק, אולי אורי־צבי גרינברג, מי עוד? אז כל עורך שקרא את היצירה הזאת, לא יכול היה שלא להבחין שזו יצירה נדירה, חד־פעמית! אבל המופקרת הזאת… היא זילזלה בו, בפומבי, והזלזול הזה הדביק אחרים, עד שיצא לו שם רע. וכשיש לאדם שם רע…”

אמרתי שככל הידוע לי, משיחותי עם שרה לוינשטיין, היא העריכה מאוד את יצירותיו, ומאוד ציער אותה ש“עד שילה” לא ראה אור.

“כך היא מדברת לאחר מותו…” גיחכה חסיה, “למה בחייו לא דיברה כך? למה לא השתדלה למענו? הלא היו לה קשרים בחלונות הגבוהים!”

אמרתי ש“החלונות הגבוהים” לא עוסקים בספרות. פרסום של שיר לא תלוי בהם בכלל.

“אז איך אתה מסביר את זה, שיצירה גאונית נידונה לשקוע לתהום הנשייה?”

אמרתי שכבר היו דברים מעולם, אלא שתמיד מתנוצצת התקווה שאי־פעם יעלה אותה מישהו – אדם רחב־דעת ורחב־אופקים, משוחרר מדעות קדומות – מאותה “תהום”, ויוציאה אל אור העולם. וגם כזאת קרה לא אחת.

“אולי…” הסתכלה בי כמשליכה יהבה עלי, “אולי לאחר שיֵצא הספר שלך…” ולאחר הרהור: “קראת את הפואמה האחרונה שלו?”

“איזו פואמה?” תמהתי.

“בשנה האחרונה כתב לי שהוא עובד על פואמה חדשה, שתעלה על כל מה שכתב קודם־לכן, משהו שיפתיע אותי, ויפתיע את העולם, כך כתב. אולי לא הספיק לגמור אותה… לא מצאת אותה בין הכתבים שאתה עובר עליהם?”

בשנה האחרונה? התפלאתי ביני לבין עצמי, הלא בשנה האחרונה היה מאושפז בבית־חולים לחולי־נפש! שם כתב אותה? “לא,” אמרתי, “לא מצאתי פואמה שכתב לאחר ‘עד שילה’.”

“עוד תמצא בוודאי.”

אחר־כך אמרה: “אחותי שפרה ביקשה ממני שכשתבוא, אקרא לה. גם היא רוצה להכיר אותך. לא אכפת לך אם אשאיר אותך כאן לבדך לרבע שעה? קרתה לה תאונה לפני חודשיים, נפלה ושברה ירך, והיא רתוקה לכסא־גלגלים, לכן אני מסיעה אותה ממקום למקום. תשתה עוד כוס תה?.. אז כך מן הפירות האלה, לא טעמת מהם בכלל!.. טוב, יקח לי רבע שעה, לא יותר.” קמה, אחזה במקלה ופנתה לצאת.

כשהגיעה לדלת, נעצרה, ופנתה שוב אלי. “בעצם… עד שאני חוזרת… אולי תקרא כמה מן המכתבים שכתב לי בשנה האחרונה… הוא מזכיר שם את הפואמה הזאת פעמים אחדות, ואולי על־ידי זה יהיה לך קל יותר למצוא אותה…”

חזרה, נכנסה למעין חצי־חדר, שווילון עבה של יוטה רקומה הפרידוֹ מן החדר שבו ישבנו, ולאחר שהשתהתה שם כחמש דקות או יותר, באה והניחה לפני שלושה צרורות מכתבים, ענובים בסרטים תכולים, ולכל אחד מהם צמוד פתק שרשומה עליו השנה: 1983, 1984, 1985. אמרה שאני רשאי לקרוא כל מה שאבחר מביניהם, “אין סודות”, רק שלא אערבב אותם. ויצאה.

פתחתי אותם זה אחר זה, החל מאלה מ־1983, וקראתי אותם בצמא, בשקיקה, כה מרתקים היו. יעקב לוינשטיין שלא הכרתי נגלה לפני, לא דומה לזה שנצטייר לי מעדויות האנשים שפגשתים עד כה. הצטערתי על שזמן כה מועט עומד לרשותי, ולא אספיק לקרוא את כולם. הוצאתי כמה דפי נייר מתיקי והעתקתי אליהם מן המכתבים משפטים ופסקאות שהיתה להם חשיבות מיוחדת בעיני.

כל מכתב נפתח ב“אמי היקרה” ונחתם ב“בנך אוהבך”. באחד המכתבים משנת 1983, כלומר, שנתיים לפני שאושפז, ארבע שנים לאחר שהופיעה הפואמה של ג' אריאב, “סקיתים”, כותב יעקב לאמו:


אל תבכי עלי שאני לבדי. אינני לבדי. אני מוקף ביצירי רוחי. הם מעופפים סביבי, הם מסוככים עלי, הם שומרים עלי, שישים גיבורים סביב מיטתי, כולם מלומדי מלחמה. ומה שנוגע לרשעים שמנסים לחסל אותי, כמו שאת כותבת – כבר מזמן הרחקתי אותם ממחשבתי. אני יושב על צמרת העץ שלי, בין ענפים משופעים בפירות, ומסתכל עליהם מגבוה, רואה אותם כחגבים, זוחלים למטה. וכל הרמזים הארסיים והלעגניים המכוונים אלי – לא מגיעים לאוזני. ואל תחשבי על מה שהיה. חִשבי כמוני רק על מה שיהיה. ודברים גדולים יהיו, האמיני לי. לא הכֹּל הבלים, אמי, לא הכֹּל הבלים והבל!


ובמכתב אחר מאותה שנה:


אני לעולם לא אהיה ראש־ממשלה ולא שר בטחון ולא שר השיכון, אבל אהיה, בזה אני סמוך ובטוח, שר השירה העברית, עם עטרת קוצים לראשי. את עוד תיווכחי בזה. ומרים המגדלית תרחץ את רגלי. לבי אומר לי כך, והוא מעולם לא כיזב לי. תשאלי מנַיִן לי האמונה הזאת בעצמי, אומר לך: השפתיים שלי צרובות מרִצפת האש שנגעה בהן. כל עצמותי תאמרנה. כשאני יושב וכותב, אני נושם אוויר פסגות. וזכרי מה שאמר אחינו הקדוש יוסף־חיים: “כל מה שעושה את נפש האדם לאמיצה, לישרה, לעשירה, לגאה ולמפרה את כוח־יצירתו – הרי זה טוב! כל מה שנגד זה – רע!”


ובעניין “הבדידות”, כתב דברים אחרים במכתב משנת 1984:


כדי להיות לגמרי עצמאי, לחשוב לגמרי באופן עצמאי, עלי להתרחק מן ההמון. לנתק את כל היחסים עם סביבתי. להתבודד. אילו היה פה יער, הייתי פורש אל היער, ומאחר שאין יער, עלי לחוג מעגל סביבי ולהישאר בתוכו. “אדם יחידי נברא,” אמר הרבי מקוצק, שהסתגר בחדרו יותר מעשרים שנה וגזר אלם על עצמו, “הוא חייב תמיד להישאר ביחידותו.” כך אחשל את עצמי לקראת יעודי, כי רק ביחידות בא הגילוי.


במכתבים משנת 1985 הוא כבר מדבר על “הפואמה” החדשה שהוא כותב, שאותה הזכירה אמו:


לך, רק לך – כי את מאמינה בי – אני יכול לגלות שהפואמה שאני כותב עכשיו עולה על כל מה שנכתב בשירה העברית בשני הדורות האחרונים, עולה גם על מה שכתב חנ“ב, כי הנעימה שלו היא נשית, רכרוכית, בכיינית, כמו בשירי האהבה שלו, או נשית כמעט היסטרית, כמו ב”על השחיטה", והשירה שלי היא גברית, גאה, ללא כפיפת ראש וללא תחנונים מסוג “הכניסיני”. ואם הסגנון שלו הוא עגול, שלי – בפואמה החדשה – הוא רב־זוויתי, חד־זוויתי, קוצני, כמו גבעול הוורד, כמו ענף השיטה, כמו הסירה הקוצנית עם עטרת פרחיה הנהדרת, ובה־בשעה – הוא מתרומם מעל לאדמה, וממריא.

אתמול, תארי לך, התעוררתי בשלוש לפנות־בוקר, חושך היה בחדר ובחוץ, ואני שומע, כמו מתוך חלום, מלים נפלאות שהיו חסרות לי להשלמת החטיבה השלישית של הפואמה, שלוש שורות שהן לדעתי השׂיא שלה!


ובסופו של אחד המכתבים האחרונים מאותו צרור של 1985 הוא כותב:


אני מוחק מלוח חיי את כל השנים הקודמות. טַאבּוּלָה רַאסָה. מתחילה אצלי ספירה חדשה, מראשית כתיבת הפואמה הגדולה שלי, שאני קורא לה “הפואמה הנִשרית”. כתיבתה תארך כמה שנים, ואני אספור, לא עוד שנה א' לפ“ק, כלומר, לפואמה הקטנה, אלא שנה א' לפ”נ – לפואמה הנשרית! וכן שנה ב‘, שנה ג’, וכך הלאה. זִכרי גם את לספור כך, כי אני מרחמך קודשתי, אַת נתת לי חיים!


קראתי את השורות האלה שוב ושוב, וצמרמורת אחזה בי. האם כשכתב על ספירת שנים לפ"נ – והרי ניכר מן המכתב שדעתו כבר אינה לגמרי צלולה – ראה את מותו לעיניו?

למזלי, ארכה היעדרותה של חסיה מן החדר יותר מרבע שעה, ואני הספקתי לעבור על כעשרים מכתבים.

נכנסה, כשהיא מסיעה את אחותה לפניה – אשה שגופה צמוק ומכווץ, שערה קלוש, זקנה מאחותה, לפי מראיה, ואור עמום בעיניה – עצרה את כסא־הגלגלים באמצע החדר, וכשהושטתי לה את ידי קראה בשמי.

“הוא לא דומה לו…” היבהב אלי מבטה, משועשע כלשהו.

“למי הוא לא דומה, שפרה?” גחנה אליה חסיה וקראה בקול באוזנה.

“ליעקב.”

“היא חושבת שאתה יעקב,” שלחה אלי משפט חפוז, ואל אחותה, בקול: “את שכחת, אמרתי לך, זה חבר של יעקב, שכותב עליו ספר.”

ומיד פנתה אלי ושאלה אם הספקתי לקרוא כמה מכתבים. אמרתי שהתרשמתי מאוד ממה שקראתי, ושאלתי אם אוכל לבוא שוב, בשעה מוקדמת יותר, כדי שאספיק לקרוא יותר, ואם תרשה לי, גם לצלם כמה מהם. “אשמח להראות לך את כולם! תוכל לשבת כאן כל היום ולקרוא כל מה שתרצה! ובמזכירות שלנו יש מכונת־צילום, אז לא תהיה לך שום בעיה.”

“אתה סופר?” שאלה שפרה, שלא גרעה עין ממני.

“אני עיתונאי,” אמרתי, “שעכשיו כותב ספר.”

חסיה צעקה באוזנה: “הוא אומר שהוא עיתונאי שעכשיו כותב ספר.”

“ראיתי שהוא לא סופר,” חייכה אל אחותה, “הוא דומה לרייכמן מכנרת.”

“רייכמן,” חייכה אלי חסיה, “הוא מורה ותיק מן המושבה כנרת שהיה מרצה כאן לעתים קרובות. הוא מת כבר לפני עשרים שנה. אתה דומה לו? אולי…”

“מה שלום עמירה?” שאלה שפרה.

“עמירה היא הבת של יעקב,” פירשה לי חסיה את שאלתה. “אתה הרי יודע מה עלה בגורלה. היא שוב חושבת שאתה יעקב.” ובגחנה אל אחותה: “אמרתי לך, הוא לא יעקב!”

“יש איש אחד בחדרה,” נשאה אלי שפרה מבטה, “שמרפא חולים בידיו. יש לו חשמל בידיים. קראתי על כך בעיתון. כדאי שתיקחו את עמירה אליו. היא נורא מסכנה שם, במוסד.”

השתתקנו שלושתנו, ואחר־כך אמרתי שהגיעה שעתי ללכת.

חסיה ליוותה אותי כברת־דרך לעבר מגרש החניה. לפני שנפרדתי ממנה, שאלתי מה שמו של אותו מאהב של שרה, חבר כנסת לשעבר.

“הוא מפורסם!” הצטחקה, “ואתה כעיתונאי בוודאי מכיר אותו!” ונקבה את שמו.

 

כה

ערן “קפץ הביתה לרגע”, כדי להיפרד ממני לפני נסיעתו לאנגליה, יחד עם הזמרת אדווה, שהוא “המנהל האישי” שלה, כפי שזה מכונה באותו ענף של עולם הבידור. מטרת נסיעתו – לקדם את הקריירה שלה שם, כי לדעתו, הנתמכת בדעת רבים, יש לה סיכוי לכבוש מקום בשורה הראשונה של הזמרים הפופולריים באירופה, ואולי גם באמריקה. חבל שאני לא מאזין למצעד הפזמונים של גלי צה"ל, אמר, “הפרחים חולמים” שלה כבר הגיע למקום החמישי במצעד, והוא “להיט פּוֹטֶנציאלי”. לא יעבור זמן רב ויפזמו אותו ברחוב. כשיֵצא האלבום שלה, יביא לי עותק. מנהל הפקות אנגלי שביקר בארץ ושמע אותה – “הסגנון שלה הוא בין ‘סוֹפְט־רוֹק’ ל’אֶתני', אבל אתה, אבא, הלא לא מבין בזה כלום” – התלהב מאוד מזִמרתה והבטיח לסייע בקידומה. ישהה שם כשלושה חודשים.

כמו תמיד בבואו לבקר אצלי, שאל גם הפעם מה שלום הספר שאני כותב. סיפרתי לו על פגישתי עם אמו של יעקב לוינשטיין, בדגניה, ועל המכתבים שהראתה לי. אמרתי שנודע לי מהם כי לוינשטיין כתב עוד פואמה אחת, נוסף על השתיים שקראנו, אלא שלא מצאתי אותה בין הכתבים בחדרו. “חפש את המטמון!” הצטחק ערן. הוספתי ואמרתי שתא אחד בשולחן־הכתיבה שלו נעול, ללא מפתח, וייתכן שכתב־היד של פואמה זו מצוי בתוכו. “המפתח איננו?” התפלא, “בכל הבית איננו?” – “אולי ישנו באיזה מקום, אבל שרה אינה מוצאת אותו,” אמרתי. “אז למה אתם לא פורצים את התא בעצמכם, עם מברג ופטיש, או תזמינו מסגר, זה עניין פשוט!” אמרתי שהצעתי לשרה שנעשה כך, אבל היא מסתייגת משום־מה ודוחה את הדבר מיום ליום. אומרת שאולי תמצא את המפתח לבסוף. ערן הסתכל בי בעיניים שנזדרחו והלכו, ועל־פי ההבהוב הקונדסי בהן ראיתי שדמיונו מפליג אל המופלא. “אל תחפש את המטמון, אבא,” פשט חיוך רחב על פניו. “יש לך מטמון! יש לך מותחן, בלש אל”ף־אל“ף! היצ’קוֹק! תא נעול בחדרו של נפטר, שמשהו מסתורי חבוי בו, האלמנה מתנגדת לפתוח אותו… מדוע היא מתנגדת? איזה סודות חבויים בו? איזה שדים עלולים לפרוץ מתיבת פַּנדוֹרה זו?..”

דבריו לא שיעשעו אותי. מאז ביקורי בדגניה ליווה אותי עצב, שנשתקע בי והעמיק מיום ליום. דבריה של חסיה על התעללותה של שרה בבעלה קדחו בראשי. ואם כי ידעתי שרובם ילידי דמיונה, שהשנאה עיוותה אותו, הרי “אין עשן בלי אש”, כמאמר הבריות. וקשה היה לי להַיישיר מבט אל שרה בבואי לביתה. ונוסף על כך, מכתבו האחרון של יעקב, ובו המשפטים על “ספירת הפ”נ“, כאילו ראה את מותו הקרב ואת מה שיארע לאחר מותו, הילך עלי חרדה. ישבתי בחדרו, ונדמה היה לי כי קללת המת רובצת עליו: האם העשייה שלי אינה בחזקת “ספירת הפ”נ”?

שאלתי את ערן מה קורה בעניין הפנסיה. האם השיגו משהו? “אביתר מטפל בזה,” אמר. הוא עצמו היה עסוק מדי ולא היה לו פנאי אפילו לשאול. “טוב שהזכרת לי,” קפץ אל הטלפון, חייג אל משרדו של אחיו, ושאל מה “ההתפתחות” בקשר לפנסיה.

“זנב־הסוס” שלו, המעונב בשרוך ויורד על גבו, התעבה והתארך, וגופו כאילו גבה. הוא עושה חיל. ההצלחה מאירה לו פנים. תמיד שמח וטוב לב. נוסע בווֹלווֹ בצבע כסף, ידו האחת על ההגה, השנייה אוחזת בפלאפון. את ילדיו הוא מבקר אחת לשבוע, בבית גרושתו, לוקח אותם לקולנוע, לטיולים במכונית אל מחוץ לעיר, למסעדות יקרות, הם אוהבים ומכבדים אותו. עכשיו יסע ללונדון, לא יראה אותם שלושה חודשים, אך כשיחזור, יעתיר מתנות עליהם. בני, עצמי ובשרי – חשבתי בשָׂמעי אותו מדבר בשטף ובבטחון עם אחיו בטלפון – וכמה שונה הוא ממני: חרדות ועצב לא מעיקים על לבו.

“הוא אומר שהתקשר עם עורך־דין שמטפל במיוחד במקרים כאלה, והוא בקי בכל רזי חשבונות הפנסיה. זה יקח קצת זמן, אבל הוא בטוח שייגמר טוב. לא תתעשר מזה, הוא אומר, אבל לפחות תדע שאתה לא מקופח. גם זה משהו,” שלח אלי חיוך של חיבה.

שאלתי, כמו ששאלתיו כבר כמה פעמים, מה יהיה הסוף עם אביתר. הוא לא חושב בכלל להתחתן אי־פעם? אין לו חברות?

ערן כיוון אלי חיוך אירוני – כאילו אמר לעצמו: האם הוא באמת כל־כך נאיבי, האבא שלי? – ואחר־כך אמר: “אבא, אתה לא רק ‘עיוור־מִספרים’, אתה גם עיוור־לבבות. כמה שנים אתה מכיר את בנך הבכור?.. עוד לא ראית את לבו?.. לא, אין לו חברות. גם לא יהיו. יש לו חברים.”

ואם כי חשד כזה כסס בי כבר שנים, רק “לִבּא לְפוּמָא לָא גָלֵי” – רעד עבר בגופי באָמרוֹ זאת.


 

כו


הרבה פקפוקים היו לי אם לבקש פגישה עם אותו חבר כנסת לשעבר, שחסיה גילתה לי את שמו. הימור גדול יש בזה – אמרתי לעצמי – כי אם עוד נמשכים הקשרים בינו ובין שרה, אם הוא האיש שסכין-הגילוח שלו נשכחה בוקר אחד בחדר הרחצה שלה, הרי יספר לה על כך, ואז אפשר שתנתק את יחסיה אתי, וחסל סדר כתיבת הספר. מצד שני, הרי קיבלתי ממנה הרשאה להיפגש עם כל אדם שהכיר את יעקב – ולפי עדות אחותה, צילה, הכירו השניים זה את זה – יכול אני להעמיד פני תם, כמי שאינו יודע כלל על פרשת האהבים ביניהם. לבסוף גברה מידת הסקרנות שבי על מידת הזהירות ונטלתי עלי את הסיכון.

להפתעתי, היתה תגובתו של ש' ד' לפנייתי אליו מאירת פנים, כמעט חגיגית. “ברצון, ברצון ר-ב איפגש אתך!” אמר בטלפון, כשהוא מרחיב את קולו בנעימה של הקבלת פני אורח רצוי. “דבר חשוב אתה עושה, חשוב מאו-ד! לוינשטיין היה אדם בל-תי רגיל, צריך, צריך בהחלט לכתוב עליו!” משהו אבהי וחם היה בקולו.

הפקידה – בחדר ההמתנה המרווח, הספון בעץ אלון או אגוז, שטיח רך מכסה את רצפתו, כורסות עור סביב כתליו – ביקשה ממני, לאחר שהודיעה על בואי למעסיקה בטלפון הפנימי, להמתין זמן-מה, עד שיסיים עורך-הדין את פגישתו עם לקוח היושב בחדרו. שקעתי באחת הכורסות, לקחתי משולחן הזכוכית חוברת של “טיים” מלפני חודשיים, שהיתה מונחת שם בין מגזינים שונים באנגלית, ועילעלתי בה.

המתנתי כחצי שעה. דלת הלשכה נפתחה, איש קשיש יצא מתוכה בפנים נפולות, והמזכירה, שליוותה אותו אל הסף, ביקשה ממני להיכנס.

ש' ד', כסוף-שֵׂער, רחב-כתפיים, עב-עורף – גבר בריא, איתן, שנראה צעיר מגילו, אם נכון מה שמרה אחותה של שרה, שהוא מבוגר ממנה בעשר שנים – קם משולחן-הכתיבה שמאחוריו ישב, בקצה המרוחק של הלשכה רחבת-הידיים, ובא לקראתי, לפגוש אותי בחצי הדרך. הושיט לי כף-יד רחבה וחמה, השהה אותה בידי, הישיר מבט לעיני, ואמר שהוא שמח שפניתי אליו, יש לו מה לספר על המנוח לוינשטיין, אדם בלתי-רגיל, וחובה ציבורית היא להנציח את שמו. לפני שהגענו אל שולחנו, עיכב אותי ליד החלון הרחב, כדי שאיהנה מן המראה המרהיב הנשקף ממנו: כל צפון העיר, עד הירקון, וממערב, מאחורי בתי-המלון רבי-הקומות, אפשר לראות גם פיסת ים. האם אני כותב את הספר על-פי הזמנה של מוסד כלשהו – שאל כשהתיישבתי מולו. יש מי שמממן את העבודה החשובה הזאת? שלא על-מנת לקבל פרס, מתוך אהבה-לשמה, אני עושה זאת? והלא חודשים רבים צריך להקדיש לכתיבת ביוגרפיה, עד כמה שהוא מבין בדבר! חובה, לדעתו, לפנות לאיזו קרן ציבורית שתממן את כתיבתו והוצאתו לאור של הספר הזה. אם דרושה עזרתו לדבר, ברצון יתן את ידו. ומנה שמותיהן של ארבע קרנות שעשויות לתרום ל“פרויקט” כזה. הוא מכיר את מנהליהן, ואם יהיה צורך, ידבר אתם. אמרתי שכבר פרשתי לגימלאות, זמני פנוי, פרנסתי בטוחה, ולא הייתי רוצה לקשור את עצמי בהתחייבות כלשהי. “רצונו של אדם – כבודו…” פרשׂ את ידיו.

פנים רחבות היו לו, קמטים עמוקים השתפלו משני קצות חוטמו הבשרני, שן זהב נצצה בזווית פיו, ובשבתו כך בכורסה גבוהת-המסעד, מאחורי שולחנו העמוס תיקים, היה ראשו משוקע בין כתפיו הרחבות. הסתכלתי בו ושאלתי את עצמי מה מצאה בו שרה שהתאהבה בו, או שעשתה אותו למאהבה, במשך שנים. האם זה הבטחון שדמותו משרה? האם זו הסמכות האבהית שהוא פורש על הבא אתו במגע? האם הגאווה שהוא מדיף היא שכבשה אותה?

האם אין עוד כלום בינו ובינה? האם ממשיכים הם להיפגש – בלילות, בחדר המִשכּב שלה – אך לא סיפרה לו דבר עלי?

המזכירה נכנסה לחדר, ניגשה אל שולחנו, הניחה כמה ניירות לפניו, הוא ביקש את סליחתי, עיין בהם ברפרוף, חתם עליהם, הורה משהו למזכירה, וכשזו התרחקה עם הניירות החתומים בידה, אמר:

“את יעקב לוינשטיין הכרתי מאז ראשית שנות השבעים. באמצעות אשתו, שרה…”

הפסיק לרגע, פתח קופסת סיגרים והושיטה לעברי, וכשאמרתי שאיני מעשן, שאל אם לא יפריע לי אם יעשן הוא.

“את שרה אתה מכיר בוודאי… כמובן, אתה מכיר! הלא בלעדיה אי-אפשר לכתוב את הספר…”

אמרתי שאני אורח קבוע בביתה, שכן את רוב עבודתי אני עושה בחדר עבודתו של יעקב.

ריח עשן הסיגר שהופח לאוויר המשרד היה מוכר לי.

“כן?…” השהה עלי מבט הרהרני. לרגע, כאילו הוסחה דעתו לעניין אחר, אך מיד התנער והמשיך:

“ובכן, בפברואר אלף-תשע-מאות-שבעים-וארבע, אם אינני טועה, פנתה אלי אשתו בעניין של ירושה, לאחר פטירתו של אביה. אגב, רופא לב מפורסם. בינה ובין אחותה היחסים לא היו תקינים והיה עלי לערוך חוזה על חלוקת הרכוש בין השתיים. מכיוון שגם חתימתו של בעלה היתה דרושה לשם כך, באו שניהם הנה פעמים אחדות. הוא עשה עלי רושם גדול. כבר בפגישה הראשונה ראית שלפניך – אישיות! גם לפני שהוציא משפט מפיו – והוא לא דיבר הרבה, היה שתקן, בדרך-כלל – הרגשת שאיש חכם יושב מולך, שהשתיקה שלו היא לא של אדם ריק, אלא של אדם מלא. זה מובן מה שאני אומר?”

הפסיק רגע, הפיח עשן והביע תמיהה על כך שלא הבאתי רשמקול אתי, או שאינני רושם את דבריו. אמרתי שיש לי זכרון טוב, ואני נוהג לרשום את תמצית דברי המרואיינים מזכרוני, מיד בשובי הביתה.

“ובכן,” המשיך, “אלה, כאמור, היו הפגישות הראשונות. כאן, במשרד, במקום שאתה יושב עכשיו, ישב הוא. מזה בלבד לא היתה צומחת ידידות, כמובן. לקוחות של פרקליט אינם נעשים ידידיו, בדרך-כלל; לעתים קרובות – להיפך. אלא היה משהו אחר שקירב אותנו. אשתי ואני היינו מנויים על הפילהרמונית שנים רבות, ולשמחתנו נוכחנו לדעת שגם הם מנויים, ובאותה סדרה עצמה. כך שהיינו נפגשים בקונצרטים, משוחחים בפואיה ובהפסקות, ולאחר שהיטבנו להכיר אלה את אלה, היינו גם יוצאים יחד למסעדה או לבית-קפה לאחר הקונצרט. מר לוינשטיין, כפי שאמרתי לך, היה שתקן. אבל כשהיה משמיע דבר בשיחה, ראית שהוא ידען גד-ול! בתחומים רבים! היה בקי, למשל, בסוגיות שונות בתלמוד, למרות שמעולם לא למד בישיבה, או בבית-ספר דתי. להיפך, בבית-חינוך למד, כפי שסיפר לי. ששם לא למדו תלמוד בכלל. אספר לך –”

כאן צילצל חרש הטלפון שעל שולחנו, ש' ד' הרים את השפופרת, דיבר עם מישהו, תחילה בקול מתון, אחר-כך ברוגז, אמר שאסור להסכים לתנאי כזה בשום פנים ואופן, יש סעיפים מפורשים בנידון, תשלח אותו אלי, אמר, קבע איזו פגישה וטרק את השפופרת.

“היכן עמדנו?… כן, התחלתי לספר לך על הבקיאות שלו. ובכן, הייתי אז חבר כנסת ורציתי להעביר תיקון לחוק בעניין לשון-הרע. ישבנו בבית-קפה, לאחר קונצרט, וסיפרתי על הוויכוחים שהיו לנו בעניין זה בוועדת חוקה-חוק-ומשפט, על ההסתייגויות של הסיעות הדתיות, וכדומה. רוב הזמן שתק כרגיל, אך כשהגיב על מה שסיפרתי, הופתעתי: לא רק שציטט פסוקים מתלמוד ירושלמי שעניינם בלשון-הרע, כמו מה שנאמר במסכת פֵּאה, שלשון-הרע היא עבֵרה חמורה יותר מגילוי עריות ומשפיכות דמים, ונפרעים עליה בעולם-הזה, או מה שנאמר במסכת פסחים, שכל המספר לשון-הרע ראוי להשליכו לכלבים – אלא שהעלה גם קושיה שלא דנו בה פוסקי הלכות בימים ההם, או משפטנים בזמן הזה: מה דינו של אדם שמוציא שם רע על עצמו?! דבר היפותטי כביכול, כמעט אבסורדי – אדם מוציא שם רע על עצמו? ועל-ידי כך הוא עובר עבֵרה? חייב בעונש? והוא הוסיף ודש בסוגיה זו על דרך הפלפול התלמודי, ואמר, שאם כתוב שכל האומר דבר שיש בו משום גנאי על חברו שלא בפניו, והדבר אמת, עובר על איסור לשון-הרע – קל וחומר אדם שמדבר בגנות עצמו, אפילו הוא מדבר אמת, שהרי אדם חייב בכבוד עצמו יותר משהוא חייב בכבוד חברו! עלי לומר לך שנדהמתי. שאלה כזאת לא עלתה על דעתי, אף-על-פי שלמדתי משפט עברי, ואני מכיר היטב פִּסקי הלכות. פעם אחרת, ישבנו אז שלושתנו במסעדה, אשתי כבר היתה חולה –”

(“כבר”? הבזיקה תמיהה בראשי. כלומר, חלתה מחלה ממושכת? עודנה חולה גם עכשיו? נפטרה?)

“ושוב חזר והעלה את שאלת לשון-הרע – הדבר העסיק את מוחו משום-מה – והפעם בהקשר של דיני אישות. לפי ההלכה היהודית, אמר, מי שמוציא שם רע על אשתו, שמצא שאינה בתולה, והביא עדי שקר שיעידו שזנתה לפני נישואיה – מענישים את העדים הזוממים, ואת הבעל מחייבים בתשלום קנס לאביה, ואסור לו לגרשה כל ימיה. מה טעם האיסור בזה? שאל. ואם זנתה לאחר נישואיה לאותו איש? האין הוא חייב לגרשה, אפילו לפי דין תורה? האם אין כאן סתירה מדאורייתא?… טוב, לא נמשיך בזה,” מעך בחוזקה את ראש הסיגר המהבהב במאפרה, כדי לכבותו, “רציתי רק להראות לך כמה בקי היה האיש הזה גם בנושאים שאין הוא עוסק בהם, וכמה מקורית היתה מחשבתו. ועל כל אלה,” זקף אצבע למולי, “על כל אלה, אדם צנוע מאוד. שער בנפשך, שגם לאחר עשר פגישות בינינו לא רמז אפילו בצל של רמז שהוא משורר ושהוא מחברה של פואמה מפורסמת, ‘חשכת הירח’.”

“‘בקעת הירח’,” תיקנתי לו.

“מה אמרתי? ‘חשכת הירח’?” הצטחק, “כן. איפּכא מסתברא. האמת היא שאני עצמי לא קראתי אותה. סיפרה לי עליה אשתו, ואמרה שאת החוברת שבה התפרסמה קשה למצוא. ואני מבין שלאחר זאת כתב עוד הרבה, שירים ומאמרים. לא יצא לי לקרוא אותם. על מדורי הספרות בעיתונים אני פוסח, פשוט מחוסר זמן…”

שוב זימזם הטלפון שעל שולחנו, ולאחר שהאזין שעה קלה, השיב: “תאמרי לו שיחכה. אני אתפנה עוד מעט. רבע שעה, עשרים רגע.” אמרתי שאולי מוטב שנפסיק עכשיו וניפגש שוב, כשיהיה פנוי יותר. “אין דבר, הוא יכול לחכות,” השיב בביטול.

“היכן עמדנו? כן, השירים. הבט, כשנתיים לאחר שהכרנו, הפגישות בינינו התמעטו. רק פעם אחת, לפני… שש שנים?… כן, שש… הוא בא הנה, לחדר הזה, ישב במקום שאתה יושב עכשיו… הוא היה בצרה גדולה… אבל אני מנוע מלדבר על כך. סייעתי לו במשהו. נפסח על זה.”

תמיהה גדולה נפלה עלי.

“אגב, אתה הכרת אותו אישית?”

“לא, לא הכרתי אותו,” אמרתי.

“הוא היה איש מוזר במקצת. היו לו כל מיני תגובות בלתי-צפויות. גם בלתי-מובנות! בהחלט בלתי-מובנות! פתאום…” שילב את ידיו מאחורי עורפו, וזרועותיו נפרשו ככנפיים לצדי גופו המתמתח אל מסעד הכורסה. “תשמע, ערב אחד אנחנו יוצאים שלושתנו מהיכל התרבות, מחליטים לשבת באיזה מקום, ופתאום הוא מודיע שעליו ללכת הביתה, יש לו עניין דחוף. ובלי לחכות לאשתו – בלי לומר שלום, בעצם – משאיר אותנו באמצע הרחוב והולך! מתרחק במהירות, כאילו חושש שנעצור בעדו! נדהמתי! גם אשתו לא יכלה להסביר מה היה לו. פעם אחרת… היה זמן שהייתי מבקר בביתם לעתים די קרובות. ושוב: בלי שאדע למה ומדוע, היה קם פתאום מכסאו, באמצע שיחה, כשישבנו שלושתנו ודיברנו בנחת ובמשובה, מבקש סליחה, ונכנס לחדר העבודה שלו. משאיר את שנינו נדהמים! מאוד לא נעים היה. וכך קרה יותר מפעם אחת. אחרי-כן, כמובן, כבר קשה היה לי לבוא אליהם. או… הבט, כשהייתי חבר כנסת, הייתי מקבל, לעתים קרובות, הזמנות לאירועים שונים, כמו קבלות-פנים לאורחים חשובים מחוץ-לארץ, טקסים, וכדומה. ונהוג היה להעניק לחבר הכנסת עוד הזמנה או שתיים בשביל מקורביו. לא פעם הצעתי להם לבוא אתי לאחד האירועים האלה. הוא מעולם לא הסכים. היה אומר לאשתו שתלך בלעדיו. אני זוכר, ביום ביקורו של סאדאת בירושלים… אתה זוכר את היום ההוא? איזו אוּפוֹריה היתה במדינה? ‘היינו כחולמים’, כתבו העיתונים, ואנשים התהלכו ברחובות כשדמעות שמחה בעיניהם, נס, נס מתרחש לעינינו, לא ייאמן! הדבר הגדול ביותר מאז ההכרזה על המדינה!… אגב, אנשים לא ידעו מה באמת מתרחש מאחורי הקלעים. לא פשוט כל-כך היה העניין!” הנמיך את קולו וקירב פניו לפני, “נפגשתי אז עם ראש הטקס המצרי, אחמד תיימור, ושאלתי אותו, מדוע בוטל באופן פתאומי נאום הברכה של סאדאת בקבלת-הפנים בנמל התעופה? אתה יודע מה השיב לי? שאנשי-הבטחון שלהם, שליוו את הנשיא, הודיעו לו שלא יוכלו להגן עליו, כי הבימה שעליה יעמוד, יחד עם אפרים קציר, קטנה מדי… ואחר-כך, עניין הביקור ב’יד ושם'… היה משא-ומתן חם מאוד על כך מאחורי הקלעים… הוא סירב תחילה… הייתי בפמליה שליוותה אותו שם, יחד עם גדעון האוזנר… פנים אטומות! אטומות לחלוטין! שום סימן להתרגשות כלשהי למראה תמונות הזוועה ממחנות-המוות… כן, אבל מה רציתי לספר לך? במאמצים רבים עלה בידי לקבל הזמנה זוגית לישיבת הכנסת שבה עמד סאדאת לנאום. לא לאולם המליאה עצמו, כמובן, אליו הוזמנו רק מיוחסים מאוד, אלא למסדרון, שבו הוצבו מקלטי טלוויזיה. אנשים היו מוכנים לשלם הון כדי להיות מוזמנים לאותו אירוע היסטורי. תאר לעצמך שגם במקרה זה, כן, גם לאירוע נדיר זה – סירב ללכת! היו לו עקרונות… כזה היה האיש. ואני כיבדתי אותו, גם בגלל זה. אגב, מצאת דברים מעניינים בחדר העבודה שלו?”

“כן,” אמרתי, “מעניינים מאוד.”

“מכתבים? יומנים?”

“לא, עד עכשיו לא.” דכדוך השתלט עלי. ראיתי את האיש הזה, בעל הגוף הרחב, הפנים הרחבות, המפיק בטחון עצמי, שזרועותיו חובקות נכסים גדולים, בעלה של הלשכה המרופדת, רחבת-הידיים הזאת – האם זה בושם ה“אפטר-שייב” הנודף מלחייו המגולחות אל מול פני? – האיש המחזיק בתיקים של חברות עתירות ממון שהוא עורך את חוזיהן תמורת רבבות דולרים; על כותלו, מאחורי כורסתו, ניצבים, כשומרי-ראש, עשרות ספרי חוק עבים, עשרות כרכי “דברי הכנסת” – ראיתי אותו ללא החליפה ההדורה שלו, ללא העניבה השחורה עם סיכת הזהב הצמודה אליה, ללא החולצה הצחה, המבהיקה – ערום כולו, ערום ומגושם וגס-אברים כקוף מיער, במיטתה של שרה, זרועותיו לופתות את גופה העדין

* * *

האפשר שהיה דבר-סוד בינו ובין יעקב נסתר משרה, והוא סייע לו?

“בשנה או שנתיים האחרונות, כידוע לך, הוא היה מאושפז. מה גרם להידרדרות הזאת… אולי אתה יודע? אני אינני יודע. מישהו בכלל יודע? אשתו, שרה, אמרה לי שעוול גדול עשו לו מן הבחינה הספרותית. לא הכירו בו. עשקו אותו. סיפרה לי משהו על מעין גנֵבה ספרותית. אמרתי לה, אם זו גנֵבה, וידוע מי הגנב, אפשר להביא אותו לדין. אמרתי שאהיה מוכן לטפל בדבר, להכין כתב תביעה, אם יהיו בידי כל הנתונים. אמרה לי שבעלה לא רוצה לשמוע על כך, בשום אופן לא יסכים. אדם מוזר היה, אני לא הבנתי אותו. הערכתי אותו מאוד, ולא הבנתי אותו. אבל מי יכול לרדת לחקר נפשו של אדם? גם הפסיכולוגים לא הצליחו לפענח את סודות הנפש האנושית. לו הם לא עזרו, על-כל-פנים. וההתאבדות… אני הוכיתי בהלם כששמעתי על כך!” השתתק רגע, ואחר-כך קרא בהתרגשות, כשהוא נושא את שתי ידיו לפניו: “למה הוא עשה את זה? למה?! יכול היה לחיות עוד עשרים שנה, ולכתוב, וליצור!… אתה יודע איזה טרגדיות התחוללו פה, בחדר הזה, לעיני, כשהיה עלי לערוך הסכמי גירושין? איזה בכי קורע-לב היה כשהאשה סירבה לתת את הגט ואיימה שתתאבד?… להתאבד? אלוהים אדירים, כבר אין מוצא אחר?!…” שוב השתתק, ודמעות עכורות עמדו בעיניו. אחר-כך, בקול קודר: "כן, אבֵדה גדולה. אישיות בלתי-רגילה. בלוויה, לצערי, לא הייתי, כי שהיתי אז באירופה. צר מאוד. וטוב שאתה כותב ספר עליו. אני מצטער שעלינו להפסיק עכשיו, כי מחכים לי, אבל אם תהיינה לך איזה שאלות – אל תהסס לפנות אלי שוב. ובכלל, כל עזרה שאוכל להושיט – קם והושיט לי את ידו.

יצאתי, ומראה ההתעלסות של החיָה עם היפָה מבעת אותי כל הדרך הביתה.


 

כז


ושלושה ימים אחר-כך פגשתי, במקרה, את ג' אריאב. בלוויה פגשתי אותו.

ממודעת אבל בעיתון ומידיעה קצרה, בת שמונה שורות, נודע לי על מותו של עמיתי, שמעון פרנקל, מהתקף לב. בן 58 היה במותו. כיבדתי וחיבבתי את האיש הזה, קצר-הרואי, בעל סבר-הפנים הרציני, בעל הנימוסים האירופיים, שגם הוא היה מ“מדוכאיו” של העורך הראשי. פרנקל עלה ארצה מצ’כוסלובקיה אחרי המלחמה. בנערותו היה עצור בגטו טֶרֶזיינשטאט שנתיים. הוריו נלקחו לאושוויץ ושם נשמדו. הוא נמלט לכפר צ’כי, התחזה לנוצרי, השכיר עצמו לאחד האיכרים, וכך שרד. כעיתונאי, היה ידען גדול בכל הנעשה במדינות הקומוניסטיות. כיוון שידע היטב, מלבד צ’כית וסלובקית, גם רוסית, פולנית וגרמנית, היה קורא חומר רב ממה שנתפרסם באותן ארצות, שלאחרים לא היתה גישה אליו. מאמרי הפרשנות שלו היו כתובים בבקיאות בלתי-רגילה. אלא שסגנונו היה כבד, מלומד, ודבר זה לא היה לרוחו של העורך הראשי. פעמים אחדות ניסה לפטרו, ולולא ההתנגדות הנמרצת של ועד העובדים, היה עושה זאת. את מורת-רוחו ממנו היה מפגין בכך שהיה עובר על-פניו בלי לברכו לשלום.

צילצלתי למערכת ושאלתי מתי הלוויה. מחר בשלוש, בקריית שאול, נאמר לי.

בניגוד לעפרה, אני נוטה מאוד – כמעט אמרתי “שמח”… – ללכת ללוויות. היא פחדה מהן כמו מעין רעה. רק מן המחשבה על כך – כשהיתה רואה בעיני רוחה את גופת המת המוטלת, עטופה שחורים, על-גבי האלונקה, את מלאכי-השרת שחורי-הבגד והמזוקנים העומדים לצִדהּ, את קהל המלווים הפוסע בדממה אל הבור החפור – היתה מחווירה ושיתוק היה אוחזה. גם ללוויות של קרובי-משפחה או של חברים לא הלכה. “אני, גם בלוויה של עצמי לא רוצה להיות,” התבדחה פעם, כשנה לפני מותה. זכור לי שכשמתה חברתה הטובה זיוה, שלמדה אתה בבית-הספר העממי ובתיכון, והיו מרבות להיפגש זו עם זו, “להתוודות” זו באוזני זו – כל השנים שמרו שתיהן על גחלת הידידות – התחננה לפני שאסע אני לירושלים ו“אייצג” אותה כביכול. “אני לא מסוגלת, האמן לי, לא מסוגלת, אני אתעלף שם עוד לפני שנגיע לקבר, אני אמות שם…” עמדו דמעות בעיניה. הטילה עצמה על המיטה ולא קמה עד שלא חזרתי מן הלוויה. ולא שאלה מה היה ואיך היה בה, ולא דיברה על כך דבר גם בימים הבאים.

אני, לעומת זאת, הולך ברצון ללוויות של כל מת ממכרי. נדמה לי כאילו בהתכנסויות אלה של אבל, כמו בעצרות המוניות, או בהפגנות, שאני משתתף בהן לעתים, אני יוצא מגדר בדידותי ונהיה חלק מחברה שרגשות משותפים מאחדים אותה.

אדם בודד אני. ומוזר, שלהכרה זו הגעתי רק בגיל מאוחר מאוד. בעצם, רק לאחר מותה של עפרה. כל השנים שלפני-כן לא הודיתי בכך. השליתי את עצמי שאני עצם מעצמיה של החברה שאני חי בה. מקובל עליה, פחות או יותר. אם בחברת התלמידים של כיתות בית-הספר, אם בפלוגה בצבא, ולאחר-מכן במילואים, ואם במקום העבודה שלי בעיתון. העמדתי פנים, הן לפני עצמי והן לפני אשתי ושני בני, שכך הדבר: שהנני חד מחבריא, בכל אשר אימצא. הנה אני מוזמן לפגישה זו ולפגישה זו, למסיבת יום הולדת של חבר זה ואחר, לחגיגת בר-מצווה של מי מבניהם, לחתונות, לכינוסי מחזור. ושם, מן-הסתם – זה הרושם שניסיתי לעשות עלא שתי, על בני, על קרובי-משפחתי – אני שמח ולבי טוב עלי, מתבדח, צוחק, מספר אַנֶקדוֹטוֹת, קצת מרכל, קצת מתווכח על עניינים פוליטיים, ככל אחד מן החבורה. אלא שלמעשה, לא צחקתי, לא התבדחתי – כי בדיחות אינני זוכר כלל, ואם זוכר אני איזו בדיחה ישנה ששמעתי אי-פעם, אינני יודע לספרה; לא ריכלתי – כי שום שמועה לא הגיעה לאוזני שאחרים לא שמעוה לפני; ובוויכוחים פוליטיים, לעתים רחוקות היה עולה בידי להביע את דעתי, כי עד שאני מתגבר על היסוסי, כבר מקדים אותי אחר ואומר מה שרציתי אני לומר; אם כי אני משוכנע שהייתי מיטיב לומר זאת יותר ממנו. לא, לא צחקתי, לא פיטפטתי, הייתי יושב בפגישות אלה וחיוך קפוא על פני. והמסיבות המסורתיות של ליל יום העצמאות, שהתקיימו מדי שנה בשנה בביתו של מ' בכפר שמריהו – אחד ממנהלי “כלל-תעשיות” כיום, שיחד אתו הייתי בכיתה של חי“ש ב-47', ואחר-כך ב”גבעתי“, ויחד נלחמנו בקרבות הבלימה נגד החטיבה המצרית של גנרל נגיב בסביבות אשדוד – מסיבות אלה, שאליהן הוזמנו ותיקי הלוחמים מאז, ונשותיהם, ואלה שנספחו אליהם במרוצת השנים הרבות – תמיד הטילו בי דכדוך-נפש קשה. עפרה נלוותה אלי רק פעם אחת למסיבה כזאת, והיא עוררה בה סלידה כה עמוקה – “זיוף! הכל זיוף! להקיא ממש!” אמרה בצאתנו משם – שמאז הניחה לי ללכת אליהן בגפי, והיא עצמה היתה נשארת בבית, צופה בטלוויזיה, או נפגשת עם איזו חברה, שגם היא, כמוה, לא סבלה מסיבות רבות-משתתפים. כשכולם היו שרים בערגה נוסטלגית את השירים המתוקים-המרירים מן הימים ההם, ישבתי אני בצד ולא צירפתי קולי, לא ל”דודו" ולא ל“היו זמנים”, ולא ל“הֵן אפשר”, ולא ל“ערב בא”, או ל“קול אורלוגין”, אלא הייתי מחטט בראשי למצוא מה פשר הזרות הזאת שאני חש במסיבות אלה, מדוע אני יושב-דופן בהן, מנוכר לכל הרוחש סביבי; איך קרה כדבר הזה – השתוממתי על עצמי – שאני, שנולדתי בארץ-הזאת, שלמדתי, ככל אלה היושבים כאן, בבית-ספר של ארץ-ישראל, שלחמתי כמותם במלחמות ישראל – חש עצמי כה זר ביניהם, שאיני מסוגל לאלץ את עצמי למחוא גפיים בקצב, עם כולם, כשמגיעה השירה לפזמון החוזר, “סובב לו סובב הפינג’אן”? אני ניגש אפוא לשולחן-המשקאות שבירכתי המדשאה, מריק אל קרבי עוד כוסית גדולה של ויסקי, בתקווה שתשלהב את רוחי לחבור אל הציבור בהתרגשותו, בהתעטף עליו נפשו מזכרונות כה עצובים, גם מעוררי געגועים – אך אני שוקע לדכדוך עמוק עוד יותר, שאין להתרומם ממנו! צא מפה! – אני גוער בעצמי – צא ולך הביתה, ושב שם עם אשתך אשר אהבת! אך לא – לא איש כמוני יפרוש מחבריו בליל חג העצמאות! אני נשאר אפוא עד עלות השחר… ובבית, כשאני מתעורר משינה טרופה של כמה שעות, ועפרה שואלת אותי איך היה – אני אומר, “מאוד מרגש! באמת מאוד מרגש! הפגישה הזאת… היו שם כמה אנשים שלא ראיתי אותם שנים… מאז המלחמה… הרגשה של אחווה כזאת… שרנו, והעלינו זכרונות…” – הכל בגוף ראשון רבים, כמובן, ואני עוד מוסיף ומתפלסף על סגולתה של השירה-בציבור, כאשר שירים מתקופות רחוקות מעוררים אחווה בין אנשים, לב ללב יביע אומר… רימיתי אפוא את אשתי, את בנַי… וגם את עצמי רימיתי, כאשר חייכתי יפה לאנשים שידעתי שאין להם כל יחס אלי; כאשר בקריאות שמחה בירכתי לשלום מכרים ישנים, שאני אדיש לגמרי כלפיהם, בפגישה מקרית ברחוב.. האם האמינה לי עפרה? האם האמינו הבנים כשגדלו, או רק העמידו פנים שהם מאמינים? רק עכשיו אפוא, כשאני כבר כבן שישים וחמש, אני משלים עם העובדה שאני אדם בודד, מנותק ואומר לעצמי: זה המצב הקיומי שלך; הוא לא ישתנה, גם אם תשנה מקום, גם אם תנסה את מזלך בקצווי תבל; הוא לא תלוי בסביבה שאתה נמצא בה, באנשים שאִתם אתה בא במגע מתוקף עבודתך או תפקידיך בחברה; הוא טבוע באופייך, ומאופייך הלא אינך יכול לברוח. קבל זאת אפוא כעובדה. גזֵרת טבע. עניין של גֶנים, כנראה.

ואף-על-פי-כן, כשהלכתי ללוויה של שמעון פרנקל, היבהבה בי שוב התקווה ששם, בנסיבות בלתי-רגילות אלה, אצא מגדר בדידותי וארגיש את עצמי כחלק מציבור שאתו עבדתי, בבית אחד, שנים רבות; שהרי העצב על חבר שעזב את ארץ החיים, והמחשבות על המוות, הפוקדות כל אדם בבואו אל תחום בית-הקברות – מה אנוש כי תזכרנו… אדם כחציר ימיו… וכו' – אלה מקרבות גם רחוקים, מרככות את הלבבות, משכיחות טינות ישנות.

כמה עשרות אנשים – גברים בשחורים, נשים במטפחות לראשיהן – עמדו פזורים ברחבה שלפני בית-הלוויות, מצפים, כנראה, לבוא גופות מתיהם, ועדה גדולה הצטופפה לפני אותו היכל-מעט, נדחקת להיכנס לתוכו. השטתי מבטי על סביבי ולא ראיתי איש מעמיתי לשעבר. נראה שהקדמתי לבוא. עד כה ועד כה הוצא ארון המת מן ההיכל וקול החזן נשמע ברמה, “צדק לפניו יהלֵך ויָשׂם לדרך פעמיו”, ואחר-כך, “עקביא בן-מהללאל אומר: הסתכל בשלושה דברים” וכו'. המנגינה המוֹנוֹטוֹנית, הידועה לי כל-כך, החוזרת על עצמה בכל לוויה ולוויה, שבהישמעה נעשים כל המתים שווים, כביכול, כולם הולכים לאותו מקום עפר רימה ותולעה, כולם עתידים לתת דין-וחשבון לפני מלך-מלכי-המלכים –צימררה את בשרי. נזכרתי בלוויה של עפרה, בבית-הקברות של חולון, שמראהו בלבד – מרחב יוקד של חול ומצבות המשתרע עד האופק תחת שמים ריקים – מעורר בעתת-מוות. רק מעטים – פרט לבני-המשפחה – באו ללווֹתה באותו יום שרב לוהט. עמדנו וחיכינו לבוא תורנו, והרמקול השמיע, מדי כמה דקות, את שמות הנפטרים, כמו בבית-נתיבות ענקי שמהדהדים בחללו יעדי הרכבות היוצאות. כל מת ומת יוצא ליעדו, לדרך שלא ישוב ממנה. ובהגיע תורנו, כאשר שמה המפורש של עפרה הוכרז בקול גדול, כאילו קרעו מעליה, ביד גסה, את כל מלבושיה והציגוה ערומה בפרהסיה, כאילו התעללו בעדינותה וחיללו את צניעותה – הלכנו אחר האלונקה אל מין סככת בטון אפורה, ושם הונחה גופתה על גבי במה, והחזן ליעלע את פסוקיו, ונתן בידי אביתר וערן מין לוח קרטון שמלות הקדיש כתובות עליו, והם מילמלו אותו בקול לא-נשמע, והאיש המזוקן, לבוש השחורים, ניגש אלינו ועשה קריעה בדשי בגדינו, ואחר-כך, כמו זמזום צרעה הבא מרחוק, מקצה יאורי מצרים: “צדק לפני יהלך, ויָשֵׂם לדרך פעמיו…” הלכנו אחר האלונקה הנישאת על כתפי מודעינו, דרך ארוכה מאוד, בארץ לא זרועה, בתוך מדבר של מצבות אבן, הזיעה נוטפת ממצחינו, עד קצה בית-הקברות הזה, לשטח חולי נרחב, כאילו אל מול פני הישימון, מחולק למשבצות-משבצות של מלבני בּטוֹן, כל משבצת כמידת גוף אדם, ובאחד הצינוקים האלה כבר היה חפור בור, שאל תוכו שובצה גופתה של עפרה ונסתם עליה הגולל. אל מלא רחמים! – והלא כך אמרה בחייה: “גם בלוויה של עצמי לא הייתי רוצה להיות.”

אחד-אחד נכנסו ובאו אל הרחבה עמיתי לשעבר, הושיטו לי יד, בירכוני לשלום, שאלוני לשלומי ולמעשַׂי ופרשו להם, להתהלך לבדם כה וכה, או לעמוד ולשוחח עם חבריהם. רק שמואל בר-קמא, הכתב לענייני מפלגות של העיתון, התעכב לידי כמה רגעים. “שמעת מה שמציעים עכשיו?” ומנעימת קולו ומעיניו הבורקות בנצנוץ של זעם הבנתי שהוא עמד לבשר לי על שערורייה כלשהי. “ועדת חקירה! לא פחות ולא יותר!” כאילו ממשיך שיחה אתי שהפסיקה אתמול. שאלתי במה ובמי המדובר, וסיפר, באותה נעימה של התמרמרות ומחאה, שהיועץ המשפטי, זמיר, מציע עכשיו, בניגוד לדעת ראש-הממשלה, שמעון פרס, להקים ועדת חקירה בעניין “אוטובוס 300”. “לשם-מה נחוצה ועדת חקירה,” שצף אל מול פני, רסיסי רוק ניתזים מפיו, “אם ברור למעלה מכל ספק שראש השב”כ נתן את ההוראה לחסל אותם ושמיר השתיק את העניין! הלא עכשיו זה לא סוד כבר, שראובן חזק התפטר מפני שהבין בעצמו…" אחר-כך, כשראה שאיני נגרף להתמרמרותו, הציע שניגש אל האלמנה, שישבה, רעולת פנים, בין בנה לבתה, על ספסל תחת הסככה, ונענתה, בהושטת יד, או בניע ראש עגום, למנחמים.

ניגשתי אל האבלים, לחצתי את ידיהם וחזרתי ונעמדתי לצד חומת הגדר. ולפתע נגלה לעיני, לא הרחק ממני – גל של חום הציף אותי, כיסה בסומק את פני, כמי שמגלה פתאום, בין קרואים לאירוע כלשהו, את המאהב של אשתו – ג' אריאב, עומד לבדו גם הוא, ידיו תחובות עמוק בכיסי מכנסי הג’ינס שלו, מבטו שלוח אל עדת מלווים ההולכת אחר הארון במעלה הדרך שבין המצבות.

השתוממתי מאוד: בעל-גאווה זה, גבה-לב זה, שהיה מדיר רגליו מכל מפגש של עובדי העיתון, בין של שמחה ובין של אבל, אלא אם כן היה פועל דפוס, שלגביו הרגיש פטרונות – מה ראה לבוא ללוויה של עמית, שככל הידוע לי לא היו לו שום קשרי ידידות או קשרי עבודה אתו?

אך עוד אני מתפלא על כך, והנה ראיתי – למרבה תמהוני – שהוא מכוון את צעדיו לעברי. האם אלי מועדות פניו?

ניגש אלי, בירך אותי בחיוך קל, בלי להוציא את ידיו מכיסיו, אמר משהו על הנפטר, שהיה “לקסיקון פוליטי מהלך”, שלא אחת נעזר בו כשנזקק לפירוש סתומות באיזה מאמר ביקורת שקיבל למדורו על ספר שנושאו פוליטי, ואחר-כך אמר, כמסנן מבין שפתיו, ועיניו מתכווצות מעט בחייכו: “שמעתי שאתה כותב ספר על יעקב לוינשטיין…” נדהמתי. מנַיִן לו? כבר פשטה השמועה בעיר? “מנסה,” אמרתי, “עדיין אינני בטוח שהדבר יעלה בידי.” – יעלה, יעלה," אמר, “טוב שאתה עושה את זה. האיש ראוי לכך.” ושאל מאין אני שואב את החומרים לכתיבת ביוגרפיה זו. אמרתי שאני מראיין את אשתו, קרובי-משפחה, אנשים שהכירוהו בתקופות שונות בחייו. “כשרון גדול היה,” אמר, “אבל אישיות טרגית. נשר שקיצצו את כנפיו.” – “מי קיצץ?” שאלתי. – “עף גבוה, בין העננים, ונחבט אל אחד הצוקים. חבל…” ובקול לחוש: “מצאת בין הניירות שלו… אני מניח שאתה עובר על כל מה שהשאיר אחריו… דברים שכתב אחרי ‘בקעת הירח’?” – “כן,” הסתכלתי לו ישר בעיניו, “שירים, מאמרים, מסות, שלא פירסם.” – “ויש להם ערך? אמנותי?” – “עוד לא הספקתי לעיין בהם כמו שצריך,” אמרתי, “אני מניח שיש ביניהם…” הוא השהה מבטו עלי, כמהרהר, ואחר-כך אמר: “יש משוררים, אתה יודע, שקונים את עולמם ביצירה אחת…”

ברגע זה נשמע ברמקול שמו של שמעון פרנקל.

עמדנו סביב הבור החפור, כשלושים איש. האלמנה עמדה דומם, ראשה שחוח אל הבור שלפניה, נתמכת בידי בנה ובתה; ולאחר שנסתם הגולל, והחזן השמיע, בקול מרומם ורוטט את “אל מלא רחמים”, קרב אל התלולית העורך הראשי ונשא דברים בשבח המנוח. לא יכולתי להימנע מלהעיף עין מדי כמה רגעים – בין משפט תפל למשפט נדוש שנשאה הרוח אל אוזני מפניו של המספיד – אל ג' אריאב, שעמד בין שתי מצבות, במרחק-מה מן העומדים מסביב לקבר, ידיו בכיסיו ומבטו שלוח אל מרחבי בית-הקברות הגדול, המאוכלס בצפיפות, כסוקר את קהל המתים. ופתאום נזכרתי בידיעה שקראתי כמה שבועות קודם-לכן, על פרס ספרותי שהוענק ליהיר זה על ספר שירים שפירסם – את שמו לא זכרתי – ונתלקחה בי קנאה מרה, כקנאת המת בחי, כקנאת הקרבן ברוצחו, ובער בי שוב, מחדש, הזעם על העוול הנורא שעשה הנוכל הזה לאיש שהוא עכשיו כאח לי. לוֹ מגיע פרס?! – צעק קול חנוק בתוכי – הוא ראוי לפרס?! הגנב הזה ראוי לפרס?! ורק המחשבה על כך שהספר שאני עומד בכתיבתו יגלה את קלונו כשיפורסם ויגמול לו על כל הרעה שעולל לאדם ישר, הולך-תמים – שיככה מעט את חמתי.

כשירדנו, איש-איש, או שניים-שניים, בחזרה לעבר השער – נבהלתי בראותי לפתע שאריאב זה השיגני, בחצי הדרך בערך, והוא מהלך לצדי. תחילה צעד בשתיקה, כתף-אל-כתף אתי – ידיד-ורע נעשה לי האיש הזה, שהיה עובר על-פני ללא אמור מלה כשעבדנו יחד באותו הבית! – וכשקרבנו לשער, שאל, בלשון רכה, שכאילו נקטם חודה הארסי, בשקט, כדבר אח-אל-אחיו: “הגד, הוא היה נורמלי בכלל?” וכשלא עניתי לו, גם לא הסיבותי ראשי אליו, הוסיף: “אני מתכוון לפני שאושפז בבית חולי-נפש, בשנים שלפני-כן…” – “אתה הכרת אותו?” שאלתי. “אישית? – לא. אבל לפני שנים, אולי חמש-עשרה, יותר, צילצל אלי למערכת כמה פעמים, ודיבר באופן מוזר מאוד… מבולבל… מתפרץ ברוגז פתאום… לא הבנתי מה הוא רוצה…” – “אולי אראיין אותך,” אמרתי. “אותי?… לא יהיה לי מה לומר לך,” הצטחק, “מעולם לא נפגשנו.”

ובהגיענו לשער, כאילו התנדף. נעלם מעיני.


 

כח


שישה שבועות עבדתי על “הגניזה” של יעקב לוינשטיין – כך כיניתי את התא הנעול בשולחן-הכתיבה שלו, זה שערן כינה אותו בלשון “תיבת פנדורה” – ורחוק הייתי מלסיים את עבודתי זו – מיון, קריאה, העתקה, וכדומה.

את המפתח לתא מצאה שרה במקרה: שבעה חודשים לאחר פטירת בעלה החליטה להיפטר מבגדיו, התלויים בארון, ולמסור אותם למחסן הבגדים המשומשים של “נעמת”, לחלוקה לעולים חדשים ולנזקקים אחרים. כשפישפשה בכיסי המקטורנים שלו, גילתה באחד מהם את המפתח.

שמחה ופליאה גדולה – עד כדי צמרמורת לכל אורך גופי – מילאו את לבי כשהביאה לי את המפתח לחדר העבודה. פליאה גדולה – משום שבאותו בוקר, בהקיצי משנתי, עמד לעיני, בבהירות בלתי-רגילה, החלום שחלמתי: שרה שימשה כעוזרת-בית בדירתי. מחתה את האבק מן הרהיטים. ניגשתי אליה ושאלתי אם ראתה את מפתח הדירה, שאינני מוצאו. אמרה שלא ראתה אותו. חשדתי בה שהיא מסתירה אותו מפני. פשטתי את ידי לערוך חיפוש על גופה. תוך כדי כך חיבקתי וגיפפתי אותה ועיסיתי את שדיה, שהיו רכים ונעימים למגע. היא לא התנגדה, רק הביעה חשש פן תיפתח הדלת ומישהו ייכנס. הרגעתי אותה ואמרתי, “הלא המפתח אצלך…” והפשלתי את שמלתה לחדור לתוכה –

כשפתחנו את התא, גלשו מתוכו ניירות אל הרצפה, כה גדוש היה. “אתה רואה לאיזו צרה נפלת?” צחקה שרה, “אתה תטבע בים הזה!” והניחה לי להתייחד עם המטמון.

שישה שבועות עבדתי עליו, ורחוק הייתי מלסיים.

היו ב“גניזה” הזאת מחברות של יומנים, מחברות של מאמרים, מעטפות חומות גדולות ובהן קובצי ניירות עם רשימות שונות, שהיו, ככל הנראה, רשימות הכנה ליצירות שיריות; גליונות יחידים עם תרגומי מובאות מהספרות הקלסית והחדשה; ארבעה אוגדנים של מכתבים שהתקבלו, אוגדן אחד של העתקי מכתבים ששלח הוא, והמוזר ביותר – מעטפות ממוענות, לא מודבקות, ובהן מכתבים שהתכוון, כנראה, לשלוח ולא שלחם.

רישומים רבים ביומנים, שתחילתם בראשית שנות השישים, היו מאכזבים. רק שורות אחדות, סתמיות למדי, מדי כמה ימים, ולעתים רק מלים ספורות, כמו:

10.3.62 – חמישה ימי שפעת.

14.6.68 – “גבעת החול” של עגנון בפעם השלישית.

22.5.70 – אצל יהודה בבאר-טוביה, שיחה ממושכת.

4.12.72 – דיון מעורר פלצות בארכיון על המשך העבודה.

3.5.74 – קונצרט של הפילהרמונית. “הסימפוניה הקלסית” של פרוקופייף ללא ליריות. שעה מיותרת במסעדה.

14.5.80 – שרה לפריס.

או, פה ושם, רשמי-רגע מאפיזודות קצרות, כמו:

13.1.63 – בדרך אל הארכיון בבוקר: אשה כבדה, כבת 60, מחליקה על המדרכה הרטובה מן הגשם ונופלת אפיים ארצה. אני ממהר אליה, אוחז בזרועה, מקים אותה ומוסר לה את ארנקה, שהועף הצדה. היא מוחה את הבוץ מברכיה, משולי שמלתה, וממשיכה בדרכה, בלי להעיף עין אלי, בלי לומר מלה.

7.4.65 – לפנות-ערב אל המכולת, להחזיר גביע של גבינה עבשה. משם – אל המוזיאון, כדי לעמוד שוב, בפעם המאה, מול הציור של קיסלינג מ-1930, “נער מטולון”, שאני יכול להסתכל בו ולהסתכל, כמו בבאר עמוקה ואפלה של הווייתי. כמה עצב בעיניים הגדולות, המשוקדות, המביטות באפס-תקווה! ושתי כפות-הידיים הרכות מונחות זו על זו ברפיון, שתיהן על ברכיו, בחוסר אונים, ויושב הוא בחדר צר וקודר, גבו אל דלת אדומה – הבדידות שאין לה גאולה! כל צער העולם!… על-ידי זוג צעיר, מחובקים, יד על מותן, מצחקקים. הבחור לוחש על אזנה: “פה? את השתגעת?”

5.5.79 – האשה שבבית ממול – בת 40 או יותר, יופי שדהה, שֵׂער שאיבד את צבעו הבלונדי – נטרפה עליה דעתה. לפי השמועה – לאחר שבעלה עזבה וברח עם אהובתו הצעירה לאירופה. פעם עלתה אל הגג, צעקה שתפיל את עצמה מטה אם לא יביאו אליה את אביה – שנפטר לפני שנים רבות – רק לאחר שהזעיקה המשטרה את הפסיכולוג שטיפל בה, והוא שידלה בדברים, הצליחו להורידה משם. לא מובן לי מדוע היא נטפלת אלי דווקא מכל דרי הרחוב. כשרואה אותי יוצא משער החצר, היא קוראת בשמי, בקול גדול, ולא מפסיקה עד שאני נעלם מעיניה. אני בורח ממנה כמו ממגֵפה. חושש פן אידבק, כביכול. היום, כשחזרתי מן העבודה, מצאתי אותה עומדת בשער החצר וחוסמת את דרכי כשהיא צוחקת מול פני: “יש לך קרניים! כולם רואים שיש לך קרניים!” אמרתי לה שתסתלק ותיתן לי לעבור, וכשחזרתי על כך פעמיים ולא זזה ממקומה, סטרתי לה על לחייה בכוח, בזעם נורא שלא יכולתי לשלוט בו. היא גררה עצמה אל ביתה, מייללת כחתולה. אך אני, עוד שעה ארוכה לא יכולתי להירגע. נשפתי ונשמתי כנתקף שבץ.

23.10.79 – שתי שעות עם עמירה, בישיבה על הספסל, בהליכה בחצר המוקפת חומה. מסביב קריאות ונהמות נלעגות של מעוותי פנים, עמירה שקטה, חיוך שפוך על פניה. שומעת את דברי – אני מספר לה על עבודתי, על אמה, על מה שהתחדש בביתנו – והחיוך השמשי לא סר מפניה. אוטם שאין להבקיע אותו, שאין לחדור בעדו. פתאום היא אומרת: “מיקי בא אלי ולקח את היד שלי ולא החזיר לי אותה.” ופורצת בצחוק. עיוותים כאלה מעולל הטבע, ללא רחמים, גם בצמחים, אמר לי פעם מנהל המוסד.


ומוזר הדבר, שבכל דפי שבע המחברות היומנים, שכתיבתם נטויה על-פני תקופה של כעשרים וחמש שנה – עם הפסקות ממושכות, של חודשים רבים – אין אף לא מלה אחת על יחסיו עם שרה, אין גם רמז קל על פרשיות אהבה שהיו לה, ושהוא מן-הסתם ידע עליהן; שמה של דניאלה, שהיו לו קשרים אתה במשך כשנתיים, לא מוזכר כלל; ובכל התקופה הארוכה הזאת, ששלוש מלחמות אירעו בה, שבשתיים מהן השתתף, אין הוא כותב דבר על חוויותיו בהן, אינו מביע דעה על מה שהתרחש סביבן ובעקבותיהן, פרט לרישום אחד, בימי מלחמת יום כיפור:


9.10.73 – ועכשיו אנחנו מתחברים – חוליה נוספת – אל שרשרת המַרטירוֹלוֹגיה של ההיסטוריה היהודית. לא עוד “עם חדש”, “הולך קוממיות”, שפרק את עול עברו, את עול הגורל היהודי מדור דור, אלא גורל זה, שאין מפלט ממנו, נוחת עליו, בפתאום, מהמם אותו – מה? סכנת השמדה? פה סכנת השמדה? הלא כדי להימלט מסכנה זו הביאה אותנו הציונות לארץ הזאת! – ובעל-כורחו הוא נעשה מודע לכך שזה מצבו הקיומי, לחיות תמיד, בכל זמן, בכל מקום על-פני כדור-הארץ, כן, גם בארץ אבותיו, על הסף! על סף הסוף! לא סוף, לעולם לא סוף – אלא על סף הסוף! וכך ימי קדם ועד אין-סוף!

אין ביומן זה, לאורך כל השנים, שורות של חשבון-נפש של אדם עם עצמו, כרגיל ביומנים. אין רחשי-לב, ביטויי שמחה ועצב, תלונות, קינות, בכיות – ורק לקראת הסוף, מאז קיץ 1979 – כלומר, מאז הופעת ה“פואמה” של ג' אריאב – מופיעים ביומן, כמו בסֵיסמוֹגרף, הסימנים של רעידת-האדמה שפקדה אותו, של התערערות נפשו, ואלה תוכפים והולכים בשנתיים האחרונות לחייו, כמו בקטעים אלה:


9.9.79 – אמביציה? לי אין שום אמביציה. אם היתה לי אי-פעם, רמסתי אותה. כן, את הגאווה צריך להכניע! ולהסתגר, כמו צב, בתוך השריון. לא להוציא את הראש, לא לראות. כי מה שאתה רואה מכלה חייך כמו אדי רעל.

12.9.79 – השאלה המרה והנאיבית ששאל הנביא ירמיהו – “מדוע דרך רשעים צלחה, שלו כל בוגדי בגד” – לא מעניינת אותי. ומה אם אצעק כך כלפי שמיא? אצעק, אצעק, את גרוני אקרע, זה הכֹּל. הבוגד ינוח על זר הדפנה שלו. כמה צדק קהלת מירמיהו, כשאמר כי מקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע, והכל הבל ורעות רוח. והוא אמר זאת ללא התרגשות. בקור-רוח גמור. זה העיקר. כי הוא ידע שהתשובה לשאלתו של ירמיהו היא פשוטה כמו שתיים ועוד שתיים הן ארבע. מדוע דרך רשעים צלחה? – כי להם אין שום עכבות! אין שום מעצורים!

3.10.79 – הפצע הזה, אני יודע, לא יגליד לעולם. אבל אתה – בדמיך תחיה. בדמיך תחיה.

10.10.79 – העיקר לא לאבד את השליטה. להחזיק היטב ברסן. בכוח. רחמים לא אבקש על עצמי.

3.2.80 – מצאתי פעם בתלמוד – בבבּא בַּתרא – משפט כזה: “כל המתגאה בטלית של תלמיד חכם ואינו תלמיד חכם, אין מכניסין אותו במחיצתו של הקדוש-ברוך-הוא”. אשרי המאמין.

14.3.80 – כבר עברה חצי שנה, ובכל-זאת קשה לי להאמין שאמנם קרה לי דבר כזה. שבכלל יכול לקרות דבר כזה והעולם שותק.

11.7.83 – עלי להיות אכזר! אכזר כלפי עצמי ואכזר כלפי הקרובים לי. כלפי עצמי – אני מנוסה היטב. כלפי האחרים – עלי לאלף את עצמי.


ובשנת חייו האחרונה:


11.2.85 – סטאברוֹגין, ב“שדים” של דוסטויבסקי: “ידעתי כי עלי להרוג את עצמי, למחות את עצמי מעל פני האדמה כמחות שרץ מאוס. אך אני מתיירא מפני איבוד-לדעת כי מתיירא אני להראות גבורת-רוח. כי זה יהיה עוד מעשה רמייה אחד.” אך במקום אחר באותו ספר אומר דוסטויבסקי כי בני-אדם אינם מעיזים להרוג עצמם בגלל הפחד מפני הכאב, שעה שהחיים עצמם הם כאב, אימה, והאדם אומלל. “מי שינצח את הכאב ואת האימה – יהיה בעצמו אלוהים!”

13.4.85 – באיבוד-לדעת יש משיכה מכשפת. אתה מחזיק אקדח טעון בידך, האצבע על ההדק, הקנה מכוון אל המצח – וגם אם אתה מהסס, גם אם החלטת שלא תעשה את המעשה הזה שיביא אותך אל הקץ, אל הלא-ידוע – המשיכה היא כה חזקה, כה קוסמת, שתלחץ על ההדק, ועוד יצלול באוזניך הד הירייה.

17.4.85 – לטבע האנושי יש גבולות. הוא יכול לשאת צער וייסורים עד מידה מסוימת. משנגדשה הסאה – כלה כוחו. אדם המאבד עצמו לדעת – אינו מוג-לב. הוא נענה לחוקי הטבע.

17.5.85 – דוידובסקי, ב“מסביב לנקודה”, מנסה לעשות זאת בתער-גלבים. ידידו אברמזון מציל אותו ממוות בהיכנסו לחדרו בלילה, רגע לפני שהוא מבצע את זממו. אבל מי שמגיע לנקודת אין-מוצא, שום דבר לא ימנע אותו מלעשות את המעשה. דוידובסקי נוסע לעיר אחרת, ושם מרעיל את עצמו.

20.5.85 – אם השגעון הוא תחליף להתאבדות, כמו שסבור ברנר, הרי ההתאבדות היא תחליף לשגעון!


המכתב המוקדם ביותר באוגדן של העתקי המכתבים שכתב הוא מיום 5 בספטמבר 1954, כלומר, כשהיה יעקב לוינשטיין בן עשרים ושבע, בערך. הוא מופנה אל המשורר יעקב פיכמן, והוא המכתב היחיד שהחתימה בסופו היא – “אסף הגואל”.


יעקב פיכמן הנכבד,

רק המקרה הטוב – נבירה בדוכן של ספרים משומשים ברחוב אלנבי – זימן לי את ספרך “פּאַת שדה”, והיה זה כאילו מצאתי פנינה בערֵמת תבן. פתחתי אותו, בעָמדי ליד הדוכן, והשורות הראשונות שהופיעו לעיני זרחו אלי בנוגה כזה, שמיד שילמתי את הפרוטות המעטות – שיש בהן כדי לבייש את המחבר – חיבקתי את הספר תחת זרועי, הבאתיו הביתה ושקעתי בקריאתו. והיה לי צורך לכתוב לך על התרשמותי – צורך הנובע, כנראה, מרגש של הכרת-טובה – אם כי אף פעם עוד לא הטרדתי שום סופר או משורר במכתב כלשהו.

שירי הטבע שלך – שלא כמו שירי טבע אחרים שקראתי, שבהם המשורר נדמה כאילו צופה אל מרחבים גדולים – תופסים את הרגע האחד והמיוחד, שכהרף עין יחלוף – כמו שאומר גֵיתה לרגע: “המתן נא, הן כה יפייפיתָ!” – והמביט בציוריך, כמו רואה זהב קרן אור של בין-הערביים החודרת מבעד לחלון ומאירה עלה של ורד באגרטל העומד על השולחן. משהו ענוג מאוד, מצויר במכחול דק מאוד, כמו, למשל, ב“לובן בענן”:


כִּגְמֹל הַפְּרִי, יִגְמֹל לְאַט הַסַּעַר

בְּלֵב עוֹלָם. תִּלֵּי הָעֲנָנִים

תְּלוּיִים בְּשֵׁלִים, כִּבְדֵי עָסִיס, רַק

סַעַר

יַלְבִּין אֵי-שָׁם, כַּצֹּהַר אֶל הַפָּנִים.

כִּצְרִיחַ רָם מִתּוֹךְ צַמְּרוֹת-גַּנִּים,

אֶת זֹךְ צַלְמוֹ אֶל כְּחוֹל הָאֹפֶל יָעַר.


הסונטה שלך היא כמו גביש רב-צלעות, מלוטש ונוצץ בכל צלע וצלע שבו. הוא משוכלל מאוד מצדו החיצוני, ועם-זאת כולא בתוכו את הרגש ההיולי. הצורה המשוכללת, עם המישורים הסימטריים, היא המאפקת את האמוציות לבל יתפראו. כאן, בסונטות הטבע שלך, התגבש החומר האמורפי, כאילו כוחות המשיכה ההדדית בתוכו הגיעו בהן לידי איזון מוחלט. יש אומרים שזה מחושב מדי, “מלאכותי”, אך הרגשתי שלי היא שאומנות זו היא האמנות העילאה: לרסן את הרגש המתפרץ בתוך הצורה היפה. וכמו בגבישים שבטבע, שצורתם גיאוֹמטרית, גם שירים אלה, לא קור הם מדיפים, אלא קרינה. הם בולעים אור, ומחזירים אותו. כמו ב“שומרון”:


בַּחֲצוֹת יֵשׁ זָע הַיָּם, וְאָרְנֵי סֶלַע

בְּנִיד סַרְעֲפוֹתָם לוֹ נַעֲנִים;

אַךְ בַּמּוֹרָד נוֹדְפָה קָמָה בְּשֵׁלָה.

וּדְמִי סִיּוּם בְּמַאֲפַל גַּנִּים.

יָרֵחַ צָף רָחוֹק, וּמַלְבִּינִים

דְּשָׁאִים, זֵיתִים, כֵּפִים —

בָּבוּאוֹת-פֶּלֶא;

וְחָרוּבִים כְּבֵדִים, כַּת שַׁתְקָנִים,

אוֹרְגִים צֵרוֹּפֵי-צֵל, עוֹלָם בָּדֵל לוֹ.


כאן, כמו ברוב השירים שבספר, המלים מצטרפות זו לזו כמו אבני פסיפס, היוצרות יחד תמונה שלמה, ואין גם אחת מהן שחוקה, או לקוחה מן המוכן, אלא שאתה כאילו ניקרת אותן מן הצור וליטשת אותן, אחת-אחת.

לא אומר דבר על הבלאדות ה“תנ”כיות" שלך, שהחזירו אותי אל ימי קדם, אך ה“שירים בפרוזה” שבספר אינם נופלים מן הסונטות באיכותם השירית. גם בהם נרקמות תמונות בקורי משי דקים, ולפלא הוא איך בעט קל כל-כך אתה מרים גושים כבדים כל-כך, כמו, למשל, בתיאור “התבור בלילה”: “עם לילה ירבץ עז וכבד באמצע העולם, ושקט-אלוהים בין כתפיו ישכון. כמשגב ארץ בודד מול כל התהומות ירום. את כל נודדי העולם החביא בחיקו השאנן וכנופיות כוכבים זעירים, כלהקות ציפורים לבנות, מנצנצות חרֵדות למראשותיו.”

בתודה על הנוגה הרך שאתה מרעיף על קוראיך —

אסף הגואל


רוב המכתבים באותו אוגדן נכתבו אל ידיד – יהודה בארי שמו – תושב באר-טוביה. מאזכורים רבים, הזרועים במכתבים אלה, מסתבר שהם הכירו זה את זה כאשר עשו יחד, שנה-שנה, בשירות המילואים כשומרים על מתקן צבאי מסוים, ובלילות ארוכים אלה, כשהיו צועדים זה בצד זה סביב המחנה ומשוחחים, על-הרוב בענייני ספרות ככל הנראה, נתקשרה ידידות ביניהם; אמיצה עד כדי כך, שיעקב הביאו בסוד שמו הספרותי ובסוד כתיבתו.

המכתבים הראשונים נקראים כהמשך לשיחות שניהלו השניים או כתשובה למכתביו של הידיד. באחד מהם, מפברואר 1968, דן יעקב בשאלה אם אפשרית כתיבת “אפוס הרואי” בזמן הזה. תשובתו – לעצמו, או לידידו – היא: לא, והוא גם מסביר זאת: הזמן שאנו חיים בו – בישראל, ואולי בעולם המערבי כולו – הוא זמן של “רצח הגיבורים”, הן מן העבר הרחוק והן מן העבר הקרוב. ואם לא “רוצחים” אותם, מגמדים אותם, כדי שקומתם לא תהיה גבוהה, חלילה, מקומת כל אדם בינוני. והסיבה לכך, לדעתו, היא שהערצת גיבורים, אם מן ההיסטוריה ואם מן הספרות – ברומנים ובאפוסים – קוראת להזדהות אתם, מזמינה להידמות אליהם. מכיוון שרוב האנשים נוטים היום לחיות חיי שעה, בנוחיות ובשלווה, ואין להם אידיאלים או מטרות שכדאי להקריב את החיים למענם – הרי במודע או שלא-במודע הם מטילים ספק בעצם אפשרות מציאותה של תכונה זו – “גבורה” – בנפש האדם. משורר שיכתוב היום “אֶפּוֹס הֶרוֹאִי”, נידון להתעלמות גמורה ממנו, או לקטילה, או להשכחה.

במכתב אחר, מאפריל של אותה שנה, מספר לוינשטיין לידידו, שבעקבות קריאת “גבעת החול” של עגנון, שבו נזכר ספרו של הסופר הדני פֶּטֶר יעקבּסֶן, “נילְס לינֶה”, שהוא עצמו קראו כשהיה בן חמש-עשרה, קנה את הספר בחנות של ספרים משומשים וקראו פעם שנייה. קריאה זו – בספר שגיבורו מזכיר במקצת את טוֹניוֹ קרֶגֶר של תומאס מאן, אך שלא כבנוֹבלה של מאן, יש בו “כל הסממנים של ספרות רומנטית, הן בתיאורי הטבע, הן בתיאורי הרגשות והן ביחסו הרומנטי של הסופר למקומו של האמן בחברה” – עוררה בו מחשבות על “השירה והחיים”, שהוא משתף בהן את יהודה בארי: נילְס לינֶה הצעיר, השואף להיות משורר והוא מאוהב בגברת בויאה, המבוגרת ממנו ביותר מעשר שנים, מתלבט בשאלה אם כדאי, בכלל, להתמסר לכתיבת שירה, כי הוא משתוקק “שהחיים יהיו דומים לשיר”, וכתיבת שירים על החיים מדלדלת אותם, מרוקנת אותם. “הוֹ, לו באו החיים” – הוא אומר – “חיים מלאי אהבה וחשק, לא כדי לשיר אותם בשירים, אלא כדי שהם ישירו בקרבי!” על כך אומר לוינשטיין שאת הדילֶמה הזאת הוא אינו מכיר, כי לגבי דידו לא קיימת כלל דיכוטומיה כזאת. כשהוא רואה עץ, ילד, אשה, שומע ציפור, נזכר בחלום, מסתכל בכוכבים בליל שמירה בשדה – והלא אלה החיים! – הם נרשמים בו כשיר; וכשהוא כותב שיר, הוא כובש לעצמו את החיים, שלולא כן היו מתרחקים ממנו.

במכתב ממרס 1969, שנכתב, כנראה, בעת כתיבת הפואמה “עד שילה”, או לאחר סיומה, הוא כותב על “סוד השירה”, שהוא חש בו במגעו עם המלים בעת כתיבתן. הסוד הוא ב“תהליך המסתורי, הסמוי מן העין, המתרחש במלים כשהן באות בשורת השיר”. הן מתעטפות אז בצעיף שמקנה להן יופי שאין בהן בעָמדן ב“חברה לא שירית”. המלה “שילֹה” – כותב הוא – יש לה בשיר איכות אחרת לגמרי, צבע אחר מאלה שיש לה בהופיעה בידיעה עיתונאית. כאילו מקבלת ערך נוסף. כי בעָמדהּ בשיר, היא טעונה במסתורין של האדמה, הסלעים, השמים שמעליה, להט השמש. ובידיעה העיתונאית היא ריקה מכל אלה. או המלה “עדולם”. המדובר – הוא אומר – לא רק בעומק ההיסטורי, כלומר באסוֹציאציוֹת המקראיות של מלה מעין זו, ולא רק בהקשרים הלשוניים המהדהדים בה – למשל: “עדוּלָם – עד עולם” – אלא במתח הנפשי של הכותב, המועבר אליה, מתח שחייב להשתקף ממנה, ולהקרין מתוכה.

נראה שלאחר כמה חודשים סיפר לוינשטיין לידידו על כך שהפואמה שלו נדחתה בידי העיתונים ששלחה אליהם, כי למן קיץ 1969 ואילך נעלם לחלוטין ממכתביו הטון השליו, הדיסקוּרסיבי, של מכתביו עד אז, וחדרה אליהם הסערה שטילטלה את לוינשטיין, טלטל וערער את נפשו, עד סוף ימיו.

באוגוסט של אותה שנה הוא כותב לו, בתשובה על מכתבו אליו: " אתה מנסה להסביר לי, לעודד אותי. ידידי, אל תסביר ואל תעודד! אין לי צורך בכך! את הסיבה האמיתית אני יודע היטב: אני לא בקו הישר של פטרוֹנֵי הספרות! אני מחוץ לקו הישר! הקו הישר שלהם אומר שהאהבה לארץ, למרחביה, לשמיה, לקדמוניותה היא אהבה אסורה! היא חטא! עליה מותר לדבר רק בציניוּת, רק באירוֹניה, ואצלי אין ציניות ואין אירוניה, לכן אני מנודה, כמו כל החוטאים והסוטים!"

שלושה חודשים לאחר-כך, הוא כותב: “אתה שואל אם אני כותב? אני כותב! ודאי שאני כותב! הרבה! למגֵרה! ולא אכפת לי כלל! החושך לא מכבה את המלים שלי. ואני מאמין באמונה שלמה שהן עוד תנצנצנה חוצה. לֶשֶׁם, שְׁבוֹ ואַחלמה. מישהו, אי-פעם, יפתח את המגֵרה, ועיניו תיפקחנה בתמהון אל נצנוצי האור. במסתרים שוזרות הקוסמות את קורֵי הירח.”

ובמכתב מפברואר 1972: “אין דבר משפיל כמו להיות נרגן. בכל כוח-הרצון שבי אני משתדל להימנע מכך, וכיבודים לא מעניינים אותי. האמן לי, כשאני קורא על תלונות של סופרים לפני השׂררה, למה לא הוזמנו לטקס רשמי כלשהו, לקבלת-פנים לכבוד השגריר החדש מגואטמלה בגן-הוורדים, למסע תענוגות שפקידים זוכים בו – אני בז להם! הם נמושות בעיני! פעם נקלעתי לאיזה כנס של סופרים ב’בית-הסופר'. עמד שם על הבימה היו”ר וטען כלפי ראש-הממשלה למה לא הוזמנו סופרים לטקס פתיחת הכנסת. הלא הסופרים מייצגים את ‘רוח העם’, אמר, וזהו זלזול ב’רוח העם'! אתה מבין? השכינה בוכייה, אוי-אוי-אוי, מקפלת כנפיה, על שהשאירו אותה מחוץ לאולם המליאה… ופה, בארכיון, נתקלתי במכתבים של משורר ידוע אל אנשי-השלטון, מכתבים ספוגי מרירות ועלבון, למה לא ערכו לו מסיבות, קבלות-פנים, בביקוריו בחו“ל, למה לא הושיבוהו על בימת-הכבוד באסֵפה פומבית בירושלים… משורר כזה צריך לטבול במקווה-טהרה, לפני שהוא ניגש לכתוב שורת שיר. אתה כותב שעלי לצאת מאלמוניותי ולפרסם. לפרסם שירים, מאמרים, מסות השמורות עמי. אין לי שום תשוקה לכך. ודע לך, יש יתרון באלמוניות. יתרון גדול. עוד נדבר על כך כשניפגש.”

ולאחר שנים, בסוף 1979, כלומר, לאחר שהתפרסמה ה“פואֶמה” של ג' אריאב, וידידו יהודה בארי כתב לו, כפי הנראה, על הזדעזעותו מנבלה זו, כתב לוינשטיין: “גמרתי עם אנשים. לא אסגור חשבונות. אני מתכנס בקונכייה שלי ולעזאזל עם כל מה שנעשה בחוץ. השודד הזה עוד יבוא על עונשו, כי השקר מכרסם את הנשמה מבפנים, לאט-לאט, כמו עכבר, עד שרק אבק נותר ממנה. אבל לי אין זמן לתפלויות כאלה. העיקר בשבילי הוא להגיע אל הגרעין, אל העמוק-שבעמוק! מישהו אחר היה מתפוצץ. לא אני! שום מעשה-גזל לא יחסל אותי! אפשר לגנוב את הפרי מן העץ, אבל אי-אפשר לגנוב את העץ עצמו. ולעקור אותו, עם שורשיו… לא פשוט, לא פשוט. יש כוח בתוכי שהוא גדול ממני, ואתה הרי יודע שכוח גרעיני מסוגל לא רק לפוצץ, הוא מסוגל גם להניע טורבינות!”

במכתב מאפריל 1980: “מסביבי אנשים אטומי-חושים. אני רואה איך האטימות הזאת מידבקת, פושׂה והולכת, טוּרָא בטוּרא פְּגַע, אֱנָשׁ בְּאֱנָשׁ לא פגע. אבל אנשים חוגגים את האטימות הזאת! טוב להם בה! הילולה בלִילִיפּוּט! עם מקולל אנחנו, יהודה, יד איש בגרון רעהו, כל נמושה צוהלת כשהיא חוזה בנפול גבוה ממנה, איש את אחיו חיים יבלעו!”

ביוני 1983: “יהודה, יהודה, אל תצטער עלי. אינני רשום בשום לקסיקון ספרותי, בשום רשימת נמנעים של אגודת הסופרים או של מועצת תרבות כלשהי, שמי עלום. אם לא נכנסתי להיסטוריה, איכנס לפארא-היסטוריה, עם כל בני-האלמוות. אל תדאג!” ובמכתב אחר, מאוקטובר של אותה שנה, פורץ כעין בכי מר מלִבו: “אני בן לעם מקולל! עם שפל, בזוי, מושחת! בוגד ביעודו, מפר את שבועותיו! כל מה שאמרו עליו האנטישמים – צדקו!”

ומבית-החולים לחולי-הנפש, בינואר 1985: “אני חי במתח גבוה. אני בורא לי עולם חדש שלזר לא תהיה בו דריסת רגל. אזכור אותך כשאגיע אליו. כשאפגוש שם את אוֹרפֶאוּס, אומר לו שאתה היית היחיד בעולם-שעבר, שהבין אותי. שידע, שאילו חיפשתי פרסום, לא הייתי מעלים את שמי הספרותי, אלא הייתי גורם לכך שישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר, כי מה שעשיתי אני בשירה, לא עשו אחרים ולא יעשו. ואתה היחיד שידע כי כל מה שרציתי בחיים הוא לקשור כתרים לאותיות העבריות, כתרים עם כנפיים, שתוכלנה לעוף גבוה מעל גבוה. ורציתי להיות חופשי כמוהן. ולעוף יחד אתן. הרופאים פה אומרים לי שעלי להירגע. מזינים אותי בגלולות כדי לעקר את היצר ממני. מנסים לסרס אותי. לא יעלה בידם!”

אך המכתבים התמוהים ביותר היו החמישה שלוינשטיין לא שלח אותם לתעודתם, והיו טמונים במעטפות ממוענות ולא מודבקות. כולם מקיץ 1969. האחד לעורך ספרותי של עיתון מסוים, ובו הוא מאיים עליו שאם לא יחזיר לו את כתב-היד של “עד שילה” בתוך שבועיים ימים, הוא יתבע אותו לבירור במועצת העיתונות. השני, לעורך של עיתון אחר, ובו הוא כותב: “לאור מצבכם הכספי הקשה, שאינו מאפשר לכם לשלם בעד בול להחזרת כתב-היד שלי, כמו שביקשתי וחזרתי וביקשתי כבר שבע פעמים – אני מצרף בזה מעטפה מבוילת, לשימושכם. אם גם לאחר זאת לא אקבל את כתב-היד שלי, איאלץ לפנות לערכאות.” שלושת המכתבים האחרים היו מיועדים לג' אריאב, אך לוינשטיין לא פנה אליו בשמו, אלא אל “העורך הספרותי הנכבד”. השלישי בהם היה התראה בתביעה למשפט, בנוסח מכתבים קודמים. בראשון כתב:


"זכותך, כמובן, לדחות מה שאינו לפי טעמך. אבל אם טעמך – כבודך, אני תמֵה היכן כבודך? אני קורא את השירים שאתה מפרסם מדי שבוע בשבוע, אלה שאתה מקשט בהם את הדף שלך, טור מימין וטור משמאל, כך שיהיה סוג בשושנים, כביכול. השאלת את עצמך אם מחברי השירים האלה מבינים מה שכתבו? האם יודעים עטיהם של אלה לשם-מה אחזו בהם בעליהם? לבד מרצונם לראות את שמותיהם בדפוס? אתה משטה בקוראים שלך! החכמים שבהם פוטרים את השירים האלה במנוד ראש; התמימים שבהם, אתה שם לפניהם מכשול! הם מניחים שהעורך – משורר מפורסם! – יודע מה עשה כשפירסם אותם, וחושבים שהם לוקים בקוצר המשיג, כי ככל ששברו ראשם, לא הבינו בהם כלום! מדוע לא הבינו? כי מחבריהם כתבו מלים מלים מלים, מלים נבובות קיש-קיש קריא – אילני-סרק קולם הולך, כידוע! – וחשבו שאם יתנו נקודות תחתן, הן תלבשנה כבוד של דברי שירה. אלא שתחת מלים כאלה, גם הנקודות נראות כחריונים שהטילו פרעושים. או שמא – גם זה ייתכן! – אתה מפרסם את השירים המרשרשים האלה, המשורשרים האלה, מתוך כוונה להשפיל את מחבריהם?… אם הם יישפלו – אתה תירום! אם הם חגבים – אתה ענק! ראש לשועלים תהיה!

אז אתה לא מוצא את הפואמה שלי ראויה לדף המכובד שלך, כי היא לא הגיעה למעלת השירים המסתופפים בצל קורת גגך. זכותך, כמובן. אבל אם כך הדבר, מדוע אין לך האומץ לומר זאת בגלוי, בפה מלא, ולהסביר את טעם דחייתך, ותחת זאת אתה מסתתר מאחורי גבה של איזו מזכירה אלמונית כאשר אני מצלצל אליך, ומורה לה שתאמר שאינך, שהלכת, שאתה בישיבה, שאתה חולה, ולאחר תשובותיה המגוחכות לא נותר לי אלא לקונן בלשונו של אברהם אבן עזרא:

'אַשְׁכִּים לְבֵית הַשַּׂר –/ אוֹמְרִים כְּבָר רָכַב, / אָבוֹא לְעֵת

עֶרֶב – / אוֹמְרִים כְּבַר שָׂכַב. / / אוֹ יַעֲלֶה מֶרְכָּב, / אוֹ

יַעֲלֶה מִשְׁכָּב, / אוֹיָה לְאִישׁ עָנִי, / נוֹלָד בְּלִי כּוֹכָב.'

ואם פעם אחת, פעם אחת בלבד, שיחק לי מזלי, ואת קולך שמעתי בטלפון – אבוי! לא תיארת לך שבי תיתקל! – אתה מגמגם ואומר שעוד לא קראת – כן, עוד לא קראת, לאחר שבעה שבועות! – אינך מוצא את כתב-היד, שה“י פה”י, וכו'… האומנם סבור היית שהאיש מעברו השני של הקו הוא שוטה, בער, פתי מאמין לדבריך?

אני חוזר ודורש שתחזיר לי את כתב-היד שלי ללא שהייה!"


המכתב השני, לאחר שלושה שבועות:


"אתה, השופט היושב שם על הכסא הרם והנישא של העורך הספרותי, חושב, כנראה, שגזרת עלי מוות בחניקה. היצירה לא תפורסם ומחברה ילחך עפר. אינך יודע שאת הרוח אי-אפשר לכלוא? גדולים וחזקים ממך ניסו – וצא וראה מה היה סופם. ואתה, פקיד זוטר היושב ומסריח את החדר שאתה נמצא בו, תתרן, שאת ריח פריחת ההדרים לא חש מימיו – מה אתה יודע על יעוד אמנותי? על מסירות-נפש אמנותית? על אומץ-לב שאינו חת מפני צרי-המוחין? שהוא בז להם!

הסתכל בראי וראה מי אתה: מוג-לב, שקרן קטן, נפש עלובה חסרת כבוד עצמי, הראויה רק לרחמים! יחס אנושי, הבנת הזולת, כיבוד דברים היוצאים מן הלב, שאדם חוצב אותם מנפשו בייסורים גדולים – כל זה זר לך לחלוטין! ואתה עוד רואה את עצמך משורר…

מחלת-הנפש שלך היא – שאין לך אלוהים. מי שאין לו אלוהים, אין בלבו אהבה, לשום דבר בעולם אלא לעצמו. מי שאין לו אלוהים גם אינו מסוגל לכתוב דבר-אמת. ואתה –"


כאמור, את שני המכתבים האלה לא שלח יעקב לוינשטיין ליעדם; גם לא את השלישי, שעניינו התראה בתביעה למשפט.


 

כט


“אגב, יש לך ביטוח-חיים?” שאל אביתר בטלפון, לאחר שבישר לי כי הצליח במשא-ומתן הממושך שניהל עם קרן הגימלאות שלי, והחל בחודש הבא תגדל הפנסיה שלי בשלוש מאות שקל.

“למה לי ביטוח-חיים?” השתוממתי.

“מה אף פעם לא עשית ביטוח-חיים?”

“לא, למה אתה שואל?”

“אני מתפלא עליך…” נעשה קולו עצוב ומאוכזב, “לא תיארתי לי שאתה בטלן כזה…”

“למה נחוץ לי ביטוח-חיים?” ניער איזה רוגז בתוכי, “אמא שלך כבר לא בחיים, אתם שניכם עובדים, יש לכם הכנסה טובה, תודה לאל…”

“אני מדבר עלינו?” שיסע את דברי, " זה ערוץ של חסכון, פשוט מאוד! כל מי שהראש שלו לא בעננים יודע את זה!" ולאחר רגע: “טוב, על מה אני מדבר? עכשיו זה מאוחר מדי. לא מבטחים אנשים בני למעלה משישים. אם כי גם עכשיו, יש מסלול אחר של ביטוח… אם אתה מעוניין…”

ואמר שיש לו חבר, חנן לי שמו “לי זה שם משפחה?” התפלאתי. “כך קוראים לו. קיצור של ליהַר.”), סוכן-ביטוח, הוא יוכל לסדר לי משהו בתנאים מיוחדים, אם אני מעוניין. “תשמע אותו, זה לא יחייב אותך.”

וכבר באותו ערב בא אלי, עם חברו זה.

לי – רזה, גבוה, במכנסיים לבנים צרים, במקטורן צהוב ובעניבה ורודה – התיישב למולי על הכורסה. בקול רך ובעברית מסולתת, מלה-מלה הגויה כהלכה, חטובה היטב, ובנעימה של פסיכולוג המשמיע דברים מרגיעים באוזני המטופל שלו, הסביר לי הסבר היטב, שיש “ביטוח ריסְק”, שאינו מוגבל לגיל, ולפיו אין אמנם המבוטח יכול להוציא את כספו המצטבר לאחר-כך וכך שנים, אך במקרה של מוות – לא עלינו, עד מאה ועשרים – מוות טבעי, או מוות ממחלה, או בתאונה, מקבלים היורשים את דמי הביטוח. זהו אמנם ביטוח יקר – אם דמי הביטוח הם 100,000 שקל, למשל, הפרמיה עשויה להגיע ל-500 שקל לחודש – אך כיוון שהוא ואביתר ידידים, זה יותר משנה – חייך אל ידידו – יוכל לסדר לי תשלומים נוחים מאוד, נמוכים מן המקובל, שלא יכבידו על התקציב החודשי שלי.

לא אמרתי מלה.

אביתר, חיוך נח על פניו כל עת ההרצאה השקטה, הנינוחה, של חברו. כאילו נהנה ממנה.

“תחשוב על זה, אבא.”

אחר-כך דיבר על ה“נצחון” שלו על קרן הגימלאות שלי. איך הביס אותה, בעזרת עורך-הדין ידידו, אילץ אותה להודות שעשקה אותי מזכויותי, וחילץ ממנה בעבורי עוד שלוש מאות לחודש.

הצעתי שנרים כוסית לכבוד הנצחון הזה. “חנן לי לא שותה ולא מעשן,” הטה חיוך של חיבה אל חברו. “תה?” שאלתי. “כן, תודה,” נענה חנן לי בארשת פנים רכה של הכרת-טובה.

כשפניתי למטבח, קם ממקומו: “אני יכול לעזור לך?” אמרתי לו שיחזור וישב.

הבאתי תה ועוגיות. חנן לי שיבח את טעם העוגיות – עוגיות פשוטות, שקניתי אותן בחנות המכולת – אחר-כך אמר, בקול שקט מאוד, כמדבר על דברים אינטימיים, ששמע מאביתר שאני “עושה עבודה חשובה מאוד על משורר חשוב”. הוא, לדאבונו, לא קרא את שיריו של אותו משורר. בבית-הספר התיכון היתה לו מורה לספרות שלא עוררה חשק לקרוא שירים וסיפורים, ובאוניברסיטה למד מנהל עסקים, כך שלא יצא לו לפתוח ספרי שירה. הוא מצטער על כך, כי שירה מקנה מֵמד גבוה יותר לחיים.

“לעומת זאת, חנן אוהב מאוד ציור,” הניח אביתר יד על שכמו, “לעתים קרובות אנחנו יוצאים לסיור בגלריות, והוא מבין בציורים הרבה יותר ממני. אני, ציור מודרני לא מדבר אלי.”

חנן לי הושיט את מבטו על-פני קירות החדר ואמר שהדירה שלי מאורגנת בטעם רב. “רואים שיש לך טעם טוב.” והצטחק: “פעם רציתי להיות מעצב-פנים, בסופו של דבר נעשיתי סוכן-ביטוח.” אחר-כך נשא אלי מבט של יראת-כבוד ואמר שחבל שפרשתי מן העיתונאות. הוא זוכר שקרא מאמרים שלי שכיוונו היטב לדעתו, והם היו כתובים בסגנון מיוחד.

לא רציתי לבייש אותו ולא שאלתי אילו מן המאמרים זכורים לו. בכל שנות עבודתי במערכת כתבתי אולי תריסר מאמרים, שהוא ודאי לא קרא אותם.

לאחר יצאו, פרצתי בבכי. כבר שנים לא קרה לי דבר כזה.

בלילה חלמתי: אני נמצא במוסד שנקרא “בית-אבות סיעודי ע”ש שאול טשרניחובסקי". אני רתוק לכסא-גלגלים. מישהו מסיע אותי מחדרי אל אולם האוכל, דרך מסדרון ארוך מאוד. בהגיעי לאולם מצווה עלי מנהלת המוסד, אשה תקיפה, מרשעת, לנעול מין מגפיים חצאיים, עם שרוכים, על-גבי נעלי. אני מרכין עצמי מן הכסא ומנסה להעלות אותם על נעלי, בכוח, ואיני מצליח. אני מבקש מן המנהלת שתקרא לאביתר שיבוא ויעזור לי. בטון מרושע היא עונה שלא תקרא לו. כבר כמה פעמים טילפנה אליו לאמסטרדם ובכל פעם השיב שהוא עסוק. “אל תצפה שיבוא אליך,” היא אומרת, “יש לו שם בַאר עם חשפניות והוא יותר מדי עסוק!” אני מנסה שוב לנעול את המגפיים, דמעות זולגות מעיני מרוב מאמץ למשוך אותם על נעלי. אני צועק “שרה!” – ואז התעוררתי. דכאון כבד ירד עלי.


 

ל


בשעת ערב מוקדמת הגעתי לבאר-טוביה. אשתו של יהודה בארי – אשה גבוהה, גרומה, שערה קצר, קולה עבה, סוניה שמה – אמרה שיהודה נסע אל הווטרינר, באשקלון, כי נתגלתה דלקת-העטין ברפת שלהם, צילצל משם לפני שעה קלה להודיע שיאחר לשוב, וביקש שאחכה לו. הגישה תה, ואפלים, ריבת תפוזים מעשה-ידיה, והתיישבה מולי. ישבנו במרפסת הסגורה, שמטפסים משתרגים על חלונותיה מבחוץ, וזבובונים זעירים חוללו סביב הנורה הדולקת שעל התקרה. סיפרה שהכירה את יעקב לוינשטיין מביקוריו בביתם. ארבע פעמים היה אצלם ותמיד נשאר ללון, כי היה בא אחר-הצהריים, והשיחות בינו ובין יהודה נתארכו כל-כך, שכבר לא היה אוטובוס לשוב בו לתל-אביב. היא נדמה כשהגיעה אליה הידיעה שהתאבד. בעיניה היה איש שמח, שופע חיות, מלא מרץ. פה, במושב, הרגיש כמו תלמיד הבורח מבית-הספר אל חיק הטבע לשחק עם העגלים והסייחים. מיד לבואו היה מציע לעזור בעבודות המשק. הולך אחר יהודה אל הרפת, מציע לגרוף את הקש או את הזבל. הולך אחריה אל החצר, מציע לעזור בקטיפת האשכוליות או האבוקדו. פעם אמר שחלומו הגדול הוא להתיישב במושב ולהקים משק. “צחקנו. הוא כבר היה אז בן חמישים ושתיים או יותר. מה ידע על חקלאות? על עבודה בשדה או ברפת? גם כוח פיזי לא היה לו בשביל זה. ואשתו היתה הולכת אתו למושב? טוב, אשתו… סיפור! אבל חלם! חי בחלומות!” סיפרה שבזמן ארוחת-הערב, לא ידע אף פעם מה הגישה לשולחן ומה הוא אוכל, כי היה מדבר בלי הרף. מרצה. “אני למדתי הרבה בארוחות האלה. סוֹקרטֶס, סוֹקרטֶס… מה ידעתי על סוֹקרטֶס? את המעט שלמדתי בבית-הספר מזמן שכחתי. והוא דיבר על סוקרטס ועל אַפּלטוֹן ועל פיתגוֹרס כאילו היו חיים היום. מתווכח אתם, בהתלהבות, מנסה לסתור את דעותיהם… היו לו ידיעות בשטחים כל-כך רבים… אני זוכרת שפעם הרצה לפנינו – הכֹּל תוך כדי גמיעת מרק או לעיסת ירקות, לא, הוא לא ידע מה הוא אוכל – על ההבדל בין הרֶקוויאֶם של וֶרדי לרֶקוויאֶם של מוֹצַרט. ואני דווקא אוהבת מוסיקה קלסית, אבל מתי יש לי הזדמנות לפתוח את ‘קול המוסיקה’?”

בתוך כך נכנס יהודה בארי – איש בעל-קומה כאשתו, פניו עייפות-מדרך, חרושות קמטים, אך מין שלוות-תום נסוכה עליהן – הסיר את כובע-הגרב מראשו, לחץ את ידי והתנצל על האיחור; ולאשתו אמר שווטרינר הבטיח לבוא מחר, ובינתיים אין לעשות דבר. “כן, יעקב, יעקב לוינשטיין… אסף הגואל…” צנח, יגע, אל הכסא. שתק רגע ממושך, ועיניו הגדולות, פקוחות לרווחה כעיני נער תמיה, מיישירות אלי. ופתאום – כה מפתיע היה הדבר שלרגע חשבתי שדעתו אינה צלולה – נשא קולו בשיר: “קָרֵב יום, קָ – – רב יו – ם, אשר הו – א לא יוֹם ולא לילה… שומרים הַפקד, הַפקד לעירךָ, כל היו – ם וכל הלי – לה…” חייך אלי, על פליאתי, ואמר: “את השיר הזה אהב מאוד. היינו סובבים שם, על הסלעים, בלילה, קר, מכורבלים בשינלים שלנו, הרובים על השכם, כוכבים קרים נוצצים בשמים, והוא – ‘קָרב יום, קָ – – רב יו – ם… תָ – איר תָּאיר תָּאיר תָּאיר, כאור י – ום חֶשְׁכַת לי – לה…’ ומרצה לי על הפייטן שחיבר את השיר הזה, ינַי. לפני אלף וארבע מאות שנה, פה, בארץ-ישראל. הוא העריץ אותו. שינן לי שיר לו, שאמר שהוא שיר גאוני, על האש, שעד היום אני זוכר כמעט את כולו בעל-פה. ‘אש אשר היא אוכלת אש, אש בוערה ביבֵשים ובלַחים…’ והשיר הזה באמת גאוני. כל הגוונים וההשתנויות של האש. כל מצבי-הרוח שלה. והרעשים, והרחשים… ‘אֵש חוששת ומתלקחת… אש ניצוציה הם הברקים… אש תלתלים בצבעי הקשת…’ ומה דעתך על ‘אש דומה לארי רובץ’? לא גאוני?” – נתן בי מבט “נוצץ כאש”. “הוא הדביק אותי באהבת השירה. אמרתי לו פעם: יכולת להיות מורה מצוין, פרופסור, למה אתה קובר את עצמך בארכיון הזה? משך בכתפיו. לא היתה לו אמביציה. זו הצרה, שלא היתה לו אמביציה.” שתק רגע, מהרהר. “קול יפה היה לו. פעם, כאשר שר ככה, בלילה, אמרתי: אתה מטרה מהלכת! המחבלים ישמעו אותנו ויכוונו הנה! צחק: ‘אז רוב נסים הפלֵאתָ בלילה’, מה יש לפחד?… דיברנו, דיברנו הרבה. היו לו דעות! את המילואים עשינו על-יד קבטיה, בין ג’נין לשכם, והוא היה אומר שאת הארץ הזאת הוא אוהב, אוהב בכל נפשו ובכל מאודו, לעולם לא יוותר עליה, אבל לשלוט באחרים הוא שונא, שונא בכל נפשו ומאודו… אז מה אתה רוצה שנעשה? אמרתי, זה ריבוע העיגול! – גם לריבוע העיגול יש פתרון, אמר, כאילו יודע את הסוד. למה הוא התאבד, אתה יודע?” הרים לפתע את קולו.

בארי דיבר ללא כל סדר, ומדי פעם היה מתפרץ בצעקה שהבהילה אותי. “הוא לא צריך היה להתאבד!” צעק. ולאחר רגע נרגע. “אחרי שסיפר לי מה שעשו לו… סיפר? הוא לא רצה לספר! אני סחטתי את זה ממנו כשראיתי באיזה דכאון הוא שקוע!… אז אחרי שנודע לי איך מנוול אחד גנב לו את כבשת הרש שלו, אמרתי: אני הייתי תוקע לו כדור בראש! לך, תתקע לו כדור בראש! – נקם? אמר, נקם רק הורס את הנוקם, לא גואל אותו מכלום. הופך אותו לקין, שנודד ממקום למקום ולא מוצא מנוחה לעולם… תשמע,” התקרב אלי עם כסאו, “אבא שלי בא הנה מרוסיה, אחרי המהפכה, היה שומר בגליל. כשהייתי בן שתים-עשרה, עברנו הנה. במאורעות תרפ”ט הערבים של קַסטינָה ובית-דַארס שרפו לנו את המושב. כשחזרנו ומצאנו את המשק כולו פחם ואפר, אבא אמר, אני זוכר: אנחנו, היהודים, עם מסורס. ההיסטוריה והדת סירסו לנו את היצרים. לא יודעים לנקום. זהו. גם הוא לא ידע." – “לא האמנתי שהתאבד. הוא לא היה טיפוס כזה,” מילמלה סוניה. – “כן, החיים יפים, החיים יפים… אבל בשנתיים האחרונות… פעם, כשסוניה נסעה אל אחותה בירושלים, הוא בא הנה ביום שישי ונשאר לכל השבת. מרה שחורה הטיל בי. טיילנו בפרדס, יום יפה אחר הגשם, העצים מלאים פרי, והוא דיבר על מתאבדים. על וַאן-גוֹך, וַיינינגֶר, סטֶפאן צווייג… על קַאטוֹ הרומאי, אני זוכר… קאטו הצעיר, אמר, התאבד מפני שחשב שיוליוס קיסר הורס את הרפובליקה, ודאנטֶה, שהחזיק בדעה שהתאבדות היא חטא שיורשים גיהנום בגללו, לא שלח אותו לתופת ב’קומדיה האלוהית' שלו, מפני שהצדיק אותו. אמר שלא היתה לו דרך אחרת להציל את נפשו מן הטומאה של העולם הזה. עמק-הבכא!” צעק, “יעקב אמר שהוא חי בעמק-הבכא! ואתה יודע מה אמר כשראיתי אותו בפעם האחרונה? כשבאתי לבקר אותו ב’גהה'? – שכל אדם בעל שכל צריך שתהיה לו בכיס גלולה של ציאנקלי.” פתאום נתבהרו פניו בחיוך, משנזכר: “אֶרַסמוס, אֶרַסמוס… פעם, לפני כמה שנים, סיפר לי על ‘שבחי הכסילות’ של ארמסוס, ואמר שכדי לחיות בעולם הזה ולא להתייאש ממנו, צריך אדם להיות כסיל. אשרי הכסילים…” ושוב פרץ בצעקה גדולה, מניף את זרועו למעלה: “הוא חיפש את אלוהים! בשמים, בארץ, לא מצא אותו!”

סוניה יצאה להביא דברי מאכל אל השולחן. בארי לחש: “הוא סבל. בבית סבל מאוד. כמו כלב מוכה. אבל לא דיבר על זה. תשאל מאין אני יודע שסבל? – מפני שאף פעם לא אמר לי כלום על חייו עם אשתו. ועכשיו, שסוניה לא שומעת, אני רוצה לגלות לך משהו. אם אתה כותב עליו, כדאי שתדע: יש לו בן ממישהי אחרת.”

הייתי המום.

וסיפר, בלחש, כשהוא מרכין עצמו אלי, שבמשך כחמש שנים, עד שלוש שנים לפני מותו, קיים לוינשטיין בסתר יחסים עם אשה בשנות השלושים שלה, פקידה באגף התרבות של ההסתדרות – רווקה, די מסכנה, הוא משער – שאהבה אותו מאוד, והיתה דיסקרטית דייהּ לשמור את הדבר בסוד, ולא באה בשום דרישות אליו, והוא “מצא נחמה בחיקה”, כדברי בארי. אשה זו ביקשה ילד ממנו, ובחודש החמישי להריונה עזבה את הארץ ונסעה אל הוריה בארגנטינה. על דבר זה התוודה לפניו לוינשטיין כשביקר אותו ב’גהה'. “סוניה לא יודעת מזה, ואינני רוצה שתדע. למה לי לקלקל לה את התמונה של יעקב?”

סוניה הביאה אל השולחן קערה גדולה של סלט ירקות, גבינה, זִבדה, חמאה ולחם. בעת האוכל סיפרה שבעלה, יהודה, חלם לקחת לו “חופשה” מן המשק, כשיגדלו הבנים ויטלו את העול על צווארם, וללמוד פילוסופיה באוניברסיטה, כ“שומע חופשי”. אך כשגדלו הבנים, פרחו מן הקן. עזבו את המושב – אחד הוא טייס ב“אל-על”, אחד מנהל ייצור במפעל של שטראוס בנהריה – ויהודה נאלץ להישאר במשק, ועד היום נשאר אוֹטוֹדידַקט. קורא ספרי היסטוריה, פילוסופיה, קלסיקה יוונית ורומית, מלקט מפה ומשם… העיקר שנהנה, חייכה אליו. תורה לשמה. בארי לא הגיב. נטל אל צלחתו עוד מן הסלט, ואמר: “אתה שמעת על סופר ששמו אהרן ליבֶּרמן?” נזכרתי שהיה סופר עברי בשם זה ברוסיה, במאה שעברה, שיִסד את אגודת “הסוציאליסטים העברים”. – “ובכן, פעם סיפר לי עליו יעקב, ולמה סיפר? כדי לספר על ההתאבדות של הסופר הזה. הוא נדד לאמריקה. התאהב שם באשה נשואה שלא החזירה לו אהבה. יום אחד בא לביתה, נתן לבתה הקטנה חמישה דולר זהב כדי שתזכור אותו, הלך לביתו, נעמד מול הראי, וירה בעצמו. השאיר פתק ובו היה כתוב: ‘היה שלום, העולם. אני מבקש שאיש לא ידון אותי לכף חובה עד שיגיע למקומי.’ כשגמר יעקב לספר את הסיפור הזה, אמר: ‘ואי-אפשר לדעת אם אשה הרגה אותו, או היאוש מעצמו, שביזבז את חייו.’ קראתי אחר-כך על ליברמן זה. הוא ערך ירחון, ‘האמת’ שמו, שיצא לאור רק שלוש פעמים, היה משוגע לעברית ומשוגע לסוציאליזם, וכלום לא יצא מזה. זהו. אי-אפשר לדעת מה מביא אדם להתאבדות. יש, כנראה, יותר מסיבה אחת.”

ב“גהה” – סיפר יהודה בארי – היה לוינשטיין מאושפז במחלקה הפתוחה, ורשות היתה לו לצאת לביתו מדי כמה ימים, אלא שלא שש לכך. ולא שש לביקורי אשתו אצלו. אחת לשבועיים-שלושה היה נוסע הביתה, עושה שם את סוף-השבוע, וחוזר, כמו אל מקלט בטוח. כשבא הוא לבקרו בפעם האחרונה, טיילו שניהם בשבילי החצר, ויעקב דיבר על “תכניות” שיש לו לכתוב מסה ארוכה על הטרגדיה של סופרים עברים מתקופת ההשכלה שמתו בצעירותם. על מיכ“ל, שמת בן עשרים וארבע, על מאנֶה, שמת בן עשרים ושבע, ועל פאיירבּרג, שמת גם הוא בן עשרים וארבע שנים. לא היה זה מקרה, לדעתו, שהשלושה מתו צעירים, שלושתם במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה. “אין מקרה!” פסק, ואמר ש”היצירות קמו על יוצריהן“, הן שהרגו אותם. אם קוראים את השירים והסיפורים שכתבו – כולם רוויי עצב וייאוש, כולם כמו אל הריק, אל אין-שומע – אפשר להיווכח בזה. ואחר-כך אמר שבשבילו הכתיבה היא החיים. “או כּתיבוּתָא או מיתוּתָא,” התבדח, “באצ”ל היו שרים, ‘משורה ישחרר אר המוות’, גם אני שר כך, אבל אצלי ‘השורה’ היא השורה הכתובה.” באותו טיול בחצר היה יעקב נעצר כל כמה צעדים ואומר שהוא שומע קולות. “נעצרתי וניסיתי גם אני לשמוע. שמעתי רק את צפצוף הציפורים על העצים. אבל הוא אמר שהוא שומע קול צעדים כבדים, רצים. היה בטוח שרודפים אחריו כדי לתפוס ולכלוא אותו באיזה צינוק… רוח רעה!” השמיע בארי קול צעקה, “רוח רעה נכנסה בו!”

סוניה פיזמה חרש, כמו לעצמה, בניגון עצוב, נושן: סוּרי, או, סוּרי, רוח רעה, אל נא תעירי מיתרֵי אוהלי…"


בצאתי, ליווה אותי בארי החוצה, וכשהגענו אל המכונית וידי כבר היתה על ידית הדלת, אמר, בלחש: “הוא היה במצוקה גדולה לאחר שנולד לו הילד. הרגיש שחובתו לתמוך באשה, שהיתה אז בארגנטינה, אבל כסף לא היה לו. פעם סיפר לי שאיזה עורך-דין הבטיח לסדר לו הלוואה בתנאים נוחים. אינני יודע מה יצא מזה.”

לא ייתכן! – אמרתי לעצמי בדרכי הביתה במכונית – לא ייתכן שפנה לעורך-הדין הזה, ש' ד‘, לבקש ממנו עזרה! אבל הר ש’ ד' עצמו רמז משהו על כך…


 

לא


בין כתבי “הגניזה” שבשולחנו של יעקב לוינשטיין מצאתי גם את החיבור התמוה הזה:


הווייתו המפוקפקת של תַּחַשׁ-הַמִשְׁכָּן


כמו הלווייתן, גם התחש הוא יונק החי במים. ספק דג ספק חיה. האם הוא גלגולו של הלווייתן? מוּטציה שלו? ניוון שלו? תכונות רבות משותפות לשניהם: העור החלקלק, ללא קשׂקשׂים; החרטום האֶליפּטי, שפֶּה קפוץ בקצהו, כאילו גזר שתיקה על עצמו; הגפיים הקדמיות הקצרות, הקטומות, בצדי הגוף העגלגל, כרגלי תינוק שנולד בעל-מום, והן מוּטַציה של סנפירים; חסרונן של גפיים אחוריות; זנב רחב כמשוט; ובקצה החרטום הקירח, מעל לפה, שפם שכל-כולו אינו אלא שערות ספורות, דקיקות, נלעגות. אולם הלוייתן ענק הוא, יש ויגיע אורכו גם לשלושים מטר ויותר, ואילו התחש ננס לעומתו, ואורכו לא יעלה על שניים-שלושה מטרים בלבד.

התחש חי עם בת-זוגו והוא נאמן לה כל חייו. לא יטוש אותה ללכת אחר זרות. בשניים הם שטים ומשוטטים ברחבי הים הגדול, וגם אם מים רבים מפרידים ביניהם, קשר-שמע וקשר-לב ביניהם. בהיוולד להם בן, ירכב תחילה על גב אמו, אחר-כך יצלול המיימה ויינק מפטמותיה. והאב יחנכו להתהפך על גבו, להתגלגל על צדיו, לנתב את דרכו במים בעזרת משוטי רגליו הקצרות, הן סנפיריו, לכוון את מסלולו בהגה זנבו, למצוא את מזונו בין עשבי הים והאצות; שכן התחש, שלא כלווייתן או כדולפין, הטורפים דגים ודגיגים, צמחוני הוא.

בדממה גמורה משייטים התחשים במרחבי הים, ואף-על-פי-כן הם מכונים “סירוניות” בפי המלומדים, על שם הסירוֹניות, אלה נימפות-המים, שלמשמע שירתן הקסומה היו הספנים הולכים שבי אחריהן, שוגים בהזיות נעימות, מרפים ידיהם מן המשוטים, וספינותיהם היו מתנפצות אל הסלעים. רק אוֹרפֶאוּס גבר עליהן בנגינת הנבל שלו, שהשתיקה אותן, והמשיך במסעו עם האַרגוֹנָאוּטים; רק אודיסיאוס ניצל מידן כשציווה על ספניו לאטום את אוזניהם בשעווה, ואת עצמו אסר אל תורן הספינה. אבל יש שגם התחשים – כמו הסירוניות – אומרים שירה.

בדממה הם משייטים, איש בנתיבו, רק המיית הים ביניהם, ובמעמקיו תהום אל תהום קורא. שלא כדגים, המשוטטים בלהקות, מקרטעים ומפזזים בחדווה, רודפים יחד אחר מזונם, פונים הנה והנה בזריזות – התחשים פזורים אחד פה אחד שם, רחוקים פרסות רבות זה מזה, מעמקים ומרחבים מפרידים ביניהם. אך יש והרגשת הבדידות מעיקה כל-כך, לוחצת כל-כך, ואז ייפתחו קמעה פיותיהם הגמומים, ואיש אל אשתו, מנתיב אל נתיב המצולה, יביע אומר. רק הברות קצרות בלבד, אך הן חליליות, אבוביות, הומיות, רוויות געגועים, כמיהה אל הלא-נודע, אל הלא-אפשרי, כל יגון העולם בהן. שירה ענוגה היא, כשירת הסירוניות, ומשתיקה היא את אוות-המוות המקננת בלִבּם.

מה מוזר הוא, שבין התחשאים מצוי גם סוג הקרוי “תחש המִשכן” – Halicore tabernaculi – והוא קרוי כך משום שמעורו – ככתוב בספר שמות ובספר במדבר – עשו כיסויים למשכן, הוא אוהל-מועד. היכן צדו בני-ישראל את התחש, כאשר הלכו ורחקו מים-סוף? האם נחשון בן-עמינדב גילה אותו כאשר צלל ראשון למים, תפסו, הרגו, פשט את עורו ולקח את העור אתו במסעי המדבר? ומה יתרון לעור התחש מעורות העזים, הכבשים, הפרים, האילים – הצאן והבקר שנדדו עם בני-ישראל?

שש פעמים נזכר עור התחש בפרק ד' בבמדבר, ומסוּפּר כי שימש לכיסוי ארון-העדות; ולכיסוי שולחן-הפנים, עם הקערות והכפות והמנקיות וכלי הנסך שעליו; ולכיסוי מנורת המאור על כל כליה; ולכיסוי מזבח הזהב; ולכיסוי כל כלי השרת, אלה בגדי הכהונה; ולכיסוי המחתות והיָעִים וכל כלי המזבח. כמה תחשים היו דרושים לשם כך? היכן ניצודו כל אלה? איך נקלע התחש השקט, הדומם, הבודד, לכל המהומה הזאת, של רוב עם וצעקת תפילות וגעיית הקרבנות?

האומנם עורו מרהיב כל-כך, שכשנשא הנביא יחזקאל את משלו על ירושלים ותועבותיה, אמר, שלאחר שמצאה אלוהים מתבוססת בדמה וציווה עליה בדמַיִךְ חיי – רחץ אותה במים, ושטף את הדם מעליה, וסך אותה בשמן, והלביש אותה רקמה, והנעיל אותה תחש?

כמה מוזר כל זה?

אבל התחש עצמו, “תחש המשכן”, כמו שהוא קרוי, מוסיף לשוט בימים — בים-סוף ובאוקיינוס ההודי ובאוקיינוס השקט – מחריש, אפוף דממה, חותר במרחבי המים, צולל בבוהו, וראשו זוכר שאי-שם, אי-פעם, לא הכריעו בו חכמים אם מין חיה הוא או מין בהמה, ויש שאמרו כי קרן אחת היתה לו במצחו, ונזדמן לו, למשה, ועשה ממנו משכן, ונגוז. ובזָכרוֹ זאת, הוא תוהה ובוהה אם קיים הוא בכלל, אם מקום לו בעולם, ושמא אינו אלא משל.


 

לב


“היום יום השנה למותו של יעקב,” הקבילה שרה את פני בכניסתי.

הרכנתי את ראשי.

“אתה מוכן לבוא אתי אל בית-הקברות?”

“כמובן.”

הלכתי לביתי וחזרתי במכוניתי לקחתה.

שאלתי אם ניסע קודם לכפר-סבא וניקח גם את עמירה אתנו. “לא,” אמרה.

שתקנו כל הדרך. יום סגרירי היה ורוח קרה נשבה.

בהגיענו לקריית שאול, ניגשה אל הקיוסק שלפני השער וקנתה צרור של כריזנטמות לבנות. קניתי גם אני צרור.

בבטחון הוליכה אותי במעלה הדרך שבין המצבות, אך כשהגענו אל השורה שעל-פי השערתה עומדת בה מצבתו – לא מצאנוה. שוטטנו כה וכה לאורך השורה הזאת, ועלה וירוד בשורות הסמוכות – ולא מצאנו.

לבסוף נואשה. חזרנו אל השער. נכנסנו למשרד בית-הקברות, הפקיד הפך דפים רבים במספר המתים, ולאחר עיון ממושך רשם לנו על פיסת נייר קטנה את מספרי השורה והחלקה.

על המצבה, העשויה גוש סלע לא מסותת, היו חרוטות המלים:


יעקב בן ישעיהו לוינשטיין

"אסף הגואל"

י"א באלול תרפ"ט – ב' בחשוון תשמ"ה

ת.נ.צ.ב.ה.


הנחנו את הפרחים על האבן ועמדנו דום.

הרוח העיפה את כובעה וגילגלה אותו בין המצבות.

רדפנו אחריו שנינו עד שתפסנו אותו.

חזרנו וניצבנו מול מצבתו של יעקב, ושרה לחשה, בחיוך קלוש על שפתיה:

“אין מי שיאמר עליו קדיש…”

בהולם-לב נזכרתי במה שסיפר לי יהודה בארי.

אחרי רגע של דממה אמרה: “ואולי יש…”

רעד עבר בי. היא יודעת?

ירדנו לעבר היציאה. כל הדרך העירה שתקנו.


 

לג


וכך התחיל הדבר:

שבוע לאחר עלותנו על קברו של יעקב — עננים דלוחים קפאו בשמים, מהססים אם להוריד גשם לאלתר או לאחר כמה שעות – כשצילצלתי בפעמון הדלת, נעניתי בקול צרוד מבפנים: “פתח בעצמך, אינני יכולה לקום.” מפתח הדירה היה בכיסי, כתמיד, ונכנסתי. הפטרתי “שלום” בחדר המגורים הריק, ומעבר לדלת ענה לי קולה של שרה: “אתה יכול להיכנס רגע?”

זו הפעם הראשונה שנכנסתי לחדר השינה שלה. שרה, חצייהּ שכובה חצייהּ ישובה במיטתה, ראשה נסמך אל כר גדול, שערה השחור, השזור נימי שיבה, פזור משני צדי פניה, אמרה: “סלח לי שאני מטריחה אותך. יש לי כאבי גב נוראים. אפילו לקום אינני יכולה. כנראה מן הרוח שם, בבית-הקברות. בארון התרופות בחדר האמבטיה, על האִצטבה העליונה משמאל יש חפיסת גלולות שרשום עליה בכתב-יד ‘כאבי גב’. אכפת לך להביא לי אותה, עם כוס מים?”

עשיתי כדבריה. היא בלעה שתי גלולות, לגמה מן המים, וכששאלתי אם אוכל לעזור עוד במשהו, הודתה לי ואמרה שהיא מקווה שיוטב לה. נכנסתי לחדר העבודה והמשכתי לעבור על כתב-יד. באוגדן של מכתבים נכנסים גיליתי התכתבות מפתיעה, ממושכת – בין השנים 1974 ל-1977 – בין לוינשטיין ובין פרופסור לא-יהודי מאוניברסיטת אדינבורו, מלקולם מקדונלד – איש חביב לפי סגנון כתיבתו; התכתבות שתחילתה היתה, כנראה, בפנייתו של פרופסור זה, מן המחלקה ללימודי המזרח התיכון, ל“ארכיון העבודה”, בקשר למאמר מסוים של א"ד גורדון, שאישיותו משכה את לבו, ולאחר שלוינשטיין השיב לו – במכתב מפורט, שבו גילה, אני משער, את בקיאותו הרבה בתורתו של גורדון – הסתעפה התכתבות זו גם לעניינים אחרים, פילוסופיים ותיאולוגיים, ובאחר המכתבים האחרונים הזמין מקדונלד את לוינשטיין לבוא לאדינבורו לכמה הרצאות על “אידיאולוגיה ודת בתקופה החלוצית של הציונות” – על חשבון האוניברסיטה, כמובן – אך נראה שלא נענה.

לאחר שעתיים דפקתי על דלת חדרה של שרה לשאול מה שלומה. אמרה שהוטב לה מעט, אך כשהיא מנסה לקום, תוקפים אותה שוב הכאבים, בגב ובמותניים. “פה ופה,” מיששה את מותניה. כאבים רֶבמָטיים, שחוזרים בתחילתו של כל חורף, אלא שהשנה הם חזקים מתמיד. שאלתי אם יש לה צורך במשהו, ואמרה: “רק כוס תה. תה חם מאוד עם לימון, אם לא קשה לך.” יצאתי למטבח, הרתחתי מים והבאתי לה כוס תה עם לימון, והעמדתי אותה על כסא ליד מיטתה. הודתה לי, התנצלה על שהיא מטריחה אותי, וכשעמדתי לצאת, ביקשה שאשב כמה רגעים, “אם העבודה לא דוחקת מדי”. קירבתי למיטתה את הכסא השני שבחדר והתיישבתי. שאלה איך אני מתקדם בעבודתי, וכשסיפרתי לה על חליפת המכתבים עם הפרופסור מאדינבורו, הופתעה מאוד, לא ידעה דבר על כך. “והזמין אותו לבוא לשם? על חשבונו?” קראה בהתפעלות. “למה הוא לא נסע, העקשן הזה?” צחקה. “אתה יודע שלא אמר לי כלום על כך? לולא סיפרת לי, לא הייתי יודעת!” ולאחר רגע: “אבל כזה הוא היה. אַסקֶט. ולצאת מן הארץ אפילו לכמה שבועות… דג יכול לחיות מחוץ למים? הוא לא היה מחזיק שם מעמד אפילו יממה אחת.” כשסיפרתי לה שביקרתי אצל יהודה בארי בבאר-טוביה, עלתה הבעה של מורת-רוח על פניה. כן, היא הכירה אותו משני ביקורים קצרים שלו בביתם. ויעקב סיפר לה עליו. לדעתה, הוא הסית אותו “לעשות דברים שלא לפי טבעו”. שאלתי אֵילו דברים, ופטרה אותי בתנועת-יד של ביטול. “איש מגושם, בעל דעות מגושמות. ופּרֶטֶנזיוֹת גדולות, ללא שום בסיס, להיות אינטלקטואל. רגישות יש לו בעובי של רגל פיל.”

החדר היה צנוע למדי. לבד מהמיטה הרחבה, ושתי שידות לצדיה, שעל אחת מהן ניצבה מנורה עם אהיל של בד סגול וציציוֹת בשוליו, ושולחן-טוּאָלֶט זהוב עם ראי אֶליפְּטי גדול, וארון בגדים לבן, בעל שתי דלתות, שנראה ישן מאוד, ושני כסאות, וכוננית קטנה ובה כמה ספרים ורדיו קטן עליה – לא קישטו אותו, לא תמונות ולא חפצי-חן. לפני צאתי, הבעתי דאגה בעניין ארוחת-הצהריים שלה. אולי אביא לה משהו מן החוץ? – לא, היא תסתדר. יש במקרר דברי אוכל מבושלים מאתמול, והיא מקווה שתמצא בה כוח לקום ולקחת לעצמה.

כשחזרתי ובאתי אחר-הצהריים, ונכנסתי לחדרה לראות מה שלומה, שכבה מנומנמת, פקחה אלי עיניים אחוזות תנומה וחייכה כילדה, מעין חיוך של הכרת-טובה: “יותר טוב, תודה.” וביקשה שאצלצל אל תלמידה שלה, שאמורה היתה לבוא לשיעור בשש, ולהודיע לה שהיא חולה והשיעור יידחה. טילפנתי אל התלמידה, וכשחזרתי אליה, כבר היתה ישובה במיטה, השֵׂער היורד לשני צדי פניה עוטר אותה במעטה של מסתורין, ובעיניה ניצוץ עמום, כמהבהב ממעמקי מערה אפלה. “הגד,” אמרה, ללא כל קשר עם מה שדיברנו עליו קודם-לכן, “מצאת שם, בשולחן שלו, מכתבים מאחת הניה?” הניה? ניסיתי להיזכר. “לא, לא מצאתי.” – “אם תמצא, תראה לי אותם, טוב?”

בחדר העבודה החילותי לפשפש באוגדנים ובמעטפות, סקרן לדעת מי היא הניה זו, ששרה כה מתעניינת במכתביה. ולפתע עלה בדעתי שזה שמה של האשה שיהודה בארי סיפר לי עליה ושממנה נולד ללוינשטיין בן. נראה ששרה ידעה שמץ-מה על הפרשה, וידעה, כפי הנראה, שנסעה לארגנטינה. לא מצאתי שום מכתב שלה. אך מפליא היה הדבר ששרה שאלה על כך ימים אחדים בלבד לאחר ביקורי אצל יהודה בארי. לא היתה זו הפעם הראשונה שתמהתי אם לא ניחנה בחוש על-טבעי – ומפחיד למדי – לראות דברים מרחוק.

בשעה שש, לפני צאתי ללכת הביתה, נכנסתי שוב אליה, לשאול אם צריכה היא לדבר-מה. היא הסתכלה בי רגע ברהייה, כחוששת להטריד, ואמרה, נזהרת: “לא קשה יהיה לך… אם אבקש שתביא לי… כמה דברים מחנות המכולת?… אהיה מאוד אסירת תודה לך.”

הלכתי לחנות המכולת הסמוכה והבאתי לה, כבקשתה, כמה ביצים, ויוֹגוּרט, וגבינה, ולחמניות, ושני לימונים. הודתה לי מאוד מאוד והורתה לי לקחת את הסכום ששילמתי בחנות מארנקה המונח על שולחן הטואלט. אמרתי שנעשה את החשבון לאחר שתבריא.

כך החלה הפרשה העגומה, הגורלית, הזאת.

למחרת מצאתיה ומראיה רע מביום אתמול. עיניה היו נפוחות ופניה להובות. בקושי התרוממה ממשכבה כשנכנסתי, אמרה שלא יכלה לעצום עין כל הלילה מעוצם הכאבים, בגב ובמותניים, שהגלולות לא הקלו עליה, וביקשה שאביא לה את המדחום מחדר האמבטיה. לא, חום לא היה לה, אבל מדי פעם התעוו פניה והיא גנחה מכאבים. הצעתי שאקרא לרופא, אך בביטול אמרה שרופאים לא עזרו לה מעולם. שוב ושוב ירשמו לה אותן תרופות שאין בהן מועיל. שאלתי אם אודיע לאחותה, אולי תבוא לסעוד אותה בחולייהּ. היא גיחכה: “אחותי?… אם בכלל תואיל לבוא – הלא אף פעם אין לה פנאי, היא עסוקה למעלה ראש! התרמות לארגוני צדקה, מסיבות קוקטייל, אירוח… אתה יודע מה תעשה כשתבוא הנה? תטיף לי מוסר על שאני שותה יותר מדי, וזה מה שמביא עלי את המחלות ואת יתר הצרות.” לא ידעתי מה אעשה, והתלבטתי אם לצאת ולהמשיך בעבודתי. כשראתה שאני מתעכב, אמרה, זהיר-זהיר: “זה יביך אותך מאוד אם אבקש אותך לעשות לי מָסָז' בגב? זה הדבר היחיד שיכול להקל עלי.” הייתי נבוך מאוד. הסמקתי. שאני אעסה את גבה הערום? ואיך אעשה זאת? אך גם לסרב לא היה אפשר. וגם פיתוי מסוים היה בדבר.

שרה נשכבה על בטנה לרוחב המיטה, הורתה לי להפשיל את חולצת הפיג’מה שלה כלפי מעלה, למרוח את גבה בשמן הקַמפוֹר שהבאתי מחדר האמבטיה, ולהעביר את כפות-ידי על גופה – לא בחוזקה, בתנועות מתונות ואטיות – מן המותניים כלפי הצלעות והכתפיים, עבוֹר לארוך עמוד-השדרה, וחוזר חלילה, פעמים רבות.

תחושה של עונג מילאה אותי למגע ידי בעורה הרך, הגמיש, וככל שהוספתי לעשות את גופה, בתנועות אטיות, מתמשכות, כשכפותי חופפות וממעכות כל קמט וגמומית בבשרה, כן גאה החום התוכי יותר ויותר – וריח הקמפוֹר הנודף מחלקת הגב מגביר את אווירת הקסם האופפת את המיטה, את החדר כולו – עד כדי סחרחורת; וכשמעט-מעט העזתי להטות את כפות-ידי משיפולי הצלעות אל מורדות שדיה, כאילו אגב העיסוי, התלהטתי כל-כך – עוצר בתוכי עד מחנק את התנשפותי הדוהרת – שבקושי התאפקתי מלהפשיט גם את מכנסי הפיג’מה מעליה.

בבת-אחת התהפכה על גבה, פניה להוטות כפנַי, חיוך רווה עונג שפוך עליהן, ומאחר שעוד הייתי רכון עליה, חבקה את צווארי, משכה את ראשי אליה ונשקה לי על פי: “זה היה טוב. טוב מאוד. תודה לך.”

נחלצתי מחיבוקה, הזדקפתי ומיהרתי לצאת אל חדר העבודה.

כשנכנסתי אליה כעבור עתיים, מצאתיה יושבת במיטה וקראת בספר. וכששאלתי במה אוכל לעזור לה, נתנה בי חיוך אירוֹני ואמרה: “שום דבר. כבר קמתי והתהלכתי בדירה, ולקחתי לי משהו לאכול… עזרת לי מספיק.”

לא חזרתי לדירתה אחר-הצהריים; אבל בערב נקפני לבי – אולי היתה דרושה לה עזרתי – וצילצלתי לשאול מה שלומה. “בסדר,” הצטחקה בטלפון, “אתה לא צריך לדאוג לי כל-כך. אני מרגישה הרבה יותר טוב.” נימה של לגלוג היתה בקולה.

למחרת ביקשה שאעסה אותה שוב.

קצר היה העיסוי הפעם, כי לאחר כעשר דקות שהייתי ממעך ולש את גבה, מעביר כפות-ידי אל צדי החזה, עד שתיגענה בתפיחות השדיים המלאים

* * *

כבר שמונה שנים לא חייתי עם אשה. לא עצרתי כוח לכבוש את יצרי.

פניה צחקו כשפשטה זרועותיה לחבוק את צווארי, והיה משהו אירוֹני בהבעה הצוחקת הזאת, עם הברק בעיניים, כאילו אמרה: ובכן, סוף-סוף זרחה עליך שמש התבונה… ועם-זאת, גם משהו אִמהי – נכונה להעניק, לקלוט, להשפיע מטובה…

המחוֹשים בגבה לא ניכרו כלל. היו כלא היו. כה גמישות היו תנועותיה.

ותוך כדי התעלסות צחקה: “אתה שבוי אצלי… שבוי שבוי שבוי…”

(עפרה, ממקום מנוחתה הנכונה, במעלות קדושים וטהורים, ראתה, ומילמלה לעצמה: כמה לא אסתטי…)

שכבתי מותש לצִדהּ, וראשה נח, רגוע, במכתש כתפי. לא עברו שניים-שלושה רגעים, ונרדמה. שקעה בשינה עמוקה.

מוזרים ההרהורים המשוטטים בראש, כעננים קלים בשמי סתיו, בשעת רגיעה מסערת יצרים.

נזכרתי ביום חורף בהיר – ואני אז ילד כבן שמונה, בנחלת-יהודה – כאשר איחרה אמי לשוב מבית-האריזה, ואני רצתי, מוכה דאגה, בין הפרדסים, לחפשה, וכמה מאושר הייתי כשראיתי אותה פוסעת על השביל לקראתי ופוגשת אותי בצחוק וממשיכה ללכת אתי וזרועה כרוכה על כתפי; ועם כך נזכרתי בחלום שחלמתי אמש, ופרח ממני בהקיצי, ובו – אכן אמי היתה זאת – והיא שכבה חולה בבית-החולים “הדסה” בתל-אביב, וכשבאתי לבקרה, שאלה האחות מדוע לא הבאתי פרחים, וכמה נורא הרגשתי – איזה עלבון שאין לו גאולה! – כשגירשה אותי מן החדר; ומכאן קפצו הרהורי אל ערן, וצער בא לי על שעזב את אסנת, שהיתה חביבה עלי, ושאלתי את עצמי למה עזב אותה, ונדאגתי על שאיני מקבל שום מכתב ממנו מלונדון, אולי אירע לו משהו רע; ולפתע נזכרתי בדניאלה, מאריאל, והתעצבתי על יעקב, שמחמת שהיה דחוי כל-כך, בלתי-נחשב כל-כך, איש לא הכיר בגדולת-נפשו, בכשרונו הגדול – נתפס להערצתה של נערה תמימה, עד כדי איבוד העשתונות. ודפיקת-לב הלמה בחזי כשנזכרתי במה שסיפר לי יהודה בארי, שאי-שם, מעבר לאוקיינוס, בן לו מאשה אחרת, יורש נסתר.

ואחר-כך, בבהלה כלשהי – כמה מוזר איך ההרהורים באים והולכים, באים והולכים, ואינך יודע מאין קפצו פתאום לראשך! – שאלתי את עצמי לאן נעלמו כל חברותיה של עפרה? מדוע לא התקשרה אלי אף אחת מהן מאז מותה? האם נשתכחה מהן? האם אין איש זוכר אותה עוד? וכה צר היה לי על כך, שחשתי לחץ קשה בלבי.

שרה, ראשה על כתפי, פקחה את עיניה, נשאה את מבטה אלי, וחייכה: “אז עכשיו אתה מכיר את הדברים לא רק מבחוץ, אלא גם לפנַי ולפנים…”

חיוך חמוץ חייכתי בתוכי. אני בוגד בו, ביעקב. את יצועו חיללתי.

נזכרתי במה שסיפרה לי בראשית היכרותנו, שיש לה שלושים ספרים עם הקדשות נהדרות. של מאהביה?

“לא הראית לי אף פעם את ההקדשות שכתבו לך על הספרים שקיבלת,” אמרתי.

שרה הסתכלה בי כאילו אינה מבינה במה אני מדבר, אחר-כך התנערה בבת-אחת ממשכבה, התעטפה בחלוק ורצה אל חדר האמבטיה.

קמתי גם אני והתלבשתי, ובצאתי מן החדר, פגשה בי, רחוצה ומסורקת: “אתה לא הולך הביתה עכשיו. נאכל צהריים יחד, כאן.”

כאילו פקדה עלי. הייתי אסיר תודה לה על העונג שהרוותה אותי, וחשתי קִרבה רבה אליה, כאילו ברית-משפחה נכרתה בינינו בהיותנו לבשר אחד – ועם-זאת נרתעתי מפני אדנותה עלי.

מאז מותה של עפרה, בעל-נסיון אני בהכנת ארוחות מבושלות. עמדתי עם שרה במטבח – כאבי הגב שלה חלפו, ככל הנראה, לא התאוננה עליהם – ובשעה שקלפה היא תפוחי-אדמה, גירדתי אני גזר, אחר-כך הרתיחה מים וטרחה בהכנת המרק, ואני חתכתי ירקות לסלט.

כשישבנו לשולחן ואכלנו, סיפרה לי איך נלקח יעקב לבית-החולים לחולי-נפש. כשנה וחצי לפני מותו התחיל חושד בה שיש לה מאהב באנגליה – שהכירה כשנסעה לשם כמה חודשים לפני-כן, לבקר את קרוביה – והיא מקבלת מכתבים ממנו; הם מגיעים כשהוא בעבודה, והיא מסתירה אותם מפניו. יום אחד, כששב מן הארכיון, נסער מאוד מסיבה כלשהי, דרש ממנה להראות לו אותם. כשנשבעה שאין לה שום מכתבים כאלה, ושהמאהב קיים רק בדמיונו – צעק עליה שהיא “גונבת את דעתו” כשם ש“גנבו לו את שיריו”, שעושה היא יד אחת עם אויביו, ואם לא תוציא אליו את המכתבים, ימצא אותם בעצמו. הוא נכנס לחדר השינה, פתח את דלתות ארון הבגדים, השליך מן המגֵרות כל מה שהיה בתוכן, את בגדיה התחתונים, את גרביה, וכשלא מצא מה שחיפש, התחיל משתולל, הופך את השידות, את הכרים, את המזרן, ואיים לשרוף את כל הספרים וכתבי-היד שבחדרו. איום זה הפחיד אותה יותר מכֹּל, והיא מיהרה לצלצל אל הפסיכיאטר שהכיר את יעקב מפגישות שהיו להם כמה חודשים לפני-כן, וזה בא מיד, ולאחר שהסתגר אתו שעה ארוכה בחדרו, הצליח לשדלו לבוא אתו אל בית-החולים. רגוע, ללא תלונה, כמקבל עליו את הדין, הלך יעקב אחריו.

מועקה כבדה ירדה על לבי.

לאחר הארוחה כלתי לביתי, ולא חזרתי לשם באותו יום.

עוד יומיים היתה שרה בחזקת חולה. שוכבת במיטתה ומתהלכת בדירה לסירוגין, עטופת חלוק. השתדלתי להסתגר בחדר העבודה ולהסיח דעתי ממנה. אך פעמיים ושלוש בכל יום היתה פותחת את הדלת ושואלת – חיוך, ספק-של-חיבה ספק-של-לגלוג, בעיניה – אם להביא לי כוס תה, ואולי רעב אני; ולפני צאתי הביתה ביקשה ממני – בלשון רכה ומתחנחנת, בטון ילדותי כלשהו, “אתה בטוח שלא קשה לך?…” – להביא לה כמה דברים מן החנות או מבית-המרקחת.

ביום השלישי, לפנות-ערב, שאלה “אם לא אכפת לי” להסיע אותה לכפר-סבא, כי זה זמן רב לא ביקרה את בתה.

בדרך סיפרה לי כמה אֶפִּיזודות משנת חייו האחרונה של יעקב. סיפרה שיה לו שעון קטן על שולחנו, רגיל, “לא משהו מיוחד”, שאולי קיבלו מהוריו לפני שנים רבות. יום אחד, כשבא הביתה מבית-החולים לחופשה, מצא שהשעון נעצר. כעס מאוד והאשים אותה שמישמשה בו בהיעדרו ולכן התקלקל. הלך אל השען אך זה אמר לו שאי-אפשר לתקנו עוד, שישן מאוד הוא, ואין עוד חלקי-חילוף המתאימים לו. חזר הביתה נרגז, צנח אל הכורסה, ואמר שבכוונה “גזלה לו את הזמן” כדי לקרב את מותו. אמרה שתקנה לו שעון-שולחן חדש, אך הוא לא רצה לשמוע כל כך. “הזמן ההוא לא יחזור עוד,” אמר בדמעות בעיניו. פעם אחת נסע אל אמו לדגניה, שהה שם יומיים, וכשחזר, אמר שריח רע של פגר מרחף בדירה – של עבר מת, או חתול מת. ושוטט בחדרים, וחיפש את הפגר מאחורי הארונות, מאחורי המקרר, מתחת לכיריים, ולא נחה דעתו עד שריסס את הדירה בחומר הדברה. “אבל היו לו רגעים של צלילות-דעת נפלאה,” אמרה, וסיפרה שערב אחד גילה לה שהוא כותב “חזיון”, שיהיה “היצירה האחרונה שלו”, וב“חזיון” זה הוא מתאר “את ארבע חיות-הקודש ואת הארבעה שנכנסו לפרדס”. ועל כך דיבר – אמרה – כששלווה מהודרת נסוכה על פניו.

כבר ירד ערב כשהגענו אל המוסד. שרה הציעה לי שאיכנס אתה ואמתין לה באחד החדרים. נכנסנו, שרה פנתה אל המשרד, ואני התיישבתי על ספסל במסדרון. לאחר כמה רגעים ראיתי אותה יוצאת בלוויית אשה מבוגרת, והשתיים עברו דרך דלת רחבה כדלתו של אולם ונעלמו מעיני.

מן החדרים הפנימיים, או מאולם כלשהו, הגיעו לאוזני קריאות ונהמות שקשה היה לדעת אם הן מביעות שמחה או רוגז. אדם ללא גיל קרב אלי, אוזניו גדולות, חוטמו תפוח, פיו נוטף ריר. התעכב לידי ושאל בגמגום נוהם מי אני. אמרתי שאני מחכה למישהו. התעקש לדעת למי אני מחכה ולא הרפה ממני. אמרתי “לעמירה”. – “אתה אבא שלה?” נהם, וכשאמרתי שאיני אבא שלה, צחק: “תגיד לאבא שלה שיקח אותה מפה. היא רק משגעת את השכל לכולם.” והלך לו.

לאחר כעשרים דקה – ובינתיים עברו על-פני עוד שלושה-ארבעה מחוסי המוסד, התעכבו רגע לידי, תהו עלי, שאלו למי אני מחכה, ונפטרו ממני בתשובות של סתם — קרבו ובאו מקצה המסדרון שרה ובתה.

“תכיר, עמירה, זה חבר שלי,” נעצרו השתיים לידי ואני קמתי על רגלי.

עמירה ניענעה בראשה לאשר שהיא מבינה. כבת שלושים נראתה. גופה עבה, כתפיה רחבות, פניה ורודות, עגולות, פיה כקשת נטויה כלפי מטה, ובעיני התכולות הבעה משועשעת, כאילו מבדח אותה מראה האיש שלפניה. לבושה היתה שמלה אדומה, ששרווליה ארוכים ורחבים ממידתה, וידיה היו צמודות לצדיה. מבטה לא מש ממני.

“הוא כותב ספר על אבא שלך,” אחזה שרה בידה.

היא הסתכלה בי, אחר-כך אמרה: “ל-א נ-כון.”

“מה לא נכון, עמירה?”

“הוא – לא כותב ספר.” המלים יצאו מפיה פרוצות ורדופות זו בזו.

“מדוע את חושבת כך, עמירה?”

“כי… כי אי-אפשר.”

“מדוע אי-אפשר?”

“מפני שהוא – כבר – מת.”

שרה החליקה בידה על זרוע בתה והסבירה לה שאני רושם מה שמספרים לי על אביה אנשים שהכירו אותו, קורא מה שכתב.

“הוא לללא כתב.”

“אבא שלך כתב דברים יפים מאוד,” אמרתי אני. “שירים, סיפורים…”

עמירה הסתכלה בי בחיוך שהביע ספקנות, או אי-אמון.

“הוא ללא הראה לי.”

“גם לי הוא לא הראה,” התנוצצו אליה כיני שרה, “הוא היה מסתיר אותם במגֵרה, את השירים והסיפורים שלו.”

“הוא – מסתיר אותם ב-קבר,” צחקה עמירה.

וכשהשתתקנו, שרה ואני, קראה כלפי:

“אתה רוצה להו-צציא אותו מ-שם?”

ולאחר רגע: “אני צריכה ל-אכול עכשיו! אתם לא – מבינים? אתם לא – נותנים לי!”

ופנתה לעבר האולם.

שרה מיהרה אחריה וליוותה אותה פנימה.

בדרכנו לשוב, במכונית, שתקה שעה ארוכה. כשהתקרבנו העירה, אמרה שמכל ביקור כזה, אצל בתה, היא יוצאת מזועזעת, אין בכוחה לשאת את הדבר.

בפתח ביתה הציעה שאעלה אתה “לספל קפה”.

הביאה את בקבוק הקוניאק מן המזנון, גביעים, ומזגה לשנינו.

עייפה היתה. לאחר שתי כוסיות השתרעה מלוא קומתה בכורסה, ידיה מונחות לאות על שיפולי בטנה, ועצמה את עיניה. “אני ויעקב,” דיברה לאט-לאט, בלי לפקוח את עיניה, “היינו כמו שני קטבים של חשמל שלילי. שנינו במתח גבוה. אבל שום אור לא יכול לצאת ממגע כזה.”

משהו קסום ומרגש היה במראה גופה הארוך, הפתני, הנתון בשמלה האפורה, הצרה, המבליטה את ירכיה, את שדיה; ובמראה פניה האפלות, שדמו לפני מָדוֹנָה בציור של אֶל-גרֶקוֹ.

חיכיתי עוד כמה רגעים, אחר-כך קמתי לצאת.

בבת-אחת התנערה: “אתה הולך כבר? לא, אל תלך. בוא, בוא,” פשטה את זרועותיה.

כשיצאתי מביתה היתה השעה אחת אחר חצות.

למחרת בצהריים, כשראתה שלא באתי, צילצלה לביתי: אני רואה שהיית עייף מדי… גם אני קמתי מאוחר, בעשר… עם כאב-ראש… אתה מרגיש בסדר?" וכשעניתי שאני בסדר, אמרה: “תכעס עלי מאוד אם אבקש ממך… שתיסע שוב לכפר-סבא… לבדך הפעם… ותביא משהו לעמירה?” ולאחר רגע: “הבטחתי לה להביא לה כמה בגדי חורף שהמנהלת דרשה. אין להם די בגדים חמים שם, משום-מה, והיא התאוננה שקר לה. לא קשה יהיה לך?…”

היססתי, גם התמרדתי בתוכי, אבל לא יכולתי לסרב לה.

לפנות-ערב באתי לביתה, לקחתי את שקית הבגדים ונסעתי לכפר-סבא.

נכנסתי למשרד והמנהלת אמרה לי להמתין עד שתביא אלי את עמירה.

עמירה חייכה אלי בכניסתה, ושנינו יצאנו אל המסדרון.

הוצאתי סוודר מן השקית ואמרתי שאמה שלחה לה אותו, וכן שתי חליפות חמות.

היא הסתכלה בסוודר רגע ממושך, לא לקחה אותו מידי, ואחר-כך אמרה:

“אתה – לא – אבא שלי.”

“לא, אני לא אבא שלך,” חייכתי אליה, “אני חבר של אמא שלך.”

“היא – לא רצתה לבוא?”

“היא לא הרגישה טוב היום.”

“היא – פו-חדת ממני,” הצטחקה.

נתנה בי מבט נוקב, ובלי להוסיף מלה, נשאה רגליה וברחה במרוצה לעבר דלת האולם, ונעלמה מאחוריה.

עמדתי עוד רגע במסדרון כשהשקית בידי, ואחר-כך נכנסתי למשרד וביקשתי מן המנהלת למסור לה אותה.

אני משתעבד והולך, משתעבד והולך, אמרתי לעצמי בדרכי לשוב העירה.

בימים הבאים ניסיתי להתרכז בעבודה, לא לצאת מן החדר, ולא להטות דעתי אל שרה. אך אוזני היתה כרויה, שלא ברצוני, אל מה שמעבר לדלת. ודווקא משום שמיעטה לפנות אלי, ומשום שהיתה יוצאת מן הבית לרוב שעות הבוקר – לאן, לא ידעתי – לא מצאתי מנוח בנפשי. ובשעות אחר-הצהריים היו לה שיעורים, אחד או שניים בכל יום.

שוב לבשה גאווה, שעשתה אותה חשוקה יותר, ומרוחקת יותר.

בחביבות היתה מדברת אלי, אך כאילו מעולם לא התלהטה בינינו אש של תשוקה עזה.

האם חזרה אל מאהב שהיה לה ונטשה? חזרה אל ש' ד'? האם מצאה לה מאהב אחר?

כמה פעמים, בערבים, צילצלתי לביתה. כשענתה – מיהרתי להניח את השפופרת; וכשהצלצולים הידהדו בחלל הדירה ללא מענה – ביעתו אותי דמיונות קשים. עם מי היא נפגשת? עם מי היא מתעלסת בעצם הרגעים האלה?

עליך להתנתק! להתנתק! – אמרתי לעצמי.

יומיים הִדַרְתִּי רגלי מביתה.

ביום השלישי, בשעה עשר בבוקר, התקשרה אלי. “קרה משהו? אתה חולה?” שאלה בנעימה של דאגה; וכשאמרתי שפשוט לא היה לי חשק לבוא, שתקה רגע, ואמרה בקול מתפנק: “בוא, בוא… עוד מעט תשכח אותי… בוא, חברה שלי שבאה מאמסטרדם הביאה לי חפיסה של תה סיני משובח וגבינה הולנדית מצוינת. נעשה לנו כירה קטנה… והלא יש לך כל-כך הרבה עבודה לעשות!…”

כשבאתי למחרת, ערכה את השולחן במטבח, עמידה בקבוק יין-פּוֹרְט וגבינה ומציות ומזגה תה סיני בספלי חרסינה קטנים. אגב שיחה שאלה אותי על ערן. אמרה שתלמידה שלה, שהיא צופה לה עתיד גדול כזמרת, דרוש לה אמרגן, או סוכן, שיש לו קשרים בארץ ומחוצה לה, ועלה בדעתה שאולי ערן… האוכל לדבר אתו על כך? לא יהיה זה בלתי-נעים לי…. אמרתי שלא יהיה זה בלתי-נעים. להיפך, וכשיחזור מלונדון אדבר אתו. כשקמנו מן השולחן, ועמדתי לעבור לחדר העבודה, אמרה שעליה ללכת, נשקה לי על לחיי, ולחשה על אוזני, ואני חש את הבל פיה החם והבשום על פני: “אתה לא תשכח מה שביקשתי ממך, נכון?”

“האלמנה השחורה”, נזכרתי בדברי אמו של יעקב לוינשטיין. היא לוכדת אותי בקוריה ולבסוף תטרוף אותי.

כמו בחודשים הראשונים לעבודתי, קיבלה את פני, בבואי, בחיוך מנומס, בברכת-שלום חביבה, ומיד פנתה לחדרה והניחה לי להיכנס לחדר העבודה ולהסתגר בו. לא ראיתי אותה, לא בשעות הבוקר ולא בשעות אחר-הצהריים, אלא לרגעים ספורים, חטופים: ולבד ממשפטים קצרים, שאלות לשלומי, למהלך עבודתי, לא היתה מתעכבת לשוחח אתי.

היא מתעללת בי – אמרתי בלבי. היא הורסת אותי עם הנימוס שהיא נוהגת בי.

בוקר אחד קראתי בעיתון שש' ד' יצא לגרמניה בשליחות משרד המשפטים בעניין הבאת עד כלשהו ארצה. כשהגעתי לביתה – היא נעדרה ממנו. כל אותו היום לא היתה בבית. היא נסעה אתו – שקע בי לבי. נסעה אתו ולי אפילו לא מצאה לנחוץ ולהודיע.

אבל למחרת – פתחה לי את הדלת. “אתה נראה רע היום,” אמרה וחיוך חיוור על פניה. ובכן, לא נסעה אתו – הוקל לי. בצהריים, לפני צאתי, אמרתי שאני מבקש “ראיון” אתה, בחמש או בשש, בתום יום עבודתי, כי יש לי כמה שאלות בנוגע למכתבים שקיבל יעקב מן הספרייה הלאומית בירושלים ומ“מוסד ביאליק”, שמצאתי ב“גניזה”. “כמובן!” אמרה. כשחזרתי לביתה בשעה ארבע, לא מצאתיה. כל שעות אחר-הצהריים נעדרה מן הבית.

ולמחרת בבוקר – קיבלה את פני בלי להזכיר כלל את הפגישה שקבענו בינינו אתמול, וללא מלה של התנצלות בפיה.

לא יכולתי לשאת זאת עוד. אחר-הצהריים, לפני צאתי מן הבית, ובהיעדרה שוב ממנו, השארתי לה פתק על שולחן-התה בחדר המגורים: “במצב היחסים הנוכחי בינינו, אני סבור שלא אוכל להמשיך עוד בעבודה החילותי בה. ואני מבקש את סליחתך על שלא מילאתי את הציפיות שלך ממני.”

כבר בדרכי הביתה התחרטתי על מה שכתבתי. זה היה טיפשי, וילדותי.

בו-בערב טילפנה אלי: “נדהמתי. ממש נדהמתי. לא הבנתי כלום. על איזה יחסים אתה מדבר? ניסיתי להיזכר אם פגעתי בך במשהו, אם העלבתי אותך… אדרבא, תגיד לי אתה! חשבתי שהכל גלוי בינינו! נפגעת ממשהו?” לא יכולתי אלא למלמל, מתוך דכאון: “אני לא מסוגל לדבר על זה עכשיו…” – “אז תבוא ונדבר פנים-אל-פנים, הלא אנחנו מבינים זה את זה…” וכשלא עניתי, אמרה, בקול רך, פייסני: “בוא מחר. נאכל יחד ארוחת-בוקר ונברר מה שיש לברר. ואני מקווה שתמשיך בעבודה. אתה בהחלט ממלא את הציפיות שלי ממך.”

ודווקא משום שצדקה כל-כך – כי באמת חסר כל הגיון היה לבוא אליה בטענות כלשהן – לא מצאתי בי עוז לחזור ולבוא לביתה.

כעבור יומיים, באחת-עשרה בערב, נשמע שוב קולה בטלפון, ואני, כאילו חשתי את ריח האלכוהול נודף מפיה אל פני: “אתה פשוט פחדן. אתה מפחד לראות אותי. מפני שאין לך מה לומר לי. על איזה יחסים אתה מדבר?!” הרימה קולה, “למה ציפית ממני? שאשכב אתך כל לילה? עשיתי אתך חוזה נישואין כשהסכמתי – תרשום לפניך: אני רק הסכמתי, זו היתה הצעה שלך! – שתכתוב על יעקב? זה היה כלול? שהאלמנה שלו תתמסר לך? אני אשה עצמאית, אם לא אכפת לך. ואני שוכבת עם מי שאני רוצה ומתי שאני רוצה. תמיד הייתי כזאת ותמיד אהיה. בת שבע-עשרה כבר נסעתי לבדי ללונדון. ואת הסרגֶ’נט-מֵייג’וֹר הערל שלי, שהיה מסריח מוויסקי כל לילה, אני עזבתי. לא הוא אותי. ולבדי חייתי פה, בלי שום עזרה, כי ההורים החרימו אותי… ואני בחרתי ביעקב לוינשטיין, לא הוא בי…” פתאום נתרפס קולה, נתמעך: “אתה בכלל לא יודע מי היה יעקב! אתה קורא שם כל מיני כתבים שלו, ואינני יודעת מה אתה עושה בהם ומה אתה כותב, אבל אין לך שום מושג מי הוא היה. הוא היה האיש הנפלא ביותר בעולם. והבעל הנפלא ביותר. והמאהב הנפלא ביותר. לא היה לי מאהב כמוהו, שידע כך לחבק אשה, בעדינות ובכוח, כן, בעדינות ובכוח, ולהשמיע לה דברים שרק משורר כמוהו יודע להשמיע, ולגרום לאשה שתאהב את עצמה… לא היה ולא יהיה. לא הראיתי לך את המכתבים שכתב לי, את מכתבי האהבה הנהדרים, שאינני מראה לאף אחד, מפני שהם האוצר היקר שלי, עד יום מותי. ולא היה איש בעולם שהבין אותו כמוני. ידעתי עליו הכֹּל, והבנתי הכֹּל. ידעתי על היחסים שהיו לו עם תלמידה בת שבע-עשרה, חשבת בוודאי שלא ידעתי, אבל לא קינאתי, מפני שהבנתי. וסלחתי לו. כי זאת היתה קדחת הנעורים-השניים שלו. ולא קינאתי כשנודע לי על הרומן שניהל עם פקידה אחת בהסתדרות, שנסעה אחר-כך לארגנטינה ויש לו בן ממנה. ואני – לידיעתך – אפילו כתבתי לה אחרי מותו והזמנתי אותה לבוא הנה, ולגור אצלי, על חשבוני… מפני שגם בזה הבנתי אותו. מפני שהגיע לו, מפני שהוא סבל. רק מן העבודה בארכיון אפשר היה לקבל מחלת לב, לקרוא בכל יום את השבחים שכותבים על כל מיני משוררים שהם חגבים לעומתו, לא ראויים ללקק את סוליות נעליו, ולהתהלך שם בשדה הקרב הזה של הספרות, שאין בו רחמים, כל דאלים גבר, ומי שאין לו מרפקים ואין לו אקדח ביד, נופל חלל, איש לא ירחם עליו. והגיע לו גם אחרי כל הצרות שאני עשיתי לו. ותמיד בכיתי בלבי עליהן והאשמתי את עצמי, מפני שהוא לא ידע להגן על עצמו… הוא היה הישר באדם…” כאן נשתתקה לרגע, ונדמה היה לי ששמעתי יבבה חלושה. “אז מה אתה יודע כל כל זה?” התאוששה, “אתה נובר שם בניירות שלו כמו עכבר, ונדמה לך שתרשרש בהם ותרשרש, ותשרשר שם מלים על הדפים שלך, וכך תגיע אל לבו ואל מוחו. לעולם לא! אתה יודע למה? – מפני שכדי להבין מי הוא היה, צריך להגיע לפחות עד המותניים שלו, ואתה אפילו אל קרסוליו לא מגיע,” וטרקה את השפופרת.


 

לד


האם קוראים לזה “התמוטטות נפשית”? “התמוטטות עצבים”?

לחזור לביתה לא יכולתי עוד. תם ונשלם. ולבדי בביתי – ריק וריקן, כל מה שהיה לי אבד. כשלון נורא. בכֹּל. ולא נותר לי עוד מה לעשות.

כל אותו לילה לא עצמתי עין. נזכרתי בפגישתי הראשונה עם שרה, לפני יותר משנה, בבית-הקפה שליד בית העיתון, ואיך נכמרו רחמי עליה, ואיך נזרע בלבי זרע האהבה הראשון ליעקב לוינשטיין, ואיך גמלה בי ההחלטה לגאול את כבודו. ונזכרתי בערבים הרבים אִתה בדירה ההיא, שכבר היתה לי כביתי השני, ופניה המיוסרות והחזקות כאחת – שהאור האדמומי של מנורת-השולחן זרוע עליהן כמו אור מדורת מערה על פניה של צוענייה – מסכסכות את חושי –

האם כשנתפתיתי לה בפעם הראשונה – גזרתי את דיני? ובמו ידי סגרתי עלי את המלכודת?

התהפכתי על יצועי ולא יכולתי לסלוח לעצמי על הפתק שהשארתי על שולחנה. לולא כתבתי אותו, לולא קראה אותו –

והרי אינני מאוהב בה! רק עיניה, כעיני הצבוע באגדה העממית, משכו אותי בחבלי כשף אל מאורתה.

אני נזכר: בנסיעה שלנו מכפר-סבא העירה, ליל ריח היה, והיא, לאחר שתיקה ממושכת, אמרה: “גם אתה מרגיש גאוּת כשהירח מלא? כמו הים?”

אבל אכוּל קנאה הייתי. משעה שנשתעבדתי לה. והקנאה מעוורת עיני פיקחים. משטה בך. עושה אותך שוטה בעיני זולתך ובעיניך שלך. לאיזה מעשה שטות נתפסתי – להשאיר לה את הפתק ההוא!

התהפכתי על גחלים. וכשעמדו לעיני חדר העבודה של יעקב, שבו עשיתי ימים כה רבים, שעות אין-ספור, ודפיו, ומחברותיו, וכתב-ידו שנשמתו צרורה בו – המו בי געגועים כה עזים אליהם, וצער כה עמוק מן הידיעה האכזרית כי אני נפרד מהם, אנוס להינתק מהם, ולא אשוב עוד אליהם – עד שחשתי לחץ נורא בחזי ודמעות חנקו את גרוני.

לפנות-בוקר נרדמתי לכשתי שעות, וכשהתעוררתי, אחזה בי זוועה למחשבה שדרכי אל הבית ההוא, ביתו של יעקב, ביתו של אסף הגואל – חסומה, לעולם. ונזכרתי בחלום המבעית שחלמתי לפני הקיצי: היו לי ציפורניים שחורות באצבעות ידי, והן התארכו והלכו, התארכו והלכו, ואני סרטתי בהן את בשרי, את זרועותי ואת חזי, עד זוב דם, ואסנת, גרושתו של ערן – איך הגיעה היא לכאן? – נכנסה לחדר, ובראותה את פצעי, הביאה בקבוק של שמן קַמפוֹר ואמרה למרוח ממנו על גופי, אך אני צעקתי: לא! זה שורף! – והתעוררתי.

בעשר וחצי – כמו מכתב המגיע לתיבתו של נמען לאחר פטירתו – צילצל בנימין רוזן, הספרן מ“ארכיון העבודה”. אמר שמצא את מספרי במדריך הטלפון. “מותר לי לשאול אותך אם כבר סיימת את כתיבת הספר על יעקב לוינשטיין?” שאל בהיסוס. שתקתי. מה אומר לו? שיבשה ימיני? שנגדעה זרועי?… “לא, לא סיימתי,” אמרתי. “טוב!” – נשמע מרוצה – “יש לי משהו להראות לך. זה יעניין אותך. נוכל להיפגש אחר-הצהריים לחצי-שעה?”

נפגשנו בבית-הקפה “אנגל”. רוזן ישב מולי, חיוך מסתורי על פניו, כאילו עומד להחזיר לי מרגלית יקרה שאבדה לי בהיסח הדעת, והוא מצאה. הניח מעטפה חומה על השולחן, הוציא מתוכה מעטפה של דואר אוויר, ואמר:

“לפני יומיים, כשעשיתי סדר בספרים שבארכיון, נשרה מתוך כרך של ‘דבר’ משנת תרפ”ז המעטפה הזאת," שם ידו על המעטפה החומה. “פתחתי אותה ומצאתי בתוכה תלושי משכורת של לוינשטיין משלוש השנים האחרונות לעבודתו בארכיון, ואת המכתב הזה. פיקפקתי הרבה אם להראות לך אותו, ולבסוף החלטתי שאי-אפשר שלא תדע את מה שכתוב בו. סוף-סוף אתה הוא מחבר הספר ובידך ההחלטה אם להשתמש בחומר הזה או לא.”

בול דואר של ארגנטינה היה על המעטפה. הוצאתי מתוכה ארבעה דפים דקים, כתובים בכתב-יד יפה, כמו של תלמידה טובה.

בואנוס איירס, 22.2.1981


יעקב,

הדחף הראשון שלי כשקיבלתי את מכתבך עם הצ’ק הבנקאי על סך 1100 דולר, היה לשלוח לך אותו בחזרה, מיד. נחנקתי מדמעות מרוב רוגז ועלבון כשראיתי את הצ’ק לעיני וכשקראתי מה שכתבת על הצורך שהרגשת לתמוך בי. כתבתי לך כבר פעמיים: אל תשלח לי שום כסף! האם עלי להזכיר לך שוב ושוב מה שאמרתי לך בפגישות הראשונות שלנו, שאתה תהיה פטור מכל אחריות לילד, על-אחת-כמה-וכמה לפרנסה שלי? הילד היה רצוני! רק רצוני! וכבר בלילה הראשון בחדרי אמרתי לך במפורש: אני משתוקקת להיות אם. ארגיש את עצמי נכה כל חיי אם לא יהיה לי ילד, ואני בת 37, וזאת כמעט ההזדמנות האחרונה שלי. ילד ממך. כן, ממך. מפני שהאופי שלך מצא חן בעיני. היושר שלך. הענווה. האיפוק. זה שאתה שומר בלבך את המרירות על אלה שפגעו בך, ולא מקלל את אלוהים או את העולם. ואני למדתי להכיר אותך עוד לפני שהיו יחסים בינינו.

אתה יודע מתי היתה הפעם הראשונה שעשית רושם עלי? לא סיפרתי לך. היתה ישיבה של מחלקת התרבות, אצלנו, בוועד-הפועל. אני חושבת שזה היה חודש וחצי או חודשיים לפני שנפגשנו ביחידות. ואתה הוזמנת לישיבה הזאת, מפני שדנו בה על הספריות של ערי הפיתוח. ישבת בצד, בזרועות חבוקות על החזה, הראש מורכן, כאילו אתה ישן, או מקשיב לעצמך… פתאום נעמד על סף החדר איש גדול, בחולצה רחבה, ספר תחת בית-השחי שלו, “גדליה גרוֹיס” היינו קוראים לו, ונהם: “איפה ברל?” אנחנו הכרנו אותו היטב, כי לעתים קרובות היה מפריע לנו בעבודה, עובר מחדר לחדר, לבוש מעיל קרוע, ונוהם: “איפה ברל?” היושב-ראש גער בו שיסתלק, צעק עליו שהוא מפריע לישיבה, וכשזה התעקש להישאר במקומו, קם דוֹרפמן, גזבר המחלקה, מיהר אליו ותפס בזרועו לסלק אותו בכוח. ואז קמת אתה, ניגשת אליהם, ביקשת מדורפמן שישאיר את העניין לך, אחזת בעדינות בידו של המשוגע הזה, גדליה, אמרת לו בשקט, " בוא אתי, לברל יש משהו לומר לך," ויצאת אתו למסדרון. אחרי כרבע שעה חזרת לחדר והתיישבת במקומך. וראיתי הבעה שלווה של סיפוק על פניך. זו היתה הפעם הראשונה.

ואחר-כך, כשהייתי באה לארכיון לברר משהו בקשר לאיזה ספר נדיר שלא נמצא בספריות שלנו, היית מחפש אותו בסבלנות, בהשתדלות אמיתית, במצפוניות הייתי אומרת, אפילו אם ארך הדבר שעה ויותר, ואם לא מצאת, הבטחת לי שלא תנוח ולא תשקוט עד שתשיג לי אותו. ואפשר היה לבטוח בך. תמיד.

אז אני, את הדברים האלה בך אהבתי, ואמרתי לעצמי, הלוואי שהוא היה יכול להיות אבא של ילד שלי. וקרה שהמזל, שלא שיחק לי כל השנים, שיחק לי הפעם. וזה היה נס. כי היית הגבר היחיד שיכולתי לתת בו אמון, ומצאתי אצלך לא רק אוזן קשבת, אלא גם לב מבין.

ואמרתי לך, אני חוזרת על זה שוב: אתה לא תהיה אחראי. לא מבחינה כספית ולא משום בחינה אחרת. אתה אדם נשוי, אתה אוהב את אשתך, לא תיפרד ממנה, ואני לא הפילגש שלך, ולא “הידועה-בציבור” שלך, ואפילו אם היית רוצה לתמוך בי, לא היית יכול. אני יודעת מה המשכורת של עובד ב“ארכיון העבודה”, שהיא בטח לא גדולה יותר משל כל עובד בוועד-הפועל, בקושי אפשר לפרנס בה משפחה, ואתה חסכת כל פרוטה, מפני שהיו לך בעיות נוספות. ואני זוכרת יפה-יפה מה שענית לי כשהצעתי פעם – זה היה ביום השני של חול-המועד פסח, והיתה לי חופשה מעבודה – הצעתי, אולי מתוך טיפשות, אולי מתוך שנכנעתי לחולשה שלי, כשפתאום נעשה לי רך בלב, והתגעגעתי לאיזו מנוחה אינטימית, שנהיה רק שנינו לבדנו, במקום שלא מכירים אותנו, שניסע לפנסיון על הכרמל, ללילה ויום, ואתה נבהלת נורא, החוורת כסיד, ואמרת: “אַת לא מבינה שזה יהיה הסוף?” ואני הבנתי. תמיד הבנתי אותך. ולא היו לי שום טענות. אז בעניין הילד, היה לנו הסכם ג’נטלמני, ואתה חייב היית למלא אותו.

אם אני לא שולחת לך את הכסף בחזרה, כפי שרציתי לעשות באופן ספּוֹנטני ברגע שקיבלתי אותו, הרי זה מפני שלאחר לילה ללא שינה החלטתי כך: אני אפקיד את הכסף בבנק, בחשבון על שם הילד (בלשון שלך: “זרעי”). הוא לבדו יהיה רשאי למשוך אותו, ורק כשיגיע לבגרות. כשיגיע לגיל הזה – והרי באחד הימים אהיה חייבת לגלות לו מי אביו – יחליט הוא מה לעשות בו.

אתה שואל מה שלומו. ובכן, חיימ’קה (כאן קוראים לו חיימה, Jaime בספרדית) מתפתח יפה. משקלו 10.5 ק“ג, והגובה 76 ס”מ. הוא עומד כבר ב“לול” שלו, וכשהוא אוחז במחיצה בשתי ידיו, הוא מנענע אותה כל-כך חזק, שנדמה שישבור אותה. רוצה לצאת לחופשי. הוא זוחל על ארבע, וכשהוא מגיע אל הארנבת שקניתי לו, הוא נושך אותה בכוח, כמעט טורף אותה. וההברות הראשונות שביטא, היו “בו”, “בו”, ומתכוון אליך, כנראה. רוצה שתבוא. אני רק שואלת את עצמי מה אומר לו כשיתחיל להגות “בה, בה, א-בא”. אני חושבת שאומר לו שכשיהיה בר-מצווה, ניסע לישראל ושם יפגוש את האבא הטוב שלו.

מה שנוגע אלי, אני מסתדרת פחות או יותר. המשכורת שלי בוועד הקהילה לא גבוהה, אבל מספיקה לכיסוי ההוצאות שלנו, בייחוד שאני גרה לעת-עתה עם ההורים. יש סיכוי שאקבל בקרוב משׂרה משתלמת יותר, בתור מתרגמת מעברית לספרדית בהוצאת הספרים “קַנדָלֶבּרה”. אני נפגשת הרבה עם חברות הילדות שלי, שלא שכחו אותי. אבא, כמו שכבר כתבתי לך, חולה, וחוששים מאוד שזו מחלה ממארת. עצוב מאוד.

אינני יודעת אם לכעוס עליך חזק, או להודות לך מכל הלב. על-כל-פנים אני מנשקת אותך בשם חיימ’קה שלך.

הניה


רוזן לא גרע עיניו ממני כל שעת הקריאה. כשסיימתי, תלה בי מבט שואל, וכששתקתי, אמר: “להשאיר אותו בידך?” מישמשתי בדפים, העברתי מבטי עליהם שוב ושוב, ולבסוף אמרתי: “טוב, אקח אותם.”

בדרך הביתה לא סרה מעיני דמותו של יעקב. ראיתי אותו יושב לפני ש' ד' במשרדו, מגלה לו בסוד – למאהבה של אשתו – שיש לו בן מאשה אחרת, מברר אתו אפשרות של השגת הלוואה בתשלומים נוחים… כמה עמוקה צריכה להיות נפילתו של אדם כמותו, שישפיל את עצמו כל-כך!


 

לה


כשקמתי למחרת בבוקר, לא ידעתי מה אעשה. התהלכתי בדירה, רדוף הרהורי המענים, סיוטי הימים והלילות האחרונים, ודרכי אל ביתו של יעקב חסומה, ואין לאן לברוח.

ירדתי למכונית ואמרתי, אסע לאשר תישא אותי. והיא, כמעצמה נשאה אותי אל מושבת ילדותי, אל נחלת-יהודה.

עצרתי בקצה רחוב הברושים, יצאתי מן המכונית והחילותי ללכת לעבר ביתנו מאז.

מפליא, איך לאחר שנים כה רבות, כשהארץ כולה נאנסת ונדרסת תחת גושים-גושים של בתי-קומות ושיכונים מכוערים – שמרו הרחובות הישנים של המושבה הקטנה על תומתם. מדרום מסתערים עליה טורים-טורים של בניינים גבוהים – זו העיר, ראשון-לציון, המתפשטת לכל עבר וכובשת ללא רחם כל חלקת-שדה וכל מרחב חול נקי – וחיל החלוץ שלהם עד גבולה כבר הגיע – אך שם נעצר, דרך נס, והיא בבתוליה נשארה. הנה הבתים והחצרות שנתקבעו בזכרוני מאז, ביתו של רכניץ, וביתו של הנפח שלומי, ובית משפחת פרידמן, שהיו לה ארבע בנות עלובות-מראה, אחת מהן גיבנת, וביתו של לייזר המשוגע, שהיה מגדל תריסר חתולים… דייריהם התחלפו מן-הסתם ברבות השנים, אבל הבתים בני-הקומה, והחצרות שביניהם, דומה שלא השתנו. בתים צנועים, שהטיח שעליהם העלה חזזית, או הצהיב, והוא מתקלף פצלות-פצלות, ולהם חלונות צרים, שניים או שלושה, עם תריסי עץ שהרפפות שלהם כבר התעקמו או נשרו, מחורב הקיץ ומרטיבות הגשמים, ובחצרות האחוריות – דיר לעז, או מלונה לכלב, או מחסן-כלים רעוע, ופזורים בהן, בתוך העשב, הצומח פרק, גרוטאות של פחים חלודים, או יצול של עגלה ושני אופנים, או פגר של פורד עתיק…

יהודה-ליב, יהודה-ליב! נזכרתי איך בהיותי תלמיד כיתה ה' או ו', היינו צועקים בעוז, במקהלה, לאחר שלמדנו כי היה יהודה-ליב פּינסקר, שעל שמו נקראת מושבתנו: חת-שתיים-שלוש – אוֹטוֹ! – אֶ-מַנ! – סִיפַּצְיָה-פַּצְיָה-פַּצְיָה! – הוּרֵיי!

פסעתי לאורך רחוב הברושים, שמשני צדיו, ברווחים הגדולים שבין בית לבית – פרדס מכאן ופרדס מכאן, עצים עמוסי פרי, בעונת חורף זו, תפוזים לרבבות מתנוצצים בזהבם מתוך ירק העלים, ועל הגדרות שרועים שיחי יסמין ואספרגוס, שפעי-שפעים ירוקים; ומרחוק, מן השדה שבקצה הרחוב, התנופפו לעיני, כברכת שלום מימי הנעורים, צמרותיהם הנעות ברוח של שלושת הדקלים הרמים, אולי מאה אמה גובהם, שהיינו מטפסים על גזעיהם הדקים והאציליים, מסנסן לסנסן, כמו על תורני אנייה שהגלים מנענעים אותה.

פניתי אל רחוב האפרסמון, וממנו אל רחוב ההדר, וממנו אל רחוב המייסדים, להגיע אל הבית שבו גרנו, שבו עברו עלי שנות ילדותי הראשונות.

מול מגדל-המים, שראשו הרחב מונח בנס על רגל בטון ענקית, ולצדו ברֵכת ההשקיה העגולה, שבה היינו שוחים בקיץ, עמד הבית הקטן. הוא היה עזוב. מט לנפול. קירותיו סדוקים וטחב מכתים אותם. כנפו של אחד התריסים – אותם תריסי עץ המעירים בי איזו המיית געגועים, כי בהיותי ילד אהבתי את האישים הקטנים, מראה חיילים מראיהם, המתרוממים ונופלים על מאחזם בהצמידם את התריס אל קיר הבית מבחוץ – היתה שמוטה, מלוכסנת על צירה החלוד. ג’ונגל של עשבים דשנים, פרועים – סִרפד, יבלית, רב-ברך, כף-האווז – עטו על יסודותיו מכל צד, כאומרים לחתור תחתם ולהָרסם. האורן הגבוה, עב-הגזע, שבחצר האחורית, היה כפוף, כאילו כובד ענפיו הארוכים, העבים, מטה אותו ארצה, עוד מעט יישבר. ממחסן הכלים שבירכתיים, העשוי פח, שבו עמדו מקצצת-ירק, ודוד, וגיגית לכביסה, וחצובה, ופנס-שדה, ובו עמדו גם אוֹפנַי – לא נותרה אלא חורבה. הגג קרס על הקירות. שקועה בתוך העשב הגבוה, בין שני עצי הלימונים שענפיהם יבשו, היתה המריצה הישנה שלנו – גרוטה אכולת חלודה – שבה היה אבי מוביל את התערובת לעופות שבלול, שלא נשאר שריד ממנו.

נכנסתי אל הבית בדלתו האחורית, הרקובה, הרופפת על ציריה. שני החדרים היו ריקים מכל חפץ. הרצפה היתה שקועה באמצעה, ופזורים היו עליה שברי זכוכיות, כפיסי עץ ואבנים, החלונות ללא זגוגיות, מסגרותיהם עקומות, מן המטבח נעקרו הכיור והארונות. הנה פה – ציינתי לי בחדר הגדול – עמד השולחן, פה המזנון, פה הספה, שבלילות הפכה להיות מיטתי, כי בחדר השני ישנו הורי, פה הכוננית הקטנה, שעמדו בה ספרי הלימוד שלי, בצד הספרים המעטים של אבי. בשבתות היה מושיב אותי ליד השולחן וכופה אותי ללמוד אתו דף גמרא. מסכת חגיגה, אני זוכר, ארבעה נכנסו לפרדס.

יצאתי מן הבית באנחה – היכן עכשיו בעליו, מר שטיין, שלו מכרנו אותו כשעזבנו את המושבה? מדוע נטש אותו, הרווק הזקן והמוזר? העודו בחיים? האם לא חזר מאמריקה? – ופניתי לשוב אל המכונית, שהחניתי אותה בקצה רחוב הברושים. בדרכי אליה, לאורך רחוב הבנים, התעכבתי ליד בית-הכנסת הישן, שמראהו, עם מנורת-תשעת-הקנים שבראשו, עם המגן-דוד הטבוע במצח חזיתו, בתוך גומחה עגולה, עם חלונותיו הגבוהים והצרים, ששמשותיהם ירוקות וכחולות – העלה בי גל של זכרונות מן השעות הרבות שהייתי עושה בין כתליו, בערבי-שבתות, בבוקרי שבתות, בתפילות מנחה ומעריב של ימי חול, כשעדיין קיימתי את המצוות שלימדוני אבי ומורי. פרשׂתי ממחטה על ראשי ונכנסתי.

פרוכת חדשה, של קטיפה אדומה, היתה תלויה על ארון-הקודש, אך ממעל לו ניצבו, כמו אז, שני לוחות-הברית, עם עשרת הדיברות החקוקים בהם, ולשני צדיהם שני אריות תומכים בהם. והמנורה המשתלשלת מן התקרה, אותה מנורה של אז – ארבע זרועות נחושת קשתיות, כפתורים ופרחים, וגביעי נרות בראשיהן. התיישבתי על אחד הספסלים, מול הבימה והארון – “שיוויתי ה' לנגדי תמיד” – ועלו על לבי המנגינות של פסוקי קבלת שבת – “לכה דודי לקראת כלה, פני שבת נקבלה… התעוררי התעוררי, כי בא אוֹרֵך קוּמי אוֹרי… בואי בשלום עטֶרת בעלה, גם בשׂמחה ובצהלה… אמת ואמונה כל זאת… אתה קידשתָ את יום השביעי לשמך, תכלית מעשה שמים וארץ…” פתאום נתחיו בי פסוקים רבים, והשתוממתי על עצמי שאני זוכרם בעל-פה, ואפילו את תפילת שמונה-עשרה זכרתי ברובה. וכשהעליתי לנגד עיני את אבי היושב לידי והסידור בידו, מצביע מדי פעם על הפסוקים שמשמיע החזן, לבל אפגר אחר המתפללים, עבר בי גל של חום, ומין הרהור ניצנץ בי, שהתפילות האלה, ולימוד התורה, והגמרא, גם אם לא שבו את לבי – עטפו אותי אז במעין חיבוק הנוסך בטחון, ואולי טוב היה לי אז יותר מהיום.

ישבתי מול הארון, נזכר בימים ההם, ועצב כבד ירד עלי, ומשא השנים על כתפי. חשבתי על חיי האוזלים והולכים. מימי לא היו לי שאיפות גדולות, ובכל שנות נישואי עם עפרה שמחתי בחלקי. אהבה שקטה היתה בינינו, ללא זעזועים רבים – ואם כי היו לעפרה גחמות מוזרות לעתים, והתפרצויות בלתי-צפויות, והתקפים של בכי ושל התלהטות-יצרים – ידעה תמיד לחזור לשפיותה; גידלנו שני בנים שלא התביישנו בהם, והם פילסו להם את דרכם בחיים, איש-איש לפי טבעו וכשרונותיו; אני, אם כי לא שׂבעתי הרבה נחת במערכת העיתון, זכיתי להכרה. כבשתי לי מעמד מסוים, ולא היו לי יומרות לעלות בסולם. חיי היו מתנהלים כך גם לאחר פרישתי לגימלאות, “כמי השילוח ההולכים לאט”, כדבר המליצה, אילולא –

נזכרתי בסיפור רבי יוסף דלה ריינה, ועברה בראשי המחשבה שכמקרה שקרה אותו, קרה גם אותי: הוא נתן את לבו להעביר ממשלת זדון מן הארץ ולהביא גאולה, והזהירו אותו בחלומות – שמעון בר-יוחאי, ואליהו הנביא, והמלאך מֶטַטרוֹן – שאף-על-פי שכוונתו רצויה, משא כבד מדי הוא נוטל עליו, וסכנות רבות אורבות לו; והזהירו אותו שבדרכו ייקרו לפניו סמאל ולילית בדמות שני כלבים שחורים, ואם יתפתה להיעתר לבקשותיהם, יהיה זה קצו. והוא, ברגע של חולשה, נעתר לתחנוניהם, ונתן להם להריח את קטורת הלבונה שבידו, ומיד נתבטלו כוחות-הקדושה ששמרו עליו – ובא עליו ועל תלמידיו הקץ המר, שכמה מהם מתו, וכמה מהם נטרפה דעתם, והוא עצמו יצא לתרבות רעה, השליך עצמו לים ומת.

אילולא נתפתיתי ללילית –

קמתי והלכתי אל מכוניתי, שחנתה ברחוב הברושים.

כל הדרך העירה כסס בי הכאב על הפרידה מיעקב לוינשטיין, שנפשי נקשרה בנפשו. והרי כל כוונתי לא היתה אלא לתקן את העוול הנורא שנעשה לו, שעליו דמו צועק מן האדמה.

כשהייתי אתו, לא בודד הייתי.

מי יגאל עכשיו את כבודו המחולל? היה זה כאילו השארתי פצוע שותת דם בשדה.

פנקס קטן, שחור, מצאתי במעמקי התא שבשולחנו באחד הימים האחרונים לשבתי בחדרו – לא סיפרתי עליו לשרה – ובו “ח”י סונטות לשׂרָי", שככל הנראה כתב אותן בשנה האחרונה לחייו, כשהיה מאושפז מדי פעם בבית-החולים לחולי-הנפש. סונטות על אהבה ומוות היו אלה. שם הראשונה היה “אני מאמין”. בשורות הראשונות נאמר:

"אֲנִי מַאֲמִין בָּאַהֲבָה / בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. /

כִּי מֵיטַב הָאַהֲבָה כְּזָבָהּ, / וְזוֹ דֶּרֶךְ עַלְמָה / בְּגֶבֶר –"

וכו'; ושתי השורות האחרונות:

“וְאָשִׁיר לָךְ שִׁירֵי זָהָ”ב / כִּי לַשֶּׁקֶר אוֹתָךְ אֹהַב."

שם הסונטה האחרונה – “לא החיים”:

"לֹא הַחַיִּים יְהַלְלוּ יָהּ, / וְלֹא עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. / כִּי לַחַיִּים תְּהִלָּה

דּוּמִיָּה, / וְאֵין גְּאֻלָּה בַּנְּקָמָה."

והבית האחרון:

"אַךְ הַשִּׁיר בְּפִיו שֶׁל הַשָּׁר, / טַעְמוֹ כְּרִיר חַלָּמוּת./ אַשְׁרֵי

הַיּוֹדְעִים לָמוּת."


בעמוד האחרון של הפנקס היו כמה שורות כתובות באותיות זעירות, ומעליהן המלים: “שיעור קומה”. היתה זו מעין צוואה של אדם שדעתו כבר לא שפויה:


“חפצי היחיד הוא שלאחר מותי, הקרוב מאוד, יוטל גופי לאורך ארץ-ישראל כולה. ראשי לרגלי החרמון, רגלי טובלות בים-סוף, וטבורי בירושלים, לבו של עולם.”


אל ביתו של יעקב לא אשוב עוד. על שולחנו השארתי שבעים ושניים דפים של רשימות שרשמתי, במשך שלושה-עשר חודשים, על חייו ויצירתו. לא אבקש להשיב לי אותם. יום אחד יבוא מושך-בעט מיומן יותר ממני, גם זהיר ממני – אולי אריאב עצמו – צחקה בי מחשבה שׂטנית – וזרה תשתף פעולה אתו, והוא יעתיק את הדפים האלה בכתב-ידו, ישלים מה שלא הספקתי להשלים אני, יוציא אותם לאור בשמו, ושמי לא ייזכר בהם.

אבל צלו של יעקב ילך אחרי עד סוף ימי, והעוול שלא תוקן יזעק בדמי. יהי חלקי עמו.

המלצות קוראים
תגיות