רקע
ס. יזהר
לגרש את הפסיכולוגים (תגובה)

“ספרות ופסיכולוגיה” – איזו כותרת. איזו הבטחה יפה להביא יחד שניים שיאירו זה את זה ויתרמו כנראה להרחבת הדעת. ועם זה, איזה קוצר דעת ואיזו קהות חושים להביא שניים שאחד מהם, הספרות, הוא ממשות והשני הוא רק סדרת ספקולציות מבולבלות, שאם במציאות אין להן עמידה אלא תמיד בוויכוחים לא מוכרעים, הרי שבספרות אין ויכוח אלא רק תמיהה למה מרשים להן להיכנס אל החצר הזו, ולמה לא לקחו העורכים והראו לפסיכולוגים את הדרך החוצה, ולמה, לפני כל דין ודברים, לא גירשו אותם מן הספרות (ומן האמנות), ומביקורת הספרות, ומפרשנות הספרות ומידענות הספרות, גרש והרחק אל מעבר לגבול ושיתגוררו להם שם בשלג ובאהלים פרוצים, כל האלה שבמקום להניח להם לבני האדם לקרוא סיפורים ושירים, הם סוחבים אותם דרך ערימות להגי־הקלישאות הממורטטות שלהם, בניסיון לכפות על הכותבים ועל הקוראים את מִמרחי הנפש שלהם, במקום להניח לה לספרות לעצמה.

האם צריך לחזור ולהזכיר, כי יצירת הספרות אין בה שום פסיכולוגיה כשם שאין בה שום סוציולוגיה, אולי למחברי היצירות יש משהו מאלה, או למחברי הפירושים, אבל ליצירות עצמן, מחוץ לכושלות, אין להם וגם אינן פנויות ואינן בנויות על כל מיני החוכמות של בעלי התורות המתיימרות לדעת על בני אדם ושאין להם מושג מה זו יצירת אמנות, לא מה יש בה, לא ממה עשויה ולא מה היא באה להביא לפני בני האדם. כל הדברים הם הסטה מראיית היצירה כפי שהיא אל ראיית רשת העכביש שלהם, מתוך הכרה שבני אדם נוטים להסתכל משתאים במלכודות מוסברות, יותר מאשר להיחשף ליישים מסובכים התובעים נוכחות מלאה.

החכם מכולם, מי שהעמיד את תורת המאה על נבכי נפש האדם, כשעמד לפני יצירות אמנות לקח והשחית אותן כשהלך וחיפש בהן בעיוורון הוכחות לתורות שלו, ואפילו לא התחיל לראות מה זה יש לפניו ולא התרגש ממה שראה לפניו, מפני שתסביך האדיפוס וכל שאר התסביכים המבורכים שהיו לו סתמו לו את עיניו מראות, וצריך רק לקרוא בכתביו, המתורגמים לכל לשונות העולם, ולמצוא מה עשה פרויד ואיך קלקל בידיו יצירות של מיכלאנג’לו ושל לאונרדו ומכל הסחת הדעת שהם מסיחים מן היצירה אל חוצה ממנה והלאה ואל פלפוליהם ואל דרשותיהם ואל חכמותיהם, עד שמכסים את פני היצירה ומעוותים אותה בהבלי דרוש ופלפול ופטפוטי סמלי ההזיות שלהם. מה שייכים הפסיכולוגים לכאן, מה הם עושים בין יצירות האמנות, למה עדיין שומעים להם וקוראים להם לדבר בעתון של ספרות, למה לא נפטרים מהם ולא מנפנפים אותם מן הספרות והלאה?

רק לאחרונה הרבו לדבר על “סיפור פשוט” של עגנון, למשל, ועל הירשל אם היה משוגע באמת או רק מדומה, ומה באמת היה השיגעון שלו, מה היו סיבות השיגעון הזה ואיך בדיוק נרפא ממנו – ממש כשם שעשו קודם להמלט של שקספיר ודשו ברצינות בשאלה אם היה המלט משוגע ואיך בחש גם לו הנוכל אדיפוס בקדרתו, בלי לשים לב אל מה שאותו המלט עצמו הגדיר כ“מלכודת הפתאים”, זו שכל סיעות החכמים נכנסו בה, מהם בתמימות ומהם בהתנשאות, כדי להסביר משהו שאיננו ביצירה ואיננו מעניין אותה ולא שייך לשום שיקול ספרותי – וכך נתלקטו שם הרבה זבובים מזמזמים ומסבירים להרבה שומעים פתאים איך להבין משהו שאין בו שום צורך, ושעגנון, הוא במיוחד, היה נהנה מכל זה בממזריות, ויושב ומתפקע לו מצחוק, למראה כל הנכנסים למלכודת שלו, כאן אצל הירשל שהשתגע, או שם אצל הכלב בלק שהשתגע, או בין האותיות גימל ועין ב“עד עולם”, ושאר מיני התחכמויותיו של המהתל הגדול שנהנה כששיטה בקוראיו המומחים מן האקדמיה, ושבמקום לרשום להם בראש הקטע משהו מעין “סקרצו” או “הומרסקה”, לא רשם כלום והניח להם פיתיון בקרס, מלכודת עכברים לעכברים גדולים כקטנים ולכל תלמידיהם שלמדו אצלם איך לא ליהנות מן הסיפור אלא רק מעובש חכמת המפענחים שלהם, כאילו הסיפור כולו חידה שצריכה תמיד את מפצח המפענחים, שנלקח מוכן תמיד מידי הפסיכולוגים או מידי הסוציולוגים או מן הקבלה או מן המיסטיקה, וממי לא, ובלבד שלא לראות ולא להביט אל פניה של היצירה עצמה, ובלבד שלא להיות נוכח בה ולא ליהנות מן הדבר עצמו, ובלבד שלא לפגוש את פנייתה של היצירה אליו, אל השומע הזה, פנייה שאיננה צריכה כלום מבחוץ, ואיננה אלא רק מתעוותת מכל טיפולי האונס של המתנשאים עליה, הקושרים ידיה ורגליה ובאים בה בהתעמרות.

פרק השיגעון של הירשל, גם לאחר ששם המחבר המגחך בפי המשתגע כל מיני גע גע גע וקוקריקו, הוא יותר קריקטורה, הוא יותר גרוטסקה, הוא יותר תזמור סאטירי של מתחים, מאשר שום דיווח קליני על סימפטומים מדאיגים של שיגעון או דיכאון או שאר מיני אירועי טירוף מוזרים יותר או פחות, ויותר משהוא מלא חרדה לגיבור הוא מלא אירוניה, וגם ציפייה שידעני הנפש ישמעו וירוצו מהר לעשות דיאגנוזה מרשימה כמיטב תלמודם, כדי להודיע לעולם על סימון השיגעון של הירשל וכדי לפרסם את טפשותם שלהם.

ואם איש חכם שנעשה גם לפסיכולוג נכנס למלכודת סינוור המודלים שהביא עמו מביתו, מה יעשו כל אותם התלמידים הרבים שאינם אלא רק פסיכולוגים מדופלמים ולא מדופלמים, וגרועים מהם תלמידיהם שטופי־המוח, ושנדמה להם שהנה כעת בדיוק הגיעה שעתם לכתוב את המרשם המפורש מה צריך כל קורא ספרות לדעת כדי להיות מבין ספרות, ואיך מוטל עליו קודם כל לבטל את פניית היצירה אליו ולהחליפה באיזו קלישאה מוסמכת שמושיטים לו מבחוץ, ושלא ינסה לקרוא את מה שהוא רואה לפניו ופונה אליו, אלא להצטייד ולקחת את מה שהביא אתו כשק העינויים ולכפות ולהלביש על צורתה של היצירה כדי לחקור את סוררותה באמצעי חקירת השב"כ. פִתחו את כתבי־העת הספרותיים ותיווכחו לראות מה עושים שם ליצירות עגנון, למשל, ולאן סחבו ולאן לא סחבו אותו, ואיך הוכיחו שאדם בלי איזה “תיק כלים” מכובד לא יוכל גם להתחיל להבין כלום, ושבלי איזו ביבליוגרפיה מוסמכת הכרחית, עשירה ושופעת שהיה עליו להפנים לתוכו, לא יוכל להתקרב אל עגנון, ובלבד שלא ימצא עצמו עומד מול יצירה וקורא בה כנפשו, עומד וקורא משתאה ומתרגש כפי שהוא, ממה שהביט בו ואליו.

עגנון הוא רק דוגמה קרובה. והעולם מלא היום חכמים מבוגרי האקדמיות שידם האחת מלאה לה סוציולוגיה מארכסיסטית וידם האחת מלאה לה פסיכולוגיה פרוידיאנית, והם מגישים יד אל יד ומוציאים כתבים מעורפלים מלאים מן השתיים, בהתחכמויות סכולסטיות ובחריפויות תלמודיות, ובחידוש ימי־הביניים, ומיד נעשים גם למגדלי־העוז של התרבות, ונחשבים כמורי הדרך למודרני ולפוסט־מודרני ולפוסט־פוסט־מודרני, לדה־סטרוקטורליסטי ולבתר־השיח־ההרמונויטי, לצורך ושלא לצורך, עד שאי־אפשר היום לכתוב מאמר בלי לפארו במובאות משמם ובלי להתפאר בהזכרתם, ובלי שיוכלו, כדי להוכיח בגרות וקדמה ואופנתיות, שלא להזכיר כמה שמות מן הצרפתים, או כמה שמות מן האקדמיה האמריקאית, ולא לחוש שאינם אלא מפרסמים את עצמם כעיוורים חרשים ושוטים, שבורחים מן היצירה ומתפארים באִבחונים מן הדקויות הסכולסטיות שאין צורך בהן ושהן רק מטמטמות את המבט אל היצירה וזורקות אותה לאיזה עביט של חכמולוגיה עקרה. והנורא מכל שיש כל כך הרבה צעירים ולא כל כך צעירים שמאמינים שזו היא האופנה היום, ושאין מה לעשות ושאי־אפשר בלי הגיבוב התפל הזה, שמעכיר את התמונה ומכפיש את הסיפור ומתעלל בשיר כאילו היה חתלתול עזוב מחכה לצער בעלי חיים.

הפסיכולוגים היום, במקום להיבהל ממראה פניהם שנכמש, ובמקום להוריד את מגבעתם על עיניהם וללכת בצד הצל של הרחוב כראוי למי שנפקחו עיניו וראה מה קרה לו ואיך פשט את הרגל ואין לו עוד אדמה מתחת רגליו, כבאותו הסיפור על התליין שידע לכרות ראש באבחת חרב אחת, עד שהנדון לא חש שראשו כבר נכרת, וצריך היה לבקש ממנו לנסות להביט אנה ואנה, שאז פתאום נוכח – הם כנראה עדיין מסרבים להיווכח, או, לפחות, לסגור עצמם ולהחריש זמן מה מן האמנות, ורק לשבת לבדוק עצמם בביתם.

הספרות והאמנות אינם צריכים להם. לא לחכמתם ולא לדגמיהם ולא לסמליהם, הספרות והאמנות נקראים ונדונים על מה שהם עצמם, על כפי שהם, ועל מה שיש בהם ומתוכם, בכפי שהם עשויים, בכפי שהם נראים, באכפתים שלהם, וביתרונות המיוחדים להם, ובקריאה של אדם לא מקולקל ולא משובש בתיאוריות, ואינם צריכים לכל מטעני ההמולה הרועשת המיובאת של בעלי התיזות החיצוניות ושל בעלי הדגמים המוכנים ושל בעלי “הכלים” המנוסחים, שעושים את האמנות פלסתר, שסוחבים את המבט מן השיר או מן הסיפור אל כל מיני הוכחות סרק של כל מיני תיזות מיובשות שיש להם, נכונות ובלתי נכונות, טובות ולא טובות, ורק מסיטים את המבט מהיותה של היצירה אל חזיזי החכמה הקרה שלהם, בלי לתפוש עדיין שהעולם שלהם קרס, ושהם האחרונים בעולם הדעת שעדיין ממשיכים כמין שבתאים אחרונים ומדמים עדיין שיש להם מה לאמור על יצירת האמנות, ומתעלמים מכך שמארכס איננו ופרויד איננו ושתורותיהם לא הצמיחו מה שכל כך קיוו מהם, גם כשעדיין מדפיסים להם עוד את הקלישאות הנובלות שלהם, ושמכל מקום, הגיע הזמן שיניחו נא לסיפורים ולשירים וליצירות האמנות, כדי שיראו הרואים מה הן ואיך הן וכדי שיוכלו הרואים להיענות לפנייתה האמיתית של כל יצירת אמת, ולא לסחוב עוד אותן בצמותיהן אל מתחת לפנס האקדמיה כדי להוכיח שם את כל חריפוּת הידענים שכמשה, ועד כמה.

וצריך מאד שתלמידים ידעו ובמפורש שבכל פעם שמביאים להם מן הפסיכולוגיה ומן הסוציולוגיה לתוך היצירות הפתוחות לפניהם, המביטות בהם והמחפשות את מבטם – מתחיל השקר, וההטיה החוצה, והסחיבה אל כל מיני ביאורים במקום ההתבוננות אל הדבר עצמו העומד כאן ומביט בהם גלוי, ושיצירת אמת אינה צריכה ביאורים אלא היפתחות ככל האפשר לראות והתקרבות ככל הניתן להקשיב ונוכחות מרובה ככל המתרחש בפניה של היצירה הזאת שלפניהם, שעשויה כדי להביא לאותו קשב מיוחד ולאותה נוכחות מיוחדת, שבין שני הנוכחים העומדים זה מול פני זה: אדם אחד אל מול יצירת אדם אחר.

ואל יניחו עוד עורכי העתונים לכל גיבורי האתמול ולכל אלה שאין להם מה לומר בספרות ובאמנות, לבוא ולמלא להם את גליונותיהם. מרכולתם לא רק בלתי נחוצה אלא היא שיבוש הקשב וקלקול הראייה, והגיעה השעה ללמוד מחדש את החכמה האנושית הבסיסית להיות פתוח ולקרוא מתוך נוכחות־יחד פוריה ככל המוכן באדם.


יזהר סמילנסקי

עתון 77, טז 158 (ניסן תשנ"ג מרץ 1993): 38–39

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47799 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!